פורום פסיכולוגיה קלינית

בוקר טוב לכולם! יש לי בעיה קטנה: במקום עבודתי עבד עד לפני חודש אדם מבוגר בן 57 (אני בת 24...) אני עובדת לילות והוא היה מגיע תמיד מוקדם בבוקר כדי לדבר איתי ולשפוך את הלב... זה לא הפריע לי אז, הוא די העביר לי את הזמן. אבל מאז שהוא כבר לא עובד במקום הוא השיג איכשהו את מספר הפלאפון שלי (וכמובן שזה ממש לא מצא חן בעיני) והוא מתקשר מידי פעם ואפילו ביקש שאפגוש אותו. אם אני לא עונה הוא ממשיך להתקשר מס' רב של פעמים. אני לא מפחדת ממנו ואני מאמינה שהוא באמת סתם צריך לדבר אבל זה התחיל להיות מטריד. אני לא יודעת איך לומר לו שיפסיק להתקשר בלי להעליב... והאמת היא שאני בכלל מתקשה להגיד "לא" לאנשים... תודה, רעות

רעות שלום, תהיי פשוט אסרטיבית,תסבירי לו שזה מפריע לך שהשיג את מס' הפלפון שלך ללא רשותך ושהוא מתקשר אליך,ושבעבודה המצב היה שונה. אל תעליבי אבל תהיי נחושה במה שאת אומרת. בעולמינו חייבים להגיד לסרב לפעמים לבקשות, אם זה לא מתאים לנו, כי איננו 'עבד' של אף-אחד.גם אני הייתי כמוך מבחינת הקושי לסרב לבקשות,אך היום השתניתי והבנתי שאיני יכולה 'להגיד אמן' על הכל -רק כי אני מתביישת וכי אחרים ביקשו.

משתנה, מה שלומך היום? נורית

רעות יקרה, צהריים טובים. מה שלומך היום? אני חושבת שכדאי שתנסי להסביר לו שזה פשוט גדול עליך. שאת מאוד היית רוצה לעזור לו אבל את פשוט לא יכולה. אין לך את הכלים הדרושים. להיות סבלנית ולהגיד לו שזה קשה לך. ואפשרות נוספת היא פשוט לסנן אותו עד שהוא יתייאש... בטח לשאר החברים יהיו עוד עצות מעניינות. תדווחי לנו מה קורה. המשך יום נפלא! נורית

בוקר טוב, מה שלומכן? תודה על העצות שלכן... עדיין לא יודעת מה אעשה, בינתיים אני פשוט לא עונה. כרגע יש לי 11 שיחות שלא נענו מאותו בן אדם (מ- 9 בבוקר) אתן חייבות להודות שזה קצת מלחיץ...

שלום רעות, נדמה לי שאפשר להחזיר צלצול, ולומר שראית שהוא חיפש אותך המון. תוכלי לומר שאת מרגישה שזו אחריות רבה מדי עבורך, ושאת חושבת שנכון לו יותר למצוא תעסוקה או מסגרת שתוכל להכיל אותו ביתר הצלחה. אם הוא איש של 'כפתורים', תוכלי לשלוח אותו אלינו. שלחי לו את הלינק ונשמח לארח אותו. אם תחליטי לעשות זאת, נוכל להסיר את ההודעה הזאת שלך, כדי לא להביכו. כמובן שההמלצה לאמץ דפוסי יעילים יותר של אסרטיביות מקובלת גם עלי. אם יש לך קושי עקבי עם זה (ברוכה הבאה למועדון...) כדאי מאד לעבוד על זה בטיפול. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני שמחה שאת כאן! הקושי הוא אכן עקבי, אני מפחדת לענות או להתקשר... אז בינתיים אני לא עונה למס' שלו או למספרים שאני לא מכירה. עד שהוא ביקש לפגוש אותי היה בסדר, עניתי כי לא זיהיתי את המס'. עכשיו זה כבר קצת מפחיד אותי. לבן אדם יש ילדים בגיל שלי! מצטערת, אך לא אוכל לתת לו את הלינק לפורום, כי אז לא יהיה לי אומץ לכתוב כאן יותר. אם זה ימשך, כנראה שאבקש ממישהו אחר לענות ולהגיד שאיבדתי את הפלאפון או משהו כזה. כנראה שקל יותר לא להתמודד או לתת למישהו אחר להתמודד במקומי... תודה רבה לך ולכל נותני העצות (-: רעות

אני כתבתי בפורום של OCD בתפוז והציעו לי להעתיק לכאן את ההודעה שלי. אז זה מה שכתבתי שם - ואולי מפה אפשר לקבל גם תגובות - תודה. "ראיתי שיש שם מאמר על מה זה OCD. לא נכנסתי לקרוא. בגדול אני יודעת מה זה. לצערי הרב דרך חברה שחולה בזה אני מכירה את כל הסיפטומים, ובאופן מאד מאד קיצוני. מה שרציתי לשאול - האם יש בכלל דרך להתרפא מזה? האם נמצאים כאן בפורום אנשים שהצליחו לנצח את המחלה או לצמצם אותה. מצבה של חברתי ממש ממש גרוע. היא לא עובדת בכלל. חיה מביטוח לאומי, שכמו שאני מבינה מכיר בה כחולת נפש. כשהיא יוצאת מהבית לקניות למשל - היא מסתובבת עם שקיות על הידיים ןלפעמים אפילו על הרגליים. סתם דוגמא אחת קטנה מהמון שאתם מכירים בטח. היא כבר המון שנים חולה - פעם היא עוד עבדה ותפקדה איכשהוא בין המטלות הרגילות ואלו שהיא מפילה על עצמה - אני חושבת שזה בערך 10 שנים או יותר עכשיו, שהיא כבר לא עובדת - כי היום-יום שלה זה פשוט לשרוד. אחת הבעיות - שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן לקחת טיפול תרופתי, כי זה בשבילה כמו להכניס רעל לגוף בשבילה - ולמרות ששמענו על הצלחות בטפול כזה - אנחנו מבינים שאין לזה סיכוי איתה. המצב ממש מדאיג. אין לי שום הכשרה פסיכולוגית או מקצועית אבל אני רואה אותה וחרדה לה. מצד אחד הייתי אומרת שהיא במצב התאבדותי - מצד שני אני חושבת שהיא לא מסוגלת לפגוע בעצמה - רק בגלל המחשבה שאם זה לא יצליח אז יהיה לכלוך ובאלאגן ואנשים אחרים עלולים גם לגעת בה. היא בחורה חכמה וסימפטית ומודעת היטב למצב. לפחות לחלק הארי שלו. בקצוות יש מקומות לדעתי שהיא לא מבינה עד כמה מצבה חמור אבל זה לא משנה. אני יודעת שיצא לי ארוך. סליחה. שוב חוזרת לשאלה - יש איזה סיכוי? איזה סוגי טיפול ,קוגניטיביים - אתם קוראים לזה - אפשריים בכלל? ושוב בידיעה שקשה מאד להוציא אותה לנסיעה - כי זה כרוך בהכנות של לפני והתנקויות של אחרי שמתישות אותה לגמרי. ראיתי שכתבתם שיש פסיכולוגים שבאים הביתה. זה נכון? איך מגיעים אליהם? זהו - בבקשה - אם אפשר איזה קרן אור. תודה לכל התיחסות.

שלום רב, הטיפול המקובל והיעיל בOCD הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המשולב בטיפול תרופתי אנטי-חרדתי. במקרים קשים כגון זה שאת מתארת, יש לצפות להקלה בסימפטומים בעזרת הטיפול (ולא בהכרח להחלמה מלאה), אבל גם זו קרן אור. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מכוון למחשבות ולאמונות הנחים בבסיס ההפרעה (זיהוי ושינוי) וכן לניסיונות לשבור דפוסי התנהגות אוטומטיים וללמידת דרכים מסתגלות יותר לשליטה בחרדה. גם אני יודעת על פסיכולוגים שבמקרים מסוימים מגיעים הביתה, ויתכן שתוכלי למצוא יותר מידע על כך באתר הבא- http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת.

שלום רב ! יש לי בעיה שנמשכת כבר 15 שמתחילה באהבה נמשכת בהערצה ובהתרגשות ונהפכת לחרדה של ממש. זה התחיל בבית ספר וממשיך עד היום אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה כי אני כיום מטופלת בפבוקסיל בגלל OCD .ובכן בעייתי היא שאני מכירה אדם מסויים ברוב המקרים זאת אישה שיש לי קשר איתה ושיש לה סמכות מסויימת עליי זה התחיל עם מורה בבית ספר יסודי שאני ממש התחלתי להעריץ אותה ולאהוב אותה (לא מבחינה מינית חס וחלילה אין לי שום נטיות מיניות לנשים זה מגעיל אותי )מין הערצה כזאת כמו שאוהבים זמרת או משהו כזה ואהבה הזאת גורמת לי לחשוב על אותו אדם הרבה משעות היממה ולבסוף האהבה והערצה הזאת נהפכת להתרגשות מאוד חזקה שלבסוף אינני יכולה להיות בקרבתו של אותו אדם או לפתח איתו שיחה (דרך אגב עזבתי את הלימודים בכיתה י בגלל סיבה זו . כיום אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטיט במרפאה ממשלתית שבאזור מגוריי מזה חודשיים ויש לי מין פחד שתתפתח לי אלייה מין הערצת יתר כזאת שתגרום לי לאבד את הקשר איתה כי כבר אני אוהבת אותה (דרך אגב זה קורה לי רק עם אנשים סמכותיים). אודה לך אם תאמרי לי ממה זה נובע ומה לעשות נגד זה ומה זה בכלל בכבוד רב ובתודה מראש סיוון

סיוון יקרה, סביר להניח שתפתחי גם כלפי המטפלת שלך את כל מה שתיארת. אבל... זה יהיה המקום הטוב ביותר שבו תוכלי לעבוד הזה. ופה ההבדל המהותי! נראה לי שזה יכול להיות קשור לדמות אמהית. תחשבי איזה יחסים יש לך עם אמא שלך. דעתי הלא מקצועית. נורית

שלום סיוון, הנטייה שאת מתארת יכולה להיות קשורה לתהליכים דינמיים (אירועים מוקדמים עם דמויות מפתח בחייך), המועצמים ע"י הOCD (נטייה למחשבות ופעולות אובססיביות וכפייתיות). הרגשות כלפי המטפלת שלך - ממש כמו שנורית הציעה - יכולים להיות מעובדים בטיפול, ולהוות הזדמנות ללמידה על עולמך הבינאישי. מה שאת עושה כרגע, הוא הדבר הנכון ביותר לעשות (פסיכותראפיה+טיפול תרופתי), ולפיכך לא נותר לי אלא לחזק אותך בכך ולאחל לך דרך צלחה. כל טוב ליאת

ליאת, חזרתי לפורום,כי זה המקום היחיד שבו אני יכולה לספר כל מה שעובר עליי.למרות שיש לי עולם ומלואו של חבר'ה אמיתיים מחוץ לפורום,אבל קשה לי לדבר איתם מחשש שירחמו עליי ומחשש שאמאס עליהם. חוץ מזה הרבה יותר נוח וקל לי להישאר אנונימית(למרות שחשפתי כאן יותר מידי) סליחה מראש בפנייך ,ליאת,בפרט ובפני כולם בכלל שאני שוב פה ברור לי שהנוכחות שלי מביאה את הסעיף לכולם(לפחות לאלה שטורחים לקרוא את השטויות שלי) יש לי הבוקר פגישה עם המטפלת ואני כ"כ יודעת שאני מבזבזת לה שעה מהיום וכל כך לא בא לי לעשות לה את זה. במיוחד לא היום כי אני מוצפת בזכרונות קשים.לא יודעת אם יש קשר אבל אתמול הרחתי איזשהוא ריח שגרם לי להיזכר ורצים לי ממש סרטים בראש. הכל קורה לי כי אני מטומטמת. אז לא הבנתי שצריך ללמוד,לסיים בגרויות. לא לשבת ולפחד,לא להאשים את עצמי. הייתי צריכה להמשיך הלאה ולא לתת לפסיכופת שכזה להרוס את חיי,ואת העתיד שלי ואת היכולת שלי ללמוד אני טיפשה.נקודה. אני לא יכולה יותר להיות אפס,לא יכולה יותר לעבוד ולהרויח משכורת של מינימום אני כל החיים אהיה טיפשה ולא משכילה והמחשבה הזאת קשה לי. חברות שלי חושבות על לימודים,עבודות,מבחנים.ואני חושבת על אחד בן זונה שפגע בי לפני מיליון שנה. זו ההוכחה שאני לא רק מטומטמת אני גם חסרת תקנה. אני סקפטית אם שווה לי להתחיל ללמוד.בטוח שאני לא אצליח,אני טיפשה טוטאלית! בשביל מה אני הולכת לטיפול?? מה זה יעזור ומה זה יתן? כדאי שמישהו אחר שיותר זקוק ממני יקבל את השעה של הטיפול שלי.אני ממילא אבודה. אני נולדתי לסבול ולחיות בלי מטרה ואסור לי לחלום על שום דבר כי אני לא אצליח להגיע לשום דבר. אני שונאת אותי. סליחה שוב מכולם שחזרתי ואתם נאלצים לסבול.

אני לבדי בבית אני נורא מפחדת אני נזכרת איך הוא נגע בי פסיכופת!! חולה נפש ורוח אני שונאת אותו ואת עצמי עוד יותר.

חן אסור לדבר ככה על עצמך. ובטח שאת צריכה ללכת מחר למטפלת שלך ולשתף אותה בזה (קל לומר קשה לבצע...) וללמוד תמיד אפשר, אף פעם לא מאוחר. האונ' לא בורחת. ויש לך גם את האונ' הפתוחה ללמוד בקצב שלך. תהי חזקה!

ראשית-כל -כמה עוד אפשר להסביר לך שאת רצויה מאוד בפורום ושאינך'מביאה את הסעיף' לאף-אחד?...להיפך,אני בטוחה שכמוני גם המשתתפים האחרים התעניינו בשלומך,וציפו לשמוע מה קורה איתך. אינך מבזבזת זמן לאף-אחד,וכפי שהמליצו לך כבר לפניי,חשוב שתספרי למטפלת כל מה שעובר עליך ושלא תעלימי דברים.ושוב אדגיש שלא את האשמה במה שקרה ותפסיקי להאשים את עצמך בכך. ולפי ההיכרות הוירטואלית איתך את נשמעת רחוק מאוד מלהיות טיפשה... אכתוב בהמשך, בטח תיראי את דבריי רק אחרי פגישתך, אשמח אם תעדכני איך היא היתה, משתנה

העובדה שכתבת את הכותרת הנ"ל "ליאת-בוקר טוב.אני צריכה עזרה" - זה כבר סימן חיובי, כי גם בקשת עזרה זה דבר שקשה לעשות,וזה שאת אומרת 'בוקר-טוב' מבחינתי זה עוד סימן חיובי.

חן, כשקראתי את השורה שאת מציינת בה שאת מבזבזת לפסיכולוגית שלך שעה מהיום ואין לך חשק לעשות לה את זה, זה גרם לי לחייך. כי היא מקבלת כסף על כך זו המשכורת שלה היא מתפרנסת מזה כך שאת לא מבזבזת לה שום שעה בכל מקרה ומעבר לכך אני בטוחה שהיא לא מרגישה כך וכנראה שהיא מצפה לך שתבואי לשעה שלך שמסודרת אצלה גם בסדר יום כשעה של חן. מה שכתבת לגבי הבגרויות גורם לי לחייך זה מזכיר לי את עצמי, ואני מבינה את התחושה שלך עברתי את התחושה הזו לצערי כמה שנים אלו היו שנים לא מבוזבזות אלא הכרחיות כדי שאני ישנה דעה ויקח את עצמי בידים , כיום לאחר 4 שנים של תהיות אני חושבת שתמיד ניתן לשנות גם אם יש זמנים שזה יותר קשה.... וגם אם הדרך קשה יותר כי מי שמחיל מלמטה קשה לו... אני יציין כמה פרטים אישיים עלי (שמי שמכיר אותי ידע מי אני מקווה שאנשים שמכירים אותי לא נכנסים לפה) חוסר ההבנה לגבי סיום בגרות וכד' הוא הגיוני בזמן שבו זה קורה , אני אחרי שפניתי לטיפול דוקא אז התמוטטתי סופית ועזבתי עבודה מכניסה מאוד בתחום המחשוב(אני מאוד מצליחה בתחום שאני לא אוהבת) .. ולחזור לעבוד היה קשה לי כי היו לי מצבי רוח לא יציבים תסמונת של PTSD ... כיום שנה וחצי לאחר מכן אני מנסה לחזור וזה קשה כי שרפתי את עצמי. גם לי אין בגרות אז עשיתי דרך ארוכה וקשה באוניברסיטה הפתוחה והשנה אני מסיימת שם תואר ראשון בפסיכולגיה בהצטיינות (לא מבינה למה עשיתי את התואר הזה (-:) כל חיי רציתי ללמוד רפואה ולמרות שאני היום בת 26 אני לומדת לפסיכומטרי , אין לי בגרויות אז התואר הראשון שלי "יחפה" על כך . אני יתחיל למוד בגיל 27 , אז מה? לעיתים יש יתרון לגיל ובסופו של דבר (גם אם זה זה קשה כי צריך להקים גם בית וכד') בגיל מאוחר גומרים , חבל להישאר מאחור זה ענין של החלטה גם אם הדרך יותר קשה... ואם אני לא יתקבל למה שני רוצה, אז יש לי לפחות תואר ראשון שממנו אפשר לחשוב על כוונים אחרים ומגוונים ... והכל כבר קל יותר לאחר שפורצים את המחסום הראושני של הבגרות או התואר הראשון.. אז את לא טיפשה טוטלית וגם אם יקח לך זמן לאסוף כוחות ולהבין זאת שאלת מה הטיפול יכול לעשות אני מאמינה שבסופו תראי את זה אחרת ותחשבי איך להתקדם ותראי שזה קשה אבל אפשרי.. ואוו איך אני מבינה מה שאת כותבת כאלו אני כתבתי זאת לפני כמה שנים, ולענין הטיפול אני גם חושבת כמוך מה זה עוזר לי וכד' אבל כנראה שזה כן עוזר זה תהליך איטי לעיתים וקשה ומכאיב בלי הרדמה, אבל בסוף נדמה לי שזה שווה לפחות שווה לנסות מה יש להפסיד. אם משהו קרא את השעמום שלי אז סליחה על האורך רחל

ציינתי קודם משפט כמו "אז את לא טיפשה טוטלית" כמובן שאני לא חושבת לרגע שאת טיפשה זה היה שימוש ממך ממה שכתבת בהודעה הראשונה לך (אני דוקא חושבת שאת בחורה מיוחדת ומבין השורות שכתובות פה לדעתי יש לך פוטנציאל עצום(כי עקב תסיכול ממצב יכול להיווצר שינוי, ואדם טיפש לא היה מתוסכל ממצבו זה))

חן יקרה, אני לא כל כך יודעת מה לכתוב לך, אבל את תמיד נוגעת בי. זה תהליך ארוך לרצות לחיות. וזה תהליך עוד יותר ארוך לרצות לחיות טוב. קחי לך את הזמן ותשתדלי להתייחס לעצמך קצת יותר טוב. קצת יותר בסלחנות. בעניין הלימודים, לאן את רצה? תתחילי לאט לאט. את הרי מתכננת להשאר פה בסביבה עוד 80 שנה לפחות, לא? מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. שולחת לך רשת תמיכה. נורית

שלום לך חן שמחה מאד שאת חוזרת אלינו ורואה בנו "נמל בית". תראי כמה תמיכה את מקבלת כאן, ואיזו היענות מרשימה יש כאן לכל פנייה וצורך. זה באמת מרשים. אני מבינה שפנית מאוחר בלילה, ולשמחתי היו מי ש'הרימו את הכפפה' גם בשעות הקטנות ההן. גם אני מצטרפת לקריאה להמשיך ולשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. התחושות והרגשות שאת מתארת - הגם שהן מאד שלך ומאד אישיות - מוכרות ומשותפות להרבה נפגעות אונס. דיברנו על כך, נדמה לי, רק בשבוע שעבר. אני מקווה שבעזרת המטפלת שלך, ואולי קצת גם בעזרתנו כאן, תצליחי לגייס מעט יותר סלחנות כלפי עצמך, וסבלנות כלפי תהליכים שאורכים זמן. איש מאיתנו לא נולד כדי לסבול, וכנראה שעל כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה לגלות את המשמעות הייחודית של קיומו. מבחינה זו, המסע שלך החל. דרך צלחה ליאת

הי חן התלבטתי אם לכתוב לך, כי לי קשה בעצמי לגעת בנושא אני מבינה אותך מהמקום שעברתי דברים ...עם אחי כל כך יכולה להבין את הפחד... אני לא יודעת בת כמה את או באיזה שלב את בחיים. אני התחלתי לגעת בכל זה רק בגיל 33, כשהייתי אמא לשני ילדים. משום מה זה נראה לי קשור, אבל אולי לא...אין לי מה להגיד לך , התמונות, הזכרונות , הפחדים כולם נכונים , כולם שם וכולם מאד אמיתיים המון המון זמן. תחושות של אימה אותי ליוו המון שנים...כמי שהיום מסתכלת בראי ואוהבת יותר ויותר מה שהיא רואה, אני מאחלת לך להגיע לאהבה עצמית, כי אני בטוחה שאת מ ד ה י מ ה ונהדרת, אני גם בטוחה שיש בך המון מעבר למה שעברת, כשתתחילי להסכל על עצמך מעבר לאותו אדם, את תמצאי כמה יש שם מעבר לחוויה הקשה הזאת ותמצאי שיש בך הרבה דברים אחרים שלא בהכרח מתקשרים אליו. אני מאחלת לך לפגוש את עצמך לא דרכו, לאהוב את עצמך, את כולך ולגמד אותו למקום הכי קטן שיש ובנתיים היי חזקה מתוקה כי זה ממש לא פשוט אני שולחת לך הרבה דמעות אבל גם הרבה כוח כי צריך הרבה כוח... שיהיה לך רק טוב ניבה

אני מרגישה 'רעה' לכתוב זאת,אך אני קצת מקנאה בכן שאתן חברות טובות,ותומכות אחת בשניה,ואני מרגישה בודדה ומחוץ לחבורה שלכן,ואני מתביישת לכתוב זאת. מקוה שלא תיפגעו מדבריי, משתנה

אני חייבת לומר שגם אני קצת מקנאה... המטפלת שלי אמרה שכדאי להגיד דברים כאלה (ואני משתדלת ליישם) שולחת לך חיבוק ענקי! :-) (התלהבתי מעניין החיבוקים) רעות

כמה שיותר יותר שמח! קדימה להצטרף! כל הכבוד שאת אומרת! מה שלומך הלילה? אני גם שולחת לך חיבוק גדול! (-: נורית

משתנה יקרה, אל תהייה מצחיקה פשוט תצטרפי! אנחנו פה אחת בשביל השנייה. הכי כיף ככה. דברי איתנו. תקף לכל המעוניין! את לא 'רעה', את אנושית. ולא פגעת באף אחת. (אני מרשה לעצמי לכתוב בשם יעלה והדר. אם הן לא מסכימות איתי הן כבר יודיעו לנו...) נורית

משתנה יקרה, את חמודה. אני מקנאה בך על הכנות הזו. לטעמי את לגמרי חלק מזה. חשבתי שזה כבר ברור לך ושגם את מרגישה ככה. רעות, אז מוזמנת. כמה שיותר, ככה יותר ש??מי?יח. לילה טוב, יעלה

נו, נורית ואני ענינו את אותה התשובה ממש, בלי לתאם. מדבר בעד עצמו. יעלה

גם אני אוהבת את ההתכתבויות האלה... (-: אני גם חושבת שההצפה של ההודעות מרתיעה קצת. אני בסדר. קופצת לפה הרבה לאחרונה. אני עושה שיעורים והמחשב מולי כך שהפיתוי גדול. מעניין איפה הדר ומה שלומה. כולם מוזמנים להצטרף! מאחלת לך עבודה קלה. נורית

נורית יקרה, סיימתי עכשיו יום עבודה ארוך ארוך ארוך. מחכה לי כזה נוסף גם מחר. מותשת ונו?ג?ה אני פורשת לישון, מוקדם מהרגיל. זו לפחות התכנית. לילה טוב, יעלה

אני כ"כ מבולבלת, לא יודעת מה לעשות. איך יודעים שאוהבים ולא סתם רוצים להתחתן? ברור שיש לי משהו לבחור אך האם זה חיבה גדולה שמתבלבלת עם אהבה? כ"כ רע לי. אני לא יודעת אם זה רק ידידות מיוחדת וחבר שלו שמקשקש לי בראש עם רמזים שסותרים את ההתנהגות שלו רק מכניסים אותי לצער גדול כ"כ. ממש בא לי למות. כבר אבדתי בחור שאהבתי, ויתרתי עליו בגלל שהוא מעולם אחר וזה כ"כ כאב וכואב. וממש ממש רע לי. אני רוצה לחתוך את הידידות הכואבת הזאת לפני שהלב שלי ישבר שוב, אבל זה כ"כ קשה. ממש ממש קשה פסיכולוג לא פותר את בעיית הלב אבל בכל איך מתמודדים עם כאב לב כ"כ גדול? ממש ממש ממש רע לי

גל שלום, אם את מבולבלת כל כך לא כדאי לקבל החלטות חפוזות. יעוץ פסיכולוגי יכול לעזור לך לעשות סדר בים הרגשות המציפים והסותרים ולהקל במעט על כאב הלב. ממליץ לך בחום לפנות ליעוץ פסיכולוגי . בברכה, גדעון

שלום רב, אני מקווה ששאני במקום הנכון ואודה לתשובה. אני אמא לילדה בכתה א ולבן בגיל 3. בתי ילדה עצמאית בדרך כלל, עומדת על שלה ומעט מרדנית. מידי פעם מתעוררת בבכי מחלומות בלילה ומתחילה לבכות בלי להצליח להביר על מה חלמה. עד כה חשבתי שזה נורמלי בהחלט אך לאחרונה החלה לבכות מכל שטות. . כל בקשה היא ישר מתחליה בקול מתבכיין. ומתווכחת על כל דבר ואנו ממש עייפים מכך ואובדי עצות. בנוסף גם קשה לה לקבל העדרות שלנ לצרכי עבודה וצריך לשכנע אותה שנחזור בזמן. גם כאשר נופלת או מקבלת מכה קטנה, היא ישר צורחת ובוכה מכל הלב וקשה להרגיע אותה אפילו בשריטה קטנה. לדעתי כל נושא הפחדים (חלומות, פציעות, השארות לבד) לא ברור לה והיא מעצימה הכל. איך ניתן לעזור לה ??. חייבת לציין שהיא חברותית מאוד ואין לה כל קושי ללכת לחברים לבד , הולכת לבד לביה"ס ואין אף שינוי במשפחה או מקרה טראומתי. תודה מראש

רינה שלום, התמונה לא ממש ברורה לי. מחד נשמע כי בתקופה האחרונה ישנה החמרה, מה שמעורר שאלה לגבי שינויים בבית, בבית הספר, ארוע חריג וכדומה. מאידך יש גם דפוס נלמד של קבלת תשומת לב. נשמע לי ששאלתך מצריכה יעוץ קצת יותר מסודר. מה דעתך להתייעץ טלפונית בקו להורה - יעוץ טלפוני חינם לגבי שאלות ביחס לילדים בגילאים 0-6. טלפון: 03-6406888 , אוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 עד 15:00. בברכה, גדעון

יעלה יקרה שלי, אני שולחת לך חיבוק גדול גדול ולא מרפה. את פה בשבילי. תני לי להיות פה בשבילך. מיותר לציין שגם אני מאוד אהבתי והתחברתי לדברייך. מחר יהיה יותר טוב. זאת השמועה שרצה... שלך נורית

היי נורית שלחתי לה חיבוק בעץ למטה אבל לא אכפת לי לתת עוד אחד... ומה איתך? הדר

נורית והדר, תודה. אתן מקסימות. נורית, ראיתי עכשיו שיותר קשה לי לקבל חיבוקים מאשר לבקש. עובדה: לבקש, ביקשתי (או יותר נכון, סחטתי בדרכי הפולנית של "לכו לכו, אני כבר אשאר פה לשבת בחושך" :-) אבל לקבל חיבוק, באמת מאוד קשה לי. כשראיתי את השרשור שפתחת עבורי ממש התקפלתי. אבל זה בכל זאת נעים. תודה לך. הדר, אף פעם לא חשבתי שאני לא צריכה חיבוק או שלא מגיע לי, אבל איזו חומת בטון, מונעת ממני מלקבל חיבוקים. כשמחבקים אותי (ויש לי רשימה ארוכה של אנשים מקסימים שמתנדבים לחבק אותי, במילים או בחיבוקים ממשיים) אני מתכווצת ברמה הכי פיזית. לא זוכרת אם כתבת פעם. כמה זמן את בטיפול? אני נורא אוהבת לשמוע על ההתקדמות שלך. מלבד השמחה עבורך, זה נותן תקווה. שוב תודה לכן, יעלה

רק חבל שההודעה הזאת מופיעה במיליון פורומים אחרים

שלום, לאחר כך וכך שנות חיים הפנמתי את "המסר": בחברה אסור להיתפס כחלש, פגיע או רגיש. יש להעמיד פנים, בהתאם ליכולת, ולהימנע ככל האפשר מכל חשיפה של עצמך האמיתי (כשהוא חלש יותר). אז אני משתדלת להעמיד פנים ככל יכולתי אך בה בעת בזה לקיום האנושי על כל אותם קודים איומים הנהוגים בו. מכל מה שראיתי סביבי, אנשים מקיימים כך מערכות יחסים ארוכות שנים, ללא כל חשיפת רגש כאב אמיתי, כיון שלא רק שלא תבוא הזדהות, אלא להיפך, עוד עלולה להגיע שמחה לאיד. מאידך, כשאני ניסיתי לקיים מערכות יחסים קרובות, שבהן יש אותנטיות והבעת רגשות אמיתית, בסופו של דבר נענשתי על כנותי: בין אם ע"י אנשים חסרי גבולות, שלא לומר מופרעים, שניצלו את חולשתי וניסו לתמרן אותי, ובין אם עי מי שאפיינו אותי "כבעלת צרכים מיוחדים", שלא נענו בילדותי. אחרים סתם נבהלו, נרתעו, ברחו או סתם הפגינו אגואיזם אטרקטיבי. טוב, אז הבנתי שנולדים לבד, מתים לבד וגם כנראה חיים לבד, רק למה כולם כל כך מרוצים מהחיים, לעזאזל?

אף אחד לא מרוצה מהחיים!

שלום יאנה, את צודקת. זה באמת יותר בטוח להעביר חיים שלמים עם מסכות, הגנות וחומות בצורות. חייתי (ואני עדיין חיה) ככה שנים. אבל ב א י ז ה מחיר? ומה עם להרגיש, ולחוות ו...לחיות? אני עושה ממש בימים אלה מאמצים כבירים כדי להשתנות ולנסות וללמוד לאט לאט בצעדים קטנטנים להוריד את המסכות, ההגנות, הקליפות והחומות שנמצאות עלי וסביבי בתקווה אחת קטנה, שזה לא מאוחר מידי. ועוד דבר שגיליתי, אם בתוכי אני מרגישה חלשה, פגועה, ממוטטת, זה לא ממש מקל עלי שאחרים חושבים שאני נורא חזקה. לפעמים אפילו להיפך... יעלה

היי יעלה. אני כל כך מתחברת למה שאת כותבת כאן בפורום... את בטוחה שאנחנו לא מטופלות אצל אותו אחד? סתאאאאאאאאאאאאאם. אני פשוט עוברת תהליכים מאוד דומים לאלה שלך. נהנית לקרוא אותך הדר

באמת בשנים האחרונות,בעיקר, הקיום האנושי נהפך ל'מלחמה מתמדת',{ואל תעלבי(לפי שמך נראה לי שאת עולה חדשה,ואין כוונתי לפגוע במגזר מסויים-אלא רק להציג עובדות)},כי עם התגברות העליה על כל מקום עבודה למשל יש ביקוש רב,ולכן צריך 'להילחם' על מקומות עבודה,וכמו-כן יש יותר בחורות מבחורים- גם על זה צריך 'להילחם',ולכן הן המעסיקים והן הבחורים - מרגישים שזכותם לנצל את המצב הקיים, ו'לשחק' עם אנשים ועם רגשותיהם,וכמובן שיחס זה (מצד מעסיקים) הוא בעיקר כלפי נשים ופחות כלפי גברים; כי אם את לא 'תאמרי אמן' על כל מה שהבוס אומר לך ותדרשי לשמור על זכויותייך,הוא יודע שמיד יש לו אפשרות לפטר אותך ולקחת מישהי אחרת שתסכים לכל תנאיו,וכך זה גם עם בחורים פנויים - הם יודעים שיש הרבה בחורות פנויות, אז למה לא 'לנצל בחורה ולזרוק אותה',הרי מיד אותו בחור יוכל לעבור אפילו 'בלי הנד-אף' לבחורה הבאה,וכך הלאה. אני מצטערת שאני נשמעת ממורמרת כ"כ אבל מה שכתבה יאנה פשוט כ"כ קומם אותי, כי הוא מאוד נכון,בעולם הזה אפילו בבני-משפחה אסור לתת אמון מלא-כי הם אח"כ מנצלים את אותן 'נקודות-תורפה' כלפיך לרעה,ובטח שאי-אפשר לבטוח במעסיק ולוותר למענו על משרות אחרות ולא להאמין אפילו לרגע להבטחותיו,ובמיוחד אסור לבטוח במילים יפות של בחורים יפים - כי הם מרשים לעצמם הכי לנצל בחורות.

יאנה שלום, כתיבתך נוגעת ללב, נוגעת באנשים אחרים (ראי מהתגובות שקיבלת) אך גם נוגעת בשאלת יסוד במערכת יחסים - היכולת להיות אמיתי , כנה, לחשוף את עצמך ולא להיפגע. אני מקווה שבמערכת היחסים הבאה תפגשי את בן הזוג שידע להעריך כנות ולא לנצל כנות. יתכן שאז תחושתך לגבי הקיום האנושי תשתנה. בברכה, גדעון

ביתי בת 10 חודשים לפני שבועיים החלו בעיות שינה לפני שהיא הולכת לישון היא מאוד עייפה היא בוכה צורחת נעמדת במיטה ולא מוכנה לשכב החזרנו אותה לישון נתנו לה בובה מוזיקה שקטה שאיתה היא רגילה לישון מאז שהיתה תינוקת לא עוזר רק עים אנחנו מורידים אותה למטה בחוץ בעגלה ועושים לה סיבוב אף פעם לא עשינו דבר כזה ופיתאום זה עובד אבל הילדה ישינה לא רגוע היא צועקת בוכה זזה המון מצד לצד האם משהו מחיי היום יום משפיע היא ילדה מאוד פעילה ועירנית היא אוהבת לצאת לפארק שעשועים לראות חיות לעלות על מתקנים בקניון האם זה מוקדם מדי לחשוף אותה להמון גרועים בגיל הזה וככה זה משפיע על השינה שלה תודה מראש עינת

עינת שלום, הסיבות יכולות להיות רבות ושונות. החל מבעיות פיזיות כגון: כאבי שיניים, כאבי אוזניים וכדומה. המשך בגרויים רבים מידי בסביבתה, או אפילו "חרדת זרים" או חרדה מההיתנתקות מכם לפני השינה. לכן עליכם לנסות ולבדוק את האופציות השונות לבעיות השינה הנוכחיות. מתוך ידיעה שזה דבר שכיח . בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב, אני מתרגמת מאמר בפסיכולוגיה ואני מאוד אודה לכם אם תוכלו לעזור לי. אם נאמר על ד"ר אחד לפסיכולוגיה שהוא: a clinical member AND approved supervisor in the association for family therapy אז מה הוא בעצם? מה זה: clinical member ו approved supervisor ?

http://milon.morfix.co.il/default.aspx?q=

אילו ניתן היה למצוא את הפירושים. מדובר במונחים שאינם מופיעים במילונים.

זה אומר: מפקח מוסמך והביטוי השני- חבר(הכוונה חבר בתוך ארגון) קליני.

תמרה שלום, למיטב הבנתי - הוא חבר באיגוד לתרפיה משפחתית (clinical member) וגם מדריך מוסמך לתרפיה משפחתית(approved supervisor ) בברכה, גדעון

שלום רב, מידי פעם אנו מארחים את נכדי בן ה-15.5. הוריו בתהליכי גירושים, וקשה לומר שהיו לו חיים ניחוחים עד היום. מפריע לי שכאשר הוא אצלינו, הוא מחטט בכל דבר ודבר שנמצא בבית. הוא סורק את כל המגירות והארונות וכל פריט במקרר, וחוזר חלילה. אמרנו לו בעדינות, שאם הוא צריך דבר מה - ניתן לו. ובכלל, הוא נוהג בביתינו כאילו הוא בעל הבית. לוקח דברים בלי רשות. מחליט בעצמו מה טוב לסבא וכו'. איננו רוצים לפגוע בו, אך התנהגות זו מפריעה לנו ביותר, שממש איננו ששים לבואו. כיצד אפשר להיטיב את התנהגותו? ובכלל - איננו יודעים מניין נובעת התנהגות זו. אודה לכם מאד אם תאירו את עיני.

רוחמה שלום, יכולים להיות הסברים רבים להתנהגותו של נכדך. למשל החיפוש אותו הוא מחפש בארונות ובמגירות מייצג את החיפוש הרגשי אחר ביטחון ויציבות, שאולי כבר לא מתקיים בשל תהליך הגרושים אותו עוברים הוריו. בכל מקרה הייתי ממליץ לעשות שני דברים במקביל: האחד לומר בצורה מפורשת וברורה מה הגבולות שלכם ושאינכם מסכימים לחיטוט במגירות. מיותר לציין . שיש לשאוף לומר דברים בצורה אסרטיבית ועם זאת בעדינות ועד כמה שאפשר בלי לפגוע בו. במקביל נסי לתפוש איתו שיחה על רגשותיו ועל איך הוא עובר את התקופה הזו. יתכן שבלהט התקופה, אף אחד לא מדבר איתו על איך הוא מרגיש. אם תצליחי לפתח שיחה כזו, זה גם יסייע לו וגם יחזק את הקשר ביניכם . בהצלחה רבה, גדעון

שלום אני בסיטואציה מוזרה וחדשה לי. התאהבתי נואשות באבא של חברו הטוב ביותר של בני. אני בת 50 ונשואה באושר. גם הוא. אני לא ישנה בלילות, לא אוכלת והוזה כל היום. הוא מצידו מראה לי גם סימנים של קירבה אך אולי אני מדמיינת זאת ורואה כל דבר בעיניים אחרות מפאת מצבי. אני יוצאת מדעתי ולא יודעת מה לעשות. תודה

אילה שלום רב, את מתארת סיטואציה מורכבת , שבודאי מטלטלת את כל חייך. כל עיצה אינטרנטית תהיה קצרה מידי, שטחית מידי ולא מתאימה. אני סבור שעלייך לפנות לפסיכולוג קליני לתהליך של יעוץ ואולי טיפול, כדי לעזור לך בטלטלה הרגשית שאת עוברת. בברכה, גדעון

שלום, כתבתי כאן כבר בעבר ונעזרתי מאוד בליאת. קשר שהייתי בו כחודש+ הסתיים (באופן ישיר בגלל סיבה מטופשת- נקודתית), והדבר יצר אצלי כאב רב, עצב תהומי, תסכול, חוסר קבלה ואובססיביות. אני מוצאת את עצמי בקשרים שבהם הבחור שאני נמצאת איתו עוזב שוב ושוב, עד שבד"כ מסיים בצורה סופית את הקשר ואז- אני מאשימה את עצמי בכך. אני מבחינה שהסיבות לבחירת בני זוג, או דינמיקת קשר מסוימת, אינה אקראית ואני שואלת את עצמי ואתכם באופן כללי לפחות, מבלי להיכנס לנסיבות חיי המורכבות, למה אני יוצרת ונמשכת לקשרים כאלה, מה אני מפיקה? הרצון בחויה מתקנת? יש לציין, שנמנעתי מקשרים שנים רבות, ואילו עתה, כשנכנסתי לקשר והוא הסתיים, מיאנתי לתת לו להסתיים ולבחור לנתק איתי את הקשר, הכרחתי אותו לתת לי הסברים או להישאר ידידים, ובכלל נוצרה סיטואציה ששמה אותי בנק' שפל, שלא יכולתי לקבל את המציאות החדשה. (הבחור לא הסכים לנהל איתי אפילו שיחה). איך מרפים מהעצב, מהכאב ומרגשות האשם? אני לא מצליחה להבין ולקבל חיבה, אהבה ואינטימיות בין שני פרטים שמסתיימת באופן פתאומי וקיצוני ולא נותרת לפחות חיבה וידידות, כי בעיניי אלה ערכים מקודשים ובסיס הקשר לפני ואחרי. למה אני נקשרת (כשאני נקשרת, ומדובר בארוע חריג) כ"כ חזק? הפצרתי בבחור לקבל הסברים ליחס המנוכר שלו אלי או לסיבה שאינו מעוניין לשמור על ידידות (הוא לא היה מעוניין לדבר כלל) כי התפנית ביחס נראתה לי לא הגיונית ולא יכולתי ליישב ביני לבין עצמי את ההגיון שבדבר, שנראה לי כאוטי. אולי אני אוסיף, הבחירה בבני זוג נראית לי (באופן מאוד לא מפתיע) נובעת מהקשר עם ההורים, קשר אמביולנטי, שסיפק לעיתים את הצד החומרי, ומצד שני פוגענות (בדרכים רבות), התעללות רגשית, זלזול והתנהגות שיצרה בי תחושת חוסר ערך (והובילה לביטול עצמי). בקשר הנוכחי לעיתים חוויתי תחושות של כניעה וקבלת מרות מסוימת, מצד שני למדתי להרגיש ולהיות נוכחת בקשר, לחוות, ולקבל אהבה (בדרכים שונות עם קושי רב) תוך ניתוק מסוים של הצד החושב ללא הרף, המנתח ומעבד כל התרחשות ולוקח ממנה את ההוויה והחוויה. זו הייתה התנסות ראשונה מסוגה, יחד עם התכונות הישנות ודינמיקות העבר. תודה, אושר

הפצרתי בבחור לתת הסברים (לא לקבל).

אושר שלום, לעיתים רבות מאוד , מערכות היחסים שלנו וגם המקומות בהם כושלים ונופלים במערכת היחסים - פועלות עפ"י "חוק" החזרתיות. פרויד קרא לזה" "כפיתיות החזרה". בהחלט יתכן שמה שאת מחפשת זו אותה חוויה מתקנת, שהפעם זה יהיה שונה. ואילו מה שקורה בפועל זה שגם הפעם נפלת לאותו הבור. טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית יכול לסייע לך להבין את התהליך הזה אצלך. לעזור לך להבין כיצד את בוחרת במודע או שלא במודע את בני הזוג שלך ולהבין טוב יותר מה קורה בתוך הקשר. כמובן, באופן לא מפתיע, כפי שאת כותבת - גם ההורים נמצאים פה בתמונה. כדאי וניתן לעבוד על כך. אני ממליץ לך לשקול פניה לטיפול. בהצלחה, גדעון

אני זונה,אני מטומטמת,אין לי פרצוף להיכנס לפה יותר!!!!! פתאום שמתי לב להודעה של המשתנה תחת הכותרת "סוגיה שמטרידה אותי" אני לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה שזאת אשמתי היא מדוכדכת בגללי אסור היה לי להוציא את הג'יפה שלי החוצה כי לשמוע על בחורה שנאנסה זה מאוד לא קל ועוד עליי שאני מתבכיינת כמו ילדה קטנה היא היתה מזועזעת ממני אני בטוחה בכך שלא תאשים את עצמה כי היא צודקת אני צריכה לקבל תמיכה בפורום שמיועד לנפגעות תקיפה מינית לא כאן שיש פה אנשים רגישים ויפי נפש אני זונה מטומטמת זה לא מקומי תודה בכל אופן לכל מי שתמך בי הקשיב לי והבין אותי וקיבל אותי ואת מגרעותיי ואת הלכלוך הזה שהבאתי איתי אני אהיה פה באופן פסיבי בלי להשתתף אני אבקר לעיתים קרובות שוב תודה רבה הדר,משתנה,אין כינוי(מקווה שהכל בסדר איתה),יעלה,נורית,השואל ומי ששכחתי... תודה ענקית במיוחד לאורנה,גדעון,ולליאת המיוחדת תודה על התמיכה והעזרה שלכם, חן

אל תעצבני אותי ותחזרי לכאן תכף ומיד!!!!

חן יקרה, מצטערת על ההודעה הקודמת... פשוט... אני לא רוצה שתלכי. לא את, לא אין כינוי ולא משתנה. דווקא כיף ככה בפורום שאנחנו מגיבים אחד לשני. תומכים ושולחים חיבוקים, לא? אז למה לקלקל? הרי לכל אחד כאן יש את ה"תיק" שהוא "סוחב" עימו... את חשובה לפורום. חשובה לי. ויהיה לי מאוד חבל אם תהפכי למשתתפת פסיבית! כל אדם אחראי לעצמו. ואם באמת ההודעה שלך הייתה קשה לקריאה עבור משתנה (אני בספק). היא תדע לקחת אחריות על עצמה ו"לעשות חושבים" מה לקרוא ומה לא. אולי תאשימי את עצמך גם במלחמה בעירק ובצונמי???? נורית

חן, למה את כל כך קשה עם עצמך?! הפורום הזה קיים בשביל לשתף! אני לא הזדעזתי ממך ובטח שלא ניגעלתי! למרות שאני חדשה כאן אני מרשה לעצמי להגיד שכולם פה אוהבים אותך ורוצים לשמוע מה את מרגישה למרות ובגלל הדברים הקשים שאת מספרת. לי באופן אישי קשה יותר לקרוא את הודעתך הנוכחית מאשר את ההודעה שבה סיפרת שנאנסת. בבקשה תמשיכי לכתוב! שולחת חיבוק ענקי! רעות

בשום-אופן לא היה קשר אליך לבין תחושת הדכדוך שלי,נכון שקראתי הודעות של אחרים והן העציבו אותי(ואיני באה להאשים חלילה,אלא פשוט מציינת עובדות),אבל כלל וכלל לא היה קשר אליך,את הרי לא כתבת אתמול בערב,אז למה את מאשימה את עצמך. ולהיפך,אם כבר את עודדת אותי בשיתוף שלך,בכך שנתת לי את האפשרות לעודד אותך,וגם בכך שראיתי שמה שקרה לי זה כלום לעומת מה שקרה לך. זה מקומם אותי שאת לוקחת עלייך את האשמה של כל העולם - אינך 'זונה' אם בתמימות או אולי תקראי לזה טיפשות עלית לטרמפ ובחור 'מלוכלך' חסר יצר אנושי אנס אותך,את צריכה לקלוט שאת לא אשמה,אלא רק אותו בחור אשם. תמשיכי לשתף כי נתגעגע אליך(אני מדברת בשם כולם,כי אני יודעת שכולם חושבים כך), וכאן את אדם מקסים ורגיש ובטח לא מה שאת חושבת על עצמך. תיידעי אותנו בהמשך מה קורה איתך, משתנה

את לא צריכה להצטדק,אני הולכת כי אני לא רוצה להכביד,ולהפחיד ולזעזע אף אחד. אין להחלטה שלי שום קשר אלייך.

נכנסתי לכאן באקראי, הצצתי ונפגעתי:-) את מוזמנת להכנס לפורום נפגעי תקיפה מינית המגובש והמאויש. שם התכנים הקשים שתעלי עולים בקנה אחד עם כל משתתפות הפורום- יתקבלו בסלחנות ויעובדו בטבעיות. המכניזים שם יהווה לך משענת יציבה ויקנה לך 'רשת ביטחון' של 'אחיות לצרה' ויבטיח לך שרשרת של תמיכה. כל טוב יקירה.

דבריך קצת פוגעים בי (ובטוח שאם תשאל גם את יתר המשתתפים ואת הפסיכולוגים)אישית,כיוון שלפי מה שאתה אומר כאן בפורום דבריה של חן לא מתקבלים בסלחנות ולא מתייחסים אליהם מספיק או בכלל,ולא בטבעיות,וזה מקומם אותי- כי רק חן חושבת שהיא פוגעת באחרים וש'מעיקה' על הפורום,ותהיה בטוח שאחרים לא חושבים ככה. נכון שיהיה לחן יותר קל לשתף בסביבה שמבינה מה היא עברה ועברה אותו דבר,אבל אין לזה קשר להבנה שלה בפורום זה.

טוב, אולי זאת לא סטייה אבל זה בהחלט משהו ביזרי. יש לי חבר שאוהב כפות רגליים מזיעות. הוא אוהב לחלוץ לי את הנעליים ואז ללקק לי את הזיעה מהרגל . ככל שהרגל יותר מזיעה זה יותר "עושה לו את זה" (במיוחד אם אין גרביים). בעיקרון אין לי בעיה עם זה אבל אני מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת למה דווקא זה מה שמדליק אותו . מדוע הוא מתרגש דווקא מכפות רגליים מזיעות צהובות ואדומות שהרי על פני השטח זה נשמע דוחה. האם יש כאן רצון להשפלה? או שאולי זה נובע מטראומת ילדות? מכיוון שזה אינדיוודואלי לכל אדם וצריך לבדוק את זה בתוך טיפול , הייתי רוצה לדעת באופן כללי ועינייני מאיפה הצורך הזה בא ולמה? בתודה מראש, יעל.

יעל שלום, כפי שכתבת את הסיבות האינדיווידואליות צריך לבדוק במסגרת של טיפול. באופן כללי ותיאורטי זה יכול לנבוע מיחסים מוקדמים לקויים , או ארועים טראומתיים המקושרים למיניות. בברכה, גדעון

לכל אחד יש סטייה מינית אין פה שום דבר מיוחד יש אנשים שכפות רגל הכי עושה להם את זה וזה נקרא "פות פטיש" בד"כ זה מתחבר לפנטזיית השפלה ולעולם הסאדו מאזו הנקרא bdsm ולכן יש האוהבים את הזיעה, ולכן יכול מאוד להיות שחברך יאהב השפלה. כנראה זה מתחיל כבר מהילדות שהילד רואה בכף הרגל הנשית אובייקט, יכול להיות שיש סיבה אך זה לא בטוח, גם פנטזיית חדירה תכל'ס אין לה הסבר. יש גם אנשים שאוהבים רק מגפיים.

היי יכול להיות שזה סטייה או שמא...........הוא אולי נהנה לענג אותך אולי הוא אוהב אותך ובזה הוא רוצה להראות את אהבתו (: פעם יצאתי עם משהי שאהבתי מאוד יום אחד נכנסנו למיטה והיא שאלה אותי אם אני אוהב אותה במשך אולי ששעה וחצי עשיתי לה מסז ולקקתי אותה בכל מקום אפשרי גם בכפות הרגליים(שזה לא מקום מלהיב ללקק)

בוקר טוב. תראו מה שפורום אינטרנטי יכול לעשות. כמו תמיד לאחר ימים סוערים שכאלה, התעוררתי המון פעמים בלילה. עם המחשבות, הרגשות, הגעגוע, הכמיהה... בעבר הייתי נשארת ערה, מהדהדת את הדברים (זוכרים את העץ "הדהוד" מהשבוע שעבר?), ולא מוצאת לעצמי מנוחה. הלילה, כשהתעוררתי, הזכרתי לעצמי את התכתובת המרגשת אתכם. הדהדתי *אותה* במקום. הזכרתי לעצמי שהעזתי לבקש, להצטרך, וכאילו מניתי את החיבוקים שקיבלתי. כמעט שיכולתי להרגיש אותם פיזית. זה היה הרבה פחות נורא, וגם... נרדמתי בחזרה. וכמו מתנת בונוס, קמתי בבוקר ומצאתי את החיבוק ששווה מיליון שליאת הבטיחה שאקבל, ושאורנה שלחה לי בלילה. עשיתם לי טוב! הדר

הדר, תודה על העדכון. נדיבות הנתינה שלך חוזרת כמובן אלייך. (עץ ההדהוד הנדיב...) זו יכולת להיות מחבקת ויכולת לא פחות גדולה לאפשר לאחרים לחבק. תמשיכי כך, גדעון

הדר היקרה אני מאושרת שהצלחתי לעודד אותך במקצת.(במצבי לא חשבתי שאני מסוגלת לעודד מישהו.) את צריכה לשמוח שניחנת בכוחות נפש ויופי פנימי נדירים ביותר.לפי דעתי זה אומר הרבה עלייך.זו באמת מתנה משמיים. שולחת לך עוד חיבוק חן

היי הדר, אני ממש ממש שמחה לשמוע. ממש נעים פה בפורום בזמן האחרון, לא? רק בשמחות\בעליות... (-: נורית

ליאת,גדעון,אורנה אני חייבת עזרה אני לוקחת ZABAN כבר שבוע בערך.אני רוצה'לרדת מזה' כי אני לא רוצה ולא יכולה להפסיק לעשן.אני יודעת שזה מאוד לא בריא לי אבל אין לי מספיק כוח רצון להפסיק עם העישון,אבל בגלל שאני מאוד מדוכדכת כבר כמה חודשים,אני רוצה משהו שיפחית לי את הרגשת הדכדוך, והסיגריות עוזרות מאוד. כדאי להפסיק עם הZABAN ולבקש משהו אחר??? חוץ מזה אני בטיפול פסיכולוגי ואני רוצה לראות התקדמות אין לי סבלנות יותר(אני בטיפול רק שלושה חוד' וזה נראה לי המון זמן)אבל לא רק שאני לא מתקדמת עם הטיפול,ההיפך הוא הנכון,אני מרגישה שאני הולכת אחורה,וזה למרות שיש לי מטפלת מאוד מנוסה והכימיה מאוד טובה ביננו וכפי שהבנתי כימיה זה דבר חיוני להצלחת הטיפול... אז למה ךדעתכם אני לא מצליחה להיעזר בה או בחברים תומכים,למשל? פשוט נמאס לי כבר להרגיש ככה,אני רוצה להיות 'כאחד האדם' בלי סבל ויסורים,בלי להיאחז בדברים שליליים כמו סיגריות ושתיית אלכוהול. אני כרגע לא "רואה"'דבר,חוץ מהבעיות שלי,אני לא יכולה לעזור לבן משפחה שזקוק לי מאוד וזה מתסכל אותי. אני מרגישה אגואיסטית שלא אכפת לי מהסבל של הזולת ואני לא יכולה לראות אותו,ההיפך אני רק מתעצבנת על אנשים תמימים שלא עשו לי כלום. (על חברים בעבודה,חברות טובות,אמא,אבא וכו') אני חיה בנסיבות מאוד קשות כיום וטראומה שחוויתי בעבר(אונס קשה) ולפעמים בא לי,באמת,לעשות משהו שיפסיק את הסבל,אבל אין לי אומץ לעשות משהו קיצוני אפילו שאני מאוד רוצה. חושבת שאם אני אמות אף אחד לא ירגיש בחסרוני,משפחה וחברים יבכו קצת כמה ימים אבל אח"כ "עולם כמנהגו נוהג". אל דאגה אין לי כוונות להתאבד. סליחה אם אני נשמעת כמו תקליט סרוט כל הזמן מקטרת על אותו דבר. סליחה,הדר,שאין לי יכולת לחזק את ידייך ולעודד אותך,כפי שאת עודדת אותי לפני כמה שבועות. שתדעי שהיום מאוד נגעת בי!! גם הניסוח שלך בכתב מאוד יפה,ואת נשמעת חכמה מאוד. ישבתי וקראתי הכל ואני חנוקה מדמעות. העיקר שהתעודדת בסופו של דבר,זו מתנה שמילים יכולות לעודד אותך כי אצלי זה לא קורה.אצלי זה משהו הרבה יותר עמוק. אני שולחת לך חיבוקים כמו שאת מקבלת גם במציאות וגם בפורום. אוהבת אותך ומאחלת לך שמהפגישה הבאה עם הפסיכולוג תצאי הרבה יותר מחוזקת. אסיים את דבריי אלייך בכמה מילים משיר שאני מאוד אוהבת. גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה תדעי עכשיו שאני מאוד אוהבת תדעי בלב אני תמיד איתך ומשהו אחרון לליאת, ביום שני אני נפגשת עם המטפלת,אני אבוא בלילה ואני מקווה שיהיה לי משהו טוב אחד להגיד. אני ברגע זה מרגישה הכי דפוקה בעולם,והכי אפס,והכי כלומניקית(כי אני חלשה נפשית)אל תיבהלי שאני מדברת על עצמי ככה.....אני מרגישה שאני באמת כזאת!!! שאלה לי אלייך: אם הייתה לך מטופלת כמוני היית יכולה לטפל בה או שהיית מתייאשת? האמת אני קצת חוששת שהמטפלת שלי תתיאש ממני,למרות שהחשש שלי לא מוצדק,היא הבטיחה שלא להתייאש.... סליחה על האורך ועל השטויות שאני כותבת(אני תחת השפעת אלכוהול מקווה שתבינו אותי) חן

חן יקרה! את מתנצלת שאת לא יכולה לעודד אותי. השאלה מה זה *לעודד*. כשאת כותבת לי שאת אוהבת את הניסוח שלי, אני מוחמאת ומתעודדת. כשאת כותבת לי שהצלחתי לגעת בך, שקראת את התכתובת ונחנקת מדמעות, אני מתעודדת, כי אני יודעת שיש שם מישהי שמרגישה אותי במצוקה שלי. כשאת כותבת לי שיופי לי שמילים מחזקות אותי, את מראה לי שיש לי גם יכולות להתחזק. כשאת שולחת לי (עוד) חיבוק, את מראה לי שאכפת לך ושאני לא לבד. כשאת כותבת לי, שאת אוהבת אותי, אני מאמינה ונרגעת. וכשאת שולחת לי שיר, ועוד כזה שאני אוהבת, את מתחברת אלי למקומות מאוד עמוקים ופנימיים (אם היית יודעת מה מהווה המוסיקה בשבילי...). ואת כל זה את מצליחה לעשות לי כשרע לך, וכשאת קצת שתוייה. את מבינה מה את שווה? כמה אחרי מה שכתבת לי "העולם שלי כבר לא כמנהגו נוהג?", כמה את לא נתפסת בעיני כלא שווה, כאפס... ולגבי הדברים האחרים שכתבת: כולנו רוצים להרגיש "נורמליים", "כמו כולם". זה לא תמיד פשוט. כיף לי לשמוע שיש לך קשר טוב עם המטפלת. שלושה חודשים בטיפול זה טיפה בים. במיוחד עם טראומה כמו שעברת. תני לעצמך ולטיפול זמן וצ'אנס. מוכרת לי התחושה שנמאסתי עליו. שהוא יתייאש ממני. כל פעם אני בודקת מחדש את ההרגשה הזאת מולו (ומול אלה שבניסיון החיים שלי גרמו לי להרגיש כך). אבל היות ויש לי כבר גם הישגים רבים בטיפול, אני מציינת אותם לעצמי בסיפוק, ויודעת שלא רק אני גאה בהם, אלא גם הוא. אני מודה לך שוב על המילים החמות. נגעת בי. הדר

שולח חיזוק..

חן שלום, אני מבין שה-ZABAN הינה תרופה להפסקת העישון ואני לא מתמצא לגבי השימוש בה. מנסיוני עם אנשים שעברו טראומה הרי ישנה נטיה להשתמש באלכוהול, סמים, עישון סיגריות בניסיון ליצר הרגעה והקלה עצמית. מה שקרוי "Self medication".זה בדרך כלל כתוצאה של רמת המתח הגבוהה. לעיתים יש מקום לשקול התיעצות עם פסיכיאטר לתרופות אנטי דכאוניות. כדאי אולי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. בנוסף - עלייך לדעת שטיפול נפשי אצל אנשים שעברו טראומה הינו טיפול ארוך. גם אם את חסרת סבלנות ורוצה כבר שיהיה שיפור, צריך לקחת בחשבון את הנקודה הזו. מעבר לכך את מוזמנת לכתוב, להתייעץ ולשתף בכל עת. גם השיתוף עצמו וגם התמיכה והחיזוקים שאת מקבלת מחממים את הלב ומסייעים. חזקי ואמצי, גדעון

תודה על תשובתך, באשר לתרופה ZABAN עד כמה שידוע לי זה סוג של תרופה אנטי דכאונית(לא SSRI)שמצאו שהיא עוזרת בהפחתת או הפסקת עישון,ממה שהבנתי יש לתרופה הזו שלושים אחוזי הצלחה,את התרופה נתן לי פסיכיאטר שאני בקשר איתו בנוסף לטיפול הפסיכולוגי. סליחה אם לא הסברתי את עצמי נכון,אתמול שתיתי קצת יותר מידי וכשכתבתי את ההודעה לא הייתי צלולה במיוחד, וגם עכשיו אני לא מי יודע מה מרגישה טוב,יש לי כאבי ראש+בחילות שזה אופייני אחרי שתיית אלכוהול מופרזת. אני אנסה לנסח את השאלה יותר טוב ויותר ברור.האם כדאי להפסיק עם הZABAN כיוון שאני לא מעוניינת להפסיק לעשן ולעבור לתרופה אנטי דכאונית ממשפחת ה-SSRI? חשבתי על זה כיוון ששמעתי שתרופות SSRI מאוד עוזרות ומקלות ואילו תופעות הלוואי קלות וזניחות.באשר לטיפול אני יודעת שזה תהליך ארוך,ובמקרה שלי במיוחד כי אני נפגעת תקיפה מינית,אבל כיוון שאני מטופלת במרפאה ציבורית יש לי את החשש התמידי הזה שיזרקו אותי מהטיפול לפני שאני אספיק בכלל להפיק ממנו איזשהי תועלת,כיוון שיש תור המתנה ארוך מאוד ונראה לי שמרפאות בריאות הנפש לא 'נדיבות מידי' ויש גבול מסוים עד כמה שהם יכולים לתת לי להמשיך את הטיפול. לטיפול פרטי לצערי אין לי כסף. תודה על הסבלנות חן

אומנם כרגע איני במיוחד במצב שאני מסוגלת לעודד מישהו,אבל אני שולחת לך 'חיבוק וירטואלי חם' ומקווה שהוא יעזור.

תודה שאת בכלל טורחת לשלוח לי חיבוק וירטואלי. תרגישי בנוח,אני לא מצפה ליותר מידי עידוד. גם ככה אני מטומטמת מגיע לי מכות, לא עידוד.

היי אני לא יודע אם אני אוהב בחורות או לא מה שבטוח שיש לי משיכה מינית חזקה רק לבחורות אבל מעבר לזה לא יודע אם אני יכול לחיות עם בחורה כי אני בודד כזה וגם אולי תדרוש ממני דברים אולי אני לא מתחבר למין הנשי שיש לו דרישות שונות מגברים שמוציאות אותי מהתחרות לא הייתה לי חברה עד עכשיו (26) וגם מפריע לי המשיכה המינית הבלתי מוגשמת שגם סקס סתם אי אפשר לעשות מה אומרת על זה הפסיכולוגיה והאם אפשר להיות מאושר גם בלי חברה ולהוציא מהראש שלי את המחשבות על בחורות ולרדוף אחרי בחורות כל הזמן

אהרון שלום, לדעתי הבעיה שאתה מציג היא לא רק אם אתה אוהב בחורות , אלא גם החשש שלך מהמין שנשי. חשש שבא לידי ביטוי בהמנעות ובפנטזיות שאינך מעיז להגשים. לדעתי טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך לצאת מהמקום בו אתה נמצא: להבין טוב יותר את עצמך וחששותיך ולהעיז ולעשות משהו עם מה שלא מוגשם כיום בחייך. בהצלחה רבה, גדעון

שלום, אני אוטוטו בת 30. בולמית בערך כ- 10 שנים. מפליא, אך איני ממש זוכרת מתי התופעה החלה. הצטרפה לבעיה זו גם בעיה תלישת השיער בתקופת התואר הראשון (לא זכור לי קודם לכן). מוזר עד מפחיד איך הזכרונות לגבי שתי בעיות די משמעותיות בחיים שלי - מעורפלים (סוג של החכשה). בעית הטריכוטילומניה אינה כה קאוטית בעיני. היא החריפה בתקופת מבחנים לדוגמא עד מצב בו היו לי "חורים" בגבות והן היו דלילות, אולם כיום כמעט ולא ניתן להבחין במריטת השער מהגבות ומהראש. אציין כי בתקופות ההריון נגעלתי לגעת (אני אם לשניים) ולתלוש את שערותייי. פניתי לטיפול דרך הקופה לפני כשלוש שנים לגבי בעית האכילה (לא ציינתי את בעית מריטת השער). אולם, אכן הטיפול עזר נקודתית. אציין כי הטיפול כלל פגישה עם דיאטנית. נפגשתי עם פסיכולוגית ואחרי שתיים או שלוש פגישות לא התחברתי אליה (יש דבר כזה, נכון?). ולא ניסיתי להפגש עם אחר/ת. על אף חומרת הבעיות אציין כי אני בן אדם סה"כ מאושר שלא נוטה למצבי רוח (בעבר כן!!!) וששגרת חייה לא נפגמת כיום (איכות חייה כן) - אני לומדת לתואר שלישי עובדת בחברה גדולה (הצלחתי לסיים שני תארים בהצטיינות - אני אומרת זאת לא מיהירות אלא בכדי להבהיר את כוח הרצון למרות שאז הבעיות השתלטו עלי יותר) ומנהלת חיי משפחה.. לא סיפרתי לאדם קרוב מלבד בעלי על בעיה הבולימיה אך הוא לא שואל עליה יותר. ברור לי שאני זקוקה לטיפול פיסכולוגי ואולי אפילו תרופתי (אך לאור העובדה שאני מניקה אני לא יכולה כרגע). איך מוצאים את הפסיכולוג הנכון??? יש לי מספר בעיות עם טיפול פסיכולוגי.... ראשית לעמוד בו כלכלית לאורך טווח ארוך (יותר משנה). ושנית, יש לי בעיה עם כך שיתחילו ל"תלות את האשם" בהורי שאני כך כך מעריכה ושהעניקו לי חינוך זמן אהבה ותמיכה... יתכן מצב שבו ההתנהגות אלו אינן קשורות להורי אלא אלי בלבד (שפשוט גיליתי דרך "קלה" להיות רזה) או שחייב לעמוד מאחורי כך משהו יותר עמוק??? תודה וסליחה על האורך

לכוכב ורוד שלום, מכתבך מהווה דוגמה לכך שישנה אפשרות שאדם יהיה גם עם בעיות וקשיים פסיכולוגיים אך גם מתפקד ועם כוחות , שהרי את נשואה ואמא לילדים וסיימת שני תארים ולומדת לתואר שלישי ועובדת . כל זה מעיד על כוחותייך, אך כמו שאת כותבת - יש לכך גם מחירים באיכות החיים. טיפול פסיכולוגי יכול לדעתי לסייע ולשפר את מצבך. לא חייבים לדבר על ההורים יש עוד נושאים לדבר עליהם.. ולגבי המחיר: היות ואת סטודנטית לתואר שלישי, את זכאית לטיפול פסיכולוגי בשרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה בה את לומדת. השרות הזה הינו זול יחסית ומאפשר לך להיות מטופלת. את מוזמנת לשתף בהמשך מה החלטת ועשית, בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, תודה על תשובתך. חידשת לי בעניין השרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. אני אברר כבר מחר... אעדכן בהמשך, שבוע טוב ושוב תודה

אודה לך מאוד אם תיעצי לי, עד כמה שאת יכולה. האם יש תרופה, אפילו טבעית להורדת לחץ ועצבים. אני מוצאת את עצמי לחוצה וצועקת הרבה לאחרונה. עצבנית על דברים קטנים ושוליים. ואחר כך כועסת על עצמי. כיצד אני יכולה להרגיע את עצמי??? לאחרונה אני ממש פוגעת בתגובותיי המילולליות בסובבים אותי. אני אדם בריא בדרך כלל עברתי בדיקות דם לפני חודשיים והיו תקינות. אודה לך מאוד אם תעזרי לי. !!!!!!11

שלום טלי, לגבי ייעוץ תרופתי, כדאי לפנות לפורומים שעוסקים בכך. אבל, גם לפסיכולוגיה יש מה לומר על לחץ. בטווח הקצר, אפשר ללמוד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי טכניקות שונות להורדת רמת המתח, ובטווח הארוך יותר - ניתן לחשוב בטיפול דינמי על הסיבות העמוקות למתח ועל דרכי התמודדות שונות. שיחה עם פסיכולוג קליני תוכל להבהיר גם את מידת הצורך לקבל ייעוץ תרופתי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

עיניין מסויים מטריד אותי, ואני בטוחה שבטח המשתתפים האחרים או אולי את-אורנה תכעסי על שאלתי,אך אני חייבת לדעת זאת - האם לדעתכם הכתיבה ואפילו סתם 'ביקור' בפורום זה או בפורומים פסיכולוגיים אחרים,יכול להכניס אותי חזרה לתוך מצב של דכדוך,אפילו אם לא הייתי בו באותו זמן?האם קריאת בעיות של אחרים יכול להחזיר אותי (או כל אחד אחר)למצב-רוח מדוכדך? אני מקווה מאוד שדבריי לא יראו כחוצפניים מידיי ושלא תכעסו עליהם. תודה מראש, משתנה

שאלתי שאלה זו בעיקבות כך שהחלתי בשעות הערב לחוש שוב בדכדוך,ואיני יודעת אם זה קשור בהכרח ל'ביקוריי' בפורום או שאין קשר. גם חשוב לי לומר שפורום זה(הפסיכולוגים והמשתתפים)תומך בי מאוד,ועוזר לי להתגבר על קשיי היום-יום ואני מרגישה שזו גם מעין 'קבוצת תמיכה',ולא הייתי רוצה שזה יתפרש אחרת משאלתי.

אני מרשה לעצמי לענות לך, פורום זה עניינו רגשי, המבקרים בו מעלים בעיות / מחשבות נפשיות / אישיות. לעיתים בעיות אלה נוגעים בכולנו וקשה מאד לא להזדהות, יש ואותו כאב אצל האחר נופל בדיוק במקום הכואב לנו. כך בהחלט יכול להיות שבפורם , מהמקום של נגיעה במקומות כואבים, זה פוגש גם אותך, במיוחד במצבים שיותר קשה /לחוץ בחיים, קל להיכנס לדכדוך/ הזדהות או להיפגש עם משהו אישי שלנו. התהיות בפורום לא פעם גרמו לי להגיע מאד רחוק עם עצמי ובהחלט להעיר בתוכי דברים " רדומים" אך יחד עם זאת אני חושבת שמי שכן מעיר "חומרים " כאלה, בהחלט רוצה לגעת בהם , או שמא זה מציק לו , מעל למידה הנסבלת. בכל אופן זו דעתי. גם מול הפסיכולוגית, שהיא תומכת ועוזרת, נוגעים במקומות לא פשוטים, ולא פעם אני יוצאת ממנה הרבה יותר מדוכדת... כך שבהרבה מובנים, הפורום הזה מאד מזכיר לי את חדר הטיפולים, בעיקר שמי עונה לשאלות הם פסיכולוגים שתיהיה לך שבת כתומה ניבה

שלום משתנה, מה שכתבת אינו מכעיס כלל וכלל. מעבר לתמיכה ההדדית היפה שיש בפורום, בהחלט חשוב שכל משתתף ישים לב לאופן שבו הדברים נוגעים בו. אם הם נוגעים באופן מכאיב מדי, אפשר בהחלט להמתין מעט... את יודעת, נדמה לי שבעקיפין את מעלה סוגיה חשובה שכבר נידונה כאן בעקבות שאלה שלך - סוגיית השמירה על המרחב שלנו, על גבולותיו. לפעמים טוב לנו להרגיש במגע קרוב עם אנשים אחרים (גם עם הכאב שלהם), ולפעמים צריך לבנות "חומה"... לילה טוב, אורנה

תודה על תשובתך, כפי שבטח שמת-לב מהתכתבויותיי בפורום בעבר,קשה לי מאוד לשים 'חומה' בכל תחומי חיי,בין אם מדובר על יחסים עם אנשים קרובים,או סתם אנשים שאני פוגשת,או בעבודה(כשעבדתי),או אפילו אם ראיתי סרט עצוב-גם אז אני נכנסת מאוד לתוכו. אקבל את עצתך וכשאני רואה ש'מדד הכאב' עולה אמתן את גלישתי ואמתין, וכמו-כן אנסה -עד כמה שבכלל אוכל - 'לבנות חומה'.

עוברת לה עוד שנה בהפרעות אכילה ( 16 שנים ).. התחלטי טיפול ושם הרגשתי כאילו שאני נמצאת בועדה להפסקת החיים. ישבו מולי פסיכולוגית ודיאטנית ושתיהן החליטו שאין לי עוד הרבה זמן לחיות ושאני חייבת להתאשפז, כמה מדהים, לפי מה קובעים שאדם הולך למות??? רק בגלל המראה שלו??? אני שמנה, מאוד שמנה והן טוענות שאני רזה.. למה לא נותנים לי למות בשקט אם החליטו שאני עומדת למות ושאין לי עוד הרבה זמן?? שיעזבו אותי בשקט או שיציקו לי עד שאני ימות??? אני חושבת המון על דרכים להתאבד אבל אין לי אומץ, מחכה לרגע שבו אני יאבד את השפיות לכמה דקות ואז אני יתאבד אבל זה לא קורה לצערי, זה רק מוכיח להם שאני עדיין שפוייה.. אוףףףףףףףףףףףף שיעזבו אותי למות בשקט.. שבת שלום. מעיין

שלום מעיין, את כותבת אלינו מפעם לפעם, חושפת משהו מהכאב שיש ב"עולם הפרעות האכילה"... היה לי חשוב לשמוע שאת בטיפול (אם אני זוכרת נכון, בפעם הקודמת כתבת על התלבטות האם בכלל כדאי להיכנס לעוד טיפול). אחרי שעשית את המאמץ להיכנס לטיפול, נסי לתת לעצמך באמת להיות שם. תקשיבי להן, נשמע לי שהן מודאגות... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

שוב שלום לך שואל יקר, אני מרגישה מדברייך שאת טוחן את המצב דק דק (-: בכיף! להקלע לעימותים סביב עזיבה או תשלום נשמע נחמד מאוד. אני תמיד מאיימת לעזוב ואז "זוכה" לפוצי מוצי... לפחות סביב התשלום אני לא עושה בעיות... (-: באמת לא יעיל "מי ימצמץ ראשון". אבל... אתה מרגיש שאכפת לו ממך? אתה מרגיש רצוי? ואם לא, למה אתה נאבק על מקום שאתה לא מרגיש בו רצוי? אני חושבת שכל העניין בטיפול פסיכולוגי הוא גם להרגיש את המטפל ולא רק להקשיב לדבריו, להקשיב לזה שהוא אומר שהוא רואה את הסבל. אני לא סגורה על עצמי בנוגע לתאוריה שלך לגבי מטפל ומטופל מופנמים. ולגבי פער מנטלי, יש ביניכם פער מנטלי גדול? שואל יקר, אני חושבת שגם אם תחליט לעזוב "לא תזרק כל ההשקעה היקרה של זמן וכסף" אין ספק שלמדת מהטיפול הזה. אין לי ספק שהפקת וגדלת. לטעמי זאת לא סיבה מספיק טובה להשאר. שבת שלום. נורית

היי נורית, אני בהחלט טוחן את המצב דק דק, וזה בכלל בכלל לא כיף.. )-: אני כבר שנים עסוק בסוגייה אם זה המקום המתאים לי או לא, ובינתיים מנסה גם במקביל לעסוק בזוטות, כמו הטיפול עצמו או יותר נכון, מתי כבר יהיה אפשר להתחיל אותו בצורה נורמלית.. העימותים היו בד"כ סביב גובה התשלום והגיעו אחרי תסכול גדול מזה שהרמיזות הבלתי פוסקות על עזיבה ותסכול לא עוררו מספיק את הזעזוע הרצוי. (לדעתי צריך להנהיג שיטת תשלום חדשה, על כל טיפול שיוצאים ממנו יותר גרוע ממה שנכנסים צריך לגרוע 30% שיוחזרו בטיפולים היותר מעודדים ;-) מה שיתן תמריץ למטפל לנסות להגיע אל המטופל במידה והמטופל מתקשה להגיע אל המטפל..) בעניין הפער המנטלי והתאמת אישיות, ציינתי את זה בהקשר של "ברית טיפולית" אם אני לא טועה, זה המונח שמתאר בפלצנות משהו, את ה"כימיה" הנחשקת והרצון שתהיה מקסימלית ככל שניתן כנראה שגם מטעמי חסכון, כמו שציינה ליאת באחת התגובות. השאלה אם זה גם קריטי להצלחת טיפול? האם זה רק מה שמאפשר "להרגיש" את המטפל? קשה לי להסכים עם הטענה שלמדתי משהו והפקתי מהטיפול ושזה לא יהיה בזבוז לעזוב. אני מנסה להבין מה הפקתי ומה למדתי ומתקשה למצוא, לצערי.. נדמה לי אפילו, שאני מתעקש להשאר כדי להבין מה הפקתי. שב"ש השואל

אולי... תדפיס את כל ההתכתבות שלנו ותביא לו???

שלום בני בן שלושה חודשים.רציתי לדעת האם בגיל זה יש מקום ליצור הרגלי שינה שנשענים על זמני יום לילה.האם בזמן לא נכון פוגעת בהרגלי השינה שלו.האם צריך להרגיל אותו לזמנים מסוימים ? תודה

שלום איתי, יש לא מעט גישות בעניין זה, חלקן מעודדות את ההורה המותש להרגיל את התינוק לסדר יום קבוע מבחינת שעות האכלה ושינה, וחלקן סבורות שעלינו להתאים את עצמנו לקצב של התינוק. מניסיוני, מתישהו (וזה בדר"כ קורה בסביבות שלוש לפנות בוקר בהנקה ה- 18 לאותה יממה...), כבר לא כל-כך חשוב לנו מה אומרות התיאוריות. יש כל מיני תינוקות, ויש גם כל מיני הורים, ובהדרגה התינוק וההורים צריכים למצוא את מה שנכון ועובד בשבילם. אז תנסו קצת מזה וקצת מזה, ואל תשכחו להנות מהזמן הראשוני והמיוחד הזה... לילה טוב, אורנה ראובן-מגריל אגב, אולי תרצו לשלוח את ההודעה גם לפורום ספציפי להורים ותינוקות? יתכן שתהיה להם דעה יותר פסקנית...

אני נמצא אצל מטפל כבר תקופה ארוכה,ובגלל שהיינו בקבוצה יחד שהוא הנחה נוצר מצב שהיו עוד מטופלים שלו באותה קבוצה,וזה יצר קינאה ותחרותיות,אני חושב שזה בכלל לא בריא מצב כזה והכי מרגיז אותי שהייתי צריך להפגש איתו אחרי החג ונודע לי שהוא קיבל אצלו לטיפול אנשים אחרים ואותי הוא אמר שהוא לא יכול ואני כבר מדבר איתו להפגש עוד לפניהם לא הייתי בפגישה כמעט שלושה שבועות ולא היה לי קל והוא יודע את זה כי דיברתי איתו הןא גם השאיר לי הודעה שהוא מתנצל שהוא לא יכל ומה שלומי ועוד כל מיני קישקושים אני לא מאמין לו ואני כועס עליו שהוא עושה אותי מטומטם שאני יאכל את המילים היפות שלו אני חושב לעזוב אותו אני לא יכול להתמודד עם זה יותר זה מטריף אותי גדלתי בבית שתמיד היו יחסי קינאה ביני לבין אחותי אמא שלי העדיפה אותה עלי וזה היה גם שקוף היא גם הודתה בזה אני מרגיש מרומה כואב לי וגם אני כועס מאוד ובא לי להעיף את המטפל הזה לכל הרוחות אני מרגיש שנפגע לי האמון איתו נתקלתם בדבר כזה או שאני חריג?

היי דור, אם תדפדף קצת אחורה תגלה שיש כאן מספר מטופלים עם עסקים לא סגורים עם המטפלים שלהם. אם זה מנחם אותך שאתה לא היחיד... אבל המקרה שאתה מתאר בהחלט נשמע לי לא כל כך תקין. להיות נוכחים איתו ועם עוד מטופלים נשמע לי ממש כמו מתכון לאסון. והנה זה קרה... ראשית אני מציעה לך לעבור את הימים הקרובים בלי לקבל החלטה. רק להרגיש מה אתה מרגיש ולתת לזמן לעשות את שלו. אני מבינה שעוד לא נפגשת איתו מאז. אני חושבת שחשוב שתקבע איתו פגישה ובה תגיד כל מה שעולה על רוחך. תנסה ללבן איתו את המקרה. במידה ולא תצליח אז יש מקום לחשוב על נקיטת צעד אחר. דעתי בלבד. נורית

דור שלום, ראשית-כל אינך חריג - לא בקינאה למטפל ולא בקינאה לאחותך,לי מוכרים מאוד אישית שני המצבים.גם לי הפריע מאוד שהמטפל שלי אולי 'הזיז' אותי לשעה אחרת בשביל מטפלים אחרים(אך הבנתי-לפי דבריו-שטעיתי בנושא זה). שנית- אני מצטרפת להמלצתה של נורית וממליצה לך לא להחליט כלום עד שתקיים פגישה נוספת אצל אותו מטפל ותדון איתו על עיניין זה,ואז תראה מה תחליט.איני נביאה- אך כמעט בטוח תרצה להישאר בטיפול ותבין שמה שגרם לך לרצות להפסיקו היה כעס ופגיעות,לפחות כך זה היה אצלי. בהצלחה, ושבת-שלום, משתנה

שלום דור, זה באמת מסובך "לחלוק" במטפל הפרטני שלך עם עוד מטופלים בקבוצה, ואני יכולה לדמיין כיצד זה "מזמין" קנאת אחים... אני מתכוונת גם לקנאה בין ה"אחים"-המטופלים, וגם לתחושות קנאה ששייכות לקשר עם אחותך הממשית. בעיניי, לא רק שזה לא הזמן לעזוב את הטיפול, אלא שאתה נמצא בפתחו של משהו חשוב ומעניין שכדאי להשקיע בו זמן נוסף. נסה לקחת את הרגשות הסוערים והכואבים שנחשפו בעקבות הטיפול הקבוצתי, ולהביא אותם לתוך הטיפול הפרטני. אני בטוחה שצפויות לך פגישות קשות, מעניינות וחשובות. בהצלחה, ואשמח מאוד אם תעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

אוףףף... זאת תגובה שמערערת אותי.

היי כולם, אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת..... לא מוצאת את המילים לספר לכם כמה רע לי היום... גם הפגישה איתו עשתה לי רע. ומאז שעזבתי את החדר נפשי יוצאת אליו, במלוא המשמעות של הביטוי. איך.... איך אני לא יודעת להגיד לעצמי ברגעים שזה קורה לי, שזה חלק מהתהליך, שיש גם ימים כאלה, שיבואו אחרים. צריכה מישהו שיערסל ויחבק חיבוק של אמא, שכבר איננה. חיבוק שלא היה גם כשהיתה. ולא מוצאת אותו בין כל אלה שכן מחבקים... ועכשיו, כשתוך כדי כתיבה יצא סוף סוף הבכי, אני כבר לא מוחקת יותר.... לוחצת send ושולחת... שבת שלום הדר

אני שולחת לך חיבוק וירטואלי,אפילו שאיני יכולה לציירו כאן,ומנסיון אגיד לך מה שגדעון שובל המליץ לי - להבין שכרגע אני במצב-רוח רע,אך אצא מזה,כי מצבי-רוח משתנים. תראי סרט מצחק,או תקרי משהו משמח שמעניין אותך באינטרנט. להתראות,וב'חיבוק-חם', משתנה

היי הדר גם אני מזמן לא קבלתי חיבוק כן אמיתי ואוהב ........ אני ממש מבין אותך חבל שכל המחבקים לא יכולים באמת להתכוון בחיבוק שלהם כך שגם אנו נרגיש זאת לפני זמן מה משהי שלומדת איתי נתנה לי טפיחה על השכם הטפיחה הזו הייתה עוצמתית עבורי ואוהבת יותר מהרבה חיבוקים שכן קבלתי לכן תמצאי אולי את החיבוק שלך דווקא אצל אנשים שאת אוהבת ומרגשים אותך להתראות

הדר, כל כך מכירה את הימים האלה וכלכך יודעת שאין מה לעשות, ואין מה להגיד, וצריך לחכות שהם פשוט יעברו. כמו שאת אומרת זה חלק מתהליך. תתנחמי בזה שאת נמצאת לפחות בתהליך, בדרך כלשהי. גם זה המון. וחכי לרגעים אחרים. כי הרי יש לך גם הרבה כאלה. מחכה פה איתך שיעבור, יעלה

הדר, הלוואי וידעתי מה לכתוב. הלוואי וידעתי מה יקל עליך. את יודעת שזה שלב וגם הוא יעבור ויגיעו ימים טובים יותר. אולי להתנחם שאחרי ירידה מגיעה העלייה. ואת הרי עושה עבודה כל כך טובה ומשמעותית בטיפול שלך שאין לי ספק שיהיו לך הרבה עליות. תעזרי בנו לעבור את הימים הקרובים. שולחת לך המון תמיכה. וחיבוק עוטף. תבכי לנו ואנחנו נחבק אותך בחזרה. אולי זה יקל... נורית

היי תודה לכל המחבקים הוירטואלים. איך ידעתי ממי לבקש.... כבר הוקל לי. למשתנה: תודה על החיבוק הוירטואלי. למדתי, שלא תמיד נכון לי לראות סרט מצחיק או לעשות משהו אחר שיכסה על הכאב. לקח לי זמן ללמוד להישאר קצת איתו (עם הכאב), ורק לבקש נחמה. ל MR BLUE: אני חושבת שמי שמחבק אותי מתכוון לחיבוק. זאת אני שלא מקבלת בדיוק את החיבוק שאני צריכה... אגב, כתבתי לך כמה שורות למטה, לא הגבת, אולי לא קראת. ליעלה: הדברים שלך כרגיל מאוד נוגעים בי. כשאת כותבת לי שאת פה עד שזה יעבור, זה כאילו שאת יודעת מה אני צריכה - נוכחות של אמא שמחכה עם הילדה שלה עד שזה יעבור... יש בזה נחמה. תודה! נורית: גם את, כמו תמיד נוגעת. אני מקבלת באהבה את הצעתך לבכות לכם ולהתנחם. תודה על החיבוק העוטף. באמת נהיית פתאום מ"מ של הפסיכולוגים פה.... (אני כל כך מתגעגעת פתאום לליאת, הייתי אפילו מנ?ק??ד?ת למ?ע?נ?ה א?יזש?הו? ק?ט?ע בשביל שתגיב אלי...) ו... עוד משהו: אם הפסיכולוג שלי היה קורא אותי פה הוא היה מתמוגג מנחת. אתם יודעים למה? כי פעם לא ידעתי לבקש, עזרה, חיבוק. הייתי מתמודדת לבד (כמו שהורגלתי כשהייתי ילדה...). קמצוץ אופטימיות חדר אלי פתאום... תודה שאתם פה! הדר

היי הדר שולחת לך חיבוק ענקי

הדר, אנחנו עוד לא ממש מכירות, אבל כבר עכשיו אני רוצה לחבק אותך במילים. יש ימים כאלה... מקווה שזה יעבור במהרה ושבינתיים תמשיכי לשאוב כוחות מהחברים כאן בפורום. קראתי את השרשור שהתפתח כאן וזה ממש מרגש... אוסף של אנשים טובים נמצא כאן בפורום :-)

הדר אני שולחת לך חיבוק ע נ ק, ורוצה להגיד לך שיש גם פגישות כאלה...מקווה שהבכי רוקן ושחרר, אני שולחת לך חיבוק של אמא שבת שלום ניבה

לכל הכואבים והמחבקים, יש כל-כך הרבה כאב היום בפורום, אבל לצידו יש כל-כך הרבה אכפתיות ונגיעה. הדר - טוב שלחצת send, ואני מקווה שהיום הבא (הנה, הוא כבר התחיל...) יהיה טוב יותר. מחזיקה לכולכם אצבעות, אורנה

היי הדר, איך את מסתדרת עם היום החדש? מרגישה טוב יותר?

היי יעלה עידכנתי למעלה תודה!

נורית יקרה, אני אוהבת את התפקיד ש"כאילו" לקחת על עצמך ביומיים האחרונים של מעין מנהלת משנה, chief of staff, או משהו כזה, שמגיבה כמעט לכל הודעה כאן (כולל "ליאת תחזור להגיב ביום שני" ;-). יש בזה איזו הכנסת אורחים מקסימה. הדברים שלי נאמרים אך ורק בחיבה גדולה. שלא תעזי להבין אותם אחרת. עלי למשל, התפקיד הזה גדול. תמשיכי. שלך, יעלה

יעלה, איזה מזל שאת לא יכולה לראות אותי עכשיו. אני אדומה כמו עגבנייה... קטונתי לתפקיד הזה... אולי זאת דרכי להגיד תודה לפורום על התמיכה שהוא העניק לי ברגעים קשים של התלבטות. ומצד שני... מה אני לא אעשה כדי לא לעשות שיעורים... אני מקווה שאני לא מרגיזה אף אחד. ואם כן אז שיגידו... תודה רבה רבה. מעריכה ומוחמאת מאוד מאוד! אורנה, היי, מה שלומך? איך עבר החג? יש לי שאלה. אני סקרנית. לפעמים את נכנסת לפה גם לא בימי התורנות שלך וקוראת אותנו? ברור שאת לא חייבת לענות. את "בעד" דיונים או "בעד" שאלות ותשובות מהמנהלים? אני אישית יותר אוהבת את הפורמט של הדיונים. לפעמים אני דווקא זקוקה לתגובה של מטופל ולא של מטפל. גם כי מטופל לא צריך להיות לויאלי ל"מערכת". אשמח לשמוע את דעתך? ושוב תודה רבה ושבת שלום. נורית

לפני שבועיים גיליתי שאני בהריון. זה היה הריון רצוי אבל מיד לאחר כמה ימים של שמחה נפלתי לבור עמוק של חרדות איומות ומתח נפשי שלא עובר. יש רגעים שהגוף והנפש שלי ממש בהיסטריה ואני מרגישה שאני על סף התמוטטות עצבים. אפילו הגעתי למיון בחג כי לא היה לי לאן לפנות ונתנו לי כדורי הרגעה שעוזרים אבל רק מעט. אני כל הזמן במתח אינסופי. חשבתי שאני במתח מהבדיקות, מהאמהות הצפויה אבל לאחר מחשבה מעמיקה עם הפסיכולוגית הבנתי שמה שאני מפחדת ממנו הוא השינוי הענק. מאז ומתמיד היו לי בעיות הסתגלות לשינויים. כלומר, אחרי שאני כבר בתוך השינוי אני מסתגלת מהר למצב החדש, אבל אני לא יכולה לסבול מצבי ביניים. התקופות הכי קשות בחיים שלי היו בהמתנה לצבא, בזמן מחלתה של אמי (אפילו יותר מאשר לאחר שנפטרה), בזמן מעבר עבודה וכד'. פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הלא נודע ועם חוסר שליטה וכידוע, הריון, במיוחד הריון ראשון, משופעים באלה, ואין ספק שזו חוויה ענקית של שינוי, אפילו שבסופו של דבר זהו שינוי טוב. אני פשוט שבורה נפשית וכבר לא יודעת איך לעזור לעצמי. אני לוקחת כדורים שאמורים להתחיל להשפיע בעוד שבועיים ויש לי רגעים כל כך קשים שאני לא מסוגלת לסבול יותר. לא יודעת איך להירגע, כל השיטות שמציעים לי בפורומים לא עוזרות לי (פרחי באך, טיול בחוץ, שמיעת מוזיקה וכד') כי הלחץ שלי כבר עבר את הגבול בו זה יכול לעזור. אני אמנם בטיפול אבל שיחה של פעם בשבוע וכדורים שאולי יתחילו להשפיע עוד שבועיים לא ממש עוזרים לי עכשיו. החרדה אצלי היא מתמשכת, קבועה, לא התקפי חרדה, אלא חרדה שנמשכת שעות ואפילו ימים ומתבטאת בתחושת פחד עצום, הרגשה שאני משתגעת, מתמוטטת, בחילות, לחץ בחזה, חולשה בשרירים, חוסר ריכוז, תחושת נימול בידיים. ממש נורא! הכי גרוע זה הפחד העצום. אני במצוקה נוראית. חשבתי שאולי כאן אוכל לקבל חיבוק חם ועצה איך לא לפחד כל כך משינויים...איך לקבל אותם באהבה כי זה משהו שעד היום לא הצלחתי ללמוד, אפילו בטיפול. ומה לעזאזאל עושים כשפניתי לפסיכיאטרית ולפסיכולוגית ועדיין לא הוטב לי? איך אפשר לסבול כל כך? תודה!

פרח יקרה, אין לי תשובות. נראה לי שאת עושה כל מה שאת יכולה כדי להטיב את מצבך. אני רק יכולה לשלוח לך חיבוק חם! נורית

מצטרף לחיבוק, הלוואי והיו לי גם מילים שיכולות להקל.

פרח יקרה, אם רק היו מדברים יותר על המצוקה הרגשית שיכולה להתלוות להריון, אני חושבת שהייתה נחסכת להרבה נשים הבדידות הזו. הריון לא צבוע רק בגוונים וורודים ותכולים, והוא לא רק מסעיר ומרגש, אלא גם מפחיד ומבלבל, מכאיב ומטריף את הגוף ואת הדעת. אם את יכולה, נסי לדבר עם נשים אחרות בהריון. נסי לעבור איתן את מחסום "הכל נפלא", ולהגיע אל תהומות הייאוש והפחד. את באמת לא לבד שם. במקביל, אולי כדאי להגביר את מינון הפגישות הטיפוליות לפעמיים או שלוש בשבוע, לפחות עד שתרגישי הקלה מסוימת. עשי כל מה שבעבר היטיב איתך - מחופשה ועד יוגה... אני רוצה להציע לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" של יונה רפאל. הספר מלווה טיפול קבוצתי של נשים בשלבים שונים של הריון, ואני חושבת שהוא יעניין אותך מאוד (אגב, אם תמצאי קבוצה טיפולית של נשים בהריון, זה יכול להיות רעיון נפלא). אנחנו כאן לחיבוקים מיידיים, אורנה ראובן-מגריל

פרח שלום, אני גם מצטרפת לחיבוק החם ששולחים לך כולם,ולמרות שאף-פעם לא הייתי בהריון,אני מבינה טוב עד כמה חרדות יכולות להעיק ואף לשתק,ועד כמה את מושפעת מהן,אך למרות זאת אני חושבת שנטילת כדורים בתחילת הריון או בהריון בכלל יכולים לסכן את ההריון-את העובר - ואיני אומרת זאת כדי להלחיצך,ואני בטוחה שאת מטופלת רפואית, אך אני ממליצה לך לנסות להרגיע את החרדות באמצעים יותר טבעיים,ואיני יודעת בדיוק איזה,בטוח שאפילו רופא המשפחה יוכל להמליץ לך עליהן או בשיחות(טיפול פסיכולוגי)וכו', העיקר להימנע מהתרופות. מהניסיון אישי אני יכולה לומר-שאני כעת איני יכולה ליטול תרופות כלשהן(בעבר לקחתי והן הזיקו לי,ולא אפרט),ודרך טיפול התנהגותי-קוגנטיבי אני עובדת על שיכוך החרדות שלי-שמאפיינות את הפרעת החרדה שאני סובלת ממנה-הOCD . מקווה שדבריי לא יחשבו בעינייך כהתערבות,אבל אני מרגישה כאילו אני רואה מישהו שעומד להזיק לעצמו ולא יודע אפילו על כך. מקווה שעזרתי ושלא גרמתי לך להילחץ,ומצטערת אם כן, משתנה

ברשית הפורומים שכאן -ב'נענע' נתקלתי בפורום לנשים בהריון ופורום תמיכה לנשים בהריון,אולי תיעזרי בהם.

פרח ומשתנה, יש מצבים בהם נכון וכדאי לקחת טיפול תרופתי נוגד חרדה גם בהריון, ויש לא מעט תרופות שנצבר לגביהן מידע רב בנושא זה. אז לא לדאוג היכן שלא חייבים.... אורנה

די הרבה זמן לא כתבתי כאן ועכשיו אני מרגישה צורך לכתוב. אחרי שבוע רגוע שהרגשתי בו טוב, מן שלווה כזו נדירה, אני מרגישה שהבלאגן מתחיל לחזור אלי. עדיין בצורת מחשבות ורגשות, פשוט הגוף שלי מתחיל להרגיש. הוא לחוץ כזה. מן חוסר שקט. ואולי גם קצת עצוב לי, עכשיו כשאני מקשיבה לעצמי. אחרי ארבע שנים בטיפול, בפגישה האחרונה פתחנו משהו גדול. משהו שעד עכשיו לא ממש דובר, או שלא דובר עד הסוף. אני חושבת שבאיזשהו מקום שתי יודעות שזה שם, כבר כמה זמן, אבל עד עכשיו לא מצאתי בתוכי את היכולת להיות עם זה. לפני כמה שבועות ביקשתי ממנה שלא תוותר לי. הדבר הזה תוקע אותי בחיים. היא לא מוותרת ועכשיו היא חוזרת לזה עוד ועוד. לא יכלתי לדבר על זה, אז כתבתי לה במייל והיא הביאה את זה לחדר, לטיפול. היא קשובה לי ועושה את זה בקצב שלי. לא מפעילה יותר מיידי לחץ, אבל גם לא מוותרת. בשיחה האחרונה אמרתי לה דברים שאף פעם לא אמרתי לאיש. עד לא מזמן אפילו לא אמרתי אותם לעצמי. סיפרתי לה על דברים שקרו וקורים בבית. זו לא פגיעה מינית, אבל זה דברים שקשורים למיניות. לא מכוונות רעות, אלא אוסף של גבולות מטושטשים. אני חושבת שזה מה שגרם לי למחוק ולהעלים לגמרי את המיניות שלי ואת המגע מהחיים שלי בכלל. יצרתי לעצמי פעמון זכוכית שאף אחד לא יכול לחדור אליו. אני גרה בו לבד. אני לא אדם בודד, להפך, יש סביבי ולצידי המון אנשים, אבל עדיין... זה נושא שאי אפשר היה להמשיך להתחמק ממנו. אחרי ארבע שנים בטיפול (ואף מילה כמעט שנאמרה על זה) עכשיו זה עולה. בפגישה האחרונה בכיתי. אף פעם לפני כן לא בכיתי בפגישה (חוץ מהפעם שהיא הודיעה לי שהיא חולה וצריכה לעבור ניתוח מסובך ולא ידענו אם היא תחזור אחר כך...). בפגישה האחרונה בכיתי ולא הפסקתי לבכות. זה הבהיל אותי קצת, מצד אחד, אבל מצד השני שמחתי שסוף סוף אני יכולה לבכות איתה- ובכלל להרגיש. זה לא עניין מובן מאליו. באופן מפתיע יצאתי ממנה רגועה מאוד. כאילו כל הכאב והעצב יצאו ממני דרך הבכי וכשיצאתי משם יצאתי מרוקנת. הייתי עייפה נורא, אבל כלום לא כאב לי וכלום לא הטריד אותי. השקט הזה נמשך כל השבוע. בשבוע שעבר הסמנכ"לית במקום שאני עובדת בו (או יותר נכון- עושה בו שרות לאומי חילוני) הקשיבה לשיחה שעשיתי עם נערה ואמרה לי שאני פלא. היא אמרה שאם רק ארצה אוכל לגעת בשמים עם היכולות שלי. חייכתי לעצמי, תמיד חשבתי שאוכל לגעת בשמים רק אם אתאבד. היום אני כבר לא רוצה למות, לפחות ברוב הזמן. אני רוצה לחיות ולעשות, אבל יודעת שיש כמה עניינים שצריך לפתור לפני הכל. אחרת לא תהיה לי משפחה. במצב שלי היום אני לא יכולה להיות עם מישהו. בקושי עם עצמי. בעבודה אני טובה. הרבה אנשים אומרים לי את זה ועכשיו אני קצת מתחילה לשמוע, אבל עבודה זה לא מספיק לחיים. יש לי כל מיני דברים להגיד לפסיכולוגית שלי, אבל אני לא מעיזה. הנושא הזה כל כך מביך ומבייש. המילים לא יוצאות לי מהפה, אפילו בכתב אני לא מצליחה. לא יודעת איך לעשות את זה. הבושה משתקת אותי. כמה מאמץ הלב צריך להתאמץ בכל פעימה... סליחה על המגילה... רשת

רשת יקרה, קראתי והתרגשתי מאוד! כל הכבוד! חזקי ואימצי! נורית

היי נורית, לא יודעת ממה התרגשת ועל מה כל הכבוד... אבל תודה על התגובה. עושה לי טוב לדעת שמישהו קורא ואכפת לו... סופשבוע נעים, רשת

רשת יקרה, אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה הדברים שלך מדברים אלי. ממש כאילו אני כתבתי אותם. בכל הרבדים. גם מה שעברת בבית, ממעט הרמזים שהבאת (כולל הדיוק הנפלא של הניסוח על הגבולות המטושטשים), גם מה שזה עושה לך בחיים וגם בקושי להביא את זה לטיפול. כל כך שמחה שהצלחת. זה יעשה לך טוב. בקרוב אצלי. אגב, חסרת כאן. ההתכתבויות הכל-כך נוגעות ללב, בינך לבין אורנה בזמן החופשה של המטפלת שלך, הפכו לחלק ממסורת יום שישי. נורא נהניתי ממערכת היחסים הקטנה שיצרתן. שבת שלום, יעלה

היי יעלה, תודה על התגובה. נעים לשמוע שחסרתי כאן ושאהבת את ההתכתבויות שלי ושל אורנה. ההתכתבות איתה באמת עשתה לי טוב והחזיקה אותי בימים הקשים. עכשיו, כשהמטפלת שלי כאן אני משתדלת להביא את הדברים לטיפול ולא להתפזר. זה יותר טוב לי והאמת היא שגם אין לי צורך בזה. לא פשוט בכלל להביא את הנושא שכתבתי עליו בהודעה למעלה לטיפול, אבל זה כל כך כל כך חשוב... ואני מאחלת לך שתצליחי לעשות את זה גם. אחרי ארבע שנים בטיפול- רק עכשיו העזתי לעשות בזה את צעדי הראשונים.. אל ייאוש. זה אפשרי... מאחלת לך הרבה טוב רשת

רשת יקרה, כמו תמיד, שמחתי לראות הודעה מ"רשת", ונגעו לליבי התגובות שקבלת (כולל ההתייחסות להתכתבות ביננו...). זה באמת משונה איך לפעמים מצליחים "לגעת" זה בזה ממרחק (אולי דרך ה"חורים" ברשת?), אבל ללא ספק עכשיו כדאי לא להתפזר. את מתארת תהליך מאוד משמעותי בתוך הקשר הטיפולי, ואני יכולה להבין איך הוא גובה את כוחות הנפש והגוף. התיאור של האופן בו המטפלת מלווה אותך בעדינות ובנחישות בנפתולי הדרך מרגש ממש, ובכלל יש לך דרך עדינה ורגישה לספר לנו משהו מורכב ורב-ניואנסים על החיים. אני חושבת שלכן כתבו לך "כל הכבוד", ואולי לכן הסמנכ"לית אמרה שתוכלי לגעת בשמים... שלך, אורנה

רשת, גם לי כל הסיפור שלך נשמע כ"כ מוכר... נושא הבית והמשפחה שלי הוא נושא מורכב וקשה עבורי ולכן גם אני לא מסוגלת להיות עם מישהו. בא לי לבכות רק מעצם המחשבה על זה... אני התחלתי טיפול רק בשבועיים האחרונים ומראש שמתי לי למטרה את הנושא הזה ולכן כבר השבוע דיברתי על כך עם המטפלת שלי. חשבתי שאבכה ואפילו התנצלתי בפניה על כך בתחילת הפגישה, אבל מרוב ההתעסקות וההכנות שעשיתי לעצמי לא בכיתי... אמרתי דברים שהתביישתי שאני חושבת עליהם בכלל. לא הרגשתי שום הקלה אח"כ, ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהוצאתי אותם מהפה... תמיד נתנו לי את ההרגשה שאני "לא שווה" או "לא מספיק טובה" ולכן אני מחליפה עבודות כל הזמן בגלל שאני חושבת תמיד שאני לא מספיק טובה ושכולם טובים ממני, מאותה סיבה (ועוד כמה אחרות) זרקתי לימודים של שנתיים באוניברסיטה לפח והתחלתי ללמוד משהו חדש (אבל אני לא מתחרטת על כך). לכן לדעתי זה נפלא שאת מקבלת פידבקים כאלה ממקום העבודה ואת גם מצליחה להודות בזה שאת טובה. כשאנשים נותנים לי מחמאות כאלה אני לא מסוגלת להאמין להם... סתם היה לי צורך לשתף... סוף שבוע נפלא לכולם, רעות.

היי אורנה, גם אני, כמו תמיד, שמחה לקרוא אותך... המילים שלך כל כך מדוייקות ונוגעות עושות לי טוב. תודה ושיהיה סופשבוע נעים רשת

היי לי כתבתי לך תשובת המשך בשרשור האהוב שלנו דכאון מאזורי או מאגורי ( בכל מקרה אשמח לקבל תגובה להתראות (:

אראה ביומיים הקרובים את הסרט שהמלצת. וכן, אני בהחלט כואבת את הפרידה מהאדם שהייתי. היה בי טוהר שעכשיו איננו עוד.

האם אפשר לשאול מה עברת שגרם לך לכל כך הרבה סערת רגשות???

ידיד שלי התוודה בפני שהוא אוהב אותי, הבהרתי לו שזה חד צדדי בלבד והוא קיבל את זה (לפחות ככה הוא טוען..). הבעיה היא שהוא כל הזמן דש בזה. מזמין אותי לצאת איתו, ואני מזכירה לו שוב שלא יפתח ציפיות או משהו כזה. וכשהוא "תופס" אותי מדברת עם מישהו/מישהי על נושא אהבה, הוא מתחיל לדוש ולשאול מה אני מרגישה, וכו', ומה הוא מרגיש, וזה ממש לא לעניין. מה עושים? הוא בן אדם מאד נחמד, אבל...

שלום **, לדעתי, כדאי לחזור על ההסבר עוד זמן מה, אבל מעבר לכך כל אחד מכם יצטרך לקחת אחריות אישית על הקשר. אני מתכוונת לכך שאם הוא ייפגע, משלב מסויים זו אחריות שלו. נסי לשוחח איתו בכנות ולהיות עקבית בהתנהגותך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

האם יתכן שאני מכניסה לעצמי מחשבות לראש בכוונה ? האם כשעוברת איזו מחשבה,היא עוברת בלי שהאדם "השתיל" אותה ?? איך אפשר להבדיל בין מחשבה "מושתלת" או לא ???? לפעמים עוברות לי כל מיני מחשבות כמו : אין כלום בעולם הזה מה אני עושה פה בכלל. עדיף לא לחיות. כמה כדורים צריך בשביל שזה יהרוג וכמה סובלים מזה עד שמתים. ועוד כל מיני מחשבות עם משמעות דומה. אני חייבת לציין, כי אין לי כוונות, ואין לי אומץ לשום דבר. אלו רק מחשבות שעוברות לי בראש. חשבתי, שאולי אני בכוונה מכניסה לעצמי מחשבות.... אני מנסה לשאול את עצמי למה לי? אין לי הסבר .

אני הייתי שואלת מה המחשבות הללו משרתות וגם מהי התדירות שלהן. כמו כן, איזה רגש הן מעלות? כפי שעולה מדברייך, אין לך "סיבה" לחשוב אותן, מאחר ובטח יש הרבה דברים יפים בחייך. אז מה בכ"ז? אולי את אדם שנוטה להתעמק יותר במשמעות החיים ויותר פילוסופית. אם הנושא מעניין אותך, הייתי ממליצה לך לקרוא את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. מאחלת לך שיהיה טוב.

שלום סתם מישהי, לעניות דעתי, לרובנו יש תפיסת שליטה מאוד מוגזמת לגבי מחשבות. אנחנו סבורים שביכולתנו לשלוט במחשבות ש"מגיעות" אלינו, ובאופן בו הן "יעזבו" אותנו, אבל זה לא בהכרח כך. ככל שתוכלי להיות יותר נינוחה לגבי התנודות במחשבות שלך, כלומר לקבל טווח רחב של מחשבות כחלק טבעי ונורמלי מהנפש האנושית, כך תגלי שהמחשבות פשוט עוזבות ומתחלפות באחרות... וכן, אנשים נורמלים חושבים לפעמים מחשבות על מוות ואפילו מחשבות על אובדנות, וכל עוד הן אינן מלוות בתחושת מצוקה עזה, זה טבעי ונורמלי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בטיפול מספר חודשים ושאלתי היא כזו: נוצרו יחסים לא כ"כ פורמליים עם המטפלת, האם זה בסדר לשלוח לה הודעת טקסט היתולית ונחמדה? מה דעתכם? תודה.

לדעתי לא,כיוון שאז זה יפגום ב'קשר הטיפולי' של מטופל-מטפל,ויצור אולי קשר יותר חברי,שלא מתאים לטיפול פסיכולוגי.

ממש לא. תהנה ותשמור על הקשר המיוחד כמו שהוא ואל תנסה להפוך אותו לקשר מוכר וידוע- קשר חברי.

ועם חברים אי אפשר לדבר חופשי - 'מהלב' - כמו עם פסיכולוג.

אשמח לשמע עוד חוות דעת בנושא.

שלום אור, אפשר לעשות כל מיני דברים "מחוץ" לקשר הטיפולי, אך יש לקחת בחשבון שקרוב לוודאי שהם יידונו "בתוך" הקשר הטיפולי. במקרה שתיארת, סביר שיתפתח דיון סביב התחושה החברית והלא-פורמלית שהתפתחה, והמשמעויות שלה עבורך בהקשרים בין-אישיים רחבים יותר. פסיכולוגים עושים זאת לא בגלל שהם "נודניקים" (טוב, לפעמים אנחנו נודניקים אבל זה לא קשור...), אלא בגלל שהקשר הטיפולי הוא הכלי המרכזי שלנו להבין דברים שקורים בהקשר בין-אישי רחב יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

את חושבת שהנושא יידון במסגרת הטיפולית, גם במקרה והטיפול הוא קצר מועד ולא כולל דיונים ביחסי העברה?

היי, אני בת 37 וסובלת ממיגרנות מגיל 18. בשבועיים האחרונים אני חווה התקפי מיגרנה מדיי יום ביומו.רק לאחר נטילת כדור הכאב נירגע(רילרט 80 מ"ג). לא ניראה לי שזה פיתרון לאורך זמן..איך אוכל לפתור את הבעייה באופן מיידי... יש לציין כי אני מתחילה בטיפולי שיאצו ומנסיון העבר הטיפולים עזרו במידה מסויימת. אני מתחילה עבודה חדשה בעוד מס' ימים ואני חוששת כי ההתקפים ימשיכו להציק .. זו הסיבה שאני זקוקה לפיתרון מיידי. אשמח להתעדכן בהקדם האפשרי, הנושא מטריד ומעיק עליי. ליאת

הי ליאת, ואולי הסיבה להתקפים התכופים היא דווקא המתח הכרוך בשינוי הצפוי בחייך?? עד כמה שידוע לי אין פתרון מיידי שמונע מראש את התקפי המיגרנה. פורום פיכוגיה ימליץ לך מן הסתם לברר עם עצמך (או במסגרת טיפול) מה מקנה לך המכאוב הזה (הכאב, העדר יכולת התפקוד הזמנית) ומול אילו קשיים הוא צץ, אך זהו פתרון ארוך מנשוא. אני אישית נפטרתי מן המיגרנות (הקשות שבהן) ע"י התמודדות פנים אל פנים מול האויב: פשוט ביום בהיר אחד הפסקתי ליטול כדורים להרגעת הכאב.סבלתי נורא אך גיליתי כי יש באפשרותי להתמודד עמו עד תום,וכן (מאחר שכביכול לא נותר לי פתרון מיידי לכאב) חשתי אחראית יותר למעשי ונמנעתי מן הדברים העשויים להסב לי כאב (כמובן שאי אפשר להמנע מהכל, אך לכל הפחות ההתמודדות הישירה עם הכאב מחדדת את הקשב למקורותיו האפשריים). מקווה שעזרתי...

שלום ליאת, אני נוטה להסכים עם התשובה שקבלת, שהמתח הכרוך בשינוי התעסוקתי הקרוב יכול להסביר את ההחרפה במיגרנות. אם האפשרות הזו נשמעת לך הגיונית, כדאי לנסות דרכים שונות להפחתת מתח: שיאצו זו אופציה נהדרת, וכמוה יוגה, ספורט, ופתרון לטווח ארוך - טיפול פסיכולוגי שיעסוק בסיבות העמוקות למתח. בנוסף, אני מאוד אוהבת את הכיוון שתואר בתשובה, ללמוד לשאת את הכאב עד תומו. אני יודעת שזה נחווה בהתחלה בלתי נסבל, אבל זו בדיוק הדרך להפוך את הכאב למשהו שניתן לשאתו ולהמשיך לחיות איתו ולצידו (זו, אגב, בדיוק הדרך שבה מטפלים בבעיות חרדה). אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדות עם הכאב, וכמובן הצלחה בעבודה החדשה, אורנה ראובן-מגריל

http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/074/386.html

נמאס לי לדבר ולחשוב בהגיון נמאס לי להתאמץ להחזיק את עצמי מאופק כל הזמן נמאס לי מתחושת התסכול והטירוף התמידיים בקיצור.... מי רוצה מכות?

שלום ש, גם בלי לרצות מכות, אפשר להזדהות עם התחושה שקשה "להחזיק" כל הזמן... מה דעתך למצוא את המרחב המתאים, שבו אפשר לזמן מה לא "להחזיק"? זה יכול להיות קשר קרוב שאפשר להיות בו ממש אותנטיים, או כל דבר אחר שעולה בדעתך, כל עוד אתה לא מזיק לאדם אחר. אני יודעת שזה חלקי ומוגבל, אבל לפעמים גם זה משהו... בהצלחה ב"התפרקות" ו"בחיבור-מחדש", אורנה ראובן-מגריל

חבל שאין דבר כזה טיפול באגרוף...

עניתי לכם ואשמח לקרוא תגובתכם בנושא "דכאון מאז'ורי" תודה רבה ויום נעים לכולם =)

לי יקרה, אני לא חושבת שאת יכולה להמשיך בחייך כאילו כלום לא קרה. ואת גם לא צריכה. היית בדיכאון וזה בטוח "עשה את שלו" לנפש שלך. אבל אולי במקום לשאול את עצמך כל הזמן "למה?" תנסי להסתכל על הדברים מזוית טיפה שונה. תחשבי מה למדת מהתקופה הקשה הזאת. אני מאמינה שאנחנו לומדים מכל דבר. גם מתקופות קשות של כאב מאוד גדול. אני בטוחה שהפקת\גדלת\צמחת גם מהתקופה הזאת. את הרי יודעת שמה שהיה-היה. ואין טעם לבכות על חלב שנשפך... שולחת לך המון תמיכה. נורית

ליאת היקרה ליאת אני נפרדת ממך עד יום ב' תודה שעזרת לי בימים האחרונים ושהיית לי לאוזן קשבת. זה הרגיש לי כאילו שאת פה הרבה מאוד זמן כי בשבוע רגיל הימים שני שלישי ורביעי ממש טסים... לא יודעת,אולי זה החג,או שסתם היה כיף איתך. חן

השרשור למטה

שלום, אימי סובלת מדיכאון ממושך שגובל ב - 2 ניסיונות התאבדות כושלים, לאחרונה היא מטופלת באשפוז יום, על בסיס יומי ונוטלת כדורי ציפרלאקס כחודש וחצי. כאשר לקחנו אותה להבחנה נוספת אצל פסיכאטר אחר הוא טען כי הוא מאבחן אצלה הפרעה אישיותית - נרסיסקטית. השאלות שלי הם כאלו: 1- אחרי זמן מה שאדם מאובחן עם בעיות דיכאוניות ואכן יש לה נטיות אובדניות והתנהגות דיכאונית האם פתאום זה נכון לאבחן אחרת? 2- יש קשר בין שתי הבעיות ? (דיכאון נרקסיזם) 3- כיצד מומלץ להתנהג עם אדם כזה ? (כעס, חיבה) 4- מה הטיפול המומלץ ביותר? אודה על תשובתכם בהקדם, תודה רבה.

שלום רב, אנסה לענות לפי הסדר: 1. שתי האבחנות אינן מתנגשות. רבות מהפרעות האישיות מלוות גם בדיכאון. מבחינה זו לא מדובר באבחנה אחרת, אלא - אולי - באבחנה נוספת. 2. הקשר קיים. הנרציסט מאד עסוק בפנטזיות של הצלחה, כוח, גדלות וכו', הבאים לחפות על הנחיתות הריקנות והבושה הנחות מתחת לכל מגדל הקלפים הזה. כל כישלון, דחייה או ביקורת יעוררו בנרציסט תגובת אכזבה קשה ואף דיכאון. 3. האדם הנרציסט זקוק לתשומת לב תמידית, הערכה והערצה כלפי כישוריו המיוחדים. פעמים רבות הוא חי בתחושה של 'מגיע לי', ויוצר תפאורה שלמה שתאפשר לו זאת. הוא מרגיש זכות ליותר מרחב זמן ומקום בהשוואה לאחרים. בדר"כ הסביבה מתקשה לספק את כל זאת, מה שיוצר קשיים משמעותיים בזירה הבינאישית. 4. הטיפול המקובל הוא פסיכותראפיה דינמית מותאמת לצרכים המיוחדים. במקרה שלכם, יש לכוון גם לדיכאון, ומדבריך עולה שכך גם נעשה. מאחלת לכם הטבה מהירה, שקט ושלווה. ליאת

היי הנה נגמר החג (אם לא לוקחים בחשבון את המימונה...) היו כאן דיונים מאוד מעניינים ומעשירים בימי החג. הקשר שנוצר לא מובן מאליו, ולי מאוד נעים בו. אפילו לנקד למדתי... ליאת, זה בשבילך (הניקוד, לא הקללה...) א?ינ?ע?אל ד?ין ב??ב?ו?ן א?לג?'ב??אר מקווה שלזה התכוון "השואל" בק?לל?תו?. (זה לקוח מתוך אחדהמערכונים של "לול"). שתהיה לכולנו גלישה נעימה לימי החול ו...לילה טוב הדר

הדר, אכן נוצר פה משהו שאינו מובן מאליו כלל. לילה טוב גם לך, יעלה

תודה, הדר, זה גדול! תודה גם לך, יעלה, וכמובן לשואל שהוציא לאור קללה כה עסיסית, וחידש ימיה כקדם. נתראה ביום שני הבא ליאת

ליאת, דפקת פה עבודה בפסח הזה... מקווה שמשלמים לך תעריף חג שמה בדוקטורס... ;-) לכי תנוחי. הרווחת את זה ביושר. יעלה

האם יש הבדל בדיכאון בו מופיע השמנה (או: אכילת יתר) לבין דיכאון בו יורדים במהירות במשקל וחשים חוסר תאבון. כלומר קראתי פעם שבדיכאון קליני חשים חוסר תאבון. ובדיכאון פחות קשה אוכלים כרגיל, או יותר מבדר"כ. האם זה בגדר תאוריה, או מוכח (שנוכל לאבחן רמת דיכאון לפי תאבון בלבד), ושאלה מקשה: אם מופיעים רוב מוחלט של סימפטומים לדיכאון מאז'ורי אבל הפרט אוכל כרגיל ולא מופיע חוסר תאבון, האם לא נוכל לאבחן אותו כסובל מדיכאון קשה?

שלום אדם, עפ"י ה DSM-IV (ספר האבחנות הפסיכיאטרי המקובל כיום) הקריטריון המתייחס לתיאבון ומשקל בדיכאון מג'ורי מדבר על אבדן תיאבון או זלילה מוגברת עד כדי איבוד או תוספת משקל בערך של 5% ממשקל הגוף בתוך חודש ימים. אבחנה של דיכאון מג'ורי תינתן אם מתקיימים חמישה מתוך תשעה קריטריונים, ולכן בהיעדר מרכיב התיאבון עדיין תיתכן אבחנה של דיכאון קשה. בשמחות ליאת

אני כותבת לך מכתב סליחה והתנצלות, את הרכה בשנים שעוד לא מבינה כל כך הרבה על החיים, אני כותבת לך סליחה אם אני לא מתפאלת מספיק מכל חיוך, מבט, ציור או הצגה , אני כותבת לך סליחה על כל ההתפרצויות שלי עליך, על זה שאני לא יכולה להפריד בין כאן ועכשיו לפעם, שבה אני הייתי קטנה. את מבינה, כשהייתי קטנה חשבתי שכשאגדל אוכל להתנתק מכל מה שעברתי, חשבתי שאוכל להתחיל הכל מחדש, וחיכתי, חיכיתי שאגדל, לא ידעתי שלוקחים כל כך הרבה חוויות וחסכים , לא ידעתי שבנפש הדברים שחווים נצרבים.. ואני חושבת שדי הסתדרתי עם עצמי, עם החיים עד שאתם נולדתם, או יותר נכון עד שאת נולדת. את נולדת, ואני נפגשתי עם עצמי וכל העצבות אוחזת אותי , ואני מרוחקת ממך ולעיתים חשה שבמקום שהייתי לבד בגילך, מאותו המקום אין לי מה לתת לך, או אולי אני לא יודעת להיות אמא לילדה בגילך,,, אני מסתכלת עליך ואני רואה אשמה, אני מביטה בך ואני רוצה את עצמי לעצמי כפי שלא הייתי, אני נסוגה אחורה ומולך ניצבת שוב ילדה קטנה ולא אמא, את נולדת והילדה הקטנה שבי נולדה ואני מביטה בך וכואבת הכל, עם המון רגשות אשמה. כשאני כועסת עליך, אני מרגישה רעה ואשמה נורא, כשאני לא נהנית מריקוד הבלט שלך, אני מרגישה איומה... וככה אני מתרחקת ממך, לחסוך מעצמי את רגשות האשם אבל באותה נשימה אני "חוסכת" ממך את האמא שבי,, אני אבודה...אני לא יודעת מאיפה מתחילים לעבד את הכל ואם בכלל משתפים , ואבוי לי אם תדעו פעם את כל הקורות אותי, אני לא רוצה שתכאבו אותי, אבל יותר מכל אני רוצה שלכם תיהיה ילדות מאושרת , שלא אהיה זו שפגעה, הרסה, הזניחה ופצעה.. ואני מרגישה די אבודה... וכשאת צועקת עלי "אני רוצה אמא אחרת, את אמא לא טובה".. אני מרגישה חידלון כזה גדול, אני מרגישה איומה ומרחמת עליך כל כך על זה שאני כזאת נוראה.. אני מבקשת ממך שתסלחי לי במקומות הרבים שאני טועה בהם, אני מבקשת ממך לזכור גם רגעים קטנים של חסד, אני מבקשת ממך לשמור על נשמתך , אני מבקשת ממך לחוות ילדות מאושרת, שגם בעתיד כשתיהיה אמא, לך הכל כבר יהיה אחרת... כל כך הרבה מילים יש לי להגיד לך ביתי, כל כך הרבה סודות,,, אבל אני יודעת שאקח אותם איתי, את לא צריכה לספוג את הכאב הזה מתוכי, אבל אני יודעת שאת עוד רכה בשנים, ושעוד תגדלי, אך יש סודות שאסורים להאמר, בטח לא לילדה שלי, אהובתי הקטנה.. אני מבקשת ממך סליחה על כל הפעמים שרצית אמא אחרת,על כל הפעמים עליך אני כועסת ואת נעלבת, על כל ההתפרצויות שלי ללא סיבה , אני מבקשת ממך סליחה. ורציתי להגיד לך מילים שאת כן שומעת ממני, את מדהימה, את מקסימה אותך לעולם , אבל לעולם לא הייתי מחליפה...

ניבה יקרה הדברים שלך חונקים וצורבים, מרגשים ונוגעים כל כך. אמהות אמיצות יודעות שאהבתן לבנותיהן לעולם תהיה מורכבת, סבוכה ועמוקה כתהום. אהבה של אמהות לבנותיהן היא מסעירה וכובשת, מחייה וממיתה, ואין ממנה מנוחה. אמהות, כך נדמה, באות בהמון גירסאות. יש רכות, יש קשוחות, יש חונקות, יש מרחיקות, יש מצמיחות ויש מעכבות. כולן משתחזרות שוב ושוב, דור אחר דור, ממשיכות להוליד חיים ותקווה. ואהבה. כמה אהבה. תודה על השיתוף. ליאת

הי ליאת, גם אני פה בשעות הלילה המאוחרות. אני מפחדת להיות כמו אמא שלי, את בעצמך כותבת שהכל משוחזר דור ועוד דור, ואני רוצה להיות אחרת, אני לא רוצה להיות כמוהה, אך דומה שזה חזק ממני, אני כל כך מאוכזבת מהאמא שרציתי להיות, מהפער העצום הזה בין מה שדמיינתי למה שאני באמת. אני לא רוצה להיות כמוהה, אני לא רוצה

וואי,ניבה,קראתי אני ממש דומעת.לא יאומן כמה שדברייך מרגשים ומעידים על כך שאת אמא מדהימה. חן

ליאת כתבת למטה בתגובה לחן , על הענין שניפגעות תקיפה מינית מאשימות את עצמן בגלל הענין של שליטה... כמנגנון הגנה. אני גדלתי וגדלה בסביבה מאוד תומכת ומקסימה בגיל עשר עברתי אונס ע"י משהו שמאוד חבבתי לא משהו שיש לו קשר משפחתי אלי, אלא אדם שהיה אחראי על פעילות כלשהי שהתשתתפתי בה. אולי בגלל המקום הטוב שגדלתי אין לי האשמה עצמית כלל וכלל אבל לענין השליטה פתאום חשבתי שאני הייתי אדם מאוד עצור וגם "אמיץ" שלא מפחד מכלום כי אם לא מפחדים אז כאלו שולים במצב .. אני לא מפחדת!! בתקופה של השנתיים האחרונות דוקא לאחר שהסיפור עלה בטיפול, פתאום אני אדם "פחדן" כן , אני מפחדת מדברים מסוכנים ובכלל חוויות של טיולים כגון: רכיבה מהירה באופנוע, אומגה , בנזי(קפיצה מגובה גבוה) וכד' כבר מפחיד אותי.. ובעבר היו התחביבים שלי. אני יחסתי זאת להתבגרות מסוימת שלי(לדוגמה בילדות יכולתי לקפוץ מבנין בעל שתי קומות בלי פחד) היתכן שכל זה קרה תוצאה מאפשרות "לאבד שליטה" ולתת לפחד להגיע לא לשלוט, שבירה של דיסוציאציה מסוימת?

רחל יקרה, הצטערתי לשמוע על החוויה הקשה שעברת בילדותך. נדמה לי שלא סיפרת זאת כאן עד היום. מה שכתבתי לחן על תחושות האשמה, מתייחס לנטייה רווחת של הקרבנות לייחס את האירוע הטראומטי למשהו שעשו או לא עשו, ובכך להימנע מהרעיון לפיו העולם הוא שרירותי, לא צפוי ואכזר. תופעה זו שכיחה אף יותר במקרה שהמתעלל הוא דמות קרובה שאמורה הייתה לשמור על הילד מפגיעה. ההתנהגות חסרת הפחד יכולה להיות קשורה לטראומה באופנים שונים, החל מתחושה מדומה של שליטה, יכולת להתנתק במצבי סכנה, ועד לניסיונות עקיפים לפגיעה עצמית כעונש על אשמה לא מודעת. הטיפול שלך הוא המרחב הטבעי לבירור שאלות אלה, והשינוי עליו את מדווחת מעיד על כך שנעשית שם עבודה טובה. שולחת לך חיבוק ליאת

אני נוהגת ללכת במקומות חשוכים בעיר בשעות מאוחרות. מודעת מאוד לעובדה שאני מסכנת את עצמי, ובעצם זאת המטרה. כמעט לא מרגישה את הפחד, ויודעת שגם אם יקרה דבר מה מכאיב, אצליח להתנתק מהכאב או להסביר אותו באופן מספק. אולי אם יקרה משהו ארגיש פחות נורא בתוכי... אשמח לקרוא תגובתך. מקווה שאת לא נגעלת ממני.

שלום הייתי בטיפול ON @ OFF כלומר כל כמה חודשים הייתי באה לפגישה כלומר סה"כ במשך שנתיים נפגשתי עם הפסיכולוגית אולי חמש-שש פעמים.בפעם האחרונה שהייתי אצלה נעלבתי ממנה,ממשהו שהיא אמרה.החלטתי שאני לא הולכת אליה יותר אבל בזמן האחרון אני מתגעגעת לטיפול בכלל ואליה בפרט ואני לא יודעת מה לעשות כי אני חושבת עליה הרבה.אני סקרנית אם היא אמרה לי את הדבר המעליב הזה כדי לעורר אותי,או לזעזע אותי בעצם אני תוהה האם היא הייתה מלאת כוונות טובות או שהיא אמרה לי בכוונה כדי להעליב אותי,אולי היא טיפוס חרא.אין לי דרך לדעת כי לא הכרתי אותה מספיק טוב הייתי רק חמש-שש פגישות וגם זה לא ברצף.התקשרתי אליה כדי ללבן עניינים אבל לפי דעתי היא התחמקה ממני,אמרה לי שהיא באמצע העבודה ולא יכולה לדבר איתי והיא לא הציעה לי להתקשר שנית. מה לעשות? לקבוע פגישה איתה או להתקשר או לכתוב לה מייל או ללכת לפסיכולוג אחר? אנא עזרתכם.

טלי שלום, לדעתי את חייבת לחזור שוב לפחות לפגישה אחת אצל אותה מטפלת,ואפילו רק כדי להשלים עם זה שהעיניין עם פסיכולוגית זו סגור ושלם עבורך,אחרת זה 'יצוץ לך' ויטריד אותך בכל פעם שמשהו יזכיר לך אותה או את הטיפול ולא יתן לך מנוח. לגבי אופן הטיפול - לדעתי(הלא מקצועית) טיפול בלתי-רציף אינו מועיל כלל ואולי אף 'מזיק' לתהליכים שאמורים להתרחש בטיפול. מניסיון-לעיתים כשאנו מתקשרים איננו יכולים לדעת מה קורה עם הצד השני,קרה לי בדיוק אותו מקרה עם הפסיכולוג שלי,וכשאמרתי לו זאת אח"כ בפגישה שהיתה,הוא התנצל ואמר שהיה עסוק מאוד ולא יכול היה לדבר,והבין שאם זה משהו חשוב אני אתקשר אליו בעצמי. אז לדעתי - אם תיגשתי אליה,תגידי לה זאת בפגישה עצמה,עד כמה זה פגע בך. בהצלחה, משתנה

אני מתחילה לאהוב את אח שלך... אנחנו זוכים לראות אותך כאן איתנו הרבה. (-:

טלי יקרה, את מתארת מצב מאוד מאוד מורכב. פגישות ON @ OFF במשך השנתיים כאשר סך כל הפגישות מסתכם בחמש או שש זה בטח לא בריא. הייתי ממליצה לך לחזור אל המטפלת ולנסות לברר לעומק מה קרה לך שם איתה. להגיד ממה נעלבת ולשמוע את תגובתה. במידה ומיצית את כל אפשרויות הבירור ותשובות לא קיבלת. הייתי מציעה לך לפנות למטפל\ת אחר\ת ולהכריח את עצמך להתמיד בטיפול לפחות לתקופה של שלושה חודשים, פעם בשבוע בלי הברזות. טלי, צריך זמן כדי "ללמוד" את המטפל ולדעת אם הוא חרא או לא... זה לא בריא הטלטלות האלה. דעתי בלבד. נורית

שלום טלי, לא לגמרי ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת שאת רוצה לחזור לטיפול. למה בדיוק את מתגעגעת? האם למטפלת עצמה? האם לשגרת הפגישות? האם לתכנים שהעסיקו אתכן? הסיפור שלך מדגים היטב, כיצד מפגשים טיפוליים מסייעים לנו בכל מיני אופנים מוזרים, גם כאשר הם נעשים במתכונת מאד לא שגרתית. עבור רוב הפסיכולוגים, 'טיפול' הוא מפגשים קבועים במתכונת שבועית פחות או יותר, הנמשכת מס' חודשים ברציפות. לא אמרת האם הסידור הזה היה מקובל עליה, או היה כורח שהוכתב על ידך. גם אני מצטרפת להמלצה ליזום שיחה נוספת, בה תוכלי לברר בנחת מה קרה בפגישה ההיא, ולראות אם יש נכונות לבסס 'חוזה' טיפולי חדש המוסכם על שתיכן. לילה טוב ליאת

לליאת האם הסידור הזה נראה לך מוזר? פגישות שלא בתדירות של פעם בשבוע? האם "טיפול" כזה יכול להיות אפקטיבי או שסתם השלתי את עצמי שאני נעזרת? הרעיון הזה של לבוא אחת לכמה חודשיים לא היה כורח שהוכתב על ידי אלא משהו שמקובל על שתינו.אבל זו שיטת העבודה של הפסיכולוגית הזו ורוב האנשים מגיעים אליה לשיחה חד פעמית ואצלי זה היה נדיר שהמשכתי לבוא.לפי דעתי היא מעדיפה לתת יעוץ חד פעמי ולא טיפול אינטנסיבי ולא טיפול עמוק,היא יותר סוג של ייעוץ פסיכולוגי,אי אפשר לקרוא לזה טיפול,משהו סטייל ורדה רזיאל כזו(זו לא ורדה אבל שיטת ייעוץ דומה מאוד לשל ורדה מהרדיו שבטח את מכירה) מה שאהבתי אצלה שהיא אותנטית,אומרת לך ישיר בפנים מי את ומה את,ולא מנסה לייפות את המציאות אם משהו דפוק בך היא תגיד לך בצורה הכי ישירה שאפשר.אני יודעת שזה נשמע ורדה רזיאל אבל זה לא היא אז אני לא רוצה לפגוע פה בשם הטוב של ורדה רזיאל ז'קונט.

שלום תודה על כל הדברים והיחס החם להתשובות הנפלאות שנתנו כאן חינם ולכל דורש ואפילו לאדם מעיק ומציק כמוני...... וכן אני זוכר את בל הזונה הנפלאה(: יש לי שאלה לאחר המקרה עם נערת הליווי הלכתי לפסיכולוגית 5-6 פגישות עד שהחלטתי להשקיע את כספי ולעבור למקום אחר כאן בעיר הגדולה הייאוש הרבה יותר נוח(סוף סוף התחברתי לשיר של חווה אלברשטיין והוא באמת מרגש אותי) בכל מקרה בפגישות שהיו לי הפסיכולוגית לא התערבה נתנה לי לדבר הרבה מאוד והובילה מעט מאוד כלומר היא לא שלטה על השיחה ומפאת העובדה שאני נוטה לגלוש לנושאים אחרים(כפי שבטח שמת לב......) דברנו המון על דברים שלא בהכרח קשורים ולעיתים כבר לי לא היה מה לומר וגם לה אני לא חושב שהיא אשת מקצוע רעה מבחינה עובדתית היא עובדת במקומות טובים באופן לא פרטי אבל במקרה שלי חפשתי יותר משהי שתדריך ותייעל את השיחה (כפי שראיתי בסדרה בטיפול או בסופרנוס) פסיכולוגית קצת יותר דומיננטית..... אמנם היה פעם שבכיתי וצעקתי עליה (שאני רוצה לחזור להיות תמים לאדם שהייתי פעם וכו ולא צעקתי עליה כאדם צעקתי את הכאב שלי) ואני חושב שהיא נבהלה ממני וממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה כי אני אדם עדין פשוט כל הכאב התפרץ עליה (הרי כל הפגישה דנים בצלקות ובכאב שנגרמו לי במהלך חיי דברים שחלקתי רק עם מעט מאוד אנשים ואחרי 50 דקות של דיון זה מתפרץ) והייתה לה פעם שאלה הזויה אם אני חושב שפסיכולוגית היא כמו זונה אני מודה שקראתי בפורומים אחרים(לא כאן) דעות כאלה של אנשים שחושבים כך אבל אני ממש ממש ממש לא חושב ככה בכל מקרה אני לא יודע אם היא פחדה ממני לפעמים היה נראה לי שאני אפילו מרגש אותה כי יש לי יכולת ורבאלית טובה ואני שם לב לפרטים קטנים לפעמים אני חושב אפילו שראיתי לכלוכית בעיניה אבל היא לא הייתה כל כך דומיננטית אחרי כל התאור הזה רציתי לשאול מה את חושבת? האם זה גישה פסיכולוגית לא להיות דומיננטי ואולי לצפות בהתנהגות שלי? או שמא זה תלוי באופיו של המטפל? או שמא משהו בי גרם לאי נוחות (אני ממש לא חושב שזה אכן כך אני חושב שהיא ראתה בי אדם רגיש ומשכיל) ואלי זה היה ככה כי הייתי אצלה רק במספר מועט של מפגשים? בכל מקרה כרגע מאוד הייתי רוצה ללכת לטיפול זה נחמד וזה משחרר אבל אין לי כסף הייתי אמור לקבל עבודה במקצוע שלי עבודה עם המון כסף אך לצערי או שמחתי אינני יודע(קצת פחדתי לעבוד בעבודה רצינית) לא קבלתי את העבודה מקווה שאני לא מטריד כאן אף אחד(:

עוד משהו דווקא עם רוב הנשים האלה אני רציתי לשמור על קשר והן לא רצו להן הספיק נשיקה על הלחי או סתם להתנשק אני רומנטיקן אולי הן לא ראו בי אדם שהן רוצות להיות איתו בקשר יותר רציני לא יודע למה אותו דבר גם עם בחורות מהאונ נשים אוהבות לראות בי ידיד נפש וזה מה שכואב כי ידידות נפש היו לי הרבה לפעמים נראה לי שאפילו האקסית שלי ראתה בי ידיד

היי MR BLUE כיוון שאנחנו משליכים על המטפל שלנו את מה שאנחנו מרגישים/חושבים/מתנהגים, חשוב מאוד לבדוק את מה שקורה ביחסים האלה, ולהסיק לגבי מה שקורה מחוץ לטיפול. אני חושבת שמהסיבה הזאת המטפלת ניסתה "למשוך" לכיוון היחס שלך אליה כאל זונה. הדברים האלה שהמטפלים עושים נורא מרגיזים בהתחלה, אבל הם מהווים הזדמנות נהדרת לעבוד על הדברים במקום מוגן ו"סטרילי". אני ממליצה בחום לא להחמיץ את ההזדמנות לטפל בעצמך. הדר

אני לא בטוח שאני מבין את תשובתך את חושבת שבגלל שהתנהגתי בתוקפנות ואמרתי לה שאני רוצה להייות מה שהייתי ושאני לא אחזור בגלל המעשה הזה להיות האדם שהייתי היא חשבה שאני אדם תופני באופן כללי כי גם מהסיפורים שספרתי ובהתנהגות בכללית שלי לא גיליתי תוקפנות ומעולם לא התנהגתי בתוקפנות כלפי אף אדם גם עם נערת הליווי לא נהגתי בתוקפנות אמנם להיות עם נערת ליווי זה מעשה תוקפני אבל היא נהלה הכל ואני הייתי מפוחד

אני לא בטוח שאני מבין את תשובתך את חושבת שבגלל שהתנהגתי בתוקפנות ואמרתי לה שאני רוצה להייות מה שהייתי ושאני לא אחזור בגלל המעשה הזה להיות האדם שהייתי היא חשבה שאני אדם תופני באופן כללי כי גם מהסיפורים שספרתי ובהתנהגות בכללית שלי לא גיליתי תוקפנות ומעולם לא התנהגתי בתוקפנות כלפי אף אדם גם עם נערת הליווי לא נהגתי בתוקפנות אמנם להיות עם נערת ליווי זה מעשה תוקפני אבל היא נהלה הכל ואני הייתי מפוחד

שלום לכולם, אני פותחת שרשור חדש במקום להמשיך את השרשור הארוך והמרתק של נורית מתחתית העמוד. גם נורית וגם ליאת הציעו לי דרכים שונות של כתיבה למטפל כדרך לפתור את האוטיזם שתוקף אותי לעיתים במהלך פגישה (כמובן שלא נורית, ולא ליאת השתמשו במונח הזה:-). ליאת הציעה לכתוב ולתת מודפס, או במייל ונורית הציעה להדפיס את התכתובת כאן. הנושא הזה, של כתיבה בטיפול נפלה אצלי בדיוק בסיומם של יומיים שאני עסוקה בדיוק בזה. אני כותבת הרבה לעצמי בין הפגישות. מספר פעמים אמרתי למטפל שלי שלא רק שאני לא מסוגלת להגיד את הדברים בקול אלא לא מסוגלת להראות לו גם את הכתיבה הלא מסוננת שלי. זה התכנים עצמם שקשים לי לשיתוף ולא כל כך דרך הביטוי. אתמול חזרתי בשעת לילה מאוחרת, מוצפת כולי מאיזושהי סיבה, וכתבתי וכתבתי. ברור היה לי שאם רק היה לי את המייל של המטפל שלי, הייתי פשוט לוחצת send בסוף הדברים בלי לחשוב הרבה, לאור הסערה שהייתי נתונה בה. ברור לי שעד הפגישה הבאה הדברים שוב יראו לי רחוקים ואולי אפילו טפשיים.וברור לי גם שאם היה רואה את הדברים שכתבתי זה יכול היה לקדם אותנו מאוד. וכאן השאלות: האם אתם מרגישים נוח יותר עם הכתיבה כדרך לשתף, האם זה מקובל לתקשר בדרך הזו, כי הרי אז, איפה פה השיחה? איך זה עובד, מקריאים, נותנים לקרוא, משאירים דף מודפס בסוף פגישה? ובעיקר, האם זה מקובל לבקש את המייל של המטפל ולהטריד אותו במהלך השבוע? אני כל כך מקפידה שלא ליצור איתו קשר בין פגישות גם אם אני נורא רוצה.זה תמיד מרגיש לי חודר לפרטיות. ולנורית, לפחות כרגע, להראות את התכתובת כאן זו לא אופציה. משום מה חשוב לי שלא ידע על ההשתתפות שלי בפורום. לא יודעת למה. אולי זה ישתנה. יעלה

טוב, אני לא אפתח עוד שרשור, אבל אני רוצה להגיד לכולם כאן, שהפורום הזה עזר לי בענק לשרוד את החג הזה. נפלו עלי יומיים של חתיכת סערה, אחרי פגישה מאוד בעייתית עם המטפל שלי. זו פעם ראשונה שפורום אינטרנטי תופס אצלי מקום כזה ומוזר לי אפילו להודות בזה, כי אני לא מצליחה עד הסוף, לפענח לעצמי את סוג העזרה שהתמיכה הוירטואלית מספקת לי. אז תודה ענקית לכולם, אני יוצאת קצת לראות אנשים אמיתיים, עם פנים וכאלה. מוזר. ו-ו?ואי ו?ואי ו?ואי, איזה מזל שמיד עם תום החג מגיע לו סוף שבוע. אחרת לא הייתי שורדת את מחר. שוב תודה, יעלה

יעלה יקרה, רק על עצמי לספר ידעתי... אני כתבתי, ולאחר תקופה ארוכה החלטתי להקריא לה את הדברים. הפעם הראשונה הייתה מאוד מאוד קשה. מאוד מאוד מביכה. הוספתי את הרקע לכל קטע שנכתב. מה נכתב מתוך סערה, מה נכתב מתוך בכי ומה מתוך כאב. גם אם אחר כך הדברים נשמעו לי מפגרים\ילדותיים\מתבכיינים זה מה שהרגשתי באותו רגע. הכי אמיתי שיכול להיות. אני אישית לא זכיתי לתגובה מרשימה מצידה. רק לשאלה: איך אני חשבתי שהיא תגיב... ואני בכלל הייתי עסוקה בלהוציא את זה החוצה ולא בתגובה שלה... אין לי מושג איך זה עובד עם אי-מיילים. בזה לא התנסתי. אני רוצה מכאן לעודד אותך לנסות כי אסור להתייאש. תנסי, מה כבר יכול להיות. ואנחנו כאן כדי לשמוע ולהחזיק אותך במידה וזה לא ילך כל כך טוב... מאוד מקווה שזה לא יקרה. אני בהחלט מבינה ללבך ברצון לא לחשוף את הפורום. להשאיר אותו טהור\נקי\אנונמי. אני מקווה שאת מבלה עכשיו עם אנשים אמיתיים עם פנים וכאלה... (-: שמחה להיות כאן בשבילך. ממש כמו שאת כאן בשבילי. אז אין על מה להגיד תודה... נורית

גם אני לא כ"כ רוצהשהמטפל שלי ידע על השתתפותי בפורום,ולכן כשהרגשתי צורך להגיד לו דברים שלא הייתי בטוחה שאוכל לומר,הדפסתי אותם בWORD והראיתי לו.

יעלה יקרה, לי, אישית, יש ניסיון מוצלח עם כתיבה של מטופלים. זה יכול להיות דף עם נושאים לדיון, דף עם סיפור קשה, או יומן חלומות שמגיע אלי 'חם מהתנור' דרך המייל. במקרה שלי, בדר"כ אני קוראת את הדברים בעצמי לפני או תוך כדי הטיפול. כמובן שעל האופן בו הדברים יגיעו למטפל יש צורך לדון איתו ולוודא איזו מן הדרכים מקובלת עליו ונוחה לו. חייבת להודות שגם כמטופלת נתתי למטפלת שלי לקרוא תיעוד בהיקף מכובד של אירוע מרכזי בחיי. שמחה לשמוע שהצלחנו לעזור קצת במשך החג. שיהיה לך איוורור נעים הערב, ובזהירות עם המופלטות... ליאת

פעם קראי בפורום השכן של ד"ר רובנשטיין שדוקא הוא לא בעד כתיבת מיילים למטפל הוא כינה מטופלים כאלו "מטופל דביק" הפסיכולוגית שלי דוקא מעודדת אותי לשלוח לה מיילים שונים(בכלל בתקופהה של פלאשבקים זו הצלה) אני חושבת שיש בכתיבה משהו הרבה ביותר פתוח דוקא משום שהוא כאן ועכשיו במימד וירטואלי שמשחרר עכבות ומאפשר כתיבה פתוחה.. כל פעם לאחר התכתבות מסוימת הפסיכולוגית שלי מציינת כמה זה מוזר הפגישות משום שהם מאוד שונות והרבה פחות פתוחות, אז המיילים מאפשרים להעביר בצורה קלה יותר הרבה דברים. ומצד שני(לא דנו בזה) אני חושבת שיש בזה משהו המנעותי מפני שהיכולת לשבת מול אדם ולספר לו חוויה קשה שונה מהיכולת לכתוב זאת בלי לראות אותו (זה הרבה יותר קל) לכן אולי מייל זה מקור תמיכה , ופתח להעביר מסר קשה אבל (אני לא מבינה בתחום הזה ך כך אני חושבת) לא כדאי שזה ישאר ברמה זו כי זה לא בדיוק "העבודה" שצריך לעשות. הרבה פעמים המיילים מחליפים לי את הצורך לפגישות ואין לי תחושת צורך להגיע או ללכת לאחר מכן מה גם שיש לי תחושה שהפגישה מקלקלת חלק "מהפתיחות" שהייתה קיימת היא איכשהו מקבעת .. אבל מה לעשות צריך ללכת אחרת גם מיילים לא יהיו (-:

היי יעלה כפי שכתבתי בעבר, אני כותבת לעצמי בין הפגישות, ולעיתים מראה לו מה כתבתי. היתרון בזה הוא שאני כותבת את הדברים בתוך "סערת הרגש", וכשאני מקריאה אותם, זה מאפשר לי להביא את הדברים כהוויתם. זה אף פעם לא כמו לספר לו ממרחק של זמן מה היה ואיך הרגשתי. אני לא נותנת לו לקרוא, אלא מקריאה לו. (כנראה שזה עוזר לי להשאיר את תחושת השליטה אצלי, לשים את ההדגשים הנכונים במקומות הנכונים... לקרוא באינטונציה הנכונה לי....אבל אני לא מצנזרת מתוך החלטה, והוא יודע. אני מקריאה הכל). לגבי מיילים בין הפגישות, הרעיון אפילו לא עלה, מעניין... הוא כן מאפשר לי להתקשר כשאני זקוקה. ואני עושה זאת לעיתים. פעם אחת סיפרתי לו על הכתיבה בפורום, כי היה חשוב לי להראות את התשובה שקיבלתי. אבל לא הייתי רוצה שיקרא אותי כאן.... זהו הדר

הדר, נשמע שיש לך מערכת יחסים מופלאה והדדית עם המטפל שלך. איזה כיף! רחל, הנקודה שאת מעלה היא בהחלט אחד החששות שלי, שיהיה לי עוד תירוץ להימנעות, בחיים ובטיפול. אבל נראה לי שכפתרון נקודתי כדאי לי לנסות את זה באיזשהו אופן,כדי לפרוץ איזה מחסום שאני לא מצליחה להתגבר עליו דרך דיבור. לילה טוב, יעלה

רציתי לאחל ברוכים הבאים למצטרפים. רות, מיטל, גל, רעות וכל השאר. ולשאול... "י'" לאן נעלמת??

תודה רבה !

נורית יקרה, לא נעלמתי, שיתפתי במחשבותי גם בשם "לי". האמת לא חשבתי שמישהו ישים לב כשאני "נעלמת". תודה... אגב, הייתה לי שיחה עם המטפלת...וה"מכות" מתרככות. אבל, ואולי תצחקי על זה, אני ממש לא מרגישה עם זה בנוח. נראה לי שהיא סתם מחזיקה בבטן את ה"מכות", ולכן היא לא אמיתית איתי. אני מעדיפה לספוג אותן, ולשכנע את עצמי שזה מגיע לי....

היי י'\לי, אני שמחה מאוד מאוד "לראות" אותך. באמת הצחקת אותי... (-: אז מה? עכשיו את מרגישה שה"מכות" מגיעות לך? או שאתן קצת צבועות אחת לשנייה? מנהלות פגישות רגועות כדי לעשות שקט תעשייתי? אין לי מושג מה "הסיפור" שלך ולמה פנית לטיפול. אני מניחה שפנית בגלל הדיכאון. אבל אני לא יודעת למה נכנסת לדיכאון. ולמה את חושבת שאת צריכה לשכנע את עצמך שה"מכות" מגיעות לך. ויש כמובן סוגייה נוספת. יש "מכות" ויש "מכות". יש "מכות" שכדי לקבל כדי להבין\לגדול\לצמוח ויש כאלה שאנחנו לא צריכות לספוג בשום צורה. המטפלת שלך מדברת\מסבירה לך מה קורה לך שם איתה בקשר? ניסתן לדבר על זה? השלכה\העברה\שיחזור משהו? נורית