פורום פסיכולוגיה קלינית

האם הייתם נשארים בטיפול בו לא היו יכולים להבטיח לכם שלא תפגשו מטופלים או הורי מטופלים לפני/אחרי שעת טיפול ? (לאו דווקא מטופלים של המטפל שלכם)

שלום אין כינוי, מקווה שתשובתי לא תמנע מאנשים נוספים להגיב לשאלתך. מניסיוני, אנשים רבים שחששו להגיע לטיפול במרפאה, בין השאר מן הטעמים שהזכרת, גילו בהמשך שהדבר הרבה פחות מטריד ממה שחשבו תחילה. יחד עם זאת, יש אנשים הקנאים לפרטיותם יותר מאחרים, ועבורם תנאים אלה עלולים להיחוות כבלתי נסבלים. אישית, הייתי בוחרת מטפל על סמך המאפיינים של תוך-החדר, ופחות על סמך מה שמחוצה לו. בברכה ליאת

שלום אין כינוי, אני מטופלת במרפאה ציבורית גדולה שמסתובבים בה הרבה מאוד אנשים שהמפגש איתם הוא בלתי נמנע ואני חייבת להתוודות שעד שקראתי את שאלתך הנושא מעולם לא העסיק אותי. אף פעם לא ייחסתי חשיבות, לא לאנשים שנמצאים סביב וגם לא לאלו היוצאים מהמטפל *שלי* לפנ?י. להיפך, אני מתפעלת בכל פעם מחדש, מכך שברגע שאני נכנסת אליו הוא מיד נותן לי תחושה כאילו אני האדם היחידי שפגש היום, למרות שהמטופל שלפנ?י יצא אך לפני דקה. יכול להיות שזה היה מפריע לי אם הייתי מרגישה איזושהי עייפות או חוסר ריכוז מצידו. מאחר שרוב האנשים שסובבים אותי ושדעתם חשובה לי, יודעים שאני נמצאת בטיפול, אז אני לא מודאגת שמא אתקל במישהו שאני מכירה ואנשים שאני לא מכירה, בוודאי שאינם מטרידים אותי. בכלל, הטיפול לוקח ממני כל כך הרבה אנרגיות ומערים עלי קשיים מכל כך הרבה סוגים, שמהקושי שאת העלית, אני בוחרת לפטור את עצמי לגמרי. מקווה שכיוונתי לשאלתך כי לא ברור לי לגמרי אם כוונתך היתה לבעיית הדיסקרטיות או לקושי במפגש עם "שותפים" למטפל. יעלה

היי יעלה תודה. אני מטופלת בקליניקה פרטית (אך יש חדר המתנה משותף) אצלי דווקא העניין של הדיסקרטיות משחק תפקיד נכבד מאוד, ועצם העובדה שאראה שם מישהו שאני מכירה מדאיגה אותי... היום יש לציין לא ראיתי אף אחד : )

אני פונה אלייך כי אתה תקותי האחרונה..... שלום אני אמא לילד שהתגייס לפני קצת יותר מחודש ושובץ ליחידה קרבית. לפני שלושה שבועות התלונן על כאבי בן אושפז בסורוקה עם חשד לפנדציט שעד הבוקר שונתה דעתם של הרופאים. לאחר יומיים שוב חש הילד כאבים עזים באותו מקום בבטן והגעתי איתו לאסף הרופא לאחר בדיקות וc.t התברר העיניין אחרת שיש לו אוויר בקיבה אישפזו אותו ובמהלך הלילה ניקזו לו את האוויר דרך זונדה ובבוקר החליטו ולנסות לתת לו לאכול ואם לא מקיא ישוחרר הביתה וכך היה. הוא חזר ליחידה ולאחר מאמץ התלונן שוב על כאב . אגב הכירורג אמר לי שעיניין האוויר בקיבה הוא תוצאה של לחץ ולהיות איתו עם עיניים פקוחות ויד על הדופק כי הוא סמצב של חוסר הסתגלות במאמץ. שאלתי היא מה עליי לעשות איתו מעכשו והלאה? היום הוא בבית עם 7 גימלים וצריך להגיע כל יום לבי"ח כדי לעשות בדיקות לשלול את מה שהם חושבים.כשיסתיימו הבדיקות ויגלו שהעיניין הוא חוסר ההסתגלות כיצד אני אמורה לפעול? מחכה לתשובה מהירה כי המצב מלחיץ אותי איתו כי הוא לא לידי כדי שאפקח עין ואשים יד על הדופק וכמו שאתה בטח יודע בצבא מתייחסים לתלונות חיילים בע"מ ובני ילד שלו יודע לשחק ואני ממש לפני התרסקות עם מצבו. תודה מראש דפנה

דפנה שלום, דווקא זו דוגמה לכך שהתייחסו ברצינות לתלונותיו. במידה והרופאים חושבים שישנה כאן בעיה פסיכולוגית או בעיה של חוסר הסתגלות. או במידה ובנך מרגיש שקשה לו להסתגל ושהוא נתון בלחצים נפשיים - אזי הוא יכול לפנות לקצין בריאות הנפש (קב"ן) ביחידתו. הוא יעבור תהליך של ברור ראשוני ובעקבותיו יחליט הקב"ן מה המלצותיו. בנך לא צריך "לשחק" או להציג מצגת שוא לגבי מצבו אלא רק לפנות לכתובת הנכונה - רופא היחידה או קב"ן היחידה במידה ומרגיש לחץ נפשי. גם את לא צריכה להרגיש מתרסקת,שהרי יש לך אפשרות לדבר עם מפקדיו. במידה ואת חוששת שמתייחסים אליו שלא כראוי, אל תהססי להשמיע את השגותייך. לפי מה שתארת - היחס הינו רציני, מתייחס ומקצועי.

היי שלום אני מאוד רוצה למצוא את אבי שלא ראיתיו הרבה הרבה שנים, לאחר גירושיי ההורים. יש לי את מספר תעודת הזהות שלו. האם זה יכול להועיל לי במשהו לגבי מציאתו? האם יש מוסדות מסוימים שאם אציג להם את תעודת הזהות, אז יכולים לתת לי את הכתובת? יש לציין - אני לא קטינה. אני מעל גיל 18.

שלומית שלום, אני לא בטוח שכישורי כפסיכולוג הינם הכישורים האידיאליים לענות על שאלתך. נדמה לי שהייתי מתחיל את החיפוש באינטרנט, ב-144, במרשם התושבים/משרד הפנים. בהצלחה, גדעון

נמאס לי מכך שהטיפול אומנם עוזר,אך לאט...לאט...,ואין לי כבר סבלנות לחכות שמשהו טוב יקרה-אם בכלל יקרה, כל שבוע אחרי הטיפול יש עליה מסויימת ב'מדד המצב-רוח והעשיייה' לי,ומיד אח"כ ירידה,וחוזר-חלילה; העובדה שאני כותבת לך כאן עכשיו,היא שחיי עדיין רחוקים מלהיקרא באמת 'חיים',יותר מתאים להם להיקרא 'מסע הישרדות'-כי זה איך שאני מרגישה שהם.אני מקנאה(וחשוב לי שידעו שלא מרוע...)בכל האנשים המאושרים שחייהם מסתדרים בקלות-שהם מאושרים ושהכל בא להם בקלות- עבודה,בן-זוג,ילדים וכו'; ויש כאלה שזה בא להם בקלות ובכל-זאת לא מעריכים את מה שיש להם.כשאני רואה נשים {ותסלחו לי על הביטוי-כי בטח אקומם עכשיו אנשים רבים בפורום,וזו לא כוונתי}'מכוערות' שתופסות בחורים חכמים,נאים ומוצלחים-זה 'אוכל לי את הלב',כי אני אומרת-איך הן 'תפסו' בחור כזה ואני לא,ובמה הן יותר טובות ממני; כנ"ל אני מרגישה לגבי כאילו שמצאו ב'פוקס' משרות טובות והתקדמו בהן ומרוויחות טוב ומכלכלות את עצמן בצורה טובה; כשאני חושבת על כל זה אני רואה עד כמה כמעט ואיני שווה בכלל,ואני אדם בודד,חסר-סיכוי,שמפחד לעשות צעד כלשהוא כדי לצאת מהמצב האומלל בו הוא נמצא,ומעדיף לקנא באחרים. בטח עכשיו תחשוב ש'ירדתי לגמרי מהפסים' ואולי כבר התשתי אותך,כפי שאני מתישה אנשים רבים,אבל הרגשתי צורך עז לשתף אותך ואת האחרים בתחושותיי,שאני מקווה שלא פגעו באף-אחד(כי זו לא היתה כוונתי). משתנה

משתנה שלום, זה רק אנושי לקנא בכאלו שהכל בא להם בקלות. ועם זאת אני לא מכיר הרבה כאלה. לעיתים קרובות מה שנראה שבא בקלות, מסתיר מאחוריו מאמץ רב ועבודה קשה. כשתגיעי לראש ההר, תוכלי להסתכל אחורה בסיפוק ולהתגאות בכך ש"עשית את זה", ולבנתיים כשהדרך מתארכת ואיטית ומייגעת, נסי לפחות להנות מהנוף ולחפש את הפרחים שבצידי הדרך. ברכות, גדעון

גדעון תודה, תיאור מעניין ומפתה,וגם יש צד אופטימי ומעודד בתשובתך- שאגיע אי-פעם לראש ההר,כי לי עצמי כרגע קשה לראות זאת ונראה כאילו אני במבוך בתוך ההר-שאין ממנו דרך מוצא,אבל אני בוחרת להאמין לאחרים שכן מאמינים בי.ואת הפרחים שבצידי הדרך אני מחפשת ולעיתים נדירות מוצאת,אך שכשכבר יש לי פרח אני נהניית ממנו ומעריכה אותו יותר.

האם מקובל שפסיכולוג יערוך 10 דקות הפסקה בלבד בין מטופליו?

זה בדיוק מה שהם עושים.... הדר

זו בעיה שמעסיקה אותי והעסיקה אותי בעבר, כי מחד-אני מבינה את הצורך של המטפלים/ות לקבל כמה שיותר מטופלים בזמן העומד לרשותם,מבחינת פרנסה (ואיני אומרת זאת בציניות),ומאידך- עובדה זו פוגעת לפעמים בנו (המטופלים) בכך שלמטפל יש אולי פחות כוחות אלינו,או שאולי הוא פחות מרוכז ואין לו כוח לבעיותינו,או שאולי או עייף מידי אחרי מספר רב של פגישות. (אני כותבת בלשון זכר אבל כוונתי לכלל המטפלים/ות). ואני מקווה שאיני פוגעת בדבריי במטפלים/ות,ואם כן אני מתנצלת מראש. משתנה

אורן שלום, זה אכן מקובל. אך יחד עם זאת כל פסיכולוג צריך לעשות לעצמו את החשבון של יכולת הריכוז שלו ומתי עליו לקחת הפסקה ארוכה יותר. ישנם מטפלים ששעת טיפול שלהם הינה 45 דקות ואז הרווח בין מטופל למטופל הינו ארוך יותר. ישנם אחרים שאמנם שעת הטיפול הינה 50 דקות אך הם מרווחים יותר בין מטופלים. בסופו של דבר זה מאוד אינדיווידואלי. בברכה, גדעון

את מקווה שהמצב ישתפר או יחלוף אם תמצאי את המיועד ואולי יהיו לך ילדים,משתמע מדבריך שאת חיה את העתיד ומקווה שאם ישתנו דברים בחייך גם ההרגשה הפנימית תשתפר(גם לי זה קורה לפעמים ואני לא שופטת אותך חלילה) אבל מניסיוני אני רוצה להגיד לך שאם ההרגשה הפנימית לא תשתפר(מה שמצריך כמובן עזרה מבחוץ -תרופות ,שיחות ,תמיכה ולהשלים עם זה שיש עליות וירידות) שום שינוי בשגרת החיים לא יעזור ואפילו יכול לגרום לעוד לחץ ,למרות שאני מאוד מאושרת בנישואים שלי ויש לי ילד מדהים זה מביא גם קשיים חדשים שלא היו לפני ,אז כדאי להשתדל לחיות את ההווה עם מעט חשיבה על העתיד ,וכשתיתחזקי זה יבוא ואני מאמינה שאת תיתחזקי. מקווה שלא דיכאתי אותך.

תודה, לא דיכאת אותי,בדבריי בעיקר ניסיתי לעודד את 'אין כינוי',למרות שמובן מהם שנקודת השקפתי על החיים לא נכונה,כיוון שאני מנסה לעודד את עצמי ע"י מחשבה (לא במיוחד ריאלית)על העתיד(כרחוק) בלי לחיות כאן ועכשיו,וזה מה שהבנתי שאת אומרת לי - שאם אדאג לשנות קודם את ההרגשה הפנימית(שאני מרגישה עכשיו),גם הרגשתי החיצונית תשתפר,ואז לא אצטרך לדאוג לעתיד,כי הוא כבר 'יזרום' לבד. הבנתי אותך נכון?

למה את מתכוונת הרגשה חיצונית ? לדעתי כדאי לחיות את ההווה ,כי לפעמים נדמה לנו שאם נגיע למשהו (נתחתן,נתחיל לעבוד,יהיה לנו יותר כסף וכו..)אז נהיה מאושרים או יחלוף הדינאון ואז זה מגיע ,אבל אנחנו ממשיכים להיות מדוכאים ומקווים שיבוא משהו אחר שיפיג את הכאב\ מחלה\דיכאון וחוזר חלילה .ולזה אני מתכוונת משהו חיצוני ,נאחזים במשהו שאולי עתיד לבוא. מאחלת לך רק טוב רינת

היי...זה שוב אני למי שזוכר אחרי שכתבתי פה בפעם הקודמת החלטתי שאני מנסה לעזור לעצמי פעם אחרונה לפני שאני פונה לטיפול. אז התחלתי לחפש עבודה, הלכתי לראיונות עד שמצאתי משהו...למחרת כבר התחלתי לעבוד, חשבתי שאם תהיה לי תעסוקה במשך היום זה יעזור לי לצאת מהמצב שאני נמצא בו ויישפר את ההרגשה שלי אבל מהר מאוד הבנתי שאני טועה...לקום כל בוקר לעבודה היה בשבילי סיוט...כל היום הייתי בלחץ ולא תקשרתי עם העובדים בחברה, הרגשתי שוב לא שייך הייתי מחכה שהזמן יעבור כבר כדי שאני יוכל ללכת הביתה,אבל למרות הקושי המשכתי... עד היום בבוקר שהכל התפוצץ...קמתי בבוקר הסתכלתי במראה והרגשתי שזהו אני לא יכול להתמודד עם זה יותר...אני שונא את הגוף שלי!!!!!שונא!!!...ניתקתי את הפלאפון והסתגרתי בחדר...אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שאני ייצא ממנו...בבקשה תעזרו לי....בא לי למות!!!

למבולבל הנצחי שלום רב, אני מבין שכתבת פה בעבר ובעקבות זאת החלטת לנסות בכוחות עצמך לעזור לעצמך. ההחלטה לקחת את גורלך בידיך הינה חשובה. אך גם הדרך לעזרה הינה חשובה. לא הכל ניתן לעשות לבד. לפעמים צריך סיוע: עיצה, השתתפות כצעד ראשון וטיפול מקצועי כצעד שני. אני ממליץ לך לעשות את הצעד הנוסף ולפנות לטיפול פסיכולוגי. יתכן שתוכל להסתייע גם בטיפול תרופתי וזה יעזור לך בתפקוד היומיומי. בהצלחה, גדעון

מטפלת שעונה לטלפונים במהלך הפגישות, לבושה לעיתים בצורה לא פורמלית (נניח בגדי בית) וגם לא מקפידה על כך שמטופליה לא ייתקלו אחד בשני בכניסה/יציאה?

לענות לפאלפון בזמן פגישה,זו ממש חוצפה.לדעתי עלייך לשוחח איתה על כך .לגבי הלבוש ייתכן שהיא פשוט טיפוס כזה אנני חושבת שעלייך לשפוט אותה על כך.

זה לא פלאפון, זה טלפון רגיל... לגבי הלבוש - אני לא שופטת אותה אבל בכ"ז לקבל מטופלים במשהו דמוי פיג'מה נראה לי מעט מזלזל. השאלה אם יש להעיר על כך.

יסמין שלום, את מציינת כמה נושאים לגבי הטיפול, אך לא ברור לי מה את מרגישה וחושבת על כך. אני מוצא , שיש טעם לפגם במצב שבו מטפל לא מקדיש את מלוא תשומת ליבו למטופליו. יחד עם זאת לא כל המטפלים יסכימו ביניהם לגבי קוד ההתנהגות והלבוש הרצוי. אבל, אם כל מה שציינת מפריע לך, הייתי ממליץ לך לדבר על זה עם המטפלת. נראה לי שברור באוירה פתוחה יכול רק לעשות טוב לקשר הטיפולי ולטיפול. אשמח אם תשתפי אותנו בהמשך, מה החלטת ומה היה. בברכה, גדעון

בוודאי שזה מפריע לי. עניין הלבוש גורם לי לחשוב שהיא לא מכבדת אותי או את המעמד. הטלפונים... טוב, בנקודה זו ברור כי הקשב שלה מוסת, היא אמנם מנסה לחפות על זה אבל זה מפריע לי. ועניין אחרון - המטופלים שנתקלים זה בזו, על כך בהחלט אעיר לה מאחר וזה בהחלט לא לעניין ולא במקום, מחובתה ומאחריותה לדאוג להסדרים מתאימים, גם אם זה מצריך מאמץ מצידה. זו תחושה נוראית בשבילי להתקל במטופל שאחריי, תחושה של "הנה עוד אחד בא להחליף את מקומי". ואני פונה למטפלים פה - אנא היו רגישים למטופלים שלכם,המעמד הטיפולי קשה גם בלי כל הגורמים ה'טכניים' האלו מסביב. תבינו שלכל אחד יש את השאיפה להיות יחיד ומיוחד וגם אם זה לא כך עבורכם המטפלים, לפחות אל תיצרו הרגשה הפוכה...

יסמין שלום, לפי כל מה שתיארת גם בשאר התכתוהבות כאן נראה לי שזו התנהגות לא הולמת של המטפלת,וכדאי קודם לדון על כך איתה,ואם זה לא עוזר אז לעבור למטפל/ת אחרים. הקטע של השיחות באמצע המפגש וההיפגשות עם מטפלים אחרים מפריע לי במיוחד, כי בזמן שלך היא צריכה להקדיש לך את מלוא תשומת-הלב,אלא אם זה מקרה חירום.וגם תבהירי לה במפורש שאינך מעוניינת לפגוש מטופלים אחרים,אני מתפלאה שהיא לבד לא מבינה זאת.גם בטיפול שאני כעת וגם בטיפול שהיתי בעבר(אצל מטפלים שונים, קרתה פעם אחת בלבד שבמקרה (בגלל שאני אחרתי לפגישה)פגשתי מטופל אחר,אבל לפי תיאורייך אצלך זה מצב שכיח,ותדאגי שלא יהיה כך. לגבי הלבוש גם לי זה היה קצת מפריע,אך לא הדבר העיקרי,למרות שהפריע לי בעבר שהיתה מטפלת שהלכה יחפה בביתה,אך לי זה הפריע.

שלום רציתי לשאול מה ההבדל בין תואר ראשון בפסיכולוגיה לבין תואר ראשון במדעי ההתנהגות?

אם התואר הוא מאוניברסיטה מוכרת (לא מכללה) אז אין חשיבות אם מדובר בפסיכולוגיה או במדעי ההתנהגות. ניתן אח"כ להתקבל לתואר שני באותם תנאים.

ואם הוא ממכללה?

לא מבינה שלום, למיטב הבנתי מדעי ההתנהגות כללי יותר ויתכן שיש שם קורסי מבוא גם בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכדומה. כדאי להסתכל על רשימות הקורסים של כל תואר וזה יתן מושג טוב יותר לגבי מה מסתתר מאחורי הכותרת. בברכה, גדעון

אני סובלת מחרדות מאז היותי קטנה התחלתי מס' פעמים טיפול אך לא יכולתי להמשיך בגלל שלא יכולתי לעמוד בתשלום הטיפול פניתי לקופ"ח כללית יש הסדר אך שם מצאתי עובדים סוציאלים בעלי תואר שני אך אני לא יודעת אם זה מספיק אני לא מזלזלת חס וחלילה וגם כל פעם היה לי קשה להתמודד עם הטיפול ויצאתי ממש רועדת וחלשה אך כיום אני סובלת מחרדות ודיכאון שמפריע לי בחיי היומיום אני פשוט בקושי מתפקדת ועם מחשבות אובדניות אני חיה בזוגיות שהולכת ונהרסת בגלל התחושות שלי אני לא יודעת מה לעשות מבקשת יעוץ תודה

ההודעה שלי אלייך גדעון אני חדשה בפורום תודה

מישאלה שלום רב, את מתארת שילוב של חרדות, דיכאון, מחשבות אובדניות, תיפקוד לקוי. כל אילו מובילים להמלצה , שאת בודאי כבר מכירה, לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. יתכן שיש מקום לשקול טיפול תרופתי בנוסף לטיפול פסיכולוגי, אך על זה כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. לגבי נושא העלות והטיפול אצל עו"סים. באופן כללי, לא הייתי ממליץ לשלול איש מקצוע בשל היותו עו"ס קליני. כמו בכל מקצוע יש טובים יותר ויש טובים פחות וכדאי להגיע לפי המלצה ולא לבחור אקראית מרשימה. אופציה אחרת , מעבר לפניה לרשימת המטפלים של קופ"ח כללית. היא לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. אמנם יכולה להיות רשימת המתנה, אך הטיפול הוא בחינם. המטפלים מנוסים או שהם מודרכים ע"י אנשי מקצוע מנוסים. באופן כללי המרפאות מאפשרות טיפול פסיכולוגי, אחראי, ברמה מקצועית טובה , במחיר נמוך או בחינם אך עם חיסרון של המתנה ארוכה. מתיאורך את מצבך הייתי ממליץ לך שלא להשהות את הפניה לסיוע. בהצלחה, גדעון

טופלתי בעבר בפרוזאק קיבלתי פלוטין בערך כשנה קצת פחות זה עזר מעט בהתחלה ואז כבר לא הרגשתי את אותו הדבר יש לי עדיין בבית פלוטין ולפני שהפסקתי התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה לי שאם ארצה לחזור לקחת אצטרך לקחת יום כן ויום לא ולאחר מכן כל יום כדאי לי לקחת? האמת שהשמנתי נורא בגלל זה ואני חוששת מכך אני לא יודעת מה לעשות ניסיתי טיפול חינם דרך קופת חולים אבל ממש לא התחברתי למטפלת אני גם לוקחת מידי פעם לוריון להרגעה במצבים קשים אני חושבת שבמצבי כרגע אצטרך לראות מישהו (מטפל) כבר מחר מה לעשות בינתיים תודה רבה על עזרתך

מקריאת הודעות קודמות שמתי-לב שאנשים רבים (ובעיקר בחורות -לפחות לפי מי שכותב בעיקר) נמצאים בדיכאון תמידי,וביניהם אני,למה זה קורה? ולמה בתקופה זו דיכאון שכיח יותר,יותר מאשר בעבר,או שאז לא כ"כ היו מודעים אליו? פשוט זו סוגיה שמעניינת אותי. תודה מראש, משתנה

אולי הפורום מדכא? אולי הטיפול מדכא? אולי החיים האלה מדכאים?? כל בנאדם שני בטיפול במדינה הזאת...אם כ"כ רע בעולם הזה אז למה כדאי לחיות? ואולי בכלל הפרספקטיבה שלי על החיים דפוקה...ימים יגידו

בהמשך לשאלתה של משתנה, האם ככל שהדיכאון קשה יותר אז זה אומר שקיים מחסור יותר גדול של סרוטונין במוח? האם ישנם אנשים שדיכאון אצלם הוא בחירה,ובריחה מהתמודדות עם מכשולי החיים או שהכל קשור רק בגורמים פיזיולוגים? סתם מעניין אותי.... חן

למשתנה, אין כינוי וחן שלום רב, מעבר לכך שלכל אחד יש את סיבותיו שלו להיות בדיכאון, הרי דיכאון נחשב למחלה של המאה הנוכחית. כ- 20% מהנשים וכ- 10% מהגברים יחוו לפחות אפיזודה אחת של דיכאון בחייהם. יתכן שחיפוש ברשת יעלה מאמרים מעניינים על דיכאון וכדאי לקרוא אותם ולדעת עוד על תסמיני המחלה ,הסיבות השונות לדיכאון, ואופציות טיפוליות. בברכה, גדעון

אני חושבת שהיום יש יותר מודעות ויותר אנשים פונים לעזרה ובעבר שמרו יותר את הדיכאון לעצצמם בלי לפנות לעזרה.

תודה על תשובותיכם, גדעון תודה על הצעתך,אך למרות שברשת יש בטוח מאמרים מעניינים על הדיכאון,איאלץ לוותר עליהם,כי עצם הנבירה בעיניין הדיכאון גורם לי להעמקת הדיכאון. רינת- העלית נקודת מחשבה מעניינת.

שלום אני אמא לבת 26 ולתאומות בנות 15 וחצי. עם התאומות הכל בסדר שתיהן חברמניות ומלאות שמחת חיים.הבעיה עם הבת הגדולה בת ה26 היא נוהגת להתבודד המון אין לה הרבה חברים וחברות היא מבלה את רוב זמנה מול המחשב והטלויזיה.מדובר בילדה מאוד יפה וחכמה אבל תמיד היו בעיות אצלה בעיות חברתיות קשות.בבית ספר יסודי היא סבלה מאילמות סלקטיבית ולא דיברה בכלל עם מורים וחברים בכיתה.כשהתחילה תיכון עברנו לעיר אחרת ואז היה לה יותר קל מבחינה חברתית,היא יותר נפתחה והצליחה ליצור קשר עם בנות גילה ובני גילה,אבל פתאום היתה נפילה והיא התחילה שוב להתבודד,וביקשה ממני לקחת אותה לפסיכולוג,לקחתי אותה לפסיכולוג והטיפול לא עזר לה.היום כאמור היא בת 26היא לא מוצאת את עצמה עוברת מעבודה לעבודה,לא יוזמת קשרים חברתים וממעטת לצאת מהבית,ואנחנו מכלכלים אותה ומפרנסים אותה כי כרגע היא לא עובדת,אבל היא עושה מאמצים לחפש עבודה,היא קמה בבוקר והולכת ומחפשת.אני רואה שקשה לה המצב בו היא נמצאת ואני רואה שהיא מתוסכלת ואני מכאן רוצה לשאול איך עוזרים לה כי מדובר בבחורה יפה עם פוטנציאל עצום שלא ממומש וחבל.אשמח לשמוע עצה מקצועית ועצה מאנשים שמכירים את המצב הזה מקרוב. בתודה אמא

ביתי לא סובלת מח"ח או מדיכאון.כנראה שהקושי הוא מסוג אחר.היא מאוד פגיעה ושברירית ורגישה יותר מדי ובתקופת בית ספר קצת ירדו עליה ואולי היא סוחבת את זה עד היום.

אמא יקרה. קשה לבצע הערכה מקצועית מדוייקת על סמך תאור אינטרנטי קצר, אך בהחלט נראה שלבתך יש דפוס מתמשך של קשיים חברתים מאז הילדות. מה הכוונה הטיפול לא עזר ? כמה זמן הבת הייתה בטיפול ? אולי המטפל לא התאים ? אולי הטיפול לא עזר בעבר אך בהחלט יעזור כעת ? אסור לכן לוותר על הסיכוי להעזר בטיפול !!! הבת בהחלט צריכה טיפול על מנת שיכולו השינויים רצויים. ראשית הייתי ממליץ לבת לפנות לאיש מקצוע (למשל פסיכולוג קליני) על מנת לבצע הערכה פסיכולוגית (כשתים שלוש פגישות) ובסופה יוכל להמליץ על הטיפול המתאים. ובשורה אחת טובה ואחת קצת פחות (ואתחיל בשניה): נראה שמדובר בקושי בהתפתחות באספקט מסויים של האישיות. המשמעות - מדובר בטיפול לא קצר. צריך בהחלט הרבה סבלנות ואורך רוח. והבשורה היותר טובה - מדובר בבחורה צעירה (26) כך שהסיכויים להצלחת הטיפול בהחלט טובים בהשוואה לאדם מבוגר יותר. המשמעות - לא כדאי להתמהמה יתר על המידה בפניה לטיפול. והעיקר - המון הצלחה לך ולבת, ובשום אופן לא לוותר על הסיכוי להעזר בטיפול מקצועי.

אמא שלום רב, דאגתך לבתך טבעית ומובנת, אך אין צורך להיות מיואשת. החל משלב מסויים יכולותינו כהורים מוגבלת ועלינו לדעת מתי לפנות ולהפנות לסיוע מקצועי. התמונה שאת מתארת של קושי ביןאישי מתמשך צריכה להיות מטופלת. ההמלצה היא: טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני. כפי שכתב ים 3: מה שלא עזר בעבר יכול לעזור בהווה , נדרשת סבלנות ויפה שעה אחת קודם. הציעי לבתך לפנות לסיוע מקצועי. לדעתי זה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורה. בהצלחה, גדעון

שלום לאמא מיואשת גם אני כשהייתי ילד סבלתי מיחס לא טוב מצד הסובבים אותי אחכ"כ היו לי תקופות עם המון חברים וחברה שאהבתי מאוד ..לפני קצת יותר משנתיים אני והחברה נפרדנו התחלתי ויש לי גם פחות חברים אני לבד כל הזמן ...אני לא יודע איך לפתור את הבעייה אך אני מציע שבתור אמא על תציקי לה יותר מדיי כי היא בטח מרגישה רע גם כך אני מאוד מזדהה עם בתך ועם הכאב שהיא בטח חווה כי אני מרגיש אותו שעה שעה יום יום

היי אורנה, אני מקווה שאצליח להיות מובנת, יש לי שאלה בנוגע להשלכה. מה גורם לאדם מסויים להיות אובייקט להשלכה? האם אדם מסויים יכול להיות מושא להשלכה לסביבה שלו יותר מאחרים? כלומר שמאיזו שהיא סיבה הסובבים אותו משליכים דווקא עליו ולא על אחרים? שבת שלום ותודה מראש :)

שלום דנה, האם את היא הכותבת ש"פרשה בשיא" מדיון עם ליאת אודות "השלכה הזדהותית"? אם כן, זה יהיה מעניין לשמוע יותר על המשיכה שלך למושג זה... השלכה נחשבת למנגנון הגנה 'גבוה', בעזרתו העצמי משליך אספקטים לא-רצויים שלו על האובייקט, וכך מצליח להתנתק ולהשתחרר מהם. הזדהות השלכתית, לעומת זאת, מובנת כמנגנון 'נמוך' יותר, בו העצמי משליך את כולו או חלקים שלו על האובייקט, אבל ממשיך להזדהות עם התכונות שהשליך על האובייקט וחש אותן כשלו. לכן, זהו מצב בו העצמי לא משיג שחרור מדחפיו הלא רצויים (אם תרצי לקרוא על כך יותר, כדאי לעיין בכתבים של קליין וקרנברג). אני מבינה שאחד הנושאים שמעניינים אותך, הוא מה מאפיין את "מושא ההשלכה", ולא רק מה מאפיין את ה"משליך". לשמחתך אינך היחידה שגילתה בכך עניין, ויש ספרות שעוסקת באופן בו "מושא ההשלכה" מתומרן להרגיש כל מיני דברים. נסי לחפש מאמרים של הורביץ (Horwitz, L), ואם את "מהתחום" אולי תרצי לקרוא טקסטים מורכבים של ביון וגרינברג אודות תהליך "הזדהות השלכתית נגדית" שמתרחש אצל המטפל. מאמר שאולי יעניין אותך נקרא "הזדהות השלכתית - מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים" מאת ד"ר מרק רויטמן, והוא פורסם ב"שיחות" כרך ג' במרץ 1989. בהצלחה בהמשך החקירה שלך, אורנה

אוי, כן אני היא ש"פרשה בשיא"... גליתי על עצמי דברים מדהימים שקשורים בהזדהות השלכתית (כאובייקט ולא כמשליכה) ולכן התחלתי חקירה בעניין. זה מעניין כי אני מכירה את המושגים ממזמן מכיוון שאני מגיעה מהתחום אבל אני לא מצליחה למצוא תשובות לשאלות שלי וכנראה הבעיה היא בניסוח. אני מכירה את המאמר של ד"ר מרק רויטמן, ישל י אותו במועדפים ומאיזו שהיא סיבה אני לא מצליחה להביא את עצמי לקרוא אותו למרות שהוא מעניין אותי וכרגע הנושא הזה חם מאוד אצלי. עוד שאלה לי אלייך אורנה בעקבות דברייך. כתבת שהזדהות השלכתית היא מנגנון נמוך אך אני לא מבינה מדוע מכיוון שמה שהופך את ההזדהות ההשלכתית לכזו היא רק התגובה של האובייקט שעליו נעשתה ההשלכה ולא של המשליך (יש לי דה ז'ה וו לשיחה עם ליאת...) אוך כנראה לא סתם אני לא מצליחה לרדת לעומק הדברים!!!

לאורנה ולכולם, גם אני, כמו חן ואין כינוי רוצה לשאול למה?!!!!!!!!!! לא בא לי לחיות יותר (אני לא מתכוונת להתאבד או משהו...) כבר אין לי כוח לכלום! כבר מאסתי בכל הדברים שכל כך אהבתי תמיד... )-: מתי זה יגמר כבר?!!!!!!! מאז שהתחלתי טיפול לפני כחודש אני יותר מעורערת. אני חושבת שרצתי מהר מידיי, אולי פתחתי דברים שאני עדיין לא מוכנה לדבר עליהם. רציתי להגיד דברים כדי לגמור את זה כבר! אני רוצה שתגידו לי שזה ככה בגלל שזו התחלה ושזה ישתנה בקרוב! לא רוצה להפסיק את הטיפול, אבל מרגישה שהוא פוגע בי, מפריע להתרכז בדברים שחשובים לי (בעיקר בלימודים). גם לא מסוגלת להפסיק... שיגמר כבר.... רעות

שלום רעות, ברוכה הבאה למפלגת ה"למה"... נסי לתת זמן לטיפול, ולחיים, ולעצמך - אני בטוחה שבעוד זמן מה דברים יתאזנו. עידוד וחום גם בשבילך, אורנה

היי רעות, זה רק הגיוני שעם תחילה הטיפולים תוצפי ותרגישי שאת חוזרת אחורה. בצעד אמיץ החלטת להתמודד עם הקשיים שלך והעבר, ולהעניק להם מסגרת- יום ושעה במסגרתה את משחררת דברים, מבינה, חוקרת, חופרת. את מה שאת עושה המסגרת הקטנה הזו של שעה בשבוע (אני מתארת לעצמי) את לוקחת איתך ומעבדת ביתר השבוע עד למפגש הבא. נראה לך שזה נורמלי שלא יקרה מה שקורה לך?? גם אצלי, תחילת המפגשים היו מעררים במיוחד.. אחרכך זה נרגע, ולרגעים חוזר שוב. כך או כך המחיר הזה שווה כשאת מצליחה להשתחרר מדברים שמעכבים אותך. בהצלחה

רעות, אין לי מה להוסיף על דבריהן הנכונים מאוד של אורנה ודנה. צר לי שאת מרגישה כל כך רע... האם קרה משהו שגרם לך להרגיש כך? אני שולחת לך רשת תמיכה וחיבוק עוטף בחיים יש הפתעות יש מורדות יש עליות ואם היום זה לא הלך הכל נראה קשה ומסובך יום המחר יהיה מוצלח. תהיי חזקה חן

אורנה, דנה וחן, תודה לכן על העידוד, אתמול כבר הייתי ממש על סף התמוטטות, אני עובדת עכשיו יותר (בלילות)ע"מ לממן את הטיפול ויש לי שם יותר מידיי זמן לחשוב כי אני נמצאת כל הזמן לבד... אני לא מצליחה לעשות מטלות שבועיות ללימודים... עוד חודש וחצי מבחנים... אני מפחדת שיעיפו אותי!!!!!!!!!!!!!!!!! חן, את כותבת נורא יפה ותמיד מצליחה לעודד אותי...

שלום למהנלי הפורום רציתי לדעת מהו ההבדל בין חרדה חברתית ופוביה חברתית לבין בישנות אם בכלל יש הבדל?

שלום @@@, ההבדל הוא בעוצמה ובחומרה. בחרדה החברתית, הביישנות יוצרת פגיעה ממשית בתפקוד החברתי, בכך שהיא מובילה להימנעות מהימצאות בחברה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי, יש כל מיני רעשים כגון מנועים של מחשבים, מנועי מקררים שמאוד מציקים לי ומטרידים אותי, יש לציין שאנשים אחרים בכלל לא שמים לב לרעשים הללו אך לי זה מפריע ומציק באופן מוגזם, אנשים אחרים צוחקים ממני כאשר אני מספרת להם על הבעיה שלי, טוענים, איך אני בכלל שמה לב לרעשים האלו,הרי משהו טבעי. האם זו בעיה שדרושה לה לעזרה של פסיכולוג? תודה מראש

רק רציתי להגיד שאת לא לבד, גם אותי זה ממש מחרפן לפעמים. בעיקר כאשר הטלוויזיה על mute ואז יש רעש מעצבן וגבוה, או הרעש של המזגן או של המחשב. לי זה יכול ממש להפריע לריכוז. דרך אגב הצליל של הטלוויזיה על mute יכולה אפילו להכאיב לי. האמת שאף פעם לא חשבתי על זה שזו יכולה להיות בעיה פסיכולוגית... בכל מקרה צרת רבים... ש

שלום אלה ו- ש, תיארתם בעיה של רגישות יתר לרעשים. אפשר להמשיך לחיות עם זה, ואפשר לנסות לבדוק את מקור הרגישות ואיך אפשר להקל. אני, אגב, הייתי מתחילה בבירור רפואי, ורק אחר-כך שואלת פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים מה דעתם על טיפול בהפחתת רגישות לרעש. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני אוהב לישון מחובק עם בת זוגתי אך היא לאחר מספר דקות שהיא עומדת להירדם [או כבר נרדמת..] מתהפכת על הבטן ותופסת לה את מרחבה איך שאומרים..,למה זה ומה זה אומר בעצם??[יש לציין שהננו אוהבים אחד את השני ונמצאים בתחילתו של הקשר]

שלום ליאור, נחמד להירדם מחובקים, אך אל נא תשכח שלכל אחד מאיתנו הרגלי שינה אחרים. לעניות דעתי, אם היא מתהפכת על הבטן זה אומר שכך נוח לה, ולא שום דבר אחר... בהצלחה בהמשך הקשר, אורנה ראובן-מגריל

לטיפול אצל פסיכולוג קוגניטיבי או התנהגותי? קליני חייב להיות פסיכודינמי? תודה!

לעניות דעתי את מתבלבלת בין שתי קטגוריות: 1) סוג ההתמחות. 2) סוג טיפול. פסיכולוג יכול להתמחות במגמות שונות (לדוג, קליני, שיקומי, רפואי, יעוצי-תעסוקתי ועוד) יש מספר סוגי טיפול פסיכולוגי (פסיכואנליזה, דינמי, קוגנטיבי, תמיכתי ועוד) פסיכולוג קליני לדוגמה יכול לטפל בסוגים שונים של טיפול. הוא יכול לטפל בטיפול דינמי (מאד מקובל ושכיח) אך בהחלט יכול לטפל טיפול תמיכתי או התנהגותי וכו'. פסיכולוג בוחר את שיטת הטיפול הן בהתאם להכשרתו והן בהתאם לבעיה של המטופל. למשל כדי לטפל בשיטה התנהגותית רצוי שהמטפל יעבור הכשרה מקצועית בשיטת טיפול זו. כך גם בשיטות הטיפול האחרות. מקווה שעזרתי.

שלום שואלת, אכן, תשובתו של ים 3 מבהירה את הנושא בצורה מצויינת. אם יש שאלות נוספות אשמח לעזור. אורנה ראובן-מגריל

חן השארתי לך הודעה בשירשור למטה (מאתמול). וסופיה הפורום של 'חולי'OCD ,הוא בכתובת הבאה: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=15 (איני יודעת איך לצרף זאת כקישור שתיכנסי אליו ישר ולא להעתיק).

מסתבר שזה לבד ישר הופך לקישור.

משתנה עניתי לך בשרשור למטה חן

הי בנות! מה שלומכן היום? אוהבת, רעות

תודה לך על ההפניה לפורום הוא נראה מעודד ותומך.חוץ מזה מה שלומך?איך עוברת השבת?

רציתי לדעת - אם אני מתוודה בפני מטפל - פסיכולוג או פסיכיאטר, על עבירה חמורה שביצעתי, האם הוא יכול, או חייב, לפעול כנגדי בהליכים משפטיים/פליליים?

שלום ילד, שאלתך מעלה את נושא זכות החולה לשמירה על סודיות ופרטיות, ואני ממליצה לך לבדוק מה אומר חוק זכויות החולה בנושא זה. מבחינת קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, פסיכולוגים חייבים בשמירת כללי הסודיות על כל מידע על לקוח שהגיע אליהם תוך כדי עיסוקם המקצועי, גם לאחר שהקשר המקצועי הסתיים ואפילו לאחר מותו של הלקוח. פסיכולוגים ימסרו מידע סודי שהושג בתהליך עבודתם רק למטרות מקצועיות חיוניות ועל פי הוראות החוק, או בהסכמת הלקוח ו/או מייצגיו החוקיים ותוך שיקול דעתם המקצועי. כאשר פסיכולוג נדרש למסור מידע ולהפר סודיות על-פי חוק, עליו ליידע את הלקוח ולפעול ככל יכולתו לשמירת הסודיות ולהגנה על הפרטיות של הלקוח, על מנת לא לפגוע בו. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, גם ישנו חוק המתיר רק למורשים בו לעסוק בפסיכותרפיה, האמנם?

באיזה מקרים /או מתי עדיף להשתמש בחיזוקים מלאים ומתי בחלקיים? האם באוטיסטים אני צריכה רק חיזוק חיובי - מלא בשל הקיבעון .האםהם לא תלויים אחד בשני חיזוק מלא ואח"כ חלקי? אשמח לתשובה, שבת שלום.

שלום מירב, מאוד קשה לענות על שאלה כזו באופן כללי, מבלי לדעת את נסיבות הבחירה בשיטת טיפול התנהגותית, ואת גורמי הרקע הרלוונטיים. אם מדובר בשאלה טיפולית מהותית (ולא בשיעורי הבית שלך...), את מאוד מוזמנת לכתוב שוב ביתר פירוט. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

למה כל דבר הכי פעוט,ושטותי גורם לי להרגיש רע מאוד? למה אני פוגעת באנשים בלי לשים לב? למה אני לוקחת הכל קשה מידי? למה??? אוף..... חן

שלום חן, אני מרגישה שהשאלה שלך מאוד נוגעת במה שכתבה 'אין כינוי' מוקדם יותר (אפילו קראתן להודעה באותו שם). שתיכן מביעות תהייה נסערת, מדוע החוויה שלכן בעולם כל-כך כואבת ומתישה. את הסיבות העמוקות לכך, כמו גם את הדרך לפתח זוויות ראייה וחוויות עצמיות נוספות, אפשר יהיה לגלות בטיפול. בינתיים, אני שולחת מכאן תמיכה ועידוד... אורנה ראובן-מגריל

אורנה, תודה על תגובתך. אכן ראיתי שהודעתה של אין כינוי,מאתמול,ושלי,הן כמעט זהות,כנראה ששתינו מרגישות אותו דבר,כי לא קראתי את הודעתה לפני שכתבתי את ההודעה שלי,קראתי את ההודעה של אין כינוי רק לאחר מכן ונדהמתי ועוד שכתבנו את אותה כותרת... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ארבעה חודשים ואני לא ממש מצליחה להגיע לתובנות,אני גם מאוד פוחדת לגלות שהאישיות שלי דפוקה,אני הרבה דברים גם מתביישת לחשוף בפניה,למרות שאני יודעת שאם אני אגיד אז המטפלת תבין יותר את הסיבות העמוקות להתנהגויות שונות שלי, ולמחשבות ותפיסות שונות שיש לי. מקווה שהבנת אותי,כי אני בעצמי לא כ"כ מבינה את עצמי, אני מבולבלת מאוד. חן

שלום לביתי בת הב3 ישנם פחדים מרובים וחרדות רבות. היא חוששת לעבור ליד מעקה המדרגות שמה תיפול. פוחדת מחיות( הוקצן לאחר שקפץ עליה כלב מסיבה ידידותית) מתביישת מאנשים. לא נשארת בבית בשום חדר ללא נוכחות מבוגר . נבהלת בקלות רבה. יש לציין כי היא הראתה סימני פחדנות עוד בהיותה תינוקת צילצול בדלת וכד' גרם לה לבכות. אני מאוד זקוקה לעזרתך בכדי לדעת אם יש דרך לטפל בכך , ומה היא . הילדה דיי סובלת מזה ( אנו נותנים לגיטמציה לפחד ) למרות שבאופן כללי היא ילדה שמחה. תודה רבה אורית

שלום אורית, ראשית, חשוב שתדעו שפחדים וחרדות הם חלק תקין ונורמלי מחיינו בכל גיל, גם בינקות וגם בגיל גיל 3. באופן כללי, הפחד נועד לשמור עלינו מפני סכנות (כמו תמרור אזהרה שאומר: "הנה כלב, כלב יכול לקפוץ עלי ולהבהיל אותי, עדיף לא להתקרב"...). השאלה היא כמובן שאלה של איזונים ומינונים, משום שלא היינו רוצים להימנע מהתנסויות חיים בגלל הפחד (מפגש עם כלב, למשל, הרי יכול להיות מאוד נעים...). בהחלט אפשר לעזור לבתכם להתמודד עם פחדיה באורח שיצור פחות הימנעויות. אתם יכולים ליצור סיטואציות נעימות, בהן היא תוכל לבוא במגע עם מה שמפחיד אותה בצורה הדרגתית ומבוקרת. למשל, אפשר "לארגן" מספר מפגשים עם גור כלבים, שבהם תתקרבו אליו בהדרגה (מספיקות מספר דקות בכל פעם). חשוב שתהיו איתה לכל אורך ההתנסות, תלוו אותה ברמה הפיזית וברמה הרגשית. המטרה של התנסות כזו היא ליצור אצלה תחושות חדשות לגבי התנסויות "ישנות". למשל, אחת המסקנות ממפגש נעים עם כלב יכולה להיות: "כלבים הם באמת לפעמים מפחידים, אבל זה לא תמיד כך. הם יכולים להיות גם ידידותיים מאוד. אני יכולה להסתדר עם כלבים". אם תרגישו שהפחדים מקשים עליה מאוד, אפשר בהחלט לשקול גם מספר מפגשים עם פסיכולוג קליני שמתמחה בעבודה עם ילדים. יתכן שהפסיכולוג ירצה להיפגש עם בתכם, אך ישנה סבירות גבוהה לכך שיוכל לעזור לה דרככם באמצעות הדרכת הורים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בתי בת 15 בכתה ט' מסרבת להציטרף לטיולים שנתיים הדורשים לינה מחוץ לבית. הסרוב ע"פ טענתה נובע ממחשבות טורדניות שאולי הטיול לא יהיה לרוחה, אולי היא תכשל במערכת יחסים עם בנות כיתתה, אולי היא תגיע לסיטואציות שיאלצו אותה להרגיש בודדה. אין לה בעיה להתמודד עם אי הנעימות שבאי היציאה. אנחנו כהוריה מתקשים לקבל את הטענות הנ"ל. מבחינתה - לא צריך לעשות מזה "סיפור" גדול, וע"פ בקשתה שנקבל אותה כמות שהיא, ונכבד את בקשתה לא להשתתף בטיול. האם אנו אמורים לכבד את בקשתה ולעבור לסדר היום? האם אנו אמורים לפנות לייעוץ פסיכולוגי? האם אנו אמורים להודיע לה בצורה ברורה שעליה להשתתף בטיול - ויהי מה? אודה לכם על עזרתכם. חשוב לי לציין ש"הבעיות" הנ"ל התחילו בכתה ז' בנושא זה. היא תלמידה טובה, ילדה טובה ואין לנו בעיות איתה.

שלום יוכי, בין אם תבחרו להניח לה, ובין אם תבחרו להתעקש, נראה לי חשוב להבין טוב יותר ממה המתבגרת שלכם חוששת. "מחשבות טורדניות", למשל, זה שם כללי למשהו שיכול לנוע מאי-נוחות מסויימת בחשיבה ועד אובססיה, והתגובה שלכם אמורה להשתנות בהתאם. נסו לשוחח איתה על המחשבות שמטרידות אותה (למשל, האם המחשבות חוזרות על-עצמן ולא "עוזבות"?, האם היא רוצה/מנסה להילחם בהן?, האם היא מוטרדת ממחשבות גם בנושאים אחרים?). אם תתרשמו שמדובר במחשבות "רגילות", תצטרכו לבחור בדרך פעולה שתואמת את סגנון ההורות שלכם, ושאתם מוכנים לעמוד מאחוריה במידה ותהיה התנגדות עזה. לעומת זאת, אם אתם מתרשמים שהעוצמה הרגשית שקשורה למחשבות המטרידות הנה גבוהה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע. בברכת הצלחה במבוך ההורות למתבגרים... אורנה ראובן-מגריל

ליוכי, רציתי להוסיף משהו לתשובת אורנה בצד של המתבגרת (שהייתי לפני יותר מעשר שנים ) .לחצו עלי ללכת לטיול שנתי ,למרות שהרגשתי חרדה ועד היום טיול זה זכור לי כטראומה. קיבלתי התקף חרדה והרגשתי שעכשיו כולם יודעים שאני "מתוסבכת" וכו.. אל תלחצו וכמובן תבררו ממה הפחד נובע. רינת

למה החיים כ"כ כבדים עליי? אולי זווית הראייה שלי על החיים מעוותת? האם יכול להיות שאני בוחרת את זה?

שלום אין כינוי, אין בי כל ספק שזווית הראייה שאנחנו בוחרים משפיעה על מה שאנחנו רואים... שאלת השאלות היא כמובן - כיצד לשנות את זווית ההסתכלות. בעיני, זה אחד הדברים המשמעותיים שעושים בטיפול פסיכולוגי: אנחנו מנסים להוסיף זוויות ראייה נוספות, כך שאפשר יהיה לבחור מביניהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

באמת שאני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, אך היא גם ריקה

שלום, אני נמצאת בטיפול מזה כחמש שנים-תקופת זמן רבה לכל הדעות. אני מרגישה שהטיפול עזר לי מאוד שכן התחוללו בי שינויים רבים, אך יחד עם זאת אני מרגישה כי הטיפול מיצה את עצמו ושאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי. אולם קשה לי לסיים את הקשר עם המטפלת ואפילו יותר מזה קשה לי אפילו להעלות את הסוגיה בטיפול, רציתי כבר מס' פעמים אך לא הצלחתי, פשוט קיבלתי בלק אווט ולא יכולתי לפתוח את הנושא. יכול להיות שזה גם קשור לעצם העניין שאני חוששת מה יהיה אחרי הטיפול-אולי לא לעד ארגיש בטוב ואזדקק למטפלת... אז איך עושים זאת? האם מקובל להפרד בפתאומיות או בתהליך הדרגתי ואיך אוכל לומר למטפלת שברצוני לסיים את הטיפול?

שלום שרית, נדמה לי שיש עוד נושא אחד חשוב לטיפול - והוא האופן שבו את נפרדת... אולי יהיה קל יותר אם תתייחסי לסיום הטיפול בתור אחד מהנושאים שחשוב וכדאי לטפל בהם. הרי זו לא תהיה הפעם הראשונה בה תביאי לטיפול נושא מביך שקשה להעלות... בנוגע למה שמקובל, אנשים נפרדים בדרכים מאוד אישיות (כפי שהם נוכחים בטיפול באינספור דרכים ייחודיות). אך עדיין, הפרידה המומלצת היא פרידה מעובדת, שדוברה בטיפול ושניתן לה הזמן הראוי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, אני לא יודעת איך לתאר את המצב שאליו נקלעתי כי אף פעם לא הייתי בו אך אני אנסה להבהיר לך אותו.(אם זה ארוך אני מתנצלת מראש) אז ככה אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי (20) בחורה דתייה . לפני שנה חבריי הקרובים אמרו לי שממש כדאי לי להירשם לאתר הכרויות למגזר הדתי והם אמרו שהבחורים שם מאוד איכותיים וממש כדאי, אגרתי אומץ וישבתי איתם ורשמתי את עצמי לאתר. בעקבות ההרשמה לאחר חודש הגיע אליי למייל פנייה מבחור דתי הגר בעיר שלי הוא אומנם ענה על חלק מהדרישות שלי אבל הרגשתי שהקשר רץ מהר מדי ואחרי מס' יציאות החלטתי להפסיק. אומנם הקשר שנרקם במהלך היציאות גרם לכך שהיה לי קשה להמשיך הלאה כי חיפשתי אצל בחורים משהו שדומה לבחור הזה אך שהקשר יהיה יותר לאט. הבחור הזה שיצאתי איתו הוא הכיר את חבריי עוד מלפני שיצאנו אז די קשה "להתנתק ממנו". אני צריכה לציין כי לאחר 3 חודשים מזה שנגמר הקשר הוא שב לחדש עימי את הקשר מצד אחד רציתי מצד שני חיפשתי קשר שיהיה לאט. לאחר מכן נודע לי שיש לו חברה והוא נפרד ממנה רק לאחרונה . מחקתי כל קשר איתו שהיה לי אבל לאחרונה הוא שוב שולח לי הודעות. עברה כבר שנה מאז... מה עושים חלק ממני אומר אולי שווה לתת צ'אנס אבל עברה שנה מאז...?!( מה גם הכרתי אותו באינטרנט?) אני קצת מבולבלת. עזרי לי:)

שלום PC, נדמה לי שמה שלא מרפה ממך, זו דווקא התחושה שאולי הוא הבחור הנכון... את מתארת הרגשה שהקשר היה נעים, פרט לקצב המהיר מדי. האם שוחחת איתו על כך לפני שהחלטת להפסיק? זה חשוב, משום שכל אחד מגיע לקשר עם מערך אחר לגמרי של ציפיות, והחוכמה היא ללמוד להתאים ביניהן. מאחר ונשמע ששניכם ממשיכים לגלות עניין גם לאחר שעבר זמן רב, אולי כדאי להיפגש ולתאם ציפיות? בפגישה כזו תוכלי להתרשם לגבי האופן בו הוא הבין את הניסיון הקודם לקשר, מה עבר עליו ברמה הרגשית בשנה האחרונה, וכמובן - האם עדיין נעים לך לשהות במחיצתו. לאחר פגישה כזו יהיה לך הרבה יותר קל להחליט האם את מעוניינת להשקיע בבנייה של קשר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בקשר לשרשור למטה, רציתי להוסיף. אחרי כל כך הרבה אכזבות מגברים שלא גילו רצינות, וקשה לדעת על ההתחלה אם גבר רציני או לא - לא לגיטימי שתתפתח בי חרדת נטישה? גברים בהתחלה מראים עניין רב בקשר, ואז מפנים את הגב מסיבות שלא תמיד תלויות בי. אני אכן פגועה, ומכאן החרדות, ואי הבעת האמון שלי במין השני.

שלום שירי, אני בטוחה שליאת תציץ בפורום בימים הקרובים, אך במידת הצורך אפשר לחדש את הדיון ביום שני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

את מוזמנת להגיב במקומה - אם את יודעת קצת את הרקע - למטה בדף.

שלום שירי, יצירת אינטימיות היא עניין מלהיב אך מסוכן (וכל מי שליבו נשבר יודע זאת...), ובהחלט סביר ללמוד מניסיון העבר ולהשתדל להיפגע פחות. השאלה היא מתי אנחנו עוברים איזשהו קו גבול, שממנו חרדת הנטישה כבר לא שומרת עלינו מפני פגיעה עתידית, אלא מקלקלת לנו ואפילו יוצרת את הנטישה הבאה... אם את מזדהה עם המעגל המכאיב שתיארתי, אני מצטרפת בחום להמלצה של ליאת לא להניח לנושא ולבדוק אותו לעומקו בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה בענייני הלב, אורנה

מרגישה כל כך רע עם עצמי. עליתי על רכבת הרים ואי אפשר לרדת ממנה עכשיו. מצטערת כל כך על שפתחתי את הנושא הזה בטיפול. לא באמת יכולה להתמודד איתו. למרות שאני בעד לדבר ולפתוח דברים, לפעמים עדיף שהם ישארו קבורים עמוק עמוק בפנים ולא יבצבצו החוצה. הנושא הזה שפתחנו עכשיו בטיפול מציף אותי בכל כך הרבה שנאה עצמית וגועל. הכל מגעיל אותי עכשיו. אתמול בערב ישבתי מול במחשב ובכיתי. בכיתי כי הסתבכתי. דברים מתחילים לעלות לי עכשיו ואני עם זה לגמרי לבד. נחנקת. מרגישה שאין לי אוויר. כשיצאתי מהטיפול ביום ראשון הרגשתי שנימאס לה ממני (אולי אפילו שהיא שונאת אותי) כתבתי לה את זה. לא שהיא שונאת, אבל שאני מרגישה שנימאס לה. היא אמרה שלא (אבל למה ציפיתי?) ואני יודעת שזו אני ששונאת ואני שנימאס לה אבל עדיין מרגישה את זה חזק ממנה. ולא יכולה לדבר איתה. אני לא יודעת מה לעשות עם הפגישה ביום ראשון. מרגישה שממש לא מסוגלת ללכת לשם. לא יכולה לראות אותה. לא יכולה לדבר איתה. לא יכולה כלום. הכל מגעיל אותי. כל כך מגעיל אותי ואני לא יודעת מה לעשות :-( בא לי פשוט להעלם או להחזיר את הגלגל אחורה. כשלא נגענו בזה ולא חשבתי על זה זה לא הכאיב כל כך.

היי רשת אני כל כך מכירה את זה.... אין הרבה מה לומר למי שנמצא בתוך העניין... אם מישהו היה מבטיח לי אז, שזה ייפתר, שזה ייגמר, שעכשיו קשה, אבל יבואו ימים שאשמח על שפתחתי את הנושא.... אם מישהו היה אומר לי .....ודאי לא הייתי מאמינה לו אז. אבל זה קרה. צרכתי אותו בתקופה הזאת כאילו אני מחוברת אליו באינפוזיה. אם הוא היה שומט אותי אז, אם לא היה נותן לי להיצמד, כמו ילדה קטנה שצמודה לאמא, לאבא, לא הייתי שורדת לא הייתי.... והוא היה שם איתי, מקבל, מבין, לא שופט הוא לא ויתר לי, לא ויתר עלי. ואז, לאט לאט נגמרו החרדות, הפלשבקים, דפיקות הלב, הלילות ללא שינה, החרטות, רגשות האשם, הרצון להיעלם... שולחת לך כוחות לעבור את התקופה הקשה, מאחלת לך הצלחה. הדר

הדר יקרה, תיארת את התהליך שעברת באורח מאוד מרגש ונוגע. אשרייך ואשריו שהייתה להכם התנסות טיפולית כזו... המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

היי הדר, וואו... נשמע שהיה לכם קשר קרוב ואמיץ... מעודד לשמוע שעברת את זה ויצאת מחוזקת. תמיד אני אומרת שגם מהדברים הכי קשים אפשר לצמוח. אני עדיין מפחדת מאוד מלהיות תלוייה בה לא יכולה לסבול את המחשבה או את התחושה שאני צריכה אותה. לא מצליחה להיצמד אליה... ולקח לי המון זמן ללמוד להיעזר בה. עד לא מזמן אמרתי שאני יכולה להסתדר לבד ויכולה לעשות הכל בעצמי. קשה לי להישען עליה. אבל אני מנסה.... :-) תודה על המילים המעודדות ושיהיה לך המון טוב. רשת

רשת יקרה וכאובה, לפעמים אנחנו מתגעגעים לזמנים בהם תחושות נחוו רק בעולם הפנימי, ולא היה להן ביטוי בשיח החיצוני עם אנשים נוספים. פתאום התחושות האלה הן לא רק "שלך", אלא יש להן נוכחות "משלהן" במפגש אתה, ואולי הן אפילו "שייכות" לשתיכן... כל זה הופך את הדברים למורכבים יותר, אבל לא חסרי סיכוי... להיפך, ההתבוננות המשותפת של שתיכן בתחושות הכאובות יכול להניע תהליך של שינוי. כל-כך הרבה זמן הזיכרונות האלה היו בתוכך, "קבורים עמוק עמוק בפנים" - תני לה להזרים שם עכשיו אוויר חדש... את זוכרת שהראת לה את ההתכתבות שלנו כשהיא חזרה מהטיול? יכול להיות שזה רעיון טוב גם עכשיו. נסי להראות לה ביום ראשון את מה שכתבת אלינו השבוע. וכמו תמיד, בדרכנו הווירטואלית גם אנחנו כאן בשבילך, אורנה

רשת, יום שישי כמעט חלף ולא שמענו ממך... אני מקווה שאת מחזיקה מעמד, ושולחת לך מכאן עידוד וחום, אורנה

היי אורנה, אני מרגישה היום קצת יותר טוב. תמיד כשהכאב מגיע לסף מסויים אז מפסיק לכאוב לי. מנגנון הגנה מופלא של הנפש... שלחתי לפסיכולוגית שלי במייל את מה שכתבתי כאן (עם טיפ טיפת עריכה ;-) ) זו היתה משימה די קשה. והיא אמרה שאפשר להניח לזה קצת ושחוסר הסובלנות הוא שלי ולא שלה. היא כתבה שהיא אולי קצת דחפה אותי מיידי. כתבתי לה בחזרה שזו לא היא שהקצב הוא שלי. אני כמעט ולא מדברת אבל הראש שלי והגוף שלי... להם יש קצב אחר וזה לא יעזור לי שנתעלם מזה עכשיו. ביקשתי ממנה שלא תיבהל ממני (עוד אחת מהבקשות המטומטמות שלי) והיא אמרה שהיא לא נבהלת כל כך מהר ושהיא כאן ויש לה סבלנות. האמירה הזו שלה הרגיעה אותי קצת. טיפה. בעוד שבועיים היא שוב טסה לחו"ל... אני עדיין אמביוולנטית לגבי זה ולא יודעת אם זה טוב לי או רע. מאוד נגע לליבי שראית שלא כתבתי וחזרת לשאול מה שלומי... החום ששלחת מגיע עד לכאן וניכנס ללב.

היי ליאת, אני רואה שאת כאן, משיבה... נכון שאנחנו מתכתבים פה הרבה, ותומכים הדדית, אבל כבר רציתי לשאול, אם את באמת חושבת שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיך... אז זהו, שלא... לילה טוב הדר

ליאת שלום, אני תוהה מה היינו עושים בלעדייך :-)) שיהיה לך המשך שבוע קסום. ו..... התגעגעתי אלייך. לילה טוף חן

ליאת, מה שלומך? איך עבר החג? מקווה שבילית. גם אני התגעגעתי. כפי שאת רואה חסרונך מורגש. נתראה שבוע הבא... חג שמח. לילה טוב. נורית.

האם זה הייתכן שOCD מתבטא בכל כך הרבה חרדות:גם בדיקות כמו לבדוק אם כיביתי את הדוד 8 פעמים לפחות,גם חרדת חיידקים כמו להימנע מלהיכנס לשירותים ציבוריים ולהימנע לגעת בידיות וגם לפחד לפגוע בילדים של בני משפחתי. האם זה הגיוני או שמה מדובר בהפרעה אחרת?כפי מה שידוע לי מי ש/סובל מהפרעה לא סובל מכל כך הרבה חרדות אלא או פחד מחיידקים או בדיקות חוזרות או דאגות ומחשבות מטרידות. אשמח לתגובתכם תודה סופיה

מניסיון,זה בהחלט יתכן,וזה בא בצורות שונות,ובמספרים שונים של בדיקות וכו',לפי מה שאת מתארת זה נראה לי כן OCD,אך כמובן שרק איש מקצוע יכול לקבוע זאת. משתנה

OCD זו הפרעת חרדה,אז בטח שהיא מתבטאת בחרדה תמידית,וגם הבעיה של הפחד מ'חיידקים' זה חלק מההפרעה.(זה איפיון אחד שלה). אני ממליצה לך לקרוא את הספר "די לאובססיה" של פרופ' עדנה פואה,שמסביר הכל על ההפרעה (בצורה שמתאימה לא רק לאנשי מקצוע,ונותן שיטות לטיפול עצמי בה),אני התחלתי לקרוא אותו והוא מאוד מעניין. בהצלחה

סופיה יקרה, התיאור שלך נשמע הולם אבחנה של OCD, הגם שיש בו 'מכל טוב'. יש כאן פעולות כפייתיות אופייניות, וגם מחשבות אובססיביות טורדניות. משתנה, שמאד מנוסה בנושא, יכולה להיות עבורך מעין 'אחות גדולה' (אם היא תרצה, כמובן). אני מצטרפת בחום להמלצה שלה לקרוא בנושא, והספר עליו המליצה נחשב טוב מאד. לא אמרת אם את מטופלת או לא, ולכן אציין שהטיפול המקובל והיעיל בהפרעה זו הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי משולב בתרופות ממשפחת ה-SSRI. אל תחכי. בהצלחה ליאת

תודה לשתיכן קיוותי שתאמרו לי כי מדובר בסוג של הפרעת אישיות או משהו פשוט יותר .אני אכן מטופלת בטיפול תרופתי סרוקסט וריספרידל שכרגע עדיין לא עוזר. מקווה לטוב משתנה יקירתי אני ממש מקווה שגם את מטופלת ועוזרת לעצמך. תודה וסליחה סופיה

שלום, יצא לי כבר לכתוב כאן כמה פעמים ובהחלט קיבלתי תשובות מספקות. לצערי הענק המטפלת שלי חשפה בפניי שהיא בהריון "וכאילו" התחילה איתי תהליכי פרידה. כיום היא בערך בחודש השישי ואמרה שלאחר הלידה תצא לחופשת לידה קצרה של שלושה חודשים. קיבלתי את הבשורה בעצב רב והרגשתי מאוד לא נעים ממנה כי הייתי אמורה לשמוח עבורה. לא הצלחתי לעשות את עצמי שמחה ומאושרת ולדעתי היא נפגעה. האמת שלא ממש מעניין אותי מה היא הרגישה כמה שזה נשמע מגעיל. אני לא יודעת מה לעשות: לזרום עם תהליכי הפרידה ? נראה לי בזבוז כסף. לחפש מטפלת אחרת ? אין סיכוי שאמצא קשר כל כך טוב וכימיה נפלאה כמו זו שיש לי איתה. אני מאוד מאוד מעריכה ואהבת את הפסיכולוגית שלי ויהיה לי קשה לחפש אחרת. אני לא רואה את עצמי ללא טיפול, מכורה לזה כבר כמעט שנה ובהחלט מרגישה שהטיפול מסייע לי בחיי היומיום. בעצם כלום לא נראה לי.......! לא הפסקה של טיפול לא החלפת מטפל......... אוף .....מה בדרך כלל מקובל לעשות כשפסיכולוגית יולדת ?

יונית, למה פרידה? רק הפסקה של שלושה חודשים.

ליונית, חמודה נורית צודקת,זו הפסקה של שלושה חודשים... המטפלת שלך היא גם בת אדם וככזאת היא גם יולדת וצריכה חופשת לידה של שלושה חודשים. לא נראה לי שהיא תיפגע אם תגידי לה שאת לא שמחה בשבילה,נראה לי שדווקא היא תבין אותך.... לדעתי,מטפלים תמיד מבינים את המטופלים שלהם.... תשתפי אותה בכך שקשה לך להיפרד אפילו לפרק זמן קצר. אולי את תלותית מידי? (צטערת שאמרתי שאת תלותית) חן

שלום יש לי שתי חברות טובות(הכרות של הרבה שנים). נשמע נהדר, אבל ..... כבר תקופה ארוכה יחסית שאני מאוד רוצה לנתק את הקשר איתן ואני לא יודעת איך. זה לא שהן פגעו בי, או עשו לי משהו. פשוט לא מתאים לי יותר להיות חברה שלהן. אני כבר לא מרגישה איתן אותו דבר כמו בעבר. אין לי חשק להתקשר אליהן, אני מכריחה את עצמי כי אני לא רוצה לפגוע בהן, לפעמים יוצא שאני לא מתקשרת איזו תקופה ואז הן מתקשרות. (מתעקשות לצערי) מגעיל מצידי לנתק קשר עם חברות שרוצות קשר. אבל אני מרגישה שאני צריכה נתק. קשה לי עם זה שאני מכריחה את עצמי להתקשר, ומכריחה את עצמי לדבר ולגלות ענין בדברים. אני ממש לא יודעת מה לעשות. מישהי מהן עברה ניתוח, אני מנסה להכריח את עצמי להתקשר לדרוש בשלומה, מן הראוי שאלך לבקר, אך עד עתה אני לא מצליחה לעשות זאת. (זה מה שגרם לי לכתוב..)

אני מרגישה אותו דבר לגבי ידיד ואשמח גם לקבל תגובה

היי בקשר לתשובה לשאלה ששאלתי כתבת שטיפול יעזור לי אבל אני רוצה להגיד שעכשיו רק סימתי טיפול של שלוש שנים שהתמקד יותר בבעיות אחרות. למרות שמידיי פעם זה כן עלה בשיחות, אולי לא מספיק. אז מה אפשר לעשות אם זה. יש לך עיצה?רעיון? איך להפסיק להפגש איתו ולא להגיע לסקס בכלל ואפילו לא לדבר איתו פשוט לנתק את הקשר!ניסיתי כמה פעמים וזה לא הלך. מה עושים? תודה

שלום עדי, נראה שאת ממעיטה ביכולת שלך לשלוט על מצב העניינים ביניכם. את שואלת איך להפסיק להיפגש איתו ואיך להפסיק את הסקס איתו. אני רוצה להזכיר לך ש- לבחור הזה יש בת זוג. הבחור הזה אינו מוכן להיות מחוייב גם אלייך, ממש כמו לבת זוגו. את לא נהנית מיחסו אליך ולא מהסקס איתו. את מחפשת חום ואהבה. כדי לא להישמע כמו אותה פסיכולוגית ידועה, אתאפק מלהגיד לך את הדברים באופן בוטה, ואציע לך לרשום את ארבע הנקודות הללו על פתקה קטנה, ולהדביקה על פינת מסך המחשב שלך. שני את שמו ברשימת הזכרונות בטלפון שלך, כך שכאשר הוא יתקשר תהבהב לך על המסך הכתובית "סכנה! לא להרים!". ספרי לנו איך הולך. ליאת

הצ'ט המתקדם של נענע חדר פסיכולוגיה קלינית http://chat.nana.co.il/

האם הייתה היענות להזמנה? סתם סקרנות... יופי של רעיון ליאת

אבל רק אם ליאת מוכנה לבוא גם.

מצטער שאני מציק כל כך הרבה היום אבל באמת באמת אין לי כסף לשלם על טיפול שכזה ולדעתי זה נחלתם של עשירים בלבד ...דבר נוסף הוא שאני אוהב פתרונות אינסנט ואני ואת בטוח יודעת כי אין כאלה ושזה תהליך ארוך...אין לי כח לזה פשוט אין כח

היי, ליאת ענתה לך כל כך יפה וברור למטה.... כרגיל, אתה לא ממש מוכן להשתכנע... וכרגיל, גם אני משמיעה לך קולות שאתה מתנגד אליהם..... ובכל זאת, אני מכירה סטודנטים, שעוסקים בניקיון, ובעבודות מזדמנות אחרות כדי לטפל בעצמם. אני מכירה אנשים, שלוקחים אל עצמם עבודה נוספת, בלילות כדי לממן טיפול. אני מכירה אנשים שהתחילו טיפול דרך רפואה ציבורית, וזה הרבה יותר זול. אני מכירה את עצמי....ומה אני מוכנה לעשות כדי לממן את הטיפול...ומה אני מפיקה ממנו. כשאדם חולה במחלה קשה, הוא מוכן לשלם אלפי שקלים בחודש, עבור תרופות וטיפולים שיצילו את חייו. אם אתה מטפל בעצמך היום, אתה לא מבזבז כסף, אתה משקיע. קודם כל, טיפול יאפשר לך להחלים מבחינה נפשית, זה לא משהו ששווה להשקיע בו? אולי בזכות הטיפול, יהיו חייך מספקים יותר בעשורים הבאים? אולי בזכות הטיפול, תשפר את בטחונך העצמי בצורה כזאת, שתבחר בעתיד מקום עבודה טוב יותר, שמכניס יותר הנאה, יותר כסף? אולי בזכות הטיפול, תצליח לבחור בת זוג בצורה טובה יותר, ותזכה בזוגיות טובה ומהנה? אולי בזכות הטיפול תצליח לגדל ילדים מאושרים ושלמים עם עצמם ותרווה מהם נחת? כל הדברים האלה שווים המון, יותר מכסף. איכשהו נראה לי שאתה מעדיף לוותר, אגב, אפשר להתחיל את הטיפול בבדיקה של העניין הזה. לבדוק מדוע אתה מוותר לעצמך, על עצמך... אני שוב מתנצלת על התשובה הלא נעימה. (אני גם רגילה שאתה לא עונה לי...) אבל הייתי חייבת להשמיע עצמאות שמח

איך שאני מסכימה עם הדר, אתה נשמע מאד אינטליגנטי בדברייך ולכן אני בטוחה שתוכל להפיק המון מטיפול, גם אני לא "עשירה" אבל לטפל בעצמי באמת נמצא במקום חשוב ואחרי זמן גם מצאתי כמו שהדר אומרת עבודה יותר מספקת ומכניסה, ולדעתי הטיפול שבו השקעתי את מירצי ואת כספי היה אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי בחיים שלי! שיהיה לך בהצלחה

היי הדר אהבתי לקרוא את הדברים שלך.את יודעת אחרי שקוראים את דברייך, זה עושה חשק ללכת לטיפול ולהאמין בדבר הזה שנקרא טיפול.מכיוון שאת כותבת מהצד של המטופל ולא מהצד של הפסיכולוגים- מה נותר להם ,אלא אם לא להמליץ על טיפול למי שפונה לכאן... את כל הדברים שהזכרת למעלה את חושבת שהצלחת לקבל בטיפול? אני מבינה שאת מפיקה מהטיפול הרבה...בינתיים קשה לי קצת להאמין בזה לא יודעת אם את מוכנה לחשוף- אבל כמה זמן את בטיפול והתחלת להרגיש שינוי כלשהו. וכן אני יודעתשזה תהליך ארוך...(משפט מאוס...) כנראה שצריך הרבה סבלנות ביי בינתיים

MR BLUE יקר, אתה מחפש פתרון ש: -יהיה זול. -יהיה מהיר (אתה רוצה להגיע לתובנות אחרי 5 פגישות???). יותר מ-20 שנה לימדו אותך משהו אחד ואתה רוצה לשנות את זה בחודש וחצי? -לא ידרוש הרבה השקעה (שהמטפל יהיה דומיננטי). הלו! אין חיה כזאת. יש סיכוי יותר טוב שתמצא סוס עם כנפיים! אתה רוצה שיהיה לך טוב? תוכיח! קדימה לעבודה. לעשות בירורים. להתקשר למטפלים. להתחיל טיפול!!! בלי תירוצים!!! לא בקיץ ולא נעליים!!! מצטערת אבל לפי מה שאתה כותב כנראה שטוב לך במצב הזה... שולחת לך חום אנושי. נורית

תודה לכל המגיבים לחן אגב ללכת לנערת ליווי ולמועדון חשפניות זה שני דברים שונים אשתדל להעזר בהצעות כאן ואני שולח לכולכם ןךחתר המשתתפים בפורום חיבוק חם ועד כמה שיותר אנושי ובעיקר להדר שהצלחתי להרגיז אותה מצטער הדר את נפלאה

שלח מייל לתיבה זו [email protected] אני רוצה לומר לך משהו שלא במסגרת הפורום

כנראה אני אוהב נשים יפות חכמות ואנטלגנטיות בעיקר כאלה שהן הרבה הרבה הרבה יותר טובות ממני ולפי מה שאני חושב על עצמי אז זה לא בעייה.חוץ מזה שאני אוהב לסגוד לאישה שאני איתה ולהתבטל בפניה ...גם מה מצחיק ברגע שאישה שנדלקה עליי מבינה שאני לא יילך עליה היא מפסיקה להתייחס אליי ואז אני נדלק עליה(:

שלום לכולכם, לצערי נעדרתי ביממה האחרונה מהפורום, ומאד נעים לחזור ולראות את האחווה הזו. MR BLUE, נדמה לי שקיבלת כאן הרבה תמיכה ועידוד, ולא נותר לי אלא לחזק אותך על ההחלטה להגיע לטיפול. קיץ, חורף, זה ממש לא משנה, ובלבד שתצליח לארגן לעצמך מסגרת הולמת לעבודה עצמית. אני מקווה שהמילואים יעברו מהר מהר, וכך גם הבחינות. מקווה שכל האחרים בסדר גם הם (מפאת השעה המאוחרת והעייפות, אני בוחרת להתייחס אליכם הפעם כאל קולקטיב). מקווה שעבר על כולכם חג עצמאות שמח ליאת

אומנם בטח אראה את התשובות אולי רק מחר,אבל חשוב לי לכתוב זאת עכשיו.יש לי בעיה,נמאס לי להעמיד-פנים בפני כל העולם שהכל בסדר ואני שמחה והחיים טובים ונהדרים,כשהאמת היא שבפנים אני מרגישה 'אכולה' ואולי גם קצת מיואשת ואין לי כוח ל'משחק' לפני כולם יותר; פשוט נמאס לי מכל הקושי,וכדי שחלילה לא יובן לא נכון,איני מתכוונת שנמאס לי מהחיים או משהו כזה - בשום-אופן לא התכוונתי לזה,אלא רק שנמאס לי מקשיי החיים והעמדות-הפנים והאנרגיה הרבה שאני צריכה להוציא עליהן עקב כך. נמאס לי גם לנסות להוכיח את עצמי כל פעם מחדש (בניסיונות חיפוש העבודה),ו'לשחק' את הבחורה המאושרת בפני המשפחה המורחבת והשכנים - דבר שלא מקל עליי.אני פשוט מותשת(פיזית ונפשית). מצטערת אם העכרתי את מצב-הרוח של כולם.

היי בת כמה את?

בשנות ה-30 לחיי ולא אפרט את גילי,מסיבות מובנות.

הי משתנה! אני שמחה לראותך כאן! מה אפשר לעשות, אלו הם החיים, קשה לחיות עם מסכות כל הזמן, זה סוחט... אבל אם נוריד את המסכות נחשב לחלשים... נראה לי שהרבה אנשים (כולל אותי) מרגישים כמוך... אם זה מעודד אותך... מצטערת אם ביאסתי אותך עוד יותר... תמיד כאן בשבילך... שולחת חיבוק ענקי.... רעות

משתנה יקרה, אני מכירה מקרוב את התחושה הזו... להיות 'אכולה' מבפנים וכלפי חוץ לשדר ולהראות שהכל בסדר,ולשים מסיכה יפה על הפנים,לצאת ולתפקד ,כאילו לא קרה כלום זה מאוד מאוד קשה.. את יכולה לנסות לשתף אותי\אותנו לפעמים עצם השיתוף יכול מאוד להקל. את לא העכרת את מצב הרוח של אף אחד,אנחנו פה על מנת לתמוך בך ולהקשיב לך. חן

ראשית-כל שירי,בעבר פירטתי בפורום שאני רווקה וכו' (אבל בטח לא ראית את התכתובות הקודמות שלי),מצטערת אם איני מפרטת יותר, פשוט איני רוצה לחשוף יותר מזה פרטים מזהים עליי. שנית - שירי,רעות וחן, אני מודה לכןלכן על יחסכן החם,ואני שמחה שאתן 'מבינות על מה אני מדברת' ושעיניין זה לא מפריע רק לי,אלא לכולם,זה כן עוזר לדעת ש'אני לא לבד'בכך. כרגע אין לי כוח או חשק לשתף יותר. חג-שמח, משתנה

האם לפעמים קורה שמדברים עם מטפל על נושא מסויים בטיפול,ו'חושפים סוד',ואח"כ מצטערים על-כך שעשינו זאת,ואיך מתמודדים עם זה? האם המטפל חייב לשמור על סודיות ואסור לו לדבר על-כך עם אף אדם אחר?(זה לא 'סוד'שקשור לסכנת-חיים או משהו כזה.),פשוט זה מדאיג אותי.מה עושים?איני רוצה לשאול שוב את המטפל על כך - כדי לא להזכיר לו את העיניין.

הי משתנה, למרות שאני רק בתחילת הטיפול כבר חשפתי כמעט את הכל... אמרתי דברים שהתחרטתי שאמרתי ונורא התביישתי... כל אותו שבוע הייתי מלאת רגשות אשמה... עד שהגעתי לפגישה נוספת וסיפרתי לפסיכולוגית מה הרגשתי... אמרתי לה שאני חייבת להגיד משהו בקשר לפגישה הקודמת וביקשתי שלא תפסיק אותי באמצע כי אני ממש לא רוצה לדון בזה... כסיימתי להגיד מה שרציתי כמובן שדיברנו על כך, אבל לא על תוכן הדברים שנאמרו בפעם קודמת אלא על מה שהרגשתי אחרי שסיפרתי דברים שהיו כ"כ נוראיים לדעתי... אחרי הפגישה הרגשתי כל כך טוב! פשוט תדברי עם הפסיכולוג שלך על מה שמציק לך! בשביל זה הוא שם, לא?! וברור שהוא חייב לשמור על סודיות! חג שמח! רעות

שלום לכולם, אני מתנצלת שקצת נטשתי את הפורום ביממה האחרונה, בגלל מחוייבויות אחרות. שמחתי למצוא את הפורום חם, פעיל ולבבי, ואת ההיענות להירתם למען משתנה. גם אני רציתי לומר לך, משתנה, שטיפול - למרבה המזל - רחוק מלהיות בית משפט. מטופלים רבים חשים אשמה כאשר בחדר הטיפול הם מבטאים כעס גלוי כלפי דמויות בחייהם, אשר אינן יכולות 'להגן על עצמן' מול המטפל. אולי יעזור לך קצת אם אספר לך, שפסיכולוגים *יודעים* שאנשים נושאים עמם רגשות אמביוולנטיים כלפי הורים או דמויות אחרות. הם יודעים שאנשים יכולים לכעוס מאד, ועם זאת לאהוב בכל לבם את האנשים היקרים להם. פסיכולוגים גם יודעים שמטופלים מבטאים כעס או תוקפנות כלפי דמויות מפתח בחייהם, לא בגלל שהאחרונים הם אנשים רעים או מושחתים, אלא בגלל שכולנו בני אדם, ובני אדם החיים יחד מתחככים, נאבקים, מתחרים, מצפים ומתאכזבים, מקנאים, זועמים וסולחים. מבחינות רבות, כאשר אנו מבטאים את הכעס שלנו באופן גלוי, משהו מתפנה שם בפנים, לרגשות נוספים, חיוביים יותר. זכרי שמה שחשוב בטיפול זו לא האמת הצרופה מסוג האמת המתבקשת בבתי משפט, אלא החוויה שלך ב'כאן ועכשיו'. והחוויה שלך יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה משבוע לשבוע. הניחי לזה. לילה טוב ליאת

כ"כ שזה כואב. אני חושבת עילו בלי סוף, ואנחנו נחשבים לחברים. אבל למה כל פעם שהוא רוצה שניפש. אני מתחמקת? ואחרי זה לא הוא לא יורד לי מהראש בבית. למה אני כל הזמן צריכה את הבית. כל היום להיות בבית אני יודעת שבבית אני מרגישה בטוחה. אבל אני אוהבת אותוווווווווווווווווווווווו אני כ"כ רוצה לשכב איתו. וכ"כ מפחדת זה לא שאנחנו לא נפגשים. אנחנו כן . אבל לא הרבה - בגללי. עם יש מסיבה ב 11 בלילה . בשבילי זה מאוחר כבר. ואני כולה נערה בת 20. לא ילדה יותר לעולם. (חבל) הכי נוח. וזה לא שלא הייתי לידו כבר ערומה לגמריי כמה פעמים. כואב לי הלב אני אוהבת אותו, והוא מחכה לי יפה . אבל אני בבית רוצה ללכת לישון מוקדם. השמח לעזרה. דפנה

שלום דפנה, אמנם גיל 20 הוא 'כבר לא ילדה' אבל זה עדיין גיל צעיר, וכשמדובר ביחסים אינטימיים עם בן-זוג, צריך סוג של מוכנות ובגרות שאינם בהכרח קשורים לבני כמה אנחנו. החבר שלך כנראה טוב ומתחשב, מה שיוצר אצלך דווקא לחץ ואשמה. אני מציעה לך לתת לעצמך את הזמן, וכשתהיי מוכנה, הדברים יקרו מעצמם. נסי לשוחח איתו על הדברים באופן גלוי, להסביר שאת מאד אוהבת אותו, אך מרגישה עדיין חשש וספק בנוגע ליחסי מין מלאים. אם תמשיכי לחוש פחד כה מוגזם גם בעוד מספר שבועות או חודשים, תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל לברר איתך ביחד את מקורותיו, ולעזור לך להתגבר. בהצלחה ליאת

כן, הוא באמת לא לוחץ, אני פשוט רוצה לשכב איתו . אבל מפחדת. אני מפחדת גם מזה שאני יהיה צריכה לקחת גלולות, ושהם ישבשו לי כל מיני דברים

אני בקשר חדש עם בחור. בשבועות הראשונים הכל היה אחלה, הבחור השקיע ועשה מאמצים להיפגש הרבה - דבר שלא הייתי רגילה אליו בעבר מבחורים. אחרי 3 שבועות פתאום התחיל לו לחץ - פקק כזה, של עבודה ולימודים גם יחד. הרגשתי זנוחה, והיו בינינו קצרים שבגללם לא נפגשנו שבועיים כבר. אני לא יודעת אם זה מוגזם אצלי, אבל אני זקוקה לקשר עם תשומת לב, לא דביקות יומיומית אבל משהו רציף. אני מרגישה שהבחור מאוד עסוק ומרוכז בתוך עצמו, ושאשה זה משהו משני בחייו, או משהו למלא אצלו צרכים רגעיים. איני מרגישה בעדיפות עליונה בשבילו. אבל, הוא בכל זאת מעוניין לשמר את הקשר ולנסות - מנקודת ראותי - בדרכו שלו. אני בת 32 והוא בן 34. קשה לי להכיר כל פעם מחדש וליצור קשרים חדשים שיחזיקו מעמד, ולכן אני מתאפקת ומנסה להמשיך, למרות התחושה שזה לא מה שאני מחפשת. השאלה אם אני מרימה ידיים מהר מידי, או שמא אני אדם קצת חסר סבלנות וצריכה, או לעבוד על הסבלנות שלי, או פשוט להגיד שכזו אני, ולהתעקש לחפש מישהו שימלא אצלי את הצורך הזה - קשר זורם, אמפטי ומשתדל לקראתי. מה דעתך?

שלום שירי, כתבת כל מיני דברים על הקשר, אבל שום דבר על מה את מרגישה ביחס לבחור עצמו. האם כשאת אומרת "שזה לא מה שאני מחפשת" את מתכוונת לאופי הקשר או לבחור עצמו? יש הבדל. אם את מרגישה שמצאת גבר מקסים, שאת מאוהבת בו, שהמגע שלו מרגש אותך - או אז אפשר לחשוב על וויתורים אפשריים בקצב המפגשים ביניכם. אם הוא עצמו לא בדיוק מה שאת מחפשת, אז למה בכלל? אני זוכרת את פנייתך הקודמת, בה דיברת על המשיכה שלך לגברים שלא מעניקים לך את מה שאת צריכה. נראה לי שגם במקרה זה, את בוחרת במישהו כזה. בהחלט יתכן שגם קשרים שמתחילים טוב, נהרסים בגלל חרדת הנטישה שלך, שהופכת אותך ליותר לחוצה ומלחיצה, מה שמביא בתגובה להתרחקות מצידו. כמו שציינתי בתגובתי הקודמת אלייך, הדימוי העצמי הנמוך וחוסר הביטחון שלך, גורמים לך להתפשר על משהו שאינו מתאים לך. נושא חשוב מכדי להניח לו. אני ממליצה מאד על טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי להבין יותר לעומק את המכניזם ההרסני הזה ולנסות לשנותו. בברכה ליאת

אין לי פרפרים ואיני מרגישה שאני "ממריאה" או מתרגשת כשאני מדברת עליו. כשאני איתו כיף ונחמד, אבל כשאני לא איתו, מרגישה נתק. כנראה שאת צודקת באנליזה שלך לגביי.

היי ליאת אשמח אם תגיבי להמשך השרשור של בקשר ליום הזכרון... אני אמנם נחשב לאדם קשוח אבל אני באמת זקוק לחיבוק חם ואוהב מזמן לא קבלתי כזה......לא יעזור לי שום חיבוק וירטואלי אני צריך חיבוק אנושי מאנשים שיכולים להזדהות איתי שכואבים את הכאב שלי שיכולים להתחבר אליי אני יודע שאני חוצפן כי הרבה פעמים אני כותב כאן כדי לקבל תשומת לב(אני חושב שרבים כאן עושים את זה) אז אשמח אם תקראי ותכתבי לי תגובה כי אני לא רואה מצב שבו אני יאהב את עצמי ושאקבל אהבת אמת מאנשים אחרים או נשים אני מפחד שנגזר עליי להיות לבד עד סוף ימי אני מפחד...תמיד אני גם חושב על אנשים שנשארים אלמנים זמן קצר אחרי חתונתם יש לי פחד להיות בודד ולמות כזה בלי אהבה בלי אנשים שאכפת להם באמת מה יהיה איתי ומה יעלה בגורלי מתי יסתיים הדבר הנוראי שנקרא החיים שלי???אני לא יכול יותר!!!!ואין לי כח לטיפול שיימשך זמן רב ויגזול ממני את כל כספי ומרצי אני לא רוצה לשפר כלום אני רק רוצה שזה יגמר די מספיק......

MR BLUE היקר אני בוחרת להשיב לך כאן. איני חושבת שזאת חוצפה לפנות לכאן כדי לזכות בתשומת לב. לטעמי, זו אחת ממטרותיו של הפורום הזה - לסייע לאנשים באמצעות אוזן קשבת ותשובות שיקלו מעט על המצוקה. אבל (וזה אבל גדול!) זה באמת אינו יכול להוות תחליף לטיפול נפשי ממשי. לעיתים אני משתאה מול תופעה מעניינת: אנשים פונים אלינו, מתלוננים על אובדן טעם לחייהם, על דיכאון, על משאלה לקשר קרוב, על חוסר אונים והיעדר כוחות. ואז, כאשר אנחנו ממליצים להם להגיע לטיפול, הם מגלים התנגדות כה נחרצת, ומוכנים להגן על עמדתם בחיוניות רבה. אתה חושש שטיפול יגזול את כל כספך ומרצך, ובו בזמן מאפשר לדיכאון ולבדידות לגזול אותם באין מפריע. אנשים פוחדים לקחת תרופות כדי לא לפתח תלות בכימיקלים, אך מוכנים ברצון להיות עבד לחרדה, דיכאון, סמים או אלכוהול. הפרדוכס הזה אכן מתמיה. אם נדמה לך שחייך חסרי טעם וממילא לא תתחתן, או שתישאר אלמן, או בודד, או לא אהוב, מהיכן נובעת הדאגה הפתאומית לכסף? האם לא מוטב להשקיעו בך עצמך??? מאחר וחיבוק וירטואלי אינו מספק, וטיפול הוא סוג של גזלה, אני תוהה באמת ובתמים מהו סוג העזרה לה אתה מצפה. עלינו לזכור שחיבוק אמיתי, מאנשים אמיתיים, יגיע רק כאשר אנו עצמנו נושיט זרועות החוצה. חג עצמאות שמח ליאת

האם חומר ושאלות הגולשים המתפרסם בפורום בעל חיסיון מסוים? (למרות השימוש בשם בדוי). האם למשל ישנה הגבלה למנהלי הפורום או כל גורם אחר להשתמש במידע זה לצורך מאמרים וכד'? תודה

שלום אין כינוי, אני מציעה לך להפנות את שאלתך למפעילי האתר (פורום אתם ואנחנו). ממה שהצלחתי להבין מתנאי השימוש באתר (ראי בפינה השמאלית למטה) האחריות לחיסיון היא על הפונה, המתבקש לדאוג בעצמו לטשטוש פרטיו האישיים. פסיכולוגים נוהגים לפרסם מדי פעם מאמרים או תיאורי מקרה, המסתמכים על עבודתם או ניסיונם המקצועי, זאת - כל עוד אינם מפרים את חסיון המטופלים שלהם, ומבטיחים שכל פרט מזהה יושמט מן התיאור. בברכה ליאת

אני אמא טריה לתינוק בן 10 חודשים. בת 33. בתקופת התיכון היו לי בעיות אשר בעטין טופלתי אצל פסיכולוג. בתחילת הטיפול סבלתי מאנורקסיה, אך אחרי שבעיה זו נפתרה חזרתי לטיפול עקב בעיות אחרות. לא אוכל לתת מונח רפואי מדויק, אך באופן כללי מצבי אופיין בניתוק מכוון מהחברה עקב פחד וחוסר ביטחון, הסתגרות בחדר, שעות מול הטלויזיה, מצב רוח ירוד מאוד, התעסקות אובססיבית בפגמים החיצוניים וב"כיעור" שלי. בעזרת הפסיכולוג הנפלא פתרתי את בעיותי, וסיימתי את הטיפול. הבעיה היא שגם בתקופת הצבא וגם בתקופת לימודיי האקדמאים חזרו תקופות כאלה. למשל, במהלך לימודיי האקדמאים, הייתי מנותקת לחלוטין מהאנשים סביבי. לאחר החתונה חשבתי שבעיותי הסתיימו. חמותי היא אדם מאוד שטלתן, שחצן, וחסר ביטחון בו זמנית. היא כל הזמן מנהלת תחרות סמויה נגדי אליה לא הייתי מודעת עד אשר נולד בני. כיום היא גורמת לי לסבל רב. היא מערערת את בטחוני, מבטלת את כישורי כאם ופוגעת בי מאוד. אני מודעת לכך שאני סובלת לא רק בגלל התנהגותה והערותיה אלא גם בגלל האישיות שלי. אולם יש לקחת בחשבון שהיא פגעה באותה מידה באמי, כך שהבעיה איננה רק בי. חשבתי לקבל ממך תגובה קצרה שתעזור לי להתמודד. תודה

שלום רב, מבלי להיכנס כרגע להיסטוריה האישית שלך כמטופלת, א?ת כאם צעירה נמצאת בתהליך גיבוש זהותך ההורית (ואולי גם זהותך ככלה לחמותך). נדמה לי שכל אמא טרייה תוכל להזדהות עם החששות, הספקות וחוסר הביטחון בכישורי ההורות. ניבה כתבה כאן לפני כשבועיים מסמך מרגש במיוחד, בו היא מדברת אל בתה הקטנה, וחושפת את כאבי אהבתה אליה. כאשר אל הספקות הטבעיים שלנו מזדחלת גם ביקורת חיצונית, המצב הופך מסובך אף יותר. יחסים בין כלה לחמות ידועים מאז ומעולם כשבריריים במיוחד. החמות מרגישה שהטיפול בבנה (ובנכדיה) יוצא משליטתה, ועובר לידיים זרות, מנוסות פחות. הכלה הצעירה מרגישה במבחן (לפעמים יש יותר מבוחנת אחת. יש לכולנו גם אמהות...), מה שמפיל עליה תביעות נוספות (פסיכולוגיות) מעבר לאתגרי החיים הרגילים. אורנה הזכירה כאן לא מזמן את החומה הזו, שעלינו להרים לעיתים כחוצץ בינינו לבין העולם שבחוץ. זוהי מעין מסננת סלקטיבית, המאפשרת לנו להחליט מה היינו רוצים 'לקחת לריאות' ומה להשאיר בחוץ. מול חמותך תוכלי להחליט, למשל, להפעיל את החומה הזו. תוכלי לקבל אותה בביתך במאור פנים, אך מול הביקורת שלה להגיב בחיוך ולומר (לה ולעצמך): מותר לי לטעות. אני עושה כמיטב יכולתי, ובטוחה שאיני גורמת כל נזק לתינוק שלי. אשמח להקשיב לעצות שלך, אך בסופו של דבר אפעל עפ"י שיקול דעתי. כאשר הדברים נאמרים מתוך שכנוע פנימי עמוק, יש סיכוי טוב שיתקבלו כך גם אצל הצד השני. ואם זה לא חג עצמאות, אז מה כן? ליאת

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.

לליאת המון תודות על התשובות המהירות והממצות

שלום, כיצד אמורה להתנהל פגישה ראשונה בטיפול? או הפגישות הראשונות מה בד"כ נוהג המטפל לשאול(או המטפל לומר)

הפגישה הראשונה היא פגישת היכרות. אתה מציג את עצמך , מספר פרטים אישיים לפי שאלות של הפסיכולוג, מספר על הבעיה שבגללה באת לטיפול ומה אתה מצפה מהטיפול. הפסיכולוג אמור להסביר לך את מהות הטיפול, כמה זמן ידרש, סדרי הפגישות ( בדרך כלל פעם בשבוע 50 דקות) ,התשלום. הפגישות בהמשך נועדו ליצור אמון בין המטפל למטופל, ועבורך כמטופל להבין אם יש לך כימיה, שפה משותפת והבנה עם המטפל. הנושא של "כימיה" והבנה ביניכם מאוד קריטי להצלחת הטיפול, כי אם תחוש בהמשך שמשהו בתקשורת ביניכם לא עובד או לקוי , יש לדבר איתו על זה. משך הטיפול תלוי בסוג הבעיה שבגללה פנית אליו. רק לידע כללי, בפסיכוטרפיה בדרך כלל המטפל שותק ומקשיב והמטופל הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה ומדבר על בעיותיו. פסיכולוגים לא נוטים לתת עצות מעשיות לפתרון הבעיה. הפתרון אמור לבוא ממך באמצעות התובנות שתקבל במהלך השיחות. שיהיה בהצלחה.

שלום רב, אוסיף מעט על דבריו הנכונים של נחום. בפגישות הראשונות (בדר"כ שתיים-שלוש) הנקראות בשפה המקצועית intake, המטפל עסוק בעיקר באיסוף מידע חשוב על הפונה. מידע זה יכלול את סיבת הפנייה, המתוארת באופן מפורט ביותר באמצעות שאלות מנחות, וכן את ההיסטוריה האישית והמשפחתית הרחבה, תוך התייחסות מיוחדת ליחסים עם דמויות ההורים ודמויות מפתח אחרות בחיי המטופל, לחוויות ילדות מוקדמות, למערכות יחסים משמעותיות בעבר הרחוק והקרוב, לאירועים חשובים במהלך חיי המטופל, וכיוב'. בפגישות אלה מרבית הפסיכולוגים מעדיפים לרשום את הדברים, אפילו במהלך הפגישה. לאחר היכרות ראשונית זו, מצליח בדר"כ הפסיכולוג לגבש סוג של אבחנה (היא עשויה להשתנות קצת בהמשך), ולהתוות באופן כללי כיוון התערבות הולם. אופי המפגשים הבאים יהיה שונה מפגישות ההיכרות, ויוכתב במידה רבה מסוג הטיפול שנבחר, מצרכיו של המטופל, וכמובן מאישיותו וסגנונו של המטפל. בברכה ליאת

מהי הכוונה בסגנון שיטת הטיפול (הבנתי שלכל מטפל יש שיטת טיפול משלו) בתוך הטיפול הדינמי? וכיצד אתה אמור לדעת שזוהי השיטה המועדפת עבורך תוכלי בבקשה לתת דוגמאות

היי רציתי לספר משהו כואב שאולי קשור ליום הזכרון משהו שמפיע עליי גם היום בצורה כלשהי כשהייתי חייל חשתי בדידות כמו היום כאן בתל אביב הבדידות הזו מכאיבה מאוד אני רואה את כל הזוגות בבתי הקפה ואנשים שיושבים עם החברה שלהם על בירה וזה כואב כואב מאוד.....כך הרגשתי גם שהייתי חייל .....הייתי חייל בתחילת האינתיפדה יום אחד היה מאומה המוצב שלנו שם היה קרוב למוצב של משטרה פלשתינית מה שנקרא DCO בכל מקרה העמידו אותי בעמדה משום מה לא שמתי לב ובא אליי שוטר פלשתיני עם נשק מכוון לראש שלי הוא ביקש ממני ללכת למקום אחר פחדתי אך סרבתי הוא אמר לי שהיום יהיה יום רע מאוד לאחר התערבות אחד הקצינים שהיה במקום נסגר הארוע בלי שירו עליי(אני יודע שהסיפור קצת הזוי ולא ברור) לאחר זמן מה נפגע ברגלו חייל שעמד לידי לא מכיר אותו הוא מיחידה אחרת אחכ תפסנו עמדות (ממש לא משהו זה היה חשוף מאוד) בכל מקרה חבר שלי כרע ברך לידי ממש לידי מילימטר ממני הראש שלי היה צמוד לברך שלו הוא קיבל כדור בברך זה היה מדהים הכגור עבל מילימטר מהראש שלי ופגע לו בברך נבהלתי תפסתי אותו וחילצתי אותו למחרת נפצעתי בתאונה מבצעית והיינו יחד בבית חולים בכל מקרה שם הפסקתי להאמין באלוהים כל כך לא הבנתי למה אלוהים הזה אם הוא קיים בכלל משחק איתי ולמה אנשים אחרים שהיה להם חברים ואהבה אמיתית לפחות אז..נפגעו ואני לא...למה זה לא נגמר בשבילי באותו יום ואז התחלתי לקחת על עצמי כל מיני סיכונים דבר שגרם לאחרים לראות בי אדם אמיץ אל לא הייתי כזה בכלל רציתי למות בשל הבדידות בשל חוסר היכולת שלי למצוא אהבה(כפי שאתם רואים זה מעסיק אותי כל חיי ואני משקיע בזה את כל מרצי) לכן החלטתי לחזור מהר וויתרתי על כל הגימלים (היה לי גימלים לחודשיים וחזרתי תוך 3 ימים מהארוע במקום להיות בבית) אם היה לי סיבה להרגיש חי לא הייתי הולך לגיהנום הזה חזרה לאחר מכן הכרתי את חברתי לשעבר והלכתי לחומת מגן היא דאגה לי וחכתה לי שמרתי על עצמי בשבילה שנפרדנו שוב היה לי מילואים והפסקתי לשמור על עצמי שוב......יש ספר של יהונתן גפן שנקרא ציפציף שם מסופר על חייל שקראו לו ציפציף הוא לא היה גיבור הוא רק היה שם במקרה ומצא את מותו ובשבילי זה היה דרך נפלאה למצוא את מותי ואני באמת רציתי בזה........אני יודע שאני נשמע חלאה יש לי חבר שמת בצבא ואני ממשיך לחשוב על עצמי אבל אני חושב גם עליו הוא היה בנאדם נפלא הוא רצה להיות קרבי אבל הוא לא יכל נתנו לו להיות קצין גובניק כזה שאחראי על מסמכים וכאלה דברים במחסום הוא היה מאוכזב אני זוכר שהוא אמר לי שהוא רוצה לבכות אבל בסופו של דבר זרקו עליו רימון או בקבוק תבערה אני לא זוכר למשרד שבו הוא עבד והוא מת......אני מקווה שאני לא מעיק כאן עם התיסכולים מאז שממשיכים גם היום כשאני בוגר ביי

MR BLUE יקר, הסיפור שלך הצליח לרגש אותי. אנשים שפוגשים את המוות מפגש כה אינטימי, לעולם אינם חוזרים להיות כמו קודם. אפשר לשמוע בדבריך ציניות והומור שחור, אבל גם הרבה כאב, פגיעות ואפילו אשמה. אני חושבת שיהיה נבון מאד אם תוכל לשתף את המטפלת שלך בסיפורים הללו. נדמה לי שהם יכולים להרחיב את ההתבוננות וההבנה לקשיים שלך בחיי היומיום. הרבה חיילים שיצא להם להיות תחת אש, בעיקר כש'כמעט נפגעו', מדווחים על תחושות ורגשות מעיקים, המתעוררים לפעמים זמן רב לאחר האירוע, מבלי שיהיו מודעים לקשר אפשרי ביניהם. אם הזכרת את ציפציף, אי אפשר שלא להזכיר את יצירת המופת של פוצ'ו, הספר "אני פחדן אני", בו הוא מתאר בהומור מטורף הוויה של לוחם צעיר מאד במלחמת השחרור, המשתתף בקרבות על הנגב, כשהוא מת מפחד. במקביל, הוא נאבק גם בתדמיתו ה'נחנחית' בענייני נשים, כאשר לא ברור איזו חזית מטילה עליו פחד גדול יותר. מומלץ מאד. לילה טוב ליאת

דברתי על זה אז עם הפסיכולוגית יש עוד הרבה מקרים שאני כנראה מטיל על עצמי אחריות למרות שזה לא רציונלי בכל מקרה זה לא הסיפור...פשוט קצתי בחיים האלה אני לא רואה טעם שהם יימשכו החיים האלה זה סיוט ארוך ומר אני פשוט רוצה שזה ייפסק יש ימים שלא בא לי לקום מהמיטה אז אולי אני צריך לישון לצמיתות אני רוצה להיות מאושר למה אני לא מצליח למצוא את זה..........עוד מעט אני הולך למילואים שם כל אחד יש חברה אישה חברים שמתקשרי שאכפת להם מה קורה איתם שם למרות שיש אנשים בסדר אני לבד לאף אחד לא אכפת מה קורה איתי אני ממש מתפלל שאולי יקרה לי משהו ואני יסיים את הטרגדיה הזו שנקראת החיים שלי אני נגעל מעמי שאני רושם את כל הדברים האלה אבל ככה אני מרגיש באמת אני מפחד להתאבד יש לי הורים וכו אף לא אכפת לי למות בצורה אחרת מתי זה כבר יגיע???!!!

האם הריטואל החוזר על עצמו, של ניסיון להתחבר לאנשים שלא יכולים לתת אהבה ואמפטיה, מעיד עליי? כי זה מוזר, אלה שמרעיפים עליי אמפטיה, אני מתרחקת, ואלה שלא מסוגלים לעטוף אותי בתשומת לב, אני נמשכת אליהם יותר - למרות הסבל. איך עושים את הסוויץ' הזה, של לבחור ולהבין מה מתאים לנו באמת ומה נרגיש בו טוב? התכוונתי לזוגיות.

שלום שירי, כמו שנאמר כאן לפני שעה קלה, הבחירה או המשיכה למי שאינו מעוניין בנו, יכולה להיות קשורה לדימוי עצמי שלילי והערכה עצמית נמוכה. כאילו אמרת: "לא מגיע לי בן זוג טוב ומתחשב" או "אם מישהו אוהב ורוצה אותי באמת, הוא כנראה פגוע ובעייתי בעצמו". כמובן שאין אלה אמירות מודעות, אלא דפוס מורכב בהרבה, המתפתח במהלך השנים בהן מתגבשות האישיות והזהות שלנו. את הסוויץ' האמיתי עלינו לעשות בעמדה שלנו כלפי עצמנו. זוהי דרך ארוכה וקשה, אך משתלמת מאד. טיפול, כבר אמרנו? ליאת

היי שירי אני מזדהה איתך רוב הנשים שהייתי איתן בקשר התייחסו אליי כמו זבל וזלזלו בי ונמשכתי אליהן מי שאהבה אותי באמת לא נתתי לה הזדמנות כי אני שונא את עצמי מזלזל בעצמי ברגע שהן נמשכו אליי נגעלתי מהן ...........ועכשיו אני לבד מפחד להיות לבד לצמיתות פגוע מאוד ומרגיש חרא עוד יותר

הזדהות השלכתית היא כאשר אדם משליך על אובייקט מסויים, והאובייקט מתחיל לחוש רגשות שכלל אינם שייכים לו. קודם כל, האם בגדול זהי הגדרה נכונה, ובמידה וכן, אז מה שמבדיל את ההשלכה ההזדהותית לבין השלכה רגילה היא רק בכיצד חש האובייקט שעליו הושלכו הרגשות. אם כך, אז האם נכון יהיה לומר שבעצם האדם בהזדהות השלכתית מפעיל בעצם אותו מנגנון של ההשלכה, ורק זה שמולו קובע האם מדובר בסתם השלכה או בהשלכה הזדהותית? אני מסתבכת בשאלה ובעצם מעניין אותי לדעת האם בהזדהות השלכתית דווקא האובייקט הוא זה שצריך לבדוק ולאו דווקא את זה שהשליך. אוי מקווה שמישהו הצליח להבין משהו, אני הסתכתי עם עצמי בשאלה

דנה יקרה, שתי השורות הראשונות אכן מגדירות באופן גס מהי הזדהות השלכתית. מעבר לכך, היה לי קושי להבין מה את שואלת. התוכלי לנסות ולנסח שוב? תודה ליאת

סליחה על הסיבוך בנסיון השאלה, זרקתי על המחשב בליל של מחשבות לא מעובדות. אז הנה נסיון לשאול את השאלה קצת אחרת. השאלה היא כללית אבל אני אצמצם אותה לחדר הטיפולים. המטופל משליך על המטפל. אם המטפל מרגיש את תחושות המטופל אז זו השלכה הזדהותית ואם לא אז זוהי השלכה רגילה. אז אם ככה, האם בעצם לא המטפל הוא זה שקובע האם מדובר בהשלכה הזדהותית או לא?? בעצם המטופל עושה אותה פעולה בדיוק בהשלכה פשוטה ובהזדהות השלכתית. יש לי המשך לשאלה, אבל פרה פרה קודם אני בודקת אם הפעם התנסחתי ברור יותר.

18 שנים של מציאות מבולבלת, 18 שנים שהרגשתי לא שייך לעצמי, הרגשתי שעם כל השמחה, ועם כל הטוב שמלווה בה, משהו כאן לא אמיתי, היה לי ניסיון מיני עם גברים, בניתי מערכות יחסים, עם נשים, עם גברים, לא מצאתי את עצמי, ניסיתי למצוא איזון.. מצאתי את בצורה מאד מעורפלת, לא ידעתי אם זה הטוב בשבילי, לא ידעתי כלום.. הייתי מאושר בחלקי, יצרתי לעצמי אושר מזויף, כלום לא באמת היה טוב... לא הרגשתי את זה, עכשיו , אחרי ההתמוטטות, אני מזהה את החולשות שלי, אני מוצא את הלא נכון , מוצא את המקומות בו הייתי מבולבל, מוצא את המציאות המקושקשת שיצרתי לעצמי, ורע לי עם זה... רע לי עם זה שעשיתי לעצמי כל כך הרבה פרצופים, לא ידעתי במה לבחור, הגעתי לגיל גיוס, מאד מאד התרגשתי , מצאתי את עצמי כמעט ולא ישן בלילה מרוב מחשבות על " מה יהיה ? " " מה אעשה ? " "איך אציג את עצמי בחברה חדשה מול אנשים חברים ? " המון שאלות שהתעוררו בו והטרידו אותי נורא, חשבתי שהצבא זו תיהיה הבמה האמיתית שלי , ציפיתי שכאתגייס אמצא לי חברים שיואהבו אותי באמת, אנשים שיקבלו אותי כמו שאני, אם הבלבול שלי, ועם התסכולים שלי.. התגייסתי, ומתוך תחרותיות להגיע להדרכה בקורס מסוים שעשיתי עברתי התקף פסיכוטי, דימינתי שמאזינים לי לטלפון, דימנתי שרוצים לקחתי אותי לקורס קצינים, דימנתי שמארגנים לי מסיבה, הרגשתי את זה אמיתי. שבוע אחרי המקרה מצאתי את עצמי , הבנתי , שאני נמצא במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. לא הבנתי מה עבר עלי.. לא הבנתי מה המשמעות של זה.. לא הבנתי מי נגד מי , מה נגד מה , לאט לאט אחרי המון דימיונות שאני קשור לשב"כ למוסד, עקב כל מיני משפטים שאנשים סביבי זרקו לי וניסיתי לקשר אותם למקרה שקרה לי , שבאותו שלב לא בידיוק הבנתי שמשהו רע קרה לי, חשבתי שקיבלו אותי להיות סוכן מוסד, אחרי ארבעה חודשים , הבנתי שקיבלתי התקף פסיכוטי, שכל העולם סביבי נחת עלי, לאט לאט כל החיים שלי התחברו לי כתמונה אחת שלמה, לאט לאט הבנתי מה עברתי, לאט לאט הבנתי כמה טעויות עשיתי, לאט לאט הבנתי את החיים שלי, לאט לאט הבנתי שהחיים זה לא צחוק, ואני חייב להכניס א תעצמי למציאות מסוימת, והפעם אמיתית, הפעם בלי להכניס את עצמי למצבים שקריים, וככה עשיתי, יש לי חרדות, זה התחיל מקטן , ולאט לאט זה עובר... , בהתחלת ההחלמה חשתי שמכוניות לבנות רודפות אחרי, שמסתכלי עלי ובוחנים אותי, אחרי שדיברתי עם המטפלת המקסימה שלי שהבהירה לי בצורה חד משמעית שאין שום קשר למציאות ולרדיפת מכוניות אחרי, אחר כך החלתי לפרד מקומות פתוחים, מלדבר לאויר הפתוח, לאט לאט, הכל עובר, לאט לאט כל החרדות עוזבות אותי.. אני נפרד מהן לשלום ... כיום אני מרגיש שונה, אני לא מרגיש את האושר שהיה לי בעבר, כי אותו אושר לא היה אושר אמיתי, זהו היה אושר מזויף , אשר שלא באמת קיים... , ועכשיו אני כמעט מבלי חרדות, מטופל ע"י טיפול תרופתי, אני מרגיש מחובר למציאות יותר משהייתי מחובר מעולם.. סוף סוף אני מבין כמה אני לא צריך להתייחס לסביבה.. כמה אני צריך לחשוב רק עצמי, כמה אני צריך להתרכז רק בהצלחות שלי וכמה אני צריך להתרכז בעשייה שלי. חזרתי לצבא, לתפקיד קל, בתנאי יומיות.. , ואני מרגיש שאני סוגר מעגל, ולמרות ההתמוטטות אני חוזר למסגרת הזו , בכדי להוכיח לעצמי, שכמו כלום אני יכל לעשות את זה, מבלי הרבה מאמץ... , ושוב מתעוררת בי השאלות האם לספר על נסיוני המיני לחברים ביחידה, האם לשתף אותם במה שעבר עלי, אך מצאתי לעצמי תשובה, כל דבר בעיתו, לאט לאט האמון יבנה לו בעצמו, ולאט לאט אמצא לעצמי את החברים האמיתיים שלי, וכך אמצא לי מציאות אמיתית, שארגיש בה מחובר , שארגיש בה עצמי, שלא ארגיש שאני צריך לשים על פניי מסכות... תודה שהייתם לי לאוזן קשבת, אשמח לתגובות. עומר

וואו...סיפור מרגש. הייתי אומרת שאתה גיבור עם כל מה שעברת.. אממ....אני לא חושבת שבן אדם צריך להרגיש חייב לאנשים שהוא לא מכיר....יכולים להיות לך המון מכרים שלא בהכרח חברים שלך.........למשל בקנדה.....כולם מחייכים אליך ובאמת זורקים לך גרזן בגב כשאתה מסתובב...אבל אני לא בטוחה אם זה אותו המצב פה. חברות נבנית עם זמן...ועם הזמן קורים מקרים שלפיהם אתה לומד לבטוח באנשים. "חברים אמיתיים הם אלה שרצים לקראתך בזמן שכולם רצים ממך" אתה לא יכול לדעת מה הם חושבים על גברים שנמשכים לגברים אחרים אבל תמיד אפשר לשאול בצורה עקיפה(או דרך בדיחה) ואולי לקבל איזשהו קמצוץ של מושג איך הם יקבלו אותך אם תספר להם על העבר המיני שלך. חוץ מזה....היום זה חברה שונה לגמרי ולך תדע...אולי הם יתקרבו אליך יותר אחרי שהם ירגישו שחלקת איתם משהו כל כך אישי (ואולי לא..). הזמן שבו היית צריך לשים עליך פרצופים ...אני חושבת שזה רק הטעה אותךת כי ככה אתה מתחיל להתקבל לסביבה שאתה לא רגיל אליה(למשל אם יש לך ידיד ויש לו חברה וגם לך יש חברה.....והוא כל הזמן מדבר על כמה טוב לו איתה אז אתה מתחיל לחשוב על עצמך "מה לא בסדר איתי?" וזה מאוד מסבך). וזה מה שגרם לך לכל הבלבול. צריך להרגיש חופשי עם מה שאתה ומי שאתה .למי אכפת מה אחרים חושבים? זה החיים שלך ואתה צריך לבחור את הטוב בשבילך וגם עם כל הכבוד להורים.......הם לא יכולים להחליט לך את מי לאהוב ומי לא. אני לא מכירה את האנשים ביחידה שלך אבל אם הייתי במקומך הייתי לוקחת תזמן שלי להכיר אותם יותר ואולי אחר כך אם הנושא הזה יעלה אז לספר לבן אדם שאתה סומך עליו.....או במילים אחרות.........לזרום זה מילת מפתח ואם אין לך סנפיריפ אז הגיע הזמן להשיג אותם לפני שהזרם יקח אותך. וחוץ מזה...אני בטוחה שיש לבן אדם מה לחלוק עם החברה חוץ מהעבר המיני שלו. אני לא יוצעת מקצוענית אבל מקווה שעזרתי: \ מזל טוב על החזרה לצבא!!!!.

עומר יקר, כמה אמיץ מצדך לחלוק איתנו את הסיפור המרגש שלך. אומץ, הוא משהו שמבצבץ כמעט מכל שורה בדברים שלך. האומץ להודות שהיו מסכות, האומץ להסיר אותן לאט לאט, האומץ להישבר, והאומץ להיאסף חזרה, לאט לאט, לכלל מהות חדשה, בוגרת יותר, איתנה יותר, המאפשרת כל כך הרבה התחלות חדשות. אני חושבת שהמשאלה למצוא איזון קיימת בנו כל הזמן. כולנו מיטלטלים בתוך אירועי חיינו, פעם בתוך מים סוערים ופעם על מי מנוחות, יוצאים מאיזון וחוזרים אליו, מתנדנדים, ומנסים כמיטב יכולתנו לא ליפול. כל הכבוד על ההחלטה לחזור ולשרת בצבא למרות הכל. אני יודעת שזוהי החלטה מורכבת. אני סומכת על תבונתך ועל השיפוט שלך בכל הנוגע לחשיפה ביחידה החדשה. גם כאן נדרשים זהירות ואיזון. (תוכל לחשוב ולשוחח על כך גם בטיפול שלך). מעניין יהיה לשמוע תגובות ממשתתפים אחרים בפורום. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ליאת

עומר יקר, כמו הזוהרת בחושך וליאת, גם אני התרגשתי מהסיפור שלך. למרות מסכת הייסורים, הכאב, הפחד והבלבול שתיארת, התחושה שעוברת מהדברים שלך היא של הרבה מאוד חוזק, שכל ישר, והרבה הרבה רגישות.נראה שלמרות שהחוויות הקשות שעברת הותירו אותך מפוכח וקצת פחות תמים, אתה מצליח לגייס אותן לטובתך. נראה לי שהעובדה שאתה מקבל באהבה, השלמה וסלחנות את כל מה שעבר עליך מאפשר לך לקחת מכל אלו את הדברים הטובים בדרכך קדימה ולהשאיר מאחור את הרע. בכל ליבי אני מאחלת לך שתמצא את האושר האמיתי עליו אתה מדבר. אתה אכן נשמע אמיץ ומלא בכוחות. רק דבר אחד... אתה עדיין נורא צעיר. הלוואי שבכל זאת תצליח להשיב לעצמך גם משהו מהתמימות שאבדה ותגלה שלא הכל בחייך הקודמים היה מזויף. יעלה

קציצה שלי.. לא חדשת לי פה הרבה.. למרות הכל, כולל הכל.. אתה יודע שאני אוהבת אותך מאד מאד.. אחרי כל השנים האלה.. שלא תמיד היום קלות.. ובכל דבר שתצטרך אני פה בשבילך.. אני לא צריכה להזיכר לך את זה.. את כל מה שאני חושבת על זה כבר אמרתי לך אז אין טעם שאני אחזור על זה שוב.. אם תרצה אני אזכיר לך שתבוא לפה.. חולה עליך קציצה שמנה שלי!!!

למה כל פעם שאני לא מרגישה טוב ואני צריכה לבטל עם חברים שקבעתי איתם. אני צריכה להגיד להם כל כך הרבה פעמים סליחה ומצטערת וסליחה ולא נעים לי.. ולפני שאני מתקשרת ואומרת להם.. אני כבר מתארת לעצמי מה הם יגידו לי או שלא ידברו איתו יותר.. ואני כל כך לא מרגישה טוב וכל מה שאכפת לי זה שעם הם הכעסו עליי. עזרה..

שלום נטע, כדי לחיות בשלום בעולם החברתי והבינאישי, אנו נדרשים לא פעם ללהטט בין רצונותינו וצרכינו לבין רצונותיהם וצרכיהם של האחרים. יש אנשים המתקשים יותר מאחרים לשמור על איזון בריא בין שני הכוחות הללו, ומאמצים תפיסת עולם מעוותת, לפיה, כדי להיות אהוב כל הזמן ובכל מחיר, עליהם לסלק את רצונם מפאת זה של זולתם. כאשר אין הם מצליחים או יכולים לנהוג לפי הציפייה מהם, הם מתנצלים ומתפתלים, ובלבד שלא להתמודד עם כעס או דחייה. נטייה זו קשורה ככל הנראה לדפוסי ההתקשרות בילדות המוקדמת, ואפשר להתחקות אחריהם ולשנותם (אם רוצים) במסגרת טיפול פסיכולוגי. איני יודעת בת כמה את, אבל נדמה לי שככל שאנו מתבגרים אנו מבינים, שללא קשר למה שנעשה או לא נעשה, תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותנו, שיכעסו עלינו, או יתאכזבו מאיתנו. ידיעה זו מאפשרת חירות ושחרור שערכם לא יסולא בפז. נסו ותהנו :-) ליאת