פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום נפרדתי מחבר לפני שנתיים בערך אנחנו תמיד שמרנו על קשר אבל לא נפגשנו עוד.עד לפני כמה חודשים שהיה במקרה וזה התגלגל לסקס. ומאז אנחנו נפגשים רק בשביל זה למרות שיש לו חברה והוא בוגד בה עם עוד בחורות חוץ ממני. מצד אחד זה מגעיל אותי ומצד שני אני רוצה את זה (מה לא בסדר איתי???). אני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו כמו בעבר אני רק רוצה את הסקס. וזה הדדי לפחות כך נראה לי. אני לא נהינת מהסקס כי כואב לי אבל בכל זאת הולכת על זה. מה לא בסדר איתי?? אני מודעת לזה שאני רוצה חום ואהבה ויודעת שזה לא יהיה איתו גם אם הוא ירצה!ממש לו! לפעמים אני חושבת איך אהבתי אותו פעם בכלל לא ידעתי שהוא כזה.מה אני יכולה לעשות?? תודה מראש

שלום עדי, הבחירה להמשיך ולתחזק קשר כה חלקי וכה מתסכל יכולה להיות קשורה בדימוי עצמי פגוע מאד, ובצרכי תלות חזקים, עד כדי ביטול העצמי ונכונות לסבול יחס משפיל ופוגעני. אני ממליצה לך מאד לנסות וללמוד עוד על נטייה זו שלך, על מקורותיה העמוקים, ועל המנגנונים המכשילים אותך בקשרים שלך עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים המומלצות לעשות זאת. בהצלחה ליאת

נורית, טוב,אין לי הרבה לחדש ישבתי היום שעה אצל הפסיכולוגית+עשרים דקות בונוס כי הפציינטית שאחריי ביטלה,שעה ועשרים דקות ולא יצאתי מחוזקת במיוחד מהפגישה היום. היא רק הבהירה לי שאני חיה בנסיבות מאוד קשות, ואני יודעת את זה ברור לי, ושאני צריכה להיות יותר סלחנית עם עצמי,ולהפסיק עם ההאשמות וכו'.... בערך מה שאתן אומרות לי כל השבוע ככה שאין שום חדש.אין נוסחת פלא להקל עליי,גם לא הטיפול. לגבי האוניברסיטה הפתוחה זה רעיון ממש טוב והציעו לי אותו המון פעמים אבל יש לי בעיה כספית,ואני לא לוקחת מאבא לא בא בחשבון.... וגם לא בטוח שהוא יתן,היחסים ביננו לא כ"כ טובים. אני מנסה לחסוך כסף לליאת, איזה כיף שאת פה... למשתנה ורעות, תודה מתוקות על העידוד\ טוב עוד מעט תשמע צפירה אני זזה ביי בינתיים. חן

הי חן! אני מקווה שאת בכל זאת מרגישה קצת יותר טוב היום! בקשר ללימודים... תנסי לברר על מלגה. כנסי לאתר: http://www.milgot.co.il/ וחפשי משהו מתאים... אם תלמדי באוניברסיטה הפתוחה תוכלי גם לעבוד במקביל. אני יודעת גם שבשנה הראשונה לוקחים רק שניים או שלושה קורסים בסמסטר, וזה ממש לא נורא... (ככה שמעתי בכל אופן). תעדכני... רעות

רעות, נכון,אבל כל קורס עולה בסביבות אלפיים ש"ח וזה לא סכום שאני יכולה לעמוד בו... לגבי מלגות כבר ביררתי ולא מאשרים לי כי מצב כלכלי של משפחתי טוב. אפילו כשגרתי בשכ"ד ביררתי לגבי מילגות ואמרתי שאני שוכרת דירה ולא אישרו לי... התייאשתי כבר... חוץ מזה יש לי המון בעיות במשפחה,עם עצמי וכו' וחשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה-שנתיים. כי כרגע אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה... תודה בכל זאת. חן

רעות, נכון,אבל כל קורס עולה בסביבות אלפיים ש"ח וזה לא סכום שאני יכולה לעמוד בו... לגבי מלגות כבר ביררתי ולא מאשרים לי כי מצב כלכלי של משפחתי טוב. אפילו כשגרתי בשכ"ד ביררתי לגבי מילגות ואמרתי שאני שוכרת דירה ולא אישרו לי... התייאשתי כבר... חוץ מזה יש לי המון בעיות במשפחה,עם עצמי וכו' וחשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה-שנתיים. כי כרגע אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה... תודה בכל זאת. חן

חנ'וש, קודם כל קבלי ממני חיבוק על זה שהלכת לפסיכולוגית שלך בלי הברזות! טיפול זה תהליך ארוך. ונכון יש פגישות שלא יוצאים מהן מחוזקים. ויש פגישות שכן... בכל אופן תני לזה זמן. לא לוותר. אני אישית חושבת שעדיף לדחות דברים אחרים ולא את הלימודים. ולא בגלל שצריך ללמוד. בגלל החברה וכו'. בגלל שתי סיבות אחרות: -לימודים תורמים מאוד לערך העצמי שלנו. ככל שאנחנו 'חושבים' (-: שאנחנו חכמים יותר כך הערך העצמי שלנו עולה. כמו שאנחנו צריכים להרגיש פרודוקטיבים. ובגלל זה גם חשוב לעבוד. -הלימודים מאפשרים בריחה מסוימת מ"הנסיבות המאוד קשות". לומדים משהו שאוהבים ומקבלים חופש קל לכמה שעות מהמציאות. ככה זה אצלי לפחות... אבל בלי לחץ. שווה לנסות. לקחת קורס אחד ולראות איך זה מתקדם. תמשיכי לעדכן. נורית

נורית, לא נותר לי אלא לחזק את דברייך... (-: חן, כבר גיבשת לעצמך מה את רוצה ללמוד?

כיוון שלא היתה לי אפשרות עד עכשיו להתקרב למחשב,ראיתי רק עכשיו את הודעתך, ואני תמיד שמחה לעודד אותך. ביי בינתיים, פשוט היה לי יום ארוך ו'מפרך' וחזרתי רק עכשיו, אעדכן מחר, משתנה

תודה רבה לכן על החיזוקים. האמת שהתחום שמעניין אותי ללמוד אי אפשר ללמוד באונ' הפתוחה,ואני דיי נעולה עליו,ודרישות הקבלה אליו הם דיי בשמיים,פסיכומטרי מאוד גבוה וממוצע בגרויות משוקלל צריך להיות מאוד גבוה.אני דיי נעולה על התחום הזה(לא אפרט כאן שלא יזהו אותי,אבל באופן כליי זה מקצוע פרה-רפואי) אבל אם אני ריאלית אז ברור שאני לא יכולה להתקבל לתחום הזה,אז חשבתי ללמוד משהו אחר באונ' הפתוחה,כי אין דרישות גבוהות באונ' הפתוחה... לא ממש יודעת מה מתאים לי ומה אני אוהבת,חשבתי ללכת לייעוץ תעסוקתי. אבל בגדול החלום שלי ללמוד את התחום שציינתי שהדרישות אליו גבוהות. תודה רבה על המידע ועל העזרה. חוץ מזה מה שלומכן אתן? חן

"ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת." (נתן יונתן) בערב יום הזיכרון, כשעם ישראל מתייחד עם בניו שנפלו, נזכור - אולי יותר מבכל יום אחר - את חובתנו למצות ככל יכולתנו את החיים שציוו לנו במותם. ליאת

מצטערת, לא יכולתי שלא להגיב... השורה הזו, החובה למצות את החיים (ובאמת, הם ציוו לנו את החיים?) מרגישה לי כמעט כמו "מוכרחים להיות שמח".יש בה משהו מדכא, ממשטר ואפילו שומט את הלגיטימציה לשלל רגשות. היום, כשעמדתי בצפירה בכביש עמוס מכוניות שנהגיהן יצאו החוצה, חשבתי כמה מיוחדת התחושה הזו, הביחד הזה וכמה שהוא טבוע בנו. כמה שאני שקשה לי כל כך בקבוצה, עם כל החובות וה"צריך", לא אוותר על הביחד הזה לעולם, וכמה כשהייתי בחו"ל ביום הזה הוא חסר לי מאד והרגשתי איך נפער כאב בתוכי. כמה שהצפירה הזו מחלחלת לי בכל שנה עמוק עמוק לגוף ומצמררת אותי במחשבה על כל המשפחות שהאנשים היקרים להם מתו, נהרגו, נפלו, נרצחו - כל אחת ונסיבותיה, כל אחת והגדרתה. חשבתי על כמה נפלא הרגע הזה וכמה הוא נורא. חשבתי כמה אנחנו מתאחדים סביב אתוס לאומי/חברתי הכרחי, שמצדיק לנו ולעולם את דרך החים שלנו, שבה נהרגים ילדים, הורים, אחים, בני זוג... לפעמים באמת אין ברירה וצריך. חברה לפעמים צריכה להקריב פרטים כדי להמשיך ולהתקיים. ולמרות כל זאת, אני לא חושבת שיש לנו חובה כלשהי. זו החירות שלנו לחיות וכל אחד מאיתנו עושה את הבחירות שלו. מותר לנו לרצות גם למות (גם אם בסוף אנחנו נשארים בחיים...) בלי להרגיש שאנחנו מפרים איזו חובה שכזו, אחרת, איפה המקום שלנו? ואולי אפשר להסתכל על זה גם אחרת - אנחנו לא מתים, אנחנו חיים ובידנו הבחירה, וכל זמן שלא בחרנו, שווה לנסות ולנצל את המקסימום שניתן עבורנו - כי אי אפשר לדעת מתי נמות ומתי ימותו היקרים לנו.

ב' יקרה, תודה על דברייך. אבהיר רק כי לתפיסתי החובה למצות את החיים אינה שומטת את הלגיטימציה לחוש את כל שלל הרגשות, בהם המר והמתוק. הגם שקיימת סתירה סמנטית בין חובה לבין חופש בחירה, יש מקומות בהם שני המושגים הללו דרים בכפיפה אחת. אולי המילה *מחוייבות* הייתה הולמת רעיון זה יותר. ערב טוב ליאת

חורף 73 אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה. כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה

בתי בת ה-10 חלתה בדלקת עיניים אלרגית (קשה) ולאחר זמן די ממושך החלימה. במהלך הדלקת החלה למצמץ בתואנה שיש לה תחושה של יובש בעיניים וגירוי מה שהיה נכון מבחינה פיסיולוגית. אלא שלאחר ההחלמה, נמשך סינדרום המיצמצוץ ולא פסק. מה עושים? תודה

שלום יעל, ברוך רופא חולים... לפעמים, בעיקר לאחר מחלה כרונית, ילדים 'גוררים' ספיחים מיותרים שלוקח זמן להכחידם. היכרתי ילד שכל יציבת הגוף שלו השתנתה בעקבות מצב רפואי שחלף. נסי להתייעץ עם רופא העיניים ולברר אם יש לו ניסיון בנושא. אינטואיטיבית, הייתי מציעה לכם להתעלם מהמצמוץ, ולקוות שיחלוף במהרה. במידה ותחליטו ללכת על האבחון הפסיכולוגי (אני מניחה שאת אותה יעל מהשאלה הקודמת :-) ), תוכלו לברר האם יש במצמוץ גם מרכיב של לחץ פסיכולוגי. גם במקרה כזה ההמלצה היא לא להגיב, אלא לכוון את ההתערבות לגורם הלחץ עצמו. בברכת בריאות טובה ליאת

בתי בת ה-10 נמצאת ב"שיחות" עם פסיכולוגית קלינית. לאחר מספר פגישות כ-10 אמרה לי הפסיכולוגית שהילדה אניגמטית עבורה והיתה שמחה להעביר אותה אבחונים פסיכולוגיים. שאלתי- מה הם אותם אבחונים, מה בדיוק הם מלמדים אודות הילדה ואם אכן נמצאים ממצאים מסויימים כמה הם מדוייקים, וכיצד אפשר להשתמש בתוצאותיהם להמשך טיפול ושיחות תודה יעל

שלום יעל, המבחנים הפסיכולוגים אכן נועדו להערכה ותיאור של הנבדק באופן רחב, אמין ומאורגן ככל האפשר. יש כיום מגוון גדול מאד של כלי מדידה והערכה פסיכולוגיים, חלקם בעלי תוקף ומהימנות גבוהים, וחלקם פחות. חשוב לזכור שבניגוד ל'בדיקת דם' או מדחום המספקים ערכים חד משמעיים, כאן מדובר בהערכה בלבד, הגם שבדר"כ מדובר בהערכה מהימנה למדי. כדי להגיע לתוצאות טובות, מבסס המאבחן את מסקנותיו על מס' מבחנים ("בטריה"), המתקפים, למעשה, זה את זה. כאשר עולה חשד ללקויות למידה, לפעמים יש צורך בטסטים נוספים, הבודקים באופן ספציפי יכולות מוגדרות, בהתאם לשאלה שעולה מן האבחון הראשוני. אבחון סטנדרטי לילדים בגיל 10, יכלול בדר"כ מבחן אינטליגנציה, מבחנים השלכתיים (בהם הילד מתבקש לצייר או להגיב לגירוי עמום כלשהו) ומבחן תפיסתי. כך מקיפים, למעשה את ההיבטים הקוגניטיביים, החברתיים, הרגשיים, וההתפתחותיים בחייו. אבחון יכול לספק מידע לא רע בכלל לגבי נושאים כמו: דימוי עצמי, דימוי גוף, אופני תגובה קבועים או משתנים, זהות מינית, תפיסה בינאישית ואופני התקשרות לזולת, חרדות, מנגנוני הגנה, רמת אינטליגנציה, ועוד. תוצאות המבחנים אכן מאפשרות היכרות מעמיקה עם הילד, כאשר לצד התיאור שלו, מסתמנת גם תחזית לעתיד, לפיה אפשר להתוות טוב יותר את תכנית ההתערבות הטיפולית. בסוף כל דו"ח אבחון יופיעו גם המלצות מעשיות, בהן יפורטו הדרכים בהן אפשר וצריך לעזור לילד במסגרת המשפחתית, החינוכית והקלינית. החיסרון הגדול של המבחנים הללו הוא העלות הגבוהה שלהם, אולם בחישובי עלות מול תועלת נדמה לי שערכם רב, בעיקר במקרים בהם קיימת עמימות וחוסר הבנה. בברכה ליאת

שלום בנ בן 10 והוא ילד רגיש מאוד. אני לא תמיד יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו הוא התקשר אלי לעבודה, בוכה, שהעליבו אותו במשחק כדורגל כי הוא לא עצר שער. צחקו עליו, אפיחו החברים הטובים שלו, ובגלל זה לא רוצים לשתף אותו במשחקים נוספים. הוא מאוד, מאוד , נפגע וכל הנסיונות שלי להגריע אותו לא הועילו. מה עלי להגיד לו למשל במצב כזה? איך לחזק אותו ולעזור לו להתחסן מעט? תודה

שלום חני, אם בנך נבחר מראש לעמוד בשער, כנראה שמצבו לא עד כדי כך קשה... ולעצם העניין- הלוואי ויכולנו, כאמהות, לסלק כל מפגע ומכשול מדרכם של ילדינו. לרוע המזל, אין לנו כל דרך לחסוך להם את העלבונות והאכזבות שמזמנים החיים. מה שכן אפשר לעשות, זה לחזק את יכולות ההתמודדות שלהם, לעודד, להניח 'תחבושת' רכה על הפצעים, ולאהוב ככל האפשר. כשהוא מצוייד באהבה ובעידוד שלנו, יכול הילד לעמוד בפגיעו?ת הבלתי נמנעות של החיים, ולצאת מהן מחוזק. במקרה של היום, אפשר לשוחח איתו, לגלות הבנה למצבו ("גם לי זה קרה פעם...."), ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר על העלבון. רק אתמול מכבי הפסידה בצורה מכובדת לצ'סקא, וככל שיכולנו לראות, איש לא פרץ בבכי או סולק מהקבוצה. זו יכולה להיות דרך נחמדה להמחיש לו את הרעיון שאי אפשר תמיד רק לנצח. אפשר להסביר לו שדברים שנאמרים בשעת לחץ והתרגשות (ע"י החברים) אינם בהכרח משקפים את דעתם הקבועה עליו ועל יכולותיו. ככלל, חשוב להימנע מרחמים או מעיסוק-יתר בכל תקרית כזו. כשאנחנו, ההורים, עוברים בקלות לסדר יום, אנו מהווים דוגמא טובה ומחזקת עבור הילדים שלנו. לחיי הנצחונות שבדרך ליאת

דווקא רציתי להעצר במשפט זה, ואשמח אם תפרטי מה יכולות להיות ההשלכות של רחמים, לגיל מבוגר יותר "חשוב להימנע מרחמים או מעיסוק-יתר בכל תקרית כזו."

תודה רבה

שלום , אני נשוי מזה כשנתיים.לאחרונה הייתי עד למספר מצבים ונקודות "נסיבתיות" אשר התגבשו לידי מצב שבו אני מרגיש שישנה אפשרות כי רעייתי אינה נאמנה לי.אני חייב לציין שזוהי תחושה בלבד ואין לי שום הוכחה.החשד התעורר בתקופה האחרונה(מספר ימים) וקצת קשה לי להחליט כיצד להתמודד עם מצב זה.בשיחה איתה אמרה שאין זה כך אולם היה זה רחוק בכדי להסיר את התחושה כי משהו אינו כשורה.זו אינה הרגשה שנובעת מחרדה כללית שאין לה אחיזה במציאות.עליי להוסיף כי מצבינו הרגשי פחות או יתר בסדר והזוגיות נעה על ציר נורמטיבי.מצד אחד,אני מרגיש שאיני יכול להמשיך בצורה בה איני מרגיש בטוח.משהו נשבר ואני מרגיש שאני חייב לקבל תשובה ברורה,משהו שיעזור להפיג התחושה.(בשאלותיי לגבי ארועים כמו היעלמויות,אי מענה לטלפון,שירי אהבה וכו-שכולם יכולים להיות מוסברים ומאידך זה מאד לא אופייני).מטבע הדברים ,איני יכול להשאיר את המצב תלוי באוויר.ההתלבטות שלי היא מה לעשות.האם לשוחח איתה ולהסיבר להא ת תחושתי,הבעיה היא שאיני יודע עד כמה תשובה שלה תהיה מספקת כדי שאוכל להמשיך.אני יודע שאולי תציעי מטפל זוגי,אולם כבר היינו שם ויש לציין שהוא עזר.אגב,נושא הפניה כלל לא היה קשור לנושא של אמון או יציבות אלא לנושא של מקומו של בן חורג והיחסים עימי.אפשר לומר עכשיו שבדיוק בתקופה הזו נתבשרנו על הריון שלנו(?) ולמעשה כל מיני רמזים מעליחם החשש(גם אם מופרך) כי יכול להיותשזה אינו שלי.אני אוהב מאד את בת זוגי והיא אותי אולם אני יודע שמשהו כזה ,לא הגיוני ככל שיהיה עלול להלקח מסיבות שונות במציאות מתפתחת.חשבתי לבחון דרכים אחרות עקיפות כדי לקבל תשובות בהירות יותר,כמו מעקב או כדומה.. יצא לי מאד מבולבל,אני קצת בהלם. הייתי רוצה לבקש מאד,הכוונה שלך מעבר לשליחה אפשרית לטיפול זוגי או לייעוץ אישי.האם ישנה דרך מתאימה בשלב הזה למצב הזה?

טוב, אז דברים קרו מהר ובשיחה איתה התגלה הסוד.חשדותיי היו מבוססים והתברר שהיא מנהלת קשר מזה כשבועיים.מצד אחד ישנה אהבה מצד שני רגשות עזים של תיסכול כעס פחד וכאב.אני יודע שבגידה היא לא תמיד המסמר האחרון ואני לא מאלו שרואים בזה ארוע שאין ממנו דרך חזרה.לפחות לא תיאורטית. האם כדאי לי לבחון את המצב עם מטפלת באופן אישי?להבין את המצב טוב יותר?לבחון את המשמעויות השונות,של ההיריון(שלי לא שלי) בנוסף,עד כמה אני מסוגל לחזור לקשר ובאילו תנאים?גם אם ההיריון ממני,האם זה הוגן להחליט החלטות רגשיות,להשאיר מתוך מערכת יחסים שאיני בטוח ביכולתה להתקיים? הזמן מתקתק,מגביל ואני מרגיש שאולי אני זקוק להכוונה ממקור אובייקטיבי.אולי טיפול אישי,פגישות ייעוץ ממוקדות לפני,טיפול זוגי,אם בכלל?

שלום למתקשה, אתה מצוי כרגע בעין הסערה, והחלטות שמתקבלות באווירה של סערה ובלבול יכולות ללקות בשיפוט מוטעה. אני מבינה שסימני השאלה מפנייתך הראשונה, הפכו תוך זמן קצר לסימני קריאה מכאיבים. מאחר ומדובר במשפחה עם ילדים קיימים וילד שבדרך, זו סוגייה סבוכה מכדי לדון בה במסגרת פורום אינטרנטי. נדמה לי ששווה לדון בכך עם איש מקצוע (פסיכולוג או מטפל משפחתי מנוסה) שיוכלו לקבל תמונה רחבה יותר, ולהציע כיווני פעולה אפשריים. להרגשתי, מוטב להגיע אליו תחילה בעצמך, ורק בהמשך לצרף (בכפוף להמלצתו) גם את אשתך. בכל מקרה, אתה ניצב בפני תקופה תובענית ומאתגרת, ואני שולחת לך הרבה כוח. בהצלחה ליאת

יש לי מערכת יחסים מורכבת... לאחר תקופות ממושכות של דיכאון עדיין נשארו מצבי הרוח. אני יכולה להיות מאוד מאוד שמחה, ופתאום ולפעמים גם בלי שום סיבה להיכנס למין דיכאון לכמה שעות או לכמה ימים. ואז אני אוכלת והמון. יש לי מין מערכת יחסים מוזרה כזו עם האוכל... התעסקות תמידית... הוא יכול להרגיע אותי, יכול גם לשמח לרגע... אבל אח"כ אני מרגישה רע! גם פיזית (כאבי בטן- גם כשאני כבר נורא מלאה אני ממשיכה לדחוף עוד...) וגם נפשית, אני מגעילה את עצמי... משמינה... שונאת את עצמי... שונאת את איך שאני נראית... אח"כ עושה דיאטה שבוע ויורדת את זה... נמאס לי מזה כבר! אחרי הבולמוסים האלה אני כל כך עייפה, אבל אני לא יכולה לישון - יש לימודים, עבודה... עייפה כבר מהחיים האלה! התחלתי טיפול רק לא מזמן, אני מנסה לדבר על זה עם המטפלת אבל נראה שהיא כל הזמן דוחה את זה... זה ממש מתסכל! זה לא יגמר לעולם... בא לי למות... רעות

לרעות, אני מציעה לך במקביל לטיפול לפנות לעמותה של אכלני יתר אנונימיים. אני לא ממש מכירה את העמותה הזו,אבל לעניות דעתי זו יכולה להיות כתובת נכונה עבורך... נסי גם דיאטיקנית שתעזור לך דרך אכילה מבוקרת ותפריט שמתאים לך,לרדת במשקל. צר לי שאני לא יכולה לומר מעבר לכך. צריך להשאיר גם עבודה לליאת למחר(סתם בצחוק) ובטוח שליאת תעזור לך הרבה יותר ממני... אני תמיד כאן לרשותך. ליל מנוחה מחבקת חזק חן

רעות יקרה, האמת שבדיוק חשבתי עליך כשהגבת לעץ 'קניתי'. שאלתי את עצמי מה אני יודעת עליך. והגעתי למסקנה שלא הרבה. אז אני שמחה שאזרת אומץ לשתף אותנו. תנסי להגיד למטפלת שלך שיש לך צורך לדבר על זה. שאת לא מעוניינת לדחות את השיחה הזאת. בטח שמעת מיליון פעם שאכילה נכונה מתחילה בראש. אבל אולי יותר מהכל היא מתחילה בנפש. כשהנפש שלך תתיצב. אני חושבת שגם האכילה שלך תתיצב. תהייה חזקה. תעדכי אותנו מה קורה. שולחת לך חיבוק גדול. תמשיכי לשתף. אני פה. נורית

הי נורית! מה שלומך היום? תודה לך על ההתעניינות והעידוד (-: אני מנסה לדבר על זה עם הפסיכולוגית בכל פגישה אך היא תמיד אומרת ש"נדבר על זה עוד בהמשך". קראתי כאן בעבר כשמישהי כתבה שיש לה בעיה דומה (נראה לי שקראו לה דנה אך איני זוכרת) ושבטיפול הן בכלל לא נגעו בנושא, אז אולי כך באמת צריך להיות... אני יודעת שטיפול פסיכולוגי יכול לקחת כמה שנים... אבל העניין הוא שאיני יכולה להמשיך כך, זה פוגע וגם פגע בעבר בלימודיי... כרגע איני יודעת כ"כ מה לעשות... מצפה לראות מה לליאת יהיה להגיד על זה... המשך יום נפלא, רעות

רעות יקרה, מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, עם הורינו, עם הזולת וכן...גם עם אוכל, הן לעיתים קרובות מורכבות ורב-ממדיות. זה מה שהופך את חיינו לפתלתלים, מרתקים ומכאיבים כאחד. כשהמטפלת שלך מזיזה הצידה את נושא האוכל, היא עושה זאת (יש להניח) מתוך רציונל כלשהו. לפעמים לסימפטום הגלוי יש תפקיד ממסך או מסיח, בעוד הקונפליקטים הנחים תחתיו מעניינים וחשובים הרבה יותר. לפיכך, נדמה לי שכדאי להמשיך ולהתמסר לתהליך הטיפולי, להתאזר באורך רוח, ולזכור שגם בחיים שלאחר הדיכאון נשאר כל רפרטואר הרגשות שלנו חי ופעיל, לטוב ולרע. מקווה שתצליחי לחוש הקלה בקרוב ליאת

הי ליאת, מה שלומך?! קודם כל תודה על התשובה... את חושבת שכדאי לנסות במקביל לטיפול גם משהו כמו קבוצת תמיכה לאכלנים אנונימיים כמו שחן הציעה? האמת שמפחידה אותי המחשבה על זה... אני מפחדת להיות בין הרבה אנשים, מפחדת שיפנו אלי, לא מסוגלת להשתתף בדיונים... אבל אולי בכל זאת כדאי לנסות? אולי יש מסגרת אחרת? תודה, רעות

אני צריכה אוזן קשבת,כיוון שאתמול עבר עליי סיוט. יצאתי עם מישהו בערב,נסענו לחוף הים בת"א,ושתינו קצת,הבחור היה קצת שתוי והוא אמר לי שהוא חרמן,והתחיל לדבר איתי על סקס וכו'(אני לא שידרתי לו שום דבר שקשור לסקס...) הסברתי לו שאני לא מעוניינת בסקס ואמרתי לו שאני רוצה ללכת הביתה,והוא במקום לקחת אותי הביתה אמר לי שהוא מסטול והוא מפחד לנהוג במצב של 'סטלה' אז אמרתי לו שיתן לי לנהוג כי אני רוצה להיות בבית שלי,ולא אכפת לי מכלום,והצעתי לו שינוח ליד הבית שלי עד שהוא ירגיש טוב ויהיה במצב שהוא יוכל לנהוג,אז הוא לא הבין את זה המשיך לדבר איתי על הוא ועל דא... עד פתאום הוא שלח ידיים,אמרתי לו שיעיף את הידיים שלו ממני והוא המשיך לשלוח ידיים,אז יצאתי מהרכב שלו והתחלתי לרוץ ולרוץ העיקר להגיע למקום כמה שיותר רחוק ממנו,וצלצלתי לחבר לשעבר שלי ואמרתי לו שיבוא לקחת אותי, וכשחבר לשעבר שלי הגיע סיפרתי לו מה עבר עליי,שפחדתי ונבהלתי נורא,וחבר לשעבר שלי במקום להרגיע אותי התחיל לצעוק עלי שאני יוצאת עם גברים שאני מכירה שתי דקות וממש ממש ירד עליי,במקום לתמוך בי ולהבין אותי(הוא לא יודע שאני נפגעת תקיפה מינית וכל קטע כזה שבחור שולח לי ידיים מהווה לי טריגר) בקיצור, רבנו ממש,הוא צרח עליי ונפגעתי מדבריו, אמרתי לחבר לשעבר שלי שיוריד אותי מהרכב ואני אחזור במונית או שאני אתקשר לחברה שלי ובינתיים אני אחכה לה.אז הוא באמת הוריד אותי מהרכב וזה היה באיזשהו מקום ביפו,והיתה שם חבורה של בנים ערבים שדיי נטפלו אליי,והייתי לבד ופחדתי והיו לי דפיקות לב כמו התקף חרדה,כי היה חשוך שם והם היו שישה או שבעה גברים ואני הייתי ממש לבד... אבל מזלי שחבר לשעבר שלי חזר אחרי ארבע דקות שההיתי לבד והארבע דקות האלה נראו לי כמו נצח.... כי כל כך פחדתי.... הוא חזר ואמר לי בואי כנסי לרכב אני אקח אותך הביתה,והוא לקח אותי הביתה וביקש ממני סליחה בדרך,והיום הוא עשה לי שטיפת מוח על כמה שאני לא בסדר שאני יוצאת עם בחורים שאני לא מכירה וכו'.... חוץ מהסיוט הזה שעברתי,אתמול בערב חלמתי חלום מפחיד נורא,והתעוררתי בשלוש בלילה ולא האמנתי שאני בבית שלי... חשבתי שאני נמצאת במקום איום ונורא שחלמתי עליו, והתחלתי לבכות כשראיתי שאני מוגנת ושאני במיטה בבית... חוץ מזה ההורים שלי רבו בינהם אתמול ניסיתי לפייס אותם וחטפתי צעקות,אז החלטתי לצאת עם הבחור המטומטם הזה, בגלל זה אמרתי שאני בחורה אפס,ואני אמשיך להגיד את זה כי זאת עובדה. אני מצטערת על ההשתפכות הבלתי נסבלת שעשיתי פה.אבל הרגשתי צורך לשתף אתכן,ושאתן הכתובת הנכונה עבורי לשיתוף.יש לי מין תחושה כזאת שאתן תמיד תגנו עליי,ותעטפו אותי בחיבוקים וחום.אני מרגישה בנוח לספר ויחד עם זאת אניי יודעת שאני קוטרית ובטח שנמאס לכולכן ממני. גם לי נמאס מעצמי. אני שונאת את עצמי ויש לי סיבות. תודה על ההקשבה חן

חן שלום, נשמע לי שעברת ארוע קשה ומפחיד ואת צריכה לתת לעצמך זמן להתאושש ממנו. אחרי סידרת ארועים כאלו, את יכולה גם לכעוס על עצמך אך גם להודות למזלך הטוב שזה לא הסתיים בצורה גרועה יותר. גם התמיכה והאהבה הרבה שאת מקבלת מחברותייך לפורום מעידות שאת ראויה לא רק לכעס עצמי. בברכה, גדעון

לגדעון, אני כועסת על עצמי יותר מתמיד. אני לא רוצה להיות מי שאני אני רוצה להיות אחרת אבל אני טיפשה מידי 11 שנות לימוד למה אתה מצפה? בור ועם הארץ שכמוני ואני לא מצפה מעצמי ליותר מידי אם לא הייתי נוסעת בטרמפ היום היתה לי בגרות מלאה והיתה לי אפשרות ללמוד באונ' אבל עליתי על טרמפ ואיזה בחור בן זונה פגע בי ופצע את נשמתי והפצע הזה פתוח ומוגלתי ומדמם עד היום ולא יכולתי לחזור ללמוד אז בתיכון אפילו שבמסגרת בית ספר עשו הכל כדי שאני אחזור ללמוד ולא חזרתי ללמוד אז איך אתם יכולים להגיד לי שאני לא אפס?? תראי לאן הבאתי את עצמי... חוץ מזה אני בטיפול פסיכולוגי ואני לא רואה שינוי כי זה תהליך,ככה אומרים,שלוקח זמן. אבל אני לא מאמינה שאני יכולה להיות בסדר אני חושבת שאני תמיד אשאר אפס!! חן

רק עכשיו קראתי את מה שעבר עליך,וחורה לי באיזה 'עולם דפוק' אנו חיים,ושבחורה טובה וחכמה(וכן תמיד תזכרי זאת- את חכמה מאוד,אולי קצת תמימה,אבל בשום-אופן לא 'טיפשה' ולא 'אפס') כמוך,צריכה 'לסבול' כל פעם מחדש ע"י טיפשים -אידיוטים חסרי מוסר,שחושבים שהעולם כולו שייך להם,זה פשוט מקומם. גם אני נוצלתי לא פעם בחיי(לא בצורה שאת נוצלת),אבל מספיק כדי לדעת שיש אנשים 'רעים' בעולם,ושאיני אשמה בכל פעם שנוצלתי,למרות שגם אני שילמתי 'מחירים כבדים' על תמימותי. בהצלחה, איני יודעת עד כמה זה יעזור,אך - שולחת לך חיבוק גדול, משתנה

חן, לא יודעת מה לכתוב לך, אני מצטערת שנאלצת לעבור ערב נורא כל כך אתמול, ואני שמחה שאת משתפת אותנו. את לא קוטרית ולא אפס ובטח שלא נמאס לי ממך! ואני שוב בטוחה שכולם כאן יסכימו איתי. הבחור הזה שיצאת איתו אתמול הוא אפס לא את! תיזהרי כשאת יוצאת עם בחורים שאת לא מכירה... אם הבחור שיכור תזמיני לו מונית, אל תסיעי אותו. כבר אמרתי לך שאת דואגת לאחרים יותר משאת דואגת לעצמך. תמשיכי לשתף אותנו, אני אוהבת לקרוא מה שאת כותבת! אבל באמת הכי חשוב, תזכרי כמה שאת נפלאה! תרגישי טוב! רעות

חן, יש לך עוד זמן להמשיך ללמוד! את בחורה חכמה ותפסיקי לשפוט את עצמך! עברת טראומה ואף אחד לא מצפה שתחזרי פתאום לחיים הרגילים שהיו לך לפני כאילו כלום לא קרה. את עדיין צעירה ועוד יהיו לך הכוחות להתחיל ללמוד שוב! גם זה יגיע! רק תאמיני בעצמך! רעות

חן יקירתי, קודם כל שלום. מה שלומך היום? ואיך היה אצל הפסיכולוגית? ועכשיו... תקשיבי ותקשיבי לי טוב... (-: את לא אפס! ואת לא טיפשה! את רוצה להוכיח לעצמך שאת לא טיפשה? תרשמי לאוניברסיטה הפתוחה. אין תנאי קבלה ותתחילי לאט לאט. שמעתי שהיום יש הרבה יותר מפגשים לימודיים מבעבר. תאמיני בעצמך. ואת תצליחי. והערך העצמי שלך יזנק כלפי מעלה. תנסי. מה יש לך להפסיד. אבל לאט לאט. בלי לחץ. את עברת טראומה מאוד קשה. מה את רוצה מעצמך? להיות סופראומן? לא נמאסת על אף אחד! את לא דבק! ולא נזקקת! את מבקשת עזרה. וטוב שאת עושה את זה! וטוב שאת עושה את זה כאן! ואף אחד לא יברח (כי גם אין לנו לאן... (-: ). שיתוף זה צורך. תשתפי אותנו. לי אישית קשה עם השעות המאוחרות... אז אני אגיב בבוקר. ובבוקר תמיד הכל נראה קצת יותר טוב. אנחנו פה. תתמידי בטיפול. על כל פגישה שלא תפספסי תקבלי מאיתנו חיבוק... מחבקת אותך. נורית

אני על צומת דרכים בטיפול ואיני יודעת לאן מועדות פניי. אם אשאר בטיפול ארוויח בטח עוד השגים ותובנות על עצמי. אם אם אשאר אקשר עוד יותר לדמות הטיפולית, אפתח ציפיות ובעקבותן אנחל אכזבות. לא יודעת אם ליבי יעמוד בזה. אם אעזוב... יהיה שקט ושלווה. מה עושים? נשארים וצוללים לעומק, או עוזבים ושומרים על שלווה מסוימת? תודה לעונים.

אביב שלום, כמובן שרק את תוכלי לתת לעצמך תשובה לגבי המשך הטיפול. ועם זאת נקודה למחשבה: מה קרה דוקא עכשיו שהחלטת שהגעת לצומת ההחלטה? לפי מה שאת כותבת, נראה שהצומת הזו קשורה להיקשרות למטפל/ת. עוד משהו : את קוראית למטפל/ת "דמות טיפולית". את מוזמנת לפיכך לחשוב על מה קורה בקשר הטיפולי ביחוד בתקופה האחרונה. בברכה, גדעון

אני מודה שזה קשור להיקשרות למטפלת שלי. אבל זו המציאות, זה או להיקשר ואח"כ לכאוב את הפרידה או לעזוב ולחסוך מעצמי את זה. הבעיה שאחסוך ממני גם סיכוי להתפתחות יותר משמעותית.

לא יכולה כ"כ לכתוב למה הביאו אותי לעולם הזה מי רצה לראות כ"כ הרבה סבל אין לי טעם להמשיך החיים יותר מידי קשים לי זה מעל ומעבר בשבילי אין לי כח לספר מה קרה אני רוצה למות רק בקבר יהיה לי שקט ואני שנים כבר מייחלת לקצת שקט נפשי אבל למה אין לי אומץ לפגוע בעצמי??? אני פוחדת למות אני לא רוצה למות למרות שכל אחד שהיה נמצא במצבי היה מתאבד הדתיים אומרים שהכל הבל הבלים בעולם הזה נכון? אז בשביל מה צריך לחיות בעולם שבו הכל הבל הבלים הכל הבל חן

חן, אני פה. מחבקת אותך. נורית

נורית אני אסירה בבית סוהר שנקרא "הסבל" ולא יכולה לצאת משם.. עצוב לי ואני מרגישה רע תודה שאת פה חן

חן מה קורה? מספר שעות אני לא בפורום וכשאני חוזרת אני רואה שרע לך ושאת חושבת שאת 'אפס', כוונתי היא שאדם מוכשר וחכם כמוך,שמחזק אחרים כל הזמן, לא אמור להרגיש שהוא 'אפס',וגם אם כן - תיקחי את העיצה שגדעון ועוד אנשים נתנו לי- להבין שזה רק מצב-רוח חולף,ושאפילו אם עכשיו רע עוד מס' שעות יהיה טוב. גם אני מרגישה כל מספר שעות או ימים שאני 'אפס' ושחיי לא שווים,אבל אז אני נזכרת (או שמזכירים לי)שזה רק מצב-רוח חולף,ושזה יעבור ואז ארגיש טוב, והיום הצלחתי לצאת (כמעט לגמרי)אפילו ממצב של יאוש - כשהזכירו לי שיאוש זאת רק מחשבה,ולכן הבנתי שאם זו רק מחשבה אז משמע שאני שולטת בה. גם אני כמו נורית לא מוכנה לשמוע ממך דיבורים כאלו על ויתור-כבר התקדמת הרבה,תזכרי זאת,והכי חשוב זה ההתמדה שלך בטיפול- שתלכי אליו ולא תוותרי על פגישות,אלא במצב חירום. בהצלחה, שולחת לך גם חיבוק גדול, משתנה

חן מתוקה, כל כך כואב לי שאת יורדת על עצמך כך... אני מצטרפת לדבריהן של נורית ומשתנה... את בן אדם נפלא, דואגת לאחרים לפני שאת דואגת לעצמך... אני רואה איך את דואגת לבן משפחתך החולה. ראיתי את התכתובות שלך עם משתתפים בפורום, ראיתי איך את מצליחה לעודד. ראיתי את התכתובת המבורכת שלך עם נורית בסוף שבוע, כיצד עודדת אותה, יודעת תמיד להגיד את המילים הנכונות! איך בן אדם נפלא כמוך יכול להרגיש שהוא אפס?! עכשיו אולי הכל נראה רע וכואב אבל יהיו ימים טובים יותר! תתחילי לדאוג קצת לעצמך כמו שאת דואגת לכולם... אני כאן בשבילך, מחבקת אותך, רעות

גדעון שלום, הפעם בפורום (מספר הודעות מטה תוכל לראות) יש מישהי שמצהירה מפורשות על התאבדות. אגב, בזמנו שרשמתי את ההודעה שלי *חשבתי* על העולם הבא. אני חושבת שיש הבדל בין מחשבות למעשים. לא? הערה נוספת - בחיים אני שמה לב אנשים מתרחקים מאנשים הסובלים מדיכאון ולטעמי גם כאן בפורום...או לפחות מאלה החושבים על המוות

אין כינוי שלום רב, ברוכה השבה ! תודה רבה שהפנית את תשומת ליבי להודעה למטה. היא אכן נראית לי רצינית ואתייחס בהתאם. יתכן שאת צודקת לגבי החיים ולגבי הפורום. איני יודע. בברכה, גדעון

אין כינוי יקרה, אני רוצה להגיב. אבל לא יודעת איך. לא רוצה להתרחק. רוצה להתקרב. אבל לא יודעת איך. נורית

אין לי כינוי, גם אני חשבתי כמוך במהלך השנתיים האחרונות(כשאולי היתה לי נטיה דיכאונית)שאנשים מתרחקים מאנשים בדיכאון ... בחודשיים האחרונים שחזרתי בגדול לאדם שהייתי פעם(בעצם חזרתי לעצמי) גיליתי להפתעתי שזה ממש ממש לא כך , אנשים לא מתרחקים מאנשים בדיכאון אלא אנשים בדיכאון מרחיקים את האנשים מהם. המסקנה שלי נובעת מכך שכרגע כשאני לא נמצאת במצב מדוכדך אני מרגישה שלא רק האנשים שסביבי אוהבים ומחבבים אותי, גם המוכר בחנות אופיס דיפו שלא יודע דבר עלי מתייחס אלי מאוד יפה ונותן לי החזר ולא זיכוי, על מוצר שהחזרתי לפנים לפנים משורת הדין וממקום חאר שהייתי שמעתי מספר שאני מקסימה (זה קשקוש) ויש לי אין סוף דוגמאות מכמה ימים. כן אז אולי אנשים אוהבים לשמוע שנשמע מצוין והכל טוב ולא לקבל תשובה שהכל על הפנים וסתמי.. אבל מאחר שראיתי שזה לא רק אנשים כאלו, אז המסקנה שלי היא שאנשים דכאוניים רואים את העולם שחור ומפרשים את התנהגות האנשים אליהם בצורה זו (שאנשים לא אוהבים אנשים מדוכאים) ואין זה כך.

רחל, אני חושבת שזה גם וגם, כלומר אנשים מתרחקים ממך וגם אתה מרחיק ממך את האנשים.אני מסכימה איתך שמה שאתה מקרין החוצה זה מה שתקבל חזרה אגב,לגבי הזיכוי נדמה לי שלפני כשנתיים עוד לא יצא החוק המחייב להחזיר החזר כספי. לא? : )

אני שמחה לשמוע ממך,ושאת בסדר,לא התרחקנו ממך...את ניתקת את עצמך מכולם, וחבל,ותמיד את מוזמנת לשתף (ואני בטוחה שכולם כאן יסכימו איתי).

אין כינוי יקירה, סליחה שאני מתערבת,אבל ההודעה שלך מרמזת שחברותייך לפורום התרחקו ממך כי את מדוכאת וזה נורא צורם לי שאת חושבת ככה. נכון שבחיים אנשים באמת תופסים מרחק ממדוכאים כי הם נראים חסרי אנרגיה וחסרי שמחה,אבל המדוכא בעצמו מרחיק אותם כי הוא מדוכא וחסר שמחת חיים. חבל מאוד אבל ככה זה בעולם שלנו ובחברה שלנו אין סבלנות אין רחמים זה עולם פיראי. סליחה שאני נשמעת אופטימית שולחת לך כוחות נפש וחיבוק חם חן

חן, ההודעה שלי מלכתחילה היתה עבור גדעון. לא חשבתי שזה יגרור תגובות מאחרים...בכל מקרה אני לא רוצה לפגוע כאן באף אחד אבל אני לא כ"כ מחפשת חברים וירטואלים אם כי זה יכול להיות נחמד.(יש לי עדיפות לממשיים) וכן, כנראה שהמדוכא מרחיק ממנו אנשים... אגב, לא היו לי כאן חברות בפורום... תודה על דברייך

אני בת 32 והכרתי בחור לפני חודש בן 34. הבחור עובד בסטרטאפ וגם לומד, ומן הסתם נמצא בלחץ מתמיד. שלושה שבועות היה אחלה, הבחור השקיע, נפגשנו הרבה. ואז התחילו הבעיות. פתאום לחץ, מבחנים, לא נפגשנו שבוע וחצי כבר. הבחור רוצה להמשיך, אך טוען שקשה לו כרגע והוא בלחץ אטומי. לי נראה כי יש לבחור בעיות של אינטימיות, וצורך בספייס גדול. אני לחוצה. קשה לי לחיות עם אדם שמרוכז בעצמו ולא יכול להקדיש. הוא טוען שזה זמני, לי נראה שזו שיטה. מה דעתך?

שירי שלום, רק הזמן יגיד אם זו שיטה או זמני. מה שברור שיש ביניכם פער בין הרצון שלך לקשר הרבה יותר אינטנסיבי והרצון ואולי יכולת שלו לקשר כזה. אישית, נראה לי ששבוע וחצי לא להתראות בקשר חדש זה קצת מוגזם. דברי איתו על זה - איך ומתי יגמר הלחץ ואיך הוא רואה את הפערים ביניכם. ובו זמנית תבדקי את עצמך - האם את לא לוחצת יותר מידי והאם הוא לא מרגיש קצת במבחן גם אצלך? בברכה, גדעון

במשך השבוע וחצי האלה, חתכתי פעמיים את הקשר בגלל התנהגות שלא נראתה לי אצלו. כך שזה שלא נפגשנו היה גם קצת בגללי. הוא טוען שיש לו שבועיים קשים מהיום, וקבענו להיפגש לפחות פעמיים בשבוע מהיום. אני מרגישה ירידה בקשר וגם ספקות. הוא מצידו אמר שהוא מרגיש מצידי לחץץץ. הוא לא רוצה לוותר על הקשר, וטוען שזו תקופה ותהיה הקלה.

מחבר: אלונה תאריך: 29.4.2006 שעה: 12:21 אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.?? ולא ייעוץ מקצועי כי שוב לפי בדיקה אני מתאימה לאדמינדטרציה,,כ"א וכל הקשור בלקוחות

אלונה שלום, סליחה ששאלתך פוספסה או דולגה. ולעצם העניין: למעשה איני רואה כל בעיה. נוח לך בתפקידך הנוכחי. את לא כל כך מעוניינת להתקדם לתפקיד שיגזול ממך אנרגיה מיותרת וידרוש כישורים שלהרגשתך אין לך. בקרוב תהיי אולי אמא. כל הנתונים מצביעים לדעתי על כך שעלייך להישאר במה שאת עושה. ומה יהיה בעתיד בודאי תשאלי. מה יקרה עם הקביעות? זה אכן החיסרון של המצב הנוכחי. אנשים כבר פוטרו ממקום עבודתם למרות שהיתה להם קביעות. או שהיתה להם קביעות והתברר שלא דאגו להם לפנסיה. העובדה היא, שאין ביטחון של 100% בחיים. אמנם קביעות בעבודה נותנת לנו אשליה של ביטחון, ונעים להרגיש בטוח, אך ניתן לעבוד במקום עבודה שנים רבות ולהיות "זמני". כדאי לך לקרוא את ספרה של אורניה ינאי "לכל אדם יש שביל" העוסק בתחום הקריירה. יתכן ששם תוכלי למצוא עוד תשובות לשאלת התיסכול המקצועי. וכן, גם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע. בהצלחה, גדעון

לגדעון שובל שלום! ישנה תגובה מתאריך 11.4 שלא נענתה תודה.

אוסי שלום, האם את יכולה לשאול שוב או להפנות לשרשור המדוייק? גדעון

נראה לי שזה זה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/611/xFT/560097/xFP/560426

אני בן 25 ויש לי קושי למצוא זוגיות. אני המון זמן לבד עד אשר אני נכנס לקשר,מתלהב ממנו ביומיים שלושה הראשונים ואח"כ מרגיש שאני בספקות לגבי הקשר (למרות שהכל בסדר בקשר עצמו).זה קרה לי כבר עם מספר בחורות במיוחד לאחר מגע מיני. למרות שיש לי חברה אני מסתכל על אחרות ופשוט רוצה להיות איתן ומדמיין איך אני יושב איתם ברומנטיות ואף מדמיין מגע מיני איתן ולא עם חברתי. לא משנה כמה תהיה אטרקטיבית הבחורה פשוט תמיד ארצה אחרת וחוזר חלילה... האם זה סימפטום של הפרעה נפשית?חרדה? האם יש מקום לטיפול תרופתי ב-SSRI כדי לנטרל את הדיכדוך הזה שאני חש? כמו כן יש לי חסך של סקס כי שכבתי כל חיי רק עם 2 נשים וכאילו אני מרגיש שאני רוצה לכבוש את העולם.

אדי שלום, מעניינת ההגדרה שלך לבעיה: "יש לי קושי למצוא זוגיות". כמה שורות אח"כ אתה מתאר שיש לך חברה והקשר הוא בסדר והבעיה היא בספקות שיש לך לגבי הקשר. לא הייתי מגדיר את הבעיה כהפרעה נפשית או כסימפטום חרדתי. אני נוטה לחשוב על זה כבעיה בתחום הקשר הבין אישי ואי בהירות שיש לך לגבי השאלה מה אתה מחפש בקשר? (מין או קשר רומנטי או גיוון בהתנסויות). לדעתי תפיק מטיפול פסיכולוגי יותר מאשר מטיפול תרופתי. טיפול שיעזור לך לברר יותר לעומק את שאלת הספקות שיש לך לגבי הקשר הנוכחי וגם יסייע בהבהרת הציפיות והצרכים שלך בקשר עם בנות המין השני . בברכה, גדעון

אני מקווה שלא נפגעתם מכך שאמרתי שכדי 'להיגמל' מהגלישה ה'אובססיבית' שלי בפורומים (בעצת הפסיכולוג שלי),אכתוב מעכשיו ואשתתף הרבה פחות,זה לא שפתאום אתן לא חסרות לי ושאיני רוצה להשתתף בדיונים וכו',אבל אני מנסה 'לעמוד במילתי' ולא 'להישבר'. דרך-אגב,השיחה עם הפסיכולוג אחרי שבועיים הפסקה,עזרה לי מאוד ושיפרה את מצב-רוחי ואת פעולותיי לכיוון השגת עבודה. שבת-שלום, משתנה

משתנה יקרה, שמחה שמצב רוחך משופר. אני מקווה שהוא עוד ילך וישתפר. אני לא נעלבת כלל. שתפי ותשתתפי בדיוק כמה שמתאים ונכון לך. את צריכה לדאוג לעצמך. זה הדבר היחידי שצריך לעמוד לנגד עינייך. תמשיכי לא להישבר. יעלה

משתנה, אני לא נפגעתי בכלל,ואני בטוחה שאף אחת מהבנות לא נפגעה. הנה קטע משיר שאני נורא אוהבת: תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב חן

משתנה יקרה, כבר אמרתי לך קודם שלא נפגעתי, את כמובן צריכה לעשות מה שעושה לך טוב... אני גם לא מאמינה שיש כזה דבר "התמכרויות טובות", אפילו אם ההתמכרות היא למשהו טוב... שמחתי לראות שמצב רוחך השתפר! שיהיה לך ולכולם שבוע נפלא, רעות

משתנה יקרה! מצטרפת לקודמתי. יופי לי כשאת כאן, שמחה לשמוע שהוטב לך אבל את קובעת את המינון הנכון לך. אנחנו כאן כשאת צריכה. הדר

תודה לכולכן,את כאלה חמודות ותומכות,אי אפשר בלעדיכן. אתן כל פעם מעודדות אותי מחדש. התחלתי לקרוא את הספר "די לאובססיה" וזה עוזר לי להבין טוב יותר את הפרעת הOCD שיש לי,ולהתמודד איתה,אבל אני רק בתחילת הספר. להתראות, משתנה

השארתי לך הודעה בשירשור למטה.

הגבתי שם

אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.?? ולא ייעוץ מקצועי כי שוב לפי בדיקה אני מתאימה לאדמינדטרציה,,כ"א וכל הקשור בלקוחות...

מצב שבו אתם מספרים דברים עליכם והמטפל/ת לא זוכרים? אני חצי שנה בטיפול וסיפרתי על עצמי הכל - ואין לי בעיה עם זה, אבל מידי פעם אני נוכחת שהמטפל בכלל שוכח דברים חשובים שסיפרתי לו בפגישה קודמת או לפני כמה פגישות. כל כך הרבה דברים דיברנו על אמא שלי ואז פתאום הוא לא זכר משהו מאוד חשוב שהיה בשיחות. אני הרגשתי ממש חרה. אפילו חשבתי לעזוב את המטפל ולעבור למישהו אחר. אחר כך חשבתי אולי זה קורה לכולם. אם למטפל יש 40 איש בשבוע - אז באמת איך הוא יכול לזכור אבל זה עדיין גורם לי להרגיש חרה. אני שופכת הכל - ואחרי שבוע כאילו לא אמרתי. איך אפשר בכלל לסמוך עליו? הוא צריך לעשות אינטגרציה מכל הדברים שדיברנו - ואיך הוא יעשה את זה אם הוא שוכח דברים? האם גם אצלכם זה קורה? האם כאילו כל שעה היא בנפרד ודברים לא מתקשרים לדברים אחרים שנאמרו.? איך אתם מרגישים עם זה? אוף אני רואה שזה יצא ארוך. אבל מילא.

לאורנה, בתור אחת שמטופלת כבר הרבה שנים ושעברתי כמה מטפלים זה לא נראה לי סביר שהמטפל לא יזכור דברים שסיפרת לו.לי זה קרה בערך פעמיים אצל מטפלת אחת ,מה שנראה לי סביר ,אבל בתדירות שאת מתארת זה נשמע נורא ואני לא הייתי נשארת אצל מטפל זה ,אבל לדעתי כדאי לך לדבר איתו על כך אם עוד לא עשית זאת. בהצלחה.

אורנה שלום, לדעתי הכל ענין של מידה. אך טבעי הוא לשכוח. מטפלים שוכחים. מטופלים שוכחים. מסיבות רבות, שונות ומגוונות. השאלה היא מה וכמה. נראה לי מעניין שתדוני עם המטפל שלך על הנושא. מדוע שכח נושא כל כך חשוב לך? מה המשמעות של זה בתוך הקשר הטיפולי? נראה לי חשוב שתהיה יכולת בתוך הטיפול לדון בנושאים הללו לפני קבלת החלטה לעבור לטיפול אחר. בברכה, גדעון

שלום לפסיכולוגים ! מה שלומכם?????????? (: התחלתי להתעניין מאוד בפנטזיות/חלומות בהקיץ. נראה לי שטמון בהם ובהבנתם המון בהבנה על בן-אדם כלשהו ועל עצמך... מה מקובל בעולם הפסיכולוגיה לחשוב עליהם? מה תפקידים? מה חשיבותם ומה בעצם הם אומרות? אני יודע שאני מפנטז המון על בנות ומין כמו כל גבר אחר. אבל אני מפנטז גם על מצבים שונים... בעיקר על מי הייתי רוצה להיות ואיך הייתי רוצה להיות ואיך כולם מעריצים אותי ומתלהבים ממני ואוהבים אותי.... שאני הכי טוב בעולם בכדורסל או הכי עשיר בעולם או הכי חזק בעולם. האם אלו פנטזיות שכיחות וטבעיות לחלוטין או שהם יכולות להעיד על ביטחון עצמי נמוך? בעיה נרקיסיסטית(שאני חושב שיש לי) או משהו אחר?

שלום רז, אני נוטה להסכים אתך שפנטזיות וחלומות בהקיץ מכילים חומר משמעותי להבנת תהליכים נפשיים שונים. למעשה, פנטזיות, חלומות ואפילו זרם החשיבה עצמו, כשהוא חופשי ומשוחרר ככל האפשר, מהווים חומרי גלם חשובים בעבודה הטיפולית. פנטזיות הגדלות שתיארת, הן גם "נורמליות", וגם יכולות לבטא קונפליקט נרקיסיסטי (שגם הוא, אגב, "נורמלי"...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל.

לי פצע. בעשרות אלפי שקלים קניתי לי פצע. לא, זה לא סתם פצע. זה פצע מתוחכם. כמעט כל דבר מעורר אותו. הייתי היום בארוע משפחתי. אני לא לבד. אבל אני מתנתקת. מסתכלת על כולם מהצד. ורק בת דודה שלי ניגשת אלי. ואומרת: "כואב לך. אני רואה שכואב לך." איך היא יודעת? אני לא סיפרתי לה כלום. היום כואב לי. מחר זה יעבור. הייתי חייבת להוציא את זה החוצה. נורית

היי נורית! בעיני, דווקא כשהפצע כאילו "רדום", הוא נחשב למתוחכם. כי הוא מתעורר רק לעיתים רחוקות, ויש לו חיים משלו. אבל כשכמעט כל דבר מעורר אותו, זה יכול להיות סימן, שהוא מתחיל להיות מטופל, כי הוא גלוי וחשוף. ואז מצד אחד קשה יותר, ורואים יותר את העצב, ויש הרגשה של נסיגה, ושבמקום לקנות שלווה, קנינו פצע.... אבל מצד שני זה אומר שאנחנו בדרך (הקשה) לריפוי. חומר למחשבה (אופטימית) שבת שלום ושלווה הדר

נורית יקרה, במקום לשלוח לך חיבוק, או יד, או חיוך עצוב, אני רוצה לשלוח לך שיר. שיר ששמעתי היום פעם ראשונה אחרי עשר שנים לפחות. שיר שהיה פעם משמעותי עבורי כמו ששירים נוגעים יכולים להיות. היום הוא נגע בי שוב. בדיוק כמו אז. אולי הוא ייגע גם בך. מתוח מילים: רוני ערן לחן: מזי כהן שוב עבר שבוע מתו?ח שוב סימן שבא הזמן לנו?ח ברחוב חושך מקרוב לא רואים שינוי. שוב נגמר שבוע מתוח חברים אמרו לך כבר לנוח לא רוצה יחד לא רוצה להיות לבד לא רוצה פ??חד לא רוצה יד מאף אחד. את בסדר, אולי קצת רגשנית מבטיחים לך זו נסיגה זמנית בזמן יובש צריך פשוט לקחת קצת אויר. הו הו הו. עוד שבוע מתוח בא, הולך, חומק ועף ברוח ועכשיו שקט ועכשיו קחי לך את הזמן ומילה אחת טובה פתאום תק?ר?ב אל חבר ישן בשמיים, צופים לך הפתעו?ת כבר שבועיים את מחכה לאו?ת ובינתיים-לא.... החודש לא מתאים למלחמות. הו הו הו. אגב, אם את במקרה לא מכירה את השיר המדהים הזה (יש לי חשד קל שאת צעירה ממני בכמה שנים), מומלץ לחוו?ת אותו עם המנגינה המשגעת והשירה הנוגעת של מזי כהן. שלך, יעלה

יעלה! איזה שיר נוגע! לא קורה לי הרבה שאני לא מכירה שירים עבריים.... ויש לי יותר מחשד סביר, שאני פה מזקנות השבט... הדר

נורית, על מנת לטפל בפצע כואב ומוגלתי צריך לגעת בו "ולהתעסק איתו" כי הוא לא יתרפא בעצמו..... עד שהפצע יגליד ותישאר "רק" צלקת קטנה... תתני צ'אנס לטיפול אפילו שהוא קשה ופוצע..... פה בשבילך חן

שלום נורית, הדר, יעלה וחן, השיר מרגש והדיון שלכן כל-כך נוגע ומחזק... זה נפלא שהצלחתן ליצור כאן כזו מין "אינטימיות ווירטואלית". אורנה

נורית, מה שלומך היום? האם כמו שכתבת (קיווית), הגיע מחר - ועבר? או שהחיים קצת יותר מורכבים? מקווה שהוטב לך. שתפי. יעלה

שלום לכולם, אין ספק שידעתי לאן לפנות... זה כל כך מחמם את הלב... הדר, הפצע הוא הקשר שלי עם הפסיכולוגית שלי. זה פצע שלא מדברים עליו... היא כואבת לי, שוב... עם כל השאר אני אסתדר... הדר, בבקשה אל תעלמי לנו. חסרונך מורגש. יעלה, השיר ממש ממש נוגע. אני באמת לא מכירה אותו. אבל אני אפעל להשיג אותו. איך קוראים לו? אני באמת צעירה ממך בכמה שנים. לפי מה שכתבת להדר. מאיפה החשד הקל...? יעלה, איזה כיף שאת תמיד בסביבה. חן, כמו שכתבתי להדר הפצע הוא הקשר שלא מדברים עליו. אני תמיד קוראת כל מה שאת כותבת. גם כשאת כותבת ומתעניינת בשלומם של אחרים. וגם כשאת משתפת מעולמך שלך. ואז אני תמיד מוצאת את עצמי רוצה להגיד לך. חן, תקשיבי למה שאת מייעצת לאחרים. תטפלי בעצמך. תתמידי בטיפול. תדאגי לעצמך. כי מגיע לך. הלוואי ותיישמי את מה שאת כותבת לאחרים... משתנה, לא, אני בכלל לא נפגעתי ממך ואני חושבת שכולן יסכימו איתי. את צריכה לעשות מה שטוב לך. זה הכי חשוב. מה שמקדם אותך. ואם להתנתק מאיתנו קצת יעזור. אז זה מה שאת צריכה לעשות. בכל אופן אנחנו נשארות פה. אני בכל אופן לא הולכת לשום מקום. אז תרגישי בנוח לעשות הכל כדי לקדם את עצמך. אורנה, יש רגעים שזה מחזיק אותי. הכתובת הזאת שנקראת פורום. אני מרגישה לבד, תלושה. בלי קרקע. ואז אני נכנסת לפורום ומחזיקים אותי. לא נותנים לי ליפול. מה עוד? אני בסדר. קצת יותר טוב מאתמול. אתמול הייתי לבד והרשתי לעצמי לבכות. בכיתי עד שנרדמתי. יעלה, כנראה שהחיים קצת יותר מורכבים... תודה לכן! מעריכה מאוד מאוד! אני פה בסביבה. נורית

שלום אורנה, מתי היית ממליצה למטופל שהגיע לטיפול בעקבות דיכאון קשה להפסיק טיפול פסיכולוגי? האם ישנם קריטריונים מסויימים ? אשמח לדעת עליהם..... (מלבד הרגשתו של המטופל כמובן ) תודה.

שלום קרן, השאיפה היא לסיים טיפול כאשר יש הטבה משמעותית ויציבה במצבו של המטופל, ומתוך החלטה משותפת של המטופל והמטפל. יש כל מיני דרכים להעריך שינוי טיפולי, אבל בעיקרו של דבר כל "זוג" מטופל-מטפל מחליט בעצמו מתי "הגיע הזמן"... אם אין אילוצים (כמו שינוי קיצוני ביכולת הכלכלית של המטופל, מעבר דירה של המטופל או המטפל וכיוצא באלה), מאוד כדאי לברר עם המטפל איך הוא רואה את הדברים, ולפתוח דיון בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, בהמשך להודעתך.... אני מוצאת את עצמי רבות מוטרדת בשאלה מהם האומדנים לשינוי במהלך טיפול: האם די בדקויות המשתנות בתקשורת שבין המטפל למטופל (הנותנות לעיתים את אותותיהן גם בתקשורת עם החוץ) או שמא יש צורך בביטוי ברובד ה"עשיה", כלומר: משהו בעל ביטוי חיצני מובהק (כמו יצירת קשר משמעותי עם בן זוג, מציאת כוון מקצועי וכד'). אני מטופלת מזה כשנתיים וחצי : צופה לעיתים בשינוי דפוסי התגובה שלי ביחס למצבים שונים, מכירה את עצמי טוב יותר (את נטיותי, את מחזורי התחושות שלי וכו') - דבר המקנה לי יתר תחושת שליטה במתרחש, אולם לא מוצאת את עצמי משתנה "בפועל", לא משנה את ה"סטטוסים" שלי, ואף לא חותרת לשם. שינוי או לא? אני יודעת ששאלתי שאלה שקשה להיענות לה מבלי להכיר את ההקשר הספציפי, אך אודה לך אם תוכלי לתת לי הערכה כלשהיא (ולו סובייקטיבית). תודה, פורטונה

מבקשת לדעת מה אומרות האבחנות הבאות והיכן ניתן למצוא חומר בעברית בנוגע לזה? Personality Disorder או Borderline Personality Disorder או Narcissistic Personality Disorder Schizoid יודעת מעט שמדובר בהפרעה תפקודית קשה ובקשים בולטים בהסתגלות חברתית מבקשת לדעת איך זה בא לידי ביטוי ובכלל.... תודה

זוהי אבחנה שקיבלת?

לא זו אינה אבחנה אישית עלי...זו אבחנה על בן זוג

הפרעת אישיות סכיזואידית והפרעת אישיות גבולית חומר רב ניתן למצוא בגוגל

שלום כוכב, שאלת לגבי שלוש הפרעות אישיות: סכיזואידית, גבולית (בורדרליין), ונרקיסיסטית. הפרעות אישיות הן תבניות תגובה יציבות (בדר"כ ניתן לראות לכך ביטויים מגיל ההתבגרות והלאה), לא גמישות ולא מסתגלות, הנוכחות במגוון הקשרים. באופן מאוד כללי, הפרעת האישיות הסכיזואידית היא תבנית של נסיגה חברתית. הפרעת אישיות גבולית קשורה לזהות לא יציבה, המתבטאת בתנודות רגשיות חזקות, נטייה להתפרצויות כעס, עוצמה גבוהה של כאב סביב חוויית נטישה. הפרעת אישיות נרקיסיסטית היא תבנית רחבה של גרנדיוזיות. הרבה מאוד מילים נכתבו על הפרעות אישיות, ואני מניחה שחיפוש קצר באינטרנט יניב מאמרים רבים בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

זהו החלטתי. זה נראה לי הדבר הכי הגיוני לעשות כרגע. נמאס לי.

זה לא שאני חושבת משהו יותר חיובי מזה אבל למה את חושבת ככה?

גם אני מרגישה כמעט כל הזמן ככה....שזו הדרך הכי טובה...ונכון שלפעמים אין עם מי לדבר...לפרוק את מה שאת מרגישה....?

ככה כי ניסיתי כבר הכל ושום דבר לא מוציא אותי מהמצב הזה. אני כבר שנתיים בטיפול תרופתי + פסיכותרפיה והמצב בכלל לא משתפר. נמאס לי לפגוע בעצמי כל פעם מחדש... אני מתאבדת שבוע הבא.

שלום אורטל, כתבת רק כמה מילים, בלי שום דרמטיות, אך הן מעבירות כל-כך הרבה כאב... אני מבינה שזה לא נראה כך כרגע, אבל בעיני תמיד יש עוד משהו לעשות. את מוזמנת לכתוב אלי למייל האישי, כדי שנחשוב ביחד מה עוד אפשר לעשות... אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה... תודה על התגובה... אני לא חושבת שיש עוד משהו לעשות. בניגוד לאחרים, ההתאבדות שלי היא החלטה אחרי מחשבה מאוד עמוקה וארוכה. הרי להתאבד זה לא דבר שעושים כל יום. ולא, אני לא אתחרט. תודה על ההזמנה ואשמח לפרט יותר במייל אישי. אני לא מצליחה להיכנס לקישור בשם שלך אז אם תוכלי לכתוב לי את הכתובת כאן אודה לך מאוד. אורטל.

אורטל שלום, הודעתך נשמעת לי רצינית וכוונותייך נשמעות לי רציניות. אודה לך אם תפרטי יותר או תכתבי גם לי למייל האישי. בברכה, גדעון [email protected]

כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כל כך. השבוע הזה היה רע בכל דרך שמסתכלים עליו. נופלת נופלת נופלת. אין לי כוח יותר להתמודד עם הכל. אני חזקה, אבל זה כבר הרבה יותר מיידי בשבילי.

אוי רשת, זה נראה כל-כך כואב... את חושבת שתוכלי לספר יותר על גורמי הכאב הזה? אני מחזיקה לך אצבעות, אורנה

זה באמת כל כך כואב :-(. בתחילת השבוע בטח שמעת בחדשות על המשפחה מירושלים שבה האבא רצח את האמא והתאבד- והילדים שלהם מצאו אותם בבוקר מתים. הכרתי את האמא ואני מכירה את הבת הקטנה שלהם. לא הכרות מעמיקה, אבל מכירה אותם. ביום ראשון בבוקר, כשהילדים התעוררו וגילו את האסון, הייתי ממש שם. בבית ממול. ראיתי את כל המהומה, המשטרה, העיתונאים, הגופות והילדים... הלב נמחץ לי. זה בלתי ניתן לעיכול. לא מצליחה לקלוט שהוא עשה להם את זה. גם אמא שלי מכירה אותם. מכירה טוב- והיא ממש התפרקה מזה. משם הלכתי לפסיכולוגית שלי, לפגישה השבועית, גם היא שנמצאת ממש קרוב לשם. התיישבתי בכסא ולא הצלחתי להוציא משפט שלם מהפה. לא הצלחתי לספר לה על מה שקרה ועל מה שראיתי. אני חושבת שהייתי די בשוק, אבל לא ידעתי להגיד את זה או להבין את זה באותו רגע. היא ניסתה לשאול מה קרה ולא הצלחתי להגיד. היא חשבה שזה בגלל הפגישה הקודמת שהיתה לנו שהיתה אינטימית וחושפנית משהו, אבל לא דיברתי ולא אמרתי כלום. רק כאב לי נורא. כל כך כל כך כאב לי. אחר כך נסעתי משם לת"א. הכאב הזה חדר למקומות הכי כואבים אצלי. הוא עורר שדים כאב. כאילו המקרה הזה צעק לכל השדים לצאת החוצה. גם ככה אני מחזיקה את עצמי בקושי בשבועות האלה, כשבטיפול נפתחים דברים מכאיבים. זה גמר אותי סופית. זה כמו להדביק מישהו שמערכת החיסון שלו חלשה. הוא קורס מייד. למחרת הפסיכולוגית שלי שאלה אותי במייל מה שלומי וסיפרתי לה מה קרה. במשך השבוע היא עטפה אותי בדאגה (זה אף פעם לא קורה בדרך כלל...). היא צלצלה אלי וגם התכתבנו הרבה. עד שאתמול הרגשתי שאני מתישה אותה. הייתי כל כך מוצפת שטחנתי לה את השכל במיילים שלי כל השבוע. אני שונאת את זה. שונאת כל כך להעיק על אנשים. היא אמרה שאני לא מכבידה עליה, אבל אני מרגישה שכן. אז הפסקתי לכתוב לה. בנוסף לכל, סבתא שלי נפלה ולקחו אותה לבית חולים. עכשיו היא חזרה לבית שלה, אבל היא לא יכולה ממש לזוז. אמא כל הזמן שם, קשה לה. אני דואגת לה. לאמא. המתח שזה מייצר גורם להמון ריבים בין ההורים שלי. לאמא יש משפחה מופרעת וכשמשהו יוצא קצת מאיזון הכל מתפוצץ. אין לי כוח. אין לי כוחות להתמודד עם הכל. כאב מבפנים. כאב מבחוץ. מתח. לחץ. מה אפשר לעשות עם מישהי שהתפרקה לחלקיקים?

שלום רציתי בבקשה לדעת האם קיים איבחון של פרויד בנושא של מיניות בתת מודע האם השאלות שקשורות לנושא מתקשרות לילדות . עשיתי איבחון ע"י פסיכולוגית שטענה שכך אפשר לדעת הרבה על המיניות ועל התת מודע. היא הציגה לפני שאלות שמתקשרות למגע עם קטינות. אשמח לתשובה

שלום איילת, באבחון פסיכולוגי משתמשים במגוון כלים, חלקם כלים השלכתיים שמאפשרים ביטוי של חומרים פחות מודעים. לכן, עולות לעיתים באבחון תמות הקשורות ליחסים מוקדמים עם ההורים, לפגיעות שונות, לאופן בו אנו תופסים את עצמנו וליחסים שאנו מקיימים עם אחרים משמעותיים. אני מניחה, על-פי דברייך, שהפסיכולוגית שאבחנה אותך הייתה מעוניינת להעמיק בנושא המיניות הילדית. מאוד כדאי לקבל ממנה משוב על ממצאיה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ברוכים הבאים ברגע זה נכנסתם לפורום פסיכולוגיה טלנובלה קלינית

לא, אייל... ברגע זה *אתה* נכנסת. בחירה שלך ברוך הבא הדר

כתבתי פה כבר לפני כמה ימים. אני בת 30 ולפני 3 שבועות גיליתי שאני בהריון שהיה רצוי אך החזיר לי את כל החרדות (סבלתי מחרדות בתקופות מעבר בחיים) והפעם בגדול. במשך שבוע וחצי בערך לא תפקדתי. החרדות הציפו אותי. למעשה, אלה לא היו התקפי חרדה אלא חרדה אחת גדולה ומתמשכת. הייתי במיון, נתנו לי רסיטל + 3 ואבן ביום. הואבן לא עזר בכלל מה שלחיץ אותי עוד יותר. לאט לאט ובלי שמובן לי למה זה נרגע וביום ראשון האחרון התחלתי להרגיש יותר טוב ולחזור לתפקוד. ביום שלישי עשיתי בדיקת דופק מתוך מחשבה שאני בשבוע 7+יום. לא ראינו דופק והרופא ראה קוטב עוברי קטן (עיגול קטנטנן על המסך) ומדד אותו וזה הראה לו שהוא מתאים לגודל של שבוע חמש וחצי. בהתחלה הייתי בסדר עם זה היום היה לי התקף חרדה נוראי ורק עכשיו נרגעתי קצת. אני צריכה לחכות עוד 10 ימים כדי לעשות שוב בדיקת דופק וזה ממש ממש מורט עצבים...קשה.... יש לי כבר סיוטים בלילות שאין דופק ואני צריכה לעשות גרידא ושוב התקפי חרדה. איך מתמודדים? בכלל, איך מתמודדים עם חרדת הציפיה הכל הבדיקות בהריון? איך אני כחרדתית יכולה לעזאזאל להתמודד עם כל ההריון הזה והמתח שהוא טומן בחובו? זה ממש פוגע לי בתפקוד, אפילו שאני עם תרופות. הואבן לא עוזר בכלל ומסתבר שאי אפשר לתת לי דברים אחרים. אני מרגישה שיש לי טראומה של ממש מהחרדות. הפחד הכי גדול שמציף אותי הוא הפחד לבריאות הנפשית שלי. מפחדת שאתמוטט, שהחרדות יחזרו וימוטטו אותי, שאשתגע, שיהיה לי דכאון אחרי לידה, שאאשופז וכד'. אשמח לעצה, לעידוד, להרגעה. האם יש לי סיכוי לעבור את זה ולצאת עם הבריאות הנפשית שלי בשלום?

שלום פרח, ראשית, אני מחזיקה לך אצבעות שההריון תקין ושהדברים יסתדרו. לגבי שאלותייך, אפשר בהחלט לעבור הריון ולצאת ממנו בשלום מבחינת הבריאות הנפשית, אבל צריך לדעת שמדובר במסע לא פשוט שעתיד להימשך זמן רב... לקראת מסע כזה חשוב להיערך מבחינת מידת העומסים שאת לוקחת על עצמך (עבודה, לימודים, בית - בכל תחום השאירי רק מה שבאמת הכרחי), ומבחינת קבלת עזרה ותמיכה (כדאי לבנות לעצמך "קבוצת תמיכה", שניתן לשתף בה כל מי שעוזר - בן זוג, הורים, חברות, טיפול פסיכולוגי, יוגה והרפייה, קבוצה של נשים בהריון ועוד, אבל חשוב להוציא ממנה את מי שמקשה עלייך להתמודד). החזיקי מעמד ובהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אין לי בעיות פסיכולוגית אבל סיפרתי לחבר על חלומות שלי והוא אמר לי לדבר עם מישהו שמבין. אני התחלתי לחלום חלומות על סקס שמערבים גם חיות. אני יודע שזה רק חלום ושבחלום יכול לקרות הכל אבל זה מציק ומעוניין לדעת אם חלומות כאלה יש להרבה אנשים אם זה קשור לבעיות נפשיות ואם יש דרך להפסיק את זה. אני תמיד חולם חלומות על סקס וזה לא הייתי רוצה שיפסק. תודה על העזרה. מ.ר.

שלום מ"ר, בטיפול פסיכולוגי, הרבה פעמים משתמשים בחלומות כדרך להעמיק את הבנתנו בנוגע לצרכים, דחפים, הגנות ועוד. על-מנת לעשות זאת בצורה טובה, צריך להתבונן בחלום על כל פרטיו באופן מאוד אישי - אני מתכוונת לכך שצריך להבין מה כל דבר בחלום אומר לך, מה זה מזכיר לך וכד'. בהסתכלות כזו, לחלום אין "פרשנות" כללית שמתאימה לכולם, אלא צריך לחפש את המשמעות שלו מבחינתך. חלום על מגע מיני עם חיות יכול לרמוז לכל מיני כיוונים דיחפיים, ואם זה חשוב לך אני מציעה לך לבדוק זאת בטיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ראשית-כל,חן שמחתי לקרוא שזאת את שכתבת בטעות את שם החבר שלך בשמי,ושלא מישהו אחר מנסה 'להתחזות' ולכתוב דברים בשמי-מבחינה זאת הרגעת אותי. שנית-חן-כדורים אסור לי בפירוש לקחת ולא אפרט כאן. רעות-תודה על ה'טיפים' שאת נותנת לי,אנסה להיכנס לאתר זה-בינתיים אולי(לא בטוח) צצה הזדמנות כלשהיא(אך הסיכוי נמוך-בגלל בעיית חוסר הניסיון).למרות שעוד 'טיפים' ממך יעזרו לי בחיפוש עבודה,איני מעוניינת לפרסם כאן את כתובת המייל שלי(מסיבות מובנות).בכל-אופן תודה על הצעתך. משתנה

כתבתי בטעות 'שם החבר' במקום 'שם המחבר'.

הי משתנה, לא התכוונתי חס וחלילה שתפרסמי כאן אי מייל אישי קיים אלא לפתוח חדש שתקראי לו משתנה... אם תרצי אני אפרסם כאן את האימייל שאפתח ותשלחי לי הודעה לשם... מבטיחה לך שאשלח לשם אך ורק את הטיפים שדיברתי עליהם. רק אם את רוצה, אם לא אז לא נורא...

היי משתנה יקרה אני שמחה לשמוע שצצה לך הזדמנות לעבודה חדשה,יופי!!! תחשבי חיובי,ויהיה בסדר!! מה שלומך חוץ מזה? חן

לא בטוח,אך אולי. חוץ-מזה הכל בסדר(לא טוב ולא רע),אבל כפי שאת רואה -אומנם הפחתתי את שעות הגלישה-אך עדיין לא ממש הצלחתי 'להיגמל' מהגלישה בפורומים.

שלום. פגשתי בחור מארצות הברית דרך האינטרנט עד שהחלטנו שניפגש . ביקר אותי לשבוע.היו לו התנהגויות שונות אבל לא לקחתי ללב כמו כל דבר שאוכל או שותה קודם מניע ראשו אחרי הלגימה הראשונה כאילו מאשר את האוכל אח"כ אוכל. יש לו תכונה שהוא צודק נכון ויודע הכל והאחרים לא. היתה לו הרגשת נחיתות .היה מסכים איתי לכל נושא שאני אומרת כאילו לא היו לו דיעות משלו וכל דבר שהיה אומר היה בכוון דבריי. הסימנים האלה בלטו אבל בהתחלה לא השפיעו או הפחידו אותי. במהלך השבוע בילינו 16 שעות ביחד היה רגוע מאוד אבל כל היום התלוננן על כאבים פעם צבאר, רגל, קיבה, עצמות. בסוף אמר לי שהמחלות האלה הן כתוצאה מהרגשה הלא טובה שלו ובדרך כלל הוא בריא. היתה בינינו נשיקה אחרי הנשיקה הוא הרגיש כאבים בצבר אח"כ בקיבה ואמר לי שהוא אמור להתעלף או להקיא. בסוף השבוע התברר שכל דבר "חיובי" שעשיתי למענו הוא טפס אותו "שלילי".למרות שהיינו ביחד 16 שעות ביום למשך שבוע הוא טען שלא היה כיף והכל היה רגיל. בלילה האחרון סיכמנו שאנחנו ידידים ולא חברים.אחרי שנסע רבנו בטלפון ואז הוא הפסיק את הקשר אפילו נתן לאח שלו לדבר איתי במקומו.כבר חודש הוא מסרב לענות לטלפון שלי או אימל. ההתנהגות שלו היתה מוזרה כאילו מרגיש מישהו מטריד ועוקב אחריו. ראוי לציין שהוא גרוש אחרי 12 שנים שסבל מנישואין. האם לדעתכם הוא פסיכוסומטי? מה ניתן לעזור לו ואיך אפשר ליצור איתו קשר אחרי המריבות ? האם צריך להגיד לו שהוא פסיכוסומטי? או לתת לו הרגשה שאני אוהבת אותו? תעזרו לי בבקשה. תודה רבה

למה להכניס ראש בריא למיטה חולה , למה? לא יותר עדיף לחפש מישהו עם פחות בעיות?

שלום אשה, מהתיאור שלך עולה דמות עם מספר בעיות, שיכולות להתאים למגוון די רחב של אבחנות (לאו דוקא זו שהצעת). עם זאת, אינני סבורה שהנושא המרכזי הנו מהי האבחנה והאם צריך לשתף אותו באינפורמציה. להערכתי, הנושא שכדאי לחשוב עליו הוא האם את מעוניינת להמשיך ולפתח את הקשר, שיש בו כבר מהשבוע הראשון סימני שאלה רבים. במידה וכן, תצטרכי להיערך לקראת התמודדות ארוכת טווח, ואז כדאי לשקול פנייה משותפת לאיש מקצוע שייתן אבחנה מסודרת ויציע עזרה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ליאת, ראשית, לא "ייללתי". שנית, באתי לזעוק את זעקת הגלמודים. גם את, כמטפלת, יודעת בוודאי, שרבים מהמדוכאים נאחזים במשפחתם הקרובה לחיזוק אחיזתם בחיים, למרות הקשיים שהם חווים. הידיעה שיש מישהו שזקוק להם, שלו הם יכולים להעניק רגשות חיוביים, תורמת רבות לדבקותם בחיים. ה"אחרים", המשתרכים להם לבד מאחור, חווים תזכורת יומיומית מכאיבה להחמצה, לכשלון, ובעיני, "מאלצים" עצמם בכפייה למצוא משמעות לחיים, כתחליף לדבר האמיתי, כדי להימנע מלהתמודד עם "השואה" הפרטית שלהם. כן, כך אני מגדירה זאת. חיים עריריים ובודדים, גם אם אינם כרוכים באיום פיזי נורא מכל, הרי הם כרוכים בסבל נפשי רב,שכן רוב בני האדם, לא היו מוצאים משמעות מספקת לחייהם ללא אהבה ומשפחה קרובה. עכשיו מן הסתם, תציעי לי לאמץ כלב כתחליף... גלמודה

שלום לגלמודה, אם תחזרי לתגובה שלי, תראי שהמילה יללה הייתה ציטוט מפי אנשים אחרים ביחס לעצמם. בוודאי שלא התכוונתי לומר שאת מייללת, ואגב - בעיני גם לא הם. אני יודעת היטב כמה תקווה, משמעות ואושר יכולה להעניק משפחה. אולם הקביעה כאילו אנשים רווקים או גלמודים מעבירים את חייהם ללא תכלית, היא משהו שקשה לי לקבל. עניין של השקפה. לא אציע לך לאמץ כלב, כתחליף, אף כי אני מאמינה ביכולתו להביא שמחה למי שרוצה לשמוח. כלב לא מתאים לכל אחד. אציע לך לנסות ולהמשיך לחפש את תכלית קיומך. התנדבות, אגב, הייתה הפיתרון עליו חשבתי. בברכה ליאת

הי גלמודה... נראה כאילו את מתייחסת לבדידות שלך ולהיעדר משפחה כגזירת גורל. למה את מאבדת תקווה לגמרי שעוד יהיה לך בן זוג ואולי אפילו משפחה? גם אם לא בהכרח ילדים ביולוגיים. מיכאל

גלמודה יקרה, את נשמעת מאד מרירה היום - אני ממש מבינה אותך ואת התכנים שהעלית כאן. גם לי, כרווקה (בין הנשואים וה"ממושפחים" למיניהם), יש קושי גדול למצוא את טעם החיים. אין לי מה להוסיף על כך ובמה לנחם אותך - הרי מזמן הפסקת להאמין באבירים ובמזלות הנופלים מן השמים (לפחות עליך...). אך ברצוני לומר כי מכתבך היווה לי מעין מראה, וכי מן הבבואה הנשקפת הימנה נוכחתי (שוב) כי הכעס, התסכול והטון המריר מחדירים בנו "חומר" המעכב אותנו ומונע כל הקשבה אפשרית ופניה לאותן דלתות שאינן "נעולות על מפתח". זה מעודד או מתסכל?. מן הסתם את יודעת זאת זה מכבר... את נשמעת (נקראת) חכמה דייך. לא נותר לי, אפוא, אלא להיות אתך בכאבך... אה - והתשובות של ליאת דווקא מאד נשאו חן בעיני, אף על פי שהיא לא מ"שלנו". תודה ליאת.

שלום על משקל שירו של דני ליטאני - "אדם זקן, מה יש לו בחייו?" אני שואלת כל חיי "אדם גלמוד, מה יש לו בחייו?" למה כבר נשאר לו לצפות? אני בת 40, מתגלגלת בחיים ללא כל מטרה אמיתית, כמהה לאהבה, חום וקירבה וכמו משה, משקיפה אל הארץ המובטחת ולא באה בה. ובאמת מה יש לו לאדם בחייו אם אין לו משפחה משלו או מסביבו, אם ידידיו ספורים ולא מספקים נחמה, אם עבודתו סתמית וזמנית, כמו כל דבר בחברה המודרנית, ונפשו משתוקקת אל מה שלא בנמצא? בעבר יעצו לי לנסות ולחיות כל יום לעצמו, מין עצה שמרבים לתת לכל המכורים למיניהם (שגם אני ביניהם) כדי שיוכלו להיגמל ממה שהם מכורים לו ומזיק להם, אבל זה בלתי אפשרי, כי הזמן הולך ואוזל והחלומות מתרחקים..האם עלי להיגמל מחלומותי? סתם הערה בשל הסמיכות ליום השואה: כבת לניצול שואה, שכל משפחתו הקרובה נכחדה בשואה ושני ילדיו עריריים יהיו לנצח, אני מרבה לתהות מה הטעם בחיי, וגם, לבטח תזדעזעו, מה הטעם בלשרוד את השואה, אם בסופו של דבר ממשפחתך לא יוותר כל זכר, גם אם באיחור "קל" של דור או שניים. טיפול פסיכולוגי אינו עונה לשאלות כגון אלה, מנסיון.. תודה על תשומת הלב גלמודה

שלום לך גלמודה, את צודקת מאד. טיפול פסיכולוגי, כמו שהזכרנו כאן לא מעט, לא מתיימר לסלק את תלאות הקיום שלנו. הוא רק מושיט יד, מלווה, מנסה לתת תחושה של 'לא לבד'. דווקא היום שמעתי אנשים שמדברים על הקושי שלהם 'לילל על עצמם' אחרי שנחשפו לסרטים ותכנים מהשואה. משהו בפרופורציות קצת משתנה בימים כאלה. הכל מתגמד ונראה קטנוני מול זוועות המלחמה ההיא. יש לי הרגשה שעבור אביך, ניצול השואה, הקיום שלך אינו חסר טעם ומשמעות. מסע החיפוש אחר אותה משמעות היה ונשאר נחלתו של האדם היחיד, הבודד. גם אנשים מוקפים במשפחה אינם פטורים ממשימה זו. מבחינות רבות, כל אחד ואחד מאיתנו עומד על הר נבו משלו, משקיף אל ארץ לא יבוא בה, ונאלץ להתמודד עם מפח הנפש הכרוך בידיעה זו. אני מאחלת שיימצאו לך הכוחות לצלוח את המשך המסע שלך לילה טוב ליאת

ציינתי 'האמיתית' ליד שמי כי מישהו השתמש בטעות או לא בטעות בשמי(נראה לי שזו חן בטעות,אך אם זו לא היא אז זו לא טעות). אני כותבת לך כי יש לי תחושה שאולי את כועסת עליי מאז ש'חשפתי' את רגשותיי בפני המשתתפות האחרות-שהובילו לעץ הארוך,אולי אני טועה אך יש לי תחושה כזאת-שאולי נמאס לך ממני או התעייפת ממני.תאמיני לי שזה לא קל לי לשאול אותך את זה,ואני דוחה זאת כבר יום-וחצי,אך כעת הרגשתי שאני חייבת לדעת זאת- אם זה 'רק בראשי' - במחשבותיי,או שאת באמת חושבת כך. מתנצלת מראש אם השאלה תפגע בך,אך נושא זה מטריד אותי. בתודה מראש, משתנה

ואולי אני התחלתי את זה עם בקשות החיבוק שלי? ברור לי שלא, רק רציתי להבהיר שהיו עוד הרבה עצים ארוכים לפני זה שלך. הדר

הדר לאן נעלמת? יופי שחזרת

את אולי היית ראשונה עם הבקשה הלגטימית שלך לחיבוק,אך לא יודעת למה אך יש לי תחושה שרק אני אולי נראיתי בעיני חלק מהמשתתפים(לא אלו שענו לי בעץ) כמאוסה, ואולי גם בעיני הפסיכולוגים בפורום - אולי המאסתי את עצמי על כל הפסיכולוגים או על ליאת? זו תחושתי. (הדר-גם אני שמחה 'לשמוע ממך' שוב) משתנה

משתנה יקרה, בימים האחרונים הבהרתי יותר מפעם אחת (נדמה לי) שכל פניה בפורום, תהיה זו שאלה, בקשה לתמיכה או רצון לשתף - כל פנייה - מתקבלת אצלינו בשמחה ובברכה. אולי העצים הארוכים שאליהם לא נכנסתי יצרו אצלך תחושה כאילו שאני כועסת. נו באמת... האמת שהתלבטתי, אבל איכשהו, הרגשתי שנוצרה בהם מן אווירה חברית, תמיכה ואחווה שלא זקוקות להנחייה או הכוונה מקצועית. הרגשתי שמוטב להניח לדברים להתפתח ביניכן ללא התערבות של 'מנהל'. אין לי טיפת כעס על איש ממשתתפי הפורום, ובוודאי לא על התכנים שמובאים לכאן. אני יכולה להבטיחך נאמנה, כי כאשר ארגיש שאני מואסת באנשים או בתכנים, אפנה את מקומי בפורום למנחה אחר. סיכמנו? :-)

תודה על תשובתך, סיכמנו! מה שיצר אצלי את תחושת הפגיעות היה בעיקר שבתשובותייך האחרונות התייחסת בעיקר לעצים של רעות וחן ולא אלי,אולי אני סתם יותר מידי רגישה.... משתנה

אני בן 24 ויש לי חולשה לנשים ובעיקר לנשים עם לבוש "לא צנוע". החולשה מתבטאת בכך שברגע שאני רואה בטלוויזיה בחורה, אז דווקא לא מתוך דחף מיני בכלל, להיפך דווקא כשאין לי חשק לקיים איתה יחסי מין, אז פתאום אני מרגיש שהנרתיק שלה יהיה לי כמו כרית שאחבק אותה ותגן עלי. כאילו נחמה וקרש הצלה, תמיכה והגנה מפני העולם. באותם הרגעים אני מרגיש, שכל החיים שלי על פני העולם הם סבל אחד גדול שאני לא יודע מה העולם רוצה ממני בכלל ואז הבטחון הזה הוא משהו שאוכל לברוח אליו. ואני נזכר במצב שכאילו החיים בעולם הזה הם עבורי כמו הרבה נחשים מסוכנים על הקרקע והקירבה לאיבר מין של האשה זה בדיוק כמו להיות במקום גבוה מעל הקרקע שמגן עלי מפני הנחשים. אני מאוד פוחד שזה חלילה זה סכיזופרניה ואני מאוד מתבייש בתחושה הזאת מאנשים במיוחד מבנות כי אני חושש שבנות לא יקבלו אותי בגלל התחושה הזאת.

שלום תמיר, הכותרת שבחרת לפנייה שלך הולמת היטב גם את תשובתי לך. עוד לפני העיסוק באישה ובכוחה המנחם והמרגיע, חשוב להבין מדוע העולם נחווה בעיניך כה מסוכן ומאיים. כדי להבין "מה העולם רוצה ממך בכלל", וחשוב יותר - מה אתה רוצה ממנו, אני ממליצה לך בחום להגיע לטיפול אצל פסיכולוג קליני, ולנסות לגבש כלים הסתגלותיים יותר להתמודדות עם החרדה שלך. אני חושבת שכך תוכל להגיע לקשר אינטימי בוגר ומספק עם נשים, כאשר האישה היא אדם בפני עצמו, שותף שוויוני ולא קרש הצלה או כרית. בהצלחה ליאת

יש לי שאלה שהיא אולי אתית. לא בטוח אבל אני מנסה: האם זה בסדר שמטפל יעמיק את הטרנספרנס בכוונה (באמצעים שונים כמו ראפור בכוונה, לא כזה שנוצר בטבעיות, סוגסטיות וכדומה?) עד איפה הגבול? ואם הוא חושב לסיים את הטיפול הוא יכול בעצם להפסיק את הטרנספרנס ביוזמתו הוא כדי לא ליצור תלות או מזהו כזה?

שלום אראלה, מושג הטרנספרנס, שהוא מונח תיאורטי במהותו, מתייחס להעברת דפוסים וצורות התייחסות מוקדמות של המטופל כלפי דמויות מפתח בחייו אל המטפל. ההעברה יכולה לנוע מיחסי אהבה והערצה ועד לשנאה, זלזול ותיעוב. מה שקובע את הקצב והעוצמה בתנודות הטרנספרנס הוא טיב היחסים המוקדמים עם אותן דמויות מפתח מן העבר. המטפל מנצל את הטרנספרנס לעיבוד טראומות מוקדמות ולהבנה ואוורור של קונפליקטים לא מודעים. הוא אינו יוצר מניפולציות בטרנספרנס כדי להגביר/להפחית תלות. בברכה ליאת

נדמה לי שבתקופת חג הפסח, הרגשתם שהפורום שלכם מכיוון שאנשים היו עסוקים בחג ולא היו הרבה פניות, אלא רק של המשתתפים הקבועים. "צאו מזה" תכף יום העצמאות : - )

כידוע - ה'שיחות' שמתנהלות בפורום פתוחות לכל אחד להשתתף בהן,וזה מובן-מאליו שגם השיחות ה'פרטיות' אינן פרטיות,אז אם את בתור 'משתתפת' רוצה את יכולה להשתתף בהן או ליזום שיחה,ואם לא - אז איני מבינה במה הן מפריעות לך? האם כשתלכי להרצאה כלשהיא או לאירוע או לכל מקום אחר,ותיראי שחלק מהאנשים (שאינם מכירים אחד את השני)מתחילים לדבר, האם גם אז זה יפריע לך?האם תישארי בצד או תיכנסי לשיחה? פשוט לא מובן לי למה כ"כ מפריעות לך ה'שיחות'.

למשתתפת, את מדברת שטויות,זה לא פורום שלנו,זה פורום שפתוח לקהל הרחב,וככזה לכל אחד יש את הזכות להתייעץ עם מנהלי הפורום. חן

הפורום אכן פתוח לכולם ההודעה היתה מכוונת למשל לניבה ועוד אנשים החשים אכזבה

משתתפת יקרה, אני דווקא הבנתי אותך כבר בפנייתך הראשונה. הבנתי שרצית דווקא להרגיע את כל המתלוננים, ואת כל מי שמרגישות אשמה. אני מודה לך על הניסיון לסייע בהרגעת הרוחות. זה חשוב ומבורך. נדמה לי שמשתנה וחן קצת פספסו את כוונתך. הישארי איתנו, את חשובה לנו :-) ליאת

מצטערת שלא הבנתי אותך נכון קודם,ואני מתנצלת אם נפגעת מכך.

מצטערת שלא הבנתי אותך נכון קודם,ואני מתנצלת אם נפגעת מכך.

שלום ותודה לכל מי שהדריך אותי . רציתי להגיד אחרי חתונה שאהבה נגמרת מה נשאר לבכור כדי יוכל להמשיך את חיי הנישואים שלו ? ויום אחד התעורר ויראה מה יש לו ביד .

פשוט נדהמתי לקרוא את הדברים שלך.אחרי שהאהבה נגמרת מה את חושבת שנשאר ביד, היופי??? אלוהים ישמור ככה את חושבת???..אין לי מה לומר חוץ מזה שאני לא מקנאה בך ואני ממש אבל ממש לא קולט איך בנ"א מבוגר יכול לומר כאלו שטויות. אם הבן שלך באמת לא שם על זה הוא בחור איכותי וערכי .

שלום דנה, מה שנגמר יותר מהר מהאהבה זה דווקא היופי.גם אם אינו חולף כה מהר, לא תמיד בחיי היומיום אנו מבחינים בו. ליופי מתרגלים. ואז? מה נשאר אז? גם אני חושבת שאחרי החתונה מתחילה מערכת מורכבת ומיוחדת של שיתוף, צמיחה ביחד, רעות, תמיכה הדדית, גידול ילדים משותף. לכל אלה, היופי אינו תורם דבר. גם לי יש הרגשה שהבן שלך הוא אדם טוב, מוסרי וחכם. אל תעמדו בדרכו. ליאת

שאלתי היא לא כזאת חשובה או שבעצם כן... עד לפני יומיים הייתי בקשר עם בחור בן 40 שכן שלי גרוש אני בת 23 רווקה הוא ללא ילדים הוא גר לבד עכשיו לפני חודש אימו נפטרה . בקיצור אנחנו שנינו די דתיים הוא עובד במונית והיה מסיע אותי לעיר שקרובה למכללה כי היינו יוצאים באותו זמן בקיצור לפי הדיבור שלי מצאתי חן בעיניו וגם קצת המראה והתחיל לדבר על חתונה וכו.... הבעיה שאותו אדם נראה ממש טוב ויש לו דרישות ממש גבוהות מהבת זוג שתהיה עם חוש הומור שלא תהיה עצבנית שלא תתווכח עם הבעל לפני יומיים בערך היה שולח הודעות והוא סיפר שאכל מוקדם אמרתי לו איזה שמן בצחוק אף פעם לא הייתה לו בעיה עם זה ואמר לי שגם אני קצת שמנה בקיצור אמרתי את המילה שהכי עיצבנה אותו במילים האלה: "איזה מניאק כמה דרישות יש לך?" וזה היה בשיא הצחוק תמיד קורה שאני אומרת לאנשים ככה או שאומרים לי וכולם מקרבלים את זה חופשי עכשיו הוא ממש התרגז הוא לא אומר שזה בגלל זה לא מוכן לדבר יותר ענה לשיחה פעם אחת ואמר לי שלא מעוניין לדבר איתי יותר אני ביקשתי ממנו המון סליחה שאני מצטערת שאין בן אדם שלא טועה ושלא אגיד מילים כאלה שוב אבל הוא בשלו לא מוכן לדבר. מה נראה לך הוא יסלח בסופו של דבר (עד כה בחיים לא אמרתי לו משהו רע והפעם הראשונה שאמרתי היה בצחוק) אז רציתי לדעת מה דעתך הוא יסלח וישכח מזה בסופו של דבר ?

מעיין יקרה, כדי לדעת אם הוא יסלח לך או לא, צריך להכיר את הבחור ואת טיב היחסים שלכם יותר לעומק. נדמה לי שהשאלה שאת צריכה לשאול את עצמך כרגע, היא לא האם הוא יסלח לך אחרי כל התחנונים הללו, אלא מדוע את בוחרת להתעקש על יחסים עם גבר שיכול להיות אביך, גבר שרוצה אישה כנועה ו?מ?ר?צ?ה, גבר שלא יכול להתמודד עם ביקורת כלפיו ושלא יודע לסלוח. את מאד צעירה וכל חייך לפניך. מגיע לך גבר מפרגן, שיוכל להתבגר איתך, להיות חבר טוב, ולהרגיש מספיק 'גבר' כדי לספוג פה ושם גם ביטויים של כעס, והכי חשוב: גבר שיאהב אותך גם עם כמה קילוגרמים עודפים. חומר למחשבה ליאת

היי ליאתי, אני יודעת שאני קרצייה,ליאתי,אל תכעסי עליי, אבל אני פשוט שונאת את עצמי עד מאוד,קשה לי לחיות עם עצמי. אני יודעת שבן משפחה קרוב סובל ממחלה קשה(אני לא רוצה לפרט ברשותך) ואני שונאת את עצמי אני לא יכולה להקדיש לו זמן,וזה בגלל שאני עובדת עכשיו יותר שעות,ואין לי כ"כ זמן,סבלנות וכוחות נפש לטפל באחרים. אני שונאת את עצמי שאני לא יכולה לעזור מספיק ולתת לו מספיק תשומת לב.מדובר באדם מאוד יקר וקרוב. וגם אני כל כך יודעת שבני משפחתי מצפים ממני לעזור לו ואני פוחדת לאכזב אותם. אני מתלבטת אם לחזור ולעבוד במשרה חלקית כדי שיהיה לי יותר זמן להקדיש לאדם החולה.או להמשיך במשרה מלאה כי אחרי הכל אני צריכה כסף ללימודים ולכסות את המינוס בבנק. אני יודעת מראש מה תהיה התשובה שלך,אני יודעת שתגידי לי " את צריכה לחשוב על עצמך" אבל הבנאדם הזה זקוק לי מאוד,וכל זמן שאני לא נמצאת אז בני משפחה אחרים דיי מתעללים בו ולא מתחשבים בו ולא מעודדים אותו. אני מרגישה שאני רעה ושאני נוטשת בנאדם חסר אונים. אני מרגישה שאני גועלית ואגואיסטית. וגם אין לי כ"כ כוח לטפל עכשיו באף אחד אפילו לא בעצמי,וזה משגע אותי.כי בעבר כן טיפלתי בבנאדם החולה הזה והיום קשה לי. רציתי לשפוך את הלב ותוך כדי כתיבת ההודעה הזאת אני חושבת על כמה שאני אנוכית וזה עושה לי רע. חן

שיר בעיפרון בית הבובות מילים: אמיר אטיאס לחן: אמיר אטיאס אל תשכח לשמוח גם בחלקי ואל תמנע מלבכות כשעצוב תנצל עד תום כל עוד אתה תמים תלמד לוותר ואל תוותר על החיים. כי בחיים הכל עובר מטעויות למד והשתפר מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך לא, לסלוח זו לא חולשה נצור אהבה בדרכך ודע, את כל הסובב אותך. אל תלך בדרכו של אחר ואל תיכנע לחולשות שבגוף שא בעול בכתפיים איתנות ותאמין ותאמין, רק תאמין. שבחיים הכל עובר...

תודה על השיר חן

חן יקרה, אני רוצה להאמין שהיום את מרגישה קצת יותר טוב. הדילמות שלך הן ממשיות ומציאותיות, ואני יודעת שאת נמצאת במצוקה. גם כשמדובר בקרובים והיקרים לנו, הטיפול בהם חייב להישאר כזה שיותיר בנו אנרגיות (ולו כדי להמשיך ולטפל בהם). אפילו אמהות לתינוקות רכים מאד, חייבות זמן סביר לעצמן, כדי שיוכלו להיות אמהות טובות ומתפקדות. מי שנופל מהרגליים, או 'מעוך' מבחינה נפשית, ממילא לא יכול לטפל באף אחד. לכן, אני שבה וקוראת לך להישאר בטיפול שלך, להגיע לכל המפגשים בלי לזייף, כי שם את יכולה לתדלק, להחליף כוחות, ולקבל את התמיכה והחום להם את כה זקוקה. אני שולחת לך המון כוח וסבלנות. ליאת

ליאת, אני מרגישה יותר טוב. "השקט שאחרי הסערה" אפשר לקרוא לזה כך. מי כמוך יודעת מה שעבר עליי בימים האחרונים,זה היה סיוט מהגיהנום. אינני יכולה,למרות שאני מאוד רוצה,לגייס את הסבלנות הנדרשת עד שהטיפול יועיל לי. מחלתו של האדם האהוב והיקר הזה ממש פצע בלב עבורי.... במיוחד שהטיפול בו נופל עליי, אם זה ללוות אותו לאישפוזים,לרופאים ולראות חולים במצב קשה שזה יכול להרוג אותי ולפצוע את נפשי שגם ככה פצועה מספיק,ואני מרגישה אחריות מאוד גדולה ושהכל על הכתפיים הקטנות שלי. אני יודעת ומבינה שאני חייבת להמשיך ללכת לטיפול באופן סדיר. אני אנסה להסביר למה קשה לי ללכת באופן סדיר: הפסיכולוגית שלי חוזרת ואומרת לי שהסיבה שהדימוי העצמי שלי נמוך היא התמיכה שלא קיבלתי בבית,והאונס. ולי קשה לקבל את זה כי אני בטוחה שיש לי אישיות דפוקה לגמרי,ואין טעם להאשים את הוריי(שאני חושבת שהם בסדר גמור,הם לא אנשים רעים)או את הפוגע שפגע בי,אני לא אומרת שהוא בסדר כי מרוב שקיללתי אותו כבר אין לי קללות יותר להמציא עליו והלוואי שהוא נמצא עכשיו במקום שמענים אותו וחותכים לו את הזין עם סכין,הלוואי הלוואי הלוואי!!!(סליחה שאני מתבטאת ככה). בקיצור חוץ מנסיבות חיים קשות יש לי אישיות דפוקה שאני לא יודעת אם טיפול פסיכולוגי יכול לסדר,גם אם הטיפול יהיה ארוך וייקח מספר שנים,אני מאוד לא בטוחה שהוא יעזור. לפחות אני יודעת שיש את האופציה של תרופות SSRI שאני מתחילה לקחת וזה נותן לי תקוות שאולי משהו יסתדר במוח המטומטם שלי. לפני כמה פגישות המטפלת הציעה לי להביא את בני משפחתי לטיפול,על מנת שהיא תסביר להם שזה לא נכון לזרוק עליי אחריות גדולה ולתת לי לטפל באדם החולה,אבל אני לא חשבתי,אז,שזה רעיון טוב.אני אגם אסביר למה: אני יודעת שבני משפחתי יגידו לפסיכולוגית שהיא צודקת,הם יסכימו איתה והכל יהיה טוב ויפה אבל אחר כך הם יכעסו עליי בבית שאני "מלכלכת" עליהם שהם עושים לי רע,ואז לכי תסבירי להם שזה לא נכון ושאני אף פעם לא אמרתי עליהם מילה אחת רעה. האם כדאי לערב אותם ולהביא אותם לטיפול או לא? אני מרגישה שזה לא יהיה נכון אבל אולי אני טועה... אז אנא אימרי לי מה את חושבת. בתודה חן

חן, אני לא ליאת וסליחה שאני נידחפת להודעה לא לי ... אבל אני כותבת כי פשוט הייתי בדיוק במצב שלך שלפני שנתיים.(ובכלל את מזכירה לי את עצמי לפני כמה שנים רק שאת נשמעת יותר מוכשרת ממני) לילות ללא שינה בבית ואחר כך בבית חולים כי לא היה משהו אחר שיהיה שם, כך עברו להם ימים שלמים בלי שינה, עבודה שדורשת אחריות רבה (לאחר קידום לא בזמן) במשרה מלאה + , אדם שכל הזמן הציק לי בעבודה ונדנד והיווה עבורי טריגר לתקיפה מינית ישנה.. פטירה של כמה אנשים צעירים ואהובים עלי באופן פתאומי וכד' ומצאתי את עצמי בטיפול מול פסיכולוגית ביום בהיר (לעולם לא חלמתי שאני יהיה בטיפול) לאחר התפרצויות זעם בלתי נשלטות בעבודה (אני אדם רגוע בדרך כלל ביום יום). אני לא עמדתי בהכל ופשוט קרסתי לאחר כמה חודשים התפטרתי .. אני לא מתחרטת על המעשה למרות שהפסדתי כסף רב והיום מאוד קשה לי לחזור למשרה טובה כמו שהיתה שלי, אבל כשאני רואה את האדם שהייתי לידו ימים ולילות חי היום אני יודעת שהקרבתי את העבודה שלי בשביל זה כי אף אחד לא האמין או נתן לו סיכוי .. אבל למרות זאת, אל תעזבי את העבודה כי בהתחלה כולם אולי יעריכו או יראו את זה כמובן מאליו ולאחר תקופה מסוימת הם ישכחו ויחשבו עליך אולי כאל אדם" לא מוצלח" שלא עובד מספיק ואז תצטרכי פשוט לאכול הכל לבד ללא הערכה שמגיעה לך, חוסר כסף , חוסר עבודה או ניסיון לדאוג לעצמך, ומעל הכל דימוי עצמי נמוך מאוד זה מוריד את הדימוי העצמי עוד יורת למטה כשלא עובדים או מצליחים לעמוד בכל ההתחייבויות.. אז את בכלל לא אנוכית להיפך את מידי לא אנוכית, אבל לכן את חייבת לדאוג לעצמך לפני לאחרים.. ואם את מרגישה שקשה לך אז אומנם לא ניתן לחייב אנשים אחרים לעזור יותר, אבל זה לא בעיה שלך כדאי לך לחשוב קודם כל על עצמך כי אחרת לא ניתן להמשיך.

רחל, תודה על תגובתך,למרות שכתבתי לליאת אני שמחה תמיד לקבל עוד דעות\תגובות\מחשבות. צר לי לשמוע שגם את היית במצב לא קל. דווקא אף אחד לא מצפה ממני לא לעזוב את העבודה כדי לטפל באדם שחולה,ההיפך אם אני אעזוב את העבודה בני משפחתי המתוקים עוד יותר יתעצבנו שאני לא מתפרנסת הבעיה היא שהם מצפים ממני גם לטפל בו וגם לעבוד. חוץ מזה העבודה חשובה לי מאוד. בלי עבודה בטח הייתי משתגעת ונכנסת לדיכאון..... אבל אני מרגישה שאני 'קורסת תחת הנטל' של הטיפול בבנאדם החולה. והתקיפה המינית היא דבר קשה בפני עצמו,ואני כועסת על עצמי שאני לא שוכחת ואני לא יודעת להדחיק את זה למקום עמוק,ולהתעלם מזה. היו לי תקופות שבהם שכחתי אבל עכשיו הגיע לי גל שאני נזכרת בכל ומוצפתתתתתתת ונמאססססססססססססס ליייייייייייייייייייייייייייייי כברררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!! איפה חן שהייתה לפני חצי שנה? סעמק(סעמק=כוס עמק וסליחה שאני מקללת) איפה הבחורה השמחה שלקחה את הכל בקלות מה קרה לה? אווווף, סליחה על ההשתפכות הבלתי נסבלת שאני עושה פה, לא שווה קריאה אפילו.

מהו ההבדל בין טיפול התנהגותי דיאלקטי לטיפול התנהגותי?

שלום אסנת, טיפול התנהגותי, באופן מאד כללי, הוא טיפול המתמקד בשינוי דפוסי תגובה והתנהגות חיצוניים (סימפטומים) הגורמים מצוקה לפרט. הטיפול הדיאלקטי התנהגותי משלב אסטרטגיות טיפוליות מגוונות (עם מרכיבים דינמיים, קוגניטיביים, התנהגותיים, תמיכתיים, כולל היבטים מתורת זן-בודהיסטית) המיושמות בטיפול בהפרעת אישיות גבולית. בברכה ליאת

אשמח אם תפרטי על שיטת טיפול זו. (נשמעת לי אטרקטיבית)

רעות יקרה, תודה על הדאגה. אני לא מרגישה כ"כ טוב. אני מותשת פיזית ונפשית. אני לא זוכרת מתי אכלתי משהו ביומיים האחרונים.... ושלא נדבר על שינה.... נראה לי שזה מה שאני הולכת לעשות עכשיו... לאכול,לישון. אה,וקבלי חיבוק חזרה ממני. חן

חן, אני שמחה שהחלטת קצת לטפל בעצמך. את צריכה להפסיק להיות קשה עם עצמך גם בקשר לטיפול באדם חולה קרוב. את חייבת לטפל בעצמך קודם כדי שיהיו לך הכוחות הנפשיים והפיזיים לטפל בו. מקווה שאת לא כועסת שאני אומרת את זה (כי ביקשת על כך תשובה מליאת) ותשתדלי לא לדלג על פגישות עם המטפלת... שיהיה לך יום נפלא, רעות

ליאת שלום,ראשית-כל אני שמחתי לראות שאיננו כ"כ מפריעות,ושלא מחקת(אפילו שאישרנו לך )את העצים שלנו,כי מטרת השיחות כאן (ל'מישהו'!)הן לא ל'שיחת-חולין' יומיומית,אלא לעזור למשתתפים לעבור את משבריהם הפסיכולוגיים הקשים -לא לבד,כמו-גם ובעיקר,מתן תשובות מקצועיות לשאלות שהמשתתפים מציגים - וזה עבורי הייחוד של הפורום,שהוא כמו:'בית שני' שלי-מקום בטוח להיכנס אליו.אז שוב- תודה שלא מחקת את העצים שלנו. חן- שמחתי לראות שמצבך השתפר,ונקווה שתתמידי בכך,תאכלי-תתחזקי,ושחליטי שאינך מוותרת על הטיפולים בשום-אופן,ואז תיראי שאת מחכה לטיפולים שכבר יגיעו. כיוון שלא ענית אתמול בשירשור למטה חשבתי שאת כועסת אולי שאני ורעות התכתבנו,ושמחתי לראות שלא. רעות-שמחתי לשמוע ממך,ומקוה שהעיניין ההוא הסתדר לגמרי. להתראות, משתנה

רעות, ברור לי שאני חייבת לטפל בעצמי, אבל חוסר היכולת לטפל באדם החולה יוצרת לי כעסים על עצמי. ואז אני שונאת את עצמי,ומאשימה את עצמי בכל דבר,בין אם יש מקום להאשמה עצמית ובין אם לא,העיקר לכעוס על עצמי,כנראה שזה עושה לי טוב,לכעוס על עצמי. כעסים עצמיים ושנאה עצמית הם משהו רגיל ושגרתי אצלי,לצערי. זה נשמע אבסורד אבל כשאני מפסיקה לכעוס על עצמי אני כועסת על עצמי שאני לא כועסת על עצמי, הבנת? חן

היי, לעניות דעתי המאוד בלתי קובעת,את עושה מראיון עבודה כזה 'ביג דיל ' וחבל. אולי זה יעזור אם לא תראי ראיון עבודה כמשהו מאיים. מובן לי הפחד שלך מה יגידו עליי,יבקרו אותי,יסתכלו עליי בזכוכית מגדלת וכו'... אבל זה ממש לא ככה. סוד ההצלחה הוא,להיות הכי טבעית בעולם,להפגין בטחון,ולדעת לשווק את עצמך,ואפשר להתייחס לזה כאל משחק,משהו נחמד כזה. יש לי חברה מאוד טובה שהייתה מובטלת המון זמן,ומרוב שהיא הייתה בכל כך הרבה ראיונות בסופו של דבר היא ממש למדה איך לדבר,ואיך לשווק את עצמה בצורה נכונה. ועוד טעות מאוד גדולה שאת עושה היא שאת חושבת שאם אין לך נסיון את אפס ואת לא שווה,יש עבודות כמו שירות לקוחות,שמה שחשוב בהן זה אוריינטציה שירותית,אדיבות,וסבלנות זה בגדול התכונות העיקריות שמחפשים,ומהכרותי איתך נראה לי שיש לך את התכונות האלה ואף יותר מזה. לא כל חברה רוצה נסיון! אז למה שלא תלכי על שירות לקוחות בתור התחלה,עד שתמצאי משהו אחר או תתקדמי? חוץ מזה יש כל מיני קורסים וסדנאות שאפשר ללמוד איך לנהוג בראיון עבודה. אבל לעניות דעתי הבטחון מאוד חשוב,תתמקדי בנושא הבטחון יותר בטיפול הפסיכולוגי,כי כשתרגישי בטחון מבפנים זה יוקרן החוצה ובגדול מעסיקים מעדיפים לקחת אדם שיש לו בטחון,ולא אדם שנראה חסר בטחון. חשוב גם להקפיד על לבוש,הופעה נקייה מסודרת וכו'.. בשום אופן לא לבוש חושפני ולא להתאפר בצורה מוגזמת. קראתי פעם,באיזשהו מגזין, שתשעים הדקות הראשונות של הראיון הן הכי קובעות ושאחריהן המעסיק כבר בעצם החליט אם את מתאימה או לא,על פי תשעים הדקות האלה.אני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל יש בזה משהו.. הכי חשוב לא להתייאש,גם אם קיבלת תשובה שלילית כמה פעמים תמשיכי,כי אני בטוחה שיש עבודה שמחכה לך,ומתאימה לך,אבל היא לא "תגיע אלייך" הביתה.את זו שצריכה להשקיע בחיפושים ואת תמצאי בסופו של דבר. מקווה שעזרתי לך קצת חן

התכוונתי לתשעים השניות הראשונות,כמובן ולא הדקות. איזה מצחיקה אני.... אני פשוט עייפה מאוד היה לי ארוך. חן

היה לי יום ארוך אווווווף סליחה על הטעויות תתרגלי... זה מה שקורה שלא ישנים ארבע לילות...

תודה על עצותייך,בחלק מהן את צודקת לגמרי,אבל חלק מהדברים הרבה יותר מסובכים ממה שנראה-כמו כשכבר יש מקצוע ספציפי ורוצים בו ניסיון וכו'. חוץ-מזה אני שמחה שחזרת לכתוב בפורום. השארתי לך הודעה גם למעלה, משתנה

למשתנה, אני יודעת שקל להגיד,קשה לבצע. לפעמים אפילו שיש מקצוע ולא מוצאים עבודה צריך להתפשר ובכל זאת לעבוד בכל עבודה שמוצאים,יש אנשים עם תואר מ.א שלא מוצאים עבודה במקצוע שלהם,ונאלצים לעבוד בכל דבר רק כדי להתפרנס ולשרוד,ומחפשים במקביל עבודה אחרת במקצוע שלהם. לעניות דעתי תתחילי מעבודה שלא צריכים נסיון,תקבלי בטחון עצמי ואז תחפשי עבודה במקצוע שלך. אבל כמובן ההחלטה היא שלך בלבד. בהצלחה חן

שלום לכולם, כתוצאה מארועי היום חשבתי קצת... בטיפול שלי אני מרגישה שאני מעוררת אצל הפסיכולוגית שלי המון התנגדות כלפיי. נילחמתי על הטיפול שלי המון זמן (גם היום, אבל פחות). וניסיתי לרצות (ר' בפתח-לא הייתי בשיעור שלימדו לנקד... :-) אותה כל הזמן. וכאן, בפורום, אני כאילו מוצאת את עצמי באותו מצב. נילחמת, מנסה לרצות ובכל זאת מעוררת התנגדות. בטיפול שלי לא הצלחתי להבין למה זה קורה. אולי כאן אני אמצא את התשובה. אולי מכם תבוא היישועה... והנה... אני כבר עושה עבודה טיפולית. מגיע לי שתי נקודות :) אז אשמח לשמוע. לילה טוב. נורית

נורית יקרה, אני לא יודעת אם את מעוררת התנגדות או שאת מרגישה כך בלבד אבל לשאלתך , אולי הבעיה היא בכך שאת מנסה לרצות. ריצוי הוא אולי טוב בתחילת יחסים אבל לאחר מכן הריצוי עלול לתת מעט תחושה לא נוחה, לא אמיתית, כאלו לא באמת יש עומק ליחסים שכן יחסים אמיתיים לא עוסקים בריצוי אלא בקבלה, נתינה, פשרה, כעסים, שמחות וכדומה. ביחסים של ריצוי יש משהו לא אמיתי (לפחות בעיני). למה את תמיד חשה שעלייך לרצות אחרים? ובהחלט מגיעות לך אפילו יותר משתי נקודות ;)

נורית, התחלתי לכתוב לך תשובה "טיפולית" והסתבכתי. אני לא מסוגלת לעשות את זה עכשיו. לא במצב העייפות ומצב הרוח שלי. אז ברשותך אני אענה לך מהלב ולא מהשכל. אצלי מעולם לא עוררת שום התנגדות. הייתי רוצה שתהיי עסוקה בלרצות (עם פ??ת?ח-אני אעביר לך שיעור חוזר בהזדמנות:-) את *עצמך*, תהיי שלמה עם *עצמך*, בתקווה שכמה שפחות אנשים ייפגעו בדרך. נדמה לי שכשמנסים לרצות את כולם, אף אחד לא יוצא באמת מרוצה. אולי מחר אני אקום עם תובנות חכמות יותר. לילה טוב, יעלה

נורית, הניסיונות לרצות את כולם, מעבר להיותם מיותרים, הם בעיקר מעייפים מאד. לא תאמיני באילו חירויות חדשות את יכולה לזכות, אם תביני שלעולם לא תצליחי לרצות את כולם. הידיעה שתמיד יהיו מי שיכעסו עלינו, לא יאהבו אותנו, או לא ירצו בחברתנו היא ידיעה משחררת מאד. שווה לנסות (הגם שזה מצריך אומץ) :-) ליאת

שוב שלום לכולם, מה שלומכם? תודה רבה על התגובות! דנה, למה אני מרגישה שאני צריכה לרצות אחרים? (יעלה, אני חייבת להשלים את השיעור... :-) אני לא בטוחה שהמילה לרצות היא מדויקת כאן. זה לא שאני לא יודעת להגיד "לא"- אני דווקא יודעת. אולי זה משהו קצת אחר. אני חושבת שלפעמים אני רואה דרך העיניים של האחר. לעיתים אני בוחרת להיענות לצורך שאני רואה ולפעמים לא. ליאת, קראתי עכשיו את תגובתך להודעה "שאלה אתית". ואני ממשיכה לחשוב בקול רם... אני "מנצלת" את הטיפול שלי לבעוט קצת... מותר, לא? ולאט לאט אני מגיעה למסקנה שהפסיכולוגית שלי מתנהגת אלי כמו שאמא שלי התנהגה אלי... קראתי קצת על 'הזדהות השלכתית'. וזה נשמע לי מתאים. אבל היא (הפסיכולוגית) לא מוכנה לדבר איתי על זה. השאלה היא איך יודעים אם היא 'לא בסדר'\לא מתאימה לי או שאני גרמתי לה להתנהג אלי ככה? אני יודעת שאין לכם תשובות בית ספר בשבילי. ואני ממש לא מצפה. אני סתם חושבת בקול רם. אני עושה עוד קצת עבודה טיפולית... דנה, תפרגני לי בעוד שתי נקודות? :-) הלוואי והייתי מכינה שיעורים בכזאת רצינות... ואם יש פה אנשים שאני כן מעוררת אצלם התנגדות אני באמת אשמח לשמוע. זהו בינתיים... נורית

אולי מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוגית/פסכיאטרית שמטפלת בחרדות - עדיף מאזור ת"א תודה

דרורה, אנא, פרסמי מייל אישי אליו יוכלו אנשים לשלוח המלצות. אין אנו נוהגים לתת המלצות פומביות בפורום, כדי לא להפוך זירה לפרסומות. תודה ליאת

לא יודעת איך להחליט, כשהייתי בגיל 22 התקבלתי ללמודי רפואה ואז מסיבה לא צפויהלא יכולתי להרשות לעצמי ללכת על זה...... היום אני תוהה עם ללכת על זה או. מה שהיה כל כך קל לפני כמה שנים כרגע הפך למסוף מאוד!! אם אני יחליט לנסות להתקבל שוב ללימודים, אני יהיה בת 27 כ רווקה,( לו היו לי ילדים זה היה קל יותר כי הלימודים בשנים הראשונות זה קל יותר ולאחר מכן הם כבר גדולים) ומה שהיה כל כך פשוט פעם לסיים לימודים והתמחות בתחילת שונות השלושים ולתכנן משפחה , פתאום הופך למסובך אולי ללדת תוך כדי לימודים התמחות 4 שנים תוך כדי בשעות לא שעות וכד' ולהתחיל להרויח מעט בבסביבות גיל 40, אז מה לוותר על החלום,, זה ממש כואב לי? האם זה לא ירתיע בן זוג פוטנציאלי? התיעצתי עם ידידים שונים וגם אנשי מקצוע מתחום הרפואה, חלקם חשובים שזה מה שני צריכה לעשות וחלקם אומרים לי בצורה מעוד חזקה, אל תתקרבי זו שגיאה! אני לא יודעת לאן לפנות מה להחליט... אני יודעת שאני לא רוצה למצוא את עצמי כל החיים בתחום המחשוב זה לא נותן לי סיפוק ואני ממש לא ירוצה להעביר את חיי כך, חושבת על כיוונים ולא יודעת למה לא מצליחה לזוז מרפואה ששם הכל יהיה מאוד קשה השאלה כמה קשה, קשה ואפשרי , קשה מאוד מאוד , לא כך כך מציאותי. קשה לי להחליט וקשה לי להשלים עם זה , ואולי אני צריכה להשלים עם המצב זהו בגדול, חבל לי שפספסתי כך!

רחל יקרה, בכל הנוגע לחלומות, איש לא יוכל להחליט במקומך. אני מכירה לא מעט אנשים שהחליטו להגשים חלום, והלכו על זה בכל הכוח, בלי לעצור, תוך שהם משלמים מחירים שונים בדרך. אני מכירה אנשים שוויתרו על החלום, ובוכים על כך כל ימיהם. יש גם מי שהצליחו למצוא אושר וסיפוק בפשרה. רפואה היא אכן דרך חיים. זהו מסלול מפרך, השמור למי שמסוגלים לוויתורים מרחיקי לכת תמורת הגשמת החלום. אני מציעה לך לנסות ולהקשיב ללבך. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה! התשובות ובעיקר היחס שלך כאן לכלל האנשים מדהימים אותי כל פעם מחדש (נדמה לי שלכן יש לך עבודה רבה יותר (-: ) אני אכן יקשיב ללב שלי שאומר לי ללכת על זה..

שלום בני בן 27 מצא בכורה באינטרנט שאחרי פגשה ראשונה לא רוצה להפגש שוב עם בכורה כי היא לא מוצאת חן בעיניו אבל בלחץ של הבחורה הוא הלך וניפגש איתה עשכיו אחרי 3 חודשים הוא אומר שרוצה להתחתן איתה בפעם ראשונה שבעלי ראה אותה הלחץ דם שלו עלה ונזקק לתרופה והיה לו כאבים בלב כי היא מאוד מאוד מכוערת אבל מורה בני הוא אקדמאי ומתפרנס טוב והוא יש לו גוף כמו דוגמן יחוש הומור וחייכן והאמת קצת ביישן ולא חסר לו שום דברולא יודעת איך יכול ליפול בכזאת קלות אני ובעלי לא מסכמים איתו ולא יודעים מה לעשות? רק הוא אומר שהוא יהיה איתה באושר כי היא בכורה טובה ועם הרבה אהבה רציתי להגיד שהוא קיבל כל אהבה גם ממני גם מאבא שלו בבקרשה תעזור לי ותגידו לי מה לעשות ?

כלומר, עצם העובדה שבחירת ליבו של בנך היא "מכוערת מאוד" לטענתך ולטענת בעלך, לא אומרת שהיא לא תהיה רעיה טובה ומתאימה לבנך, והרי בנך אכן טוען שהיא בחורה טובה שמעניקה לו אהבה. זה בעצם מה שחשוב. ואם לבנך טוב איתה אין שום סיבה, לעניות דעתי, שאת ובעלך תתנגדו לקשר ביניהם, שהרי היופי הוא ממש לא הכל בחיים.

שלום דנה, בנך קיבל ממך ומאביו הרבה אהבה, ולכן הוא גדל להיות בחור טוב, פתוח, שיודע לקבל אהבה ולהעניק אהבה. אם בנך התאהב במהירות כזו בבחורה שאינה יפה, אני משוכנעת שיש בה סגולות אחרות ש'עשו לו את זה'. אין לכם מה לעשות חוץ מלהמשיך ולאהוב את בנכם, ולעמוד מאחריו גם בבחירות הבוגרות שלו. אם תצליחו לאהוב גם את חברתו, כולכם תרוויחו. שיהיה במזל טוב ליאת

אני כבר לא מרגישה נוח פה, משהו שמזכיר יותר תחנת רכבת סואנת. אני מרגישה שאין לי מקום פה ושזה מעין "פורום סגור", שאין אפשרות להיכנס לתוכו, כי זה תמיד נראה שיש פה עניין "באמצע" ושכולם עסוקים בו, מכירים.. משהו לא מזמין, לא אותי בבל אופן. אני מקווה שאני לא בוטה מדי. אני חושבת בעצם מה זה פורום, לאיזה מטרות הוא נועד ומצד שני אולי המבקרים בו הם אלה שקובעים את השימוש בו, כך שאני לא יודעת מה קודם למה: הגדרת מטרה מראש או התהליך קובע. לי קצת הרבה מבלבל כאן וכאילו זה לא מקום למצא בו פינה, מאד סואן , מאד מעייף ומבלבל... אבל מצד שני אין לי משהו אחר להציע או לבקש, כי זו חוצפה ואני מניחה שאחרי הכל זה כיף שיש חברים וירטואלים ומקום לחלוק בו כל נשימה לפעמים. אני לא יודעת אם עשיתי נכון שככה הבעתי את עמדתי, הפורום הזה יקר לי , כך גם האחראים עליו וזה ברור לי יותר ויותר כי אני כבר לא מרגישה נוח לחלוק, ואני כן מחפשת מעין "בית" כמו שהרגשתי כאן בעבר. וחבל לי שככה זה מסתיים, ואני חושבת לאן אני יכולה לפנות, או איזה פורום אחר לאמץ , וגם זה חבל לי, אבל אולי זה חלק מהחיים במובן של "פרידות"... היום אני מאד מלנכולית, אז אפסיק עכשיו, בכל אופן שלום... ניבה

ניבה, חשוב לי שתדעי שאני 'עקבתי' אחרייך כל הזמן. ואני מרגישה שאני קצת מכירה אותך. אני זוכרת המון דברים שסיפרת לנו. את יכולה לבחון אותי... את דמות משמעותית כאן. ויהיה לי מאוד עצוב אם תחליטי לעזוב. חכי רגע, אל תלכי. הגל הזה יעבור. מקווה שתהיה לך הסבלנות. נורית-שרוצה להלחם עליך שתשארי...

ניבה, הדברים שלך חשובים ונוכחים, בוודאי שאינם חוצפה. צר לי שאת מרגישה כאן זרות ומשהו לא מזמין, אבל כבר למדתי שעם תחושות ורגשות אסור להתווכח. לדעתי, מטרת הפורום היא לאפשר מקום בו גולשים יוכלו לפנות ולקבל מידע הנוגע לתחום הפסיכולוגיה הקלינית. לפעמים זה יהיה משהו כמו "סליחה, אני רק שאלה...", לפעמים דילמה סביב סוגיה טיפולית, ולפעמים צורך לשתף ולשמוע אחרים. אישית, אני משתדלת להיענות לכל פונה בדרך המותאמת לשאלתו (לפחות כך אני מקווה). באופן דומה פועלים, לאמונתי, גם אורנה וגדעון. יתרונו הגדול של פורום כמו שלנו, זו היכולת להיכנס ולקרוא רק מה שרוצים. אשמח, כמו תמיד, להמשיך לקרוא את דברייך כאשר תרגישי שנכון לך. נחכה לך בסבלנות, ואפילו נתגעגע ליאת

שלום רב !אני בחורה שלוקחת כדור פסיכיאטרי יום ביומו פבוקסיל 200 מ"ג ויש לי בעיה שאני מדברת נגיד עם מישהו או מישהי ופתאום באמצע המשפט מתנתק לי חוט המחשבה ואני שוכחת על מה דיברתי ממש בשיא הדיבור ובאמצע המשפט ,ואז אני מתביישת ממש ולא יודעת מה להגיד ואיך להמשיך, ואם לא מזכירים לי על מה דיברתי פשוט אי אפשר להמשיך את השיחה כי זה כבר ממש נאבד לי מהזיכרון וכל זה קורה בשנייה אחת וגם קשה לי מאוד להתרכז בקריאה או כתיבה אם מדברים איתי או אם יש רעש .שאלתי היא האם יש לי הפרעת קשב וריכוז. או שזה בגלל הכדורים שאני לוקחת.? אני כמעט בטוחה שזה התחיל לי מאז נטילת הכדורים לפניי 3.5 שנים. תודה

שלום סיוון, הכתובת לבירור שאלתך זו באופן חד משמעי - הוא הפסיכיאטר שרשם לך את הפבוקסיל. תוכלי לנסות לשאול את ד"ר הידש בפורום פסיכיאטריה הסמוך. בברכה ליאת