פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, האם זה קורה רק לי? האם אני רגישה מדי? שיחות טלפון עם שני ידידים וידידה שלי מתקיימות תמיד במקביל לפעילותם במחשב - האחד משחק שש בש, השני פעיל בצ'אטים והשלישית גולשת בפורום מסויים. האם זה רק בגלל שאני משעממת אותם או אולי כי אין הם מכבדים אותי? אשמח לשמוע מה דעתכם. לי נמאס...

ערב טוב לשואלת, לפני דקות אחדות (כשהשבתי לפנייתה של חן) יצא לי להרהר על משמעותו השונה של הזמן עבור כל אחד מאיתנו. אנחנו חיים בעידן בו לזמן יש משמעות מיוחדת, כמעט קריטית, על חיינו. אנשים מסוגלים, יותר ויותר, לנהל מספר משימות במקביל. אפשר היום לראות - כמעט בלי מאמץ - אנשים אשר בזמן הנהיגה שלהם מצליחים להתאפר, לראיין עובדים, לנהל תיקי השקעות, להרגיע ילדים רבים, ולחטט באף. ביל גייטס עשה הרבה כסף מרעיון ה"חלונות", המאפשר לאנשים להיות בכמה יישומים במקביל. אישית, לא הייתי מחמירה מאד עם הידידים שמדברים איתך במקביל לעניינים נוספים. עם זאת, תוכלי לבקש מהם להתרכז בך "כי זה חשוב לך" או "כי יש לי משהו שדורש תשומת לב מלאה" ולראות מה יהיה. חבר טוב יהיה מוכן להפסיד מערכה אחת בשש-בש לטובת ידידה במצוקה. יחד עם זאת, אם היא לא במצוקה, היא יכולה לעודד מעבר לקו במקרה של ניצחון. אם תרצי, אוכל להמליץ לך על משחק נהדר שאפשר לנהל במקביל לשיחות טלפון. זה שומר אותך עירנית להפליא, חדת קשב, ועם תחושת יעילות נפלאה. לילה טוב ליאת

מעניין איזה משחק...

ליאת, ברצוני לשמוע את דעתך על "בעיה" בטיפול. אני מרגישה שאינני יכולה,בטיפול,להיפתח ולהוציא מספיק,למרות שאני מאוד רוצה. אני יודעת שיש לי כמה דברים לא סגורים שאני פשוט חייבת לדבר עליהם עם הפסיכולוגית כי לחיות איתם קשה לי מאוד(אם כי לא תמיד הקושי מורגש עכשיו למשל אני מרגישה טוב.) היום היתה לנו שיחה והיא אמרה לי שהיא מחבבת אותי ומעריכה אותי,שאני בחורה יפיפיה ואמיצה,שהיא רוצה להיות שם בשבילי,שהיא רוצה לעזור לי,שאין לי מה לחשוש מהפסקת טיפול(אני מטופלת בבריאות הנפש ובגלל תורי ההמתנה תמיד יש לי חשש שיתנו עדיפות לאחרים ,שיעיפו אותי מהטיפול) שיקח כמה זמן שיקח,ואני לא צריכה לדאוג. למרות הדברים שאמרה,ולמרות כל מה שהיא נותנת לי,אני לא מסוגלת לספר לה דברים עליי. עד עכשיו היא יודעת עליי מעט מאוד(יחסית לחצי שנה של טיפול,נראה לי מעט מידי) האמת שאני תוהה אם אי פעם אני באמת אצליח להיפתח בפניה,כשאני חושבת על זה לא נראה לי שזה יקרה. לא בפניה וכנראה שלא בפני אף פסיכולוג ובכלל בפני אף אדם אחר. השאלה שלי היא מה את ממליצה לעשות במקרה כזה, ואם יש סיכוי שאני אפתח אליה ביתר קלות? בתודה חן

שלום חן, איני יודעת עלייך הרבה מאד, אבל המעט עליו כן סיפרת בהזדמנויות שונות מעיד על היסטוריה לא פשוטה. החוויה הטראומטית שעברת, עם או בלי קשר לדברים שהיו עוד קודם לכן, לימדה אותך שעל אנשים באמת קשה לסמוך. האנשים בסביבתך לא תמיד היו צפויים ומאירי פנים, ולפחות אחד מהם פגע בך פגיעה קשה, גוף ונפש. הזהירות שאת נוקטת בטיפול מובנת וטבעית. מבחינות רבות, היכולת להישאר, להתמסר, ללמוד לתת אמון מחדש, היא ההישג האמיתי. זה מעניין, למרות שכולנו עונדים שעונים המכוונים לאותה השעה, לכל אחד מאיתנו יש מקצב משלו, ציר זמן שונה, שיא אישי המתוזמן עפ"י שעון עצר פרטי. המטפלת שלך פרשה בפנייך יריעת זמן משוחררת מאילוצים זרים. נדמה לי שאת יכולה להירגע, לתת לעצמך את המרחב הנחוץ לך, ולהמתין בסבלנות לרגע המתאים. אל תוותרי. ליאת

ערב טוב ליאת והשאר, אני אחרי הטיפול. של כמה שנים טובות. וטיפול פסיכיאטרי. של תקופה ארוכה גם כן. כולם הסכימו להיפרד מכולם, הדכאון נראה כעבר, האובססיות הוקלו, החרדה פחתה והכל נראה סה"כ בסדר. החיים סה"כ חזרו לסדרם - הגירושים הסתיימו, אני גרה לבד, יש אהבה, יש חברים, יש לימודים, יש עבודה והכל נראה בסדר. אבל שוב אני כאן, באותה נקודת פתיחה, של לפני הטיפולים. שוב אני עם הדכאון הזה של הבוקר שממשיך עד הערב, עם המחשבות וההרגשות של מה מקים אותי בכלל בבוקר? ולמה לי? ולכבוד מה ולעם מי? ואם עוד שניה אמות, מה זה משנה מה עשיתי? למדתי או לא, התחתנתי או לא, עבדתי או לא, חסכתי או לא - כלום לא חשוב. עוד איפול? עוד פסיכולוג שיגיד לי שההורים שלי יהיו עצובים והחברים שלי גם? עוד תרופה שתשקיט לכמה מן את השאלות אבל לא תעלים אותן כי אולי אין מה להעלים וככה זה באמת. אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון. כמה שיותר, כמה שאפשר, לנצח עדיף. כי מה זה משנה כל השאר? ולמה, השאלה הכי חשובה בעולם, למה החיים האלה שווים שיחיו אותם? בשביל עוד תענוג? עוד אהבה? עוד טיול ועוד מסעדה ועוד הופעה ועוד נשיקה ועוד אוויר ואוויר ואוויר. משפחה אני לא אעשה, ואם עוד מישהו אחד יאמר לי שאם אעשה תהיה משמעות לחיי אני פותחת את החלון ומראה לו את דעתי. לא בא לי שום דבר. השרירים כואבים לי כי אין לי שוב הנעה להזיז עצמי למען דבר. ואין מה לומר. כי אני לא אלך לעוד טיפול אחרי שסיימתי שלושה, שאיתם העברתי את רוב שנותיי, ואני לא אקח עוד כדור, כי אני יודעת איך זה בדיוק, אחרי 6 סוגים, במיוחד עם הנכון - נמאס לי גם מהמחשבה להתחיל שוב והרי גם זה חסר תכלית. אין לי מושג מה מעביר לי את היום והכי גרוע הן הקלישאות, ההטיות, האשליות השיקריות - של הלך רוח ומצב רוח ויהיה בסדר וזו רק תקופה ויום יבוא ותגיע השמש. כי בוא נהיה כנים, נולדנו ככה, כם השחור הזה על הלב, וגם אם יש קצת אור תמיד אנחנו נחזור לזה, את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה. ושוב טיפול? שאדמיין אותך לצורך העניין, יושבת לך עם בעלך וילדייך בערב בסלון, משחקים אוכלים ומספרים סיפורים, ומידי פעם תחלוף בך מחשבה עליי שאין לי את מה שיש לך. אין לי את הקלות לחיות, אין לי את היכולת לא לחשוב על לחיות אלא פשוט לחיות וזהו. אין לי את זה. תמיד אני ארצה למות ותמיד אחפש סיבות מגוחכות לעשות זאת ואין דבר וחצי דבר שאת, או אף אחד אחר יוכל לעשות, לא בצורת אדם, לא בצורת כדור ולא בשום דרך אחרת. והכי גרוע, זה שאת יודעת את זה ולעולם לא תודי אלא תנסי. והנסיון שווה אפס כי תוצאותיו אפס. אבל פעם עזרת לי כאן, אז אולי עכשיו אדוג ממך מילות אשליה חדשות...

האם אפשר לקבל את האימייל שלך? הייתי רוצה לומר לך כמה מילים בפרטי. אם את מעדיפה לכתוב לי ישירות למייל: [email protected]

[email protected] אני אשמח.

שלום לך, אין לי מילים גדולות לעודד אותך, את חדת הבחנה וצודקת באבחנתך, שהרגשותייך ינועו תמיד במחזוריות של דכאון ושחרור ממנו לתקופת מה. ממליצה לך לחזור לטיפול תרופתי כי ללא תרופות אין כל סיכוי שהרגשתך תשתפר, וגם עם תרופות תחווי גלים של דכאון, אולי סוערים פחות. מנסיוני העגום, שאין לו סוף שמח אלא טראגי, לחיים אין משמעות אלא אם אנחנו מצליחים לרמות את עצמנו, מדחיקים את הימים הקשים ונצמדים למה שאחרים מכנים "משמעות". אבל...גם ללא משמעות, צריך לשאוף לאיכות חיים טובה ומשופרת, ולכך מסייעות התרופות. הן יסייעו לך להפסיק לאבסס על המחשבות השליליות וקטינו את רגישותך ובכך יש תועלת רבה. ולשאלתך, למה החיים שווים שיחיו אותם? גם אני לא מתה על החיים (מצחיק, לא?) אבל אני חושבת שכל עוד את מסוגלת לשפר את איכות חייך הפיסיים או הנפשיים, אז באמת חיים למען עוד תענוג, עוד אהבה, עוד נשיקה ועוד קשר עם אדם קרוב, ובכל אלה בורכת (אני לא, אין לי איכות חיים לא פיסית ולא נפשית, וגם ויתרתי מזמן על החלום לפתח קשר קרוב עם מישהו, כי תמיד החלומות התנפצו לי בפנים). אז קחי תרופות כדי שתוכלי להסתכל יותר על הדברים הטובים שבחייך, והם לא מעט, לפי עדותך, ותסתכלי על החיים כעל מחזוריות של גאות ושפל. שמת לב, בטח, שאני לא ממליצה לך דווקא על טיפול פסיכולוגי, כי אני לא מוצאת בו תועלת מלבד תמיכה מילולית, שלי לא נותנת כלום. מאחלת לך בריאות ושלוות נפש

שלום לך ניטש, ושלום גם לאחרים, הדברים שלך - מבלי לערער על תוקפם בחוויה שלך - העלו פה ושם חיוך, כי משהו בכל זאת נשאר שם חיוני, עוצמתי, וספוג בהומור, גם אם מריר. גם הפסקנות שלך, לפיה אני מטעה ביודעין אנשים, ולעולם לא אודה בכך, היא סוג של ווכחנות וגניבת דעת, שאין טעם להתדיין איתה, שכן כל מה שאומר יפליל אותי אף יותר :-) בדברים שלך, משכה את עיני (ולבי, יש להודות) פסקה אחת - "את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה". אפילו אנשים אופטימיים חסרי תקנה יתקשו להתנהל בעולם מתוך עמדה כה מובסת. כשהכל מפחיד כל כך, נשאר לנו או למות (בעודנו חיים) או לוותר *מבחירה* על השליטה. הנכונות לוותר על השליטה, מתוך הבנה שכל האסונות שבעולם אכן יכולים להתרגש עלינו בכל רגע, מאפשרת סוג של חירות חדשה. בתוך המרחב הכל כך קטן שנותר לנו, יש לנו מרחבי אינסוף של חופש: מה ללמוד, כמה ללמוד, עם מי לחיות, עם מי לא לחיות, מה לאכול, מה ללבוש, מתי לצאת, מתי לבוא, איפה לגור, מה לשתול בגינה, למי להאמין, למי להפנות עורף, למי לעזור ואת מי להשאיר מאחור, רק בגלל שהוא ממש, אבל ממש, לא מעניין אותנו. אפשר, כמובן, להמשיך ככה עוד שעות. כאדם שאינו מרים ידיים בדר"כ (למרות לא מעט אסונות), וגם כשהסיכויים שנתת לי הם אפס, ניסיתי. אשמח אם תישארי איתנו ותכתבי לעיתים קרובות יותר. שלך ליאת

ניטש מן הצד האחד, ליאת מהצד השני, שתיכן ריגשתן אותי מאוד. ניטש בפניה הכנה והכואבת (נו, עזרו "מילות האשליה החדשות"?) וליאת - בעוד תשובה נוגעת, כמו שאת יודעת לתת. גם מהמקומות הכי מובסים, אי אפשר שלא להבחין בחוכמה שבדברייך. לילה טוב, יעלה

מעניין מה בהומור מריר מעלה חיוך. זה כמו שמישהו ציני עד ייאוש אז חושבים שזה חמוד? אני יודעת שלא התכוונת לדבר רע אבל אני לא מבינה מה חמוד בהומור מריר, זה אולי נעים לשומע, אבל זה לא חמים ומתוק למריר.. לא אמרתי שאת מטעה ביודעין, לפחות לא מתוך כוונה אמיתית, אבל זה שאת לא אומרת זאת ישירות אינו אומר שאין הדבר נכון. את יכולה לא לחשוב על כך ועדיין יהיה הדבר נכון. למשל את יכולה לא לכתוב לי דבר על טיפול, אבל זה לא אומר שבסיום ההודעה לא חשבת: אוי מותק, את רק צריכה טיפול והכל ישתפר ומהר... את מדברת על אופטימים חסרי תקנה ואני נזכרת בשיעור מפסיכולוגיה חברתית שמדבר על הטיית האופטימיות. אני זוכרת את המורה, עם חיוך מלא, מסבירה כמה שהמדוכאים דווקא רואים את העולם בעיינים אמיתיות יותר והם באמת מציאותיים יותר, אך לאו דווקא שמחים יותר. זה כמו שהחרדתיים יותר מבינים יותר את שעלול לקרות להם בכל רגע אך אין הדבר מרגיע אותם יותר מאחרים ואף להיפך. והנקודה? שגם שם בשיעור, אין המורה יכולה לומר דבר מאשר: נכון, יותר אמיתי להיות בדיכאון, אך פחות כיף, כאילו שהדבר הוא לבחירה, מה שמוביל אותי למה שכתבת. את כותבת "עמדה כה מובסת" כאילו שאת שמה לי את הבחירה בידיים ואומרת לי:למה? יש עוד כמה אופציות אך אולי בפניכם עומדת הבחירה, ואצלי הכל כבר מת? אני לא בטוחה שהכל עניין של שליטה, הרי מה זה משנה אשליית שליטה – אין אותה באמת. הכל שברירי כל כך כל כך, ואפשר רק לקחת כדורים בכדי להכהות את זה, כמו שהציע אחת, או לקחת כדורים בכדי להרגיש פחות, ואני מכירה את ההרגשה והיא לא נעימה, ולא אופציה כבר.. אין מה לוותר על שליטה משום ששליטה איננה קיימת, ומשום כך החרדה והפחד והעצב גדולים כל כך, כי אין אותה ולא תהיה לעולם, לא משנה דבר. חירות חדשה היא עוד אשליה, שאפשר למכור אותה בקופסת ממתקים אחרת, אבל הקופסה ריקה, כמו כל השאר... אז מה אם יש לנו חופש לעשות את כל אותם דברים? למה זה דבר טוב ולא נייטרלי?? זה כמו להאמין שיהיה טוב או שיהיה רע – שניהם לא נכונים. האמת היא שאנחנו לא יודעים מה יהיה טוב או רע ולכן שניהם לא ריאליים. הריאלי זה – לא יודעת. אבל אין בזה רגש. ולכן – החירות לצאת? לעשות? לחיות? לאכול? נו אז מה? למה זה אמור לשמח? וגם משתמע ממילותייך שכאילו הרמת ידיים (למרות או למרות אסונות) שזה גם עניין של בחירה. כל אחד קיבל כמות כוח. אחד קיבל קילו אחד קיבל 100, אולי זה שלך יש כוח לא להרים ידיים זה כי קיבלת במשקל יותר ממני? אני לא מבינה כלום. כלום לא טוב וכלום לא רע, אז למה הכל כזה גרוע רוב הזמן?

מישהו יודע איך ניתן להשיג אותו? ****שם המטפל הושמט ע"י מנהלת הפורום***** יש מספר שראיתי מסתובב פה אבל זה כנראה איננו מעודכן. תודה, אפי

הוא מלמד באוניברסיטת חיפה. לא מממליצה עליו. ****ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום, אנא ראו הסבר בעץ זה*****

ערב טוב לכל באי הפורום, כדי לא להפוך את הפורום בימת פרסום לאנשי טיפול, אנו חוזרים ומבקשים להימנע מהחלפת מידע על מטפלים או מהמלצות פומביות. המלצות יכולות בהחלט להישלח למייל האישי של המבקש. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר ב"המלצות" שליליות. לא היינו רוצים לתת במה גם להשמצות של קולגות. גם אלו לגיטימיות בהחלט כשהן ניתנות למייל הפרטי. בואו ננסה לשמור על כך. תודה ליאת

שלום לכולם זקוק להמלצות על ספרים בנושא הפרעת אישיות תלותית לא מאפיינים - אלא גורמים וסיבות ואולי סיפורים אישיים. תודה מראש

היי אם אני לא טועה באחד מספריו של יורם יובל "סערת הנפש" ו- "מה זאת אהבה"(או בשניהם) מובאים מקרים של הפרעות ובין היתר הפרעה תלותית.

שלום אילור, איני מכירה ספרים בנושא זה, למעט ספרי לימוד או ספרי אבחנות מקצועיים. צר לי. אולי משתתפים נוספים יוכלו לעזור. בברכה ליאת

ליאת שלום,איני יודעת אם זה בסדר(מבחינת חוקי הפורום החדשים-תיידעו אותי אם לא),אבל רציתי לעדכן אותכם לגבי ה'טיפול חשיפה' שהיה לי היום,ושהיה עבורי קשה מאוד,כי שיתוף קצת מקל עליי במאבק הקשה שאני עוברת במסגרת הטיפול. היום שוב הייתי בבי"ח,אבל היום נאלצתי גם לשכב על מיטת בי"ח (שהיתה בפרוזדור), כשהמזרן נראה מגעיל ומכות?ם,ועד שהסכמתי לעשות זאת לקח אומנם זמן מסויים,אך זה היה קשה מאוד עבורי 'להזדהם' עם כל החיידקים ששם,אבל עשיתי זאת,והייתי בעוד מקומות שישבתי ושהגעילו אותי,אבל מה שהכי הגעיל אותי אפילו יותר מהמיטה,היה מיקטורן מלוכלך שמישהו זרק או שכח,שהיה זרוק על המיטה הריקה(לא בתוך מחלקה כלשהיא), והפסיכולוג שלי הכריח אותי לגעת בו ואף שם אותו בכוח עליי,ולמרות שניסיתי לברוח מזה, זה בכל-זאת נגע בי בשיער ובבגדים,בכפות הידיים ובזרועות וכו',ועד עכשיו (כשש וחצי שעות אחרי-שעדיין לא שטפתי ידיים)אנ מרגישה תחושת גועל בידיים(בכפות הידיים),כשאני כותבת זאת. כשהגעתי הביתה ישבתי בהתחלה רק על הכיסאות והספות,ולא נכנסתי לחדרי,אך אחרי כשעה אזרתי אומץ נכנסתי לחדרי,ישבתי על הכיסא ואחרי-כן כמו במעיו 'קפיצה למים קרים' 'זרקתי את עצמי' על המיטה ונשכבתי על הסדין ועל השמיכה ועל הכריות,ושכבתי כחצי שעה ואפילו קצת נימנמתי,ואחרי-כן קמתי והתיישבתי בכוונה על הכריות משני צידיהן ועל הכותונת ועל השמיכה(אבל אני חייב לציין שלשמיכה יש ציפית שרק עליה אני מוכנה לשכב ולא על השמיכה עצמה,כי זה עדיין מפריע לי),ואחרי-כן נגעתי בספר שאני מפחדת שיתלכלך וכו',ועכשיו אני מנסה להמשיך להחזיק את עצמי לא להתקלח ולא לשטוף ידיים,לפחות עוד כשעה וחצי. תודה על ההקשבה, ומקווה שלא התשתי אותכם, משתנה

משתנה יקרה, זו הפעם הראשונה שאני נחשפת, בעזרתך, לייסורים שהם מנת חלקם של הסובלים מ-OCD. אני ממשיכה להתרגש מהשיתופים שלך. את עושה עבודה מדהימה. יעלה

תודה יעלה,התייחסותכם ותמיכתכם בי עוזרת לי מאוד, וכתבתי זאת כאן ולא בפורום התמיכה שלנו כי רציתי לשתף בכך גם את ליאת.

משתנה, כל הכבוד על ההתמודדות שאת מתמודדת, כבר אמרתי לך זאת הרבה פעמים ואני אמשיך להגיד לך.... כל הכבוד לך!!! חן

משתנה יקרה, אני לא ממש פעילה בפורום (קוראת כל הזמן, ומתיעצת מדי פעם) אך לא יכולתי שלא להגיב ..... כל הכבוד לך על האומץ והתעוזה. מבחינתי, לאחר יום שכזה - ניצחת במאבק הקשה והמתיש הזה! רק שתדעי, שאין לי OCD, ואני לא מסוגלת לעשות את מה שאת עשית ! אני חושבת,שלהתגבר על חרדות ופחדים זה באמת כמו "קפיצה למים קרים", כמה דקות לאחר שאתה במים הקרים, פתאום אתה מגלה שהם מתחממים. ומה שחשבנו שהוא בלתי אפשרי - הפך לאפשרי. לדעתי כדאי לך להזכיר לעצמך את זה במיוחד לפני "הקפיצה" הבאה. (לי זה עוזר..) אני חושבת שאת צריכה להיות גאה בעצמך. טל

לחן ולטל, תודה על תגובותיכן,פירגונכן ועידודיכן,הן עוזרים לי מאוד(כפי שכתבתי ליעלה),ואני אומנם גאה בעצמי על הניצחון בתחום ספציפי זה(שמהווה את בעייתי העיקרית בOCD ),אך בעייתי היא בחלק אחר של תחום הנקיון שעליו עוד לא הצלחתי לגבור-והוא בתחום המקלחות,ושטיפות-הידים(כפי שכתבתי חלק ניכר מהOCD זה תחום הנקיון,שגם הוא מתחלק למספר חלקים,שחלק אחד שלו זה שמירה על ניקיון החדר,המיטה-המצעים,וכו', ועליו פחות או יותר הצלחתי לגבור,לפחות עד שאחליף מצעים ואעשה זאת שוב; והפסיכולוג שלי רוצה לעשות זאת כל שבוע; והחלק שבו עדיין יש לי בעיה קשה-הוא תחום הרחצה וניקיון הגוף),כי לא משנה עד כמה אני מתלכלכת קודם,איני מסוגלת כמעט לוותר על 'קירצוף' הגוף עם הסבון,וגומרת כמויות גדולות של סבון נוזלי ושל שמפו,ואם חלק מגופי נוגע במקלחון או בשיש,מיד אני מרגישה חרדה קלה-שמשהו מציק לי,ואני חייבת לשטוף את אותו מקום עם סבון מספר פעמים על-מנת להירגע - שהחרדה תיעלם (אם איני שוטפת מיד יש לי תחושה של כמו 'זרמים' או כמו 'נמלים שהולכות' באותו מקום) .וגם אחרי המקלחת מפריע לי אם התלכלכתי בגוף,אם חלק מהגוף נגע למשל בארון מקלחת וכו'-אפילו שהכותונת וכו' כבר לא נקיים,אני יודעת שזה נשמע מוזר,אבל על תחום זה יש לי עוד עבודה קשה מאוד ודרך ארוכה מאוד-עד שאתגבר על כך. אבל אם אסתכל על 'חצי הכוס המלאה',אז אחשוב על כך שלפני כחודש וחצי-חודשיים לא הייתי מעיזה לשבת עם בגדים מבי"ח אפילו לא על כיסא הכי פשוט בבית,ובטח שלא על מיטתי,אפילו בלי הסדין,ואם הייתי צריכה להיות בחדרי,הייתי מתיישבת על השטיח.והיו לי ריבים בלתי-פוסקים וויכוחים עם בני-משפחתי שלא ישבו עם בגדים מבי"ח על 'הכיסאות הטובים' והספות בבית,ועכשיו זה כבר כמעט בכלל לא מפריע לי,וגם אם קצת מפריע לי, תוך שניות אני מפסיקה לחשוב על כך,וזה הישג גדול. אני מצטערת שמתודה פשוטה הפכתי את זה ל'נאום' שני שלי,פשוט הרגשתי צורך לשתפכם גם בשאר הדברים. שוב-תודה על ההקשבה, משתנה

ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים, ונולד לה אח לפני חמישה שבועות. סך הכל השינוי עבר די בקלות. התיחסותה לאח החדש נפלאה, היא כל היום אומרת לו שהיא אוהבת אותו ומנשקת אותו. בגן אמרו שאין שינוי בהתנהגותה בהתחלה, אחר כך דיווחו על קצת יותר עימותים אך הגננת טענה שזה לא מעבר לתקופות אחרות בעבר. לרוב עימותים בגן מתבטאים בדחיפות ומריבות על צעצועים. כלפי היא הגיבה קצת יותר קשה ביחוד כאשר החזקתי את התינוק (דרישה שאני ארים אותה או התנהגות מרדנית כמו פיזור האוכל או זריקת צעצועים על הרצפה, קצת יותר בכיינות) אבל סך הכל נראה כי מצב רוחה השתפר. עם אביה היא מתנהגת כתמול שלשום. הרבה לפני הלידה ניסינו להתחיל גמילה מחיתולים אך זה לא כל כך הלך ולקראת הלידה הנחנו לנושא (אך עדיין נשאר ברקע כך למשל המשכנו לשאול אותה בבוקר ובערב אם היא רוצה לעשות פיפי בסיר, מנהג שכבר התקבע). בחופשת שבועות בסוף השבוע החלטנו לנסות מעבר לתחתונים בבית והיתה הצלחה סבירה אז ביום ראשון היא הלכה עם סיר ותחתונים לגן. היא מאד שמחה מכך ואתמול הגננת סיפרה שהיא רצה לסיר בשמחה וכמעט לא פספסה. היום פספסה קצת יותר, אך דבר אחר מדאיג אותי. הגננת אמרה לי שהיום ואתמול ביתי נשכה כמה ילדים בגן, דבר שלא עשתה מעולם (למרות שתופעה זו קיימת בגן והיא ננשכה בעבר מספר רב של פעמים). אני חוששת שהגמילה עכשיו אולי הכניסה אותה ללחץ ומצוקה גדולים מידי וממש מתלבטת מה לעשות. אני יודעת שמיעצים לא להתחיל גמילה בסמוך להולדת אח, אך נראה לי ששום זמן לא טוב. לפני ואחרי הלידה, באוגוסט כבר יש קיטנה עם גננת אחרת ובספטמבר היא מתחילה גן חדש לגמרי ואחר כך שוב יהיה חורף ונראה שהיא כבר מוכנה. מלבד זאת מפסח יש מבצע גמילה בגן והאוירה בגן מאד תומכת ומעודדת לגמילה, כך שנראה לי שהזמן מתאים. השאלה מה לעשות עכשיו? האם הנשיכות מעידות על מצוקה גדולה מידי? האם כדאי לסגת מתהליך הגמילה? (יתכן שזה יהיה כרוך גם כן במאבק כי ביתי כבר מסרבת ללבוש חיתול ורוצה רק תחתונים). איך אפשר לעזור לה? אציין שביתי בתקופת מרד כוללת שהתחילה עוד לפני הלידה ואינני בטוחה אם החמירה מאז. אשמח לעיצה מה לעשות?

שלום ענת, את צודקת כשאת אומרת שאין אף פעם זמן "אידיאלי". אם התחלתם בתהליך, ואת מרגישה שהסביבה כרגע "תומכת גמילה", לא הייתי מפסיקה זאת, מה גם שהילדה מגלה שמחה והתלהבות מההישגים. הנשיכות יכולות לשקף מצוקה נוכחית גוברת, אם כי קשה לבודד משתנים בתקופה כל כך דרמטית בחייה. גיל שנתיים הוא ממילא גיל לא פשוט, והיכולת המוגבלת לוויסות רגשי היא האחראית בדר"כ לביטויי תוקפנות גלויים בגיל זה (כמו נשיכות, מכות והתקפי זעם). כאשר נוספות דרישות עודפות (אח חדש, גמילה) המצוקה גדלה בהתאם. מאחר ואת התינוק לא כדאי (וקשה) להחזיר לשולח, ומאחר ותהליך הגמילה כבר החל והוא בסה"כ מצליח, הייתי ממליצה על מנת יתר של אהבה, חום והתפעלות מכל הישג קטן, הרבה תשומת לב, והרבה אורך רוח והבנה כלפי התנהגויות נסיגה בתחומים אחרים. גם סביב הגמילה כדאי להתפעל ולעודד, אך להימנע מלחזור שוב ושוב על "כמה את גדולה ונהדרת" כי הדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה להיות גדולה. חשוב לנסות ולמצוא זמן איכות "סולו" איתה, עד יעבור זעם. אם תרצי עוד קצת עזרה, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א לייעוץ חינם, בכל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש בטלפון: 03-6406888. בשמחות ליאת

שלום רב, האם אתה מכיר מטפל/ת לילד בן 7 שסובל מ OCD ? (טיפול התנהגותי קודניטיבי) באיזור קריית אונו. תודה רבה -אם עוד מישהו יודע, בבקשה תשאירו הודעה.

שלום רב, כדי לא להפוך במת פרסום לפסיכולוגים, אנו נוהגים להעביר המלצות למייל האישי. אנא הוסיפי כתובת מייל אליה נוכל לשלוח את המלצותינו. תודה ליאת

בבית החולים שניידר יש מרפאה פסיכיאטרית, ובה מטפלים בocd בשיטת הטיפול של cbt, טיפול קוגניטיבי התנהגותי. לדעתי יש עדיפות לחברי קופ"ח כללית, אבל אני לא בטוחה. שווה לנסות בהצלחה הדר

שלום רב, יש לי דודה אחת והיא אהובה מאד על כולנו ובפרט על ילדי הקטנים, ממש מעין "סבתא" שלהם. ילדי בני 8.5, 5.5 ו- 1.5. דודתי חולה מזה מס' חודשים במחלת סרטן ולא מנבים לה זמן רב לחיות. הסתרנו את הדבר מהלילדים, אולם לאחרונה חל שינוי לרעה במצבה: היא חלשה מאד, לעיתים לא בפוקוס, בוכה הרבה וכפועל יוצא גם פחות חיונית, פחות ניגשת אליהם מחבקת, מתעניינת וכו' כמו שהם רגילים. הם לא שואלים הרבה. כאילו מעין קשר שתיקה כזה, אבל לדעתי הם חשים. אנו כל פעם "משקרים" בתשובות. (לדג' למה היא בכתה? כי כאבה לה הרגל וכו'... ) שאלתיי: האם לשוחח איתם? מה לומר? כיצד לומר ? האם רצוי להכין אותם למכה הקרבה ובאה? אני חשבתי שעדיף לילדים שיתכוננו ולא יקבלו את זה בפתאומיות שכן אז (לדעתי) עלולים לחוש אבדן ביטחון שאדם יקר נעלם פתאום ולהשליך זאת גם על ההורים. אבל אינני יודעת אם דעתי נכונה. עזרו לי בבקשה לקבל החלטות נכונות ולפעול הכי "טוב" שאפשר עבורם בנסיבות הקיימות. תודה.

שלום טל, כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, ניסיונות שלנו, כהורים, לגונן על ילדינו מפני תסכול, כאב או אכזבה בלתי נמנעים, לא ממש עושים עמם חסד. במקום זאת, מוטב להתבסס על אמת, על מידע עובדתי המותאם לרמת הבנתם, ועל אמון בכוחם הבסיסי להתמודד עם החיים. ילדים מודעים מאד לנוכחותו של המוות בחיינו, למרות ניסיונותינו להכחישו ולהסתירו מהם. אגדות הילדים הקלאסיות עסקו תמיד במוות (אצל שלגייה, עמי ותמי, וסינדרלה, מות ההורה הטוב הוא נקודת הפתיחה של הסיפור). אני חושבת שבמקרה שלכם, חשוב מאד לשוחח עם הילדים על מחלתה של הדודה האהובה, על הרגשות שמתעוררים בהם, על הדאגה והחששות שלומה. לא חייבים לדבר דווקא על המוות המתקרב, אך אם הם שואלים כדאי לענות בכנות. תוכלי לומר למשל שהדודה חולה במחלה קשה, כמו שקורה לפעמים לאנשים מבוגרים, ושכולכם דואגים לה מאד. "אנחנו מאד מקווים שהיא תחלים, אבל כרגע היא מאד מאד סובלת וקשה לה". על השאלה "אם היא יכולה למות מזה" אפשר לומר ש"לפעמים אנשים גם מתים ממחלות קשות". ברוב המקרים תשובות קצרות וענייניות מספקות ילדים צעירים כמו שלך. לא חייבים להרחיב בתיאורים מורכבים או מופשטים מדי (כמו דיבור על נשמות, גן עדן או עלייה לשמים). אני ממליצה מאד על ספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", בו הם עוסקים גם בשאלות סביב מחלה ומוות במשפחה ודרכים מעשיות להתמודד עמם. אם יהיו שאלות יותר ספציפיות אשמח להמשיך ולהיות לעזר. הרבה בריאות ליאת

כמזה שנה אני בטיפול של הסרוקסט, לפני שנה חטפתי התקפי חרדה קשים ביותר ואף הייתי בטיפול פסיכולוגי כמספר פגישות, חזרתי לעצמי ותיפקדתי טוב אם כי מדי פעם היו ירידות אבל התגברתי עליהן לבד ולקחתי נשימות עמוקות ושכחתי מהחרדות, התחלתי בגמילת כדורי סרוקסט בהמלצת רופאת המשפחה, היא אמרה שבהתחלה ניקח כדור כן כדור לא, ואחר כך כל יומיים ואחר כל כל שלושה ימים, בשבועיים שלושה האחרונים, התקפי החרדה חזרו לי ושוב התגברתי עליהן, ביומיים האחרונים, ההתקפים שלי חזקים, אני מאוד מאוד פוחדת להשתגע, זה מחלחל לי בתוך המוח שעוד שניה ואני משתגעת, יקחו לי את הילדים, מדמיינת זריקות, חלוקים לבנים, הגוף שורף לי מבפנים, שלשולים בלי סוף, פוחדת לצאת מהבית לכל מיני מקומות, אני רוצה את החיים שלי חזרה, אני לא יכולה כדורים אחרים כי אני מניקה. אני חייבת שמישהו ירגיע אותי שאני לא משתגעת, אם יסבירו לי טוב טוב, החרדות יפחתו- אני מכירה את עצמי, אם אני עובדת טוב טוב על עצמי אני משכיחה מעצמי דברים ונרגעת, אני פוחדת לנסוע באוטובוס למשל כי אני יודעת ששם אין שירותים ואם פתאום יבוא לי להקיא או לשירותים אני אכנס ללחץ ואם יש פקק בכביש זה עוד יותר מלחיץ אותי. אני אמא צעירה לילדים קטנים ורוצה לחזור לעצמי. בבקשה תרגיעו אותי, ותעזרו לי. תודה רבה.

שלום ניצנית, בהסתמך על התיאור שלך כאן, את ממש לא משתגעת. את סובלת מהתקפי פניקה שאין בהם סכנה ממשית מעבר לסבל הרב שהם גורמים לך, והם בוודאי לא מצדיקים אשפוז, זריקות, וחלוקים לבנים מהסוג המופיע במחשבותיך :-))) הפרעת פניקה מגיבה היטב לטיפול תרופתי (SSRI) המשולב בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי חשוב ביותר, כדי לבסס יכולות התמודדות שאינה תלויות רק בתרופות. התגייסות קצרה לטובת טיפול מתאים (אישית, אני מעדיפה פסיכיאטר על רופא משפחה, שכן בדר"כ יש לו ראייה רחבה ומעודכנת יותר בתחום הטיפול התרופתי) יכולה להחזיר לך מהר מאד את חייך. ספרי לנו איך הולך. ליאת

ליאת שלום, ממה נובעת חרדת נטישה? האם היא חייבת לנבוע מנטישה בעבר או שמא יכולה להיות תוצאה של חוסר ביטחון? או שאולי יכולה להוות איזשהו ביטוי של תלות? תודה, רימון

שלום רימון, לא אמרת על איזה גיל את מדברת. אני מניחה בזהירות שאת מדברת על אדם בוגר, ואם בכך מדובר - כל האפשרויות שלך יכולות להיות נכונות. אנשים תלותיים וחסרי ביטחון נוטים להיות פחות טולרנטיים לאפשרות של נטישה או דחייה, ומבנה אישיותי כזה הוא בדר"כ תוצאה של השפעות משפחתיות/הוריות/סביבתיות בילדות. בברכה ליאת

האם ישנה דרך כלשהי למנוע זאת בילדות על מנת שלא תיווצר החרדה בגיל מבוגר יותר? תודה

היי ליאת, איך אפשר לדעת עם החבר הנוכחי שלי הוא האחד? ואם הוא אמר לי שהוא לא מוכן לחתונה, האם זה אומר שהוא לא בטוח לגביי או שהוא לא כל כך אוהב אותי.......

שלום רלי, שאלה קטנטנה, הא? אי אפשר לדעת תמיד ובוודאות ש"זה האחד". כמי שנשואה שנים רבות, גם אני עוד לא תמיד בטוחה... אני מעדיפה להפעיל את חוק ה"טיול לדרום אמריקה" : אם את יודעת שאיתו את רוצה לנסוע לטיול הכי גדול בחיים שלך, אם את בטוחה שהוא יהיה שם איתך במקרה של פציעה/רעב/מחלה/שודדים/אסון טבע/יתושים וקדחת, אז כנראה שזה האיש. לפחות בינתיים. אם הוא אומר שהוא לא מוכן לחתונה הייתי מסיקה קודם כל שהוא אכן עוד לא מוכן. יש הבדל, כמובן, אם אנחנו מדברים על בחור בן 22, בן 32, או בן 42. יש הבדל כמובן גם אם אנחנו מדברים על קשר בן שבועיים, חודשיים או שנתיים. חוץ משתי האפשרויות שהזכרת יכולות להיות סיבות נוספות. לתחושתי, יש יותר מדי סימני שאלה גם אצלך. קחי את הזמן, וספרי לנו איפה הדברים עומדים. מעניין מי יהיה הזוג הראשון של הפורום... יום נעים ליאת

היי ליאת, חבר שלי בן 32 ואני בת 28 הוא אמר לי שהוא לא מרגיש ששנינו מוכנים. ושהוא רוצה שנבסס את עצמנו איך אני יודעת שזה לא סתם תירוץ....

שלום רב, יש לי חבר כשנה בערך בחודש האחרון אני מרגישה שהוא כבר לא אוהב אותי כמו שהוא אהב אותי פעם. התעמתתי איתו על כך והוא אמר לי שזה שטויות ושהוא אוהב אותי ושאני צריכה להפסיק לנתח כל תגובה שלו ולהשליך את זה על הקשר, הוא אמר לי שבמקום להעביר דברים אני נתקעת, ונמאס לו שאני שואלת אותו כל פעם "מה קורה" או "מה קרה" חוץ מזה אני מרגישה שאני בתקופה ממש לא טובה אני לא מוצאת את עצמי מבחינה מקצועית ואני חושבת שזה משפיע על הקשר כיוון שאני מרגישה חוסר בטחון בעצמי ובזוגיות שלי. אני מרגישה ממש ריקנות עייפות ואין לי אנרגיות לעשות כלום(אני מרגישה כאילו אני במצב דכאוני, ואני לא יודעת מה לעשות..) כי ללכת לפסיכולוג זה עולה כסף ובמצבי אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי.. אני מרגישה לבד..... מה הבעיה שלי? ואיך אני יוצאת מהפלונטר הזה...... אשמח לתגובה/עצה לגבי הזוגיות ולגבי עבודה

שלום לי, את מעלה כאן שתי סוגיות רחבות ומשמעותיות בחייו של כל אדם צעיר: יחסים בינאישיים בכלל וזוגיות בפרט, וביסוס זהות מקצועית ומציאת תעסוקה ספציפית שתהלום את כישורייך וצרכייך. מבין השורות ניתן לחוש בדימוי עצמי שברירי ופגיע, בחוסר ביטחון אישי ומקצועי, ובמה שמוגדר על ידך כתחילתו של דיכאון. טיפול פסיכולוגי הוא אכן דבר יקר, אך ברוב המקרים תועלתו מצדיקה את מחירו. קשה מאד לבסס ביטחון עצמי דרך עצה אינטרנטית, ובוודאי לא למגר כך דיכאון. זהו מצב המחייב פנייה לאיש מקצוע. ברצוני ליידע אותך על טיפולים מוזלים הניתנים במסגרת קופות החולים, וכן טיפולים בחינם במרפאות הציבוריות (יש רשימות המתנה ארוכות). פסיכולוגים רבים מתחשבים באילוצים כלכליים ומוכנים להוזיל עלויות. בהצלחה ליאת

הי ליאת! מה שלומך? יש לי שאלה שלא אוכל לשאול כאן מחשש שיזהו אותי. האם אוכל באופן חד פעמי לשלוח לך לאי-מייל? תודה, רעות

כבר שלחתי... :-)

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול פסיכולוגי בערך כשנה בעקבות דיכאון ברמה בינונית.ללא תרופות. ניתקתי לאחרונה קשר עם שתי חברות טובות . היה לי רצון להתנתק מהכל,לא הייתי מסוגלת להיות בקשר עם אנשים, וכן היה לי קשה מאוד לתקשר עם הסביבה.(וזה רק חלק מהסימפטומים ...) יש לציין כי מדובר בחברות שהשתדלו בדרכן לתמוך ולעזור. הן דואגות וממשיכות להתעניין, שולחות הודעות,דורשות בשלומי (לבקשתי לא בטלפון אלא בSMS? ). בשבועיים האחרונים אני מרגישה ממש טוב, מצב הרוח שלי טוב,יש לי אנרגיה וכד'. הבעיה - שאני לא מרגישה שאני רוצה לחזור להיות איתן בקשר.הייתי רוצה שהן לא יצרו איתי יותר קשר בשום צורה. אני לא מצליחה להבין למה זה קורה במיוחד כשאני מרגישה טוב,ומסוגלת לתקשר עם הסביבה. זה מטריד אותי מאוד, אני מרגישה מאוד לא נוח עם עצמי מכיון שמדובר בחברות טובות, אין לי סיבה לנתק איתן קשר (אם היתה לי סיבה ממשית, אם היו פוגעות בי או עושות משהו היה לי יותר קל להודיע להן באופן מפורש על רצוני לנתק את הקשר). אני לא רוצה לפגוע בהן מצד אחד אך מצד שני אין בי רצון להתקשר לדבר איתן, ו"לחדש" את הקשר. אני לא מעוניינת בחברות חדשות. ניסיתי לבדוק את הנושא בטיפול אך אני לא מצליחה להבין את הסיבה לכך. הייתי שמחה לשמוע את דעתך. אולי זה יתן לי איזה כיון מחשבה. אני מתכוונת להודיע למטפלת על החלטתי לסיים את הטיפול, והייתי רוצה לסגור את הנושא הזה לפני מכיון שזה מטריד אותי.

שלום טל, לפני שאשיב על שאלתך בעניין חברותייך, הרשי לי להתייחס בקצרה לעניין נוסף. את מציינת שבשבועיים האחרונים את מרגישה טוב ומלאת אנרגיה. זוהי בשורה משמחת מאד לכל הדעות, אולם אין בה כדי להעיד על כך שתפקידו של הטיפול הסתיים. הטבה של שבועיים - דרמטית ככל שתהיה - היא משהו שצריך לשמור עליו, לבסס אותו, ולהרחיב את השפעתו הטובה לתחומים נוספים בחייך. בשיאו של הדיכאון העדפת להימנע מקשרים חברתיים ישנים וחדשים, ובמידה רבה את עדיין במצב דומה. יתכן שחברותייך - שלא וויתרו, וכנראה עדיין לא מוותרות - עליך, מייצגות עבורך משהו שאינך יכולה לשאת כרגע. אולי הן מייצגות את התקופה הקשה של לפני הטיפול, אולי הן מכירות בך פנים שאינך אוהבת, אולי הן יודעות עליך איזו ידיעה מן העבר שהיית רוצה שלא לדעת או לזכור עוד. אלה תכנים שכדאי מאד להמשיך ולבדוק בטיפול. יכול להיות ששתי החברות שלך שומרות אמונים לאותו חלק בך (או לעברך) שאת מעדיפה להפנות לו עורף. מבחינה זאת אולי הן חשובות לך יותר מכפי שאת מעלה בדעתך. אולי כשתצליחי לחיות בשלום עם חלקים אלה, תוכלי לחיות גם עם חברותייך בהשלמה והרמוניה. בהצלחה ליאת

ליאת, "יכול להיות ששתי החברות שלך שומרות אמונים לאותו חלק בך (או לעברך) שאת מעדיפה להפנות לו עורף"... נראה לי שאת צודקת. החלק הזה - זה אני ,בעבר. טל של פעם - עם שמחת חיים,רצונות,שאיפות,תקווה, משמעות ועוד .. אותה טל - מתה. טל של היום, שורדת, כי היא לא מצאה ברירה קלה אחרת. (וברגעים קשים מאוד לא היה לה האומץ ליישם מחשבות..) אז היא זורמת... כנראה שהחברות שלי מייצגות את אותה טל שמתה. מצפות ומצפות שהיא תקום כבר לתחיה. זה בלתי אפשרי, ואני גם לא רוצה. ואולי זו הסיבה שאני מעדיפה "להרוג" את החברות איתן. עזרת לי מאוד. תודה.

היי, אני רוצה לנסות דרכך לשפוך אור על מצבי ולדעת מה יוכל לשפר את הרגשתי היומיומית הכל מתחיל מהעובדה שהחינוך שהועבר אלינו היה של אחדות ואהבה בין כולם.. הכל היה טוב - קשר מצוין בין האחים,פרנסה וכסף בשפע , נסיעות,וכו.. בכל בעיה שצצה כולם היו יחד וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. כיום,המצב גרוע הרבה יותר.הוריי התגרשו,היתה מפלה כלכלית,שניים מאחיי לא מדברים,יש סכסוך קשה עם אחד מהגיסים,להוריי גילו כמה בעיות רפואיות לא קלות בכלל,אחי בן 40(סכיזופרן) לא נשוי,מובטל ומאוד בודד. ובקיצור,היריעה קצרה מלהכיל את המכות שנחתו עלינו בזו אחר זו(לא ניתן להתעלם מתאונה קשה שלי שעברתי מה שמוטט לגמרי את כולנו). אולם..למרות הכל,כולם מנסים להיות חזקים ולמצוא קצה אור שיחזיק אותנו שפוייםץ בכל פעם שיש לי אפשרות אני מזמינה את כולם לערבי חג..לסופ"ש..וכך אני מנסה בכוחות מאומצים לעודד את הרוח של כולם. זה כמובן גוזל ממני הרבה אנרגיות כיוון שגם אני בתחילת דרכי.אין לי בית/רכב משלי ואני נשואה טריה.אין לי תעסוקה שמכניסה משכורת כזו גבוהה שיכולה לאפשר לי לתת כסף ולעזור כלכלית למרות שהייתי רוצה בזה מאוד. הבעיה שלי..היא איך ניתן לחיות את חייך כשמסביבך יש רקע כזה קשה ועצוב? מאוד קשה לי להשלים עם המצב ביחוד לאור טוב הלב של כולם והרצון העז להביע אופטימיות למרות הכל. מכל עבר,יש בעיה.ולא קלה.ושוב,צריך לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. השאלה- עד מתי? אני פוחדת להשתגע מכל המצב.כי בכל פעם שאנחנו "מדלגים" על משוכה באה אחרת. רוב העזרה מגיעה בשלב הזה ממני ומאחי הקטן שלומד לתואר ראשון. כואב לי עליו.למה הוא צריך בתור סטודנט לארח משפחה שלמה ולדאוג חלילה שאמא לא תישאר לבדה בשבתות? כך הוא נקרע בדיוק כמוני...והדבר מאוד מעיב על חיינו הפרטיים. יתכן והייעוץ יהיה לכיוון הניתוק והתרכזות בחיינו הפרטיים אך איך? ניתן לעשות זאת? כשלי היתה בעיה כולם היו סביבי ועזרו ונתנו את כל כולם והיום ? כשהמצב התהפך אקח רגליי ואעזוב? אני לא מצליחה לחשוב על דרך להיות לבד וביחד. לחשוב על חיי נטו? דבר שלא קרה מעולם. גם כשאני קונה משהו זה תמיד בצל של השאלה: אולי אקנה גם לאמא/אבא/אחי וכו.. כשאני נוסעת לנופש עם בן זוגי ברקע עולה עצב עמוק שהם לא זוכים לטיפה הנאה.. אני נמנעת מלציין כמה כסף הוצאתי מתוך רצון שיהיה לכולם טוב וזה כמובן על חשבון חסכון לעתיד שלי. בצורה הזו אני מרגישה תמיד מיוסרת,עם כאב עמוק שלא ניתן לפורקן כי הוא תמיד ישאר שם... לעיתים,אני נשברת ופורצת בבכי.להשתחרר...לדבר...לנסות לעכל את הכעס... אני חשה שבאיזשהוא מקום אני חיה ולא חיה.כי אני לא נהנית מכלום ומאוד שלילית לגבי גורל החיים. קשה לי עם המצב. עם ניסיון ההשלמה שלא משנה כמה תהיה טוב יתכן ולא ילך לך בחיים. וזה מה שיש.בלתי ניתן לשינוי. אני רוצה לצאת מבועת הכאב.לא ממש מאמינה שיתכן מצב כזה כי העובדות מדברות בעד עצמן. מה לדעתך..יעזור לי לשפר את התחושה הקשה בה אני חיה?? תודה רבה.

אני שלום, קראתי ולא כל כך הסתדר לי. מצד אחד מסר של אחדות ואהבה ומהצד השני: הורים גרושים, אחים שלא מדברים. ואולי זה כן מסתדר, שהרי יש גם משהו חונק באהבה ונתינה ללא גבולות. זה מציב סטנדרט גבוה של "ביחד" ושל נתינה ולא מאפשר מספיק את הלחוד . ואז - להיות "אני" ולעשות עבור עצמי, מרגיש כלכך אשם ולא בסדר. נראה לי שאת יודעת לבד את התשובה ואף כותבת אותה: לחשוב על חייך נטו...להתרכז יותר בחיים הפרטיים. אבל , כן זה קשה , בשל יסורי המצפון והתחושה שלך, שנתנו לך ואת לא מחזירה. האם התחושה הזאת צודקת? האם את מזדהה איתה לחלוטין? האם יש לך זכות לקצת חיים משלך ללא יסורי מצפון? לדעתי, יש לך זכות לחיים פרטיים משלך. זה טיבו של העולם : שהילדים עוזבים את הבית, מקימים משפחה משלהם...גם לאמך ישנה משימה - שלא להישאר לבד בסוף השבוע - למלא את חייה תוכן. זה לא באחריותך, אלא באחריותה. לדעתי , קשייך לא יסתיימו בזכות עיצה אחת באינטרנט . יש לך כאן כיוון ודרך, אך גם הרבה חתחתים בדרך הזו. יתכן שאת יכולה להיתמך בבעלך. לעיתים אדם מהצד מצליח במקום שבו מעורבותך שלך מפריע לך לראות מה "נכון" לעשות. הרבה הצלחה, אנא שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום, יש לי חבר ,בן זוג.עוד בטרם היכרנו,כרווק,אורח חייו היה מאופיין בקיום קשרים חברתיים עם אנשים רבים.במילים אחרות,יש לו המון חברים והוא טורח לשמור עם כולם על קשר ברמה כזו או אחרת.אני מניחה שהשאלה שנגזרת מכך היא כמוב ן על חשבון מה מגיעה אותה התנהלות,ומהם הצרכים המניעים את קיום הקשרים המרובים.ההנחה שלי היא שהם משמשים מנגנון הגנה בפני פחד אולי מנטישה,אולי מפצלי אינטימיות אשר מאפשרים לו לקיים את צרכיו מבלי להסתכן בקשר אמיתי.. השאלה שלי היא מה בעצם מאפיין אנשים שהם "חברותיים מידי",מה יכולות להיות הסיבות לכך שקשה להם לוותר על כל סוג של קשר..

לשואלת שלום, נראה שבמעבר לזוגיות ולקשר עמוק בין שניים, ישנו ניסיון שיותר צרכים רגשיים יסופקו ע"י בן הזוג ואז לעיתים קרובות ישנה ירידה לפחות זמנית בהיקף הקשרים החברתיים השטחיים יותר. אני תוהה יחד איתך: מה זה אומר שבן זוגך לא מוריד את מינון הקשרים החברתיים שלו? האם זה אומר משהו על הזוגיות הספיציפית שלכם? או אולי על היכולת להביא חלקים שונים של עצמו מולך? האם זה אומר על צרכים הגנתיים בפני אינטימיות? ואולי בעיניו אילו צרכים חברתיים סבירים ואת היא זו עם "חברתיות פחת" (בניגוד ל"חברתיות יתר"). השאלה הגדולה היא לגבי מצב הזוגיות שלכם. אם הוא טוב למה שזה יטריד אותך. אם לא, עד כמה אתם יכולים לדבר ביניכם על זה. כפי שאת רואה, לא נתתי תשובות מוחלטות. רק כמה מחשבות שנועדו לפתוח את הדיאלוג בינך לבין עצמך ובינך לבינו. בהצלחה, גדעון

מה עושים במצב שחיפוש העבודה,שאיני רוצה לפרט במה,אבל מתבצע דרך טלפונים מ'דפי- זהב',לא הולך טוב, ואיני יכולה לשמוע יותר את המילה 'לא',וזה אחרי תחנונים לקבל את האחראיים-שלא תמיד עוזרים,ואז אני עוזבת את הכל ומתייאשת; הגעתי למצב של פחד משמיעת המילה 'לא' וויתור מראש,העיקר כדי שלא אענה בשלילה. אני מיואשת,מה עושים?איך אתגבר על היאוש ואמשיך?

משתנה שלום, חיפוש עבודה הינו שלב חשוב בפני עצמו וחשוב שהגעת אליו. זה לכשעצמו הינו הישג. ויחד עם זאת חיפוש עבודה זו עבודה קשה בפני עצמה. אז כמה טיפים לתהליך הארוך והמתיש הזה: 1. חיפוש עבודה הינה גם עבודה. הקדישי לה כמה שעות מידי יום. 2. התייחסי לזה כאל עבודת "מכירות". בעבודת מכירות שומעים הרבה פעמים את המילה "לא" במשך היום. זה חלק מהעבודה. אל תקחי את זה באופן אישי. 3. ארגני לעצמך "קורות חיים מקצועיים". יש לכך כללים ברורים ואתרים שונים מלמדים את זה. למשל האתר המצורף: http://www.salesman.co.il/doc/indexf.html?http://www.salesman.co.il/doc/women_resume.asp 4. מציאת עבודה דרך "דפי זהב"? למה לא דרך האינטרנט? ואם כבר למה לא להעזר במאמרים באינטרנט. למשל זה: http://www.haderech.co.il/jobsearch1.html 5. דאגי לכך שכל מכרייך, ידידייך, שכנייך וכל מי שמכיר אותך ידע שאת מחפשת עבודה. אולי הם מכירים משהו רלבנטי? פרוטקציה וקשרים טובים לא הזיקו עדיין לאיש. בקיצור, אל יאוש. יש יותר מידי עבודה לעשות עד שבאמת תוכלי להגיד לעצמך שניסית את הכל. בהצלחה רבה , גדעון

גדעון שלום, תודה רבה על ההפניה לאתרים שצירפת,יש שם חומר מעניין מאוד; ואתה צודק שזה הישג בפני עצמו שהגעתי לשלב חיפוש העבודה(אעפ"י הייאוש)-כיוון שהתחלתי אותו בערך רק בחודשיים האחרונים (מאחר וקודם-עקב בעיות רפואיות ועקב הדיכאון-לא ניסיתי אפילו לחפש),אבל הבעיה היא שכל 'לא' שאני מקבלת מחזיר אותי ל'נקודת ההתחלה' ולייאוש; ובעיה נוספת היא שעקב בעית הOCD שאני סובלת ממנה,איני מצליחה כ"כ לארגן דברים באופן מסודר ביותר{כי קשה לי להחליט איך בדיוק לעשות זאת,ופסיכיאטר גם אמר לי שזה אחד מאיפיוני הOCD בלאגן במסמכים וכו'/כלפי-חוץ אני מסודרת},ולכן זה הרבה יותר קשה ו'מסורבל' עבורי -חיפוש העבודה. מבחינת שיתוף קרובים ומכרים בכך שאני מחפשת עבודה,רק בזמן האחרון התחלתי לעשות זאת,וגם לא סיפרתי לכולם,כי זה עדיין מביך אותי מאוד להגיד שאני מובטלת (ואפילו המילה 'מובטלת'והכתיבה שלה גורמת לי כעת לדמעות בעיניים).בנוסף-לכך במשך זמן רב אני משתדלת להימנע מכל אירוע משפחתי או אירועים אחרים,כדי שלא אצטרך להגיד שאני 'מובטלת' כשישאלו אותי,או שעבדתי ופוטרתי,כי ללא קשר לסיבת הפיטורים-שלא היתה קשורה כלל וכלל למיקצועיותי- יש לי 'כתם שחור גדול' לכל החיים,ולא נראה לי שאי-פעם הוא יעלם,עובדה-שכל מקום ששומעים שפוטרתי מחייכים אליי יפה ואומרים'שלום'.איני מסוגלת יותר להתמודד עם היאוש,זה ממש 'אוכל אותי מבפנים. אינני יודעת אם קראת את הודעותיי הקודמות(מלפני מספר ימים),אבל אני נאלצת כעת גם להתמודד עם טיפולי ה'חשיפה' לOCD -דבר שמאוד מקשה עליי-פיזית ונפשית בעיקר,ושגוזל ממני כוחות עצומים.וגם עקב הOCD עצמו אני מוציאה אנרגיות רבות על 'שמירה על הכללים' ועל ריבים עם בני-משפחתי על שמירה על הסדר,ניקיון וכו'(רק מלכתוב זאת אני כבר מרגישה מותשת). האם לוותר על הטיפול ואז זה יעזור יותר למציאת העבודה(למרות שהמטפל שלי מדרבן אותי למצוא עבודה)?מאיפה אשיג כ"כ הרבה כוחות לחיפוש?לא נראה לי שיש לי כ"כ הרבה כוחות. סליחה על ה'השתפכות' פשוט אני ביאוש טוטאלי מהכל ואני מפחדת שהיאוש יחזיר אותי לדיכאון העמוק שהייתי בו לפני מספר חודשים. ותודה מראש על תשובתך, משתנה

שלום לגדעון שובל מנחה הפורום ושלום לגולשים . ברצוני לאגד נשים וגברים שהם ילדים מוכים ( בעבר ו/או בהווה ) שהינם בנים ובנות להורים שלמדו בשנים 1950-1960 בקורס מחנכים ''בבית רוטנברג '' בחיפה. כל זאת כדי לפנות לתכנית עובדה של אילנה דיין בערוץ 2 . אני בת לאם שלמדה שם , ומאז שהייתי ילדה הייתי ילדה מוכה ( גם אבי לא אחת הפליא מכותיו בי ובנוסף אני גם נכת צה''ל כאשר חייל ששרת איתי איים עליי בנשק טעון ) , אינני מאשימה את אמי כי היא קרבן של אותה דוקטרינת חינוך רקובה ואכזרית , ובנוסף אמי גם חולה בבלוטת התריס ( מה '' שמוסיף שמן על המדורה '' ) . היום אני בת 36 , גרושה ושוב נאלצתי לשוב לבית הוריי , לאותו מעגל אימים . מבחינתי הטראומה היותר כואבת היא עצם היותי ילדה מוכה כי זה השפיע על כל ילדותי ונעוריי ( כולל קב''א נמוך בצה''ל, שבגללו נמנע ממני להיות קצינה בחיל הים , מה שחלמתי להיות וכולל גם אשפוז פסיכיאטרי בגיל 25 ) . אני מקווה שאתם הפגועים כמוני , תכתבו אליי וסוף סוף נוכל לפתוח את '' תיבת פנדורה '' הזו . בתודה , אורנה . אי-מייל [email protected] סלולארי : 050-3011637

אורנה שלום, אם מישהו ממשתתפי הפורום שותף לחוויותייך הוא יוכל ליצור איתך קשר. בהצלחה, גדעון

אנו (אני, בעלי והילדים) נוסעים לחו"ל ל- 10 ימים ומשאירים את בננו התינוק בן 10 חודשים בבית. האם בכך שאני משאירה אותו אגרום לו לחרדת נטישה במשך חייו ?

מיכל שלום, אני מעריך שבנך התינוק לא נשאר לבדו, אלא בחברת דמות מוכרת שאת סומכת עליה. עלייך לקחת בחשבון שבתקופה זו מתפתחת התופעה השכיחה הקרויה "חרדת זרים" ודווקא אז בנך זקוק לדמויות מוכרות. יתכן שתרצי להתייעץ לפני הנסיעה ולקבל טיפים נוספים, ואת מוזמנת ליצור קשר עם "קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם להורים לילדים בגילאים 0 - 6 . טלפון 03-6406888. ימים ראשון ורביעי 09:00 - 15:00 . בברכה, גדעון

היי.. יש לי בעיה מוזרה קצת. רקע שאולי יוסיף: לפני איזה חמש שנים, הייתי במצב של שעמום כרוני, זגרר מצב של כמה שבועות טובים שבהם פשוט המצאתי לעצמי סיפורים שלא קיימים, כאילו בכוח ניסיתי למצוא על מה לדאוג וממה להלחץ. אבל יצאתי מזה, בשקט בשקט, לבד... השארתי את זה מאחור, במחשבה שזה היה חד פעמי, משבר גיל ההתבגרות, מה שלא יהיה.. זה חזר שוב בזמן האחרון. יש לי חבר כבר משהו כמו שמונה חודשים. הרגשתי שזה הקשר הכי כנה, קרוב, אמיתי שהיה לי אי פעם. סיפרתי לו הכל על עצמי, דיברתי איתו על הכל, בלי פוזות... אבל היתה לנו בעיה, רבנו כל הזמן. ועוד משהו שקורה לי, זה שאני כבר לא בצבא, יש לי עבודה אבל בגדול אין לי מסגרת שמחזיקה אותי. שוב - שעמום. חברות שלי חלקן בצבא וחלקן גם עובדות.. ואני מרחפת. חושבת המון, נכנסת לסרטים על כל דבר שיש בערך. המצאתי לעצמי סיפורים בראש, ונכנסתי לסרטים שקשורים לחבר שלי, פעם אחרי פעם. ועל כל סרט כזה סיפרתי לו, כי ככה זה כשיש אמון בקשר. ניסיתי להזכר בהתכתוביות שהיו לי עם האקס מזמן (ממש מזמן) ומזה נלחצתי הרגשתי רע עם עצמי על משהו שקרה לפני חצי שנה(!!), וזאת דוגמא לאחד מהסרטים הרבים. נזכרתי בפגישה שהיתה לי עם האקס, וניסיתי להזכר אם יכול להיות שקרה שם משהו פיסי לא תמים, כשאני יודעת, שהעובדות בשטח הן שבאמת הייתי נאמנה ולא עשיתי כלום! ועכשיו, הפחד החדש שיש לי הוא ש לא התגעגעתי כמו פעם, השיחות בינינו קרות... אמרתי לו שאולי השגרה הורגת אותנו, אבל זה מוזר כי אף פעם לא הרגשתי ככה. ואולי זה סתם עוד סרט שנכנסתי אליו? ואולי אני בדכאון ומשכנעת את עצמי שקורה לי משהו, וסתם? ואני גם מפחדת, שעם כל האהבה שיש לו כלפי, הוא יברח... כי הוא לא יוכל לשאת את זה יותר. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להפרד ממנו, ורוצה להחזיר את המצב למה שהיה, אבל זה כאילו נהייתי אדישה ומדוכאת.. אדישה להכל... רואה טלויזיה ולא צוחקת כמו פעם, ותמיד, אבל תמיד מחפשת את עצמי...

שקד שלום, אם אני מבין נכון, את מדמיינת לעצמך ארועים ואת כבר לא בטוחה האם מה שדמיינת הוא הנכון או הארוע היה במציאות שונה מהדמיון שלך. הדמיונות הללו מדאיגים אותך, מדכאים אותך ובעיקר לא מובנים לך מדוע הם חזרו ותקפו אותך דווקא עכשיו. בעוד את במצוקה מהתהליך הפנימי שמתרחש אצלך, כלל לא ברור היכן החבר שלך מצוי ביחס לזה? האם הוא מקבל את זה ומתייחס לזה באהבה או שמא תחושותייך הן שקורה משהו ביניכם שהינו לכיוון של התרחקות. נסי לדבר איתו ובדרך זו לברר עד כמה אילו סרטים שלך ושייכים לעולמך, לחששותייך ולחרדות שלך, או שמא מדובר כאן על משהו שאכן קורה ביניכם . יתכן שדווקא בגלל שהקשר ביניכם מתהדק, זה מעלה אצלך חרדות ומחשבות. נסי לחשוב גם בכיוון הזה. אולי בשלב מאוחר יותר תרצי להעזר באיש מקצוע על מנת להבהיר את התמונה לעצמך. בהצלחה, גדעון

תודה גדעון ואין כינוי, הפעם, בניגוד לפעם שעברה אינני חושבת באמת לעזוב את הטיפול, חשבתי על טיפול תרופתי, אני חוששת מכך (מפחדת להתמכר לכדורים האלה...) אך אתייעץ על כך מחר בפגישה עם הפסיכולוגית שלי. אין כינוי, אני מבינה שהלכת בסוף לפגישה שהתלבטת אם לבטל... האמת, זה לא ממש עוזר שאני לא היחידה שמרגישה כך (-: שיהיה גם לך המון בהצלחה, וטוב לשמוע ממך... רעות

התכוונתי לצרף את התגובה הזו לשרשור שפתחתי למטה (ספקות...), מתנצלת...

היי רעות, כדורים נוגדי דיכאון ממשפחת SSRI לא אמורים לגרום להתמכרות (אם זה החשש הגדול שלך) אך יש תופעות לוואי אחרות. חומרבשפע תמצאי באינטרנט... כמה קל לייעץ לאחרים ולעצמך לא... אגב, לא הלכתי לפגישה...ולא יודעת אם אלך בהמשך איך את תמיד מגיעה למסקנות לא נכונות:-)(בצחוק...)

רעות שלום, בבקשה. בעיקרון הכדורים נגד דיכאון אינם ממכרים. יש להם אמנם תופעות לואי , אך תועלתם יכולה להיות רבה. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, מסתבר שגם הפסיכולוגית שלי חשבה שכדאי לי להתחיל במקביל גם טיפול תרופתי וחששה מתגובתי... אני קצת חוששת מתופעות הלוואי, אבל... יהיה טוב. שוב תודה, והמשך שבוע נפלא, רעות

גדעון שלום, אולי תוכל להסביר לי כיצד אני פוגעת באנשים ממש *בלי כוונה* ובנוסף אני חשה ברע יכול להיות שהעולם סביבי רגיש כמוני? או שמא אני מתרגשת מכל דבר... אין כינוי

אין כינוי שלום, "ללא כוונה" או אולי במודעות לכך את נוגעת בשאלה מרכזית בתחום יחסי האנוש: "האם כאשר אני אומר משהו למישהו והוא נפגע - האם זה אני או הוא ? האם הפגיעה היא "באשמתי" או "באשמתו" ?". יהיו רבים שיגידו לך: הקורבן אשם בקורבניותו. כלומר אם מישהו נפגע ממך אז זהו עניינו שלו - הוא זה שפוגע בעצמו. הוא זה שמשתמש בגרויי הסביבה כדי ליצור לעצמו דרמה של היפגעות. ובכל זאת אקשה: ומה אם אחריותו של הפוגע? את שואלת מהזוית של הפוגע לכאורע. זוית שבד"כ פחות נשאלת. נסי לבדוק מהי תגובת העולם סביבך ומתי את היא זו ש"סתם מתרגשת". השערתי היא שישנם יותר מקרים בהם את חושבת שפגעת או אולי נבהלת שפגעת מאשר באמת פגעת. דרך אגב, אנשים שעסוקים בשאלה ששאלת עסוקים לעיתים גם בשאלת מידת הכוח והעוצמה שיש להם. להרהורייך. בברכה, גדעון

לאחרונה התחלתי בטיפול תרופתי שנכפה עלי(על ידי ההורים) וכתוצאה מכך כל התפישה שלי את עצמי השתנתה. הפסיכיאטר שלי מעוניין כעת שאתבע את הביטוח הלאומי ובכך אתייג את עצמי כנכה, וזה מעורר בי המון אנטגוניזם. אני אנטי פסיכיאטרי במוצהר ולכן העובדה שכפו עלי טיפול תרופתי(שצריך להגמל ממנו) מזעזעת אותי. קראתי לאחרונה בתולדות השיגעון בעידן התבונה שוב. פוקו צדק ואתם(=המערכת הבורגנית המסובסדת והשמנה) טועים, הפסיכיאטר אמר לי שבהביוריזם היא שיטה לא יעילה במצב שלי וגם פה דעותינו חלוקות. אני לא יכול להרשות לעצמי להחליף פסיכיאטר, מה לעשות.

פלונית אלמונית שלום רב, גם אם את קורבן של המערכת את עדיין צריכה לדעתי סיוע. אפילו בנקודה הפשוטה של מישהו לדבר איתו על תחושת הקורבניות. מישהו לדבר איתו זה יכול להיות חברה, ידיד, קרוב משפחה, פסיכולוג,פסיכיאטר... העיקר שתרגישי שהוא לצידך ולטובתך. השאלה בעיני היא לא הממסד או האנטי מימסדיות אלא מה את עושה עבור עצמך ולמי את מאפשרת לעזור לך. לגבי הטיפול ההתנהגותי, ישנן פרוצדורות התנהגותיות כמעט לכל דבר. בהעדר אבחנה קשה לומר מעבר לכך. בכל מקרה את זקוקה למישהו שיהיה לצידך ויתמוך בך פרקטית, בהגעה לטיפול התנהגותי או בתמיכה ועיצה טובה. לכן העיצה שלי היא לאתר בכל הסביבה הזו , שכופה עלייך טיפול שאת מתנגדת לו, מישהו שאת יכולה לדבר איתו ושיהיה באופן בסיסי לטובתך. בהצלחה, גדעון

שלום רב לאחרונה גיליתי שיש לי סלידה נוראית מאנשים בעלי נטייה להרס עצמי(למשל מבולמיות,מאנורקסיות וכדומה) האם זה מעיד עליי שאני לא רגישה מספיק כי אני לא מבינה שאנשים אלה סך הכל קורבנות של מחלות נפשיות? אני בחורה בריאה בנפשי ואף פעם לא הכרתי מישהו שסובל מנטייה להרס עצמי. הסלידה התעוררה אצלי בעקבות כתבה שקראתי על בחורה בולמית. מה זה אומר עליי הסלידה שאני מרגישה? מישהי

מישהי שלום, הנטיה להרס עצמי ולפגיעה עצמית משקפת בדרך כלל מצוקה נפשית וסבל. זה שהתוצאה הסופית הינה פגיעה בעצמי זה רק "קצה הקרחון". דווקא פגיעה באחרים נראית לי יותר מסלידה, אך זה כבר עניין של טעם אישי. מה זה אומר עלייך? לא הייתי מסיק הרבה מסקנות מדבר אחד. יתכן שזה רק מציין תגובה רגשית חזקה ביחס לתופעה שנראית לך זרה ולא מובנת. יתכן שהסלידה מציינת תחושות רגשיות נוספות שיש לך ביחס לפגיעה עצמית. יתכן גם, שכשתחשבי עוד על כך תביני מה גורם לך לסלידה כה עזה. בברכה, גדעון

גדעון שלום שוב תודה לתשובתך המהירה. אני חושבת שהסלידה שאני חשה לאנשים שפוגעים בעצמם נובעת מכך שהפעולות שהם עושים(למשל בולמית שמקיאה או אנורקסית שמרעיבה את עצמה וכן הלאה) גורמים לי לחוש חלחלה ורתיעה וגם חוסר הבנה של איך בן אנוש מסוגל לפגוע בעצמו בצורה כה קשה. זה לא נתפס לי. בכל זאת אני חייבת "ללחוץ עליך" ולשאול שוב. איזה תחושות רגשיות נוספות יכולות להיות לי ביחס לפגיעה עצמית, מלבד סלידה וחלחלה? ולמה לדעתך כל כך נבהלתי מהכתבה שקראתי וזה גרם לי לאי שקט? התוכל לעזור לי להבין או שאין צורך להתעמק בזה? מישהי

היי מישהי הנה עוד נקודת מחשבה שעלתה לי- לפעמים הסלידה היא בעצם כפי שכתב גדעון חרדה. גדעון ציין שאולי חרדה מהבלתי נתפס ואני מציעה גם אולי חרדה ממשהו שקורה בתוכך. אולי את מפחדת מהרס עצמי שלך, מרצון שלך להיות בשליטה ולהחשב "בריאה". אולי אנשים בעלי נטיה להרס עצמי מרתיעים אותך מחשש שאולי את תהיה כזאת-אולי המחשבה על המקום שלך בתוך כל זה בלתי נסבל עבורך. אולי דווקא את מרגישה קירבה מסויימת אל אנשים כאלה וזה בדיוק מה שמעורר בך את הסלידה

דנה, בדיוק מה שעבר לי בראש... הדר

בתור אחת שחותכת את עצמה אני מכירה המון אנשים מסוגך. את לא פוגשת בהם כשהכל טוב ויפה, את מתחילה להכיר אנשים באמת- בתקופה קשה בחייך. מצד אחד, מכעיס אותי להיתקל באפטיה, חוסר הבנה וזלזול שכזה. זה גם נראה לי מאוד מאוד מתנשא. מצד שני, אני מסוגלת להבין את הגועל והדחיה. גם אני, עד לפני שנים בודדות, חשבתי לעצמי- "איך מישהי באמת יכולה לעולל לעצמה דבר שכזה?!" מה עוד שקראתי על פציעה עצמית. אבל... אלו דברים שפשוט קורים. את מגיעה לנקודה מאוד נמוכה בחיים שלך, את מאבדת הכל, שום דבר לא הולך- ואז מגיע יאוש מוחלט. את פשוט לא רואה איך יהיה יותר טוב. את מאבדת תקווה לחלוטין. ואת חייבת איכשהו להעביר את הכאב כדי שלא תשתגעי. אז זה או להתאבד או לעשות משהו אחר, כמו פציעה עצמית. זה בהחלט לא מומלץ, אבל זו דרך אחת לחיות. ואני מודעת לגועל שזה מעלה, אפילו אני נגעלת מזה. אני חושבת שכדי להצליח באמת להבין אנשים עם נטייה להרס עצמי- צריך לעבור דברים מאוד קשים בחיים, ולהגיע לנקודה חשוכה מאוד שבה באמת את לא מרגישה שום טעם לחיות. את כנראה שלא הגעת לשם, וטוב שכך. בכל מקרה, למרות שאת לא מצליחה להבין ושזה אפילו מעורר בך חלחלה, תנסי לגלות רגישות לנושא, כי מי כמוני יודעת שבנוסף לכאב שאני מתמודדת איתו כל יום, זה כ"כ הרבה יותר כואב להתמודד גם עם חוסר הרגישות של אנשים [את באמת שלא היחידה בעניין. למעשה, רוב האנשים כמוך.]...

שלום לגדעון ולכולם, מאז שהתחלתי טיפול לפני כחודשיים יש לי רק ספקות לגביו... האם אני נמצאת במקום הנכון? האם המטפלת מתאימה לי? האם הדרך מתאימה לי? ו... האם זה הזמן המתאים? כשהתחלתי את הטיפול המצב שלי היה הרבה יותר טוב, מאז אני רק הולכת אחורה... אני סטודנטית, יש מבחנים עוד חודש, ואחד מהם מכריע... בחרתי לי לימודים לא קלים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לדיכאון עכשיו... אם אני לא בדיכאון ברגע זה אז אני מאוד קרבה לזה. אני מיואשת מהלימודים, מעצמי, מהחיים... אם הייתה דרך קלה למות וודאי הייתי בוחרת בה. מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך ולפתוח הכל... אני לא יכולה להתרכז בלימודים בגלל כל ההתעסקות הזו. כשהתחלתי ללכת לטיפול חשבתי לעצמי שאם לא אלך לא אוכל להחזיק מעמד באוניברסיטה ולסיים ללמוד (למדתי בעבר משהו אחר והפסקתי באמצע, אם אפסיק שוב לא תהיה לי עוד הזדמנות) כרגע אני לא בטוחה שאוכל לסיים את השלוש שנים האלה אם אמשיך בטיפול. ברור לי שטיפול הוא לא תמיד נעים ויכול להיות מאוד כואב, אך אולי אני לא מוכנה לו בשלב זה. האם יכול להיות שזה באמת לא הזמן הנכון בשבילי לטיפול? סך הכל מאוד נקשרתי למטפלת, ולצערי אני חושבת שנעשתי תלותית. גם העזיבה עכשיו תהיה לי מאוד קשה. ככה שאני מרגישה חסרת אונים עכשיו... אז מה עושים??? אשמח לשמוע את דעתכם... רעות

היי רעות, את לא היחידה שמרגישה ככה...(זה עוזר?) ועדיף לטפל בבעיות עכשיו ולא לדחות את הטיפול בהן... שיהיה בהצלחה (גם במבחנים)

רעות שלום, האם יש לך ספקות רק לגבי הטיפול או גם לגבי דברים אחרים בחייך? האם התקופה הזו מתאפיינת בספקנות לגבי כל דבר? אם התשובה שלך היא "כן", אזי לדעתי צריך להתייחס לכך כחלק ממצבך הנפשי, שמאופיין כרגע ברמת ספקנות גבוהה, בתחושת יאוש , במחשבות על מוות, בספקות לגבי עצמך והחיים, בקשיי ריכוז. למרות שאין זה נכון לאבחן דרך האינטרנט, אך נראה לי שמה שאת מתארת זה דיכאון. דיכאון לרוב מאופיין בתחושות הללו של יאוש, ספקנות, חוסר אמונה בעצמי וכמובן מצב רוח ירוד וחוסר אונים. היות ואת בתקופת מבחנים ולא יכולה להרשות לעצמך להיות בדיכאון, יתכן שכדאי לשקול תרופות לתקופה מוגבלת. הייתי ממליץ לך לשוחח עם הפסיכולוגית שלך לגבי יעוץ פסיכיאטרי. אם את מטופלת באוניברסיטה, סביר שיש להם שרות של התייעצות עם פסיכיאטר. במידה ולא אז דרך קופת חולים או באופן פרטי. אני לא בטוח שהספקנות לגבי הטיפול קשורה בטיב הטיפול עצמו, סביר יותר שהיא משקפת את מצבך הנפשי הכללי. את מוזמנת לשתף בהמשך מה החלטת, בהצלחה, גדעון

לא בטוחה שזה המקום שנכון. אבל הייתי רוצה לדעת איפה אפשר לקרוא על דיספוריה ומה אתם יכולים לספר לי כך כאן. מאוד חשוב לי להבין את התופעה, הגורמים לה והמאפיינים שלה. תודה רבה וחג שמח

אביב שלום, דיספוריה הינה עצבות קלה או עצב. מילה הבאה בהנגדה לאופוריה. הדיספורי חש מצוקה רגשית, אי שקט ודכדוך. הרגשה שדברים לא הולכים כפי שצריך. בניגוד לדכאון המאופיין בחוסר כוחות הרי הדיספוריה מאופיינת בחוסר שקט. את מוזמנת לחפש בכל מנוע חיפוש תחת הערך: "dysphoria" ולהעמיק את הבנתך. בברכה, גדעון

לאורנה ולכל משתתפי הפורום שלום, אני יודעת שזה בטח ישמע לכם מוזר,אך לאחרונה אני מרגישה שחיי כאילו במלחמה מתמדת(וכעת אני גם נלחמת בעצמי לא לשים במרחאות את המילים נלחמת וכו',כי זה בעצם חלק מהנטייה שלי לשלימות שמבטאת כאן בכך שלא תחשבו עלי שאיני יודעת מה אמיתי ומה לא,ואני מתביישת לכתוב זאת,וגם מפחדת שבהמשך זה יחייב אותי כמעט לא לשים מרחאות,ואיני יודעת אם אצליח לעשות זאת-כי אז בטוח תחשבו שאיני מושלמת ושאיני בסדר),את חלק מהמלחמה ראיתם במה שכתבתי בסוגריים,אך זה רק פסיק קטן מאוד במאבקים התמידיים שאני עוברת ושמקשים מאוד על חיי. אני מרגישה מותשת וחסרת כוחות,אין לי יותר כוח להילחם בעצמי ובאחרים,נמאס לי. אני צריכה בכל יום-בכל דקה-להילחם באחרים ובעצמי(וזה מה שהOCD גורם לי לעשות), ולהילחם בעצמי-כדי לא לתת לOCD לנצח אותי,ואין לי יותר כוח למלחמות התמידיות האלה. מה שהכי מייאש הוא שאחרי כל טיפול-שכולל או שיחה בלבד(החלק הקוגנטיבי של הטיפול),או שיחה וחשיפה(החלק ההתנהגותי של הטיפול),יש עליות וירידות במצב-רוחי, ומס'שעות אחרי הטיפול אני נכנסת למצב של תסכול וייאוש מהכל,ואח"כ זה מסתדר וחוזר-חלילה. נראה לי שאני סתם 'מוציאה קיטור'(מצטערת היתי חייבת לשים מרחאות)עליכם,אבל אולי תעודדו אותי בכך,ואורנה אולי תהיה לך תשובה בשבילי איך להמשיך להחזיק מעמד בטיפול,כי אני מרגישה שאני זקוקה להרבה מאוד כוחות לשם כך,כוחות שלא בטוח שיש לי. תודה על ההקשבה, משתנה

שלום משתנה, OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, למי שפחות מכיר) באמת יכולה להיחוות כמאבק בלתי פוסק. הרבה פעמים אני אומרת למטופלים שלי שהם אנשים מאוד אמיצים, כי הם יוצאים לקרבות אינסופיים, שיכולים להיות מאוד מייאשים ומתסכלים. בהבנה שלי (ויש כמובן דרכים נוספות להבין OCD), מדובר בניסיון להגיע לרמת שליטה מאוד גבוהה בתחום מסויים (נניח סגירת דלת, או רחצת ידיים, או שליטה במחשבות, או ניסיון לכתוב משהו באופן מושלם), כדרך להשיג תחושה של שליטה בעולם המפחיד והבלתי נשלט שבו אנחנו חיים. כאילו אם הדלת תהיה ב-א-מ-ת סגורה, או ההודעה כתובה ל-ג-מ-ר-י באופן מושלם, אפשר יהיה לרגע אחד להרגיש רגועים, ובשליטה, ושהעולם לא כל-כך מאיים, ושלא יקרה עכשיו שום דבר נורא... לכן, חלק גדול מהטיפול כרוך בהכרה בתהליך האשלייתי הזה (הלא העולם לא באמת הופך ליותר נשלט אם הצלחנו לכתוב הודעה מושלמת...), ובחיפוש דרכים אחרות להרגיש בשליטה היכן שאפשר, ולוותר על שליטה כשהיא בלתי אפשרית והשגתה גובה מחיר כה כבד. זהו תהליך מאוד לא קל מבחינה רגשית, ואני שולחת לך כוחות ונחישות להמשך הדרך. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, אני מודה לך על תשובתך,בקטע קצר מאוד הצלחת להעביר ולהבהיר לכולם במדויק את הסבל ש'חוליי' מOCD עוברים יום-יום,דקה-דקה,למרות שלצערי הOCD הרבה יותר מסובך מהדוגמאות שנתת כאן (ושלא יובן לא נכון,איני מצפה שתירשמי כאן את כל השפעות הOCD על חיי היום-יום). באמת הטיפול בOCD וכמו שכתבת ש"חלק גדול מהטיפול כרוך בהכרה בתהליך האשלייתי...",דורש ממני כוחות נפשיים עצומים,ועצם זה שיש מישהו שמבין אותי ואת מה שעובר עליי(כי חלק מבני-משפחתי לא מבינים זאת),זה כבר נותן לי כוחות נוספים למאבק(אעפ"י שגם הם מוגבלים),אז אשאב ממכם ומהפורום השני שהקמנו,כל פעם את התמיכה,אם זה בסדר מבחינתכם כמובן. והיאמ תודה על השיתוף שלך,האם את יודעת על הפורום השני שלנו-שמתנהל במקביל ושבו תוכלי להשתתף ולשתף יותר,והאם שמעת גם על הפורום שרק לסובלים מOCD ? אשלח לך בהמשךקישורים לשני הפורומים האלה,שפועלים ב'תפוז'.

גם אני סובלת מOCD חריף, לו רק זו הייתה הבעייה היחידה אני מוצאת "שיטות" להפסיק את ההתנהגות הקומפולסיבית החוזרת(למשל להפוך את הפעולה ה"טקסית" לפחות מהנה) ולאחרונה בשילוב עם טיפול תרופתי זה עובד למשל, אני שוטפת ידיים פחות ורק כש"צריך". למרות שמדי פעם יש מעידות... יש צרות גדולות יותר, באמת. גם לי קשה עם חוסר המושלמות, בעיקר בתקופת בחינות כמו זו בה רוב החברים שלי מהאוניברסיטה מסיימים את התואר ורק אני לא :( קבוצות תמיכה עוזרות(למרות שאמא שלי לא מרשה לי להסתובב עם אנשים לא "נורמליים") לול. אמא מנסה לעזור לי להפוך להיות ממוצעת יותר, היא חושבת שזה מה שיעשה לי טוב, חבל שהיא טועה כל כך(הממוצע במבחן X הוא 70 וכו)

שלום, מה זה PTSD ? בתודה מראש, ANGEL.

תסמונת פוסט טראומטית הנגרמת מתגובה לאירוע טראומטי כגון מלחמה ,אונס ,תאונת דרכים וכדו..

שלום מלאך או מלאכית, אכן, ראשי התיבות PTSD מייצגים את המילים: Post Traumatic Stress Disorder, ובעברית: הפרעת דחק פוסט-טראומטית או בתר-חבלתית. ניתן לקרוא על ההפרעה עוד רבות בחיפוש פשוט באמצעות מנוע חיפוש באינטרנט. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, תודה על תשובתך. מלאכית. אני אישה בכל רמ"ח איבריי. האם יש דרך יותר מהירה מטיפול פסיכולוגי לטפל בהפרעה פוסט טראומטית(אצלי מתבטאת בקשיי שינה, וביעותים וסיוטים) תודה, ANGEL

שלום רב שאלתי היא בהיותי ילדה בת 5 היו לי הזיות שחוזרות על עצמן מדיי לילה במשך חצי שנה בצורת סרט שנמשך כמה דקות אותו הסרט כל יום . באותם רגעים סבלתי מפירכוסים ובכי ובהלה היסטריים. בנוסף לא ראיתי בכלל את אימי שהייתה מרימה אותי על ידייה ומנסה להרגיע אותי. טופלתי באטרקס בהוראת רופא עצבים. בגיל תשע חזר לי לתקופה קצרה יותר של שבועיים בערך כל יום בלילה שוב ראיתי דברים שונים מאש אבל שוב שחוזרים על עצמם.זה הפסיק בלי טיפול. וכיום אם אני לא יושנת טוב מספיק 2 לילות אני רואה דמות של אדם או חיה אבל רק לשנייה למזלי . מה זה נקרא? אני מאוד רוצה לדעת את השם של התופעה הזאת. והאם זה קורא גם לאנשים בריאים שלא יושנים? דרך אגב אני סובלת מOCD ואני מטופלת בפבוקסיל. בכבוד רב ובתודה מראש .סיוון.

אני חושב שכדאי לך לפנות לנוירולוג לאבחון הבעיה. אולי גם לפסיכיאטר. העובדה שהתופעה חוזרת אחרי שנים רבות מחייבת בדיקה רפואית ואבחון מקצועי.

שלום סיוון, אני מרגישה שזה יהיה לא אחראי מצידי לאבחן את הסימפטום שתיארת באמצעות האינטרנט. לא לגמרי ברור האם מדובר בסיוטי לילה או באיזושהי תופעה הלוסינטורית, ואני חושבת שכדאי לשוחח עם הפסיכיאטר שנתן לך פבוקסיל ולברר את הנושא עמו. בברכה, אורנה

אורנה שלום! אני רוצה רק להגיד שההזיות הללו לא היו בתוך שינה או בחלום אלא לפניי השינה כשהייתי עוד עם עיניים פקוחות האם זה משפיע על התשובה שלך?

אני בן 23, וכל פעם כשאני יוצא מהבית אני ח י י ב (או לפחות מרגיש חייב) לסדר את השיער בצורה מושלמת - וזה אומר ווקס וכו', ולעמוד מול מראה רבע שעה או יותר, ואם לא טוב לבלגן את השיער ושוב לסדר מחדש.. כמובן שזה לא ממש יעיל כי כשאני יוצא החוצה אז חם ומזיעים והכל מתבלגן ממילא.. ואז אני חוזר הביתה ורואה איך זה נראה ועוד יותר מתבאס.. בשביל מה טרחתי. ואני חייב להיראות טוב אחרת אף אחד לא יסתכל עליי בכלל - זאת המחשבה שמובילה אותי.. ואני כרגע בטיפול קוגנטיבי (עוד אחד) פשוט רציתי להוציא את זה..

הי בחורצ'יק, ההודעה שלך מאוד נוגעת ללב, משום שהיא מתארת בבהירות משהו שכולנו חשים בעוצמות שונות: הצורך לעשות משהו (ולו משהו אחד קטן) באורח ממש ממש מושלם... אני חושבת שהמאמץ לעשות משהו מושלם נותן לנו תחושת שליטה במציאות: כאילו שאם השיער שלך יהיה ב-א-מ-ת מושלם, אז הכל יהיה בסדר... אני מניחה שאתה יודע שזה לא באמת כך: הרבה פעמים דברים מסתדרים לנו נהדר כשהשיער נראה זוועה, ולעומת זאת תסרוקת מוצלחת עוד לא הבטיחה עתיד וורוד לאף-אחד... לכן, העניין הוא להתמודד עם החרדה שקשורה לכך שהדברים לא באמת כל-כך נשלטים, ואני בטוחה שאתה עושה זאת בטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום לכולם, אתמול כתבתי כאן הודעה 'חגיגית' לכבוד חג השבועות. התגובות להודעה זו, הגם שכוונתן הייתה טובה ואמיתית, הביכו אותי מאד ובחרתי למחוק את העץ. צר לי אם מישהו נעלב. שולחת לכל באי הפורום ברכת חג שבועות שמח. ליאת

אני מאחלת חג-שמח גם לך,לאורנה ולגדעון,ולכל משתתפי הפורום.

יש לי מן כשרון כזה להגיע רגע אחרי שאת הולכת. בשבוע שעבר כתבתי בלילה וקיוויתי שתראי, אבל כבר לא היית (ואף אחד אחר לא רצה להגיב לי, כנראה :-)). מקווה שאת בסדר ושאת מזכירה לעצמך שמה שהיה כאן במשבר הוא לא אישי נגדך... היה לי עצוב לקרוא את מה שנכתב כאן. מותר להגיד שאני אוהבת את מה שאת כותבת? חג שמח, רשת

רשת יקירתי, אכן, הודעתך הופיעה כאשר הייתי ב"מנה הראשונה" של ארוחת החג... אבל הינני כאן, ואין צורך לדאוג, אנחנו ממשיכים קדימה. אני מקווה שתקראי את ההודעה שכתבתי למטה (הנושא הוא "חשוב לי שתקראו", ואכן כך), ואל תשכחי לעדכן אותנו לגבי שלומך! אורנה

ד"ר ארתור ג'נוב, בישראל? אודה למי שיכול להפנות אותי. שרון

שלום שרון, לצערי אינני מכירה את השיטה. אני מקווה שתקבלי תגובות נוספות. בברכה, אורנה

אותה שאלה האם מישהו מכיר מטפל שמטפל בשיטה של ג'נוב אני אודה מאוד

האם טיפול נרטיבי מתאים לבעלי אישיות גבולית ובכלל איך אפשר לדעת איזה סוג טיפול מתאים?

שלום רינת, טיפול נרטיבי בהחלט יכול להתאים לבעלי אישיות גבולית. אני ממליצה לך לשוחח עם המטפל/ת שבחרת, ולהתייעץ עמם בנושא. לא תמיד קיימות הנחיות ברורות לגבי התאמת הטיפול לסוג הבעיה. המחקר בתחום מראה בבירור שלבעיות חרדה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא הטיפול המועדף, אך גם כאן זה אינו סוף הסיפור... בסופו של דבר, כל מטפל מתמחה בגישות מסוימות, ובשיחה עמו ניתן להגיע למסקנה לגבי התאמה. בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, תוכלי להסביר בבקשה מהו טיפול נרטיבי ובמה הוא מתבחן מטיפול דינאמי רגיל? אני למשל בטיפול דינאמי אך מרבה לדבר אודות ה"סיפור" שלי, העדר הסיפור, בניית הסיפור ופירוק הבנין והרכבתו מחדש (אם בכלל נותרו תכנים להרכיב מהם משהו...). תודה רבה וחג שמח, נמי

מורן, אמנם הייתי עדה לדרמות (כאן) של השבוע האחרון. אז אני יודעת שאסור, שלא רצוי, מה שאני עושה. אני רק רוצה למסור שביקרתי בפורום השכן ופחדתי להעביר לך מסר, גם אם סמוי. אני לא שוכחת אותך ותוהה על קנקנך: תוהה ביני לביני מאחורי איזה USERNAME את עומדת. חיבוקים, הדסה

הדסה יקרה, ראיתי שהגבת. חיכיתי לך... ידעתי שתגיבי (-: איזה מדהימה היא, אה? אני לא יודעת אם ראית את ההודעה האחרונה שכתבתי לך בפעם שעברה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/626/xFT/571664/xFP/572391 כן, היו כאן דרמות בשבוע האחרון... את יכולה לשלוח לי מייל (המייל לא מוכר...) אם את רוצה. אני אכתוב לך מי אני. אבל רק אם תנחשי קודם... משעשע... (-: הדסה, את מקסימה. תודה שאת שומרת עלי ככה. מורן

שלום הדסה ומורן. הפורום הזה שילם מחירים על מה שכיניתן "הדרמה". בין השאר, הזהירות והפחד הזה להיכנס לפה, ולהגיד דברים שאולי אסור.... אני באמת מבינה מה הביא לזה, אבל חבל לי. אני זוכרת את העץ הארוך של רשת בו השתתפתן. הקסמתן אותי ביכולת הכתיבה המדהימה. ביכולת להשתמש במטאפורות שנוגעות כל כך עמוק, ו"לשחק" איתן. זה היה עץ מדהים. השתתפו בו גם יעלה, שאני מאוד אוהבת לקרוא אותה, וגם אני (שלמדתי גם לקבל ולאהוב). סיקרנתן אותי מאוד עם סיפור "האחות הקטנה של תמי". שוטטתי קצת בפורום פסיכיאטריה, לא הבנתי את העניין המשפחתי, אבל גיליתי, ששם מותר עדיין מה שפה כבר לא. פורום במיטבו, עם כתיבה כל כך יפה ועם קשר בין המשתתפים. חבל שלשם אני לא מרגישה שייכת. הרגשתי צורך לכתוב לכן את זה. אני מקווה שלא ימחקו את ההודעה שלי. הבנתי שאפילו "שבועות שמח" כבר לא כל כך בסדר לכתוב פה.... אגב, גם "אין כינוי" חסרה לי מאוד בכתיבתה הנוגעת. אנא, אם בא לכן לענות, עשו זאת לכתובת המייל שאני מצרפת. (הוא חדש. פתחתי אותו בשם "הדר" כדי שאוכל להיכנס לקומונה). אני חוששת מתגובות גם מהבנות האחרות, שיצמיחו את העץ הזה, וירגיזו את זרובבלה וחבריה... אז בואו נשאיר את הנטע הזה בבדידותו. חג שמח! הדר

אורנה שלום, כיוון שאני אוהבת להיות ישירה (יותר פה ו'בחיים האמיתיים' קשה לי יותר לעשות זאת)חשוב לי ליידע אותך לגבי הרגשתי כלפייך -כדי שהיא לא תיהפך לכעס. לפני כשבוע- בזמן שהיה כל ה'בלאגן' בפורום,ביקשתי בקשה ממנהלי הפורום-ביום שאת היית המנהלת האחראית,והעליב אותי מאוד שלא התייחסת אליה והתעלמת ממנה.מדובר על בקשתי ממכם שתנהלו את הפורום,שגדעון בצורה יפה ס?רב לה (כשבקשתי זאת שוב ביום שבת)-אבל התייחס אליה,ואת פשוט 'דילגת' עליה.איני קטנונית וזכותך המלאה לסרב לבקשות ,אבל התעלמותך פשוט פגעה בי,והחלטתי שאם לא 'הוציא' זאת החוצה ואומר לך,לא אוכל להמשיך לשאול שאלות או להשתף בפורום כשיהיה בניהולך,ולכן אני כותבת לך זאת-אפילו שכבר עברו כמה ימים מאז. אשמח לתגובתך.

אני מתנצלת,שכחתי שיום רביעי היום,ולכן כתבתי לאורנה את ההודעה היום,אמרתי אתמול שאני מבולבלת בזמן האחרון....

זה בסדר, משתנה, הימים מתבלבלים לפעמים לכולנו. בטוחה שאורנה תראה את הודעתך מחר. ערב נעים ליאת

שלום משתנה, אין בי כל ספק שהיה קשה בפורום בשבוע האחרון, ויותר מכך - אני בטוחה שיהיה צורך בעוד זמן של הסתגלות וחיפוש דרך. צר לי אם הרגשת לא נענית. בשבוע שעבר הרגשתי שכל התייחסות נוספת רק מלבה את האש, ויתכן שהודעתך חמקה ממני ברגע של החלטה לא להוסיף עוד הודעות משלי. אני רוצה להוסיף בסוגריים, שגם לי היו תחושות מעורבות לגבי האופן בו הפורום געש ורעש לפני שבוע. היו לא מעט התייחסויות פוגעניות כלפי משתתפים וכלפי מנהלי הפורום, ולא כל מה שהיה כאן היה (לעניות דעתי) במקומו. למשל, הייתה לי תחושה שנוח לכן להתייחס אלי כאל "הרעה" פשוט משום שההודעה הופיעה ביום "שלי", למרות שברור, שההודעה היא של שלושת מנהלי הפורום. ואת יודעת, אף שברור לי לחלוטין שמדובר בהשלכה, זה לא כל-כך נעים... ומילה אישית בשבילך - מאחר ועבודת הדוקטורט שלי וגם חלק ניכר מהעבודה הטיפולית עוסקים ב- OCD, אני עוקבת בהבנה ובהתרגשות אחר הנכונות שלך להסתכן באי מושלמות. כל הכבוד, והמשיכי כך! כולנו לא מושלמים, וגם הפורום לא תמיד מצליח להיות שלם ומושלם... חג שמח, אורנה

אורנה יקרה, נגעת לליבי. חג שמח, יעלה

תודה על תשובתך הכנה שקצת נתנה לי להבין את נקודת המבט שלך,אבל חשוב לי להדגיש-שאני לפחות(ונראה לי שגם חברותיי האחרות,אבל איני יכולה לכתוב בשמן)לא ראיתי אותך כ'רעה',כעסתי נכון-לא אשקר,אבל לא עליך,אלא על ההחלטה של שלושתכם ו/או על שלושתכם (אבל זה היה כעס שהיה יותר על המצב הקיים,שחלף תוך זמן קצר יחסית),אבל מובנת לי בהחלט הרגשתך של 'למה דווקא עליי נפלה הצרה הזו',ותקני אותי אם אני טועה. אני שמחה שאולי בכך נתתי לך גם הזדמנות 'לפרוק את כעסך' עלינו,כי (ואיני מנסה לתפוס את מקומך בכך...)כשלא אומרים מה 'שיושב על הלב',ממשיכים לכעוס,'נוטרים- טינה'ואי אפשר השיך הלאה-להתקדם,לכן אי שמחה ששתינו ליבנו את הכעסים שלנו.בין אם את מסכימה איתי או לא,אשמח לתגובתך לגבי זה. תודה על מחמאתך לגבי הטיפול בOCD,באמת להתמודד עם חוסר המושלמות שלי ושל העולם-זה תהליך קשה מאוד עבורי,שאני מתקדמת בו אומנם,אבל- לאט...לאט...,ב'בצעדי צב'. ולא אשקר ואומר שחבל לי שבשל מתכונתו החדשה של הפורום לא אוכל לעדכון אותך עוד לבי התקדמותי,אלא אם תהיה לי שאלה או בעיה,וזה קצת חבל לי,כי הרגשתי במעין 'פידבק' שאני מקבלת כשעידכנתי את שלושתיכם. אני מודה לך שובעל תשובתך, ומאחלת לך ולמשפחתך,ולכל משתתפי הפורום, חג-שבועות שמח, משתנה

הי אורנה, חג שמח!!! בקשר למה שהיה שבוע שעבר... אדבר רק בשמי... אני לא ראיתי בך "הרעה" כי ההודעה נכתבה ביום שלך. הבנתי שזו הייתה החלטת כל מנהלי הפורום... מצטערת שזה היה ביום שלך והוצאנו עלייך את כל התסכולים... צר לי על כך שנפגעת. ויש לי שאלה בקשר לזה- אתם כל הזמן מרגיעים אותנו בכך שמטפלים לא נבהלים כל כך מהר ויש להם את הכלים כדי לא להיפגע ולכן מותר להגיד הכל. אבל הינה, זה לא כך. גם מטפלים הם בני אדם וגם הם נפגעים... ולי זה ברור שגם בטיפול אני צריכה להיזהר עם מה שאני אומרת. אני אישית נעלבתי מכך ש"שלחתם" אותנו לפורום אחר. הרגשתי לא רצוייה וזה כאב. וחוץ מזה שהיה מי שדאג ללבות את האש... אני חושבת שלא הסברתם בדיוק מה מותר ומה אסור. נראה לי שאם הייתם מבהירים בדיוק היה נמנע חלק מהבלאגן... והאמת שאני ממש לא יודעת אם ההודעה הזו מותרת עפ"י חוקי הפורום החדשים, לכן אשמח להבהרה (-: בסוף יצא לנו משהו טוב מכל מה שהיה- הקומונה החדשה שלנו בתפוז, וכמובן שאת מוזמנת (כפי שמשתנה כבר אמרה). חג שבועות שמח, סוף שבוע נפלא, רעות

אורנה יקרה, אני אישית כעסתי על כולכם... (-: אורנה, את מדהימה! אני זוכרת את ההתכתבויות שלך עם רשת ומאיה שהיו כל כך נוגעות. אני זוכרת שכתבת לי וריגשת מאוד. את רחוקה מלהיות ה"רעה". מעריכה מאוד מאוד. חג שמח! נורית

לא עיינתי בהודעות של אחרים בפורום בזמן האחרון, מצטערת לשמוע שאנשים פה עברו את גבולות הטעם הטוב...(מה זה גבול? מה זה טוב?) אני חושבת שאל בהביוריסטים תמיד קל יותר להתייחס כאל "רעים", אם לא מבינים את השיטה, שיעילה מאוד במקרים של OCD(לדעתי) ולפעמים טוב שיש גבולות.... (גבולות שפועלים כמסננת הם עוד שיטת התמודדות עם קשיים)

ירדתי להודו לחודש והבוס של הפסיכולוגית שלי הבהיביוריסט הנודע החליט לא להחליט אם היא תוכל לטפל בי אני מתגעגעת :~( ומכורה לפורום הזה! LOL

ת. :(

ושמח חג

.

מה זה לנהל דיאלוג פנימי מוחצן כי אתה רוצה להיות אולי סופר כשתגדל? מה זה להיות פילוסוף וואנאבי ולהעריץ סופרים מתים כמו דוסטוייבסקי ולרצות לכתוב כמותם? מה זה לפלסף את עצמך ואת הסובבים אותך לדעת? :)

האם תתני לנו להתקרב אליך?

פליטת פה פרוידיאנית או פרויד יאאאאנית

יחי האסקפיזם והקוסמופוליטיות /me plays imagine- the beatlesImagine there's no Heaven It's easy if you try No hell below us Above us only sky Imagine all the people Living for today Imagine there's no countries It isn't hard to do Nothing to kill OR die for And no religion too Imagine all the people Living life in peace You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will be as one Imagine no possessions I wonder if you can No need for greed OR hunger A brotherhood of man Imagine all the people Sharing all the world You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will live as one זה גם שיר נפלא לדמיון מודרך

יחי האסקפיזם והקוסמופוליטיות /me plays imagine- the beatlesImagine there's no Heaven It's easy if you try No hell below us Above us only sky Imagine all the people Living for today Imagine there's no countries It isn't hard to do Nothing to kill OR die for And no religion too Imagine all the people Living life in peace You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will be as one Imagine no possessions I wonder if you can No need for greed OR hunger A brotherhood of man Imagine all the people Sharing all the world You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one I hope someday you'll join us And the world will live as one זה גם שיר נפלא לדמיון מודרך

מאיה יקרה, המטפלת שלך בהחלט אוהבת אותך (אני יודעת), וכרגע צריך עוד קצת סבלנות. אורנה

http://www.sing365.com/music/lyric.nsf/Ob-La-Di-Ob-La-Da-lyrics-The-Beatles/237A8B46AD3DB07448256BC200213116 הביטלס תמיד מעודדים :)

1. כיצד ניתן לטפל בנאדם דיכאוני שמרגיש רגשי מרירות שאינו מוכן לקבל טיפול פסכולגי?? 2.האם חינוך מהורים לילדים מועבר בתורשה??לילידים של הילידים.? 3.כיצד ניתן לטפל בהתקפי זעם ותיסכול עזים?? ללא טיפול פסכולגי .

לשוש, אני לא אשת מקצוע ,אבל עד שיענו לך: 1)לדעתי טיפול פסיכותרפי הכי יעיל למצב הזה.למה הוא מתנגד?האם היה פעם בטיפול?מה עם תרופות? למרות שלדעתי זה לא מספיק ,אבל עדיף מכלום ואולי אחרי שהטיפול התרופתי ישפיע (במידה מסוימת) יהיו לו מעט יותר כוחות או חשיבה שונה כן לפנות לטיפול פסיכולוגי .לפעמים התרופות נותנות "פוש" ראשוני . 3)כנל" מטופלת מנוסה

שלום שוש, אנסה לענות עפ"י סדר שאלותייך: 1. קשה מאד לטפל באדם שאינו מוכן להיות בטיפול. כל עוד אינו מפר את הסדר הציבורי, אינו פוגע באחרים או מסוכן לעצמו, לא ניתן לכפות טיפול על איש. 2. לא ברור למה את מתכוונת כשאת אומרת "חינוך". ככלל, חינוך הוא גורם "סביבתי", המוכתב במידה רבה ע"י נורמות תרבותיות/חברתיות/פוליטיות נרכשות. מה שכן עובר בתורשה מהורים לילדיהם הוא הפוטנציאל האינטלקטואלי, המזג, ומספר תכונות אישיות בסיסיות. באופן גס מאד, ניתן לומר כי התפקוד הסופי (האם התכוונת לתפקוד האקדמי?) הוא סך כל ההשפעות שירשנו ושלמדנו מסביבתנו הקרובה והרחוקה. 3. כדי לענות על שאלתך זו, עלי לדעת במה מדובר. אם מדובר בהתקף זעם של ילד בן שנתיים המצב קל בהרבה ממצב בו מדובר בהתקף זעם של אדם בוגר. במקרה האחרון מומלץ מאד לפנות לעזרה מבחוץ. מקווה שקיבלת מענה. ליאת

טוב יש לי כמה שאלות , הסגות ודילמות. נתחיל בכך שסבל נפשי בא מחוסר הצלחה בעולם החוץ , אין מה לעשות העולם בחוץ משפיע. כולם רוצים כסף , כבוד , שיצטרכו אותם , הצלחה עם המין השני ועוד. כאשר התנאים הללו לא מתקיימים החיים נהפכים לתפלים ואפשר לסכם זאת כחיים בלתי ראויים לקיום. ואחרי הקדמה הקלה אני אדבר ברובד אישי יותר. החיים נתנו לי רק מרירות ואכזבה. לגיל שלי עוד מעט 34 אני נראה טוב. אבל הסתובבתי שנים עם הרגשה שהמראה החיצוני שלי עלוב , וזה גרם לי השפעה שלילית אכזרית על חיי. כמו כן אני יודע שמבחינת אינטליגנציה שלי קצת יותר גבוהה מהמוצע.(131) לפי מבחני I Q. הבעיה היא שהייתי כול כך עסוק בלמה לא הולך לי בכמה דברים בעיקר נשים. שגזלו לי את כול האנרגיה הנפשית ולא הצלחתי לעשות כלום עם עצמי. ובגילי המבוגר הבנתי משהו חדש בקשר לנשים. הן לא מחפשות מראה של דוגמן ואדם עשיר. הן מחפשות גבר שידע להשראות ביטחון.(גבר ללא ביטחון עצמי משול למת.) ניסיתי לשפר את עצמי בלימודים אבל שום דבר שעשיתי לא הצלחתי להביא לגמר. רק הייאוש גבר. לפני 4 שנים פניתי לבריאות הנפש והתחלתי לקבל סירוקסט נגד חרדות בחברה ודיכאון. זה קצת עזר , אבל המציאות חזקה יותר מכול כדור. ו30 שנה לפני זה לא היה לי כלום. אפילו רישיון נהיגה לרכב אין לי.(בקיצור אני לא גבר לפי התנאים המקובלים) לפני הטיפול בכימיה ניסיתי פסיכולוגים וזה בכלל לא עזר.(למדתי לראותם כרופאי אליל במסווה של תואר בורגני אקדמי שנועד להוציא סכומים גבוהים מאנשים עם מצוקות נפשיות) כמו כן הפסיכיאטרית שלי לחצה עלי שנה ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות נפשית. לקח לי שנה ללכת מפת חוסר קבלה , אבל בסוף נואשתי מהחיים והלכתי. קבעו לי נכות של 50 אחוז נפשית 75 אי כושר עבודה.(כמעט כול התקופה לפני זה חייתי ממש על חשבון הורי) קבלתי סכום לא מבוטל מביטוח לאומי משהו כמו 3 שנים אחורה ובפעם הראשונה בגיל 31.5-32.5 חייתי לבד והשכרתי דירה. בהתחלה היה טוב אבל מהר מאוד חזרתי להרגשות שלי. אחרי שנה חזרתי הביתה להורי ושוב הדיכאון חזר ובגדול. כבר אבדתי כול תקווה ואין לי כוח יותר לכלום. נשארה לי רק השנאה לאלוהים עם קיים , לעם שבתוכו אני חיי(התחלתי לחקור ספרות אנטישמית ואולי לקבל תשובה משם.יש דברים בגו) מה בסך הכול אדם רוצה או צריך. קצת פרנסה , קצת אהבה בחיים וקצת שלווה. אני לא הצלחתי להשיג את הדברים הללו. אני יודע שכבר אני לא אשיג כלום מהדברים הללו , אין מה לעשות מסתכלים אחורה ורואים את העתיד. זה הגורל. ומה שהכי גרוע שאין לי אומץ לקחת חבל או לזרוק את עצמי למסילת ברזל ולסיים הכול.(אני פחדן מסריח) אני שבעם היהודי להתאבד זה עוון נגד קדושת החיים העלובה. אבל אצל היפנים זה מכובד להתאבד אחר כישלון. כך גם מנהיגים צבאיים בעבר. בקיצור באין אומץ להתאבד , נשאר רק לחכות שהמוות ישחרר שיבוא. כתבתי את המכתב הזה כי היית צריך לשחרר קיטור קצת. נקווה שאת הבמה הזאת יתנו לי. אפשר רק לקוות לזה.

שלום לך, מסכימה עם כל מה שאמרת. אכן אלו חיים סתמיים ומיותרים. אני בת 41, וגם אצלי החיים הם נסיון עקר למצוא אהבה, פרנסה שמכבדת את בעליה ובעיקר שלווה. גם אני לא נעזרתי בפסיכולוגיה, שלא ידעה לא לנחם ולא להפסיק את המצוקה. אני אקדמאית, אבל אין בכך שום תועלת כשאתה סובל מבעיות נפשיות כגון חרדות ודכאון. אני פשוט מתגלגלת בחיים, מקווה שתהיה לי עבודה, לא משנה איזו, כדי שלא יישאר יותר מדי זמן פנוי למחשבות על מה שיכול וצריך היה להיות. הבעיות הנפשיות גם הביאו עימן בעיות רפואיות, אבל אני בטוחה שבזאת לא תמה סאת הייסורים. תודה לאל, יש עוד למה לחכות!

אולי זה לא כל כך טאקטי לכתוב את זה אבל למרות ההבנה לסבל שלכם אני לא מסכימה עם התפיסה שלכם לחיים, ולעדתי אתם המפסידים. איך את חושבת שיהיה שינוי אם מחשבות כאלה?! זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה! הוא בן 34 צעיר מאוד ומדבר כאלו הוא בן 70 וכבר קבע שהכל יהיה על הפנים, אז באמת למה שזה לא יהיה כך. אם כסף חשוב לו וזה המדד לאושר (בעיני, זה לא נכון. כדאי לקרוא את הספר של פרופזור כהנמן " רצניונליות, הוגנות, ואושר" ממחקרים שעשה בנושא) ולכן רק לשם ההשוואה , וורן באפט האדם השני העשיר בעולם התחיל להשקיע בחברת ההשקעות שלו בגיל 36 , יותר מבוגר ממך, לא שזה המדד בשבילי אבל אם זה מדבר אליך.... אז זו דוגמה טובה. ואת בת 41 נכון לא צעירה אבל גם לא מבוגרת , החיים ארוכים (בכל אופן תוכניותי לחיים הם כאלו אני יחיה עד גיל 80 ויותר) ויש הרבה מה לנצל להנות לנסות להתבסס ולהמשיך הלאה , לא חבל? כן זה לא קל זה קשה קשה מאוד לעיתים, אני מאמינה שזה אפשרי והחיים יפים , יפים מאוד ויפים מידי כדי לפספס אותם.

שלום הבן שלי בן 9. מהבוקר עד הערב הוא כל הזמן מבקש ממני דברים שאני אספק לו. אפשר שתקני לי?... זה עולה רק ... שקלים. אמא אפשר שחבר יישן אצלי, אני יכול ללכת לסבא, שכחתי חולצת לבנה לבית הספר את יכולה להביא לי?.. וכך כל היום. כמובן שחלק הדברים אני מרשה אבל גם כאן זה לא נגמר. כי אז יש דברים שצריך לספק אותו בנוסף לדוגמא: אמרתי כן שילך לחבר, אז הוא שואל אפשר לקחת את המשחק החדש שקנינו לו לחבר? אם אני אומרת לא, אז הוא כועס וצועק, אם אני אומרת כן, אז אחר כך הוא יתקשר מהחבר, ויגיד שזה נפל ונשבר, ואם אפשר שאמא יתקן וכו' וכו' וככה כל היום אנחנו מתעסקים בדברים לא נעימים וכל התקשורת איתו היא על בסיס של תני לי, יש לי דרישות, מה עושים עם זה?

שלום רחלי, את כותבת שהתקשורת עם הילד היא על בסיס של "תני לי, יש לי דרישות", ואני דווקא מסכימה יותר עם הכותרת שבחרת "ילד בלתי מסופק". כי העניין הוא באמת, שהילד אף פעם לא בא על סיפוקו. הוא כל הזמן "צריך". אז יכול להיות, שיש משהו אחר שהילד צריך ממך, וכדאי לבדוק מהו. השערה שעולה לי כשאני קוראת את תוכן הדברים היא, שהוא מתקשה לצאת לעצמאות ולוותר על התלות בך. שהוא ממשיך להיות "מחובר אליך" דרך הבקשות שלו. כאילו שהוא זקוק כל הזמן ל"תידלוק", לבדיקה - האם את בסביבה, ועושה את זה דרך דרישות אינסופיות. אני מתארת לעצמי (ואפשר מאוד להבין), שהתגובה שלך במצבים האלה היא לעיתים חסרת סבלנות וקצרת רוח, ואז הילד חווה דחייה, לא בא על סיפוקו, וצריך לבדוק שוב אם את עוד בסביבה, אם את עוד אוהבת אותו... נוצר מין "לופ" כזה שקשה לעצור.... אם זה מדבר אליך, אולי שווה למצוא דרך להגביר אצלו את תחושת העצמאות והמסוגלות,במצבים מזדמנים או אפילו יזומים (אחרים). לתת לו הרגשה שהוא גדול, לתת לו אפשרות להחליט (בין שתי אפשרויות), לתת לו אחריות כלשהי, לתת לו להתרחק ממך לאט לאט, בלי לבקר אותו או לדחות אותו. הייתי גם מחפשת הזדמנויות להראות לו את אהבתי. וכשהוא מבקש משהו, הייתי עונה לו בקצרה ולעניין, ולא נגררת לויכוחים, כדי שלא ימשיך לקבל את תשומת הלב בדרך זו. וכדאי כמובן גם לחכות לתגובה של ליאת..... הדר

שלום רחלי, התיאור שלך מדגים היטב כיצד ילד קטן ונבון יכול לנהל את העניינים כרצונו ללא מאמץ. אם תעשי חיפוש קצר בפורום זה, תראי לא מעט התייחסויות לנושא הגבולות. מה שחשוב לי להדגיש שוב ושוב, זה שגבולות רופפים ולא עקביים מביאים בסופו של דבר למצב של חרדה ונסיגה אצל הילדים ולא להפך. כאשר אנו ממלאים את כל מבוקשו של הילד, אנחנו מונעים ממנו את ההזדמנות ללמוד לדחות סיפוק, להתמודד עם תסכול ולהתחשב באילוצים. אלו למעשה הכישורים החברתיים היסודיים, הנלמדים - לראשונה - במסגרת המשפחתית. במצב של היעדר גבולות, הילד עלול לקבל את הרושם (שלא מאד רחוק מהמציאות) שהוא המכתיב את הכללים בבית. ואם זה המצב, אז העולם מאד מפחיד ("כי מי ישמור עלי?"). זאת ועוד - כאשר אנו ממלאים את כל מבוקשו אנחנו גוזרים על עצמנו גזרה שקשה לעמוד בה. אחרי הכל, גם אנחנו רק בני אדם, וסביר שתוך זמן קצר יתעוררו בנו רגשות שליליים (כעס, עויינות, תוקפנות) כלפי הילד שלנו. כניעה ממושכת לתביעות לא הגיוניות, מובילה לבסוף להסלמה בעויינות ובמתחים בבית. אף פעם לא מאוחר לבסס סוג תקשורת חדש, הנשען בעיקר על ראייה חדשה של סמכותנו כהורים. ילדים לומדים מהר מאד להוקיר הורות סמכותית ואוהבת, המשלבת חום וקבלה עם גבולות חד משמעיים ועקביים. תוכלי לקבל הדרכה ספציפית יותר וללא תשלום ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, כל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש, בטלפון 03-6406888. בהצלחה ליאת

(אני מקווה שהודעה זו בסדר בפורום הזה, אני חוששת מפני שאין לי שאלה ספציפית אלא רק רצון קצת אולי זה לי לכתוב) לפני כשנתיים וחצי שהתחלתי להתפרק... ופניתי לטיפול אני סברתי שאני צריכה טיפול תרופתי, מפני שהיו לי סיוטים בלילה לא נרדמתי , הפגנתי חוסר סבלנות בעבודה כלפי עובדים מסוימים (דוקא כנגד הבכירים, אני אף פעם לא יפגע בחלשים ממני) הפסיכולוגית שלי לא חשבה על טיפול תרופתי.. ולכן ביוזמתי פניתי לפסיכיאטר שגם הוא טען שאני "יעבור את זה , ויצאתי ממנו אחרי שיחה נעימה תומכת ונחמדה(לא יודעת למה הוא אמר כל כך הרבה מחמאות) אבל ללא המרשם המבוקש..... וזהו לאחר תקופה הרגשתי שאניי לא יכולה יותר לתפקד יותר ,והתפטרתי.. לא שמעתי את ההצעות הרבות שהציעו לי ידידים מהתחום שעסקתי, לאחר מכן מפני שלא רציתי לעבוד (והיו הצעות טובות) הרגשתי שאני לא מסוגלת לתפקד. אני לא יודעת אם לקרוא לזה פספוס מפני שאולי באמת לא הייתי כשירה ולכן יתכן שזה מה שהייתי צריכה להיות, בכל מקרה אני לא מתחרט על העבר למרות שמחינה הגיונית אני לא יוכל להסביר את הצעדים שעשיתי אני שלמה עם ההחלטות שלי. אבל למרות ההשלמה עם הצעדים שלי כיום קשה קשה קשה לי לחזור,זה לא לחזור לעצמי כי חזרתי אלא לשקם את כל מה שנהרס, לפחות בתקופה האחרונה של החודשיים האחרונים זה כבר לא שובר אותי. יש לי תחושה של אין מוצא שלא יכולתי לעמוד בפניה עד לא מזמן, לפני חצי שנה לא הבנתיןמה מדכדך אותי והיום אני חושבת שהחזרה לחיים לאחר משבר קשה מאוד מאוד, לא רק מגלל העבר אלא גם בגלל ההווה. מפני שהדברים הרי לא מחכים לנו שם החיים ממשיכים ויש תחומים ששורפים אתך לאחר תקופה. וממקום יחסית גבוה קשה להתחיל שוב מלמטה וגם אם אני מוכנה להתחיל מנמוך(וזה המצב כיום) לא כל כך רוצים אנשים לקבל אותי........(הם חושבים שזה לא מתאים ואני יעזוב מהר מאוד כשאני ימצא משהו אחר) אז הלוואי שזה יסתדר ואני יצליח למצוא את עצמי שוב... לחזור הלאה זה חלק קשה , קשה הרבה יותר ממה שחשבתי, כל כך שקשה לי לתאר הלוואי שזה יסתדר ואם לא אז שישארו לי הכוחות שיש לי בחודשייים האחרונים ושאני יחזיק מעמד למרות הקושי, הלוואי.

סליחה על כל טעויות הכתיב , התחביר וכד'.. אני פזיזה מידי ולא קוראת את מה שאני כותבת סורי

שלום רחל, לכל אדם יש רגע כזה, בו הוא קם ומחליט לעשות מעשה שנראה בעיני האחרים כלא מובן/לא אחראי/לא הגיוני/לא כלכלי, ובכל זאת, הוא מתעקש, כמו מתוך איזו הבנה פנימית שאינו יכול אחרת. את מספרת שהחלטת להתפטר ממקום עבודה בטוח בתקופת המשבר שלך. החלטה זו אפשרה לך כנראה לשרוד את הימים הקשים ההם, הגם שהיו (ויש) לה מחירים אותם את מרגישה עד היום. אני מצטרפת לתקווה שלך לחזור ולמצוא את עצמך כשירה וחזקה במהרה, ומאחלת לך הרבה הצלחה וסיפוק בפאזה החדשה של חייך. בברכה ליאת

הקומונה http://www.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?CommunaId=19606

אין כינוי שאלה איפה הבנות חיפשה אותכם אז שלחתי קישור רציתי רק לעזור ואני לא מישהו מהבנות סכה רציתי לעזור

אני יודעת איפה הן. שאלתי מדוע הן באות לבקר באמת תודה לך...אתה ממש לא צריך להצתדק...הבנתי את הרמז. וארשום כאן מה שארצה מתי שארצה.

בחודש האחרון נתקלתי בשני מצבים מאוד משונים ולא מוסברים בתת הכרתי ומאז בטחוני העצמי נתון בירידה ולאחר שאסביר מה הם שני המצבים הייתי רוצה לקבל תשובה מקצועית מגורם מוסמך ומקצועי איך התמודד עם המצב החדש. מצב א': נכסתי לחדר במלון בקומה התשיעית וכנשעמדתי במרפסת החדר, לפתע חשתי עידות בכפות רגלי ונוצרה תחושה של רצון לקפוץ, זה יצר אצלי פחד נוראי ומיד נסתי לתוך החדר וביקשתי להחליף חדר קומה נמוכה יותר. מצב ב': אני נוהג ונוסע הרבה כ-5000 ק"מ בממוצע בחודש, ברכב פרטי לפני כשלושה ימים בעת שנסעתי בכביש צדדי המוביל לירושלים עקב פקק שנוצר בכביש הראשי. הכביש הצדדי הוא צר וכמעט שאין בו שוליים ולא מעקה בטיחות, מצידו השמאלי של הכביש ישנו תהום ולפתע כשהתחלתי לטפס גבוה יותר במעלה ההר לפתע חשתי שידי רעדו ותחושה של להפנות את המכונית תוך כדי הנסיעה לתהום כמובן שאני נחרדתי מעצם המחשבה וכדי להסיח את דעתי מיד פתחתי בשיחה בטפון נייד עם אחד ממכרי וכך המשכתי עד שיצאתי מהכביש " אזור הסכנה" כהגדרתי וכמובן חשתי הקלה. אציין שבכביש המדובר נסעתי בעבר עשרות פעמים ומעולם לא נתקפתי בארוע שכזה מאז קרות הארוע בטחוני העצמי נפגע ואני שואל את עצמי אין ספור פעמים מה פשר הדבר הזה. על עצמי: אני נשוי באושר ואב לילדים וסב לנכדים, אינטליגנט תואר שני, עצמאי חסון גוף ובריאות תקינה בדרך כלל. הייתי מבקש אך רק מיודעי דבר מומחים אנשי מקצוע המלצה מה לעשות? אני ]פשוט אובד עצות לשני הארועים הנ"ל.

איתן שלום פנייתך הגיעה אלי למייל האישי כלשונה, ועניתי לך שם. האם אפשר להסתפק בזאת, או שמא תרצה שאעתיק את תשובתי לכאן? בברכה ליאת

אחותי נפטרה לפני כשלושה חודשים(מקרה מוות שלישי במשפחה). התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קליני שדי הצליח להגיע אלי. לאחר שלושה מפגשים בערך נראה לי שהוא נבהל מהעוצמה שהטיפול נגע בי ובטיפולים האחרונים, אני מרגישה שאנחנו הולכים סחור סחור רק כדי לא להביא אותי לעוצמות ריגשיות ואני מרגישה פיספוס אדיר. איני יודעת האם זה מרמז על אי יכולתו של הפסיכולוג להגיע ולטפל ברבדים השונים? איני יודעת האם לאמר לו את אשר על ליבי,והכי חשוב איך?

שלום אביב, משתתפת בצערך על מות אחותך. זהו ודאי אובדן קשה ומכאיב, מה גם שהוא מצטרף לאובדנים שקדמו לו. קראתי את תיאורך מספר פעמים, וניסיתי לחשוב מה יכול היה להבהיל כל כך, ומדוע. לא לגמרי ברור אם יש כאן בהלה, ואם כן, מי משניכם הולך סחור-סחור. יש מטופלים המייחלים לסוג של מפץ רגשי גדול ועוצמתי, שאחריו תבוא הגאולה. מניסיון, לא תמיד זוהי הדרך המומלצת. יש סוגי מגע נכונים יותר, רכים יותר, המאפשרים דיאלוג פנימי מורכב ומעודן יותר, שתועלתו רבה. מאחר ואתם עדיין בראשיתו של הטיפול, אני חושבת שכדאי - בכל מקרה - לדבר על המגע הנכון לך. ממילא המטופל הוא הקובע את "גודל הצעדים ומהירות ההליכה", כך שתוכלי להיות ישירה וממוקדת עפ"י צרכייך. פסיכולוגים לא נבהלים כל כך מהר מביטויים רגשיים עוצמתיים. יתכן שהצורך שלך 'לשמור' עליו מועבר מדפוס יחסים אחר עם דמויות משמעותיות אחרות בחייך. שווה בדיקה. מאחלת לך הרבה בריאות, ושלא תדעי עוד צער. ליאת

ליאת שלום תודה על תגובתך אך לא כ"כ הבנתי את כוונתך בפיסקה האחרונה. הצורך שלי לשמור על מה? זוהי הפעם הראשונה בה אני נמצאת בטיפול ובפגישות האחרונות אני מרגישה שהפסיכולוג מנסה לדבר איתי על הכל חוץ מהנושא הרלוונטי האם זה תקין כי אני מרגישה בפגישות האחרונות שאנחנו מדברים דברי חולין כמו עם חברה ולא כמו עם פסיכולוג. האם לשתף אותו בתחושותי או לתת לו להמשיך להוביל?

היי סםרתי ל שאני מאוהב במשהי שהכרתי באונ יש בינינו כימיה מופלאה כולם אומרים לי שאני צריכים להיות יחד בגלל שאנחנו כל הזמן יחד שעורים הפסקות(למרות שאני מכחיש מה שאני מרגיש בפניהם) וכו וגם אני רוצה מאוד אבל המסרים שלה מוזרים לא ברורים מצד אחד לעיתים היא נחמדה פתוחה ויש רגעים שהיא קרירה כלפיי ניסיתי לבדוק כל מיני תגובות שלה כלפיי והם סותרים אבל אולי המבחנים שאני עורך דפוקים(: בכל מקרה אני מאוהב בה לא מפסיק לחשוב עליה ומתגעגע אליה כל יום ובנוסף לדכאון שאני נמצא בו אני חש דכאון שאני לא יכול להיות איתה....בנוסף כל מה שקרה לי גורם לי לחוש מלוכלך...לא יודע מה לעשות(:כשאני איתה אני מרגיש רגוע לגמרי אלו אולי הרגעים הכי טובים שלי הרגעים שאני שוכח מהכל ומרגיש בנאדם לגיטימי ...גם החמיא לי שהמון בנות נגשו ושאלו אותי אם אנחנו חברים החמיא לי שהן חושבות שיש לי סיכוי איתה וכל מה שקשור בה גורם לי לשמחה המבט החיוך המתוק והשיחות שלה והפתיחות שלה כלפיי היא גם גורמת לי להרגיש בנאדם נורמלי אולי "לגיטימי" מה לעשות לדעתך?בעיקר עם העכבות?אני מאוהב זה הרגשה נפלאה אבל שונא אהבות כוזבות

MR BLUE ערב טוב, איש מאיתנו אינו אוהב אהבות כוזבות, ומבחינה זו אינך יוצא דופן כלל וכלל. הלוואי שיכולנו להבטיח לעצמנו אהבת נצח, בה היינו חשים בטוחים לעולם ועד. לרוע המזל, אהבות מכזיבות לפעמים, ואיש אינו מחוסן מפגיעה. אם תגזור על עצמך הינזרות רק מפחד להינטש או להיפגע, ההפסד הוא ודאי. מקווה שתצליח, לבד או עם עזרה, להכניע את העכבות ולהילחם על האהבה. ליאת

כתבתי שניסיתי להתאבד לפני מספר שבועות, אבל אין לי כסף לפסיכולוג וההורים שלי לא ממש ששים לעזור. אני מרגישה שוב רע, אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך, כתבתי כאן כבר מספר פעמים ואני שמחה לכתוב שוב את המלצתי על טיפול במסגרת מרפאות בריאות הנפש. אני מטופלת כשנה במסגרת זו ומקבלת טיפול מקצועי שמאוד מאוד משמעותי עבורי. הטיפול ניתן בחינם לגמרי וחסרונו הגדול הוא התור הארוך אליו (יש עוד כמה חסרונות אבל היתרונות הרבים עולים עליהם בהרבה). מרגע הבקשה ועד תחילת הטיפול שלי עברו כחמישה חודשים אבל ההמתנה היתה כדאית מאוד. יתכן שאם תאותתי על מצוקה מיידית זמן ההמתנה יתקצר. לא ניסיתי. על כל פנים זה בודאי יותר טוב מכלום במיוחד כשאת מעידה שההרגשה נשארת ושבעבר ניסית להתאבד. אם הפניה למרפאה ציבורית נראית לך ואת זקוקה לעזרה בבירוקרטיה הנילויית, תכתבי כאן ואני אנסה לעזור לך. טפלי בעצמך. יעלה

שלום שא, הצטערתי לקרוא שמצבך הופך שברירי שוב. הצעתה של יעלה טובה מאד, ואין לי הרבה להוסיף מלבד הבקשה לא לחכות. אם את מרגישה שוב דחף ממשי לפגוע בעצמך, פני אפילו למיון בבי"ח רגיל, שם נמצא תמיד פסיכיאטר תורן שיוכל להושיט עזרה. אל תישארי עם זה לבד. שמרי על עצמך ליאת

שלום לכולם קוראים לי רפי ואני מעוניין להיות מטופל בהיפנוזה יש לי טראומה נפשית שנבעה מדיכוי היכולות החברתיות שלי ועכשיו זה משפיע לי על החיים אני לא מסוגל לזרום עם אנשים ועם חברים כי היכולות החברתיות שלי דוכאו ואני חושב שבאופן כללי ובתכלס זה ביטחון עצמי שנובע מהטראומה אם אצליח להפיג את הטראומה על כל מרכיביה אוכל לחזור למסלול הפרטי של החיים שלי אנא מי שיכול תנו שם או אתר או טלפון של מטפל בהיפנוזה רצוי באיזור ירושלים אם לא אז בתל אביב ואם אפשר אחד עם קבלות אשמח מאוד לשמוע את דעתכם בעניין תוכלו לעזור לי המון תודה מראש

היפנוזה זה טוב, עשיתי את זה פעם דרך פסיכיאטר. אבל צריך "להדביק" לזה גם טיפול אצל פסיכולוג/פסיכיאטר (ועדיף גם שזה יהיה אותו המטפל שעושה את ההיפנוזה) ולא להסתמך עליה בלבד, משום שאם יש טראומה, אז ההיפנוזה רק עוזרת לך "להוציא" אותה החוצה ואולי יכולה להקל עלייך בלדבר עליה אבל עדיין צריך לטפל בהשלכות של כל הסיפור וההתמודדות שלך. לפחות לדעתי.

היי רפי, בכל מקרה כל מי שעוסק בהיפנוזה חייב רשיון של משרד הבריאות באתר של משרד הבריאות(אם אני לא טועה) יש רשימה של כל האנשים המורשים לעסוק בהיפנוזה בארץ, כדאי לך לבדוק שם מה שבטוח בטוח... נ.ב (אני לא מבינה בתחום הזה כלום, למרות זאת זה נשמע לי מוזר שאתה כבר מחליט צורת טיפול לפני שהתייעצת עם מטפל)

רפי שלום, שלחתי לך למייל האישי כתובת להתייעצות. בהצלחה ליאת

אני מתביישת לומר,אבל אני מרגישה עצובה עכשיו ורע לי,אולי זה בגלל שאני לפני מחזור,איני יודעת בדיוק למה אני עצובה כ"כ (דווקא עכשיו אין לי סיבה ממשית- חדשה- להיות עצובה),אבל לפעמים אני מכניסה את עצמי למצבים שממש עצוב ורע לי וכל מה שבא לי זה רק לבכות,ורציתי גם 'טיפים' להתמודדות עם הדכדוך וגם להבין למה איני גורמת לעצמי להיות מאושרת? מקוה שלא תחשבי שני 'נודניקית'בשאלתי,וגם חשוב לי להבהיר ולהדגיש עיניין נוסף- בעיקבות כל מה שקרה בפורום השבוע אומנם שמחתי והוקל לי שיש פיתרון לבעיה,אבל נוצר לי עצב נוסף,שעכשיו איני יכולה לשתף אותך ואת מנהלי הפורום האחרים בתושותיי ובמה שעובר עליי ואני צריכה להיכנס לכאן בשביל לעשות זאת,וזה קצת מעציב אותי גם, כי למרות שאולי זה 'ישמע' שטותי אך אני עדיין מרגישה קצת 'פגועה' מכל העיניין ואני מרגישה שכעת בשביל להישאר איתכם בקשר אני צריכה 'למשוך את תשומת-ליבכם' ובטוח שכעת אני 'משפילה את עצמי' בכותבי זאת ושאולי אקבל את התוצאה ההפוכה ע"י כך,אך אם לא אומר זאת לא אוכל 'לעבור לסדר היום' כי זה 'יושב לי על הלב'. תודה על ההקשבה, משתנה

משתנה יקרה, צר לי שאת מרגישה שעצוב ורע לך, אין לי ממש טיפים לתת לך להתמודדות עם דכדוך, אבל זיכרי שדיכדוך עובר, עשי דברים שאת אוהבת על מנת להרגיש יותר טוב. מקווה שהדיכדוך יחלוף לך תוף זמן קצר חן

חן- תודה על עידודך,אך האמת היא שבזמן שאני מדוכדכת אין כמעט דברים שאני אוהבת לעשות,חוץ מכמובן - לבקר כאן ובפורום שהקמנו ולקבל הן תמיכה והן עיצות מקצועיות. ליאת-הגעתי גם למסקנה שאולי אני מייחסת יותר מידי חשיבות למצבי-הרוח המשתנים שלי,ואולי זה קורה בעיקבות הטיפול- כי שמתי-לב שזה כמו תבנית מסויימת שמופיעה בכל פעם אחרי הפגישה השבועית, שלרוב מס' שעות אחרי הפגישה אני מתחילה להרגיש דכדוך ותסכול,ואני תוהה אם יש לזה קשר ישיר או ש'אני סתם עושה סיפור' מכל דבר קטן ואולי אין קשר בין המצבי-רוח שלי לטיפול? וגם- בזמן האחרון אני מרגישה שאני מבולבלת וזה גם מטריד אותי. האם אני סתם 'נוב?רת' יותר מידי ב'חקירה האישית' שלי ובכך מזיקה לעצמי?

ערב טוב משתנה (וכל האחרים) דכדוך סמוך לפגישות הטיפוליות או ביניהן יכול להיות קשור לתכנים העולים בו, וכמו שאת רואה, אנשים נוספים חווים או חוו זאת, והצליחו להתקדם ולצמוח למרות הכל. אני מביאה בחשבון גם את האירועים האחרונים בפורום כגורם אפשרי לדכדוך, אולי דווקא על רקע הניצחונות האחרונים שלך בטיפול, עליהם סיפרת בשבועיים האחרונים. לפעמים, כמה מוזר, גם מהחרדות שלנו קשה להיפרד... בדיוק היום ציינתי לעצמי כמה בקלות (ובחינם) אפשר לארגן לעצמנו רגעי נחת קטנים, שיכולים לסייע בהתמודדות עם עצב ודכדוך. אנחנו נוטים לפעמים לשכוח כמה זה פשוט. את מוזמנת להמשיך לפנות ולהיעזר במנהלי הפורום כבעבר. צר לי לקרוא על תחושות של בושה או השפלה שאת חשה. מבלי לבטל את רגשותייך, אני מזמינה אותך לנסות ולוותר עליהן כמה שיותר מהר. לילה טוב ליאת

אני שמחה שפניתי אלייך בבקשה לעזרה,כי בעצם כך ביטלתי את תחושת הבושה,ועל תחושת ההשפלה ויתרתי כבר ברגע שראיתי את תשובתך. השינויים בפורום,שקרו במקביל לשינויים בחיי(שמרוב שהיו מכיוונים שונים,איני יכולה לסדר אותם כרגע בראשי במדוייק,והכל קצת 'מעורבב'),השפיעו באמת עליי לרעה,כיוון שבנוסף לכוחות הנפשיים האדירים שהOCD גו?ו?ה ממני,ולכוחות שאני צריכה מצד-שני כדי להילחם בו, היתי צריכה בימים הראשונים להפנות את הכוחות גם למלחמה ב'סילוק?נו מהפורום'-ואיני מאשימה אף-אחד,פשוט זה היה המצב שנוצר.יכול להיות שבאמת זאת הסיבה (או אחת הסיבות)לדכדוך שחשתי. אומנם אמשיך לפנות אליכם,כיוון שאני צריכה תשובות מקצועיות ואני מעריכה מאוד את תשובותיכם ואת עזרתכם לי מאז שהגעתי לפורום.ואני חייבת לציין שדווקא ה'ביחד' הזה שבהתחלה אולי הרתיע אותי,הוא בדיוק גם זה שמשך אותי אח"כ לשוב ולהיכנס לפורום לא רק כשאני צריכה תשובה ספציפית,דוקא החברות הזאת שנוצרה,היא סימלה עבורי את אופיו המיוחד של הפורום(ואיני רוצה 'לסבך אתכם'...,אבל זה גם מה שאתם אמרתם כאן בזמנו). אבל הנקודה שרציתי לבההיר היא שאפילו שאפנה אליכם (את-ליאת,ואורנה וגדעון),זה כבר לא יהיה כמו בעבר ולא ישוב להיות כמו בעבר,ואיני שופטת זאת-לא לטוב ולא לרע. משתנה

שבאמת גם התכנים שהועלו בפגישה האחרונה -שהיתה אתמול,העכירו את מצב-רוחי והקשו עליי.

ליאת שלום, בתי בת 3 וחצי כמעט, ילדה חברותית ומפותחת ללא כל בעיות חריגות. אינה מפחדת מזרים ושמחה בחלקה. לפני כחודש החל לו נוהג חדש. כל ערב, לפני השינה, היא חוזרת על אותה שאלה בדיוק: למה יש לנו שכנים? (או למה יש לנו שכן). בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות ועניתי תשובה עניינית שאנחנו גרים בבית עם שכנים, אנחנו אוהבים את השכנים שלנו וכו'. כששמתי לב שהשאלה חוזרת התחלתי לדאוג. ניסיתי לשאול איזה שכן ולא קיבלתי תשובהץ (היא ממשיכה לחזור על השאלה). ניסיתי לדבר איתה על זה במהלך היום, כשאנחנו עוברים ליד שכנים אך היא כאילו לא מבינה על מה אני מדברת (אין סיכוי שהיא מדברת מתוך שינה כי היא ערה עדיין לגמרי). מיום ליום אני יותר ויותר דואגת. מה זה יכול להיות? ורציתי להגיד שאני מאוד נהנית מתשובותייך בפורום ואני שמחה שיש לי הזדמנות להיוועץ בך. תודה מראש

ערב טוב רויטל, נדמה לי שבאחת הפרסומות של קופת החולים הכללית "רכבו" על נטייתם של ילדים קטנים לשאול כל הזמן "למה", ועשו מזה איזה קטע חביב כזה. ילדים בגיל הרך עוברים התפתחות קוגניטיבית דרמטית, ורוכשים בתקופה מאד מאד קצרה מידע בכמות עצומה. לא תמיד המידע שהם סופגים נופל על מצע של ידע קודם או בסיס קוגניטיבי מספק, ולכן נוצרים חורים של חוסר הבנה. גיל ה"למה" יכול להיות לפעמים מאתגר מאד עבורנו, ההורים, הנאלצים לחזור לפעמים שוב ושוב על תשובות לשאלות חוזרות. השאלה "למה יש לנו שכנים" יכולה לייצג בעצם המון שאלות שונות, שהילדה מתקשה לנסח באופן מדויק. למרות שקופצים לי כרגע המון שירי ילדים בנושא ה'למה', אני חושבת פתאום על האפשרות שהיא נחשפה (אולי) לאחרונה לסיפור 'דירה להשכיר', שמתעסק באופן חינני במיוחד ביחסי שכנות. יכול להיות? החששות שלך שמא נפגעה ע"י אחד השכנים נראים כרגע חסרי יסוד, בעיקר אם את אומרת שמדובר בילדה מפותחת ושמחה, ללא סימני נסיגה מיוחדים. בכל מקרה, השגחה אף פעם לא תזיק. לילה טוב ליאת

תודה על תשובתך. אני לא חושבת שמישהו מהשכנים חלילה פגע בה, אני רק מרגישה שהשאלה החוזרת הזו נשאלת מתוך פחד ולא מסקרנות. אכן אין כל נסיגה בהתנהגותה באופן כללי ואני כמובן אמשיך לעקוב. שוב תודה על תשובה מהירה.