פורום פסיכולוגיה קלינית

מה ניתן לעשות כשעצם הגלישה במחשב,ובמיוחד הכניסה לפורום זה ולפורומים אחרים גורמים לי לריב עם אחי הגדול,שגם לא מפסיק 'לרדת עליי' שאני 'אובססיבית' לטענתו לגבי הפורום - ולרגע לא מנסה להבין עד כמה הוא תורם לי-עוזר לי להתמודד עם הקשיים.בנוסף הבעיה יותר קשה כיוון שהמחשב נמצא בחדרו ואני צריכה 'להילחם' כל פעם ולעמוד על זכויותיי רק כדי להתקרב בכלל למחשב,בנוסף לכך שאין לי פרטיות, ושפעמים רבות אני שמה-לב שהוא קרא דברים שכתבתי,ו'חודר' לפרטיותי באופן נוראי-אומר לי במה לדעתו 'נכון לגלוש' ומה 'לא נכון' וכו'. נמאס לי כבר מזה.בנוסף לכך פעמים רבות הוא בכוונה מנסה גם באותו זמן שכבר 'תפסתי' את המחשב מגביה את הטלויזיה עד הסוף ומעצבן אותי בלי הפסקה כדי שלא יהיה לי אפילו רגע אחד של שקט,ולפעמים אני מגיעה למצב של 'התפרצות',מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

היי משתנה, היחסים שלך עם אחיך נשמעים מורכבים, ואליהם אני לא מרגישה שיש לי כלים להתייחס, אבל הבעיה שאת מעלה כאן היא אכן בעיה טכנית. מחשב היום הוא מצרך כמעט בסיסי. בהרבה מאוד בתים אפשר למצוא היום יותר ממחשב אחד, ואני מכירה גם בתים בהם יש מחשב בכל חדר. אני כמובן, ממש לא רוצה להיכנס לך לכיס, אבל בשנים האחרונות מחירי המחשבים מאוד ירדו וכבר לא צריך למשכן את הבית כדי לקנות מחשב. אולי תוכלי לעשות מאמץ ולפנק את עצמך במחשב משלך, שיהיה בחדר שלך. אגב אם צרכי המחשב שלך הם בסיסיים וכל מה שאת צריכה זה מחשב עם גישה לגלישה באינטרנט, את יכולה גם לחפש מחשב יד שניה שיעלה לך כמה מאות שקלים. לדעתי זה שווה את המאמץ. אני לא יכולה אפילו לדמיין שמישהו היה עוקב אחרי ההתעסקות שלי במחשב ומעיר עליה הערות. ולא שאני שאני עושה כאן כאלה דברים סודיים, הם פשוט באמת פרטיים ונורא שלי. תחשבי על זה, יעלה

חשבתי רבות על פתרון - כמו העברת המחשב לחדר אחר וכו',אך גם זו בעיה(חיבוריי אינטרנט וכו')-לפחות בינתיים. ובאמת אין לי חשק להיכנס כרגע למצבי הכלכלי-שגם זה 'נושא כאוב'.חשבתי כבר על קניית מחשב אישי ואין לי אפשרות כרגע לעשות זאת,אז לעת עתה אולי מצאתי פיתרון אחר,להעביר את כל ה"מועדפים" שלי לכניסה נפרדת באותו מחשב(שבטח אוכל לשים לה סיסמה),אך זה פשוט מסרבל עבורי את כל השימוש במחשב-להחליף שם משתמש בכל פעם וכו'-במקום להיכנס ישר,אך אני יודעת שזה רק פיתרון זמני,כי אם אפילו להקליד על המחשב כשהוא 'נח' בחדר איני יכולה-כי רעש הקלידים מפריע לו,אז גם פתרון זה 'נפסל'. מה שהתכוונתי מקודם זה שרק פעם אחת בטעות זה 'קפץ' לו(כי לא סגרתי טוב)והוא ראה זאת,וניצל זאת לרעה בכל הזדמנות-את מה שהוא קרא ומספר להוריי וכו'. אכתוב אח'כ כי כרגע זאת קצת בעיה.

אופס,קראתי עכשיו את תגובתה של יעלה ואני רואה שכבר הציעו לך את האופציה של לקנות מחשב. SORRY שלא עזרתי כ"כ חן

היי משתנה, צר לי לשמוע שאחיך מתייחס אליי כפי שמתייחס אבל יש לי הצעה בשבילך אם יש ביכולתך לקנות מחשב אפילו מחשב זול ומשומש,בתשלומים.ושימי את המחשב בחדרך.כך תהיה לך את הפרטיות ותוכלי לכתתוב בפורום ככל העולה על רוחך. תחשבי על זה. חן

אחשוב על הצעתיכן,אך יש בעיה נוספת שבטח תישמע לכו מגוחכת-אני כפי שאמרתי סובלת מOCD ולכן אף-פעם איני קונה דברים(חפצים) 'יד-שניה' אפילו לא ספרים ישנים, כי לכן אולי זה לא מפריע,אך אותי יטריד מאוד מי נגע ואיך נגעו בזה קודם,אז מילא כשזה בחוץ,אבל בחדרי להכניס דבר שאולי 'מזוהם' או 'לא הכי נקי' כבר מהווה בעיה. בנוסף-לכך,לאחי יש מחשב אישי נייד משלו,אבל כמעט ולא משתמש בו-בגלל חיבורי האינטרנט - כי אם הוא מחבר אתהמחשב שלו אנחנו מנותקים.ואם מעבירים את המחשב חדר צריך להעביר את כל החיבורים ואת הספריה וכו' וזה'לא סיפור פשוט',ואצלי בחדר איני רוצה לשים את המחשב המרכזי של הבית,כ אז כולם יכנסו לחדרי הרבה ועם נעליים. אז אתן מבינות את הדילמה שלי?

אני יודע שאני קצת מעיק ומציק אבל אני חייבת לשאול מה יהיה איתי??? זו שאלה קצת סתומה ואני מניח שכולם חושבים על זה מה יהיה איתך זה סוג של שאלה שיש בה גם סוג של עלבון אבל אני באמת רוצה לדעת מה יהיה איתי אם אמצא אהבה אמיתית אם אהיה מאושר והאם אהיה בריא פיסית ואולי גם נפשית בייחוד אחרי מה שעשיתי אני לא בנאדם רע מטבעי רק שבעולם הזה שבו כולם מקיימים יחסי מין כל הזמן ואתה לא אתה מרגיש לחוץ מרגיש כאילו אתה מפסיד וזה גורם לך להרגיש אחריות ובעולם שבו ללכת לזונה זה כבר לא מעשה מגונה בעייני רבים זה פתאום נראה לי הגיוני בעיקר כדרך של להזיק לעצמי ולהתעלל בנפשי שלי עצמי בייחוד אחרי הכאב מהפרידה מהחברה הקודמת. למרות העצב שאני משדר אני אדם דיי משעשע ולפעמים גם כריזמטי אנשים אוהבים אותי אולי רק בגלל .זה אני נראה בסדר אז שאני בא לפאבים התל אביביים נשים שאני מכיר דקה דקה וחצי באות מחבקות ומנשקות אותי(על הלחי) אבל בחיבוקים האלה ובמגע הזה אני לא מרגיש חיבה אמיתית ורוב הנשים שנשקתי(על השפתיים) אני בכלל לא מכיר בקיצר גם שיש מסביבי אנשים שכאילו מפגינים כלפיי חיבה אני חש בודד רגעי האושר שלי נוצרים כאשר אני חש אהבה כנה אמיתית ואז בשבילי זה אופוריה בכל מקרה אני לא יודע מה יהיה איתי האם אקבל מחילה על המעשה הזה? האם אני אסתדר בחיים ויעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות ללא עכבות כי תמיד היו לי כאלה שגרמו לי לא להיות מאושר??(תמיד פחדתי מסטוצים זה לא היה נראה לי נכון ובסוף הייתי כל כך מתוסכל והלכתי לזונה ופחדתי גם לגור לבד ובסוף עשיתי זאת אחרי הרבה זמן) האם יום אחד אני יעבוד במשהו שאני אוהב באמת?האם יהי לי כח נפשי ללכת ללמוד משהו שאני באמת רוצה אחרי התואר המטופש הזה???? אני יודע שזה ארוך ואני מעיק ומציק ואולי אני רוצה לקבל קצת תשומת לב כי זה המקום היחיד שאני חש באמת שמעניקים לי דבר שכזה לא יודע למה אני נמשך לכתוב כאן כל כך הרבה אבל תודה(אתם פשוט עושים עבודה מבורכת במקום הזה לדעתי לחלק מהאנשים כאן התשובות הנפלאות שאתם נותנים כאן הוא שולי לעומת היחס הנהדר שאתם נותנים לי ולהרבה אנשים אחרים אתם נותנים הרגשת שייכות הרגשה של בית חם)

שלום, אתה כותב דברים מעניינים וחשובים, אבל תשדל להוסיף סימני פיסוק..... זה יכול מאוד להקל.

סימני פיסוק זה לא באופי שלי כתיבה עם סימני פיסוק זה ממש לא אני(: אבל אתה צודק אני מניח שזה אכן יכול להקל אבל כשאני כותב את מה שאני חש ואני באמת אפילו בוכה מול המסך כשאני רושם פה לפעמים אז סימני הפיסוק פשוט לא באים באופן טבעי עבורי יום נפלא לכולם

MR BLUE היקר, ראשית, תודה על דבריך מחממי הלב. מאחר וסיפור נערת הליוווי זכה להתייחסות כמעט מכל כיוון אפשרי (אגב, זוכר את בל, הזונה המקסימה ב'חלף עם הרוח'? היא הייתה הכי חמה ואנושית...), אני בוחרת להתייחס למשהו אחר בדבריך. המשאלה שלך לקשר חם, קרוב ואמיתי נשמעת מאד טבעית ומובנת - זה הרי מה שכולנו רוצים. אתה מתלונן על הנשיקות הקטנות שעל הלחי, ומתאכזב כאשר אינן מביעות אהבה עזה או חיבה אמיתית. כחובב קולנוע מושבע, אולי קצת שכחת שבמציאות הדברים אינם מתרחשים 'כמו בסרט'. כולנו חולמים על אהבה אמיתית, אך מתקשים לקבל את המצב של 'להיות בדרך ל...'. כולנו רוצים להיות אנשי עסקים גדולים, להצליח, לנהל משרד גדול, רק שוכחים שכדי להיות בפסגה, קודם עלינו לעבור דרך. הדרך הזו היא לפעמים אפורה, מתסכלת, כרוכה במאמצים ובסבלנות. נדמה לי שאחד הדברים החשובים שעלינו ללמוד בעידן שלנו, זה להיות בדרך. לפעמים אהבה גדולה מתחילה מנשיקה לא מחייבת בפאב, ולפעמים איש מצליח מתחיל מחלוקת עיתונים או שליחויות פיצה. התואר ה"מטופש" שאתה לומד עכשיו הוא רק זרע קטן שאתה טומן. מה יצמח ממנו (או ממפגשי הפאבים של תל אביב) באמת אי אפשר לדעת כרגע. אבל נראה לי ששווה להמתין בסבלנות, להשקות, לזבל, להתפלל, ובעיקר לחמול. ככה צומחים דברים טובים. בברכה ליאת

כתבתי למטה, בשרשור אחר, שהתחרות בינך לבין המטפל, אינה הוגנת כלפי המטפל, וכמובן שהתכוונתי לזה. עכשיו כשאני קוראת את תשובותייך כאן, במורד ובמעלה הפורום, אני מרגישה ש "לקחתי" לך שלא בצדק את הקרדיט המגיע לך. אני לא יכולה שלא להתייחס לחן, לחוכמה, ושוב, לדיוק של התשובות שלך (וכאן אפילו השאלה לא שלי:-). כתבת גם את, באותו שרשור, שלא מדובר ב"כישורים טיפוליים יוצאי דופן". ובכן, הרשי לי לחלוק עלייך. מדובר בדיוק על זה. אם את מצליחה כל כך בניתוח המעקפים דרך האינטרנט, אז אשרי המטופלים שזוכים ל"מגע ידייך" הבלתי אמצעי. יעלה

שלום ליאת, עברתי דיכאון לפני שנה, שנמשך כשנה וחצי. עדיין לא "חזרתי לחיים", בין השאר כי אני מתקשה לשכוח את מה שחוויתי עם עצמי. אני נמצאת כמובן בטיפול פסיכיאטרי, ובמצב נפשי אחר לגמרי. אבל מחוברת מאוד (ואולי מידי) למה שהרגשתי בתקופה ההיא. הבטחתי לעצמי בתקופה הנוראה שלעולם לא אשכח כמה רע הרגשתי. אבל לא רק שאני לא שוכחת כמה נורא היה, אני אף מסרבת להמשיך חיים תקינים. אני פוחדת פחד מוות להמשיך את חיי ולהניח למה שקרה. אולי זה נשמע מוזר, אבל התקופה יקרה לי מאוד ואני מוצאת עצמי בוכה כשאני נזכרת בה... משפחתי והמטפלת, מן הסתם, רוצים בטובתי- שאניח למה שקרה, אהנה מההטבה שחלה במצב רוחי, ואמשיך את חיי. מדוע אני לא מצליחה לשכוח? תודה רבה לך, וחג שמח.

שלום לי, מוזר ככל שזה יישמע, גם בתחתית הקיום האנושי יש רגעי חסד, ההופכים את הסיוט הגדול שלנו למשהו שלעיתים קשה להיפרד ממנו. יש פסיכולוגים שמדברים על 'רווחים משניים' (למשל כשהסביבה מתגייסת מאד לטובת האדם הסובל, ועוטפת אותו בהרבה תשומת לב), ואני מודעת לכך שרעיון זה יכול להרגיז קצת. לפעמים נלווים לתקופת משבר אירועים אחרים, משניים, שמצליחים להיצרב בנו בכל זאת כמשהו נעים. נדמה לי שאחת הדוגמאות הקיצוניות לכך (ולהבדיל אלפי הבדלות) היא ניצולי שואה שהמשיכו לבקר שוב ושוב בארצות מוצאם הבוגדניות, ולהתרפק על ימי המלחמה רק בשל העובדה שבשנים אלה הם חוו את נעוריהם או את האהבה הראשונה שלהם, או אפילו בילו את הימים האחרונים לצד הוריהם. לכן, מבחינות רבות, העובדה שתקופת הדיכאון נשמרת בזכרונך כאירוע משמעותי וחשוב אינה יוצאת דופן. יש לקוות שעם הזמן תוכלי יותר ויותר להניח לתקופה הקשה הזו, ולצמוח ממנה אל עתיד טוב בהרבה. בברכה ליאת

היי אני מאוד מתחבר למה שרשמת כאן לא יודע אם את מכירה את הסיפור שלי(נראה לי שכולם כמעט מכירים) חוויתי חוויה של דכאון עצבני שממש גרם לי לחוסר תפקוד הייתי בודד וישנתי שעות על גבי שעות הייתי הולך לאונ חוזר הולך לישון עד למחרת איכשהו עברתי את המבחנים ובחלקם בציונים יפים בשיא הדכאון הלכתי לנערת ליווי זה משהו שעשה לי רע כי זה נראה לי מעשה נפשע כלפי אישה וכלפי עצמי אחכ עברתי דירה והתחלתי לחיות בצורה קצת שונה אבל המעשה ההוא עם אותה נערת ליווי לא עוזב אותי לרגע ולא נותן לי מנוחה ואני כואב את זה יום יום שעה שעה מעשה שעבור גברים רבים הוא מעשה שולי אך בעייני זה זוועת עולם.ולכן המעשה הזה לא נותן לי לשכוח מהמצב ההוא של דכאון אני מרגיש כאילו איבדתי שנה + מהחיים על שינה ועל דכאון אין לי תשובה איך לטפל בזה אולי את מצטערת על הזמן שאבד? אולי משהו השתנה לרעה ? אולי את מתגעגעת למשהו בתקופה כמ חבר או חברה שעזרו לך? בכל מקרה בהצלחה את לא יחידה בקטע הזה(:

מה שחשוב היה לי לשאול זה מה את חושבת על איך שהבנתי את הסרט חלף עם הרוח והאם הבנות את זה בצורה דומה את האמרה מחר הוא יום חדש כאשר מבינה מבחינה סובייקטיבית שמחר הוא יום חדש וכל אחד מבין שהיא הולכת להמשיך לרדוף אחרי אהבה חדש לבעלה שככל הנרה היא כבר אהבה נכזבת ואחרי עושר זה בעצם הטרגדיה בסרט(: הבנו את באותה צורה???

מבחינתה מחר הוא יום חדש אבל אני מבין שהמחר בשבילה בוא האתמול זה הטרגדיה ואולי הטרגדיה האישית שלי(: רדיפה אחרי עושר ואהבה שלא יכולה להתגשם כך שהיא הופכת לעיוורת דרך אגב החשיבה על הסרטים הנפלאים האלה מציתה בי רוח חדשה מקווה שזה לא יעבור בקרוב

בקולנוע סיפור הוא שינויים ותמורות בדמות או הדמויות הראשיות וזה בעצם נושא הסרט חלף עם הרוח הסוף לעומת זאת הוא פחות משמעותי בכל מקרה אני חושב שדמות של סקארלט לא השתנתה זה שהיא אומרת מחר הוא יום חדש לא ישנה כלום גדבי גורלה.בסרט יש גם קטע שבו היא עומדת וצועקת שהיא ובני משפחתה לעולם לא ירעבו עוד זה קטע חזק שמראה כמה היא מסתכלת בצורה ורודה על העתיד ומתכוונת להלחם וכולנו חושבים שהיא עברה שינוי אמנם אנחנו רואים שהיא נעשית מאישה שברירית ללוחמת אך בבסיסה היא לא משתנה היא עדיין מנסה לשכנע את אהובה לברוח יחד איתה מהכל היא עדיין סולדת מאשתו של אהובה רק לבסוף היא מתפייסת עימה.היא עוברת המון המון ארועים אך בבסיסה היא איננה משתנה גם כאשר היא מצליחה יפה בעסקים היא עדיין זקוקה לגבר ולכן היא נישאת לבאטלר מבלי לאהוב אותו באמת(כי זה קיצור דרך). יש את הקטע שהוא שיכור לוקח אותה לחדר (כמעט חושבים שהוא הולך לאנוס אותה) הם כנראה שוכבים ורואים על הבוקר שהיא נהנתה מאוד אך עדיין היא לא מפנימה את אהבתה כלפיו הסרט הוא טראגי כי למרות הכל ולמרות שכל הזמן חושבים שהגיברה תפנים את החוויות שחוותה ותקבל תובנות היא לא משתנה אולי היא מתחזקת והופכת לנוקשה אבל בבסיסה היא אותו אדם כמו בהתחלה ומחר הוא יום חדש זה משפט טראגי עבורה כי היא הולכת להמשיך לרדוף אחרי אותם דברים והתקווה שלה ומה שיניע אותה בעתיד יהיו אותם דברים שהחריבו את חייה אני מקווה שלי לא יהיה מחר חדש כמו לסקארלט ואני אקבל תובנה ואהיה מאושר יותר ממה שסקארלט הולכת להיות

שוב שלום, סקארלט אומרת כמה פעמים בסרט "אין לי כוח לחשוב על זה היום, אחשוב על כך מחר". זאת ראייה הסתגלותית מאד בעיני. כאשר אתה נמצא ביום שחור, השיפוט שלך עלול להיפגע, והתוצאות יכולות להיות בהתאם. לפעמים צריך להתקרר קצת, לקבל פרספקטיבה, לאגור כוח, ורק אז להחליט. אני מזכירה לך שהסרט נגמר בערבו של יום, ולכן אין אנו יודעים מה היא החליטה בסופו של דבר. אני לא מתרשמת שהיא מופעלת ע"י תאוות בצע. סקארלט ידעה להפשיל שרוולים, לחבוש פצועים מדממים ולעבוד בשדה, בתקופה שבה ידיים מיובלות היו אות קלון בלתי נסלח לעלמה כמוה. מה שהפעיל אותה רוב הזמן הייתה האהבה לאשלי ולאדמה של טארה. יש בה אכן משהו ילדותי, אבל כזה המאפשר לה להאמין בחלומות, ולצפות בסקרנות ל?מחר. מה רע? ליאת

היי הדר, הייתי שמחה לשמוע פרטים על המטפל שלך אם הוא במקרה מאיזור הצפון. אם זה בסדר מבחינתך... אגב, הסתדרת עם הניקוד? תודה

היי אין כינוי, יעלה וליאת. תו?ד?ה ע?ל הע?זר?ה. נ?רא?ה ל?י ש?א?נ?י מ?תח?יל?ה לה?סת??ד??ר ל?א ר?ע ע?ם הנ?יקו?ד.... לאין כינוי המטפל שלי עובד בתל אביב. אני בטוחה שיש טובים כמוהו גם בצפון. והרי הקשר שנוצר הוא החשוב.... מה אעשה עם האהבה הזאת אליו?...... והמון תודה על המחמאות. כיף לי עם הקשר הוירטואלי שנוצר פה. אתם כל כך מר?ג?ש?ים! הדר

הדר, כל הכבוד! בעיקר על הסבלנות לנקד... גם לי כיף עם הקשר הוירטואלי שנוצר. ואני מקווה שאנחנו מצליחים להעביר לך את הזמן בין הפגישות בנעימים... (-: נורית

הדר, תודה בכל אופן.אני מניחה שאם הוא מטפל כ"כ טוב הוא יצליח לשחרר אותך מהאהבה שלך אליו...לא? אכן נחמד כאן. יום שלישי היום, אולי בכל זאת המסורת נשמרת? מעניין אותי, אם תחליטו לשתף, איך בחרתם את הכינוי שלכם? לי היה קשה לחשוב על כינוי,וכפי ששמתם לב לי עדיין "אין כינוי" : - )

אחרי טיפול שנמשך שמונה חודשים הודיעה לי המטפלת שלדעתה אני לא מתאים לטיפול דינמי ולכן אין טעם בהמשך הפגישות. לדבריה הטיפול גורם לי לחרדות ולפרנויה. מדובר בטיפול פרטי ששילמתי עליו כסף רב. האם מותר לה להפסיק את הטיפול באופן חד צדדי אחרי שמונה חודשים בטענה של אי התאמה לשיטת הטיפול?

שלום אבי, טיפול יכול להסתיים בכל מיני דרכים. האופן הרצוי הוא, כמובן, כאשר שני הצדדים מחליטים על כך במשותף, בתום תהליך מספק ומוצלח (או - לא עלינו - לא מספק ולא מוצלח). לפעמים הטיפול מסתיים באופן חד-צדדי. זה יכול להיות כאשר המטופל חש שמספיק לו/לא מתאים לו/אין כימיה/וכו'. וזה יכול להיות כאשר המטפל מרגיש שהוא נתן למטופל את כל מה שיכול היה בזמן נתון, ואינו יכול לעזור לו יותר. אני סבורה שאין טעם להמשיך ולהתעקש על טיפול אצל מטפלת שחושבת שהיא (או הטיפול שלה) עלולים להזיק לך. במקום זאת, מוטב לבקש ממנה המלצה על מטפל אחר, או למצוא בעצמך מישהו כזה. טיפול דינמי אכן לא מתאים לכל אדם, ויש נסיבות בהן מומלץ להימנע ממנו. לפיכך, בטיפול הבא, כדאי לספר על הנסיבות שהביאו לסיום הטיפול הקודם. בהצלחה ליאת

באיזה נסיבות מומלץ להמנע ממנו?

השארתי לך הודעה בשירשור למטה,בנושא הבכי בטיפולים,תחת הכותרת 'ליאת'.

ואני מתביישת לשאול,אך זה מטריד אותי רבות,אם התנהגותי בפורום מעידה על זה שאני 'נודניקית' שנדחפת לשיחות(אולי) או של אחת שכופה את עצמה על אחרים,או -גרוע מכך- על אחת שלא בא כ"כ לשתפה בשיחות(לא מקובלת) אך כיוון שהיא שואלת כל הזמן אז עונים לה (כי לא נעים לא לענות ולא להתייחס). אני יודעת שזה נשמע נורא,אבל ככה אני מרגישה גם בחיים והפחד שלי הוא שככה אני גם בפורום,ולא כותבים לי זאת כי לא נעים. יכול להיות שזה רק 'בראש שלי' אבל זו הרגשה נוראית להרגיש מישהי 'לא חשובה' שלא אוהבים אותה ושאולי לאף-אחד לא איכפת ממנה,ואולי מרחמים עליה,ולכן משתפים אותה בשיחות. יש אמת בדבריי או שאני מדמיינת זאת?בבקשה תענו לי בכנות.

היי משתנה, אני עונה לך כמובן מתוך החוויה שלי. אני בכלל לא חו?וה אותך כנדחפת לשיחות של אחרים. נהפוך הוא. אני מרגישה שיש לך תרומה מאוד גדולה לפורום (עוד מהימים בהם היית מתוסכלת (-: ). את מעלה כאן דיונים מעניינים מחוויית הטיפול שלך ודיונים מעניינים, מושכים אנשים להשתתף בהם. גם בדיונים שלא את מעלה, אבל מוסיפה, את דעתך ואת נסיונך, את מעניינת ותורמת. חבל לי שאת מרגישה כמי שנדחפת ו"לא מקובלת". מכירה את ההרגשה. היא איומה. תמשיכי לכתוב. את חשובה כאן. יעלה

משתנה יקרה, נדמה לי שהשאלה שלך באה כתגובה למגמה שמתפתחת לה כאן, המושכת לכיוון של 'קהילה' קטנה. פתאום אנשים הם לא 'רק' שואלים משהו, אלא גם מ?ש?ת?פים, מגיבים, מביאים הנה אירועים ומחשבות מתוך הטיפול ומחוצה לו. מגמה כזו מתקבלת בברכה, כל עוד אינה משאירה אף אחד בחוץ. קבוצות וירטואליות רבות מתאפיינות בעוצמות חזקות במיוחד של רגשות. תחושות האינטימיות והקרבה מתעתעות במידה רבה, שכן מדובר בקבוצה עלומה, חמקמקה, שמס' חבריה לא ידוע. הם באים והולכים, מדברים או שותקים. יש כאן המון זוגות עיניים קוראות, חלקן מתמלאות לחלוחית מפעם לפעם, חלקן מצטמצמות בחיוך או בציניות ארסית. יש כאן מהכל! וזה כל הקסם. אני חושבת שכל מי שחולף כאן, אצלינו בפורום, הוא משתתף יקר ובעל ערך, בין אם השמיע קול ובין אם לא. מטבע הדברים, אנשים שלוקחים חלק פעיל בתקופה מסויימת, זוכים להתייחסות רבה יותר. מבחינה זו, הקול שלך כאן חשוב ואהוב, ומעולם לא הרגשתי אותך כנודניקית או כמי שכופה את עצמה. אני מצטרפת לדברים היפים של יעלה, וקוראת לך להמשיך ולהיות חלק כפי שהיית עד היום. בברכת חג שמח ליאת

היי משתנה, אני לא חווה אותך כנדחפת או נודניקית. להיפך, אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. דווקא בפורום, שלא כמו בחיים, לא חייבים לרחם עליך ולהתייחס, ועובדה שכולם מגיבים אליך. כנראה שאנחנו צריכים אחד את השני, ואני מרגישה שאפילו פה אנחנו עוברים תהליכים משמעותיים. (גם ללמוד לנקד הצלחתי פה....) תמשיכי להיות פה איתנו! חג שמח הדר

משתנה יקרה, תרשי לי לחלוק עלייך את לא מפריעה כלל וכלל,אני זוכרת שלי דווקא מאוד עזרת ותגובותייך נתנו לי המון כוח ומוטיבציה לטפל בעצמי,ללכת לפסיכיאטר. בעיניי את מאוד חשובה בפורום ואת תורמת המון. מחבקת חן

שלום, חברי סובל מדכאון מזה כחודשיים וחצי. (סבל בעבר ממספר אפיזודות של דכאון). הוא מקבל טיפול תרופתי, פאקסט, אך הטיפול לא מועיל. תשובת הפסיכיאטר הייתה להעלות את המינון: מכדור ביום והמתנה של חודש ==> כדור וחצי ביום והמתנה של חודש ==> 2 כדורים ביום ואנו עדין בתקופת ההמתנה... שאלתי היא האם זו התגובה המתאימה לטיפול שאינו מצליח? האם אין צורך לנסות תרופה אחרת (שלא שייכת למשפחת SSRI) ? עד מתי יש להמשיך להעלות את המינון עוד ועוד.. כאשר אין שיפור במצב הנפשי, ולהפך ייתכן ויש החמרה? תודה מראש!

שלום מאי, בכל הנוגע לטיפול תרופתי, רופאים פסיכיאטרים הם הכתובת היחידה! יש לזכור שלפעמים דרוש לא מעט אורך רוח עד שמוצאים את המינון הנכון, אבל הסבלנות משתלמת. מקווה שההקלה תבוא בהקדם חג שמח ליאת

מקווה שתקראי את השרשור שרשמתי לך למטה יש שם הסבר לפחות כפי אני רואה לחלף עם הרוח בכל מקרה תודה על התמיכה(:

בוקר טוב לך. הדיונים שאתם מנהלים פה בלילה, כשאני כבר ישנה, מזכירים לי את התקופות החשוכות, בהן לא עצמתי עין. ואיזה כיף להיות בתקופה קצת אחרת, ולקום אחרי שינה רצופה ומספקת. בכל מקרה, קראתי את השרשור למטה, ועלו בי כמה מחשבות: חשבתי על הביטוי: "החיים כמו בסרט". ועל כך שה"מחלוקת" בינך לבין ליאת לגבי האמירה של הדמות ב"חלף עם הרוח", היא בדיוק כמו ההסתכלות השונה שלנו על החיים, ליאת משתכנעת ממנה, ואתה לא. גם בגלל שכל אחד מאיתנו מסתכל אחרת על הדברים, וגם בגלל שכמו שליאת כתבה לך, אתה ביום כזה, שהכל נראה בו שחור. ועוד חשבתי, כמה חבל שבחיים אי אפשר לחתוך סצנות שנראות לנו מיותרות. אני בטוחה שהיית חותך את הסצנה שהיתה לך עם נערת הליווי. אבל אתה יודע מה? ההבדל הזה בין החיים האמיתיים לבין הסרטים הוא בדיוק המהות. דווקא בגלל שאנחנו לא יכולים לחתוך שום סצנה, אנחנו נדרשים לעבד אותה ולהבין מה התפקיד שלה בחיים שלנו. בתחילת הטיפול שלי, דיברתי כל הזמן על משהו (גדול, משמעותי, קשה אובייקטיבית) בחיי שהייתי מוותרת עליו, ש"הרס לי את החיים", שמעורר בי את החרדה, הדיכאון ומה לא. לא הסכמתי להיפתח ולבדוק על מה זה "התיישב" אצלי. רציתי רק למחוק את מה שקרה או למחוק את עצמי מהחיים. לאט לאט, עם תמיכה וסבלנות אין קץ של המטפל שלי, נתתי לו לגעת בפצע האמיתי שלי. ורק אז התחלתי בעבודה האמיתית וראיתי שיפור. ועוד משהו. בתחילת ההשתתפות שלך בפורום, כתבת רק על הבעייה עם נערת הליווי, ושחוץ מזה הכל בסדר, והנה מתחילים לצוץ עוד "מקומות" של חוסר שביעות רצון שלך, שכדאי לטפל בהם. סתם הגיגים של בוקר.... אולי משהו מזה ידבר אליך. הנה, הגיע ה"מחר יום חדש". מקווה שהוא יאיר לך פנים. הדר

MR BLUE והדר היקרים, לא יודעת ממש למה, אבל עשיתם לי בוקר מקסים! אני רצה עכשיו, ואחזור להתייחס בהמשך היום. כייף לי שאתם כאן ליאת

אני מתה על התגובות שלך,כל מילה בסלע. ויש לך לב חם ורחב.

ליאת יקירתי, אין לך מושג איך אני שמחה שאת פה עכשיו,לפעמים את עוזרת לי יותר משעה שלמה של שיחה עם הפסיכולוגית שלי(לפעמים היא נותנת יותר משעה אפילו ומשום מה אני לא מתקדמת)ולא אמרתי לרגע שהיא לא מטפלת טובה,דווקא ההיפך,היא מאוד מנוסה,חכמה אינטליגנטית. אני תוהה לפעמים אם אני לא מטופלת דפוקה ובחורה דפוקה בכלל,האם משהו באמת יכול לעזור לי,ואם מגיע לי עזרה.אני כל הזמן פוחדת שהמטפלת שלי תתיאש מלטפל בי כי אני באמת לא מתקדמת, יש לי בעיית אמון קשה מאוד,פחד שאם אני אספר באמת מה מציק לי ומשגע לי את החיים,אנשים יבהלו ממני,סיפרתי השבוע לחברתי משהו שלא תיארתי לעצמי שאני אעיז לספר למישהו,אבל זה הרגשתי שאני נחנקת אם אני לא מספרת למישהו(וזה שנים שאני מדחיקה משהו),הבעיה שלמטפלת אני לא מספרת כי: 1.אני פוחדת שהיא תיגעל ממני(זה קשור לאונס)ותעיף אותי מהטיפול 2.אני פוחדת שהיא תשנא אותי אני לא מעיזה להעלות את הדבר הזה שאני שנים מדחיקה,בטיפול.תמיד אני מדברת על דברים אחרים,לא נוגעת במה שכואב לי באמת,כי אין לי אומץ להעיר דובים שישנים(קראתי את המשפט הזה פה בפורום ואימצתי אותו,אהבתי את הדימוי לדובים כי אצלי זה באמת דובים גדולים ומפחידים כמו שדים) אז בשביל מה אני בטיפול אם אני לא מצליחה לספר שום דבר? אמרתי למטפלת שלי בפגישה השנייה שלנו שיש לי משהו חשוב שאני לא יכולה לספר עכשיו ושאני רוצה מתישהו לספר לה,והיא לא לחצה עליי לספר באותו רגע,ולא ניסתה לדובב אותי לספר לה. גם לפסיכיאטר לא העזתי לספר,למרות שהיה מאוד אמפתי,פשוט פחדתי לזעזע אותו.כמו שאני פוחדת לזעזע את הפסיכולוגית ואז כמעט בטוח שהיא תיבהל\תיגעל. חברה שלי לא נגעלה כשסיפרתי לה אבל חברה זאת חברה ופסיכולוגית זאת פסיכולוגית ופסיכיאטר זה פסיכיאטר. איך אפשר לספר לה? האם זה נכון להכריח את עצמי לספר בעודי לא מוכנה? סליחה על הקיטורים שלי אבל אין לך מושג כמה עוזר לי הפורום הזה,ואת במיוחד רק עצם היותך פה. אני הבחורה הכי קרצייה בעולם,אני יודעת. חן

חן יקרה, את לא קרצייה בכלל, והשאלות שלך מוכרות ומשותפות לנפגעות רבות. אני חושבת שמטופלים נוטים להערכת-חסר בכל הנוגע ליכולתו של המטפל להתמודד עם תכנים קשים מבלי לאבד את אהדתו אל המטופל. מטפלים לא נגעלים כל כך מהר ממטופלים, ובוודאי לא מקרבנות של תקיפה והתעללות. מבלי לדעת לאשורו על איזה סוד את מדברת, ברצוני להזכיר לך משהו. בהיעדר דרך אחרת להתחמק מהמציאות הטראומטית, נוטות קרבנות אונס לבנות מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הן נוטות להיאחז ברעיון לפיו האשמה או הרוע טמונים בהן עצמן, ולפיכך הן הסיבה לאירוע הטראומטי. הסבר זה, אבסורדי ככל שיהיה, שומר על תחושת משמעות ושליטה (אם הייתי טובה יותר או זהירה יותר זה לא היה קורה). נסי לסמוך על המטפלת שלך, ותני לשתיכן את הזמן. אני מקווה שבעתיד הקרוב תצליחי להשתחרר מתחושת האשמה והבושה, ולהפנות את הכעס שלך לכתובת הראוייה. שולחת לך הרבה כוח ליאת

היי ליאת, אף פעם לא חשבתי על הבושה שחשות בנות שעברו אונס כמעיין מנגנון הגנה שמעניק תחושה של שליטה, זה מדהים בעיני- יש לך איזו שהוא חומר לקריאה בנושא הבושה אליו תוכלי להפנות אותי?? תושה מראש

שלום החיים האלה כבדים עליי גם אין לי כמעט חברים בעולם שאכפת להם ממני שמתקשרים אליי לראות מה קורה איתי חברתי לשעבר אמרה לי שבעייניה אני סתם בנאדם אחרי ש3 שנים הייתי חבר שלה ונתתי לה את נשמתי וחשבתי שחוויתי עמה את החוויות הראשונות הטובות בחיי כמו אהבה ושמחה וגם איבדתי את הזהות שלי והסתכנתי במחלות שבחודש חודשיים הקרובים אדע לבטח האם אני בריא או לא וגם אני לומד מקצוע שאני לא אוהב באונ יוקרתית עם מרצים פוצים שהאל הפליץ וכנראה שלא אמצא עבודה בתחום הארור הזה החיים האלה זה כלא ולא תעזור שום פסיכולוגית או עזרה כי גם עידוד מחבר וגם הפסיכולוגית לא הצליחה לעודד אותי ממש ואיזה חברה מזורגגת זו שבאיזשהו אופן ממליצה לאנשים ללכת לנערות ליווי(ראיתי על זה אתרים והסברים אקדמיים) מה קורה לי ולעולם המחורבן הזה להגיון שלו? אני ממש לא מרגיש שייך לתרבות פה ולעולם הזה קצת דרמתי אבל לא לחשוש לא אשים קץ לחיי יש לי משפחה אבל די כמה אפשר

MR BLUE היקר, אתה נמצא היום באחד מאותם ימים קשים, בהם הכל נראה שחור, מדכא וחסר תכלית. נראה שלא אוכל לומר הרבה כדי לשנות את דעתך כרגע, מלבד התקווה שבעתיד הקרוב (או הרחוק יותר) תרגיש אחרת. אהבה נכזבת, מחלות פוטנציאליות, מרצים 'פוצים' ו"חברה מזורגגת" - כולם מתכון בדוק לדיכאון וייאוש, אבל למרבה המזל אין להם מונופול על חיינו. ביום חמישי שעבר, שמעתי בפעם האלף את סקארלט אוהרה אומרת ב'חלף עם הרוח' את המשפט האלמותי: "מחר הוא יום חדש" (בתרגום חופשי...). איכשהו, אותי היא תמיד משכנעת... תרגיש טוב ליאת

אההה יפה אני חובב סרטים מושבע והם גורמים לי לבכות הרבה ראיתי סינמה פרדיסו זה סרט מקסים לא בכיתי בגלל הסרט אלא בגלל הגעגועים לילדות ולתמימות.ראיתי סינמה פרדיסו גרסאת הבמאי שם הדמות המרכזית (שהוא גבר) מקיים יחסי מין עם נערת ליווי הסצינה עורכת כחצי דקה והיא חסרת משמעות זה בעצם הניסיון המיני הראשון שלו אני מתעניין בקולנו (קורא ספרים מקשיב להרצאות) וחשבתי למה הוא דחף את הסצינה הזו שהיא חסרת משמעות להתפתחות העלילה ואז הבנתי הסרט מראה את הדמות הראשית כילד נער וגבר מבוגר וכנראה שהדמות לא הייתה שלמה ללא הסצינה הזו זה גרם לדמות להיות אולי יותר בעלת ניסיון עשיר אולי הוסיף איזה נפח לדמות וליצרים בכל מקרה זה התחזק אחרי שדברתי עם חברי שאוהב קולנוע והוא ראה את הגרסה הרגילה(לא את גרסת הבמאי) שם לא רואים את הסצינה עם הזונה וזה עודד אותי מאוד כי הבנתי ש.א.אני מבין בקולנוע ב.אולי הייתי צריך את החוויה הזו כדי להשלים משהו בחיי לחוות משהו נוסף נראה לי קצת דבילי אבל לא יודע זה עזר לי כמה ימים ליאת חלף עם הרוח היא דוגמא גרועה מאוד(: שם סקרלט אוהרה לא משתנה.כל פעם חושבים שהיא הולכת להיות אישה אחרת שהיא תשנה את אופייה ואת המניעים שלה בעקבות החוויות שחוותה מותם של 2 בעלים ומות ביתה אך כל הזמן היא חוזרת להתנהג באותה הצורה כשהיא אומרת "מחר הוא יום חדש" היא אומרת את זה בלי להבין מה היא אומרת כי לאחר שהיא הבינה כי אהובה הקודם אכן אהב את אשתו היא פתאום מגלה את אהבתה לבעלה אבל זה כבר מאוחר מדיי HE DOESNT GIVE A DAMM או איך שכותבים את זה והוא הולך כשהיא אומר מחר יום חדש הצופים צריכים להבין שהיא שוב הולכת לרדוף אחרי גבר שלא רוצה בה יותר ואחרי כל מה שהיא עברה היא עדיין לא קבלה כנראה תובנה חדשה מאהבתה הקודמת וכנרה שלעולם היא לא תהיה מאושרת כי היא הולכת לרדוף אחרי אהבה חדשה בעצם שזה בעלה ליאת מצטער לא הבנת את הסרט או שמא את רוצה לעודד אותי יתר על המידה

שלום, ברצוני לברר האם קיימת חובה על מטפל, המטפל בקטין, לידע את ההורים או גורם אחר בנושאים כמו שימוש בסמים או מצב נפשי (הזיות) ?? תודה ולילה טוב.

שלום אמי, בחוק הפסיכולוגים יש שלושה סעיפים המגדירים את הנסיבות המתירות למטפל להפר את חסיון המטופל: 1. כאשר הוא סבור שגילוי המידע חיוני לטיפול באותו אדם. 2. כאשר החוק מחייב גילוי או דיווח. 3. כאשר המטופל מביע את הסכמתו המפורשת לגילוי המידע החסוי. כמי שעובדת לא פעם עם מתבגרים-קטינים, אני מסבירה כבר בשלב ניסוח החוזה הטיפולי, שבמידה ואהיה סבורה שנשקפת להם סכנה ממשית, אהיה נאלצת ליידע את הוריהם. לגבי השאלה הספציפית (סמים; הזיות) התשובה תלוייה באופן בו המטפל מעריך את מידת הסכנה לבריאותו/חייו של המטופל. בברכה ליאת

ליאת יקרה, אני אשמח אם תקראי את ההודעה האחרונה שלי בעץ 'הידהוד'. מאז שכתבתי אותה רצות לי כל מיני מחשבות בראש שאולי אני באמת לא במקום הנכון בשבילי. לאחרונה נכתבו כאן בפורום הרבה הודעות על יחס רע\מזלזל\לא ראוי מצד מטפלים ואני מרגישה שהרבה סימני שאלה מתחילים להתחדד לי קצת ולא לכיוון חיובי. אודה לתגובתך. חג שמח! נורית

שלום לך, קודם כל תודה רבה רבה על תגובתך. הייתי זקוקה לאיזשהיא תגובה... מה עושים? אני אישית אמרתי כבר הכל. בלי צנזורה. וכן, גם היא הרבה יותר חזקה ממני ב"מכות". היא כל הזמן אומרת שזה חלק מטיפול. אבל אני ממש סובלת. אני מתחילה לתהות איזה תהליך טיפולי מצדיק סבל שכזה שנמשך כל כך הרבה זמן. לא שבוע או שבועיים... אני מבינה שאת עדיין בטיפול אצלה ושומרת הכל בבטן. אז... את לא תוהה אם יש כאן איזשהוא פיספוס של המטרה הראשונית של הטיפול. והיא כמובן לא לשמור בבטן, לדבר. ולמה להמשיך אם את יודעת שאת הולכת לשלם על כך ביוקר, לקרוס? זה מוכר לך מקשרים מחוץ לקשר הטיפולי? אני עשיתי סקר נרחב בין הקרובים אלי והם לא מבינים על מה אני מדברת... מאחלת לשתינו לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר לגדילה וצמיחה. אשמח "לשמוע" (לקרוא אותך) ממך. חג שמח! נורית

נורית יקרה, ברור שאני תוהה לגבי הפספוס בטיפול, בכך שאני שומרת בבטן. אבל טובתי כבר איננה חשובה אלא רק טובתה. כל רצוני הוא שהיא תצא מהשיחות מרוצה. רק שלא תפגע בי עוד... אני לומדת מה"טיפול" להקהות את חושי ל"מכות". זה מוכר לי מקשרים אחרים מחוץ לקשר הטיפולי, ואני מבינה שזה לא בריא, אבל מסתבר שאי אפשר אחרת...

היי נורית. רציתי להגיב בעץ המקורי, כשכתבת את הדברים וויתרתי. אבל עכשיו, כשהעלית את הנושא שוב החלטתי להגיב בכל זאת. כל פעם כשאת מספרת כאן על המריבות שלכן, אני מנסה להבין מה קורה שם ביניכן ולא ממש מצליחה. וזה לא שאני לא רבה איתו. הנה, מאז הפגישה האחרונה שלנו אני רבה איתו כל הזמן. אני כועסת על משהו שאמר לי, על הצורה בה הגיב למשהו שאמרתי, והראש שלי "טוחן" את הדברים עד דק שוב ושוב. (דבר לא קל לכשעצמו, עליו כתבתי בעץ "הדהוד" עוד לפני הפגישה הזאת...) אבל אני יודעת שברגע שאגיד את הדברים בפגישה הבאה שלנו, הוא ינסה להבין מה קורה * לי * שם. הוא לא יריב איתי כמו שהייתי רבה עם אמא, בעל, אח, אחות, חברה וכ"ו. הוא לא יצעק עלי בחזרה והוא בטוח לא יעשה לי פוצי מוצי כדי שאפסיק לכעוס. הוא יקשיב ויתן המון מקום לכעס שלי, יכיל אותו, ו"יחזיר" לי את הדברים (לפעמים במשפט אחד) מעובדים, מקושרים לדברים אחרים שהוא מכיר בי, כך שאבין מה קורה לי. יכול להיות שהדבר יימשך כמה פגישות, אבל אני יודעת שבסוף זה יקרה. מה שאני מנסה להגיד הוא, שבעיני ייחודו של הקשר הטיפולי הוא בכך שאינו דומה לשום קשר אחר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים. נכון שאנחנו עושים שם דברים דומים למה שאנחנו עושים בחיים המציאותיים, נכון שאנחנו עושים העברות, השלכות... מה לא. אבל התגובה השונה שלו עושה את ההבדל ומאפשרת את השינוי. (אם הוא יאפשר לי לנהל נגדו "מלחמה" כמו שאני מנהלת עם בעלי, ויגיב כמו בעלי - מה אני אבין? מה ישתנה?). אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את הדברים. אני חלילה לא מתיימרת לבקר את המטפלת שלך, אבל אני חושבת שכדאי לך מאוד לברר איתה מה קורה ביניכן. חג שמח, הדר

הדר, הלוואי והייתי מצליחה לברר מה קורה לי שם איתה. אני מרגישה שאין לי פרטנר לברר מה קורה שם, שאין עם מי לעבד. את מתארת שאת מעבדת את הריבים שלך איתו יחד איתו. שמתי לב שיש הרבה במה לדברים חיצוניים. כמו אמא, בן זוג, חברות וכו' אבל אין במה לקשר שלי ושלה. וכשאני מביעה כעס הכל חוזר אלי... אני חושבת שאני בעיקר לומדת אצלה מהו תסכול... תודה שהגבת! י', כתבת "אבל טובתי כבר איננה חשובה אלא רק טובתה. כל רצוני הוא שהיא תצא מהשיחות מרוצה. רק שלא תפגע בי עוד..." יכולתי לכתוב *בדיוק* אותו הדבר. לא יכולת לנסח את זה טוב יותר. חייבים לעשות משהו. תודה לכן. נורית

הדר שלום, 'הוצאת לי את המילים מהפה' במה שכתבת,ותיארת זאת בצורה נהדרת-בדיוק כפי שפסיכולוג אמור להגיב. "אבל אני יודעת שברגע שאגיד את הדברים בפגישה הבאה שלנו, הוא ינסה להבין מה קורה * לי * שם.הוא לא יצעק עלי בחזרה והוא בטוח לא יעשה לי פוצי מוצי כדי שאפסיק לכעוס. הוא יקשיב ויתן המון מקום לכעס שלי, יכיל אותו, ו"יחזיר" לי את הדברים (לפעמים במשפט אחד) מעובדים, מקושרים לדברים אחרים שהוא מכיר בי, כך שאבין מה קורה לי. ייחודו של הקשר הטיפולי הוא בכך שאינו דומה לשום קשר אחר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים". דברייך אלה במיוחד הרשימו אותי.

סליחה על השאלה , אבל מה משאיר אותך אצלה? זה ברור שלאנשים שונים מתאים תגובות שונות יש אנשים שטוב להם שגוערים בהם , מעבירים הומר לידם , ויש שצריכים הבנה ואמפתיה.. אם המטפלת שלך לא מתאימה לך אז מה מהקשר אותך ומחזיק אותך שם.. בכל אופן כנראה יש משהו שמחזיק אותך שם

אולי היא רגילה ליחס כזה ולכן היא נשארת? כפי שאמרת: " יש אנשים שטוב להם שגוערים בהם, מעבירים הומר לידם , ויש שצריכים הבנה ואמפתיה".

הדר, אם אני אדפיס את ההתכתבות הזאת ואתן לה אני לא רוצה לדעת איך היא תגיב... בכל אופן אני חושבת שזה אבוד. אני חושבת שאני אעזוב. רחל, מה שהחזיק אותי אצלה זה המשפט "זה קורה בגלל שאנחנו בטיפול" לא רציתי לוותר לעצמי על בירור מעמיק איתה בנוגע לסיבות שזה קורה. אני רוצה לציין שבחודשים הראשונים לפני שהתחלתי להעלות את הנושא של הקשר שלנו היא הייתה מדהימה. כפי שכתבתי היא מאוד טובה בכל הנושאים ה'חיצוניים': אמא, בן זוג, חברות וכו'. כנראה שאותי זה לא מספק. ושוב ממש תודה לכן. וחג שמח! נורית

ערב טוב לנורית ולכל המשתתפים, קראתי בעיון את הדיון הארוך והמרתק הזה, ובגלל שהוא סחף אותי לכמה חדרי טיפול שונים (ובהם זה הפרטי שלי), נאלצתי לקרוא אח"כ שוב רק את תגובותיה של נורית, כדי לנסות לגבש אמירה בתגובה לפנייתה. גם אני, כמו הדר, מתקשה להמשיג את הסיטואציה הטיפולית כ'מריבה', 'מכות', או 'מאבק כוחות'. קשה לי לדמיין מטפל שרב עם מטופליו. מאחר ואת (נורית) מתארת קשר שהיה חם ומיטיב בבסיסו, אני מרשה לעצמי להניח בזהירות שה'מריבה' היא המשגה שלך, שנולדה כאשר התחלתן לעסוק בקשר שלכן. את שבה ומזכירה עד כמה ח?ס?ר?ה לך בחייך דמות מגדלת, וכמה רצית שהיא תיכנס לתפקיד החשוב הזה. את מיטלטלת בין המשאלה להיות מוחזקת, אהובה, 'מגודלת', לבין המשאלה (כפי שהדהדה לך י') לדאוג כל הזמן לטובתה על פני טובתך שלך, כדי שתהיה מרוצה ולא תפגע בך. זוהי למעשה הטלטלה שבין הילדה הקטנה והנזקקת שבתוכך לבין הילדה ההורית, המוותרת (או מסיגה לאחור) את צרכיה שלה מפאת אלה של אמה. נדמה לי שהמריבה האמיתית אינה בינך לבין המטפלת, אלא בין שתי הילדות שבתוכך. איכשהו, מן היציע, אני מעדיפה לעודד את הילדה שתובעת את שלה, שרוצה טיפול מצמיח בכל מחיר, ושמתעקשת - כמעט באופן הירואי - לסמן למטפלת (הא?ם) איך צריך לעשות את זה *הפעם* באופן שנכון לך. אל תוותרי! ליאת

היי ליאת איך מנקדים?.......[ הדר

ליאת יקרה, הדברים שכתבת נגעו בי. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את כל הקשר הטיפולי בהודעה אחת... הילדה הקטנה הזאת זועקת בכל צורה שהיא מכירה, כבר הרבה מאוד זמן. והיא (הפסיכולוגית) כאילו מסרבת לשמוע. אני באמת מרגישה שאין לזה מקום. היא לא מסכימה לדבר על זה. אולי הגישה שלה מיושנת... לא יודעת מה הבעיה. אני נלחמת בכל הכוח כבר הרבה זמן ויש לזה מחיר מאוד כבד מבחינתי. אחרי הדיון של אתמול התישבתי לקרוא את הדברים שאני רושמת לאחר הפגישות. היא לא מגיבה למה שקשור אליה ופעמיים יצא לה להגיד שהיא לא מבינה מה קורה. אני עדיין חושבת שאני צריכה לעזוב. בכל אופן אני אשתמש בעצה שנתת ל"השואל" ואלך למספר פגישות אצל פסיכולוגית אחרת. ליאת, אני אספר לך מה הדבר היחיד שהרווחתי. בפעם האחרונה שהיא פגעה בי, לפני הפוצי מוצי. ארזתי תיק ונסעתי לבת דודה שלי. את המשמרות בעבודה החלפתי ולאוניברסיטה לא הגעתי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה. לאחר יומיים חזרתי ובערב "ארזתי" את עצמי יפה. מרחתי חיוך על הפנים. והלכתי לאמא שלי. היא הרגישה משהו וביקשה שאשב לידה. התישבתי והיא חיבקה אותי (הקשר בין חיבוק לאמא שלי הוא מקרי בהחלט...). אני לא הצלחתי להחזיק יותר בבטן והתחלתי לבכות. והיא המשיכה לחבק אותי בלי לומר מילה. אגב בטיפול אף פעם לא בכיתי. ובנוכחות ?אמא שלי? "הצלחתי" לבכות. אני לא מתכוונת לוותר לעצמי על טיפול. אני חושבת שמגיע לי טיפול מזין ויציב. כנראה שאני אזכה לו אצל מישהי אחרת. למי שיבחר להגיב: הכל יתקבל בברכה רק לא ביקורת על הקטע שכתבתי על אמא שלי. נחשפתי קצת היום. אני מקווה שאני לא אצטער על זה... נורית

ליאת יקרה, הדברים שכתבת נגעו בי. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את כל הקשר הטיפולי בהודעה אחת... הילדה הקטנה הזאת זועקת בכל צורה שהיא מכירה, כבר הרבה מאוד זמן. והיא (הפסיכולוגית) כאילו מסרבת לשמוע. אני באמת מרגישה שאין לזה מקום. היא לא מסכימה לדבר על זה. אולי הגישה שלה מיושנת... לא יודעת מה הבעיה. אני נלחמת בכל הכוח כבר הרבה זמן ויש לזה מחיר מאוד כבד מבחינתי. אחרי הדיון של אתמול התישבתי לקרוא את הדברים שאני רושמת לאחר הפגישות. היא לא מגיבה למה שקשור אליה ופעמיים יצא לה להגיד שהיא לא מבינה מה קורה. אני עדיין חושבת שאני צריכה לעזוב. בכל אופן אני אשתמש בעצה שנתת ל"השואל" ואלך למספר פגישות אצל פסיכולוגית אחרת. ליאת, אני אספר לך מה הדבר היחיד שהרווחתי. בפעם האחרונה שהיא פגעה בי, לפני הפוצי מוצי. ארזתי תיק ונסעתי לבת דודה שלי. את המשמרות בעבודה החלפתי ולאוניברסיטה לא הגעתי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה. לאחר יומיים חזרתי ובערב "ארזתי" את עצמי יפה. מרחתי חיוך על הפנים. והלכתי לאמא שלי. היא הרגישה משהו וביקשה שאשב לידה. התישבתי והיא חיבקה אותי (הקשר בין חיבוק לאמא שלי הוא מקרי בהחלט...). אני לא הצלחתי להחזיק יותר בבטן והתחלתי לבכות. והיא המשיכה לחבק אותי בלי לומר מילה. אגב בטיפול אף פעם לא בכיתי. ובנוכחות ?אמא שלי? "הצלחתי" לבכות. אני לא מתכוונת לוותר לעצמי על טיפול. אני חושבת שמגיע לי טיפול מזין ויציב. כנראה שאני אזכה לו אצל מישהי אחרת. למי שיבחר להגיב: הכל יתקבל בברכה רק לא ביקורת על הקטע שכתבתי על אמא שלי. נחשפתי קצת היום. אני מקווה שאני לא אצטער על זה... נורית

מה עושים אם גם אחרי כמעט 4 שנות טיפול דו שבועי התחושה היא שאין עדיין תקשורת מובנת עם המטפל? המתח והתסכול הם איומים ורק מתגברים אבל לא ברור אם זאת עדות כלשהי להתקדמות בטיפול או תסכול שנובע מבעייתיות בקשר עם המטפל, הוא מתעקש על זה שזה חלק מהטיפול אבל אני מתלבט אם גם זאת רק עוד עדות לחוסר התקשורת שאני חש ומדבר עליה איתו כבר כמעט מההתחלה... במיוחד לאור העובדה שהייתי לפני כן, בטיפול של מספר פגישות בלבד, אצל מישהו אחר והיתה כימיה מדהימה מבחינתי, תחושה שקוראים אותי בצורה מושלמת ויכולים לעזור לי בקלות, עד לנקודה שבה התחילו ספקות גדולים לגבי התחושה הזאת וגם חוסר יכולת להמשיך והפסקתי באותה מהירות שבה הכל התחיל, המטפל ניסה לשכנע אותי לחזור פעם אחת אבל סירבתי ואחרי תקופה שכבר רציתי הוא התחמק ואין לי מושג אם זה אולי בגלל שנעלב או סיבה מקצועית כלשהי?

שלום לך שואל יקר, כמעט ארבע שנים ופגישות דו שבועיות זה לא קצת יותר מידי כדי שזה יהיה "חלק מהטיפול" כדבריו. משהו שהוא "חלק מהטיפול" מעבדים ועוברים הלאה, לא? ארבע שנים זה הרבה זמן, לא? המון הצלחה בהחלטה הנכונה. אני בעצמי עומדת כרגע בצומת דרכים. וחג שמח! נורית

זה הרבה כסף והמון זמן מכדי לזרוק הכל לפח ולהתחיל במקום אחר שעלול להתברר בסוף כמשחזר את עצמו ואז זה יתברר כטעות ויהיה עוד יותר מצער. אז איך יודעים? איך אפשר לדעת אם החרדה שלי היא מהמטפל או מדברים שבתוכי, איך אפשר לשפוט באובייקטיביות בלי להסתמך על מטפל שאולי טועה?

ערב טוב לשואל, הלוואי שהייתה לי תשובה חד משמעית כמו שנורית אומרת... גם אני חושבת שאחרי ארבע שנים של טיפול כל כך אינטנסיבי, אמורים להתגבר על מחסומים של תקשורת. איכשהו, יש לי הרגשה שהתסכול והמתח אינם תוצאה רק של תקשורת בעייתית. כדי להעריך יעילותו של טיפול חשוב מאד לבדוק מה קורה בשאר זירות התפקוד שלך. נסה להיזכר מדוע הגעת לטיפול מלכתחילה, איפה היית אז ואיפה אתה היום. אם הקשר עם המטפל מורכב, אבל ניכר שינוי משמעותי בתחום אחד או יותר בחייך, זהו מצב שונה, ועדיף על פני תקיעות בכל התחומים. נראה שלאחר תקופה כה ממושכת, יש מקום להערכה מקיפה של עבודתכם המשותפת. לעיתים אפשר להיעזר לצורך כך במספר מוגבל וידוע מראש של שיחות עם מטפל אחר (המוסכם גם על המטפל שלך), שיוכל לסייע בתהליך ההערכה הזה. בהצלחה ליאת

יכול להיות שאני באמת ישתמש באופציה לבדוק בהסכמה עם מטפל אחר כפי שהצעת, ואם אין לך התנגדות אז שאלה נוספת שאולי יכולה לעזור במשהו אם בטיפול הקצר הראשון הגעתי למצב של בכי ובנוכחי זה לא קורה, האם זה מעיד משהו יותר ברור על הטיפול הנוכחי?

הי ליאת! רציתי לשאול מה את חושבת על לבכות בטיפול. מה התגובה שלך כמטפלת כאשר מטופל בוכה בפגישה? האם זה משנה אם מדובר באחת הפגישות הראשונות? תודה וחג שמח! רעות

אומנם שאלת את ליאת,אך חשוב לי לשתף אותך תובנה שהגעתי אליה - לגביי,שאני שמתי-לב שעד שלא בטחתי במטפל שלי לא העזתי לבכות בפניו, ובכיתי רק פעמיים, שהן היו כמובן אחרי מס' פגישות-כאשר כבר הרגשתי ביטחון אצל המטפל.ואצלי מה שהיה טוב שבאותן פגישות-שבאמת הייתי בדכדוך רציני ו/או כעסתי עליו ובכיתי,הוא היה רציני ומחד- לא 'נלחץ' מהבכי שלי ומאידך-לא זילזל בי או בבכי ,וזה עזר לי מאוד כי הוא נתן לי מרחב לבכות -בצורה טבעית ביותר,אך לא עודד את הבכי. אך היו פעם או פעמיים שלא ממש בכיתי,ואפילו צחקתי,והוא ראה שלא הייתי מדוכדכת, ואז הוא אמר לי (בפגישה שהיתה עם משפחתי) 'בטח עכשיו תתחילי לבכות כדי שנרחם עליך'{איני בטוחה בניסוח המדוייק של הדברים}-וזה כן היה בזילזול,אבל ברורה לי הסיבה שהוא אמר זאת -כשרצה שאיפטר מבעיית הנקיון ויצר לי 'חשיפות' שרציתי להימנע מהן, אז הוא לא נתן לי לרחם על עצמי, וזה אולי באותו רגע קצת פגע בי (שלא נתן לי'לשחק' את המסכנה) אבל בהמשך עזר.

תודה על התגובה וחג שמח... אני בוטחת במטפלת שלי ומרגישה מאוד פתוחה איתה למרות שהיו לנו רק 3 פגישות, אבל אני ממש מפחדת מהתגובה שלה. היום הייתי בפגישה והייתי על סף דמעות כמה פעמים במשך הפגישה. יש דברים שאני יודעת שאם אפתח אותם אני בטוח אבכה, ולכן אני מעדיפה בינתיים שלא לפתוח אותם. ברור לי שאם התגובה שלה תהיה מזלזלת לא אגיע לשם יותר, אבל זה לא נראה לי המצב ובכל זאת אני מפחדת. הייתי אצל מטפלת אחרת בעבר והרגשתי זילזול מצדה ולכן החלפתי מטפלת (לא בכיתי אצל הראשונה). אך עם הנוכחית המצב שונה לחלוטין. הבעיה היא שאני יכולה לבכות כמעט מכל דבר, אך אף פעם לא בכיתי בנוכחות מישהו...

רעות, השאלה שלך העלת שאלות אצלי (את כמובן לא צריכה להגיב) איך המטפלת שלך הגיבה שבכית? איך חשת עם התגובה שלך... מדוע שלא תבררי אצלה מה היא חושבת על כך אם זה מענין אותך? בסך הכל לעניות דעתי זה מעיד על היכולת שלך להרגיש טוב על ההתחלה .. (אצלי הדרך להרגיש נוח הייתה ארוכה הרבה יותר (-:)

רחל, אני לא בכיתי. לא הרשתי לעצמי. אבל אני חושבת שאשמע לעצתך ואשאל אותה מה היא חושבת על כך. כי אחרת כנראה לא אוכל לדבר על דברים מהותיים בטיפול שלי. תודה רבה לך ולמשתנה!!! וכמובן שאשמח לשמוע על כך גם את דעתה של ליאת! חג שמח!!!

ערב טוב לרעות, וכמובן גם למשתנה ולרחל, הבכי הוא בן לוויה כמעט טבעי בטיפול, הגם שיש מי שבוכה בדמעות ויש מי שבוכה בדממה. אין זו ההבחנה היחידה: יש את הבכי שבוכה הילד שבנו, ויש בכי בוגר, מתאבל, ויש את הבכי המשחרר, והבכי המחטא. כל מיני. תגובות המטפל לבכי (לפחות ככל שאני יכולה להעיד מניסיוני) גם הן משתנות בהתאם לנסיבות. לפעמים המטפל נשאר מרוחק ומנותק מעט, כדי לאפשר למטופל לבכות ולחוש 'מוחזק' בביטחון. לפעמים המטפל נרגש ודומע יחד עם המטופל, בדר"כ כאשר כבר נוצרת קרבה וסוג של אינטימיות בקשר הטיפולי. ברוב המקרים זה איפשהו באמצע. אשר לתזמון, יש מטופלים שמרגישים שכדי לבכות עליהם לחוש קודם ביטחון ואמון, ויש מי שבוכים בפגישה הראשונה עוד לפני שהוציאו הגה מפיהם. ככה שאין חוקים... בסופו של דבר, כל מה שמקדם את המטופל, מקל עליו, מסייע לו להתמודד עם תכנים מעולמו הפנימי, או לפגוש את הגרעין האמיתי של עצמיותו - מתקבל בברכה בחדר הטיפול. בברכה ליאת

ומה את חושבת על מקרה שבו פעם המטפל אמפטי ונותן מרחב-מעין 'רשת ביטחון' למטופל לבכות,כשהמטופל ממש מדוכדך,ופעם הוא מראש מגחך על הבכי ואומר "יופי בטח תיבכי עכשיו כדי שנרחם עלייך..."וכו'(וכפי שציינתי למעלה זה היה במצב שלא הייתי מדוכדכת,אך 'נאבקתי' נגד משהו בטיפול שלא רציתי לקבל)?

"לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה"

רביץ יקרה, הגעת למקום הנכון. כאן תזכי לקבל הרבה מילים טובות. אנחנו פה! חג שמח! נורית

שלום, גיסתי בת 24 ואמא לתינוק בן 9 חודשים. הוא חולה בדכאון קליני וכרגע אינה מטופלת (היא מאוד בררנית ומסרבת לכל מטפל אליו היא מופנת). היא ואחי נשואים כמעט 3 שנים, וכבר עם אירוסיהם היא לא הייתה מתייחסת לאמא שלי ובהדרגה לאבי ובהמשך אינה מתייחסת אלי ואל אחיי. בחודשים האחרונים נוצרו המון בעיות בינה לבין אחי (בעלה), עד לימים האחרונים בהם היא הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד. יש לציין כי מבחינת שניהם הפרידה אינה סופית (קרי גירושין). עוד עניין חשוב הוא, שגיסתי מאמינה שאימי לא הייתה אמא טובה ולכן היא לא מוכנה לאיזשהו קשר בין אימי (ובהמשך אבי וכו') לבין התינוק. בררתי קצת על הנושא של דכאון קליני, (אולי יש לה בכלל הפרעת אישיות? מי יודע...) ואמא שלי פוחדת פחד מוות מפגיעה מתינוק. היא חוששת שגיסתי עלולה פתאום לפגוע בתינוק. האם יש איזשהם חששות מוצדקים לכך? מה ניתן לעשות חוץ מלהכריח אותה ללכת לטיפול? האם להכריח זה אפקטיבי? תודה וחג שמח.

שלום רבקה, לא ברור לי מדברייך מי אבחן את גיסתך כ"חולה בדיכאון קליני", ואני מבינה שגם הפרעת אישיות היא ניחוש או אפשרות מתוצרת בית. כדי לקבל אבחנה תקפה יש צורך בפסיכולוג או פסיכיאטר. האפשרות של פגיעה בתינוק נראית כרגע ללא בסיס ממשי, לפחות על סמך התיאור שלך. יש להניח שאם היה ניחוח של סכנה כזו, אחיך היה מבחין בכך ודואג גם הוא. להכריח אדם להגיע לטיפול זה צעד חסר תכלית, לפחות כל עוד הוא אחראי למעשיו, בעל בוחן מציאות תקין ואינו מפר את הסדר הציבורי. מטיפול יכול להרוויח רק מי שרוצה להיעזר בטיפול ולהשקיע ביצירת שינוי. נדמה לי שכרגע המוקד הוא ביחסים בין אחיך לאשתו, ויש לאפשר להם לקבל את ההחלטות בצורה אחראית ושקולה. יתכן שהדיכאון של גיסתך קשור בזוגיות המעורערת שלהם. לטעמי, מוטב להניח להם כרגע, מבלי להתעקש על היחסים עם המשפחה המורחבת. בברכה ליאת

שלום רב, ברצוני לשאול אותכם שאלה: אני בן 23, בן להורים שנשואים 28 שנה. להורים יש כל אחד סיפור חיים קשה עוד מהבית, שאותו הם נושאים הלאה איתם.חוץ ממני, יש לי עוד 2 אחים: אחות בת 17 ואח בן 27 שלא חי בבית כבר. זה מספר שנים שבכל תקופה מסוימת מתרחשת מריבה ביניהם, שלעיתים אף מגיעה לאלימות פיזית "קלה מאוד" (השלכת כוס תה וכדומה). הבעיה היא שהאמא עברה שינוי משמעותי בחייה, וקיבלה טיפולים ממספר גורמים (הילינג, הומאופתיה) ולעומת זאת אבא נשאר באותו מקום תקוע. האמא לא רואה אותו כשותף מלא וכאחד שנשאר ילד מאחור ולא התקדם, ולא רואה את העתיד. יש לציין, כי בכל ריב מחדש האיומים לגירושין חוזרים על עצמם, רק שהפעם התוצאה הופכת ליותר ממשית. בנוסף, אמי באופן קבוע מתחרה באחותי על היחס מאב המשפחה, כאילו שמדובר בתסביך אלקטרה, ולכן מבקשת תמיד שאב המשפחה יצדד אותה (את אמי) בכל מחיר, גם במחיר של אי כיבוד הבת (כבוד מינימאלי). אני בהתלבטות לאיזה טיפול לשלוח את אב המשפחה, מכיוון שהאמא נמצאת כרגע בטיפול הומאופתי צמוד. כמו כן, יש לציין שזו הפעם הראשונה שאב המשפחה מסכים ומכיר בעובדה שהוא זקוק לטיפול הזה, רק שמהידע הכללי שלי אני יודע שטיפול פסיכולוגי, לדוגמא, לא יעיל במקרים האלה והוא מתמשך לאורך זמן רב ללא הואיל. אשמח לקבל מכם ייעוץ בהקדם האפשרי. בכבוד רב.

שלום a מאוד יפה בעיני שאכפת לך ממה שקורה בין הוריך. יחד עם זאת צרמה לי השאלה שלך: "אני בהתלבטות לאיזה טיפול לשלוח את אב המשפחה". אבא שלך כבר "ילד גדול", והוא צריך ללכת לטיפול בעצמו ומרצונו. נראה לי שהבעייה המרכזית שנוצרה במשפחה שלכם היא בדיוק זאת, שמתייחסים לאבא כאל מי ש"נשאר באותו מקום תקוע. האמא לא רואה אותו כשותף מלא וכאחד שנשאר ילד מאחור ולא התקדם". אני מניחה שלא קל לאבא שלך עם ההתייחסות הזאת אליו, ויכול להיות שזאת הסיבה בגללה הוא מרגיש צורך מפעם לפעם לתבוע את מקומו בבית, גם אם בדרך שלילית ואלימה. אני חושבת שכדאי לערוך שיחה משפחתית בוגרת ומכבדת, ולבדוק יחד מה נכון להורים שלך. בתחושה שלי, נכון להמליץ (להמליץ, לא לשלוח...) על טיפול זוגי. כך גם לא תהיה לאבא שלך תחושה ששולחים אותו ל"תיקון", אלא שהוא ואמא הולכים יחד לטפל בזוגיות שלהם. אגב, 28 שנים ביחד זה המון זמן, והזדמנות נהדרת לעבוד מחדש על הזוגיות, שתמיד מקבלת פנים אחרות עם עזיבת הילדים את הבית. יום טוב וחג שמח הדר

אני מאוד מסכים עם הדברים של הדר. חוץ מזה, חשוב לזכור שלא רק שלכל אחד מההורים שלך יש הסטוריה, גם לך יש כזו. ההסטוריה שלך כוללת מגיל צעיר מצבים של מריבות אלימות בין ההורים וחשש שהכל עומד להתפרק. שהקליפה שמחזיקה את הקיום שלך נסדקת ועוד מעט לא יהיה לך בית והורים... זו גם החוויה שאני מרגיש כשאני קורא את ההווה שלך- פחד שלך שהכול יתפרק ותישאר בלי כלום. אני חושב שלצד הדאגה להורים ולאחות שסובלים כל כך, מגיע לך לחשוב על עצמך ולהיות בטיפול משלך. אני חושב שבמקום "לשלוח את האב" (אבא שלך או "האב"?) אולי נשלח את ה"בן"? טיפול פסיכולוגי מאוד יעיל, תאמין לי... לא תמיד זה כל כך ממושך, לפעמים דברים זזים די מהר כשלומדים להסתכל עליהם. חוץ מזה, די להתמקד בהורים, גם אתה קיים לא? תסתכל בראי... יהיה טוב. גוד

שלום רב, הדברים שכתבו לך הדר וגוד נכונים ויפים. לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר. הייתי מבקשת רק לחזק את המחשבה על טיפול זוגי (או משפחתי - דיווחת על קואליציות תוך-משפחתיות מזיקות) להורים, גם בשל העובדה שטיפול הומיאופטי אינו בהכרח מכוון לקשיים הנפשיים העמוקים (ואולי אני לא יודעת - אין לי כל הבנה בתחום זה), וגם כדי לשחרר אותך מהאחריות לחייהם המשותפים. זוהי אכן אחריות של שניהם! גם אם יבחרו שלא להגיע לטיפול כזה, אני מציעה לך להתמקד כרגע בבניית חיים משל עצמך, בנפרד מתלאות הזוגיות של הוריך. בהצלחה וחג שמח ליאת

האם אנורקסיה היא בעצם ocd בנושא אוכל ושומן? או שיש משהו מעבר?

א' שלום, באנורקסיה ישנו עיסוק יתר אובססיבי בנושא אוכל, מראה הגוף, השמנה, שליטה ובמובן הזה דומה לעיסוק של האובססיבי במושא האובססיות שלו. יחד עם זה ישנה הפרדה בספרי האבחון הפסיכיאטרים בין הפרעת ה-OCD השייכת לתחום הפרעות החרדה, לבין האנורקסיה השייכת לתחום הפרעות האכילה. בברכה, גדעון

אני מבין שבאנורקסיה יש עיוות בתפיסת הגוף שזה הרבה מאוד מעבר ל- OCD. עיוות בתפיסת המציאות זה פסיכוזה לא? זו הפרעה מאוד קשה שגורמת למוות בה אנשים, לרוב נשים, מרעיבים עצמם למוות מתוך הפרעה בתפיסה של המציאות. ממש לא נוירוטי אלא פסיכוטי....

שלום, יש לי ocd, ואני לקראת טיפול התנהגותי-קוגנטיבי, אך הבעיה היא שככל שאני מרבה לחשוב על כך, אינני רוצה להפטר מה"איסורים" המוזרים שלי על עצמי, ולגבי המחשבות על הגיינה, אני מאמינה בהן בכל ליבי, ולא רק "מרגישה" שזה לא הגיוני ו"יודעת" שאני טועה. מה דעתך?

שני שלום, בחלק מהפרעות החרדה וגם ב-ocd ישנה תחושה של אמיתיות האיסורים , החרדות והיותן חלק מהעצמי. הטיפול אינו תהליך של לקיחת משהו ממך והשארתך נטולת כל , אלא תהליך של משא ומתן שלך עם עצמך על מה את מוכנה לוותר ומה תרוויחי ותפסידי בכל שלב. אין אפשרות לקחת מאדם את ה -OCD שלו אם אינו מעוניין בכך. מקווה שהמסע הטיפולי שלך יהיה מעניין ותורם, בהצלחה, גדעון

עברתי טיפול כושל אצל פסיכולוג שניסה לנצל אותי. עד היום לא החלמתי ממה שקרה שם. יש לי התקפי חרדה שבאים פעם אחר פעם, חלומות רעים עליו בלילה ותחושה בלתי נסבלת של חוסר אונים וכשלון. אני בטיפול אצל מטפלת חדשה אבל לא ממש מצליחה להאמין לה. היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ומראה שאכפת לה ממני. היא באמת אנושית ומקסימה. אבל הכל נראה לי כהצגה הכי טובה בעיר. המבט האמפתי? סתם פרצוף כזה שלומדים לעשות אותו באוניברסיטה. הכל נראה לי לא אמיתי. היא מודעת למה שקרה בטיפול ההוא ומנסה לעזור לי להאמין לה אבל ברוב המקרים זה ממש לא משנה מה היא אומרת או עושה. אני פשוט לא מצליחה להאמין שבאמת אכפת לה ממני. גם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ופגע בי. כאילו אהבה זה תמיד מן חרב פיפיות כזה. מי שאמור לאהוב אותך פוגע בך. ככה היה גם בבית. בילדות. אני מנסה מאוד להאמין לה? לפעמים אני רוצה להתעלל בה. לרדת עליה, לצעוק עליה. לא יודעת למה. לפעמים היא אפילו מזמינה את זה. אומרת לי שזה בסדר ושהיא מבינה. אבל שום דבר לא עוזר. העניין הוא שככל שאני מרגישה אליה יותר הפחד שלי מפניה מתגבר. העובדה שהיא אישה מקילה במקצת כי אז אני מוגנת מפני דברים אחרים אבל בכל זאת היא יכולה לפגוע בי בדרכים אחרות. לפסיכולוג ההוא האמנתי. לפחות בהתחלה. איך לומדים להאמין שוב?

נרדפת שלום רב, את עברת ארוע טראומתי של פגיעה וניצול ע"י דמות טיפולית. התוצאה הינה פגיעה באמון. פגיעה זו באמון הינה רחבה - גם באמון באחרים וגם באמון בעצמי. תהליך השיקום ושחזור היכולת להאמין באחרים ובעצמך הינו תהליך ארוך. בסופו של דבר לומדים להאמין בתהליך של עיבוד פגיעות העבר והתנסות בחויות טובות בהווה. כאמור זה תהליך ארוך. מאחל לך חוויות טובות של מתן אמון בעצמך ובאנשים קרובים, בברכה, גדעון

שלום, אני לא יודעת אם משהו או מישהו פה יוכל לעזור לי אולי אני כותבת סתם כדי להוציא את הכל בכל מקרה תודה מראש למי שיקרא: שמי רותי אני בת 23 ובשנה וחצי האחרונות אני יורדת מהפסים פעם היתי ילדה מאוד אופטימית למרות שלא היו לי הרבה סיבות אמא שלי חלתה בסרטן אושפזה כשהיתי בגיל 12 ונפטרה כשהיתי בת 16 בגדול גדלתי לבד ובכל זאת היתי ילדה חייכנית ואופטימית כשיו אני כל הזמן עצובה אני בוכה בלי סיבה ובוכה עוד יותר עם סיבות אני שונאת את אך שאני נראת ומצטרפת לזה העובדה שאני כבר למעלה משנה בלי חבר בחורה שחושבת שהיא נולדת כדי להיות האישה של.... אין דבר נורא יותר מלא הוציא את האהבה והרצון לתת הזה החוצה תוסיפו את העובדה שאני יותר מחמש שנים בולימית ובחצי שנה האחרונה התחלתי לחתוך את עצמי בקצור העניינים על הפנים אני לא יודעת אך לצאת מזה ואך לחזור לאותה ילדה חייכנית אין לי חברים אין לי אהבה ואין לי אושר בחיים ויותר מתסכל שאני מודעת לכל זה אני גם מודעת שיש אנשים עם בעיות יותר קשות וכועסת על עצמי על זה שרע לי למרות שהחיים שלי די סברים אני גרה לבד מפרנסת את עצמי בקשר טוב עם אבא שלי אבל נורא נורא בודדה וכל הזמן עצובה. תודה על כל תגובה מראש

היי רותי, ראשית אין לך מה לכעוס על עצמך שאת עצובה ומדוכדכת בעוד שחייך די סבירים ואילו לאחרים יש בעיות הרבה יותר קשות משלך. כל כאב ועצב הוא לגיטימי ודורש טיפול אם הוא מציק ומפריע לאדם ומונע ממנו לפעול במלוא מרצו ולהנות מחייו. אין ספק, לפי דעתי, שמותה של אמך בגיל כה צעיר-16 הטביע את חותמו באופן ניכר על חייך ויש לפי דעתי, מקום לפנות לאיש מקצוע, כלומר לפסיכולוג. תרגישי הרבה יותר טוב אם יהיה לך אדם שאותו תוכלי לשתף בבדידותך ובהרגשותייך.כדאי אולי שתחשבי מה גרם לך אז, לפני כמה שנים להיות ילדה חייכנית ומאושרת ומה בעצם השתנה בחייך שגרם לך להדרדר. כדאי לך אולי גם לשתף את אביך בתחושותייך, שהרי את בקשר טוב עימו. אומנם נתתי לך כמה עצות אך שווה לך לפי דעתי לפנות לקבלת עזרה מקצועית שכן את מתארת מצב שדורש טיפול. בהצלחה :) :)

תודה רבה על התגובה תודה רבה שהקדשת זמן וקראת והגבת באמת תודה וחג שמח

אני מודעת לעובדה שאני צריכה עזרה מקצועית אבל צערי כל מי שרציתי לפנות אליו עולה המון כסף ולצערי אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי אולי תוכלו להפנות אותי למקום בו עוזרים ללא תמורה כספית אפילו סתם כדי לדבר עם מישהו מישהו שאני אדע שלא רוצה שום דבר בתמורה אלה מקשיב מסיבה אחת פשוטה כי אכפת לו ושוב תודה רבה

רותי שלום רב, את מתארת עצב, בולימיה ובדידות. בעיות אשר נמשכות זמן רב ומותירות את הילדה החייכנית והשמחה שהיית מאחור. אני סבור שאת יכולה להעזר רבות בטיפול נפשי. גם אם יש לך מגבלה כספית את יכולה לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. שם הטיפול חינם ומוגבל בזמן ועם זמן המתנה ארוך. או לפנות דרך קופת החולים אליה את משתייכת, שם הטיפול זול יחסית לאופציות הפרטיות. אני ממליץ שלא תוותרי לעצמך על האופציה הטיפולית. מאחל לך תקווה והתחלות חדשות, בברכה, גדעון

מהו התקף פסיכוטי? גלישה? מה ההבדל ביניהם?

מיכל שלום, התקף פסיכוטי הינו מצב של פגיעה בביקורת המציאות כפי שבא לידי ביטוי בהזיות או מחשבות שוא. גלישה פסיכוטית הינה כניסה למצב של התקף פסיכוטי וחזרה ממנו למצב לא פסיכוטי, בד"כ תוך זמן קצר. ההבדל הינו בפרק הזמן של המצב הפסיכוטי. בברכה, גדעון

רשמתי לך שאלה בהמשך לשרשור על 'אמפטיה של המטפל' ועל 'מניפולציה רגשית'.

שלא מובן לי למה אחרי שכבר חזרתי לבטוח במטפל שלי ואני באמת מרוצה ממנו ומחכה לפגישתינו הבאה(ושגם הוא בן-אדם ומותר לו פעם אחת לא להיות בסדר),למה שוב מילה או משפט אחד שנאמר מחזיר אותי מיד אחורה וגורם לי מיד לתהות אם הוא לא שיקר לי בעיניין המניפולציה שעשה לי ואם לא ניצל זאת לטובתו רק לאחר שסיפרתי לו על כך; אני מרגישה אשמה שעולות לי בכלל מחשבות אלו בראש.האם זה אומר שאיני אאדם נאמן? וזה גורם לי לתהות האם גם באנשים אחרים אני מפקפקת בצורה כזו -עם ובלי להיות מודעת לכך?

נכון,אני כעת שביעת-רצון מהמטפל והטיפול,אבל למה שקראתי את השאלה שוב עלו לי הספיקות לגבי אמיתות המניפולציה,האם זה אומר שאיני מאמינה למטפל שלי ושאני אפילו לא מודעת לכך,האם זה יכול 'לקפוץ' בהמשך-בטיפולים הבאים?למה זה כאילו 'עורר'אותי מחדש? {בד"כ אני אדם סקפטי לגבי דברים רבים}.

אובחנה אצלי דיסמורפוביה(דימוי גוף לקוי) עם דיכאון קל וחרדה קלה. ישנה אצלי איזשהי בעיה אסטטית שמציקה לי מאוד ויש סיבה אובייקטיבית לדיכאון שלי כי מדובר במשהו מכוער מאוד,הבעיה האסטטית אצלי היא ברגל ואני לא יכולה ללכת לים וכו' וזה נורא מפריע לי גם איני יכולה ללבוש חצאיות קצרות ושמלות וזה דיי מציק לי למרות שחוץ מהבעיה ברגליים אני נראית טוב,זה משהו אסטטי בלבד לא איזשהי הגבלה בהליכה או משהו כזה,אני במקביל מטופלת במכון יופי כדי לפתור את הבעיה ופניתי במקביל לפסיכיאטר. האם כדאי לקחת תרופות כמו רסיטל\ציפרלקס כאשר ישנה בעיה אובייקטיבית ומוצדקת או שכדאי להמשיך עם טיפולי יופי ופסיכותרפיה בלי תרופות כמו רסיטל וכו' וגם אם אפשר להסביר לי שוב מה זה בדיוק דיסמורפוביה והאם צריך טיפול קוגנטיבי או טיפול דינמי. מישהי

מישהי שלום, אז קודם כל מה זה דיסמורפופוביה? דיסמורפופוביה: עיסוק יתר בפגם גופני בהופעה החיצונית (פגם דמיוני או הגזמה במשמעות של פגם קיים), באופן שגורם לסבל נפשי יומיומי. קרוי גם "הפרעה דיסמורפית גופנית". הטיפול דומה לטיפול ב- OCD. הן טיפול תרופתי מאותה משפחה והן טיפול בגישה התנהגותית קוגנטיבית. אנשים עם הפרעה כזו יכולים להגיע לניתוחים או לשעות טיפול רבות מאוד במכוני יופי כדי להסתיר או לשפר פגם דימיוני, או בשל הגזמה רבה במשמעותו של פגם קיים. שאלת האבחנה כאן היא חשובה: עד כמה את נותנת חשיבות מוגזמת לפרט האסטתי, שמציק לך. אשאל זאת אחרת: האם גם נשים אחרות עם פגם אסטתי כזה היו מתיחסות באופן דומה . כלומר עד כמה ישנה בעיה אובייקטיבית ועד כמה היא סובייקטיבית. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם אנשי המקצוע אצלם את מטופלת לגבי המשך הטיפול המומלץ לגבייך. בברכה, גדעון

אני באמת מאמינה שיש לי סכיזופרניה. קראתי על כל ה"תסמינים" ועל כולם עניתי בחיוב. מה לעשות?

א שלום, לא מומלץ לעשות אבחון עצמי ע"י קריאת תסמינים . רצוי להשאיר את תחום האבחון לאנשי המקצוע. אם את מוטרדת מזה שיש לך סכיזופרניה הייתי ממליץ לך להיבדק ע"י פסיכיאטר. בברכה, גדעון

קראתי למשל, שיש לסכיזופרנים לצחוק בדיוק ברגעים ש"לא מצחיקים", זה קורה לי כל הזמן, אנשים חושבים שאני מוזרה..

הייי.. יש לי "הפרעה" די מעצבנת. חלק מההתארגנות שלי בבוקר זה מול המראה, לסדר את השיער (ווקס וכו'). אני מסדר, מבלגן, מסדר, מבלגן - עד שזה מגיע לצורה המתאימה וגם אז.. לא מושלם בעיניי ואני יוצא מהבית בהרגשה של "אוף, איזה מכוער אני נראה, מי יסתכל עליי בכלל, מי ידבר איתי, מי יתחיל איתי" וכו'. הייתי בכמה טיפולים. אבל מה אפשר להגיד לעצמי, שאני אוכל לחיות עם זה?

כרובי22 שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי. ובנתיים מחשבותי: א. נדמה לי שאנשים רבים יכולים להזדהות עם בעייתך. וזה אולי מנחם במעט. ב. אתה יכול להגיד לעצמך שבלאו הכי חלק גדול מהאנשים עסוקים בעצמם ולא כל כך רואה את מי שעומד מולם. ג. אתה יכול לומר לעצמך שכשתהיה עסוק פחות בצורך להיות מושלם אז גם תרגיש טוב יותר עם עצמך. בברכה, גדעון

אודה לך אם תסביר/ימה פירוש המונח "אקטינג-אאוט" וכיצד הוא קשור לטיפול פסיכולוגי. תודה.

דנה שלום, ACTING OUT בפסיכותרפיה פירושו שהמטופל פועל את דחפיו מחוץ או בתוך המסגרת הטיפולית, במקום לבטא אותם מילולית. למשל מטופל כועס על המטפל ובמקום לומר לו שהוא כועס עליו הוא לא מגיע לפגישה הטיפולית. בברכה, גדעון

שמעתי על מקרים של אנשים מחוננים, או "גאונים" ברמה גבוהה מהרגיל, שנשלחו בילדותם הרכה לכל מיני ניסויים רפואיים. מדובר בילדים שנולדו עם מנת משכל גבוהה ביותר, ברמה שעולה בהרבה על מנות משכל של גאונים "רגילים".ילדים אלו פתחו בעיות נוירולוגיות קשות במערכת תפקוד המוח שכתוצאה מכך, אינם מסוגלים לתפקד באופן נורמלי. בניסויים אלו, הרופאים ביצעו בהם כל מיני ניסויים שאינם נופלים מניסויים שעושים על בעלי חיים למשל, כשרוצים לבדוק את מנת המשכל שלהם או את הפעולות המוחיות שלהם וכיו"ב. מדובר בסיפורים אמיתיים על אנשים שבעקבות אותם הניסויים קצת "נדפקו" וכיום מקבלים פיצויים כספיים על עגמת הנפש. רציתי לדעת אם זה נכון ואם מישהו מכם שמע על אותם המקרים האלו? במה מדובר בדיוק? תודה.

דנה שלום, לא שמעתי על כך. במידה ויש לך מראה מקום את מוזמנת לצרף ואז אוכל להתייחס באופן יותר מדוייק. בברכה, גדעון

אז זהו, שאם היה לי... לצערי אין לי שום דוגמאות להביא, חוץ מסיפורים כאלה. אגב, מדובר על מקרים שקרו בארץ. קיוותי שאולי יהיה מישהו שיהיה מוכן לבאר בפני את המתואר...

במסגרת לימודי למדתי על הפרעת הטורדנות הכפייתית והבנתי שמעורב בה מרכיב של *חרדה*. למדתי גם שיש אנשים שאצלם ההפרעה מתבטאת במחשבות טורדניות בנושאי מין. שאלתי היא אם אדם מוטרד ממחשבות טורדניות בנושאי מין למשל מה החרדה המסתתרת כאן והאם זוהי טורדנות כפיתית או משהו אחר? כמו כן רציתי לשאול האם קיים קשר בין טורדנות כפייתית לבין מחלת הרדיפה-פראנויה?

רוני שלום, בהפרעה טורדנית כפייתית ישנו מרכיב של מחשבות טורדניות וזה המרכיב מייצר החרדה. המרכיב של הכפייתיות הוא המרכיב המשכך חרדה. החשיבה על מין יכולה ליצר חרדה מסיבות שונות, למשל חרדה להשתגע או חרדה שמשהו לא בסדר איתי בעצם המחשבות על מין בצורה "מוזרה". ולגבי הקשר עם פאראנויה - הוא לא קיים בהכרח. בברכה, גדעון

שלום, לפני כשנתיים כשביליתי עם חברים בצפון הארץ, קבוצה של בנים עקבה אחריי בעיניהם, וכשעברתי מלית ברירה לידם לאחר מכן, (אני מניחה שתכננו זאת מראש- מכיוון שהייתי במצב שלא היה לי לאן לברוח, עם הגב אליהם, וזה הפתיע אותי), אחד מהם נגע לי בחזה, באופן משפיל, למספר שניות ארוכות. אני חושבת שבעיקר נפגעתי מזה שהשאר גיחכו/ צחקו. המקרה נמחק מזכרוני לגמרי, עוד באותו היום ונזכרתי בו רק לפני כחצי שנה. מה דעתך על המקרה ועל שכחתי המוזרה?

מ' שלום, זכרונות בעלי גוון טראומתי, מעליב, משפיל וכדומה יכולים להישכח ולהיות מודחקים. הם קמים לתחיה כשרמזים בסביבה או בחיים נוגעים במשהו מהזיכרון. זה יכול להיות נגיעה בחזה, זה יכול להיות צליל של קול מגחך, או אפילו לבקר במקום שבו לא היית חצי שנה. משהו הזכיר לך את הארוע. כך שהשיכחה שלך אינה חריגה כלל וכלל. בברכה, גדעון

מה המשמעות של זכרונות שעולים ככה סתם אחרי הרבה שנים, לכאורה בלי קשר לכלום, כולם זכרונות של סיטואציות קשות מביכות כאלה שהשכחה שלהם עושה רק טוב. למה הזכרונות השלילים מציפים פתאום?

המשמעות היא שמה שהודחק או נשכח , כבר לא יכול להחזיק מעמד בחשכה הברוכה של ההדחקה. הזכרונות הללו קוראים לך לעבד אותם ולהבין את משמעותם. מדוע זה קם לתחיה? קשה לדעת. בד"כ זה קורה בתקופה של שינויים בחיים. השינוי מעיר לתחיה תקופות מהעבר. מקווה שתשכילי להפיק מ"תחיית הזכרונות" את הטוב והמשמעות, בברכה, גדעון

בני הבכור בן 3 והקטן בן חצי שנה. מזה כחודש הבן הגדול שלי מתעורר אחת לשעה בערך במשך כל הלילה. כל התעוררות מלווה בצרחות , בכי "קורע לב", ובעיטות רבות. בכל פעם הוא אינו מצליח לחזור לישון בעצמו, אלא קורא לנו לעזרה. חשבתי שמדובר בקנאה באח החדש, אולם זו אינה קיצונית במשך היום. בסיוטים אנו שומעים שמות של ילדים בגן וסיפורים מוזרים כגון: יונתן הקטן הפריע לי. דיברתי עם רופא הילדים שאמר שמדובר בתופעה שחולפת. כיצד מתמודדים מלבד העייפות הבלחתי נסבלת והלילות שאינם נגמרים?

שלום לך, גיל 3 מאופיין בפחדים רבים: מפלצות, חיות, ושאר מזיקים מאכלסים את עולמו הדמיוני של הילד. השינה הינה המקום בו הם באים לידי ביטוי. אז מה לעשות? א. שיהיו בבית ספרים טובים על התפתחותו הרגשית של הילד. עצם המידע על מה צפוי בכל גיל מרגיע את ההורים ותורם גם לשלוות נפשם של הילדים. ב. נסו ששעת ההשכבה תהיה רגועה ומנחמת. ג. דובי גיבור, וחיות שומרות אחרות יכולות לשמור עליו כשהוא ישן. האם יש לבנכם חיית מחמד כזו שתעזור לו לעבור את השעות הקשות כך שלא ירגיש לבד? כשתהיה חיה כזו גם לילותיכם יהיו קלים יותר. ד. סבלנות - גם התקופה הזו תעבור... בהצלחה, גדעון

איני רוצה להישמע כמו 'תקליט שרוט' אך למה בכל פעם שקצת יש לי זמן לעצמי-שזה דבר חיובי (שאני עושה הכל כדי שיקרה) מיד חוזרת תחושת הדכדוך והיאוש מהכל, ופתאום אני נזכרת עד כמה חיי לא מתקדמים לשום מקום ושאין להם סיכוי להתקדם,ובעיקר הבעיה היא גם שאין לי כל חשק לעשות צעד כלשהוא כדיי לקדמם. אני מצטערת,כי בטוח נמאס לך כבר לקרוא על 'שינויי מצבי-הרוח' שלי,אבל למרות הטיפול,ולמרות שאני מיישמת את המלצותיך - להסתכל על זה כמצבי-רוח חולפים,נמאס לי כל פעם להרגיש גרוע-לחוש יאוש/חוסר תקווה. תודה מראש, וחג-שמח, משתנה

למשתנה שלום, תשובה ברוח החג: בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה עד שיצאו מעבדות לחרות. כלומר המעבר הפנימי מעבדות לחרות הינו תהליך שלוקח זמן. התאזרי בסבלנות, בברכה וחג שמח, גדעון

תודה על תשובתך, הבעיה היא ש'העבדות' שלי נראית כמו 'לנצח נצחים' ואצלי שום-דבר בחיים לא הולך בקלות-לא עבודה לא זוגיות,לא חברות וכו',ובנוסף לכל הצרות הOCD מקשה עליי את החיים עוד יותר; כמה עוד אפשר לסבול,ואיני צוחקת,במחשב לא ניתן להביע רגשות,אך כשאני כותבת זאת אני מרגישה ש'דמעות חונקות את גרוני'ועצוב לי נורא,ואני מפחדת שמישהו יגיע ויראה אותי ככה; כרגע איני ממש מסוגלת לחשוב שזה מצב-רוח חולף - הכל נראה לי כ"כ עגום ונמאס לי מהכל. הייתי חייבת לכתוב מה אני מרגישה,מקוה שלא נמאס לך ממני,ואם כן אני מצטערת שכתבתי שוב.

שלום! האם העובדה שאין לאדם זיכרונות מגיל צעיר מעידה בהכרח על הדחקה או שמדובר סתם בשיכחה? (הכוונה היא עד גיל 12 בערך) תודה, חג שמח וסוף שבוע נפלא, ענת.

ענת שלום, בהדחקה מדובר על זכרונות כואבים או טראומתיים , שהוצאו מהמודעות ונשמרים בלא מודע. שיכחה הינה תהליך ספונטני או הדרגתי שבו זכרונות ישנים נמחקים ממאגר הזכרון שלנו. כך שבתשובה לשאלתך: יתכן שמדובר בסתם שיכחה אך זה שאין כלל זכרונות בהחלט מעורר שאלה האם ישנם זכרונות כואבים או טראומתיים שהודחקו. בברכה וחג שמח, גדעון

שלום לכולם ברצוני לבקש את עזרתכם,אני רואה שרוב המשתתפים נמצאים בטיפול ואולי המבינים יוכלו לעזור לי,כמובן אם אפשר גם עזרה מהפסיכולוגים. אני אספר בקצרה: הייתי בכמה שיחות עם פסיכולוגית, הפגישות עודדו אותי והייתה ביננו כימיה טובה. עד שיום אחד(לפני חודש בערך) הפסיכולוגית אמרה לי דברים שמאוד העליבו אותי(אני לא רוצה להיכנס לפרטים) מאז עזבתי,כמובן,את הטיפול כי לא יכולתי להמשיך ללכת אליה, נגרם לי המון כאב מדבריה שעד היום אני מרגישה אותו. והתסכול הזה ששילמתי 300 ש"ח לפגישה וקיבלתי יחס שלא מגיע לי(כולל התבטאויות לא יפות מצידה) דבריה מהדהדים באזניי עד היום וגורמים לי המון כאב נפשי,אני בוכה כשאני נזכרת בדבריה,שבוע שעבר יצא לי לבכות במקום עבודתי וזה יצר לי מצב מביך,אף פעם לא הייתי בוכה בקלות ועכשיו ממש "יוצא לי" צי'ק צ'אק הבכי. בנוסף החיים שלי מאוד לא קלים,אני לוקחת טיפול תרופתי במינון נמוך,והטיפול לא כ"כ עוזר. מאז הפגישה אני פוחדת ללכת לטיפול אחר מחשש שזה יקרה לי שוב,כי אולי משהו בהתנהגות שלי דורש יחס כזה אולי מגיע לי? אורנה כתבתי לפני חודש וענית לי כבר,אבל אני עדיין מרגישה מאוד רע עם זה.לא יודעת למה לקחתי כל כך ללב את דבריה.האם זה מעיד על כך שיש לי בעיה? האם מישהו היה פעם במצב דומה ויכול לספר לי איך מתמודדים? המון תודה וחג שמח אלמונית

אלמונית שלום. לשאלתך, כן. הייתי כמה פעמים באותו המצב. אנשים חושבים שפסיכולוג אמור להיות כל הזמן אמפתי, מבין, תומך, "מלטף". אם הוא יסתפק בכך לא תהיה צמיחה מהמקום בו את נמצאת. לא יבוא שינוי. כאשר הפסיכולוג מתסכל אותנו, אנו נדרשים לבדוק את עצמנו. מה קורה לנו, למה אנחנו מרגישים כך, באילו עוד מערכות יחסים אומרים לנו את זה, איך אנחנו מגיבים כשפוגעים בנו כך, האם אנחנו בורחים ממערכות יחסים כאלה וכ"ו. הטיפול אמור להיות מקום בטוח, שמאפשר את הבירור ומאפשר שינוי וצמיחה. כשהדבר קרה לי בפעם הראשונה, רציתי לעזוב. בכיתי המון, קרו לי דברים דומים לשלך. אבל אז אמרתי לו כמה נפגעתי ומה הרגשתי. בדקנו את זה יחד. הוא היה שם בשבילי ושמר עלי. לאט לאט הבנתי, הפנמתי ויכולתי להרגיש בשינוי. גם היום כשמגיע מצב מתסכל אני כועסת. אבל אני יודעת שאחרי הייסורים תבוא הגדילה. אני לא יודעת איך הפסיכולוגית שלך, אבל נוצר ביניכן קשר טוב. אני מציעה לך מאוד לתת לה צ'אנס ולפתוח את הדברים איתה. הדרך מאוד קשה, אבל גם כך קשה לך... ואני חושבת שאם תלכי לטיפול אצל פסיכולוג אחר, במוקדם או במאוחר יגיע משהו דומה שתצטרכי להתמודד איתו בתוך חדר הטיפולים. אז למה להתחיל שוב קשר חדש? מאחלת לך הצלחה, ושיגיעו ימים טובים יותר הדר

לאלמונית שלום, אני לפני כשבועיים התייעצתי בפורום על בעיה דומה,שהפסיכולוג לא התייחס אליי,ואמר דברים שפגעו בי, וכפי שעידכנתי כאן בפורום- דווקא העובדה שבפגישה שלאחר-מכן נתתי לפסיכולוג לקרוא דף מודפס שבו כתבתי את כל תחושותיי ותלונותיי ומה אני מרגישה כלפיו וכלפי הטיפול ובעיקר כלפי אותו מפגש,והוא קרא אותו בקול רם ודנו במהלך הקריאה על כל טענה שהועלתה וכן על איך שאותן סוגיות שהפריעו לי במפגש זה מפריעות לי גם בחיי היום-יום,והן שגרמו לי להיפגע כ"כ ממנו באותו מפגש,ואומנם 'הזלתי הרבה דמעות'באותו מפגש, אך בסופו יצאתי מחוזקת ועם רצון חזק-ותיקווה-להמשך אותו סוג טיפול ואצל אותו מטפל. הפגישה שלאח-מכן גם היתה מוצלחת - ומצידי היתה תחושה שהוא שינה את יחסו לטובה כלפיי לאחר שאמרתי לו מה אני מרגישה,או מה שיותר נכון - הוא 'הפסיק לשחק אותה'-כי הוא אמר לי שבאותה פגישה הוא היה בכוונה חסר-רגישות כלפיי ו'שיחק אותה' שלא איכפת לו ממני כדי שאצא מהאדישות שהייתי בה,וזה באמת עזר כי זה 'זיעזע' אותי ונתן לי להעריך מחדש את כל עיניין הטיפול-שגם אני למענו מוותרת על רוב חסכונותיי(שהיו יכולים לשמש לי להרבה מטרות לא פחות חשובות) וגם את זה אמרתי לו. אינני יודעת אם גם אצלך המצב עם הפסיכולוגית דומה,אך אני כן יודעת שאם לא תאזרי אומצ ותגידי לה(או שתרשמי זאת-יותר קל)מה שאת מרגישה,תמשיכי להרגיש גרוע ולבכות מכל דבר,ותרגישי שאת 'עומדת להחנק מרוב שהרגשות מציפים אותך בפנים',ומניסיון-לאחר שתשוחחי איתה על מה שאת מרגישה תרגישי הקלה עצומה(כך אני הרגשתי לאחר הפגישה), ואולי אף תחזרי להעריך אותה ולצפות כבר לפגישה הבאה.אני יודעת שזה קשה ומפחיד,אך זו הדרך היחידה-לדעתי-לצאת ממצב זה; וגם תרוויחי מכך שתלמדי שאולי בחיים קורים לך אותם מקרים בדיוק ואינך מודעת לכך-וקשרים עם אנשים (או הזדמנויות כלשהן) נהרסים בעיקבות כך,ובחיי היום-יום אי אפשר לדבר על זה ולהפיק לקחים,וכאן כן תוכלי ללמוד מה כ"כ פגע בך ואיפה זה קורה לך(אם בכלל זה קורה לך...)בחיים. בהצלחה, וחג-שמח, משתנה

אלמונית יקרה, אני חושבת שאם לא אמרת לה שנפגעת אז שווה לחזור אליה ולהגיד לה כל מה שאת מרגישה. יש אנשי מקצוע טובים ויש גם כאלה שפחות... אני מאוד מבינה לליבך. אסור להתייאש, תפני לפסיכולוגית אחרת. אל תפחדי. לעזוב תמיד אפשר. מגיע לך טיפול מזין ויציב. למה לסבול? ואם באמת יקרה לך אותו הדבר גם עם הפסיכולוגית החדשה תישארי ותבדקי את הנושא לעומק. ואם זה מנחם, אני אישית בטוחה שגם מהתנסויות כאלה לומדים. כך שזה לא היה לחינם ששילמת 300 ש"ח. המון הצלחה! נורית

אלמונית שלום רב, אמנם עזבת פיסית את הטיפול לפני כחודש, אך למעשה דברי המטפלת עדיין חיים בתוכך ואת מרגישה אותם ומגיבה אליהם. לדעתי מומלץ מאוד שתחזרי אל המטפלת לשיחת ברור והבהרה, שבה תשתפי אותה בכל מה שעברת בחודש הזה ובשיחה הקודמת ביניכן. כפי שקראת מהתגובות אלייך את לא לבד בסיפור הזה וההמלצה המשותפת של מי שהיה שם זה לחזור לטיפול ולעבד את החוויה בטיפול. אני מקווה שיהיה לך העוז לעשות זאת, שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום גדעון, סיטואציה דומה קרתה גם בטיפול שלי, שבה נאמרו לי דברים מאוד "לא לעניין", וכאלה שלא ציפיתי לשמוע מאשת מקצוע. כשאמרתי לה שנפגעתי מדבריה אמרה (במילים אחרות), שזה בסדר שהתנהגה כך, מפני שזה טיפול דינמי. שכיביכול, אני זו שגרמתי לה (בלא מודע) להתנהג אלי ברשעות- ולכן התנהגה בצורה זו. אני חושבת שגם בטיפול דינמי אין למטפל זכות לשנות יחס, ולתרץ את זה ב- "הוא גרם לי" או "הוא התחיל". ועוד מסקנה שהסקתי, זה שאני מעדיפה מטפל שהוא "מסך ריק" כמו שפרויד הציע. מטפל שלא מביא את עצמו לפגישה. מיותר לציין שמאוד מאוד נפגעתי, ומבחינתי הטיפול אבוד. סגרתי את דלתות נפשי לאחר הפגיעה שספגתי, ואינני מוכנה לפתוח אותן בפניה שנית. לכן אינני רואה טעם להמשיך ולדון איתה על כמה נפגעתי, ולשמוע תירוצים של "טיפול דינמי". אם היא לא מסוגלת להודות שאמרה דברים שלא במקום ולבקש סליחה, מתוך חוזק ויושר פנימי, מדוע שאשתף אותה בדברים הכל כך יקרים וחשובים לי? תודה רבה מראש. שיהיה חג שמח וכשר.

לאורנה ראובן מגריל מה ההבדל בין סתם מצב רוח רע לבין דיכאון?

עוד משהו לחצתי שלח בטעות. אם ישנם עמה ימים של מצב רוח רע ואח"כ זה מסתדר אז איך קוראים לזה בפסיכולוגיה?

שלום אירית, ההבדל הוא "באיכות ובכמות"... על-מנת לאבחן אפיזודה דכאונית צריך לראות יותר ממצב-רוח ירוד. אמורים לראות אובדן של ההתעניינות וההנאה, אנרגיה מופחת המובילה להתעייפות מהירה ולירידה בפעילות, ולעיתים קרובות יש גם ירידה בריכוז ובקשב, ירידה בהערכה העצמית ובביטחון העצמי, מחשבות אשם ופחיתות-ערך, השקפות עגומות ופסימיות על העתיד, הפרעות בשינה ובתיאבון, ועוד... לגבי "כמה ימים של מצב-רוח רע ואח"כ זה מסתדר", תלוי כמה ימים ואיך זה מסתדר, וגם תלוי האם אפיזודות כאלה חוזרות הרבה פעמים. אני רוצה להזכיר שבכל מקרה של ספקות ותהיות בנושאים כאלה כדאי להתייעץ עם איש מקצוע באופן אישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בתי המתבגרת סובלת מזה כמה שנים מהפרעת חרדה ומאו.סי.די. היא סובלת ממחשבות טורדניות. כשהיא מתחילה להתעסק במשהו, היא מתקשה להפסיק לחשוב עליו. יחד עם זאת, בניגוד למה שאני קוראת על התופעה, אין היא מסודרת באופן כפייתי, אין לה בעייה עם הבלגן בחדר שלה, הילקוט שלה לא תמיד מסודר, וזה לא ממש "מזיז" לה.(כמה חבל...) יש לציין שהיא מטופלת תרופתית, ובעבר טופלה גם בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ובטיפול פסיכולוגי של כמה שנים. המצב היום טוב יותר. האם האו.סי.די, יכול להגיע בצורות שונות? תודה אמא של

אמא של יקרה, אכן, ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית יכולה לקבל פנים שונות, למשל: קומפולסיות שקשורות לניקיון, קומפולסיות שקשורות לבדיקה, טקסים מחשבתיים בלבד ועוד. אגב, גם אצל נקיינים "מובהקים", מרחב המחייה אינו בהכרח נקי ומסודר. למעשה, לעיתים הם עסוקים בניקיון מושלם של אובייקט ספציפי, ושאר הסביבה מוזנחת למדי... בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה ראובן-מגריל

בתור מישהי שיש לה OCD כבר זמן רב,אני יכולה להגיד לך שלמרות שחשוב לי מאוד הסדר והנקיון (בעיקר),בחפציי האישיים-תיק,מסמכים וכו'איני מסודרת במיוחד ואני אפילו 'בלאגניסטית'-כי לוקח לי זמן רב להחליט מה לעשות עם..ואיפה לשים את אותו מסמך/חפץ, ובעיניין בנקיון אני שומרת מאוד על הנקיון,אך איני אוהבת כ"כ לנקות,כי אם אני מנקה זה חייב להיות נקיון יסודי ו'מושלם'-שגוזל ממני כוחות רבים,לכן אם אין צורך אני מעדיפה לתת לאחרים לנקות,כדי 'להימנע מהסבל 'הכרוך בנקיון יסודי. דבר אחד במה שכתבת הפריע לי,כתבת ש'בתי המתבגרת סובלת מזה כמה שנים מהפרעת חרדה ומאו.סי.די',וOCD זו הפרעת חרדה,זה לא שני דברים שונים. עד לפני כחצי שנה-שאז אובחנתי כסובלת מOCD לא ממש ידעתי מה פירוש ההפרעה הזו,למרות שאני סובלת ממנה כעשר שנים,ורק אז למדתי ש'מחלת-הנקיון' שאני סובלת ממנה היא חלק מההפרעה. מודעות לOCD משפרת את המצב,כי יודעים שזו הפרעה מוכרת,ולא צריכים להתבייש לחשוף אותה בפני המשפחה הקרובה ואנשי מקצוע. תמיכה בביתך-לא הזדהות ו'כניעה'-אלא הבנה של מה שהיא עוברת, תעזור לה לדעתי 'להחלים'ולצאת יותר מהר ממצב זה. הרגשתי צורך לשתף אותך,בתור מישהי שחווה את החיים הקשים עם הOCD ,מקווה שעזרתי במשהו.

למשתנה תודה על השיתוף. ברור לי שה או.סי.די.הוא הצורה בה הפרעת החרדה באה לידי ביטוי. אצל בתי הדבר העיקרי הוא המחשבות הטורדניות שלא עוזבות אותה, לפעמים עם תוכן חרדתי, ולפעמים סתם משהו שהיא נתפסת אליו. לא קל... שוב תודה

מעניין אותי אם נניח קלסטרופוב מבצע עבירה על החוק והוא צריך להיכנס בגללה לכלא, אפשר לכלוא אותו ? זה לא ישגע ?

מר בחור יקר, אני מניחה שהקלסטרופוב היה צריך לחשוב על זה קודם... וברצינות - יש מגוון פתרונות יצירתיים, למשל כליאה במתקן פסיכיאטרי. אורנה ראובן-מגריל

הי כולם, ושוב חג שמח. כמה זמן אחרי שאתם יוצאים מהפגישה, הדברים עוד מהדהדים לכם בראש, בלב? קורה לכם, שאתם ממשיכים "לשוחח" איתו בימים שבין הפגישות? תפסיקו רגע לטגן/ לאכול/ לארח/לישון שוב לאכול , ותגידו לי שאני נורמלית, שזה לא קורה רק לי..... ולפסיכולוגים, מה ההסבר לתופעה? לפעמים זה מרגיש לי משוגע... הדר

שלום הדר, חלק גדול מהעבודה הטיפולית מתרחש בין הפגישות, ולפעמים אפילו זמן רב לאחר סיום הקשר הטיפולי. זה קשור לאופן בו דמות המטפל מופנמת בתוכנו, והופכת ל"קול" פנימי משמעותי. בקיצור, לא משוגע כלל וכלל... חג שמח גם לך, אורנה ראובן-מגריל

אורנה הי, אני לא חושבת שהמטפלת שלי הפכה לקול פנימי, האם זה באופן מודע או לא מודע שאפשר לזהות את אותו הקול? תודה מראש ניבה

הי הדר, אני מכירה את התחושה , היא מהדהדת לי ובתוכי כל הזמן, אפילו באמצע הלילה כשאני מתעוררת , מיד חדר הטיפולים עולה בדמיוני, אני נזכרת בדברים שהיא אמרה, איך הגבתי ואיך הרגשתי וכך משחזרת . לפעמים אני מחפשת לשחזר את זה בכוח. בתקופה האחרונה, עברתי משהו מאד קשה, והיה לי כל כך קשה שלא יכלתי להתעסק בה, שתהדהד בתוכי כמו שכתבת, ולא הבנתי איך זה כשהכי קשה לי , דוקא אז אני לא מתעסקת בה, לא שואבת כוחות... כאילו במציאות האמתית אין לה כוח בתוכי. אני אגלה לך סוד, אני מנהלת יומן וכותבת לאחר כל פגישה מה היה, על מה דיברתי, איך היא הגיבה ולאן זה לקח אותי, יש ואני כותבת גם בין הפגישות כי אני כל כך מתגעתגת אליה. אני כותבת משהו כמו שנה,לקח לי זמן בכלל להעיז לכתוב, אבל היא כאילו כל הזמן מונחת על ידי. השקעתי, קניתי חוברת כתיבה יפיפיה ואני ממלא אותה כמו משהו יקר, נדיר, טוב. חשוב. כך שהיא עוד נשארת איתי הרבה זמן אחרי. אפילו את ההודעות שלה בפלאפון אני שומרת, כאילו שלא תמחק, תלך לאיבוד... אבל הצורך הזה יורד אט אט , ואני מתגעגעת לעוצמות של ההתחלה.. המשך חג שמח ניבה

היי תודה אורנה, זה מרגיע. הוא באמת כל כך משמעותי עבורי, ואני מפנימה אותו יותר ויותר.. ניבה, תודה על ששיתפת. גם אני כותבת. פעמים רבות אני כותבת את המונולוגים האלה שרצים לי בראש, כדי להשקיט את ה"רעש" שהם עושים לי... זה גם שומר על הנוכחות שלו אצלי במהלך השבוע. לעיתים, אני מביאה את מה שכתבתי לפגישה ומקריאה. זה חוסך המון זמן, ומביא חומרים לעבודה. לפעמים אני שומרת לי את מה שכתבתי, לפעמים משמידה, ולפעמים (נדיר), נותנת לו. שוב תודה הדר

הי ניבה, מה שתיארת הוא בדיוק "הקול הפנימי" אליו התכוונתי... אורנה

את נורמאלית לחלוטין,הרי בד"כ לגבי כל סיטואציה שעוברים 'מחשבות רצות בראש' ובטח שלגבי פגישה אל פסיכולוג שהיא משמעותית ובעלת עוצמות הרבה יותר חזקות מכל סיטואציה-שבד"כ-עברנו. אני איני ממשיכה לשוחח אך אני נזכרת בפגישה ומדמיינת שוב את הסיטואציה.

בטח כבר נתקלת בתכתובות שלי בפורום זה-בד"כ עם גדעון,אבל גם עם ליאת ואיתך, אני זו שקראתי לעצמי "מתוסכלת", ועכשיו- פשוט בעיקבות החג היתה הרעה ביחסים-שגם ככה לא במיוחד קיימים-ביני לבין אחי הגדול,זה פשוט הפך להיות 'סיוט',איך שהוא רואה אותי הוא מיד 'יורד עליי' ומקניט אותי ואני עונה לו,ויש 'מלחמה',שאין לי כוח יותר אליה; גם אני 'יורדת עליו' מידי-פעם אבל בד"כ הוא מתחיל במריבה; וכפי שכבר דנתי פה בפורום- כל ויכוח הכי קטן איתו בד"כ מסתיים ב'לכי לפסיכיאטר שלך-את משוגעת- את צריכה אישפוז' או 'תקחי כדורים שירגיעו אותך'-ומשפטים אילו כמובן נאמרים מתוך לעג ולא מתוך טוב-לב. מה עושים,אני כבר מיואשת,היום יש קצת הטבה מסויימת(כי עברנו את לחץ האירוח בחג)אבל אין לי כוח יותר לריבים איתו,ובעקבותיהם לחלומות הרעים בלילה-שבהם אני מתווכחת איתו(אפילו בלילה אין לי שקט-נפשי)?

שלום משתנה, אם אני זוכרת נכון, התכתובת הקודמת שלנו עסקה בצורך לבנות חומה רגשית למול אחיך, והרעיון של חומה עורר פה לא מעט תגובות... זה אולי המקום להסביר, שלא התכוונתי לחומה קבועה ובלתי חדירה, אלא לאיזשהו מגן מול מי שפוגע בנו שוב ושוב, ולא משנה את התנהגותו גם כשאנחנו מסבירים ומבקשים. במקרים כאלה, במקום לנסות לשנות את האחר, אני חושבת שכדאי לשנות משהו בעצמנו - כך שיהיה לנו יותר קל לידו. הרי אם תוכלי פחות "לשמוע" אותו, פחות להרגיש את כאב הדקירה כשהוא מעליב, יהיה הרבה יותר קל להתמודד... בהצלחה בהמשך החג, והחזיקי מעמד, אורנה

תודה על תשובתך, ומובנת לי ה'חומה' שדיברת עליה,ולמעשה את הרעיון הזה (במילים אחרות)שמעתי גם מהפסיכולוג שלי,אך הבעיה היא שבפועל קשה לי מאוד ליישמו,אני מצליחה בקושי רב בחלק מהמקרים ליישמו; אולי יש לך כמה 'טיפים' לגבי אופן 'בניית החומה'? תודה וחג-שמח, משתנה {אחרי שקראתי את תשובתך,סגרתי אותה מהר-כיוון שאחי הגיע,ובטעות זה לא נסגר לגמרי ובלי כוונה והוא נכנס לפורום וקרא זאת,וזה נתן לי להרגיש תחושה מעורבת-מצד-אחד של מבוכה ממנו ומצד-שני של שמחה חלקית-שאולי הוא ידע בדיוק מה אני מרגישה ולמה הריבים איתו גורמים.הוא לא כעס,אך גיחך על מה שכתבתי ועל הכינוי שבחרתי לי.}

שלום :) כתבתי פה לפני חצי שנה נראה לי. אני בת 19. בכל מקרה, בתקופה ההיא סיפרתי שאני מרגישה פיזית מאוד רע, שאני לא יכולה לתפקד, שיש לי פחד להיחנק מאוכל (גם מכדורים..) ושאני רוצה למות. התחלתי בתקופה ההיא ללכת בפעם הראשונה בחיי לפסיכולוגית. והתייעצתי פה בפורום אם לקחת כדורים אנטי דיכאוניים. בעקבות העצה שלך, החלטתי ללכת על זה. זה עזר לי מאוד. והפסיכולוגית גם עזרה לי. התחלתי להרגיש פיזית טוב יותר (אעפ"י שבגדול יש לי כמה בעיות רפואיות אז עדיין יש הרגשה לא משהו, אבל היא השתפרה בהרבה), התחלתי לאכול כמו שצריך, עבר לי כמעט לחלוטין הפחד להיחנק מאוכל, אין לי שום בעיה לבלוע כדורים, חזרתי לתפקד פחות או יותר, יש לי הרבה יותר בטחון עם אנשים וזה נראה שדברים השתפרו מאז... בכל החצי שנה האחרונה הייתי במצבים עזים של רצון למות. והתחלתי גם לדפוק את היד בריצפה, לשפוך על עצמי מים רותחים ולעשות חתכים עם סכין. הגעתי לפסיכולוגית ממש ממש במצב נוראי, כשאף אחד לא מבין אותי, והיא נתנה לי את ההרגשה שסוף סוף יש מישהו שיכול להבין את הכאב שלי ולגרום לי להרגיש שאני אמיתית ושרואים אותי. היא עזרה לי גם בתהליך החזרה בשאלה שלי שגם מאוד מאוד עזר לי. נעשיתי קצת תלותית בה והרגשתי רגשות ממש חזקים אליה. בתקופה האחרונה, אני מרגישה אליה שנאה עזה. ואין לי מושג למה. אני פשוט שונאת להסתכל עליה. באחת מהפגישות האחרונה התעלמתי ממנה ולא התקשרתי. היא התקשרה והחלטתי לבוא. אבל אני לא יודעת אם לבוא לפגישה הבאה. אני משום מה לא מצליחה לחשוב עליה בצורה חיובית כ"כ, וגם אני מרגישה שהיא לא יכולה לעזור לי. כנ"ל לגבי הפסיכיאטרית. בזמן האחרון אני לא מקפידה על לקיחת הכדורים. ולא באתי אליה מלא זמן, אפילו אני לא מתקשרת אליה. אז היא אמרה לי שהיא מסירה ממני כל אחריות כי אני לא מקשיבה למה שהיא אומרת. גם הרופא משפחה שלי התייאש ממני אחרי שאני לא עושה מה שהוא מבקש ממני. קצת התייאשתי מהכל, אני לא באמת חושבת שהדברים האלו יוכלו לעזור לי. אז... אני מאוד מתלבטת אם להמשיך ללכת לפסיכולוגית שלי. אני כבר לא רואה בזה טעם, אבל מצד שני אני מרגישה כאילו שאני חייבת ללכת. כי אני לא ממש רוצה לחיות, אני שונאת את עצמי ואני שונאת את זה שאני צריכה לחתוך את עצמי כדי להרגיש טוב יותר. אולי כדאי להחליף מטפלת? אני לא יודעת מה לעשות. יש רעיונות? :/ תודה. :)

שלום נשמה "ריקה" וכאובה, השיפור שתיארת בחלק הראשון של הודעתך כל-כך מרשים ונפלא, עד שאין בי ספק שחשוב וכדאי שתמשיכי את הקשרים הטיפוליים עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית. אני בטוחה שאפשר להבין את רגשות השנאה שאת חשה, ואת הדחפים "לקלקל" את ההתקדמות (ע"י אי לקיחת התרופות באופן סדיר ואי הגעה לפגישות הטיפוליות), בתוך הטיפול עצמו. בבקשה תני לעצמך סיכוי להמשיך את ההתקדמות! אורנה ראובן-מגריל

האם שני הדברים הללו - פחד מדחיה וחרדת נטישה הם אותו דבר בעצם?

בפורום פסיכיאטריה הרחבתי ואני מצטט: "שלום, אני סובל מפחד מדחייה או שאולי זה נקרא גם חרדת נטישה? אני בן 21... זה בא לידי ביטוי - שאני רוצה לרצות את כולם. אני מתחיל להיות עצבני ולסבול מתי שאני לא מקבל תשומת לב ושאני לא במרכז העינייינים. אני עושה הכל כדי שאנשים יתלהבו ממני. ואני ממש לא טוב מאינטמיות עם אנשים ואני לא הכי חברותי בעולם מהסיבה שאני מפחד לנסות להתקרב ולהדחות. המתח והחרדה מלווים אותי במשך כל הזמן ועושים אותי עצבני ומדוכא. אני לוקח כרגע קלונקס על בסיס קבוע (1 מ"ג מחולק במשך היום) אבל אני מדוכא ועדיין עצבני. האם ישנה תרופה נוספת שכדי לקחת שיכולה לעזור לי? (כבר ניסיתי בעבר ציפראמיל, אפקסור,מובמיד, אנפרניל - אבל נראה לי שאז לא הייתי על קלונקס שמייצב אותי ואולי שווה לחזור לתרופות מסוג זה). הבעיה היא שאני חווה גם עצבנות וגם דיכאון בו זמנית - והתרופות שעובדות על הסרוטונין והנוראדרנלין מעלות עצבנות לא? בכל מקרה אשמח לחוות דעת פסיכיאטרית בנושא - ובכלל מהי התרופה הכי מומלצת לפחד מדחייה?" וענו לי שם שכנראה מדובר בבעיית אישיות נרקסיסטית או משהו כזה. מה אתם חושבים?

שלום רז, תחושת החרדה מדחייה והצורך התמידי להיות במרכז העניינים יכולים (אני מדגישה - רק יכולים!) להתקשר להפרעת אישיות נרקיסיסטית, או להפרעות אישיות אחרות. עם זאת, אינני רואה כל טעם באבחון "בשלט רחוק", ובמקום זאת אני רוצה להציע לך לצרף אל הטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי. בטיפול פסיכולוגי תוכל להבין את הסיבות להתנהגות זו, ובהדרגה ללמוד להגיב אחרת במצבי פגיעות בהם אתה חש דחוי. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 21 1.67 67-63 ק "ג.(תלוי בתקופה ובמצב רוח....חחח). יש לי בעייה שנמשכת מאז תחילת גיל הבגרות ואף פעם לא דיברתי על כך כי אני חושבת של90% יש את ההפרעה הזו.וגם אם כן זה לא עושה את זה נורמאלי. אני באמת רוצה להגמל מן ההרגל הזה והייתי רוצה להבין ממה הוא נובע. ניסיתי לחשוב מה מפריע לי מה חסר לי? מה החסכים הנפשיים....וכלום. הכל בסדר גמור בעולמי כל אדם אחר במקומי היה מאושר ואני מודה לאלהים יום יום על כל שיש לי. אני אוכלת בריא ועושה ספורט אך יש לי מדי פעם התקפי זלילה בלתי נשלטים... זה מתחיל עם זה שאני חייבת מתוק....ואני לא מפסיקה...עוברת למלוח...מתוק... באמת שאין לי שליטה על זה....זה כבר שנים ככה והפעם הגעתי להחלטה שאני רוצה להבין איך להפסיק את זה לחלוטין. ולמה זה קורה? ממה זה נובע? יש לי פגישה עםם דיאטקנית,האם אני צריכה לומר לה זאת? היא תדע מה לעשות? מה כדאי לשאול אותה?! האם יש ו/או מומלץ כדורים שמורידים את הכמיהה לאכילה אובססיבית זו,הכמיהה למתוק ותחושת הרעב השקרית? איך ניתן להגיע להבנה ממה זה נובע? איך מפסיקים?????? האם זה יימשך כל החיים?! בבקשה....עזרו לי!

מומלץ לקרוא את הספר "נשים אוכלות את עצמן"

כדאי לבדוק לגבי אגודת או.איי (o.a). אכלנים כפייתיים.

עד כדי כך גרוע.....

האם עשיתבדיקות רפואיות ? יכול להיות שאולי חסר לך בגוף סוכרים ומלחים האם את אוכלת מאוזן?

שלום לבעלת ההפרעה הסודית, כפי שיכולת אולי להבין מהתגובות שקבלת, ההפרעה הסודית איננה באמת כה נדירה... מצויין שאת הולכת לדיאטנית שתתאים לך תפריט מאוזן, ובוודאי שחשוב לדבר איתה על רגעי הכמיהה ועל התקפי הזלילה. חשוב שהיא תדע מהם הרגלי האכילה הנוכחיים שלך, כדי שתוכל לעזור לך למצוא פתרונות מתאימים. בנוסף, אני ממליצה לך ללוות את ההתמודדות שלך בטיפול פסיכולוגי, שבו תוכלי לנסות להבין מהם המקורות העמוקים של התנהגות זו. המון הצלחה (בדיאטה ובכלל), אורנה ראובן-מגריל

אשמח אם תוכלו לענות לשאלותי, שעלו תוך קריאה בספר "בעיות ההתאבדות": "...מאשר נאגירה את ההשקפה הרווחת בין פסיכיאטרים רבים, שמבלי התחשב עם הסיבות השונות להתאבדות- יש לראות במעשה זה חזיון פאתולוגי גרידא." 1. למה הכוונה בחזיון פאתולוגי? והנה המשכו של המשפט... "וכשם שפידיראסטיה, סאדיזם, מאזוכיזם, פיטישיזם וכיוצא באלה הם מחלות האינסטינקט המיני- כן היא ההתאבדות, מחלת האינסטינקט של שמירה עצמית" 2. מהי פידיראסטיה, ופיטישיזם? 3. אילו עוד מחלות של האינסטינקטים אנו מכירים? (מלבד מיני, ושמירה עצמית) תודה רבה מראש, וחג שמח. קרן

שלום קרן, אני לא מכירה את הספר שהזכרת, אך נדמה לי שהוא כתוב בשפה ארכאית למדי, ואני מקווה שתכניו אינם מיושנים בהתאם. אני מניחה שהמושג "חיזיון פאתולוגי" נועד לבטא את הרעיון שהתנהגות אובדנית מנוגדת לדחף החיים, ולכן לכאורה אינה "נורמלית". הכוונה היא לכך שהאדם פועל על-פי אינסטינקט של שמירה עצמית, שאובדנות מנוגדת לו. אינני יודעת אם הטקסט שאת קוראת מזכיר את "אינסטינקט המוות", ואת המאבק בין שני האינסטינקטים, אך בעיני זה מהותי להבנת הנושא. בהמשך המשפט שציטטת מוזכרות בעירבוביה הפרעות של הרגלים ושל דחפים, והפרעות בהעדפה המינית. על-מנת לעשות סדר, ההפרעות המוכרות ביותר בתחום ההרגלים והדחפים הן: הימור פתולוגי, הצתה פתולוגית (פירומניה), גניבה פתולוגית (קלפטומניה) ומריטת שערות (טריכוטילומניה). הפרעות בהעדפה המינית כוללות: פטישיזם, טרנסווסטיזם פטישיסטי, אקסהיביציוניזם (התערטלות בפומבי), וויריזם (מציצנות), פדופיליה, סדומזוכיזם ועוד. על כל אחת מהפרעות אלה תוכלי לקרוא בספרי פסיכולוגיה, או פשוט יותר, אם תקלידי את המינוח באחד ממנועי החיפוש. חג שמח ובריא, אורנה ראובן-מגריל

שלום, למה כוונתך ב"אינסטינקט המוות"? ומהו אותו מאבק בין אינסטינקט שמירה עצמית? האם המאבק מוכר לנו?

תמיד היתה לי רתיעה מגומיות שיער ותכשיטים (בעיקר תכשיטי מתכת). התפיסה הבסיסית שלי היא שהגוף מפריש אל העור בתגובה למגע עם התכשיטים. כל מגע עם גומיית שיער או תכשיט גורם לי לרצות לרוץ לשטוף את האיזור שנגע. האם התופעה מוגדרת/מוכרת ? האם קיימות דרכי טיפול בנושא ?

שלום דון, אני הייתי הולכת בשני כיוונים: הראשון, לבדוק האם את סובלת מאלרגיה כלשהי למתכות, גומי וכד'. הכיוון השני, הוא לבדוק בטיפול פסיכולוגי מה פשר הרתיעה שתיארת, והאם "מסתתרת" מאחוריה חרדה. במידה וכן, בהחלט אפשר וכדאי לטפל בבעיות חרדה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם. אני בן 23 . הוריי נכנסו לחובות עתק. הם חייבים כיום חצי מיליון שח בערך עקב מחלת אימי (סרטן). אימי עברה ניתוח קשה ויקר ומטופלת באופן תדיר. הוריי גם בתהליכי גירושין,אחותי לא מדברת עם אימי בגין משהו כס]פי לכן אני נשארתי התומך היחיד שלה ,יחד עם חברותיה. משפחה כרגע במאבק משפטי מול הוריי כיוון שהם ערבים. אני סטונדנט. הוריי לא מצליחים להתנהל כלכלית כי אבי מאוד פסיבי ואימי חולה קשה כרגע. אני נאלץ לחתום על יפוי כח להתעסק בעניין הפיננסי. אני לא בדיכאון או משהו אבל מאוד קשה לי להתמודד עם כל זה.אחד מהתיקים כבר עבר להוצל"פ ואני צריך לטפל בכל העניין. ננסה להגיע להסדרים וכו אבל מה שמדאיג אותי עכשיו זה מלחמת ההתשה הזו-לא בגללי כי לי עצמי אין החובות אלא בגלל שלפי היכרותי אני מפחד להתחיל להסתבך לתוך הסיפור הזה באופן בלתי נמנע. אני הולך ברחוב ומקנא באנשים בני גילי שמתעסקים במה ללבוש למסיבה כאשר אני נאלץ להתמודד עם זה. נכון שזה יחשל אותי וכו' אבל ברור לי שזה יקשה עלי להתקדם בחיים מכל בחינות-גם ככה יש לי בעיות מיניות, נפשיות משל עצמי-אין לי כסף כעת גם לטיפול וגם ללימודים. גם אין לי זמן להשקיע . אני חש ממש רע והעניין הוא כאן שאין לי תקווה-גם אם הוריי יגיעו להסדר זה ייקח שנים-ואני מאוד קשור לאימי ואני יודע שאם היא תסבול והיא כנראה תסבול אני גם אסבול. ואני חייב כבר להיות עצמאי אך איני יכול לנטוש ככה את אימי-כפי הנראה היא אפילו תצטרך אותי לתמיכה כלכלית. אני לא ישן טוב ביומיים האחרונים ואין לי תקווה.אני מפחד גם מהעתיד-אני משער שאימי תצטרך עוד הלוואות כדי להמשיך לשלם על טיפולים וכיו"ב-כלומר אין תקווה-גם אם חובות יתחסלו עוד 20 שנה אזי לפי היכרותי עם הדברים זה לא הולך להגימר בקרוב. מה אעשה.? האם לצאת מהסיפור מהר? האם לא לעזור? אני חייב גם לדאוג לעתידי. תודה

אורי יקר, קראתי בעיון את פנייתך, ואני חושבת שאתה מתמודד עם 'תיק' כבד מאד. יש כאן באמת אוסף של קשיים אובייקטיביים, החוברים יחד ויוצרים תחושת ייאוש וחוסר אונים. גם אם אינך בדיכאון, הנסיבות מאד תובעניות כרגע, וגוזלות משאבים נפשיים רבים. הבנתי בין השורות שאתה סטודנט, ואם כך הדבר, אני ממליצה לך מאד לפנות לשירותי הייעוץ ולבקש סיוע פסיכולוגי במסגרת האוניברסיטה (אם לא, נסה לפנות דרך קופ"ח) בשתי המסגרות המחיר מוזל מאד בהשוואה למחירים בשוק הפרטי. את המצב החיצוני באמת קשה לשנות עכשיו, אבל אפשר לסייע לך להתמודד איתו טוב יותר, וליצור סוג של מרחב קיום פנימי, בו אתה יכול להישאר צעיר בן 23 'ללא תיק'. דבר נוסף ולא פחות חשוב, הוא לנסות לגייס מקורות תמיכה במסגרת הבית והמשפחה. אחותך היא כתובת חשובה בעניין זה. גם אם היא רבה עם אמא, היא יכולה לחלוק עמך חלק מהמשא הכללי, ולהישאר קרובה ותומכת עבורך. נסה לשוחח עמה ולשתף אותה בתחושות העומס שלך. עד שתגיע לאיש מקצוע, נסה להתייחס אל הקשיים בנפרד, ולא כאל חבילה כוללת. תמיד קל יותר להתמודד בדרך של 'פרה פרה', ולא לבזבז כוחות על כל החזיתות בו-זמנית. אני שולחת לך הרבה כוח מכאן, ומזמינה אותך להמשיך ולספר לנו איך מתקדם. הרבה בריאות לאמא, וחג שמח ליאת

תודה על תגובתך לצערי אחותי לא רוצה להיות מעורבת-היא רבה עם אימי ופשוטו כמשמעו אין לה רצון להיות מעורבת היא בת 28. יש לה משקעים עם אימי לגבי העבר-טוענת שהיא גרמה לה נזק נפשי ביחסים המעורערים עם אבי. בכל מקרה אין לי תמיכה מאף אחד כי חבריי לא מבינים בכלל את גודל המשבר או לא רוצים להבין וגם אין להם פתרונות. והתייעצתי עם הרבה גם עם עורך הדין וזה פשוט סיפור אדיר. אין לי מודג בפועל מה לעשות כי גם לי יש "צרות" משלי.

הי אורי, אכן, לא קל וגם לא כל כך רואים את הסוף... בנוסף למה שליאת המקסימה שלנו כותבת, אני רוצה לומר שאתה כותב באופן מאוד קיצוני, שזה או הכל או לא כלום. או שאתה או אבא או האחות לוקחים אחריות מוחלטת, או שמתגרשים, תובעים ונוטשים- יש גם אמצע לא? אני חושב שאתה צריך לשים גבולות כמה אתה יכול ומוכן לתת במצבך הנוכחי. למשל, לא נראה לי שתחתום ערבות אישית... חוץ מזה יש גורמים ממסדיים שיכולים לעזור כמו "סיוע משפטי" שיכול לעזור מבחינת ייצוג עו"ד בלי כסף בהוצאה לפועל וביהמ"ש. כמו כן יש את "מרכז אדווה לצדק חברתי" שיכולים לעזור לאימך מבחינת זכויות או אגודה למלחמה בסרטן שיכולים לעזור בתמיכה, זכויות ואפילו מתנדבים שיסייעו לכם. יש את המחלקה לשרותים חברתיים וכמובן את המרפאה לבריאות הנפש במקום המגורים שלכם - כל אלה נותנים שרותים בחינם ויש להם אתרים באינטרנט (משרד המשפטים בריאות אדווה ומלחמה בסרטן). פשוט, נראה לי שאצלכם במשפחה עוזרים עד שמתמוטטים ואז אין ברירה אלא לחצות את הקוים ולהפוך לאוייב. תחשוב על זה. יש גם את "שביל הזהב" ולא חייבים לקחת הכל על בן אדם אחד חכם צעיר ורגיש שעתידו לפניו. המון בריאות וכוחות חג שמח

עבורי-בשנתיים האחרונות, ערב חג - ובמיוחד ליל-הסדר,זה לא בדיוק דבר מהנה וכיפי, אלא יותר 'סיוט' שבו אצטרך לפגוש בני-משפחה ולהתחיל להסביר למה אני עדיין מובטלת ומתי אתחיל לחפש בן-זוג,וכל זה בניסיון רב להתחמק מכך שידעו משהו על הדיכאטון ו/או הOCD ש'תקפו' אותי,ושאנשים רגילים(שעובדים,נשואים עם ילדים או שיש להם חבר/ה)לא יקלטו מה עובר עליי,אין לי כוח שוב 'לשבת לשיחה' עם דוד/ה ולדבר,הלוואי שפשוט יעזבו אותי במנוחה. בנוסף לכך הסדר אצלינו ואני שונאת את הלכלוך והבלאגן הכרוך בכך,וכולם בלחץ לארח טוב וכו' והריבים -עד לפני זמן קצר -התישו אותי,הלוואי כבר שיהיה מחר ושנגמור עם ה'סיוט' הזה. מצטרת שאני ככה מאכזבת, אבל זו הרגשתי.

תשקרי. מה זה עניינם בכלל, את לא חייבת להם הסברים. תגידי שהכל בסדר ותסגרו עניין.

אני מאוד מבינה אותך ליל הסדר דורש מאיתנו יותר מידי אנרגיות מיותרות.אני ממש מקווה בשבילך שלא תסבלי יותר מידי ושזה יעבור מהר .אני יודעת שזה לא אפשרי אבל תנסי איכשהוא להוציא את עצמך מהתמונה להסתכל על כולם מהצד זה מה שאני עשיתי בשנים קודמות וזה מאוד עזר לי.

חן שלום, אשמח לקרוא איך עברה עלייך הפגישה הראשונה אצל הפסיכיאטר,ומה החלטתם,כמובן- שזאת במידה ותירצי לשתף. חג-שמח, משתנה

משתנה שלום, אשמח לשתף אותך ואת ליאת ולספר שהפגישה עם הפסיכיאטר הייתה טובה ומעודדת אפילו מעבר למה שציפיתי. לא קיבלתי תרופות אנטי דכאוניות או אנטי חרדתיות,לא היה צורך.הומלץ לי להמשיך בטיפול הפסיכולוגי כי הבעיה יותר פסיכולוגית ואין ממש פתרון תרופתי לכך. קיבלתי תרופה שנקראת ZYBAN שהיא עוזרת להפסקת עישון והיא גם מרגיעה ויש לה תופעות לוואי זניחות ביותר. אני עדיין ממשיכה להיות בקשר עם הפסיכיאטר ובמידה ואצטרך תרופות SSRI או משהו אחר הוא יתן לי. חוץ מזה,משתנה,מה שלומך? שמחתי מאוד לשמוע שנהנת בליל הסדר,למרות הקושי שלך. גם לי היה חג נחמד שהשכיח ממני את הצרות של היום יום. תודה על הדאגה והאכפתיות שלך "לגורלי" ותודה ששאלת אשמח לשתף אותך כל הזמן בגלל זה אני פה-לשתף. חג שמח חן

כתבתי לך כבר פעמיים הודעות והן נמחקו 'ברגע האחרון', אז אכתוב שוב בתיקווה שהפעם זה לא ימחק. החג היה קשה בעבורי-כפי שקראת-הרבה אורחים,לכלוך ,בלאגן,ואפיסת כוחות, ו'תודה-לאל' שזה נגמר כבר-אומנם נהנייתי להיות עם המשפחה המורחבת,אך לא היה לי כוח לזה (וזה כמובן מושפע מה-OCD והדיכאון שלי). אבל- בלי לחשוב על הלכלוך והבלאגן,הלוואי שתמיד תהיה לי משפחה גדולה לחגוג איתה,כי זה מה שחשוב-ואני כן רואה זאת-למרות הכל. בהקשר אלייך-שמחתי לקרוא שהפגישה עם הפסיכיאטר הלכה טוב ושהוא לא נתן לך כדורים; נו,עכשיו את רואה שזה לא כ"כ נורא לגשת לפסכיאטר?