פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכם בתי כבת 30 חא נשואה, יש לה חבר והם עוברים לעיר אחרת ,לגור ביחד,הבעיה מתחילה שהיא מאוד וזה,היא לא אוכלת דברים משמינים ,חשוב לה לאכול דברים טובים ,הכוונה בריאים ,היא לא אוכלת כל דבר ,כמו מתוקים,אורז,ספגטי,וכל מיני נישנושים,בשירות הצבאי היה לה קשה,היא לא עמדה בזה,ואז היא התחילה לדלג על ארוחות ,עד שהיףתה בתת משקל,אני בתור אמא לא הבנתי כמה קשה לבתי הצבא ,היא היתה בדיכאון בצבא ואני חשבתי שזה יעבור לה ,כמו לכולנו ששירתנו בצבא ,אבל היא לא התגברה ,עד שהבנתי זה היה מאוחר,ואשפזנו אותה במחלקה הפסיכיאטרית רק כדי לעלות כמה קילוגרמים ,עד היום כואב לי הלב שאשפזנו אותה שם,כי היא אמרה לנו שהיא תתאשפז רק בגלל שאנחנו רוצים,ובגלל שאנחנו לא מבינים אותה,בכול אופן ,עד שנידלק לי אור אדום ,זה היה אחרי 3 חודשים תמימים שהיתה במחלקה ובקושי עלתה קילו או שתיים ,ובלי שום היסוס הוצאתי אותה במהירות משם,ואז היא התחילה לאכול בבית,ולחזור לעצמה,וזה היה לפני כ-12 שנה ,היא חיה בביתנו עם הרבה וויכוחים ועוגמת נפש לכולנו,היא בחורה אינטלגנטית חריפה ועובדת בתפקיד בכיר מאוד,בני הנשוי תמיד דואג לאחותו ,אז לפני יומיים הוא בא עם אשתו אלינו הביתה ,ואז הוא ראה את אחותו והשתגע ,הוא קרא לה לחדר,ואז התחילו צעקות כעסים ובכי של בתי, הוא כניראה אמר לה שהיא רזה מדי ושהיא תשגיח על עצמה וזה מכוער איך שהיא ניראית ,יש לה זרועות רזות מאוד מאוד ,ביקשתי ממנו הרבה פעמים לדבר איתה בנעמות ולא בכעס ,אבל זה לא עוזר,בתי לא רוצה לשמוע על פסיכולוג כי היא חושבת שהיא יותר חכמה מהפסיכולוגים או הפסיכיאטרים ,היא לא מוכנה שיגידו לה שום דבר רע,או משהו שלא מוצא חן בעינה ,אם אנו אומרים לה משהו שלא נעים לה לשמוע,היא תמהר מאוד תעשה לנו הרצאה שאנחנו לא צודקים ,והיא לא תעזוב אותנו עד שנגיד שהיא צודקת,השאלה שלי האם אני בתור אמא יכולה לדבר בשקט על המשקל שלה?להגיד לה ללכת לתזונאית שתגיד לה כמה עליה להישקל ?הבעיה שהיא תמיד אומרת לנו שהיא בסדר ואין לנו מה לדאוג,היא עוברת עם החבר שלה לעיר אחרת במה אני יכולה לעזור לה ,באיזה עצה טובה במשהו שאתם מבינים יותר ממני,אני מחכה לעזרה מהירה ורב תודות לכם

אסתר יקרה, קשה מאד לראות אדם הפוגע בעצמו בדרך כה הרסנית, אבל נדמה לי שאת ובנך, עם כל הכבוד, תתקשו לעזור לבת בכוחות עצמכם, ללא קשר לגובה הטונים. הפרעות אכילה בכלל, ואנורקסיה בפרט, מחייבות בדר"כ התערבות של אנשי מקצוע מנוסים. עיקר הקושי נובע כרגע מתוך כך שבתך אינה מוכנה לקבל עזרה, ודי קשה להכריח אדם בוגר בן 30 לפנות לטיפול בניגוד לרצונו, לפחות כל עוד אינו בסכנת חיים. אחד הנושאים הפסיכולוגיים המרכזיים בהפרעה זו, הוא נושא השליטה והאוטונומיה, ולפיכך יש אפשרות שהמעבר לעיר אחרת אינו אלא ביטוי לצרכי נפרדות ועצמאות של בתך. אני מבינה את החרדה שצעד כזה מעורר בך, דווקא בשל הרזון השברירי, אך נדמה לי שאין לך ברירה אלא לכבד את החלטתה, ולאפשר לה את הצעד הזה. האם תוכלי לגייס את בן זוגה כגורם ממתן חרדה? כמישהו שיבטיח לך שישמור עליה ממרחק גם בשבילך? ובינתיים, נסי למצוא לעצמך תעסוקה ותחומי עניין משל עצמך, כדי להפיג את החרדה וכדי להתגבר על משבר הפרידה. מחזיקה לך אצבעות ליאת

שלום לך בקשר לתשובתיך אלי ,החבר של ביתי ,עד כמה שאני יודעת ,הוא לא מודע לבעיה שלה,אם זה בעיה,אולי היא בסדר מבחינה רפואית היא מתפקדת בסדר,האם זה טוב לספר הכול לחבר? בעיני אני לא חושבת שצריך לספר לחבר ,אם היא לא מרגישה שיש צורך לספר לו אז היא לא צריכה לספר כדי שכביכול הוא יעזור לה,ומה עוד שאני אדבר איתו מאחורי אגב חס וחלילה מה פתאום?בכול אופן תודה על תשובתך ,אם יש לך עיצות נוספות אשמח מאוד מאודתודה

ליאת למה החיים קשים? סליחה על השאלה הכללית אני קצרה בזמן

ליאת, מצטערת אבל האופטימיות ממני והלאה.............................. אולי מחר אני ארגיש יותר טוב..... אבל זה בגדר אולי...... שום דבר לא בטוח.... רק המוות בטוח.... לילה טוב חן

שלום חן, יש תקופות בהן החיים אכן קשים לנו. מקווה שמחר יגיע יום חדש. החזיקי מעמד. ליאת

חן אין כמו אלכוהול לשיפור המצב רוח.... ואכן כן מה שבטוח הוא מוות (וגם מיסים)

פעם כתבתי כאן... ובכן יש לי סרטן השד ואני כעת לקראת סיום הקרנות. אני מודעת שהתהליך לא קל ועומדות לפני עוד הרבה "מלחמות". אבל הבעיה היא הבן שלי. בני בן ה 23 פשוט לא חש ולא מבין מה עובר עלי. הוא וחברתו בת ה26 גרו אצלנו וקיבלו את הכל. לפתע החברה החלה להרחיק אותו ממני בעזרתם של הוריה. הוא בא אלי בתלונות שונות ומשונות כמו למשל שבעלי (נשואי השניים) רוצה רק את הכסף שלי (אנחנו נשואים 19 שנה). יש לציין שבעלי הוא בן אדם מקסים ותומך בי בימים קשים אילו. בשעת זעם פתאומית בן עם החברה עזבו את הבית ועברו לגור אצל הוריה (בית קטן וצפוף). אני מתקשרת אליו מנסה ליצור איתו קשר והוא פשוט לא עונה לי ולא מחזיר טלפונים. (אגב את השיחות של הטלפון הנייד אני משלמת וחברתו והוא משתמשים באותו טלפון. לאחרונה מאז שעזב החשבונות אסטרונומיים). אתמול שמעתי שהם רוצים להתחתן והלכו לחפש אולם. ושום אני כלל לא יודעת מכך. אני רוצה לציין שהבן הזה עד שפגש את החברה הזאת (לא עובדת ולא עושה כלום) היה מאד קשור אלי, קשוב ובן אוהב. הבעיה היא שדוקא במצב הכי קשה שלי בחיים אני מקבלת סתירת לחי מהבן. מה עלי לעשות? להמשיך להתקשר? להשלים ולהפסיק להתקשר? לי פשוט אין את הכוחות לכך... אני בוכה כל הזמן, לא מצליחה לתפקד ומרגישה כל כך חלשה.

שלום לאלמונית, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת ואת סיפורך. עדיין, להרגשתי, המשימה הבוערת שלך היא השלמת הטיפול עד החלמתך המלאה. כשתסיימי את סדרת ההקרנות ותתאוששי קצת, מחכה לך השלב הבא - הטיפול בבן. כרגע, נוצר רושם שהוא מאד מאד כועס, ככל הנראה בגלל תחושה שאינו מקבל מספיק. למרבה הפרדוכס, דווקא בבתים בהם הילדים "קיבלו את הכל" באופן בלתי מובחן, גדלה התובענות, והתחושה כאילו תמיד מגיע עוד ועוד. גם את חשבונות הטלפון האסטרונומיים אין כל סיבה שתשלמי, אלא אם כן יש לך מאגר בלתי מוגבל (וגם אז לא בטוח שזה נכון). ובכל זאת, נדמה לי שהעניין המרכזי אינו הכסף, אלא משהו אחר, עמוק יותר, הקשור ביחסים המורכבים ביניכם ובאופן בו הם מתערערים כל אימת שנכנסת דמות חיצונית לחייכם (בעלך השני או החברה של בנך). זוהי סוגיה נכבדת שמומלץ מאד לעבוד עליה בטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. לטעמי, אף פעם לא מאוחר לנסות ולשקם יחסים בעייתיים במשפחה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

בני בן 7 , ילד נבון ופיקח , לומד בכיתה א' , אהוב מאד על חבריו ומקובל . לאחרונה , הוזמנתי מספר פעמים למנהלת בית הספר , עקב מעשים " מטורפים " שהוא עושה , אשר מתרץ אותם שהוא רוצה להצחיק את החברים . זה התבטא על ידי זריקת איצטרובלים , התזה משלולית , עשיית פיפי שלא בשרותים . אנחנו המומים מההתנהגות , יש לנו בבית חינוך וגבולות מאד ברורים , התנהגותו בבית היא ממש לתפארת , ואין לנו מושג מה קורה לו ואיך למנוע מקרים אלו בעתיד . כפי הנראה הוא ממש לא חושב לתוצאה מהמעשה , ולאחר הוא מצטער ומבין . אבל מה נוכל לעשות כדי למנוע התנהגות זו ? תודה

שלום ענת, בנך גילה, כנראה, כמו רבים לפניו, שיש דרך קלה יחסית לזכות בתשומת לב והערצה מצד הילדים. ההתנהגויות כשלעצמן אינן מדאיגות אותי. מה שכן מדאיג הוא הצורך הנואש שלו בתשומת לב ואהדה מצד בני גילו, ולו גם כזה המושג באמצעות מעשים הגוררים גינוי וענישה מצד המבוגרים. גבולות בבית הם דבר חשוב מאין כמותו, אך נוסף עליהם עלינו להבטיח שאנו עושים זאת בדרך נכונה, המשלבת תביעות הגיוניות יחד עם הרבה אהבה וחום. ילד שמתנהג "לתפארת" יכול בקלות רבה להתדרדר למעמד של "חנון" בקרב בני גילו. כמו תמיד, גם כאן, הסוד הוא באיזון. כרגע, הייתי מנסה לבדוק - אולי עם המורה - מה קורה לו מבחינה חברתית בכיתה. האם הוא ילד אהוב ומקובל, או שמא ילד שנמצא יותר בשוליים. אם יתברר שקשה לו חברתית, כדאי לשקול פניה לעזרה מקצועית, שם תוכלו לחשוב יחד על דרכים לעזור לו לשנות את מצבו בדרכים מסתגלות יותר. בהצלחה ליאת

תודה , אך הוא ילד מאד מקובל ומבוקש בכיתה , הוא חברותי להפליא וחבריו תמיד מחפשים את נוכחותו מגיל מאד צעיר . הוא ילד שמאד אוהב חברה , ונפגש עם חבריו גם מעבר לשעות ביתהספר . אנחנו ממש בחוסר אונים ובהרגשת השפלה ממעשיו . לאחר המעשה הוא מודע לטעות , ומצטער , אך כפי הנראה ששוכח לאחר תקופה ושוב מבצע מעשה ללא מחשבה .

ליאת, הדימוי שלך כאן למטה היה מקסים בעיניי. וזה מזכיר לי דימוי אחר שנתת כאן, ממש מזמן הקשור בטיפול. על עציץ שמשקים פעם בשבוע (וזה בשבילך יעלה, היו כאן עוד דימויים מסתבר)שזה יותר טוב מכלום....מנגד אני רואה פה הודעות (למען האמת מעט...אבל אולי יש עוד אנשים שלא רושמים:) שהטיפול מכניס אותם לדיכאון, גורם להם להכאה עצמית, "שלפני הטיפול הם לא הרגישו ככה..." וכד' ואולי הטיפטופים האלה לא כ"כ עוזרים...? ואולי בכלל הטיפול דופק ת'מוח?:) (אולי עוד כמה שנים יהיו מחקרים...)

אין כינוי יקרה, לומר שהטיפול הוא זה שדופק לנו את המוח, זה כמו לומר - שרופא השיניים שעושה לנו טיפול שורש הוא זה שחולל את הדלקת. - שהמוסכניק שלנו הוא זה שדפק לנו את השאסי. - שהמיילדת שלוחצת לנו על הבטן היא זו שהכניסה אותנו להריון. (זה מה שהצלחתי לייצר בשעה הזויה זו). בינתיים המחקרים לטובתנו :-) ליאת

:-) ואם באמת המוסכניך דפק לנו את השאסי???

ליאת שלום,אומנם חברותיי לפורום התמיכה יודעות זאת,אך רציתי לעדכן גם אותך,בעיקבות התקופה הקשה שהיתה לי-חיפוש העבודה המייאש,מתסכל וחסר הסיכוי,החלטתי(בעזרת אימי){לאחר שהגעתי למצב שבאחד הימים בשבוע שעבר נעלתי את חדרי ולא רציתי לצאת ממנו מרוב יאוש, ובכיתי שעות}החלטתי שאני חייבת שינוי ודחוף,ובעיקבות רעיון של אימי שאולי כדאי שאצא לחופשה(כי כבר כמעט 4 שנים לא יצאתי לשום חופשה,ללא בארץ ולא בחו"ל)'ואאוורר קצת את הראש' ואחליף אווירה ואז אחזור עם כוחות מחודשים; ופתאום קלטתי שבאמת אני זקוקה לחופשה דחופה,ונזכרתי שיש לי מקום לישון(מכרים) באירופה,וביררתי ובעזרת-השם, באמת אסע לשם בימים הקרובים. עצם העובדה שאני יודעת שהעתיד שמצפה לי טוב יותר ומשמח לעומת מה שעברתי עד עכשיו,זה כבר נותן לי תחושה טובה ומשמח אותי.פתאום יש לי מטרה לצפות לה ואני לא בחוסר תיקווה מוחלט-כפי שהייתי לפני מספר ימים מועט. מה שמדהים הוא שעשיתי את הכל בספונטאניות,החלטתי מהר,קניתי כרטיס מהר וכו',ואני בד"כ לא אדם ספונטאני,אני תמיד חושבת רבות לפני כל החלטה הכי פשוטה,וזה כבר מדהים אותי. להתראות, משתנה

משתנה, אולי קיבלת את הספונטאניות בטיפול...? נסיעה טובה. אפשר להזמין משהו מה DUTY FREE?

למשתנה, שמשתנה לנו משבוע לשבוע, רעיון נהדר!!! כל הכבוד על ההחלטה הספונטנית. למעשה, משמעות הדבר היא כזו: בעוד אנו נישאר כאן להינמק בחום יולי-אוגוסט, להתבאס מחדשות מחרידות, מעומס עבודה ומשאר רעות-חולות, את פשוט תבלי לך באירופה, תנוחי, תאכלי טוב, תבקרי באתרים עוצרי נשימה ובמרכזי קניות. האם הבנתי נכון??? :-)))) (מקצת קנאה אף אחד עוד לא מת). ליאת

אני אדם דתי אדוק. עיקר עיסוקי בלימוד בישיבה. ברורה לי חשיבות הלימוד אבל אני עדיין חש שהלימוד נובע יותר משכנוע שצריך (כי זה דבר חשוב לא חלילה כי מישהו כופה אותי לכך בצורה כלשהי) ולא מתוך רצון פנימי עמוק. שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי לעורר אהבה לדבר קשר עמוק לנושא שכזה?! תודה רבה

שלום יוני, הסוגיה שאתה מעלה מעסיקה רבות אנשים מתחום תכנון מערכי למידה: כיצד ניתן לחבב את התוכן הנלמד על התלמידים? מורים טובים יודעים שכדי שזה יקרה, יש לקרב את התלמיד אל עולמות התוכן, למצוא עבורו את המשמעות הייחודית, ולוודא שחומר חדש נשען במידה רבה על ידע קיים (אחרת קשה למצוא בדברים משמעות ורצף). איני יודעת בן כמה אתה, ובאיזה מידה אתה יכול לבחור את הסוגיות שעל הפרק ואת הרב שמרביץ בך את התורה. אתה ודאי מכיר את הפעלול הישן בו היו משתמשים ב'חדר' באותיות מרוחות בדבש, כדי לחבב את הקריאה על הקטנטנים. אני חושבת שבכל גיל כדאי למצוא את ה'דבש' המתאים. אני רוצה להביא לידיעתך, שלעיתים קרובות מה שנראה כחוסר עניין או חוסר ב"רצון פנימי עמוק" אינו אלא בעיה של קשב וריכוז, לקות למידה, או קשיים אחרים ממקור אורגני (גופני). אבחון מקצועי יכול לאתר בעיה כזו ולהציע פתרון טוב. לפעמים המוסחות נובעת מקשיים רגשיים-פסיכולוגיים, או מנסיבות חיים מטרידות. לפעמים (ואני אומרת זאת בזהירות הראוייה), עולמות התוכן אינם באמת בראש מעיינינו, והלב נמשך לתכנים אחרים. גם זה אינו חטא. ככתוב - "אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה". ורש"י פרש: העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו - מניחו והולך לו... חומר למחשבה. אשמח להמשיך ולהיות לעזר במידת הצורך בברכה ליאת

תודה רבה על התגובה. אני בן 25 וגם עשיתי שירות צבאי בנח"ל אני איש של מעשה ומעורה בעולם. אין לי ספק שישנם עוד תחומים מרתקים בעולם ולא רק התורה עצמה. אבל אני שואל ברמת הקישור היומיומית ולא רק זו האינטלקטואלית זו שמתווה לי אורח חיים מסויים שאני מסתדר איתו ולא מרגיש כפוי אבל מה לעשות עדיין אני לא אוהב את זה איך ניתן לגרום לאהבה שכזו? ניסיתי אולי לקרוא בכיוון הלוגותרפיה של פרנקל אבל אני לא בטוח שזה הכיוון. ככלל תחושתי שמכיוון שאני שכלי וכך כל צורת חשיבתי שאני צריך דווקא לכן משהו שונה רגשי יותר נפשי יותר. משהו שאולי קצת חנקתי בשהותי בישיבה מה את אומרת?? תודה רבה

שלום יוני, אני אשתף אותך בסיפור משלי: פעם, כשהתחבטתי בסוגיה כלשהיא, הצמיד מישהו את כף ידי הפרושה אל פני, ושאל: "את רואה עכשיו את כף ידך?" (- מובן שלא) והמשיך: "כך את רואה את עצמך ואת מצבך - את קרובה מדי. אין לך מרחב לראות ולשקול את הדברים כהווייתם, אין לך פרספקטיבה." לפעמים אנחנו זקוקים להשתהות-מה מחוץ לבועה שאנו נתונים בה, להתרחקות מהמצב שמעורר מחלוקת פנימית, כדי לראותו בעיניים אחרות ולבחור/לא לבחור בו מחדש. ניתן לעשות זאת באמצעות תקופה שבה מניחים לשאלה שמקננת שתוכינו ומחכים לתשובה שתבוא כמו מעצמה; ניתן לעשות זאת באמצעות התייעצות עם אדם אחר (בלתי משוחד) המתבונן בדברים מזוית מעט שונה; וניתן פשוט להתרחק פיזית - לקחת חופשה קצרה מלימוד ממוסד - ולבחון שוב את 'מערכת היחסים' העמוקה שלך עם אורח חיים מעין זה. אולי ממרחק מקום וזמן יופיעו האהבה והכיסופים... אתה אמנם מציין כי איש אינו כופה אותך ללימוד תורה, אך גם כפייה עצמית לעיתים מרחיקה אותנו (ולו רק ברובד הנפשי-פנימי) ממושא ההשתוקקות שלנו, כך שאיננו יודעים עוד מהו המניע העמוק למעשינו. [מי אמר על מעמד הר סיני "כפה עליהם הר כגיגית"? היה זה הרח"ק?] ומילה אחרונה: אולי מקובל לראות בלימוד תורה ערך עליון, אך לא כל אדם מותאם לרכינה על הספרים מבוקר עד לילה.בטוחני כי אפילו חכמי התלמוד והזוהר נהגו לחפש את קרבתו של אלוהים גם באופנים אחרים, למשל דרך התבוננות בעולמו. אני בהחלט יכולה לדמיין אותם מתהלכים להם בטבע, רוחצים בנהר, ומביטים בעניין רב באורחותיהם של בני האדם. בהצלחה בהמשך דרכך, נמי

תודה אקח לתשומת ליבי.

ליאת, יש לי אחיין בן שנתיים וחצי בערך. ילד חכם ואנרגטי . הבעיה שהוא ילד שעושה דווקא. שאלתי היא ,כיצד רצוי להגיב לו כשהוא עושה דבר שאסור ? במטרה שהדווקא ילך ויפחת עד שיעלם, או שצריך להמתין שיגדל ואז זה יעבור לו ???? למשל, כמעט כל חפץ שנותנים לו הוא זורק אותו (או מכה על הטלויזיה), גם מזון הוא אוהב לזרוק או לפורר וכד' כאשר אני מנסה לבקש ממנו את החפץ בעדינות, או להסביר לו שזה ישבר ולא יהיה לו, הוא לא מגיב לי וממשיך בשלו. לדעתי האישית הוריו קצת כושלים בחינוך, והם מתעקשים שלא להתייעץ, אך כאשר הילד מגיע לבקר את הדודות או הסבתא זה ממש מפריע והורס קצת את הכיף בלהיות איתו. אני מנסה לפעמים לא להתיחס כשהוא זורק מתוך הנחה שתגובות מהוות תשומת לב ומחזקות את ההתנהגות שלו, אבל במצבים שהוא מכה עם חפץ על הטלויזיה למשל, קשה להתעלם ..... תשומת לב, דרך אגב לא חסרה לו. הוא נכד ראשון ..... תודה.

שלום טל, כן...בעיה מוכרת של ילדים/נכדים ראשונים, הזוכים למנת יתר של פינוק, ההופכת עד מהרה לחרב פיפיות. גוגל מחזיר לא מעט אתרים המסבירים באריכות ובמפורט מדוע חשוב להציב גבולות לילד. הבעיה היא שלא תמיד מי שקורא מידע זה הוא מי שבאמת זקוק לו. תוכלי לומר להוריו, שאם הם בוחרים לחיות תחת טרור של ילד בן שנתיים וחצי, זאת בחירה שלהם, אבל כל זמן שזה קורה בביתך (או אצל הסבים), את מרגישה צורך להגן על רכוש יקר, ולפעול בצורה חד משמעית. דיבור עד?ין אינו מרשים במיוחד ילדים בני שנתיים-שלוש. הוא זקוק למעשים ולא לדיבורים. לכן, במקרה של התנהגות לא הולמת, תוכלי לקום ולעצור אותו פיזית, תוך שאת אומרת: "אני מאד אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה להרשות לך לשבור כאן חפצים. בבית שלנו לא שוברים כלום". תוכלי להציע משחק אחר כתחליף, אך לא לוותר על הקו שלך. אני מודעת לאפשרות שהתנהגות כזו מצידך עלולה לגרום למתח בינך לבין ההורים, אבל לפחות תצילי את הרכוש... חשוב מאד שגם את וגם הורייך (סבא וסבתא) תשמרו על תגובה עקבית ולא אוהדת להתנהגות בעייתית. הרבה פעמים אנחנו נכשלים, ומגיבים בסלחנות או באמירות הנושאות מסר כפול (כמו למשל:"אין לו אלוהים!" או "ראית איזה ממזר קטן?!" - בדר"כ עם חיוך רחב). ילדים יכולים להרגיש בסוג של הערצה מתפעלת ממעשי שטות, ולפרש זאת כעידוד להמשיך. נסו להימנע מתגובות כאלה או לצמצמן למינימום. אשמח לשמוע אם יהיו התפתחויות, ולעזור בהמשך. בהצלחה ליאת

איך לעשות שמישהו יתאהב בי???? זאת תעלומה בשבילי, ממש כמו לפענח איזה חידה קשה, אני בת 34 נראית לא רע בכלל, יש לי עבודה מעניינת שאני נהנת ממנה ואני מאד מוערכת בה, טוב לי עם עצמי ומי שאני, יש לי כמה חברות מאד טובות, שכולן מעידות עליי כמישהי שנעים להיות איתה, הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה לגרום לבחור לרצות להיות איתי יותר משבועיים, עד חודש, אני נמצאת בטיפול כבר כמה שנים בגלל בעיות אחרות שעם הזמן די עברו, רק הנק' הזאת של הזוגיות לא ממש מצליח להיפתר לי, אני יודעת שזאת שאלה מאד כללית אבל אשמח לשמוע דעה ממישהו אובייקטיבי, אני מחפשת ללא הרף את התשובה ולא מוצאת!!! וזה מתשכל ומעצבן אותי שיש כל כך הרבה אנשים בעולם שמצליחים למצוא זוגיות ואף אחד לא רוצה להיות חבר שלי!!! בגיל 24 היה לי חבר 3 שנים, וזהו מאז אני ברווקותי!! תודה על שנתתם לי את ההזדמנות להוציא קצת מהתשכול שלי! אילנית

את שלמה עם עצמך? אוהבת את עצמך? נותנת לו מרחב? או אולי נותנת מרחב רב...? אולי את עושה לו משהו שגורם לו לברוח? (מדברת על חתונה בפגישה שנייה???:) את צריכה לחשוב מה בכל זאת גורם לו ללכת אולי פשוט עוד לא מצאת את המכסה שלך, הלא לכל סיר יש מכסה... ויש לי בשבילך שיר נחמד: "מי שאמר "לכל סיר יש מכסה", היה בטח סיר מאוד לא מנוסה! אני, אפשר לומר, סיר די מיומן, מנסה "להתכסות" כבר יותר מידי זמן? מכסים מקצות כל העולם כבר פגשתי, אבל את המכסה שלי משום מה לא מצאתי. בכל פעם שהכרתי מכסה חדש, התברר לי שהוא כבר מאוד משומש, שהוא לא מוכן להסתפק רק בסיר, ושהוא מכסה עוד עשרות סירים בעיר? או פוגשת בפאב מכסה ממש מדליק, מעוצב לתפארת, נקי ומבריק, מנסה עליו את מיטב התכסיסים, לבסוף מתברר שהוא אוהב מכסים?! ואם כבר הכרתי מכסה ממש נחמד, ש"התכסתי" בו יותר מלילה אחד, פתאום הוא מספר לי שהוא בעצם תפוס, שהוא נשוי לסיר לחץ, שהוא ממש הרוס, כי הוא אוהב אותי, אבל מה לעשות, את הסיר שבבית הוא ימשיך לכסות! וכשסוף סוף מצאתי לי מכסה ואהבה, הוא חובש לי כיפה וחוזר בתשובה? וכאילו שמשימת החיפוש לא הייתה מספיק קשה, נוספה לסירים פתאום צרה חדשה? וכל הכרות עם מכסה חדש, מלווה בחרדה מהאפשרות להידבק בנגיף החלודה? ותאמינו לי שאני סיר בהחלט לא רע, מבית חרושת טוב ויופי של צורה! (לא יכולה בכלל לדמיין או לחשוב, מה קורה לסיר שלא נראה טוב?) אני עוד נחשבת לסיר מבוקש, שלמרות הניסיון נראה כמו חדש? מבית טוב, עם המון מה להציע, עדיין מחכה שהמכסה שלי יופיע. ואת זה שהמציא "לכל סיר יש מכסה" אני מזמינה עכשיו לכאן! שיבוא וינסה!!!"

אני, אגב, גם מזמינה אותו לכאן...

ערב טוב אילנית ו'אין כינוי', אם היינו יודעים איך לגרום למישהו להתאהב בנו, חיינו היו, ככל הנראה, פשוטים בהרבה. יש לא מעט תיאוריות בנושא, חלקן מאד ביולוגיות (ומתעסקות בהורמונים, פרומונים, ריח גוף, וכד'), וחלקן סוציולוגיות ומאד מאד לא רומנטיות. כדי לדעת מה קורה לך בקשרים בינאישיים צריך בהחלט לשמוע יותר, להכיר את הדינמיקה המשפחתית, הדמויות המשמעותיות בחייך, מערכות היחסים המוקדמות והמאוחרות - וגם אז, ספק אם תימצא תשובה חד משמעית שתפתור את התעלומה. או הנרי כתב פעם סיפור מקסים ("השוטר וההימנון" מתוך קובץ הסיפורים 'אחרי עשרים שנה'), המדגים כיצד צחוק הגורל טורף את קלפי הרצון שלנו. לפעמים, כאשר אנחנו מפסיקים לרצות באופן כל כך נואש, אנחנו זוכים במשאלת לבנו, גם אם באופן מוזר ומפותל. יגעת ומצאת - תאמין. תודה לאין כינוי על השיר המאלף. לא נותר לי אלא להצטרף להזמנה, הקוראת למכסה פנוי להגיע בדחיפות אל הפורום :-))) לילה טוב ליאת

אני לא התכוונתי להזמין לכאן מכסה (דיכאוני...) אלא את זה שהמציא "לכל סיר יש מכסה"...

שלום, אני גרה לצערי עדיין עם ההורים. אני מודעת לאישיות התלותית שיש לי (הכל בזכות אמא שלי...)היא עדיין ממשיכה להתערב בחיי, אינני רוצה לפגוע בה ולומר לה שהיא לטעמי אחד הגורמים לכך.. אמנם זה בא מרצון טוב, אבל דאגת היתר שלה גומרת אותי מה מומלץ לומר לה על מנת שתפסיק עם זה

מיכל היקרה יתכן שדאגנות היתר של אמך תרמה לאשיותך התלותית, אך לא נכון לשים הכל על התנהגותה. אפשר שגם לך יש חלק בהתפתחות אשיותך. דעתי: אמא לא תפסיק אם זה. המלצתי: במקום לחפש משפטים "חכמים" להגיד לאמא, הייתי פונה לטיפול או לפחות ליעוץ בנושא האישיות התלותית. דרך אגב, לא ציינת את גילך. אם את פחות מ-20 , אולי אין בכלל בעיה...

שלום מיכל, אחד התהליכים המרכזיים בהתפתחות האישיות הבריאה הוא זה המאפשר נפרדות פסיכולוגית של הילד מהוריו. זהו תהליך ארוך ומתמשך, שראשיתו בסימביוזה הראשונית אם-תינוק, ואחריתו בהכרה ההדדית שהאם וצאצאה הם שני יצורים נפרדים, שתי ישויות פסיכולוגיות מובחנות. זהו תהליך מכאיב של היפרדות, הכרוך בוויתור על אשליית המיזוג. כאשר מגיעים לבגרות מבלי שהושגה אותה נפרדות, יש סבירות גבוהה לקשיים שונים בזירה הבינאישית. אישית, איני חסידה של "חינוך הורים" ע"י ילדיהם. אם החודרנות של אמך פוגעת בך, תוכלי - רצוי מאד עם עזרה של איש מקצוע - להתחיל לבסס לעצמך מרחב קיום נפרד, שיאפשר לך תחושת אוטונומיה כאדם בוגר. מאחר ולא ציינת בת כמה את (ולעובדה זו, כפי שציין ים, יש חשיבות ממשית) אציין רק שנפרדות אינה בהכרח ריחוק גיאוגרפי. אפשר לגור בבית ההורים ועדיין להצליח ליצור תחושת עצמיות ונפרדות בריאה. כמובן שבגיל המתאים, המעבר למגורים עצמאיים יכול לקדם במידה רבה את התהליך. דרך צלחה ליאת

חייכתי כי אני שמחה שאת פה אבל האמת היא שאני עצובה ומדוכדכת והרגשת הדכדוך מתמשכת כבר כמה חודשים כדאי לפנות לפסיכיאטר??? שאלתי את המטפלת שלי והיא לא חושבת שזה דחוף אבל לא טוב לי, באמת שלא ובימים האחרונים נוספו לי עוד ועוד בעיות ו א י ן ל י כ ו ח!!!!!!!! והשבוע אני לא הולכת לפגישה עם הפסיכולוגית אז סליחה מראש אם אני מפריעה (גם כשאני הולכת אני מפריעה) טוב לא משנה גם ככה רע לי ואין לי כתובת אחרת לפנות כשרע חן (מתוסבכת ומדוכדכת נכון להיום)

לליאת הערה אני לוקחת ציפרלקס מזה כחודשיים השאלה אם כדאי לפנות שוב לפסיכיאטר שיתן לי אולי כדור אחר?

ערב טוב חן, עצוב לשמוע שעדיין קשה לך. אני יודעת שהשבוע היו לך כמה התמודדויות לא פשוטות, ואולי הן הסיבה האמיתית לקושי הנוכחי. אני חושבת שבכל הנוגע לטיפול שלך, הפסיכולוגית היא הכתובת הראויה. בכל מקרה, זה לא נורא להתייעץ שוב עם הפסיכיאטר, ולשקול יחד איתו את המינון המתאים. למה דווקא בשבוע כל כך קשה, את בוחרת לא להגיע לטיפול? אני שמחה שבכל זאת את מצליחה לראות בנו מקום בטוח ונוסך ביטחון. החזיקי מעמד. ליאת

אחרי שבשבוע שעבר הרגשתי קצת טוב עכשיו כבר כמה ימים אני בדעיכה מחזיקה בכל הכוח לא ליפול מחכה שהפסיכולוגית שלי תחזור מחו"ל (מפחיד אותי ליפול כשהיא לא בסביבה) ואני עייפה. כל כך עייפה.... בא לי לבכות ולא בא לי כלום. העולם הזה מפחיד אותי מיידי.

די נימאס לי מכל זה

רשת יקרה, אני מכירה את הכאב כל כך קשה שאין איפה "להפקיד" אותו..... שוב. אני שולחת לך מבט מיטיב הדר

רשת יקרה, הפעם אי אפשר לטעות בפרצוף העצוב :-( מחכה איתך כאן, לשובם של הימים הטובים, ושל הפסיכולוגית גם. יעלה

רשת יקרה, האמת שבימים אלה גם בעיני העולם קצת מפחיד (ריכוזי טנקים עושים לי את זה). לפעמים אני חושבת על טיפול כעל מ?ע?ב?ר של אבנים חלקלקות, המונחות לרוחבו של נהר שוצף. אנחנו מדלגים משבוע לשבוע, מאבן לאבן, משתדלים לא להחליק למים, ולהגיע - איכשהו - בשלום לחוף מבטחים. לפעמים אנחנו נעמדים קצת לנוח, מתנודדים לנו שם, כשהכל זורם ומסתחרר סביבנו, מקווים שנחזיק מעמד. זה מפחיד נורא, אני יודעת. לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאת כבר די קרובה לחוף, וגם אם חלילה תפלי למים, הם כבר די רדודים, ומגיעים מכסימום עד לברכיים. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד יודעים את זה. שולחת לך, יחד עם הדר ויעלה, המון עידוד וכוח. אשמח אם תספרי לנו בהמשך מה שלומך. ליאת

ליאת, חד משמעית, הדימוי הכי קולע לטיפול, שנתקלתי בו עד היום. מקסים! יעלה

שלום יש לי בת בגיל שנתיים וחצי בגן. זוהי המסגרת השלישית שלה - בגיל שנה ו-3 חודשים נכנסה לגן ל-4 חודשים אח"כ עברנו מקום מגורים והייתה במסגרת 3 שבועות ולא מצא חן בעיניי המקום וכעת מספטמבר נמצאת בפעוטון שאני גם לא מרוצה. היום ביקרתי שם במפתיע, והגננת כל הזמן צועקת, אינה סבלנית וכל מה שהיא מבטיחה (לנו להורים כמו חלוקה לקבותות גיל, עבודה פרטנית עם הילדים) לא מקיימת. לבתי עד היום (כמעט סוף שנה) יש קושי להיפרד ממני בבוקר והיא בוכה. שאלתי היא מה עושים?? שוב להכביד על הילדה ולהחליף לה מסגרת? זה לא יפגע לה בביטחון? בתחילת השנה אני אמורה ללדת ולא רוצה לעשות לה שינויים גדוולים אבל מצד שני אני מאוד מתייסרת עקב הניהול הכושל בגן!! ונראה לי שגם לבתי לא טוב שם! מה עושים???? מבחינתי להעביר כבר עכשיו אבל שוב דואגת לבתי

שלום שיר, ככלל, לפחות בעיני, אין להשאיר ילד במסגרת גרועה רק בגלל החשש ליצור משבר הסתגלות. נזקיה של מסגרת לא מתאימה גדולים מנזקים הנגרמים (אם בכלל) מתקופת הסתגלות קצרה וחולפת. הילדים שלנו פחות שבריריים ממה שנדמה לנו, וברוב המקרים הם מתרגלים מהר למסגרת חינוכית, בעיקר כאשר היא טובה ואיכותית. למרות האמור כאן, אני מסייגת את דברי, ומזמינה אותך לבדוק ביסודיות מה קורה אצלכם. אם בחודש יוני עדיין קיימים קשיי פרידה, יתכן שיש כאן תגובה של הילדה לאמביוולנטיות שלך ביחס לגן או ביחס לצוות. ילדים חשים את אי השקט שלנו ומגיבים אליו. לא תמיד קשיי הפרידה הם רק של הילד... אני רוצה להזכיר לך שבסוף שנה יש מעין התרופפות ועייפות בכל מסגרת חינוכית, ולפעמים ביוני שומעים יותר צעקות בגנים ובכיתות ביה"ס. הילדים יכולים בדר"כ לספוג זאת ללא התרגשות מיוחדת. במידה ואת אכן סבורה שמדובר במסגרת שאינה מניחה את דעתך, מצאי גן אחר, שיוכל לעורר בך אמון וביטחון, ואל תחששי מכמה ימי בכי. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב, אתמול הייתה לי פגישה עם המטפלת שלי, לא הצלחתי להגיד שאני רוצה לעזוב. נראה לי שזו הייתה הפגישה הכי נוראית שהייתה לי אי פעם... היא ראתה עליי הכל... ראתה דברים שלא רציתי שתראה, סוף-סוף הצליחה לאבחן אותי נכון... הוכיחה אותי על ההתנהגות שלי בטיפול... קראה אותי כמו ספר פתוח... אני מרגישה כמו סמרטוט עכשיו, אין לי כוחות... ויש לי עוד יומיים מבחן גדול שאם לא אעבור יעיפו אותי, וממש אין לי כוחות ללמוד עכשיו... כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה רק לפגוע בעצמי (ומצאתי דרך מקורית לעשות את זה :-(() מאיפה אוספים כוחות עכשיו?! תודה, רעות

ודרך אגב, לא התחרטתי, אני עדיין מתכוונת לעזוב את הטיפול!!! אני בחיפושים אחר מטפלת אחרת...

שלום רעות, צר לי לשמוע אותך חסרת כוחות. נדמה לי שמה שיכול לעזור לך עכשיו זה "תיעדוף" של ההשקעה הנפשית שלך. כרגע יש לך מבחן בוער על הפרק, ולכן ההתעסקות בטיפול, עם כל הכבוד לו, יכולה לחכות. אני יודעת שהייתה לך התלבטות לגבי הטיפול, ולכן הדברים אינם כה פשוטים. עם זאת - לא מדובר בסוגיות של חיים ומוות. את בהחלט יכולה לתת לעצמך עוד זמן למחשבה, לחכות עד שהטיפול התרופתי יגיע למלוא השפעתו המיטיבה, ולהחליט אז. המושגים בהם את בוחרת לתאר את המטפלת שלך מעלים ניחוח של ייחוס כוחות על-אנושיים כמו קריאת מחשבות והבנות יוצאות דופן. מבלי לערער על כישוריה כמטפלת, אני ממליצה לך לוותר על תפיסות כאלה, ולחזור לממדים ארציים ופשוטים הרבה יותר. טוב לך - הישארי. לא טוב - וותרי וחפשי מישהו אחר. בינתיים, נסי להתמקד בבחינה המתקרבת, ולזכור שמרבית הסטודנטים נמצאים בימים אלה בתקופת לחץ, ומבחינה זו אינך יוצאת דופן. תקופת בחינות מטילה עלינו עומסים חריגים, אבל למרבה המזל - הם קצרי מועד. ספרי בערב כמה הספקת ללמוד היום. בהצלחה ליאת

תודה ליאת!!! הכוחות חזרו... יהיה בסדר!!! מצאתי פסיכולוגית חדשה והיא נשמעה ממש חמודה (-: אז אני שמחה עכשיו... עכשיו אני יכולה ללמוד בשקט... בטוחה שאכשל אבל לפחות אעשה את מה שאני יכולה... שיהיה לך יום נפלא רעות

מה לעשות ?בשנה האחרונה אני סובלת מכאבים , אני בבדיקות ואף אחד לא יודע מה יש לי,אני לא עובדת בגלל הכאבים.התיאשתי מהחייםלגמרי לא מאמינה שיהיה לי מרפא לכאבי.הבן אדם היחיד שיש לי בחיים הוא הבן זוג שלי,אין לי בכלל משפחה.כולם מתו או נעלמו. הצילו מה לעשות?

שלום עדי, איני יודעת בת כמה את, ומאיזה כאבים את סובלת, ובכל זאת, עצוב לשמוע תלונה כמו שלך בכל גיל. כאשר כל משפחתנו נעלמת או עוברת מן העולם, לא נותר לנו אלא לשמור על הקיים, לצד האבל על מה שאבד. יש בחיינו מכאובים שאכן אין להם מרפא. כל שנותר לנו זה לנסות ולשלוט בקשב שלנו, ולהפנותו לחלקים המוארים בחיינו. כדי לשוב ולמצוא טעם בחייך, אני מציעה לך להשקיע מחשבה, בעצמך או בעזרת איש מקצוע, לאתר מטרות/משאלות חדשות-ישנות, ולנסות להגשימן בבית פנימה או בחוץ, במסגרת הקהילה בה את חיה. מניסיוני - יצירה, עבודה והתנדבות למען אחרים (אנשים או בעלי חיים) יכולה לחולל נפלאות. הרבה כוח ובריאות ליאת

כשאתה לבד עברי לידר מה זה עושה לך זה שאתה לבד איך זה עושה אותך קל זה שאתה לבד איך זה עושה אותך זה שאתה לבד עושה לך כואב איך זה עושה אותך חופשי זה שאתה לבד עכשיו אתה מרגיש צעיר כשאתה לבד איך זה עושה אותך אומנותי זה שאתה לבד כמעט קנית מצלמה איך זה עושה לך נעים זה שאתה לבד זה טוב לעור של הפנים שאתה נחמד, לאנשים לא מתמכר או מתפורר ומשלם מיסים מה זה עושה לך זה שאתה לבד איך זה עושה אותך מרשים זה שאתה לבד וגם כשמתגנב בלבול כשאתה לבד אתה שוטף אותו עם וודקה לצאת עם כלב לטיול כשאתה לבד להתעניין באנשים כשאתה לבד מי עם גברים מי עם נשים מי ילד מפוחד הולך לישון באלכסון ויש ימים נגמר לך האור ויש ימים שרק רוצה לגמור הכל ומקומות שלא נראו לך יפים פתאום קוראים לך

לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה.

חטפו חייל. ועוד שניים נהרגו. והבטן מתהפכת רק מהמחשבה על זה, מהקושי הנוראי שלא ניתן לתאר אותו בכלל - כל מה שעובר עליו, על המשפחה שלו, על אמא שלו. ואני, שקועה בבאסה מזה שקיבלתי תגובה מבאסת למשהו שאמרתי....

ג', זו לא הקטנוניות של החיים. זה *הכוח* של החיים. כוח ששום אסון או טרגדיה לא יוכלו לקחת. כל עוד אנחנו נושמים, נמשיך לשמוח, ולצחוק, ולהתבאס ולחיות... בואי נתפלל, שאותו חייל, שנמצא הלילה בשבי, יוכל גם הוא, ממש בקרוב, להתבאס מתגובה שיקבל למשהו שאמר.... לילה שקט, יעלה

שלום ג' הנה, הגיע הבוקר, ועדיין אין חדשות מנחמות. גלעד עדיין מוחזק בידי שוביו, ואין לנו אלא להתפלל לשלומו ולחזרתו המהירה הביתה. אני מסכימה עם יעלה. לפעמים אירועים גדולים עוזרים לנו לשכוח את עצמנו, אבל לפעמים בכלל לא. ההתעסקות בצרות הקטנות שלנו, משמשת מעין הגנה מפני רעיונות או אירועים שהדעת אינה תופסת. מקווה שהבאסה המקומית שלך כבר התפוגגה מכוחו של יום חדש. בשורות טובות ליאת

שלום לכולם רציתי לשתף ולשמוע חוות דעת,אז ככה אני עכשיו לפני עזיבת הבית ואני כנראה אשכיר דירה בת"א ההתלבטות היא יש לי פשוט אופציה לעבור לגור בדירה של דודה שלי באזור מגורי עד דצמבר ואז כיביכול לעבור לת"א מה שכהר מצאתי אחלה מציאה עכשיו שאלתי היא כזאת האם באמת ללכת לגור אצל דודה שלי למשך 5 חודשים ולחסוך עוד קצת כסף בצד או שמא כבר להתחיל בת"א שלא יהיה לי טרטור לעבור וכו כי אני כבר אעביר את כל רכושי אל הדירה של דודה שלי ובדצמבר אני אצטרך כבר לעבור האם זה לא בלאגן או שמא זה ישתלם לי בסוף מבחינה כלכלית מה עדיף??? עוד משהו אני ממש בלחץ לפני המבחנים אני סטודנטית שנה ב ופתאום כאילו מרגישה שאני לא שם בלימודים ושאני מרחפת ולא סומכת על עצמי חשש מטורף מכישלון כי אני מאוד אוהבת את התחום ורוצה להצליח בו ואני כאילו מסתכל תמיד על אחרים כמה הם מספיקים וכו למרות שאני יודעת שזה ממש לא טוב מצטערת על השאלות שהן נכתבו בבלבול פשוט אני די בהתלבטויות עם עצמי וכנראה זה מה שיצא אני ממש מודה לכולם מראש שיהיה שבוע מקסים לכולם

ירין23 שלום, מילן קונדרה כתב באחד מספריו כי "הטרגדיה של החיים היא, שאי אפשר לחיות אותם פעמיים". זו בעצם הבעיה בהתלבטות, שיש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. אבל מה אפשר לעשות - צריך להחליט. נדמה לי שיותר קל לקבל החלטה, אם מקבלים את זה שצריך לשלם מחיר על כל החלטה שהיא. ויתכן שמשפט נוסף ידבר אלייך: "האויב של הטוב הוא היותר טוב". מחפשי המושלמות אוהבים אותו לרוב. ולגבי הבעיה השניה, יתכן שיש לך חרדת בחינות. חרדה שהולכת טוב עם הרצון העז להצליח . ברוב האוניברסיטאות ישנן סדנאות לחרדת בחינות. סדנאות שמועברות ע"י הפסיכולוגים השרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. פשוט הרשמי. בהצלחה בשינויים בחייך, גדעון

Sorry for writing in English. I have no Hebrew on my computer. I have been seeing a psychologist for 8 months now for 2 sessions a week. She helped me a lot AND I feel that I made a significant progress thanks to her. Recently, however, I feel that she is opining on things in a way that tries to brain wash me to some extent. For example, I live for almost 6 years in the U.S. AND now feel thanks to the treatment that I very much need my family's AND friends' presence AND support. My therapist insists that physical connection is unneccesary AND that family can be in your heart. She tried to convince me to stay here AND not to go back to Israel. I am very much loyal to my inner voice AND know that this is the right thing for me. I cannot understand such an opinion. One of my friends suggested that when one goes through psychological treatment there is a phase in which the person wishes to rebel againt the therapist AND that this is one thing that I probably go through. I am not sure that this is the case. I simply feel that her opinions are unreasonable. I would be happy to hear what you think. Thanks. Dina

דינה שלום, אני מאמין שאת יכולה לקרוא בעברית ונחמד לדעת שקוראים אותנו גם בחו"ל. לעצם העניין: אני מבין שמדובר על עזיבת ארה"ב והטיפול, או שמא מדובר רק על חופשה קצרה? אם מדובר רק על חופשה קצרה למילוי המצברים, אז מה הבעיה - סעי, בקרי, מלאי מצברים וחיזרי. אם מדובר על עזיבת עבודה, מקום מגורים וחזרה לארץ, כולל עזיבת הטיפול - הרי ישנה כאן שאלה יותר כבדת משקל. או אז הייתי חושב על הצורך שלך בתמיכה וכיצד הוא מקבל ביטוי כיום? אני לא בטוח שיש צורך להסתכל על הרצון שלך לחזור לארץ רק כמרד במטפלת או רק כביטוי של קול פנימי ואותנטי, אלא יותר להבין לעומק את מהות הצורך לחזור לארץ והקשרו בזמן הנוכחי. בכל מקרה - את בתהליך של דיאלוג עם המטפלת שלך וחשוב שתעמיקי בו ותנסי להבין יותר לעומק מה את רוצה וצריכה ומה המטפלת שלך אומרת לך. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום.. כלתי אינה מפגינה אהבה רבה לבתה במיוחד בהשוואה לזו שזוכה אחיה. והילדה תמיד מחפשת את קרבתה ומתקשרת אליה מספר רב של פעמים ביום (היא בת 13 הייתי רוצה לדעת האם כתוצאה מן הדחייה הזו לילדה יכולות להיות בעיות בעתיד ואילו

ארנה שלום, אין דין "הפגנת אהבה" כדין אהבה. וכלל לא ברור שכלתך לא אוהבת את בתה. זה שילדתה בת ה-13 מחפשת את קרבתה ומתקשרת אליה מספר רב של פעמים ביום יכול להצביע גם על חרדותיה של הבת . יתכן שכלתך מתקשה עם הטלפונים הרבים וההיצמדות של בתה אליה ומפגינה זאת כלפי חוץ בהתנהגות שנראית כהתנהגות דוחה. נראה שהאם זקוקה לעיצה והדרכה וטוב היה אם היתה פונה ליעוץ כזה. לעיתים קרובות מערכת היחסים חמות - כלה הינן מורכבות מכדי שאת תהיי הגורם המייעץ. במקרים כאלו מעורבות יתר אינה מומלצת. בברכה, גדעון

שלום, התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי שלי לפני קצת יותר משנה, ובעקבות כך שהטיפול מתבצע בסבסוד בתוך מוסד אקדמי, הוא יסתיים עוד מעט (ומאחר ואני סטודנטית תפרנית ששנה הבאה הולכת להיות עמוסה מאד מבחינת הלימודים, אעבוד מעט מאד ולא יהיה באפשרותי לממן טיפול במחיר מלא..). אמנם אני מרגישה תזוזה מסויימת במצבי, אך אני יודעת שעיקר העבודה עוד לפני.. הרבה מהפגישות מתמלאות בשתיקות, בהרגשה שלהרבה דברים קשה לי אפילו להיכנס לבד, עוד לפני שאני בכלל מתחילה לדבר עליהם, וכמובן שאני אוכל לעבוד עליהם רק לאחר שאחשוב עליהם ואעז להכנס אליהם קודם (יתכן כי אני יודעת שזה דורש עבודה רבה ששכרה לא בצידה, כלומר שתגרור הרבה עצב, בלי הבנה אמיתית של הסובבים- ולכן גם עבודה עצמית טוטאלית)- וזה יהיה מאד קשה ללא עזרה טיפולית. ניסיתי לדבר על הדברים ולהסביר אותם לסובבים אותי (אפילו העזתי להכנס לדברים שעם המטפלת ועם עצמי מאד קשה לי להכנס אליהם)- אך זה לא עזר, הם לא הבינו מה לעזאזל אני רוצה מהם, לכן נראה כי יהיה מאד קשה ואני מפחדת כי אחזור להתנהג בדפוסים קודמים לא רצויים (שהרי ציינתי שחלה התקדמות מסויימת), אך נוחים.. אני יודעת שהפוסט הזה מבולבל, אבל אולי הוא מבטא קצת מרגשותי. נראה כי אני חסרת חוליות, ללא עמוד שדרה לתמוך בעצמי. וכשאני רק מנסה ליישר את החוליות, להתרומם לבד- ולאחר כמה רגעים אני רואה כי אצטרך להחזיק את עצמי באותו מצב שדורש אנרגיה- אני שוב נופלת למצב הקודם. וכך אני מתנועעת, לפעמים מתיישרת יותר, לפעמים פחות, אבל אף פעם לא הצלחתי להחזיק את עצמי ישר, לבד (מקווה שהדימוי ברור). נעה תמיד בין שני קצוות, אך לא מצליחה להגיע למקום טוב באמצע. כי הרים או אפילו גבעות קטנות מרתיעים אותי או שהפוך- מאתגרים אותי נורא, ואני מנסה- אך לא מצליחה לצלוח אותם. לפעמים מגיעה לאנשהו בנסיון הטיפוס המתמיד הזה, אך תמיד נופלת כי אין לי מספיק כח או חשק להחזיק את עצמי היכן שהטיפוס קשה ונגמרת המוטיבציה, ואז מידרדרת שוב למטה. ושוב מנסה לטפס, וחוזר חלילה. מצטערת על בליל המילים, אלו סתם הגיגים לשעת לילה מאוחרת. לילה טוב.

** שלום, נראה לי שחבל יהיה לסיים את הטיפול דווקא עכשיו. את נעזרת בטיפול ומתקדמת. הטיפול עוזר לך לתמוך את עצמך, במקום שבו אין עמוד שידרה מספיק חזק. אז למה לסיים? את מציינת שהסיבה היא "תפרנות". יתכן. אך בכל זאת, האם ישנן סיבות נוספות? כמו אולי חשש מלהיכנס לאותם מקומות פנימיים מפחידים? לעיתים הטיפול ה"אמיתי" מתחיל דווקא בנקודה הזו שאת נמצאית בה: כשישנם מחירים. הן מחירים קונקרטיים (שהרי תצטרכי להתאמץ כדי לממן את הטיפול) והן מחירים נפשיים של כניסה "לאזורים חדשים". "הדרך קשה עד מאוד אמר הנער..." את מוזמנת לשתף בהמשך בהחלטותייך, בברכה, גדעון

אני בת 33, רווקה. מילדות אני סובלת מבעיות חברתיות קשות. תמיד הייתי מסתייגת מאנשים, ומתנגדת לכל יוזמה חברתית שהייתה בבית הספר. זה מלווה אותי עד היום. אני בקושי יוצרת קשרים עם אנשים. יש לי שתי חברות כמה שנים שהקשר איתן הפך לרופף מאוד עד כמעט נתק. אני חוששת שהבעיות האלה גם עוצרות אותי מליצור קשר זוגי בריא עם גברים. השאלה איזה שיטת טיפול מתאימה לי: קבוצתית ליחסים ביניאשיים, או פרטנית. והאם בכלל אפשר לשנות תכונה זו אצלי. אני מרגישה פשוט שאין לי סבלנות לאנשים. קשה לי להקשיב, ומעדיפה להיות עם עצמי, בתוך עצמי. הנוכחות של אדם נוסף בקרבתי גורמת לי לאי נוחות, אולי אף למן מטרד או עול. האם בעיה עמוקה זו ניתנת בכלל לפתרון? אני מאוד חוששת מבדידות..

אחרי ששחררתי את השאלה שלי, שמתי לב שיש כאן עוד אנשים שסובלים מאותן הבעיות שלי. האם בקבוצה טיפולית אפשר לטפל בבעיות מהסוג הזה, או שמומלץ טיפול פרטני?

שיר יקרה אם מעולם לא היית בטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול פרטני. לגבי טיפול קבוצתי תוכלי להתייעץ אם המטפל/ת שלך וסביר שדעתו תהיה מקצועית יותר מעיצות בפורום (כולל שלי כמובן...) דרך אגב, תוכלי ללכת לקבוצה טיפולית בתום הטיפול הפרטני, או אפילו במקביל (אם את יכולה להרשות זאת לעצמך מבחינת משאבים) לגבי הפניה הראשונית, אני ממליץ חד משמעית לפנות קודם ליעוץ פסיכולוגי פרטני, ולפי תאורך יפה שעה אחת קודם. בהצלחה.

שיר שלום, בעקרון ניתן לשלב בין טיפול פרטני לבין טיפול קבוצתי. אבל בגלל ההסתייגות שלך מאנשים והקושי הבין אישי המאוד חזק, אני חושש שקבוצה תשתק אותך. הווה אומר את עלולה למצוא עצמך שקטה, מסוייגת ועצורה. נראה לי שעדיף עבורך להתחיל בסביבה המוגנת של טיפול פרטני ואולי בשלב מאוחר יותר תשלבי טיפול קבוצתי. בהצלחה רבה, גדעון

דווקא הייתי חודשיים בקבוצה ודיברתי הרבה.. הבעיה שלי היא שלב קדימה, כחברה רוצה קשר יותר אחד על אחד איתי. לצאת, לבלות, לשבת על קפה ולשוחח..

שלום. יש לנו ילד בן 10 חכם ונחמד שרוב זמנו בבית מתעסק רק במשחקי מחשב ופליסטאיסן , אינו מתענין בדברים אחרים כמו קריאת ספר וכו"י . נראה לנו שהוא מתמכר למשחקים האלה ומאבד את המציאות עם המשחקים האלה. האם תוכלי להמליץ לנו על דרך לנתק אותו מהמשחקים , האם זה לדעתך גרוע מסוכן או ישפיע עליו פסיכולוגית לא טוב בעתיד אם ימשיך כך ? כיצד ניתן לענין אותו בתחומים אחרים ? מאחר וזה בעדיפות על הלימודים או על חברים למשל . תודה .

שלום אלי, צירפתי עבורך LINK למאמרים: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=4&article=684 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=707

אלי שלום, אתה כותב על בעיה נורמטיבית מחד ורחבת היקף מאידך, כפי שניתן לראות במאמרים שצורפו בתגובה לשאלתך. אוסיף שני דברים קצרים בנוסף למאמרים. האחד - חשיבות קבוצת הגיל והפן החברתי כמאזנים את התשוקה למשחקי המחשב. עליכם לפיכך לעודד את הצד הזה ולו גם אם בתחילה ישחקו הילדים יחדיו במשחקי המחשב. השני - חשיבות הקשר וההזדהות עם האב. אל תוותר על שיחות, משחקי כדור ביחד, משחקי קופסא, משחקי מחשב וכל דבר שיקרב אתכם. אתה תהנה, ותתפלא עד כמה תוכל להשפיע ולחזק את בנך דרך הקירבה ביניכם. בהצלחה, גדעון

הבעיה שלי היא כזאת. מגיל מאוד קטן לא היו לי חברים. בילדות לא ממש נמשכתי לאנשים אחרים. הייתי די גדול ודי שמן והחברה דחתה אותי. גם אני מצדי לא עשיתי שום דבר בשביל להתקרב אליה. ככה עברתי את רוב החיים שלי. מצד אחד בסוג של פחד מהחברה, שהיא עוד יותר תדחה אותי ותצחק עלי. מצד שני, גם לא היה שום פחד פיזי מהחברה. הייתי מאוד גדול והיה מאוד קשה לפגוע בי פיזית. עכשיו הוא השתנה, בעקבות הדיאטה שעשיתי, חזרתי לגדול נורמלי. התאמנתי בחדר כושר והתחלתי להראות ממש טוב. אני אוהב איך שאני נראה לדעתי אני נראה מדהים , והחברה מקבלת אותי. מעריכה אותי,בונות עושות לי עיניים ובנים מקנאים בי . אני עובד כסוכן מכירות ונורא מצליח בתחום. על פניו התגברתי על הביישנות שלי מהילדות ומהפחד מהחברה. אבל זה רק על פניו. בתוכי אני עדיין אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה. מפחד מאנשים ונלחץ מכל סטואציה לא נעימה חברתית. כלפי חוץ יש לי משחק ענק של אדם בעל ביטחון עצמי מלא וחזק אבל בפנים. אני מלא פחדים,חסימות חברתיות וביטחון עצמי רעוע, פחד מפגיע פיזית. כי עכשיו אין לי כבר יתרון שהיה לי בילדות של גודל פיזי משאר בני גילי,שגם זה מעיק עלי.-אני כמובן התאמנתי בחדר כושר ואני יחסית חזק פיזית. אני מעל 180 ושוקל כ90 קילו. דבר שהכי מפריע לי, זה ביטחון עצמי הפנימי שלי(ביטחון עצמי חיצוני יש לי מספיק) אבל הביטחון עצמי הפנימי הוא נורא רעוע, דבר שכמובן משליך גם על הביטחון העצמי החיצוני שלי. קל מאוד להוציא אותי מהפוקוס שלי. ביחוד ברגע שאני מרגיש איום פיזי מסויים עלי ולא רק פיזי, אני ישר חוזר להיות אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה שהיה פעם. כולי לחוץ ומתנהג נורא מוזר. אבל הבעיה היותר גדולה. זה שאין לי חברים. פשוט אין לי חברים. בילדות לא היו לי חברים, כי החברה דחתה אותי. ועכשיו אין לי כל מיומנות ליצור חברויות. הייתי נורא ליצור קשרים. חברויות. לפחות שיהיה לי חבר אחד או שניים. אבל אין. יש לי ידידים בעבודה. אנשים שמעריכים אותי במסגרת של העבודה. אבל אין לי חברים. אני חושב שזה בגלל האוגיזים שהוא אצלי מושרש עמוק בתוך הנפש. כי בילדות די לא סבלתי חברה, כי כמו שאמרתי כבר היא דחתה אותי. אני החלטתי שאני רוצה להשתנות. עשיתי כבר דרך ארוכה. אבל עכשיו הגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע. אני רוצה פסיכולוג שיכול לטפל בזה.אני רוצה להיות עם חברים. אנשים אני גר באיזור באר שבע. אני רוצה שתמליצו לי על פסיכולוגים שגרים באיזור והכי חשוב כמה זה יעלה לי. יש לי עבודה, אבל עדיין. חשוב לי כמה שזה יעלה. כל המלצה תתקבל בחום. תודה. אפשרי לשלוח לי המלצות לאיי מייל:[email protected]

halm שלום, ההחלטה להתחיל טיפול פסיכולוגי אכן מתאימה לבעיות שתיארת. הטיפול המומלץ הינו באוריינטציה "דינמית". לגבי שמות - צר לי , אני לא מכיר פסיכולוגים באזור באר-שבע. מקווה שחברי הפורום ישלחו לך מייל לתיבה שלך. בהצלחה, גדעון

שמתי לב שיש כמה סוגים של רופאים שנותנים טיפול נפשי. יש פסיכולוג קליני. יש פסיכולוג/פסיכוטרפיסט ויש פסיכולוג/עובד סוציאלי. מי מהם הכי מתאים לבעיה שתיארתי ולמי אתה מציע לי לפנות? תודה על העזרה!

האם הכללים בבחירת מטפל קוגנטיבי-התנהגותי זהים לאלו של המטפל הדינמי? או שבטיפול CBT אין חשיבות רבה מי זה המטפל, הגיל והמין שלו? נ.ב. אורנה- האם את מטפלת קוגנטיבית-התנהגותית או דינמית?

א שלום רב, מטפל זה מטפל זה מטפל. יש חשיבות להשכלה, לנסיון, להכשרות המקצועיות, לקשר עם המטופל, ועוד משתנים הקובעים את איכותו של המטפל. טיפול התנהגותי-קוגנטיבי אינו רק טכניקה והליכה לפי הספר. אם כי הרבה טיפולי CBT עוקבים אחרי פרוטוקול טיפולי מסודר. ולגבי אורנה - אתה מוזמן לשאול אותה ישירות באי מייל שלה. בברכה, גדעון

בוקר טוב, זה עתה ראיתי שפספסתי הודעה ששיכת ל"משמרת" שלי... לאור זאת, אוסיף בהקשר ל-נ.ב., שאני מטפלת בגישה דינמית, אך משלבת אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים בכל מה שקשור למצבי חרדה. מעבר לכך, כשאני מטפלת ב- OCD אני עובדת על-פי רעיונות שפיתחנו בעבודת הדוקטורט שלי, שעוסקים בחוויות של שליטה במציאות הפנימית והחיצונית. בברכה, אורנה

CBT טוב רק למצבי חרדה? מדוע את משלבת אותו רק במצבי חרדה?

שלום.אני בן 25 מתגורר בדירה שכורה לבד ללא שותפים. יש לי בעייה שאני מתקשה להקשיב לאנשים ובפרט לדברים שאין להם ערך חשוב בעיניי(לדוגמא אני לא זוכר איזה משהו שסיפר חבר). פרט לכך אני סובל מחוסר ביטחון שמתבטא בעודף ביטחון,עשיית מעשיי צחוק ונתפס מכך ע"י הסובבים כאילו אני אדם לא רציני,אגואיסט ומזלזל למרות שאני בכלל לא כזה,ההפך. אני לא יודע אם יש לי בעיה מסוימת או הפרעה נפשית כלשהי אבל אני חש בדידות חשוב לי להראות את עצמי שאני אראה טוב. בעיות אלה גם גורמות לי לקושי ביצירת זוגיות יציבה וארוכה וכבר שנתיים שלא הייתי במערכת רצינית. מה קורה איתי? מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

שלום אדם, השאלות שהעלית הן שאלות "קלאסיות" לטיפול פסיכולוגי דינמי: מי אני "בחוץ" ומי אני בעולמי הפנימי? מדוע יש פער ביניהם? איך אני יוצר קשר? ועוד ועוד. לאור זאת, אני מאוד ממליצה לפנות לטיפול... בהצלחה, אורנה

היי אדם כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי שאני מאוד מזדהה אם התחושה שלך ... בניגוד אליך אני לא עושה מעשי צחוק , אבל אני כביכול מראה חברתיות גדולה , אך מבפנים מרגישה מאוד ריקנית. זה מעין רצון לרצות את כולם , להיות תמיד הכי בסדר , הכי כחמה , הכי יפה וכו.. תמיד אומרים לי שאני נראת בן אדם מאוד חזק ויציב בעל בטחון עצמי גבוה, אך עם מעמיקים פנימה אני מאוד חוששת. אני מקווה שכשתקרא את זה תדע שאתה לא לבד!!! רומי

כאילו אני מקבל את הרושם בשנים האחרונות שאנשים לא רוצים לשבת לידי באוטובוס. הרבה פעמים יושבים לידי מחוסר ברירה. ואני לא מבין את זה. כאילו ניסיתי להגיד לעצמי שהכל בראש שלי, אבל אני ריאלי - אני מריח בסדר גמור (בושם ומקלחת כל יום), נראה בסדר.. אז מה ???

שלום עוגי 23, אתה מתאר תחושה מכאיבה שהסביבה מגיבה אליך בדחייה. אני לא יכולה לדעת מדוע זה קורה, אבל אני מציעה לך לבדוק את התחושות האלה לעומק. אפשר להתחיל בשיחה כנה עם חבר קרוב, ואם תרצה אפשר להביא את המחשבות האלה לתוך טיפול פסיכולוגי. בהצלחה בנסיעות הבאות... אורנה

הי אורנה! אני חושבת שמאז שהתחלתי את הטיפול לפני 4 חודשים קצת השתגעתי!!! אתמול אפילו התחלתי להכות את עצמי (וזה נמשך גם היום). זו שנאה עצמית שמתגברת ודועכת לסירוגין. אף פעם לא הייתי ככה, אף פעם לא פגעתי בעצמי פיזית. לפני הטיפול השנאה הייתה הרבה יותר מתונה. למה הטיפול גורם לי לשנוא את עצמי יותר??? תודה, שירן

הי שירן, התעוררות עוצמתית של רגשות ומחשבות בעקבות טיפול היא תופעה מוכרת, ובכל זאת אני מעט מוטרדת מההכאה העצמית שתיארת. מדוע לדעתך הדברים אינם נשארים ברמת המחשבה והרגש, אלא באים לידי ביטוי בצורה של פגיעה עצמית בגוף? האם נפגשת עם הנטייה לפגוע בעצמך בעבר (גם אם בצורות אחרות)?. אני מאוד ממליצה להביא את המצוקה הזו לתוך הטיפול, ולספר על התחושות שמעסיקות אותך בין הפגישות. אשמח אם תמשיכי לעדכן, אורנה

השבוע עבר בסדר. לפני יומיים היא שוב טסה לחו"ל, אבל אני בסדר. נראה לי שאני מאוד עייפה עכשיו. היה לי שבוע עמוס ואני מותשת. הפגישה ביום ראשון היתה טובה. הרגשתי שהיא רואה אותי ומבינה כמה זה כואב. עצם זה שהיא רואה זה מקל. קצת. אני מוחזקת. כאב לי בפגישה, אבל הכאב הזה הביא להקלה. היא אמרה שהיא רואה מה זה עושה לי וגם את החלק שלה בזה ושהיא מצטערת בשבילי אבל שהיא מזכירה לעצמה שכדי לרפא צריך לגעת ובאותה הזדמנות היא מזכירה גם לי. צחקנו הרבה. לפעמים במקום לבכות אני צוחקת. הצחוק הזה עשה לי טוב. ובצחוק הזה גם הצלחתי להגיד שקשה לי שהיא נוסעת כל כך הרבה וגם עוד כמה דברים. היא ענתה בכנות וסיפרה לי מה ולמה ובסוף הפגישה היא ביקשה שאלמד אותה משהו זה כל כך שימח אותי. סוף סוף גם אני יכולה לעזור... במשהו.

רשת יקרה, יופי שאת בסדר. נסתפק בזה כרגע, לא? פגישה טובה נותנת לפעמים צבע אחר לכל השבוע. אני רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה של דברייך. מבינה את הכיף שבלעזור לה. בחיים האמיתיים שלנו, אנחנו כל כך חזקים ומועילים ופעילים, ואז אנחנו מגיעים לתוך הקשר הטיפולי ומביאים לתוכו רק את החולשות, את חוסר האונים, את השברים, הכאבים. ומקבלים שם. מקבלים שם בלי סוף. ופתאום, כשגם שם צריכים אותנו, כשאנחנו יכולים להושיט יד גם שם... כיף גדול. שימשיך להיות לך בסדר. יעלה

היי יעלה, מה שלומך? לא חשבתי על זה ככה, אבל את צודקת. זה נתן לי להראות לה קצת חלק אחר בי את החלק החזק. זה שיכול לעזור גם לה. בעולם אני גדולה כל כך ובחדר שלה אני קטנה כל כך... מה שלומך? מה איתך?

שלום יקרה, כל-כך טוב שלפעמים אפשר להרגיש מובנת ומוחזקת, לחוש שמישהו רואה אותנו נכון... הלוואי ואפשר היה להחזיק את ההרגשה הזו יציבה בתוכנו, גם כשהמבט המיטיב טועה או נכשל. ואני כאן, בסדר? מחזיקה לך אצבעות. אורנה

היי אורנה, אהבתי את השימוש שעשית במונח מבט מיטיב (את יודעת שאם מחפשים אותו כמו שכתבת אותו בעברית בגוגל הוא מופיע ברשת רק פעם אחת?). עם השנים בטיפול למדתי להבין שזה המבט שהיה חסר לי במשך המון שנים. ההורים שלי, למרות, או אולי דווקא בגלל, שרצו לתת לי הכל ולא להחסיר ממני דבר- לא באמת ראו אותי. בטח שלא במבט מיטיב... חסרונו של המירורינג שקוהוט מדבר עליו כל כך מורגש אצלי היום. אני צמאה לו ועדיין לא מסוגלת להחזיק את המבט המיטיב הזה בתוכי כשהוא טועה או לא בדיוק מדוייק... לפחות אני יודעת את זה. אומרים שמודעות היא הצעד הראשון בהחלמה, לא? :-). לא יודעת איך מתקנים את זה ואיך משיגים היום, בגיל שלי, את המבט הזה שילד אמור לקבל כשהוא קטנטן...

שלום אורנה, אני בת 32, נמצאת בטפול פסיכולוגי מזה כשנה בגלל דיכאון. בפגישה האחרונה, סיפרתי למטפלת שלי על רגשי נחיתות חזקים מאוד שהרגשתי לפני כשנה, כשהדיכאון היה קשה מאוד (מאז יש הקלה משמעותית יחסית). היא שאלה אותי האם הרגשתי כך בעבר, ועניתי שלא. נזכרתי שהיתה לי תחושה בנערותי וגם בשנים שלאחר מכן שאני לא חכמה, ולא מסוגלת לעשות דברים שדורשים יכולות גבוהות (למרות שתמיד אמרו שיש לי פוטנציאל ואני יכולה להצליח). התחושה הזו היתה נמוכה באופן משמעותי מאוד בעוצמתה, לעומת מה שהרגשתי לפני כשנה! והיא לא הפריעה לי בחיי היומיום. עד הדיכאון הייתי פעילה מאוד מבחינה חברתית, למדתי כמה קורסים, גיליתי יכולות חדשות וכישורים, וכד'. הפגישה הבאה תהיה רק בעוד כשבועיים, ואני תוהה האם הטעתי את המטפלת שלי ? כמו כן, הייתי שמחה לדעת מדוע היא שאלה אותי האם הרגשתי כך בעבר, מה המשמעות (מבחינת המטפלת) של להרגיש רגשי נחיתות במצב של דיכאון לעומת מצב שגם בעבר הרגשתי כך ????? מה מסיקה המטפלת ממידע כזה ? תודה.

הי טל, הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך, הוא שבטיפול לא מדובר בהטעיות או בחיפוש של איזו אמת אבסולוטית. בפגישה הרגשת שלא הייתה בעבר ירידה עוצמתית בתחושת הערך העצמי, ואחר-כך זה גרם לך להרהר בנושא (שזה חשוב כשלעצמו), ולהגיע להתבוננויות קצת אחרות בעצמך. כפי שאני ממליצה פעמים כה רבות, כדאי לשוחח עם המטפלת על התהליך הזה, ועל התחושות השונות שאיפיינו אותך במהלכו. לגבי השאלות הנוספות ששאלת, אני יכולה רק לשער או להציע הסתכלות כללית. בדרך-כלל אנחנו שואלים על העבר על-מנת ליצור התבוננות יותר מלאה וקוהרנטית במטופל. למשל, כיצד ניתן להבין את החוויה העצמית שלך כאישה צעירה על רקע החוויה העצמית שלך כנערה, מה השתנה מאז ומה לא... מה זה אמור עבורך שלא "זכרת" את התקופה הקודמת בה הרגשת רע עם עצמך, וכן הלאה... המון הצלחה, אורנה

אורנה, אני רק רוצה להבהיר, שקשה לי להגדיר את התחושה של העבר כנחיתות, זו היתה הרגשה שחסרים לי הכישורים הנדרשים כדי להגשים את עצמי מבחינת מקצועית בעיקר. האם זה תחת הגדרה של נחיתות? העובדה שלא זכרתי, ברורה לי. כנראה שהיא נובעת מחוסר הרצון שלי לדבר על העבר. אני מבינה את חשיבות הענין אבל ממש לא רוצה להיכנס לזה בטיפול. האמת שגם ממש לא מתחשק לי לדבר עם המטפלת על הזיכרון הזה למרות שאני מבינה ממך עד כמה הוא חשוב להבנה שלה (ושלי). יש לי מטפלת מקסימה, ואני בהחלט מצליחה לדבר איתה ולשתף אותה בהרבה תחושות שאף פעם לא העזתי לחשוף. את חושבת שהרגשתי מהעבר , נהייתה מוקצנת כל כך בדיכאון עד כדי תחושת נחיתות , והיא יכולה להוות את הסיבה לדיכאון ???? איך מטפל יודע בוודאות את הסיבה הפסיכולוגית לדיכאון? תודה רבה !! הפורום הזה עוזר לי מאוד

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי ממש חולמת בהקיץ ומפנטזת על כל מיני חלומות לספר עליהם בטיפול שלי אני כאילו ממציאה חלומות כדי לספר עליהם. אני כמובן לא מביאה אותם לטיפול אבל זה מרגיש לי ממש מוזר וחולני, הרצון להמציא חלומות. יש לי גם ככה מספיק חלומות לספר עליהם :-) כל החלומות האלה שאני ממציאה מסתובבים סביב הטיפול וסביב הפסיכולוג שלי כאילו מה שאני חולמת עליו בלילה לא מספיק... אני מרגישה שאני משתגעת........

מוזרה יקרה, ההודעה שלך העלתה אצלי חיוך של אהדה, משום שזה כל-כך לא מוזר בעיני... נראה שהטיפול מעורר אצלך 'פעילות' רגשית אינטנסיבית, וזה בסדר גמור (ואפילו טוב). הפינטוזים סביב הטיפול והמטפל בהחלט ראויים להיות חלק מהטיפול, ומאוד כדאי לספר עליהם למטפל שלך. ואחר-כך, ספרי לנו איך היה... אורנה

ליאת יקרה, אין הרבה 'עבודה' היום, אה? אז... מה שלומך? אולי היום תלכי לישון מוקדם... נורית

נורית יקרה, כן, לפעמים גם השקט יכול להיות נעים. כולם במונדיאל... אני בסדר. קצת תוהה לאן נעלם השבוע MR BLUE. אציץ הנה בשעה הקרובה, ואם השקט יימשך, אקבל בשמחה את עצתך. לילה טוב, ונתראה בשבוע הבא. וגם...תודה על ההתעניינות. ליאת

לילה טוב :-)

נורית, ליאת, אולי זה השקט שאחרי הסערה... אולי זה באמת השקט שלפני או אחרי הצרחה: "גול". אולי זה השקט של מירי מסיקה: "טיפה טיפה אני חוזרת אל עצמי טיפה טיפה אני חוזרת אל השקט שלי..." ואולי זה *כאילו* שקט.... מבררת עם עצמי איך להגדיר את "השקט" שלי.... יכול להיות ש MR BLUE יצא כבר למילואים? לילה טוב ושקט. הדר

ליאת שלום רב שמי אור ואני בת 22. הבעיות שלי החלו בעצם מאז שהתגייסתי לצבא. היו לי קשיי הסתגלות ובסופו של דבר שוחררתי על אי התאמה. מאז ועד היום אני לא כל כך מוצאת את עצמי מבחינת תעסוקה עבדתי שנה במלצרות ומיציתי. עברתי בהצלחה מספר ראיונות עבודה אך כשהתחלתי לעבוד לא הצלחתי להסתדר מבחינת לבצע את העבודה טוב . אני תמידית מתוסכלת שאני לא מצליחה למצוא את עצמי בעבודה קבועה אני חושבת רוב הזמן על העתיד שלי ועל איך אני יסתדר בהמשך החיים וזה הפך להיות טורדני יותר מדי. על איזה טיפול ממולץ בדרך כלל למי שיש קשיי הסתגלות? בברכה אור

שלום אור, קשיי הסתגלות הם בדרך כלל תוצאה של משהו אחר הנח מאחריהם. מאחר והמידע שנתת מועט ביותר, וקשה לדעת בודאות (מכאן) ממה באמת את סובלת, לא אוכל להמליץ על סוג טיפול ספציפי. לעומת זאת, המידע שאת נותנת, די בו כדי שאוכל לחוש בסבל ובמצוקה שלך, ובמוטרדות שהם יוצרים בחייך. ההמלצה שלי היא לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת ולהתייעץ עמם לגבי אופי הטיפול המתאים. תוכלי לעשות זאת דרך קופת החולים שלך או באופן פרטי. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בת 30 בעלת תואר במנע"ס. אני כבר שנה מחפשת עבודה על-מנת שאוכל להשתלב בתחום ולהרוויח יפה...ואני לא מוצאת ועד שאני מוצאת עבודה שנראית לי אז יש מבדקים,פילת,אדם מילוא וכו' ושמתי לב שבד"כ אחרי המבחנים הללו אני מקבלת תשובה שלילית איך אפשר להצליח ככה ולקבל צ'אנס אם מעבירים אותך מבחנים קשים... אני ממש לא יודעת מה לעשות אני כבר כותבת לך מרוב יאוש... אני שוכרת דירה לבד ואני מרויחה כרגע משכורת של סטודנטית ולא משכורת אקדמאית.. אין לי מושג מה קורה איתי אני מרגישה ממש תקועה בחיים שלי,חסרת בטחון וחסרת תקווה מה אני יכולה לעשות על-מנת לקדם אותי בדרך למעלה להצליח בעבודה ולהיות עצמאית? ומה אני עושה לגבי העובדה, שאני פשוט לא עוברת מבדקים עם לחץ של זמן? אשמח מאד לתגובה בעניין, כי העניין הזה ממש גורם לי לדיכאון אני מוצאת את עצמי בוכה לעתים קרובות, אני מרגישה שכולם מסביבי מתקדמים ואני עדיין תקועה וחסרת ערך עצמי

שלום ליהי, לא ממש ברור מדברייך מהי הסיבה האמיתית לכשלונותייך באותם מרכזי הערכה במכוני התעסוקה. יש אנשים שבאמת מתפקדים פחות טוב תחת מגבלת זמן (חרדה?), אבל בכלל לא בטוח שזו הסיבה. לפעמים זה משהו באינטראקציה הבינאישית, ולפעמים ביצוע לא מספק במשימה ספציפית הדרושה לתפקיד ספציפי. אני רוצה להזכיר לך שלכל עבודה נדרשות מיומנויות ייחודיות, ולא בטוח שאת מתעקשת על המשרה המתאימה לך. באותם מכונים ממש, יש אפשרות לעבור גם סוג של אבחון, באמצעותו תוכלי להתוודע אל תחומי החולשה והחוזק שלך, ולהתייעץ לגבי התאמה לתפקיד ספציפי. מנע"ס (ככל שידיעתי הדלה מגעת) הוא תחום רחב, ויכול להיות ששווה לשקול כיוון שונה באותו תחום. כדי להתמודד עם הדיכאון ותחושת חוסר הערך, וכן עם החרדה בכלל וחרדת בחינות בפרט, טיפול פסיכולוגי הוא הכתובת המומלצת. אשמח אם תספרי לנו מה בחרת לעשות. לילה טוב ליאת

האמת שאין לי שאלה אבל לכן לא צריך להתעכב על זה בתם במה לפריקה של תיסכול.. לפני כשנתיים התפטרתי ועזבתי את העבודה .. (בעקבות , בעיות במשפחה, תקיפה שעברתי שהיוותה לטריגר של אונס ישן, ולחץ בעבודה) הדבר היחיד שהתמדתי בו בתקופה הזו זה הלימודים שמהווים עבורי תחביב, מאז עברו הרבה דברים שנתיים שהתחילו עם תחושה של דכאון התפרצויות וכד' שלאט לאט דאכו לעיתם ובתקופה זו אני חוזרת למעדל עבודה. הבעיה שלי שמאוד מאוד מפריעה לי, מידי פעם(לא הרבה פעם בחודש) יש לי רגעים של תחושת דכאון כבד שמתחשק לי לתקוע כדור בראש ופשוט להעילם זה מגיע ללא הודעה מראש ללא סימנים מקדימים בכל רגע זה יכול להופיע: בטיול בישיבת עבודה ובמשחק חשיבה ממש בלי שום לוגיקה, זוהי תחושה איומה שאני לא מאחלת לאף אחד.. ברגעים אלו גם אני מאבדת את הסבלנות שלי כלפי הסביבה. זה קרה לפני שוב שבועיים והחלטתי לפנות לפסיכיאטר(הלכתי לפני חודשיים) ושוב היום אני מגעיה נראית טוב מאושרת מהחיים(בסך הכל החיים שלי מאוד מאושרים בלי כל כך סיבה.. ) ומנסה להסביר לו איך אני מרגישה ברגעים אלו... לטענתו אין לי דכאון וגם לא דסתמיה וגם לא דכאון זמני(של כמה ימים מידי פעם) תרופות הרגעה הוא לא ממליץ לקחת ויותר מזה מתנגד , מפני שלדעתו זה יגרום לי להרגיש שאני לא יכולה לצאת מזה לבד (אומר לי לקחת קלמנרוין) ולדעתו אני יכולה וצאת מזה ומה שהוא מציע לי טיפול בשיחות,לדעתו זו דיסוציאציה שיש לדבר ולבדוקמה גורם לתחושות גופניות אלו ... מרגיז אני ידועת מה זה יאן לי ענין אני לא רוצה לדבר על זה.(כן זה הרגע של היאוש שמבינים פתאום בתקיפה ששום דבר כבר לא יעזור ואני ממש לא מוכנה לדבר על זה) מדפרס .. אני לא מוכנה לחיות עם זה בחיים שלי, קשה לי להשלים עם זה שיתכנן ואני יעבור תחושות אלו שוב, אני יצאתי מתוסכלת מהפגישה איתו אני מרגישה שהוא לא הצליח להבין את העוצמה של מה שקורה לי ברגעים אלו, את התחושה המגעילה ואת הרצון פשוט לא להיות את התחושה של למה אני בכלל בעולם הזה... הלוואי שהייתה תרופה שיכולה לעזור לי , לא יודעת למה הוא כל כך מתנגד וחושב כמו הרבה אנשים שאני יסתדר.

וליאת , בגלל שאת כל כך נחמדה זה יוצר מצב שאנחנו מייצרים לך עבודה (-: כן זה יום שניתן לכתוב בו , יום שליאת נמאת בו.

רחל, אני שומעת את התסכול והייאוש שלך, בעיקר נוכח העובדה המצערת שאין טיפול פלא, אפילו לא תרופה, שיכולים לחסוך לך את המסע המפרך אל המנוחה והשלווה. אם את מסוגלת לומר כי "בסה"כ החיים שלך מאושרים גם בלי סיבה" - יש לך רשת ביטחון או בולם זעזועים מפני אותם ימים קשים, החובטים בך מפעם לפעם. הלוואי שיימצא בך האומץ להגיע בסופו של דבר לטיפול שיחתי ודווקא *כן* לדבר על זה. בינתיים שמרי על עצמך לילה טוב ליאת

שלום ליאת, האם את יודעת במה מוסמך לטפל עו"ס בעל תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות בטיפול פרטני וזוגי (לא עבר מסלול קליני)? ובמה הוא שונה מעו"ס קליני? תודה רבה, גברת פלפלת. :-)

שלום לך פלפלת, כדי לא להיכשל באמירות שאיני בטוחה בהן, אמליץ לך להפנות את השאלה בשנית לד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותראפיה הסמוך. לדעתי הוא בקי בנושאים אלה יותר ממני. בברכה ליאת

פלפלת אם תעשי חיפוש כאן בפורום תוכלי לראות ששלושת המנהלים נשאלו רבות על כך.... גם את גברת פלפלת יכולה לפתוח קליניקה... "אני אישה קטנה מאד ושמי פלפלת יש לי כפית קסמים קטנה..."

אולי נפתח קליניקה ביחד?

אני כבר מתביישת לכתוב שוב,אבל יש הישג נוסף וחשוב מאוד שהשגתי היום בעיניין הניקיון, ורק לשתף אותכם בו עושה לי טוב, מדובר על כך שהיום (זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות,שזכורה לי),שבה התקלחתי,יצאתי החוצה מהבית לשכנים,ולדואר ואח"כ כשחזרתי לא התקלחתי,ולבשתי את השמלה שאני לובשת תמיד לפני השינה ואחרי רחצה; בגלל שאתמול ישבתי על השימלת-בית הזאת עם הבגדים מהבי"ח החלטתי שהיא ממילא לא הכי נקיה וגם הסדין והשמיכה והכרית לו,לכן אם התקלחתי פעם אחת-לפני היציאה מהבית איני חייבת להתקלח שוב{רק שתבינו,עד היום אפילו אם הייתי יוצאת לחדר-המדרגות קצת יותר מידי-לא בפתח הבית-היתי חייבת להתקלח}; אבל מה שכן הרגשתי צורך לעשות זה לשטוף עם סבון ומים את כפות רגליי,ורק אז הרשייתי לעצמי לנעול את נעלי הבית. דבר נוסף שהשגתי הוא שנכנסתי עם הנעליים(ששטפתי לפני מס'ימים את עקביהן,אך הלכתי איתם החוצה,במעלית וכו')לתוך הבית בכלל ולתוך חדרי ועל השטיח שלי בפרט- וגם זו התקדמות נוספת. לפני מספר ימים,גם התקלחתי בערב יצאתי לאירוע,חזרתי ולא התקלחתי,אך אז ידעתי שלמחרת בבוקר מנקים את הבית ומחליפים מצעים,ועכשיו אני יודעת שאשן עדיין עוד מספר ימים עם המצעים,ובכל-זאת לא התקלחתי. מה שקצת הפריע לי הוא שבגלל שלא התקלחתי ושטפתי שוב את השיער התחלתי להרגיש שהוא מגרד לי,לכן שלא היתה סיבה ממשית לכך. תודה על ההקשבה, ליאת - אני מקווה מאוד שאינך כועסת עליי עכשיו,ששיתפתי שוב,חשוב לי להדגיש שהשיתופים עוזרים לי מאוד,ואני עושה זאת כאן - כי גם תמיכתך ותמיכתם של אורנה וגדעון עוזרת לי מאוד,בנוסף לתמיכה שאני מקבלת מחברותיי בפורום התמיכה.

רציתי מאוד לכתוב את הכותרת כ"הישג נוסף",אבל כיוון שחששתי מהתגובות,החלטתי להימנע מכך.

אכן הישג נוסף. גם מדינת ישראל נבנתה "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב". כל הכבוד לך, משתנה. עוד מעט נוכל לקרוא לך כבר "שונה" או "חדשה". :-))) ליאת

תודה על התגובות. קראתי את כולם. מבטיחה שהכל איתי בסדר. אני מודה שהייתי קיצונית מידי, סה"כ היו לי לחצים, ורציתי לשחרר קיטור וזה מה שעשיתי ואני בסדר גמור כעת. אל תקחו את זה למקומות קיצוניים מידי מבטיחה לכם שאני בחורה הרבה יותר חזקה ממה שאתם רואים ואני יודעת להתמודד עם בעיותיי. בחיים לא חשבתי ברצינות לפגוע בעצמי, ממש אבל ממש אין מה לדאוג בנושא זה, אם מישהו דואג. אני מוקפת חברים טובים שרק רוצים לעזור לי, ואני חושבת שאליהם הייתי צריכה לפנות מלכתחילה. לשמחתי הרבה הדברים ביני לבין ליאת יושבו וכפי שליאת כתבה לכולנו שלום :-) ליאת, אני רוצה לומר לך שוב שאני יודעת שהגזמתי ואני מצטערת. חן

חן שלום,אני אישית שמחה לראות שאת בסדר,ואשמח אם גם תחזרי אלינו לפורום התמיכה, כי בין אם תאמיני לנו או לא,את חסרה לנו מאוד,ב"חן"הוירטואלי שלך(איני צוחקת,בחרת לעצמך כינוי מתאים),בתמיכה שלך בנו, בחוכמה שיש לך להוסיף לדברי כולם,וגם כמובן- בעידכון על מצבך ומה קורה איתך. ואני שמחה ש'שיחרור הקיטור' עזר לך,כי עצוב לי לראות שכואב לך,כי בניגוד למה שאת חושבת - כ ו ל נ ו דואגים לך. באהבה, ולמרות שאולי אסור כאן,אבל בחיבוק גדול, משתנה

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=5&msgid=80249555

באמת עצוב מה שקרה לאותה בחורה ושהיא קיפחה את חייה בצורה כזו,כי לדבר על רצון למות לפעמים ולחשוב לפעמים מחשבות אובדניות(כפי שקרה לי ואני בטוחה שלרבים/ות מאיתנו)זה שונה מאשר ליישם זאת ממש ולוותר על כל סיכוי לחיות,קשה לי להבין איך אמא לשני ילדים קטנים יכולה לוותר על 'אוצר יקר' כ"כ ולהתאבד,וזה עצוב מאוד-גם מה שקרה לה,וגם החיים העצובים שצפויים לילדיה בעיקבות כך,זה עצוב שאדם מגיע למצב כזה ואף-אחד לא מנסה לעזור לו(במיוחד כשהיא כתבה זאת בבלוג שלה-לפי מה שצויין בכתבה המצורפת). אך עיניין נוסף שקומם אותי-ואולי רק אני קלטתי זאתך כך-הוא שמציגים את הOCD כמחלה נפשית,וOCD זו הפרעה נפשית לא מחלה(הבדל גדול),והסובלים מOCD מודעים ב-100% למה שקורה סביבם ולעיתים אפילו יותר מידי מודעים,והם גם מודעים לבעייתם ולהתנהגותם החריגה(כמו בעינייני ניקיון יתר,למשל),אך קשה להם מאוד לצאת מבעיה זו בגלל המחשבות האובססיביות שמטרידות אותם-כמו-"אם לא אעשה/או אעשה X יקרה לי או למשפחתי/ לסובבים אותי Y " וכו',אך זה עדיין לא הופך אותנו ל'חולי-נפש'(ואיני אומרת את זה חלילה כדי לפגוע במישהו)וכו'. מקוה שלא פגעתי בדבריי באף-אחד,כך אני פרשתי זאת.

הקישור הובא מפורום 'אנשים ואינטרנט', והקשר בין אינטרנט (בלוגים, פורומי תמיכה וכד') ואנשים. אין לי מושג אם חלתה בסכיזופרניה, או סבלה מהפרעת O.C.D. צדף

שבוע הבא הפגישה עם הפסיכולוג גם אמורה להתקיים בבי"ח,אך אין לי חשק לכך,ואני רוצה לבקש 'פגישה רגילה' בקליניקה שלו,אך איני בטוחה אם כדאי לבקש זאת ממנו או להשאיר את הפגישה כפי שהיא. מה את ממליצה לי לעשות? מצד-אחד - ה'חשיפות' בבי"ח עוזרות לי מאוד,אך מצד-שני הן מאמצות אותי מאוד (נפשית),ושיחות (נטו) מרגיעות אותי בד"כ,אך הוא טוען שדיבורים לא עוזרים 'לרפא' את הOCD . תודה מראש על תשובתך, ואני מקוה שעדיין לא נמאסתי עליך עם ה'נדנודים' שלי, משתנה

משתנה, אל תדאגי. לא נמאסת. מי שנמאסה זאת אני. אני פניתי הרבה פחות ממך ורמזו לי בצורה מאוד יפה לא לפנות יותר לכאן. כי אני ספציפית לא רצויה פה. וכל האחרים כן... וכמובן גם את משתנה. כי את מתקדמת בטיפול, וכל הכבוד. ולי יש קושי אז מגיע לי עונש. מגיע לי שיסלקו אותי לאלתר מכאן כנראה. מעניין למה, אולי יש לי קרניים . אולי למנהלי הפורום יש בעיה איתי. איזה חוסר אמפתיה וסימפטיה למצבי. לא יאומן. עכשיו בטח ליאת תבוא ותמחוק כתבתי מה שהרגשתי מדינה דמוקרטית להזיכרך ליאת .מבטיחה לא לכתוב יותר כלום.

הכוונה שלי היתה ליאת שיכלת לכתוב לי פני למטפלת שלך בלי לכתוב ולרמוז לי "שהגענו לנקודה שמתגלה במלוא תפארתה אוזלת ידו של הסיוע הוירטואלי" כי זה אמור לי בפירוש שאני לא רצויה. ושאני צריכה להפסיק לכתוב. נכון שאתם לא חייבים לי כלום, וזכותכם לא לרצות אותי פה . בסך הכל הרבה פונים אליכם לפורום למרות שהם מטופלים ולי אסור לפנות כשאני מטופלת? אני לא פונה לכאן במקום הטיפול תאמיני לי שאני יודעת איך לטפל בעצמי.

חברה שלך כתבה הודעה. את הגבת להודעתה אבל האם באמת הגבת אליה חן ?? האם התייחסת ולו במילה או חצי מילה למה שהיא כתבה ? והלא היא זו שיזמה את ההודעה הראשונית, היא ביקשה התייחסות לפנייתה... אין לי ספק שכואב לך, אין לי ספק שאת חשה מצוקה גדולה אבל שימי לב לכך שאת מאלצת את כולם להתמקד בכאב שלך, כאילו אין כאבים אחרים בעולם. אני לא אומרת שאת עושה זאת בכוונה או במודע אבל הנה - קחי את השירשור הזה כדוגמא מובהקת לכך. התלות שלך בליאת היא ברורה גם למתבונן עיוור, ובוודאי שאפשר להיות תלוי באדם שלא מכירים אישית.... ואפשר גם להתאכזב כאשר הוא לא עונה, או כשהוא עונה אבל לא עונה על הציפיות, וכשנדמה לך שהוא מגרש אותך, ועוד אלף ואחת דוגמאות. מצטערת לומר את זה אבל בעיניי, כמתבוננת מהצד, נדמה שמה שאת עושה כאן גובל בטכניקה של "Passive agressive". תמיד מוסיפה את המשפטים של "מצטערת שאני מפריעה"... ולא שוכחת אף פעם להוסיף שאת יודעת שנמאסת כבר על כולם... האלף-בית של הטקטיקה הזאת (שוב, מן הסתם לא במודע אבל עדיין נכון). אני משתתפת בצערך על היותך נפגעת תקיפה מינית. מכיוון שלא הזדהיתי אני יכולה לספר לך שגם אני ניצולה של תקיפות כאלה ואחרות בילדותי, כך שעם כאבך אני יכולה בהחלט להזדהות. לא עם דרך הפעולה שלך. לא עם התוקפנות בה את מאלצת את כולם להתמקד רק בך. חן, אם תוכלי לא להתמקד בפגיעה ובעלבון שאת חשה כרגע כשאת קוראת את הדברים האלה, ובמקום זה אולי לנסות לקחת אותם אל הטיפול האישי שלך ולנסות לעבד אותם, לנסות להפנים אותם - אולי תוכלי לצמוח מהם, ואני אומרת את זה ללא טיפת התנשאות. אני חוזרת שוב - אני מבינה שכואב לך אבל מה שאת עושה כאן הוא מאד לא בריא, לא עבור עצמך ולא עבור הפורום הזה. זו דעתי, את מוזמנת להתנגד לה אבל זו דעתי. רק בריאות ואושר.

ערב טוב משתנה, כמי שעוקבת (בחיי!) בהתפעלות ממשית אחרי ההתקדמות שלך, לא נותר לי אלא להמליץ לך להמשיך ולסמוך על שיקול דעתו של המטפל שלך, ולהתמסר לתכנית העבודה שלו. המלצה אחת קטנה בכל זאת: שימי סלוטייפ שקוף בכמה שכבות על זכוכית הטלפון שלך, ואל תורידי אותו עד שהמטפל שלך ייאשר לך לעשות זאת. :-)) המשיכי בכל המנועים קדימה. ליאת

יש לי מין בעיה מזה מוזרה ומטורפת.... בכל מיני הזדמנויות יש לי מין "קול" כזה בראש שאומר לי לעשות דברים טיפשיים, להרוס כל מיני דברים טובים או נורמליים שיש לי... למשל: לחשוב על הדרך שבה אני הולכת (או כמעט כל תנועה אחרת) ולהרוס אותה ולהרגיל את עצמי ללכת בצורה שונה ומשונה.... או שאכלתי לעצמי את העור של השפתיים (והם נהיו לי נפוחות..) בילדותי אחרי שאמא שלי אמרה לי להיזהר לא לאכול את העור של הציפורניים בכלל ולעשות שטויות... אבל זה כאילו שאני עושה דווקא.. כאילו שיש לי איזה רצון פנימי להרוס את עצמי ולעשות שטויות והוא מתרץ את זה כסקרנות או כל דבר אחר... כמה שניסיתי להבין איזה היגיון עומד לעזאזל מאחורי זה לא הצלחתי... אני פשוט לא יודעת מה זה! ומה לעשות... זה גם הרס לי דברים כמו קשרי חברות ותדמית.... בבקשה אולי תוכלו להאיר את עיניי ולהגיד לי אם אתם יודעים מה זה בדיוק? זו איזו טורדנות כפייתית או משהו כזה??

המחשב הטרנטה שלי נתקע אז לחצתי 'שלח' כמה פעמים... חח תמחקו את 2 ההודעות האחרות

ערב טוב, "הייתי אתמול בבית הדודה, אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה", אמרתי "סליחה" ו"בבקשה", שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?" ואינני יודע, כיצד זה קרה - לפתע נכנס בי הילד הרע ואמרתי: "את טיפשה!" ואמא הסמיקה מאד ואמרה: "גד, תתבייש! זה איום ונורא!" זוהי הפתיחה של אחד השירים המקסימים במיוחד של מרים ילן-שטקליס, הנותן תוקף לאותו קול מתריס בתוכנו, שמביא אותנו למצבי קצה ומסבך לנו את החיים. מאד מסוכן ולא מקצועי לאבחן אנשים דרך תיאור קצר באינטרנט, אבל נדמה לי שבפגישת התייעצות עם פסיכולוג קליני תוכלי לדעת טוב יותר מה מקורה של אותה נטייה לחבלה עצמית, ואולי גם לחשוב איך נפטרים ממנה. לא יכולה להתאפק, אז אדביק עוד חתיכה, לסיום- "באמת, זה איום: הם אינם מבינים - זה הילד הרע שנכנס לי בפנים, תמיד הוא נכנס בי בלי כל אזהרה, הילד הרע!" בהצלחה ליאת

קיבלתי רשימה של פסיכולוגים מקופ"ח כללית ואני לא יודעת במי לבחור. הייתי רוצה פסיכולוג בשיטה הפסיכותרפית אבל שיהיה גם מייעץ. מישהו יכול להמליץ לי (עדיפות לפסיכולוגית)

יש לציין שאני בתקופת משבר,מצבי רוח משתנים-שבוע אני יכולה להיות בדיכאון ולא לצאת מהמיטה ושבוע לאחר מרן אני סופר אנרגטית.

שלום דנה, לא ציינת באיזה אזור בארץ את נמצאת. ובכל זאת, הערה קטנה- פסיכותראפיה היא שם כולל לטיפול נפשי (פסיכה=נפש ; תראפיה=טיפול). אני מניחה שהתכוונת לטיפול פסיכודינמי, שכן הוא הטיפול הרווח כיום בארץ. אנא צייני באיזה אזור החיפוש שלך מתמקד, ואולי יהיו אנשים שיוכלו להמליץ לך למייל האישי. אני ממליצה לך לשאול גם בסביבתך הקרובה, ואולי להתייעץ גם ברופא המשפחה. כל הכבוד על ההחלטה החגיגית ובהצלחה ליאת

אני גרה באזור המרכז-קרית אונו תודה

ערב טוב ליאת WOW לא להאמין.עכשיו ראיתי שהכנסת אישרה את העלאת שכר המינימום ב250 שקלים. (עכשיו ממש נוכל לגמור את החודש...) אני יודעת שזה לא פורום פוליטי...אבל הסכום הזה מתקשר אצלי אסוציאטיבית למחיר פגישהאצל פסיכולוג.אצלכם גם ? ולשאלתי מדוע אתם הפסיכולוגים גובים סכום כל כך גבוה לפגישה? בראיון עבודה מציעים לי שכר רעב:) ואתם גובים סכומים בשחקים?

אני יודעת שמי שמשלם וזה פוגע לו בכיס לא יוכל להבין את התשלום של 250 ש"ח ובכל זאת אני מרשה לעצמי כן להצדיק זאת דוקא מפני שאני מהצד של מטופל שאמור לשלום סכום זה ואין לי שום קשר ונגיעות לתחום הפסיכולגיה (מלבד התואר הראשון אני מסיימת עכשיו, עוד בטעות עשיתי בין שאר טעויות התארים השונים שלי (-:) פסיכולוג למד שש שנים לפחות לאחר מכן קבל משכורת רעב בהתמחות.. זה כמעט 9 שנים, הם אנשים מוכשרים ואכפתיים שהיו מצליחים גם בתחומים אחרים (באמת הסינון בארץ מאוד גבוה, ואנשים אלו יכלו להתקבל לתחומים אחרים) אם תחשבי כמה פסיכולוג מרויח בחודש זה לא הרבה.. למרות ש 250 שקל בשעה זה המון כסף , זה לא כמו אדם שעובד בחברה ומרויח סכום קבוע , פסיכולוג פרטי הוא אדם עצמאי ללא תנאים סוציאלים מסביב ומעבר לכך כל אדם בעל דואר שני ושלישי בדרך כלל מרויח יותר משכר המינימום הם למדו המון המון ... הם לא חשבו להתעשר מהתחום כי אלו חשבו כך הם היו בוחרים מקצוע אחר (אני מתחום המחשוב ותמיד זה נראה מגוחך בעיני הניצול שהם עוברים עד אשר הם מרויחים סכום זה, ממש סוחטים אותם) אם תחשבי לרגע על רופא שמעביר באופן פרטי כמה אנשים בשעה ולוקח הרבה יותר ומרויח הרבה יותר , גם הוא לאחר שנים של השקעה.. פסיכולוג מעביר אדם אחד בשעה.. מעבר לכך זה תפקיד שדורש לדעתי לא ייתכן שפסיכולוג יעבוד במשרה מלאה (גם אם יש לו מספיק מטופלים) 9 שעות ביום 5 ימים להאזין לאנשים זה שוחק... השכר שלהם מאפשר להם לחיות. נכון זה קשה זה ממש משכנתא שניה, מה גם שאדם שעובר אצל רופא מגיע פרטי פעם בשנה וכד '.. משלם 800 ש"ח ולמרות שהרופא מקבל יותר הוא לא מרגיש שהוא שילם כל כך הרבה מפני שזה חד פעמי וטיפול פסיכולוגי זה תהליך יקר..וזה בעיני אבסורד מסוים פסיכולוג לא מרויח משהו ומטופל מרגיש שהוא משלם לו סכום ענק כל חודש.. ולמרות זאת השכר הממוצע של פסיכולוגים לא גבוהה במיוחד יחסית להשכלה שלמדו. זה כואב בכיס המטופל , אבל כדי שיהיו פסיכולוגים טובים הסכום הזה הוא הגיוני.

תודה לרחל שחסכה לי זמן יקר (אותו יכולתי, אולי, להקדיש לעשיית המיליונים....)

עדיף להתאבד כבר מלשלם את הסכומים האלה

שלום ליאת, יש לי שאלה. מן הסתם לא תהיה לה תשובה חד משמעית, אך אולי תתני לי כוון מחשבה שיהווה עבורי פתח. יש לי וגיניזמוס (קושי בקיום יחסי מין מלאים) כבר שנים רבות. ניסיתי במהלך השנים לשנס מתניים ולהילחם בזה. גייסתי הרבה כוחות נפש למאבק, אך התוצאה היתה הפוכה: מדימוי עצמי נמוך ומחשבות דוגמת "אני נכה", "אני לא אשה", הגיעו הדברים ברבות הימים לסוג של קריסה ולכלל הטמעה של תחושת ה"לא יכולה" והנכות לכל תחומי החיים. הפכתי להיות "לא אדם", "לא ראויה לקיום עלי אדמות", "לא יכולה 'לקבל' (פיזית) ולפיכך לא ראויה לקבל ולתת, לנהל מערכות יחסים, גם לא עם נשים" וכו' וכו'. היריעה צרה מהכיל את כל ההרחבות הקוגניטיביות, הרגשיות והיישומיות שעשיתי לבעיה זו. [אני אזכיר רק שלא מזמן הצלחתי, לראשונה בחיי, לקיים חדירה עם בחור בעל איבר מין קטן יחסית]. אבל לא כאן טמונה הבעיה - עברתי טיפול פסיכולוגי והדימוי העצמי שלי השתפר, אני רואה עצמי כבעלת לגיטימציה להיות כאן ולחיות את חיי ככל אדם אחר, לפרקים אני אפילו אוהבת את עצמי, אני מקבלת את חסרונותי, כולל הוגיניזמוס, אני כבר לא מנהלת מאבק עיקש עם עצמי. נדמה לי שהיה זה לאחר כשש שנים שנשאתי עמי את ה"בעיה" באופן פורמלי, שאיבדתי כל רצון לזוגיות (בעוד שבעבר הכמיהה היתה גדולה). אין בי עוד כח מניע שמדריך אותי לכוונים כאלה. באופן כללי קצת איבדתי את המוטיבציה שלי. כלומר, הייתי רוצה שתהיה לי זוגיות. אני מאד רוצה ילדים (עדיין). אבל הרצון הבסיסי, ה"דרייב", לא קיימים. זה לא נראה לי מנגנון הגנתי. לא מלווה לכך כל מצוקה, גם לא אדישות. אין בי כל התנגדות לזוגיות, נישואין וכו'. אבל איפה האור בעינים? האש הפנימית? ואפילו, איפה ההבנה כי אהיה לבד כל חיי אם לא אפעל בקרוב? איך מתקנים נורה שנשרפה בתהליך ארוך ומתיש? תודה, ג'ויס

שלום ג'ויס, לא ציינת בת כמה את, אבל לטעמי, מוקדם מדי להרים ידיים ולוותר על האש הפנימית והאור בעיניים. זוהי גזרה לא הוגנת גם כשמדובר בהתמודדות עם וגיניסמוס. אני רוצה להביא לידיעתך שהצטבר היום ידע רב בנושא (ולצערי יש גם פסיכולוגים רבים שאינם חשופים אליו). יש מרפאות המציעות טיפול ספציפי בבעיית הוגיניסמוס (וגם וסטיבוליטיס. האם אובחנת כמו שצריך?). אם תפני אלי למייל האישי אוכל לעזור בהמלצה יותר קונקרטית. נא לא לוותר ! ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך, על הנסיון לחזק את ידי ועל הקריאה לא לוותר. אני מעדיפה לכתוב אליך כאן ולא לחשוף את כתובת המייל שלי לעת עתה. אני בת 31. האבחון, לפני כשבע שנים, נעשה באיחור של מספר שנים, לאחר התנסויות מיניות כושלות. אני נותנת אמוני בו, מאחר שבזמנו פניתי לרופאים רבים (עברתי השפלות וגיחוכים רבים) לשם אבחון, קראתי רבות על סוגי בעיות החדירה השונים. גם "וסטבוליטיס" נזרק לחלל האויר, ואני דחיתי. היה נדמה לי שכל רופא מנסה להלעיט אותי בהפרעה שהיא תחום מומחיותו. וגיניזם - קיבלתי בזמנו. אם כי כיום יש הגורסים כי יש לי בעיה מבנית. חלק מהמלחמה שפתחתי בה בזמנו היתה פניה לגורמים מטפלים רבים, כגון: ביופידבק, סקסולוגית שבהדרכתה הכנסתי אצבעות, רופא נשים שבעזרתו החדרתי "מרחיבים". אח"כ פניתי לטיפול דינאמי, שכאמור עזר לי בכל מה שנוגע למניעים ולהשלכות הפסיכולוגיים של הבעיה, ויתכן שהוא זה שהביא אותי ל"הצלחה" הפעוטה-ענקית שהזכרתי לעיל. האם הצבעת על דרכי טיפול אחרות? אני שואלת את עצמי אם יש טיפול שממוקד בהתניה לכאורה שקושרת בין חדירה לבין כווץ, כלומר טיפול קוגניטיבי. ואעפ"כ, שאלתי לא הופנתה לרובד זה, לא לייאוש מהבעיה ומפתרונה. השאלה כיוונה לחוסר הרצון שלי בזוגיות. כאמור, לא חוסר רצון מתנגד, כועס, נמנע או מיואש, אלא פשוט מעין ויתור מפויס. כוחותי התכלו. זוהי מעין שריפה של פיוזים שפעלו לאורך זמן בעוצמה שהיא מעבר לכושר הקיבולת שלהם. יש מה לעשות? אני כך כבר לאורך זמן. זה מרגיש כאילו אי אפשר להלחם במשהו שלא קיים (הרצון). זו מלחמה טריקית מדי עבורי. שוב תודה רבה רבה, ג'ויס

שלום... קוראים לי מעיין...אני נמצאת במין דיכאון כבר בערך 3 שנים...שיש תקופה יותר טובה ויש תקופה פחות טובה...אני לא מוצאת משמעות לחיים...למה בכלל אני חייה...תקווה לחיים...אני ניהיתי פסימית להכל...יש אנשים שרואים אותי כבן אדם שמח מבחוץ,ויש אנשים שרואים אותי כבן אדם עצוב...אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...יש רגעים שאני הכי שמחה ואחרי שתי שניות זה נעלם ואני מגיעה למצב רוח מדוכדך... אני עוד חודש משתחררת מהצבא,נפגשתי כמה פגישות עם קב"ן,אמרתי לה קצת ממה שאני מרגישה,לא הצלחתי להיפתח אלייה יותר מידיי,כי קשה לי להיפתח לאנשים בקשר לגרשות שלי...ועכשיו אני משתחררת,ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...אני בנתיים בערך 3 שבועות במצב רוח דיי סביר,טוב כזה...אבל הרגשות האלה של:למה בכלל לחיות,בא לי למות,זה לא עוזב אותי...אבל אני במצב רוח דיי בסדר ב3 שבועות האחרונים...אבל עכשיו שאני ישתחרר בטח שוב ירד לי המבר רוח...אוף אין לי כוח לחיים האלה...אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...אני פוחדת שאני יאבד את עצמי אחרי הצבא... יש לי גם מין תופעה כזאת שאני אוהבת לראות סדרות או סרטים על טיבעייים בעיקר,כדיי כאילו לברוח מין המציאות...או בשכל סרט שאני רואה אני מחפשת כאילו את מה שחסר לי...לא יודעת... אוף מה אני יכולה לעשות עם עצמי...חוץ מטיפול פסיכולוגי...שלזה בטוח לא יהיה לי כסף ואומץ ללכת...כי לקח לי בערך כל השירות כדי לעזור אומץ ללכת לקב"ן...רק לפני בערך 2 חודשים הצלחתי למשוך את עצמי אלייה (זו קבני"ת),וניפגשתי איתה רק איזה 4 פגישות ולא יצא מזה כלום...חוץ מלנסות לחפור לי היא לא מנסה אולי לעזור לי לשנות את הגישה הפסימית שלי או הגישה חזרת התקווה שלי או לא יודעת... מעיין

שלום מעין, את פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית, ולכן אני מניחה שאת מבינה שזו הכתובת הטבעית לטיפול במצוקה שלך. טיפול, ממש כמו האזרחות שמחכה לך בפינה, הוא משהו עמום, לא ידוע ומעורר חששות. יש אנשים שמתפקדים פחות טוב בתנאי אי וודאות. למרות זאת, את סובלת כבר שלוש שנים מסימפטומים דכאוניים, וכדאי מאד לערוך ברור ולקבל טיפול מתאים. אם טיפול פסיכולוגי מעורר חרדה כל כך גדולה, תוכלי לנסות להתחיל מטיפול תרופתי, ואז - כשתפחת עוצמת החרדה, תתפני ל'אתגרים' של הטיפול בשיחות. אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר בהקדם, ואם גם זה מרתיע אותך, נסי לדבר עם רופא המשפחה מיד לאחר השחרור ולהתייעץ איתו. בהצלחה ליאת

אני לא יהיה מסוגלת לעשות את זה...כמו ה3 שנים האחרונות...גם קשה לי להיפתח לאנשים...זה אחד הדברים שעוצרים אותי...וגם מן פחד כזה לא יודעת...ובדבר היחידי הדיי קל לי להיפתח למישהו זה בכתיבה,לכתוב מה שאני מרגישה,אבל למשל הקנ"ן לא רוצה לקרוא את מה שאני כותבת אלא שאני יקריא את זה וגם את זה אני לא מסוגלת,אני נרתעת מזה... בכיתה י"ב היה לי גם קשה ולא הייתי מסוגלת לפנות ליועצת בית ספר...רק בסוף השנה שזה מאוחר מידיי,וגם בצבא, 3 חודש לפני שאני משתחררת זה גם מאוחר...אין לי פשוט אומץ או כוח לפנות למישהו...דווקא שנראה לי באזרחות אני יותר יזניח את זה... והקב"ן הציעה לי לשלוח אותי לפסיכיאטר לבדוק אם זה קשור למשהו ביולוגי או לא יודעת מה...אבל סירבתי...לא רוצה תרופות או משהו...אוף אני פשוט נמצאת בצומת דרכים ולא יודעת מה לעשות... דרך קופת חולים יש מימון או משהו כזה לפסיכולוג?אם לא ואם כן אני לא רוצה שההורים שלי ידעו שום דבר על זה...הם לא יודעים 3 שנים אז הם לא ידעו אף פעם... אני עם עצמי יפתור את זה אם בכלל (למרות שנראה לי שאני לא יפתור את זה בשנים הבאות לפחות...). אוףףףף :( אני יודעת שכל קושי הכי קטן שיהיה לי, אז יהיה לי קשה לפתור את זה,ולהתמודד עם זה,כי בדבר הכי קטן אני נשברת,כי אין לי כוח להתמודד עם דברים,ואני נשברת מהר,ומרימה ידיים מהר,ואין לי כוח לחיים האלה...ואני עם המחשבה הזאת הרבה... אני לא יודעת למה אני חייה בכלל...למרות שבזמן האחרון אני דיי במצב רוח סביר...בלי ירידות יותר מידיי,אבל המחשבה המעוותת הזאת תמיד קיימת אצלי,הגישה הזאת... אין לי כוח...פשוט אין לי כוח... מעיין

כל הסיפור בהתחלה לא היה כזה קיצוני,כן לפני שהבחור אמר לי שהוא לא רוצה איתי קשר בכלל לא רציתי אותו במימדים כאלה עם הזמן ואם הריצינות שלו שהוא לא רוצה יותר ויותר רציתי ובסוף התאהבתי. לצערי הרבה המצב הנפשי שלי השפיע עליי עד כדאי כך שעזבתי את מקום העבודה וכיום אני כבר חודשיים ויותר בבית .אין לי אפשרות ללכת כרגע לפסיכולוג עקב בעיות קלקליות.. אני במצב של כדורי הרגעה,אחרת אני לגמרי לא מתפקדת. ימית..

היי ימית, אם יש לך בעיה כלכלית את זכאית לקבל טיפול חינם אין כסף במרפאה ציבורית.(לפחות משהו אחד טוב יש במדינה הזאת...) שיהיה בהצלחה

זה לא תמיד טוב.. אם את מתכוננת אולי לעבוד במשרה ממשלתית הדורשת סיווג. חבל על הזמן לא להיכנס לשם כל עבודה שדורשת תחקיר בטחוני לא כדאי להיות אצלם כל רישום עלול להוות בעיה.

שלום רב אני בת 26 , נשואה שנתיים. עוד לפני החתונה סבלתי מחרדות מאוד קיצוניות אובססיביות (OCD) והוחלט יחד עם פסיכולוג ופסיכיאטר על טיפול תרופתי שממש עוזר (פלוטין 40מ"ג ביום). וכעת ישנן מחשבות על ילד ראשון. אני מאוד אוהבת ילדים ותינוקות, מסתדרת איתם הייטב ומצפה כבר להיות אמא בעצמי. היחסים שלי עם בעלי מצויינים ובנויים על אהבה , כבוד הדדי וויתורים הדדיים. אינני מבינה מדוע בכל פעם שאני שוקלת בכובד ראש את המחשבה להיכנס להריון , יש לי מיני התקף חרדה, אני הריי כל כך רוצה את זה , מדוע הפחד הזה? , כיצד להפחיתו?יכול להיות שזה פחד ממחוייבות???או שזו צורת ביטוי שונה ל OCD ? אני יודעת בביטחון מוחלט שאהיה אמא נהדרת , האם זה טבעי ?מה עושים תודה

שלום לך, ההחלטה על הרחבת המשפחה, בעיקר כשמדובר בהריון ראשון, מעוררת באופן טבעי חששות ופחדים כמעט אצל כל אישה. אנשים שאינם סובלניים לעמימות ולתנאי אי-וודאות יגיבו בחרדה גדולה אף יותר. הריון ראשון הוא במידה רבה מסע אל הלא-נודע. נוסף על כך, ניתן להניח בזהירות שיש לך את המטען החרדתי הפרטי והייחודי לך, עמו את מתמודדת במסגרת הטיפול שלך. הטיפול הוא גם המסגרת הראוייה לדיון בשאלה מהו *בדיוק* הפחד הזה? יש נשים שאצלן זה באמת פחד ממחוייבות, אבל יש עוד המון סיבות אפשריות נוספות. כדי לנסות ולהפחית חרדה, תוכלי לחפש בסביבתך נשים הרות ולשוחח עמן. (אם תראי פרצופים סובלים, סביר להניח שזה בגלל החום הבלתי נסבל של יוני-יולי. באוגוסט בכלל אין מה לדבר עם נשים בהריון...). נסי להתבונן בתינוקות קטנים, בספרי הריון, בחנויות של מוצרי תינוקות, בספרי ילדים, במוצצים בסופרמרקט, או בבטן מקסימה שמשתרבבת מתחת לחולצה קייצית. לי זה עזר... :-) ליאת

היי ליאת תודה רבה על תשובת המהירה והמעודדת ביותר :-) האמת היא שכבר הייתי אצל פסיכולוגית מטעם קופ"ח והיא זיהתה את ה -OCD והפנתה אותי לפסיכיאטר , למען האמת "סבלתי" מאותן מחשבות וחרדות לפני החתונה (הרי זהו גם צעד שדורש מחוייבות גדולה) אבל הכרחתי את עצמי לעשות זאת , כי בעלי הוא אהבת חיי ולא הייתי מוכנה לוותר עליו כל כך בקלות . אבל בכל זאת , זה ממש קשה לי , האם טיפול פסיכולוגי יכול חעזור לי להיפטר מהפחד ממחוייבות, מחרדות ? אשמח לעוד עצות. נב עצם העובדה שהתחלתי ממש לרצות להביא לעולם ילד ראשון היא מכיוון שביליתי יום שלם בחברת תינוקות - זה פשוט עשה לי את זה .

לפני שבוע עשיתי תאונת דרכים בעקבות שמן בכביש ונכנסתי במכונית מקדימה (אני הייתי הנהגת). כל הנוסעים ברכב נפצעו (שברים וכו'). אני יודעת שאני לא אשמה. אמרו לי מפורשות שאני לא אשמה. העניין הוא כזה- מרגע הפגיעה ועד שפוניתי לבי"ח לא בכיתי, לא הרגשתי צורך לבכות, רק בבי"ח בכיתי לדקה וזהו. בבית אולי עוד קצת וזהו. (ואני נחשבת בחורה רגישה ושברירית) זה נחשב הדחקה? אני אפילו לא מרגישה פחד לעלות שוב על אוטו. לא ניסיתי עדיין בגלל שאין לי רכב אבל לא נראה לי שאני פוחדת לנהוג אפילו במכונית כמו שהייתה לנו. אגב, ההורים שלי מתכננים לקנות מכונית כמו שהייתה לנו. זה נורמלי להגיב כך?

לא כל מעורבות בתאונת דרכים מחייבת תגובה קיצונית של בכי וכו'. אם הנושא ימשיך להעסיק ולהטריד אותך אולי כדאי לשוחח על כך עם מישהו ולפרוק מתח שהצטבר בך. כאשר יתאפשר לך שוב לנהוג,בדקי את עצמך ואת תגובתך. יכול להיות שלא קרה כלום והכל ימשיך כמקודם .

שלום גל, איזה מזל שזה נגמר ככה ! כתם שמן על הכביש הוא באמת עניין מחורבן, וגם לי כבר יצא "לעשות צלחת" על הכביש מאותה סיבה ממש. זה מפחיד נורא באותו רגע, אבל כשזה נגמר בנזקים קלים בלבד אפשר לנשום לרווחה. אני נוטה להסכים עם שאול, שלא כל אירוע מפחיד בחיינו חייב לגרור טראומה פסיכולוגית קשה. אם אין עניין - אז אין עניין. אם אין לך בעיה לעלות שוב על הכביש, אם את יכולה לפגוש את חברייך הפצועים בלי אשמה מוגזמת, אם בסה"כ את מתפקדת היטב, אוכלת וישנה כרגיל ולא עסוקה בתאונה הזו עיסוק מופרז במחשבותייך, אפשר להניח לזה ודי. אני חושבת שאפשר להתייחס לאירוע כזה כאל אירוע אזהרה, שילמד אותך ואת חברייך לנהוג באופן זהיר ואחראי יותר - וככזה, יש לו חשיבות עבור כל נהג. פעם נשאלתי מהו הדבר החשוב ביותר שעושה אותנו "נהגים טובים". התפתלתי עם התשובה, הסתבכתי עם אמירות מוזרות, עד שמישהו על ידי העיר: את פשוט מתכוונת לנ-י-ס-י-ו-ן. כמה פשוט. כדי להיות נהג מנוסה, צריך לפעמים לעבור תקריות מפחידות כאלה. אני מקווה שתצליחי להתגבר מהר גם על ה'שאריות', ולחזור לתפקוד כביש תקין. נוסף על השיעור החשוב כנהגת, נדמה לי שהרווחת שיעור נוסף: אולי את לא כל כך רגישה ושברירית כמו שחשבת??? :-) דרך צלחה ובטוחה בהמשך ליאת

הי ליאת!!! אתמול שאלתי את המטפלת שלי לגבי ההתמחות שלה, והחלטתי שזה לא מתאים לי ושאני לא רוצה להמשיך שם... אם קודם חששתי שאולי היא לא תוכל לעזור לי, עכשיו אני בטוחה בכך... נורא רציתי שהיא תגיד לי בעצמה שהיא לא יכולה לטפל בי אבל זה לא קרה, ואתמול גם הבנתי שהיא לעולם לא תגיד... האם את חושבת שכדאי לעזוב עכשיו לפני המבחנים, וכשרק התחלתי טיפול תרופתי? אני פתאום כבר לא מרגישה תלויה בה או קשורה אליה, פתאום אני מרגישה שאני חזקה מספיק בשביל לעזוב. איך אומרים למטפלת שאני לא רוצה להמשיך? לא נעים לי להגיד לה, אני חושבת שאני מזדהה איתה מידיי, ולכן נורא קשה לי. היו לי יותר מידיי ספקות מתחילת הטיפול, נראה לי שהגיע הזמן לעזוב... תודה רבה, המשך שבוע נפלא, רעות

אשמח אם גם תוכלי להוסיף: מה מרגיש המטפל כאשר הוא שומע דבר כזה ממטופל שלו. (עד כמה שאת יכולה לפרט...)

שלום רעות, אם הגעת למסקנה (אני מקווה שיש לה ביסוס ממשי) שהמטפלת שלך אינה מתאימה לך, ושהטיפול שהיא מציעה אינו הולם את צרכייך, חשוב מאד לעשות מאמץ ולמצוא מטפל אחר שיוכל להתאים יותר. על הרגע הנכון להיפרד רק את תוכלי להחליט, ולפעמים כדאי לחשוב על כך יחד עם המטפלת הנוכחית דווקא. מטפלים (לשאלתך, אין כינוי) יודעים להיפרד גם אם הפרידה אינה תמיד על דעתם. סמי ארגון בסיפורו המיוחד ("פרידה וחלום ליל אחרון") המוצג כאן, לצד הפורום שלנו, הזכיר את העובדה שמטופל נפרד ממטפל אחד, אבל המטפל עובר למעשה המון פרידות לאורך חייו המקצועיים. גם אם המטפל נפגע מן ההחלטה (מטפלים הם בני אדם, זוכרים?), הוא בדר"כ מצליח לגייס אבירות מספקת כדי לסייע במציאת מטפל אחר, מתאים יותר. במקרה שלך, רעות, כאשר ה'פסילה' אינה מטעמי כימיה, נדמה לי שהאמת הפשוטה יכולה לעזור. תוכלי לבקש ממנה שתלווה אותך עד סוף תקופת המבחנים, ולהיפרד בצורה מכובדת וידידותית לאחר מכן. אשמח לשמוע איך את מרגישה עם הטיפול התרופתי, ובכלל. לילה טוב ולהשתמע ליאת

ליאת, אבל קשה לי להגיד לה שאני רוצה לעזוב... מרגישה יותר מידיי אשמה... מפחדת להעליב... כששאלתי על ההתמחות שלה ישר העברתי נושא כי לא רציתי להתמודד איתה. מה עושים? כן, ואני יודעת שזה משהו שצריך לעבוד עליו בטיפול :-)

רגע אחד. ואם למטפל יש חרדת נטישה?:)

את יודעת ליאת, אני עד עכשיו חושבת שהמטפלת הקודמת שונאת אותי בגלל שעזבתי את הטיפול...ועוד היא רצתה לדעת שאכן מצאתי מישהי אחרת וביקשה שאודיע לה, והיא התעניינה (בטח בתקווה שלא אמצא...)ואני כמו מפגרת הודעתי לה שמצאתי.... סתם משהו שיושב לי על הלב

האם קיימת תיאוריה פסיכולוגית בה הפרט ממלא או מספק צורך בקשר אישי או חברתי?

שלום מורן, ישנן תיאוריות אישיות המעמידות במרכז את אופיו אישיותו והנעותיו של האדם כיצור חברתי בעיקר בהקשר של יחסיו עם בני אדם אחרים. (הגישות הבין-אישיות). תוכלי לקרוא למשל את רעיונותיהם של סאליבן או אריך פרום. תיאוריות של יחסי-אובייקט מתמקדות ביחסים המתפתחים שבין העצמי (תינוק) לאובייקט (זולת משמעותי, הא?ם בדר"כ) ועל האופן בו יחסים אלה מעצבים את אישיותו ויחסיו הבינאישיים והחברתיים של האדם. (נציגים בולטים מגישה זו הם מלאני קליין, ודונלד וויניקוט). האם לכך כיוונת בשאלתך? ליאת