פורום פסיכולוגיה קלינית

אני חושבת שחיבוקים בין מטופל למטפל זה לא דבר נכון.אני אישית הייתי מטופלת אצל שתי פסיכולוגיות וכשאני חושבת על זה,חיבוקים בינינו לא היו,ואם היו,זה היה ממש לא נכון לעשות.ככה אני מרגישה בכל אופן.מה גם שבמקרה של חיבוקי אני גם חושבת שאין מקום לחיבוק בינה לבין המטפלת.זה נראה כאילו את,חיבוקי,צריכה פשוט אהבה.זה אמנם פסיכולוגיה בגרוש,אבל זה הרושם שנוצר פה.פסיכולוגית נועדה להקשיב ולייעץ,לא יותר מזה. כל טוב ויום נפלא,דנה.

היי דנה, מה שלומך? את אותה דנה כל הזמן? הרבה זמן לא ראיתי אותך. ברשותך אני רוצה להתייחס לדברייך. כתבת: "להקשיב ולייעץ" ואני שואלת: זהו? זה הכל? מה עם לקבל, להכיל, לתמוך, אולי לאפשר חוויה מתקנת, אולי קצת לפרש...? הפסיכולוגית שלי עושה הרבה יותר מלהקשיב ולייעץ. היא דמות פנימית אצלי. אני מדברת איתה בפנים. היא מרגיעה אותי. לפעמים דוחפת אותי. לפעמים עוזרת לי לעמוד על שלי. ולפעמים עוזרת לי לשמור על עצמי. ולא, היא לא מחבקת אותי. אני מסכימה איתך לגמריי בעניין החיבוקים. אבל פחות מסכימה איתך בעניין האהבה. הקבלה שלה אותי גורמת לי לקבל את עצמי. והאהבה שלה אותי גורמת לי לאהוב את עצמי. היא הופכת להיות קול פנימי בתוכי. יום שקט. נורית

נורית שלום, דברייך ריגשו אותי עד דמעות.כי כל כך היטבת לנסח את היחסים המורכבים האלה. לא יכולת לדייק יותר. קראתי את דברייך וזה נכון גם לי, ובכל זאת אני לרוב רוצה עוד ועוד ממנה..פעמים רבות אפילו את מה שחיבוקי רוצה...וזה מתסכל. רציתי גם לשאול אותך איך את מרגישה שהיא אוהבת אותך, והאם את מקבלת את האהבה הזו כמשהו מציאותי או כחלק מהטיפול בלבד...אשמח אם תעני. ביי.

ראשית אני לא דנה שפתחה את השירשור ככה שלשאלתך נורית, יש כאן יותר מדנה אחת. אני דנה של הילדה הפנימית. בנוגע לנושא הנה שיתוף קטן מחדר הטיפולים שלי. לאחרונה עברתי טראומה מאוד קשה והזעקתי מיד את המטפלת שלי. דיי בהתחלה היא קירבה את הכיסא שלה מאוד אלי והתקופפה כלפי. ברגע מסויים היא שמה את היד שלה על היד שלי למשך כמה רגעים. גם אני כמוך נורית הרגשתי במבטים שלה (שאפילו דמעו באותה פגישה), גם אני שמעתי את המילים שנאמרו ואת אלה שהיו בין השורות. אבל כל אלה קיבלו נפח ענק לאחר הנגיעה. אי אפשר להסביר את זה במילים. הנגיעה הזו הייתה כל כך במקום וכל כך נכונה ותוך כדי כתיבה אני נזכרת בשיר על נגיעה אחת רכה. אני יודעת שמדברים כאן על חיבוקים אבל כל נושא המגע הוא מאותה משפחה. חוץ מזה אני עוסקת גם במקצוע הטיפולי ואצלי המגע הוא חלק אינטגרלי בטיפול. אומנם אצלי זה אחרת מפני שאני עובדת בעיקר עם ילדים ואצלי לא יושבים על כיסא אחד מול השני, אבל אני מאוד מאמינה בכוחו של המגע לריפוי. כמובן שזה צריך לבוא מתוך הכרות עם המטופל ועם הבנה מה נכון עבורו. במקרה של חיבוקי גם אני נוטה להסכים שאולי החיבוק לא במקום, למרות שמתגנבת בתוכי מחשבה מרדנית שאולי חיבוק אחד קטן עלול במקרה הזה לעשות המון.

התרגשתי ושמחתי שאת יודעת כך לחוות את העולם . לדעתי הכל תלוי בהסכולה(אם כתבתי נכון) של המטפל\ת במקרה שמטפל ומטופל מאותו מין.יש המון דעות לכאן ולכאן.מה שבטוח שלרוב בני אדם יש צורך במגע בטוח של אדם קרוב ותומך והוא מתגבר במצבים שבהם פונים לטיפול.הרי אף אחד לא פונה לטיפול כי מידי כייף לו.מגע זו שפה שמוכרת לנו מינקות ומובנת נראה לי ללא התערבות ה"חוכמות" שרכשנו במהלך חיינו.שאילה,מה הספקנו לרכוש לפני ש"התחכמנו",איזו דרכים סללנוו,שעלפיהן יפרש מוחינו את המגע.שאילה,מי אנחנו ואיפה הגבולות שלנו.אני מרגישה מגע בטיפול נפשי כתרופה חזקה מצילת חיים עם סיכון גבוע לתופעות לוואי...לילה שקט לכולנו.

שלום.הפסיכולוגית שלי יוצאת לחופשה של חודש.דיברנו על זה כמובן..ובכל זאת..מאז השיחה האחרונה שלנו לפני נסיעתה אני נורא עצובה. אני מרגישה שיש לי סלע על הלב,שנעזבתי ואני בודדה.אני מפחדת שיקרה לה משהו או לי...אני מרגישה שאין לי כח וחשק לעשות כלום, (ויש לי הרבה מחויבויות) פשוט ללכת לישון ולקום כשהיא תחזור.אני באופן מוזר מרגישה גם כעס.לא ממש עליה אלא יותר על העולם..זה טיפשי, אבל כאילו אני מרגישה שזה לא הוגן שהיא "נלקחת" ממני, אני מקנאה אפילו בילדיה.שודאי יבלו איתה...אני יודעת שהיא עדיין לא נסעה ואני נלחמת בעצמי לא ליצור איתה קשר.אני רוצה "לשחרר" אותה קצת...אבל הכאב גדול. אני ממש מרגישה כמו ילדה קטנה ועזובה.אני כבר יודעת שמצב רגשי כזה יכול לנטרל אותי,ואני לא רוצה שזה יקרה.איך אני אעבור את התקופה הזו? האם לגיטימי לשאול אותה לאן היא נוסעת? (לא שאלתי).

שלום לך, חופשות של מטפלים הן דוגמא אחת מני רבות, בהן באה המציאות וטורפת את אשליית ההתמזגות המתקיימת בטיפול. דוגמא נוספת נדונה כאן לפני מספר שעות, סביב סוגיית החיבוק. התחושות שלך מאד טבעיות, ואולי יעניין אותך לשמוע שעבור אנשים שעברו/עוברים אנליזה (טיפול פסיכולוגי המתקיים שלוש-ארבע או חמש פעמים בשבוע), אפילו חופשת סוף השבוע נחווית כתקופה מאיימת עם פוטנציאל לעורר חרדה או דיכאון. ממש כשם שעלינו, כמטופלים, ללמוד לוותר על החיבוק הקונקרטי, כך עלינו ללמוד לאפשר (גם לעצמנו, כמטופלים) את החופשה וההתאווררות, הגם שהחוויה נותרת קשה. יש מטופלים המוצאים שכתיבה מסודרת (כמו מעין יומן קטן) למטפל שבחופשה - מבלי לשלוח זאת, כמובן - יכולה לעזור קצת. תוכלי, במידה ותרצי, לכתוב גם אלינו, ונשתדל לעזור לך באוזן קשבת וחיבוק וירטואלי. חופש נעים ליאת

הרעיון של הכתיבה זה באמת משהו שחשבתי עליו.אפילו כבר כתבתי קצת.אבל בשלב זה אני חושבת שהמצב אחר. אני על הקצה,את מבינה? אני בפאניקה מוחלטת ואני עצובה כאילו מישהו מת!אני לא יכולה לתפקד ככה, ויש לי מחשבות קשות.אני צריכה פתרון ממשי.זה גדול עליי

ועוד טיפים למי נחוץ ולמי לא נחוץ והאם הוא בכלל נחוץ והאם יש אלטרנטיבה טיבעית במקביל תודה מראש

שלום רון, מאחר ואנחנו לא פורום המנוהל ע"י רופאים, והתחום התרופתי הוא אך ורק באחריותם של רופאים, הייתי מציעה לך לפנות בעניין זה לפורום פסיכיאטריה הסמוך, של ד"ר הידש. בברכה ליאת

השמיעי קול. קצת דואגת...

שלום לכל חברינו שבחזית, ה'מצב' אכן מתארך, ואני מניחה שיש בכך כדי להעמיס מתחים עודפים, המאתגרים את יכולת העמידה והסובלנות. גילויי ההתנדבות והסיוע מתגלים בימים אלה במלוא תפארתם, ויש להניח שבמרבית הגופים הולכת ומתגבשת הבנה של הצרכים האמיתיים יחד עם יכולת משתפרת להיענות להם. אני מעודדת את כל מי שמרגיש צורך, לפנות ולהיעזר, ובכך לאפשר גם לאנשים מן העורף לחוש שותפים ומשמעותיים. החזיקו מעמד. ליאת

שלום אני מרגישה שאני זקוקה לטיפול רגשי , למרות שאני בכללי בריאה נפשית. מכיוון שעברתי ילדות קשה ברור לי שהרבה משקעים רגשיים נשארו ויפריעו לי בעתיד בתפקוד, דברתי על כך עם חברה והיא הפנתה אותי למישהי שמטפלת בשיטת מוח אחד. הבנתי פחות או יותר מהי השיטה אך לא הבנתי האם זה טיפול פסיכולוגי רגיל והאם זה יתן את אותם תוצאות כמו טיפול פסיכולוגי? אשמח לדעת אם יש שוני, מהו? ואיזו שיטה יעילה יותר? וכמו כן אם ידוע לך מהו טווח המחירים? (כי אני ממש לא מבינה בזה, מעולם לא התעניינתי בטיפולים פסיכולוגים) תודה, יעל.

יעל שלום, שיטת "מוח אחד" שייכת לתחום האלטרנטיבי - הוליסטי ואינה טיפול פסיכולוגי רגיל. זו גישה שנוצרה בשנת 1985 כחלק מתוך תחום הקרוי קינסולוגיה. את מוזמנת לקרוא על השיטה באינטרנט - ישנם כמה אתרים פרטיים המהללים אותה. כאמור זה שייך לתחום האלטרנטיבי ואני לא מכיר מחקר משווה בין השיטה לבין טיפול פסיכולוגי רגיל. איני יודע מעבר לכך. לגבי טיפול פסיכולוגי - את יכולה לגשת למסגרת ציבורית או פרטית. ציבורית - למשל דרך קופת חולים או שרותים פסיכולוגיים של האוניברסיטאות. פרטית - דרך המלצות. טווח המחירים בתחום הפרטי הינו בסדר גודל של 250 -400 ש"ח למפגש. אפשר למצוא זולים יותר או יקרים יותר. בתחום הציבורי - תלוי קופת חולים, אך בערך עד כ -180 ש"ח, בד"כ מתחיל בהשתתפות הקופה ועולה בהדרגה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אני בטיפול פסיכודינמי במשך שנתיים.(אני בת 31) הרבה מאוד מהשיחות שלי עם המטפלת כללו שאלות כמו, מדוע לעולם אינה מחבקת אותי????זה דבר שמאוד מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה ממנה- חיבוק אימהי!!!הכי בעולם. אך הפסיכולוגית מתעקשת שזה יפגע בטיפול, ולא עושים זאת בטיפול. אני מקבלת את מה שהיא אומרת בצער רב...וממשיכה להזדקק ולרצות את החיבוק שלה.....לאחרונה קראתי כאן בפורום על פסילוגיות שכן מביעות אהבה אימהית: חיבוק, ליטוף וכד'...... אז אני לא מבינה. הפסיכולוגית שלי טוענת שלעולם טיפול אסור לו לכלול חיבוקים ובכלל מגע. אך אני קוראת כאן שיש מטפלים רבים שאכן עושים זאת. אני בסה"כ לפעמים- וממש רק לפעמים, ברגעים קשים כל-כך זקוקה לחיבוק שלה. אך מכיוון שכל-כך הרבה פעמים נידחתי, אני כבר לא מבקשת יותר...... אז מדוע יש מטפלים שמחבקים/ויש שלא???? האם זה בסדר לדעתך שאני כל-כך מתחננת לחיבוק שלה, והיר מסרבת!!!!!! בבקשה תעזור לי חיבוקי

חיבוקי שלום, כאן בפורום דובר על מטפלים שמחבקים? אולי פספסתי, אבל מה שמדובר רבות בפורום זה על הרצון של המטופלים בחיבוק. הרצון עצמו לגיטימי, המימוש לטעמי הינו בעייתי. כך שלדעתי זה בסדר שאת מתחננת לחיבוק - זו זכותך, את המטופלת. וזה בסדר שהיא מסרבת - זו אמונתה המקצועית כפסיכולוגית (וגם שלי). הכל בסדר...והתסכול המאוד מובן ממשיך לו להתקיים. אני רק מקווה שבנוסף לדיאלוג הזה את גם מרגישה שמילותיה ונוכחותה מחבקות אותך. כמובן שניתן למצוא אמונות מקצועיות לרוב ומצבים אנושיים ואישיים לרוב, ולכן לא אתפלא גם שישנם מטפלים שמחבקים ומלטפים. כאמור אני סבור שזה בעייתי. בברכה, גדעון

שלום רב, ותודה רבה עבור תשובך. אשמח מאוד להבין יותר את העניין, מה לדעתך בעייתי בחיבוקים (אמהיים) בטיפול ???(אני כמובן לא מתכוונת לרגע למגע פיזי-מיני, חס וחלילה). למה זה בעייתי??? אני ממש לא מבינה, הרי נוצרו כאן תפקידים: הפסיכולוגית קיבלה את תפקיד האמא...ואני קיבלתי את תפקיד הבת שלה...אמא נורמאלית מחבקת, נכון? אז מה רע בזה? אני יושבת שם ובוכה...ובוכה...ובוכה....מה כל-כך נורא, לקבל חיבוק מרגיע? הרי ילד קטן שמקבל מכה ובוכה....אתה לא מרגיע אותו במילים. מספיק חיבוק קטן לילד והכל עובר.... חיבוקי

גדעון, תודה על דברייך מאתמול. הרגשתי שאתה כל כך מבין אותי וכמה רע לי.... באמת תודה על כך. גם עכשיו אני לא כ"כ מרגישה טוב, אבל זה נסבל..... רק מפריע לי שאני כבר לא מרגישה מבפנים שמחה באמת...... חן

חן יקרה, תודה על דברייך ועל כך שאת שומרת אותי בתמונה. נקווה שהשמחה עוד תגיע, גדעון

המטפל שלי גר באזור שנופלים בו טילים. (הוא עובד גם במרכז הארץ ואני גרה במרכז הארץ). מחר יש לי פגישה איתו. אני יודעת שיהיה לי קשה לדבר על עצמי, על הקשיים היומיומיים שלי כשאני יודעת שהוא נמצא למעשה בסכנת חיים. אני גם לא מבינה איך הוא יכול להיות פנוי (רגשית) להקשיב לי כשהוא בודאי מוטרד ודואג לבטחון שלו ושל משפחתו. אני גם תוהה מה בעצם מידת המחויבות שלו כלפי כשאצלו בבית כרגע בודאי לא קל. אני נמצאת די הרבה זמן בטיפול. הפסיכולוג שמטפל בי תמיד היה קשוב ומסור והרגשתי שהוא מאוד "ביחד איתי". המצב הבטחוני גורם לי לפקפק בכל העניין. אולי הטיפול הוא סוג של זיוף, שקר, הצגה (מצידו)? אני יודעת שאני אדבר על הנושא הזה מחר בפגישה, למרות שיהיה קצת לא נוח להעלות את זה בהתחלה. אני כותבת כאן כי אני רוצה לדעת אם מטופלים אחרים מרגישים תחושה דומה, וגם הייתי רוצה לשמוע מהפסיכולוג בפורום איך הוא מתמודד עם מצבים כאלו.

א שלום רב, אכן שאלה אקטואלית. תשאלי את הפסיכולג שלך להתמודדותו ומידת פניותו וזו יכולה להיות שיחה טובה וגלויה, שתקל על הרגשתך. אני אישית לא נמצא באזור הצפון, ולכן לא מאויים באופן אישי אבל נראה לי שאנשים שונים מתמודדים באופן שונה עם האיום. יש כאלה שדווקא העבודה השיגרתית עוזרת להם להסחת הדעת והם מסוגלים לשים לשעה קלה בצד את דאגותיהם וחרדותיהם כדי להיות ב"כאן ועכשיו" הטיפולי. יתכן שגם המטפל שלך שייך לסוג הזה של המתמודדים ואז הטיפול בך אינו זיוף כלל וכלל. בכלל, לעיתים הסחת הדעת הינה המנגנון היעיל ביותר במצבים הללו של עמימות ודאגה. בתקווה שהמצב המלחמתי לא ימשך עוד הרבה זמן, גדעון

שלום רב אני עובדת במקום מאוד נחמד,באה אלינו מנהלת חדשה ,משום מה היא לא מבקשת מהמזכירה שלה להכין קפה,ובאופן מקרי התנדבתי להכין לה קפה,מה עוד שאני לא קשורה למזכירות ,והמנהלת החדשה רוצה שרק אני אכין לה קפה לפעמים אני מרדישה לא נעים שאני צריכה להכין לה,מפני שאני לא ממונה על הקפה שלה,לפעמים בא לי להגיד לה שתבקש מהמזכירה שלה קפה ,וולא מתחשק לי להכין לה קפה,אבל היא המנהלת ,ואם אני לא אכין לה ,היא בטח תסתכל עלי בעין לא טובה,ואז היא יכולה לפטר אותי ,ובזה אני לא מוכנה להגיע.אבל מה דעתך?מה פתאום שאני אכין לה קפה כל הזמן ,זה מרגיז אותי,מה דעתך?תנו לי עיצה מועילה ,איך אפשר להגיד לה ,שלא נעים לי להכין לה קפה,ותקבל את זה,שבעצם היא טועה או טעתה שביקשה ממני להכין לה תודה על עזרתכם

אסתר שלום, אכן, כל עוד את לא חייבת להכין לה קפה את לא צריכה להכין לה קפה ואת צודקת בהרגשתך. אני לא מכיר את מערכת היחסים במקום העבודה שלך, אך האם זה אפשרי פשוט להגיד לה שהיה לך נחמד להכין לה קפה , פעם אחת ואפילו פעמיים, אך ברגע שזה נהפך להרגל, זה מכביד עלייך וזה גם לא תפקידך..ולכן שבפעם הבאה תבקש מהמזכירה שלה. אי הכנת קפה לא מהווה עילה לפיטורין, מה גם שזה לא תפקידך. בהצלחה, גדעון

שלום לך תודה על תשובתך,אבל בכל זאת ,אין לי אומץ להגיד לה ,שלא אני צריכה להכין לה קפה,השאלה שלי .האם היא עושה את עצמה?יש לה מעמד מכובד ,יש לה ראש על הכתפיים,יש לה מזכירה ,שהבנתי שהיחסים שלהם מעורערים ,יש לה תואר אקדמי ,אני לא יודעת מה זה שייך,אבל כניראה שזה מאוד חשוב לה התואר ,מה עוד שלי אין תואר ,אז היא מחפשת אחת שאולי לא בסטטוס שלה ,האם יש דרך אחרת להוציא אותי מהכנת הקפה? בלי להעכיר את האוירה ?

שלום ליאת!טוב אני לא ממש יודעת מאיפה ואיך להתחיל אבל אני אנסה בכל זאת:אני בת 23 ובעקבות השנה האחרונה עלית כ-10 קילו בעקבות בעיה בריאותית דבר ששבר אותי והירידה במשקל קצת יותר קשה בשל הבעיה בכל אופן אני סובבת סביב חברות שכולן מהממות (כמו שההיתי)כלומר תמיד ההיתי נחשבת לחתיכה לא נורמלית ההיתי זוכה ליחס שרק היפות היו מקבלות ועכשיו אני כבר לא בליגה הזאת אפילו שאני לא שמנה אבל זה לא אותו הדבר אני מתבאסת לצאת הלב שלי נקרע במידה ואני יוצאת ורואה את חברות שלי מתלבשות עם הגינסים הקטנים האלו שההיתי רגילה להיות שם בעצמי ולהרגיש היכ כוסית בעולם ועכשיו אני לא מתלבשת כמו שאני רגילה ואני לא מוציאה מעצמי את המיטב כי לא ממש אפשר,ואני לא מרגישה שווה ואיכותית ליד חברות שלי שגם מתחילים איתן יותר שזה מצב שדי חדש לי לא להיות במרכז,עוד משהו שכל לי את הלב ראיתי את האקס שלי מזה שנה שלא ראיתי אותו והוא פשוט היה בשוק כלומר בהתחלה הוא אמר וואי התנפחת קצת אבל אח"כ הוא אמר בשביל לעודד אותי לא זה יפה לך ההית רזה מידי כן ממש אמלה זה שבר אותי במקום שאני אהיה"מושלמת"אחרי מלא זמן שהוא לא ראה אותי אז פתאום זה ההפף הכי מתסכל שהעלייה לא נבעה מאוכל וזה לא היה בשליטתי כאילו זה מעניין מישהו בקיצור זה משפיע עליי בתפקוד יומיומי אני לא מפסיקה לחשוב על אני מתוסכלת ומיואשת ובזבזתי מלא כספים על דברים שלא ממש עזרו לי להגיע למטרה שלי לרזות שוב .דבר נוסף אני וחבר שלי נפרדנו מאחד הגורמים שלא יכולתי לקיים יחסי מין בגלל בעיה של קושי בחדירה דבר שמונע ממני להתחיל קשרים עם בחורים אני גם לא ממש מרגישה סקסית כרגע ממש תודה על ההקשבה

נתלי שלום, ליאת תשוב ותענה מחר ואם תכתבי שוב היא גם תענה לך. לבנתיים אתייחס בקצרה: נראה לי שאת עוברת תקופה כלל וכלל לא פשוטה של קושי להסתגל לכך שאת לא נראית כמו בעבר ופחות מחזרים אחרייך. זה דורש גם הסתגלות, אך גם התמודדות שלא היית מורגלת בה. חלק מההתמודדות כדאי לך לעשות בעזרת אנשי מקצוע: הנושא הדיאטתי, הרפואי והמיני יכולים להסתדר טוב יותר בעזרת טיפול מקצועי. בהצלחה, גדעון

היי לך, מהתאור שלך נשמע שהמצב באמת מבאס, במיוחד כשהתרגלת לכל כך טוב. זו גם תחושה של חוסר צדק, כיוון שההשמנה נבעה ממצב בריאותי, ואני מקווה שהוא ניתן לטיפול. העניין עם החבר לשעבר גם, ככה, לא כל כך צפוי ולא אידיאלי. תמיד נרצה להופיע במיטבנו מול בני זוג לשעבר, במיוחד אם הרגשנו דחויים איכשהו, אבל מה לעשות... פדיחק'ות כאלה הן כנראה חלק מהחיים... דווקא לפי התגובה שלו בסופו של דבר, עם הנסיון לתקן, נשמע שאכפת לו ממך ומההרגשה שלך, ואולי להיות אהובה באופן הזה, זה חשוב לא פחות מלהיות 'כוסית'. הבעיה המינית שאת מתארת ידועה (זה נקרא 'וגיניסמוס'), וכפי שגדעון כתב לך - ניתנת לטיפול, אז גם כדאי לטפל וגם חבל לא להיכנס לקשר בגללה. חברות 'כוסיות מהממות' זו גם בעיה בפני עצמה ... אבל מנסיוני, זה לא נשאר לנצח... מתישהו המלאות והרזות "מיישרות קו". אני מקווה שדברים קצת יסתדר ושתטפלי במה שאפשר, וכאמור - אפשר. בהצלחה. אור

יש לי היום פסיכולוגית אחרי זמן רב (מאוד) שלא הלכתי לטיפול. זה אחרי שהייתי בדיכאון זמן רב מאוד עם ניסיונות התאבדות וכו. הטיפול כאמור שעה... אני די מתרגשת ואני לא יודעת איך אני אוכל להכניס כמה שיותר מידע על עצמי בשעה אחת בלבד... נכון שזה כביכול טיפול ככה שלא חייבים הכל בבת אחת, אבל הפגישה הבאה תהיה שבוע הבא ואני רוצה לקבל עזרה כמה שיותר מהר. מה עושים? תודה.

מיכל שלום, מה שחשוב זה שאת מתחילה לטפל בעצמך. את לא תספיקי את הכל ולכן גם אל תצפי לכך. נסי לחשוב מה היית רוצה שהפסיכולוגית תדע עלייך בפגישה הראשונה. מה חשוב לך לספר כבר היום ומה יוכל להידחות לפגישה הבאה. את כמובן יכולה לשאול אותה איך ניתן לקבל עזרה כמה שיותר מהר, אך לדעתי עצם תחילת הטיפול זו כבר עזרה ותחושה שיש לך כתובת. בהצלחה רבה בטיפול, גדעון

יש סיכוי שפסיכולוג יכול לטעות ולפספס בגדול את ה"ראש" של המטופל שלו??? אם מטופל מרגיש שהוא לא מצליח לקבל את העידוד וחיזוק הבטחון להם הוא זקוק מהמטפל שלו, אז יש טעם להמשיך? (זה ככה שנים..) האם המטפל לא אמור לבנות את הבטחון העצמי של המטופל שלו? זה לא הפואנטה של טיפול? אם מטופל מרגיש שזה חורק מדי ולא עובד (די בעקביות יש לציין) אבל המטפל בשלו, שזה כן עובד, אז יש בעיה, כי הרי המטופל לוקח בחשבון שהמטפל לא טמבל.. אז מה עושים? בעצם, המטופל בעמדת נחיתות מול המטפל שחולק (גם בעקביות) על תחושותיו של המטופל, אז לא נותר למטופל אלא להכנע למשהו שנוגד את מצפונו ותחושתו?! זה בריא ככה? זה אמור להיות חלק מהטיפול, שהמטופל מכוון בעצם, לא לסמוך על האינטואיציות שלו, מה שמוסיף על תחושת חוסר הבטחון וחוסר האונים שלו? יש גם אפשרות שזה נובע מעודף מוטיבציה של המטפל... מפחיד... בקיצור, איך יודעים אם האנרגיות (והכסף) מושקעים במקומות הנכונים ולא מתבזבזים על ויכוחים מיותרים?

א. שלום, אם זה ככה שנים, אז מה עשיתם בטיפול לגבי זה? דיברתם על זה? הבנתם מה מקור הפער? מה מחזיק אותך שם בכל זאת? האם זה "רק" זה או שישנם גם חלקים נוספים, טובים יותר, לקשר הטיפולי? ואם זה ככה שנים , אז מה קורה לאחרונה שהתעוררת נגד זה? והאם זה רק בטיפול שישנה הרגשה שמפספסים אותך או בעוד מקומות? ברמה העקרונית, אני תמיד ממליץ לשוחח על הנושאים הללו עם המטפל. לנסות להבין את מה שקורה ביניכם ולהיות מסוגלים לדבר על זה. ויחד עם זה קשה מאוד למישהו מבחוץ לשפוט את הדבר המורכב הזה של "קשר טיפולי" ועלייך לסמוך גם על האינטואיציות שלך. בברכה, גדעון

שלום, התחלתי מערכת יחסים עם בן זוג לא מזמן, ובמקום להנות ממנה ולחיות את הרגע, אני כל הזמן עסוקה במחשבות על החתונה (שכאמור, לא ברור בכלל אם היא תהיה עם אותו בן זוג, או בכלל בזמן הקרוב - אני בת 22) אבל יותר משאני עסוקה בלבחון האם אותו בחור הוא המתאים לי, אני עסוקה בלחשוב איך תהיה החתונה, איפה, מי יבוא, איך אני ארגיש וכו' יש לציין שמחשבות אלו הן לא חיוביות, זאת אומרת החתונה היא ארוע שמאוד מלחיץ אותי כי אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, ובכלל ארועים המוניים. אני לא יודעת איך אתמודד עם ארוע מסוג זה.... ועוד יותר מזה, לא יודעת איך להתמודד עם המחשבות האלו שלא מרפות (לא כל הזמן, אבל לעיתים). מה עושים?

למה את חושבת על זה כל הזמן? הוא גם חושב כמוך? תנסי לבדוק עד כמה הוא מרגיש כמוך (כמובן, בע ד י נ ו ת), ואז תדעי אם יש לך מה לחשוב על זה או לא. את ממש צעירה, תאמיני לי, אין לך מה לחשוב על זה. גם אני כשאני חושבת על כך , אני מרגישה כמוך אבל תזכרי שאף אחד גם לא מכריח אותך להתחתן, או להתחתן בחתונה גדולה וגרנדיוזית ב'אולמי קריסטל' או משהו דומה את יכולה גם להתחתן רק את הוא ורב או חתונה אזרחית ואח"כ לעשות מסיבה או שלא. אין לך באמת מה לחשוב על זה, זה אירוע לדעתי מאוד סתמי שיותר מידי אנשים חוששים ממנו למרות שאין בו ממה לחשוש. את כביכול מתחייבת בכתובה וכו, אבל כפי שאנו רואים, אפשר גם להתגרש בהמשך אם לא הולך. חתונה זה לא דבר כזה מחייב, זה עניין של הרגשה. אם את רוצה להיות "שם" או לא.

הי, אין סיכוי שהבחור יסכים לחתונה ברבנות, וגם המשפחה שלי לא תסכים לזה. הבעיה שלי היא שבשלב התחלתי זה של הקשר, אין בכלל סיבה שאחשוב על חתונה, כי אנו לא מכירים זה את זה עדיין. אבל אני כל הזמן חרדה מכך שנכיר עוד ועוד ובסוף הוא יציע,ואני לא אדע מה להשיב. ואיך בכלל להתמודד עם ארוע כמו חתונה? עם כל ההצגה הזו? יכול להיות שגם המחוייבות מפחידה אותי, אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

גלית או יסמין שלום רב, את חרדה מפני החתונה או מפני מה שהחתונה מייצגת בעינייך? לפי הדרך בה את מתארת את מהלך העיניינים נראה שבמחשבות שלך, את תהיה חסרת שליטה וכוח להשפיע על מהלך החתונה והקשר ביניכם. לדוגמה הוא יציע חתונה ואת לא תוכלי לסרב. הוא לא ירצה ברבנות ואת לא תוכלי להגיד "לא". לכן, יתכן שאת מפחדת מכך , שאת תלכי לאיבוד בתוך הקשר או שרצונותייך שלך לא יובעו. בנוסף לכך, בניגוד לזוהר הקיים מסביב ארוע החתונה, הרבה כלות יספרו לך שהן היו לחצות מאוד מהארוע. וכל אחת מסיבותיה שלה. לבנתיים, כל עוד זה רחוק ולא ממשי, נסי לברר לעצמך ממה בעצם הלחץ וכמובן נסי להנות מהקשר החדש. בברכה, גדעון

נכון, יש כאן מימד של איבוד שליטה. אולי אני מפחדת שלא אוכל לסרב להצעת הנישואין שלו, מאחר והוא בחור טוב ויש ביננו נתונים חיצוניים שמתאימים כגון: השכלה, משיכה, תקשורת. אני לא מרגישה מאוהבת בו (אבל נפגשנו רק פעמים בודדות). אני יודעת מראש שהוא לא יסכים לחתונה ברבנות, וגם מהצד שלי יופעל הרבה לחץ לחתונה בנוכחות המשפחה המורחבת... ויכעסו עלי שאני עושה "בעיות". זה שלב מוקדם מדי לחשוב על כל זה, אבל אני לא מצליחה להמלט מזה. אם היית יודעת למשל שאף אחד לא מצפה ממני כלום ושאוכל להתחתן ביער, רק שנינו. היו יורדים ממני הרבה לחצים שמפריעים לי לבחון את הקשר באופן אובייקטיבי. כמו כן, נראה לי שאם הייתי יותר מתלהבת ממנו, לא הייתי חושבת על כל זה, אלא על החיים במחיצתו.

אני בתחילת הדרך...השתחררתי מהצבא,לא יודעת מה לעשות עם עצמי,עם החיים שלי,פוחדת מלהתמודד עם החיים והכל,פוחדת למעוד,פוחדת להכנס שוב לדיכאון...או יותר נכון שיחזרו לי המצבי רוח שהיו,כי תמיד כשקשה לי קצת אז ישר בא לי להרים ידיים כי אין לי כוחות...בנתיים אני נראה לי בתקופה דיי טובה אבל כמעט כל השירות שלי ולפני הייתי במין דיכאון...ופשוט לא היה לי כוח להתמודד עם כלום,רציתי למות,היו לי מצבי רוח נוראיים...אבל במשך חודשיים שלוש אחרונים היה לי דיי מצב שקט כזה...אני פוחדת שזה יחזור...כי אני מתחילה להרגיש שוב שפתאום נופלים עליי מצבי רוח,פתאום מבואסת,פתאום בא לי לבכות ואני אפילו לא יודעת למה...אוף למה החיים כאלה מסובכים...??? מעיין

מעיין שלום, החיים יכולים להיות מסובכים, בעיקר אחרי הצבא. זה נורמטיבי והרבה אנשים מרגישים כך. המון שאלות ומעט תשובות ... מצד שני יש גם פוטנציאל רב: לחלום חלומות, לתכנן ולהגשים רצונות, לפתוח דפים חדשים... בכל התחלה של דרך יש משהו מפחיד, אך גם מאתגר. מאחל לך אומץ וכוח להתמודד, בברכה, גדעון

האם אב שמכה פעם אחת עם חגורה, הופך להיות "אב מכה"? 'פאשלה' אחת הופכת אדם להיות מה שהוא לא?

קראתי את מרבית התגובות, ולמרות תמימות הדעים בנושא, אני חולקת- אבא אוהב שמכה פעם אחת בחגורה אינו אב מכה. התמונה הכוללת יכולה להיות משפחה אוהבת ודואגת ומגוננת, שויכוח קיצוני שהביא להתלקחות הכוחות ואובדן שליטה הביא לסיטואציה הזו. יתכן ואותו אב שגה במקרה הזה בשל הנסיבות הקיצוניות שאליו נקלע. וזה קורה. אינני יודעת מה קיצוניות המצב, אך השיפוט הזריז שלאבא יש הפרעה הוא שיפוט שגוי. שוב, יש לדעת יותר פרטים כדי לוודא את חומרת המצב. מצטערת אם קוממתי מישהו.

הכאה זו הכאה אין דבר כזה פאשלה פעם אחת

לדעתי זה מורכב כי אי אפשר לשפוט על סמך שורה אחת אדם שלם. כולנו תמימי דעים שרצוי לא להשתמש במכות כדרך ענישה. בנוגע להגדרת אב כמכה, אז הייתי שואלת ובוחנת אם לאב היו או יש "מעידות" או ביטויים אלימים מילולים או פיזים נוספים לאורך שנים וביחסיו עם אחרים כל אחרים? האם הוא מביע חרטה עמוקה עם ידיעה שזה לא יקרה לעולם? וזו לא חרטה ומעשה שחוזרים על עצמם? האם הגורם הוא תוצאה ישירה של המעשה של הילד ולא הוצאת עצבים? ועוד כהנה שאלות.

לא הייתי מעמידה אותו למשפט על אלימות או התעללות. כן הייתי מציעה לו לטפל בעצמו. לבדוק איך הוא מנהל את הכעסים שלו. אני בטוחה שארוע כזה, גם אם הוא חד פעמי, מאוד מפחיד. גם את האדם המכה.

זה צורם לי ומוזר לי, גדעון, ששאלה כזו אתה פותח לדיון. כאילו יש כאן איזו אפשרות להקלה אם תהיה איזושהי תגובת קהל כזו או אחרת. קראתם מה שאני קראתי? מכה בחגורה! לא איזה מכה שעפה ברגע של חוסר שליטה (שגם זה לא אמור לקרות). אלוהים, הרי הילד/ה יגיעו אליך גדעון בעוד כמה שנים עם הצלקת הזו בתוכם וישבו מולך ויתפתלו, ואולי גם יגנו על האב: לא הם לא גדלו להורה אלים הרי הפורום נתן לו אישור. אבל הסיטואציה הזו של מכות החגורה תצרב אצלם לנצח, ואת מחירה הם ישלמו.

אני תוהה איך לענות לך, כמי שעברה מכות לא מעטות כילדה, ומתמודדת כיום מול הילדים שלי לשינוי דפוסים, הרגלים, כדי לשבור / לחתוך את השרשרת שבהעברה מדור לדור. אני כן מאמינה שמקרה כזה יש לו יסודות עמוקים יותר, אך ל א מאמינה בחוסר יכולת לשינוי. הכאה בחגורה הנה מעוררת פחד בקורבן, אני מניחה שהיא אימפולסיבית אך גם ניתנת לריסון ע"י למידה של שליטה והבנה של המצב. אני חסה עליך כאדם, שכן לא מאמינה שזה לא קרה לך בעבר, וחסה על הבן שלך. אני יודעת על רגשות האשם של אחרי. אני לא מאמינה בפשלה חד פעמית, אם היא לא מטופלת בבסיסה. מעידה חד פעמית היא מספיקה ליצור טראומה אצל הילד, לאבד אמון בעולם הכי קרוב אליו, ההורים. אפשר לתקן, תוך מאמץ לבנות שוב. אני לא מתייחסת רק אליך בנפרד, אני מתייחס עליך ועל מעשיך, ומנגד מי שנפגע והתוצאות ... מי קבע שזו מעידה חד פעמית? שזה לא ישנה במקרים דומים, קרובים. אני מאמינה בטיפול ויפה שעה אחת קודם, כדי שמקרה זה לא ישנה.. בעיני כל הכאת ילדים הנה נוראית, וחרוגה מזכירה לי ימים שחורים, ימי ביניים. תסלח לי שאני ביקורתית, אך זה מתחבר לי לסיוטים, לילדים שעוברים טראומות, זה לא מתחבר לי למעשה חד פעמי, כי נראה לי שלפני עוברים שלבי הכאה אחרים, אני מתכוונת שזה לא נראה לי שהאלימות החלה מזה, אני מניחה שעשית דברים אחרים לפני שקשורים לאלימות, כי זו אלימות קשה, למרות שכל אלימות הנה חמורה, זו אלימות ק ש ה להכות בחגורה. בקיצור, לך לטיפול,,, ניבה

לדעתי, האם האב הופך להיות אב מכה, כן או לא, תלוייה ישירות במה שהילד מרגיש. אם הילד מרגיש מאויים, והמכה החד פעמית הזו יוצרת אצלו פחד כלפי האב, הרי שהאב הפך להיות אב מכה. חוץ מזה, מכה בחגורה?? מילא סטירה, אבל מכה עם חגורה היא מכה שהיא מכוערת ומכאיבה ואלימה פי כמה מאשר מכה עם יד "נקייה".

נראה לי שאת מתבלבלת יקירה, אני רק שאלתי על אב מכה. לא אמרתי שאני האב המכה. אני הילדה (לשעבר) שעברה את ההכאה המדוברת. אני שואלת, כי זה מעניין אותי מה יכול להחשיב אדם כ"מכה" ומה לא... זה הכל... זה היה באמת מקרה חד פעמי לפני למעלה מעשר שנים. את בוודאי שואלת את עצמך שאם אני מתייחסת לכך בתור מעידה חד פעמית, מדוע אני עדיין מתעסקת בזה? ובכן, אני לא. אני לא מתעסקת בזה כלל, פשוט נזכרתי בזה ופתאום תהיתי. אני קוראת פה ושם, על הרבה הורים שנותנים לילדים שלהם סטירה, "פה ושם". לעיתים מכות "קלות", ואני תוהה מה מבדיל אותם מהורים שנכנסים להגדרה הזו של "הורים מכים". מה הופך אדם לאדם מכה מאדם שלא באמת כזה. אבא שלי לא אדם אלים, הוא מאוד רגיש, הוא לא מקלל, הוא לא מדבר באופן פוגעני. לא שותה אלכוהול, לא בוטה, מאוד סגור ומכונס בעצמו. ולכן, אני תוהה מה יכול להחשיב אדם כאדם מכה אם הוא אפילו לא בוטה במילוליות שלו. תודה.

שלום רב, אודה לכם אם תוכלו להמליץ על פסיכיאטרים ופסיכולוגים המתמחים בשיטת הטיפול ההתנהגותי. אחרי שנים של סבל הגעתי למסקנה שאני סובלת מהפרעה נפשית כלשהי והייתי מעוניינת לטפל בזה כמו שצריך. תודה על התייחסותכם

סנדרה שלום, מסיבות מובנות איננו ממליצים על מטפלים מסוימים בפורום. את מוזמנת לאתר האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי ולבחור לך מטפל מהאלפון שלהם. כתובת האתר: http://www.itacbt.co.il/ בברכה, גדעון

שלום רב, בתנו בת ה - 8 חודשיים נמצאת במהלך השבוע כל הזמן איתי (עם האם) ורואה את אביה בעיקר בסופי שבוע ואז היא תמיד רוצה להיות בזרועותיו ואף לעיתים קרובות כשהיא בידי היא מעוניינת רק בו. ראוי לציין שהאב הוא דמות חמה ויצר קשר מדהים עם בתנו. ואני שמחה על כך אך במידה מסוימת מרגישה פגועה וחשה שאולי שאני לא פועלת נכון למרות שאני מקדישה לה המון .כשאני הולכת היא לא בוכה גם כשאני שמה אותה עם סבתא אחת לשבוע. מה דבר זה מבטא? האם יש משהו בהתקשרות שלה אליי? ומה מומלץ לעשות? תודה מראש האם האוהבת

רומי שלום רב, לרוב, במהלך המחצית השניה של שנת החיים הראשונה מתחילה תקופה של "חרדת ניתוק". זה יכול להיות גם עוד חודש או חודשיים - בתך תתחיל להראות סימני מצוקה, כאשר היא תרגיש שאת נפרדת ממנה. או אז כבר לא תוכלי ללכת לשרותים או לאמבטיה בשקט. השקט שישנו כרגע כאשר הסבתא שומרת על בתך יהווה רק חלום מתוק . תקופה זו תמשך כמה חודשים טובים עד גיל שנתיים לערך. אולם גם הנושא הזה של "חרדת ניתוק" הינו אינדיבידואלי לאופי של הילד ולטמפרמנט שלו. ישנם ילדים שהינם סקרנים יותר לגבי העולם ופחות חרדים ולא נראה בהתנהגותם אותם סממנים מוכרים של חרדת עזיבה, גם בגילאים מאוחרים יותר. לכן, נראה לי שאת יכולה להיות רגועה לגבי ההתקשרות ביניכם . כרגיל אני ממליץ שיהיה בבית ספר טוב על התפתחותו הרגשית והגופנית של הילד. בברכה, גדעון

תודה רבה על המענה המהיר והמפורט. אשמח לקבל ממך שמות של ספרים שאתה מעריך כמומלצים. בכבוד רב.

אין לי רגע של שקט בחיים האלה. מרגישה כמו מתה-חיה. מרגישה שאם אמות זה לא ישנה מאום וכלום, רק יקברו אותי פיזית, כי במילא אני כבר לא חיה.לפחות לא חיה בעוצמות כמו שחייתי פעם, כבר בלי שמחת חיים. כשאני מתעוררת בבוקר אני חושבת דבר ראשון:למה התעוררתי בכלל? בשביל מה זה טוב? אם אין לי שמחת חיים זה מרגיש לי כאילו שאין לי חמצן. וההרגשה הזאת של חוסר שמחת חיים נתקעה אצלי כל-כך עמוק שקשה לי להיפטר ממנה.ואני כל כך רוצה ומנסה.... ולא הולך לי..... ולא רואה את האור הזה שכולם מדברים עליו..... מה שאני רואה זה בעיקר חושך...... אפילו המטפלת שלי אמרה לי שזה "הגיוני "שארגיש רע(אני מתמודדת עכשיו עם דברים לא קלים בכלל) אבל לא "הגיוני" שעד כדי כך רע..... אני יודעת שאני צריכה להרגיש פחות רע, אבל איך? אני לא מצליחה..... וזה מ ת ס כ ל. ואני שואלת את עצמי אם ההרגשה הזאת תעבור לי פעם. ובקצב הזה כשכל כך רע, קשה לי להאמין שיהיה שוב טוב. והכל קשה עליי וכבד עליי.אני עייפה. הייתי חייבת לפרוק מהלב. אם תבקשו לא אכתוב כאן יותר. תודה. חן

חן יקרה, מי אמר שצריך להרגיש כל הזמן טוב ובחיים ולהרגיש בעוצמות? את כותבת כאילו הרגשה של חיות באה בהזמנה ואם תרצי מספיק חזק , זה פשוט יקרה. מנסיוני לפחות - זה לא עובד ככה. כך שכאשר אנו מתמודדים עם דברים לא קלים ואולי אפילו קשים, זה קצת חוצפה לדרוש מעצמנו גם להרגיש שמחים ומאושרים . לפעמים יש פשוט חושך ורק כשמפסיקים להיאבק ולהילחם והעיניים מתרגלות לחושך, אפשר לראות את נקודת האור מרחוק. ואת כמובן מוזמנת לכתוב כשנכון לך, איחולי סבלנות פנימית, גדעון

וואי כל כך מזדהה איתך...ופשוט לפעמים רואה רק שחור,(אבל אצלי פשוט זה בא בהתקפים כאלה),לפחות בזמן האחרון...למרות שהתקופה האחרונה הייתה לי דיי שקטה,בחודשים האחרונים,ואני לא בטיפול ולא כלום..אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,עם החיים שלי,לא מסוגלת לדבר עם אף אחד מה אני מרגישה, כי אני אפילו לא יודעת למה אני מרגישה רע... מקווה שיהיו לך ימים טובים יותר... מקווה שתראי באמת את האור בקצה המנהרה... מעיין

למעיין, לכולם יש ימים רעים וטובים.גם כשאת מרגישה רע נסי לזכור שישנם גם ימים יפים. אני יודעת שזה לא קל כשרע לחשוב על טוב.... מאוד מקווה שתרגישי יותר טוב.(אולי עכשיו את מרגישה כבר טוב יותר מאתמול :)) מקווה.... חן

אני גרה בחיפה. גרושה. ילדי בוגרים וכבר לא בבית. לפני כשנה הכרתי איש. היה בינינו קליק אדיר, אבל איך שהוא לא הצלחנו ליצור זוגיות. צעד קדימה ועשרה לאחור. כל הזמן הזה הסכמנו בינינו שלא יהיה סקס, עד שלא נרגיש שהקשר בסדר. והנה לפני כעשרה ימים בילינו את הלילה ביחד. אחרכך נפלה הקטיושה הראשונה על העיר. אחרי שדברתי עם הילדים והמשפחה התחלתי לחפש אותו בהיסטריה, והוא לא היה זמין. מאוחר בלילה תפסתי אותו, אמר לי שהוא בצפון העוד יותר רחוק ושאין לו זמן לדבר, שהוא יחזור אלי מאוחר יותר. מאז לא שמעתי ממנו. הייתי מוטרפת מדאגה. אתמול סוף סוף, אחרי מיליון הודעות שהשארתי הוא חזר אלי. אין לו זמן לדבר. אין קליטה במקום שבו הוא נמצא. והוא יחזור אלי אחרכך. טוב. הבנתי. אין לי כוחות להתמודד עם הפרידה הזאת, מה עוד שזה גבר שבאמת רציתי, שניסינו לבנות לאט לאט. וככה? ככה אני צריכה לקבל את הרמז שאני לא בראש שלו? (ושיהיה ברור, האיש אינו בצבא, או בכוחות הבטחון, ואין לו שום תפקיד בטחוני ). אתמול היו קורבנות בנפש בעיר, לא רחוק ממני. לא שמעתי ממנו מילה (אחרי האני אחזור אליך אחרכך שלו). 6 אזעקות מהבוקר היום. שום מילה ממנו. האם יש דרך יותר גועלית לגמור עם מישהי? אחרי השבוע שאני הייתי שבורה מדאגה, טילפנתי לבתי חולים לחפש אותו, וכו, מתברר שהוא פשוט לא התקשר כי הוא לא התקשר. . אגב, במקום בו הוא נמצא אין כמעט נפילות, הכל שקט וטוב. וחוץ מזה, הייתי נורא גבורה עד עכשיו, אבל מאתמול פשוט מפוררת לחלוטין. מהפחד. מהבדידות. מהלבד. אני חולה במחלה כרונית קשה וכל המתח מאוד מחמיר את מצבי. בולעת ואבנים בלי סוף, ולא יודעת איך להתמודד. נב אני חוששת שכאשר הכל יגמר, ויהיה בטוח וכבודו יחזור הביתה, ויחפש לו מישהי לצחוק עליה, והוא יתקשר, אני נורא אשמח ואזמין אותו אלי. ה צ י ל ו!!!!

מיקה שלום, קודם כל תמיכתי ואהדתי מעצם היותך תושבת חיפה (וגם לשאר תושבי הצפון, שדרות ועוטף עזה) - לא פשוט להיות בימים אילו בצפון, עם האזעקות, הפחדים, החרדות. ויחד עם זה ואבנים הם פתרון לא כל כך מומלץ למתח מתמשך, או לפחות לא רק ואבנים. נסי תרגילי הרפיה, הסחת דעת, להתנתק מהחדשות, לעשות דברים שכיף לך, לסדר את הבית - כל מה שרק יכול לעזור להרגיע ופחות להתמקד על המלחיץ והלא ודאי. ולגבי הבחור/האיש - זו אכן הדרך הפחות יפה והיותר גועלית לסיים קשר. אך נדמה לי שמשהו מתוך זה כבר היה קיים בקשר הזה, שהרי כתבת שעשיתם צעד קדימה וכמה צעדים אחורה ושלא כל כך הצלחתם ליצור זוגיות. גם נדמה לי , שהוא המסוייג יותר בקשר ביניכם ואת היא זו שרודפת ורוצה יותר. אז למה בעצם? למה שתחזרי אליו ותשמחי עם חזרתו? הרי התנהגותו לא מכבדת אותו ואותך, אז למה לך להסכים לדפוס יחסים כזה? הייתי מציע לך לכתוב לו מכתב. מכתב שאולי תתני לו ואולי לא. מכתב שבו תכתבי את כל מה שאת מרגישה וחושבת על הקשר ביניכם. על התקוות, האכזבה, הפגיעה, הכאב, העלבון, הכעס...הכל, הכל ,הכל...כשתסיימי את המכתב הזה, את תרגישי יותר טוב קודם כל עם עצמך ואז גם תוכלי לשקול מה לעשות, כשיחזור וירים טלפון "אחרי המלחמה". היי חזקה, בהצלחה רבה, גדעון

שלום, אני נוהגת לאכול\לכסוס את העור סביב אזור הצפרניים. אני עושה זאת שנים רבות. בנוסף אני שמתי לב שבשנים האחרונות אני זקוקה להתעסקות עם הפה רוב היום, וזה אומר: לעיסת מסטיקים, מציצת סוכריות, אכילת משהו, כסיסת עור סביב האצבעות. מבחינת השמנה יש עלי כעשרה קילו עודף שמפריעים לי אבל לא השמנה ברמת הפרעה בריאותית מיידית וחמורה.אין אכילה אובססיבית אלא יותר התעסקות סביב הפה. אני בת 44 . אודה אם תוכל\י לתת לי כיוון והסבר לנושא. תודה

מיקי שלום, אזור הפה הינו איזור חשוב מבחינה פסיכולוגית: מה לא נעשה דרך האזור הזה? החל משלב היניקה והאכילה של התינוק והמשך בפעילות ארוטית ואינטימית של נשיקה. לכן זה אזור שדרכו ניתן לקבל הרגעה, פריקת מתחים, הנאה, אינטימיות, נחמה ועוד ועוד. עיסוקך דרך האזור הזה נועד כפי הנראה להשיג משהו מאותן חוויות רגשיות שהזכרתי. מדוע בצורה כל כך נרחבת? האם כפיצוי ועל מה? את זה אני משאיר למחשבותייך. בנתיים העיסוק שלך עם הפה הינו כה נרחב, עד שהופך להיות הרגל לא נשלט, שבחלקו הינו מפריע ואולי גם לא בריא. ישנן טכניקות שונות מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית קוגנטיבית שעוסקות בשינוי הרגלים וניתן לנקוט בהם כדי לשנות את מה שאת מעוניינת לשנות. ניתן כמובן גם להתייעץ עם איש מקצוע כדי להבין טוב יותר את הסיבות האישיות שלך לעיסוק סביב הפה ולבנות תוכנית שמתאימה לך ספציפית . בברכה, גדעון

שלום חברתי בת 19 מבקשת ממני שאכבה עליה סגריות במהלך סקס ממה נובע רצון מוזר כזה?

משה שלום, יתכן ומה שאתה מתאר שייך למה שקרוי - "מזוכיזם מיני". כלומר תשוקה להיות מושפל, מוכה, להיפצע כחלק מקיום יחסי מין. התיאוריות ממה זה נובע הינן רבות ושייכות לחווית הגוף והמיניות החל משלב הילדות המוקדמת. ראה גם תשובתה של ליאת מלפני שלושה ימים בנושא זה בדיוק. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/636/xFT/582972/xFP/583025 בברכה, גדעון

שלום יש לי ידידה שספרה לי שטרם קיימה יחסי מין , וכמובן שהיא בטולה והיא בגיל 31 . אני לא מדגיש רק תחום המין בקשר שלנו , אבל זה נראה לי מוזר שבחורה בגיל 31 וחצי לא קיימה אף פעם יחסי מין . יש לציין שהיא לא דתיה. מה דעתכם על כך ? תודה נף

נף שלום, כפי הנראה זה לא כל כך נדיר כמו שזה נשמע לך, אך בכל מקרה אני מאמין שידידתך במצוקה ולכן שיתפה אותך בפרט זה מחייה. קשה לדעת מה זה אומר. יתכן שהדבר מצביע על קושי בקשר ולכן אי הגעה למצבי אינטימיות. יתכן שמדובר על הגעה למצבי אינטימיות אך קיים קושי לקיים יחסי מין מתוך קשיים פיסיים או פסיכולוגיים. כך או אחרת, להערכתי ידידתך צריכה לפנות ליעוץ לאיש מקצוע. ויתכן שכל שיחתכם בנושא זה היתה מתוך תקווה סמויה שתעזור לה ותעודד אותה לפנות ליעוץ. בהצלחה, גדעון

אני עומדת להתחיל בטיפול פסיכולוגי אבל אני קצת חוששת מזה. אני יודעת שזה יכול רק להועיל לי אבל יכניס אותי להוצאה שאני לא בטוחה שאוכל לעמוד בה. הטיפול יהיה דרך קופ"ח כך שזה יעלה לי 160 ש"ח בלבד. גם ההוצאה הזאת כבדה כיוון שזה אחת לשבוע. אני שואלת אתכם באמת ומנסה להבין, האם טיפול פסיכולוגי באמת יכול לעזור עד כדי כך שישנה את חיי? איך בדיוק? כלומר, מה הם עושים בעצם, הפסיכולוגים? יושבים ומקשיבים. את זה אני יכולה לעשות גם עם חבר טוב שלי, לא? אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג ואני מנסה להבין איך זה עובד. הם מנסים להדריך, להסביר וכו' או שהם רק יושבים ומקשיבים להשתפכויות שלי? אני רוצה לדעת אם זה שווה את המאמץ האדיר שאני אשקיע כלכלית ותאמינו לי, במצבי הכלכלי, זאת השקעה אדירה

שלום אני, שאלה מצויינת! שרבות דובר בה ונכתב עליה. מבטיחה תשובה מלומדה מחר בבוקר, ובינתיים מזמינה את כל מטופלי הפורום לדורותיו לחוות את דעתם. לילה טוב, אורנה

בוקר טוב אני, אין כל ספק שטיפול פסיכולוגי מחייב השקעת משאבים ניכרת, ואגב, לא רק כלכליים... התחלת טיפול היא כניסה למסע, שלא לגמרי ברור כמה זמן יארך, מה נגלה בדרך, וכמה כבד יהיה המשא. לפעמים עצם הכניסה הזו מפחידה אותנו, אנחנו מרגישים שכל מיני דברים שידענו על עצמנו עלולים להתערער, וממש מתחשק לדחות את כל העניין בכמה שנים טובות... (הקושי המציאותי שכרוך בעלות הכלכלית משחק כאן לפעמים תפקיד סמוי). לכשעצמי, אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי טוב יכול בהחלט ליצור שינויים בתפיסת העצמי שלנו, באופן בו אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו, ביחסינו עם אנשים משמעותיים סביבנו ועוד. איך בדיוק זה קורה? זוהי אכן שאלה מצויינת, שכתבו וכותבים עליה רבות. חלק מהכותבים מציעים תיאוריה של תובנה, כלומר שהמטפל מציע למטופל התבוננות אחרת בתהליכים המתרחשים בנפשו ובחייו, והתובנה החדשה הזו משנה אותו. כותבים אחרים מציעים תיאוריה של קשר, כלומר שהקשר עם המטפל, הכולל מאפיינים של אמון, תמיכה והזדהות, לצד מאמץ מכוון להתבונן בקשר הטיפולי וללמוד ממנו על קשרים אחרים, הוא המקדם שינוי אצל המטופל. אני חייבת לומר שמבחינתי, השאלה ששאלת נשארת פתוחה ומקבלת תשובות מאוד אישיות בכל טיפול מחדש. ומילת הרגעה אחרונה, אנחנו אולי נראים "יושבים ומקשיבים", אבל כל הזמן מתחוללת עבודה פנימית סביב שאלות של תובנה וקשר, שקשורה בידע התיאורטי ובניסיון הפרקטי שנרכש עם השנים. מקווה שהנעתי עוד את ההתלבטות, אורנה

לפעמים אני מרגישה שפתאום אני לא חשובה לאף אחד... שאף אחד לא חושב עליי... שלא אכפת לאף אחד ממני... שבא לי פשוט למות... אין לי כוח לאף אחד ולא לחיים האלה בעיקר... לא יודעת מה לעשות עם עצמי... לא יודעת מה לעשות... פשוט לפעמים רע ועצוב וזה מופיע ככה סתם :( מעיין

שלום מעיין, אני תוהה אם את מעיין "שלא אוכלת", הזכורה לי מהודעות קודמות... כך או כך, אני מקווה שתמצאי את הכוח לשאת את ההרגשה הקשה הזו, עד שתחלוף. חזקי ואמצי, אורנה

לא אני מעיין אחרת...אני סתם בדיכאון כבר איזה כמה שנים...ודווקא עכשיו הייתה לי תקופה ממש שקטה...והשבוע השתחררתי מהצבא...ואני פוחדת ששוב יחזרו לי כל המצבי רוח... אוף למה החיים כאלה מסובכים??? מי צריך את החיים האלה...?? לא אני זה בטוח.... אבל התעודדתי קצת מאז הצהריים...כי הייתה לי מסיבת שיחרור והיה לי נחמד עם החברים...אבל למרות החברים והכל אני עדיין לפעמים מרגישה לבד בעולם...פשוט ככה... מעיין

אני מעיין אחרת... ההרגשה הרעה קצת חלפה...כי הייתה לי מסיבת שיחרור היום והיה לי כייף עם החברים,למרות שלפעמים לא משנה כמה חברים יהיו לי אני תמיד ירגיש את הרגעים האלה כאילו אני לבד בעולם,ושלאף אחד לא אכפת אם אני ימות או יעלם פתאום... אבל אני בעיקרון בערך כמה שנים במין דיכאון כזה...מצבי רוח משתנים וכל זה... ודווקא עכשיו הייתי לי תקופת רגיעה כזאת אני פוחדת שהתקופה הלא טובה תחזור,כי גם עכשיו השתחררתי מהצבא,ואני בכלל עכשיו בסרטים מה מו מי...ואני מתחילה את החיים וזה בכלל מלחיץ...למרות שאני לוקחת את זה באיזי,או לפחות מרגישה כאילו אני לוקחת את זה באיזי,אז אני לא יודעת מה הבעיה שלי אוף... מעיין לא יודעת מקווה שיהיה טוב...

האם הצורך באוננות מוגברת(מספר פעמים ביום) כאמצעי להפגת מתח אצל מבוגר בגיל 60 היא סבירה? תודה.

שלום מקו העימות, מה שלומכם שם? אוננות בהחלט מפיגה מתחים, ו"תודה לאל" היא אינה שמורה רק לצעירים... יש שני מצבים בהם הייתי פונה לייעוץ בנושא: הראשון כולל את התחושה שהאוננות היא כפייתית, כלומר מעין הכרח שנכפה עליך ואינך יכול להימנע ממנו. המצב השני כולל את התחושה שתדירות האוננות היא כה גבוהה, עד שהיא מפריעה לתפקודך. מעבר למצבים אלה, נראה שאין סיבה לדאגה. רק בריאות (ושלום...), אורנה

הי ! אני חולה במאניה דיפרסיה וב- OCD מגיל 16. היום בת 30. מגיל 12 אני מרגישה כמו בתוך כלא . חוסר הגשמה בדרך החיים שלי. אני מרגישה שאני חיה , מתנהלת ומתנהגת לא כמו שהייתי רוצה ... תמיד הייתי בת בכורה צייתנית - וגם עכשיו - אמנם גרה לבד (כן - עוד רווקה) ועצמאית אבל מאוד מערבת את ההורים וקשובה לדעתם ... ההרגשה הזו של חוסר הגשמה ו"אי-אושר" לא עוברת לי. אני חושבת שזה קודם כל בגלל שאני רווקה והגוף והנפש שלי מאוד רוצים משפחה. (אני לבד כי הרבה שנים וכוחות התבזבזו לי על המחלות האלה ...) בשנה האחרונה אני מרגישה יותר חזקה - לוקחת תרופות למאניה דיפרסיה והן גורמות לי לבזבז פחות זמן על רגשות ... עם זאת הרצון לברוח ולהתחיל לבנות את החיים שאני רוצה עדיין קיים ואני מתפתה להקשיב לו ... אבל מפחדת - אולי הרצון הזה הוא בכלל מחלה - אולי ההרגשה הזו לא תעזוב אותי לעולם - אולי לא שווה לעבור לגור היכן שאני רוצה (בישוב מרוחק שקט על איזה הר ...) ולעזוב עבודה שהשקעתי בה מספר שנים ואני מאוד מוערכת ומתוגמלת בה .. (וזה דבר שעבדתי עליו קשה) בקיצור - אני מאוד מפחדת ללכת אחרי המצפן הפנימי שלי כיוון שהוא כבר איכזב אותי בעבר (מאניה דיפרסיה) אבל אני כבר בת 30 וההרגשה הזאת איתי כבר המון שנים ... ואולי אם אני אלך אחרי הלב הכל ייפתר ? אני מפחדת שההרגשה התמידית הזאת שלי היא בכלל חלק מן המחלה. מצד שני - אולי היא חלק מהגורמים למחלה. מה עושים ? תודה תודה נ.

נ. יקרה, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים יכולים להזדהות עם החיפוש שתיארת אחר הדבר ה"אמיתי" וה"נכון", קול הלב, המצפן הפנימי... מה שהייתי מנסה לשים לב אליו, זו מידת הקיצוניות שבה את נעה בין הקולות השונים. למשל, עד כמה את מרגישה את האופציה הנוכחית ואת האופציה של ההר המבודד כשונות ונבדלות זו מזו? עד כמה את חווה אותן כחלקים שלך, שניתן לחבר ביניהם ולחוות אותם ביחד? אלו הן שאלות חשובות משום שבנטייה הביפולרית יש תנועה מאוד קיצונית בין תחושה אשלייתית לפיה הכל אפשרי, לבין חוויה קודרת שלא נותר לי דבר, אבל את זה את בטח יודעת... אני תוהה האם את נמצאת בטיפול שיכול להחזיק ולפתוח את השאלות האלה, ורבות אחרות. אני מאוד ממליצה... בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה

הי אורנה ! תודה רבה לך על התשובה. אני באמת שוקלת לפנות לטיפול. תודה , נ.

כבר כמה שבועות אני מרגישה כמו גופה מהלכת. נעה באיטיות בין תחושת דיכאון לבין אפתיות כמעט מוחלטת. לא זוכרת מתי הרגשתי ככה, אם בכלל. ברגעים מסויימים פשוט בא לי שיפול עלי טיל וזהו. שלא יוכלו להגיד שהתאבדתי או משהו למות במלחמה זה מכובד. להתאבד אסור, אבל למות מותר. המון שינויים קורים עכשיו ואני כל כך לבד עם הכל. לא מוצאת כוח לשתף, לא יכולה לסבול חריקות ולכן גם משתתקת. זה משאיר אותי עוד יותר לבד. וככה עוד יותר קשה. הפסיכולגית שלי לא כאן ואני מרגישה נטושה לגמרי. יש לנו עכשיו איזה ארוע משפחתי של המשפחה הקרובה ובא לי רק לבכות. לא יודעת איך בדיוק אשים את המסכה הזו. אין לי כוח להכיל כלום באתי היום הביתה לנוח וכל טלפון הקפיץ לי את הלב. מרגישה שיש לי חצי עולם על הכתפיים ואני רק מתחננת שירדו מהן כי אני לא מחזיקה מעמד.

היי רשת, כואב כל-כך לקרוא אותך. אולי תוכלי לתת לחלק מהחצי השני של העולם (אלה שלא על כתפייך) לשאת אותך על כתפיהם שלהם? שולחת לך חיזוק. וכתף משלי. הלוואי והייתי יודעת איך להקל. מקווה שבכל זאת תחזיקי מעמד. יעלה

רשת, מצטרפת ליעלה. בכזאת חדות ובהירות את מעבירה את המצוקה, אני יכולה ממש להרגיש אותה. מוכנה לתת כתף... החזיקי מעמד הדר

רשת, מה זה? מאיפה? תיארת בדיוק מה שאני מרגישה.... מילה במילה.... כאילו באת וקראת אותי...... רק רע......... אני מכירה היטב את ההרגשה אבל סורי אין לי מילים מעודדות..... אבל יכולה להבטיח לך שזה עובר..... חן

יעלה, הדר, חן... אל תדאגו. אני בסדר. קשה עכשיו, אבל זה לא אומר שהכל רע. אני זוכרת את זה. יעבור לי. תודה על שאתן כאן, רשת

רשת רשת אהובה, כל-כך כואב לך. לפעמים אני חושבת על התגובות הנרגשות שאת מקבלת מאיתנו לטקסטים הכאובים שלך, ותוהה אם זה מוזר לך - "להפעיל" כך רגשית את ה"אחר", בזמן שאת חווה את עצמך גופה מהלכת... קצת כמו התמונות הנפלאות ששמת בבלוג. אני מציצה אליהן לפעמים, רואה איך את נותנת לנו "לקרוא" בתוכן את הלך הרוח שלך כשצילמת, תוהה אם את עצמך מרגישה ניראית בצורה נכונה וטובה. אני שולחת לך כל מה שיכול לחמם ולנחם, ומזמינה אותך לכתוב עוד (למרות החריקות שקשה לסבול), אורנה

היי אורנה, כאב מפעיל רגשית אנשים. גם גופות מפעילות אנשים... (אנחנו רואים את זה כל כך הרבה בשבוע האחרון...) לפעמים יוצא לי לחשוב על זה. על מה שאני עושה לאנשים ועל איך שאני מרגישה בפנים. זה עוד אחד מהפערים הגדולים שבחיים שלי. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני בחורה עוצמתית מאוד, אבל שפחדתי כל כך מהעוצמות שלי- שפשוט נמנעתי מלהרגיש. אף פעם לא התאהבתי, אף פעם לא כעסתי מאוד... 19 שנה בערך הסתובבתי בעולם כמעט בלי להרגיש ורק בשנתיים האחרונות הצלחתי להתחבר.. אז כן, זה מוזר לי קצת מה שקורה כאן. מוזר, נעים ואולי גם קצת מפחיד. כי במובן מסויים לפעמים אתן מרגישות יותר ממני ואז אני מרגישה צורך להרגיע אתכן ואותי. אני חושבת שאם היית מכירה אותי במציאות לעולם לא היית יכולה לנחש שאני זו אני.

רשת ואורנה יקרות, יש לי מערכת יחסים סבוכה עם מילים. הן מקרבות ומרחיקות, מקרבות ומרחיקות. נד-נד נ(א)ד-נד. לפעמים נדמה לי שצריך לקרוא את הלבן השותק ולא את האותיות השחורות שמפזזות לי עכשיו בעיניים ובלב. אבל אתן, במילותיכן ממחישות לי שוב שהשחור שולח ללבן והלבן מחזיר לשחור. כרגע אני שוב מאמינה במילים, ותודה. רשת, קטע משיר של יונה וולך, בשבילך: "לא לצאת כי לא להכנס לרתך בזהירות מסביב לפה מאחורי כל וילון..." אורנה, את תמיד כל כך רגישה. מדברת בכתב (אפשר לראות גם הבעות פנים ואת הלבן שמאחור). את אומרת - "רשת רשת אהובה" - ואני שומעת שיר ערש ורואה תנועת ערסול. ואת רואה את הנקודה הסגורה של (.), את ההקדמה הפעוטה לכאורה של נורית, ואת החריקה של רשת, שגם בי היא חרקה. תודה שאת כאן - מקרבת את מהות הטיפול לאינטרנט.

רשת יקרה, כמה כוח יש למילים. כמה הן נוגעות. כמה הן מסעירות. כמה הן הופכות את הבטן. אני רוצה גם להצטרף ולהציע לך כתף. מקווה שאת יודעת להעזר. לזהות את מקורות התמיכה סביבך. אני שולחת לך רשת תמיכה. כוחות. נורית

היי נורית, תודה... מקווה ששלומך טוב ושאת שורדת את הימים הקשים האלה. שמרי על עצמך רשת

קריאת ההודעות בתחתית הדף מביאה אותי לתגובה. אני חושבת שכדאי לזכור שבמלחמה הזו הכל יחסי. יחסית לתושבי אזור ירושלים אז ניתן לומר שבת"א מאוד הביל. יחסית לת"א אז בחיפה די לחוץ. יחסית לחיפה וכך הלאה. מי ששומע נפילה ואחריה אזעקה אולי כדאי שיזכור (בהתאם ליחסיות) שיש מקומות שבהם לא משמיעים אזעקה כי אין זמן התראה כלל. יש מקומות שקשה להחליט בהם אם הבומים הם שלנו (=יציאות) או שלהם (=נפילות). אז חיים במשך שעות ארוכות ביום עם "תזמורת" של בומים. יש יחסיות גם בהרגשה. יש תושבים ממש על הגדר שממשיכים לחיות, לעבוד (לעיתים זה כורח המציאות) ולא מתרגשים. יש כאלה שחיים בתל אביב וקשה להם עם המצב. ומשהו אישי גם הוא יחסי: אתמול השתתפתי ביום הולדת של ילד צפוני צעיר שהתקיימה על חוף הים בתל אביב עם הרבה "פליטים" מחבריו שהתקבצו ובאו מרחבי גוש דן כל אחד ממקום שהותו. לכאורה יופי של פיצוי על השיבוש ביומיום שהפריע לקיום היומהולדת במסגרת הגן ובחיק המשפחה בבית. וכאן עניין היחסיות: ליבי נצבט. אני רציתי הביתה גם בשמו של הילד החוגג שלמעשה זכה ביופי של אירוע. אני רוצה הביתה גם בשם ילדי שלי ולמעשה מאוד עבורי. אני מניחה שגם אממש את זה. כולנו באותה ב?יצה.

אני יקרה (. לשעבר) השימוש שלי בנקודה היה לצורך הודעה אחת בלבד. את מוזמנת לחזור אליה, היא שלך. היא הלמה מאוד את ההתכתבות שלך עם אורנה. סליחה ש"גנבתי" את שמך. מקווה שאת וכל שאר הגולים מבתיהם, תוכלו לשוב במהרה למקומכם הטבעי. הביתה.

הי אני, למרות הנדיבות הנחמדה בה 'נקודה החדשה' החזירה לך את שמך, לא יכולתי שלא לתהות האם במעבר מ'נקודה' ל'אני' יש גם אמירה נוספת. משהו בנוסח: לא עוד נקודה מכונסת בעצמה המשתוקקת להושיט ידיה לעולם, מתאכזבת ושוב נסגרת, אלא 'אני'... מאוד חיבבתי את רעיון היחסיות שתיארת, ואת יום ההולדת התל-אביבי של הילד הצפוני. זו אמנם הזדמנות מחורבנת לעשות זאת, אבל אולי בכל זאת - זמן להתערבב קצת אלה באלה, 'למדוד' קצת חיים של אנשים אחרים בבתים אחרים... כשכתבת על הרצון להגיע הביתה, חשבתי גם על הקושי להתקשר שוב למטפלת באומנויות. מי יודע, אולי תמצאי שם "בית"? אולי שוב זה לא יקרה? אולי גם אז יהיה עוד כוח? שבת רגועה, אורנה

תודה על תגובתך ותודה על נדיבותה של "." בסך הכל אני מתייחסת אל עצמי כיותר מנקודה מכונסת בעצמה, אבל כנראה לא סתם בחרתי בסימן הזה. חזרתי הביתה ואין כמו הבית למרות המצב. ברקע רועמים התותחים (שלנו) ונראה לי פשוט יותר נכון להיות כאן. כל נושא הטיפול ידחה כמובן עד לאחר המלחמה. שבת שלום גם לך אורנה אני

שלום ! רציתי לשאול לגבי העיניין של חרדת טיסה. אני בחורה שבצעירותי טסתי מספר פעמים ואהבתי לטוס, אך מטיסה לטיסה התפתחה אצלי חרדת טיסה ללא כל סיבה. (חוץ מהסיבה שהפכתי לאמא). יש לציין שלא קיימות אצלי חרדות אחרות מלבד נושא הטיסה. הנושא מאוד מטריד אותי, ולמרות שאין לי הרבה סיבות לטוס, אני חשה מתוסכלת מהעובדה שאם פעם יזדמן לי לטוס אז אני אצטרך לקחת כדורי הרגעה שבוע לפני (כי הפחד מופיע לי כמה זמן לפני הטיסה) ובזמן הטיסה, ואז כשאגיע לחו"ל אני אחשוב על הטיסה בחזרה, בקיצור אני לא אהנה מהטיול ובטח גם אהרוס לבן זוגי את הטיול. השאלות שלי הן: * האם כדי להכריח את עצמי לטוס ובכך הפחד יעלם? * ואיך את מסבירה את העובדה, שעם כל זה שאני פוחדת מטיסות, הרבה פעמים אני מדמיינת שאם מישהו היה עכשיו לוקח אותי לטיסה קצרה באופן ספונטני ומייד מחזיר אותי, אז הייתי נהינת מהטיסה. אבל רק בגלל שזה קצר, ספונטני, וגם אין המתנה לטיסה חזרה, איך את מסבירה את זה? אודה לתשובתך

שלום רונה, בהחלט כדאי לטפל בחרדת הטיסה שאת חווה. אם את מרגישה שאת יכולה לאתגר את עצמך ולנסות לטוס, זו בהחלט אפשרות, אך בעיני מומלץ יותר לעשות זאת בליווי טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר שיתמקד בנושא הטיסה, במסגרתו תוכלי ללמוד טכניקות התמודדות שונות עם החרדה. לגבי השאלה הספציפית שלך בנוגע לחויית הטיסה הקצרה (ללא המתנה לטיסה חזרה), זהו בדיוק סוג הדברים שמבררים בטיפול הפסיכולוגי, אך אין טעם שאנסה "לנחש" אותם על-סמך המידע שיש בידי. טיסה נעימה... אורנה

האם יש בעיה לקבל אישור לעסוק במקצוע טיפולי (פסיכולוגיה/עבודה סוציאלית) אם יש רישום של טיפול פסיכיאטרי? תודה, דני

שלום דני, ראשית חשוב לי לסייג את דבריי ולומר שאין בידי מידע בדוק, וכדאי להפנות את השאלה גם לגופים כמו מועצת הפסיכולוגים (העוסקת בין השאר בתהליך ההכשרה והרישום של פסיכולוגים קליניים). למיטב ידיעתי, בעת הקבלה לתואר שני במגמה קלינית, בעת הקבלה למקומות התמחות ובעת רישום המומחיות בפסיכולוגיה קלינית אין דרישה לחשוף תיק רפואי, כך שרישום של טיפול פסיכיאטרי או אחר אינו מהווה פקטור. עם זאת, בהחלט סביר שאם נושא זה יעלה בראיונות הקבלה הוא יהווה שאלה שיש לברר אותה עם המרואיין. נקודה נוספת לחשוב עליה קשורה לסוג הבעיה הפסיכיאטרית וסוג הטיפול התרופתי. אני מתכוונת לכך שבעוד מצבים פסיכוטיים וטיפול תרופתי נוגד פסיכוזה בהחלט יכולים להוות בעיה בתפקיד טיפולי, קשה לי להאמין שטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה (מטיפוס פרוזאק) יעורר אצל אנשי מקצוע אחרים תהייה כלשהי. בכל מקרה, מומלץ להמשיך לברר. בברכה, אורנה

שלום רב, לאחרונה נעשות הרבה פניות אישיות אלי, בבקשה לקיים עמי קשר אישי דרך מיילים או טלפונים, גם בשעות הזויות של הלילה. התנדבתי להשתתף בניהולו של פורום זה, באהבה ושמחה, ואני אכן עושה זאת במסגרת גבולות הזמן והמקום שהצלחתי להקצות לכך בתוך סדר יום עמוס למדי. כאשר אני נאלצת לסרב (בנימוס רב ועקבי) לפניות הפרטיות, הדבר זוכה לתגובות נזעמות ונעלבות. אני שבה ומבקשת ממשתתפי הפורום לכבד את גבולות הפורום. לתושבי הצפון החרדים, חרדתכם נוגעת ללבי מאד מאד, ואני יודעת (לצערי גם מניסיון) כמה אי נוחות וזעם מצטברים במהלך הימים הארוכים במקלטים. לצורך כך בדיוק נפתחו קווי טלפון רבים בהם מוצעת עזרה טלפונית מותאמת למצב. אין באפשרותי לענות לקריאות טלפוניות ליליות, עם כל הרצון הטוב והאהבה לעבודתי. תודה, ולהתראות בשבוע הבא. ליאת

ליאת יקרה, תודה שאת כאן. שאת נשארת. זה המון!

ליאת היקרה והנפלאה, תודה תודה שאת כאן :-) רעות

ליאת, באמת תודה שאת כאן בשביל כולם. מבקשת מכולכם למרות המצב, ליאת בכל זאת אדם פרטי ואם יש לכם שאלות שאלו כאן. אני מבינה ללבכם ואני שולחת לכולם ובעיקר לתושבי הצפון הרבה כוח. תהיו חזקים. חן

שלום אני בת 20, מעולם לא קיימתי קשר פיזי עם בן המין השני. מעולם לא התנשקתי עם בן לא נגעתי בבן ולא היו לי יחסי זוגיות עם בן. אני נמשכת למלא גברים, אך למרות זאת לא יצא לי להיות בקשר פיזי ונפשי עם בן. רציתי לדעת האם זה נורמלי בגיל מאוחר כמו שלי, 20, להיות בתולה לגמריי כולל את זה שלא התנשקתי? הייתי רוצה להתקדם ולהשיג קשר חזק ולהשיג בן זוג, אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה צורך בכך, רק לפעמים זה פתאום מפריע לי שאני עוד לא חוויתי שום חוויה גופנית.. רציתי לדעת האם זה נורמלי? האם יש לכם עצות למקרה הזה? או שזה כבר יבוא עם הזמן...? האם בנות זקוקות לסקס כמו בנים, וזה משהו חריג אצלי שאני לא מרגישה צורך בכך? תודה

שלום יונית, ראשית מילת הרגעה, אני חושבת שזה בסדר גמור להיות בת 20 וללא ניסיון מיני. כמו בתחומים רבים אחרים, גם במיניות לכל אחד מאיתנו יש קצב משלו. הכיוון שהייתי מנסה לחשוב עליו עוסק יותר בקשר, ופחות בהיבט הצר של מיניות. אני מתכוונת לכך שמיניות, לעיתים קרובות, מצטרפת אל קשר רגשי ההולך ונרקם בין שני בני-אדם. אנחנו מכירים מישהו, מרגישים רצון להכיר עוד, מרגישים משיכה, בונים אינטימיות רגשית, חברית וגופנית. כשקראתי את ההודעה שלך קצת תהיתי לגבי האופן שבו את חווה תהליך התקרבות מעין זה. למשל, המשפט "הייתי רוצה להתקדם ולהשיג קשר חזק ולהשיג בן זוג, אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה צורך בכך, רק לפעמים זה פתאום מפריע לי שאני עוד לא חוויתי שום חוויה גופנית". אני מרגישה שזה משפט שכדאי להתעכב עליו ולנסות להבין אותו. למשל, מה זה אומר בשבילך "להתקדם ולהשיג קשר", מהי המוטיבציה שמניעה אותך ביצירת קשר וכן הלאה. בירורים מעין אלה, מאוד מומלץ לערוך בליווי של טיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה

ליאת, תודה תודה על המילים החמות. זה *באמת* מחזק! ותודה גם על הלינק של דפי הצביעה! :-)) ותודה שאת כאן! אורנה, מחר בבוקר אני יוצאת מהצפון אז אני כותבת לך עכשיו. אני רוצה להגיב על תגובתך משבוע שעבר. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/634/xFT/582402/xFP/582444 את צודקת. היא שם בוכה וצועקת. אבל כשאנחנו מגדלים את הילדים שלנו אנחנו לעיתים קרובות מסתכלים על הדברים דרך העיניים שלהם. קשובים לצרכים ולרצונות שלהם. וכאשר הילדים שלנו מביעים כעס, חרדה, תוקפנות אנחנו שם להכיל אותם. כשנורית הקטנה רוצה להביע כעס, חרדה, תוקפנות נורית הגדולה צריכה להכיל אותה. ואז יש לנו סתירה כי נורית הקטנה לא באמת משתחררת מכל אותם רגשות ותחושות. היא לא באמת זועקת. הזעקה נשארת בפנים. כמו שצועקים לתוך כוס... הזעקה נשמעת במעומעם... הסתבכתי? או שאני קצת ברורה? בטיפול ניסיתי להיות נורית הקטנה לשעה בשבוע. זה לא הלך. זה כאב שאני לא מסוגלת לשאת. נורית הקטנה בועטת נורא חזק... היום אני נורית הגדולה בפגישות, הרבה יותר נחמדה... :-) אגב אני עדיין לא אמא אבל יצא לי לגדל... שלא תשכחי לספר גם מה שלומך. בוקר טוב, נפלא ושקט. נורית

נורית יקרה, לפני שנדבר על הילדה הפנימית, אני רוצה להתייחס להערה הקטנטונת בפתח דברייך אודות עזיבת הצפון. בבקשה, ספרי לנו עוד משהו על זה, תארי לנו משהו מהשבוע החולף מנקודת מבטך (האישית והלא-חדשותית). סך-הכל, עבור רבים מאיתנו העולם התהפך בזמן האחרון... והילדה... אין לי ספק שכאשר היא בוכה וצועקת, מתפתלת ובועטת, היא נחווית פחות נחמדה מנורית הגדולה. אך בעוד חביבות ושלוות רוח הן תכונות מוערכות בעולם העבודה והחברה, בטיפול פסיכולוגי אנחנו "מזמינים" גם את "האש". הזעם והייאוש של הילדה הפנימית שלך זכאים לקבל את מקומם בטיפול. אני תוהה אם לילדה הפנימית שלך היה קשה לחכות שבעה ימים בין פגישה לפגישה. אולי עכשיו,לפחות לזמן מה, תתני לה לבוא פעמיים בשבוע? אולי זה "ירגיש" לה מספיק בטוח כדי לצאת לשחק? אני גמורה מעייפות עכשיו, ולכן אני רוצה להציע שנמשיך לדון בזה מחר. אני מקווה שתהיי ליד מחשב (לשמחתנו יש כמה כאלה גם מחוץ לצפון...). שמרי על עצמך, אורנה

אורנה יקרה, ברשותך אני לא רוצה להתייחס למלחמה בצפון. אני מסרבת לתת לזה מקום. זה לא נעים, אבל את זה את הרי יודעת. חוץ מזה שלא הייתה לי פגישה השבוע בגלל המצב. אז אסור לי להיכנס לזה. מקווה ששבוע הבא היא תתקיים כרגיל... גם היום כשאני נורית הגדולה אני לא מרצה. כשאני כועסת הפסיכולוגית שלי יודעת שאני כועסת. הכעס יהיה בגלל סיבה אובייקטיבית. כעס שיש בו הגיון. כעס שלא מתבסס על תחושות ורגשות. בעוד שנורית הקטנה יכולה לבטא כעס שמבוסס על תחושות ורגשות, בלי הגיון. ללכת אליה פעמיים בשבוע? צריך המון כוחות בשביל זה. המון אנרגיה. זה קשה. מעמיס. מבטיחה לחשוב על זה. כן, יש מחשבים מחוץ לאזור הצפון. אבל אני לא רוצה לכתוב ממחשב 'זר'... אורנה, אני אגיד לך מה שכתבתי לליאת: doctor order- תנוחי!!! תודה לך אורנה. תודה שאת כאן. תודה לפורום שמהווה תמיכה בתקופה זו. שקט. נורית

אין לי מילים. רע. פשוט רע.

שלום חן, באמת יום שחור. הרבה בשורות רעות היו היום, מה שהותיר את כולנו באווירה קשה. לא נותר לנו אלא לקוות שהימים הבאים יביאו איתם סוג של הקלה. מקווה שאחיך שומר על עצמו ושומר על קשר. החזיקו מעמד ליאת

אני בוערת מבפנים למגע ויש בי חשק מיני מאוד יצרי רק שיש בי חוסר בטחון איפלו פחד מה איך יגיב הצד השני למה שאעשה מפחדת שיסתכל בעין מה נפל עליה וכאלה ?? ומה יש לה .? אם אתקרב יותר או לחילופין פחות אני מיתכוונת בתחילה מבחינת ידידים וכאלה לודווקא חבר שהכול כמעט משוחרר ולברלי.

שלום ליאת, התנהגות מינית משוחררת ופתוחה קשורה בדר"כ במספר גורמים, בהם תפיסה עצמית, דימוי גוף, ביטחון בקשר הזוגי, אמון בבן הזוג, אמונות ועמדות ביחס למיניות, ועוד. כאשר המגע המיני נעשה עם בן זוג קבוע, כחלק מקשר יציב המתאפיין בתקשורת פתוחה, רב הסיכוי שתתפתח גם היכולת לשחרור יצרים. לחילופין, יש נשים שיכולות להשתחרר דווקא עם גבר זר, בתוך קשר חד פעמי וחולף. עליך לבחון את עצמך, ולהרגיש מה נכון לך ולפרטנר שלך. קחי בחשבון שקשר מיני הוא דינמי ומתפתח, ומה שאינך מרשה לעצמך בפגישות הראשונות יוכל לבוא בקלות רבה יותר בהמשך. בברכה ליאת

שלום רב אובחנתי כסובלת (בין היתר) באובדן זהות.זאת אומרת שלא הצלחתי לגבש לעצמי זהות בשנים שהיא אמורה להיבנות (גיל ההתבגרות)ובגלל זה אני לא יודעת כל כך מי אני,מה אני,מה אני רוצה לעשות בחיים(למרות שיש לי כמה כיוונים)ובסופו של דבר נורא מבולבלת.שאלתי היא האם אפשר להציל את המצב שלי?מה עושים במקרה כזה?אני יכולה עדיין "לבנות"את הזהות שלי ע"י טיפול פסיכולוגי\תרופתי?מהם הסיכויים של ההצלחה בטיפולים כאלה במי שסובל מהבעיה? אני בטוחה שכל הבעיות הפסיכיאטריות שלי התחילו משם. מה אני יכולה לעשות בנידון? תודה רבה על תשובתך! הדר

שלום הדר, מבין השורות ניתן להבין שאת סובלת מבעיה מרכזית כלשהי, אליה מתלווה קושי בגיבוש זהות יציבה ואינטגרטיבית. במידה רבה, כל טיפול פסיכולוגי נוגע בשאלות של זהות, אך קשה לי להעריך כיצד תוגדר "הצלחה" במקרה כזה, ובודאי שלא אוכל להעריך את משך הזמן הדרוש לשם כך. טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע בשיקום התפיסה העצמית והביטחון העצמי, ולפיכך מומלץ מאד לשלב שיחות במערך הטיפולי הכולל בבעיות הפסיכיאטריות מהן את סובלת. בברכה ליאת

יש לי חלומות רעים שהרעיון שלהם חוזר...אני אשמח אם תוכלי לומר לי בבקשה את המשמעות שלהם בפסיכולוגיה וההשלכות שלהם: החלום הראשון: חלמתי פעם אחת על מקקים (שאני מאד מאד פוחדת מהם באופן אישי) וכשראיתי בחלום מקק קראתי לאבא שלי שיבוא להרוג אותו ואז כשהוא בא וריסס אותו, הסתבר שזו היתה נקבה כי אז היא התחילה לשחרר את כל הביצים שלה מהשק וזה כל כך הגעיל והפחיד אותי. החלום השני: חלמתי שיש לי כינים בשיער. החלום השלישי:[ חלמתי שאני מגלה על הפנים פצעון גדול מאד על הלחי והוא מלא במוגלה ואחרי שאני מפוצצת וכל המוגלה יוצאת אני מגלה שיוצאות מתוכו תולעים. זה היה ממש מזעזע. תודה לך.

שלום שני, פסיכולוגים מאמינים שלחלומות שלנו אין בהכרח משמעות או פשר אוניברסאליים, וכי הם משקפים את עולמו הפנימי והלא מודע של החולם היחיד. לפיכך, החלומות אותם חלמת נושאים משמעות אישית מאד, שכדי להבינה עלייך לבדוק עם עצמך אילו אסוציאציות או מחשבות מתעוררים בך בעקבותיהם. תוכלי גם לנסות ולראות מהם המוטיבים המשותפים (חיות קטנות ומגעילות, המגיחות, לפחות בשני מקרים, מתוכך; או פעולה תוקפנית המביאה בעקבותיה לתוצאה דוחה והרסנית, אולי מסוכנת), ולנסות ללמוד מהם משהו משמעותי על עצמך, על התפיסה העצמית שלך, על היכולת שלך להתמודד עם התוקפנות שבך, וכיוב'. חלומות פז ליאת

חברתי בת 23 אני בן 36 היא נהנית מכאב בסקס ובעיקר כאב חזק היא דורשת שאכבה עליה סיגריות אצליף בה עם שוט שקנתה בחנות סקס שאמשוך לה חזק בשיער אנשוך אותה בחזה ובצוואר חזק זה לא מוצא חן בעיניי ממש שיתפתי איתה פעולה כמה פעמים אך לא מוצא חן בעיניי אני מרגיש שהיא לא נהנית במיוחד מסקס רגיל היא מגיעה לאורגזמה מהר מאוד מסקס כזה אלים. ממה זה נובע?

שלום ערן, החברה שלך נמנית, ככל הנראה, על קבוצת אנשים הזקוקים לסבל, כאב ואפילו בוז והשפלה כדי להגיע לגירוי ולאורגזמה. העדפה כזו נכללת בתוך קבוצה רחבה יותר של "פאראפיליות" (העדפות מיניות לא שגרתיות ונורמטיביות), וההשערות אשר למקורותיהן עדיין מגוונות למדי, אך מרבית ההסברים מתבססים על תיאוריות פסיכואנליטיות. בדר"כ נלוות לתופעה זו תפיסת גוף מעוותת וזהות מינית עצמית חלשה ושברירית. בברכה ליאת

הכרתי בחור ובנתיים נפגשנו רק פעמיים. יש התאמה במדדים אובייקטיבים כגון: משיכה, תקשורת, השכלה. ואני יכולה להעביר איתו ערב בכיף ובסך הכל נעים לי איתו. אבל איכשהו אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת להתאהב בו, וזה מדאיג אותי דווקא בגלל שלכאורה יש התאמה בנתונים חיצוניים, אני לא יודעת כיצד לבחון אם אוכל להתאהב בו כבן זוג, ולא כידיד. וגם פתאום עולות בי תחושות שאולי אני בכלל לא צריכה בן זוג (אני לא מרגישה צורך בבן זוג, מאחר ויש לי חברות רבות שמספקות את צרכיי הנפשיים-רגשיים) וכל המערכת הזוגית נראית לי פתאום כמעמסה מיותרת. מה עושים?? תודה רבה.

שלום יסמין, אחרי שתי פגישות לא מוכרחים להתגבש לכלל מסקנה גורפת. את אומרת שנעים ונחמד לך איתו, ונדמה לי שזה לא מעט. אם תתאהבי - זה יהיה נהדר, ואם לא - אז לא. למה להאיץ בעצמך ולהחליט עכשיו אם תוכלי או לא תוכלי להתאהב? לא ציינת בת כמה את, ולפיכך קשה קצת להתייחס לאמירה שלך על המעמסה שבמערכת זוגית. יש הבדל אם זה נאמר בגיל 16 או בגיל 36. מאחר ואיש אינו מכוון אקדח לרקתך, עשי רק מה שטוב ונכון לך כרגע. למזלנו, זוגיות אינה מוגדרת כחובה עפ"י החוק, ויש אנשים הבוחרים לחיות באושר בגפם. בברכה ליאת

זה דווקא הגיל שאני הכי אמורה לרצות זוגיות, אבל לא יודעת... משהו בי מסרב ואני לא חושבת שזה בגלל הבחור הספציפי, שכאמור נעים לי אותו (הוא אולי לא מסעיר אותי אבל נעים) אלא בגלל איזה קושי אחר, לא מובן לי עדיין. אולי הבהלה מפני תחילתה של מערכת יחסים מעט רצינית.

http://www.mivzakon.co.il/News_Articles/04_06_2006/Politzer1994.htm אני פשוט מזועזעת..... אין סוף לזוועה... כמה אני בוכה... אין אנושות בעולם שלנו, אם קיים כזה חוסר ישע, כזאת אכזריות .. פשוט אין לי מילים.. כמה העולם נזקק... הייתי חייבת לשתף אין לי מילים רק ים של כאב , דמעות וחוסר אונים ניבה

ניבה מכירה את התמונה, קיבלתי אותה בשבוע שעבר למייל שלי והעברתי אותה הלאה, מזועזעת בהחלט. התמונה אכן מחרידה ומצמררת, המוח מסרב בכלל לקלוט את גודל הזוועה שהונצחה על סרט המצלמה בשבריר של שניה. יחד עם זאת, עצוב לי שהמסקנה שלך מהצילום הזה היא שאין אנושות בעולם שלנו. ניבה, קיימים ארגונים רבים מספור שכל מטרתם היא לסייע לנזקקים ברחבי העולם, אנשים טובי לב שמשייטים להם על פני הגלובוס שלנו ומביאים מזון, שמיכות חמות ותרופות לאזרחי מדינות נחשלות. האם שמעת פעם על ארגון "רופאים ללא גבולות" לדוגמא ? (ממליצה לך לעשות חיפוש בגוגל, לבקר באתר ולהתמלא בתחושת אופטימיות שמן הסתם רצויה במיוחד בימים אלה). יש רוע בעולם , זה נכון. יש מחסור ומצוקה וחולי ושכול. ולצד כל הרוע הזה קיים גם הטוב, וקיימים אנשים, לא מלאכים אלא אנשים בשר ודם שמקדישים את חייהם על מנת להיטיב עם כל אלה שהרוע היכה בהם. אם זו לא האנושיות במיטבה - אז מה כן...? ואולי דווקא בימים הקשים האלה אנחנו חייבים להתעקש ולזכור דווקא את הטוב, ולא להתמקד רק ברע. שירה

שלום ניבה, התמונה ששלחת באמת מרגשת ומזעזעת. אני לא נתקלתי בה קודם. מעניין איך בתוך כל הזוועות שלנו, פינית פינה בלבך גם למצוקה כה מרוחקת. הכאב האנושי חוצה גבולות, תרבויות ודתות. נדמה שהלב נחמץ אף יותר מול זוועות מעשה ידי אדם. רעב הוא תוצאת מחדלים פוליטיים בלבד. וגם ילדים הנהרגים מפגיעת פגז, מכל עבר של כל גבול שהוא. גם אני, כמו שירה, מאמינה בגרעין האנושי הטוב הטמון בנו כבני אדם, וכי עלינו, כיחידים וכחברה, לשמור על קרן האור הזו מכל משמר. ליל מנוחה ליאת

לאן הלכתן? יש לי חרדת נטישה ועכשיו גם נדודי שינה:)

אני כאן. המטוסים מפריעים לך לישון? אולי אנחנו באמת שכנות... ותודה תודה על הכתבה. הרסת אותי מצחוק. :-)) נורית

המטוסים דווקא עוזרים לי לישון משרים עלי תחושת שקט... אני מחכה לאזעקה או לנפילה (מה שיבוא קודם:)

היי ליאת, אני עדיין חוששת מהמצב הבטחוני..... לאחי ולידיד שלי שנמצאים בצפון... יש לי גם משפחה בקריות ואני כל הזמן דרוכה עם הטלפון... והמצב נעשה ממש מפחיד לי.... והידיעה שיש לחולי שנאה האלה טילים עד לגוש דן, גם מדאיגה אותי...(מקסימום יפול עליי איזה טיל... לא אכפת לי .... אבל אני דואגת לאנשים שיקרים לי..) סליחה שאני מפונקת מגעילה אולי אני מלחיצה עוד יותר את המשתתפים האחרים.... מלבד כל זאת אני במלחמת גוג ומגוג עם עצמי כבר מספר חודשים. היתה לי שיחה לא קלה עם הפסיכולוגית היום, ולא יכולתי להפסיק לבכות אצלה, ואני שונאת כשרואים אותי בוכה.... אני לא יודעת אם זה קשור לכאן , יצא לי הרפס ליד הפה, וזה גם מתסכל ומעצבן, יכול להיות שההרפס בא כתוצאה ממתח? אולי זה פסיכולוגי? או שיכול להיות שנדבקתי מחברתי שגם לה היה הרפס? שמעתי שזה מדבק. אין לי כוח. סליחה שאני מקטרת בלי סוף כמו תקליט שרוט. חן

ליאת, אני רואה שאת online ויש לי עוד שאלה. אם במקרה יש לך מושג.... הרפס עובר? משאיר סימן על העור? האמת שמפריע לי שיש לי את הפגם הזה על הפרצוף. זה די בולט כשמסתכלים מקרוב. תודה חן

שלום חן, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור בעניין ההרפס, ותאלצי לפנות לרופא להערכת מצב. בעניין המתחים והחרדות סביב המצב הבטחוני, אוכל לומר שבעת הזאת כולנו שותפים לדאגה לשלום החיילים שבגבול הצפון ובגבול עזה, הדאגה לאזרחים המופגזים כבר שבוע ברציפות, והדאגה מן האפשרות שטווח הפגיעה יתרחב לאזורים נוספים. לא כולם מתנחמים בצרת-רבים, אבל נדמה לי שהידיעה הזו בכל זאת מפחיתה מעט מעוצמת המצוקה. יש משהו בלכידות הקולקטיבית הזו, שמעצים את יכולת ההתמודדות של הפרט. כאשר אנחנו נמצאים במצב כרוני של עומס, כמו שקורה לך בזמן האחרון, דרישות המציאות הופכות כמעט בלתי נסבלות. אין פלא, לכן, שהצלחת לבכות היום בטיפול. בעיני זה הישג קטן, גם אם קשה לך עם זה. אני מקווה מאד שבקרוב נוכל כולנו לחוש הקלה. לילה טוב ליאת

שלום ביתי -מזה חודש- בחיל הצנחנים. לזה פיללה. בגלל המצב הם עולים לגבול. זה מה שהיא הודיע לי SMS . אני מאמינה שהבטן מתהפכת לה....אני לא רוצה להשמע נודניקית, אך מצד שני גם אי אפשר להתעלם / לא להגיב או להשתתף. מה לעשות? תודה מטי

שלום מטי, איכשהו, אני מאמינה שהבטן מתהפכת לא רק לבתך החיילת, אלא גם (איך לא...) לך עצמך. לאמיתו של דבר, ברוב המקרים, דווקא למי שנמצא בחזית קל יותר להתמודד בהשוואה למי שנותר בעורף, שכן הוא פטור מאימת אי הידיעה. את לא צריכה להתעלם או לא להגיב, ובהחלט יכולה לעודד מן העורף, בSMS, בטלפונים קצרים או בהודעות קוליות קצרות, בחבילות, מכתבים, וכל מה שיכול לעשות טוב לשתיכן. צריך להיזהר, באמת, לא להעיק ב'נדנוד' מיותר, שעלול להעמיס מתח מיותר על שתיכן. אני מזכירה לך שמסר מעודד הוא מסר מחזק, בו תוכלי להביע את גאוותך ואת בטחונך בחוסנה הגופני והנפשי. נדמה לי שאחד הדברים שמחזקים מאד את חיילי החזית זו הידיעה שעבודתם נתפסת בבית כחשובה, אחראית, וראוייה לגאווה והערכה. אל תשכחי למסור לה גם את אהבתנו שלנו. ליל מנוחה, שקט ושלווה ליאת

שלום רב! מישהו ממשפחתי סובל משקרנות כרונית, רציתי לדעת למי פונים בכדי לקבל עזרה? מהם דרכי הטיפול? האם יש הגדרה רפואית להתנהגות זו? (חוץ מהשם העממי משהו "שקרנות כרונית") ומטפלים המתמחים בבעיה זו בתודה מראש

שלום לין, שקרנות פתולוגית קשורה בדר"כ בדימוי עצמי פגיע, עד כדי צורך מתמיד לעוות את המציאות. טיפול דינמי יוכל לעזור, כל עוד המוטיבציה לטיפול היא של המשקר עצמו ולא של בני משפחתו (מה שיפה, אגב, גם במקרים של הפרעות אחרות). אני מניחה שכל פסיכולוג קליני יוכל להתמודד עם בעיה זו, ואין הכרח במומחיות מיוחדת. בברכה ליאת

רציתי לדעת איך נקראת ההתנהגות, שחוזרים על אותה פעולה כמו בדיקה אם סגרתי את הרכב כמה פעמים, או בודקת אם נעלתי את הדלת בבית כמה פעמים, כי אני לא בטוחה שנעלתי אותה....וכדומה, מה זו ההתנהגות הזו, והאם זו מחלת נפש, האם יש ריפוי, ואיך זה משפיע על ההתנהגות ואילו תכונות יש לאדם שיש לו את התופעות האלה, האם זה אדם המשדר לחץ. לתשובה אודה מאוד, בתודה הסקרנית

שלום מיכל, מה שאת מתארת נשמע, על פניו, כהתנהגות כפייתית של בדיקה, הבאה להפחית חרדה חזקה שמקורה במחשבות טורדניות אובססיביות. ככל שניתן להתרשם מכאן (וזו בשום אופן אינה אבחנה מסודרת) לא מדובר במחלת נפש אלא בהפרעת חרדה מוכרת וידועה, שאפשר לטפל בה בהצלחה בתרפיה קוגניטיבית-התנהגותית המשולבת בטיפול תרופתי. חשוב לזכור שמעבר לפעולות ולמחשבות הכפייתיות, מדובר באדם נורמלי לחלוטין, אך בשל הטקסים המתמשכים והטורדנות המחשבתית, הוא נוטה לכלות יותר ויותר כוחות סביב הספקות הבלתי פוסקים, עד כדי קושי ממשי בניהול חיים תקינים. לפיכך, ההמלצה היא לפנות ללא דיחוי לקבל עזרה מפסיכיאטר או פסיכולוג קליני. בהצלחה ליאת

אני בת בכורה לוקחת את כול הנטל שבבית על גביי כמו אם קטנה וזה גורם להיתערב ולדחוף את האף גם שלא לצורך ושלא מדובר לעניני איך אני אמורה לא להיתערב מאחר והיתערבות גורמת לסיכסוכים ומריבות עם בני המישפחה.? ושאלה נוספת אני לא בשנית אבל יש בי כוח פנימי חבוי שנורא לפרוץ להיעז יש דברים שהייתי רוצה לפרוץ מחסומים רגשיים אבל אניני מסוגלת לפרוץ למרות הכול מה עלי לעשות כדי להעז ולא להסס ?? מה יגדו ומה יחשבו בלי לדפוק חשבון ולעשות מה שבא לי באמת ?? וכול זה מדובר בנושא בינו לבינה ??

שלום ליאת, לא ציינת בת כמה את, ולכן קצת קשה להתייחס לשאלתך. ובכל זאת, כמה מחשבות - נראה כי קיים פער ניכר בין הפרסונה הציבורית שלך (האופן בו את מתנהלת מחוץ לבית ובנוכחות זרים) שהיא ביישנית ומסוגרת, לבין הפרסונה המשפחתית שלך, האקטיבית מאד, אולי אפילו יתר על המידה (מה שיוצר, לדברייך, סכסוכים ומריבות). מודעות היא דבר חשוב ביותר כתנאי מקדים לשינוי. מרגע שאת מודעת לכך שלקחת על עצמך תפקיד שאינו שלך, את כבר בחצי הדרך. ילד בכור הוא בשום אופן לא הורה, ואין זה מתפקידו לחנך, להתערב או לשפוט בני משפחה אחרים. כאשר תוכלי לשחרר את עצמך מהתפקיד המיותר הזה, תתפנה הרבה אנרגיה חופשית אותה תוכלי להפנות למשימות חייך האחרות, ולקדם את עצמך בעולם החברתי והבינאישי שלך. במידה ותרגישי שקשה לך לעשות את השינוי בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר גם באיש מקצוע. בהצלחה ליאת

היי אני בת 23 עומדת להתחתן ולעבור לכפר אחר די מרוחק מהכפר שלי הבעיה שאז ומתמיד היו לי רק 2 או 3 חברות וכולן בנות דודות שלי נורא קשה לי להכיר אנשים חדשים נראה לי שאני לא מעניינת אותם או שהם לא רוצים להיות בחברתי בעלי לעתיד שאותו הכרתי בעצמי דרך שידוך טיפוס לא ביישן וחברותי ואני גם רוה להכיר לפחות כמה ידידות מהכפר החדש לפחות לטובתי באותו כפר כל האנשים הם מאותה תרבות ודת שלי אותה שפה אבל בכל זאת רוצה להכיר חברות חדשות נשארה לי רק חברה אחת מהכפר שהיא נשואה השנייה נהרגה לפני שנה וחצי. אנא ממך עזרה. בעלי לעתיד מבוגר ממני ב13 שנה האחיות שלו והנשים של האחים שלו שגרים באותו כפר גם מבוגרות ממני בכ13 שניה ויותר.

שלום נועה, ראשית, שיהיה במזל טוב! היציאה מבית ההורים והמעבר לבית משלנו, בעיקר כאשר מדובר גם בהתרחקות גיאוגרפית, בהחלט כרוכה בתקופת הסתגלות. נוסף על קשיי הפרידה מהבית וההסתגלות למקום החדש, נוסף גם הקושי הכרוך בהסתגלות לחיים זוגיים. זה באמת לא פשוט. וכאילו לא היה מספיק קשה גם ככה, באה הביישנות וגובה את המס שלה... :-)) אז נכון, זה לא הולך להיות קל, ויש לצפות לתקופת מעבר בה תרגישי אולי לא לגמרי שייכת. אבל בעיני, תקופות כאלה הן הזדמנות נהדרת להתחלות מרגשות ולשינוי. במישור הפרקטי, תוכלי לשתף את בעלך לעתיד בחששות שלך, ולבקש ממנו לסייע לך. הוא יוכל לגייס לצורך כך את חבריו שבוודאי יש להם אחיות צעירות, את אחיותיו (שלמרות גילן יוכלו ודאי להבין ללבך) ואנשים נוספים בכפר שיוכלו להתגייס לעזרה. גם המחשב הוא ידיד חשוב בשעת צרה, ותוכלי באמצעותו גם לשמור על קשר רציף עם חברותייך ומשפחתך מכפר הולדתך, וגם לנסות ולהכיר צעירות נוספות מן הכפר החדש. לא ציינת אם את מתכוונת לעבוד, ללמוד או להיות עקרת בית, אבל גם לעובדות אלה יש משמעות. ככל שתשכילי להרחיב את מעגלי הפעילות שלך, כך עולים הסיכויים לפגוש צעירות בנות גילך. אני מציעה לך לתת לעצמך זמן וסבלנות, לסמוך על המזג החם ומסביר הפנים של האנשים שסביבך, ולהישאר פתוחה לקלוט מסרים של רצון טוב. נשמח להיות כאן בשבילך ברגעי הבדידות, בתקווה שיהיו רק מעט כאלה. דרך צלחה והרבה מזל טוב ליאת

אני גרה באזור המרכז ליד תל=אביב, המלחמה בצפון , מזכירה לי , כמו כולנו את המלחמות שערנו בעבר, לא אפרט את הכל, במלחמת המפרץ גרתי באזור והטיל נפל מול הבית שלי. במלחמת לבנון, הייתי לבד עם ילדים קטנים, במלחמת יום כיפור שרתתי בסיני כעת אין לי מקלט ואין חדר ביטחון בית קטן ופשוט, אבל כאשר אני רואה את החדשות בטלוויזיה, ושומעת את הצפירה דרכה בעת הפגשזת קטיושות בצפון, וכאשר אני רואה יך האנשים רצים בבהלה, אני נחרדת ושואלת מה יקרה אם זה יהיה כאן מה עלי לעשות?

ערב טוב, האפשרות של טילים גם במרכז הארץ, הגם שנראית קלושה, בהחלט קיימת. זהו רעיון מפחיד ומאד לא נעים, אבל כמו שמוכיחים אח?ינו בצפון, זה לא סוף העולם. סכנות אורבות לנו גם בחיי היומיום, כל הזמן. ובכל זאת, כולנו קמים, עולים על מכוניות, רכבות ומטוסים, נוסעים באוטובוסים, מבקרים בקניונים, ועושים (גם אם לא תמיד במודע) הערכת סיכונים. ככל שאני מצליחה להבין מהוראות פיקוד העורף, השהייה במרחב מוגן מספקת הגנה סבירה מפני אסון. הסיכוי לחטוף פגיעה ישירה באמת קטן ביותר. נדמה לי שאחת הדרכים הטובות להתמודד עם תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה במצב, היא פשוט לפעול. כך תוכלי, למשל, למצוא את המקלט הקרוב למקום מגורייך (אולי אצל השכנים?), להכין תכנית פעולה למקרה שנידרש להיכנס למקלטים, אולי להתנדב להשמיש מקלט כזה. אפשר להכין "ערכות תעסוקה" לשעת חירום (חוברות צביעה לילדים, סודוקו ועפרונות למבוגרים, תשבצים, עיתונים, ממתקים, וכד'). אפשר לפעול להסחת הדעת ולהנתק קצת מהחדשות. ואפשר להתפלל. בינתיים לא נותר לנו אלא להמשיך ולהתפעל מאומץ הלב וכוח העמידה של מי שכן נמצאים תחת אש, ללמוד מהם שהדבר אפשרי, ולקוות שהשקט יחזור מהר מהר לכל אזורי ארצנו. ערב טוב ליאת

ליאת, הכנת את כל הדברים האלה למקלט? אני אוהבת סודוקו. מהעיתונים נמאס לי... ולא אכפת לי גם לצבוע. מותר לצאת מהקוים? וממתקים אני גם אוהבת. בקיצור אני באה למקלט שלכם. :-)) אני בכלוב שלושה ימים ואני משתגעת... נורית

ובעיקר ל'אין כינוי' הגיבורה שלנו, בימים האחרונים כולנו מרותקים לאמצעי התקשורת השונים, עוקבים בדאגה אחרי כל פיסת מידע, ועוצרים נשימה כשמתקבלת הודעה על 'נפילה'. חשבתי עליך המון, 'אין כינוי', וידעתי שאת מוצאת בדרכך הכל כך מיוחדת את נקודת המבט המשועשעת על המצב, נקודת מבט שמאפשרת הישרדות והתמודדות עם מצב מטורף כל כך. אני שולחת לכולכם חיבוק גדול, ומתפללת שזה יהיה מאחורינו כמה שיותר מהר. כולכם מוזמנים לכתוב ולשתף בחוויות, מחשבות, דאגות או כל דבר אחר שיעלה בדעתכם, ואנחנו, מכאן, נשתדל להקשיב ולתמוך. שמרו על עצמכם, ליאת

ליאת הפעם קיבלנו התרעה בזמן... למען האמת הצפירה זה מה שמלחיץ...מלחיץ יותר מה"בומים" ששומעים...לא ניתן לשדרג את האזעקה למשל לשיר ישראלי ציוני? מה דעתך על הרעיון? כל טריקת דלת אתה מתחיל לדמיין שנפלה איזו רקטה.. מעניין מתי תהיה ההשכמה מחרבבוקר:-) האמת זה לא מצחיק בכלל... להתעורר לצלילי אזעקה... את יודעת,עד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין... ואם תרצו אוכל לעדכן אתכם ישירות על הנפילות עוד לפני התקשורת מקווה בשבילכם שלא תזכו לאיזה זילזאל(טיל המסוגל להגיע למרכז) ואל תזלזלו בזילזאל.גם פה היתה שאננות... לילה טוב תודה על דברייך ליאת

אין כינוי, איפה את? לא שמענו ממך היום? אני קצת דואגת... נורית

מקווה שזה בסדר............. האמת שאני נורא מפחדת מלחיצה אותי הלחימה הזאת(אני יודעת שאת כולם....) נורא קשה לי..... אני במיוחד מתה מפחד על אחי שהוא נמצא בצפון..... ועוד ידיד שלי קיבל צו 8 למילואים.... ואני חוששת לו ומדאיג אותי בכלל כל מה שקורה , אני לחוצה.נראה לי שיותר מהרגיל. סורי קשה לי. חן

ערב טוב חן, המלחמה הזאת מעמיסה על כולנו מתחים ודאגות. אני בטוחה שהקושי מחריף עוד יותר כאשר הוא נוסף על דאגות השגרה שלנו. זה באמת מתח חריף ומצטבר, וחשוב - דווקא בימים אלה - לנסות ולהיות יחד עם אנשים אחרים, כדי לא להישאר לבד עם זה. הדאגה לחיילים שבצפון מאד טבעית ומובנת, ולא נותר לנו אלא להתפלל לשלומם, לבריאותם, ולשובם המהיר הביתה. אני מציעה לך לנסות לבדוק עם עצמך מה עוזר לך יותר: לשבת ולדעת כל הזמן מה קורה, או אולי להינתק קצת מהטלוויזיה ולעשות דברים אחרים. לכל אחד יש את מנגנוני ההרגעה שלו, וזו הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמנו. אשתדל להיות כאן מחר הכי מוקדם שאצליח אחרי העבודה, ואשמח לשמוע ולהתעדכן מה קורה. בינתיים החזיקי מעמד שלך ליאת