פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום שוב אחרי שהבנתי עכשיו שכל חיי הלימודים והבריאות שלי על סף תהום הבנתי שאין מנוס מללכת לטיפול קבעתי טור אצל פסיכיאטר שהוא גם פסיכוטרפיסט האם זה טוב האם זה מה שאני צריך????או שמא אני זקוק לפסיכולוג קליני????מה ההבדל???

MR BLUE יקר, זה ב-ד-י-ו-ק מה שאתה צריך ! פסיכיאטר שהוא גם פסיכותראפיסט הוא כמו פסיכולוג קליני ויותר: הוא גם מטפל בשיחות וגם יכול לרשום תרופות בהיותו רופא. צא לדרך, ואל תשכח לספר לנו איך מתקדם. בהצלחה ליאת

שלום, האם ישנה הפרעת אישיות גבולית שכוללת את כל התסמינים חוץ מהתקפי זעם ואיבוד שליטה. שבדיוק להפך, במקום לכעוס על אחרים , הכעס נשאר בפנים ויוצא רק כלפיי הסובל מהפרעת אישיות. ושבמקום לכעוס יש צורך להתרחק ושתיקות מאוד ארוכות (אפילו שנים), וחוסר יכולץת לכעוס ולצעוק. - אולי דווקא מתוך פחד לאיבוד שליטה. תודה מראש

שלום ימית, ככלל, למרבית האבחנות יש קריטריונים או תסמינים הכרחיים ובלתי הכרחיים. לא תמיד חייבים להופיע כל התסמינים האפשריים כדי "לזכות" באבחנה. במקרה של הפרעה גבולית, כדי להצדיק את האבחנה יש צורך בחמישה מתוך שמונה קריטריונים. אני רוצה להזכיר עד כמה חובבני ולא אחראי לאבחן את עצמנו, בעיקר כשמדובר בהפרעה כה עמומה ומפושטת. מה שחשוב הוא להגיע לטיפול, ולהתבונן בדינמיקה הייחודית שהביאה אותך למצב בו אינך יכולה להביא את הזעם שלך לכלל ביטוי ישיר (אם כי גם שתיקה ממושכת יכולה לחתוך כתער, ובמקרה כזה פסיכולוגים נוהגים לכנות אותה passive-aggression). בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? טוב שנגמר המונדיאל...לא? בהמשך לשיחתינו,ברצוני להבהיר מספר דברים: ראשית תייגתי את המטפלת ולא את עצמי.את עצמי אני מאבחנת בהפרעות אישיות משובחות:) לגבי ההשפלה,נראה לי שלא הייתי כ"כ מובנת באותו יום...בכל מקרה אינני חשה מושפלת או נפגעת כאשר היא(או את) טוענת שלא מאסה בי(יש גבול...),אלא כאשר שאלתי אותה והיא לא שללה את זה בצורה מוחלטת. והאמביוולנטיות שלי לגבי הטיפול ועוד דברים מקשים עליה.עכשיו זה מובן יותר...? אז איך אני אמורה להרגיש?איך היית מרגישה במקומי? והייתי מעוניינת לשאול אותך משהו כאן או במייל (אם זה אפשרי) לגבי אותה מישהי שסיפרתי בשבוע שעבר. את יודעת,היו שם דברים שרשמת(בהודעה הקודמת) שגרמו לי לחשוב, שאולי בכל זאת את קוראת מחשבות(ועוד ממרחק...) או שפשוט את פסיכולוגית מעולה...(או אולי גם וגם?) והאם שתיים-שלוש פגישות במהלך החודש עדיפות על כלום? (או כדאי לחכות למיליונים שלי:) ועוד משהו אחרון (אם עדיין המשכת לקרוא עד כאן ולא התייאשת...) אודה לך אם תסבירי את המושג invalidating environment והקשרו להפרעה גבולית.(רק אם זה לא מטריח אותך בפתיחת ספרים...) תודה רבה

שלום אין כינוי, (לקח לי קצת זמן להשיב, כי חזרתי לחפש את התכתובת מהשבוע שעבר) שלומי טוב, והמונדיאל השאיר אותי אדישה לחלוטין (למעט, אולי, רגעי פציעות שגרמו לי לדאגה קלה). את האבחנה העצמית שלך אני מכירה היטב, ונדמה לי שכבר אמרתי בנושא את כל מה שהיה לי. לגבי תחושת ההשפלה שלך, באמת לא הצלחתי להבין מהו הדבר הספציפי שגורם לך את זה. את חושבת שתוכלי להסביר מעט יותר? לגבי העניין עליו דיברת, את יכולה לשאול כאן, ואשתדל להשיב כמידת יכולתי. לגבי מספר הפגישות - טיפול טוב הוא טיפול רציף ומשמעותי, המאפשר עבודה אינטנסיבית תוך מתן סביבה מכילה ותומכת. מבחינה זאת, טיפול של פגישות אקראיות אינו טוב דיו. או שאת בטיפול או שלא. נדמה לי שאפשר להניח בזהירות המתבקשת, שמרבית באי הפורום הזה הנמצאים בטיפול *אינם* מיליונרים. הם אנשים שהאמינו שטיפול נפשי עומד בעדיפות ובקדימות לכל מיני דברים אחרים, והסכימו לוותר עליהם כדי להיעזר. זה עניין של החלטה. המושג invalidating environment (באופן כללי מאד) מתייחס לסביבה הורית שאינה נותנת תוקף ואישור לרגשותיו של הילד ואולי גם מבטלת אותם. מבחינה זו, יש בכך כדי להציב את הילד בסיכון לפתולוגיות נפשיות שונות, ולא רק להפרעה גבולית. ילד שגדל תוך התנכרות לחלקים נפשיים מרכזיים בעצמו יסבול מתפיסת עצמי חלקית ושברירית. בברכה ליאת

אז...לבטל את הפגישה הבאה?

ליאת אני מבינה שעקבת אחרי המונדיאל...מראה בקיאות בפציעות...יפה תראי למה גרמתי לך? את רושמת לי מדוע לקח לך זמן להשיב....אוי אני נוראית...נכון? צריכה להפסיק לרשום פה בקשר למיליונים זה היה בצחוק. ברור שלא צריך להיות מיליונר, מספיק לעבוד בשכר רעב ולכסות הוצאות טיפול. אבל כרגע בשכר חלקי אני יכולה להרשות עצמי טיפול חלקי.או שיותר טוב כלום מכמעט?תאמיני לי שהמשכורת הולכת ישירות לפסיכולוגית, אולי פשוט אתן להם את שמה וירשמו את הצ'ק עבורה? לגבי העניין ההוא, לא יודעת אם אני יכולה לרשום כאן בפומבי, כיוון שאני מכבדת אותה ולא יכולה לרשום כאן דבריםשעלולים לפגוע בה(אולי היא גם נכנסת לכאן...) ולגבי תחושת ההשפלה. ממילא את תפני אותי לפסיכולוגית הלא כן? ואפרופו פסיכולוגית,אני חושבת שעשיתי עבורה חצי עבודה (לפחות כך אני חושבת) וישנם דפוסים מסוימים או דברים מסוימים שאני אומרת לה במפורש והיא לא יכולה לתת לי עצה. מה כבר ביקשתי ממנה,עצה? (ותשתדלי לא להזכיר בתשובה את המילה תהליך. זה אפשרי?)ככה זה כל הפסיכולוגים או שמא רק היא?

שלום לך, כמוני כמוך, נהנית מהתווית "גבולית" או לפחות "גבולית בפוטנציה". רציתי רק לומר לך שכן, הגבוליים אכן נוטים להמאיס עצמם על המטפלים, חוויתי זאת על בשרי, ראיתי את תחושת המיאוס על פניו של הפסיכיאטר האחרון שטיפל בי בשיחות פסיכולוגיות, ולכן לא שבתי אליו יותר. אוסיף רק שהוא אפילו לא טרח ליצור עמי קשר טלפוני אחרי שהשארתי לו הודעה ובה אמרתי שאינו מכיר בקיומו של הדכאון שלי, כי זו היתה תחושתי. זה היה המטפל הרביעי שעברתי, עם כולם היו לי קשרים סבירים ואף יותר מזה, אבל כולם החמיצו פנים, מי יותר מי פחות, למול התקפות הזעם שלי. אולם שאט נפש כמו שראיתי על פניו של האחרון, לא ראיתי אף פעם, והוא עוד מחזיק מעצמו כפסיכיאטר מוצלח (הוא ידוע בשוק). לא מצאתי את האחד / אחת שיוכלו להכיל אותי ולכן גם איני מוכנה להשחית עוד את זמני או כספי על טיפולים כאלה או אחרים. אני מנסה לעזור לעצמי בכוחותי הדלים. מה שכן, אני מסרבת לשאת אשמה נוספת על כתפי המצומקות והכושלות מעול הכאבים הנפשיים - הסיבה לעזיבתי את הטיפול היא לא ה"ההתנגדויות" שלי ולא אופיי הנבזה, אלא פשוט חוסר מקצועיותו והאגו השביר מדי של אותו מטפל. גבולית זועמת

לאחר כמה זמן קיבלת את האבחנה?טרם אובחני... הטיפולים לא עזרו לך? ומהי ההגדרה של התקף זעם, אני עדיין לא יודעת...

היום אני בת 29 , כאשר בילדות לא נגמלתי מהרטבת יום ולילה עד גיל 13-14 ומהתלכלכות לא נגמלתי עד גיל 11-12 בערך. היום, עם היכולת הבוגרת שלי לנתח את ההתנהגות שלי כילדה, ברור לי שבעיה זו הייתה כרוכה בקשר שלי עם הורי ובהתנהגות שלהם כלפי: הייתי כבובה בידיהם, ביטלו וקטלו כל הבעת רצון חופשי ונטיות מצידי. הייתי ילדה אצורה, מופנמת ואפטית. באופן כללי לא עשיתי כלום, אבל ממש כלום מבלי שלקחו אותי פיסית וגרמו לי לעשות זאת או עשו בשבילי, כך גם לגבי עשיית צרכים. ההתנהגות הייתה בעיקר אצל אמי. משום מה הורי יחסו את ההתנהגות לבעיה פיזיולוגית ונלקחתי לעשרות רופאים ובדיקות. רוב הבדיקות היו פולשניות וכללו החדרת צינורית לשלפוחית, חוקנים, בדיקת איבר המין כאשר מספר רופאים נוכחים בחדר, החדרת אצבע לפי הטבעת וכד'. בתור ילדה בין גילאי 6 ל 12 ראיתי את הבדיקות כהשפלה נוראית והתנגדתי בכח כך שהורי והרופאים אחזו בי בכח רב בזמן הבדיקות והפשיטו אותי בכח והחזיקו אותי בתנוחות של חוסר אונים המזכירות אונס(הצמידו אותי פעם לדלת של חדר הטיפולים בבית החולים בכח כדי לבצע בדיקה של פי הטבעת) מה שהעצים את תחושת ההשפלה. בגילאים מאוחרים יותר היה לי פחד מאינטימיות ומקיום יחסי מין. בגיל 21 נבדקתי בפעם הראשונה בדיקה גניקולוגית ויחסי מין קיימתי פעם ראשונה בגיל 26 ולקח כשנה וחצי עד שלמדתי להינות מהם ולרצות אותם. כיום אני נשואה באושר ומתקשה להרות. בשל התסכול מכך ומהקשר המעוות שהלך והחריף עם אימי במהלך השנים פניתי לטיפול פסיכולוגי. הזיכרונות מהילדות ומהבדיקות הפכו אינטנסיביים מאוד עכשיו במהלך טיפולי הפוריות הפולשניים וריבוי הבדיקות הגניקולוגיות. היום, זו הפעם הראשונה שביטאתי את הזיכרונות במילים ואני מרגישה מחנק ועלית דופק תוך כדי כתיבה. אובחנתי כסובלת מתסמונת שחלות פוליציסטיות הגורמות להעדר ביוצים ועל כן איני מצליחה להרות. ההשפעה של המצב הנפשי על היווצרות התסמונת והטיפול בה מכרעת. האם אתה חושב שכדאי לי לספר את מה שתיארתי כאן לפסיכולוג? איך צפוי שיתיחס למידע כזה, הרי לא מדובר בהטרדה מינית אולם ההשלכות דומות? יש לי פסיכולוג טוב ויש ביננו חיבור מצויין השאלה איך מספרים דבר כל כך משפיל, והאם אתה חושב שאני מגזימה בתחושת ההשפלה, הרי לא באמת מדובר באונס? אגב, מעל לכל ספק ברור שההתנהגות שלי בילדות של אי שליטה בצרכים הייתה ביטוי של בעיה רגשית. ברגע שהייתי מספיק חזקה, חכמה ובוגרת להתקומם כנגד הורי, בגיל 12-13 ההתנהגות חלפה כבמטה קסמים. זאת פעם ראשונה שהיה לי אומץ לבטא את הזיכרונות במילים ועל כן ריבוי הפרטים. תודה, חסוי.......

שלום יעל, קראתי את הסיפור שלך מס' פעמים, ויכולתי להרגיש - ממש באופן פיזי - את הגוף שלי נדרך ומתכווץ למקרא הדברים שלך. אנו רגילים להתבונן בתופעת האונס רק בפריזמה הצרה של אירוע בעל אופי מיני, הנועד לשרת את צרכיו החולניים של התוקף. אבל אונס הוא לפני הכל חווית הקרבן, המרגיש מותקף, נחדר, מושפל ופצוע. מבחינה זו, עברת אונס, גם אם כוונותיהם של ה'תוקפים' היו טהורות. היכולת לבטא את אותם זכרונות במילים (אני מתרגשת שבחרת בנו לשם כך) נותנת להם קיום ותוקף. אני מאמינה בכל לבי שבדרך זו אפשר להשתחרר מרודנותם המייסרת וההרסנית כל כך, ולמתן את השפעתם. נדמה לי שכמו במקרים דומים אחרים, את לוקחת על עצמך הרבה אשמה ובושה מיותרות. זוהי אחת הסוגיות החשובות בטיפול בנפגעי טראומה. לפיכך, אין לי ספק שהמטפל שלך הוא הכתובת הטבעית והנכונה לשיתוף. אם תתקשי להתגבר על המבוכה, תוכלי להדפיס לו את מה שכתבת לנו, או להשאיר לו את הלינק לכאן. הדרך שעשית עד היום מעוררת התפעלות, ומעידה על כוחות עצומים. נסי לגייס עוד מאמץ, ולפתוח את הדברים בטיפול שלך. שולחת לך חיבוק ועידוד מכאן ליאת

תודה על ההגדרה המקצועית במילים את מה שתיארתי, ל העצה הפרקטית כיצד להתגבר על המבוכה, ובעיקר על החיבוק.............

יעל, אני כנפגעת תקיפה מינית הצטמררתי ורעדתי כשקראתי את הודעתך. המעשים שעשו בך אותם רופאים, הגם אם הם נעשו מתוך כוונה "טובה"- לפתור לך את בעיית ההרטבה, והגם אם הם נעשו "בתום לב" ,זה אונס לכל דבר.גם אם נדמה לך שזה "רק" בחוויה שלך נחשב לאונס. אני מכירה היטב את תחושות הבושה וההשפלה שאת חשה ואיני חושבת שאת מגזימה כלל. חשוב לי לומר לך שאין מקום לתחושות האלה כי את אינך אשמה. בשום אופן אל תאשימי את הילדה הקטנה שהיית אז. היא לא אשמה!!!!! לא אשמה!!!!! לא אשמה!!!!!! תאשימי את מי שאשם באמת וזה הם.הם פגעו בך. וכן אני מאוד ממליצה לך, אם את יכולה ,לדבר על התחושות האלה עם הפסיכולוג שלך. לא יהיה לך קל ולכן חשוב שתספרי בקצב שלך.מה שנוח לך ,ורק מתי שאת מרגישה שנכון לך. אם את מרגישה מספיק בנוח לדבר עם חברה טובה עשי זאת. אל תישארי לבד. כל טוב חן

היי ליאת מה שלומך???הרבה זמן לא הייתי פה....רק רציתי לומר שאני חי והכל בסדר....רק שמצבי החמיר.....אני לא מסוגל להתרכז בכלום אבדתי באמת את שמחת החיים המועטה שנשארה לי....אני יודע שאני חייב לקחת תרופות....אם פעם באמת רציתי למות להתאבד או לא יודע מה החלטתי להאבק ולחיות....אני יודע שיש לי קרב השרדות קשה על החיים.....העדפתי לא לכתוב פה בתקופה האחרונה בגלל הרבה דברים שעברו עליי פשוט לא רציתי להעציב את האנשים שתמכו בי ועקבו אחרי........תודה

MR BLUE היקר, כמה טוב לראות אותך שוב !!! (באמת שהתגעגעתי, ואפילו קצת דאגתי לך...) צר לי לשמוע על ההחמרה במצב הרוח שלך. פעם שמעתי משפט חכם שאומר, שרק כאשר יש חושך מוחלט אנחנו קמים לחפש נר. אז כנראה שבאמת הגיע הזמן. טוב שהחלטת לקום ולהיאבק. מקווה שתקופת הבחינות עברה/עוברת בשלום. האם היית כבר במילואים? אני מחזיקה לך אצבעות בקרב ההישרדות, ובטוחה שתנצח. שלך ליאת

הבעייה היא לא רק נפשית אלא גם פיסית.....בכל מקרה לא מצליח ללמוד ובמילואים הייתי רוח רפאים.......וכרגע רוב הסיכויים שאני אכשל במבחנים שהיו ושיהיו....כי אני לא יודע כלום ולא מצליח ללמוד....

שלום, אודה לכם אם תוכלו לתת לי המלצה לספרים, המלמדים הורים כיצד ללמד את ילדיהם לגבי נושא המיניות, לגילאי 4.

שלום דורית, נושא המיניות הוא נושא רחב, ובדר"כ בגיל ארבע, התוכן הרלוונטי הוא "אני וגופי" או "הריון ולידה במשפחה" או "לידת אח" - יש להתאים ולבחור את הספר עפ"י הסוגיה שעל הפרק, ולהתאימה לסקרנות הטבעית ולנסיבות. מאחר ואיני יודעת מהם הצרכים הספציפיים במקרה שלכם, אני שולחת לך רשימה ביבליוגרפית מומלצת, המחולקת לפי נושאים. אגב, מומלץ מאד גם להורים אחרים, שתהיה בבית רשימה כזאת, גם כמענה למצבי משבר ושינוי, אך גם כחומר קריאה בחיי היומיום. לכן, אני מוסיפה לינק נוסף גם למטרה זו. http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/Hitpatchut/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp תהנו! ליאת

שלום רב, נכנסתי לדברים ששלחת,הופיעו שני ספרים אך זה איננו מה שאני מחפשת. אני מנסה לאתר ספר פסיכולוגיה המלמד הורים כיצד להסביר לילד על נושא ספציפי המיניות שבאדם. תודה שוב

בד"כ כשאני בלחץ יש לי הרגשת בחילה נוראית! עכשיו לדוגמא אני בלחץ, זה לא מדבר מסויים.. יכול להיות שאלה דברים בתת מודע אבל הלחץ הכי גדול שלי כרגע הוא שאני לא אשלוט על עצמי ואקיא את נשמתי (כמו שכבר קרה בעבר), לפעמים אין לי סיבה ללחץ, וזה רק הלחץ מהסימפטום עצמו.. מה לעשות? אני לא מצליחה להירדם ואני מתוסכלת..

על ים סוער, עם גלים ענקיים וזרמים ומדוזות וכרישים... מה זה אומר? בכלל שחולמים על ים..

שלום למתוסכלת, הפחד מאיבוד שליטה הוא מרכיב מרכזי אצל האדם החרדתי, כפי שמקבל ביטוי הן בסימפטום שלך, ואולי גם בחלומות שלך (בהם כוחות טבע מאיימים עליך). כדי להתמודד עם הסימפטומים החרדתיים אפשר לנסות וללמוד טכניקות של הרפייה או דמיון מודרך אצל מטפל קוגניטיבי-התנהגותי או מטפל בביו-פידבק. גם תרופות הן אופציה (המחייבת ביקור אצל פסיכיאטר). במקביל, יש חשיבות רבה ביותר לטיפול שיחתי, בעזרתו תוכלי להתמודד עם הסיבות העמוקות לחרדה, ועם הסוגיות הלא פתורות העומדות מאחוריה. דרך צלחה. ליאת

שלום, אנו גרושים כחודש, לא גרים ביחד 5 חודשים. היא בת שנתיים וחצי, פקחית ועקשנית. בכל פעם שהוא בא לקחת אותה היא "מחפשת" מה לעשות- עוד בקבוק שתייה, ועוד חיבוק לאמא, ועוד בובה ועוד ספר ולבסוף פורצת בבכי גדול והסטרי שבו היא אומרת שהיא לא רוצה ללכת לאביה. גפ כאשר אני מכינה אותה לבואו, מודיעה לה בטרם עת היא אומרת שהיא לא מעוניינת ללכת אליו. חשוב לציין כי שוחחתי עמה על המצב החדש, אביה מגיע לראות אותה בימים קבועים, אך מספר שעות מאוד מצומצם, ובסופי שבוע היא אף אמורה לישון אצלו רק שהיא מגלה התנגדות. ידוע לי כי הוא אב מסור אך עם זאת לרוב הוא לא לוקח אותה לביתו אלה לחבריו או למשפחתו- אולי לכך יש איזשהי משמעות עבורה. גם כאשר הוא מנסה לשכנע אותה בעזרת דברים /חפצים/מקומות שהיא אוהבת היא מסרבת. מה ניתן לעשות? האם להכריח אותה? לוותר לה? תודה

מיכל שלום, יתכן שבתך מגיבה למסרים סמויים שלך ופועלת אותם. (למשל לביקורת שלך לגבי הדרך בה הם מבלים זמן יחדיו). יש חשיבות רבה לאב בחיי בתו. ככל שמסר זה יעבור , כך יהיה קל יותר לבתך וגם לך לקבל את השינוי בחייכם. כך שהמסר הוא: לעשות עבודה פנימית כך שבתך תרצה לראות את אביה מתוך כך שאת מבינה את חשיבותו לה. בהצלחה, גדעון

אני מבינה את חשיבות המפגש עם האב אך מה ניתן לעשות עם הילדה? האם להכריח אותה ללכת? כאשר הוא מגיע אני תמיד מסבירה לה שאביה אוהב אותה ורוצה להיות איתה...

בשנתיים האחרונות איבד עם ישראל למעלה מ-500 נפשות שנרצחו על לא עוול בכפם. האנתרופולוג גוראדא, בספרו "מוות, יגון ואבל", דורש מאיתנו, לקדש את המסורת, את הדת ואת התרבות אליה אנו שייכים, בכל הקשור למנהגי האבלות. - איך מסבירה תופעה זאת הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה?

דורון שלום, צר לי אך אני לא מבין את שאלתך. בברכה, גדעון

אובייסי (1955) סובר שלעיתים האדם המצוי במצב נפשי קשה יכול "להשאיל" סימפטומים ממחלה קשה אחרת, ממנה הוא לא סובל, וכך לייצג את מצבו הקשה. הייתכן? מה ידוע לך על כך?

פאני שלום, איני מכיר את כתביו של אובייסי ולכן איני יכול להתייחס לשאלתך. בברכה, גדעון

שלום אני בן אדם רגיל , אך בבית לפעמים ההתנהגות היא לא סבירה... אני מתעצבן וצורח, לפעמים גם בלי סיבה וכל זה מול ילדיי שאפילו נבהלים כל זה מפחיד אותי... , כי אני בהתקפים האלו לא יודע מה אני עושה ההחלטתי לחשוב על טיפול פסיכולוגי / פסיכיאטרי השאלות שלי : 1. האם טיפול פסילוגי באמת מתאים לתיאור של הבעיה ? 2.אם הבעיה פסיכולוגית , איך מתחילים טיפול ? האם יש טיפול פסיכולוגי בקופ"ח ? תודה מראש דניאל

דניאל שלום, אתה מתאר התקפי כעס בלתי נשלטים, שמפחידים אותך ואת סביבתך . טוב שהחלטת לטפל בהתקפים הללו. טיפול פסיכולוגי הינו התחלה טובה. יתכן שהפסיכולוג בהמשך ישלח אותך ליעוץ פסיכיאטרי כדי להעזר בתרופות. ניתן להתחיל טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים. לכל קופת חולים יש את רשימת הפסיכולוגים שעובדים איתה בהסדר. פשוט תברר דרך הסניף אצלכם: מה הנוהל לתחילת טיפול פסיכולוגי . תרים טלפון ותקבע תור. בהצלחה, גדעון

תודה רבה .

שלום, כיצד אני אמור לדעת שאני אכן נמצא בטיפול המתאים לי ואצל המטפלת המתאימה לי ביותר? וכיצד אני יודע שהטיפול מסייע לי? תודה מראש, דני

דני שלום, הטיפול המתאים לך הוא פונקציה של סוג הבעיה, סוג הטיפול, מיהו המטפל ומיהו המטופל, איכות הקשר הטיפולי, יעדי הטיפול, מידת ידיעותיך ולכן גם ציפיותיך מטיפול פסיכולוגי, אופנות בחירת המטפל ועוד משתנים לא ממש מדוייקים כמו התחושה שלך לגבי השאלה, עד כמה אתה נעזר. אין דין שאלה כזו שנשאלת לאחר שבוע בטיפול כדין שאלה כזו שנשאלת לאחר שנתיים בטיפול. כך או כך, אילו שאלות שהייתי ממליץ לך לדון עליהם עם המטפלת שלך ובטיפול שלך. בברכה, גדעון

שלום רב, ברצוני לקבל הגדרה מורחבת של המושג יכולת הכלה בתודה טלי

טלי שלום, "להכיל" או "הכלה" הם מושגים המתארים את היכולת של יחידה כלשהי לשמור בתוכה חלקים מעוררי חרדה, כאב ובושה. במקור מדובר על יחסי אם - תינוק .התינוק אינו מסוגל להכיל חלקים שלו מעוררי חרדה ולכן הוא משליך אותם על יחידה אחרת – האם. האם משאירה את החלק הזה בתוך עצמה, על אף החרדה שהוא מעורר, מעכלת אותו ומכילה אותו. למרות שבמקור מדובר על יחסי אם - תינוק, הרי המושג הורחב גם ליחסי מטפל - מטופל ואף ליחסים בין קבוצות, ארגונים ואף מדינות. כדאי לזכור שמיכל טוב אינו רק "סופג חרדות" הוא גם מאפשר לאנשים וליחידות אותן הוא מכיל להכיר בפוטנציאל האישי שלהם. בברכה, גדעון

שלום אני בחור משכיל בן 30 , בחצי שנה האחרונה עולות במוחי מחשבות סרק ומחשבות היפוטטיות על כל מיני נושאים ואני לא מצליח להתנתק מהן כמו כן גם אם יש משהו שמפריעה לי הוא " יושב " לי בראש למשך מספר ימים הדבר הגיעה לידי כך שזה גורם לי לכאבים מטרידים בפנים גם כשאי לא חושב - כאילן מאיין תזכורת כזו תודה מראש אלון

אלון שלום, התופעה הזו של מחשבות סרק, מחשבות היפוטתיות , מחשבות תזכורת הינה נורמטיבית ומתרחשת באופן רגיל אצל כל אחד. השאלה היא שאלה של כמות, תדירות,נפח המחשבות ועד כמה הן מפריעות. יתכן שאתה מצוי בתקופה לחוצה שמתבטאית בעליה בנפח המחשבות המטרידות הללו. הייתי ממליץ לך להיפגש עם פסיכולג שיוכל לאבחן באופן מסודר במה דברים אמורים וליעץ לך איך להתמודד עם התופעה. בברכה, גדעון

יש לי ילד, בן 7. הוא לומד היטב, מקבל תעודות מצוינות ומתנהג למופת בכל מקום בו הוא נמצא. בסך הכל הוא ילד שמח וטוב לבב. אני חושבת שיש לו בעיה של רגשנות יתר. הוא בוכה מהר, מדברים שונים. הנה מספר דוגמאות לדברים הגורמים לו לבכות: כאשר אינו מבין מה עליו לעשות בכתה, כאשר אינו מצליח לעשות דבר מה בכתה, כאשר מישהו צוחק על משהו שעשה או אמר. כשהוא בוכה הוא מסתגר ולא מספר מדוע הוא בוכה לסובבים אותו. (אם אחד מאתנו, ההורים שלו, נמצא בסביבה, הוא מספר.) מעבר לזה, איני יודעת אם זה קשור, הוא מפחד מחושך כבר כשנתיים. האם עליי לפנות איתו לייעוץ פסיכולוגי? האם זו תקופה שתעבור? אני חוששת שמא הוא לא ילמד לעמוד על שלו, מחוץ לבית. (בבית הוא עומד על שלו כאשר הוא מוצא בכך צורך) במשפחה של אביו מעידים שהוא היה ילד מאוד רגיש כאשר היה בגילו. אנא ענו לי בהקדם כדי שאדע אם עליי לפעול בעניין או לא.

ליסה שלום, את מתארת ילד רגיש ופגיע, אולי באופן דומה לאביו כשהיה בגילו. הייתי ממליץ לכם לפנות ליעוץ ולהדרכת הורים אשר יסייעו לכם להדריך, לכוון ולהתמודד עם בנכם כאשר מתקשה ונפגע. כמו כן הפסיכולוג יוכל לסייע לכם לעזור לו להתמודד עם פחדיו מחושך. בברכה, גדעון

גדעון שלום, תודה על תגובתך המהירה. יש לי עוד שאלה, באותו נושא. כאשר בני בוכה, במקום להגיב למה שמפריע לו, או לבקש עזרה, הוא בדרך כלל לא נמצא לידי או ליד אביו. כאשר הוא לידנו הבכי כמעט ולא קורה, אם כן, הוא פונה אלינו לעזרה. אין באפשרותי לעזור לו בכל פעם משום שאיני שם פיזית. האם כוונתך היתה לקבל הדרכה על מנת לתת לו כלים להתמודד, בלי בכי, כאשר אנו לא נמצאים? מעבר לזה, איפה מוצאים כזה יעוץ, או הדרכה? תודה מראש, ליסה

ערב טוב אורנה, מה ההבדל בין הזדהות השלכתית לבין העברה נגדית? (כן כן אני עוד בהזדהות ההשלכתית) ודבר שני, אני אשמח לשמוע את דעתך על הדברים שכתבתי אי שם למטה בעמוד בכותרת -הילדה בתוכי שהמשיכו למחרת בשירשור שפתחה עננית. המשך ערב מקסים

דנה יקרה, קראתי את השאלה שלך וחייכתי, כי אני יודעת איך זה לרצות להבין משהו לגמרי ולעומק, והמושג התיאורטי רק חומק ומתרחק עוד ועוד... אולי זה כבר לא כל-כך חשוב מה אמרו תיאורטיקנים שונים על הזדהות השלכתית והעברה נגדית, משום שהמושגים האלה כבר מזמן מעסיקים אותך באופן מאוד אישי וייחודי. אולי הגיע הזמן שלך לגלות מהו ב-ש-ב-י-ל-ך ההבדל בין הזדהות השלכתית והעברה נגדית. אני יודעת שאני משאירה אותך עם "חצי תאוותך בידך", אבל אני באמת חושבת שזו שאלה להתבוננות אישית (ואת בטח יודעת שלא חייבים לבד...). את השרשורים אודות "הילדה בתוכי" ו"הילדה שאיתי" קראתי באהבה ובחמימות, והם הזכירו לי הרבה דברים (גם על שלבים מוקדמים יותר בחיים שלי, וגם בעבודה כמטפלת). אני חושבת שהילדה הפנימית שלך ושל עננית דומות למדי, למרות שנדמה שהן מחפשות דברים אחרים (אחת שואפת להתגלות ואחת שואפת להיעלם). אלה הרי כאבי תופת לחיות עם ילדה פנימית בלתי ניראית, ילדה שלא רואים אותה במדוייק ובאורח מיטיב ומגדל... היה נעים לקרוא את המחשבות על האפשרות (החובה?) לגדל עכשיו את הילדה הזו, למצוא אותה ולטפל בה ברוך וברגישות. בהקשר הזה, אני מאוד מזדהה עם התיאור של נורית את המשחק הפנימי בין ילדה ואם. חלומות פז לכל הילדות האבודות והאהובות, אורנה

אורנה יקרה מאוד, השאלה שלי העלתה חיוך על פנייך והתשובה שלך לדברים גרמה לשפתיים שלי להתמתח לצדדים גם :) אני מניחה שבחלק הראשון כל כך קלעת שלא נשאר לי אלה להפסיק את הניסיון להבין את התאוריה שגם כך לא מספקת כ"כ כרגע (ואולי גם באמת לא כל כך חשובה). תודה על המילים שלך-כנראה הייתי צריכה לשמוע שחור על גבי לבן את מה שכבר ידעתי אבל אולי חיפשתי לכך "תוקף". בנוגע לילדה שבי-גם פה הצלחת לדבר אל הלב שלי אז תודה רבה :) יש דברים שפשוט צריך לשמוע ... שיהיה לך סופ"ש נהדר ולילה טוב

האם יש מצב שבן אדם שמרגיש דפוק מהשורש יפסיק להרגיש ככה? האם יש הסבר לתופעה שגם שבן אדם מצליח ומקבל מחמאות מפה עד להודעה חדשה ( לדוג בעבודה) הוא מרגיש כישלון, הוא מרגיש "שההצלחה" הגיעה בפוקס. האם יש הסבר למצב שאדם נמצא במקום שבו כולם שמחים ומחייכים ( למשל הצגות, פסטיבלים, וכו..) והוא מרגיש עצבות ענקית? מקווה שאני מספיק ברורה עננית

ודאי שיש מצב שאדם מרגיש דפוק מהיסוד! ובאמת ובתמים כמי שהייתה שם אני יכולה לאמר לך שזה אפשרי שההרגשה הזאת תעבור באמת! אותו דבר לגבי האדם שמקבל מחמאות בעבודה ומרגיש שהצליח בעצם "לעבוד" על כולם, יש לי חדשות בשבילך, שום דבר הוא לא מיקרי, בכל אדם יש חלקים חזקים יותר ופחות אך כשמרגישים רע זה מטשטש את היכולת לראות כל דבר אפילו החיובי ביותר, והוא לא מיקרי, זה חלק לגיטימי לכל דבר! בקשר לסביבות שנראות "שמחות" הייתי גם שם וקינאתי אימים בכל המחייכים, גם זה עובר כשאת רואה שאין אף אחד מושלם, אני יודעת שאני נשמעת כמו איזה אופטימית אולי לא מבינה, אבל הייתי בכל המקומות האלה שתארת, אני יאמר לך מה שהמטפלת שלי הייתה אומרת לי בכל פעם שהייתי מעלה בדיוק את הנקודות האלה: "הלואי שהיה לי מטה קסמים שתראי את הדברים כמו שאני רואה אותם, כמו שהם באמת," גם כשהיא הייתה אומרת את זה לא ממש האמנתי לה או הבנתי אותה אבל אחרי הרבה זמן הצלחתי לאמץ דרך אחרת לראיית דברים, אין נוסחת פלא וכל אחד עם הרצון שלו ויכולתו לשינוי, אבל אני רוצה רק לאמר לסיכום, כ ן!!!! בהחלט הדברים יכולים להיות אחרים!!! וזה שווה את המאמץ לראות את הכל אחרת!!!! מבטיחה

עננית יקרה, המצבים הרגשיים שתיארת מוכרים לי ומובנים לי. אפשר להרגיש כאובה ובודדה בתוך "פסטיבל" שמתנהל בחוץ. אפשר לקיים במשך שנים ארוכות פער עצום בין החווייה הפנימית שלנו ובין החלקים שאנחנו נותנים להם ביטוי חיצוני. ואפשר גם, בתהליך גדילה איטי ומתמשך, לחבר חוויות עצמי שונות (כולל ילדה אחת נוגעת ללב...) לכלל תחושה יותר שלמה ויציבה. אני באמת מאמינה בכך. לילה טוב, אורנה

האם מישהו מכיר ספר על טיפול קוגניטיבי והתנהגותי- לטיפול עצמי? תודה, עופר

ספר תנ"ך?

שלום עופר, יש לא מעט ספרים על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אשר מתייחסים לנושא העבודה העצמית. עם זאת, כדאי להיות יותר ספציפי בתיאור הבעיה המעסיקה אותך, מאחר וספרים אלה עוסקים במגוון די גדול של בעיות (דיכאון, חרדה לסוגיה וכד'). בכל מקרה, אני מציעה לך להציץ בכל חנות ספרים רצינית במדף ספרי הפסיכולוגיה. אני בטוחה שתמצא שם מספר ספרי עזרה עצמית מעניינים. בהצלחה, אורנה

אסור לי בכלל להיות פה עי המחשב בשעות כאלה. זה כמו בריחה לדכאון ואני צריכה להלחם בזה. אסור שזה יחזור. 150Mg סיבות. אבל נתקע לי בראש המשפט "איזו עליבות היתה בטיפול שלי" ואני יודעת שכאן עכשיו זה מנותק מהקשרו. בעבר ותחת כינויים אחרים פרטתי יותר. זה רק צריך להאמר. התעוררתי לגמרי בגלל המשפט הזה ואז במייל מצאתי משהו שכתבה לי אחותי: 'בהכירך את הבית שבו גדלתי, את יודעת כמה קשה לי לבקש ולקבל'. וזה הוסיף לי בראש את ההרגשה של איזו עליבות היתה בילדות שלי. בבית שלי. זין על הכל.

זין על הכל

. יקרה, מה שכתבת מסקרן אותי מאוד. האם תוכלי להסביר יותר, אודות העליבות בטיפול ובילדות? לילה טוב, אורנה

זה לא ממש פשוט עבורי לספק את סקרנותך. ישבתי שנה וחצי בטיפול שלא עזר לי. מטפלת שבסופו של דבר לא הביאה כלום. מול הקושי להפתח, ומול הקושי להביע רגשות, או לגרד טיפה מתחת היא לא עשתה כלום. נפלה לבורות (ממש גומות - כי אין בי כזה תחכום) שכריתי לה. נתנה לי לסיים את הטיפול באקורד צורם, שלצערי דוקא ככל שעובר הזמן מאז, מחדד את הטעם הרע. זכרונות שמתיישבים לי מהסיטואציה (כולה - כל השנה וחצי) מעלים לי דמעות. ומשפחה? מה יש להוסיף. לגדול באוירה של אם תבקש אתה לא יודע מה תקבל ואם בכלל (וזה כולל הכל רגשית וחומרית). יש עלוב מזה? ואני כבר לא ילדה וכמה שאני משתדלת אני יודעת שחלקים מזה עוברים ממני לילדי שלי.

מדוע נכנסת לקרוא אם אתה לא ליאת? אני מבקשת שההודעה תישאר לליאת בלבד. וגם אם היא איננה, הודעה שמורה לך לשבוע הבא. גם אם היא תעלם בדפים לאחור. אני אסתכל ואקרא... ליאת, אני רוצה לספר לך משהו. חשבתי שהפסיכולוגית(חזרתי אליה..) מאסה בי, לא יודעת..היתה לי תחושה כזאת אבל חשבתי שמצאתי איזו פסיכולוגית לטעמי (אמנם נוירוטית, כמו כולנו) אבל דווקא חשבתי שישנה כימיה טובה.האמת היא שאני גם משגעת אותה עם הדרישות שלי.. אבל היא נותנת לי הרגשה שהיא עושה לי טובה שהיא מקבלת אותי לפאקינג קליניקה שלה....אחרי שלא הייתי אצלה משהו כמו שבועיים או יותר ואמרתי לה את זה...והיא שללה את זה אם כי לא בצורה גורפת... משפיל נכון? ממש כשם שאת לא תגידי כאן לעולם שמאסת בי. נכון? ועוד משהו אחרון.כ"כ נפגעתי ממישהי בעקבות הכרות מסוימת שנוצרה בינינו, הצליחה איכשהו לפגוע בי... למרות שאני יודעת שהיא לא עשתה שום דבר רע ואין לי סיבה להיפגע..(איני יודעת אם על זה אפשר לדבר בטיפול כי זה ישמע הזוי...) טוב קשה לי להמשיךלכתוב עם דמעות בעיניים הפורוםהזה עושה לי רע או שמא הרגישות המחורבנת שלי ואיזה עיתון את קוראת? הארץ ידיעות או מעריב

שלום אין כינוי, ראשית שמחתי לשמוע שחזרת לתחום הנוירוטי, ו-ויתרת על הפרעת האישיות :-)) אשר לרעיונות המיאוס וההשפלה, אני חייבת לציין שלא ממש ברור לי איזו תשובה מצד הפסיכולוגית תספק אותך (וגם ממני). כשאומרים לך שלא נמאסת, את מרגישה נעלבת ומושפלת, וכאילו מבקשת לשמוע זאת בכוח. אני שמחה לקרוא בין השורות שהמטפלת שלך לא משתפת פעולה עם זה. גם אני משתדלת לנהוג כך. הפגיעה שנפגעת מאותה מישהי שהכרת, נראית כמו פגיעה מ'תוצרת בית' שכן את עצמך אומרת שהיא לא עשתה לך שום דבר רע ואין סיבה להיפגע. זה קורה בדר"כ כאשר הציפיות שלנו לא מקבלות מענה, וזה פוגע, אני יודעת. נדמה לי שזאת דווקא כן סוגיה טיפולית חשובה ולא הזויה בכלל. צר לי שעצוב לך. זה באמת מעציב גם אותי, גם אם נדמה לך שאני אומרת זאת כדי לצאת ידי חובה. לילה טוב, ליאת (שתשוב לענות ביום שני הבא).

וואלה איזו תוקפנות! אולי גם לא נכנס בכלל לפורום ונשמור אותו לך? הלו! כאן העולם הוירטואלי! לכולנו כניסה! וזכות תגובה.

הנה הגבת ו....? מה יצא לך מזה? - סתם בליל שטויות ( גם לי אבל מילא ) הקיצר - לא חובה לכתוב תגובה...

לליאת, חבר שלי החליט לזרוק אותי כי *הוא* החליט שיש לי מישהו מהצד, והוא בטוח שזה ידיד טוב שלי,שהוא מכיר, ולמרות שהסברתי לו המון פעמים שאין ביני ובין הידיד כלום ולא יהיה ביננו כלום, עדיין הוא מתעקש על שלו, ולא מבין אותי, ולא מאמין לי. ואני הבן אדם הכי כנה בעולם. וזה פוגע בי כשלא מאמינים בי, במיוחד בן הזוג שלי. אני סתם בוכה והוא לא ששוה אפילו דמעה וחצי דמעה. אני כרגע עדיין לא ממש מעכלת שזה נגמר ביננו סופית. ועכשיו לא כואב לי , אני מרגישה הקלה, כאילו שהוא חסך ממני לעשות את הצעד הזה.ווההרגשה שזרקו אותי היא עוד יותר נוראית, זה לא קרה לי בחיים. ממילא האהבה שלי אליו מתה. אבל בכל זאת התרגלתי אליו, בגלל זה נשארתי איתו. אני חוששת שיתחיל לכאוב לי הלב או יותר מאוחר או מחר.... אני לא יודעת איך אני אעמוד בזה..... וכשישאלו אותי שאלות, למה נפרדנו, אני אצטרך להגיד שהוא זרק אותי כמו כלב? אני לא מסוגלת. אני לא יודעת מה לעשות. חן

ליאת, רציתי לומר שהחבר הסורר עכשיו שב והצטער . (זה היה מהר...) מקווה שהכל יסתדר..... לא בטוח..... חן

עכשיו את יכולה לזרוק אותו :-)

אודה לך אם תוכלי להתייחס לפנייתי מאמש

ישלי הרגשה שלא תשיבי... האם אני טועה?

לאין כינוי, אני יודעת שזה לא יעזור אם אני אגיד לך שלא נמאסת על אף אחד וזאת רק ההרגשה שלך. חן

היי אין כינוי, ליאת לפעמים שותקת, כמו כולנו. זה לא אומר שהיא מזניחה אותך או לא "אוהבת" אותך. תראי מה היא כתבה בשרשור שלמטה על שתיקה: "הידעת שיש דברים בתוכנו היכולים להגיח אל העולם רק כשיש שקט???" אולי משהו מתוכה יגיח אליך עוד מעט? סבלנות! הדר

לאין כינוי, לא דילגתי במכוון על שאלתך. למעשה רק עכשיו הבנתי למה את מתכוונת. אחזור לענות לך שם (מקווה שאת אכן מתכוונת לשאלה ההיא). תכף נראה ליאת

מעשה במטופל שמרבה לשתוק, אך המטפל לא כל כך אוהב את השתיקות שלו וגם המטופל עצמו לא.דהיינו, המטפל אקטיבי ומשתדל לדבר והוא אף אמר זאת למטופל שלו שהוא מדבר מכיוון שהמטופל שותק.

הלוואי עלי אני שונאת שתיקות ולפעמים אני מרגישה שהפסיכולוגית שלי יוצרת אותם ואני לא מרגישה נוח אז..

אני חושבת שהבעיה היא באותם מטפלים שאינם מסוגלים(?) להבין שהטיפול בדיבור אינו מתאים לכולם. לדעתי הם גורמים נזק. אני - בשל אותה בעיה - מחפשת ומתלבטת בקשר לטיפול באומנויות שעשוי לעזור למי שקשה לו עם המילים.

שלום לשותק, האם יש שאלה ספציפית שהיית רוצה לשאול? האם אתה מרגיש שהאקטיביות של המטפל חוסמת אותך? האם היה לך קל יותר אם המטפל היה שואל אותך שאלות מכוונות? האם חשבת על כך שגם באמצעות שתיקה אפשר להעביר מסרים (כעס, עצב, דיכאון, התנגדות)? האם אתה סבור שטיפול בהבעה (אמנות, מוסיקה, דרמה, תנועה) היה עוזר לך יותר? (תודה על הרעיון!) הידעת שיש דברים בתוכנו היכולים להגיח אל העולם רק כשיש שקט??? לילה טוב ליאת

קראתי את העץ שלך דנה והלכתי לישון איתו. ואני חושבת לעצמי כל הזמן איך הורגים את הילדה שבי, איך מעלימים אותה, איך לא משאירים ממנה זכר. חשבתי על הרצון העז והבלתי נשלט שלה לקשר לאהבה למנוחה ולשלווה, חשבתי על ההתנהגות האינפנטילית, על המחשבות שלא תואמות את הגיל, על האימפולסיביות על המאבק שלה להשאר ילדה. אני שונאת את הילדה שבי. את הילדה שמשתלטת על המחשבות על הרצונות על החלומות. שונאת שלא התבגרתי. שונאת אותה על הצורך להזדקק, שונאת אותה על התלות שלה במטפלת, שונאת את ההתנהגות שלה. פשוט שונאת.

עננית יקרה, אחרי שהגבתי להודעה של דנה (עוד לא היה עץ מכובד...) הלכתי לישון. וההודעה הדהדה לי ולא הצלחתי להרדם. בכיתי כל הלילה. בכיתי על הילדה שלא הייתי. התאבלתי עליה קצת. זה החזיר אותי לכעסים ישנים. לתקופה שהיא העיזה להציץ החוצה וקיבלה מכה. מאז היא קבורה עמוק עמוק בפנים. אני לא שואפת להעלות אותה חזרה. אני משלימה עם העובדה שילדה אני כבר לא אהיה... אני לומדת עכשיו בטיפול לרצות (ר' בשוא. חייבת להשלים את השיעור של הניקוד...) אם היא הייתה יציבה בתוכי היא בטח הייתה יודעת... אז בבקשה ממך, אל תהרגי אותה. תני לה מקום. לא כל יום כל היום. אבל תקשיבי לה. היא יודעת מה היא רוצה. אני לא... וגם אם תהרגי אותה עננית הבוגרת עדיין תרצה קשר, אהבה, מנוחה ושלווה. אז בשביל מה? ולהזדקק זה גם כוח. תלות זה גם כוח. להראות חולשה זה גם כוח. צריך הרבה כוח בשביל להיות שם. כתבתי בעיקר על עצמי. מקווה שלא נדחפתי יותר מידי. ערב טוב. נורית

היי עננית, תני לי לספר לך על הילדה עליה כתבתי. קודם כל באמת אני לא יודעת איך היא נראית ומי היא. העץ שלי קיבל קצת משמעות אחרת מזו שאליה התכוונתי, ובכל זאת בעקבות הדברים שלך הצלחתי לעשות חיבור. היום אני אדם מאוד רציונלי, מרגישה דרך הראש בלבד ולכן ניתן להגיד שאני לא באמת מרגישה. בטיפול נסינו להבין מתי פעם אחרונה הרגשתי ומתי קרה שנעלתי חלקים בי שכואבים, אוהבים, משתוקקים לאהבה והגענו למסקנה שמתי שהוא, אי שם בילדות. ולכן אני רוצה למצוא את הילדה שהייתי, או את הילדה שבי. כשאת אומרת את הדברים הללו, יש בי מעט קינאה על כך שיש בך רצון עז לקשר, אהבה, מנוחה שלווה... לי יש רצון עז לכל אלה שמגיע מהראש ולא המהקום הנכון. זה בגלל שפעם חוויתי (כנראה) חוויות כל כך קשות הנוגעות לדברים אלו, עד כדי כך שעל מנת לשרוד הייתי צריכה להינעל ולגזור על עצמי חיים דיי איומים. ברור שכשהרצון נמצא בצד הקיצוני השני זה גם לא טוב ובכל זאת... להיות יכולה לאהוב ולקבל אהבה זה דבר שלא מעריכים מספיק, כשאין את זה זה נורא. נראה לי שלי ולך יש אותו שיעור בדיוק (למרות שבה משני כיוונים הפוכים לחלוטין) וזה למצוא את קו האמצע. אל תנסי להרוג אותה, תנסי להבין ולהיות אמפטית אליה, כי בלעדיה-וזאת מעדות ראשונה, קשה מאוד. אורנה יקרה, אשמח לשמוע גם תגובה שלך לדברים שכתבתי בעץ, נשארתי לא מסופקת. תודה מראש

דנה, אורנה תשיב כאן מחר וביום שישי. נסי להסב מחר את תשומת לבה לעץ שלך. אני בטוחה שהיא תשמח להגיב. בינתיים ערב טוב ליאת

הבעייה מתחילה ונגמרת ב-ע-ו-צ-מ-ו-ת של התחושות. אני מבינה ויודעת ( בראש) שלא ככה אמור הלב להתנהג. לילה טוב עננית

שלום לפעמים אני מוצא את עצמי שאין לי חשק לשמוע סיפורים וחוויות של אחרים אפילו של חברים קרובים או משפחה. אני חושב שאני אדם מאד חברותי אך עם זאת לא תמיד ולאחרונה יותר אין לי את הרצון והחשק להקשיב להם. ממה זה נובע לדעתכם?תודה

שלום אורי, נתינה מכל סוג שהוא מתאפשרת לנו ממצב של עודף. כשאנחנו משופעים במשאבים קל לנו יותר להעניק לאחרים. כאשר אנחנו דלים במשאבים, אנחנו מחוייבים לסוג של חסכון. ככל הנראה, בזמן האחרון משאבי הזמן והסבלנות שלך מתדלדלים (זה יכול לקרות בשל נסיבות חיצוניות כלשהן, או בשל נסיבות תוך-נפשיות), ולפיכך אין לך רזרוו?ת להשקעה באחרים. תוכל לעשות עם עצמך בדיקה קצרה, ולראות מה באמת גוזל ממך כרגע משאבי קשב, ולטפל בזה. לכשירווח, תוכל לשוב ולהקשיב לאחרים. בברכה ליאת

שלום, אנו נשואים 10 שנים בשנות ה- 40 ,אחרי בגידת בעלי בי עברנו טיפול זוגי מקצועי מוצלח. עכשיו אחרי שנה אני עדין מרגישה ממורמרת, חסרת ביטחון לידו ברבים (דבר שלא קורה לי שאני לא לידו, אני טיפוס מאוד חזק ובעלת ביטחון עצמי), אני מרגישה ששמחת החיים שלי נפגעה, השלמות - הבועה נפרצה ולא מצליחה לחזור לעצמי. איך מחזירים את הביטחון העצמי שלי (ויש לי את כל הסיבות הטובות:נראית טוב,3 ילדים מדהימים, עבודה טובה ומצליחה). היתה אידיליה ! לא בא לי לחזור לטיפול הזוגי, אני מרגישה שמשהוא אצלי צריך להשתנות, לקבל את האחר (לא מושלם), היכולת לסלוח! תודה על תגובתכם/הארותיכם.

שלום לך א.ר בגידה היא אחת הטראומות הקשות בחייו של זוג. היא מערערת את המבנה היסודי של האמון והביטחון, ומאתגרת מאד את תחושת השותפות והאינטימיות שהייתה לפניה. את מתארת תהליך טיפולי מוצלח, בו הצלחתם לעבד את האירוע ולהציל את נישואיכם. עם זאת, נראה שנותרו בך משקעים וכעסים שעדיין לא התפוגגו. את צודקת. הנכונות לסלוח ולהמשיך להשקיע בקשר הזוגי היא תנאי חשוב להצלחה, וכל עוד את ממשיכה לחוש ממורמרת וחסרת ביטחון, את למעשה מנציחה את תחושת הקורבנות אצלך ואת תחושות האשמה אצלו. יתכן שזה הזמן לפנות לטיפול פרטני משל עצמך, בו תוכלי לבסס מחדש את תחושת הערך העצמי והביטחון בכוחותיך ובנשיותך. שולחת לך לינק למאמר מעניין בנושא שכתבה עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית http://www.hebpsy.net/community.asp?id=55&article=467 בהצלחה ליאת

שלום למומחים! מהי תופעת דיסוציאציה? האם שתיקות בטיפול מכונות כך? תודה מראש

מהמעט שאני יודעת מקווה שאני לא מקשקשת שתיקות בטיפול הם לא דיסוציאציה. דיסוצאציה זה ניתוק, פירוש המילה דיסוציאציה - הפרדה. יש רמות שונות של יכולת דיסוציאטיבית... גם נסיעה ברכב כשאתה לא זוכר בדיוק איפה היית והזמן שעובר זו דוגמה לדיסוציאציה. הרבה פעמים במצבים של טראומה יש מצב של ניתוק מפני שהאדם לא מסוגל לשאת את האירוע וזה פועל כמנגנון הגנה. יש אנשים דיסוציאטיבים יותר ופחות גם ללא טראומה. יש רצף של הפרעות דיסוציאטיביות. (אמנזיה, פוגה, הפרעת אישיות מרובה) ניתוק אנחנו יכולים לבצע גם בצורה רצונית למשל בטיפול רפוא כואב אפשר להתנתק ממנו ולא לחוש בכאב.. אולי אתה מקשר בין שתיקות בטיפול לדיסוציאציה מפני שאולי(השערה שלי) בזמן השתיקות אתה מתחבר לחלקים שהופרדו ויש ניסיון להגיע אליהם בסביבה בטוחה.. ואז זו תחושה לעיתים קצת לא ניסבלת.

שלום רמי, דיסוציאציה היא מצב של נתק בתודעה בזיכרון במחשבה או בזהות. במצב הדיסוציאטיבי, האדם לא מחובר, למעשה, למציאות במובן המקובל והנורמלי, כאשר בתום התהליך הוא עשוי לחוש מעין 'חור' בזיכרון המודע שלו. מצבים דיסוציאטיביים יכולים לנוע בין דרגות חומרה שונות, החל מנתקים קלים בתודעה או בזיכרון, כמו שקורה לנו לעיתים כשאנחנו נוסעים ממקום למקום ולא זוכרים כלום מן הדרך, ועד לאיבוד קשר זמני עם המציאות, כפי שקורה לאחר מקרים של התעללות או טראומה, כדרך להתגונן מפני החוויה הקשה. שתיקות בטיפול בדר"כ אינן דיסוציאטיביות, לפחות כל עוד המטופל אינו מאבד קשר עם המציאות או עם תחושת החוויה המודעת. בברכה ליאת

ליאת האם זה נכון שמטופל בורדרליין מצליח להמאיס את הפסיכולוג שלו? תודה

שלום אין כינוי, מטופל גבולי בהחלט יכול לאתגר את הפסיכולוג, בהיותו נוטה לנוע בקיצוניות מהערצה גדולה לביטול-ערך. בנוסף, ייתכנו התפרצויות רגשיות עוצמתיות כלפי המטפל או התנהגויות של פגיעה עצמית, היכולות להעסיק את המטפל יותר מהרגיל, להדאיגו, או לגרום לו להטיל ספק בכישוריו המקצועיים. מטפלים מכירים בדר"כ את המנגנונים המפעילים את הגבולי, והם עומדים הכן כדי לקדם דרמות אפשריות או להתמודד עמן בהצלחה בזמן אמת מבלי להיפגע. תחושת מיאוס היא עניין קיצוני ורע, וכשהיא מופיעה (ללא קשר לסוג האבחנה) המטפל מחוייב להקשיב לה, לברר אותה בהדרכה שלו, להיפטר ממנה מהר, או להציע למטופל פסיכולוג אחר. ערב טוב ליאת

תוך כמה פגישות פסיכולוג מיומן אמור לאבחן זאת?

ליאת שלום רב אני כמעט בטוחה שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית. יש לי תנודות חריפות במצב הרוח אני יכולה פתאום לכעוס נורא כשאני מרגישה שלא עומדים בציפיותיי ולהגיב באופן קיצוני עד כדי ברוגז וכעס או לאהוב בצורה קיצונית יותר מידי . אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול כי אין לי אמצעים ובטח במוסדות ציבוריים מתנהל איזשהו רישום בעקבות פניה לטיפול נפשי. האם יכול להיות שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית? האם ניתן לטפל בפהרעה כזאת ע"י שיחות בלבד או שהפרעה כזו מחייבת טיפול תרופתי? האם ניתן לחיות בשלום עם הפרעת אישיות גבולית ? בתודה גבולית

יכול להיות שזה מה שיש לך... אבל לא כדאי לאבחן את עצמך

זו הפרעה אחת מיני רבות...עברת כבר על כל רשימת ההפרעות?!:) ולא חשובה האבחנה אלאהדרך לטפל בה (פעם מישהי חכמה אמרה לי)

ליאאאאאאאת קשה לי לנשום!!! יש לי מבחן עוד שעתיים... ואני אחרי לילה של תופעות לוואי (כואבות) מהכדורים... כמעט ולא ישנתי... אוף!!! ליאת, מתי החיים האלה יגמרו כבר? אני עייפה מהם כבר...

רעות אנסה לעזור את יודעת, אתמול חלף אסטרואיד ענק ליד כדור הארץ, אך הוא פיספס המדענים מעריכים שאולי ב2035 הוא יתקרב שוב ויתרסק... תאלצי לחכות בסבלנות ו...תנשמי לאט.בהצלחה במבחן. ותזכרי לכל מועד א' יש מועד ב' :)

זהו, נגמר... מה, אני צריכה לחכות עכשיו עד 2035?! זה המון זמן... אפשר למצוא פתרון יותר קרוב :-) ליאת, את לא צריכה לענות... תודה בכל אופן... רעות

איך זה קורה כשאני מגיע לחדר הטיפול אז לפתע פתאום אין לי מה לומר?!? ואני לא מצליח לדבר על הדברים עליהם אני מתכנן אף מראש.

שלום דני, הרבה מאד מטופלים מדווחים על תופעה דומה, של הידברות ענפה עם הפסיכולוג שלהם דווקא בין הפגישות, במחשבה או בדמיון, כאשר בחדר עצמו - שתיקה. יכולות להיות לכך סיבות שונות, אבל הסיבה שהכי קל לי להעלות בדעתי כרגע, זה הקושי (המועבר מנסיבות אחרות וממגע עם דמויות אחרות) לקיים תקשורת ישירה, פנים אל פנים, בין השאר בשל החשש להיפגע. אם כילד היה לך קשה מאד לעמוד פנים אל פנים מול אביך, לתת בו אמון ולבטוח שתגובותיו לא ייפגעו בך, משהו מן הקושי הזה ישתחזר גם בחדר הטיפול. יש להניח שבהדרגה תלמד לבטוח במטפל שלך, ולהיווכח שהדיבור הישיר - לא רק שאינו מסוכן יותר - אלא מקדם ומצמיח, ומאפשר הקלה ושחרור. סבלנות... ערב טוב ליאת

הי ליאת.. אני רוצה לשאול אותך שאלה: אני מזהה אצלי את הרצון היום להיות מטופלת, שיטפלו בי כמו ילדה קטנה, תשומת לב, אהבה ודוקא מדמויות של נשים, אני גם מזהה את הפחד והרצון לברוח כל פעם שצורך כזה עולה מול נשים מסויימות, למשל בעבודה, מה שמאד מעיק וחוסם אותי, אני תופסת מרחק ומרגישה מאד רע עם עצמי ועם היחס שלי כלפי הסביבה. שלא תביני אותי לא נכון, אני מאד נעימה ונחמדה מטבעי, אבל יש גבולות מסויימים שכשאני מגיעה אליהם, קשה לי לעבור אותם בקשרים בכלל ועכשיו הודות לטיפול זה מקבל יותר מקום ואני בודקת כל מפגש כזה לגופו ומותשתתתת אני רוצה לשאול- האם הצורך הזה יכול להתמלא? האם המודעות בעצם גורמת למה בדיוק? להבנה, לויתור על הפנטזיה. מה זה נותן לי ואיך אני יכולה לשחרר את עצמי מצורך זה היות ואני לא יכולה להמשיך לחיות כך. לפני הטיפול חייתי בבדידות האופיינית לי בלי לדעת בדיוק את הגורמים, היום אני יודעת ומבינה מהי אותה בדידות ומה הגורם שלה וגם איך זה מתבטא בקשרים...אבל מה אני עושה עם זה? הרי אני לא יכולה "להתנפל" על כל דמות חביבה ולבקש ממנה טיפול באופן בו אני מתבטא , מתנהגת, אז אני שואלת האם זה יורד בשלב מסויים? האם הסבל הנוכחי פשוט יפסק והאם אתעורר מהפנטזיה באופן כזה שכבר לא אחפש את זה באחרים? תודה ניבה

שלום ניבה, ראשית, אקדים ואומר שהשאלות שלך צריכות לקבל מקום והתייחסות בטיפול שלך, שכן רק שם נמצאת התמונה כולה והרקע הרחב. ככלל, גם כאשר אנו אנשים בוגרים, הצרכים שלנו - כולל צרכי קרבה, מגע וחום - אינם נעלמים. הם נשארים בעוצמה זו או אחרת אצל מרבית האנשים. אני מניחה שמה שעשוי להשתנות בעקבות התובנה הוא האופן בו אנו פועלים בעולם החברתי והבינאישי שלנו. שתי האפשרויות הקיצוניות שהזכרת (להתנפל על אנשים חביבים או להתרחק מהם כמו מאש) אינן מייצגות התנהלות בינאישית תואמת והסתגלותית. אדרבא, הן יכולות להשאיר אותך מאד לבד (אני יודעת שעוד לא התנפלת על אף אחד...) ומאד רעבה ולא מסופקת. בעקבות המודעות והעבודה הטיפולית ניתן להגמיש דפוסי חשיבה והתנהגות, ובכל לשפר את הסיכוי לקיומם של קשרים אינטימיים ומספקים עם הזולת. האם משהו מדברי מדבר אליך? לילה טוב ליאת

אוי ליאת, כמה קשה .. פשוט הכל קשה.. גם התובנות קשות...רוב שנותיי נהגתי בהימנעות אבל לא כוללת, היום זה אחרת, אני מקווה בכל אופן. ההתעסקות שלי בעצמי מאד מאד מעייפת, לא נותרת לי אנרגיה להעתסק בחיים עצמם, בחוץ...אני כבר עייפה מנבירה אישית. השבוע בטיפול , אחרי 3 שנות טיפול, שאלתי את הפסיכו' אם היא חושבת שהטיפול עוזר לי, אני יודעת שאני צריכה לענות על השאלה, אבל אגיד לך את האמת, אני לא יודעת. הטיפול כן הגביר הבנה והעמקה אישית, אני בכלל חושבת שאני מכורה להתעסקות פנימית בתוכי.. אבל מצד שני יש הבנה אבל אין אמץ לעשות שינויים. גם בטיפול זה כאילו לגעת, להיות שם אבל גם לא להיות שם. היום שמעתי שהמטפל אמור לתת הרגשה של אהבה, הייתי בשוק מזה כי אני לא חושבת שזה מה שאני מרגישה, אבל מצד שני אני בכלל לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה שם, מה קורה שם בטיפול (אני יודעת שתפני אותי אליה), זה סוג של מלכודת: מצד אחד לא יכולה בלעדיה, מצד שני שומרת ורוצה מרחק...קצת מזכיר את המרחק שאני שומרת מכל כך הרבה נשים, שמא אתנפל עליהם, אבל מצד שני גם לא יודעת בדיוק איך להתקרב, או מה זה ואיך עושים את זה.. זה די עצוב שאחרי כל כך הרבה זמן -טיפול אני לא מסוגלת לעשות משהו, כאילו הטיפול מהווה עוגן אבל לא לשינוי אלא למקום נעים להיות בו , לדבר איתה לחוות קבלה, אבל אני לא יודעת אם הוא מטעין אותי לשינוי ולקיחת יוזמה, איך אני יכולה לבדוק זאת? דרך אגב, בחיים האישיים שלי אני חותכת קשרים בלי בעיה בכלל, לצערי.. טוב, לילה ומאוחר, לקטנה שלי צומחות הניבים, לפחות שם אני מקווה שאני כן מספקת קרבה, חום, רק שהם לא יגדלו להיות כמוני.. לילה טוב ניבה

שלום רב למומחים !! אני בת 23 הועכשיו בתקופת מבחנים ופתאום תקפה אותי מן חרדה שכזאת מאחר וזאת שעשיתי הסבת מקצוע וזה תחום שאני אוהבת בכל רמות איבירי ופוחדת מאוד לא להצליח אני פתאום מסתכל על אחרים איך הם לומדים וכמה אחרים מספיקים כאילו קיבלתי קיפאון מוחלט אני ממש מתבאסת מזה וזה מקשה עליי מאוד במקום ללמוד ממקום נטו אני צפה במחשבות של מה יהיה איך אני יעולה להתגבר על הפחדים ולהיות מרוכזת במטרה תודה מראש!

שלום ירין, מאחר ואנחנו בעיצומה של תקופת בחינות, אני מניחה שיהיה זה מעט בלתי יעיל להמליץ לך לפנות *כרגע* לסדנת התמודדות עם חרדת בחינות, הגם שסדנה כזו עשוייה להועיל לך מאד בסמסטרים הבאים. מאחר והמרכיב הדומיננטי בחרדה שלך (לפחות ממה שעולה כאן) הן המחשבות, נסי להקשיב להן, ולבחון את התכנים שלהן אל מול המציאות. כלומר, נסי לראות עד כמה מדובר במחשבות ריאליות, או מסתגלות: האם באמת אחרים לומדים ויודעים הרבה יותר ממך? האם באמת כל בחינה תחרוץ את גורלך ועתידך? האם באמת כולם מספיקים ורק את לא? מסתבר שלמחשבות שלנו יש הרבה כוח. (אם תסתכלי על הטניסאית שחר פאר לפני כל משחקון, תראי שהיא "אומרת לעצמה" לא מעט, מעין צ?יד?ה פסיכולוגית לפני הקרב. ) מדיווחייך אפשר להבין שאת יוצאת לבחינה עם אמירות די 'מרפות ידיים'. נסי להתווכח עם המחשבות האלה, או להחליפן באחרות, מסתגלות יותר. ולא לשכוח להירשם בזמן לסדנה הבאה. בהצלחה רבה, לך ולכל הסטודנטים שלנו, פה בפורום. ליאת

מה עומד בבסיס משיכה מינית של מבוגרים לילדים? האם משיכה כזו שכיחה ורק אחוז קטן "עובר את הגבול" ומממש אותה? אם אני מזהה בי משיכה לילדים, איך אפשר לדעת שלעולם לא אעשה כלום? יכול להיות שפשוט אעבור את הסף יום אחד? למה זה קיים בי?!

שלום מיקי, אני מצרפת לינק לדיון קודם בנושא, בו הוארו כמה מן המאפיינים של תופעת הפדופיליה. אם תרצה לשאול עוד, אתה מוזמן. בכל מקרה, הצעתי לך היא לפנות לטיפול, כדי לעמוד על המקורות העמוקים לנטייה זו שלך, וכדי להבטיח שלא תפגע חלילה בילדים, לא תפגע בעקרונות המוסריים לאורם אתה חי, וכדי שלא תסבך את עצמך באופן שיסכן את אף מהלך חייך שלך. הנה הלינק- http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/633/xFT/549596/xFP/549626 אנא פנה לקבל עזרה! ליאת

היי ליאת, שמתי לב רק לאחרונה שאני בחורה ממש לא עקבית, החוסר עקביות הזה מתבטא בהמון תחומים בחיים שלי כמו: עבודה לימודים וזוגיות.... דבר זה ממש מפריע לי, יש ימים שאני קמה בבוקר מלאת אנרגיות ומוטיבציה ורוב הזמן אני קמה בבוקר עייפה בלי מרץ וכוח לעשות שום דבר, אני מרגישה שאני נמצאת במין לופ כזה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו.. בגלל המצב הזה אני הורסת לעצמי המון דברים. אשמח לקבל ממך תגובה ממה זה נובע ומה אני יכולה לעשות בעניין. ולגבי טיפול פסיכולוגי, זה לא מתאפשר לי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה כרגע.. וחוץ מזה שהתהליך הוא נורא איטי ואני מחפשת תשובות מידיות... אני מודעת לבעיות שלי אבל אני לא יודעת איך לפתור אותן ואם כן אז זה מחזיק בדיוק שבוע... מה לדעתך עליי לעשות? ומדוע אני ככה?

שלום ליאת (איזה שם יפה!) לא מאד ברור ל?מה בדיוק את קוראת חוסר עקביות, אבל התנודתיות הזאת שאת מתארת יכולה להיות חלק ממגוון מצבים נפשיים שיכולים לבוא ממקורות שונים. כמו הרבה דברים טובים בחיינו, גם ההבנות ביחס לעצמנו מושגות בתהליך שאורך זמן וגוזל משאבים, והניסיון לעשות זאת 'על רגל אחת' הוא במידה רבה חובבני ולא מכבד (אותך). לפעמים ההימנעות מטיפול אינה רק מטעמים של כסף וזמן, אלא גם מתוך החשש להיפגש עם התכנים התוך נפשיים שלנו. זהו חשש מובן וטבעי, אך אני מציעה לך מאד לא לתת לו מעמד של פוסק אחרון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לאחי יש ילד בן שנתיים, אשתו בהריון לא מתוכנן (מה שנקרא פנצ'ר)בחודש שלישי . אחי מאוד לא מעוניין בילד נוסף, אך גיסתי מעוניינת להשאיר את ההריון, למרות שקשה לה עם ילד אחד, היא מתלוננת שאין לה סבלנות לילד, היא לא יודעת לטפל בו כמו שצריך, וגרוע מזה,מסרבת לגשת לקבל הדרכה ממישהו מקצועי, ולא מסוגלת להבין את ההשלכות של ההתנהגות שלה (על הילד ועל המשפחה שלה בכלל). מצבם הכלכלי לא משהו, אחי הוא הדומיננטי, הוא זה שמטפל בכל עינייני הבית והילד. אחי עובד שעות רבות, כדי לפרנס, דואג לצרכי הילד, ועוזר לה אפילו בעינייני משק הבית. היא , מרוכזת בהריון שלה, ולא מעניין אותה מה שקורה מסביב. הוא אמר לה כמובן שהוא לא רוצה ילד נוסף אך הוא גם לא מסוגל להכריח אותה לעשות הפלה. הוא חושש שאם תעשה הפלה תיכנס לדיכאון ואז הילד יסבול יותר. לאחרונה אחי נראה מאוד מדוכדך, מאוד מוטרד. אני מאוד דואגת לו. ניסיתי לדבר איתו, אך הוא לא היה מוכן לשתף במחשבותיו. ואמר שכשיהיה מה לעדכן הוא יגיד. (משפט מלחיץ ). אני חוששת שמה שיקרה בסוף ,זה שאחי יתמוטט, והילד יסבול מכל המצב יותר. אני חושבת שהמחשבות והפחדים מכוונים את אחי לכיוונים לא טובים ולא יעילים. ואני לא יודעת כיצד להקל עליו (מלבד עיניינים בהם כל המשפחה תומכת). האם יש משהו שאפשר לעשות ? אני מתכוונת לדבר איתו ולנסות לשכנע אותו לגשת להתייעצות עם פסיכולוג אך בגלל מצבו הכלכלי ובגלל סיבות נוספות, לא נראה לי שהוא יסכים לכך. אודה לתגובתך.

שלום לך אחות מודאגת, נדמה לי שאחד הדברים שממש ממש לא כדאי לעשות, זה להיכנס לחייהם הפרטיים של בני זוג, בעיקר ככל הנוגע להרחבת המשפחה. אחיך ואשתו הם אנשים מבוגרים, הגם שאת נוטה לייחס לשניהם סוג של חוסר אונים וחוסר כשירות. כאשר נכנסים למערכת זוגית בכלל, ולמערכת נישואין בפרט, מערכת השיקולים שלנו מתרחבת מאד, והופכת מורכבת ורבת פנים. מה שמתאים לאחד מבני הזוג לא תמיד מתאים לאחר, ומישהו - כמעט תמיד - נאלץ להתפשר. אחיך מביע דאגה לאשתו ולבנו, וסבור שהפלה אינה אופציה. בכך הוא מפגין בגרות ושיקול דעת, גם אם במחיר של מצוקה זמנית. איני יודעת איזו מערכת תמיכה יש סביבו, אך כאן בהחלט יש לכם, כמשפחה אוהבת, מה לעשות. אם כולכם מתייחסים להריון כאל טרגדיה, זה אכן עלול להיראות כך. נדמה לי שעדיף להתבונן בצד המואר של המצב, לעודד את אחיך ולהציע לו עזרה קונקרטית (למשל לקחת את הילד לסופשבוע ולשחרר אותם לחופשה קצרה) או לסייע ביומיום. כמובן שבמידת הצורך אפשר להזכיר את קיומם של גורמים טיפוליים, אך לא מעמדה ביקורתית (גם לא כלפי אשתו), אלא כהצעה מפרגנת. מקווה שהרחבת המשפחה בכל זאת תביא גם מידה של נחת. בברכה ליאת

שלום! ביתי בת 9.5 בכיתה ג', עד לכתה ב' היו לה המון חברות וחברים ' ואילו בכיתה ג' הגיעה מורה חדשה ונוספו ילדים חדשים בן ובת (ללא קשר בניהם) לקראת אמצע שנת הלימודים היו עימותים בן ביתי למורה שהיתה" יורדת" עליה לפני ילדי הכיתה וכשביתי סיפרה לי היתה לי שיחה מאד נוקבת עם המורה שבהמשכה היא התנצלה בפני ובעיקר בפני ביתי.( מה שהסתבר שביתי צדקה אך לא רציתי לערב גורמים אחרים מכוון שהמורה חזרה בה והתיחסה אחרת) הענין הוא שמאז נהיה לביתי קצת קשיים חברתיים ואחד הגורמים לכך זו הילדה החדשה שהחלה ליצור בכיתה קבוצות חברתיות מה שלא היה קיים לפני. כגון ימי הולדת שהוזמנו רק חלק מהבנות, ביתי מרגישה שהיא לא הכי מקובלת למרות שיש לה כמה חברות טובות שאיתה מהגן,אך הם לא תמיד נמצאות בקירבתה כגון: היא היתה היום בחוג שחיה וכשהסתיים החוג הגיעו שתי בנות (כשאחת מהן זו הילדה החדשה,היא שמחה מאד כשהן הגיעו וכשרצתה לשחק עימן האחת באה לשחק עימה ואז השניה (הילדה החדשה) קראה לחברתה ואז היא ניגשה לביתי ואמרה לה שהן רוצות לשחק לבד.(בשלב הנ"ל לא ההיתי בקרבתה וכשהיא הגיעה הביתה היא סיפרה לי,שאלתי אותה ומה עשית? היא ענתה שחרצה להן לשון ושיחקה עם בנות שפגשה בברכה,סיפרתי לה שקרה לי בדיוק אותו דבר בילדותי ,ופשוט אמרתי לעצמי שמי שלא רוצה לשחק עימי סימן שהוא לא שווה אותי.והיא היתה מרוצה. הענין הוא שאני "נקרעת מבפנים" איך אוכל לעזור לה להיכנס יותר לחברה, ולגרום שתהיה יותר מקובלת?

שלום מירב, נראה שבתך לוקחת את האירועים באופן פחות קשה ממך. כמו שכבר הוזכר כאן פעם, מלכת כיתה יש רק אחת (טוב, לפעמים שתיים), וכל האחרות נאלצות להסתפק במעמד הפחות זוהר, אך גם הפחות מחייב. בתך מצאה מהר תחילף, ושיחקה עם בנות אחרות, מה שיכול להעיד על מנגנוני התמודדות טובים ויכולת לשאת תסכול. האם יש מצב שהתקריות שאת מתארת מעוררות אצלך תגובה רגשית עוצמתית בגלל חוויות שעברת את בילדותך? אני מציעה לך להמשיך ולהיות אם תומכת ומכילה עבור בתך, ולסמוך על הכוחות שלה ועל השכל הישר שלה. במידה ותחושי שהיא ממש בודדה או דחוייה ע"י *כל* הילדים, אזי יש מקום להתייעצות או להתערבות. מדברייך עולה שכרגע אין הדבר כך. אם תרצי להמשיך ולשאול, את מוזמנת לעדכן ולשתף. ליאת

ליאת שלום! לא עברתי מצבים כאלה ,להפך הייתי מלכת הכיתה וכך גם ביתי הבכורה שהיא היום בגיל 16, לכן קשה לי לכוון אותה, אך אם את אומרת שזו התמודדות טובה אני יותר רגועה.וזה שסיפרתי לביתי שעברתי אותה חוויה פשוט המצאתי כדי שתרגיש בנוח עם המצב. תודה! מירב

הילדה שבתוכי אבדה בנסיבות מצערות. נראתה לאחרונה ב... אמממממ.... לפני.... ממממ.... כשנעלמה הייתה לבדה ולכן אין לדעת מתי בדיוק אבדו עקבותיה. לא ידוע מה לבשה, ואף על פי שניתן לנחש מה חשה, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. היא לקחה עימה את היכולת לכאוב, את היכולת להיות נאהבת ועוד מיני שבויים נוספים. השאירה אחריה את דנה הכועסת, דנה המתוסכלת, דנה הבוגרת המבינה והמודעת ואת דנה הרובוט שחיה מיום ליום בתפקוד קבוע בלי תכלית אמתית. המוצא אותה מתבקש ליצור קשר באופן מידי.

דנה, אהבתי... בטיפול מוצאים חלקים ממנה, לא...? אני מאחלת לך לילה טוב. וגם לך, ליאת. נורית

בטיפול הגעתי למסקנה שהיא בכל קיימת אי שם... בנתיים אני בחיפושים קדחתניים למצוא אותה, פעם אחרונה שהגיע מידע לגביה דובר על כך שהיא נעולה בתוך חומה מאוד גבוה וחזקה ללא דלת או חלון.. נסיתי להגיע לאמת את השמועה אבל לא הצלחתי להיכנס...

שלום דנה, בגלל שלא היכרנו אותה, לא נוכל לזהות את הילדה האבודה גם אם נראה אותה חולפת מולנו ברחוב. אני מניחה שבגלל פגעי הזמן, גם לך יהיה קשה לזהות אותה. היא ודאי כבר לא ילדה. יש להניח שהגעגועים והתנאים הלא שגרתיים בהם הוחזקה הותירו בה את רישומם. ברוח ימים אלה, הייתי מציעה לך להצניח אל תוך הטירה המבוצרת בה היא מוחזקת, הצעה לעסקת חילופי שבויים. שחררי לה את הרובוט, הכעס והתסכול (למה לך להחזיק ללא תועלת גורמים עוינים שרק עושים לך רע) והציעי בתמורה שתשיב לך את היכולת לסלוח ולאהוב (אם לא היה לה אינטרס להחזיקן בחיים, כבר מזמן הייתה הורגת אותן). לדעתי, זו הצעה שקשה לסרב לה. ליל מנוחה ליאת נורית יקרה, לילה טוב גם לך.

אמא'לה, שלחנו באותה דקה.... הדר

ליאת יקרה, את לא יכולה פשוט למצוא לי אותה וזהו?????????? הבעיה היא שהיא כנראה מפחדת פחד מוות להופיע.. כשהיא הייתה בין הנמצאים היא לא הועילה בכלום נהפוכו, אז למה לעזאזל להחזיר אותה בכלל?? (נו, בראש אני מבינה למה זה כ"כ חשוב אבל זאת ההרגשה...) והיא בוודאי נשארה עדיין ילדה, הרי אני מחפשת את הילדה לא הנערה/אישה.. רק הילדה יכולה לעזור. אהבתי מאוד את ההצעה שלך להצניח מלמעלה ולעשות עסקת חלופי שבויים, השאלה היא איך להצניח (מאיפה אוספים את הכלים?) וכמובן השאלה המאוד גדולה היא, אם למעלה החומה פתוחה או סגורה. במיוחד תודה על המשפט האחרון, איתו אני אלך לישון-כנראה באמת לא שווה לה להמית את מה שחשבתי כבר למת. תודה ולילה טוב :)

(וסליחה שאני לא עוצרת הראש עובד עכשיו שעות נוספות) חשבתי על מה שהצעת לי בעניין חילופי שבויים ואני לא מסכימה איתך. אני לא מעוניינת להחליף דנה בדנה, אני רוצה למצוא את דנה הילדה, ושדנה הבוגרת, המודעת, הרובוט, ואפילו הכועסת ילמדו לחבק את הילדה ולאמץ את מה שהיא מביאה עימה אפילו את הפחד והכאב וככה ביחד ה"דנות" ישלימו אחת את השנייה ואז תוכל להיווצר דנה השלמה שמצליחה להתנהל בעולם. אני לא רוצה עוד לסגור דנות אחרות וזה כולל את המתוסכלת והכועסת, אני רוצה לתת לכל דנה מקום ורק לסדר את הפרופורציות. דיי ללקיחת שבויים, דיי למלחמה (הפנימית) ויאללה, לשלום אינשאלללללה

שלום ליאת המקסימה האם יש הסבר לכך שאדם שבילדותו ובנערותו היה מאוד עצמאי ולא ממש תקשר עם הוריו, יהיה או ירצה להיות בבגרותו ילדותי ותלותי, ויחפש "דמויות הוריות"? תודה רבה והמשך יום נעים, אריאל בת הים הקטנה (-:

שלום אריאל, הקשר שלנו עם הורינו הוא מורכב ודינמי, והוא לובש פנים שונות בכל תקופה בחיינו. מתבגרים סוערים יעדיפו בהחלט סוג של ריחוק ואוטונומיה. בגילאים אלה נוכל לראות גילויים של מרד, חוצפה, ואפילו נתק. לאחר שסערת ההתבגרות נרגעת, נראה לעיתים קרובות סוג של פיוס והתקרבות מחודשת אל דמויות ההורים. יש שנים רגישות, בהן אנו שוב זקוקים מאד להורינו (גם כאנשים מבוגרים). לפעמים זה קורה בשלבי ההתבססות הכלכלית (עזרה במשכנתא) או כשיש לנו ילדים קטנים (בייביסיטר), ולפעמים זה קורה בעקבות משברי חיים (לא עלינו). מאפיינים של ילדותיות ותלותיות אישיותיים בדר"כ אינם מופיעים ככה פתאום, ואנו רואים קווים כאלה כבר בילדות. בברכה ליאת

תודה ליאת אני לא מדברת על צורך בהתקרבות להורים (האמיתיים) אלא חיפוש מרכיבים הוריים בחברים/חברות, מטפל/ת וכו'. מין רצון שמישהו אחר יהיה אחראי לי, יכוון אותי, ידאג לי וכדומה... תודה אריאל בת הים הקטנה שמסרבת להתבגר :-)

שלום ליאת האחיינית שלי חגגה יום הולדת בת 4 ,וחגגולה במסגרת ילדי הגן והמשפחות שלהם, מיד לאחר מכן הצטרפנו אנחנו בנ המשפחה הקרובה,ונשארו חלק מילדי הגן, כשהגעתי באתי להגיד לאחיינית מזל טוב ,מה נשמע,בזמן שישבה עם חברותיה לגן, תגובתה הייתה חוסר נוחות,ואמרה לי תלך מפה,לא עכשיו,תגובות שאני לא מקבל בזמנים רגילים במפגשים משפחתיים,מה הסיבה? האם קיימת לילד הפרדה בין חברים למשפחה?כשהילדים הלכו,התנהגותה הייתה יותר נינוחה וחזרה לעצמה

שלום גלעד, ילדים בני ארבע, ממש כמו המבוגרים, יודעים להבחין בין מצבי שגרה למצבים החורגים ממנה. אבל ילדים בני ארבע, שהכישורים החברתיים שלהם עדיין לא משוכללים ומפותחים דיים, לא תמיד יודעים לנווט מצבים חברתיים מורכבים. האחיינית שלך יודעת איך להתנהג כשהיא עם חברותיה, ויודעת איך להתנהג עם המשפחה המורחבת. השילוב של שניהם הוא בהחלט מצב חריג עבורה, ולכן המבוכה. הציפייה במצב כזה היא שהמבוגר יבליג על העלבון, ויקבל ברוח טובה את ההתנהגות החריגה. מזל טוב בכל מקרה ליאת

בוקר טוב, תגידי, ליאת, מה יהיה???

מבחינתי, עדיף שיחזירו את גלעד שליט מרצונם, ובכך ימנעו שפיכות דמים מיותרת. לא? נתפלל. ליאת

את צודקת. אבל מה יהיה איתי??

למטופלים רבים יש את כתובת האימייל של המטפלים שלהם.האם זה נהוג לבקש מהמטפל? או שהוא מציע בעצמו?

שלום דן, גבולותיו המוסכמים של הקשר הטיפולי תלויים - כמו הרבה דברים - באסכולה ממנה בא המטפל. יש מטפלים המעדיפים לשמור בקנאות על המערך (setting) המסורתי של מפגש פנים אל פנים אחת לשבוע (או יותר, כמסוכם), ויש מטפלים המאפשרים סוג של תקשורת גם בין המפגשים. תוכל לברר עם המטפל שלך מה המדיניות שלו בעניין, תוך שאתה משתף אותו במחשבותיך לגבי אופן השימוש המתוכנן בכתובת המייל. הכל פתוח. לילה טוב ליאת

מזו בעצם התחזות? האם ניתן להתחזות לאדם שלא קיים במציאות (ולא קיים באינטרנט למשל)? אם בנאדם עוטה על עצמו זהות של בנאדם שהוא המציא, האם הוא מתחזה?

שלום רונה, המילה התחזות נגזרת מהמילה "מחזה", ומשקפת מצב בו מישהו רוצה ליצור רושם שהוא מישהו אחר. עקרונית, אדם יכול לבחור כל דמות שהיא, ממשית או דמיונית, ולפעול עפ"י מה שנדמה בעיניו כהולם אותה. מבחינת החוק, יש התחזויות המוגדרות כעברה פלילית, בהיותן בעלות פוטנציאל לפגיעה בזולת או בהשגת טובת הנאה שלא כדין. ברמה הפילוסופית, כולנו לובשים ופושטים זהויות כל הזמן. חשבי למשל על אישה שבבוקר מקימה את ילדיה לביה"ס, במשך היום היא מנהלת בבנק, ובשבת היא מגיעה לאמא שלה לאכול צהריים. למרות שגרעין האישיות נותר כשהיה (בכל זאת, מנהלת בנק...), הרי שאותה אישה יכולה להציג שלוש דמויות שונות בתכלית, ולפעמים ממש לדבר בשפה שונה, להתלבש אחרת, ולאמץ גינונים שונים בכל אחד מן התפקידים. האם קיבלת תשובה לשאלתך? ליאת

אוקי, אז מה בעצם מוגדר כעבירה פלילית? אם למשל אדם שאתה מנהל איתו שיחה באינטרנט, ואתה מאמין כביכול שאתה לא מכיר אותו (שהוא זר לך) אבל בעצם הוא מכיר אותך אבל לא מגלה לך את זה, אולי באמת עוטה על עצמו דמות אחרת האם זה הופך אותו לעבריין? איפה מוצבים הגבולות האלה? תודה.

היי ליאת, שמתי לב רק לאחרונה שאני בחורה ממש לא עקבית, החוסר עקביות הזה מתבטא בהמון תחומים בחיים שלי כמו: עבודה לימודים וזוגיות.... דבר זה ממש מפריע לי, יש ימים שאני קמה בבוקר מלאת אנרגיות ומוטיבציה ורוב הזמן אני קמה בבוקר עייפה בלי מרץ וכוח לעשות שום דבר, אני מרגישה שאני נמצאת במין לופ כזה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו.. בגלל המצב הזה אני הורסת לעצמי המון דברים. אשמח לקבל ממך תגובה ממה זה נובע ומה אני יכולה לעשות בעניין. ולגבי טיפול פסיכולוגי, זה לא מתאפשר לי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה כרגע.. וחוץ מזה שהתהליך הוא נורא איטי ואני מחפשת תשובות מידיות... אני מודעת לבעיות שלי אבל אני לא יודעת איך לפתור אותן ואם כן אז זה מחזיק בדיוק שבוע... מה לדעתך עליי לעשות? ומדוע אני ככה?

ליאת שלום, ליאת תענה כאן מחר. את מציינת שאת אוהבת תשובות מיידיות. זה בדיוק החיסרון שלהן, שהן אמנם מיידיות אך בעלי זמן חיים קצר. נסי לנתח לעצמך ממה נובע חוסר העקביות. לעיתים הוא מגיע מכך, שאת לא מגובשת עם עצמך לגבי מה את רוצה מעצמך ולכן גם התשובה של היום היא לא התשובה של מחר. לכשתגיע להבנת הבעיה ומקורותיה , זו כבר תהיה חצי הדרך לפיתרון. בהצלחה, גדעון

אני לעיתים לא קמה. אבל אני מאוד מזדהה איתך, אני דופקת הרבה מאוד עבודות בגלל זה ולא רק, גם אנשים שמנתקים איתי קשרים ועוד.

שלום..בזמן האחרון השינה שלי לא במיטבה..אם למשל אני ישן ב4 בבוקר אז אני פתאום מתעורר לא יודע ממה כנראה ממחשבות, אני מתעורר ב9 וחצי בבוקר ככה..לא יודע כאילו יש לי הפרעות שינה ואני מתעורר מוקדם מהצפוי...מה אני יכול לעשות במצב כזה? תודה לעונים

קובי שלום, השינה לעיתים קרובות מעידה על מצבו הנפשי של הישן. כשאנו מוטרדים, עצבניים, חרדים אנו ישנים פחות טוב. כמובן שהשינה מושפעת גם מהאופן הפיסי בו אנו ישנים. למשל שינה בחדר לא מאוורר או חם מידי או קר מידי, תשפיע גם כן על איכות השינה. נסה לחשוב ממה אתה מוטרד? מהן המחשבות המעסיקות אותך? ונסה לפתור אותן בעיות לפני השינה. אתה גם מוזמן לקרוא מעט על ההיגיינה של השינה. (ישנם גם מאמרים באינטרנט) זה יכול לעזור לך לנתח מה האפיונים הספיציפיים של בעיית השינה שלך. תמיד ניתן לפנות לרופא המשפחה ולהתייעץ איתו. בברכת לילה טוב, גדעון

מה ההבדלים ביניהם? מה היחס בין השלושה? והאם אם בעצם אותו דבר רק במינון שונה או במצבים שונים?

ליאור שלום, זה בודאי לא אותו דבר, אך כל שלושת המצבים הרגשיים הללו אינם נעימים כל אחד בדרכו שלו. חרדה מורגשת יותר כמו פחד. עצבנות כמו חוסר שקט גופני ומתח מורגש יותר כמו עצבנות עצורה המאיימת להתפרץ. בכל מקרה, מדובר על אותה מערכת (סימפטטית) המופעלת ומייצרת בגוף אזעקה של "מצב חרום". בברכה, גדעון

שלום רב, אני מוטרדת ממאמר שקראתי אשר נכתב בידי יורם צדיק ובו נכתב, שפציינטים שחוו התקף פסיכוטי ובייחוד אלה שמתמודדים איתו ע"פ תאוריית "השילוב" (לעומת "הטיוח", שילוב הוא הרצון של המטופל ללמוד ולחקור את הנושא בסמוך להתקף הפסיכוטי) לעולם לא יחזרו לתפיסת העצמי והדימוי העצמי כפי שנתפס קודם לכן, לפני המשבר. הוא מציים שהם אינם חוזרים ולאותה תפיסה של הערכה העצמית ומדגיש כי גם אינם יכולים לחזור לאותו דימוי עצמי שהחזיקו קודם למשבר. האם יש בפיכם שביב של תקווה, שאוכל לעלות בחזרה את הדימוי העצמי שלי ולהרגיש חזקה, עוצמתית עם בטחון עצמי כמו קודם לכן? אני רוצה לציין שאני חוויתי התקף פסיכוטי אחד ויחיד, שנבע מתוך דכאון שבא בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל, מדכא, חסר תמיכה ואמפטיה. אשמח שתענו בכנות מלאה. תודה מראש קרן

קרן שלום, אני לא מכיר את המאמר של יורם צדיק וגם לא את תיאוריית ה"שילוב". לכן אוכל רק לומר שמצד אחד , כל ארוע טראומתי או משברי יש בו פגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. אך מצד שני - במידה מסוימת טוב שכך הוא, שהרי אכן משהו נשתנה ושוב תפיסת האדם את עצמו אסור לה שתהיה מלאת אמון בעצמו ובכוחותיו עד בלי גבול. לכן, תקוותי היא שתחזירי לעצמך חלק מהביטחון העצמי שהיה, את תחושת העוצמתיות שהיתה ועם זאת משהו מהמשבר הפסיכוטי ילקח בחשבון לתוך תחושת דימוי עצמי ריאלי ותואם לכוחות, להישגים ולדברים הטובים שיש בך. בברכה, גדעון

יש לי חבר אשר נוהג מדיי פעם לנגוע באצבעו בבטני ( תחושתי היא שזה נוגע למשקל גופי) וכן, כינה אותי 'שמנמנית' וזאת לאחר שפעם כעסתי עליו על התבטאות דומה בנושא והבטיח כי לא יחזור על-כך יותר. אני מנסה להיאבק בתחושת ההיפגעות שלי מכך כי אולי אני מתייחסת לנושא באופן מוגזם, אך, מצד שני קשה לי שלא לראות בהתנהגות זו כפוגעת בכבודי העצמי ובדימוי הגוף שלי. מלבד-כך, הנני יכולה להעיד כי אובייקטיבית משקל גופי נורמאלי למרות שאיני בעלת נתוני דוגמנות. הדילמה שלי כיצד אני צריכה להתייחס לנושא והאם להעיר לו פעם נוספת. אודה לעצתכם.

אלמונית יקרה שלום, לדעתי עלייך להעיר לו על כך פעם נוספת. גם אם את מתייחסת לנושא באופן מוגזם (ואיני בטוח שכך הוא), הרי ביחסי חברות יש מקום לכבוד הדדי ולשמירה האחד על רגישויות רעהו. מותר לך להיות רגישה לגופך ןלמשקלך ולדרוש מהאנשים הקרובים לך להתייחס לרגישויותייך באופן מכבד, כמו שגם את, כך אני מקווה, מתייחסת אל רגישויותיו בכבוד. בברכה, גדעון

שלום. זה פעם ראשונה שאני בפורום הזה. פשוט לא ידעתי עם מי להתייעץ. אני נשואה טריה מזה 7 חודשים. לפני כ-4 חודשים נפטר חמי. מאז, בעלי לא כמו שהיה. הוא נהיה אדיש ועצוב ומסוגר בעצמו. אני הכי מבינה אותו בעולם אבל מרגישה שגם אני נדחקת לצד. הוא חושב עליו המון ואתמול הוא אפילו חלם עליו כשהלך לנוח בצהריים. יש לו ייסורי מצפון על זה שהוא לא היה שם בשבילו. שהוא לא עזר לו. השאלה שלי היא : מה עושים במצב כזה? מה אני אמורה לעשות כשבעלי נכבה? בד"כ הוא חייכן ומקסים אבל לאחרונה הוא אפאטי ולא מתרגש מדברים. גם העיסוק בירושה לא עוזר לו (הוריו גרושים). אודה לכם אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות. בשיחות איתו הוא מודע למצב שהשתנה ביננו והוא מוכן שנעבוד על זה, אבל לצערי זה לא מצליח. אני ממש לא מתכוונת לוותר לו בקלות ואני תמיד שם בשבילו אבל איפושהוא אני מרגישה שעם כל הרצון שלי לעזור זה טיפה גדול עלי. אגב. אנחנו בני 30. דנה

דנה שלום, לא סתם ביהדות ישנו מושג של "שנת אבל". תהליכי אבלות הינם תהליכים שדורשים את הזמן שלהם. האבל נוטה יותר להסתגר, להיות במחשבות על האובדן, ולהתאבל. עם זאת את מתארת תגובה שבעלך נעשה כבוי ואפאטי, ויתכן והוא מגיב בתחושת דכאון ואשם קשה יותר , אשר מקשה עליו לחזור לתפקוד נורמטיבי. לא בטוח שמשהו נשתנה ביניכם, אלא שמשהו עובר על בעלך והוא השתנה וכמובן שזה מקרין על מערכת היחסים הזוגית. לכן ההמלצה שלי שתבחני בעדינות עם בעלך לגבי רצונו ומוכנותו לפנות ליעוץ פסיכולוגי. את שם בשבילו וזה חשוב, אך כמו שכתבת, לפעמים זה יכול להיות גדול עלייך. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אני מקווה שפניתי לפורום המתאים ושתוכלו לעזור לי. אני בת 41 נשואה + ילדה בת 3.5. כבר למעלה משנה מנסה להכנס להריון כדי להביא לבתי אח או אחות אבל הגיל הגיל.... וגם לבעלי יש בעיה. כך שאני כל הזמן סביב העיניין הזה של הרצון להכנס להריון. לא לוקחת הורמונים אבל כל הזמן בבדיקות ומעקבים ורופאים וטיפולים שונים. לפני שלושה חודשים נכנסתי להריון אבל אחרי שבועיים היתה הפלה. כיום אני מרגישה מיואשת לחוצה כי הזמן הולך ואוזל. ואני כל כך מתוסכלת מזה ואף אחד לא יודע עד כמה. כי אני לא מודה שאני כל כך רוצה ולא יכולה כיוון שעד לפני שנתיים לא רציתי לשמוע על ילד נוסף. אני במיוחד דואגת לבתי שתהיה בת יחידה כמו שאני הייתי ויודע כמה זה לא נחמד ויש זמנים שאפילו קשה מאוד. זו ילדה שיש לה הכל והמון אהבה ורק מה שהיא רוצה היא מקבלת אבל אני עדיין מרחמת עליה ולפעמים בה לי לבכות מרוב עצבות. שהיא תהיה לבד עם הורים מבוגרים. והפחד שיום אחד גם תשאר לבד בעולם בלי הורים בלי סבא וסבתא ובלי אחים. כמו שאני הרגשתי עד שהתחתנתי. כל החיים שלי סובבים סביב זה. אני כל הזמן באינטרנט מבזבזת שעות על חיפושים ושאלות בנושא פוריות. אני לא עובדת כי כל הזמן אני חושבת שעוד מעט התחיל טיפולים שאם אתחיל לעבוד במקום חדש יפטרו אותי. ואין לי ענין בכלום חוץ מזה. אני גם צריכה להחליט איך להמשיך עם הטיפולים האם להתקדם להפריית מבחנה עם המון טיפולים וסיכונים כאשר הסיכויים הם 10% להרות בגילי? או פשוט לוותר? כל רגע אני משנה את דעתי. האם משהו יכול לעזור לי לא בדילמה שלי אלא במתן עצה איך להרגיע את עצמי ופשוט להמשיך לחיות את החיים?

סימון יקרה, קראתי את ההודעה שלך ולא יכולתי שלא לחוש במצוקה שלך. רציתי להאיר פן אחד של ילדות ללא אחים - זו לא בהכרח ילדות "נוראה". אני מכירה מקרוב (מאד) ילדים יחידים. אכן, מה שמאפיין אותם הוא ההרגל לקבל הכל (אבל בעיני, זה לאו דווקא המפתח). עם זאת, אני חושבת שילדים כאלה לא תמיד מרגישים לבד, ולהפך - לא תמיד ילדים שיש להם אחים מרגישים ביחד. אם לילדה חברים ואתם, כהוריה, תקפידו לחשוף אותה לחברה מתמשכת של ילדים (בני דודים, שכנים, חברים מהגן/בי"ס) הילדה תלמד ותפנים לא רק איך לא להיות לבד אלא תלמד גם לחלוק את עולמה (כולל גבולות, לחלוק צעצועים, תשומת לב ועוד) ותדע שהיא לא לבד. אני לא פסיכולוגית ואין לי תובנות חשובות וגדולות, אבל תחושת הבטן שלי היא שיתכן והלחץ שלך/שלכם יכול לעבור הלאה ולגרום לילדה להרגיש מסכנה. היא לא. גם אם לא יהיו לה אחים - היא לא לבד. יש לה אתכם ויהיו לה חברים. בתור אנשים מבוגרים אנחנו יודעים שחברים יכולים להיות לפעמים משענת ותמיכה אפילו יותר ממשפחה. בעיני, חשוב להקנות לה דווקא יכולות חברתיות, את היכולת לחלוק ואת היכולת לבקש עזרה מאחרים (יכולות שגם לאנשים שיש להם אחים אין תמיד). אל תשכחי שכשאתם תהיו מבוגרים יהיה לה בן זוג שיוכל לעזור ולתמוך - היא לא תהיה לבד. ויש גם פתרון פרקטי (ברמה מסויימת) אם תחליטו בסופו של דבר שלא להמשיך עם תהליכי ההפריה, תוכלו אולי לנסות הליך של פונדקאות. ואם תרצו להראות לילדה נתינה ואהבה מהן, וגם לאפשר לה ולכם להחשף לעולם חדש ואחר, תוכלו תמיד להיות משפחת אומנה לילדים שגורלם ומזלם לא שפרו עליהם (ואולי גם לנסות לאמץ ילד). זה לא תהליך פשוט וקל, וזה אתגר משפחתי לא קטן, אבל אולי כדאי להקדיש לזה מחשבה... בכל מה שתחילטו ויהיה - שיהיה לכם בהצלחה

סימון שלום, את אכן עוברת תהליך שהוא ארוך ויכול להיות גם קשה, אבל חשוב לדעתי, שלא להקשות עליו עוד יותר. דבר ראשון: עלייך לנסות ולהפריד בין חוויותייך כילדה יחידה, לבין חוויותיה של בתך. זה שלך היה קשה, כלל לא אומר שאילו גם הן חוויותיה. לפעמים אנחנו כהורים רוצים שלילדינו תהיינה חוויות שונות ממה שהיו לנו. זה טוב וחשוב, אך יש צורך לשים לב, שאנחנו לא כופים עליהם חוויות , רק בשל הצורך להגן עליהם ממשהו שכלל לא נמצא שם. קיבלת תגובה מג. ברוח זו ואת מוזמנת לחשוב על כך. דבר שני - חשוב לדעתי שיהיה בעל מקצוע עליו את סומכת בתחום רפואת הנשים. פורומי אינטרנט יכולים להוסיף מידע, אך הם לא מהווים תחליף ליעוץ מקצועי מרופא וגם לא מהווים תחליף לתחושה שאת מוחזקת ויכולה לסמוך על הרופא שלך. האם שעות השיטוטים בפורומים השונים תורמים לך או אולי גם מוסיפים לחרדות ולתחושת חוסר המוצא? נקודה שלישית - עליכם להיות יחידה זוגית מאוד חזקה בתקופה זו. ממליץ להקדיש לכך זמן - לתמיכה הדדית, לבילוי זמן משותף, לפעילויות מהנות. ולסיום - ניתן להעזר בפסיכולוג : הן כתמיכה וכאדם שיכול לעזור לחשוב על ההחלטות העומדות בפנייך והן ללמוד טכניקות הרפיה והרגעות. בהצלחה, גדעון