פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב בנו בן שלוש וחודשיים, באופיו מאוד מאוד מאוד עקשן. כבר מינקות (חודש) אפשר היה להבחין בעקשנות זו כאשר לא הסכים בשום פנים ואופן לאכול מבקבוק ורצה רק לינוק.... הקושי סובב סביב שני נושאים עיקריים: 1. לא מראה סימנים של גמילה מטיטול ואף לא מספר כאשר עושה את צרכיו, גם כאשר מדובר בצואה וקשה מאוד להביא אותו למצב שיסכים להחליף.... 2. כאשר לא נענים לבקשותיו הוא יכול לבכות זמן רב ולא להתייאש חשוב לי לציין שגם אם נראה שיש בעיה בגבולות, אנחנו מציבים גבולות מאוד ברורים (ראיה לכך היא התנהוגותו של הבן הגדול, בן 7) עם הבחורציק הזה...מה שאנחנו לא עושים נראה שהוא לא מפנים..... הייתי שמחה לקבל הארה, הערה וייעוץ.... תודה ,

דנה שלום, זה כבר גיל שאמור להיות גמול ונראה שמתקיים מאבק כוחות שסיבותיו לא ברורות. (מתוך הנחה שבשל גופנית לשלב הגמילה). הייתי מציע לכם לפנות ליעוץ על מנת שיוכלו לברר איתכם באינטייק מסודר מה נעשה על מנת לגמול אותו ולהמליץ לגבי ההמשך. אתם יכולים בשלב ראשון לפנות ל"קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם לגבי גילאים 0-6 , מטעם השרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א. הקו פועל בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 6406888. שם יוכלו לנסות וליעץ טלפונית או לכוון הלאה במידת הצורך. בהצלחה, גדעון

אז ככה לפני כשנה נתקלנו במקרה של קרוב משפחה שגנב כסף מחברים וממקום העבודה.....המעסיקים ויתרו לו לאחר שהודה והתפטר.כעבור שנה החל לעבוד במקום אחר וגם שם נתפס לאחר זמן קצר מתחילת העבודה.כשגנב כספים מהעבודה ומהעובדים שחלקם היו חבריו.בתקופה שבין עבודה לעבודה היו עוד מ"ס מקרים שקרו בתוך המשפחה.ברצוני לציין שאותו אדם הוא בעל משפחה ונתון מזה זמן מה בקשיים כלכליים. בכספים שגנב שילם חובות ואת השאר ביזבז על בילויים. שאלותיי הם: א.האם ניתן לאבחן מעשים אלה כקלפטומניה?. ב.אם כ,אילו דרכי טיפול אתם מציעים?

OMRI שלום, קלפטומניה מתאפיינת בכשלונות חוזרים להתנגד לדחף של גניבת חפצים שאינם לשימוש אישי או למטרת רווח כלכלי. מה שאתה מתאר הינו גנבה ממניע כלכלי ולא קלפטומניה. אתה מוזמן לקרוא על קליפטומניה באתר המצורף: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%9C%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94 בכל מקרה - טיפול בקלפטומניה נחשב כקשה וכיום מקובל שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. בברכה, גדעון

לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על הדבר הזה שנקרא בטחון או מרחב בטוח בטיפול. אני תוהה לעצמי כמה ניתן באמת להרגיש או ליצור מרחב בטוח כשכל הסיטואציה בטיפול היא לא מציאותית אולי מעט הזויה- תחשבו על זה, שני אנשים זרים נפגשים ביום מסויים, שעה מסוימת מדברים רק על אחד מהם כשהשני בעצם לא באמת קיים בחדר והמטופל מספר לאדם זר לחלוטין את כל השדים הכי כמוסים שלו (תודו שזה הזוי קצת). הבטחון זה אחד הדברים הכי חשובים שיש ליצור אבל המטופל יודע שכאשר יסיימו לו המשאבים הפיננסים הטיפול יפסיק, שהמרחב הבטוח הוא זמני בלבד כי הרי הטיפול יסתיים מתי שהוא, ושהאדם שמולו למד איך להיות איתו, להיות מכיל, אמפטי וכ'ו. הרי ברור שהמטפל הוא אמפטי ומכיל, הרי משלמים לו כדי שיהיה כזה, הוא למד כמה שנים בשביל זה. שלא תבינו לא נכון, אני בטיפול מדהים!!! אני בעצמי לא כל כך מבינה איך נפלתי בפח הזה...

שלום דנה, שלום גם ניבה, סליחה על העיכוב בכתיבת התשובה... נכון, המרחב הטיפולי מאופיין במספר אלמנטים מגדירים ההופכים אותו למרחב יוצא דופן ביחס למרחבי חיים אחרים בהם אנו פועלים: יש יום ושעה קבועים למפגש, יש חמישים דקות לכל פגישה, יש שני כסאות (או כסא וספה באנליזה), יש עבודה בדיבור על עולמו של המטופל, יש תשלום, יש סיום. בתוך המרחב הזה, המוגדר בהקפדה רבה, מתרחש עולם ומלואו - אהבה ושנאה, כעס ורוך, חזרה אל העבר וצעדים לקראת העתיד... ישנן סיבות רבות לחשוב שדווקא ההגדרות הברורות והמחייבות האלה הן המאפשרות את המרחב הטיפולי. במילים אחרות, דווקא הן מאפשרות את ההתרחשות הנפשית בתוך הטיפול, תוך שהן שומרות ומזכירות את גבולות המציאות. אני מציעה לחשוב על ההגדרות האלה לא (רק) כמגבלות נוקשות שהופכות את הפסיכולוג לאדם "לא נחמד" או "לא אישי", אלא כמסגרת מאפשרת ושומרת בו זמנית. יש עוד הרבה מה לכתוב בנושא, ואשמח מאוד לשמוע מכן עוד, אורנה

בוודאי שהגבולות הן אלו שיוצרים מרחב בטוח בדיוק כמו ילד שרק עם גבולות מרגיש ששומרים עליו ובטחון. אבל הסיטואציה עצמה כל כך מוזרה והזויה שאני תוהה לעצמי איך בכלל אני מצליחה להרגיש את הבטחון הזה או מה בדיוק עשתה המטפלת שלי שזכתה ממני לכל כך הרבה קרדיט, בסה"כ ביום יום כנראה שלא היינו מתחברות והרי כל הקבלה וההכלה שלה אלי הן המקצוע שלה, הן התמורה לכסף הרב אותו היא מקבלת ממני. אני חס וחלילה לא תופסת כלל את המטפלת שלי כלא נחמדה או לא אישית להיפך היא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר וזה מה שלא מסתדר לי, מכאן הגיעה על השאלה הזו מלחתחילה. איך אדם שלא באמת קיים בחדר (היא הרי לא מביאה את עצמה אנחנו שם רק בשבילי) הופך למשמעותי כל כך??

אורנה שלום, קודם כל, ברכות לקבלת הדוקטורט! אני בנות השלושים המאוחרות ומנסה להיכנס לקשר זוגי, שזו משימה קשה בשבילי. בכל זאת, אני מטופלת ויכולה להגיד שיותר מתמיד אני רוצה קשר ופחות אמביוולנטית. אבל פתאום אני מוצאת את עצמי במצב חדש. אם קודם הייתי יוצאת עם גברים ופוסלת נורא בקלות ואומרת הרבה "לא", ובהרבה מקרים הם הביעו צער על כך, כיום דווקא כשאני יותר רוצה ומשדרת שאני יותר רוצה, וגם רוצה להרגיש שהשני רוצה, אני מרגישה שפחות הולך לי. כאילו הגברים צריכים לשמוע "לא", או לפחות לא להרגיש את הרצון שלי, בשביל לשדר עניין. אני דווקא רוצה להיות הכי אמיתית, ואם אני מעוניינת - לשדר את זה, ומי שמתאים לו - יופי, ומי שלא - כנראה לא מתאים, עם כל הצער. אבל לאור כשלונותיי אני לא בטוחה שזו הדרך. אולי אני צריכה להתחיל לשחק משחקים ו"קשה להשגה"? אני שונאת את זה, אבל אולי אין ברירה? מצד שני, אם אעשה ככה וזה לא ילך, אחשוב שהבנאדם השני הרגיש דחוי ולכן לא רצה אותי ואצטער שכך נהגתי. כאילו הכי נכון שאתנהג כמו שטבעי לי (שזה לא לעשות הצגות), אבל זה פשוט לא הולך. אם פעם הייתי מאשימה את עצמי על זה שזה לא הולך ואת חוסר הרצון שלי, פתאום אני "מגלה" גם את הצד השני וזה ממש ממש מבאס. אני חייבת להגיד שאולי בגלל שבעבר פחות הייתי מעוניינת, אז גם פחות לקחתי קשה כשלמישהו אחר זה לא התאים, כאילו כן-כן, לא-לא. זה די לא שינה לי, ואולי לא שמתי לב שבעצם דחו אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. ובכל זאת אני נראית טוב מאוד ויש לי הרבה מה להציע וכאילו הייתי מצפה שזה ילך כבר יותר בקלות. מה את אומרת? תודה, לאונורה.

שלום לאונורה, אכן, נפלאות דרכי הדייטינג... אני מסכימה איתך שיש משהו מסובך, בכך שגם כאשר אנחנו מבקשים לעצמנו קשר עמוק ואותנטי, יש בדרך לשם לא מעט אלמנטים של "משחקיות". חלק גדול מהאלמנטים האלה תיארת בהודעה שכתבת: כשמישהו לא רוצה אותנו הוא/היא פתאום נחשקים יותר, אנחנו רוצים שיתמסרו אלינו אבל נבהלים כשזה קורה "מהר מדי", ואנחנו יודעים שלכל אחד מאיתנו יש "מניות" מסוימות ו"ערך" מסויים ב"שוק" (נשמע זוועה, אני יודעת), ולפעמים מצליחים דווקא אלה שמשחקים עם המניות שלהם משחק מתמרן ולא לגמרי הוגן... אז מה עושים עם כל זה? נדמה לי שבדיוק מה שאת עושה... ממשיכים לנוע בתוך המרחב הזה בחיוך, בדמעה ובאומץ, משתדלים לזהות מי "שווה" גילוי-לב אמיתי למרות הסכנה, אוספים עוד קצת כוח, ומקווים לטוב... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום, אני בטיפול כבר המון זמן ...וכן יש לי את התחושה שהמטפלת שלי אוהבת אותי ...ודואגת לי ....ואין ספק שיש לנו כימיה טובה ...ואני מרגישה קרובה אליה ...אבל מה שכואב לי ...זה העניין של המטופלים האחרים לא מצליחה להשתחרר מרגש הזה ...זה מייסר אותי אני יודעת שזה ברגש ובהגיון אני מבינה הכל אבל לפעמים אחרי עוד פגישה טובה במקום שאני ארגיש איזה יופי שאני לא פוחדת ואני אפילו נהנת ,אני חושבת לי ..רגע אבל היא כך עם כל יתר המטופלים ...זה לא רק אצלי ...קשה לי לחלק אותה לעוד אנשים ..ועוד פעם אני מבינה הכל בראש ומכירה את התאורייה של הבת המעודפת ..אני לא אוהבת שתחושת קינאה הזאת יושבת לי ,ולא מצליחה לתת לה מקום ..זה לפעמים מצחיק אותי איך היא כל כך משמעותית לי ,יש לי כל כך אהבה ואמפטיה גם בבית וגם בחברה ורק אצלה זה מכאיב ...מכעיס ...לא מבינה למה ברגש אני צריכה להלחם על המקום שלי...שכבר ברור לי שמזמן יש לי אותו. למה זה אחרי כל כך הרבה זמן כואב כל כך כל פעם מחדש ...ועוד אחרי פגישות קרובות ...אני פשוט לא אוהבת את העניין ,שזה העבודה שלה וקשה לי עם המעבר הזה של חיים ועבודה פשוט קשה לי ....אני .

אני יקרה, אני בטוחה שרבים מהמשתתפים בפורום הרגישו תחושה חמימה של הזדהות כשקראו את הודעתך, ואני ביניהם... בהחלט אפשר להבין את הכאב שאת חשה סביב הידיעה שאינך "הילדה היחידה" של המטפלת. הכאב הזה נעשה מובן עוד יותר לאור המשמעות העמוקה של הטיפול בעינייך. כיצד ניתן לגעת בדברים במהלך הפגישה, להרגיש כה קרובה, ואחר-כך ללכת ומישהו אחר יתפוס את מקומי? האמנם היא "כזאת" עם כולם, או שיש משהו מיוחד איתי? ומה זה אומר על האהבה שלה, כשבסוף החודש משלמים לה תמורת עבודתה? אלה הן שאלות מצויינות, שחשוב (וכדאי) להביא אותן לתוך הטיפול עצמו. אחד הדברים שזה יאפשר לכן לעשות, הוא להתבונן באמצעות התחושות האלה גם בזמנים ומקומות אחרים בחייך, בהם השתוקקת להיות יחידה, אולי התאכזת כשלא התאפשר לך להיות חשובה מכולם, ואולי תהית אם אוהבים אותך "באמת" ואיך יודעים שזה כך... את מוזמנת להמשיך לספר לנו, אורנה

שלום שוב , תודה לך על התשובה המהירה והמפורטת ...חשוב לי להתייחס למס דברים שהעלית בתשובתך ....אנחנו משוחחות על זה המון ואני גם יודעת לשים לב לדברים הללו בחוץ . העניין הוא שאני באמת מרגישה אהבה גדולה בחוץ , והיום זה כבר לא מובן מאליו כמו בעבר ...אבל זה לא מספיק לי אני לא מצליחה למצוא קשר קרוב עם בן זוג ופה זו בדיוק הבעיה ...אני לא סומכת (בקשר זוגי) שבאמת באמת אוהבים אותי ....ושם זה נופל ....ואולי בהקבלה הזו זה קרוב למה שקורה לי בטיפול ....תק ארוכה הרגשתי שאני בכלל לא ברמה של המטפלת שלי .כיום זה הרבה יותר מאוזן מכיון שאני מרגישה שישרנו קו ...אני מניחה שזה בגלל העבודה העצמית שלי....השאיפה האמיתית שלי זה להיות אהובה בקשר שבו גם אני מעונינת (אני לא מדברת על קשר שבו רק הצד השני מתלהב ) .הייתי נשואה בעבר אבל זה נגמר רע מאוד מבחינתי ...ומאז הכל נהיה יותר קשה ...ובהקשר לטיפול זה קשה לי ,הסביבה הזו בקליניקה התיקון הזה איתה של תחושת האהבה עדיין לא נתפס לי ברגש ...כי בעיני זה לא אמיתי אני יודעת שהמקצוע שלכם זה גם לעבוד עם הרבה רגש וזה הכלי החשוב שלכם אבל קשה לי לחשוב שאת הרגש הזה היא מחלקת ומחלקת אפשר לשנות את התקיעות הזו ...?

מה עשויות להיות ההשלכות במידה ואכנס לקשר רומנטי עם גבר בן 31 בהיותי בת 17? תודה מראש.

שלום סו, שאלת אותי שאלה מאוד כללית, ואני מוצאת את עצמי מעט מתקשה לענות באופן אישי, מבלי להיכנס לסטראוטיפים תרבותיים וחברתיים. הסטראוטיפים האלה מושכים אותי לשאול אותך שאלות כמו: מה לגבר בן 31 ולנערה בת 17, שהיא עדיין קטינה? מדוע שלא תתנסו בזירות החברתיות המתאימות לכם (כלומר, את עם נערים והוא עם נשים)? ובכל זאת, אני מזכירה לעצמי שלא תהיו הזוג הראשון בעולם שעורר בסביבתו תהיות מעין אלה, ושלפעמים הלב מוביל אותנו למקומות מפתיעים... באופן כללי, הייתי שואלת את עצמי לגבי הצרכים של כל אחד מכם, ובאיזו מידה הצרכים האלה נפגשים. למשל, גבר בן 31 עשוי להיות מעוניין בקשר רגשי מעמיק בעל השלכות עתידיות כמו הקמת משפחה בזמן הקרוב. אני לא יודעת אם גם את חושבת על קשר רומנטי בצורה כזו. עוד דוגמה: נערה בת 17 עשוייה לחפש בדמות של גבר בן 31 חלקים אבהיים ומגדלים, אבל אני לא יודעת אם גם הוא רואה את הדברים כך. ככל שהפערים שתגלי גדולים יותר, כך רבים הסיכויים לאי הצלחה של הקשר שבצידה שיברון לב. בהצלחה בכל, אורנה

אורנה, את במסיבות לרגל הארוע??

הי דנה, אני "חוגגת" בשפעת המסורתית שלי, השמורה למצבים של הודעות חשובות... רק בריאות, אורנה

ד"ר אורנה, שפעת...??? קבלי: http://www.riversongs.com/Flas/gwted.html בריאות ושקט. נורית

בצל האירועים הלאומיים הגדולים, קורים גם דברים גדולים-קטנים נחמדים. אורנה שלנו קיבלה היום את תואר הדוקטורט שלה, והיא מעתה ד"ר אורנה ראובן מגריל ! אני רוצה לברך אותך מכאן, ולשלוח לך חיבוק ענק. אוהבת מאד מאד, ויודעת שעוד נכונו לך הישגים כבירים בעתיד. גאה בך ליאת

אורנה יקרה, מצטרפת לברכות של ליאת. כיף שיש גם בשורות טובות בימים הלא קלים האלה. גאה בך גם אני :- ) יעלה

ד"ר אורנה ראובן מגריל, מזל טוב! כל הכבוד! http://www.edu-negev.gov.il/matyaholon/clap3.swf אני גם מצדיעה. את פשוט לא רואה... עלי והצליחי! ואין לי ספק שכך תעשי. גם לי מותר לשלוח חיבוק ולהגיד שאני אוהבת? :-)) נורית

ד"ר ראובן-מגריל, כל הכבוד!!!!! מזל טוב!!!!!! גאה בך מאחלת לך המון הצלחה בהמשך חן

ד"ר מגריל מצטרפת לברכות ולאיחולים. יופי! אותי גם מעניין על מה עבודת הדוקטורט, אם יורשה לי... הדר

וווואווו אורנה, מורידה בפנייך את הכובע איזה יופי!! שמחה מאוד בשבילך ויודעת שעם הד"ר או בלי הד"ר את עושה דברים נפלאים ויש הרבה כבוד אלייך (בלי קשר לתואר). הרבה הרבה ברכות ומצטרפת לבקשה של הדר :)

אורנה יקרה מאוד, המון המון מזל טוב לקבלת תואר הדוקטור. מההכרות שלנו כאן, אני בטוחה שהוא הולם אותך ושאת ראוייה לו... מקווה שתעשי איתו הרבה דברים טובים ובכלל- שיהיה לך טוב כל הכבוד רשת

יקירותיי המתוקות! תודה על החום והחיבוקים (נורית - תודה ספציפית על הארנב, הילדים שלי אהבו...). להדר ודנה אספר בקצרה שהדוקטורט שלי עוסק ב- OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית), ובמיוחד בתחושות של שליטה באירועים חיצוניים (דברים מפחידים שעלולים לקרות), ובאירועים פנימיים (מחשבות ותחושות). בדוקטורט תיארנו איזושהי תנועה בין תחושות השליטה השונות, ומאוד מעניין לטפל באנשים הסובלים מ-OCD בעזרת ההתבוננות הזו. שוב תודה, העלתן חיוך על שפתיי בימים טרופים אלה... אורנה

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

יעל יקרה, הכאב והעומס שאת נמצאת בו פרצו החוצה, וזלגו לאורך ההודעה שלך כמו דמעות... תיארת כל-כך הרבה כאבים: תחושת לחץ ואכזבה במכללה, התחושה שאת בלתי מובנת ולא רואים אותך נכון, בדידות מול אנשים ומול האל, יאוש למול מה שקרה עם אחיך הגדול, שזה אפילו לא סוד במשפחה, אבל לא באמת טופל... קראתי, והקשבתי, ואני חושבת שאת לא צריכה להישאר עם כל זה לבד. בבקשה, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות מרחב טיפולי מיטיב (למרות כיתה ה', ז', ח' ו- ט'...). אני לא יודעת אם יש שירות פסיכולוגי במכללה בה את לומדת, אבל יש כזה בכל אוניברסיטה גדולה (וגם בחלק מהמכללות, או לפחות הסכם הפנייה לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה הקרובה). בבבקשה פני לשם, והמשיכי לעדכן אותנו, אורנה

קודם, תודה. אני מעריכה את המענה האנושי והמהיר.. אבל אין בי תעצומות נפש לילך למקומות בהם אני נצרכת לעמוד מול אדם ממשי ש"כביכול" מקשיב לזוטות שעל ליבי. אין בי האמון. פה יש סוג של מחבוא. ואינני צריכה לחוות שוב את הפגיעה בכך שלא יקשיבו לי.

בכיתי כשקראתי את ההודעה שלך. כמה יאוש וכמה שנאה עצמית. אני מכירה את זה מעצמי מתקופות אחרות בחיים. הכתיבה שלך כל כך רהוטה וברורה ומעבירה כל כך טוב את מה שעובר עלייך. על איזה פיגור גבולי את מדברת? אני מכירה את המצב הזה. שמרגישים שהכל שחור וכואב ואין מוצא. אני גם יודעת ומאמינה שכל עוד אנחנו חיים יש תקווה ודברים יכולים להשתפר. חבל שאין לי עצות פרקטיות בשבילך. אני מקווה ומאמינה שתמצאי לך עזרה בקרוב.

כבר למעלה משנה שאני לוקח כדורי שינה כי אחרת איני יכול להרדם גם אחר מספר ימים. יש לציין שגם עם הכדור שעות השינה קצרות. בעבר לפני כ- 7 שנים היתה לי בעית חרדה עקב סרטן אצל חבר יקר וטיפול בסרוקסט פתר את הבעיה - לאחר תקופה של שנה החבר נפטר. כיום לפחות במודע אין לי סימפטומים כל שהן של חרדה אך יש את בעית השינה. בכל זאת אובחנה הבעיה כבעית חרדה ואני מקבל זמן רב טיפול תרופתי שהוריד את המינון של כדור השינה אך לא פתר את הבעיה ולא הוריד את המינון לחלוטין וגם שעות השינה עדיין קצרות מהרגיל. האם לפסיכולוגיה הקלינית יש להציע פתרון כל שהוא <

שלום רפ, אם בעית השינה אובחנה כבעית חרדה, יש בהחלט מקום להוסיף לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, ולהתייעץ בנוגע לשיטת הטיפול המתאימה. במרבית המקרים, הטיפול הנבחר יהיה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיתמקד בלמידת דרכים יעילות להתמודדות עם הסימפטום. בהמשך דרכך הטיפולית, ניתן לשקול התבוננות מעמיקה בחוויית החרדה ובאופנים בהן היא קשורה לנושאים נרחבים בחייך. המון הצלחה, אורנה

שלום.. :) לא בטוחה שזה במקום הנכון... אבל.... אני מחפשת מטפלת וחשבתי אולי יהיו לכם המלצות או עצות.. אני גרה בדרום, באילת.. שיהיה המשך שבוע ש ק ט !

שלום אביב, איננו נוהגים לתת המלצות פומביות מעל גבי הפורום, ולכן אני ממליצה לך לצרף כתובת מייל פעילה, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם, במידה ויהיו. כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול! בהצלחה ליאת

תודה לך. לקחתי זאת בחשבון, הוספתי את המייל. המשך יום נעים!

שלום, אני מקווה שאני בפורום הנכון. בני בן ה4 החל לפני מספר חודשים לכסוס את ציפורניו. בנוסף הוא אוכל כל חפץ שנמצא בידו. ממש מכרסם באגרסיביות. הוא טרם נגמל ממוצץ, אך גם אותו הוא מחסל בעצבנות. לכאורה הוא ילד רגוע מאוד, סבלני ונעים, אך כל התופעות הללו מדליקות לי נורה אדומה. הייתי רוצה לדעת אילו מניעם יכולים להביא לתופעה זו? וכיצד להתמודד? תודה, ליאת.

שלום ליאת, כסיסת ציפרניים ומציצה אינטנסיבית של מוצץ יכולה לשקף התמודדות עם מתח או מצוקה רגשית. אכילה לא מובחנת של חומרים שאינם מזון, זו כבר תופעה אחרת, הדורשת התייחסות והתערבות של אנשי מקצוע, שכן היא יכולה להביא לסיבוכים משניים כמו הרעלה, חסימת מעיים, פציעה של המעי, זיהומים, וכיוב'. כדי לאבחן במדויק במה מדובר, כדאי מאד להתייעץ עם רופא הילדים או עם המכון להתפתחות הילד הנספח לקופת החולים שלכם. לאחר שתהיה אבחנה מסודרת, תוכלי להתייעץ לגבי סוג ההתערבות המומלץ. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים, אבל.. אני בת 22 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי התמכרות מוזרה, אני נרגעת מלקפל את הלשון בפה ולמצוץ אותה, אני בעיקר עושה את זה לפני השינה, ולפעמים סתם באמצע היום, זה נעים לי ומרגיע אותי. מה הבעיה? אני זוכרת את סבתא שלי ז"ל, שהייתה בעלת פיגור קל עושה פעולה דומה (אולי למדתי ממנה, היא נמצאה בסביבתי רוב שנותיי הצעירות), אצלה שמו לב לפעולה, וזה נראה לא טוב. אני מפחדת שעם השנים ישימו לב גם אצלי, אמא שלי מעירה לי מקטנות, וחבר שלי גם שם לב לפעמים, ובכלל לדעתי לא טוב לא לשלוט ביצר.. איך מפסיקים (אין לי אפשרות להרחיק את הלשון..)?

שלום רינת, ההרגלים הקטנים והמוזרים שלנו אינם גלויים תמיד לעין, ולא חייבים להכחידם בכל מחיר, לפחות כל עוד אינם פוגעים בזולת ואינם גורמים לנידוי או גינוי שלנו. אם בכל זאת היית רוצה להיפטר מההרגל הזה, אפשר לעשות זאת "בנחישות וברגישות", תוך לקיחה בחשבון שתהיה תקופת "גמילה" לא פשוטה. מאחר ובאמת אי אפשר להרחיק את הלשון (כמו במקרה של גמילה ממוצץ, ממציצת אצבע, או מכסיסת ציפורניים), כאן מדובר בהחלטה נחושה להימנע מפעולה כה מרגיעה וכה אוטומטית. תוכלי ליצור לעצמך מערך צ'ופרים שייבנה בהתאם למערך פעולה מוגדר. כך למשל, תוכלי להתחיל מהימנעות במשך היום, שתזכה אותך בפרס מטעם עצמך. על הימנעות לפני השינה מגיע פרס גדול יותר, כמובן :-). תוכלי לשתף את החבר שלך במשימה, שיוכל לסייע בעידוד מהיציע... אם תרגישי שאינך מצליחה לבד, תוכלי לנסות ולהתייעץ עם פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי, האמון בדר"כ על סוג כזה של התמודדות. בהצלחה ליאת

בימים אלה אני מנסה להכיל את עצמי. זה מתחיל להיות נורא נורא קשה. זה מתחיל לחנוק. אני צריכה לצעוק. או אולי לבכות? אוף החדשות האלה... כולם עצבניים. וחייבים להרגע. סתם מלל. יהיה בסדר. לילה טוב ושקט. נורית

יקירתי, קשה, חונק, מדכא. קשה להכיל את המצב. אותך אני יכולה להכיל בלי סוף. יהיה בסדר. חייב להיות. שיהיה לך שקט. בפנים ובחוץ. יעלה

נורית, באמת מציאות הזויה עכשיו עם המלחמה הזאת . בצדק את במתח. הלוואי שיהיה טוב שיהיה שקט. אולי תתנתקי מהחדשות.אני כיביתי טלוויזיה.לא יכולה להתמודד עם זה... חייבים להאמין בטוב.יגיע..... שיהיה לילה רגוע. חן

יעלונת, כיף לי שיש לי אותך. נעים לי שאת מכילה אותי. חן, קצת קשה לי להתנתק מהחדשות. כששומעים הרבה אזעקות מידי יום ואחריהן את הבומים אז חייבים "לרוץ" לראות איפה זה פגע. אני מנסה להאמין בכל הכוח שעוד יהיה טוב. תודה. תודה על התמיכה. תקופה איומה. נורית

פתאום אני מפחדת. לא מצליחה להתנתק מהטלוויזיה, הבטחון שלי בצבא יורד ואני כל כך מפחדת על עצמי ועל התינוק שלי הקטן והמתוק שרק בן שלושה חודשים. אני רוצה לחיות כאן, עם המשפחה שיצרתי לי ועם החברים בבטחון ובשלווה. איזו מדינה בלתי אפשרית. נסרללה עם האיומים הנוראיים שלו יוצר אצלי חוסר שקט, אוף שיגמר כבר המצב הרע הזה. ושיגיעו במהרה ימים שקטים. נענע

שלום נענע, אני מצטרפת לתפילה שלך לימים שקטים. כאשר אנו הופכים הורים, מתחדדת מאד תחושת האחריות שלנו והרגישות למצבי סכנה מתגברת. דווקא בשל היותך אם צעירה ושוחרת שלום, אני ממליצה לך לנסות ולהינתק ממקלט הטלוויזיה, להתעדכן רק במה שבאמת נחוץ, ולחזור לשגרת קיום שפויה. נסראללה באיומיו, בונה בדיוק על האפקט הזה, וממשיך לפזר בנאומיו הבטחות להפתעות מכאיבות. גם סדאם חוסיין בזמנו השתמש בטקטיקה דומה, ולפחות ברמת המדיה הייתה לו הצלחה כבירה. לאיומים יש השפעה דרמטית על הציבור, וכל עוכרי ישראל ידעו זאת היטב. לצערי, גם התקשורת שלנו יודעת זאת, ולעיתים מחוללת דרמות מיותרות בשירות אחוזי הצפייה. לטעמי, מוטב להתרחק קצת מהטלוויזיה בימים אלה, או - לכל הפחות - לפתח אוזן ביקורתית ומסננת, שתאפשר שיקול דעת ושיפוט מציאותי יותר בנוגע למידת הסכנה. מאחלת לך המון ימים של שקט ושלווה ליל מנוחה ליאת

מה הכוונה שאומרים על אדם שהוא נוירוטי?

שלום שי, למושג 'נוירוזה' יש היסטוריה מכובדת, עוד מימיו של פרויד, אבל כיום הכוונה היא בדר"כ לאדם הסובל מסימפטום או כמה סימפטומים, הגורמים לו סבל נפשי (ממנו היה רוצה מאד להיפטר). למרות הסבל והמצוקה, ולמרות מה שנראה כפגיעה בתפקוד או בהתנהגות, מדובר בכל זאת באדם בעל בוחן מציאות תקין, עם אישיות מאורגנת וחשיבה תקינה. בברכה ליאת

אני משתגעת. אני שונאת את חמותי! אני לא מצליחה לחייך עליה ולדבר עליה יפה ובעלי מרגיש את זה וזה פוגע בו. נכון לעכשיו אנחנו גרים איתה והיא פשוט אישה קטנה ומעצבנת. היא בת 63 ויש לה רק דברים רעים להגיד על המדינה ,על המצב ועל החיים בכלל. אני פשוט מתעצבת מכל הביוב שנשפך לה מהפה וכמאט לא מדברת איתה יותר. אבל זה לא פייר לבעלי כי הוא מאוד נחמד לאמא שלי ואני רוצה להיות אישה טובה אבל איך אני אגיד לו שאני פשוט לא יכולה לסבול את אמא שלו. גם הוא רב איתה והוא חושד שאני לא מתה עליה (אני לא ממש מצליחה להסתיר את זה) אבל זה מאוד מכעיס אותו ובצדק. אבל מה אני יכולה לעשות, היא מטריפה אותי. המצב לא תמיד היה כך, פעם דיברתי איתה יותר אך כמעט כל השיחות הפכו לויכוח ובעלי גם לא שמח מזה. אני מנסה להיות מנומסת עליה אך לעיתים אני רוצה להגיד לה משהו ואני פשוט לא מצליחה להוציא מילים מהפה. אני רק מסתכלת עליה וזה עושה לי פשוט רע.אני מאוד אוהבת את בעלי והייתי אומרת לו שכשנעבור לבד זה ישתנה אך הוא לא מרוצה מהתשובה הזאת. הוא טוען שהוא בסה"כ רוצה שאני אהיה יותר נחמדה וזה לא סיפור גדול, אבל מבחנתי זה כן. היא ממש לא אמא למופת וזה מרגיז אותי . היא מדברת לא יפה וכשבעלי עוד היה ילד היא זרקה עליו צלחת ועדיין יש לו צלקת מעל העין וזה מטריף אותי .איך אמא יכולה להתנהג ככה. לפעמים אני מאחלת למותה. אני לא רוצה להיות המכשפה ואני לא רוצה שבעלי יסבול. מה לעשות ? בבקשה תעזרי לי

שלום תמר, יחסי כלה-חמות ידועים כמועדים למורכבויות מן הסוג שאת מתארת. מדובר בשתי נשים שחולקות אהבה גדולה לגבר אחד, ולפעמים נמצאות בסוג של תחרות על תשומת לבו ואהבתו. המצב מחריף אף יותר כאשר גרים בכפיפה אחת, ועניינים שוטפים כמו "מה קונים, מה מבשלים, מה רואים בטלויזיה, מתי מכבסים, מי עושה מה, וכו'" הופכים גם הם זירה פוטנציאלית לחילוקי דעות והשקפות עולם שונות. אני חושבת שיש הבדל מהותי בין לאהוב לבין להתנהג בנימוס מכבד. לאהוב בודאי שאינך חייבת, אך למען שלום בית, מוטב להבליג ולנהוג כלפיה בנימוס המתחייב, ולו בשל העובדה שהיא מארחת אתכם בביתה. העצה הטובה ביותר שאני מצליחה לחשוב עליה, היא למצוא הכי מהר שאפשר בית אחר בו תוכלו לחיות בזכות עצמכם. המרחק והעצמאות יוכלו לצמצם במידה רבה את המרירות והעוינות שאת חשה כרגע. בהצלחה ליאת

ליאת,יקרה ,שלום.מעניין שאני מרגישה אותך כמישהו קרוב שמיזמן לא ראיתי ולא שמעתי.נכון שאני אותה חני אם את עדיין זוכרת אותי.כמה חודשים טובים לא ניכנסתי לאינטרנט.נחמד שאת כאן והכל נראה ונישמע כמו אז.זה מחמם את הלב.הרגשתי שקפצתי הביתה לכמה דקות.לגבי הטיפול שניסיתי היתי אומרת שהיה לי די משעעמם וסיימנו די מהר.לא שזו היתה איזו חויה ריגשית מיוחדת אבל כמה נקודות למחשבה זה נתן לי.מי כמוני יודעה שאף אחד חוץ מאיתנו לא ישנה את המציאות הפנימית שלנו.לא בא לי יותר לעבוד קשה ולשנות משהו כדי להיות יותר שלמה עם עצמי.אולי בחיים צריך גם תחנות.את יודעת ,חשבתי פעם ש30 זה כמעת זיקנה,כאילו בזה היה מתחיל איזה עולם "מבוגרים."והנה עוד שנה אני שייכת אליו.מוזר לי שבנקודה הזו אני בקושי יודעת מה היתי רוצה מעצמי בעולם הזה,למה עלי לשאוף.איפה בדיוק להתערב במהלך החיים,לנקות יוזמה חוץ מאשר להתמודד עם חיי יום יום של אשה,אמא ל3קטנטנים(ב"ה עוד חודשיים ארבע),עקרת הבית ו...חזרה לגיל ההתבגרות בעקבות השינויים הדרסטיים של 5שנים האחרונות?כאילו חסר לי איזה "דראייב",איזה קטליזטור בזמן האחרון.היתי רוצה להיות כמו הילדות שלי שחולמות להיות בכיתה "א" ושואלות כל בוקר האם עברו כבר שנתיים...מה דעתך?

חני יקרה, שאלתי את עצמי לא פעם לאן נעלמת. איזה יופי שחזרת אלינו, ככה פתאום! כשאני שומעת שאת מטופלת בשלושה קטנטנים ובבטן גדולה, ההיעדרות שלך מצליחה להיות יותר מובנת. דווקא המשפט האחרון שלך הצליח לרגש אותי. "היתי רוצה להיות כמו הילדות שלי שחולמות להיות בכיתה "א" ושואלות כל בוקר האם עברו כבר שנתיים...". כנראה שגם לטיפול אמיתי צריך סוג של בשלות ומוכנות, ואפשר שהגעת לטיפול שלך לא מוכנה. לא באמת רוצה להתפתל במשעולים הצרים והלא מסומנים שעושים את המסע מעניין. יכול להיות שגם את צריכה להמתין עוד קצת לרגע הנכון, לאותו סוג של פניו?ת ונכונות ללמוד את הא"ב הפרטי שלך. את אומרת שלא בא לך לעבוד קשה, וזה כל כך בסדר. לא מוכרחים. העיקר שבאת אלינו לכאן. תוכלי להמשיך ולשתף אותנו כאן במה שעובר עליך, ולהקשיב לאחרים כמו שידעת. לילה טוב ליאת

את כמו תמיד חמה ומקבלת.:-)

אני מתנצלת מראש אם אני נשמעת מעט דביקה, ולעצמי לפחות אני נשמעת כמי שקצת חוזרת על עצמה. אני קוראת את הפורום כי אני מוצאת את עצמי בדרך כלל נתמכת באיזה שהוא מובן מקריאתו, ולפעמים (לאחרונה יותר) אני מעיזה וכותבת. לפני כחצי שעה חזרתי הביתה מיום כיף (=המלטות מהמצב), ברקע נשמעים הדי התפוצצויות (שלנו אני מניחה). אני יושבת וקוראת את ההודעות מהיממה האחרונה ומרגישה כאילו אני בעולם אחר. כתבתי כאן בשבח היחסיות ואני חייבת לכתוב זאת שוב: אם הפסיכולוגית יוצאת לחופש אז התמזל מזלכם (וגם מזלה) שהיא לא נאלצה לברוח לחופש. אם התמזל מזלה (וגם מזלכם) אז יש לכם זמן לעבד את החויה ולא להלכד לתוך מערבולת חיים שקטעה הכל ומי יודע מתי תפסק. אם התמזל מזלכם (וגם מזלה) אזי יש לכם תאריך ברור שבו תוכלו לשוב ולהפגש ושוב לעבד את החויה ולדעת שהנה חזרה השגרה המבורכת. ואני יכולה להמשיך... בשם כל אלה שחיים בחוסר ודאות, שהשגרה שלהם היא חוסר שגרה ויודעים שהקושי עשוי להיות רב יותר ביום שאחרי.

'אני' יקרה, הקול שלך, הנשמע כאן לאחרונה, טיפין טיפין, הוא חשוב ויקר ללבי. אני יודעת עד כמה הפער בין ישראל המופגזת לישראל שבשגרה יכול להיות מכאיב, מקומם, ואולי יותר מהכל - מפתיע. את צודקת, הכל יחסי. אני מגיעה מדי יום אל האוניברסיטה בת"א, ונוכחת עד כמה לבועה הזאת יש קיום משל עצמה. אבל כמו כל בועה, דפנותיה דקות ושבריריות, ומבעד למה שנראה כמו אדישות מנומנמת, מצליחים להבחין בצללים: אנשים מנצלים כל רגע פנוי להציץ בדפי החדשות המרצדים על מסכי המחשב, אנשים שולחים SMSים לחיילים הפרטיים שלהם, נדרכים לכל רעש חריג, וכן, יש גם את מי שמנסים בכל הכוח לדבוק בשגרת חייהם, יודעים - ממש כמוך - שהכל יחסי. ששנים רבות ירושלים ות"א בוססו בדם הפיגועים. שחודשים ושנים חיים אנשי הדרום שלנו תחת שגרת קסאמים בלתי נסבלת. שפעם אני ופעם הם. ובכל זאת, כולנו איכשהו יחד בסיפור הזה, נוגעים לא נוגעים באימה, נוגעים לא נוגעים בייאוש, משתדלים לצמצם את הקיום הפרטי שלנו לממדים שנוכל לשאת. הייתי רוצה להאמין שה"עולם האחר" שאת מוצאת כאן, אצלנו בפורום, לא מותיר אותך בודדה ונעלבת. אנחנו כאן בשביל כולם, וזה כוחו ויופיו של העולם הוירטואלי. אני שולחת לך את כל האהבה שרק אפשר, יחד עם שורותיו הבלתי נשכחות של אלתרמן מתוך "שיר משמר" - שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים שמרי נפשך מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים נפשך שמרי ובינתך שער ראשך עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. החזיקי מעמד ליאת

לאני, מה שכתבת מאוד נגע לי. אני עסוקה לא מעט בימים אלו בלהרגיש אשמה על כך שאני חיה לי במרכז הבטוח (יחסית) בעוד אחרים חיים תחת איום מתמיד של טילים. אני כל הזמן כועסת על עצמי, איך אני מעיזה בכלל לקטר על הצרות הקטנות שלי כשאחרים שגרים במרחק שעתיים נסיעה ממני חוששים לחייהם. כתבתי לפני יומיים על הפסיכולוג שלי שגר בעיר צפונית. תהיתי איך הוא בכלל יכול לעבוד ולהתרכז בי. איך אני אוכל לדבר איתו על הקשיים שלי ואם זה בכלל בסדר... אז זהו, שזה בסדר. כנראה שאין כל כך מה לעשות. אנחנו בני האנוש יצורים מוגבלים מעט. אני לא יכולה לחוות את מה שאת כתושבת הצפון חווה. אני יכולה להקשיב ולהתעניין ולנסות להבין. אבל עדיין אני חיה את החיים שלי. ואולי כולנו חיים בבועה... כי ככה הטבע האנושי עובד. אני חושבת שזה נועד להגן עלינו. הרי אי אפשר שכל אחד יסבול גם בשביל עצמו וגם בשביל כל האחרים שסובלים. לא חושבת שהנפש יכולה לשאת כל כך הרבה סבל. אני מקווה ששקט אצלך עכשיו. מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים במהרה.

אני מקבלת את דבריכן כלשונם. לא התכוונתי להטיף אלא כמו כולם פה להוציא קצת קיטור. ברור לי שהחויה מהמרכז קצת שונה משלנו הצפוניים. שקט ושלום לכולם.

נכון, שאי וודאות ושבירת השיגרה מכניסים אותנו ללחץ שאין כמוהו.קורה שאנחנו כועסים ונעלבים שכל העולם ממשיך כמנהגו כאשר אצלינו אדמה בוארת תחת רגלעיים ומרגישים שאף אחד באמת לא מבין אותנו כי,למשל,שומעה סירנות רק בראדיו ולא מרגיש את רח העשן שאחורי זה...זה תגובות נורמליות על המצב הלא נורמלי של טילים ופיגועים.אני זוכרת שאחרי שמרכז ירושליים כמה פעמים התפוצצה לפנאי ואחורי היתי נחנקת זמן מה בכניסה לאוטובוסים...הלכתי ברגל,רצתי,וגם זה בעקיפין...זות המציאות שלנו...עוד מעט ככל הנראה אחי בלבנון...כולנו כואבים את המלחמה הזות,כל אחד במקומו...אולי ללא סירנות את יכולה להתגונן ביתר יעילות שהכל בסדר..תחשבי איך את בדרך כלל מתמודדת עמ לחץ קיצוני ותשתמשי בדרכים המוכרות,תשתדלי בכל זות לשמור על השיגרה עד כמה שניתן... לילה שקט לכולנו

כידוע בכיתות יא יוצאים ילדי התיכון ל"מסע לפולין" בעקבות לימוד נושא השואה. ברצוני לדעת האם קיימים מחקרים או כתבות העוסקות בהשפעה הנפשית של המסע על בני הנוער? כמו כן הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך- האם גיל ההתבגרות הוא הגיל המתאים לקיים מסע שכזה? אילו השפעות נפשיות יכולות להיות בעקבותיו?

אני סתם יענה לך מניסיוני האישי...הייתי במסע לפולין...זו חוויה יוצאת מן הכלל...רק כשאתה שם... אתה מנסה לקלוט ומתחיל להאמין שהשואה בכלל קרתה...ולא קולטים את כל מה שקר,או שאתה שם בכלל...זה נקלט רק יותר מאוחר...,ויש כאלה שהמסע הזה נוגע בהם יותר עמוק, ויש כאלה שפחות.... ולדעתי זה הכי נכון לעשות את המסע הזה בכיתה י"א ולא יותר מאוחר כי זו חוויה שונה לגמרי אני מניחה ופחות כייפית...כי עם הבית ספר זה הופך ליהיות חוויה שבחלקה מצחיקה(עם כל החברה מהשיכבה),ובחלקה עצובה(עם החברים הקרובים שלך). אני למשל מאוד נהנתי עם השיכבה והכיתה שלי...מלא מהשיכבה שלי הלכו והיה ממש כייף וגם קצת עצוב...כולם בוכים יחד וכולם צוחקים יחד... מעיין

אני בטוחה בחשיבות המסע וברושם העמוק שהוא מותיר אצל המבקרים, אולם חשוב לי להבין מבחינה פסיכולוגית האם ייתכן כי גיל ההתבגרות המלווה גם כך בחיפושים עצמיים, ובשאלות פנימיות רבות הוא הגיל המתאים למסע זה- הייתי מעוניינת בקריאת חומר בנושא (או אפילו נושא דומה המסביר על אופיו של גיל ההתבגרות בהקשרים דומים של חוויות רגשיות קשות..)

שלום גלית, לצערי, לא הצלחתי למצוא עבורך מחקרים בנושא ההשפעות הנפשיות של המסע לפולין על בני הנוער (בחיי שחיפשתי). מאחר שיש לי היכרות אישית עם גורם במשרד החינוך שעסק בנושא, אנסה לברר עבורך במהלך השבוע הקרוב אם נעשו מחקרים כאלה. ובינתיים, מחשבות שלי, גם מניסיון. המסע לפולין (ובמיוחד "מצעד החיים" או דומיו) הם תשובתו של העם היהודי לצעדת המוות הגדולה, כאלו אמרנו "הננו כאן!". יש לא מעט ביקורת כלפי פרוייקט מצעד החיים, שעיקרה מתמקדת בהיבטים המליטנטיים של הנוכחות הישראלית הגאה. ביקורת נוספת נשמעת כלפי העובדה שמשלחות הנוער (מתוך ניסיון לשמור על איזון נפשי) מבלות חלק משמעותי מזמן המסע בבילויים בבתי קפה, מרכזי קניות, השתוללויות בבתי המלון וכד', המבזות, לכאורה, את מטרתו המקורית של המסע. מהיכרות קרובה מאד, לפחות עם שתי משלחות שיצאו בשנים האחרונות, אוכל לומר שהתרשמתי מאד מההכנה הרצינית והמעמיקה הנעשית עם קבוצת בני הנוער עוד טרם נסיעתם. הם לומדים את הנושא ברצינות, שומעים הרצאות וחוויות של ניצולים, נוסעים ל"יד ושם" ולמוזיאון בלוחמי הגיטאות, ופוגשים את הנושא להיכרות אינטימית עוד בבית. המסע הוא אכן שיאו של המפגש עם הפרק המכאיב הזה בתולדותינו. בני הנוער, כפי שהעידה מעיין, זוכים לחוויה מיוחדת במינה, גם אם היא כרוכה ברגעים של עצב עמוק ואפילו זעזוע. הם נמצאים יחד, בהשגחתם של מדריכים מנוסים מאד ומחנכים, היודעים לתת מענה לפרץ הרגשות הטבעי המתעורר בביקור באתרים רגישים. חברי הקבוצה תומכים מאד זה בזה, מתחבקים, מדליקים נרות נשמה, שרים שירי א"י, ועושים את כל מה שבני נוער יודעים לעשות יחד (כולל שטויות ומעשי קונדס, שגם להם, מסתבר יש מקום במסע). ככל הידוע לי, אנשים שעברו את ההכנה כמו שצריך ונסעו מתוך בחירה ועניין, ראו במסע לפולין את אחת החוויות המשמעותיות והבלתי נשכחות בחייהם. בברכה ליאת

לליאת - תודה על תשובתך- היא עוזרת לי רבות ובכ"ז אם תמצאי חומר נוסף אשמח להתעמק בו- חשוב לי ביותר! ושוב תודה, גלית.

אני גם מתווספת לכל אלו שמדברים על כך שהפסיכולוג יוצא לחופשה.. אני ממש במועקה, היא הודיעה לפני חודש שהיא יוצאת לחופשה עוד חודש, ואני כל הזמן מתעסקת בזה, עצובה ומדוכדת . לא נעים להודות שהייתי רוצה להיות חלק בחייה האמיתיים. אני ממש מתביישת ברגשות שיוצאים ממני, הצורך הנואש לראות אותה, להזדקק לה ומצד שני בכלל לא לשתף אותה. היא הודיעה לי כל כך הרבה זמן בכדי שנעשה עיבוד כל שהוא ואני בבעיה עם זה, לא מסגולת להודות בכל מה שיוצא ממני. תגידי לי ליאת: זה לא בושה להזדקק? זה לא בושה להרגיש רגשות כאלה של אהבה, רצון להיות חלק מחייה האמיתיים?? זה לא בושה להרגיש ככה? להרגיש תלותית? ואם זה לא בושה, אז למה אני מרגישה בושה ? כשאני יוצאת מהדירה בתום הפגישה, אני אף לא מסוגלת להסתכל על עיניה, נפרדת ממנה בלי להסתובב אליה, אני לא מסוגלת לראות אותה כשאני הולכת ממנה, לא מסוגלת לראות את עיניה. אני גם מאד מפחדת שאני פתאום אחבק אותה, כי פעם כשכן הסתכלתי עליה, כמעט והתנפלתי עליה כי רציתי לחבק אותה, זה הלחיץ אותי יותר, מאז אני יותר ויותר שומרת לא להסתכל עליה לפני שאני הולכת. אבל אני לא מסוגלת לשתף אותה, זה מביך כל כך... אני בפלונטר: כי מצד אחד אני מאד מתגעגעת ורוצה לראות אותה ומצד שני אני באה ונאלמת "ובורחת" בשיחה ,,, איזה יאוש היא נוסעת עוד חודש ואני עסוקה בזה כל היום, ממש לא יודעת איך לצאת מזה ומצד שני לא משתפת אותה (כאילו זה יעזור אם אגיד לה, במה זה כבר יעזור..) מה את אומרת ליאת? גם את יוצאת לחופשה? :) את חושבת שזה יעבור לי? לילה שקט ניבה ודרך אגב, בתגובה לתמונה אז שצרפתי, גרמת לי לחשוב הרבה למה דוקא התמונה הזאת עוררה בי כל כך הרבה כאב, תמונה "רחוקה" לכאורה ולא מה שקורה בארץ.. מה שקורה בארץ עם כל ההפגזות כל כך הזוי בעיני, משהו בלתי נסבל,, יותר מכל אני מתחברת לחיילים ול א מ ה ו ת שלהם, ממש קשה לי עם המקום הזה , שאם אכנס אליו עמוק ממש אכנס לדכאון. מה שקרה עם התמונה ההיא שהיא הצליחה להוציא ממני ים של כאב שנבע גם מהמצב בארץ, זה מעין ערוץ לשחרר כאב , ערוץ לגיטימי ו"רחוק" כבייכול, כי מה שקורה בארץ בעיני הזוי, את מבינה , הזוי... ביי

ניבה יקרה, הקיץ הוא עונת החופשות, ולא מעט מטפלים מרחיקים נדוד לשבועיים-שלושה. זה משאיר לא מעט מטופלים "יתומי-קש", החשים נטושים, חסרי אונים, מבולבלים וכאובים. אישית, אני מאמינה בכוחם של רוב המטופלים לשרוד את החופשה בלי בעיות. אנשים נוטים לעיתים קרובות להערכת-חסר של יכולות ההתמודדות שלהם, מה שמתברר בשעת מבחן כדאגת-שווא. רגשות של אהבה והזדקקות, כמו כל רגש אחר, הם לגיטימיים ואנושיים. אני מניחה שתחושת הבושה שנלווית לכך אצלך, קשורה לחוויות מוקדמות אחרות, בהן ההזדקקות הנואשת שלך לא קיבלה מענה, והותירה אותך פגועה ונעלבת. לכאורה, אם אני כ"כ משתוקקת לאהבה וקרבה, וממשיכה להשתוקק לכך גם אחרי שדחו אותי, משהו בי לא בסדר. אולי אם תכבדי מעט יותר את המשאלה שלך לקשר קרוב, ותביני מהיכן היא שואבת את האנרגיה העצומה שלה, תוכלי להיות יותר סלחנית, ולהיפטר מרגשות הבושה. כשהבושה תיעלם, אני מאמינה שתצליחי גם להיישיר מבט בסוף הפגישה, בלי להרגיש פושעת מעצם הרצון לחבק. שלך ליאת

שלום, האם למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן קיים אתר בית? ואם כן, מהו? האם מישהו מכיר קצת את המרפאה ומה שקורה שם, למי היא מתאימה וכו, ויכול לספר קצת עליה? תודה.

היי מה קורה? ובכן הייתי שם לפני שבוע....(: לפני שבוע נכנסתי לדכאון קשה מאוד מאוד ולחרדות....אני סטודנט ולא הייתי מסוגל לתפקד בכלל...הם עובדים 24 שעות בשבוע התקשרתי וד"רית(הכוונה ד"ר שהיא אישה(: ) קיבלה אותי ושוחחה איתי באריכות במשך כשעה וחצי שעתיים ורשמה לי ציפרלקס....למרות שחשבתי שזה בטח מקום מאפן של משרד הבריאות או של קופהח כללית התבדתי לטובה זה מקום מאוד מקצועי.......נתנו מרשם ל15 כדורים והזמינו אותי לביקורת...ורצו לראות גם בדיקת דם שלא חסר לי ויטמינים או משהו כזה שאולי בגלל מחסור שכזה אני סובל מדכאון....בכל מקרה אני צריך לבוא לשם לביקורת והם עורכים מעקבים...המקום התגלה לי וכמקום מאוד רציני ואמין אפילו ביחס לפסיכיאטר פרטי....אבל כדי שיקבלו אותך את חייבת לגור בתא....וגם הם רושמים פרטים במחשב פרטים שאין לי מושג קלוש לאן הם מגיעים למרות שהם טוענים שזה לא מגיע לשום מקום....בגלל שלי כרגע לא אכפת מכלום אז לא היה אכפת לי גם מזה(: סהכ אני חושב שזה מקום מצויין ...את הביקורות עורך לי מנהל המקום שבשיחה בטלפון נשמע לי איש נחמד מאוד ומבין מאוד....לפי מה שראיתי בביקור האחד הזה ובשיחות הטלפון לשם נראה לי שזה מקום מצויין למרות החששות שהיו לי ואני חושב שהנהלים שם טובים מאוד חוץ מזה שהכדור טיפה עזר לי להיות מרוכז....בכל מקרה צפויים לי מספר מפגשים נוספים עם המקום הזה כנראה ומקווה שדעתי לא תשתנה מקווה שעזרתי לך ומקווה ששנינו נהיה מאושרים ורגועים יום אחד ללא כדורים(: ביי

אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות(:

מור, המרפאה של רמת חן נחשבת טובה ומקצועית מאד. ה'אזרח' ופרטיותו מוגנים היטב ע"י החיסיון הרפואי, החל על מרפאות ציבוריות ממש כמו על המטפל הפרטי. אם תרצי להתקבל לעבוד בשירות המדינה בתחום המדיני-בטחוני, יש מצב שבריאותך הנפשית ואישיותך יעמדו על הפרק, וייעשה ניסיון לבדוק אם אין מניעה להעסיקך. גם במצבים נדירים כאלה, אנשי מקצוע מוסרים מידע כללי מאד, הנוגע לכשירותו של המועמד, ואינם מפרטים תכנים ספציפיים מחדר הטיפול. לא פרטת (בצדק!) ממה את סובלת, אך ידוע לי שהמרפאה מעניקה טיפולים למגוון רחב מאד של מצבים נפשיים. תודה למר בלו על ההתגייסות לעזרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

הי ליאת אם תוכלי להתייחס לשאלה שלי שהפנתי אלייך ובינתיים גדעון ענה אז אני מאוד אשמח כי משום מה את תמיד מצליחה לרומם את רוחי וגורמת לי לחשוב ביהירות ובחוכמה תודה רבה מראש~!

שלום נתלי, הדברים שכתבת בפנייתך שם, העלו בי לא מעט הרהורים על הקושי שהוא מנת חלקן של הנשים היפות. לכאורה, אישה יפה היא אישה מאושרת, שכל הדלתות נפתחות בפניה. רק מעטים נותנים את הדעת לכך שלאישה יפה יש כל הזמן מה להפסיד. מראה חיצוני הוא דבר שברירי, זמני וחולף. אישה יפה שלא תשכיל לבסס לעצמה מקורות נוספים לתדלוק הערך העצמי שלה, עלולה למצוא את עצמה בצרות צרורות. ממרום שנותי, אני יכולה לבשר לך, נתלי, שהחיים לא נגמרים כשאנחנו כבר לא נכנסות לג'ינסים הקטנים. נשים עוברות בחייהן שינויים גופניים הקשורים, כמו שראית, לא רק לסגנון אכילה, אלא גם להורמונים, הריונות, לידות, פגעי הזמן ומצבים רפואיים שונים. לטעמי, היכולת שלנו לקבל בהשלמה את העובדה שלא נהיה "מושלמות", היא המקרבת אותנו לשלמות האמיתית. עיסוק היתר בגוף ובמראהו, יכול להיות קשור גם לקושי שלך לקיים אינטימיות גופנית בשלה. ההמלצה של גדעון לפנות ולקבל עזרה נראית מאד רלוונטית גם בעיני. אם תרצי עזרה בהפנייה ספציפית, תוכלי לפנות למייל האישי שלי. לחיי הנשים כולן, היפות בכל המידות והגדלים! ליאת

שלום ליאת היום התחלתי בטיפול מקווה שארגיש טוב יותר....כמו כן התחלתי לקחת ציפרלקס אמנם אני בדכאון מדיי פעם אבל מצליח לתפקד.....אני מאוד מאוד מקווה שאוכל להיות האדם שיכולתי להיות ללא המקרה שהכאיב לי מאוד ולא נותן לי מנוח כבר כמעט שנה.........וליאת תודה גדולה תודה על כל הסבלנות והסובלנות שלך כלפיי אני יודע שלא הייתי קל(: ביי בנתיים

MR BLUE, מזל טוב!!! שיהיה לך המון המון בהצלחה בטיפול החדש!!! אם המון סבלנות, כוחות ועבודה עצמית תחזור להיות האדם שהיית לפני המקרה.... תאמין בזה וכבר עשית חצי דרך... נכון ליאת? יהיה טוב (בסוף)... :-) ליאת, מה שלומך? כיף שאת כאן... שיהיה המשך שבוע נפלא ושקט לכולם רעות מקווה שלא דיברתי יותר מידיי שטויות :-)

היי לצערי המקרה שלי הסתבך טיפה ואני לעולם לא אחזור להיות האדם שהייתי(: אבל תודה

ליאת, נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר.מרגישה שרוב העולם יושב על כתפיי .ההעמדת הפנים הזאת כאילו הכל בסדר גוזלת ממני המון אנרגיה, לא יודעת למה אני מרגישה שאני חייבת לשדר שמחה ואופטימיות בכל מחיר, למרות שמבפנים אני מרגישה שאני בדיכאון חריף שמחריף מיום ליום(יש נסיבות להחמרה בהרגשה..... אולי גם הלחימה בצפון משפיעה על מצב הרוח... אחי נמצא שם דיברתי איתו פעם אחרונה ביום שישי והוא אמר לי: " אני חוטף פה בומים.... " אבל הוא נשמע לי בסדר גמור. וגם ידיד שלי בצו 8 ואני מודאגת. וגם בעיות משפחתיות שלא אפרט...) אני מתחילה להתעייף מהעמדת הפנים הזאת.מתחילה להתעייף מלתמוך בחברות/חברים/משפחה שזקוקים לי.אני בקושי מחזיקה את עצמי.מפחדת שיגמרו לי גם הכוחות האלה המינימלים שעוד יש לי בשביל לתפקד. מפחיד אותי שישימו לב שרע לי.... לא יודעת למה זה מפחיד. מרגישה תסכול נוראי וכעס על עצמי ושנאה לעצמי כשאני לא עוזרת למי שזקוק לי(מבני משפחתי ועד חברה שלי שהיא קצת בצרות....) אבל מצד שני אין לי סבלנות וכוח לעזור לאחרים, ולעצמי עוד פחות.אני מיואשת פשוט מהכל. השבוע הזה אהיה עסוקה מידי ולא יהיה לי זמן לפגישה עם המטפלת. איך שורדים עד שבוע הבא בלי מטפלת? אין לי תלות בה אבל בתקופה זו אני זקוקה לה, ולמקום "שלי" לפרוק מהלב. בטיפול אני לא רק פורקת כל עול אלא גם ניתוחי אופי וכאלה...... אבל יש לי צורך מיוחד שישמעו אותי, *שיבינו* מה עובר עליי, שאני לא סתם מקטרת ורוצה תשומי. וכפי שכבר כתבתי הנסיונות שלי לשדר אופטימיות נורא מעיקים, וגם אני לא תמיד מצליחה.... אני מבקשת סליחה אם אני אפריע, השבוע גם לי אין פסיכולוגית..... אם תבקשי מבטיחה לא לזבל בשכל יותר מידי. תודה. חן

ליאת עוד משהו שכחתי הצורך הזה שיבינו אותי ואת הרע שאני מרגישה הוא מאוד אישי סובייקטיבי ואני לא מבינה מנין הוא נובע. אולי תעזרי לי להבין?

שלום חן, את עדיין ממשיכה לחוש תחושות עומס קשות, ללא הקלה משמעותית, ונראה לי שצריך להתחיל לבדוק אם אפשר באמת ליצור שינוי כלשהו - ברמה הקונקרטית - שיביא לסוג של רווחה. אני חושבת שאת צריכה לקבל החלטה עקרונית, להפעיל אסטרטגיית התמודדות של רץ למרחקים ארוכים, דהיינו - לא לקחת את כל העולם על כתפייך!!! כשכל כך קשה, מוטב לעבוד חסכוני וחכם. אם את לוקחת על עצמך תפקיד של תומכת בכל העולם, באמת לא יישארו לך כוחות. יש תקופות בהן עלינו להגדיר לעצמנו סדרי עדיפויות ולפעול לאורם. כשמדובר בבני משפחה קרובים, קשה יותר להתנער מאחריות, אבל לא חייבים לסחוב את כ-ו-ל-ם. החברים והחברות, גם אלה עם צו 8, יוכלו לקבל אותך כשקצת תתחזקי. עניין נוסף וחשוב שאת מעלה הוא הצורך החזק שלך, לדברייך, שיבינו כמה קשה לך, שיקשיבו לך, שייראו אותך, שיידעו שאת לא סתם מקטרת. מצד שני, את מנסה בקביעות לשדר אופטימיות סביבך, ולהסתיר את תחושותייך האמיתיות. זוהי באמת מעין סתירה פנימית שחשוב להתבונן בה ולנסות להבינה. אולי בחוויה שלך *נורא מסוכן* לשדר מצוקה או חולשה? אולי קיים בך פחד שאם ייראו שאת חלשה, ינצלו את זה, או יקטלגו אותך אל תוך "אבחנות מפחידות"? אולי כשאת מסתירה את מצבך האמיתי, את מנציחה מצב בו החברים הקרובים שלך (ואולי גם המטפלים שלך) לא בסדר, מאכזבים, לא נענים לצרכים שלך? כאשר את כל כך עסוקה בהסתרת הקשיים שלך, את גם נשארת מאד לבד, וגם מפסידה את כל ה'הטבות' שיכולת לקבל מהסובבים אותך. אמרתי לך כבר פעם, ואחזור על כך שוב : חברים טובים אוהבים לעזור ולהתגייס למען חבריהם. את לא נותנת להם הזדמנות, וזה קצת חבל. גם בשבילך, גם בשבילם. מקווה שההקלה בוא תבוא, למרות הכל. לילה טוב ליאת

ליאת יקרה, באמת, בשביל מה יש חברים..... למה בעצם לא להיעזר בהם? באמת קצת(קצת הרבה..) חבל שאני מונעת מעצמי לקבל עזרה ועידוד כשאני צריכה..... קצת מוזר לי פתאום לעבור למקום הנעזר והחלש ........ תודה ליאת. ו... אולי הלילה לשם שינוי תלכי מוקדם לישון. (רואה שאת נורא עמוסה בזמן האחרון... קצת דואגת...:-))) ליל מנוחה חן

אנא ראי המשך ל"פרידה"

אנו מבקשים סיוע מקצועי ראשוני ( שיימשך בצורה פרונטלית אם יהיה צורך ) בבעייה של בננו . הוא סטודנט בן 25 , ומזה כמה חודשים שאנו שמים לב כי מדי פעם (כמה פעמים ביום) הוא ב"התקף" של שפשוף כפות הידיים זו בזו בין הברכיים תוך כדי העויות מתיחת הפנים , ללא השמעת קולות . ה"התקף" נמשך שניות אחדות אך המחזה די דוחה מוזר ומבהיל. יכול להיות שיש קשר לסיטואציות של התרגשות , או למתח של בחינות , וכנראה שיש לו שליטה מסויימת על התופעה כי נראה שכאשר הוא מרגיש שאנו מבחינים בכך , הוא מתאפק. האם יש בכלל טעם לטיפול , ואם כן איזה ? באיזה קטגוריית מומחיות ? האם יש טעם להתייעץ איתו לפני כן , ובכך לקחת את הסיכון שהוא ייפגע / ייעלב וייסגר ? יש לציין כי הבן מאד מאד סגור ומופנם ( גם איתנו , ההורים ), וכבר היה בטיפול פסיכולוגי בנושא אחר . נודה מאד מאד לתשובה מקצועית רצינית ומפורטת .

שלום להורים המודאגים, טיקים מוטוריים בהחלט יכולים לשקף מצב של מתח ומצוקה. לעיתים הטיקים הם הביטוי היחיד והעיקרי לסטרס, אך לפעמים הם מופיעים יחד או במשולב עם סימפטומים כפייתיים ('טקס' או תנועה רצונית הנעשית באופן כפייתי כדרך להפחתת חרדה). כדי לעמוד על אופייה המדויק של התופעה ולטפל בה היטב, חשוב לאבחן כמו שצריך. לגבי השאלה אם יש טעם להתייעץ איתו על פנייה לטיפול - מבחינתי אין כלל שאלה! מדובר באדם מבוגר, סטודנט, מן הסתם גם אינטליגנט מספיק כדי להבין שיש כאן בעיה. כדי שלא ייעלב, תוכלו לומר לו שאתם מבחינים שהוא נמצא במתח קיצוני שקשה שלא לראותו, והייתם רוצים לעזור לו למצוא הקלה. הכתובת הראוייה להתייעצות יכולה להיות פסיכולוג קליני, פסיכיאטר או נוירולוג. בעוד הראשון יוכל לתת מענה לתחושת הלחץ והמצוקה שבנכם חווה, השניים האחרים יוכלו לחשוב על פתרונות תרופתיים הרלוונטיים במקרים רבים להפרעות טיק/הפרעה כפייתית. במידה ויהיו שאלות נוספות, אתם מוזמנים. בברכה ליאת

רציתי לשאול כמה זמן התמחות עוברים פסיכולוגים קלינים ? האם הם צריכים לעבור להתמחות במקומות שונים? תודה .

שלום עמית, פסיכולוגים קלינים עוברים הכשרה קלינית ממושכת. במהלך לימודי התואר הראשון - עבודת שדה במוסדות בריאות הנפש, בהתנדבות. במהלך לימודי התואר השני - פרקטיקום טיפולי במוסדות בריאות הנפש, כמטפלים ממש (שנתיים). לאחר סיום התואר השני והגשת עבודת התזה, מתחילה התמחות של ארבע שנים כפסיכולוגים במרפאות בריאות הנפש, בהן לפחות שנה אחת במוסד אשפוזי כלשהו. בסוף תקופת ההתמחות מחכה למתמחה בחינת ההתמחות, לאחריה הוא מוגדר כ'פסיכולוג קליני מומחה'. מפרך, ללא ספק. :-) ליאת

אני חושבת שחיבוקים בין מטופל למטפל זה לא דבר נכון.אני אישית הייתי מטופלת אצל שתי פסיכולוגיות וכשאני חושבת על זה,חיבוקים בינינו לא היו,ואם היו,זה היה ממש לא נכון לעשות.ככה אני מרגישה בכל אופן.מה גם שבמקרה של חיבוקי אני גם חושבת שאין מקום לחיבוק בינה לבין המטפלת.זה נראה כאילו את,חיבוקי,צריכה פשוט אהבה.זה אמנם פסיכולוגיה בגרוש,אבל זה הרושם שנוצר פה.פסיכולוגית נועדה להקשיב ולייעץ,לא יותר מזה. כל טוב ויום נפלא,דנה.

היי דנה, מה שלומך? את אותה דנה כל הזמן? הרבה זמן לא ראיתי אותך. ברשותך אני רוצה להתייחס לדברייך. כתבת: "להקשיב ולייעץ" ואני שואלת: זהו? זה הכל? מה עם לקבל, להכיל, לתמוך, אולי לאפשר חוויה מתקנת, אולי קצת לפרש...? הפסיכולוגית שלי עושה הרבה יותר מלהקשיב ולייעץ. היא דמות פנימית אצלי. אני מדברת איתה בפנים. היא מרגיעה אותי. לפעמים דוחפת אותי. לפעמים עוזרת לי לעמוד על שלי. ולפעמים עוזרת לי לשמור על עצמי. ולא, היא לא מחבקת אותי. אני מסכימה איתך לגמריי בעניין החיבוקים. אבל פחות מסכימה איתך בעניין האהבה. הקבלה שלה אותי גורמת לי לקבל את עצמי. והאהבה שלה אותי גורמת לי לאהוב את עצמי. היא הופכת להיות קול פנימי בתוכי. יום שקט. נורית

נורית שלום, דברייך ריגשו אותי עד דמעות.כי כל כך היטבת לנסח את היחסים המורכבים האלה. לא יכולת לדייק יותר. קראתי את דברייך וזה נכון גם לי, ובכל זאת אני לרוב רוצה עוד ועוד ממנה..פעמים רבות אפילו את מה שחיבוקי רוצה...וזה מתסכל. רציתי גם לשאול אותך איך את מרגישה שהיא אוהבת אותך, והאם את מקבלת את האהבה הזו כמשהו מציאותי או כחלק מהטיפול בלבד...אשמח אם תעני. ביי.

ראשית אני לא דנה שפתחה את השירשור ככה שלשאלתך נורית, יש כאן יותר מדנה אחת. אני דנה של הילדה הפנימית. בנוגע לנושא הנה שיתוף קטן מחדר הטיפולים שלי. לאחרונה עברתי טראומה מאוד קשה והזעקתי מיד את המטפלת שלי. דיי בהתחלה היא קירבה את הכיסא שלה מאוד אלי והתקופפה כלפי. ברגע מסויים היא שמה את היד שלה על היד שלי למשך כמה רגעים. גם אני כמוך נורית הרגשתי במבטים שלה (שאפילו דמעו באותה פגישה), גם אני שמעתי את המילים שנאמרו ואת אלה שהיו בין השורות. אבל כל אלה קיבלו נפח ענק לאחר הנגיעה. אי אפשר להסביר את זה במילים. הנגיעה הזו הייתה כל כך במקום וכל כך נכונה ותוך כדי כתיבה אני נזכרת בשיר על נגיעה אחת רכה. אני יודעת שמדברים כאן על חיבוקים אבל כל נושא המגע הוא מאותה משפחה. חוץ מזה אני עוסקת גם במקצוע הטיפולי ואצלי המגע הוא חלק אינטגרלי בטיפול. אומנם אצלי זה אחרת מפני שאני עובדת בעיקר עם ילדים ואצלי לא יושבים על כיסא אחד מול השני, אבל אני מאוד מאמינה בכוחו של המגע לריפוי. כמובן שזה צריך לבוא מתוך הכרות עם המטופל ועם הבנה מה נכון עבורו. במקרה של חיבוקי גם אני נוטה להסכים שאולי החיבוק לא במקום, למרות שמתגנבת בתוכי מחשבה מרדנית שאולי חיבוק אחד קטן עלול במקרה הזה לעשות המון.

התרגשתי ושמחתי שאת יודעת כך לחוות את העולם . לדעתי הכל תלוי בהסכולה(אם כתבתי נכון) של המטפל\ת במקרה שמטפל ומטופל מאותו מין.יש המון דעות לכאן ולכאן.מה שבטוח שלרוב בני אדם יש צורך במגע בטוח של אדם קרוב ותומך והוא מתגבר במצבים שבהם פונים לטיפול.הרי אף אחד לא פונה לטיפול כי מידי כייף לו.מגע זו שפה שמוכרת לנו מינקות ומובנת נראה לי ללא התערבות ה"חוכמות" שרכשנו במהלך חיינו.שאילה,מה הספקנו לרכוש לפני ש"התחכמנו",איזו דרכים סללנוו,שעלפיהן יפרש מוחינו את המגע.שאילה,מי אנחנו ואיפה הגבולות שלנו.אני מרגישה מגע בטיפול נפשי כתרופה חזקה מצילת חיים עם סיכון גבוע לתופעות לוואי...לילה שקט לכולנו.

שלום.הפסיכולוגית שלי יוצאת לחופשה של חודש.דיברנו על זה כמובן..ובכל זאת..מאז השיחה האחרונה שלנו לפני נסיעתה אני נורא עצובה. אני מרגישה שיש לי סלע על הלב,שנעזבתי ואני בודדה.אני מפחדת שיקרה לה משהו או לי...אני מרגישה שאין לי כח וחשק לעשות כלום, (ויש לי הרבה מחויבויות) פשוט ללכת לישון ולקום כשהיא תחזור.אני באופן מוזר מרגישה גם כעס.לא ממש עליה אלא יותר על העולם..זה טיפשי, אבל כאילו אני מרגישה שזה לא הוגן שהיא "נלקחת" ממני, אני מקנאה אפילו בילדיה.שודאי יבלו איתה...אני יודעת שהיא עדיין לא נסעה ואני נלחמת בעצמי לא ליצור איתה קשר.אני רוצה "לשחרר" אותה קצת...אבל הכאב גדול. אני ממש מרגישה כמו ילדה קטנה ועזובה.אני כבר יודעת שמצב רגשי כזה יכול לנטרל אותי,ואני לא רוצה שזה יקרה.איך אני אעבור את התקופה הזו? האם לגיטימי לשאול אותה לאן היא נוסעת? (לא שאלתי).

שלום לך, חופשות של מטפלים הן דוגמא אחת מני רבות, בהן באה המציאות וטורפת את אשליית ההתמזגות המתקיימת בטיפול. דוגמא נוספת נדונה כאן לפני מספר שעות, סביב סוגיית החיבוק. התחושות שלך מאד טבעיות, ואולי יעניין אותך לשמוע שעבור אנשים שעברו/עוברים אנליזה (טיפול פסיכולוגי המתקיים שלוש-ארבע או חמש פעמים בשבוע), אפילו חופשת סוף השבוע נחווית כתקופה מאיימת עם פוטנציאל לעורר חרדה או דיכאון. ממש כשם שעלינו, כמטופלים, ללמוד לוותר על החיבוק הקונקרטי, כך עלינו ללמוד לאפשר (גם לעצמנו, כמטופלים) את החופשה וההתאווררות, הגם שהחוויה נותרת קשה. יש מטופלים המוצאים שכתיבה מסודרת (כמו מעין יומן קטן) למטפל שבחופשה - מבלי לשלוח זאת, כמובן - יכולה לעזור קצת. תוכלי, במידה ותרצי, לכתוב גם אלינו, ונשתדל לעזור לך באוזן קשבת וחיבוק וירטואלי. חופש נעים ליאת

הרעיון של הכתיבה זה באמת משהו שחשבתי עליו.אפילו כבר כתבתי קצת.אבל בשלב זה אני חושבת שהמצב אחר. אני על הקצה,את מבינה? אני בפאניקה מוחלטת ואני עצובה כאילו מישהו מת!אני לא יכולה לתפקד ככה, ויש לי מחשבות קשות.אני צריכה פתרון ממשי.זה גדול עליי

ועוד טיפים למי נחוץ ולמי לא נחוץ והאם הוא בכלל נחוץ והאם יש אלטרנטיבה טיבעית במקביל תודה מראש

שלום רון, מאחר ואנחנו לא פורום המנוהל ע"י רופאים, והתחום התרופתי הוא אך ורק באחריותם של רופאים, הייתי מציעה לך לפנות בעניין זה לפורום פסיכיאטריה הסמוך, של ד"ר הידש. בברכה ליאת

השמיעי קול. קצת דואגת...

שלום לכל חברינו שבחזית, ה'מצב' אכן מתארך, ואני מניחה שיש בכך כדי להעמיס מתחים עודפים, המאתגרים את יכולת העמידה והסובלנות. גילויי ההתנדבות והסיוע מתגלים בימים אלה במלוא תפארתם, ויש להניח שבמרבית הגופים הולכת ומתגבשת הבנה של הצרכים האמיתיים יחד עם יכולת משתפרת להיענות להם. אני מעודדת את כל מי שמרגיש צורך, לפנות ולהיעזר, ובכך לאפשר גם לאנשים מן העורף לחוש שותפים ומשמעותיים. החזיקו מעמד. ליאת

שלום אני מרגישה שאני זקוקה לטיפול רגשי , למרות שאני בכללי בריאה נפשית. מכיוון שעברתי ילדות קשה ברור לי שהרבה משקעים רגשיים נשארו ויפריעו לי בעתיד בתפקוד, דברתי על כך עם חברה והיא הפנתה אותי למישהי שמטפלת בשיטת מוח אחד. הבנתי פחות או יותר מהי השיטה אך לא הבנתי האם זה טיפול פסיכולוגי רגיל והאם זה יתן את אותם תוצאות כמו טיפול פסיכולוגי? אשמח לדעת אם יש שוני, מהו? ואיזו שיטה יעילה יותר? וכמו כן אם ידוע לך מהו טווח המחירים? (כי אני ממש לא מבינה בזה, מעולם לא התעניינתי בטיפולים פסיכולוגים) תודה, יעל.

יעל שלום, שיטת "מוח אחד" שייכת לתחום האלטרנטיבי - הוליסטי ואינה טיפול פסיכולוגי רגיל. זו גישה שנוצרה בשנת 1985 כחלק מתוך תחום הקרוי קינסולוגיה. את מוזמנת לקרוא על השיטה באינטרנט - ישנם כמה אתרים פרטיים המהללים אותה. כאמור זה שייך לתחום האלטרנטיבי ואני לא מכיר מחקר משווה בין השיטה לבין טיפול פסיכולוגי רגיל. איני יודע מעבר לכך. לגבי טיפול פסיכולוגי - את יכולה לגשת למסגרת ציבורית או פרטית. ציבורית - למשל דרך קופת חולים או שרותים פסיכולוגיים של האוניברסיטאות. פרטית - דרך המלצות. טווח המחירים בתחום הפרטי הינו בסדר גודל של 250 -400 ש"ח למפגש. אפשר למצוא זולים יותר או יקרים יותר. בתחום הציבורי - תלוי קופת חולים, אך בערך עד כ -180 ש"ח, בד"כ מתחיל בהשתתפות הקופה ועולה בהדרגה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אני בטיפול פסיכודינמי במשך שנתיים.(אני בת 31) הרבה מאוד מהשיחות שלי עם המטפלת כללו שאלות כמו, מדוע לעולם אינה מחבקת אותי????זה דבר שמאוד מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה ממנה- חיבוק אימהי!!!הכי בעולם. אך הפסיכולוגית מתעקשת שזה יפגע בטיפול, ולא עושים זאת בטיפול. אני מקבלת את מה שהיא אומרת בצער רב...וממשיכה להזדקק ולרצות את החיבוק שלה.....לאחרונה קראתי כאן בפורום על פסילוגיות שכן מביעות אהבה אימהית: חיבוק, ליטוף וכד'...... אז אני לא מבינה. הפסיכולוגית שלי טוענת שלעולם טיפול אסור לו לכלול חיבוקים ובכלל מגע. אך אני קוראת כאן שיש מטפלים רבים שאכן עושים זאת. אני בסה"כ לפעמים- וממש רק לפעמים, ברגעים קשים כל-כך זקוקה לחיבוק שלה. אך מכיוון שכל-כך הרבה פעמים נידחתי, אני כבר לא מבקשת יותר...... אז מדוע יש מטפלים שמחבקים/ויש שלא???? האם זה בסדר לדעתך שאני כל-כך מתחננת לחיבוק שלה, והיר מסרבת!!!!!! בבקשה תעזור לי חיבוקי

חיבוקי שלום, כאן בפורום דובר על מטפלים שמחבקים? אולי פספסתי, אבל מה שמדובר רבות בפורום זה על הרצון של המטופלים בחיבוק. הרצון עצמו לגיטימי, המימוש לטעמי הינו בעייתי. כך שלדעתי זה בסדר שאת מתחננת לחיבוק - זו זכותך, את המטופלת. וזה בסדר שהיא מסרבת - זו אמונתה המקצועית כפסיכולוגית (וגם שלי). הכל בסדר...והתסכול המאוד מובן ממשיך לו להתקיים. אני רק מקווה שבנוסף לדיאלוג הזה את גם מרגישה שמילותיה ונוכחותה מחבקות אותך. כמובן שניתן למצוא אמונות מקצועיות לרוב ומצבים אנושיים ואישיים לרוב, ולכן לא אתפלא גם שישנם מטפלים שמחבקים ומלטפים. כאמור אני סבור שזה בעייתי. בברכה, גדעון

שלום רב, ותודה רבה עבור תשובך. אשמח מאוד להבין יותר את העניין, מה לדעתך בעייתי בחיבוקים (אמהיים) בטיפול ???(אני כמובן לא מתכוונת לרגע למגע פיזי-מיני, חס וחלילה). למה זה בעייתי??? אני ממש לא מבינה, הרי נוצרו כאן תפקידים: הפסיכולוגית קיבלה את תפקיד האמא...ואני קיבלתי את תפקיד הבת שלה...אמא נורמאלית מחבקת, נכון? אז מה רע בזה? אני יושבת שם ובוכה...ובוכה...ובוכה....מה כל-כך נורא, לקבל חיבוק מרגיע? הרי ילד קטן שמקבל מכה ובוכה....אתה לא מרגיע אותו במילים. מספיק חיבוק קטן לילד והכל עובר.... חיבוקי

גדעון, תודה על דברייך מאתמול. הרגשתי שאתה כל כך מבין אותי וכמה רע לי.... באמת תודה על כך. גם עכשיו אני לא כ"כ מרגישה טוב, אבל זה נסבל..... רק מפריע לי שאני כבר לא מרגישה מבפנים שמחה באמת...... חן

חן יקרה, תודה על דברייך ועל כך שאת שומרת אותי בתמונה. נקווה שהשמחה עוד תגיע, גדעון

המטפל שלי גר באזור שנופלים בו טילים. (הוא עובד גם במרכז הארץ ואני גרה במרכז הארץ). מחר יש לי פגישה איתו. אני יודעת שיהיה לי קשה לדבר על עצמי, על הקשיים היומיומיים שלי כשאני יודעת שהוא נמצא למעשה בסכנת חיים. אני גם לא מבינה איך הוא יכול להיות פנוי (רגשית) להקשיב לי כשהוא בודאי מוטרד ודואג לבטחון שלו ושל משפחתו. אני גם תוהה מה בעצם מידת המחויבות שלו כלפי כשאצלו בבית כרגע בודאי לא קל. אני נמצאת די הרבה זמן בטיפול. הפסיכולוג שמטפל בי תמיד היה קשוב ומסור והרגשתי שהוא מאוד "ביחד איתי". המצב הבטחוני גורם לי לפקפק בכל העניין. אולי הטיפול הוא סוג של זיוף, שקר, הצגה (מצידו)? אני יודעת שאני אדבר על הנושא הזה מחר בפגישה, למרות שיהיה קצת לא נוח להעלות את זה בהתחלה. אני כותבת כאן כי אני רוצה לדעת אם מטופלים אחרים מרגישים תחושה דומה, וגם הייתי רוצה לשמוע מהפסיכולוג בפורום איך הוא מתמודד עם מצבים כאלו.

א שלום רב, אכן שאלה אקטואלית. תשאלי את הפסיכולג שלך להתמודדותו ומידת פניותו וזו יכולה להיות שיחה טובה וגלויה, שתקל על הרגשתך. אני אישית לא נמצא באזור הצפון, ולכן לא מאויים באופן אישי אבל נראה לי שאנשים שונים מתמודדים באופן שונה עם האיום. יש כאלה שדווקא העבודה השיגרתית עוזרת להם להסחת הדעת והם מסוגלים לשים לשעה קלה בצד את דאגותיהם וחרדותיהם כדי להיות ב"כאן ועכשיו" הטיפולי. יתכן שגם המטפל שלך שייך לסוג הזה של המתמודדים ואז הטיפול בך אינו זיוף כלל וכלל. בכלל, לעיתים הסחת הדעת הינה המנגנון היעיל ביותר במצבים הללו של עמימות ודאגה. בתקווה שהמצב המלחמתי לא ימשך עוד הרבה זמן, גדעון

שלום רב אני עובדת במקום מאוד נחמד,באה אלינו מנהלת חדשה ,משום מה היא לא מבקשת מהמזכירה שלה להכין קפה,ובאופן מקרי התנדבתי להכין לה קפה,מה עוד שאני לא קשורה למזכירות ,והמנהלת החדשה רוצה שרק אני אכין לה קפה לפעמים אני מרדישה לא נעים שאני צריכה להכין לה,מפני שאני לא ממונה על הקפה שלה,לפעמים בא לי להגיד לה שתבקש מהמזכירה שלה קפה ,וולא מתחשק לי להכין לה קפה,אבל היא המנהלת ,ואם אני לא אכין לה ,היא בטח תסתכל עלי בעין לא טובה,ואז היא יכולה לפטר אותי ,ובזה אני לא מוכנה להגיע.אבל מה דעתך?מה פתאום שאני אכין לה קפה כל הזמן ,זה מרגיז אותי,מה דעתך?תנו לי עיצה מועילה ,איך אפשר להגיד לה ,שלא נעים לי להכין לה קפה,ותקבל את זה,שבעצם היא טועה או טעתה שביקשה ממני להכין לה תודה על עזרתכם

אסתר שלום, אכן, כל עוד את לא חייבת להכין לה קפה את לא צריכה להכין לה קפה ואת צודקת בהרגשתך. אני לא מכיר את מערכת היחסים במקום העבודה שלך, אך האם זה אפשרי פשוט להגיד לה שהיה לך נחמד להכין לה קפה , פעם אחת ואפילו פעמיים, אך ברגע שזה נהפך להרגל, זה מכביד עלייך וזה גם לא תפקידך..ולכן שבפעם הבאה תבקש מהמזכירה שלה. אי הכנת קפה לא מהווה עילה לפיטורין, מה גם שזה לא תפקידך. בהצלחה, גדעון

שלום לך תודה על תשובתך,אבל בכל זאת ,אין לי אומץ להגיד לה ,שלא אני צריכה להכין לה קפה,השאלה שלי .האם היא עושה את עצמה?יש לה מעמד מכובד ,יש לה ראש על הכתפיים,יש לה מזכירה ,שהבנתי שהיחסים שלהם מעורערים ,יש לה תואר אקדמי ,אני לא יודעת מה זה שייך,אבל כניראה שזה מאוד חשוב לה התואר ,מה עוד שלי אין תואר ,אז היא מחפשת אחת שאולי לא בסטטוס שלה ,האם יש דרך אחרת להוציא אותי מהכנת הקפה? בלי להעכיר את האוירה ?

שלום ליאת!טוב אני לא ממש יודעת מאיפה ואיך להתחיל אבל אני אנסה בכל זאת:אני בת 23 ובעקבות השנה האחרונה עלית כ-10 קילו בעקבות בעיה בריאותית דבר ששבר אותי והירידה במשקל קצת יותר קשה בשל הבעיה בכל אופן אני סובבת סביב חברות שכולן מהממות (כמו שההיתי)כלומר תמיד ההיתי נחשבת לחתיכה לא נורמלית ההיתי זוכה ליחס שרק היפות היו מקבלות ועכשיו אני כבר לא בליגה הזאת אפילו שאני לא שמנה אבל זה לא אותו הדבר אני מתבאסת לצאת הלב שלי נקרע במידה ואני יוצאת ורואה את חברות שלי מתלבשות עם הגינסים הקטנים האלו שההיתי רגילה להיות שם בעצמי ולהרגיש היכ כוסית בעולם ועכשיו אני לא מתלבשת כמו שאני רגילה ואני לא מוציאה מעצמי את המיטב כי לא ממש אפשר,ואני לא מרגישה שווה ואיכותית ליד חברות שלי שגם מתחילים איתן יותר שזה מצב שדי חדש לי לא להיות במרכז,עוד משהו שכל לי את הלב ראיתי את האקס שלי מזה שנה שלא ראיתי אותו והוא פשוט היה בשוק כלומר בהתחלה הוא אמר וואי התנפחת קצת אבל אח"כ הוא אמר בשביל לעודד אותי לא זה יפה לך ההית רזה מידי כן ממש אמלה זה שבר אותי במקום שאני אהיה"מושלמת"אחרי מלא זמן שהוא לא ראה אותי אז פתאום זה ההפף הכי מתסכל שהעלייה לא נבעה מאוכל וזה לא היה בשליטתי כאילו זה מעניין מישהו בקיצור זה משפיע עליי בתפקוד יומיומי אני לא מפסיקה לחשוב על אני מתוסכלת ומיואשת ובזבזתי מלא כספים על דברים שלא ממש עזרו לי להגיע למטרה שלי לרזות שוב .דבר נוסף אני וחבר שלי נפרדנו מאחד הגורמים שלא יכולתי לקיים יחסי מין בגלל בעיה של קושי בחדירה דבר שמונע ממני להתחיל קשרים עם בחורים אני גם לא ממש מרגישה סקסית כרגע ממש תודה על ההקשבה

נתלי שלום, ליאת תשוב ותענה מחר ואם תכתבי שוב היא גם תענה לך. לבנתיים אתייחס בקצרה: נראה לי שאת עוברת תקופה כלל וכלל לא פשוטה של קושי להסתגל לכך שאת לא נראית כמו בעבר ופחות מחזרים אחרייך. זה דורש גם הסתגלות, אך גם התמודדות שלא היית מורגלת בה. חלק מההתמודדות כדאי לך לעשות בעזרת אנשי מקצוע: הנושא הדיאטתי, הרפואי והמיני יכולים להסתדר טוב יותר בעזרת טיפול מקצועי. בהצלחה, גדעון

היי לך, מהתאור שלך נשמע שהמצב באמת מבאס, במיוחד כשהתרגלת לכל כך טוב. זו גם תחושה של חוסר צדק, כיוון שההשמנה נבעה ממצב בריאותי, ואני מקווה שהוא ניתן לטיפול. העניין עם החבר לשעבר גם, ככה, לא כל כך צפוי ולא אידיאלי. תמיד נרצה להופיע במיטבנו מול בני זוג לשעבר, במיוחד אם הרגשנו דחויים איכשהו, אבל מה לעשות... פדיחק'ות כאלה הן כנראה חלק מהחיים... דווקא לפי התגובה שלו בסופו של דבר, עם הנסיון לתקן, נשמע שאכפת לו ממך ומההרגשה שלך, ואולי להיות אהובה באופן הזה, זה חשוב לא פחות מלהיות 'כוסית'. הבעיה המינית שאת מתארת ידועה (זה נקרא 'וגיניסמוס'), וכפי שגדעון כתב לך - ניתנת לטיפול, אז גם כדאי לטפל וגם חבל לא להיכנס לקשר בגללה. חברות 'כוסיות מהממות' זו גם בעיה בפני עצמה ... אבל מנסיוני, זה לא נשאר לנצח... מתישהו המלאות והרזות "מיישרות קו". אני מקווה שדברים קצת יסתדר ושתטפלי במה שאפשר, וכאמור - אפשר. בהצלחה. אור

יש לי היום פסיכולוגית אחרי זמן רב (מאוד) שלא הלכתי לטיפול. זה אחרי שהייתי בדיכאון זמן רב מאוד עם ניסיונות התאבדות וכו. הטיפול כאמור שעה... אני די מתרגשת ואני לא יודעת איך אני אוכל להכניס כמה שיותר מידע על עצמי בשעה אחת בלבד... נכון שזה כביכול טיפול ככה שלא חייבים הכל בבת אחת, אבל הפגישה הבאה תהיה שבוע הבא ואני רוצה לקבל עזרה כמה שיותר מהר. מה עושים? תודה.

מיכל שלום, מה שחשוב זה שאת מתחילה לטפל בעצמך. את לא תספיקי את הכל ולכן גם אל תצפי לכך. נסי לחשוב מה היית רוצה שהפסיכולוגית תדע עלייך בפגישה הראשונה. מה חשוב לך לספר כבר היום ומה יוכל להידחות לפגישה הבאה. את כמובן יכולה לשאול אותה איך ניתן לקבל עזרה כמה שיותר מהר, אך לדעתי עצם תחילת הטיפול זו כבר עזרה ותחושה שיש לך כתובת. בהצלחה רבה בטיפול, גדעון

יש סיכוי שפסיכולוג יכול לטעות ולפספס בגדול את ה"ראש" של המטופל שלו??? אם מטופל מרגיש שהוא לא מצליח לקבל את העידוד וחיזוק הבטחון להם הוא זקוק מהמטפל שלו, אז יש טעם להמשיך? (זה ככה שנים..) האם המטפל לא אמור לבנות את הבטחון העצמי של המטופל שלו? זה לא הפואנטה של טיפול? אם מטופל מרגיש שזה חורק מדי ולא עובד (די בעקביות יש לציין) אבל המטפל בשלו, שזה כן עובד, אז יש בעיה, כי הרי המטופל לוקח בחשבון שהמטפל לא טמבל.. אז מה עושים? בעצם, המטופל בעמדת נחיתות מול המטפל שחולק (גם בעקביות) על תחושותיו של המטופל, אז לא נותר למטופל אלא להכנע למשהו שנוגד את מצפונו ותחושתו?! זה בריא ככה? זה אמור להיות חלק מהטיפול, שהמטופל מכוון בעצם, לא לסמוך על האינטואיציות שלו, מה שמוסיף על תחושת חוסר הבטחון וחוסר האונים שלו? יש גם אפשרות שזה נובע מעודף מוטיבציה של המטפל... מפחיד... בקיצור, איך יודעים אם האנרגיות (והכסף) מושקעים במקומות הנכונים ולא מתבזבזים על ויכוחים מיותרים?

א. שלום, אם זה ככה שנים, אז מה עשיתם בטיפול לגבי זה? דיברתם על זה? הבנתם מה מקור הפער? מה מחזיק אותך שם בכל זאת? האם זה "רק" זה או שישנם גם חלקים נוספים, טובים יותר, לקשר הטיפולי? ואם זה ככה שנים , אז מה קורה לאחרונה שהתעוררת נגד זה? והאם זה רק בטיפול שישנה הרגשה שמפספסים אותך או בעוד מקומות? ברמה העקרונית, אני תמיד ממליץ לשוחח על הנושאים הללו עם המטפל. לנסות להבין את מה שקורה ביניכם ולהיות מסוגלים לדבר על זה. ויחד עם זה קשה מאוד למישהו מבחוץ לשפוט את הדבר המורכב הזה של "קשר טיפולי" ועלייך לסמוך גם על האינטואיציות שלך. בברכה, גדעון

שלום, התחלתי מערכת יחסים עם בן זוג לא מזמן, ובמקום להנות ממנה ולחיות את הרגע, אני כל הזמן עסוקה במחשבות על החתונה (שכאמור, לא ברור בכלל אם היא תהיה עם אותו בן זוג, או בכלל בזמן הקרוב - אני בת 22) אבל יותר משאני עסוקה בלבחון האם אותו בחור הוא המתאים לי, אני עסוקה בלחשוב איך תהיה החתונה, איפה, מי יבוא, איך אני ארגיש וכו' יש לציין שמחשבות אלו הן לא חיוביות, זאת אומרת החתונה היא ארוע שמאוד מלחיץ אותי כי אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, ובכלל ארועים המוניים. אני לא יודעת איך אתמודד עם ארוע מסוג זה.... ועוד יותר מזה, לא יודעת איך להתמודד עם המחשבות האלו שלא מרפות (לא כל הזמן, אבל לעיתים). מה עושים?

למה את חושבת על זה כל הזמן? הוא גם חושב כמוך? תנסי לבדוק עד כמה הוא מרגיש כמוך (כמובן, בע ד י נ ו ת), ואז תדעי אם יש לך מה לחשוב על זה או לא. את ממש צעירה, תאמיני לי, אין לך מה לחשוב על זה. גם אני כשאני חושבת על כך , אני מרגישה כמוך אבל תזכרי שאף אחד גם לא מכריח אותך להתחתן, או להתחתן בחתונה גדולה וגרנדיוזית ב'אולמי קריסטל' או משהו דומה את יכולה גם להתחתן רק את הוא ורב או חתונה אזרחית ואח"כ לעשות מסיבה או שלא. אין לך באמת מה לחשוב על זה, זה אירוע לדעתי מאוד סתמי שיותר מידי אנשים חוששים ממנו למרות שאין בו ממה לחשוש. את כביכול מתחייבת בכתובה וכו, אבל כפי שאנו רואים, אפשר גם להתגרש בהמשך אם לא הולך. חתונה זה לא דבר כזה מחייב, זה עניין של הרגשה. אם את רוצה להיות "שם" או לא.

הי, אין סיכוי שהבחור יסכים לחתונה ברבנות, וגם המשפחה שלי לא תסכים לזה. הבעיה שלי היא שבשלב התחלתי זה של הקשר, אין בכלל סיבה שאחשוב על חתונה, כי אנו לא מכירים זה את זה עדיין. אבל אני כל הזמן חרדה מכך שנכיר עוד ועוד ובסוף הוא יציע,ואני לא אדע מה להשיב. ואיך בכלל להתמודד עם ארוע כמו חתונה? עם כל ההצגה הזו? יכול להיות שגם המחוייבות מפחידה אותי, אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

גלית או יסמין שלום רב, את חרדה מפני החתונה או מפני מה שהחתונה מייצגת בעינייך? לפי הדרך בה את מתארת את מהלך העיניינים נראה שבמחשבות שלך, את תהיה חסרת שליטה וכוח להשפיע על מהלך החתונה והקשר ביניכם. לדוגמה הוא יציע חתונה ואת לא תוכלי לסרב. הוא לא ירצה ברבנות ואת לא תוכלי להגיד "לא". לכן, יתכן שאת מפחדת מכך , שאת תלכי לאיבוד בתוך הקשר או שרצונותייך שלך לא יובעו. בנוסף לכך, בניגוד לזוהר הקיים מסביב ארוע החתונה, הרבה כלות יספרו לך שהן היו לחצות מאוד מהארוע. וכל אחת מסיבותיה שלה. לבנתיים, כל עוד זה רחוק ולא ממשי, נסי לברר לעצמך ממה בעצם הלחץ וכמובן נסי להנות מהקשר החדש. בברכה, גדעון

נכון, יש כאן מימד של איבוד שליטה. אולי אני מפחדת שלא אוכל לסרב להצעת הנישואין שלו, מאחר והוא בחור טוב ויש ביננו נתונים חיצוניים שמתאימים כגון: השכלה, משיכה, תקשורת. אני לא מרגישה מאוהבת בו (אבל נפגשנו רק פעמים בודדות). אני יודעת מראש שהוא לא יסכים לחתונה ברבנות, וגם מהצד שלי יופעל הרבה לחץ לחתונה בנוכחות המשפחה המורחבת... ויכעסו עלי שאני עושה "בעיות". זה שלב מוקדם מדי לחשוב על כל זה, אבל אני לא מצליחה להמלט מזה. אם היית יודעת למשל שאף אחד לא מצפה ממני כלום ושאוכל להתחתן ביער, רק שנינו. היו יורדים ממני הרבה לחצים שמפריעים לי לבחון את הקשר באופן אובייקטיבי. כמו כן, נראה לי שאם הייתי יותר מתלהבת ממנו, לא הייתי חושבת על כל זה, אלא על החיים במחיצתו.

אני בתחילת הדרך...השתחררתי מהצבא,לא יודעת מה לעשות עם עצמי,עם החיים שלי,פוחדת מלהתמודד עם החיים והכל,פוחדת למעוד,פוחדת להכנס שוב לדיכאון...או יותר נכון שיחזרו לי המצבי רוח שהיו,כי תמיד כשקשה לי קצת אז ישר בא לי להרים ידיים כי אין לי כוחות...בנתיים אני נראה לי בתקופה דיי טובה אבל כמעט כל השירות שלי ולפני הייתי במין דיכאון...ופשוט לא היה לי כוח להתמודד עם כלום,רציתי למות,היו לי מצבי רוח נוראיים...אבל במשך חודשיים שלוש אחרונים היה לי דיי מצב שקט כזה...אני פוחדת שזה יחזור...כי אני מתחילה להרגיש שוב שפתאום נופלים עליי מצבי רוח,פתאום מבואסת,פתאום בא לי לבכות ואני אפילו לא יודעת למה...אוף למה החיים כאלה מסובכים...??? מעיין

מעיין שלום, החיים יכולים להיות מסובכים, בעיקר אחרי הצבא. זה נורמטיבי והרבה אנשים מרגישים כך. המון שאלות ומעט תשובות ... מצד שני יש גם פוטנציאל רב: לחלום חלומות, לתכנן ולהגשים רצונות, לפתוח דפים חדשים... בכל התחלה של דרך יש משהו מפחיד, אך גם מאתגר. מאחל לך אומץ וכוח להתמודד, בברכה, גדעון

האם אב שמכה פעם אחת עם חגורה, הופך להיות "אב מכה"? 'פאשלה' אחת הופכת אדם להיות מה שהוא לא?

קראתי את מרבית התגובות, ולמרות תמימות הדעים בנושא, אני חולקת- אבא אוהב שמכה פעם אחת בחגורה אינו אב מכה. התמונה הכוללת יכולה להיות משפחה אוהבת ודואגת ומגוננת, שויכוח קיצוני שהביא להתלקחות הכוחות ואובדן שליטה הביא לסיטואציה הזו. יתכן ואותו אב שגה במקרה הזה בשל הנסיבות הקיצוניות שאליו נקלע. וזה קורה. אינני יודעת מה קיצוניות המצב, אך השיפוט הזריז שלאבא יש הפרעה הוא שיפוט שגוי. שוב, יש לדעת יותר פרטים כדי לוודא את חומרת המצב. מצטערת אם קוממתי מישהו.

הכאה זו הכאה אין דבר כזה פאשלה פעם אחת

לדעתי זה מורכב כי אי אפשר לשפוט על סמך שורה אחת אדם שלם. כולנו תמימי דעים שרצוי לא להשתמש במכות כדרך ענישה. בנוגע להגדרת אב כמכה, אז הייתי שואלת ובוחנת אם לאב היו או יש "מעידות" או ביטויים אלימים מילולים או פיזים נוספים לאורך שנים וביחסיו עם אחרים כל אחרים? האם הוא מביע חרטה עמוקה עם ידיעה שזה לא יקרה לעולם? וזו לא חרטה ומעשה שחוזרים על עצמם? האם הגורם הוא תוצאה ישירה של המעשה של הילד ולא הוצאת עצבים? ועוד כהנה שאלות.

לא הייתי מעמידה אותו למשפט על אלימות או התעללות. כן הייתי מציעה לו לטפל בעצמו. לבדוק איך הוא מנהל את הכעסים שלו. אני בטוחה שארוע כזה, גם אם הוא חד פעמי, מאוד מפחיד. גם את האדם המכה.

זה צורם לי ומוזר לי, גדעון, ששאלה כזו אתה פותח לדיון. כאילו יש כאן איזו אפשרות להקלה אם תהיה איזושהי תגובת קהל כזו או אחרת. קראתם מה שאני קראתי? מכה בחגורה! לא איזה מכה שעפה ברגע של חוסר שליטה (שגם זה לא אמור לקרות). אלוהים, הרי הילד/ה יגיעו אליך גדעון בעוד כמה שנים עם הצלקת הזו בתוכם וישבו מולך ויתפתלו, ואולי גם יגנו על האב: לא הם לא גדלו להורה אלים הרי הפורום נתן לו אישור. אבל הסיטואציה הזו של מכות החגורה תצרב אצלם לנצח, ואת מחירה הם ישלמו.

אני תוהה איך לענות לך, כמי שעברה מכות לא מעטות כילדה, ומתמודדת כיום מול הילדים שלי לשינוי דפוסים, הרגלים, כדי לשבור / לחתוך את השרשרת שבהעברה מדור לדור. אני כן מאמינה שמקרה כזה יש לו יסודות עמוקים יותר, אך ל א מאמינה בחוסר יכולת לשינוי. הכאה בחגורה הנה מעוררת פחד בקורבן, אני מניחה שהיא אימפולסיבית אך גם ניתנת לריסון ע"י למידה של שליטה והבנה של המצב. אני חסה עליך כאדם, שכן לא מאמינה שזה לא קרה לך בעבר, וחסה על הבן שלך. אני יודעת על רגשות האשם של אחרי. אני לא מאמינה בפשלה חד פעמית, אם היא לא מטופלת בבסיסה. מעידה חד פעמית היא מספיקה ליצור טראומה אצל הילד, לאבד אמון בעולם הכי קרוב אליו, ההורים. אפשר לתקן, תוך מאמץ לבנות שוב. אני לא מתייחסת רק אליך בנפרד, אני מתייחס עליך ועל מעשיך, ומנגד מי שנפגע והתוצאות ... מי קבע שזו מעידה חד פעמית? שזה לא ישנה במקרים דומים, קרובים. אני מאמינה בטיפול ויפה שעה אחת קודם, כדי שמקרה זה לא ישנה.. בעיני כל הכאת ילדים הנה נוראית, וחרוגה מזכירה לי ימים שחורים, ימי ביניים. תסלח לי שאני ביקורתית, אך זה מתחבר לי לסיוטים, לילדים שעוברים טראומות, זה לא מתחבר לי למעשה חד פעמי, כי נראה לי שלפני עוברים שלבי הכאה אחרים, אני מתכוונת שזה לא נראה לי שהאלימות החלה מזה, אני מניחה שעשית דברים אחרים לפני שקשורים לאלימות, כי זו אלימות קשה, למרות שכל אלימות הנה חמורה, זו אלימות ק ש ה להכות בחגורה. בקיצור, לך לטיפול,,, ניבה

לדעתי, האם האב הופך להיות אב מכה, כן או לא, תלוייה ישירות במה שהילד מרגיש. אם הילד מרגיש מאויים, והמכה החד פעמית הזו יוצרת אצלו פחד כלפי האב, הרי שהאב הפך להיות אב מכה. חוץ מזה, מכה בחגורה?? מילא סטירה, אבל מכה עם חגורה היא מכה שהיא מכוערת ומכאיבה ואלימה פי כמה מאשר מכה עם יד "נקייה".

נראה לי שאת מתבלבלת יקירה, אני רק שאלתי על אב מכה. לא אמרתי שאני האב המכה. אני הילדה (לשעבר) שעברה את ההכאה המדוברת. אני שואלת, כי זה מעניין אותי מה יכול להחשיב אדם כ"מכה" ומה לא... זה הכל... זה היה באמת מקרה חד פעמי לפני למעלה מעשר שנים. את בוודאי שואלת את עצמך שאם אני מתייחסת לכך בתור מעידה חד פעמית, מדוע אני עדיין מתעסקת בזה? ובכן, אני לא. אני לא מתעסקת בזה כלל, פשוט נזכרתי בזה ופתאום תהיתי. אני קוראת פה ושם, על הרבה הורים שנותנים לילדים שלהם סטירה, "פה ושם". לעיתים מכות "קלות", ואני תוהה מה מבדיל אותם מהורים שנכנסים להגדרה הזו של "הורים מכים". מה הופך אדם לאדם מכה מאדם שלא באמת כזה. אבא שלי לא אדם אלים, הוא מאוד רגיש, הוא לא מקלל, הוא לא מדבר באופן פוגעני. לא שותה אלכוהול, לא בוטה, מאוד סגור ומכונס בעצמו. ולכן, אני תוהה מה יכול להחשיב אדם כאדם מכה אם הוא אפילו לא בוטה במילוליות שלו. תודה.

שלום רב, אודה לכם אם תוכלו להמליץ על פסיכיאטרים ופסיכולוגים המתמחים בשיטת הטיפול ההתנהגותי. אחרי שנים של סבל הגעתי למסקנה שאני סובלת מהפרעה נפשית כלשהי והייתי מעוניינת לטפל בזה כמו שצריך. תודה על התייחסותכם

סנדרה שלום, מסיבות מובנות איננו ממליצים על מטפלים מסוימים בפורום. את מוזמנת לאתר האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי ולבחור לך מטפל מהאלפון שלהם. כתובת האתר: http://www.itacbt.co.il/ בברכה, גדעון

שלום רב, בתנו בת ה - 8 חודשיים נמצאת במהלך השבוע כל הזמן איתי (עם האם) ורואה את אביה בעיקר בסופי שבוע ואז היא תמיד רוצה להיות בזרועותיו ואף לעיתים קרובות כשהיא בידי היא מעוניינת רק בו. ראוי לציין שהאב הוא דמות חמה ויצר קשר מדהים עם בתנו. ואני שמחה על כך אך במידה מסוימת מרגישה פגועה וחשה שאולי שאני לא פועלת נכון למרות שאני מקדישה לה המון .כשאני הולכת היא לא בוכה גם כשאני שמה אותה עם סבתא אחת לשבוע. מה דבר זה מבטא? האם יש משהו בהתקשרות שלה אליי? ומה מומלץ לעשות? תודה מראש האם האוהבת

רומי שלום רב, לרוב, במהלך המחצית השניה של שנת החיים הראשונה מתחילה תקופה של "חרדת ניתוק". זה יכול להיות גם עוד חודש או חודשיים - בתך תתחיל להראות סימני מצוקה, כאשר היא תרגיש שאת נפרדת ממנה. או אז כבר לא תוכלי ללכת לשרותים או לאמבטיה בשקט. השקט שישנו כרגע כאשר הסבתא שומרת על בתך יהווה רק חלום מתוק . תקופה זו תמשך כמה חודשים טובים עד גיל שנתיים לערך. אולם גם הנושא הזה של "חרדת ניתוק" הינו אינדיבידואלי לאופי של הילד ולטמפרמנט שלו. ישנם ילדים שהינם סקרנים יותר לגבי העולם ופחות חרדים ולא נראה בהתנהגותם אותם סממנים מוכרים של חרדת עזיבה, גם בגילאים מאוחרים יותר. לכן, נראה לי שאת יכולה להיות רגועה לגבי ההתקשרות ביניכם . כרגיל אני ממליץ שיהיה בבית ספר טוב על התפתחותו הרגשית והגופנית של הילד. בברכה, גדעון

תודה רבה על המענה המהיר והמפורט. אשמח לקבל ממך שמות של ספרים שאתה מעריך כמומלצים. בכבוד רב.

אין לי רגע של שקט בחיים האלה. מרגישה כמו מתה-חיה. מרגישה שאם אמות זה לא ישנה מאום וכלום, רק יקברו אותי פיזית, כי במילא אני כבר לא חיה.לפחות לא חיה בעוצמות כמו שחייתי פעם, כבר בלי שמחת חיים. כשאני מתעוררת בבוקר אני חושבת דבר ראשון:למה התעוררתי בכלל? בשביל מה זה טוב? אם אין לי שמחת חיים זה מרגיש לי כאילו שאין לי חמצן. וההרגשה הזאת של חוסר שמחת חיים נתקעה אצלי כל-כך עמוק שקשה לי להיפטר ממנה.ואני כל כך רוצה ומנסה.... ולא הולך לי..... ולא רואה את האור הזה שכולם מדברים עליו..... מה שאני רואה זה בעיקר חושך...... אפילו המטפלת שלי אמרה לי שזה "הגיוני "שארגיש רע(אני מתמודדת עכשיו עם דברים לא קלים בכלל) אבל לא "הגיוני" שעד כדי כך רע..... אני יודעת שאני צריכה להרגיש פחות רע, אבל איך? אני לא מצליחה..... וזה מ ת ס כ ל. ואני שואלת את עצמי אם ההרגשה הזאת תעבור לי פעם. ובקצב הזה כשכל כך רע, קשה לי להאמין שיהיה שוב טוב. והכל קשה עליי וכבד עליי.אני עייפה. הייתי חייבת לפרוק מהלב. אם תבקשו לא אכתוב כאן יותר. תודה. חן

חן יקרה, מי אמר שצריך להרגיש כל הזמן טוב ובחיים ולהרגיש בעוצמות? את כותבת כאילו הרגשה של חיות באה בהזמנה ואם תרצי מספיק חזק , זה פשוט יקרה. מנסיוני לפחות - זה לא עובד ככה. כך שכאשר אנו מתמודדים עם דברים לא קלים ואולי אפילו קשים, זה קצת חוצפה לדרוש מעצמנו גם להרגיש שמחים ומאושרים . לפעמים יש פשוט חושך ורק כשמפסיקים להיאבק ולהילחם והעיניים מתרגלות לחושך, אפשר לראות את נקודת האור מרחוק. ואת כמובן מוזמנת לכתוב כשנכון לך, איחולי סבלנות פנימית, גדעון

וואי כל כך מזדהה איתך...ופשוט לפעמים רואה רק שחור,(אבל אצלי פשוט זה בא בהתקפים כאלה),לפחות בזמן האחרון...למרות שהתקופה האחרונה הייתה לי דיי שקטה,בחודשים האחרונים,ואני לא בטיפול ולא כלום..אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,עם החיים שלי,לא מסוגלת לדבר עם אף אחד מה אני מרגישה, כי אני אפילו לא יודעת למה אני מרגישה רע... מקווה שיהיו לך ימים טובים יותר... מקווה שתראי באמת את האור בקצה המנהרה... מעיין

למעיין, לכולם יש ימים רעים וטובים.גם כשאת מרגישה רע נסי לזכור שישנם גם ימים יפים. אני יודעת שזה לא קל כשרע לחשוב על טוב.... מאוד מקווה שתרגישי יותר טוב.(אולי עכשיו את מרגישה כבר טוב יותר מאתמול :)) מקווה.... חן

אני גרה בחיפה. גרושה. ילדי בוגרים וכבר לא בבית. לפני כשנה הכרתי איש. היה בינינו קליק אדיר, אבל איך שהוא לא הצלחנו ליצור זוגיות. צעד קדימה ועשרה לאחור. כל הזמן הזה הסכמנו בינינו שלא יהיה סקס, עד שלא נרגיש שהקשר בסדר. והנה לפני כעשרה ימים בילינו את הלילה ביחד. אחרכך נפלה הקטיושה הראשונה על העיר. אחרי שדברתי עם הילדים והמשפחה התחלתי לחפש אותו בהיסטריה, והוא לא היה זמין. מאוחר בלילה תפסתי אותו, אמר לי שהוא בצפון העוד יותר רחוק ושאין לו זמן לדבר, שהוא יחזור אלי מאוחר יותר. מאז לא שמעתי ממנו. הייתי מוטרפת מדאגה. אתמול סוף סוף, אחרי מיליון הודעות שהשארתי הוא חזר אלי. אין לו זמן לדבר. אין קליטה במקום שבו הוא נמצא. והוא יחזור אלי אחרכך. טוב. הבנתי. אין לי כוחות להתמודד עם הפרידה הזאת, מה עוד שזה גבר שבאמת רציתי, שניסינו לבנות לאט לאט. וככה? ככה אני צריכה לקבל את הרמז שאני לא בראש שלו? (ושיהיה ברור, האיש אינו בצבא, או בכוחות הבטחון, ואין לו שום תפקיד בטחוני ). אתמול היו קורבנות בנפש בעיר, לא רחוק ממני. לא שמעתי ממנו מילה (אחרי האני אחזור אליך אחרכך שלו). 6 אזעקות מהבוקר היום. שום מילה ממנו. האם יש דרך יותר גועלית לגמור עם מישהי? אחרי השבוע שאני הייתי שבורה מדאגה, טילפנתי לבתי חולים לחפש אותו, וכו, מתברר שהוא פשוט לא התקשר כי הוא לא התקשר. . אגב, במקום בו הוא נמצא אין כמעט נפילות, הכל שקט וטוב. וחוץ מזה, הייתי נורא גבורה עד עכשיו, אבל מאתמול פשוט מפוררת לחלוטין. מהפחד. מהבדידות. מהלבד. אני חולה במחלה כרונית קשה וכל המתח מאוד מחמיר את מצבי. בולעת ואבנים בלי סוף, ולא יודעת איך להתמודד. נב אני חוששת שכאשר הכל יגמר, ויהיה בטוח וכבודו יחזור הביתה, ויחפש לו מישהי לצחוק עליה, והוא יתקשר, אני נורא אשמח ואזמין אותו אלי. ה צ י ל ו!!!!

מיקה שלום, קודם כל תמיכתי ואהדתי מעצם היותך תושבת חיפה (וגם לשאר תושבי הצפון, שדרות ועוטף עזה) - לא פשוט להיות בימים אילו בצפון, עם האזעקות, הפחדים, החרדות. ויחד עם זה ואבנים הם פתרון לא כל כך מומלץ למתח מתמשך, או לפחות לא רק ואבנים. נסי תרגילי הרפיה, הסחת דעת, להתנתק מהחדשות, לעשות דברים שכיף לך, לסדר את הבית - כל מה שרק יכול לעזור להרגיע ופחות להתמקד על המלחיץ והלא ודאי. ולגבי הבחור/האיש - זו אכן הדרך הפחות יפה והיותר גועלית לסיים קשר. אך נדמה לי שמשהו מתוך זה כבר היה קיים בקשר הזה, שהרי כתבת שעשיתם צעד קדימה וכמה צעדים אחורה ושלא כל כך הצלחתם ליצור זוגיות. גם נדמה לי , שהוא המסוייג יותר בקשר ביניכם ואת היא זו שרודפת ורוצה יותר. אז למה בעצם? למה שתחזרי אליו ותשמחי עם חזרתו? הרי התנהגותו לא מכבדת אותו ואותך, אז למה לך להסכים לדפוס יחסים כזה? הייתי מציע לך לכתוב לו מכתב. מכתב שאולי תתני לו ואולי לא. מכתב שבו תכתבי את כל מה שאת מרגישה וחושבת על הקשר ביניכם. על התקוות, האכזבה, הפגיעה, הכאב, העלבון, הכעס...הכל, הכל ,הכל...כשתסיימי את המכתב הזה, את תרגישי יותר טוב קודם כל עם עצמך ואז גם תוכלי לשקול מה לעשות, כשיחזור וירים טלפון "אחרי המלחמה". היי חזקה, בהצלחה רבה, גדעון

שלום, אני נוהגת לאכול\לכסוס את העור סביב אזור הצפרניים. אני עושה זאת שנים רבות. בנוסף אני שמתי לב שבשנים האחרונות אני זקוקה להתעסקות עם הפה רוב היום, וזה אומר: לעיסת מסטיקים, מציצת סוכריות, אכילת משהו, כסיסת עור סביב האצבעות. מבחינת השמנה יש עלי כעשרה קילו עודף שמפריעים לי אבל לא השמנה ברמת הפרעה בריאותית מיידית וחמורה.אין אכילה אובססיבית אלא יותר התעסקות סביב הפה. אני בת 44 . אודה אם תוכל\י לתת לי כיוון והסבר לנושא. תודה

מיקי שלום, אזור הפה הינו איזור חשוב מבחינה פסיכולוגית: מה לא נעשה דרך האזור הזה? החל משלב היניקה והאכילה של התינוק והמשך בפעילות ארוטית ואינטימית של נשיקה. לכן זה אזור שדרכו ניתן לקבל הרגעה, פריקת מתחים, הנאה, אינטימיות, נחמה ועוד ועוד. עיסוקך דרך האזור הזה נועד כפי הנראה להשיג משהו מאותן חוויות רגשיות שהזכרתי. מדוע בצורה כל כך נרחבת? האם כפיצוי ועל מה? את זה אני משאיר למחשבותייך. בנתיים העיסוק שלך עם הפה הינו כה נרחב, עד שהופך להיות הרגל לא נשלט, שבחלקו הינו מפריע ואולי גם לא בריא. ישנן טכניקות שונות מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית קוגנטיבית שעוסקות בשינוי הרגלים וניתן לנקוט בהם כדי לשנות את מה שאת מעוניינת לשנות. ניתן כמובן גם להתייעץ עם איש מקצוע כדי להבין טוב יותר את הסיבות האישיות שלך לעיסוק סביב הפה ולבנות תוכנית שמתאימה לך ספציפית . בברכה, גדעון

שלום חברתי בת 19 מבקשת ממני שאכבה עליה סגריות במהלך סקס ממה נובע רצון מוזר כזה?

משה שלום, יתכן ומה שאתה מתאר שייך למה שקרוי - "מזוכיזם מיני". כלומר תשוקה להיות מושפל, מוכה, להיפצע כחלק מקיום יחסי מין. התיאוריות ממה זה נובע הינן רבות ושייכות לחווית הגוף והמיניות החל משלב הילדות המוקדמת. ראה גם תשובתה של ליאת מלפני שלושה ימים בנושא זה בדיוק. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/636/xFT/582972/xFP/583025 בברכה, גדעון