פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי תקופה ארוכה.אני בת 24. אני מוצאת את עצמי בחיי האהבה שלי תמיד מדוכאת הרגשת לבד וצער..והכוונה אני מתאהבת באנשים שלא רוצים אותי!פשוט ככה ...זה כבר קשר שני שלי שזה קורה לי זה מפחיד אותי.היכרתי מישהוא לפני כשנה הוא החליט שזה לא זה מבחינתו,מאותה תקופה הרגשתי שאני רק מנסה להתקרב אליו ולשנות את זה ,לאט לאט אם הזמן הרגשתי שאני רודפת אחריו אם זה ללכת למקום שהוא נמצא בו אם זה הודעות והכל רק חד צצדדי רק אני הוא לא מתקשר. היום אני מוצאת את עצמי "מאוהבת בו" לא מצליחה להוציא אותו מהראש לי ממורמרת מרגישה ריקנות נפשית לא שווה מנסה לשנות בכל דרך שהיא,ובעצם אני רק מראה לו כמה אני רוצה אותו (אין לו אתגר בי כבר) לא יודעת מה לעשות מרגישה פחד מזה שאני לא מצליחה לצאת ממנו, הגעתי למצב שכיום אני בבית ללא עבודה הייתי חייבת לעזוב לא הייתי מסוגלת להיות מרוכזת בעבודה. מה אני עושה איך אני מוציאה אותו מחיי? יש הסבר לזה שאני רוצה מישהוא שלא רוצה אותי ,ואני מאוהבת בו מעל הראש ובקושי מכירה אותו ? תודה רבה לכם ימית

ימית, את יודעת, המעגל הזה קצת מוכר לי... את רוצה את מי שלא רוצה אותך... המעניין הוא גם המקרה ההפוך בו הבחור רוצה אותך.מה אז קורה? את רוצה אותו?

שלום ימית, הנטייה לבחור בני זוג שאינם רוצים בנו, או (כפי שאומרת 'אין כינוי') לדחות את מי שרוצים אותנו, מקושרת בדר"כ לדימוי עצמי שלילי ולקווי אישיות תלותיים. זוהי דינמיקה מוכרת, עם 'היגיון' פנימי לפיו "לא מגיע לי משהו טוב, כי אני לא שווה" או "מי שרוצה בי חייב להיות דפוק". כדי לברר על מה נשענת תפיסת עצמי כזאת ולנסות לשנותה מומלץ טיפול פסיכולוגי ממושך בגישה דינמית. בהצלחה ליאת

אוי ליאת ליאת...מה יהיה?

אין כינוי יקרה, לא נותר לי אלא לאמץ את המלצתם של חז"ל, שהזהירו: "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור... אין לך עסק בנסתרות". נקווה לטוב :-) ליאת

ברצוני לשאול מה עלי לעשות כאשר אני מתרגזת אני מעבירה ביקורת לצד השני לא בדרך נאותה אני ישר צועקת ומגדפת בצורה כול כך פוגעת ואני נורא לשנות זאת הכיצד אני יכולה ....?? כיצד לשמור על איפוק ועל חוסר סבלנות שלעיתים נובע מתחושת מחנק מהסביבה שלוחצת כול ואניניה מבינה אותי כלל וכול זה בא לידי בטוי בתגובות שמפיעות להעיל למטה כעס,תיסכול, חוסר הבנה ?? עזורו לי בבקשה

שלום שילי, רק בשבוע שעבר נשאלה כאן שאלה קרובה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/628/xFT/577505/xFP/577505 אנא קראי את תשובתי שם. אבל לפני שמטפלים בתוצאותיו של "פתיל קצר" כדאי מאד להעמיק בנסיבות שהביאו אותך לשם. את מתארת מעין מעגל קסמים של תחושת מחנק הגוררת תגובות כועסות וחסרות סבלנות מצידך, מה שממשיך להזין, מן הסתם, את המעגל, ולהביא להתייחסות פוגענית כלפייך. אני ממליצה לך מאד לשקול פנייה לטיפול באוריינטציה דינמית, בו תוכלי ללבן את השאלות שעלו כאן בצורה יסודית ומעמיקה. בהצלחה ליאת

התייאשתי כבר ואין לי כוח להמשיך עם המשחק הזה (משחק=החיים שלי) היום בבוקר התעלפתי בעבודה הגוף קורס... כמו שהנפש קורסת... מישהו אחר במקומי כבר מזמן היה מתאבד חשבתי על האופציה הזאת אבל מה אם אני לא אצליח אם גם אלוהים לא ירצה לקחת אותי? הכל מבולבל לי בפנים אין איזון גוף נפש הכל אובד הכל קורס הכל מבולבל יש לי בלאק אאוט אני אסיים פה חן

שלום חן, נדמה לי שהגענו לנקודה בה מתגלה במלוא תפארתה אוזלת ידו של הסיוע הוירטואלי. אנחנו כאן, קשובים לכל ביטוי של עצב ומצוקה, ומוכנים להגיש תמיכה ומילה טובה. אבל כאשר הגוף קורס והמצוקה הרגשית כה חריפה, יש לפנות ללא דיחוי לעזרתם של מומחים בעולם המציאותי. אני מבקשת ממך להרים טלפון עוד היום למטפלת שלך, ולשתף אותה במצבך. אל תישארי עם זה לבד. ספרי לי בערב מה קורה איתך. ליאת

אויי למה לקחתי על עצמי את העבודה הזו.. הקשבתי לכולם ולקחתי את העובדה המקצועית יותר וזה לא מה שאני צריכה ממש לא.התקבלתי לשתי עבודות אחת ניתן לומר בסדר.. ככה ככה , נחמד בלי לחץ בטוח אני יהיה טובה לא דורשת ממני כלום מלבד לבוא ללכת ולתפקד, סוג של עבודה שאני ישתעמם אחרי חודשיים אולי הנסיעות לחו"ל מידי פעם יגוונו, לא יודעת כמה אני יהיה שווה תחום אחרי שנה .... ועבודה שניה מאתגרת דורשת מענינת (אבל מה לעשות לא אותי, מחשבים למרות שאני מעולה זה ממש לא מענין אותי) וכל מי שדברתי איתו המליץ על העבודה שניה כן זה ההגיון השכל הישר אומר את זה, אני למרות שזה לא הגיוני רציתי את הראשונה אבל החלטתי ללכת על השניה.. ועכשיו שאני צריכה להתחיל יש לי פרפרים לא ידועת מה לעשות אני מרגישה כבר יאך שזה יגזול את זמני לא רק בשעות העבוד הישתלט על חיי, אני לא יודעת כלום אין לי מושג מה אני צריכה לעשות, והדבר האחרון שאני צריכה על חיי כרגע זה לחץ! אני צריכה הכנסה כספית שנה רגועה שתחזיר אותי לשגרה ותתן לי מעט פרנסה לקראת ההסבה שאני מתכננת, אין לי ענין בתחום ולכן אולי זה לא נכון ללכת על מה שיותר מאתגר מקצועית.. אני הרי לא מתכוננת להשאר יותר משנה שנתיים... לא יודעת מה לעשות כרגע כבר קבלו אותי קבענו תאריכים לעבודה , ונאי מרגישה שזו טעות טעות טעות ולא יודעת איך לחזור אחורה ולומר פזוט לא תודה זה לא מתאים לי.

שלום רחל, עוד לפני שחושבים איך לצאת מהמצב הנוכחי, כדאי להקדיש רגע של מחשבה לדפוס קבלת ההחלטות שלך- האם הוא נשען על שיקולים רציונליים בדר"כ, או שמא מדובר בהחלטות אימפולסיביות ורגשיות? האם הוא משקף עמדה קונפורמית? האם הוא משקף את הצורך לייצר מצבי קצה? האם מה שאת מכנה "סביבה משעממת" היא אכן משעממת, או שיש בה משהו אחר שמרתיע אותך? הבחירות שלנו, מסתבר, לא מקריות, וחשוב מאד לנסות ולזהות את המכניזם שמפעיל אותנו. מהיכרות שטחית עם מצב השוק כיום, נדמה לי שלא תהיה להם בעיה למצוא עובדת אחרת אם תודיעי שאת מוותרת על התפקיד. עלייך לשוב ולחשוב גם כאן, מי עומד במוקד תשומת הלב שלך: את עצמך, או החברה ששכרה את שרותייך. אכן חומר רב לחשוב עליו. אם תרצי להמשיך ולהתלבט, אשמח להמשיך ולהקשיב. בהצלחה ליאת

למרות שאני אלצריכה להגיב לשאלותיך כי הם שאלות לגבי עצמי אני כן יענה עליהם מפני שפה בדיוק הבעיה למרות דשפוס קבלת ההחלטות שלי מבוסס כמעט תמיד בצורה רציונאלית, אם דברים רגשים מופיעים הם מונחים בצד ומבודדים, ברגע של קבלת החלטה. מחד אני טיפוס יחסית לא קונפורמי, ומאידך מסתדרת מצוין עם מסגרות חברתיות שאני שייכת אליהן ,אבל בהחלטות יש לי ראש פתוח וחשיבה מאוד עצמאית. לגבי העבודה שלא קיבלי אותה דוקא רציתי למרות שהיא משעממת אבל החלטתי לא להייחס לדבר לא הגיוני ההחלטה שקבלתי היא החלטה שכלית לחלוטין בחרתי את מה שמאתגר ונכון מבחינה מקצועית. אבל מה שקורה שהפעם מה שאני רוצה לא מתישב עם ההגיון ולמרות שבחרתי את ההחלטה ההגיונית והנכונה , משהו בי אומר טעות טעות טעות, זה אולי נכון אבל לא לגביך. האנשים שסביבי שדיברתי אתם רק כדי לחלוק ולא כדי לקבל החלטה מעודדים אולי אבל הם מאמינים ביכולות שלי יותר מידי, כך אני מריגשה הם לא מבינים את הקושי. על נושא זה דיברתי גם עם הפסיכולוגית שלי אבל התגובה שלה כמו של כולם את תסדרי גם אם את לא יודעת כי את מוכשרת (אמרו עוד כמה דברים..)אני לא רואה את הדברים כך והכל גדול עלי אני הולכת לפשל. זה נכון שהם יכולים למצוא עוד אנשים אבל אני כבר הייתי אצלם כמה פעמים וגם אצל הלקוח.. ולא נעים לי ששרפתי להם כל כך הרבה שעות , ומה גם בטח כבר פיספסתי את העבודה השניה הקלה יותר.. אני מרגישה שבתקופה זו של חיי במיוחד שנאי חזורת לעבודה לאחר שהתפטרתי בעבר כי קרסתי היה נכון לקחת משהו לא לוחץ ויותר קל גם אם הוא לא מקדם (המשכורת זהה בשני המקומות) האנשים שמסבייב לא רואים זאת כך... טוב אז החלטה כבר קיבלתי בעיני שגויה.. אני מפחדת לא להצליח אין לי מושג מה צריך לעשות שם.. וזה ישר ליפול לבריכה בלי לדעת לשחות.. בעצם יאן לי כל כך שאלה כמו שהמון פחד ותחושה מדוכדכת שאני יושבת מול האנשים שם והם כולם עם מרץ ואותי זה פשוט ל אמענין התחום ואני צריכה לשמור את זה בסוד, כי אחרת לא יקבלו אותי..

ידוע שאחת מתופעותת הלואי של התרופה "רואקוטן" יכולה להיות דכאון. כיצד יש לטפל בתופעה בגילוי מאוחר שלה, לאחר שמתבררשתחילת הדכאון חופף את תקופת לקיחת התרופה?

שלום יוסי, דיכאון הוא אכן תופעת לוואי מוכרת של רואקוטן, וכמו במקרה של כל תרופה אחרת, יש לנקוט מדיניות של סיכון מחושב, דהיינו עלות מול תועלת. מאחר ואיני רופאה, אני מציעה לחזור לרופא שרשם את התרופה (גם אם זה היה רופא עור), ולשאול מה הוא יודע על תופעות הלוואי מניסיונו, וכיצד הוא מציע לפעול במקרה שלך. אשמח אם תוכל לעדכן אותנו. בהצלחה ליאת

שלום, אני קוראת עכשיו את יומני לאה גולדברג, ומרגישה כאילו נפשה התגלגלה בנפשי... משפטים שהיא כותבת כמו יצאו מפי...בהבדל אחד, שהיא לפחות מיצתה עצמה בכתיבתה ובעבודתה כמרצה וכמתרגמת. כמוה, גם אני לא ידעתי מעולם אהבה אמיתית והדדית כמוה, גם אני ויתרתי על כמיהות לב ונפש כמוה, גם אני חשה זרות וניכור אל עצמי, אל העולם כמוה, גם אני חווה דחייה גדולה הן בגלל מראי והן בגלל פגיעותי כמוה, מייחלת לשקט ולשלווה, שלעולם אינם מגיעים כמוה, מבינה שלעולם לא יגיעו ימים אחרים, טובים יותר כל שהיה, הוא שיהיה בגיל 40 העולם אינו צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר זהו בעיקר גיל ההשלמה עם מה שיש ומה שאין, גם אם מה שאין כבד מנשוא וגם אם אינך משלים בהכנעה, אלא בסערה רוגשת, לפחות כלפי חוץ מוטב שתעמיד פנים כאילו השלמת, כאילו אתה מסתגל, כדי שלא תאבד אחיזות נוספות בעולם שלא כמו לאה גולדברג, מתקשה להתנחם בספרות שלא כמוה, מתקשה לסלוח, להשלים ולהתפייס לא יודעת אם היא ניסתה טיפול פסיכולוגי. אם כן, וודאי שלא עזר לה. גם לי לא. טיפול אינו מעלים תחושות דחייה עמוקות, תסכולים וכאבי קיום. במקרה שלי, טיפול רק הגדיל את תחושת הניכור הקיימת ממילא, שכן לא נמצאו מטפל או מטפלת שיכלו להכיל את הזעם האדיר שלי. סליחה באמת, שלא עשיתי חיים קלים למטפל ולא התאמתי עצמי לנורמות הטיפול...שלא הקטנתי את מימדי הייאוש כדי שיוכל להשלות אותי ואת עצמו בכך שהטיפול מועיל... לתומי חשבתי שאדם מביא את מכלול אישיותו לטיפול ולא מצנזר אותה כדי שהמטפל יוכל להתמודד עימה ביתר נינוחות... ובתרגום חופשי למילים של פרידה קאלו, סמוך למותה: "הבנתי את הפרינציפ של הקיום, לא מעוניינת לחזור לכאן לעולם".

שלום לך כותבת עצובה, כוחם של יוצרים דגולים טמון ביכולת ל?ת?קשר את נבכי צערם בדרך שתגע בלבבות. מבחינה זו, אולי אינך שונה כל כך מגולדברג. את צודקת. לא לכולם טיפול יכול לעזור. הלוואי שתצליחי למצוא בכוחות עצמך ומתוכך את השקט והשלווה שאת מבקשת, ואת הטעם ליום נוסף. גם פרידה קאלו, שהבינה את הפרינציפ מהר, הקדישה את חייה למאבקים פוליטיים וליצירה. אלמלא הייתה כה פעילה ופורה, אולי הייתה נכנעת למחלתה עוד קודם. גם זעם לפעמים משאיר אותנו בחיים. אשמח להמשיך ולשמוע ממך, כאן בפורום. חזקי ואמצי ליאת

יש לי בעיה כי השבוע יש לי טיפול 'חשיפה' וממש...ממש...אין לי חשק ללכת אליו,והייתי מוותרת ברצון,אך כבר שבוע שעבר 'ניצלתי את התירוץ ' של 'חופש מהטיפול',והשבוע אני חייבת ללכת. מה עושים אם אין חשק ללכת לפגישה הטיפולית,לא בגלל הפסיכולוג-לפגישה עם שיחה בלבד הייתי שמחה ללכת,אבל ל'חשיפה' עצמה אין לי חשק ו/או כוח; לא אבטל את הפגישה אך אני הולכת ממש בחוסר חשק הפעם. מה עושים במקרה כזה?

משתנה שלום, מה עושים? הולכים בחוסר חשק !!! אני בטוח שאת מבינה את הרציונל לטיפולי החשיפה. הם בודאי לא מהנים, שכן הם מעוררי חרדה ושדים אחרים. מצד שני הם מקדמים אותך. ככה זה: "הטיפול והחיים הם לא תמיד פיקניק..." התעודדי והסתכלי אחורה בגאווה על הדרך הארוכה שעשית, בברכה, גדעון

שלום אז אני מקווה שפניתי לפורום הנכון. לאחרונה בני החל לעשות מעין תנועה מוזרה (מעין "טיק" רצוני/או לא רצוני לא ברור), זה ישמע אולי מצחיק אבל אמיתי, הוא מקרב את גב היד לפה במהירות ומשמיע קול, הוא עושה זאת הרבה בחודש האחרון, לאו דווקא בעקבות תיסכול שמשהו לא מסתדר לו אלא גם כשמתרגש ולעיתים גם בפעמים אחרות. הוא ילד שמוצץ אצבע, יש לו גם מוצץ אך רק לאחרונה, ועל מנת להירגע הוא יזדקק בכל זאת לאצבע. בגן התחלפה גננת לפני כחודשיים ואני לא יודעת אם בגן אמרו לו להפסיק ולמצוץ אצבע ואז יכול להיות שזה תחליף? בנוסף יש לו גם מעין קיבעון לאובייקט שלעיתים הוא אוסף שערה בדרך כשהוא מוצץ אצבע וזה הבנתי שיעבור לו ואכן תופעה זו פוחתת אך החלטתי לפרט על כך, אולי זה קשור? חוץ מזה אין לו בעיות מוטוריות או שכליות טפו טפו טפו והוא אף ילד מעל לממוצע מבחינת דיבור ואינטיליגנציה (יעידו אחרים). אשמח לקבל עיצה תודה מראש.

אפרת שלום, אינני יודע איך להסביר את התנועה שעושה בנך. זה לא נשמע לי טיק , אבל אני לא בטוח. הייתי מציע לך לבדוק עם הגננת החדשה, האם גם בגן עושה תנועה כזו? האם הגננת העירה לו משהו על המוצץ? במידה ואין הסברים מספקים מהכיוון הזה תנסו פשוט להתעלם. הרבה פעמים ההתעלמות גם מעלימה תופעות. אסיים בעצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

אני בת 35,נשואה+1.עוסקת במחשבים. יש לי בעייה שהיא המכשול להתקדמותי בעבודה. כאשר מדברים איתי אני לא יכולה לשמור על קשר עין וזה מביך אותי. אני מאוד סובלת מהבעיה הזו. מה אני יכולה לעשות עמנ' לפתור בעיה זו. תודה אסתי.

אסתי שלום, אורנה תשוב ותענה ביום חמישי. אני מתקשה להאמין שרק הקושי ביצירת קשר עין מהווה את המכשול להתקדמותך בעבודה. אבל, זה בודאי נושא מטריד. האם את מבינה מדוע קשה לך לשמור על קשר עין? נסי לחשוב על השאלה הזו ובנתיים האם היית רוצה לנסות לעשות לעצמך ניסוי קטן? נסי לבנות לעצמך תוכנית התקדמות הדרגתית: בתחילה תביטי על הסנטר של בן שיחך, לאחר מכן על קצה האף, לאחר מכן על הגבה ורק בסוף לאחר שכל שאר השלבים עברו בהצלחה , תנסי ליצור ולשמור על קשר עין. אם זה לא הולך, יתכן שתרצי לשקול סיוע ע"י איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, אוכל לקבל ממך טיפים לראיון עבודה?(ראיון פרונטלי)כמו מה לא כדאי לומר... אשמח אם זה יתאפשר. וכיצד אפשר להסתיר את תחושת העצבות/דיכאון בראיון.לאחרונה אני מנוסה בזה בחיי היומיום:)אבל אני חוששת שבגלל הדיכאון לא יראו את שמחת החיים שבי...שכרגע באמת איננה ועל כן לא יקחו אותי למשרה...(וכן אני יודעת שיש לחשוב חיובי...כי אחרת לא יקבלו אותי...ולבוא בביטחון וכו'...) תודה אין כינוי

אין כינוי שלום, חיפשתי בגוגל תחת הכותרת: "טיפים לראיון עבודה". ישנם כמה מאות אתרים. הנה אחד מהם, אבל כדאי לך לעבור גם על נוספים. http://images.maariv.co.il/images/luach/tip/job_interview.html ועוד אחד: http://jobs.nana.co.il/Help/do_interview.asp ואחרון חביב: http://www.yedtichon.co.il/Articles/561.htm וכאמור יש עוד.. בעיני מה שחשוב זה שתחשבי על יתרונותיך היחסיים (יחסית למועמדים אחרים) ושתחשבי על כך שכדאי להם להעסיק אותך. כאשר תעסקי בזה, ובכך שיש בך שמחת חיים ולא רק דיכאון או עצבות - התוצאה הסופית תהיה טובה יותר. בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה, גדעון

גדעון, תודה על המאמץ.למען האמת אתרים מהסוג הזה אני מכירה... רציתי משהו יותר פסיכולוגי:) איך בכל זאת להחזיר את האנרגיות שלי לפחות רק לראיון. מכיר שיטה כזו? כדור קסם כולשהו? או שפשוט כדאי להתחיל טיפול תרופתי (ללא קשר לראיון) תודה ועוד משהו: לגבי השיתוף בהמשך, אני לא יודעת עד כמה זה עומד בכללים החדשים של הפורום..לא? אז אם יגיע צ'ק לפורום תדע שהתקבלתי

אוקי. אז אתה אומר שלחץ נפשי יכול לגרום להעלת חום. הבנתי נכון? אבל יש לי עוד בעיה - אני מפחדת לכת לפסיכולוג.למה? כי אני בטוחה שיש לי ופסיכולוג יתחיל להגיד לי להפך..שאין לי איידס.ואני לא יכולה להאמין בזה אפילו לשניה אחת..((( תודה רבה לך =)

כפי שכתבתי לך, גם אם יש לך איידס. הנקודה היא יכולתך להירגע ולחיות ברמות מתח ולחץ נמוכות יותר. אל תחששי לפנות, בהצלחה, גדעון

אני אשה שסבלה בעבר מחרדות עם כמה התקפי פאניקה (לא הרבה) וכשזה קרה לקחתי כדור ואבן עליי לציין שאינני צורכת כדורים בדרך כלל. רק בשעת הצורך אבל לא זזה בלי ואבן בתיק מהבית שאם אני יצטרך יהיה לי . זה שאני לא זזה מהבית בתיק ללא כדור הרגעה מפריע לי מאד אני גם נוהגת לקחת חצי כדור עד כדור לפני פגישה עם גבר או נסיעה עם חברה או חברות ברכב שאני הנהגת שלא יראו אותי חלילה בהתקף חרדה למרות שזה לא קורה לי (מקדימה תרופה למכה) אני גם פוחדת ממקומות סגורים שאין לי שליטה לצאת מהם כמו מעלית שניתקעת או חדר שנינעל ומידי פעם לא ( כל הזמן) אני מעסיקה את עצמי במחשבות טורדניות למשל משהו שהוא לא ודאי אני כבר מדמיינת ומקצינה אותו ולאחר זמן מה זה עובר וניכנס לי טירדה חדשה . שאלתי היא אני רוצה לקחת את עצמי בידיים ולהיות בלי כדורים בכלל האם זה אפשרי? ולאיזה טיפול הית שולחת אותי לדעתך לטיפול פסיכולוגי או יש כל מיני טיפולי פסיכותרפיה עם דמיון מודרך הודה לך על היעוץ

יפית שלום, אורנה תשוב ותענה ביום חמישי ולבנתיים אתייחס לשאלתך. את מתארת מגוון של מצבי חרדה: שילוב של פאניקה, הימנעות ממקומות סגורים, קצת מחשבות אובססיביות ושימוש בואבן על מנת להירגע. ניתן לטפל בכל אילו ולהיות ללא טיפול תרופתי בעזרת טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. ניתן לשלב בטיפול זה גם דמיון מודרך. בעיקרון - הטיפול מלמד אותך טכניקות הרגעה והרפיה ולאחר מכן יוצרים מידרג של מקומות ומצבים מהם את חוששת ויוצרים אליהם חשיפה. בתחילה ניתן חשיפה בדמיון (כאן מקומו של הדמיון המודרך) ולאחר מכן חשיפה במציאות. כאשר תרגישי שאת פחות חוששת ממצבי החרדה, לא תזדקקי לכדורי הואבן. ניתן לעשות זאת. לא תהיי הראשונה שהצליחה להתמודד עם מצבי החרדה ושמה בצד את כדורי ההרגעה. בהצלחה, גדעון

שלום לדוקטור.אני מאוד מקווה שתשים לב להודעה שלי ותוכל לעזור לי.. יש לי בעיה... אני חושבת שיש לי איידס. עשיתי כבר כמה בדיקות. היה לי מגע לא מוגן עם בן אדם שהוא נשא=(. כל הבדיקות יצאו שלילי אך אני עדיין בטוחה כמאט ב100% שיש לי איידס...=( אני חושבת שבדיקות שעשו לי לא אמינות ויש לי עוד מלאאאא סימני שאלה.. בקיצור אני בטוחה שיש לי איידס. למה? כי כבר 3 חודשים יש לי חום 37+ (יורד רק בלילה) יש לי חולשה עד כדי כך שקשה לי לעמוד. יש לי כל מני בעיות עם בריאות וזה עוד יותר מחמיר את המצב.=( למה אני פונה אליך? כי כולם אומרים לי שאני צריכה יעוץ או תמיכה נפשית... יש לי הרבה בעיות בגלל זה- אני מודדת חום 20 פעם ביום, אני בודקת בלוטות לימפה, אני מאוד מאוד דואגת אל הבריאות שלי, כל פצע כל דבר קטן כל כך מטריד אותי שאני מתחילה לפעמים לבכות.. אני מפחדת לחשוב אל העתיד...כל הזמן יש לי מחשבות שאולי אני ימות מאיידס. אני מפחדת לגעת באנשים קרובים אלי כי לא רוצה להדביק אותם. אני לא אוכלת טוב בגלל זה רזיתי. אני בקושי הולכת.אין לי כוח -יש לי עייפות מטורפת.. אני לא יכולה גם לפנות לרופא פסיכולוג כי אין לי מספיק כסף.. בקיצור אני לא יודעת מה לעשות..זה כמו מעגל..אני עושה בדיקות.וזה לא עוזר לי, זה לא עושה לי שום הקלה.. אני שואלת המון שאלות לרופאים,קווי תמיכה,פורומים אך לא עוזר לי כלום..=((( יש לי מספר שאלות .. אם אתה תוכל לענות לי אני אהיה מאוד שמחה.. 1) אולי זה לא קשור כל כך לפסיכולוגיה אבל יכול להיות שיש לי חום 37.0-37.2.פריחה אדומה אל העור וחולשה בגלל לחץ נפשי שנמשך כבר יותר מחצי שנה? חוץ מזה יש לי נברוז...(המצבי רוח חוזרים,או מחשבות חוזרות) מה אתה חושב? מה כדאי לעשות? עשיתי בדיקות בקופת חולים ובדיקות שלי בסדר.. יכול להיות שזה לא איידס ? אולי זה סתם בגלל לחץ נפשי מטורף החום הזה ? 2) מה לעשות במצב שלי בכלל ? בעיה שאני מפחדת להבין שאין לי אולי איידס..אפילו עכשיו כשאני כתבתי את זה אני מפחדת להאמין שאולי אין לי איידס. (כתבתי אולי כי אני מפחדת לכתוב "אין")...כן..אולי אני משוגעת כבר? החשש הזה מפריע לי לחיות..אך אני לא יכולה להאמין בבדיקות השליליות שלי... דוקטור. בבקשה בבקשה...תעזור לי לחזור לחיים הטובים והרגילים שלי. ואני מאוד מקווה שתעני לי אל 2 שאלות שלי.. מחכה לתשובתך..

דינה שלום, את מצויה בתוך "מעגל חרדתי". את סבורה שיש לך איידס לכן את בוחנת כל שינוי גופני הכי קטן בשבע עיניים, השינויים מעלים את חרדתך, החרדה והלחץ יוצרים מתח נפשי שמשפיע על החסינות של הגוף ואז ישנם סימנים גופניים ששבים ומעלים את חרדתך. איני יודע אם יש לך איידס או אין לך איידס. מה שברור הוא שטכניקת ההתמודדות שלך עם הסיטואציה בה את מצויה אינה יעילה. עלייך ללמוד טכניקות הרגעות, הורדת מתחים ולנסות להפריד בין התנהגויות לא הגיוניות לבין כאלו שהינן סבירות. במילים אחרות את זקוקה לעזרה מקצועית. את לא צריכה כסף בשביל זה. פשוט תפני לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. הם כבר יפנו אותך לפסיכולוג או לטיפול אחר שמתאים למצבך. שימי לב שכרגע הבעיה היא ששום דבר לא מרגיע אותך. גם לא תשובות שאין לך איידס. לכן עלייך לפנות ולציין שמטרת הפניה היא לשפר את יכולת ההרגעות שלך. ובנוגע לשאלה הראשונה - לחץ נפשי מתמשך יכול לגרום לתופעות שציינת, אך כמובן יש צורך שרופא ישלול כל בעיה גופנית אחרת לפני שקובעים שהבעיה הגופנית הינה פונקציה של הלחץ הנפשי. בהצלחה, גדעון

אני אוהב אלכוהול אך לא את השלכותיו לאחר מכן. וכל פעם מחדש אני שותה ואני לא כל כך בשליטה.אולי אני לא אוהב להיות בשליטה? בפעם הבאה שאצא שוב אשתה הרבה.ושוב ארגיש אנגאובר האם זו תופעה שנקראת הרס עצמי? אני גם לא מעשן ואתמול עישנתי כמו קטר.

גדי שלום, כפי הנראה יש כאן מרכיב של חוסר יכולת לשלוט במשיכה לאלכוהול ואולי אף מרכיב התמכרותי מסויים. התוצאה יכולה להיות פגיעה בעצמך או הרס עצמי. תלוי כמובן בהיקף של התופעה אותה אתה מתאר. עד כמה היא חוזרת על עצמה. עד כמה אתה זקוק כל פעם לכמויות גדולות יותר של אלכוהול. מידת השליטה שלך בשתיה... לגבי העישון - אני מעריך שזה קשור למתח ולחץ שאתה נמצא בו. יתכן שהשמוש בסיגריות ואלכוהול הינו על מנת להוריד את המתחים. נסה לבחון עם עצמך, מהם הלחצים שבהם אתה נתון וכיצד אתה יכול להוריד אותם. יתכן שגם ה"תרופה" האלכוהולית תפחת. בהצלחה, גדעון

יש לי תופעה מוזרה ורציתי לדעת אם היא מוכרת בעולם הפסיכולוגיה. כמעט בכל שעה כשאני לקראת וביזמן משימה שדורשת ריכוז וסבלנות וגם בזמן פנוי, אני חש שמשהו חסר לי שבלעדיו אני לא יכול יותר לחיות באותם שניות. ואז אני מתכונן לקראת צפייה בפורנו ואם אני דוחה את הצפייה בפורנו אז אני חש לחץ מוטורי וסבל נפשי ופיזי. לכן, אני עושה הכל כדי שאוכל לצפות בסרט פורנוגרפי ושתהיה לי אינטימיות ופרטיות לנגוע בעצמי (לאונן על הסרטים) וראה איזה פלא כשאני כבר מוכן אחרי עשר שניות בלבד של צפייה ונגיעה בעצמי (אני לא גומר) פתאום אני מרגיש מלא כוחות ורגיעה להמשיך במשימות שלי אז אני סוגר את הפורנו וממשיך בתיפקוד שלי. מה שמוזר אצלי הוא שלפעמים רק שתי שניות בלבד של צפייה בפורנו מסויים ונגיעה בעצמי מבלי להגיע לשום אורגזמה, רק שתי שניות של טעימה מזה ממש מחברות מעגל חשמלי שכאילו התנתק וניתוקו גרם קודם לכן לקושי אדיר בתיפקוד ולסבל אדיר והנה שתי שניות כאלה מחברות את זה ומאפשרות לי לנשום. הבעיה היא שבכל חצי שעה זה קורה, שאני צריך דרייב של שתי שניות עד עשר שניות כדי לתפקד עד לפעם הבאה שזה קורה. והבעיה שזה קורה לא אחרי הרבה זמן אלא כאמור אחרי בערך 20 דקות של תיפקוד. למשל, הצלחתי לכתוב את השאלה הזאת בזכות שתי שניות של צפייה בפורנו ועברו מאז שהתחלתי לכתוב את השאלה הזאת בערך 10 דקות שבתחילת העשר הדקות האלה התחלתי בריכוז גבוה מאוד (בזכות אותן שתי שניות של צפייה בפורנו) ואני מסיים לכתוב את השאלה בריכוז נמוך מאוד וברצון לנוח ולקבל שוב דרייב כדי להמשיך לתפקד בחיים. השאלה שלי היא איך קוראים לתופעה המוזרה הזאת שרק שתי שניות של פורנו מבלי להגיע לאורגזמה, מאזנות אותי ?

אמיר שלום, לא מומלץ לאבחן את בעיותיך דרך האינטרנט אלא דרך איש מקצוע. עם זאת יתכן שאתה מתאר בעיה של התמכרות לפורנו. בחן את עצמך : האם בעצם אתה חווה תלות בלתי נשלטת בצפיה בפורנו? האם קיימת אצלך תשוקה עזה או דחף כפייתי להשתמש בפורנו? האם קיים קושי בשליטה על כמות וזמן השימוש בפורנו? האם קיימת התפתחות סבילות לצפיה בפורנו, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של צפיה כדי להשיג את אותו האפקט?. ומה לגבי הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים ? האם יש לך מודעות לנזק שנגרם לך ובכל זאת אתה ממשיך? אם ענית חיובית על רוב השאלות הללו, סביר שאתה עונה על קריטריונים להתמכרות וזקוק לעזרה מקצועית. בברכה, גדעון

1. כן, אני תלוי בפורנו בשביל לתפקד. 2. לא. אין לי דחף מיני אבל יש לי דחף לצפות בפורנו. 3. בדרך כלל יש לי בעיה בשלוט בזמנים ובכמות הפורנו. 4. לא. בדרך כלל אין לי התפתחות סבילות לצפיה בפורנו. 5. לגבי הנאות בחיים אז יש לי תאבון מוגבר אבל יש לי חוסר רצון מוחלט להיות במגע עם אנשים (נשים וגברים) ואני נמנע מלהיות במגע. 6. יש לי מודעות לנזק שהתובעה שתיארתי גורמת לי לדחות דברים, לחולשה כללית ועקב כך לתקלות קשות בתיפקוד. מה זה אומר עלי התשובות שעניתי ?.

שלום רב יש לי ילד בן 4 עוד כמה ימים ולפני חודשיים וחצי נולד לו אח קטן ילד מאוד פיקח עם אוצר מילים גדול ומאוד מפותח בזמן האחרון יש לו התנהגול שנראית בעיננו מצחיקה על תקן משונה ואיננו חידעם איך להתייחס לכך דוגמאות: 1) הילד חוזר על משפטים מהתחלה עד ששומעים אותו כגון" אמא, נכול יש אנשים קטנים ואנשים גדולים" ואם קוטעים אותו אז מתחיל מחדש 2) חובש כובע של בוקרים בצורה שהוא מותח את הזרועות ומעוות את הפרצוף כמו מתוך עצבים עד שהוא מניח אותו כמו צריך 3) מסדר נעליים בסדר מופתי ליד המיטה זוג נעליים לא הרבה ונראה לי גם משונה 4) מייבש את הידיים טוב טוב אחרי שטיפתם התנהגות זו נראיתלי אובססיבית ואני לטא יודעת אם זה משהו שעלינו להתייחס אליו או סתם הרגלים משונים כמו כל ילד או מבוגר הוא מאוד אוהב בוקרים וסוים וזה ממש כבר משגע מתלבש כמוהם בגינס ומגפיים עם אקדח על הצד וכובע בוקרים האם התנהגות זו דורשת תשומת לב מקצועית? בגן נאמר לנו שהוא לא ממש מקשיב לגננות מידי פעם ועושה כל העולה על רוחו אנחנו מנסים לעבוד גם על זה [האם כל זה קשור להולדת האח? שמנו לב שזה רק בחודשים האחרונים לפני כמה שבועות גם היה אומר לי אמא נכון שאני קאובוי אמיץ גיבור וחכם ןחזק משהו כו עשרות פעמים ביום והייתי עונה לו כן תודה רבה כי אני קצת מודאגת

היי מאיה, ילדך בן 4 . זה הגיל שבו ילדים בודקים גבולות,מתפתחים, וכמו כן סקרנים מכל מיני דברים.. וזה גם קצת גיל של "דווקא" ו"פרנציפים". אני מכירה ילד שהיה מתנהג באופן דומה כשהיה בן 4 ובסוף זה "הסתדר". לא נראה לי שיש צורך לעשות עניין גדול.וזה יכול להיות קשור להולדת האח... כל טוב לך ולילד החמוד :-) חן

מאיה שלום, הולדת ילד נוסף במשפחה היא ארוע משמח מאוד, אך גם מוסיף מתחים לאלו שקיימים בלאו הכי. הגדולים עסוקים בהלתארגן עם המצב החדש וגם הקטנים יותר בדרכם שלהם עסוקים בלהתארגן עם המצב החדש. לא תמיד בן ה-4 יודע להביע ישירות את תחושותיו ומחשבותיו ולכן הוא רומז לגדולים על מצבו וצרכיו דרך התנהגותו. כך למשל אם הוא מרגיש שלא שומעים אותו (במובן העמוק של המילה), הוא יחזור על דבריו שוב ושוב. אם הוא מרגיש שעולמו לא מספיק מסודר, הוא ינסה לחזור ולסדר את עולמו ואת נעליו.... את כותבת על אובססיביות שלו. אובססיביות הינה רק מנגנון נגד חרדה. נוריד את החרדה והאובססיביות תרד גם כן. נסו לפיכך לנסות להבין מה התבלגן בעולמו של בנכם - האם הוא עדיין הקאובוי האמיץ והחזק, או שמא כבר פחות. למיטב הבנתי אין בהתנהגות של בנך בן ה-4 משהו קיצוני הדורש התייחסות מקצועית. אך כן נדרש שתסייעו לו בתקופה זו שכפי הנראה אינה קלה עבורו. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. מאחל לך שתהני מילדייך, גדעון

שלום רב, לאחרונה ירד לי האסימון שיש לי נטיה לרחם על עצמי, רציתי לדעת מה זה אומר עליי ועל האישיות שלי? אשמח לתגובה מפורטת

בטי שלום, הפסיכולוגיה בניגוד לגרפולוגיה, נומרולוגיה, אסטרולוגיה ועוד מתקשה לספר לאדם על עצמו על סמך מידע מועט. בקשתך לתשובה מפורטת לפיכך, לא תוכל להענות. איני יודע מה לומר מעבר לכך שאת מרחמת על עצמך. בברכה, גדעון

אני מרגישה שאני לא שלמה עם עצמי, לא מגובשת הדימוי העצמי שלי נמוך. מבחינתי הכל אצלי בינוני ודי שטחי אין לי כישרון או משהו שאני חושבת שאני טובה בו במיוחד. כרגע אני סטודנטית לתואר שני לקראת סיום (28). כל החיים אני מרגישה שעשיתי מה שציפו ממני המשפחה,החברה וזה מה שכיוון אותי. מדאיג אותי שאין לי שום בערה בתוכי לחיות. השאיפות שלי לחיי זוגיות עם ביטחון,אהבה אמיתית ועבודה מספקת לא נראות לי כמציאותיות כי אני מבולבלת ולא יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. זה גורם לי להיות אדישה, ממורמרת. מנסה להסתפק במה שיש. אני חברותית אבל משתדלת לא להקרין דכאוניות אחרת גם חברות לא יהיו לי. הייתי רוצה לדעת איזה טיפול יכול הכי לעזור לי אולי תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים שיעזרו לי לחזור לשליטה על החיים שלי.(אני מאזור השפלה)

אור שלום, נשמע לי שטיפול באוריינטציה דינמית יתאים לך, שכן נושאי העבודה הינם סביב דימוי עצמי ותהיות לגבי עצמך ולאן את לוקחת את חייך. רוב המטפלים הדינמיים לא נוטים ליעץ ולכוון באופן ישיר. גם אם את מעוניינת בכך אני מציע לך לחשוב על כך פעמיים, שהרי יש לך נטיה לרצות ולעשות את מה שמצפים ממך. הסכנה עבורך היא שתטי לעשות את מה שייעצו לך, לפני שאת בודקת עם עצמך, מה את רוצה עבור עצמך ומה את מייעצת לעצמך. לגבי הפניות למטפלים, אנו לא ממליצים בפומבי על מטפלים בפורום. את יכולה לפנות לאי מייל הפרטי שלי, בציון אזור מגורייך ואמליץ לך. בברכה, גדעון [email protected]

שלום לכולם! טוב אני לא יודעת איך מתחילים אז אני פשוט אשפוך החוצה אני בת 24 בחורה שלומדת ועובדת כמו כולם ועברתי תקופה קשה מאוד בגלל מס סיבות ובניהם עליתי במשקל מבעיות בריאותיות אני אציין שתמיד ההיתי נראית מעולה רזה וחטובה ותמיד היו מתחילים איתי ועכשיו שעליתי לא מתחילים איתי אני לא מרגישה סקסית כמו בעבר אני כל הזמן עצובה החיים שלי נעצרים אני מרגישה מוזנחת כל הבגדים שלי לא עולים עליי ואין ךי ממש כסף לחדש מלתחה לדוגמא:יצאתי יום שישי למקום מסויים ואוי...כמה יפים ויפות היו שם וכאילו הרדשתי שאני לא שייכת שאני כבר לא בליגה הזאת כמו פעם הרגשתי נורא וכן גם קינאתי כי ההיתי רגילה למשהו ופתאום????לאן כל זה נעלם?? אני ממש לא יודעת איך לגרום לעצמי להרגיש טוב אני עושה כושר אוכלת נכון אבל קשה לרדת בגלל נסיבות בריאותיות וקשה לי לקבל את עצמי כך פשוט תוקע אותי ולא יוצא לי מהראש מה עושים אשמח לכל מי שרוצה להגיב ממש תודה שיהיה לכולם שבת שלום!

אביב שלום, את עוברת תקופה קשה שיש בה שילוב של שני דברים. מצד אחד את נלחמת על משקלך, מה שלא כל כך הולך. מצד שני, את צריכה להתרגל ולהכיר בכך שחל בך שינוי. שינוי חיצוני אמנם, אך מאוד משמעותי לגבי הדימוי העצמי, תחושת הנשיות ותחושת האטרקטיביות. למעשה הדכדוך והעצבות שאת חשה, משקפות גם את התסכול על כך שלא הולך לך לרזות וגם את האובדן והאבל על ה"אני" הקודם שהיית: רזה, נחשקת ומחוזרת. לדעתי עלייך לפעול בו זמנית בכמה מישורים. במישור האחד להעזר בכל דרך שניתן כדי לחזור ולהיות חטובה כפי שהיית וזה כולל ליווי רפואי, דיאטנית וכדומה. ובמקביל להמשיך ולפתח את עצמך ואישיותך, כדי שהיותך אטרקטיבית לא יהיה רק על סמך מדדים חיצוניים. יתכן שיש מקום גם לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי לקבל את עצמך ולא רק להילחם עם עצמך. מאחל לך הצלחה, המשיכי לשתף אותנו במאמצייך, גדעון

ליאת שלום, אני וחבר שלי כבר שנה וחצי ביחד ולאחרונה אני שמה לב שאני זאת שאומרת לו שאני אוהבת אותו יותר מאשר הוא......... בתחילת הקשר זה היה ממש אחרת... וזה מפריע לי שהמצב הוא כזה עכשיו, אמרתי לו שאני רוצה שיראה לי יותר אהבה אני מרגישה שהוא משתדל אבל עדיין זה לא אותו דבר.. האם זה אומר שהוא פחות אוהב אותי? ומה אני אמורה לעשות כי זה ממש מציק לי איך אני יכולה לדעת שהקשר הזה מתקדם לכיוון רציני, אני ממש לא רוצה לבזבז את הזמן שלי אני כבר בת 29 והוא בן 32 וכשדיברנו על חתונה וילדים הוא אמר שהוא מרגיש ששנינו לא מוכנים ושהוא רוצה לבסס את עצמו. השאלה איך אני יודעת האם זה אכן נכון או סתם תירוץ.. אשמח לתשובה לגבי השאלות שלי תודה ריקי

בחור בן 32 שיוצא איתך שנה וחצי ועדיין לא בטוח אם רוצה להתחתן יש לו בעיה. אולי יש לו פחד ממחויבות כמו להרבה גברים, אולי הוא לא בשל לאחריות ומחויבות להקמת משפחה. למה הוא מתכוון כשאומר שהוא רוצה לבסס את עצמו? האם הוא עובד בעבודה מסודרת ומסוגל לפרנס? האם יש צדדים לא מסודרים ולא מאורגנים בחייו? כדאי שתשוחחי איתו שיחה רצינית על הנושא ותבקשי תשובות ברורות, אחרת נראה לי שהקשר ימשיך להסחב ללא מטרה מוגדרת.

ריקי שלום, ליאת תשוב לענות ביום שני. אני סבור שכפי הנראה קורה משהו בקשר ביניכם שדורש שיחה וברור ביניכם. למה כוונתו ששניכם לא מוכנים לזה עדיין? באיזה מובן הוא לא מוכן? באיזו מובן את לא מוכנה? מה הכוונה "לבסס את עצמו"? מתי ירגיש מבוסס? ולמה בביסוס הכלכלי הוא עובר לדבר על עצמו בגוף יחיד ולא ברבים (למשל: "אחרי שנתבסס כלכלית"). האם יתכן שהוא אכן מתרחק ומרגיש פחות כלפייך? האם זה בתגובה למשהו שאת עושה? (לוחצת יותר, רוצה יותר תשובות...) השאלה המרכזית שלך לגבי "איך את יכולה לדעת". לדעתי קשה מאוד "לדעת" בברור, האם זה סתם תירוץ או לא. יתכן שהוא חושש ממחויבות ויתכן שעבורו שנה וחצי הם לא מספיק זמן ועוד הרבה יתכנים. לדעתי עליכם לנהל שיחות על מה קורה ביניכם ואיך אתם מרגישים זה כלפי זו. וכמובן אין ברירה אלא לסמוך על תחושותייך את, לגבי מה "באמת" קורה ביניכם. בהצלחה, גדעון

מנסה להבהיר את עצמי, כותבת ומוחקת. רוצה שתבינו אותי, רוצה לקלוע "בול" למטרה. לא מצליחה למצוא מנוחה לעצמי ובתוך עצמי. משקולת הרביצה יושבת על בית החזה, ומה שאני מסוגלת לעשות איתה זה לנסות להבין מאיפה היא באה, כשאני מצליחה אז המשקל שלה פוחת וחוזר חלילה, לא מרפה. זמזום הדכדוך גם הוא לא מרפה, השאלות שנשאלות הבלבול שקיים בי, המה אני רוצה מעצמי,מה אני רוצה שיהיה איתי, לאן אני רוצה להגיע, למה אני מרגישה דפוקה, אפס כלומניקית, ריקה, אוויר. והמחשבות הבלתי נשלטות על הטיפול, על הפסיכו', הגעגועים שלי בין פגישה לפגישה המחשבות האלה ממלאות את כולי, וכשמגיעה הפגישה אני מתאבנת קופאת וגם כשאני מדברת אני מרגישה סתמית פתטית מטומטמת. והשאלה הנשאלת היא מה אני עושה עם עצמי, איך אני עושה סדר בבלגן הזה, איך אני נגמלת מהטיפול , מהפסיכו' ומהשטויות שהכנסתי את עצמי אליהן...

עננית יקרה, היית צריכה לשנות את שמך ל"מישהו להזדהות אתו". אני, לכל הפחות, מזדהה מאד: הבלבול שלך, השאלות, הזמזום המתמיד, השימוש הרב בתיאורים פיזיים שמספקים את העוגן התחושתי החזק ביותר בשעת בלגן, הקפאון בביטוי או הביטוי הקטוע והבלתי רציף, השאיפה לחדות... גם אני הייתי/הווה שם. נראה לי שהבלבול והעמימות מהווים שיטת הקהיה מתוחכמת למדי, לא? יש כל מיני אמצעים להתמודד עם עוצמות והצפות רגשיות. הערפול הוא אחד מהם. אני חושבת על בן דודי הקטן: חגגנו לו יום הולדת 3 לא מזמן. הוא היה נרגש כל כך, מתוח - המון ציפיות התנקזו ליום הזה. הוא לא יכול היה לשאת זאת, הוא היה OVERWHELMED (אפשר לתרגם את זה לעברית?). לא יכולנו להרגיעו... הוא קפץ מנושא לנושא, מצעצוע לצעצוע, היה מבולבל, מתוסכל, ולבסוף - מותש. אז יום הפגישה עם הפסיכולוגית הוא כמו יום הולדת שלושים: עברת כבר מליון "ימי הולדת" ואת כבר יודעת כי הרצון העודף להביא את כלללללל תחושותיך, מחשבותיך, ציפיותיך, לא יצלח. מאד קשה לפרוט לפרטים עיסה, בלילה, בלבלה (שאין בתוכה הפרדות; הכל נקשר בהכל באופן בל ינותק). מה גם שברקע קיימות עצמות רגשיות כלפי הפסיכולוגית, כאלה שמזינות את כל עולמך בין הפגישות. יוצא מכך שאת מגיעה ליום הטיפול במצב חרד משהו. ושותקת, ומדברת, ונקטעת, ולא מצליחה לבטא אף לא אחוז קטן מתחושותיך, מלבד הבלבול כמובן... ומרגישה מפגרת ופתטית, כי בתוכך הכל נחווה כמלאות יתירה, כעושר מחשבתי ורגשי, ומולה זה מתפוגג, והתוצאה עניה למדי. את לא הכנסת את עצמך ל"שטויות", אלא לתהליך. בתהליך ישנן התקדמויות ונסיגות, רגישות גבוהה, העלאה מאסיבית של תכנים פנימיים, תחושות של כשלון וייאוש (שמא לא אצליח, שמא כל ההשקעה הזו תהא לריק). כשהייתי במקום בו את נמצאת (הרבה זמן) תהיתי ביני לביני אם קיים מצב בו "נתקעים" ברגרסיה לכל החיים. היום אני יודעת שלא. ועם ש"חוזרים" מן הרגרסיה, מגלים כי בדרך מיגרנו אי אילו "חוליים" בסיסיים שלקינו בהם עוד לפניה. אך ניתן לדעת זאת רק בדיעבד... עננית יקרה - יש סוף ל"התאהבות" ולתלות; יש סוף לבלגן (או לכל הפחות, יותר כלים וכוחות להיאבק בו). כתבי כאן. כשכותבים חייבים לעשות את עבודת ההפרדה בין המוקדים השונים שמציקים לך, כך שבסופו של דבר התוצר בהיר ומובן. כשכותבים (ושולחים זאת לעיניים קוראות של אנשים אחרים) חייבים להתפשר ולפרוש רק ח ל ק מן הדברים - לא להיות מדוייקים וחדים לחלוטין, אך כן ממוקדים. עד כה הצלחת בכך. זו התחלה טובה, הלא כן? נמי

עננית שלום, תשובתה של נמי שולחת אלומת אור ותקווה אל תוך ערפל התחושות והרגשות. לעיתים רק עצם הידיעה שאת לא לבד במסע הזה ואחרים חוו זאת לפנייך, משרה רגיעה ואורך רוח . אם תחפשי כאן בפורום תגלי שנושא הקשר עם הפסיכולוגית, ההתאהבות, הקושי להתבטא ולבטא בתוך הטיפול, את כל מה "שבאמת" רוצים - נושאים אילו מעסיקים מאוד את משתתפי הפורום. כפי הנראה מסע הטיפול הפסיכולוגי כולל בתוכו גאיות ומורדות לא מועטים ובעיקר כשנכנסים אל מעמקי הנפש ופוגשים שם צרכים, רגשות, מחשבות ותחושות ביחס לעצמי אשר היו במחשכים זמן רב. ברגעים חשוכים אלו טוב לדעת שניתן ל"חזור משם" בריאים יותר וחזקים יותר. מאחל לך סבלנות וכוח, גדעון

נמי יקרה כמה אני לא טובה בלענות לאחרים ( אולי זו הסיבה שאני ממעטת לכתוב, הפחד לענות ישירות למישהו שייתיחס אליי כנראה משתק אותי..). תודה על מה שכתבת לי. ריגשת אותי ונתת לי עוד נקודות למחשבה. רוצה כ"כ להיות אחרי זה, רוצה להיות ברורה לעצמי. תודה על ההזמנה לכתוב:). את כותבת מקסים. עננית

שלום ד"ר מה הוא טיפול בהיפנוזה? ולמי הוא מתאים?

מיקי שלום, אני מצרף לך מאמר של ד"ר קפלן - מנהלו הקודם של הפורום, בנושא היפנוזה. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה, גדעון

lשלום !! שמי זיראל, אני בן 27. לפני 7-8 שנים השתמשתי כמה עשרות פעמים בסם LSD ("טריפים"). זה היה במשך בערך שנה. לאחר מכן לא נגעתי בשום סוג של סם. כעת אני סטודנט בשנה רביעית ללימודיי באוניברסיטה בארץ. במשך התקופה הזאת (7-8 שנים) פעמים ספורות קרה לי "פלאשבק" שנורא הבהיל אותי. ל"פלאשבק" אני קורא לזה, שבמשך כמה שניות, בפיתאומיות מוחלטת, הרגשתי כאילו השפעה של הסם חוזרת. תקריות אלו היו מכניסות אותי לחרדה חזקה מאוד המלוות בחוסר תאבון, חוסר חשק מיני וזעה בכפות הידיים. לאחר ה"פלאשבק" הראשון הייתי אצל פסיכיאטר והוא נתן לי CLONEX. הכדור הזה היה מרגיע אותי והתקף חרדה הפסיק בהדרגתיות. בזמן אחרון אני מקבל התקפי חרדה לעתים קרובות מאוד בלי שאני מרגיש "פלאשבק". אני נורא מפחד שההרגשה הזאת תחזור אלי ואולי תהיה חזקה כל-כך שלא אוכל לתפקד. תקופה שאני נמצא בה עכשיו היא תקופה לחוצה מאוד: אני מסיים את הלימודים, המבחנים קרבים, מחפש עבודה ללא תוצאה חיובית. האם יכול להיות שעובדה שאני נמצא בתקופה מאוד רגישה גרמה להתקפי חרדה לעתים קרובות? יש לי גם שאלה נוספת : האם יכול להיות שהסם שלקחתי לפני 7-8 ישפיע אלי עכשיו כך שלא אוכל לתפקד בצורה נורמלית? או שזה פשוט חרדה בלבד והכל בראש שלי? אולי אתה יכול להמליץ בבקשה על משהו שיעזור לי להירגע? כי CLONEX מפריע לי ללימודים. (אני לומד מדעים מדוייקים, זה דורש ממני ריכוז מירבי). תודה רבה!

שלום זיראל, אינני מומחית בתחום הסמים, אך למיטב ידיעתי ייתכנו פלאשבקים גם לאחר מספר שנים. אני ממליצה לפנות שוב לפסיכיאטר, ולתאר את התקפי החרדה הנוכחיים ואת ההיסטוריה הקודמת של חרדה. מעבר לטיפול התרופתי בחרדה, ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה בבחינות ובחיפוש העבודה, אורנה

שלום אני בת 32 ומעוניינת להתייעץ עם פסיכולוג, לפי מאמר שקראתי על סוגי טיפול נראה לי שטיפול בשיטה האקזיסטנציאליסיטית יכול להתאים. דרך האינטרנט לא כ"כ הצלחתי לאתר מישהו כזה. 1. האם את מכירה אתר שיכול לסייע במציאת פסיכולוג מתאים 2. איך יודעים לאיזה פסיכולוג ללכת, אם אין המלצה על כזה תודה

שלום ש, בעיקרון, הדרך היא של "ניסוי וטעייה": אוספים כמה המלצות ממכרים, קובעים מספר פגישות ראשונות, שואלים בפגישה הראשונה את השאלות שחשובות לך, ובעיקר מנסים לשים לב לתחושה שלך בחדר הטיפול. על-מנת לקבל המלצות על מטפלים דרך הפורום, כדאי לציין באיזה איזור בארץ מדובר, ולוודא שכתבת המייל שלך תקינה (ההמלצות יישלחו ישר לשם). ועוד הערה - אני מאמינה שמרבית המטפלים העובדים בשיטה דינמית מערבים אלמנטים אקזיסטנציאליסטים בעבודתם, אבל אני לא בטוחה שקל למצוא "אקזיסטנציאליסט טהור"... בהצלחה, אורנה

אורנה שלום תודה על התשובה המהירה, אני גרה בעמק חפר ומעדיפה מטפלת אודה לך מאוד על המלצות

אורנה שלום תודה על התשובה המהירה, אני גרה בעמק חפר ומעדיפה מטפלת אודה לך מאוד על המלצות

שלום רב, יש לי חברה אנורקטית. אנחנו חברים כבר שנה וחצי. יש לי הרבה שאלות שמבלבלות אותי, אודה לך אם תוכל לעזור לי לעשות סדר בדברים. אספר את הסיפור (מתנצל מראש על האורך..). ובכן, כמו שכתבתי חברה שלי, שלהלן תקרא מ', היא אנורקטית בת 23, חולה במחלה כבר 10 שנים. היתה מאושפזת 5 פעמים, הפעם האחרונה לפני כ-4 שנים פלוס-מינוס. שני ניסיונות התאבדות בעבר הרחוק יותר. מ' היתה אצל הרבה מטפלים. המשפחה שלה חמה ואוהבת, תומכת וכו', אבל אלמנטים בעייתיים ניכרים לעין. האב לעיתים שתלטן/קשה, מ' מרגישה צורך לגונן על האם, מזדהה עם כאבה (כביכול, היא חושבת שלאם כואב) של האם יתר על המידה, היא רגישה בצורה מוגזמת, הרבה רגשות אשמה, הערכה עצמית שואפת לאפס וחיצונית אף פחות. הכרנו לפני כשנה וחצי, מאז אנחנו חברים. ידעתי מההתחלה שהיא חולה, אם כי אני מודה שלא ידעתי כמה. נכון להיום היא צורכת כ-200 קלוריות ליום, יש ימים שהיא מקיאה (פעם אחת או יותר) ויש ימים שלא. היא סטודנטית כמה שנה ולפני חודשיים וחצי עברנו לגור ביחד. לאחרונה היחסים שלנו נקלעו למשבר. אני מרגיש שאין לי כוחות להתמודד עם המחלה שלה יותר. זה לא עוזב אותי לרגע, אין לי עם מי לדבר על זה (איתה אני לא מרגיש שאני יכול) ובגדול אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ. מצד שני יש נקודות חיוביות: מ' מודעת לבעיה שלה, היא מעוניינת (לדבריה) ללכת למטפלת נוספת שמתמחה בהפרעות אכילה, ואף טרחה לחפש ולמצוא כזאת (שהתברר שאין לה מקום לעוד מטופלים). על אף חוסר ההערכה המוחלט שלה כלפי עצמה, לפעמים היא נתקפת בהגיון ומודה שיש בה תכונות חיוביות (חוכמה, יכולת ניתוח והבעה). כמו כן, היא אומרת שצריך לגבש תוכנית בה היא קובעת מה היא מסוגלת לאכול ולאט לאט להעלות את כמות האוכל. כמו כן, העובדה שהיא יצאה מהבית משחקת לטובתה, אני חושב. הבעיה שלי היא... שאני לא יודע כמה אני יכול להרשות לעצמי להיות אופטימי. לפעמים נדמה שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת ולפעמים נדמה שהיא פשוט יודעת מה להגיד כדי שאני אהיה מרוצה. מצד אחד היא יצאה מהבית, שזה נראה לי דבר מאוד חיובי בהתקדמות שלה, אך איזו השפעה יש לזה כשהיא חוזרת כל סופ"ש הביתה? כמה זה עוזר לה? איזה חלק יש לי בהבראתה? אני נקרע בין פסימיות לרצון לאופטימיות והדבר שיחיד שאני יודע בוודאות הוא שנ-מ-א-ס לי. השאלה העיקרית שלי היא כמה אני יכול להיות אופטימי (לא מבחינה סטטיסטית, כי מבחינה זו, אחרי 10 שנים של מחלה, אני יודע שאני לא אמור להיות אופטימי בכלל). כל התייחסות לנקודות אחרות (ובפרט המלצות פרקטיות) תתקבל בברכה גם היא. תודה רבה מראש.

שלום ק', הנכונות שלך לסייע לחברתך מעוררת בי הערכה רבה, אך לצד זה ברור לי שנחוצות מספר הפרדות, על-מנת שתוכלו להמשיך ביחד. אין זה מפתיע כלל שאתה מרגיש מותש. אנורקסיה נרווזה היא מחלה קשה, בהיבטיה הגופניים והפסיכולוגיים כאחד, ולעיתים קרובות היא "עקשנית" ומתסכלת ביותר. אם כך חשים מטפלים הפוגשים את המטופלת פעם או פעמיים בשבוע, ברור לחלוטין שאתה מרגיש מיואש. העניין הוא שאתה אינך המטפל שלה, אלא בן-הזוג. בתור בן-זוג נראה לי סביר ותואם שתבקש מ-מ' למצוא לעצמה מטפל/ת בהקדם (המטפלת העמוסה הנ"ל אינה היחידה!), ושזירת ההתמודדות עם המחלה תעבור לשם. כבן-זוג אתה מצופה לאהוב את מ', לתמוך ולהתעניין בחייה, אבל אינך אמור לחיות את המחלה שלה ביחד איתה. ברור לי שהדברים שאני כותבת אינם פשוטים כלל (אולי הם אפילו מכאיבים לך), ויותר מכך - קשה ליישמם. לכן אני חושבת שכדאי שיהיה גם לך מקום בו תוכל לחלוק את רגשותיך ולהתייעץ עם איש מקצוע. מה דעתך על טיפול גם בשבילך? המון הצלחה בהמשך, ובריאות טובה, אורנה

אורנה שלום, קודם כל תודה על התגובה המהירה והעניינית. הרעיון שהיא תלך לטיפול עלה יותר הרבה פעמים. אם לא ניפרד עכשיו - היא תעשה את זה. אני לא דואג. חשבנו על האופציה שגם אני אלך לטיפול... אבל לא נראה לי. מה שזה אומר במילים אחרות זה : תלך גם אתה לטיפול - כדי שתלמד לחיות עם המחלה בשלום עד שהיא תעלם (אם בכלל). וזה נשמע לי לא הגיוני, אפילו אם לטווח הקצר אני אכן ארגיש טוב יותר או קל יותר. מבחינתי זה כמו לחפש את המטבע באור ולא איפה שאיבדתי אותו... תודה שוב ויום נעים.

שלום רב, אני עובדת במקום יחסית חדש.ואני מגלה שאני כזו רגישה ופגיעה עד כדי "סחיבת" כל מילה שקשורה אליי מצד הסובבים הביתה והטענת הראש בכל אותן המילים שניסו לעקוץ לפגוע להציק... מה שקורה זה שהגעתי עם המון מוטיבציה כנראה ויש המון מרמור במקום שמנסה להוריד הכל למטה ולפעמים די מצליח.אני רצה כל היום ומנסה לתת פתרון יעיל לכל בעיה, מרגישה שיש לי הרבה יותר מבוס אחד כי לכל אחד יש בקשה משלו.אין לתפקיד גבולות ולא מיקצעו אותי לשום דבר.אין ממש ניסיון לעזור או לתת תמיכה כלשהיא כי כולם מרוכזים רק בעצמם!!! ובקיצור אם אתה לא עשוי מבטון הדרך שלך תהיה מאוד קרובה לדלת. עם כל הרצון והניסיון להילחם בשיניים על עוד יום אכן קיבלתי איזושהו תגמול על עבודה ראויה מה שלדעתי גרם עוד יותר למשיכת תשומת הלב של הותיקים במקום..ולהערות ביניים אני שונאת להתעסק בשטויות ולרכל כל היום(לפחות לא בעבודה הנוכחית) אנלא סומכת על אפחד כי זה ממש מזעזע איך ברגע אחד מתייחסים ולאחריו כאילו אתה לא קיים. אני מאוד מנסה להיות בסדר ולעיתים יש התחושה שאולי אני רוצה שכולם בלי יוצא מן הכלל יאהבו אותי.מבינה בתוך תוכי שדבר כזה לא יכול לקרות אבל מאודדד לוקחת קשה כל מהלך ביום יום.כך שאם מישהו אמר לי משהו אנתח אותו לרוחב ולאורך במשך כל היום. הנושא מן הסתם מעיב על חיי הזוגיים ועל מצב רוחי הכללי. אני מאוד מאוכזבת מאנשים ומהצביעות של העולם.לא מצליחה להבין או לנסות להתעלם. זה פשוט לא הולך!!! וכך אני מוצאת עצמי שוב ושוב מהרהרת "למה לעזאזל כולם מנסים להרוס?" לעיתים,נדמה לי שרק אני לא בסדר..או שאולי זה מגיע לי כי אני לא מתנהגת כפי שרוצים או מצפים שאתנהג אבל איני יודעת באיזה צעד לנקוט....והאמת שלאחר הרהור קל אני מפנה את ה"אשמה" כלפי האחרים.." כי מה עוד אעשה כדי להימנע מהשלילי הזה סביבי? אני לדוג' אפרגן על לבוש,איפור,הצלחה במבחן וכד'....וכמעט אפפעם לא אקבל פרגון בחזרה. אוכל להיות 100 אחוז כל היום אך אם חלילה אסטה מהקו הישר פעם אחת רק בזב יתמקדו. השאלה הכי קריטית זה האם אני לא בסדר?? או שמא איני מעריכה עצמי כ"כ ולכן זו תחושתי התמידית?? יש לציין שבאיזשהוא מקום מאוד התבעסתי שההערכה שניתנה לי היתה בפומבי אחרת אולי הייתי חוסכת את אי הנעימות של הקנאה הרובצת בקרב העובדים. הכי מצחיק ואני רחוקה מלהיות בנעליים שלהם מכל הבחינות ועדיין....זה מכה בי!! מה עושים? איך מתנהגים? איך משקיטים חוסר מנוח אינסופי.?? אני עייפה מהחברה ומהרכלנות המגעילה הזו! די!!!

שלום עינת, הדבר הראשון שאני רוצה לכתוב לך הוא מאוד פשוט, אבל לפעמים כשאנחנו בעין הסערה אנחנו נוטים לשכוח אותו - את לא חייבת לעבוד שם! נראה לי נכון להשאיר "מקום" פנימי לאופציה של עזיבה (על כל הקשיים הכרוכים בכך), משום שהאפשרות הזו מעניקה פרספקטיבה נכונה: הלא אם באמת נקלעת למקום עבודה קטנוני, רכלני ומייאש, שאינו מסוגל להשתנות במידה מינימלית, סביר בהחלט שתרצי לעזוב מיוזמתך. אבל לפני האופציה של עזיבה, כדאי לנסות לשקול את הדברים - לחשוב על דרכים נוספות להבין את ההתרחשויות בעבודה, לבדוק עם עצמך האם יש דברים בהתנהגותך שהיית רוצה לשנות וכד'. אני מאוד ממליצה להיעזר במהלך החשיבה באדם נוסף (שאינו מתוך החברה), דוגמת חבר טוב. נסי להתבונן בדברים מנקודת ראותו של צד שלישי שאינו מעורב בחברה, ובדקי האם את לומדת משהו חדש מההסתכלות הנוספת. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, ראשית אני מתנצלת שהוצאתי הודעה לליאת כביכול "במשמרת"שלך. כואב לי מאוד. העבר הקשה הזה לא עוזב אותי. אני לא יודעת איך לתרגם למילים את הכאב שאני מרגישה, אבל זה מרגיש רע מאוד. ואם אני לא אסביר אז אף אחד לא יבין..... ואף אחד לא יוכל לעזור לי.... איך מוציאים את זה החוצה, מה עושים כדי שיכאב פחות? חן

יש לי סיכוי להיענות היום? לא יודעת עד כמה זה יעזור, אבל אולי איכשהו ירגיע, קצת.... מצטערת אני יודעת עד כמה מעצבן לראות אותי כואבת כל הזמן אני זקוקה לחיבוק של אמא שלי... היא לא יודעת שהחיים שלי בידיה רק היא יכולה להשכיח ממני את כל הכאב הזה... והיא לא איתי.... אני מחפשת את הדרך ללב שלה ואני לא כל כך מוצאת... אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי אז מי כן? וככה זה מרגיש לי.. הרי אהבה של חבר/חברה לא מהווה תחליף לאהבה של אמא... אני זוכרת שכשהייתי רכה בשנים היא אהבה אותי, מאוד... הבת הקטנה שלה, איך לא? עכשיו הסתכלתי על תמונות שלה היא כ"כ יפיפיה(כמו הבת שלה-אני. היא קצת יותר..) ונורא כואב לי... סליחה על ההשתפכות ולילה טוב זה באמת כואב זה באמת שובר כל השנים היפות שהיו עם אמא אני בספק אם הם יחזרו

שלום חן, לקח לי זמן להגיע אל ההודעה שלך, ואני מקווה שאת בסדר... כתבת מאוד ברגישות על תחושות של געגוע, למשהו ישן וענוג ורך. בגדילה של כולנו יש גם פרידה מסויימת מסוג הקבלה שזכינו לה פעם, אבל נדמה לי שאת כותבת על משהו קצת אחר, אולי על קשר ששינה פניו מהר מדי או יותר מדי... אני מקווה שאת יכולה לדבר על התחושות האלה עם אנשים קרובים לך (אהבה של חבר/ה אינה תחליף, אבל היא לא מעט), ובטיפול. המון הצלחה בהמשך, אורנה אגב, אין צורך לקחת את עניין ה"משמרות" יותר מדי ברצינות...

שלום יקירתי, חיוך גדול גם לך... אני מנצלת את הודעתך המחוייכת והקצרצרה כדי "להתריע" שאני חייבת לעשות עכשיו הפסקה... מקווה שאספיק לכתוב תשובות נוספות מאוחר בלילה (sorry משתנה...). אורנה

אבל לא משנה.

אורנה שלום,לא מובן לי וכיוון שאת אמרת שאת מתמחה בתחום של הOCD אני שואלת אותך,למה דווקא אני קיבלתי את הOCD ,אני יודעת שאיני היחידה ואני אף פעילה בפורום של OCD,אך מבחינה מקצועית איני מבינה למה במשפחתי המורחבת ובין חבריי ומכריי אני היחידה עם בעיה זו,אומנם לא סיפרתי על כלך לאף-אחד מהם,אך לפי היכרותי איתם אני רואה שאין להם את ההפרעה הזו; מה שכן חשוב לי לומר הוא שלדודי(בדרגה 'קשה') ולאימי(בדרגה קלה-עם עיתונים למשל)יש בעיית א?גרנות,אבל זה הביטוי היחיד שלהם של ההפרעה,אז לא נראה לי שיש להם בכלל אותה. איני מפסיקה לחשוב ולברר למה קיבלתי זאת ומתי בדיוק וזה נורא מעניין אותי לדעת מה גורם לOCD -אם ידוע בכלל.

משתנה יקרה, זוהי אכן שאלה מציקה, אשר גובה מאיתנו כוחות רבים בעת ההתמודדות עם גילוי מחלה. המחקר בתחום אינו משיב תשובות חד-משמעיות בנוגע לשאלה ששאלת (כלומר, ידוע שישנן השפעות תורשתיות, אך ההשפעות הסביבתיות אינן ברורות דיין). אני יכולה לשתף אותך בתחושה שלי (המתבססת על ניסיון קליני), שרבים מהמטופלים שאני פוגשת היו ילדים רגישים מאוד לנושא המוות, אשר סבלו במצבים של עמימות ואי-וודאות. מובן שזה אינו מהווה הסבר להתפתחות של OCD, אבל אולי זה יהדהד לך משהו... מעבר לכך, אני חושבת שחלק גדול מתהליך ההתמודדות עם OCD קשור להבנה שיש לנו שליטה מאוד מוגבלת בסכנות (כלומר, גם אם נכתוב הודעות ממש מושלמות, או נימנע לגמרי ממגע עם דם, או נחליף כל מילה "רעה" במילה "טובה" - אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בסכנה). כחלק מכך, אין לנו שליטה ב"חלוקת" ה-OCD בעולם... אבל מכאן והלאה, יש הרבה מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר, עם ולצד אי-הוודאות והסכנה! שבת שלום, אורנה

אורנה תודה על תשובתך, אם יש השפעות תורשתיות אז אחד מבני-משפחתי היה צריך ללקות גם בהפרעה זו,וזה לא קרה (נכון שאימי קצת אגרנית,אבל זה כשלעצמו,לא OCD ,נכון?). אני חושבת רבות על הסיבות לOCD אצלי,אבל לא מגיעה לא לתשובה מוחלטת לגורם לכך, וגם לא לוודאות על הזמן ש'המחלה פרצה' אצלי-יש לי השערות שזה קרה לפני כעשר שנים, אבל בשבוע האחרון,בעיקבות שיחה עם הפסיכיאטר,הגעתי למסקנה שאולי זה התחיל עוד הרבה לפני-כשהיתי תלמידת תיכון,אבל אז הOCD היה רק מחשבתי ולא עשיתי פעולות כפייתיות וגם עיניין הניקיון לא הפריע לי,ורק לפני כעשר שנים התחילו הפעולות הכפייתיות ו'בעיית הניקיון'. כדי שלא יזהו אותי לא אחשוף פרטים מזהים,אך באמת היתה התמודדות עם מוות של קרובים (בתקופות שונות){קרובים,אך/תודה-לאל/לא מדרגה ראשונה},שבאמת השפיעו עליי, אך לא נראה לי שהן היוו את הגורם להתפרצות הOCD . את צודקת שכל עיניין האי-ודאות גם לגבי הגורם,מקשה מאוןד על ההתמודדות.

מהי המשמעות הקלינית של פגיעה נירופסיכולוגית בעקבות טיפולי לימפומה מוחית אילו סימפטומים וכיצד היא מגבילה אדם זה תודה

שלום משה, אינני מתמצאת בנוירופסיכולוגיה, ולכן לצערי לא אוכל לסייע. אני ממליצה לפנות אל הרופא המטפל. רק בריאות, אורנה

איך אני יכולה ללמוד לאהוב/להעריך את עצמי כשהחיים עד כה לימדו אותי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוצלחת, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק אנושית, לא מספיק... אני באמת חושבת שיש לי ראש על הכתפיים, שאני מאוד רגישה לאנשי/בע"ח/כדור הארץ, יש לי ערכים ודיעות מגובשות משל עצמי ויכולות להגיע רחוק. אז למה תמיד זה מרגיש שזה לא מספיק? למה זה מרגיש שעדיין אין מה לאהוב בי? למה זה מרגיש כאלו אלה שאוהבים אותי לא באמת אוהבים?

ד יקרה, תיארת חוויה עצמית מכאיבה, שיש בה ספקות עצמיים, בדידות ויאוש, ורצון עז לאהוב ולהיאהב. זו אכן תחושה מעציבה, אך אין זה סוף פסוק, ובהחלט אפשר ללמוד לאהוב/להעריך את עצמך. אני רוצה להציע לך להתחיל טיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לברר את התחושות האלה לעומקן. כתבי עוד אם תרצי עזרה כלשהי בנושא. המון הצלחה, אורנה

אורנה יקרה, תודה רבה על התשובה. אני בטיפול מצויין כבר שנתיים וכתבתי את הדברים אחרי פגישה קשה שבה עלו הדברים האלו. אני מניחה שכתיבת הדברים הם כבר התקדמות עבורי מאחר שעד לא מזמן אפילו לא הסכמתי לעצמי להרגיש את הדברים. אז עכשוי אני מרגישה, מה שלא הופך את זה ליותר קל...

אני מרגישה שאני לא שלמה עם עצמי, לא מגובשת הדימוי העצמי שלי נמוך. מבחינתי הכל אצלי בינוני ודי שטחי אין לי כישרון או משהו שאני חושבת שאני טובה בו במיוחד. כרגע אני סטודנטית לתואר שני לקראת סיום. כל החיים אני מרגישה שעשיתי מה שציפו ממני המשפחה,החברה וזה מה שכיוון אותי. מדאיג אותי שאין לי שום בערה בתוכי לחיות. השאיפות שלי לחיי זוגיות עם ביטחון,אהבה אמיתית ועבודה מספקת לא נראות לי כמציאותיות כי אני מבולבלת ולא יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. זה גורם לי להיות אדישה, ממורמרת. מנסה להסתפק במה שיש. אני חברותית אבל משתדלת לא להקרין דכאוניות אחרת גם חברות לא יהיו לי. אולי תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים שיעזרו לי לחזור לשליטה על החיים שלי.

שלום אורנה, השאלה שלך מצביעה על שני כיוונים טיפוליים אפשריים: כיוון אחד הוא טיפול דינמי, בו יתרחש בירור מעמיק של התחושות שתיארת. בירור מעין זה יצור שינויים בתפיסת העצמי שלך וביחסים הבין-אישיים שאת מקיימת, אולם מדובר בתהליך הדרגתי ולעיתים ממושך. כיוון טיפולי אחר, שנדמה לי שאת רומזת עליו במשפט "פסיכולוג\ית אשר לא רק מקשיבים אלא גם מייעצים ומכוונים", הוא אימון (coaching), במסגרתו מאמן/ת אישי/ת יסייעו לך להגדיר מטרות ולפעול לקראת מימושן. אני ממליצה לך לקרוא עוד בנושא באינטרנט, כדי שתוכלי לבחון האם סגנון עזרה כזה אכן מתאים לך. וכמובן שיש גם פסיכולוגים המשלבים בין הגישות, ומומלץ להעלות את הנושא בפגישה הראשונה שלך עם מטפל/ת. המלצות ספציפיות תקבלי למייל האישי בלבד, לכן כדאי לוודא שניתן להשתמש בו. בהצלחה, אורנה

למה הכוונה טיפול דינמי ובאיזה מסגרת עושים אותו? האם אני אוכל לשלוח בהמשך את כתובת המייל שלי כדי לקבל שם וטלפון של מטפל מתאים?

עכג עיככע יעכעכ

שלום יעל, כתבי אלינו שוב, כדי שנבין... אורנה

תודה ליאת, את מחחמת לי את הלב ....תודה אני .

אני כבר 6 שנים אצל פסיכולוגים שונים... וכבר ניסיתי כל מיני סוגים של תרופות נגד דיכאון ונגד חרדה ונגד פסיכוזה ובקיצור טעמתי מכל מה שיש לעולם המערבי להציא כעזרה לנפש... אני מחפש עכשיו מקום/שיטה/מדריך/איש מקצוע/פסיכולוג/פסיכיאטר שמבין בשיטות ותורות מזרחיות לטיפול וטיפוח הנפש... אבל עם זאת שיהיה לו ידע ומחשבה ו"רגל אחת" שדורכים בעולם המערבי... בקצרה מאוד על מה שמציק לי: אני לא מאושר... אני סובל... לא הרבה... אבל סובל בצורה קבועה ... אני תמיד מוטרד ותמיד מחפש אהבה וחושב הרבה ומנסה למצוא את עצמי ולמצוא פתרונות וזה לא מגיע... ולפעמים אני מתחרפן מרוב שאני מנסה למצוא פתרונות... אני אגב בן 21 חייל.

ערב טוב, מקווה שכתובת המייל ששלחת מעודכנת. אני שולחת לך לשם המלצה על מטפלת מן הסוג שאתה מבקש. ליאת

ליאת, ליאת אינני יודעת מה לעשות, יש לי לחצים,יש לי מיגרנות כתוצאה מהם, הכל קשור כנראה למצב בבית, או אליי, וחבר שלי דורש ממני דרישות שאינני יכולה לעמוד בהם כי אני צריכה קצת שקט, להיות עם עצמי, ואני מנסה להסביר לו. הוא לא קולט, והוא רב איתי ומעמיד אותי במצבים שאני לא יכולה לשאת, גורם לי רגשות אשמה, במידה ולא עניתי לו לטלפון כמה פעמים באותו יום, אז ישר כשהוא רואה אותי מתחיל לעשות לי סצינות. אני לא יכולה יותר הלחץ בלתי נסבל. אני מרגישה כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ כל שנייה...

הפניות שלי מעצבנות אותך/מפריעות לך? למרות שהן אמיתיות, ומתאימות לאופי הפורום, יש לי הרגשה שהן מפריעות. חשוב לי להדגיש כי המטרה שלי היא לא לעצבן או לקבל תשומת לב, אני זקוקה לעצה/עזרה. זה הכל. ושום דבר מעבר לכך. ועדיין רע לי מאוד... ..

חן, הפניות שלך לא מעצבנות אותי (מנין הרעיון הזה?). אני מודעת למצב האמיתי אצלך בבית, ויודעת שאינך מתפנקת כלל וכלל. הלוואי שיכולתי לעזור יותר מכאן... שולחת לך הרבה כוח וסבלנות לעבור את הימים הקשים האלו. ליאת

ערב טוב חן, כדי שסיר לחץ לא יתפוצץ, יש בקצה המכסה כפתור קטן לשחרור האדים. ממש כמו שם, גם אנחנו חייבים ללמוד לשמור על עצמנו מפיצוץ ע"י ויסות גורמי הלחץ המופעלים עלינו. אני מכירה את הנטייה שלך להסתיר מאחרים את מצבך האמיתי, אבל נדמה לי שלפחות עם החבר כדאי לשמור על פתיחות וכנות. שווה לחכות קצת, שגם הוא יירגע, ואז להסביר בנחת על הצורך שלך להתנתק קצת במצבי קצה. אם הדברים יוסברו ברוח הנכונה, הוא לא יצטרך לנחש ניחושים ולשער השערות, ויידע שאת זקוקה למרחב שלך כדי להירגע. אני מקווה שהעניינים בבית נרגעים לאט לאט, ושעד מהרה תוכלי לחזור לאיזון. ליל מנוחה ליאת

שלום ליאת, רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי בחיי בתקופה האחרונה....כתבתי כאן בעבר על בעיות בריאות שנפלו עליי משום מקום ....ודרכי התמודדות איתם ...אני אמנם בטיפול כבר המון זמן 6 שנים למען הדיוק ...אבל השנה האחורנה היתה הקשה מכולן ולמזלי הרב יש לי מטפלת מדהימה שעוזרת לי מאד ....פשוט בשבועיים הקרובים לא ייצא לי להפגש איתה בעקבות עניני עבודה שלי ....אני מרגישה שאני מתחילה להיכנס לדכאון בעיקר בגלל התמודדות במראה ...אני בחורה שנראת טוב אפשר לומר בחורה יפה ....גם מרגישה כך ...גם מבפנים וגם מבחוץ...כמו שרשמתי בהתחלה בעקבות הבעיה הרפואית נשר לי השיער ...וב7 חודשים האחורנים הלכתי אם תוספת (פיאה )שיער ...שהייתה נראת טבעית לגמריי ...חוץ מהמקורבים אליי שידעו ,האחרים בחוץ לא שמו לב לעניין ...למזלי הרב אני מתאוששת מהמכה והגוף התחיל תהליך של הבראה ושיער התחיל לצמוח ...שכחתי לציין בשיטה של הפיאה אי אפשר להוריד אותה היא דבוקה לי שבועיים שלושה ואני הולכת למקום מיוחד שמטפל בי ז"א אין לי את התמודדות בלהיות בלי שיער ...עכשיו כאמור השיער צומח והחלפו לי את השיטה ...ז"א אין צורך בהדבקה אלא יש סיכות מיוחדות שתפורות ואני רק צריכה לחבר ...בבית אני מורידה אותה ....ואז מתחיל המצב רוח הקודר ....אני ממש מתבאסת וקשה לי מאד לראות את עצמי כך ....או לחילופין כשאני יוצאת לעבודה או לאיזה דייט אני חוזרת לתוספת ...זה מאד כואב לי וגם מאד מבלבל אותי ...אני מרגישה מבפנים שבמצב הגופני משתפר מאד ויודעת בבירור היום שהמצב הפיך ... ועל זה אני מאד שמחה אבל אני מתחילה להיות בדיכאון ומאד מאד עצובה ...זה פתאם להתמודד תכלס לקבל את עניין החיצוני מפחדת להכנס לדיכאון ...הכוחות שהיו לי גרמו לי להרים את הראש ולא להשבר ....ועכשיו אני מרגישה שבורה ....אני יודעת שזה עניין של זמן ואני צריכה סבלנות ...אבל דווקא עכשיו יש לי הפסקה קצרה בטיפול ...בעבר שיתפתי אותך בעניין הכדורים שלא הייתי מכונה לקחת ולכאורה עברתי את הדכדוך הקודם בלי הכדורים (יש לי טראומה מכדורים אחרים שנתנו לי וגרמו לנזקים בעצמות ונפחו אותי לחלוטין ) לכן התעקשתי גם מול המטפלת שלי וגם מול הפסכיאטרית שלי לא לקחת כדורים והיום אני 3 חודשיים בלי אף כדור שנכנס לגוף....חוץ מהקטע החיצוני שכואב לי עליו ...אני מרגישה ממש טוב ....אבל שוב פעם מפחדת לצלול לדיכאון ....הייתי חייבת לפרוק קצת ..תודה .

היי הנפש יותר חשובה מהמראה החיצוני...שימרי עליה מכל משמר ואל תכנסי לדיכאון או חרדות ...זה יותר חשוב מהכל היופי מגיע מבפנים ...ותסתכלי על חצי הכוס המלאה אףאחד לא מבחין בכלום מאחלת לך החלמה מהירה ושתהיהי תמיד שמחה ותחשבי חיובי

ערב טוב, ברוך רופא חולים ! כמה טוב לשמוע שהגוף מתחזק, שהשיער צומח, ושההתאוששות בתוקף. הרבה פעמים, דווקא אחרי שהסכנה האמיתית חולפת, אנחנו מרשים לעצמנו לקרוס. אישית, זאת נראית לי פריווילגיה לגיטימית. הקריסה. כשנלחמים- נלחמים, וכשנגמרת המלחמה יש זמן לתחקירים, לאיסוף השברים, להערכת נזקים, להפקת לקחים, ולבסוף - להתבססות מחודשת והעלאת רמת הכשירות. הדאגה שלך סביב השיער היא הסימן הטוב ביותר להחלמה. אין אישה שלא מתבאסת משיער שאינו נראה טוב. אין לי ספק שבעוד זמן קצר גם המבחן הזה יהיה מאחורייך. אם תחשבי על זה לעומק, בעצם כל אחת מאיתנו יוצאת לעבודה או לדייט עם תוספת קטנה של 'רמאות' שמאפשרת הרגשה טובה מול העולם שבחוץ. אני רוצה לחזק אותך, ולהפציר בך לא להיבהל כל כך מימים מחורבנים. הם באים והולכים, שערות נגזזות וצומחות, אבל לחיים כוח משלהם, חזק ונחוש, ואין לנו אלא ללמוד לעמוד בטלטלות האלה ולשמוח ביש. שולחת לך את כל הכוח שבעולם, והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום, ביומיים האחרונים שמתי-לב בעיקר,למשהו שלא חדש עבורי,והיא העובדה ש'אני האויבת הכי גדולה של עצמי',עם 'הפה הגדול שלי' ועם העובדה שאני מספרת פעמים רבות לאנשים דברים שרק יפגעו בי בהמשך,ומה שמעצבן (וזה בטח ישמע מוזר,ואולי תחשבו שאני'פסיכית' אם אכתוב זאת),היא העובדה שאני לא תמיד מודעת למה שאני אומרת בזמן שאני אומרת{כמו למשל אם אני בלחץ או בעצבים},ולעיתים אני אפילו לא זוכרת שאמרתי זאת,אך ברוב המקרים כן זוכרת. מה עושים במצב שכל משפט שני שאני אומרת אני מיד מצטערת עליו ו'מ?לקה' את עצמי על כך ב'ירידות עצמיות' מתמשכות,ברוב הזמן?והאם כשאומרים דברים בזמן לחץ ושוכחים ואז מישהו אחר מזכיר לי אותם ואני נזכרת-האם זה אומר שהזיכרון שלי 'דפוק' ושאני נהפכת ל'סנילית'? בתודה מראש על תשובתך, משתנה

ערב טוב משתנה, איכשהו, בשנות השלושים לחיינו עוד אי אפשר לדבר על סניליות. אנשים שונים אלה מאלה ביכולת שלהם לווסת כעסים, להחזיק את הביטויים הרגשיים שלהם תחת שליטה ובקרה, וכמובן שאנשים שונים גם בעוצמת הביטויים הרגשיים שלהם. כאשר אנחנו 'רואים אדום' השיפוט שלנו נפגם, ואנחנו נוטים לומר דברים שלא היינו אומרים במצב רגיעה. נדמה לי שהחכמה היא לנסות לא להגיע לרמת עצבים שתשבש את שיקול הדעת. מעבר לכך, יכולת איפוק ובקרה היא עניין יחסי. יש אנשים שיותר מתקשים להכיל דברים, אפילו את עצמם, והם נוטים "לעלות על גדותיהם" גם בעיתות שלום. נדמה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו אם מחדדים את המודעות לכך. רוב האנשים לומדים בסופו של דבר לחיות בשלום עם המזג שלהם, וכך גם סביבתם הקרובה. אם מזכירים לך משהו שאמרת בשעת רתחה, תוכלי לומר בפשטות שאינך זוכרת דברים שנאמרים בשעת סערה, ושאת מבקשת מקצה שיפורים במצב רגיעה. מאחלת לך הרבה שלווה ליאת

היי ליאת...מה שלומך??? רציתי לספר לך כמה דברים זה המקום היחיד שאני יכול להעלות את זה בכתב....אולי יש עוד(: בכל מקרה הבחורה הזו שספרתי לך עליה מהאונ לא הולך בכלל האמת צולע היא מתקרבת ומתרחקת כל הזמן....למרות מה שעשיתי יש לי המון ידידות מהאונ שזה נחמד אבל הן לא חברות קרובות אמיתיות....לכל אחת יש חבר ולא יקרה שום דבר מיוחד....אבל זה נחמד שיש לפעמים עם מי לקשקש.....אבל הדבר האחרון הבאמת מכאיב בעוד זמן מה אני הולך למילואים ואז אני יהיה לבדי לגמרי בלי שאף אחד יתקשר או שיהיה לו אכפת....נכון כתבתי לך שיש לי הרבה ידידות מממ אבל זה זה ידידות שתלויה בדבר ושהדבר יעלם הן יעלמו....אין אף אחד שמחכה לי אולי משפחה בבית אבל אין חברה אין חברים בדידות מוחלטת שם במילואים....אני ישתגע בנוסף לזה שאני מתעב את המילואים תיעוב מוחלט מפני שזה יוצא תמיד שאני עסוק או שיש לי בעיות אישיות ותמיד זה קורה בתקופות האלה....או בגלל הפעילויות שדורשים ממני לעשות שהן נגד מה שאני מאמין או היחס המחורבן שאני מקבל שם או חוסר החופש לבחור ולהחליט לעצמי.....והבדידות הוי הבדידות ולמה לעזאזל אני צריך לשמור על החברה המחורבנת הזו שמתנהגת אליי כאילו אני לא שייך....???מה יהיה איתי????אם לא הייתי באמת מחבב את החברה שם הייתי מבריז....

MR BLUE היקר, מה זאת אומרת לאף אחד לא יהיה אכפת? אנחנו נורא נתגעגע אליך כשתהיה במילואים, ונחשוב עליך ונחכה שתחזור בריא ושלם !!! מילואים באמת יכולים להיות דבר מעצבן, אם כי אני יודעת על לא מעט נשים שהיו מתות לחופשה כזו של חודש בשנה, הרחק ממחוייבויות היומיום. מזל שאתה באמת מחבב את החבר'ה שם, ולא מבריז. אחרת מי היה שומר עלינו ?!? אל תשכח להודיע לנו לפני שאתה יוצא, כדי שנדע ממתי להתחיל להתגעגע. אנחנו.

היי זה נורא נחמד שכולכם תגעגעו אבל זה לא כמו חום ואהבה אמיתיים ומחסור באנשים שיתקשרו שישאלו בשלומך....או אהובה מתוקה שמחכה לך אז לא נראה לי שבפורום משהו יעזור לי בזה....זה מה שדפוק במילואים לאף אחד לא אכפת מה קורה לך בחיים הפרטיים אתה יכול לקחת סמים קשים או כדורים נגד דכאון באינפוזיה..(: העיקר תלך ותיטחן שם....

סליחה שאני דוחפת את עצמי. ליאת את יודעת בגלל שאת כל כך נחמדה יש לך יותר עבודה .. כן הימים שלך מלאים בהודעות פתאום(ואני מתכוונת בצורה חיובית לא צינית) אבל אני חושבת שמה שהוא מציין על בדידות וחברויות לא אמיתיות זה קצת מה שמשודר כאן. "אל תשכח להודיע לנו לפני שאתה יוצא, כדי שנדע ממתי להתחיל להתגעגע" זה הרי בדיוק האבסורד ואם הוא לא יודי אז לא נתגעגע ברמה זו או אחרת , נו זה זיוף.. חבל על הזמן.

הי ליאת וכולם... אז היום גיליתי שפסיכיאטרים הם גם בני אדם... (-: וקיבלתי כדורים... אבל צריכה לעשות בירור קטן לפני שאקח... שמחה שהלכתי כי היתה לי הזדמנות לדבר איתו על הטיפול והמטפלת שלי, ואל החששות שלי... אז קיבלתי היום גם כמה עצות להמשך הטיפול (או החלפת הטיפול :-)).... היה מעניין וטוב שנגמר... בנות, דיווח מפורט בפורום... יום טוב לכולם, רעות

רעות יקרה, אני מאוד שמחה בשבילך שהלכת לעזור לעצמך. ראית שלא היה נורא :-) אני לא מצליחה להיכנס לתפוז, משום מה, אני אנסה יותר מאוחר או מחר. נדבר כבר שם... :-) חן

רעות, פנייה לפסיכיאטר, כמו שלא מעט אנשים כאן כבר יודעים, כרוכה לפעמים בהרבה מתח וחרדה. אנשים כמוך, שהצליחו להתגבר על החשש, הם כמו מרגלים הנשלחים לדווח מן החזית. הודעה משמחת ומרגיעה כמו שלך יכולה לעודד אנשים אחרים להתגבר ולעזור לעצמם. תודה ובהצלחה ליאת

רעות כל הכבוד,רשמתי לך הודעה גם בפורום השני. ליאת,חשוב לי גם לספר לכולם עד כמה בעבר-כשהומלץ לי לפנות לפסיכיאטר,קודם התקוממתי נגד זה,ואח"כ חששתי שיחשבו שאני 'משוגעת' אם אלך לפסיכיאטר,אבל מרגע שהורדתי ממנו את ה'תווית' הלא חיובית שהצמדתי לו,ושתייגה אותו כאדם שרוצה לאשפז אותי ושמראש יתייחס אלי כמו אל פסיכית,מרגע ש'השלתי' ממני את כל החששות אילו ואחרות,ראיתי שהפסיכיאטר הוא אדם רגיל ופשוט כמו כל אחד מאיתנו,שמטרתו רק לעזור לי,ושאף-אחד לא כופה ולא יכפה עלי לקחת תרופות או לטופל רק בסוג טיפול שהוא רוצה,אם איני מעוניינת בכך,אלא אני שותפה מלאה להחלטות ואולי גם היחידה שיש לה את זכות הבחירה לבחור מה אני רוצה ואיך,ובנוסף גם ניתן לשוחח איתו על 'עיניינים שבלב' והוא מבין ותומך. במפגש הראשון גם הרגשתי לחץ וחרדה,אך תוך זמן קצר מאוד הוא הרגיע אותם,ונ?ס?ך בי תחושת ביטחון,והיום אני כבר מחכה למפגשים איתו - שמתקיימים פעם במספר חודשים. מצטערת אם 'השתפכתי' יותר מידי,הרגשתי צורך לכתוב זאת.

בני בן ה 8.5 התחיל לפני כחצי שנה לעשות "טיקים" של תנועות מוטוריות בלתי רצוניות עם הראש, גם בזמן שינה בלילה. הוא עדיין מרטיב מידי לילה. ולפעמים גם "טיקים" קוליים של השמעת קולות חוזרים. לקחתי אותו לנוירולוג שערך לו בדיקה נוירולוגית סטנדרטית בחדרו. הנוירולוג טוען שאין לבני בעייה נוירולוגית, ולדעתו אין לו תסמונת טוראט שממנה חששתי. הנימוק שלו היה: בבדיקה נוירולוגית שעשה לא ראה שום חריגות, הילד נראה נחמד וילדי טוראט לדעתו טיפוסים לא "נחמדים" בכלל. וככשאל אותי אם בני מסדר את החדר ואמרתי שהוא בלגניסט, אמר שאובססיביות מחוייבת בתסמונת טוראט. הוא טען שאין צורך בכלל בבדיקות נוירולוגיות מקיפות כמו "גלי מוח" וכו'. וכנראה כל ה "טיקים" של בני נובעים אך ורק מעניין נפשי על רקע של לחץ. האם עלי לדעתך לראות אבחנה זו כסוף פסוק, או שהאיבחון שנעשה אינו מספיק על מנת לקבוע חד משמעית שאין מדובר כאן בתסמונת טוראט. אני מקווה למענה. תודה.

שלום תמר, מאחר ואיני רופאה נוירולוגית, אין לי כל בסיס לאשש או לערער על אבחנתו של הרופא. "אבחנה נוספת" היא דבר מקובל מאד כיום, ואם את רוצה להניח את דעתך עוד יותר, תוכלי לפנות להתייעצות נוספת עם נוירולוג או פסיכיאטר ילדים. להזיק זה בטח לא יזיק. חשוב ביותר לא לשכוח (גם אחרי שנרגעת מה'טורט') לפעול להפחתת המצוקה הרגשית של הילד. בהצלחה ליאת

ליאת - המון תודה ושוב פעם ת ו ד ה . האמת היא שנורא קשה לי להתמודד. אני מרגישה שאני מתפרקת לרסיסים. הבן ,שאני אוהבת אותו מאד, מווציא את כל תסכוליו על בעלי. גם אביו הביולוגי מסיט אותו כנראה נגדינו. ביתי בת 25, אינה גרה בבית, גם גורמת לי רגשי אשמה, כמה שאני אמא שלא "נתנה לה מספיק" וכל מיני טענות חסרות שחר. יש לציין שאני גידלתי לבד את הילדים ללא עזרה מאביהם (שגם התחמק מתשלומי מזונות). משום מה הוא כנראה הצליח להסיט אותם נגדי. כיום אנחנו מדברות בטלפון והיא אינה באה לבקר בבית. הבן לעומת זאת תמיד הרגיש קירבה אלי, ו..פתאום סתם כך (חזר מטיול בהודו) החל לצעוק עלי , בא בדרישות של כספים ומוציא את כל תסכולו על בעלי. זהו ואני מרגישה רע ועם המון רגשי אשמה. אולי אני באמת אשמה ולא נתתי מספיק לילדים וגם המכות שנפלו עלי...מרגישה נורא וכל הזמן עם דמעות בעיניים.

שוב שלום, אשמה הוא רגש מכלה ומתיש, והילדים שלך למדו להשתמש בו היטב ולהפעיל אותך באמצעותו. הורות היא משימה קשה, שאינה מסתיימת אף פעם. כמי שגידלה את הילדים לבד, אין לי ספק שעמדת בפני התמודדויות ואתגרים בלתי פוסקים. לרוע המזל, לפעמים דווקא ההורים שנותנים בלי סוף, נופלים בסופו של דבר קרבן לתובענות בלתי פוסקת מצד הילדים, מה שמכניס את המשפחה כולה לסחרור של האשמות, אכזבות וטריקות דלת. הבשורה הטובה היא שאף פעם לא מאוחר ללמוד דברים חדשים ולשנות את הסדר הישן. באופן מפתיע, לפעמים דווקא אנשים שנחתו עליהם אסון או מחלה קשה, מוצאים את עצמם מודים על ההזדמנות שנקרתה להם ללמוד על עצמם ועל משפחתם דברים שמעולם לא ידעו. אני חוזרת ומפצירה בך לגייס את כוחותייך כרגע לטובת ההתמודדות עם המחלה, ולנסות להכתיב כללי משחק חדשים מול הילדים, כשאת מניחה לאשמה, יודעת (ואומרת) שעשית כמיטב יכולתך לגדל אותם כראות עינייך, ומזמינה אותם לשוב ולקחת חלק בחייך בכל רגע שירצו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום לכולם, בתי בת 14.5 , ניהלה לפני חודש שיחות עם נערה בת 16 בהתחלה דרך האינטרנט ואח"כ דרך הטלפון ו-SNS . אני גיליתי את הענין כתוצאה מזה שקבלתי חשבון טלפון בנייד מנופח של כ-2000 ש"ח מביניהם 3300 הודעות SMS שנשלחו. הענין כאן לא הכסף אלא הבעיה היא שבתי התחזתה לבן ודברה איתה וניהלה אתה שיחות כבן לבת. אני עליתי על הענין ואמרתי לה שזה לא בסדר והיא הבטיחה שתפסיק עם זה , גם התקשרתי לילדה ואמרתי לה שאין פה אף בן ותרד מהענין. דברתי גם עם האמא וסדרנו את העניינים. היה לי שקט שבועיים ושוב עליתי על זה שבתי ממשיכה להתחזות ויצרה קשר עם הילדה וספרה לה סיפורים וסובבה אותה והשניה האמינה לבתי . אתמול כשגיליתי את זה שוב בתי היתה בהלם אני ישרתי התקשרתי לילדה וספרתי לה ששוב זה שקר ואין פה אף בן בבית הזה ודברתי גם עם האמא ואני אובדת עצות אני לא יודעת מה לעשות. מדוע היא משקרת, מדוע היא מתחזה. היא ילדה שמקבלת הכל בבית לא חסר לה כלום . תייעצו לי מה לעשות. אני גם אמרתי לה שאני לא מוכנה להמשיך בדרך הזו של השקרים ואין לי בעיה שתעבור לפנימייה כי גם היא אומרת שאני אמא רעה ומגעילה וחטטנית והיא הכי חכמה ואבא שלה טפש וכולם מטומטמים היא הכי חכמה והכי צודקת. פשוט אין עם מי לדבר. הבנתי גם מהאמא של הילדה שהיתה בקשר עם בתי שממש היתה שם התאהבות , רק שבתה ספרה לה ובתי לא, אני לא יודעת מה לעשות אנא עזרי לי. תודה רבה הענין דחוף מאוד.

שלום לאמא המודאגת, נדמה לי שעומדים לפניך (לפחות) שני מישורי פעולה. האחד, קשור לעובדה שבתך עושה שימוש לא מובחן במכשיר יקר מאד, ומשום מה אתם מאפשרים זאת. איני מכירה את היכולות הכלכליות שלכם, אך נדמה לי שבכל בית, שיחות של אלפי שקלים ממכשיר סלולרי (של ילדה צעירה ולא של איש עסקים חובק עולם) זה דבר שלא יעלה על הדעת. לפיכך, הייתי מציעה להגביל את השיחות לסכום קבוע מראש והגיוני, ואם הסכם זה לא יכובד הטלפון פשוט יילקח ממנה. מישור הפעולה השני מתייחס לאיכות היחסים במשפחה. הבת שלך מצאה דרך קלה ופשוטה לגרום לאנשים להתאהב בה. היא מתחזה למישהו אחר כדי לזכות בתשומת לב ואהבה שלאמונתה לא הייתה מקבלת במצבי אמת. את מציינת שהיא מקבלת הכל בבית ושלא חסר לה כלום, אך בו בזמן מאיימת עליה שאם תמשיך במעשיה תישלח לפנימייה. זהו מסר לא פשוט למישהו שמרגיש לא מספיק אהוב. אני מבינה את חוסר האונים שלך ואת הקושי לחיות במחיצת מתבגרת בועטת וחצופה. זהו גיל קשה ודיברנו עליו לא מעט כאן בפורום (את מוזמנת לערוך חיפוש קצר). למרות זאת, אני חושבת שכדאי מאד לפנות לעזרת פסיכולוג קליני או מטפל משפחתי, שיוכלו לסייע לכם לשפר את דפוסי התקשורת בבית, לשקם את סמכותכם כהורים, ובעיקר - לסייע לבת שלכם להתמודד עם המצוקה שלה בדרך מסתגלת. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה רבה על התייחסותך. בקשר לתגובתך, בתי הוגבלה בענין שיחות היוצאות מהפלאפון שלה וגם הבטיחה שלא תעשה את זה יותר. היא אחרי יומיים המשיכה עם הענין של השיחות וההתחזות אבל דרך הטלפון בבית. משיחות עם מומחים במקצוע נאמר לי שאני לא יכולה לנתק את כל הבית בגללה . היא ממשיכה בדרכה ואי אפשר לדבר איתה כי היא כל הזמן משקרת היא אומרת שזו לא היא ועד שאני לא מראהלה שחור על גבי לבן הוכחות של תדפיסי שיחות שהיא עשתה היא לא מוכנה להודות. הפלאפון שלה נלקח ממנה. אני מודעת לכך עקב מעשיה שהילדה במצוקה כלשהיא. כאשר אני מדברת איתה על הנושא היא פשוט מתעלמת ובורחת לחדר ולא מוכנה לדבר . היא סגורה מאוד ונורא קשה להוציא ממנה משהו. אני מתייחסת אליה בבגרות ומשתדלת לתת לה את כל מה שהיא מבקשת כמובן בגדר הנורמל ומדברת איתה אבל היא קשה היא חושבת שהיא יותר חכמה מכולם ובגלל שאני הצלחתי לתפוס אותה בקשר שלה עם הילדה היא נכנסה לשוק והיא לא יודעת מה לעשות וכל הזמן תוקפת. אני מרגישה מן פחד מסויים כי חייבית להרחיק אותה מכל הענין הזה במיוחד שאנחנו נכנסים לתקופה של חופשת קיץ והיא בת יחידה ונשארת לבד במשך היום , אני לא יודעת מה לעשות , לא נראה לי הגיוני שאני ישב וישמור עליה ולא ילך לעבודה אבל מצד שני כל ההבטחות שהבטיחה בפעם הקודמת שלא תעשה את זה יותר ירדו לטמיון מבחינתי כי עובדה שזה חזר על עצמו לאחר יומיים. מה עושים?????????? תודה

קורה לי הרבה שאני מסתכלת על משהו במבט חטוף והוא נראה לי כמו משהו אחר... למשל פח זבל קטן שעומד בחדר שנראה לי כמו חתול לשנייה... או פתאום בזווית העין אני רואה סוס וכשאני מביטה אין שם כלום דרך אגב היו לי הזיות בראייה בגיל 5 ותשע שנמשכות כמה דקות. ראיתי מלאכים יום אחריי יום וראיתי עוד.מה זה יכול להיות ?

שלום מיכל, יש ספר ילדים מקסים ("לילה חשוך אחד" של אורה אייל) על חנה-בננה שהחפצים בחדרה הופכים בלילה - בעזרת הדמיון - למפלצות מפחידות. אני לא יודעת אם מה שאת מתארת יכול להיות קשור לתעתועי דמיון, או שמא מדובר בסוג של הזייה ויזואלית ממקור נוירולוגי. איך טיפלו במלאכים של גיל חמש? כדי להבחין האם מדובר בתופעה בעלת איכות פסיכולוגית או נוירולוגית שווה להתייעץ עם רופא (פסיכיאטר או נוירולוג. גם רופא משפחה יכול להיות נקודת פתיחה אפשרית). ולפני שהמרכבה שלי תהפוך לדלעת, גם אני הולכת לישון :-)) ליל מנוחה ליאת

יש גם את הספר "נוצה סגולה" על ילד היוצא למסע בדמיון...

ההזיות בגיל 5 טופלו באוטרקס ע"י רופא עצבים למשך תקופה של חצי שנה.לאחר מכן זה עזב אותי וחזר בגיל תשע עם מלאכים ועוד כל מיני ואז עבר מעצמו ונכון להיום מידי פעם מין דמיון לשנייה כזאת.

שלום רב! אני לוקחת פבוקסיל 200 מ"ג ליום בגלל כפייתיות וחרדות ומצבי רוח ירודים,בשנה האחרונה יש לי שינויים במצב הרוח לפעמים כמה ימים אני במצב רוח ירוד של חוסר טעם ועניין ואז זה נהפך למצב רוח כייפי עד כדי כך שאני יכולה לעשות צחוקים עד שכבר לא יהיה לי כוח ואז אפסיק עם ההתלוצצות. שאלתי היא אם אני לוקחת פבוקסיל אז למה בעצם זה לא עוזר לי ולמרות זאת יש לי מצבי רוח לא טובים. דרך אגב לפניי 3 חודשים החלפתי את הלוסטרל שאותו נטלתי במשך שנתיים וחצי בפבוקסיל.האם זה קשור אוליי המצבי רוח לגמילה מהלוסטרל?

שלום סיוון, אני ממליצה לך מאד להפנות את שאלתך לד"ר הידש בפורום פסיכיאטריה. כל נושא התרופות שייך באופן טבעי לאחריותם ומומחיותם של הרופאים הפסיכיאטרים. כל טוב ליאת

הי ליאת! היום קמתי עם מצב רוח טוב אחרי שבוע זוועתי במיוחד.... יש לי תור עם הפסיכיאטר מחר, ואני לא יודעת אם ללכת או לא... למה אלך אם אני מרגישה טוב עכשיו? היום הייתה לי פגישה עם המטפלת והיא ביקשה שאלך. שאלתי אותה למה חשבה שצריך לחשוב על טיפול תרופתי. בפגישה הקודמת הרגשתי ממש רע, מין עייפות נפשית... לא היה לי כוח אפילו לדבר... כך שהרעיון בא ממני, אך היא אמרה שחשבה על כך כבר קודם... היא אמרה שהיא רואה אותי מתדרדרת מפגישה לפגישה בחודש וחצי האחרונים. אני לא לומדת, לא מגישה תרגילים, בזמן האחרון הפסקתי להגיע לרוב השיעורים, לא התחלתי ללמוד למבחנים למרות שאני כ"כ מפחדת מהם, לא ישנה כמעט, הרס עצמי, שנאה עצמית וכו'... אז בסוף שבוע הזה ישנתי הרבה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. פשוט התנתקתי מהכל, לא חשבתי על לימודים ולא על כלום, מאוד נהנתי בסוף שבוע בקומונה עם הבנות... אני כבר לא חושבת על כמה שאני שונאת את עצמי, כמה שבא לי להזיק לעצמי, כמה שאני רוצה למות... יכול להיות שזה עבר ככה פתאום? מה אני בדיוק אמורה להגיד לו מחר? שלום ד"ר, אני מרגישה טוב, לא יודעת למה באתי... ליאת, אני צריכה עזרה, לא יודעת מה לעשות מחר... אם ללכת או לא, ואם אלך מה להגיד... תודה רבה, רעות

ערב טוב רעות, נו באמת, זה חדש לך? את לא יודעת שכשמגיעים לרופא שיניים אז פתאום השן ששיגעה אותנו כל השבוע מפסיקה פתאום לכאוב? וכשמגיעים למספרה עם החלטה להסתפר, פתאום השערות מסתדרות נהדר, ואולי בעצם לא צריך? אני מכירה אישה מאד מיוחדת, שהגיעה לבית יולדות עם צירי לחץ, וכשביקשו ממנה להיכנס לחדר הלידה היא אמרה בנימוס: אבל היא הייתה קודם....(אם לא הייתי מתעקשת מאד הייתי נשארת אצלה בבטן עד היום). אני חושבת פתאום שאולי אפשר לאמץ את זה כשיטה טיפולית. נקבע תור, נרגיש טוב... בקיצור - ללכת מחר, ולספר לו מה הרגשת עד לפני שבוע. מחכים לשמוע חוויות. לילה טוב ליאת

אומנם לא סופשבוע, אבל אני מרגישה בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע מתחיל לכאוב נורא

רשת, רוצה לספר? אם כן ואם לא, אני איתך, מנסה לחזק. יעלה

רשת יקרה, לרוע המזל, המכאובים שלנו לא שומרים על ימים קבועים, ולפעמים הם מפתיעים מאחור בלי הזמנה. מצטרפת ליעלה שמזמינה אותך לחלוק איתנו את הכאב, ואם זה כואב מדי, פשוט נהיה איתך, נחבק חזק, נעשה "פו" ונתפלל שזה ייגמר מהר. נסי להחזיק מעמד ליאת

היי ליאת, המילים שלך היו איתי באותו ערב אבל באמת זה כאב מיידי בשביל לשתף. אז עכשיו, באיחור, רק רוצה להגיד תודה.

אני מרגישה ביומיים האחרונים: -חוסר סבלנות וכעס על עצמי ועל סביבתי(בעיקר על עצמי..... כרגיל...) -חוסר יציבות. -חוסר מוטיבציה והחלטיות. -חוסר יכולת לעשות מה שמצפים ממני. -סטרס נוראי. אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את החצי שנה האחרונה מהחיים שלי, זו התקופה הנוראית ביותר שהיתה לי, ואם היא לא תחלוף אני לא יודעת איך אשרוד. אין לי כוח. אני לא רוצה למות, כל מה שאני רוצה זה להתנתק מהכל, שיעזבו אותי כבר לנפשי. היום שאלתי את אמא שלי למה היא ילדה אותי בכלל, בשביל מה זה טוב? מה יצא לי מזה? נמאס לי מהטיפול הדפוק. אני יודעת שבפגישה מחר אני אאכזב אותה, והיא כבר לא תרצה לטפל בי. השנאה העצמית שלי מוצדקת, אין לי מה להעריך בעצמי ומה לאהוב. דרוש כל כך הרבה כוח כדי לא ליפול, שוב, כל כך הרבה אנרגיה צריך בשביל לתפקד. וכל דבר קטן גורם לי להרגיש כל כך עייפה, גם פיזית. אני לא מוצאת את עצמי, החיים שלי נורא מבולגנים, או שאני עושה אותם כאלה? מה אני אעשה אם יגמר לי הכוח המינימלי שיש לי? הרגשתי צורך לשפוך את הלב. רע. עכשיו. אולי מחר יהיה יותר טוב. אבל אם לא? ליאת, אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בגלל שהבטחתי לעצמי, אבל קשה לי מאוד...... שתהיה לך המשך "משמרת" נעימה, חן

ערב טוב חן, שוב אחד מאותם ימים קשים. גם בשביל זה אנחנו כאן :-) חשוב לי לומר לך, חן, שלא כל כך מהר נגמרים לנו הכוחות. פעם הייתה לי איזו תיאוריה פרטית, לפיה אותם ימים קשים ושחורים, בהם נדמה לנו שאנחנו קורסים, אינם אלא ימים של איסוף כוחות והתארגנות. כמו רוכב אופניים שמרשה לעצמו להפסיק לדווש ולשחרר רגליים קצת כשהוא בירידה או במישור, כדי להמשיך ולסחוב בעלייה שתכף תגיע. קחי לעצמך את הזמן, תנוחי קצת, ותמשיכי בכל הכוח הלאה. יש סביבך אנשים טובים שרוצים לעזור לך. דעי לנצל את היד המושטת לך בתבונה. החזיקי מעמד ליאת

ליאת, אבל זה קשה, לסחוב בעלייה, קשה מאוד מאוד. אין לי כוח להמשיך לסחוב. למרות כל הרצון הטוב.... מה גם שלפני כחצי שעה, האדם החולה במשפחתי, שבזמנו סיפרתי עליו, נסע לבית החולים כי הוא הרגיש רע מאוד, ונתנו לו זריקה שטישטשה אותו עוד יותר, ואני לא יכולה לראות אותו ככה מטושטש וחלש...... וגם אבא שלי כלל לא הודיע לי שהם נוסעים לבית החולים, ולא יכולתי להיות שם, ואני כועסת על עצמי. כי אני הייתי צריכה להתקשר לברר ולא התקשרתי...... אני מרגישה כזאת דפוקה..... תודה שאת כאן חן

מהדהד לי בראש כל הזמן המשפט: אני עזבתי אבל את נטשת. קרוב לשנה וחצי ישבתי מולך. לא הצלחת לחדור את חומת השתיקה שלי. נסיתי להראות לך שאני זקוקה לעזרה אבל כל מה שיכולת לתת זה אמירות בסגנון "זה מאוד קשה" . אולי ציינת גם בדידות. בתקופה הקשה שלי הרגשתי מוגנת אבל בדיעבד אני יודעת שזו לא היה הגנה זו היתה הבנה. לא הגנת עלי הבנת אותי כשסביבה יומיומית מתקשה להכיל דכאון, בכי, הסתגרות. עשית לי הכרות עם תרופות. עם הליכה לפסיכיאטר. כשטענתי אז מה הטעם בשיחות ענית לי במין התגוננות "הבחירה שלך" אחרי כמה דקות התעשתת והסברת, אבל אני הייתי צריכה כבר אז לברוח. לבחור נכון. אחרי שנה וחצי לא הכרת אותי כלל. אפילו אמרת את זה: אני לא מספיק מכירה אותך, והאמירה הזו חרצה בי. הפסקתי וחזרתי, דלגתי וחזרתי. קיוותי שתהיי חד משמעית, ברורה. שתנסי להלחם עלי אבל את היית פסיבית. בן אדם בא לחוויה של הכלה של תיקון של הזדהות. מאוים, שבור, עצוב והחויה שניתנת לו היא בחירה. שיקרת לי בשקרים שלא הבנתי את פשרם, סביב כסף. נפלת לבורות שכריתי בורות קטנים אך משמעותיים – דרכם הבנתי שאת מכירה את הסביבה שלי אולי אפילו טוב ממני. שכחת להגיע לפגישה. בסופו של דבר עזבתי. הייתי בתקופה של משבר. הפגישות בנינו הפכו בלתי אפשריות עבורי. נעלמתי ופשוט נתת לי להעלם. מצד אחד זה משמח: לא הייתי צריכה לעבור עוד התמודדות עם אפשרות של חזרה אבל כאב הנטישה לא עוזב אותי. וזה כבר נמדד בחודשים. בת – זונה. אני כועסת. כן. השארת אותי בבדידות גדולה הרבה יותר מזו שהייתי בה אולי אי פעם. ואני לא מצליחה להשאיר אותך מאחור, לעזאזל.

ערב טוב, הדברים שלך, גם אם לא הגיעו למען אליו כוונו, נדחקים אל הלב כמו בכוח, מתוך אותה עוצמה צודקת שיש לאמת שאיש לא אוהב לשמוע. כמו בכל מקום בו יש בני אדם, גם חדר הטיפול אינו חף מכשלים. צר לי שזה מה שנפל בחלקך. ליאת

את ידועת למרות שזה נשמע עצוב לקרוא את מה שכתבת זה עורר בי חיוך.. החיוך הוא לא חיוך של לעג אלא חיוך של ואוו אני מכירה את זה הייתי בסירה הזו. המשפט הזה את כבר נמצאת אצלי שנה ואני לא מכירה אותך שמעתי אותו כמה פעמים, כל כך מטופש ולא טקטקי בעיני.., וכשמעירים ואומרים זה מעליב אז האדם ממול לא מבין מה מעליב בזה שאתה יושב מול משהו כבר שנה וזה מה שהוא אומר עליך... השכחה להגיע לפגישה והאדם ממול גרמה לי להרגיש, מה היא חושב לעצמה שמשעמם לי בחיים, מינימום של התנהגות אנושית זה להודיע לאדם. והעזיבה בשעת משבר, זה קשה ויש רגעים גדולים שלחרטה בכלל למה התחלנו ללכת לשם... אני בכלל לא אומרת לך לחזור לשם זה לא יתן כלום שוב לחזור ליחסים שאולי לא מתאימים שני אנשים מטיפוסים שונים ואני מתכוונת לעיתים הפסיכולוגי הוא טיפוס יותר מעוףף והמטופל הוא האחראי 0זה לא שאני מצדיקה פיספוס של פגישה), אבל אולי כן לנסות לכתוב ולהעביר את המסר הזה שהעברת כאן לפסיכולוגית שלך באיזושהי דרך זה כן חשוב שתדע אולי שיחת טלפון אחת אחרונה שיתכן ותשאיר טעם אחר בפה.(בכל אופן שנה וחצי)