פורום פסיכולוגיה קלינית

אורנה, ספרי, מה שלומך? (שלא תעיזי לדלג על השאלה הזאת) אני מחזירה אותך רגע לדיון משבוע שעבר על הילדות האבודות. כתבת שצריך לגדל אותן עכשיו. אבל זה נורא נורא כואב. לא עדיף להשלים עם העובדה שילדות כבר לא נהייה? שבת שלום, אורנה יקרה. נורית

נורית יקרה, תמיד כל-כך אכפתית... אז הנה, אני לא מדלגת, וכותבת ששלומי לא רע, אני עמוסה כרגיל (מסתבר שזה עניין של אופי, ולא של כמות המטלות החיצוניות), ויותר ויותר מודאגת ממה שקורה במדינה הקטנטונת שלנו. אני שמחה שאת מחזירה אותנו אל הילדות האבודות. זה היה דיאלוג מאוד פורה ומעניין בעיני, שקיבל כל מיני הדים עדינים מכל מיני ילדות... (וזה בערך שני דפים אחורה, אם למישהו מתחשק להצטרף). אני יודעת שלתת לילדה האבודה תוקף ומקום פנימי זה תהליך כואב. אבל בעיני, היא ממילא שם, בוכה וצועקת... לגדל אותה זה לא בדיוק לחזור להיות כמוה, אלא להקשיב לה ממקום שהוא גם ילדי וגם הורי (בערך כמו שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו...). מה דעתך? בחיבה רבה, אורנה

כל הסטודנטים כאן בבלבלה גדולה. מבחנים כרגע מתקיימים. אבל הראש והלב של כולם נמצאים במקום אחר.. אני אישית שמעתי את ה"בומים" מהקטיושות שפלו, וראיתי אמבולנס דוהר לכיוון סטלה מאריס. מי שאין לו מבחן מחר- בורח לקרובים דרומיים/מנסה לחפש כאלו.. בתקווה שהכל יסתדר במהרה [בפליאה גדולה-- אנחנו בשנת 2006, ואנשים עדיין מעוללים דברים כאלו?? בלתי נתפס :( ] סטודנטית חיפאית

רקטה אחת מול לא מעט מטחים של קטיושות על נהריה למשל. ההודעה שלך נראית כאילו מנותקת מהמציאות. אנשים לומדים נמצאים הכל הצפון לידיעתך. הסטודנטים בתל חי "בבלבלה" כבר כמה ימים.

שלום שלום, לנו יש כאן מקום גם לסטודנטים של תל-חי, ולתושבי נהריה, ולכל מי שרוצה לספר ולשתף (בלי קשר למקום מגוריו). אנא, עשו זאת. אורנה

שלום סטודנטית מחיפה, אני שמחה שעדכנת אותנו, כי אנחנו כאן דואגים... וזו הזדמנות מצויינת בשבילי להזמין אנשים נוספים לשתף בתחושות שלהם סביב המתיחות העולה וגוברת. אורנה

מנסה למצוא את עצמי, חיה באי שקט שמטריף אותי. מנסה להתכנס, להרגיע, להשקיט. לא הולך לי... עננית

עננית יקרה, אני מבינה שמזג האוויר סוער, וגשמי הברכה מתעכבים... תמיד נעים לקרוא אותך... אורנה

אורנה, גשמי הברכה מטפטפים להם בצד אחד ובצד השני מזג האוויר הסוער וזה מבלבל, מפחיד ולא תמיד מובן. אני מגלה כל פעם מחדש איך דברים ( אפילו קטנטנים ) מצליחים להשתנות ואיך אני מרגישה טוב עם השינוי ומופתעת כל פעם מחדש. מפחדת מההצלחות, לא מאמינה שזה קורה לי. ומצד שני ישר עולה לי המחשבה שמי שנולד דפוק נשאר לעולם דפוק ( בהוויתו הפנימית) גם אם אחרים לא רואים. ובקשר לילדה המרגיזה והדומיננטית שבי החלטתי בכל זאת לנסות להעלים אותה:), מקווה שבפגישה הבאה זה יצליח... שבת שלום עננית

בעקבות חילופי הדברים בנינו אזרתי אומץ וקבעתי פגישת נסיון עם מטפלת באמנות. אני חושבת שבכל זאת צריך לשחרר משהו כדי שאוכל לחיות שלמה עם עצמי ובאיזה שהיא רגיעה שאינה תלויה בתרופות. בסוף ביטלתי. נכנסתי ללחץ. לא יכולתי לחשוב על עצמי שוב בסיטואציה החושפנית של טיפול. שוב דורכת במקום. לא יכולתי אפילו לשתף את בן זוגי. אני צריכה להשתחרר מדברים שלא נסגרו בטיפול הכושל. אני צריכה להשתחרר מהטיפול הכושל עצמו. אני מתחילה להתעייף.

. יקרה, אני מרגישה אותך כמו נקודה של כאב, מכונסת בתוך עצמה, משתוקקת להושיט ידיים החוצה... אני שמחה שקבעת פגישה בשבוע שעבר, ואני חושבת שזה בסדר להיבהל, ולחזור אחורה, וזה גם בסדר לקום שוב. אני מקווה שתאזרי את האומץ לקבוע את הפגישה מחדש. אורנה

יש לי שאלה, כאשר יש אמא ל-3 ילדים בין גיל שנה לגיל 5 והאם עברה 2 התקפים פסיכוטיים ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית סגורה פעמים בשנה האחרונה, מהי טובת הילדים, כלומר לילדים יש אבא אוהב וסב וסבתא מאד תומכים, אך מהן ההשלכות לגידול 3 ילדים רכים כשברקע אם עם התקפים פסיכוטיים, האם לא ממש תפקדה בין ההתקפים, ברור שהיא אוהבת בכל ליבה את ילדית אך היא מאד מנותקת ומרחפת ביומיום, בהתקפים היא נעשית מוטרפת מדברת לא לעניין ואף אלימה, מהי טובת הילדים? האם אפשר להתגרש? איזה הסדרי משמורת יש במקרה של אם חולה, בכלל האם אפשר להתגרש? לא נראה שהיא עצמאית דיה על מנת להתקיים בעצמה? מהם האפשרויות העומדות בפני האב על מנת לגדל את הילדים בסביבה אופטימלית בנתונים הקשים?

שלום רקפת, אכן שאלה מורכבת ביותר, ואין לה תשובות קלות. אני בטוחה שקיימים נוהלים המסדירים סוגיות של גירושים ומשמורת במצבים מעין אלה, אך לצערי אין זה תחום התמחותי. מאחר ואני מאמינה שגורמי רווחה שונים כבר מעורבים במקרה, אני ממליצה להתייעץ עם אנשי המקצוע שמכירים את המשפחה ויודעים מתוקף תפקידם את האפשרויות השונות העומדות בפניכם. בברכה, אורנה

מה עושים עם הרצון הנואש הזה לחיבוקים? אני אדם מחבק ומחובק ובזמן האחרון בטיפול שלי צפות לי תחושות נטולות כל הסבר. צורך מאד גדול שהמטפלת שלי פשוט תחזיק אותי כמו שמחזיקים תינוק. שתעטוף ותחבק ותקח על הידיים ותרגיע. לא ברור לי למה זה. הייתי תינוקת מאד מחובקת ומוחזקת על הידיים (לפי הסיפורים לפחות) ובמשך שנים דווקא נרתעתי ממגע, מחיבוקים (בעיקר של אמא שלי). לקח לי שנים להשתחרר מהרתיעה ולהפוך לאדם שמחבק ומחובק. לא חי מגע, אנשים שאוהבים אותי או חיבוקים ביום-יום. אז מאיפה זה הגיע פתאום? ומה עושים עם זה? ניסיתי להדחיק ולהתעלם - לא עזר. דיברתי על זה בטיפול - לא עזר. ועכשיו, גם עכשיו - כל הגוף שלי רוצה רק דבר אחד. קשה לי

צריך להעריך את התכונה הזאת לחבק, אנשים אוהבים שנוגעים בהם (רובם) ושמראים להם חיבה בכלל, זה מחזק את האגו ומשפר את ההרגשה האישית, לצערנו, איננו מראים חיבה לעיתים קרובות מבושה, עכבות חברתיות או סיבות אחרות. גם לי קרה שיום אחד פתאום התחלתי לחבק את הורי, זה קרה אחרי טיפול פסיכותרפי שבמהלכו "סלחתי" לאחד מהורי ויכולתי לפנות מקום לאהבה. עקב כך - גם אחותי התחילה לחבק וכולנו השתתפנו בחוויה החדשה של החיבוק ואיתו הגיעה גם הנשיקה. חיבוק היא חוויה של נתינה וקבלה ואינני רואה מה רע בכך, יש לזה אפקט של רגיעה ושלווה וגם ביטחון. תמשיך כך ותלמד את כולם, זה אפידמי... ג.

אמרתי דיוק את זה - שחיבוק זה דבר טוב, שיש לי הרבה מאד חיבוקים בחיים שלי. קשה לי עם הצורך שלי לקבל חיבוק בטיפול (או מחוצה לו). קשה לי עם הרצון לקבל חיבוק ממי שמנסה לחבק במילים אבל זה לא מספיק לי. קשה עם הצורך התינוקי הזה, לחיבוק שקיים כנראה (או צריך להיות קיים?) בשלב ינקותי מוקדם. קשה עם זה שהצורך הזה לא מסתדר לי עם העובדה שהסיפור שמסופר במשפחה שלי הוא שהיו לי הרבה מגע וחיבוקים בינקות ובילדות.

רק בשביל לקבל חיבוק חמי רודנר מילים: חמי רודנר לחן: חמי רודנר היא עומדת ובוהה בגשם האטלנטי מקיש בחלון שלנו בלי הפסקה כל הדרך מפורטוגל עכשיו ברחוב שלנו מצמידה את האף לשמשה ולא מפסיקה לבכות אתה לא רואה אותי יותר היא אומרת יותר היא אומרת ומפנה אליי את הגב, רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק אל תהיה אדיש אליי תפסיק להיות כ"כ חכם זקוקה לך עכשיו אוהבת אותך הגשם ממשיך, לה לא אכפת מכלום הוא לא מפה והוא מכה כמו משוגע והוא מכה כמו משוגע אני אוהב אותך יותר, את יודעת יותר את יודעת תתקרבי אליי רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק

שלום ג., משהו מתרחש בטיפול, שמעורר אצלך צורך במגע גופני חם ומערסל. הצורך עצמו אמנם לא יתממש בטיפול פסיכולוגי, אבל זו הזדמנות מצויינת להבין אותו לעומקו (והדברים לא כל-כך פשוטים, במובן שאם חיבקו אותך בילדות אז הנושא סגור...). אני ממליצה להמשיך לדבר את הכמיהה הזו, וכמובן להתחבק ככל האפשר בכל הזדמנות... אורנה (ותודה לאין כינוי על השיר הנפלא).

לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית. אמנם, אני עובדת, שוכרת דירה, מחזיקה רכב ועל פני השטח נראה שהחיים שלי דווקא בסדר... אבל בכל זאת אני מרגישה ריקנות איומה (ויש לי את כל הסיבות שבעולם). אני ממש רוצה לקבל עזרה באיזה שהיא צורה אך לצערי אין לי את האפשרות הכלכלית, כל שבוע ללכת לפסיכולוג. בדקתי בקופ"ח ואפילו דרכם (יש לי מושלם) זה יוצא לי בין 180-200 ש"ח לשבוע וזה ממש בעייתי, במיוחד אם הטיפול יהיה לאורך זמן. אני עוד יותר מעוניינת בסדנא ליחסי אנוש, הבעיה שאני עובדת אחה"צ ולא מצאתי באף מקום אפשרות לעשות את זה בבוקר. מה האלטרנטיבות שלי? איפה בכל זאת אוכל למצוא משהו בסגנון לבוקר? בתקופה זו של חיי, אני ממש צריכה את זה....

היכנסי לאתר "קבוצות"- www.igroups.co.il יש קבוצות בכל הארץ, בעלות נמוכה, חלקן בשעות הערב, לאחר שעות העבודה. בהצלחה.

תודה על העזרה. הבעיה היא ששעות העבודה שלי מסתיימות ב- 21:30פחות או יותר. לא נראה לי שהם מתחילים אחרי עשר בלילה. אני צריכה למצוא משהו כזה לבוקר וזאת בדיוק הבעיה שלי.

שלום רונית, לעיתים הכל נראה בסדר, אך בפנים מציק לנו הכאב, וזהו זמן מצויין להתחיל טיפול. האופציות המוזלות כוללות את שירותי הייעוץ באוניברסיטאות, את קופות החולים ואת המרפאות הממשלתיות (בהן הטיפול בחינם אך התור לרוב ארוך מאוד). כיוון נוסף לחשוב עליו הוא טיפול קצר מועד, המתמקד בנושא מרכזי ועובד סביבו. בנוגע לטיפול קבוצתי, אני מאמינה שיש קבוצות הפעילות בבוקר, וממליצה לך להפעיל את מנוע החיפוש ביתר שאת על מנת לאתר אחת כזו... בכל מקרה, אני מצרפת כתובת בה ניתן לברר בנוגע למרפאות ממשלתיות: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

שלום רב, רציתי לשאול שאלה הנוגעת לאבי. כבר שנים שהוא אוסף עיתונים, קלטות וידאו ולא זורק שום דבר, יש לו אפילו חדר בבית שכמעט שלא ניתן לעבור בו והוא מלא בניירות ועוד. התופעה נמשכת כבר שנים רבות ואימי החליטה שהיא חייבת לזרוק ולפנות את החדר כשאבי לא יהיה בבית. היא הודיע לו כמה פעמים על כוונתה אך הוא כבר לא מאמין. אבי הוא אדם שאני מגדירה כ"סכיזואיד". כיצד יגיב אבי אם יגיע הביתה יום אחד ויגלה שכל הרכוש שצבר/אסף עם השנים נעלם? האם יש מחקרים על כך? אבי לא מסכים ללכת לפסיכולוג או לקחת תרופה, הוא לא מאמין בזה (בעיקר לאחר שראה מה עושות תרופות פסיכיאטריות לאחותי הסכיזופרנית). בתודה מראש, ג.

שלום ג., אכן בעיה סבוכה ביותר. יתכן שאביך סובל מצורה מסויימת של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, המתבטאת באגרנות כפייתית. הטיפול בבעיה זו מאתגר ביותר גם כשיש שיתוף פעולה מצד המטופל, ובוודאי כשאין. למרות זאת, אני ממליצה שאת ואמך תגשו להתייעץ עם פסיכיאטר בנוגע לאפשרויות העומדות בפניכן, וכמובן יידעו אותו בנוגע למחלה של אחותך. אני מבינה שאמך טרם פינתה את חדר ה"אוספים" של אביך, משום שהיא חוששת מתגובתו. אינני יכולה להעריך את עוצמת התגובה, אך בכל מקרה סביר שללא טיפול לא יהיה בכך פתרון ממשי. הכוחות המניעים אותו לאגור ימשיכו את פעולתם, ותוך זמן קצר החדר יתמלא שוב... אני מאחלת לכן הצלחה בהתמודדות המורכבת, אורנה

הי...כל פעם שאני מגיעה לסיטואציה של מגע פיזי ומיני אני נורא מתביישת זה לא שאני לא מרגישה בנוח עם עצמי אף על פי כך שקצת עליתי במשקל אבל זה לא העיניין אני כאילו לא נותנת לעצמי להשתחרר ולהנות עד הסוף נורא מתביישת מהגבר שאיתי אנחנו כבר יוצאים חודש אני בת 24 ובתולה לא יודעת מן הרגשה מאוד משונה כל פעם אני אומרת לעצמי להיות רגועה ומנסה תרפייה ודימיון מודרך וכלום אני פשוט במוכה ולא נהנית למרות שאני מאוד רוצה מה עושים? איך מתגברים?

שלום עדי, מגע מיני, כמו כל מיומנות אחרת, נוטה להשתפר בעקבות אימון וניסיון... זה מובן שאת נבוכה ומתביישת, ואולי כדאי לנסות לקבל זאת כחלק טבעי מהשלבים הראשונים במיניות. אם הגבר שאיתך נראה לך נעים וחם, אני מציעה לשוחח איתו בכנות על תחושות המבוכה ואי ההנאה, על מיעוט הניסיון ועל נושאים נוספים שמטרידים אותך סביב יחסי מין. אם הוא פרטנר בוגר ואיכפתי, אני בטוחה שהוא ישמח ללוות אותך באורח רגיש וקשוב. המון הצלחה, אורנה

שלום לכולם!רציתי ככה להוציא את מה שיש לי בלב,אני כבר מזה המון זמן אני כבר מנסה לרזות הרבה מאוד זמן ובשל בעיה בריאותית מסויימת זה נורא קשה ההיתי רגילה עד לפני שנה להיראות מעולה ממש חתיכה אני כיום בת 23 וכבר ממש מרגישה שזה לא כמו פעם אני לא מרגישה חושנית סקסית ובטח שלא נחשקת זה משפיע עליי בחיי היום יום לרעה יש לציין שעליתי במשקל לא מאוכל אלא פשוט זה קרה בגלל שיבוש הורמונלי בגוף אני כל כך כבר מיואשת והבעיה הבריאותית שלי גם מטרידה אותי כבר די נמאס לי אני רוצה שוב להנות מעצמי אני גם בדיטה נורא קשה ומגבילה בעקבות זה ובסוף זה גם לא עוזר נורא מתסכל חייבת לציין זהו.....בערך..........

שלום ירין, זה באמת נשמע מתסכל מאוד. את מתאמצת כל-כך לרזות, ולא נהנית כלל מפירות המאמץ. ובנוסף את צריכה להתמודד עם המשמעויות הרחבות של הבעיה ההורמונלית, עם השינויים בדימוי העצמי (הגופני, הנשי) ועוד. מאחר ותיארת רצון "להוציא את מה שיש לי בלב", רציתי להציע לך לא להישאר עם זה לבד. זמנים של שינוי והסתגלות למציאות חדשה הם לעיתים קרובות זמנים מצויינים לשאול את השאלות בטיפול פסיכולוגי. כתבי עוד אם תרצי שנדון בכך ביחד. בהצלחה בכל, אורנה

הי אורנה ראשית תודה רבה על התייחסותך ותגובתך המהירה ולהמשך מה שרציתי לומר זה שאני לא מוכנה לקבל את עצמי ככה קשה לי עם מאוד אני לא מסוגלת לקבל את זה,זה משהו מאוד טרגדי בשבילי אני בוכה כל יום אולי מחצית או יותר מהיממה כולה לא עוזה במחשבות,אין אני ממש אובדת עצות ואני כאילו מרחמת על עצמי למה לי ולא פייר כי כל כך שמרתי על עצמי ופתאום בלי שאני ארצה הנה זה קורה מתחת לקש הכי אבסורד זה שמשום מה פתאום כל החברות שלי רוצות לצאת ואני כמובן עוצרת את עצמי כי אני הרי לא יהנה ממש לא רק להפך יאכל את הלב ההיתי רגילה להיות במרכז העיניינים וכל זמן שעובר אני רואה עוד אנשים שהכרתי וכולם בשוק ומגיבים מוזר ואני נקרעת אני כאילו אומרת שההיתי חתיכה משום מה חברות שלי לא רצו כל הזמן לצאת האם זה בכוונה או שאני סתם פרנואידית....זהו אני כנראה אמשיך לנסות לחזור אל עצמי עם כל הזמן והקושי,וואו כמה סבלנות צריך כזה מייאש :( תודה על ההקשבה!

יש לי איזו בעיה אולם לצערי לא אוכל לפרסמה כאן מטעמים דיסקרטיים ומקצועיים.

שלום לשואלת, אני מוכנה לחכות לך למספר דקות נוספות, כדי שתספרי במה מדובר. ככלל, אנו מעדיפים להשיב דרך הפורום, ותוכלי להסוות פרטים מזהים ללא קושי. כתובת המייל הפרטית של מנהלי הפורום לא נועדה ליצירת פורום מקביל, מה שלצערי קרה לאחרונה וגרם לאי-נוחות רבה. אשמח להשיב לך מכאן, לפחות בואי נתחיל ואז נראה. ליאת

עכשיו נרגעתי...................... sorry על אתמול עכשיו מדאיג אותי מאוד שנחטפים בחטף חיילים. כי אני דואגת תמידית לאחי(הוא גם חייל) וגם כואב לי על החיילים המסכנים והמשפחות שלהם וכו'...

שלום חן, נקווה שכל חיילינו ישובו בשלום. במצבים כאלה, בהם כולנו יושבים מודאגים בבית, בלי יכולת שליטה באירועים, לא נותר לנו אלא לסמוך, להתפלל ולקוות לטוב. אני שולחת לכולנו ברכת לילה טוב, שקט ושלווה, ונפרדת מכם עד ליום שני הבא. :-))) ליאת

ליאת, לא יכולת לומר לי לפחות מילה אחת מעודדת למה שכתבתי למטה.. שבוע טוב

היום מתחילה הסדרה "בטיפול" למי שטרם צפה בה או מעוניין לצפות בה שוב... זו העונה הראשונה בכיכובו של אסי דיין (העונה השנייה בכיכובה של אורנה..) ממש עכשיו זהמתחיל...

ליאת, נראה לי שכלום לא ילך לי אף פעם, כנראה בגלל שאני טיפשה מידיי... בטוחה שגם אתם הצלחתם לשים לב לזה... אז למה לא להפסיק לנסות? למה לרדוף אחרי דברים שאין להם עתיד? והדבר היחיד שאני באמת באמת רוצה זה לישון ולא להתעורר לעולם... עוד שני חיילים נחטפו היום, שבעה נהרגו... ואני חושבת על עצמי, אנוכית שכמוני... לילה טוב, רעות

סליחה אבל אני משום מה לא חושבת שזו אנוכיות לחשוב על עצמך... אני זוכרת שחברה טובה שלי שוחחה איתי שבועיים אחרי שאמא שלה ניפטרה(בגיל צעיר) והיא הייתה מאוד ממורמרת על משהו ממש שולי של חיי היום יום, ואני מעתענינות סתם לתומי שאלתי אותה , תגידי איפה הפורפורציות אמא שלך ניפטרה לפני שבועייום... (כמובן בעדינות יותר) והיא אמרה לי נכון שכל זה קרה אבל עדין אנחנו חיים גם את חיי היום יום הקטנים שלנו... אני חושבת שכשאנחנו לא מרגישים טוב אז ארוע רע כזה או אחר טרגי ביותר לא מגמד את התחושה שלנו אולי להיפך הוא מחריף אותו כי כל העולם נצבע רק יותר בשחור.... וזה ממש לא אנוכי לחשוב על הצרות הקטנות בימים אלו כי מה לעשות הם קיימים, זו דעתי.

רעות יקרה, דווקא שמנו לב, והתרשמנו שאת כלל וכלל לא טפשה, אלא נבונה, רגישה, מיוחדת ומלאת חיים. האמירה "כלום לא יילך לי אף פעם" היא אמירה אכזרית, לא מחוברת למציאות, ומרפה ידיים. כבני אדם, *רק* בני אדם, כל מיני דברים הולכים לנו, וכל מיני דברים גם לא הולכים לנו, ומה שגורם לנו להמשיך ולנסות הוא דווקא חוסר העקביות הזה. אני חושבת שאת ביום רע. זה אכן היה יום קשה. גם אני, כמו רחל, חושבת שזו אינה אנוכיות לחשוב על עצמנו גם בימים הרי גורל. בואי נקווה שמחר יהיה יום טוב יותר, גם במעגל הקטן, הפרטי, וגם בהקשר הרחב יותר, הציבורי. בואי נלך לישון, ונתעורר (דווקא נתעורר!) מחר ליום חדש. ליל מנוחה ליאת

אני בספק אם הפורום יוכל לעזור לי לאחר שבעלי מקצוע שהייתי אצלם פנים מול פנים לא הצליחו אבל אולי זו במה נוחה לפרוק... מידי פעם יש לי תחושות של דכאון ימים שאני פשוט על הפנים השבוע זה תקף בימי ראשון שני בדרך כלל זה בסופי שבוע. התחושות הללו גם אם אני מנסה לתפקד איתם הרי שאני לא מסוגלת זה נראה כלפי חוץ גם אם אני מנסה לתפקד כולם רואים זאת, בעבר כשזה את התחיל לפני שנתיים וחצי התפטרתי מעבודה מצוינת והפסקתי לשנתיים . בחודשים אלו אני חוזרת לעבודה חדשה (להפתעתי לא פחות טובה מהקודמת) ובכל זאת הימים האלו יכולים להרוס לי הכול שוב. פניתי לפסיכיאטר להקדים רפואה למכה והוא טוען שאין לי דכאון ואפילו לא דכאון של כמה ימים בשבוע.. הביקור אצלו לא תרם עזר לי כלום. לאחר התקף נוסף הגעתי שוב הוא אמר לי לקחת קלמנרוין שמלבד להרדים אותי זה ממש לא מרגיע אותי.. אני גם מרגישה שטיפול פסיכולוגי אולי הוא עוזר לי מעט מההיבט שזה המקום היחיד שאני יכולה לספר מה עובר עלי(לא היחיד אבל היחיד שמנסה להבין) אבל זה גם לא פתרון לבעיה שלי ההתקפים ממשיכים ואני צריכה פתרון עכשיו!!! אני לא יכולה לפספס כל הזמן מבחינתי זה הדקה ה-90 בתחום העיסוק שלי לא לעבוד שנתיים זה שורף אותך למזלי זה לא קרה לי אבל אם אני לא ישתלב בחזרה אז "הלך עלי" ואני חייבת להיות במיטבי ומצבי הרוח האלו שפוט לא בשליטה שלי. אני מבינה את הפסיכיאטר מפני שהגעתי אליו שהוא לא הצליח לקלוט את המצב למרות שניסיתי להסביר לו ככל יכולתי, הייתי במיטבי ואז אני נראית האדם שהכי טוב לו ומאושר..(וזה כך) אבל הימים שלא כך הם ימים של בכי , ימים ארורים קשים שחורים ועצובים ששום מילה או מילים לא יוכלו לתאר אותם. היום אני במצב טוב מאוד לאחר יומיים שלושה כאלה הזכרון שלהם עדין קיים וטרי ואני שואלת את עצמי איך איך מונעים את ההתקף הבא?? (וז המייאש כי אני מרגישה שניסיתי כמעט הכל ואין לי דרך למנוע זאת)

שלום רחל, (מתנצלת שוב שדילגתי עליך מבלי משים. פשוט "ברחת" לי). באמת קשה לי להעריך מכאן מה קורה לך. אם היית יושבת מולי בטיפול, אני מניחה שהייתי עושה מאמץ להבין מה מאתחל את אותם ימים קשים. האם הם באמת באים "ככה סתם" בלי כל סיבה? אני זוכרת שסיפרת פעם שאינך שלמה עד הסוף עם העבודה שלך, ובעצם היית רוצה מאד לעשות תפנית בחייך. האם יכול להיות שזה קשור בזה? אני רוצה להזכיר כאן, שלמרות תועלתן הדרמתית של תרופות נוגדות-דיכאון, יש לצרוך אותן בתבונה ובזהירות, ולא כל מצב רוח חולף הוא דיכאון. נדמה לי שלאחרונה סף הכאב הנפשי שלנו יורד, ואנו ממהרים להגדיר כדיכאון גם מצבים נורמטיביים של אי-נחת, אי-שקט ומורת רוח. כבני אדם אנו חווים כל הזמן קשת רחבה מאד של מצבי רוח ורגשות חולפים, והסתגלות טובה פירושה יכולת לשאת את כל רפרטואר הרגשות הזה ולהישאר בחיים. את מתייחסת למצבי הרוח השבועיים שלך כאל 'התקפים', וזו כבר נקיטת עמדה בעייתית. אני מציעה לך להמשיך ולדבר בטיפול על הדברים האמיתיים שמטרידים אותך כרגע, ולהניח קצת לאותם 'התקפים', שבאים והולכים מעצמם. לפעמים לסימפטום שלנו יש תפקיד ממסך. אולי הדכאונות הקטנים שלך 'מושכים אש' מאזורים אחרים בחייך, עליהם יש לתת את הדעת יותר? מקווה שתצליחי למצוא שלווה למרות הכל. שלך ליאת

ליאת , תודה על התגובה!! (למרות השעה המאוחרת) אני מגיבה למרות שכנראה לא תראי את זה סיכום לעצמי.. הכל נכון כן אני לא אוהבת את תחום המחשוב.. אבל אני צריכה לעבוד כי אני לא עובדת שנתיים, (גמרתי שני תארים ראשוניים בשנתיים האלה שלא עבדתי) .. ולשנה הבאה אין לי כלום וההרשמה לרפואה תהיה רק בשנה הבאה במרץ כך שיש לי שנה ריקה והדבר הכי סביר זה להתחיל לעבוד בתחום הכי מכניס(כן תחום של היי טק מתגמל)לשנים קשות ועניות יותר (-:. אני לא חושבת שימים שלמים של בכי נקראים ימים של אי נחת וגם לא ימים שהכל נראה שחור ורע זה אולי לא דיכאון אז משהו אחר לא נורמלי אני לא יכולה לקבל את מה שעובר עלי וסבל כזה כמשהו נורמטיבי, מה גם שאני בדרך כלל טיפוס עליז ושמח וימים אלו קימים רק בשנתיים האחרונות. אני ידועת שאני מביעה עמדה כי אני מסתובבת אם זה כבר כבר מידי הרבה זמן ונמאס לי. (ואלי זה צרה של אנשים שלא מבינים ולמדו קצת שהם מאבחנים את עצמם כאלו הם יודעים משהו) תודה שוב על התגובה שלך . רחל

לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית. אמנם, אני עובדת, שוכרת דירה, מחזיקה רכב ועל פני השטח נראה שהחיים שלי דווקא בסדר... אבל בכל זאת אני מרגישה ריקנות איומה (ויש לי את כל הסיבות שבעולם). אני ממש רוצה לקבל עזרה באיזה שהיא צורה אך לצערי אין לי את האפשרות הכלכלית, כל שבוע ללכת לפסיכולוג. בדקתי בקופ"ח ואפילו דרכם (יש לי מושלם) זה יוצא לי בין 180-200 ש"ח לשבוע וזה ממש בעייתי, במיוחד אם הטיפול יהיה לאורך זמן. אני עוד יותר מעוניינת בסדנא ליחסי אנוש, הבעיה שאני עובדת אחה"צ ולא מצאתי באף מקום אפשרות לעשות את זה בבוקר. מה האלטרנטיבות שלי? איפה בכל זאת אוכל למצוא משהו בסגנון לבוקר? בתקופה זו של חיי, אני ממש צריכה את זה....

שלום רונית, מן התיאור שלך ניתן להבין שאינך מגדירה את עצמך כ'מקרה טיפולי דחוף', ולכן הייתי מציעה לך לפנות למרפאה הציבורית לבריאות הנפש במקום מגורייך, ולהיכנס לתור. במרפאות אלה תוכלי לקבל טיפול חינמי וטוב, והמחיר הוא רשימת המתנה ארוכה. אשר לסדנאות, הגיוני שמרביתן מתקיימות בשעות אחה"צ והערב, בהיותן מכוונות לאוכלוסייה בוגרת שבדר"כ עובדת בשעות היום. נסי לחפש סדנאות ליחסי אנוש באתר של 'פסיכולוגיה עברית' ב"לוח המודעות", ואולי תהיי בת-מזל. הדרישה למצוא משהו שאינו עולה כסף ומתקיים רק בבוקר נראית כמו משהו שלא מותיר הרבה סיכוי. נסי לבדוק עם עצמך אם אין כאן ניסיון לא מודע לחבל בתהליך. לפעמים, כאשר אנו מכירים בצורך אמיתי שלנו לקבל עזרה, אנחנו נאלצים להגדיר סולם עדיפויות חדש. כנראה שאין קסמים... בהצלחה, וכל הכבוד על ההחלטה החשובה. ליאת

שלום ! מה זה SST ? שמעתי שזו שיטה פסיכותרפיסטית המבטיחה הקלה על דיכאון תוך 5 חודשים תודה

ליאת, ולי תסבירי מה זה בסטטיסטיקה... :-) נורית

שלום ברק, Self system therapy היא שיטת טיפול חדשה ומוגבלת בזמן לטיפול בדיכאון, וגם אני שמעתי אזכורים שונים שלה, אך לצערי לא במידה שאוכל לומר עליה משהו מקצועי ומהימן. שווה לבדוק עם גדעון בימים שבת-ראשון. ונורית, ניתוחי שונות גורמים אצלי לתגובות נגד קשות, אז נא לא להזכיר לי נשכחות... :-)) לילה טוב ליאת

ליאת, פתחתי ספרים (אלוהים ישמור...) אז ככה: SST זה סכום ריבועי ההפרשים בין התצפיות לממוצע הכללי. עכשיו הרבה יותר ברור, נכון? :-) ויסלחו לי כולם אם לא דייקתי... נורית

ליאת יקרה, צהריים טובים! קודם כל, מה שלומך היום? איזה חדשות נוראיות יש היום... חשבתי על החיילים שהם בטוח במצוקה נפשית עכשיו. מעניין כמה באמת עוזרים להם? מעניין כמה באמת נותנים לזה מקום? ואז חשבתי על עצמי... ושאולי יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. לפעמים אני מהרהרת אם אני לא עושה מכל זבוב פיל. עברו עלי ימים מעצבנים. עכשיו יותר טוב. אבל עכשיו אני תוהה כמה מקום אני צריכה לתת להם. חשבתי קצת בקול רם... שישתפר היום. נורית

נורית, למרות שהפניה שלל לליאת אני מגיבה. במקרים כמו אלו, זה תמיד מ נ ע ר אותי, נותן לי פרספקטיבה אחרת להסתכל על ה"בעיות" שלי, הכל מתגמד ואז אני מרגישה מאד "טיפשה" ואיומה שאני מתעסקת ב"שטויות" ובעולים קורים דברים מאד מאד קשים... אני אישית חווה את הימים האלה מאד קשה, מאז שהחייל נחטף, אני כל הזמן חושבת על מה עוברים ההורים שלהם, בעיני זה ג י ה נ ו ם...גיהנום להורים ואני לא מעייזה להתחבר ולחשוב מה עוברים אותם חיילים בשבי... אולי מהמקום של היותי אמא והחשיבות של הילדים זה מאד מאד קשה לי.. כן אותי זה מנער, הרבה דברים אצלי מושמים בצד, כאילו יוצאת מהכונכיה שלי ... מקווה שיגרם בשלום, שיהיה רק טוב ניבה

נורית וניבה יקרות, גם לי קשה כאשר מנשבות בחוץ רוחות מלחמה. גם אני מוצאת את עצמי חושבת על האמהות והאבות ששולחים ילדים-חיילים אל פעולות לוחמה שאחריתן מעורפלת. הפער המוכר כ"כ בין החזית לעורף שב אל התודעה שלנו, כציבור ישראלי, אחת למספר שנים, כאשר הצבא נדרך לקראת משימתו הצבאית, והעורף נותר מבולבל, מיטלטל בין דאגות הקיום הרגילות לבין הדאגה לשלום הבנים שבחזית. נדמה לי שמותר לנו להיות שם וגם שם. אנחנו דואגים לחיילים, אבל ממשיכים להיות מוטרדים גם בעניינינו האישיים, הקטנים-גדולים. זה כל כך אנושי, לא? מאחלת לכולנו שקט שלווה וביטחון, והרבה הרבה כוח כדי לצלוח את הימים הקרובים. ליאת

בעלי אמור להגיע בשעה 2 הביתה , הוא מגיע 3-5 שעות אחרי הזמן ובלי לקבל על זה תמורה. הוא טוען שטוב לו והוא סתם מורח.אני עובדת במשרה מלאה.מצד אחד אולי אני אמורה לא לדאוג כי בעלי מאד מאד שמן וכך שבחורות אולי לא הסתנוורו ממראהו. מצד אחד מדוע הוא מאחר?. עוד כואב לי: שאנו מוזמנים לאירוע חברתי, בעלי מסוגל לדבר עם אחרים/ות שעות!!! ואיתי בקושי 5 דקות ביום. הוא משקיע את כל מרצו באחרים, נותן להם את כל תשומת הלב, ואני מרגישה בודדה עזובה וכאילו מעדיף את אחרים מאשתו. השיחות לא עוזרות. הוא אומר לי: "דברי עם אחרים גם את". הרי אני רוצה שהוא ידבר איתי לא אחרים, שהוא ישקיע בי. הלב כואב להיות עזובה ובודדה בנישואים. אנו בני 55. מה יש לך לומר על כל הנ"ל? רב תודות - שרה.

שלום שרה, יש משהו מעליב ברעיון שבן הזוג שלנו מעדיף להתרחק לעניינים אחרים על חשבון הזמן המשותף. זוהי בהחלט הזדמנות לחשבון נפש ולבירור מעמיק. כמו בכל חשבון נפש, עליך להיות מספיק כנה וישרה עם עצמך, ולבחון גם את חלקך ב"טנגו" הזה. האם יש אפשרות שפיתחת תלות יתר בבעלך ולא הרחבת את תחומי העניין שלך או את המעגלים החברתיים שלך? האם התקשורת ביניכם פתוחה וזורמת, או שמא מדובר באווירה חמצמצה או רוויית מתח? האם את יכולה לפרגן לו קשרים חברתיים שאינם כוללים אותך? האם את מזכירה לו כמה הוא שמן, מה ש(אולי) דוחף אותו להוכיח לך שהוא יכול להיות אטרקטיבי בעיני נשים אחרות? נכון, הרבה שאלות. בהתאם לתשובות שתתני לעצמך, תוכלי לשקול ולהעריך את מצבכם, ולהחליט אם את רוצה להילחם על הזוגיות שלכם. לפעמים טיפול זוגי יכול לחולל נפלאות, דווקא בגיל שלכם, בו עומדים לפני תקופה ארוכה של זוגיות בבית ללא ילדים. נסי להימנע מעמדה של גשש-בלש, ולאמץ עמדה מפוכחת ומעשית. יש מה להפסיד. בהצלחה ליאת

השתקן?או בעיה נפשית אמיתית? יש לי בעיה רצינית אני לא יודעת כבר אייך להתייחס אליה ניסיתי כל דרך אפשרית וזה חוזר על עצמו בשנים האחרונות ומחמיר בעלי בשנות החמישים כיום אחרי שינו במקום עבודה עובד לסרוגין אדם שהיה כייף לחיות בחברתו ופתאום נעשה ---אחר בלי היכר כל דבר מעצבן אותו ובמיוחד אם הדבר כשור לתשלומים או הוצאה כסםיתץ--ידיו תמיד סגורות. ובנוסף מה שלא נראה לו הוא יכול לכעוס בצורה כזאת שתמיד הרי הוא צודק מותר לצעוק ולהאשים--ואחר כל שקט שקט שאפשר לחתוך בסכין -אין קשר פשוט נמצא בבית -הרואה ואינו נראה . מה עושים? מבחינה מקצועית אודה לכם מאוד בתודה מראש ממני המיואשת מהמצב -ומחפשת לעזור לבעלי

שלום ויוי, קשיים כלכליים, במיוחד כאלה הקשורים בחוסר יציבות תעסוקתית, נוטים להדאיג גברים לפעמים עד כדי פגיעה ממשית בתפקוד. בחברה שלנו, הגבר נתפס כמפרנס העיקרי במשפחה, וכמי שאחראי לרווחתה הכלכלית. כאשר משפחה נקלעת למשבר כלכלי אקטואלי או כאשר קיים איום אפשרי על מקור הפרנסה, עולה הסבירות למצוקה פסיכולוגית. ההתנהגות שאת מתארת, דווקא בהיותה חריגה ולא אופיינית, יכולה לשקף את המצוקה העכשווית, המטילה על בעלך עומס עודף איתו קשה לו להתמודד באופן יעיל. בהיותו במצב כה פגיע, אין טעם להוכיח אותו או לבוא בטענות. במקום זאת, עדיף להביע נכונות לעזור, לנסות להתעקש על תקשורת פתוחה (ולא לסגת איתו אל השתיקות הממושכות), וליזום פעילויות משותפות ומהנות שאינן בהכרח כרוכות בעלויות גדולות. אפשר להחליט על צעידה יומית בפארק המקומי, אבטיח עם גבינה מלוחה על המרפסת, או ישיבה עם שתי פחיות בירה על חוף הים בשקיעה. כמובן שאפשר לפנות לקבלת עזרה מקצועית (טיפול זוגי או פרטני) במסגרת ציבורית שאינה כרוכה בתשלום גבוה, ולנסות לעבוד על דפוסי התקשורת הזוגית שלכם. זכרי שללא קשר למצב הכלכלי, בשנות החמישים בני זוג נשארים בדר"כ לבד בבית (אחרי שהילדים עוזבים), ונדרשת תקופת הסתגלות לאורח החיים החדש. זוגות שמצליחים לשרוד את המשבר מרוויחים סוג חדש ומהנה במיוחד של זוגיות. יש עבודה! בהצלחה ליאת

ליאת,תגידי כיצד אפשר להיגמל מהפורום (וגם ממך...)? היה ערב מעניין כאן בלעדיי... ועוד משהו.כאשר מישהו מציין במפורש שהוא הולך להתאבד אתם לא מאתרים את המחשב שלו? הרי לא בטוח שאותו אדם ירשום כאן למחרת... לילה טוב

שלום אין כינוי, אין סיבה להיגמל מן הפורום. אנחנו שמחים שאנשים מגיעים, ועושים בנו שימוש מושכל ואחראי... :-) כאשר מישהו אומר שהוא הולך להתאבד אנחנו אכן נכנסים לסוג של דריכות. כאנשי מקצוע, אנו משתדלים להפעיל ניסיון ושיקול דעת, ולפעול בהתאם. אחת ממטרותיו של הפורום הזה, לפחות לאמונתי, היא להפיג את תחושת הבדידות והייאוש, המביאות לעיתים אנשים למצבי קצה. לילה טוב ושקט לכולנו ליאת

ליאת צר לי לומר לך שהפורום (עם כל הכבוד לו..) וחבריו (וגם עם כל הכבוד גם להם) אינם מקלים ומפיגים תחושות ייאוש בדידות וכד' כנראה שרק אהבה אמיתית תוכל לעזור בזה.....

שלום רב, בנסיון להבין את עצמי טוב יותר רציתי לשאול לשאול ממה מושפע דחף מיני. השאלה שלי נובעת משינויים מאוד קיצוניים שחלו בדחף המיני שלי במשך השנים. אנסה לתת מעט רקע על עצמי: אני בשנות השלושים, רווקה. שמתי לב שבשנות העשרים הדחף המיני שלי היה חזק מאוד, באופן קיצוני עד כדי כך שרוב הזמן הייתי מגורה, ללא קשר לעובדה שהיה לי בן זוג או לא (לרוב לא היה לי, כולל עכשיו). בהמשך, לא ברור לי בעקבות מה וזו עיקר השאלה שלי, הייתה ירידה מאוד גדולה בדחף המיני, שנמשכה שנים. אולי היה לזה קשר לדיכאון ולנטילת תרופות נגד דיכאון, אבל נראה לי שלא רק. כשהפסקתי עם התרופות זה קצת השתפר, אבל לא ממש, ובוודאי שלא כפי שהכרתי את עצמי בעבר. מה הגורמים הפסיכולוגיים שיכולים להביא לכך? כיוון שלרוב לא הייתי בזוגיות חשבתי שזו אולי דרך להגן על עצמי כדי לא להרגיש כל כך מתוסכלת, אבל זאת רק ספקולציה שכלתנית. איזו עוד סיבות פסיכולוגיות יכולות לגרום לזה? אני רוצה להדגיש שהעניין לא טמון, להרגשתי, בקשר לבן זוג, כי לרוב אני לא בזוגיות, כך שאני עדיין מתעסקת עם העניין ביני לבין עצמי, בלי קשר ליחסים (ואולי כן?). אשמח לקרוא כל מחשבה או רעיון שלך. בתודה, לאונורה

שלום לאונורה, הדחף המיני שלנו מושפע מגורמים שונים ומגוונים, הורמונליים, פיזיולוגיים, סביבתיים ונפשיים. כל הגורמים הללו יכולים להשתנות לאורך מעגל החיים שלנו. לפני שנכנסים להיבטים הנפשיים-פסיכולוגיים, חשוב מאד לבדוק את ההיבטים הפיזיולוגיים וההורמונליים, ולשם כך כדאי להגיע לאיש מקצוע שעניינו בכך (למשל סקסולוג). רק לאחר שמוצו כל ההסברים הללו, אפשר לנסות ולחשוב על גורמים נפשיים. גם הגורמים הפסיכולוגיים יכולים להיות מגוונים למדי, והם יכולים להיות קשורים לנסיבות חיים ספציפיות. ההסבר שנתת הוא באמת רק אפשרות אחת מני רבות. מצאתי כתבה במגזין הבריאות "מנטה", שאולי תוכל לשפוך מעט יותר אור על הנושא, ולקדם את כולנו ... בברכת make love - not war ליאת

גם לא הבנתי שום דבר חדש על מצבי וגם לא מצאתי קישור... :(

אני עובדת עם ילדים, והייתי רוצה להתייעץ לגבי משהו שזה עתה הייתי עדה לו. מדובר בילדה בת 3 שאינה מחייכת כמעט ואינה מדברת ומבלה הרבה זמן לבד. היא בילתה עימי ואז נכנסה אישה וקראה לה לבוא עימה (אמרו לי שזאת אמא שלה אני חושבת יותר בכיוון של חברה של האבא). הילדה נצמדה לקיר, נראה היה שהעיניים מתמלאות בדמעות עצורות והייתה לה הבעת פנים איומה. היא הסתכלה באיימה על האישה ולא הגיבה לפניות שלה בדיבור או תנועות גוף אלא פשוט נשארה קפואה צמודה לקיר. בבת אחת התחלתי להרגיש לחץ איום בחזה ודפיקות לב מואצות (רגשות שאינן שלי) והעיניים שלי התמלאו דמעות. האמא הלכה, ניסתי לדבר עם הילדה שאלתי למה היא עצובה, מה קרה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאם היא רוצה לספר לי משהו אני אקשיב ואנסה לעזור. הילדה לא חזרה לעצמה גם אחרי שהאם הלכה. נשארתי מאוד לא שקטה... כיצד אני יכולה לנהוג על מנת להבין מה מתרחש, אם בכלל מתרחש?

שלום ד', לא ציינת מהי אותה מסגרת בה את עובדת, ומדוע הילדה נשארה איתך ולא הלכה עם האישה. התגובה של הילדה, וגם זו שלך, יכולות להעיד על כך שמשהו קשה עומד ברקע המשפחתי של אותה ילדה, אבל קשה מאד על סמך המידע המועט שמסרת להעריך מהו. אם תרצי/תוכלי לפרט יותר, אולי אוכל לעזור מעט יותר. מכל מקום, עבור הילדה - כמו במקרה של כל ילד אחר - אין כמו סביבה יציבה, חמה, תומכת ואוהבת. חשוב לזכור כי כשמדובר בילדה בת 3, אין טעם לצפות לשיח רגשי. הדברים יוכלו לבוא (אם בכלל) לידי ביטוי במשחק, ציור, פעילות חופשית בהקשר של סביבה מעודדת ובטוחה. בברכה ליאת

אני בת עוד חודש 16 ואני שוקלת ברצינות להתאבד. הסיבה היא שאני ממש פגומה לפי דעתי ושאני לא גובהת ועכשיו בנוסף יש לי פסי השמנה והרזיה. יש עוד מליון דברים גרועים בי ואני לא מוצרת שום סיבה לחיות כי המטרה שלי בחיים לא הושגה. אני כתבתי כבר היום מכתב התאבדות ואני לא רוצה לקבל עזרה כי לגבוה אני לא אגבה והסימנים לא יעלמו. אני רק רוצה לדעת מה יש לי ? למה לאנשים לא אכפת מהמראה החיצוני כמוני? יש לציין שעברתי כבר ניתוח אסטטי אחד והשני נקבע לי לעוד חודש ואני כל הזמן מנסה לשפר את עצמי אבל אני מתייאשת ומרגישה ריקה ונורא. תודה מראש נעה האומללה:(

נעה האומללה שלום. ליאת תיכנס ודאי עוד מעט ותענה לך. אני בטוחה שיהיו לה דברים חכמים ומועילים בשבילך. חכ?י לה. בינתים אומר לך, שיופי שפנית. זה אומר שאת נותנת לאנשים סיכוי להיות איתך במצוקה שלך. פותחת פתח לעזור לך. קוראים אותך פה, את נוגעת באנשים, גם אם הם לא עונים. את לא לבד. את כותבת שאת לא מרוצה ממראך החיצוני, מהגובה ומהסימנים על העור. לכל בני הנוער בגילך אכפת מהמראה החיצוני שלהם. ולכולם נדמה שכוווולם רואים את הפגמים שלהם. לפעמים לוקח זמן עד שאנחנו מקבלים ומשלימים עם המראה שלנו. שנים לקח לי להשלים עם הגובה שלי, ועם העקיצות של החברים: "מה מזג האוויר שם למעלה?" את רואה? אני הייתי בצד השני... תמיד חשבתי שעדיף היה אם הייתי נמוכה. דברים טובים ויקרים מגיעים באריזות קטנות. אבל את כותבת גם על חוסר שביעות רצון אח?ר מעצמך. כותבת שלא השגת את המטרות שלך בחיים. (אם תבחרי בדרך אובדנית, בטוח לא תתני לעצמך צ'אנס להשיג אותן....) אני חושבת שכדאי לך לפנות להורים (עושה רושם שהם משתפי פעולה אם הם מממנים לך ניתוחים אסתטים..) ולבקש עזרה בתחום הרגשי. אם לא נוח לך לפנות להורים, אפשר לפנות ליועצת או לפסיכולוג של בית הספר. יש רשויות מקומיות שמקיימות "דלת פתוחה" לבני נוער שזקוקים לעזרה. וכאמור, ישנה ליאת. חכי לה. שווה לשמוע מה דעתה מאחלת לך לצאת המשבר הזה במהרה. הדר

נועה יקרה, הדר כתבה לך דברים כל כך יפים ורגישים, עד שלא נשאר הרבה להוסיף עליהם. מתבגרים אכן נוטים לראות בהופעתם החיצונית את חזות הכל, ולמזלנו אין הדבר כך. את עצמך מדברת על תחושת ריקנות וייאוש, ואלו דברים שקשה מאד להילחם בהם באמצעות סכין מנתחים. תחושת משמעות וערך מושגת דווקא באמצעות עשייה, למידה, התפתחות אישית, נתינה לזולת, אהבה, יצירה, ועוד. לפעמים, כדי להבין זאת חייבים לאמץ נקודת התבוננות חדשה, מעט ממרחק. לא פרטת מהי אותה מטרת-חיים שלא השגת, אבל - בינינו - מי משיג מטרות חיים בגיל 16 ??? תארי לך כמה עצובים ומשמימים היו חיינו אם היינו מוצאים ומממשים את תכליתם כבר כבני נוער. הניסיון מלמד כי דווקא אנשים שהגיעו מהר מדי אל התהילה ואל מצב בו אין להם יותר לאן לשאוף, הם אלה שמאסו בחייהם ולפעמים גם ויתרו עליהם. אדם שמציב לעצמו מטרות ריאליות (!) ופועל בעקביות להגשמתן, עשוי למצוא את עצמו מסופק מאד גם בדרך. כל מה שאמרתי כאן, אין בו כדי לבטל את תחושות הייאוש והדיכאון שאת חשה כרגע. לפעמים באמת הכל נראה שחור, מייאש וחסר תקווה. אלה תחושות לגיטימיות ומוכרות לכל מי שהיה פעם מתבגר. לצערנו, גם אנשים מבוגרים נקלעים לפעמים לימים שחורים. הבשורה הטובה היא, שאחריהם מגיעים גם ימים אחרים, טובים בהרבה. אני רוצה להאמין שכתבת לנו ברגע שחור כזה, ושאת יודעת שיש מוצא גם ממצבים שנראים חסרי סיכוי. אם את בכל זאת מרגישה שאת יכולה לפגוע בעצמך, אני מזמינה אותך ליצור עמי קשר, ואנסה לעזור לך. בכל מקרה, אל תישארי לבד עם תחושות כה קשות. אני מצטרפת להמלצתה של הדר, ומעודדת אותך לפנות ולקבל עזרה פסיכולוגית. נשמח לשמוע מה שלומך גם מחר, ולדעת איך עזרת לעצמך. לילה טוב ליאת

שלום רב, אני סטודנטית לפסיכולוגיה ורציתי לשאול אם אפשר להיעזר בכם גם לשאלות לימודיות? אם לא - אודה אם תפנו אותי לאתר מתאים, אם אתם מכירים.. רציתי לשאול על "אפקט תקרה" ו"אפקט ריצפה" (שלמיטב זכרוני הם קיימים.. ולא המצאתי אותם..) האם באפקט תקרה הכוונה לכך שכלי המחקר לא טוב כיוון שאינו מסוגל להבחין בין הנבדקים משום שרבם ידעו לענות עליו נכונה.. ובאפקט ריצפה האם הכוונה לכך שכלי המחקר לא טוב כיוון שאינו מסוגל להבחין בין נבדקים מהסיבה ההפוכה, שרבם לא ידעו לענות עליו נכונה? תודה, נועה

נועה יקרה, כסטודנטית לפסיכולוגיה את ודאי יודעת עד כמה יכולה הסטטיסטיקה להעיב על חיי חפים מפשע כמונו. למזלי, פרק עגום זה בחיי הסתלק לבלי שוב, וטוב שכך. למיטב זכרוני והבנתי, אפקט תקרה אכן מתקיים כאשר המניפולציה הניסויית מביאה למצב של "הצטופפות" בקצה העליון של העקומה, ואז אי אפשר להבחין בין ה'טובים'. כלומר, לא נוכל למדוד הבדלים בינאישיים בתוך קבוצת הגבוהים. זה יכול לקרות, למשל, כאשר מבחן מסויים מגיע עד דרגת קושי מסויימת, וכל התלמידים הטובים פתרו אותו עד הסוף. לו המבחן היה יותר קשה, היינו יכולים להבחין גם בין התלמידים הטובים. באפקט הרצפה, הרף התחתון קשה מדי (אין דרגת קושי עולה), ולכן אי אפשר לעמוד על הבדלים בינאישיים בין כל הנכשלים. וזהו, יש גבול! בהצלחה (וממש לא כדאי לבנות עלי בסטטיסטיקה) ליאת

שלום באיזה גיל הילד צריך להימנע ממוצץ?כיצד אפשר לגמול אותו מהמוצץ? תודה מראש

שלום לילך, מציצה היא צורך טבעי אצל תינוקות ופעוטים. בשנת החיים הראשונה ילדים יכניסו לפה כמעט כל חפץ הנמצא בהישג ידם. המוצץ או האצבע הופכים להיות מקור הרגעה ונחמה שיש לכבד. לתפיסתי, אין סף או רף שממנו ואילך "צריך להימנע" מהמוצץ. (אם כי אני מסכימה שבגיל 15 זה עשוי להיות לא חינני במיוחד...). יש ילדים שבאופן טבעי יחושו פחות צורך במציצה, וייגמלו בכוחות עצמם סביב גיל שנתיים-שלוש. ילדים אחרים עלולים להתקשות להיפרד מהמוצץ או האצבע, וימשיכו עם זה עד גיל מבוגר יותר (4-5). רוב הילדים מבינים בשלב מסוים (בדר"כ כשהם מגיעים לגן חובה) שהעניין הזה לא מעניק להם נקודות, ואז - גם אם הם מאד זקוקים למוצץ - הם ירצו להיגמל, אבל יצטרכו עזרה. הגמילה מהמוצץ, כמו כל גמילה, כרוכה בקושי אמיתי, ולכן חשוב לגייס מוטיבציה פנימית אצל הילד, לנסות לארגן טקס פרידה פרטי בסגנון האופייני לבית (הומור עוד לא הזיק לאף אחד), להכין מראש חיזוקים ופרסים קטנים לעידוד, ולהתכונן לכמה לילות קשים. כאשר הסביבה מכבדת את הקושי, מכירה במאמץ של הילד, ומתגמלת אותו בחיזוקים חברתיים נכונים ("כל הכבוד, ילד גדול שלי!" או "כמה יפה אתה מתגבר!"), אין סיבה שהתהליך לא יעבור בשלום. בהצלחה ליאת

ליאת יש לזה מקום כאן בפורום?לא יודעת איך הגעתי לזה בכלל... אולי תחשבו פעמיים לפני שתספרו בדיחה... מי מפחד מאמא פולניה? הפולניו?ת בבדיחות ובמבט פסיכולוגי-חברתי M.A. קליינר-פז עירית בדיחות כה רבות נכתבו על הפולניה, אולי כדאי לעצור רגע ולשאול מהי תופעה זו? האם פולניו?ת היא עניין של גיאוגרפיה או מצב נפשי? האם הפולניו?ת היא נחלתן של נשים בלבד או שגם גברים לוקים בה? ואת מי זה בכלל מצחיק? בגישה הפסיכואנליטית קיימת הנחה שמאחורי ההומור תמיד יש גרגר אמת, לעתים גרגר גדול מאד. במאמר זה, ברצוני להשתמש בבדיחות נפוצות כדי לזהות את סגנון ההתנהגות והאישיות "הפולנית" ולחשוב; מאין צמח סגנון אישיות זה? כיצד ניתן להסבירו? מה המחיר שמשלמים אנשים הנוקטים בסגנון התנהגות פולני? האם אפשר להשתחרר מזה? הסינדרום הפולני ראשית, ננסה לאפיין את "הסינדרום הפולני" ונתחיל בבדיחה, מהמוכרות ביותר בז´אנר: כיצד פולניה מחליפה מנורה? היא אומרת: "טוב, בסדר, לא חשוב, אני אשב בחושך". במשפט קצר זה טמון עולם ומלואו – הפולניה זקוקה למשהו. היא בחושך, ורוצה שיהיה אור. אולם, חל עליה איסור פנימי – היא מנועה מלהציג את הבקשה, את הצורך שלה, באופן ישיר וגלוי. כמו כן, משהו עוצר בעדה מלמלא את הצורך בעצמה, דהיינו, להחליף מנורה. במקום זאת היא בוחרת בדרך עקיפין – היא מציגה את האומללות שלה, בנימה של קבלת הדין לכאורה. היא "מקריבה" עצמה מתוך ציפיה שהסביבה תציל אותה ותפעל למענה. הנכונות לוותר מזוייפת ובאה להסתיר את הבקשה שמאחוריה. זהו תימרון (מניפולציה) שנועד ללבות אצל השני את הצורך לפעול ולממש את הצורך של הפולניה מבלי שהיא תאמר אותו. קשה לה להחליף מנורה, אולם היא תעדיף להישאר בחושך מאשר להכיר בכך ולבקש עזרה בפשטות. גם הצורך ביחסים זוגיים עובר תחת מכבש ההדחקה, ואין לגיטימציה להרגיש אותו או לבטא אותו, כמו בבדיחה הבאה: מה אומרת הפולניה בזמן יחסים זוגיים? "בז´, אני אצבע את התיקרה בבז". כלומר, "פולניה טובה" אינה אמורה להיות יצור מיני, היא קרירה, ויחסי זוגיים אף הם עבורה אקט של הקרבה עצמית למען בן הזוג, שמוצג בבדיחות כמי ששנוא עליה ואין כל חדווה בקשר אתו. למשל: מדוע פולניה עוצמת עיניים בשעת יחסים? כי היא איננה יכולה לראות את בעלה נהנה. ומה היא אומרת כשרואה עצמה במראה? "מגיע לו". בבדיחות הללו ניתן לגלות אמת עצובה, ניתן לראות חוסר יכולת להתמודד עם ההנאה, היצריות והצורך של העצמי. בבדיחה הראשונה, רואים איסור לבטא צורך בסיסי (אור) ובשאר הבדיחות, איסור להתחבר לתשוקה, של העצמי ושל הזולת. ועוד דוגמה: פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וכחולה. הבן מתלבט איזו עניבה ללבוש לסעודת החג, ומגיע עם העניבה האדומה. אומרת לו אמו: "אהה, הכחולה לא מצאה חן בעיניך?" למחרת הוא לובש את הכחולה, ואמו אומרת: "אז אתה לא אוהב את העניבה האדומה?" הבן המתוסכל מגיע ביום שישי עם שתי העניבות לצווארו. אומרת אמו: "ידעתי שאשתך תשגע אותך. מכאן אנו למדים עובדה נוספת – הפולניה לעולם איננה מרוצה, היא לא תבטא שמחה, שביעות רצון או הכרת תודה. אי שביעות הרצון שלה, מייצרת אצל האחר רגשות אשם, תיסכול וכעס, על שאיננו משביע רצון ואיננו זוכה להכרה. היא נותנת הרבה, ולא מוכנה לקבל ובכך בעצם לא נותנת דבר חשוב – הכרה בכך שהאחר משמעותי ותורם לה. אז מה היא באמת רוצה? היכולת לגרום רגשות אשמה היא מהמפורסמות בכישוריה של הפולניה. אבל, האם דבר זה נעשה בזדון? איזו הנאה היא מפיקה מאקט זה? מאין הוא נובע? ההסבר הפסיכולוגי שאני מציעה כאמור, הוא שהדבר המפעיל התנהגות פולנית היא המנעות מהפגנה של צורך. אם עלי להסתיר את הצורך שלי, הרי שאאלץ למצוא דרך לגרום לאחר לפעול כדי לספק את הצורך שלי, בלי שאודה בכך. התוצאה של פעילות מאומצת בכיוון זה לא רק מפעילה את הזולת, אלא מעוררת בו תחושה מתמדת שהוא לא עושה מספיק כדי לרצות, שעליו להתאמץ יותר ויותר, ולעולם לא יצליח לראות את החיוך והכרת התודה בצד השני. כזכור, לפולניה אסור להודות בכך שהיא זקוקה למשהו, ולכן תתקשה מאד להכיר תודה, עליה להתמיד וליצור בזולת דחף לעבוד קשה למענה. אולם, מדוע? מדוע מוכן אדם לשלם מחירים רגשיים וחברתיים כאלו, ולו רק שלא ידעו כי הוא רוצה/צריך?" במונחים פסיכולוגיים, מדובר למעשה בגוון מסויים של התנהגות נרקיסיסטית. אחד ממאפייני הנרקיסיזם (סגנון אישיות שיש בו האדרה עצמית המיועדת לפצות על רגשות נחיתות או חולשה) הינו הצורך להתכחש לחולשות אנוש, להפגין "עצמיות גרנדיוזית", מושלמות. למושלמות יש היבטים שונים. יש נרקיסיסט שיהיה זקוק לאשליה של מושלמות חיצונית, וישקיע במראה החיצוני. אחר יפגין כוח ושליטה בלי להודות בחולשה. הסגנון הנרקיסיסטי המתגלם בהתנהגות הפולנית מציג חזות של הסתפקות מוחלטת בעצמי (self sufficient ). כלומר, הפולניה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה, הוא מעורר בושה עמוקה ונתפס כדבר נורא שאין להודות בו. אם הגברת מהבדיחה הראשונה תודה שהיא רוצה שהחדר יהיה מואר, היא כביכול מציגה לעולם את כביסתה המלוכלכת ביותר – את הצורך להחליף נורה ואת העובדה שהיא מתקשה לעשות זאת בעצמה. היבט אחר של הנרקיסיזם הפולני מודגם בבדיחה הבאה: פולניה יושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש "הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום". עונה לו האשה "שלנו יותר יפה". החשיבות של מראית העין, התחרות על החזות המוצלחת חשובים לגברת יותר מאשר נאמנותו של בעלה והזוגיות שלה. העיקר שאצלנו נראה יותר טוב. שרק לא נצטרך משהו מהילדים ! נמשיך הלאה, מאין נובע הצורך להתכחש לצרכים, למאויים, להנאה ולחדוות החיים? יש כמה הסברים אפשריים, הקשורים בחינוך ובתרבות. בחלק מהתרבויות במיוחד, מופעל לחץ מאסיבי על הפרט לתת מעצמו ללא גבול, לוותר, להקריב ולהסתפק במועט. בחברות או משפחות כאלה, ביטוי של צורך נתפס כדבר שלילי, עלי להציג חזות של מי ש"מסתדרת" בכל מצב. הנתינה היא ביטוי של כוח, כי אם אני בצד הנותן, סימן שיש לי, להצטרך זהו מצב משפיל. החוזה הפולני הבלתי כתוב הוא, שביחסים אני אתן ללא גבול, ואקבל בתמורה את צרכי בשפע ומבלי לבקש. "אמא פולניה" תפעל ללא לאות למען ילדיה, תאכיל אותם, תדאג לכל צרכיהם, תעבוד קשה כדי לממן את השכלתם והתפתחותם, ובתמורה, מקננת בתוכה ציפיה עמוקה להחזר ולהכרת תודה. לכאורה, מה רע בכך? אדם שנותן, מצפה לקבל, אך טבעי הוא. אולם, ההסתבכות הרגשית והמשפחתית מתרחשת בגלל ההתכחשות לצורך ולציפיות. האמא הפולניה תציג בגלוי מסר ש"אני לא מצפה לכלום, רק שתהיו מאושרים" ואילו המסרים של הצורך בהחזר, בהכרת תודה, ביחס חם ועזרה, יסתננו בדרכים סמויות ועקלקלות. כאן טמון זרע הפורענות, האמת הרגשית איננה יוצאת לאור ובמקומה עוברים מסרים כפולים, מבלבלים, של "אינני זקוקה למאומה" מצד אחד, ומצד שני "למה אתה לא מתקשר יותר?" ועוד בדיחה: פולניה א´ אומרת: "אוי הגזמתי, אכלתי כבר שלוש עוגיות". עונה לה חברתה: "אכלת ארבע, אבל מי סופר". הראשונה מפגינה התחשבות מוגזמת ומזוייפת והשניה מנסה להסתיר את החמדנות, ההתחשבנות והביקורתיות. חיימקה שלי היבט אחר של האישיות הנרקסיסטית מכונה בשפה הפסיכולוגית "חוסר נפרדות". הנרקסיסט רואה את זולתו כחלק מעצמו, כשלוחה שנועדה לפעול בהתאם לרצון ולצרכים שלו. היבט זה רואים בעיקר בבדיחות על יחסי אמהות פולניות עם הבנים שלהן. שם הן מוצגות כ"לביאות" שלא מוכנות לשחרר את בנן לחיים משלו, לזוגיות משלו, אחרי שהשקיעו בו את כל יהבן. הן מצפות מהילד להישאר תחת סינרן ולהביא לאמא נחת. למשל: בחור פולני מביא הביתה שלוש בחורות ואומר לאימו: "אמא, אחת מהבחורות האלו היא כלתי לעתיד! נראה אם תנחשי מי זו". אמו הפולניה בוחנת בעיון את שלוש הבחורות. כעבור כמה דקות ניגש הבן ושואל: "נו, את יודעת?" אומרת האם: "כן, זו האמצעית". אומר לה הבן: "כל הכבוד! איך ידעת?" עונה האם: "מהרגע הראשון לא סבלתי אותה". הפולניה במבט אוהד הצורך הנואש לקבל מבלי לבקש, מאלץ את הפולניה לגייס טקטיקות מתוחכמות כדי לזכות ביחס, עזרה והערכה. אז איך היא עושה זאת? היא תבטא סבל, גופני בדרך כלל ("אני נופלת מהרגליים") היא תזכיר שוב ושוב את הדברים הטובים שעשתה למענך ("אבא ואני הרגנו את עצמנו בעבודה כדי שתלך ללמוד רפואה") היא תיתן מעל ומעבר למה שאתה צריך (ארוחות דשנות) היא תאשים ("כבר שבוע שלא התקשרת"). היא תעשה הכל מלבד לומר את האמת הרגשית: אני זקוקה לך, אני רוצה שתתייחס אלי, שתבלה אתי זמן, אני עייפה, בודדה, אני אשמח מאד אם תעזור לי. חשוב להבין ללבה, היא כלואה בחינוך ובתרבות שהפכו לטבע, והם אוסרים עליה לדאוג לעצמה, לצרכיה ותשוקותיה. לכן היא נותנת, מתוך משאלה לא מודעת לקבל החזר, לזכות בהכרה. התנהגות זו מפעילה מעגל קסמים שלילי. הצד השני, הבן, הבת או אדם קרוב אחר, אינם קולטים את המסר האמיתי. הם אינם מבינים שאמם התשושה מבקשת קצת הערכה, פינוק, תודה ועזרה. הם שומעים בעיקר טרוניות, חשים מואשמים, חשים אחראים לסבל של אמם, חסרי אונים מול העשייה הרבה המתישה את האם ומונעת מילדיה לפתח כישורים עצמאיים. מבט פמיניסטי - מדוע הפולניו?ת מיוחסת דווקא לנשים? בחינוך ובחיברו?ת של בנות ובנים יש הבדל רב. תרבויות שמעודדות ותרנות והקרבה עצמית, בדרך כלל מפעילות את עיקר הלחץ על נשים ובנות. נשים מחונכות לוותרנות, עד כדי דיכוי העצמיות, התכחשות ל"תאבון" ולצורך – אם זה צורך בכוח, בהשפעה, אם צרכים של תלות או צרכים מיניים ורגשיים. "פולניה טובה" היא למעשה קרבן של חינוך לדיכוי הצורך והיצר. היא מבשלת לכל המשפחה אבל איננה אוכלת בעצמה, היא "מקריבה" עצמה למען ילדיה, מעניקה, לכאורה בנדיבות רבה. אבל הצורך בהכרת תודה, הרצון להגיד "די" או לקבל עבור עצמה – כל אלו "אסורים" עליה, אם בשל נורמות תרבותיות, ואם בשל התפתחות במשפחה שחינכה לוותרנות קיצונית וביטול העצמיות. למעשה, ניתן לראות בפולניות מעין עיוות, הקצנה מעוררת גיחוך או כעס, של החיברות הנשי. חינוך לנדיבות מוגזמת עד כדי זיוף. חינוך של הסתרת הצורך אשר מתועל לערוצים עקיפים וסמויים – בביקורת, בתובענות סמויה, בדכאון או מרירות אשר מייצרים כעס, אי נוחות ורגשות אשם אצל האנשים בסביבה. הפולניה לא נולדה כזו, היא צמחה תחת מכבש ששלל ממנה את הזכות לדעת מה היא רוצה ולבקש זאת בדרך ישירה, פשוטה ויעילה. לא היה מי שיעודד אותה לדרוש, לעמוד על שלה, לשמוח בעוצמה שלה, לאהוב את גופה ולכבד את צרכיה. כמו ההפרעה הנרקיסיסטית, תכונת הפולניות מתפתחת על רקע של העדר סביבה הורית מטפחת. בסביבה הפולנית, הילדה גדלה עם דרישה מתמדת לתת, לוותר, לציית לכללים חברתיים של התעלמות מהחיוניות, היצריות והזכאות. מבט היסטורי מזוית אחרת, ייתכן ובכלל ההתנהגות הפולנית איננה ענין של גאוגרפיה אלא של היסטוריה. בתקופה שבה דורות נמחצו תחת עולן של מלחמות עולם, הגירה, משברים כלכליים עולמיים - הצורך בהסתפקות במועט ובהקרבה עצמית היה צורך קיומי. במפגש עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני, ניתן לראות באופן חריף את הטראגיות של קרבנות התקופה; אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח, כי איבדו את יקיריהם, אינם יודעים להזדקק כי שרדו בזכות ההצטצמצמות והויתור על צרכים בסיסיים. ניתן לשער כי הדפוס של המנעות מהצטרכות התחזק במיוחד בתקופות בהן מסוכן היה להצטרך, לא רק מבחינה חברתית ותרבותית, אלא גם כדרך לשמר את הקיום הפיזי. ואז, בזמנים נוחים יותר, התקשו קהילות, משפחות ואנשים לסגל לעצמם שוב את החופש לקחת, לדרוש ולהזדקק. כך נוצרה תמונת המצב של "הקרבה עצמית" הנראית נלעגת ומיותרת, בימים של שפע ורווחה, אך בעבר איפשרה לשרוד. גם תופעת ההיצמדות והקושי לשחרר את הילדים לעצמאות ונפרדות מוכר מיחסי המשפחה של ניצולים ואנשים שסבלו אבדנים קשים. התנהגות זו, היא כמעט "רפלקס" של הצורך להיאחז במשפחה, בקרובים, להיות ניזונים מהם בחיים, בצמיחה, ולהשיג בטחון בהמשכיות. האם היהודיה, הנצמדת לבנה, המנסה לשלוט בחייו ולכוון את מעשיו, גם היא תולדה של אבדנים, הגירה, טלטלות ושינויים שעוררו בה את הצורך לנעוץ ציפורניים רגשיות בילדיה, פן יתרחקו או ייפגעו. האם זו בעיה נפשית? במצב קיצוני, התנהגות "פולנית" עשויה לפגוע באיכות החיים הרגשית ומסכנת יחסים במשפחה, בחברה ובעבודה. היא גורמת ריחוק ועוינות ביחסים בינאישיים, שכן הצד ה"נותן" (הפולני) הולך ומטפח רגשות של מרירות, תשישות, אי צדק וחסך. והצד ה"מקבל" הולך ומתמלא רגשות אשם, כעס על שהוא תמיד בתפקיד ה"נזקק" וחוסר אונים. הצד המקבל, חש מסורס, כמי שאין לו מה להציע, ואילו הצד הנותן מתקשה לחוש שמחה, סיפוק וערך עצמי. המסר "אני לא צריכה ממך כלום" שמיועד להעניק לי כוח והגנה מפני חשיפת חולשות אנוש, הופך לחולשה ולמלכודת. זוהי העמדת פנים שמסתירה חלקים אמיתיים וחשובים של העצמיות ואינה מאפשרת הנאה מיחסים הדדיים של נתינה וקבלה בשני הכיוונים. ללא חשיפה מסויימת של מאויים ורגשות, לא תהיה אינטימיות ממשית, לא תתאפשר התנהגות אותנטית והתוצאה כאמור, תהיה ניכור מהזולת, בדידות ותיסכול. אז איך יוצאים מזה? המשימה הפסיכולוגית אצל מי שמזהה אצל עצמו סגנון "פולני " כפי שתארתי, הינה לחזק את יכולתו לדעת את צרכיו ורצונותיו האמיתיים ובעיקר - להשיג או לבקש אותם באופן גלוי וישיר. פולניה שתלמד לבקש את מה שהיא רוצה וזקוקה לו, באופן ישיר ויעיל – תוכל להיפטר בהדרגה מהמעגלים השליליים שהיא כלואה בתוכם. המכשול לרוב טמון בקושי לזהות את הרגשות והצרכים האמיתיים, להכיר בהם ולבטא אותם בדרך יעילה, בדרך שתביא ליחסי תן-וקח שוויוניים. חוסר הנפרדות שיש לפולני/ה עם בני המשפחה, גם הוא מאיים על הקשרים ומפריע להתפתחות העצמיות של בני המשפחה. במיוחד כאשר מדובר בהורה, חשוב להיות עירניים ולא לפגוע במרחב של הילדים לממש את עצמם. בטיפול פסיכולוגי, ניתן לראות שהדרך להשיג יעד זה היא לעתים קשה, ארוכה, ולא מושלמת. בדרך יש צורך להתגבר על רגשות בושה או חרדה, מפני חשיפה של הצרכים והמאוויים. להתגבר על הפנמות של דורות, אשר חינכו לויתור על העצמיות ולהסתרת רגשות וצרכים. אולם זיהוי של הבעיה והתכוונות למטרה של שינוי, תוך דיאלוג אותנטי עם אנשים קרובים, תוך מאמץ למודעות וזיהוי של ההתנהגויות הבעייתיות, יכולים ליצור הקלה ממשית. לעתים קרובות, טיפול זוגי או משפחתי הם מסגרת טובה להתבוננות באינטראקציות וביחסים המעגליים של הפולני/ה עם הקרובים לה. גם טיפול קבוצתי מאפשר זיהוי של דפוסים בהם אדם מסתיר את עצמיותו ומבטא את צרכיו באופן עקיף ומניפולטיבי, ובכך מעורר אצל הזולת כעס, אשמה או בילבול. ולסיום: פולניה מספרת לחברתה בגאווה: "הבן שלי התחיל ללכת לפסיכולוגית". שואלת השניה: "ומה את כל כך שמחה?" עונה הראשונה: "תארי לעצמך, הוא מוציא שלוש מאות שקל לשעה, ועל מי הוא מדבר כל השעה הזו? עלי!!" אם את/ה קורא את הדברים וחושב על הדמויות הקרובות לך, שמתנהגות בצורה כזו, חשוב לזכור: הצורך הנואש ביחס, בהכרה, שאתה חש אצל אמך/אביך/אשתך, איננו פסול. הוא עובר בשפה קשה לעיכול, הוא מרגיז, אבל עדיין ניתן להקשיב לו. סביבה אוהדת, מכירת תודה, סלחנית, אשר קוראת בין השורות את צרכיה של הפולניה לכבוד, חום והכרה, תוכל לסייע לה להפשיר ולהיות פחות קשה, מאשימה ומרירה. סיכום: הסינדרום הפולני בתמצית 1. התנהגות "פולנית" קיימת בארצות ותרבויות שונות. 2. התנהגות זו מאופיינת במאמץ להסתיר "חולשות" אנושיות כמו צורך, תלות, יצר או חוסר, כדי לשמור על פסאדה של עליונות ושלמות. 3. כדי להסתיר את אותן חולשות, מתפתחות דרכים עקיפות להפעיל את הסביבה במטרה לספק צרכים שונים בלי להכיר בהם. 4. ה"טכניקה הפולנית" להשיג עזרה או יחס מתבטאת במניפולציות כמו: הפגנת אומללות, מרירות, ביקורת, האשמה, נסיון לכוון ולשלוט בזולת, "התחשבנות" ועוד.. 5. הסביבה מגיבה למניפולציות הפולניות ברגשות של כעס, אשמה ותיסכול, ונמנעת מלתת לפולני/ה את מה שהיא צריכה באמת. 6. ביחסים פולניים, מתפתח מעגל קסמים שבו הצד ה"פולני" נותן ונותן, מקריב את עצמו, מבלי לחשוף בגלוי את הצורך לקבל תמורה או לשים גבול. הצד ה"מקבל" חש אשם, בלתי מספק, ומתוסכל מכך שהוא נתפס כאנוכי. שני הצדדים תורמים, כל אחד בדרכו, להחרפת המצב, לניכור, ולתיסכול הדדי. 7. שבירת המעגל הפולני יכולה להגיע משני הכיוונים: הצד ה"נותן" יאפשר לעצמו לשים גבולות, לבקש באופן יעיל וברור. הצד ה"מקבל" לא ישתף פעולה עם ההקרבה המוגזמת, יוותר על הנוחיות שבתפקיד "הילד המפונק" ויתגמל את ה"פולניה" באופן שהיא ראויה לו – בהערכה, הכרת תודה, עזרה ויחס חם. ולבסוף התנצלות גדולה בפני כל האנשים הנפלאים, שבמקרה משפחתם נולדה בפולין. מושג הפולניו?ת משמש במאמר זה, כמו גם בבדיחות, כביטוי פופולרי המייצג סגנון אישיות, סגנון התנהגות, אשר בהחלט איננו נחלתם הבלעדית של יוצאי פולניה. "פולניו?ת" איננה ענין של גאוגרפיה, היא כנראה תופעה פסיכו-סוציו-היסטורית וניתן למצוא אותה במשפחות מכל מדינה ועדה. הכותבת היא פסיכלוגית קלינית, ממוצא פולני

תודה על הכתבה. כבר נתקלתי בה, קראתי אותה ונהניתי ממנה. נדמה לי שלהבא אפשר להסתפק בלינק.... :-))) ליאת (חצי פולניה)

פשוט רע ועוד בעיה על בעיה ועוד צרה על צרה מבכי לבכי מדחי לדחי נמאס לי מהכלללללללללללללללל רעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע מתגעגעת כבר לאיזה יום שקט ובעיות צצות לי כל שניה וחצי די די די די די די די די די די

אני יודעת שנמאס לך ליאת... ממני... מהסבל התמידי..... אבל אני מבטיחה לך שאני לא סתם מקטרת... שאני לא סתם סובלת..... משהו נורא קרה...... הלוואי והייתי יכולה להחזיק את הכאב בתוכי.... לשמור אותו לעצמי..... מנסה מנסה...... ואני לא מצליחה...... ולי נמאס... ואני יודעת שגם לך..... ועל כך אני מצטערת....... אין לך מושג כמה מתישהו גם לך תיגמר הסבלנות..... ואני אמצא את עצמי לבד.... עם הבעיות והסבל..... וזה בסדר...... באמת באמת שרק רציתי לכתוב..... להוציא... לשחרר.... ממני החוצה...... את יכולה לשנוא אותי..... (ויש על מה לשנוא....) ככה שהשנאה מוצדקת..... אני יודעת שזה יעבור.... ושיהיה יותר טוב.... רק שנמאס לי...... מהכל.....

ליאת זה לא בכוונה אני לא רוצה לעצבן אותך בכוח כל כך נורא לי עכשיו אם תהיי סבלנית ולא תכעסי עליי ותביני שזה לא בכוונה קורה לי יש לי פה קושי אמיתי אל תביני אותי לא נכון לפחות את אל תתיאשי ממני כי אני כבר מיואשת מנפילות מבעיות מצרות מטרגדיות אבל את אל תתעצבני אל תישברי אל תרגישי חוסר אונים תשנאי אותי כמה שאת רוצה כי זה מגיע לי אבל את אל תישברי אל תמאסי בי יהיה עוד טוב אני יודעת יגיעו ימים יותר טובים אבל חשוב לי להגיד לך שלא תתעצבני ושתנסי להבין עם מה אני צריכה להתמודד ותהיי סלחנית ואל תכעסי אני יודעת שיהיה לך קשה לא לכעוס לא למאוס ולא להתעצבן אבל תחשבי רגע כל אדם אם היה במצבי היה מרגיש רע נסי להבין ולא להתעצבן אפילו שקשה....

ליאת ליאת מה יהיה????? (בכדי שלא אשבור את המסורת...)

http://www.finder.co.il/google.php?q=%20אסטרולוגיה

היי ליאת, אני מניחה שזה קישור לאיזה אתר אסטרולוגיה...משום מה זה לא עובד אצלי (רק אם יש לך זמן לשטויות, שלחי שוב...אולי הצלחת לנחש את המזל שלי?)

שלום שוב אחרי שהבנתי עכשיו שכל חיי הלימודים והבריאות שלי על סף תהום הבנתי שאין מנוס מללכת לטיפול קבעתי טור אצל פסיכיאטר שהוא גם פסיכוטרפיסט האם זה טוב האם זה מה שאני צריך????או שמא אני זקוק לפסיכולוג קליני????מה ההבדל???

MR BLUE יקר, זה ב-ד-י-ו-ק מה שאתה צריך ! פסיכיאטר שהוא גם פסיכותראפיסט הוא כמו פסיכולוג קליני ויותר: הוא גם מטפל בשיחות וגם יכול לרשום תרופות בהיותו רופא. צא לדרך, ואל תשכח לספר לנו איך מתקדם. בהצלחה ליאת

שלום, האם ישנה הפרעת אישיות גבולית שכוללת את כל התסמינים חוץ מהתקפי זעם ואיבוד שליטה. שבדיוק להפך, במקום לכעוס על אחרים , הכעס נשאר בפנים ויוצא רק כלפיי הסובל מהפרעת אישיות. ושבמקום לכעוס יש צורך להתרחק ושתיקות מאוד ארוכות (אפילו שנים), וחוסר יכולץת לכעוס ולצעוק. - אולי דווקא מתוך פחד לאיבוד שליטה. תודה מראש

שלום ימית, ככלל, למרבית האבחנות יש קריטריונים או תסמינים הכרחיים ובלתי הכרחיים. לא תמיד חייבים להופיע כל התסמינים האפשריים כדי "לזכות" באבחנה. במקרה של הפרעה גבולית, כדי להצדיק את האבחנה יש צורך בחמישה מתוך שמונה קריטריונים. אני רוצה להזכיר עד כמה חובבני ולא אחראי לאבחן את עצמנו, בעיקר כשמדובר בהפרעה כה עמומה ומפושטת. מה שחשוב הוא להגיע לטיפול, ולהתבונן בדינמיקה הייחודית שהביאה אותך למצב בו אינך יכולה להביא את הזעם שלך לכלל ביטוי ישיר (אם כי גם שתיקה ממושכת יכולה לחתוך כתער, ובמקרה כזה פסיכולוגים נוהגים לכנות אותה passive-aggression). בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? טוב שנגמר המונדיאל...לא? בהמשך לשיחתינו,ברצוני להבהיר מספר דברים: ראשית תייגתי את המטפלת ולא את עצמי.את עצמי אני מאבחנת בהפרעות אישיות משובחות:) לגבי ההשפלה,נראה לי שלא הייתי כ"כ מובנת באותו יום...בכל מקרה אינני חשה מושפלת או נפגעת כאשר היא(או את) טוענת שלא מאסה בי(יש גבול...),אלא כאשר שאלתי אותה והיא לא שללה את זה בצורה מוחלטת. והאמביוולנטיות שלי לגבי הטיפול ועוד דברים מקשים עליה.עכשיו זה מובן יותר...? אז איך אני אמורה להרגיש?איך היית מרגישה במקומי? והייתי מעוניינת לשאול אותך משהו כאן או במייל (אם זה אפשרי) לגבי אותה מישהי שסיפרתי בשבוע שעבר. את יודעת,היו שם דברים שרשמת(בהודעה הקודמת) שגרמו לי לחשוב, שאולי בכל זאת את קוראת מחשבות(ועוד ממרחק...) או שפשוט את פסיכולוגית מעולה...(או אולי גם וגם?) והאם שתיים-שלוש פגישות במהלך החודש עדיפות על כלום? (או כדאי לחכות למיליונים שלי:) ועוד משהו אחרון (אם עדיין המשכת לקרוא עד כאן ולא התייאשת...) אודה לך אם תסבירי את המושג invalidating environment והקשרו להפרעה גבולית.(רק אם זה לא מטריח אותך בפתיחת ספרים...) תודה רבה

שלום אין כינוי, (לקח לי קצת זמן להשיב, כי חזרתי לחפש את התכתובת מהשבוע שעבר) שלומי טוב, והמונדיאל השאיר אותי אדישה לחלוטין (למעט, אולי, רגעי פציעות שגרמו לי לדאגה קלה). את האבחנה העצמית שלך אני מכירה היטב, ונדמה לי שכבר אמרתי בנושא את כל מה שהיה לי. לגבי תחושת ההשפלה שלך, באמת לא הצלחתי להבין מהו הדבר הספציפי שגורם לך את זה. את חושבת שתוכלי להסביר מעט יותר? לגבי העניין עליו דיברת, את יכולה לשאול כאן, ואשתדל להשיב כמידת יכולתי. לגבי מספר הפגישות - טיפול טוב הוא טיפול רציף ומשמעותי, המאפשר עבודה אינטנסיבית תוך מתן סביבה מכילה ותומכת. מבחינה זאת, טיפול של פגישות אקראיות אינו טוב דיו. או שאת בטיפול או שלא. נדמה לי שאפשר להניח בזהירות המתבקשת, שמרבית באי הפורום הזה הנמצאים בטיפול *אינם* מיליונרים. הם אנשים שהאמינו שטיפול נפשי עומד בעדיפות ובקדימות לכל מיני דברים אחרים, והסכימו לוותר עליהם כדי להיעזר. זה עניין של החלטה. המושג invalidating environment (באופן כללי מאד) מתייחס לסביבה הורית שאינה נותנת תוקף ואישור לרגשותיו של הילד ואולי גם מבטלת אותם. מבחינה זו, יש בכך כדי להציב את הילד בסיכון לפתולוגיות נפשיות שונות, ולא רק להפרעה גבולית. ילד שגדל תוך התנכרות לחלקים נפשיים מרכזיים בעצמו יסבול מתפיסת עצמי חלקית ושברירית. בברכה ליאת

אז...לבטל את הפגישה הבאה?

ליאת אני מבינה שעקבת אחרי המונדיאל...מראה בקיאות בפציעות...יפה תראי למה גרמתי לך? את רושמת לי מדוע לקח לך זמן להשיב....אוי אני נוראית...נכון? צריכה להפסיק לרשום פה בקשר למיליונים זה היה בצחוק. ברור שלא צריך להיות מיליונר, מספיק לעבוד בשכר רעב ולכסות הוצאות טיפול. אבל כרגע בשכר חלקי אני יכולה להרשות עצמי טיפול חלקי.או שיותר טוב כלום מכמעט?תאמיני לי שהמשכורת הולכת ישירות לפסיכולוגית, אולי פשוט אתן להם את שמה וירשמו את הצ'ק עבורה? לגבי העניין ההוא, לא יודעת אם אני יכולה לרשום כאן בפומבי, כיוון שאני מכבדת אותה ולא יכולה לרשום כאן דבריםשעלולים לפגוע בה(אולי היא גם נכנסת לכאן...) ולגבי תחושת ההשפלה. ממילא את תפני אותי לפסיכולוגית הלא כן? ואפרופו פסיכולוגית,אני חושבת שעשיתי עבורה חצי עבודה (לפחות כך אני חושבת) וישנם דפוסים מסוימים או דברים מסוימים שאני אומרת לה במפורש והיא לא יכולה לתת לי עצה. מה כבר ביקשתי ממנה,עצה? (ותשתדלי לא להזכיר בתשובה את המילה תהליך. זה אפשרי?)ככה זה כל הפסיכולוגים או שמא רק היא?

שלום לך, כמוני כמוך, נהנית מהתווית "גבולית" או לפחות "גבולית בפוטנציה". רציתי רק לומר לך שכן, הגבוליים אכן נוטים להמאיס עצמם על המטפלים, חוויתי זאת על בשרי, ראיתי את תחושת המיאוס על פניו של הפסיכיאטר האחרון שטיפל בי בשיחות פסיכולוגיות, ולכן לא שבתי אליו יותר. אוסיף רק שהוא אפילו לא טרח ליצור עמי קשר טלפוני אחרי שהשארתי לו הודעה ובה אמרתי שאינו מכיר בקיומו של הדכאון שלי, כי זו היתה תחושתי. זה היה המטפל הרביעי שעברתי, עם כולם היו לי קשרים סבירים ואף יותר מזה, אבל כולם החמיצו פנים, מי יותר מי פחות, למול התקפות הזעם שלי. אולם שאט נפש כמו שראיתי על פניו של האחרון, לא ראיתי אף פעם, והוא עוד מחזיק מעצמו כפסיכיאטר מוצלח (הוא ידוע בשוק). לא מצאתי את האחד / אחת שיוכלו להכיל אותי ולכן גם איני מוכנה להשחית עוד את זמני או כספי על טיפולים כאלה או אחרים. אני מנסה לעזור לעצמי בכוחותי הדלים. מה שכן, אני מסרבת לשאת אשמה נוספת על כתפי המצומקות והכושלות מעול הכאבים הנפשיים - הסיבה לעזיבתי את הטיפול היא לא ה"ההתנגדויות" שלי ולא אופיי הנבזה, אלא פשוט חוסר מקצועיותו והאגו השביר מדי של אותו מטפל. גבולית זועמת

לאחר כמה זמן קיבלת את האבחנה?טרם אובחני... הטיפולים לא עזרו לך? ומהי ההגדרה של התקף זעם, אני עדיין לא יודעת...

היום אני בת 29 , כאשר בילדות לא נגמלתי מהרטבת יום ולילה עד גיל 13-14 ומהתלכלכות לא נגמלתי עד גיל 11-12 בערך. היום, עם היכולת הבוגרת שלי לנתח את ההתנהגות שלי כילדה, ברור לי שבעיה זו הייתה כרוכה בקשר שלי עם הורי ובהתנהגות שלהם כלפי: הייתי כבובה בידיהם, ביטלו וקטלו כל הבעת רצון חופשי ונטיות מצידי. הייתי ילדה אצורה, מופנמת ואפטית. באופן כללי לא עשיתי כלום, אבל ממש כלום מבלי שלקחו אותי פיסית וגרמו לי לעשות זאת או עשו בשבילי, כך גם לגבי עשיית צרכים. ההתנהגות הייתה בעיקר אצל אמי. משום מה הורי יחסו את ההתנהגות לבעיה פיזיולוגית ונלקחתי לעשרות רופאים ובדיקות. רוב הבדיקות היו פולשניות וכללו החדרת צינורית לשלפוחית, חוקנים, בדיקת איבר המין כאשר מספר רופאים נוכחים בחדר, החדרת אצבע לפי הטבעת וכד'. בתור ילדה בין גילאי 6 ל 12 ראיתי את הבדיקות כהשפלה נוראית והתנגדתי בכח כך שהורי והרופאים אחזו בי בכח רב בזמן הבדיקות והפשיטו אותי בכח והחזיקו אותי בתנוחות של חוסר אונים המזכירות אונס(הצמידו אותי פעם לדלת של חדר הטיפולים בבית החולים בכח כדי לבצע בדיקה של פי הטבעת) מה שהעצים את תחושת ההשפלה. בגילאים מאוחרים יותר היה לי פחד מאינטימיות ומקיום יחסי מין. בגיל 21 נבדקתי בפעם הראשונה בדיקה גניקולוגית ויחסי מין קיימתי פעם ראשונה בגיל 26 ולקח כשנה וחצי עד שלמדתי להינות מהם ולרצות אותם. כיום אני נשואה באושר ומתקשה להרות. בשל התסכול מכך ומהקשר המעוות שהלך והחריף עם אימי במהלך השנים פניתי לטיפול פסיכולוגי. הזיכרונות מהילדות ומהבדיקות הפכו אינטנסיביים מאוד עכשיו במהלך טיפולי הפוריות הפולשניים וריבוי הבדיקות הגניקולוגיות. היום, זו הפעם הראשונה שביטאתי את הזיכרונות במילים ואני מרגישה מחנק ועלית דופק תוך כדי כתיבה. אובחנתי כסובלת מתסמונת שחלות פוליציסטיות הגורמות להעדר ביוצים ועל כן איני מצליחה להרות. ההשפעה של המצב הנפשי על היווצרות התסמונת והטיפול בה מכרעת. האם אתה חושב שכדאי לי לספר את מה שתיארתי כאן לפסיכולוג? איך צפוי שיתיחס למידע כזה, הרי לא מדובר בהטרדה מינית אולם ההשלכות דומות? יש לי פסיכולוג טוב ויש ביננו חיבור מצויין השאלה איך מספרים דבר כל כך משפיל, והאם אתה חושב שאני מגזימה בתחושת ההשפלה, הרי לא באמת מדובר באונס? אגב, מעל לכל ספק ברור שההתנהגות שלי בילדות של אי שליטה בצרכים הייתה ביטוי של בעיה רגשית. ברגע שהייתי מספיק חזקה, חכמה ובוגרת להתקומם כנגד הורי, בגיל 12-13 ההתנהגות חלפה כבמטה קסמים. זאת פעם ראשונה שהיה לי אומץ לבטא את הזיכרונות במילים ועל כן ריבוי הפרטים. תודה, חסוי.......

שלום יעל, קראתי את הסיפור שלך מס' פעמים, ויכולתי להרגיש - ממש באופן פיזי - את הגוף שלי נדרך ומתכווץ למקרא הדברים שלך. אנו רגילים להתבונן בתופעת האונס רק בפריזמה הצרה של אירוע בעל אופי מיני, הנועד לשרת את צרכיו החולניים של התוקף. אבל אונס הוא לפני הכל חווית הקרבן, המרגיש מותקף, נחדר, מושפל ופצוע. מבחינה זו, עברת אונס, גם אם כוונותיהם של ה'תוקפים' היו טהורות. היכולת לבטא את אותם זכרונות במילים (אני מתרגשת שבחרת בנו לשם כך) נותנת להם קיום ותוקף. אני מאמינה בכל לבי שבדרך זו אפשר להשתחרר מרודנותם המייסרת וההרסנית כל כך, ולמתן את השפעתם. נדמה לי שכמו במקרים דומים אחרים, את לוקחת על עצמך הרבה אשמה ובושה מיותרות. זוהי אחת הסוגיות החשובות בטיפול בנפגעי טראומה. לפיכך, אין לי ספק שהמטפל שלך הוא הכתובת הטבעית והנכונה לשיתוף. אם תתקשי להתגבר על המבוכה, תוכלי להדפיס לו את מה שכתבת לנו, או להשאיר לו את הלינק לכאן. הדרך שעשית עד היום מעוררת התפעלות, ומעידה על כוחות עצומים. נסי לגייס עוד מאמץ, ולפתוח את הדברים בטיפול שלך. שולחת לך חיבוק ועידוד מכאן ליאת

תודה על ההגדרה המקצועית במילים את מה שתיארתי, ל העצה הפרקטית כיצד להתגבר על המבוכה, ובעיקר על החיבוק.............

יעל, אני כנפגעת תקיפה מינית הצטמררתי ורעדתי כשקראתי את הודעתך. המעשים שעשו בך אותם רופאים, הגם אם הם נעשו מתוך כוונה "טובה"- לפתור לך את בעיית ההרטבה, והגם אם הם נעשו "בתום לב" ,זה אונס לכל דבר.גם אם נדמה לך שזה "רק" בחוויה שלך נחשב לאונס. אני מכירה היטב את תחושות הבושה וההשפלה שאת חשה ואיני חושבת שאת מגזימה כלל. חשוב לי לומר לך שאין מקום לתחושות האלה כי את אינך אשמה. בשום אופן אל תאשימי את הילדה הקטנה שהיית אז. היא לא אשמה!!!!! לא אשמה!!!!! לא אשמה!!!!!! תאשימי את מי שאשם באמת וזה הם.הם פגעו בך. וכן אני מאוד ממליצה לך, אם את יכולה ,לדבר על התחושות האלה עם הפסיכולוג שלך. לא יהיה לך קל ולכן חשוב שתספרי בקצב שלך.מה שנוח לך ,ורק מתי שאת מרגישה שנכון לך. אם את מרגישה מספיק בנוח לדבר עם חברה טובה עשי זאת. אל תישארי לבד. כל טוב חן

היי ליאת מה שלומך???הרבה זמן לא הייתי פה....רק רציתי לומר שאני חי והכל בסדר....רק שמצבי החמיר.....אני לא מסוגל להתרכז בכלום אבדתי באמת את שמחת החיים המועטה שנשארה לי....אני יודע שאני חייב לקחת תרופות....אם פעם באמת רציתי למות להתאבד או לא יודע מה החלטתי להאבק ולחיות....אני יודע שיש לי קרב השרדות קשה על החיים.....העדפתי לא לכתוב פה בתקופה האחרונה בגלל הרבה דברים שעברו עליי פשוט לא רציתי להעציב את האנשים שתמכו בי ועקבו אחרי........תודה

MR BLUE היקר, כמה טוב לראות אותך שוב !!! (באמת שהתגעגעתי, ואפילו קצת דאגתי לך...) צר לי לשמוע על ההחמרה במצב הרוח שלך. פעם שמעתי משפט חכם שאומר, שרק כאשר יש חושך מוחלט אנחנו קמים לחפש נר. אז כנראה שבאמת הגיע הזמן. טוב שהחלטת לקום ולהיאבק. מקווה שתקופת הבחינות עברה/עוברת בשלום. האם היית כבר במילואים? אני מחזיקה לך אצבעות בקרב ההישרדות, ובטוחה שתנצח. שלך ליאת

הבעייה היא לא רק נפשית אלא גם פיסית.....בכל מקרה לא מצליח ללמוד ובמילואים הייתי רוח רפאים.......וכרגע רוב הסיכויים שאני אכשל במבחנים שהיו ושיהיו....כי אני לא יודע כלום ולא מצליח ללמוד....

שלום, אודה לכם אם תוכלו לתת לי המלצה לספרים, המלמדים הורים כיצד ללמד את ילדיהם לגבי נושא המיניות, לגילאי 4.

שלום דורית, נושא המיניות הוא נושא רחב, ובדר"כ בגיל ארבע, התוכן הרלוונטי הוא "אני וגופי" או "הריון ולידה במשפחה" או "לידת אח" - יש להתאים ולבחור את הספר עפ"י הסוגיה שעל הפרק, ולהתאימה לסקרנות הטבעית ולנסיבות. מאחר ואיני יודעת מהם הצרכים הספציפיים במקרה שלכם, אני שולחת לך רשימה ביבליוגרפית מומלצת, המחולקת לפי נושאים. אגב, מומלץ מאד גם להורים אחרים, שתהיה בבית רשימה כזאת, גם כמענה למצבי משבר ושינוי, אך גם כחומר קריאה בחיי היומיום. לכן, אני מוסיפה לינק נוסף גם למטרה זו. http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/Hitpatchut/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp תהנו! ליאת

שלום רב, נכנסתי לדברים ששלחת,הופיעו שני ספרים אך זה איננו מה שאני מחפשת. אני מנסה לאתר ספר פסיכולוגיה המלמד הורים כיצד להסביר לילד על נושא ספציפי המיניות שבאדם. תודה שוב

בד"כ כשאני בלחץ יש לי הרגשת בחילה נוראית! עכשיו לדוגמא אני בלחץ, זה לא מדבר מסויים.. יכול להיות שאלה דברים בתת מודע אבל הלחץ הכי גדול שלי כרגע הוא שאני לא אשלוט על עצמי ואקיא את נשמתי (כמו שכבר קרה בעבר), לפעמים אין לי סיבה ללחץ, וזה רק הלחץ מהסימפטום עצמו.. מה לעשות? אני לא מצליחה להירדם ואני מתוסכלת..

על ים סוער, עם גלים ענקיים וזרמים ומדוזות וכרישים... מה זה אומר? בכלל שחולמים על ים..

שלום למתוסכלת, הפחד מאיבוד שליטה הוא מרכיב מרכזי אצל האדם החרדתי, כפי שמקבל ביטוי הן בסימפטום שלך, ואולי גם בחלומות שלך (בהם כוחות טבע מאיימים עליך). כדי להתמודד עם הסימפטומים החרדתיים אפשר לנסות וללמוד טכניקות של הרפייה או דמיון מודרך אצל מטפל קוגניטיבי-התנהגותי או מטפל בביו-פידבק. גם תרופות הן אופציה (המחייבת ביקור אצל פסיכיאטר). במקביל, יש חשיבות רבה ביותר לטיפול שיחתי, בעזרתו תוכלי להתמודד עם הסיבות העמוקות לחרדה, ועם הסוגיות הלא פתורות העומדות מאחוריה. דרך צלחה. ליאת

שלום, אנו גרושים כחודש, לא גרים ביחד 5 חודשים. היא בת שנתיים וחצי, פקחית ועקשנית. בכל פעם שהוא בא לקחת אותה היא "מחפשת" מה לעשות- עוד בקבוק שתייה, ועוד חיבוק לאמא, ועוד בובה ועוד ספר ולבסוף פורצת בבכי גדול והסטרי שבו היא אומרת שהיא לא רוצה ללכת לאביה. גפ כאשר אני מכינה אותה לבואו, מודיעה לה בטרם עת היא אומרת שהיא לא מעוניינת ללכת אליו. חשוב לציין כי שוחחתי עמה על המצב החדש, אביה מגיע לראות אותה בימים קבועים, אך מספר שעות מאוד מצומצם, ובסופי שבוע היא אף אמורה לישון אצלו רק שהיא מגלה התנגדות. ידוע לי כי הוא אב מסור אך עם זאת לרוב הוא לא לוקח אותה לביתו אלה לחבריו או למשפחתו- אולי לכך יש איזשהי משמעות עבורה. גם כאשר הוא מנסה לשכנע אותה בעזרת דברים /חפצים/מקומות שהיא אוהבת היא מסרבת. מה ניתן לעשות? האם להכריח אותה? לוותר לה? תודה

מיכל שלום, יתכן שבתך מגיבה למסרים סמויים שלך ופועלת אותם. (למשל לביקורת שלך לגבי הדרך בה הם מבלים זמן יחדיו). יש חשיבות רבה לאב בחיי בתו. ככל שמסר זה יעבור , כך יהיה קל יותר לבתך וגם לך לקבל את השינוי בחייכם. כך שהמסר הוא: לעשות עבודה פנימית כך שבתך תרצה לראות את אביה מתוך כך שאת מבינה את חשיבותו לה. בהצלחה, גדעון

אני מבינה את חשיבות המפגש עם האב אך מה ניתן לעשות עם הילדה? האם להכריח אותה ללכת? כאשר הוא מגיע אני תמיד מסבירה לה שאביה אוהב אותה ורוצה להיות איתה...

בשנתיים האחרונות איבד עם ישראל למעלה מ-500 נפשות שנרצחו על לא עוול בכפם. האנתרופולוג גוראדא, בספרו "מוות, יגון ואבל", דורש מאיתנו, לקדש את המסורת, את הדת ואת התרבות אליה אנו שייכים, בכל הקשור למנהגי האבלות. - איך מסבירה תופעה זאת הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה?

דורון שלום, צר לי אך אני לא מבין את שאלתך. בברכה, גדעון

אובייסי (1955) סובר שלעיתים האדם המצוי במצב נפשי קשה יכול "להשאיל" סימפטומים ממחלה קשה אחרת, ממנה הוא לא סובל, וכך לייצג את מצבו הקשה. הייתכן? מה ידוע לך על כך?

פאני שלום, איני מכיר את כתביו של אובייסי ולכן איני יכול להתייחס לשאלתך. בברכה, גדעון

שלום אני בן אדם רגיל , אך בבית לפעמים ההתנהגות היא לא סבירה... אני מתעצבן וצורח, לפעמים גם בלי סיבה וכל זה מול ילדיי שאפילו נבהלים כל זה מפחיד אותי... , כי אני בהתקפים האלו לא יודע מה אני עושה ההחלטתי לחשוב על טיפול פסיכולוגי / פסיכיאטרי השאלות שלי : 1. האם טיפול פסילוגי באמת מתאים לתיאור של הבעיה ? 2.אם הבעיה פסיכולוגית , איך מתחילים טיפול ? האם יש טיפול פסיכולוגי בקופ"ח ? תודה מראש דניאל

דניאל שלום, אתה מתאר התקפי כעס בלתי נשלטים, שמפחידים אותך ואת סביבתך . טוב שהחלטת לטפל בהתקפים הללו. טיפול פסיכולוגי הינו התחלה טובה. יתכן שהפסיכולוג בהמשך ישלח אותך ליעוץ פסיכיאטרי כדי להעזר בתרופות. ניתן להתחיל טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים. לכל קופת חולים יש את רשימת הפסיכולוגים שעובדים איתה בהסדר. פשוט תברר דרך הסניף אצלכם: מה הנוהל לתחילת טיפול פסיכולוגי . תרים טלפון ותקבע תור. בהצלחה, גדעון

תודה רבה .

שלום, כיצד אני אמור לדעת שאני אכן נמצא בטיפול המתאים לי ואצל המטפלת המתאימה לי ביותר? וכיצד אני יודע שהטיפול מסייע לי? תודה מראש, דני

דני שלום, הטיפול המתאים לך הוא פונקציה של סוג הבעיה, סוג הטיפול, מיהו המטפל ומיהו המטופל, איכות הקשר הטיפולי, יעדי הטיפול, מידת ידיעותיך ולכן גם ציפיותיך מטיפול פסיכולוגי, אופנות בחירת המטפל ועוד משתנים לא ממש מדוייקים כמו התחושה שלך לגבי השאלה, עד כמה אתה נעזר. אין דין שאלה כזו שנשאלת לאחר שבוע בטיפול כדין שאלה כזו שנשאלת לאחר שנתיים בטיפול. כך או כך, אילו שאלות שהייתי ממליץ לך לדון עליהם עם המטפלת שלך ובטיפול שלך. בברכה, גדעון

שלום רב, ברצוני לקבל הגדרה מורחבת של המושג יכולת הכלה בתודה טלי

טלי שלום, "להכיל" או "הכלה" הם מושגים המתארים את היכולת של יחידה כלשהי לשמור בתוכה חלקים מעוררי חרדה, כאב ובושה. במקור מדובר על יחסי אם - תינוק .התינוק אינו מסוגל להכיל חלקים שלו מעוררי חרדה ולכן הוא משליך אותם על יחידה אחרת – האם. האם משאירה את החלק הזה בתוך עצמה, על אף החרדה שהוא מעורר, מעכלת אותו ומכילה אותו. למרות שבמקור מדובר על יחסי אם - תינוק, הרי המושג הורחב גם ליחסי מטפל - מטופל ואף ליחסים בין קבוצות, ארגונים ואף מדינות. כדאי לזכור שמיכל טוב אינו רק "סופג חרדות" הוא גם מאפשר לאנשים וליחידות אותן הוא מכיל להכיר בפוטנציאל האישי שלהם. בברכה, גדעון

שלום אני בחור משכיל בן 30 , בחצי שנה האחרונה עולות במוחי מחשבות סרק ומחשבות היפוטטיות על כל מיני נושאים ואני לא מצליח להתנתק מהן כמו כן גם אם יש משהו שמפריעה לי הוא " יושב " לי בראש למשך מספר ימים הדבר הגיעה לידי כך שזה גורם לי לכאבים מטרידים בפנים גם כשאי לא חושב - כאילן מאיין תזכורת כזו תודה מראש אלון

אלון שלום, התופעה הזו של מחשבות סרק, מחשבות היפוטתיות , מחשבות תזכורת הינה נורמטיבית ומתרחשת באופן רגיל אצל כל אחד. השאלה היא שאלה של כמות, תדירות,נפח המחשבות ועד כמה הן מפריעות. יתכן שאתה מצוי בתקופה לחוצה שמתבטאית בעליה בנפח המחשבות המטרידות הללו. הייתי ממליץ לך להיפגש עם פסיכולג שיוכל לאבחן באופן מסודר במה דברים אמורים וליעץ לך איך להתמודד עם התופעה. בברכה, גדעון

יש לי ילד, בן 7. הוא לומד היטב, מקבל תעודות מצוינות ומתנהג למופת בכל מקום בו הוא נמצא. בסך הכל הוא ילד שמח וטוב לבב. אני חושבת שיש לו בעיה של רגשנות יתר. הוא בוכה מהר, מדברים שונים. הנה מספר דוגמאות לדברים הגורמים לו לבכות: כאשר אינו מבין מה עליו לעשות בכתה, כאשר אינו מצליח לעשות דבר מה בכתה, כאשר מישהו צוחק על משהו שעשה או אמר. כשהוא בוכה הוא מסתגר ולא מספר מדוע הוא בוכה לסובבים אותו. (אם אחד מאתנו, ההורים שלו, נמצא בסביבה, הוא מספר.) מעבר לזה, איני יודעת אם זה קשור, הוא מפחד מחושך כבר כשנתיים. האם עליי לפנות איתו לייעוץ פסיכולוגי? האם זו תקופה שתעבור? אני חוששת שמא הוא לא ילמד לעמוד על שלו, מחוץ לבית. (בבית הוא עומד על שלו כאשר הוא מוצא בכך צורך) במשפחה של אביו מעידים שהוא היה ילד מאוד רגיש כאשר היה בגילו. אנא ענו לי בהקדם כדי שאדע אם עליי לפעול בעניין או לא.

ליסה שלום, את מתארת ילד רגיש ופגיע, אולי באופן דומה לאביו כשהיה בגילו. הייתי ממליץ לכם לפנות ליעוץ ולהדרכת הורים אשר יסייעו לכם להדריך, לכוון ולהתמודד עם בנכם כאשר מתקשה ונפגע. כמו כן הפסיכולוג יוכל לסייע לכם לעזור לו להתמודד עם פחדיו מחושך. בברכה, גדעון

גדעון שלום, תודה על תגובתך המהירה. יש לי עוד שאלה, באותו נושא. כאשר בני בוכה, במקום להגיב למה שמפריע לו, או לבקש עזרה, הוא בדרך כלל לא נמצא לידי או ליד אביו. כאשר הוא לידנו הבכי כמעט ולא קורה, אם כן, הוא פונה אלינו לעזרה. אין באפשרותי לעזור לו בכל פעם משום שאיני שם פיזית. האם כוונתך היתה לקבל הדרכה על מנת לתת לו כלים להתמודד, בלי בכי, כאשר אנו לא נמצאים? מעבר לזה, איפה מוצאים כזה יעוץ, או הדרכה? תודה מראש, ליסה

ערב טוב אורנה, מה ההבדל בין הזדהות השלכתית לבין העברה נגדית? (כן כן אני עוד בהזדהות ההשלכתית) ודבר שני, אני אשמח לשמוע את דעתך על הדברים שכתבתי אי שם למטה בעמוד בכותרת -הילדה בתוכי שהמשיכו למחרת בשירשור שפתחה עננית. המשך ערב מקסים

דנה יקרה, קראתי את השאלה שלך וחייכתי, כי אני יודעת איך זה לרצות להבין משהו לגמרי ולעומק, והמושג התיאורטי רק חומק ומתרחק עוד ועוד... אולי זה כבר לא כל-כך חשוב מה אמרו תיאורטיקנים שונים על הזדהות השלכתית והעברה נגדית, משום שהמושגים האלה כבר מזמן מעסיקים אותך באופן מאוד אישי וייחודי. אולי הגיע הזמן שלך לגלות מהו ב-ש-ב-י-ל-ך ההבדל בין הזדהות השלכתית והעברה נגדית. אני יודעת שאני משאירה אותך עם "חצי תאוותך בידך", אבל אני באמת חושבת שזו שאלה להתבוננות אישית (ואת בטח יודעת שלא חייבים לבד...). את השרשורים אודות "הילדה בתוכי" ו"הילדה שאיתי" קראתי באהבה ובחמימות, והם הזכירו לי הרבה דברים (גם על שלבים מוקדמים יותר בחיים שלי, וגם בעבודה כמטפלת). אני חושבת שהילדה הפנימית שלך ושל עננית דומות למדי, למרות שנדמה שהן מחפשות דברים אחרים (אחת שואפת להתגלות ואחת שואפת להיעלם). אלה הרי כאבי תופת לחיות עם ילדה פנימית בלתי ניראית, ילדה שלא רואים אותה במדוייק ובאורח מיטיב ומגדל... היה נעים לקרוא את המחשבות על האפשרות (החובה?) לגדל עכשיו את הילדה הזו, למצוא אותה ולטפל בה ברוך וברגישות. בהקשר הזה, אני מאוד מזדהה עם התיאור של נורית את המשחק הפנימי בין ילדה ואם. חלומות פז לכל הילדות האבודות והאהובות, אורנה

אורנה יקרה מאוד, השאלה שלי העלתה חיוך על פנייך והתשובה שלך לדברים גרמה לשפתיים שלי להתמתח לצדדים גם :) אני מניחה שבחלק הראשון כל כך קלעת שלא נשאר לי אלה להפסיק את הניסיון להבין את התאוריה שגם כך לא מספקת כ"כ כרגע (ואולי גם באמת לא כל כך חשובה). תודה על המילים שלך-כנראה הייתי צריכה לשמוע שחור על גבי לבן את מה שכבר ידעתי אבל אולי חיפשתי לכך "תוקף". בנוגע לילדה שבי-גם פה הצלחת לדבר אל הלב שלי אז תודה רבה :) יש דברים שפשוט צריך לשמוע ... שיהיה לך סופ"ש נהדר ולילה טוב

האם יש מצב שבן אדם שמרגיש דפוק מהשורש יפסיק להרגיש ככה? האם יש הסבר לתופעה שגם שבן אדם מצליח ומקבל מחמאות מפה עד להודעה חדשה ( לדוג בעבודה) הוא מרגיש כישלון, הוא מרגיש "שההצלחה" הגיעה בפוקס. האם יש הסבר למצב שאדם נמצא במקום שבו כולם שמחים ומחייכים ( למשל הצגות, פסטיבלים, וכו..) והוא מרגיש עצבות ענקית? מקווה שאני מספיק ברורה עננית

ודאי שיש מצב שאדם מרגיש דפוק מהיסוד! ובאמת ובתמים כמי שהייתה שם אני יכולה לאמר לך שזה אפשרי שההרגשה הזאת תעבור באמת! אותו דבר לגבי האדם שמקבל מחמאות בעבודה ומרגיש שהצליח בעצם "לעבוד" על כולם, יש לי חדשות בשבילך, שום דבר הוא לא מיקרי, בכל אדם יש חלקים חזקים יותר ופחות אך כשמרגישים רע זה מטשטש את היכולת לראות כל דבר אפילו החיובי ביותר, והוא לא מיקרי, זה חלק לגיטימי לכל דבר! בקשר לסביבות שנראות "שמחות" הייתי גם שם וקינאתי אימים בכל המחייכים, גם זה עובר כשאת רואה שאין אף אחד מושלם, אני יודעת שאני נשמעת כמו איזה אופטימית אולי לא מבינה, אבל הייתי בכל המקומות האלה שתארת, אני יאמר לך מה שהמטפלת שלי הייתה אומרת לי בכל פעם שהייתי מעלה בדיוק את הנקודות האלה: "הלואי שהיה לי מטה קסמים שתראי את הדברים כמו שאני רואה אותם, כמו שהם באמת," גם כשהיא הייתה אומרת את זה לא ממש האמנתי לה או הבנתי אותה אבל אחרי הרבה זמן הצלחתי לאמץ דרך אחרת לראיית דברים, אין נוסחת פלא וכל אחד עם הרצון שלו ויכולתו לשינוי, אבל אני רוצה רק לאמר לסיכום, כ ן!!!! בהחלט הדברים יכולים להיות אחרים!!! וזה שווה את המאמץ לראות את הכל אחרת!!!! מבטיחה

עננית יקרה, המצבים הרגשיים שתיארת מוכרים לי ומובנים לי. אפשר להרגיש כאובה ובודדה בתוך "פסטיבל" שמתנהל בחוץ. אפשר לקיים במשך שנים ארוכות פער עצום בין החווייה הפנימית שלנו ובין החלקים שאנחנו נותנים להם ביטוי חיצוני. ואפשר גם, בתהליך גדילה איטי ומתמשך, לחבר חוויות עצמי שונות (כולל ילדה אחת נוגעת ללב...) לכלל תחושה יותר שלמה ויציבה. אני באמת מאמינה בכך. לילה טוב, אורנה

האם מישהו מכיר ספר על טיפול קוגניטיבי והתנהגותי- לטיפול עצמי? תודה, עופר

ספר תנ"ך?

שלום עופר, יש לא מעט ספרים על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אשר מתייחסים לנושא העבודה העצמית. עם זאת, כדאי להיות יותר ספציפי בתיאור הבעיה המעסיקה אותך, מאחר וספרים אלה עוסקים במגוון די גדול של בעיות (דיכאון, חרדה לסוגיה וכד'). בכל מקרה, אני מציעה לך להציץ בכל חנות ספרים רצינית במדף ספרי הפסיכולוגיה. אני בטוחה שתמצא שם מספר ספרי עזרה עצמית מעניינים. בהצלחה, אורנה

אסור לי בכלל להיות פה עי המחשב בשעות כאלה. זה כמו בריחה לדכאון ואני צריכה להלחם בזה. אסור שזה יחזור. 150Mg סיבות. אבל נתקע לי בראש המשפט "איזו עליבות היתה בטיפול שלי" ואני יודעת שכאן עכשיו זה מנותק מהקשרו. בעבר ותחת כינויים אחרים פרטתי יותר. זה רק צריך להאמר. התעוררתי לגמרי בגלל המשפט הזה ואז במייל מצאתי משהו שכתבה לי אחותי: 'בהכירך את הבית שבו גדלתי, את יודעת כמה קשה לי לבקש ולקבל'. וזה הוסיף לי בראש את ההרגשה של איזו עליבות היתה בילדות שלי. בבית שלי. זין על הכל.

זין על הכל

. יקרה, מה שכתבת מסקרן אותי מאוד. האם תוכלי להסביר יותר, אודות העליבות בטיפול ובילדות? לילה טוב, אורנה

זה לא ממש פשוט עבורי לספק את סקרנותך. ישבתי שנה וחצי בטיפול שלא עזר לי. מטפלת שבסופו של דבר לא הביאה כלום. מול הקושי להפתח, ומול הקושי להביע רגשות, או לגרד טיפה מתחת היא לא עשתה כלום. נפלה לבורות (ממש גומות - כי אין בי כזה תחכום) שכריתי לה. נתנה לי לסיים את הטיפול באקורד צורם, שלצערי דוקא ככל שעובר הזמן מאז, מחדד את הטעם הרע. זכרונות שמתיישבים לי מהסיטואציה (כולה - כל השנה וחצי) מעלים לי דמעות. ומשפחה? מה יש להוסיף. לגדול באוירה של אם תבקש אתה לא יודע מה תקבל ואם בכלל (וזה כולל הכל רגשית וחומרית). יש עלוב מזה? ואני כבר לא ילדה וכמה שאני משתדלת אני יודעת שחלקים מזה עוברים ממני לילדי שלי.

מדוע נכנסת לקרוא אם אתה לא ליאת? אני מבקשת שההודעה תישאר לליאת בלבד. וגם אם היא איננה, הודעה שמורה לך לשבוע הבא. גם אם היא תעלם בדפים לאחור. אני אסתכל ואקרא... ליאת, אני רוצה לספר לך משהו. חשבתי שהפסיכולוגית(חזרתי אליה..) מאסה בי, לא יודעת..היתה לי תחושה כזאת אבל חשבתי שמצאתי איזו פסיכולוגית לטעמי (אמנם נוירוטית, כמו כולנו) אבל דווקא חשבתי שישנה כימיה טובה.האמת היא שאני גם משגעת אותה עם הדרישות שלי.. אבל היא נותנת לי הרגשה שהיא עושה לי טובה שהיא מקבלת אותי לפאקינג קליניקה שלה....אחרי שלא הייתי אצלה משהו כמו שבועיים או יותר ואמרתי לה את זה...והיא שללה את זה אם כי לא בצורה גורפת... משפיל נכון? ממש כשם שאת לא תגידי כאן לעולם שמאסת בי. נכון? ועוד משהו אחרון.כ"כ נפגעתי ממישהי בעקבות הכרות מסוימת שנוצרה בינינו, הצליחה איכשהו לפגוע בי... למרות שאני יודעת שהיא לא עשתה שום דבר רע ואין לי סיבה להיפגע..(איני יודעת אם על זה אפשר לדבר בטיפול כי זה ישמע הזוי...) טוב קשה לי להמשיךלכתוב עם דמעות בעיניים הפורוםהזה עושה לי רע או שמא הרגישות המחורבנת שלי ואיזה עיתון את קוראת? הארץ ידיעות או מעריב

שלום אין כינוי, ראשית שמחתי לשמוע שחזרת לתחום הנוירוטי, ו-ויתרת על הפרעת האישיות :-)) אשר לרעיונות המיאוס וההשפלה, אני חייבת לציין שלא ממש ברור לי איזו תשובה מצד הפסיכולוגית תספק אותך (וגם ממני). כשאומרים לך שלא נמאסת, את מרגישה נעלבת ומושפלת, וכאילו מבקשת לשמוע זאת בכוח. אני שמחה לקרוא בין השורות שהמטפלת שלך לא משתפת פעולה עם זה. גם אני משתדלת לנהוג כך. הפגיעה שנפגעת מאותה מישהי שהכרת, נראית כמו פגיעה מ'תוצרת בית' שכן את עצמך אומרת שהיא לא עשתה לך שום דבר רע ואין סיבה להיפגע. זה קורה בדר"כ כאשר הציפיות שלנו לא מקבלות מענה, וזה פוגע, אני יודעת. נדמה לי שזאת דווקא כן סוגיה טיפולית חשובה ולא הזויה בכלל. צר לי שעצוב לך. זה באמת מעציב גם אותי, גם אם נדמה לך שאני אומרת זאת כדי לצאת ידי חובה. לילה טוב, ליאת (שתשוב לענות ביום שני הבא).

וואלה איזו תוקפנות! אולי גם לא נכנס בכלל לפורום ונשמור אותו לך? הלו! כאן העולם הוירטואלי! לכולנו כניסה! וזכות תגובה.

הנה הגבת ו....? מה יצא לך מזה? - סתם בליל שטויות ( גם לי אבל מילא ) הקיצר - לא חובה לכתוב תגובה...

לליאת, חבר שלי החליט לזרוק אותי כי *הוא* החליט שיש לי מישהו מהצד, והוא בטוח שזה ידיד טוב שלי,שהוא מכיר, ולמרות שהסברתי לו המון פעמים שאין ביני ובין הידיד כלום ולא יהיה ביננו כלום, עדיין הוא מתעקש על שלו, ולא מבין אותי, ולא מאמין לי. ואני הבן אדם הכי כנה בעולם. וזה פוגע בי כשלא מאמינים בי, במיוחד בן הזוג שלי. אני סתם בוכה והוא לא ששוה אפילו דמעה וחצי דמעה. אני כרגע עדיין לא ממש מעכלת שזה נגמר ביננו סופית. ועכשיו לא כואב לי , אני מרגישה הקלה, כאילו שהוא חסך ממני לעשות את הצעד הזה.ווההרגשה שזרקו אותי היא עוד יותר נוראית, זה לא קרה לי בחיים. ממילא האהבה שלי אליו מתה. אבל בכל זאת התרגלתי אליו, בגלל זה נשארתי איתו. אני חוששת שיתחיל לכאוב לי הלב או יותר מאוחר או מחר.... אני לא יודעת איך אני אעמוד בזה..... וכשישאלו אותי שאלות, למה נפרדנו, אני אצטרך להגיד שהוא זרק אותי כמו כלב? אני לא מסוגלת. אני לא יודעת מה לעשות. חן

ליאת, רציתי לומר שהחבר הסורר עכשיו שב והצטער . (זה היה מהר...) מקווה שהכל יסתדר..... לא בטוח..... חן

עכשיו את יכולה לזרוק אותו :-)