פורום פסיכולוגיה קלינית

כמה אירוני... תראו מה מצאתי בפורום תמיכה הדדית... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/360/xPG/222/xFT/361432/xFP/361432 אין, אין כמו חוש הומור ברגעים קשים.... הדר

הדר, את מצחיקה (-: צודקת, אין כמו חוש הומור ברגעים קשים. למנהלי הפורום הנכבדים, למען הסר הספק מעולם לא התכוונתי להכפיש או להתלונן. 'רק' להביע מחאה. אני מעריכה את "עבודתכם" מאוד ומודה לכם מקרב לב. וסליחה אם הייתי גוזל שמבקש ומבקש בלי גבולות. ועוד מילה לכל המבקרות, אתן מציגות אותנו כקבוצה סגורה ששמרה בקנאות על פרטיותה. אני ממש לא חויתי אותנו ככאלה. חויתי אותנו כקבוצה שכן תקבל בברכה כל מצטרפת חדשה. אני חושבת שהיינו קבוצה מאוד מכילה וממש לא סגורה. אני אישית הגבתי בשמחה לא פעם ולא פעמיים להודעות של גולשים\ות אחרים\ות. אני בהחלט חושבת שמנהלי הפורום נקלעו למצב מאוד לא פשוט. ומאחלת להם שבת רגועה. צורם לי שאתן כותבות שהפגיעה שלנו לא לגיטימית. נורית

שלום לכולם, אני עוקבת בתחושות קשות אחר התכתובת המתנהלת בפורום ביומיים האחרונים, לרגעים רוצה להיכנס ולצרף עוד כמה מילים, לרגעים מחליטה שעדיף לא להוסיף עוד מילה, ופשוט לחכות... צר לי שאנשים לוקחים את הדברים לכיוון של השלכות קשות (בסופו של דבר, אף-אחד מכם אינו מכיר באמת את ליאת, גדעון ואותי), הכפשה אישית וניסיון ליצור מתחים מיותרים. אני רוצה להביע ביטחון שהפורום חזק מזה, ויכול לשרוד גם זמנים כאלה. יש כאן כל מיני משתתפים, עם צרכים מגוונים, ויש כאן גם שלושה מנהלים שונים זה מזה (אבל מתואמים זה עם זה!), וכל אחד מהם עושה את "עבודתו" נאמנה. תנסו לא לשכוח את זה, גם בתוך סערת הרגשות. אורנה

אורנה, יצאתי רק לרגע מהמחתרת... אני מצטערת על ההכפשות, אני גם חושבת שהן לא במקום. אתם המנהלים אכן עושים את "עבודתכם" נאמנה, ואני מאוד מעריכה אותכם. ואני מבינה שהייתם צריכים למצוא פיתרון וזה מה שנראה לכם נכון לעשות. את לא יודעת עד כמה אני מודה לך ולליאת (ולחברותי משתתפות הפורום) על כך שגרמתן לי להבין שאני צריכה להישאר בטיפול, עזרתן לי להגיע לסיבות האמיתיות שבגללן רציתי לעזוב, ולהבין שאלו בעצם הסיבות שבגללן אני צריכה להישאר. (עכשיו יהיה לי אם מי לדבר על מה שקרה כאן בפורום השבוע :-)) אבל אתם גם צריכים להבין אותנו, אנחנו מרגישות שהפורום נילקח מאיתנו. אתם עודדתם את ה'ביחד' שלנו, חיזקתם אותנו כשהגיעו הודעות המתנגדים, ועכשיו פתאום שיניתם את דעתכם בלי אזהרה מוקדמת. וקשה לנו שלא נוכל לשתף יותר ולעודד ולהתעודד עם משתתפי הפורום. שיתפנו כאן בדברים שלא נוכל לשתף בהם את האנשים בחיינו האמיתיים, לא חברים וגם לא תמיד את המטפלים... היה לנו טוב כאן, ואנחנו מרגישות שלקחו מאיתנו את זה. ונפגענו... שלחתם אותנו לפורום "תמיכה הדדית" ולי באופן אישי (וקראתי שגם למשתנה) הפורום הזה ממש לא מתאים. רשת הציעה פתיחה של פורום נוסף- "פורום חברתי לפורום זה". האם אפשר לפתוח כזה פורום באמת? הפיתרון הזה כבר נשמע הרבה יותר טוב. סוף שבוע רגוע... רעות

רעות אני מסכימה איתך בכל מילה,וגם יש לי בקשה למנהלי הפורום-שאם באמת יפתח 'פורום חברתי לפורום זה'='פורום בת',אתם תנהלו גם אותו,כמובן בתורנויות,כי אני קצת מתביישת לומר זאת,אך חשובה לי מאודהתמיכה של שלושתכם-את אורנה,גדעון וליאת, ולדעת שאתם קוראים מה עובר עליי נותן לי תחושת ביטחון-שלא תהיה קיימת בלעדיכם. תודה מראש, ושבת-שלום, משתנה (דרך-אגב,הקישור שצירפה מישהי הזכיר לי דבר ששכחתי,שבעבר קראתי לעצמי 'מתוסכלת' ותמיכת הפסיכולוגים והתמיכה החברתית בפורום-עודדו אותו לשנותו ל'משתנה').

למשתתפים ולמנהלים שלום רב, אני עוקבת אחר ההתחרשויות שהיו כאן לאחרונה. הפורום נועד בכדי לענות של שאלות בנושא פסיכולוגיה וליצור דיונים העוסקים בכך ולא על מנת לנהל שיחות אישיות ופניות אישיות למשתתפים בפורום בכדי לשאול לשלומם (הצעה: תוכלו להחליף כתובות מייל, להיכנס לצ'אט בשעה מסוימת וכיוב') הלא הפנייה לפורום מסוג זה היא בכדי לקבל חוות דעת של מומחה בתחום והן לשמוע דיעה נוספת ממשתתפים נוספים באם הם מעוניינים מדוע זה מרתיע אתכם? אם זוהי פנייה אישית בין המשתתפים ומנהל הפורום ממילא לא מתערב בפנייה זו, אז מן הראוי לעשות זאת במקום אחר. (בהנחה שה"ביחד" כ"כ חשוב ניתן לעשות אותו במקום אחר) ואם זוהי פנייה למנהל הפורום (מה שאמור להיות בפורום מסוג זה) מותר לכן להגיב להודעה ולהביע, לשתף ולומר דעתכם. הפורום יכול לשקוק חיים עם דיונים סוערים ומרתקים העוסקים בנושאי הפסיכולוגיה הקלינית השונים, כפי שנערכו כאן קודם לכן. ה"ביחד" שנוצא כאן יכול להיווצר גם בדיונים מהותיים ולא בשיחות אישיות בין משתתפים, משחקים וכד'. כי לאחרונה צריך לדלג על עצים רבים על מנת להגיע להודעה רלוונטית.נכון גם הפסיכולוגים הביעו תמיכה בחלק של ה"ביחד" שנוצר כאן והתרגשו מכך אך זה פוגע בשאר משתתפי הפורום:המבקרים, הפסיביים ואף הקבועים כאן. עדיין אפשר להביע תמיכה אך למתן/להפסיק את השיחות האישיות, הפניות האישיות וכיוב'.אני חושבת שלעיתים גם המנהלים עצמם נכנסו לבועה ללא משים. ועכשיו לדעתי הם עצרו לרגע, בחנו שוב את העניינים ועומדים בתנאים הראשוניים של הפורום. (אני כמעט בטוחה שגם המנהלים תומכים בכך) הוספתי קישור בכדי שתוכלו להתרשם: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6/xPG/608 תוכלו לדפדף בעצמכם ולראות מה היה כאן קודם לכן וישנם אף דיונים בהם אתן השתתפתן ולא היה אז, את מה שיש כאן לאחרונה. המנהלים עושים כאן עבודה מקודשת שתהיה לכולכם שבת שלום

מישהי שלום, תודה על התייחסותך. ישנם רגעים בחיים שצריך לעצור ולהסתכל על עצמנו. זה אחד מהם. לפעמים עם כל הרצון הטוב יש כאלו שנפגעים. פעם לימדו אותי ש "מי שלא עושה כלים - לא שובר כלים". אני מקווה שאף אחד לא נשבר, ושנוכל לדבר ולהבין את מה שהווה. בברכה, גדעון

שלושה מנהלים יקרים, שמקדשים מזמנם ובהתנדבות למצוקות של אחרים, נותנים את מיטב צומת הלב, תומכים ותמיד נותנים את המענה הטוב ביותר אותו הם יכולים לתת. מושלמים? בוודאי שלא טועים לפעמים? בהנחה שהם בני אדם אז בהחלט כן. אני מעריכה ומקבלת ככה או ככה... שתיהיה לכם שבת נפלאה ותודה.

שלום רב, לאחר מספר פגישות החלטתי לסיים את הטיפול, מיוזמתי. האם מן הראוי לבקש מהפסיכולוג את ה"תיק" שלי? (רישומים, סיפורים אישיים וכד') האם יש לי זכות כזו? תודה

שלום אלמונית, על-פי חוק זכויות החולה את זכאית לקבל את תיקך הרפואי. תיק רפואי אמור להכיל תיעוד קצר של הפגישות, ואין הכוונה לרישומים האישיים של המטפל אשר נשארים ברשותו (ואינם מהווים חלק מהתיק הרפואי). לאור זאת, נשאלת השאלה מדוע את זקוקה לתיעוד סימלי של מספר פגישות? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ידוע לי שמחאתי לא תעזור הרבה,אבל חשו לי להדגיש שוב לכולכם שאתם בעצמכם עודדתם את 'ביחד' שייצרנו,בכך שתגובותיכם לכך היו חיובית ולא 'קטעתם' אותנו מההתחלה ובכך נתתם לנו להתרגל לסוג זה של תמיכה של חברי הפורום אחד בשני, ועכשיו- שיניתם את החוקים בלי לחשוב שאתם בעצם פוגעים בכך במשתתפים/ות הקבועים/ות,ותסלחו לי כי אני מכבדת אותם מאוד ועזרתם לי הרבה לעבור הרבה רגעי משבר,אבל נראה לי ש'זרקתם אותנו אל הכלבים', ו'לא חשבתם פעמיים' עד כמה תפגעו בנו ע"י שינוי דברים שאתם בעצמכם עודדתם,ומה שעוד יותר פוגע שהחלטתם את זה רק על-סמך תלונה של משתתף אחד או שניים ולא על-סמך רוב המשתתפים הקבועים. עד עכשיו ראיתי בפורום הזה כ'מקום בטוח' שבו אוכל לקבל לא רק תשובות אלא תמיכה מאחרים,שתהיה מלווה בתמיכתכם,ועצם העובדה שאתם יודעים 'מה עובר עליי' נתנה לי תחושת ביטחון,ועכשיו איני רואה זאת כך.אז,לא 'אנדנד'לכם יותר-כי נראה לי שאתם מעדיפים 'פורום יבש' כמו שהמתלוננת מעדיפה,אבל היה חשוב לי מאוד שתדעו מה אני מרגישה.

משתנה, נראה שאין כבר מה לעשות, כלום כבר לא ישתנה... אפילו אם מנהלי הפורום ישנו את דעתם (ואני בספק) לא נראה לי שכל המשתתפים/ות יחזרו. מנהלי הפורום פגעו בנו מאוד ויהיה קצת קשה לחזור לכתוב כרגיל. לכן אני מוותרת. לא צריכה להיות במקום שאני לא רצוייה בו. רק חבל לי עליכן בנות... אני משתתפת פעילה רק כחודש וחצי, אולם עקבתי אחר הנעשה כאן הרבה לפני כן. מאוד נקשרתי אליכן והתמכרתי לפורום הזה... אני מידיי פעם מציצה בפורום "תמיכה הדדית" בתקווה שמישהי ממכן תהיה שם (ולא, ממש לא בא לי לעבור לשם). תמכתן ועודדתן והייתן נפלאות! באמת הרגשתי כאן בבית. מאוד אהבתי את הביחד שהיה לנו, וחבל שזה הסוף. אני לא יכולה גם להתעלם מעזרתם של מנהלי הפורום... הם תמכו בכולנו וגם בי, עזרו לי לראות דברים מזוית אחרת ובזכותם עשיתי החלטות נכונות... אז אני מצטערת שזה מסתיים כך. אז עכשיו אני מרגישה נטושה קצת ופגועה, אבל לא נורא, גם זה יעבור. אני חושבת שבינתיים גם אני ארד למחתרת... אוהבת את כולכן בנות, מקווה שעוד ניפגש, חיבוק ענקי (אחרון???) שהפך למסורת, רעות

גם לך אני שולחת חיבוק ענקי...לפני 'שארד למחתרת',אני מרגישה כמוך נטושה ופגועה וכעת ההרגשה בפורום היא כמו לחזור לשדה-קרב אחרי ההפצצה,שהכל הרוס ונטוש ואין יותר תיקווה,זו הרגשתי. לפני מספר ימים הפורום היה 'חי' ושימי-לב' שכעת הוא ממש 'מת'.

ביקרתי (בדיוק כמה שניות)עכשיו בפורום 'תמיכה הדדית' ו'ברחתי' מהר מאוד,הרגשתי כמו מישהי זרה,וגם חברותיי האהובות לא היו שם,וזה העציב אותי מאוד,ותחושתי שם היתה נוראית,שאין לי תמיכה יותר.איני 'משחקת לכם על המצפון' אך תדעו שאני(ואני בטוחה שהאחרות)החזקנו פעמים רבות אחת את השניה מליפול ליאוש,לדיכאון עמוק יותר,להתמודד עם דברים קשים ו'השארנו את הדלת פתוחה' לכולם,ועכשיו כשאני יודעת שלתמיכה הדדית איני רוצה ללכת(כי זה זר,מנוכר,כללי מידי),נשאר לי רק 'לאכול את הלב' בשקט ולבד,ולקוות שאצליח לצאת מהמשברים.

שלום לכולכן, אני עוקבת כאן בימים האחרונים אחרי כל התכתובת ואני כל פעם רוצה לכתוב והפעם אנסה להתנסח, אני מבקרת באתר די הרבה ואני חייבת לאמר שמאד נהנתי לקרוא את התכתובת בניכן ולא פעם רציתי להצטרף!! גם לי חבל אם הפורום ישתנה כעת, כל השאר כבר נאמר רציתי רק להגיב ולאמר לכן בנות, משתנה, חן רעות ועוד כל מי ששכחתי, נהנתי מההתמודדות שלכן ומהשיתוף שלכן, הלואי שתצליחו להמשיך להיות שם האחת בשביל השניה, שבת שלום אילנית

משתנה יקרה, את אכן צודקת: אנחנו אפשרנו ותמכנו בתמיכה ההדדית שלכן. לכן תחושתך ותחושת האחרות מובנת. ואני גם שמח שאת מבטאית אותה בצורה ברורה ומכבדת. אך מכאן ועד העלבות, ניתוק מגע, ירידה למחתרת , התייבשות הפורום...עוד ארוכה הדרך. הבענו את דעתינו הלגיטימית לדעתי על איך הפורום צריך להתנהל. עשינו זאת גם כן בצורה מכבדת. יתכן שהיינו צריכים לעשות זאת קודם ... את ואתן מוזמנות להמשיך ולהיות חלק מהפורום, תורמות ונתרמות. בברכה, גדעון

שלום לליאת ולכולם, לאחר התכתובת של אתמול למרות בקשת מנהלי הפורום מתקבלת התמונה שגם הבנות שאליהן הופניתה הבקשה וגם מנהלי הפורום מסרבים להבין על מה המהומה, וכנראה (הכוונה למנהלי הפורום) גם לא רואים צורך בשינוי. לאור זאת, מודיעה לכן שניצחתן, לא אכנס לכאן יותר, שכן זה לא פורום פסיכולוגיה אלא הפורום של ליאת, יעלה, הדר, נורית ועוד שלוש, ארבע בנות. אז כל טוב לכן, רק ליאת, כדאי שתשני את שם הפורום, כי הוא לא נאמן לאמת. זרובבלה

זרובבלה יקרה, אין כאן מלחמה. אנחנו בסך הכל מביעות מחאה. גם זה אסור? הפורום חשוב לנו! כתבת: "לא רואים צורך בשינוי" צורך של מי? שלך ושל המבקרים. אבל מה עם הצורך שלנו? ואולי אנחנו רבים מכם? אין לדעת... אני מקבלת את הרושם שגם את לקחת את הדברים קצת אישי. אולי עכשיו את יותר מבינה אותנו... אנחנו חשופות כאן זמן רב. אנחנו כתבנו כאן את המצוקות הכי גדולות שלנו תחת מעטה האנונימיות. ההודעות היו הודעות תמיכה. הודעות החזקה. ודיונים על טיפול פסיכולוגי והקשר הטיפולי. ומספר עצים בודדים שלא קשורים (כמו עץ ההכרות). אני מרגישה מטומטמת שאני צריכה להצדיק את הנוכחות שלי פה... אז אני אפסיק עכשיו. אני בספק אם הבנות ירצו לחזור... רובן כבר ירדו למחתרת. אז את מוזמנת להשאר. ד"ש חם למחתרת! נורית

זאת לא היתה מלחמה ולכן אין כאן עניין של מנצחים ומנוצחים. יש נסיונות לפתור את הבעייה. צורת התגובה שלך, הנעלבת, מזכירה לי מאבקים בין בנות בכיתה ג' אולי תבדקי עם עצמך מה באמת את רוצה? ממה באמת נעלבת? ועוד משהו.... מכל דבר אפשר ללמוד, לצמוח ולגדול. אני למשל למדתי המון בתקופה האחרונה על OCD, דרך סיפור התמודדותה של משתנה. למדתי על דרך חדשה של התמודדות עם הבעייה (חשיפה...) קיבלתי מושג דרך שיתוףבגוף ראשון, על הקושי הרב להילחם בבעייה כל כך קשה וכואבת. ובדרך גם הקשבנו, תמכנו, היינו שם בשבילה.... בעיני, זה יופי. שבת שלום הדר

שלום הדר, לא נעלבתי, כי אין לי משהו אישי נגד מישהו כאן. הרושם שהתקבל מדבריה של ליאת הוא שאין היא תומכת בלב מלא בהחלטת שינוי מתכונת הפורום, היא סבורה שיש כאן סחרור מיותר. חשבתי שיש די הרבה הגיון בטענותי, שלא ביקשו ל"גרש" מישהו מהפורום אלא רק למתן ולסגנן את אופי כתיבתו. לסיכום, אני מתרשמת שגם ליאת וגם אתן מעוניינות בפורום שהוא בעל גוון קהילתי, שבו מספר די מועט של כותבים משתף בעולמו הפנימי. לי זה לא מתאים, זה לא מה שאני מחפשת והעזתי להביע את מחאתי כיון שאני קוראת כאן מזה זמן רב, עוד מזמנו של ד"ק אורן קפלן. לפורום זה היתה פעם מתכונת שונה, שיותר התאימה לי. חשבתי לתומי, שמנהלי הפורום לא מודעים לכיוון השונה אליו סטה. מקריאה בדיברכם עולה שזהו כיוון שדווקא היה חביב ומקובל על מנהלי הפורום והם לא מצאו בו טעם לפגם. אם כך, זו אני שצריכה למצוא מקום אחר, אבל לפחות תודו על האמת, במתכונת שלכן הפורום אינו נאמן לשמו. זהו. שבת נעימה ורגועה לכולם.

שלום לכם משתתפים שקטים יקרים, אתם יודעים כל מה שקורה בפורום. וגם אנחנו. ההבדל הוא שאנחנו לקחנו את הסיכון ונחשפנו. ותאמינו לי שלמרות שזה אנונימי זה מרגיש 'חשוף'. כל אחת מאיתנו לא רק שם. אישיות שלמה עומדת מאחורי כל שם. קיבלנו כאן בית חם, הכלה, תמיכה, עידוד, אוזן קשבת ולגיטימציה. אל תשכחו שקיבלנו לגיטימציה. לא נדחפנו ולא השתלטנו. וכן, זה פוגע-מאוד. וכן, זה כואב-מאוד. וכן, אני מרגישה נטושה. וכן קשה לי ואני מאמינה שגם לאחרות. וכן, נהננו מ'אמא' ששומרת עלינו. המשותף לכולנו הוא שכולנו מטופלות. ואין לי מושג מה קורה בפורום תמיכה הדדית וזה גם לא העיניין... מזהירים ילד לפני שמענישים אותו, לא? מעולם לא הזהירו אותנו או עשו לנו "נו נו נו". אני בטוחה שאף אחת מאיתנו לא תשאר כאן ב'כוח'. לא נעים לנו להרגיש לא רצויות. אבל אני כן חושבת שזכותינו להביע מחאה. וזה בדיוק מה שאנחנו עושות. נורית

נורית יקרה, משתתפים יקרים, אני חורגת ממנהגי, ונכנסת הנה "לא ביום שלי" כי איני רוצה לעמוד מן הצד ביום הזה. ראשית, חשוב מאד להבהיר שאיש לא מגורש מכאן לפורום אחר. המחשבה על פורום "תמיכה הדדית" עלתה כתשובה (לא בטוח שמושלמת) לרעיון של חלוקת הפורום לשניים שעלה כאן אתמול. מאחר והפורום שלנו הוא בהחלט בעל איכויות סגוליות וייחודיות משל עצמו, וכואב מדי לראות אותו מבותר לשניים, חשבנו על הפיתרון הזה. יכול להיות שזהו פיתרון נחפז, ואולי לא מושלם, אבל חשבנו שזה יכול לספק את כל הצדדים. מי שירצה התייחסות של פסיכולוג יקבל אותה כאן באותה רגישות, סבלנות ומאור פנים כבעבר, ומי שירצה להתקשקש בשעות הקטנות של הלילה עם חברים/ות קרובים/ות יוכל לעשות זאת במסגרת שנועדה בדיוק למטרה זו. אני רוצה לחזור ולומר משהו גם לקולות המבקרים. פורום אינטרנטי הוא מרחב כמעט אינסופי, בתוכו מתקיימת תופעת "אקווריום": מספר מועט של אנשים לוקח חלק פעיל, המוכתב במידה רבה ע"י אופיין וצרכיהן של הנפשות הפועלות. כל האחרים, הקוראים בשקט את הנאמר ואינם משתתפים, לא יכולים להשפיע בכל דרך שהיא על אופי התכנים, אלא אם כן יקחו אחריות ויביאו את עצמם פנימה. אם הפורום חשוב לכם, ואתם מעוניינים להשאירו כנמל בית, אנא השתתפו, שאלו, התווכחו, הקשו - אבל עשו זאת בדרך הגונה ומכבדת. שלושת מנהלי הפורום הם אנשים סבלניים ומסבירי פנים. המשאלה שאנחנו נסנן אנשים או תכנים מסוימים אינה מתקבלת על הדעת, לפחות כל עוד הדברים נעשים בגבולות של טעם טוב וכבוד הדדי. אני קוראת לכל באי הפורום (על "פלגיו" השונים) להישאר כאן, ולנסות להפעיל מידה של סבלנות, בגרות, הבלגה, יוזמה, ורוח טובה. אין לי ספק שנוכל להתגבר על התקופה הזאת, ולחזור לאיזון. סופשבוע נעים לכולנו. ליאת

אני מרגישה שמצד-אחד את ושאר מנהלי הפורום אומרים לנו שזה עדין 'הבית שלנו' אבל בבית אמיתי יש אולי חוקים כלשהם ומגבלות אבל אין איסור על דיבורים בין בני הבית לבני הבית האחרים-שאינם ההורים,יש חופשיות,וכאן אתם אומרים שזה אפשרי בעצם לדבר רק אליכם,ושהתמיכה הנהדרת שהיתה ולוותה בשיתופכם כבר לא תהיה קיימת יותר,ועבורי זה עצוב מאוד,כי כל ה'ביחד' הזה שלנו אחת עם השניה ואיתכם-מנהלי הפורום כתומכים העיקריים {בנוסף למקור למענה על שאלות-שזה דבר 'יבש' שקיים בכל פורום}כל זה עזר לי מאוד,והפך אותי תוך זמן קצר ממישהי שקטה שמפחדת להביע את דעתה ולהשתתף לתומכת ונתמכת-דבר שעזר לי מאוד,ואני בטוחה שלא רק לי עזר; ועכשיו זה כבר לא יחזור יותר;ואני מרגישה כעת כמו בפרידה עצובה ממקום אהוב שתמך בי,ואיני בטוחה שארצה לעשות זאת בפורום אחר ושאפתח ככה. מה שכן אני יודעת זה שעכשיו למתלוננים יהיה נוח יותר,כי הם ממילא לא שיתפו או רצו לשתף-שזה דבר שדורש הרבה אומץ('לחשוף' את עצמינו ככה),ואנחנו-אני,נורית,חן,רעות יעלה,ואחרות(מצטערת אם שכחתי מישהי),ניאלץ בכל-פעם שמצוקה עולה לשמור אותה לעצמינו(וזה אני מדברת על עצמי בעיקר),ולעבור את היאוש העצום והתסכול והזעם לפעמים וכו'- לבד,עם עצמינו,שזה אינו דבר קל. הרגשתי צורך לכתוב זאת. וכמו שנורית כתבה- לא נ?ש?א?ר במקום שאיננו רצויות.אני אוהבת את הפורום מאוד,אבל לא אכפה את חברתי על אף-אחד.

ליאת, את בעצמך עודדת את הביחד הזה שלנו. וזה מעליב שאת כותבת "להתקשקש בשעות הקטנות של הלילה עם חברים/ות קרובים/ות". אני לא חושבת שזה מה שאנחנו עושים. עד עכשיו אף אחד ממכם, מנהלי הפורום, לא הביע איזושהי התנגדות למה שהולך כאן, דווקא את עודדת אותנו אל מול המתנגדים. אני מרגישה שהעיפו אותנו, בלי לתת שום אזהרה! אני אף פעם לא נלחמת על מה שאני רוצה, אבל עכשיו אני מרגישה שאני חייבת... כי הפורום הזה באמת חשוב לי, כמו גם הנפשות הפועלות! מאוכזבת, רעות

מדובר. למעט הערה אחת מנומסת אני לא רואה שום דבר מיוחד. הר הוליד עכבר או מה?

ערב טוב, גם ביקורת אחת, דווקא בהיותה מנומסת, ראוייה להתייחסות. והיו קולות נוספים. אני שותפה לתחושה שהדברים קיבלו סוג של האצה וסחרור. לילה טוב ליאת

אורנה שלום, ברצוני להאיר את עיניך בעניין הכתיבה בפורום. אני יודעת שזה לא רלוונטי כ"כ,אבל חשוב לי להדגיש שבחודשים האחרונים הפורום היה מעין בית בשבילי, הרגשתי שכאן אני יכולה להוציא ולפרוק את אשר על ליבי וכאמור אני עוברת תקופה מאוד לא קלה. לדאבוני נוצר מצב כזה שפתאום יצאו מהארון כל מיני קוראים פסיביים (למה נזכרו עכשיו אחרי שהתרגלתי לבנות המקסימות ולתמיכה האינסופית שאני מקבלת, קצת הצתה מאוחרת מצידם ) וטענו שזהו פורום מקצועי ושאין מקום להודעות מהסוג שאני כותבת פה,הודעות 'תמיכה' כאלה אני לא ממש שואלת שאלות בנושא פסיכולוגיה אלא אני מבטאה יותר את מה שאני מרגישה. כתבתי על מנת להיעזר ולקבל תמיכה במקרים שבהם הרגשתי רע מאוד,וקיבלתי התייחסויות משאר משתתפות אחרות שגם עבורן הפורום הוא מעין בית,ועכשיו נורא מצער אותי שמקום כל כך משמעותי בשבילי כבר לא יוכל להיות לי בטוח, וכמו כן גם נראה לי שמשתתפות אחרות מרגישות כמוני. אין לי שום טענות על כך,אני מודעת לעובדה שמטרת הפורום היא לתת מענה בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה קלינית בלבד, ואני מתנצלת שקצת שכחתי זאת והרשיתי לעצמי 'לגלוש' ואני מתנצלת על כך כי ידוע לי שאנשים לא מעוניינים להיכנס לפורום פסיכולוגיה קלינית ולמצוא הודעות כמו שנהגתי לכתוב. ברצוני להבהיר משהו חשוב, אני בחורה שמנהלת חיים ,נקרא לזה חיים נורמלים,חרף נסיבות חיי הקשות,איניי בובת סמרטוטים כמו שבטח נשמע לכולם. כלפי חוץ אני נראית טוב,מטופחת, ותמיד משדרת שיש לי מצב רוח טוב,אני בחורה שעובדת,באופן קבוע אני נוהגת לעשות ספורט(משפר לי מצב רוח-ולכן אני מצליחה לפעמים להרגיש טוב למרות שיש לי דיכאון) וחשוב לי לשדר לסביבה שהכל איתי בסדר,חלילה שלא יראו כמה קשה לי וכמה אני 'טעונה רגשית' ורק בפורום זה הצלחתי לבטא את כל הכאוס שאני מרגישה בפנים.אפילו שלחבריי הטובים ביותר אני לא מספרת כמה רע לי.ויש לציין שאני נפגעת תקיפה מינית וכל הכאב שאני מרגישה בעקבות זאת היה מודחק המון זמן ולא סיפרתי לאף אחד,ופתאום אני מרגישה צורך לפרוק ולהוציא,מה יש לא מגיע לי?? אבל נכון שעשיתי זאת בפורום הלא נכון, אבל משתתפים יכלו לפחות להאיר ולהעיר לי מזמן על כך,ולא לחכות שאני אתרגל וגם נקשרתי למקום הזה וחבל לי עכשיו מאוד שאני לא יכולה להמשיך לכתוב פה(כך אני מרגישה שאני לא רצויה) ואני מניחה שאתם תשנו את אופן הניהול של הפורום כמו שליאת כתבה,ואז לא יהיה מקום בשבילי פה, אבל אז לא יהיה לי מקום להיעזר בו בשעת הצורך.גם אם תהיה לי שאלה רלוונטית שכן קשורה לנושא הפורום,לא ארגיש כבר בנוח ואני בטח לא אשאל. אני הולכת לטיפול אבל זה לא אותו דבר,כי קשה לי מאוד לשתף את המטפלת שלי בהמון דברים,ולהראות לה כמה קשה לי,תמיד כשאני באה אליה לטיפול אני נראית טוב והיא לא יכולה לתאר לעצמה שאני רוצה למות ולהתאבד ושכל כך רע לי בפנים,ולכן השיחות לא עוזרות. אני לא מסוגלת להיפתח בפניה למרות שאני מטופלת כבר חמישה חודשים,דיברתי איתה על כך וזה לא עזר כי עדיין לא מרגישה שיש לי מספיק 'תנאים' נוחים להיפתח ולספר.ואנחנו עובדות על זה בטיפול,אבל את מי אני אשתף בינתיים.?אני אשב ואסבול לבד עד שאני אחנק בסוף? זה לא פייר לעשות לי את זה. למה לא אמרו לי מהתחלה שאני גורמת למטרד והייתי הולכת. אני אספר לך סוד,שיערתי ותיארתי לעצמי שאני מפריעה אבל לא חשבתי שעד כדי כך. אני מניחה שעכשיו אני צריכה להישאר לבד עם הסבל,אז תודה בכל זאת שהייתם לי לאוזן קשבת(את וליאת וגדעון) ושעזרתם לי במקרה הצורך(בזכות ליאת התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי ,לפני כן, לא רציתי לשמוע על כך והיא זאת שהסבירה לי שכדאי לי לפנות לטיפול) חבל לי מאוד שאני כבר לא יכולה להרגיש פה בבית ובנוח. וסליחה שהבטאתי בצורה אולי לא ברורה,אני לא במקום שנוח לי לכתוב ואני צריכה כל שנייה לסגור... סליחה שזה יצא לי ארוך מידי,היה לי חשוב להסביר שלא עשיתי משהו בכוונה ולא רציתי לקלקל את שמו הטוב של הפורום. ואני יודעת שהבטחתי לא לחזור,פשוט נכנסתי סתם לראות מה קורה,וראיתי שגם רעות משתנה מרגישות לא בנוח לשתף( ואני מאוד מעריכה אוהבת אותן וחשוב היה לי לפנות אלייך ולשמוע את דעתך על מה שקרה כאן) סליחה על הניסוח הקטסטרופלי ועל הבלאגן..... חן

אורנה הבנתי את המסר, אתם צודקים ואני לא חולקת עליכם. אם אפשר למחוק את ההודעות שלי? חן

לכל חברי הפורום, בהתייחס להתרחשויות האחרונות בפורום, הגענו להחלטה להמליץ בפניכם על הנוהג הבא: לפורום יש להפנות שאלות המיועדות למנהלי הפורום, כלומר שאלות רלוונטיות לתחום העיסוק שלנו - פסיכולוגיה קלינית. כל משתתפי הפורום מוזמנים לצרף את התרשמויותיהם, תחושותיהם וכמובן - תמיכתם. מעבר לכך, שאלות שאינן מיועדות למנהלי הפורום, אלא מהוות תקשורת בין-אישית בין משתתפי הפורום, מומלץ לבצע בפורום תמיכה הדדית. בואו ננסה להפעיל את הנוהג הזה לזמן מה... אורנה,גדעון וליאת

בואו נעבור כולנו לפורום תמיכה הדדית... נוכל להיפגש שם, מה רע? ליאת תחסר לנו, אבל יהיה לנו אחת את השנייה. מה אתן אומרות?

אורנה, עכשיו קראתי את הודעתך, הבנתי את תנאי השימוש. סליחה על ההודעה שלמעלה היא לא רלוונטית,תמחקי אותה. אני גם לא כל כך מרגישה בנוח לשאול פה שאלות שקשורות לפסיכולוגיה קלינית. אני לא כועסת כלל,אני מאוד מבינה ואני מעריכה אותך ואת ליאת ואת גדעון. חן

אורנה, האמת היא שאני בשוק מההחלטה שלכם. חשבתי שהאינטימיות הזאת מחממת את ליבך... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/621/xFT/569743/xFP/569814 ליאת, אני מרגישה מרומה. אני מרגישה ששידרו לי מסר כפול... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/623/xFT/572535/xFP/572737 אני באמת לא מבינה למה המבקרים הם אלה שמחליטים על אופי הפורום. יש מיליון פורומים ברשת שהם רק שאלות ותשובות המומחים. למה הם לא עוזבים אותנו בשקט ומוצאים לעצמם פורום אחר שכן מתאים להם. כשאני הולכת למסעדה שהאוכל בה לא לטעמי אני עוזבת למסעדה אחרת ולא משנה את התפריט של המסעדה... סליחה שדיברתי. סליחה שכתבתי. אני פגועה. יום טוב לכולם. נורית

לא לפיתרון הזה קיוויתי... אני מרגישה שסילקו אותנו! המבקרים ניצחו... כל כך חבל לי לוותר על האחווה הנעימה הזאת שהיתה לנו כאן )-: אני חלילה לא מאשימה את מנהלי הפורום... כנראה שזה יעודו של הפורום... פורמט של שאלה ותשובה... עצובה ופגועה, רעות

האמת היא שאני מאוכזבת כמו נורית ורעות,ואני מרגישה שאם היה לי מקום שבו גם אוכל להביע את רגשותיי וגם לשאול שאלות,וגם לקבל תמיכה,כעת כבר הוא לא קיים; אני גם כמו נורית מרגישה מרומה ואף מושפלת,שכתבתי את מצוקותיי האמיתיות למטה-וחבל שעשיתי זאת.אני מרגישה מרומה כי אתם(מנהלי הפורום)בעצמכם עודדתם את ההתחברות בינינו ואת צורת התמיכה הזו,וכשהועלו לפני כחודש טענות דומות לאילו- לא הסכמתם למחוק 'עצים'- כי הדגשתם שזה היחוד של הפורום. צר לי שבגלל הערה של מס' מצומצם מאוד של אנשים שלא בטוח שגם כעת ימצאו את מקומם בפורום ואולי ממילא לא יכנסו אליו יותר- אתם בפירוש נ כ נ ע י ם מיד לדרישותיהם והופכים את הפורום. אולי אתם מעדיפים פורום 'מת' (ותסלחו לי על הביטוי)של שאלה ותשובה פה ושם,ומשתתפים לא קבועים,אז בסדר- קיבלתם את זה, לא נפריע כאן יותר, בעבר הרגשתי שזה הבית השני שלי ואף סיפרתי פה דברים ותחושות שלא שיתפתי את בני-ביתי,וכשאני קורת את דבריכם אני מרגישה נבגדת,כאילו זרקתם אותי ואת המשתתפות הקבועות האחרות מהבית,והכל בגלל הערה אחת בודדה.....חבל.

היי כולן. אז מה, קצת נוטשים אותנו? נתמודד.בסך הכל היו כאן שתי דעות, ולא קיבלו את שלנו.... זכותם. אני מקבלת את ההמלצה של אורנה (מעניין עד כמה ליאת שותפה לה באמת, מהלב....), ואת הרעיון של "היא". בואו נעבור כולנו לפורום השכן. יתומות, אבל ביחד... ואם ליאת תרצה, תוכל להיכנס ולהגיב לנו שם.... הדר

רק השם של הפורום "תמיכה הדדית" מרתיע אותי, אבל אם אתן תעברו אצטרף אליכן... לא רוצה לאבד אתכן... הדר, את צודקת, לפחות נישאר ביחד... אז עוברים?

בנות יקרות, אני קוראת ומרגישה את הפגיעה שלכן, אבל חושבת שכדאי לעצור לרגע ולנסות להבין מה קורה. כבר תקופה ארוכה שיש כל מיני תחושות בפורום: יש משתתפים שעשו בפורום שימוש מאוד אישי וייחודי (כמו עצי השירים של מאיה), יש משתתפים שיצרו אחווה ודאגה משותפת (כמו עצי התמיכה ההדדית של התקופה האחרונה), ויש משתתפים ששולחים שאלות ורוצים תשובות... באופן אידיאלי, זה היה נפלא אם היה מקום לכולם, אבל אנחנו יודעים מנסיוננו שהמאמץ לאפשר הכל (כמו במקרה של מאיה), הוא בסופו של דבר בעוכרינו. כנראה שגם בפורום, כמו בכל מקום אחר בעולם, צריך "חוקי שימוש". אני חושבת שאם תקראו שוב את מה שכתבנו, תבינו שאין כל כוונה לפגוע. הכוונה היא להדגיש שהפורום הוא פורום, ולא צ'אט. זה הכל. עדיין מותר לשאול אותנו וזה את זה, עדיין מותר לאהוב ולדאוג, אבל לא להשתמש בפורום כמו צ'אט. אני בטוחה שאפשר למצוא את הדרך כך שהפורום ימשיך להיות בית נעים ומעניין. שלכן, אורנה (ואני מקווה שליאת וגדעון יוכלו להיכנס בקרוב ולומר את דברם...)

אני בהחלט מרגישה יתומה... )-: את לא נעלבת? אנחנו לא נילחם ב'רשויות'. אנחנו נעבור לפורום השכן. אבל שם לא מכירים אותנו. והאמת היא שאני קצת מפחדת... ואם לא ירצו אותנו שם... ואם אף אחד שם לא יודע מה זה טיפול ומה זה להיות מטופלת... אמא, תשארי איתנו. אוף. ו"היא" מי את? נורית

עצוב לי מאוד ורע לי ואני מרגישה שחיי חסרי-ערך,אני מותשת מהכל ונמאס לי מהכל(אבל איני מתכוונת לבצע שום-דבר קיצוני-מבחינת זה אל תדאגו),ועוד יותר עצוב לי שעכשיו בגלל כמה אנשים שהפריע להם שהפורום 'תוסס' - 'חי' - אני מרגישה כמו מעין 'פולשת' כשאני כותבת ומבקשת תמיכה ויותר גרוע כמו 'פושעת' שעושה משהו אסור.אז נכון יש אנשים שמשום-מה אינם אוהבים לראות התאגדות של קבוצות,ובמקום לנסות להתחבר לקבוצה הם רק מעוניינים לפרקה,אבל חבל שבגלל זה היתי צריכה לחשוב מספר פעמים לפני שכתבתי.

משתנה יקרה, חשבתי פעמיים אם לענות לך אחרי מה שהיה כאן ביומיים האחרונים, אבל לא יכולתי שלא... אני מקוה שימצא פיתרון בקרוב כי כבר לא נעים להיות פה... אני גם, כמוך, מרגישה "פושעת" כי אני רוצה לעודד אותך... (למרות שאני לא ממש מעודדת עכשיו) תיזכרי את ההישגים הענקיים שהשגת בשבוע האחרון! אני מאוד גאה בך ואת ודאי גאה בעצמך מאוד!!! אל תתני לעצמך ליפול! את חזקה ויש לך כוחות אדירים! כשאני מדוכאת אני תמיד מנסה לחשוב על הזמנים שמצבי היה גרוע יותר ומעודד אותי לחשוב שעכשיו מצבי טוב יותר ממה שהיה בעבר... ניסיתי לעודד אותך קצת אבל לא ממש הלך... שולחת לך חיבוק ענק, אוהבת, רעות

תודה על התייחסותך,את צודקת בכך שכבר לא נעים להיות פה כמו בעבר,ואני מרגישה כמו מישהי ש'מוקציית מחמת המיאוס'-ובטח גם את מרגישה כך. אבל עצם התייחסותך כבר קצת עוזרת,למרות שאיני גאה בעצמי כלל וכלל,להיפך עכשיו אני אפילו שונאת את עצמי ממש על שהגעתי למצב הזה ורע לי מאוד; ומה שיותר גרוע הוא שהערב אני צריכה להיות באירוע חברתי כלשהוא ו'לשחק אותה' שהכל טוב ונהדר, ואין לי חשק אבל אני חייבת (מזכיר לי מה שחן הרגישה לפני מספר ימים).הייתי רוצה שכל העולם יעזוב אותי בשקט ויתן לי רק לשכב במיטה ולא לעשות כלום,כי נמאס לי מהכל,וחן-עכשיו אני בטח 'עושה מעצמי צחוק'-בכך שאני 'חושפת' תחושות עמוקות שאיני מספרת לאף-אחד.חבל שאי אפשר להעביר דמעות ובכי דרך המייל,כי אולי זה היה מקל עליי.והעובדה שאני מסתירה זאת משפחתי רק מקשה עליי. מקווה שאנשים מסוימים לא יתקוממו עכשיו על 'התבכיינותי' עכשיו.

אורנה שלום האם חרדת נטישה מדומינת וניסיונות נואשים למנוע אותה קשורה להפרעת אישיות גבולית בהכרח או שהיא מופיעה גם בהפרעות אישיות אחרות (או אולי כבעיה בפני עצמה?). ובמה מתאפיינת אמפולסיביות בהפרעת אישיות גבולית? תודה מראש

שלום חנה, פחד גדול מבדידות ומהרגשת ריקנות וחוסר ביטחון, באמת נמצא בבסיסה של הפרעת האישיות הגבולית. למעשה, הפחד הזה הוא העומד מאחורי הנטייה להתפרצויות כעס ולהתנהגות בין-אישית אימפולסיבית. וודאי שאפשר למצוא אלמנטים כאלה בהפרעות אישיות נוספות (למשל, תחושת הנחיתות והריקנות הנמצאת מאחורי הגרנדיוזיות של הפרעת האישיות הנרציסטית), אבל במקרה הגבולי מאפיין זה הינו מרכזי ובולט. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה יקרה מה הכוונה בתפרצויות כעס ואימפולסביות? האם בהכרח אלימות פיזית או מילולית או שזה יכול לבוא לידי ביטויי בדרכים אחרות? מישהו שחותך עצמו- זה אימפולסיביות? תודה מראש ותודה מישהי

אומנם הפנת זאת לאורנה אך כגבולית אני בהחלט מחזקת את דבריה של אורנה ומוסיפה שחרדת נטישה יכולה להיות מאפיינת גם את הסובלים מהפרעת אישיות המנעותית וכן הפרעת אישיות תלותית ולכן חשוב לבדוק כל מקרה לגופו.

אומנם הפנת זאת לאורנה אך כגבולית אני בהחלט מחזקת את דבריה של אורנה ומוסיפה שחרדת נטישה יכולה להיות מאפיינת גם את הסובלים מהפרעת אישיות המנעותית וכן הפרעת אישיות תלותית ולכן חשוב לבדוק כל מקרה לגופו.

תודה מישהי גבולית

ליאת יקרה, כ ל - כ ך הרבה תמיכה את מעניקה כאן, למגוון הרב של המשתתפים בפורום הזה. אני מקווה שאת לא זקוקה לכך ושזה לא נחוץ לך כלל, אבל הערב, אני מרגישה צורך לשלוח לך חיזוק ותמיכה. ממני אלייך. על דבר אחד הסכימו ביממה האחרונה כאן בפורום (המבקרים והמבוקרים), וזה על רוחב ליבך. שמרי עליו ועל עצמך. יעלה

מצטרפת לדבריה של יעלה...

מצטרפת לדבריך יעלה,ומסכימה עם כל מילה שכתבת, וליאת אני שולחת לך גם את תמיכתי,ואני חושבת שאת עושה עבודה נהדרת בפורום ומקווה שתמשיכי כך.

שלום לכולם, בניגוד למה שנאמר כאן למטה, איני עוצמת עיניים מול הטענות ומורת הרוח שהוצגו כאן. אני מבטיחה לקיים בהקדם דיון עם עמיתי, גדעון ואורנה, ולחשוב יחד על הנעשה בפורום ועל אופן ניהולו. בברכה ליאת

ליאת, הבטחתי שאני אעזוב ואני אעשה זאת, אך אני מרשה לעצמי להגיב פעם אחרונה. אני אישית רואה פורום זה כפורום מקצועי לכל דבר,מכיוון שמנהלים אותו אנשים מקצועיים כמוכם.צר לי שאנשים, פיקפקו בכך, בגלל כמה הודעות תמיכה ילדותיות שלי. אני חושבת שאת,אורנה ראובן-מגריל וגדעון שובל אנשי מקצוע מעולים ואני בטוחה שתעשו את ההחלטות הנכונות לגבי אופן ניהולו של פורום מקצועי זה. בברכה חן

תפסיקי כבר להאשים את עצמך! הרי כולנו פתחנו 'עצים' וכולנו שיתפנו חוויות ופחדים שאולי נראו מוגזמים לאחרים,ואם היה לך לילה אחד רע,שכתבת בו-לפי דברייך-'שטויות' ובכל זאת ע"י השיתוף עברת את הזמן הקשה ולא לבד,אז מה רע בכך? חוץ-מזה שלא התכוונו רק אליך בטענות,אלא לכולם,את פשוט לקחת זאת אישית. ותשארי בפורום,את נחוצה כאן.

נראה שהגיע הרגע בו צריכים להחליט לאן פניו של הפורום. כמי שעוקב אחרי הפורום מספר חודשים, ומידי פעם אף כותב בו, אני מתרשם שיש שתי קבוצות עיקריות: מחד אילו המעונינים במידע מיקצועי והמלצות, בעיקר מהמנהלים המומחים בתחום. מאידך משתתפים הזקוקים להביע את רחשי ליבם ולזכות בהתייחסויות ובעיקר בתמיכה מאחרים. הצורך של המשתתפים בשתי הקבוצות אמיתי, ולכולם הזכות לקבל סיפוק, גם אם הוא חלקי לצורך. האם שתי הקבוצות יכולות לגור יחדיו באותו פורום ? לדעתי לא. אני חושב שנכון להפריד את הפורום ( ע"י יצירת פורום נוסף או ע"י חלוקה לימים שונים) ולאפשר לכל קבוצה מקום הולם ומתאים משלה שיאפשר לרוב המשתתפים תחושה של שייכות וביתיות.

פורום אחת ממשמעויותה הנפוצות של המילה פורום כיום היא אתר אינטרנט או חלק בו, המשמש לקיום דיונים בנושאים מוגדרים או כלליים. גולשים רשאים לכתוב הודעה בפורום, כהודעה שפותחת דיון בנושא חדש או כתגובה להודעה קיימת. הפורום הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט. מתקיימים בהם דיונים ערים, בהשתתפות עשרות ואפילו מאות משתתפים, שכל אחד מהם תורם לדיון המתפתח בפורום. בפורום זה לדעתי יש לקיים דיונים העוסקים בפסיכולוגיה כמו בפורום השכן.

שלום בתי בת שנתיים ו-5 ואני בהריון (חודש 4). לפני כחודש יצא שמאוד מאוד כעסתי עליה (מה שלא קרה אולי אף פעם) ולמחרת היא פשוט החלה לגמגם. לאחר מספר ימים הגמגום השתפר ושלשום שוב קרה שמאוד כעסתי עליה ושוב החל גמגום רציני! האם אסור לכעוס עליה? זה נכון שאני כמעט ולא צעקתי עליה והיא גדלה כאילו ב"חממה" אבל לאחרונה עם ההריון אני ממש עצבנית ולא סובלנית גם כלפיה וגם בכלל ולא יודעת כיצד להתמודד עם המצב. אנא עזרו לי בפתרון כיצד לנהוג איתה בכל זאת גיל שנתיים הוא לא גיל קל ולהוסיף לזה הריון...אני ממש מיוסרת רינת

שלום רינת, יש לא מעט ילדים המגיבים בגמגום למצוקה ולחץ. במידה ואת מזהה את הקשר בין ההתפרצויות שלך לבין הגמגום, מוטב למתן את תגובות הכעס שלך. כשאת אומרת שהיא גדלה עד עכשיו ב"חממה", חשוב לבדוק האם התבססו גבולות בבית, והאם את יודעת להציבם באופן עקבי. לפעמים הבלגה ממושכת שלנו, הנעשית תוך ויתור על המרחב והזמן שלנו (פינוק! פינוק!), מביאה בסופו של דבר להתפרצות הבלתי נמנעת שלנו, הנופלת על הילד כרעם ביום בהיר. לפיכך, אני ממליצה מאד לנסות ולבדוק עם עצמך או עם איש מקצוע (אפשר בהחלט להיעזר ב"קו להורה" באוניברסיטה - 03-6406888) כיצד נכון להציב גבולות באופן ברור ועקבי, לרווחת כל בני המשפחה. בהצלחה ליאת

ראשית תודה רבה על תגובה מהירה ועניינית! שנית, זה לא ממש המקרה אצלנו, יש גבולות מאוד ברורים בבית ובתי בד"כ נשמעת להם אבל הצבתם תמיד הייתה על ידי דיבור או "פסק זמן" כאשר ההתנהגות שלילית, וכמעט מעולם לא ממש הרמתי את הקול (יש לי ילדה מדהימה- באמת!) אבל מסתבר שגם כל כך רגישה...ובאמת שהיא לא מפונקת. שאלתי כעת מה לעשות עם הגמגום? יש צורך לטפל? זה נמשך בערך 3 שבועות עם עליות וירידות (כמובן במקביל להתנהגותי). וכמובן שאני אשתדל מאוד לשלוט בעצמי יותר אבל מאז שאני בהריון מוצאת את עצמי חסרת סבלנות בצורה קיצונית ופה הקושי... נ.ב תודה על מס' הטלפון אשתמש בו

ליאת, אני כתבתי לניבה את ההודעה למטה בקשר לביקורות על הפורום (ולא הזדהתי). הייתי רוצה שההודעה הזו תימחק אבל אני יודעת את עמדתך לגבי מחיקת הודעות ולכן לא אבקש זאת. אבל אני בכל זאת רוצה להתנצל על מה שכתבתי... אני לא יודעת, אולי עדיף לי לא להשתתף יותר בפורום הזה ולא בפורומים בכלל... הביקורות האלו גורמות לי להרגיש ממש רע כי אני בטוחה שתכוונים בעיקר אלי... אני גם ככה תמיד מרגישה שאני כותבת שטויות... אני כותבת את זה ויורדות לי דמעות :-( זה גורם לי לנסיגה ועושה את המלחמה האישית שלי עם עצמי ליותר קשה... ונמאס לי להילחם בעצמי... בחיים האמיתיים שלי אני די בודדה, מפחדת להיות בין הרבה אנשים, מפחדת שישמעו אותי... לכן אני כ"כ אוהבת את הפורום הזה כי כאן אני כן מצליחה להשמיע את עצמי... למרות שבד"כ אני לא מרוצה ממה שאני כותבת... וחוץ מזה שיש כאן אנשים מדהימים: משתנה, הדר, חן, יעלה, נורית, אין כינוי, רחל... (וסליחה אם שכחתי מישהו) גם עכשיו כתבתי מתוך דחף, ואני כותבת במקום לעשות (לעצמי) דברים שאצטער עליהם אח"כ... לא יכולה כבר לשמור בפנים... אז אולי אני רגישה מידיי (בשביל זה אני הולכת לטיפול, לא?) ליאת, את נפלאה וקשה לי ועצוב לראות את הטענות האלה כלפייך וכלפי שער מנהלי הפורום. הייתי חייבת לכתוב... רעות :-(

רעות, אל תקחי כל כך קשה את הביקורות שנכתבות,דווקא את אינך אשמה. את לא כתבת הודעות תמיכה בשעות הקטנות של הלילה. לכן את יכולה להישאר פה(אם את רוצה) והשתתפותך בפורום תורמת המון. את כלל לא כותבת שטויות,ההיפך את עזרת לי ולעוד כמה אנשים.. את בחורה באמת מדהימה,ואני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.מגיע לך. חן

בנות, אני מודה שגם לי קשה לא לקחת ללב את הביקורות. אתמול הייתי כל כך שמחה ועכשיו זה... מבאס. ממש מבאס. כל כך רציתי לחלוק איתכן את השמחה שלי. כתבתי ממש בלהט. אני לא חושבת שאף אחת מאיתנו צריכה לעזוב. צריך לתת לגל הזה של הביקורות לעזוב... כמו שליאת אומרת שצריך לתת ליום לעבור. הלוואי והמשתתפים ימצאו את 'הפינה שלהם' בפורום. ומי שמחפש חומר מקצועי שילך לספרייה... נורית

תפסיקו עם ההאשמות-העצמיות שלכן ועם האמירות על עזיבת הפורום,אם למישהו מפריע מה שאתן או שכל אחד אחר כותב,פשוט שלא יכנס לאותו שירשור.אני לא מבינה למה אתן (שאתן כבר 'בנות בית' בפורום) רוצות וחושבות שאתן צריכות לעזוב.זה כמו באירוע - אם אדם מסויים לא אוהב את האירוע או החברה עימה הוא מתרועע פשוט שיקום ויעזוב,ואם הוא מחליט להישאר אז שיסתדר עם מה שיש.כשאותי שירשור מסויים לא מעניין פשוט איני נכנסת אליו.

שלום, פניתי בעבר לפורום ע"מ לברר כמה נושאים בטרם אגש לטיפול פסיכולוגי משולב היפנוזה (את הסיבות ציינתי בהודעתי הראשונה). ישנן כמה שאלות שעדיין לא קיבלתי לגביהן מענה, לכן אעלה אותן שוב: א)בנוגע לרישום המטפל בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות- ניסיתי לבדוק זאת דרך אתר האינטרנט של המשרד (כיוון שרציתי לראות רשימה מרוכזת במקום לברר לגבי כל מטפל בנפרד),ולמרבה החרפה חלק זה של האתר אינו פעיל כבר מאז 2005. האם ידוע לך על מקור נוסף שניתן לקבל ממנו רישום כזה? ב) לגבי נושא ההיפנוזה- באתר הסתדרות הפסיכולוגים רשומים גם מטפלים שמצוין לגביהם כי הם בעלי תעודת הסמכה להיפנוזה, אך חלקם אינם רשומים באגודה הישראלית להיפנוזה. מה דעתך על כך? יש משמעות? ג)הייתי מעוניינת לקבל טיפול מפסיכולוג בעל הסדר עם קופ"ח מכבי (העלויות הן גם שיקול לצערי)- הבעיה שבקופה לא יודעים להגיד למי מהמטפלים יש הסמכה לטיפול בהיפנוזה (אם בכלל) והאגודה להיפנוזה מציגה באתר שלה רק מטפלים פרטיים. יש לך איזשהיא הצעה בנושא? ד) ואחרון- לגבי אוריינטציה טיפולית - ידוע לך היכן ניתן למצוא רשימת מטפלים עם התמחות בתחום הקוגנטיבי-התנהגותי? למה התכוונת כשרשמת "לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר"? שוב תודה :)

שלום X א. תוכלי לנסות להיעזר במועצת הפסיכולוגים רח' הרבי מבכרך 5, תל-אביב-יפו 66849 טל' 03-5151186 פקס 03-5151100 ב. איני בקיאה בתחום זה, ונראה שמוטב לברר סוגיה זו באגודה הישראלית להיפנוזה. יתכן שיש יותר ממוסד מסמיך אחד ראוי. ג. הייתי הולכת הפוך: שואלת באגודה להיפנוזה מי עובד עם קופת חולים מכבי. ד. רשימת מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים תוכלי למצוא באלפון המטפלים באתר הבא http://www.itacbt.co.il/ בברכה ליאת

מרגיז אותי שאינך מפסיקה להאשים את עצמך בהפרעה למהלך הפורום וכו',כי אינך עושה זאת, להיפך את תורמת לפורום ולייחודו המון ואני אישית שמחה לקרוא מה קורה איתך. ואת יודעת שלא רק אנ חושבת כך.

למשתנה, תודה רבה על דברייך. אבל עובדה שלא כולם חושבים כמוך. ולא נעלבתי מאי אלו ביקורות שהופנו כלפי, אני יודעת לקבל אותן. חן

את שוכחת שרוב משתתפי/ות הפורום כן נהנים מנוכחותך ורוצים אותה,אז מה איכפת לך מאחד או שניים שלהם אולי זה מפריע-זו בעיה שלהם,לא שלך.תאמיני לי שאם באמת היית מפריעה למישהו,מנהלי הפורום היו מיידעים אותך על כך.

שלום, רציתי רק להביע מורת רוח מהכיוון שתפס הפורום הזה. מפורום שהרחיב השכלה בנושאי פסיכולוגיה ונתן מענה או פרשנות מעניינת הוא הפך לפורום תמיכה ילדותי. כקוראת מהצד, אני מתקשה, בניגוד לימים עברו, למצוא הודעות מעניינות, שאפשר ללמוד מהן משהו. כנראה שאצטרך לנדוד לפורומים אחרים.

מרגישה כמוך

אבל מילה זו מילה ואת לא חוזרת יותר לכאן להתקרצץ!!

זרובבלה, אני מניחה שהודעתך מכוונת (גם?) אלי. עלית עלי. מעולם לא הרגשתי כל כך ילדותית ואני בהחלט נתמכת. כל טוב, יעלה

זרובבלה (יופי של שם) יקרה, הביקורת שלך לא עוררה אצלי כל תרעומת, והיא לגיטימית ומתקבלת במלואה. אני שבה ומזכירה לכל באי הפורום (הפעילים והשותקים, הקבועים והאורחים הפורחים) שאתם אלה המכתיבים את צביונו ואופיו של הפורום. מנהלי הפורום עושים מאמץ אמיתי לתת מענה למגוון הפניות המגיעות הנה. אם חסרים לך דיונים מרחיבי השכלה, את מוזמנת ליזום כאלה. יש המון עצים ביער שלנו, ולכולם זכות קיום שווה. כמובן שאת רשאית לצאת ולהתאוורר בפורומים אחרים, ולספר לנו חוויות כשתשובי. אישית, אשמח מאד אם תבחרי להישאר איתנו, ולהביא איתך משהו מרענן ומעורר מחשבה. למרות שאני חשה את העלבון הקל של יעלה, אני מרשה לעצמי לגנוב בית אחד מהשיר שהביאה לנו, מתוך ביטחון בנדיבותה, ולהקדישו לך, זרובבלה - "עוד תראי את כל הדרך עוד תלכי בה היא שלך גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה." להתראות ליאת

אנ תוהה ליאת, אולי זו את שעוצמת עיניים מול הקולות הדי רבים שמדברים גם אותי..אולי צריך לחלק את הפורום לשניים? אבל משהו שחוזר ונשנה ואת נותנת לגיטמציה לביקורת אבל אין שום מענה אחר.. אולי לא הייתי בכלל צריכה להגיב.. כי התשובה תיהיה אותה התשובה[ ניבה אז מה הטעם?

מקדישה שיר. לעצמי ולכל מי שרוצ?ה. אתן מוזמנות להצטרף אלי בשירה... עןד תראי את הדרך / שמרית אור לא מצאה דרך, לא הדרך שלה לא פתחה דלת כי דלתה נעולה כציפור שאחרה את מסע הנדו?ד נח ראשה בין כנפיה נח ראשה בין כתפיה ועיניה תועות. עוד תראי את כל הדרך עוד תלכי בה היא שלך גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה. לא מצאה כוח לא היה כוח בה לא מסתור נוח לרפא כאבה כציפור שאחרה את מסע הנדוד נח ראשה בין כנפיה נח ראשה בין כתפיה ועיניה תועות. עוד תראי את כל הדרך... לא פגשה ר?ע, לא מצאה את אישה? באישון לילה לא ידעה את נפשה כציפור שאחרה את מסע הנדוד נח ראשה בין כנפיה נח ראשה בין כתפיה ועיניה תועות. עוד תראי את כל הדרך עוד תלכי בה היא שלך גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה. יעלה (שכרגע מתחברת יותר לבתים מאשר לפזמון החוזר)

יעלה! אמנם אימצתי את כולן כאן לבנותי, אבל א?ת לפעמים נראית לי כמו אחותי התאומה! איך אני אוהבת את השיר הזה, איך אני אוהבת את מתי כספי... וכשראיתי שהקפדת לשים מ?פ?יק ב"הא" במילה "אישה?" בכלל נגנבתי. מתנצלת בפני זרובבלה מהקומה שמעליך על שלא החכימה מההודעה הזאת... הדר

יעלה והדר ערב טוב, נוכחותכן תמיד נעימה לי, יהיו אלה מילים, מנגינה או ניקוד. אל תפסיקו לשיר :-) ליאת

ליאת, אני מבקשת שתמחקי את הבלוף הזה שכתבתי בעץ למטה. לא נעים לי. למרות שהתכוונתי למה שכתבתי שם חרף השיכרות שלי אתמול. ואני שמחה שירדנה מחלימה. הרבה בריאות. חן

לעץ שפתחתי בלילה אתמול, בכותרת 'עד מתי' שבו התכתבתי עם רעות. זה פשוט בלוף אדיר והביזיון בהתגלמותו. אני מתכוונת למה שאני כתבתי ולא לרעות, היא היתה בסדר גמור. אני מקווה שליאת תמחוק. חן <<< :-(

על מה את מדברת?

שאת לא עצבנית עליי. הכוונה האחרונה שלי היא לעצבן אותך. ממש לא רציתי שכל זה יתרחש אבל אני מתנצלת באם נפגעת ואני מקווה שתביני אותי בסך הכל חשבתי שמצאתי פורום שהאנשים בו מבינים את הכאב שלי אבל כנראה שגרמתי למטרד בלי כוונה. סליחה חן

חן, לפני הכל היתה פה התייחסות למחיקת הודעות לא מזמן, אבל זה לא מה שרציתי להתייחס אליו - לזכרוני כתבת פה שאת לוקחת כדורים נוגדי דיכאון. אני לא רוצה להטיף, כי גם אני - למרות הכדורים - שותה מדי פעם, אבל אני מאוד משתדלת להשאר באזור היין/בירה. יש לי איזו תחושה שהשכרות לא ממש עושה לך טוב ויכול מאוד להיות שהיא מבטלת את השפעת הכדורים. במאזן עלות/תועלת נראה לי שהתועלת בשכרות לא שווה את זה. אני מניחה שאת בורחת לשכרות הזו כי יש בה משהו נעים אבל אולי כדי להשאר בתחומי השכרות הקלה ולהצטער אחר כך פחות (ואולי להרגיש גם יותר טוב נפשית) ודרך אגב שלא כאגב: אני מאוד מתרשמת מהתגובות שלך פה בפורום לאחרים. יש בך שני קולות אחד מרשים מאוד שפונה לאחרים. ואחר שונה לגמרי לעצמך. אולי תעשי חיפוש על השם שלך ותקראי רק את ההודעות שאת רושמת לאחרים - זה עשוי ממש לעודד אותך...

חן יקרה, אני מצטרפת לדבריה של 'פסיבית'. איני נוטה למהר ולמחוק הודעות, ולו כדי להגביר אצל הכותבים את תחושת האחריות והבקרה על מה שהם שולחים לכאן. הערב גם אין באפשרותי (טכנית) לעשות זאת, כי איני כותבת מהמחשב האישי שלי (הוא מחרחר למוות). בכל מקרה, הבהרת שכתבת מתוך שכרות, והקורא הנבון יידע לעשות את ההתאמות המתאימות. למרבה המזל, הודעות ישנות נדחקות די מהר למטה, וממילא כולם כבר עברו הלאה לסדר היום. צר לי שאת מרגישה רע כל כך עם עצמך. מקווה שיום אחד תימצאי את היכולת לחיות עם עצמך בשלווה ובהשלמה. לילה טוב ליאת

חנו'ש אני מתנצלת על מה שהיה כאן אתמול בלילה. כתבת דברים כל כך קשים על עצמך שהייתי חייבת להגיב... מה שעודד אותך להמשיך לכתוב דברים נוראיים על עצמך. אני יודעת שאת לא מאמינה כשנותנים לך מחמאות כמו שאני לא מאמינה... מבטיחה לא להציק לך יותר בקשר לזה (מבטיחה לפחות לנסות). מקווה שאת מרגישה טיפה יותר טוב... אוהבת אותך, רעות

השארתי לכן הודעות בשירשור שפתחתי אתמול-שנמצא בתחתית הדף.

שלום לשתיכן!!! אמרתי למטפלת שלדעתי אני סובלת מאכילה כפייתית, והיא אמרה שזו אכילה ריגשית. היא משייכת אכילה כפייתית ל OCD. נכון שאין קשר בין אכילה כפייתית לOCD? אכילה כפייתית אמורה להיות סוג של הפרעת אכילה,לא? סתם מעניין אותי...

קרה לי עכשיו דבר מעצבן ביותר, כתבתי לך תשובה לגבי מה שאני חושבת(שכמובן דעתי אינה מקצועית ורק ליאת תוכל לספק לך תשובה מקצועית)במשך מספר דקות,וכרגיל-דוקא ברגע שבאתי לשלוח אותה,האינטרנט ניתק ולא הצלחתי להיכנס במשך כעשרים דקות-עד לעכשיו; אז אנסה בקצרה לחזור על תשובתי. קראתי במאמר מסויים באינטרנט ש'בולמיה'(שלא בטוח שזה מה שיש לך)קשורה בצורה חלקית לOCD ,אך איני בטוחה בכך ואיני רוצה להטעותך כלפי זה,זה לא יהיה אחראי מצידי. מה שכן אני יכולה להגיד לך - שאצלי(ומהפורום של OCD שמתי לב ש..) ואצל 'חוליי'OCD נוספים,הOCD אינו קשור לבעיות אכילה-אך אולי אני טועה. מה שכו משפיע אצלי על האכילה זה דכאון,שבזמן דכדוך אני אוכלת יותר ופחות מקפידה על סוג התזונה שלי, וכשאני מאושרת וטוב לי (שזה דבר נדיר בזמן האחרון)-אני אוכלת מסודר ופחות,וזו מבחינתי 'אכילה רגשית',אך זה אינו קשור לOCD . מקוה שעזרתי, משתנה

רעות יקרה, נדמה לי שכדאי מאד להקשיב למטפלת שלך שמכירה את ההקשר הרחב בו את חיה ופועלת (ואוכלת), ולנסות להבין את מקורותיה של הפרעת האכילה הספציפית שלך. מה זה חשוב איך קוראים לזה? נדמה לי שהמטפלת שלך מנסה לכוון אותך לצרכים הרגשיים המבקשים סיפוק באמצעות האכילה, ולהסית אותך מכיוונים 'שרירותיים' יותר, אשר לגביהם אנשים נוטים לחוש פחות שליטה. בברכה ליאת

היי בנות יקרות, אני מעדכנת, התוצאות של הבדיקות (זוכרות?) חזרו והן תקינות!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני בריאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הרופאים האלה... שיהיו בריאים... (-: תודה לכולכן על התמיכה, העידוד והאוזן הקשבת! באמת, תודה תודה תודה! רק בשמחות! נורית

נורית! אני ממש שמחה בשבילך, שמחה לשמוע שהכל יצא בסדר!!!!!!!!!!!!!! איזה חדשות טובות על הבוקר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (-: רעות

אני שמחה לקרוא זאת,באמת משמח לשמוע ב?שורות חיוביות,בשעה טובה. תודה שעידכנת. (מצטערת אם אני 'נשמעת' אדישה,זה לא קשור אליך,זה פשוט 'לא היום שלי' וזה מתבטא גם בהתלהבות בכתיבה).

איך אומרת ליאת? ה ל ל ו י ה! זוכרת שכתבתי לך שיש לי תחושה שזאת טעות? משהו בתחושת הבטן אמר לי, לא מנגנון הגנה... הרבה בריאות הדר

הי נורית, אני שמחה כל כך , עקבתי על הסיפור מרחוק ואני שמחה כל כך שהתוצאות תקינות.. בטח אבן גדולה נגולה מליבך, בהחלט שווה בילוי ג ד ו ל ומתנה ענקית בשביל עצמך. רק בריאות ניבה

נורית היקרה, שמחה לשמוע שמצבך הבריאותי תקין וטוב. התפללתי עלייך :-) אני עדיין מבואסת אבל אני מצליחה גם לשמוח כשאני שומעת בשורות טובות. הרבה בריאות. חן

נורית! נכנסתי רק לשניה לקראת סיום יום העבודה והיה שווה להכנס. כל כך שמחה!!! עם כל הקשר המיוחד שנוצר כאן ממש דאגתי. באמת. שלך, יעלה

בנות יקרות מאוד מאוד, רעות, תודה תודה. ומה שלומך? 14:37 זה בוקר בשבילך? בטח עבדת בלילה... מה שלום המטפלת שלך? היחסים עם האוכל? וחרדת הבחינות? ספרי לנו. משתנה, גם לי יש ימים שאני מאוד רוצה לכתוב ולהגיב אבל אני מרגישה שאין לי מאיפה. אני חושבת שלכולנו יש ימים כאלה אז אל תרגישי רע עם זה פשוט תני ליום הזה לעבור (כמו שליאת אומרת). תמשיכי בהורדת הידיים האמיצה עם ה- או סי די. את מתחזקת. ואת תנצחי בסוף. הדר, אמא מאמצת, כן, לאמהות יש תחושות בטן כאלה לא ברורות. בהחלט ה ל ל ו י ה! כן, בריאות. כל כך חשוב! ניבה, ממש תודה שהגבת. אני שמחה שאת פה בסביבה. אם בא לך אני אשמח לשמוע מה שלום הבת הקטנה שלך ומה שלום המטפלת שלך. הייתי רוצה שתחזרי לקחת חלק פעיל בפורום. אבל אני בעיקר רוצה שתעשי מה שטוב לך. בילוי? אני בעיקר עייפה נורא, מותשת. חייבת לישון כמה שעות בשקט. חן, תודה שהתפללת עלי. מה שלומך היום? קראתי את ההתכתבות שלך עם רעות. כתבת שם שטויות (לא להיפגע). אף אחד לא שונא אותך ולא רוצה שתלכי. להפך!!! את מביאה משהו מאוד מיוחד לפורום. אנחנו פה להיעזר, אז תרשי לעצמך להיעזר. אני אוהבת אותך, טוב? מה תעשי לי? תרביצי לי? (-: בריאות בריאות! יעלה, בהחלט נוצר כאן קשר מיוחד! מצטערת שהדאגתי קצת. העיקר שעכשיו הכל בסדר. אני בריאה! כיף לי שאת שלי... (-: פטיש 100 קילו ירד לי מהראש. אל תשאלו לאן המחשבות שלי הרחיקו... אני ממש ממש שמחה. המתח מתפרק לו לאט לאט. והכוחות חוזרים אלי. פה בשביל כל אחת מכן. נורית

האם טיפול פסיכולוגי יכול להזיק לילד? האם יש מקום להתלבט האם לשלוח ילד לטיפול פסיכולוגי, או שמא, אם אין חשש לנזקים מטיפול כזה, אין מקום להתלבטות?

שלום קרן, כמו בכל פנייה לגורם נותן שירות, עלינו להבטיח שאנחנו בידיים טובות. אחריות זו גדלה שבעתיים כשמדובר בענייני בריאות/בריאות הנפש. בפורום זה נשמעת לעיתים קרובות השאלה בנוגע להבדלים בין מטפלים מסוגים שונים. כאשר פונים לטיפול פסיכולוגי חשוב, אם כן, לוודא היטב שהגעתם לאדם שהוכשר כחוק למלא את עבודתו, שהוא חלק מגוף מפקח המסדיר רשיונות ומכפיף את חבריו למערכת של כללים מקצועיים ואתיים חמורים. יש להניח שפנייה לפסיכולוג קליני של ילדים היא בטוחה ואחראית, ותועלתה עולה על מצב של מצוקה נפשית או הישארות ללא טיפול כלל. אני רוצה להזכיר שכולנו עוברים פרוצדורות רפואיות שונות (בהן כאלה שכרוך בהן סיכון כלשהו), מתוך הכרה ואמונה שנוכל להיעזר בהן, להבריא, ולחזור לתפקוד אופטימלי. ברוב המכריע של המקרים כך הם פני הדברים. בבריאות טובה ליאת

טוב ראשית תודה על התגובות הפנמתי את כולן אני לא אומר שזה בסך הכל נשיקה וגם כשהתנצלתי לא הזכרתי זאת בצורה כזאת מה שכן לבחור לא הייתה שום כוונה כלפיה מעבר לידידים וגם בהתחלה היא די אמרה שהיא לא מעוניינת אז בגלל זה אמרתי מה שאמרתי ואני אחרי מחשבות רבות לא רואה את זה כאילו בגדתי נניח עם חבר שהיה לה לאורך זמן סך הכל קרה שם משהו כי הייתה כימיה ושוב אני לא מצדיקה אולי ההיתי צריכה לבקש אבל כנראה זה מה שהתת מודע שלי קלט שהיא לא רוצה אבל אחכ אמרה שאולי אבל הוא מבחינתו לא רוצה בכלל אז מה???!!!! והדבר האחרון זה שאני עדיין חושבת עליו ואני ממש לא יודעת מה לעשות??? או שפשוט לוותר על הבחור הזה למרות כל התחושות מבפנים שאני חייבת לציין לא קורות לי הרבה

נטלי, את אומרת בגילוי לב שאת עדיין חושבת על הבחור, מה שמחזק אף יותר את התחושה שזה לא היה עניין של מה בכך. גם אם כוונותיו ביחס לחברתך לא היו רציניות, לה עצמה היו התלבטויות לגביו. ההחלטה מה לעשות עם זה תישאר שלך, ולכל צעד שלך יהיו מחירים שתצטרכי להביא בחשבון. היזהרי לא להישאר קרחת מכאן ומכאן. בהצלחה ליאת

ישלוט העצב והדיכאון על חיי די סבלתי ונחבלתי אוף עד מתי האם עוד לא סבלתי די? לא האיר מזלי לא מוצאת את עצמי מבקשת רק טיפה קטנה של אור בעולמי מישהו מוכן לפרגן לי אושר לא רוצה יותר מזה רק אושר אמיתי ולא אושר מזויף חן

חן, אפשר למצוא את הכאב שלך בכל משפט. ואת מביעה אותו כל כך יפה... אני מבינה שהמפגש החברתי לא שיפר את מצב רוחך היום. מקוה שישתפר מחר... אני מאחלת לך את כל האושר שבעולם!!! שולחת לך חיבוק גדול! לילה טוב, רעות

למה נראה לך שישפר? וזה לא שחברים שלי לא תומכים בי הם כן אבל כל כך כואב לי שאפילו עם כל הכוונות הטובות שום דבר לא ישכיח ממני.. ותודה על המחמאה לפחות משהו אחד אני "מביעה יפה" חן

ליאת המקסימה, ראשית את עושה כאן עבודה מדהימה. ממש כייף לקרוא את התשובת שלך ויש לי מספר שאלות: האם ניתן לזהות באמצעות דיבור של בנאדם הפרעת קשב וריכוז? (האם פסיכולוג יכול לזהות זאת?) הפסיכולוגית שלי (המקבלת פציינטים בתחנת הרכבת..), אני מרגישה כאילו היא לא איתי. לא יודעת איך בדיוק להסביר את זה. אני מרגישה שהיא לא מספיק משתדלת, לא קשובה.(רציתי לבחון אותה- "מה אמרתי?"...) יש מקום להעיר לה על כך או זאת חוצפה? אני דווקא חשבתי שישנה כימיה. אולי בכלל הכימיה חד צדדית? ותמיד הזדעזעתי מאנשים שמחליטים לשים קץ לחייהם לא הבנתי את זה אף פעם מה ההיגיוןן שעומד מאחורי זה ולפתע אני מזדהה איתם... אני יודעת שזה נשמע קצת מגעיל… וקצת קשה לי להאמין שאני בעצמי אומרת רת זה כי לעולם לא חשבתי ככה ולכן בנות (אם נכנסן להודעה שלי)בהמשך לשיחתנו... כנראה שלא משנה איזה כינוי אבחר...

ערב טוב, הפרעת קשב וריכוז לא בהכרח מקבלת ביטוי התנהגותי חיצוני. עפ"י רוב מדובר בחוויה פנימית של קושי להתמיד במטלה הדורשת מיקוד קשב או ריכוז, במוסחות, ולעיתים גם באי-שקט פסיכומוטורי (שהוא אכן גלוי יותר). המטפלת שלך עוברת אצלך מבחני קבלה לא קלים, ואני מניחה שייטב לשתיכן אם תסבירי לה איפה הקושי שלך מולה ומה נכון לך יותר כדי לחוש ביטחון וקבלה. מקווה שההזדהות שלך עם אנשים אובדניים היא עניין זמני. נשמח לשמוע על התקדמות בטיפול ועל שיפור במצב הרוח לילה טוב ליאת

ליאת שלום בקשר להפרעת הקשב, שאלתי היתה האם את (או כל פסיכולוג אחר...) יכול לזהות זאת ע"פ צורת הדיבור?

היי ליאת.....יש לי שאלה נוספת (מצטער על כמות השאלות היום) בכל מקרה גם חבר טוב שלי אמר לי שאני צריך ללכת לטיפול או לקחת כדורים.....וגם הורים שאלו אותי אם אני רוצה הציעו גם לממן (: אמנם הם לא יודעים על מה שקרה עם נערת הליווי אבל הייתי בדכאון גם לפני ויש לי פחדים של מה יהיה אחרי התואר........בכל מקרה רציתי לשאול אם יש אפשרות לקבל טיפול תרופתי בלבד בלי שיחות...(יש לי חבר שלוקח רק תרופות)ואם זה עוזר??פשוט אין לי כסף ולא נעים לי מההורים ביי

ערב טוב, טיפול תרופתי כשלעצמו יכול להיות מועיל ביותר במקרים מסוימים. הבעיה המרכזית במקרה כזה היא ייחוס ההצלחה לגורם חיצוני לאדם עצמו, מה שמותיר אותו בתחושת חוסר אונים ותלות. טיפול שיחתי מכוון לכוחות פנימיים, אותם מגייס המטופל למען עצמו לצד התרופות או בלעדיהן. בברכה ליאת

ליאת לאן נעלמה לי שמחת החיים? (מישהו מצא?)

אין כינוי יקרה, אם תתני סימנים מזהים, אוכל לעזור בחיפושים! :-) ליאת

את מקסימה הצלחת לעלות לרגע קט חיוך על פניי

ראיתי שאת כאן און-ליין... אני שמחה שירדנה חזרה לתיפקוד (כמעט) רגיל (-: אני די מדוכדכת והתגובות שלך הצליחו לשפר את מצב רוחי במעט... אז תודה... לילה טוב, רעות

רעות יקרה, יש ימים שפשוט צריך לתת להם לעבור. מקווה שמחר תקומי אחרת. הלוואי שגם ירדנה... וגם אני. ליל מנוחה ליאת

לילה טוב, לרעות, לירדנה, לליאת לילה של יום מפרך יעלה

דווקא זה לא הבעייה שלי מה שרשמת למטה הבעייה שלי היא שכעת אחרי המקרה אני חש מזוהם אבל האמת כשהייתה לי חברה(והיא הייתה איתי כמה שנים) הרגשתי לא נוח ששכבתי איתה כאילו אני מנצל אותה או עושה לה משהו רע בזמן שאני חושב שהייתי חבר טוב מאוד אליה...........

חוץ מזה לא מתבייש ביצר המיני שלי דווקא מאוד גאה בו אך לא בהקשר של נערת הליווי.......

MR BLUE יקר, מקווה שתצליח יום אחד לעגל את הפינות, ולהרפות מנושא נערת הליווי. זה שהפסקנו להציק לך עם "לך לטיפול" לא אומר שהמלצה יצאה מתוקף. יש עבודה (ויש גם מה להפסיד). לילה טוב ליאת

שלום ליאת, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לשאול את השאלה שלי אבל אנסה בכל זאת. יש לי בעיית הסמקה, אני מסמיקה נורא מהר. מביכים אותי מלא דבריםם ואני נהיית אדומה ממש ואנשים שמים לב וזה לא נעים. השאלה שלי היא כזאת: יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לא להסמיק כל כך מהר ומכל דבר? בתודה שלי.

שלי יקרה, הסמקה היא מנגנון חמקמק, המתעצם כל אימת שאנו נותנים עליו את הדעת וחוששים ממנו. אני מכירה כמה אנשים עם נטייה להסמקה, אשר מקבלים בשלווה יחסית עובדה זו, ולמדו לחיות איתה בסוג של דו-קיום וכבוד הדדי. אם את מרגישה שהתופעה בלתי נסבלת עבורך, תוכלי להתייעץ עם מטפל התנהגותי הבקי גם בטכניקות של ביו-פידבק. אם זכרוני אינו מטעה אותי, כבר נשאלו כאן בעבר שאלות בנושא ההסמקה, ושווה לך להשקיע בחיפוש קצר. בברכת "אדום עולה" ליאת

ליאת, אני מרגישה רע מאוד. פתאום. זה תמיד בא פתאום ותופס אותי ואני מרגישה שאני בתוך מערבולת שהיציאה ממנה היא בלתי אפשרית. ואם כבר יציאה אז זה רק לטבוע. לא רוצה יותר לשאת את כל זה. אין לי כוחות מיותרים. יש גבול עד כמה שאני יכולה. היום חל יום הולדתו של ידיד ממש טוב שלי ואני "חייבת" להיות שם וכל כך לא בא לי! לא רוצה לראות אנשים. לא את חבר שלי ולא אף אחד. בא לי להתחבא בבית ואני לא יכולה. חייבת לצאת בעל כורחי. ואני לא אכנע. אבל למה זה כל כך קשה לי?? למה??

כואבת ודואבת כבר שנים שנים שנים אני שותקת זה עצוב וזה פוגע פוגע ולא נגמר!!! חן

חנ'וש, אני שומעת את הזעקה שלך. הלוואי והייתי יודעת מה לעשות כדי להקל עליך ולו במעט... שולחת לך חיבוק חם ואוהב. כוחות ורשת תמיכה. ותשארי איתנו פה. תעזרי בנו. פה בשבילך כמה שתרצי. נורית

מצטרפת לדברי נורית ושולחת לך חיבוק ענקי.......

חן יקרה, אולי הפטנט הוא פשוט לנסות ולהכיר את ה'סינוס' הזה, של ימים טובים ורעים, המתחלפים כמו על פי איזה צופן מוזר. אני מוצאת שיש משהו מאד מרגיע בידיעה הזאת. כמו בשיר של שושנה דמארי ז"ל - "גאות ושפל מתחלפים בתור, זה יעבור, זה יעבור...". אנחנו כאן ליאת

חן, אני כ"כ מבינה אותך... לפעמים ממש לא בא לי לראות אנשים אבל בכל זאת חייבת... אז עכשיו כשאת אחרי... איך היה? אני מקווה שבסופו של דבר לא ממש סבלת... אולי זה אפילו שיפר לך את מצב הרוח... שיהיה לך לילה טוב (או בוקר טוב...:-)) שולחת לך חיבוק גדול, רעות

שלום, מתעבת עד עמקי נשמתי את המין האנושי. שמחה שלא יהיה לי דור המשך, כי לטובים ולרגישים אין מה לחפש פה. בניגוד למי שבא לפסיכולוג, לא מרגישה רע עם מה שאני אלא רע עם מה שמסביבי. רואה מסביבי רק צביעות, אגו מנופח למימדים מפלצתיים, דריסת החלש, חוצפה ואנוכיות. רק לעיתים רחוקות נתקלת באיים קטנים של טוב לב, אנושיות וחמלה. מסרבת לשחק את המשחק החברתי, גם במחיר בדידות גדולה. כל מגע עם בני אדם גורם לי לתחושת קבס גדולה, שכן תמיד אני רואה את המנגנונים הקטנים והמכוערים שמפעילים אותם. לא מוצאת כמעט אנשים ראויים להידוק הקשר עימם. לא רוצה להסתגל, לא רוצה להנמיך ציפיות, לא רוצה "ללמוד" להיות פחות ביקורתית. אם זה העולם, אין לי חלק בו, ושום כדור או שיטת טיפול לא ישנו זאת. שומעת את כל אלה שסובלים כמוני ומדקלמים כל מיני "מנטרות" שעוזרות להם להשלות את עצמם ולהדחיק את גועל הנפש וגם מהם בא לי להקיא. למה אתם כל כך רוצים להאמין שהאדם הוא יצור טוב? הזולת הוא הגיהנום, ולא רבים מעזים להודות בכך. במקום להעריץ הישגיות, אסרטיביות ועוד מרעין בישין למה לא לטפח צניעות, אחווה, יושר וכנות? תכונות מוערכות, אבל רק אצל מי שמפגין לצידן גם הצלחה והישגים. כולם ימשיכו להיאנח, "טוב, זהו העולם ויש לקבל את הדין". והמוחים? שילכו לטיפול! כי לזה נועדו הפסיכולוגים, לשפר את יכולת ההסתגלות שלנו לעולם "נפלא" שכזה. סרבנית הסתגלות

מסרבת להסתגל יקרה, אני מציעה לך להשאר פה באיזור קצת ולראות שיש כאן אנשים מדהימים שמאוד מאמינים בכל מה שכתבת. תנסי, מה יש לך להפסיד? יש לך פיתרון אחר? אה, ובטיפול דווקא יש יותר דגש על כל הדברים הנפלאים שרשמת. ולא על הדברים ה'רעים'. נורית

שלום למסרבת להסתגל, אני מבינה שמישהו מאד מאד פגע בך היום. צר לי לשמוע שאיבדת אמון בבני אדם. לפעמים זו תוצאת לוואי בלתי נמנעת של אירועים ספציפיים, שהם נחלתם של אחדים ולא של האחרים. מאחר שזו דעתך כרגע על העולם וכל יושביו, וכולנו כרגע מעוררים בך גועל ורצון להקיא, אמליץ לך פשוט להיכנס למיטה, לנתק מגע ממה שכל כך מרגיז אותך, ולהגיע אלינו שוב כשתרגעי קצת. נשמח להיות כאן בשבילך אם תמצאי אותנו ראויים. אם תרצי לשתף ולספר מה עוללו לך היום - נסכים להקשיב לך. ליל מנוחה ליאת

ליאת,התגעגעתי אליך,למרות שאני מתביישת לכתוב זאת (כי אני גם עכשיו כשאני בטיפול עדיין לא מרשה לעצמי לוותר לגמרי על המסיכה של 'הבחורה החזקה', שמסתדרת לבד ולא צריכה אף-אחד:לכן גם קשה לי לבקש חיבוק אפילו מאימי/למרות שלפעמים אני עושה זאת ולפעמים היא מבקשת/ובטח שלא לבקש חיבוק או עזרה ותמיכה מאחרים- ולכן לא הרשייתי לעצמי אף-פעם להישבר לגמרי בטיפול-ואצל הפסיכיאטר גם לא הצלחתי לבכות אף-פעם אפילו שרציתי), במיוחד היום - כששוב עברתי 'תרגילי-חשיפה' מתישים; אינני יודעת אם קראת את מה שכתבתי לאורנה ולכולם ביום חמישי על תרגילי החשיפה שעברתי בבית-חולים עם הפסיכולוג שלי-ע"י 'החשפות' ללכלוך ול'חיידקים' בבי"ח,כדי להיפטר מבעית הOCD שלי - שחלק ניכר ממנה מתבטא ב'בעית הנקיון'.אז היום ה'חשיפות' היו יותר משמעותיות והשפיעו עלי יותר,ונשארתי בחרדה זמן רב אחרי ועכשיו היא עברה כמעט לגמרי,וישבתי על הכיסאות והספות ועל הסדין במיטתי ושכבתי קצת עלי-על הכרית,אך פחות מלפני שבוע-וזה מפריע לי,כמו-כן אני עדיין מורידה נעליים איך שאני נכנסת הביתה- ובעיקר לחדרי. אני מרגישה מוזר- מחד - זה פחות מפריע לי ממקודם - הלכלוך,ומאידך- אני נמצאת ב'מאבק תמידי' נגד עצמי ואין לי כוחות יותר; וגם עיניין חיפוש העבודה מתיש אותי. ורציתי לציין שהתמיכה של כולן פה בפורום-כולל של אורנה- עזרה לי מאוד בשישי-שבת. תודה על ההקשבה, משתנה

משתנה שלום! אני נפעמת מול המלחמה שאת עוברת עם עצמך. זה בעיני כמו לעבור את פרעה.... ואם עוברים את פרעה, אפשר אחר כך לעבור כל דבר. כל הכבוד לך! אנחנו פה. וגם אני שואלת את עצמי אם ליאת קוראת הכל, גם בימים שהיא לא "בתורנות"... היה מעניין פה בשישבת... נכון? הדר

תודה על התמיכה,זה באמת כמו לעבור את פרעה-המלחמה שלי בעצמי,ןזה מאוד עוזר שיש לאן לפנות,למרות שלפעמים - כמו ביום שבת גם אין חשק לשתף ולהשתתף (ולכן לא השתתפתי במשחק היכרות),וגם עסוקים יותר מידי(שזו סיבה נוספת שמנעה ממני מלהשתתף-עבדתי על המחשב ,אך עשיתי עבודה כלשהיא- כך שהייתי מרוכזת רק בה). באמת מעניינת הנקודה שהעליית- ונשמח לשמוע מליאת אם היא קוראת בפורום גם מחוץ לימים שלה.

כן, היה פה כיף בשישי-שבת. חבל ש"רשת" לא באה יותר... הייתה עושה לנו כאן כל מיני הפעלות... (-: מעניין איך כל מנהל פורום רואה את תפקיד הפורום. גדעון לא אמר על זה מילה. אולי הוא לא בעד התכתבויות מהסוג הזה. ואולי כן... ומה שלומך חוץ מזה? נורית

משתנה יקרה, כמו הדר, גם אני מתפעלת מהכוחות שאת מצליחה לגייס במלחמה שלך למען עצמך. בכתיבה שלך את מצליחה להעביר גם את עוצמת הקושי אבל בכלל לא פחות מזה עוברת גם תחושת הניצחון. איתך במלחמתך הצודקת. יעלה

למשתנה, את לא מפסיקה להדהים אותי. כל הכבוד על נחישותך ואומץ ליבך. חן

גם אתן מדהימות אותי בכל פעם מחדש,בדרך שבה אתן גורמות לי להרגיש חשובה ומיוחדת ולהרגיש טוב עם עצמי ע"י עידודכן - אתן משפרות את מצב-רוחי. ודרך-אגב,מקודם הכרחתי את עצמי(בקושי רב) לשבת גם על השמיכה והכרית והכותונת וכו' עם הבגדים שלבשתי - ובעיקר עם המכנסיים ולגעת עם הידיים - המלוכלכות (שעוד לא שטפתי עדיין מ12:00בצהריים).וכל זה באמת קשה מאוד עבורי,אך אני נלחמת, ואני נלחמת גם לא לנקות את השעון,התיק וכו' שהטנפו באבק ולכלוך - הכוונה לאבק ממשי - שרואים-לא למשהו שאני מדמיינת.

ערב טוב לכולם, תודה על קבלת הפנים החמה. משתנה - בטח שקראתי על ההישגים שלך, ושמחתי בהם כבר אז, ביום חמישי. תרגילי חשיפה הם אכן דבר מתיש, אך כמו כל הישג שהושג בעבודה קשה, ערכם לא יסולא בפז. מקווה שתצליחי לגייס סלחנות כלפי נסיגות אפשריות, אך לדבוק במידת האפשר בכלל של "שטח משוחרר לא יוחזר!". מה שהושג במאמץ כזה, ראוי שיישאר בידינו (במלחמות צודקות- כמו שיעלה קוראת להן - אפילו יונים צחורות נותנות פייט)... הדר - אני משתדלת להתעדכן בנעשה בפורום גם כשאיני ב'משמרת'. הפורום ואורחיו חשובים לי. נורית - אני חושבת שאפשר לשאול את מנהלי הפורום האחרים על תחושותיהם. נדמה לי שיהיו לכן הפתעות. :-) לכל המתעניינים בשלומה של ירדנה הפעלולנית: אתמול היא חזרה לתפקד 4X4 גם אם לשניות ספורות. כשחזרתי מהעבודה היא חיכתה לי ע"י הדלת, עומדת לראשונה על *כל* רגליה ומכשכשת בזנב. זה היה מרגש. מאז היא חזרה על המופע המרשים עוד מספר פעמים, לפרקי זמן קצרים. אנחנו במגמת שיפור. הביחד המיוחד שיצרתן כאן באמת מאד מרשים. נקודת חן אמיתית בים של פורומים הנראים, לכאורה כל כך דומים זה לזה. יישר כוח ליאת

אני שמחה שכלבתך החלימה וחזרה לתפקד,אומנם איני אוהבת כ"כ כלבים,אך אני יודעת כמה הם נאמנים (אפילו יותר מבני-אדם) וכמה עצוב כשקורה להם משהו{מהכלבים של אחי}. באמת התמיכה של חברותיי לפורום מאוד עוזרת,וזה לא כך בפורומים אחרים. בעיניין 'מלחמתי' בOCD - יום אני 'מנצחת' ויום הוא,וזה מזכיר לי הורדות ידיים,ולא יודעת עוד כמה כוחות ישארו לי בשביל להמשיך ב'מאבק התמידי'.

אביב, אחת ,mr. blue ממש תודה רבה לכם על הזמן והניסיון לעזור. אקח עצותיכם לצומת ליבי..אתמול כעסתי מאוד...אבל כשהבוקר עולה ..תקווה חדשה מרחפת באויר.. אשתדל להמשיך הלאה.. תודה!! יש עדיין אנשים טובים בעולם!!

אם אין הבדל ביניהם, ושניהם יכולים לפתוח קליניקה ולטפל, למה שמישהו ילמד פסיכולוגיה קלינית, שנחשב לחוג שקשה יותר להתקבל אליו?

שלום אור, איני בקיאה בתהליכי הקבלה לתואר שני במגמה הקלינית של העובדים הסוציאליים, ואני מניחה שזה בכלל לא משחק ילדים. מדובר באנשים עם ניסיון טיפולי רב (עובדים סוציאליים מתנסים בעבודה טיפולית, גם אם לא קלינית מובהקת, כבר לאחר התואר הראשון), ברוב המקרים יותר משל בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה. הטיעון שלך אינו רלוונטי. לצערנו, בהיעדר חוק הפסיכותראפיה, כמעט כל אדם יכול לפתוח קליניקה ולטפל. ובכל זאת, פסיכולוגים ממשיכים לקבל על עצמם עול של לימודים קשים והשתייכות לאיגוד מסודר ואחראי, מתוך אמונה שהציבור יכריע בסופו של דבר לטובת מטפלים אחראיים, מיומנים ומקצועיים. בברכה ליאת

אני בת 27 , הבעיה העיקרית שאני ללא עבודה מספר חודשים ולאחרונה אני מרגישה שאני במצב שאני לא מסוגלת לגשת יותר לראיונות עבודה .מרגישה ריקנות שאין לי מה להציע ושהכל לא הולך ושחור,חסרת תועלת,בדידות,פחד,חסרת ביטחון לחלוטין ממש לא בא לי לצאת מהמיטה ולעשות משהו עם עצמי. עד עכשיו חיפשתי עבודה ועכשיו הגעתי למצב שאני ממש מיואשת ושממש מפחיד אותי לענות לטלפונים לגבי עבודה ולקבוע ראיונות ולראות אנשים חדשים. עלי לציין שזאת הפעם הראשונה שאני נמצאת במצב של חוסר אונים כזה. אני ממש שונאת את עצמי ולא מסוגלת לתפקד בכלל .אני מודעת למצבי אך קשה לי לצאת מזה לבד אני לא יודעת איך להתמודד עם מצבי, מקווה שתוכלו לייעץ/לעזור לי . תודה רבה סיון.

סיון מור יקרה, המצב שבו את נמצאת מפריעה לך. את כותבת: "קשה לי לצאת מזה לבד". וגם: "אני לא יודעת איך להתמודד עם מצבי". נראה לי שאת יודעת מה התשובה... תפני לעזרה. גשי לאיש מקצוע. מה יש לך להפסיד? גם ככה רע לך. בהצלחה! ואנחנו פה בכל אופן. נורית

סיוון יקרה, גם פסיכולוג וגם פסיכיאטר יכולים להיות כתובת ראוייה להתייעצות. אין סיבה להתעקש על הירואיקה מן הסוג של "אני יכולה לבד". התחושות שאת מתארת בהחלט מצדיקות פנייה לעזרה. נשמח לשמוע מה בחרת לעשות לילה טוב ליאת

שלום לך ליאת הנפלאה ולכל התומכים והנתמכים(: לפני כמה ימים הייתי באיזה פאב בתא באה בחורה יפה התחילה לדבר איתי באיזה שהוא שלב היא שלחה ידייים לכל מיני מקומות התחככה בי וכו וכו אני הייתי דיי פסיבי אבל בשלב מסויים חשתי צורך לנשק אותה בכל מקרה כל מה שעשיתי היה לנשק אותה בלחי......אבל היא כעסה והרגשתי רע כי באיזשהו מקום הבנתי שאני איבדתי את האדם שהייתי שהיה רומנטיקן ואולי התלכלכתי.......בכל מקרה אחכ נגשה אליי בחורה אחרת ששאלה למה אני נראה עצוב ספרתי לה שאני חש בדידות ועל אותה בחורה שגרמה לי להרגיש רע אז היא חבקה אותי ובניגוד להרבה חיבוקים שקבלתי זה היה חיבוק אמיתי עם מלא אמפטיה...... בכל מקרה יש את הבחורה הנפלאה מהאונ זו שאני אוהב...כולם אומרים לי שאנחנו צריכים להיות יחד כי אנחנו כל הזמן מסתובבים יחד ואני משחק אותה כאילו אני מתנער מהרעיון(: זה מחמיא לי שאנשים חושבים שבאמת יש לי סיכוי איתה כי כולם דלוקים עליה רצח אך משום מה היא בחרה בי (לפחות כידיד) והיא גם באה אליי פעמיים והיה נחמד מאוד(רק דברנו והיא נפתחה בפניי מאוד) אני מאוהב בה כל הזמן חושב עליה מריח אותה ומתגעגע אליה אני בא לאונ רק בשבילה.....מחכה למפגש שהיא תשב לידי בשעור ושאני איתה אני מרגיש כל כך רגוע.....הבעייה היא שאני מרגיש שאני כלוא בגוף המלוכלך הזה שעשה משהו נורא.....אני מפחד מהמחלות (עוד מעט אני מקבל 2 תוצאות לבדיקות שכמעט אף אחד לא עושה ואז אהיה בטוח שאני נקי או לא...לפחות מבחינה גופנית) אני גם יודע שהיא בחורה מאוד פמיניסטית ולמרות שלא עשיתי את זה בגלל שלא הייתי חרמן או משהו.....(.אלא בגלל דכאון בגלל רצון להחיליף את הכאב שלי בכאב אחר ובלהפגין לעולם שאם מתייחסים אליי ככה אז לפחות שיגיע לי ושבמיאוס שכל הנשים אומרות לי שאני אדם טוב ומנצלות אותי כי אם הייתי עושה את זה בגלל חרמנות אז לא הייתי יכול לחיות עם זה.....)היא תכעס מצד שני אני יודע שגם נשים לא תמימות הולכות לאורגיות וסטוצים מזדמנים בשרותים אני חש ברע....חבר שלי שעשה דבר דומה פעם ויצא מאז עם הרבה בנות אמר לי שהוא מוכן ללכת לכל בדיקה שבחורה תרצה לקחת אותו כי העבר המיני שלו זה לא עניינה של אף אחת אלא רק אם הוא בריא או לא......ויש צדק בדבריו אבל אני אדם שקשה לא עם דברים כאלה וחוסר אמירת אמת או חוסר בחשיפה אמיתית בכל מקרה אני מאוהב כמו שלא הייתי הרבה הרבה זמן........אך חש חוסר אונים מהצד השני ביייייי

יודע שרשמתי בליל של דברים אך ככה אני בסערת רגשות..........

MR BLUE היקר, עדיין אתה משאיר אותי תחת הרושם של חבלה עצמית. תיאור אהבתך לבחורה מהאוניברסיטה מעורר השתאות ממש, ובו בזמן מעורר הרבה דאגה שמא משהו בהתייחסות שלך לעצמך 'יזהם' גם את הקשר היפה הזה שנרקם ביניכם. לפני שבוע התלוננת על כך שנשים רואות בך ידיד נפש בלבד, ונדמה לי שהיום קל יותר להבין מדוע. אתה מתכחש מאד לאותם חלקים יצריים ("חרמניים") שבך, מתבייש בהם, ומנסה להיאבק בהם. הזהות שיצרת בין "חרמנות" לבין משהו מלוכלך וטמא היא בעוכריך. מקווה שיימצאו לך הכוחות לטפל באופן בוגר בסוגיה זו כאשר תמצא לנכון. לילה טוב ליאת

יש בחור איתו אני יוצאת כמה שבועות. אורח החיים שלו עד כה כלל בתוכו יחסי מין מזדמנים בתדירות גבוהה. לאחרונה הוא ביקש שנחליף את אמצעי המניעה מקונדום לגלולות ואני הסכמתי, בתנאי שבעוד כחודש וחצי נבצע שנינו בדיקת דם כדי לשלול אפשרות למחלה(בזמן זה ימלאו 3 חודשים להיכרותינו, שזה זמן דגירה של HIV). הבחור נעלב עד עמקי נשמתו וטען שאני מענישה אותו על הרזומה שלו, אבל זה בכלל לא כך! אני בעצמי רוצה להבדק יחד איתו, למרות שהנסיון שלי הוא מועט ביותר, ואני בכלל לא מתערבת ולא שואלת אותו על הנסיון שלו. אני רק פוחדת מהדבקות מיותרת.. אני מאוד מאוד מחבבת את הבחור ולא רוצה לאבד אותו. האם יש דרך לשכנע אותו? האם אני מגזימה בבקשה שלי(הוא תמיד השתמש באמצעי מניעה ואני מאמינה לו). מה עושים? שני

מה את עושה? מתעקשת. ממשיכה לשמוא על עצמך. ואם הוא לא מבין, לא מגיע לו שתמשיכי להיות חברה שלו....

שני, את ממש לא מגזימה בבקשה שלך. אם הוא מכבד ומעריך אותך כמו שאת אותו, אז הוא יעשה מיליון בדיקות איידס. מה גם שכמה שבועות זה מעט זמן. והבקשה שלך לגיטימית ביותר. במיוחד עם מדובר בבחור שיש לו עבר ושכב עם הרבה בחורות. חן

שני יקרה, לא נותר לי אלא להצטרף לדברי קודמותי: אל תתפשרי על הדאגה לבריאותך. הוא יתגבר... בבריאות טובה ליאת

הבוקר קמתי עם מחשבה שהולכת ומתגבשת - אני בעצם לא רוצה להשתנות. אני ודעת שהמנגנונים שלי לא אידיאלים (דההה!), שיש בי לא מעט פאקים ושיש מצבים שלא קל לחיות איתי (וגם לי לא קל איתי) אבל סה"כ הגעתי עד הלום במצב בכלל לא רע - משפחה, אהבה, עבודה מצליחה, חברים. אני בטיפול כבר שנה וחצי עם נפילות גדולות ועליות גדולות לא פחות ובכל זאת, משהו במהות שלי מסרב לקבל, להפנים, לרצות להשתנות. הגעתי לטיפול עם מטרה מוגדרת פחות או יותר, שנשכחה אי שם במהלך הדרך והיום כל מה שאני רוצה זה רק שיעזבו אותי בשקט, להניח לכאב, להגמל מהתסכול שמלווה אותי במשך כל השנה וחצי האלה ולקבל את זה שזה לא נורא שאשאר כך. לפי ההבנה שלי, הרצון בשינוי הכרחי לטיפול, לא? אז אם ככה, אולי בעצם אין טעם להשאר שם?

אפשר לענות בפשטות ולומר לך שאת צודקת ואכן אין טעם להמשיך בטיפול אם את נחושה בדעתך לא להשתנות. אבל.........את צריכה לשאול את עצמך.... איך יראו חייך אם הכל ישאר כפי שהוא ודבר לא ישתנה. האם תוכלי לעמוד בכך ולקבל את עצמך כפי שאת? הרי מטרתו של הטיפול היא לחולל בנו שינוי כדי שמשהו באיכות החיים ישתפר. טיפול פסיכולוגי אינו תהליך קל וכולל חדירה ונגיעה במקומות כואבים ורגישים . ללא תהליך זה הטיפול לא ישיג את מטרתו. ומעל לכל, מומלץ מאוד להביא הרהורים ולבטים אלה לטיפול ולשוחח עליהם בצורה פתוחה עם הפסיכולוג.

בוודאי שהתשובה לא פשוטה. מי אמר שהחיים פשוטים? אני מוכרחה לציין שמאז הטיפול, אני מרגישה הרבה פחות טוב עם עצמי. כנראה שבאמת יש משהו מבורך במנגנוני ההדחה וההשרדות האחרים שהתנחלו אצלי - מן הסתם לא במקרה. זה גם לא הכאב שממנו אני נרתעת. הכאב מכאיב ושורף ועם כל הקושי, אני מקבלת אותו בהבנה ובאהבה. מה שמתבשל אצלי עכשיו הוא לא הרתיעה מהכאב אלא המחשבה שבצעם, התמונה (הורודה?) שמוצגת לי בסוף השינוי (כלומר, בהנחה שהטיפול יצליח והחולה לא תמות) לא ממש אהובה עלי. אני לא רוצה להיות אחרת - אני מי שאני עם כל הפאקים והבאגים. אבל אלה גם הדברים שקידמו אותי והביאוני עד היום. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מישהי אחרת, גם אם זה אומר (אולי) שלוות נפש רבה יותר. ואני בספק גדול לעניין שלוות הנפש. וכן, בטח שאני אביא את זה לטיפול, אבל בינתיים ועד הטיפול, אני מהרהרת פה בקול, סופגת מחשבות ודעות נוספות.

אז ככה... המראה שלי כל כך יוצא דופן (מאוד מכוער ולא סימטרי לגמרי) - שבכל מקום שאני עומד - נוצר מין מעגל ריק מסביבי (למשל בפאבים או דיסקוטקים). אתם בטח תגידו שיש משתנה מטווח שגורם לזה = הדכדוך והמרמור שאני מקרין לסביבה עקב הדימוי העצמי הירוד. אז שלא - אני מחייך מאוד ו"שם מסיכה" של אדם שמח. לצערי זה לא עוזר. אנשים לא רוצים בחברתי, מתרחקים מימני. והבעיה שאני רואה את עצמי כאינטיליגנט מעל הממוצע. אני עומד לסיים תואר ראשון ב-xx , ואני מבין הסטודנטים הטובים ביותר בכיתה. אבל אף אחד לא רוצה להיות לידי ואני בודד. בחזרה למראה - הוא באמת מכוער וזה לא איזושהי הפרעה של תפישה דיסמורפית - אלא המציאות. אני חושב על התאבדות כל הזמן ומחכה שרק יבוא האומץ.ניתוח פלסטי לא יעזור. ולכל המתייפיפים שבינכם - העולם אכזר, אל תגידו לי שבני אדם הם מוסריים. אנו חיות שגרועות יותר מהחיות הלא אנושיות. דארווין צדק: כוח הטבע משמיד את היצורים הנחותים יותר- אלה שלא מתאימים עצמם לסביבה או יותר נכון גם את אלה שגורלם המר לא סייע להם בזאת. ואני הבא בתור. אם יש אלוהים בשמיים - אני מתחנן - תגרום לעולם הזה להיות שונה. השיטה האבולוציונית שלך גורמת לסבל!!! ביי

אז ככה אנונימוס יקר! לכל אחד מאיתנו יש את הצרות שלו ואני במקומך ההיתי הופכת את החיסרון ליתרון כלומר קודם כל תגיד לעמצך כל הכבוד על הישיגיך המרשימים בלימודים שהרבה מאיתנו היו רוצים ועוד בשביל מכוער כמוך לטענתך יעבדו המון יפים ויפות אני ההיתי מנסה לשפר את המראה אני לא יודעת מה בידיוק כי לא ראיתי אבל תעבוד על עצמך תטפח את גופך תתלבש יפה שהפנים יהיו חלקות ומטופחות כנ"ל לגבי השינים כלומר לעשות כל מה שאתה יכול שיגרום לך לשיפור ההרגשה העצמית קח זאת כפרוייקט ושזה לא ישבור אותך אלא רק יכשל תן חיוך הכל לטובה העולם יפה מידי והחיים קצרים עזוב אותך שטויות תאמין במי שאתה הרבה מחשבות וחיזוקים מילולים ואתה תראה שאתה תצליח מקווה שפתחתי לך כמה נקודות למחשבה אז המון בהצלחה

יש לך יתרון אבולוציוני! אתה חכם ןמצליח! כמה אנשים יכולים להגיד את זה על עצמם?? עכשיו נשאר לך להיות מתוחכם ולקחת את היתרון שלך על פני אחרים ולהשתמש בו. בן אדם חכם, חרוץ ובריא בנפשו יעבוד קשה ויצליח, יחסוך כסף ובכסף הזה ישפר וישדרג את עצמו. דבר ראשון, כדאי ללכת לשיחות עם מטפל כדי לעזור בהתמודדות. אם אתה מרגיש מכוער(זה לא משנה אם כן או לא, כי כך אתה מרגיש), יש כ"כ הרבה לעשות החל בדברים קטנים כמו תזונה נכונה ועד לניתוחים גדולים, שבירת עצמות, השתלות שונות וכו'. אינסוף אינסוף דברים קיימים היום. אז תבדוק טוב טוב מה "הורג" אותך מבפנים ותרקום מזימה ותגשים אותה אחת אחת: תזונה נכונה, מכון כושר(תעבוד חזק על השרירים שלך), לך למנתחים פלסטיים שיגידו לך מה אפשר לעשות ואיך אפשר לשפר. אבל הכי חשוב הוא שתחליט שתהיה שלם ומרוצה מהתוצאות. יקירי, החיים כן יפים, המירוץ הוא מאוד ארוך. אנשים יום אחד בריאים ויפים ולמחרת מאבדים את הרגליים והידיים והופכים לנכים. צא מהרחמים העצמיים וחייה את החיים שנתן לך הבורא ונצל את המתנות שהוא נתן לך. ודבר אחרון-גישה שלילית זה הדבר הכי מכער בעולם, גם אם אתה עוטה עליך מסיכות שונות. שולחת לך נשיקות, אחת.

היי אנונימוס, אני לא יודעת מה מידת הכיעור שלך כי אני לא רואה אותך,אבל יכול להיות שאתה מגזים ואתה זה שתופש את עצמך כמכוער,ואילו בעיני אחרים אתה לא כל כך מכוער? אמרת שלא מדובר בדיסמורפיה אבל האם זה בדוק,שלא? בכל מקרה יופי זה לא הכל,ואני יודעת שזה נשמע קיטש,אבל זה נכון... יופי באמת הוא 'כרטיס הביקור' להכיר בחורות וכו'.. אבל אני מכירה לא מעט אנשים מכוערים שהם חריפים בשכלם וזו גם מתת אל(לא פחות מיופי) וזכור שבזמנים המודרנים היום כמעט אין דבר במראה החיצוני שאי אפשר "לשפץ". הכי חשוב שתהיה שלם עם עצמך ותדע לקבל את עצמך כפי שאתה. חן

אנונימוס עוד משהו.. אני ממש לא אוהבת להשתמש במילה "מכוער" כדי לתאר מישהו... אני לא חושבת שיש בנאדם "מכוער" כי מכוער צריך להיות ממש מעוות... אני אומרת בדרך כלל למשל הוא\היא לא נראה\ת טוב,מכוער זאת מילה שאני משתמשת בה כדי להגדיר מראה חיצוני של בנאדם.. אולי ישנם אנשים שלא מטפחים את עצמם מספיק ואם יעברו סוג של מהפך זה יהיה וואו.... בכל מקרה תחשוב על זה,ואל תגיד על עצמך שאתה מכוער כי אם תגיד זה מה 'שיעבור' חן

אגלה לך רז נסתר אני בחורה יפהפיה לפי כל אמות מידה (עיניים מדהימות, אף סולד, שפתיים חושניות, ריסים ארוכות ושיער בלונדיני גולש) ואני היצור האבולוציוני הכי אומלל בחיים! ניסיתי להתאבד פעמים מספר, אני סובלת מדכאונות מאז'ורים, עברתי תקיפות מיניות מאז היותי, הייתי ילדה דחויה ולא רצויה בילדותי ועברתי חיים קשים ביותר למרות יופי תוארי וחזותי השרמנטית ומוחי האנטלקטואלי והקוגנטיביות המחוננת והופעתי החיננית. כל זאת כתבתי למען תקבל פורפורציה חרף הדיספורפורציה של זיו פניך:-) ותבין שהכל עניין של פרספקטיבה ובעיקר של בריאות נפשית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואגב היה לי זה מכבר גברבר מכוער שיחצן את תורתו של דארבין נאמנה ואהבתיו בכל רמ"ח איברי! בהצלחה רבה. יפהפיה מדוכאת מאחלת לך להגיע למודעות אישית, להשלמה ולהעצמה אישית ואישיותית עם נתוניך.

קראתי את דבריה של יפיפיה ובכיתי. מי כמוני וכמוה יודע שיופי זה לא הכל. שיופיי מתגמד לעומת כל כך הרבה סבל שהחיים הנחיתו עליי!! אגלה לך משהו אפילו שאני מסתכנת בחשיפה: אני בחורה יפה לכל הדעות ואטרקטיבית על אף שאני לא חושבת כך... ועברתי אונס קשה בנעוריי+מכות והשפלות קשות. יש לי בן משפחה יקר שחולה במחלה קשה מאוד ולא הצלחתי להשלים אפילו בגרויות בגלל נסיבות החיים הקשות שהחיים הנחיתו עליי. ואני בדיכאון אימיים ואני נוטלת כדור נוגד דיכאון. מקווה שכל זה לפחות יאפשר לך להיווכח שיופי זה לא הכל!!! חן

אנונימוס יקר, שמחתי לקרוא את הודעתך השניה, לפיה דבריהם של חברי הפורום מצאו דרך אל לבך והאירו בו אור קטן של תקווה ונועם. ובכל זאת, אשמח לשתף אותך במחשבות נוספות משלי. אתה צודק. אנחנו חיים בעולם שמקדש יופי ונעורים. דמויותיהם הנערצות של אלילי תרבות מרוחות על כל משטח אפשרי, החל משערי המגזין ועד לבנייני ענק שהפכו שופר לתעשיית זוהר מפוקפקת. זה נכון: לאנשים יפים קל יותר. סטטיסטית, היפהפהיים האמיתיים נמצאים בקצה העקומה (נעים לי להגיד קצה העקומה, שירגישו קצת!) ומרביתנו דווקא מצויידים במראה שגרתי להחריד. אגדות הילדים הקלאסיות כיוונו כבר לפני עשרות בשנים (ועד היום) אל אותם מקרים בהם נקודת הפתיחה הייתה מחורבנת למדי. הברווזון המכוער, לכלוכית, גאווין והגבירה המגעילה, היפה והחיה, שרק, ועוד. בכל המקרים הללו, ניצחה האהבה, ניצחו החיים, ניצח השכל הישר. תמיד, איכשהו, מופיעה הדמות שחושפת את הברבור הצחור המסתתר תחת מעטה האפרוריות המבויישת. כמי שמאמינה בכל לבה באמת שבאגדות, אני ממליצה לך להמתין בסבלנות לאותו רגע קסום בו יפציע מתוכך הברבור, משתקף מן העיניים האוהבות שיביטו בך. ערב טוב ליאת

שלום רב, אני מטופלת מזה 3 חודשים. בשנות ה- 20 לחיי, ההערכה העצמית שלי נמוכה מאוד, אבל אין לי שאיפה לתקן אותה. אם היה מה להעריך אז הייתי מעריכה, אבל מה לעשות, אין. חוסר הביטחון וההערכה כן מפריעים לי בחיי היום יום, לא מאפשרים לי למצוא בן זוג, מכשילים אותי בחיי החברה, בלימודים ובעבודה. אבל איני רוצה לשנות. אני מאמינה במה שאני חושבת על עצמי. לאור הנ"ל, האם אני מבזבזת את זמני בטיפול כיוון שאינני מעוניינת בהצלחתו? האם כדאי להפסיק את הטיפול ולחדשו כאשר אהיה חפצה בשינוי? (וספק אם זה יקרה...) אשמח לתגובות... בברכה, שימרית

שלום, לא ברור לי מדוע בכלל התחלת טיפול אם את לא חפצה בשינוי כלשהו? את מודעת לבעיות שלך ורוצה לטאטא אותן מתחת לשטיח? טוב לך איתן? בפגישה הבאה שלך תבדקי מדוע את לא רוצה לשנות את הדימוי העצמי שלך שכן את מודעת לכך שהוא לא מאפשר לך למצוא בן זוג עבודה וכד' מעניין מה עשית שם שלושה חודשים... אין כינוי (עדיין סקפטית בטיפול פסיכולוגי ותראי מה רשמתי לך)

אין כינוי, זה לא שטוב לי איתן. אני מאמינה במה שאני חושבת על עצמי. לא צריכה שמישהו יבוא ויגיד לי אחרת. שימרית

לשימרית, כן כדאי לך להמשיך בטיפול, טיפול אומנם לא יעזור לך במציאת בן זוג וכו'... אבל כן יכול לעזור לך לקבל את עצמך כמו שאת ולהיות שלמה עם עצמך. אם תמשיכי 'לחיות' בהרגשה שאין מה להעריך אצלך זה כמובן לא יתרום לבטחונך העצמי,וגם זה מה שתשדרי לסביבה שלך. כדאי לך מאוד לדבר עם המטפל שלך על העובדה שאת לא רוצה להשתנות או שאת לא מאמינה ביכולתך להשתנות, כי אם לא היית חפצה בשינוי אני בטוחה שלא היית פונה לטיפול פסיכולוגי ועצם העובדה שפנית זה אומר שאת כן רוצה לשנות את הדימוי העצמי שלך,ואת יכולה להפיק הרבה מטיפול פסיכולוגי וחבל אם תפסיקי אותו. ואני עצמי גם לא מאמינה ביכולתי להשתנות ואני חושבת על עצמי שאני אפס,ועצם זה שהגבתי לך זה ממקום שאני מאוד מבינה אותך. חן

שלום שמרית, אנשים מגיעים לטיפול מכל מיני טעמים ומניעים. גם לי לא ברור מה הניע אותך מלכתחילה להגיע לשם (אם כי יש לי חשד סביר). יש הבדל מהותי בין - "לא רוצה שינוי" לבין "לא מאמינה שזה אפשרי". לתחושתי דברייך מבטאים התנגדות וחשש מהתהליך, ואלה רגשות מאד מוכרים וטבעיים המתעוררים מול הצפה של תכנים מכאיבים. מבחינה זו אינך יוצאת דופן. למזלנו, אנחנו חיים במדינה חופשית, ואם תחליטי להפסיק לא נזמין משטרה... :-) אני בעד להמשיך. ליאת

ליאת, תודה על תשובתך. אני חייבת להוסיף משהו, זה נכון שאני לא מאמינה שהשינוי אפשרי, וכן, הייתי נותנת הכל כדי להשתנות. הבעיה היא שאני יודעת מה אני שווה, או יותר נכון מה אני לא שווה. אני כישלון גמור. אני חייבת לציין גם שלא מדובר ברגשות שהתעוררו מול זכרונות כואבים. למה התחלתי ללכת לטיפול? אני מניחה שרציתי שמישהו "יתקן" אותי, אבל כנראה שזה לא כל כך פשוט. אני לא מפסיקה את הטיפול, רק רציתי לקבל את דעתכם. תודה לכולם, שימרית

היי משתנה וכולם תודה על התגובות המעודדות כיף וטוב שיש אנשים כמותכם.היום אני מרגישה טוב יותר פחות עצוב לי אבל ממש קשה לי להסתכל על הוהרים שלי הם מדוכאים וכואבים ונראה לי שהם אלו שצריכים תמיכה יותר ממני. משתנה יקרה מה שלומך?

מצטערת

אני שמחה לקרוא שאת מרגישה יותר טוב,ואינך צריכה להצטער על שהיקשת בטעות פעמיים ,מותר לנו לטעות (במיוחד בתור כאילו שסובלות מOCD - שדורש שנהיה מושלמות). שלומי היום לא כ"כ טוב,אבל אני רגילה לזה,חוץ מזה שכעת אני לפני מחזור,ולכן הבכי,עצבים,תסכול וכו' ברורים.

טוב אז בהמשך להודעתי הקודמת יש עדכונים וממש לא טובים דיברת עם חברה שלי והסברתי לה מה אני חושבת ומרגישה והתנצלתי בכל דרך אפשרית אבל היא מאוכזבת ממני ברמות מטורפות ומתייחסת לזה כאילו שכבתי עם איזה חבר שלה שנתיים מה בסך הכל נשיקה ברגע של חוסר יציבות ואי שפיות למה היא שופטת אותי דווקא ברגע כזה?מה עם כל החברות שלנו לא שווה כלום? מה אני יכולה לעשות אני מאוכזבת תרתי משמע גם על מה שקרה וגם שהיא ככה מאוכזבת ממני כי אני באמת אוהבת אותה מכל הלב ואני לא אעשה שום דבר שייפגע בה?אני ממש אובדת עצות אפילו רשמתי לה מכתב בתקווה שאולי זה יעזור במשהו........... בבקשה תעזרו לי תתנו לי עצות

נטלי יקרה. לדעתי, יש גבול כמה פעמים אפשר להתנצל. טעית, התנצלת, התנצלת שוב. זהו. עכשיו עליך להרפות. החברה תרצה לסלוח - יופי. לא תרצה - זה מה יש. אולי הזמן יעשה את שלו. אם לא חכי ליום הכיפורים שכידוע מכפר על עברות שבין אדם לחברו. אם עדיין תרצי את החברות, הזדמנות לנסות שוב. לעניות דעתי, עשית את כל שניתן לעשות, אך כידוע צריך שנים לטנגו (וגם לחברות) מאחל שיקרו לך דברים טובים.

מצד שני, אפשר להבין את חברה שלך, לא? דבר ראשון, לא כל הזמן חייבים לסלוח על כל דבר. אולי זה נראה טריויאלי בעינייך, אבל בה זה פגע. אז נכון שעשית מה שיכולת כדי להתנצל, אבל לא עשית מספיק כדי למנוע את הנשיקונת ה"תמימה" הזו. אז אני מציעה לך גם להפסיק להפציר בה לסלוח לך ולתת לה את הזמן לשקול זאת ולהתמודד עם הפגיעה. קחי צעד לאחור ותני לה את הספייס שלה, ואל תשחקי אותה נפגעת בעוד שאת הפוגעת. ובעיקר, תלמדי להבא מה זה להיות חברה טובה. בהצלחה.

נטלי יקרה, גם אני - כמו אחת - חושבת שיש לכבד את הכעס והעלבון של חברתך. הטיעון של "בסה"כ נשיקה" או "אי שפיות זמנית" הוא טיעון שמסיר ממך אחריות. התנצלות הבאה מעמדה כזו לא בהכרח נכנסת ללב. מצטרפת להמלצה להניח לה עד יעבור זעם. ערב טוב ליאת

בתי בת 14 ופוחדת מאוד מבדיקות דם, מזרקים. וכשחבריה מדברים איתה או כל אדם אחר על כך שצריכים לעשות בדיקת דם זה גורם לה לבחילות, לכאבים בוורידים. אנה תייעצו לי מה לעשות ואיך להתמודד עם זה בתודה מראש שורקה

שורקה שלום, בתך סובלת , קרוב לודאי, מפוביה ממזרקים. הטיפול המומלץ הינו טיפול התנהגותי- קוגנטיבי, שבעיקרו עובד על חשיפה הדרגתית למושא הפחד. ממליץ ךפיכך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג העוסק בכך. בהצלחה, גדעון

אשמח לקבל המלצות של אנשים שהיו בטיפול או מכירים מטפל/ת טוב/ה.

שי שלום, שלחתי לך מייל עם המלצתי. בברכה, גדעון

מכר שלי (שנות ה 40 המאוחרות ) בוודאות עונה על כל הסימפטומים להפרעה הזו לא זורק דבר אוגר עיתונים ,מכשירי חשמל ועוד ידוע לי שהטיפול בבעיה זו הוא באמצעות תרופות המכילות את ההורמון סרוטנין וגישת החשיפה. הבעיה העיקרית היא שאין אנו יכולים להביא אותו לידי הכרה בבעיה כל שכן לגשת לטיפול. הדבר פוגע קשה בסביבה שלו (ברמה של חיים ומוות ) שכן אין הוא גר לבד. זקוקים נואשות לעזרה תודה

משה שלום, זו אכן בעיה - לחיות עם "אוגר כפייתי". אילו שגרים איתו זקוקים ליעוץ, שעיקרו בחינת האפשרויות להפעיל לחץ על מכרך על מנת שיקבל טיפול. ללא טיפול אני מתקשה לראות שינוי במצב. בברכה, גדעון

היי, אני לא יודעת איך להתחיל לספר את סיפורי אך אנסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, על מנת שאוכל לקבל את עזרתכם. אז ככה, לפני 11 שנה ( הייתי בכיתה ד') אבי חלה במחלת סרטן כל הבית סבב סביבו וכמעט ולא היה זמן לאף אחד לעיסוקיו כתוצאה מזה חלה אצלי ירידה בלימודים ובמקצוע החדש שאליו נחשפים בכיתה ד'- אנגלית. הזלול במקצוע החל וכשהגעתי לסוף ד' לא ידעתי אף מילה. בחופש הגדול של ד' אבי נפטר מהמחלה וזה הותיר בי מעין טראומה ואז חלה ירידה למרות שכל השנים עד יב' קיבלתי תמיכה של מורה פרטית צמודה זה לא עזר והיום שאני קצת אחרי שחרור מצה"ל אני מנסה לשפר בגרות זו כדי להתקבל ללימודים באונ' ( זה דבר שדי השפיע עליי היות וזה שפה והיא לא נרכשה אצלי כמו אצל כל ילד..:() והתסכול מזה שאינני מצליחה להניב פירות מכל ההשקעה זה די מעצבן "ואוכל אותי". עוד דבר שדי מציק לי זה שיש לי אחות הגדולה ממני בשנה ו-9 חוד' ומאז שאני מכירה את עצמי היא כל הזמן משפילה אותי, יורדת עליי אנחנו רבות נון סטופ וגורמת לי לחוש ככלום ו"כאפס". דבר זה מאוד פוגע בביטחון העצמי שלי ומלווה אותי עד היום. לאמי לא כ"כ איכפת היות והיא איננה אישה בריאה וגם כשהיא מנסה להצערב היא כל הזמן מצודדת באחותי. (איך זה ייתכן שאם מפלה בין 2 בנותיה?). דבר נוסף אשר אני מבחינה בו זה שכל הזמן מנסים להשוות ביני בין אחותי במשפחה ובכלל , כל פעם עולים המשפטים "אם אחותך כך וכך איך את לא כמוה" אני יכולה לראות איך משפחתי מתגאה באחותי אך אני שמה לב שקשה להם להתגאות בי! למה זה? הרי ידוע שאנשים שונים מטבעם ולא יכולים להיות דומים זה לזה כי אם היו דומים העולם היה משעמם. שאלות אלו ומשפטים אלו הבאים מהמשפחה די מעצבנים אותי וגורמים לי לחוש שוב "הכבשה השחורה", הבנאדם הפגום במשפחה...דברים אלו חוזרים ונשנים והאירוע ששהכי הוביל לשבריה נפשית היה הגעת ציוני הפסיכו' אשר מרוב לחץ קיבלתי ציוין נמוך בהרבה מהיכולות והסימולציות אחותי קיבלה יותר ואז חלו הלגלוגים: איזה טיפשה את?עכשיו תשרפי עוד שנה עד הלימודים האקדמאיים? ( SO WHAT...) יש מקרה נוסף שאפשר לציינו והוא שיש לי תחושה שאחותי היא פשוט צרת עין..(מבחינה חיצונית אני נראית יותר נאה ממנה) ופשוט קשה לה ..מה עושים? איך מחזירים לי שוב את הביטחון העצמי? היו פעמים שבגלל שרבתי עם אחותי הפסקתי לצאת עם חברים כי איך אפשר לצאת אחרי שכולך בוכה ומתוסכל. עוד דבר ששבר לי ת'ביטחון העצמי זה היה הגיוס לצה"ל, אומנם התגייסתי למקום אליו רציתי אך בתוך החיל אליו השתייכתי לא קיבלתי את המדור בו כ"כ התעניינתי וכך זה ליוה לכל משך השנתיים שירות שלי שדלתות שוב ושוב נטרקו בפני. והחלום שמאז ומתמיד, שלשמעו התגייסתי לצבא, רציתי להיות קצינה בצה"ל גם נטרק היות והיתה לי מפקדת גרעה. עכשיו שאני כמה חודשים אחרי השחרור אני מנסה להתעודד ולחשוב הלאה אך אינני יכולה כי העבר הכ"כ כאוב ולפעמים נראה בעיני "כשחור" איננו מרפה. אני בנאדם שבונה את עצמו לעיתים כפי שהחברה מסתכלת עליו וכך זה גורם שאני זקוקה לפידבקים מהחברה, אך חבריי הקרובים ברגעי משבר מפנים אליי עורף. אני ממש רוצה להמשיך הלאה ולראות שהחיים לא יפנו אלי עורף, זה די קשה אני סה"כ קרובה ל-21 , יש יגידו נערה, אך אני מריגשה בתוכי באישה בת 80 . אני רוצה לדעת שאיכשהו העתיד יחייך אלי ויהיה ורוד...אני רוצה לקבל בחזרה את החיוך שלי כי במשך השנתיים הללו אינני מאושרת ושמחה היות ודברים שרציתי לא התממשו ( דבר אשר גרם לי גם לא לצאת עם בחורים)... יש לכם עצה איך אפשר לראות את חצי הכוס המלאה או את כל הכוס המלאה?:(

אביגיל שלום, את אמנם רק בת 21 אך צברת ארועי חיים שליליים : קשיים וארועי חיים קשים מבית ואכזבות מחוץ לבית. ארועים אלו משפיעים עלייך כיום לכיוון של תחושות שליליות לגבי עצמך וראיית חצי הכוס הריקה . לדעתי את יכולה להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי. טיפול שיכול לעזור לך להבין טוב יותר את עצמך, את יחסייך עם בני משפחתך ואז גם לשפר את תחושותייך לגבי עצמך ולגבי החיים בכלל. לטיפול פסיכולוגי את יכולה להגיע דרך שרותי היעוץ או השרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה תלמדי, או במידה ולא תתחילי השנה את יכולה לפנות דרך קופת החולים שלך. בהצלחה רבה, גדעון

היי אביגיל, אני מרגישה צורך להגיד לך, שבכל שורה ושורה במכתבך מצאתי גם המון כוחות. מדהים אותי איך את לא נכנעת לאירועי החיים הקשים שהיו מנת חלקך, ובעיני, את ממש מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה (כמו למשל כשאת כותבת ( SO WHAT), לגבי דחיית הלימודים, וכותבת את זה, כמה סימלי, באנגלית). כדי לראות את חצי הכוס המלאה, צריך קודם להאמין שהיא קיימת, שאין מולך כוס ריקה, ואת זה לדעתי את כבר עושה. פסיכולוג טוב יכול לעזור לך לעשות את המשך הדרך, לא הייתי מוותרת על זה. מגיע לך. הדר

אולי אפשר גם טיפול בפרחי באך בשילוב של פסיכולגיה ואת מדהימה בעיני ותראי כמה ניסיון רכשת מהרמה האישית שלך כבנאדם ותוכלי להתמודד עם דברים בצורה הרבה יותר מועילה מאשר אחרים בגילך אני מדברת מניסיון אני גם עברתי דברים אבל...אלו הם חייך גם לטוב גם לרע ותשתדלי להנות מכל יום ולנסות להפיק את המיטב את בסוף תצליח תתחילי לדבר לעצמך חיובי זה עוזר הכל יסתדר חייב להסתדר אני מאחלת לך המון הצלחה ותמשיכי להיות חזקה ועם קצת כוח רצון והמון אמונה את תצליח אין לי ספק בכך שלך ירין!

שלום רב, אני אמא לשני ילדים : בתי הבכורה בכתה א' ובני בן שלוש. ברצוני להתייעץ לגבי בתי : בד"כ ילדה שמחה וחברותית. לעיתים נראה שהיא פחדנית מעבר לנורמה. : מפחדת מרופאים, מתכשיר נגד כינים, הכנסת עגילים וכדו. אני מנסה להרגיע אותנו ולטעת בה ביטחון. אין לה בעיה ללכת לבד לחברה או לבית ספר והיא עצמאית מאוד. אך יותר מטריד אותי שכמט כל לילה היא מתעוררת בבהלה מחלומות, מתחילה לבכות בהסטריה ונראה כאילו היא מדברת אך לא יוצאות לה המילים והיא עדיין בעיצומו של החולום וממש לא רואה אותנו. בנוסף אציין שכאשר היא מקבלת מכה ואפילו קטנה , היא בוכה בצרחות ובקול וקשה לה להשתלט על עצמה. אשמח לקבל ייעוץ והמלצות לטיפול או לסיוע. תודה ושבוע טוב

חני שלום, את מתארת את ילדתך כילדה רגישה מאוד, חרדה ועם ביעותי לילה (ואולי אף עם רגישות תחושתית שלא אובחנה). יש צורך בתשאול מפורט יותר ע"י איש מקצוע ואולי גם תהליך אבחנתי מסודר יותר כדי להדריך אתכם איך לנהוג איתה. ממליץ לכם לפנות להתייעצות ואבחון מסודר אצל פסיכולוג ילדים. בברכה, גדעון