פורום פסיכולוגיה קלינית

למה כל דבר הכי פעוט,ושטותי גורם לי להרגיש רע מאוד? למה אני פוגעת באנשים בלי לשים לב? למה אני לוקחת הכל קשה מידי? למה??? אוף..... חן

שלום חן, אני מרגישה שהשאלה שלך מאוד נוגעת במה שכתבה 'אין כינוי' מוקדם יותר (אפילו קראתן להודעה באותו שם). שתיכן מביעות תהייה נסערת, מדוע החוויה שלכן בעולם כל-כך כואבת ומתישה. את הסיבות העמוקות לכך, כמו גם את הדרך לפתח זוויות ראייה וחוויות עצמיות נוספות, אפשר יהיה לגלות בטיפול. בינתיים, אני שולחת מכאן תמיכה ועידוד... אורנה ראובן-מגריל

אורנה, תודה על תגובתך. אכן ראיתי שהודעתה של אין כינוי,מאתמול,ושלי,הן כמעט זהות,כנראה ששתינו מרגישות אותו דבר,כי לא קראתי את הודעתה לפני שכתבתי את ההודעה שלי,קראתי את ההודעה של אין כינוי רק לאחר מכן ונדהמתי ועוד שכתבנו את אותה כותרת... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ארבעה חודשים ואני לא ממש מצליחה להגיע לתובנות,אני גם מאוד פוחדת לגלות שהאישיות שלי דפוקה,אני הרבה דברים גם מתביישת לחשוף בפניה,למרות שאני יודעת שאם אני אגיד אז המטפלת תבין יותר את הסיבות העמוקות להתנהגויות שונות שלי, ולמחשבות ותפיסות שונות שיש לי. מקווה שהבנת אותי,כי אני בעצמי לא כ"כ מבינה את עצמי, אני מבולבלת מאוד. חן

שלום לביתי בת הב3 ישנם פחדים מרובים וחרדות רבות. היא חוששת לעבור ליד מעקה המדרגות שמה תיפול. פוחדת מחיות( הוקצן לאחר שקפץ עליה כלב מסיבה ידידותית) מתביישת מאנשים. לא נשארת בבית בשום חדר ללא נוכחות מבוגר . נבהלת בקלות רבה. יש לציין כי היא הראתה סימני פחדנות עוד בהיותה תינוקת צילצול בדלת וכד' גרם לה לבכות. אני מאוד זקוקה לעזרתך בכדי לדעת אם יש דרך לטפל בכך , ומה היא . הילדה דיי סובלת מזה ( אנו נותנים לגיטמציה לפחד ) למרות שבאופן כללי היא ילדה שמחה. תודה רבה אורית

שלום אורית, ראשית, חשוב שתדעו שפחדים וחרדות הם חלק תקין ונורמלי מחיינו בכל גיל, גם בינקות וגם בגיל גיל 3. באופן כללי, הפחד נועד לשמור עלינו מפני סכנות (כמו תמרור אזהרה שאומר: "הנה כלב, כלב יכול לקפוץ עלי ולהבהיל אותי, עדיף לא להתקרב"...). השאלה היא כמובן שאלה של איזונים ומינונים, משום שלא היינו רוצים להימנע מהתנסויות חיים בגלל הפחד (מפגש עם כלב, למשל, הרי יכול להיות מאוד נעים...). בהחלט אפשר לעזור לבתכם להתמודד עם פחדיה באורח שיצור פחות הימנעויות. אתם יכולים ליצור סיטואציות נעימות, בהן היא תוכל לבוא במגע עם מה שמפחיד אותה בצורה הדרגתית ומבוקרת. למשל, אפשר "לארגן" מספר מפגשים עם גור כלבים, שבהם תתקרבו אליו בהדרגה (מספיקות מספר דקות בכל פעם). חשוב שתהיו איתה לכל אורך ההתנסות, תלוו אותה ברמה הפיזית וברמה הרגשית. המטרה של התנסות כזו היא ליצור אצלה תחושות חדשות לגבי התנסויות "ישנות". למשל, אחת המסקנות ממפגש נעים עם כלב יכולה להיות: "כלבים הם באמת לפעמים מפחידים, אבל זה לא תמיד כך. הם יכולים להיות גם ידידותיים מאוד. אני יכולה להסתדר עם כלבים". אם תרגישו שהפחדים מקשים עליה מאוד, אפשר בהחלט לשקול גם מספר מפגשים עם פסיכולוג קליני שמתמחה בעבודה עם ילדים. יתכן שהפסיכולוג ירצה להיפגש עם בתכם, אך ישנה סבירות גבוהה לכך שיוכל לעזור לה דרככם באמצעות הדרכת הורים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בתי בת 15 בכתה ט' מסרבת להציטרף לטיולים שנתיים הדורשים לינה מחוץ לבית. הסרוב ע"פ טענתה נובע ממחשבות טורדניות שאולי הטיול לא יהיה לרוחה, אולי היא תכשל במערכת יחסים עם בנות כיתתה, אולי היא תגיע לסיטואציות שיאלצו אותה להרגיש בודדה. אין לה בעיה להתמודד עם אי הנעימות שבאי היציאה. אנחנו כהוריה מתקשים לקבל את הטענות הנ"ל. מבחינתה - לא צריך לעשות מזה "סיפור" גדול, וע"פ בקשתה שנקבל אותה כמות שהיא, ונכבד את בקשתה לא להשתתף בטיול. האם אנו אמורים לכבד את בקשתה ולעבור לסדר היום? האם אנו אמורים לפנות לייעוץ פסיכולוגי? האם אנו אמורים להודיע לה בצורה ברורה שעליה להשתתף בטיול - ויהי מה? אודה לכם על עזרתכם. חשוב לי לציין ש"הבעיות" הנ"ל התחילו בכתה ז' בנושא זה. היא תלמידה טובה, ילדה טובה ואין לנו בעיות איתה.

שלום יוכי, בין אם תבחרו להניח לה, ובין אם תבחרו להתעקש, נראה לי חשוב להבין טוב יותר ממה המתבגרת שלכם חוששת. "מחשבות טורדניות", למשל, זה שם כללי למשהו שיכול לנוע מאי-נוחות מסויימת בחשיבה ועד אובססיה, והתגובה שלכם אמורה להשתנות בהתאם. נסו לשוחח איתה על המחשבות שמטרידות אותה (למשל, האם המחשבות חוזרות על-עצמן ולא "עוזבות"?, האם היא רוצה/מנסה להילחם בהן?, האם היא מוטרדת ממחשבות גם בנושאים אחרים?). אם תתרשמו שמדובר במחשבות "רגילות", תצטרכו לבחור בדרך פעולה שתואמת את סגנון ההורות שלכם, ושאתם מוכנים לעמוד מאחוריה במידה ותהיה התנגדות עזה. לעומת זאת, אם אתם מתרשמים שהעוצמה הרגשית שקשורה למחשבות המטרידות הנה גבוהה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע. בברכת הצלחה במבוך ההורות למתבגרים... אורנה ראובן-מגריל

ליוכי, רציתי להוסיף משהו לתשובת אורנה בצד של המתבגרת (שהייתי לפני יותר מעשר שנים ) .לחצו עלי ללכת לטיול שנתי ,למרות שהרגשתי חרדה ועד היום טיול זה זכור לי כטראומה. קיבלתי התקף חרדה והרגשתי שעכשיו כולם יודעים שאני "מתוסבכת" וכו.. אל תלחצו וכמובן תבררו ממה הפחד נובע. רינת

למה החיים כ"כ כבדים עליי? אולי זווית הראייה שלי על החיים מעוותת? האם יכול להיות שאני בוחרת את זה?

שלום אין כינוי, אין בי כל ספק שזווית הראייה שאנחנו בוחרים משפיעה על מה שאנחנו רואים... שאלת השאלות היא כמובן - כיצד לשנות את זווית ההסתכלות. בעיני, זה אחד הדברים המשמעותיים שעושים בטיפול פסיכולוגי: אנחנו מנסים להוסיף זוויות ראייה נוספות, כך שאפשר יהיה לבחור מביניהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

באמת שאני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, אך היא גם ריקה

שלום, אני נמצאת בטיפול מזה כחמש שנים-תקופת זמן רבה לכל הדעות. אני מרגישה שהטיפול עזר לי מאוד שכן התחוללו בי שינויים רבים, אך יחד עם זאת אני מרגישה כי הטיפול מיצה את עצמו ושאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי. אולם קשה לי לסיים את הקשר עם המטפלת ואפילו יותר מזה קשה לי אפילו להעלות את הסוגיה בטיפול, רציתי כבר מס' פעמים אך לא הצלחתי, פשוט קיבלתי בלק אווט ולא יכולתי לפתוח את הנושא. יכול להיות שזה גם קשור לעצם העניין שאני חוששת מה יהיה אחרי הטיפול-אולי לא לעד ארגיש בטוב ואזדקק למטפלת... אז איך עושים זאת? האם מקובל להפרד בפתאומיות או בתהליך הדרגתי ואיך אוכל לומר למטפלת שברצוני לסיים את הטיפול?

שלום שרית, נדמה לי שיש עוד נושא אחד חשוב לטיפול - והוא האופן שבו את נפרדת... אולי יהיה קל יותר אם תתייחסי לסיום הטיפול בתור אחד מהנושאים שחשוב וכדאי לטפל בהם. הרי זו לא תהיה הפעם הראשונה בה תביאי לטיפול נושא מביך שקשה להעלות... בנוגע למה שמקובל, אנשים נפרדים בדרכים מאוד אישיות (כפי שהם נוכחים בטיפול באינספור דרכים ייחודיות). אך עדיין, הפרידה המומלצת היא פרידה מעובדת, שדוברה בטיפול ושניתן לה הזמן הראוי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, אני לא יודעת איך לתאר את המצב שאליו נקלעתי כי אף פעם לא הייתי בו אך אני אנסה להבהיר לך אותו.(אם זה ארוך אני מתנצלת מראש) אז ככה אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי (20) בחורה דתייה . לפני שנה חבריי הקרובים אמרו לי שממש כדאי לי להירשם לאתר הכרויות למגזר הדתי והם אמרו שהבחורים שם מאוד איכותיים וממש כדאי, אגרתי אומץ וישבתי איתם ורשמתי את עצמי לאתר. בעקבות ההרשמה לאחר חודש הגיע אליי למייל פנייה מבחור דתי הגר בעיר שלי הוא אומנם ענה על חלק מהדרישות שלי אבל הרגשתי שהקשר רץ מהר מדי ואחרי מס' יציאות החלטתי להפסיק. אומנם הקשר שנרקם במהלך היציאות גרם לכך שהיה לי קשה להמשיך הלאה כי חיפשתי אצל בחורים משהו שדומה לבחור הזה אך שהקשר יהיה יותר לאט. הבחור הזה שיצאתי איתו הוא הכיר את חבריי עוד מלפני שיצאנו אז די קשה "להתנתק ממנו". אני צריכה לציין כי לאחר 3 חודשים מזה שנגמר הקשר הוא שב לחדש עימי את הקשר מצד אחד רציתי מצד שני חיפשתי קשר שיהיה לאט. לאחר מכן נודע לי שיש לו חברה והוא נפרד ממנה רק לאחרונה . מחקתי כל קשר איתו שהיה לי אבל לאחרונה הוא שוב שולח לי הודעות. עברה כבר שנה מאז... מה עושים חלק ממני אומר אולי שווה לתת צ'אנס אבל עברה שנה מאז...?!( מה גם הכרתי אותו באינטרנט?) אני קצת מבולבלת. עזרי לי:)

שלום PC, נדמה לי שמה שלא מרפה ממך, זו דווקא התחושה שאולי הוא הבחור הנכון... את מתארת הרגשה שהקשר היה נעים, פרט לקצב המהיר מדי. האם שוחחת איתו על כך לפני שהחלטת להפסיק? זה חשוב, משום שכל אחד מגיע לקשר עם מערך אחר לגמרי של ציפיות, והחוכמה היא ללמוד להתאים ביניהן. מאחר ונשמע ששניכם ממשיכים לגלות עניין גם לאחר שעבר זמן רב, אולי כדאי להיפגש ולתאם ציפיות? בפגישה כזו תוכלי להתרשם לגבי האופן בו הוא הבין את הניסיון הקודם לקשר, מה עבר עליו ברמה הרגשית בשנה האחרונה, וכמובן - האם עדיין נעים לך לשהות במחיצתו. לאחר פגישה כזו יהיה לך הרבה יותר קל להחליט האם את מעוניינת להשקיע בבנייה של קשר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בקשר לשרשור למטה, רציתי להוסיף. אחרי כל כך הרבה אכזבות מגברים שלא גילו רצינות, וקשה לדעת על ההתחלה אם גבר רציני או לא - לא לגיטימי שתתפתח בי חרדת נטישה? גברים בהתחלה מראים עניין רב בקשר, ואז מפנים את הגב מסיבות שלא תמיד תלויות בי. אני אכן פגועה, ומכאן החרדות, ואי הבעת האמון שלי במין השני.

שלום שירי, אני בטוחה שליאת תציץ בפורום בימים הקרובים, אך במידת הצורך אפשר לחדש את הדיון ביום שני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

את מוזמנת להגיב במקומה - אם את יודעת קצת את הרקע - למטה בדף.

שלום שירי, יצירת אינטימיות היא עניין מלהיב אך מסוכן (וכל מי שליבו נשבר יודע זאת...), ובהחלט סביר ללמוד מניסיון העבר ולהשתדל להיפגע פחות. השאלה היא מתי אנחנו עוברים איזשהו קו גבול, שממנו חרדת הנטישה כבר לא שומרת עלינו מפני פגיעה עתידית, אלא מקלקלת לנו ואפילו יוצרת את הנטישה הבאה... אם את מזדהה עם המעגל המכאיב שתיארתי, אני מצטרפת בחום להמלצה של ליאת לא להניח לנושא ולבדוק אותו לעומקו בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה בענייני הלב, אורנה

מרגישה כל כך רע עם עצמי. עליתי על רכבת הרים ואי אפשר לרדת ממנה עכשיו. מצטערת כל כך על שפתחתי את הנושא הזה בטיפול. לא באמת יכולה להתמודד איתו. למרות שאני בעד לדבר ולפתוח דברים, לפעמים עדיף שהם ישארו קבורים עמוק עמוק בפנים ולא יבצבצו החוצה. הנושא הזה שפתחנו עכשיו בטיפול מציף אותי בכל כך הרבה שנאה עצמית וגועל. הכל מגעיל אותי עכשיו. אתמול בערב ישבתי מול במחשב ובכיתי. בכיתי כי הסתבכתי. דברים מתחילים לעלות לי עכשיו ואני עם זה לגמרי לבד. נחנקת. מרגישה שאין לי אוויר. כשיצאתי מהטיפול ביום ראשון הרגשתי שנימאס לה ממני (אולי אפילו שהיא שונאת אותי) כתבתי לה את זה. לא שהיא שונאת, אבל שאני מרגישה שנימאס לה. היא אמרה שלא (אבל למה ציפיתי?) ואני יודעת שזו אני ששונאת ואני שנימאס לה אבל עדיין מרגישה את זה חזק ממנה. ולא יכולה לדבר איתה. אני לא יודעת מה לעשות עם הפגישה ביום ראשון. מרגישה שממש לא מסוגלת ללכת לשם. לא יכולה לראות אותה. לא יכולה לדבר איתה. לא יכולה כלום. הכל מגעיל אותי. כל כך מגעיל אותי ואני לא יודעת מה לעשות :-( בא לי פשוט להעלם או להחזיר את הגלגל אחורה. כשלא נגענו בזה ולא חשבתי על זה זה לא הכאיב כל כך.

היי רשת אני כל כך מכירה את זה.... אין הרבה מה לומר למי שנמצא בתוך העניין... אם מישהו היה מבטיח לי אז, שזה ייפתר, שזה ייגמר, שעכשיו קשה, אבל יבואו ימים שאשמח על שפתחתי את הנושא.... אם מישהו היה אומר לי .....ודאי לא הייתי מאמינה לו אז. אבל זה קרה. צרכתי אותו בתקופה הזאת כאילו אני מחוברת אליו באינפוזיה. אם הוא היה שומט אותי אז, אם לא היה נותן לי להיצמד, כמו ילדה קטנה שצמודה לאמא, לאבא, לא הייתי שורדת לא הייתי.... והוא היה שם איתי, מקבל, מבין, לא שופט הוא לא ויתר לי, לא ויתר עלי. ואז, לאט לאט נגמרו החרדות, הפלשבקים, דפיקות הלב, הלילות ללא שינה, החרטות, רגשות האשם, הרצון להיעלם... שולחת לך כוחות לעבור את התקופה הקשה, מאחלת לך הצלחה. הדר

הדר יקרה, תיארת את התהליך שעברת באורח מאוד מרגש ונוגע. אשרייך ואשריו שהייתה להכם התנסות טיפולית כזו... המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

היי הדר, וואו... נשמע שהיה לכם קשר קרוב ואמיץ... מעודד לשמוע שעברת את זה ויצאת מחוזקת. תמיד אני אומרת שגם מהדברים הכי קשים אפשר לצמוח. אני עדיין מפחדת מאוד מלהיות תלוייה בה לא יכולה לסבול את המחשבה או את התחושה שאני צריכה אותה. לא מצליחה להיצמד אליה... ולקח לי המון זמן ללמוד להיעזר בה. עד לא מזמן אמרתי שאני יכולה להסתדר לבד ויכולה לעשות הכל בעצמי. קשה לי להישען עליה. אבל אני מנסה.... :-) תודה על המילים המעודדות ושיהיה לך המון טוב. רשת

רשת יקרה וכאובה, לפעמים אנחנו מתגעגעים לזמנים בהם תחושות נחוו רק בעולם הפנימי, ולא היה להן ביטוי בשיח החיצוני עם אנשים נוספים. פתאום התחושות האלה הן לא רק "שלך", אלא יש להן נוכחות "משלהן" במפגש אתה, ואולי הן אפילו "שייכות" לשתיכן... כל זה הופך את הדברים למורכבים יותר, אבל לא חסרי סיכוי... להיפך, ההתבוננות המשותפת של שתיכן בתחושות הכאובות יכול להניע תהליך של שינוי. כל-כך הרבה זמן הזיכרונות האלה היו בתוכך, "קבורים עמוק עמוק בפנים" - תני לה להזרים שם עכשיו אוויר חדש... את זוכרת שהראת לה את ההתכתבות שלנו כשהיא חזרה מהטיול? יכול להיות שזה רעיון טוב גם עכשיו. נסי להראות לה ביום ראשון את מה שכתבת אלינו השבוע. וכמו תמיד, בדרכנו הווירטואלית גם אנחנו כאן בשבילך, אורנה

רשת, יום שישי כמעט חלף ולא שמענו ממך... אני מקווה שאת מחזיקה מעמד, ושולחת לך מכאן עידוד וחום, אורנה

היי אורנה, אני מרגישה היום קצת יותר טוב. תמיד כשהכאב מגיע לסף מסויים אז מפסיק לכאוב לי. מנגנון הגנה מופלא של הנפש... שלחתי לפסיכולוגית שלי במייל את מה שכתבתי כאן (עם טיפ טיפת עריכה ;-) ) זו היתה משימה די קשה. והיא אמרה שאפשר להניח לזה קצת ושחוסר הסובלנות הוא שלי ולא שלה. היא כתבה שהיא אולי קצת דחפה אותי מיידי. כתבתי לה בחזרה שזו לא היא שהקצב הוא שלי. אני כמעט ולא מדברת אבל הראש שלי והגוף שלי... להם יש קצב אחר וזה לא יעזור לי שנתעלם מזה עכשיו. ביקשתי ממנה שלא תיבהל ממני (עוד אחת מהבקשות המטומטמות שלי) והיא אמרה שהיא לא נבהלת כל כך מהר ושהיא כאן ויש לה סבלנות. האמירה הזו שלה הרגיעה אותי קצת. טיפה. בעוד שבועיים היא שוב טסה לחו"ל... אני עדיין אמביוולנטית לגבי זה ולא יודעת אם זה טוב לי או רע. מאוד נגע לליבי שראית שלא כתבתי וחזרת לשאול מה שלומי... החום ששלחת מגיע עד לכאן וניכנס ללב.

היי ליאת, אני רואה שאת כאן, משיבה... נכון שאנחנו מתכתבים פה הרבה, ותומכים הדדית, אבל כבר רציתי לשאול, אם את באמת חושבת שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיך... אז זהו, שלא... לילה טוב הדר

ליאת שלום, אני תוהה מה היינו עושים בלעדייך :-)) שיהיה לך המשך שבוע קסום. ו..... התגעגעתי אלייך. לילה טוף חן

ליאת, מה שלומך? איך עבר החג? מקווה שבילית. גם אני התגעגעתי. כפי שאת רואה חסרונך מורגש. נתראה שבוע הבא... חג שמח. לילה טוב. נורית.

האם זה הייתכן שOCD מתבטא בכל כך הרבה חרדות:גם בדיקות כמו לבדוק אם כיביתי את הדוד 8 פעמים לפחות,גם חרדת חיידקים כמו להימנע מלהיכנס לשירותים ציבוריים ולהימנע לגעת בידיות וגם לפחד לפגוע בילדים של בני משפחתי. האם זה הגיוני או שמה מדובר בהפרעה אחרת?כפי מה שידוע לי מי ש/סובל מהפרעה לא סובל מכל כך הרבה חרדות אלא או פחד מחיידקים או בדיקות חוזרות או דאגות ומחשבות מטרידות. אשמח לתגובתכם תודה סופיה

מניסיון,זה בהחלט יתכן,וזה בא בצורות שונות,ובמספרים שונים של בדיקות וכו',לפי מה שאת מתארת זה נראה לי כן OCD,אך כמובן שרק איש מקצוע יכול לקבוע זאת. משתנה

OCD זו הפרעת חרדה,אז בטח שהיא מתבטאת בחרדה תמידית,וגם הבעיה של הפחד מ'חיידקים' זה חלק מההפרעה.(זה איפיון אחד שלה). אני ממליצה לך לקרוא את הספר "די לאובססיה" של פרופ' עדנה פואה,שמסביר הכל על ההפרעה (בצורה שמתאימה לא רק לאנשי מקצוע,ונותן שיטות לטיפול עצמי בה),אני התחלתי לקרוא אותו והוא מאוד מעניין. בהצלחה

סופיה יקרה, התיאור שלך נשמע הולם אבחנה של OCD, הגם שיש בו 'מכל טוב'. יש כאן פעולות כפייתיות אופייניות, וגם מחשבות אובססיביות טורדניות. משתנה, שמאד מנוסה בנושא, יכולה להיות עבורך מעין 'אחות גדולה' (אם היא תרצה, כמובן). אני מצטרפת בחום להמלצה שלה לקרוא בנושא, והספר עליו המליצה נחשב טוב מאד. לא אמרת אם את מטופלת או לא, ולכן אציין שהטיפול המקובל והיעיל בהפרעה זו הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי משולב בתרופות ממשפחת ה-SSRI. אל תחכי. בהצלחה ליאת

תודה לשתיכן קיוותי שתאמרו לי כי מדובר בסוג של הפרעת אישיות או משהו פשוט יותר .אני אכן מטופלת בטיפול תרופתי סרוקסט וריספרידל שכרגע עדיין לא עוזר. מקווה לטוב משתנה יקירתי אני ממש מקווה שגם את מטופלת ועוזרת לעצמך. תודה וסליחה סופיה

שלום, יצא לי כבר לכתוב כאן כמה פעמים ובהחלט קיבלתי תשובות מספקות. לצערי הענק המטפלת שלי חשפה בפניי שהיא בהריון "וכאילו" התחילה איתי תהליכי פרידה. כיום היא בערך בחודש השישי ואמרה שלאחר הלידה תצא לחופשת לידה קצרה של שלושה חודשים. קיבלתי את הבשורה בעצב רב והרגשתי מאוד לא נעים ממנה כי הייתי אמורה לשמוח עבורה. לא הצלחתי לעשות את עצמי שמחה ומאושרת ולדעתי היא נפגעה. האמת שלא ממש מעניין אותי מה היא הרגישה כמה שזה נשמע מגעיל. אני לא יודעת מה לעשות: לזרום עם תהליכי הפרידה ? נראה לי בזבוז כסף. לחפש מטפלת אחרת ? אין סיכוי שאמצא קשר כל כך טוב וכימיה נפלאה כמו זו שיש לי איתה. אני מאוד מאוד מעריכה ואהבת את הפסיכולוגית שלי ויהיה לי קשה לחפש אחרת. אני לא רואה את עצמי ללא טיפול, מכורה לזה כבר כמעט שנה ובהחלט מרגישה שהטיפול מסייע לי בחיי היומיום. בעצם כלום לא נראה לי.......! לא הפסקה של טיפול לא החלפת מטפל......... אוף .....מה בדרך כלל מקובל לעשות כשפסיכולוגית יולדת ?

יונית, למה פרידה? רק הפסקה של שלושה חודשים.

ליונית, חמודה נורית צודקת,זו הפסקה של שלושה חודשים... המטפלת שלך היא גם בת אדם וככזאת היא גם יולדת וצריכה חופשת לידה של שלושה חודשים. לא נראה לי שהיא תיפגע אם תגידי לה שאת לא שמחה בשבילה,נראה לי שדווקא היא תבין אותך.... לדעתי,מטפלים תמיד מבינים את המטופלים שלהם.... תשתפי אותה בכך שקשה לך להיפרד אפילו לפרק זמן קצר. אולי את תלותית מידי? (צטערת שאמרתי שאת תלותית) חן

שלום יש לי שתי חברות טובות(הכרות של הרבה שנים). נשמע נהדר, אבל ..... כבר תקופה ארוכה יחסית שאני מאוד רוצה לנתק את הקשר איתן ואני לא יודעת איך. זה לא שהן פגעו בי, או עשו לי משהו. פשוט לא מתאים לי יותר להיות חברה שלהן. אני כבר לא מרגישה איתן אותו דבר כמו בעבר. אין לי חשק להתקשר אליהן, אני מכריחה את עצמי כי אני לא רוצה לפגוע בהן, לפעמים יוצא שאני לא מתקשרת איזו תקופה ואז הן מתקשרות. (מתעקשות לצערי) מגעיל מצידי לנתק קשר עם חברות שרוצות קשר. אבל אני מרגישה שאני צריכה נתק. קשה לי עם זה שאני מכריחה את עצמי להתקשר, ומכריחה את עצמי לדבר ולגלות ענין בדברים. אני ממש לא יודעת מה לעשות. מישהי מהן עברה ניתוח, אני מנסה להכריח את עצמי להתקשר לדרוש בשלומה, מן הראוי שאלך לבקר, אך עד עתה אני לא מצליחה לעשות זאת. (זה מה שגרם לי לכתוב..)

אני מרגישה אותו דבר לגבי ידיד ואשמח גם לקבל תגובה

היי בקשר לתשובה לשאלה ששאלתי כתבת שטיפול יעזור לי אבל אני רוצה להגיד שעכשיו רק סימתי טיפול של שלוש שנים שהתמקד יותר בבעיות אחרות. למרות שמידיי פעם זה כן עלה בשיחות, אולי לא מספיק. אז מה אפשר לעשות אם זה. יש לך עיצה?רעיון? איך להפסיק להפגש איתו ולא להגיע לסקס בכלל ואפילו לא לדבר איתו פשוט לנתק את הקשר!ניסיתי כמה פעמים וזה לא הלך. מה עושים? תודה

שלום עדי, נראה שאת ממעיטה ביכולת שלך לשלוט על מצב העניינים ביניכם. את שואלת איך להפסיק להיפגש איתו ואיך להפסיק את הסקס איתו. אני רוצה להזכיר לך ש- לבחור הזה יש בת זוג. הבחור הזה אינו מוכן להיות מחוייב גם אלייך, ממש כמו לבת זוגו. את לא נהנית מיחסו אליך ולא מהסקס איתו. את מחפשת חום ואהבה. כדי לא להישמע כמו אותה פסיכולוגית ידועה, אתאפק מלהגיד לך את הדברים באופן בוטה, ואציע לך לרשום את ארבע הנקודות הללו על פתקה קטנה, ולהדביקה על פינת מסך המחשב שלך. שני את שמו ברשימת הזכרונות בטלפון שלך, כך שכאשר הוא יתקשר תהבהב לך על המסך הכתובית "סכנה! לא להרים!". ספרי לנו איך הולך. ליאת

הצ'ט המתקדם של נענע חדר פסיכולוגיה קלינית http://chat.nana.co.il/

האם הייתה היענות להזמנה? סתם סקרנות... יופי של רעיון ליאת

אבל רק אם ליאת מוכנה לבוא גם.

מצטער שאני מציק כל כך הרבה היום אבל באמת באמת אין לי כסף לשלם על טיפול שכזה ולדעתי זה נחלתם של עשירים בלבד ...דבר נוסף הוא שאני אוהב פתרונות אינסנט ואני ואת בטוח יודעת כי אין כאלה ושזה תהליך ארוך...אין לי כח לזה פשוט אין כח

היי, ליאת ענתה לך כל כך יפה וברור למטה.... כרגיל, אתה לא ממש מוכן להשתכנע... וכרגיל, גם אני משמיעה לך קולות שאתה מתנגד אליהם..... ובכל זאת, אני מכירה סטודנטים, שעוסקים בניקיון, ובעבודות מזדמנות אחרות כדי לטפל בעצמם. אני מכירה אנשים, שלוקחים אל עצמם עבודה נוספת, בלילות כדי לממן טיפול. אני מכירה אנשים שהתחילו טיפול דרך רפואה ציבורית, וזה הרבה יותר זול. אני מכירה את עצמי....ומה אני מוכנה לעשות כדי לממן את הטיפול...ומה אני מפיקה ממנו. כשאדם חולה במחלה קשה, הוא מוכן לשלם אלפי שקלים בחודש, עבור תרופות וטיפולים שיצילו את חייו. אם אתה מטפל בעצמך היום, אתה לא מבזבז כסף, אתה משקיע. קודם כל, טיפול יאפשר לך להחלים מבחינה נפשית, זה לא משהו ששווה להשקיע בו? אולי בזכות הטיפול, יהיו חייך מספקים יותר בעשורים הבאים? אולי בזכות הטיפול, תשפר את בטחונך העצמי בצורה כזאת, שתבחר בעתיד מקום עבודה טוב יותר, שמכניס יותר הנאה, יותר כסף? אולי בזכות הטיפול, תצליח לבחור בת זוג בצורה טובה יותר, ותזכה בזוגיות טובה ומהנה? אולי בזכות הטיפול תצליח לגדל ילדים מאושרים ושלמים עם עצמם ותרווה מהם נחת? כל הדברים האלה שווים המון, יותר מכסף. איכשהו נראה לי שאתה מעדיף לוותר, אגב, אפשר להתחיל את הטיפול בבדיקה של העניין הזה. לבדוק מדוע אתה מוותר לעצמך, על עצמך... אני שוב מתנצלת על התשובה הלא נעימה. (אני גם רגילה שאתה לא עונה לי...) אבל הייתי חייבת להשמיע עצמאות שמח

איך שאני מסכימה עם הדר, אתה נשמע מאד אינטליגנטי בדברייך ולכן אני בטוחה שתוכל להפיק המון מטיפול, גם אני לא "עשירה" אבל לטפל בעצמי באמת נמצא במקום חשוב ואחרי זמן גם מצאתי כמו שהדר אומרת עבודה יותר מספקת ומכניסה, ולדעתי הטיפול שבו השקעתי את מירצי ואת כספי היה אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי בחיים שלי! שיהיה לך בהצלחה

היי הדר אהבתי לקרוא את הדברים שלך.את יודעת אחרי שקוראים את דברייך, זה עושה חשק ללכת לטיפול ולהאמין בדבר הזה שנקרא טיפול.מכיוון שאת כותבת מהצד של המטופל ולא מהצד של הפסיכולוגים- מה נותר להם ,אלא אם לא להמליץ על טיפול למי שפונה לכאן... את כל הדברים שהזכרת למעלה את חושבת שהצלחת לקבל בטיפול? אני מבינה שאת מפיקה מהטיפול הרבה...בינתיים קשה לי קצת להאמין בזה לא יודעת אם את מוכנה לחשוף- אבל כמה זמן את בטיפול והתחלת להרגיש שינוי כלשהו. וכן אני יודעתשזה תהליך ארוך...(משפט מאוס...) כנראה שצריך הרבה סבלנות ביי בינתיים

MR BLUE יקר, אתה מחפש פתרון ש: -יהיה זול. -יהיה מהיר (אתה רוצה להגיע לתובנות אחרי 5 פגישות???). יותר מ-20 שנה לימדו אותך משהו אחד ואתה רוצה לשנות את זה בחודש וחצי? -לא ידרוש הרבה השקעה (שהמטפל יהיה דומיננטי). הלו! אין חיה כזאת. יש סיכוי יותר טוב שתמצא סוס עם כנפיים! אתה רוצה שיהיה לך טוב? תוכיח! קדימה לעבודה. לעשות בירורים. להתקשר למטפלים. להתחיל טיפול!!! בלי תירוצים!!! לא בקיץ ולא נעליים!!! מצטערת אבל לפי מה שאתה כותב כנראה שטוב לך במצב הזה... שולחת לך חום אנושי. נורית

תודה לכל המגיבים לחן אגב ללכת לנערת ליווי ולמועדון חשפניות זה שני דברים שונים אשתדל להעזר בהצעות כאן ואני שולח לכולכם ןךחתר המשתתפים בפורום חיבוק חם ועד כמה שיותר אנושי ובעיקר להדר שהצלחתי להרגיז אותה מצטער הדר את נפלאה

שלח מייל לתיבה זו [email protected] אני רוצה לומר לך משהו שלא במסגרת הפורום

כנראה אני אוהב נשים יפות חכמות ואנטלגנטיות בעיקר כאלה שהן הרבה הרבה הרבה יותר טובות ממני ולפי מה שאני חושב על עצמי אז זה לא בעייה.חוץ מזה שאני אוהב לסגוד לאישה שאני איתה ולהתבטל בפניה ...גם מה מצחיק ברגע שאישה שנדלקה עליי מבינה שאני לא יילך עליה היא מפסיקה להתייחס אליי ואז אני נדלק עליה(:

שלום לכולכם, לצערי נעדרתי ביממה האחרונה מהפורום, ומאד נעים לחזור ולראות את האחווה הזו. MR BLUE, נדמה לי שקיבלת כאן הרבה תמיכה ועידוד, ולא נותר לי אלא לחזק אותך על ההחלטה להגיע לטיפול. קיץ, חורף, זה ממש לא משנה, ובלבד שתצליח לארגן לעצמך מסגרת הולמת לעבודה עצמית. אני מקווה שהמילואים יעברו מהר מהר, וכך גם הבחינות. מקווה שכל האחרים בסדר גם הם (מפאת השעה המאוחרת והעייפות, אני בוחרת להתייחס אליכם הפעם כאל קולקטיב). מקווה שעבר על כולכם חג עצמאות שמח ליאת

אומנם בטח אראה את התשובות אולי רק מחר,אבל חשוב לי לכתוב זאת עכשיו.יש לי בעיה,נמאס לי להעמיד-פנים בפני כל העולם שהכל בסדר ואני שמחה והחיים טובים ונהדרים,כשהאמת היא שבפנים אני מרגישה 'אכולה' ואולי גם קצת מיואשת ואין לי כוח ל'משחק' לפני כולם יותר; פשוט נמאס לי מכל הקושי,וכדי שחלילה לא יובן לא נכון,איני מתכוונת שנמאס לי מהחיים או משהו כזה - בשום-אופן לא התכוונתי לזה,אלא רק שנמאס לי מקשיי החיים והעמדות-הפנים והאנרגיה הרבה שאני צריכה להוציא עליהן עקב כך. נמאס לי גם לנסות להוכיח את עצמי כל פעם מחדש (בניסיונות חיפוש העבודה),ו'לשחק' את הבחורה המאושרת בפני המשפחה המורחבת והשכנים - דבר שלא מקל עליי.אני פשוט מותשת(פיזית ונפשית). מצטערת אם העכרתי את מצב-הרוח של כולם.

היי בת כמה את?

בשנות ה-30 לחיי ולא אפרט את גילי,מסיבות מובנות.

הי משתנה! אני שמחה לראותך כאן! מה אפשר לעשות, אלו הם החיים, קשה לחיות עם מסכות כל הזמן, זה סוחט... אבל אם נוריד את המסכות נחשב לחלשים... נראה לי שהרבה אנשים (כולל אותי) מרגישים כמוך... אם זה מעודד אותך... מצטערת אם ביאסתי אותך עוד יותר... תמיד כאן בשבילך... שולחת חיבוק ענקי.... רעות

משתנה יקרה, אני מכירה מקרוב את התחושה הזו... להיות 'אכולה' מבפנים וכלפי חוץ לשדר ולהראות שהכל בסדר,ולשים מסיכה יפה על הפנים,לצאת ולתפקד ,כאילו לא קרה כלום זה מאוד מאוד קשה.. את יכולה לנסות לשתף אותי\אותנו לפעמים עצם השיתוף יכול מאוד להקל. את לא העכרת את מצב הרוח של אף אחד,אנחנו פה על מנת לתמוך בך ולהקשיב לך. חן

ראשית-כל שירי,בעבר פירטתי בפורום שאני רווקה וכו' (אבל בטח לא ראית את התכתובות הקודמות שלי),מצטערת אם איני מפרטת יותר, פשוט איני רוצה לחשוף יותר מזה פרטים מזהים עליי. שנית - שירי,רעות וחן, אני מודה לכןלכן על יחסכן החם,ואני שמחה שאתן 'מבינות על מה אני מדברת' ושעיניין זה לא מפריע רק לי,אלא לכולם,זה כן עוזר לדעת ש'אני לא לבד'בכך. כרגע אין לי כוח או חשק לשתף יותר. חג-שמח, משתנה

האם לפעמים קורה שמדברים עם מטפל על נושא מסויים בטיפול,ו'חושפים סוד',ואח"כ מצטערים על-כך שעשינו זאת,ואיך מתמודדים עם זה? האם המטפל חייב לשמור על סודיות ואסור לו לדבר על-כך עם אף אדם אחר?(זה לא 'סוד'שקשור לסכנת-חיים או משהו כזה.),פשוט זה מדאיג אותי.מה עושים?איני רוצה לשאול שוב את המטפל על כך - כדי לא להזכיר לו את העיניין.

הי משתנה, למרות שאני רק בתחילת הטיפול כבר חשפתי כמעט את הכל... אמרתי דברים שהתחרטתי שאמרתי ונורא התביישתי... כל אותו שבוע הייתי מלאת רגשות אשמה... עד שהגעתי לפגישה נוספת וסיפרתי לפסיכולוגית מה הרגשתי... אמרתי לה שאני חייבת להגיד משהו בקשר לפגישה הקודמת וביקשתי שלא תפסיק אותי באמצע כי אני ממש לא רוצה לדון בזה... כסיימתי להגיד מה שרציתי כמובן שדיברנו על כך, אבל לא על תוכן הדברים שנאמרו בפעם קודמת אלא על מה שהרגשתי אחרי שסיפרתי דברים שהיו כ"כ נוראיים לדעתי... אחרי הפגישה הרגשתי כל כך טוב! פשוט תדברי עם הפסיכולוג שלך על מה שמציק לך! בשביל זה הוא שם, לא?! וברור שהוא חייב לשמור על סודיות! חג שמח! רעות

שלום לכולם, אני מתנצלת שקצת נטשתי את הפורום ביממה האחרונה, בגלל מחוייבויות אחרות. שמחתי למצוא את הפורום חם, פעיל ולבבי, ואת ההיענות להירתם למען משתנה. גם אני רציתי לומר לך, משתנה, שטיפול - למרבה המזל - רחוק מלהיות בית משפט. מטופלים רבים חשים אשמה כאשר בחדר הטיפול הם מבטאים כעס גלוי כלפי דמויות בחייהם, אשר אינן יכולות 'להגן על עצמן' מול המטפל. אולי יעזור לך קצת אם אספר לך, שפסיכולוגים *יודעים* שאנשים נושאים עמם רגשות אמביוולנטיים כלפי הורים או דמויות אחרות. הם יודעים שאנשים יכולים לכעוס מאד, ועם זאת לאהוב בכל לבם את האנשים היקרים להם. פסיכולוגים גם יודעים שמטופלים מבטאים כעס או תוקפנות כלפי דמויות מפתח בחייהם, לא בגלל שהאחרונים הם אנשים רעים או מושחתים, אלא בגלל שכולנו בני אדם, ובני אדם החיים יחד מתחככים, נאבקים, מתחרים, מצפים ומתאכזבים, מקנאים, זועמים וסולחים. מבחינות רבות, כאשר אנו מבטאים את הכעס שלנו באופן גלוי, משהו מתפנה שם בפנים, לרגשות נוספים, חיוביים יותר. זכרי שמה שחשוב בטיפול זו לא האמת הצרופה מסוג האמת המתבקשת בבתי משפט, אלא החוויה שלך ב'כאן ועכשיו'. והחוויה שלך יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה משבוע לשבוע. הניחי לזה. לילה טוב ליאת

כ"כ שזה כואב. אני חושבת עילו בלי סוף, ואנחנו נחשבים לחברים. אבל למה כל פעם שהוא רוצה שניפש. אני מתחמקת? ואחרי זה לא הוא לא יורד לי מהראש בבית. למה אני כל הזמן צריכה את הבית. כל היום להיות בבית אני יודעת שבבית אני מרגישה בטוחה. אבל אני אוהבת אותוווווווווווווווווווווווו אני כ"כ רוצה לשכב איתו. וכ"כ מפחדת זה לא שאנחנו לא נפגשים. אנחנו כן . אבל לא הרבה - בגללי. עם יש מסיבה ב 11 בלילה . בשבילי זה מאוחר כבר. ואני כולה נערה בת 20. לא ילדה יותר לעולם. (חבל) הכי נוח. וזה לא שלא הייתי לידו כבר ערומה לגמריי כמה פעמים. כואב לי הלב אני אוהבת אותו, והוא מחכה לי יפה . אבל אני בבית רוצה ללכת לישון מוקדם. השמח לעזרה. דפנה

שלום דפנה, אמנם גיל 20 הוא 'כבר לא ילדה' אבל זה עדיין גיל צעיר, וכשמדובר ביחסים אינטימיים עם בן-זוג, צריך סוג של מוכנות ובגרות שאינם בהכרח קשורים לבני כמה אנחנו. החבר שלך כנראה טוב ומתחשב, מה שיוצר אצלך דווקא לחץ ואשמה. אני מציעה לך לתת לעצמך את הזמן, וכשתהיי מוכנה, הדברים יקרו מעצמם. נסי לשוחח איתו על הדברים באופן גלוי, להסביר שאת מאד אוהבת אותו, אך מרגישה עדיין חשש וספק בנוגע ליחסי מין מלאים. אם תמשיכי לחוש פחד כה מוגזם גם בעוד מספר שבועות או חודשים, תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל לברר איתך ביחד את מקורותיו, ולעזור לך להתגבר. בהצלחה ליאת

כן, הוא באמת לא לוחץ, אני פשוט רוצה לשכב איתו . אבל מפחדת. אני מפחדת גם מזה שאני יהיה צריכה לקחת גלולות, ושהם ישבשו לי כל מיני דברים

אני בקשר חדש עם בחור. בשבועות הראשונים הכל היה אחלה, הבחור השקיע ועשה מאמצים להיפגש הרבה - דבר שלא הייתי רגילה אליו בעבר מבחורים. אחרי 3 שבועות פתאום התחיל לו לחץ - פקק כזה, של עבודה ולימודים גם יחד. הרגשתי זנוחה, והיו בינינו קצרים שבגללם לא נפגשנו שבועיים כבר. אני לא יודעת אם זה מוגזם אצלי, אבל אני זקוקה לקשר עם תשומת לב, לא דביקות יומיומית אבל משהו רציף. אני מרגישה שהבחור מאוד עסוק ומרוכז בתוך עצמו, ושאשה זה משהו משני בחייו, או משהו למלא אצלו צרכים רגעיים. איני מרגישה בעדיפות עליונה בשבילו. אבל, הוא בכל זאת מעוניין לשמר את הקשר ולנסות - מנקודת ראותי - בדרכו שלו. אני בת 32 והוא בן 34. קשה לי להכיר כל פעם מחדש וליצור קשרים חדשים שיחזיקו מעמד, ולכן אני מתאפקת ומנסה להמשיך, למרות התחושה שזה לא מה שאני מחפשת. השאלה אם אני מרימה ידיים מהר מידי, או שמא אני אדם קצת חסר סבלנות וצריכה, או לעבוד על הסבלנות שלי, או פשוט להגיד שכזו אני, ולהתעקש לחפש מישהו שימלא אצלי את הצורך הזה - קשר זורם, אמפטי ומשתדל לקראתי. מה דעתך?

שלום שירי, כתבת כל מיני דברים על הקשר, אבל שום דבר על מה את מרגישה ביחס לבחור עצמו. האם כשאת אומרת "שזה לא מה שאני מחפשת" את מתכוונת לאופי הקשר או לבחור עצמו? יש הבדל. אם את מרגישה שמצאת גבר מקסים, שאת מאוהבת בו, שהמגע שלו מרגש אותך - או אז אפשר לחשוב על וויתורים אפשריים בקצב המפגשים ביניכם. אם הוא עצמו לא בדיוק מה שאת מחפשת, אז למה בכלל? אני זוכרת את פנייתך הקודמת, בה דיברת על המשיכה שלך לגברים שלא מעניקים לך את מה שאת צריכה. נראה לי שגם במקרה זה, את בוחרת במישהו כזה. בהחלט יתכן שגם קשרים שמתחילים טוב, נהרסים בגלל חרדת הנטישה שלך, שהופכת אותך ליותר לחוצה ומלחיצה, מה שמביא בתגובה להתרחקות מצידו. כמו שציינתי בתגובתי הקודמת אלייך, הדימוי העצמי הנמוך וחוסר הביטחון שלך, גורמים לך להתפשר על משהו שאינו מתאים לך. נושא חשוב מכדי להניח לו. אני ממליצה מאד על טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי להבין יותר לעומק את המכניזם ההרסני הזה ולנסות לשנותו. בברכה ליאת

אין לי פרפרים ואיני מרגישה שאני "ממריאה" או מתרגשת כשאני מדברת עליו. כשאני איתו כיף ונחמד, אבל כשאני לא איתו, מרגישה נתק. כנראה שאת צודקת באנליזה שלך לגביי.

היי ליאת אשמח אם תגיבי להמשך השרשור של בקשר ליום הזכרון... אני אמנם נחשב לאדם קשוח אבל אני באמת זקוק לחיבוק חם ואוהב מזמן לא קבלתי כזה......לא יעזור לי שום חיבוק וירטואלי אני צריך חיבוק אנושי מאנשים שיכולים להזדהות איתי שכואבים את הכאב שלי שיכולים להתחבר אליי אני יודע שאני חוצפן כי הרבה פעמים אני כותב כאן כדי לקבל תשומת לב(אני חושב שרבים כאן עושים את זה) אז אשמח אם תקראי ותכתבי לי תגובה כי אני לא רואה מצב שבו אני יאהב את עצמי ושאקבל אהבת אמת מאנשים אחרים או נשים אני מפחד שנגזר עליי להיות לבד עד סוף ימי אני מפחד...תמיד אני גם חושב על אנשים שנשארים אלמנים זמן קצר אחרי חתונתם יש לי פחד להיות בודד ולמות כזה בלי אהבה בלי אנשים שאכפת להם באמת מה יהיה איתי ומה יעלה בגורלי מתי יסתיים הדבר הנוראי שנקרא החיים שלי???אני לא יכול יותר!!!!ואין לי כח לטיפול שיימשך זמן רב ויגזול ממני את כל כספי ומרצי אני לא רוצה לשפר כלום אני רק רוצה שזה יגמר די מספיק......

MR BLUE היקר אני בוחרת להשיב לך כאן. איני חושבת שזאת חוצפה לפנות לכאן כדי לזכות בתשומת לב. לטעמי, זו אחת ממטרותיו של הפורום הזה - לסייע לאנשים באמצעות אוזן קשבת ותשובות שיקלו מעט על המצוקה. אבל (וזה אבל גדול!) זה באמת אינו יכול להוות תחליף לטיפול נפשי ממשי. לעיתים אני משתאה מול תופעה מעניינת: אנשים פונים אלינו, מתלוננים על אובדן טעם לחייהם, על דיכאון, על משאלה לקשר קרוב, על חוסר אונים והיעדר כוחות. ואז, כאשר אנחנו ממליצים להם להגיע לטיפול, הם מגלים התנגדות כה נחרצת, ומוכנים להגן על עמדתם בחיוניות רבה. אתה חושש שטיפול יגזול את כל כספך ומרצך, ובו בזמן מאפשר לדיכאון ולבדידות לגזול אותם באין מפריע. אנשים פוחדים לקחת תרופות כדי לא לפתח תלות בכימיקלים, אך מוכנים ברצון להיות עבד לחרדה, דיכאון, סמים או אלכוהול. הפרדוכס הזה אכן מתמיה. אם נדמה לך שחייך חסרי טעם וממילא לא תתחתן, או שתישאר אלמן, או בודד, או לא אהוב, מהיכן נובעת הדאגה הפתאומית לכסף? האם לא מוטב להשקיעו בך עצמך??? מאחר וחיבוק וירטואלי אינו מספק, וטיפול הוא סוג של גזלה, אני תוהה באמת ובתמים מהו סוג העזרה לה אתה מצפה. עלינו לזכור שחיבוק אמיתי, מאנשים אמיתיים, יגיע רק כאשר אנו עצמנו נושיט זרועות החוצה. חג עצמאות שמח ליאת

האם חומר ושאלות הגולשים המתפרסם בפורום בעל חיסיון מסוים? (למרות השימוש בשם בדוי). האם למשל ישנה הגבלה למנהלי הפורום או כל גורם אחר להשתמש במידע זה לצורך מאמרים וכד'? תודה

שלום אין כינוי, אני מציעה לך להפנות את שאלתך למפעילי האתר (פורום אתם ואנחנו). ממה שהצלחתי להבין מתנאי השימוש באתר (ראי בפינה השמאלית למטה) האחריות לחיסיון היא על הפונה, המתבקש לדאוג בעצמו לטשטוש פרטיו האישיים. פסיכולוגים נוהגים לפרסם מדי פעם מאמרים או תיאורי מקרה, המסתמכים על עבודתם או ניסיונם המקצועי, זאת - כל עוד אינם מפרים את חסיון המטופלים שלהם, ומבטיחים שכל פרט מזהה יושמט מן התיאור. בברכה ליאת

אני אמא טריה לתינוק בן 10 חודשים. בת 33. בתקופת התיכון היו לי בעיות אשר בעטין טופלתי אצל פסיכולוג. בתחילת הטיפול סבלתי מאנורקסיה, אך אחרי שבעיה זו נפתרה חזרתי לטיפול עקב בעיות אחרות. לא אוכל לתת מונח רפואי מדויק, אך באופן כללי מצבי אופיין בניתוק מכוון מהחברה עקב פחד וחוסר ביטחון, הסתגרות בחדר, שעות מול הטלויזיה, מצב רוח ירוד מאוד, התעסקות אובססיבית בפגמים החיצוניים וב"כיעור" שלי. בעזרת הפסיכולוג הנפלא פתרתי את בעיותי, וסיימתי את הטיפול. הבעיה היא שגם בתקופת הצבא וגם בתקופת לימודיי האקדמאים חזרו תקופות כאלה. למשל, במהלך לימודיי האקדמאים, הייתי מנותקת לחלוטין מהאנשים סביבי. לאחר החתונה חשבתי שבעיותי הסתיימו. חמותי היא אדם מאוד שטלתן, שחצן, וחסר ביטחון בו זמנית. היא כל הזמן מנהלת תחרות סמויה נגדי אליה לא הייתי מודעת עד אשר נולד בני. כיום היא גורמת לי לסבל רב. היא מערערת את בטחוני, מבטלת את כישורי כאם ופוגעת בי מאוד. אני מודעת לכך שאני סובלת לא רק בגלל התנהגותה והערותיה אלא גם בגלל האישיות שלי. אולם יש לקחת בחשבון שהיא פגעה באותה מידה באמי, כך שהבעיה איננה רק בי. חשבתי לקבל ממך תגובה קצרה שתעזור לי להתמודד. תודה

שלום רב, מבלי להיכנס כרגע להיסטוריה האישית שלך כמטופלת, א?ת כאם צעירה נמצאת בתהליך גיבוש זהותך ההורית (ואולי גם זהותך ככלה לחמותך). נדמה לי שכל אמא טרייה תוכל להזדהות עם החששות, הספקות וחוסר הביטחון בכישורי ההורות. ניבה כתבה כאן לפני כשבועיים מסמך מרגש במיוחד, בו היא מדברת אל בתה הקטנה, וחושפת את כאבי אהבתה אליה. כאשר אל הספקות הטבעיים שלנו מזדחלת גם ביקורת חיצונית, המצב הופך מסובך אף יותר. יחסים בין כלה לחמות ידועים מאז ומעולם כשבריריים במיוחד. החמות מרגישה שהטיפול בבנה (ובנכדיה) יוצא משליטתה, ועובר לידיים זרות, מנוסות פחות. הכלה הצעירה מרגישה במבחן (לפעמים יש יותר מבוחנת אחת. יש לכולנו גם אמהות...), מה שמפיל עליה תביעות נוספות (פסיכולוגיות) מעבר לאתגרי החיים הרגילים. אורנה הזכירה כאן לא מזמן את החומה הזו, שעלינו להרים לעיתים כחוצץ בינינו לבין העולם שבחוץ. זוהי מעין מסננת סלקטיבית, המאפשרת לנו להחליט מה היינו רוצים 'לקחת לריאות' ומה להשאיר בחוץ. מול חמותך תוכלי להחליט, למשל, להפעיל את החומה הזו. תוכלי לקבל אותה בביתך במאור פנים, אך מול הביקורת שלה להגיב בחיוך ולומר (לה ולעצמך): מותר לי לטעות. אני עושה כמיטב יכולתי, ובטוחה שאיני גורמת כל נזק לתינוק שלי. אשמח להקשיב לעצות שלך, אך בסופו של דבר אפעל עפ"י שיקול דעתי. כאשר הדברים נאמרים מתוך שכנוע פנימי עמוק, יש סיכוי טוב שיתקבלו כך גם אצל הצד השני. ואם זה לא חג עצמאות, אז מה כן? ליאת

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.

לליאת המון תודות על התשובות המהירות והממצות

שלום, כיצד אמורה להתנהל פגישה ראשונה בטיפול? או הפגישות הראשונות מה בד"כ נוהג המטפל לשאול(או המטפל לומר)

הפגישה הראשונה היא פגישת היכרות. אתה מציג את עצמך , מספר פרטים אישיים לפי שאלות של הפסיכולוג, מספר על הבעיה שבגללה באת לטיפול ומה אתה מצפה מהטיפול. הפסיכולוג אמור להסביר לך את מהות הטיפול, כמה זמן ידרש, סדרי הפגישות ( בדרך כלל פעם בשבוע 50 דקות) ,התשלום. הפגישות בהמשך נועדו ליצור אמון בין המטפל למטופל, ועבורך כמטופל להבין אם יש לך כימיה, שפה משותפת והבנה עם המטפל. הנושא של "כימיה" והבנה ביניכם מאוד קריטי להצלחת הטיפול, כי אם תחוש בהמשך שמשהו בתקשורת ביניכם לא עובד או לקוי , יש לדבר איתו על זה. משך הטיפול תלוי בסוג הבעיה שבגללה פנית אליו. רק לידע כללי, בפסיכוטרפיה בדרך כלל המטפל שותק ומקשיב והמטופל הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה ומדבר על בעיותיו. פסיכולוגים לא נוטים לתת עצות מעשיות לפתרון הבעיה. הפתרון אמור לבוא ממך באמצעות התובנות שתקבל במהלך השיחות. שיהיה בהצלחה.

שלום רב, אוסיף מעט על דבריו הנכונים של נחום. בפגישות הראשונות (בדר"כ שתיים-שלוש) הנקראות בשפה המקצועית intake, המטפל עסוק בעיקר באיסוף מידע חשוב על הפונה. מידע זה יכלול את סיבת הפנייה, המתוארת באופן מפורט ביותר באמצעות שאלות מנחות, וכן את ההיסטוריה האישית והמשפחתית הרחבה, תוך התייחסות מיוחדת ליחסים עם דמויות ההורים ודמויות מפתח אחרות בחיי המטופל, לחוויות ילדות מוקדמות, למערכות יחסים משמעותיות בעבר הרחוק והקרוב, לאירועים חשובים במהלך חיי המטופל, וכיוב'. בפגישות אלה מרבית הפסיכולוגים מעדיפים לרשום את הדברים, אפילו במהלך הפגישה. לאחר היכרות ראשונית זו, מצליח בדר"כ הפסיכולוג לגבש סוג של אבחנה (היא עשויה להשתנות קצת בהמשך), ולהתוות באופן כללי כיוון התערבות הולם. אופי המפגשים הבאים יהיה שונה מפגישות ההיכרות, ויוכתב במידה רבה מסוג הטיפול שנבחר, מצרכיו של המטופל, וכמובן מאישיותו וסגנונו של המטפל. בברכה ליאת

מהי הכוונה בסגנון שיטת הטיפול (הבנתי שלכל מטפל יש שיטת טיפול משלו) בתוך הטיפול הדינמי? וכיצד אתה אמור לדעת שזוהי השיטה המועדפת עבורך תוכלי בבקשה לתת דוגמאות

היי רציתי לספר משהו כואב שאולי קשור ליום הזכרון משהו שמפיע עליי גם היום בצורה כלשהי כשהייתי חייל חשתי בדידות כמו היום כאן בתל אביב הבדידות הזו מכאיבה מאוד אני רואה את כל הזוגות בבתי הקפה ואנשים שיושבים עם החברה שלהם על בירה וזה כואב כואב מאוד.....כך הרגשתי גם שהייתי חייל .....הייתי חייל בתחילת האינתיפדה יום אחד היה מאומה המוצב שלנו שם היה קרוב למוצב של משטרה פלשתינית מה שנקרא DCO בכל מקרה העמידו אותי בעמדה משום מה לא שמתי לב ובא אליי שוטר פלשתיני עם נשק מכוון לראש שלי הוא ביקש ממני ללכת למקום אחר פחדתי אך סרבתי הוא אמר לי שהיום יהיה יום רע מאוד לאחר התערבות אחד הקצינים שהיה במקום נסגר הארוע בלי שירו עליי(אני יודע שהסיפור קצת הזוי ולא ברור) לאחר זמן מה נפגע ברגלו חייל שעמד לידי לא מכיר אותו הוא מיחידה אחרת אחכ תפסנו עמדות (ממש לא משהו זה היה חשוף מאוד) בכל מקרה חבר שלי כרע ברך לידי ממש לידי מילימטר ממני הראש שלי היה צמוד לברך שלו הוא קיבל כדור בברך זה היה מדהים הכגור עבל מילימטר מהראש שלי ופגע לו בברך נבהלתי תפסתי אותו וחילצתי אותו למחרת נפצעתי בתאונה מבצעית והיינו יחד בבית חולים בכל מקרה שם הפסקתי להאמין באלוהים כל כך לא הבנתי למה אלוהים הזה אם הוא קיים בכלל משחק איתי ולמה אנשים אחרים שהיה להם חברים ואהבה אמיתית לפחות אז..נפגעו ואני לא...למה זה לא נגמר בשבילי באותו יום ואז התחלתי לקחת על עצמי כל מיני סיכונים דבר שגרם לאחרים לראות בי אדם אמיץ אל לא הייתי כזה בכלל רציתי למות בשל הבדידות בשל חוסר היכולת שלי למצוא אהבה(כפי שאתם רואים זה מעסיק אותי כל חיי ואני משקיע בזה את כל מרצי) לכן החלטתי לחזור מהר וויתרתי על כל הגימלים (היה לי גימלים לחודשיים וחזרתי תוך 3 ימים מהארוע במקום להיות בבית) אם היה לי סיבה להרגיש חי לא הייתי הולך לגיהנום הזה חזרה לאחר מכן הכרתי את חברתי לשעבר והלכתי לחומת מגן היא דאגה לי וחכתה לי שמרתי על עצמי בשבילה שנפרדנו שוב היה לי מילואים והפסקתי לשמור על עצמי שוב......יש ספר של יהונתן גפן שנקרא ציפציף שם מסופר על חייל שקראו לו ציפציף הוא לא היה גיבור הוא רק היה שם במקרה ומצא את מותו ובשבילי זה היה דרך נפלאה למצוא את מותי ואני באמת רציתי בזה........אני יודע שאני נשמע חלאה יש לי חבר שמת בצבא ואני ממשיך לחשוב על עצמי אבל אני חושב גם עליו הוא היה בנאדם נפלא הוא רצה להיות קרבי אבל הוא לא יכל נתנו לו להיות קצין גובניק כזה שאחראי על מסמכים וכאלה דברים במחסום הוא היה מאוכזב אני זוכר שהוא אמר לי שהוא רוצה לבכות אבל בסופו של דבר זרקו עליו רימון או בקבוק תבערה אני לא זוכר למשרד שבו הוא עבד והוא מת......אני מקווה שאני לא מעיק כאן עם התיסכולים מאז שממשיכים גם היום כשאני בוגר ביי

MR BLUE יקר, הסיפור שלך הצליח לרגש אותי. אנשים שפוגשים את המוות מפגש כה אינטימי, לעולם אינם חוזרים להיות כמו קודם. אפשר לשמוע בדבריך ציניות והומור שחור, אבל גם הרבה כאב, פגיעות ואפילו אשמה. אני חושבת שיהיה נבון מאד אם תוכל לשתף את המטפלת שלך בסיפורים הללו. נדמה לי שהם יכולים להרחיב את ההתבוננות וההבנה לקשיים שלך בחיי היומיום. הרבה חיילים שיצא להם להיות תחת אש, בעיקר כש'כמעט נפגעו', מדווחים על תחושות ורגשות מעיקים, המתעוררים לפעמים זמן רב לאחר האירוע, מבלי שיהיו מודעים לקשר אפשרי ביניהם. אם הזכרת את ציפציף, אי אפשר שלא להזכיר את יצירת המופת של פוצ'ו, הספר "אני פחדן אני", בו הוא מתאר בהומור מטורף הוויה של לוחם צעיר מאד במלחמת השחרור, המשתתף בקרבות על הנגב, כשהוא מת מפחד. במקביל, הוא נאבק גם בתדמיתו ה'נחנחית' בענייני נשים, כאשר לא ברור איזו חזית מטילה עליו פחד גדול יותר. מומלץ מאד. לילה טוב ליאת

דברתי על זה אז עם הפסיכולוגית יש עוד הרבה מקרים שאני כנראה מטיל על עצמי אחריות למרות שזה לא רציונלי בכל מקרה זה לא הסיפור...פשוט קצתי בחיים האלה אני לא רואה טעם שהם יימשכו החיים האלה זה סיוט ארוך ומר אני פשוט רוצה שזה ייפסק יש ימים שלא בא לי לקום מהמיטה אז אולי אני צריך לישון לצמיתות אני רוצה להיות מאושר למה אני לא מצליח למצוא את זה..........עוד מעט אני הולך למילואים שם כל אחד יש חברה אישה חברים שמתקשרי שאכפת להם מה קורה איתם שם למרות שיש אנשים בסדר אני לבד לאף אחד לא אכפת מה קורה איתי אני ממש מתפלל שאולי יקרה לי משהו ואני יסיים את הטרגדיה הזו שנקראת החיים שלי אני נגעל מעמי שאני רושם את כל הדברים האלה אבל ככה אני מרגיש באמת אני מפחד להתאבד יש לי הורים וכו אף לא אכפת לי למות בצורה אחרת מתי זה כבר יגיע???!!!

האם הריטואל החוזר על עצמו, של ניסיון להתחבר לאנשים שלא יכולים לתת אהבה ואמפטיה, מעיד עליי? כי זה מוזר, אלה שמרעיפים עליי אמפטיה, אני מתרחקת, ואלה שלא מסוגלים לעטוף אותי בתשומת לב, אני נמשכת אליהם יותר - למרות הסבל. איך עושים את הסוויץ' הזה, של לבחור ולהבין מה מתאים לנו באמת ומה נרגיש בו טוב? התכוונתי לזוגיות.

שלום שירי, כמו שנאמר כאן לפני שעה קלה, הבחירה או המשיכה למי שאינו מעוניין בנו, יכולה להיות קשורה לדימוי עצמי שלילי והערכה עצמית נמוכה. כאילו אמרת: "לא מגיע לי בן זוג טוב ומתחשב" או "אם מישהו אוהב ורוצה אותי באמת, הוא כנראה פגוע ובעייתי בעצמו". כמובן שאין אלה אמירות מודעות, אלא דפוס מורכב בהרבה, המתפתח במהלך השנים בהן מתגבשות האישיות והזהות שלנו. את הסוויץ' האמיתי עלינו לעשות בעמדה שלנו כלפי עצמנו. זוהי דרך ארוכה וקשה, אך משתלמת מאד. טיפול, כבר אמרנו? ליאת

היי שירי אני מזדהה איתך רוב הנשים שהייתי איתן בקשר התייחסו אליי כמו זבל וזלזלו בי ונמשכתי אליהן מי שאהבה אותי באמת לא נתתי לה הזדמנות כי אני שונא את עצמי מזלזל בעצמי ברגע שהן נמשכו אליי נגעלתי מהן ...........ועכשיו אני לבד מפחד להיות לבד לצמיתות פגוע מאוד ומרגיש חרא עוד יותר

הזדהות השלכתית היא כאשר אדם משליך על אובייקט מסויים, והאובייקט מתחיל לחוש רגשות שכלל אינם שייכים לו. קודם כל, האם בגדול זהי הגדרה נכונה, ובמידה וכן, אז מה שמבדיל את ההשלכה ההזדהותית לבין השלכה רגילה היא רק בכיצד חש האובייקט שעליו הושלכו הרגשות. אם כך, אז האם נכון יהיה לומר שבעצם האדם בהזדהות השלכתית מפעיל בעצם אותו מנגנון של ההשלכה, ורק זה שמולו קובע האם מדובר בסתם השלכה או בהשלכה הזדהותית? אני מסתבכת בשאלה ובעצם מעניין אותי לדעת האם בהזדהות השלכתית דווקא האובייקט הוא זה שצריך לבדוק ולאו דווקא את זה שהשליך. אוי מקווה שמישהו הצליח להבין משהו, אני הסתכתי עם עצמי בשאלה

דנה יקרה, שתי השורות הראשונות אכן מגדירות באופן גס מהי הזדהות השלכתית. מעבר לכך, היה לי קושי להבין מה את שואלת. התוכלי לנסות ולנסח שוב? תודה ליאת

סליחה על הסיבוך בנסיון השאלה, זרקתי על המחשב בליל של מחשבות לא מעובדות. אז הנה נסיון לשאול את השאלה קצת אחרת. השאלה היא כללית אבל אני אצמצם אותה לחדר הטיפולים. המטופל משליך על המטפל. אם המטפל מרגיש את תחושות המטופל אז זו השלכה הזדהותית ואם לא אז זוהי השלכה רגילה. אז אם ככה, האם בעצם לא המטפל הוא זה שקובע האם מדובר בהשלכה הזדהותית או לא?? בעצם המטופל עושה אותה פעולה בדיוק בהשלכה פשוטה ובהזדהות השלכתית. יש לי המשך לשאלה, אבל פרה פרה קודם אני בודקת אם הפעם התנסחתי ברור יותר.

18 שנים של מציאות מבולבלת, 18 שנים שהרגשתי לא שייך לעצמי, הרגשתי שעם כל השמחה, ועם כל הטוב שמלווה בה, משהו כאן לא אמיתי, היה לי ניסיון מיני עם גברים, בניתי מערכות יחסים, עם נשים, עם גברים, לא מצאתי את עצמי, ניסיתי למצוא איזון.. מצאתי את בצורה מאד מעורפלת, לא ידעתי אם זה הטוב בשבילי, לא ידעתי כלום.. הייתי מאושר בחלקי, יצרתי לעצמי אושר מזויף, כלום לא באמת היה טוב... לא הרגשתי את זה, עכשיו , אחרי ההתמוטטות, אני מזהה את החולשות שלי, אני מוצא את הלא נכון , מוצא את המקומות בו הייתי מבולבל, מוצא את המציאות המקושקשת שיצרתי לעצמי, ורע לי עם זה... רע לי עם זה שעשיתי לעצמי כל כך הרבה פרצופים, לא ידעתי במה לבחור, הגעתי לגיל גיוס, מאד מאד התרגשתי , מצאתי את עצמי כמעט ולא ישן בלילה מרוב מחשבות על " מה יהיה ? " " מה אעשה ? " "איך אציג את עצמי בחברה חדשה מול אנשים חברים ? " המון שאלות שהתעוררו בו והטרידו אותי נורא, חשבתי שהצבא זו תיהיה הבמה האמיתית שלי , ציפיתי שכאתגייס אמצא לי חברים שיואהבו אותי באמת, אנשים שיקבלו אותי כמו שאני, אם הבלבול שלי, ועם התסכולים שלי.. התגייסתי, ומתוך תחרותיות להגיע להדרכה בקורס מסוים שעשיתי עברתי התקף פסיכוטי, דימינתי שמאזינים לי לטלפון, דימנתי שרוצים לקחתי אותי לקורס קצינים, דימנתי שמארגנים לי מסיבה, הרגשתי את זה אמיתי. שבוע אחרי המקרה מצאתי את עצמי , הבנתי , שאני נמצא במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. לא הבנתי מה עבר עלי.. לא הבנתי מה המשמעות של זה.. לא הבנתי מי נגד מי , מה נגד מה , לאט לאט אחרי המון דימיונות שאני קשור לשב"כ למוסד, עקב כל מיני משפטים שאנשים סביבי זרקו לי וניסיתי לקשר אותם למקרה שקרה לי , שבאותו שלב לא בידיוק הבנתי שמשהו רע קרה לי, חשבתי שקיבלו אותי להיות סוכן מוסד, אחרי ארבעה חודשים , הבנתי שקיבלתי התקף פסיכוטי, שכל העולם סביבי נחת עלי, לאט לאט כל החיים שלי התחברו לי כתמונה אחת שלמה, לאט לאט הבנתי מה עברתי, לאט לאט הבנתי כמה טעויות עשיתי, לאט לאט הבנתי את החיים שלי, לאט לאט הבנתי שהחיים זה לא צחוק, ואני חייב להכניס א תעצמי למציאות מסוימת, והפעם אמיתית, הפעם בלי להכניס את עצמי למצבים שקריים, וככה עשיתי, יש לי חרדות, זה התחיל מקטן , ולאט לאט זה עובר... , בהתחלת ההחלמה חשתי שמכוניות לבנות רודפות אחרי, שמסתכלי עלי ובוחנים אותי, אחרי שדיברתי עם המטפלת המקסימה שלי שהבהירה לי בצורה חד משמעית שאין שום קשר למציאות ולרדיפת מכוניות אחרי, אחר כך החלתי לפרד מקומות פתוחים, מלדבר לאויר הפתוח, לאט לאט, הכל עובר, לאט לאט כל החרדות עוזבות אותי.. אני נפרד מהן לשלום ... כיום אני מרגיש שונה, אני לא מרגיש את האושר שהיה לי בעבר, כי אותו אושר לא היה אושר אמיתי, זהו היה אושר מזויף , אשר שלא באמת קיים... , ועכשיו אני כמעט מבלי חרדות, מטופל ע"י טיפול תרופתי, אני מרגיש מחובר למציאות יותר משהייתי מחובר מעולם.. סוף סוף אני מבין כמה אני לא צריך להתייחס לסביבה.. כמה אני צריך לחשוב רק עצמי, כמה אני צריך להתרכז רק בהצלחות שלי וכמה אני צריך להתרכז בעשייה שלי. חזרתי לצבא, לתפקיד קל, בתנאי יומיות.. , ואני מרגיש שאני סוגר מעגל, ולמרות ההתמוטטות אני חוזר למסגרת הזו , בכדי להוכיח לעצמי, שכמו כלום אני יכל לעשות את זה, מבלי הרבה מאמץ... , ושוב מתעוררת בי השאלות האם לספר על נסיוני המיני לחברים ביחידה, האם לשתף אותם במה שעבר עלי, אך מצאתי לעצמי תשובה, כל דבר בעיתו, לאט לאט האמון יבנה לו בעצמו, ולאט לאט אמצא לעצמי את החברים האמיתיים שלי, וכך אמצא לי מציאות אמיתית, שארגיש בה מחובר , שארגיש בה עצמי, שלא ארגיש שאני צריך לשים על פניי מסכות... תודה שהייתם לי לאוזן קשבת, אשמח לתגובות. עומר

וואו...סיפור מרגש. הייתי אומרת שאתה גיבור עם כל מה שעברת.. אממ....אני לא חושבת שבן אדם צריך להרגיש חייב לאנשים שהוא לא מכיר....יכולים להיות לך המון מכרים שלא בהכרח חברים שלך.........למשל בקנדה.....כולם מחייכים אליך ובאמת זורקים לך גרזן בגב כשאתה מסתובב...אבל אני לא בטוחה אם זה אותו המצב פה. חברות נבנית עם זמן...ועם הזמן קורים מקרים שלפיהם אתה לומד לבטוח באנשים. "חברים אמיתיים הם אלה שרצים לקראתך בזמן שכולם רצים ממך" אתה לא יכול לדעת מה הם חושבים על גברים שנמשכים לגברים אחרים אבל תמיד אפשר לשאול בצורה עקיפה(או דרך בדיחה) ואולי לקבל איזשהו קמצוץ של מושג איך הם יקבלו אותך אם תספר להם על העבר המיני שלך. חוץ מזה....היום זה חברה שונה לגמרי ולך תדע...אולי הם יתקרבו אליך יותר אחרי שהם ירגישו שחלקת איתם משהו כל כך אישי (ואולי לא..). הזמן שבו היית צריך לשים עליך פרצופים ...אני חושבת שזה רק הטעה אותךת כי ככה אתה מתחיל להתקבל לסביבה שאתה לא רגיל אליה(למשל אם יש לך ידיד ויש לו חברה וגם לך יש חברה.....והוא כל הזמן מדבר על כמה טוב לו איתה אז אתה מתחיל לחשוב על עצמך "מה לא בסדר איתי?" וזה מאוד מסבך). וזה מה שגרם לך לכל הבלבול. צריך להרגיש חופשי עם מה שאתה ומי שאתה .למי אכפת מה אחרים חושבים? זה החיים שלך ואתה צריך לבחור את הטוב בשבילך וגם עם כל הכבוד להורים.......הם לא יכולים להחליט לך את מי לאהוב ומי לא. אני לא מכירה את האנשים ביחידה שלך אבל אם הייתי במקומך הייתי לוקחת תזמן שלי להכיר אותם יותר ואולי אחר כך אם הנושא הזה יעלה אז לספר לבן אדם שאתה סומך עליו.....או במילים אחרות.........לזרום זה מילת מפתח ואם אין לך סנפיריפ אז הגיע הזמן להשיג אותם לפני שהזרם יקח אותך. וחוץ מזה...אני בטוחה שיש לבן אדם מה לחלוק עם החברה חוץ מהעבר המיני שלו. אני לא יוצעת מקצוענית אבל מקווה שעזרתי: \ מזל טוב על החזרה לצבא!!!!.

עומר יקר, כמה אמיץ מצדך לחלוק איתנו את הסיפור המרגש שלך. אומץ, הוא משהו שמבצבץ כמעט מכל שורה בדברים שלך. האומץ להודות שהיו מסכות, האומץ להסיר אותן לאט לאט, האומץ להישבר, והאומץ להיאסף חזרה, לאט לאט, לכלל מהות חדשה, בוגרת יותר, איתנה יותר, המאפשרת כל כך הרבה התחלות חדשות. אני חושבת שהמשאלה למצוא איזון קיימת בנו כל הזמן. כולנו מיטלטלים בתוך אירועי חיינו, פעם בתוך מים סוערים ופעם על מי מנוחות, יוצאים מאיזון וחוזרים אליו, מתנדנדים, ומנסים כמיטב יכולתנו לא ליפול. כל הכבוד על ההחלטה לחזור ולשרת בצבא למרות הכל. אני יודעת שזוהי החלטה מורכבת. אני סומכת על תבונתך ועל השיפוט שלך בכל הנוגע לחשיפה ביחידה החדשה. גם כאן נדרשים זהירות ואיזון. (תוכל לחשוב ולשוחח על כך גם בטיפול שלך). מעניין יהיה לשמוע תגובות ממשתתפים אחרים בפורום. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ליאת

עומר יקר, כמו הזוהרת בחושך וליאת, גם אני התרגשתי מהסיפור שלך. למרות מסכת הייסורים, הכאב, הפחד והבלבול שתיארת, התחושה שעוברת מהדברים שלך היא של הרבה מאוד חוזק, שכל ישר, והרבה הרבה רגישות.נראה שלמרות שהחוויות הקשות שעברת הותירו אותך מפוכח וקצת פחות תמים, אתה מצליח לגייס אותן לטובתך. נראה לי שהעובדה שאתה מקבל באהבה, השלמה וסלחנות את כל מה שעבר עליך מאפשר לך לקחת מכל אלו את הדברים הטובים בדרכך קדימה ולהשאיר מאחור את הרע. בכל ליבי אני מאחלת לך שתמצא את האושר האמיתי עליו אתה מדבר. אתה אכן נשמע אמיץ ומלא בכוחות. רק דבר אחד... אתה עדיין נורא צעיר. הלוואי שבכל זאת תצליח להשיב לעצמך גם משהו מהתמימות שאבדה ותגלה שלא הכל בחייך הקודמים היה מזויף. יעלה

קציצה שלי.. לא חדשת לי פה הרבה.. למרות הכל, כולל הכל.. אתה יודע שאני אוהבת אותך מאד מאד.. אחרי כל השנים האלה.. שלא תמיד היום קלות.. ובכל דבר שתצטרך אני פה בשבילך.. אני לא צריכה להזיכר לך את זה.. את כל מה שאני חושבת על זה כבר אמרתי לך אז אין טעם שאני אחזור על זה שוב.. אם תרצה אני אזכיר לך שתבוא לפה.. חולה עליך קציצה שמנה שלי!!!

למה כל פעם שאני לא מרגישה טוב ואני צריכה לבטל עם חברים שקבעתי איתם. אני צריכה להגיד להם כל כך הרבה פעמים סליחה ומצטערת וסליחה ולא נעים לי.. ולפני שאני מתקשרת ואומרת להם.. אני כבר מתארת לעצמי מה הם יגידו לי או שלא ידברו איתו יותר.. ואני כל כך לא מרגישה טוב וכל מה שאכפת לי זה שעם הם הכעסו עליי. עזרה..

שלום נטע, כדי לחיות בשלום בעולם החברתי והבינאישי, אנו נדרשים לא פעם ללהטט בין רצונותינו וצרכינו לבין רצונותיהם וצרכיהם של האחרים. יש אנשים המתקשים יותר מאחרים לשמור על איזון בריא בין שני הכוחות הללו, ומאמצים תפיסת עולם מעוותת, לפיה, כדי להיות אהוב כל הזמן ובכל מחיר, עליהם לסלק את רצונם מפאת זה של זולתם. כאשר אין הם מצליחים או יכולים לנהוג לפי הציפייה מהם, הם מתנצלים ומתפתלים, ובלבד שלא להתמודד עם כעס או דחייה. נטייה זו קשורה ככל הנראה לדפוסי ההתקשרות בילדות המוקדמת, ואפשר להתחקות אחריהם ולשנותם (אם רוצים) במסגרת טיפול פסיכולוגי. איני יודעת בת כמה את, אבל נדמה לי שככל שאנו מתבגרים אנו מבינים, שללא קשר למה שנעשה או לא נעשה, תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותנו, שיכעסו עלינו, או יתאכזבו מאיתנו. ידיעה זו מאפשרת חירות ושחרור שערכם לא יסולא בפז. נסו ותהנו :-) ליאת

שלום נפרדתי מחבר לפני שנתיים בערך אנחנו תמיד שמרנו על קשר אבל לא נפגשנו עוד.עד לפני כמה חודשים שהיה במקרה וזה התגלגל לסקס. ומאז אנחנו נפגשים רק בשביל זה למרות שיש לו חברה והוא בוגד בה עם עוד בחורות חוץ ממני. מצד אחד זה מגעיל אותי ומצד שני אני רוצה את זה (מה לא בסדר איתי???). אני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו כמו בעבר אני רק רוצה את הסקס. וזה הדדי לפחות כך נראה לי. אני לא נהינת מהסקס כי כואב לי אבל בכל זאת הולכת על זה. מה לא בסדר איתי?? אני מודעת לזה שאני רוצה חום ואהבה ויודעת שזה לא יהיה איתו גם אם הוא ירצה!ממש לו! לפעמים אני חושבת איך אהבתי אותו פעם בכלל לא ידעתי שהוא כזה.מה אני יכולה לעשות?? תודה מראש

שלום עדי, הבחירה להמשיך ולתחזק קשר כה חלקי וכה מתסכל יכולה להיות קשורה בדימוי עצמי פגוע מאד, ובצרכי תלות חזקים, עד כדי ביטול העצמי ונכונות לסבול יחס משפיל ופוגעני. אני ממליצה לך מאד לנסות וללמוד עוד על נטייה זו שלך, על מקורותיה העמוקים, ועל המנגנונים המכשילים אותך בקשרים שלך עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים המומלצות לעשות זאת. בהצלחה ליאת

נורית, טוב,אין לי הרבה לחדש ישבתי היום שעה אצל הפסיכולוגית+עשרים דקות בונוס כי הפציינטית שאחריי ביטלה,שעה ועשרים דקות ולא יצאתי מחוזקת במיוחד מהפגישה היום. היא רק הבהירה לי שאני חיה בנסיבות מאוד קשות, ואני יודעת את זה ברור לי, ושאני צריכה להיות יותר סלחנית עם עצמי,ולהפסיק עם ההאשמות וכו'.... בערך מה שאתן אומרות לי כל השבוע ככה שאין שום חדש.אין נוסחת פלא להקל עליי,גם לא הטיפול. לגבי האוניברסיטה הפתוחה זה רעיון ממש טוב והציעו לי אותו המון פעמים אבל יש לי בעיה כספית,ואני לא לוקחת מאבא לא בא בחשבון.... וגם לא בטוח שהוא יתן,היחסים ביננו לא כ"כ טובים. אני מנסה לחסוך כסף לליאת, איזה כיף שאת פה... למשתנה ורעות, תודה מתוקות על העידוד\ טוב עוד מעט תשמע צפירה אני זזה ביי בינתיים. חן

הי חן! אני מקווה שאת בכל זאת מרגישה קצת יותר טוב היום! בקשר ללימודים... תנסי לברר על מלגה. כנסי לאתר: http://www.milgot.co.il/ וחפשי משהו מתאים... אם תלמדי באוניברסיטה הפתוחה תוכלי גם לעבוד במקביל. אני יודעת גם שבשנה הראשונה לוקחים רק שניים או שלושה קורסים בסמסטר, וזה ממש לא נורא... (ככה שמעתי בכל אופן). תעדכני... רעות

רעות, נכון,אבל כל קורס עולה בסביבות אלפיים ש"ח וזה לא סכום שאני יכולה לעמוד בו... לגבי מלגות כבר ביררתי ולא מאשרים לי כי מצב כלכלי של משפחתי טוב. אפילו כשגרתי בשכ"ד ביררתי לגבי מילגות ואמרתי שאני שוכרת דירה ולא אישרו לי... התייאשתי כבר... חוץ מזה יש לי המון בעיות במשפחה,עם עצמי וכו' וחשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה-שנתיים. כי כרגע אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה... תודה בכל זאת. חן

רעות, נכון,אבל כל קורס עולה בסביבות אלפיים ש"ח וזה לא סכום שאני יכולה לעמוד בו... לגבי מלגות כבר ביררתי ולא מאשרים לי כי מצב כלכלי של משפחתי טוב. אפילו כשגרתי בשכ"ד ביררתי לגבי מילגות ואמרתי שאני שוכרת דירה ולא אישרו לי... התייאשתי כבר... חוץ מזה יש לי המון בעיות במשפחה,עם עצמי וכו' וחשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה-שנתיים. כי כרגע אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה... תודה בכל זאת. חן

חנ'וש, קודם כל קבלי ממני חיבוק על זה שהלכת לפסיכולוגית שלך בלי הברזות! טיפול זה תהליך ארוך. ונכון יש פגישות שלא יוצאים מהן מחוזקים. ויש פגישות שכן... בכל אופן תני לזה זמן. לא לוותר. אני אישית חושבת שעדיף לדחות דברים אחרים ולא את הלימודים. ולא בגלל שצריך ללמוד. בגלל החברה וכו'. בגלל שתי סיבות אחרות: -לימודים תורמים מאוד לערך העצמי שלנו. ככל שאנחנו 'חושבים' (-: שאנחנו חכמים יותר כך הערך העצמי שלנו עולה. כמו שאנחנו צריכים להרגיש פרודוקטיבים. ובגלל זה גם חשוב לעבוד. -הלימודים מאפשרים בריחה מסוימת מ"הנסיבות המאוד קשות". לומדים משהו שאוהבים ומקבלים חופש קל לכמה שעות מהמציאות. ככה זה אצלי לפחות... אבל בלי לחץ. שווה לנסות. לקחת קורס אחד ולראות איך זה מתקדם. תמשיכי לעדכן. נורית

נורית, לא נותר לי אלא לחזק את דברייך... (-: חן, כבר גיבשת לעצמך מה את רוצה ללמוד?

כיוון שלא היתה לי אפשרות עד עכשיו להתקרב למחשב,ראיתי רק עכשיו את הודעתך, ואני תמיד שמחה לעודד אותך. ביי בינתיים, פשוט היה לי יום ארוך ו'מפרך' וחזרתי רק עכשיו, אעדכן מחר, משתנה

תודה רבה לכן על החיזוקים. האמת שהתחום שמעניין אותי ללמוד אי אפשר ללמוד באונ' הפתוחה,ואני דיי נעולה עליו,ודרישות הקבלה אליו הם דיי בשמיים,פסיכומטרי מאוד גבוה וממוצע בגרויות משוקלל צריך להיות מאוד גבוה.אני דיי נעולה על התחום הזה(לא אפרט כאן שלא יזהו אותי,אבל באופן כליי זה מקצוע פרה-רפואי) אבל אם אני ריאלית אז ברור שאני לא יכולה להתקבל לתחום הזה,אז חשבתי ללמוד משהו אחר באונ' הפתוחה,כי אין דרישות גבוהות באונ' הפתוחה... לא ממש יודעת מה מתאים לי ומה אני אוהבת,חשבתי ללכת לייעוץ תעסוקתי. אבל בגדול החלום שלי ללמוד את התחום שציינתי שהדרישות אליו גבוהות. תודה רבה על המידע ועל העזרה. חוץ מזה מה שלומכן אתן? חן

"ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת." (נתן יונתן) בערב יום הזיכרון, כשעם ישראל מתייחד עם בניו שנפלו, נזכור - אולי יותר מבכל יום אחר - את חובתנו למצות ככל יכולתנו את החיים שציוו לנו במותם. ליאת

מצטערת, לא יכולתי שלא להגיב... השורה הזו, החובה למצות את החיים (ובאמת, הם ציוו לנו את החיים?) מרגישה לי כמעט כמו "מוכרחים להיות שמח".יש בה משהו מדכא, ממשטר ואפילו שומט את הלגיטימציה לשלל רגשות. היום, כשעמדתי בצפירה בכביש עמוס מכוניות שנהגיהן יצאו החוצה, חשבתי כמה מיוחדת התחושה הזו, הביחד הזה וכמה שהוא טבוע בנו. כמה שאני שקשה לי כל כך בקבוצה, עם כל החובות וה"צריך", לא אוותר על הביחד הזה לעולם, וכמה כשהייתי בחו"ל ביום הזה הוא חסר לי מאד והרגשתי איך נפער כאב בתוכי. כמה שהצפירה הזו מחלחלת לי בכל שנה עמוק עמוק לגוף ומצמררת אותי במחשבה על כל המשפחות שהאנשים היקרים להם מתו, נהרגו, נפלו, נרצחו - כל אחת ונסיבותיה, כל אחת והגדרתה. חשבתי על כמה נפלא הרגע הזה וכמה הוא נורא. חשבתי כמה אנחנו מתאחדים סביב אתוס לאומי/חברתי הכרחי, שמצדיק לנו ולעולם את דרך החים שלנו, שבה נהרגים ילדים, הורים, אחים, בני זוג... לפעמים באמת אין ברירה וצריך. חברה לפעמים צריכה להקריב פרטים כדי להמשיך ולהתקיים. ולמרות כל זאת, אני לא חושבת שיש לנו חובה כלשהי. זו החירות שלנו לחיות וכל אחד מאיתנו עושה את הבחירות שלו. מותר לנו לרצות גם למות (גם אם בסוף אנחנו נשארים בחיים...) בלי להרגיש שאנחנו מפרים איזו חובה שכזו, אחרת, איפה המקום שלנו? ואולי אפשר להסתכל על זה גם אחרת - אנחנו לא מתים, אנחנו חיים ובידנו הבחירה, וכל זמן שלא בחרנו, שווה לנסות ולנצל את המקסימום שניתן עבורנו - כי אי אפשר לדעת מתי נמות ומתי ימותו היקרים לנו.

ב' יקרה, תודה על דברייך. אבהיר רק כי לתפיסתי החובה למצות את החיים אינה שומטת את הלגיטימציה לחוש את כל שלל הרגשות, בהם המר והמתוק. הגם שקיימת סתירה סמנטית בין חובה לבין חופש בחירה, יש מקומות בהם שני המושגים הללו דרים בכפיפה אחת. אולי המילה *מחוייבות* הייתה הולמת רעיון זה יותר. ערב טוב ליאת

חורף 73 אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה. כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה

בתי בת ה-10 חלתה בדלקת עיניים אלרגית (קשה) ולאחר זמן די ממושך החלימה. במהלך הדלקת החלה למצמץ בתואנה שיש לה תחושה של יובש בעיניים וגירוי מה שהיה נכון מבחינה פיסיולוגית. אלא שלאחר ההחלמה, נמשך סינדרום המיצמצוץ ולא פסק. מה עושים? תודה

שלום יעל, ברוך רופא חולים... לפעמים, בעיקר לאחר מחלה כרונית, ילדים 'גוררים' ספיחים מיותרים שלוקח זמן להכחידם. היכרתי ילד שכל יציבת הגוף שלו השתנתה בעקבות מצב רפואי שחלף. נסי להתייעץ עם רופא העיניים ולברר אם יש לו ניסיון בנושא. אינטואיטיבית, הייתי מציעה לכם להתעלם מהמצמוץ, ולקוות שיחלוף במהרה. במידה ותחליטו ללכת על האבחון הפסיכולוגי (אני מניחה שאת אותה יעל מהשאלה הקודמת :-) ), תוכלו לברר האם יש במצמוץ גם מרכיב של לחץ פסיכולוגי. גם במקרה כזה ההמלצה היא לא להגיב, אלא לכוון את ההתערבות לגורם הלחץ עצמו. בברכת בריאות טובה ליאת

בתי בת ה-10 נמצאת ב"שיחות" עם פסיכולוגית קלינית. לאחר מספר פגישות כ-10 אמרה לי הפסיכולוגית שהילדה אניגמטית עבורה והיתה שמחה להעביר אותה אבחונים פסיכולוגיים. שאלתי- מה הם אותם אבחונים, מה בדיוק הם מלמדים אודות הילדה ואם אכן נמצאים ממצאים מסויימים כמה הם מדוייקים, וכיצד אפשר להשתמש בתוצאותיהם להמשך טיפול ושיחות תודה יעל

שלום יעל, המבחנים הפסיכולוגים אכן נועדו להערכה ותיאור של הנבדק באופן רחב, אמין ומאורגן ככל האפשר. יש כיום מגוון גדול מאד של כלי מדידה והערכה פסיכולוגיים, חלקם בעלי תוקף ומהימנות גבוהים, וחלקם פחות. חשוב לזכור שבניגוד ל'בדיקת דם' או מדחום המספקים ערכים חד משמעיים, כאן מדובר בהערכה בלבד, הגם שבדר"כ מדובר בהערכה מהימנה למדי. כדי להגיע לתוצאות טובות, מבסס המאבחן את מסקנותיו על מס' מבחנים ("בטריה"), המתקפים, למעשה, זה את זה. כאשר עולה חשד ללקויות למידה, לפעמים יש צורך בטסטים נוספים, הבודקים באופן ספציפי יכולות מוגדרות, בהתאם לשאלה שעולה מן האבחון הראשוני. אבחון סטנדרטי לילדים בגיל 10, יכלול בדר"כ מבחן אינטליגנציה, מבחנים השלכתיים (בהם הילד מתבקש לצייר או להגיב לגירוי עמום כלשהו) ומבחן תפיסתי. כך מקיפים, למעשה את ההיבטים הקוגניטיביים, החברתיים, הרגשיים, וההתפתחותיים בחייו. אבחון יכול לספק מידע לא רע בכלל לגבי נושאים כמו: דימוי עצמי, דימוי גוף, אופני תגובה קבועים או משתנים, זהות מינית, תפיסה בינאישית ואופני התקשרות לזולת, חרדות, מנגנוני הגנה, רמת אינטליגנציה, ועוד. תוצאות המבחנים אכן מאפשרות היכרות מעמיקה עם הילד, כאשר לצד התיאור שלו, מסתמנת גם תחזית לעתיד, לפיה אפשר להתוות טוב יותר את תכנית ההתערבות הטיפולית. בסוף כל דו"ח אבחון יופיעו גם המלצות מעשיות, בהן יפורטו הדרכים בהן אפשר וצריך לעזור לילד במסגרת המשפחתית, החינוכית והקלינית. החיסרון הגדול של המבחנים הללו הוא העלות הגבוהה שלהם, אולם בחישובי עלות מול תועלת נדמה לי שערכם רב, בעיקר במקרים בהם קיימת עמימות וחוסר הבנה. בברכה ליאת

שלום בנ בן 10 והוא ילד רגיש מאוד. אני לא תמיד יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו הוא התקשר אלי לעבודה, בוכה, שהעליבו אותו במשחק כדורגל כי הוא לא עצר שער. צחקו עליו, אפיחו החברים הטובים שלו, ובגלל זה לא רוצים לשתף אותו במשחקים נוספים. הוא מאוד, מאוד , נפגע וכל הנסיונות שלי להגריע אותו לא הועילו. מה עלי להגיד לו למשל במצב כזה? איך לחזק אותו ולעזור לו להתחסן מעט? תודה

שלום חני, אם בנך נבחר מראש לעמוד בשער, כנראה שמצבו לא עד כדי כך קשה... ולעצם העניין- הלוואי ויכולנו, כאמהות, לסלק כל מפגע ומכשול מדרכם של ילדינו. לרוע המזל, אין לנו כל דרך לחסוך להם את העלבונות והאכזבות שמזמנים החיים. מה שכן אפשר לעשות, זה לחזק את יכולות ההתמודדות שלהם, לעודד, להניח 'תחבושת' רכה על הפצעים, ולאהוב ככל האפשר. כשהוא מצוייד באהבה ובעידוד שלנו, יכול הילד לעמוד בפגיעו?ת הבלתי נמנעות של החיים, ולצאת מהן מחוזק. במקרה של היום, אפשר לשוחח איתו, לגלות הבנה למצבו ("גם לי זה קרה פעם...."), ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר על העלבון. רק אתמול מכבי הפסידה בצורה מכובדת לצ'סקא, וככל שיכולנו לראות, איש לא פרץ בבכי או סולק מהקבוצה. זו יכולה להיות דרך נחמדה להמחיש לו את הרעיון שאי אפשר תמיד רק לנצח. אפשר להסביר לו שדברים שנאמרים בשעת לחץ והתרגשות (ע"י החברים) אינם בהכרח משקפים את דעתם הקבועה עליו ועל יכולותיו. ככלל, חשוב להימנע מרחמים או מעיסוק-יתר בכל תקרית כזו. כשאנחנו, ההורים, עוברים בקלות לסדר יום, אנו מהווים דוגמא טובה ומחזקת עבור הילדים שלנו. לחיי הנצחונות שבדרך ליאת

דווקא רציתי להעצר במשפט זה, ואשמח אם תפרטי מה יכולות להיות ההשלכות של רחמים, לגיל מבוגר יותר "חשוב להימנע מרחמים או מעיסוק-יתר בכל תקרית כזו."

תודה רבה

שלום , אני נשוי מזה כשנתיים.לאחרונה הייתי עד למספר מצבים ונקודות "נסיבתיות" אשר התגבשו לידי מצב שבו אני מרגיש שישנה אפשרות כי רעייתי אינה נאמנה לי.אני חייב לציין שזוהי תחושה בלבד ואין לי שום הוכחה.החשד התעורר בתקופה האחרונה(מספר ימים) וקצת קשה לי להחליט כיצד להתמודד עם מצב זה.בשיחה איתה אמרה שאין זה כך אולם היה זה רחוק בכדי להסיר את התחושה כי משהו אינו כשורה.זו אינה הרגשה שנובעת מחרדה כללית שאין לה אחיזה במציאות.עליי להוסיף כי מצבינו הרגשי פחות או יתר בסדר והזוגיות נעה על ציר נורמטיבי.מצד אחד,אני מרגיש שאיני יכול להמשיך בצורה בה איני מרגיש בטוח.משהו נשבר ואני מרגיש שאני חייב לקבל תשובה ברורה,משהו שיעזור להפיג התחושה.(בשאלותיי לגבי ארועים כמו היעלמויות,אי מענה לטלפון,שירי אהבה וכו-שכולם יכולים להיות מוסברים ומאידך זה מאד לא אופייני).מטבע הדברים ,איני יכול להשאיר את המצב תלוי באוויר.ההתלבטות שלי היא מה לעשות.האם לשוחח איתה ולהסיבר להא ת תחושתי,הבעיה היא שאיני יודע עד כמה תשובה שלה תהיה מספקת כדי שאוכל להמשיך.אני יודע שאולי תציעי מטפל זוגי,אולם כבר היינו שם ויש לציין שהוא עזר.אגב,נושא הפניה כלל לא היה קשור לנושא של אמון או יציבות אלא לנושא של מקומו של בן חורג והיחסים עימי.אפשר לומר עכשיו שבדיוק בתקופה הזו נתבשרנו על הריון שלנו(?) ולמעשה כל מיני רמזים מעליחם החשש(גם אם מופרך) כי יכול להיותשזה אינו שלי.אני אוהב מאד את בת זוגי והיא אותי אולם אני יודע שמשהו כזה ,לא הגיוני ככל שיהיה עלול להלקח מסיבות שונות במציאות מתפתחת.חשבתי לבחון דרכים אחרות עקיפות כדי לקבל תשובות בהירות יותר,כמו מעקב או כדומה.. יצא לי מאד מבולבל,אני קצת בהלם. הייתי רוצה לבקש מאד,הכוונה שלך מעבר לשליחה אפשרית לטיפול זוגי או לייעוץ אישי.האם ישנה דרך מתאימה בשלב הזה למצב הזה?

טוב, אז דברים קרו מהר ובשיחה איתה התגלה הסוד.חשדותיי היו מבוססים והתברר שהיא מנהלת קשר מזה כשבועיים.מצד אחד ישנה אהבה מצד שני רגשות עזים של תיסכול כעס פחד וכאב.אני יודע שבגידה היא לא תמיד המסמר האחרון ואני לא מאלו שרואים בזה ארוע שאין ממנו דרך חזרה.לפחות לא תיאורטית. האם כדאי לי לבחון את המצב עם מטפלת באופן אישי?להבין את המצב טוב יותר?לבחון את המשמעויות השונות,של ההיריון(שלי לא שלי) בנוסף,עד כמה אני מסוגל לחזור לקשר ובאילו תנאים?גם אם ההיריון ממני,האם זה הוגן להחליט החלטות רגשיות,להשאיר מתוך מערכת יחסים שאיני בטוח ביכולתה להתקיים? הזמן מתקתק,מגביל ואני מרגיש שאולי אני זקוק להכוונה ממקור אובייקטיבי.אולי טיפול אישי,פגישות ייעוץ ממוקדות לפני,טיפול זוגי,אם בכלל?

שלום למתקשה, אתה מצוי כרגע בעין הסערה, והחלטות שמתקבלות באווירה של סערה ובלבול יכולות ללקות בשיפוט מוטעה. אני מבינה שסימני השאלה מפנייתך הראשונה, הפכו תוך זמן קצר לסימני קריאה מכאיבים. מאחר ומדובר במשפחה עם ילדים קיימים וילד שבדרך, זו סוגייה סבוכה מכדי לדון בה במסגרת פורום אינטרנטי. נדמה לי ששווה לדון בכך עם איש מקצוע (פסיכולוג או מטפל משפחתי מנוסה) שיוכלו לקבל תמונה רחבה יותר, ולהציע כיווני פעולה אפשריים. להרגשתי, מוטב להגיע אליו תחילה בעצמך, ורק בהמשך לצרף (בכפוף להמלצתו) גם את אשתך. בכל מקרה, אתה ניצב בפני תקופה תובענית ומאתגרת, ואני שולחת לך הרבה כוח. בהצלחה ליאת

יש לי מערכת יחסים מורכבת... לאחר תקופות ממושכות של דיכאון עדיין נשארו מצבי הרוח. אני יכולה להיות מאוד מאוד שמחה, ופתאום ולפעמים גם בלי שום סיבה להיכנס למין דיכאון לכמה שעות או לכמה ימים. ואז אני אוכלת והמון. יש לי מין מערכת יחסים מוזרה כזו עם האוכל... התעסקות תמידית... הוא יכול להרגיע אותי, יכול גם לשמח לרגע... אבל אח"כ אני מרגישה רע! גם פיזית (כאבי בטן- גם כשאני כבר נורא מלאה אני ממשיכה לדחוף עוד...) וגם נפשית, אני מגעילה את עצמי... משמינה... שונאת את עצמי... שונאת את איך שאני נראית... אח"כ עושה דיאטה שבוע ויורדת את זה... נמאס לי מזה כבר! אחרי הבולמוסים האלה אני כל כך עייפה, אבל אני לא יכולה לישון - יש לימודים, עבודה... עייפה כבר מהחיים האלה! התחלתי טיפול רק לא מזמן, אני מנסה לדבר על זה עם המטפלת אבל נראה שהיא כל הזמן דוחה את זה... זה ממש מתסכל! זה לא יגמר לעולם... בא לי למות... רעות

לרעות, אני מציעה לך במקביל לטיפול לפנות לעמותה של אכלני יתר אנונימיים. אני לא ממש מכירה את העמותה הזו,אבל לעניות דעתי זו יכולה להיות כתובת נכונה עבורך... נסי גם דיאטיקנית שתעזור לך דרך אכילה מבוקרת ותפריט שמתאים לך,לרדת במשקל. צר לי שאני לא יכולה לומר מעבר לכך. צריך להשאיר גם עבודה לליאת למחר(סתם בצחוק) ובטוח שליאת תעזור לך הרבה יותר ממני... אני תמיד כאן לרשותך. ליל מנוחה מחבקת חזק חן

רעות יקרה, האמת שבדיוק חשבתי עליך כשהגבת לעץ 'קניתי'. שאלתי את עצמי מה אני יודעת עליך. והגעתי למסקנה שלא הרבה. אז אני שמחה שאזרת אומץ לשתף אותנו. תנסי להגיד למטפלת שלך שיש לך צורך לדבר על זה. שאת לא מעוניינת לדחות את השיחה הזאת. בטח שמעת מיליון פעם שאכילה נכונה מתחילה בראש. אבל אולי יותר מהכל היא מתחילה בנפש. כשהנפש שלך תתיצב. אני חושבת שגם האכילה שלך תתיצב. תהייה חזקה. תעדכי אותנו מה קורה. שולחת לך חיבוק גדול. תמשיכי לשתף. אני פה. נורית

הי נורית! מה שלומך היום? תודה לך על ההתעניינות והעידוד (-: אני מנסה לדבר על זה עם הפסיכולוגית בכל פגישה אך היא תמיד אומרת ש"נדבר על זה עוד בהמשך". קראתי כאן בעבר כשמישהי כתבה שיש לה בעיה דומה (נראה לי שקראו לה דנה אך איני זוכרת) ושבטיפול הן בכלל לא נגעו בנושא, אז אולי כך באמת צריך להיות... אני יודעת שטיפול פסיכולוגי יכול לקחת כמה שנים... אבל העניין הוא שאיני יכולה להמשיך כך, זה פוגע וגם פגע בעבר בלימודיי... כרגע איני יודעת כ"כ מה לעשות... מצפה לראות מה לליאת יהיה להגיד על זה... המשך יום נפלא, רעות

רעות יקרה, מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, עם הורינו, עם הזולת וכן...גם עם אוכל, הן לעיתים קרובות מורכבות ורב-ממדיות. זה מה שהופך את חיינו לפתלתלים, מרתקים ומכאיבים כאחד. כשהמטפלת שלך מזיזה הצידה את נושא האוכל, היא עושה זאת (יש להניח) מתוך רציונל כלשהו. לפעמים לסימפטום הגלוי יש תפקיד ממסך או מסיח, בעוד הקונפליקטים הנחים תחתיו מעניינים וחשובים הרבה יותר. לפיכך, נדמה לי שכדאי להמשיך ולהתמסר לתהליך הטיפולי, להתאזר באורך רוח, ולזכור שגם בחיים שלאחר הדיכאון נשאר כל רפרטואר הרגשות שלנו חי ופעיל, לטוב ולרע. מקווה שתצליחי לחוש הקלה בקרוב ליאת

הי ליאת, מה שלומך?! קודם כל תודה על התשובה... את חושבת שכדאי לנסות במקביל לטיפול גם משהו כמו קבוצת תמיכה לאכלנים אנונימיים כמו שחן הציעה? האמת שמפחידה אותי המחשבה על זה... אני מפחדת להיות בין הרבה אנשים, מפחדת שיפנו אלי, לא מסוגלת להשתתף בדיונים... אבל אולי בכל זאת כדאי לנסות? אולי יש מסגרת אחרת? תודה, רעות

אני צריכה אוזן קשבת,כיוון שאתמול עבר עליי סיוט. יצאתי עם מישהו בערב,נסענו לחוף הים בת"א,ושתינו קצת,הבחור היה קצת שתוי והוא אמר לי שהוא חרמן,והתחיל לדבר איתי על סקס וכו'(אני לא שידרתי לו שום דבר שקשור לסקס...) הסברתי לו שאני לא מעוניינת בסקס ואמרתי לו שאני רוצה ללכת הביתה,והוא במקום לקחת אותי הביתה אמר לי שהוא מסטול והוא מפחד לנהוג במצב של 'סטלה' אז אמרתי לו שיתן לי לנהוג כי אני רוצה להיות בבית שלי,ולא אכפת לי מכלום,והצעתי לו שינוח ליד הבית שלי עד שהוא ירגיש טוב ויהיה במצב שהוא יוכל לנהוג,אז הוא לא הבין את זה המשיך לדבר איתי על הוא ועל דא... עד פתאום הוא שלח ידיים,אמרתי לו שיעיף את הידיים שלו ממני והוא המשיך לשלוח ידיים,אז יצאתי מהרכב שלו והתחלתי לרוץ ולרוץ העיקר להגיע למקום כמה שיותר רחוק ממנו,וצלצלתי לחבר לשעבר שלי ואמרתי לו שיבוא לקחת אותי, וכשחבר לשעבר שלי הגיע סיפרתי לו מה עבר עליי,שפחדתי ונבהלתי נורא,וחבר לשעבר שלי במקום להרגיע אותי התחיל לצעוק עלי שאני יוצאת עם גברים שאני מכירה שתי דקות וממש ממש ירד עליי,במקום לתמוך בי ולהבין אותי(הוא לא יודע שאני נפגעת תקיפה מינית וכל קטע כזה שבחור שולח לי ידיים מהווה לי טריגר) בקיצור, רבנו ממש,הוא צרח עליי ונפגעתי מדבריו, אמרתי לחבר לשעבר שלי שיוריד אותי מהרכב ואני אחזור במונית או שאני אתקשר לחברה שלי ובינתיים אני אחכה לה.אז הוא באמת הוריד אותי מהרכב וזה היה באיזשהו מקום ביפו,והיתה שם חבורה של בנים ערבים שדיי נטפלו אליי,והייתי לבד ופחדתי והיו לי דפיקות לב כמו התקף חרדה,כי היה חשוך שם והם היו שישה או שבעה גברים ואני הייתי ממש לבד... אבל מזלי שחבר לשעבר שלי חזר אחרי ארבע דקות שההיתי לבד והארבע דקות האלה נראו לי כמו נצח.... כי כל כך פחדתי.... הוא חזר ואמר לי בואי כנסי לרכב אני אקח אותך הביתה,והוא לקח אותי הביתה וביקש ממני סליחה בדרך,והיום הוא עשה לי שטיפת מוח על כמה שאני לא בסדר שאני יוצאת עם בחורים שאני לא מכירה וכו'.... חוץ מהסיוט הזה שעברתי,אתמול בערב חלמתי חלום מפחיד נורא,והתעוררתי בשלוש בלילה ולא האמנתי שאני בבית שלי... חשבתי שאני נמצאת במקום איום ונורא שחלמתי עליו, והתחלתי לבכות כשראיתי שאני מוגנת ושאני במיטה בבית... חוץ מזה ההורים שלי רבו בינהם אתמול ניסיתי לפייס אותם וחטפתי צעקות,אז החלטתי לצאת עם הבחור המטומטם הזה, בגלל זה אמרתי שאני בחורה אפס,ואני אמשיך להגיד את זה כי זאת עובדה. אני מצטערת על ההשתפכות הבלתי נסבלת שעשיתי פה.אבל הרגשתי צורך לשתף אתכן,ושאתן הכתובת הנכונה עבורי לשיתוף.יש לי מין תחושה כזאת שאתן תמיד תגנו עליי,ותעטפו אותי בחיבוקים וחום.אני מרגישה בנוח לספר ויחד עם זאת אניי יודעת שאני קוטרית ובטח שנמאס לכולכן ממני. גם לי נמאס מעצמי. אני שונאת את עצמי ויש לי סיבות. תודה על ההקשבה חן

חן שלום, נשמע לי שעברת ארוע קשה ומפחיד ואת צריכה לתת לעצמך זמן להתאושש ממנו. אחרי סידרת ארועים כאלו, את יכולה גם לכעוס על עצמך אך גם להודות למזלך הטוב שזה לא הסתיים בצורה גרועה יותר. גם התמיכה והאהבה הרבה שאת מקבלת מחברותייך לפורום מעידות שאת ראויה לא רק לכעס עצמי. בברכה, גדעון

לגדעון, אני כועסת על עצמי יותר מתמיד. אני לא רוצה להיות מי שאני אני רוצה להיות אחרת אבל אני טיפשה מידי 11 שנות לימוד למה אתה מצפה? בור ועם הארץ שכמוני ואני לא מצפה מעצמי ליותר מידי אם לא הייתי נוסעת בטרמפ היום היתה לי בגרות מלאה והיתה לי אפשרות ללמוד באונ' אבל עליתי על טרמפ ואיזה בחור בן זונה פגע בי ופצע את נשמתי והפצע הזה פתוח ומוגלתי ומדמם עד היום ולא יכולתי לחזור ללמוד אז בתיכון אפילו שבמסגרת בית ספר עשו הכל כדי שאני אחזור ללמוד ולא חזרתי ללמוד אז איך אתם יכולים להגיד לי שאני לא אפס?? תראי לאן הבאתי את עצמי... חוץ מזה אני בטיפול פסיכולוגי ואני לא רואה שינוי כי זה תהליך,ככה אומרים,שלוקח זמן. אבל אני לא מאמינה שאני יכולה להיות בסדר אני חושבת שאני תמיד אשאר אפס!! חן

רק עכשיו קראתי את מה שעבר עליך,וחורה לי באיזה 'עולם דפוק' אנו חיים,ושבחורה טובה וחכמה(וכן תמיד תזכרי זאת- את חכמה מאוד,אולי קצת תמימה,אבל בשום-אופן לא 'טיפשה' ולא 'אפס') כמוך,צריכה 'לסבול' כל פעם מחדש ע"י טיפשים -אידיוטים חסרי מוסר,שחושבים שהעולם כולו שייך להם,זה פשוט מקומם. גם אני נוצלתי לא פעם בחיי(לא בצורה שאת נוצלת),אבל מספיק כדי לדעת שיש אנשים 'רעים' בעולם,ושאיני אשמה בכל פעם שנוצלתי,למרות שגם אני שילמתי 'מחירים כבדים' על תמימותי. בהצלחה, איני יודעת עד כמה זה יעזור,אך - שולחת לך חיבוק גדול, משתנה

חן, לא יודעת מה לכתוב לך, אני מצטערת שנאלצת לעבור ערב נורא כל כך אתמול, ואני שמחה שאת משתפת אותנו. את לא קוטרית ולא אפס ובטח שלא נמאס לי ממך! ואני שוב בטוחה שכולם כאן יסכימו איתי. הבחור הזה שיצאת איתו אתמול הוא אפס לא את! תיזהרי כשאת יוצאת עם בחורים שאת לא מכירה... אם הבחור שיכור תזמיני לו מונית, אל תסיעי אותו. כבר אמרתי לך שאת דואגת לאחרים יותר משאת דואגת לעצמך. תמשיכי לשתף אותנו, אני אוהבת לקרוא מה שאת כותבת! אבל באמת הכי חשוב, תזכרי כמה שאת נפלאה! תרגישי טוב! רעות

חן, יש לך עוד זמן להמשיך ללמוד! את בחורה חכמה ותפסיקי לשפוט את עצמך! עברת טראומה ואף אחד לא מצפה שתחזרי פתאום לחיים הרגילים שהיו לך לפני כאילו כלום לא קרה. את עדיין צעירה ועוד יהיו לך הכוחות להתחיל ללמוד שוב! גם זה יגיע! רק תאמיני בעצמך! רעות

חן יקירתי, קודם כל שלום. מה שלומך היום? ואיך היה אצל הפסיכולוגית? ועכשיו... תקשיבי ותקשיבי לי טוב... (-: את לא אפס! ואת לא טיפשה! את רוצה להוכיח לעצמך שאת לא טיפשה? תרשמי לאוניברסיטה הפתוחה. אין תנאי קבלה ותתחילי לאט לאט. שמעתי שהיום יש הרבה יותר מפגשים לימודיים מבעבר. תאמיני בעצמך. ואת תצליחי. והערך העצמי שלך יזנק כלפי מעלה. תנסי. מה יש לך להפסיד. אבל לאט לאט. בלי לחץ. את עברת טראומה מאוד קשה. מה את רוצה מעצמך? להיות סופראומן? לא נמאסת על אף אחד! את לא דבק! ולא נזקקת! את מבקשת עזרה. וטוב שאת עושה את זה! וטוב שאת עושה את זה כאן! ואף אחד לא יברח (כי גם אין לנו לאן... (-: ). שיתוף זה צורך. תשתפי אותנו. לי אישית קשה עם השעות המאוחרות... אז אני אגיב בבוקר. ובבוקר תמיד הכל נראה קצת יותר טוב. אנחנו פה. תתמידי בטיפול. על כל פגישה שלא תפספסי תקבלי מאיתנו חיבוק... מחבקת אותך. נורית

אני על צומת דרכים בטיפול ואיני יודעת לאן מועדות פניי. אם אשאר בטיפול ארוויח בטח עוד השגים ותובנות על עצמי. אם אם אשאר אקשר עוד יותר לדמות הטיפולית, אפתח ציפיות ובעקבותן אנחל אכזבות. לא יודעת אם ליבי יעמוד בזה. אם אעזוב... יהיה שקט ושלווה. מה עושים? נשארים וצוללים לעומק, או עוזבים ושומרים על שלווה מסוימת? תודה לעונים.

אביב שלום, כמובן שרק את תוכלי לתת לעצמך תשובה לגבי המשך הטיפול. ועם זאת נקודה למחשבה: מה קרה דוקא עכשיו שהחלטת שהגעת לצומת ההחלטה? לפי מה שאת כותבת, נראה שהצומת הזו קשורה להיקשרות למטפל/ת. עוד משהו : את קוראית למטפל/ת "דמות טיפולית". את מוזמנת לפיכך לחשוב על מה קורה בקשר הטיפולי ביחוד בתקופה האחרונה. בברכה, גדעון

אני מודה שזה קשור להיקשרות למטפלת שלי. אבל זו המציאות, זה או להיקשר ואח"כ לכאוב את הפרידה או לעזוב ולחסוך מעצמי את זה. הבעיה שאחסוך ממני גם סיכוי להתפתחות יותר משמעותית.

לא יכולה כ"כ לכתוב למה הביאו אותי לעולם הזה מי רצה לראות כ"כ הרבה סבל אין לי טעם להמשיך החיים יותר מידי קשים לי זה מעל ומעבר בשבילי אין לי כח לספר מה קרה אני רוצה למות רק בקבר יהיה לי שקט ואני שנים כבר מייחלת לקצת שקט נפשי אבל למה אין לי אומץ לפגוע בעצמי??? אני פוחדת למות אני לא רוצה למות למרות שכל אחד שהיה נמצא במצבי היה מתאבד הדתיים אומרים שהכל הבל הבלים בעולם הזה נכון? אז בשביל מה צריך לחיות בעולם שבו הכל הבל הבלים הכל הבל חן

חן, אני פה. מחבקת אותך. נורית

נורית אני אסירה בבית סוהר שנקרא "הסבל" ולא יכולה לצאת משם.. עצוב לי ואני מרגישה רע תודה שאת פה חן

חן מה קורה? מספר שעות אני לא בפורום וכשאני חוזרת אני רואה שרע לך ושאת חושבת שאת 'אפס', כוונתי היא שאדם מוכשר וחכם כמוך,שמחזק אחרים כל הזמן, לא אמור להרגיש שהוא 'אפס',וגם אם כן - תיקחי את העיצה שגדעון ועוד אנשים נתנו לי- להבין שזה רק מצב-רוח חולף,ושאפילו אם עכשיו רע עוד מס' שעות יהיה טוב. גם אני מרגישה כל מספר שעות או ימים שאני 'אפס' ושחיי לא שווים,אבל אז אני נזכרת (או שמזכירים לי)שזה רק מצב-רוח חולף,ושזה יעבור ואז ארגיש טוב, והיום הצלחתי לצאת (כמעט לגמרי)אפילו ממצב של יאוש - כשהזכירו לי שיאוש זאת רק מחשבה,ולכן הבנתי שאם זו רק מחשבה אז משמע שאני שולטת בה. גם אני כמו נורית לא מוכנה לשמוע ממך דיבורים כאלו על ויתור-כבר התקדמת הרבה,תזכרי זאת,והכי חשוב זה ההתמדה שלך בטיפול- שתלכי אליו ולא תוותרי על פגישות,אלא במצב חירום. בהצלחה, שולחת לך גם חיבוק גדול, משתנה

חן מתוקה, כל כך כואב לי שאת יורדת על עצמך כך... אני מצטרפת לדבריהן של נורית ומשתנה... את בן אדם נפלא, דואגת לאחרים לפני שאת דואגת לעצמך... אני רואה איך את דואגת לבן משפחתך החולה. ראיתי את התכתובות שלך עם משתתפים בפורום, ראיתי איך את מצליחה לעודד. ראיתי את התכתובת המבורכת שלך עם נורית בסוף שבוע, כיצד עודדת אותה, יודעת תמיד להגיד את המילים הנכונות! איך בן אדם נפלא כמוך יכול להרגיש שהוא אפס?! עכשיו אולי הכל נראה רע וכואב אבל יהיו ימים טובים יותר! תתחילי לדאוג קצת לעצמך כמו שאת דואגת לכולם... אני כאן בשבילך, מחבקת אותך, רעות

גדעון שלום, הפעם בפורום (מספר הודעות מטה תוכל לראות) יש מישהי שמצהירה מפורשות על התאבדות. אגב, בזמנו שרשמתי את ההודעה שלי *חשבתי* על העולם הבא. אני חושבת שיש הבדל בין מחשבות למעשים. לא? הערה נוספת - בחיים אני שמה לב אנשים מתרחקים מאנשים הסובלים מדיכאון ולטעמי גם כאן בפורום...או לפחות מאלה החושבים על המוות

אין כינוי שלום רב, ברוכה השבה ! תודה רבה שהפנית את תשומת ליבי להודעה למטה. היא אכן נראית לי רצינית ואתייחס בהתאם. יתכן שאת צודקת לגבי החיים ולגבי הפורום. איני יודע. בברכה, גדעון

אין כינוי יקרה, אני רוצה להגיב. אבל לא יודעת איך. לא רוצה להתרחק. רוצה להתקרב. אבל לא יודעת איך. נורית

אין לי כינוי, גם אני חשבתי כמוך במהלך השנתיים האחרונות(כשאולי היתה לי נטיה דיכאונית)שאנשים מתרחקים מאנשים בדיכאון ... בחודשיים האחרונים שחזרתי בגדול לאדם שהייתי פעם(בעצם חזרתי לעצמי) גיליתי להפתעתי שזה ממש ממש לא כך , אנשים לא מתרחקים מאנשים בדיכאון אלא אנשים בדיכאון מרחיקים את האנשים מהם. המסקנה שלי נובעת מכך שכרגע כשאני לא נמצאת במצב מדוכדך אני מרגישה שלא רק האנשים שסביבי אוהבים ומחבבים אותי, גם המוכר בחנות אופיס דיפו שלא יודע דבר עלי מתייחס אלי מאוד יפה ונותן לי החזר ולא זיכוי, על מוצר שהחזרתי לפנים לפנים משורת הדין וממקום חאר שהייתי שמעתי מספר שאני מקסימה (זה קשקוש) ויש לי אין סוף דוגמאות מכמה ימים. כן אז אולי אנשים אוהבים לשמוע שנשמע מצוין והכל טוב ולא לקבל תשובה שהכל על הפנים וסתמי.. אבל מאחר שראיתי שזה לא רק אנשים כאלו, אז המסקנה שלי היא שאנשים דכאוניים רואים את העולם שחור ומפרשים את התנהגות האנשים אליהם בצורה זו (שאנשים לא אוהבים אנשים מדוכאים) ואין זה כך.

רחל, אני חושבת שזה גם וגם, כלומר אנשים מתרחקים ממך וגם אתה מרחיק ממך את האנשים.אני מסכימה איתך שמה שאתה מקרין החוצה זה מה שתקבל חזרה אגב,לגבי הזיכוי נדמה לי שלפני כשנתיים עוד לא יצא החוק המחייב להחזיר החזר כספי. לא? : )

אני שמחה לשמוע ממך,ושאת בסדר,לא התרחקנו ממך...את ניתקת את עצמך מכולם, וחבל,ותמיד את מוזמנת לשתף (ואני בטוחה שכולם כאן יסכימו איתי).

אין כינוי יקירה, סליחה שאני מתערבת,אבל ההודעה שלך מרמזת שחברותייך לפורום התרחקו ממך כי את מדוכאת וזה נורא צורם לי שאת חושבת ככה. נכון שבחיים אנשים באמת תופסים מרחק ממדוכאים כי הם נראים חסרי אנרגיה וחסרי שמחה,אבל המדוכא בעצמו מרחיק אותם כי הוא מדוכא וחסר שמחת חיים. חבל מאוד אבל ככה זה בעולם שלנו ובחברה שלנו אין סבלנות אין רחמים זה עולם פיראי. סליחה שאני נשמעת אופטימית שולחת לך כוחות נפש וחיבוק חם חן

חן, ההודעה שלי מלכתחילה היתה עבור גדעון. לא חשבתי שזה יגרור תגובות מאחרים...בכל מקרה אני לא רוצה לפגוע כאן באף אחד אבל אני לא כ"כ מחפשת חברים וירטואלים אם כי זה יכול להיות נחמד.(יש לי עדיפות לממשיים) וכן, כנראה שהמדוכא מרחיק ממנו אנשים... אגב, לא היו לי כאן חברות בפורום... תודה על דברייך

אני בת 32 והכרתי בחור לפני חודש בן 34. הבחור עובד בסטרטאפ וגם לומד, ומן הסתם נמצא בלחץ מתמיד. שלושה שבועות היה אחלה, הבחור השקיע, נפגשנו הרבה. ואז התחילו הבעיות. פתאום לחץ, מבחנים, לא נפגשנו שבוע וחצי כבר. הבחור רוצה להמשיך, אך טוען שקשה לו כרגע והוא בלחץ אטומי. לי נראה כי יש לבחור בעיות של אינטימיות, וצורך בספייס גדול. אני לחוצה. קשה לי לחיות עם אדם שמרוכז בעצמו ולא יכול להקדיש. הוא טוען שזה זמני, לי נראה שזו שיטה. מה דעתך?

שירי שלום, רק הזמן יגיד אם זו שיטה או זמני. מה שברור שיש ביניכם פער בין הרצון שלך לקשר הרבה יותר אינטנסיבי והרצון ואולי יכולת שלו לקשר כזה. אישית, נראה לי ששבוע וחצי לא להתראות בקשר חדש זה קצת מוגזם. דברי איתו על זה - איך ומתי יגמר הלחץ ואיך הוא רואה את הפערים ביניכם. ובו זמנית תבדקי את עצמך - האם את לא לוחצת יותר מידי והאם הוא לא מרגיש קצת במבחן גם אצלך? בברכה, גדעון

במשך השבוע וחצי האלה, חתכתי פעמיים את הקשר בגלל התנהגות שלא נראתה לי אצלו. כך שזה שלא נפגשנו היה גם קצת בגללי. הוא טוען שיש לו שבועיים קשים מהיום, וקבענו להיפגש לפחות פעמיים בשבוע מהיום. אני מרגישה ירידה בקשר וגם ספקות. הוא מצידו אמר שהוא מרגיש מצידי לחץץץ. הוא לא רוצה לוותר על הקשר, וטוען שזו תקופה ותהיה הקלה.

מחבר: אלונה תאריך: 29.4.2006 שעה: 12:21 אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.?? ולא ייעוץ מקצועי כי שוב לפי בדיקה אני מתאימה לאדמינדטרציה,,כ"א וכל הקשור בלקוחות

אלונה שלום, סליחה ששאלתך פוספסה או דולגה. ולעצם העניין: למעשה איני רואה כל בעיה. נוח לך בתפקידך הנוכחי. את לא כל כך מעוניינת להתקדם לתפקיד שיגזול ממך אנרגיה מיותרת וידרוש כישורים שלהרגשתך אין לך. בקרוב תהיי אולי אמא. כל הנתונים מצביעים לדעתי על כך שעלייך להישאר במה שאת עושה. ומה יהיה בעתיד בודאי תשאלי. מה יקרה עם הקביעות? זה אכן החיסרון של המצב הנוכחי. אנשים כבר פוטרו ממקום עבודתם למרות שהיתה להם קביעות. או שהיתה להם קביעות והתברר שלא דאגו להם לפנסיה. העובדה היא, שאין ביטחון של 100% בחיים. אמנם קביעות בעבודה נותנת לנו אשליה של ביטחון, ונעים להרגיש בטוח, אך ניתן לעבוד במקום עבודה שנים רבות ולהיות "זמני". כדאי לך לקרוא את ספרה של אורניה ינאי "לכל אדם יש שביל" העוסק בתחום הקריירה. יתכן ששם תוכלי למצוא עוד תשובות לשאלת התיסכול המקצועי. וכן, גם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע. בהצלחה, גדעון

לגדעון שובל שלום! ישנה תגובה מתאריך 11.4 שלא נענתה תודה.

אוסי שלום, האם את יכולה לשאול שוב או להפנות לשרשור המדוייק? גדעון

נראה לי שזה זה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/611/xFT/560097/xFP/560426

אני בן 25 ויש לי קושי למצוא זוגיות. אני המון זמן לבד עד אשר אני נכנס לקשר,מתלהב ממנו ביומיים שלושה הראשונים ואח"כ מרגיש שאני בספקות לגבי הקשר (למרות שהכל בסדר בקשר עצמו).זה קרה לי כבר עם מספר בחורות במיוחד לאחר מגע מיני. למרות שיש לי חברה אני מסתכל על אחרות ופשוט רוצה להיות איתן ומדמיין איך אני יושב איתם ברומנטיות ואף מדמיין מגע מיני איתן ולא עם חברתי. לא משנה כמה תהיה אטרקטיבית הבחורה פשוט תמיד ארצה אחרת וחוזר חלילה... האם זה סימפטום של הפרעה נפשית?חרדה? האם יש מקום לטיפול תרופתי ב-SSRI כדי לנטרל את הדיכדוך הזה שאני חש? כמו כן יש לי חסך של סקס כי שכבתי כל חיי רק עם 2 נשים וכאילו אני מרגיש שאני רוצה לכבוש את העולם.

אדי שלום, מעניינת ההגדרה שלך לבעיה: "יש לי קושי למצוא זוגיות". כמה שורות אח"כ אתה מתאר שיש לך חברה והקשר הוא בסדר והבעיה היא בספקות שיש לך לגבי הקשר. לא הייתי מגדיר את הבעיה כהפרעה נפשית או כסימפטום חרדתי. אני נוטה לחשוב על זה כבעיה בתחום הקשר הבין אישי ואי בהירות שיש לך לגבי השאלה מה אתה מחפש בקשר? (מין או קשר רומנטי או גיוון בהתנסויות). לדעתי תפיק מטיפול פסיכולוגי יותר מאשר מטיפול תרופתי. טיפול שיעזור לך לברר יותר לעומק את שאלת הספקות שיש לך לגבי הקשר הנוכחי וגם יסייע בהבהרת הציפיות והצרכים שלך בקשר עם בנות המין השני . בברכה, גדעון

אני מקווה שלא נפגעתם מכך שאמרתי שכדי 'להיגמל' מהגלישה ה'אובססיבית' שלי בפורומים (בעצת הפסיכולוג שלי),אכתוב מעכשיו ואשתתף הרבה פחות,זה לא שפתאום אתן לא חסרות לי ושאיני רוצה להשתתף בדיונים וכו',אבל אני מנסה 'לעמוד במילתי' ולא 'להישבר'. דרך-אגב,השיחה עם הפסיכולוג אחרי שבועיים הפסקה,עזרה לי מאוד ושיפרה את מצב-רוחי ואת פעולותיי לכיוון השגת עבודה. שבת-שלום, משתנה

משתנה יקרה, שמחה שמצב רוחך משופר. אני מקווה שהוא עוד ילך וישתפר. אני לא נעלבת כלל. שתפי ותשתתפי בדיוק כמה שמתאים ונכון לך. את צריכה לדאוג לעצמך. זה הדבר היחידי שצריך לעמוד לנגד עינייך. תמשיכי לא להישבר. יעלה

משתנה, אני לא נפגעתי בכלל,ואני בטוחה שאף אחת מהבנות לא נפגעה. הנה קטע משיר שאני נורא אוהבת: תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב חן

משתנה יקרה, כבר אמרתי לך קודם שלא נפגעתי, את כמובן צריכה לעשות מה שעושה לך טוב... אני גם לא מאמינה שיש כזה דבר "התמכרויות טובות", אפילו אם ההתמכרות היא למשהו טוב... שמחתי לראות שמצב רוחך השתפר! שיהיה לך ולכולם שבוע נפלא, רעות

משתנה יקרה! מצטרפת לקודמתי. יופי לי כשאת כאן, שמחה לשמוע שהוטב לך אבל את קובעת את המינון הנכון לך. אנחנו כאן כשאת צריכה. הדר

תודה לכולכן,את כאלה חמודות ותומכות,אי אפשר בלעדיכן. אתן כל פעם מעודדות אותי מחדש. התחלתי לקרוא את הספר "די לאובססיה" וזה עוזר לי להבין טוב יותר את הפרעת הOCD שיש לי,ולהתמודד איתה,אבל אני רק בתחילת הספר. להתראות, משתנה

השארתי לך הודעה בשירשור למטה.

הגבתי שם

אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.?? ולא ייעוץ מקצועי כי שוב לפי בדיקה אני מתאימה לאדמינדטרציה,,כ"א וכל הקשור בלקוחות...

מצב שבו אתם מספרים דברים עליכם והמטפל/ת לא זוכרים? אני חצי שנה בטיפול וסיפרתי על עצמי הכל - ואין לי בעיה עם זה, אבל מידי פעם אני נוכחת שהמטפל בכלל שוכח דברים חשובים שסיפרתי לו בפגישה קודמת או לפני כמה פגישות. כל כך הרבה דברים דיברנו על אמא שלי ואז פתאום הוא לא זכר משהו מאוד חשוב שהיה בשיחות. אני הרגשתי ממש חרה. אפילו חשבתי לעזוב את המטפל ולעבור למישהו אחר. אחר כך חשבתי אולי זה קורה לכולם. אם למטפל יש 40 איש בשבוע - אז באמת איך הוא יכול לזכור אבל זה עדיין גורם לי להרגיש חרה. אני שופכת הכל - ואחרי שבוע כאילו לא אמרתי. איך אפשר בכלל לסמוך עליו? הוא צריך לעשות אינטגרציה מכל הדברים שדיברנו - ואיך הוא יעשה את זה אם הוא שוכח דברים? האם גם אצלכם זה קורה? האם כאילו כל שעה היא בנפרד ודברים לא מתקשרים לדברים אחרים שנאמרו.? איך אתם מרגישים עם זה? אוף אני רואה שזה יצא ארוך. אבל מילא.

לאורנה, בתור אחת שמטופלת כבר הרבה שנים ושעברתי כמה מטפלים זה לא נראה לי סביר שהמטפל לא יזכור דברים שסיפרת לו.לי זה קרה בערך פעמיים אצל מטפלת אחת ,מה שנראה לי סביר ,אבל בתדירות שאת מתארת זה נשמע נורא ואני לא הייתי נשארת אצל מטפל זה ,אבל לדעתי כדאי לך לדבר איתו על כך אם עוד לא עשית זאת. בהצלחה.

אורנה שלום, לדעתי הכל ענין של מידה. אך טבעי הוא לשכוח. מטפלים שוכחים. מטופלים שוכחים. מסיבות רבות, שונות ומגוונות. השאלה היא מה וכמה. נראה לי מעניין שתדוני עם המטפל שלך על הנושא. מדוע שכח נושא כל כך חשוב לך? מה המשמעות של זה בתוך הקשר הטיפולי? נראה לי חשוב שתהיה יכולת בתוך הטיפול לדון בנושאים הללו לפני קבלת החלטה לעבור לטיפול אחר. בברכה, גדעון

שלום לפסיכולוגים ! מה שלומכם?????????? (: התחלתי להתעניין מאוד בפנטזיות/חלומות בהקיץ. נראה לי שטמון בהם ובהבנתם המון בהבנה על בן-אדם כלשהו ועל עצמך... מה מקובל בעולם הפסיכולוגיה לחשוב עליהם? מה תפקידים? מה חשיבותם ומה בעצם הם אומרות? אני יודע שאני מפנטז המון על בנות ומין כמו כל גבר אחר. אבל אני מפנטז גם על מצבים שונים... בעיקר על מי הייתי רוצה להיות ואיך הייתי רוצה להיות ואיך כולם מעריצים אותי ומתלהבים ממני ואוהבים אותי.... שאני הכי טוב בעולם בכדורסל או הכי עשיר בעולם או הכי חזק בעולם. האם אלו פנטזיות שכיחות וטבעיות לחלוטין או שהם יכולות להעיד על ביטחון עצמי נמוך? בעיה נרקיסיסטית(שאני חושב שיש לי) או משהו אחר?

שלום רז, אני נוטה להסכים אתך שפנטזיות וחלומות בהקיץ מכילים חומר משמעותי להבנת תהליכים נפשיים שונים. למעשה, פנטזיות, חלומות ואפילו זרם החשיבה עצמו, כשהוא חופשי ומשוחרר ככל האפשר, מהווים חומרי גלם חשובים בעבודה הטיפולית. פנטזיות הגדלות שתיארת, הן גם "נורמליות", וגם יכולות לבטא קונפליקט נרקיסיסטי (שגם הוא, אגב, "נורמלי"...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל.