פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. זה פעם ראשונה שאני בפורום הזה. פשוט לא ידעתי עם מי להתייעץ. אני נשואה טריה מזה 7 חודשים. לפני כ-4 חודשים נפטר חמי. מאז, בעלי לא כמו שהיה. הוא נהיה אדיש ועצוב ומסוגר בעצמו. אני הכי מבינה אותו בעולם אבל מרגישה שגם אני נדחקת לצד. הוא חושב עליו המון ואתמול הוא אפילו חלם עליו כשהלך לנוח בצהריים. יש לו ייסורי מצפון על זה שהוא לא היה שם בשבילו. שהוא לא עזר לו. השאלה שלי היא : מה עושים במצב כזה? מה אני אמורה לעשות כשבעלי נכבה? בד"כ הוא חייכן ומקסים אבל לאחרונה הוא אפאטי ולא מתרגש מדברים. גם העיסוק בירושה לא עוזר לו (הוריו גרושים). אודה לכם אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות. בשיחות איתו הוא מודע למצב שהשתנה ביננו והוא מוכן שנעבוד על זה, אבל לצערי זה לא מצליח. אני ממש לא מתכוונת לוותר לו בקלות ואני תמיד שם בשבילו אבל איפושהוא אני מרגישה שעם כל הרצון שלי לעזור זה טיפה גדול עלי. אגב. אנחנו בני 30. דנה

דנה שלום, לא סתם ביהדות ישנו מושג של "שנת אבל". תהליכי אבלות הינם תהליכים שדורשים את הזמן שלהם. האבל נוטה יותר להסתגר, להיות במחשבות על האובדן, ולהתאבל. עם זאת את מתארת תגובה שבעלך נעשה כבוי ואפאטי, ויתכן והוא מגיב בתחושת דכאון ואשם קשה יותר , אשר מקשה עליו לחזור לתפקוד נורמטיבי. לא בטוח שמשהו נשתנה ביניכם, אלא שמשהו עובר על בעלך והוא השתנה וכמובן שזה מקרין על מערכת היחסים הזוגית. לכן ההמלצה שלי שתבחני בעדינות עם בעלך לגבי רצונו ומוכנותו לפנות ליעוץ פסיכולוגי. את שם בשבילו וזה חשוב, אך כמו שכתבת, לפעמים זה יכול להיות גדול עלייך. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אני מקווה שפניתי לפורום המתאים ושתוכלו לעזור לי. אני בת 41 נשואה + ילדה בת 3.5. כבר למעלה משנה מנסה להכנס להריון כדי להביא לבתי אח או אחות אבל הגיל הגיל.... וגם לבעלי יש בעיה. כך שאני כל הזמן סביב העיניין הזה של הרצון להכנס להריון. לא לוקחת הורמונים אבל כל הזמן בבדיקות ומעקבים ורופאים וטיפולים שונים. לפני שלושה חודשים נכנסתי להריון אבל אחרי שבועיים היתה הפלה. כיום אני מרגישה מיואשת לחוצה כי הזמן הולך ואוזל. ואני כל כך מתוסכלת מזה ואף אחד לא יודע עד כמה. כי אני לא מודה שאני כל כך רוצה ולא יכולה כיוון שעד לפני שנתיים לא רציתי לשמוע על ילד נוסף. אני במיוחד דואגת לבתי שתהיה בת יחידה כמו שאני הייתי ויודע כמה זה לא נחמד ויש זמנים שאפילו קשה מאוד. זו ילדה שיש לה הכל והמון אהבה ורק מה שהיא רוצה היא מקבלת אבל אני עדיין מרחמת עליה ולפעמים בה לי לבכות מרוב עצבות. שהיא תהיה לבד עם הורים מבוגרים. והפחד שיום אחד גם תשאר לבד בעולם בלי הורים בלי סבא וסבתא ובלי אחים. כמו שאני הרגשתי עד שהתחתנתי. כל החיים שלי סובבים סביב זה. אני כל הזמן באינטרנט מבזבזת שעות על חיפושים ושאלות בנושא פוריות. אני לא עובדת כי כל הזמן אני חושבת שעוד מעט התחיל טיפולים שאם אתחיל לעבוד במקום חדש יפטרו אותי. ואין לי ענין בכלום חוץ מזה. אני גם צריכה להחליט איך להמשיך עם הטיפולים האם להתקדם להפריית מבחנה עם המון טיפולים וסיכונים כאשר הסיכויים הם 10% להרות בגילי? או פשוט לוותר? כל רגע אני משנה את דעתי. האם משהו יכול לעזור לי לא בדילמה שלי אלא במתן עצה איך להרגיע את עצמי ופשוט להמשיך לחיות את החיים?

סימון יקרה, קראתי את ההודעה שלך ולא יכולתי שלא לחוש במצוקה שלך. רציתי להאיר פן אחד של ילדות ללא אחים - זו לא בהכרח ילדות "נוראה". אני מכירה מקרוב (מאד) ילדים יחידים. אכן, מה שמאפיין אותם הוא ההרגל לקבל הכל (אבל בעיני, זה לאו דווקא המפתח). עם זאת, אני חושבת שילדים כאלה לא תמיד מרגישים לבד, ולהפך - לא תמיד ילדים שיש להם אחים מרגישים ביחד. אם לילדה חברים ואתם, כהוריה, תקפידו לחשוף אותה לחברה מתמשכת של ילדים (בני דודים, שכנים, חברים מהגן/בי"ס) הילדה תלמד ותפנים לא רק איך לא להיות לבד אלא תלמד גם לחלוק את עולמה (כולל גבולות, לחלוק צעצועים, תשומת לב ועוד) ותדע שהיא לא לבד. אני לא פסיכולוגית ואין לי תובנות חשובות וגדולות, אבל תחושת הבטן שלי היא שיתכן והלחץ שלך/שלכם יכול לעבור הלאה ולגרום לילדה להרגיש מסכנה. היא לא. גם אם לא יהיו לה אחים - היא לא לבד. יש לה אתכם ויהיו לה חברים. בתור אנשים מבוגרים אנחנו יודעים שחברים יכולים להיות לפעמים משענת ותמיכה אפילו יותר ממשפחה. בעיני, חשוב להקנות לה דווקא יכולות חברתיות, את היכולת לחלוק ואת היכולת לבקש עזרה מאחרים (יכולות שגם לאנשים שיש להם אחים אין תמיד). אל תשכחי שכשאתם תהיו מבוגרים יהיה לה בן זוג שיוכל לעזור ולתמוך - היא לא תהיה לבד. ויש גם פתרון פרקטי (ברמה מסויימת) אם תחליטו בסופו של דבר שלא להמשיך עם תהליכי ההפריה, תוכלו אולי לנסות הליך של פונדקאות. ואם תרצו להראות לילדה נתינה ואהבה מהן, וגם לאפשר לה ולכם להחשף לעולם חדש ואחר, תוכלו תמיד להיות משפחת אומנה לילדים שגורלם ומזלם לא שפרו עליהם (ואולי גם לנסות לאמץ ילד). זה לא תהליך פשוט וקל, וזה אתגר משפחתי לא קטן, אבל אולי כדאי להקדיש לזה מחשבה... בכל מה שתחילטו ויהיה - שיהיה לכם בהצלחה

סימון שלום, את אכן עוברת תהליך שהוא ארוך ויכול להיות גם קשה, אבל חשוב לדעתי, שלא להקשות עליו עוד יותר. דבר ראשון: עלייך לנסות ולהפריד בין חוויותייך כילדה יחידה, לבין חוויותיה של בתך. זה שלך היה קשה, כלל לא אומר שאילו גם הן חוויותיה. לפעמים אנחנו כהורים רוצים שלילדינו תהיינה חוויות שונות ממה שהיו לנו. זה טוב וחשוב, אך יש צורך לשים לב, שאנחנו לא כופים עליהם חוויות , רק בשל הצורך להגן עליהם ממשהו שכלל לא נמצא שם. קיבלת תגובה מג. ברוח זו ואת מוזמנת לחשוב על כך. דבר שני - חשוב לדעתי שיהיה בעל מקצוע עליו את סומכת בתחום רפואת הנשים. פורומי אינטרנט יכולים להוסיף מידע, אך הם לא מהווים תחליף ליעוץ מקצועי מרופא וגם לא מהווים תחליף לתחושה שאת מוחזקת ויכולה לסמוך על הרופא שלך. האם שעות השיטוטים בפורומים השונים תורמים לך או אולי גם מוסיפים לחרדות ולתחושת חוסר המוצא? נקודה שלישית - עליכם להיות יחידה זוגית מאוד חזקה בתקופה זו. ממליץ להקדיש לכך זמן - לתמיכה הדדית, לבילוי זמן משותף, לפעילויות מהנות. ולסיום - ניתן להעזר בפסיכולוג : הן כתמיכה וכאדם שיכול לעזור לחשוב על ההחלטות העומדות בפנייך והן ללמוד טכניקות הרפיה והרגעות. בהצלחה, גדעון

שלום רב, יש לי ילדה בת 8 העולה לכיתה ג', יש לנו מספר בעיות התנהגותיות איתה אשר מתבטאות גם בבית הספר, המורה פנתה אלינו וביקשה לעשות לה איבחון של קשב וריכוז, ברצוני לציין כי אין לילדה בעיות לימודיות, היא ילדה חכמה ופיקחית וקולטת מהר - כך המורה מעידה. אנו כהורים חושבים כי איבחון ע"י נוירולוג לא יכול להגיע לשורש הבעיה ועל כן החלטנו לקחת את הילדה לאיבחון פסיכולוגי תחילה - אנו טוענים שאם לילדתנו יש סימפטומים של הפרעות קשב וריכוז שורש הבעיה היא ריגשית (ילדה שמנה, ללא גבולות, התדרדרות בהתנהגות מאז שאחיה הקטן נולד , מעבר דירה ומסגרת חברתית חדשה - תהליך שהחל לפני שלוש שנים). אנו פוחדים לטעות ולא רוצים לסמן אותה במסגרת זו או אחרת. קבענו תור לאיבחון פסיכולוגי אצל פסיכולוגית חינוכית, אך לאחר קריאה באינטרנט עלו בי ספקות, בבקשה עיזרו לי, לאן עלי לפנות לאיזה פסיכולוג? לאיזה איבחון? אולי משולב? האם רצוי שאישה תבדוק את ילדתי בגלל שהיא בת וכך רמת הפתיחות תהיה גבוהה יותר? אודה לכם על תשובתכם המהירה. ברצוני לטפל בה עוד בתקופת החופש הגדול כדי ששנת הלימודים תתחיל ברגל ימין.

בתיה שלום, בהחלט יתכן שמקור קשייה של בתך הוא רגשי והסיבות לכך היא כפי שציינת. יחד עם זאת מדוע המורה חשבה שמדובר על בעיות קשב וריכוז ולא בעיות רגשיות? בעקרון אבחון פסיכולוגי לגיל הזה נעשה ע"י פסיכולוגים חינוכיים, התפתחותיים או קלינים של הילד. לכן הפניה לפסיכולוגית חינוכית היא אפשרית בהחלט. לאחר האבחון הפסיכולוגי - רגשי, תוכלו לחשוב הלאה האם יש צורך באבחון נוסף - בהתאם להמלצות הפסיכולוגית. בהצלחה, גדעון

תודה על תשובתך! המורה ביקשה שניקח את הילדה לאיבחון של הפרעות קשב וריכוז בגלל שהיא מפטפטת המון בכיתה, מציקה לילדים, הרבה פעמים משעמם לה (לטענתה) בשיעורים. אני רוצה לציין כי הפטפוטים והשיעמום בכיתה הם כבר מכיתה א' אך ההצקות לילדים והחוצפה שלה החלו לאחר חופשת הפסח, המורה מרגישה כי היא לא יכולה להשתלט עליה וכי הילדה מפריעה לכל הילדים - המורה טוענת שהילדים מתלוננים עליה. ולכן היא חושבת שלילדה שלי יש הפרעות קשב וריכוז. כפי שכתבתי מקודם אני חושבת שכל הסימפטומים הללו נובעים מבעיה ריגשית וגם אם אני טועה אז לפחות אני אשלול את הבעיה הזו ולא הפוך שנלך לנוירולוג שיתן לה ריטלין ואז נתחיל לבדוק אחרת.

שלום כל הזמן מדברים שכאשר פרידה נעשית בצורה לא טובה מן הילדבכניסתו לגן כנראה זה ישפיע על מהלך החיים שלו ובנוסף יגרמו לו נזקים בעתיד (הרי כל הזמן אנחנו נזהרים לא לעשות את הנזקים הללו) ושאלתי היא על אילו נזקים מדובר? מה באמת יכול להיגרם לילד אשר בגיל קטן (שנה - שנתיים) חווה פרידה לא טובה? ומהי בעצם פרידה לא טובה? הרי המון ילדים בוכים בזמן הפרידה מההורים. אשמח להסבר ותודה מראש סתו.

פרידה היא ארוע לא פשוט ובעיקר לילדים. קושי בפרידה בילדות יכול אולי להצביא על בעיתיות מסויימת (למשל תלותיות, חרדה חברתית ועוד) אך לא בהכרח יוביל להפרעות פסיכולוגיות בהמשך התפתחות החיים. לדעתי, פרידה "טובה" צריכה לכלול סמכותיות, הכרה בקושי של הילד (אמפטיה), אמון עידוד ויושר. למשל, משפט כמו ( כמובן מותאם מילולית לגיל של הילד) : אנחנו צריכים להפרד עכשיו עד שעת הצהריים, אני יודעת שקצת קשה לך אך אתה יכול להתמודד עם זה. אני אבוא לקחת אותך בצהריים. פרידה "רעה" יכולה להיות מבוססת על קיצוניות כגון התנהגות היסטרית או חרדתית או תוקפנית מצד ההורה. כמו כן התנהגות הכוללת העלבה, חוסר יושר וכדומה. לא הייתי מציע להגיד לילד שמיתקשה להפרד משפטים כגון: "מה אתה עושה סיפור מכול דבר, מה אתה תינוק ?!", או "תפסיק מייד לילל ! מה אתה נקבה ?, אתה עושה לי בושות בפני הגננת !!! ". כמו כן לא הייתי מציע לאמור לילד דבר שאינו אמת כגון: "תיכנס לגן אני כבר ניכנסת איתך" ולהעלם. הערה: התשובה מבוססת על אינטואציה בלבד, אז להתייחס אלה בהתאם. בהצלחה

סתו שלום, שאלת השאלות: מה זו פרידה טובה? שהרי כל החיים מלאים בפרידות. פרידות קטנות ופרידות גדולות, פרידות סתמיות ופרידות משמעותיות ולעיתים - פרידות כואבות. בכי אינו סימן לפרידה לא טובה. בכי הוא תגובה רגשית של כאב, או התרגשות ואין אפשרות למנוע כאב מילדינו - עם כל הכאב שבדבר. אך כמובן שאני מדבר על בכי קצר, מותאם ולא בכי שאורך יום שלם ומסמן לנו שישנה כאן בעיה. פרידה טובה היא פרידה שמותאמת לגילו ויכולתו של הילד. כך בפרידה טובה תהיה הדרגתיות, יהיה ליווי של "אובייקט מעבר", הילד "ידע" שהוריו יחזרו. כך הוא לא יחווה את הפרידה כטראומתית. אני ממליץ מאוד שיהיה בספריית הבית , ספר על התפתחותו הרגשית של הילד. ידע בנושאים הללו של התפתחות רגשית, מסייע מאוד להורים בקשיים ובמעברים ההתפתחותיים. בהצלחה, גדעון

ותודה תודה על התשובה.

שלום רב למומחים ראשית אני נהנת מאוד מהפורום אתם מקסימים אין ספק! ברצוני להתייעץ איתכם לגבי נושא שדי "מטריד"אותי בזמן האחרון יותר נכון במרכז מחשבותי אז ככה:אני בת 23 ואני עדיין בתולה כי לא היה לי אף פעם חבר רציני וכו ופשוט לא יצא כל החברים סביבי אומרים לי שאני צריכה "לתפוס"איזה בחור רק למטרה הזאת כדי לסיים את זה כבר כלומר גם לרכוש ניסיון וכדומה עכשיו ככה יש לי ידיד טוב מזה 3 שנים וכן היה בינינו אקט מיני חוץ מלשכב כי לא ממש הרגשתי בשלה עכשיו באמת שאני מסתקרנת ודי בא לי לנסות כבר ולחוות זאת ההתלבטות היא כאילו כל פעם שאני רוצה ללכת על זה פתאום יש לי קולות בראש מה את עושה וזה לא בסדר וכו ומצד שני מאוד רוצה כבר להשתחרר ולא לחשוב יותר מידי דרך אגב ככה אני בחיים תמיד עם מצפון ומה אחרים יגידו יחשבו וזה מאוד עוצר אותי איך מנטרלים את המחשבות השליליות האלו ומשתחררים איך לעבוד על עצמי על מנת שאני אהיה בטוחה ושלמה עם כל מה שאני עושה בחיים ממש תודה מראש ושיהיה לנו שבוע טוב

לינוי23 שלום, שתי שאלות לך. האחת: מה עושים לגבי הפעם הראשונה? והשניה, שאלה "קלה" לא פחות: "איך לעבוד על עצמי על מנת שאני אהיה בטוחה ושלמה עם כל מה שאני עושה בחיים?". לגבי השאלה הראשונה: אכן התלבטות ואני לא בטוח שתשובת הפסיכולוג טובה יותר מתשובה של חברה טובה. אני גם לא בטוח שעצם ההחלטה מאפשרת שחרור וספונטניות, שהרי כבר החלטת - ללכת על זה, אבל ברגע האחרון באו המחשבות והרסו את הכל... עלייך לבחור בין האופציה של להלחיץ את עצמך וללכת על זה בכל מחיר ולהיפטר מהפעם הראשונה הזו, במחיר של יסורי מצפון, לבין האופציה של "לזרום" ולא להלחיץ את עצמך ולתת ל"פרי הבשל לנשור מהעץ" , כאשר הוא מוכן לכך, במחיר שזה יקח עוד זמן ואת תמשיכי להיות מוטרדת. איזה מחיר כבד יותר? מה מתאים לך יותר? בחירה שלך. לגבי השאלה השניה: זו כבר שאלה הרבה יותר מורכבת, שהרי את עוסקת כאן בשאלה : איך משתנים? איך גדלים ומתפתחים נפשית?. אני מעריך שעצם המודעות לרצון לעשות עבודה עצמית היא כבר חשובה. לעיתים זו עבודה שכדאי לעשות אותה בליווי מקצועי. הווה אומר - טיפול נפשי ולעיתים את פשוט מנסה להיות מודעת יותר לעצמך ומנסה להיות בטוחה יותר בהחלטותייך. יתכן שהביטחון בהחלטות קשור גם לרף שאת שמה לעצמך. אנשים עם רף גבוה, פרפקציוניסטים ודורשים מעצמם מתקשים הרבה פעמים לעמוד הציפיות מעצמם ומצויים במעגל של חוסר ביטחון וחוסר שלמות עצמית. שיהיה בהצלחה, גדעון

איזה קשר יש בין הפרעת קשב לבין הצורך לצוד סיפוקים מיידיים ?

אם אדם בלי בעיות קשב וריכוז מסוגל להשקיע ולחכות למען הסיפוק, הרי שאדם בעל בעיות בקשב וריכוז אינו מסוגל להתרכז או להמתין ועל כן הצורך שלו בסיפוק הוא מיידי- אם לא יקבל עכשיו אז אולי לא יקבל כלל

הילה שלום, חלק מהאפיונים של הפרעת קשב הינה הסחת דעת מול גריה חיצונית. כך כל גרוי חיצוני מוביל את הקשב אליו. בפועל זה יוצר התנהגות של מעבר מגרוי אל גרוי, מה שנראה לעיתים גם כמעבר מסיפוק מיידי אל סיפוק מיידי. מצרף לינק אחד מיני רבים להסבר על התופעה: http://padeh.net/pediatrics/ADHD/ADHD.htm בברכה, גדעון

מה מחכה לי בטיפול קוגניטיבי התנהגותי בדיכאון? אודה על תשובה מפורטת יותר מאשר הסבר כללי על שיטת טיפול זו.(אבקש להתמקד ספציפית בטיפול בזכרון).

שלום חיים, יש יותר מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי אחד המיועד להתמודד עם דיכאון... באופן כללי, המטפל יתבונן ביחד איתך במחשבות העומדות בבסיס הדיכאון, ויסייע לך לאתר הטיות קוגניטיביות אופייניות. בהמשך, תנסו לשנות מחשבות אלה ולהחליפן בתפיסות מסתגלות יותר. בברכה, אורנה

מהחיים המסריחים האלה ומהפצע בלב שלא נרפא אולי די כבררררררררררר אין כוח חן

הי חן, אני שולחת לך מכאן מילים חמות ותקווה להרגשה טובה יותר, בקרוב בקרוב. אורנה

שלום לבתי בת 25 יש הזעת יתר. קראתי שהמשחות המוממלצות הן אנהידרול פורטה וספיריאל. בשתי המשחות הנ"ל יש מלחי אלומיניום. האם האלומיניום חודר למחזור הדם ופוגע במערכת העצבים ותאי המוח? והאם האלומיניום חשוד בהפרעות פסיכולוגיות ונוירולוגיות? בתודה רבה מראש ורדית

שלום ורדית, אני חוששת שלא אוכל לסייע לך. מומלץ להתייעץ עם רופא המתמחה בתחום הזעת יתר. בהצלחה, אורנה

1. האם היעילות של CBT מוכחת רק להפרעות חרדה ודיכאון, או שהיא מוכחת גם לכל הבעיות הפסיכולוגיות האחרות, כמו הפרעות באישיות? 2. אם CBT יותר יעיל מטיפול דינמי, אז מדוע פסיכולוגים בארץ עדיין מטפלים בעיקר בשיטה הדינמית הישנה? כאשר בארה"ב המצב הוא הפוך? תודה

שלום אלי, מחקרים של יעילות טיפול (מבלי להיכנס כלל לבעיות המאפיינות מחקרים אלה), אכן מראים כי CBT יעיל במיוחד לטיפול בהפרעות חרדה. CBT הוא טיפול ממוקד המתבצע לרוב על-פי פרוטוקול מובנה, ולא נהוג להשתמש בו בבעיות דוגמת הפרעות אישיות. אגב, גם בנוגע לחרדה התמונה מורכבת, ובמקרים רבים נכון לשלב אלמנטים מגישות טיפוליות שונות. הגישה הדינמית אינה "ישנה", ויש בה התפתחויות כל העת. היא מתאימה מאוד למקרים בהם יש רצון מצד המטופל להתבוננות "עומק" בחייו, בקשרים שהוא מקיים וכד'. התבוננות כזו בהחלט ניתנת ליישום גם במצבי חרדה, אך לרוב לאחר שחלה הקלה סימפטומטית באמצעות CBT ו/או טיפול תרופתי. בברכה, אורנה

קמצנות זאת תכונה שניתנת לשינוי? האם הסיכוי להצליח לשנות אדם קמצן, גדול יותר ע"י שמדברים עם האדם על הבעייה הזאת או שיותר מועיל אם מפזרים הרבה כסף בקיצוניות לידו כידי שיתרגל שעדיף לבחור דרך אמצע?

שלום טליה, מרבית התכונות שלנו מתעצבות בתהליך הכולל גורמים תורשתיים וסביבתיים כאחד, ולכן - בתור "הסביבה" של אותו קמצן, יש לך מידה מסויימת של אפשרות השפעה... לגבי הדרך לעשות זאת, אינני יכולה לדעת אם הקמצן הספציפי שלך יושפע מדיבורים או ממעשים (הדבר תלוי בגורמים רבים הקשורים לגילו, מבנה אישיותו והרגליו), אך קרוב לוודאי שראוי לשלב בין השיטות. בהצלחה, אורנה

ליאת שלום, הסירי דאגה מליבך, לא ארשום כאן יותר. אינני רוצה להוות הטרדה עבורך (ולעמיתייך), וממילא הדיבורים כאן (וגם שם...) הם טחינת מים ולא יובילו אותי לשום מקום.נכון? ממש כמו בטיפול,רק ששם נגזלו ממני כוחות הנפש ומיטב כספי. מסתבר שטיפול ואולי גם הפורום דופקים ת'מוח...(או שמא השאסי שלי היתה דפוקה מלכתחילה...) ואולי יום אחד תראי אותי בעיתון. ימים יגידו... לילה נפלא אין כינוי

אני ראשית מתנצלת כי אני יודעת שהודעתך מכוונת לליאת בלבד אך כצופה מהצד אני מוכרחה להגיב.. אז סילחי לי.. כתבת לי תשובה כ"כ מרגשת עם שיר כ"כ במקום כשאני נמצאת במצוקה ובתשכול שלי, את כ"כ לא מיותרת!! מאיפה זה בא? תישארי ותמשיכי להיות רגישה למצוקות של אחרים, זהו נכס שלך, שיהיה לך יום נעים,

תודה אילנית. אבל הנכס הזה כפי שאת אומרת לא עוזר לי כל כך בחיים מסתבר...לפעמים הרגישות יכולה להרוס לך ת'חיים בהצלחה עם "המכסים"... אין כינוי

שלום אין כינוי, אמנם כתבת לליאת בלבד, אך בכל זאת ב"משמרת" שלי, ואני רוצה להתייחס. ההודעה שכתבת זועקת את היאוש, האכזבה והבדידות שחשת אתמול בלילה. אינני יודעת מהן החוויות שהובילו אותך לחוש כה מיואשת, אך אני יכולה לשער שידעת בחייך אכזבות קשות. לפעמים, אנחנו חוזרים ומשחזרים את הכאב הזה שוב ושוב, אפילו בפורום אינטרנטי... אני מקווה שעכשיו את מרגישה טוב יותר, ומזכירה שאנחנו בכל זאת כאן (על כל מגבלותינו). אורנה

אורנה אכן ההודעה היתה עבור ליאת את יודעת יש לי הרגשה (אולי אני טועה) שליאת עידכנה אותך.... מנין את יודעת מה פשר ההודעה?ואם בכל זאת תרצי לדעת תוכלי לשאול את ליאת או שהיא כבר הספיקה לעדכן אותך...? ו...עדיין מרגישה חרא

אשמח אם תוכלי לענות לתגובה שהוספתי בבוקר אני חושב שאת יכולה אולי לתת לי כיוון כלשהו.

עניתי לך, יוני, שם למטה. שמור על קשר ליאת

כן שמתי לב וכבר עניתי לך תודה על ההתיחסויות.

וממש כאב לי לקרוא הרבה מהפניות. כנראה שאני במצב יותר רגיש ממה שחשבתי (או שחלילה אני מתחילה לפתח אישיות איכפתית, השם ישמור). ועל זה נאמר - אין כמו ציניות כמנגנון הגנה. בקיצור, הלוואי הלוואי והייתי יכולה לשלוח לאוויר הלח איזה קסם מופלא, שהיה נותן לכם ולו מעט נחמה ואושר. ולי. סתם ככה. ושנמשיך לחלוף על פני החלונות הפתוחים. לילה טוב

תודה. נעים לנו איתך. ממשיכים להשאיר חלון פתוח. אולי בכל זאת יבוא (שוב!) משהו טוב. ליל מנוחה

שלום רציתי לדעת קצת יותר על דיאדה מה זה? האם זה יכול לעזור לי עם הילד הקטן שלי שאובחן כדיספרקסי

שלום שרון, פירוש המילה דיאדה הוא זוג, צמד. טיפול דיאדי הוא בדר"כ טיפול "זוגי" של הילד ואמו, והוא מקובל במקרים של בעיות התפתחותיות דוגמת זו שלכם. כמי שנמצאת שעות רבות במחיצת הילד הקטן, יכולה האם להוות גורם חשוב בביסוס תחושת הביטחון של הילד בהתנהלות שלו במרחב. הטיפול הדיאדי יכול להיות מכוון למעשה לכמה מן ההיבטים של הדיספרקסיה (מוטורי, תקשורתי, חברתי, רגשי, וכיוב'), ובכך לסייע מאד להתקדמות של הילד הקטן. אמהות רבות מדווחות על הטיפול הדיאדי כחוויה מיוחדת במינה, המעשירה מאד את ההבנה ביחס לצרכיו של הילד, ותורמת להעמקת הקשר הייחודי ביניהם. בהצלחה רבה ליאת

הי ליאת.. אני מוצפת, הכל גואה בי , פשוט הכל ואין לי אל מי לספר ולהגיד, אני לא מרגישה נוח להתקשר לפסיכולוגית שלי ולשתף , אבל אני חייבת להקל על עצמי קראתי ספר "קשה", אני קוראת אותו פעם שניה , מנסה לעשות סדר בחיים שלי, יותר נכון להבין את העבר שלי. אני לא מבינה אותו, אני אפילו לא מצליחה להסביר מה זה לא להבין את העבר, זה כאילו קרה , קרה אבל בלי לחוות אותו, לא זה לא נכון להגיד את זה כך.. ואני לא מבינה את הקשר שלי לאמא שלי ולאבא שלי, זה כאילו שכשכאני פיזית לידם , אני כבר לא אני, אני משהו אחר, אבל גם את זה אני לא מצליחה להסביר וגם לא להבין.. העזתי להגיד לאמא שלי בשבוע שעבר שהיא נשארה עם אבא לא רק בגללנו אלא גם בגלל עצמה. לפתע הבנתי כמה אשמה אני נושאת עימי על חלקים שבכלל לא שייכים לי, איזה "קורבן" הפכתי להיות, קורבנות שלה , מתוך המקום של להיות תמיד בשבילה, שם בשבילה. להיות בהכון להרגיש אותה ואת אבא ואת מה שקורה בינהם כל הזמן, לחכות לרמזים להתפרצויות אלימות ממנו, להתאים את עצמי.. כל כך קשה לכעוס עליה כי היא עברה כל כך הרבה בחיים...כל כך הרבה סבל ואלימות , כמה אלימות...ומאד קשה להגיד לה מילים שבעצם מורידות ממני "אחריות" עליה, כאילו להשתחרר ממנה ומהעצב התמידי אותו אני נושאת שאולי יש חלקים ממנו שהם שלי, אבל הרבה גם לא... ואני לא יודעת להבדיל מה שייך לי ומה לא שייך לי, אני לא יודעת למצא את עצמי , מה שלי ומה שלה וזה נעשה יותר גרוע כשאני מוצפת.. אני אבודה..אני ילדה קטנה. אחותי הגדולה מאד כעסה עלי, היא אמרה שאסור להעיר את אמא מהפנטזיות שלה כי הן מה שמשאירות אותה בחיים.. אמא שלי חיה בפנטזיה, מזלה שיש לה את אותה הפנטזיה, היא חוותה מציאות חיים כל כך אומללהה... אתמול היה ארוע משפחתי, ויש אהבה וסוג של שמחה בין כל האחים והאחיות, כן יש משהו אמיתי אבל יש כל כך הרבה צביעות , כל כך הרבה העמדת פנים, אני רוצה להקיא...אבא שלי רוקד עם אמא שלי, היא נוגעת בו פיזית ואני יכולה לראות כמה היא שונאת אותו ומנותקת מהמגע שלו, כאילו היא לא שם בכלל.. אני רואה את המשחק שהיא משחקת מול אבא שלי, מול העולם כולו, מול כולם, זה סוג של משחק שאני משחקת היום, אבל הרבה הרבה פחות... אני מסתכלת עליה ואני רואה אשמה, למה אני מרגישה אשמה, אני הייתי בסך הכל ילדה קטנה.. אולי כשראיתי כמה היא סובלת וכמה אני לא יכולה לעזור וכמה היא בוכה.. הרגשתי כל כך רעה ואשמה. . ובאמת שלא עשיתי כלום רק הייתי במקום מאד חסר אונים, מאד קטן וגם היא היתה בו, כולנו , חוץ מאבא שלי שחושב עד היום שהוא "מלך העולם". וזה עוד יותר קשה כשאותו מלך הוא גם טוב וגם רע, הוא צועק , רותח, מכה , מרים כלי נשק , סכינים..וכשהוא אוהב הוא אוהב עד הסוף.. זה הרבה יותר קשה..כל פעם להחליט מה יצא עכשיו ,למה להתכונן, לטוב, לרע, לאהבה או שנאה...אני קצת יכולה להבין את המקום הקשה ממנו הוא בא, אבל אין לזה סוף כי זה נותן לו את ההצדקה להיות רע, את הלגיטמציה לטרור ולאימה...כשהייתי קטנה חשבתי שהעולם רע, שהכל קשה, שגורלנו לסבול ולכאוב בפחד ובכאב... היום אני מנסה לשנות תפיסה זו... והספר הזה הפגיש אותי עם האבא והאמא שלי, עם מה שהיה שם ועם מה שאני לא מסוגלת לזכור... ועם כל מה שאני מנסה להבין, פשוט להבין ולא מצליחה, לא מצליחה לראות, ל ר א ו ת , זה כאילו להסתכל עליהם מתוך מסך ערפל- מה היה שם, איזה ידים הושיטו , מה הושיטו? של מי הידיים האלה ומה בכלל הם ההורים, מי הם, משהו מאד לא מובן.. אני מוצפת...מנסה להבין את המקור לכוחות למרות כל הזוועה ועדין נפלאים הדברים מעיני, אני צריכה להתאים משקפיים אחרות.. ניבה

זה לא יעזור, אני יודעת, אלה רק מילים במחשב שלך מדמות עלומה: כתבת כמעט מפי את הדברים.גם אני הייתי שם. אולי תפחיתי מעצמך אשמה אם תדעי שלמרות שהם נפרדו אצלי אני מזדהה עדיין עם כל מילה שלך, עם הבלבול ועם הכאב. אנחנו לא אשמים אך נושאים את האשמה ואת הצלקות מהם אולי לנצח, והבחירות הן שלהם: אין דבר כזה "למען הילדים" זה רק התירוץ. תתנחמי בכך שאת הזוגיות שלך תבני יותר טוב. והאבא של הילדים שלך יהיה אחר. זה אפשרי. מנסיון.

ניבה יקרה, המון כאב. המון בילבול. המון עירפול. מאוד מורכב. קראתי ונגעת בי. כמו תמיד. שמחתי לראות הודעה שלך. הייתי מעדיפה לשמוע אותך בנסיבות אחרות... רוצה לשלוח לך כוחות. מנסה... תחזיקי מעמד. נורית

מזדהה מאוד כל מילה שכתבת העבירה בי צמרמורת

ניבה יקרה, המפגש המחודש עם המפלצות של ימי ילדותנו מטלטל ומכאיב גם כשאנחנו כבר הורים בעצמנו. לפעמים הבגרות והתובנות הנלוות לה, מחדדות אף יותר את האימה שכאילו נשתכחה וקהתה עם השנים. התגובות המרגשות שקיבלו כאן דברייך, מלמדות משהו על האוניברסאליות של הסבל והכאב, גם כשהוא מתחולל מאחורי דלתות וקירות וחומות של סוד. הלוואי שתצליחי להניח לזיכרונות, להניח לאשמה, למצוא שלווה. תודה על השיתוף ליאת

תודה רבה לכולכן על התמיכה, אני ממש במצב נפשי לא טוב, היום התפרצתי והוצאתי כעסים על מישהי שבכלל לא קשורה, קל להוציא אותם על"חלשים " יותר. זה כזה חונק להשאר עם זה בפנים, אין למי להוציא ואיך להוציא מבלי לשנוא את עצמך בדרך... אני ירודה והדמעות חונקות את הגרון והנשמה וגם האנשים מסביב מעמיסים יותר מאשר מקלים..טוב אני חושבת שכדאי שאסיים במשפט זה שיהיה רק טוב תודה על ההקשבה והתמיכה ניבה

מזדהה גם כן ניבה. האם תוכלי לציין את הספר שקראת?

קיבלתי הצעה מידיד טוב שעומד להתחתן בקרוב,הצעתו סטוץ איתו. הקטע הוא שאף פעם לא היה לי סטוץ אז אולי זאת הזדמנות לנסות...... מה הייתם עושים?????

את באמת חושבת על זה? אם כבר בא לך על סטוץ ,אז לפחות לא עם ידיד טוב ועוד שעומד להתחתן. הרי ברור שהקשר לא ישאר אותו דבר,בהנחה שבכלל יהיה המשך של קשר ידידותי ואולי הוא יציע לך להיות המאהבת שלו אחרי החתונה הצעתי לך לא ולא. . ואגב ,לא כתבת אם את בקשר זוגי או פנויה רינת אחרת

לא כתבת אם את מעוניינת בו מעבר למין חד פעמי- אחרי הסקס את יכולה להתאהב בו, או הוא יכול להתאהב בך... או שתרצו להמשיך...זאת בגידה שלו בבת הזוג שלו בכל מקרה. לא נראה שהוא בכלל מוכן נפשית לחיי נישואין. כדאי להמליץ לו ללכת לפסיכולוג לייעוץ/טיפול ואולי כך למנוע משבר משפחתי בעתיד...

שלום רינת, הרגלייך המיניים הם בהחלט עניין אישי, ומה שיפה לאדם אחד אינו בהכרח מתאים לחברו. גם בענייני מוסר - לכל אדם אמות מידה משלו. יהיו מי שיראו בכך מעשה חסר חשיבות, ואחרים שיראו בכך בגידה וחוסר הגינות כלפי הכלה הצעירה (שעתידה, אולי, להיות גם היא ידידה שלך בעתיד הקרוב). לא אוכל לייעץ לך בשאלה זו, ואני ממליצה לך לשקול אותה כנגד עולם האמונות והערכים שלך. בברכה ליאת

הי ליאת! מה שלומך? (-: לא שמענו על ירדנה כבר המון זמן... היא חזרה לתפקוד מלא? היה לי מבחן היום, ולא הלכתי... כבר השלמתי עם זה שאני הולכת לקחת קורס חוזר... זה היה המבחן שהכי פחדתי ממנו... עם השאר יהיה בסדר. לא למדתי, לא הצלחתי ללמוד. אומרים לי שאני מאשימה גורמים חיצוניים בזה שאני לא לומדת. גם חברה אמרה לי וגם המטפלת. אתמול התקשרתי למטפלת שלי ואמרתי לה שאני לא רוצה לבוא יותר. היא רצתה שאני אבוא לעוד פגישת סיכום, אבל אני לא מסוגלת (ואני יודעת שזה לא בסדר). הרגשתי שהיא מתקיפה אותי בטלפון... שבוע הבא כבר יש לי פגישה עם פסיכולוגית חדשה (והפעם בחרתי טוב...) ומחר הפסיכיאטר רוצה לפגוש אותי שוב :-( בגלל דברים שסיפרתי לו... אוף, אין לי כוח!!! זהו... רציתי לספר לך על ההתפתחויות... יהיה בסדר, נכון? שיהיה לך יום נפלא, רעות

רעות, את יודעת אני ממש מבינה אותך. הטיפול אולי לטווח הרחוק יכול לעזור, אבל בטווח הקרוב את רואה לבד למה זה גורם... גוזל המון כוחות נפשיים וכסף (גם המון...) רק שתדעי שממש ככה הלך לי סמסטר חורף עוד משהו- מקווה שהבדיחה שהיתה לך שם למטה תישאר אצלך בגדר בדיחה ולא תנכר בך ההרגשה בקשר למטפלת הישנה... אין כינוי(סלחי לי שנדחפתי לך לעץ...) ומסתבר שמוסכניק יכול להרוס אולי את השאסי

אין כינוי, מסכימה איתך לגמרי, אם המוסכניק אינו מנוסה הוא בהחלט יכול להרוס את השאסי... רעות

ליאת המקסמה... המון תודות לך.אני יודעת שכרגע עלי לטפל בעצמי. המשפט הזה כל כך יפה... א ב ל איך עושים את זה? איך מתעלמים מהבעיה שהיא כל כך כואבת לי וזה הבן. מה עלי לעשות? פתאום הסרטן הוא כזה שולי והבעיה עם הבן כל כך חזקה ושולטת בי.אני יודעת שאין שחור ולבן, אבל כל רצוני שיהיה טוב לבן שלי וכל אותם רגשי אשמה הכבדים עלמו. תודה לך ליאת.

שלום שוב לאלמונית, איני חושבת שהמלצתי לך להתעלם מהבעיה, אלא דווקא לטפל בה, אבל אחרי שתתחזקי ותחלימי. ממליצה לך בחום לחפש מטפל בגישה דינמית, רצוי עם ניסיון בטיפול משפחתי, אם כי לא חייב. מאחלת לך הרבה בריאות ליאת

נכון ליאת אני בנאדם דפוק עם מיליון הפרעות? ושום טיפול לא יצליח לפתור את הסוגיית הזאת פשוטתאשרי את זה שכולם ידעו

ערב טוב, ממש כשם שאיני נותנת יד לפגיעה באחרים, כך אני מעדיפה שלא לשתף פעולה עם פוגענות בוטה של אדם כלפי עצמו. צר לי אם אני מאכזבת ליאת

הצלחת לאשר את זה בעקיפין. שימי לב.לא?

שלום לך ליאת, תודה על התיחסותך לשאלתי מאמש, הבוקר הוספתי שורה, עם נתונים נוספים בקש לבעיה שלי, משהו שנזכרתי שלא פרטתי בהודעתי המקורית, מאד אודה להתיחסותך, שיהיה לך ערב נעים אילנית

שלום אילנית, קראתי את הודעתך שם, אך לא התרשמתי שאת מבקשת התייחסות. לכן סלחי לי. המידע החדש שנתת שם כמעט כבדרך אגב, אכן משמעותי, ויכול להוות הסבר אפשרי לקושי שלך להתמסר ליחסי קרבה ואמון. כמו שציינת שם, את כל כך עסוקה ב"איך לעשות שלא יעזוב אותך", עד כי לא נותר בך דבר ממשי להעניק מעצמך באמת. הבחור עזב בתחושה שרימו אותו, ואת מודה ביושר שבמידה רבה הוא צדק: לא באמת אהבת אותו למרות החרדה הגדולה שיעזוב. את אומרת שאת נמצאת בטיפול, ולא נותר לי אלא לחזק אותך להמשיך. לעיתים דרוש הרבה אומץ כדי לוותר על העמדה החשדנית וה"משוריינת", וכדאי מאד לעשות זאת בליווי תומך ומקצועי. מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך לשינוי. ליאת

אני חושבת שמה שאני רוצה לשמוע שוב ומכמה שיותר אנשים זה "כשרוצים לפתור את ועובדים על זה במלוא המרץ, בדרך כלל מצליחים לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה בחיים וקשר זוגי זה בגדר האפשר, אני לא הראשונה שעברה התעללות וחוזרת לחיים נורמאלים וכנראה לא תהיה האחרונה, צריך סבלנות אבל זה בהחלט אפשרי משתלם" ושלך יש ניסיון וראית אנשים שעברו בדיוק את אותם התהליכים, (כמובן עם שינוייים בפרטים הקטנים, זהו, זה הדברים שהייתי רוצה לשמוע ממך.. גם לפסיכולוגית שלי אני אומרת מה הייתי רוצה לשמוע....

שלום לכם בתי כבת 30 חא נשואה, יש לה חבר והם עוברים לעיר אחרת ,לגור ביחד,הבעיה מתחילה שהיא מאוד וזה,היא לא אוכלת דברים משמינים ,חשוב לה לאכול דברים טובים ,הכוונה בריאים ,היא לא אוכלת כל דבר ,כמו מתוקים,אורז,ספגטי,וכל מיני נישנושים,בשירות הצבאי היה לה קשה,היא לא עמדה בזה,ואז היא התחילה לדלג על ארוחות ,עד שהיףתה בתת משקל,אני בתור אמא לא הבנתי כמה קשה לבתי הצבא ,היא היתה בדיכאון בצבא ואני חשבתי שזה יעבור לה ,כמו לכולנו ששירתנו בצבא ,אבל היא לא התגברה ,עד שהבנתי זה היה מאוחר,ואשפזנו אותה במחלקה הפסיכיאטרית רק כדי לעלות כמה קילוגרמים ,עד היום כואב לי הלב שאשפזנו אותה שם,כי היא אמרה לנו שהיא תתאשפז רק בגלל שאנחנו רוצים,ובגלל שאנחנו לא מבינים אותה,בכול אופן ,עד שנידלק לי אור אדום ,זה היה אחרי 3 חודשים תמימים שהיתה במחלקה ובקושי עלתה קילו או שתיים ,ובלי שום היסוס הוצאתי אותה במהירות משם,ואז היא התחילה לאכול בבית,ולחזור לעצמה,וזה היה לפני כ-12 שנה ,היא חיה בביתנו עם הרבה וויכוחים ועוגמת נפש לכולנו,היא בחורה אינטלגנטית חריפה ועובדת בתפקיד בכיר מאוד,בני הנשוי תמיד דואג לאחותו ,אז לפני יומיים הוא בא עם אשתו אלינו הביתה ,ואז הוא ראה את אחותו והשתגע ,הוא קרא לה לחדר,ואז התחילו צעקות כעסים ובכי של בתי, הוא כניראה אמר לה שהיא רזה מדי ושהיא תשגיח על עצמה וזה מכוער איך שהיא ניראית ,יש לה זרועות רזות מאוד מאוד ,ביקשתי ממנו הרבה פעמים לדבר איתה בנעמות ולא בכעס ,אבל זה לא עוזר,בתי לא רוצה לשמוע על פסיכולוג כי היא חושבת שהיא יותר חכמה מהפסיכולוגים או הפסיכיאטרים ,היא לא מוכנה שיגידו לה שום דבר רע,או משהו שלא מוצא חן בעינה ,אם אנו אומרים לה משהו שלא נעים לה לשמוע,היא תמהר מאוד תעשה לנו הרצאה שאנחנו לא צודקים ,והיא לא תעזוב אותנו עד שנגיד שהיא צודקת,השאלה שלי האם אני בתור אמא יכולה לדבר בשקט על המשקל שלה?להגיד לה ללכת לתזונאית שתגיד לה כמה עליה להישקל ?הבעיה שהיא תמיד אומרת לנו שהיא בסדר ואין לנו מה לדאוג,היא עוברת עם החבר שלה לעיר אחרת במה אני יכולה לעזור לה ,באיזה עצה טובה במשהו שאתם מבינים יותר ממני,אני מחכה לעזרה מהירה ורב תודות לכם

אסתר יקרה, קשה מאד לראות אדם הפוגע בעצמו בדרך כה הרסנית, אבל נדמה לי שאת ובנך, עם כל הכבוד, תתקשו לעזור לבת בכוחות עצמכם, ללא קשר לגובה הטונים. הפרעות אכילה בכלל, ואנורקסיה בפרט, מחייבות בדר"כ התערבות של אנשי מקצוע מנוסים. עיקר הקושי נובע כרגע מתוך כך שבתך אינה מוכנה לקבל עזרה, ודי קשה להכריח אדם בוגר בן 30 לפנות לטיפול בניגוד לרצונו, לפחות כל עוד אינו בסכנת חיים. אחד הנושאים הפסיכולוגיים המרכזיים בהפרעה זו, הוא נושא השליטה והאוטונומיה, ולפיכך יש אפשרות שהמעבר לעיר אחרת אינו אלא ביטוי לצרכי נפרדות ועצמאות של בתך. אני מבינה את החרדה שצעד כזה מעורר בך, דווקא בשל הרזון השברירי, אך נדמה לי שאין לך ברירה אלא לכבד את החלטתה, ולאפשר לה את הצעד הזה. האם תוכלי לגייס את בן זוגה כגורם ממתן חרדה? כמישהו שיבטיח לך שישמור עליה ממרחק גם בשבילך? ובינתיים, נסי למצוא לעצמך תעסוקה ותחומי עניין משל עצמך, כדי להפיג את החרדה וכדי להתגבר על משבר הפרידה. מחזיקה לך אצבעות ליאת

שלום לך בקשר לתשובתיך אלי ,החבר של ביתי ,עד כמה שאני יודעת ,הוא לא מודע לבעיה שלה,אם זה בעיה,אולי היא בסדר מבחינה רפואית היא מתפקדת בסדר,האם זה טוב לספר הכול לחבר? בעיני אני לא חושבת שצריך לספר לחבר ,אם היא לא מרגישה שיש צורך לספר לו אז היא לא צריכה לספר כדי שכביכול הוא יעזור לה,ומה עוד שאני אדבר איתו מאחורי אגב חס וחלילה מה פתאום?בכול אופן תודה על תשובתך ,אם יש לך עיצות נוספות אשמח מאוד מאודתודה

ליאת למה החיים קשים? סליחה על השאלה הכללית אני קצרה בזמן

ליאת, מצטערת אבל האופטימיות ממני והלאה.............................. אולי מחר אני ארגיש יותר טוב..... אבל זה בגדר אולי...... שום דבר לא בטוח.... רק המוות בטוח.... לילה טוב חן

שלום חן, יש תקופות בהן החיים אכן קשים לנו. מקווה שמחר יגיע יום חדש. החזיקי מעמד. ליאת

חן אין כמו אלכוהול לשיפור המצב רוח.... ואכן כן מה שבטוח הוא מוות (וגם מיסים)

פעם כתבתי כאן... ובכן יש לי סרטן השד ואני כעת לקראת סיום הקרנות. אני מודעת שהתהליך לא קל ועומדות לפני עוד הרבה "מלחמות". אבל הבעיה היא הבן שלי. בני בן ה 23 פשוט לא חש ולא מבין מה עובר עלי. הוא וחברתו בת ה26 גרו אצלנו וקיבלו את הכל. לפתע החברה החלה להרחיק אותו ממני בעזרתם של הוריה. הוא בא אלי בתלונות שונות ומשונות כמו למשל שבעלי (נשואי השניים) רוצה רק את הכסף שלי (אנחנו נשואים 19 שנה). יש לציין שבעלי הוא בן אדם מקסים ותומך בי בימים קשים אילו. בשעת זעם פתאומית בן עם החברה עזבו את הבית ועברו לגור אצל הוריה (בית קטן וצפוף). אני מתקשרת אליו מנסה ליצור איתו קשר והוא פשוט לא עונה לי ולא מחזיר טלפונים. (אגב את השיחות של הטלפון הנייד אני משלמת וחברתו והוא משתמשים באותו טלפון. לאחרונה מאז שעזב החשבונות אסטרונומיים). אתמול שמעתי שהם רוצים להתחתן והלכו לחפש אולם. ושום אני כלל לא יודעת מכך. אני רוצה לציין שהבן הזה עד שפגש את החברה הזאת (לא עובדת ולא עושה כלום) היה מאד קשור אלי, קשוב ובן אוהב. הבעיה היא שדוקא במצב הכי קשה שלי בחיים אני מקבלת סתירת לחי מהבן. מה עלי לעשות? להמשיך להתקשר? להשלים ולהפסיק להתקשר? לי פשוט אין את הכוחות לכך... אני בוכה כל הזמן, לא מצליחה לתפקד ומרגישה כל כך חלשה.

שלום לאלמונית, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת ואת סיפורך. עדיין, להרגשתי, המשימה הבוערת שלך היא השלמת הטיפול עד החלמתך המלאה. כשתסיימי את סדרת ההקרנות ותתאוששי קצת, מחכה לך השלב הבא - הטיפול בבן. כרגע, נוצר רושם שהוא מאד מאד כועס, ככל הנראה בגלל תחושה שאינו מקבל מספיק. למרבה הפרדוכס, דווקא בבתים בהם הילדים "קיבלו את הכל" באופן בלתי מובחן, גדלה התובענות, והתחושה כאילו תמיד מגיע עוד ועוד. גם את חשבונות הטלפון האסטרונומיים אין כל סיבה שתשלמי, אלא אם כן יש לך מאגר בלתי מוגבל (וגם אז לא בטוח שזה נכון). ובכל זאת, נדמה לי שהעניין המרכזי אינו הכסף, אלא משהו אחר, עמוק יותר, הקשור ביחסים המורכבים ביניכם ובאופן בו הם מתערערים כל אימת שנכנסת דמות חיצונית לחייכם (בעלך השני או החברה של בנך). זוהי סוגיה נכבדת שמומלץ מאד לעבוד עליה בטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. לטעמי, אף פעם לא מאוחר לנסות ולשקם יחסים בעייתיים במשפחה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

בני בן 7 , ילד נבון ופיקח , לומד בכיתה א' , אהוב מאד על חבריו ומקובל . לאחרונה , הוזמנתי מספר פעמים למנהלת בית הספר , עקב מעשים " מטורפים " שהוא עושה , אשר מתרץ אותם שהוא רוצה להצחיק את החברים . זה התבטא על ידי זריקת איצטרובלים , התזה משלולית , עשיית פיפי שלא בשרותים . אנחנו המומים מההתנהגות , יש לנו בבית חינוך וגבולות מאד ברורים , התנהגותו בבית היא ממש לתפארת , ואין לנו מושג מה קורה לו ואיך למנוע מקרים אלו בעתיד . כפי הנראה הוא ממש לא חושב לתוצאה מהמעשה , ולאחר הוא מצטער ומבין . אבל מה נוכל לעשות כדי למנוע התנהגות זו ? תודה

שלום ענת, בנך גילה, כנראה, כמו רבים לפניו, שיש דרך קלה יחסית לזכות בתשומת לב והערצה מצד הילדים. ההתנהגויות כשלעצמן אינן מדאיגות אותי. מה שכן מדאיג הוא הצורך הנואש שלו בתשומת לב ואהדה מצד בני גילו, ולו גם כזה המושג באמצעות מעשים הגוררים גינוי וענישה מצד המבוגרים. גבולות בבית הם דבר חשוב מאין כמותו, אך נוסף עליהם עלינו להבטיח שאנו עושים זאת בדרך נכונה, המשלבת תביעות הגיוניות יחד עם הרבה אהבה וחום. ילד שמתנהג "לתפארת" יכול בקלות רבה להתדרדר למעמד של "חנון" בקרב בני גילו. כמו תמיד, גם כאן, הסוד הוא באיזון. כרגע, הייתי מנסה לבדוק - אולי עם המורה - מה קורה לו מבחינה חברתית בכיתה. האם הוא ילד אהוב ומקובל, או שמא ילד שנמצא יותר בשוליים. אם יתברר שקשה לו חברתית, כדאי לשקול פניה לעזרה מקצועית, שם תוכלו לחשוב יחד על דרכים לעזור לו לשנות את מצבו בדרכים מסתגלות יותר. בהצלחה ליאת

תודה , אך הוא ילד מאד מקובל ומבוקש בכיתה , הוא חברותי להפליא וחבריו תמיד מחפשים את נוכחותו מגיל מאד צעיר . הוא ילד שמאד אוהב חברה , ונפגש עם חבריו גם מעבר לשעות ביתהספר . אנחנו ממש בחוסר אונים ובהרגשת השפלה ממעשיו . לאחר המעשה הוא מודע לטעות , ומצטער , אך כפי הנראה ששוכח לאחר תקופה ושוב מבצע מעשה ללא מחשבה .

ליאת, הדימוי שלך כאן למטה היה מקסים בעיניי. וזה מזכיר לי דימוי אחר שנתת כאן, ממש מזמן הקשור בטיפול. על עציץ שמשקים פעם בשבוע (וזה בשבילך יעלה, היו כאן עוד דימויים מסתבר)שזה יותר טוב מכלום....מנגד אני רואה פה הודעות (למען האמת מעט...אבל אולי יש עוד אנשים שלא רושמים:) שהטיפול מכניס אותם לדיכאון, גורם להם להכאה עצמית, "שלפני הטיפול הם לא הרגישו ככה..." וכד' ואולי הטיפטופים האלה לא כ"כ עוזרים...? ואולי בכלל הטיפול דופק ת'מוח?:) (אולי עוד כמה שנים יהיו מחקרים...)

אין כינוי יקרה, לומר שהטיפול הוא זה שדופק לנו את המוח, זה כמו לומר - שרופא השיניים שעושה לנו טיפול שורש הוא זה שחולל את הדלקת. - שהמוסכניק שלנו הוא זה שדפק לנו את השאסי. - שהמיילדת שלוחצת לנו על הבטן היא זו שהכניסה אותנו להריון. (זה מה שהצלחתי לייצר בשעה הזויה זו). בינתיים המחקרים לטובתנו :-) ליאת

:-) ואם באמת המוסכניך דפק לנו את השאסי???

ליאת שלום,אומנם חברותיי לפורום התמיכה יודעות זאת,אך רציתי לעדכן גם אותך,בעיקבות התקופה הקשה שהיתה לי-חיפוש העבודה המייאש,מתסכל וחסר הסיכוי,החלטתי(בעזרת אימי){לאחר שהגעתי למצב שבאחד הימים בשבוע שעבר נעלתי את חדרי ולא רציתי לצאת ממנו מרוב יאוש, ובכיתי שעות}החלטתי שאני חייבת שינוי ודחוף,ובעיקבות רעיון של אימי שאולי כדאי שאצא לחופשה(כי כבר כמעט 4 שנים לא יצאתי לשום חופשה,ללא בארץ ולא בחו"ל)'ואאוורר קצת את הראש' ואחליף אווירה ואז אחזור עם כוחות מחודשים; ופתאום קלטתי שבאמת אני זקוקה לחופשה דחופה,ונזכרתי שיש לי מקום לישון(מכרים) באירופה,וביררתי ובעזרת-השם, באמת אסע לשם בימים הקרובים. עצם העובדה שאני יודעת שהעתיד שמצפה לי טוב יותר ומשמח לעומת מה שעברתי עד עכשיו,זה כבר נותן לי תחושה טובה ומשמח אותי.פתאום יש לי מטרה לצפות לה ואני לא בחוסר תיקווה מוחלט-כפי שהייתי לפני מספר ימים מועט. מה שמדהים הוא שעשיתי את הכל בספונטאניות,החלטתי מהר,קניתי כרטיס מהר וכו',ואני בד"כ לא אדם ספונטאני,אני תמיד חושבת רבות לפני כל החלטה הכי פשוטה,וזה כבר מדהים אותי. להתראות, משתנה

משתנה, אולי קיבלת את הספונטאניות בטיפול...? נסיעה טובה. אפשר להזמין משהו מה DUTY FREE?

למשתנה, שמשתנה לנו משבוע לשבוע, רעיון נהדר!!! כל הכבוד על ההחלטה הספונטנית. למעשה, משמעות הדבר היא כזו: בעוד אנו נישאר כאן להינמק בחום יולי-אוגוסט, להתבאס מחדשות מחרידות, מעומס עבודה ומשאר רעות-חולות, את פשוט תבלי לך באירופה, תנוחי, תאכלי טוב, תבקרי באתרים עוצרי נשימה ובמרכזי קניות. האם הבנתי נכון??? :-)))) (מקצת קנאה אף אחד עוד לא מת). ליאת

אני אדם דתי אדוק. עיקר עיסוקי בלימוד בישיבה. ברורה לי חשיבות הלימוד אבל אני עדיין חש שהלימוד נובע יותר משכנוע שצריך (כי זה דבר חשוב לא חלילה כי מישהו כופה אותי לכך בצורה כלשהי) ולא מתוך רצון פנימי עמוק. שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי לעורר אהבה לדבר קשר עמוק לנושא שכזה?! תודה רבה

שלום יוני, הסוגיה שאתה מעלה מעסיקה רבות אנשים מתחום תכנון מערכי למידה: כיצד ניתן לחבב את התוכן הנלמד על התלמידים? מורים טובים יודעים שכדי שזה יקרה, יש לקרב את התלמיד אל עולמות התוכן, למצוא עבורו את המשמעות הייחודית, ולוודא שחומר חדש נשען במידה רבה על ידע קיים (אחרת קשה למצוא בדברים משמעות ורצף). איני יודעת בן כמה אתה, ובאיזה מידה אתה יכול לבחור את הסוגיות שעל הפרק ואת הרב שמרביץ בך את התורה. אתה ודאי מכיר את הפעלול הישן בו היו משתמשים ב'חדר' באותיות מרוחות בדבש, כדי לחבב את הקריאה על הקטנטנים. אני חושבת שבכל גיל כדאי למצוא את ה'דבש' המתאים. אני רוצה להביא לידיעתך, שלעיתים קרובות מה שנראה כחוסר עניין או חוסר ב"רצון פנימי עמוק" אינו אלא בעיה של קשב וריכוז, לקות למידה, או קשיים אחרים ממקור אורגני (גופני). אבחון מקצועי יכול לאתר בעיה כזו ולהציע פתרון טוב. לפעמים המוסחות נובעת מקשיים רגשיים-פסיכולוגיים, או מנסיבות חיים מטרידות. לפעמים (ואני אומרת זאת בזהירות הראוייה), עולמות התוכן אינם באמת בראש מעיינינו, והלב נמשך לתכנים אחרים. גם זה אינו חטא. ככתוב - "אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה". ורש"י פרש: העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו - מניחו והולך לו... חומר למחשבה. אשמח להמשיך ולהיות לעזר במידת הצורך בברכה ליאת

תודה רבה על התגובה. אני בן 25 וגם עשיתי שירות צבאי בנח"ל אני איש של מעשה ומעורה בעולם. אין לי ספק שישנם עוד תחומים מרתקים בעולם ולא רק התורה עצמה. אבל אני שואל ברמת הקישור היומיומית ולא רק זו האינטלקטואלית זו שמתווה לי אורח חיים מסויים שאני מסתדר איתו ולא מרגיש כפוי אבל מה לעשות עדיין אני לא אוהב את זה איך ניתן לגרום לאהבה שכזו? ניסיתי אולי לקרוא בכיוון הלוגותרפיה של פרנקל אבל אני לא בטוח שזה הכיוון. ככלל תחושתי שמכיוון שאני שכלי וכך כל צורת חשיבתי שאני צריך דווקא לכן משהו שונה רגשי יותר נפשי יותר. משהו שאולי קצת חנקתי בשהותי בישיבה מה את אומרת?? תודה רבה

שלום יוני, אני אשתף אותך בסיפור משלי: פעם, כשהתחבטתי בסוגיה כלשהיא, הצמיד מישהו את כף ידי הפרושה אל פני, ושאל: "את רואה עכשיו את כף ידך?" (- מובן שלא) והמשיך: "כך את רואה את עצמך ואת מצבך - את קרובה מדי. אין לך מרחב לראות ולשקול את הדברים כהווייתם, אין לך פרספקטיבה." לפעמים אנחנו זקוקים להשתהות-מה מחוץ לבועה שאנו נתונים בה, להתרחקות מהמצב שמעורר מחלוקת פנימית, כדי לראותו בעיניים אחרות ולבחור/לא לבחור בו מחדש. ניתן לעשות זאת באמצעות תקופה שבה מניחים לשאלה שמקננת שתוכינו ומחכים לתשובה שתבוא כמו מעצמה; ניתן לעשות זאת באמצעות התייעצות עם אדם אחר (בלתי משוחד) המתבונן בדברים מזוית מעט שונה; וניתן פשוט להתרחק פיזית - לקחת חופשה קצרה מלימוד ממוסד - ולבחון שוב את 'מערכת היחסים' העמוקה שלך עם אורח חיים מעין זה. אולי ממרחק מקום וזמן יופיעו האהבה והכיסופים... אתה אמנם מציין כי איש אינו כופה אותך ללימוד תורה, אך גם כפייה עצמית לעיתים מרחיקה אותנו (ולו רק ברובד הנפשי-פנימי) ממושא ההשתוקקות שלנו, כך שאיננו יודעים עוד מהו המניע העמוק למעשינו. [מי אמר על מעמד הר סיני "כפה עליהם הר כגיגית"? היה זה הרח"ק?] ומילה אחרונה: אולי מקובל לראות בלימוד תורה ערך עליון, אך לא כל אדם מותאם לרכינה על הספרים מבוקר עד לילה.בטוחני כי אפילו חכמי התלמוד והזוהר נהגו לחפש את קרבתו של אלוהים גם באופנים אחרים, למשל דרך התבוננות בעולמו. אני בהחלט יכולה לדמיין אותם מתהלכים להם בטבע, רוחצים בנהר, ומביטים בעניין רב באורחותיהם של בני האדם. בהצלחה בהמשך דרכך, נמי

תודה אקח לתשומת ליבי.

ליאת, יש לי אחיין בן שנתיים וחצי בערך. ילד חכם ואנרגטי . הבעיה שהוא ילד שעושה דווקא. שאלתי היא ,כיצד רצוי להגיב לו כשהוא עושה דבר שאסור ? במטרה שהדווקא ילך ויפחת עד שיעלם, או שצריך להמתין שיגדל ואז זה יעבור לו ???? למשל, כמעט כל חפץ שנותנים לו הוא זורק אותו (או מכה על הטלויזיה), גם מזון הוא אוהב לזרוק או לפורר וכד' כאשר אני מנסה לבקש ממנו את החפץ בעדינות, או להסביר לו שזה ישבר ולא יהיה לו, הוא לא מגיב לי וממשיך בשלו. לדעתי האישית הוריו קצת כושלים בחינוך, והם מתעקשים שלא להתייעץ, אך כאשר הילד מגיע לבקר את הדודות או הסבתא זה ממש מפריע והורס קצת את הכיף בלהיות איתו. אני מנסה לפעמים לא להתיחס כשהוא זורק מתוך הנחה שתגובות מהוות תשומת לב ומחזקות את ההתנהגות שלו, אבל במצבים שהוא מכה עם חפץ על הטלויזיה למשל, קשה להתעלם ..... תשומת לב, דרך אגב לא חסרה לו. הוא נכד ראשון ..... תודה.

שלום טל, כן...בעיה מוכרת של ילדים/נכדים ראשונים, הזוכים למנת יתר של פינוק, ההופכת עד מהרה לחרב פיפיות. גוגל מחזיר לא מעט אתרים המסבירים באריכות ובמפורט מדוע חשוב להציב גבולות לילד. הבעיה היא שלא תמיד מי שקורא מידע זה הוא מי שבאמת זקוק לו. תוכלי לומר להוריו, שאם הם בוחרים לחיות תחת טרור של ילד בן שנתיים וחצי, זאת בחירה שלהם, אבל כל זמן שזה קורה בביתך (או אצל הסבים), את מרגישה צורך להגן על רכוש יקר, ולפעול בצורה חד משמעית. דיבור עד?ין אינו מרשים במיוחד ילדים בני שנתיים-שלוש. הוא זקוק למעשים ולא לדיבורים. לכן, במקרה של התנהגות לא הולמת, תוכלי לקום ולעצור אותו פיזית, תוך שאת אומרת: "אני מאד אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה להרשות לך לשבור כאן חפצים. בבית שלנו לא שוברים כלום". תוכלי להציע משחק אחר כתחליף, אך לא לוותר על הקו שלך. אני מודעת לאפשרות שהתנהגות כזו מצידך עלולה לגרום למתח בינך לבין ההורים, אבל לפחות תצילי את הרכוש... חשוב מאד שגם את וגם הורייך (סבא וסבתא) תשמרו על תגובה עקבית ולא אוהדת להתנהגות בעייתית. הרבה פעמים אנחנו נכשלים, ומגיבים בסלחנות או באמירות הנושאות מסר כפול (כמו למשל:"אין לו אלוהים!" או "ראית איזה ממזר קטן?!" - בדר"כ עם חיוך רחב). ילדים יכולים להרגיש בסוג של הערצה מתפעלת ממעשי שטות, ולפרש זאת כעידוד להמשיך. נסו להימנע מתגובות כאלה או לצמצמן למינימום. אשמח לשמוע אם יהיו התפתחויות, ולעזור בהמשך. בהצלחה ליאת

איך לעשות שמישהו יתאהב בי???? זאת תעלומה בשבילי, ממש כמו לפענח איזה חידה קשה, אני בת 34 נראית לא רע בכלל, יש לי עבודה מעניינת שאני נהנת ממנה ואני מאד מוערכת בה, טוב לי עם עצמי ומי שאני, יש לי כמה חברות מאד טובות, שכולן מעידות עליי כמישהי שנעים להיות איתה, הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה לגרום לבחור לרצות להיות איתי יותר משבועיים, עד חודש, אני נמצאת בטיפול כבר כמה שנים בגלל בעיות אחרות שעם הזמן די עברו, רק הנק' הזאת של הזוגיות לא ממש מצליח להיפתר לי, אני יודעת שזאת שאלה מאד כללית אבל אשמח לשמוע דעה ממישהו אובייקטיבי, אני מחפשת ללא הרף את התשובה ולא מוצאת!!! וזה מתשכל ומעצבן אותי שיש כל כך הרבה אנשים בעולם שמצליחים למצוא זוגיות ואף אחד לא רוצה להיות חבר שלי!!! בגיל 24 היה לי חבר 3 שנים, וזהו מאז אני ברווקותי!! תודה על שנתתם לי את ההזדמנות להוציא קצת מהתשכול שלי! אילנית

את שלמה עם עצמך? אוהבת את עצמך? נותנת לו מרחב? או אולי נותנת מרחב רב...? אולי את עושה לו משהו שגורם לו לברוח? (מדברת על חתונה בפגישה שנייה???:) את צריכה לחשוב מה בכל זאת גורם לו ללכת אולי פשוט עוד לא מצאת את המכסה שלך, הלא לכל סיר יש מכסה... ויש לי בשבילך שיר נחמד: "מי שאמר "לכל סיר יש מכסה", היה בטח סיר מאוד לא מנוסה! אני, אפשר לומר, סיר די מיומן, מנסה "להתכסות" כבר יותר מידי זמן? מכסים מקצות כל העולם כבר פגשתי, אבל את המכסה שלי משום מה לא מצאתי. בכל פעם שהכרתי מכסה חדש, התברר לי שהוא כבר מאוד משומש, שהוא לא מוכן להסתפק רק בסיר, ושהוא מכסה עוד עשרות סירים בעיר? או פוגשת בפאב מכסה ממש מדליק, מעוצב לתפארת, נקי ומבריק, מנסה עליו את מיטב התכסיסים, לבסוף מתברר שהוא אוהב מכסים?! ואם כבר הכרתי מכסה ממש נחמד, ש"התכסתי" בו יותר מלילה אחד, פתאום הוא מספר לי שהוא בעצם תפוס, שהוא נשוי לסיר לחץ, שהוא ממש הרוס, כי הוא אוהב אותי, אבל מה לעשות, את הסיר שבבית הוא ימשיך לכסות! וכשסוף סוף מצאתי לי מכסה ואהבה, הוא חובש לי כיפה וחוזר בתשובה? וכאילו שמשימת החיפוש לא הייתה מספיק קשה, נוספה לסירים פתאום צרה חדשה? וכל הכרות עם מכסה חדש, מלווה בחרדה מהאפשרות להידבק בנגיף החלודה? ותאמינו לי שאני סיר בהחלט לא רע, מבית חרושת טוב ויופי של צורה! (לא יכולה בכלל לדמיין או לחשוב, מה קורה לסיר שלא נראה טוב?) אני עוד נחשבת לסיר מבוקש, שלמרות הניסיון נראה כמו חדש? מבית טוב, עם המון מה להציע, עדיין מחכה שהמכסה שלי יופיע. ואת זה שהמציא "לכל סיר יש מכסה" אני מזמינה עכשיו לכאן! שיבוא וינסה!!!"

אני, אגב, גם מזמינה אותו לכאן...

ערב טוב אילנית ו'אין כינוי', אם היינו יודעים איך לגרום למישהו להתאהב בנו, חיינו היו, ככל הנראה, פשוטים בהרבה. יש לא מעט תיאוריות בנושא, חלקן מאד ביולוגיות (ומתעסקות בהורמונים, פרומונים, ריח גוף, וכד'), וחלקן סוציולוגיות ומאד מאד לא רומנטיות. כדי לדעת מה קורה לך בקשרים בינאישיים צריך בהחלט לשמוע יותר, להכיר את הדינמיקה המשפחתית, הדמויות המשמעותיות בחייך, מערכות היחסים המוקדמות והמאוחרות - וגם אז, ספק אם תימצא תשובה חד משמעית שתפתור את התעלומה. או הנרי כתב פעם סיפור מקסים ("השוטר וההימנון" מתוך קובץ הסיפורים 'אחרי עשרים שנה'), המדגים כיצד צחוק הגורל טורף את קלפי הרצון שלנו. לפעמים, כאשר אנחנו מפסיקים לרצות באופן כל כך נואש, אנחנו זוכים במשאלת לבנו, גם אם באופן מוזר ומפותל. יגעת ומצאת - תאמין. תודה לאין כינוי על השיר המאלף. לא נותר לי אלא להצטרף להזמנה, הקוראת למכסה פנוי להגיע בדחיפות אל הפורום :-))) לילה טוב ליאת

אני לא התכוונתי להזמין לכאן מכסה (דיכאוני...) אלא את זה שהמציא "לכל סיר יש מכסה"...

שלום, אני גרה לצערי עדיין עם ההורים. אני מודעת לאישיות התלותית שיש לי (הכל בזכות אמא שלי...)היא עדיין ממשיכה להתערב בחיי, אינני רוצה לפגוע בה ולומר לה שהיא לטעמי אחד הגורמים לכך.. אמנם זה בא מרצון טוב, אבל דאגת היתר שלה גומרת אותי מה מומלץ לומר לה על מנת שתפסיק עם זה

מיכל היקרה יתכן שדאגנות היתר של אמך תרמה לאשיותך התלותית, אך לא נכון לשים הכל על התנהגותה. אפשר שגם לך יש חלק בהתפתחות אשיותך. דעתי: אמא לא תפסיק אם זה. המלצתי: במקום לחפש משפטים "חכמים" להגיד לאמא, הייתי פונה לטיפול או לפחות ליעוץ בנושא האישיות התלותית. דרך אגב, לא ציינת את גילך. אם את פחות מ-20 , אולי אין בכלל בעיה...

שלום מיכל, אחד התהליכים המרכזיים בהתפתחות האישיות הבריאה הוא זה המאפשר נפרדות פסיכולוגית של הילד מהוריו. זהו תהליך ארוך ומתמשך, שראשיתו בסימביוזה הראשונית אם-תינוק, ואחריתו בהכרה ההדדית שהאם וצאצאה הם שני יצורים נפרדים, שתי ישויות פסיכולוגיות מובחנות. זהו תהליך מכאיב של היפרדות, הכרוך בוויתור על אשליית המיזוג. כאשר מגיעים לבגרות מבלי שהושגה אותה נפרדות, יש סבירות גבוהה לקשיים שונים בזירה הבינאישית. אישית, איני חסידה של "חינוך הורים" ע"י ילדיהם. אם החודרנות של אמך פוגעת בך, תוכלי - רצוי מאד עם עזרה של איש מקצוע - להתחיל לבסס לעצמך מרחב קיום נפרד, שיאפשר לך תחושת אוטונומיה כאדם בוגר. מאחר ולא ציינת בת כמה את (ולעובדה זו, כפי שציין ים, יש חשיבות ממשית) אציין רק שנפרדות אינה בהכרח ריחוק גיאוגרפי. אפשר לגור בבית ההורים ועדיין להצליח ליצור תחושת עצמיות ונפרדות בריאה. כמובן שבגיל המתאים, המעבר למגורים עצמאיים יכול לקדם במידה רבה את התהליך. דרך צלחה ליאת

חייכתי כי אני שמחה שאת פה אבל האמת היא שאני עצובה ומדוכדכת והרגשת הדכדוך מתמשכת כבר כמה חודשים כדאי לפנות לפסיכיאטר??? שאלתי את המטפלת שלי והיא לא חושבת שזה דחוף אבל לא טוב לי, באמת שלא ובימים האחרונים נוספו לי עוד ועוד בעיות ו א י ן ל י כ ו ח!!!!!!!! והשבוע אני לא הולכת לפגישה עם הפסיכולוגית אז סליחה מראש אם אני מפריעה (גם כשאני הולכת אני מפריעה) טוב לא משנה גם ככה רע לי ואין לי כתובת אחרת לפנות כשרע חן (מתוסבכת ומדוכדכת נכון להיום)

לליאת הערה אני לוקחת ציפרלקס מזה כחודשיים השאלה אם כדאי לפנות שוב לפסיכיאטר שיתן לי אולי כדור אחר?

ערב טוב חן, עצוב לשמוע שעדיין קשה לך. אני יודעת שהשבוע היו לך כמה התמודדויות לא פשוטות, ואולי הן הסיבה האמיתית לקושי הנוכחי. אני חושבת שבכל הנוגע לטיפול שלך, הפסיכולוגית היא הכתובת הראויה. בכל מקרה, זה לא נורא להתייעץ שוב עם הפסיכיאטר, ולשקול יחד איתו את המינון המתאים. למה דווקא בשבוע כל כך קשה, את בוחרת לא להגיע לטיפול? אני שמחה שבכל זאת את מצליחה לראות בנו מקום בטוח ונוסך ביטחון. החזיקי מעמד. ליאת

אחרי שבשבוע שעבר הרגשתי קצת טוב עכשיו כבר כמה ימים אני בדעיכה מחזיקה בכל הכוח לא ליפול מחכה שהפסיכולוגית שלי תחזור מחו"ל (מפחיד אותי ליפול כשהיא לא בסביבה) ואני עייפה. כל כך עייפה.... בא לי לבכות ולא בא לי כלום. העולם הזה מפחיד אותי מיידי.

די נימאס לי מכל זה

רשת יקרה, אני מכירה את הכאב כל כך קשה שאין איפה "להפקיד" אותו..... שוב. אני שולחת לך מבט מיטיב הדר

רשת יקרה, הפעם אי אפשר לטעות בפרצוף העצוב :-( מחכה איתך כאן, לשובם של הימים הטובים, ושל הפסיכולוגית גם. יעלה

רשת יקרה, האמת שבימים אלה גם בעיני העולם קצת מפחיד (ריכוזי טנקים עושים לי את זה). לפעמים אני חושבת על טיפול כעל מ?ע?ב?ר של אבנים חלקלקות, המונחות לרוחבו של נהר שוצף. אנחנו מדלגים משבוע לשבוע, מאבן לאבן, משתדלים לא להחליק למים, ולהגיע - איכשהו - בשלום לחוף מבטחים. לפעמים אנחנו נעמדים קצת לנוח, מתנודדים לנו שם, כשהכל זורם ומסתחרר סביבנו, מקווים שנחזיק מעמד. זה מפחיד נורא, אני יודעת. לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאת כבר די קרובה לחוף, וגם אם חלילה תפלי למים, הם כבר די רדודים, ומגיעים מכסימום עד לברכיים. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד יודעים את זה. שולחת לך, יחד עם הדר ויעלה, המון עידוד וכוח. אשמח אם תספרי לנו בהמשך מה שלומך. ליאת

ליאת, חד משמעית, הדימוי הכי קולע לטיפול, שנתקלתי בו עד היום. מקסים! יעלה

שלום יש לי בת בגיל שנתיים וחצי בגן. זוהי המסגרת השלישית שלה - בגיל שנה ו-3 חודשים נכנסה לגן ל-4 חודשים אח"כ עברנו מקום מגורים והייתה במסגרת 3 שבועות ולא מצא חן בעיניי המקום וכעת מספטמבר נמצאת בפעוטון שאני גם לא מרוצה. היום ביקרתי שם במפתיע, והגננת כל הזמן צועקת, אינה סבלנית וכל מה שהיא מבטיחה (לנו להורים כמו חלוקה לקבותות גיל, עבודה פרטנית עם הילדים) לא מקיימת. לבתי עד היום (כמעט סוף שנה) יש קושי להיפרד ממני בבוקר והיא בוכה. שאלתי היא מה עושים?? שוב להכביד על הילדה ולהחליף לה מסגרת? זה לא יפגע לה בביטחון? בתחילת השנה אני אמורה ללדת ולא רוצה לעשות לה שינויים גדוולים אבל מצד שני אני מאוד מתייסרת עקב הניהול הכושל בגן!! ונראה לי שגם לבתי לא טוב שם! מה עושים???? מבחינתי להעביר כבר עכשיו אבל שוב דואגת לבתי

שלום שיר, ככלל, לפחות בעיני, אין להשאיר ילד במסגרת גרועה רק בגלל החשש ליצור משבר הסתגלות. נזקיה של מסגרת לא מתאימה גדולים מנזקים הנגרמים (אם בכלל) מתקופת הסתגלות קצרה וחולפת. הילדים שלנו פחות שבריריים ממה שנדמה לנו, וברוב המקרים הם מתרגלים מהר למסגרת חינוכית, בעיקר כאשר היא טובה ואיכותית. למרות האמור כאן, אני מסייגת את דברי, ומזמינה אותך לבדוק ביסודיות מה קורה אצלכם. אם בחודש יוני עדיין קיימים קשיי פרידה, יתכן שיש כאן תגובה של הילדה לאמביוולנטיות שלך ביחס לגן או ביחס לצוות. ילדים חשים את אי השקט שלנו ומגיבים אליו. לא תמיד קשיי הפרידה הם רק של הילד... אני רוצה להזכיר לך שבסוף שנה יש מעין התרופפות ועייפות בכל מסגרת חינוכית, ולפעמים ביוני שומעים יותר צעקות בגנים ובכיתות ביה"ס. הילדים יכולים בדר"כ לספוג זאת ללא התרגשות מיוחדת. במידה ואת אכן סבורה שמדובר במסגרת שאינה מניחה את דעתך, מצאי גן אחר, שיוכל לעורר בך אמון וביטחון, ואל תחששי מכמה ימי בכי. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב, אתמול הייתה לי פגישה עם המטפלת שלי, לא הצלחתי להגיד שאני רוצה לעזוב. נראה לי שזו הייתה הפגישה הכי נוראית שהייתה לי אי פעם... היא ראתה עליי הכל... ראתה דברים שלא רציתי שתראה, סוף-סוף הצליחה לאבחן אותי נכון... הוכיחה אותי על ההתנהגות שלי בטיפול... קראה אותי כמו ספר פתוח... אני מרגישה כמו סמרטוט עכשיו, אין לי כוחות... ויש לי עוד יומיים מבחן גדול שאם לא אעבור יעיפו אותי, וממש אין לי כוחות ללמוד עכשיו... כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה רק לפגוע בעצמי (ומצאתי דרך מקורית לעשות את זה :-(() מאיפה אוספים כוחות עכשיו?! תודה, רעות

ודרך אגב, לא התחרטתי, אני עדיין מתכוונת לעזוב את הטיפול!!! אני בחיפושים אחר מטפלת אחרת...

שלום רעות, צר לי לשמוע אותך חסרת כוחות. נדמה לי שמה שיכול לעזור לך עכשיו זה "תיעדוף" של ההשקעה הנפשית שלך. כרגע יש לך מבחן בוער על הפרק, ולכן ההתעסקות בטיפול, עם כל הכבוד לו, יכולה לחכות. אני יודעת שהייתה לך התלבטות לגבי הטיפול, ולכן הדברים אינם כה פשוטים. עם זאת - לא מדובר בסוגיות של חיים ומוות. את בהחלט יכולה לתת לעצמך עוד זמן למחשבה, לחכות עד שהטיפול התרופתי יגיע למלוא השפעתו המיטיבה, ולהחליט אז. המושגים בהם את בוחרת לתאר את המטפלת שלך מעלים ניחוח של ייחוס כוחות על-אנושיים כמו קריאת מחשבות והבנות יוצאות דופן. מבלי לערער על כישוריה כמטפלת, אני ממליצה לך לוותר על תפיסות כאלה, ולחזור לממדים ארציים ופשוטים הרבה יותר. טוב לך - הישארי. לא טוב - וותרי וחפשי מישהו אחר. בינתיים, נסי להתמקד בבחינה המתקרבת, ולזכור שמרבית הסטודנטים נמצאים בימים אלה בתקופת לחץ, ומבחינה זו אינך יוצאת דופן. תקופת בחינות מטילה עלינו עומסים חריגים, אבל למרבה המזל - הם קצרי מועד. ספרי בערב כמה הספקת ללמוד היום. בהצלחה ליאת

תודה ליאת!!! הכוחות חזרו... יהיה בסדר!!! מצאתי פסיכולוגית חדשה והיא נשמעה ממש חמודה (-: אז אני שמחה עכשיו... עכשיו אני יכולה ללמוד בשקט... בטוחה שאכשל אבל לפחות אעשה את מה שאני יכולה... שיהיה לך יום נפלא רעות

מה לעשות ?בשנה האחרונה אני סובלת מכאבים , אני בבדיקות ואף אחד לא יודע מה יש לי,אני לא עובדת בגלל הכאבים.התיאשתי מהחייםלגמרי לא מאמינה שיהיה לי מרפא לכאבי.הבן אדם היחיד שיש לי בחיים הוא הבן זוג שלי,אין לי בכלל משפחה.כולם מתו או נעלמו. הצילו מה לעשות?

שלום עדי, איני יודעת בת כמה את, ומאיזה כאבים את סובלת, ובכל זאת, עצוב לשמוע תלונה כמו שלך בכל גיל. כאשר כל משפחתנו נעלמת או עוברת מן העולם, לא נותר לנו אלא לשמור על הקיים, לצד האבל על מה שאבד. יש בחיינו מכאובים שאכן אין להם מרפא. כל שנותר לנו זה לנסות ולשלוט בקשב שלנו, ולהפנותו לחלקים המוארים בחיינו. כדי לשוב ולמצוא טעם בחייך, אני מציעה לך להשקיע מחשבה, בעצמך או בעזרת איש מקצוע, לאתר מטרות/משאלות חדשות-ישנות, ולנסות להגשימן בבית פנימה או בחוץ, במסגרת הקהילה בה את חיה. מניסיוני - יצירה, עבודה והתנדבות למען אחרים (אנשים או בעלי חיים) יכולה לחולל נפלאות. הרבה כוח ובריאות ליאת

כשאתה לבד עברי לידר מה זה עושה לך זה שאתה לבד איך זה עושה אותך קל זה שאתה לבד איך זה עושה אותך זה שאתה לבד עושה לך כואב איך זה עושה אותך חופשי זה שאתה לבד עכשיו אתה מרגיש צעיר כשאתה לבד איך זה עושה אותך אומנותי זה שאתה לבד כמעט קנית מצלמה איך זה עושה לך נעים זה שאתה לבד זה טוב לעור של הפנים שאתה נחמד, לאנשים לא מתמכר או מתפורר ומשלם מיסים מה זה עושה לך זה שאתה לבד איך זה עושה אותך מרשים זה שאתה לבד וגם כשמתגנב בלבול כשאתה לבד אתה שוטף אותו עם וודקה לצאת עם כלב לטיול כשאתה לבד להתעניין באנשים כשאתה לבד מי עם גברים מי עם נשים מי ילד מפוחד הולך לישון באלכסון ויש ימים נגמר לך האור ויש ימים שרק רוצה לגמור הכל ומקומות שלא נראו לך יפים פתאום קוראים לך

לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה.

חטפו חייל. ועוד שניים נהרגו. והבטן מתהפכת רק מהמחשבה על זה, מהקושי הנוראי שלא ניתן לתאר אותו בכלל - כל מה שעובר עליו, על המשפחה שלו, על אמא שלו. ואני, שקועה בבאסה מזה שקיבלתי תגובה מבאסת למשהו שאמרתי....

ג', זו לא הקטנוניות של החיים. זה *הכוח* של החיים. כוח ששום אסון או טרגדיה לא יוכלו לקחת. כל עוד אנחנו נושמים, נמשיך לשמוח, ולצחוק, ולהתבאס ולחיות... בואי נתפלל, שאותו חייל, שנמצא הלילה בשבי, יוכל גם הוא, ממש בקרוב, להתבאס מתגובה שיקבל למשהו שאמר.... לילה שקט, יעלה

שלום ג' הנה, הגיע הבוקר, ועדיין אין חדשות מנחמות. גלעד עדיין מוחזק בידי שוביו, ואין לנו אלא להתפלל לשלומו ולחזרתו המהירה הביתה. אני מסכימה עם יעלה. לפעמים אירועים גדולים עוזרים לנו לשכוח את עצמנו, אבל לפעמים בכלל לא. ההתעסקות בצרות הקטנות שלנו, משמשת מעין הגנה מפני רעיונות או אירועים שהדעת אינה תופסת. מקווה שהבאסה המקומית שלך כבר התפוגגה מכוחו של יום חדש. בשורות טובות ליאת

שלום לכולם רציתי לשתף ולשמוע חוות דעת,אז ככה אני עכשיו לפני עזיבת הבית ואני כנראה אשכיר דירה בת"א ההתלבטות היא יש לי פשוט אופציה לעבור לגור בדירה של דודה שלי באזור מגורי עד דצמבר ואז כיביכול לעבור לת"א מה שכהר מצאתי אחלה מציאה עכשיו שאלתי היא כזאת האם באמת ללכת לגור אצל דודה שלי למשך 5 חודשים ולחסוך עוד קצת כסף בצד או שמא כבר להתחיל בת"א שלא יהיה לי טרטור לעבור וכו כי אני כבר אעביר את כל רכושי אל הדירה של דודה שלי ובדצמבר אני אצטרך כבר לעבור האם זה לא בלאגן או שמא זה ישתלם לי בסוף מבחינה כלכלית מה עדיף??? עוד משהו אני ממש בלחץ לפני המבחנים אני סטודנטית שנה ב ופתאום כאילו מרגישה שאני לא שם בלימודים ושאני מרחפת ולא סומכת על עצמי חשש מטורף מכישלון כי אני מאוד אוהבת את התחום ורוצה להצליח בו ואני כאילו מסתכל תמיד על אחרים כמה הם מספיקים וכו למרות שאני יודעת שזה ממש לא טוב מצטערת על השאלות שהן נכתבו בבלבול פשוט אני די בהתלבטויות עם עצמי וכנראה זה מה שיצא אני ממש מודה לכולם מראש שיהיה שבוע מקסים לכולם

ירין23 שלום, מילן קונדרה כתב באחד מספריו כי "הטרגדיה של החיים היא, שאי אפשר לחיות אותם פעמיים". זו בעצם הבעיה בהתלבטות, שיש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. אבל מה אפשר לעשות - צריך להחליט. נדמה לי שיותר קל לקבל החלטה, אם מקבלים את זה שצריך לשלם מחיר על כל החלטה שהיא. ויתכן שמשפט נוסף ידבר אלייך: "האויב של הטוב הוא היותר טוב". מחפשי המושלמות אוהבים אותו לרוב. ולגבי הבעיה השניה, יתכן שיש לך חרדת בחינות. חרדה שהולכת טוב עם הרצון העז להצליח . ברוב האוניברסיטאות ישנן סדנאות לחרדת בחינות. סדנאות שמועברות ע"י הפסיכולוגים השרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. פשוט הרשמי. בהצלחה בשינויים בחייך, גדעון

Sorry for writing in English. I have no Hebrew on my computer. I have been seeing a psychologist for 8 months now for 2 sessions a week. She helped me a lot AND I feel that I made a significant progress thanks to her. Recently, however, I feel that she is opining on things in a way that tries to brain wash me to some extent. For example, I live for almost 6 years in the U.S. AND now feel thanks to the treatment that I very much need my family's AND friends' presence AND support. My therapist insists that physical connection is unneccesary AND that family can be in your heart. She tried to convince me to stay here AND not to go back to Israel. I am very much loyal to my inner voice AND know that this is the right thing for me. I cannot understand such an opinion. One of my friends suggested that when one goes through psychological treatment there is a phase in which the person wishes to rebel againt the therapist AND that this is one thing that I probably go through. I am not sure that this is the case. I simply feel that her opinions are unreasonable. I would be happy to hear what you think. Thanks. Dina

דינה שלום, אני מאמין שאת יכולה לקרוא בעברית ונחמד לדעת שקוראים אותנו גם בחו"ל. לעצם העניין: אני מבין שמדובר על עזיבת ארה"ב והטיפול, או שמא מדובר רק על חופשה קצרה? אם מדובר רק על חופשה קצרה למילוי המצברים, אז מה הבעיה - סעי, בקרי, מלאי מצברים וחיזרי. אם מדובר על עזיבת עבודה, מקום מגורים וחזרה לארץ, כולל עזיבת הטיפול - הרי ישנה כאן שאלה יותר כבדת משקל. או אז הייתי חושב על הצורך שלך בתמיכה וכיצד הוא מקבל ביטוי כיום? אני לא בטוח שיש צורך להסתכל על הרצון שלך לחזור לארץ רק כמרד במטפלת או רק כביטוי של קול פנימי ואותנטי, אלא יותר להבין לעומק את מהות הצורך לחזור לארץ והקשרו בזמן הנוכחי. בכל מקרה - את בתהליך של דיאלוג עם המטפלת שלך וחשוב שתעמיקי בו ותנסי להבין יותר לעומק מה את רוצה וצריכה ומה המטפלת שלך אומרת לך. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום.. כלתי אינה מפגינה אהבה רבה לבתה במיוחד בהשוואה לזו שזוכה אחיה. והילדה תמיד מחפשת את קרבתה ומתקשרת אליה מספר רב של פעמים ביום (היא בת 13 הייתי רוצה לדעת האם כתוצאה מן הדחייה הזו לילדה יכולות להיות בעיות בעתיד ואילו

ארנה שלום, אין דין "הפגנת אהבה" כדין אהבה. וכלל לא ברור שכלתך לא אוהבת את בתה. זה שילדתה בת ה-13 מחפשת את קרבתה ומתקשרת אליה מספר רב של פעמים ביום יכול להצביע גם על חרדותיה של הבת . יתכן שכלתך מתקשה עם הטלפונים הרבים וההיצמדות של בתה אליה ומפגינה זאת כלפי חוץ בהתנהגות שנראית כהתנהגות דוחה. נראה שהאם זקוקה לעיצה והדרכה וטוב היה אם היתה פונה ליעוץ כזה. לעיתים קרובות מערכת היחסים חמות - כלה הינן מורכבות מכדי שאת תהיי הגורם המייעץ. במקרים כאלו מעורבות יתר אינה מומלצת. בברכה, גדעון

שלום, התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי שלי לפני קצת יותר משנה, ובעקבות כך שהטיפול מתבצע בסבסוד בתוך מוסד אקדמי, הוא יסתיים עוד מעט (ומאחר ואני סטודנטית תפרנית ששנה הבאה הולכת להיות עמוסה מאד מבחינת הלימודים, אעבוד מעט מאד ולא יהיה באפשרותי לממן טיפול במחיר מלא..). אמנם אני מרגישה תזוזה מסויימת במצבי, אך אני יודעת שעיקר העבודה עוד לפני.. הרבה מהפגישות מתמלאות בשתיקות, בהרגשה שלהרבה דברים קשה לי אפילו להיכנס לבד, עוד לפני שאני בכלל מתחילה לדבר עליהם, וכמובן שאני אוכל לעבוד עליהם רק לאחר שאחשוב עליהם ואעז להכנס אליהם קודם (יתכן כי אני יודעת שזה דורש עבודה רבה ששכרה לא בצידה, כלומר שתגרור הרבה עצב, בלי הבנה אמיתית של הסובבים- ולכן גם עבודה עצמית טוטאלית)- וזה יהיה מאד קשה ללא עזרה טיפולית. ניסיתי לדבר על הדברים ולהסביר אותם לסובבים אותי (אפילו העזתי להכנס לדברים שעם המטפלת ועם עצמי מאד קשה לי להכנס אליהם)- אך זה לא עזר, הם לא הבינו מה לעזאזל אני רוצה מהם, לכן נראה כי יהיה מאד קשה ואני מפחדת כי אחזור להתנהג בדפוסים קודמים לא רצויים (שהרי ציינתי שחלה התקדמות מסויימת), אך נוחים.. אני יודעת שהפוסט הזה מבולבל, אבל אולי הוא מבטא קצת מרגשותי. נראה כי אני חסרת חוליות, ללא עמוד שדרה לתמוך בעצמי. וכשאני רק מנסה ליישר את החוליות, להתרומם לבד- ולאחר כמה רגעים אני רואה כי אצטרך להחזיק את עצמי באותו מצב שדורש אנרגיה- אני שוב נופלת למצב הקודם. וכך אני מתנועעת, לפעמים מתיישרת יותר, לפעמים פחות, אבל אף פעם לא הצלחתי להחזיק את עצמי ישר, לבד (מקווה שהדימוי ברור). נעה תמיד בין שני קצוות, אך לא מצליחה להגיע למקום טוב באמצע. כי הרים או אפילו גבעות קטנות מרתיעים אותי או שהפוך- מאתגרים אותי נורא, ואני מנסה- אך לא מצליחה לצלוח אותם. לפעמים מגיעה לאנשהו בנסיון הטיפוס המתמיד הזה, אך תמיד נופלת כי אין לי מספיק כח או חשק להחזיק את עצמי היכן שהטיפוס קשה ונגמרת המוטיבציה, ואז מידרדרת שוב למטה. ושוב מנסה לטפס, וחוזר חלילה. מצטערת על בליל המילים, אלו סתם הגיגים לשעת לילה מאוחרת. לילה טוב.

** שלום, נראה לי שחבל יהיה לסיים את הטיפול דווקא עכשיו. את נעזרת בטיפול ומתקדמת. הטיפול עוזר לך לתמוך את עצמך, במקום שבו אין עמוד שידרה מספיק חזק. אז למה לסיים? את מציינת שהסיבה היא "תפרנות". יתכן. אך בכל זאת, האם ישנן סיבות נוספות? כמו אולי חשש מלהיכנס לאותם מקומות פנימיים מפחידים? לעיתים הטיפול ה"אמיתי" מתחיל דווקא בנקודה הזו שאת נמצאית בה: כשישנם מחירים. הן מחירים קונקרטיים (שהרי תצטרכי להתאמץ כדי לממן את הטיפול) והן מחירים נפשיים של כניסה "לאזורים חדשים". "הדרך קשה עד מאוד אמר הנער..." את מוזמנת לשתף בהמשך בהחלטותייך, בברכה, גדעון

אני בת 33, רווקה. מילדות אני סובלת מבעיות חברתיות קשות. תמיד הייתי מסתייגת מאנשים, ומתנגדת לכל יוזמה חברתית שהייתה בבית הספר. זה מלווה אותי עד היום. אני בקושי יוצרת קשרים עם אנשים. יש לי שתי חברות כמה שנים שהקשר איתן הפך לרופף מאוד עד כמעט נתק. אני חוששת שהבעיות האלה גם עוצרות אותי מליצור קשר זוגי בריא עם גברים. השאלה איזה שיטת טיפול מתאימה לי: קבוצתית ליחסים ביניאשיים, או פרטנית. והאם בכלל אפשר לשנות תכונה זו אצלי. אני מרגישה פשוט שאין לי סבלנות לאנשים. קשה לי להקשיב, ומעדיפה להיות עם עצמי, בתוך עצמי. הנוכחות של אדם נוסף בקרבתי גורמת לי לאי נוחות, אולי אף למן מטרד או עול. האם בעיה עמוקה זו ניתנת בכלל לפתרון? אני מאוד חוששת מבדידות..

אחרי ששחררתי את השאלה שלי, שמתי לב שיש כאן עוד אנשים שסובלים מאותן הבעיות שלי. האם בקבוצה טיפולית אפשר לטפל בבעיות מהסוג הזה, או שמומלץ טיפול פרטני?

שיר יקרה אם מעולם לא היית בטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול פרטני. לגבי טיפול קבוצתי תוכלי להתייעץ אם המטפל/ת שלך וסביר שדעתו תהיה מקצועית יותר מעיצות בפורום (כולל שלי כמובן...) דרך אגב, תוכלי ללכת לקבוצה טיפולית בתום הטיפול הפרטני, או אפילו במקביל (אם את יכולה להרשות זאת לעצמך מבחינת משאבים) לגבי הפניה הראשונית, אני ממליץ חד משמעית לפנות קודם ליעוץ פסיכולוגי פרטני, ולפי תאורך יפה שעה אחת קודם. בהצלחה.

שיר שלום, בעקרון ניתן לשלב בין טיפול פרטני לבין טיפול קבוצתי. אבל בגלל ההסתייגות שלך מאנשים והקושי הבין אישי המאוד חזק, אני חושש שקבוצה תשתק אותך. הווה אומר את עלולה למצוא עצמך שקטה, מסוייגת ועצורה. נראה לי שעדיף עבורך להתחיל בסביבה המוגנת של טיפול פרטני ואולי בשלב מאוחר יותר תשלבי טיפול קבוצתי. בהצלחה רבה, גדעון

דווקא הייתי חודשיים בקבוצה ודיברתי הרבה.. הבעיה שלי היא שלב קדימה, כחברה רוצה קשר יותר אחד על אחד איתי. לצאת, לבלות, לשבת על קפה ולשוחח..

שלום. יש לנו ילד בן 10 חכם ונחמד שרוב זמנו בבית מתעסק רק במשחקי מחשב ופליסטאיסן , אינו מתענין בדברים אחרים כמו קריאת ספר וכו"י . נראה לנו שהוא מתמכר למשחקים האלה ומאבד את המציאות עם המשחקים האלה. האם תוכלי להמליץ לנו על דרך לנתק אותו מהמשחקים , האם זה לדעתך גרוע מסוכן או ישפיע עליו פסיכולוגית לא טוב בעתיד אם ימשיך כך ? כיצד ניתן לענין אותו בתחומים אחרים ? מאחר וזה בעדיפות על הלימודים או על חברים למשל . תודה .

שלום אלי, צירפתי עבורך LINK למאמרים: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=4&article=684 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=707

אלי שלום, אתה כותב על בעיה נורמטיבית מחד ורחבת היקף מאידך, כפי שניתן לראות במאמרים שצורפו בתגובה לשאלתך. אוסיף שני דברים קצרים בנוסף למאמרים. האחד - חשיבות קבוצת הגיל והפן החברתי כמאזנים את התשוקה למשחקי המחשב. עליכם לפיכך לעודד את הצד הזה ולו גם אם בתחילה ישחקו הילדים יחדיו במשחקי המחשב. השני - חשיבות הקשר וההזדהות עם האב. אל תוותר על שיחות, משחקי כדור ביחד, משחקי קופסא, משחקי מחשב וכל דבר שיקרב אתכם. אתה תהנה, ותתפלא עד כמה תוכל להשפיע ולחזק את בנך דרך הקירבה ביניכם. בהצלחה, גדעון

הבעיה שלי היא כזאת. מגיל מאוד קטן לא היו לי חברים. בילדות לא ממש נמשכתי לאנשים אחרים. הייתי די גדול ודי שמן והחברה דחתה אותי. גם אני מצדי לא עשיתי שום דבר בשביל להתקרב אליה. ככה עברתי את רוב החיים שלי. מצד אחד בסוג של פחד מהחברה, שהיא עוד יותר תדחה אותי ותצחק עלי. מצד שני, גם לא היה שום פחד פיזי מהחברה. הייתי מאוד גדול והיה מאוד קשה לפגוע בי פיזית. עכשיו הוא השתנה, בעקבות הדיאטה שעשיתי, חזרתי לגדול נורמלי. התאמנתי בחדר כושר והתחלתי להראות ממש טוב. אני אוהב איך שאני נראה לדעתי אני נראה מדהים , והחברה מקבלת אותי. מעריכה אותי,בונות עושות לי עיניים ובנים מקנאים בי . אני עובד כסוכן מכירות ונורא מצליח בתחום. על פניו התגברתי על הביישנות שלי מהילדות ומהפחד מהחברה. אבל זה רק על פניו. בתוכי אני עדיין אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה. מפחד מאנשים ונלחץ מכל סטואציה לא נעימה חברתית. כלפי חוץ יש לי משחק ענק של אדם בעל ביטחון עצמי מלא וחזק אבל בפנים. אני מלא פחדים,חסימות חברתיות וביטחון עצמי רעוע, פחד מפגיע פיזית. כי עכשיו אין לי כבר יתרון שהיה לי בילדות של גודל פיזי משאר בני גילי,שגם זה מעיק עלי.-אני כמובן התאמנתי בחדר כושר ואני יחסית חזק פיזית. אני מעל 180 ושוקל כ90 קילו. דבר שהכי מפריע לי, זה ביטחון עצמי הפנימי שלי(ביטחון עצמי חיצוני יש לי מספיק) אבל הביטחון עצמי הפנימי הוא נורא רעוע, דבר שכמובן משליך גם על הביטחון העצמי החיצוני שלי. קל מאוד להוציא אותי מהפוקוס שלי. ביחוד ברגע שאני מרגיש איום פיזי מסויים עלי ולא רק פיזי, אני ישר חוזר להיות אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה שהיה פעם. כולי לחוץ ומתנהג נורא מוזר. אבל הבעיה היותר גדולה. זה שאין לי חברים. פשוט אין לי חברים. בילדות לא היו לי חברים, כי החברה דחתה אותי. ועכשיו אין לי כל מיומנות ליצור חברויות. הייתי נורא ליצור קשרים. חברויות. לפחות שיהיה לי חבר אחד או שניים. אבל אין. יש לי ידידים בעבודה. אנשים שמעריכים אותי במסגרת של העבודה. אבל אין לי חברים. אני חושב שזה בגלל האוגיזים שהוא אצלי מושרש עמוק בתוך הנפש. כי בילדות די לא סבלתי חברה, כי כמו שאמרתי כבר היא דחתה אותי. אני החלטתי שאני רוצה להשתנות. עשיתי כבר דרך ארוכה. אבל עכשיו הגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע. אני רוצה פסיכולוג שיכול לטפל בזה.אני רוצה להיות עם חברים. אנשים אני גר באיזור באר שבע. אני רוצה שתמליצו לי על פסיכולוגים שגרים באיזור והכי חשוב כמה זה יעלה לי. יש לי עבודה, אבל עדיין. חשוב לי כמה שזה יעלה. כל המלצה תתקבל בחום. תודה. אפשרי לשלוח לי המלצות לאיי מייל:[email protected]

halm שלום, ההחלטה להתחיל טיפול פסיכולוגי אכן מתאימה לבעיות שתיארת. הטיפול המומלץ הינו באוריינטציה "דינמית". לגבי שמות - צר לי , אני לא מכיר פסיכולוגים באזור באר-שבע. מקווה שחברי הפורום ישלחו לך מייל לתיבה שלך. בהצלחה, גדעון

שמתי לב שיש כמה סוגים של רופאים שנותנים טיפול נפשי. יש פסיכולוג קליני. יש פסיכולוג/פסיכוטרפיסט ויש פסיכולוג/עובד סוציאלי. מי מהם הכי מתאים לבעיה שתיארתי ולמי אתה מציע לי לפנות? תודה על העזרה!

האם הכללים בבחירת מטפל קוגנטיבי-התנהגותי זהים לאלו של המטפל הדינמי? או שבטיפול CBT אין חשיבות רבה מי זה המטפל, הגיל והמין שלו? נ.ב. אורנה- האם את מטפלת קוגנטיבית-התנהגותית או דינמית?

א שלום רב, מטפל זה מטפל זה מטפל. יש חשיבות להשכלה, לנסיון, להכשרות המקצועיות, לקשר עם המטופל, ועוד משתנים הקובעים את איכותו של המטפל. טיפול התנהגותי-קוגנטיבי אינו רק טכניקה והליכה לפי הספר. אם כי הרבה טיפולי CBT עוקבים אחרי פרוטוקול טיפולי מסודר. ולגבי אורנה - אתה מוזמן לשאול אותה ישירות באי מייל שלה. בברכה, גדעון

בוקר טוב, זה עתה ראיתי שפספסתי הודעה ששיכת ל"משמרת" שלי... לאור זאת, אוסיף בהקשר ל-נ.ב., שאני מטפלת בגישה דינמית, אך משלבת אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים בכל מה שקשור למצבי חרדה. מעבר לכך, כשאני מטפלת ב- OCD אני עובדת על-פי רעיונות שפיתחנו בעבודת הדוקטורט שלי, שעוסקים בחוויות של שליטה במציאות הפנימית והחיצונית. בברכה, אורנה

CBT טוב רק למצבי חרדה? מדוע את משלבת אותו רק במצבי חרדה?

שלום.אני בן 25 מתגורר בדירה שכורה לבד ללא שותפים. יש לי בעייה שאני מתקשה להקשיב לאנשים ובפרט לדברים שאין להם ערך חשוב בעיניי(לדוגמא אני לא זוכר איזה משהו שסיפר חבר). פרט לכך אני סובל מחוסר ביטחון שמתבטא בעודף ביטחון,עשיית מעשיי צחוק ונתפס מכך ע"י הסובבים כאילו אני אדם לא רציני,אגואיסט ומזלזל למרות שאני בכלל לא כזה,ההפך. אני לא יודע אם יש לי בעיה מסוימת או הפרעה נפשית כלשהי אבל אני חש בדידות חשוב לי להראות את עצמי שאני אראה טוב. בעיות אלה גם גורמות לי לקושי ביצירת זוגיות יציבה וארוכה וכבר שנתיים שלא הייתי במערכת רצינית. מה קורה איתי? מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

שלום אדם, השאלות שהעלית הן שאלות "קלאסיות" לטיפול פסיכולוגי דינמי: מי אני "בחוץ" ומי אני בעולמי הפנימי? מדוע יש פער ביניהם? איך אני יוצר קשר? ועוד ועוד. לאור זאת, אני מאוד ממליצה לפנות לטיפול... בהצלחה, אורנה

היי אדם כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי שאני מאוד מזדהה אם התחושה שלך ... בניגוד אליך אני לא עושה מעשי צחוק , אבל אני כביכול מראה חברתיות גדולה , אך מבפנים מרגישה מאוד ריקנית. זה מעין רצון לרצות את כולם , להיות תמיד הכי בסדר , הכי כחמה , הכי יפה וכו.. תמיד אומרים לי שאני נראת בן אדם מאוד חזק ויציב בעל בטחון עצמי גבוה, אך עם מעמיקים פנימה אני מאוד חוששת. אני מקווה שכשתקרא את זה תדע שאתה לא לבד!!! רומי

כאילו אני מקבל את הרושם בשנים האחרונות שאנשים לא רוצים לשבת לידי באוטובוס. הרבה פעמים יושבים לידי מחוסר ברירה. ואני לא מבין את זה. כאילו ניסיתי להגיד לעצמי שהכל בראש שלי, אבל אני ריאלי - אני מריח בסדר גמור (בושם ומקלחת כל יום), נראה בסדר.. אז מה ???

שלום עוגי 23, אתה מתאר תחושה מכאיבה שהסביבה מגיבה אליך בדחייה. אני לא יכולה לדעת מדוע זה קורה, אבל אני מציעה לך לבדוק את התחושות האלה לעומק. אפשר להתחיל בשיחה כנה עם חבר קרוב, ואם תרצה אפשר להביא את המחשבות האלה לתוך טיפול פסיכולוגי. בהצלחה בנסיעות הבאות... אורנה

הי אורנה! אני חושבת שמאז שהתחלתי את הטיפול לפני 4 חודשים קצת השתגעתי!!! אתמול אפילו התחלתי להכות את עצמי (וזה נמשך גם היום). זו שנאה עצמית שמתגברת ודועכת לסירוגין. אף פעם לא הייתי ככה, אף פעם לא פגעתי בעצמי פיזית. לפני הטיפול השנאה הייתה הרבה יותר מתונה. למה הטיפול גורם לי לשנוא את עצמי יותר??? תודה, שירן

הי שירן, התעוררות עוצמתית של רגשות ומחשבות בעקבות טיפול היא תופעה מוכרת, ובכל זאת אני מעט מוטרדת מההכאה העצמית שתיארת. מדוע לדעתך הדברים אינם נשארים ברמת המחשבה והרגש, אלא באים לידי ביטוי בצורה של פגיעה עצמית בגוף? האם נפגשת עם הנטייה לפגוע בעצמך בעבר (גם אם בצורות אחרות)?. אני מאוד ממליצה להביא את המצוקה הזו לתוך הטיפול, ולספר על התחושות שמעסיקות אותך בין הפגישות. אשמח אם תמשיכי לעדכן, אורנה

השבוע עבר בסדר. לפני יומיים היא שוב טסה לחו"ל, אבל אני בסדר. נראה לי שאני מאוד עייפה עכשיו. היה לי שבוע עמוס ואני מותשת. הפגישה ביום ראשון היתה טובה. הרגשתי שהיא רואה אותי ומבינה כמה זה כואב. עצם זה שהיא רואה זה מקל. קצת. אני מוחזקת. כאב לי בפגישה, אבל הכאב הזה הביא להקלה. היא אמרה שהיא רואה מה זה עושה לי וגם את החלק שלה בזה ושהיא מצטערת בשבילי אבל שהיא מזכירה לעצמה שכדי לרפא צריך לגעת ובאותה הזדמנות היא מזכירה גם לי. צחקנו הרבה. לפעמים במקום לבכות אני צוחקת. הצחוק הזה עשה לי טוב. ובצחוק הזה גם הצלחתי להגיד שקשה לי שהיא נוסעת כל כך הרבה וגם עוד כמה דברים. היא ענתה בכנות וסיפרה לי מה ולמה ובסוף הפגישה היא ביקשה שאלמד אותה משהו זה כל כך שימח אותי. סוף סוף גם אני יכולה לעזור... במשהו.

רשת יקרה, יופי שאת בסדר. נסתפק בזה כרגע, לא? פגישה טובה נותנת לפעמים צבע אחר לכל השבוע. אני רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה של דברייך. מבינה את הכיף שבלעזור לה. בחיים האמיתיים שלנו, אנחנו כל כך חזקים ומועילים ופעילים, ואז אנחנו מגיעים לתוך הקשר הטיפולי ומביאים לתוכו רק את החולשות, את חוסר האונים, את השברים, הכאבים. ומקבלים שם. מקבלים שם בלי סוף. ופתאום, כשגם שם צריכים אותנו, כשאנחנו יכולים להושיט יד גם שם... כיף גדול. שימשיך להיות לך בסדר. יעלה

היי יעלה, מה שלומך? לא חשבתי על זה ככה, אבל את צודקת. זה נתן לי להראות לה קצת חלק אחר בי את החלק החזק. זה שיכול לעזור גם לה. בעולם אני גדולה כל כך ובחדר שלה אני קטנה כל כך... מה שלומך? מה איתך?

שלום יקרה, כל-כך טוב שלפעמים אפשר להרגיש מובנת ומוחזקת, לחוש שמישהו רואה אותנו נכון... הלוואי ואפשר היה להחזיק את ההרגשה הזו יציבה בתוכנו, גם כשהמבט המיטיב טועה או נכשל. ואני כאן, בסדר? מחזיקה לך אצבעות. אורנה

היי אורנה, אהבתי את השימוש שעשית במונח מבט מיטיב (את יודעת שאם מחפשים אותו כמו שכתבת אותו בעברית בגוגל הוא מופיע ברשת רק פעם אחת?). עם השנים בטיפול למדתי להבין שזה המבט שהיה חסר לי במשך המון שנים. ההורים שלי, למרות, או אולי דווקא בגלל, שרצו לתת לי הכל ולא להחסיר ממני דבר- לא באמת ראו אותי. בטח שלא במבט מיטיב... חסרונו של המירורינג שקוהוט מדבר עליו כל כך מורגש אצלי היום. אני צמאה לו ועדיין לא מסוגלת להחזיק את המבט המיטיב הזה בתוכי כשהוא טועה או לא בדיוק מדוייק... לפחות אני יודעת את זה. אומרים שמודעות היא הצעד הראשון בהחלמה, לא? :-). לא יודעת איך מתקנים את זה ואיך משיגים היום, בגיל שלי, את המבט הזה שילד אמור לקבל כשהוא קטנטן...