פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
מדוע נכנסת לקרוא אם אתה לא ליאת? אני מבקשת שההודעה תישאר לליאת בלבד. וגם אם היא איננה, הודעה שמורה לך לשבוע הבא. גם אם היא תעלם בדפים לאחור. אני אסתכל ואקרא... ליאת, אני רוצה לספר לך משהו. חשבתי שהפסיכולוגית(חזרתי אליה..) מאסה בי, לא יודעת..היתה לי תחושה כזאת אבל חשבתי שמצאתי איזו פסיכולוגית לטעמי (אמנם נוירוטית, כמו כולנו) אבל דווקא חשבתי שישנה כימיה טובה.האמת היא שאני גם משגעת אותה עם הדרישות שלי.. אבל היא נותנת לי הרגשה שהיא עושה לי טובה שהיא מקבלת אותי לפאקינג קליניקה שלה....אחרי שלא הייתי אצלה משהו כמו שבועיים או יותר ואמרתי לה את זה...והיא שללה את זה אם כי לא בצורה גורפת... משפיל נכון? ממש כשם שאת לא תגידי כאן לעולם שמאסת בי. נכון? ועוד משהו אחרון.כ"כ נפגעתי ממישהי בעקבות הכרות מסוימת שנוצרה בינינו, הצליחה איכשהו לפגוע בי... למרות שאני יודעת שהיא לא עשתה שום דבר רע ואין לי סיבה להיפגע..(איני יודעת אם על זה אפשר לדבר בטיפול כי זה ישמע הזוי...) טוב קשה לי להמשיךלכתוב עם דמעות בעיניים הפורוםהזה עושה לי רע או שמא הרגישות המחורבנת שלי ואיזה עיתון את קוראת? הארץ ידיעות או מעריב
שלום אין כינוי, ראשית שמחתי לשמוע שחזרת לתחום הנוירוטי, ו-ויתרת על הפרעת האישיות :-)) אשר לרעיונות המיאוס וההשפלה, אני חייבת לציין שלא ממש ברור לי איזו תשובה מצד הפסיכולוגית תספק אותך (וגם ממני). כשאומרים לך שלא נמאסת, את מרגישה נעלבת ומושפלת, וכאילו מבקשת לשמוע זאת בכוח. אני שמחה לקרוא בין השורות שהמטפלת שלך לא משתפת פעולה עם זה. גם אני משתדלת לנהוג כך. הפגיעה שנפגעת מאותה מישהי שהכרת, נראית כמו פגיעה מ'תוצרת בית' שכן את עצמך אומרת שהיא לא עשתה לך שום דבר רע ואין סיבה להיפגע. זה קורה בדר"כ כאשר הציפיות שלנו לא מקבלות מענה, וזה פוגע, אני יודעת. נדמה לי שזאת דווקא כן סוגיה טיפולית חשובה ולא הזויה בכלל. צר לי שעצוב לך. זה באמת מעציב גם אותי, גם אם נדמה לך שאני אומרת זאת כדי לצאת ידי חובה. לילה טוב, ליאת (שתשוב לענות ביום שני הבא).
וואלה איזו תוקפנות! אולי גם לא נכנס בכלל לפורום ונשמור אותו לך? הלו! כאן העולם הוירטואלי! לכולנו כניסה! וזכות תגובה.
הנה הגבת ו....? מה יצא לך מזה? - סתם בליל שטויות ( גם לי אבל מילא ) הקיצר - לא חובה לכתוב תגובה...
לליאת, חבר שלי החליט לזרוק אותי כי *הוא* החליט שיש לי מישהו מהצד, והוא בטוח שזה ידיד טוב שלי,שהוא מכיר, ולמרות שהסברתי לו המון פעמים שאין ביני ובין הידיד כלום ולא יהיה ביננו כלום, עדיין הוא מתעקש על שלו, ולא מבין אותי, ולא מאמין לי. ואני הבן אדם הכי כנה בעולם. וזה פוגע בי כשלא מאמינים בי, במיוחד בן הזוג שלי. אני סתם בוכה והוא לא ששוה אפילו דמעה וחצי דמעה. אני כרגע עדיין לא ממש מעכלת שזה נגמר ביננו סופית. ועכשיו לא כואב לי , אני מרגישה הקלה, כאילו שהוא חסך ממני לעשות את הצעד הזה.ווההרגשה שזרקו אותי היא עוד יותר נוראית, זה לא קרה לי בחיים. ממילא האהבה שלי אליו מתה. אבל בכל זאת התרגלתי אליו, בגלל זה נשארתי איתו. אני חוששת שיתחיל לכאוב לי הלב או יותר מאוחר או מחר.... אני לא יודעת איך אני אעמוד בזה..... וכשישאלו אותי שאלות, למה נפרדנו, אני אצטרך להגיד שהוא זרק אותי כמו כלב? אני לא מסוגלת. אני לא יודעת מה לעשות. חן
ליאת, רציתי לומר שהחבר הסורר עכשיו שב והצטער . (זה היה מהר...) מקווה שהכל יסתדר..... לא בטוח..... חן
עכשיו את יכולה לזרוק אותו :-)
אודה לך אם תוכלי להתייחס לפנייתי מאמש
ישלי הרגשה שלא תשיבי... האם אני טועה?
לאין כינוי, אני יודעת שזה לא יעזור אם אני אגיד לך שלא נמאסת על אף אחד וזאת רק ההרגשה שלך. חן
היי אין כינוי, ליאת לפעמים שותקת, כמו כולנו. זה לא אומר שהיא מזניחה אותך או לא "אוהבת" אותך. תראי מה היא כתבה בשרשור שלמטה על שתיקה: "הידעת שיש דברים בתוכנו היכולים להגיח אל העולם רק כשיש שקט???" אולי משהו מתוכה יגיח אליך עוד מעט? סבלנות! הדר
לאין כינוי, לא דילגתי במכוון על שאלתך. למעשה רק עכשיו הבנתי למה את מתכוונת. אחזור לענות לך שם (מקווה שאת אכן מתכוונת לשאלה ההיא). תכף נראה ליאת
מעשה במטופל שמרבה לשתוק, אך המטפל לא כל כך אוהב את השתיקות שלו וגם המטופל עצמו לא.דהיינו, המטפל אקטיבי ומשתדל לדבר והוא אף אמר זאת למטופל שלו שהוא מדבר מכיוון שהמטופל שותק.
הלוואי עלי אני שונאת שתיקות ולפעמים אני מרגישה שהפסיכולוגית שלי יוצרת אותם ואני לא מרגישה נוח אז..
אני חושבת שהבעיה היא באותם מטפלים שאינם מסוגלים(?) להבין שהטיפול בדיבור אינו מתאים לכולם. לדעתי הם גורמים נזק. אני - בשל אותה בעיה - מחפשת ומתלבטת בקשר לטיפול באומנויות שעשוי לעזור למי שקשה לו עם המילים.
שלום לשותק, האם יש שאלה ספציפית שהיית רוצה לשאול? האם אתה מרגיש שהאקטיביות של המטפל חוסמת אותך? האם היה לך קל יותר אם המטפל היה שואל אותך שאלות מכוונות? האם חשבת על כך שגם באמצעות שתיקה אפשר להעביר מסרים (כעס, עצב, דיכאון, התנגדות)? האם אתה סבור שטיפול בהבעה (אמנות, מוסיקה, דרמה, תנועה) היה עוזר לך יותר? (תודה על הרעיון!) הידעת שיש דברים בתוכנו היכולים להגיח אל העולם רק כשיש שקט??? לילה טוב ליאת
קראתי את העץ שלך דנה והלכתי לישון איתו. ואני חושבת לעצמי כל הזמן איך הורגים את הילדה שבי, איך מעלימים אותה, איך לא משאירים ממנה זכר. חשבתי על הרצון העז והבלתי נשלט שלה לקשר לאהבה למנוחה ולשלווה, חשבתי על ההתנהגות האינפנטילית, על המחשבות שלא תואמות את הגיל, על האימפולסיביות על המאבק שלה להשאר ילדה. אני שונאת את הילדה שבי. את הילדה שמשתלטת על המחשבות על הרצונות על החלומות. שונאת שלא התבגרתי. שונאת אותה על הצורך להזדקק, שונאת אותה על התלות שלה במטפלת, שונאת את ההתנהגות שלה. פשוט שונאת.
עננית יקרה, אחרי שהגבתי להודעה של דנה (עוד לא היה עץ מכובד...) הלכתי לישון. וההודעה הדהדה לי ולא הצלחתי להרדם. בכיתי כל הלילה. בכיתי על הילדה שלא הייתי. התאבלתי עליה קצת. זה החזיר אותי לכעסים ישנים. לתקופה שהיא העיזה להציץ החוצה וקיבלה מכה. מאז היא קבורה עמוק עמוק בפנים. אני לא שואפת להעלות אותה חזרה. אני משלימה עם העובדה שילדה אני כבר לא אהיה... אני לומדת עכשיו בטיפול לרצות (ר' בשוא. חייבת להשלים את השיעור של הניקוד...) אם היא הייתה יציבה בתוכי היא בטח הייתה יודעת... אז בבקשה ממך, אל תהרגי אותה. תני לה מקום. לא כל יום כל היום. אבל תקשיבי לה. היא יודעת מה היא רוצה. אני לא... וגם אם תהרגי אותה עננית הבוגרת עדיין תרצה קשר, אהבה, מנוחה ושלווה. אז בשביל מה? ולהזדקק זה גם כוח. תלות זה גם כוח. להראות חולשה זה גם כוח. צריך הרבה כוח בשביל להיות שם. כתבתי בעיקר על עצמי. מקווה שלא נדחפתי יותר מידי. ערב טוב. נורית
היי עננית, תני לי לספר לך על הילדה עליה כתבתי. קודם כל באמת אני לא יודעת איך היא נראית ומי היא. העץ שלי קיבל קצת משמעות אחרת מזו שאליה התכוונתי, ובכל זאת בעקבות הדברים שלך הצלחתי לעשות חיבור. היום אני אדם מאוד רציונלי, מרגישה דרך הראש בלבד ולכן ניתן להגיד שאני לא באמת מרגישה. בטיפול נסינו להבין מתי פעם אחרונה הרגשתי ומתי קרה שנעלתי חלקים בי שכואבים, אוהבים, משתוקקים לאהבה והגענו למסקנה שמתי שהוא, אי שם בילדות. ולכן אני רוצה למצוא את הילדה שהייתי, או את הילדה שבי. כשאת אומרת את הדברים הללו, יש בי מעט קינאה על כך שיש בך רצון עז לקשר, אהבה, מנוחה שלווה... לי יש רצון עז לכל אלה שמגיע מהראש ולא המהקום הנכון. זה בגלל שפעם חוויתי (כנראה) חוויות כל כך קשות הנוגעות לדברים אלו, עד כדי כך שעל מנת לשרוד הייתי צריכה להינעל ולגזור על עצמי חיים דיי איומים. ברור שכשהרצון נמצא בצד הקיצוני השני זה גם לא טוב ובכל זאת... להיות יכולה לאהוב ולקבל אהבה זה דבר שלא מעריכים מספיק, כשאין את זה זה נורא. נראה לי שלי ולך יש אותו שיעור בדיוק (למרות שבה משני כיוונים הפוכים לחלוטין) וזה למצוא את קו האמצע. אל תנסי להרוג אותה, תנסי להבין ולהיות אמפטית אליה, כי בלעדיה-וזאת מעדות ראשונה, קשה מאוד. אורנה יקרה, אשמח לשמוע גם תגובה שלך לדברים שכתבתי בעץ, נשארתי לא מסופקת. תודה מראש
דנה, אורנה תשיב כאן מחר וביום שישי. נסי להסב מחר את תשומת לבה לעץ שלך. אני בטוחה שהיא תשמח להגיב. בינתיים ערב טוב ליאת
הבעייה מתחילה ונגמרת ב-ע-ו-צ-מ-ו-ת של התחושות. אני מבינה ויודעת ( בראש) שלא ככה אמור הלב להתנהג. לילה טוב עננית
שלום לפעמים אני מוצא את עצמי שאין לי חשק לשמוע סיפורים וחוויות של אחרים אפילו של חברים קרובים או משפחה. אני חושב שאני אדם מאד חברותי אך עם זאת לא תמיד ולאחרונה יותר אין לי את הרצון והחשק להקשיב להם. ממה זה נובע לדעתכם?תודה
שלום אורי, נתינה מכל סוג שהוא מתאפשרת לנו ממצב של עודף. כשאנחנו משופעים במשאבים קל לנו יותר להעניק לאחרים. כאשר אנחנו דלים במשאבים, אנחנו מחוייבים לסוג של חסכון. ככל הנראה, בזמן האחרון משאבי הזמן והסבלנות שלך מתדלדלים (זה יכול לקרות בשל נסיבות חיצוניות כלשהן, או בשל נסיבות תוך-נפשיות), ולפיכך אין לך רזרוו?ת להשקעה באחרים. תוכל לעשות עם עצמך בדיקה קצרה, ולראות מה באמת גוזל ממך כרגע משאבי קשב, ולטפל בזה. לכשירווח, תוכל לשוב ולהקשיב לאחרים. בברכה ליאת
שלום, אנו נשואים 10 שנים בשנות ה- 40 ,אחרי בגידת בעלי בי עברנו טיפול זוגי מקצועי מוצלח. עכשיו אחרי שנה אני עדין מרגישה ממורמרת, חסרת ביטחון לידו ברבים (דבר שלא קורה לי שאני לא לידו, אני טיפוס מאוד חזק ובעלת ביטחון עצמי), אני מרגישה ששמחת החיים שלי נפגעה, השלמות - הבועה נפרצה ולא מצליחה לחזור לעצמי. איך מחזירים את הביטחון העצמי שלי (ויש לי את כל הסיבות הטובות:נראית טוב,3 ילדים מדהימים, עבודה טובה ומצליחה). היתה אידיליה ! לא בא לי לחזור לטיפול הזוגי, אני מרגישה שמשהוא אצלי צריך להשתנות, לקבל את האחר (לא מושלם), היכולת לסלוח! תודה על תגובתכם/הארותיכם.
שלום לך א.ר בגידה היא אחת הטראומות הקשות בחייו של זוג. היא מערערת את המבנה היסודי של האמון והביטחון, ומאתגרת מאד את תחושת השותפות והאינטימיות שהייתה לפניה. את מתארת תהליך טיפולי מוצלח, בו הצלחתם לעבד את האירוע ולהציל את נישואיכם. עם זאת, נראה שנותרו בך משקעים וכעסים שעדיין לא התפוגגו. את צודקת. הנכונות לסלוח ולהמשיך להשקיע בקשר הזוגי היא תנאי חשוב להצלחה, וכל עוד את ממשיכה לחוש ממורמרת וחסרת ביטחון, את למעשה מנציחה את תחושת הקורבנות אצלך ואת תחושות האשמה אצלו. יתכן שזה הזמן לפנות לטיפול פרטני משל עצמך, בו תוכלי לבסס מחדש את תחושת הערך העצמי והביטחון בכוחותיך ובנשיותך. שולחת לך לינק למאמר מעניין בנושא שכתבה עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית http://www.hebpsy.net/community.asp?id=55&article=467 בהצלחה ליאת
שלום למומחים! מהי תופעת דיסוציאציה? האם שתיקות בטיפול מכונות כך? תודה מראש
מהמעט שאני יודעת מקווה שאני לא מקשקשת שתיקות בטיפול הם לא דיסוציאציה. דיסוצאציה זה ניתוק, פירוש המילה דיסוציאציה - הפרדה. יש רמות שונות של יכולת דיסוציאטיבית... גם נסיעה ברכב כשאתה לא זוכר בדיוק איפה היית והזמן שעובר זו דוגמה לדיסוציאציה. הרבה פעמים במצבים של טראומה יש מצב של ניתוק מפני שהאדם לא מסוגל לשאת את האירוע וזה פועל כמנגנון הגנה. יש אנשים דיסוציאטיבים יותר ופחות גם ללא טראומה. יש רצף של הפרעות דיסוציאטיביות. (אמנזיה, פוגה, הפרעת אישיות מרובה) ניתוק אנחנו יכולים לבצע גם בצורה רצונית למשל בטיפול רפוא כואב אפשר להתנתק ממנו ולא לחוש בכאב.. אולי אתה מקשר בין שתיקות בטיפול לדיסוציאציה מפני שאולי(השערה שלי) בזמן השתיקות אתה מתחבר לחלקים שהופרדו ויש ניסיון להגיע אליהם בסביבה בטוחה.. ואז זו תחושה לעיתים קצת לא ניסבלת.
שלום רמי, דיסוציאציה היא מצב של נתק בתודעה בזיכרון במחשבה או בזהות. במצב הדיסוציאטיבי, האדם לא מחובר, למעשה, למציאות במובן המקובל והנורמלי, כאשר בתום התהליך הוא עשוי לחוש מעין 'חור' בזיכרון המודע שלו. מצבים דיסוציאטיביים יכולים לנוע בין דרגות חומרה שונות, החל מנתקים קלים בתודעה או בזיכרון, כמו שקורה לנו לעיתים כשאנחנו נוסעים ממקום למקום ולא זוכרים כלום מן הדרך, ועד לאיבוד קשר זמני עם המציאות, כפי שקורה לאחר מקרים של התעללות או טראומה, כדרך להתגונן מפני החוויה הקשה. שתיקות בטיפול בדר"כ אינן דיסוציאטיביות, לפחות כל עוד המטופל אינו מאבד קשר עם המציאות או עם תחושת החוויה המודעת. בברכה ליאת
ליאת האם זה נכון שמטופל בורדרליין מצליח להמאיס את הפסיכולוג שלו? תודה
שלום אין כינוי, מטופל גבולי בהחלט יכול לאתגר את הפסיכולוג, בהיותו נוטה לנוע בקיצוניות מהערצה גדולה לביטול-ערך. בנוסף, ייתכנו התפרצויות רגשיות עוצמתיות כלפי המטפל או התנהגויות של פגיעה עצמית, היכולות להעסיק את המטפל יותר מהרגיל, להדאיגו, או לגרום לו להטיל ספק בכישוריו המקצועיים. מטפלים מכירים בדר"כ את המנגנונים המפעילים את הגבולי, והם עומדים הכן כדי לקדם דרמות אפשריות או להתמודד עמן בהצלחה בזמן אמת מבלי להיפגע. תחושת מיאוס היא עניין קיצוני ורע, וכשהיא מופיעה (ללא קשר לסוג האבחנה) המטפל מחוייב להקשיב לה, לברר אותה בהדרכה שלו, להיפטר ממנה מהר, או להציע למטופל פסיכולוג אחר. ערב טוב ליאת
תוך כמה פגישות פסיכולוג מיומן אמור לאבחן זאת?
ליאת שלום רב אני כמעט בטוחה שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית. יש לי תנודות חריפות במצב הרוח אני יכולה פתאום לכעוס נורא כשאני מרגישה שלא עומדים בציפיותיי ולהגיב באופן קיצוני עד כדי ברוגז וכעס או לאהוב בצורה קיצונית יותר מידי . אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול כי אין לי אמצעים ובטח במוסדות ציבוריים מתנהל איזשהו רישום בעקבות פניה לטיפול נפשי. האם יכול להיות שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית? האם ניתן לטפל בפהרעה כזאת ע"י שיחות בלבד או שהפרעה כזו מחייבת טיפול תרופתי? האם ניתן לחיות בשלום עם הפרעת אישיות גבולית ? בתודה גבולית
יכול להיות שזה מה שיש לך... אבל לא כדאי לאבחן את עצמך
זו הפרעה אחת מיני רבות...עברת כבר על כל רשימת ההפרעות?!:) ולא חשובה האבחנה אלאהדרך לטפל בה (פעם מישהי חכמה אמרה לי)
ליאאאאאאאת קשה לי לנשום!!! יש לי מבחן עוד שעתיים... ואני אחרי לילה של תופעות לוואי (כואבות) מהכדורים... כמעט ולא ישנתי... אוף!!! ליאת, מתי החיים האלה יגמרו כבר? אני עייפה מהם כבר...
רעות אנסה לעזור את יודעת, אתמול חלף אסטרואיד ענק ליד כדור הארץ, אך הוא פיספס המדענים מעריכים שאולי ב2035 הוא יתקרב שוב ויתרסק... תאלצי לחכות בסבלנות ו...תנשמי לאט.בהצלחה במבחן. ותזכרי לכל מועד א' יש מועד ב' :)
זהו, נגמר... מה, אני צריכה לחכות עכשיו עד 2035?! זה המון זמן... אפשר למצוא פתרון יותר קרוב :-) ליאת, את לא צריכה לענות... תודה בכל אופן... רעות
איך זה קורה כשאני מגיע לחדר הטיפול אז לפתע פתאום אין לי מה לומר?!? ואני לא מצליח לדבר על הדברים עליהם אני מתכנן אף מראש.
שלום דני, הרבה מאד מטופלים מדווחים על תופעה דומה, של הידברות ענפה עם הפסיכולוג שלהם דווקא בין הפגישות, במחשבה או בדמיון, כאשר בחדר עצמו - שתיקה. יכולות להיות לכך סיבות שונות, אבל הסיבה שהכי קל לי להעלות בדעתי כרגע, זה הקושי (המועבר מנסיבות אחרות וממגע עם דמויות אחרות) לקיים תקשורת ישירה, פנים אל פנים, בין השאר בשל החשש להיפגע. אם כילד היה לך קשה מאד לעמוד פנים אל פנים מול אביך, לתת בו אמון ולבטוח שתגובותיו לא ייפגעו בך, משהו מן הקושי הזה ישתחזר גם בחדר הטיפול. יש להניח שבהדרגה תלמד לבטוח במטפל שלך, ולהיווכח שהדיבור הישיר - לא רק שאינו מסוכן יותר - אלא מקדם ומצמיח, ומאפשר הקלה ושחרור. סבלנות... ערב טוב ליאת
הי ליאת.. אני רוצה לשאול אותך שאלה: אני מזהה אצלי את הרצון היום להיות מטופלת, שיטפלו בי כמו ילדה קטנה, תשומת לב, אהבה ודוקא מדמויות של נשים, אני גם מזהה את הפחד והרצון לברוח כל פעם שצורך כזה עולה מול נשים מסויימות, למשל בעבודה, מה שמאד מעיק וחוסם אותי, אני תופסת מרחק ומרגישה מאד רע עם עצמי ועם היחס שלי כלפי הסביבה. שלא תביני אותי לא נכון, אני מאד נעימה ונחמדה מטבעי, אבל יש גבולות מסויימים שכשאני מגיעה אליהם, קשה לי לעבור אותם בקשרים בכלל ועכשיו הודות לטיפול זה מקבל יותר מקום ואני בודקת כל מפגש כזה לגופו ומותשתתתת אני רוצה לשאול- האם הצורך הזה יכול להתמלא? האם המודעות בעצם גורמת למה בדיוק? להבנה, לויתור על הפנטזיה. מה זה נותן לי ואיך אני יכולה לשחרר את עצמי מצורך זה היות ואני לא יכולה להמשיך לחיות כך. לפני הטיפול חייתי בבדידות האופיינית לי בלי לדעת בדיוק את הגורמים, היום אני יודעת ומבינה מהי אותה בדידות ומה הגורם שלה וגם איך זה מתבטא בקשרים...אבל מה אני עושה עם זה? הרי אני לא יכולה "להתנפל" על כל דמות חביבה ולבקש ממנה טיפול באופן בו אני מתבטא , מתנהגת, אז אני שואלת האם זה יורד בשלב מסויים? האם הסבל הנוכחי פשוט יפסק והאם אתעורר מהפנטזיה באופן כזה שכבר לא אחפש את זה באחרים? תודה ניבה
שלום ניבה, ראשית, אקדים ואומר שהשאלות שלך צריכות לקבל מקום והתייחסות בטיפול שלך, שכן רק שם נמצאת התמונה כולה והרקע הרחב. ככלל, גם כאשר אנו אנשים בוגרים, הצרכים שלנו - כולל צרכי קרבה, מגע וחום - אינם נעלמים. הם נשארים בעוצמה זו או אחרת אצל מרבית האנשים. אני מניחה שמה שעשוי להשתנות בעקבות התובנה הוא האופן בו אנו פועלים בעולם החברתי והבינאישי שלנו. שתי האפשרויות הקיצוניות שהזכרת (להתנפל על אנשים חביבים או להתרחק מהם כמו מאש) אינן מייצגות התנהלות בינאישית תואמת והסתגלותית. אדרבא, הן יכולות להשאיר אותך מאד לבד (אני יודעת שעוד לא התנפלת על אף אחד...) ומאד רעבה ולא מסופקת. בעקבות המודעות והעבודה הטיפולית ניתן להגמיש דפוסי חשיבה והתנהגות, ובכל לשפר את הסיכוי לקיומם של קשרים אינטימיים ומספקים עם הזולת. האם משהו מדברי מדבר אליך? לילה טוב ליאת
אוי ליאת, כמה קשה .. פשוט הכל קשה.. גם התובנות קשות...רוב שנותיי נהגתי בהימנעות אבל לא כוללת, היום זה אחרת, אני מקווה בכל אופן. ההתעסקות שלי בעצמי מאד מאד מעייפת, לא נותרת לי אנרגיה להעתסק בחיים עצמם, בחוץ...אני כבר עייפה מנבירה אישית. השבוע בטיפול , אחרי 3 שנות טיפול, שאלתי את הפסיכו' אם היא חושבת שהטיפול עוזר לי, אני יודעת שאני צריכה לענות על השאלה, אבל אגיד לך את האמת, אני לא יודעת. הטיפול כן הגביר הבנה והעמקה אישית, אני בכלל חושבת שאני מכורה להתעסקות פנימית בתוכי.. אבל מצד שני יש הבנה אבל אין אמץ לעשות שינויים. גם בטיפול זה כאילו לגעת, להיות שם אבל גם לא להיות שם. היום שמעתי שהמטפל אמור לתת הרגשה של אהבה, הייתי בשוק מזה כי אני לא חושבת שזה מה שאני מרגישה, אבל מצד שני אני בכלל לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה שם, מה קורה שם בטיפול (אני יודעת שתפני אותי אליה), זה סוג של מלכודת: מצד אחד לא יכולה בלעדיה, מצד שני שומרת ורוצה מרחק...קצת מזכיר את המרחק שאני שומרת מכל כך הרבה נשים, שמא אתנפל עליהם, אבל מצד שני גם לא יודעת בדיוק איך להתקרב, או מה זה ואיך עושים את זה.. זה די עצוב שאחרי כל כך הרבה זמן -טיפול אני לא מסוגלת לעשות משהו, כאילו הטיפול מהווה עוגן אבל לא לשינוי אלא למקום נעים להיות בו , לדבר איתה לחוות קבלה, אבל אני לא יודעת אם הוא מטעין אותי לשינוי ולקיחת יוזמה, איך אני יכולה לבדוק זאת? דרך אגב, בחיים האישיים שלי אני חותכת קשרים בלי בעיה בכלל, לצערי.. טוב, לילה ומאוחר, לקטנה שלי צומחות הניבים, לפחות שם אני מקווה שאני כן מספקת קרבה, חום, רק שהם לא יגדלו להיות כמוני.. לילה טוב ניבה
שלום רב למומחים !! אני בת 23 הועכשיו בתקופת מבחנים ופתאום תקפה אותי מן חרדה שכזאת מאחר וזאת שעשיתי הסבת מקצוע וזה תחום שאני אוהבת בכל רמות איבירי ופוחדת מאוד לא להצליח אני פתאום מסתכל על אחרים איך הם לומדים וכמה אחרים מספיקים כאילו קיבלתי קיפאון מוחלט אני ממש מתבאסת מזה וזה מקשה עליי מאוד במקום ללמוד ממקום נטו אני צפה במחשבות של מה יהיה איך אני יעולה להתגבר על הפחדים ולהיות מרוכזת במטרה תודה מראש!
שלום ירין, מאחר ואנחנו בעיצומה של תקופת בחינות, אני מניחה שיהיה זה מעט בלתי יעיל להמליץ לך לפנות *כרגע* לסדנת התמודדות עם חרדת בחינות, הגם שסדנה כזו עשוייה להועיל לך מאד בסמסטרים הבאים. מאחר והמרכיב הדומיננטי בחרדה שלך (לפחות ממה שעולה כאן) הן המחשבות, נסי להקשיב להן, ולבחון את התכנים שלהן אל מול המציאות. כלומר, נסי לראות עד כמה מדובר במחשבות ריאליות, או מסתגלות: האם באמת אחרים לומדים ויודעים הרבה יותר ממך? האם באמת כל בחינה תחרוץ את גורלך ועתידך? האם באמת כולם מספיקים ורק את לא? מסתבר שלמחשבות שלנו יש הרבה כוח. (אם תסתכלי על הטניסאית שחר פאר לפני כל משחקון, תראי שהיא "אומרת לעצמה" לא מעט, מעין צ?יד?ה פסיכולוגית לפני הקרב. ) מדיווחייך אפשר להבין שאת יוצאת לבחינה עם אמירות די 'מרפות ידיים'. נסי להתווכח עם המחשבות האלה, או להחליפן באחרות, מסתגלות יותר. ולא לשכוח להירשם בזמן לסדנה הבאה. בהצלחה רבה, לך ולכל הסטודנטים שלנו, פה בפורום. ליאת
מה עומד בבסיס משיכה מינית של מבוגרים לילדים? האם משיכה כזו שכיחה ורק אחוז קטן "עובר את הגבול" ומממש אותה? אם אני מזהה בי משיכה לילדים, איך אפשר לדעת שלעולם לא אעשה כלום? יכול להיות שפשוט אעבור את הסף יום אחד? למה זה קיים בי?!
שלום מיקי, אני מצרפת לינק לדיון קודם בנושא, בו הוארו כמה מן המאפיינים של תופעת הפדופיליה. אם תרצה לשאול עוד, אתה מוזמן. בכל מקרה, הצעתי לך היא לפנות לטיפול, כדי לעמוד על המקורות העמוקים לנטייה זו שלך, וכדי להבטיח שלא תפגע חלילה בילדים, לא תפגע בעקרונות המוסריים לאורם אתה חי, וכדי שלא תסבך את עצמך באופן שיסכן את אף מהלך חייך שלך. הנה הלינק- http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/633/xFT/549596/xFP/549626 אנא פנה לקבל עזרה! ליאת
היי ליאת, שמתי לב רק לאחרונה שאני בחורה ממש לא עקבית, החוסר עקביות הזה מתבטא בהמון תחומים בחיים שלי כמו: עבודה לימודים וזוגיות.... דבר זה ממש מפריע לי, יש ימים שאני קמה בבוקר מלאת אנרגיות ומוטיבציה ורוב הזמן אני קמה בבוקר עייפה בלי מרץ וכוח לעשות שום דבר, אני מרגישה שאני נמצאת במין לופ כזה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו.. בגלל המצב הזה אני הורסת לעצמי המון דברים. אשמח לקבל ממך תגובה ממה זה נובע ומה אני יכולה לעשות בעניין. ולגבי טיפול פסיכולוגי, זה לא מתאפשר לי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה כרגע.. וחוץ מזה שהתהליך הוא נורא איטי ואני מחפשת תשובות מידיות... אני מודעת לבעיות שלי אבל אני לא יודעת איך לפתור אותן ואם כן אז זה מחזיק בדיוק שבוע... מה לדעתך עליי לעשות? ומדוע אני ככה?
שלום ליאת (איזה שם יפה!) לא מאד ברור ל?מה בדיוק את קוראת חוסר עקביות, אבל התנודתיות הזאת שאת מתארת יכולה להיות חלק ממגוון מצבים נפשיים שיכולים לבוא ממקורות שונים. כמו הרבה דברים טובים בחיינו, גם ההבנות ביחס לעצמנו מושגות בתהליך שאורך זמן וגוזל משאבים, והניסיון לעשות זאת 'על רגל אחת' הוא במידה רבה חובבני ולא מכבד (אותך). לפעמים ההימנעות מטיפול אינה רק מטעמים של כסף וזמן, אלא גם מתוך החשש להיפגש עם התכנים התוך נפשיים שלנו. זהו חשש מובן וטבעי, אך אני מציעה לך מאד לא לתת לו מעמד של פוסק אחרון. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, לאחי יש ילד בן שנתיים, אשתו בהריון לא מתוכנן (מה שנקרא פנצ'ר)בחודש שלישי . אחי מאוד לא מעוניין בילד נוסף, אך גיסתי מעוניינת להשאיר את ההריון, למרות שקשה לה עם ילד אחד, היא מתלוננת שאין לה סבלנות לילד, היא לא יודעת לטפל בו כמו שצריך, וגרוע מזה,מסרבת לגשת לקבל הדרכה ממישהו מקצועי, ולא מסוגלת להבין את ההשלכות של ההתנהגות שלה (על הילד ועל המשפחה שלה בכלל). מצבם הכלכלי לא משהו, אחי הוא הדומיננטי, הוא זה שמטפל בכל עינייני הבית והילד. אחי עובד שעות רבות, כדי לפרנס, דואג לצרכי הילד, ועוזר לה אפילו בעינייני משק הבית. היא , מרוכזת בהריון שלה, ולא מעניין אותה מה שקורה מסביב. הוא אמר לה כמובן שהוא לא רוצה ילד נוסף אך הוא גם לא מסוגל להכריח אותה לעשות הפלה. הוא חושש שאם תעשה הפלה תיכנס לדיכאון ואז הילד יסבול יותר. לאחרונה אחי נראה מאוד מדוכדך, מאוד מוטרד. אני מאוד דואגת לו. ניסיתי לדבר איתו, אך הוא לא היה מוכן לשתף במחשבותיו. ואמר שכשיהיה מה לעדכן הוא יגיד. (משפט מלחיץ ). אני חוששת שמה שיקרה בסוף ,זה שאחי יתמוטט, והילד יסבול מכל המצב יותר. אני חושבת שהמחשבות והפחדים מכוונים את אחי לכיוונים לא טובים ולא יעילים. ואני לא יודעת כיצד להקל עליו (מלבד עיניינים בהם כל המשפחה תומכת). האם יש משהו שאפשר לעשות ? אני מתכוונת לדבר איתו ולנסות לשכנע אותו לגשת להתייעצות עם פסיכולוג אך בגלל מצבו הכלכלי ובגלל סיבות נוספות, לא נראה לי שהוא יסכים לכך. אודה לתגובתך.
שלום לך אחות מודאגת, נדמה לי שאחד הדברים שממש ממש לא כדאי לעשות, זה להיכנס לחייהם הפרטיים של בני זוג, בעיקר ככל הנוגע להרחבת המשפחה. אחיך ואשתו הם אנשים מבוגרים, הגם שאת נוטה לייחס לשניהם סוג של חוסר אונים וחוסר כשירות. כאשר נכנסים למערכת זוגית בכלל, ולמערכת נישואין בפרט, מערכת השיקולים שלנו מתרחבת מאד, והופכת מורכבת ורבת פנים. מה שמתאים לאחד מבני הזוג לא תמיד מתאים לאחר, ומישהו - כמעט תמיד - נאלץ להתפשר. אחיך מביע דאגה לאשתו ולבנו, וסבור שהפלה אינה אופציה. בכך הוא מפגין בגרות ושיקול דעת, גם אם במחיר של מצוקה זמנית. איני יודעת איזו מערכת תמיכה יש סביבו, אך כאן בהחלט יש לכם, כמשפחה אוהבת, מה לעשות. אם כולכם מתייחסים להריון כאל טרגדיה, זה אכן עלול להיראות כך. נדמה לי שעדיף להתבונן בצד המואר של המצב, לעודד את אחיך ולהציע לו עזרה קונקרטית (למשל לקחת את הילד לסופשבוע ולשחרר אותם לחופשה קצרה) או לסייע ביומיום. כמובן שבמידת הצורך אפשר להזכיר את קיומם של גורמים טיפוליים, אך לא מעמדה ביקורתית (גם לא כלפי אשתו), אלא כהצעה מפרגנת. מקווה שהרחבת המשפחה בכל זאת תביא גם מידה של נחת. בברכה ליאת
שלום! ביתי בת 9.5 בכיתה ג', עד לכתה ב' היו לה המון חברות וחברים ' ואילו בכיתה ג' הגיעה מורה חדשה ונוספו ילדים חדשים בן ובת (ללא קשר בניהם) לקראת אמצע שנת הלימודים היו עימותים בן ביתי למורה שהיתה" יורדת" עליה לפני ילדי הכיתה וכשביתי סיפרה לי היתה לי שיחה מאד נוקבת עם המורה שבהמשכה היא התנצלה בפני ובעיקר בפני ביתי.( מה שהסתבר שביתי צדקה אך לא רציתי לערב גורמים אחרים מכוון שהמורה חזרה בה והתיחסה אחרת) הענין הוא שמאז נהיה לביתי קצת קשיים חברתיים ואחד הגורמים לכך זו הילדה החדשה שהחלה ליצור בכיתה קבוצות חברתיות מה שלא היה קיים לפני. כגון ימי הולדת שהוזמנו רק חלק מהבנות, ביתי מרגישה שהיא לא הכי מקובלת למרות שיש לה כמה חברות טובות שאיתה מהגן,אך הם לא תמיד נמצאות בקירבתה כגון: היא היתה היום בחוג שחיה וכשהסתיים החוג הגיעו שתי בנות (כשאחת מהן זו הילדה החדשה,היא שמחה מאד כשהן הגיעו וכשרצתה לשחק עימן האחת באה לשחק עימה ואז השניה (הילדה החדשה) קראה לחברתה ואז היא ניגשה לביתי ואמרה לה שהן רוצות לשחק לבד.(בשלב הנ"ל לא ההיתי בקרבתה וכשהיא הגיעה הביתה היא סיפרה לי,שאלתי אותה ומה עשית? היא ענתה שחרצה להן לשון ושיחקה עם בנות שפגשה בברכה,סיפרתי לה שקרה לי בדיוק אותו דבר בילדותי ,ופשוט אמרתי לעצמי שמי שלא רוצה לשחק עימי סימן שהוא לא שווה אותי.והיא היתה מרוצה. הענין הוא שאני "נקרעת מבפנים" איך אוכל לעזור לה להיכנס יותר לחברה, ולגרום שתהיה יותר מקובלת?
שלום מירב, נראה שבתך לוקחת את האירועים באופן פחות קשה ממך. כמו שכבר הוזכר כאן פעם, מלכת כיתה יש רק אחת (טוב, לפעמים שתיים), וכל האחרות נאלצות להסתפק במעמד הפחות זוהר, אך גם הפחות מחייב. בתך מצאה מהר תחילף, ושיחקה עם בנות אחרות, מה שיכול להעיד על מנגנוני התמודדות טובים ויכולת לשאת תסכול. האם יש מצב שהתקריות שאת מתארת מעוררות אצלך תגובה רגשית עוצמתית בגלל חוויות שעברת את בילדותך? אני מציעה לך להמשיך ולהיות אם תומכת ומכילה עבור בתך, ולסמוך על הכוחות שלה ועל השכל הישר שלה. במידה ותחושי שהיא ממש בודדה או דחוייה ע"י *כל* הילדים, אזי יש מקום להתייעצות או להתערבות. מדברייך עולה שכרגע אין הדבר כך. אם תרצי להמשיך ולשאול, את מוזמנת לעדכן ולשתף. ליאת
ליאת שלום! לא עברתי מצבים כאלה ,להפך הייתי מלכת הכיתה וכך גם ביתי הבכורה שהיא היום בגיל 16, לכן קשה לי לכוון אותה, אך אם את אומרת שזו התמודדות טובה אני יותר רגועה.וזה שסיפרתי לביתי שעברתי אותה חוויה פשוט המצאתי כדי שתרגיש בנוח עם המצב. תודה! מירב
הילדה שבתוכי אבדה בנסיבות מצערות. נראתה לאחרונה ב... אמממממ.... לפני.... ממממ.... כשנעלמה הייתה לבדה ולכן אין לדעת מתי בדיוק אבדו עקבותיה. לא ידוע מה לבשה, ואף על פי שניתן לנחש מה חשה, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. היא לקחה עימה את היכולת לכאוב, את היכולת להיות נאהבת ועוד מיני שבויים נוספים. השאירה אחריה את דנה הכועסת, דנה המתוסכלת, דנה הבוגרת המבינה והמודעת ואת דנה הרובוט שחיה מיום ליום בתפקוד קבוע בלי תכלית אמתית. המוצא אותה מתבקש ליצור קשר באופן מידי.
דנה, אהבתי... בטיפול מוצאים חלקים ממנה, לא...? אני מאחלת לך לילה טוב. וגם לך, ליאת. נורית
בטיפול הגעתי למסקנה שהיא בכל קיימת אי שם... בנתיים אני בחיפושים קדחתניים למצוא אותה, פעם אחרונה שהגיע מידע לגביה דובר על כך שהיא נעולה בתוך חומה מאוד גבוה וחזקה ללא דלת או חלון.. נסיתי להגיע לאמת את השמועה אבל לא הצלחתי להיכנס...
שלום דנה, בגלל שלא היכרנו אותה, לא נוכל לזהות את הילדה האבודה גם אם נראה אותה חולפת מולנו ברחוב. אני מניחה שבגלל פגעי הזמן, גם לך יהיה קשה לזהות אותה. היא ודאי כבר לא ילדה. יש להניח שהגעגועים והתנאים הלא שגרתיים בהם הוחזקה הותירו בה את רישומם. ברוח ימים אלה, הייתי מציעה לך להצניח אל תוך הטירה המבוצרת בה היא מוחזקת, הצעה לעסקת חילופי שבויים. שחררי לה את הרובוט, הכעס והתסכול (למה לך להחזיק ללא תועלת גורמים עוינים שרק עושים לך רע) והציעי בתמורה שתשיב לך את היכולת לסלוח ולאהוב (אם לא היה לה אינטרס להחזיקן בחיים, כבר מזמן הייתה הורגת אותן). לדעתי, זו הצעה שקשה לסרב לה. ליל מנוחה ליאת נורית יקרה, לילה טוב גם לך.
אמא'לה, שלחנו באותה דקה.... הדר
ליאת יקרה, את לא יכולה פשוט למצוא לי אותה וזהו?????????? הבעיה היא שהיא כנראה מפחדת פחד מוות להופיע.. כשהיא הייתה בין הנמצאים היא לא הועילה בכלום נהפוכו, אז למה לעזאזל להחזיר אותה בכלל?? (נו, בראש אני מבינה למה זה כ"כ חשוב אבל זאת ההרגשה...) והיא בוודאי נשארה עדיין ילדה, הרי אני מחפשת את הילדה לא הנערה/אישה.. רק הילדה יכולה לעזור. אהבתי מאוד את ההצעה שלך להצניח מלמעלה ולעשות עסקת חלופי שבויים, השאלה היא איך להצניח (מאיפה אוספים את הכלים?) וכמובן השאלה המאוד גדולה היא, אם למעלה החומה פתוחה או סגורה. במיוחד תודה על המשפט האחרון, איתו אני אלך לישון-כנראה באמת לא שווה לה להמית את מה שחשבתי כבר למת. תודה ולילה טוב :)
(וסליחה שאני לא עוצרת הראש עובד עכשיו שעות נוספות) חשבתי על מה שהצעת לי בעניין חילופי שבויים ואני לא מסכימה איתך. אני לא מעוניינת להחליף דנה בדנה, אני רוצה למצוא את דנה הילדה, ושדנה הבוגרת, המודעת, הרובוט, ואפילו הכועסת ילמדו לחבק את הילדה ולאמץ את מה שהיא מביאה עימה אפילו את הפחד והכאב וככה ביחד ה"דנות" ישלימו אחת את השנייה ואז תוכל להיווצר דנה השלמה שמצליחה להתנהל בעולם. אני לא רוצה עוד לסגור דנות אחרות וזה כולל את המתוסכלת והכועסת, אני רוצה לתת לכל דנה מקום ורק לסדר את הפרופורציות. דיי ללקיחת שבויים, דיי למלחמה (הפנימית) ויאללה, לשלום אינשאלללללה
שלום ליאת המקסימה האם יש הסבר לכך שאדם שבילדותו ובנערותו היה מאוד עצמאי ולא ממש תקשר עם הוריו, יהיה או ירצה להיות בבגרותו ילדותי ותלותי, ויחפש "דמויות הוריות"? תודה רבה והמשך יום נעים, אריאל בת הים הקטנה (-:
שלום אריאל, הקשר שלנו עם הורינו הוא מורכב ודינמי, והוא לובש פנים שונות בכל תקופה בחיינו. מתבגרים סוערים יעדיפו בהחלט סוג של ריחוק ואוטונומיה. בגילאים אלה נוכל לראות גילויים של מרד, חוצפה, ואפילו נתק. לאחר שסערת ההתבגרות נרגעת, נראה לעיתים קרובות סוג של פיוס והתקרבות מחודשת אל דמויות ההורים. יש שנים רגישות, בהן אנו שוב זקוקים מאד להורינו (גם כאנשים מבוגרים). לפעמים זה קורה בשלבי ההתבססות הכלכלית (עזרה במשכנתא) או כשיש לנו ילדים קטנים (בייביסיטר), ולפעמים זה קורה בעקבות משברי חיים (לא עלינו). מאפיינים של ילדותיות ותלותיות אישיותיים בדר"כ אינם מופיעים ככה פתאום, ואנו רואים קווים כאלה כבר בילדות. בברכה ליאת
תודה ליאת אני לא מדברת על צורך בהתקרבות להורים (האמיתיים) אלא חיפוש מרכיבים הוריים בחברים/חברות, מטפל/ת וכו'. מין רצון שמישהו אחר יהיה אחראי לי, יכוון אותי, ידאג לי וכדומה... תודה אריאל בת הים הקטנה שמסרבת להתבגר :-)
שלום ליאת האחיינית שלי חגגה יום הולדת בת 4 ,וחגגולה במסגרת ילדי הגן והמשפחות שלהם, מיד לאחר מכן הצטרפנו אנחנו בנ המשפחה הקרובה,ונשארו חלק מילדי הגן, כשהגעתי באתי להגיד לאחיינית מזל טוב ,מה נשמע,בזמן שישבה עם חברותיה לגן, תגובתה הייתה חוסר נוחות,ואמרה לי תלך מפה,לא עכשיו,תגובות שאני לא מקבל בזמנים רגילים במפגשים משפחתיים,מה הסיבה? האם קיימת לילד הפרדה בין חברים למשפחה?כשהילדים הלכו,התנהגותה הייתה יותר נינוחה וחזרה לעצמה
שלום גלעד, ילדים בני ארבע, ממש כמו המבוגרים, יודעים להבחין בין מצבי שגרה למצבים החורגים ממנה. אבל ילדים בני ארבע, שהכישורים החברתיים שלהם עדיין לא משוכללים ומפותחים דיים, לא תמיד יודעים לנווט מצבים חברתיים מורכבים. האחיינית שלך יודעת איך להתנהג כשהיא עם חברותיה, ויודעת איך להתנהג עם המשפחה המורחבת. השילוב של שניהם הוא בהחלט מצב חריג עבורה, ולכן המבוכה. הציפייה במצב כזה היא שהמבוגר יבליג על העלבון, ויקבל ברוח טובה את ההתנהגות החריגה. מזל טוב בכל מקרה ליאת
בוקר טוב, תגידי, ליאת, מה יהיה???
מבחינתי, עדיף שיחזירו את גלעד שליט מרצונם, ובכך ימנעו שפיכות דמים מיותרת. לא? נתפלל. ליאת
את צודקת. אבל מה יהיה איתי??
למטופלים רבים יש את כתובת האימייל של המטפלים שלהם.האם זה נהוג לבקש מהמטפל? או שהוא מציע בעצמו?
שלום דן, גבולותיו המוסכמים של הקשר הטיפולי תלויים - כמו הרבה דברים - באסכולה ממנה בא המטפל. יש מטפלים המעדיפים לשמור בקנאות על המערך (setting) המסורתי של מפגש פנים אל פנים אחת לשבוע (או יותר, כמסוכם), ויש מטפלים המאפשרים סוג של תקשורת גם בין המפגשים. תוכל לברר עם המטפל שלך מה המדיניות שלו בעניין, תוך שאתה משתף אותו במחשבותיך לגבי אופן השימוש המתוכנן בכתובת המייל. הכל פתוח. לילה טוב ליאת
מזו בעצם התחזות? האם ניתן להתחזות לאדם שלא קיים במציאות (ולא קיים באינטרנט למשל)? אם בנאדם עוטה על עצמו זהות של בנאדם שהוא המציא, האם הוא מתחזה?
שלום רונה, המילה התחזות נגזרת מהמילה "מחזה", ומשקפת מצב בו מישהו רוצה ליצור רושם שהוא מישהו אחר. עקרונית, אדם יכול לבחור כל דמות שהיא, ממשית או דמיונית, ולפעול עפ"י מה שנדמה בעיניו כהולם אותה. מבחינת החוק, יש התחזויות המוגדרות כעברה פלילית, בהיותן בעלות פוטנציאל לפגיעה בזולת או בהשגת טובת הנאה שלא כדין. ברמה הפילוסופית, כולנו לובשים ופושטים זהויות כל הזמן. חשבי למשל על אישה שבבוקר מקימה את ילדיה לביה"ס, במשך היום היא מנהלת בבנק, ובשבת היא מגיעה לאמא שלה לאכול צהריים. למרות שגרעין האישיות נותר כשהיה (בכל זאת, מנהלת בנק...), הרי שאותה אישה יכולה להציג שלוש דמויות שונות בתכלית, ולפעמים ממש לדבר בשפה שונה, להתלבש אחרת, ולאמץ גינונים שונים בכל אחד מן התפקידים. האם קיבלת תשובה לשאלתך? ליאת
אוקי, אז מה בעצם מוגדר כעבירה פלילית? אם למשל אדם שאתה מנהל איתו שיחה באינטרנט, ואתה מאמין כביכול שאתה לא מכיר אותו (שהוא זר לך) אבל בעצם הוא מכיר אותך אבל לא מגלה לך את זה, אולי באמת עוטה על עצמו דמות אחרת האם זה הופך אותו לעבריין? איפה מוצבים הגבולות האלה? תודה.
היי ליאת, שמתי לב רק לאחרונה שאני בחורה ממש לא עקבית, החוסר עקביות הזה מתבטא בהמון תחומים בחיים שלי כמו: עבודה לימודים וזוגיות.... דבר זה ממש מפריע לי, יש ימים שאני קמה בבוקר מלאת אנרגיות ומוטיבציה ורוב הזמן אני קמה בבוקר עייפה בלי מרץ וכוח לעשות שום דבר, אני מרגישה שאני נמצאת במין לופ כזה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו.. בגלל המצב הזה אני הורסת לעצמי המון דברים. אשמח לקבל ממך תגובה ממה זה נובע ומה אני יכולה לעשות בעניין. ולגבי טיפול פסיכולוגי, זה לא מתאפשר לי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה כרגע.. וחוץ מזה שהתהליך הוא נורא איטי ואני מחפשת תשובות מידיות... אני מודעת לבעיות שלי אבל אני לא יודעת איך לפתור אותן ואם כן אז זה מחזיק בדיוק שבוע... מה לדעתך עליי לעשות? ומדוע אני ככה?
ליאת שלום, ליאת תענה כאן מחר. את מציינת שאת אוהבת תשובות מיידיות. זה בדיוק החיסרון שלהן, שהן אמנם מיידיות אך בעלי זמן חיים קצר. נסי לנתח לעצמך ממה נובע חוסר העקביות. לעיתים הוא מגיע מכך, שאת לא מגובשת עם עצמך לגבי מה את רוצה מעצמך ולכן גם התשובה של היום היא לא התשובה של מחר. לכשתגיע להבנת הבעיה ומקורותיה , זו כבר תהיה חצי הדרך לפיתרון. בהצלחה, גדעון
אני לעיתים לא קמה. אבל אני מאוד מזדהה איתך, אני דופקת הרבה מאוד עבודות בגלל זה ולא רק, גם אנשים שמנתקים איתי קשרים ועוד.
שלום..בזמן האחרון השינה שלי לא במיטבה..אם למשל אני ישן ב4 בבוקר אז אני פתאום מתעורר לא יודע ממה כנראה ממחשבות, אני מתעורר ב9 וחצי בבוקר ככה..לא יודע כאילו יש לי הפרעות שינה ואני מתעורר מוקדם מהצפוי...מה אני יכול לעשות במצב כזה? תודה לעונים
קובי שלום, השינה לעיתים קרובות מעידה על מצבו הנפשי של הישן. כשאנו מוטרדים, עצבניים, חרדים אנו ישנים פחות טוב. כמובן שהשינה מושפעת גם מהאופן הפיסי בו אנו ישנים. למשל שינה בחדר לא מאוורר או חם מידי או קר מידי, תשפיע גם כן על איכות השינה. נסה לחשוב ממה אתה מוטרד? מהן המחשבות המעסיקות אותך? ונסה לפתור אותן בעיות לפני השינה. אתה גם מוזמן לקרוא מעט על ההיגיינה של השינה. (ישנם גם מאמרים באינטרנט) זה יכול לעזור לך לנתח מה האפיונים הספיציפיים של בעיית השינה שלך. תמיד ניתן לפנות לרופא המשפחה ולהתייעץ איתו. בברכת לילה טוב, גדעון
מה ההבדלים ביניהם? מה היחס בין השלושה? והאם אם בעצם אותו דבר רק במינון שונה או במצבים שונים?
ליאור שלום, זה בודאי לא אותו דבר, אך כל שלושת המצבים הרגשיים הללו אינם נעימים כל אחד בדרכו שלו. חרדה מורגשת יותר כמו פחד. עצבנות כמו חוסר שקט גופני ומתח מורגש יותר כמו עצבנות עצורה המאיימת להתפרץ. בכל מקרה, מדובר על אותה מערכת (סימפטטית) המופעלת ומייצרת בגוף אזעקה של "מצב חרום". בברכה, גדעון
שלום רב, אני מוטרדת ממאמר שקראתי אשר נכתב בידי יורם צדיק ובו נכתב, שפציינטים שחוו התקף פסיכוטי ובייחוד אלה שמתמודדים איתו ע"פ תאוריית "השילוב" (לעומת "הטיוח", שילוב הוא הרצון של המטופל ללמוד ולחקור את הנושא בסמוך להתקף הפסיכוטי) לעולם לא יחזרו לתפיסת העצמי והדימוי העצמי כפי שנתפס קודם לכן, לפני המשבר. הוא מציים שהם אינם חוזרים ולאותה תפיסה של הערכה העצמית ומדגיש כי גם אינם יכולים לחזור לאותו דימוי עצמי שהחזיקו קודם למשבר. האם יש בפיכם שביב של תקווה, שאוכל לעלות בחזרה את הדימוי העצמי שלי ולהרגיש חזקה, עוצמתית עם בטחון עצמי כמו קודם לכן? אני רוצה לציין שאני חוויתי התקף פסיכוטי אחד ויחיד, שנבע מתוך דכאון שבא בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל, מדכא, חסר תמיכה ואמפטיה. אשמח שתענו בכנות מלאה. תודה מראש קרן
קרן שלום, אני לא מכיר את המאמר של יורם צדיק וגם לא את תיאוריית ה"שילוב". לכן אוכל רק לומר שמצד אחד , כל ארוע טראומתי או משברי יש בו פגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. אך מצד שני - במידה מסוימת טוב שכך הוא, שהרי אכן משהו נשתנה ושוב תפיסת האדם את עצמו אסור לה שתהיה מלאת אמון בעצמו ובכוחותיו עד בלי גבול. לכן, תקוותי היא שתחזירי לעצמך חלק מהביטחון העצמי שהיה, את תחושת העוצמתיות שהיתה ועם זאת משהו מהמשבר הפסיכוטי ילקח בחשבון לתוך תחושת דימוי עצמי ריאלי ותואם לכוחות, להישגים ולדברים הטובים שיש בך. בברכה, גדעון
יש לי חבר אשר נוהג מדיי פעם לנגוע באצבעו בבטני ( תחושתי היא שזה נוגע למשקל גופי) וכן, כינה אותי 'שמנמנית' וזאת לאחר שפעם כעסתי עליו על התבטאות דומה בנושא והבטיח כי לא יחזור על-כך יותר. אני מנסה להיאבק בתחושת ההיפגעות שלי מכך כי אולי אני מתייחסת לנושא באופן מוגזם, אך, מצד שני קשה לי שלא לראות בהתנהגות זו כפוגעת בכבודי העצמי ובדימוי הגוף שלי. מלבד-כך, הנני יכולה להעיד כי אובייקטיבית משקל גופי נורמאלי למרות שאיני בעלת נתוני דוגמנות. הדילמה שלי כיצד אני צריכה להתייחס לנושא והאם להעיר לו פעם נוספת. אודה לעצתכם.
אלמונית יקרה שלום, לדעתי עלייך להעיר לו על כך פעם נוספת. גם אם את מתייחסת לנושא באופן מוגזם (ואיני בטוח שכך הוא), הרי ביחסי חברות יש מקום לכבוד הדדי ולשמירה האחד על רגישויות רעהו. מותר לך להיות רגישה לגופך ןלמשקלך ולדרוש מהאנשים הקרובים לך להתייחס לרגישויותייך באופן מכבד, כמו שגם את, כך אני מקווה, מתייחסת אל רגישויותיו בכבוד. בברכה, גדעון
שלום. זה פעם ראשונה שאני בפורום הזה. פשוט לא ידעתי עם מי להתייעץ. אני נשואה טריה מזה 7 חודשים. לפני כ-4 חודשים נפטר חמי. מאז, בעלי לא כמו שהיה. הוא נהיה אדיש ועצוב ומסוגר בעצמו. אני הכי מבינה אותו בעולם אבל מרגישה שגם אני נדחקת לצד. הוא חושב עליו המון ואתמול הוא אפילו חלם עליו כשהלך לנוח בצהריים. יש לו ייסורי מצפון על זה שהוא לא היה שם בשבילו. שהוא לא עזר לו. השאלה שלי היא : מה עושים במצב כזה? מה אני אמורה לעשות כשבעלי נכבה? בד"כ הוא חייכן ומקסים אבל לאחרונה הוא אפאטי ולא מתרגש מדברים. גם העיסוק בירושה לא עוזר לו (הוריו גרושים). אודה לכם אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות. בשיחות איתו הוא מודע למצב שהשתנה ביננו והוא מוכן שנעבוד על זה, אבל לצערי זה לא מצליח. אני ממש לא מתכוונת לוותר לו בקלות ואני תמיד שם בשבילו אבל איפושהוא אני מרגישה שעם כל הרצון שלי לעזור זה טיפה גדול עלי. אגב. אנחנו בני 30. דנה
דנה שלום, לא סתם ביהדות ישנו מושג של "שנת אבל". תהליכי אבלות הינם תהליכים שדורשים את הזמן שלהם. האבל נוטה יותר להסתגר, להיות במחשבות על האובדן, ולהתאבל. עם זאת את מתארת תגובה שבעלך נעשה כבוי ואפאטי, ויתכן והוא מגיב בתחושת דכאון ואשם קשה יותר , אשר מקשה עליו לחזור לתפקוד נורמטיבי. לא בטוח שמשהו נשתנה ביניכם, אלא שמשהו עובר על בעלך והוא השתנה וכמובן שזה מקרין על מערכת היחסים הזוגית. לכן ההמלצה שלי שתבחני בעדינות עם בעלך לגבי רצונו ומוכנותו לפנות ליעוץ פסיכולוגי. את שם בשבילו וזה חשוב, אך כמו שכתבת, לפעמים זה יכול להיות גדול עלייך. בהצלחה, גדעון
שלום רב, אני מקווה שפניתי לפורום המתאים ושתוכלו לעזור לי. אני בת 41 נשואה + ילדה בת 3.5. כבר למעלה משנה מנסה להכנס להריון כדי להביא לבתי אח או אחות אבל הגיל הגיל.... וגם לבעלי יש בעיה. כך שאני כל הזמן סביב העיניין הזה של הרצון להכנס להריון. לא לוקחת הורמונים אבל כל הזמן בבדיקות ומעקבים ורופאים וטיפולים שונים. לפני שלושה חודשים נכנסתי להריון אבל אחרי שבועיים היתה הפלה. כיום אני מרגישה מיואשת לחוצה כי הזמן הולך ואוזל. ואני כל כך מתוסכלת מזה ואף אחד לא יודע עד כמה. כי אני לא מודה שאני כל כך רוצה ולא יכולה כיוון שעד לפני שנתיים לא רציתי לשמוע על ילד נוסף. אני במיוחד דואגת לבתי שתהיה בת יחידה כמו שאני הייתי ויודע כמה זה לא נחמד ויש זמנים שאפילו קשה מאוד. זו ילדה שיש לה הכל והמון אהבה ורק מה שהיא רוצה היא מקבלת אבל אני עדיין מרחמת עליה ולפעמים בה לי לבכות מרוב עצבות. שהיא תהיה לבד עם הורים מבוגרים. והפחד שיום אחד גם תשאר לבד בעולם בלי הורים בלי סבא וסבתא ובלי אחים. כמו שאני הרגשתי עד שהתחתנתי. כל החיים שלי סובבים סביב זה. אני כל הזמן באינטרנט מבזבזת שעות על חיפושים ושאלות בנושא פוריות. אני לא עובדת כי כל הזמן אני חושבת שעוד מעט התחיל טיפולים שאם אתחיל לעבוד במקום חדש יפטרו אותי. ואין לי ענין בכלום חוץ מזה. אני גם צריכה להחליט איך להמשיך עם הטיפולים האם להתקדם להפריית מבחנה עם המון טיפולים וסיכונים כאשר הסיכויים הם 10% להרות בגילי? או פשוט לוותר? כל רגע אני משנה את דעתי. האם משהו יכול לעזור לי לא בדילמה שלי אלא במתן עצה איך להרגיע את עצמי ופשוט להמשיך לחיות את החיים?
סימון יקרה, קראתי את ההודעה שלך ולא יכולתי שלא לחוש במצוקה שלך. רציתי להאיר פן אחד של ילדות ללא אחים - זו לא בהכרח ילדות "נוראה". אני מכירה מקרוב (מאד) ילדים יחידים. אכן, מה שמאפיין אותם הוא ההרגל לקבל הכל (אבל בעיני, זה לאו דווקא המפתח). עם זאת, אני חושבת שילדים כאלה לא תמיד מרגישים לבד, ולהפך - לא תמיד ילדים שיש להם אחים מרגישים ביחד. אם לילדה חברים ואתם, כהוריה, תקפידו לחשוף אותה לחברה מתמשכת של ילדים (בני דודים, שכנים, חברים מהגן/בי"ס) הילדה תלמד ותפנים לא רק איך לא להיות לבד אלא תלמד גם לחלוק את עולמה (כולל גבולות, לחלוק צעצועים, תשומת לב ועוד) ותדע שהיא לא לבד. אני לא פסיכולוגית ואין לי תובנות חשובות וגדולות, אבל תחושת הבטן שלי היא שיתכן והלחץ שלך/שלכם יכול לעבור הלאה ולגרום לילדה להרגיש מסכנה. היא לא. גם אם לא יהיו לה אחים - היא לא לבד. יש לה אתכם ויהיו לה חברים. בתור אנשים מבוגרים אנחנו יודעים שחברים יכולים להיות לפעמים משענת ותמיכה אפילו יותר ממשפחה. בעיני, חשוב להקנות לה דווקא יכולות חברתיות, את היכולת לחלוק ואת היכולת לבקש עזרה מאחרים (יכולות שגם לאנשים שיש להם אחים אין תמיד). אל תשכחי שכשאתם תהיו מבוגרים יהיה לה בן זוג שיוכל לעזור ולתמוך - היא לא תהיה לבד. ויש גם פתרון פרקטי (ברמה מסויימת) אם תחליטו בסופו של דבר שלא להמשיך עם תהליכי ההפריה, תוכלו אולי לנסות הליך של פונדקאות. ואם תרצו להראות לילדה נתינה ואהבה מהן, וגם לאפשר לה ולכם להחשף לעולם חדש ואחר, תוכלו תמיד להיות משפחת אומנה לילדים שגורלם ומזלם לא שפרו עליהם (ואולי גם לנסות לאמץ ילד). זה לא תהליך פשוט וקל, וזה אתגר משפחתי לא קטן, אבל אולי כדאי להקדיש לזה מחשבה... בכל מה שתחילטו ויהיה - שיהיה לכם בהצלחה
סימון שלום, את אכן עוברת תהליך שהוא ארוך ויכול להיות גם קשה, אבל חשוב לדעתי, שלא להקשות עליו עוד יותר. דבר ראשון: עלייך לנסות ולהפריד בין חוויותייך כילדה יחידה, לבין חוויותיה של בתך. זה שלך היה קשה, כלל לא אומר שאילו גם הן חוויותיה. לפעמים אנחנו כהורים רוצים שלילדינו תהיינה חוויות שונות ממה שהיו לנו. זה טוב וחשוב, אך יש צורך לשים לב, שאנחנו לא כופים עליהם חוויות , רק בשל הצורך להגן עליהם ממשהו שכלל לא נמצא שם. קיבלת תגובה מג. ברוח זו ואת מוזמנת לחשוב על כך. דבר שני - חשוב לדעתי שיהיה בעל מקצוע עליו את סומכת בתחום רפואת הנשים. פורומי אינטרנט יכולים להוסיף מידע, אך הם לא מהווים תחליף ליעוץ מקצועי מרופא וגם לא מהווים תחליף לתחושה שאת מוחזקת ויכולה לסמוך על הרופא שלך. האם שעות השיטוטים בפורומים השונים תורמים לך או אולי גם מוסיפים לחרדות ולתחושת חוסר המוצא? נקודה שלישית - עליכם להיות יחידה זוגית מאוד חזקה בתקופה זו. ממליץ להקדיש לכך זמן - לתמיכה הדדית, לבילוי זמן משותף, לפעילויות מהנות. ולסיום - ניתן להעזר בפסיכולוג : הן כתמיכה וכאדם שיכול לעזור לחשוב על ההחלטות העומדות בפנייך והן ללמוד טכניקות הרפיה והרגעות. בהצלחה, גדעון
שלום רב, יש לי ילדה בת 8 העולה לכיתה ג', יש לנו מספר בעיות התנהגותיות איתה אשר מתבטאות גם בבית הספר, המורה פנתה אלינו וביקשה לעשות לה איבחון של קשב וריכוז, ברצוני לציין כי אין לילדה בעיות לימודיות, היא ילדה חכמה ופיקחית וקולטת מהר - כך המורה מעידה. אנו כהורים חושבים כי איבחון ע"י נוירולוג לא יכול להגיע לשורש הבעיה ועל כן החלטנו לקחת את הילדה לאיבחון פסיכולוגי תחילה - אנו טוענים שאם לילדתנו יש סימפטומים של הפרעות קשב וריכוז שורש הבעיה היא ריגשית (ילדה שמנה, ללא גבולות, התדרדרות בהתנהגות מאז שאחיה הקטן נולד , מעבר דירה ומסגרת חברתית חדשה - תהליך שהחל לפני שלוש שנים). אנו פוחדים לטעות ולא רוצים לסמן אותה במסגרת זו או אחרת. קבענו תור לאיבחון פסיכולוגי אצל פסיכולוגית חינוכית, אך לאחר קריאה באינטרנט עלו בי ספקות, בבקשה עיזרו לי, לאן עלי לפנות לאיזה פסיכולוג? לאיזה איבחון? אולי משולב? האם רצוי שאישה תבדוק את ילדתי בגלל שהיא בת וכך רמת הפתיחות תהיה גבוהה יותר? אודה לכם על תשובתכם המהירה. ברצוני לטפל בה עוד בתקופת החופש הגדול כדי ששנת הלימודים תתחיל ברגל ימין.
בתיה שלום, בהחלט יתכן שמקור קשייה של בתך הוא רגשי והסיבות לכך היא כפי שציינת. יחד עם זאת מדוע המורה חשבה שמדובר על בעיות קשב וריכוז ולא בעיות רגשיות? בעקרון אבחון פסיכולוגי לגיל הזה נעשה ע"י פסיכולוגים חינוכיים, התפתחותיים או קלינים של הילד. לכן הפניה לפסיכולוגית חינוכית היא אפשרית בהחלט. לאחר האבחון הפסיכולוגי - רגשי, תוכלו לחשוב הלאה האם יש צורך באבחון נוסף - בהתאם להמלצות הפסיכולוגית. בהצלחה, גדעון
תודה על תשובתך! המורה ביקשה שניקח את הילדה לאיבחון של הפרעות קשב וריכוז בגלל שהיא מפטפטת המון בכיתה, מציקה לילדים, הרבה פעמים משעמם לה (לטענתה) בשיעורים. אני רוצה לציין כי הפטפוטים והשיעמום בכיתה הם כבר מכיתה א' אך ההצקות לילדים והחוצפה שלה החלו לאחר חופשת הפסח, המורה מרגישה כי היא לא יכולה להשתלט עליה וכי הילדה מפריעה לכל הילדים - המורה טוענת שהילדים מתלוננים עליה. ולכן היא חושבת שלילדה שלי יש הפרעות קשב וריכוז. כפי שכתבתי מקודם אני חושבת שכל הסימפטומים הללו נובעים מבעיה ריגשית וגם אם אני טועה אז לפחות אני אשלול את הבעיה הזו ולא הפוך שנלך לנוירולוג שיתן לה ריטלין ואז נתחיל לבדוק אחרת.
שלום כל הזמן מדברים שכאשר פרידה נעשית בצורה לא טובה מן הילדבכניסתו לגן כנראה זה ישפיע על מהלך החיים שלו ובנוסף יגרמו לו נזקים בעתיד (הרי כל הזמן אנחנו נזהרים לא לעשות את הנזקים הללו) ושאלתי היא על אילו נזקים מדובר? מה באמת יכול להיגרם לילד אשר בגיל קטן (שנה - שנתיים) חווה פרידה לא טובה? ומהי בעצם פרידה לא טובה? הרי המון ילדים בוכים בזמן הפרידה מההורים. אשמח להסבר ותודה מראש סתו.
פרידה היא ארוע לא פשוט ובעיקר לילדים. קושי בפרידה בילדות יכול אולי להצביא על בעיתיות מסויימת (למשל תלותיות, חרדה חברתית ועוד) אך לא בהכרח יוביל להפרעות פסיכולוגיות בהמשך התפתחות החיים. לדעתי, פרידה "טובה" צריכה לכלול סמכותיות, הכרה בקושי של הילד (אמפטיה), אמון עידוד ויושר. למשל, משפט כמו ( כמובן מותאם מילולית לגיל של הילד) : אנחנו צריכים להפרד עכשיו עד שעת הצהריים, אני יודעת שקצת קשה לך אך אתה יכול להתמודד עם זה. אני אבוא לקחת אותך בצהריים. פרידה "רעה" יכולה להיות מבוססת על קיצוניות כגון התנהגות היסטרית או חרדתית או תוקפנית מצד ההורה. כמו כן התנהגות הכוללת העלבה, חוסר יושר וכדומה. לא הייתי מציע להגיד לילד שמיתקשה להפרד משפטים כגון: "מה אתה עושה סיפור מכול דבר, מה אתה תינוק ?!", או "תפסיק מייד לילל ! מה אתה נקבה ?, אתה עושה לי בושות בפני הגננת !!! ". כמו כן לא הייתי מציע לאמור לילד דבר שאינו אמת כגון: "תיכנס לגן אני כבר ניכנסת איתך" ולהעלם. הערה: התשובה מבוססת על אינטואציה בלבד, אז להתייחס אלה בהתאם. בהצלחה
סתו שלום, שאלת השאלות: מה זו פרידה טובה? שהרי כל החיים מלאים בפרידות. פרידות קטנות ופרידות גדולות, פרידות סתמיות ופרידות משמעותיות ולעיתים - פרידות כואבות. בכי אינו סימן לפרידה לא טובה. בכי הוא תגובה רגשית של כאב, או התרגשות ואין אפשרות למנוע כאב מילדינו - עם כל הכאב שבדבר. אך כמובן שאני מדבר על בכי קצר, מותאם ולא בכי שאורך יום שלם ומסמן לנו שישנה כאן בעיה. פרידה טובה היא פרידה שמותאמת לגילו ויכולתו של הילד. כך בפרידה טובה תהיה הדרגתיות, יהיה ליווי של "אובייקט מעבר", הילד "ידע" שהוריו יחזרו. כך הוא לא יחווה את הפרידה כטראומתית. אני ממליץ מאוד שיהיה בספריית הבית , ספר על התפתחותו הרגשית של הילד. ידע בנושאים הללו של התפתחות רגשית, מסייע מאוד להורים בקשיים ובמעברים ההתפתחותיים. בהצלחה, גדעון
ותודה תודה על התשובה.
שלום רב למומחים ראשית אני נהנת מאוד מהפורום אתם מקסימים אין ספק! ברצוני להתייעץ איתכם לגבי נושא שדי "מטריד"אותי בזמן האחרון יותר נכון במרכז מחשבותי אז ככה:אני בת 23 ואני עדיין בתולה כי לא היה לי אף פעם חבר רציני וכו ופשוט לא יצא כל החברים סביבי אומרים לי שאני צריכה "לתפוס"איזה בחור רק למטרה הזאת כדי לסיים את זה כבר כלומר גם לרכוש ניסיון וכדומה עכשיו ככה יש לי ידיד טוב מזה 3 שנים וכן היה בינינו אקט מיני חוץ מלשכב כי לא ממש הרגשתי בשלה עכשיו באמת שאני מסתקרנת ודי בא לי לנסות כבר ולחוות זאת ההתלבטות היא כאילו כל פעם שאני רוצה ללכת על זה פתאום יש לי קולות בראש מה את עושה וזה לא בסדר וכו ומצד שני מאוד רוצה כבר להשתחרר ולא לחשוב יותר מידי דרך אגב ככה אני בחיים תמיד עם מצפון ומה אחרים יגידו יחשבו וזה מאוד עוצר אותי איך מנטרלים את המחשבות השליליות האלו ומשתחררים איך לעבוד על עצמי על מנת שאני אהיה בטוחה ושלמה עם כל מה שאני עושה בחיים ממש תודה מראש ושיהיה לנו שבוע טוב
לינוי23 שלום, שתי שאלות לך. האחת: מה עושים לגבי הפעם הראשונה? והשניה, שאלה "קלה" לא פחות: "איך לעבוד על עצמי על מנת שאני אהיה בטוחה ושלמה עם כל מה שאני עושה בחיים?". לגבי השאלה הראשונה: אכן התלבטות ואני לא בטוח שתשובת הפסיכולוג טובה יותר מתשובה של חברה טובה. אני גם לא בטוח שעצם ההחלטה מאפשרת שחרור וספונטניות, שהרי כבר החלטת - ללכת על זה, אבל ברגע האחרון באו המחשבות והרסו את הכל... עלייך לבחור בין האופציה של להלחיץ את עצמך וללכת על זה בכל מחיר ולהיפטר מהפעם הראשונה הזו, במחיר של יסורי מצפון, לבין האופציה של "לזרום" ולא להלחיץ את עצמך ולתת ל"פרי הבשל לנשור מהעץ" , כאשר הוא מוכן לכך, במחיר שזה יקח עוד זמן ואת תמשיכי להיות מוטרדת. איזה מחיר כבד יותר? מה מתאים לך יותר? בחירה שלך. לגבי השאלה השניה: זו כבר שאלה הרבה יותר מורכבת, שהרי את עוסקת כאן בשאלה : איך משתנים? איך גדלים ומתפתחים נפשית?. אני מעריך שעצם המודעות לרצון לעשות עבודה עצמית היא כבר חשובה. לעיתים זו עבודה שכדאי לעשות אותה בליווי מקצועי. הווה אומר - טיפול נפשי ולעיתים את פשוט מנסה להיות מודעת יותר לעצמך ומנסה להיות בטוחה יותר בהחלטותייך. יתכן שהביטחון בהחלטות קשור גם לרף שאת שמה לעצמך. אנשים עם רף גבוה, פרפקציוניסטים ודורשים מעצמם מתקשים הרבה פעמים לעמוד הציפיות מעצמם ומצויים במעגל של חוסר ביטחון וחוסר שלמות עצמית. שיהיה בהצלחה, גדעון
איזה קשר יש בין הפרעת קשב לבין הצורך לצוד סיפוקים מיידיים ?
אם אדם בלי בעיות קשב וריכוז מסוגל להשקיע ולחכות למען הסיפוק, הרי שאדם בעל בעיות בקשב וריכוז אינו מסוגל להתרכז או להמתין ועל כן הצורך שלו בסיפוק הוא מיידי- אם לא יקבל עכשיו אז אולי לא יקבל כלל
הילה שלום, חלק מהאפיונים של הפרעת קשב הינה הסחת דעת מול גריה חיצונית. כך כל גרוי חיצוני מוביל את הקשב אליו. בפועל זה יוצר התנהגות של מעבר מגרוי אל גרוי, מה שנראה לעיתים גם כמעבר מסיפוק מיידי אל סיפוק מיידי. מצרף לינק אחד מיני רבים להסבר על התופעה: http://padeh.net/pediatrics/ADHD/ADHD.htm בברכה, גדעון
מה מחכה לי בטיפול קוגניטיבי התנהגותי בדיכאון? אודה על תשובה מפורטת יותר מאשר הסבר כללי על שיטת טיפול זו.(אבקש להתמקד ספציפית בטיפול בזכרון).
שלום חיים, יש יותר מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי אחד המיועד להתמודד עם דיכאון... באופן כללי, המטפל יתבונן ביחד איתך במחשבות העומדות בבסיס הדיכאון, ויסייע לך לאתר הטיות קוגניטיביות אופייניות. בהמשך, תנסו לשנות מחשבות אלה ולהחליפן בתפיסות מסתגלות יותר. בברכה, אורנה
מהחיים המסריחים האלה ומהפצע בלב שלא נרפא אולי די כבררררררררררר אין כוח חן
הי חן, אני שולחת לך מכאן מילים חמות ותקווה להרגשה טובה יותר, בקרוב בקרוב. אורנה
שלום לבתי בת 25 יש הזעת יתר. קראתי שהמשחות המוממלצות הן אנהידרול פורטה וספיריאל. בשתי המשחות הנ"ל יש מלחי אלומיניום. האם האלומיניום חודר למחזור הדם ופוגע במערכת העצבים ותאי המוח? והאם האלומיניום חשוד בהפרעות פסיכולוגיות ונוירולוגיות? בתודה רבה מראש ורדית
שלום ורדית, אני חוששת שלא אוכל לסייע לך. מומלץ להתייעץ עם רופא המתמחה בתחום הזעת יתר. בהצלחה, אורנה
1. האם היעילות של CBT מוכחת רק להפרעות חרדה ודיכאון, או שהיא מוכחת גם לכל הבעיות הפסיכולוגיות האחרות, כמו הפרעות באישיות? 2. אם CBT יותר יעיל מטיפול דינמי, אז מדוע פסיכולוגים בארץ עדיין מטפלים בעיקר בשיטה הדינמית הישנה? כאשר בארה"ב המצב הוא הפוך? תודה
שלום אלי, מחקרים של יעילות טיפול (מבלי להיכנס כלל לבעיות המאפיינות מחקרים אלה), אכן מראים כי CBT יעיל במיוחד לטיפול בהפרעות חרדה. CBT הוא טיפול ממוקד המתבצע לרוב על-פי פרוטוקול מובנה, ולא נהוג להשתמש בו בבעיות דוגמת הפרעות אישיות. אגב, גם בנוגע לחרדה התמונה מורכבת, ובמקרים רבים נכון לשלב אלמנטים מגישות טיפוליות שונות. הגישה הדינמית אינה "ישנה", ויש בה התפתחויות כל העת. היא מתאימה מאוד למקרים בהם יש רצון מצד המטופל להתבוננות "עומק" בחייו, בקשרים שהוא מקיים וכד'. התבוננות כזו בהחלט ניתנת ליישום גם במצבי חרדה, אך לרוב לאחר שחלה הקלה סימפטומטית באמצעות CBT ו/או טיפול תרופתי. בברכה, אורנה
קמצנות זאת תכונה שניתנת לשינוי? האם הסיכוי להצליח לשנות אדם קמצן, גדול יותר ע"י שמדברים עם האדם על הבעייה הזאת או שיותר מועיל אם מפזרים הרבה כסף בקיצוניות לידו כידי שיתרגל שעדיף לבחור דרך אמצע?
שלום טליה, מרבית התכונות שלנו מתעצבות בתהליך הכולל גורמים תורשתיים וסביבתיים כאחד, ולכן - בתור "הסביבה" של אותו קמצן, יש לך מידה מסויימת של אפשרות השפעה... לגבי הדרך לעשות זאת, אינני יכולה לדעת אם הקמצן הספציפי שלך יושפע מדיבורים או ממעשים (הדבר תלוי בגורמים רבים הקשורים לגילו, מבנה אישיותו והרגליו), אך קרוב לוודאי שראוי לשלב בין השיטות. בהצלחה, אורנה
ליאת שלום, הסירי דאגה מליבך, לא ארשום כאן יותר. אינני רוצה להוות הטרדה עבורך (ולעמיתייך), וממילא הדיבורים כאן (וגם שם...) הם טחינת מים ולא יובילו אותי לשום מקום.נכון? ממש כמו בטיפול,רק ששם נגזלו ממני כוחות הנפש ומיטב כספי. מסתבר שטיפול ואולי גם הפורום דופקים ת'מוח...(או שמא השאסי שלי היתה דפוקה מלכתחילה...) ואולי יום אחד תראי אותי בעיתון. ימים יגידו... לילה נפלא אין כינוי
אני ראשית מתנצלת כי אני יודעת שהודעתך מכוונת לליאת בלבד אך כצופה מהצד אני מוכרחה להגיב.. אז סילחי לי.. כתבת לי תשובה כ"כ מרגשת עם שיר כ"כ במקום כשאני נמצאת במצוקה ובתשכול שלי, את כ"כ לא מיותרת!! מאיפה זה בא? תישארי ותמשיכי להיות רגישה למצוקות של אחרים, זהו נכס שלך, שיהיה לך יום נעים,
תודה אילנית. אבל הנכס הזה כפי שאת אומרת לא עוזר לי כל כך בחיים מסתבר...לפעמים הרגישות יכולה להרוס לך ת'חיים בהצלחה עם "המכסים"... אין כינוי
שלום אין כינוי, אמנם כתבת לליאת בלבד, אך בכל זאת ב"משמרת" שלי, ואני רוצה להתייחס. ההודעה שכתבת זועקת את היאוש, האכזבה והבדידות שחשת אתמול בלילה. אינני יודעת מהן החוויות שהובילו אותך לחוש כה מיואשת, אך אני יכולה לשער שידעת בחייך אכזבות קשות. לפעמים, אנחנו חוזרים ומשחזרים את הכאב הזה שוב ושוב, אפילו בפורום אינטרנטי... אני מקווה שעכשיו את מרגישה טוב יותר, ומזכירה שאנחנו בכל זאת כאן (על כל מגבלותינו). אורנה
אורנה אכן ההודעה היתה עבור ליאת את יודעת יש לי הרגשה (אולי אני טועה) שליאת עידכנה אותך.... מנין את יודעת מה פשר ההודעה?ואם בכל זאת תרצי לדעת תוכלי לשאול את ליאת או שהיא כבר הספיקה לעדכן אותך...? ו...עדיין מרגישה חרא
אשמח אם תוכלי לענות לתגובה שהוספתי בבוקר אני חושב שאת יכולה אולי לתת לי כיוון כלשהו.
עניתי לך, יוני, שם למטה. שמור על קשר ליאת
כן שמתי לב וכבר עניתי לך תודה על ההתיחסויות.
וממש כאב לי לקרוא הרבה מהפניות. כנראה שאני במצב יותר רגיש ממה שחשבתי (או שחלילה אני מתחילה לפתח אישיות איכפתית, השם ישמור). ועל זה נאמר - אין כמו ציניות כמנגנון הגנה. בקיצור, הלוואי הלוואי והייתי יכולה לשלוח לאוויר הלח איזה קסם מופלא, שהיה נותן לכם ולו מעט נחמה ואושר. ולי. סתם ככה. ושנמשיך לחלוף על פני החלונות הפתוחים. לילה טוב
תודה. נעים לנו איתך. ממשיכים להשאיר חלון פתוח. אולי בכל זאת יבוא (שוב!) משהו טוב. ליל מנוחה
שלום רציתי לדעת קצת יותר על דיאדה מה זה? האם זה יכול לעזור לי עם הילד הקטן שלי שאובחן כדיספרקסי
שלום שרון, פירוש המילה דיאדה הוא זוג, צמד. טיפול דיאדי הוא בדר"כ טיפול "זוגי" של הילד ואמו, והוא מקובל במקרים של בעיות התפתחותיות דוגמת זו שלכם. כמי שנמצאת שעות רבות במחיצת הילד הקטן, יכולה האם להוות גורם חשוב בביסוס תחושת הביטחון של הילד בהתנהלות שלו במרחב. הטיפול הדיאדי יכול להיות מכוון למעשה לכמה מן ההיבטים של הדיספרקסיה (מוטורי, תקשורתי, חברתי, רגשי, וכיוב'), ובכך לסייע מאד להתקדמות של הילד הקטן. אמהות רבות מדווחות על הטיפול הדיאדי כחוויה מיוחדת במינה, המעשירה מאד את ההבנה ביחס לצרכיו של הילד, ותורמת להעמקת הקשר הייחודי ביניהם. בהצלחה רבה ליאת
הי ליאת.. אני מוצפת, הכל גואה בי , פשוט הכל ואין לי אל מי לספר ולהגיד, אני לא מרגישה נוח להתקשר לפסיכולוגית שלי ולשתף , אבל אני חייבת להקל על עצמי קראתי ספר "קשה", אני קוראת אותו פעם שניה , מנסה לעשות סדר בחיים שלי, יותר נכון להבין את העבר שלי. אני לא מבינה אותו, אני אפילו לא מצליחה להסביר מה זה לא להבין את העבר, זה כאילו קרה , קרה אבל בלי לחוות אותו, לא זה לא נכון להגיד את זה כך.. ואני לא מבינה את הקשר שלי לאמא שלי ולאבא שלי, זה כאילו שכשכאני פיזית לידם , אני כבר לא אני, אני משהו אחר, אבל גם את זה אני לא מצליחה להסביר וגם לא להבין.. העזתי להגיד לאמא שלי בשבוע שעבר שהיא נשארה עם אבא לא רק בגללנו אלא גם בגלל עצמה. לפתע הבנתי כמה אשמה אני נושאת עימי על חלקים שבכלל לא שייכים לי, איזה "קורבן" הפכתי להיות, קורבנות שלה , מתוך המקום של להיות תמיד בשבילה, שם בשבילה. להיות בהכון להרגיש אותה ואת אבא ואת מה שקורה בינהם כל הזמן, לחכות לרמזים להתפרצויות אלימות ממנו, להתאים את עצמי.. כל כך קשה לכעוס עליה כי היא עברה כל כך הרבה בחיים...כל כך הרבה סבל ואלימות , כמה אלימות...ומאד קשה להגיד לה מילים שבעצם מורידות ממני "אחריות" עליה, כאילו להשתחרר ממנה ומהעצב התמידי אותו אני נושאת שאולי יש חלקים ממנו שהם שלי, אבל הרבה גם לא... ואני לא יודעת להבדיל מה שייך לי ומה לא שייך לי, אני לא יודעת למצא את עצמי , מה שלי ומה שלה וזה נעשה יותר גרוע כשאני מוצפת.. אני אבודה..אני ילדה קטנה. אחותי הגדולה מאד כעסה עלי, היא אמרה שאסור להעיר את אמא מהפנטזיות שלה כי הן מה שמשאירות אותה בחיים.. אמא שלי חיה בפנטזיה, מזלה שיש לה את אותה הפנטזיה, היא חוותה מציאות חיים כל כך אומללהה... אתמול היה ארוע משפחתי, ויש אהבה וסוג של שמחה בין כל האחים והאחיות, כן יש משהו אמיתי אבל יש כל כך הרבה צביעות , כל כך הרבה העמדת פנים, אני רוצה להקיא...אבא שלי רוקד עם אמא שלי, היא נוגעת בו פיזית ואני יכולה לראות כמה היא שונאת אותו ומנותקת מהמגע שלו, כאילו היא לא שם בכלל.. אני רואה את המשחק שהיא משחקת מול אבא שלי, מול העולם כולו, מול כולם, זה סוג של משחק שאני משחקת היום, אבל הרבה הרבה פחות... אני מסתכלת עליה ואני רואה אשמה, למה אני מרגישה אשמה, אני הייתי בסך הכל ילדה קטנה.. אולי כשראיתי כמה היא סובלת וכמה אני לא יכולה לעזור וכמה היא בוכה.. הרגשתי כל כך רעה ואשמה. . ובאמת שלא עשיתי כלום רק הייתי במקום מאד חסר אונים, מאד קטן וגם היא היתה בו, כולנו , חוץ מאבא שלי שחושב עד היום שהוא "מלך העולם". וזה עוד יותר קשה כשאותו מלך הוא גם טוב וגם רע, הוא צועק , רותח, מכה , מרים כלי נשק , סכינים..וכשהוא אוהב הוא אוהב עד הסוף.. זה הרבה יותר קשה..כל פעם להחליט מה יצא עכשיו ,למה להתכונן, לטוב, לרע, לאהבה או שנאה...אני קצת יכולה להבין את המקום הקשה ממנו הוא בא, אבל אין לזה סוף כי זה נותן לו את ההצדקה להיות רע, את הלגיטמציה לטרור ולאימה...כשהייתי קטנה חשבתי שהעולם רע, שהכל קשה, שגורלנו לסבול ולכאוב בפחד ובכאב... היום אני מנסה לשנות תפיסה זו... והספר הזה הפגיש אותי עם האבא והאמא שלי, עם מה שהיה שם ועם מה שאני לא מסוגלת לזכור... ועם כל מה שאני מנסה להבין, פשוט להבין ולא מצליחה, לא מצליחה לראות, ל ר א ו ת , זה כאילו להסתכל עליהם מתוך מסך ערפל- מה היה שם, איזה ידים הושיטו , מה הושיטו? של מי הידיים האלה ומה בכלל הם ההורים, מי הם, משהו מאד לא מובן.. אני מוצפת...מנסה להבין את המקור לכוחות למרות כל הזוועה ועדין נפלאים הדברים מעיני, אני צריכה להתאים משקפיים אחרות.. ניבה
זה לא יעזור, אני יודעת, אלה רק מילים במחשב שלך מדמות עלומה: כתבת כמעט מפי את הדברים.גם אני הייתי שם. אולי תפחיתי מעצמך אשמה אם תדעי שלמרות שהם נפרדו אצלי אני מזדהה עדיין עם כל מילה שלך, עם הבלבול ועם הכאב. אנחנו לא אשמים אך נושאים את האשמה ואת הצלקות מהם אולי לנצח, והבחירות הן שלהם: אין דבר כזה "למען הילדים" זה רק התירוץ. תתנחמי בכך שאת הזוגיות שלך תבני יותר טוב. והאבא של הילדים שלך יהיה אחר. זה אפשרי. מנסיון.
ניבה יקרה, המון כאב. המון בילבול. המון עירפול. מאוד מורכב. קראתי ונגעת בי. כמו תמיד. שמחתי לראות הודעה שלך. הייתי מעדיפה לשמוע אותך בנסיבות אחרות... רוצה לשלוח לך כוחות. מנסה... תחזיקי מעמד. נורית
מזדהה מאוד כל מילה שכתבת העבירה בי צמרמורת
ניבה יקרה, המפגש המחודש עם המפלצות של ימי ילדותנו מטלטל ומכאיב גם כשאנחנו כבר הורים בעצמנו. לפעמים הבגרות והתובנות הנלוות לה, מחדדות אף יותר את האימה שכאילו נשתכחה וקהתה עם השנים. התגובות המרגשות שקיבלו כאן דברייך, מלמדות משהו על האוניברסאליות של הסבל והכאב, גם כשהוא מתחולל מאחורי דלתות וקירות וחומות של סוד. הלוואי שתצליחי להניח לזיכרונות, להניח לאשמה, למצוא שלווה. תודה על השיתוף ליאת
תודה רבה לכולכן על התמיכה, אני ממש במצב נפשי לא טוב, היום התפרצתי והוצאתי כעסים על מישהי שבכלל לא קשורה, קל להוציא אותם על"חלשים " יותר. זה כזה חונק להשאר עם זה בפנים, אין למי להוציא ואיך להוציא מבלי לשנוא את עצמך בדרך... אני ירודה והדמעות חונקות את הגרון והנשמה וגם האנשים מסביב מעמיסים יותר מאשר מקלים..טוב אני חושבת שכדאי שאסיים במשפט זה שיהיה רק טוב תודה על ההקשבה והתמיכה ניבה
מזדהה גם כן ניבה. האם תוכלי לציין את הספר שקראת?
קיבלתי הצעה מידיד טוב שעומד להתחתן בקרוב,הצעתו סטוץ איתו. הקטע הוא שאף פעם לא היה לי סטוץ אז אולי זאת הזדמנות לנסות...... מה הייתם עושים?????
את באמת חושבת על זה? אם כבר בא לך על סטוץ ,אז לפחות לא עם ידיד טוב ועוד שעומד להתחתן. הרי ברור שהקשר לא ישאר אותו דבר,בהנחה שבכלל יהיה המשך של קשר ידידותי ואולי הוא יציע לך להיות המאהבת שלו אחרי החתונה הצעתי לך לא ולא. . ואגב ,לא כתבת אם את בקשר זוגי או פנויה רינת אחרת
לא כתבת אם את מעוניינת בו מעבר למין חד פעמי- אחרי הסקס את יכולה להתאהב בו, או הוא יכול להתאהב בך... או שתרצו להמשיך...זאת בגידה שלו בבת הזוג שלו בכל מקרה. לא נראה שהוא בכלל מוכן נפשית לחיי נישואין. כדאי להמליץ לו ללכת לפסיכולוג לייעוץ/טיפול ואולי כך למנוע משבר משפחתי בעתיד...
שלום רינת, הרגלייך המיניים הם בהחלט עניין אישי, ומה שיפה לאדם אחד אינו בהכרח מתאים לחברו. גם בענייני מוסר - לכל אדם אמות מידה משלו. יהיו מי שיראו בכך מעשה חסר חשיבות, ואחרים שיראו בכך בגידה וחוסר הגינות כלפי הכלה הצעירה (שעתידה, אולי, להיות גם היא ידידה שלך בעתיד הקרוב). לא אוכל לייעץ לך בשאלה זו, ואני ממליצה לך לשקול אותה כנגד עולם האמונות והערכים שלך. בברכה ליאת
הי ליאת! מה שלומך? (-: לא שמענו על ירדנה כבר המון זמן... היא חזרה לתפקוד מלא? היה לי מבחן היום, ולא הלכתי... כבר השלמתי עם זה שאני הולכת לקחת קורס חוזר... זה היה המבחן שהכי פחדתי ממנו... עם השאר יהיה בסדר. לא למדתי, לא הצלחתי ללמוד. אומרים לי שאני מאשימה גורמים חיצוניים בזה שאני לא לומדת. גם חברה אמרה לי וגם המטפלת. אתמול התקשרתי למטפלת שלי ואמרתי לה שאני לא רוצה לבוא יותר. היא רצתה שאני אבוא לעוד פגישת סיכום, אבל אני לא מסוגלת (ואני יודעת שזה לא בסדר). הרגשתי שהיא מתקיפה אותי בטלפון... שבוע הבא כבר יש לי פגישה עם פסיכולוגית חדשה (והפעם בחרתי טוב...) ומחר הפסיכיאטר רוצה לפגוש אותי שוב :-( בגלל דברים שסיפרתי לו... אוף, אין לי כוח!!! זהו... רציתי לספר לך על ההתפתחויות... יהיה בסדר, נכון? שיהיה לך יום נפלא, רעות
רעות, את יודעת אני ממש מבינה אותך. הטיפול אולי לטווח הרחוק יכול לעזור, אבל בטווח הקרוב את רואה לבד למה זה גורם... גוזל המון כוחות נפשיים וכסף (גם המון...) רק שתדעי שממש ככה הלך לי סמסטר חורף עוד משהו- מקווה שהבדיחה שהיתה לך שם למטה תישאר אצלך בגדר בדיחה ולא תנכר בך ההרגשה בקשר למטפלת הישנה... אין כינוי(סלחי לי שנדחפתי לך לעץ...) ומסתבר שמוסכניק יכול להרוס אולי את השאסי
אין כינוי, מסכימה איתך לגמרי, אם המוסכניק אינו מנוסה הוא בהחלט יכול להרוס את השאסי... רעות
ליאת המקסמה... המון תודות לך.אני יודעת שכרגע עלי לטפל בעצמי. המשפט הזה כל כך יפה... א ב ל איך עושים את זה? איך מתעלמים מהבעיה שהיא כל כך כואבת לי וזה הבן. מה עלי לעשות? פתאום הסרטן הוא כזה שולי והבעיה עם הבן כל כך חזקה ושולטת בי.אני יודעת שאין שחור ולבן, אבל כל רצוני שיהיה טוב לבן שלי וכל אותם רגשי אשמה הכבדים עלמו. תודה לך ליאת.
שלום שוב לאלמונית, איני חושבת שהמלצתי לך להתעלם מהבעיה, אלא דווקא לטפל בה, אבל אחרי שתתחזקי ותחלימי. ממליצה לך בחום לחפש מטפל בגישה דינמית, רצוי עם ניסיון בטיפול משפחתי, אם כי לא חייב. מאחלת לך הרבה בריאות ליאת
נכון ליאת אני בנאדם דפוק עם מיליון הפרעות? ושום טיפול לא יצליח לפתור את הסוגיית הזאת פשוטתאשרי את זה שכולם ידעו
ערב טוב, ממש כשם שאיני נותנת יד לפגיעה באחרים, כך אני מעדיפה שלא לשתף פעולה עם פוגענות בוטה של אדם כלפי עצמו. צר לי אם אני מאכזבת ליאת
הצלחת לאשר את זה בעקיפין. שימי לב.לא?
שלום לך ליאת, תודה על התיחסותך לשאלתי מאמש, הבוקר הוספתי שורה, עם נתונים נוספים בקש לבעיה שלי, משהו שנזכרתי שלא פרטתי בהודעתי המקורית, מאד אודה להתיחסותך, שיהיה לך ערב נעים אילנית
שלום אילנית, קראתי את הודעתך שם, אך לא התרשמתי שאת מבקשת התייחסות. לכן סלחי לי. המידע החדש שנתת שם כמעט כבדרך אגב, אכן משמעותי, ויכול להוות הסבר אפשרי לקושי שלך להתמסר ליחסי קרבה ואמון. כמו שציינת שם, את כל כך עסוקה ב"איך לעשות שלא יעזוב אותך", עד כי לא נותר בך דבר ממשי להעניק מעצמך באמת. הבחור עזב בתחושה שרימו אותו, ואת מודה ביושר שבמידה רבה הוא צדק: לא באמת אהבת אותו למרות החרדה הגדולה שיעזוב. את אומרת שאת נמצאת בטיפול, ולא נותר לי אלא לחזק אותך להמשיך. לעיתים דרוש הרבה אומץ כדי לוותר על העמדה החשדנית וה"משוריינת", וכדאי מאד לעשות זאת בליווי תומך ומקצועי. מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך לשינוי. ליאת
אני חושבת שמה שאני רוצה לשמוע שוב ומכמה שיותר אנשים זה "כשרוצים לפתור את ועובדים על זה במלוא המרץ, בדרך כלל מצליחים לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה בחיים וקשר זוגי זה בגדר האפשר, אני לא הראשונה שעברה התעללות וחוזרת לחיים נורמאלים וכנראה לא תהיה האחרונה, צריך סבלנות אבל זה בהחלט אפשרי משתלם" ושלך יש ניסיון וראית אנשים שעברו בדיוק את אותם התהליכים, (כמובן עם שינוייים בפרטים הקטנים, זהו, זה הדברים שהייתי רוצה לשמוע ממך.. גם לפסיכולוגית שלי אני אומרת מה הייתי רוצה לשמוע....
