פורום פסיכולוגיה קלינית

אני כבר לא מרגישה נוח פה, משהו שמזכיר יותר תחנת רכבת סואנת. אני מרגישה שאין לי מקום פה ושזה מעין "פורום סגור", שאין אפשרות להיכנס לתוכו, כי זה תמיד נראה שיש פה עניין "באמצע" ושכולם עסוקים בו, מכירים.. משהו לא מזמין, לא אותי בבל אופן. אני מקווה שאני לא בוטה מדי. אני חושבת בעצם מה זה פורום, לאיזה מטרות הוא נועד ומצד שני אולי המבקרים בו הם אלה שקובעים את השימוש בו, כך שאני לא יודעת מה קודם למה: הגדרת מטרה מראש או התהליך קובע. לי קצת הרבה מבלבל כאן וכאילו זה לא מקום למצא בו פינה, מאד סואן , מאד מעייף ומבלבל... אבל מצד שני אין לי משהו אחר להציע או לבקש, כי זו חוצפה ואני מניחה שאחרי הכל זה כיף שיש חברים וירטואלים ומקום לחלוק בו כל נשימה לפעמים. אני לא יודעת אם עשיתי נכון שככה הבעתי את עמדתי, הפורום הזה יקר לי , כך גם האחראים עליו וזה ברור לי יותר ויותר כי אני כבר לא מרגישה נוח לחלוק, ואני כן מחפשת מעין "בית" כמו שהרגשתי כאן בעבר. וחבל לי שככה זה מסתיים, ואני חושבת לאן אני יכולה לפנות, או איזה פורום אחר לאמץ , וגם זה חבל לי, אבל אולי זה חלק מהחיים במובן של "פרידות"... היום אני מאד מלנכולית, אז אפסיק עכשיו, בכל אופן שלום... ניבה

ניבה, חשוב לי שתדעי שאני 'עקבתי' אחרייך כל הזמן. ואני מרגישה שאני קצת מכירה אותך. אני זוכרת המון דברים שסיפרת לנו. את יכולה לבחון אותי... את דמות משמעותית כאן. ויהיה לי מאוד עצוב אם תחליטי לעזוב. חכי רגע, אל תלכי. הגל הזה יעבור. מקווה שתהיה לך הסבלנות. נורית-שרוצה להלחם עליך שתשארי...

ניבה, הדברים שלך חשובים ונוכחים, בוודאי שאינם חוצפה. צר לי שאת מרגישה כאן זרות ומשהו לא מזמין, אבל כבר למדתי שעם תחושות ורגשות אסור להתווכח. לדעתי, מטרת הפורום היא לאפשר מקום בו גולשים יוכלו לפנות ולקבל מידע הנוגע לתחום הפסיכולוגיה הקלינית. לפעמים זה יהיה משהו כמו "סליחה, אני רק שאלה...", לפעמים דילמה סביב סוגיה טיפולית, ולפעמים צורך לשתף ולשמוע אחרים. אישית, אני משתדלת להיענות לכל פונה בדרך המותאמת לשאלתו (לפחות כך אני מקווה). באופן דומה פועלים, לאמונתי, גם אורנה וגדעון. יתרונו הגדול של פורום כמו שלנו, זו היכולת להיכנס ולקרוא רק מה שרוצים. אשמח, כמו תמיד, להמשיך לקרוא את דברייך כאשר תרגישי שנכון לך. נחכה לך בסבלנות, ואפילו נתגעגע ליאת

שלום רב !אני בחורה שלוקחת כדור פסיכיאטרי יום ביומו פבוקסיל 200 מ"ג ויש לי בעיה שאני מדברת נגיד עם מישהו או מישהי ופתאום באמצע המשפט מתנתק לי חוט המחשבה ואני שוכחת על מה דיברתי ממש בשיא הדיבור ובאמצע המשפט ,ואז אני מתביישת ממש ולא יודעת מה להגיד ואיך להמשיך, ואם לא מזכירים לי על מה דיברתי פשוט אי אפשר להמשיך את השיחה כי זה כבר ממש נאבד לי מהזיכרון וכל זה קורה בשנייה אחת וגם קשה לי מאוד להתרכז בקריאה או כתיבה אם מדברים איתי או אם יש רעש .שאלתי היא האם יש לי הפרעת קשב וריכוז. או שזה בגלל הכדורים שאני לוקחת.? אני כמעט בטוחה שזה התחיל לי מאז נטילת הכדורים לפניי 3.5 שנים. תודה

שלום סיוון, הכתובת לבירור שאלתך זו באופן חד משמעי - הוא הפסיכיאטר שרשם לך את הפבוקסיל. תוכלי לנסות לשאול את ד"ר הידש בפורום פסיכיאטריה הסמוך. בברכה ליאת

לכבוד אורנה ראובן-מגריל אבקש לקבל יעוץ ראשוני דרך אתר פורום . הבעל של הבת שלי בן ה35 נולדה להם תינוקת כעבור תקופה ארוכה לה ציפו והוא ברגע של חולשה צועק ומתפרץ על התינוקת שלו בת ה 5חודשים הוא אדם עצבני אינו סבלני קצר מאוד .אשתו ויצאת לעבודה והוא מובטל אמור להביא התינוקת לטיפול אצל הסבתא ,בדרך כשהתינוקת בוכה הוא צועק עליה בשאגות על מנת שתפסיק לבכות. יום אחר טילטל את התינוקת ואני מאוד מודאגת מהעלימות הזו לאחר שיחה הבטיח כי לא ישוב לצעוק עליה יותר ,בכל זאת מדאיג אותי ואני מבקשת הבת פוחדת לערב אחרים היא חושבת שזה לא נוראהיא מאמינה שהוא הבטיח שיהיה בסדר .אבקש לקבל תשובתכם המהירה

שלום חגית, ההתנהגות שאת מתארת אכן מדאיגה. לטלטל תינוקת בת 5 חודשים זה כן נורא! אני מציעה לשוב ולשוחח עם בתך, ואפילו עם שניהם, ולנסות לשכנע את ההורים שא?ת פועלת מתוך דאגה אמיתית לשלושתם. עליך לנסות לשכנע את האב הצעיר בכך שיש לו בעיה אמיתית, אבל כזו הניתנת לפתרון. עליו לפנות לקבל עזרה בסדנה לשליטה בכעסים. סדנאות מסוג זה מתקיימות בדר"כ במסגרות של תחנות עירוניות לייעוץ נישואים, או במכוני ייעוץ פרטיים. יתכן שההתפרצויות שלו נובעות ממצוקה ספציפית אחרת, ואם כך, גם בזה יש לטפל. הוא חייב להבין שיש לו בעייה ממשית בוויסות הרגשי שלו, ומה שנתפס בעיניהם "לא נורא" היום, יכול בקלות לגלוש להתנהגות הרסנית ואלימה פיזית, שהשפעותיה על בתם הקטנה קריטיות. נסי למצוא את הזמן המתאים לשיחה כזו. מוטב לא בשעת רתחה, שכן אז ההתנגדות תהיה גדולה יותר. בהצלחה ליאת

ליאת אני מבקשת להודות לך על היעוץ אנסה לדבר עם הבת למרות שהיא מתחמקת ממני בנושא זה. נראה שהצטערה על ששיתפה אותי, לי זה נראה אור אדום חייבים לטפל בנדון . בעלה היה שנים בטיפול אצל פסיכולוג ולא מצליח להשתלט על האיפולסיביות ווויסות הרגשי שלו . הבת שלי פשוט פוחדת ולא רוצה לפרק את המשפחה או לעשות צעדים שיביאו לכך . תודה לך. חגית

חגית, שכחתי לציין שאורנה תשוב לענות בימים חמישי-שישי, כרגיל. אם תרצי גם את תגובתה, את מוזמנת לפנות שוב. בברכה ליאת

הי ליאת, לאור התחושות של משתתפי הפורום לגבי הצ'אטים רציתי לבקש למחוק את העצים שלי מאתמול ומהיום (צריכה "עצה מאתמול" ו"צריכה עצה- עדכון" מהיום) למרות שקצת עצוב לי לבקש את זה... תודה, רעות

רעות יקרה, ברשותך, אבקש להשאיר את ה'עצים' שלך. יש להם קיום לגיטימי, ממש כמו לשאר הפניות בפורום זה. הקול שלך חשוב, והוא חלק מאותו מארג מגוון שיעלה הזכירה קודם. אני חושבת שמחיקת תגובות בפורום צריכה להישאר למקרים הנדירים בהם יש חשש ממשי לפגיעה בכותב או בקוראים אחרים. פעמים רבות אנחנו נתקלים כאן בפליטות מקלדת, שגיאות כתיב, שגיאות ניסוח ושטויות אחרות פרי עטנו. בעיני אלו נקודות החן האמיתיות של הפורום הזה. זה מה שהופך אותו ל'בית' עבור רבים מהמבקרים. בבית, מותר גם להשמיע ביקורת. להרגשתי, המ?ח?אות שנשמעות כאן ביום-יומיים האחרונים נאמרות בצורה מכבדת ומנומסת, וככאלה - יש גם להן מקום ראוי. סובלנות, זה שם המשחק. מה את אומרת? ליאת

הי ליאת! אני כל כך שמחה שאת אומרת את זה! אני מסכימה איתך ועם יעלה במיליון אחוז! האמת שהתחרטתי ישר אחרי שלחצתי SEND. אני חושבת שביקשתי למחוק את העצים כי קצת נפגעתי ממה שכתבו כאן על הצפת הפורום בשיחות אישיות. אני לא חושבת שמדובר ב"שיחות אישיות" אלא בתגובות לגיטימיות. אני חייבת להוסיף שהתגובות ממשתתפי הפורום עזרו לי מאוד ביומיים האחרונים. אני רוצה להתנצל שוב בפני משתנה על שלא ביקשתי את הסכמתה לפני שפניתי אלייך. מקווה שלא פגעתי בה. אני אשמח אם תשאירי את העצים. תודה שאת כזאת נפלאה, רעות

אני חס וחלילה לא התכוונתי שדברי יפגעו במישהו או יגרמו לבקשות למחיקת עצים. לכן בדיוק כמו לי יש את הזכות הלגיטימית לרשום מה שאתן רוצות כפי שכתבה ליאת בתנאי שלא פוגעים באחרים ונכתבים בנימוס. כשכתבתי את מה שכתבתי לא באמת ידעתי מה האלטרנטיבה או מה ניתן לעשות בנידון מכיוון שאמנם אני ועוד כמה אחרים מרגישים אולי פחות טוב עם העצים שלכן, לכן הם עוזרים ומחזקים ומי אני שאקטע את זה. אגב נורית, אני מאוד אוהבת דיונים ואני בדר"כ שותפה מאוד פעילה להם, אבל הדיונים האחרונים בפורום קצת אחרים... ואני בהחלט לא מתכוונת לקבל רק תשובות ממומחים כי אחרת מה אני עושה פה?? אני פעילה בפורום ואני לא מחשיבה מעצמי מומחית ועניתי לא פעם לכותבים אחרים. קשה לי להגדיר מה בדיוק מפריע ונסיתי לחשוב למה זה מפריע לי הלכתי על כיוונים של קינאה חוסר שייכות הלכתי לאן שיכלתי לחשוב ולא מצאתי את התשובה. כשראיתי שזה מפריע לא רק לי הבנתי שכנראה יש משהו בזה מעבר לעצמי. אני יודעת שיכלתי להשתתף בדיונים ודעתי הייתה נחשבת אבל משום מה זה נראה לי לא נכון לפורום- אבל היי, זאת רק דעתי האישית ואם לי לא מתאים אני אחפש מסגרת שמתאימה לי ולא אדרוש מכולם כאן להשתנות עבורי. כמו שכתבתי מטרתי הייתה רק לשתף בתחושתי ולשים את הנושא על השולחן.

עצוב לי מאוד לראות מה שקורה כאן, עקבתי אחרי מה שהולך בפורום הרבה לפני שהתחלתי לכתוב. צר לי שלאחר שסוף סוף קיבלתי את האומץ (לאחר שיחה עם המטפלת שלי) והתחלתי לכתוב כאן נוצרה כזו הרגשה בפורום, ומי שהשתתפו בו כל כך הרבה זמן לפני שהגעתי מאסו בו. אני רוצה להתנצל בפני כל מי שהעצים שלנו גרמו להם להרגיש רע. לא נותר לי אלא לקוות שהמצב יחזור לקדמותו... עצובה אך אופטימית, רעות

אף פעם לא כתבתי כאן בתור חסויה, תמיד היה שם אבל משום מה בזמן האחרון התחלתי להרגיש שלא מתחשק לי לכתוב, לא מתחשק להגיב אפילו לא להכנס וזה בהחלט קשור לכל תחושת הצוותה שהפורום שלנו קיבל. כן, בגדול זה דבר טוב ונחוץ בכל פורום אבל רק רציתי גם להפנות תשומת לב לאלה שהביחד הזה לא מדבר אלהם ו/או מרתיע אותם ו/או גורם להרגיש לא שייכים... ונדמה לי שאלה הם דווקא הרוב. אני בטח לא מציעה לפרק את העניין כי בסה"כ זה טוב... לא יודעת אם אני מציעה משהו סתם חשבתי שנכון לשים את העניין הזה על השולחן (למרות שפה ושם היו הודעות בעניין)

שלום לך חסויה יקרה, האמת היא שאני לא כל כך יודעת מה לכתוב לך. בהחלט גרמת לי לחשוב... אולי באמת הפורום לא בנוי להתכתבויות מהסוג שהיו כאן לאחרונה. אך קשה להתעלם מהעובדה שיש כאלה שדווקא ההתכתבויות מהסוג הזה עוזרות להם. מה דעתך שיפתח עץ שיקרא "צ'אט"? אני מבחינתי אשתדל לא להציף את הפורום. ומצד שני היה לי חשוב להגיב אליך. אני מבינה שאת יותר בעד שאלות ותשובות של המומחים. ואני באמת מכבדת את זה. אני כמו שכתבתי בעבר לאורנה יותר אוהבת את הפורמט של הדיונים. קשה לדאוג שכולם יהיו מרוצים... מקווה שימצא פיתרון ביניים. נורית

חסויה יקרה, אין לי ממש תשובה עבורך (גם לא שאלת שאלה). שיתפת במחשבה שלך ואני אשתף בשלי. הפורום הזה שייך לכולם. זה לא מועדון חברים ובוודאי שלא מועדון סגור. אין פה חברים, יש פה משתתפים. משתתפים מכל מיני סוגים: יש את הקוראים השקטים, יש את אלו השואלים שאלות באופן קבוע, ויש כאלה שמבקרים רק לרגע, נעזרים וממשיכים הלאה. כולם ביחד יוצרים את הפורום הזה (אגב, מה שמשותף לרוב המכריע של המשתתפים הוא שכולנו חסויים, גם אלו שכן נותנים לאנונימיות שם מפורש). יש פה גם כל מיני תקופות: שקטות יותר, שקטות פחות, ויש גם את אלה הסוערות. אכן לאחרונה החל כאן "ז'אנר" קצת אחר של שיתוף. פתאום נוצרו שיחות אישיות, קשרים מתמשכים ותמיכות קטנות וגדולות בין חלק מהמשתתפים. יחד עם הז'אנר החדש הזה, צצו מיד גם חסרונותיו. היו את כאלה שהרגישו שנשכחו מחוץ לחגיגה, והיו גם אלה שרצו בסך הכל עצה מקצועית ממנהלי הפורום וקיבלו מטר של תשובות שאולי לא היו מעוניינים בהן. וישנה גם בעיית העומס. החשש שהפורום יוצף ודיונים ושאלות יאבדו בתוך נהר התגובות. פתאום מה שהחל כסוג של חגיגה התגלה כפוגע בחלק מהאנשים (לטענתך, הרוב. אני רוצה לקוות שלא). אין לי פתרון. גם לדעתי, כמו שכתבת "זה בסה"כ טוב". אני למשל, שאבתי הרבה כוח מהתמיכה כאן בשבועות האחרונים. אנשים נעזרים אלה באלה ועושה רושם שלפחות הכוונות הן טובות. על כל פנים, זו תקופה. אם היא תמשך באותה עוצמה, יתכן ויהיה צורך בה?ע?רכו?ת וכללים שיקלו על המשתתפים כולם.אני מבחינתי מבטיחה לנסות ולחשוב איך אפשר לצלוח את התקופה הזו מבלי לפגוע באיש ומבלי לאבד מי מהמשתתפים שהפורום הזה חשוב לו. לי הוא חשוב. יעלה

ערב טוב, איכשהו, נדמה לי שהברירה הטבעית פועלת, והדברים מקבלים איזון. אחרי ימים של ביחד אינטנסיבי מגיעה גם המנוחה וההתכנסות. אנחנו, כמנהלי הפורום, משתדלים להתאים עצמנו לסוג הפניות, ולהיענות, כל אחד על פי דרכו, בתקווה שאיש לא יוזנח או יישכח. לפורום הזה היסטוריה ארוכה ומפוארת, ואני מקווה שהחוליה הזו בשרשרת לא תבייש את קודמותיה. בברכה ליאת

שלום, אני בת 53 ובדרך כלל אני טיפוס דיכאוני.בשנה אחרונה מצבי היתדרדר. הבנים בני 22 עזבו את הבית בתי התחתנה והבית התרוקן.בעלי מאוד עסוק בעבודתוואני עובדת חצי יום. מצבי החמיר כאשר אמא שלי עברה אירוע מוחי. היא משותקת בלי כושר דיבור. היא מטופלת בביתה ולי מאד קשה לסבול לראות אותה כך. למרות הכול כל יום בערב אני נמצאת אצלה, דבר שמונע ממני להקדיש לעצמי אני מרגישה עצב וחרדה וכעס עצמי, תמיד התגברתי על מצביי דיכאון ועכשיו אני מרגישה כאב מסוג אחר.אני לוקחת חצי לוריון אבל כאשר ההשפעה עוברת שוב רעלי ,רוצה לבכות לא מסוגלת להחליט על דברים פעוטים אודהלך אם תוכלי לעזורלי לעזור לעצמי.

נורית יקרה, גם נשים ללא נטייה דכאונית עוברות סוג של משבר (או היערכות חדשה) כאשר הן נכנסות לעידן של "אחרי עזיבת הקן". לפתע נפרש אופק רחב של פנאי, מטרים מרובעים בדירה, מקרר ריק (או מלא - אבל אין מי שיעזור לחסל את הסירים), בעל שצריך להכיר מחדש, בקיצור - חלל גדול שצריך למלא. כאשר נוסף על כך מופיעות צרות של הורים מבוגרים וחולים, המצב מסתבך אף יותר. נשים רבות מדווחות, כי לאחר המשבר הראשוני, הן לומדות ליהנות מיתרונותיו של המצב החדש. שוב אינן כבולות כמקודם. זהו זמן לא רע להתחיל להשקיע בעצמן, בשיפוץ הדירה, בהחלפת המלתחה, בלימודים, בעבודה על הגוף (פילאטיס, יוגה, טאי-צ'י, וכו'), בהרחבת מעגלים חברתיים, קורסי בישול/פיסול/ציור/ריקודי עם, וכיוב'. המוגבלות של אמא - מצערת ככל שתהיה - אינה חייבת לשתק גם אותך. בהנחה שאינך המטפלת הראשית בה, את יכולה להמשיך לבוא ולראותה בתדירות שמתאימה לך, ולהתפנות בשאר היום לפעילויות נוספות. אגב, גם טיפול פסיכולוגי יכול להיות סוג של השקעה בעצמך. במקום כדורי הרגעה, דוגמת הלוריוון, שהשפעתם קצרה ויוצרת תלות, כדאי לשקול חלופות מהדור החדש (SSRI), כמובן לאחר התייעצות עם פסיכיאטר. יש לך עבודה :-) בהצלחה ליאת

שלום, לפני חודש וחצי השתחררתי מצה"ל עד לפני שבועיים עיסוקי היה פסיכו'. נגמר הפסיכו' ואז המחשבות עברו לשקוע בציו שאוציא וכד' (הציון אומנם אמור להגיע במהלך חודש מאי). אינני יודעת מה לעשות וזה דבר שמשפיע על ה"שמחת חיים" שלי. מה גם אני יודעת שאם אקבל ציון שלא יענה על צפיותי ודרישותי זה יגרום לי להעריך את עצמי שונה. בנוסף, נתקלתי בבעיה אני מתחילה לחפש עבודה, וקיבלתי המון טריקות של דלתות בפרצוף בנוגע למציאת עבודה ( אומנם נסיון רב בעבודה, אין לי כי סה"כ אני בת 20 ויש מקומות רבים שדורשים היום נסיון) כאשר אני מנסה לראות מה לעשות ולהסביר גם לחלק מהמקומות שדורשים נסיון שאם אף פעם לא יעסיקו אותי, אז איך ארכוש נסיון?!. מרוב הרצון העז לעבוד וטריקות הדלת ברבות שקיבלתי אני היום כבר חוששת להציג את עצמי כדי לחפש עבודה. הביטחון העצמי שלי ירד! מה עושים?!

שלום רב לך משוחררת יקרה, כל הכבוד על כך שכל כך מהר הצלחת לסלק מעלייך את תלאות הפסיכומטרי. זהו מבחן קשה ומעיק, שטוב להיות מאחריו. יש לקוות שהציון ישביע את רצונך, ויש לקוות אף יותר, שלא תבססי את כל הערכתך העצמית על ציון יחיד, לטוב ולרע. למצוא עבודה טובה ומכניסה זאת משימה נכבדת, ויש כאן לא מעט משתתפים שיוכלו להזדהות עם דברייך. מבחינה זו את לא לבד (וזה גם אולי מה שמקשה על העניין: יש המון דורשי עבודה על כל משרה פנויה). גם כאן, אין טעם להתחיל במסעות של גינוי עצמי. אין בהם כל טעם. הם יוצרים מעגל הרסני של הכשלה עצמית. את משוחררת בסה"כ חודש וחצי!!! נסי לנצל את הזמן להירגעות והחלפת כוחות. היאזרי בסבלנות ובתקווה, והמשיכי לחפש. ספרי לנו איך הולך. בהצלחה ליאת

PC תתחילי להתרגל למציאות כאן במדינה. הרבה טריקות דלת בפרצוף. יש מקרים בהם אפילו לא מתייחסים לקורות החיים שלך

לאחר 23 שיחות שלא נענו אתמול + 7 היום, החלטתי לענות למטריד... אמרתי בנימוס שאני מעדיפה שיפסיק להתקשר אליי. אני שמחה שעשיתי את זה גם בגלל שאם הייתי נותנת למישהו אחר לעשות זאת בשבילי וודאי הייתי נתקפת ברגשות אשמה (כי הוא בסה"כ לא בן אדם רע...) אבל אני בעיקר שמחה כי נראה לי שזו פעם ראשונה שהצלחתי להגיד לא... מחכה כבר לשבוע הבא כדי לספר למטפלת שלי. שיהיה לכולכם יום טוב רעות

יפה,טוב שענית לו,אני שמחה לקרוא זאת,אך לא כתבת איך הוא הגיב לכך - נשמע עצבני?הבין אותך? התנצל? מסקרן אותי לדעת איך הוא הגיב.

הוא הגיב בסדר גמור. שאל מדוע אני מבקשת שלא יתקשר יותר אז אמרתי שזה לא כל כך נעים לי שהוא מתקשר ושזה מוזר. הוא אמר "בסדר" אמרנו יפה שלום וזהו... ממש נרגעתי... תודה לך על ההתעניינות. כתבתי לך למטה בעץ של חן.

שלום רב !אני בחורה בת 29 ויש לי בעיה שנמשכת כבר 15שנה שמתחילה באהבה נמשכת בהערצה בהתרגשות ונהפכת לחרדה של ממש. זה התחיל בבית ספר וממשיך עד היום אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה כי אני כיום מטופלת בפבוקסיל בגלל OCD .ובכן בעייתי היא שאני מכירה אדם מסויים ברוב המקרים זאת אישה שיש לי קשר איתה ושיש לה סמכות מסויימת עליי זה התחיל עם מורה בבית ספר יסודי שאני ממש התחלתי להעריץ אותה ולאהוב אותה (לא מבחינה מינית חס וחלילה אין לי שום נטיות מיניות לנשים זה מגעיל אותי )מין הערצה כזאת כמו שאוהבים זמרת או משהו כזה. ובמיוחד זה התגבר כשהייתי נגיד ילדה רעה בכוונה כדי לזכות בנזיפה שלה בי כי זה היה נותן לי את ההרגשה שאיכפת לה ממני ואז הייתי מתחילה לאהוב אותה והאהבה הזאת גורמת לי לחשוב על אותו אדם הרבה משעות היממה ולרצות להיות בקרבתו ולבסוף האהבה והערצה הזאת נהפכת להתרגשות מאוד חזקה שלבסוף אינני יכולה להיות בקרבתו של אותו אדם או לפתח איתו שיחה לצערי (דרך אגב עזבתי את הלימודים בכיתה י בגלל סיבה זו ).וזה לא קורה או קרה עם כל אדם סמכותי שנוזף עליי או משתלט עליי אלא אנשים מסויימים בדרך כלל לרוב נשים. כיום אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטיט במרפאה ממשלתית שבאזור מגוריי מזה חודשיים ויש לי מין פחד שתתפתח לי אלייה מין הערצת יתר כזאת ואהבה שתגרום לי לאבד את הקשר איתה כי כבר אני אוהבת אותה (דרך אגב זה קורה לי רק עם אנשים סמכותיים).זה במיוחד מתפתח אצלי ברגע של שליטה עלייי מצד האדם הסמכותי שאיתו אני בקשר למשל הפסיכוטרפיסטיט שלי אמרה לי בפגישתנו האחרונה שאני יסתכל לה יותר בעיניים כשאני מדברת אלייה וזה עשה לי את זה זה פיתח לי את רגש האהבה והערצה הזאת אלייה בגלל השליטה הזאת שלה עליי הדרישה שאני יביט לה בעיניים. .הייתי רוצה לשתף אותה בזה אבל אני פוחדת שתחשוב שאני לסבית (דבר שממש מגעיל אותי) אני נמשכת לגברים בלבד. דרך אגב עם גבר תמיד אני אוהבת לשלוט במערכת היחסים ואם לא אני פשוט מסיימת את הקשר. הפנטזיה שלי היא שיש מי ששולט עליי מגבוהה מדרג בכיר כיום זה מאנשי המקצוע של הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה ואז זה היה מורה בבית הספר . הפנטזיה היא שאני חייבת לבוא לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי ואם לא מאיימים עליי באישפוז נגיד או שאני תחת פיקוח בבית חולים פסיכיאטרי של רופאים אושמאשפזים אותי בכפייה(אבל לא במציאות חס וחלילה רק בפנטזיה). ולסיום אני מאוד אוהבת טיפול פסיכולוגי אבל כמו שאני נמצאת בו עכשיו שהמליצו לי עליו במרפאה לבריאות הנפש ואני לא משלמת עליו מה שיגרום לי כבר לא להנות מהטיפול אם אלך מרצוני ואשלם עליו כסף אני גם מאמינה שלא אוהב את המטפל כמו שזה ללא תשלום. השאלה היא אם כדאי להגיד למטפלת שלי שאני אוהבת אותה ועוד יותר אוהבת אחריי שהיא אמרה לי להביט בה בעיניים? שהיא לא תחשוב שאני משוגעת או לסבית.ולמה זה קורה לי ההתאהבות והערצה באותה אישה שיש לה סמכות עליי וכשאני נגיד לא בסדר במשהו והיא מעירה לי או נוזפת בי זה מתגבר האהבה כלפייה?למה? בתודה סיוון

סיוון יקרה, קראת את התגובות שנכתבו לך למטה בפנייתך הראשונה? בכל אופן טיפול זה המקום להגיד בו הכל. אז אני בהחלט ממליצה לך לספר למטפלת שלך את כל שכתבת כאן. אולי תדפיסי את פנייתך ותתני לה לקרא? מה דעתך? נורית

סיוון כנראה שפספסת אותנו. ראי בקישור זה- http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/616/xFT/564432/xFP/564669 בברכה ליאת

מרגיש לי שיש איזשהי אווירה דיכאונית באויר,אנרגיה שלילית כזאת..... וזה כל כך מדכא וכל כך שובר,אותי במיוחד,עבר עליי יום אחד ההקשים בחיים. איך אומרים מחר יום חדש... אני מנסה להתעודד וללכת לישון כי מחר עובדים אבל זה קשה בשבילי,פרחה לי השינה. רוצה למות רוצה לבכות רוצה לברוח מהשגיאות אני הרסתי חלומות לא מגיע לי לחיות סליחה שאני מסיימת בנימה "אופטימית" שכזאת

האם האוירה השלילית והדכאונית קשורה לכך שהיום יום -השואה,שזה דבר מדכא בפני עצמו? איך היתה הפגישה אצל הפסיכולוגית בסוף?

משתנה שלום, בלי ספק יום השואה הוא יום עצב, ומצב הרוח שלי גם כך לא מי יודע מה.... באשר לשאלתך,לא הייתי אצל המטפלת כי פיזית לא הרגשתי טוב(שפעת,חום,נזלת....) היה לי הפעם תירוץ טוב,לא ללכת לטיפול. אני לעיתים קרובות תוקעת לה ברזים,ולא מגיעה. ומה שלומך את?

תודה לכל אלה שהגיבו לי בעץ שפתחתי אתמול. נורא קשה לי עכשיו לכתוב יותר,אני במצב טעון רגשית. וגם את תודתי אליכם קשה לתאר במילים. תודה ענקית גם לך,ליאת,על הסבלנות האינסופית הזאת שאני לא יודעת מאיפה קיבלת.

חן, מקווה שאת מרגישה טוב יותר עכשיו. החזיקי מעמד. ליאת

שלום ליאת, אני בתהליך טיפולי כבר המון זמן..... 6שניםלמען הדיוק....אני מרגישה קרובה למטפלת אני אמיתית עם עצמי משתפת אותה בתחושות במחשבות בתסכולים לא מרגישה תלותית ביום יום ,עובדת מגשימה את עצמי מוקפת חברים וחברות בקיצור הכל רגיל ...כמובן שיש לי עליות וירידות ולפעמים גם מצבי רוח ...אבל זה נורמלי ורגיל כמו אצל כל אחד....הטיפול בהרגשה שלי גרם לי להיות אני עצמי ואני מרגישה שאני מקבלת ומשלימה עם דברים ובעקבות זה הביטחון העצמי שלי עולה ....יש דבר אחד שחוזר על עצמו במהלך כל הטיפול וזו הקרבה שלי למטפלת שלי ,שכמובן הלכה והתפתחה עם השנים ,יש פעמים שאני מרגישה שהיא כל כך קרובה אליי ובעיקר בחוויה של הביחד כאשר דברים רעים קוראים לי (בריאות וכו) בעצם גם שקורים לי דברים טובים גם בחוץ וגם בטיפול ....אני מרגישה לפעמים שאויר נגמר לי שהדמות שלה חודרת לי לגוף...כמו שניים שמתערבבים ביחד ..זה כל כך כואב לי ...אני יודעת שהדבר שהכי כואב לי זה להיפרד ...בשבילי זה יהיה כמו למות .....(אף פעם לא ממש נפרדתי לא בגירושין שלי ולא מההורים )אני מבינה הכל בהגיון ואני עצמאית ביום יום...ונותנת המון כוחות ואני יודעת שכיף להיות בסיבבתי אבל במקום אחד אני עדיין מרגישה חלשה בעיקר שזה קורה(זה לא תמיד כך החוסר חמצן הזה)ואז זה מגיע המלחמות שלי לא לבוא לטיפול ...לפעמים אני פשוט מתרחקת נסגרת ומרחיקה ואז שוב פעם חוזר הדפוס הזה ....לקרב ולהרחיק ...זה ברור שאני צריכה את הקירבה (כולנו צריכים )וגם נהנת, אבל הרבה פעמים זה עולה לי בבריאות ובכאבים בלב אני מזהה את זה כבר אבל זה עדיין יסוריים בשבילי . אני רוצה להיות בקשר שוב עם גבר ואני רואה שאני לא מצליחה ליצור את האיזון בקשר עם המטפלת שלי ..פעם זה הלחיץ אותי ...היום אני עצובה מזה ....איך זה יכול להיות שבחוץ אני אדם בפני עצמי שלמה כבר ...ועדיין בטיפול אני מפוחדת כל כך....למרות כשאני רושמת אני יודעת שגם בקשר קרוב עם גבר זה קורה לי ...איך אני יצליח לא לפחד מהקירבה הזו?איך בכלל נפרדים מאנשים שאוהבים?יכול להיות שבגלל שאמא שלי לא ממש שיחררה אותי זה כואב לי כל כך....אני ילדה גדולה כבר ולפעמים מרגישה ילדה קטנה שלא מסוגלת להתגבר על כאב כזה מתי זה יעבור אני רוצה מאד להצליח לא לפחד מהקירבה ולהנות ממנה וגם לא לפחד להיפרד ....שזה לא יהיה בשבילי סוף העולם .....עוד דבר ברור לי שאחרי שנפרד אני לא אחזור אליה לעולם וכמובן לא אלך לאף מטפל וארצה לנתק קשר כדי לשכוח ....אני.

שלום לך, החיים שלנו, הן כילדים והן כאנשים בוגרים, רצופים באובדנים. בעצם ברגע הלידה שלנו, אנו מתחילים במסע היפרדות אחד גדול, בו אנו מתרחקים ומתרחקים, עד לפרידה הסופית והבלתי נמנעת. באורח פלא, לאחר אותה פרידה שאין ממשית ממנה, אנו מאמצים לתוכנו את דמותו של ההורה (אובייקט טוב מופנם, קוראים לזה בפסיכולוגיה), וממשיכים לשאוב ממנו כוח ונחמה. רחל המשוררת אמרה באחד משיריה המרגשים ביותר- "רק אשר אבד לי - קנייני לעד". לא שאלת כלום בעצם, ותגובתי לך צבועה, כנראה, בצבעיו של הערב הזה, העצוב. ליאת

שלום לך, את נשמעת כל כך מפוחדת ויחד עם זאת מתארת מצב שטבעי כל כך שתרגישי בו לא בטוחה ורצון להסתגר ולשמור על הגבולות שלך. קשר אינטימי הוא לא קשר שבו שני הצדדים בין אם מדובר בגבר-אישה או מטפל-מטופל אמורים להיות "מעורבבים" אחד בשניה. קשר אינטימי הוא מקום שבו כל אינדבידואל שומר על העצמיות שלו ויחד עם זאת מעורב באופן בריא עם האדם השני באותו מרחב בין השניים. את מתארת מצב שבו את מרגישה שאת מאבדת את עצמך בתוך דמות המטפלת או הגברית והחשש לאבד את הדמות הזו הוא גדול כל כך במצב זה, שכן התחושה היא כאילו איבדת את עצמך. ומי מאיתנו רוצה למות ? מה שמאוד יכול לעזור לך הוא למצוא את הכוחות הפנימיים הטמונים בך, שאני סמוכה ובטוחה שהם קיימים. להתחיל לראות את המקומות שבהם את נפרדת מהאחר ועדיין קיימת. למצוא את הבטחון והאמונה שתמשיכי להיות קיימת כי זו הזכות שקיבלת בהגיעך לעולם. המשיכי להתבונן על המקומות שבהם את מאבדת את עצמך, העלי זאת עם המטפלת שלך באותן נקודות שבהן את מרגישה אבודה ומפוחדת. שם הטיפול שלך. בהצלחה, ליאת

ערב טוב, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחרתי להביא קטע קטן ויפהפה - דווקא על כוחה של האהבה - מספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". "לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים. רק אחת ידעתי - ודבר זה למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים. לא ידעתי, אם אשתי עודנה חיה ולא היה בידי לברר זאת (כל ימי מאסרי לא קיבלתי מכתבים ולא יכולתי לשלוח מכתבים). אך באותו רגע חדל הדבר להיות בר משמעות. לא היה לי צורך לדעת. לא היה דבר אשר יגרע מעוצמת אהבתי, יסיטני ממחשבותי ומדמות דיוקנה של אהובתי. סבורני כי לו ידעתי אז שאשתי מתה, עדיין הייתי, למרות ידיעה זו, מתמכר להסתכלות בדמותה, וכי שיחתי הערטילאית עמה הייתה לא פחות חיה ומספקת: "שימני כחותם על לבך...כי עזה כמוות אהבה". אישית, אני מוצאת נחמה רבה ברעיון זה על כוחה המנחם של האהבה. ליאת

ליאת, קטע יפהפה, מספר יפהפה ומרגש וחכם. הגעתי אל הספר הזה באחת התקופות בהן מצאתי את עצמי בעמוקה שבתהומות. חיפשתי נחמה. חיפשתי משמעות. אז, בימים ההם, לא הצלחתי למצוא אף אחת מהשתיים.כנראה שזה, בין היתר, מה שמבדיל אדם מאדם. אני לא הצלחתי להסתפק בנחמת עניים. אני יודעת שכל העניין כאן הוא בהגדרת קו העוני. לי זה לא הספיק אז. גם היום, בערב הזיכרון הזה, אני מתקשה למצוא נחמה בקטע. להיפך, ליבי נחמץ. תודה לך על הקטע הזה. גרמת לי לחשוב. ולזכור. יעלה

ליאת, חשבתי עליך אתמול. וזאת הסיטואציה שעלתה בראשי. אמא שהולכת עם הילדים שלה לגן משחקים. מתיישבת על הספסל וקוראת עיתון. מידי פעם מרימה מבט ומשגיחה. שומרת שאף אחד מילדיה לא מטפס יותר מידי גבוה. לא מתנדנד יותר מידי חזק. לא מתקרב למקום מסוכן. וכשהיא רואה שמשהו כזה קורה היא מגיבה. ואם אחד הילדים נופל ומקבל מכה היא באה ומחבקת. ככה אני מרגישה אותך בפורום. נותנת לנו "לשחק" אבל מקפידה לשמור עלינו. זה נותן תחושה של ביטחון. ואני שואלת את עצמי. מאיפה הכוחות? מאיפה היכולת הזאת להכיל אותנו כל הזמן? הזעקות שלנו מקבלות מענה. ואם דבריי יתנו לך עוד קצת כוח אז הרווחנו. נורית

אני סיימתי שנת טיפול וזה מאוד מעניין אותי, תשובה לקונית לא תתקבל! (בחיוך) תודה

שלום מני, נדמה לי שלענות על שאלה כזאת זה כמו לענות על השאלה מה נחשב לקשר אידיאלי בין הורה לילד או בין בעל לאישה. כאילו שמישהו בכלל יודע... נדמה לי שכל אחד מהקשרים הללו, כאשר הוא טוב ומספק, מתאפיין בה?ת?כ??ו?ונ?נו?ת רגישה והדדית, שעובדת היטב לאורך זמן, מאוזנת, מאפשרת הקשבה, התרחבות, צמיחה והתפתחות. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע שהתעסק הרבה ביחסי אם-תינוק, טבע את המושג "א?ם טובה דיה" (good enough mother), כדי להדגיש שאין דבר כזה "אמא מושלמת". מטפלים מושלמים - ממש כמו אמהות מושלמות - אינם בנמצא. יש מטפלים טובים, קשובים, אמפתיים, אכפתיים. משתדלים. יש, כמובן, גם כאלה שלמרות ההשתדלות - זה מצליח להם פחות. למיטב ניסיוני הצנוע, מרבית המטפלים טובים מאד לחלק מהמטופלים, טובים קצת פחות למטופלים אחרים, ולא טובים לחלק נוסף מהמטופלים. ככה פשוט. אשמח לשמוע גם מאנשים נוספים מחשבות על שאלה זו. ליאת

בהמשך למה שליאת התחילה - היהדות מדברת על משמעותה של אהבה, שאלה גדולה בפני עצמה. מהי אהבה ? אהבה לפי היהדות נבנית. אהבה היא מצב שבו אנו מסוגלים להביא את עצמינו לתוך אינטימיות של קשר,לחשוף ולהחשף בחולשותינו כמו בכוחותינו ועדיין לרצות בקשר ולא בפירוד. אהבה היא היכולת הבסיסית שלנו לראות את האחר בכל המכלול שלו ועדיין להיות מסוגלים להיות בקשר איתו ובקשר עם עצמינו. חווית האהבה יכולה להיות אך ורק במסגרת תהליך. תהליך אמיתי של יצירת אינטימיות ובניית אמון לאורך זמן. קשר בין מטפל למטופל בעיני הוא דגם קטן, סוג של התקשרות שמייצגת את האופן שבו אנו נקשרים לעולם. כמובן שגם זה במוגבלות שקשר זה מאפשר והאופי המאוד מיוחד שלו. יחד עם זאת אם מתאפשר שינוי, גדילה, צמיחה אישית ברמה הרגשית, מנטלית ורוחנית בסביבה הטיפולית המטופל מסוגל לקחת את אותו דגם החוצה לעולם. קשר אידיאלי בין מטפל למטופל לא ניתן לכמת או להגדיר באופן חד משמעי ובעיני טיפול אמור ברמה הכי בסיסית לאפשר למטופל להרגיש שלם עם כל המכלול שיש בו - הכאב, התסכול, הכעס כמו גם השמחה, האמון והקבלה. קשר כזה אינו קשר שאמור להיות תלותי או נפרד, אלא איזשהו סוג של איזון. איזון בין חלקים שונים בתוך עולמו של המטופל כמו בתוך עולם היחסים בין המטפל למטופל. ליאת

אני חושב שזה שהשאלה באה בסיום טיפול אולי מלמדת שהשואל מתכון לשאול על המשך הקשר.

היום במשך מספר פעמים,בכל פעם שחשתי דכדוך,הסתכלתי על ה'עץ' הגדול שיצרתם עבורי,וזה מעודד אותי,שאני 'לא לבד',ושמותר גם לפעמים להעיז ולבקש או אפילו-כפי שעשיתי- 'לחשוף' את מחשבותיי העמוקות ולשתף,במקום להתבודד,אפילו אם זה קצת מביך. אז,שוב תודה משתנה

משתנה, בכיף! מצויין שאת מעדכנת. אני רק מקווה שההצפה (של ההודעות) אתמול לא 'מפריעה' למנהלי הפורום. נורית

תודה! אם לא יצא לי לעדכן עד מחר או לענות למישהוא זה בגלל שאחי עומד לתפוש את המחשב כל הערב.

היי משתנה, כיף לשמוע. יעלה

שמחה שאת מרגישה טוב יותר ובהזדמנות זו אשלח לך חיבוק נוסף! (-: רעות

תודה,וגם אני שולחת לכולכן חיבוק גדול....

תודה,וגם אני שולחת לכולכן חיבוק גדול....

אני מהפסיביים. אני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה. אני קוראת את ההתגייסות בעיקר לאחרונה של כולן (?) אחת לשניה, ובעיקר את היכולת לשתף בקשיים וההתלבטויות שנובעים מהטיפול ומהקשר הטיפולי ומתמלאת קנאה. אני מוצאת את עצמי אפילו בפורמט האנונימי הזה, מתקשה להוציא מילים למקלדת. הייתי שם – בטיפול – וזה הסתיים כל כך רע. הייתי למעלה משנה וניסיתי בכל כוחי לשתף, לדבר. לא הצלחתי. והיא לצערי לא עזרה לי. נתנה לי להתקשקש. בשלב כלשהו היה משבר אמון על רקע אי אמירת אמת (שלה), פגישה שהיא לא הגיעה אליה ובנוסף התברר לי שבאזור הכפרי שבו אני מתגוררת כל העולם ובני ביתו שותפים איתי לאותה פסיכולוגית. מאותו שלב אני הרגשתי און אנד אוף בטיפול. חשבתי להפסיק אבל לא הצלחתי, דלגתי על פגישות. היה לי מאבק פנימי עצום לפני כל פגישה שהתיש אותי. ולא שתפתי. לא יכולתי. אחרי תקופה החלטתי לנסות ולקחת הפסקה. חזרתי אחרי חודש כי מצבי התדרדר (כן דכאון...תרופות.. הפסקת תרופות וכאלה). היו חמש פגישות.בשתיים מהן פשוט לא יכולתי לדבר. האחרונה היתה הקשה ביותר – ממש אף מילה. בסוף הפגישה נמלטתי משם. כך הרגשתי. ולא יכולתי לחזור. וגם לא להתקשר ולומר שלא אחזור. גם היא לא התקשרה. למרות כל מה שכתבתי ולמרות כל הקושי היתה בי בכל זאת איזו ציפיה שהיא תראה איזה שהוא ענין. כבר עברו שבועות. עכשיו ברור לי שעניינתי אותה כקליפת שום. לא תחושה משהו. רציתי לנסות איך זה לשתף. האמת? רע לי.

פסיבית לשעבר יקרה, אני כל כך שמחה שהחלטת לתת לנו צ'אנס. מצויין שהפכת לפסיבית לאקטיבית. כל הכבוד! תתחילי בזה שתשתפי אותנו קצת. כאן תחת האנונימיות. תספרי מה שמתאים לך. בקצב שלך. אנחנו פה, איתך. נלך איתך יחד, צעד צעד. ואני רוצה לעודד אותך ולבקש ממך לא להתייאש ולפנות לפסיכולוגית אחרת. אם את עוקבת אחרי הפורום את יודעת שאת לא היחידה... נו... ואיך זה לשתף? נורית

טוב ששיתפת ולא 'שמרת הכל בתוכך', כי עכשיו אולי רע לך,אבל בהמשך תחושי הקלה מהשיתוף; ואם בכך 'שחשפתי רגשות' וקיבלתי אהדה ותמיכה גדולה,ואהבה רבה,כמו המשתתפות האחרות ששיתפו,אם משהו מכך עזר לך להיפח ולשתף - אני שמחה שאולי עזרתי לך במשהו קטן. דבר אחד הפריע לי,שכתבת בכותרת "ארוך",ובגלל זה בהתחלה נמנעתי להיכנס להודעתך,עד שנורית כתבה שכדאי להיכנס,פשוט כאילו מראש הזהרת אותנו שזה מסובך לקרוא זאת,וזאת לפחות הרגשתי,כי מה שכתבת אינו ארוך כ"כ כפי שהצגת אותו. אשמח לקרוא שיתופים נוספים שלך. ה בהצלחה, משתנה

טוב ששיתפת ולא 'שמרת הכל בתוכך', כי עכשיו אולי רע לך,אבל בהמשך תחושי הקלה מהשיתוף; ואם בכך 'שחשפתי רגשות' וקיבלתי אהדה ותמיכה גדולה,ואהבה רבה,כמו המשתתפות האחרות ששיתפו,אם משהו מכך עזר לך להיפח ולשתף - אני שמחה שאולי עזרתי לך במשהו קטן. דבר אחד הפריע לי,שכתבת בכותרת "ארוך",ובגלל זה בהתחלה נמנעתי להיכנס להודעתך,עד שנורית כתבה שכדאי להיכנס,פשוט כאילו מראש הזהרת אותנו שזה מסובך לקרוא זאת,וזאת לפחות הרגשתי,כי מה שכתבת אינו ארוך כ"כ כפי שהצגת אותו. אשמח לקרוא שיתופים נוספים שלך. בהצלחה, משתנה

היי פסיבית, אני שמחה שאזרת אומץ והחלטת לשתף. כמו שבודאי רואים כאן, אחוות המטופלים (וכמובן, תמיכת המטפלים-מנהלים) נעה בין נעימה, לממש מסייעת ותומכת ברגעים מסוימים (כמעט והשתמשתי במילה מצילה, אבל אני לא רוצה להחשד בדרמטיות יתר- למרות שהיו פעמים שהרגשתי ממש ככה). לגבי סיפורך - אני יכולה לדמיין כמה כואבת אכזבה מטיפול, יודעת כמה אפשר להיקשר למטפל בתקופה של שנה ומבינה את העלבון שלך מתחושת חוסר האיכפתיות של המטפלת כלפייך. יכול להיות שהעצה הנכונה היא לחזור ולסגור את הטיפול הנוכחי לפני שאת ממשיכה הלאה. אני לא יודעת. אני רק מקווה שבכל מקרה, החוויה המרה הזו לא תמנע ממך מלהמשיך ולהתעקש על זכותך למצוא לעצמך טיפול טוב, איתה או בלעדיה. מקווה שתמשיכי לשתף, יעלה

פסיבית יקרה, ברוכה הבאה אלינו בפורמט האקטיבי. מקווה שתצליחי להנות מהצוותא הנרקמת לה כאן לאחרונה. איכשהו, יש לי הרגשה שהצוותא הטיפולית (עם כל שכנייך ובני ביתם) לא עשתה לך טוב לאחרונה. ובאמת, כולנו רוצים לחוש שייכים מצד אחד, אך ייחודיים ו'בנים יחידים' אצל המטפל שלנו. כרגע את מרגישה נטושה וכואבת, אולי אפילו נבגדת. הדברים שלך עוררו בי אסוציאציה של גשר חבלים מתנדנד ("נתנה לי להתקשקש"; "משבר אמון"; "און אנד אוף בטיפול"; "דילגתי על פגישות") - משהו עם הרבה חורים, לא מאד יציב, ואפילו מעורר חרדה. כדי לבסס עבור עצמך קרקע מוצקה יותר, עליך להתגבר - ולו לזמן קצר - על הנטייה הפסיבית שלך, ולפעול בנחישות לחיפוש מסגרת טיפולית מתאימה. אל תוותרי. ליאת

תודה על ההתייחסות והתגובות. אני מניחה שבשלב זה אשאר בפסיביות. לא עושה לי טוב ההחשפות הזו.

שלום! אני בת 23 לומדת מכינה במכללה שיש לי חשש שאני סובלת מהפרעות קשב וריכוז, הייתי אצל רופא משפחה ונירולוג ושניהם הפנו אותי לפסיכולוג. שאלתי היא האם פסיכולוג יכול לאבחן את הבעיה ולתתלי מרשם לריטלין. תודה!

שלום סיוון, ריטלין, כמו כל תרופה, יכול לרשום רק רופא (נוירולוג או פסיכיאטר). לפסיכולוג תוכלי לפרוס את מלוא רוחב היריעה, ולפרט את הקשיים שלך בתחום האקדמי, החברתי, הבינאישי והרגשי (להפרעת קשב וריכוז יש השלכות על כל התחומים הללו). הפסיכולוג יוכל לאבחן בצורה תקפה יותר האם מדובר בADHD, ובהתאם לחשוב על הטיפול המתאים. במידה ותהיה מחשבה על כיוון תרופתי, תצטרכי להגיע שוב לנוירולוג או לפסיכיאטר, ולפעמים (עוד לפניהם) ל'מבחן טובה' המנסה להעריך את התפקוד שלך בלי ועם ריטלין. בהצלחה בלימודים ליאת

אני אמא לילד בן 9 שלוקח רטלין וברצוני להחיחף את הרטלין במשהו טבעי האם קיים ומה מידת ההשפעה

היי קטי, תפתחי הודעה חדשה שמנהלי הפורום יראו. נורית

היי שהייתי ילד תמיד רציתי לאהוב ולקבל אהבה מאישה היום לאחר שחוויתי אהבות ודחיות אני לא יודע אם יש לזה משמעות.אני לא רואה יותר משמעות בחוויות המשותפות ברגשות באהבה ובמין......את רוב הנשים שנשקתי במהלך חיי לא הכרתי כלל חלקן אני לא יודע את שמם ואת אלו שאני יודע את שמם לא יודע מה הן אוהבות רוצות מרגישות וכו......... גם שאני מתחיל עם נשים הפסקתי לפעמים לחפש את הקשר וחפשתי לקבל חיבה פיסית.... ולפעמים באמת ובתמים ניסיתי למצוא אהבה........בקשר הקודם השקעתי את כל כולי זמן כסף והכי חשוב אהבה גדולה עם הרבה סובלנות לחברתי והיום אין לזה שום משמעות וזה הכי כואב הייתי רוצה לדעת שיש לזה בעייניה משמעות זה הכל.........פעם היא אמרה לי שבעיניה אני יישות זה מה שאמרנו על העם הפלשתיני מזה שנים והם עדיין קוראים לנו היישות הציונית לא??? זה מה שאני בעיניה יישות אחרי שנים של ביחד וחוויות משותפות עוברים אחד לידהשניה באונ בלי לומר שלום(לפעמים אני מרגיש שהיא מסתכלת אליי בערגה אבל אני כועס עליה מדיי על כל מיני דברים שאמרה לי או עשתה לי אחרי הפרידה) הרי היום אנשים מתחתנים ומתגרשים מבטיחים הבטחות ונעלמים ויש ילדים שתקועים .אני בן 27 אני לא ילד.....אולי בנפשי אני כן בתמימות הזו שרציתי לאבד שהלכתי לנערת ליווי שיהיה מגיע לי שיתייחסו אליי כך........דברתי עם כמה חברים שלי שהלכו לנערת ליווי כולם עשו את זה אחרי קשר כושל שהכאיב להם הם הבינו שסקס עם חברה או סקס מזדמן עם נערת ליווי זה כמעט אותו דבר בשניהם הכל נשכח ונבלע בזכרון אחרי זמן מה..........האם יש אהבה אמיתית? האם אמאצא אותה??? אני לא רוצה להתחתן זה לא ממש לא בתוכניות שלי יש דברים שאני רוצה לעשות עוד ולהספיק ולחוות חוויות שפספסתי אבל הייתי רוצה לדעת שלא אשאר לבד או אמות לבד וגם אם אמצא אהבה לא בטוח שלא אשאר לבד כי אהבה היא דבר בר חלוף.........הרי אף אחד לא מתחתן סתם כולם רוצים להיות מאושרים והרבה בוגדים או סתם מתגרשים אז מה יהיה עליי.....? אני מודאג מאוד ביי

MR BLUE יקר, אני שבה וממליצה לך לבדוק בטיפול את עמדותיך כלפי נשים בכלל, וכלפי סוגיות של דומיננטיות ומיניות בפרט. מבין השורות שלך מבצבצות עמדות ואמונות כלליות ביחס ליחסים, לזוגיות, לשאלות של אמון וקרבה. נדמה לי שיש צורך לאוורר אותן עם אדם נוסף, ולנסות לבדוק את תקפותן מול מציאות חייך העכשווית. נסה לרתום את הדאגה שלך לטובת התקדמות בטיפול. בהצלחה ליאת

שלום...מקווה שתוכלו לעזור לי אני בן 19 וכבר כמה שנים שאני לא מתפקד כמו אדם נורמאלי...אני מסתגר בבית ויוצא רק כשאני חייב, אני לא רגוע אף פעם ומכל דבר הכי קטן אני חושש ונלחץ, המוח שלי טרוד במחשבות 24 שעות ביממה...אני חושב שאני ככה בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלי...אני שונא את הגוף שלי ובצדק!! אני מרגיש כל כך בודד ועצוב..למה זה מגיע לי?? מתי אני יהיה מאושר??? למה אלוהים עושה לי את זה??? יש בכלל אלוהים???? אלה מחשבות שנמצאות אצלי קבוע בראש....בזמן האחרון שאני יוצא מהבית אני חושב שאנשים צוחקים עליי וזאת הרגשה נוראית...אתם לא יודעים כמה פעמים רציתי לצאת לבלות וכשבאתי לצאת מהבית הסתכלתי במראה ומיד רצתי לחדר והסתגרתי שם....איבדתי בגלל זה כמעט את כל החברים שלי. אוףףף אין לי כבר כוחות להתמודד עם זה!!! איך אני יוצא מיזה???

אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך... הסתגרתי בבית חודשים בגלל איך שאני נראית ובגלל מה שחשבתי שחושבים עלי, לא הלכתי לאירועים ולמפגשים משפחתיים מהפחד מה יגידו עלי ואיך ידברו עלי מאחורי הגב. יש לי פחד אמיתי ממראות וממצלמות... תנסה לעשות משהו שאתה אוהב. אני התחלתי לעשות ספורט וזה ממש עזר, כך הצלחתי לצאת מהדיכאון. למרות שזה לא פותר את הבעיה והדיכאון חזר שוב ואחרי כמה חודשים (מאוד קשים יש לציין) הוא שוב עבר. התחלתי טיפול עכשיו ואני די תולה בו את כל תקוותי. ממליצה בחום... רעות

למבולבל הנצחי, גם אני כמו רעות ממליצה לך בחום לפנות לטיפול. יהיה לך מקום אמיתי שבו תוכל להיות אתה בלי לחשוש. תשאר איתנו פה עד שיהיה לך מספיק כוח לעשות את הצעד הראשון ולפנות. מאחלת לך יום יותר רגוע היום. נורית

שלום רב לך, הכינוי שבחרת לך מעיד - אולי - על דפוס החשיבה הדכאוני, לפיו מה שהיה הוא שיהיה, ולנ?צ?ח. זוהי חשיבה מסולפת, המתעלמת מתהליכים של שינוי וצמיחה, ונוטה לראות באור שחור את ההווה והעתיד כאחד. גיל ההתבגרות (לא, הוא לא נגמר בגיל 18) הוא מטבעו גיל של בלבול, תהיות, וזהות עצמית שברירית. גם דימוי הגוף נוטה להיות פגיע יותר בתקופה זו. החרדה שלך לאבד את כל החברים שהיו לך, מרמזת על כך שהיו לך עד לא מכבר לא מעט חברים. כלומר - היו מי שחשבו שאתה נעים, נחמד וחברותי. משהו כנראה התקלקל קצת בדרך, אבל דברים מקולקלים אפשר לנסות לתקן. טיפול פסיכולוגי - כמו שהמליצו לך כאן קודמותי - הוא מרחב בטוח ומוגן לבירור סוגיות כאלה. בהצלחה ליאת

חלום שכמעט חלמתי: אני חוזרת הביתה, ממהרת להיכנשהו. להפתעתי את שם, עומדת בחדר ומתבוננת בספרים. אני נבוכה ושמחה ומתרגשת. 'מה את עושה כאן?' אני חושבת לעצמי. את עונה בחיוך שאת עושה גם ביקורי בית. אנחנו מעלעלות יחד בספר או שניים, אולי מדברות על הא ודא, אולי יותר מזה, ואז את מביטה בי ואומרת – או שנדמה לי שאת אומרת, שזה בסדר, ואת יודעת הכל, ואני לא צריכה לפחד. אני שמחה ומבוהלת גם יחד. אני לא בטוחה שאני רוצה שתדעי, לא בטוח שככה אני רוצה להיחשף בפנייך. למרות זאת, יש אווירה נעימה ומוגנת ואני מרגישה בטוחה איתך. בטוחה ואפילו מאושרת. אולי אנחנו מתיישבות אחר כך בסלון. אולי אנחנו מדברות, אולי שותקות. אחר כך את הולכת, ואני לא רוצה שתלכי. אולי את מחבקת אותי לשלום, אולי רק אומרת שלום. אני מרגישה מלאה ובכל זאת, מעדיפה שתשארי, אבל מבינה שאת צריכה ללכת. את יורדת למטה וכנראה מתיישבת על הספסל שברחוב, זה שהמרפסת משקיפה עליו. את מתבוננת בנוף העירוני, אולי משוחחת בטלפון. את שומרת עלי ואני שומרת עלייך, מביטה בך מלמעלה. החיים שהייתי רוצה שיהיו לי: אני באה אלייך. אני מספרת לך על החלום שכמעט והיה לי. את מחייכת ואומרת לי שזה לא חייב להיות רק בחלום. אני מרגישה נוח ובטוח. אני מספרת לך. מספרת לך בלי לפחד, בלי לחשוש ובלי להרתע. מספרת לך איך אני רוצה למות, בלי לחשוש שתבהלי ושתעשי עם זה משהו. מספרת לך איך אני רוצה לחיות, מה אני מרגישה, באמת, והכל, עד הסוף, מספרת לך מה אני רוצה, בלי להרגיש שאולי את תרתעי, או תהיי שיפוטית או ביקורתית. מספרת ומרגישה שאת איתי, תומכת, מעודדת. אני מרגישה שמותר לי לרצות הכל – לחיות, למות – מה שאבחר. מותר לי מבחינתך לבחור בכל, ואת תהיי שם תמיד, לא תבגדי באמון. את מביאה לי כוס מים אם אני צמאה, אפילו בלי שאבקש. אני לא חוששת לבקש, לא חוששת שזה יהפוך לסוגיה. אני לא צריכה ללכת. אין אף אחד אחרי ואת מאפשרת לי להשאר עוד – כמה שרק אצטרך. ואני נשארת – בלי להרגיש אשמה, או פולשת או מיותרת או מנדנדת. מרגיש לי שאנחנו יחד. וטוב לי. החים שיש לי: אני רוצה למות. אני מתכננת היכן ואיך ומתי, ולא מצליח לי. אני מנסה לספר אבל מפחדת. מפחדת שמישהו יבהל וישלח אלי את המשטרה, או את נציגיו של הפסיכיאטר המחוזי. אני מפחדת שמישהו ישמור עלי, ינסה לגרום לי לרצות לחיות. יזכיר לי את האנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם, אנשים שיקרים לי. הם באמת יקרים. אני כועסת על עצמי שאני מפחדת מדי למות. אני כועסת על החלקים שיש בי שרוצים לחיות. אני לא מספרת לך. אני חוששת שאת תנסי לחזק את החלקים שרוצים לחיות, ואני אשאר רק ברצון למות, בלי היכולת להגשים אותו. אם אחזק את אלה שרוצים למות, אולי אצליח. אם לא אתן לך להכנס לחלקים שרוצים לחיות, אצליח להיות ממוקדת במטרה. ******************** ולכם: לא, זו לא הודעת התאבדות, זו לא קריאה לעזרה ואין צורך לדאוג (נמאס לי כבר להגיד לאנשים שאין צורך לדאוג. למה הם לא יודעים את זה בעצמם?). המילים האלו יושבות אצלי כבר חודש, מנסות לפרוץ החוצה ולא מצליחות. חשבתי לנצל את המקום כאן כדי להגיד אותן. מקווה שלא אכפת לכם.

לא, לא אכפת לנו שאת כותבת פה. להפך! תמשיכי לכתוב. יש גם הרבה אופטימיות בדברייך. נהנתי לקרוא. נגעת בי. נורית

ב יקרה, מרגש, נוגע ללב ומצמרר. מצמררת בעיקר הפסקנות שלך בסוף, שמודיעה שלא תתני לה להכנס לחלקים שרוצים לחיות. אני מניחה שמאחר ואת כן מטפלת בעצמך, אז יש גם צדדים אחרים, שאולי כן רוצים שהיא תכנס, תגיע ותיגע, בדיוק במקומות האלה, שמפחדים לחיות. הלוואי ותתני לה. הלוואי והיא תצליח. יעלה

ב שוב שלום, חזרתי וקראתי שוב את דברייך. כתבת "אם לא אתן לך להכנס לחלקים שרוצים לחיות.." משום מה קודם קראתי בטעות במקום המילה "אם" את המילה "אני", מה שהפך את דברייך להרבה יותר פסקניים ממה שהם.אולי האם-ים שלך בכל זאת משאירים מקום ליותר אופטימיות? יעלה

ב' יקרה, תודה על השיתוף. זה לא עניין של מה בכך להתחבר לקרביים של עצמך, ולהוציא אל האור את ה'כמעט חולמות' שלנו. הלוואי שתצליחי למצוא לעצמך את הנפש הקרובה הזאת, אליה את כל כך משתוקקת. במרבית המקרים, כולנו מסתפקים בפחות מהחלום, אבל לזהות את הרצון - זה כל כך הרבה. אני מקווה שתמשיכי לשמור על כל החלקים שבתוכך, לקבל אותם ולכבד את קיומם במקביל בתוכך, גם אם קיום זה מסוכסך ותובעני. שמרי על עצמך ליאת

בוקר טוב לכולם! יש לי בעיה קטנה: במקום עבודתי עבד עד לפני חודש אדם מבוגר בן 57 (אני בת 24...) אני עובדת לילות והוא היה מגיע תמיד מוקדם בבוקר כדי לדבר איתי ולשפוך את הלב... זה לא הפריע לי אז, הוא די העביר לי את הזמן. אבל מאז שהוא כבר לא עובד במקום הוא השיג איכשהו את מספר הפלאפון שלי (וכמובן שזה ממש לא מצא חן בעיני) והוא מתקשר מידי פעם ואפילו ביקש שאפגוש אותו. אם אני לא עונה הוא ממשיך להתקשר מס' רב של פעמים. אני לא מפחדת ממנו ואני מאמינה שהוא באמת סתם צריך לדבר אבל זה התחיל להיות מטריד. אני לא יודעת איך לומר לו שיפסיק להתקשר בלי להעליב... והאמת היא שאני בכלל מתקשה להגיד "לא" לאנשים... תודה, רעות

רעות שלום, תהיי פשוט אסרטיבית,תסבירי לו שזה מפריע לך שהשיג את מס' הפלפון שלך ללא רשותך ושהוא מתקשר אליך,ושבעבודה המצב היה שונה. אל תעליבי אבל תהיי נחושה במה שאת אומרת. בעולמינו חייבים להגיד לסרב לפעמים לבקשות, אם זה לא מתאים לנו, כי איננו 'עבד' של אף-אחד.גם אני הייתי כמוך מבחינת הקושי לסרב לבקשות,אך היום השתניתי והבנתי שאיני יכולה 'להגיד אמן' על הכל -רק כי אני מתביישת וכי אחרים ביקשו.

משתנה, מה שלומך היום? נורית

רעות יקרה, צהריים טובים. מה שלומך היום? אני חושבת שכדאי שתנסי להסביר לו שזה פשוט גדול עליך. שאת מאוד היית רוצה לעזור לו אבל את פשוט לא יכולה. אין לך את הכלים הדרושים. להיות סבלנית ולהגיד לו שזה קשה לך. ואפשרות נוספת היא פשוט לסנן אותו עד שהוא יתייאש... בטח לשאר החברים יהיו עוד עצות מעניינות. תדווחי לנו מה קורה. המשך יום נפלא! נורית

בוקר טוב, מה שלומכן? תודה על העצות שלכן... עדיין לא יודעת מה אעשה, בינתיים אני פשוט לא עונה. כרגע יש לי 11 שיחות שלא נענו מאותו בן אדם (מ- 9 בבוקר) אתן חייבות להודות שזה קצת מלחיץ...

שלום רעות, נדמה לי שאפשר להחזיר צלצול, ולומר שראית שהוא חיפש אותך המון. תוכלי לומר שאת מרגישה שזו אחריות רבה מדי עבורך, ושאת חושבת שנכון לו יותר למצוא תעסוקה או מסגרת שתוכל להכיל אותו ביתר הצלחה. אם הוא איש של 'כפתורים', תוכלי לשלוח אותו אלינו. שלחי לו את הלינק ונשמח לארח אותו. אם תחליטי לעשות זאת, נוכל להסיר את ההודעה הזאת שלך, כדי לא להביכו. כמובן שההמלצה לאמץ דפוסי יעילים יותר של אסרטיביות מקובלת גם עלי. אם יש לך קושי עקבי עם זה (ברוכה הבאה למועדון...) כדאי מאד לעבוד על זה בטיפול. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני שמחה שאת כאן! הקושי הוא אכן עקבי, אני מפחדת לענות או להתקשר... אז בינתיים אני לא עונה למס' שלו או למספרים שאני לא מכירה. עד שהוא ביקש לפגוש אותי היה בסדר, עניתי כי לא זיהיתי את המס'. עכשיו זה כבר קצת מפחיד אותי. לבן אדם יש ילדים בגיל שלי! מצטערת, אך לא אוכל לתת לו את הלינק לפורום, כי אז לא יהיה לי אומץ לכתוב כאן יותר. אם זה ימשך, כנראה שאבקש ממישהו אחר לענות ולהגיד שאיבדתי את הפלאפון או משהו כזה. כנראה שקל יותר לא להתמודד או לתת למישהו אחר להתמודד במקומי... תודה רבה לך ולכל נותני העצות (-: רעות

אני כתבתי בפורום של OCD בתפוז והציעו לי להעתיק לכאן את ההודעה שלי. אז זה מה שכתבתי שם - ואולי מפה אפשר לקבל גם תגובות - תודה. "ראיתי שיש שם מאמר על מה זה OCD. לא נכנסתי לקרוא. בגדול אני יודעת מה זה. לצערי הרב דרך חברה שחולה בזה אני מכירה את כל הסיפטומים, ובאופן מאד מאד קיצוני. מה שרציתי לשאול - האם יש בכלל דרך להתרפא מזה? האם נמצאים כאן בפורום אנשים שהצליחו לנצח את המחלה או לצמצם אותה. מצבה של חברתי ממש ממש גרוע. היא לא עובדת בכלל. חיה מביטוח לאומי, שכמו שאני מבינה מכיר בה כחולת נפש. כשהיא יוצאת מהבית לקניות למשל - היא מסתובבת עם שקיות על הידיים ןלפעמים אפילו על הרגליים. סתם דוגמא אחת קטנה מהמון שאתם מכירים בטח. היא כבר המון שנים חולה - פעם היא עוד עבדה ותפקדה איכשהוא בין המטלות הרגילות ואלו שהיא מפילה על עצמה - אני חושבת שזה בערך 10 שנים או יותר עכשיו, שהיא כבר לא עובדת - כי היום-יום שלה זה פשוט לשרוד. אחת הבעיות - שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן לקחת טיפול תרופתי, כי זה בשבילה כמו להכניס רעל לגוף בשבילה - ולמרות ששמענו על הצלחות בטפול כזה - אנחנו מבינים שאין לזה סיכוי איתה. המצב ממש מדאיג. אין לי שום הכשרה פסיכולוגית או מקצועית אבל אני רואה אותה וחרדה לה. מצד אחד הייתי אומרת שהיא במצב התאבדותי - מצד שני אני חושבת שהיא לא מסוגלת לפגוע בעצמה - רק בגלל המחשבה שאם זה לא יצליח אז יהיה לכלוך ובאלאגן ואנשים אחרים עלולים גם לגעת בה. היא בחורה חכמה וסימפטית ומודעת היטב למצב. לפחות לחלק הארי שלו. בקצוות יש מקומות לדעתי שהיא לא מבינה עד כמה מצבה חמור אבל זה לא משנה. אני יודעת שיצא לי ארוך. סליחה. שוב חוזרת לשאלה - יש איזה סיכוי? איזה סוגי טיפול ,קוגניטיביים - אתם קוראים לזה - אפשריים בכלל? ושוב בידיעה שקשה מאד להוציא אותה לנסיעה - כי זה כרוך בהכנות של לפני והתנקויות של אחרי שמתישות אותה לגמרי. ראיתי שכתבתם שיש פסיכולוגים שבאים הביתה. זה נכון? איך מגיעים אליהם? זהו - בבקשה - אם אפשר איזה קרן אור. תודה לכל התיחסות.

שלום רב, הטיפול המקובל והיעיל בOCD הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המשולב בטיפול תרופתי אנטי-חרדתי. במקרים קשים כגון זה שאת מתארת, יש לצפות להקלה בסימפטומים בעזרת הטיפול (ולא בהכרח להחלמה מלאה), אבל גם זו קרן אור. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מכוון למחשבות ולאמונות הנחים בבסיס ההפרעה (זיהוי ושינוי) וכן לניסיונות לשבור דפוסי התנהגות אוטומטיים וללמידת דרכים מסתגלות יותר לשליטה בחרדה. גם אני יודעת על פסיכולוגים שבמקרים מסוימים מגיעים הביתה, ויתכן שתוכלי למצוא יותר מידע על כך באתר הבא- http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת.

שלום רב ! יש לי בעיה שנמשכת כבר 15 שמתחילה באהבה נמשכת בהערצה ובהתרגשות ונהפכת לחרדה של ממש. זה התחיל בבית ספר וממשיך עד היום אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה כי אני כיום מטופלת בפבוקסיל בגלל OCD .ובכן בעייתי היא שאני מכירה אדם מסויים ברוב המקרים זאת אישה שיש לי קשר איתה ושיש לה סמכות מסויימת עליי זה התחיל עם מורה בבית ספר יסודי שאני ממש התחלתי להעריץ אותה ולאהוב אותה (לא מבחינה מינית חס וחלילה אין לי שום נטיות מיניות לנשים זה מגעיל אותי )מין הערצה כזאת כמו שאוהבים זמרת או משהו כזה ואהבה הזאת גורמת לי לחשוב על אותו אדם הרבה משעות היממה ולבסוף האהבה והערצה הזאת נהפכת להתרגשות מאוד חזקה שלבסוף אינני יכולה להיות בקרבתו של אותו אדם או לפתח איתו שיחה (דרך אגב עזבתי את הלימודים בכיתה י בגלל סיבה זו . כיום אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטיט במרפאה ממשלתית שבאזור מגוריי מזה חודשיים ויש לי מין פחד שתתפתח לי אלייה מין הערצת יתר כזאת שתגרום לי לאבד את הקשר איתה כי כבר אני אוהבת אותה (דרך אגב זה קורה לי רק עם אנשים סמכותיים). אודה לך אם תאמרי לי ממה זה נובע ומה לעשות נגד זה ומה זה בכלל בכבוד רב ובתודה מראש סיוון

סיוון יקרה, סביר להניח שתפתחי גם כלפי המטפלת שלך את כל מה שתיארת. אבל... זה יהיה המקום הטוב ביותר שבו תוכלי לעבוד הזה. ופה ההבדל המהותי! נראה לי שזה יכול להיות קשור לדמות אמהית. תחשבי איזה יחסים יש לך עם אמא שלך. דעתי הלא מקצועית. נורית

שלום סיוון, הנטייה שאת מתארת יכולה להיות קשורה לתהליכים דינמיים (אירועים מוקדמים עם דמויות מפתח בחייך), המועצמים ע"י הOCD (נטייה למחשבות ופעולות אובססיביות וכפייתיות). הרגשות כלפי המטפלת שלך - ממש כמו שנורית הציעה - יכולים להיות מעובדים בטיפול, ולהוות הזדמנות ללמידה על עולמך הבינאישי. מה שאת עושה כרגע, הוא הדבר הנכון ביותר לעשות (פסיכותראפיה+טיפול תרופתי), ולפיכך לא נותר לי אלא לחזק אותך בכך ולאחל לך דרך צלחה. כל טוב ליאת

ליאת, חזרתי לפורום,כי זה המקום היחיד שבו אני יכולה לספר כל מה שעובר עליי.למרות שיש לי עולם ומלואו של חבר'ה אמיתיים מחוץ לפורום,אבל קשה לי לדבר איתם מחשש שירחמו עליי ומחשש שאמאס עליהם. חוץ מזה הרבה יותר נוח וקל לי להישאר אנונימית(למרות שחשפתי כאן יותר מידי) סליחה מראש בפנייך ,ליאת,בפרט ובפני כולם בכלל שאני שוב פה ברור לי שהנוכחות שלי מביאה את הסעיף לכולם(לפחות לאלה שטורחים לקרוא את השטויות שלי) יש לי הבוקר פגישה עם המטפלת ואני כ"כ יודעת שאני מבזבזת לה שעה מהיום וכל כך לא בא לי לעשות לה את זה. במיוחד לא היום כי אני מוצפת בזכרונות קשים.לא יודעת אם יש קשר אבל אתמול הרחתי איזשהוא ריח שגרם לי להיזכר ורצים לי ממש סרטים בראש. הכל קורה לי כי אני מטומטמת. אז לא הבנתי שצריך ללמוד,לסיים בגרויות. לא לשבת ולפחד,לא להאשים את עצמי. הייתי צריכה להמשיך הלאה ולא לתת לפסיכופת שכזה להרוס את חיי,ואת העתיד שלי ואת היכולת שלי ללמוד אני טיפשה.נקודה. אני לא יכולה יותר להיות אפס,לא יכולה יותר לעבוד ולהרויח משכורת של מינימום אני כל החיים אהיה טיפשה ולא משכילה והמחשבה הזאת קשה לי. חברות שלי חושבות על לימודים,עבודות,מבחנים.ואני חושבת על אחד בן זונה שפגע בי לפני מיליון שנה. זו ההוכחה שאני לא רק מטומטמת אני גם חסרת תקנה. אני סקפטית אם שווה לי להתחיל ללמוד.בטוח שאני לא אצליח,אני טיפשה טוטאלית! בשביל מה אני הולכת לטיפול?? מה זה יעזור ומה זה יתן? כדאי שמישהו אחר שיותר זקוק ממני יקבל את השעה של הטיפול שלי.אני ממילא אבודה. אני נולדתי לסבול ולחיות בלי מטרה ואסור לי לחלום על שום דבר כי אני לא אצליח להגיע לשום דבר. אני שונאת אותי. סליחה שוב מכולם שחזרתי ואתם נאלצים לסבול.

אני לבדי בבית אני נורא מפחדת אני נזכרת איך הוא נגע בי פסיכופת!! חולה נפש ורוח אני שונאת אותו ואת עצמי עוד יותר.

חן אסור לדבר ככה על עצמך. ובטח שאת צריכה ללכת מחר למטפלת שלך ולשתף אותה בזה (קל לומר קשה לבצע...) וללמוד תמיד אפשר, אף פעם לא מאוחר. האונ' לא בורחת. ויש לך גם את האונ' הפתוחה ללמוד בקצב שלך. תהי חזקה!

ראשית-כל -כמה עוד אפשר להסביר לך שאת רצויה מאוד בפורום ושאינך'מביאה את הסעיף' לאף-אחד?...להיפך,אני בטוחה שכמוני גם המשתתפים האחרים התעניינו בשלומך,וציפו לשמוע מה קורה איתך. אינך מבזבזת זמן לאף-אחד,וכפי שהמליצו לך כבר לפניי,חשוב שתספרי למטפלת כל מה שעובר עליך ושלא תעלימי דברים.ושוב אדגיש שלא את האשמה במה שקרה ותפסיקי להאשים את עצמך בכך. ולפי ההיכרות הוירטואלית איתך את נשמעת רחוק מאוד מלהיות טיפשה... אכתוב בהמשך, בטח תיראי את דבריי רק אחרי פגישתך, אשמח אם תעדכני איך היא היתה, משתנה

העובדה שכתבת את הכותרת הנ"ל "ליאת-בוקר טוב.אני צריכה עזרה" - זה כבר סימן חיובי, כי גם בקשת עזרה זה דבר שקשה לעשות,וזה שאת אומרת 'בוקר-טוב' מבחינתי זה עוד סימן חיובי.

חן, כשקראתי את השורה שאת מציינת בה שאת מבזבזת לפסיכולוגית שלך שעה מהיום ואין לך חשק לעשות לה את זה, זה גרם לי לחייך. כי היא מקבלת כסף על כך זו המשכורת שלה היא מתפרנסת מזה כך שאת לא מבזבזת לה שום שעה בכל מקרה ומעבר לכך אני בטוחה שהיא לא מרגישה כך וכנראה שהיא מצפה לך שתבואי לשעה שלך שמסודרת אצלה גם בסדר יום כשעה של חן. מה שכתבת לגבי הבגרויות גורם לי לחייך זה מזכיר לי את עצמי, ואני מבינה את התחושה שלך עברתי את התחושה הזו לצערי כמה שנים אלו היו שנים לא מבוזבזות אלא הכרחיות כדי שאני ישנה דעה ויקח את עצמי בידים , כיום לאחר 4 שנים של תהיות אני חושבת שתמיד ניתן לשנות גם אם יש זמנים שזה יותר קשה.... וגם אם הדרך קשה יותר כי מי שמחיל מלמטה קשה לו... אני יציין כמה פרטים אישיים עלי (שמי שמכיר אותי ידע מי אני מקווה שאנשים שמכירים אותי לא נכנסים לפה) חוסר ההבנה לגבי סיום בגרות וכד' הוא הגיוני בזמן שבו זה קורה , אני אחרי שפניתי לטיפול דוקא אז התמוטטתי סופית ועזבתי עבודה מכניסה מאוד בתחום המחשוב(אני מאוד מצליחה בתחום שאני לא אוהבת) .. ולחזור לעבוד היה קשה לי כי היו לי מצבי רוח לא יציבים תסמונת של PTSD ... כיום שנה וחצי לאחר מכן אני מנסה לחזור וזה קשה כי שרפתי את עצמי. גם לי אין בגרות אז עשיתי דרך ארוכה וקשה באוניברסיטה הפתוחה והשנה אני מסיימת שם תואר ראשון בפסיכולגיה בהצטיינות (לא מבינה למה עשיתי את התואר הזה (-:) כל חיי רציתי ללמוד רפואה ולמרות שאני היום בת 26 אני לומדת לפסיכומטרי , אין לי בגרויות אז התואר הראשון שלי "יחפה" על כך . אני יתחיל למוד בגיל 27 , אז מה? לעיתים יש יתרון לגיל ובסופו של דבר (גם אם זה זה קשה כי צריך להקים גם בית וכד') בגיל מאוחר גומרים , חבל להישאר מאחור זה ענין של החלטה גם אם הדרך יותר קשה... ואם אני לא יתקבל למה שני רוצה, אז יש לי לפחות תואר ראשון שממנו אפשר לחשוב על כוונים אחרים ומגוונים ... והכל כבר קל יותר לאחר שפורצים את המחסום הראושני של הבגרות או התואר הראשון.. אז את לא טיפשה טוטלית וגם אם יקח לך זמן לאסוף כוחות ולהבין זאת שאלת מה הטיפול יכול לעשות אני מאמינה שבסופו תראי את זה אחרת ותחשבי איך להתקדם ותראי שזה קשה אבל אפשרי.. ואוו איך אני מבינה מה שאת כותבת כאלו אני כתבתי זאת לפני כמה שנים, ולענין הטיפול אני גם חושבת כמוך מה זה עוזר לי וכד' אבל כנראה שזה כן עוזר זה תהליך איטי לעיתים וקשה ומכאיב בלי הרדמה, אבל בסוף נדמה לי שזה שווה לפחות שווה לנסות מה יש להפסיד. אם משהו קרא את השעמום שלי אז סליחה על האורך רחל

ציינתי קודם משפט כמו "אז את לא טיפשה טוטלית" כמובן שאני לא חושבת לרגע שאת טיפשה זה היה שימוש ממך ממה שכתבת בהודעה הראשונה לך (אני דוקא חושבת שאת בחורה מיוחדת ומבין השורות שכתובות פה לדעתי יש לך פוטנציאל עצום(כי עקב תסיכול ממצב יכול להיווצר שינוי, ואדם טיפש לא היה מתוסכל ממצבו זה))

חן יקרה, אני לא כל כך יודעת מה לכתוב לך, אבל את תמיד נוגעת בי. זה תהליך ארוך לרצות לחיות. וזה תהליך עוד יותר ארוך לרצות לחיות טוב. קחי לך את הזמן ותשתדלי להתייחס לעצמך קצת יותר טוב. קצת יותר בסלחנות. בעניין הלימודים, לאן את רצה? תתחילי לאט לאט. את הרי מתכננת להשאר פה בסביבה עוד 80 שנה לפחות, לא? מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. שולחת לך רשת תמיכה. נורית

שלום לך חן שמחה מאד שאת חוזרת אלינו ורואה בנו "נמל בית". תראי כמה תמיכה את מקבלת כאן, ואיזו היענות מרשימה יש כאן לכל פנייה וצורך. זה באמת מרשים. אני מבינה שפנית מאוחר בלילה, ולשמחתי היו מי ש'הרימו את הכפפה' גם בשעות הקטנות ההן. גם אני מצטרפת לקריאה להמשיך ולשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. התחושות והרגשות שאת מתארת - הגם שהן מאד שלך ומאד אישיות - מוכרות ומשותפות להרבה נפגעות אונס. דיברנו על כך, נדמה לי, רק בשבוע שעבר. אני מקווה שבעזרת המטפלת שלך, ואולי קצת גם בעזרתנו כאן, תצליחי לגייס מעט יותר סלחנות כלפי עצמך, וסבלנות כלפי תהליכים שאורכים זמן. איש מאיתנו לא נולד כדי לסבול, וכנראה שעל כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה לגלות את המשמעות הייחודית של קיומו. מבחינה זו, המסע שלך החל. דרך צלחה ליאת

הי חן התלבטתי אם לכתוב לך, כי לי קשה בעצמי לגעת בנושא אני מבינה אותך מהמקום שעברתי דברים ...עם אחי כל כך יכולה להבין את הפחד... אני לא יודעת בת כמה את או באיזה שלב את בחיים. אני התחלתי לגעת בכל זה רק בגיל 33, כשהייתי אמא לשני ילדים. משום מה זה נראה לי קשור, אבל אולי לא...אין לי מה להגיד לך , התמונות, הזכרונות , הפחדים כולם נכונים , כולם שם וכולם מאד אמיתיים המון המון זמן. תחושות של אימה אותי ליוו המון שנים...כמי שהיום מסתכלת בראי ואוהבת יותר ויותר מה שהיא רואה, אני מאחלת לך להגיע לאהבה עצמית, כי אני בטוחה שאת מ ד ה י מ ה ונהדרת, אני גם בטוחה שיש בך המון מעבר למה שעברת, כשתתחילי להסכל על עצמך מעבר לאותו אדם, את תמצאי כמה יש שם מעבר לחוויה הקשה הזאת ותמצאי שיש בך הרבה דברים אחרים שלא בהכרח מתקשרים אליו. אני מאחלת לך לפגוש את עצמך לא דרכו, לאהוב את עצמך, את כולך ולגמד אותו למקום הכי קטן שיש ובנתיים היי חזקה מתוקה כי זה ממש לא פשוט אני שולחת לך הרבה דמעות אבל גם הרבה כוח כי צריך הרבה כוח... שיהיה לך רק טוב ניבה

אני מרגישה 'רעה' לכתוב זאת,אך אני קצת מקנאה בכן שאתן חברות טובות,ותומכות אחת בשניה,ואני מרגישה בודדה ומחוץ לחבורה שלכן,ואני מתביישת לכתוב זאת. מקוה שלא תיפגעו מדבריי, משתנה

אני חייבת לומר שגם אני קצת מקנאה... המטפלת שלי אמרה שכדאי להגיד דברים כאלה (ואני משתדלת ליישם) שולחת לך חיבוק ענקי! :-) (התלהבתי מעניין החיבוקים) רעות

כמה שיותר יותר שמח! קדימה להצטרף! כל הכבוד שאת אומרת! מה שלומך הלילה? אני גם שולחת לך חיבוק גדול! (-: נורית

משתנה יקרה, אל תהייה מצחיקה פשוט תצטרפי! אנחנו פה אחת בשביל השנייה. הכי כיף ככה. דברי איתנו. תקף לכל המעוניין! את לא 'רעה', את אנושית. ולא פגעת באף אחת. (אני מרשה לעצמי לכתוב בשם יעלה והדר. אם הן לא מסכימות איתי הן כבר יודיעו לנו...) נורית

משתנה יקרה, את חמודה. אני מקנאה בך על הכנות הזו. לטעמי את לגמרי חלק מזה. חשבתי שזה כבר ברור לך ושגם את מרגישה ככה. רעות, אז מוזמנת. כמה שיותר, ככה יותר ש??מי?יח. לילה טוב, יעלה

נו, נורית ואני ענינו את אותה התשובה ממש, בלי לתאם. מדבר בעד עצמו. יעלה

גם אני אוהבת את ההתכתבויות האלה... (-: אני גם חושבת שההצפה של ההודעות מרתיעה קצת. אני בסדר. קופצת לפה הרבה לאחרונה. אני עושה שיעורים והמחשב מולי כך שהפיתוי גדול. מעניין איפה הדר ומה שלומה. כולם מוזמנים להצטרף! מאחלת לך עבודה קלה. נורית

נורית יקרה, סיימתי עכשיו יום עבודה ארוך ארוך ארוך. מחכה לי כזה נוסף גם מחר. מותשת ונו?ג?ה אני פורשת לישון, מוקדם מהרגיל. זו לפחות התכנית. לילה טוב, יעלה

אני כ"כ מבולבלת, לא יודעת מה לעשות. איך יודעים שאוהבים ולא סתם רוצים להתחתן? ברור שיש לי משהו לבחור אך האם זה חיבה גדולה שמתבלבלת עם אהבה? כ"כ רע לי. אני לא יודעת אם זה רק ידידות מיוחדת וחבר שלו שמקשקש לי בראש עם רמזים שסותרים את ההתנהגות שלו רק מכניסים אותי לצער גדול כ"כ. ממש בא לי למות. כבר אבדתי בחור שאהבתי, ויתרתי עליו בגלל שהוא מעולם אחר וזה כ"כ כאב וכואב. וממש ממש רע לי. אני רוצה לחתוך את הידידות הכואבת הזאת לפני שהלב שלי ישבר שוב, אבל זה כ"כ קשה. ממש ממש קשה פסיכולוג לא פותר את בעיית הלב אבל בכל איך מתמודדים עם כאב לב כ"כ גדול? ממש ממש ממש רע לי

גל שלום, אם את מבולבלת כל כך לא כדאי לקבל החלטות חפוזות. יעוץ פסיכולוגי יכול לעזור לך לעשות סדר בים הרגשות המציפים והסותרים ולהקל במעט על כאב הלב. ממליץ לך בחום לפנות ליעוץ פסיכולוגי . בברכה, גדעון

שלום רב, אני מקווה ששאני במקום הנכון ואודה לתשובה. אני אמא לילדה בכתה א ולבן בגיל 3. בתי ילדה עצמאית בדרך כלל, עומדת על שלה ומעט מרדנית. מידי פעם מתעוררת בבכי מחלומות בלילה ומתחילה לבכות בלי להצליח להביר על מה חלמה. עד כה חשבתי שזה נורמלי בהחלט אך לאחרונה החלה לבכות מכל שטות. . כל בקשה היא ישר מתחליה בקול מתבכיין. ומתווכחת על כל דבר ואנו ממש עייפים מכך ואובדי עצות. בנוסף גם קשה לה לקבל העדרות שלנ לצרכי עבודה וצריך לשכנע אותה שנחזור בזמן. גם כאשר נופלת או מקבלת מכה קטנה, היא ישר צורחת ובוכה מכל הלב וקשה להרגיע אותה אפילו בשריטה קטנה. לדעתי כל נושא הפחדים (חלומות, פציעות, השארות לבד) לא ברור לה והיא מעצימה הכל. איך ניתן לעזור לה ??. חייבת לציין שהיא חברותית מאוד ואין לה כל קושי ללכת לחברים לבד , הולכת לבד לביה"ס ואין אף שינוי במשפחה או מקרה טראומתי. תודה מראש

רינה שלום, התמונה לא ממש ברורה לי. מחד נשמע כי בתקופה האחרונה ישנה החמרה, מה שמעורר שאלה לגבי שינויים בבית, בבית הספר, ארוע חריג וכדומה. מאידך יש גם דפוס נלמד של קבלת תשומת לב. נשמע לי ששאלתך מצריכה יעוץ קצת יותר מסודר. מה דעתך להתייעץ טלפונית בקו להורה - יעוץ טלפוני חינם לגבי שאלות ביחס לילדים בגילאים 0-6. טלפון: 03-6406888 , אוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 עד 15:00. בברכה, גדעון

יעלה יקרה שלי, אני שולחת לך חיבוק גדול גדול ולא מרפה. את פה בשבילי. תני לי להיות פה בשבילך. מיותר לציין שגם אני מאוד אהבתי והתחברתי לדברייך. מחר יהיה יותר טוב. זאת השמועה שרצה... שלך נורית

היי נורית שלחתי לה חיבוק בעץ למטה אבל לא אכפת לי לתת עוד אחד... ומה איתך? הדר

נורית והדר, תודה. אתן מקסימות. נורית, ראיתי עכשיו שיותר קשה לי לקבל חיבוקים מאשר לבקש. עובדה: לבקש, ביקשתי (או יותר נכון, סחטתי בדרכי הפולנית של "לכו לכו, אני כבר אשאר פה לשבת בחושך" :-) אבל לקבל חיבוק, באמת מאוד קשה לי. כשראיתי את השרשור שפתחת עבורי ממש התקפלתי. אבל זה בכל זאת נעים. תודה לך. הדר, אף פעם לא חשבתי שאני לא צריכה חיבוק או שלא מגיע לי, אבל איזו חומת בטון, מונעת ממני מלקבל חיבוקים. כשמחבקים אותי (ויש לי רשימה ארוכה של אנשים מקסימים שמתנדבים לחבק אותי, במילים או בחיבוקים ממשיים) אני מתכווצת ברמה הכי פיזית. לא זוכרת אם כתבת פעם. כמה זמן את בטיפול? אני נורא אוהבת לשמוע על ההתקדמות שלך. מלבד השמחה עבורך, זה נותן תקווה. שוב תודה לכן, יעלה

רק חבל שההודעה הזאת מופיעה במיליון פורומים אחרים

שלום, לאחר כך וכך שנות חיים הפנמתי את "המסר": בחברה אסור להיתפס כחלש, פגיע או רגיש. יש להעמיד פנים, בהתאם ליכולת, ולהימנע ככל האפשר מכל חשיפה של עצמך האמיתי (כשהוא חלש יותר). אז אני משתדלת להעמיד פנים ככל יכולתי אך בה בעת בזה לקיום האנושי על כל אותם קודים איומים הנהוגים בו. מכל מה שראיתי סביבי, אנשים מקיימים כך מערכות יחסים ארוכות שנים, ללא כל חשיפת רגש כאב אמיתי, כיון שלא רק שלא תבוא הזדהות, אלא להיפך, עוד עלולה להגיע שמחה לאיד. מאידך, כשאני ניסיתי לקיים מערכות יחסים קרובות, שבהן יש אותנטיות והבעת רגשות אמיתית, בסופו של דבר נענשתי על כנותי: בין אם ע"י אנשים חסרי גבולות, שלא לומר מופרעים, שניצלו את חולשתי וניסו לתמרן אותי, ובין אם עי מי שאפיינו אותי "כבעלת צרכים מיוחדים", שלא נענו בילדותי. אחרים סתם נבהלו, נרתעו, ברחו או סתם הפגינו אגואיזם אטרקטיבי. טוב, אז הבנתי שנולדים לבד, מתים לבד וגם כנראה חיים לבד, רק למה כולם כל כך מרוצים מהחיים, לעזאזל?

אף אחד לא מרוצה מהחיים!

שלום יאנה, את צודקת. זה באמת יותר בטוח להעביר חיים שלמים עם מסכות, הגנות וחומות בצורות. חייתי (ואני עדיין חיה) ככה שנים. אבל ב א י ז ה מחיר? ומה עם להרגיש, ולחוות ו...לחיות? אני עושה ממש בימים אלה מאמצים כבירים כדי להשתנות ולנסות וללמוד לאט לאט בצעדים קטנטנים להוריד את המסכות, ההגנות, הקליפות והחומות שנמצאות עלי וסביבי בתקווה אחת קטנה, שזה לא מאוחר מידי. ועוד דבר שגיליתי, אם בתוכי אני מרגישה חלשה, פגועה, ממוטטת, זה לא ממש מקל עלי שאחרים חושבים שאני נורא חזקה. לפעמים אפילו להיפך... יעלה

היי יעלה. אני כל כך מתחברת למה שאת כותבת כאן בפורום... את בטוחה שאנחנו לא מטופלות אצל אותו אחד? סתאאאאאאאאאאאאאם. אני פשוט עוברת תהליכים מאוד דומים לאלה שלך. נהנית לקרוא אותך הדר

באמת בשנים האחרונות,בעיקר, הקיום האנושי נהפך ל'מלחמה מתמדת',{ואל תעלבי(לפי שמך נראה לי שאת עולה חדשה,ואין כוונתי לפגוע במגזר מסויים-אלא רק להציג עובדות)},כי עם התגברות העליה על כל מקום עבודה למשל יש ביקוש רב,ולכן צריך 'להילחם' על מקומות עבודה,וכמו-כן יש יותר בחורות מבחורים- גם על זה צריך 'להילחם',ולכן הן המעסיקים והן הבחורים - מרגישים שזכותם לנצל את המצב הקיים, ו'לשחק' עם אנשים ועם רגשותיהם,וכמובן שיחס זה (מצד מעסיקים) הוא בעיקר כלפי נשים ופחות כלפי גברים; כי אם את לא 'תאמרי אמן' על כל מה שהבוס אומר לך ותדרשי לשמור על זכויותייך,הוא יודע שמיד יש לו אפשרות לפטר אותך ולקחת מישהי אחרת שתסכים לכל תנאיו,וכך זה גם עם בחורים פנויים - הם יודעים שיש הרבה בחורות פנויות, אז למה לא 'לנצל בחורה ולזרוק אותה',הרי מיד אותו בחור יוכל לעבור אפילו 'בלי הנד-אף' לבחורה הבאה,וכך הלאה. אני מצטערת שאני נשמעת ממורמרת כ"כ אבל מה שכתבה יאנה פשוט כ"כ קומם אותי, כי הוא מאוד נכון,בעולם הזה אפילו בבני-משפחה אסור לתת אמון מלא-כי הם אח"כ מנצלים את אותן 'נקודות-תורפה' כלפיך לרעה,ובטח שאי-אפשר לבטוח במעסיק ולוותר למענו על משרות אחרות ולא להאמין אפילו לרגע להבטחותיו,ובמיוחד אסור לבטוח במילים יפות של בחורים יפים - כי הם מרשים לעצמם הכי לנצל בחורות.

יאנה שלום, כתיבתך נוגעת ללב, נוגעת באנשים אחרים (ראי מהתגובות שקיבלת) אך גם נוגעת בשאלת יסוד במערכת יחסים - היכולת להיות אמיתי , כנה, לחשוף את עצמך ולא להיפגע. אני מקווה שבמערכת היחסים הבאה תפגשי את בן הזוג שידע להעריך כנות ולא לנצל כנות. יתכן שאז תחושתך לגבי הקיום האנושי תשתנה. בברכה, גדעון

ביתי בת 10 חודשים לפני שבועיים החלו בעיות שינה לפני שהיא הולכת לישון היא מאוד עייפה היא בוכה צורחת נעמדת במיטה ולא מוכנה לשכב החזרנו אותה לישון נתנו לה בובה מוזיקה שקטה שאיתה היא רגילה לישון מאז שהיתה תינוקת לא עוזר רק עים אנחנו מורידים אותה למטה בחוץ בעגלה ועושים לה סיבוב אף פעם לא עשינו דבר כזה ופיתאום זה עובד אבל הילדה ישינה לא רגוע היא צועקת בוכה זזה המון מצד לצד האם משהו מחיי היום יום משפיע היא ילדה מאוד פעילה ועירנית היא אוהבת לצאת לפארק שעשועים לראות חיות לעלות על מתקנים בקניון האם זה מוקדם מדי לחשוף אותה להמון גרועים בגיל הזה וככה זה משפיע על השינה שלה תודה מראש עינת

עינת שלום, הסיבות יכולות להיות רבות ושונות. החל מבעיות פיזיות כגון: כאבי שיניים, כאבי אוזניים וכדומה. המשך בגרויים רבים מידי בסביבתה, או אפילו "חרדת זרים" או חרדה מההיתנתקות מכם לפני השינה. לכן עליכם לנסות ולבדוק את האופציות השונות לבעיות השינה הנוכחיות. מתוך ידיעה שזה דבר שכיח . בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב, אני מתרגמת מאמר בפסיכולוגיה ואני מאוד אודה לכם אם תוכלו לעזור לי. אם נאמר על ד"ר אחד לפסיכולוגיה שהוא: a clinical member AND approved supervisor in the association for family therapy אז מה הוא בעצם? מה זה: clinical member ו approved supervisor ?

http://milon.morfix.co.il/default.aspx?q=

אילו ניתן היה למצוא את הפירושים. מדובר במונחים שאינם מופיעים במילונים.

זה אומר: מפקח מוסמך והביטוי השני- חבר(הכוונה חבר בתוך ארגון) קליני.

תמרה שלום, למיטב הבנתי - הוא חבר באיגוד לתרפיה משפחתית (clinical member) וגם מדריך מוסמך לתרפיה משפחתית(approved supervisor ) בברכה, גדעון

שלום רב, מידי פעם אנו מארחים את נכדי בן ה-15.5. הוריו בתהליכי גירושים, וקשה לומר שהיו לו חיים ניחוחים עד היום. מפריע לי שכאשר הוא אצלינו, הוא מחטט בכל דבר ודבר שנמצא בבית. הוא סורק את כל המגירות והארונות וכל פריט במקרר, וחוזר חלילה. אמרנו לו בעדינות, שאם הוא צריך דבר מה - ניתן לו. ובכלל, הוא נוהג בביתינו כאילו הוא בעל הבית. לוקח דברים בלי רשות. מחליט בעצמו מה טוב לסבא וכו'. איננו רוצים לפגוע בו, אך התנהגות זו מפריעה לנו ביותר, שממש איננו ששים לבואו. כיצד אפשר להיטיב את התנהגותו? ובכלל - איננו יודעים מניין נובעת התנהגות זו. אודה לכם מאד אם תאירו את עיני.

רוחמה שלום, יכולים להיות הסברים רבים להתנהגותו של נכדך. למשל החיפוש אותו הוא מחפש בארונות ובמגירות מייצג את החיפוש הרגשי אחר ביטחון ויציבות, שאולי כבר לא מתקיים בשל תהליך הגרושים אותו עוברים הוריו. בכל מקרה הייתי ממליץ לעשות שני דברים במקביל: האחד לומר בצורה מפורשת וברורה מה הגבולות שלכם ושאינכם מסכימים לחיטוט במגירות. מיותר לציין . שיש לשאוף לומר דברים בצורה אסרטיבית ועם זאת בעדינות ועד כמה שאפשר בלי לפגוע בו. במקביל נסי לתפוש איתו שיחה על רגשותיו ועל איך הוא עובר את התקופה הזו. יתכן שבלהט התקופה, אף אחד לא מדבר איתו על איך הוא מרגיש. אם תצליחי לפתח שיחה כזו, זה גם יסייע לו וגם יחזק את הקשר ביניכם . בהצלחה רבה, גדעון

שלום אני בסיטואציה מוזרה וחדשה לי. התאהבתי נואשות באבא של חברו הטוב ביותר של בני. אני בת 50 ונשואה באושר. גם הוא. אני לא ישנה בלילות, לא אוכלת והוזה כל היום. הוא מצידו מראה לי גם סימנים של קירבה אך אולי אני מדמיינת זאת ורואה כל דבר בעיניים אחרות מפאת מצבי. אני יוצאת מדעתי ולא יודעת מה לעשות. תודה

אילה שלום רב, את מתארת סיטואציה מורכבת , שבודאי מטלטלת את כל חייך. כל עיצה אינטרנטית תהיה קצרה מידי, שטחית מידי ולא מתאימה. אני סבור שעלייך לפנות לפסיכולוג קליני לתהליך של יעוץ ואולי טיפול, כדי לעזור לך בטלטלה הרגשית שאת עוברת. בברכה, גדעון

שלום, כתבתי כאן כבר בעבר ונעזרתי מאוד בליאת. קשר שהייתי בו כחודש+ הסתיים (באופן ישיר בגלל סיבה מטופשת- נקודתית), והדבר יצר אצלי כאב רב, עצב תהומי, תסכול, חוסר קבלה ואובססיביות. אני מוצאת את עצמי בקשרים שבהם הבחור שאני נמצאת איתו עוזב שוב ושוב, עד שבד"כ מסיים בצורה סופית את הקשר ואז- אני מאשימה את עצמי בכך. אני מבחינה שהסיבות לבחירת בני זוג, או דינמיקת קשר מסוימת, אינה אקראית ואני שואלת את עצמי ואתכם באופן כללי לפחות, מבלי להיכנס לנסיבות חיי המורכבות, למה אני יוצרת ונמשכת לקשרים כאלה, מה אני מפיקה? הרצון בחויה מתקנת? יש לציין, שנמנעתי מקשרים שנים רבות, ואילו עתה, כשנכנסתי לקשר והוא הסתיים, מיאנתי לתת לו להסתיים ולבחור לנתק איתי את הקשר, הכרחתי אותו לתת לי הסברים או להישאר ידידים, ובכלל נוצרה סיטואציה ששמה אותי בנק' שפל, שלא יכולתי לקבל את המציאות החדשה. (הבחור לא הסכים לנהל איתי אפילו שיחה). איך מרפים מהעצב, מהכאב ומרגשות האשם? אני לא מצליחה להבין ולקבל חיבה, אהבה ואינטימיות בין שני פרטים שמסתיימת באופן פתאומי וקיצוני ולא נותרת לפחות חיבה וידידות, כי בעיניי אלה ערכים מקודשים ובסיס הקשר לפני ואחרי. למה אני נקשרת (כשאני נקשרת, ומדובר בארוע חריג) כ"כ חזק? הפצרתי בבחור לקבל הסברים ליחס המנוכר שלו אלי או לסיבה שאינו מעוניין לשמור על ידידות (הוא לא היה מעוניין לדבר כלל) כי התפנית ביחס נראתה לי לא הגיונית ולא יכולתי ליישב ביני לבין עצמי את ההגיון שבדבר, שנראה לי כאוטי. אולי אני אוסיף, הבחירה בבני זוג נראית לי (באופן מאוד לא מפתיע) נובעת מהקשר עם ההורים, קשר אמביולנטי, שסיפק לעיתים את הצד החומרי, ומצד שני פוגענות (בדרכים רבות), התעללות רגשית, זלזול והתנהגות שיצרה בי תחושת חוסר ערך (והובילה לביטול עצמי). בקשר הנוכחי לעיתים חוויתי תחושות של כניעה וקבלת מרות מסוימת, מצד שני למדתי להרגיש ולהיות נוכחת בקשר, לחוות, ולקבל אהבה (בדרכים שונות עם קושי רב) תוך ניתוק מסוים של הצד החושב ללא הרף, המנתח ומעבד כל התרחשות ולוקח ממנה את ההוויה והחוויה. זו הייתה התנסות ראשונה מסוגה, יחד עם התכונות הישנות ודינמיקות העבר. תודה, אושר

הפצרתי בבחור לתת הסברים (לא לקבל).

אושר שלום, לעיתים רבות מאוד , מערכות היחסים שלנו וגם המקומות בהם כושלים ונופלים במערכת היחסים - פועלות עפ"י "חוק" החזרתיות. פרויד קרא לזה" "כפיתיות החזרה". בהחלט יתכן שמה שאת מחפשת זו אותה חוויה מתקנת, שהפעם זה יהיה שונה. ואילו מה שקורה בפועל זה שגם הפעם נפלת לאותו הבור. טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית יכול לסייע לך להבין את התהליך הזה אצלך. לעזור לך להבין כיצד את בוחרת במודע או שלא במודע את בני הזוג שלך ולהבין טוב יותר מה קורה בתוך הקשר. כמובן, באופן לא מפתיע, כפי שאת כותבת - גם ההורים נמצאים פה בתמונה. כדאי וניתן לעבוד על כך. אני ממליץ לך לשקול פניה לטיפול. בהצלחה, גדעון

אני זונה,אני מטומטמת,אין לי פרצוף להיכנס לפה יותר!!!!! פתאום שמתי לב להודעה של המשתנה תחת הכותרת "סוגיה שמטרידה אותי" אני לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה שזאת אשמתי היא מדוכדכת בגללי אסור היה לי להוציא את הג'יפה שלי החוצה כי לשמוע על בחורה שנאנסה זה מאוד לא קל ועוד עליי שאני מתבכיינת כמו ילדה קטנה היא היתה מזועזעת ממני אני בטוחה בכך שלא תאשים את עצמה כי היא צודקת אני צריכה לקבל תמיכה בפורום שמיועד לנפגעות תקיפה מינית לא כאן שיש פה אנשים רגישים ויפי נפש אני זונה מטומטמת זה לא מקומי תודה בכל אופן לכל מי שתמך בי הקשיב לי והבין אותי וקיבל אותי ואת מגרעותיי ואת הלכלוך הזה שהבאתי איתי אני אהיה פה באופן פסיבי בלי להשתתף אני אבקר לעיתים קרובות שוב תודה רבה הדר,משתנה,אין כינוי(מקווה שהכל בסדר איתה),יעלה,נורית,השואל ומי ששכחתי... תודה ענקית במיוחד לאורנה,גדעון,ולליאת המיוחדת תודה על התמיכה והעזרה שלכם, חן

אל תעצבני אותי ותחזרי לכאן תכף ומיד!!!!

חן יקרה, מצטערת על ההודעה הקודמת... פשוט... אני לא רוצה שתלכי. לא את, לא אין כינוי ולא משתנה. דווקא כיף ככה בפורום שאנחנו מגיבים אחד לשני. תומכים ושולחים חיבוקים, לא? אז למה לקלקל? הרי לכל אחד כאן יש את ה"תיק" שהוא "סוחב" עימו... את חשובה לפורום. חשובה לי. ויהיה לי מאוד חבל אם תהפכי למשתתפת פסיבית! כל אדם אחראי לעצמו. ואם באמת ההודעה שלך הייתה קשה לקריאה עבור משתנה (אני בספק). היא תדע לקחת אחריות על עצמה ו"לעשות חושבים" מה לקרוא ומה לא. אולי תאשימי את עצמך גם במלחמה בעירק ובצונמי???? נורית

חן, למה את כל כך קשה עם עצמך?! הפורום הזה קיים בשביל לשתף! אני לא הזדעזתי ממך ובטח שלא ניגעלתי! למרות שאני חדשה כאן אני מרשה לעצמי להגיד שכולם פה אוהבים אותך ורוצים לשמוע מה את מרגישה למרות ובגלל הדברים הקשים שאת מספרת. לי באופן אישי קשה יותר לקרוא את הודעתך הנוכחית מאשר את ההודעה שבה סיפרת שנאנסת. בבקשה תמשיכי לכתוב! שולחת חיבוק ענקי! רעות

בשום-אופן לא היה קשר אליך לבין תחושת הדכדוך שלי,נכון שקראתי הודעות של אחרים והן העציבו אותי(ואיני באה להאשים חלילה,אלא פשוט מציינת עובדות),אבל כלל וכלל לא היה קשר אליך,את הרי לא כתבת אתמול בערב,אז למה את מאשימה את עצמך. ולהיפך,אם כבר את עודדת אותי בשיתוף שלך,בכך שנתת לי את האפשרות לעודד אותך,וגם בכך שראיתי שמה שקרה לי זה כלום לעומת מה שקרה לך. זה מקומם אותי שאת לוקחת עלייך את האשמה של כל העולם - אינך 'זונה' אם בתמימות או אולי תקראי לזה טיפשות עלית לטרמפ ובחור 'מלוכלך' חסר יצר אנושי אנס אותך,את צריכה לקלוט שאת לא אשמה,אלא רק אותו בחור אשם. תמשיכי לשתף כי נתגעגע אליך(אני מדברת בשם כולם,כי אני יודעת שכולם חושבים כך), וכאן את אדם מקסים ורגיש ובטח לא מה שאת חושבת על עצמך. תיידעי אותנו בהמשך מה קורה איתך, משתנה

את לא צריכה להצטדק,אני הולכת כי אני לא רוצה להכביד,ולהפחיד ולזעזע אף אחד. אין להחלטה שלי שום קשר אלייך.

נכנסתי לכאן באקראי, הצצתי ונפגעתי:-) את מוזמנת להכנס לפורום נפגעי תקיפה מינית המגובש והמאויש. שם התכנים הקשים שתעלי עולים בקנה אחד עם כל משתתפות הפורום- יתקבלו בסלחנות ויעובדו בטבעיות. המכניזים שם יהווה לך משענת יציבה ויקנה לך 'רשת ביטחון' של 'אחיות לצרה' ויבטיח לך שרשרת של תמיכה. כל טוב יקירה.

דבריך קצת פוגעים בי (ובטוח שאם תשאל גם את יתר המשתתפים ואת הפסיכולוגים)אישית,כיוון שלפי מה שאתה אומר כאן בפורום דבריה של חן לא מתקבלים בסלחנות ולא מתייחסים אליהם מספיק או בכלל,ולא בטבעיות,וזה מקומם אותי- כי רק חן חושבת שהיא פוגעת באחרים וש'מעיקה' על הפורום,ותהיה בטוח שאחרים לא חושבים ככה. נכון שיהיה לחן יותר קל לשתף בסביבה שמבינה מה היא עברה ועברה אותו דבר,אבל אין לזה קשר להבנה שלה בפורום זה.

טוב, אולי זאת לא סטייה אבל זה בהחלט משהו ביזרי. יש לי חבר שאוהב כפות רגליים מזיעות. הוא אוהב לחלוץ לי את הנעליים ואז ללקק לי את הזיעה מהרגל . ככל שהרגל יותר מזיעה זה יותר "עושה לו את זה" (במיוחד אם אין גרביים). בעיקרון אין לי בעיה עם זה אבל אני מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת למה דווקא זה מה שמדליק אותו . מדוע הוא מתרגש דווקא מכפות רגליים מזיעות צהובות ואדומות שהרי על פני השטח זה נשמע דוחה. האם יש כאן רצון להשפלה? או שאולי זה נובע מטראומת ילדות? מכיוון שזה אינדיוודואלי לכל אדם וצריך לבדוק את זה בתוך טיפול , הייתי רוצה לדעת באופן כללי ועינייני מאיפה הצורך הזה בא ולמה? בתודה מראש, יעל.

יעל שלום, כפי שכתבת את הסיבות האינדיווידואליות צריך לבדוק במסגרת של טיפול. באופן כללי ותיאורטי זה יכול לנבוע מיחסים מוקדמים לקויים , או ארועים טראומתיים המקושרים למיניות. בברכה, גדעון

לכל אחד יש סטייה מינית אין פה שום דבר מיוחד יש אנשים שכפות רגל הכי עושה להם את זה וזה נקרא "פות פטיש" בד"כ זה מתחבר לפנטזיית השפלה ולעולם הסאדו מאזו הנקרא bdsm ולכן יש האוהבים את הזיעה, ולכן יכול מאוד להיות שחברך יאהב השפלה. כנראה זה מתחיל כבר מהילדות שהילד רואה בכף הרגל הנשית אובייקט, יכול להיות שיש סיבה אך זה לא בטוח, גם פנטזיית חדירה תכל'ס אין לה הסבר. יש גם אנשים שאוהבים רק מגפיים.

היי יכול להיות שזה סטייה או שמא...........הוא אולי נהנה לענג אותך אולי הוא אוהב אותך ובזה הוא רוצה להראות את אהבתו (: פעם יצאתי עם משהי שאהבתי מאוד יום אחד נכנסנו למיטה והיא שאלה אותי אם אני אוהב אותה במשך אולי ששעה וחצי עשיתי לה מסז ולקקתי אותה בכל מקום אפשרי גם בכפות הרגליים(שזה לא מקום מלהיב ללקק)

בוקר טוב. תראו מה שפורום אינטרנטי יכול לעשות. כמו תמיד לאחר ימים סוערים שכאלה, התעוררתי המון פעמים בלילה. עם המחשבות, הרגשות, הגעגוע, הכמיהה... בעבר הייתי נשארת ערה, מהדהדת את הדברים (זוכרים את העץ "הדהוד" מהשבוע שעבר?), ולא מוצאת לעצמי מנוחה. הלילה, כשהתעוררתי, הזכרתי לעצמי את התכתובת המרגשת אתכם. הדהדתי *אותה* במקום. הזכרתי לעצמי שהעזתי לבקש, להצטרך, וכאילו מניתי את החיבוקים שקיבלתי. כמעט שיכולתי להרגיש אותם פיזית. זה היה הרבה פחות נורא, וגם... נרדמתי בחזרה. וכמו מתנת בונוס, קמתי בבוקר ומצאתי את החיבוק ששווה מיליון שליאת הבטיחה שאקבל, ושאורנה שלחה לי בלילה. עשיתם לי טוב! הדר

הדר, תודה על העדכון. נדיבות הנתינה שלך חוזרת כמובן אלייך. (עץ ההדהוד הנדיב...) זו יכולת להיות מחבקת ויכולת לא פחות גדולה לאפשר לאחרים לחבק. תמשיכי כך, גדעון

הדר היקרה אני מאושרת שהצלחתי לעודד אותך במקצת.(במצבי לא חשבתי שאני מסוגלת לעודד מישהו.) את צריכה לשמוח שניחנת בכוחות נפש ויופי פנימי נדירים ביותר.לפי דעתי זה אומר הרבה עלייך.זו באמת מתנה משמיים. שולחת לך עוד חיבוק חן

היי הדר, אני ממש ממש שמחה לשמוע. ממש נעים פה בפורום בזמן האחרון, לא? רק בשמחות\בעליות... (-: נורית

ליאת,גדעון,אורנה אני חייבת עזרה אני לוקחת ZABAN כבר שבוע בערך.אני רוצה'לרדת מזה' כי אני לא רוצה ולא יכולה להפסיק לעשן.אני יודעת שזה מאוד לא בריא לי אבל אין לי מספיק כוח רצון להפסיק עם העישון,אבל בגלל שאני מאוד מדוכדכת כבר כמה חודשים,אני רוצה משהו שיפחית לי את הרגשת הדכדוך, והסיגריות עוזרות מאוד. כדאי להפסיק עם הZABAN ולבקש משהו אחר??? חוץ מזה אני בטיפול פסיכולוגי ואני רוצה לראות התקדמות אין לי סבלנות יותר(אני בטיפול רק שלושה חוד' וזה נראה לי המון זמן)אבל לא רק שאני לא מתקדמת עם הטיפול,ההיפך הוא הנכון,אני מרגישה שאני הולכת אחורה,וזה למרות שיש לי מטפלת מאוד מנוסה והכימיה מאוד טובה ביננו וכפי שהבנתי כימיה זה דבר חיוני להצלחת הטיפול... אז למה ךדעתכם אני לא מצליחה להיעזר בה או בחברים תומכים,למשל? פשוט נמאס לי כבר להרגיש ככה,אני רוצה להיות 'כאחד האדם' בלי סבל ויסורים,בלי להיאחז בדברים שליליים כמו סיגריות ושתיית אלכוהול. אני כרגע לא "רואה"'דבר,חוץ מהבעיות שלי,אני לא יכולה לעזור לבן משפחה שזקוק לי מאוד וזה מתסכל אותי. אני מרגישה אגואיסטית שלא אכפת לי מהסבל של הזולת ואני לא יכולה לראות אותו,ההיפך אני רק מתעצבנת על אנשים תמימים שלא עשו לי כלום. (על חברים בעבודה,חברות טובות,אמא,אבא וכו') אני חיה בנסיבות מאוד קשות כיום וטראומה שחוויתי בעבר(אונס קשה) ולפעמים בא לי,באמת,לעשות משהו שיפסיק את הסבל,אבל אין לי אומץ לעשות משהו קיצוני אפילו שאני מאוד רוצה. חושבת שאם אני אמות אף אחד לא ירגיש בחסרוני,משפחה וחברים יבכו קצת כמה ימים אבל אח"כ "עולם כמנהגו נוהג". אל דאגה אין לי כוונות להתאבד. סליחה אם אני נשמעת כמו תקליט סרוט כל הזמן מקטרת על אותו דבר. סליחה,הדר,שאין לי יכולת לחזק את ידייך ולעודד אותך,כפי שאת עודדת אותי לפני כמה שבועות. שתדעי שהיום מאוד נגעת בי!! גם הניסוח שלך בכתב מאוד יפה,ואת נשמעת חכמה מאוד. ישבתי וקראתי הכל ואני חנוקה מדמעות. העיקר שהתעודדת בסופו של דבר,זו מתנה שמילים יכולות לעודד אותך כי אצלי זה לא קורה.אצלי זה משהו הרבה יותר עמוק. אני שולחת לך חיבוקים כמו שאת מקבלת גם במציאות וגם בפורום. אוהבת אותך ומאחלת לך שמהפגישה הבאה עם הפסיכולוג תצאי הרבה יותר מחוזקת. אסיים את דבריי אלייך בכמה מילים משיר שאני מאוד אוהבת. גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה תדעי עכשיו שאני מאוד אוהבת תדעי בלב אני תמיד איתך ומשהו אחרון לליאת, ביום שני אני נפגשת עם המטפלת,אני אבוא בלילה ואני מקווה שיהיה לי משהו טוב אחד להגיד. אני ברגע זה מרגישה הכי דפוקה בעולם,והכי אפס,והכי כלומניקית(כי אני חלשה נפשית)אל תיבהלי שאני מדברת על עצמי ככה.....אני מרגישה שאני באמת כזאת!!! שאלה לי אלייך: אם הייתה לך מטופלת כמוני היית יכולה לטפל בה או שהיית מתייאשת? האמת אני קצת חוששת שהמטפלת שלי תתיאש ממני,למרות שהחשש שלי לא מוצדק,היא הבטיחה שלא להתייאש.... סליחה על האורך ועל השטויות שאני כותבת(אני תחת השפעת אלכוהול מקווה שתבינו אותי) חן

חן יקרה! את מתנצלת שאת לא יכולה לעודד אותי. השאלה מה זה *לעודד*. כשאת כותבת לי שאת אוהבת את הניסוח שלי, אני מוחמאת ומתעודדת. כשאת כותבת לי שהצלחתי לגעת בך, שקראת את התכתובת ונחנקת מדמעות, אני מתעודדת, כי אני יודעת שיש שם מישהי שמרגישה אותי במצוקה שלי. כשאת כותבת לי שיופי לי שמילים מחזקות אותי, את מראה לי שיש לי גם יכולות להתחזק. כשאת שולחת לי (עוד) חיבוק, את מראה לי שאכפת לך ושאני לא לבד. כשאת כותבת לי, שאת אוהבת אותי, אני מאמינה ונרגעת. וכשאת שולחת לי שיר, ועוד כזה שאני אוהבת, את מתחברת אלי למקומות מאוד עמוקים ופנימיים (אם היית יודעת מה מהווה המוסיקה בשבילי...). ואת כל זה את מצליחה לעשות לי כשרע לך, וכשאת קצת שתוייה. את מבינה מה את שווה? כמה אחרי מה שכתבת לי "העולם שלי כבר לא כמנהגו נוהג?", כמה את לא נתפסת בעיני כלא שווה, כאפס... ולגבי הדברים האחרים שכתבת: כולנו רוצים להרגיש "נורמליים", "כמו כולם". זה לא תמיד פשוט. כיף לי לשמוע שיש לך קשר טוב עם המטפלת. שלושה חודשים בטיפול זה טיפה בים. במיוחד עם טראומה כמו שעברת. תני לעצמך ולטיפול זמן וצ'אנס. מוכרת לי התחושה שנמאסתי עליו. שהוא יתייאש ממני. כל פעם אני בודקת מחדש את ההרגשה הזאת מולו (ומול אלה שבניסיון החיים שלי גרמו לי להרגיש כך). אבל היות ויש לי כבר גם הישגים רבים בטיפול, אני מציינת אותם לעצמי בסיפוק, ויודעת שלא רק אני גאה בהם, אלא גם הוא. אני מודה לך שוב על המילים החמות. נגעת בי. הדר

שולח חיזוק..

חן שלום, אני מבין שה-ZABAN הינה תרופה להפסקת העישון ואני לא מתמצא לגבי השימוש בה. מנסיוני עם אנשים שעברו טראומה הרי ישנה נטיה להשתמש באלכוהול, סמים, עישון סיגריות בניסיון ליצר הרגעה והקלה עצמית. מה שקרוי "Self medication".זה בדרך כלל כתוצאה של רמת המתח הגבוהה. לעיתים יש מקום לשקול התיעצות עם פסיכיאטר לתרופות אנטי דכאוניות. כדאי אולי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. בנוסף - עלייך לדעת שטיפול נפשי אצל אנשים שעברו טראומה הינו טיפול ארוך. גם אם את חסרת סבלנות ורוצה כבר שיהיה שיפור, צריך לקחת בחשבון את הנקודה הזו. מעבר לכך את מוזמנת לכתוב, להתייעץ ולשתף בכל עת. גם השיתוף עצמו וגם התמיכה והחיזוקים שאת מקבלת מחממים את הלב ומסייעים. חזקי ואמצי, גדעון

תודה על תשובתך, באשר לתרופה ZABAN עד כמה שידוע לי זה סוג של תרופה אנטי דכאונית(לא SSRI)שמצאו שהיא עוזרת בהפחתת או הפסקת עישון,ממה שהבנתי יש לתרופה הזו שלושים אחוזי הצלחה,את התרופה נתן לי פסיכיאטר שאני בקשר איתו בנוסף לטיפול הפסיכולוגי. סליחה אם לא הסברתי את עצמי נכון,אתמול שתיתי קצת יותר מידי וכשכתבתי את ההודעה לא הייתי צלולה במיוחד, וגם עכשיו אני לא מי יודע מה מרגישה טוב,יש לי כאבי ראש+בחילות שזה אופייני אחרי שתיית אלכוהול מופרזת. אני אנסה לנסח את השאלה יותר טוב ויותר ברור.האם כדאי להפסיק עם הZABAN כיוון שאני לא מעוניינת להפסיק לעשן ולעבור לתרופה אנטי דכאונית ממשפחת ה-SSRI? חשבתי על זה כיוון ששמעתי שתרופות SSRI מאוד עוזרות ומקלות ואילו תופעות הלוואי קלות וזניחות.באשר לטיפול אני יודעת שזה תהליך ארוך,ובמקרה שלי במיוחד כי אני נפגעת תקיפה מינית,אבל כיוון שאני מטופלת במרפאה ציבורית יש לי את החשש התמידי הזה שיזרקו אותי מהטיפול לפני שאני אספיק בכלל להפיק ממנו איזשהי תועלת,כיוון שיש תור המתנה ארוך מאוד ונראה לי שמרפאות בריאות הנפש לא 'נדיבות מידי' ויש גבול מסוים עד כמה שהם יכולים לתת לי להמשיך את הטיפול. לטיפול פרטי לצערי אין לי כסף. תודה על הסבלנות חן

אומנם כרגע איני במיוחד במצב שאני מסוגלת לעודד מישהו,אבל אני שולחת לך 'חיבוק וירטואלי חם' ומקווה שהוא יעזור.

תודה שאת בכלל טורחת לשלוח לי חיבוק וירטואלי. תרגישי בנוח,אני לא מצפה ליותר מידי עידוד. גם ככה אני מטומטמת מגיע לי מכות, לא עידוד.

היי אני לא יודע אם אני אוהב בחורות או לא מה שבטוח שיש לי משיכה מינית חזקה רק לבחורות אבל מעבר לזה לא יודע אם אני יכול לחיות עם בחורה כי אני בודד כזה וגם אולי תדרוש ממני דברים אולי אני לא מתחבר למין הנשי שיש לו דרישות שונות מגברים שמוציאות אותי מהתחרות לא הייתה לי חברה עד עכשיו (26) וגם מפריע לי המשיכה המינית הבלתי מוגשמת שגם סקס סתם אי אפשר לעשות מה אומרת על זה הפסיכולוגיה והאם אפשר להיות מאושר גם בלי חברה ולהוציא מהראש שלי את המחשבות על בחורות ולרדוף אחרי בחורות כל הזמן

אהרון שלום, לדעתי הבעיה שאתה מציג היא לא רק אם אתה אוהב בחורות , אלא גם החשש שלך מהמין שנשי. חשש שבא לידי ביטוי בהמנעות ובפנטזיות שאינך מעיז להגשים. לדעתי טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך לצאת מהמקום בו אתה נמצא: להבין טוב יותר את עצמך וחששותיך ולהעיז ולעשות משהו עם מה שלא מוגשם כיום בחייך. בהצלחה רבה, גדעון

שלום, אני אוטוטו בת 30. בולמית בערך כ- 10 שנים. מפליא, אך איני ממש זוכרת מתי התופעה החלה. הצטרפה לבעיה זו גם בעיה תלישת השיער בתקופת התואר הראשון (לא זכור לי קודם לכן). מוזר עד מפחיד איך הזכרונות לגבי שתי בעיות די משמעותיות בחיים שלי - מעורפלים (סוג של החכשה). בעית הטריכוטילומניה אינה כה קאוטית בעיני. היא החריפה בתקופת מבחנים לדוגמא עד מצב בו היו לי "חורים" בגבות והן היו דלילות, אולם כיום כמעט ולא ניתן להבחין במריטת השער מהגבות ומהראש. אציין כי בתקופות ההריון נגעלתי לגעת (אני אם לשניים) ולתלוש את שערותייי. פניתי לטיפול דרך הקופה לפני כשלוש שנים לגבי בעית האכילה (לא ציינתי את בעית מריטת השער). אולם, אכן הטיפול עזר נקודתית. אציין כי הטיפול כלל פגישה עם דיאטנית. נפגשתי עם פסיכולוגית ואחרי שתיים או שלוש פגישות לא התחברתי אליה (יש דבר כזה, נכון?). ולא ניסיתי להפגש עם אחר/ת. על אף חומרת הבעיות אציין כי אני בן אדם סה"כ מאושר שלא נוטה למצבי רוח (בעבר כן!!!) וששגרת חייה לא נפגמת כיום (איכות חייה כן) - אני לומדת לתואר שלישי עובדת בחברה גדולה (הצלחתי לסיים שני תארים בהצטיינות - אני אומרת זאת לא מיהירות אלא בכדי להבהיר את כוח הרצון למרות שאז הבעיות השתלטו עלי יותר) ומנהלת חיי משפחה.. לא סיפרתי לאדם קרוב מלבד בעלי על בעיה הבולימיה אך הוא לא שואל עליה יותר. ברור לי שאני זקוקה לטיפול פיסכולוגי ואולי אפילו תרופתי (אך לאור העובדה שאני מניקה אני לא יכולה כרגע). איך מוצאים את הפסיכולוג הנכון??? יש לי מספר בעיות עם טיפול פסיכולוגי.... ראשית לעמוד בו כלכלית לאורך טווח ארוך (יותר משנה). ושנית, יש לי בעיה עם כך שיתחילו ל"תלות את האשם" בהורי שאני כך כך מעריכה ושהעניקו לי חינוך זמן אהבה ותמיכה... יתכן מצב שבו ההתנהגות אלו אינן קשורות להורי אלא אלי בלבד (שפשוט גיליתי דרך "קלה" להיות רזה) או שחייב לעמוד מאחורי כך משהו יותר עמוק??? תודה וסליחה על האורך

לכוכב ורוד שלום, מכתבך מהווה דוגמה לכך שישנה אפשרות שאדם יהיה גם עם בעיות וקשיים פסיכולוגיים אך גם מתפקד ועם כוחות , שהרי את נשואה ואמא לילדים וסיימת שני תארים ולומדת לתואר שלישי ועובדת . כל זה מעיד על כוחותייך, אך כמו שאת כותבת - יש לכך גם מחירים באיכות החיים. טיפול פסיכולוגי יכול לדעתי לסייע ולשפר את מצבך. לא חייבים לדבר על ההורים יש עוד נושאים לדבר עליהם.. ולגבי המחיר: היות ואת סטודנטית לתואר שלישי, את זכאית לטיפול פסיכולוגי בשרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה בה את לומדת. השרות הזה הינו זול יחסית ומאפשר לך להיות מטופלת. את מוזמנת לשתף בהמשך מה החלטת ועשית, בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, תודה על תשובתך. חידשת לי בעניין השרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. אני אברר כבר מחר... אעדכן בהמשך, שבוע טוב ושוב תודה

אודה לך מאוד אם תיעצי לי, עד כמה שאת יכולה. האם יש תרופה, אפילו טבעית להורדת לחץ ועצבים. אני מוצאת את עצמי לחוצה וצועקת הרבה לאחרונה. עצבנית על דברים קטנים ושוליים. ואחר כך כועסת על עצמי. כיצד אני יכולה להרגיע את עצמי??? לאחרונה אני ממש פוגעת בתגובותיי המילולליות בסובבים אותי. אני אדם בריא בדרך כלל עברתי בדיקות דם לפני חודשיים והיו תקינות. אודה לך מאוד אם תעזרי לי. !!!!!!11

שלום טלי, לגבי ייעוץ תרופתי, כדאי לפנות לפורומים שעוסקים בכך. אבל, גם לפסיכולוגיה יש מה לומר על לחץ. בטווח הקצר, אפשר ללמוד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי טכניקות שונות להורדת רמת המתח, ובטווח הארוך יותר - ניתן לחשוב בטיפול דינמי על הסיבות העמוקות למתח ועל דרכי התמודדות שונות. שיחה עם פסיכולוג קליני תוכל להבהיר גם את מידת הצורך לקבל ייעוץ תרופתי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

עיניין מסויים מטריד אותי, ואני בטוחה שבטח המשתתפים האחרים או אולי את-אורנה תכעסי על שאלתי,אך אני חייבת לדעת זאת - האם לדעתכם הכתיבה ואפילו סתם 'ביקור' בפורום זה או בפורומים פסיכולוגיים אחרים,יכול להכניס אותי חזרה לתוך מצב של דכדוך,אפילו אם לא הייתי בו באותו זמן?האם קריאת בעיות של אחרים יכול להחזיר אותי (או כל אחד אחר)למצב-רוח מדוכדך? אני מקווה מאוד שדבריי לא יראו כחוצפניים מידיי ושלא תכעסו עליהם. תודה מראש, משתנה

שאלתי שאלה זו בעיקבות כך שהחלתי בשעות הערב לחוש שוב בדכדוך,ואיני יודעת אם זה קשור בהכרח ל'ביקוריי' בפורום או שאין קשר. גם חשוב לי לומר שפורום זה(הפסיכולוגים והמשתתפים)תומך בי מאוד,ועוזר לי להתגבר על קשיי היום-יום ואני מרגישה שזו גם מעין 'קבוצת תמיכה',ולא הייתי רוצה שזה יתפרש אחרת משאלתי.

אני מרשה לעצמי לענות לך, פורום זה עניינו רגשי, המבקרים בו מעלים בעיות / מחשבות נפשיות / אישיות. לעיתים בעיות אלה נוגעים בכולנו וקשה מאד לא להזדהות, יש ואותו כאב אצל האחר נופל בדיוק במקום הכואב לנו. כך בהחלט יכול להיות שבפורם , מהמקום של נגיעה במקומות כואבים, זה פוגש גם אותך, במיוחד במצבים שיותר קשה /לחוץ בחיים, קל להיכנס לדכדוך/ הזדהות או להיפגש עם משהו אישי שלנו. התהיות בפורום לא פעם גרמו לי להגיע מאד רחוק עם עצמי ובהחלט להעיר בתוכי דברים " רדומים" אך יחד עם זאת אני חושבת שמי שכן מעיר "חומרים " כאלה, בהחלט רוצה לגעת בהם , או שמא זה מציק לו , מעל למידה הנסבלת. בכל אופן זו דעתי. גם מול הפסיכולוגית, שהיא תומכת ועוזרת, נוגעים במקומות לא פשוטים, ולא פעם אני יוצאת ממנה הרבה יותר מדוכדת... כך שבהרבה מובנים, הפורום הזה מאד מזכיר לי את חדר הטיפולים, בעיקר שמי עונה לשאלות הם פסיכולוגים שתיהיה לך שבת כתומה ניבה

שלום משתנה, מה שכתבת אינו מכעיס כלל וכלל. מעבר לתמיכה ההדדית היפה שיש בפורום, בהחלט חשוב שכל משתתף ישים לב לאופן שבו הדברים נוגעים בו. אם הם נוגעים באופן מכאיב מדי, אפשר בהחלט להמתין מעט... את יודעת, נדמה לי שבעקיפין את מעלה סוגיה חשובה שכבר נידונה כאן בעקבות שאלה שלך - סוגיית השמירה על המרחב שלנו, על גבולותיו. לפעמים טוב לנו להרגיש במגע קרוב עם אנשים אחרים (גם עם הכאב שלהם), ולפעמים צריך לבנות "חומה"... לילה טוב, אורנה

תודה על תשובתך, כפי שבטח שמת-לב מהתכתבויותיי בפורום בעבר,קשה לי מאוד לשים 'חומה' בכל תחומי חיי,בין אם מדובר על יחסים עם אנשים קרובים,או סתם אנשים שאני פוגשת,או בעבודה(כשעבדתי),או אפילו אם ראיתי סרט עצוב-גם אז אני נכנסת מאוד לתוכו. אקבל את עצתך וכשאני רואה ש'מדד הכאב' עולה אמתן את גלישתי ואמתין, וכמו-כן אנסה -עד כמה שבכלל אוכל - 'לבנות חומה'.

עוברת לה עוד שנה בהפרעות אכילה ( 16 שנים ).. התחלטי טיפול ושם הרגשתי כאילו שאני נמצאת בועדה להפסקת החיים. ישבו מולי פסיכולוגית ודיאטנית ושתיהן החליטו שאין לי עוד הרבה זמן לחיות ושאני חייבת להתאשפז, כמה מדהים, לפי מה קובעים שאדם הולך למות??? רק בגלל המראה שלו??? אני שמנה, מאוד שמנה והן טוענות שאני רזה.. למה לא נותנים לי למות בשקט אם החליטו שאני עומדת למות ושאין לי עוד הרבה זמן?? שיעזבו אותי בשקט או שיציקו לי עד שאני ימות??? אני חושבת המון על דרכים להתאבד אבל אין לי אומץ, מחכה לרגע שבו אני יאבד את השפיות לכמה דקות ואז אני יתאבד אבל זה לא קורה לצערי, זה רק מוכיח להם שאני עדיין שפוייה.. אוףףףףףףףףףףףף שיעזבו אותי למות בשקט.. שבת שלום. מעיין

שלום מעיין, את כותבת אלינו מפעם לפעם, חושפת משהו מהכאב שיש ב"עולם הפרעות האכילה"... היה לי חשוב לשמוע שאת בטיפול (אם אני זוכרת נכון, בפעם הקודמת כתבת על התלבטות האם בכלל כדאי להיכנס לעוד טיפול). אחרי שעשית את המאמץ להיכנס לטיפול, נסי לתת לעצמך באמת להיות שם. תקשיבי להן, נשמע לי שהן מודאגות... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

שוב שלום לך שואל יקר, אני מרגישה מדברייך שאת טוחן את המצב דק דק (-: בכיף! להקלע לעימותים סביב עזיבה או תשלום נשמע נחמד מאוד. אני תמיד מאיימת לעזוב ואז "זוכה" לפוצי מוצי... לפחות סביב התשלום אני לא עושה בעיות... (-: באמת לא יעיל "מי ימצמץ ראשון". אבל... אתה מרגיש שאכפת לו ממך? אתה מרגיש רצוי? ואם לא, למה אתה נאבק על מקום שאתה לא מרגיש בו רצוי? אני חושבת שכל העניין בטיפול פסיכולוגי הוא גם להרגיש את המטפל ולא רק להקשיב לדבריו, להקשיב לזה שהוא אומר שהוא רואה את הסבל. אני לא סגורה על עצמי בנוגע לתאוריה שלך לגבי מטפל ומטופל מופנמים. ולגבי פער מנטלי, יש ביניכם פער מנטלי גדול? שואל יקר, אני חושבת שגם אם תחליט לעזוב "לא תזרק כל ההשקעה היקרה של זמן וכסף" אין ספק שלמדת מהטיפול הזה. אין לי ספק שהפקת וגדלת. לטעמי זאת לא סיבה מספיק טובה להשאר. שבת שלום. נורית

היי נורית, אני בהחלט טוחן את המצב דק דק, וזה בכלל בכלל לא כיף.. )-: אני כבר שנים עסוק בסוגייה אם זה המקום המתאים לי או לא, ובינתיים מנסה גם במקביל לעסוק בזוטות, כמו הטיפול עצמו או יותר נכון, מתי כבר יהיה אפשר להתחיל אותו בצורה נורמלית.. העימותים היו בד"כ סביב גובה התשלום והגיעו אחרי תסכול גדול מזה שהרמיזות הבלתי פוסקות על עזיבה ותסכול לא עוררו מספיק את הזעזוע הרצוי. (לדעתי צריך להנהיג שיטת תשלום חדשה, על כל טיפול שיוצאים ממנו יותר גרוע ממה שנכנסים צריך לגרוע 30% שיוחזרו בטיפולים היותר מעודדים ;-) מה שיתן תמריץ למטפל לנסות להגיע אל המטופל במידה והמטופל מתקשה להגיע אל המטפל..) בעניין הפער המנטלי והתאמת אישיות, ציינתי את זה בהקשר של "ברית טיפולית" אם אני לא טועה, זה המונח שמתאר בפלצנות משהו, את ה"כימיה" הנחשקת והרצון שתהיה מקסימלית ככל שניתן כנראה שגם מטעמי חסכון, כמו שציינה ליאת באחת התגובות. השאלה אם זה גם קריטי להצלחת טיפול? האם זה רק מה שמאפשר "להרגיש" את המטפל? קשה לי להסכים עם הטענה שלמדתי משהו והפקתי מהטיפול ושזה לא יהיה בזבוז לעזוב. אני מנסה להבין מה הפקתי ומה למדתי ומתקשה למצוא, לצערי.. נדמה לי אפילו, שאני מתעקש להשאר כדי להבין מה הפקתי. שב"ש השואל

אולי... תדפיס את כל ההתכתבות שלנו ותביא לו???

שלום בני בן שלושה חודשים.רציתי לדעת האם בגיל זה יש מקום ליצור הרגלי שינה שנשענים על זמני יום לילה.האם בזמן לא נכון פוגעת בהרגלי השינה שלו.האם צריך להרגיל אותו לזמנים מסוימים ? תודה

שלום איתי, יש לא מעט גישות בעניין זה, חלקן מעודדות את ההורה המותש להרגיל את התינוק לסדר יום קבוע מבחינת שעות האכלה ושינה, וחלקן סבורות שעלינו להתאים את עצמנו לקצב של התינוק. מניסיוני, מתישהו (וזה בדר"כ קורה בסביבות שלוש לפנות בוקר בהנקה ה- 18 לאותה יממה...), כבר לא כל-כך חשוב לנו מה אומרות התיאוריות. יש כל מיני תינוקות, ויש גם כל מיני הורים, ובהדרגה התינוק וההורים צריכים למצוא את מה שנכון ועובד בשבילם. אז תנסו קצת מזה וקצת מזה, ואל תשכחו להנות מהזמן הראשוני והמיוחד הזה... לילה טוב, אורנה ראובן-מגריל אגב, אולי תרצו לשלוח את ההודעה גם לפורום ספציפי להורים ותינוקות? יתכן שתהיה להם דעה יותר פסקנית...

אני נמצא אצל מטפל כבר תקופה ארוכה,ובגלל שהיינו בקבוצה יחד שהוא הנחה נוצר מצב שהיו עוד מטופלים שלו באותה קבוצה,וזה יצר קינאה ותחרותיות,אני חושב שזה בכלל לא בריא מצב כזה והכי מרגיז אותי שהייתי צריך להפגש איתו אחרי החג ונודע לי שהוא קיבל אצלו לטיפול אנשים אחרים ואותי הוא אמר שהוא לא יכול ואני כבר מדבר איתו להפגש עוד לפניהם לא הייתי בפגישה כמעט שלושה שבועות ולא היה לי קל והוא יודע את זה כי דיברתי איתו הןא גם השאיר לי הודעה שהוא מתנצל שהוא לא יכל ומה שלומי ועוד כל מיני קישקושים אני לא מאמין לו ואני כועס עליו שהוא עושה אותי מטומטם שאני יאכל את המילים היפות שלו אני חושב לעזוב אותו אני לא יכול להתמודד עם זה יותר זה מטריף אותי גדלתי בבית שתמיד היו יחסי קינאה ביני לבין אחותי אמא שלי העדיפה אותה עלי וזה היה גם שקוף היא גם הודתה בזה אני מרגיש מרומה כואב לי וגם אני כועס מאוד ובא לי להעיף את המטפל הזה לכל הרוחות אני מרגיש שנפגע לי האמון איתו נתקלתם בדבר כזה או שאני חריג?

היי דור, אם תדפדף קצת אחורה תגלה שיש כאן מספר מטופלים עם עסקים לא סגורים עם המטפלים שלהם. אם זה מנחם אותך שאתה לא היחיד... אבל המקרה שאתה מתאר בהחלט נשמע לי לא כל כך תקין. להיות נוכחים איתו ועם עוד מטופלים נשמע לי ממש כמו מתכון לאסון. והנה זה קרה... ראשית אני מציעה לך לעבור את הימים הקרובים בלי לקבל החלטה. רק להרגיש מה אתה מרגיש ולתת לזמן לעשות את שלו. אני מבינה שעוד לא נפגשת איתו מאז. אני חושבת שחשוב שתקבע איתו פגישה ובה תגיד כל מה שעולה על רוחך. תנסה ללבן איתו את המקרה. במידה ולא תצליח אז יש מקום לחשוב על נקיטת צעד אחר. דעתי בלבד. נורית

דור שלום, ראשית-כל אינך חריג - לא בקינאה למטפל ולא בקינאה לאחותך,לי מוכרים מאוד אישית שני המצבים.גם לי הפריע מאוד שהמטפל שלי אולי 'הזיז' אותי לשעה אחרת בשביל מטפלים אחרים(אך הבנתי-לפי דבריו-שטעיתי בנושא זה). שנית- אני מצטרפת להמלצתה של נורית וממליצה לך לא להחליט כלום עד שתקיים פגישה נוספת אצל אותו מטפל ותדון איתו על עיניין זה,ואז תראה מה תחליט.איני נביאה- אך כמעט בטוח תרצה להישאר בטיפול ותבין שמה שגרם לך לרצות להפסיקו היה כעס ופגיעות,לפחות כך זה היה אצלי. בהצלחה, ושבת-שלום, משתנה

שלום דור, זה באמת מסובך "לחלוק" במטפל הפרטני שלך עם עוד מטופלים בקבוצה, ואני יכולה לדמיין כיצד זה "מזמין" קנאת אחים... אני מתכוונת גם לקנאה בין ה"אחים"-המטופלים, וגם לתחושות קנאה ששייכות לקשר עם אחותך הממשית. בעיניי, לא רק שזה לא הזמן לעזוב את הטיפול, אלא שאתה נמצא בפתחו של משהו חשוב ומעניין שכדאי להשקיע בו זמן נוסף. נסה לקחת את הרגשות הסוערים והכואבים שנחשפו בעקבות הטיפול הקבוצתי, ולהביא אותם לתוך הטיפול הפרטני. אני בטוחה שצפויות לך פגישות קשות, מעניינות וחשובות. בהצלחה, ואשמח מאוד אם תעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

אוףףף... זאת תגובה שמערערת אותי.

היי כולם, אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת..... לא מוצאת את המילים לספר לכם כמה רע לי היום... גם הפגישה איתו עשתה לי רע. ומאז שעזבתי את החדר נפשי יוצאת אליו, במלוא המשמעות של הביטוי. איך.... איך אני לא יודעת להגיד לעצמי ברגעים שזה קורה לי, שזה חלק מהתהליך, שיש גם ימים כאלה, שיבואו אחרים. צריכה מישהו שיערסל ויחבק חיבוק של אמא, שכבר איננה. חיבוק שלא היה גם כשהיתה. ולא מוצאת אותו בין כל אלה שכן מחבקים... ועכשיו, כשתוך כדי כתיבה יצא סוף סוף הבכי, אני כבר לא מוחקת יותר.... לוחצת send ושולחת... שבת שלום הדר

אני שולחת לך חיבוק וירטואלי,אפילו שאיני יכולה לציירו כאן,ומנסיון אגיד לך מה שגדעון שובל המליץ לי - להבין שכרגע אני במצב-רוח רע,אך אצא מזה,כי מצבי-רוח משתנים. תראי סרט מצחק,או תקרי משהו משמח שמעניין אותך באינטרנט. להתראות,וב'חיבוק-חם', משתנה

היי הדר גם אני מזמן לא קבלתי חיבוק כן אמיתי ואוהב ........ אני ממש מבין אותך חבל שכל המחבקים לא יכולים באמת להתכוון בחיבוק שלהם כך שגם אנו נרגיש זאת לפני זמן מה משהי שלומדת איתי נתנה לי טפיחה על השכם הטפיחה הזו הייתה עוצמתית עבורי ואוהבת יותר מהרבה חיבוקים שכן קבלתי לכן תמצאי אולי את החיבוק שלך דווקא אצל אנשים שאת אוהבת ומרגשים אותך להתראות

הדר, כל כך מכירה את הימים האלה וכלכך יודעת שאין מה לעשות, ואין מה להגיד, וצריך לחכות שהם פשוט יעברו. כמו שאת אומרת זה חלק מתהליך. תתנחמי בזה שאת נמצאת לפחות בתהליך, בדרך כלשהי. גם זה המון. וחכי לרגעים אחרים. כי הרי יש לך גם הרבה כאלה. מחכה פה איתך שיעבור, יעלה

הדר, הלוואי וידעתי מה לכתוב. הלוואי וידעתי מה יקל עליך. את יודעת שזה שלב וגם הוא יעבור ויגיעו ימים טובים יותר. אולי להתנחם שאחרי ירידה מגיעה העלייה. ואת הרי עושה עבודה כל כך טובה ומשמעותית בטיפול שלך שאין לי ספק שיהיו לך הרבה עליות. תעזרי בנו לעבור את הימים הקרובים. שולחת לך המון תמיכה. וחיבוק עוטף. תבכי לנו ואנחנו נחבק אותך בחזרה. אולי זה יקל... נורית

היי תודה לכל המחבקים הוירטואלים. איך ידעתי ממי לבקש.... כבר הוקל לי. למשתנה: תודה על החיבוק הוירטואלי. למדתי, שלא תמיד נכון לי לראות סרט מצחיק או לעשות משהו אחר שיכסה על הכאב. לקח לי זמן ללמוד להישאר קצת איתו (עם הכאב), ורק לבקש נחמה. ל MR BLUE: אני חושבת שמי שמחבק אותי מתכוון לחיבוק. זאת אני שלא מקבלת בדיוק את החיבוק שאני צריכה... אגב, כתבתי לך כמה שורות למטה, לא הגבת, אולי לא קראת. ליעלה: הדברים שלך כרגיל מאוד נוגעים בי. כשאת כותבת לי שאת פה עד שזה יעבור, זה כאילו שאת יודעת מה אני צריכה - נוכחות של אמא שמחכה עם הילדה שלה עד שזה יעבור... יש בזה נחמה. תודה! נורית: גם את, כמו תמיד נוגעת. אני מקבלת באהבה את הצעתך לבכות לכם ולהתנחם. תודה על החיבוק העוטף. באמת נהיית פתאום מ"מ של הפסיכולוגים פה.... (אני כל כך מתגעגעת פתאום לליאת, הייתי אפילו מנ?ק??ד?ת למ?ע?נ?ה א?יזש?הו? ק?ט?ע בשביל שתגיב אלי...) ו... עוד משהו: אם הפסיכולוג שלי היה קורא אותי פה הוא היה מתמוגג מנחת. אתם יודעים למה? כי פעם לא ידעתי לבקש, עזרה, חיבוק. הייתי מתמודדת לבד (כמו שהורגלתי כשהייתי ילדה...). קמצוץ אופטימיות חדר אלי פתאום... תודה שאתם פה! הדר

היי הדר שולחת לך חיבוק ענקי

הדר, אנחנו עוד לא ממש מכירות, אבל כבר עכשיו אני רוצה לחבק אותך במילים. יש ימים כאלה... מקווה שזה יעבור במהרה ושבינתיים תמשיכי לשאוב כוחות מהחברים כאן בפורום. קראתי את השרשור שהתפתח כאן וזה ממש מרגש... אוסף של אנשים טובים נמצא כאן בפורום :-)

הדר אני שולחת לך חיבוק ע נ ק, ורוצה להגיד לך שיש גם פגישות כאלה...מקווה שהבכי רוקן ושחרר, אני שולחת לך חיבוק של אמא שבת שלום ניבה

לכל הכואבים והמחבקים, יש כל-כך הרבה כאב היום בפורום, אבל לצידו יש כל-כך הרבה אכפתיות ונגיעה. הדר - טוב שלחצת send, ואני מקווה שהיום הבא (הנה, הוא כבר התחיל...) יהיה טוב יותר. מחזיקה לכולכם אצבעות, אורנה

היי הדר, איך את מסתדרת עם היום החדש? מרגישה טוב יותר?

היי יעלה עידכנתי למעלה תודה!

נורית יקרה, אני אוהבת את התפקיד ש"כאילו" לקחת על עצמך ביומיים האחרונים של מעין מנהלת משנה, chief of staff, או משהו כזה, שמגיבה כמעט לכל הודעה כאן (כולל "ליאת תחזור להגיב ביום שני" ;-). יש בזה איזו הכנסת אורחים מקסימה. הדברים שלי נאמרים אך ורק בחיבה גדולה. שלא תעזי להבין אותם אחרת. עלי למשל, התפקיד הזה גדול. תמשיכי. שלך, יעלה

יעלה, איזה מזל שאת לא יכולה לראות אותי עכשיו. אני אדומה כמו עגבנייה... קטונתי לתפקיד הזה... אולי זאת דרכי להגיד תודה לפורום על התמיכה שהוא העניק לי ברגעים קשים של התלבטות. ומצד שני... מה אני לא אעשה כדי לא לעשות שיעורים... אני מקווה שאני לא מרגיזה אף אחד. ואם כן אז שיגידו... תודה רבה רבה. מעריכה ומוחמאת מאוד מאוד! אורנה, היי, מה שלומך? איך עבר החג? יש לי שאלה. אני סקרנית. לפעמים את נכנסת לפה גם לא בימי התורנות שלך וקוראת אותנו? ברור שאת לא חייבת לענות. את "בעד" דיונים או "בעד" שאלות ותשובות מהמנהלים? אני אישית יותר אוהבת את הפורמט של הדיונים. לפעמים אני דווקא זקוקה לתגובה של מטופל ולא של מטפל. גם כי מטופל לא צריך להיות לויאלי ל"מערכת". אשמח לשמוע את דעתך? ושוב תודה רבה ושבת שלום. נורית