פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אורנה שלום, ראשית אני מתנצלת שהוצאתי הודעה לליאת כביכול "במשמרת"שלך. כואב לי מאוד. העבר הקשה הזה לא עוזב אותי. אני לא יודעת איך לתרגם למילים את הכאב שאני מרגישה, אבל זה מרגיש רע מאוד. ואם אני לא אסביר אז אף אחד לא יבין..... ואף אחד לא יוכל לעזור לי.... איך מוציאים את זה החוצה, מה עושים כדי שיכאב פחות? חן
יש לי סיכוי להיענות היום? לא יודעת עד כמה זה יעזור, אבל אולי איכשהו ירגיע, קצת.... מצטערת אני יודעת עד כמה מעצבן לראות אותי כואבת כל הזמן אני זקוקה לחיבוק של אמא שלי... היא לא יודעת שהחיים שלי בידיה רק היא יכולה להשכיח ממני את כל הכאב הזה... והיא לא איתי.... אני מחפשת את הדרך ללב שלה ואני לא כל כך מוצאת... אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי אז מי כן? וככה זה מרגיש לי.. הרי אהבה של חבר/חברה לא מהווה תחליף לאהבה של אמא... אני זוכרת שכשהייתי רכה בשנים היא אהבה אותי, מאוד... הבת הקטנה שלה, איך לא? עכשיו הסתכלתי על תמונות שלה היא כ"כ יפיפיה(כמו הבת שלה-אני. היא קצת יותר..) ונורא כואב לי... סליחה על ההשתפכות ולילה טוב זה באמת כואב זה באמת שובר כל השנים היפות שהיו עם אמא אני בספק אם הם יחזרו
שלום חן, לקח לי זמן להגיע אל ההודעה שלך, ואני מקווה שאת בסדר... כתבת מאוד ברגישות על תחושות של געגוע, למשהו ישן וענוג ורך. בגדילה של כולנו יש גם פרידה מסויימת מסוג הקבלה שזכינו לה פעם, אבל נדמה לי שאת כותבת על משהו קצת אחר, אולי על קשר ששינה פניו מהר מדי או יותר מדי... אני מקווה שאת יכולה לדבר על התחושות האלה עם אנשים קרובים לך (אהבה של חבר/ה אינה תחליף, אבל היא לא מעט), ובטיפול. המון הצלחה בהמשך, אורנה אגב, אין צורך לקחת את עניין ה"משמרות" יותר מדי ברצינות...
שלום יקירתי, חיוך גדול גם לך... אני מנצלת את הודעתך המחוייכת והקצרצרה כדי "להתריע" שאני חייבת לעשות עכשיו הפסקה... מקווה שאספיק לכתוב תשובות נוספות מאוחר בלילה (sorry משתנה...). אורנה
אבל לא משנה.
אורנה שלום,לא מובן לי וכיוון שאת אמרת שאת מתמחה בתחום של הOCD אני שואלת אותך,למה דווקא אני קיבלתי את הOCD ,אני יודעת שאיני היחידה ואני אף פעילה בפורום של OCD,אך מבחינה מקצועית איני מבינה למה במשפחתי המורחבת ובין חבריי ומכריי אני היחידה עם בעיה זו,אומנם לא סיפרתי על כלך לאף-אחד מהם,אך לפי היכרותי איתם אני רואה שאין להם את ההפרעה הזו; מה שכן חשוב לי לומר הוא שלדודי(בדרגה 'קשה') ולאימי(בדרגה קלה-עם עיתונים למשל)יש בעיית א?גרנות,אבל זה הביטוי היחיד שלהם של ההפרעה,אז לא נראה לי שיש להם בכלל אותה. איני מפסיקה לחשוב ולברר למה קיבלתי זאת ומתי בדיוק וזה נורא מעניין אותי לדעת מה גורם לOCD -אם ידוע בכלל.
משתנה יקרה, זוהי אכן שאלה מציקה, אשר גובה מאיתנו כוחות רבים בעת ההתמודדות עם גילוי מחלה. המחקר בתחום אינו משיב תשובות חד-משמעיות בנוגע לשאלה ששאלת (כלומר, ידוע שישנן השפעות תורשתיות, אך ההשפעות הסביבתיות אינן ברורות דיין). אני יכולה לשתף אותך בתחושה שלי (המתבססת על ניסיון קליני), שרבים מהמטופלים שאני פוגשת היו ילדים רגישים מאוד לנושא המוות, אשר סבלו במצבים של עמימות ואי-וודאות. מובן שזה אינו מהווה הסבר להתפתחות של OCD, אבל אולי זה יהדהד לך משהו... מעבר לכך, אני חושבת שחלק גדול מתהליך ההתמודדות עם OCD קשור להבנה שיש לנו שליטה מאוד מוגבלת בסכנות (כלומר, גם אם נכתוב הודעות ממש מושלמות, או נימנע לגמרי ממגע עם דם, או נחליף כל מילה "רעה" במילה "טובה" - אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בסכנה). כחלק מכך, אין לנו שליטה ב"חלוקת" ה-OCD בעולם... אבל מכאן והלאה, יש הרבה מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר, עם ולצד אי-הוודאות והסכנה! שבת שלום, אורנה
אורנה תודה על תשובתך, אם יש השפעות תורשתיות אז אחד מבני-משפחתי היה צריך ללקות גם בהפרעה זו,וזה לא קרה (נכון שאימי קצת אגרנית,אבל זה כשלעצמו,לא OCD ,נכון?). אני חושבת רבות על הסיבות לOCD אצלי,אבל לא מגיעה לא לתשובה מוחלטת לגורם לכך, וגם לא לוודאות על הזמן ש'המחלה פרצה' אצלי-יש לי השערות שזה קרה לפני כעשר שנים, אבל בשבוע האחרון,בעיקבות שיחה עם הפסיכיאטר,הגעתי למסקנה שאולי זה התחיל עוד הרבה לפני-כשהיתי תלמידת תיכון,אבל אז הOCD היה רק מחשבתי ולא עשיתי פעולות כפייתיות וגם עיניין הניקיון לא הפריע לי,ורק לפני כעשר שנים התחילו הפעולות הכפייתיות ו'בעיית הניקיון'. כדי שלא יזהו אותי לא אחשוף פרטים מזהים,אך באמת היתה התמודדות עם מוות של קרובים (בתקופות שונות){קרובים,אך/תודה-לאל/לא מדרגה ראשונה},שבאמת השפיעו עליי, אך לא נראה לי שהן היוו את הגורם להתפרצות הOCD . את צודקת שכל עיניין האי-ודאות גם לגבי הגורם,מקשה מאוןד על ההתמודדות.
מהי המשמעות הקלינית של פגיעה נירופסיכולוגית בעקבות טיפולי לימפומה מוחית אילו סימפטומים וכיצד היא מגבילה אדם זה תודה
שלום משה, אינני מתמצאת בנוירופסיכולוגיה, ולכן לצערי לא אוכל לסייע. אני ממליצה לפנות אל הרופא המטפל. רק בריאות, אורנה
איך אני יכולה ללמוד לאהוב/להעריך את עצמי כשהחיים עד כה לימדו אותי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוצלחת, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק אנושית, לא מספיק... אני באמת חושבת שיש לי ראש על הכתפיים, שאני מאוד רגישה לאנשי/בע"ח/כדור הארץ, יש לי ערכים ודיעות מגובשות משל עצמי ויכולות להגיע רחוק. אז למה תמיד זה מרגיש שזה לא מספיק? למה זה מרגיש שעדיין אין מה לאהוב בי? למה זה מרגיש כאלו אלה שאוהבים אותי לא באמת אוהבים?
ד יקרה, תיארת חוויה עצמית מכאיבה, שיש בה ספקות עצמיים, בדידות ויאוש, ורצון עז לאהוב ולהיאהב. זו אכן תחושה מעציבה, אך אין זה סוף פסוק, ובהחלט אפשר ללמוד לאהוב/להעריך את עצמך. אני רוצה להציע לך להתחיל טיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לברר את התחושות האלה לעומקן. כתבי עוד אם תרצי עזרה כלשהי בנושא. המון הצלחה, אורנה
אורנה יקרה, תודה רבה על התשובה. אני בטיפול מצויין כבר שנתיים וכתבתי את הדברים אחרי פגישה קשה שבה עלו הדברים האלו. אני מניחה שכתיבת הדברים הם כבר התקדמות עבורי מאחר שעד לא מזמן אפילו לא הסכמתי לעצמי להרגיש את הדברים. אז עכשוי אני מרגישה, מה שלא הופך את זה ליותר קל...
אני מרגישה שאני לא שלמה עם עצמי, לא מגובשת הדימוי העצמי שלי נמוך. מבחינתי הכל אצלי בינוני ודי שטחי אין לי כישרון או משהו שאני חושבת שאני טובה בו במיוחד. כרגע אני סטודנטית לתואר שני לקראת סיום. כל החיים אני מרגישה שעשיתי מה שציפו ממני המשפחה,החברה וזה מה שכיוון אותי. מדאיג אותי שאין לי שום בערה בתוכי לחיות. השאיפות שלי לחיי זוגיות עם ביטחון,אהבה אמיתית ועבודה מספקת לא נראות לי כמציאותיות כי אני מבולבלת ולא יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. זה גורם לי להיות אדישה, ממורמרת. מנסה להסתפק במה שיש. אני חברותית אבל משתדלת לא להקרין דכאוניות אחרת גם חברות לא יהיו לי. אולי תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים שיעזרו לי לחזור לשליטה על החיים שלי.
שלום אורנה, השאלה שלך מצביעה על שני כיוונים טיפוליים אפשריים: כיוון אחד הוא טיפול דינמי, בו יתרחש בירור מעמיק של התחושות שתיארת. בירור מעין זה יצור שינויים בתפיסת העצמי שלך וביחסים הבין-אישיים שאת מקיימת, אולם מדובר בתהליך הדרגתי ולעיתים ממושך. כיוון טיפולי אחר, שנדמה לי שאת רומזת עליו במשפט "פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים", הוא אימון (coaching), במסגרתו מאמן/ת אישי/ת יסייעו לך להגדיר מטרות ולפעול לקראת מימושן. אני ממליצה לך לקרוא עוד בנושא באינטרנט, כדי שתוכלי לבחון האם סגנון עזרה כזה אכן מתאים לך. וכמובן שיש גם פסיכולוגים המשלבים בין הגישות, ומומלץ להעלות את הנושא בפגישה הראשונה שלך עם מטפל/ת. המלצות ספציפיות תקבלי למייל האישי בלבד, לכן כדאי לוודא שניתן להשתמש בו. בהצלחה, אורנה
למה הכוונה טיפול דינמי ובאיזה מסגרת עושים אותו? האם אני אוכל לשלוח בהמשך את כתובת המייל שלי כדי לקבל שם וטלפון של מטפל מתאים?
עכג עיככע יעכעכ
שלום יעל, כתבי אלינו שוב, כדי שנבין... אורנה
תודה ליאת, את מחחמת לי את הלב ....תודה אני .
אני כבר 6 שנים אצל פסיכולוגים שונים... וכבר ניסיתי כל מיני סוגים של תרופות נגד דיכאון ונגד חרדה ונגד פסיכוזה ובקיצור טעמתי מכל מה שיש לעולם המערבי להציא כעזרה לנפש... אני מחפש עכשיו מקום/שיטה/מדריך/איש מקצוע/פסיכולוג/פסיכיאטר שמבין בשיטות ותורות מזרחיות לטיפול וטיפוח הנפש... אבל עם זאת שיהיה לו ידע ומחשבה ו"רגל אחת" שדורכים בעולם המערבי... בקצרה מאוד על מה שמציק לי: אני לא מאושר... אני סובל... לא הרבה... אבל סובל בצורה קבועה ... אני תמיד מוטרד ותמיד מחפש אהבה וחושב הרבה ומנסה למצוא את עצמי ולמצוא פתרונות וזה לא מגיע... ולפעמים אני מתחרפן מרוב שאני מנסה למצוא פתרונות... אני אגב בן 21 חייל.
ערב טוב, מקווה שכתובת המייל ששלחת מעודכנת. אני שולחת לך לשם המלצה על מטפלת מן הסוג שאתה מבקש. ליאת
ליאת, ליאת אינני יודעת מה לעשות, יש לי לחצים,יש לי מיגרנות כתוצאה מהם, הכל קשור כנראה למצב בבית, או אליי, וחבר שלי דורש ממני דרישות שאינני יכולה לעמוד בהם כי אני צריכה קצת שקט, להיות עם עצמי, ואני מנסה להסביר לו. הוא לא קולט, והוא רב איתי ומעמיד אותי במצבים שאני לא יכולה לשאת, גורם לי רגשות אשמה, במידה ולא עניתי לו לטלפון כמה פעמים באותו יום, אז ישר כשהוא רואה אותי מתחיל לעשות לי סצינות. אני לא יכולה יותר הלחץ בלתי נסבל. אני מרגישה כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ כל שנייה...
הפניות שלי מעצבנות אותך/מפריעות לך? למרות שהן אמיתיות, ומתאימות לאופי הפורום, יש לי הרגשה שהן מפריעות. חשוב לי להדגיש כי המטרה שלי היא לא לעצבן או לקבל תשומת לב, אני זקוקה לעצה/עזרה. זה הכל. ושום דבר מעבר לכך. ועדיין רע לי מאוד... ..
חן, הפניות שלך לא מעצבנות אותי (מנין הרעיון הזה?). אני מודעת למצב האמיתי אצלך בבית, ויודעת שאינך מתפנקת כלל וכלל. הלוואי שיכולתי לעזור יותר מכאן... שולחת לך הרבה כוח וסבלנות לעבור את הימים הקשים האלו. ליאת
ערב טוב חן, כדי שסיר לחץ לא יתפוצץ, יש בקצה המכסה כפתור קטן לשחרור האדים. ממש כמו שם, גם אנחנו חייבים ללמוד לשמור על עצמנו מפיצוץ ע"י ויסות גורמי הלחץ המופעלים עלינו. אני מכירה את הנטייה שלך להסתיר מאחרים את מצבך האמיתי, אבל נדמה לי שלפחות עם החבר כדאי לשמור על פתיחות וכנות. שווה לחכות קצת, שגם הוא יירגע, ואז להסביר בנחת על הצורך שלך להתנתק קצת במצבי קצה. אם הדברים יוסברו ברוח הנכונה, הוא לא יצטרך לנחש ניחושים ולשער השערות, ויידע שאת זקוקה למרחב שלך כדי להירגע. אני מקווה שהעניינים בבית נרגעים לאט לאט, ושעד מהרה תוכלי לחזור לאיזון. ליל מנוחה ליאת
שלום ליאת, רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי בחיי בתקופה האחרונה....כתבתי כאן בעבר על בעיות בריאות שנפלו עליי משום מקום ....ודרכי התמודדות איתם ...אני אמנם בטיפול כבר המון זמן 6 שנים למען הדיוק ...אבל השנה האחורנה היתה הקשה מכולן ולמזלי הרב יש לי מטפלת מדהימה שעוזרת לי מאד ....פשוט בשבועיים הקרובים לא ייצא לי להפגש איתה בעקבות עניני עבודה שלי ....אני מרגישה שאני מתחילה להיכנס לדכאון בעיקר בגלל התמודדות במראה ...אני בחורה שנראת טוב אפשר לומר בחורה יפה ....גם מרגישה כך ...גם מבפנים וגם מבחוץ...כמו שרשמתי בהתחלה בעקבות הבעיה הרפואית נשר לי השיער ...וב7 חודשים האחורנים הלכתי אם תוספת (פיאה )שיער ...שהייתה נראת טבעית לגמריי ...חוץ מהמקורבים אליי שידעו ,האחרים בחוץ לא שמו לב לעניין ...למזלי הרב אני מתאוששת מהמכה והגוף התחיל תהליך של הבראה ושיער התחיל לצמוח ...שכחתי לציין בשיטה של הפיאה אי אפשר להוריד אותה היא דבוקה לי שבועיים שלושה ואני הולכת למקום מיוחד שמטפל בי ז"א אין לי את התמודדות בלהיות בלי שיער ...עכשיו כאמור השיער צומח והחלפו לי את השיטה ...ז"א אין צורך בהדבקה אלא יש סיכות מיוחדות שתפורות ואני רק צריכה לחבר ...בבית אני מורידה אותה ....ואז מתחיל המצב רוח הקודר ....אני ממש מתבאסת וקשה לי מאד לראות את עצמי כך ....או לחילופין כשאני יוצאת לעבודה או לאיזה דייט אני חוזרת לתוספת ...זה מאד כואב לי וגם מאד מבלבל אותי ...אני מרגישה מבפנים שבמצב הגופני משתפר מאד ויודעת בבירור היום שהמצב הפיך ... ועל זה אני מאד שמחה אבל אני מתחילה להיות בדיכאון ומאד מאד עצובה ...זה פתאם להתמודד תכלס לקבל את עניין החיצוני מפחדת להכנס לדיכאון ...הכוחות שהיו לי גרמו לי להרים את הראש ולא להשבר ....ועכשיו אני מרגישה שבורה ....אני יודעת שזה עניין של זמן ואני צריכה סבלנות ...אבל דווקא עכשיו יש לי הפסקה קצרה בטיפול ...בעבר שיתפתי אותך בעניין הכדורים שלא הייתי מכונה לקחת ולכאורה עברתי את הדכדוך הקודם בלי הכדורים (יש לי טראומה מכדורים אחרים שנתנו לי וגרמו לנזקים בעצמות ונפחו אותי לחלוטין ) לכן התעקשתי גם מול המטפלת שלי וגם מול הפסכיאטרית שלי לא לקחת כדורים והיום אני 3 חודשיים בלי אף כדור שנכנס לגוף....חוץ מהקטע החיצוני שכואב לי עליו ...אני מרגישה ממש טוב ....אבל שוב פעם מפחדת לצלול לדיכאון ....הייתי חייבת לפרוק קצת ..תודה .
היי הנפש יותר חשובה מהמראה החיצוני...שימרי עליה מכל משמר ואל תכנסי לדיכאון או חרדות ...זה יותר חשוב מהכל היופי מגיע מבפנים ...ותסתכלי על חצי הכוס המלאה אףאחד לא מבחין בכלום מאחלת לך החלמה מהירה ושתהיהי תמיד שמחה ותחשבי חיובי
ערב טוב, ברוך רופא חולים ! כמה טוב לשמוע שהגוף מתחזק, שהשיער צומח, ושההתאוששות בתוקף. הרבה פעמים, דווקא אחרי שהסכנה האמיתית חולפת, אנחנו מרשים לעצמנו לקרוס. אישית, זאת נראית לי פריווילגיה לגיטימית. הקריסה. כשנלחמים- נלחמים, וכשנגמרת המלחמה יש זמן לתחקירים, לאיסוף השברים, להערכת נזקים, להפקת לקחים, ולבסוף - להתבססות מחודשת והעלאת רמת הכשירות. הדאגה שלך סביב השיער היא הסימן הטוב ביותר להחלמה. אין אישה שלא מתבאסת משיער שאינו נראה טוב. אין לי ספק שבעוד זמן קצר גם המבחן הזה יהיה מאחורייך. אם תחשבי על זה לעומק, בעצם כל אחת מאיתנו יוצאת לעבודה או לדייט עם תוספת קטנה של 'רמאות' שמאפשרת הרגשה טובה מול העולם שבחוץ. אני רוצה לחזק אותך, ולהפציר בך לא להיבהל כל כך מימים מחורבנים. הם באים והולכים, שערות נגזזות וצומחות, אבל לחיים כוח משלהם, חזק ונחוש, ואין לנו אלא ללמוד לעמוד בטלטלות האלה ולשמוח ביש. שולחת לך את כל הכוח שבעולם, והרבה בריאות ליאת
ליאת שלום, ביומיים האחרונים שמתי-לב בעיקר,למשהו שלא חדש עבורי,והיא העובדה ש'אני האויבת הכי גדולה של עצמי',עם 'הפה הגדול שלי' ועם העובדה שאני מספרת פעמים רבות לאנשים דברים שרק יפגעו בי בהמשך,ומה שמעצבן (וזה בטח ישמע מוזר,ואולי תחשבו שאני'פסיכית' אם אכתוב זאת),היא העובדה שאני לא תמיד מודעת למה שאני אומרת בזמן שאני אומרת{כמו למשל אם אני בלחץ או בעצבים},ולעיתים אני אפילו לא זוכרת שאמרתי זאת,אך ברוב המקרים כן זוכרת. מה עושים במצב שכל משפט שני שאני אומרת אני מיד מצטערת עליו ו'מ?לקה' את עצמי על כך ב'ירידות עצמיות' מתמשכות,ברוב הזמן?והאם כשאומרים דברים בזמן לחץ ושוכחים ואז מישהו אחר מזכיר לי אותם ואני נזכרת-האם זה אומר שהזיכרון שלי 'דפוק' ושאני נהפכת ל'סנילית'? בתודה מראש על תשובתך, משתנה
ערב טוב משתנה, איכשהו, בשנות השלושים לחיינו עוד אי אפשר לדבר על סניליות. אנשים שונים אלה מאלה ביכולת שלהם לווסת כעסים, להחזיק את הביטויים הרגשיים שלהם תחת שליטה ובקרה, וכמובן שאנשים שונים גם בעוצמת הביטויים הרגשיים שלהם. כאשר אנחנו 'רואים אדום' השיפוט שלנו נפגם, ואנחנו נוטים לומר דברים שלא היינו אומרים במצב רגיעה. נדמה לי שהחכמה היא לנסות לא להגיע לרמת עצבים שתשבש את שיקול הדעת. מעבר לכך, יכולת איפוק ובקרה היא עניין יחסי. יש אנשים שיותר מתקשים להכיל דברים, אפילו את עצמם, והם נוטים "לעלות על גדותיהם" גם בעיתות שלום. נדמה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו אם מחדדים את המודעות לכך. רוב האנשים לומדים בסופו של דבר לחיות בשלום עם המזג שלהם, וכך גם סביבתם הקרובה. אם מזכירים לך משהו שאמרת בשעת רתחה, תוכלי לומר בפשטות שאינך זוכרת דברים שנאמרים בשעת סערה, ושאת מבקשת מקצה שיפורים במצב רגיעה. מאחלת לך הרבה שלווה ליאת
היי ליאת...מה שלומך??? רציתי לספר לך כמה דברים זה המקום היחיד שאני יכול להעלות את זה בכתב....אולי יש עוד(: בכל מקרה הבחורה הזו שספרתי לך עליה מהאונ לא הולך בכלל האמת צולע היא מתקרבת ומתרחקת כל הזמן....למרות מה שעשיתי יש לי המון ידידות מהאונ שזה נחמד אבל הן לא חברות קרובות אמיתיות....לכל אחת יש חבר ולא יקרה שום דבר מיוחד....אבל זה נחמד שיש לפעמים עם מי לקשקש.....אבל הדבר האחרון הבאמת מכאיב בעוד זמן מה אני הולך למילואים ואז אני יהיה לבדי לגמרי בלי שאף אחד יתקשר או שיהיה לו אכפת....נכון כתבתי לך שיש לי הרבה ידידות מממ אבל זה זה ידידות שתלויה בדבר ושהדבר יעלם הן יעלמו....אין אף אחד שמחכה לי אולי משפחה בבית אבל אין חברה אין חברים בדידות מוחלטת שם במילואים....אני ישתגע בנוסף לזה שאני מתעב את המילואים תיעוב מוחלט מפני שזה יוצא תמיד שאני עסוק או שיש לי בעיות אישיות ותמיד זה קורה בתקופות האלה....או בגלל הפעילויות שדורשים ממני לעשות שהן נגד מה שאני מאמין או היחס המחורבן שאני מקבל שם או חוסר החופש לבחור ולהחליט לעצמי.....והבדידות הוי הבדידות ולמה לעזאזל אני צריך לשמור על החברה המחורבנת הזו שמתנהגת אליי כאילו אני לא שייך....???מה יהיה איתי????אם לא הייתי באמת מחבב את החברה שם הייתי מבריז....
MR BLUE היקר, מה זאת אומרת לאף אחד לא יהיה אכפת? אנחנו נורא נתגעגע אליך כשתהיה במילואים, ונחשוב עליך ונחכה שתחזור בריא ושלם !!! מילואים באמת יכולים להיות דבר מעצבן, אם כי אני יודעת על לא מעט נשים שהיו מתות לחופשה כזו של חודש בשנה, הרחק ממחוייבויות היומיום. מזל שאתה באמת מחבב את החבר'ה שם, ולא מבריז. אחרת מי היה שומר עלינו ?!? אל תשכח להודיע לנו לפני שאתה יוצא, כדי שנדע ממתי להתחיל להתגעגע. אנחנו.
היי זה נורא נחמד שכולכם תגעגעו אבל זה לא כמו חום ואהבה אמיתיים ומחסור באנשים שיתקשרו שישאלו בשלומך....או אהובה מתוקה שמחכה לך אז לא נראה לי שבפורום משהו יעזור לי בזה....זה מה שדפוק במילואים לאף אחד לא אכפת מה קורה לך בחיים הפרטיים אתה יכול לקחת סמים קשים או כדורים נגד דכאון באינפוזיה..(: העיקר תלך ותיטחן שם....
סליחה שאני דוחפת את עצמי. ליאת את יודעת בגלל שאת כל כך נחמדה יש לך יותר עבודה .. כן הימים שלך מלאים בהודעות פתאום(ואני מתכוונת בצורה חיובית לא צינית) אבל אני חושבת שמה שהוא מציין על בדידות וחברויות לא אמיתיות זה קצת מה שמשודר כאן. "אל תשכח להודיע לנו לפני שאתה יוצא, כדי שנדע ממתי להתחיל להתגעגע" זה הרי בדיוק האבסורד ואם הוא לא יודי אז לא נתגעגע ברמה זו או אחרת , נו זה זיוף.. חבל על הזמן.
הי ליאת וכולם... אז היום גיליתי שפסיכיאטרים הם גם בני אדם... (-: וקיבלתי כדורים... אבל צריכה לעשות בירור קטן לפני שאקח... שמחה שהלכתי כי היתה לי הזדמנות לדבר איתו על הטיפול והמטפלת שלי, ואל החששות שלי... אז קיבלתי היום גם כמה עצות להמשך הטיפול (או החלפת הטיפול :-)).... היה מעניין וטוב שנגמר... בנות, דיווח מפורט בפורום... יום טוב לכולם, רעות
רעות יקרה, אני מאוד שמחה בשבילך שהלכת לעזור לעצמך. ראית שלא היה נורא :-) אני לא מצליחה להיכנס לתפוז, משום מה, אני אנסה יותר מאוחר או מחר. נדבר כבר שם... :-) חן
רעות, פנייה לפסיכיאטר, כמו שלא מעט אנשים כאן כבר יודעים, כרוכה לפעמים בהרבה מתח וחרדה. אנשים כמוך, שהצליחו להתגבר על החשש, הם כמו מרגלים הנשלחים לדווח מן החזית. הודעה משמחת ומרגיעה כמו שלך יכולה לעודד אנשים אחרים להתגבר ולעזור לעצמם. תודה ובהצלחה ליאת
רעות כל הכבוד,רשמתי לך הודעה גם בפורום השני. ליאת,חשוב לי גם לספר לכולם עד כמה בעבר-כשהומלץ לי לפנות לפסיכיאטר,קודם התקוממתי נגד זה,ואח"כ חששתי שיחשבו שאני 'משוגעת' אם אלך לפסיכיאטר,אבל מרגע שהורדתי ממנו את ה'תווית' הלא חיובית שהצמדתי לו,ושתייגה אותו כאדם שרוצה לאשפז אותי ושמראש יתייחס אלי כמו אל פסיכית,מרגע ש'השלתי' ממני את כל החששות אילו ואחרות,ראיתי שהפסיכיאטר הוא אדם רגיל ופשוט כמו כל אחד מאיתנו,שמטרתו רק לעזור לי,ושאף-אחד לא כופה ולא יכפה עלי לקחת תרופות או לטופל רק בסוג טיפול שהוא רוצה,אם איני מעוניינת בכך,אלא אני שותפה מלאה להחלטות ואולי גם היחידה שיש לה את זכות הבחירה לבחור מה אני רוצה ואיך,ובנוסף גם ניתן לשוחח איתו על 'עיניינים שבלב' והוא מבין ותומך. במפגש הראשון גם הרגשתי לחץ וחרדה,אך תוך זמן קצר מאוד הוא הרגיע אותם,ונ?ס?ך בי תחושת ביטחון,והיום אני כבר מחכה למפגשים איתו - שמתקיימים פעם במספר חודשים. מצטערת אם 'השתפכתי' יותר מידי,הרגשתי צורך לכתוב זאת.
בני בן ה 8.5 התחיל לפני כחצי שנה לעשות "טיקים" של תנועות מוטוריות בלתי רצוניות עם הראש, גם בזמן שינה בלילה. הוא עדיין מרטיב מידי לילה. ולפעמים גם "טיקים" קוליים של השמעת קולות חוזרים. לקחתי אותו לנוירולוג שערך לו בדיקה נוירולוגית סטנדרטית בחדרו. הנוירולוג טוען שאין לבני בעייה נוירולוגית, ולדעתו אין לו תסמונת טוראט שממנה חששתי. הנימוק שלו היה: בבדיקה נוירולוגית שעשה לא ראה שום חריגות, הילד נראה נחמד וילדי טוראט לדעתו טיפוסים לא "נחמדים" בכלל. וככשאל אותי אם בני מסדר את החדר ואמרתי שהוא בלגניסט, אמר שאובססיביות מחוייבת בתסמונת טוראט. הוא טען שאין צורך בכלל בבדיקות נוירולוגיות מקיפות כמו "גלי מוח" וכו'. וכנראה כל ה "טיקים" של בני נובעים אך ורק מעניין נפשי על רקע של לחץ. האם עלי לדעתך לראות אבחנה זו כסוף פסוק, או שהאיבחון שנעשה אינו מספיק על מנת לקבוע חד משמעית שאין מדובר כאן בתסמונת טוראט. אני מקווה למענה. תודה.
שלום תמר, מאחר ואיני רופאה נוירולוגית, אין לי כל בסיס לאשש או לערער על אבחנתו של הרופא. "אבחנה נוספת" היא דבר מקובל מאד כיום, ואם את רוצה להניח את דעתך עוד יותר, תוכלי לפנות להתייעצות נוספת עם נוירולוג או פסיכיאטר ילדים. להזיק זה בטח לא יזיק. חשוב ביותר לא לשכוח (גם אחרי שנרגעת מה'טורט') לפעול להפחתת המצוקה הרגשית של הילד. בהצלחה ליאת
ליאת - המון תודה ושוב פעם ת ו ד ה . האמת היא שנורא קשה לי להתמודד. אני מרגישה שאני מתפרקת לרסיסים. הבן ,שאני אוהבת אותו מאד, מווציא את כל תסכוליו על בעלי. גם אביו הביולוגי מסיט אותו כנראה נגדינו. ביתי בת 25, אינה גרה בבית, גם גורמת לי רגשי אשמה, כמה שאני אמא שלא "נתנה לה מספיק" וכל מיני טענות חסרות שחר. יש לציין שאני גידלתי לבד את הילדים ללא עזרה מאביהם (שגם התחמק מתשלומי מזונות). משום מה הוא כנראה הצליח להסיט אותם נגדי. כיום אנחנו מדברות בטלפון והיא אינה באה לבקר בבית. הבן לעומת זאת תמיד הרגיש קירבה אלי, ו..פתאום סתם כך (חזר מטיול בהודו) החל לצעוק עלי , בא בדרישות של כספים ומוציא את כל תסכולו על בעלי. זהו ואני מרגישה רע ועם המון רגשי אשמה. אולי אני באמת אשמה ולא נתתי מספיק לילדים וגם המכות שנפלו עלי...מרגישה נורא וכל הזמן עם דמעות בעיניים.
שוב שלום, אשמה הוא רגש מכלה ומתיש, והילדים שלך למדו להשתמש בו היטב ולהפעיל אותך באמצעותו. הורות היא משימה קשה, שאינה מסתיימת אף פעם. כמי שגידלה את הילדים לבד, אין לי ספק שעמדת בפני התמודדויות ואתגרים בלתי פוסקים. לרוע המזל, לפעמים דווקא ההורים שנותנים בלי סוף, נופלים בסופו של דבר קרבן לתובענות בלתי פוסקת מצד הילדים, מה שמכניס את המשפחה כולה לסחרור של האשמות, אכזבות וטריקות דלת. הבשורה הטובה היא שאף פעם לא מאוחר ללמוד דברים חדשים ולשנות את הסדר הישן. באופן מפתיע, לפעמים דווקא אנשים שנחתו עליהם אסון או מחלה קשה, מוצאים את עצמם מודים על ההזדמנות שנקרתה להם ללמוד על עצמם ועל משפחתם דברים שמעולם לא ידעו. אני חוזרת ומפצירה בך לגייס את כוחותייך כרגע לטובת ההתמודדות עם המחלה, ולנסות להכתיב כללי משחק חדשים מול הילדים, כשאת מניחה לאשמה, יודעת (ואומרת) שעשית כמיטב יכולתך לגדל אותם כראות עינייך, ומזמינה אותם לשוב ולקחת חלק בחייך בכל רגע שירצו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
שלום לכולם, בתי בת 14.5 , ניהלה לפני חודש שיחות עם נערה בת 16 בהתחלה דרך האינטרנט ואח"כ דרך הטלפון ו-SNS . אני גיליתי את הענין כתוצאה מזה שקבלתי חשבון טלפון בנייד מנופח של כ-2000 ש"ח מביניהם 3300 הודעות SMS שנשלחו. הענין כאן לא הכסף אלא הבעיה היא שבתי התחזתה לבן ודברה איתה וניהלה אתה שיחות כבן לבת. אני עליתי על הענין ואמרתי לה שזה לא בסדר והיא הבטיחה שתפסיק עם זה , גם התקשרתי לילדה ואמרתי לה שאין פה אף בן ותרד מהענין. דברתי גם עם האמא וסדרנו את העניינים. היה לי שקט שבועיים ושוב עליתי על זה שבתי ממשיכה להתחזות ויצרה קשר עם הילדה וספרה לה סיפורים וסובבה אותה והשניה האמינה לבתי . אתמול כשגיליתי את זה שוב בתי היתה בהלם אני ישרתי התקשרתי לילדה וספרתי לה ששוב זה שקר ואין פה אף בן בבית הזה ודברתי גם עם האמא ואני אובדת עצות אני לא יודעת מה לעשות. מדוע היא משקרת, מדוע היא מתחזה. היא ילדה שמקבלת הכל בבית לא חסר לה כלום . תייעצו לי מה לעשות. אני גם אמרתי לה שאני לא מוכנה להמשיך בדרך הזו של השקרים ואין לי בעיה שתעבור לפנימייה כי גם היא אומרת שאני אמא רעה ומגעילה וחטטנית והיא הכי חכמה ואבא שלה טפש וכולם מטומטמים היא הכי חכמה והכי צודקת. פשוט אין עם מי לדבר. הבנתי גם מהאמא של הילדה שהיתה בקשר עם בתי שממש היתה שם התאהבות , רק שבתה ספרה לה ובתי לא, אני לא יודעת מה לעשות אנא עזרי לי. תודה רבה הענין דחוף מאוד.
שלום לאמא המודאגת, נדמה לי שעומדים לפניך (לפחות) שני מישורי פעולה. האחד, קשור לעובדה שבתך עושה שימוש לא מובחן במכשיר יקר מאד, ומשום מה אתם מאפשרים זאת. איני מכירה את היכולות הכלכליות שלכם, אך נדמה לי שבכל בית, שיחות של אלפי שקלים ממכשיר סלולרי (של ילדה צעירה ולא של איש עסקים חובק עולם) זה דבר שלא יעלה על הדעת. לפיכך, הייתי מציעה להגביל את השיחות לסכום קבוע מראש והגיוני, ואם הסכם זה לא יכובד הטלפון פשוט יילקח ממנה. מישור הפעולה השני מתייחס לאיכות היחסים במשפחה. הבת שלך מצאה דרך קלה ופשוטה לגרום לאנשים להתאהב בה. היא מתחזה למישהו אחר כדי לזכות בתשומת לב ואהבה שלאמונתה לא הייתה מקבלת במצבי אמת. את מציינת שהיא מקבלת הכל בבית ושלא חסר לה כלום, אך בו בזמן מאיימת עליה שאם תמשיך במעשיה תישלח לפנימייה. זהו מסר לא פשוט למישהו שמרגיש לא מספיק אהוב. אני מבינה את חוסר האונים שלך ואת הקושי לחיות במחיצת מתבגרת בועטת וחצופה. זהו גיל קשה ודיברנו עליו לא מעט כאן בפורום (את מוזמנת לערוך חיפוש קצר). למרות זאת, אני חושבת שכדאי מאד לפנות לעזרת פסיכולוג קליני או מטפל משפחתי, שיוכלו לסייע לכם לשפר את דפוסי התקשורת בבית, לשקם את סמכותכם כהורים, ובעיקר - לסייע לבת שלכם להתמודד עם המצוקה שלה בדרך מסתגלת. בהצלחה ליאת
ליאת שלום, תודה רבה על התייחסותך. בקשר לתגובתך, בתי הוגבלה בענין שיחות היוצאות מהפלאפון שלה וגם הבטיחה שלא תעשה את זה יותר. היא אחרי יומיים המשיכה עם הענין של השיחות וההתחזות אבל דרך הטלפון בבית. משיחות עם מומחים במקצוע נאמר לי שאני לא יכולה לנתק את כל הבית בגללה . היא ממשיכה בדרכה ואי אפשר לדבר איתה כי היא כל הזמן משקרת היא אומרת שזו לא היא ועד שאני לא מראהלה שחור על גבי לבן הוכחות של תדפיסי שיחות שהיא עשתה היא לא מוכנה להודות. הפלאפון שלה נלקח ממנה. אני מודעת לכך עקב מעשיה שהילדה במצוקה כלשהיא. כאשר אני מדברת איתה על הנושא היא פשוט מתעלמת ובורחת לחדר ולא מוכנה לדבר . היא סגורה מאוד ונורא קשה להוציא ממנה משהו. אני מתייחסת אליה בבגרות ומשתדלת לתת לה את כל מה שהיא מבקשת כמובן בגדר הנורמל ומדברת איתה אבל היא קשה היא חושבת שהיא יותר חכמה מכולם ובגלל שאני הצלחתי לתפוס אותה בקשר שלה עם הילדה היא נכנסה לשוק והיא לא יודעת מה לעשות וכל הזמן תוקפת. אני מרגישה מן פחד מסויים כי חייבית להרחיק אותה מכל הענין הזה במיוחד שאנחנו נכנסים לתקופה של חופשת קיץ והיא בת יחידה ונשארת לבד במשך היום , אני לא יודעת מה לעשות , לא נראה לי הגיוני שאני ישב וישמור עליה ולא ילך לעבודה אבל מצד שני כל ההבטחות שהבטיחה בפעם הקודמת שלא תעשה את זה יותר ירדו לטמיון מבחינתי כי עובדה שזה חזר על עצמו לאחר יומיים. מה עושים?????????? תודה
קורה לי הרבה שאני מסתכלת על משהו במבט חטוף והוא נראה לי כמו משהו אחר... למשל פח זבל קטן שעומד בחדר שנראה לי כמו חתול לשנייה... או פתאום בזווית העין אני רואה סוס וכשאני מביטה אין שם כלום דרך אגב היו לי הזיות בראייה בגיל 5 ותשע שנמשכות כמה דקות. ראיתי מלאכים יום אחריי יום וראיתי עוד.מה זה יכול להיות ?
שלום מיכל, יש ספר ילדים מקסים ("לילה חשוך אחד" של אורה אייל) על חנה-בננה שהחפצים בחדרה הופכים בלילה - בעזרת הדמיון - למפלצות מפחידות. אני לא יודעת אם מה שאת מתארת יכול להיות קשור לתעתועי דמיון, או שמא מדובר בסוג של הזייה ויזואלית ממקור נוירולוגי. איך טיפלו במלאכים של גיל חמש? כדי להבחין האם מדובר בתופעה בעלת איכות פסיכולוגית או נוירולוגית שווה להתייעץ עם רופא (פסיכיאטר או נוירולוג. גם רופא משפחה יכול להיות נקודת פתיחה אפשרית). ולפני שהמרכבה שלי תהפוך לדלעת, גם אני הולכת לישון :-)) ליל מנוחה ליאת
יש גם את הספר "נוצה סגולה" על ילד היוצא למסע בדמיון...
ההזיות בגיל 5 טופלו באוטרקס ע"י רופא עצבים למשך תקופה של חצי שנה.לאחר מכן זה עזב אותי וחזר בגיל תשע עם מלאכים ועוד כל מיני ואז עבר מעצמו ונכון להיום מידי פעם מין דמיון לשנייה כזאת.
שלום רב! אני לוקחת פבוקסיל 200 מ"ג ליום בגלל כפייתיות וחרדות ומצבי רוח ירודים,בשנה האחרונה יש לי שינויים במצב הרוח לפעמים כמה ימים אני במצב רוח ירוד של חוסר טעם ועניין ואז זה נהפך למצב רוח כייפי עד כדי כך שאני יכולה לעשות צחוקים עד שכבר לא יהיה לי כוח ואז אפסיק עם ההתלוצצות. שאלתי היא אם אני לוקחת פבוקסיל אז למה בעצם זה לא עוזר לי ולמרות זאת יש לי מצבי רוח לא טובים. דרך אגב לפניי 3 חודשים החלפתי את הלוסטרל שאותו נטלתי במשך שנתיים וחצי בפבוקסיל.האם זה קשור אוליי המצבי רוח לגמילה מהלוסטרל?
שלום סיוון, אני ממליצה לך מאד להפנות את שאלתך לד"ר הידש בפורום פסיכיאטריה. כל נושא התרופות שייך באופן טבעי לאחריותם ומומחיותם של הרופאים הפסיכיאטרים. כל טוב ליאת
הי ליאת! היום קמתי עם מצב רוח טוב אחרי שבוע זוועתי במיוחד.... יש לי תור עם הפסיכיאטר מחר, ואני לא יודעת אם ללכת או לא... למה אלך אם אני מרגישה טוב עכשיו? היום הייתה לי פגישה עם המטפלת והיא ביקשה שאלך. שאלתי אותה למה חשבה שצריך לחשוב על טיפול תרופתי. בפגישה הקודמת הרגשתי ממש רע, מין עייפות נפשית... לא היה לי כוח אפילו לדבר... כך שהרעיון בא ממני, אך היא אמרה שחשבה על כך כבר קודם... היא אמרה שהיא רואה אותי מתדרדרת מפגישה לפגישה בחודש וחצי האחרונים. אני לא לומדת, לא מגישה תרגילים, בזמן האחרון הפסקתי להגיע לרוב השיעורים, לא התחלתי ללמוד למבחנים למרות שאני כ"כ מפחדת מהם, לא ישנה כמעט, הרס עצמי, שנאה עצמית וכו'... אז בסוף שבוע הזה ישנתי הרבה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. פשוט התנתקתי מהכל, לא חשבתי על לימודים ולא על כלום, מאוד נהנתי בסוף שבוע בקומונה עם הבנות... אני כבר לא חושבת על כמה שאני שונאת את עצמי, כמה שבא לי להזיק לעצמי, כמה שאני רוצה למות... יכול להיות שזה עבר ככה פתאום? מה אני בדיוק אמורה להגיד לו מחר? שלום ד"ר, אני מרגישה טוב, לא יודעת למה באתי... ליאת, אני צריכה עזרה, לא יודעת מה לעשות מחר... אם ללכת או לא, ואם אלך מה להגיד... תודה רבה, רעות
ערב טוב רעות, נו באמת, זה חדש לך? את לא יודעת שכשמגיעים לרופא שיניים אז פתאום השן ששיגעה אותנו כל השבוע מפסיקה פתאום לכאוב? וכשמגיעים למספרה עם החלטה להסתפר, פתאום השערות מסתדרות נהדר, ואולי בעצם לא צריך? אני מכירה אישה מאד מיוחדת, שהגיעה לבית יולדות עם צירי לחץ, וכשביקשו ממנה להיכנס לחדר הלידה היא אמרה בנימוס: אבל היא הייתה קודם....(אם לא הייתי מתעקשת מאד הייתי נשארת אצלה בבטן עד היום). אני חושבת פתאום שאולי אפשר לאמץ את זה כשיטה טיפולית. נקבע תור, נרגיש טוב... בקיצור - ללכת מחר, ולספר לו מה הרגשת עד לפני שבוע. מחכים לשמוע חוויות. לילה טוב ליאת
אומנם לא סופשבוע, אבל אני מרגישה בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע מתחיל לכאוב נורא
רשת, רוצה לספר? אם כן ואם לא, אני איתך, מנסה לחזק. יעלה
רשת יקרה, לרוע המזל, המכאובים שלנו לא שומרים על ימים קבועים, ולפעמים הם מפתיעים מאחור בלי הזמנה. מצטרפת ליעלה שמזמינה אותך לחלוק איתנו את הכאב, ואם זה כואב מדי, פשוט נהיה איתך, נחבק חזק, נעשה "פו" ונתפלל שזה ייגמר מהר. נסי להחזיק מעמד ליאת
היי ליאת, המילים שלך היו איתי באותו ערב אבל באמת זה כאב מיידי בשביל לשתף. אז עכשיו, באיחור, רק רוצה להגיד תודה.
אני מרגישה ביומיים האחרונים: -חוסר סבלנות וכעס על עצמי ועל סביבתי(בעיקר על עצמי..... כרגיל...) -חוסר יציבות. -חוסר מוטיבציה והחלטיות. -חוסר יכולת לעשות מה שמצפים ממני. -סטרס נוראי. אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את החצי שנה האחרונה מהחיים שלי, זו התקופה הנוראית ביותר שהיתה לי, ואם היא לא תחלוף אני לא יודעת איך אשרוד. אין לי כוח. אני לא רוצה למות, כל מה שאני רוצה זה להתנתק מהכל, שיעזבו אותי כבר לנפשי. היום שאלתי את אמא שלי למה היא ילדה אותי בכלל, בשביל מה זה טוב? מה יצא לי מזה? נמאס לי מהטיפול הדפוק. אני יודעת שבפגישה מחר אני אאכזב אותה, והיא כבר לא תרצה לטפל בי. השנאה העצמית שלי מוצדקת, אין לי מה להעריך בעצמי ומה לאהוב. דרוש כל כך הרבה כוח כדי לא ליפול, שוב, כל כך הרבה אנרגיה צריך בשביל לתפקד. וכל דבר קטן גורם לי להרגיש כל כך עייפה, גם פיזית. אני לא מוצאת את עצמי, החיים שלי נורא מבולגנים, או שאני עושה אותם כאלה? מה אני אעשה אם יגמר לי הכוח המינימלי שיש לי? הרגשתי צורך לשפוך את הלב. רע. עכשיו. אולי מחר יהיה יותר טוב. אבל אם לא? ליאת, אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בגלל שהבטחתי לעצמי, אבל קשה לי מאוד...... שתהיה לך המשך "משמרת" נעימה, חן
ערב טוב חן, שוב אחד מאותם ימים קשים. גם בשביל זה אנחנו כאן :-) חשוב לי לומר לך, חן, שלא כל כך מהר נגמרים לנו הכוחות. פעם הייתה לי איזו תיאוריה פרטית, לפיה אותם ימים קשים ושחורים, בהם נדמה לנו שאנחנו קורסים, אינם אלא ימים של איסוף כוחות והתארגנות. כמו רוכב אופניים שמרשה לעצמו להפסיק לדווש ולשחרר רגליים קצת כשהוא בירידה או במישור, כדי להמשיך ולסחוב בעלייה שתכף תגיע. קחי לעצמך את הזמן, תנוחי קצת, ותמשיכי בכל הכוח הלאה. יש סביבך אנשים טובים שרוצים לעזור לך. דעי לנצל את היד המושטת לך בתבונה. החזיקי מעמד ליאת
ליאת, אבל זה קשה, לסחוב בעלייה, קשה מאוד מאוד. אין לי כוח להמשיך לסחוב. למרות כל הרצון הטוב.... מה גם שלפני כחצי שעה, האדם החולה במשפחתי, שבזמנו סיפרתי עליו, נסע לבית החולים כי הוא הרגיש רע מאוד, ונתנו לו זריקה שטישטשה אותו עוד יותר, ואני לא יכולה לראות אותו ככה מטושטש וחלש...... וגם אבא שלי כלל לא הודיע לי שהם נוסעים לבית החולים, ולא יכולתי להיות שם, ואני כועסת על עצמי. כי אני הייתי צריכה להתקשר לברר ולא התקשרתי...... אני מרגישה כזאת דפוקה..... תודה שאת כאן חן
מהדהד לי בראש כל הזמן המשפט: אני עזבתי אבל את נטשת. קרוב לשנה וחצי ישבתי מולך. לא הצלחת לחדור את חומת השתיקה שלי. נסיתי להראות לך שאני זקוקה לעזרה אבל כל מה שיכולת לתת זה אמירות בסגנון "זה מאוד קשה" . אולי ציינת גם בדידות. בתקופה הקשה שלי הרגשתי מוגנת אבל בדיעבד אני יודעת שזו לא היה הגנה זו היתה הבנה. לא הגנת עלי הבנת אותי כשסביבה יומיומית מתקשה להכיל דכאון, בכי, הסתגרות. עשית לי הכרות עם תרופות. עם הליכה לפסיכיאטר. כשטענתי אז מה הטעם בשיחות ענית לי במין התגוננות "הבחירה שלך" אחרי כמה דקות התעשתת והסברת, אבל אני הייתי צריכה כבר אז לברוח. לבחור נכון. אחרי שנה וחצי לא הכרת אותי כלל. אפילו אמרת את זה: אני לא מספיק מכירה אותך, והאמירה הזו חרצה בי. הפסקתי וחזרתי, דלגתי וחזרתי. קיוותי שתהיי חד משמעית, ברורה. שתנסי להלחם עלי אבל את היית פסיבית. בן אדם בא לחוויה של הכלה של תיקון של הזדהות. מאוים, שבור, עצוב והחויה שניתנת לו היא בחירה. שיקרת לי בשקרים שלא הבנתי את פשרם, סביב כסף. נפלת לבורות שכריתי בורות קטנים אך משמעותיים דרכם הבנתי שאת מכירה את הסביבה שלי אולי אפילו טוב ממני. שכחת להגיע לפגישה. בסופו של דבר עזבתי. הייתי בתקופה של משבר. הפגישות בנינו הפכו בלתי אפשריות עבורי. נעלמתי ופשוט נתת לי להעלם. מצד אחד זה משמח: לא הייתי צריכה לעבור עוד התמודדות עם אפשרות של חזרה אבל כאב הנטישה לא עוזב אותי. וזה כבר נמדד בחודשים. בת זונה. אני כועסת. כן. השארת אותי בבדידות גדולה הרבה יותר מזו שהייתי בה אולי אי פעם. ואני לא מצליחה להשאיר אותך מאחור, לעזאזל.
ערב טוב, הדברים שלך, גם אם לא הגיעו למען אליו כוונו, נדחקים אל הלב כמו בכוח, מתוך אותה עוצמה צודקת שיש לאמת שאיש לא אוהב לשמוע. כמו בכל מקום בו יש בני אדם, גם חדר הטיפול אינו חף מכשלים. צר לי שזה מה שנפל בחלקך. ליאת
את ידועת למרות שזה נשמע עצוב לקרוא את מה שכתבת זה עורר בי חיוך.. החיוך הוא לא חיוך של לעג אלא חיוך של ואוו אני מכירה את זה הייתי בסירה הזו. המשפט הזה את כבר נמצאת אצלי שנה ואני לא מכירה אותך שמעתי אותו כמה פעמים, כל כך מטופש ולא טקטקי בעיני.., וכשמעירים ואומרים זה מעליב אז האדם ממול לא מבין מה מעליב בזה שאתה יושב מול משהו כבר שנה וזה מה שהוא אומר עליך... השכחה להגיע לפגישה והאדם ממול גרמה לי להרגיש, מה היא חושב לעצמה שמשעמם לי בחיים, מינימום של התנהגות אנושית זה להודיע לאדם. והעזיבה בשעת משבר, זה קשה ויש רגעים גדולים שלחרטה בכלל למה התחלנו ללכת לשם... אני בכלל לא אומרת לך לחזור לשם זה לא יתן כלום שוב לחזור ליחסים שאולי לא מתאימים שני אנשים מטיפוסים שונים ואני מתכוונת לעיתים הפסיכולוגי הוא טיפוס יותר מעוףף והמטופל הוא האחראי 0זה לא שאני מצדיקה פיספוס של פגישה), אבל אולי כן לנסות לכתוב ולהעביר את המסר הזה שהעברת כאן לפסיכולוגית שלך באיזושהי דרך זה כן חשוב שתדע אולי שיחת טלפון אחת אחרונה שיתכן ותשאיר טעם אחר בפה.(בכל אופן שנה וחצי)
איך ממשיכים הלאה? אני שכל חיי הייתי אסרטיבית ופעלתנית, לפתע נפלו עלי השמים. מכה אחרי מכה. וכל במהלך חצי השנה האחרונה. אינני יודעת אם בכלל אוכל להעביר את המסר, אבל אנסה. בהתחלה, אימי נפטרה - וזה כל כך היה קשה לי, אולי לא עשיתי מספיק, לו עזרתי לה בימיה האחרונים. רגשי אשמה רק התגברו כאשר היא נפטרה לא הייתי לידה...ולפני 3 חודשים, ביום בהיר אחד גילו שיש לי סרטן השד. לא הספקתי לעכל את הבשורה והינה אני כבר אחרי הניתוח וכעת בעיצומם של הקרנות. לכל אורך הדרך המשכתי לעבוד למרות הקשיים הנפשיים (והגופניים). ועם כל זה ילדי אינם חשים אותי הבת בת 25 והבן בן 23. יש לי בעל נהדר היחיד התומך בי ועוזר לי.(אלה נשואי שניים) הבן גר אצלנו עם חברה לא עובדים ולא עוזרים בכלום. הבן התפרץ אלי והתחיל להאשים אותנו על כל מיני דברים מהעבר. הוא עזב עם חברתו וזהו אינו מדבר איתנו. דרישתו שאני אתגרש מבעלי... זהו איך ממשיכים? מה עושים?
אלמונית יקרה, נעמי שמר כתבה פעם "לפעמים אני חוטף מכה אחר מכה, וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא שר לי כך...." נדמה לי שזה זמן הדווקא. הבן שלך, עם כל הכבוד, מתפנק קצת, ולא רק שאינו עוזר כלכלית או רגשית, הוא בא בדרישות מוזרות וחודר למרחב שכלל אינו עניינו. את ניצבת כרגע בעין הסערה, בתוך קרב חשוב על בריאותך, והדבר הטוב ביותר שאת יכולה לגייס כרגע לשורותייך, זה תמיכה, אהבה ופינוק. את ובעלך יוצרים צוות מנצח, והרכב מנצח לא מחליפים. בנך עדיין צעיר, ויכול להיות שתגובותיו קשורות איכשהו לחרדה ולהכחשה של המחלה שלך. (האם סיפרת לילדייך את כל האמת על מחלתך?). תוכלי לומר לו בשקט אך בהחלטיות, שטוב לך בנישואייך, ואת מבקשת ממנו לא להתערב בתחום זה בחייך. אם הוא בוחר להתרחק כרגע, כבדי זאת, ואל תבהלי יותר מדי. יש לך כרגע משימות בוערות יותר, עם כל הכאב שבדבר. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולהתעקש על בריאותך יחד עם בעלך המסור. אחרי שתבריאי, תוכלי לשוב ולכתוב לכאן, ונחשוב יחד איך מציבים גבולות גם לבני עשרים פלוס. מחכה לך כאן, ושולחת לך הרבה כוח וסבלנות, עד להחלמה המלאה. ליאת
ליאת היקרה, שאלה לי לפני השינה (פשוט שאדע אם כדאי לישון לנצח או לקום מחר): אולי תוכלי לומר לי (את או האחרים)מהי הסיבה לקום מחר בבוקר בפרט ובבקרים אחרים בכלל? כל טוב
בוקר טוב יש כל מני סיבות לקום.... יש אנשים שקמים כל בוקר כדי לבדוק אם משהו בעולם הזה השתנה. הם בדרך כלל מוצאים שלא. יש כאלה שקמים כל בוקר כדי לבדוק מה עוד *הם* יכולים לעשות כדי לשנות. הם אולי לא משנים את העולם הזה, אבל הם משנים את עולמם. כנראה שקמתי הבוקר כמו אלה מהסוג השני.... לא הייתי מעזה לענות כך, אלמלא ידעתי בקרים מהסוג הראשון.... הדר
לא יודעת אם זה "את" או "אתה", אבל האמת שהתשובה מתאימה לשני המינים כאחד מבחינתי. אני לא יכולה להגיד לך מה הסיבות שמתאימות *לך* לקום עבורן בבוקר, אני כן יכולה לספר לך שלמרות שהבוקר שלי היה קטסטרופלי (עדיין לא התאוששתי...) אני שמחה שקמתי הבוקר, כי בינתיים שמעתי ברדיו שיר שעשה לי נעים בלב, הספקתי לשתות קפה נפלא שהפך נפלא אפילו יותר עם קוביית שוקולד שנמסה לי על הלשון, בן הזוג שלי התקשר כדי להגיד שהוא אוהב אותי, כשבדקתי את המיילים שלי מצאתי אחד נחמד במיוחד מידיד חדש שגרם לי לחייך, הערב אני הולכת לחפש מתנה לחברה טובה שילדה את הבן הבכור שלה לפני כמה ימים, אתמול הצלחתי ללמוד 4 אקורדים חדשים בגיטרה והערב אני מלאת כוונות ללמוד עוד 4.... אני יכולה להמשיך, אבל האמת שאני מעדיפה שאת/ה תתחיל/י לעשות את הרשימה הפרטית שלך. אני בטוחה שיש לך סיבות, אני מבינה שלפעמים קשה לזהות אותן בתוך מצברוח שחור שמטביע אותך. מספיק שתחשוב/תחשבי רק על דבר *אחד* שעושה לך נעים בלב, זה כשלעצמו סיבה מספיק טובה בעיניי. מאחלת לך בקרים טובים ואופטימיים עם המון סיבות לחייך.
לא הצלחתי לישון לנצח...קמתי לא מזמן. גם אני פתחתי רדיו שמעתי שיר נחמד (מצטערת לומר לך אבל זה לא מה שעושה לי את היום...) אחריו היו חדשות: תאונה ברכבת... ולצערי אין לי מישהו שיאהב אותי אלך לשתות קפה אולי זה יעזור אגב, הרשימה שהכנתי עוד אתמול נמחקה לי מהדמעות
שום סיבה לא תעזור כשקמים בבוקר ומרגישים רע. השיר שנשמע ברדיו וכל שאר הדברים מאבדים את ערכם ונראים כחסרי מטרה תכלית ממש אין סיבה , אין הגיון ובכלל בשביל מה ממשיכים את העולם הזה. אבל כשמרגישים טוב פתאום הכל נראה מצוין גם כשיש דברים קשים לא מרגישים כך והחיים נראים ורודים לחלוטין... מה קובע כיצד מרגישים מה קובע איך מקבלים אין לי מושג אני רק יודעת שהיה לי יום עם תחושה ממש רעה שבוע שעבר ושם סיבה לא היתה משכנעת אותי להמשיך הלאה.. וכרגע שאני מרגישה טוב אז ממש לא משנה מה קורה כל מצוין גם אם יש דבירם לא טובים ולא נחמדים טוב לי. אז לא ידועת איך הלוואי שתרגישי טוב והכל יראה אחרת, אבל מה שבטוח שניתן להרגיש טוב זה לא נמשך לתמיד ואם זה ממשוך מידי אז איש מקצוע אמור לעזור
כאשר הכל נראה חסר תכלית ואין שום סיבה לכלום, צריך לבחון האם מדובר בדיכאון קליני ובמצב כזה אני מסכימה איתך שהפתרון יצטרך להיות דרסטי יותר מאשר שיר יפה ברדיו או שוקולד טעים או כל דבר אחר. אחד המאפיינים של דיכאון הוא בדיוק זה: הכל צבוע בשחור ושום דבר אינו בעל משמעות או תכלית. תרופות מאד עוזרות במצב הזה, ומחזירות את הפרספקטיבה ואת האיזון.
שלום, אחי היה במסיבה לפני כשנה בה שתה המוווון בהמשך ככל הנראה לקח סם כלשהו - אם כי אינו זוכר שלקח. הוא נשאר ער כיומיים רצופים בהם היו הזיות רבות. בשבועיים האחרונים לא ניתן היה לדבר איתו, הוא כמעט ולא אכל ולא הגיב עלינו כשדיברנו איתו, רק כשחזרנו כמה פעמים על שמו חזר להגיב. היום חזר לעצמו ואמר שהרגיש פלשבקים - בהם רודפים אחריו והוא צריך להילחם אם חיות ובעיקר הציפו זכרונות ילדות שונים. מכיוון שזה עבר - מה צריך לעשות עכשיו? האם יכול לחזור? האם צריך תרופות? פסיכולוג? מקווה לתשובה בהקדם. בתודה, לירון.
לירון שלום, כפי הנראה מדובר בתגובה מאוחרת לסם. אינני מתמצא בזה די הצורך. הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר. גם אם אין צורך לקחת כרגע טיפול תרופתי כדאי שתדעו מה האבחנה ומה עליכם לעשות במידה והתופעה חוזרת. בהצלחה, גדעון
נבדקתי באחד ממכוני ההתאמה לקליטה במושב .( אבחון ) בתקופה של המבדק ( למעשה , לאורך זמן של שלושה שבועות ) ציפתי לתוצאות בדיקת ביופסיה ( התוצאה היתה בסופו של דבר ללא ממצאים ) את האבחון כנראה לא "עברתי" שכן לפי תשובת ועדת הקליטה של המושב שהחליטה לדחות את בקשתינו לאחר עיון בהמלצות המכון . רצוי לציין שבתקופת הזמן מרגע נטילת הביופסיה ועד לקבלת התוצאה הייתי במתח , בחרדה ובציפייה לגרוע מכל . באותה תקופה לא יכולתי להירדם וגם כשנרדמתי התעוררתי כל פרק זמן ... מה אפשר לעשות כיום על מנת לשנות את תוצאות האבחון ???? הרי לפי חוות דעת האבחון נפסלנו למעשה לקליטה בכל צורת ההתיישבות העובדת מה שפוגע בפרנסתי ובעתידי שכן אני עוסק כיום בתחום החקלאות האורגנית ומעוניין לפתח נושא הקשור לחקלאות האורגנית
רוני שלום, אם אני מבין נכון עברת באותה תקופה שתי בדיקות. האחת - מבחנים פסיכולוגיים לבדיקת התאמתך למושב. השניה - בדיקת ביופסיה. אתה מציין את סמיכות הזמנים, שכן בדיקת הביופסיה גרמה למתח רב ולחרדה. מבחנים פסיכולוגיים רגישים מאוד למתח וחרדה מצביים. כך למשל יתכן שהתמונה מהמבחנים "נצבעת" ע"י המתח המצבי בו היית. יתכן גם שהבודקים לא היו מודעים לתקופה הלחוצה והזמנית בה אתה נמצא . תוצאה אפשרית הינה הטיה בתוצאות המבדקים הפסיכולוגיים. הייתי מציע לך לערער בפני הגורם ששלך אותך לאבחון. לציין את היותך בתקופת האבחון במצב של לחץ, מתח וחרדה רבים כתוצאה מבדיקת הביופסיה ושאתה סבור, שהמבחנים הפסיכולוגיים הושפעו מהמתח שבו היית. בסופו של דבר תבקש אבחון חוזר . אני מקווה שזה יעזור. בהצלחה גם בכך וגם בתחום החקלאות האורגנית, גדעון
ראשית תודה מקרב לב על התשובה המהירה . אכן יצרתי קשר עם המכון והסברתי את הנושא . הטענה העיקרית שלי נגעה בזאת שבתחילת האבחון עצמו אף פעם לא שואלים אם יש משהו משמעותי שלדעת המאובחן יכול להשפיע על האיבחון . זה כיום נראה לי דבר בסיסי לקוי בכל מכוני האיבחון שאינם מתייחסים לגורמים חיצוניים היכולים להשפיע באופן מהותי על תוצאות האבחון . אגב שוב אני מודה לך מאוד על התשובה המהירה , ובהזדמנות זו אני יכול לומר לך שכיום אני יצרן של טחינה אורגנית הטחונה באבני ריחיים ואם אתה אוהב טחינה אשמח להעניק לך אחת מתנה על העזרה שהעברת לי .היכן אתה מתגורר ???
שלום. יש לי בעיה כזאת: יש לי חבר כבר שמונה חודשים. בשלושה חודשים האחרונים לא הפסקנו לריב על שטויות, ואני נכנסתי לסרטים על שטויות כל פעם מחדש, רוב המריבות היו באשמתי. לפני משהו כמו שבועיים רבנו מריבה אחת רצינית, כבר על סף פרידה, וכל הלילה שהייתי אצלו בכיתי כמו משוגעת, לא הצלחתי לישון, משהו כמו 4 שעות ברצף בכיתי בהיסטריה, כשהוא מחבק אותי, מנסה להרגיע אותי. המריבה היתה בגללי... העניין הוא שיש לי בעיה של אובססיה. לפני כמה חודשים הייתי מציקה לו והייתי בטוחה שיש לו קשר עם האקסית שלו בגלל שפעם ראיתי שיחה ממנו אליה. ולא הרפתי, חודשיים שלמים עקבתי אחריו, מנסה לדלות פרטים, שלא היו קיימים בכלל. ואז נכנסתי לסרטים ונזכרתי בכל מני דברים שקרו ועשיתי פעם, והרגשתי רע עם עצמי... זה הגיע למצב שהמצאתי לעצמי סיפורים בראש שלא קיימים... ומשהו מוזר קורה לי כבר שבוע. אני מתחילה להרגיש מוזר, מעין ריקנות כזו לפעמים, ולפעמים תקווה... בעצם, אני כבר לא יודעת אם תקווה.. הרגשה של צביטה בלב כאילו זה עומד להגמר, אני מבולבלת ולא בטוחה כבר מה אני מרגישה... קשה לי להאמין שהרגשות שלי דעכו תוך שבוע, פשוט לא הגיוני.. אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שאם אני אעזוב אותו אני אגלה עוד שבוע - שבועיים לא יודעת כמה זמן, שעשיתי טעות נוראית, שאני מתגעגעת אליו, שאני לא יכולה בלעדיו. אבל גם המצב שאני נמצאת בו עכשיו הורג אותי. ואולי זאת עוד אובססיה? אולי הכנסתי לראש שלי כ'כ חזק שדעכו לי הרגשות עד שאני באופן לא רצוני מרחיקה את עצמי ממנו? אני לא מתעניינת במה שקורה סביבי, אבא שלי היה בבית חולים לפני יומיים ואני רק ישבתי ובכיתי על מה שקורה לי עם חבר שלי. לא מעניין אותי מה חדש עם חברות שלי, אני מרגישה אנוכית... ובלי קשר, אני לא יודעת מה לעשות עם הקשר שאני בו עכשיו.. איך אני יכולה לדעת אם דעך לי, או שאולי זו סתם עוד אובססיה, ושהפחד מהריחוק מרחיק אותי ממנו יותר?
דנה שלום, יתכן שמה שאת חווה זו "אהבה אובססיבית", המאופיינת בחשיבה ותשוקה עד כדי כאב על האהוב הנכסף. בנסיון לשלוט או להישלט על או ע"י האהוב. בדחיה של האהוב אותך או היותו לא מושג רגשית או פיסית ומאפיין אחרון: התנהגות של הרס עצמי. אם את מוצאית את עצמך בתוך המאפיינים הללו, סביר שאת בתוך אהבה כפייתית. תוכלי לקרוא על כך יותר בספרה של ד"ר סוזן פרוווארד: "אהבה אובססיבית". אם את רואה שאת לא מצליחה לצאת מהסיטואציה בכוחות עצמך, כדאי לשקול עזרה מקצועית. בהצלחה, גדעון
גדעון שלום, אני בטוחה שלך ולכולם כבר נמאס ממני ומה'נדנודים' שלי בפורום,ולכן חשבתי רבות לפני שכתבתי הפעם,אבל אני פשוט 'אובדת-עיצות',כיוון שאני מתוסכלת מאוד ומיואשת מהכל, והשבוע יגיעו לקיצם מספר דברים שהעיקו עליי כבר זמן רב מאוד...ואני מפחדת שאולי הם לא יתנהלו בצורה טובה,ואולי לא אקבל את התוצאה שאני רוצה,ואין לי חשק להגיע ל..ואני ממש מפחדת מהימים הבאים-וזה גורם לי לחרדות,לתסכול נוראי,לעצב,ליאוש,ואיני יודעת איך להתמודד עם הלחץ הנוראי בו אני נתונה. אני מרגישה כמו מישהו שעומד על קצה צוק גבוה,ועומד ליפול(לא לקפוץ)ממנו,כי אינו יכול לחזור אחורה ולקפוץ הוא מפחד,ואינו יודע איך תהיה הנפילה-חזקה מאוד או רכה,ואם הנפילה תגמור אותו או שאולי תניח אותו במקום חדש-שונה ממה שהיה עד עכשיו. אני מצטערת שאיני יכולה להיות ברורה יותר לגבי הסיבה של מה שאני הולכת לעבור השבוע ושמעיק עליי כ"כ,אבל אם אעשה זאת בטוח יזהו אותי,ואיני רוצה שזה יקרה. לא שכחתי את דבריך הקודמים גדעון,וגם את עצותיך מהעבר איך לא לייחס חשיבות לכל שינוי במצב-רוח,אך עם כל הידיעה,זה לא עוזר לי עכשיו כשאני מתוסכלת מאוד. בתודה מראש על תשובתך, משתנה
משתנה יקרה, רב הנסתר על הגלוי בכתיבתך. במצב זה, שבו את נמצאית על הצוק, לא יכולה ללכת אחורה וחוששת ליפול, הייתי ממליץ לך להתיישב בזהירות ולהסתכל על הנוף... מתוך היכרותינו האינטרנטית, את יותר אמיצה ממה שאת מעזה לומר לעצמך. מאחל לך שבוע טוב ומאתגר, בברכה, גדעון
תודה, ומצטערת שאיני יכולה לפרט על מה מדובר,אולי אעשה זאת אחרי שאדע בעצמי יותר מה קורה איתי. אבל מה שלא חשבתי ושהראית לי,הוא:להתיישב בזהירות על הצוק ולהסתכל על הנוף..., כשלא יכולים לעשות שום-דבר אחר,לא להילחם ולהיאבק בעצמי,פשוט לקבל את מה שיש ולחכות בשקט,ו'לזרום' עם מה שיקרה.
היי אני בת 33. לומדת כעת בקורס מקצועי לתעודה, ובתחילת השנה הבאה מתכננת להתחיל לימודים של שנתיים נוספות לתואר הנדסאית, גם על מנת שהיה לי מקצוע וגם על מנת שאוכל להכיר גבר איכותי ומשכיל. עד עכשיו כשניסיתי להכיר מהעיתון לא כל כך מצאו חן בעיני מי שפגשתי. אני מציינת שעד כה לא למדתי שום מקצוע, רק עכשיו התחלתי "להתעורר". אני רוצה להתחתן בעתיד וגם להביא ילדים. לפי חישוב שלי, כשאני אסיים את הלימודים אני אהיה בת 36. האם כדאי לחכות עד אז בלמצוא בן זוג וחתונה? האם גיל 36 להתחיל לחפש בן זוג ולהביא ילדים זה גיל מאוחר מדי? האם בגיל 36 הפוריות יורדת בהרבה? האם הגישה שלי נכונה?
חסיה שלום, כמה תשובות קצרות על שאלותייך: א. אפשר גם ללמוד וגם לחפש בן זוג - במקביל. ב. שאלות לגבי פוריות אינן בתחום המקצועי שלי. ג. תשובות לגבי מה כדאי, עד כמה מאוחר וכדומה הן תשובות אישיות מאוד, שאין לגביהן כללי "נכון" ו"לא נכון". לכן כדאי לך לברר אותן בינך לבין עצמך או בטיפול אישי . בברכה, גדעון
תרשי לי רק לומר לך כל הכבוד!! לפני כמה חודשים היו כאן כמה דיונים של אנשים יחסית צעירים שחשבו שהעולם שלהם נגמר אם הם לא למדו משהו.. ובעצם ניתן ללמוד גם בגיל המבוגר למרות שזה קשה הרבה יותר, וזה שווה הערכה בעיני.
שלום. אני מחפש המלצה לפסיכולוג\ית קליני באיזור המרכז. עדיפות לאיזור רמת גן\גבעתיים או תל אביב. תודה,
שלום שלום, רק מזכירה שעל-מנת לא להפוך את הפורום ללוח מודעות של מטפלים, המלצות יישלחו למייל האישי (כך שאני מקווה שכתובתך מעודכנת). בהצלחה, אורנה
היא היתה אמורה לעבוד אבל היא לא עובדת. את יכולה לשלוח לי לכתובת המעודכנת. תודה רבה.
כולם שמעו שעומדים לקחת ממנו את התפקיד הראשי מבטיפול והוא לא יהיה יותר הראובן שלנו נכון?
נכון. וגם ראינו את הכתבה ב"עובדה"
http://news.walla.co.il/?w=//920043
אני דווקא לא ידעתי, ובעיני זה מצער...
אורנה אולי תחליפי אותו?:-)
אם זה יקרה הסדרה כבר לא תהיה מיוחדת כמו שהיתה.
ואם אורנה, ליאת או גדעון יחליפו אותו?
למרות שהטיפול הפסיכולוגי לא עזר בהעדר טיפול פסיכיאטרי, הוא עזר מהבחינה שאני הרגשתי שיש לי כתף להשען עליה. כעת אני צריכה להתמודד לבד עם תווית חדשה ותיוג לכל החיים. הגרוע מכל קרה והעולם ממשיך בשלו. תמיד הכי פחדתי שיתייגו אותי בתווית שדומה לזו של אמא שלי, וכעת משמשהו דומה קרה אני לא יודעת איך להמשיך. התכנית הייתה להתאבד אם זה יקרה, ועכשיו אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. איך אמשיך אחרי שהרסתי הכל?, אחרי ששברתי את ההסכם שלי עם עצמי? אני מנסה לא לחשוב בצורה כזו, אבל המציאות היא כזו ואני לא יכולה להתעלם ממנה, תופעות הלוואי של הכדורים מאוד מורגשות ואני מרגישה נכה :( באופן אבסורדי, היה קל יותר להתמודד עם המחלה בהעדר טיפול תרופתי ותיוג מכיוון שאז יכולתי להסביר לעצמי את ההתנהגות שלי... עכשיו אני מגמגמת ורועדת ועם טיקים וצינון שנמשך חודשים, מתעוררת בבוקר מטושטשת לגמרי ולא קוהרנטית. הלימודים היו הדבר שהכי חשוב לי וגם זה נלקח ממני, איך אלמד באוניברסיטה אם היכולות הקוגניטיביות שלי נפגמו? :( מתנצלת על חוסר הקוהרנטיות, אני אוותר אפילו על לערוך את ההודעה, אני סתם עוד נכה, אין לזה הרבה חשיבות.
nthv יקרה, ההודעה שלך מאוד נוגעת לליבי... נשמע שאת נמצאת עכשיו בעיצומו של משבר. הדבר שפחדת ממנו יותר מכל קרה, ולא ברור איך ממשיכים מכאן. את מרגישה שכל מה שהיה שלך נלקח ממך, ואת כבר לא יודעת מי את בדיוק, פרט לתווית החיצונית המכאיבה שנתנו לך. את יודעת, בתקופה בה עבדתי בבי"ח פסיכיאטרי, היו לי מספר מטופלים לאחר התקף פסיכוטי ראשון. שלב היציאה מההתקף וה"חזרה לחיים", היה קשה לעין ערוך מהשלב הפעיל של המחלה. התחושה הייתה שהם "מתרסקים" לרסיסים, שכלום כבר לא ידוע ובטוח, והכאב היה עצום. הם ביטאו חשש שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, הם לא היו בטוחים שהם זוכרים מי הם היו, והם לא ידעו אם הם רוצים או יכולים להיות משהו אחר. אני רוצה שתדעי שצפוי שלב קשה. שאי אפשר לפסוח עליו, שצריך לחשוק שיניים ולחפש את הדרך, כל בוקר מחדש. והייתי רוצה שתהיה לך כתף להישען עליה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה
אורנה, אני חושבת שזאת מאיה. נורית
אני מרגישה שכתבתי יותר מדי, זה אישי מדי.
היי אני בת 23 יש לי חבר רציני בן 35 מיישוב אחר אני דתייה וגם לו יש יחס די טוב לדת למרות שלא ממש דתי. הבעיה הוריי מאוד מתנגדים לקשר בגלל הגיל . אנחנו מתכננים להתחתן אבל עושים לנו בעיותצ קשות אומרים לי מבוגר מדי בשבילך בטח יש לו ראש של זקן אני דווקא מרגישה שאין פער בגילאים וגם תמיד אמרו לי שאני בוגרת מבנות גילי. הכרנו דרך האינטרנט בהתחלה סיפר שהוא בן 32 וכך סיפרתי להוריי אח"כ סיפר את האמת ואחרי זה התחילו לחשוד למה אומר קודם 32 אח"כ 35 . אותו בחור עובד בעבודה קבועה אומר לי שמכבד אותי שאני דתייה מתייחס אליי בכבוד והערכה. לעומת חבר קודם שהיה שגם הוא היה מבוגר קצת שרק בגלל שאני אישה התייחס אליי בזלזול ותמיד חשב שהאישה צריכה לדעת איך לכייף עם הבעל וכל מיני. לא עוזר בכלל שאני מנסה להסביר להורים הם רק מתנגדים ואני מתעקשת שנישאר בקשר. חוצמזה שמעתי מאנשים מהכפר שלו שהמשפחה שלו נורמלית והכל בסדר איתם ושגם הבחור בסדר גמור . בעיה נוספת אני בת יחידה של אימא ויש לי עוד אח בן 18 אימי חלתה בהפרעה אובססיבית קומפלסיבית כשהייתי בת 15 היא ואבא שלי מעולם לא הסתדרו במיוחד אבא שלי לא כ"כ דואג לעינייני הבית חוצמזה שהוא עובד וחמותה של אימא שלי שהייתה גרה קומה מתחתנו עשתה לאימי את המוות וגם אחיות של אבא שלי טענו שהיא לא עובדת ושלא מבשלת לא מנקה והכל שטויות במיץ אימי נכנסה לדיכאון קשה וחלתה עכשיו סבתי ברוך השם מתה כי גם לנו היא גרמה הרבה סבל הייתה טוענת שאימא חינכה אותנו ושאנחנו כמוה והעלילה שקרים על אימא שלי. אימא שלי החלימה מהמחלה עקב תרופות אבל התחילה לזלזל בלקיחתן ועכשיו היא עדיין בדיכאון וחושבת שהחיים לא שווים היא מבקרת את אחיותיה אבל אנשים אחרים לא כ"כ. אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד אני אוהבת את אימא וחבר שלי אמר שאחרי שנתחתן אני יכולה לבוא לבקר את ההורים פעם בשבוע כי הכפר שלו קצת רחוק (שעה ננסיעה) אני לאט מעוניינת לוותר על בחור כזה.) אני מסבירה לאימי שהוא מכבד אותי ושהוא אמר שיעשה לי ניסיון בנהיגה באוטו כי כבר 5 שנים מאז שעשיתי רישיון נהיגה לא נהגתי היא אומרת שהוא סתם אומר בשביל להתחתן איתי אין לה טיפת אמון באנשים חושבת שכולם שקרנים תחמנים היא טוענת שאני לא מתחתנת מאהבה אלא סתם כי בא לי להתחתן גם דודות קצת מתנגדות בגלל הגיל וקצת מםפרגנות אני משתגעת לגמרי........אני לומדת במכללה אקדמית לתואר ראשון שנה ראשונה ועוד שבעיים יש לי תקופת מבחנים למזלי רק 4 מבחנים ובכל זאת מה כדאי לעשות עם מי להתייעץ להיפרד כי לא נסתדר בגלל הגיל?????? הקיצור מיואשת ומדוכאת לגמרי!!!!!!! כמובן שסיפרתי לחבר שלי שמתנגדים לנו בגלל פער גילאים וגם לא מוצא חן בעיני אימא שאלך לגור בכפר אחר גם זה בעיה בשבילה.
שלום אורטל, אני חושבת שכדאי לעצור עכשיו את הסחרור שנוצר! את באמת לא חייבת להחליט השבוע על החתונה, וגם לא לשכנע את כולם בצדקת דרכך, ואפילו לא לתקן את היחסים המשפחתיים המורכבים עם הצד של אביך. כרגע, את בעיקר צריכה להירגע, להתארגן לקראת ארבעת המבחנים שלך, ולאפשר לעצמך לחשוב על הדברים בנחת. אם יש במכללה בה את לומדת (או באוניברסיטה הסמוכה) שירות ייעוץ לסטודנט, אני ממליצה בחום לפנות לשם. במצבים של דילמה מאוד עוזר לספר את הדברים לאדם ניטרלי, ולבחון בעזרתו את הצדדים השונים של המטבע. החזיקי מעמד, אורנה
אורנה, מה שלומך? ישנת טוב בלילה? גם את הלכת לישון מאוחר... (-: העניינים קצת נרגעו בעבודה אז יוצא לך להכנס לכאן יותר...? אשמח לשמוע את חוות דעתך בקשר לכדורים. התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי בנושא. היא אמרה שאם יש תוכן להרגשה הרעה אז זה לא מקרה לכדורים. אם ההרגשה היא של דכאון או ריקנות תהומית שמלווה אז כן כדאי לשקול כדורים. בקיצור היא לא בעד שאני אקח כדורים אבל בשורה התחתונה אני ממש סובלת. כמובן שהיא אמרה שההחלטה היא בסופו של דבר שלי. מה את אומרת, אורנה? סוף שבוע רגוע. נורית
הי נורית, ראיתי שחיבבת את הדיאלוג הלילי הקצרצר של ליאת ושלי... האמת היא ששלושתנו עובדים באותו מקום, ומכירים היטב זה את זה. אני באמת קצת יותר פנוייה עכשיו. בחצי השנה האחרונה לקחתי על עצמי עומס גדול שקשור גם לסיום הדוקטורט וגם לסיום ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. עכשיו אני פסיכולוגית קלינית מומחית, ובקרוב מאוד גם דוקטור, ואכן לילותיי פנויים מלימודים... בנוגע לטיפול התרופתי, ההשקפה שלי מעט שונה, ונראה לי שתצטרכי למצוא את דרכך האישית בין הדעות המגוונות הקיימות בנושא. אני מאמינה שלכאב ולמצוקה רגשית תמיד יש "תוכן", ושלתוכן הזה ניתן לפנות בצורות שונות. ניתן להשפיע עליו באמצעות שיחה, וניתן לגעת בו באמצעות טיפול תרופתי, וכמובן שיש עוד דרכים מצויינות. מבחינתי כמטפלת, הטיפול התרופתי אינו מנוגד לעבודה שלי, אלא תומך בה ומצטרף אליה. במצבי חרדה למשל, הוא מאפשר לי לעבוד טוב יותר עם מטופל שרמת החרדה שלו נשלטת. מעבר לכך, אני חושבת שזה די מעניין לבדוק לזמן מה "איך אנחנו" עם טיפול תרופתי. מה זה עושה לרגישויות שלנו? איזה עוצמה יש עכשיו לכאב שלנו? מה קורה ביחסים המשפחתיים והחברתיים שלנו? ועוד ועוד... בהצלחה בהמשך חיפוש הדרך, אורנה
אורנה ונורית שלום, לא יכולתי שלא להגיב בנושא זה ולשאול אותך אורנה{מבחינה מקצועית},אם לדעתך השימוש המיידי בטיפול תרופתי כפיתרון אינו מוגזם,ואם גם בהפרעות חרדה ניתן לטפל ללא תרופות(אם זה טיפול התנהגות-קוגנטיבי),ולהצליח בכך? ומה דעתך על הסרטים שמראים את הסכנות שבנטילת תרופות,שהביאו אנשים להתאבדויות ואף לרצח וכו',ראיתי מספר סרטים כאלה.מה דעתך על כך?
דוקטור אורנה יקרה, מזל טוב! המון הצלחה! ויישר כוח על המומחיות! ומצויין שאת יותר פנוייה עכשיו... אני באמת מחפשת את הדרך. אני מרגישה ממש רע בזמן האחרון. נסעתי פעמיים לבית חולים לאשפז את עצמי. אני מרגישה שאני זועקת ואף אחד לא שומע... סליחה שאני 'נופלת' עלייך. אני פשוט מרגישה שאני מאבדת את שפיות דעתי. נורית
אורנה שלום,אומנם שאלתי זאת אתמול כשאלת המשך לליאת עבור הבעיה שהיתה ושיש לי,ושהיא ענתה לי על חלקה הראשון,אך כנראה לא ראתה את חלקה השני,שכתבתי רק מאוחר יותר,ולכן אודה לך מאוד אם תסכימי מאוד לענות עליה במקומה,כיוון שאיני רוצה לחכות איתה עד יום שני הבא. העתקתי את שאלת ההמשך שכתבתי לליאת: מחבר: משתנה תאריך: 7.6.2006 שעה: 23:08 ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה
שלום משתנה, אני מניחה שעומס ההתמודדויות של השבוע - הן החשיפה והן הראיון, תרם את תרומתו לתחושת העייפות. זה הגיוני, וטבעי, ולפעמים צריך פשוט לנוח... הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי והטיפול הפסיכודינמי בהחלט שונים זה מזה, אך אין זה אומר שחוויית הטיפול באחד מהם היא קלה ופשוטה. בשני סוגי הטיפול מתמודדים עם כאב רגשי, ואני לא בטוחה שאפשר לומר שלדבר על זכרונות ילדות זה "יותר" או "פחות" סוחט רגשית מלגעת (פיזית) במשהו שבמשך שנים הפחיד (כמובן שמה שכתבתי עכשיו זו רדוקציה של שני סוגי הטיפול). סוף שבוע נעים, אורנה
תודה על תשובתך, האם היית ממליצה להפסיק טיפול לגמרי(או לתקופה ארוכה) ברגע שמרגישים מותשים ממנו(דבר שאיני מעוניינת לעשות כרגע),או לעשות הפסקה זמנית של כשבוע,למשל,או להמשיך-אפילו שכבר אין כוחות לכך?
איך נראה עולמו של מי שהטיפול הוא כל עולמו? איך נראים חייה של אישה שמאוהבת עד עמקי נשמתה במטפלת שלה? איך מסבירים לעצמך שאחרי שנתיים וחצי טיפול זה היה אמור לעבור? איך מנסים לשכנע את עצמך שאולי פעם זה יעבור אבל את קטנת אמונה? איך מתגברים על האובססיה הבלתי רצונית הזאת? איך מוציאים למוות את גברת " התלות "? איך הגעתי למצב הזה? מה עושים כשמבינים שכל מה שמשנה בטיפול זה רק מה היא חושבת? מה עושים כשמבינים שאת לא מסוגלת להיות את כי את מפחדת שכאשר היא תדע מי את באמת ( מפלצת סגולה מרובת עיניים) והיא לא תאהב אותך יותר? מה עושים שיודעים שלטיפול יש מטרה אחת - שהיא הכי תאהב אותי, שהיא תחשוב שאני הכי מיוחדת שאני הכי הכי? מה עושים שהמחשבות עליה הם מקום מפלט? מה עושים שמבינים שכל המחשבות האלה מתאימות אולי לגיל הטיפשעשרה ולא לאישה בת 35? מה עושים כשלא יכולים לעזוב למרות שיודעים שצריך? הרבה שאלות ולי אין אפילו תשובה אחת.... עננית.
עננית יקרה וכאובה, אני יודעת שזה קשה כשאול, אבל חשוב שתדברי אתה על התחושות רבות העוצמה האלה. אני לא חושבת שזה ילדותי, ולא טפשי, ולא מוזר - רק כואב מאוד, וראוי להתבוננות משותפת. עננית, אולי תוכלי להראות לה את ההודעה שכתבת לפורום? מחזיקה לך אצבעות, אורנה
אורנה יקרה, היא יודעת. הכל גלוי וחשוף. לדעתה אין טעם להתעסק בזה. היא טוענת שזה לא תורם לי ולא מקדם אותי. לי זה עצוב ומשאיר אותי מתוסכלת. עננית
אודה באם תגיבי על מה ששאלתי אותך היום בנושא: "הכזבה שיקרית".
לשירי, אמנם השאלה הופנתה לליאת (שאגב,זה לא התורנות שלה היום לענות לשאלות) אך קשה לי לא להגיב לאחר שעכבתי אחרי התכתבותך עם ליאת . אולי פשוט ,"תירדי" מהבן אדם ותנסי למצוא מישהו אחר לדבר איתו (למרות שאולי היה חשוב לך לדבר איתו דווקא) אבל מה לעשות שלא כולם עומדים בהבטחות כמוך . פשוט חבל שתוציאי כל כך הרבה אנרגיה . חבל על כוחותיך לפעמים צריך להרפות מדברים ,כי לא הכל בשליטתנו .
אולי את סתם מצטיירת בעיניו כנודניקית ? אולי הוא בכלל לא רוצה להתערב ביחסים בינך ובין בעלך ? אולי את מביכה אותו בכך שאת "נדבקת" אליו עם הסיפור האישי שלך שכלל לא מעניין אותו ? תחשבי על זה , אל תמשיכי להציק לו , ואל תזעיפי לו פנים כי את בסך הכל מעמידה את עצמך באור מגוחך......תרדי ממנו כבר , אני לא מתפלאת לאור התנהגותך ולאור הפרשנות שאת נותנת לענין הזה שהוא כלל לא רוצה להכנס לתוך הענינים האלו בינך ובין בעלך .
שלום שירי, קראתי את התכתובת בינך לבין ליאת, ואני מבינה שאת מרגישה פגועה מאוד מהתנהגותו של אותו אדם. למיטב הבנתי, ליאת ניסתה לרמוז שמאחר והוא ידיד של בעלך, יתכן והוא לא באמת מעוניין למלא את תפקיד "האוזן הקשבת" שייעדת לו. אני נוטה להסכים, שעדיף להשתמש באדם ניטרלי כאוזן קשבת. במפגש עם דמות טיפולית, תוכלי לשפוך את ליבך, להיתמך, ואף לברר את מקורות האכזבה העמוקה שאת חשה. אני ממליצה בחום. בברכה, אורנה
האם ההכזבה קוראת לך עם עוד אנשים ?תחשבי על זה ? אולי התרגום שלך למצב מצריך בירור מעמיק יותר והתרגום שאת נותנת לציטואציה רק מבלבל .כי אנשים שונים אחד מהשני. מקווה שלא בילבלתי אותך אני בהשפעת אלכוהול .אבל עדיין מרגישה צורך להגיב .כי מי כמוני מרגישה תחושת דחיה שאלוהים יודע כמה קשה להרגיש דחיוי,אבל יש שני צדדים והאדם השני לל תמיד מצליך להכנס לראש של רעהו בהצלחה לך נ.ב-יש לי הרבה מה להגיד לך .אבל ההאלכוהול "הרג אותי" מבינה ,
שלום לאורנה או ליאת אני כרגע נמצאת במין לופ שאינני יודעת מה לעשות אני ארשום כמה שאני יכולה בקיצור אז יש לי שתי בנות האחת בתשנתיים פלוס קצת והשנייה בת עוד חודש וחצי לערך בעזרת השם בת שבע מגיל שנה פלוס שהקטנה שלי התחילה להצטרך אותי באופן מאסיבי מפני שהיא מאוד אבל מאוד שובבה ומסוכנת מאוד פעלתנית לכן מאוד קשה גם היום שהיא בוכה על כל דבר כימעט אים זה לא מתבצע כימעט מייד ואני לא יודעת אים עצבנית אבל לבטח לא רגועה ואני מותשת ועייפה מאוד עד כדי אמפתיה לפעמים כי אני כימעט לא יכולה לעשות כלום בבית רק בשעה וחצי לערך שהיא ישנה וכדי להכין שיעורים עים הגדולה זה בכלל מבצע וקושי מכיון שכמעט ואין אפשרות לידה היא מטפסת ולוקחת לה את כל הדברים והורסת ומיותר לציין שהבת הגדולה רחוקה מלאהוב אותה ולכן הרבה פעמים אני לא מרדימה ומעירה אותה בבוקר מוקדם כדי שהיא תישן בצהריים בזמן שאוכל להכין שיעורים עים הגולה שגם לה בעיות לא קטנות האחת יש לה קושי בכתיבה קשה לה היא שונאת לכתוב הרבה לכן השיעורים לוקחים יותר זמן מאחר במקביל היא ילדה שמסורבלת מוטורית גם עדינה גם גסה ולכן יותר קשה מבחינת העצמאות מה גם שפאק שלי אני מודה שבמקום לחנך ולהציב גבולות בזמן אני פינקתי והשנה של כיתה א בשבילי ובשבילה הייתה מאוד קשה למרות שעדיין לא הסתיימה אני חשה מעט הקלה אז קשה עים הכל כימעט בבוקר אני צריכה לקחת ליטול ידיים ולשטוף פנים אים לא היא ניגשת למחשב או נימרחת עים טלויזיה ומוצץ לאחר מכן החטיף הקטן גם עד שמסיימת ממש בקושי עצום את הפרוסות לרוב אינה אוכלת למרות שהיא ילדה שמנה יחסית אינה אוכלת את הכריכים ויש קושי דברים מסויימים שאוהבת וקולה כן ניתנים לה והיא מוכנה יש קושי חברתי ומעט בריכוז אני מאמינה שיש קושי קל בריכוז גם אובחנה במכון להתפתחות הילד אך לא דבר ברמות גבוהות תודה לאל מה גם של הייתי נותת תרופה על בסיס כימי ישנם עוד המון קשיים אך אני משתדלת לקצר אני שואלת כאן ואנסה בכלליות איך אני מחנכת ילדה בת שנתיים ומציבה לה גבולות כאשר שום דבר אינו מרתיע אותה ואיך אני מחנכת את הילדה הגדולה וגורמת לשתיהן רוגע ולאוירה נעימה בבית ולא של לחץ וצעקות כל הזמן ברמות שהכל קשה והים סוער אודה לך מאוד לתשובתך אלמנט נוסף שניזכרתי הוא שאני ובעלי איננו ביחסים טובים ולכן פיציתי תמיד בדברים חומריים ומכיון שכך גם הרבה פעמים כשהייתי אומרת משהו הוא היה אומר אחרת ומתבטא אלי בנוכחות הילדות בצורה מזלזלת ולא יפה האים אני יכולה לחנך אותן והישאר בתנאים הקיימים שהם רק מקשים לי ולהן אך מנסיבות כלכליות קשה לי עדיין להתנתק מהמערכת אודה לך שוב באים יינתנו לי לפחות הכלים או ההכונה כיצד לטפל ולשנות (בתקופה זו אני רושמת את בתי הגדולה לחוג חימר וציור כדי שיועיל לה נפשית העשייה בידיים וגם לחוג שחייה שיועיל לה גם נפשית וגם פיזית כי יש לה פוליפים מעט מוגדלים שמקשים ויוצרים ליחה שגורם איפהשהוא לעצבים כי היא נושמת לרוב מהפה אך למיטב הבנתי ולאחר התייעצויות עים טובי הרופאים ובדיקות מעקב זה קטן ככל שהילדה גדלה תודה מראש על הקריאה והתשובה
שלום אלונה, כשקראתי את ההודעה שלך הייתה לי תחושה מאוד חזקה של עומס: את מתמודדת עם מערכת יחסים מכאיבה עם בעלך, קושי מבחינת העצמאות הכלכלית, בעיות בתחום המוטוריקה והריכוז אצל בתך הבכורה, וקשיים הקשורים לגבולות עם בתך הקטנה. ואת יודעת מה, אני בטוחה שזה לא כל הסיפור... צריך הרבה מאוד כוחות כדי להתמודד עם מערכת כה מורכבת ותובענית, ובהחלט צריך עזרה. אני חושבת שכדאי לך לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזורך (אפשר לעשות זאת דרך היועץ/ת בביה"ס בו לומדת בתך), ולבקש פגישות של הדרכת הורים. בפגישות אלה יוכלו לחשוב איתך כיצד לתת מענה הולם לקשיים של שתי הבנות, ובעיקר יהיה לך מקום להיתמך בו. אני ממליצה בחום שתפני לקבלת עזרה באופן אישי, ולכן אני נמנעת מלתת לך עצות בנוגע לגבולות בגידול ילדים. אני עושה זאת, משום שלדעתי יש צורך בארגון-מחדש של המערכת ופינוי זמן וכוחות בשבילך - ואז תוכלי גם להציב גבולות... חזקי ואמצי, אורנה
פעם הייתה פרסומת של דף שלם ורוד שכתוב באמצע בשחור: "אף אחד לא מבין איך אתה רואה שחור פה, אנחנו מבינים". נמאס לי כבר. זה כמו להסתכל מהחלון למטה ולראות את הסוף המר והמרגיע ומישהו אחר יסתכל ויסביר לך שהוא רואה פרחים ופרפרים וציפורים ואת השמש. אין שם כלום. יש את מה שאני רואה. וזהו. אין שם מטפל ואין שם שום כדור ואף אחד. יש אוויר ניטרלי וריאלי - ואי אפשר לסבול את זה לאורך זמן. ולא איכפת לי שזה יעבור, כי זה ילך ויחזור ותמיד שזה חוזר זה כואב. ולא בא לי עידוד, ונמאס לי מטיפולים, ונמאס לי מאשליות ונמאס לי שלאנשים יש מה להגיד כי אין. אין דבר שאף אחד יכול לומר בכדי להפוך את החיים האלה ללא עקומים, לא שחורים, לא לא ברורים, לא מיותרים, לא רובוטיים, לא מנצלים, לא כלום. והיפה הוא צפוי, החיוך אחרי מעשה טוב עושה להקיא מעצם הבנאליות שלו. השמחה אחרי שקיעה, אהבת הדשא הכסוח, הכל טבוע בנו ואין לנו כלום משלנו. לימדו אותנו להתאהב ואנחנו עושים מכך נפלאות ומטעמים אבל אין בזה כלום. מות הזמן הנכון. זה מה שניטשה אמר. הסברים? (וליאת יקרה- במקום ללטף לי את הפצעים ולהתעלם מהמילים ולקרוא את העצב את מתקנת לי טעויות ומתעקשת על סמנטיקה ומתרכזת בטפל..איזה דיכאון... על עדן חלוני, את מי מעניין אם אמרת חמוד או מריר?)(אל תכעסי)(את יקרה לי בפורום)
ניטש יקרה, השעון מראה שעברת כבר לתחום אחריותה של אורנה. ובכל זאת, כמו באותה פרסומת וורודה/שחורה, העיקר והטפל הם לב הענין. זה לא היה תיקון טעויות טפל. יש לי חולשה: אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לחשוב עצמאית, ואני אוהבת לתקשר את רעיונותי באופן בהיר ומדוייק. קשה לי כאשר מסלפים את דברי ומתווכחים עם הסילוף. אני שמחה לקרוא שאת רוצה ליטוף. אבל כשאני מתקרבת הניטשה שלך רוצה להקיא מהחיוך. אז מה נעשה? גם את יקרה לי. באמת. בואי נלך לישון ליאת
ניטש יקרה, תיזהרי - יש לך "חורים" בהפנית העורף שלך, ב"לאו" הרציף שאת אומרת לכל (ליאת יקרה לך; את רוצה לדוג ממנה אשליות, ליטופים). [קראת, אגב, את "הלא של קלרה/ סואזיג אהרון??] ניטש, אי אפשר לעמוד בפני אדם השולל ומאיין את הכל, שטומן לבן שיחו "פחים" על כל צעד ושעל, מחכה לתפוס אותו ב"קלקלתו", בתקוותו, ב"כן" שלו, ואזי סותר/סוטר את דבריו. גם אי אפשר להכניס קו וכוון שינוי ותכלית - בתיאוריה מעגלית כשלך (שצועקת: "הבל הבלים הכל הבל"). מבחינה זו "ניצחת" לא נוכל לך לעולם. ואם כך - אם הנצחון הוא בעל חזות איומה כל כך - האם לא עדיף להכנע (גם אם כל האחרים הם אויליים ומחייכים למראה השקיעה)? הכניעה מתוקה מתוקה ואפשר להיות אויל לאחר שהיית חכם. מות הזמן הנכון?? - צריכה הסברים! אבל בסוגית ה"זמן הנכון" עונה לך גם בלי הסבר: "עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לקרוע ועת לתפור עת מלחמה ועת שלום" שולחת לך חיבוק הישארי כאן, נמי
אפשר ואפשר. שילד קטן בוכה ומרגיש דברים לא הגיונים וצורח דברים לא הגיוניים וכואבים לו דברים והוא רוצה דברים סותרים - כולם חושבים שזה בסדר ונותנים לו הכל, אז למה כי גדלתי אומרים לי אסור? מותר לי כמה שארצה.. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לשנוא אותכם כי אתם לא עוזרים לי ואני רוצה למות כל יום 30 פעמים ואף אחד לא מציל אותי, ואני רוצה לכתוב לכם כי אני רוצה שתעשו משהו, ואני רוצה לצעוק עליכם כי אין לי כבר על מי, ואני רוצה להתלונן כי העולם הזה לא נעים לי יותר.. התיאוריה המעגלית שלי היא הדיכאון המעגלי היומי שלי - ואם הוא שורד משום מה, אז הוא יצא החוצה ויהיה כאן בחוץ, כמו שהוא אצלי בפנים...
אוף, את עובדת קשה. מתי את הולכת לישון?
היה שווה להתאמץ ולטפס עד כאן, ולו כדי לפגוש אותך להחלפת המשמרת. מאחר ועוד לא נפתח פורום חברתי למנהלי הפורום, אומר לך מהר מהר, בלי לעצבן אף אחד, שאני מתגעגעת אליך. וכן, אני הולכת לישון עכ-שיו !!! ליל מנוחה ליאת
הי ליאת! מה שלומך? המון תודות על עזרתך הרבה! עכשיו יש לי התלבטות נוספת... הפסיכיאטר שמצאו בשבילי לא עונה לי כבר יומיים ולא משיב להודעות, אני מעריכה שהוא בטח נורא עסוק, אבל אולי זה סימן שאני לא צריכה לקחת כדורים בכלל? מה הם יתנו לי? יגרמו לי לאהוב לעשות דברים שאני שונאת? לרצות להמשיך ללמוד מקצוע קר? לשמוח בסביבת אנשים שאני לא יכולה לסבול? יתנו לי תקוה להצליח בדברים שאני בטוחה שאכשל? הייאוש יעלם? (לא נראה לי) אני מפחדת! מפחדת מתופעות לוואי, מפחדת להפסיק להרגיש, מפחדת להתמכר, מפחדת מהכל! ויש ימים שאני כן מרגישה טוב, שאני לא בדיכאון, אז אולי אני לא צריכה בכלל? אולי אלה סתם מצבי רוח חולפים? אולי אני צריכה לנסות לשמור על עצמי יותר עכשיו? להשתדל לישון מספיק, לא להיות בחברת מי שמדכא אותי, לא לעסוק בדברים שמעציבים אותי, לא להיות במקומות שעושים לי רע (אפילו אם מדובר באוניברסיטה)... האם זה יספיק? אז אולי קיבלתי רגליים קרות...אבל מותר לי לחשוב על זה קצת, להתלבט... אך אם לא אתחיל לקחת עכשיו אז אין טעם אולי, כי זה חייב להתחיל להשפיע בחודש הקרוב... אני לא יודעת למה אני מצפה כשאני כותבת את זה, הרי אף אחד לא יחליט בשבילי בעניין כזה, אני אמורה להחליט מה טוב בשבילי, אבל אני לא בטוחה... רוצה להרגיש טוב אבל לא בכל מחיר. אולי אני צריכה שירגיעו אותי, ואולי גם זה לא יעזור. המון תודות, רעות
שלום רעות, טובי המוחות בתחום הרפואה ישבו, חשבו, למדו, חקרו, והמציאו עבורנו תרופות היכולות להקל עלינו. ואנחנו, כפויי טובה שכמותנו, מעדיפים להסתובב בעולם ולסבול. :-))) כדי ללמוד טוב יותר על השפעותיהן של התרופות, אני חושבת שהכתובת האחראית והנכונה ביותר היא הפסיכיאטר עצמו. לא חייבים להיות 'בקרשים' כדי להתחיל לקחת תרופה, והיא יכולה לחולל נפלאות למי שזקוק לה, גם אם הוא סובל נורא רק לפעמים... תופעות לוואי הן דבר אישי מאד, וברוב המקרים הן מינוריות וחולפות. אני מציעה לך להתעקש על המפגש עם הפסיכיאטר, ורק אחריו להחליט אם לבלוע את מה שרשם לך. מחכה לשמוע איך היה ליאת
תודה ליאת!!! ראית ששיניתי את ה"לא" בנושא ל"כן" :-)))))))))))) אם "טובי המוחות בתחום הרפואה ישבו, חשבו, למדו, חקרו והמציאו" אז זה יהיה ממש לא בסדר מצדי אם לא אלך :-) הפסיכיאטר חזר אלי בערב ופחדתי לענות. מחר אתקשר אליו שוב (אפילו 20 פעם עד שיענה :-))) ואקבע פגישה. חוץ מזה שאני צריכה גם להתייעץ איתו לגבי המשך הטיפול שלי, כך שבלי קשר לכדורים כדאי שאלך... שוב תודה, יום נפלא לכולם, רעות
אין לי כוח לכתוב מה שעבר עליי...אבל אני בנאדם דפוק.יש הוכחות. אפילו טיפול מחורבן לא יעזור
שלום אין כינוי, מהיכרות שטחית איתך אני יודעת שאת בחורה נבונה, חדת מחשבה וטובת לב. אם את נוטה להאמין שטיפול לא יעזור לך, נסי לספר כאן מה קרה. אולי נצליח לחשוב יחד מה כן יעזור. את מוזמנת ליאת.
ליאת תודה על המחמאות. (אולי התבלבלת במישהו אחר?) אני חושבת שזה לא משנה מה קרה מה קורה או מה יקרה אני כמעט בטוחה שלעולם תמליצי על טיפול. תקני אותי אם אני טועה תודה לילה טוב
ליאת, סליחה שאני פונה יום אחרי יום. אני אובדת עצות. הסיפור בקיצור הוא: אני וחברי יחד 5 שנים. 5 שנים און אנד אוף(פרידות-חזרות-פרידות חזרות וכן הלאה) כל הפרידות היו ביוזמתי. בזמן שהיינו פרודים אני יצאתי עם אחרים והוא יצא עם אחרות,והיינו נפגשים מידי פעם,וגם היינו מדברים 10 פעמים ביום בכל המדיות הקיימות. הוא תמיד אהב אותי, וכשהוא יצא עם אחרות תמיד טען שאני לא יוצאת לו מהראש. כיום אנחנו שוב יחד. הוא בחור מקסים,חם,מאוד משקיע בקשר שלנו. בשנה האחרונה פתאום הפסקתי לאהוב אותו. אני כאילו מחפשת בכוח כל מיני פאקים אצלו. ואני לא יודעת אם זה הוא. כלומר אם הוא גבר חלומותיי. אני בכל זאת איתו כי אני פוחדת לא להכיר אף אחד אחר, ואני ממש בסרטים מזה שהשעון הביולוגי שלי מתקתק, וחבל יהיה לי להפסיד אותו כי הוא מקסים ומתאים לי לחיות איתו אבל אני לא יודעת אם זה יהיה נכון להתחתן עם אדם שאני לא אוהבת. למרות שבשנים הראשונות של הזוגיות שלנו הייתי ממש "חולה" עליו, הייתי חברה קנאית. כששמעתי שהוא דיבר עם ידידה בטלפון הייתי נכנסת לסרטים ובוכה בכי היסטרי. אבל היום זה לא כך. היום הוא קנאי לי, וזה קצת מפריע לי, למרות שאני מבינה אותו. אבל יחד עם זאת מחמיא לי שבחור כמוהו מוכן לקחת סיכון ולחיות איתי. דווקא איתי מכל הבחורות בעולם ואיך הוא אוהב דווקא אותי ואחרי שעשיתי לו כ"כ הרבה צרות, התנהגתי אליו לא יפה ועוד.... אני נורא מבולבלת. אני לא יודעת אם להיפרד ממנו, או להישאר איתו. אני יודעת שזו בחירה שלי אבל הייתי רוצה שתעזרי לי לעשות סדר. חשוב אהבה לדעתך או שזה פחות חשוב?
שלום חן, אם תביטי סביבך, תוכלי בוודאי לראות לא מעט זוגות אומללים, שהחליטו להינשא מהסיבות הלא נכונות. חיים משותפים הם דבר קשה ומורכב מאד גם לזוגות ביניהם קיימת אהבה, משיכה והבנה. בהיעדר אהבה ומשיכה, החיים יכולים להיות משמימים ומדכאים כמדבר שממה. הפחד להישאר לבד הוא אחד המניעים העיקריים להחלטות מן הסוג הזה, כמו גם הפחד מהשעון הביולוגי המתקתק. לא הייתי מציעה לך להיכנע לו. עם זאת, הנטייה למצוא בכוח פגמים אצל גבר כל כך מקסים שאוהב אותך נורא, יכולה לשקף בעיה אחרת, הקשורה לדימוי עצמי פגוע ושנאה עצמית, שכדאי מאד ללבן במסגרת הטיפול שלך. יש עבודה! :-) ליאת
היי אני בת 34 ,בטיפולים פסיכולוגים מגיל ההתבגרות שהחלו בגלל עצב רב ,בעיות חברתיות,בכי,נדודי שינה,פגיעה עצמית.(שהיו רק סימפטומים לסערות שהתחוללו לי בפנים) הייתי בטיפול ארבע שנים שבמהלכו היו שתיקותרבות .הטיפול עזר לי במידה מסוימת ,אך לאחר זמן מה חזרתי שוב לאותם תחושות ,אך מצבי החברתי השתפר. חזרתי למטפל ולאחר שנה בערך סיימתי את הטיפול אצלו . חמש שנים הרגשתי יציבה מאוד (ללא תרופות)ואז שוב באה נפילה ואשפוז ,תרופות ,טיפולים פסיכולוגים ,עליות וירידות . מאז אני בטיפול רצוף ,כשלוש שנים (עם החלפת מטפל באמצע ,(מה לעשות מרפאה ציבורית).עכשיו שוב מחליפים לי מטפל .נמאס לי מטיפולים פסיכולוגים ,מתרופות ,נמאס לי להיות כל כך תלויה ,נמאס לי ממטפלים חדשים ,נמאס לי מעצמי. אני במצב רע והגיונית אני יודעת שאני זקוקה לטיפול ,אבל מפחיד אותי שנהיתי כל כך תלויה ,ואפילו שנמאס לי אני מרגישה שאני לא יכולה בלי וזה ממש לא רק בגלל שאני צריכה "לשפוך את הלב" (בשביל זה יש לי שתי חברות מדהימות ובן זוג מדהים),אלאאני מצליחה בעזרתם לעשות לי סדר במחשבות ,להסתכל על דברים קצת מזוית שונה,ואני תוהה עד מתי? התלות הזאת שאיש מקצוע יעזור לי "לסדר את הראש" . זה לא שאני לא עושה עם עצמי עבודה מחוץ לשעות הטיפול ,אבל אם שבועיים אני בלי טיפול אני משתגעת.אני מרגישה צורך לעבד את מה שעבר עלי בשבוע(לעיתים "נוגעת" בטראומות עבר.) אני אפילו לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי ,פשוט מבולבלת. כל זאת עלה לי בעוצמה עכשיו כשאני לא בטיפול כרגע ,כך שלא העלתי נושא זה בטיפול. הבעיה שלי בגדול גדול זה הקושי שלי להתמודד עם חייהיום יום ,חוסר אנרגיה,דיכאון ,חרדות, מטופלת בתרופות שלא ממש עוזרות לי לנסות זמן מה בלי טיפול? אולי אני צריכה כל חיי להיות מטופלת?
שלום רינת, הקושי שלך כרגע, אותו את מגדירה כקושי להתמודד עם חיי היומיום, בהחלט יכול להיות קשור גם לכך שאת נמצאת ב'תפר' שבין שני מטפלים. פרידות הן דבר קשה ומערער, בעיקר כאשר הקשר הטיפולי נתפס כחלק מן התחזוקה הנפשית השוטפת. דמות המטפל הופכת חשובה ומשמעותית, והחלפתה בדמות אחרת נחווית כמשבר ממשי. נדמה לי שלא נכון יהיה להפסיק את הטיפול דווקא בשלב כה שברירי בחייך. את עדיין אישה צעירה, ואין צורך לקבל עכשיו החלטות 'לכל החיים'. למזלך, יש לך בן-זוג תומך וחברות קרובות, ומבחינה זו את 'מרופדת'. נסי להתמקד בהווה, להפיק את המיטב ממה שמציעים לך במרפאה, ולקוות לעתיד טוב יותר, עם או בלי ליווי מקצועי. אני מאחלת לך שתצליחי, למרות הכעס המאד מובן, להתחבר גם למטפל החדש, ולהמשיך בעזרתו במסע קדימה. חזקי ואמצי ליאת
ליאת יקרה, מה שלומך? מה שלום ירדנה? היא חזרה למתכונת מלאה? של הליכה, ריצה וקפיצות מרשימות לגובה? אשמח לשמוע את דעתך בכמה עניינים... את חושבת שחויה מתקנת בטיפול היא זאת שעוזרת? או הפירושים הפסיכולוגים הם אלה שמקלים? אפשר להיות בטיפול בלי הקשר (מטפל-מטופל)? רק עם הפירושים? נניח, להחליט במודע שמוציאים את הקשר החוצה מהמשוואה? להתייחס לטיפול כאל שיעור פרטי שהנושא שלו הוא 'אני'...? לבוא. לדבר. להקשיב. לחשוב. להבין. וללכת. בלי קשר! בשמחות. נורית
ליאת, אם את עמוסה. זה יחכה למחר. לאורנה. לא דחוף. נורית
שלום נורית, תודה על ההתעניינות בירדנה. היא חזרה ללכת, אבל עדיין לא רצה ולא מקפצת :-( ולעניין הטיפול. על השאלה מה עובד (או מה עוזר) בטיפול, נכתבו הררים של נייר, ונדמה שאף אחד לא הצליח להגיע לנוסחה חד משמעית אחת, שתהיה יפה לכל המטפלים ולכל המטופלים. נהוג לדבר על הקשר הטיפולי כעל "ברית" ייחודית בין שני השותפים, המאפשרת באמת סוג חדש של מרחב, בתוכו יוכל המטופל להתמסר לעבודה הנפשית שלו. התעלמות מאיכויותיו של הקשר מטפל-מטופל תחטא לרעיון הטיפול, הגם שסוגיה זו יכולה להיות מדוברת או לא מדוברת, מפורשת או לא מפורשת, בשעה הטיפולית. המידה בה ה'אני' שבמוקד העבודה הטיפולית מדובר דרך ובעזרת ה'אנחנו', תלוייה ברוב המקרים באסכולה התיאורטית ממנה בא המטפל. נדמה לי שהחלטה מראש ובמודע להוציא מכלל דיון נושאים הנוגעים לקשר מטפל-מטופל היא החלטה שגויה, בהיותה זונחת או מתעלמת מהיבט כה חשוב ומרכזי בהוויה הטיפולית. לילה טוב ליאת
ליאת שלום, אני מקווה שעדיין לא נמאס לך ממני,וחשבתי רבות לפני שאזרתי אומץ 'לחשוף' את תחושותיי בפני-כולם ובפנייך,וזה לא קל לי לכתוב זאת,כי איני משתפת בכך אפילו את משפחתי הקרובה.הייתי שמיחה לעדכן אותך ואת משתתפי הפורום לגבי התקדמויות נוספות ורק לגבי זה,אך האמת היא שעכשיו אני מרגישה גרוע -מבחינה נפשית(ואני כמובן 'מסתירה'זאת יפה משפחתי),יש לי הרבה דאגות 'על הראש'ואיני מסוגלת אפילו לחשוב היום על חיפוש עבודה,אני מיואשת לגמרי,וזה לא שלא לקחתי לתשומת-ליבי את מה שהמליץ לי גדעון לפני מספר ימים,אך כעת היאוש הרבה יותר חזק מאז,ונראה לי שכבר שום דבר אנו אפשרי עבורי; פשוט נמאס לי מהכל,ותאמיני לי שאני מתביישת לכתוב זאת והייתי רוצה לרשום רק דברים טובים,אך הכל נראה לי כעת ממש-ממש... חסר סיכוי. אני מרגישה כמו 'אכולה מבפנים' ושיש לי תסכול רב ועצב (על צורת חיי) מבפנים,ושאם היתי יכול היתי 'מתפוצצת' מבכי ומוציאה הכל,אבל איני מסוגל לעשות זאת,למרות גודל הכאב,שאף-אחד מבני משפחת לא מבין. אני יודעת שאינך מסוגלת אולי לעזור לי בכך,אבל אפילו מילת עידוד לפעמים עוזרת, וגם זה לא קל להשיג,כי עדיין יש ריבים על המחשב,ועדיין המקלדת עושה בעיות וכו', כלום לא מסתדר לי בחיים,אפילו לא דברים פשוטים כמו זה. משתנה
היי, מצטערת לשמוע שאת מרגישה כך. אבל למרות זאת את מצליחה להתקדם בטיפול. וזה יופי,אני שמחה בשבילך. דברי עם המטפל שלך על הדיכאון. (תרופות היו עוזרות,חבל שאת לא יכולה לקחת) תהיי חזקה, 'הרימי ראש' חפשי עבודה באינטרנט,חברות כוח אדם,מודעות דרושים, נסי כמה שיותר אפשרויות, אני בטוחה שכשתתחילי לעבוד תרגישי יותר טוב. תתעודדי. אם את צריכה משהו אני בפורום שלנו,וכאן. חן
ערב טוב משתנה, כל מי שעבר או עובר טיפול פסיכולוגי יודע שההתקדמות נעשית בצעדים קטנים, לפעמים עם נסיגות קטנות, וכמעט תמיד תוך כאב ומאמץ נפשי גדול. גם למצוא עבודה זה לא דבר קל, וכדאי מאד לשמוע לעצותיו הטובות של גדעון. חשוב לזכור, שלא תמיד אפשר לנצח בכל החזיתות בו זמנית, וכדאי להביא בחשבון שריכוז מאמצים בזירה אחת יכול לגרוע (זמנית) מן המשאבים להתמודדות בזירה אחרת. עצוב לשמוע שהמשפחה לא מודעת למצבך, וחבל שאינך יכולה לשתפם יותר. משפחה יכולה להיות בולם זעזועים לא רע בכלל. מקווה שתתחזקי בהצלחותייך והמשיכי לעדכן ליאת
ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה
לפני כשבוע פגשתי ידיד מסויים (הוא יותר ידיד של בעלי) ושאלתי אותו אם אני יכולה לדבר איתו (רציתי לשפוך מהלב על מרי ליבי בהקשר לבעלי..) הוא אמר בביטחון מלא : "תמיד ובכל עת", והוסיף, שהוא יתקשר אלי באחת הערבים. חלף שבוע והוא לא ייצר איתי קשר טלפוני. נכון שהוא אדם עסוק, אך לפחות היה מרים טלפון ומתנצל שלא יכל או משהו כזה. הזלזול הזה גרם לפי להיפגע. איך אדם מבוגר, משכיל, חכם, מרמה?איך עלי להתנהג כשאפגוש אותו? חשבתי לומר לו רק שלום בקרירות ובכעס, מדוע זה קורה ואיך עלי לנהוג? תודה רבה - שירי.
שלום שירי, לפני שאת נוקטת צעדים נחפזים, נסי לחשוב כמה פעמים דברים פשוט פורחים לנו מהראש, ולו רק בגינו של סדר יום מטורף. מתגובתו הספונטנית של האיש, ניתן היה להתרשם שהוא באמת ובתמים מוכן "לתת לך אוזן". מאחר ואינך יודעת בוודאות מה הסיבה לשתיקתו, תוכלי לשוב ולשלוח תזכורת קטנה במייל או בSMS, ולשאול "שכחת אותי?". אגב, מדוע אינך מתקשרת את אליו? ספרי לנו אם יהיו התפתחויות. ליאת
ליאת שלום רב. זוהי פעם שלישית בחודשים האחרונים שהוא מבטיח משהו ואינו מקיים. פעם שעברה הוכחתי אותו טלפונית, אז הוא יתנצל. לדעתי, גם אם אדם כל כך עסוק, יכול למצוא את הזמן להתפנות אלי, ואם באמת לא יכול - הייתי מעריכה אותו אם היה מרים עלי טלפון ומתנצל שאין לו פנאי השבוע לשמוע אותי, לפחות להראות שאני בראש שלו. היות ומספר פעמים נפגעתי ממנו , וזה כבר יותר מידי בשבילי, כי אני מאד רגישה, וטיפוס ישר, קשה לי לסלוח לו, כשאפגוש אותו אומר לו שלום בקרירות, השאלה אם יזכור מדוע אני כך מתייחסת אליו. מה גורם לאדם זה לשקר לי? אם הוא הבטיח שיתקשר אלי אני אמורה להזכיר לו טלפונית? מה פתאום??? שיעמוד בהבטחה שלו הוא לא ילד קטן. אם אני מבטיחה למישהו משהו- אני עומדת מאחורי זה. ועוד הזכרתי ואמרתי במפורש שזה דחוף. זה יחס זה??? איך עלי להגיב כשאפגוש אותו? חשבתי לומר לו שלום בכעס ובלי חיוך ולא להזכיר לו כלל וכלל על הטלפון שהבטיח להתקשר. מה דעתך על הנ"ל. ותודה לך מקרב לב על העזרה. - שירי.
שלום, אני בת 19 (ושבוע),חשוב לציין שלפני כ-3 שנים סבלתי מדכאונות וחרדות,הציעו לי ליטול סרוקסט אבל סרבתי, והשתנתי אף לטובה גם בלי תרופות. אבל בזמן האחרון אני מרגישה מאוד מוזר, אני לא יכולה ממש לתאר את זה, אבל אני מבולבלת כל הזמן, המצבי רוח שלי משתנים בצורה קיצונית, אני מרגישה כמו בן אדם אחר כל יום בערך, אני כאילו נכנסת למאין state of mind ופשוט נתקעת עליו ולא מצליחה לצאת, וכל פעם זאת נקודת מבט אחרת שמשתלטת עלי. כשהייתי ילדה בת 10 בערך סבלתי מגימגומים קשים, ובזמן האחרון פתאום כל ההדחקות של התקופה הזאת חוזרים אלי, אני רואה את עצמי כילדה קטנה נאבקת עם הגימגום וזה מאוד מעציב אותי לחוות שוב דברים שהדחקתי. עולים לי חרדות לפעמים שאני אתחיל לגמגם שוב, ובזמן האחרון באמת התחלתי קצת לגמגם, כאילו הדיבור שלי נעצר פתאום, אני יודעת שזה פסיכולוגי ולא באמת ככה, אבל אני אני לא מסוגלת לשלוט על המוח שלי, הוא כל הזמן משתנה וכאילו רץ אחרי. אני לא מבינה מה קורה לי, האם מישהו יכול להסביר?
שלום ק', מזל טוב מאוחר ליום ההולדת 19! אכן מצב מעורפל... התיאור שלך מספר סיפור חלקי מאד, וקשה על סמך מידע זה להסביר מה קורה לך. את מתארת אפיזודות חוזרות, מאז הילדות, של חרדה, דיכאון ותחושת תקיעות, שמקבלות ביטוי מעט שונה בכל שלב בחייך. לא ברור מדברייך איך הצלחת, בסופו של דבר, להיחלץ מתקופת המצוקה שלך, ומה (או מי) עזר לך בכך. נדמה לי שכרגע כדאי מאד להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, איתו תוכלי לברר בצורה יסודית מה קורה לך בימים אלה, ואולי גם לנהל דיאלוג רציני יותר עם ק' הקטנה, ולהיפרד ממנה לשלום. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת
בעקבות מחלה וטיפול והליך של טיפול קשה שאשתי עוברת, היא החליטה שברצונה לפנות לטיפול פסיכולוגי. קבלנו רשימת מטפלים מקו"ח - מושלם (כללית) ואין לנו מושג כיצד לבחור מרשימה זו בפסיכולוג מתאים, מבקשים המלצות לפסיכולוג באיזור של פ"ת- יהוד שיש לו את הכישורים לטיפול במבוגרים המצויים במשבר עקב מחלה. נשמח לתשובה מהירה. תודה
שלום אורי, אני מקווה שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך למייל האישי. עד אז, תוכל לנסות ולשאול אנשים בסביבתך הקרובה אם שמעו דברים טובים על מישהו מהרשימה שבידך. אפשר להתייעץ גם עם רופא המשפחה או עם אנשים במרפאה בה מטופלת אשתך. במקרה שלא יתקבלו המלצות, תוכלו לנסות ולקבוע פגישה ראשונית עם שניים שלושה מהם ולהתרשם בעצמכם. מאחלת לכם הרבה בריאות טובה ליאת
