פורום פסיכולוגיה קלינית

להלן שירי שנכתב מתמצית דם לבי לאחר בגידה נאלחת של חברה ומסכת של עלילה שפלה ונואלה ורצח אופי שערכה בי ודברי בלע שהטילה בי כאשר לא היה בי כל דופי. חברה שהייתי לה מסורה בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי והענקתי לה את כל כולי בכל המישורים כולל בכסף. עד עתה אין לי שמץ של מושג למניע מלבד צרות עין ורוע. חשוב לי שתפרסם את שירי על מנת שזה יגיע אליה בדרך עקיפה ואולי יחלחל בלבה המסתאב והיא תכה על חטא. טוב מאוחר מלא כלום. וכן על מנת שאפרק ואתפרק מן הרגשות הקשים והגועשים שמציפים אותי במהלך הימים האחרונים בגינה. תודה רבה. חברה לרעותה- רעתה ----------------------- תדיר כשמכנים בגידה מכוונים לבגד כפת בראש מילה. אך את מתהדרת בשמלה כולה מלמלה ולא בציצית שכולה תכלת - עקודה מתעטרת ב'איצטלה מדרבנן' בוחשת בקדרה עד נהפוך כולנו בר מינן כחץ מקשת שולפת הנדן ומפטירה: ד' לקח את אשר נתן. הפשטת את עורי שקרן כאבן אודם שושן דם ואש ותמרות עשן חרטת עלי גופי הנאמן טורפת הקלפים וההתיפיפות עוטה אלי טרף - כמוצאת שלל רב סר חינ(ו)ך בהס(ת)רת הכפפות - בנעיצת תער הסכין במתאר הגב ולפיכך שלא בדרך אגב: "הזהרו מן הצבועים שקשה עונשם מן הרשעים". XXX מוקדש ל: ל. ח XXXX שלא תדעו בגידה מכל סוג וזן- לעולם!

שלום נבגדת, כאבך חי בכל אחת מהמילים העזות שבחרת לשירך... אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא יודעת מה לעשות איתי נימאס לי מהכל ואני לא מכירה את עצמי ככה. כתבתי לה שאני לא באה ביום ראשון. לא רוצה יותר.

רשת יקרה, חמש שורות קצרות וכרגיל, הכאב שלך כל כך נוגע. אורנה בטח תגיע עוד מעט עם מילות העידוד והתמיכה המיוחדות שלה עבורך. בינתיים רציתי לשלוח לך חיזוק וסימפטיה שאולי יכולים להקל מעט(?) ו... תלכי אליה ביום ראשון. נצלי את רשת התמיכה שהיא מעניקה לך. אל תישארי לבד. יעלה

תודה על המילים האלה... סימפטיה זה טוב. לפעמים, דווקא כשאני בועטת הכי חזק ומנסה לגרש ממני את הכל ואת כולם מה שאני הכי צריכה זה מישהו שלא יבהל ולא יתן לגרש אותו. מישהו שיעשה הולדינג חזק חזק ויתן לי לבעוט עד שאתעייף וארגע. אני לא רוצה ללכת אליה ביום ראשון. זו פגישה אחרונה לפני שהיא טסה שוב פעם לחו"ל אין לי כוח לזה... אף פעם לא הברזתי, הפעם זה מה שאני מתכננת לעשות. קצת לבעוט.

שלום רשת, ושלום יעלה (שעשתה הולדינג כל-כך יפה בעצמה...), אני חושבת על הפעם הקודמת שבה נפרדת מהמטפלת לתקופת הנסיעה שלה, ודרך הזיכרון הזה אני מבינה כיצד הפעם זה "בלתי נסבל" לחלוטין להיעזב שוב. אולי קיווית שבפעם הבאה תהיי יותר "מחוסנת" מפני הכאב, והנה להיפך - כאב העזיבה חזק מדי. יש כאבים שבאמת קשה "להתחסן" בפניהם, ובכל פעם זה כואב יותר... לצד זאת, אני חושבת שאפשר ללמוד משהו חשוב מהפרידה הקודמת. את הרגשת אז כל-כך אבודה וזנוחה, אבל היה לך מספיק כוח למצוא אותנו כאן, ואפילו מצאת דרך לשתף אותה במרחב שיצרנו. אם תלכי לפגישה ביום ראשון, תוכלי לספר לה איך באמת את מרגישה, ולמצוא ביחד דרך לשרוד את הזמן הקשה הזה בלעדיה. אני אהיה כאן, וגם המשתתפים האחרים בפורום, כך שאת יכולה לקחת אותנו בחשבון "במאזן הכוחות". שלך, אורנה

רשת לא מסכנה. לא אבודה ולא זנוחה. היא כבר רגילה שאנשים כאן ואז הם הולכים. לא אכפת לה שהיא נוסעת. זו לא הנסיעה שלה. מליון פעם היא נסעה. בעצם אולי. בעצם לא. בעצם... לא יודעת. לא הולכת לפגישה ביום ראשון ולא אכפת לי מכלום. אני אחזור אחרי שהיא תחזור עד אז אני צריכה לנוח. ממנה ומהכל. מהחיים. אה ועוד משהו... אני לא אבודה ולא זנוחה אני יכולה להסתדר לבד תמיד עשיתי את זה ואת זה אף אחד לא יקח ממני.

שלום רב, הייתי מעוניינת לקבל עצה, אני בת 20, הייתי בטיפול פסיכולוגי עקב מחשבות אובדניות במהלך השירות הצבאי (לא קב"ן אלא במרפאה פרטית), זאת במשך כמעט שנה. לפני כחודש התאכזבתי מאוד מהמטפלת שלי (אותה ממש הערצתי, ויכולתי לנהל איתה שיחות גלויות ביותר) ולכן לא חזרתי למפגש השבועי שלנו, וזאת מבלי להודיע. המטפלת ניסתה ליצור איתי קשר פעם אחת, אבל זה היה עדיין בשלב שמאוד כעסתי. איני יודעת האם להתקשר ולקבוע איתה פגישה שוב, אולי היא נעלבה מדברים שאמרתי? אולי לא סתם עבר חודש מאז? זה נשמע ממש כמו מערכת יחסים, אבל אני לא ממש יודעת איך מגדירים, מתמודדים עם מערכת של מטפל מטופל. אני מרגישה לא טוב בימים האחרונים, פיזית, נפשית, אני בדדרך כלל אדם חזק, אבל נדמה לי שאני מעלה חרס למליוני רסיסים, שכבר אין לי רצון בכלל להדביק אותם חזרה. רוני

הי רוני, אני חייבת לומר לך שבתום מערכת יחסים ארוכה עם הפסיכולוג שלי, מעל שלוש שנים, אני מאוד שמחה שחזרתי אליו בכל הפעמים שרבתי איתו ואחרי ימים קשים בינינו. לפעמים אנחנו מרגישים שלא בנוח להסתכל על הטיפול שלנו כעל מערכת יחסים אבל זו באמת מערכת יחסים, וכמו בכל קשר ישנן עליות וירידות, לפעמים אנחנו פוגעים ונפגעים ועוד רגעים רבים אחרים טובים ורעים - ועשיין כולם חלק מהקשר הכולל ויש לקבל את כולם ככאלה. בין השורות אפשר היה לקרוא שאת כן היית מרוצה מהטיפול ודיברת על אובדנות בעבר ולא בהווה משמע הטיפול כן עזר לך, ולכן, אני הייתי מציעה לך ליצור איתה קשר שוב ולחזור לטיפול, בעיקר עכשיו שאת לא מרגישה טוב נפשית, וגם בכדי להתמודד עם הכעס, לפרוק אותו, לדבר עליו, אולי את צודקת, אולי הייתה אי הבנה, וסביר להניח שיש על מה לדבר ולכן לא לבוא למפגשים פוגע בתיקשורת ביניכן וזה חבל. אני מקווה שתרגישי ממש טוב ושיעבור עליך סופשבוע נעים יותר מאשר הימים האחרונים תותי

שלום רוני, אכן, קשר טיפולי הוא סוג מיוחד של מערכת יחסים, ולעיתים קרובות הוא מייצג מגוון נטיות שלנו במערכות היחסים שאנו מקיימים "בחוץ" (למשל, האם את מכירה מעוד מקומות את תחושת ההערצה המתחלפת באכזבה? האם את יכולה לזהות מקשרים אחרים את התחושה שלא "יקבלו" אותך בחזרה?). אני ממליצה לך בחום לחזור ולקבוע פגישה, כדי שתוכלי להתמודד עם מה שקרה וללמוד דברים חשובים על עצמך במערכות יחסים אחרות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, החלטתי להתחיל טיפול אך אני מתלבטת בין אם לבחור מטפלת או מטפל. באיזה מקרים (סוגי בעיות) כדאי ללכת למטפל גבר ובאיזה למטפלת אישה? (איני רוצה לכתוב כאן את הבעיה שלי...) מקווה שתצליחי לענות על שאלתי... תודה, והמשך יום נעים, אורית

הי אורית, אין התמחות מטפלת שונה ממטפל, ואני חושבת שזה ענין של הרגשה ושל נוחות. לשם הדוגמא, יש כאלה שנוח להם להגיע לגניקולוג ויש את אלו שדווקא יעדיפו רופאת נשים. שניהם יודעים את העבודה אך עדיין יש לנו העדפה כלשהי. אני יכולה לומר לך כשהיו לי בעיות עם קשרים עם גברים הלכתי לטיפול אצל גבר, ועכשיו שיש לי בעיות כאמא, אני הולכת למטפלת אישה. אם אין לך העדפה אז פשוט פני לכמה מטפלים משני המינים עד שתמצאי מישהו שאת מעדיפה, ללא קשר למינו. בהצלחה תותי

שלום אורית, באמת אין בעיות המתאימות באופן חד-משמעי לטיפול אצל גבר או אצל אישה. לפעמים, כאשר הבעייתיות המרכזית נוגעת לקשר עם אחת הדמויות ההוריות, כדאי לפנות למטפל השייך לקבוצת "ההורה הבעייתי". עם זאת, על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית המטופל מעביר אל המטפל תחושות השייכות לקשרים ההוריים, מבלי להתחשב בשאלה מי נמצא מולו ברמה המציאותית. אני יודעת מניסיוני, שלפעמים מטופלים סבורים שירגישו יותר בנוח לדון בענינים מיניים עם בן/ת מינם, כך שגם זה יכול להיות שיקול. אבל השיקול המרכזי - לחפש מטפל/ת שמרגישים רצון לצאת עמם ל"מסע" (ומסעות הרי אפשר לעשות עם כל מיני פרטנרים...). מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

אני מזהירה מראש כי הודעתי ארוכה ומסועפת (הרבה שאלות), אשמח לקבל התייחסות רצינית בלבד: א- ברצוני לדעת מהו ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותארפיה: 1)האם מדובר במטפלים מאותה הקבוצה? שיטות טיפול שונות? 2)באיזו מן השתיים מומלץ לטפל בבעיה של הרגלים רעים כמו נטיה כרונית לאיחורים (בכלל בעית עמידה בלוחות זמנים) והרגל של עשיית נזק לעור הפנים? (חשבתי לשלב היפנוזה). ב- האם בבחירת המטפל יש חשיבות לדברים הבאים: 1)שיהיה בעל תואר ד"ר (PhD) ? 2)שיהיה חבר בהסתדרות הפסיכולוגים? (האם זה בהכרח אומר שהוא גם רשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות??) 3)שיהיה חבר באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה 4)בפניה לטיפול המשלב היפנוזה- יש חשיבות לחברות המטפל ב"אגודה הישראלית להיפנוזה"? חשוב לי לקבל תשובות על השאלות הללו ע"מ שאדע לבחור את המטפל המתאים ביותר לצרכיי....המון תודה מראש!

פסיכולוגיה קלינית - התחום בפסיכולוגיה המתמחה בטיפול נפשי. פסיכותרפיה - טיפול נפשי. בדר"כ עוסקים בו מהמקצועות הבאים: פסיכולוגים קלינים. פסכיאטרים. עובדים סוציאליים. כלומר לשני המושגים יש חפיפה: רוב הפסיכולוגים הקלינים עוסקים בפסיכותרפיה ! תואר שלישי ניתן על עבודת מחקר ולא מבטא כישורים או נסיון בטיפול. בטח לא מזיק אך בהחלט לא מחייב. רשום בפנקס הפסיכולוגים - הכרחי !!! זהו ה"רשיון" שלו לטפל. הסתדרות הפסיכולוגים הוא איגוד מקצועי של הפסיכולוגים. חברות/אי חברות בהסתדרות אינה רלבנטית לאיכות המטפל. כנ"ל לגבי האיגוד לפסיכותרפיה - לא כל כך רלוונטי. מקווה שקצת עזרתי.

שלום X, אכן (כפי שכתב ים 3 בתשובתו הבהירה והממצה), ניתן לקבל פסיכותרפיה (= טיפול נפשי) ממטפלים עם מגוון סוגי הכשרה: פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאלים, עובדים סוציאלים קליניים ועוד. מעבר לכך, ישנו מגוון רחב של שיטות טיפול: דינמית, קוגניטיבית-התנהגותית, משפחתית-מערכתית ועוד ועוד, ולכן חשוב לשאול מטפלים פוטנציאליים גם על הכשרתם המקצועית (פסיכולוגיה קלינית/ עו"ס קלינית וכד') וגם על האוריינטציה הטיפולית בה הם עובדים. באופן כללי, ניתן לעבוד על שינוי הרגלים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אבל לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר. לגבי דוקטורט, חברות בהפ"י ובאיגוד הישראלי לפסיכותרפיה - אלה הם אלמנטים הרבה פחות משמעותיים מההכשרה המקצועית והאוריינטציה הטיפולית. עם זאת, היפנוזה הייתי עושה רק אצל מטפל מורשה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מודה לך על תשובתך המפורטת :) כמה תהיות נוספות: א)בנוגע לרישום המטפל בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות- ניסיתי לבדוק זאת דרך אתר האינטרנט של המשרד (כיוון שרציתי לראות רשימה מרוכזת במקום לברר לגבי כל מטפל בנפרד),ולמרבה החרפה חלק זה של האתר אינו פעיל כבר מאז 2005. האם ידוע לך על מקור נוסף שניתן לקבל ממנו רישום כזה? ב) לגבי נושא ההיפנוזה- באתר הסתדרות הפסיכולוגים רשומים גם מטפלים שמצוין לגביהם כי הם בעלי תעודת הסמכה להיפנוזה, אך חלקם אינם רשומים באגודה הישראלית להיפנוזה. מה דעתך על כך? יש משמעות? ג)הייתי מעוניינת לקבל טיפול מפסיכולוג בעל הסדר עם קופ"ח מכבי (העלויות הן גם שיקול לצערי)- הבעיה שבקופה לא יודעים להגיד למי מהמטפלים יש הסמכה לטיפול בהיפנוזה (אם בכלל) והאגודה להיפנוזה מציגה באתר שלה רק מטפלים פרטיים. יש לך איזשהיא הצעה בנושא? ד) ואחרון- לגבי אוריינטציה טיפולית - ידוע לך היכן ניתן למצוא רשימת מטפלים עם התמחות בתחום הקוגנטיבי-התנהגותי? למה התכוונת כשרשמת "לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר"? שוב תודה :)

מודה לך על תשובתך המפורטת :) כמה תהיות נוספות: א)בנוגע לרישום המטפל בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות- ניסיתי לבדוק זאת דרך אתר האינטרנט של המשרד (כיוון שרציתי לראות רשימה מרוכזת במקום לברר לגבי כל מטפל בנפרד),ולמרבה החרפה חלק זה של האתר אינו פעיל כבר מאז 2005. האם ידוע לך על מקור נוסף שניתן לקבל ממנו רישום כזה? ב) לגבי נושא ההיפנוזה- באתר הסתדרות הפסיכולוגים רשומים גם מטפלים שמצוין לגביהם כי הם בעלי תעודת הסמכה להיפנוזה, אך חלקם אינם רשומים באגודה הישראלית להיפנוזה. מה דעתך על כך? יש משמעות? ג)הייתי מעוניינת לקבל טיפול מפסיכולוג בעל הסדר עם קופ"ח מכבי (העלויות הן גם שיקול לצערי)- הבעיה שבקופה לא יודעים להגיד למי מהמטפלים יש הסמכה לטיפול בהיפנוזה (אם בכלל) והאגודה להיפנוזה מציגה באתר שלה רק מטפלים פרטיים. יש לך איזשהיא הצעה בנושא? ד) ואחרון- לגבי אוריינטציה טיפולית - ידוע לך היכן ניתן למצוא רשימת מטפלים עם התמחות בתחום הקוגנטיבי-התנהגותי? למה התכוונת כשרשמת "לצורך קבלת החלטה צריך לדעת יותר"? שוב תודה :)

ליאת, הנה הסתיימה תקופה מורטת עצבים כאובה וקשה, אומנם התחלתי לעבוד בתור מלצרית לפני שבוע. אבל הגרוע מכל קרה היום- התקבלו הציונים של הפסיכו'. אני לא יודעת איך להגדיר את זה....ידעתי את החומר פרפקט , עמדתי בסימולציות על אחוזים גבוהים הגעתי לבחינה ונפל עליי הלחץ (דבר אשר השפיע מאוד על ביצוע הבחינה). יצאתי אומנם בהרגשה שהיה סביר אבל יכל להיות יותר טוב...(כל אלו שנגשו יחד איתי,פשוט חגגו על הטמטום שלי?!) איך תסבירי שאני שירתתי במודיעין ממוצע הבגרויות שלי גבוהה אני בחורה עם ראש על הכתפיים וקיבלתי ציון ממש ממש גרוע...(איך?!שילמתי כסף יקר לקורס איכותי?! השקעתי ימים כלילות...המדריך הוציא את נשמתו בשבילי). נרשמתי לאונ' ולראות שכל חלומות הילדות שלי נגוזו בבת אחת...!!!אני ממש קרועה מבפנים עוד שנה תתבזבז לי ( עכשיו אצטרך להיכנס לאונ' רק בגיל 22,שכל החברות שלי יהיו בשנה ה-3 לתואר 1) ומה יקרה בפעם הבאה אם לא ילך?!אני לא רואה את החיים שלי ממשיכים ככה. כרגע אני מרגישה שהעתיד שלי פשוט "מ-ת"!. מה אני עושה ?! קשה לי לחיות בידיעה שזה הציון שמשקף אותי ואת יכולותי?!אני יודעת שאני מסוגלת ליותר...אני פשוט מרגישה שכרגע החיים שלי א-ב-ו-ד-י-ם שלא לומר שחורים.איך אוכל להסתכל על עצמי ולומר לי "הנה,זה את תחיי עם זה" אבל אני לא יכולה לחיות עם זה...מה.! ככה,הם החיים...כ"כ קשים. הרי באיזשהו שלב אתה אמור להשלים עם עצמך....אני לא יכולה להשלים עם עצמי....הפסיכו' היה בשבילי הכל...אני עוד לא מעכלת את הציון הכ"כ גרוע (הוא באמת נמוך וגרוע)... ליאת,מה עושים?!איך מנסים להסתכל על העתיד בצורה קצת שונה....הציון הזה הוא לא אני!פשוט לא! אני צריכה להוציא לפחות עוד 200 נק' (יש אפשרות לשפר כזה דבר?!). הרי עכשיו תתחיל התקופה הכי קשה בחיים...שיפור בגרויות ולעשות שוב פעם פסיכו'... אני פשוט מרגישה שהכל אבוד...כל מה שאני רוצה להשיג נכשל...אם זה דברים שרציתי בתיכון,צבא, ובכלל בחיים. זהו...ביי:( :(

היי, קודם כל אל תקחי את זה כ"כ קשה (למרות שאת לוקחת...) אני מכירה לא מעט אנשים שהיה חשוב להם להתקבל למוסד מסוים, לפקולטה מסוימת ועשו מספר פעמים פסיכומטרי. ואפשר תמיד לשפר פסיכומטרי השאלה היא בכמה נקודות אכן מבחן ששנוא על כולם בהצלחה

PC יקרה, אני מתנצלת על כך שאני מתפרצת למרות שכתבת לליאת... (שדרך אגב תשוב להשיב רק ביום שני...) הנושא הזה קרוב לליבי והייתי חייבת להגיב... קודם כל, אני שמחה בשבילך שהתחלת לעבוד! אני מאמינה שהתעסוקה תשכיח קצת את הקשיים האחרים... דבר שני, זה ידוע שהפסיכומטרי לא משקף כלום!!! זה שקיבלת ציון נמוך יחסית לא אומר שאת לא חכמה או שלא תצליחי! את רק בת 21, מה הלחץ להתחיל ללמוד באוניברסיטה?! זה ממש לא סוף העולם לשפר עכשיו בגרויות או פסיכומטרי, ונראה לי שעם הכוח רצון שלך את תצליחי גם לקבל 200 נק' יותר בפסיכומטרי! (אומרים שאפשר לשפר ב-100 אבל יש לי חברה ששיפרה ב- 167 נק'!) אולי במהלך השנה הזו תחליטי שמה שרצית ללמוד לא מעניין אותך ותחליטי ללמוד משהו אחר... גם זו אפשרות... אני לא יודעת מה את רוצה ללמוד ואם אפשר ללמוד את זה במכללות או באוניברסיטה פתוחה (שלשם לא תזדקקי לציון הפסיכומטרי)... אם זה אפשרי, למה שלא תנסי? אני התחלתי ללמוד באוניברסיטה בגיל 21, קיבלתי בפסיכומטרי ציון מספיק גבוה והצלחתי להתקבל למה שרציתי. הייתי גם לחוצה כמוך להתחיל ללמוד... לאחר שנה וחצי של לימודים קשים החלטתי שזה לא בשבילי... הצטערתי על כך שקיבלתי ציון פסיכומטרי מספיק גבוה שאפשר לי להתקבל... התחלתי ללמוד משהו אחר עכשיו אבל אני עדיין חיה עם תחושת הכישלון הקשה על כך שלא הצלחתי לסיים את התואר... וזה משפיע גם על לימודיי כיום... אני גם שיפרתי בגרויות וזו ממש לא הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי... זה דווקא היה נורא נחמד... זה ממש לא נורא להתחיל ללמוד בגיל 22 (והיום אני חושבת שגם גיל 22 זה צעיר מידיי), זה גם ממש לא חשוב באיזו שנה יהיו חברותייך כשאת תתחילי ללמוד... כשתתחילי ללמוד תראי שהרבה מתחילים ללמוד בגל 22-23 ... בינתיים תהני מהחיים בלי הלימודים... אולי תסעי לחו"ל או אולי תחסכי כסף בינתיים... תאמיני לי, כשמתחילים ללמוד הכל נהיה הרבה יותר קשה... (מצטערת אם אני מדכה אותך עוד יותר) שיהיה לך המון בהצלחה, תיהי אופטימית, רעות

הבאסה נובעת מזה שאני יודעת שהציון שהגיע היום זה לא הציון שמגיע לי...דיברתי עם המדריך פסיכו' שלי הוא היה בהלם, כמוני בהתחלה כי הסימולציות היו יותר גבוהות ובהרבה וטען כי הציון הוא בהתאם ללחץ...הסברתי לו לפני המבחן וגם עכשיו שאין לי אומץ לגשת למבחן ...שאני חסרת ביטחון ובחיים נכון להיום אני לא אוציא את הציון פסיכו' הנדרש ללימודים שאני מעוניינת בהם (קלינאות תקשורת/ריפוי בעיסוק/אופטומטריה/רוקחות)....השאלה היא האם באמת אפשר לשפר?יש לי סיכוי? אני כ"כ רוצה ללמוד... (מצחיק שסיימתי תיכון בגיל 17 וחצי ואונ' עכשיו בגלל הציון אתחיל ב-22)...הרי אין תרופת פלא להצלחה בפסיכו'...זה הכל תלוי בך ובאלה שאתה מתמודד מולם אני מכירה את עצמי ויודעת שאני יכולה ליותר........אבל האם אני אמצא את זה בפסיכו' הבא?.... אני באמת מרגישה שאינני יודעת כעת איך יראה המחר...הרבה דלתות נסגרות ואכזבות חוויתי בשנה האחרונה....יהיה לזה סוף?! (על כל פנים,ליאת אני מחכה לתשובתך).

שלום PC, ליאת אכן תשוב אל הפורום ביום שני, ובינתיים - מספר מילות עידוד... את מתארת אכזבה קשה ומטלטלת, וזה באמת נשמע מתסכל מאוד. בהחלט טבעי ו"מותר" להיות עכשיו עצובה ומיואשת... עם זאת, כפי שכתבו משתתפים נוספים בפורום, לפעמים עיכובים כאלה נותנים לנו זמן נוסף לשקול את החלטותינו הקודמות, ולבחור בדרכים שמתאימות לנו יותר. אני יכולה לספר לך משהו אישי עלי, שאולי יעניין אותך. כשהייתי בת 26, הייתי אמורה להתחיל ללמוד במגמה הקלינית של הילד בחיפה. אלא שבמהלך סמסטר א' של אותה שנה נולד בני הבכור, והיו סיבות שונות לכך שלא יכולתי לעבור לגור בחיפה והפסדתי את שנת הלימודים. במהלך שנה זו חשבתי הרבה על המשך דרכי המקצועית, והחלטתי להירשם למגמה הקלינית של המבוגר בתל-אביב. מאז עברו כמה שנים טובות (והספקתי לסיים גם דוקטורט והתמחות), ואני בכלל לא מצטערת שלא למדתי בקלינית של הילד. המגמה בה למדתי בתל-אביב התאימה לי מאוד, ובדיעבד העיכוב היה רק לטובה... חזקי ואמצי, אורנה ראובן-מגריל

ליאת, תודה לך על התשובה החמה ....בלי להכיר אותי את מגלה אכפתיות ואפתיות ממרחק כל כך רב ...אני רוצה לשאול לעצתך הכנה ...אני אמורה ללכת לטיפול ביום א ואין לי חשק ורצון ואני בקונפלקיט עם עצמי להרים טל ולבטל או לבוא ושוב להתמודד ....כמו שרשמתי בהודעה הקודמת אני כועסת ומאוכזבת שהמטפלת שלי מייעצת לי לחזור לכדורים שהיא יודעת שאני מאד לא מעוניינת לקחת וזה מכעיס אותי מאד .....בשבילי היא כמו כולם עכשיו בוחרת בדרך הקלה והיא מבחינתי רוצה להקל גם על עצמה וגם על המשך הטיפול ...הרי אני לוקחת את הכדורים בשביל עצמי ....שאני אוכל להלחם בגוף שלי ולהבריא ולא התעסק בדיכאון ...וכשמטופל לא רוצה לקחת ומאמין בדרך שלו שהוא יצליח לבד ולהתגבר אז איך היא לא רואה את זה ....איך היא לא תומכת בי .....את מבינה למה אני כועסת כל כך ....היא כמו כולם .....בוחרת בדרך הקלה .....אני לא רוצה לבוא לטיפול אני כועסת עליה מאוד ... אבל זה עוד פעם לשבור את הכלים לא רוצה ללכת .....אבל יודעת שזו גם מלחמה .....במקום שזה ירים אותי (זה קרה לאורך כל התק הקשה שאני עוברת )...זה מבזבז לי עכשיו אנרגיות ...זה הפוך למקום שאין לי רצון להיות בו .....אני

הי, אני יכולה להבין את הרגשתך כי גם לי הייתה את אותה בעיה. אבל ההרגשה שלך היא אמיתית והיא חלק ממך, והיא נוגעת גם למטפלת ולכן היא חלק מהטיפול - ובגלל כל אלו אני חושבת שדווקא את חייבת להתייצב בטיפול ולדבר איתה על הכל. מותר לך לכעוס עליה, מותר לך לכעוס מאוד, מותר לך שיהיו לך רגשות מוגזמים בנושא, מותר לך הכל! את בטיפול והמטפלת שלך תדע להתמודד איתך ולעזור לך. היא תבין אותך בסופו של דבר אך רק אם תדברי איתה ותבהירי את הרגשתך הקשה. אולי דווקא מנקודת מבטה היא מנסה להקל עליך, היא אוהבת אותך ואינה רוצה שתסבלי לשווא, ולכן אין היא יודעת שאת מפרשת את התנהגותה כ"כמו כולם" כמו שאת אומרת, הדרך הקלה, אולי היא פשוט רוצה שתרגישי טוב. בקיצור אני הייתי הולכת לטיפול וחולקת את הכל, זה בטוח לטובתך ולטובת הטיפול. תותי

שלום אני, קראתי את התכתובת שלך עם ליאת (אודות היותך לוחמת אמיצה...). אני יכולה להבין איך ההצעה של המטפלת לחזור לטיפול תרופתי נתפסת כאי-אמון ביכולתך להמשיך להילחם ולנצח בכוחות עצמך, אבל אני בטוחה שיש עוד דרכים להבין זאת. הדרך הטובה ביותר להבין את כוונתה עוברת דרך חזרה לקליניקה, ויצירת אפשרות לבירור אמיתי וכנה. המון הצלחה, והמשיכי לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם! שמי א,בן 23,סטודנט להנדסת תוכנה.ברצוני לשתף אתכם בדילמה שאני נמצא בה! יש לי חברה כמעט חודשיים,לפני מספר ימים פנתה אליי חברתי בבקשה להתראות עם ידיד שלה שלא ראתה המון זמן,ידיד מהצבא,אני לא ידעתי מה לאמר,הייתי חצוי,כי מצד אחד אני רוצה להיות חבר טוב,לא נוקשה,ליברלי,לתת לה את החופש שלה לחיות את החיים שלה מתוך הידיעה שיש לה עוד דברים בחיים חוץ ממני אך מצד שני אני לא מרגיש נוח עם הרעיון שהיא תצא עם ידיד שלה לבד במן פגישה רומנטית שכזו,נשמע מוזר והאמת זה גם מפחיד אותי,אנני אוהב אותה וגם היא אותי ות'אמת אני פוחד לאבד אותה.אני לא מכיר אותו ואת הכוונות שלו,אני די סומך עליה אבל אני יודע שלפעמים מועדים וטועים וגם אני יכול לטעות לכן אני מעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.גם לי יש המון ידידות,אפילו הרבה יותר משלה יש ולא פעם הן רצו לראות אותי,אך עם כל הרצון שלי לראות אותן התעליתי על עצמי והתחמקתי מהפגישה איתן ולו בכדי למנוע איזשהו צל של ספק בליבה של חברתי או איזשהו פחד קטנטן שיצוץ.אם כך מדוע חברתי לא יכולה להתעלות כמו שאני עשיתי?כשהסברתי לה שלא נוח לי עם זה ושלא נעים לי היא הייתה מופתעת ואמרה שזו גישב פרימיטיבית,ושהיא מופתעת ופגועה,שהיא מרגישה שאני לא סומך על האהבה שלה.אמרתי לה שאני כן סומך אבל אני לא סומך עליו,אני לא מכיר אותו,הוא לא חבר ילדות שלה,הוא פתאום נזכר בה וזה מעורר בי תהיה,מה הבחור רוצה?לסיכום,אמרתי לה שאני לא אחליט בשבילה מה לעשות אבל חשוב לי שתדע שלא נעים לי עם זה. מה דעתכם?האם אני מגזים?האם זה בסדר שהיא תיפגש איתו?או שמא זו בקשה מוגזמת מצידה?מה לעשות?

שלום א', אתה נמצא ממש בתחילתו של קשר. עד לפני חודשיים כל אחד מכם חי חיים שלמים משל עצמו. צברתם חוויות, אירועים משמעותיים, ציוני דרך רבים, וחשוב לא פחות - צברתם כל אחד גם קשרים וחברויות שבוודאי חשובים לשניכם. זה נפלא שמצאתם אחד את השני והתחלתם במסע של צבירת חוויות משותפות, אבל אני מתקשה להבין מדוע צריך לוותר על מה שהיה עד עכשיו. אתה אומר שאתה סומך על חברתך. אם כך מה זה משנה אם אתה לא מכיר את הידיד? היא הרי אדם בוגר ואחראי למעשיו ובחירותיו. בצורה פתוחה והוגנת היא בחרה לשתף אותך ברצונה להיפגש עם אותו ידיד (כנראה שהיא חשדה שזה עשוי להוות בעיה, כי אני למשל, לא הייתי מעלה בדעתי לבקש רשות) ואני לא מופתעת כלל מכך שנפגעה מתגובתך. מדוע החלטת שזו "מן פגישה רומנטית"? אני דווקא מתרשמת שמדובר על מפגש נעים עם חבר ותיק. כזו של שני אנשים שלא נפגשו זמן רב ורוצים להשלים חוויות ולהעלות זכרונות בערב של שיחת ארוכה. כזו שמספרים עליה בהתרגשות לחבר החדש. אנשים שונים אלה מאלה. אתה מספר שאתה נמנע ממפגש עם ידידותיך הרבות כדי שלא לפגוע בה (בדקת אם זה מפריע לה? יכול להיות שהיא דווקא תשמח בשבילך) יתכן שאתה חושש שהמפגש איתן לא יהיה תמים ומשליך את חששך זה על המפגש עם אותו ידיד. יתכן שנכווית בעבר. לא יודעת. אני כן יודעת שלקנאה יש יכולות הרסניות. גם האהבה הכי גדולה יכולה להתנפץ כשמפלצת הקנאה מרימה את ראשה. נראה לי שבתחילתו של הקשר, כשיחד אתם מבססים את אהבתכם, כדאי לכם לבסס גם אמון, ופרגון, וחברות טובה. תן לה את ברכת הדרך. שלח אותה למפגש עם תחושה טובה וחכה לה בזרועות פתוחות כדי לשמוע חוויות מהערב הנוסטלגי. ספר מה החלטת. יעלה

אני באופן אישי לא רואה בזה בעיה יש לי ידידים רבים שאני אוהבת ונחמד לי שהם ידידים שלי הם האנשים שתומכים בי (ונתנו לי את הכוח להמשיך שהיה לי קשה בחיים ובזכותם יש לי היום רצונות שונים שכל פעם כשאני "נופלת" יש מי "שתופס" אותי.) ומבחינתי כל חבר עתידי שלי יצטרך לחיות עם זה מענין בדיוק אתמול היה לי ויכוח עם חברה שניפרדה מחבר שלה מפני שהייתה לו ידידה שהוא נהג מידי פעם לשוחח איתה.(ושם דבר מעמבר לזה) בעיני זה שמרני, מה יש למה שלא תדבר מידי פעם עם ידידים מה רע בזה? אתה סומך עליה? אתה יודע מה היא לא תעשה אז מה הבעיה? חמישים אחוזים על פני כדור הארץ הם בני המין השני, אז אולי אתה קנאי מידי? זה הרי לא יעלה רק בסיפור הזה זה ירדוף אותך גם לאחר מכן.

הי א, כולן היו עדינות יותר, אני אהיה טיפה יותר בוטה. אם היית החבר שלי היית עובר שיחה רצינית, במיוחד כי אנחנו רק בתחילת הקשר. היא בנאדם עצמאי, עם חיים משלה, שלא כולם כוללים אותך, כמה שתתן לה להרגיש לא נוח עם דברים שהיא עושה, ככה זה יפעל לרעתך. כי היא תלך לפגישה בידיעה שאתה לא מאשר למרות שאמרת שאתה לא מחליט בשבילה, וזה יעיק לה על ההרגשה כי זו עובדה, וזה יתסכל אותה, ודי מהר זה עלול לעצבן אותה ואפילו מאוד. תן לה את ההרגשה שאתה סומך עליה ושמה שהיא עושה זה בסדר, תעשה כל מה שאפשר בכדי להניח לה, ודווקא תתעלה דווקא ע"י להשאיר את הקינאה הזו לעצמך ולא להעביר אותה אליה וע"י כך לגרום לה לפתח רגשות לא בהכרח נעימים גם אליך. בהצלחה

שלום א, אני נוטה להסכים עם התגובות שקיבלת... איננו יכולים באמת להרחיק את בני-הזוג שלנו משאר העולם, ולכן אין לנו ברירה אלא לסמוך על אהבתם ועל תחושת המחוייבות שלהם כלפי הקשר המשותף. אז קח אוויר, וחייך אליה כשהיא הולכת לפגישה... אורנה ראובן-מגריל

היי א, ביחסים צריך לתת אחד לשני ספייס כי אחרת זה לא עובד..... חברתך תרגיש שאתה "חונק" אותה וזה יגרום לה כמובן תסכול ואתה עלול לאבד אותה. קשר בריא הוא קשר שמבוסס על אמון הדדי ואם אין את זה אז החברות שלכם לא תאריך ימים.... תן לחברתך ללכת לפגישה.תסמוך עליה. חן

ילדי ילד מחונן כשרוני וחכם הרבה מכפי גילו. אני מניחה שיש קשר בין כך ובין העובדה שהוא היפראקטיבי(טרם אובחן מדעית וודאית) הוא שוחר גירויים חדשות לבקרים, ילד עם קפיצים וספידים, בעל תפיסה מהירה וחדה, הבנה עמוקה, כותב וקורא ספרים לא מנוקדים של מבוגרים בבהירות ובמהירות, פותר תשבצים, מבוכים, בעל חוש מוזיקלי וקול אדיר, בעל מוח חריף ומבריק ובקיצור ילד פלא. מאחר ואני אם חד הורית והילד סובל מפחדים ופוביות רבות כחול אשר על שפת הים ומחוסר יציבות בכל הנוגע להסדרי הראיה עם אביו(אביו נטש אותו כאשר נולד במשך שנתיים, חזר לחייו בהיותו בן שנתיים+ ושוב נטש לתקופה וחוזר חלילה. ) אני מעוניינת שהתחזית לא תהא קודרת של:הילד גדל והפלא נעלם. האם יש צורך לפנות עמו לאבחון לצורך בדיקת הפרעת הקשב והריכוז? האם הוא זקוק לפסיכולוג ילדים? למי עלי לפנות על מנת לדאוג לרווחתו ועתידו? אנו מתגוררים בירושלים. תודה.

שלום אימא מודאגת, נפלא שבנך כה מוכשר, אך הקישור בין יכולותיו האינטלקטואליות הגבוהות לבין קשיים שונים (למשל, בתחום הקשב והריכוז) אינו הכרחי. נראה לי נכון לתת מענה הן ליכולות הגבוהות והן לקשיים. יכולות אינטלקטואליות גבוהות יכולות לקבל מענה בחוגים מעניינים, בעוד ליקוי קשב וריכוז יש לאבחן במסגרת מקצועית ולתת מענה בהתאם לממצאי האבחון. גם למצבו הרגשי של בנך יש לתת מענה נפרד, למשל באמצעות יצירת יציבות מקסימלית בהסדרי הראייה. אינני יכולה לאבחן את בנך באמצעות האינטרנט, אבל אני מציעה לך בחום לפנות לפסיכולוג/ית האחראי/ת על מסגרת הלימודים בה הוא לומד. בשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) יוכלו לאבחן הן את ליקוי הקשב והריכוז (במידה וקיים) והן את עוצמת הפחדים, ויוכלו לכוון אותך בנוגע להמשך הטיפול המומלץ. ובינתיים, המשיכי להינות ממנו... אורנה ראובן-מגריל

ליאת, אני יודעת שאני מוחזקת בפורום, כמי שעוברת טיפול מוצלח, וכמי שמעודדת ללכת לטיפול. חשפתי יותר מפעם גם את העובדה שאני צומחת וגדלה בטיפול, דרך התאהבות במטפל שלי... (העברה אירוטית?...). לאחרונה, כתבתי על ה"רעש" שנכנס לטיפול, ליחסים בינינו, וגרם לי לתחושות קשות ולנסיגה בהישגי הטיפול. אני מוצאת את עצמי לאחרונה נאבקת בדכאון, שמציץ ומחייך אלי מכל פינה, נאבקת ברצון לחזור לטיפול תרופתי, נאבקת ברצון לנטוש את הטיפול ואת המטפל (כן, אני שמה לב למילים שאני בוחרת להשתמש בהן...), אני מסתכלת שוב במציאות חיי, והיא שוב נראית לי בלתי אפשרית. אני לא מוצאת את המשקפיים החדשים, שהוא העניק לי, ושכל כך עזרו לי לראות הכל אחרת... כמובן שאנחנו מדברים על זה, כמובן שהוא רותם את האירוע לעבודה, להמשך. כמובן, הוא לא מוותר עלי, (למרות שלי נדמה שכן...) אבל אני, לא יכולה לשאת את השקיעה הזאת שלי. אני כל כך עייפה.... וכמו שכתבתי פה פעם, כשאני בתוך זה, לא ממש עוזר לי לחשוב שזה ישתנה, ייגמר, ושיהיה שוב טוב. לא יודעת למה כתבתי סתם, כי בא לי לדבר.... מחר יום חדש אפשר שיר? .

היי הדר, קראתי עכשיו את פנייתך ולא יכולתי לפסוח עליה מבלי להגיב... את שתמיד ממליצה על טיפול...(ואף מתייחסת לשאלותיי) אני מנסה למצוא שיר לעידוד(כרגע לא עולה לי)...יש זמר מועדף?:) אולי עד שאמצא, ליאת כבר תמצא...אם לא שיר, אז את המילים החמות אני בטוחה שיהיה לך לילה טוב ותהיי חזקה אין כינוי

הדר יקרה, עד שליאת תטפס במעלה הפורום אני מבקשת להתפרץ ולשלוח לך שיר עם השילוב "המנצח" של הרבה כאב, אבל עם קצת תקווה לטוב, ותזכרי, היום שהיה הוא רק *עוד יום* ומחר באמת יום חדש. בשאיפה לימים טובים, רגועים, מחזקים ומחוזקים. עוד יום - רחל שפירא בחריפות הזאת עוד יום, עוד יום ובצפיפות הזאת עוד יום, עוד יום. החזאי מוסר את התחזית משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית ויש כאן מקום לדמיון עוד יום, עוד יום. בהשתקפות הזאת עוד יום, עוד יום בהחשפות הזאת עוד יום, עוד יום. המלאכה מרובה והזמן קצר ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר. אמצע הדרך ויש גם בזה נסיון עוד יום, עוד יום. לא להתמעט וגם לא להימלט ותמיד לשאוף ללכת הלאה ללכת זה אומר: לא להסתלק כן, כוונתי לומר: לא להסתלק אמצע הדרך ויש גם בזה נסיון עוד יום, עוד יום. בחריפות הזאת עוד יום, עוד יום בציפייה לטוב עוד יום, עוד יום. לילה טוב, יעלה

הדר יקרה, בנות יקרות, היום, בדיוק בשמונה בערב, כשהחלטתי להתיישב ולהתחיל לענות לשאלות הפורום, קיבלתי אזעקת אמת: הכלבה המתוקה שלי החליטה להתפרץ לצומת סואנת (אל תשאלו אותי איך זה קרה, כי זה מייסר מדי), ונפגעה ע"י מכונית דוהרת, שאפילו לא הבחינה בה, והמשיכה לנסוע. טסתי אליה מבועתת, ומצאתי אותה חיה, אבל פגועה. כרגע, היא שוכבת כאן על ידי, נושמת בכבדות, אחרי זריקת מורפיום, מיבבת באופן קורע לב. הרופאה העריכה שיש חשש לאגן שבור. נראה מחר. רציתי לספר לכן למה הטיפוס שלי במעלה הפורום היה מאוחר ואיטי מהרגיל. הדר, גם אחרי טיפול מוצלח, נשארת לנו התמודדות בלתי פוסקת עם המר והמתוק של החיים. מצבך טוב יחסית, שכן הדיכאון שלך - לפחות הוא - מחייך. לא אצל כולם זה ככה... היכולת לגייס הומור, שנינות, ועברית משובחת כארסנל יעיל מול צבאות הרשע של הדיכאון, מעידה על המון כוח. השיר שיעלה שלחה נפלא. אני משאירה אתכן, אותי ואת היצור הגונח שלצידי להתנחם במילותיו. נתראה ביום שני הבא. שמרו על עצמכן ליאת

ליאת, זה נשמע מאוד עצוב אני מאחלת בריאות שלמה ומהירה לכלבה שלך. והתאוששות מהירה לכלבה וגם לך. אין כינוי

ליאת יקרה, כשאת מתארת את תלאות הערב, אני מצליחה לשמוע את גניחותיה של הכלבה הדואבת עד אלי. לא בטוחה כמה נחמה יש בזה כרגע, אבל כמה מזל יש לכם, ולייצור הקטן הזה, שהיא "זוכה" לגנוח ולהתנחם לצידך, אחרי היתקלות עם רכב דוהר... הרבה בריאות, שיתאחו כל השברים במהירות, יעלה

לאין כינוי, יעלה וליאת. תודה על התגובות החמות. יעלה, איכשהו ידעתי שתהיי בין המגיבים. את תמיד כל כך מתגייסת, תודה. איך אני אוהבת את השיר הזה, וכמה שאני אוהבת את מתי כספי. ריגשת אותי. אין כינוי תודה על המילים, כתבתי "סתם כי בא לי לדבר", אבל ברור שכיף לי שהתייחסת. ליאת, קראתי את התגובה שלך ונגמרו לי המילים (העצובות והצוחקות...). השיתוף שלך במה שקרה לכלבה כל כך נוגע. נוגע בי, כי הוא כל כך עצוב, ומכיוון שגם לי יש כלבה קטנה ואהובה, אבל הוא נוגע בדרך אחרת בדיוק בסיפור העכשווי שלי עם המטפל. מדהים! תודה, והמון בריאות לכלבה. הדר

היי הדר, איך את מרגישה? מצאתי המון כאב בהודעה שלך,אבל גם המון אופטימיות וחוזק. רק את מסוגלת לומר שהדיכאון מחייך אלייך.... זה מוכיח כמה שאת חזקה. אני לא יודעת אם את קוראת את ההודעות שלי,אבל תתנחמי בכל שמצבי הרבה הרבה הרבה יותר גרוע. לגבי טיפול תרופתי,תתיעצי עם הפסיכולוג שלך.אני התחלתי לקחת ציפרלקס לפני שבועיים ולא כ"כ עוזר לי.... או שהמינון נמוך מידי או שזה לוקח זמן עד שזה עובד.... אקדיש לך שיר: שמחות קטנות - - - - - - - - עמוק בליבך עיגולים של שימחה ואור גנוז בנשמת אפך עמוק בלב עיגולים של כאב אתה שונא,אתה אוהב יהללו יהללוך מלאכים ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשכה יהללו יהללוך מלאכים שמחות קטנות יאירו כנצנוץ הכוכבים לחיי התמימים ודוברי האמת וכל החיים את חייהם באמת שזוכרים את השמש ונוגעים באור ויודעים אהבה שאינה בת חלוף יהללו יהללוך מלאכים....

חן יקרה, תודה על התגובה ועל השיר. אני בהחלט קוראת את ההודעות שלך. אני יודעת כמה קשה לך. לכל אחת מאיתנו סיפור כואב ופצע מדמם משלה. אי אפשר ולא צריך למדוד ולהשוות ביניהם. אני שולחת לך חיבוק וכוחות להתמודד עם הסיפור שלך. אני מוצאת אופטימיות גם אצלך, בעובדה שענית לי, ואף הוספת לי שיר.... אני מרגישה צורך להבהיר משהו לגבי הדיכאון שמחייך אלי... אפשר להתייחס אל החיוך בכל מיני מובנים. אני התכוונתי לחיוך ערמומי, מפתה ומזמין. כל כך קל להתפתות ולהיענות לדיכאון כשנמצאים במצב קשה. אולי בגלל שכשעושים את זה מפסיקים להילחם ו"היאוש נעשה יותר נוח". אני בחרתי להילחם בו, וזה לא קל. הבוקר, כשקראתי את התגובות שלכם, ואת סיפורה של ליאת, התחזק בי עוד יותר הרצון לנצח. את השיר ששלחה לי יעלה הדפסתי, ותליתי בחדרי בעבודה, הוא הוסיף לי כוח. שוב תודה שאתם כאן. הדר

אני בת 28 ,מזה 4 שנים שאני לא ממש מוצאת את מקומי בקריירה ומכאן מתחילות בעייותי. אני בוגרת שני תארים אבל אני לא מגיעה לסיפוק והגשמה ודורכת במקום כל הזמן. בכל תחום שהייתי לא נתתי את כל כולי קשה לי להצביע על משהו שמעניין אותי, כאילו הכל מעניין אבל בעצם כלום חברים שהחלו ללמוד הרבה אחרי, נמצאים במשרות בכירות ואני פשוט "תקועה" ילדתי לפני 8 חודשים תינוק מדהים. אפשר לומר שהחיים שלי יפים אבל התסיכול בנושא קריירה הולך וגובר אני מרגישה שאני נכנסת לדיכאון, חסר לי "טעם וצבע" בגלל זה כל כך חבל לי כי שאר הדברים בחיים שלי יפים אני פשוט לא מוצאת את עצמי, זו הרגשה נוראית הייתי בחורה מאוד שאפתנית והכל נעלם בנוסף, אני חרדה לילד שלי, אני מפתחת דאגות לעוד 20 שנה, כל מעשה התעללות בילדים מכניס אותי לדיכאון, התעללות בבעלי חיים,התמכרויות לסמים, כל מיני סיפורי זוועה בחדשות לכן אגב אני נמנעת מחדשות ועיתונים. בקיצור, מה עושים? קשה לי לדבר על זה עם בעלי משום שאנחנו כאילו "טוחנים מים" אין לי יתר מידי חשק לדברים ואני מפחדת שזה יחמיר הבן שלי ממלא אותי ואני נותנת את כולי אבל עמוק בפנים אני נקרעת. האם כדאי לקחת כדורים לדיכאון? אולי יש לי הפרעות ריכוז ולכן קשה לי להתמקד במשהו אחד? גם עכשיו אני לא התנסחתי קצר לעיניין, אני ממש מתפזרת

שלום טל, כדי לחשוב מהו הטיפול הנכון לך מוטב לעשות הערכה מסודרת אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. דרך פורום אינטרנטי קשה מאד לאבחן, ועל אחת כמה וכמה אין זה נכון או מקצועי להמליץ על טיפול תרופתי. אם הצלחת לסיים בהצלחה שני תארים, ללדת תינוק מקסים ולהעריך את חייך כיפים, הרי שהתברכת בכוחות ובכישורים טובים. נראה כי קיימת איזו אמביוולנטיות סביב ענייני הקריירה, שכן את עצמך אומרת שה'דריכה במקום' היא בגלל חוסר השקעה מספקת מצדך. זה נושא ששווה בדיקה - מדוע את מכשילה את עצמך? האם קיים פחד מכישלון? מהצלחה? כמה מכאיבה ההשוואה החברתית? מהי עמדתך בנושא קריירה ואימהות? ועמדתו של בן-זוגך? מדוע העולם שבחוץ נראה כה מאיים ומפחיד? עד כמה החרדה מנהלת אותך ומפריעה לתפקוד שלך בחיי היומיום? אלה שאלות נכבדות(אפשר להוסיף עוד ועוד) שיש להשיב עליהן כדי להבין מה קורה לך. תוכלי לנסות לבדוק זאת עם עצמך או (טוב הרבה יותר) במסגרת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת

שלום בת 27 רווקה.אין לי עבודה ואין לי מקצוע ואין לי כסף וגם שעבדתי לא היה לי כסף.אף אחד לא מבין אותי.אני בדיכאון ואני לא מוצאת עבודה לא מוצאת בעל ולא מוצאת את עצמי בחיים. אני הולכת לשיחות והם לא עוזרות לי רק מרוקנות לי את החשבון בנק. מה עושים? כי לי אישית כבר נמאס ממצב שלי

שלום עדי, נראה שאת באחד מן הימים הללו, בהם הכל נראה שחור, מייאש וחסר תקווה. דווקא הכותרת שבחרת, מרמזת על ההבנה שמדובר בתקופה קשה ולא במצב קיומי קבוע. אני ממליצה לך מאד להישאר בטיפול, שכן לעיתים קרובות השפעתו המיטיבה ניכרת רק לאחר זמן. הטיפול אינו פוטר אותך מלהמשיך ולפעול למען עצמך בשאר זירות חייך. נשמח לשמוע איך מתקדם. מחזיקים לך אצבעות ליאת

שלום ליאת, נמאס לי לסבול ....אני סובלת כאבים פיזים ועכשיו גם כאבים נפשיים.....כל פעם שאני מרימה את הראש בום ....עוד פעם הכאב שלי עובר למקום אחר ...עד עכשיו לא נשברתי ומה שדחף אותי זה הרצון לנצח ולהרגיש טוב .....ועכשיו אני מרגישה שאין לי למה להתאמץ...זה לא בשליטה שלי כמה מנטרות שאני אגיד לעצמי וימשיך לחיות ביום יום אני מאד משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה ....ויודעת שכל עוד המצב הבריאותי שלי הפיך...הכל השתנה לטובה ...אבל עכשיו אני שבורה כי זה כואב לי ....אני מאוכזבת מהמטפלת שלי מאוד ...אני כל כך הרבה שנים בטיפול ....ונראה לי שהיא לא מאמינה בי בכלל ...היא רוצה שאני אחזור לקחת את הלוסטרל שעד לפני חודשיים לקחתי בקביעות ...הפסקתי כי אני כבר לא סומכת על כל הזבל הזה שנקרא כדור שבמקום לעזור רק הרס (לא כדורי דיכאון כדורים אחרים שהיו אמורים לעזור )אני לא סומכת על אף רופא ,מומחה ובעיקר לא עליה .....היא היתה איתי בכל התהליך הזה היא רוצה כביכול להקל עליי אך היא לא רואה שבשבילי זה עוד ועוד נזק אני לא חוזרת אחורה ...ולא מכניסה שום גורם זר לגוף יותר .....אני מאוד מאוכזבת ומאוד עצובה ...וומאז יום א אני רק רוצה להרים ידיים ופשוט ולהפסיק את הכל נמאס לי להתמודד ...נמאס לי מהמילה הזו שכולם אומרים לי ......ל ה ת מ ו ד ד ......רוצה לזרוק ולחיות בלי מסגרות גבולות ואיך שבא לי ......זהו בא לי להפסיק לסבול ....אני

שלום רב, הדברים שאת כותבת מצליחים לגעת עמוק גם ממרחק רב. הסיפור שלך הוא במידה רבה תעלומה עבורי, אך ככל שאני מצליחה להבין, מדובר בלוחמת אמיצה שרוצה לנצח. גם לוחמי היחידות המובחרות זקוקים להפוגות ולמנוחה. לפעמים צריך להסיג כוחות לאחור, כדי לשוב ולנצח במערכה הבאה. אז תנוחי לך קצת (מותר גם לקטר קצת - ובשביל זה אנחנו כאן:-)), וחדשי כוחות. אני מאחלת לך את כל הבריאות שבעולם, ושכל המכאובים ייעלמו לבלי שוב. אשמח אם תישארי איתנו בקשר, ותספרי לנו על הנצחונות שבדרך. בשמחות ליאת

ליאת, 1.אני יודעת ומודעת לעובדה שההיתי אימפולסיבית למדי(יותר נכון אימפולסיבית מידי)כלפי חן 'החדשה',או חנה או חיה(היא לא החליטה איך קוראים לה...) אבל היתה לי מחשבה(מוטעית)שהיא רצתה ללעוג לי,כיוון שגם בפורום תקיפה מינית המשתתפות קיבלו הודעות פוגעות,ולכן חשבתי 'שעושים את זה' גם לי,וגם בגלל שהיא השתמשה בכינוי שלי למרות שהיא ראתה שכבר יש פה משתתפת שנקראת חן. 2.לצערי אני עדיין מרגישה רע לא פחות מאתמול,למרות שהייתי רוצה לבשר לך שאני מרגישה יותר טוב אבל זה לא ככה,קרה משהו ואני לא יכולה לומר אותו בפורום זה(גם דיברתי עם המטפלת שלי לפני שהיא נסעה כי לא יכולתי להתמודד לבד,והיא מצאה זמן לפגוש אותי באותו יום שהיא חוזרת...) בכל אופן תודה על האיכפתיות שלך. 3.את יכולה לענות לרעות בשרשור למטה על השאלה אם לעזוב את המטפלת שלה,למרות שהיא כתבה בכותרת לחן ולמשתנה,נראה לי שתשובה מקצועית יותר תעזור לה? 4.לאחרונה חבריי וחברותיי שואלים אותי למה אני נראית כ"כ לחוצה ולא רגועה והאם קרה משהו חריג שגורם לי להרגיש כך,ואני לא יודעת איך להתחמק מהשאלות האלה שלהם,כי באמת נמאס לי ואני לא רוצה שהם יחשבו שאני סובלת ושאני מרגישה רע,אני יודעת שבשביל זה יש חברים אבל באמת אני לא רוצה לשתף אותם,אצלהם הכל נראה'ורוד' ואצלי הכל שחור ואני מתביישת להגיד מה עובר עליי באמת. איך יוצאים מזה? תודה חן(הישנה)

חן יקרה, אנסה להשיב לך לפי הסדר: 1. נדמה לי שהמבוכה והבלבול נוצרו ללא כוונה או תכנון, ולכן העניין נפתר מהר. נדמה לי שעכשיו (לפחות מבחינה זו - הכל בסדר). 2. אני מקווה שהעניינים הקשים יסתדרו איכשהו, ותוכלי להתחיל לנשום לרווחה. מגיע לך קצת שקט. נשמח להמשיך להיות כאן בשבילך עד שהמטפלת תשוב. 3. מבטיחה לקרוא את התכתובת שלכן ולהגיב בהקדם. 4. נדמה לי שאת כבר מכירה את דעתי בנושא. חברים אמורים ללוות אותנו גם בשעת משבר. לא חייבים לפרט את הנסיבות, אבל אפשר לומר שאת עוברת תקופה לחוצה, ולכן את צריכה קצת 'פינוק' והתחשבות. חברים טובים אמורים להבין. הניסיון להסתיר את מצבך מפני חברייך יוצר עומס מיותר. אני מקווה שבאמת תצליחי לחוש הקלה בהקדם. ליל מנוחה ליאת

אינני יודעת אם הגעתי לפורום הנכון בנושא, אך מנסה.... הנני גרושה מזה כ-5 שנים ואם לבת 10 ובן 7. אבי ילדיי אינו בקשר עם הילדים כבר שנתיים. לאחרונה בתי בת ה-10 מזעיקה אותי שאבוא לקחתה מביה"ס בגלל כאבי ראש (הנושא נבדק אצל נוירולוג והכל תקין), לא מסכימה להשאר בבית לבד (בעבר הסכימה), כל הזמן חוששת ופוחדת שלא יקרה לי משהו (כותבת לי בנושא ואפילו בברכת יום ההולדת כתבה לי "תזהרי בכבישים"), אני אוספת אותה מביה"ס ואם היא לא רואה אותי מיד עם יציאתה-למרות שאני שם- היא נלחצת מאוד ("אמא, כ"כ פחדתי שלא תבואי"), בעבר היתה פעילה מאוד בתנועת "הצופים", אך כיום בקושי הולכת ועוד ועוד.... אני חוששת כי תופעות אלו התחילו (או התעוררו שוב?) כאשר חזרה פעם מביה"ס לבד וכאשר התקשרה אלי לא יכולתי לענות לה וקיבלתי ממנה 15 טלפונים בשעה. האם זוהי חרדת נטישה???? מה עושים??? איך מטפלים???? אודה לתשובתכם.

שלום לאם המודאגת, בתך בת ה-10 אכן מפגינה סימנים ברורים של חרדה (חרדת פרידה יותר מחרדת נטישה). לעיתים קרובות ילדים להורים גרושים או חד-הוריים מפתחים חרדה מפני הלא-נודע. העולם נתפס כלא-אמין ומסוכן, זאת בעיקר בשל תחושה של היעדר ההגנה ו"גדר הביטחון" שמקנה המשפחה השלמה. הדאגה להורה היחיד הופכת לתגובה מרכזית, כאשר יש לה מרכיבים מציאותיים ("אם יקרה משהו לאמא, מי ידאג לי?") ומרכיבים דמיוניים וחסרי שחר (בעיקר סביב יכולתה של אמא להסתדר בכוחות עצמה). אני ממליצה לך מאד לפנות למס' פגישות התייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אותך כיצד לנהוג באופן שיפחית את החרדה, ובמידת הצורך גם לשוחח עם הילדה וללמד אותה לשלוט טוב יותר בחרדה. זכרי להימנע ממתן "נפח-יתר" לחרדה, וכמובן להימנע מרווחים אפשריים ממצב זה. אשמח לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

התחלתי טיפול (כרגע 2 פגישות) ואני מתעתדת לעבור דירה כנראה עוד כארבעה חודשים. והמרחק יהיה כשעתיים נסיעה מהמטפלת.אני יוצאת מנקודת הנחה שתוך ארבעה חודשים לא אסיים את הטיפול. האם זה יהיה נבון לעזוב את המטפלת עוד כארבעה חודשים (או שמא לא לעבור דירה??), האם הכל לא יהיה לחינם? האם לא יהיה חבל על האנרגיות הזמן והכסף?או שאוכל להפיק דבר מה מהטיפול במספר חודשים. הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעתך. בקשה נוספת: אולי יש לך טיפ כיצד אפשר להימנע מלדחות דברים? (כמו למשל עבודות אקדמאיות) תודה רבה

כשהחלטת לעבור ורכשת דירה ידעת שאם תעברי תהיה לך בעיה להמשיך את הטיפול. לדעתי אם את צופה שהטיפול לא יסתיים עד המעבר לדירה החדשה אז באמת חבל על ההשקעה בטיפול. האם יש אפשרות לדחות את המעבר? בכל מקרה תצטרכי לוותר על משהו.

שלום רב, אם התחלת טיפול עכשיו, יש להניח שהרגשת סוג של מצוקה או צורך. עליך לשקול עם המטפלת שלך מה הדבר הנכון לעשות במקרה שלך, ולהביא בחשבון מחירים אפשריים לכל החלטה. יש להביא בחשבון גם כי- * יש אנשים שבשביל טיפול טוב מוכנים להשקיע בנסיעה. * יש טיפולים ממוקדים (קצרי מועד), בהם אפשר להגיע להישגים משמעותיים גם בזמן קצר. באוניברסיטת ת"א נפתחת ביוני קבוצה לטיפול בתופעת הדחיינות האקדמית. לפרטים טל: 03-6408505 בברכה ליאת

היי ליאת, אני חושבת שבניגוד לפעמים אחרות בהן את ממליצה לדבר עם המטפלת לדעתי במקרה זה אין כ"כ טעם לדבר על כך עמה. בסה"כ הייתי רק בשתי פגישות ואני לא רוצה לבזבז זמן ולהתעסק בזה.לא? ושום דבר לא בטוח עדיין... במידה ואכן אעבור אני רק רוצה לדעת אם ניתן יהיה להפיק בינתיים משהו מהטיפול ולדעת שלא בזבזתי כסף לחינם (כי ממש אין לי כסף מיותר) וכמו כן שהבעיות יכולות להיפתר בטווח זה.(למרות שאני מניחה שאף אחד לא יכול לדעת) אגב, הטיפול הממוקד כוונתך לקוגניטיבי? כי ממש אני לא רוצה להחיף שוב מטפלת מקווה שאת זוכרת מי אני תודה

שלום. אני נמצא כרגע בתקופה לחוצה מאוד של לימודים אקדמאים עבודה ובמקביל גם בעיצומם של מספר תהליכים שדורשים ממני כמות אדירה של כוח מנטלי ריכוז ויכולת. לאחר שהגעתי למצב שכבר ממש קשה לי להתמודד עם מכלול הדברים הנ"ל נקלעתי לשיחה עם חבר שסיפר לי שהוא היה באותו מצב בעת לימודיו באנגליה והא נעזר רבות במפגשים תקופתיים עם היפנוטרפיסטית שעזרה לו להפחית רמת לחץ ולשפר יכולת מיקוד זיכרון ויכולות מנטליות. מתוך המצוקה הנוכחית שלי וסקרנות טבעית החלטתי שאני מעוניין לקבל טיפול דומה פה בארץ. אני פונה אליכם ציבור הקוראים והרופאים הנכבדים שמנהלים את הפורום בבקשת המלצה על מטפל מתאים בטווח שבין חדרה לגדרה. בתודה מראש בן

שלום בן, לא בטוחה שהעניינים עד כדי כך פשוטים, אך לצורך סיפוק סקרנותך נשלחה לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום לפסיכולוגים, קראתי בספר כלשהוא כי הפרעת קשב וריכוז מלווה בדרך כלל במנת משכל נמוכה. האם יש אמת בדברים? אני מכירה מישהי הלוקה בהפרעה (ללא היפראקטיביות) ואשר אובחנה בילדותה כמחוננת. כיצד ניתן ליישב בין הדברים? תודה

ערב טוב, הפרעת קשב וריכוז פוגעת בילדים מכל רמות האינטליגנציה. מאחר והפרעה זו כרוכה בקשיים ניכרים בלימודים בביה"ס (קושי לשים לב לפרטים; פזיזות ואימפולסיביות הגורמות לשגיאות רבות; קושי לעקוב אחר הוראות; קושי להתמיד במטלות לימודיות הדורשות ריכוז; מוסחות; רישול; פיזור ; קשיי התארגנות, ועוד), הסביבה (וחמור יותר - הילד עצמו) נוטה להערכת-חסר של היכולות האינטלקטואליות האמיתיות. פעמים רבות, ילדים אינטליגנטיים במיוחד מצליחים לפצות ולחפות על ההפרעה, עד כי אין היא מאובחנת כלל, או מאובחנת באיחור ניכר. חשוב לזכור כי 'מנת משכל' אינה אלא ציון במבחן סטנדרטי, המורכב ממשימות שונות ומגוונות המשקפות היבטים שונים של "אינטליגנציה". טווח הקשב והריכוז הוא אחד הגורמים החשובים במבחן זה, ולפיכך תיתכן הנמכה בביצועים של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. ילדים המטופלים תרופתית מצליחים לשפר את ביצועיהם באופן ניכר, ולמצות באופן טוב יותר את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם. נדמה לי שהסתירה יושבה, הלא כן? לילה טוב ליאת

יושבה גם יושבה. תודה רבה. חיבה

אני לא יודעת אם פניתי לפורום הנכון, אבל ננסה. אני שי ואני לומדת בכיתה יב' בבית ספר בת"א. במסגרת מגמת קולנוע החלטתי לעשות סרט על הרצון להתגייס או לא להתגייס לצה"ל של ילדים בגיל שלי. בשביל לחבר את כל החלקים של הסרט רציתי לערוך ראיון עם פסיכולוג אשר מתמחה בגילאים האלה שאולי יכול להסביר את התופעה. בכל מקרה, פניתי אליכם בבקשה לעזרה. אולי אחד מכם מתמחה בנושא? או שמכיר פסיכולוג שמתמחה? בכל מקרה אני חושבת שדעה של פסיכולוג יכולה לחבר לי את כל הקצוות בסרט ולהעניק דיעה מקצועית לעובדה ש50% מהנוער או מחיילים שהתגייסו יוצאים מהצבא בשלב מסויים. אשמח אם תעזרו לי או תפנו אותי למקום שאני אוכל לקבל עזרה. תודה מראש..

שי יקרה, נושא המוטיבציה של מתגייסים צעירים הוא אכן מרתק. נדמה לי שפסיכולוגים ששרתו/משרתים במסגרת צה"לית יוכלו לעזור לך בעצה טובה ואפילו בנתוני מחקר. נדמה לי שגדעון שובל (שלנו), המשיב כאן בימי שבת-ראשון הוא כתובת מתאימה להתייעצות. אני מזמינה את גדעון להתייחס כאן (אם יקפוץ לביקור), ואם לא, אנא חזרי על בקשתך בימי התורנות של גדעון. בהצלחה ליאת

מישהו מוכן להסביר לי מה הולך פה אם אני מבין נכון חן המקורית נפגעה שמישהי אחרת בשם חן כתבה הודעה וסיפרה שגם היא עברה אונס אני לא יודע למה החן החדשה השניה היתה צריכה לכתוב אותו ניק בידיעה שזה יכול לבלבל בגלל שהיתה פה לפניה חן המקורית באמת שלא חסר שמות ובתור אחד שצופה מהצד חן המקורית צודקת באמת שלא חסרים ניקים אחרים.רוצה לשלוח חיזוק לשתי החניות החינניות. חן חן.צופה

ערב טוב, התקרית הקטנה הזו מדגימה היטב את מגבלתו העיקרית של המדיום האינטרנטי: בהיעדר מחוות גוף, הבעות פנים, אינטונציה קולית, וכיוב', אמירות שלנו (כמו גם בחירת כינוי, בדיחות, או התנהגויות מקוונות אחרות) יכולות להתפרש, בטעות, בשונה מכוונתנו המקורית. חן ה"ישנה" שלנו פרשה בטעות את הופעתה של חן ה"חדשה" כפלישה תוקפנית שבאה ללעוג או להציק לה. חן ה"חדשה" נכנסה לכאן בתמימות, ומבלי לתת את הדעת על הדינמיקה שהתבססה לה כאן בשבועות האחרונים, בחרה לה כינוי קצר ונחמד. צר לי על הרגעים המביכים שעברו על שתיכן. מקווה שחן ה"ישנה" מרגישה טוב יותר, ותמשיך לראות בנו בית חם. ומקווה שחן ה"חדשה" המכונה מעתה חיה (או חנה?) תראה את דברי אלה כקבלת פנים מחודשת וחמה. המשיכי לבוא אלינו. לילה טוב ליאת

אני חושבת שאני משתגעת . מכירים את ההרגשה שכמה "ששופכים את הלב" אין שיפור בהרגשה הבכי גם הפסיק לעזור האלכוהול עוזר זמנית לישון קשה והכדורים ממכרים המטפלת הנפלאה שלי עוזבת ,לא ניראה לי שמישהו יכול להחליף אותה , כואב לי כל כך מפחדת להשתגע לא אוהבת לכתוב לדף ונמאס לי לבכות לחבריי אז כתבתי כאן, מקווה שזה בסדר

רינת יקרה, אני שמחה שאת מוצאת אותנו כתובת ראוייה לשיתוף. נשמח להיות כאן בשבילך בשעת הצורך. את נמצאת כרגע בעיצומו של תהליך פרידה מכאיב, ולכן הדברים צורבים בך במלוא חריפותם. פסיכולוגים נוטים לייחס משמעות רבה לפרידות, ויש אפילו מי שגורסים (בעיקר כשמדובר בטיפולים קצרי מועד) שכל הטיפול כולו אינו אלא עיבוד של הפרידה הבלתי נמנעת שתגיע בסופו. אני מקווה ומאחלת לך שתצליחי, בסוף התהליך, להישאר חזקה ומועצמת למרות הכל. כל טוב ובהצלחה ליאת

שלום שמי חן (שם בדוי) אני סטודנטית. לפני כחמש עשרה שנים עברתי איזו שהי תקיפה מינית, האמת היא כשזה קרה (בגיל 8) ידעתי שמדור במשהו רע אבל לא הבנתי מה בדיוק היה רע בזה. הסיטואציה שקרתה היא שילד אחד מהשכונה שלי, שאז היה בן 11 נהג לגעת באיבר המין שלי וגם הכריח אותי לגעת בשלו. אני לא זוכרת בדיוק כמה פעמים זה קרה אבל אני כן זוכרת שזה קרה יותר מפעם אחת. לא סיפרתי את הטראומה הזאת מעולם לאף אחד: לא להוריי ולא לחבריי, אני אפילו לא מסוגלת לדבר על זה בקול. הבעיה היא שמאז אני לא מצליחה להתקרב לאנשים, ז"א כל פעם שמדובר בקרבה מסויימת עם אנשים בכלל ועם גברים בפרט אני נרתעת לאחור וזה מאוד מלחיץ אותי. לא היה לי עדיין חבר, כל פעם שבחור מנסה להתקרב אליי אני מרגישה בחילה. אני יודעת שמדובר בבעיה אבל הבעיה שלי היא שאני לא יכולה להיפתח בפני אף בן אדם ולספר לו את זה באופן ישיר, בטח שלא לפסיכולוג. בבקשה תעזרו לי, תגידו לי איך אני יכולה לצאת מהכאוס הזה? אני מרגישה שאני משתגעת.

שלום חן, אני לא ממש יודעת מה להגיד לך לגבי מה שעברת,חוץ מזה שאני מזדהה איתך מאוד. אני משאירה עצות מקצועיות לליאת. אני לא יודעת אם את יודעת שגם אני עברתי תקיפה מינית בעבר,ובמקרה שמי גם חן(ברור ששם בדוי) ועל מנת שלא יתבלבלו ביננו בקשה לי אלייך: האם את יכולה לשנות את הכינוי שלך,יש המון שמות בעולם למה דווקא להשתמש בשמי? (סתם בצחוק) סליחה אם פגעתי אני פשוט לא רוצה שמשתתפות אחרות שמכירות אותי או ליאת יתבלבלו ביננו. צ'טערת לא רציתי לפגוע ברגשותייך,אודה לך באם תחליפי כינוי. חן

האמת היא שאני חשבתי שזאת את חן 'הישנה' ולא היה לי נעים לשאול אם עברת גם אונס וגם תקיפה מינית,ותודה שהבהרת סוגיה זו,כי זה באמת בלבל.

לחן, אם התכוונת במקרה להסתלבט עליי. אז זאת בדיחה ממש גרועה. את רואה שיש פה מישהי שכותבת בשם חן,למה את חייבת לכתוב גם??? כבר לא בא לי לכתוב פה כלום בגללך! חן

חן חדשה יקרה, בדרך כלל נראה לי שאנחנו נוטים "לקפוץ למים" בשעה שאנו מוכנים לכך ברמה מסויימת. נשמע שההתרחשות הכאובה/מבישה (בעיניך בלבד) הזאת מימי ילדותך מציפה אותך לאחרונה ביתר שאת. לבי אתך... כי אני מכירה זאת - מכירה את האיום לטבוע מחמת ההצפה... אז אולי את כמעט מוכנה לקפיצה? הכתיבה כאן, כתיבה של תוכן כל כך עמוק ובלעדי לך, שלא חלקת אותו עם איש מעולם, אולי מעידה על מעין "הכנה על יבש" לפני הקפיצה למים. את חשה בצורך החונק להוציא את הזכרון הזה מתוכך ולחלוק אותו עם ייצוג כלשהוא של מישהו חיצוני (אולי גם לקבל פידבק עליו), אך עדיין לא מרגישה כשירה לעשות זאת למול הקרובים אליך (למשל, הפסיכולוג). אני מקווה שה"ניסוי" שאת עושה כאן יעלה יפה ושבעקבותיו תוכלי לאזור אומץ ולהעלות את אותם הדברים גם בחדר הטיפולים (כצעד ראשון). גיל 8 הוא אכן גיל צעיר מאד, אשר עדיין לא בשל ליחסים מיניים מכל סוג שהוא, ובטח לא יחסים מיניים שיש בהם אלמנט של כפיה (כפיה ולו רק בגלל שהילד מהשכונה היה גדול ממך ויכול היה להפעיל עליך כח שכנוע). אני יכולה, אפוא, להבין מדוע אירוע כזה יכול להשאיר צלקת אשר מתבטאת בהתרחקות, בקושי לתת אמון, בקושי בקרבה פיזית עד כדי תחושת בחילה (ועוד הרבה דברים אחרים, אני בטוחה). מדבריך הקצרים אי אפשר להבין את הדברים על מורכבותם, אך יתכן שאת חשה אשמה שאינה במקומה על כך שנעתרת למגע הזה ולפיכך מתביישת לספר זאת. האשמה אינה במקומה - אני חוזרת (גם אם במקרה היו יסודות של הנאה מהמגע). אני מקווה שדברי יעזרו לך, ולו לרגע, ולו במעט, פורטונה

פורטונה, קודם כל רציתי להודות לך על מילותייך החמות והכה מבינות. האמת היא שבגלל שזו הפעם הראשונה שאני בכלל מעיזה לדבר על כך עם מישהו היה לי קצת מוזר לשמוע חוות דעת כלשהי מהצד. גם אני יודעת שאני כנראה לא הייתי אשמה אז,כי מה כבר יכולתי להבין בגילי הצעיר אבל עדיין לא עוזבת אותי הרגשת האשמה והשאלה: "כיצד היו נראים החיים שלי אם לא אותו אירוע ארור ודוחה כל כך". אני חושבת שגם עצם זה שהייתי עולה חדשה גם כן "תרם" לכל ההרגשות המעוררות בחילה האלה. האמת היא שאני לא יודעת איך היה לי בכלל את האומץ להעלות את הסיפור הכל כך אישי הזה באתר? המקום היחידי שאני כותבת בו ומרשה לעצמי להוציא את כל מה שיש לי לומר זה רק ביומן האישי שאני כותבת בו מכיתה ו'. כלומר יותר מעשר שנים. תארי לך עד כמה לא היה לי פשוט לשפוך את הלב בפני אנשים "זרים". אז תודה לפחות על התמיכה הכה חמה שהענקת לי ביומי הראשון. חיה

ערב טוב, אני מבינה שחלו כאן כל מיני אי-הבנות מביכות שנפתרו בסופו של דבר :-) לעצם העניין- תקיפה מינית בכל גיל מותירה בקרבן צלקת קשה. גם אני, כמו פורטונה, סבורה שעצם הכתיבה כאן היא צעד ראשון בתהליך החשוב של העיבוד וההחלמה. תהליך כזה, מוטב שלא ייעשה ללא ליווי, עידוד והכוונה של איש מקצוע מיומן. כדי לשבור את המעגל האכזרי של קרבה>בחילה>התרחקות>הימנעות, יש צורך לבסס לפני הכל יחסי קרבה ואמון עם דמות טיפולית (במקרה שלך נראה שמוטב לפנות למטפלת אישה), ובהדרגה, באמצעות טכניקות התנהגותיות, למתן את התגובות שלך לניסיונות של קרבה אינטימית. תוכלי, כמובן, להתייעץ ולהיעזר באחד מן הגופים המוכרים, העוסקים במתן תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. למשל http://www.1202.org.il/ בהצלחה ליאת

שלום רב לכל הרופאים. זאת שאלה לרופאים אני רוצה להסביר מצב ותגידו לי מה זה יכול להיות בכלל. יש אדם קרוב אלי ויש לו בעיה מיוחדת. המצב הוא כזה שאף פעם הוא לא רגוע יש לו בעיות עם התקררות מהירה והוא נהיה חולה ומקורר מכל רוח קטנה שהוא מרגיש ואם טיפה קר לו אז הוא לובש חולצה ועוד חולצה ועוד חולצה ומעילים ואז הוא מזיע כדי שזה יעבור לו. והוא גם לא יכול שיהי לו טיפה חם אז מתי שקצת חם לו הוא מוריד חולצה ואז נהיה לו טיפה קר אז הוא לובש עוד חולצה ואף פעם לא מגיע לאיזון. הוא סובל מזה נורא ,יש לו גם בעיות שינה ויש לו גם קצת מחלה נפשית הוא היה מאושפז כי היו לו חרדות מלכלוף אבל זה סיפור אחר כבר. הבעיה היא כזאת אני לא יודע אם יש לו איזושהי בעיה מסויימת ובכלל שיש לו נטיה למצבים של דכאון וחרדות אז זה חזק אצלו או שזה בכלל כל הסיפור בגלל מחלה נפשית שלא באמת הוא מתקרר הכל אצלו בראש אני באמת לא יודע , אני צריך תשובה לכל מי שחושב שהוא יכול לעזור טיפה אפילו, לתת איזה כיוון מקורי. הוא שותה כדורים נגד דכאונות וחרדות ומהבחינה הזאת הוא בסדר אבל הקטע של ההתקררות וכנראה מזה גם בעיות השינה וגם זה לא בטוח ץבקיצור יש לו הרבה בעיות ואני צריך איזושהי עצה . תודה רבה אשמח לקבל תשובה מכל רופא שיכול לעזור.

ערב טוב, ראשית אזכיר ואומר שפורום זה מנוהל ע"י פסיכולוגים ולא ע"י רופאים. אני לא בטוחה שהבעיה כה נדירה, ולא ברור לאיזו עצה אתה מצפה. מישהו עם "קצת מחלה נפשית" שגם היה באשפוז בגלל חרדות, דיכאון וסימפטומים של OCD וגם מקבל טיפול תרופתי - זקוק למעקב קבוע של איש מקצוע, שיוכל להעריך את מצבו הנוכחי ולעדכן את הטיפול התרופתי. יתכן שהקושי לווסת את טמפ' הגוף קשור למצבו הנפשי, אך בה במידה יתכן שמדובר בכלל בבעיה פיזיולוגית. אני חושבת שיש צורך בהערכה מקיפה, שאינה יכולה להינתן - עם כל הכבוד - דרך האינטרנט. בבריאות טובה ליאת

גבר - 38 הייתי בטיפול פסיכולוגי 8 שנים + טיפול תרופתי 4 שנית שכלל לניטין וכל מיני תרופות נוגדות חרדה וגם פרוזק שלא עזר בכלל. הבעיה: אני דאגן מאוד, לא סומך על אף אחד, חרד מאוד, חושש ממוות, יש לי 2 ילדים שאני מעביר להם את תחושותי לצערי - הילדה נהפכת לאט לחרדתית (בת 5 וחצי) דוגמאות: נניח שביתי יושנת אצל הורי, אני בודק את כל הבית שאין שום דבר שעשוילהזיק לה, חלונות סוגר בודק את המיטה שהיא לא תסגר עליה וכדומה, לאף אחד חוץ ממני ומהורי אסור לשמור על הילדה, אם הולכים לגן שעשועים היא חייבת להיות צמודה אלי. מפחד מאסונות שיקרו לילדים, כמו כלב שיתנפל עליה, שיאבדו ויחטפו, שלעולם לא נמצא אותם בשל רגע לא אחריא שלנו, שהולכים בקניון אני חושש שמישהו יתפוס את אחד הילדים ויזרוק אותו מעבר למעקה. חוץ מזה הכול טוב. מה המלצתך?

שלום דני, לא אמרת מתי היית בטיפול, ובאיזה סוג טיפול מדובר. מכל מקום, כאשר אנו הופכים הורים לילדים - כמו שאתה בהחלט מבחין - להתנהגויות שלנו יש השפעה רבה על בריאותם הנפשית ועל עמדתם הבסיסית ביחס לעולם. לכן, גם עמדתנו ביחס לטיפול משתנה, ועמה גם המוטיבציה והנכונות לגייס כוחות למעננו-למענם. אני מציעה לך להגיע ללא דיחוי להתייעצות חוזרת עם פסיכיאטר. כיום יש תרופות חדשות (בניגוד ללניטין שעלולה לגרום לתלות), עם הרבה פחות תופעות לוואי ועם השפעה ניכרת על חרדות ומחשבות טורדניות מהסוג שאתה מתאר. כמובן שהטיפול התרופתי יעיל יותר כשהוא משולב גם בטיפול פסיכולוגי. במקרה שלך אפשר לשקול טיפול באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, ורק בהמשך, עבודה לעומק על המקורות הדינמיים העמוקים לחרדה. כדאי מאד לרתום את הדאגה האמיתית לשלומה של הילדה, ולדאוג שיהיה לה אבא בריא ומאוזן. כהורים, אין לנו את ה'לוקסוס' להזניח את מצבנו הנפשי. בהצלחה ליאת

תודה, היכן אני מברר על טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול שאני הייתי מעורב בו היה טיפול של שיחות עומק שלדעתי קצת הזיקו לי יותר משתרמו. תודה

ליאת, רע לי ואני שונאת את החיים האלה. לא רוצה יותר,נמאס לי. הכל נראה לי שחור משחור אני לא אוכל להתמודד יותר. אפסו כוחותיי. הכאב קשה מנשוא. אני חיה בתוך כאוס מתמשך,לא יכולה יותררררררררררררררררררררררר היאוש ניצח אותי וזה סופי. אני רוצה לדבר עם המטפלת שלי רוצה להוציא הכל אבל כבר מאוחר מידי ומחר היא נוסעת לשבועיים דווקא כשאני זקוקה לה יותר מאי פעם. אני רוצה לעצור ולהירגע ואני לא מוצאת את הבלמים. מה עושים? חן (בייאוש טוטאלוס נשבר לי)

ליאת, אני מרגישה רע. קרה משהו שגרם לי לזכור... לזכור את הכל.. בזמן שאני בעמל רב לשכוח(טיפול וכו' לא עוזר) וחוץ מזה קרה משהו היום שאני לא רוצה לפרט אותו בפורום. אם את קוראת אותי תשלחי לי שביב של תקווה.... חן

חנו'ש, מצטערת שאת מרגישה רע... לא יודעת כל כך מה להגיד... שולחת לך חיבוק גדול! אני כאן בשבילך, רעות

חן יקרה, מצאתי את הודעתך הבוקר, ואני מתפנה לרגע קט (בתוך יום העבודה) כדי לבקש ממך להחזיק מעמד. למרות שהכל נראה כרגע (אולי כבר פחות?) שחור, זכרי שגם אחרי סערות עזות מגיעה הרגיעה. כמי שגרה ממש סמוך לחוף הים, אני יכולה לספר לך שאחרי כל סערה טובה, אפשר למצוא על החוף המון אוצרות. הכל תלוי בסוג ההתבוננות. נסי למצוא כוחות לשרוד ימים בודדים. אנחנו נהיה כאן בשבילך בשבועיים הקרובים. אחזור לכאן בערב. מקווה שעד אז כבר תרגישי טוב יותר ליאת

חשבתי להקדיש לך שיר...אך קשה לי כרגע למצוא משהו מתאים... (העיקר הכוונה, לא?) לילה טוב

כתבתי לך למטה...

לרעות, קראתי את מה שכתבת. כפי שאת רואה אני כרגע בנפילה,בדאון טוטאלי. אני לא יכולה לספר למה כי זה פורום.... בגלל זה יוצא שאני כותבת הודעות שמראות כמה כואב לי ואני לא מספרת את הדבר עצמו.... אבל יש סיבה לכאב הרב. חן

חן ומשתנה יקרות, מה שלומכן? מקוה שאתן מרגישות היום טוב יותר... לא רציתי לפתוח עץ חדש, אני מאוד רוצה לשמוע את דעתכן על עניין מסויים... אני חושבת לעזוב את המטפלת שלי... אני לא בטוחה שהיא תוכל לעזור לי... נראה לי שבחרתי מטפלת שמאוד דומה לי... כיצד היא תוכל לעזור לי בעניינים שהיא עצמה נכשלה בהם (היא לא סיפרה לי, הבנתי לבד). אני לא יודעת מה לעשות!!! מצד אחד קצת קשה לי לעזוב כי קצת נקשרתי, אבל מצד שני אולי זה בזבוז של זמן, כסף והמון אנרגיות... אני לא יודעת מה לעשות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם לא יודעת איך להגיד לה את זה... אני כל פעם נורא מחכה לפגישה הבאה ולא יודעת איך אסתדר בלעדיה... אני יודעת שיקח זמן עד שאמצא מטפל/ת חדש/ה... מה עושים?! רעות המבולבלת...

היי ליאת, אינני יודעת אם את זוכרת אבל לפני חודש רשמתי לך בפורום על כך שאינני מוצאת עבודה. עבר לו חודש מאז ועדיין נשארתי מובטלת (אני שונאת להשתמש במינוח הזה). בכל הדרכים האפשריוןת חיפשתי עבודה:אינטרנט,עיתון, חברות כוח אדם (פרט ללשכת התעסוקה אינני רוצה לנצל עדיין את 70 יום אבטלה אני רוצה לעבוד בכל עבודה שהיא). הרבה מקומות פוסלים אותי היות ונרשמתי ללימודים אקדמאיים, אך עדיין לא התקבלה תשובה מהאונ' אז אינני יכולה לדעת אם התקבלתי או לא. זה ממש מרגיז היות שלפני הצבא ביקשו לאחר שירות צבאי והיום שאני לאחר השירות אין לי מקטם עבודה. מה קורה בישראל?למה זה כך?לעולם לא אמצא עבודה?איך אממן לימודים ואת החיים בכלל?. אני ממש מיואשת מה צריך לומר להם?להתחיל לשקר (למרות שאני בנאדם כ"כ ישר) ולומר שאין לי תוכניות לשנה הקרובה. ליאת עזרי לי אני ממש בדיכאון מזה שאין לי עבודה (הרי פרט לכסף, עבודה קבועה נותנת לך סיבה למה לקום כל בוקר). מחכה להצעתך. יום טוב,

שלום לך PC, צר לי לשמוע שעדיין לא מצאת עבודה. אני מקווה שקיבלת כבר את ציון הפסיכומטרי, ושהוא גבוה דיו כדי לאפשר לך להתקבל ללימודים שאת רוצה. אין ספק שההכרזה על תחילת לימודים בקרוב לא נותנת לך נקודת פתיחה טובה במקומות העבודה, ואולי כדאי להצניע עובדה זו. מוסרית, תוכלי להתנחם בידיעה שתמשיכי לעבוד במסירות במקום עבודתך החדש גם כסטודנטית (אם רק ילכו לקראתך בתנאים). לצערי, לא אוכל להשיב לך על השאלה 'מדוע בישראל קשה למצוא עבודה', פשוט כי איני יודעת לתת תשובה מוסמכת בעניין זה, אך אוכל להסתכן ולומר שגם במדינות אחרות זה בוודאי לא פיקניק, בטח כשמדובר באדם צעיר וחסר ניסיון. ידוע לי שקיימים היום מכונים פרטיים או מאמנים אישיים המסייעים ספציפית בניסוח קורות חיים, עמידה בראיונות עבודה, וכד'. הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה דיכאון. זכרי שמתוך עמדה פנימית של פסימיות וייאוש הדברים קשים שבעתיים. נסי לגייס עוד אופטימיות וסבלנות, ולהנות בינתיים מחופשת השחרור. בהצלחה, והמשיכי לעדכן. ליאת

לליאת, קודם כל אני שמחה שאת זוכרת אותי. דבר נוסף,ציוני הפסיכו' עדיין לא הגיעו אך ככל שהזמן עובר מרגע עשיית המבחן (כמעט חודש) ידוע כי רגע קבלת הציון מדשדש בפתח. (אעדכן אותך עליו). ולגבי העבודה, זה לא שאני מגיעה לכל ראיון בריש גלי ואומרת לם "תקשיבו נרשמתי ללימודים", אני מוסרת פרטי מידע זה רק לאחר שנשאלתי. הגעתי לראיונות עבודה במקומות מאוד בכירים היות ואני שירתתי במודיעין בצבא, אבל דבר זה פשוט מהווה מכשול. כנראה שפשוט אצטרך להעלים זאת מפניהם וכשיתקרב רגע הלימודים פשוט אתפטר. (הרי רוב המעסיקים יודעים גם כאשר קיימת התחייבות לשנה יש אפשרות של הפסקת חוזה,אני צודקת?!). אני רושמת לך את כל זה, היות וזה מחזיר אותי לעבר לתקופה בין התיכון לצבא שכל עבודה לא הסכימה לקבל אותי היות וטענו כי אני מתגייסת לצבא וכד'. כנראה כאן (בישראל) צריך לפעמים להעלים דברים (מה שאני הכי שונאת לעשות) ואולי רק כך להצליח למצוא עבודה ולהתחיל לעשות כסף. תודה על התמיכה והפרגון. ערב טוב,

אני כ"כ מבינה אותך ומה עובר עלייך,אפילו שאני כבר מזמן....השתחררתי,ואפילו שעבדתי מאז בכמה עבודות קבועות במשך מספר שנים,כעת חזרתי שוב ל'נקודת הפתיחה',רק שכעת אני עם 'משקעים כבדים יותר' מהעבר,ועובדה זו לא תורמת לחיפוש העבודה. אינני רוצה לייאש אותך יותר משאת כבר מיואשת,אך גם כשיש מקצוע ותעודת הסמכה,זה לא בהכרח מבטיח עבודה-בעיקר אם אין ניסיון באותו מקצוע (ואני מקוה שלא יאשתי אותך). מה שלמדתי מהעבר הוא שכשאומרים את כל האמת -כמוני וכמוך,בחיים,בד"כ מפסידים הרבה,ואני אומרת זאת מתוך ניסיון של עבודות ודברים רבים בחיים שהפסדתי והרסתי בעיקבות אמירת ה'אמת' כולה.(אני יודעת שבטח דבריי נשמעים נוראיים); לא צריך חלילה לשקר,אלא פשוט לא 'לנדב' פרטים שלא ביקשו (אם לא ביקשו). לא יודעת למה אבל דברייך גרמו לי כמו למעין 'פליישבק' לעבר,שהזכיר לי את כל 'טעויות העבר' בעבודות ואת היאוש של היום עקב כך,וכיוון שגם היום חיפוש העבודה חסר התכלית ייאש אותי יותר,דברייך היו 'טריגר' עבורי שעורר דברים מן העבר,וגרם לי לעצב רב.איני מאשימה בדבריי,אלא פשוט מציינת עובדה של מה שקרה לי. מצטערת מראש אם כתבתי את הדברים בצורה אנוכית ואם תסכלתי אותך יותר במקום לעודד אותך,ומקווה שלא תיכעסי על 'התפרצותי' לשיחתך עם ליאת. {פשוט בזמן האחרון אני לא טובה יותר בשום דבר שאני עושה או כותבת,ואני הורסת כל דבר שאני מגיעה אליו.}

אחותי היקרה :-) בבקשה רק על תתייאשי! את בן אדם נפלא ומדהים ורגיש ועוזר! דברייך תמיד עודדו אותי! מתנצלת שפלשתי לעץ של PC... שולחת חיבוק ענק! מקווה שיצליח לך ותמצאי עבודה בקרוב! רעות

PC , אני ממש מבינה אותך, גם לי הייתה ממש את אותה הבעיה לפני שהתחלתי ללמוד. הרבה משקרים ואומרים שאין להם תוכניות לשנה הקרובה, אך אני לא יכולתי... למה שלא תחפשי כבר עכשיו עבודה לסטודנטים במשמרות? כשתתחילי ללמוד יהיה לך נורא קשה למצוא עבודה נורמאלית שמשלמת שכר סביר, מפני שידרשו ממך לעבור הכשרה שנמשכת בדר"כ שבוע עד חודש, וקרוב לוודאי שלא יתאפשר לך... אם את כבר מחפשת עבודה אז תמצאי משהו שתוכלי להתמיד בו גם כסטודנטית, זו דעתי... אני סטודנטית ועובדת בעבודה מתישה וקשה לי נורא למצוא עבודה עכשיו כי אין לי זמן לקורסים האלה (וגם אין כל כך זמן ואנרגיות ללכת לראיונות כל הזמן) רק אל תתייאשי! המון בהצלחה, רעות

היי ליאת אני רק רוצה לומר לך שאת נפלאה התשובות שאת נותנת לאנשים פשוט תשובות מצויינות ואת לא סתם כותבת לך לטיפול אני חושב שאת מנהלת הפורום הטובה ביותר שראיתי...תודה רבה

ליאת, אני מסכימה עם MR BLUE ,כל מילה בסלע..... את מדהימה וטובה..... אני אוהבת אותך מאוד,אפילו שאני לא מכירה אותך אישית.אם לא הייתי נעזרת בך כשהייתי אז במצוקה,אלוהים יודע מה היה קורה..... תודה שאת תמיד יודעת להגיד את המילים הנכונות,בזמן הנכון. תבורכי,את עושה עבודת קודש קודשים. חן

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.

שלום רב, לבנות חומת מגן רגשית זה אכן לא קל. אני נתקלת בזה פעמים רבות כאשר הורים מדווחים עד כמה הם מתקשים לעמוד מול דרישות ילדיהם, מול בכי וצעקות של מריבת אחים, או חלילה מול סבל של הילד המחייב אותם לתפקד ולפעול בנחישות. במצבים כאלה, אני מבקשת מההורים לפעול "כאילו היו שחקנים בסרט". אפשר לפרק את המפגש לסצינות קטנות יותר, בהן אנו מנסים להיכנס לתפקיד, ולפעול כאילו עפ"י הוראות במאי. אם למשל את יודעת שאת עומדת לפגוש את חמותך היום, נסי ליצפות מראש עניינים המועדים לוויכוח. חשבי מה היא תגיד, נסי לגלגל בדמיונך את הדברים האיומים ביותר, שוב ושוב, עד שתרגישי שאת יכולה לשמוע אותם בלי להתרגז. כשהנושא עולה בזמן אמת, השמיעי לעצמך את הוראות הבמאי: "את אמא טובה, את יודעת מה טוב לילד שלך, אין לך שום כוונה להפוך שק אגרוף של אף אחד". מרגע זה, נסי לדמיין את עצמך כשחקנית, המגלמת דמות חזקה, בוטחת, שלווה. הישארי שקטה ומחוייכת, הנהני בראשך לשמע ההערות (לא בזלזול. בהקשבה) ועני לה: אני מבטיחה לחשוב על מה שאת אומרת. את עשוייה להיווכח די מהר, שבמצב כזה, א?ת היא זו ששולטת במידה רבה ב'סצינה'. כשתהיו בדלת, אל תשכחי להגיד לעצמך "קאט!", ולחזור להתעצבן כרגיל (איכשהו, יש לי הרגשה שלא יהיו לך סיבות הפעם). אני מחכה בקוצר רוח לשמוע איך היה ליאת

האם הייתם נשארים בטיפול בו לא היו יכולים להבטיח לכם שלא תפגשו מטופלים או הורי מטופלים לפני/אחרי שעת טיפול ? (לאו דווקא מטופלים של המטפל שלכם)

שלום אין כינוי, מקווה שתשובתי לא תמנע מאנשים נוספים להגיב לשאלתך. מניסיוני, אנשים רבים שחששו להגיע לטיפול במרפאה, בין השאר מן הטעמים שהזכרת, גילו בהמשך שהדבר הרבה פחות מטריד ממה שחשבו תחילה. יחד עם זאת, יש אנשים הקנאים לפרטיותם יותר מאחרים, ועבורם תנאים אלה עלולים להיחוות כבלתי נסבלים. אישית, הייתי בוחרת מטפל על סמך המאפיינים של תוך-החדר, ופחות על סמך מה שמחוצה לו. בברכה ליאת

שלום אין כינוי, אני מטופלת במרפאה ציבורית גדולה שמסתובבים בה הרבה מאוד אנשים שהמפגש איתם הוא בלתי נמנע ואני חייבת להתוודות שעד שקראתי את שאלתך הנושא מעולם לא העסיק אותי. אף פעם לא ייחסתי חשיבות, לא לאנשים שנמצאים סביב וגם לא לאלו היוצאים מהמטפל *שלי* לפנ?י. להיפך, אני מתפעלת בכל פעם מחדש, מכך שברגע שאני נכנסת אליו הוא מיד נותן לי תחושה כאילו אני האדם היחידי שפגש היום, למרות שהמטופל שלפנ?י יצא אך לפני דקה. יכול להיות שזה היה מפריע לי אם הייתי מרגישה איזושהי עייפות או חוסר ריכוז מצידו. מאחר שרוב האנשים שסובבים אותי ושדעתם חשובה לי, יודעים שאני נמצאת בטיפול, אז אני לא מודאגת שמא אתקל במישהו שאני מכירה ואנשים שאני לא מכירה, בוודאי שאינם מטרידים אותי. בכלל, הטיפול לוקח ממני כל כך הרבה אנרגיות ומערים עלי קשיים מכל כך הרבה סוגים, שמהקושי שאת העלית, אני בוחרת לפטור את עצמי לגמרי. מקווה שכיוונתי לשאלתך כי לא ברור לי לגמרי אם כוונתך היתה לבעיית הדיסקרטיות או לקושי במפגש עם "שותפים" למטפל. יעלה

היי יעלה תודה. אני מטופלת בקליניקה פרטית (אך יש חדר המתנה משותף) אצלי דווקא העניין של הדיסקרטיות משחק תפקיד נכבד מאוד, ועצם העובדה שאראה שם מישהו שאני מכירה מדאיגה אותי... היום יש לציין לא ראיתי אף אחד : )

אני פונה אלייך כי אתה תקותי האחרונה..... שלום אני אמא לילד שהתגייס לפני קצת יותר מחודש ושובץ ליחידה קרבית. לפני שלושה שבועות התלונן על כאבי בן אושפז בסורוקה עם חשד לפנדציט שעד הבוקר שונתה דעתם של הרופאים. לאחר יומיים שוב חש הילד כאבים עזים באותו מקום בבטן והגעתי איתו לאסף הרופא לאחר בדיקות וc.t התברר העיניין אחרת שיש לו אוויר בקיבה אישפזו אותו ובמהלך הלילה ניקזו לו את האוויר דרך זונדה ובבוקר החליטו ולנסות לתת לו לאכול ואם לא מקיא ישוחרר הביתה וכך היה. הוא חזר ליחידה ולאחר מאמץ התלונן שוב על כאב . אגב הכירורג אמר לי שעיניין האוויר בקיבה הוא תוצאה של לחץ ולהיות איתו עם עיניים פקוחות ויד על הדופק כי הוא סמצב של חוסר הסתגלות במאמץ. שאלתי היא מה עליי לעשות איתו מעכשו והלאה? היום הוא בבית עם 7 גימלים וצריך להגיע כל יום לבי"ח כדי לעשות בדיקות לשלול את מה שהם חושבים.כשיסתיימו הבדיקות ויגלו שהעיניין הוא חוסר ההסתגלות כיצד אני אמורה לפעול? מחכה לתשובה מהירה כי המצב מלחיץ אותי איתו כי הוא לא לידי כדי שאפקח עין ואשים יד על הדופק וכמו שאתה בטח יודע בצבא מתייחסים לתלונות חיילים בע"מ ובני ילד שלו יודע לשחק ואני ממש לפני התרסקות עם מצבו. תודה מראש דפנה

דפנה שלום, דווקא זו דוגמה לכך שהתייחסו ברצינות לתלונותיו. במידה והרופאים חושבים שישנה כאן בעיה פסיכולוגית או בעיה של חוסר הסתגלות. או במידה ובנך מרגיש שקשה לו להסתגל ושהוא נתון בלחצים נפשיים - אזי הוא יכול לפנות לקצין בריאות הנפש (קב"ן) ביחידתו. הוא יעבור תהליך של ברור ראשוני ובעקבותיו יחליט הקב"ן מה המלצותיו. בנך לא צריך "לשחק" או להציג מצגת שוא לגבי מצבו אלא רק לפנות לכתובת הנכונה - רופא היחידה או קב"ן היחידה במידה ומרגיש לחץ נפשי. גם את לא צריכה להרגיש מתרסקת,שהרי יש לך אפשרות לדבר עם מפקדיו. במידה ואת חוששת שמתייחסים אליו שלא כראוי, אל תהססי להשמיע את השגותייך. לפי מה שתארת - היחס הינו רציני, מתייחס ומקצועי.

היי שלום אני מאוד רוצה למצוא את אבי שלא ראיתיו הרבה הרבה שנים, לאחר גירושיי ההורים. יש לי את מספר תעודת הזהות שלו. האם זה יכול להועיל לי במשהו לגבי מציאתו? האם יש מוסדות מסוימים שאם אציג להם את תעודת הזהות, אז יכולים לתת לי את הכתובת? יש לציין - אני לא קטינה. אני מעל גיל 18.

שלומית שלום, אני לא בטוח שכישורי כפסיכולוג הינם הכישורים האידיאליים לענות על שאלתך. נדמה לי שהייתי מתחיל את החיפוש באינטרנט, ב-144, במרשם התושבים/משרד הפנים. בהצלחה, גדעון

נמאס לי מכך שהטיפול אומנם עוזר,אך לאט...לאט...,ואין לי כבר סבלנות לחכות שמשהו טוב יקרה-אם בכלל יקרה, כל שבוע אחרי הטיפול יש עליה מסויימת ב'מדד המצב-רוח והעשיייה' לי,ומיד אח"כ ירידה,וחוזר-חלילה; העובדה שאני כותבת לך כאן עכשיו,היא שחיי עדיין רחוקים מלהיקרא באמת 'חיים',יותר מתאים להם להיקרא 'מסע הישרדות'-כי זה איך שאני מרגישה שהם.אני מקנאה(וחשוב לי שידעו שלא מרוע...)בכל האנשים המאושרים שחייהם מסתדרים בקלות-שהם מאושרים ושהכל בא להם בקלות- עבודה,בן-זוג,ילדים וכו'; ויש כאלה שזה בא להם בקלות ובכל-זאת לא מעריכים את מה שיש להם.כשאני רואה נשים {ותסלחו לי על הביטוי-כי בטח אקומם עכשיו אנשים רבים בפורום,וזו לא כוונתי}'מכוערות' שתופסות בחורים חכמים,נאים ומוצלחים-זה 'אוכל לי את הלב',כי אני אומרת-איך הן 'תפסו' בחור כזה ואני לא,ובמה הן יותר טובות ממני; כנ"ל אני מרגישה לגבי כאילו שמצאו ב'פוקס' משרות טובות והתקדמו בהן ומרוויחות טוב ומכלכלות את עצמן בצורה טובה; כשאני חושבת על כל זה אני רואה עד כמה כמעט ואיני שווה בכלל,ואני אדם בודד,חסר-סיכוי,שמפחד לעשות צעד כלשהוא כדי לצאת מהמצב האומלל בו הוא נמצא,ומעדיף לקנא באחרים. בטח עכשיו תחשוב ש'ירדתי לגמרי מהפסים' ואולי כבר התשתי אותך,כפי שאני מתישה אנשים רבים,אבל הרגשתי צורך עז לשתף אותך ואת האחרים בתחושותיי,שאני מקווה שלא פגעו באף-אחד(כי זו לא היתה כוונתי). משתנה

משתנה שלום, זה רק אנושי לקנא בכאלו שהכל בא להם בקלות. ועם זאת אני לא מכיר הרבה כאלה. לעיתים קרובות מה שנראה שבא בקלות, מסתיר מאחוריו מאמץ רב ועבודה קשה. כשתגיעי לראש ההר, תוכלי להסתכל אחורה בסיפוק ולהתגאות בכך ש"עשית את זה", ולבנתיים כשהדרך מתארכת ואיטית ומייגעת, נסי לפחות להנות מהנוף ולחפש את הפרחים שבצידי הדרך. ברכות, גדעון

גדעון תודה, תיאור מעניין ומפתה,וגם יש צד אופטימי ומעודד בתשובתך- שאגיע אי-פעם לראש ההר,כי לי עצמי כרגע קשה לראות זאת ונראה כאילו אני במבוך בתוך ההר-שאין ממנו דרך מוצא,אבל אני בוחרת להאמין לאחרים שכן מאמינים בי.ואת הפרחים שבצידי הדרך אני מחפשת ולעיתים נדירות מוצאת,אך שכשכבר יש לי פרח אני נהניית ממנו ומעריכה אותו יותר.

האם מקובל שפסיכולוג יערוך 10 דקות הפסקה בלבד בין מטופליו?

זה בדיוק מה שהם עושים.... הדר

זו בעיה שמעסיקה אותי והעסיקה אותי בעבר, כי מחד-אני מבינה את הצורך של המטפלים/ות לקבל כמה שיותר מטופלים בזמן העומד לרשותם,מבחינת פרנסה (ואיני אומרת זאת בציניות),ומאידך- עובדה זו פוגעת לפעמים בנו (המטופלים) בכך שלמטפל יש אולי פחות כוחות אלינו,או שאולי הוא פחות מרוכז ואין לו כוח לבעיותינו,או שאולי או עייף מידי אחרי מספר רב של פגישות. (אני כותבת בלשון זכר אבל כוונתי לכלל המטפלים/ות). ואני מקווה שאיני פוגעת בדבריי במטפלים/ות,ואם כן אני מתנצלת מראש. משתנה

אורן שלום, זה אכן מקובל. אך יחד עם זאת כל פסיכולוג צריך לעשות לעצמו את החשבון של יכולת הריכוז שלו ומתי עליו לקחת הפסקה ארוכה יותר. ישנם מטפלים ששעת טיפול שלהם הינה 45 דקות ואז הרווח בין מטופל למטופל הינו ארוך יותר. ישנם אחרים שאמנם שעת הטיפול הינה 50 דקות אך הם מרווחים יותר בין מטופלים. בסופו של דבר זה מאוד אינדיווידואלי. בברכה, גדעון

את מקווה שהמצב ישתפר או יחלוף אם תמצאי את המיועד ואולי יהיו לך ילדים,משתמע מדבריך שאת חיה את העתיד ומקווה שאם ישתנו דברים בחייך גם ההרגשה הפנימית תשתפר(גם לי זה קורה לפעמים ואני לא שופטת אותך חלילה) אבל מניסיוני אני רוצה להגיד לך שאם ההרגשה הפנימית לא תשתפר(מה שמצריך כמובן עזרה מבחוץ -תרופות ,שיחות ,תמיכה ולהשלים עם זה שיש עליות וירידות) שום שינוי בשגרת החיים לא יעזור ואפילו יכול לגרום לעוד לחץ ,למרות שאני מאוד מאושרת בנישואים שלי ויש לי ילד מדהים זה מביא גם קשיים חדשים שלא היו לפני ,אז כדאי להשתדל לחיות את ההווה עם מעט חשיבה על העתיד ,וכשתיתחזקי זה יבוא ואני מאמינה שאת תיתחזקי. מקווה שלא דיכאתי אותך.

תודה, לא דיכאת אותי,בדבריי בעיקר ניסיתי לעודד את 'אין כינוי',למרות שמובן מהם שנקודת השקפתי על החיים לא נכונה,כיוון שאני מנסה לעודד את עצמי ע"י מחשבה (לא במיוחד ריאלית)על העתיד(כרחוק) בלי לחיות כאן ועכשיו,וזה מה שהבנתי שאת אומרת לי - שאם אדאג לשנות קודם את ההרגשה הפנימית(שאני מרגישה עכשיו),גם הרגשתי החיצונית תשתפר,ואז לא אצטרך לדאוג לעתיד,כי הוא כבר 'יזרום' לבד. הבנתי אותך נכון?

למה את מתכוונת הרגשה חיצונית ? לדעתי כדאי לחיות את ההווה ,כי לפעמים נדמה לנו שאם נגיע למשהו (נתחתן,נתחיל לעבוד,יהיה לנו יותר כסף וכו..)אז נהיה מאושרים או יחלוף הדינאון ואז זה מגיע ,אבל אנחנו ממשיכים להיות מדוכאים ומקווים שיבוא משהו אחר שיפיג את הכאב\ מחלה\דיכאון וחוזר חלילה .ולזה אני מתכוונת משהו חיצוני ,נאחזים במשהו שאולי עתיד לבוא. מאחלת לך רק טוב רינת

היי...זה שוב אני למי שזוכר אחרי שכתבתי פה בפעם הקודמת החלטתי שאני מנסה לעזור לעצמי פעם אחרונה לפני שאני פונה לטיפול. אז התחלתי לחפש עבודה, הלכתי לראיונות עד שמצאתי משהו...למחרת כבר התחלתי לעבוד, חשבתי שאם תהיה לי תעסוקה במשך היום זה יעזור לי לצאת מהמצב שאני נמצא בו ויישפר את ההרגשה שלי אבל מהר מאוד הבנתי שאני טועה...לקום כל בוקר לעבודה היה בשבילי סיוט...כל היום הייתי בלחץ ולא תקשרתי עם העובדים בחברה, הרגשתי שוב לא שייך הייתי מחכה שהזמן יעבור כבר כדי שאני יוכל ללכת הביתה,אבל למרות הקושי המשכתי... עד היום בבוקר שהכל התפוצץ...קמתי בבוקר הסתכלתי במראה והרגשתי שזהו אני לא יכול להתמודד עם זה יותר...אני שונא את הגוף שלי!!!!!שונא!!!...ניתקתי את הפלאפון והסתגרתי בחדר...אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שאני ייצא ממנו...בבקשה תעזרו לי....בא לי למות!!!

למבולבל הנצחי שלום רב, אני מבין שכתבת פה בעבר ובעקבות זאת החלטת לנסות בכוחות עצמך לעזור לעצמך. ההחלטה לקחת את גורלך בידיך הינה חשובה. אך גם הדרך לעזרה הינה חשובה. לא הכל ניתן לעשות לבד. לפעמים צריך סיוע: עיצה, השתתפות כצעד ראשון וטיפול מקצועי כצעד שני. אני ממליץ לך לעשות את הצעד הנוסף ולפנות לטיפול פסיכולוגי. יתכן שתוכל להסתייע גם בטיפול תרופתי וזה יעזור לך בתפקוד היומיומי. בהצלחה, גדעון

מטפלת שעונה לטלפונים במהלך הפגישות, לבושה לעיתים בצורה לא פורמלית (נניח בגדי בית) וגם לא מקפידה על כך שמטופליה לא ייתקלו אחד בשני בכניסה/יציאה?

לענות לפאלפון בזמן פגישה,זו ממש חוצפה.לדעתי עלייך לשוחח איתה על כך .לגבי הלבוש ייתכן שהיא פשוט טיפוס כזה אנני חושבת שעלייך לשפוט אותה על כך.

זה לא פלאפון, זה טלפון רגיל... לגבי הלבוש - אני לא שופטת אותה אבל בכ"ז לקבל מטופלים במשהו דמוי פיג'מה נראה לי מעט מזלזל. השאלה אם יש להעיר על כך.

יסמין שלום, את מציינת כמה נושאים לגבי הטיפול, אך לא ברור לי מה את מרגישה וחושבת על כך. אני מוצא , שיש טעם לפגם במצב שבו מטפל לא מקדיש את מלוא תשומת ליבו למטופליו. יחד עם זאת לא כל המטפלים יסכימו ביניהם לגבי קוד ההתנהגות והלבוש הרצוי. אבל, אם כל מה שציינת מפריע לך, הייתי ממליץ לך לדבר על זה עם המטפלת. נראה לי שברור באוירה פתוחה יכול רק לעשות טוב לקשר הטיפולי ולטיפול. אשמח אם תשתפי אותנו בהמשך, מה החלטת ומה היה. בברכה, גדעון

בוודאי שזה מפריע לי. עניין הלבוש גורם לי לחשוב שהיא לא מכבדת אותי או את המעמד. הטלפונים... טוב, בנקודה זו ברור כי הקשב שלה מוסת, היא אמנם מנסה לחפות על זה אבל זה מפריע לי. ועניין אחרון - המטופלים שנתקלים זה בזו, על כך בהחלט אעיר לה מאחר וזה בהחלט לא לעניין ולא במקום, מחובתה ומאחריותה לדאוג להסדרים מתאימים, גם אם זה מצריך מאמץ מצידה. זו תחושה נוראית בשבילי להתקל במטופל שאחריי, תחושה של "הנה עוד אחד בא להחליף את מקומי". ואני פונה למטפלים פה - אנא היו רגישים למטופלים שלכם,המעמד הטיפולי קשה גם בלי כל הגורמים ה'טכניים' האלו מסביב. תבינו שלכל אחד יש את השאיפה להיות יחיד ומיוחד וגם אם זה לא כך עבורכם המטפלים, לפחות אל תיצרו הרגשה הפוכה...

יסמין שלום, לפי כל מה שתיארת גם בשאר התכתוהבות כאן נראה לי שזו התנהגות לא הולמת של המטפלת,וכדאי קודם לדון על כך איתה,ואם זה לא עוזר אז לעבור למטפל/ת אחרים. הקטע של השיחות באמצע המפגש וההיפגשות עם מטפלים אחרים מפריע לי במיוחד, כי בזמן שלך היא צריכה להקדיש לך את מלוא תשומת-הלב,אלא אם זה מקרה חירום.וגם תבהירי לה במפורש שאינך מעוניינת לפגוש מטופלים אחרים,אני מתפלאה שהיא לבד לא מבינה זאת.גם בטיפול שאני כעת וגם בטיפול שהיתי בעבר(אצל מטפלים שונים, קרתה פעם אחת בלבד שבמקרה (בגלל שאני אחרתי לפגישה)פגשתי מטופל אחר,אבל לפי תיאורייך אצלך זה מצב שכיח,ותדאגי שלא יהיה כך. לגבי הלבוש גם לי זה היה קצת מפריע,אך לא הדבר העיקרי,למרות שהפריע לי בעבר שהיתה מטפלת שהלכה יחפה בביתה,אך לי זה הפריע.

שלום רציתי לשאול מה ההבדל בין תואר ראשון בפסיכולוגיה לבין תואר ראשון במדעי ההתנהגות?

אם התואר הוא מאוניברסיטה מוכרת (לא מכללה) אז אין חשיבות אם מדובר בפסיכולוגיה או במדעי ההתנהגות. ניתן אח"כ להתקבל לתואר שני באותם תנאים.

ואם הוא ממכללה?

לא מבינה שלום, למיטב הבנתי מדעי ההתנהגות כללי יותר ויתכן שיש שם קורסי מבוא גם בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכדומה. כדאי להסתכל על רשימות הקורסים של כל תואר וזה יתן מושג טוב יותר לגבי מה מסתתר מאחורי הכותרת. בברכה, גדעון

אני סובלת מחרדות מאז היותי קטנה התחלתי מס' פעמים טיפול אך לא יכולתי להמשיך בגלל שלא יכולתי לעמוד בתשלום הטיפול פניתי לקופ"ח כללית יש הסדר אך שם מצאתי עובדים סוציאלים בעלי תואר שני אך אני לא יודעת אם זה מספיק אני לא מזלזלת חס וחלילה וגם כל פעם היה לי קשה להתמודד עם הטיפול ויצאתי ממש רועדת וחלשה אך כיום אני סובלת מחרדות ודיכאון שמפריע לי בחיי היומיום אני פשוט בקושי מתפקדת ועם מחשבות אובדניות אני חיה בזוגיות שהולכת ונהרסת בגלל התחושות שלי אני לא יודעת מה לעשות מבקשת יעוץ תודה

ההודעה שלי אלייך גדעון אני חדשה בפורום תודה

מישאלה שלום רב, את מתארת שילוב של חרדות, דיכאון, מחשבות אובדניות, תיפקוד לקוי. כל אילו מובילים להמלצה , שאת בודאי כבר מכירה, לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. יתכן שיש מקום לשקול טיפול תרופתי בנוסף לטיפול פסיכולוגי, אך על זה כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. לגבי נושא העלות והטיפול אצל עו"סים. באופן כללי, לא הייתי ממליץ לשלול איש מקצוע בשל היותו עו"ס קליני. כמו בכל מקצוע יש טובים יותר ויש טובים פחות וכדאי להגיע לפי המלצה ולא לבחור אקראית מרשימה. אופציה אחרת , מעבר לפניה לרשימת המטפלים של קופ"ח כללית. היא לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. אמנם יכולה להיות רשימת המתנה, אך הטיפול הוא בחינם. המטפלים מנוסים או שהם מודרכים ע"י אנשי מקצוע מנוסים. באופן כללי המרפאות מאפשרות טיפול פסיכולוגי, אחראי, ברמה מקצועית טובה , במחיר נמוך או בחינם אך עם חיסרון של המתנה ארוכה. מתיאורך את מצבך הייתי ממליץ לך שלא להשהות את הפניה לסיוע. בהצלחה, גדעון

טופלתי בעבר בפרוזאק קיבלתי פלוטין בערך כשנה קצת פחות זה עזר מעט בהתחלה ואז כבר לא הרגשתי את אותו הדבר יש לי עדיין בבית פלוטין ולפני שהפסקתי התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה לי שאם ארצה לחזור לקחת אצטרך לקחת יום כן ויום לא ולאחר מכן כל יום כדאי לי לקחת? האמת שהשמנתי נורא בגלל זה ואני חוששת מכך אני לא יודעת מה לעשות ניסיתי טיפול חינם דרך קופת חולים אבל ממש לא התחברתי למטפלת אני גם לוקחת מידי פעם לוריון להרגעה במצבים קשים אני חושבת שבמצבי כרגע אצטרך לראות מישהו (מטפל) כבר מחר מה לעשות בינתיים תודה רבה על עזרתך

מקריאת הודעות קודמות שמתי-לב שאנשים רבים (ובעיקר בחורות -לפחות לפי מי שכותב בעיקר) נמצאים בדיכאון תמידי,וביניהם אני,למה זה קורה? ולמה בתקופה זו דיכאון שכיח יותר,יותר מאשר בעבר,או שאז לא כ"כ היו מודעים אליו? פשוט זו סוגיה שמעניינת אותי. תודה מראש, משתנה

אולי הפורום מדכא? אולי הטיפול מדכא? אולי החיים האלה מדכאים?? כל בנאדם שני בטיפול במדינה הזאת...אם כ"כ רע בעולם הזה אז למה כדאי לחיות? ואולי בכלל הפרספקטיבה שלי על החיים דפוקה...ימים יגידו

בהמשך לשאלתה של משתנה, האם ככל שהדיכאון קשה יותר אז זה אומר שקיים מחסור יותר גדול של סרוטונין במוח? האם ישנם אנשים שדיכאון אצלם הוא בחירה,ובריחה מהתמודדות עם מכשולי החיים או שהכל קשור רק בגורמים פיזיולוגים? סתם מעניין אותי.... חן

למשתנה, אין כינוי וחן שלום רב, מעבר לכך שלכל אחד יש את סיבותיו שלו להיות בדיכאון, הרי דיכאון נחשב למחלה של המאה הנוכחית. כ- 20% מהנשים וכ- 10% מהגברים יחוו לפחות אפיזודה אחת של דיכאון בחייהם. יתכן שחיפוש ברשת יעלה מאמרים מעניינים על דיכאון וכדאי לקרוא אותם ולדעת עוד על תסמיני המחלה ,הסיבות השונות לדיכאון, ואופציות טיפוליות. בברכה, גדעון

אני חושבת שהיום יש יותר מודעות ויותר אנשים פונים לעזרה ובעבר שמרו יותר את הדיכאון לעצצמם בלי לפנות לעזרה.

תודה על תשובותיכם, גדעון תודה על הצעתך,אך למרות שברשת יש בטוח מאמרים מעניינים על הדיכאון,איאלץ לוותר עליהם,כי עצם הנבירה בעיניין הדיכאון גורם לי להעמקת הדיכאון. רינת- העלית נקודת מחשבה מעניינת.

שלום אני אמא לבת 26 ולתאומות בנות 15 וחצי. עם התאומות הכל בסדר שתיהן חברמניות ומלאות שמחת חיים.הבעיה עם הבת הגדולה בת ה26 היא נוהגת להתבודד המון אין לה הרבה חברים וחברות היא מבלה את רוב זמנה מול המחשב והטלויזיה.מדובר בילדה מאוד יפה וחכמה אבל תמיד היו בעיות אצלה בעיות חברתיות קשות.בבית ספר יסודי היא סבלה מאילמות סלקטיבית ולא דיברה בכלל עם מורים וחברים בכיתה.כשהתחילה תיכון עברנו לעיר אחרת ואז היה לה יותר קל מבחינה חברתית,היא יותר נפתחה והצליחה ליצור קשר עם בנות גילה ובני גילה,אבל פתאום היתה נפילה והיא התחילה שוב להתבודד,וביקשה ממני לקחת אותה לפסיכולוג,לקחתי אותה לפסיכולוג והטיפול לא עזר לה.היום כאמור היא בת 26היא לא מוצאת את עצמה עוברת מעבודה לעבודה,לא יוזמת קשרים חברתים וממעטת לצאת מהבית,ואנחנו מכלכלים אותה ומפרנסים אותה כי כרגע היא לא עובדת,אבל היא עושה מאמצים לחפש עבודה,היא קמה בבוקר והולכת ומחפשת.אני רואה שקשה לה המצב בו היא נמצאת ואני רואה שהיא מתוסכלת ואני מכאן רוצה לשאול איך עוזרים לה כי מדובר בבחורה יפה עם פוטנציאל עצום שלא ממומש וחבל.אשמח לשמוע עצה מקצועית ועצה מאנשים שמכירים את המצב הזה מקרוב. בתודה אמא

ביתי לא סובלת מח"ח או מדיכאון.כנראה שהקושי הוא מסוג אחר.היא מאוד פגיעה ושברירית ורגישה יותר מדי ובתקופת בית ספר קצת ירדו עליה ואולי היא סוחבת את זה עד היום.

אמא יקרה. קשה לבצע הערכה מקצועית מדוייקת על סמך תאור אינטרנטי קצר, אך בהחלט נראה שלבתך יש דפוס מתמשך של קשיים חברתים מאז הילדות. מה הכוונה הטיפול לא עזר ? כמה זמן הבת הייתה בטיפול ? אולי המטפל לא התאים ? אולי הטיפול לא עזר בעבר אך בהחלט יעזור כעת ? אסור לכן לוותר על הסיכוי להעזר בטיפול !!! הבת בהחלט צריכה טיפול על מנת שיכולו השינויים רצויים. ראשית הייתי ממליץ לבת לפנות לאיש מקצוע (למשל פסיכולוג קליני) על מנת לבצע הערכה פסיכולוגית (כשתים שלוש פגישות) ובסופה יוכל להמליץ על הטיפול המתאים. ובשורה אחת טובה ואחת קצת פחות (ואתחיל בשניה): נראה שמדובר בקושי בהתפתחות באספקט מסויים של האישיות. המשמעות - מדובר בטיפול לא קצר. צריך בהחלט הרבה סבלנות ואורך רוח. והבשורה היותר טובה - מדובר בבחורה צעירה (26) כך שהסיכויים להצלחת הטיפול בהחלט טובים בהשוואה לאדם מבוגר יותר. המשמעות - לא כדאי להתמהמה יתר על המידה בפניה לטיפול. והעיקר - המון הצלחה לך ולבת, ובשום אופן לא לוותר על הסיכוי להעזר בטיפול מקצועי.

אמא שלום רב, דאגתך לבתך טבעית ומובנת, אך אין צורך להיות מיואשת. החל משלב מסויים יכולותינו כהורים מוגבלת ועלינו לדעת מתי לפנות ולהפנות לסיוע מקצועי. התמונה שאת מתארת של קושי ביןאישי מתמשך צריכה להיות מטופלת. ההמלצה היא: טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני. כפי שכתב ים 3: מה שלא עזר בעבר יכול לעזור בהווה , נדרשת סבלנות ויפה שעה אחת קודם. הציעי לבתך לפנות לסיוע מקצועי. לדעתי זה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורה. בהצלחה, גדעון

שלום לאמא מיואשת גם אני כשהייתי ילד סבלתי מיחס לא טוב מצד הסובבים אותי אחכ"כ היו לי תקופות עם המון חברים וחברה שאהבתי מאוד ..לפני קצת יותר משנתיים אני והחברה נפרדנו התחלתי ויש לי גם פחות חברים אני לבד כל הזמן ...אני לא יודע איך לפתור את הבעייה אך אני מציע שבתור אמא על תציקי לה יותר מדיי כי היא בטח מרגישה רע גם כך אני מאוד מזדהה עם בתך ועם הכאב שהיא בטח חווה כי אני מרגיש אותו שעה שעה יום יום

היי אורנה, אני מקווה שאצליח להיות מובנת, יש לי שאלה בנוגע להשלכה. מה גורם לאדם מסויים להיות אובייקט להשלכה? האם אדם מסויים יכול להיות מושא להשלכה לסביבה שלו יותר מאחרים? כלומר שמאיזו שהיא סיבה הסובבים אותו משליכים דווקא עליו ולא על אחרים? שבת שלום ותודה מראש :)

שלום דנה, האם את היא הכותבת ש"פרשה בשיא" מדיון עם ליאת אודות "השלכה הזדהותית"? אם כן, זה יהיה מעניין לשמוע יותר על המשיכה שלך למושג זה... השלכה נחשבת למנגנון הגנה 'גבוה', בעזרתו העצמי משליך אספקטים לא-רצויים שלו על האובייקט, וכך מצליח להתנתק ולהשתחרר מהם. הזדהות השלכתית, לעומת זאת, מובנת כמנגנון 'נמוך' יותר, בו העצמי משליך את כולו או חלקים שלו על האובייקט, אבל ממשיך להזדהות עם התכונות שהשליך על האובייקט וחש אותן כשלו. לכן, זהו מצב בו העצמי לא משיג שחרור מדחפיו הלא רצויים (אם תרצי לקרוא על כך יותר, כדאי לעיין בכתבים של קליין וקרנברג). אני מבינה שאחד הנושאים שמעניינים אותך, הוא מה מאפיין את "מושא ההשלכה", ולא רק מה מאפיין את ה"משליך". לשמחתך אינך היחידה שגילתה בכך עניין, ויש ספרות שעוסקת באופן בו "מושא ההשלכה" מתומרן להרגיש כל מיני דברים. נסי לחפש מאמרים של הורביץ (Horwitz, L), ואם את "מהתחום" אולי תרצי לקרוא טקסטים מורכבים של ביון וגרינברג אודות תהליך "הזדהות השלכתית נגדית" שמתרחש אצל המטפל. מאמר שאולי יעניין אותך נקרא "הזדהות השלכתית - מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים" מאת ד"ר מרק רויטמן, והוא פורסם ב"שיחות" כרך ג' במרץ 1989. בהצלחה בהמשך החקירה שלך, אורנה

אוי, כן אני היא ש"פרשה בשיא"... גליתי על עצמי דברים מדהימים שקשורים בהזדהות השלכתית (כאובייקט ולא כמשליכה) ולכן התחלתי חקירה בעניין. זה מעניין כי אני מכירה את המושגים ממזמן מכיוון שאני מגיעה מהתחום אבל אני לא מצליחה למצוא תשובות לשאלות שלי וכנראה הבעיה היא בניסוח. אני מכירה את המאמר של ד"ר מרק רויטמן, ישל י אותו במועדפים ומאיזו שהיא סיבה אני לא מצליחה להביא את עצמי לקרוא אותו למרות שהוא מעניין אותי וכרגע הנושא הזה חם מאוד אצלי. עוד שאלה לי אלייך אורנה בעקבות דברייך. כתבת שהזדהות השלכתית היא מנגנון נמוך אך אני לא מבינה מדוע מכיוון שמה שהופך את ההזדהות ההשלכתית לכזו היא רק התגובה של האובייקט שעליו נעשתה ההשלכה ולא של המשליך (יש לי דה ז'ה וו לשיחה עם ליאת...) אוך כנראה לא סתם אני לא מצליחה לרדת לעומק הדברים!!!

לאורנה ולכולם, גם אני, כמו חן ואין כינוי רוצה לשאול למה?!!!!!!!!!! לא בא לי לחיות יותר (אני לא מתכוונת להתאבד או משהו...) כבר אין לי כוח לכלום! כבר מאסתי בכל הדברים שכל כך אהבתי תמיד... )-: מתי זה יגמר כבר?!!!!!!! מאז שהתחלתי טיפול לפני כחודש אני יותר מעורערת. אני חושבת שרצתי מהר מידיי, אולי פתחתי דברים שאני עדיין לא מוכנה לדבר עליהם. רציתי להגיד דברים כדי לגמור את זה כבר! אני רוצה שתגידו לי שזה ככה בגלל שזו התחלה ושזה ישתנה בקרוב! לא רוצה להפסיק את הטיפול, אבל מרגישה שהוא פוגע בי, מפריע להתרכז בדברים שחשובים לי (בעיקר בלימודים). גם לא מסוגלת להפסיק... שיגמר כבר.... רעות

שלום רעות, ברוכה הבאה למפלגת ה"למה"... נסי לתת זמן לטיפול, ולחיים, ולעצמך - אני בטוחה שבעוד זמן מה דברים יתאזנו. עידוד וחום גם בשבילך, אורנה

היי רעות, זה רק הגיוני שעם תחילה הטיפולים תוצפי ותרגישי שאת חוזרת אחורה. בצעד אמיץ החלטת להתמודד עם הקשיים שלך והעבר, ולהעניק להם מסגרת- יום ושעה במסגרתה את משחררת דברים, מבינה, חוקרת, חופרת. את מה שאת עושה המסגרת הקטנה הזו של שעה בשבוע (אני מתארת לעצמי) את לוקחת איתך ומעבדת ביתר השבוע עד למפגש הבא. נראה לך שזה נורמלי שלא יקרה מה שקורה לך?? גם אצלי, תחילת המפגשים היו מעררים במיוחד.. אחרכך זה נרגע, ולרגעים חוזר שוב. כך או כך המחיר הזה שווה כשאת מצליחה להשתחרר מדברים שמעכבים אותך. בהצלחה

רעות, אין לי מה להוסיף על דבריהן הנכונים מאוד של אורנה ודנה. צר לי שאת מרגישה כל כך רע... האם קרה משהו שגרם לך להרגיש כך? אני שולחת לך רשת תמיכה וחיבוק עוטף בחיים יש הפתעות יש מורדות יש עליות ואם היום זה לא הלך הכל נראה קשה ומסובך יום המחר יהיה מוצלח. תהיי חזקה חן

אורנה, דנה וחן, תודה לכן על העידוד, אתמול כבר הייתי ממש על סף התמוטטות, אני עובדת עכשיו יותר (בלילות)ע"מ לממן את הטיפול ויש לי שם יותר מידיי זמן לחשוב כי אני נמצאת כל הזמן לבד... אני לא מצליחה לעשות מטלות שבועיות ללימודים... עוד חודש וחצי מבחנים... אני מפחדת שיעיפו אותי!!!!!!!!!!!!!!!!! חן, את כותבת נורא יפה ותמיד מצליחה לעודד אותי...

שלום למהנלי הפורום רציתי לדעת מהו ההבדל בין חרדה חברתית ופוביה חברתית לבין בישנות אם בכלל יש הבדל?

שלום @@@, ההבדל הוא בעוצמה ובחומרה. בחרדה החברתית, הביישנות יוצרת פגיעה ממשית בתפקוד החברתי, בכך שהיא מובילה להימנעות מהימצאות בחברה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי, יש כל מיני רעשים כגון מנועים של מחשבים, מנועי מקררים שמאוד מציקים לי ומטרידים אותי, יש לציין שאנשים אחרים בכלל לא שמים לב לרעשים הללו אך לי זה מפריע ומציק באופן מוגזם, אנשים אחרים צוחקים ממני כאשר אני מספרת להם על הבעיה שלי, טוענים, איך אני בכלל שמה לב לרעשים האלו,הרי משהו טבעי. האם זו בעיה שדרושה לה לעזרה של פסיכולוג? תודה מראש

רק רציתי להגיד שאת לא לבד, גם אותי זה ממש מחרפן לפעמים. בעיקר כאשר הטלוויזיה על mute ואז יש רעש מעצבן וגבוה, או הרעש של המזגן או של המחשב. לי זה יכול ממש להפריע לריכוז. דרך אגב הצליל של הטלוויזיה על mute יכולה אפילו להכאיב לי. האמת שאף פעם לא חשבתי על זה שזו יכולה להיות בעיה פסיכולוגית... בכל מקרה צרת רבים... ש

שלום אלה ו- ש, תיארתם בעיה של רגישות יתר לרעשים. אפשר להמשיך לחיות עם זה, ואפשר לנסות לבדוק את מקור הרגישות ואיך אפשר להקל. אני, אגב, הייתי מתחילה בבירור רפואי, ורק אחר-כך שואלת פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים מה דעתם על טיפול בהפחתת רגישות לרעש. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני אוהב לישון מחובק עם בת זוגתי אך היא לאחר מספר דקות שהיא עומדת להירדם [או כבר נרדמת..] מתהפכת על הבטן ותופסת לה את מרחבה איך שאומרים..,למה זה ומה זה אומר בעצם??[יש לציין שהננו אוהבים אחד את השני ונמצאים בתחילתו של הקשר]

שלום ליאור, נחמד להירדם מחובקים, אך אל נא תשכח שלכל אחד מאיתנו הרגלי שינה אחרים. לעניות דעתי, אם היא מתהפכת על הבטן זה אומר שכך נוח לה, ולא שום דבר אחר... בהצלחה בהמשך הקשר, אורנה ראובן-מגריל

לטיפול אצל פסיכולוג קוגניטיבי או התנהגותי? קליני חייב להיות פסיכודינמי? תודה!

לעניות דעתי את מתבלבלת בין שתי קטגוריות: 1) סוג ההתמחות. 2) סוג טיפול. פסיכולוג יכול להתמחות במגמות שונות (לדוג, קליני, שיקומי, רפואי, יעוצי-תעסוקתי ועוד) יש מספר סוגי טיפול פסיכולוגי (פסיכואנליזה, דינמי, קוגנטיבי, תמיכתי ועוד) פסיכולוג קליני לדוגמה יכול לטפל בסוגים שונים של טיפול. הוא יכול לטפל בטיפול דינמי (מאד מקובל ושכיח) אך בהחלט יכול לטפל טיפול תמיכתי או התנהגותי וכו'. פסיכולוג בוחר את שיטת הטיפול הן בהתאם להכשרתו והן בהתאם לבעיה של המטופל. למשל כדי לטפל בשיטה התנהגותית רצוי שהמטפל יעבור הכשרה מקצועית בשיטת טיפול זו. כך גם בשיטות הטיפול האחרות. מקווה שעזרתי.

שלום שואלת, אכן, תשובתו של ים 3 מבהירה את הנושא בצורה מצויינת. אם יש שאלות נוספות אשמח לעזור. אורנה ראובן-מגריל

חן השארתי לך הודעה בשירשור למטה (מאתמול). וסופיה הפורום של 'חולי'OCD ,הוא בכתובת הבאה: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=15 (איני יודעת איך לצרף זאת כקישור שתיכנסי אליו ישר ולא להעתיק).

מסתבר שזה לבד ישר הופך לקישור.

משתנה עניתי לך בשרשור למטה חן

הי בנות! מה שלומכן היום? אוהבת, רעות

תודה לך על ההפניה לפורום הוא נראה מעודד ותומך.חוץ מזה מה שלומך?איך עוברת השבת?

רציתי לדעת - אם אני מתוודה בפני מטפל - פסיכולוג או פסיכיאטר, על עבירה חמורה שביצעתי, האם הוא יכול, או חייב, לפעול כנגדי בהליכים משפטיים/פליליים?

שלום ילד, שאלתך מעלה את נושא זכות החולה לשמירה על סודיות ופרטיות, ואני ממליצה לך לבדוק מה אומר חוק זכויות החולה בנושא זה. מבחינת קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, פסיכולוגים חייבים בשמירת כללי הסודיות על כל מידע על לקוח שהגיע אליהם תוך כדי עיסוקם המקצועי, גם לאחר שהקשר המקצועי הסתיים ואפילו לאחר מותו של הלקוח. פסיכולוגים ימסרו מידע סודי שהושג בתהליך עבודתם רק למטרות מקצועיות חיוניות ועל פי הוראות החוק, או בהסכמת הלקוח ו/או מייצגיו החוקיים ותוך שיקול דעתם המקצועי. כאשר פסיכולוג נדרש למסור מידע ולהפר סודיות על-פי חוק, עליו ליידע את הלקוח ולפעול ככל יכולתו לשמירת הסודיות ולהגנה על הפרטיות של הלקוח, על מנת לא לפגוע בו. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, גם ישנו חוק המתיר רק למורשים בו לעסוק בפסיכותרפיה, האמנם?

באיזה מקרים /או מתי עדיף להשתמש בחיזוקים מלאים ומתי בחלקיים? האם באוטיסטים אני צריכה רק חיזוק חיובי - מלא בשל הקיבעון .האםהם לא תלויים אחד בשני חיזוק מלא ואח"כ חלקי? אשמח לתשובה, שבת שלום.

שלום מירב, מאוד קשה לענות על שאלה כזו באופן כללי, מבלי לדעת את נסיבות הבחירה בשיטת טיפול התנהגותית, ואת גורמי הרקע הרלוונטיים. אם מדובר בשאלה טיפולית מהותית (ולא בשיעורי הבית שלך...), את מאוד מוזמנת לכתוב שוב ביתר פירוט. בברכה, אורנה ראובן-מגריל