פורום פסיכולוגיה קלינית

העצב בתוכי ----------- מה שהיה לא יחזור עוד לעולם וכואב לי בלב כל יום מחשבות שעולות לא נותנות לי בשקט לחיות זה אולי יותר מסתם משבר זה גורל שנפל עליי החיים היפים פשוט התנפצו לאלפי רסיסים הכאב שבליבי זה כאב שאיש אינו שומע די עד מתי יגור העצב בתוכי הכאב שבליבי זה כאב שבנפשי פוגע די עד מתי לא רוצה להיות לבד הרחוב נדם מבני אדם אף אחד לא מבין אותי ומחר זה עוד יום יום רגיל וכמעט שגרתי אם בשמיים נשמע קולי ורק ממ?ע?ל יבוא עזרי אדון עולם תחוס עליי אני בוכה לך.....................

את יודעת שהשיר שלך גרם לי לדמוע לילה טוב

אני, כן,גם לי.... ולא רק השיר..........

עכשיו רק נותר לאסוף את הרסיסים ולחברם שוב כדי להחזיר את החיים היפים... אבל יש א?ל?פ?ים מהם וכמעט בלתי אפשרי להחזיר את כולם בדיוק למקומם... עם המון סבלנות נמצא את רובם... עם המון ייסורים גם נחבר אותם... אבל יוותרו חריצים וזה יכאב, אבל רק לפעמים... (נתקעתי על המילים: "החיים היפים פשוט התנפצו לאלפי רסיסים"...) חנו'ש, המילים שלך כל כך נוגעות... גרמת לי להזיל דימעה... מחבקת אותך, רעות

לרעות, שמחה לשמוע שהחלטת להישאר בטיפול. תודה על העידוד... חן

אני כל כך מזדהה איתך... למה למה צריך לחיות ככה...?(ועכשיו מישהו בטח יאמר לי שלא צריך...כי אפשר לקבל טיפול),אבל... זה לא כל כך פשוט...כמו שזה אולי...נדמה... אוף החיים האלה....קשה איתם.... אני שונאת את המצב רוח הזה שתמיד מגיע, שבא למות...וזהו...לא לחשוב על כלום יותר...לברוח מהכל... אני שונאת את הצבא הזה... ואת הכל..... *****

חן יקרה וכל האחרים, למרות האזהרה לקחתי סיכון ונכנסתי לקרוא... השיר שלך כל כך נוגע, ומצליח בשורות קצרות לבטא כל כך הרבה כאב. אני חושבת שהיכולת הזאת, לבטא באמצעים אמנותיים רגשות עוצמתיים, היא יכולת מופלאה, שיש בה פוטנציאל ממשי להבראה והחלמה של הנפש הפצועה. למרות התחושה שלך, כאילו אינך מובנת, ושאיש אינו יכול לשאת איתך את המשא, מסתבר שהמילים שלך נוגעות, ומשיבות אליך הרבה אהבה ונחמה מחברותייך לפורום. זה לא מובן מאליו. החזיקי מעמד ליאת

ליאת יקרה, האמת שמאוד התלבטתי אם לשלוח את השיר,כי הוא מאוד מדכא,אבל כל מילה בו מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה,כשנגמרו לי כבר המילים לתאר, שלחתי שיר..... אני מנסה הרבה פעמים להתאפק ולא לספר עד כמה קשה לי ולא תמיד אני מצליחה......... ולפעמים קורה לי שאני לוחצת 'שלח' ואני אח"כ מצטערת כל כך... כי אני יודעת שאני מדכאת אחרים ,אבל יש לי מין צורך כזה 'להקיא' הכל ואחרי הכתיבה אני מרגישה שקצת הוקל לי.... מעין פורקן שקשה לתאר אותו במילים... אני מסכימה שתמחקי את השיר,הוא מדכא..... ואני לא אוהבת אותו... תודה שהסתכנת וקראת.... אני יודעת שאת מיואשת ממני,כמה אפשר לסבול בחורה כמוני שכל הזמן מרגישה רע? מבטיחה להשתדל לא לכתוב יותר... וסליחה אם זה דיכא מידי... קשה לי להרגיש רע מבפנים וכלפי חוץ להתנהג כרגיל ולהסתיר הכל. אני פוחדת שהמסיכה תיפול ממני ושכולם יראו וירגישו שרע לי... אני לא רוצה שירחמו עליי!!! וזה רק מעצים את הקושי,המאמץ התמידי להסתיר.... לא קל... חן

ליאת שלום, אני מרגישה רע עם זה שאני צריכה לתת דין וחשבון: כמה זמן אני ישנה למה לא עניתי לטלפון... למה לא בא לי לצאת לאיזה פאב מטופש למה אני לא אוכלת מסודר... וכיוב' ושאני צריכה להסתיר את הטיפול (המטופש?!) ולא להיות אותנטית ולהסתובב עם המסיכות הטפשיות זה מכביד עליי יותר... לילה טוב אני (המקורית:-)

אני, מזדהה איתך מאוד............ אם זה עוזר לך... כל מילה ומילה שכתבת נכונה גם לגביי לילה טוב חן

לא עוזר....

שלום ל'אני' וכמובן גם לחן, בהנחה שאת בגיל שכבר מורשה לצאת לפאבים, לא ברור לי למה את *צריכה* לתת דין וחשבון על זמני שינה, אוכל ובילוי. יש בחיינו לא מעט איסורים, חוקים ותקנות הקבועים בחוק, מכדי שנוסיף עליהם עוד 'צריך' מיותרים. לפעמים חובת הדיווח שאנו לוקחים על עצמנו, היא חלק מדפוס רחב יותר, של ריצוי מישהו אחר על חשבון המרחב והחופש שלנו. לפעמים זה קורה מתוך הפחד (שלנו) להכעיס, לעורר עוינות, להידחות, ולפעמים זה קורה כי אנו מצויים בצילה של דמות סמכות שמטילה עלינו סוג של כפייה מאיימת. בשני במקרים הבחירה בכל זאת קיימת. גם להסתובב עם מסיכה זו בחירה, לטוב ולרע. חשוב שנזכור שלבחירות שלנו - כולן - יש מחירים. הקונץ הוא לדעת (כמו שלומדים בשיעור ראשון בכלכלה) איך משיגים את מכסימום התמורה במחיר הנמוך ביותר. :-) ליאת

היי ליאת, תודה על תגובתך. גם לי לא ברור למה אני צריכה לתת דין וחשבון. זה עוד משהו שצריך לעבוד עליו בטיפול?:)למה אנשים מסתירים את החולשות שלהם?? התואר שלי הוא לא בכלכלה...תוכלי לגלות לי איך משיגים....?:) ואשמח אם תגיבי על מספר דברים: אני מרגישה שהפסיכולוגית לעיתים מדברת יותר ממני, ואני דווקא כן רוצה לדבר(לשם שינוי) היא מספרת ומפרטת על דברים שלטעמי לא חשובים וגוזלת זמן יקר (שתמצא לה גם פסיכולוג...). ובנוסף היא עסוקה במחברת שלה במקום להקשיב( להעיר לה על כך? את היית נפגעת?)אני מרגישה שהיא מתעניינת בטקסט ולא בי (אולי פשוט ארשום לה את כל קורות חיי ולא אבוא יותר...) האם את יכולה לזהות ע"פ סגנון דיבור אם ניצב מולך אדם עם הפרעות קשב וריכוז? הזמן ממש טס בפגישה. אז מה, גם כאן עובד המשפט "הזמן עובר מהר שנהנים" (בסוף עוד אוהב את זה...) המון תודה

ליאת, את יודעת לא מניחים לי הדברים שאמרת כאן למעלה אני מניחה ששעות השינה הרבות קשורות לדיכאון כלשהו וכך גם האוכל.אז אולי בכל זאת נשאר מספר בודד של אנשים שאיכפת להם ממני (אני עדיין בספק...) אך ההתנהגות הזאת כלל לא תורמת רק מכבידה עליי יותר. ואיך אפשר להעביר הרצאה (מחר!!) ולהישאר בחיים? האם את נוהגת לתת כאן בפורום טיפים מהסוג הזה? (או לפחות מהפן החרדתי של ההרצאה) המון המון תודה

שלום רב! אני אדם ממוצע שסיים בגרות צבע בקרבי תואר ראשון באונ', אני כיום בן 31.5 ויש לי בעיה שצצה החל מגיל 25 אחרי טיול במזרח ותחילת הלימודים האקדמאים, הבעיה היית עקב בעייה חברתית שנבאה בשירות הצבאי בקרבי , הסתגלות חברתית קשה, שכנראה החל בעבר הרחוק וקיבל תאוצה במוסד הטוטלי של הצבא, חייב לציין שהיו לי בעיות ספציפיות עם דמויות בבית הספר ועוד, שהשפיע מאוד על הדימוי שלי, אחרי שסיימתי את התואר ועבדתי בעבודות שירות לקוחות במשמרות , הגעתי לפרשת דרכים , של כיוון , אבל יותר מזה פחד למצוא עבודה שעלול להפגיש אותי עם אנשים שפגעו בדימוי שלי בתקופת הצבא , יש לציין שהיו לי שבירות חברתיות בתקופת הצבא, אבל אני המשכתי למרות הקשיים , כי אני לא ממש עם יוזמה ללכת למקום אחר כנגד הזרם הקרבי, כלומר במידה מסויימת ולא מוקצנת סבלתי בשקט, כיום אני עובד המשרה מלאה בשירות לקוחות וממש לא ממצה את יכולתיי, כי אני עדדין חושש שמה אפגש עם אנשים שהיו איתי בצבא והם ישתקו אותי, ויורידו לי את הדימוי העצמי עד שיתוק וחרות נשנות, ובגלל זה אני פוחד להגיע לתפקיד שיכלי שדורש הרבה חשיבה, ניסיתי כמה פעמיים טיפולים שלא סיימתי אבל באמת היה נראה שהמטפלים פנו לעברי וכן הלאה, כיום אני עדיין לא מרגיש בטחון להתקדם למרות שממש הציעו לי ונכנסתי לפחדים וחרדות,הנושא הזה מכניס אותי למצב של ייאוש מקידום , למרות שאני מאוד רוצה להצליח ויש לי פוטנציאל אדיר, אני מאוד מאמין ביכולות שלי, שגם כיום יש לי מאין אי שקט קל ורוגע, ולכן אני נוטל קלונקס במינון נמוך מאוד 0.5 ולוקח רבע כדור ליום . שאלותיי הן האם באמת יש צורך בטיפול ארוף טווח ומעמיק? שנית בעיית העלויות , סיימתי את המכסה בקופת חולים מכבי ואני לא יודע עם שווה להכנס לזה? אני מאד גאוותן ובעייתי עם טיפולים מאוד מוריד לי את הביטחון כאילו יש לי בעיה לכן אני מעדיף להדחיק את זה, פוגע לי בדימוי אשמח מאוד לעצתך תודה מראש גיא

שלום לך גיא, הפגיעה בדימוי העצמי אינה תוצאה של הטיפול, אלא - כמו שאתה מתאר היטב - סיפור ישן עוד מימי ביה"ס והצבא. פגיעויות מן הסוג הזה, כמו גם חוסר ביטחון וקשיים במערכות יחסים בינאישיות, מטופלים במסגרת של טיפול דינמי ממושך, הכרוך בהשקעת זמן, כסף, ומשאבי נפש לא מבוטלים. לטעמי, מדובר בהשקעה נושאת רווחים, גם אם הללו אינם מורגשים, בהכרח, בטווח המיידי. דרך צלחה ליאת

מורני אחותי, הייתי חולה. כנראה וירוס. עבר. מקווה שלא תידבקי עד לשם (או עד לכאן, אולי את קרובה??). מה שלומך את? יותר בסדר? והטיפול? אין לי מסרים מגבים מנורית... אני, בניגוד אליך - שרואה בכך הישג - מצטערת מאד שהיא לא כותבת למעלה. למה זה הישג? ישנם כמה שאתנו - הקוראים הסמויים - שתרומתך נחסכת מהם בימים אלה. אבל עשי כרצונך. אני סתם צוחקת... מי כמוני יכולה להבין מהלכים של נסיגה והסתגרות. אפשר להסתגר בעצמך, ואפשר להסתגר בקשרייך האינטימיים, מבלי שתהיה שם עין צופיה. ואפשר לחוש כי המקום הזה, כוונתי - הפורום, כבר אינו ממלא את התפקיד שנצרכת לו בעבר - לא רק מפאת השינויים בכלליו, אלא גם מפאת שינוי שחל בך ובהרגשותיך. לא הבנתי בכלל! חשבתי שאתן אחיות באמת - דימיתי שהיא בת 37 (היא אמרה) ואת כבת 25 עד 30. האחות הקטנה... היא נשמעת חשובה ומהותית עבורך כאחות! את דואגת לה כאחות! איך הכרתן? איך התפתח הקשר? אני סקרנית מדי? בתשובתך, אל תפסחי על שאלת ה"מה שלומך?" - היא מבחינתי מרכז המכתב הזה. נשיקות שוב, עם חיבוק עוטף ונעטף, הדסה

הדס'וש, אני כל כך שמחה שאת מרגישה יותר טוב! אולי אני באמת קרובה... (-: אני בסדר גמור. התחזקתי. מרגישה נפרדות שמאפשרת לי מרחב פעולה יותר בריא. עוד תבואונה הנפילות... בטיפול התחיל עכשיו קצת 'אקשן' אחרי השיעמום... אני לא כותבת למעלה כי אני יכולה לכתוב לבנות ישירות בתפוז. אני לא צריכה את הבמה\אקווריום... תמי קרובה אלי כאחות. היא אומרת שהיא אמא שלי... הכרנו כתוצאה מהפצע המשותף. הקשר התפתח לאט לאט. אבל היום אנחנו נמצאות בעומקים. היא קוראת לי "סבתא פולניה" בגלל שהיא אומרת שאני כל הזמן דואגת לה. שלשום היא התקשרה ואמרה לי שהיא רוצה לעשות משהו. אמרתי לה שאני לא מרשה. אתמול כשהייתי בעבודה היא התקשרה אלי ונתנה לי הרצאה... תשאלי אותה עלי. תראי איך היא מגיבה... (-: ומה שלומך את, צרפתייה? התעוררה המטפלת שלך? שבוע טוב, יקירתי. מורן

שלום לכולם אני מרגישה שאנשים לא אוהבים אותי ושלאנשים לא איכפת ממני ואז אני יוצאת מדעתי ואני כועסת על אנשים בגלל שלא ממש נותנים לי תשומי כמו שאני זקוקה ורוצה לקבל. לפעמים אני כועסת על אנשים בלי סיבה ואני נפגעת מהר מאוד. אני מקנאה שלאחרים מתייחסים יפה ואליי פחות. אני צריכה טיפול?

שלום רויטל, בטיפול תוכלי להרוויח פעמיים: גם להבין את המקורות לפגיעות, וכם לזכות בתשומת לב ייחודית המוקדשת רק לך. אם בעקבות הטיפול תצליחי להגמיש את מערכות היחסים שלך, פחות להיפגע ופחות לכעוס - יהיה זה הרווח האמיתי. בהצלחה ליאת

שלום, חברי ביקש ממני הפסקה של שבוע כדי לחשוב ולהיות בשקט עם עצמו על פתרון לבעיה שלא עוזבת אותו הקשורה למצב בו הוא מרגיש שהוא מונע ממני להתקדם הלאה מכיוון שהוא לא מוכן והוא לא יכול להבטיח לי מה יהיה. מבחינתי אני אף פעם לא לחצתי כי אני יודעת שזה לא מועיל אלא להיפך. עם כל זה מאוד קשה לי לעבור את הימים האלה כי המחשבות הרעות כל הזמן עולות בראשי. כך אני מוצאת את עצמי בוכה כשהרגשה שמשהו נקרע מבפנים. אני מרגישה שאני זקוקה לאוזן קשבת ואין לי אותה ממש כרגע. אני כבר לא יודעת מה לחשוב או מה לעשות. בבקשה תעזרו לי. יפית

שלום יפית, אנשים אכן זקוקים לפעמים לשקט ולמרחב כדי להגיע להחלטות עם עצמם. עם זאת, כשמדובר בזוגיות שאינה איתנה, ואחד הצדדים מבקש הפסקה - זה מריח לא טוב, בעיקר כשמתעסקים עם מישהו שלא בטוח שהוא מוכן להתחייב. מאחר וממילא הדברים אינם בשליטתך, לא נותר לך אלא לחכות, לאסוף כוחות ולהשתדל לא להישאר עם זה לבד. חברה טובה יכולה להיות משכך כאבים לא רע, וגם הידידים כאן בפורום. ספרי אם יהיו התפתחויות. בשמחות ליאת

זוהי זוגיות שנמשכת כשנה ואני יודעת כי בן הזוג במשך השנה הזו השקיע והיה לצידי, אך מדי פעם עלו בו מחשבות על כך שהוא עדיין לא בשל. אם לאחר ההפסקה הזו הוא ירצה להמשיך בקשר. האם מומלץ לא להסכים ולנסות להתנתק או שיש עדיין תקווה לעתיד טוב יותר? אני חוששת שזה יחזור על עצמו, ולכן אני מעוניינת לדעת מהי הדרך למנוע ממצבים אלה לחזור שוב במידה וארצה להמשיך שוב? תודה.

ביתי בת 11 חודשים היא מתפתחת יפה לגילה היא חכמה היא אומרת יפה אבא ואמא היא יודעת להגיד אור והאו של כלב אך היא אומרת בצורה שונה של צרחות היא גם צורחת וצועקת זה נראה כמו צומת לב אבל היא מקבלת המון כל הזמן יש אנשים מוכרים סובבים אותה גם כשהיא בחוץ היא אוהבת לטייל היא צועקת אולי מהתרגשות האם יש פתרון לבעיה האם זה יעבור זה רק שלב של חלק מהגיל תודה מראש על התשובה

עינת שלום, נשמע לי שביתך מאוד מפותחת וחכמה לגילה. יתכן שצעקותיה מביעות את זה שהיא מזהה על מה מדובר, רוצה להביע את עצמה, אך עדיין לא יכולה. התייעצו בטיפת חלב לגבי משמעות התופעה, שבמבט ראשון נשמע כמבטאית תסכול. בברכה, גדעון

שלום רב, ברצוני לקבל המלצה/עיצה לקבלת טיפול פסיכולוגי באיזור מרכז הארץ. מה הן פחות או יותר העלויות של הטיפול הפרטי ומה הן העלויות במסגרת הציבורית. תודה, ענת.

היי, שימי לב שמנהלי הפורום מאיזור המרכז...והם מאוד נחמדים (על זה יוכלו להעיד המשתתפים הקבועים והמבקרים כאן)

ענת שלום, עלויות של טיפול פרטי נעות בטווח ממוצע של 250 עד 400 ש"ח לפגישה. ניתן למצוא כמובן גם מטפלים יותר זולים ויותר יקרים. טיפול במסגרת ציבורית: תלוי מסגרת. בקופות חולים זה נע באופן מדורג מעשרות שקלים בתחילה ועד כ-180 ש"ח בהמשך.(תלוי קופ"ח) בשרותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. תלוי אם את סטודנטית(כ-125) ש"ח ועד 180 ש"ח. ישנן מסגרות חינם כגון מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש (אבל תור ההמתנה ארוך). אני מצרף לך כמה עצות לגבי איך לבחור מטפל: השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בברכה, גדעון

תודה גדעון ... שלחתי לך למייל בקשה להמלצה אישית ענת (שם בדוי)

שלום לחברים ולמנהל הפורום! אני מבקשת מכם עזרה במחקר קטן שאני עורכת. אני חוקרת את שאלת העצב והשמחה בחיינו, ואני בטוחה שכל אחד ואחת מכם יוכלו לתרום מנסיון חייו ולענות על מספר שאלות. חשובה לי דעתכם האישית ואין צורך בהזדהות לכל מי שמעוניין לענות,: מדוע אנשים עצובים? מהו ההבדל בין עצב ודיכאון? מה העצב לוקח מהאדם ומה הוא נותן לו? העצב בעידן המודרני-דרכי ההתמודדות היום מול פעם,במה אתה רואה את השוני והדמיון? הצורך בנחמה,תמיד קיים? מדוע אנו זקוקים לנחמה? אתם מוזמנים לענות כהודעה לפורום או בכתובת המייל שלי [email protected] שאלתי מופנה גם כן למהנל הפורום ואשמח אם תתייחס אליה. תודה מראש לילי

לילי שלום, את שואלת שאלות מורכבות שעבורי (שאיני אשת-מקצוע,וכמישהי שסובלת מOCD ו'מסבכת' כל דבר)זה קשה ומסובך לענות עליהן,אך אשתדל לענות לפחות על חלקן: אני חושבת שאנשים עצובים כי בעידן החיים המודרניים וההתעצמאות הקשר המשפחתי הרבה פחות חזק מבעבר,ואנשים יותר בודדים (אפילו אם פיזית הם קרובים למשפחה). אני חושבת שעצב זה מצב אולי יותר מוגדר,ואולי(לפי דעתי)נמשך זמן קצר יותר מדיכאון (אך שוב-זו אינה תשובה מקצועית),עצב מוגדר יותר כי הוא בד"כ על משהו מסויים שקרה או קורה או על מישהו מסויים,ודיכאון זה מצב יותר כללי-מפושט-זה תיאור של הרגשה כללית שנגרמת לאדם בעיקבות משהו שקרה או קורה לו,כמו משבר; אני גם חושבת שדיכאון יכול להתחיל ע"י עצב. העצב (וגם הדיכאון-למרות שלא שאלת)לוקח מהאדם את שמחת החיים,את החיוניות, את תחושת הסיפוק והחיות שלו,והוא מותיר את האדם מתוסכל(לפי דעתי) וחסר עוצמות , לוקח ממנו את החשק לחיות-לשמוח -להיות מאושר-לעשות דברים. אבל מאידך העצב נותן לאדם את התירוץ לרחם על עצמו ולהישאר"תקוע" במצבו,כי הוא "מיסכן". אנו זקוקים לנחמה,כדיי 'לפרוק' רגשות,ולקבל חיבה,אהבה,כדיי להרגיש חום וכפי שציינתי אהבה,כדי להתחזק. מקוה שעזרתי , משתנה

היי משתנה, את כל כך חמודה עם כל ההתנצלויות שלך... את לא בן אדם מקצועי, אבל את יודעת על מה את מדברת. הדר

מדוע אנשים עצובים? אהמ.או כי הם מדוכאים או בגלל נסיבות מסוימות אוביקטביות מה ההבדל בין עצב לדיכאון? דיכאון מוגדר כמחלה נפשית ועצב זה משהו יותר רגעי וחולף מעצמו ועוד משהו בדיכאון צריך לקחת תרופות ועל סתם עצב אין צורך. מה העצב לוקח מהאדם ומה נותן לו?העצב לוקח את שמחת החיים,ולא נותן שום דבר כי אף אחד לא רוצה להיות עצוב. במה אתה רואה את השוני והדמיון? היום העולם יותר תחרותי מפעם ויותר קר ומנוכר,ופעם העולם היה אולי יותר תמים ופחות תחרותי.אז בגלל זה יש יותר עצב היום בעולם התחרותי והקר והמנוכר והפחות סובלני של היום. הצורך בנחמה תמיד קיים? לא תמיד לפעמים אנשים רוצים להיות לבד עם העצב שלהם. מדוע אנו זקוקים לנחמה?כי אנחנו רוצים להרגיש יותר טוב ומילה טובה פשוט מנחמת לפעמים. זו דעתי. אנונימי

לילי שלום, האם אילו שעורי בית או מחקר עצמאי? האם מתוך מקום של כאב אישי או עניין אינטלקטואלי? בברכה, גדעון

גדעון לשאלתך, אני שואלת מתוך מקום אישי אך בכוונה לצאת מתוכו עם תחושה כללית לגבי עוד אנשים מלבדי. זה לא מחקר רשמי או סקר, זה באמת מעניין אותי ברמה האישית מה אנשים אחרים מרגישים לגבי השאלות שלי כי אני בטוחה שאני לא היחידה שחשבה אי פעם על הנושאים האלה.

מדוע אם כן רשמת שאת עורכת מחקר???

מחקר היא מילה לחקירה כלשהיא, כמו שלא כל חקירה היא חקירה משטרתית ,כך לא כל מחקר הוא דווקא מה שעולה לך באופן ראשוני במחשבה, כחקר מדעי כלשהוא. אני מתנצלת אם נוצרה אי הבנה. יום נעים

שלום, אני מנסה לבדוק למה התכוון המשורר (הפרטי שלי). אני בטיפול כבר 3 שנים עם כימיה טובה ביני לבין המטפל. לאחרונה במהלך שיחתינו על התלות שלי, המטפל ציין בפניי שהוא לא רואה אותי כאדם תלותי, אבל תלות רגשית כן קיימת והיא בריאה כי זה מעיד על הקשר ביננו. לא כל כך הבנתי למה תלות רגשית בין מטפל למטופל היא בריאה, כי לי היא רק כואבת.

היי לא מבינה ברוכה הבאה למועדון התלויים רגשית במטפל... גם לי הוא אומר שזה חשוב אני כבר כן מבינה למה, ועדיין כואבת... הדר

להדר כאזרחית כבוד במועדון התלויים רגשית,אובססיבית ומאוהבת ללא תקנה במטפלת שלי, לאחר שש שנים מלאות תיסכולים וכאב ללא אור בקצה המנהרה (רק של הרכבת) נא ספרי לי בבקשה למה את מבינה שזה חשוב, מה זה תורם לנו? אותי בכל אופן זה לא מוביל לכלום.

לא מבינה שלום, נראה לי שמי שיכול להסביר הכי טוב זה המשורר עצמו. פעם נאמר בהומור על כאב ראש :"זה טוב כי זה סימן שיש ראש". יתכן שמשהו דומה קורה עם הנפש במובן שתהליכים נפשיים מצמיחים הם גם כואבים (לפעמים). וכפי שציינה הדר - הנושא פופולרי מאוד בפורום. תעקבי אחרי ההודעות ותגלי שאת מאוד לא לבד. בברכה, גדעון

שלום, נטלתי כדורים נגד חרדה(ויאפקסXR) במשך כשנה. האם דימיון מודרך יכול להתאים כטיפול בחרדות. תודה.

גילי שלום, הטיפול המומלץ כנגד חרדה הינו טיפול תרופתי משולב בטיפול שיחתי (התנהגותי - קוגנטיבי). תלוי כמובן בעוצמת החרדה ומאפייניה. דמיון מודרך הינה טכניקה טיפולית ויכולה להוות לפיכך חלק מתוך תוכנית טיפולית. הדמיון המודרך לא עומד בפני עצמו כטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

בני בן 20, חייל בשירות חובה. מאז היותו קטן יש לנו בעיות איתו של לקויות למידה,ולכן גם חוסר יכולת להשתלב מבחינה חברתית. בשנות התיכון שלו הוא הפך יותר זועם ומתפרץ,והיה יותר קשה להגיע איליו. הוא התגייס, וגם מתחילת הדרך הצבאית (בטירונות) הוא הסתבך כגלל חוצפה, בעיות משמעת, ואפילו איום על המפקד שלו. הוא שירת בצחילה בבסיס מרטחק מהבית, ושם הסתבך בגניבת פלפון של חייל, אנחנו יודעים שזה היה הוא, למרות שהוא מכחיש עד היום.(יש לנו הוכחות). הוא עבר בסיס קרוב לבית, ועכשיו קנינו לו אוטו קטן כדי שיהיה לו נוח. היום בעלי נתקע עם האוטו והשתמש בשלו, ע"מ להגיע לעבודה, ומצא באורט: פלפון שלא שייך לו, וגם אקדח כדורי גומי. אנחנו הזדעזענו, כי גם בבסיס שבו הוא נמצא היום היתה גניבה של פלפון וארנק כסף. אמרנו לו מה שמצאנו, והוא התעצבן כדרכו, אמר שזה לא שלו אלא של חבר, וטרק את השפופרת בכעס. בטני מתהפכת עלי, מה עושים? איך מתעמתים איתו? אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר בערב בבית, והוא צעק שהוא כבר גדול ואין טעם ליזום איתו שיחות, כי הוא לא חייב הסברים לאף אחד. הצילו! מה עושים?

סימה שלום, איני בטוח מה הדרך הנכונה להגיע אל בנך והאם הדרך של עימות היא היא הדרך שתעזור לו. יתכן שהשארת פריטים כאלו ברכב היא דרכו להביע מצוקה ודרכו לבקש עזרה. כלומר אחת האופציות שקיימות היא להבין את מה שהבן עושה כביטוי לקשייו ומצוקתו (בצבא, מצוקות אישיות אחרות, קשיי תקשורת עם ההורים?). אני מבין שאתם מנסים להקל עליו, ע"י קניית הרכב, אך יתכן שהוא זקוק להקלה אחרת - יותר רגשית. נסו לשוחח איתו ולנסות להבין מהי מצוקתו ואיך ניתן לעזור לו במצוקתו. לעיתים הגגניבה מהווה ביטוי לתיקווה שמישהו יבין את המצוקה הרגשית בה נמצאים. מקווה שתצליחו להגיע אליו. בברכה, גדעון

כל הזמן אני נרדם ולא יכול להשתלט על ההירדמות שלי. כשאני יושב אני נרדם ולא מסוגל כך להתרכז בעבודה כי אני נרדם. הדבר המעניין הוא שרק אם אני רואה פורנו אז בזכות הפורנו זה משאיר אותי עירני כי רק הפורנו ממש מעורר אותי. וזה ממש שרק פורנו משאיר אותי בהכרה כי בלי פורנו אהיה כל הזמן בלי הכרה. מה זה אומר עלי ? האם זו הפרעת נפש/תופעת נפש מוכרת ?

רותם שלום, אתה מציין שתי תופעות ששתיהן צריכות בדיקה ואבחנה מדוייקת יותר. לגבי השינה וחוסר הריכוז - דורש בדיקה. זה יכול להצביע על הפרעות שינה או דיכאון וגם אפשרויות רבות אחרות. לגבי הפורנו - יתכן שמדובר בהתמכרות. כך או כך , לא מומלץ לעבור אבחון דרך האינטרנט. פנה לפסיכולוג שיעזור לך לברר בדיוק מה הבעיות ומה תוכנית הטיפול המומלצת. בברכה, גדעון

רציתי לדעת האם עו"ס קליני יכול לטפל באותה מידה בה יכול לטפל פסיכולוג קליני... האם עו"ס יכול לטפל בבעיות כמו פחד מקשרים עם גברים... או שהוא מתעסק בעיקר בנושאים חברתיים... תודה מראש אורית

אורית שלום, ברמה העקרונית ובהעדר חוק לפסיכותרפיה מי שמוסמך לטיפולי נפשי הם בעלי המקצועות הבאים: פסיכולוג קליני, עו"ס קליני ופסיכיאטר. יש הבדלים רבים בהכשרה הבסיסית ועם זאת אנשי מקצוע רבים לומדים גם לימודי המשך בפסיכותרפיה ויש כמובן גם את אלמנט הניסיון הקליני, הקשר עם המטפל ועוד. אז באופן כללי ובקצרה התשובה לשאלתך היא, שעו"ס קליני יכול לטפל בנושא של פחד מקשר עם גברים . בברכה, גדעון

האם יש עדיפות לפסיכולוג קליני? מה ההבדל בהכשרה?

אדם מסיק מעובדה X איזשהי מסקנה. בא אדם אחר ומפריך אותה ומשכנע בהסברים מדוע דווקא מאותה עובדה X אפשר להסיק מסקנה אחרת. כמו שעורכי דין צריכים להשתמש ביכולת הזאת כך גם פילוסופים צריכים את היכולת הזאת כדי לקיים דיונים. והשאלה שלי היא האם מדובר ביכולת יצירתית או שיש איזשהו מאגר[אוצר] שמכיל מס' שורשים קבועים עם כללים להפרכת כל מסקנה שבעולם ?

שני, אנחנו, את שיעורי הבית שלנו כבר עשינו. למה לא תנסי פעם לבד???? מה את לומדת? קון

שני שלום, אני לא מבין את השאלה. האם זה אכן שעורי בית? מה הקשר לפסיכולוגיה קלינית? בברכה, גדעון

למה אני בזמן האחרון חושפת את עצמי פעם-אחר פעם (לפחות פעמיים) לסכנות,למרות שאני מודעת להן ושאני מאוד מפחדת מהן,באותה שניה שאני עושה את ה'שטות' כאילו כל המחשבות וכל ההגיון נעלמים,ואני מתעלמת מהסכנות.אני אדם שקול ושמרן בד"כ כך שלא מובן לי למה אני עושה זאת,ולמה אני מבינה את ה'טעות' רק לאחר שהיא קרתה. {חשבתי שאולי יש לזה קשר לתחושת הדכדוך- בזמן האחרון-שאולי גורמת לי להרגיש שכבר לא משנה מה יקרה לי,כי במילא חיי לא שויים הרבה. יכול להיות לכך קשר,או שסתם אני מכניסה לעצמי עוד 'שטויות' לראש?

משתנה שלום, ההסבר שנתת לפיו את מסכנת את עצמך כחלק מתחושה כללית של דכדוך נשמע לי אפשרי והגיוני. בכל מקרה ממליץ שתשמרי על עצמך. בברכה, גדעון

תודה על תשובתך, ושהבהרת לי במיקצת את מה שעובר עליי,אך עכשיו זה הרבה יותר מפחיד אותי,כי באותו רגע שאני קרובה לסכנה 'הראש לא ממש עובד'-וזה לא אופייני לי,איני אומרת שאף-פעם לא חשפתי את עצמי לסכנות(בדרגה זו או אחרת),אך כמעט תמיד היתי ונשארתי הגיונית ובשליטה (עד כמה שאפשר),ובזמן האחרון-מאז שהיאוש 'חדר' לחיי, כאילו לא איכפת לי מה יקרה לי (ואני מדגישה 'כאילו'-כי איני רוצה שיקרה לי חלילה משהו רע,וגם איני מתכוונת אף-פעם לפגוע בעצמי,לא כי חיי כ"כ חשובים לי,אלא כי אני מפחדת מהלא נודע וגם כי איני מסוגלת לפגוע לא בעצמי ולא באף נפש חיה אחרת). בטח לאחרים מה שאני כותבת נשמע נורא,אבל זו תחושתי,והפסיכולוג שלי אמר שנדון על כך בפגישה הבאה. תודה, משתנה

מה ההבדל בין צורך לאמונה?

שלום, ילדי בן 4.5 סובל ככל הנראה מאילמות סלקטיבית, מהי דרך הטיפול בתופעה ?? האם עליי לפנות לפסיכולוג התפתחותי, או לפסיכולוג קליני?/ היכן ניתן לבצע איבחון? והאם ניתן לטפל בבעיה זאת ע"י אומנות או ע"י טיפול תרופתי?, מקריאה בנושא זה, אני מאוד מבולבלת, ואינני יודעת למי לפנות. אודה על תשובה מהירה. תודה מראש - יפית.

שלום יפית, אם בנך אכן סובל מאילמות סלקטיבית, אני מניחה שהגננ/ת והפסיכולוג/ית האחראי/ת על הגן בו הוא לומד כבר שוחחו איתך. בכל מקרה, מאוד כדאי להיעזר בשירותי השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי), שנועד בדיוק לצרכי אבחון וטיפול במצבים כאלה. טבעי שאת מבולבלת, ואינך אמורה להחליט ללא ייעוץ מהו הטיפול המתאים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, הגננת והפסיכולוגית בגן בו לומד בני אכן דיברו איתי, אך הפנו אותנו למכון להתפתחות הילד, לצורך ביצוע אבחון. התורים במכון מאוד מאוד רחוקים, אנו ממתינים כבר למעלה מ-4 חודשים , לכן פניתי לפורום זה, אינני יודעת למי לפנות באופן פרטי ומה לעשות, אנו מאוד מעוניינים לעזור לבננו, הפסיכולוגית האחראית של הגן טוענת כי אינה יכולה לבצע אבחון לבדיקת הנושא. אבקש יותר פרטים איך אוכל לעזור לבני, ולמי עלי לפנות. אודה לך על תשובה מהירה - אנו מאוד כאובים. תודה !

הי אורנה! החלטתי לעזוב את הטיפול, כי הוא לא יועיל לי שיטת הטיפול לא מתאימה לדעתי אנחנו מתמקדות בדברים שוליים, בסימפטומים ולא בבעיה עצמה... אני לא חושבת שהמטפלת שלי תהיה מספיק חזקה לשמוע מה שאני רוצה להגיד... אני חושבת שהיא מפחדת ממני... נבהלת ממני... כבר יצא לי להרגיש את זה פעמיים (והיו לנו 6 פגישות בלבד)... אני גם מרגישה שהיחס שלה אלי השתנה... אבל למרות זאת אני לא רוצה לעזוב... אחרי כל כך מעט פגישות כבר קשה לי כי כבר מאוד נקשרתי אליה... אני רוצה לבכות... אני חושבת ששבוע הבא אלך לפגישה האחרונה איתה, וזה כל כך מוזר ללכת רק כדי להגיד לה שאני לא אבוא יותר... אפילו מצאתי כבר מטפל אחר אבל לא אתקשר אליו עד שאדבר איתה... אני גם מפחדת שהיא תשכנע אותי להישאר... לא יודעת מה לעשות... אני מאוד מבולבלת... אשמח לשמוע את דעתך, את תמיד עוזרת (-: המשך יום נפלא, רעות...

שלום רעות, מקווה שזה בסדר שאני נכנסת לך לעץ... אני מניחה שיאמרו לך כאן לדבר על זה עם המטפלת (נחכה ונראה...) בכל מקרה אני חושבת שהייתי בסיטואציה קצת דומה לשלך, אמנם לי היו סיבות אחרות שחשבתי לעזוב...אבל עכשיו החלפתי מטפלת ואני בהרבה יותר מרוצה. לטעמי צריך ללכת לפי הלב והאינטואיציה שלך עוד משהו- אולי את יכולה לנסות במקביל גם המטפל שמצאת... בהצלחה

אין כינוי יקרה, תודה על תגובתך, למרות שכתבתי "לאורנה" אני שמחה לקבל תגובות ממשתתפי הפורום וגם ממך! במקרה שלך היה לך מזל כי יצא שהמטפלת שבחרת יותר טובה ומהקודמת... אבל אם יהיה לי רע אצל המטפל שבחרתי כבר לא אוכל לחזור... מה גם שאני באמת משוכנעת שהנוכחית לא יכולה לעזור לי... שלא תביני לא נכון, אני מאוד אוהבת את המטפלת הנוכחית ויש כימיה בינינו ובגלל זה כ"כ קשה לי לעזוב. אני לא יכולה לנסות במקביל את המטפל השני כי תהיה מן תחושה של בגידה... חוץ מזה שגם אין לי כסף כדי ללכת לשניים במקביל... שוב תודה, רעות

הי רעות, נדמה לי שבשביל טיפול כל-כך "צעיר", תיארת אוסף מרשים של רגשות מורכבים - החשש שתפספסו את העיקר, הפחד שהיא לא תעמוד בכך כשתגיעו ל"עיקר", הקירבה שנוצרה, החשש מפני הקירבה והניסיון למצוא תחליף... כל אלה הם סימנים לכך שהטיפול "מפעיל" מגוון תחושות (אני מניחה שחלק מהן מוכרות לך גם ממקומות נוספים), וזה בהחלט טוב. עכשיו נותר רק למצוא את הכוח להמשיך לעבוד עם הדברים שעולים... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה, את אומרת בעצם שאני צריכה לנסות ולהישאר למרות תחושותיי לגבי הטיפול ושיטת הטיפול?

מה לגבי דיבור בטלפון עם המטפלת ולאו דווקא ללכת לעוד פגישה איתה,אם החלטת שאת רוצה לעזוב אותה,את יכולה גם לשוחח איתה בטלפון או לכתוב לה באימייל וכו',זו לפחות דעתי.

הי משתנה! מה שלומך? שמחה לראותך כאן... אני חושבת שמגיע לה הסבר פנים אל פנים. בכל זאת היא לא עשתה לי משהו רע. נראה לי נורא קר להיפרד בטלפון או בהודעה במייל שסביר להניח שהיא גם לא תראה עד הפגישה הבאה... רעות

רעות שלום, את נשמעת בחורה עדינה, רגישה ומקסימה, בחורה מחושבת שנוהגת לעשות דברים שלא כלאחר יד. הייתי רוצה קצת לחזק את הדברים של אורנה ולהבהיר אותם: אכן, עלו בטיפול הזה רגשות עוצמתיים ש"שווים"התייחסות ועיבוד רציני.אולי החרדות שלך עולות דווקא עכשיו כי יש בך חלק שחושש ממעילה באמון של המטפלת וכדי לא לחשושו את מייצרת את התחושה הזו?- זה משהו ששווה לחקור. יחד עם זאת, אני רוצה לומר שמותר לך לומר שהמטפלת לא מתאימה לך, זה לגיטימי וגם אקט תרפוייטי לקום וללכת.

תודה רבה לכל מי שענה לי...

היי אורנה,קודם כל תודה לך, שנית הדברים קצת השתנו ....אמול יצרתי איתה קשר טל ושתפתי אותה במצב שלי מכיון שיש לי בעיה בריאותית מסויימת שכשורה לאיזון הגוף חלק מעניין קשור גם לכדורים שנתנו לי בעבר (שלא קשורים כמובן לדיכאון ) שרק סיבכו לי את המצב הגופני ולכן מהמקום הזה אני שונאת לקחת כדורים ולא מאמינה בזה ...במהלך כל השבוע האחרון לא ישנתי בכלל והמחשבות לא הפסקו לרדוף אותי ...הרמתי ידיים כמו שאומרים ...ולפעמים יש לי מחשבות אובדניות כי נמאס לי לסבול מהכל ...אני גם לבד ואין לי בן זוג שזה בעצם השאיפה הכי רצינית שלי .....הקמת זוגיות ומשפחה ....מפה הכל מסתבך לי כי היתה לי תק טובה וחזרתי לתפקוד יום יומי רגיל והרגשתי שאני מנצחת את המחלה שנכפתה עליי (ותאמיני לי שמסתם חיסונים שקבלתי כבר חצי שנה הגוף התהפך לי לגמרי וכל פעם המערכת החיסונית פוגעת לי במקום אחר ...התחיל בשיער עבר לפרקים ועכשיו בשרירים ....).בקיצר ברור לי שהמטפלת שלי דואגת לי ואכפת לה ....בעיקר שאני לא מצליחה לישון ולהיות רגועה ....ברור לי שזה גם משפיע על מצבי הגופני ...אבל אני פוחדת לקחת כדורים ואני שונאת לקחת את הלוסטרל הזה ....בכל מקרה לצערי נכנעתי היום לרופאים והם נתנו לי שתיי זריקות שירגעו לי את הרגליים שכואבות כל כך .....אני מקווה שכאב יפסק ואני אחזור לישון וכך אני הרגע ולא אצטרך לקחת את הכדורים הללו ...ולסיום סיכמתי איתה שאני אבוא לפגישה ביום א ... זה חשוב ...תודה על התמיכה אני.

שלום אני, צר לי לשמוע על הסיבוך הרפואי, אבל אני שמחה לשמוע שברמה הרגשית ישנם שינויים בכיוון הנכון... את מוזמנת להמשיך לעדכן, אורנה

היי לכן, החלטתי שבפגישה הבאה אני לא רוצה לדבר על הבדיקות, התוצאות, הכאבים, המחלה וכו'. אני רוצה פגישה של כיף. יש למישהו רעיון? יעלה, אני שמחה ששמעת את הזעקה שלי. הייתי זקוקה לשחרר אותה. כיף לקבל מענה. בריאות! נורית

הי נורית, אני מתפרצת לדיון הסגור שלכן... סליחה. רוצה לעשות כיף עם המטפלת? - תביאי אבטיח, תביאי תותים, תבקשי לחבק אותה למס' רגעים... אני לא מבטיחה שזה יגמר בכיף צרוף אבל אולי עצם האינטראקציה ביניכן באוירה מעט שונה תוציא מכן דברים שונים ומפתיעים. אני מזדהה עם חששותיך ומכאוביך. מאחלת לך בריאות, חוה

נורית, רעיון נחמד, פגישה של כיף. אני מודה שלי, קשה להתחבר לזה אבל אשמח לשמוע רעיונות של אחרים. משום מה, לא משנה מה מצב הרוח שלי לפני הפגישה, ברגע שרגלי דורכת על סף דלת חדר הטיפולים, משקולת של מאה טון נופלת על כתפי ואני מתחברת מיד למקומות הכי כואבים, חלשים ופגועים שלי. חוה - אני חייבת לומר שהרעיון שלך לפגישה נראה לי הזוי :-) החל מהאבטיח ועד לחיבוק של מספר רגעים. אמאל''ה. אבל אולי זו רק אני. יעלה

היי נורית. כל הכיף הוא, שאת מחליטה על מה לדבר בחדר הסגור. אבל זה שאת שואלת אותנו, אומר אולי, שאת לא בטוחה שזה מה שנכון לך? אני מצטרפת ליעלה (כרגיל...). גם אני מתקשה ליזום מראש פגישות של כיף. גם אני צונחת וצוללת ברגע שאני מתיישבת שם. חיבוק??????????????? הוא לא נוגע בי, ואני לא מעלה בדעתי לגעת בו. זאת האינטימיות הכי מוזרה שהייתה לי בחיים. כשכן הייתי בתקופה של מנוחה יחסית, הבאתי תמונות, והבאתי את המוסיקה שלי בכל מיני דרכים (כן, גם ניגנתי לו...). שמעתי את הזעקה שלך בלילה. היה לי כיף שבחרת לצרוח על העץ "שלי". אני פה. (במצב רוח הרבה יותר טוב, אחרי פגישה יותר טובה...). מחזיקה לך אצבעות ובטוחה שיהיה בסדר! הדר

יקירותיי, האינטימיות שיצרתן פה מחממת את ליבי בכל שישי מחדש... אינטימיות זה כיף בפני עצמו, לא? אורנה

הדר, בא לי להתייחס לסוגריים האחרונים של דברייך. בכל פעם מחדש אני משתגעת מזה שמצב הרוח שלי (לפעמים לשבוע שלם) נצבע בצבע של הפגישה. אם היתה פגישה טובה, אז כל השבוע טוב, מצב הרוח טוב, הכל קל יותר, ואם היתה פגישה לא מוצלחת אז הכל שחור. זה לא אמור להיות אחרת, שהשבוע יהיה המדד לפגישה ולא להיפך? בשבועות של הפגישות הגרועות (מבחינת הדינמיקה בחדר, לא התוכן שעולה), כשאני מדוכאת במהלך השבוע זה גורם לי להרגיש נורא מטופשת. בכל מקרה, שמחה שהיה לך טוב ואת במצב רוח משופר. יעלה

נורית, שמחה לראות שחזרת אלינו אחרי הרבה זמן שלא כתבת פה,ומצד שני אני מבינה למה לא כתבת(מצבך הבריאותי...)ואני מצירה על מה שאת עוברת ואני יותר ממקווה שבריאותך תשתפר במהרה. יש לי רעיון בשבילך לפגישה שמחה,נסי למצוא אירוע משמח שעבר עלייך השבוע או בכלל בעבר דברי עליו..... סיפרתי למטפלת שלי משהו משמח שקרה לי וזה עשה פלאים למצב הרוח שלי עד הפגישה הבאה,באמת,כי גם ראיתי שהיא כ"כ שמחה בדבר המשמח שקרה לי וזה גם קירב ביננו יותר,הרגשתי שהיא כמו אמא שמחה בדברים טובים שעוברים עליי,ושעיניה דומעות כשכואב לי... מה גם שמאמא שלי אני לא כ"כ מקבלת חום ואהבה כמו מהמטפלת,אבל זה כבר סיפור אחר.... טוב,לא אלאה בפרטים לא מעניינים.... הרבה בריאות גוף ונפש אוהבת חן

נוריתי, אני שמחה שחזרת לכתוב... מצטערת לשמוע כי את לא מרגישה טוב... מקוה שהבדיקות יצאו בסדר... בעניין הפגישה... נחמד מה שחוה הציעה אבל כל מטפל מקבל את זה אחרת... המטפלת שלי ודאי הייתה נבהלת... כרגיל... שולחת חיבוק ענק! תיהי חזקה, רעות

היי, תודה בנות. חן, אני באמת אחשוב על משהו נחמד שקרה לי. תודה תודה על התמיכה שלך. רעות, תודה על החיבוק. את תמיד מחבקת אותי (-: אני בסדר. מרגישה טוב. נורית

אני מחפשת מטפל מומלץ בשיטת CBT מאזור המרכז לילדה בת 9 ש' הסובלת מטריכוטילומניה.אודה לכם אם תמליצו לי על כך. שחר

שלום שחר, אנחנו לא נוהגים לפרסם שמות של מטפלים בפורום, אך בהחלט אפשר לשלוח לך המלצות באופן אישי. לצורך זה, אנא צרפי כתובת מייל עדכנית. בנוסף, אני מצרפת את הלינק הבא: http://trichotilomania.info/ בברכה, אורנה ראובן-מגריל

להלן שירי שנכתב מתמצית דם לבי לאחר בגידה נאלחת של חברה ומסכת של עלילה שפלה ונואלה ורצח אופי שערכה בי ודברי בלע שהטילה בי כאשר לא היה בי כל דופי. חברה שהייתי לה מסורה בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי והענקתי לה את כל כולי בכל המישורים כולל בכסף. עד עתה אין לי שמץ של מושג למניע מלבד צרות עין ורוע. חשוב לי שתפרסם את שירי על מנת שזה יגיע אליה בדרך עקיפה ואולי יחלחל בלבה המסתאב והיא תכה על חטא. טוב מאוחר מלא כלום. וכן על מנת שאפרק ואתפרק מן הרגשות הקשים והגועשים שמציפים אותי במהלך הימים האחרונים בגינה. תודה רבה. חברה לרעותה- רעתה ----------------------- תדיר כשמכנים בגידה מכוונים לבגד כפת בראש מילה. אך את מתהדרת בשמלה כולה מלמלה ולא בציצית שכולה תכלת - עקודה מתעטרת ב'איצטלה מדרבנן' בוחשת בקדרה עד נהפוך כולנו בר מינן כחץ מקשת שולפת הנדן ומפטירה: ד' לקח את אשר נתן. הפשטת את עורי שקרן כאבן אודם שושן דם ואש ותמרות עשן חרטת עלי גופי הנאמן טורפת הקלפים וההתיפיפות עוטה אלי טרף - כמוצאת שלל רב סר חינ(ו)ך בהס(ת)רת הכפפות - בנעיצת תער הסכין במתאר הגב ולפיכך שלא בדרך אגב: "הזהרו מן הצבועים שקשה עונשם מן הרשעים". XXX מוקדש ל: ל. ח XXXX שלא תדעו בגידה מכל סוג וזן- לעולם!

שלום נבגדת, כאבך חי בכל אחת מהמילים העזות שבחרת לשירך... אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא יודעת מה לעשות איתי נימאס לי מהכל ואני לא מכירה את עצמי ככה. כתבתי לה שאני לא באה ביום ראשון. לא רוצה יותר.

רשת יקרה, חמש שורות קצרות וכרגיל, הכאב שלך כל כך נוגע. אורנה בטח תגיע עוד מעט עם מילות העידוד והתמיכה המיוחדות שלה עבורך. בינתיים רציתי לשלוח לך חיזוק וסימפטיה שאולי יכולים להקל מעט(?) ו... תלכי אליה ביום ראשון. נצלי את רשת התמיכה שהיא מעניקה לך. אל תישארי לבד. יעלה

תודה על המילים האלה... סימפטיה זה טוב. לפעמים, דווקא כשאני בועטת הכי חזק ומנסה לגרש ממני את הכל ואת כולם מה שאני הכי צריכה זה מישהו שלא יבהל ולא יתן לגרש אותו. מישהו שיעשה הולדינג חזק חזק ויתן לי לבעוט עד שאתעייף וארגע. אני לא רוצה ללכת אליה ביום ראשון. זו פגישה אחרונה לפני שהיא טסה שוב פעם לחו"ל אין לי כוח לזה... אף פעם לא הברזתי, הפעם זה מה שאני מתכננת לעשות. קצת לבעוט.

שלום רשת, ושלום יעלה (שעשתה הולדינג כל-כך יפה בעצמה...), אני חושבת על הפעם הקודמת שבה נפרדת מהמטפלת לתקופת הנסיעה שלה, ודרך הזיכרון הזה אני מבינה כיצד הפעם זה "בלתי נסבל" לחלוטין להיעזב שוב. אולי קיווית שבפעם הבאה תהיי יותר "מחוסנת" מפני הכאב, והנה להיפך - כאב העזיבה חזק מדי. יש כאבים שבאמת קשה "להתחסן" בפניהם, ובכל פעם זה כואב יותר... לצד זאת, אני חושבת שאפשר ללמוד משהו חשוב מהפרידה הקודמת. את הרגשת אז כל-כך אבודה וזנוחה, אבל היה לך מספיק כוח למצוא אותנו כאן, ואפילו מצאת דרך לשתף אותה במרחב שיצרנו. אם תלכי לפגישה ביום ראשון, תוכלי לספר לה איך באמת את מרגישה, ולמצוא ביחד דרך לשרוד את הזמן הקשה הזה בלעדיה. אני אהיה כאן, וגם המשתתפים האחרים בפורום, כך שאת יכולה לקחת אותנו בחשבון "במאזן הכוחות". שלך, אורנה

רשת לא מסכנה. לא אבודה ולא זנוחה. היא כבר רגילה שאנשים כאן ואז הם הולכים. לא אכפת לה שהיא נוסעת. זו לא הנסיעה שלה. מליון פעם היא נסעה. בעצם אולי. בעצם לא. בעצם... לא יודעת. לא הולכת לפגישה ביום ראשון ולא אכפת לי מכלום. אני אחזור אחרי שהיא תחזור עד אז אני צריכה לנוח. ממנה ומהכל. מהחיים. אה ועוד משהו... אני לא אבודה ולא זנוחה אני יכולה להסתדר לבד תמיד עשיתי את זה ואת זה אף אחד לא יקח ממני.

שלום רב, הייתי מעוניינת לקבל עצה, אני בת 20, הייתי בטיפול פסיכולוגי עקב מחשבות אובדניות במהלך השירות הצבאי (לא קב"ן אלא במרפאה פרטית), זאת במשך כמעט שנה. לפני כחודש התאכזבתי מאוד מהמטפלת שלי (אותה ממש הערצתי, ויכולתי לנהל איתה שיחות גלויות ביותר) ולכן לא חזרתי למפגש השבועי שלנו, וזאת מבלי להודיע. המטפלת ניסתה ליצור איתי קשר פעם אחת, אבל זה היה עדיין בשלב שמאוד כעסתי. איני יודעת האם להתקשר ולקבוע איתה פגישה שוב, אולי היא נעלבה מדברים שאמרתי? אולי לא סתם עבר חודש מאז? זה נשמע ממש כמו מערכת יחסים, אבל אני לא ממש יודעת איך מגדירים, מתמודדים עם מערכת של מטפל מטופל. אני מרגישה לא טוב בימים האחרונים, פיזית, נפשית, אני בדדרך כלל אדם חזק, אבל נדמה לי שאני מעלה חרס למליוני רסיסים, שכבר אין לי רצון בכלל להדביק אותם חזרה. רוני

הי רוני, אני חייבת לומר לך שבתום מערכת יחסים ארוכה עם הפסיכולוג שלי, מעל שלוש שנים, אני מאוד שמחה שחזרתי אליו בכל הפעמים שרבתי איתו ואחרי ימים קשים בינינו. לפעמים אנחנו מרגישים שלא בנוח להסתכל על הטיפול שלנו כעל מערכת יחסים אבל זו באמת מערכת יחסים, וכמו בכל קשר ישנן עליות וירידות, לפעמים אנחנו פוגעים ונפגעים ועוד רגעים רבים אחרים טובים ורעים - ועשיין כולם חלק מהקשר הכולל ויש לקבל את כולם ככאלה. בין השורות אפשר היה לקרוא שאת כן היית מרוצה מהטיפול ודיברת על אובדנות בעבר ולא בהווה משמע הטיפול כן עזר לך, ולכן, אני הייתי מציעה לך ליצור איתה קשר שוב ולחזור לטיפול, בעיקר עכשיו שאת לא מרגישה טוב נפשית, וגם בכדי להתמודד עם הכעס, לפרוק אותו, לדבר עליו, אולי את צודקת, אולי הייתה אי הבנה, וסביר להניח שיש על מה לדבר ולכן לא לבוא למפגשים פוגע בתיקשורת ביניכן וזה חבל. אני מקווה שתרגישי ממש טוב ושיעבור עליך סופשבוע נעים יותר מאשר הימים האחרונים תותי

שלום רוני, אכן, קשר טיפולי הוא סוג מיוחד של מערכת יחסים, ולעיתים קרובות הוא מייצג מגוון נטיות שלנו במערכות היחסים שאנו מקיימים "בחוץ" (למשל, האם את מכירה מעוד מקומות את תחושת ההערצה המתחלפת באכזבה? האם את יכולה לזהות מקשרים אחרים את התחושה שלא "יקבלו" אותך בחזרה?). אני ממליצה לך בחום לחזור ולקבוע פגישה, כדי שתוכלי להתמודד עם מה שקרה וללמוד דברים חשובים על עצמך במערכות יחסים אחרות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, החלטתי להתחיל טיפול אך אני מתלבטת בין אם לבחור מטפלת או מטפל. באיזה מקרים (סוגי בעיות) כדאי ללכת למטפל גבר ובאיזה למטפלת אישה? (איני רוצה לכתוב כאן את הבעיה שלי...) מקווה שתצליחי לענות על שאלתי... תודה, והמשך יום נעים, אורית

הי אורית, אין התמחות מטפלת שונה ממטפל, ואני חושבת שזה ענין של הרגשה ושל נוחות. לשם הדוגמא, יש כאלה שנוח להם להגיע לגניקולוג ויש את אלו שדווקא יעדיפו רופאת נשים. שניהם יודעים את העבודה אך עדיין יש לנו העדפה כלשהי. אני יכולה לומר לך כשהיו לי בעיות עם קשרים עם גברים הלכתי לטיפול אצל גבר, ועכשיו שיש לי בעיות כאמא, אני הולכת למטפלת אישה. אם אין לך העדפה אז פשוט פני לכמה מטפלים משני המינים עד שתמצאי מישהו שאת מעדיפה, ללא קשר למינו. בהצלחה תותי

שלום אורית, באמת אין בעיות המתאימות באופן חד-משמעי לטיפול אצל גבר או אצל אישה. לפעמים, כאשר הבעייתיות המרכזית נוגעת לקשר עם אחת הדמויות ההוריות, כדאי לפנות למטפל השייך לקבוצת "ההורה הבעייתי". עם זאת, על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית המטופל מעביר אל המטפל תחושות השייכות לקשרים ההוריים, מבלי להתחשב בשאלה מי נמצא מולו ברמה המציאותית. אני יודעת מניסיוני, שלפעמים מטופלים סבורים שירגישו יותר בנוח לדון בענינים מיניים עם בן/ת מינם, כך שגם זה יכול להיות שיקול. אבל השיקול המרכזי - לחפש מטפל/ת שמרגישים רצון לצאת עמם ל"מסע" (ומסעות הרי אפשר לעשות עם כל מיני פרטנרים...). מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

אני מזהירה מראש כי הודעתי ארוכה ומסועפת (הרבה שאלות), אשמח לקבל התייחסות רצינית בלבד: א- ברצוני לדעת מהו ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותארפיה: 1)האם מדובר במטפלים מאותה הקבוצה? שיטות טיפול שונות? 2)באיזו מן השתיים מומלץ לטפל בבעיה של הרגלים רעים כמו נטיה כרונית לאיחורים (בכלל בעית עמידה בלוחות זמנים) והרגל של עשיית נזק לעור הפנים? (חשבתי לשלב היפנוזה). ב- האם בבחירת המטפל יש חשיבות לדברים הבאים: 1)שיהיה בעל תואר ד"ר (PhD) ? 2)שיהיה חבר בהסתדרות הפסיכולוגים? (האם זה בהכרח אומר שהוא גם רשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות??) 3)שיהיה חבר באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה 4)בפניה לטיפול המשלב היפנוזה- יש חשיבות לחברות המטפל ב"אגודה הישראלית להיפנוזה"? חשוב לי לקבל תשובות על השאלות הללו ע"מ שאדע לבחור את המטפל המתאים ביותר לצרכיי....המון תודה מראש!

פסיכולוגיה קלינית - התחום בפסיכולוגיה המתמחה בטיפול נפשי. פסיכותרפיה - טיפול נפשי. בדר"כ עוסקים בו מהמקצועות הבאים: פסיכולוגים קלינים. פסכיאטרים. עובדים סוציאליים. כלומר לשני המושגים יש חפיפה: רוב הפסיכולוגים הקלינים עוסקים בפסיכותרפיה ! תואר שלישי ניתן על עבודת מחקר ולא מבטא כישורים או נסיון בטיפול. בטח לא מזיק אך בהחלט לא מחייב. רשום בפנקס הפסיכולוגים - הכרחי !!! זהו ה"רשיון" שלו לטפל. הסתדרות הפסיכולוגים הוא איגוד מקצועי של הפסיכולוגים. חברות/אי חברות בהסתדרות אינה רלבנטית לאיכות המטפל. כנ"ל לגבי האיגוד לפסיכותרפיה - לא כל כך רלוונטי. מקווה שקצת עזרתי.

שלום X, אכן (כפי שכתב ים 3 בתשובתו הבהירה והממצה), ניתן לקבל פסיכותרפיה (= טיפול נפשי) ממטפלים עם מגוון סוגי הכשרה: פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאלים, עובדים סוציאלים קליניים ועוד. מעבר לכך, ישנו מגוון רחב של שיטות טיפול: דינמית, קוגניטיבית-התנהגותית, משפחתית-מערכתית ועוד ועוד, ולכן חשוב לשאול מטפלים פוטנציאליים גם על הכשרתם המקצועית (פסיכולוגיה קלינית/ עו"ס קלינית וכד') וגם על האוריינטציה הטיפולית בה הם עובדים. באופן כללי, ניתן לעבוד על שינוי הרגלים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אבל לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר. לגבי דוקטורט, חברות בהפ"י ובאיגוד הישראלי לפסיכותרפיה - אלה הם אלמנטים הרבה פחות משמעותיים מההכשרה המקצועית והאוריינטציה הטיפולית. עם זאת, היפנוזה הייתי עושה רק אצל מטפל מורשה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מודה לך על תשובתך המפורטת :) כמה תהיות נוספות: א)בנוגע לרישום המטפל בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות- ניסיתי לבדוק זאת דרך אתר האינטרנט של המשרד (כיוון שרציתי לראות רשימה מרוכזת במקום לברר לגבי כל מטפל בנפרד),ולמרבה החרפה חלק זה של האתר אינו פעיל כבר מאז 2005. האם ידוע לך על מקור נוסף שניתן לקבל ממנו רישום כזה? ב) לגבי נושא ההיפנוזה- באתר הסתדרות הפסיכולוגים רשומים גם מטפלים שמצוין לגביהם כי הם בעלי תעודת הסמכה להיפנוזה, אך חלקם אינם רשומים באגודה הישראלית להיפנוזה. מה דעתך על כך? יש משמעות? ג)הייתי מעוניינת לקבל טיפול מפסיכולוג בעל הסדר עם קופ"ח מכבי (העלויות הן גם שיקול לצערי)- הבעיה שבקופה לא יודעים להגיד למי מהמטפלים יש הסמכה לטיפול בהיפנוזה (אם בכלל) והאגודה להיפנוזה מציגה באתר שלה רק מטפלים פרטיים. יש לך איזשהיא הצעה בנושא? ד) ואחרון- לגבי אוריינטציה טיפולית - ידוע לך היכן ניתן למצוא רשימת מטפלים עם התמחות בתחום הקוגנטיבי-התנהגותי? למה התכוונת כשרשמת "לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר"? שוב תודה :)

מודה לך על תשובתך המפורטת :) כמה תהיות נוספות: א)בנוגע לרישום המטפל בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות- ניסיתי לבדוק זאת דרך אתר האינטרנט של המשרד (כיוון שרציתי לראות רשימה מרוכזת במקום לברר לגבי כל מטפל בנפרד),ולמרבה החרפה חלק זה של האתר אינו פעיל כבר מאז 2005. האם ידוע לך על מקור נוסף שניתן לקבל ממנו רישום כזה? ב) לגבי נושא ההיפנוזה- באתר הסתדרות הפסיכולוגים רשומים גם מטפלים שמצוין לגביהם כי הם בעלי תעודת הסמכה להיפנוזה, אך חלקם אינם רשומים באגודה הישראלית להיפנוזה. מה דעתך על כך? יש משמעות? ג)הייתי מעוניינת לקבל טיפול מפסיכולוג בעל הסדר עם קופ"ח מכבי (העלויות הן גם שיקול לצערי)- הבעיה שבקופה לא יודעים להגיד למי מהמטפלים יש הסמכה לטיפול בהיפנוזה (אם בכלל) והאגודה להיפנוזה מציגה באתר שלה רק מטפלים פרטיים. יש לך איזשהיא הצעה בנושא? ד) ואחרון- לגבי אוריינטציה טיפולית - ידוע לך היכן ניתן למצוא רשימת מטפלים עם התמחות בתחום הקוגנטיבי-התנהגותי? למה התכוונת כשרשמת "לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר"? שוב תודה :)

ליאת, הנה הסתיימה תקופה מורטת עצבים כאובה וקשה, אומנם התחלתי לעבוד בתור מלצרית לפני שבוע. אבל הגרוע מכל קרה היום- התקבלו הציונים של הפסיכו'. אני לא יודעת איך להגדיר את זה....ידעתי את החומר פרפקט , עמדתי בסימולציות על אחוזים גבוהים הגעתי לבחינה ונפל עליי הלחץ (דבר אשר השפיע מאוד על ביצוע הבחינה). יצאתי אומנם בהרגשה שהיה סביר אבל יכל להיות יותר טוב...(כל אלו שנגשו יחד איתי,פשוט חגגו על הטמטום שלי?!) איך תסבירי שאני שירתתי במודיעין ממוצע הבגרויות שלי גבוהה אני בחורה עם ראש על הכתפיים וקיבלתי ציון ממש ממש גרוע...(איך?!שילמתי כסף יקר לקורס איכותי?! השקעתי ימים כלילות...המדריך הוציא את נשמתו בשבילי). נרשמתי לאונ' ולראות שכל חלומות הילדות שלי נגוזו בבת אחת...!!!אני ממש קרועה מבפנים עוד שנה תתבזבז לי ( עכשיו אצטרך להיכנס לאונ' רק בגיל 22,שכל החברות שלי יהיו בשנה ה-3 לתואר 1) ומה יקרה בפעם הבאה אם לא ילך?!אני לא רואה את החיים שלי ממשיכים ככה. כרגע אני מרגישה שהעתיד שלי פשוט "מ-ת"!. מה אני עושה ?! קשה לי לחיות בידיעה שזה הציון שמשקף אותי ואת יכולותי?!אני יודעת שאני מסוגלת ליותר...אני פשוט מרגישה שכרגע החיים שלי א-ב-ו-ד-י-ם שלא לומר שחורים.איך אוכל להסתכל על עצמי ולומר לי "הנה,זה את תחיי עם זה" אבל אני לא יכולה לחיות עם זה...מה.! ככה,הם החיים...כ"כ קשים. הרי באיזשהו שלב אתה אמור להשלים עם עצמך....אני לא יכולה להשלים עם עצמי....הפסיכו' היה בשבילי הכל...אני עוד לא מעכלת את הציון הכ"כ גרוע (הוא באמת נמוך וגרוע)... ליאת,מה עושים?!איך מנסים להסתכל על העתיד בצורה קצת שונה....הציון הזה הוא לא אני!פשוט לא! אני צריכה להוציא לפחות עוד 200 נק' (יש אפשרות לשפר כזה דבר?!). הרי עכשיו תתחיל התקופה הכי קשה בחיים...שיפור בגרויות ולעשות שוב פעם פסיכו'... אני פשוט מרגישה שהכל אבוד...כל מה שאני רוצה להשיג נכשל...אם זה דברים שרציתי בתיכון,צבא, ובכלל בחיים. זהו...ביי:( :(

היי, קודם כל אל תקחי את זה כ"כ קשה (למרות שאת לוקחת...) אני מכירה לא מעט אנשים שהיה חשוב להם להתקבל למוסד מסוים, לפקולטה מסוימת ועשו מספר פעמים פסיכומטרי. ואפשר תמיד לשפר פסיכומטרי השאלה היא בכמה נקודות אכן מבחן ששנוא על כולם בהצלחה

PC יקרה, אני מתנצלת על כך שאני מתפרצת למרות שכתבת לליאת... (שדרך אגב תשוב להשיב רק ביום שני...) הנושא הזה קרוב לליבי והייתי חייבת להגיב... קודם כל, אני שמחה בשבילך שהתחלת לעבוד! אני מאמינה שהתעסוקה תשכיח קצת את הקשיים האחרים... דבר שני, זה ידוע שהפסיכומטרי לא משקף כלום!!! זה שקיבלת ציון נמוך יחסית לא אומר שאת לא חכמה או שלא תצליחי! את רק בת 21, מה הלחץ להתחיל ללמוד באוניברסיטה?! זה ממש לא סוף העולם לשפר עכשיו בגרויות או פסיכומטרי, ונראה לי שעם הכוח רצון שלך את תצליחי גם לקבל 200 נק' יותר בפסיכומטרי! (אומרים שאפשר לשפר ב-100 אבל יש לי חברה ששיפרה ב- 167 נק'!) אולי במהלך השנה הזו תחליטי שמה שרצית ללמוד לא מעניין אותך ותחליטי ללמוד משהו אחר... גם זו אפשרות... אני לא יודעת מה את רוצה ללמוד ואם אפשר ללמוד את זה במכללות או באוניברסיטה פתוחה (שלשם לא תזדקקי לציון הפסיכומטרי)... אם זה אפשרי, למה שלא תנסי? אני התחלתי ללמוד באוניברסיטה בגיל 21, קיבלתי בפסיכומטרי ציון מספיק גבוה והצלחתי להתקבל למה שרציתי. הייתי גם לחוצה כמוך להתחיל ללמוד... לאחר שנה וחצי של לימודים קשים החלטתי שזה לא בשבילי... הצטערתי על כך שקיבלתי ציון פסיכומטרי מספיק גבוה שאפשר לי להתקבל... התחלתי ללמוד משהו אחר עכשיו אבל אני עדיין חיה עם תחושת הכישלון הקשה על כך שלא הצלחתי לסיים את התואר... וזה משפיע גם על לימודיי כיום... אני גם שיפרתי בגרויות וזו ממש לא הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי... זה דווקא היה נורא נחמד... זה ממש לא נורא להתחיל ללמוד בגיל 22 (והיום אני חושבת שגם גיל 22 זה צעיר מידיי), זה גם ממש לא חשוב באיזו שנה יהיו חברותייך כשאת תתחילי ללמוד... כשתתחילי ללמוד תראי שהרבה מתחילים ללמוד בגל 22-23 ... בינתיים תהני מהחיים בלי הלימודים... אולי תסעי לחו"ל או אולי תחסכי כסף בינתיים... תאמיני לי, כשמתחילים ללמוד הכל נהיה הרבה יותר קשה... (מצטערת אם אני מדכה אותך עוד יותר) שיהיה לך המון בהצלחה, תיהי אופטימית, רעות

הבאסה נובעת מזה שאני יודעת שהציון שהגיע היום זה לא הציון שמגיע לי...דיברתי עם המדריך פסיכו' שלי הוא היה בהלם, כמוני בהתחלה כי הסימולציות היו יותר גבוהות ובהרבה וטען כי הציון הוא בהתאם ללחץ...הסברתי לו לפני המבחן וגם עכשיו שאין לי אומץ לגשת למבחן ...שאני חסרת ביטחון ובחיים נכון להיום אני לא אוציא את הציון פסיכו' הנדרש ללימודים שאני מעוניינת בהם (קלינאות תקשורת/ריפוי בעיסוק/אופטומטריה/רוקחות)....השאלה היא האם באמת אפשר לשפר?יש לי סיכוי? אני כ"כ רוצה ללמוד... (מצחיק שסיימתי תיכון בגיל 17 וחצי ואונ' עכשיו בגלל הציון אתחיל ב-22)...הרי אין תרופת פלא להצלחה בפסיכו'...זה הכל תלוי בך ובאלה שאתה מתמודד מולם אני מכירה את עצמי ויודעת שאני יכולה ליותר........אבל האם אני אמצא את זה בפסיכו' הבא?.... אני באמת מרגישה שאינני יודעת כעת איך יראה המחר...הרבה דלתות נסגרות ואכזבות חוויתי בשנה האחרונה....יהיה לזה סוף?! (על כל פנים,ליאת אני מחכה לתשובתך).

שלום PC, ליאת אכן תשוב אל הפורום ביום שני, ובינתיים - מספר מילות עידוד... את מתארת אכזבה קשה ומטלטלת, וזה באמת נשמע מתסכל מאוד. בהחלט טבעי ו"מותר" להיות עכשיו עצובה ומיואשת... עם זאת, כפי שכתבו משתתפים נוספים בפורום, לפעמים עיכובים כאלה נותנים לנו זמן נוסף לשקול את החלטותינו הקודמות, ולבחור בדרכים שמתאימות לנו יותר. אני יכולה לספר לך משהו אישי עלי, שאולי יעניין אותך. כשהייתי בת 26, הייתי אמורה להתחיל ללמוד במגמה הקלינית של הילד בחיפה. אלא שבמהלך סמסטר א' של אותה שנה נולד בני הבכור, והיו סיבות שונות לכך שלא יכולתי לעבור לגור בחיפה והפסדתי את שנת הלימודים. במהלך שנה זו חשבתי הרבה על המשך דרכי המקצועית, והחלטתי להירשם למגמה הקלינית של המבוגר בתל-אביב. מאז עברו כמה שנים טובות (והספקתי לסיים גם דוקטורט והתמחות), ואני בכלל לא מצטערת שלא למדתי בקלינית של הילד. המגמה בה למדתי בתל-אביב התאימה לי מאוד, ובדיעבד העיכוב היה רק לטובה... חזקי ואמצי, אורנה ראובן-מגריל

ליאת, תודה לך על התשובה החמה ....בלי להכיר אותי את מגלה אכפתיות ואפתיות ממרחק כל כך רב ...אני רוצה לשאול לעצתך הכנה ...אני אמורה ללכת לטיפול ביום א ואין לי חשק ורצון ואני בקונפלקיט עם עצמי להרים טל ולבטל או לבוא ושוב להתמודד ....כמו שרשמתי בהודעה הקודמת אני כועסת ומאוכזבת שהמטפלת שלי מייעצת לי לחזור לכדורים שהיא יודעת שאני מאד לא מעוניינת לקחת וזה מכעיס אותי מאד .....בשבילי היא כמו כולם עכשיו בוחרת בדרך הקלה והיא מבחינתי רוצה להקל גם על עצמה וגם על המשך הטיפול ...הרי אני לוקחת את הכדורים בשביל עצמי ....שאני אוכל להלחם בגוף שלי ולהבריא ולא התעסק בדיכאון ...וכשמטופל לא רוצה לקחת ומאמין בדרך שלו שהוא יצליח לבד ולהתגבר אז איך היא לא רואה את זה ....איך היא לא תומכת בי .....את מבינה למה אני כועסת כל כך ....היא כמו כולם .....בוחרת בדרך הקלה .....אני לא רוצה לבוא לטיפול אני כועסת עליה מאוד ... אבל זה עוד פעם לשבור את הכלים לא רוצה ללכת .....אבל יודעת שזו גם מלחמה .....במקום שזה ירים אותי (זה קרה לאורך כל התק הקשה שאני עוברת )...זה מבזבז לי עכשיו אנרגיות ...זה הפוך למקום שאין לי רצון להיות בו .....אני

הי, אני יכולה להבין את הרגשתך כי גם לי הייתה את אותה בעיה. אבל ההרגשה שלך היא אמיתית והיא חלק ממך, והיא נוגעת גם למטפלת ולכן היא חלק מהטיפול - ובגלל כל אלו אני חושבת שדווקא את חייבת להתייצב בטיפול ולדבר איתה על הכל. מותר לך לכעוס עליה, מותר לך לכעוס מאוד, מותר לך שיהיו לך רגשות מוגזמים בנושא, מותר לך הכל! את בטיפול והמטפלת שלך תדע להתמודד איתך ולעזור לך. היא תבין אותך בסופו של דבר אך רק אם תדברי איתה ותבהירי את הרגשתך הקשה. אולי דווקא מנקודת מבטה היא מנסה להקל עליך, היא אוהבת אותך ואינה רוצה שתסבלי לשווא, ולכן אין היא יודעת שאת מפרשת את התנהגותה כ"כמו כולם" כמו שאת אומרת, הדרך הקלה, אולי היא פשוט רוצה שתרגישי טוב. בקיצור אני הייתי הולכת לטיפול וחולקת את הכל, זה בטוח לטובתך ולטובת הטיפול. תותי

שלום אני, קראתי את התכתובת שלך עם ליאת (אודות היותך לוחמת אמיצה...). אני יכולה להבין איך ההצעה של המטפלת לחזור לטיפול תרופתי נתפסת כאי-אמון ביכולתך להמשיך להילחם ולנצח בכוחות עצמך, אבל אני בטוחה שיש עוד דרכים להבין זאת. הדרך הטובה ביותר להבין את כוונתה עוברת דרך חזרה לקליניקה, ויצירת אפשרות לבירור אמיתי וכנה. המון הצלחה, והמשיכי לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם! שמי א,בן 23,סטודנט להנדסת תוכנה.ברצוני לשתף אתכם בדילמה שאני נמצא בה! יש לי חברה כמעט חודשיים,לפני מספר ימים פנתה אליי חברתי בבקשה להתראות עם ידיד שלה שלא ראתה המון זמן,ידיד מהצבא,אני לא ידעתי מה לאמר,הייתי חצוי,כי מצד אחד אני רוצה להיות חבר טוב,לא נוקשה,ליברלי,לתת לה את החופש שלה לחיות את החיים שלה מתוך הידיעה שיש לה עוד דברים בחיים חוץ ממני אך מצד שני אני לא מרגיש נוח עם הרעיון שהיא תצא עם ידיד שלה לבד במן פגישה רומנטית שכזו,נשמע מוזר והאמת זה גם מפחיד אותי,אנני אוהב אותה וגם היא אותי ות'אמת אני פוחד לאבד אותה.אני לא מכיר אותו ואת הכוונות שלו,אני די סומך עליה אבל אני יודע שלפעמים מועדים וטועים וגם אני יכול לטעות לכן אני מעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.גם לי יש המון ידידות,אפילו הרבה יותר משלה יש ולא פעם הן רצו לראות אותי,אך עם כל הרצון שלי לראות אותן התעליתי על עצמי והתחמקתי מהפגישה איתן ולו בכדי למנוע איזשהו צל של ספק בליבה של חברתי או איזשהו פחד קטנטן שיצוץ.אם כך מדוע חברתי לא יכולה להתעלות כמו שאני עשיתי?כשהסברתי לה שלא נוח לי עם זה ושלא נעים לי היא הייתה מופתעת ואמרה שזו גישב פרימיטיבית,ושהיא מופתעת ופגועה,שהיא מרגישה שאני לא סומך על האהבה שלה.אמרתי לה שאני כן סומך אבל אני לא סומך עליו,אני לא מכיר אותו,הוא לא חבר ילדות שלה,הוא פתאום נזכר בה וזה מעורר בי תהיה,מה הבחור רוצה?לסיכום,אמרתי לה שאני לא אחליט בשבילה מה לעשות אבל חשוב לי שתדע שלא נעים לי עם זה. מה דעתכם?האם אני מגזים?האם זה בסדר שהיא תיפגש איתו?או שמא זו בקשה מוגזמת מצידה?מה לעשות?

שלום א', אתה נמצא ממש בתחילתו של קשר. עד לפני חודשיים כל אחד מכם חי חיים שלמים משל עצמו. צברתם חוויות, אירועים משמעותיים, ציוני דרך רבים, וחשוב לא פחות - צברתם כל אחד גם קשרים וחברויות שבוודאי חשובים לשניכם. זה נפלא שמצאתם אחד את השני והתחלתם במסע של צבירת חוויות משותפות, אבל אני מתקשה להבין מדוע צריך לוותר על מה שהיה עד עכשיו. אתה אומר שאתה סומך על חברתך. אם כך מה זה משנה אם אתה לא מכיר את הידיד? היא הרי אדם בוגר ואחראי למעשיו ובחירותיו. בצורה פתוחה והוגנת היא בחרה לשתף אותך ברצונה להיפגש עם אותו ידיד (כנראה שהיא חשדה שזה עשוי להוות בעיה, כי אני למשל, לא הייתי מעלה בדעתי לבקש רשות) ואני לא מופתעת כלל מכך שנפגעה מתגובתך. מדוע החלטת שזו "מן פגישה רומנטית"? אני דווקא מתרשמת שמדובר על מפגש נעים עם חבר ותיק. כזו של שני אנשים שלא נפגשו זמן רב ורוצים להשלים חוויות ולהעלות זכרונות בערב של שיחת ארוכה. כזו שמספרים עליה בהתרגשות לחבר החדש. אנשים שונים אלה מאלה. אתה מספר שאתה נמנע ממפגש עם ידידותיך הרבות כדי שלא לפגוע בה (בדקת אם זה מפריע לה? יכול להיות שהיא דווקא תשמח בשבילך) יתכן שאתה חושש שהמפגש איתן לא יהיה תמים ומשליך את חששך זה על המפגש עם אותו ידיד. יתכן שנכווית בעבר. לא יודעת. אני כן יודעת שלקנאה יש יכולות הרסניות. גם האהבה הכי גדולה יכולה להתנפץ כשמפלצת הקנאה מרימה את ראשה. נראה לי שבתחילתו של הקשר, כשיחד אתם מבססים את אהבתכם, כדאי לכם לבסס גם אמון, ופרגון, וחברות טובה. תן לה את ברכת הדרך. שלח אותה למפגש עם תחושה טובה וחכה לה בזרועות פתוחות כדי לשמוע חוויות מהערב הנוסטלגי. ספר מה החלטת. יעלה

אני באופן אישי לא רואה בזה בעיה יש לי ידידים רבים שאני אוהבת ונחמד לי שהם ידידים שלי הם האנשים שתומכים בי (ונתנו לי את הכוח להמשיך שהיה לי קשה בחיים ובזכותם יש לי היום רצונות שונים שכל פעם כשאני "נופלת" יש מי "שתופס" אותי.) ומבחינתי כל חבר עתידי שלי יצטרך לחיות עם זה מענין בדיוק אתמול היה לי ויכוח עם חברה שניפרדה מחבר שלה מפני שהייתה לו ידידה שהוא נהג מידי פעם לשוחח איתה.(ושם דבר מעמבר לזה) בעיני זה שמרני, מה יש למה שלא תדבר מידי פעם עם ידידים מה רע בזה? אתה סומך עליה? אתה יודע מה היא לא תעשה אז מה הבעיה? חמישים אחוזים על פני כדור הארץ הם בני המין השני, אז אולי אתה קנאי מידי? זה הרי לא יעלה רק בסיפור הזה זה ירדוף אותך גם לאחר מכן.

הי א, כולן היו עדינות יותר, אני אהיה טיפה יותר בוטה. אם היית החבר שלי היית עובר שיחה רצינית, במיוחד כי אנחנו רק בתחילת הקשר. היא בנאדם עצמאי, עם חיים משלה, שלא כולם כוללים אותך, כמה שתתן לה להרגיש לא נוח עם דברים שהיא עושה, ככה זה יפעל לרעתך. כי היא תלך לפגישה בידיעה שאתה לא מאשר למרות שאמרת שאתה לא מחליט בשבילה, וזה יעיק לה על ההרגשה כי זו עובדה, וזה יתסכל אותה, ודי מהר זה עלול לעצבן אותה ואפילו מאוד. תן לה את ההרגשה שאתה סומך עליה ושמה שהיא עושה זה בסדר, תעשה כל מה שאפשר בכדי להניח לה, ודווקא תתעלה דווקא ע"י להשאיר את הקינאה הזו לעצמך ולא להעביר אותה אליה וע"י כך לגרום לה לפתח רגשות לא בהכרח נעימים גם אליך. בהצלחה

שלום א, אני נוטה להסכים עם התגובות שקיבלת... איננו יכולים באמת להרחיק את בני-הזוג שלנו משאר העולם, ולכן אין לנו ברירה אלא לסמוך על אהבתם ועל תחושת המחוייבות שלהם כלפי הקשר המשותף. אז קח אוויר, וחייך אליה כשהיא הולכת לפגישה... אורנה ראובן-מגריל

היי א, ביחסים צריך לתת אחד לשני ספייס כי אחרת זה לא עובד..... חברתך תרגיש שאתה "חונק" אותה וזה יגרום לה כמובן תסכול ואתה עלול לאבד אותה. קשר בריא הוא קשר שמבוסס על אמון הדדי ואם אין את זה אז החברות שלכם לא תאריך ימים.... תן לחברתך ללכת לפגישה.תסמוך עליה. חן

ילדי ילד מחונן כשרוני וחכם הרבה מכפי גילו. אני מניחה שיש קשר בין כך ובין העובדה שהוא היפראקטיבי(טרם אובחן מדעית וודאית) הוא שוחר גירויים חדשות לבקרים, ילד עם קפיצים וספידים, בעל תפיסה מהירה וחדה, הבנה עמוקה, כותב וקורא ספרים לא מנוקדים של מבוגרים בבהירות ובמהירות, פותר תשבצים, מבוכים, בעל חוש מוזיקלי וקול אדיר, בעל מוח חריף ומבריק ובקיצור ילד פלא. מאחר ואני אם חד הורית והילד סובל מפחדים ופוביות רבות כחול אשר על שפת הים ומחוסר יציבות בכל הנוגע להסדרי הראיה עם אביו(אביו נטש אותו כאשר נולד במשך שנתיים, חזר לחייו בהיותו בן שנתיים+ ושוב נטש לתקופה וחוזר חלילה. ) אני מעוניינת שהתחזית לא תהא קודרת של:הילד גדל והפלא נעלם. האם יש צורך לפנות עמו לאבחון לצורך בדיקת הפרעת הקשב והריכוז? האם הוא זקוק לפסיכולוג ילדים? למי עלי לפנות על מנת לדאוג לרווחתו ועתידו? אנו מתגוררים בירושלים. תודה.

שלום אימא מודאגת, נפלא שבנך כה מוכשר, אך הקישור בין יכולותיו האינטלקטואליות הגבוהות לבין קשיים שונים (למשל, בתחום הקשב והריכוז) אינו הכרחי. נראה לי נכון לתת מענה הן ליכולות הגבוהות והן לקשיים. יכולות אינטלקטואליות גבוהות יכולות לקבל מענה בחוגים מעניינים, בעוד ליקוי קשב וריכוז יש לאבחן במסגרת מקצועית ולתת מענה בהתאם לממצאי האבחון. גם למצבו הרגשי של בנך יש לתת מענה נפרד, למשל באמצעות יצירת יציבות מקסימלית בהסדרי הראייה. אינני יכולה לאבחן את בנך באמצעות האינטרנט, אבל אני מציעה לך בחום לפנות לפסיכולוג/ית האחראי/ת על מסגרת הלימודים בה הוא לומד. בשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) יוכלו לאבחן הן את ליקוי הקשב והריכוז (במידה וקיים) והן את עוצמת הפחדים, ויוכלו לכוון אותך בנוגע להמשך הטיפול המומלץ. ובינתיים, המשיכי להינות ממנו... אורנה ראובן-מגריל

ליאת, אני יודעת שאני מוחזקת בפורום, כמי שעוברת טיפול מוצלח, וכמי שמעודדת ללכת לטיפול. חשפתי יותר מפעם גם את העובדה שאני צומחת וגדלה בטיפול, דרך התאהבות במטפל שלי... (העברה אירוטית?...). לאחרונה, כתבתי על ה"רעש" שנכנס לטיפול, ליחסים בינינו, וגרם לי לתחושות קשות ולנסיגה בהישגי הטיפול. אני מוצאת את עצמי לאחרונה נאבקת בדכאון, שמציץ ומחייך אלי מכל פינה, נאבקת ברצון לחזור לטיפול תרופתי, נאבקת ברצון לנטוש את הטיפול ואת המטפל (כן, אני שמה לב למילים שאני בוחרת להשתמש בהן...), אני מסתכלת שוב במציאות חיי, והיא שוב נראית לי בלתי אפשרית. אני לא מוצאת את המשקפיים החדשים, שהוא העניק לי, ושכל כך עזרו לי לראות הכל אחרת... כמובן שאנחנו מדברים על זה, כמובן שהוא רותם את האירוע לעבודה, להמשך. כמובן, הוא לא מוותר עלי, (למרות שלי נדמה שכן...) אבל אני, לא יכולה לשאת את השקיעה הזאת שלי. אני כל כך עייפה.... וכמו שכתבתי פה פעם, כשאני בתוך זה, לא ממש עוזר לי לחשוב שזה ישתנה, ייגמר, ושיהיה שוב טוב. לא יודעת למה כתבתי סתם, כי בא לי לדבר.... מחר יום חדש אפשר שיר? .

היי הדר, קראתי עכשיו את פנייתך ולא יכולתי לפסוח עליה מבלי להגיב... את שתמיד ממליצה על טיפול...(ואף מתייחסת לשאלותיי) אני מנסה למצוא שיר לעידוד(כרגע לא עולה לי)...יש זמר מועדף?:) אולי עד שאמצא, ליאת כבר תמצא...אם לא שיר, אז את המילים החמות אני בטוחה שיהיה לך לילה טוב ותהיי חזקה אין כינוי

הדר יקרה, עד שליאת תטפס במעלה הפורום אני מבקשת להתפרץ ולשלוח לך שיר עם השילוב "המנצח" של הרבה כאב, אבל עם קצת תקווה לטוב, ותזכרי, היום שהיה הוא רק *עוד יום* ומחר באמת יום חדש. בשאיפה לימים טובים, רגועים, מחזקים ומחוזקים. עוד יום - רחל שפירא בחריפות הזאת עוד יום, עוד יום ובצפיפות הזאת עוד יום, עוד יום. החזאי מוסר את התחזית משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית ויש כאן מקום לדמיון עוד יום, עוד יום. בהשתקפות הזאת עוד יום, עוד יום בהחשפות הזאת עוד יום, עוד יום. המלאכה מרובה והזמן קצר ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר. אמצע הדרך ויש גם בזה נסיון עוד יום, עוד יום. לא להתמעט וגם לא להימלט ותמיד לשאוף ללכת הלאה ללכת זה אומר: לא להסתלק כן, כוונתי לומר: לא להסתלק אמצע הדרך ויש גם בזה נסיון עוד יום, עוד יום. בחריפות הזאת עוד יום, עוד יום בציפייה לטוב עוד יום, עוד יום. לילה טוב, יעלה

הדר יקרה, בנות יקרות, היום, בדיוק בשמונה בערב, כשהחלטתי להתיישב ולהתחיל לענות לשאלות הפורום, קיבלתי אזעקת אמת: הכלבה המתוקה שלי החליטה להתפרץ לצומת סואנת (אל תשאלו אותי איך זה קרה, כי זה מייסר מדי), ונפגעה ע"י מכונית דוהרת, שאפילו לא הבחינה בה, והמשיכה לנסוע. טסתי אליה מבועתת, ומצאתי אותה חיה, אבל פגועה. כרגע, היא שוכבת כאן על ידי, נושמת בכבדות, אחרי זריקת מורפיום, מיבבת באופן קורע לב. הרופאה העריכה שיש חשש לאגן שבור. נראה מחר. רציתי לספר לכן למה הטיפוס שלי במעלה הפורום היה מאוחר ואיטי מהרגיל. הדר, גם אחרי טיפול מוצלח, נשארת לנו התמודדות בלתי פוסקת עם המר והמתוק של החיים. מצבך טוב יחסית, שכן הדיכאון שלך - לפחות הוא - מחייך. לא אצל כולם זה ככה... היכולת לגייס הומור, שנינות, ועברית משובחת כארסנל יעיל מול צבאות הרשע של הדיכאון, מעידה על המון כוח. השיר שיעלה שלחה נפלא. אני משאירה אתכן, אותי ואת היצור הגונח שלצידי להתנחם במילותיו. נתראה ביום שני הבא. שמרו על עצמכן ליאת

ליאת, זה נשמע מאוד עצוב אני מאחלת בריאות שלמה ומהירה לכלבה שלך. והתאוששות מהירה לכלבה וגם לך. אין כינוי

ליאת יקרה, כשאת מתארת את תלאות הערב, אני מצליחה לשמוע את גניחותיה של הכלבה הדואבת עד אלי. לא בטוחה כמה נחמה יש בזה כרגע, אבל כמה מזל יש לכם, ולייצור הקטן הזה, שהיא "זוכה" לגנוח ולהתנחם לצידך, אחרי היתקלות עם רכב דוהר... הרבה בריאות, שיתאחו כל השברים במהירות, יעלה

לאין כינוי, יעלה וליאת. תודה על התגובות החמות. יעלה, איכשהו ידעתי שתהיי בין המגיבים. את תמיד כל כך מתגייסת, תודה. איך אני אוהבת את השיר הזה, וכמה שאני אוהבת את מתי כספי. ריגשת אותי. אין כינוי תודה על המילים, כתבתי "סתם כי בא לי לדבר", אבל ברור שכיף לי שהתייחסת. ליאת, קראתי את התגובה שלך ונגמרו לי המילים (העצובות והצוחקות...). השיתוף שלך במה שקרה לכלבה כל כך נוגע. נוגע בי, כי הוא כל כך עצוב, ומכיוון שגם לי יש כלבה קטנה ואהובה, אבל הוא נוגע בדרך אחרת בדיוק בסיפור העכשווי שלי עם המטפל. מדהים! תודה, והמון בריאות לכלבה. הדר

היי הדר, איך את מרגישה? מצאתי המון כאב בהודעה שלך,אבל גם המון אופטימיות וחוזק. רק את מסוגלת לומר שהדיכאון מחייך אלייך.... זה מוכיח כמה שאת חזקה. אני לא יודעת אם את קוראת את ההודעות שלי,אבל תתנחמי בכל שמצבי הרבה הרבה הרבה יותר גרוע. לגבי טיפול תרופתי,תתיעצי עם הפסיכולוג שלך.אני התחלתי לקחת ציפרלקס לפני שבועיים ולא כ"כ עוזר לי.... או שהמינון נמוך מידי או שזה לוקח זמן עד שזה עובד.... אקדיש לך שיר: שמחות קטנות - - - - - - - - עמוק בליבך עיגולים של שימחה ואור גנוז בנשמת אפך עמוק בלב עיגולים של כאב אתה שונא,אתה אוהב יהללו יהללוך מלאכים ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשכה יהללו יהללוך מלאכים שמחות קטנות יאירו כנצנוץ הכוכבים לחיי התמימים ודוברי האמת וכל החיים את חייהם באמת שזוכרים את השמש ונוגעים באור ויודעים אהבה שאינה בת חלוף יהללו יהללוך מלאכים....

חן יקרה, תודה על התגובה ועל השיר. אני בהחלט קוראת את ההודעות שלך. אני יודעת כמה קשה לך. לכל אחת מאיתנו סיפור כואב ופצע מדמם משלה. אי אפשר ולא צריך למדוד ולהשוות ביניהם. אני שולחת לך חיבוק וכוחות להתמודד עם הסיפור שלך. אני מוצאת אופטימיות גם אצלך, בעובדה שענית לי, ואף הוספת לי שיר.... אני מרגישה צורך להבהיר משהו לגבי הדיכאון שמחייך אלי... אפשר להתייחס אל החיוך בכל מיני מובנים. אני התכוונתי לחיוך ערמומי, מפתה ומזמין. כל כך קל להתפתות ולהיענות לדיכאון כשנמצאים במצב קשה. אולי בגלל שכשעושים את זה מפסיקים להילחם ו"היאוש נעשה יותר נוח". אני בחרתי להילחם בו, וזה לא קל. הבוקר, כשקראתי את התגובות שלכם, ואת סיפורה של ליאת, התחזק בי עוד יותר הרצון לנצח. את השיר ששלחה לי יעלה הדפסתי, ותליתי בחדרי בעבודה, הוא הוסיף לי כוח. שוב תודה שאתם כאן. הדר

אני בת 28 ,מזה 4 שנים שאני לא ממש מוצאת את מקומי בקריירה ומכאן מתחילות בעייותי. אני בוגרת שני תארים אבל אני לא מגיעה לסיפוק והגשמה ודורכת במקום כל הזמן. בכל תחום שהייתי לא נתתי את כל כולי קשה לי להצביע על משהו שמעניין אותי, כאילו הכל מעניין אבל בעצם כלום חברים שהחלו ללמוד הרבה אחרי, נמצאים במשרות בכירות ואני פשוט "תקועה" ילדתי לפני 8 חודשים תינוק מדהים. אפשר לומר שהחיים שלי יפים אבל התסיכול בנושא קריירה הולך וגובר אני מרגישה שאני נכנסת לדיכאון, חסר לי "טעם וצבע" בגלל זה כל כך חבל לי כי שאר הדברים בחיים שלי יפים אני פשוט לא מוצאת את עצמי, זו הרגשה נוראית הייתי בחורה מאוד שאפתנית והכל נעלם בנוסף, אני חרדה לילד שלי, אני מפתחת דאגות לעוד 20 שנה, כל מעשה התעללות בילדים מכניס אותי לדיכאון, התעללות בבעלי חיים,התמכרויות לסמים, כל מיני סיפורי זוועה בחדשות לכן אגב אני נמנעת מחדשות ועיתונים. בקיצור, מה עושים? קשה לי לדבר על זה עם בעלי משום שאנחנו כאילו "טוחנים מים" אין לי יתר מידי חשק לדברים ואני מפחדת שזה יחמיר הבן שלי ממלא אותי ואני נותנת את כולי אבל עמוק בפנים אני נקרעת. האם כדאי לקחת כדורים לדיכאון? אולי יש לי הפרעות ריכוז ולכן קשה לי להתמקד במשהו אחד? גם עכשיו אני לא התנסחתי קצר לעיניין, אני ממש מתפזרת

שלום טל, כדי לחשוב מהו הטיפול הנכון לך מוטב לעשות הערכה מסודרת אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. דרך פורום אינטרנטי קשה מאד לאבחן, ועל אחת כמה וכמה אין זה נכון או מקצועי להמליץ על טיפול תרופתי. אם הצלחת לסיים בהצלחה שני תארים, ללדת תינוק מקסים ולהעריך את חייך כיפים, הרי שהתברכת בכוחות ובכישורים טובים. נראה כי קיימת איזו אמביוולנטיות סביב ענייני הקריירה, שכן את עצמך אומרת שה'דריכה במקום' היא בגלל חוסר השקעה מספקת מצדך. זה נושא ששווה בדיקה - מדוע את מכשילה את עצמך? האם קיים פחד מכישלון? מהצלחה? כמה מכאיבה ההשוואה החברתית? מהי עמדתך בנושא קריירה ואימהות? ועמדתו של בן-זוגך? מדוע העולם שבחוץ נראה כה מאיים ומפחיד? עד כמה החרדה מנהלת אותך ומפריעה לתפקוד שלך בחיי היומיום? אלה שאלות נכבדות(אפשר להוסיף עוד ועוד) שיש להשיב עליהן כדי להבין מה קורה לך. תוכלי לנסות לבדוק זאת עם עצמך או (טוב הרבה יותר) במסגרת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת

שלום בת 27 רווקה.אין לי עבודה ואין לי מקצוע ואין לי כסף וגם שעבדתי לא היה לי כסף.אף אחד לא מבין אותי.אני בדיכאון ואני לא מוצאת עבודה לא מוצאת בעל ולא מוצאת את עצמי בחיים. אני הולכת לשיחות והם לא עוזרות לי רק מרוקנות לי את החשבון בנק. מה עושים? כי לי אישית כבר נמאס ממצב שלי

שלום עדי, נראה שאת באחד מן הימים הללו, בהם הכל נראה שחור, מייאש וחסר תקווה. דווקא הכותרת שבחרת, מרמזת על ההבנה שמדובר בתקופה קשה ולא במצב קיומי קבוע. אני ממליצה לך מאד להישאר בטיפול, שכן לעיתים קרובות השפעתו המיטיבה ניכרת רק לאחר זמן. הטיפול אינו פוטר אותך מלהמשיך ולפעול למען עצמך בשאר זירות חייך. נשמח לשמוע איך מתקדם. מחזיקים לך אצבעות ליאת

שלום ליאת, נמאס לי לסבול ....אני סובלת כאבים פיזים ועכשיו גם כאבים נפשיים.....כל פעם שאני מרימה את הראש בום ....עוד פעם הכאב שלי עובר למקום אחר ...עד עכשיו לא נשברתי ומה שדחף אותי זה הרצון לנצח ולהרגיש טוב .....ועכשיו אני מרגישה שאין לי למה להתאמץ...זה לא בשליטה שלי כמה מנטרות שאני אגיד לעצמי וימשיך לחיות ביום יום אני מאד משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה ....ויודעת שכל עוד המצב הבריאותי שלי הפיך...הכל השתנה לטובה ...אבל עכשיו אני שבורה כי זה כואב לי ....אני מאוכזבת מהמטפלת שלי מאוד ...אני כל כך הרבה שנים בטיפול ....ונראה לי שהיא לא מאמינה בי בכלל ...היא רוצה שאני אחזור לקחת את הלוסטרל שעד לפני חודשיים לקחתי בקביעות ...הפסקתי כי אני כבר לא סומכת על כל הזבל הזה שנקרא כדור שבמקום לעזור רק הרס (לא כדורי דיכאון כדורים אחרים שהיו אמורים לעזור )אני לא סומכת על אף רופא ,מומחה ובעיקר לא עליה .....היא היתה איתי בכל התהליך הזה היא רוצה כביכול להקל עליי אך היא לא רואה שבשבילי זה עוד ועוד נזק אני לא חוזרת אחורה ...ולא מכניסה שום גורם זר לגוף יותר .....אני מאוד מאוכזבת ומאוד עצובה ...וומאז יום א אני רק רוצה להרים ידיים ופשוט ולהפסיק את הכל נמאס לי להתמודד ...נמאס לי מהמילה הזו שכולם אומרים לי ......ל ה ת מ ו ד ד ......רוצה לזרוק ולחיות בלי מסגרות גבולות ואיך שבא לי ......זהו בא לי להפסיק לסבול ....אני

שלום רב, הדברים שאת כותבת מצליחים לגעת עמוק גם ממרחק רב. הסיפור שלך הוא במידה רבה תעלומה עבורי, אך ככל שאני מצליחה להבין, מדובר בלוחמת אמיצה שרוצה לנצח. גם לוחמי היחידות המובחרות זקוקים להפוגות ולמנוחה. לפעמים צריך להסיג כוחות לאחור, כדי לשוב ולנצח במערכה הבאה. אז תנוחי לך קצת (מותר גם לקטר קצת - ובשביל זה אנחנו כאן:-)), וחדשי כוחות. אני מאחלת לך את כל הבריאות שבעולם, ושכל המכאובים ייעלמו לבלי שוב. אשמח אם תישארי איתנו בקשר, ותספרי לנו על הנצחונות שבדרך. בשמחות ליאת

ליאת, 1.אני יודעת ומודעת לעובדה שההיתי אימפולסיבית למדי(יותר נכון אימפולסיבית מידי)כלפי חן 'החדשה',או חנה או חיה(היא לא החליטה איך קוראים לה...) אבל היתה לי מחשבה(מוטעית)שהיא רצתה ללעוג לי,כיוון שגם בפורום תקיפה מינית המשתתפות קיבלו הודעות פוגעות,ולכן חשבתי 'שעושים את זה' גם לי,וגם בגלל שהיא השתמשה בכינוי שלי למרות שהיא ראתה שכבר יש פה משתתפת שנקראת חן. 2.לצערי אני עדיין מרגישה רע לא פחות מאתמול,למרות שהייתי רוצה לבשר לך שאני מרגישה יותר טוב אבל זה לא ככה,קרה משהו ואני לא יכולה לומר אותו בפורום זה(גם דיברתי עם המטפלת שלי לפני שהיא נסעה כי לא יכולתי להתמודד לבד,והיא מצאה זמן לפגוש אותי באותו יום שהיא חוזרת...) בכל אופן תודה על האיכפתיות שלך. 3.את יכולה לענות לרעות בשרשור למטה על השאלה אם לעזוב את המטפלת שלה,למרות שהיא כתבה בכותרת לחן ולמשתנה,נראה לי שתשובה מקצועית יותר תעזור לה? 4.לאחרונה חבריי וחברותיי שואלים אותי למה אני נראית כ"כ לחוצה ולא רגועה והאם קרה משהו חריג שגורם לי להרגיש כך,ואני לא יודעת איך להתחמק מהשאלות האלה שלהם,כי באמת נמאס לי ואני לא רוצה שהם יחשבו שאני סובלת ושאני מרגישה רע,אני יודעת שבשביל זה יש חברים אבל באמת אני לא רוצה לשתף אותם,אצלהם הכל נראה'ורוד' ואצלי הכל שחור ואני מתביישת להגיד מה עובר עליי באמת. איך יוצאים מזה? תודה חן(הישנה)

חן יקרה, אנסה להשיב לך לפי הסדר: 1. נדמה לי שהמבוכה והבלבול נוצרו ללא כוונה או תכנון, ולכן העניין נפתר מהר. נדמה לי שעכשיו (לפחות מבחינה זו - הכל בסדר). 2. אני מקווה שהעניינים הקשים יסתדרו איכשהו, ותוכלי להתחיל לנשום לרווחה. מגיע לך קצת שקט. נשמח להמשיך להיות כאן בשבילך עד שהמטפלת תשוב. 3. מבטיחה לקרוא את התכתובת שלכן ולהגיב בהקדם. 4. נדמה לי שאת כבר מכירה את דעתי בנושא. חברים אמורים ללוות אותנו גם בשעת משבר. לא חייבים לפרט את הנסיבות, אבל אפשר לומר שאת עוברת תקופה לחוצה, ולכן את צריכה קצת 'פינוק' והתחשבות. חברים טובים אמורים להבין. הניסיון להסתיר את מצבך מפני חברייך יוצר עומס מיותר. אני מקווה שבאמת תצליחי לחוש הקלה בהקדם. ליל מנוחה ליאת

אינני יודעת אם הגעתי לפורום הנכון בנושא, אך מנסה.... הנני גרושה מזה כ-5 שנים ואם לבת 10 ובן 7. אבי ילדיי אינו בקשר עם הילדים כבר שנתיים. לאחרונה בתי בת ה-10 מזעיקה אותי שאבוא לקחתה מביה"ס בגלל כאבי ראש (הנושא נבדק אצל נוירולוג והכל תקין), לא מסכימה להשאר בבית לבד (בעבר הסכימה), כל הזמן חוששת ופוחדת שלא יקרה לי משהו (כותבת לי בנושא ואפילו בברכת יום ההולדת כתבה לי "תזהרי בכבישים"), אני אוספת אותה מביה"ס ואם היא לא רואה אותי מיד עם יציאתה-למרות שאני שם- היא נלחצת מאוד ("אמא, כ"כ פחדתי שלא תבואי"), בעבר היתה פעילה מאוד בתנועת "הצופים", אך כיום בקושי הולכת ועוד ועוד.... אני חוששת כי תופעות אלו התחילו (או התעוררו שוב?) כאשר חזרה פעם מביה"ס לבד וכאשר התקשרה אלי לא יכולתי לענות לה וקיבלתי ממנה 15 טלפונים בשעה. האם זוהי חרדת נטישה???? מה עושים??? איך מטפלים???? אודה לתשובתכם.

שלום לאם המודאגת, בתך בת ה-10 אכן מפגינה סימנים ברורים של חרדה (חרדת פרידה יותר מחרדת נטישה). לעיתים קרובות ילדים להורים גרושים או חד-הוריים מפתחים חרדה מפני הלא-נודע. העולם נתפס כלא-אמין ומסוכן, זאת בעיקר בשל תחושה של היעדר ההגנה ו"גדר הביטחון" שמקנה המשפחה השלמה. הדאגה להורה היחיד הופכת לתגובה מרכזית, כאשר יש לה מרכיבים מציאותיים ("אם יקרה משהו לאמא, מי ידאג לי?") ומרכיבים דמיוניים וחסרי שחר (בעיקר סביב יכולתה של אמא להסתדר בכוחות עצמה). אני ממליצה לך מאד לפנות למס' פגישות התייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אותך כיצד לנהוג באופן שיפחית את החרדה, ובמידת הצורך גם לשוחח עם הילדה וללמד אותה לשלוט טוב יותר בחרדה. זכרי להימנע ממתן "נפח-יתר" לחרדה, וכמובן להימנע מרווחים אפשריים ממצב זה. אשמח לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

התחלתי טיפול (כרגע 2 פגישות) ואני מתעתדת לעבור דירה כנראה עוד כארבעה חודשים. והמרחק יהיה כשעתיים נסיעה מהמטפלת.אני יוצאת מנקודת הנחה שתוך ארבעה חודשים לא אסיים את הטיפול. האם זה יהיה נבון לעזוב את המטפלת עוד כארבעה חודשים (או שמא לא לעבור דירה??), האם הכל לא יהיה לחינם? האם לא יהיה חבל על האנרגיות הזמן והכסף?או שאוכל להפיק דבר מה מהטיפול במספר חודשים. הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעתך. בקשה נוספת: אולי יש לך טיפ כיצד אפשר להימנע מלדחות דברים? (כמו למשל עבודות אקדמאיות) תודה רבה

כשהחלטת לעבור ורכשת דירה ידעת שאם תעברי תהיה לך בעיה להמשיך את הטיפול. לדעתי אם את צופה שהטיפול לא יסתיים עד המעבר לדירה החדשה אז באמת חבל על ההשקעה בטיפול. האם יש אפשרות לדחות את המעבר? בכל מקרה תצטרכי לוותר על משהו.

שלום רב, אם התחלת טיפול עכשיו, יש להניח שהרגשת סוג של מצוקה או צורך. עליך לשקול עם המטפלת שלך מה הדבר הנכון לעשות במקרה שלך, ולהביא בחשבון מחירים אפשריים לכל החלטה. יש להביא בחשבון גם כי- * יש אנשים שבשביל טיפול טוב מוכנים להשקיע בנסיעה. * יש טיפולים ממוקדים (קצרי מועד), בהם אפשר להגיע להישגים משמעותיים גם בזמן קצר. באוניברסיטת ת"א נפתחת ביוני קבוצה לטיפול בתופעת הדחיינות האקדמית. לפרטים טל: 03-6408505 בברכה ליאת

היי ליאת, אני חושבת שבניגוד לפעמים אחרות בהן את ממליצה לדבר עם המטפלת לדעתי במקרה זה אין כ"כ טעם לדבר על כך עמה. בסה"כ הייתי רק בשתי פגישות ואני לא רוצה לבזבז זמן ולהתעסק בזה.לא? ושום דבר לא בטוח עדיין... במידה ואכן אעבור אני רק רוצה לדעת אם ניתן יהיה להפיק בינתיים משהו מהטיפול ולדעת שלא בזבזתי כסף לחינם (כי ממש אין לי כסף מיותר) וכמו כן שהבעיות יכולות להיפתר בטווח זה.(למרות שאני מניחה שאף אחד לא יכול לדעת) אגב, הטיפול הממוקד כוונתך לקוגניטיבי? כי ממש אני לא רוצה להחיף שוב מטפלת מקווה שאת זוכרת מי אני תודה

שלום. אני נמצא כרגע בתקופה לחוצה מאוד של לימודים אקדמאים עבודה ובמקביל גם בעיצומם של מספר תהליכים שדורשים ממני כמות אדירה של כוח מנטלי ריכוז ויכולת. לאחר שהגעתי למצב שכבר ממש קשה לי להתמודד עם מכלול הדברים הנ"ל נקלעתי לשיחה עם חבר שסיפר לי שהוא היה באותו מצב בעת לימודיו באנגליה והא נעזר רבות במפגשים תקופתיים עם היפנוטרפיסטית שעזרה לו להפחית רמת לחץ ולשפר יכולת מיקוד זיכרון ויכולות מנטליות. מתוך המצוקה הנוכחית שלי וסקרנות טבעית החלטתי שאני מעוניין לקבל טיפול דומה פה בארץ. אני פונה אליכם ציבור הקוראים והרופאים הנכבדים שמנהלים את הפורום בבקשת המלצה על מטפל מתאים בטווח שבין חדרה לגדרה. בתודה מראש בן

שלום בן, לא בטוחה שהעניינים עד כדי כך פשוטים, אך לצורך סיפוק סקרנותך נשלחה לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום לפסיכולוגים, קראתי בספר כלשהוא כי הפרעת קשב וריכוז מלווה בדרך כלל במנת משכל נמוכה. האם יש אמת בדברים? אני מכירה מישהי הלוקה בהפרעה (ללא היפראקטיביות) ואשר אובחנה בילדותה כמחוננת. כיצד ניתן ליישב בין הדברים? תודה

ערב טוב, הפרעת קשב וריכוז פוגעת בילדים מכל רמות האינטליגנציה. מאחר והפרעה זו כרוכה בקשיים ניכרים בלימודים בביה"ס (קושי לשים לב לפרטים; פזיזות ואימפולסיביות הגורמות לשגיאות רבות; קושי לעקוב אחר הוראות; קושי להתמיד במטלות לימודיות הדורשות ריכוז; מוסחות; רישול; פיזור ; קשיי התארגנות, ועוד), הסביבה (וחמור יותר - הילד עצמו) נוטה להערכת-חסר של היכולות האינטלקטואליות האמיתיות. פעמים רבות, ילדים אינטליגנטיים במיוחד מצליחים לפצות ולחפות על ההפרעה, עד כי אין היא מאובחנת כלל, או מאובחנת באיחור ניכר. חשוב לזכור כי 'מנת משכל' אינה אלא ציון במבחן סטנדרטי, המורכב ממשימות שונות ומגוונות המשקפות היבטים שונים של "אינטליגנציה". טווח הקשב והריכוז הוא אחד הגורמים החשובים במבחן זה, ולפיכך תיתכן הנמכה בביצועים של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. ילדים המטופלים תרופתית מצליחים לשפר את ביצועיהם באופן ניכר, ולמצות באופן טוב יותר את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם. נדמה לי שהסתירה יושבה, הלא כן? לילה טוב ליאת

יושבה גם יושבה. תודה רבה. חיבה

אני לא יודעת אם פניתי לפורום הנכון, אבל ננסה. אני שי ואני לומדת בכיתה יב' בבית ספר בת"א. במסגרת מגמת קולנוע החלטתי לעשות סרט על הרצון להתגייס או לא להתגייס לצה"ל של ילדים בגיל שלי. בשביל לחבר את כל החלקים של הסרט רציתי לערוך ראיון עם פסיכולוג אשר מתמחה בגילאים האלה שאולי יכול להסביר את התופעה. בכל מקרה, פניתי אליכם בבקשה לעזרה. אולי אחד מכם מתמחה בנושא? או שמכיר פסיכולוג שמתמחה? בכל מקרה אני חושבת שדעה של פסיכולוג יכולה לחבר לי את כל הקצוות בסרט ולהעניק דיעה מקצועית לעובדה ש50% מהנוער או מחיילים שהתגייסו יוצאים מהצבא בשלב מסויים. אשמח אם תעזרו לי או תפנו אותי למקום שאני אוכל לקבל עזרה. תודה מראש..

שי יקרה, נושא המוטיבציה של מתגייסים צעירים הוא אכן מרתק. נדמה לי שפסיכולוגים ששרתו/משרתים במסגרת צה"לית יוכלו לעזור לך בעצה טובה ואפילו בנתוני מחקר. נדמה לי שגדעון שובל (שלנו), המשיב כאן בימי שבת-ראשון הוא כתובת מתאימה להתייעצות. אני מזמינה את גדעון להתייחס כאן (אם יקפוץ לביקור), ואם לא, אנא חזרי על בקשתך בימי התורנות של גדעון. בהצלחה ליאת

מישהו מוכן להסביר לי מה הולך פה אם אני מבין נכון חן המקורית נפגעה שמישהי אחרת בשם חן כתבה הודעה וסיפרה שגם היא עברה אונס אני לא יודע למה החן החדשה השניה היתה צריכה לכתוב אותו ניק בידיעה שזה יכול לבלבל בגלל שהיתה פה לפניה חן המקורית באמת שלא חסר שמות ובתור אחד שצופה מהצד חן המקורית צודקת באמת שלא חסרים ניקים אחרים.רוצה לשלוח חיזוק לשתי החניות החינניות. חן חן.צופה

ערב טוב, התקרית הקטנה הזו מדגימה היטב את מגבלתו העיקרית של המדיום האינטרנטי: בהיעדר מחוות גוף, הבעות פנים, אינטונציה קולית, וכיוב', אמירות שלנו (כמו גם בחירת כינוי, בדיחות, או התנהגויות מקוונות אחרות) יכולות להתפרש, בטעות, בשונה מכוונתנו המקורית. חן ה"ישנה" שלנו פרשה בטעות את הופעתה של חן ה"חדשה" כפלישה תוקפנית שבאה ללעוג או להציק לה. חן ה"חדשה" נכנסה לכאן בתמימות, ומבלי לתת את הדעת על הדינמיקה שהתבססה לה כאן בשבועות האחרונים, בחרה לה כינוי קצר ונחמד. צר לי על הרגעים המביכים שעברו על שתיכן. מקווה שחן ה"ישנה" מרגישה טוב יותר, ותמשיך לראות בנו בית חם. ומקווה שחן ה"חדשה" המכונה מעתה חיה (או חנה?) תראה את דברי אלה כקבלת פנים מחודשת וחמה. המשיכי לבוא אלינו. לילה טוב ליאת

אני חושבת שאני משתגעת . מכירים את ההרגשה שכמה "ששופכים את הלב" אין שיפור בהרגשה הבכי גם הפסיק לעזור האלכוהול עוזר זמנית לישון קשה והכדורים ממכרים המטפלת הנפלאה שלי עוזבת ,לא ניראה לי שמישהו יכול להחליף אותה , כואב לי כל כך מפחדת להשתגע לא אוהבת לכתוב לדף ונמאס לי לבכות לחבריי אז כתבתי כאן, מקווה שזה בסדר

רינת יקרה, אני שמחה שאת מוצאת אותנו כתובת ראוייה לשיתוף. נשמח להיות כאן בשבילך בשעת הצורך. את נמצאת כרגע בעיצומו של תהליך פרידה מכאיב, ולכן הדברים צורבים בך במלוא חריפותם. פסיכולוגים נוטים לייחס משמעות רבה לפרידות, ויש אפילו מי שגורסים (בעיקר כשמדובר בטיפולים קצרי מועד) שכל הטיפול כולו אינו אלא עיבוד של הפרידה הבלתי נמנעת שתגיע בסופו. אני מקווה ומאחלת לך שתצליחי, בסוף התהליך, להישאר חזקה ומועצמת למרות הכל. כל טוב ובהצלחה ליאת

שלום שמי חן (שם בדוי) אני סטודנטית. לפני כחמש עשרה שנים עברתי איזו שהי תקיפה מינית, האמת היא כשזה קרה (בגיל 8) ידעתי שמדור במשהו רע אבל לא הבנתי מה בדיוק היה רע בזה. הסיטואציה שקרתה היא שילד אחד מהשכונה שלי, שאז היה בן 11 נהג לגעת באיבר המין שלי וגם הכריח אותי לגעת בשלו. אני לא זוכרת בדיוק כמה פעמים זה קרה אבל אני כן זוכרת שזה קרה יותר מפעם אחת. לא סיפרתי את הטראומה הזאת מעולם לאף אחד: לא להוריי ולא לחבריי, אני אפילו לא מסוגלת לדבר על זה בקול. הבעיה היא שמאז אני לא מצליחה להתקרב לאנשים, ז"א כל פעם שמדובר בקרבה מסויימת עם אנשים בכלל ועם גברים בפרט אני נרתעת לאחור וזה מאוד מלחיץ אותי. לא היה לי עדיין חבר, כל פעם שבחור מנסה להתקרב אליי אני מרגישה בחילה. אני יודעת שמדובר בבעיה אבל הבעיה שלי היא שאני לא יכולה להיפתח בפני אף בן אדם ולספר לו את זה באופן ישיר, בטח שלא לפסיכולוג. בבקשה תעזרו לי, תגידו לי איך אני יכולה לצאת מהכאוס הזה? אני מרגישה שאני משתגעת.

שלום חן, אני לא ממש יודעת מה להגיד לך לגבי מה שעברת,חוץ מזה שאני מזדהה איתך מאוד. אני משאירה עצות מקצועיות לליאת. אני לא יודעת אם את יודעת שגם אני עברתי תקיפה מינית בעבר,ובמקרה שמי גם חן(ברור ששם בדוי) ועל מנת שלא יתבלבלו ביננו בקשה לי אלייך: האם את יכולה לשנות את הכינוי שלך,יש המון שמות בעולם למה דווקא להשתמש בשמי? (סתם בצחוק) סליחה אם פגעתי אני פשוט לא רוצה שמשתתפות אחרות שמכירות אותי או ליאת יתבלבלו ביננו. צ'טערת לא רציתי לפגוע ברגשותייך,אודה לך באם תחליפי כינוי. חן

האמת היא שאני חשבתי שזאת את חן 'הישנה' ולא היה לי נעים לשאול אם עברת גם אונס וגם תקיפה מינית,ותודה שהבהרת סוגיה זו,כי זה באמת בלבל.

לחן, אם התכוונת במקרה להסתלבט עליי. אז זאת בדיחה ממש גרועה. את רואה שיש פה מישהי שכותבת בשם חן,למה את חייבת לכתוב גם??? כבר לא בא לי לכתוב פה כלום בגללך! חן

חן חדשה יקרה, בדרך כלל נראה לי שאנחנו נוטים "לקפוץ למים" בשעה שאנו מוכנים לכך ברמה מסויימת. נשמע שההתרחשות הכאובה/מבישה (בעיניך בלבד) הזאת מימי ילדותך מציפה אותך לאחרונה ביתר שאת. לבי אתך... כי אני מכירה זאת - מכירה את האיום לטבוע מחמת ההצפה... אז אולי את כמעט מוכנה לקפיצה? הכתיבה כאן, כתיבה של תוכן כל כך עמוק ובלעדי לך, שלא חלקת אותו עם איש מעולם, אולי מעידה על מעין "הכנה על יבש" לפני הקפיצה למים. את חשה בצורך החונק להוציא את הזכרון הזה מתוכך ולחלוק אותו עם ייצוג כלשהוא של מישהו חיצוני (אולי גם לקבל פידבק עליו), אך עדיין לא מרגישה כשירה לעשות זאת למול הקרובים אליך (למשל, הפסיכולוג). אני מקווה שה"ניסוי" שאת עושה כאן יעלה יפה ושבעקבותיו תוכלי לאזור אומץ ולהעלות את אותם הדברים גם בחדר הטיפולים (כצעד ראשון). גיל 8 הוא אכן גיל צעיר מאד, אשר עדיין לא בשל ליחסים מיניים מכל סוג שהוא, ובטח לא יחסים מיניים שיש בהם אלמנט של כפיה (כפיה ולו רק בגלל שהילד מהשכונה היה גדול ממך ויכול היה להפעיל עליך כח שכנוע). אני יכולה, אפוא, להבין מדוע אירוע כזה יכול להשאיר צלקת אשר מתבטאת בהתרחקות, בקושי לתת אמון, בקושי בקרבה פיזית עד כדי תחושת בחילה (ועוד הרבה דברים אחרים, אני בטוחה). מדבריך הקצרים אי אפשר להבין את הדברים על מורכבותם, אך יתכן שאת חשה אשמה שאינה במקומה על כך שנעתרת למגע הזה ולפיכך מתביישת לספר זאת. האשמה אינה במקומה - אני חוזרת (גם אם במקרה היו יסודות של הנאה מהמגע). אני מקווה שדברי יעזרו לך, ולו לרגע, ולו במעט, פורטונה

פורטונה, קודם כל רציתי להודות לך על מילותייך החמות והכה מבינות. האמת היא שבגלל שזו הפעם הראשונה שאני בכלל מעיזה לדבר על כך עם מישהו היה לי קצת מוזר לשמוע חוות דעת כלשהי מהצד. גם אני יודעת שאני כנראה לא הייתי אשמה אז,כי מה כבר יכולתי להבין בגילי הצעיר אבל עדיין לא עוזבת אותי הרגשת האשמה והשאלה: "כיצד היו נראים החיים שלי אם לא אותו אירוע ארור ודוחה כל כך". אני חושבת שגם עצם זה שהייתי עולה חדשה גם כן "תרם" לכל ההרגשות המעוררות בחילה האלה. האמת היא שאני לא יודעת איך היה לי בכלל את האומץ להעלות את הסיפור הכל כך אישי הזה באתר? המקום היחידי שאני כותבת בו ומרשה לעצמי להוציא את כל מה שיש לי לומר זה רק ביומן האישי שאני כותבת בו מכיתה ו'. כלומר יותר מעשר שנים. תארי לך עד כמה לא היה לי פשוט לשפוך את הלב בפני אנשים "זרים". אז תודה לפחות על התמיכה הכה חמה שהענקת לי ביומי הראשון. חיה

ערב טוב, אני מבינה שחלו כאן כל מיני אי-הבנות מביכות שנפתרו בסופו של דבר :-) לעצם העניין- תקיפה מינית בכל גיל מותירה בקרבן צלקת קשה. גם אני, כמו פורטונה, סבורה שעצם הכתיבה כאן היא צעד ראשון בתהליך החשוב של העיבוד וההחלמה. תהליך כזה, מוטב שלא ייעשה ללא ליווי, עידוד והכוונה של איש מקצוע מיומן. כדי לשבור את המעגל האכזרי של קרבה>בחילה>התרחקות>הימנעות, יש צורך לבסס לפני הכל יחסי קרבה ואמון עם דמות טיפולית (במקרה שלך נראה שמוטב לפנות למטפלת אישה), ובהדרגה, באמצעות טכניקות התנהגותיות, למתן את התגובות שלך לניסיונות של קרבה אינטימית. תוכלי, כמובן, להתייעץ ולהיעזר באחד מן הגופים המוכרים, העוסקים במתן תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. למשל http://www.1202.org.il/ בהצלחה ליאת

שלום רב לכל הרופאים. זאת שאלה לרופאים אני רוצה להסביר מצב ותגידו לי מה זה יכול להיות בכלל. יש אדם קרוב אלי ויש לו בעיה מיוחדת. המצב הוא כזה שאף פעם הוא לא רגוע יש לו בעיות עם התקררות מהירה והוא נהיה חולה ומקורר מכל רוח קטנה שהוא מרגיש ואם טיפה קר לו אז הוא לובש חולצה ועוד חולצה ועוד חולצה ומעילים ואז הוא מזיע כדי שזה יעבור לו. והוא גם לא יכול שיהי לו טיפה חם אז מתי שקצת חם לו הוא מוריד חולצה ואז נהיה לו טיפה קר אז הוא לובש עוד חולצה ואף פעם לא מגיע לאיזון. הוא סובל מזה נורא ,יש לו גם בעיות שינה ויש לו גם קצת מחלה נפשית הוא היה מאושפז כי היו לו חרדות מלכלוף אבל זה סיפור אחר כבר. הבעיה היא כזאת אני לא יודע אם יש לו איזושהי בעיה מסויימת ובכלל שיש לו נטיה למצבים של דכאון וחרדות אז זה חזק אצלו או שזה בכלל כל הסיפור בגלל מחלה נפשית שלא באמת הוא מתקרר הכל אצלו בראש אני באמת לא יודע , אני צריך תשובה לכל מי שחושב שהוא יכול לעזור טיפה אפילו, לתת איזה כיוון מקורי. הוא שותה כדורים נגד דכאונות וחרדות ומהבחינה הזאת הוא בסדר אבל הקטע של ההתקררות וכנראה מזה גם בעיות השינה וגם זה לא בטוח ץבקיצור יש לו הרבה בעיות ואני צריך איזושהי עצה . תודה רבה אשמח לקבל תשובה מכל רופא שיכול לעזור.

ערב טוב, ראשית אזכיר ואומר שפורום זה מנוהל ע"י פסיכולוגים ולא ע"י רופאים. אני לא בטוחה שהבעיה כה נדירה, ולא ברור לאיזו עצה אתה מצפה. מישהו עם "קצת מחלה נפשית" שגם היה באשפוז בגלל חרדות, דיכאון וסימפטומים של OCD וגם מקבל טיפול תרופתי - זקוק למעקב קבוע של איש מקצוע, שיוכל להעריך את מצבו הנוכחי ולעדכן את הטיפול התרופתי. יתכן שהקושי לווסת את טמפ' הגוף קשור למצבו הנפשי, אך בה במידה יתכן שמדובר בכלל בבעיה פיזיולוגית. אני חושבת שיש צורך בהערכה מקיפה, שאינה יכולה להינתן - עם כל הכבוד - דרך האינטרנט. בבריאות טובה ליאת

גבר - 38 הייתי בטיפול פסיכולוגי 8 שנים + טיפול תרופתי 4 שנית שכלל לניטין וכל מיני תרופות נוגדות חרדה וגם פרוזק שלא עזר בכלל. הבעיה: אני דאגן מאוד, לא סומך על אף אחד, חרד מאוד, חושש ממוות, יש לי 2 ילדים שאני מעביר להם את תחושותי לצערי - הילדה נהפכת לאט לחרדתית (בת 5 וחצי) דוגמאות: נניח שביתי יושנת אצל הורי, אני בודק את כל הבית שאין שום דבר שעשוילהזיק לה, חלונות סוגר בודק את המיטה שהיא לא תסגר עליה וכדומה, לאף אחד חוץ ממני ומהורי אסור לשמור על הילדה, אם הולכים לגן שעשועים היא חייבת להיות צמודה אלי. מפחד מאסונות שיקרו לילדים, כמו כלב שיתנפל עליה, שיאבדו ויחטפו, שלעולם לא נמצא אותם בשל רגע לא אחריא שלנו, שהולכים בקניון אני חושש שמישהו יתפוס את אחד הילדים ויזרוק אותו מעבר למעקה. חוץ מזה הכול טוב. מה המלצתך?

שלום דני, לא אמרת מתי היית בטיפול, ובאיזה סוג טיפול מדובר. מכל מקום, כאשר אנו הופכים הורים לילדים - כמו שאתה בהחלט מבחין - להתנהגויות שלנו יש השפעה רבה על בריאותם הנפשית ועל עמדתם הבסיסית ביחס לעולם. לכן, גם עמדתנו ביחס לטיפול משתנה, ועמה גם המוטיבציה והנכונות לגייס כוחות למעננו-למענם. אני מציעה לך להגיע ללא דיחוי להתייעצות חוזרת עם פסיכיאטר. כיום יש תרופות חדשות (בניגוד ללניטין שעלולה לגרום לתלות), עם הרבה פחות תופעות לוואי ועם השפעה ניכרת על חרדות ומחשבות טורדניות מהסוג שאתה מתאר. כמובן שהטיפול התרופתי יעיל יותר כשהוא משולב גם בטיפול פסיכולוגי. במקרה שלך אפשר לשקול טיפול באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, ורק בהמשך, עבודה לעומק על המקורות הדינמיים העמוקים לחרדה. כדאי מאד לרתום את הדאגה האמיתית לשלומה של הילדה, ולדאוג שיהיה לה אבא בריא ומאוזן. כהורים, אין לנו את ה'לוקסוס' להזניח את מצבנו הנפשי. בהצלחה ליאת

תודה, היכן אני מברר על טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול שאני הייתי מעורב בו היה טיפול של שיחות עומק שלדעתי קצת הזיקו לי יותר משתרמו. תודה

ליאת, רע לי ואני שונאת את החיים האלה. לא רוצה יותר,נמאס לי. הכל נראה לי שחור משחור אני לא אוכל להתמודד יותר. אפסו כוחותיי. הכאב קשה מנשוא. אני חיה בתוך כאוס מתמשך,לא יכולה יותררררררררררררררררררררררר היאוש ניצח אותי וזה סופי. אני רוצה לדבר עם המטפלת שלי רוצה להוציא הכל אבל כבר מאוחר מידי ומחר היא נוסעת לשבועיים דווקא כשאני זקוקה לה יותר מאי פעם. אני רוצה לעצור ולהירגע ואני לא מוצאת את הבלמים. מה עושים? חן (בייאוש טוטאלוס נשבר לי)

ליאת, אני מרגישה רע. קרה משהו שגרם לי לזכור... לזכור את הכל.. בזמן שאני בעמל רב לשכוח(טיפול וכו' לא עוזר) וחוץ מזה קרה משהו היום שאני לא רוצה לפרט אותו בפורום. אם את קוראת אותי תשלחי לי שביב של תקווה.... חן

חנו'ש, מצטערת שאת מרגישה רע... לא יודעת כל כך מה להגיד... שולחת לך חיבוק גדול! אני כאן בשבילך, רעות

חן יקרה, מצאתי את הודעתך הבוקר, ואני מתפנה לרגע קט (בתוך יום העבודה) כדי לבקש ממך להחזיק מעמד. למרות שהכל נראה כרגע (אולי כבר פחות?) שחור, זכרי שגם אחרי סערות עזות מגיעה הרגיעה. כמי שגרה ממש סמוך לחוף הים, אני יכולה לספר לך שאחרי כל סערה טובה, אפשר למצוא על החוף המון אוצרות. הכל תלוי בסוג ההתבוננות. נסי למצוא כוחות לשרוד ימים בודדים. אנחנו נהיה כאן בשבילך בשבועיים הקרובים. אחזור לכאן בערב. מקווה שעד אז כבר תרגישי טוב יותר ליאת

חשבתי להקדיש לך שיר...אך קשה לי כרגע למצוא משהו מתאים... (העיקר הכוונה, לא?) לילה טוב

כתבתי לך למטה...

לרעות, קראתי את מה שכתבת. כפי שאת רואה אני כרגע בנפילה,בדאון טוטאלי. אני לא יכולה לספר למה כי זה פורום.... בגלל זה יוצא שאני כותבת הודעות שמראות כמה כואב לי ואני לא מספרת את הדבר עצמו.... אבל יש סיבה לכאב הרב. חן

חן ומשתנה יקרות, מה שלומכן? מקוה שאתן מרגישות היום טוב יותר... לא רציתי לפתוח עץ חדש, אני מאוד רוצה לשמוע את דעתכן על עניין מסויים... אני חושבת לעזוב את המטפלת שלי... אני לא בטוחה שהיא תוכל לעזור לי... נראה לי שבחרתי מטפלת שמאוד דומה לי... כיצד היא תוכל לעזור לי בעניינים שהיא עצמה נכשלה בהם (היא לא סיפרה לי, הבנתי לבד). אני לא יודעת מה לעשות!!! מצד אחד קצת קשה לי לעזוב כי קצת נקשרתי, אבל מצד שני אולי זה בזבוז של זמן, כסף והמון אנרגיות... אני לא יודעת מה לעשות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם לא יודעת איך להגיד לה את זה... אני כל פעם נורא מחכה לפגישה הבאה ולא יודעת איך אסתדר בלעדיה... אני יודעת שיקח זמן עד שאמצא מטפל/ת חדש/ה... מה עושים?! רעות המבולבלת...

היי ליאת, אינני יודעת אם את זוכרת אבל לפני חודש רשמתי לך בפורום על כך שאינני מוצאת עבודה. עבר לו חודש מאז ועדיין נשארתי מובטלת (אני שונאת להשתמש במינוח הזה). בכל הדרכים האפשריוןת חיפשתי עבודה:אינטרנט,עיתון, חברות כוח אדם (פרט ללשכת התעסוקה אינני רוצה לנצל עדיין את 70 יום אבטלה אני רוצה לעבוד בכל עבודה שהיא). הרבה מקומות פוסלים אותי היות ונרשמתי ללימודים אקדמאיים, אך עדיין לא התקבלה תשובה מהאונ' אז אינני יכולה לדעת אם התקבלתי או לא. זה ממש מרגיז היות שלפני הצבא ביקשו לאחר שירות צבאי והיום שאני לאחר השירות אין לי מקטם עבודה. מה קורה בישראל?למה זה כך?לעולם לא אמצא עבודה?איך אממן לימודים ואת החיים בכלל?. אני ממש מיואשת מה צריך לומר להם?להתחיל לשקר (למרות שאני בנאדם כ"כ ישר) ולומר שאין לי תוכניות לשנה הקרובה. ליאת עזרי לי אני ממש בדיכאון מזה שאין לי עבודה (הרי פרט לכסף, עבודה קבועה נותנת לך סיבה למה לקום כל בוקר). מחכה להצעתך. יום טוב,

שלום לך PC, צר לי לשמוע שעדיין לא מצאת עבודה. אני מקווה שקיבלת כבר את ציון הפסיכומטרי, ושהוא גבוה דיו כדי לאפשר לך להתקבל ללימודים שאת רוצה. אין ספק שההכרזה על תחילת לימודים בקרוב לא נותנת לך נקודת פתיחה טובה במקומות העבודה, ואולי כדאי להצניע עובדה זו. מוסרית, תוכלי להתנחם בידיעה שתמשיכי לעבוד במסירות במקום עבודתך החדש גם כסטודנטית (אם רק ילכו לקראתך בתנאים). לצערי, לא אוכל להשיב לך על השאלה 'מדוע בישראל קשה למצוא עבודה', פשוט כי איני יודעת לתת תשובה מוסמכת בעניין זה, אך אוכל להסתכן ולומר שגם במדינות אחרות זה בוודאי לא פיקניק, בטח כשמדובר באדם צעיר וחסר ניסיון. ידוע לי שקיימים היום מכונים פרטיים או מאמנים אישיים המסייעים ספציפית בניסוח קורות חיים, עמידה בראיונות עבודה, וכד'. הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה דיכאון. זכרי שמתוך עמדה פנימית של פסימיות וייאוש הדברים קשים שבעתיים. נסי לגייס עוד אופטימיות וסבלנות, ולהנות בינתיים מחופשת השחרור. בהצלחה, והמשיכי לעדכן. ליאת

לליאת, קודם כל אני שמחה שאת זוכרת אותי. דבר נוסף,ציוני הפסיכו' עדיין לא הגיעו אך ככל שהזמן עובר מרגע עשיית המבחן (כמעט חודש) ידוע כי רגע קבלת הציון מדשדש בפתח. (אעדכן אותך עליו). ולגבי העבודה, זה לא שאני מגיעה לכל ראיון בריש גלי ואומרת לם "תקשיבו נרשמתי ללימודים", אני מוסרת פרטי מידע זה רק לאחר שנשאלתי. הגעתי לראיונות עבודה במקומות מאוד בכירים היות ואני שירתתי במודיעין בצבא, אבל דבר זה פשוט מהווה מכשול. כנראה שפשוט אצטרך להעלים זאת מפניהם וכשיתקרב רגע הלימודים פשוט אתפטר. (הרי רוב המעסיקים יודעים גם כאשר קיימת התחייבות לשנה יש אפשרות של הפסקת חוזה,אני צודקת?!). אני רושמת לך את כל זה, היות וזה מחזיר אותי לעבר לתקופה בין התיכון לצבא שכל עבודה לא הסכימה לקבל אותי היות וטענו כי אני מתגייסת לצבא וכד'. כנראה כאן (בישראל) צריך לפעמים להעלים דברים (מה שאני הכי שונאת לעשות) ואולי רק כך להצליח למצוא עבודה ולהתחיל לעשות כסף. תודה על התמיכה והפרגון. ערב טוב,

אני כ"כ מבינה אותך ומה עובר עלייך,אפילו שאני כבר מזמן....השתחררתי,ואפילו שעבדתי מאז בכמה עבודות קבועות במשך מספר שנים,כעת חזרתי שוב ל'נקודת הפתיחה',רק שכעת אני עם 'משקעים כבדים יותר' מהעבר,ועובדה זו לא תורמת לחיפוש העבודה. אינני רוצה לייאש אותך יותר משאת כבר מיואשת,אך גם כשיש מקצוע ותעודת הסמכה,זה לא בהכרח מבטיח עבודה-בעיקר אם אין ניסיון באותו מקצוע (ואני מקוה שלא יאשתי אותך). מה שלמדתי מהעבר הוא שכשאומרים את כל האמת -כמוני וכמוך,בחיים,בד"כ מפסידים הרבה,ואני אומרת זאת מתוך ניסיון של עבודות ודברים רבים בחיים שהפסדתי והרסתי בעיקבות אמירת ה'אמת' כולה.(אני יודעת שבטח דבריי נשמעים נוראיים); לא צריך חלילה לשקר,אלא פשוט לא 'לנדב' פרטים שלא ביקשו (אם לא ביקשו). לא יודעת למה אבל דברייך גרמו לי כמו למעין 'פליישבק' לעבר,שהזכיר לי את כל 'טעויות העבר' בעבודות ואת היאוש של היום עקב כך,וכיוון שגם היום חיפוש העבודה חסר התכלית ייאש אותי יותר,דברייך היו 'טריגר' עבורי שעורר דברים מן העבר,וגרם לי לעצב רב.איני מאשימה בדבריי,אלא פשוט מציינת עובדה של מה שקרה לי. מצטערת מראש אם כתבתי את הדברים בצורה אנוכית ואם תסכלתי אותך יותר במקום לעודד אותך,ומקווה שלא תיכעסי על 'התפרצותי' לשיחתך עם ליאת. {פשוט בזמן האחרון אני לא טובה יותר בשום דבר שאני עושה או כותבת,ואני הורסת כל דבר שאני מגיעה אליו.}

אחותי היקרה :-) בבקשה רק על תתייאשי! את בן אדם נפלא ומדהים ורגיש ועוזר! דברייך תמיד עודדו אותי! מתנצלת שפלשתי לעץ של PC... שולחת חיבוק ענק! מקווה שיצליח לך ותמצאי עבודה בקרוב! רעות

PC , אני ממש מבינה אותך, גם לי הייתה ממש את אותה הבעיה לפני שהתחלתי ללמוד. הרבה משקרים ואומרים שאין להם תוכניות לשנה הקרובה, אך אני לא יכולתי... למה שלא תחפשי כבר עכשיו עבודה לסטודנטים במשמרות? כשתתחילי ללמוד יהיה לך נורא קשה למצוא עבודה נורמאלית שמשלמת שכר סביר, מפני שידרשו ממך לעבור הכשרה שנמשכת בדר"כ שבוע עד חודש, וקרוב לוודאי שלא יתאפשר לך... אם את כבר מחפשת עבודה אז תמצאי משהו שתוכלי להתמיד בו גם כסטודנטית, זו דעתי... אני סטודנטית ועובדת בעבודה מתישה וקשה לי נורא למצוא עבודה עכשיו כי אין לי זמן לקורסים האלה (וגם אין כל כך זמן ואנרגיות ללכת לראיונות כל הזמן) רק אל תתייאשי! המון בהצלחה, רעות

היי ליאת אני רק רוצה לומר לך שאת נפלאה התשובות שאת נותנת לאנשים פשוט תשובות מצויינות ואת לא סתם כותבת לך לטיפול אני חושב שאת מנהלת הפורום הטובה ביותר שראיתי...תודה רבה

ליאת, אני מסכימה עם MR BLUE ,כל מילה בסלע..... את מדהימה וטובה..... אני אוהבת אותך מאוד,אפילו שאני לא מכירה אותך אישית.אם לא הייתי נעזרת בך כשהייתי אז במצוקה,אלוהים יודע מה היה קורה..... תודה שאת תמיד יודעת להגיד את המילים הנכונות,בזמן הנכון. תבורכי,את עושה עבודת קודש קודשים. חן

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.

שלום רב, לבנות חומת מגן רגשית זה אכן לא קל. אני נתקלת בזה פעמים רבות כאשר הורים מדווחים עד כמה הם מתקשים לעמוד מול דרישות ילדיהם, מול בכי וצעקות של מריבת אחים, או חלילה מול סבל של הילד המחייב אותם לתפקד ולפעול בנחישות. במצבים כאלה, אני מבקשת מההורים לפעול "כאילו היו שחקנים בסרט". אפשר לפרק את המפגש לסצינות קטנות יותר, בהן אנו מנסים להיכנס לתפקיד, ולפעול כאילו עפ"י הוראות במאי. אם למשל את יודעת שאת עומדת לפגוש את חמותך היום, נסי ליצפות מראש עניינים המועדים לוויכוח. חשבי מה היא תגיד, נסי לגלגל בדמיונך את הדברים האיומים ביותר, שוב ושוב, עד שתרגישי שאת יכולה לשמוע אותם בלי להתרגז. כשהנושא עולה בזמן אמת, השמיעי לעצמך את הוראות הבמאי: "את אמא טובה, את יודעת מה טוב לילד שלך, אין לך שום כוונה להפוך שק אגרוף של אף אחד". מרגע זה, נסי לדמיין את עצמך כשחקנית, המגלמת דמות חזקה, בוטחת, שלווה. הישארי שקטה ומחוייכת, הנהני בראשך לשמע ההערות (לא בזלזול. בהקשבה) ועני לה: אני מבטיחה לחשוב על מה שאת אומרת. את עשוייה להיווכח די מהר, שבמצב כזה, א?ת היא זו ששולטת במידה רבה ב'סצינה'. כשתהיו בדלת, אל תשכחי להגיד לעצמך "קאט!", ולחזור להתעצבן כרגיל (איכשהו, יש לי הרגשה שלא יהיו לך סיבות הפעם). אני מחכה בקוצר רוח לשמוע איך היה ליאת