פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום ליאת, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לשאול את השאלה שלי אבל אנסה בכל זאת. יש לי בעיית הסמקה, אני מסמיקה נורא מהר. מביכים אותי מלא דבריםם ואני נהיית אדומה ממש ואנשים שמים לב וזה לא נעים. השאלה שלי היא כזאת: יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לא להסמיק כל כך מהר ומכל דבר? בתודה שלי.
שלי יקרה, הסמקה היא מנגנון חמקמק, המתעצם כל אימת שאנו נותנים עליו את הדעת וחוששים ממנו. אני מכירה כמה אנשים עם נטייה להסמקה, אשר מקבלים בשלווה יחסית עובדה זו, ולמדו לחיות איתה בסוג של דו-קיום וכבוד הדדי. אם את מרגישה שהתופעה בלתי נסבלת עבורך, תוכלי להתייעץ עם מטפל התנהגותי הבקי גם בטכניקות של ביו-פידבק. אם זכרוני אינו מטעה אותי, כבר נשאלו כאן בעבר שאלות בנושא ההסמקה, ושווה לך להשקיע בחיפוש קצר. בברכת "אדום עולה" ליאת
ליאת, אני מרגישה רע מאוד. פתאום. זה תמיד בא פתאום ותופס אותי ואני מרגישה שאני בתוך מערבולת שהיציאה ממנה היא בלתי אפשרית. ואם כבר יציאה אז זה רק לטבוע. לא רוצה יותר לשאת את כל זה. אין לי כוחות מיותרים. יש גבול עד כמה שאני יכולה. היום חל יום הולדתו של ידיד ממש טוב שלי ואני "חייבת" להיות שם וכל כך לא בא לי! לא רוצה לראות אנשים. לא את חבר שלי ולא אף אחד. בא לי להתחבא בבית ואני לא יכולה. חייבת לצאת בעל כורחי. ואני לא אכנע. אבל למה זה כל כך קשה לי?? למה??
כואבת ודואבת כבר שנים שנים שנים אני שותקת זה עצוב וזה פוגע פוגע ולא נגמר!!! חן
חנ'וש, אני שומעת את הזעקה שלך. הלוואי והייתי יודעת מה לעשות כדי להקל עליך ולו במעט... שולחת לך חיבוק חם ואוהב. כוחות ורשת תמיכה. ותשארי איתנו פה. תעזרי בנו. פה בשבילך כמה שתרצי. נורית
מצטרפת לדברי נורית ושולחת לך חיבוק ענקי.......
חן יקרה, אולי הפטנט הוא פשוט לנסות ולהכיר את ה'סינוס' הזה, של ימים טובים ורעים, המתחלפים כמו על פי איזה צופן מוזר. אני מוצאת שיש משהו מאד מרגיע בידיעה הזאת. כמו בשיר של שושנה דמארי ז"ל - "גאות ושפל מתחלפים בתור, זה יעבור, זה יעבור...". אנחנו כאן ליאת
חן, אני כ"כ מבינה אותך... לפעמים ממש לא בא לי לראות אנשים אבל בכל זאת חייבת... אז עכשיו כשאת אחרי... איך היה? אני מקווה שבסופו של דבר לא ממש סבלת... אולי זה אפילו שיפר לך את מצב הרוח... שיהיה לך לילה טוב (או בוקר טוב...:-)) שולחת לך חיבוק גדול, רעות
שלום, מתעבת עד עמקי נשמתי את המין האנושי. שמחה שלא יהיה לי דור המשך, כי לטובים ולרגישים אין מה לחפש פה. בניגוד למי שבא לפסיכולוג, לא מרגישה רע עם מה שאני אלא רע עם מה שמסביבי. רואה מסביבי רק צביעות, אגו מנופח למימדים מפלצתיים, דריסת החלש, חוצפה ואנוכיות. רק לעיתים רחוקות נתקלת באיים קטנים של טוב לב, אנושיות וחמלה. מסרבת לשחק את המשחק החברתי, גם במחיר בדידות גדולה. כל מגע עם בני אדם גורם לי לתחושת קבס גדולה, שכן תמיד אני רואה את המנגנונים הקטנים והמכוערים שמפעילים אותם. לא מוצאת כמעט אנשים ראויים להידוק הקשר עימם. לא רוצה להסתגל, לא רוצה להנמיך ציפיות, לא רוצה "ללמוד" להיות פחות ביקורתית. אם זה העולם, אין לי חלק בו, ושום כדור או שיטת טיפול לא ישנו זאת. שומעת את כל אלה שסובלים כמוני ומדקלמים כל מיני "מנטרות" שעוזרות להם להשלות את עצמם ולהדחיק את גועל הנפש וגם מהם בא לי להקיא. למה אתם כל כך רוצים להאמין שהאדם הוא יצור טוב? הזולת הוא הגיהנום, ולא רבים מעזים להודות בכך. במקום להעריץ הישגיות, אסרטיביות ועוד מרעין בישין למה לא לטפח צניעות, אחווה, יושר וכנות? תכונות מוערכות, אבל רק אצל מי שמפגין לצידן גם הצלחה והישגים. כולם ימשיכו להיאנח, "טוב, זהו העולם ויש לקבל את הדין". והמוחים? שילכו לטיפול! כי לזה נועדו הפסיכולוגים, לשפר את יכולת ההסתגלות שלנו לעולם "נפלא" שכזה. סרבנית הסתגלות
מסרבת להסתגל יקרה, אני מציעה לך להשאר פה באיזור קצת ולראות שיש כאן אנשים מדהימים שמאוד מאמינים בכל מה שכתבת. תנסי, מה יש לך להפסיד? יש לך פיתרון אחר? אה, ובטיפול דווקא יש יותר דגש על כל הדברים הנפלאים שרשמת. ולא על הדברים ה'רעים'. נורית
שלום למסרבת להסתגל, אני מבינה שמישהו מאד מאד פגע בך היום. צר לי לשמוע שאיבדת אמון בבני אדם. לפעמים זו תוצאת לוואי בלתי נמנעת של אירועים ספציפיים, שהם נחלתם של אחדים ולא של האחרים. מאחר שזו דעתך כרגע על העולם וכל יושביו, וכולנו כרגע מעוררים בך גועל ורצון להקיא, אמליץ לך פשוט להיכנס למיטה, לנתק מגע ממה שכל כך מרגיז אותך, ולהגיע אלינו שוב כשתרגעי קצת. נשמח להיות כאן בשבילך אם תמצאי אותנו ראויים. אם תרצי לשתף ולספר מה עוללו לך היום - נסכים להקשיב לך. ליל מנוחה ליאת
ליאת,התגעגעתי אליך,למרות שאני מתביישת לכתוב זאת (כי אני גם עכשיו כשאני בטיפול עדיין לא מרשה לעצמי לוותר לגמרי על המסיכה של 'הבחורה החזקה', שמסתדרת לבד ולא צריכה אף-אחד:לכן גם קשה לי לבקש חיבוק אפילו מאימי/למרות שלפעמים אני עושה זאת ולפעמים היא מבקשת/ובטח שלא לבקש חיבוק או עזרה ותמיכה מאחרים- ולכן לא הרשייתי לעצמי אף-פעם להישבר לגמרי בטיפול-ואצל הפסיכיאטר גם לא הצלחתי לבכות אף-פעם אפילו שרציתי), במיוחד היום - כששוב עברתי 'תרגילי-חשיפה' מתישים; אינני יודעת אם קראת את מה שכתבתי לאורנה ולכולם ביום חמישי על תרגילי החשיפה שעברתי בבית-חולים עם הפסיכולוג שלי-ע"י 'החשפות' ללכלוך ול'חיידקים' בבי"ח,כדי להיפטר מבעית הOCD שלי - שחלק ניכר ממנה מתבטא ב'בעית הנקיון'.אז היום ה'חשיפות' היו יותר משמעותיות והשפיעו עלי יותר,ונשארתי בחרדה זמן רב אחרי ועכשיו היא עברה כמעט לגמרי,וישבתי על הכיסאות והספות ועל הסדין במיטתי ושכבתי קצת עלי-על הכרית,אך פחות מלפני שבוע-וזה מפריע לי,כמו-כן אני עדיין מורידה נעליים איך שאני נכנסת הביתה- ובעיקר לחדרי. אני מרגישה מוזר- מחד - זה פחות מפריע לי ממקודם - הלכלוך,ומאידך- אני נמצאת ב'מאבק תמידי' נגד עצמי ואין לי כוחות יותר; וגם עיניין חיפוש העבודה מתיש אותי. ורציתי לציין שהתמיכה של כולן פה בפורום-כולל של אורנה- עזרה לי מאוד בשישי-שבת. תודה על ההקשבה, משתנה
משתנה שלום! אני נפעמת מול המלחמה שאת עוברת עם עצמך. זה בעיני כמו לעבור את פרעה.... ואם עוברים את פרעה, אפשר אחר כך לעבור כל דבר. כל הכבוד לך! אנחנו פה. וגם אני שואלת את עצמי אם ליאת קוראת הכל, גם בימים שהיא לא "בתורנות"... היה מעניין פה בשישבת... נכון? הדר
תודה על התמיכה,זה באמת כמו לעבור את פרעה-המלחמה שלי בעצמי,ןזה מאוד עוזר שיש לאן לפנות,למרות שלפעמים - כמו ביום שבת גם אין חשק לשתף ולהשתתף (ולכן לא השתתפתי במשחק היכרות),וגם עסוקים יותר מידי(שזו סיבה נוספת שמנעה ממני מלהשתתף-עבדתי על המחשב ,אך עשיתי עבודה כלשהיא- כך שהייתי מרוכזת רק בה). באמת מעניינת הנקודה שהעליית- ונשמח לשמוע מליאת אם היא קוראת בפורום גם מחוץ לימים שלה.
כן, היה פה כיף בשישי-שבת. חבל ש"רשת" לא באה יותר... הייתה עושה לנו כאן כל מיני הפעלות... (-: מעניין איך כל מנהל פורום רואה את תפקיד הפורום. גדעון לא אמר על זה מילה. אולי הוא לא בעד התכתבויות מהסוג הזה. ואולי כן... ומה שלומך חוץ מזה? נורית
משתנה יקרה, כמו הדר, גם אני מתפעלת מהכוחות שאת מצליחה לגייס במלחמה שלך למען עצמך. בכתיבה שלך את מצליחה להעביר גם את עוצמת הקושי אבל בכלל לא פחות מזה עוברת גם תחושת הניצחון. איתך במלחמתך הצודקת. יעלה
למשתנה, את לא מפסיקה להדהים אותי. כל הכבוד על נחישותך ואומץ ליבך. חן
גם אתן מדהימות אותי בכל פעם מחדש,בדרך שבה אתן גורמות לי להרגיש חשובה ומיוחדת ולהרגיש טוב עם עצמי ע"י עידודכן - אתן משפרות את מצב-רוחי. ודרך-אגב,מקודם הכרחתי את עצמי(בקושי רב) לשבת גם על השמיכה והכרית והכותונת וכו' עם הבגדים שלבשתי - ובעיקר עם המכנסיים ולגעת עם הידיים - המלוכלכות (שעוד לא שטפתי עדיין מ12:00בצהריים).וכל זה באמת קשה מאוד עבורי,אך אני נלחמת, ואני נלחמת גם לא לנקות את השעון,התיק וכו' שהטנפו באבק ולכלוך - הכוונה לאבק ממשי - שרואים-לא למשהו שאני מדמיינת.
ערב טוב לכולם, תודה על קבלת הפנים החמה. משתנה - בטח שקראתי על ההישגים שלך, ושמחתי בהם כבר אז, ביום חמישי. תרגילי חשיפה הם אכן דבר מתיש, אך כמו כל הישג שהושג בעבודה קשה, ערכם לא יסולא בפז. מקווה שתצליחי לגייס סלחנות כלפי נסיגות אפשריות, אך לדבוק במידת האפשר בכלל של "שטח משוחרר לא יוחזר!". מה שהושג במאמץ כזה, ראוי שיישאר בידינו (במלחמות צודקות- כמו שיעלה קוראת להן - אפילו יונים צחורות נותנות פייט)... הדר - אני משתדלת להתעדכן בנעשה בפורום גם כשאיני ב'משמרת'. הפורום ואורחיו חשובים לי. נורית - אני חושבת שאפשר לשאול את מנהלי הפורום האחרים על תחושותיהם. נדמה לי שיהיו לכן הפתעות. :-) לכל המתעניינים בשלומה של ירדנה הפעלולנית: אתמול היא חזרה לתפקד 4X4 גם אם לשניות ספורות. כשחזרתי מהעבודה היא חיכתה לי ע"י הדלת, עומדת לראשונה על *כל* רגליה ומכשכשת בזנב. זה היה מרגש. מאז היא חזרה על המופע המרשים עוד מספר פעמים, לפרקי זמן קצרים. אנחנו במגמת שיפור. הביחד המיוחד שיצרתן כאן באמת מאד מרשים. נקודת חן אמיתית בים של פורומים הנראים, לכאורה כל כך דומים זה לזה. יישר כוח ליאת
אני שמחה שכלבתך החלימה וחזרה לתפקד,אומנם איני אוהבת כ"כ כלבים,אך אני יודעת כמה הם נאמנים (אפילו יותר מבני-אדם) וכמה עצוב כשקורה להם משהו{מהכלבים של אחי}. באמת התמיכה של חברותיי לפורום מאוד עוזרת,וזה לא כך בפורומים אחרים. בעיניין 'מלחמתי' בOCD - יום אני 'מנצחת' ויום הוא,וזה מזכיר לי הורדות ידיים,ולא יודעת עוד כמה כוחות ישארו לי בשביל להמשיך ב'מאבק התמידי'.
אביב, אחת ,mr. blue ממש תודה רבה לכם על הזמן והניסיון לעזור. אקח עצותיכם לצומת ליבי..אתמול כעסתי מאוד...אבל כשהבוקר עולה ..תקווה חדשה מרחפת באויר.. אשתדל להמשיך הלאה.. תודה!! יש עדיין אנשים טובים בעולם!!
אם אין הבדל ביניהם, ושניהם יכולים לפתוח קליניקה ולטפל, למה שמישהו ילמד פסיכולוגיה קלינית, שנחשב לחוג שקשה יותר להתקבל אליו?
שלום אור, איני בקיאה בתהליכי הקבלה לתואר שני במגמה הקלינית של העובדים הסוציאליים, ואני מניחה שזה בכלל לא משחק ילדים. מדובר באנשים עם ניסיון טיפולי רב (עובדים סוציאליים מתנסים בעבודה טיפולית, גם אם לא קלינית מובהקת, כבר לאחר התואר הראשון), ברוב המקרים יותר משל בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה. הטיעון שלך אינו רלוונטי. לצערנו, בהיעדר חוק הפסיכותראפיה, כמעט כל אדם יכול לפתוח קליניקה ולטפל. ובכל זאת, פסיכולוגים ממשיכים לקבל על עצמם עול של לימודים קשים והשתייכות לאיגוד מסודר ואחראי, מתוך אמונה שהציבור יכריע בסופו של דבר לטובת מטפלים אחראיים, מיומנים ומקצועיים. בברכה ליאת
אני בת 27 , הבעיה העיקרית שאני ללא עבודה מספר חודשים ולאחרונה אני מרגישה שאני במצב שאני לא מסוגלת לגשת יותר לראיונות עבודה .מרגישה ריקנות שאין לי מה להציע ושהכל לא הולך ושחור,חסרת תועלת,בדידות,פחד,חסרת ביטחון לחלוטין ממש לא בא לי לצאת מהמיטה ולעשות משהו עם עצמי. עד עכשיו חיפשתי עבודה ועכשיו הגעתי למצב שאני ממש מיואשת ושממש מפחיד אותי לענות לטלפונים לגבי עבודה ולקבוע ראיונות ולראות אנשים חדשים. עלי לציין שזאת הפעם הראשונה שאני נמצאת במצב של חוסר אונים כזה. אני ממש שונאת את עצמי ולא מסוגלת לתפקד בכלל .אני מודעת למצבי אך קשה לי לצאת מזה לבד אני לא יודעת איך להתמודד עם מצבי, מקווה שתוכלו לייעץ/לעזור לי . תודה רבה סיון.
סיון מור יקרה, המצב שבו את נמצאת מפריעה לך. את כותבת: "קשה לי לצאת מזה לבד". וגם: "אני לא יודעת איך להתמודד עם מצבי". נראה לי שאת יודעת מה התשובה... תפני לעזרה. גשי לאיש מקצוע. מה יש לך להפסיד? גם ככה רע לך. בהצלחה! ואנחנו פה בכל אופן. נורית
סיוון יקרה, גם פסיכולוג וגם פסיכיאטר יכולים להיות כתובת ראוייה להתייעצות. אין סיבה להתעקש על הירואיקה מן הסוג של "אני יכולה לבד". התחושות שאת מתארת בהחלט מצדיקות פנייה לעזרה. נשמח לשמוע מה בחרת לעשות לילה טוב ליאת
שלום לך ליאת הנפלאה ולכל התומכים והנתמכים(: לפני כמה ימים הייתי באיזה פאב בתא באה בחורה יפה התחילה לדבר איתי באיזה שהוא שלב היא שלחה ידייים לכל מיני מקומות התחככה בי וכו וכו אני הייתי דיי פסיבי אבל בשלב מסויים חשתי צורך לנשק אותה בכל מקרה כל מה שעשיתי היה לנשק אותה בלחי......אבל היא כעסה והרגשתי רע כי באיזשהו מקום הבנתי שאני איבדתי את האדם שהייתי שהיה רומנטיקן ואולי התלכלכתי.......בכל מקרה אחכ נגשה אליי בחורה אחרת ששאלה למה אני נראה עצוב ספרתי לה שאני חש בדידות ועל אותה בחורה שגרמה לי להרגיש רע אז היא חבקה אותי ובניגוד להרבה חיבוקים שקבלתי זה היה חיבוק אמיתי עם מלא אמפטיה...... בכל מקרה יש את הבחורה הנפלאה מהאונ זו שאני אוהב...כולם אומרים לי שאנחנו צריכים להיות יחד כי אנחנו כל הזמן מסתובבים יחד ואני משחק אותה כאילו אני מתנער מהרעיון(: זה מחמיא לי שאנשים חושבים שבאמת יש לי סיכוי איתה כי כולם דלוקים עליה רצח אך משום מה היא בחרה בי (לפחות כידיד) והיא גם באה אליי פעמיים והיה נחמד מאוד(רק דברנו והיא נפתחה בפניי מאוד) אני מאוהב בה כל הזמן חושב עליה מריח אותה ומתגעגע אליה אני בא לאונ רק בשבילה.....מחכה למפגש שהיא תשב לידי בשעור ושאני איתה אני מרגיש כל כך רגוע.....הבעייה היא שאני מרגיש שאני כלוא בגוף המלוכלך הזה שעשה משהו נורא.....אני מפחד מהמחלות (עוד מעט אני מקבל 2 תוצאות לבדיקות שכמעט אף אחד לא עושה ואז אהיה בטוח שאני נקי או לא...לפחות מבחינה גופנית) אני גם יודע שהיא בחורה מאוד פמיניסטית ולמרות שלא עשיתי את זה בגלל שלא הייתי חרמן או משהו.....(.אלא בגלל דכאון בגלל רצון להחיליף את הכאב שלי בכאב אחר ובלהפגין לעולם שאם מתייחסים אליי ככה אז לפחות שיגיע לי ושבמיאוס שכל הנשים אומרות לי שאני אדם טוב ומנצלות אותי כי אם הייתי עושה את זה בגלל חרמנות אז לא הייתי יכול לחיות עם זה.....)היא תכעס מצד שני אני יודע שגם נשים לא תמימות הולכות לאורגיות וסטוצים מזדמנים בשרותים אני חש ברע....חבר שלי שעשה דבר דומה פעם ויצא מאז עם הרבה בנות אמר לי שהוא מוכן ללכת לכל בדיקה שבחורה תרצה לקחת אותו כי העבר המיני שלו זה לא עניינה של אף אחת אלא רק אם הוא בריא או לא......ויש צדק בדבריו אבל אני אדם שקשה לא עם דברים כאלה וחוסר אמירת אמת או חוסר בחשיפה אמיתית בכל מקרה אני מאוהב כמו שלא הייתי הרבה הרבה זמן........אך חש חוסר אונים מהצד השני ביייייי
יודע שרשמתי בליל של דברים אך ככה אני בסערת רגשות..........
MR BLUE היקר, עדיין אתה משאיר אותי תחת הרושם של חבלה עצמית. תיאור אהבתך לבחורה מהאוניברסיטה מעורר השתאות ממש, ובו בזמן מעורר הרבה דאגה שמא משהו בהתייחסות שלך לעצמך 'יזהם' גם את הקשר היפה הזה שנרקם ביניכם. לפני שבוע התלוננת על כך שנשים רואות בך ידיד נפש בלבד, ונדמה לי שהיום קל יותר להבין מדוע. אתה מתכחש מאד לאותם חלקים יצריים ("חרמניים") שבך, מתבייש בהם, ומנסה להיאבק בהם. הזהות שיצרת בין "חרמנות" לבין משהו מלוכלך וטמא היא בעוכריך. מקווה שיימצאו לך הכוחות לטפל באופן בוגר בסוגיה זו כאשר תמצא לנכון. לילה טוב ליאת
יש בחור איתו אני יוצאת כמה שבועות. אורח החיים שלו עד כה כלל בתוכו יחסי מין מזדמנים בתדירות גבוהה. לאחרונה הוא ביקש שנחליף את אמצעי המניעה מקונדום לגלולות ואני הסכמתי, בתנאי שבעוד כחודש וחצי נבצע שנינו בדיקת דם כדי לשלול אפשרות למחלה(בזמן זה ימלאו 3 חודשים להיכרותינו, שזה זמן דגירה של HIV). הבחור נעלב עד עמקי נשמתו וטען שאני מענישה אותו על הרזומה שלו, אבל זה בכלל לא כך! אני בעצמי רוצה להבדק יחד איתו, למרות שהנסיון שלי הוא מועט ביותר, ואני בכלל לא מתערבת ולא שואלת אותו על הנסיון שלו. אני רק פוחדת מהדבקות מיותרת.. אני מאוד מאוד מחבבת את הבחור ולא רוצה לאבד אותו. האם יש דרך לשכנע אותו? האם אני מגזימה בבקשה שלי(הוא תמיד השתמש באמצעי מניעה ואני מאמינה לו). מה עושים? שני
מה את עושה? מתעקשת. ממשיכה לשמוא על עצמך. ואם הוא לא מבין, לא מגיע לו שתמשיכי להיות חברה שלו....
שני, את ממש לא מגזימה בבקשה שלך. אם הוא מכבד ומעריך אותך כמו שאת אותו, אז הוא יעשה מיליון בדיקות איידס. מה גם שכמה שבועות זה מעט זמן. והבקשה שלך לגיטימית ביותר. במיוחד עם מדובר בבחור שיש לו עבר ושכב עם הרבה בחורות. חן
שני יקרה, לא נותר לי אלא להצטרף לדברי קודמותי: אל תתפשרי על הדאגה לבריאותך. הוא יתגבר... בבריאות טובה ליאת
הבוקר קמתי עם מחשבה שהולכת ומתגבשת - אני בעצם לא רוצה להשתנות. אני ודעת שהמנגנונים שלי לא אידיאלים (דההה!), שיש בי לא מעט פאקים ושיש מצבים שלא קל לחיות איתי (וגם לי לא קל איתי) אבל סה"כ הגעתי עד הלום במצב בכלל לא רע - משפחה, אהבה, עבודה מצליחה, חברים. אני בטיפול כבר שנה וחצי עם נפילות גדולות ועליות גדולות לא פחות ובכל זאת, משהו במהות שלי מסרב לקבל, להפנים, לרצות להשתנות. הגעתי לטיפול עם מטרה מוגדרת פחות או יותר, שנשכחה אי שם במהלך הדרך והיום כל מה שאני רוצה זה רק שיעזבו אותי בשקט, להניח לכאב, להגמל מהתסכול שמלווה אותי במשך כל השנה וחצי האלה ולקבל את זה שזה לא נורא שאשאר כך. לפי ההבנה שלי, הרצון בשינוי הכרחי לטיפול, לא? אז אם ככה, אולי בעצם אין טעם להשאר שם?
אפשר לענות בפשטות ולומר לך שאת צודקת ואכן אין טעם להמשיך בטיפול אם את נחושה בדעתך לא להשתנות. אבל.........את צריכה לשאול את עצמך.... איך יראו חייך אם הכל ישאר כפי שהוא ודבר לא ישתנה. האם תוכלי לעמוד בכך ולקבל את עצמך כפי שאת? הרי מטרתו של הטיפול היא לחולל בנו שינוי כדי שמשהו באיכות החיים ישתפר. טיפול פסיכולוגי אינו תהליך קל וכולל חדירה ונגיעה במקומות כואבים ורגישים . ללא תהליך זה הטיפול לא ישיג את מטרתו. ומעל לכל, מומלץ מאוד להביא הרהורים ולבטים אלה לטיפול ולשוחח עליהם בצורה פתוחה עם הפסיכולוג.
בוודאי שהתשובה לא פשוטה. מי אמר שהחיים פשוטים? אני מוכרחה לציין שמאז הטיפול, אני מרגישה הרבה פחות טוב עם עצמי. כנראה שבאמת יש משהו מבורך במנגנוני ההדחה וההשרדות האחרים שהתנחלו אצלי - מן הסתם לא במקרה. זה גם לא הכאב שממנו אני נרתעת. הכאב מכאיב ושורף ועם כל הקושי, אני מקבלת אותו בהבנה ובאהבה. מה שמתבשל אצלי עכשיו הוא לא הרתיעה מהכאב אלא המחשבה שבצעם, התמונה (הורודה?) שמוצגת לי בסוף השינוי (כלומר, בהנחה שהטיפול יצליח והחולה לא תמות) לא ממש אהובה עלי. אני לא רוצה להיות אחרת - אני מי שאני עם כל הפאקים והבאגים. אבל אלה גם הדברים שקידמו אותי והביאוני עד היום. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מישהי אחרת, גם אם זה אומר (אולי) שלוות נפש רבה יותר. ואני בספק גדול לעניין שלוות הנפש. וכן, בטח שאני אביא את זה לטיפול, אבל בינתיים ועד הטיפול, אני מהרהרת פה בקול, סופגת מחשבות ודעות נוספות.
אז ככה... המראה שלי כל כך יוצא דופן (מאוד מכוער ולא סימטרי לגמרי) - שבכל מקום שאני עומד - נוצר מין מעגל ריק מסביבי (למשל בפאבים או דיסקוטקים). אתם בטח תגידו שיש משתנה מטווח שגורם לזה = הדכדוך והמרמור שאני מקרין לסביבה עקב הדימוי העצמי הירוד. אז שלא - אני מחייך מאוד ו"שם מסיכה" של אדם שמח. לצערי זה לא עוזר. אנשים לא רוצים בחברתי, מתרחקים מימני. והבעיה שאני רואה את עצמי כאינטיליגנט מעל הממוצע. אני עומד לסיים תואר ראשון ב-xx , ואני מבין הסטודנטים הטובים ביותר בכיתה. אבל אף אחד לא רוצה להיות לידי ואני בודד. בחזרה למראה - הוא באמת מכוער וזה לא איזושהי הפרעה של תפישה דיסמורפית - אלא המציאות. אני חושב על התאבדות כל הזמן ומחכה שרק יבוא האומץ.ניתוח פלסטי לא יעזור. ולכל המתייפיפים שבינכם - העולם אכזר, אל תגידו לי שבני אדם הם מוסריים. אנו חיות שגרועות יותר מהחיות הלא אנושיות. דארווין צדק: כוח הטבע משמיד את היצורים הנחותים יותר- אלה שלא מתאימים עצמם לסביבה או יותר נכון גם את אלה שגורלם המר לא סייע להם בזאת. ואני הבא בתור. אם יש אלוהים בשמיים - אני מתחנן - תגרום לעולם הזה להיות שונה. השיטה האבולוציונית שלך גורמת לסבל!!! ביי
אז ככה אנונימוס יקר! לכל אחד מאיתנו יש את הצרות שלו ואני במקומך ההיתי הופכת את החיסרון ליתרון כלומר קודם כל תגיד לעמצך כל הכבוד על הישיגיך המרשימים בלימודים שהרבה מאיתנו היו רוצים ועוד בשביל מכוער כמוך לטענתך יעבדו המון יפים ויפות אני ההיתי מנסה לשפר את המראה אני לא יודעת מה בידיוק כי לא ראיתי אבל תעבוד על עצמך תטפח את גופך תתלבש יפה שהפנים יהיו חלקות ומטופחות כנ"ל לגבי השינים כלומר לעשות כל מה שאתה יכול שיגרום לך לשיפור ההרגשה העצמית קח זאת כפרוייקט ושזה לא ישבור אותך אלא רק יכשל תן חיוך הכל לטובה העולם יפה מידי והחיים קצרים עזוב אותך שטויות תאמין במי שאתה הרבה מחשבות וחיזוקים מילולים ואתה תראה שאתה תצליח מקווה שפתחתי לך כמה נקודות למחשבה אז המון בהצלחה
יש לך יתרון אבולוציוני! אתה חכם ןמצליח! כמה אנשים יכולים להגיד את זה על עצמם?? עכשיו נשאר לך להיות מתוחכם ולקחת את היתרון שלך על פני אחרים ולהשתמש בו. בן אדם חכם, חרוץ ובריא בנפשו יעבוד קשה ויצליח, יחסוך כסף ובכסף הזה ישפר וישדרג את עצמו. דבר ראשון, כדאי ללכת לשיחות עם מטפל כדי לעזור בהתמודדות. אם אתה מרגיש מכוער(זה לא משנה אם כן או לא, כי כך אתה מרגיש), יש כ"כ הרבה לעשות החל בדברים קטנים כמו תזונה נכונה ועד לניתוחים גדולים, שבירת עצמות, השתלות שונות וכו'. אינסוף אינסוף דברים קיימים היום. אז תבדוק טוב טוב מה "הורג" אותך מבפנים ותרקום מזימה ותגשים אותה אחת אחת: תזונה נכונה, מכון כושר(תעבוד חזק על השרירים שלך), לך למנתחים פלסטיים שיגידו לך מה אפשר לעשות ואיך אפשר לשפר. אבל הכי חשוב הוא שתחליט שתהיה שלם ומרוצה מהתוצאות. יקירי, החיים כן יפים, המירוץ הוא מאוד ארוך. אנשים יום אחד בריאים ויפים ולמחרת מאבדים את הרגליים והידיים והופכים לנכים. צא מהרחמים העצמיים וחייה את החיים שנתן לך הבורא ונצל את המתנות שהוא נתן לך. ודבר אחרון-גישה שלילית זה הדבר הכי מכער בעולם, גם אם אתה עוטה עליך מסיכות שונות. שולחת לך נשיקות, אחת.
היי אנונימוס, אני לא יודעת מה מידת הכיעור שלך כי אני לא רואה אותך,אבל יכול להיות שאתה מגזים ואתה זה שתופש את עצמך כמכוער,ואילו בעיני אחרים אתה לא כל כך מכוער? אמרת שלא מדובר בדיסמורפיה אבל האם זה בדוק,שלא? בכל מקרה יופי זה לא הכל,ואני יודעת שזה נשמע קיטש,אבל זה נכון... יופי באמת הוא 'כרטיס הביקור' להכיר בחורות וכו'.. אבל אני מכירה לא מעט אנשים מכוערים שהם חריפים בשכלם וזו גם מתת אל(לא פחות מיופי) וזכור שבזמנים המודרנים היום כמעט אין דבר במראה החיצוני שאי אפשר "לשפץ". הכי חשוב שתהיה שלם עם עצמך ותדע לקבל את עצמך כפי שאתה. חן
אנונימוס עוד משהו.. אני ממש לא אוהבת להשתמש במילה "מכוער" כדי לתאר מישהו... אני לא חושבת שיש בנאדם "מכוער" כי מכוער צריך להיות ממש מעוות... אני אומרת בדרך כלל למשל הוא\היא לא נראה\ת טוב,מכוער זאת מילה שאני משתמשת בה כדי להגדיר מראה חיצוני של בנאדם.. אולי ישנם אנשים שלא מטפחים את עצמם מספיק ואם יעברו סוג של מהפך זה יהיה וואו.... בכל מקרה תחשוב על זה,ואל תגיד על עצמך שאתה מכוער כי אם תגיד זה מה 'שיעבור' חן
אגלה לך רז נסתר אני בחורה יפהפיה לפי כל אמות מידה (עיניים מדהימות, אף סולד, שפתיים חושניות, ריסים ארוכות ושיער בלונדיני גולש) ואני היצור האבולוציוני הכי אומלל בחיים! ניסיתי להתאבד פעמים מספר, אני סובלת מדכאונות מאז'ורים, עברתי תקיפות מיניות מאז היותי, הייתי ילדה דחויה ולא רצויה בילדותי ועברתי חיים קשים ביותר למרות יופי תוארי וחזותי השרמנטית ומוחי האנטלקטואלי והקוגנטיביות המחוננת והופעתי החיננית. כל זאת כתבתי למען תקבל פורפורציה חרף הדיספורפורציה של זיו פניך:-) ותבין שהכל עניין של פרספקטיבה ובעיקר של בריאות נפשית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואגב היה לי זה מכבר גברבר מכוער שיחצן את תורתו של דארבין נאמנה ואהבתיו בכל רמ"ח איברי! בהצלחה רבה. יפהפיה מדוכאת מאחלת לך להגיע למודעות אישית, להשלמה ולהעצמה אישית ואישיותית עם נתוניך.
קראתי את דבריה של יפיפיה ובכיתי. מי כמוני וכמוה יודע שיופי זה לא הכל. שיופיי מתגמד לעומת כל כך הרבה סבל שהחיים הנחיתו עליי!! אגלה לך משהו אפילו שאני מסתכנת בחשיפה: אני בחורה יפה לכל הדעות ואטרקטיבית על אף שאני לא חושבת כך... ועברתי אונס קשה בנעוריי+מכות והשפלות קשות. יש לי בן משפחה יקר שחולה במחלה קשה מאוד ולא הצלחתי להשלים אפילו בגרויות בגלל נסיבות החיים הקשות שהחיים הנחיתו עליי. ואני בדיכאון אימיים ואני נוטלת כדור נוגד דיכאון. מקווה שכל זה לפחות יאפשר לך להיווכח שיופי זה לא הכל!!! חן
אנונימוס יקר, שמחתי לקרוא את הודעתך השניה, לפיה דבריהם של חברי הפורום מצאו דרך אל לבך והאירו בו אור קטן של תקווה ונועם. ובכל זאת, אשמח לשתף אותך במחשבות נוספות משלי. אתה צודק. אנחנו חיים בעולם שמקדש יופי ונעורים. דמויותיהם הנערצות של אלילי תרבות מרוחות על כל משטח אפשרי, החל משערי המגזין ועד לבנייני ענק שהפכו שופר לתעשיית זוהר מפוקפקת. זה נכון: לאנשים יפים קל יותר. סטטיסטית, היפהפהיים האמיתיים נמצאים בקצה העקומה (נעים לי להגיד קצה העקומה, שירגישו קצת!) ומרביתנו דווקא מצויידים במראה שגרתי להחריד. אגדות הילדים הקלאסיות כיוונו כבר לפני עשרות בשנים (ועד היום) אל אותם מקרים בהם נקודת הפתיחה הייתה מחורבנת למדי. הברווזון המכוער, לכלוכית, גאווין והגבירה המגעילה, היפה והחיה, שרק, ועוד. בכל המקרים הללו, ניצחה האהבה, ניצחו החיים, ניצח השכל הישר. תמיד, איכשהו, מופיעה הדמות שחושפת את הברבור הצחור המסתתר תחת מעטה האפרוריות המבויישת. כמי שמאמינה בכל לבה באמת שבאגדות, אני ממליצה לך להמתין בסבלנות לאותו רגע קסום בו יפציע מתוכך הברבור, משתקף מן העיניים האוהבות שיביטו בך. ערב טוב ליאת
שלום רב, אני מטופלת מזה 3 חודשים. בשנות ה- 20 לחיי, ההערכה העצמית שלי נמוכה מאוד, אבל אין לי שאיפה לתקן אותה. אם היה מה להעריך אז הייתי מעריכה, אבל מה לעשות, אין. חוסר הביטחון וההערכה כן מפריעים לי בחיי היום יום, לא מאפשרים לי למצוא בן זוג, מכשילים אותי בחיי החברה, בלימודים ובעבודה. אבל איני רוצה לשנות. אני מאמינה במה שאני חושבת על עצמי. לאור הנ"ל, האם אני מבזבזת את זמני בטיפול כיוון שאינני מעוניינת בהצלחתו? האם כדאי להפסיק את הטיפול ולחדשו כאשר אהיה חפצה בשינוי? (וספק אם זה יקרה...) אשמח לתגובות... בברכה, שימרית
שלום, לא ברור לי מדוע בכלל התחלת טיפול אם את לא חפצה בשינוי כלשהו? את מודעת לבעיות שלך ורוצה לטאטא אותן מתחת לשטיח? טוב לך איתן? בפגישה הבאה שלך תבדקי מדוע את לא רוצה לשנות את הדימוי העצמי שלך שכן את מודעת לכך שהוא לא מאפשר לך למצוא בן זוג עבודה וכד' מעניין מה עשית שם שלושה חודשים... אין כינוי (עדיין סקפטית בטיפול פסיכולוגי ותראי מה רשמתי לך)
אין כינוי, זה לא שטוב לי איתן. אני מאמינה במה שאני חושבת על עצמי. לא צריכה שמישהו יבוא ויגיד לי אחרת. שימרית
לשימרית, כן כדאי לך להמשיך בטיפול, טיפול אומנם לא יעזור לך במציאת בן זוג וכו'... אבל כן יכול לעזור לך לקבל את עצמך כמו שאת ולהיות שלמה עם עצמך. אם תמשיכי 'לחיות' בהרגשה שאין מה להעריך אצלך זה כמובן לא יתרום לבטחונך העצמי,וגם זה מה שתשדרי לסביבה שלך. כדאי לך מאוד לדבר עם המטפל שלך על העובדה שאת לא רוצה להשתנות או שאת לא מאמינה ביכולתך להשתנות, כי אם לא היית חפצה בשינוי אני בטוחה שלא היית פונה לטיפול פסיכולוגי ועצם העובדה שפנית זה אומר שאת כן רוצה לשנות את הדימוי העצמי שלך,ואת יכולה להפיק הרבה מטיפול פסיכולוגי וחבל אם תפסיקי אותו. ואני עצמי גם לא מאמינה ביכולתי להשתנות ואני חושבת על עצמי שאני אפס,ועצם זה שהגבתי לך זה ממקום שאני מאוד מבינה אותך. חן
שלום שמרית, אנשים מגיעים לטיפול מכל מיני טעמים ומניעים. גם לי לא ברור מה הניע אותך מלכתחילה להגיע לשם (אם כי יש לי חשד סביר). יש הבדל מהותי בין - "לא רוצה שינוי" לבין "לא מאמינה שזה אפשרי". לתחושתי דברייך מבטאים התנגדות וחשש מהתהליך, ואלה רגשות מאד מוכרים וטבעיים המתעוררים מול הצפה של תכנים מכאיבים. מבחינה זו אינך יוצאת דופן. למזלנו, אנחנו חיים במדינה חופשית, ואם תחליטי להפסיק לא נזמין משטרה... :-) אני בעד להמשיך. ליאת
ליאת, תודה על תשובתך. אני חייבת להוסיף משהו, זה נכון שאני לא מאמינה שהשינוי אפשרי, וכן, הייתי נותנת הכל כדי להשתנות. הבעיה היא שאני יודעת מה אני שווה, או יותר נכון מה אני לא שווה. אני כישלון גמור. אני חייבת לציין גם שלא מדובר ברגשות שהתעוררו מול זכרונות כואבים. למה התחלתי ללכת לטיפול? אני מניחה שרציתי שמישהו "יתקן" אותי, אבל כנראה שזה לא כל כך פשוט. אני לא מפסיקה את הטיפול, רק רציתי לקבל את דעתכם. תודה לכולם, שימרית
היי משתנה וכולם תודה על התגובות המעודדות כיף וטוב שיש אנשים כמותכם.היום אני מרגישה טוב יותר פחות עצוב לי אבל ממש קשה לי להסתכל על הוהרים שלי הם מדוכאים וכואבים ונראה לי שהם אלו שצריכים תמיכה יותר ממני. משתנה יקרה מה שלומך?
מצטערת
אני שמחה לקרוא שאת מרגישה יותר טוב,ואינך צריכה להצטער על שהיקשת בטעות פעמיים ,מותר לנו לטעות (במיוחד בתור כאילו שסובלות מOCD - שדורש שנהיה מושלמות). שלומי היום לא כ"כ טוב,אבל אני רגילה לזה,חוץ מזה שכעת אני לפני מחזור,ולכן הבכי,עצבים,תסכול וכו' ברורים.
טוב אז בהמשך להודעתי הקודמת יש עדכונים וממש לא טובים דיברת עם חברה שלי והסברתי לה מה אני חושבת ומרגישה והתנצלתי בכל דרך אפשרית אבל היא מאוכזבת ממני ברמות מטורפות ומתייחסת לזה כאילו שכבתי עם איזה חבר שלה שנתיים מה בסך הכל נשיקה ברגע של חוסר יציבות ואי שפיות למה היא שופטת אותי דווקא ברגע כזה?מה עם כל החברות שלנו לא שווה כלום? מה אני יכולה לעשות אני מאוכזבת תרתי משמע גם על מה שקרה וגם שהיא ככה מאוכזבת ממני כי אני באמת אוהבת אותה מכל הלב ואני לא אעשה שום דבר שייפגע בה?אני ממש אובדת עצות אפילו רשמתי לה מכתב בתקווה שאולי זה יעזור במשהו........... בבקשה תעזרו לי תתנו לי עצות
נטלי יקרה. לדעתי, יש גבול כמה פעמים אפשר להתנצל. טעית, התנצלת, התנצלת שוב. זהו. עכשיו עליך להרפות. החברה תרצה לסלוח - יופי. לא תרצה - זה מה יש. אולי הזמן יעשה את שלו. אם לא חכי ליום הכיפורים שכידוע מכפר על עברות שבין אדם לחברו. אם עדיין תרצי את החברות, הזדמנות לנסות שוב. לעניות דעתי, עשית את כל שניתן לעשות, אך כידוע צריך שנים לטנגו (וגם לחברות) מאחל שיקרו לך דברים טובים.
מצד שני, אפשר להבין את חברה שלך, לא? דבר ראשון, לא כל הזמן חייבים לסלוח על כל דבר. אולי זה נראה טריויאלי בעינייך, אבל בה זה פגע. אז נכון שעשית מה שיכולת כדי להתנצל, אבל לא עשית מספיק כדי למנוע את הנשיקונת ה"תמימה" הזו. אז אני מציעה לך גם להפסיק להפציר בה לסלוח לך ולתת לה את הזמן לשקול זאת ולהתמודד עם הפגיעה. קחי צעד לאחור ותני לה את הספייס שלה, ואל תשחקי אותה נפגעת בעוד שאת הפוגעת. ובעיקר, תלמדי להבא מה זה להיות חברה טובה. בהצלחה.
נטלי יקרה, גם אני - כמו אחת - חושבת שיש לכבד את הכעס והעלבון של חברתך. הטיעון של "בסה"כ נשיקה" או "אי שפיות זמנית" הוא טיעון שמסיר ממך אחריות. התנצלות הבאה מעמדה כזו לא בהכרח נכנסת ללב. מצטרפת להמלצה להניח לה עד יעבור זעם. ערב טוב ליאת
בתי בת 14 ופוחדת מאוד מבדיקות דם, מזרקים. וכשחבריה מדברים איתה או כל אדם אחר על כך שצריכים לעשות בדיקת דם זה גורם לה לבחילות, לכאבים בוורידים. אנה תייעצו לי מה לעשות ואיך להתמודד עם זה בתודה מראש שורקה
שורקה שלום, בתך סובלת , קרוב לודאי, מפוביה ממזרקים. הטיפול המומלץ הינו טיפול התנהגותי- קוגנטיבי, שבעיקרו עובד על חשיפה הדרגתית למושא הפחד. ממליץ ךפיכך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג העוסק בכך. בהצלחה, גדעון
אשמח לקבל המלצות של אנשים שהיו בטיפול או מכירים מטפל/ת טוב/ה.
שי שלום, שלחתי לך מייל עם המלצתי. בברכה, גדעון
מכר שלי (שנות ה 40 המאוחרות ) בוודאות עונה על כל הסימפטומים להפרעה הזו לא זורק דבר אוגר עיתונים ,מכשירי חשמל ועוד ידוע לי שהטיפול בבעיה זו הוא באמצעות תרופות המכילות את ההורמון סרוטנין וגישת החשיפה. הבעיה העיקרית היא שאין אנו יכולים להביא אותו לידי הכרה בבעיה כל שכן לגשת לטיפול. הדבר פוגע קשה בסביבה שלו (ברמה של חיים ומוות ) שכן אין הוא גר לבד. זקוקים נואשות לעזרה תודה
משה שלום, זו אכן בעיה - לחיות עם "אוגר כפייתי". אילו שגרים איתו זקוקים ליעוץ, שעיקרו בחינת האפשרויות להפעיל לחץ על מכרך על מנת שיקבל טיפול. ללא טיפול אני מתקשה לראות שינוי במצב. בברכה, גדעון
היי, אני לא יודעת איך להתחיל לספר את סיפורי אך אנסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, על מנת שאוכל לקבל את עזרתכם. אז ככה, לפני 11 שנה ( הייתי בכיתה ד') אבי חלה במחלת סרטן כל הבית סבב סביבו וכמעט ולא היה זמן לאף אחד לעיסוקיו כתוצאה מזה חלה אצלי ירידה בלימודים ובמקצוע החדש שאליו נחשפים בכיתה ד'- אנגלית. הזלול במקצוע החל וכשהגעתי לסוף ד' לא ידעתי אף מילה. בחופש הגדול של ד' אבי נפטר מהמחלה וזה הותיר בי מעין טראומה ואז חלה ירידה למרות שכל השנים עד יב' קיבלתי תמיכה של מורה פרטית צמודה זה לא עזר והיום שאני קצת אחרי שחרור מצה"ל אני מנסה לשפר בגרות זו כדי להתקבל ללימודים באונ' ( זה דבר שדי השפיע עליי היות וזה שפה והיא לא נרכשה אצלי כמו אצל כל ילד..:() והתסכול מזה שאינני מצליחה להניב פירות מכל ההשקעה זה די מעצבן "ואוכל אותי". עוד דבר שדי מציק לי זה שיש לי אחות הגדולה ממני בשנה ו-9 חוד' ומאז שאני מכירה את עצמי היא כל הזמן משפילה אותי, יורדת עליי אנחנו רבות נון סטופ וגורמת לי לחוש ככלום ו"כאפס". דבר זה מאוד פוגע בביטחון העצמי שלי ומלווה אותי עד היום. לאמי לא כ"כ איכפת היות והיא איננה אישה בריאה וגם כשהיא מנסה להצערב היא כל הזמן מצודדת באחותי. (איך זה ייתכן שאם מפלה בין 2 בנותיה?). דבר נוסף אשר אני מבחינה בו זה שכל הזמן מנסים להשוות ביני בין אחותי במשפחה ובכלל , כל פעם עולים המשפטים "אם אחותך כך וכך איך את לא כמוה" אני יכולה לראות איך משפחתי מתגאה באחותי אך אני שמה לב שקשה להם להתגאות בי! למה זה? הרי ידוע שאנשים שונים מטבעם ולא יכולים להיות דומים זה לזה כי אם היו דומים העולם היה משעמם. שאלות אלו ומשפטים אלו הבאים מהמשפחה די מעצבנים אותי וגורמים לי לחוש שוב "הכבשה השחורה", הבנאדם הפגום במשפחה...דברים אלו חוזרים ונשנים והאירוע ששהכי הוביל לשבריה נפשית היה הגעת ציוני הפסיכו' אשר מרוב לחץ קיבלתי ציוין נמוך בהרבה מהיכולות והסימולציות אחותי קיבלה יותר ואז חלו הלגלוגים: איזה טיפשה את?עכשיו תשרפי עוד שנה עד הלימודים האקדמאיים? ( SO WHAT...) יש מקרה נוסף שאפשר לציינו והוא שיש לי תחושה שאחותי היא פשוט צרת עין..(מבחינה חיצונית אני נראית יותר נאה ממנה) ופשוט קשה לה ..מה עושים? איך מחזירים לי שוב את הביטחון העצמי? היו פעמים שבגלל שרבתי עם אחותי הפסקתי לצאת עם חברים כי איך אפשר לצאת אחרי שכולך בוכה ומתוסכל. עוד דבר ששבר לי ת'ביטחון העצמי זה היה הגיוס לצה"ל, אומנם התגייסתי למקום אליו רציתי אך בתוך החיל אליו השתייכתי לא קיבלתי את המדור בו כ"כ התעניינתי וכך זה ליוה לכל משך השנתיים שירות שלי שדלתות שוב ושוב נטרקו בפני. והחלום שמאז ומתמיד, שלשמעו התגייסתי לצבא, רציתי להיות קצינה בצה"ל גם נטרק היות והיתה לי מפקדת גרעה. עכשיו שאני כמה חודשים אחרי השחרור אני מנסה להתעודד ולחשוב הלאה אך אינני יכולה כי העבר הכ"כ כאוב ולפעמים נראה בעיני "כשחור" איננו מרפה. אני בנאדם שבונה את עצמו לעיתים כפי שהחברה מסתכלת עליו וכך זה גורם שאני זקוקה לפידבקים מהחברה, אך חבריי הקרובים ברגעי משבר מפנים אליי עורף. אני ממש רוצה להמשיך הלאה ולראות שהחיים לא יפנו אלי עורף, זה די קשה אני סה"כ קרובה ל-21 , יש יגידו נערה, אך אני מריגשה בתוכי באישה בת 80 . אני רוצה לדעת שאיכשהו העתיד יחייך אלי ויהיה ורוד...אני רוצה לקבל בחזרה את החיוך שלי כי במשך השנתיים הללו אינני מאושרת ושמחה היות ודברים שרציתי לא התממשו ( דבר אשר גרם לי גם לא לצאת עם בחורים)... יש לכם עצה איך אפשר לראות את חצי הכוס המלאה או את כל הכוס המלאה?:(
אביגיל שלום, את אמנם רק בת 21 אך צברת ארועי חיים שליליים : קשיים וארועי חיים קשים מבית ואכזבות מחוץ לבית. ארועים אלו משפיעים עלייך כיום לכיוון של תחושות שליליות לגבי עצמך וראיית חצי הכוס הריקה . לדעתי את יכולה להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי. טיפול שיכול לעזור לך להבין טוב יותר את עצמך, את יחסייך עם בני משפחתך ואז גם לשפר את תחושותייך לגבי עצמך ולגבי החיים בכלל. לטיפול פסיכולוגי את יכולה להגיע דרך שרותי היעוץ או השרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה תלמדי, או במידה ולא תתחילי השנה את יכולה לפנות דרך קופת החולים שלך. בהצלחה רבה, גדעון
היי אביגיל, אני מרגישה צורך להגיד לך, שבכל שורה ושורה במכתבך מצאתי גם המון כוחות. מדהים אותי איך את לא נכנעת לאירועי החיים הקשים שהיו מנת חלקך, ובעיני, את ממש מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה (כמו למשל כשאת כותבת ( SO WHAT), לגבי דחיית הלימודים, וכותבת את זה, כמה סימלי, באנגלית). כדי לראות את חצי הכוס המלאה, צריך קודם להאמין שהיא קיימת, שאין מולך כוס ריקה, ואת זה לדעתי את כבר עושה. פסיכולוג טוב יכול לעזור לך לעשות את המשך הדרך, לא הייתי מוותרת על זה. מגיע לך. הדר
אולי אפשר גם טיפול בפרחי באך בשילוב של פסיכולגיה ואת מדהימה בעיני ותראי כמה ניסיון רכשת מהרמה האישית שלך כבנאדם ותוכלי להתמודד עם דברים בצורה הרבה יותר מועילה מאשר אחרים בגילך אני מדברת מניסיון אני גם עברתי דברים אבל...אלו הם חייך גם לטוב גם לרע ותשתדלי להנות מכל יום ולנסות להפיק את המיטב את בסוף תצליח תתחילי לדבר לעצמך חיובי זה עוזר הכל יסתדר חייב להסתדר אני מאחלת לך המון הצלחה ותמשיכי להיות חזקה ועם קצת כוח רצון והמון אמונה את תצליח אין לי ספק בכך שלך ירין!
שלום רב, אני אמא לשני ילדים : בתי הבכורה בכתה א' ובני בן שלוש. ברצוני להתייעץ לגבי בתי : בד"כ ילדה שמחה וחברותית. לעיתים נראה שהיא פחדנית מעבר לנורמה. : מפחדת מרופאים, מתכשיר נגד כינים, הכנסת עגילים וכדו. אני מנסה להרגיע אותנו ולטעת בה ביטחון. אין לה בעיה ללכת לבד לחברה או לבית ספר והיא עצמאית מאוד. אך יותר מטריד אותי שכמט כל לילה היא מתעוררת בבהלה מחלומות, מתחילה לבכות בהסטריה ונראה כאילו היא מדברת אך לא יוצאות לה המילים והיא עדיין בעיצומו של החולום וממש לא רואה אותנו. בנוסף אציין שכאשר היא מקבלת מכה ואפילו קטנה , היא בוכה בצרחות ובקול וקשה לה להשתלט על עצמה. אשמח לקבל ייעוץ והמלצות לטיפול או לסיוע. תודה ושבוע טוב
חני שלום, את מתארת את ילדתך כילדה רגישה מאוד, חרדה ועם ביעותי לילה (ואולי אף עם רגישות תחושתית שלא אובחנה). יש צורך בתשאול מפורט יותר ע"י איש מקצוע ואולי גם תהליך אבחנתי מסודר יותר כדי להדריך אתכם איך לנהוג איתה. ממליץ לכם לפנות להתייעצות ואבחון מסודר אצל פסיכולוג ילדים. בברכה, גדעון
שלום רב, אני בת 28 ונמצאת עם חבר שלי בערך כשנה... בחודש האחרון אני מרגישה שיש קצת קרירות ביחסים מצדו של חבר שלי. הוא פחות מחבק אותי ופחות אומר לי שהוא אוהב אותי, שאלתי אותו לגבי העניין והוא אמר שלא קרה כלום..... וזה נורא מציק לי עד כדי כך שאני חושבת על פרדה ממנו... מפריע לי לפעמים שהוא אדיש ורציני מדי אני מרגישה לפעמים תחושה של דיסטנס בננו, אני ממש לא יודעת מה לעשות? אני חייבת לציין כשהתחלנו לצאת הוא היה עושה הכל בשבילי... אשמח לעצה
לילך שלום, מערכות יחסים מאופיינות לרוב בדינמיות ומה שקורה בחודש הראשון לא בהכרח קורה באותה צורה בחודש ה-12. כך שעצם העובדה שאז הוא היה עושה הכל בשבילך והיום לא, לא מעידה בהכרח על הידרדרות ביחסים. יכול להיות שהוא מתרחק כחלק מתהליך טבעי של מציאת איזון חדש בין ה"ביחד" לבין ה"לחוד". יכול להיות שהוא מתרחק כחלק מזה שהוא מרגיש אחרת לגבייך. (ואת מרגישה משהו שעדיין אין לו יכולת או אומץ לומר). אך גם יכול להיות שהוא מתרחק כפונקציה של משהו שאת עושה בקשר.(רוצה יותר מידי לטעמו, מכבידה עליו להרגשתו, לוחצת מידי וכן הלאה). נסי לחשוב מה מבין האופציות הללו עוזרת יותר להסביר את המצב ביניכם. יתכן ששיחה באוירה פתוחה תבהיר לשניכם מה קורה ביניכם. בהצלחה, גדעון
היי לכן, לא יודעת אם כבר עשו כאן פעם משהו דומה, אבל מה דעתכן שנשחק? זה הולך ככה: אחת שואלת שאלה- זו שמגיבה לה עונה, מנמקת וכותבת שאלה חדשה- זו שאחריה עונה לה וכך הלאה... שרשור הכרות. מתאים? אני אתחיל- מי שרוצה מוזמנת לענות: על מי את הכי סומכת?
רשת, מנסה. לשאלתך: נדמה לי שאני לא מדברת מתוך המצב שבו אני נמצאת כרגע, אלא עונה תשובה שתהיה אמיתית גם בימים אחרים. אני לא סומכת על אף אחד. לא ממש. לא עד הסוף. לא על עצמי ולא על אף אחד אחר. ולא כי אנשים לא רוצים, או לא ראויים לזה. ממש לא. אלא כי ככה זה. בסופו של דבר אני עם עצמי, אחראית בלעדית על חיי ושם - ממש אין על מי לסמוך. עובדה. עצובה. אבל עובדה. ושאלתי: מה התכונה הכי חזקה שלכן ומהי החולשה הגדולה שלכן?
התקלת בשתי שאלות.... התכונה הכי חזקה שלי היא הכוח לשנות מה שיש ביכולתי לשנות. במצבים ברי שינוי אין אצלי דבר כזה "אי אפשר". בין אם זה משהו שאני צריכה לעשות/להשיג עבורי, או עבור אחרים החשובים לי. התכונה הכי חלשה שלי היא, שקשה לי להיות שלווה מול מה שאין ביכולתי לשנות... לצערי סיפקה לי המציאות גם מצבים כאלה. השאלה שלי: מה הדבר שבשבילו את קמה בבוקר?
חן, רעות, מה שלומכן?
שלום למומחים אני בת 23 ופגעתי בחברה הכי טובה שלי התנשקתי עם מישהו שהיא בקשר איתו זה קרה בערב שיצאנו יחד ברביעיה ושתיתי ולא ממש הרגשתי והיא אמרה שהיא לא ממש רוצה אותו אבל זה לא העינין אני יודעת שטעיתי אבל באמת לא היתה לי כוונה ולא היה לזה משמעות בכל אופן היא מאוכזבת ממני ואני לא יודעת איך לגרום לה להבין או לסלוח ולתת בי שוב אמון כי אני יודעת שזה היה פוגע בי מאוד ואני פשוט שונאת וכועסת על עצמי וממש רע לי עם זה בפרט שלא ממש ההיי בשפיות אני אשמח לקבל עצות לבי מה אוכל לעשות בנידון??? תודה מראש
שלום נטלי, אני אמנם לא מומחית, אך מאד מבינה את רגשי האשמה שלך ואת השאיפה לתקן. אני גם מאד מבינה את הרצון שלך באהדה. לכולנו יש נפילות כאלה ומקומות שאותם היינו רוצים למחוק כלא היו מסיפור החיים שלנו. אני חושבת שאולי אם תביני את עצמך, תוכלי להסביר את עצמך בפני חברתך ולזכות אולי בסליחתה. כמובן שתמיד יש ביכולתך להדגיש את העובדה שהיא לא ממש רצתה בו... או לפחות כך היא טענה. אינני יודעת מה היו המניעים שלך בעשותך זאת, אך אני נוטה שלא לקבל את הסבר אי השפיות הזמנית. אז תחשבי - מה יכול היה להניע אותך לעזות זאת? אין לזה כמובן תשובה חד משמעית. התשובה אחוזה באישיות שלך ובמערכת היחסים ביניכן - הגלויה והסמויה. עזרתי? למרות שרציתי, כנראה שלא. הכוון שחשבתי עליו לא כולל מספיק עצות מעשיות ואינו פותר את הדברים בטווח הקרוב. רק אל תייסרי את עצמך יותר מדי חוה
נטלי שלום, לדעתי פשוט תדברי איתה על זה. תתנצלי. תגידי ששתית ולא היית ממש בשפיות. ממש ממש כפי שכתבת והסברת כאן. חברות טובה מתבטאית גם ביכולת לסלוח ואני מקווה ומאמין שהיא תסלח לך. בברכה, גדעון
הי רשת, אני שמחה לראות אותך כאן. חשבתי הרבה על העלבון שהרגשת בשבוע שעבר, והכעס שביטאת, ואחר-כך הצער... אני כאן, ואשמח לשמוע איך עבר עליך השבוע. אורנה
היי אורנה, גם אני חשבתי על מה שקרה לי פה בשבוע שעבר... היה לי לא פשוט בכלל עם המילים "זנוחה ואבודה"... והן צבטו אותי והידהדו לי בראש כמה פעמים, בהזדמנויות שונות האמת היא שאפילו חשבתי לא לחזור לכתוב כאן... הרגשתי שאני מתחילה להמאיס את עצמי- וניבהלתי פתאום. מפתיע אותי לקרוא שגם את חשבת על זה... ומעניין אותי מה חשבת... אתמול רציתי לכתוב, אבל לא הצלחתי לפתוח הודעה וגם היום לא ממש. רק עכשיו, כשכבר לילה, הצלחתי לכתוב שתי מילים. אבל אני שמחה שראית אותי.
רשת, שאלת אם יש כאן מישהו... נראה לי שהתשובה היא כן!!!! מדהים, אה? שיש כאן כל כך הרבה אנשים נפלאים. מחמם את הלב, לא? תמשיכי לכתוב. נורית
יש כאן הרבה אנשים (בעצם... אנשות!) מעניין לקרוא אתכן טוב שבאתן :-)
שלום גדעון שובל, אני תלמידת תיכון ובחרתי את מגמת פסיכולוגיה כיוון שאני רוצה להיות פסיכולוגית כשאני אהיה גדולה. אני רוצה ללמוד באונברסיטת תל אביב או ירושלים והבנתי שהתנאי קבלה מאוד קשים וכדי להיות פסיכולוג צריך שני תארים ולמידה לתואר השני כמעט ובלתי אפשרית. אני לא יודעת איך זה בדיוק הולך ורציתי שתתן לי קצת מידע על זה (מה הממוצע בגרויות שצריך,כמה יחידות במתמטיקה ואנגלית ולמה למידה לתואר שני כמעט ובלתי אפשרית). בתודה זוהר.
היי זוהר, זה משתנה מאוניברסיטה לאוניברסיטה בכל מקום יש תנאי קבלה אחר (שגם משתנים משנה לשנה) זה באמת מסלול קשה, אבל אפשרי כדאי לך לבדקות באתרים של האונברסיטאות בהצלחה רשת
כמה טעויות הקלדה בהודעה אחת קצרה: היי זוהר, זה משתנה מאוניברסיטה לאוניברסיטה בכל מקום יש תנאי קבלה אחרים (שגם משתנים משנה לשנה) זה באמת מסלול קשה, אבל אפשרי כדאי לך לבדוק באתרים של האונברסיטאות בהצלחה רשת
שלום זוהר, גדעון יענה בפורום מחר וביום א', ובינתיים - תשובתי... פסיכולוגיה היא בעצם שם כללי למגוון די גדול של מקצועות: פסיכולוגיה קלינית, קלינית-חינוכית, ייעוצית, שיקומית, קוגניטיבית, חברתית ועוד. את לא צריכה להחליט עכשיו איזה מקצוע את רוצה, אבל כדאי לקרוא קצת על התחומים השונים, ולראות כמה זה מגוון ועד כמה הכל פתוח... אני יכולה לספר לך ספציפית על המסלול הקליני, שכולל תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ארבע שנות התמחות קלינית ובחינת סיום התמחות. אני בטוחה שזה נשמע ארוך ומייגע (וזה אכן כך...), אבל בעיני מדובר במקצוע מרתק ומתגמל מאוד. כרגע, אני חושבת שזה קצת מוקדם להחליט, ובמקום זאת כדאי להרחיב את אופקייך בנושאים הקשורים למקצוע. עם הזמן, את תדעי אם את רוצה לעשות את הדרך הארוכה הזו... את יכולה להציץ באתרי האינטרנט של החוגים השונים לפסיכולוגיה בארץ (יש חוג כזה בכל אוניברסיטה וגם בכמה מכללות). אני בטוחה שיש שם הרבה מאוד אינפורמציה רלוונטית. בהצלחה, אורנה
לפני שלושה ימים ניסיתי להרוג את עצמי. הדבר נודע להורי והם ממש דואגים אמא שלי לא מפסיקה לבכות ואבא שלי מוטרד עד מאוד ואני אני בעיקר בוהה ותוהה איך הגעתי למצב הזה ולמה המחשבות שלי לא מרפות ממני.אני תוהה על משמעות חיי תוהה עוד כמה זמן אני יחזיק מעמד.אני מרגישה שאחרי מה שעשיתי אני לא הוכל להחזיר את הגלגל אחורה היחס של הורי וחברי יהייה שונה כלפי אני פוגעת בכל הסובבים אותי.הלוואי ורק יכולתי להרגיש טוב יותר.זה לא נכון שאני עצלנית זה לא נכון שאני סתם רוצה שומת -לב רק רציתי שהעולם ייפסק לרגע.......רציתי שקט......שמחשבות יפסיקו לרדוף אותי. אין יותר מידי מטרה למכתב הזה סתם רציתי לשתף אתכם מה עבר עלי בימים האחרונים.
היי סופיה, ההורים של מודאגים- ובצדק. נשמע שגם את מודאגת מהמצב שהגעת אליו. כרגע כולם נמצאים סביבך ומבוהלים ממה שעשית, אבל עם הזמן הדברים ישקעו... נכון, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בדרך כלל הזמן עושה את שלו ואנשים נרגעים. אני לא יודעת מה היו הדברים שהביאו אותך לעשות ניסיון אובדני, אבל נראה לי שזה הזמן לעצור לרגע ולגייס עזרה. את לא עצלנית וגם לא עשית את זה בשביל תשומת לב, עשית את זה כי כואב לך בפנים. כי את מחפשת שקט. אני מאמינה שאפשר להקל על הכאב בעוד דרכים צריך רק לגייס קצת כוח ולמצוא אותן... שולחת לך הרבה כוחות ומקווה שתקבלי את העזרה שמגיעה לך רשת
שלום סופיה, הכאב שלך עולה מכל מילה שכתבת, ואני חושבת שכדאי שיהיה בתמונה פסיכולוג, שישמע את הכאב שלך ויוכל לתמוך בך. אני לא יודעת איזה מחשבות בדיוק רודפות אחרייך, ולמה את מתכוונת בכך שהמחשבות לא מרפות - אבל אם מדובר במחשבות טורדניות אפשר בהחלט לטפל בכך. אל תשארי לבד עם כל זה! אורנה
אני מטופלת על ידי פסיכאטר אבל הטיפול לא ממש עוזר.אני לא ממש יודעת כבר למי לפנות חוץ מזה שסתם רע לי ואין לי יותר מידי משעות אובחנתי כסובלת מOCD .אני מודה לכם על התמיכה. מקווה לטוב סופיה
אורנה, תודה על התשובות. אך על השאלה שמבחינתי היא החשובה ביותר "דילגת" - מטפל שפונה להדרכה - האם עליו לומר זאת למטופל שלו (שהוא פנה להדרכה ואת סיבת הפניה לה) או שלהיפך, אסור/ יש למנוע מתן מידע זה למטופל. תודה רבה.
שלום בר, כשמדובר בפסיכולוג מתמחה, נושא ההדרכה הוא ממילא חלק מהעניין. כשמדובר בפסיכולוג מומחה, אינני חושבת שיש לידע את המטופל על קבלת הדרכה. הדרכה היא חלק מהליכי העבודה של הפסיכולוג (בדומה לשמיעת קורסים וסדנאות, קריאת חומר עדכני ועוד), והיא אינה עדות לכשל בטיפול. בברכה, אורנה
פתחתי עץ חדש, כדי שלא נצטרך לגלגל למטה.... ליעלה, כן, אני מאוד מפרגנת לו. בפורם הזה יודעים עד כמה. ולא, לא דרכת, נגעת. וזה בסדר. ועכשיו גם לאין כינוי, כן, ילדתי. 3 פעמים... מעט מדי. אני קמה מוקדם לא (רק) בגלל הילדים, הם גדולים (אמרתי לכן שאני זקנת השבט פה? ). אני קמה לעבודה.... ואני גם אוהבת *לקום* בבוקר. גם בימים שקשה לי. היי, מדהים איך אנחנו חושפות את עצמנו לאט לאט. ואיך אנחנו גם שומרות על מה שצריך. כיף פה. שבת שלום הדר
הדר, אכן, יש משהו מיוחד בזה שכל פעם, כל אחת מאיתנו, חושפת משהו. לפעמים רק אותה מישהי יודעת שהיתה כאן חשיפה קצת יותר עמוקה, ולפעמים זה בולט גם לאחרות (אחרים). הבנת מה ניסיתי להגיד? יצא לי לא ברור למרות שהתכוונתי להגיד משהו שלי עצמי מאוד ברור. כן, כיף פה. יעלה
יעלה, הבנתי מאוד. מה שעלה כאן בקשר לאימהות שלי הוא דוגמא לכך. וואלה, לפעמים נראה לי שאנחנו מכירות מעוד מקומות... הדר
היי הדר, 3 לידות?? ילדים גדולים?? את נשמעת ממש צעירה...למעט הפעמים בהם את מטיפה מעט למשתתפים:) (כמובן באופן חיובי כמו חשיבות הטיפול וכד') ואז את מזכירה לי את אמא שלי(רק בהטפות:-)
אכן, אימהות כבר אמרנו? טוב, לא רק הטיפול עובד, יש גם ניסיון חיים..
אני מקנאה בך (במובן החיובי -שהייתי רוצה כמוך אך לא את שלך),שאת בטח נשואה ואפילו אם לא- יש לך שלושה ילדים,וזה כבר דבר מספק ביותר שהגשמת משהו כ"כ גדול בחייך. אותי כעת הדבר שהכי מפחיד אותי הוא של 'אאחר את הרכבת' מבחינת ילודה,וגם אפקט הלחץ המשפחתי לא תורם לשקט-הנפשי שלי. איני נאיבית,אני יודעת שגם בנישואים ובהורות יש הרבה מאוד קשיים ודאגות(שאולי אפילו גדולות משלי עכשיו),אך עם זאת יש תחושה של סיפוק עצום והגשמה- לפחות לפי איך שאני רואה זאת; בנוסף - זה מרגיע לדעת שיש חלק ממך/מבשרך בעולם.
למשתנה, שוב כתבתי המון ומחקתי.... מאיפה שאני מנסה לענות יוצא לי לחשוף, ואני שומרת.... יש המון סיפוק והגשמה בקשרים רבים שלי... לא שהדרך היתה קלה, ולא שהיא הסתיימה.... הדר
שלום, רציתי לשאול שאלות לגבי הדרכות והתייעצויות שמקבלים פסיכולוגים: 1. מה קורה במהלך ההדרכות הללו, האם הן מתקיימות בצורה פרטנית/ קבוצתית? 2. האם ההדרכות הן דבר שבשגרת עבודתו של מטפל (כלומר: הוא עובר הדרכה לגבי כל המטופלים שלו) או רק לגבי מטופלים מסוימים. אם זה קורה רק בחלק מן המקרים - מהם המקרים המובילים מטפל לפנות ליעוץ ולהדרכה אצל פסיכולוג אחר. 3. האם מטפל צריך/ רשאי לומר למטופל שלו שהוא פונה להדרכה בעיניינו (כדי שמטופל ידע שמטפל מתקשה או לא יודע כיצד להתמודד עמו, ואולי יש מקום להחליף מטפל) או שאסור לו לחשוף נתון זה בפני המטופל. 4. כיצד הפניה ליעוץ-הדרכה מתיישבת עם הסודיות הרפואית שפסיכולוג מחויב בה. אודה לתשובות מפורטות וברורות. תודה רבה.
שלום בר, אכן שאלות חשובות. פסיכולוגים בתהליך התמחות מחוייבים לקבל הדרכה, ואילו פסיכולוגים מומחים לוקחים הדרכה על-פי רצונם. הרבה מאוד פעמים זו עדות לרצינות, מחויבות והשקעה בטיפול, ולאו דווקא עדות לכך שהמטפל אינו יודע כיצד להתמודד. הדרכות מתקיימות בצורה פרטנית וקבוצתית כאחד, לא את כל המטופלים מביאים להדרכה (בדר"כ בשל מגבלות זמן ומקום), וקשה לקבוע קווים מנחים בנוגע לשאלה איזה טיפול יובא להדרכה ואיזה לא. לפעמים מטפלים מביאים להדרכה טיפול אהוב שמעורר בהם רגשות עזים, ולעיתים טיפול שהתעורר בו קושי מסוים, והמטפל זקוק לעיניים נוספות שיעזרו לתת כיוון. פנייה להדרכה מתיישבת עם עקרונות שמירת הסודיות, משום שפרטיות המטופל נשמרת ומשום שגם המדריך הנו פסיכולוג קליני המחוייב לאותם כללי סודיות. אשמח אם תכתוב/י יותר על הסיבות לכך ששאלות חשובות אלה מעניינות אותך. בברכה, אורנה
אורנה, משתמע מכך שהדברים לא באמת נשמרים בתוך החדר? (וכן, אני יודעת שיש שמירה על פרטיות המטופל...)
ד"ר שלום, אני זקוקה לעזרה בחרדה והתקפי חרדה ומקבלת ציפראלקס אחד ביום עם קסאנקס האם להחליף בין קסאנקס לואבן זה בעצם לשנות טיפול ? הבנתי שקסאנקס ממכר יותר לכן אני שואלת ,קלונקס אני ממש לא רוצה למרות שהרופאה שלי מעדיפה אותו על פני כולם כי היא סבורה שהוא יעיל ליותר שעות ביום הרופאה שלי גם מסבירה לי שקסאנקס וקלונקס זה אותו דבר השוני הוא רק בזמן ההשפעה אבל בגלל ההחמרה במצבי היא ממליצה על שילוב של שניהם כשקסאנקס הוא להתקפי פאניקה וקלונקס לרגיעה כללית החיבור של "קוקטיל" הכדורים מכניס אותי ללחץ. ונראה לי שהרופאה מכניסה אותי לבוץ שאני לא אצא ממנו .אני מעדיפה וואבן על בסיס הרגשתי. שאלה נוספת ,התחלתי טיפול שיחתי עם עובדת סוציאלית מומחית בפסיכותראפיה שעובדת בבית חולים במרפאת חרדה האם זה היינו הך כמו טיפול אצל פסיכולוג קליני? מבחינת הכשרה .
שלום שלי, את השאלות לגבי תרופות אני מבקשת שתפני לפורום פסיכיאטריה, או מוטב - לרופאה שלך עצמה. זכותך לקבל ממנה תשובות שיניחו את דעתך בנוגע לקוקטייל שהיא רקחה עבורך... בנוגע למטפלת - מדובר בהכשרות מקצועיות שונות, אך אין בכך עדות לגבי הניסיון של המטפלת הספציפית הזו בטיפול בחרדה. גם בנושא זה אני ממליצה לברר איתה מה למדה ובמה התמחתה. זה לחלוטין לגיטימי שמקבל שירות יברר נושאים מעין אלה אצל נותן השירות. אני מאחלת לך הצלחה רבה בהתמודדות עם החרדה, אורנה
השבוע עברתי את הימים שאולי הכי קשים ומשמעותיים בחיי- מבחינת הטיפול בOCD וההתגברות עליו,ואיני מגזימה,כי השבוע- לראשונה בחיי העזתי (לאחר 'תרגיל חשיפה' שבהמשך אסביר מה זה)לשבת על מיטתי לא רק עם בגדים מבחוץ אלא עם בגדים מבית-חולים.אני מודעת לכך שעבור אדם שלא סובל מOCD זה בטח נשמע מוזר מאוד- לא לשבת עם בגדים מבחוץ על המיטה,ולדאוג שהמיטה והכותונת וכו' יהיו 'סטריליים',וגם לי בעבר-לפני שהתחיל אצלי הOCD זה 'לא היה סיפור',אך בעיקבות הOCD לא התקרבתי אפילו למיטה ולסדין עם בגדים שלבשתי בחוץ,והאמת היא עד השבוע לא יכולתי(עקב הפחד מהחרדה וכו')ולא העזתי לשבת על הסדין אפילו עם סתם בגדים מבחוץ,והשבוע ישבתי על הסדין ועל הכרית(משני צידיה)ועל הכותונת,והבגדים שלפני השינה -עם הבגדים שלבשתי בבי"ח ובעיקר ישבתי עליהם עם המכנסיים,וזה אומנם בהתחלה הפריע לי מאוד וגרם לי לרצון לבכות ולקת חרדה,אך בכל-זאת לא קמתי ונשארתי על המיטה ואף שכבתי- זמן ממושך,ובסוף החרדה עברה ואפילו שאני ישנה כבר שלושה ימים נוספים עם אותם מצעים ואותה כותונת זה לא מפריע לי. וזה התאפשר בעיקבות טיפול התנהגותי-קוגנטיבי של מספר חודשים,ובעיקר בגלל 'תרגילי החשיפה' שעברתי-שכוללים 'חשיפה' ישירה לפחי-זבל וללכלוך והשבוע כללו 'חשיפה' של חפציי ל'זוהמה' וחלחיידקים בבית-חולים,ע"י מפגש עם המטפל שנערך בבית-החולים,ושאחריו הרגשתי חופשיה ובעלת אומץ לשבת על המיטה ועל הסדין וכו', וגם את ידיי שנגעו בריצפה בבי"ח לא הורשייתי לשטוף עד הערב בכלל-שזה הכי הפריע לי.וגם באותו יום קדחו לי בחדר ורק טיטאתי ולא שטפתי ו'קירצפתי'למרות החרדה-שהופיעה ולבסוף עברה. עדיין אני 'רחוקה מאוד' מלהיפטר מבעית הOCD ,ועדיין 'בעית-הנקיון'שלי לא נפטרה, אבל אני מעודדת את עצמי ב'פריצת-הדרך' שהיתה לי; ואיני רוצה להרוס את הדברים החיוביים שאמרתי בכך שאומר שאני 'מתה מפחד' שכשאחליף את המצעים למצעים נקיים ואשטוף את החדר, הבעיה תחזור-זה כמובן אם לא אתרגל שוב הרבה תרגילי 'חשיפות'. אז זהו-סתם שיתפתי, משתנה
זה בטח ברור לכולם,שהתכוונתי בכותרת ל'פריצת-דרך' שהיתה לי,אבל בכל-זאת חשוב לי להבהיר זאת (וזה גם מהOCD)שגורם לי לרצות שהכל יהיה מושלם ומדוייק ושלא יהיו טעויות.
בטח שהבנתי שהתכוונת לפריצת דרך. וואחד עבודה עשית. הנפילות של האותיות לא משמעותיות, הן קורות לכולנו... ובכל זאת, בשרשור אחר נפלה לך האות "תו" מהכינוי "משתנה", ויצא לך : "משנה" וזה נראה לי סמלי. אולי יש משהו אקטיבי יותר בכינוי הזה, משנה. כי את השינוי את עשית... סתם הגיגים של בוקר... כל הכבוד! הדר
משתנה יקרה, אכן נשמע כמו פריצת דרך ענקית. שמחה בשבילך מאוד. יעלה
משתנה יקרה, אכן את משתנה. איזה יופי...
משתנה יקרה אני שמחה לשמוע שהצלחת לשלוט בOCD ושאת אמיצה ונלחמת.אשרייך. כל הכבוד :-) חן
וואו, משתנה, כל הכבוד!!! זו בהחלט נשמעת פריצת דרך ענקית!!! אני כל כך שמחה בשבילך!!! שולחת חיבוק ענקי, אוהבת, רעות
במשך שלוש פעמים -בזמנים שונים היום - 'התגנבתי' למחשב{בשל חוסר זמן} כדי להגיב לתגובותיכן (שעודדו אותי מאוד), וכל פעם ניסיתי ולא הספקתי או שקראו לי או שהמחשב נתקע וכו',אז עכשיו (אחרי שכבר מזמן רציתי לעשות זאת)חשוב לי לומר: שתגובותיכן ותמיכתכן עודדו ומעודדות אותי מאוד,ואני שמחה להכיר אתכן ושמחה שאני יכולה לקבל 'פידבקים' ממכן,זה חשוב לי. דרך-אגב,בעיניין המקלחות(בעיקר) ופחד מלכלוך יש לי עדיין בעיה,כשאני לחוצה הבעיה גוברת,ואני {כמה שזה ישמע לכן מוזר}ב'מלחמה תמידית' נגד עצמי,לכן תמיכה מבחוץ עוזרת מאוד.
שלום משתנה, אכן פריצת דרך משמעותית ביותר! כל הכבוד על הצעדים האמיצים שעשית. את יודעת, חשבתי קודם לתקן בשבילך את "פרית-דרך" ל"פריצת-דרך", כדי שזה יהיה "מושלם", אבל אני חושבת שזה דווקא נהדר ככה. זה אנושי, ומקסים, ולא-מושלם... חזקי ואמצי בהמשך הדרך, אורנה
באמת אני צריכה ללמוד להסתדר עם דברים שהם קצת פחות ממושלמים,זה גם חלק מהטיפול שלי.
חן ראיתי שעברת תקופה קשה,ואני מצטערת שלא היתי זמינה כדי לתמוך בך,עוד לא היה לי זמן לקרוא את כל מה שעבר עליך, אבל ממה שקראתי הצטערתי על ההעדרות ש'נכפתה' עליי. שולחת לך חיזוק, משתנה
משתנה יקרה, תודה איזה מתוקה. עבר עליי גל של כמה ימים קשים אבל לעת עתה הכל טוף.. שרק ימשיך ככה.. חן
מאחלת לך שזה ימשך ככה- שיהיו לך ימים טובים.
לא היה לי מחשב במשך כארבעה ימים והפורום ומשתתפיו חסרו לי מאוד,ואנ שמחה שכעת חזרתי,למרות שגם היתה נקודה חיובית בכך שלא היה לי מחשב,והיא:שזה גרם לי למתן את 'התמכרותי' לפורום,ושוב איני כותבת זאת כדי להכעיס מישהו או להאשים מישהו,פשוט אני מציינת שעבורי(שלא הסתדרתי בלי להיכנס מספר רב של פעמים ביום לפורום)לא לגלוש מספר ימים ו'להחזיק מעמד' זה היה 'תרגיל חיובי'-למרות שביום הראשון והשני זה הציק לי מאוד וכל הזמן עיניין אותי מה קורה בפורום. להתראות, משתנה
משתנה, גם אנחנו התגעגענו... שמחה שחזרת, רעות
גם אני
אני ממש שמחה לראות שחזרת. חשבתי שהגמילה מהפורום הצליחה יותר מידי וחששתי שאני לא אראה אותך יותר. אבל איזה כיף שחזרת!!!!! הכי כיף לי בעולם שאת פה... וסליחה אם זה נשמע אגואיסטי כי אני יודעת שאת רוצה להיגמל... חן
איזה חמודות אתן,שימחתן אותי,התגעגעתי אליכן ולתמיכתכן (שהיתה חסרה לי מאוד בימים האלה),ואני שמחה שאתן מרגישות כמוני,כי פחדתי שאהיה 'זרה' כשאחזור, ותודה-לאל שפחדי התבדה ושזה לא כך. וחן - זה כלל וכלל לא נשמע אגואיסטי,להיפך,שמחתי לקרוא זאת. {דוקא השבוע,כשעברתי 'ימים קשים' מאוד,לא יכולתי לבקש ולקבל את תמיכתכן ואת תמיכת הפסיכולוגים,אך מזל שבנוסף יש לי תמיד את תמיכת הפסיכולוג והפסיכיאטר שלי- שאני כל יום מברכת על מזלי שהגעתי דוקא אליהם; למרות שתמיכתכן יותר רציפה ושונה יותר-כי אני מרגישה שאתן חברות שלי(אפילו אם רק וירטואליות){ומקוה שלא אגזים באומרי שאתן גם כמו 'אחיות לצרה'}והם אנשי-מקצוע, וכמובן שהם מבינים מה עובר עלי אבל לא חווים זאת כמוכן. אז תודה על מי שאתן עבורי. (יש לי בקשה-אתן זוכרות אולי איך מנקדים,כי איבדתי את הקישור והיתי רוצה ללמוד זאת). {עוד דבר טוב שקרה לי הוא שהשבוע המחשב הועבר מחדרו של אחי,ככה שאומנם המחשב לא שלי חופשי, אך תהיה פחות בעיה להשתמש בו}. להתראות, שולחת לכן חיבוק גדול, משתנה
במקרה ראיתי שאת פה און ליין... תודה לך שעזרת לי לילה קסום לך חן
חנו'ש מתוקה, ראיתי שכתבת שאת מרגישה טוב יותר... אני מקווה שגם היום את ממשיכה להרגיש טוב (-: אני זוכרת שאמרת שהפסיכולוגית שלך נסעה... איך את מסתדרת? את יודעת שאם את צריכה אוזן קשבת (או יותר נכון עין קוראת :-)) אני כאן... נשארתי אצל הפסיכולוגית שלי בסוף והיא הייתה כזאת מדהימה! אני לא מאמינה שחשבתי לעזוב אותה בכלל! אני די מאושרת מזה עכשיו... שולחת לך חיבוק ענק! אוהבת, רעות
רעות, עין קוראת אוזן קשבת יד מושטת לא משנה מה העיקר שאת וליאת וכו',כאן בזמנים קשים.... שמחה להיות כאן גם בשבילך.... נשאר רק עוד שבוע עד שהמטפלת תחזור ואני מאמינה שיהיה בסדר עד אז.... אני שמחתי לשמוע שאת ממשיכה לטיפול ושהעניינים לובנו בינכן.... אוקצור כרגיל נשלח חיבוק חם מהתנור ממני אלייך :-) חן
אני מטופלת ואין אור בקצה המנהרה. אני מבקשת מכם בקשה אחרונה: אנא תורו לי מהי הדרך הקצרה והבטוחה ביותר למות מוות רגוע ומהיר?
שלום למיואשת, לא אוכל להשיב לך, פשוט כי מעולם לא מצאתי תשובות טובות לשאלה זו. כל השיטות עליהן הצלחתי לחשוב נמצאו בסופו של דבר לא ממש מעוררות חשק. אני מניחה שאם את בוחרת לפנות לכאן, קיימת בכל זאת משאלה לתשומת לב והקשבה. האם יש משהו אחר שנוכל לעשות למענך? אם את מרגישה שכלו כל הקצים, אנא פני למטפל/ת שלך ושתפי אותו/ה בתחושותייך. החזיקי מעמד ליאת
מצאתי את הדרך הקצרה והבטוחה לאחר נבירות וחקירות אין סופיות. מאחלת לכולכם כל טוב.
הי ליאת, שמחה לומר לך שאני מרגישה בהרבה יותר טוב מאתמול :-) אני לא רוצה לפתוח פה לשטן.... אבל אני ממש שמחה שהסתדרו לי כמה דברים שחשבתי שלא יסתדרו..... וזה קצת שינה לי את הפרספקטיבה על החיים. הבעיה שאני פוחדת 'ליפול' עוד פעם אני ממש לא רוצה..... ואני לא יודעת למה אני חושבת על זה בכלל? למה אני לא חיה את הרגע,את ההוה ואני כל הזמן תקועה על מה שהיה בעבר ומה שיהיה בעתיד.אוף גם זה מעצבן. סתם שיתפתי.תודה על ההקשבה. חן
חן, אני 'שומעת' אותך! נורית
נורית, כתבתי תודה על ההקשבה(בעצם אתם לא יכולים 'לשמוע' אבל אני מרגישה כאילו שכן :-) מקווה שגם אצלך הכל טוסט :-) חן
חן יקרה, כמה טוב לשמוע שאת מרגישה טוב היום. טוב עוד יותר להיווכח שדברים שנראו חסרי תקווה או פתרון, באים על מקומם בשלום. כדאי מאד לזכור עובדה זו, ולהביאה אל התודעה בימי סגריר. תהני מהיום ליאת
שלום רב, אני בן 26. סיימתי לימודי תואר לאחרונה ומזה 5 שנים תוך כדי מרוץ החיים ולחץ של עבודה ולימודים אני סובל מדיכאון, שינה לא איכותית וירידה הדרגתית בזכרון ועוד. אציין כי אבי סובל מ-OCD ודיכאון ונראה לי כי קיבלתי "מתנה" גנטית זו. בחצי שנה האחרונה החריפו הסממנים וכיום קושי רב בזכרון קצר, לא מרוכז, מחשבה מבולבלת, שינה לא עמוקה, קושי להתבטא ולהתנסח בע"פ ובכתב ושאר בעיות שמתוך מודעות והכרות עצמית אני די בטוח שמקורן - בעיה נפשית ובכל מקרה הם לא היו בעבר. (אציין כי בבדיקות דם נשללה בעיית אנמיה או בלוטת תריס). אני אכן פועל לברר ולקבל טיפול מתאים (תרופתי או אחר) שישפר את מצבי כי הדבר פוגם בתפקוד היומיומי שלי בעבודה ובשאר אפיקי החיים. שאלתי היא אחת וממוקדת- אודה לתשובתך על יסוד ניסיונך וניסיון המחקר: בהנחה ואכן ההנחות שלי יאובחנו ואקבל טיפול תרופתי או אחר שישפר את מצבי הנפשי : האם הירידה הקוגניטיבית היא הפיכה בד"כ ? האם הכישורים שלי מהעבר (חדות מחשבה וכושר ניתוח, כושר ביטוי מעולה) חוזרים לעצמם בד"כ או שחוזרים חלקית ? איזה השפעה יש להתעלמות שלי מהבעיות במשך שנים ? תודה רבה, רונן
שלום רונן, כמו שאתה חש היטב על בשרך, דיכאון מתאפיין בסוג של האטה קוגניטיבית, קשיי קשב וריכוז, קשיי זיכרון וקושי בקבלת החלטות. ככל הידוע לי, מבלי שאני יכולה לגבות זאת כרגע בנתוני מחקרים, התפקוד הקוגניטיבי חוזר לקדמותו עם שוך הדיכאון. עם זאת, קיימים אצל כולנו תהליכי דעיכה איטיים בתפקוד הקוגניטיבי, ולפיכך, לאחר שנים רבות של דיכאון, יתכן שיהיו 'הפסדים' קלים שמקורם בפגעי הזמן ולאו דווקא בדיכאון עצמו. אני ממליצה מאד לפעול במרץ למגר את הדיכאון, ולהחזיר עטרה ליושנה. בשמחות ליאת
היי ליאת, אני בטיפול כבר 3 שנים, כאשר הקשר שלי עם המטפל הוא טוב (עם הרבה רגש כלפיו). אני נמצאת בחודש השמיני ועולות לי מחשבות(בנוסף ללידה ולאימהות), איך הקשר שלי עם המטפל ישתנה. אני לא רוצה שהוא ישתנה כי אני מאד קשורה אליו. אני מניחה שאני אדבר איתו על כך אבל רציתי לשאול אם יש לך ניסיון עם קשר שהתרופף בעקבות לידה.
שלום להריונית, לצערי, עדיין לא יצא לי לטפל באישה הרה לפני לידה, כך שאיני יכולה להעיד מגוף ראשון על שינויים צפויים. אני יכולה לספר לך מניסיוני כמי שהייתה שלוש פעמים אחרי לידה, שמשהו בסיסי בפוקוס הרגשי משתנה מאד לאחר הלידה. היצור החדש שנכנס לחיינו, מצליח להסית באופן חד את הקשב הרגשי שלנו מעצמנו - אליו. זוהי תופעה מופלאה בעיני, ואפשר לשער שתהיה לה השפעה מסוימת על הקשר הטיפולי. כדי לעמוד על טיבה של אותה השפעה ועל עוצמתה, לא נותר לך אלא להמתין בסבלנות חודש נוסף. אני מאחלת לך לידה קלה, נעימה וחגיגית. ליאת
למען ההגינות: לא שכחתי את המטופלות ההרות שהיו לי. התכוונתי לומר שלא יכולתי להשוות את השפעת הלידה על הטיפול, שכן הטיפול לא חודש לאחר הלידה. ליאת
לאחר בירור קצר באינטרנט הספקתי ללמוד ש-PTSD מתייחס לטארומה שנובעת מאירוע רגעי ויחיד. לעומת זאת, יש משהו שנקרא PDSD או Complex PTSD שנובע מטראומה מתמשכת, אבל הוא עדיין לא מוכר ב-DSM IV. בנוגע לזה יש לי 2 שאלות: 1) אם המונח PDSD ודומיו לא נחשבים רשמיים, אז היום מצב כזה מתוייג כ-PTSD? 2) במונחים פסיכיאטרים/פסיכולוגיים, איך נקרא מצב בו אדם סובל מסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית, כתוצאה מ-2 טראומות שונות? תודה רבה, ליאור.
שלום ליאור, מאחר ואיני מכירה את המונח PDSD ואת מה שהוא מייצג, וכדי לא להטעות אותך, אני מעדיפה שתחזור על שאלתך באחד מימי התורנות של גדעון (שבת-ראשון). הוא ודאי מתמצא בנושא זה הרבה יותר ממני. שלא נדע מצרות ליאת
שלום בני בן שלוש ושלושה חודשים בגיל שנתיים הכנסתי אותו לגן בגלל שהייתי בהריון וגם כי הוא היה נזקק לחברה מאוד מאוד חברותי כל בוקר היה הולך ללא התלהבות ובד"כ היה עושה סצינות בבית אך כשהיה מגיע כבר היה משתלב מאוד יפה עשיתי מערבים לגן בגינה נראה סביר הוא היה רק עד 12.30 בגן ובצהריים חוזר אלי הביתה לאחרונה האהבה שלו אלי גדלה אם נגדיר את זה ככה והוא צריך אותי לידו כל הזמן הוא קיבל מאוד יפה את אחותו החדשה היום כבר 8 חודשים והם חברים טובים הוצאתי אותו השבוע מהגן בגלל חוסר ההתלהבות שלו ובספטמבר הוא יהייה בגן עירייה מה שאומר שארבעה חודשים אני מעסיקה אותו שאלתי האם אני פוגעת בו בהפסקה הארוכה הזו האם אני יוצרת אצלו בלבול האם זה נכון לעשות זאת בבית הוא לא סובל יש לי לו"ז מסודר בשבילו ויחסית די הרבה עיסוקים אני לא אמא שמתעסקת הרבה בענייני הבית יותר בהפעלתם ופינוקם הסביבה אומרת לי שאני גורמת לו אבל אני מבולבלת וכבר לא יודעת מה טוב בשבילו אשמח אם תוכלי לענות לי על כל השאלות האלה אני כבר פניתי לפורום יחסי הורים וילדים אבל אנ אשמח גם לחוות דעת בפורום זה תודה מראש לימור
שלום לימור, קשיי פרידה אצל ילדים צעירים הם חלק מהתפתחות נורמלית, בעיקר בשנה הראשונה של הגן. מתיאורך עולה שבנך דווקא הסתגל לגן, והשתלב בו ללא קושי מיוחד. נדמה לי (ואני אומרת זאת בזהירות) שלך היה קצת יותר קשה עם הפרידה מהילד. אי אפשר להתעלם מן העובדה שנולדה אחות קטנה, מה שמציב תביעות חדשות לכל בני המשפחה. בנך מתקשה להשאיר את שתיכן בבוקר לבד, ומורת הרוח שלו מתפרשת בעינייך כאהבה מוגברת כלפייך או כחוסר התלהבות מן הגן. יהיו סיבותיו אשר יהיו, מקומו בגן (ולו כדי לאפשר לך כמה שעות של שקט, מנוחה, וזמן בו תוכלי להתמסר לטיפול בתינוקת הקטנה). כאשר את מוציאה אותו מן הגן, את למעשה מעודדת נסיגה, ומבטלת הישג התפתחותי קודם. ילדים ממשיכים ללכת לגן ולביה"ס גם ללא התלהבות מיוחדת, פשוט בגלל ששם הם זוכים לסוג של העשרה שאינו מתאפשר בבית. גם אם את אמא המקדישה את כל זמנה לטיפול ופינוק הילדים (למה בעצם? אלו שעות נהדרות להשקיע בעצמך!), הגן מציע פעילויות ואינטראקציות חברתיות שלא תוכלי להעניק לו בבית. אני מזכירה לך שלא תוכלי להמשיך לאורך זמן לחסוך לבנך תסכולים והתמודדות, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליו לעמוד מול המציאות כפי שהיא. המלצתי היא להחזיר את הילד לגן. אם תרצי להתייעץ עוד, את מוזמנת לעשות זאת, ללא תשלום, ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי, בין השעות תשע לשלוש, בטל: 03-6406888. בהצלחה ליאת
תודה רבה על הטלפון קו להורה אני אנצל זאת בתבונה!!!
בתור אחת שחזרה זה לא מכבר ממסע הרפתקאות שכלל גם כמה זיקוקין בדרך, מותשת אך עייפה, אני קצת תוהה: אנשים באמת נהנים מההתחככות ההמונית הזאת? רק לי בא לקפוץ מהסלע הקרוב (זה בסדר, הסלעים בטיילת נמוכים) ברגע שמקיפים אותי יותר משלושה אנשים? איכשהו תמיד האנשים סביבי נראים לי שמחים, יש מצב אפילו ממש מרוצים, או גרוע מזה - פשוט אדישים, לנוכח העובדה שאלפים שכמותם סובבים אותם. זה באמת ככה? או שהרוב פשוט מסתירים את הרתיעה שלהם הרבה יותר טוב ממני?.. או שאולי ה"חוויה המשותפת" זה מה שמושך אנשים? מקווה שזה בסדר - אני סתם חושבת קצת בקול רם, או ליתר דיוק באצבעות איטיות. והקטע הזה של המגע האקראי? מה הקטע הזה בכלל?! בשביל מה זה טוב? כאילו, זוזו שני סנטימ' ונוותר על מגע בין שני זרים.. לפחות כשאני בשטח. ואני תוהה אם זה הופך אותי לאגרופובית או איך שלא קוראים לזה, או שזה סתם המיזנטרופיות שלי בתיבול של הרבה עייפות..
שלום למזוקקת, הצלחת להעלות אצלי חיוך אחרי כמה ימים קשים. כבר היה שווה. את כנראה בכל זאת אוהבת אדם (והתחככות) יותר ממני. אני ביטלתי את השתתפותי באירוע כשהבנתי עד כמה הוא המוני הוא הולך להיות. תתנחמי בזה שאני מכירה כמה אנשים שאך לא מזמן הצליחו להיחלץ מהפקקים. בשמחות, יעלה
אם הצלחתי להעלות חיוך על פנייך, אכן היה שווה. (נכתב ללא טיפת ציניות. מצב נדיר אצלי. אנצל אותו כדי לשפר את יחסיי עם הכרית וכו') לילה טוב וסופ"ש ברגוע :-)
זוהי אכן המנטליות הישראלית (תסלחו לי אבל היא קצת מגעילה)
מזוקקת יקרה, אם לשפוט לפי מה ששידרו בטלוויזיה ליושבי הפריפריה המסכנים, המראה היה כה משובב, עד כי חיכוך בלתי נמנע עם המון או שניים פשוט בטל בשישים. עם ישראל הוא עם מתחכך, אולי כתגובה מאוחרת לפוגרומים בגולה, להשמדות המוניות, לצבאות מאורגנים שקמו עלינו להשמידנו. כשאנחנו צפופים, אנחנו איתנים! עם ישראל חי! ליאת
האם רווקה בת 32 שלא חוותה קשר זוגי משמעותי כ-10 שנים, צריכה לשקול בדיקה מעמיקה של למה? או שהכל טמון במזל, וטיפול לא יעזור.
שיר, אם את שואלת את זה כאן אז כנראה שזה מפריע לך, ואם מפריע כדאי לטפל... וברור שטיפול יעזור... חבל לחכות... סתם דעתי... רעות
שלום שיר, הסיפור שלך מזכיר לי סיפור של חברה טובה שלי. בחורה מקסימה, בערך בגילך, מחכה שנים לקשר רציני ועושה הרבה מאוד מאמצים כדי שזה יקרה. משום מה במשך כל השנים שום קשר לא מחזיק יותר משבועיים-שלושה. שנים חשבתי שזה עניין של עיתוי גרוע וחוסר מזל. מדובר בבחורה נאת מראה, קלילה, חכמה, שיודעת מה היא רוצה אבל גם לא מקובעת. לפני מספר חודשים, באחת הפעמים בהם היא "בכתה" לי על חוסר המזל המתמשך, הצעתי לה לנסות ולבדוק את זה בטיפול פסיכולוגי. אולי בכל זאת יש כאן משהו אחר. היא התבשלה קצת ברעיון והחליטה להתחיל בטיפול. עברו חודשים ספורים. היא אמנם לא מצאה עדיין את הזוגיות הנכספת, אבל היא נדהמת בכל שבוע מחדש מהדברים שהיא מגלה. דברים חבויים ולא פתורים בינה לבין עצמה. נראה שהיא מפיקה הרבה מאוד מההתנסות הזו. אולי כדאי גם לך. יעלה
שיר יקרה, אם יצא לך להציץ אצלינו פה ושם, את כבר בוודאי יודעת שאנחנו תמיד בעד לשאול למה. ההבנה שלנו את עצמנו לעולם מקדמת אותנו לקראת חיים שלמים יותר ומספקים יותר. אני חושבת שגם אם בוחרים להמשיך ולחכות למזל, הטיפול אינו מה שיעצור אותו. הוא רק יכול להפוך את זמן ההמתנה למשהו בעל משמעות ותכלית. רעות ויעלה שכתבו לך לפני, הן שתי דוגמאות נפלאות לנשים אמיצות שמתעקשות על הניסיון להבין. דרך צלחה וגם הרבה מזל ליאת
אין תשובה חד משמעית לשאלתך. רק את הרי יודעת מה חוסם אותך ומפריע לך למצוא קשר או להיות בקשר משמעותי וממושך. האם נראה לך שהסיבות לכך יחלפו מעצמן או ימשכו ? גיל 32 איננו באמת מאוחר לנישואין והרבה בנות מוצאות להן בן זוג גם בגיל מבוגר יותר. האם יש לך חשש ממחויבות או מהאחריות שיש בחיי הזוגיות? אם חולפות בראשך מחשבות בנושא ואין לך תשובה ברורה, טיפול פסיכולוגי הוא התשובה. טיפול , לא בהכרח יקצר את הזמן בו תמצאי זוגיות , אך יעזור לך להבין את עצמך ואת קשייך בתחום ואולי גם לדעת איך להתמודד אתם ביעילות.
בטיפול קוגנטיבי-התנהגותי תוכלי ללמוד מיומנויות שיאפשרו לך ליצור זוגיות ולהנשא. טיפול דינמי של "למה", "מדוע" וכו' לא יועיל לך ותשארי רווקה גם אם תדעי למה. 90% מהאנשים מצליחים למצוא אהבה ולבנות משפחה גם בלי "מזל" מיוחד. זה לא לוטו. זה בסה"כ למידה של מיומנויות.
מאיפה אתה מביא את הנתונים הללו? טיפול קוגניטבי התנהגותי מתאים לחלק מהמקרים וטיפול דינמי למקרים אחרים. ואנשים שונים מתאימים לגישות שונות פסיכולוגים בדרך כלל מכירים את המקרה והגישות ומתאימים את הגישה המתאימה(ולעיתים משלבים את שני הגישות) למה אני מגיבה, כי זה די מקומם אותי לראות כל מיני מכונים למינהם שיוצרים קורסים שונים של CBT טיפול מהיר וכד'.. ומכשירים "מטפלים" בצורה מהירה וכמובן שוללים בצורה חד משמעית טיפול דינמי(לעיתים שינוי הוא תהליך), בכל מקרה מה שחשוב זה גם אם טיפול באורינטציה קוגניטיבית התנהגותית חשוב ביותר שיהיה זה מטפל עם הכשרה של : פסיכולוג קליני, פסיכיאטר, או עובד סוציאלי קליני...
בני בן ה-22 סובל מתת משקל, גובהו מטר ו70 והוא שוקל 44 ק"ג בלבד, בדיקות הדם הכלליות שנערכו לו תקינות לחלוטין, יש לציין שלמיטב ידיעתי בני סובל מחוסר שקט נפשי וכמו כן, עצבנות, הוא טיפוס מאוד לחוץ, ולאחר כל ארוחה יש לו יציאה דחופה, בני בטיפול אצל דיאטן ונעזר בויטמינים כדי להשלים את החסר, מצבו הנפשי אינו טוב בעקבות הרזון הקיצוני והוא סובל מדימוי עצמי נמוך, אני מודאגת מאוד, אבקש מאוד את עזרתכם, איך אוכל לסייע לו? בתודה מראש, זיוה אמא מודאגת.
שלום זיוה, את מתארת מצב של בדיקות תקינות מצד אחד, וטיפול דיאטני להשלמת חוסרים מצד שני. איזה חוסרים? מי החליט על הפנייה לדיאטן? כיום אנו יודעים שרזון בריא ורצוי יותר מעודף משקל, ובהנחה שבריאותו של הבן תקינה, איני רואה סיבה מיוחדת להילחץ. נושא הלחץ הנפשי , העצבנות וחוסר השקט שלו מטריד יותר, ולכן כדאי לשקול פנייה להתייעצות עם איש מתחום בריאות הנפש (פסיכולוג קליני זה רעיון טוב), שיוכל להעריך את עוצמת המצוקה ולהציע טיפול בהתאם. עד אז, כדאי לנסות ולהירגע (גם הוא וגם את), ולהימנע מעיסוק יתר בכמות הנכנסת והיוצאת מקיבתו. לא אמרת דבר על נסיבות חייו העכשוויות, אבל אפשר להסתכן ולהניח בזהירות שהעיסוק בתת-המשקל ממסך ומסיח את כולכם מבעיות אחרות הנחות מאחריו. בברכה ליאת
שלום לך ליאת הנפלאה היום דברתי עם ידידתי זו שאני מאוהב בה אינני יודעת אם את זוכרת...בכל מקרה גיליתי שהיא שייכת לקבוצה שלנו קבוצת המדוכאים והעצובים(:...היא תמיד משדרת או מנסה לדעתי לשדר אושר אך תמיד חשתי שיש בה המון עצבות ומשיחות שערכתי עמה צדקתי..(יש לי יכולת מופלאה לגלות אמפטיה לאנשים ולהבין אותם משפת גוף ומשיחות קצרות) בכל מקרה אני פשוט מאוהב בה ונראה לי שגם היא מחפשת קשר ...מצד שני אני לא חש שהיא מביעה בי עניין כגבר אלא כידיד (כמו כלב קטן כזה) ודיי נשבר לי שכל הנשים בעולם פשוט אוהבות לדבר איתי כידיד ]עם אחת אני רוצה משהי שתראה בי גבר לכל דבר עם רצון לאהוב וכמיהה לאהבה ו...חרמנות(: דיי נמאס לי שנשים באות אליי מספרות לי סודות כמוסים שלהן כאילו אני החברה הכי טובה שלהן כי הן לא רואות בי בכלל אופציה לזוגיות אלא רואות בי סוג של כלב נאמן ...מה לעשות איך אני יכול לעשות את הטרנספורמציה הזו...כמו כן נשים שבדרכ יצאתי איתן הכרתי בפאב או דרך חברים תמיד היה ברור שהתכנסנו כדי למצוא אהבה דבר שלא קורה עם נשים שאני מכיר במסגרות כמו עבודה או לימודים שם (בגלל שיש לי יכולת ורבלית גבוהה) והרבה סבלנות מתייחסים אליי כמו איזה אב רוחני(אני מגזים טיפה) די נמאס לי להיות ידיד אני רוצה לחבק להתנשק לאהוב ולקיים יחסי מין כמו אדם נורמלי מתי זה יקרה לי ...למה הנשים האלה באות לספר לי על הצרות שלהן עם גברים למה אפילו חברה שלי לשעבר עשתה את זה מה זה לעזאזל אומר עליי???האם אני בכלל גבר אולי יצור אחר(: מה יהיה עליי האם תמיד אשאר לבד ויעודד את עצמי לחיות...
שלום לך MR BLUE, כבר קצת דאגתי לאן נעלמת... :-) אתה תוהה מה יש בך שגורם לבנות להימשך לחברתך כידיד ולא כשותף רומנטי/מיני. אתה מתאר את עצמך כבעל יכולת להקשבה אמפתית ולהבנה של תנודות במצב הרוח. לא נעים לי להשוויץ, אבל תכונות נפלאות אלה מיוחסות בדר"כ דווקא לנו, הנשים, ולכן כשאנחנו פוגשות גבר כזה, אנחנו בוחרות בו מיד כידיד (זה כבוד גדול. אל תזלזל בזה!) או כפסיכולוג. קצת קשה לי להמליץ לך להפסיק עם זה, כי אלה תכונות נפלאות, בעיקר כשהן נלוות גם לתכונות גבריות יותר, כמו ביטחון, אסרטיביות, עוצמה פנימית, ו...קצת התעניינות בחמוקיים נשיים. כאשר אתה מדבר על עצמך במונחים של כלב קטן ונאמן, זה לא מבשר טובות. כדי להפוך לרוטוויילר (טוב, במקרה שלך לא נגזים: אפשר גם לברדור שובב ועוצמתי), יש צורך בעבודה פנימית רצינית, אותה (סליחה שאני נשמעת כמו תקליט שבור) כדאי לעשות בעזרת איש מקצוע בטיפול. מה אתה אומר? ליאת
היי שמחתי שתהית איפה אני...קצת רציתי להפסיק לדון בכאב שלי...כמו כן שאני שמח שחשבת עליי לפחות משהו תהה מה עלה בגורלי שזה נחמד(: כן יש לי חבר שטוען שאני ממש אישה בקטעים האלה...וקצת נמאס לי להיות פסיכולוג יודעת מה אני רוצה שמשהי ת]נ לפסיכולוג כי אני פגעתי בה אני קצת מגזים לא רוצה לפגוע באף אחד בעולם אבל רוצה להיות יותר רצוי ולא מעודד סדרתי לנשים בנסיונן לפתור בעיות עם גברים כולל נשים שגדולות ממני בכמה שנים(: אז ככה שיש לי ים ידידות ועדיין לבד והן באות רק כשהן צריכות מעיק לא??
הי MR BLUE, אני קוראת פאסיבית כאן בדרך כלל, הפעם בחרתי להשמיע קול דקיק... אני חושבת שהשאלה לא צריכה להיות "מה עלי לעשות כדי שנשים יראו בי "גבר""?, אלא עליך לשאול את עצמך מדוע אתה נוטה להכנס שוב ושוב למשבצת של ה"פסיכולוג", ומדוע אנשים המכירים אותך "מלעיטים" עליך תפקיד זה ופונים אליך בהקשרים מעין אלה. האם אתה כזה גם למול גברים? האם נח לך ואתה רואה ערך חיובי בתפקיד ה"מושיע" (אולי בעיקר מול נשים, אולי לא רק)? תכונת ההקשבה והפניות ביחס לאנשים אחרים היא מקסימה בעיני, ואולם באיזה מחיר? - האם אתה יודע/יכול להציב גבול בין הצרכים שלך לבין צרכי הזולת (למשל, האם תוכל לדבר עם ידידתך רק חצי שעה ותו לא, משום שבדיוק התכוונת להכנס למקלחת?), האם אתה-עצמך בא לידי ביטוי כשאתה מדבר עם אותן ידידות? האם אתה "תפיל" את עצמך עליהן כפי שהן "מפילות" את עצמן עליך? אני חוברת לתקליט השרוט של ליאת ביחס לטיפול (בעקבות נסיוני-שלי), אך מוסיפה כי לשם כך עליך להיות נכון לפרויקט ארוך, לעבודה קשה ולטלטלות נפש עזות למשך זמן לא מבוטל. ו...כן - גם הרבה כושר התמדה. בהצלחה, עמרמה (אגב, אני תמיד מדמיינת אותך כאדון כחול ולא כאדון עצוב. נחמד להיות כחול...)
היי כן גם הנשים הללו מקשיבות לי מצד שני אין לי כמעט אגו לכן גם כשמשהי שאני אוהב מספרת לי על אהבות שלה וכו וכו אני מסתכל על זה כמעט כמשקיף(: זה הבעיה שלי בעולם ויש עוד הרבה אחרות ...
שלום יש לי ילד בן 4 כיום הוא נמצא בגן טרום טרום חובה בגן שלו נמצא גם בן דודה מדרגה ראשונה ששניהם ביחד זה קטסטרופה וכל הזמן הגננות והעוזרות ממליצות לי להפריד בניהם הדילמה שלי היא לגבי שנה הבאה שבלית ברירה רשמנו שנינו את בנינו לאותו גן טרום חובה שבו הילדים כבר ביקרו אני רוצה לציין שלפני הביקור כשהייתי מדברת עם בני על מעבר לגן של "גדולים" יותר הוא היה אומר שהוא לא רוצה ושהוא רוצה להישאר קטן בגן הנוכחי ודווקא אחרי הביקור בגן הוא נראה די נלהב להיות שם אבל אני לא רוצה שהוא יהיה עם בן דודתו באותו הגן יש לי אפשרות לשלוח אותו לגן אחר בסביבה שמעתי ממשהיא שמעבירה את הילדה שלה לשם שהגננת מקסימה והיא מאוד מרוצה כי גם הגדולה שלה היתה אצלה אבל הגן שם נראה לא טוב בכלל לעומת הגן שאני רוצה לשלוח וגם רוב הילדים עוברים לגן שאני רוצה מה שיכול לה'קל על המעבר אני די אובדת עצות אשמח לקבל עצה או המלצה תודה
שלום רב, ההחלטה להפריד בין שני בני הדודים הקטנים נראית קצת מרחיקת לכת. אם בין שני ילדים מתרחשת 'קטסטרופה', מן הראוי לראות מה קורה ולטפל עניינית. ממה נובע הקונפליקט, ומדוע צוות מנוסה של גננות ומטפלות לא מצליח להשתלט על המצב. מוזר. אם בכל זאת אתן מתעקשות על הפרדת כוחות, נסי למצוא את המסגרת הטובה ביותר שתצליחי למצוא. מה זה גן טוב? גן עם צוות מקצועי ומוסמך. יחס נכון בין ילדים/עובדות. גן מאובזר ובטיחותי (נסו לא להתרשם מצבעוניות יתר) המאפשר לילדים להתנסות במגוון פעילויות בפנים ובחוץ. לפעמים גנים מצועצעים מדי או נקיים מדי מקסימים מאד את ההורים, אך אינם בהכרח מה שילדכם צריך. אווירה נינוחה ומאפשרת, יחד עם גבולות ברורים ואתגרים חינוכיים ההולמים את גיל הילדים. אל תתרשמו מגננות שמתיימרות ללמד ילדים קרוא וכתוב בגן טרום חובה. מוטב שיניחו לילדים לשכלל את כישוריהם החברתיים, הקוגניטיביים והמוטוריים, כך שיגיעו מוכנים לגן חובה ולביה"ס. שימו לב לחוגים ופעילויות מיוחדות בגן. העדיפו חוג טבע על פני חוג אנגלית. לילד הצעיר מוטב לשכלל את שפת אמו מאשר לבזבז זמן יקר על שפה זרה שאינה רלוונטית כלל לחייו כרגע. בקרו בגן והתבוננו בילדים. בגן טוב הם יהיו פעלתניים אך לא משתוללים. קרובים זה לזה אך לא דורכים אחד על השני. מרעישים אך לא צווחניים. ממושמעים אך לא כנועים וצייתנים מדי. עם ידיים מלוכלכות אך עם אף נקי שאינו נוזל. תפעילו אינטואיציה בריאה וזכרו: עוד לא נולד הגן שיהרוס חינוך של בית טוב! ועוד משהו קטן לסיום: הורים נוטים לייחס משמעות רבה למשברי קליטה. לפעמים אנו חוששים להעביר ילד לגן חדש, עם חברים חדשים, כדי לא ליצור 'משבר'. מניסיוני, ילדים הם עם סתגלן. מרביתם מסתגלים היטב לגן חדש, מוצאים חברים מהר, ונהנים מחידושים. לעיתים עדיף לחשוף ילד לתקופת הסתגלות קצרה וחולפת בגן חדש וטוב, מאשר להשאירו במסגרת בינונית רק בגלל שהיא מוכרת. זכרו שילדים מפרשים את העולם דרכנו ובאמצעותנו. אם אנו, ההורים, נשדר להם שהכל בסדר, הם ישמחו לאמץ גישה זו בעקבותנו. אם נחשוב שנגרם להם עוול, הם יחושו בהתאם. מקווה שתחליטו טוב. בהצלחה ליאת
נתקלתי לא פעם בסבתא כבת 50 באירוע, עומדת, ביד ימין טועמת מהבר וביד השנייה אוחזת בנכד שלה כבן חודשיים ובאותו יד ובאותו זמן מאכילה אותו. איך אפשר לעשות את 2 הפעולות יחד? אני בקושי מצליחה להאכיל את התינוקת שלי בישיבה ובשני ידיים. אנשים לטשו מבטים זה אל זה בפליאה. אני סקרנית לדעת: האם היא מנסה להרשים ? מה זה בא להוכיח היא הרי לא מקרינה עודף ביטחון עצמי? פשוט זה מעניין. תודה רבה.
ערב טוב, אני מניחה שזה בא להוכיח שלפעמים 'עוף זקן' יודע משהו טוב יותר מ'פרגית צעירה'. אמהות/סבתות מנוסות, כבר צברו הרבה שעות של טיפול בתינוק או בילד, תוך כדי כביסה/בישול/גיהוץ/דיבור בטלפון/קיפול בגדים/סידור ארונות/ ועוד ועוד. את נצחונן הן חוגגות ליד הבר באירוע. מה רע? העולם שייך (לא רק) לצעירים!!! לילה טוב ליאת
בעצם את צודקת בהחלט. נהניתי לקרוא. גם ניחנת בחוש הומור להפליא. זה לדעתי גם מוכיח שיש לסבתא הזאת ביטחון עצמי רב. כי אמא שלי לא היתה מסוגלת לעשות 2 דברים בבד אחת.היא היסטרית וגם חסרת ביטחון עצמי. תודה לך .- אחת.
אתם מריחים את זה?
כנראה שאין כאן אף אחד...בכל מקרה, נשרף לו עוד יום
בדיחה גרועה.ליאת את יכולה להוריד את העץ זה?
היי ליאת, רשמתי לך ב-11 לחודש...אשמח לשמוע תגובה ממך...יותר נכון יעוץ לשנה וחצי הקרובות
שלום לך PC יקרה, הצטערתי לקרוא שציון הפסיכומטרי שקיבלת לא תאם לציפייה שלך. זה מאכזב ומתסכל, בעיקר מול ההשקעה המרובה והמאמץ שהיו מנת חלקך בחודשים שקדמו למבחן. עם זאת, אני חייבת להודות שמצאתי את עצמי גם מחייכת פה ושם למקרא דברייך, בעיקר מול ביטויי הייאוש והאבדון, כאילו שציון יחיד זה חרץ את גורלך לעולם ועד. גם אם תיאלצי לדחות את הלימודים בשנה, ולשפר בגרויות או פסיכומטרי, איני מצליחה לראות בכך אסון. זהירות, חשיפה: כמי שהגיעה ללימודים אקדמאיים בגיל מבוגר (הרבה יותר מ-22!), אני יכולה להעיד על יתרונו הבולט של הגיל הבוגר, שהעניק לי סוג של בשלות, פרספקטיבה וניסיון חיים הדרושים כל כך במקצועות הטיפוליים. גם במקצועות שאת מכוונת אליהם יש יתרון ממשי בבגרות ובשלות, ולכן את עשוייה למצוא את עצמך מברכת על העיכוב. זכרי כי את בגיל בו עדיין מותר לחלום כל חלום ולנסות להגשימו. אבל האחריות כולה עלייך. דרך צלחה ליאת
ליאת, איך בודקים "רווח" של טיפול, כיצד ניתן לאמוד טיפול? משהו "גשמי" כמו ספה וכד' אני יכולה לדעת האם זה שווה את ההשקעה לעומת זאת בטיפול נכון לעיתים רואים שינוי אבל אולי זה שינוי טבעי שהיה מתרחש לבד(ורק הואץ) כיצד ניתן לדעת? האין בטיפול משהו שלעוללם לא ניגמר, תמיד זה יכול לעזור אבל בכל זאת מתי צריך לומר שלום... (ובכלל בכל התחום הזה אין אוביקטיביות, מטפל מטופל וכד' לדוגמה: ההחלטה על הפסקה הרי לא ניתן לומר על מטפל שהוא אוביקטיבי כשהו רוצה שמטופל ישאר בטיפול.) סליחה שאני סתם שואלת שאלות ואולי מכיבדה מעט. רחל
רחל יקרה, כמה טוב שהראש עוד עובד! לשמחתי, זכרתי שפעם ניהלנו דיון בשאלה זו. להפתעתי, מצאתי אותו בקלות, וגיליתי שגם את עצמך השתתפת באותו דיון (נראה שאכן מדובר בשאלות שאינן מרפות). אני מצרפת את הקישור לתשובתי מאותו דיון, שנערך בראש השנה האחרון. נראה אם זה יצליח 'לתפוס' גם בל"ג בעומר... http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/526680/xFP/526720 אם תרצי שנמשיך לדון בשאלות אלה, את יותר ממוזמנת. לילה טוב ליאת
כן בעבר זה דובר עיינתי בשרשור, למרות ששוב גם שם לא ראיתי כל כך תשובות.. בכל מקרה המחשבות שלי רק התעצמו היום...... מה מרויחים מטיפול? והתשובה שלי אולי אכזבה! היום הייתה אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי והיא פשוט הבריזה. אין לי בעיה עם זה שהיא לא יכלה אבל היום יש טלפון גם אם היא באמצע הרצאה. חיכיתי וחכיתי וחיכיתי והיא לא ענתה לטלפון.. בסוף כמובן אנחנו חייבות לדבר הי אומרת לי. אז מה האופציה לעזוב אותה, אולי. מה גם שאולי אני בכלל לא צריכה אותה כיצד יודעים מתי ללכת..... היא מבחינתה זו פשלה ובטח אני אמורה להישאר איזו שאלה. וזה מרגיז אותי , כי ניתן לומר לי לעזוב אבל יש לה איזושהי הפשעה עלי ואני בטוחה שאחרי שהיא תתקשר אולי זה יראה אחרת ואין לי חשק מתחשק לי פשוט לסיים כך בלי לומר דבר, אחרת אני יהיה שם עוד כמה שנים.
כן בעבר זה דובר עיינתי בשרשור, למרות ששוב גם שם לא ראיתי כל כך תשובות.. בכל מקרה המחשבות שלי רק התעצמו היום...... מה מרויחים מטיפול? והתשובה שלי אולי אכזבה! היום הייתה אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי והיא פשוט הבריזה. אין לי בעיה עם זה שהיא לא יכלה אבל היום יש טלפון גם אם היא באמצע הרצאה. חיכיתי וחכיתי וחיכיתי והיא לא ענתה לטלפון.. בסוף כמובן אנחנו חייבות לדבר הי אומרת לי. אז מה האופציה לעזוב אותה, אולי. מה גם שאולי אני בכלל לא צריכה אותה כיצד יודעים מתי ללכת..... היא מבחינתה זו פשלה ובטח אני אמורה להישאר איזו שאלה. וזה מרגיז אותי , כי ניתן לומר לי לעזוב אבל יש לה איזושהי הפשעה עלי ואני בטוחה שאחרי שהיא תתקשר אולי זה יראה אחרת ואין לי חשק מתחשק לי פשוט לסיים כך בלי לומר דבר, אחרת אני יהיה שם עוד כמה שנים.
אם אפשר בבקשה למחוק את זה. לא יודעת למה קשקשתי פה כל כך הרבה.
רחל יקרה, למה למחוק?! לי זה לא נשמע קשקוש בכלל!!! נשמע שמאוד נפגעת ממנה (ובצדק!) ונשמע גם שזו לא הפעם הראשונה... אם את חושבת שהטיפול מיצה את עצמו ואין כבר לאן להתקדם, אז אולי באמת כדאי לשקול לעזוב... (מוזר שאני כותבת את זה דווקא עכשיו כשהחלטתי להישאר בטיפול...) לא יודעת כמה זמן את נמצאת בטיפול, אבל זה נשמע כאילו את נמצאת שם כבר הרבה זמן... אם פיתחת אליה איזו תלות היא אמורה לעזור לך להשתחרר! אולי כדאי שתדברי איתה על זה ואולי תשקלי אפילו הפסקה... מתנצלת שהתערבתי ומקווה שלא הכעסתי אותך... ליל מנוחה, רעות
ליאת, ראשית, מה שלום הכלבה? איך התאוששתן? ובקשה לי אלייך: אני רוצה לשאול שאלה אבל חוששת שהיא תחשוף אותי מידי (עוד יותר ממה שחשפתי את עצמי כאן עד עכשיו). אפשר באופן חריג לשאול אותך דרך המייל האישי? יעלה
קודם כל יעלה סליחה שנדחפתי לשרשור שלך. ליאת דאגתי לכלבה שלך.... איך היא מרגישה? ואיך את? חן
היי ליאת, נראה כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז היית פה. הדכאון הפסיק לחייך אלי, צחקתי עליו ומחקתי לו את החיוך מהפרצוף... ליבנתי את הדברים עם המטפל שלי, הוקל לי, אני במצב רוח יותר טוב, מפיקה מעצמי יותר, וכמובן....גם "מאוהבת" בו יותר. זה פשוט הולך אצלי ביחד... רק איתו ודרכו אני צומחת. מה שלום הכלבה? ל"ג בעומר שמח אל תשכחו להוריד את הכביסה מהחבל.... הדר
בנות יקרות, תודה גדולה לכולכן על ההתעניינות בשלומה של "ירדנה" (שם ארוך לכלבה קטנה שנולדה בעמק הירדן...). אז ככה: הצילום מראה שני שברים באגן, מה שמשאיר אותה לפי שעה עם חלק אחורי שאינו מתפקד. זהו מראה קשה ביותר, בעיקר על רקע עברה המפואר ככלבה פעלולנית שמקפצת ללא חת לגבהים מרשימים. אנחנו מקווים לטוב, ומודים לאלוהים על כך ששמר עליה מפגיעה קטלנית. אני קצת כועסת על עצמי שלא זכרתי לציין את ל"ג בעומר באופן חגיגי, כמו תמיד. כנראה שמצבה של ירדנה קצת מעיב על תחושת החגיגיות. תודה לכולכן על ההתעניינות, ושמרו על עצמכן ליל מדורות ריחני ונעים ליאת
ליאת, מצטערת לשמוע על הכלבה,אבל טוב שלא נגמר בצורה יותר גרועה... שיהיה לך בכל זאת ל"ג בעומר חגיגי... אני מקווה שגם לי, למרות שהעדפתי להישאר בבית וכל חבריי נסעו לחוף הים... אין לי מושג מה זה יעשה לאסתמה שלי כל המדורות האלה... בעעעעעע חן
יעלה, את מוזמנת לפנות למייל האישי, ברצון. ליאת
ליאת קודם כל אני רוצה להודות לך על כך שאת כזו נפלאה... עוזרת ותומכת ויש בך כל כך הרבה נתינה... (-: תוכלי להמליץ לי על ספרי קריאה מעניינים בפסיכולוגיה? קראתי את "סערת נפש" של ד"ר יורם יו?ב?ל (ספר מרתק!) "טיפול נפשי-מדריך למשתמש" של דרור גרין (שקצת שיעמם אותי...) אשמח אם תוכלי להמליץ על עוד ספרים בסגנון... ודרך אגב, החלטתי להשאר בינתיים אצל המטפלת שלי... חרדת הבחינות כבר החלה(למרות שיש עוד יותר מחודש...) אני כבר על סף התמוטטות, ולא יכולה להתחיל עכשיו הכל מחדש... אני מתכוונת לספר לה שרציתי לעזוב ומה היו הסיבות לכך... מקווה לא להחמיר בכך את המצב... איך אני יכולה לומר לה את זה ובכל זאת לא לגרום לה לשנוא אותי? אני כבר מרגישה שהיא לא כל כך אוהבת אותי כמו בהתחלה (היו לנו בסה"כ 6 פגישות)... כנראה דיברתי יותר מידיי... שיהיה לך יום נפלא, המון תודות, רעות
אני חולה עלייך את נשמעת כזאת מתוקה ותודה שתמיד את מתגייסת לעודד אותי ותודה שאת שולחת לי חיבוק שולחת לך גם אחד ענק בחזרה וכתבתי לך גם למטה.. חן
איזה כיף לקבל כאלה הודעות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (-:
בטח את עכבר מכירה, אני מאוד אוהבת את הספרים של ארווין ילום, ובכלל את הגישה שלו לחיים. מה שהכי מוצא חן בעיני בספריו זה שיש לו ספרים בסגנונות שונים ומגונים והוא מגלה כשרון מדהים בכולם. מספריו: שניטשה בכה(קצת פילסופי) אמא ומשמעות החיים, על ההספה, בכל יום יותר קרובים(לא אהבתי), תליין האהבה (ספר יפה) , מתנת התרפיה(שזהו ספר יותר של קטעים ועצות למטפלים ומטופלים) ועוד ועוד ....
הספר אדם נפגש עם עצמו- ספר מעולה על כל מה שמתרחש בתוך חדר הטיפולים. ולצערי פרח לו השם של המחבר...
רעות היי, קראתי לאחרונה את "מה זאת אהבה" של יורם יובל (ספרו השני)אם אהבת את סערת הנפש תאהבי גם את זה. והבנתי שנשארת אצלה...כנראה שהיא בכל זאת בסדר, הא? ושיהיה בהצלחה במבחנים
תודה לכל הממליצים! אין כינוי, תודה שאת מתעניינת ככה... אני נשארת אצלה בינתיים, לפחות עד שיגמרו המבחנים... אם היא בכל זאת בסדר... אספר לך בהמשך... (-: ערב טוב לכולם... רעות
רעות יקרה, שמחתי לקרוא שהחלטת לתת לטיפול הזדמנות. לדעתי זוהי החלטה נבונה. אני מקווה שהבחינות יעברו בשלום. ברצוני להזכיר לך שבאוניברסיטת ת"א מתקיימות סדנאות לטיפול ממוקד בחרדת בחינות. (בקרוב תיפתח גם סדנה לטיפול בדחיינות אקדמית). לטעמי, מוטב לפתוח דברים לדיון בטיפול, ולא לנסות לטשטש אותם מחשש לפגוע במטפלת. אני חושבת שהייתי מצטערת יותר אם מטופל שלי היה מסתיר ממני דברים. אשר לספרים - קיבלת כאן המלצות טובות מאד לקריאה 'פסיכולוגית'. אישית, אין לי חיבה רבה לז'אנר הזה. אני חושבת שמטפלים ומטופלים כאחד ייצאו נשכרים יותר מקריאת ספרות יפה. בספרות הטובה באמת, אנחנו פוגשים אנשים אמיתיים - נאבקים, אוהבים, שונאים, עורגים, מנצחים ומובסים, משתוקקים, חיים ומתים, חולפים על פרקיה המסעירים של היסטוריה ותרבות, ומעשירים את חיינו מאד מאד. עניין של טעם :-))) ליאת
ליאת, הצטערתי לשמוע על מה שקרה לכלבה שלך ירדנה... מסכנה... :-( ובאשר לטיפול שלי, אני מסכימה איתך לגמרי, אני לא מתכוונת לטשטש דבר... אספר לה הכל... השאלה היא איך?! כבר נגרם נזק לקשר הטיפולי הזה ועוד לא החלטתי אם באשמתי או באשמתה (למרות שאני נוטה להאשים את עצמי)... אני לא רוצה להעמיק את הפער הזה שכבר נוצר... בנוסף, אני גם מרגישה שבגדתי בה בגלל דברים שכתבתי כאן... יש לי פגישה איתה היום, אני עוד לא יודעת מה אומר לה... מקוה שתוכלי לעזור לי... שיהיה לך יום נפלא והמון בריאות לירדנה... (מצטערת אבל השם שבחרת לה נורא הצחיק אותי :-) רעות