פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגישה ביומיים האחרונים: -חוסר סבלנות וכעס על עצמי ועל סביבתי(בעיקר על עצמי..... כרגיל...) -חוסר יציבות. -חוסר מוטיבציה והחלטיות. -חוסר יכולת לעשות מה שמצפים ממני. -סטרס נוראי. אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את החצי שנה האחרונה מהחיים שלי, זו התקופה הנוראית ביותר שהיתה לי, ואם היא לא תחלוף אני לא יודעת איך אשרוד. אין לי כוח. אני לא רוצה למות, כל מה שאני רוצה זה להתנתק מהכל, שיעזבו אותי כבר לנפשי. היום שאלתי את אמא שלי למה היא ילדה אותי בכלל, בשביל מה זה טוב? מה יצא לי מזה? נמאס לי מהטיפול הדפוק. אני יודעת שבפגישה מחר אני אאכזב אותה, והיא כבר לא תרצה לטפל בי. השנאה העצמית שלי מוצדקת, אין לי מה להעריך בעצמי ומה לאהוב. דרוש כל כך הרבה כוח כדי לא ליפול, שוב, כל כך הרבה אנרגיה צריך בשביל לתפקד. וכל דבר קטן גורם לי להרגיש כל כך עייפה, גם פיזית. אני לא מוצאת את עצמי, החיים שלי נורא מבולגנים, או שאני עושה אותם כאלה? מה אני אעשה אם יגמר לי הכוח המינימלי שיש לי? הרגשתי צורך לשפוך את הלב. רע. עכשיו. אולי מחר יהיה יותר טוב. אבל אם לא? ליאת, אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בגלל שהבטחתי לעצמי, אבל קשה לי מאוד...... שתהיה לך המשך "משמרת" נעימה, חן

ערב טוב חן, שוב אחד מאותם ימים קשים. גם בשביל זה אנחנו כאן :-) חשוב לי לומר לך, חן, שלא כל כך מהר נגמרים לנו הכוחות. פעם הייתה לי איזו תיאוריה פרטית, לפיה אותם ימים קשים ושחורים, בהם נדמה לנו שאנחנו קורסים, אינם אלא ימים של איסוף כוחות והתארגנות. כמו רוכב אופניים שמרשה לעצמו להפסיק לדווש ולשחרר רגליים קצת כשהוא בירידה או במישור, כדי להמשיך ולסחוב בעלייה שתכף תגיע. קחי לעצמך את הזמן, תנוחי קצת, ותמשיכי בכל הכוח הלאה. יש סביבך אנשים טובים שרוצים לעזור לך. דעי לנצל את היד המושטת לך בתבונה. החזיקי מעמד ליאת

ליאת, אבל זה קשה, לסחוב בעלייה, קשה מאוד מאוד. אין לי כוח להמשיך לסחוב. למרות כל הרצון הטוב.... מה גם שלפני כחצי שעה, האדם החולה במשפחתי, שבזמנו סיפרתי עליו, נסע לבית החולים כי הוא הרגיש רע מאוד, ונתנו לו זריקה שטישטשה אותו עוד יותר, ואני לא יכולה לראות אותו ככה מטושטש וחלש...... וגם אבא שלי כלל לא הודיע לי שהם נוסעים לבית החולים, ולא יכולתי להיות שם, ואני כועסת על עצמי. כי אני הייתי צריכה להתקשר לברר ולא התקשרתי...... אני מרגישה כזאת דפוקה..... תודה שאת כאן חן

מהדהד לי בראש כל הזמן המשפט: אני עזבתי אבל את נטשת. קרוב לשנה וחצי ישבתי מולך. לא הצלחת לחדור את חומת השתיקה שלי. נסיתי להראות לך שאני זקוקה לעזרה אבל כל מה שיכולת לתת זה אמירות בסגנון "זה מאוד קשה" . אולי ציינת גם בדידות. בתקופה הקשה שלי הרגשתי מוגנת אבל בדיעבד אני יודעת שזו לא היה הגנה זו היתה הבנה. לא הגנת עלי הבנת אותי כשסביבה יומיומית מתקשה להכיל דכאון, בכי, הסתגרות. עשית לי הכרות עם תרופות. עם הליכה לפסיכיאטר. כשטענתי אז מה הטעם בשיחות ענית לי במין התגוננות "הבחירה שלך" אחרי כמה דקות התעשתת והסברת, אבל אני הייתי צריכה כבר אז לברוח. לבחור נכון. אחרי שנה וחצי לא הכרת אותי כלל. אפילו אמרת את זה: אני לא מספיק מכירה אותך, והאמירה הזו חרצה בי. הפסקתי וחזרתי, דלגתי וחזרתי. קיוותי שתהיי חד משמעית, ברורה. שתנסי להלחם עלי אבל את היית פסיבית. בן אדם בא לחוויה של הכלה של תיקון של הזדהות. מאוים, שבור, עצוב והחויה שניתנת לו היא בחירה. שיקרת לי בשקרים שלא הבנתי את פשרם, סביב כסף. נפלת לבורות שכריתי בורות קטנים אך משמעותיים – דרכם הבנתי שאת מכירה את הסביבה שלי אולי אפילו טוב ממני. שכחת להגיע לפגישה. בסופו של דבר עזבתי. הייתי בתקופה של משבר. הפגישות בנינו הפכו בלתי אפשריות עבורי. נעלמתי ופשוט נתת לי להעלם. מצד אחד זה משמח: לא הייתי צריכה לעבור עוד התמודדות עם אפשרות של חזרה אבל כאב הנטישה לא עוזב אותי. וזה כבר נמדד בחודשים. בת – זונה. אני כועסת. כן. השארת אותי בבדידות גדולה הרבה יותר מזו שהייתי בה אולי אי פעם. ואני לא מצליחה להשאיר אותך מאחור, לעזאזל.

ערב טוב, הדברים שלך, גם אם לא הגיעו למען אליו כוונו, נדחקים אל הלב כמו בכוח, מתוך אותה עוצמה צודקת שיש לאמת שאיש לא אוהב לשמוע. כמו בכל מקום בו יש בני אדם, גם חדר הטיפול אינו חף מכשלים. צר לי שזה מה שנפל בחלקך. ליאת

את ידועת למרות שזה נשמע עצוב לקרוא את מה שכתבת זה עורר בי חיוך.. החיוך הוא לא חיוך של לעג אלא חיוך של ואוו אני מכירה את זה הייתי בסירה הזו. המשפט הזה את כבר נמצאת אצלי שנה ואני לא מכירה אותך שמעתי אותו כמה פעמים, כל כך מטופש ולא טקטקי בעיני.., וכשמעירים ואומרים זה מעליב אז האדם ממול לא מבין מה מעליב בזה שאתה יושב מול משהו כבר שנה וזה מה שהוא אומר עליך... השכחה להגיע לפגישה והאדם ממול גרמה לי להרגיש, מה היא חושב לעצמה שמשעמם לי בחיים, מינימום של התנהגות אנושית זה להודיע לאדם. והעזיבה בשעת משבר, זה קשה ויש רגעים גדולים שלחרטה בכלל למה התחלנו ללכת לשם... אני בכלל לא אומרת לך לחזור לשם זה לא יתן כלום שוב לחזור ליחסים שאולי לא מתאימים שני אנשים מטיפוסים שונים ואני מתכוונת לעיתים הפסיכולוגי הוא טיפוס יותר מעוףף והמטופל הוא האחראי 0זה לא שאני מצדיקה פיספוס של פגישה), אבל אולי כן לנסות לכתוב ולהעביר את המסר הזה שהעברת כאן לפסיכולוגית שלך באיזושהי דרך זה כן חשוב שתדע אולי שיחת טלפון אחת אחרונה שיתכן ותשאיר טעם אחר בפה.(בכל אופן שנה וחצי)

איך ממשיכים הלאה? אני שכל חיי הייתי אסרטיבית ופעלתנית, לפתע נפלו עלי השמים. מכה אחרי מכה. וכל במהלך חצי השנה האחרונה. אינני יודעת אם בכלל אוכל להעביר את המסר, אבל אנסה. בהתחלה, אימי נפטרה - וזה כל כך היה קשה לי, אולי לא עשיתי מספיק, לו עזרתי לה בימיה האחרונים. רגשי אשמה רק התגברו כאשר היא נפטרה לא הייתי לידה...ולפני 3 חודשים, ביום בהיר אחד גילו שיש לי סרטן השד. לא הספקתי לעכל את הבשורה והינה אני כבר אחרי הניתוח וכעת בעיצומם של הקרנות. לכל אורך הדרך המשכתי לעבוד למרות הקשיים הנפשיים (והגופניים). ועם כל זה ילדי אינם חשים אותי הבת בת 25 והבן בן 23. יש לי בעל נהדר היחיד התומך בי ועוזר לי.(אלה נשואי שניים) הבן גר אצלנו עם חברה לא עובדים ולא עוזרים בכלום. הבן התפרץ אלי והתחיל להאשים אותנו על כל מיני דברים מהעבר. הוא עזב עם חברתו וזהו אינו מדבר איתנו. דרישתו שאני אתגרש מבעלי... זהו איך ממשיכים? מה עושים?

אלמונית יקרה, נעמי שמר כתבה פעם "לפעמים אני חוטף מכה אחר מכה, וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא שר לי כך...." נדמה לי שזה זמן הדווקא. הבן שלך, עם כל הכבוד, מתפנק קצת, ולא רק שאינו עוזר כלכלית או רגשית, הוא בא בדרישות מוזרות וחודר למרחב שכלל אינו עניינו. את ניצבת כרגע בעין הסערה, בתוך קרב חשוב על בריאותך, והדבר הטוב ביותר שאת יכולה לגייס כרגע לשורותייך, זה תמיכה, אהבה ופינוק. את ובעלך יוצרים צוות מנצח, והרכב מנצח לא מחליפים. בנך עדיין צעיר, ויכול להיות שתגובותיו קשורות איכשהו לחרדה ולהכחשה של המחלה שלך. (האם סיפרת לילדייך את כל האמת על מחלתך?). תוכלי לומר לו בשקט אך בהחלטיות, שטוב לך בנישואייך, ואת מבקשת ממנו לא להתערב בתחום זה בחייך. אם הוא בוחר להתרחק כרגע, כבדי זאת, ואל תבהלי יותר מדי. יש לך כרגע משימות בוערות יותר, עם כל הכאב שבדבר. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולהתעקש על בריאותך יחד עם בעלך המסור. אחרי שתבריאי, תוכלי לשוב ולכתוב לכאן, ונחשוב יחד איך מציבים גבולות גם לבני עשרים פלוס. מחכה לך כאן, ושולחת לך הרבה כוח וסבלנות, עד להחלמה המלאה. ליאת

ליאת היקרה, שאלה לי לפני השינה (פשוט שאדע אם כדאי לישון לנצח או לקום מחר): אולי תוכלי לומר לי (את או האחרים)מהי הסיבה לקום מחר בבוקר בפרט ובבקרים אחרים בכלל? כל טוב

בוקר טוב יש כל מני סיבות לקום.... יש אנשים שקמים כל בוקר כדי לבדוק אם משהו בעולם הזה השתנה. הם בדרך כלל מוצאים שלא. יש כאלה שקמים כל בוקר כדי לבדוק מה עוד *הם* יכולים לעשות כדי לשנות. הם אולי לא משנים את העולם הזה, אבל הם משנים את עולמם. כנראה שקמתי הבוקר כמו אלה מהסוג השני.... לא הייתי מעזה לענות כך, אלמלא ידעתי בקרים מהסוג הראשון.... הדר

לא יודעת אם זה "את" או "אתה", אבל האמת שהתשובה מתאימה לשני המינים כאחד מבחינתי. אני לא יכולה להגיד לך מה הסיבות שמתאימות *לך* לקום עבורן בבוקר, אני כן יכולה לספר לך שלמרות שהבוקר שלי היה קטסטרופלי (עדיין לא התאוששתי...) אני שמחה שקמתי הבוקר, כי בינתיים שמעתי ברדיו שיר שעשה לי נעים בלב, הספקתי לשתות קפה נפלא שהפך נפלא אפילו יותר עם קוביית שוקולד שנמסה לי על הלשון, בן הזוג שלי התקשר כדי להגיד שהוא אוהב אותי, כשבדקתי את המיילים שלי מצאתי אחד נחמד במיוחד מידיד חדש שגרם לי לחייך, הערב אני הולכת לחפש מתנה לחברה טובה שילדה את הבן הבכור שלה לפני כמה ימים, אתמול הצלחתי ללמוד 4 אקורדים חדשים בגיטרה והערב אני מלאת כוונות ללמוד עוד 4.... אני יכולה להמשיך, אבל האמת שאני מעדיפה שאת/ה תתחיל/י לעשות את הרשימה הפרטית שלך. אני בטוחה שיש לך סיבות, אני מבינה שלפעמים קשה לזהות אותן בתוך מצברוח שחור שמטביע אותך. מספיק שתחשוב/תחשבי רק על דבר *אחד* שעושה לך נעים בלב, זה כשלעצמו סיבה מספיק טובה בעיניי. מאחלת לך בקרים טובים ואופטימיים עם המון סיבות לחייך.

לא הצלחתי לישון לנצח...קמתי לא מזמן. גם אני פתחתי רדיו שמעתי שיר נחמד (מצטערת לומר לך אבל זה לא מה שעושה לי את היום...) אחריו היו חדשות: תאונה ברכבת... ולצערי אין לי מישהו שיאהב אותי אלך לשתות קפה אולי זה יעזור אגב, הרשימה שהכנתי עוד אתמול נמחקה לי מהדמעות

שום סיבה לא תעזור כשקמים בבוקר ומרגישים רע. השיר שנשמע ברדיו וכל שאר הדברים מאבדים את ערכם ונראים כחסרי מטרה תכלית ממש אין סיבה , אין הגיון ובכלל בשביל מה ממשיכים את העולם הזה. אבל כשמרגישים טוב פתאום הכל נראה מצוין גם כשיש דברים קשים לא מרגישים כך והחיים נראים ורודים לחלוטין... מה קובע כיצד מרגישים מה קובע איך מקבלים אין לי מושג אני רק יודעת שהיה לי יום עם תחושה ממש רעה שבוע שעבר ושם סיבה לא היתה משכנעת אותי להמשיך הלאה.. וכרגע שאני מרגישה טוב אז ממש לא משנה מה קורה כל מצוין גם אם יש דבירם לא טובים ולא נחמדים טוב לי. אז לא ידועת איך הלוואי שתרגישי טוב והכל יראה אחרת, אבל מה שבטוח שניתן להרגיש טוב זה לא נמשך לתמיד ואם זה ממשוך מידי אז איש מקצוע אמור לעזור

כאשר הכל נראה חסר תכלית ואין שום סיבה לכלום, צריך לבחון האם מדובר בדיכאון קליני ובמצב כזה אני מסכימה איתך שהפתרון יצטרך להיות דרסטי יותר מאשר שיר יפה ברדיו או שוקולד טעים או כל דבר אחר. אחד המאפיינים של דיכאון הוא בדיוק זה: הכל צבוע בשחור ושום דבר אינו בעל משמעות או תכלית. תרופות מאד עוזרות במצב הזה, ומחזירות את הפרספקטיבה ואת האיזון.

שלום, אחי היה במסיבה לפני כשנה בה שתה המוווון בהמשך ככל הנראה לקח סם כלשהו - אם כי אינו זוכר שלקח. הוא נשאר ער כיומיים רצופים בהם היו הזיות רבות. בשבועיים האחרונים לא ניתן היה לדבר איתו, הוא כמעט ולא אכל ולא הגיב עלינו כשדיברנו איתו, רק כשחזרנו כמה פעמים על שמו חזר להגיב. היום חזר לעצמו ואמר שהרגיש פלשבקים - בהם רודפים אחריו והוא צריך להילחם אם חיות ובעיקר הציפו זכרונות ילדות שונים. מכיוון שזה עבר - מה צריך לעשות עכשיו? האם יכול לחזור? האם צריך תרופות? פסיכולוג? מקווה לתשובה בהקדם. בתודה, לירון.

לירון שלום, כפי הנראה מדובר בתגובה מאוחרת לסם. אינני מתמצא בזה די הצורך. הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר. גם אם אין צורך לקחת כרגע טיפול תרופתי כדאי שתדעו מה האבחנה ומה עליכם לעשות במידה והתופעה חוזרת. בהצלחה, גדעון

נבדקתי באחד ממכוני ההתאמה לקליטה במושב .( אבחון ) בתקופה של המבדק ( למעשה , לאורך זמן של שלושה שבועות ) ציפתי לתוצאות בדיקת ביופסיה ( התוצאה היתה בסופו של דבר ללא ממצאים ) את האבחון כנראה לא "עברתי" שכן לפי תשובת ועדת הקליטה של המושב שהחליטה לדחות את בקשתינו לאחר עיון בהמלצות המכון . רצוי לציין שבתקופת הזמן מרגע נטילת הביופסיה ועד לקבלת התוצאה הייתי במתח , בחרדה ובציפייה לגרוע מכל . באותה תקופה לא יכולתי להירדם וגם כשנרדמתי התעוררתי כל פרק זמן ... מה אפשר לעשות כיום על מנת לשנות את תוצאות האבחון ???? הרי לפי חוות דעת האבחון נפסלנו למעשה לקליטה בכל צורת ההתיישבות העובדת מה שפוגע בפרנסתי ובעתידי שכן אני עוסק כיום בתחום החקלאות האורגנית ומעוניין לפתח נושא הקשור לחקלאות האורגנית

רוני שלום, אם אני מבין נכון עברת באותה תקופה שתי בדיקות. האחת - מבחנים פסיכולוגיים לבדיקת התאמתך למושב. השניה - בדיקת ביופסיה. אתה מציין את סמיכות הזמנים, שכן בדיקת הביופסיה גרמה למתח רב ולחרדה. מבחנים פסיכולוגיים רגישים מאוד למתח וחרדה מצביים. כך למשל יתכן שהתמונה מהמבחנים "נצבעת" ע"י המתח המצבי בו היית. יתכן גם שהבודקים לא היו מודעים לתקופה הלחוצה והזמנית בה אתה נמצא . תוצאה אפשרית הינה הטיה בתוצאות המבדקים הפסיכולוגיים. הייתי מציע לך לערער בפני הגורם ששלך אותך לאבחון. לציין את היותך בתקופת האבחון במצב של לחץ, מתח וחרדה רבים כתוצאה מבדיקת הביופסיה ושאתה סבור, שהמבחנים הפסיכולוגיים הושפעו מהמתח שבו היית. בסופו של דבר תבקש אבחון חוזר . אני מקווה שזה יעזור. בהצלחה גם בכך וגם בתחום החקלאות האורגנית, גדעון

ראשית תודה מקרב לב על התשובה המהירה . אכן יצרתי קשר עם המכון והסברתי את הנושא . הטענה העיקרית שלי נגעה בזאת שבתחילת האבחון עצמו אף פעם לא שואלים אם יש משהו משמעותי שלדעת המאובחן יכול להשפיע על האיבחון . זה כיום נראה לי דבר בסיסי לקוי בכל מכוני האיבחון שאינם מתייחסים לגורמים חיצוניים היכולים להשפיע באופן מהותי על תוצאות האבחון . אגב שוב אני מודה לך מאוד על התשובה המהירה , ובהזדמנות זו אני יכול לומר לך שכיום אני יצרן של טחינה אורגנית הטחונה באבני ריחיים ואם אתה אוהב טחינה אשמח להעניק לך אחת מתנה על העזרה שהעברת לי .היכן אתה מתגורר ???

שלום. יש לי בעיה כזאת: יש לי חבר כבר שמונה חודשים. בשלושה חודשים האחרונים לא הפסקנו לריב על שטויות, ואני נכנסתי לסרטים על שטויות כל פעם מחדש, רוב המריבות היו באשמתי. לפני משהו כמו שבועיים רבנו מריבה אחת רצינית, כבר על סף פרידה, וכל הלילה שהייתי אצלו בכיתי כמו משוגעת, לא הצלחתי לישון, משהו כמו 4 שעות ברצף בכיתי בהיסטריה, כשהוא מחבק אותי, מנסה להרגיע אותי. המריבה היתה בגללי... העניין הוא שיש לי בעיה של אובססיה. לפני כמה חודשים הייתי מציקה לו והייתי בטוחה שיש לו קשר עם האקסית שלו בגלל שפעם ראיתי שיחה ממנו אליה. ולא הרפתי, חודשיים שלמים עקבתי אחריו, מנסה לדלות פרטים, שלא היו קיימים בכלל. ואז נכנסתי לסרטים ונזכרתי בכל מני דברים שקרו ועשיתי פעם, והרגשתי רע עם עצמי... זה הגיע למצב שהמצאתי לעצמי סיפורים בראש שלא קיימים... ומשהו מוזר קורה לי כבר שבוע. אני מתחילה להרגיש מוזר, מעין ריקנות כזו לפעמים, ולפעמים תקווה... בעצם, אני כבר לא יודעת אם תקווה.. הרגשה של צביטה בלב כאילו זה עומד להגמר, אני מבולבלת ולא בטוחה כבר מה אני מרגישה... קשה לי להאמין שהרגשות שלי דעכו תוך שבוע, פשוט לא הגיוני.. אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שאם אני אעזוב אותו אני אגלה עוד שבוע - שבועיים לא יודעת כמה זמן, שעשיתי טעות נוראית, שאני מתגעגעת אליו, שאני לא יכולה בלעדיו. אבל גם המצב שאני נמצאת בו עכשיו הורג אותי. ואולי זאת עוד אובססיה? אולי הכנסתי לראש שלי כ'כ חזק שדעכו לי הרגשות עד שאני באופן לא רצוני מרחיקה את עצמי ממנו? אני לא מתעניינת במה שקורה סביבי, אבא שלי היה בבית חולים לפני יומיים ואני רק ישבתי ובכיתי על מה שקורה לי עם חבר שלי. לא מעניין אותי מה חדש עם חברות שלי, אני מרגישה אנוכית... ובלי קשר, אני לא יודעת מה לעשות עם הקשר שאני בו עכשיו.. איך אני יכולה לדעת אם דעך לי, או שאולי זו סתם עוד אובססיה, ושהפחד מהריחוק מרחיק אותי ממנו יותר?

דנה שלום, יתכן שמה שאת חווה זו "אהבה אובססיבית", המאופיינת בחשיבה ותשוקה עד כדי כאב על האהוב הנכסף. בנסיון לשלוט או להישלט על או ע"י האהוב. בדחיה של האהוב אותך או היותו לא מושג רגשית או פיסית ומאפיין אחרון: התנהגות של הרס עצמי. אם את מוצאית את עצמך בתוך המאפיינים הללו, סביר שאת בתוך אהבה כפייתית. תוכלי לקרוא על כך יותר בספרה של ד"ר סוזן פרוווארד: "אהבה אובססיבית". אם את רואה שאת לא מצליחה לצאת מהסיטואציה בכוחות עצמך, כדאי לשקול עזרה מקצועית. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, אני בטוחה שלך ולכולם כבר נמאס ממני ומה'נדנודים' שלי בפורום,ולכן חשבתי רבות לפני שכתבתי הפעם,אבל אני פשוט 'אובדת-עיצות',כיוון שאני מתוסכלת מאוד ומיואשת מהכל, והשבוע יגיעו לקיצם מספר דברים שהעיקו עליי כבר זמן רב מאוד...ואני מפחדת שאולי הם לא יתנהלו בצורה טובה,ואולי לא אקבל את התוצאה שאני רוצה,ואין לי חשק להגיע ל..ואני ממש מפחדת מהימים הבאים-וזה גורם לי לחרדות,לתסכול נוראי,לעצב,ליאוש,ואיני יודעת איך להתמודד עם הלחץ הנוראי בו אני נתונה. אני מרגישה כמו מישהו שעומד על קצה צוק גבוה,ועומד ליפול(לא לקפוץ)ממנו,כי אינו יכול לחזור אחורה ולקפוץ הוא מפחד,ואינו יודע איך תהיה הנפילה-חזקה מאוד או רכה,ואם הנפילה תגמור אותו או שאולי תניח אותו במקום חדש-שונה ממה שהיה עד עכשיו. אני מצטערת שאיני יכולה להיות ברורה יותר לגבי הסיבה של מה שאני הולכת לעבור השבוע ושמעיק עליי כ"כ,אבל אם אעשה זאת בטוח יזהו אותי,ואיני רוצה שזה יקרה. לא שכחתי את דבריך הקודמים גדעון,וגם את עצותיך מהעבר איך לא לייחס חשיבות לכל שינוי במצב-רוח,אך עם כל הידיעה,זה לא עוזר לי עכשיו כשאני מתוסכלת מאוד. בתודה מראש על תשובתך, משתנה

משתנה יקרה, רב הנסתר על הגלוי בכתיבתך. במצב זה, שבו את נמצאית על הצוק, לא יכולה ללכת אחורה וחוששת ליפול, הייתי ממליץ לך להתיישב בזהירות ולהסתכל על הנוף... מתוך היכרותינו האינטרנטית, את יותר אמיצה ממה שאת מעזה לומר לעצמך. מאחל לך שבוע טוב ומאתגר, בברכה, גדעון

תודה, ומצטערת שאיני יכולה לפרט על מה מדובר,אולי אעשה זאת אחרי שאדע בעצמי יותר מה קורה איתי. אבל מה שלא חשבתי ושהראית לי,הוא:להתיישב בזהירות על הצוק ולהסתכל על הנוף..., כשלא יכולים לעשות שום-דבר אחר,לא להילחם ולהיאבק בעצמי,פשוט לקבל את מה שיש ולחכות בשקט,ו'לזרום' עם מה שיקרה.

היי אני בת 33. לומדת כעת בקורס מקצועי לתעודה, ובתחילת השנה הבאה מתכננת להתחיל לימודים של שנתיים נוספות לתואר הנדסאית, גם על מנת שהיה לי מקצוע וגם על מנת שאוכל להכיר גבר איכותי ומשכיל. עד עכשיו כשניסיתי להכיר מהעיתון לא כל כך מצאו חן בעיני מי שפגשתי. אני מציינת שעד כה לא למדתי שום מקצוע, רק עכשיו התחלתי "להתעורר". אני רוצה להתחתן בעתיד וגם להביא ילדים. לפי חישוב שלי, כשאני אסיים את הלימודים אני אהיה בת 36. האם כדאי לחכות עד אז בלמצוא בן זוג וחתונה? האם גיל 36 להתחיל לחפש בן זוג ולהביא ילדים זה גיל מאוחר מדי? האם בגיל 36 הפוריות יורדת בהרבה? האם הגישה שלי נכונה?

חסיה שלום, כמה תשובות קצרות על שאלותייך: א. אפשר גם ללמוד וגם לחפש בן זוג - במקביל. ב. שאלות לגבי פוריות אינן בתחום המקצועי שלי. ג. תשובות לגבי מה כדאי, עד כמה מאוחר וכדומה הן תשובות אישיות מאוד, שאין לגביהן כללי "נכון" ו"לא נכון". לכן כדאי לך לברר אותן בינך לבין עצמך או בטיפול אישי . בברכה, גדעון

תרשי לי רק לומר לך כל הכבוד!! לפני כמה חודשים היו כאן כמה דיונים של אנשים יחסית צעירים שחשבו שהעולם שלהם נגמר אם הם לא למדו משהו.. ובעצם ניתן ללמוד גם בגיל המבוגר למרות שזה קשה הרבה יותר, וזה שווה הערכה בעיני.

שלום. אני מחפש המלצה לפסיכולוג\ית קליני באיזור המרכז. עדיפות לאיזור רמת גן\גבעתיים או תל אביב. תודה,

שלום שלום, רק מזכירה שעל-מנת לא להפוך את הפורום ללוח מודעות של מטפלים, המלצות יישלחו למייל האישי (כך שאני מקווה שכתובתך מעודכנת). בהצלחה, אורנה

היא היתה אמורה לעבוד אבל היא לא עובדת. את יכולה לשלוח לי לכתובת המעודכנת. תודה רבה.

כולם שמעו שעומדים לקחת ממנו את התפקיד הראשי מבטיפול והוא לא יהיה יותר הראובן שלנו נכון?

נכון. וגם ראינו את הכתבה ב"עובדה"

http://news.walla.co.il/?w=//920043

אני דווקא לא ידעתי, ובעיני זה מצער...

אורנה אולי תחליפי אותו?:-)

אם זה יקרה הסדרה כבר לא תהיה מיוחדת כמו שהיתה.

ואם אורנה, ליאת או גדעון יחליפו אותו?

למרות שהטיפול הפסיכולוגי לא עזר בהעדר טיפול פסיכיאטרי, הוא עזר מהבחינה שאני הרגשתי שיש לי כתף להשען עליה. כעת אני צריכה להתמודד לבד עם תווית חדשה ותיוג לכל החיים. הגרוע מכל קרה והעולם ממשיך בשלו. תמיד הכי פחדתי שיתייגו אותי בתווית שדומה לזו של אמא שלי, וכעת משמשהו דומה קרה אני לא יודעת איך להמשיך. התכנית הייתה להתאבד אם זה יקרה, ועכשיו אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. איך אמשיך אחרי שהרסתי הכל?, אחרי ששברתי את ההסכם שלי עם עצמי? אני מנסה לא לחשוב בצורה כזו, אבל המציאות היא כזו ואני לא יכולה להתעלם ממנה, תופעות הלוואי של הכדורים מאוד מורגשות ואני מרגישה נכה :( באופן אבסורדי, היה קל יותר להתמודד עם המחלה בהעדר טיפול תרופתי ותיוג מכיוון שאז יכולתי להסביר לעצמי את ההתנהגות שלי... עכשיו אני מגמגמת ורועדת ועם טיקים וצינון שנמשך חודשים, מתעוררת בבוקר מטושטשת לגמרי ולא קוהרנטית. הלימודים היו הדבר שהכי חשוב לי וגם זה נלקח ממני, איך אלמד באוניברסיטה אם היכולות הקוגניטיביות שלי נפגמו? :( מתנצלת על חוסר הקוהרנטיות, אני אוותר אפילו על לערוך את ההודעה, אני סתם עוד נכה, אין לזה הרבה חשיבות.

nthv יקרה, ההודעה שלך מאוד נוגעת לליבי... נשמע שאת נמצאת עכשיו בעיצומו של משבר. הדבר שפחדת ממנו יותר מכל קרה, ולא ברור איך ממשיכים מכאן. את מרגישה שכל מה שהיה שלך נלקח ממך, ואת כבר לא יודעת מי את בדיוק, פרט לתווית החיצונית המכאיבה שנתנו לך. את יודעת, בתקופה בה עבדתי בבי"ח פסיכיאטרי, היו לי מספר מטופלים לאחר התקף פסיכוטי ראשון. שלב היציאה מההתקף וה"חזרה לחיים", היה קשה לעין ערוך מהשלב הפעיל של המחלה. התחושה הייתה שהם "מתרסקים" לרסיסים, שכלום כבר לא ידוע ובטוח, והכאב היה עצום. הם ביטאו חשש שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, הם לא היו בטוחים שהם זוכרים מי הם היו, והם לא ידעו אם הם רוצים או יכולים להיות משהו אחר. אני רוצה שתדעי שצפוי שלב קשה. שאי אפשר לפסוח עליו, שצריך לחשוק שיניים ולחפש את הדרך, כל בוקר מחדש. והייתי רוצה שתהיה לך כתף להישען עליה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה, אני חושבת שזאת מאיה. נורית

אני מרגישה שכתבתי יותר מדי, זה אישי מדי.

היי אני בת 23 יש לי חבר רציני בן 35 מיישוב אחר אני דתייה וגם לו יש יחס די טוב לדת למרות שלא ממש דתי. הבעיה הוריי מאוד מתנגדים לקשר בגלל הגיל . אנחנו מתכננים להתחתן אבל עושים לנו בעיותצ קשות אומרים לי מבוגר מדי בשבילך בטח יש לו ראש של זקן אני דווקא מרגישה שאין פער בגילאים וגם תמיד אמרו לי שאני בוגרת מבנות גילי. הכרנו דרך האינטרנט בהתחלה סיפר שהוא בן 32 וכך סיפרתי להוריי אח"כ סיפר את האמת ואחרי זה התחילו לחשוד למה אומר קודם 32 אח"כ 35 . אותו בחור עובד בעבודה קבועה אומר לי שמכבד אותי שאני דתייה מתייחס אליי בכבוד והערכה. לעומת חבר קודם שהיה שגם הוא היה מבוגר קצת שרק בגלל שאני אישה התייחס אליי בזלזול ותמיד חשב שהאישה צריכה לדעת איך לכייף עם הבעל וכל מיני. לא עוזר בכלל שאני מנסה להסביר להורים הם רק מתנגדים ואני מתעקשת שנישאר בקשר. חוצמזה שמעתי מאנשים מהכפר שלו שהמשפחה שלו נורמלית והכל בסדר איתם ושגם הבחור בסדר גמור . בעיה נוספת אני בת יחידה של אימא ויש לי עוד אח בן 18 אימי חלתה בהפרעה אובססיבית קומפלסיבית כשהייתי בת 15 היא ואבא שלי מעולם לא הסתדרו במיוחד אבא שלי לא כ"כ דואג לעינייני הבית חוצמזה שהוא עובד וחמותה של אימא שלי שהייתה גרה קומה מתחתנו עשתה לאימי את המוות וגם אחיות של אבא שלי טענו שהיא לא עובדת ושלא מבשלת לא מנקה והכל שטויות במיץ אימי נכנסה לדיכאון קשה וחלתה עכשיו סבתי ברוך השם מתה כי גם לנו היא גרמה הרבה סבל הייתה טוענת שאימא חינכה אותנו ושאנחנו כמוה והעלילה שקרים על אימא שלי. אימא שלי החלימה מהמחלה עקב תרופות אבל התחילה לזלזל בלקיחתן ועכשיו היא עדיין בדיכאון וחושבת שהחיים לא שווים היא מבקרת את אחיותיה אבל אנשים אחרים לא כ"כ. אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד אני אוהבת את אימא וחבר שלי אמר שאחרי שנתחתן אני יכולה לבוא לבקר את ההורים פעם בשבוע כי הכפר שלו קצת רחוק (שעה ננסיעה) אני לאט מעוניינת לוותר על בחור כזה.) אני מסבירה לאימי שהוא מכבד אותי ושהוא אמר שיעשה לי ניסיון בנהיגה באוטו כי כבר 5 שנים מאז שעשיתי רישיון נהיגה לא נהגתי היא אומרת שהוא סתם אומר בשביל להתחתן איתי אין לה טיפת אמון באנשים חושבת שכולם שקרנים תחמנים היא טוענת שאני לא מתחתנת מאהבה אלא סתם כי בא לי להתחתן גם דודות קצת מתנגדות בגלל הגיל וקצת מםפרגנות אני משתגעת לגמרי........אני לומדת במכללה אקדמית לתואר ראשון שנה ראשונה ועוד שבעיים יש לי תקופת מבחנים למזלי רק 4 מבחנים ובכל זאת מה כדאי לעשות עם מי להתייעץ להיפרד כי לא נסתדר בגלל הגיל?????? הקיצור מיואשת ומדוכאת לגמרי!!!!!!! כמובן שסיפרתי לחבר שלי שמתנגדים לנו בגלל פער גילאים וגם לא מוצא חן בעיני אימא שאלך לגור בכפר אחר גם זה בעיה בשבילה.

שלום אורטל, אני חושבת שכדאי לעצור עכשיו את הסחרור שנוצר! את באמת לא חייבת להחליט השבוע על החתונה, וגם לא לשכנע את כולם בצדקת דרכך, ואפילו לא לתקן את היחסים המשפחתיים המורכבים עם הצד של אביך. כרגע, את בעיקר צריכה להירגע, להתארגן לקראת ארבעת המבחנים שלך, ולאפשר לעצמך לחשוב על הדברים בנחת. אם יש במכללה בה את לומדת (או באוניברסיטה הסמוכה) שירות ייעוץ לסטודנט, אני ממליצה בחום לפנות לשם. במצבים של דילמה מאוד עוזר לספר את הדברים לאדם ניטרלי, ולבחון בעזרתו את הצדדים השונים של המטבע. החזיקי מעמד, אורנה

אורנה, מה שלומך? ישנת טוב בלילה? גם את הלכת לישון מאוחר... (-: העניינים קצת נרגעו בעבודה אז יוצא לך להכנס לכאן יותר...? אשמח לשמוע את חוות דעתך בקשר לכדורים. התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי בנושא. היא אמרה שאם יש תוכן להרגשה הרעה אז זה לא מקרה לכדורים. אם ההרגשה היא של דכאון או ריקנות תהומית שמלווה אז כן כדאי לשקול כדורים. בקיצור היא לא בעד שאני אקח כדורים אבל בשורה התחתונה אני ממש סובלת. כמובן שהיא אמרה שההחלטה היא בסופו של דבר שלי. מה את אומרת, אורנה? סוף שבוע רגוע. נורית

הי נורית, ראיתי שחיבבת את הדיאלוג הלילי הקצרצר של ליאת ושלי... האמת היא ששלושתנו עובדים באותו מקום, ומכירים היטב זה את זה. אני באמת קצת יותר פנוייה עכשיו. בחצי השנה האחרונה לקחתי על עצמי עומס גדול שקשור גם לסיום הדוקטורט וגם לסיום ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. עכשיו אני פסיכולוגית קלינית מומחית, ובקרוב מאוד גם דוקטור, ואכן לילותיי פנויים מלימודים... בנוגע לטיפול התרופתי, ההשקפה שלי מעט שונה, ונראה לי שתצטרכי למצוא את דרכך האישית בין הדעות המגוונות הקיימות בנושא. אני מאמינה שלכאב ולמצוקה רגשית תמיד יש "תוכן", ושלתוכן הזה ניתן לפנות בצורות שונות. ניתן להשפיע עליו באמצעות שיחה, וניתן לגעת בו באמצעות טיפול תרופתי, וכמובן שיש עוד דרכים מצויינות. מבחינתי כמטפלת, הטיפול התרופתי אינו מנוגד לעבודה שלי, אלא תומך בה ומצטרף אליה. במצבי חרדה למשל, הוא מאפשר לי לעבוד טוב יותר עם מטופל שרמת החרדה שלו נשלטת. מעבר לכך, אני חושבת שזה די מעניין לבדוק לזמן מה "איך אנחנו" עם טיפול תרופתי. מה זה עושה לרגישויות שלנו? איזה עוצמה יש עכשיו לכאב שלנו? מה קורה ביחסים המשפחתיים והחברתיים שלנו? ועוד ועוד... בהצלחה בהמשך חיפוש הדרך, אורנה

אורנה ונורית שלום, לא יכולתי שלא להגיב בנושא זה ולשאול אותך אורנה{מבחינה מקצועית},אם לדעתך השימוש המיידי בטיפול תרופתי כפיתרון אינו מוגזם,ואם גם בהפרעות חרדה ניתן לטפל ללא תרופות(אם זה טיפול התנהגות-קוגנטיבי),ולהצליח בכך? ומה דעתך על הסרטים שמראים את הסכנות שבנטילת תרופות,שהביאו אנשים להתאבדויות ואף לרצח וכו',ראיתי מספר סרטים כאלה.מה דעתך על כך?

דוקטור אורנה יקרה, מזל טוב! המון הצלחה! ויישר כוח על המומחיות! ומצויין שאת יותר פנוייה עכשיו... אני באמת מחפשת את הדרך. אני מרגישה ממש רע בזמן האחרון. נסעתי פעמיים לבית חולים לאשפז את עצמי. אני מרגישה שאני זועקת ואף אחד לא שומע... סליחה שאני 'נופלת' עלייך. אני פשוט מרגישה שאני מאבדת את שפיות דעתי. נורית

אורנה שלום,אומנם שאלתי זאת אתמול כשאלת המשך לליאת עבור הבעיה שהיתה ושיש לי,ושהיא ענתה לי על חלקה הראשון,אך כנראה לא ראתה את חלקה השני,שכתבתי רק מאוחר יותר,ולכן אודה לך מאוד אם תסכימי מאוד לענות עליה במקומה,כיוון שאיני רוצה לחכות איתה עד יום שני הבא. העתקתי את שאלת ההמשך שכתבתי לליאת: מחבר: משתנה תאריך: 7.6.2006 שעה: 23:08 ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה

שלום משתנה, אני מניחה שעומס ההתמודדויות של השבוע - הן החשיפה והן הראיון, תרם את תרומתו לתחושת העייפות. זה הגיוני, וטבעי, ולפעמים צריך פשוט לנוח... הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי והטיפול הפסיכודינמי בהחלט שונים זה מזה, אך אין זה אומר שחוויית הטיפול באחד מהם היא קלה ופשוטה. בשני סוגי הטיפול מתמודדים עם כאב רגשי, ואני לא בטוחה שאפשר לומר שלדבר על זכרונות ילדות זה "יותר" או "פחות" סוחט רגשית מלגעת (פיזית) במשהו שבמשך שנים הפחיד (כמובן שמה שכתבתי עכשיו זו רדוקציה של שני סוגי הטיפול). סוף שבוע נעים, אורנה

תודה על תשובתך, האם היית ממליצה להפסיק טיפול לגמרי(או לתקופה ארוכה) ברגע שמרגישים מותשים ממנו(דבר שאיני מעוניינת לעשות כרגע),או לעשות הפסקה זמנית של כשבוע,למשל,או להמשיך-אפילו שכבר אין כוחות לכך?

איך נראה עולמו של מי שהטיפול הוא כל עולמו? איך נראים חייה של אישה שמאוהבת עד עמקי נשמתה במטפלת שלה? איך מסבירים לעצמך שאחרי שנתיים וחצי טיפול זה היה אמור לעבור? איך מנסים לשכנע את עצמך שאולי פעם זה יעבור אבל את קטנת אמונה? איך מתגברים על האובססיה הבלתי רצונית הזאת? איך מוציאים למוות את גברת " התלות "? איך הגעתי למצב הזה? מה עושים כשמבינים שכל מה שמשנה בטיפול זה רק מה היא חושבת? מה עושים כשמבינים שאת לא מסוגלת להיות את כי את מפחדת שכאשר היא תדע מי את באמת ( מפלצת סגולה מרובת עיניים) והיא לא תאהב אותך יותר? מה עושים שיודעים שלטיפול יש מטרה אחת - שהיא הכי תאהב אותי, שהיא תחשוב שאני הכי מיוחדת שאני הכי הכי? מה עושים שהמחשבות עליה הם מקום מפלט? מה עושים שמבינים שכל המחשבות האלה מתאימות אולי לגיל הטיפשעשרה ולא לאישה בת 35? מה עושים כשלא יכולים לעזוב למרות שיודעים שצריך? הרבה שאלות ולי אין אפילו תשובה אחת.... עננית.

עננית יקרה וכאובה, אני יודעת שזה קשה כשאול, אבל חשוב שתדברי אתה על התחושות רבות העוצמה האלה. אני לא חושבת שזה ילדותי, ולא טפשי, ולא מוזר - רק כואב מאוד, וראוי להתבוננות משותפת. עננית, אולי תוכלי להראות לה את ההודעה שכתבת לפורום? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה יקרה, היא יודעת. הכל גלוי וחשוף. לדעתה אין טעם להתעסק בזה. היא טוענת שזה לא תורם לי ולא מקדם אותי. לי זה עצוב ומשאיר אותי מתוסכלת. עננית

אודה באם תגיבי על מה ששאלתי אותך היום בנושא: "הכזבה שיקרית".

לשירי, אמנם השאלה הופנתה לליאת (שאגב,זה לא התורנות שלה היום לענות לשאלות) אך קשה לי לא להגיב לאחר שעכבתי אחרי התכתבותך עם ליאת . אולי פשוט ,"תירדי" מהבן אדם ותנסי למצוא מישהו אחר לדבר איתו (למרות שאולי היה חשוב לך לדבר איתו דווקא) אבל מה לעשות שלא כולם עומדים בהבטחות כמוך . פשוט חבל שתוציאי כל כך הרבה אנרגיה . חבל על כוחותיך לפעמים צריך להרפות מדברים ,כי לא הכל בשליטתנו .

אולי את סתם מצטיירת בעיניו כנודניקית ? אולי הוא בכלל לא רוצה להתערב ביחסים בינך ובין בעלך ? אולי את מביכה אותו בכך שאת "נדבקת" אליו עם הסיפור האישי שלך שכלל לא מעניין אותו ? תחשבי על זה , אל תמשיכי להציק לו , ואל תזעיפי לו פנים כי את בסך הכל מעמידה את עצמך באור מגוחך......תרדי ממנו כבר , אני לא מתפלאת לאור התנהגותך ולאור הפרשנות שאת נותנת לענין הזה שהוא כלל לא רוצה להכנס לתוך הענינים האלו בינך ובין בעלך .

שלום שירי, קראתי את התכתובת בינך לבין ליאת, ואני מבינה שאת מרגישה פגועה מאוד מהתנהגותו של אותו אדם. למיטב הבנתי, ליאת ניסתה לרמוז שמאחר והוא ידיד של בעלך, יתכן והוא לא באמת מעוניין למלא את תפקיד "האוזן הקשבת" שייעדת לו. אני נוטה להסכים, שעדיף להשתמש באדם ניטרלי כאוזן קשבת. במפגש עם דמות טיפולית, תוכלי לשפוך את ליבך, להיתמך, ואף לברר את מקורות האכזבה העמוקה שאת חשה. אני ממליצה בחום. בברכה, אורנה

האם ההכזבה קוראת לך עם עוד אנשים ?תחשבי על זה ? אולי התרגום שלך למצב מצריך בירור מעמיק יותר והתרגום שאת נותנת לציטואציה רק מבלבל .כי אנשים שונים אחד מהשני. מקווה שלא בילבלתי אותך אני בהשפעת אלכוהול .אבל עדיין מרגישה צורך להגיב .כי מי כמוני מרגישה תחושת דחיה שאלוהים יודע כמה קשה להרגיש דחיוי,אבל יש שני צדדים והאדם השני לל תמיד מצליך להכנס לראש של רעהו בהצלחה לך נ.ב-יש לי הרבה מה להגיד לך .אבל ההאלכוהול "הרג אותי" מבינה ,

שלום לאורנה או ליאת אני כרגע נמצאת במין לופ שאינני יודעת מה לעשות אני ארשום כמה שאני יכולה בקיצור אז יש לי שתי בנות האחת בתשנתיים פלוס קצת והשנייה בת עוד חודש וחצי לערך בעזרת השם בת שבע מגיל שנה פלוס שהקטנה שלי התחילה להצטרך אותי באופן מאסיבי מפני שהיא מאוד אבל מאוד שובבה ומסוכנת מאוד פעלתנית לכן מאוד קשה גם היום שהיא בוכה על כל דבר כימעט אים זה לא מתבצע כימעט מייד ואני לא יודעת אים עצבנית אבל לבטח לא רגועה ואני מותשת ועייפה מאוד עד כדי אמפתיה לפעמים כי אני כימעט לא יכולה לעשות כלום בבית רק בשעה וחצי לערך שהיא ישנה וכדי להכין שיעורים עים הגדולה זה בכלל מבצע וקושי מכיון שכמעט ואין אפשרות לידה היא מטפסת ולוקחת לה את כל הדברים והורסת ומיותר לציין שהבת הגדולה רחוקה מלאהוב אותה ולכן הרבה פעמים אני לא מרדימה ומעירה אותה בבוקר מוקדם כדי שהיא תישן בצהריים בזמן שאוכל להכין שיעורים עים הגולה שגם לה בעיות לא קטנות האחת יש לה קושי בכתיבה קשה לה היא שונאת לכתוב הרבה לכן השיעורים לוקחים יותר זמן מאחר במקביל היא ילדה שמסורבלת מוטורית גם עדינה גם גסה ולכן יותר קשה מבחינת העצמאות מה גם שפאק שלי אני מודה שבמקום לחנך ולהציב גבולות בזמן אני פינקתי והשנה של כיתה א בשבילי ובשבילה הייתה מאוד קשה למרות שעדיין לא הסתיימה אני חשה מעט הקלה אז קשה עים הכל כימעט בבוקר אני צריכה לקחת ליטול ידיים ולשטוף פנים אים לא היא ניגשת למחשב או נימרחת עים טלויזיה ומוצץ לאחר מכן החטיף הקטן גם עד שמסיימת ממש בקושי עצום את הפרוסות לרוב אינה אוכלת למרות שהיא ילדה שמנה יחסית אינה אוכלת את הכריכים ויש קושי דברים מסויימים שאוהבת וקולה כן ניתנים לה והיא מוכנה יש קושי חברתי ומעט בריכוז אני מאמינה שיש קושי קל בריכוז גם אובחנה במכון להתפתחות הילד אך לא דבר ברמות גבוהות תודה לאל מה גם של הייתי נותת תרופה על בסיס כימי ישנם עוד המון קשיים אך אני משתדלת לקצר אני שואלת כאן ואנסה בכלליות איך אני מחנכת ילדה בת שנתיים ומציבה לה גבולות כאשר שום דבר אינו מרתיע אותה ואיך אני מחנכת את הילדה הגדולה וגורמת לשתיהן רוגע ולאוירה נעימה בבית ולא של לחץ וצעקות כל הזמן ברמות שהכל קשה והים סוער אודה לך מאוד לתשובתך אלמנט נוסף שניזכרתי הוא שאני ובעלי איננו ביחסים טובים ולכן פיציתי תמיד בדברים חומריים ומכיון שכך גם הרבה פעמים כשהייתי אומרת משהו הוא היה אומר אחרת ומתבטא אלי בנוכחות הילדות בצורה מזלזלת ולא יפה האים אני יכולה לחנך אותן והישאר בתנאים הקיימים שהם רק מקשים לי ולהן אך מנסיבות כלכליות קשה לי עדיין להתנתק מהמערכת אודה לך שוב באים יינתנו לי לפחות הכלים או ההכונה כיצד לטפל ולשנות (בתקופה זו אני רושמת את בתי הגדולה לחוג חימר וציור כדי שיועיל לה נפשית העשייה בידיים וגם לחוג שחייה שיועיל לה גם נפשית וגם פיזית כי יש לה פוליפים מעט מוגדלים שמקשים ויוצרים ליחה שגורם איפהשהוא לעצבים כי היא נושמת לרוב מהפה אך למיטב הבנתי ולאחר התייעצויות עים טובי הרופאים ובדיקות מעקב זה קטן ככל שהילדה גדלה תודה מראש על הקריאה והתשובה

שלום אלונה, כשקראתי את ההודעה שלך הייתה לי תחושה מאוד חזקה של עומס: את מתמודדת עם מערכת יחסים מכאיבה עם בעלך, קושי מבחינת העצמאות הכלכלית, בעיות בתחום המוטוריקה והריכוז אצל בתך הבכורה, וקשיים הקשורים לגבולות עם בתך הקטנה. ואת יודעת מה, אני בטוחה שזה לא כל הסיפור... צריך הרבה מאוד כוחות כדי להתמודד עם מערכת כה מורכבת ותובענית, ובהחלט צריך עזרה. אני חושבת שכדאי לך לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזורך (אפשר לעשות זאת דרך היועץ/ת בביה"ס בו לומדת בתך), ולבקש פגישות של הדרכת הורים. בפגישות אלה יוכלו לחשוב איתך כיצד לתת מענה הולם לקשיים של שתי הבנות, ובעיקר יהיה לך מקום להיתמך בו. אני ממליצה בחום שתפני לקבלת עזרה באופן אישי, ולכן אני נמנעת מלתת לך עצות בנוגע לגבולות בגידול ילדים. אני עושה זאת, משום שלדעתי יש צורך בארגון-מחדש של המערכת ופינוי זמן וכוחות בשבילך - ואז תוכלי גם להציב גבולות... חזקי ואמצי, אורנה

פעם הייתה פרסומת של דף שלם ורוד שכתוב באמצע בשחור: "אף אחד לא מבין איך אתה רואה שחור פה, אנחנו מבינים". נמאס לי כבר. זה כמו להסתכל מהחלון למטה ולראות את הסוף המר והמרגיע ומישהו אחר יסתכל ויסביר לך שהוא רואה פרחים ופרפרים וציפורים ואת השמש. אין שם כלום. יש את מה שאני רואה. וזהו. אין שם מטפל ואין שם שום כדור ואף אחד. יש אוויר ניטרלי וריאלי - ואי אפשר לסבול את זה לאורך זמן. ולא איכפת לי שזה יעבור, כי זה ילך ויחזור ותמיד שזה חוזר זה כואב. ולא בא לי עידוד, ונמאס לי מטיפולים, ונמאס לי מאשליות ונמאס לי שלאנשים יש מה להגיד כי אין. אין דבר שאף אחד יכול לומר בכדי להפוך את החיים האלה ללא עקומים, לא שחורים, לא לא ברורים, לא מיותרים, לא רובוטיים, לא מנצלים, לא כלום. והיפה הוא צפוי, החיוך אחרי מעשה טוב עושה להקיא מעצם הבנאליות שלו. השמחה אחרי שקיעה, אהבת הדשא הכסוח, הכל טבוע בנו ואין לנו כלום משלנו. לימדו אותנו להתאהב ואנחנו עושים מכך נפלאות ומטעמים אבל אין בזה כלום. מות הזמן הנכון. זה מה שניטשה אמר. הסברים? (וליאת יקרה- במקום ללטף לי את הפצעים ולהתעלם מהמילים ולקרוא את העצב את מתקנת לי טעויות ומתעקשת על סמנטיקה ומתרכזת בטפל..איזה דיכאון... על עדן חלוני, את מי מעניין אם אמרת חמוד או מריר?)(אל תכעסי)(את יקרה לי בפורום)

ניטש יקרה, השעון מראה שעברת כבר לתחום אחריותה של אורנה. ובכל זאת, כמו באותה פרסומת וורודה/שחורה, העיקר והטפל הם לב הענין. זה לא היה תיקון טעויות טפל. יש לי חולשה: אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לחשוב עצמאית, ואני אוהבת לתקשר את רעיונותי באופן בהיר ומדוייק. קשה לי כאשר מסלפים את דברי ומתווכחים עם הסילוף. אני שמחה לקרוא שאת רוצה ליטוף. אבל כשאני מתקרבת הניטשה שלך רוצה להקיא מהחיוך. אז מה נעשה? גם את יקרה לי. באמת. בואי נלך לישון ליאת

ניטש יקרה, תיזהרי - יש לך "חורים" בהפנית העורף שלך, ב"לאו" הרציף שאת אומרת לכל (ליאת יקרה לך; את רוצה לדוג ממנה אשליות, ליטופים). [קראת, אגב, את "הלא של קלרה/ סואזיג אהרון??] ניטש, אי אפשר לעמוד בפני אדם השולל ומאיין את הכל, שטומן לבן שיחו "פחים" על כל צעד ושעל, מחכה לתפוס אותו ב"קלקלתו", בתקוותו, ב"כן" שלו, ואזי סותר/סוטר את דבריו. גם אי אפשר להכניס קו וכוון – שינוי ותכלית - בתיאוריה מעגלית כשלך (שצועקת: "הבל הבלים הכל הבל"). מבחינה זו "ניצחת" – לא נוכל לך לעולם. ואם כך - אם הנצחון הוא בעל חזות איומה כל כך - האם לא עדיף להכנע (גם אם כל האחרים הם אויליים ומחייכים למראה השקיעה)? הכניעה מתוקה מתוקה ואפשר להיות אויל לאחר שהיית חכם. מות הזמן הנכון?? - צריכה הסברים! אבל בסוגית ה"זמן הנכון" עונה לך גם בלי הסבר: "עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לקרוע ועת לתפור עת מלחמה ועת שלום" שולחת לך חיבוק הישארי כאן, נמי

אפשר ואפשר. שילד קטן בוכה ומרגיש דברים לא הגיונים וצורח דברים לא הגיוניים וכואבים לו דברים והוא רוצה דברים סותרים - כולם חושבים שזה בסדר ונותנים לו הכל, אז למה כי גדלתי אומרים לי אסור? מותר לי כמה שארצה.. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לשנוא אותכם כי אתם לא עוזרים לי ואני רוצה למות כל יום 30 פעמים ואף אחד לא מציל אותי, ואני רוצה לכתוב לכם כי אני רוצה שתעשו משהו, ואני רוצה לצעוק עליכם כי אין לי כבר על מי, ואני רוצה להתלונן כי העולם הזה לא נעים לי יותר.. התיאוריה המעגלית שלי היא הדיכאון המעגלי היומי שלי - ואם הוא שורד משום מה, אז הוא יצא החוצה ויהיה כאן בחוץ, כמו שהוא אצלי בפנים...

אוף, את עובדת קשה. מתי את הולכת לישון?

היה שווה להתאמץ ולטפס עד כאן, ולו כדי לפגוש אותך להחלפת המשמרת. מאחר ועוד לא נפתח פורום חברתי למנהלי הפורום, אומר לך מהר מהר, בלי לעצבן אף אחד, שאני מתגעגעת אליך. וכן, אני הולכת לישון עכ-שיו !!! ליל מנוחה ליאת

הי ליאת! מה שלומך? המון תודות על עזרתך הרבה! עכשיו יש לי התלבטות נוספת... הפסיכיאטר שמצאו בשבילי לא עונה לי כבר יומיים ולא משיב להודעות, אני מעריכה שהוא בטח נורא עסוק, אבל אולי זה סימן שאני לא צריכה לקחת כדורים בכלל? מה הם יתנו לי? יגרמו לי לאהוב לעשות דברים שאני שונאת? לרצות להמשיך ללמוד מקצוע קר? לשמוח בסביבת אנשים שאני לא יכולה לסבול? יתנו לי תקוה להצליח בדברים שאני בטוחה שאכשל? הייאוש יעלם? (לא נראה לי) אני מפחדת! מפחדת מתופעות לוואי, מפחדת להפסיק להרגיש, מפחדת להתמכר, מפחדת מהכל! ויש ימים שאני כן מרגישה טוב, שאני לא בדיכאון, אז אולי אני לא צריכה בכלל? אולי אלה סתם מצבי רוח חולפים? אולי אני צריכה לנסות לשמור על עצמי יותר עכשיו? להשתדל לישון מספיק, לא להיות בחברת מי שמדכא אותי, לא לעסוק בדברים שמעציבים אותי, לא להיות במקומות שעושים לי רע (אפילו אם מדובר באוניברסיטה)... האם זה יספיק? אז אולי קיבלתי רגליים קרות...אבל מותר לי לחשוב על זה קצת, להתלבט... אך אם לא אתחיל לקחת עכשיו אז אין טעם אולי, כי זה חייב להתחיל להשפיע בחודש הקרוב... אני לא יודעת למה אני מצפה כשאני כותבת את זה, הרי אף אחד לא יחליט בשבילי בעניין כזה, אני אמורה להחליט מה טוב בשבילי, אבל אני לא בטוחה... רוצה להרגיש טוב אבל לא בכל מחיר. אולי אני צריכה שירגיעו אותי, ואולי גם זה לא יעזור. המון תודות, רעות

שלום רעות, טובי המוחות בתחום הרפואה ישבו, חשבו, למדו, חקרו, והמציאו עבורנו תרופות היכולות להקל עלינו. ואנחנו, כפויי טובה שכמותנו, מעדיפים להסתובב בעולם ולסבול. :-))) כדי ללמוד טוב יותר על השפעותיהן של התרופות, אני חושבת שהכתובת האחראית והנכונה ביותר היא הפסיכיאטר עצמו. לא חייבים להיות 'בקרשים' כדי להתחיל לקחת תרופה, והיא יכולה לחולל נפלאות למי שזקוק לה, גם אם הוא סובל נורא רק לפעמים... תופעות לוואי הן דבר אישי מאד, וברוב המקרים הן מינוריות וחולפות. אני מציעה לך להתעקש על המפגש עם הפסיכיאטר, ורק אחריו להחליט אם לבלוע את מה שרשם לך. מחכה לשמוע איך היה ליאת

תודה ליאת!!! ראית ששיניתי את ה"לא" בנושא ל"כן" :-)))))))))))) אם "טובי המוחות בתחום הרפואה ישבו, חשבו, למדו, חקרו והמציאו" אז זה יהיה ממש לא בסדר מצדי אם לא אלך :-) הפסיכיאטר חזר אלי בערב ופחדתי לענות. מחר אתקשר אליו שוב (אפילו 20 פעם עד שיענה :-))) ואקבע פגישה. חוץ מזה שאני צריכה גם להתייעץ איתו לגבי המשך הטיפול שלי, כך שבלי קשר לכדורים כדאי שאלך... שוב תודה, יום נפלא לכולם, רעות

אין לי כוח לכתוב מה שעבר עליי...אבל אני בנאדם דפוק.יש הוכחות. אפילו טיפול מחורבן לא יעזור

שלום אין כינוי, מהיכרות שטחית איתך אני יודעת שאת בחורה נבונה, חדת מחשבה וטובת לב. אם את נוטה להאמין שטיפול לא יעזור לך, נסי לספר כאן מה קרה. אולי נצליח לחשוב יחד מה כן יעזור. את מוזמנת ליאת.

ליאת תודה על המחמאות. (אולי התבלבלת במישהו אחר?) אני חושבת שזה לא משנה מה קרה מה קורה או מה יקרה אני כמעט בטוחה שלעולם תמליצי על טיפול. תקני אותי אם אני טועה תודה לילה טוב

ליאת, סליחה שאני פונה יום אחרי יום. אני אובדת עצות. הסיפור בקיצור הוא: אני וחברי יחד 5 שנים. 5 שנים און אנד אוף(פרידות-חזרות-פרידות חזרות וכן הלאה) כל הפרידות היו ביוזמתי. בזמן שהיינו פרודים אני יצאתי עם אחרים והוא יצא עם אחרות,והיינו נפגשים מידי פעם,וגם היינו מדברים 10 פעמים ביום בכל המדיות הקיימות. הוא תמיד אהב אותי, וכשהוא יצא עם אחרות תמיד טען שאני לא יוצאת לו מהראש. כיום אנחנו שוב יחד. הוא בחור מקסים,חם,מאוד משקיע בקשר שלנו. בשנה האחרונה פתאום הפסקתי לאהוב אותו. אני כאילו מחפשת בכוח כל מיני פאקים אצלו. ואני לא יודעת אם זה הוא. כלומר אם הוא גבר חלומותיי. אני בכל זאת איתו כי אני פוחדת לא להכיר אף אחד אחר, ואני ממש בסרטים מזה שהשעון הביולוגי שלי מתקתק, וחבל יהיה לי להפסיד אותו כי הוא מקסים ומתאים לי לחיות איתו אבל אני לא יודעת אם זה יהיה נכון להתחתן עם אדם שאני לא אוהבת. למרות שבשנים הראשונות של הזוגיות שלנו הייתי ממש "חולה" עליו, הייתי חברה קנאית. כששמעתי שהוא דיבר עם ידידה בטלפון הייתי נכנסת לסרטים ובוכה בכי היסטרי. אבל היום זה לא כך. היום הוא קנאי לי, וזה קצת מפריע לי, למרות שאני מבינה אותו. אבל יחד עם זאת מחמיא לי שבחור כמוהו מוכן לקחת סיכון ולחיות איתי. דווקא איתי מכל הבחורות בעולם ואיך הוא אוהב דווקא אותי ואחרי שעשיתי לו כ"כ הרבה צרות, התנהגתי אליו לא יפה ועוד.... אני נורא מבולבלת. אני לא יודעת אם להיפרד ממנו, או להישאר איתו. אני יודעת שזו בחירה שלי אבל הייתי רוצה שתעזרי לי לעשות סדר. חשוב אהבה לדעתך או שזה פחות חשוב?

שלום חן, אם תביטי סביבך, תוכלי בוודאי לראות לא מעט זוגות אומללים, שהחליטו להינשא מהסיבות הלא נכונות. חיים משותפים הם דבר קשה ומורכב מאד גם לזוגות ביניהם קיימת אהבה, משיכה והבנה. בהיעדר אהבה ומשיכה, החיים יכולים להיות משמימים ומדכאים כמדבר שממה. הפחד להישאר לבד הוא אחד המניעים העיקריים להחלטות מן הסוג הזה, כמו גם הפחד מהשעון הביולוגי המתקתק. לא הייתי מציעה לך להיכנע לו. עם זאת, הנטייה למצוא בכוח פגמים אצל גבר כל כך מקסים שאוהב אותך נורא, יכולה לשקף בעיה אחרת, הקשורה לדימוי עצמי פגוע ושנאה עצמית, שכדאי מאד ללבן במסגרת הטיפול שלך. יש עבודה! :-) ליאת

היי אני בת 34 ,בטיפולים פסיכולוגים מגיל ההתבגרות שהחלו בגלל עצב רב ,בעיות חברתיות,בכי,נדודי שינה,פגיעה עצמית.(שהיו רק סימפטומים לסערות שהתחוללו לי בפנים) הייתי בטיפול ארבע שנים שבמהלכו היו שתיקותרבות .הטיפול עזר לי במידה מסוימת ,אך לאחר זמן מה חזרתי שוב לאותם תחושות ,אך מצבי החברתי השתפר. חזרתי למטפל ולאחר שנה בערך סיימתי את הטיפול אצלו . חמש שנים הרגשתי יציבה מאוד (ללא תרופות)ואז שוב באה נפילה ואשפוז ,תרופות ,טיפולים פסיכולוגים ,עליות וירידות . מאז אני בטיפול רצוף ,כשלוש שנים (עם החלפת מטפל באמצע ,(מה לעשות מרפאה ציבורית).עכשיו שוב מחליפים לי מטפל .נמאס לי מטיפולים פסיכולוגים ,מתרופות ,נמאס לי להיות כל כך תלויה ,נמאס לי ממטפלים חדשים ,נמאס לי מעצמי. אני במצב רע והגיונית אני יודעת שאני זקוקה לטיפול ,אבל מפחיד אותי שנהיתי כל כך תלויה ,ואפילו שנמאס לי אני מרגישה שאני לא יכולה בלי וזה ממש לא רק בגלל שאני צריכה "לשפוך את הלב" (בשביל זה יש לי שתי חברות מדהימות ובן זוג מדהים),אלאאני מצליחה בעזרתם לעשות לי סדר במחשבות ,להסתכל על דברים קצת מזוית שונה,ואני תוהה עד מתי? התלות הזאת שאיש מקצוע יעזור לי "לסדר את הראש" . זה לא שאני לא עושה עם עצמי עבודה מחוץ לשעות הטיפול ,אבל אם שבועיים אני בלי טיפול אני משתגעת.אני מרגישה צורך לעבד את מה שעבר עלי בשבוע(לעיתים "נוגעת" בטראומות עבר.) אני אפילו לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי ,פשוט מבולבלת. כל זאת עלה לי בעוצמה עכשיו כשאני לא בטיפול כרגע ,כך שלא העלתי נושא זה בטיפול. הבעיה שלי בגדול גדול זה הקושי שלי להתמודד עם חייהיום יום ,חוסר אנרגיה,דיכאון ,חרדות, מטופלת בתרופות שלא ממש עוזרות לי לנסות זמן מה בלי טיפול? אולי אני צריכה כל חיי להיות מטופלת?

שלום רינת, הקושי שלך כרגע, אותו את מגדירה כקושי להתמודד עם חיי היומיום, בהחלט יכול להיות קשור גם לכך שאת נמצאת ב'תפר' שבין שני מטפלים. פרידות הן דבר קשה ומערער, בעיקר כאשר הקשר הטיפולי נתפס כחלק מן התחזוקה הנפשית השוטפת. דמות המטפל הופכת חשובה ומשמעותית, והחלפתה בדמות אחרת נחווית כמשבר ממשי. נדמה לי שלא נכון יהיה להפסיק את הטיפול דווקא בשלב כה שברירי בחייך. את עדיין אישה צעירה, ואין צורך לקבל עכשיו החלטות 'לכל החיים'. למזלך, יש לך בן-זוג תומך וחברות קרובות, ומבחינה זו את 'מרופדת'. נסי להתמקד בהווה, להפיק את המיטב ממה שמציעים לך במרפאה, ולקוות לעתיד טוב יותר, עם או בלי ליווי מקצועי. אני מאחלת לך שתצליחי, למרות הכעס המאד מובן, להתחבר גם למטפל החדש, ולהמשיך בעזרתו במסע קדימה. חזקי ואמצי ליאת

ליאת יקרה, מה שלומך? מה שלום ירדנה? היא חזרה למתכונת מלאה? של הליכה, ריצה וקפיצות מרשימות לגובה? אשמח לשמוע את דעתך בכמה עניינים... את חושבת שחויה מתקנת בטיפול היא זאת שעוזרת? או הפירושים הפסיכולוגים הם אלה שמקלים? אפשר להיות בטיפול בלי הקשר (מטפל-מטופל)? רק עם הפירושים? נניח, להחליט במודע שמוציאים את הקשר החוצה מהמשוואה? להתייחס לטיפול כאל שיעור פרטי שהנושא שלו הוא 'אני'...? לבוא. לדבר. להקשיב. לחשוב. להבין. וללכת. בלי קשר! בשמחות. נורית

ליאת, אם את עמוסה. זה יחכה למחר. לאורנה. לא דחוף. נורית

שלום נורית, תודה על ההתעניינות בירדנה. היא חזרה ללכת, אבל עדיין לא רצה ולא מקפצת :-( ולעניין הטיפול. על השאלה מה עובד (או מה עוזר) בטיפול, נכתבו הררים של נייר, ונדמה שאף אחד לא הצליח להגיע לנוסחה חד משמעית אחת, שתהיה יפה לכל המטפלים ולכל המטופלים. נהוג לדבר על הקשר הטיפולי כעל "ברית" ייחודית בין שני השותפים, המאפשרת באמת סוג חדש של מרחב, בתוכו יוכל המטופל להתמסר לעבודה הנפשית שלו. התעלמות מאיכויותיו של הקשר מטפל-מטופל תחטא לרעיון הטיפול, הגם שסוגיה זו יכולה להיות מדוברת או לא מדוברת, מפורשת או לא מפורשת, בשעה הטיפולית. המידה בה ה'אני' שבמוקד העבודה הטיפולית מדובר דרך ובעזרת ה'אנחנו', תלוייה ברוב המקרים באסכולה התיאורטית ממנה בא המטפל. נדמה לי שהחלטה מראש ובמודע להוציא מכלל דיון נושאים הנוגעים לקשר מטפל-מטופל היא החלטה שגויה, בהיותה זונחת או מתעלמת מהיבט כה חשוב ומרכזי בהוויה הטיפולית. לילה טוב ליאת

ליאת שלום, אני מקווה שעדיין לא נמאס לך ממני,וחשבתי רבות לפני שאזרתי אומץ 'לחשוף' את תחושותיי בפני-כולם ובפנייך,וזה לא קל לי לכתוב זאת,כי איני משתפת בכך אפילו את משפחתי הקרובה.הייתי שמיחה לעדכן אותך ואת משתתפי הפורום לגבי התקדמויות נוספות ורק לגבי זה,אך האמת היא שעכשיו אני מרגישה גרוע -מבחינה נפשית(ואני כמובן 'מסתירה'זאת יפה משפחתי),יש לי הרבה דאגות 'על הראש'ואיני מסוגלת אפילו לחשוב היום על חיפוש עבודה,אני מיואשת לגמרי,וזה לא שלא לקחתי לתשומת-ליבי את מה שהמליץ לי גדעון לפני מספר ימים,אך כעת היאוש הרבה יותר חזק מאז,ונראה לי שכבר שום דבר אנו אפשרי עבורי; פשוט נמאס לי מהכל,ותאמיני לי שאני מתביישת לכתוב זאת והייתי רוצה לרשום רק דברים טובים,אך הכל נראה לי כעת ממש-ממש... חסר סיכוי. אני מרגישה כמו 'אכולה מבפנים' ושיש לי תסכול רב ועצב (על צורת חיי) מבפנים,ושאם היתי יכול היתי 'מתפוצצת' מבכי ומוציאה הכל,אבל איני מסוגל לעשות זאת,למרות גודל הכאב,שאף-אחד מבני משפחת לא מבין. אני יודעת שאינך מסוגלת אולי לעזור לי בכך,אבל אפילו מילת עידוד לפעמים עוזרת, וגם זה לא קל להשיג,כי עדיין יש ריבים על המחשב,ועדיין המקלדת עושה בעיות וכו', כלום לא מסתדר לי בחיים,אפילו לא דברים פשוטים כמו זה. משתנה

היי, מצטערת לשמוע שאת מרגישה כך. אבל למרות זאת את מצליחה להתקדם בטיפול. וזה יופי,אני שמחה בשבילך. דברי עם המטפל שלך על הדיכאון. (תרופות היו עוזרות,חבל שאת לא יכולה לקחת) תהיי חזקה, 'הרימי ראש' חפשי עבודה באינטרנט,חברות כוח אדם,מודעות דרושים, נסי כמה שיותר אפשרויות, אני בטוחה שכשתתחילי לעבוד תרגישי יותר טוב. תתעודדי. אם את צריכה משהו אני בפורום שלנו,וכאן. חן

ערב טוב משתנה, כל מי שעבר או עובר טיפול פסיכולוגי יודע שההתקדמות נעשית בצעדים קטנים, לפעמים עם נסיגות קטנות, וכמעט תמיד תוך כאב ומאמץ נפשי גדול. גם למצוא עבודה זה לא דבר קל, וכדאי מאד לשמוע לעצותיו הטובות של גדעון. חשוב לזכור, שלא תמיד אפשר לנצח בכל החזיתות בו זמנית, וכדאי להביא בחשבון שריכוז מאמצים בזירה אחת יכול לגרוע (זמנית) מן המשאבים להתמודדות בזירה אחרת. עצוב לשמוע שהמשפחה לא מודעת למצבך, וחבל שאינך יכולה לשתפם יותר. משפחה יכולה להיות בולם זעזועים לא רע בכלל. מקווה שתתחזקי בהצלחותייך והמשיכי לעדכן ליאת

ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה

לפני כשבוע פגשתי ידיד מסויים (הוא יותר ידיד של בעלי) ושאלתי אותו אם אני יכולה לדבר איתו (רציתי לשפוך מהלב על מרי ליבי בהקשר לבעלי..) הוא אמר בביטחון מלא : "תמיד ובכל עת", והוסיף, שהוא יתקשר אלי באחת הערבים. חלף שבוע והוא לא ייצר איתי קשר טלפוני. נכון שהוא אדם עסוק, אך לפחות היה מרים טלפון ומתנצל שלא יכל או משהו כזה. הזלזול הזה גרם לפי להיפגע. איך אדם מבוגר, משכיל, חכם, מרמה?איך עלי להתנהג כשאפגוש אותו? חשבתי לומר לו רק שלום בקרירות ובכעס, מדוע זה קורה ואיך עלי לנהוג? תודה רבה - שירי.

שלום שירי, לפני שאת נוקטת צעדים נחפזים, נסי לחשוב כמה פעמים דברים פשוט פורחים לנו מהראש, ולו רק בגינו של סדר יום מטורף. מתגובתו הספונטנית של האיש, ניתן היה להתרשם שהוא באמת ובתמים מוכן "לתת לך אוזן". מאחר ואינך יודעת בוודאות מה הסיבה לשתיקתו, תוכלי לשוב ולשלוח תזכורת קטנה במייל או בSMS, ולשאול "שכחת אותי?". אגב, מדוע אינך מתקשרת את אליו? ספרי לנו אם יהיו התפתחויות. ליאת

ליאת שלום רב. זוהי פעם שלישית בחודשים האחרונים שהוא מבטיח משהו ואינו מקיים. פעם שעברה הוכחתי אותו טלפונית, אז הוא יתנצל. לדעתי, גם אם אדם כל כך עסוק, יכול למצוא את הזמן להתפנות אלי, ואם באמת לא יכול - הייתי מעריכה אותו אם היה מרים עלי טלפון ומתנצל שאין לו פנאי השבוע לשמוע אותי, לפחות להראות שאני בראש שלו. היות ומספר פעמים נפגעתי ממנו , וזה כבר יותר מידי בשבילי, כי אני מאד רגישה, וטיפוס ישר, קשה לי לסלוח לו, כשאפגוש אותו אומר לו שלום בקרירות, השאלה אם יזכור מדוע אני כך מתייחסת אליו. מה גורם לאדם זה לשקר לי? אם הוא הבטיח שיתקשר אלי אני אמורה להזכיר לו טלפונית? מה פתאום??? שיעמוד בהבטחה שלו הוא לא ילד קטן. אם אני מבטיחה למישהו משהו- אני עומדת מאחורי זה. ועוד הזכרתי ואמרתי במפורש שזה דחוף. זה יחס זה??? איך עלי להגיב כשאפגוש אותו? חשבתי לומר לו שלום בכעס ובלי חיוך ולא להזכיר לו כלל וכלל על הטלפון שהבטיח להתקשר. מה דעתך על הנ"ל. ותודה לך מקרב לב על העזרה. - שירי.

שלום, אני בת 19 (ושבוע),חשוב לציין שלפני כ-3 שנים סבלתי מדכאונות וחרדות,הציעו לי ליטול סרוקסט אבל סרבתי, והשתנתי אף לטובה גם בלי תרופות. אבל בזמן האחרון אני מרגישה מאוד מוזר, אני לא יכולה ממש לתאר את זה, אבל אני מבולבלת כל הזמן, המצבי רוח שלי משתנים בצורה קיצונית, אני מרגישה כמו בן אדם אחר כל יום בערך, אני כאילו נכנסת למאין state of mind ופשוט נתקעת עליו ולא מצליחה לצאת, וכל פעם זאת נקודת מבט אחרת שמשתלטת עלי. כשהייתי ילדה בת 10 בערך סבלתי מגימגומים קשים, ובזמן האחרון פתאום כל ההדחקות של התקופה הזאת חוזרים אלי, אני רואה את עצמי כילדה קטנה נאבקת עם הגימגום וזה מאוד מעציב אותי לחוות שוב דברים שהדחקתי. עולים לי חרדות לפעמים שאני אתחיל לגמגם שוב, ובזמן האחרון באמת התחלתי קצת לגמגם, כאילו הדיבור שלי נעצר פתאום, אני יודעת שזה פסיכולוגי ולא באמת ככה, אבל אני אני לא מסוגלת לשלוט על המוח שלי, הוא כל הזמן משתנה וכאילו רץ אחרי. אני לא מבינה מה קורה לי, האם מישהו יכול להסביר?

שלום ק', מזל טוב מאוחר ליום ההולדת 19! אכן מצב מעורפל... התיאור שלך מספר סיפור חלקי מאד, וקשה על סמך מידע זה להסביר מה קורה לך. את מתארת אפיזודות חוזרות, מאז הילדות, של חרדה, דיכאון ותחושת תקיעות, שמקבלות ביטוי מעט שונה בכל שלב בחייך. לא ברור מדברייך איך הצלחת, בסופו של דבר, להיחלץ מתקופת המצוקה שלך, ומה (או מי) עזר לך בכך. נדמה לי שכרגע כדאי מאד להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, איתו תוכלי לברר בצורה יסודית מה קורה לך בימים אלה, ואולי גם לנהל דיאלוג רציני יותר עם ק' הקטנה, ולהיפרד ממנה לשלום. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת

בעקבות מחלה וטיפול והליך של טיפול קשה שאשתי עוברת, היא החליטה שברצונה לפנות לטיפול פסיכולוגי. קבלנו רשימת מטפלים מקו"ח - מושלם (כללית) ואין לנו מושג כיצד לבחור מרשימה זו בפסיכולוג מתאים, מבקשים המלצות לפסיכולוג באיזור של פ"ת- יהוד שיש לו את הכישורים לטיפול במבוגרים המצויים במשבר עקב מחלה. נשמח לתשובה מהירה. תודה

שלום אורי, אני מקווה שמישהו מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך למייל האישי. עד אז, תוכל לנסות ולשאול אנשים בסביבתך הקרובה אם שמעו דברים טובים על מישהו מהרשימה שבידך. אפשר להתייעץ גם עם רופא המשפחה או עם אנשים במרפאה בה מטופלת אשתך. במקרה שלא יתקבלו המלצות, תוכלו לנסות ולקבוע פגישה ראשונית עם שניים שלושה מהם ולהתרשם בעצמכם. מאחלת לכם הרבה בריאות טובה ליאת

שלום, האם זה קורה רק לי? האם אני רגישה מדי? שיחות טלפון עם שני ידידים וידידה שלי מתקיימות תמיד במקביל לפעילותם במחשב - האחד משחק שש בש, השני פעיל בצ'אטים והשלישית גולשת בפורום מסויים. האם זה רק בגלל שאני משעממת אותם או אולי כי אין הם מכבדים אותי? אשמח לשמוע מה דעתכם. לי נמאס...

ערב טוב לשואלת, לפני דקות אחדות (כשהשבתי לפנייתה של חן) יצא לי להרהר על משמעותו השונה של הזמן עבור כל אחד מאיתנו. אנחנו חיים בעידן בו לזמן יש משמעות מיוחדת, כמעט קריטית, על חיינו. אנשים מסוגלים, יותר ויותר, לנהל מספר משימות במקביל. אפשר היום לראות - כמעט בלי מאמץ - אנשים אשר בזמן הנהיגה שלהם מצליחים להתאפר, לראיין עובדים, לנהל תיקי השקעות, להרגיע ילדים רבים, ולחטט באף. ביל גייטס עשה הרבה כסף מרעיון ה"חלונות", המאפשר לאנשים להיות בכמה יישומים במקביל. אישית, לא הייתי מחמירה מאד עם הידידים שמדברים איתך במקביל לעניינים נוספים. עם זאת, תוכלי לבקש מהם להתרכז בך "כי זה חשוב לך" או "כי יש לי משהו שדורש תשומת לב מלאה" ולראות מה יהיה. חבר טוב יהיה מוכן להפסיד מערכה אחת בשש-בש לטובת ידידה במצוקה. יחד עם זאת, אם היא לא במצוקה, היא יכולה לעודד מעבר לקו במקרה של ניצחון. אם תרצי, אוכל להמליץ לך על משחק נהדר שאפשר לנהל במקביל לשיחות טלפון. זה שומר אותך עירנית להפליא, חדת קשב, ועם תחושת יעילות נפלאה. לילה טוב ליאת

מעניין איזה משחק...

ליאת, ברצוני לשמוע את דעתך על "בעיה" בטיפול. אני מרגישה שאינני יכולה,בטיפול,להיפתח ולהוציא מספיק,למרות שאני מאוד רוצה. אני יודעת שיש לי כמה דברים לא סגורים שאני פשוט חייבת לדבר עליהם עם הפסיכולוגית כי לחיות איתם קשה לי מאוד(אם כי לא תמיד הקושי מורגש עכשיו למשל אני מרגישה טוב.) היום היתה לנו שיחה והיא אמרה לי שהיא מחבבת אותי ומעריכה אותי,שאני בחורה יפיפיה ואמיצה,שהיא רוצה להיות שם בשבילי,שהיא רוצה לעזור לי,שאין לי מה לחשוש מהפסקת טיפול(אני מטופלת בבריאות הנפש ובגלל תורי ההמתנה תמיד יש לי חשש שיתנו עדיפות לאחרים ,שיעיפו אותי מהטיפול) שיקח כמה זמן שיקח,ואני לא צריכה לדאוג. למרות הדברים שאמרה,ולמרות כל מה שהיא נותנת לי,אני לא מסוגלת לספר לה דברים עליי. עד עכשיו היא יודעת עליי מעט מאוד(יחסית לחצי שנה של טיפול,נראה לי מעט מידי) האמת שאני תוהה אם אי פעם אני באמת אצליח להיפתח בפניה,כשאני חושבת על זה לא נראה לי שזה יקרה. לא בפניה וכנראה שלא בפני אף פסיכולוג ובכלל בפני אף אדם אחר. השאלה שלי היא מה את ממליצה לעשות במקרה כזה, ואם יש סיכוי שאני אפתח אליה ביתר קלות? בתודה חן

שלום חן, איני יודעת עלייך הרבה מאד, אבל המעט עליו כן סיפרת בהזדמנויות שונות מעיד על היסטוריה לא פשוטה. החוויה הטראומטית שעברת, עם או בלי קשר לדברים שהיו עוד קודם לכן, לימדה אותך שעל אנשים באמת קשה לסמוך. האנשים בסביבתך לא תמיד היו צפויים ומאירי פנים, ולפחות אחד מהם פגע בך פגיעה קשה, גוף ונפש. הזהירות שאת נוקטת בטיפול מובנת וטבעית. מבחינות רבות, היכולת להישאר, להתמסר, ללמוד לתת אמון מחדש, היא ההישג האמיתי. זה מעניין, למרות שכולנו עונדים שעונים המכוונים לאותה השעה, לכל אחד מאיתנו יש מקצב משלו, ציר זמן שונה, שיא אישי המתוזמן עפ"י שעון עצר פרטי. המטפלת שלך פרשה בפנייך יריעת זמן משוחררת מאילוצים זרים. נדמה לי שאת יכולה להירגע, לתת לעצמך את המרחב הנחוץ לך, ולהמתין בסבלנות לרגע המתאים. אל תוותרי. ליאת

ערב טוב ליאת והשאר, אני אחרי הטיפול. של כמה שנים טובות. וטיפול פסיכיאטרי. של תקופה ארוכה גם כן. כולם הסכימו להיפרד מכולם, הדכאון נראה כעבר, האובססיות הוקלו, החרדה פחתה והכל נראה סה"כ בסדר. החיים סה"כ חזרו לסדרם - הגירושים הסתיימו, אני גרה לבד, יש אהבה, יש חברים, יש לימודים, יש עבודה והכל נראה בסדר. אבל שוב אני כאן, באותה נקודת פתיחה, של לפני הטיפולים. שוב אני עם הדכאון הזה של הבוקר שממשיך עד הערב, עם המחשבות וההרגשות של מה מקים אותי בכלל בבוקר? ולמה לי? ולכבוד מה ולעם מי? ואם עוד שניה אמות, מה זה משנה מה עשיתי? למדתי או לא, התחתנתי או לא, עבדתי או לא, חסכתי או לא - כלום לא חשוב. עוד איפול? עוד פסיכולוג שיגיד לי שההורים שלי יהיו עצובים והחברים שלי גם? עוד תרופה שתשקיט לכמה מן את השאלות אבל לא תעלים אותן כי אולי אין מה להעלים וככה זה באמת. אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון. כמה שיותר, כמה שאפשר, לנצח עדיף. כי מה זה משנה כל השאר? ולמה, השאלה הכי חשובה בעולם, למה החיים האלה שווים שיחיו אותם? בשביל עוד תענוג? עוד אהבה? עוד טיול ועוד מסעדה ועוד הופעה ועוד נשיקה ועוד אוויר ואוויר ואוויר. משפחה אני לא אעשה, ואם עוד מישהו אחד יאמר לי שאם אעשה תהיה משמעות לחיי אני פותחת את החלון ומראה לו את דעתי. לא בא לי שום דבר. השרירים כואבים לי כי אין לי שוב הנעה להזיז עצמי למען דבר. ואין מה לומר. כי אני לא אלך לעוד טיפול אחרי שסיימתי שלושה, שאיתם העברתי את רוב שנותיי, ואני לא אקח עוד כדור, כי אני יודעת איך זה בדיוק, אחרי 6 סוגים, במיוחד עם הנכון - נמאס לי גם מהמחשבה להתחיל שוב והרי גם זה חסר תכלית. אין לי מושג מה מעביר לי את היום והכי גרוע הן הקלישאות, ההטיות, האשליות השיקריות - של הלך רוח ומצב רוח ויהיה בסדר וזו רק תקופה ויום יבוא ותגיע השמש. כי בוא נהיה כנים, נולדנו ככה, כם השחור הזה על הלב, וגם אם יש קצת אור תמיד אנחנו נחזור לזה, את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה. ושוב טיפול? שאדמיין אותך לצורך העניין, יושבת לך עם בעלך וילדייך בערב בסלון, משחקים אוכלים ומספרים סיפורים, ומידי פעם תחלוף בך מחשבה עליי שאין לי את מה שיש לך. אין לי את הקלות לחיות, אין לי את היכולת לא לחשוב על לחיות אלא פשוט לחיות וזהו. אין לי את זה. תמיד אני ארצה למות ותמיד אחפש סיבות מגוחכות לעשות זאת ואין דבר וחצי דבר שאת, או אף אחד אחר יוכל לעשות, לא בצורת אדם, לא בצורת כדור ולא בשום דרך אחרת. והכי גרוע, זה שאת יודעת את זה ולעולם לא תודי אלא תנסי. והנסיון שווה אפס כי תוצאותיו אפס. אבל פעם עזרת לי כאן, אז אולי עכשיו אדוג ממך מילות אשליה חדשות...

האם אפשר לקבל את האימייל שלך? הייתי רוצה לומר לך כמה מילים בפרטי. אם את מעדיפה לכתוב לי ישירות למייל: [email protected]

[email protected] אני אשמח.

שלום לך, אין לי מילים גדולות לעודד אותך, את חדת הבחנה וצודקת באבחנתך, שהרגשותייך ינועו תמיד במחזוריות של דכאון ושחרור ממנו לתקופת מה. ממליצה לך לחזור לטיפול תרופתי כי ללא תרופות אין כל סיכוי שהרגשתך תשתפר, וגם עם תרופות תחווי גלים של דכאון, אולי סוערים פחות. מנסיוני העגום, שאין לו סוף שמח אלא טראגי, לחיים אין משמעות אלא אם אנחנו מצליחים לרמות את עצמנו, מדחיקים את הימים הקשים ונצמדים למה שאחרים מכנים "משמעות". אבל...גם ללא משמעות, צריך לשאוף לאיכות חיים טובה ומשופרת, ולכך מסייעות התרופות. הן יסייעו לך להפסיק לאבסס על המחשבות השליליות וקטינו את רגישותך ובכך יש תועלת רבה. ולשאלתך, למה החיים שווים שיחיו אותם? גם אני לא מתה על החיים (מצחיק, לא?) אבל אני חושבת שכל עוד את מסוגלת לשפר את איכות חייך הפיסיים או הנפשיים, אז באמת חיים למען עוד תענוג, עוד אהבה, עוד נשיקה ועוד קשר עם אדם קרוב, ובכל אלה בורכת (אני לא, אין לי איכות חיים לא פיסית ולא נפשית, וגם ויתרתי מזמן על החלום לפתח קשר קרוב עם מישהו, כי תמיד החלומות התנפצו לי בפנים). אז קחי תרופות כדי שתוכלי להסתכל יותר על הדברים הטובים שבחייך, והם לא מעט, לפי עדותך, ותסתכלי על החיים כעל מחזוריות של גאות ושפל. שמת לב, בטח, שאני לא ממליצה לך דווקא על טיפול פסיכולוגי, כי אני לא מוצאת בו תועלת מלבד תמיכה מילולית, שלי לא נותנת כלום. מאחלת לך בריאות ושלוות נפש

שלום לך ניטש, ושלום גם לאחרים, הדברים שלך - מבלי לערער על תוקפם בחוויה שלך - העלו פה ושם חיוך, כי משהו בכל זאת נשאר שם חיוני, עוצמתי, וספוג בהומור, גם אם מריר. גם הפסקנות שלך, לפיה אני מטעה ביודעין אנשים, ולעולם לא אודה בכך, היא סוג של ווכחנות וגניבת דעת, שאין טעם להתדיין איתה, שכן כל מה שאומר יפליל אותי אף יותר :-) בדברים שלך, משכה את עיני (ולבי, יש להודות) פסקה אחת - "את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה". אפילו אנשים אופטימיים חסרי תקנה יתקשו להתנהל בעולם מתוך עמדה כה מובסת. כשהכל מפחיד כל כך, נשאר לנו או למות (בעודנו חיים) או לוותר *מבחירה* על השליטה. הנכונות לוותר על השליטה, מתוך הבנה שכל האסונות שבעולם אכן יכולים להתרגש עלינו בכל רגע, מאפשרת סוג של חירות חדשה. בתוך המרחב הכל כך קטן שנותר לנו, יש לנו מרחבי אינסוף של חופש: מה ללמוד, כמה ללמוד, עם מי לחיות, עם מי לא לחיות, מה לאכול, מה ללבוש, מתי לצאת, מתי לבוא, איפה לגור, מה לשתול בגינה, למי להאמין, למי להפנות עורף, למי לעזור ואת מי להשאיר מאחור, רק בגלל שהוא ממש, אבל ממש, לא מעניין אותנו. אפשר, כמובן, להמשיך ככה עוד שעות. כאדם שאינו מרים ידיים בדר"כ (למרות לא מעט אסונות), וגם כשהסיכויים שנתת לי הם אפס, ניסיתי. אשמח אם תישארי איתנו ותכתבי לעיתים קרובות יותר. שלך ליאת

ניטש מן הצד האחד, ליאת מהצד השני, שתיכן ריגשתן אותי מאוד. ניטש בפניה הכנה והכואבת (נו, עזרו "מילות האשליה החדשות"?) וליאת - בעוד תשובה נוגעת, כמו שאת יודעת לתת. גם מהמקומות הכי מובסים, אי אפשר שלא להבחין בחוכמה שבדברייך. לילה טוב, יעלה

מעניין מה בהומור מריר מעלה חיוך. זה כמו שמישהו ציני עד ייאוש אז חושבים שזה חמוד? אני יודעת שלא התכוונת לדבר רע אבל אני לא מבינה מה חמוד בהומור מריר, זה אולי נעים לשומע, אבל זה לא חמים ומתוק למריר.. לא אמרתי שאת מטעה ביודעין, לפחות לא מתוך כוונה אמיתית, אבל זה שאת לא אומרת זאת ישירות אינו אומר שאין הדבר נכון. את יכולה לא לחשוב על כך ועדיין יהיה הדבר נכון. למשל את יכולה לא לכתוב לי דבר על טיפול, אבל זה לא אומר שבסיום ההודעה לא חשבת: אוי מותק, את רק צריכה טיפול והכל ישתפר ומהר... את מדברת על אופטימים חסרי תקנה ואני נזכרת בשיעור מפסיכולוגיה חברתית שמדבר על הטיית האופטימיות. אני זוכרת את המורה, עם חיוך מלא, מסבירה כמה שהמדוכאים דווקא רואים את העולם בעיינים אמיתיות יותר והם באמת מציאותיים יותר, אך לאו דווקא שמחים יותר. זה כמו שהחרדתיים יותר מבינים יותר את שעלול לקרות להם בכל רגע אך אין הדבר מרגיע אותם יותר מאחרים ואף להיפך. והנקודה? שגם שם בשיעור, אין המורה יכולה לומר דבר מאשר: נכון, יותר אמיתי להיות בדיכאון, אך פחות כיף, כאילו שהדבר הוא לבחירה, מה שמוביל אותי למה שכתבת. את כותבת "עמדה כה מובסת" כאילו שאת שמה לי את הבחירה בידיים ואומרת לי:למה? יש עוד כמה אופציות אך אולי בפניכם עומדת הבחירה, ואצלי הכל כבר מת? אני לא בטוחה שהכל עניין של שליטה, הרי מה זה משנה אשליית שליטה – אין אותה באמת. הכל שברירי כל כך כל כך, ואפשר רק לקחת כדורים בכדי להכהות את זה, כמו שהציע אחת, או לקחת כדורים בכדי להרגיש פחות, ואני מכירה את ההרגשה והיא לא נעימה, ולא אופציה כבר.. אין מה לוותר על שליטה משום ששליטה איננה קיימת, ומשום כך החרדה והפחד והעצב גדולים כל כך, כי אין אותה ולא תהיה לעולם, לא משנה דבר. חירות חדשה היא עוד אשליה, שאפשר למכור אותה בקופסת ממתקים אחרת, אבל הקופסה ריקה, כמו כל השאר... אז מה אם יש לנו חופש לעשות את כל אותם דברים? למה זה דבר טוב ולא נייטרלי?? זה כמו להאמין שיהיה טוב או שיהיה רע – שניהם לא נכונים. האמת היא שאנחנו לא יודעים מה יהיה טוב או רע ולכן שניהם לא ריאליים. הריאלי זה – לא יודעת. אבל אין בזה רגש. ולכן – החירות לצאת? לעשות? לחיות? לאכול? נו אז מה? למה זה אמור לשמח? וגם משתמע ממילותייך שכאילו הרמת ידיים (למרות או למרות אסונות) שזה גם עניין של בחירה. כל אחד קיבל כמות כוח. אחד קיבל קילו אחד קיבל 100, אולי זה שלך יש כוח לא להרים ידיים זה כי קיבלת במשקל יותר ממני? אני לא מבינה כלום. כלום לא טוב וכלום לא רע, אז למה הכל כזה גרוע רוב הזמן?

מישהו יודע איך ניתן להשיג אותו? ****שם המטפל הושמט ע"י מנהלת הפורום***** יש מספר שראיתי מסתובב פה אבל זה כנראה איננו מעודכן. תודה, אפי

הוא מלמד באוניברסיטת חיפה. לא מממליצה עליו. ****ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום, אנא ראו הסבר בעץ זה*****

ערב טוב לכל באי הפורום, כדי לא להפוך את הפורום בימת פרסום לאנשי טיפול, אנו חוזרים ומבקשים להימנע מהחלפת מידע על מטפלים או מהמלצות פומביות. המלצות יכולות בהחלט להישלח למייל האישי של המבקש. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר ב"המלצות" שליליות. לא היינו רוצים לתת במה גם להשמצות של קולגות. גם אלו לגיטימיות בהחלט כשהן ניתנות למייל הפרטי. בואו ננסה לשמור על כך. תודה ליאת

שלום לכולם זקוק להמלצות על ספרים בנושא הפרעת אישיות תלותית לא מאפיינים - אלא גורמים וסיבות ואולי סיפורים אישיים. תודה מראש

היי אם אני לא טועה באחד מספריו של יורם יובל "סערת הנפש" ו- "מה זאת אהבה"(או בשניהם) מובאים מקרים של הפרעות ובין היתר הפרעה תלותית.

שלום אילור, איני מכירה ספרים בנושא זה, למעט ספרי לימוד או ספרי אבחנות מקצועיים. צר לי. אולי משתתפים נוספים יוכלו לעזור. בברכה ליאת

ליאת שלום,איני יודעת אם זה בסדר(מבחינת חוקי הפורום החדשים-תיידעו אותי אם לא),אבל רציתי לעדכן אותכם לגבי ה'טיפול חשיפה' שהיה לי היום,ושהיה עבורי קשה מאוד,כי שיתוף קצת מקל עליי במאבק הקשה שאני עוברת במסגרת הטיפול. היום שוב הייתי בבי"ח,אבל היום נאלצתי גם לשכב על מיטת בי"ח (שהיתה בפרוזדור), כשהמזרן נראה מגעיל ומכות?ם,ועד שהסכמתי לעשות זאת לקח אומנם זמן מסויים,אך זה היה קשה מאוד עבורי 'להזדהם' עם כל החיידקים ששם,אבל עשיתי זאת,והייתי בעוד מקומות שישבתי ושהגעילו אותי,אבל מה שהכי הגעיל אותי אפילו יותר מהמיטה,היה מיקטורן מלוכלך שמישהו זרק או שכח,שהיה זרוק על המיטה הריקה(לא בתוך מחלקה כלשהיא), והפסיכולוג שלי הכריח אותי לגעת בו ואף שם אותו בכוח עליי,ולמרות שניסיתי לברוח מזה, זה בכל-זאת נגע בי בשיער ובבגדים,בכפות הידיים ובזרועות וכו',ועד עכשיו (כשש וחצי שעות אחרי-שעדיין לא שטפתי ידיים)אנ מרגישה תחושת גועל בידיים(בכפות הידיים),כשאני כותבת זאת. כשהגעתי הביתה ישבתי בהתחלה רק על הכיסאות והספות,ולא נכנסתי לחדרי,אך אחרי כשעה אזרתי אומץ נכנסתי לחדרי,ישבתי על הכיסא ואחרי-כן כמו במעיו 'קפיצה למים קרים' 'זרקתי את עצמי' על המיטה ונשכבתי על הסדין ועל השמיכה ועל הכריות,ושכבתי כחצי שעה ואפילו קצת נימנמתי,ואחרי-כן קמתי והתיישבתי בכוונה על הכריות משני צידיהן ועל הכותונת ועל השמיכה(אבל אני חייב לציין שלשמיכה יש ציפית שרק עליה אני מוכנה לשכב ולא על השמיכה עצמה,כי זה עדיין מפריע לי),ואחרי-כן נגעתי בספר שאני מפחדת שיתלכלך וכו',ועכשיו אני מנסה להמשיך להחזיק את עצמי לא להתקלח ולא לשטוף ידיים,לפחות עוד כשעה וחצי. תודה על ההקשבה, ומקווה שלא התשתי אותכם, משתנה

משתנה יקרה, זו הפעם הראשונה שאני נחשפת, בעזרתך, לייסורים שהם מנת חלקם של הסובלים מ-OCD. אני ממשיכה להתרגש מהשיתופים שלך. את עושה עבודה מדהימה. יעלה

תודה יעלה,התייחסותכם ותמיכתכם בי עוזרת לי מאוד, וכתבתי זאת כאן ולא בפורום התמיכה שלנו כי רציתי לשתף בכך גם את ליאת.

משתנה, כל הכבוד על ההתמודדות שאת מתמודדת, כבר אמרתי לך זאת הרבה פעמים ואני אמשיך להגיד לך.... כל הכבוד לך!!! חן

משתנה יקרה, אני לא ממש פעילה בפורום (קוראת כל הזמן, ומתיעצת מדי פעם) אך לא יכולתי שלא להגיב ..... כל הכבוד לך על האומץ והתעוזה. מבחינתי, לאחר יום שכזה - ניצחת במאבק הקשה והמתיש הזה! רק שתדעי, שאין לי OCD, ואני לא מסוגלת לעשות את מה שאת עשית ! אני חושבת,שלהתגבר על חרדות ופחדים זה באמת כמו "קפיצה למים קרים", כמה דקות לאחר שאתה במים הקרים, פתאום אתה מגלה שהם מתחממים. ומה שחשבנו שהוא בלתי אפשרי - הפך לאפשרי. לדעתי כדאי לך להזכיר לעצמך את זה במיוחד לפני "הקפיצה" הבאה. (לי זה עוזר..) אני חושבת שאת צריכה להיות גאה בעצמך. טל

לחן ולטל, תודה על תגובותיכן,פירגונכן ועידודיכן,הן עוזרים לי מאוד(כפי שכתבתי ליעלה),ואני אומנם גאה בעצמי על הניצחון בתחום ספציפי זה(שמהווה את בעייתי העיקרית בOCD ),אך בעייתי היא בחלק אחר של תחום הנקיון שעליו עוד לא הצלחתי לגבור-והוא בתחום המקלחות,ושטיפות-הידים(כפי שכתבתי חלק ניכר מהOCD זה תחום הנקיון,שגם הוא מתחלק למספר חלקים,שחלק אחד שלו זה שמירה על ניקיון החדר,המיטה-המצעים,וכו', ועליו פחות או יותר הצלחתי לגבור,לפחות עד שאחליף מצעים ואעשה זאת שוב; והפסיכולוג שלי רוצה לעשות זאת כל שבוע; והחלק שבו עדיין יש לי בעיה קשה-הוא תחום הרחצה וניקיון הגוף),כי לא משנה עד כמה אני מתלכלכת קודם,איני מסוגלת כמעט לוותר על 'קירצוף' הגוף עם הסבון,וגומרת כמויות גדולות של סבון נוזלי ושל שמפו,ואם חלק מגופי נוגע במקלחון או בשיש,מיד אני מרגישה חרדה קלה-שמשהו מציק לי,ואני חייבת לשטוף את אותו מקום עם סבון מספר פעמים על-מנת להירגע - שהחרדה תיעלם (אם איני שוטפת מיד יש לי תחושה של כמו 'זרמים' או כמו 'נמלים שהולכות' באותו מקום) .וגם אחרי המקלחת מפריע לי אם התלכלכתי בגוף,אם חלק מהגוף נגע למשל בארון מקלחת וכו'-אפילו שהכותונת וכו' כבר לא נקיים,אני יודעת שזה נשמע מוזר,אבל על תחום זה יש לי עוד עבודה קשה מאוד ודרך ארוכה מאוד-עד שאתגבר על כך. אבל אם אסתכל על 'חצי הכוס המלאה',אז אחשוב על כך שלפני כחודש וחצי-חודשיים לא הייתי מעיזה לשבת עם בגדים מבי"ח אפילו לא על כיסא הכי פשוט בבית,ובטח שלא על מיטתי,אפילו בלי הסדין,ואם הייתי צריכה להיות בחדרי,הייתי מתיישבת על השטיח.והיו לי ריבים בלתי-פוסקים וויכוחים עם בני-משפחתי שלא ישבו עם בגדים מבי"ח על 'הכיסאות הטובים' והספות בבית,ועכשיו זה כבר כמעט בכלל לא מפריע לי,וגם אם קצת מפריע לי, תוך שניות אני מפסיקה לחשוב על כך,וזה הישג גדול. אני מצטערת שמתודה פשוטה הפכתי את זה ל'נאום' שני שלי,פשוט הרגשתי צורך לשתפכם גם בשאר הדברים. שוב-תודה על ההקשבה, משתנה

ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים, ונולד לה אח לפני חמישה שבועות. סך הכל השינוי עבר די בקלות. התיחסותה לאח החדש נפלאה, היא כל היום אומרת לו שהיא אוהבת אותו ומנשקת אותו. בגן אמרו שאין שינוי בהתנהגותה בהתחלה, אחר כך דיווחו על קצת יותר עימותים אך הגננת טענה שזה לא מעבר לתקופות אחרות בעבר. לרוב עימותים בגן מתבטאים בדחיפות ומריבות על צעצועים. כלפי היא הגיבה קצת יותר קשה ביחוד כאשר החזקתי את התינוק (דרישה שאני ארים אותה או התנהגות מרדנית כמו פיזור האוכל או זריקת צעצועים על הרצפה, קצת יותר בכיינות) אבל סך הכל נראה כי מצב רוחה השתפר. עם אביה היא מתנהגת כתמול שלשום. הרבה לפני הלידה ניסינו להתחיל גמילה מחיתולים אך זה לא כל כך הלך ולקראת הלידה הנחנו לנושא (אך עדיין נשאר ברקע כך למשל המשכנו לשאול אותה בבוקר ובערב אם היא רוצה לעשות פיפי בסיר, מנהג שכבר התקבע). בחופשת שבועות בסוף השבוע החלטנו לנסות מעבר לתחתונים בבית והיתה הצלחה סבירה אז ביום ראשון היא הלכה עם סיר ותחתונים לגן. היא מאד שמחה מכך ואתמול הגננת סיפרה שהיא רצה לסיר בשמחה וכמעט לא פספסה. היום פספסה קצת יותר, אך דבר אחר מדאיג אותי. הגננת אמרה לי שהיום ואתמול ביתי נשכה כמה ילדים בגן, דבר שלא עשתה מעולם (למרות שתופעה זו קיימת בגן והיא ננשכה בעבר מספר רב של פעמים). אני חוששת שהגמילה עכשיו אולי הכניסה אותה ללחץ ומצוקה גדולים מידי וממש מתלבטת מה לעשות. אני יודעת שמיעצים לא להתחיל גמילה בסמוך להולדת אח, אך נראה לי ששום זמן לא טוב. לפני ואחרי הלידה, באוגוסט כבר יש קיטנה עם גננת אחרת ובספטמבר היא מתחילה גן חדש לגמרי ואחר כך שוב יהיה חורף ונראה שהיא כבר מוכנה. מלבד זאת מפסח יש מבצע גמילה בגן והאוירה בגן מאד תומכת ומעודדת לגמילה, כך שנראה לי שהזמן מתאים. השאלה מה לעשות עכשיו? האם הנשיכות מעידות על מצוקה גדולה מידי? האם כדאי לסגת מתהליך הגמילה? (יתכן שזה יהיה כרוך גם כן במאבק כי ביתי כבר מסרבת ללבוש חיתול ורוצה רק תחתונים). איך אפשר לעזור לה? אציין שביתי בתקופת מרד כוללת שהתחילה עוד לפני הלידה ואינני בטוחה אם החמירה מאז. אשמח לעיצה מה לעשות?

שלום ענת, את צודקת כשאת אומרת שאין אף פעם זמן "אידיאלי". אם התחלתם בתהליך, ואת מרגישה שהסביבה כרגע "תומכת גמילה", לא הייתי מפסיקה זאת, מה גם שהילדה מגלה שמחה והתלהבות מההישגים. הנשיכות יכולות לשקף מצוקה נוכחית גוברת, אם כי קשה לבודד משתנים בתקופה כל כך דרמטית בחייה. גיל שנתיים הוא ממילא גיל לא פשוט, והיכולת המוגבלת לוויסות רגשי היא האחראית בדר"כ לביטויי תוקפנות גלויים בגיל זה (כמו נשיכות, מכות והתקפי זעם). כאשר נוספות דרישות עודפות (אח חדש, גמילה) המצוקה גדלה בהתאם. מאחר ואת התינוק לא כדאי (וקשה) להחזיר לשולח, ומאחר ותהליך הגמילה כבר החל והוא בסה"כ מצליח, הייתי ממליצה על מנת יתר של אהבה, חום והתפעלות מכל הישג קטן, הרבה תשומת לב, והרבה אורך רוח והבנה כלפי התנהגויות נסיגה בתחומים אחרים. גם סביב הגמילה כדאי להתפעל ולעודד, אך להימנע מלחזור שוב ושוב על "כמה את גדולה ונהדרת" כי הדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה להיות גדולה. חשוב לנסות ולמצוא זמן איכות "סולו" איתה, עד יעבור זעם. אם תרצי עוד קצת עזרה, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א לייעוץ חינם, בכל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש בטלפון: 03-6406888. בשמחות ליאת

שלום רב, האם אתה מכיר מטפל/ת לילד בן 7 שסובל מ OCD ? (טיפול התנהגותי קודניטיבי) באיזור קריית אונו. תודה רבה -אם עוד מישהו יודע, בבקשה תשאירו הודעה.

שלום רב, כדי לא להפוך במת פרסום לפסיכולוגים, אנו נוהגים להעביר המלצות למייל האישי. אנא הוסיפי כתובת מייל אליה נוכל לשלוח את המלצותינו. תודה ליאת

בבית החולים שניידר יש מרפאה פסיכיאטרית, ובה מטפלים בocd בשיטת הטיפול של cbt, טיפול קוגניטיבי התנהגותי. לדעתי יש עדיפות לחברי קופ"ח כללית, אבל אני לא בטוחה. שווה לנסות בהצלחה הדר

שלום רב, יש לי דודה אחת והיא אהובה מאד על כולנו ובפרט על ילדי הקטנים, ממש מעין "סבתא" שלהם. ילדי בני 8.5, 5.5 ו- 1.5. דודתי חולה מזה מס' חודשים במחלת סרטן ולא מנבים לה זמן רב לחיות. הסתרנו את הדבר מהלילדים, אולם לאחרונה חל שינוי לרעה במצבה: היא חלשה מאד, לעיתים לא בפוקוס, בוכה הרבה וכפועל יוצא גם פחות חיונית, פחות ניגשת אליהם מחבקת, מתעניינת וכו' כמו שהם רגילים. הם לא שואלים הרבה. כאילו מעין קשר שתיקה כזה, אבל לדעתי הם חשים. אנו כל פעם "משקרים" בתשובות. (לדג' למה היא בכתה? כי כאבה לה הרגל וכו'... ) שאלתיי: האם לשוחח איתם? מה לומר? כיצד לומר ? האם רצוי להכין אותם למכה הקרבה ובאה? אני חשבתי שעדיף לילדים שיתכוננו ולא יקבלו את זה בפתאומיות שכן אז (לדעתי) עלולים לחוש אבדן ביטחון שאדם יקר נעלם פתאום ולהשליך זאת גם על ההורים. אבל אינני יודעת אם דעתי נכונה. עזרו לי בבקשה לקבל החלטות נכונות ולפעול הכי "טוב" שאפשר עבורם בנסיבות הקיימות. תודה.

שלום טל, כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, ניסיונות שלנו, כהורים, לגונן על ילדינו מפני תסכול, כאב או אכזבה בלתי נמנעים, לא ממש עושים עמם חסד. במקום זאת, מוטב להתבסס על אמת, על מידע עובדתי המותאם לרמת הבנתם, ועל אמון בכוחם הבסיסי להתמודד עם החיים. ילדים מודעים מאד לנוכחותו של המוות בחיינו, למרות ניסיונותינו להכחישו ולהסתירו מהם. אגדות הילדים הקלאסיות עסקו תמיד במוות (אצל שלגייה, עמי ותמי, וסינדרלה, מות ההורה הטוב הוא נקודת הפתיחה של הסיפור). אני חושבת שבמקרה שלכם, חשוב מאד לשוחח עם הילדים על מחלתה של הדודה האהובה, על הרגשות שמתעוררים בהם, על הדאגה והחששות שלומה. לא חייבים לדבר דווקא על המוות המתקרב, אך אם הם שואלים כדאי לענות בכנות. תוכלי לומר למשל שהדודה חולה במחלה קשה, כמו שקורה לפעמים לאנשים מבוגרים, ושכולכם דואגים לה מאד. "אנחנו מאד מקווים שהיא תחלים, אבל כרגע היא מאד מאד סובלת וקשה לה". על השאלה "אם היא יכולה למות מזה" אפשר לומר ש"לפעמים אנשים גם מתים ממחלות קשות". ברוב המקרים תשובות קצרות וענייניות מספקות ילדים צעירים כמו שלך. לא חייבים להרחיב בתיאורים מורכבים או מופשטים מדי (כמו דיבור על נשמות, גן עדן או עלייה לשמים). אני ממליצה מאד על ספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", בו הם עוסקים גם בשאלות סביב מחלה ומוות במשפחה ודרכים מעשיות להתמודד עמם. אם יהיו שאלות יותר ספציפיות אשמח להמשיך ולהיות לעזר. הרבה בריאות ליאת

כמזה שנה אני בטיפול של הסרוקסט, לפני שנה חטפתי התקפי חרדה קשים ביותר ואף הייתי בטיפול פסיכולוגי כמספר פגישות, חזרתי לעצמי ותיפקדתי טוב אם כי מדי פעם היו ירידות אבל התגברתי עליהן לבד ולקחתי נשימות עמוקות ושכחתי מהחרדות, התחלתי בגמילת כדורי סרוקסט בהמלצת רופאת המשפחה, היא אמרה שבהתחלה ניקח כדור כן כדור לא, ואחר כך כל יומיים ואחר כל כל שלושה ימים, בשבועיים שלושה האחרונים, התקפי החרדה חזרו לי ושוב התגברתי עליהן, ביומיים האחרונים, ההתקפים שלי חזקים, אני מאוד מאוד פוחדת להשתגע, זה מחלחל לי בתוך המוח שעוד שניה ואני משתגעת, יקחו לי את הילדים, מדמיינת זריקות, חלוקים לבנים, הגוף שורף לי מבפנים, שלשולים בלי סוף, פוחדת לצאת מהבית לכל מיני מקומות, אני רוצה את החיים שלי חזרה, אני לא יכולה כדורים אחרים כי אני מניקה. אני חייבת שמישהו ירגיע אותי שאני לא משתגעת, אם יסבירו לי טוב טוב, החרדות יפחתו- אני מכירה את עצמי, אם אני עובדת טוב טוב על עצמי אני משכיחה מעצמי דברים ונרגעת, אני פוחדת לנסוע באוטובוס למשל כי אני יודעת ששם אין שירותים ואם פתאום יבוא לי להקיא או לשירותים אני אכנס ללחץ ואם יש פקק בכביש זה עוד יותר מלחיץ אותי. אני אמא צעירה לילדים קטנים ורוצה לחזור לעצמי. בבקשה תרגיעו אותי, ותעזרו לי. תודה רבה.

שלום ניצנית, בהסתמך על התיאור שלך כאן, את ממש לא משתגעת. את סובלת מהתקפי פניקה שאין בהם סכנה ממשית מעבר לסבל הרב שהם גורמים לך, והם בוודאי לא מצדיקים אשפוז, זריקות, וחלוקים לבנים מהסוג המופיע במחשבותיך :-))) הפרעת פניקה מגיבה היטב לטיפול תרופתי (SSRI) המשולב בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי חשוב ביותר, כדי לבסס יכולות התמודדות שאינה תלויות רק בתרופות. התגייסות קצרה לטובת טיפול מתאים (אישית, אני מעדיפה פסיכיאטר על רופא משפחה, שכן בדר"כ יש לו ראייה רחבה ומעודכנת יותר בתחום הטיפול התרופתי) יכולה להחזיר לך מהר מאד את חייך. ספרי לנו איך הולך. ליאת

ליאת שלום, ממה נובעת חרדת נטישה? האם היא חייבת לנבוע מנטישה בעבר או שמא יכולה להיות תוצאה של חוסר ביטחון? או שאולי יכולה להוות איזשהו ביטוי של תלות? תודה, רימון

שלום רימון, לא אמרת על איזה גיל את מדברת. אני מניחה בזהירות שאת מדברת על אדם בוגר, ואם בכך מדובר - כל האפשרויות שלך יכולות להיות נכונות. אנשים תלותיים וחסרי ביטחון נוטים להיות פחות טולרנטיים לאפשרות של נטישה או דחייה, ומבנה אישיותי כזה הוא בדר"כ תוצאה של השפעות משפחתיות/הוריות/סביבתיות בילדות. בברכה ליאת

האם ישנה דרך כלשהי למנוע זאת בילדות על מנת שלא תיווצר החרדה בגיל מבוגר יותר? תודה

היי ליאת, איך אפשר לדעת עם החבר הנוכחי שלי הוא האחד? ואם הוא אמר לי שהוא לא מוכן לחתונה, האם זה אומר שהוא לא בטוח לגביי או שהוא לא כל כך אוהב אותי.......

שלום רלי, שאלה קטנטנה, הא? אי אפשר לדעת תמיד ובוודאות ש"זה האחד". כמי שנשואה שנים רבות, גם אני עוד לא תמיד בטוחה... אני מעדיפה להפעיל את חוק ה"טיול לדרום אמריקה" : אם את יודעת שאיתו את רוצה לנסוע לטיול הכי גדול בחיים שלך, אם את בטוחה שהוא יהיה שם איתך במקרה של פציעה/רעב/מחלה/שודדים/אסון טבע/יתושים וקדחת, אז כנראה שזה האיש. לפחות בינתיים. אם הוא אומר שהוא לא מוכן לחתונה הייתי מסיקה קודם כל שהוא אכן עוד לא מוכן. יש הבדל, כמובן, אם אנחנו מדברים על בחור בן 22, בן 32, או בן 42. יש הבדל כמובן גם אם אנחנו מדברים על קשר בן שבועיים, חודשיים או שנתיים. חוץ משתי האפשרויות שהזכרת יכולות להיות סיבות נוספות. לתחושתי, יש יותר מדי סימני שאלה גם אצלך. קחי את הזמן, וספרי לנו איפה הדברים עומדים. מעניין מי יהיה הזוג הראשון של הפורום... יום נעים ליאת

היי ליאת, חבר שלי בן 32 ואני בת 28 הוא אמר לי שהוא לא מרגיש ששנינו מוכנים. ושהוא רוצה שנבסס את עצמנו איך אני יודעת שזה לא סתם תירוץ....

שלום רב, יש לי חבר כשנה בערך בחודש האחרון אני מרגישה שהוא כבר לא אוהב אותי כמו שהוא אהב אותי פעם. התעמתתי איתו על כך והוא אמר לי שזה שטויות ושהוא אוהב אותי ושאני צריכה להפסיק לנתח כל תגובה שלו ולהשליך את זה על הקשר, הוא אמר לי שבמקום להעביר דברים אני נתקעת, ונמאס לו שאני שואלת אותו כל פעם "מה קורה" או "מה קרה" חוץ מזה אני מרגישה שאני בתקופה ממש לא טובה אני לא מוצאת את עצמי מבחינה מקצועית ואני חושבת שזה משפיע על הקשר כיוון שאני מרגישה חוסר בטחון בעצמי ובזוגיות שלי. אני מרגישה ממש ריקנות עייפות ואין לי אנרגיות לעשות כלום(אני מרגישה כאילו אני במצב דכאוני, ואני לא יודעת מה לעשות..) כי ללכת לפסיכולוג זה עולה כסף ובמצבי אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי.. אני מרגישה לבד..... מה הבעיה שלי? ואיך אני יוצאת מהפלונטר הזה...... אשמח לתגובה/עצה לגבי הזוגיות ולגבי עבודה

שלום לי, את מעלה כאן שתי סוגיות רחבות ומשמעותיות בחייו של כל אדם צעיר: יחסים בינאישיים בכלל וזוגיות בפרט, וביסוס זהות מקצועית ומציאת תעסוקה ספציפית שתהלום את כישורייך וצרכייך. מבין השורות ניתן לחוש בדימוי עצמי שברירי ופגיע, בחוסר ביטחון אישי ומקצועי, ובמה שמוגדר על ידך כתחילתו של דיכאון. טיפול פסיכולוגי הוא אכן דבר יקר, אך ברוב המקרים תועלתו מצדיקה את מחירו. קשה מאד לבסס ביטחון עצמי דרך עצה אינטרנטית, ובוודאי לא למגר כך דיכאון. זהו מצב המחייב פנייה לאיש מקצוע. ברצוני ליידע אותך על טיפולים מוזלים הניתנים במסגרת קופות החולים, וכן טיפולים בחינם במרפאות הציבוריות (יש רשימות המתנה ארוכות). פסיכולוגים רבים מתחשבים באילוצים כלכליים ומוכנים להוזיל עלויות. בהצלחה ליאת

הי ליאת! מה שלומך? יש לי שאלה שלא אוכל לשאול כאן מחשש שיזהו אותי. האם אוכל באופן חד פעמי לשלוח לך לאי-מייל? תודה, רעות

כבר שלחתי... :-)

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול פסיכולוגי בערך כשנה בעקבות דיכאון ברמה בינונית.ללא תרופות. ניתקתי לאחרונה קשר עם שתי חברות טובות . היה לי רצון להתנתק מהכל,לא הייתי מסוגלת להיות בקשר עם אנשים, וכן היה לי קשה מאוד לתקשר עם הסביבה.(וזה רק חלק מהסימפטומים ...) יש לציין כי מדובר בחברות שהשתדלו בדרכן לתמוך ולעזור. הן דואגות וממשיכות להתעניין, שולחות הודעות,דורשות בשלומי (לבקשתי לא בטלפון אלא בSMS? ). בשבועיים האחרונים אני מרגישה ממש טוב, מצב הרוח שלי טוב,יש לי אנרגיה וכד'. הבעיה - שאני לא מרגישה שאני רוצה לחזור להיות איתן בקשר.הייתי רוצה שהן לא יצרו איתי יותר קשר בשום צורה. אני לא מצליחה להבין למה זה קורה במיוחד כשאני מרגישה טוב,ומסוגלת לתקשר עם הסביבה. זה מטריד אותי מאוד, אני מרגישה מאוד לא נוח עם עצמי מכיון שמדובר בחברות טובות, אין לי סיבה לנתק איתן קשר (אם היתה לי סיבה ממשית, אם היו פוגעות בי או עושות משהו היה לי יותר קל להודיע להן באופן מפורש על רצוני לנתק את הקשר). אני לא רוצה לפגוע בהן מצד אחד אך מצד שני אין בי רצון להתקשר לדבר איתן, ו"לחדש" את הקשר. אני לא מעוניינת בחברות חדשות. ניסיתי לבדוק את הנושא בטיפול אך אני לא מצליחה להבין את הסיבה לכך. הייתי שמחה לשמוע את דעתך. אולי זה יתן לי איזה כיון מחשבה. אני מתכוונת להודיע למטפלת על החלטתי לסיים את הטיפול, והייתי רוצה לסגור את הנושא הזה לפני מכיון שזה מטריד אותי.

שלום טל, לפני שאשיב על שאלתך בעניין חברותייך, הרשי לי להתייחס בקצרה לעניין נוסף. את מציינת שבשבועיים האחרונים את מרגישה טוב ומלאת אנרגיה. זוהי בשורה משמחת מאד לכל הדעות, אולם אין בה כדי להעיד על כך שתפקידו של הטיפול הסתיים. הטבה של שבועיים - דרמטית ככל שתהיה - היא משהו שצריך לשמור עליו, לבסס אותו, ולהרחיב את השפעתו הטובה לתחומים נוספים בחייך. בשיאו של הדיכאון העדפת להימנע מקשרים חברתיים ישנים וחדשים, ובמידה רבה את עדיין במצב דומה. יתכן שחברותייך - שלא וויתרו, וכנראה עדיין לא מוותרות - עליך, מייצגות עבורך משהו שאינך יכולה לשאת כרגע. אולי הן מייצגות את התקופה הקשה של לפני הטיפול, אולי הן מכירות בך פנים שאינך אוהבת, אולי הן יודעות עליך איזו ידיעה מן העבר שהיית רוצה שלא לדעת או לזכור עוד. אלה תכנים שכדאי מאד להמשיך ולבדוק בטיפול. יכול להיות ששתי החברות שלך שומרות אמונים לאותו חלק בך (או לעברך) שאת מעדיפה להפנות לו עורף. מבחינה זאת אולי הן חשובות לך יותר מכפי שאת מעלה בדעתך. אולי כשתצליחי לחיות בשלום עם חלקים אלה, תוכלי לחיות גם עם חברותייך בהשלמה והרמוניה. בהצלחה ליאת

ליאת, "יכול להיות ששתי החברות שלך שומרות אמונים לאותו חלק בך (או לעברך) שאת מעדיפה להפנות לו עורף"... נראה לי שאת צודקת. החלק הזה - זה אני ,בעבר. טל של פעם - עם שמחת חיים,רצונות,שאיפות,תקווה, משמעות ועוד .. אותה טל - מתה. טל של היום, שורדת, כי היא לא מצאה ברירה קלה אחרת. (וברגעים קשים מאוד לא היה לה האומץ ליישם מחשבות..) אז היא זורמת... כנראה שהחברות שלי מייצגות את אותה טל שמתה. מצפות ומצפות שהיא תקום כבר לתחיה. זה בלתי אפשרי, ואני גם לא רוצה. ואולי זו הסיבה שאני מעדיפה "להרוג" את החברות איתן. עזרת לי מאוד. תודה.

היי, אני רוצה לנסות דרכך לשפוך אור על מצבי ולדעת מה יוכל לשפר את הרגשתי היומיומית הכל מתחיל מהעובדה שהחינוך שהועבר אלינו היה של אחדות ואהבה בין כולם.. הכל היה טוב - קשר מצוין בין האחים,פרנסה וכסף בשפע , נסיעות,וכו.. בכל בעיה שצצה כולם היו יחד וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. כיום,המצב גרוע הרבה יותר.הוריי התגרשו,היתה מפלה כלכלית,שניים מאחיי לא מדברים,יש סכסוך קשה עם אחד מהגיסים,להוריי גילו כמה בעיות רפואיות לא קלות בכלל,אחי בן 40(סכיזופרן) לא נשוי,מובטל ומאוד בודד. ובקיצור,היריעה קצרה מלהכיל את המכות שנחתו עלינו בזו אחר זו(לא ניתן להתעלם מתאונה קשה שלי שעברתי מה שמוטט לגמרי את כולנו). אולם..למרות הכל,כולם מנסים להיות חזקים ולמצוא קצה אור שיחזיק אותנו שפוייםץ בכל פעם שיש לי אפשרות אני מזמינה את כולם לערבי חג..לסופ"ש..וכך אני מנסה בכוחות מאומצים לעודד את הרוח של כולם. זה כמובן גוזל ממני הרבה אנרגיות כיוון שגם אני בתחילת דרכי.אין לי בית/רכב משלי ואני נשואה טריה.אין לי תעסוקה שמכניסה משכורת כזו גבוהה שיכולה לאפשר לי לתת כסף ולעזור כלכלית למרות שהייתי רוצה בזה מאוד. הבעיה שלי..היא איך ניתן לחיות את חייך כשמסביבך יש רקע כזה קשה ועצוב? מאוד קשה לי להשלים עם המצב ביחוד לאור טוב הלב של כולם והרצון העז להביע אופטימיות למרות הכל. מכל עבר,יש בעיה.ולא קלה.ושוב,צריך לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. השאלה- עד מתי? אני פוחדת להשתגע מכל המצב.כי בכל פעם שאנחנו "מדלגים" על משוכה באה אחרת. רוב העזרה מגיעה בשלב הזה ממני ומאחי הקטן שלומד לתואר ראשון. כואב לי עליו.למה הוא צריך בתור סטודנט לארח משפחה שלמה ולדאוג חלילה שאמא לא תישאר לבדה בשבתות? כך הוא נקרע בדיוק כמוני...והדבר מאוד מעיב על חיינו הפרטיים. יתכן והייעוץ יהיה לכיוון הניתוק והתרכזות בחיינו הפרטיים אך איך? ניתן לעשות זאת? כשלי היתה בעיה כולם היו סביבי ועזרו ונתנו את כל כולם והיום ? כשהמצב התהפך אקח רגליי ואעזוב? אני לא מצליחה לחשוב על דרך להיות לבד וביחד. לחשוב על חיי נטו? דבר שלא קרה מעולם. גם כשאני קונה משהו זה תמיד בצל של השאלה: אולי אקנה גם לאמא/אבא/אחי וכו.. כשאני נוסעת לנופש עם בן זוגי ברקע עולה עצב עמוק שהם לא זוכים לטיפה הנאה.. אני נמנעת מלציין כמה כסף הוצאתי מתוך רצון שיהיה לכולם טוב וזה כמובן על חשבון חסכון לעתיד שלי. בצורה הזו אני מרגישה תמיד מיוסרת,עם כאב עמוק שלא ניתן לפורקן כי הוא תמיד ישאר שם... לעיתים,אני נשברת ופורצת בבכי.להשתחרר...לדבר...לנסות לעכל את הכעס... אני חשה שבאיזשהוא מקום אני חיה ולא חיה.כי אני לא נהנית מכלום ומאוד שלילית לגבי גורל החיים. קשה לי עם המצב. עם ניסיון ההשלמה שלא משנה כמה תהיה טוב יתכן ולא ילך לך בחיים. וזה מה שיש.בלתי ניתן לשינוי. אני רוצה לצאת מבועת הכאב.לא ממש מאמינה שיתכן מצב כזה כי העובדות מדברות בעד עצמן. מה לדעתך..יעזור לי לשפר את התחושה הקשה בה אני חיה?? תודה רבה.

אני שלום, קראתי ולא כל כך הסתדר לי. מצד אחד מסר של אחדות ואהבה ומהצד השני: הורים גרושים, אחים שלא מדברים. ואולי זה כן מסתדר, שהרי יש גם משהו חונק באהבה ונתינה ללא גבולות. זה מציב סטנדרט גבוה של "ביחד" ושל נתינה ולא מאפשר מספיק את הלחוד . ואז - להיות "אני" ולעשות עבור עצמי, מרגיש כלכך אשם ולא בסדר. נראה לי שאת יודעת לבד את התשובה ואף כותבת אותה: לחשוב על חייך נטו...להתרכז יותר בחיים הפרטיים. אבל , כן זה קשה , בשל יסורי המצפון והתחושה שלך, שנתנו לך ואת לא מחזירה. האם התחושה הזאת צודקת? האם את מזדהה איתה לחלוטין? האם יש לך זכות לקצת חיים משלך ללא יסורי מצפון? לדעתי, יש לך זכות לחיים פרטיים משלך. זה טיבו של העולם : שהילדים עוזבים את הבית, מקימים משפחה משלהם...גם לאמך ישנה משימה - שלא להישאר לבד בסוף השבוע - למלא את חייה תוכן. זה לא באחריותך, אלא באחריותה. לדעתי , קשייך לא יסתיימו בזכות עיצה אחת באינטרנט . יש לך כאן כיוון ודרך, אך גם הרבה חתחתים בדרך הזו. יתכן שאת יכולה להיתמך בבעלך. לעיתים אדם מהצד מצליח במקום שבו מעורבותך שלך מפריע לך לראות מה "נכון" לעשות. הרבה הצלחה, אנא שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום, יש לי חבר ,בן זוג.עוד בטרם היכרנו,כרווק,אורח חייו היה מאופיין בקיום קשרים חברתיים עם אנשים רבים.במילים אחרות,יש לו המון חברים והוא טורח לשמור עם כולם על קשר ברמה כזו או אחרת.אני מניחה שהשאלה שנגזרת מכך היא כמוב ן על חשבון מה מגיעה אותה התנהלות,ומהם הצרכים המניעים את קיום הקשרים המרובים.ההנחה שלי היא שהם משמשים מנגנון הגנה בפני פחד אולי מנטישה,אולי מפצלי אינטימיות אשר מאפשרים לו לקיים את צרכיו מבלי להסתכן בקשר אמיתי.. השאלה שלי היא מה בעצם מאפיין אנשים שהם "חברותיים מידי",מה יכולות להיות הסיבות לכך שקשה להם לוותר על כל סוג של קשר..

לשואלת שלום, נראה שבמעבר לזוגיות ולקשר עמוק בין שניים, ישנו ניסיון שיותר צרכים רגשיים יסופקו ע"י בן הזוג ואז לעיתים קרובות ישנה ירידה לפחות זמנית בהיקף הקשרים החברתיים השטחיים יותר. אני תוהה יחד איתך: מה זה אומר שבן זוגך לא מוריד את מינון הקשרים החברתיים שלו? האם זה אומר משהו על הזוגיות הספיציפית שלכם? או אולי על היכולת להביא חלקים שונים של עצמו מולך? האם זה אומר על צרכים הגנתיים בפני אינטימיות? ואולי בעיניו אילו צרכים חברתיים סבירים ואת היא זו עם "חברתיות פחת" (בניגוד ל"חברתיות יתר"). השאלה הגדולה היא לגבי מצב הזוגיות שלכם. אם הוא טוב למה שזה יטריד אותך. אם לא, עד כמה אתם יכולים לדבר ביניכם על זה. כפי שאת רואה, לא נתתי תשובות מוחלטות. רק כמה מחשבות שנועדו לפתוח את הדיאלוג בינך לבין עצמך ובינך לבינו. בהצלחה, גדעון

מה עושים במצב שחיפוש העבודה,שאיני רוצה לפרט במה,אבל מתבצע דרך טלפונים מ'דפי- זהב',לא הולך טוב, ואיני יכולה לשמוע יותר את המילה 'לא',וזה אחרי תחנונים לקבל את האחראיים-שלא תמיד עוזרים,ואז אני עוזבת את הכל ומתייאשת; הגעתי למצב של פחד משמיעת המילה 'לא' וויתור מראש,העיקר כדי שלא אענה בשלילה. אני מיואשת,מה עושים?איך אתגבר על היאוש ואמשיך?

משתנה שלום, חיפוש עבודה הינו שלב חשוב בפני עצמו וחשוב שהגעת אליו. זה לכשעצמו הינו הישג. ויחד עם זאת חיפוש עבודה זו עבודה קשה בפני עצמה. אז כמה טיפים לתהליך הארוך והמתיש הזה: 1. חיפוש עבודה הינה גם עבודה. הקדישי לה כמה שעות מידי יום. 2. התייחסי לזה כאל עבודת "מכירות". בעבודת מכירות שומעים הרבה פעמים את המילה "לא" במשך היום. זה חלק מהעבודה. אל תקחי את זה באופן אישי. 3. ארגני לעצמך "קורות חיים מקצועיים". יש לכך כללים ברורים ואתרים שונים מלמדים את זה. למשל האתר המצורף: http://www.salesman.co.il/doc/indexf.html?http://www.salesman.co.il/doc/women_resume.asp 4. מציאת עבודה דרך "דפי זהב"? למה לא דרך האינטרנט? ואם כבר למה לא להעזר במאמרים באינטרנט. למשל זה: http://www.haderech.co.il/jobsearch1.html 5. דאגי לכך שכל מכרייך, ידידייך, שכנייך וכל מי שמכיר אותך ידע שאת מחפשת עבודה. אולי הם מכירים משהו רלבנטי? פרוטקציה וקשרים טובים לא הזיקו עדיין לאיש. בקיצור, אל יאוש. יש יותר מידי עבודה לעשות עד שבאמת תוכלי להגיד לעצמך שניסית את הכל. בהצלחה רבה , גדעון

גדעון שלום, תודה רבה על ההפניה לאתרים שצירפת,יש שם חומר מעניין מאוד; ואתה צודק שזה הישג בפני עצמו שהגעתי לשלב חיפוש העבודה(אעפ"י הייאוש)-כיוון שהתחלתי אותו בערך רק בחודשיים האחרונים (מאחר וקודם-עקב בעיות רפואיות ועקב הדיכאון-לא ניסיתי אפילו לחפש),אבל הבעיה היא שכל 'לא' שאני מקבלת מחזיר אותי ל'נקודת ההתחלה' ולייאוש; ובעיה נוספת היא שעקב בעית הOCD שאני סובלת ממנה,איני מצליחה כ"כ לארגן דברים באופן מסודר ביותר{כי קשה לי להחליט איך בדיוק לעשות זאת,ופסיכיאטר גם אמר לי שזה אחד מאיפיוני הOCD בלאגן במסמכים וכו'/כלפי-חוץ אני מסודרת},ולכן זה הרבה יותר קשה ו'מסורבל' עבורי -חיפוש העבודה. מבחינת שיתוף קרובים ומכרים בכך שאני מחפשת עבודה,רק בזמן האחרון התחלתי לעשות זאת,וגם לא סיפרתי לכולם,כי זה עדיין מביך אותי מאוד להגיד שאני מובטלת (ואפילו המילה 'מובטלת'והכתיבה שלה גורמת לי כעת לדמעות בעיניים).בנוסף-לכך במשך זמן רב אני משתדלת להימנע מכל אירוע משפחתי או אירועים אחרים,כדי שלא אצטרך להגיד שאני 'מובטלת' כשישאלו אותי,או שעבדתי ופוטרתי,כי ללא קשר לסיבת הפיטורים-שלא היתה קשורה כלל וכלל למיקצועיותי- יש לי 'כתם שחור גדול' לכל החיים,ולא נראה לי שאי-פעם הוא יעלם,עובדה-שכל מקום ששומעים שפוטרתי מחייכים אליי יפה ואומרים'שלום'.איני מסוגלת יותר להתמודד עם היאוש,זה ממש 'אוכל אותי מבפנים. אינני יודעת אם קראת את הודעותיי הקודמות(מלפני מספר ימים),אבל אני נאלצת כעת גם להתמודד עם טיפולי ה'חשיפה' לOCD -דבר שמאוד מקשה עליי-פיזית ונפשית בעיקר,ושגוזל ממני כוחות עצומים.וגם עקב הOCD עצמו אני מוציאה אנרגיות רבות על 'שמירה על הכללים' ועל ריבים עם בני-משפחתי על שמירה על הסדר,ניקיון וכו'(רק מלכתוב זאת אני כבר מרגישה מותשת). האם לוותר על הטיפול ואז זה יעזור יותר למציאת העבודה(למרות שהמטפל שלי מדרבן אותי למצוא עבודה)?מאיפה אשיג כ"כ הרבה כוחות לחיפוש?לא נראה לי שיש לי כ"כ הרבה כוחות. סליחה על ה'השתפכות' פשוט אני ביאוש טוטאלי מהכל ואני מפחדת שהיאוש יחזיר אותי לדיכאון העמוק שהייתי בו לפני מספר חודשים. ותודה מראש על תשובתך, משתנה

שלום לגדעון שובל מנחה הפורום ושלום לגולשים . ברצוני לאגד נשים וגברים שהם ילדים מוכים ( בעבר ו/או בהווה ) שהינם בנים ובנות להורים שלמדו בשנים 1950-1960 בקורס מחנכים ''בבית רוטנברג '' בחיפה. כל זאת כדי לפנות לתכנית עובדה של אילנה דיין בערוץ 2 . אני בת לאם שלמדה שם , ומאז שהייתי ילדה הייתי ילדה מוכה ( גם אבי לא אחת הפליא מכותיו בי ובנוסף אני גם נכת צה''ל כאשר חייל ששרת איתי איים עליי בנשק טעון ) , אינני מאשימה את אמי כי היא קרבן של אותה דוקטרינת חינוך רקובה ואכזרית , ובנוסף אמי גם חולה בבלוטת התריס ( מה '' שמוסיף שמן על המדורה '' ) . היום אני בת 36 , גרושה ושוב נאלצתי לשוב לבית הוריי , לאותו מעגל אימים . מבחינתי הטראומה היותר כואבת היא עצם היותי ילדה מוכה כי זה השפיע על כל ילדותי ונעוריי ( כולל קב''א נמוך בצה''ל, שבגללו נמנע ממני להיות קצינה בחיל הים , מה שחלמתי להיות וכולל גם אשפוז פסיכיאטרי בגיל 25 ) . אני מקווה שאתם הפגועים כמוני , תכתבו אליי וסוף סוף נוכל לפתוח את '' תיבת פנדורה '' הזו . בתודה , אורנה . אי-מייל [email protected] סלולארי : 050-3011637

אורנה שלום, אם מישהו ממשתתפי הפורום שותף לחוויותייך הוא יוכל ליצור איתך קשר. בהצלחה, גדעון

אנו (אני, בעלי והילדים) נוסעים לחו"ל ל- 10 ימים ומשאירים את בננו התינוק בן 10 חודשים בבית. האם בכך שאני משאירה אותו אגרום לו לחרדת נטישה במשך חייו ?

מיכל שלום, אני מעריך שבנך התינוק לא נשאר לבדו, אלא בחברת דמות מוכרת שאת סומכת עליה. עלייך לקחת בחשבון שבתקופה זו מתפתחת התופעה השכיחה הקרויה "חרדת זרים" ודווקא אז בנך זקוק לדמויות מוכרות. יתכן שתרצי להתייעץ לפני הנסיעה ולקבל טיפים נוספים, ואת מוזמנת ליצור קשר עם "קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם להורים לילדים בגילאים 0 - 6 . טלפון 03-6406888. ימים ראשון ורביעי 09:00 - 15:00 . בברכה, גדעון

היי.. יש לי בעיה מוזרה קצת. רקע שאולי יוסיף: לפני איזה חמש שנים, הייתי במצב של שעמום כרוני, זגרר מצב של כמה שבועות טובים שבהם פשוט המצאתי לעצמי סיפורים שלא קיימים, כאילו בכוח ניסיתי למצוא על מה לדאוג וממה להלחץ. אבל יצאתי מזה, בשקט בשקט, לבד... השארתי את זה מאחור, במחשבה שזה היה חד פעמי, משבר גיל ההתבגרות, מה שלא יהיה.. זה חזר שוב בזמן האחרון. יש לי חבר כבר משהו כמו שמונה חודשים. הרגשתי שזה הקשר הכי כנה, קרוב, אמיתי שהיה לי אי פעם. סיפרתי לו הכל על עצמי, דיברתי איתו על הכל, בלי פוזות... אבל היתה לנו בעיה, רבנו כל הזמן. ועוד משהו שקורה לי, זה שאני כבר לא בצבא, יש לי עבודה אבל בגדול אין לי מסגרת שמחזיקה אותי. שוב - שעמום. חברות שלי חלקן בצבא וחלקן גם עובדות.. ואני מרחפת. חושבת המון, נכנסת לסרטים על כל דבר שיש בערך. המצאתי לעצמי סיפורים בראש, ונכנסתי לסרטים שקשורים לחבר שלי, פעם אחרי פעם. ועל כל סרט כזה סיפרתי לו, כי ככה זה כשיש אמון בקשר. ניסיתי להזכר בהתכתוביות שהיו לי עם האקס מזמן (ממש מזמן) ומזה נלחצתי הרגשתי רע עם עצמי על משהו שקרה לפני חצי שנה(!!), וזאת דוגמא לאחד מהסרטים הרבים. נזכרתי בפגישה שהיתה לי עם האקס, וניסיתי להזכר אם יכול להיות שקרה שם משהו פיסי לא תמים, כשאני יודעת, שהעובדות בשטח הן שבאמת הייתי נאמנה ולא עשיתי כלום! ועכשיו, הפחד החדש שיש לי הוא ש לא התגעגעתי כמו פעם, השיחות בינינו קרות... אמרתי לו שאולי השגרה הורגת אותנו, אבל זה מוזר כי אף פעם לא הרגשתי ככה. ואולי זה סתם עוד סרט שנכנסתי אליו? ואולי אני בדכאון ומשכנעת את עצמי שקורה לי משהו, וסתם? ואני גם מפחדת, שעם כל האהבה שיש לו כלפי, הוא יברח... כי הוא לא יוכל לשאת את זה יותר. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להפרד ממנו, ורוצה להחזיר את המצב למה שהיה, אבל זה כאילו נהייתי אדישה ומדוכאת.. אדישה להכל... רואה טלויזיה ולא צוחקת כמו פעם, ותמיד, אבל תמיד מחפשת את עצמי...

שקד שלום, אם אני מבין נכון, את מדמיינת לעצמך ארועים ואת כבר לא בטוחה האם מה שדמיינת הוא הנכון או הארוע היה במציאות שונה מהדמיון שלך. הדמיונות הללו מדאיגים אותך, מדכאים אותך ובעיקר לא מובנים לך מדוע הם חזרו ותקפו אותך דווקא עכשיו. בעוד את במצוקה מהתהליך הפנימי שמתרחש אצלך, כלל לא ברור היכן החבר שלך מצוי ביחס לזה? האם הוא מקבל את זה ומתייחס לזה באהבה או שמא תחושותייך הן שקורה משהו ביניכם שהינו לכיוון של התרחקות. נסי לדבר איתו ובדרך זו לברר עד כמה אילו סרטים שלך ושייכים לעולמך, לחששותייך ולחרדות שלך, או שמא מדובר כאן על משהו שאכן קורה ביניכם . יתכן שדווקא בגלל שהקשר ביניכם מתהדק, זה מעלה אצלך חרדות ומחשבות. נסי לחשוב גם בכיוון הזה. אולי בשלב מאוחר יותר תרצי להעזר באיש מקצוע על מנת להבהיר את התמונה לעצמך. בהצלחה, גדעון