פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם. אני בטיפול קוגניטיבי מס' חודשים ושאלתי נוגעת ליחסי מטפלת-מטופלת. יש לי מטפלת נפלאה, קשובה ורגישה. שאלה ראשונה לגבי מסגרת הקשר - בתחילה (עד כה נפגשנו בסביבות ה-16 פגישות) נאמר לי משהו במעומעם על 12 מפגשים, אך מאז לא הוזכר הדבר בשנית. מה משמעות הדבר? ולגבי היחסים - אני מודעת לכך שבטיפול קוגניטיבי יחסי ההעברה הם לא המוקד, אך היא ואני מעולם לא שוחחנו על יחסינו אנו או על מה בקשר מאפשר לי להפתח/להסגר ואני תוהה האם אין צורך לדבר על זה. אני מצידי נבוכה להעלות את הנושאים הנ"ל. אשמח להתייחסות

עדי שלום, מניסיון,גם בטיפול קוגנטיבי מתרחשים יחסי ההעברה - למרות שאינם המוקד,וכשאני אמרתי זאת לפסיכולוג שלי ששמתי-לב שהכעס כלפיו בעצם הוא הכעס שאני מרגישה כלפי אחד מבני משפחתי הוא דווקא שמח (אך זה קרה לפני כחודש או יותר,ולא קשור לכעס על הפגישה האחרונה-אם קראת את התכתבויותיי). וגם למדתי שכשנבוכים ולא'פותחים את הלב' ואומרים את כל מה שמרגישים, לא כנים וסתםפ מעמידים-פנים ואז בעצם הפגישה הטיפולית אינה אמיתית ולא תשיג את יעדה; כיוון שטיפול זה המקום היחידי שחשוב להיות בו כנים ואמיתיים כדי שיצליח; אם 'תשמרי בפנים' את כל הרגשות ולא תגידי למטפלת (אולי היא תשים-לב לכך ואולי לא) -אך את תפסידי מכך- כי לא תוכלי להתרכז בפגישה ולהפיק ממנה ערך כלשהוא,כי אותו עיניין כל הזמן 'יקפוץ לך בראש' בכל מילה שתאמרי. אם קשה לך לומר את הדברים תכתבי או תדפיסי אותם -ותתני לה לקרוא זאת, ואז גם היא תדע מה את מרגישה,ולך יהיה קל יותר,אבל בשום-אופן אל 'תבזבזי' פגישות בלי לומר את מה שאת מרגישה,אותי פגישה אחת 'מבוזבזת' הביאה לתסכול עצום ולשינוי היחס כלפי המטפל (שעכשיו שוב השתפר לטובה-כי אמרתי לו בפגישה לאחר-מכן את כל מה'שישב לי על הלב'). מקוה שעזרתי, ואשמח לקרוא מה החלטת לעשות ומה עשית.

עדי שלום, שאלתך היא דוגמה טובה לכך ש"טיפול זה טיפול" - לא משנה אם הוא קוגנטיבי, דינמי או אחר. כלומר אותם תהליכים מתרחשים בטיפול. רק בחלק מהטיפולים הם בפוקוס ובחלק מהטיפולים הם ברקע. ולשאלותייך: בתחילת טיפול קובעים גם את הסטינג הטיפולי ובין השאר כפי הנראה דיברתם על משך הטיפול. היות ואת זוכרת משהו מעומעם לגבי 12 פגישות, כדאי לחזור ולבדוק עם המטפלת את נושא מסגרת ומשך הטיפול. יתכן שהיא אמרה משהו על הצפי שלה לאורך הטיפול. יתכן שהיא חשבה שתצטרכו 12 פגישות ואתן צריכות יותר. למה לשער? דברי איתה על זה. ולגבי יחסי העברה. אכן בטיפול קוגנטיבי יחסי העברה אינם במוקד. זה בודאי לא אומר שהם לא קיימים. זה רק אומר שישנה הסכמה שבשתיקה שהם לא במוקד. כפי שנכתב לך זה יכול רק להעשיר את הטיפול, אם תשוחחי עם המטפלת על מה עוזר לך להיפתח ומה סוגר אותך. עצם השיחה על כך תעזור לך להיפתח ואולי תסייע גם הנושא עליו אתן עובדות. אז גם על הנושא הזה אני ממליץ לשוחח עם המטפלת. אשמח אם תעדכני אותנו לגבי ההמשך, בהצלחה וחג שמח, גדעון

תודה על תגובתכם. אחדד את שאלתי - ברור ומובן לי שבטיפול הקוגניטיבי יחסי המטפל עם המטופל הם אך ברקע ולא מוקד. אבל האם יכול להיות שהם דווקא מאד חשובים ומשמעותיים, ופשוט לא מדברים עליהם? נראה לי די קיצוני לקיים מסכת טיפולית שלמה בלי להזכיר במילה אחת את הקשר שמאפשר לטיפול להתקיים. זה אולי לא המוקד, אבל אין בעייתיות כלשהי אצל מטפלת שלא מעלה זאת?

בתי בת 8 החלה לפני חודש להתלונן על כאבים ברגל ימין לאחר צילום נאמר שהיה שבר הליכה ישן ויש עומס על השרירים והיא צריכה לנוח לאחר שבועיים היא העלתה חום עם מדדי דלקת גבוהיים בדם ערכו מיפוי שהיה תקין ועכשיו האבחנה היא שזה RDS כביכול משהו רגשי פסילוגוי האם מומלץ לקבל עוד חוות דעת המליצו טיפול פיזטרפיה+משככי כאבים ובנוסף שיחות עם פסכילוגית משולב,רציתי לדעת מה אתם יודעים על המצבים האלו.

אוסי שלום, האם את יכולה לפרט: פסיכולוגי באיזה מובן?על סמך מה הומלץ הטיפול הפסיכולוגי ? האם בתך מצויה בתקופת מתח, בתקופה לחוצה נפשית? האם היה ארוע קיצוני כלשהו בחייה או במשפחה? מתוך התיאור שלך קשה לי להבין את הקשר בין הטיפול הגופני שהומלץ לבין הטיפול הפסיכולוגי. בברכה, גדעון

בגלל שבתי מתלוננת על כאבים ואין כרגע ממצא רפואי הם חושבים שהיה משהו שגרם לכאבים מכה או שבר הליכה ישן ועכשיו זה עבר אבל היא ממשיכה להתלונן על כאבים אז הם אבחנו את זה בתור RSD שזה יותר רגשי ופסיכולוגי מאשר כאב רפואי. לילדה אין בעיות כלשהם,כך לפחות אנחנו חושבים הם קראו לי ולבעלי לשיחה ובעוד יומיים יזמנו אותה גם לשיחה. חשוב לציין שבשבועיים אחרונים הילדה מתפרצת הרבה בכעס עלינו ועל אחותה איני יודעת עם יש קשר לדבר או שזה בגלל כל התקופה שהיא עוברת,לפני כן זה לא היה.

אני לא יודע אם זו בעייה פסיכיאטרית, פסיכולוגית או כלל לא הפרעה אבל כבר כמה שנים, בכל זמן פנוי מתנגנים לי שירים בראש. זה מתחיל כשאני קם בבוקר, ממש אחרי ההתעוררות וממשיך כמעט בכל רגע שבו מחשבותי פנויות מעבודה, סידורים... התפקוד שלי נורמאלי לחלוטין אבל המנגינות הללו בראש (לפעמים שיר עם מילים, לפעמים פרסומת...) ממש מטריפות אותי.... האם זו הפרעה? מה ניתן לעשות?

משה שלום, אני לא חושב שמדובר על הפרעה פסיכולוגית, ומה שאתה מתאר נשמע לי תופעה נורמלית ונורמטיבית. אך היות וזה מאוד מטריד אותך הייתי ממליץ לך להתייעץ עם רופא המשפחה ועם נוירולוג. לידיעתך בספר: "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת אוליבר סאקס. מתואר מקרה קיצוני כזה של אישה חירשת , בת 88 המתלוננת שהיא שומעת שירים. (פרק 15) ושם מדובר על בעיה נוירולוגית. נסה להתייעץ בפורום נוירולוגיה, אך בכל מקרה כדאי להתייעץ עם רופא. עדכן אותנו במידה ותקבל תשובה מעניינת, בברכה, גדעון

מדהים, בדיוק היום דיברתי על התופעה המעצבנת הזאת. אצלי זה לא כל הזמן. אבל גם אני "משתגעת" לפעמים כשנדבק אלי שיר ומתנגן לי בראש. אני יכולה למשל לנסות להירדם וזה לא מרפה. תעדכן אם יהיה לך משהו מעניין תודה

כמו בתוכנית של אלי מקביל?

שלום, על מה מעיד אבחון של בחורה כמי "שאינה מסוגלת לרסן את רגשותיה"? מהו בעצם ריסון רגשי? מה גורם להיעדרו? והאם ייתכן שהיעדר ריסון הרגשות יתקיים גם בגיל מבוגר (40 ) ? האם זה רק עניין של בשלות ובגרות פנימית או פגם בהתפתחות, שאין לו תיקון? תודה שלומית

שלומית שלום, שאלה מעניינת, אם כי ההקשר שלה לא לחלוטין ברור. ניתן להסתכל על הביטוי הרגשי כעל ציר. בצידו האחד עומדים מכונסים בעצמם האנשים הסגורים רגשית, אילו אשר לא יביעו את רגשותיהם. אם כתוצאה מעכבות או כתוצאה של חינוך או סיבות אחרות. ובצד השני זזים מלאי מרץ כל האנשים המוחצנים, מלאי הרגש, אשר מתקשים שלא לבטא את עצמם. אילו יכולים להיות ספונטניים אך גם אימפולסיביים ויחצינו בקלות (ויש כאלו שיגידו בקלות רבה מידי) את רגשותיהם. הסיבות לכך מגוונותאך בדרך כלל מדובר על דפוסי אישיות שהתקבעו ונשארו. ובחזרה לשאלתך : ריסון רגשי זו היכולת לשלוט בהבעה הרגשית. יכולת שהינה פונקציה של שני גורמים. הגורם הקבוע: היכן כל אחד מאיתנו מצוי על הציר הדמיוני של הביטוי הרגשי. הגורם של הלחצים הסביבתיים: ככל שיתרבו הלחצים הסביבתיים והמתחים כך יקשה עלינו לרסן את רגשותינו. מקווה שהבהרתי במעט את הסוגיה, בברכה, גדעון

שלום אני בת 29 ואני מסיימת טיפול של 3 שנים בערך (עקב דיכאון וחרדה ומטופלת בכדורים כבר חצי שנה) אני מתה מפחד אני לא יודעת מה יהיה מה יקרה לי! מה אעשה לבד אם מי אדבר ועוד. הרבה שאלות שאין עליהם תשובות! זה מתסכל אותי, גורם לי לבכות דיי הרבה אפילו משטויות- יחסית לאדם שלא בוכה. טלפונים לפסיכולוגית לפסיכיאטר, אני כאילו לא יודעת מה לעשות למרות שהיתה לי הכנה מראש לגבי הסוף. אני חושבת שאני בקצת בנסיגה עושה דברים שמודעת להם והם לא טובים לי.כמו להפגש עם חבר לשעבר.מה אני יכולה לעשות כדי לעבור את הכל בשקט בלי תופעות חרדה וללא נסיגה? ועוד שאלה , הטיפול לא הספיק או לא עזר לי כדי להתגבר על תופעות החרדה האם היפנוזה יכולה לעזור במקרה כזה? תודה מראש a

אני החלטתי ועברתי טיפול עקב כתיבה על הרגשתי באתר זה ועוד אחד כמוהו, וגם חברה שאמרה לי שוב ושוב שאני צריכה ללכת לפסיכולוג. היה קשה והיום טוב יותר.ממות לחיים! אנ רוצה להודות לכם על העזרה! ישר כוח a

a שלום לך, את מתארת תופעה מוכרת ונורמטיבית של נסיגה וחזרת סימפטומים בזמן פרידה מטיפול. מה שאת מרגישה מאפיין הרבה אנשים במצב כזה של סיום הטיפול. יש לך עם מי להתייעץ כמו הפסיכיאטר והפסיכולוגית , ואת מתייעצת איתם, כך שבמובן הזה את עושה את מה שניתן לעשות. לגבי החרדות והיפנוזה. אכן טיפול היפנוטי יכול לטפל בחרדות. יחד עם זה חשוב להבין מה הסיבות שהחרדות נותרו בעינן, לאחר טיפול תרופתי ופסיכולוגי. צריך לזכור שהיפנוזה הינה רק טכניקה טיפולית, אחת מיני רבות, ולא תרופת פלא. בברכה, גדעון

שלום, אני בת 18 ולפני כשנתיים או יותר איבחנו אותי כסובלת מ*דיכאון* ו*חרדה*. על פי הסימפטומים שלי אני בטוחה בזה שיש לי הפרעת אישיות סכיזואידית, זה נראה לי קצת מוזר ואני חושבת שלא איבחנו אותי כראוי. זה אפילו קצת מעליב שמחליטים שאני סובלת "רק" מדיכאון ,הרי שדיכאון זה משהו שנוצר עקב משהו אחר, הדיכאון נוצר עקב בעיות אחרות שהם דפוס אצלי במוח שאין לו בהרכח קשר למתרחש מחוצה לו, והמכלול של הפרעת האישיות קיימת בי בנוסף לדיכאון, שדעתי נוצר עקב ההפרעה. כל הזמן כותבים בפירוט למאפיינים של מחלות שלא ניתן לאבחן עצמית וכי המאפיינים קיימים בכל אדם בדרגה כזאת או אחרת, אני מאמינה שכשהמאפיינים הם משהו עיקבי אצלי זה נחשב למחלה, לא?, ואם לא, אז מה באמת המאפיינים של המחלות האלה אם לא המאפיינים שאתם מפרסמים? מה עומד מאוחרי זה באמת? זה יכול באמת להטעות אנשים ואם זה לא כלכך *פשוט* אולי עדיף שלא יפרסמו את זה להמון הסקרן. הייתי רוצה לדעת מה הם הקריטריונים על פי אתם מסווגים אנשים על פי מונחים פסיכיאטריים רייקים. תודה

לסכיזואידית שלום, האבחנה הפסיכיאטרית שייכת אכן לתחום הפסיכיאטרי של האבחון. ישנם כמה ספרי אבחון פסיכיאטרים , שמהווים מעין "ספר בישול" של אבחנות. כך למשל , את יכולה להיתקל במונחים כגון: DSM-4, או ICD-10 . אלו השמות של מדריכי הסיווג הפסיכיאטרים. על מנת לקבל אבחנה צריך לעמוד בקריטריונים מסוימים האופינים לכל אבחנה ואבחנה. לגבי ההעלבות מכך שאובחנת כסובלת רק מחרדה ודיכאון ולא מהפרעת אישיות. ישנה גישה שלא לאבחן הפרעות אישיות עד גיל 18, שכן האישיות הינה בתהליך התבגרות והתהוות. יתכן שזו הסיבה. בכל מקרה , לא מומלץ לבצע אבחון עצמי. תופעה מוכרת בקרב תלמידי פסיכולוגיה, היא לזהות אצל עצמם את כל המחלות וההפרעות הקיימות מהרגע שלמדו עליהם. ולחובבי ההומור שבינינו, האם קראת את "שלושה בסירה אחת" - שם ג'רום (נדמה לי) קרא ספר רפואי ומצא אצל עצמו את כל המחלות מלבד עווית הרחם . כך שבכל מקרה אבחנה עצמית על סמך קריאה בלבד אינה מומלצת. בברכה, גדעון

שלום גדעון, אכן חשדתי שזה ככה ושאכן התעלמו מן הסימפטומים שלי כי הייתי מתחת לגיל 18, ולכן זרקו לעברי מונחים כמו דיכאון וחרדה (שלדעתי הם ממש לא שורש הבעיה) בכדי לגרום לי לחשוב שהכל בסדר אצלי. באמת שאני לא מבינה איך לסווג אדם כחולה בהפרעת אישיות בגיל 20 זה יותר נכון מלסווג בן אדם ככזה בגיל 17. האם יש יוצאי דופן בעניין הזה? והאם כשפסיכיאטר מזהה סוג של הפרעה אצל בן נוער מתחת לגיל 18 הוא מתעלם מכך? עד כמה ממהרים לסווג בן אדם כחולה בהפרעת אישיות כלשהיא? האם בכלל הסיווג הזה עוזר במשהו חוץ מלעזור למטפל לדעת *בדיוק* איך לטפל בו? תודה בכל מקרה ויום טוב.

רציתי לעדכן בקשר לעיניין חוסר היחס מצד המטפל שלי ש... באמת עליתי באמצעות ההפגישה הטיפולית שהיתה לי, שיש לי דפוס קבוע להיפגע מהר מאוד מאנשים ולשפוט אנשים מהר מאוד (על-סמך מקרה אחד או שניים),וזה לא שלא ידעתי זאת,פשוט לא היתיי ממש מודעת לזה ולא ראיתי זאת כמו שאני רואה זאת כעת. בנושא חוסר היחס של המטפל,הוא אמר לי שזה היה מכוון כדי להוציא אותי מהאדישות בה הייתי,ושהוא שמח מהתוצאה שהיתה ומאיך שזה השפיע עליי ועירער אותי ופגע בי-לא בגלל שהוא רצה שאפגע,אלא שאראה איך אני נפגעת מאנשים. וגם לו אמרתי שאני מאמינה חלקית לכך שחוסר יחס זה היה מכוון,אבל בכל מקרה הפגישה הנוכחית גרמה לי לרצות מחדש להמשיך את הטיפול הנוכחי אצל אותו מטפל, ולראות את יתרונות הטיפול ולסכם(חלקית) את מה שעברתי בטיפול עד היום. במקרה זה טעיתי ואני שמחה שטעיתי,והבנתי שכתבתי מתוך כעס ופגיעות,אבל זה הראה לי שתמיד כדאי לשוחח על הבעיות ולא 'לשמור אותן בלב'.

למתוסכלת שלום, אני שמח בשבילך שהשיחה עם המטפל היתה חויה חיובית ובונה. יש משהו מעודד בתוצאה החיובית של שיחתכם, שהרי תמיד מתקיים החשש להיפגע ולכן ללכת על האופציה הבטוחה של "לשמור בבטן". תודה ששיתפת אותנו, גדעון

תודה על תשובתך,כיוון שאיתך דנתי בנושא זה מלכתחילה חיכיתי להיום כדי לקבל ישירות את תגובתך (למרות שכולכם עוזרים לי). הבעיה היא שבינתיים אומנם השתפר יחסי עם הפסיכולוג שלי ולפחות אני מרגישה ש'רשת-הביטחון' שהיתה לי איתו חזרה, אבל עקב דברים שלא הסתדרו לי השבוע (מבחינה מקצועית)חזרתי לדכדוך שהייתי בו ואף יותר גרוע,ואין לי חשק כמעט לעשות כלום, איני נהניית כמעט משום-דבר בימים האחרונים ומצב-רוחי התהפך מאופטימיות ושמחה לדכדוך עצום ושנאה עצמית; הגעתי למסקנה שחיי לא שווים (לא אעשה שום צעד קיצוני),ואין לי כוח אליהם יותר ואיני מאמינה שמשהו טוב יקרה לי אי-פעם; כמובן שכשאהיה בפגישה אדון בכך עם הפסיכולוג,אך בינתיים איני יודעת מה לעשות,תוקפת אותי אדישות נוראית בנוסף לייאוש והתסכול העצום. מצטערת ש'הפלתי עליך' את זה בתוך התודה על תגובתך,אך אני חייבת 'להוציא' את תחושותיי בצורה כלשהיא,בעיקר כי אני 'שומרת זאת בבטן' מפני משפחתי. תודה מראש, מתוסכלת

שלום רב, השאלה שלי היא איך נפטרים מהתניה? יש לי פחדים כתוצאה מהתניה וזה מפריע לאיכות חיים שלי, כיצד אני יכולה להיפטר מהפחדים שלי? תודה רויטל

שלום רויטל, לא לגמרי ברור משאלתך באיזו התנייה מדובר. בכל מקרה, נראה לי נכון לבדוק את האופציה של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיתמקד ביצירת התניות חלופיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לאחרונה נודע לי שאבי האמיתי, שאיתו אין לי קשר שנים רבות, הפך לבן אדם זרוק ונכה. האם מישהו מבין מה המשמעות של זה?

שלום קורל, "זרוק" יהיא מילה בסלנג, ואין לה משמעות אבחנתית או טיפולית, אם לכך התכוונת בשאלתך. אולי תוכלי לשוחח ביתר פירוט עם מי שמסר לך את האינפורמציה? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם משהו מכיר את ד"ר שאול לבנה מירושלים? אני שוקלת להתחיל אצלו טיפול אבל לא מכירה מטופלים לשעבר וממש לא בא לי להכנס למסגרת טיפולית לא פרודוקטיבית או חלילה מזיקה לכן אם מישהו מכיר אז אשמח לקבל חוות דעת

שלום בננה, אנחנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים במסגרת הפורום. במידה ומשתתפים מעוניינים להתייחס לשאלה, אנא כתבו ישירות למייל האישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3237019,00.html

מה ההתלהבות? מי היה מוכן שמחשב יגיד לעולם איך הוא מרגיש? זה נשמע כמו גימיק זול וטפשי.

אני כבר לא יודעת מה לחשוב - אולי תצליחו להאיר את עיני אני בטיפול כבר שנה וחצי - בעצם קצת יותר. בהתחלה היה לי מאד קשה להתחבר למטפלת ולא יודעת למה לא עזבתי. היא טענה לאורך כל הדרך שהבעיה היא אצלי ולא בטיב הקשר ביננו (לא במילים האלה אבל זה היה המסר הכללי). היה משבר גדול כבר הייתי על סף עזיבה אבל בסופו של דבר החלטית להשאר. אין לי דרך לדעת כי אני לא ממש מבינה בתחום, אבל אני חושבת שהיא טובה ומקצועית. אין לי טענות כלפי המקצועיות שלה או משהו כזה, אבל אני חושבת שלפעמים היא ממש לא מבינה אותי. כאילו שאנחנו על קווים כאלה שלפעמים נפגשים וגם הרבה לא. כשאני בתקופות קשות היא מאד מתגייסת ועוזרת וזמינה ומצד שני לפעמים היא אומרת משהו שאני ממש לא מבינה מאיפה היא מביאה את הדברים. קשה לי להסביר בדיוק מה זה - תחושה חמקמקה כזו אבל אני חושבת שקשה לה להבין אותי באמת, לעומק, עד הסוף. יש חיבור טוב בעיקר כשאני במצוקות גדולות - או בגלל שלשם פשוט יותר להתחבר, כי שם הכל חשוף וגלוי ומאד פשוט לכאורה, או בגלל שאז כל ההגנות שלי נופלות מולה ואני רק צריכה מישהו שיאסוף אותי. כבר חצי שנה בערך אני מרגישה שגם אם יותר טוב וגם אם פחות טוב, אני נשארת בטיפול הזה. אני כבר מושקעת שם רגשית, היא כבר מכירה אותי ואני צריכה את היציבות. לפני כמה ימים נפגשנו והיתה פגישה שבה כאילו ישבתי מול מישהי שלא מכירה אותי. היו לה אמירות שגרמו לי להרגיש מאד לבד. אמרתי לה והנושא דובר ופתאום שוב חזרו כל המחשבות שלי על עזיבה. אולי אני בעצם נשארת במקום שלא מתאים לי? זה נשמע לכם הגיוני שאחרי שנה וחצי אני עדיין מרגישה ככה? שזה לא "יושב" טוב כל העניין הזה? זה לא אמור להיות השלב שבו יודעים אם זה זה או לא? אני חושבת שטיפול מאד דומה לזוגיות - אם הייתי בזוגיות כזו, בטח כבר הייתי עוזבת, לא? מה דעתכם?

זה נשמע לי סביר שגם אחרי חצי שנה יהיו עדיין לבטים-לגבי המטפל,לגבי סוג הטיפול, ואינני יודעת בדיוק איך להסביר זאת, זו (לפחות עבורי) תחושה של תלות מסויימת במטפל ובטיפול,שגורמת לי להרגיש שאני חייבת להמשיך את הטיפול ולהשיג את המטרות שאני רוצה מהטיפול,גם אם המטפל/ת 'לא מבינים אותי' ומעצבנים אותו,כי לטווח הארוך- הם מבינים יותר מאיתנו איך התנהגותינו פוגעת בנו ולכן הם רוצים שנכיר בכך שאותה התנהגות פוגעת בנו ובסובבים אותנו,ואולי גם משבשת את חיינו. אבל מה שלא מובן ל זה אם שיתפת את המטפלת שלך במחשבות על עזיבה או לא,כי אני מאמינה ששיחה כנה 'מהלב' יכולה לתרום המון לשיפור ולהעמקת הקשר בין המטפל למטופל. מקווה שעזרתי.

קראתי את ההודעה שלך פעמיים. לי עושה רושם שהטיפול טוב, החיבור הוא תהליך של בדיקות את המטפלת ונראה לי שזה קורה אצלך כל הזמן וזה מאד הגיוני. בעצם את מתארת תהליך שהוא נכון לרוב המטופלים בתהליך טיפולי. נושא העזיבה יכול להיות על רקע של בדיקה חוזרת, אם הטיפול טוב לא טוב.. לפי דעתי כן יש לדבר על זה עמה..ציינת שדיברת על נושאים אחרים אבל לא על נושא זה. וכדי להרגיע אותך, אני בטיפול כבר בשנה השלישית ועדיין יש פגישות שאני מרגישה החמצה/ שהיא לא מכירה אותי/ אומרת דברים לא קשורים/ מנותקת... אבל מנגד יש פגישות מאד טובות .. אחרי הכל גם היא בן אדם, זה לא קסם ומה שאני מביאה היא יכולה להתחבר ואם אני לא מדברת על נושא היא לא יכולה לדעת עליו עד שאני מעלה אותו... אני לא חושבת שטיפול דומה לזוגיות, בזוגיות לא אמורה להיות הכרות חד צדדית, הכלה אין סופית ואפמתיה של אמה לתינוקה. אבל כן צריכה להיות כימיה, ואת זה בן השורות שכתבת כן מצאתי... אולי תדברי איתה על זה, למרות שאולי זה מאד קשה. אני יודעת שמה שאת חווה כלפיה זו "מעבדה" קטנה למה שאת חווה בחיים האמיתיים בחוץ, אולי יש עוד אנשים עמם התחושות הללו עולות? בכל אופן לפי דעתי זו הזדמנות טובה לדבר על זה, על הרצון לעזוב, על זה שאחרי שנה וחצי את עדיין מרגישה כך, מה דעתך? בהצלחה ניבה

אני חושב שטיפול זה לא חתונה קאתולית כמו שחתונה זה לא חתונה קאתולית ומותר לשוב ולהרהר על זה, גם אחרי 11 שנה... גם אנחנו וגם המטפלים שלנו בני אדם עם תקופות, מצבי רוח והתפתחויות. אני מבין שדיברתם על הקושי שלה להבין ולגעת בחלקים מסויימים. אין שום סיבה להשאר במקום לא מתאים רק כי אולי משהו בך לא בסדר...יש לי הרגשה שהיא לא כל כך לוקחת אחריות על הכשלים שלה ואם אני צודק אז זו בעיה. אני לא חושב שמטפל תמיד צודק ואני לא חושב שאם יש קושי לחוש הבנה בטיפול זה תמיד בעיה של המטופל- בטח לא שנה וחצי. קרה שהיא הודתה בטעות?

שלום נתי, כן, המורכבויות שתיארת בקשר הטיפולי נשמעות לי סבירות. אני נוטה להסכים עם משהו שכתבו המשתתפים הנוספים בפורום, שטיפול דומה במידה מסוימת ל"מעבדה" בין-אישית, שמאפשרת לנו להסתכל מבעד ל"מיקרוסקופ" בדברים שקורים לנו גם במערכות יחסים אחרות. את התחושות שמתעוררות אצלך ביחס לטיפול כדאי לבדוק הן בהיבט של הקשר הספציפי בינך ובין המטפלת, והן בהיבט רחב יותר של מערכות יחסים שקיימת בעבר או שאת מקיימת בהווה. גם אם בעקבות הבירור הזה תגיעי להחלטה לסיים את הקשר הטיפולי, תצאי נשכרת מבחינת מה שאפשר ללמוד על עצמך בהתבוננות רחבה יותר. כך שמאוד כדאי לחזור ולפתוח את הנושא בטיפול... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לגולשי ומנחת הפורום אורנה ראובן מגריל . יש לי רעיון שעל פניו נשמע קצת מוזר / חצוף , אבל במחשבה שנייה יש בו הגיון מסויים : להנהיג בטיפולים פסיכולוגיים ( וגם פסיכיאטריים ) 3-5 טיפולים ראשונים חינם לניסיון ( או בתשלום סמלי שלא יעלה על 25 ש''ח ) כדי לבחון את ההתאמה בין מטפל למטופל . לצערי ( מניסיוני האישי ) נתקלתי לא אחת בפסיכולוגים שהיו מלאים בדיעות קדומות וסטריאוטיפים כלפיי ואני ( שעברתי לצערי טראומות רבות בחיי ואני רק בת 36 ) הרגשתי כיצד נפשי נרמסת שוב ברגל גסה ודווקא בידי האנשים שאמורים להיות רגישים ואמפאטיים (! ) כלפיי , וכמו כן גם כספי . אני לא רוצה לעשות הכללות , ברור לי שישנם גם אנשי מקצוע שעושים את עבודתם נאמנה ויש בהם רגישות אמיתית לכאב הזולת , אבל האים אדם צריך לבזבז הרבה שנים ובעקר עשרות ואפילו מאות אלפי שקלים עד שימצא את אותו מטפל/ת חומל שירפא את נפשו ?! בתודה , אורנה .

אורנה שלום, למרות שהרעיון שלך נשמע כמעט הזוי{כי אף מטפל (פרטי) לא יסכים לוותר על רווחיו לטובת מטופלים,וזה מובן -שירצו להרוויח כמה שיותר כסף,הרי 'כך עובד העולם'-על כסף, ומה שניתן להשיג בעזרתו},למרות זאת אם באמת מישהו יקשיב לרעיון שלך,עבורינו המטופלים זה יכול להיות רעיון נהדר, כי לא 'נבזבז סתם' אלפי שקלים מבלי להיות בטוחים שזה למטרה טובה,ושיש תועלת מכך.

בדרך כלל החיפוש לא כל כך ארוך, קשה לי להאמין שאדם עובר חמישה מטפלים, כל אחד למספר פגישות ולא מוצא מידת התאמה. אין ספק שכשאין כימיה בטיפול זה לא נעים ואף פוגע, מטפל בעל דעות קדומות וסטראוטיפים יכול להזיק אבל הנזק העיקרי אינו דוקא כלכלי. זה בהחלט מרגיז לשלם לטיפול שלא הועיל אבל צריך גם לזכור שגם המטפל השקיע זמן ומאמץ ואין זה הגיוני לדרוש ממנו לעשות זאת בחינם. צריך לזכור שכמות הפגישות הראשונות שיש למטפל גדולה בהרבה מכמות הפגישות הראשונות שיש למטופל. באופן כללי בהחלט צריך לקחת בחשבון שטיפול פסיכולוגי גובה מחיר גם של מספר פגישות ראשונות עם מטפלים שלא היתה עימם התאמה. העלות היחסית שלהם מסך כל העלות של טיפול פסיכולוגי היא בדרך כלל נמוכה. תמיד מרגיז לשלם למשהו שלא עזר כשהיה אמור לעזור אך ככה זה בכל תחום, רופא שלא פתר את הבעיה, משחה שלא עזרה נגד הצינון וכן הלאה, אנו משלמים על העבודה של הפסיכולוג ולא מקבלים הבטחה להצלחה. יותר מאכזב להיות בטיפול שלוש שנים ולצאת בהרגשה שהוא לא עזר, גם זה קורה...

שלום אורנה, צר לי לשמוע שהיו לך מספר התנסויות לא מוצלחות עם מטפלים, אבל אני לא בטוחה שהפתרון שהצעת מצמצם את הקושי למצוא את המטפל "הנכון". טיפול (גם אצל המטפל "הנכון"), הוא חוזה שבו התנאים ברורים מראש, כולל תנאי העלות הכלכלית. תנאים אלה מגדירים את הקשר הטיפולי, ותקפים מתחילת הפגישה הראשונה ועד סיום הפגישה האחרונה. לכן, כשם שאיננו עושים פגישות ראשונות של 10 דקות במקום 50, או פגישה ראשונה בבית-קפה במקום בקליניקה, כך גם תנאי התשלום נשאר תקף. אני יודעת שזה יכול להיראות כמו מציאות נוקשה מדי, אבל בעיני זו פשוט המציאות - כזה הוא הקשר הטיפולי (מתנהל רק בקליניקה, רק בשעות קבועות, רק תמורת תשלום וכן הלאה), ואפשר לבחור להתנסות בו, או לחפש מסגרת טיפולית בעלת סגנון אחר. את יודעת, דווקא הבהירות הזו של הגדרת התנאים מאפשרת התבוננות במצבים בהם המטופל רוצה את המציאות "אחרת" (כמו הרצון שהכללים יהיו פתאום שונים, רק ל 3-5 פגישות ודי...). מניסיוני, זה יכול להיות כיוון מאוד מעניין לעבודה טיפולית (למשל, האם את מכירה את המאבק הזה בכללים מעוד מקומות בחייך?). ובעניין המטפל ה"נכון", אני מקווה שלא תתייאשי ותמשיכי לחפש את המטפל שיעורר בך הרגשה "נכונה", אף שגם הוא/היא ללא ספק יטעו וייכשלו לפעמים... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, לבני יש חברה מזה כמה חודשים, אתמול הם הסתגרו כמה שעות בחדר ואני חושבת שקרה שם משהו שאני אפילו לא מסוגלת להגיד או לכתוב אבל הוא קשור לנושא, אציין שבני הוא בן 13. מה לעשות? מה לומר לו? איך לגשת אליו בכדי להדריך אותו?

שלום ספיר, ראשית מילת הרגעה - אני לא בטוחה שהסתגרות בחדר למשך כמה שעות פירושה קיום יחסי מין, ובהחלט יתכן שדאגתך מוקדמת. אבל, מאחר ובאמת מדובר בנער ונערה צעירים, אני מציעה להתחיל לגשש בנושא. קשה לתת "כללים" לשיחה על מיניות, אבל בעיני המרכיב המרכזי בשיחה הוא שתהיי נינוחה ככל האפשר. לכן, אם את מרגישה שמאוד מביך אותך לשוחח עם בנך על מיניות, אולי כדאי להיעזר בגבר שהוא מרגיש קרוב אליו. האינפורמציה עצמה צריכה להיות מותאמת למה שמשתמע בשיחה שבנך כבר מבין/יודע/עושה. אני מתכוונת לכך שאם יסתבר בשיחה שהוא "רק" מתנשק, אין בהכרח צורך לפצוח בהרצאה על נפלאות יחסי המין המלאים... אני הייתי מדברת איתו על חשיבות הבשלות הרגשית ביחסי מין, ולא חוסכת באזהרות הקשורות לסיכונים כמו הריון לא רצוי ומחלות מין (אני יודעת שזה נשמע "פוריטני", אבל חשוב שהוא ידע מהן ההשלכות, ובכל מקרה יהיו לו עוד הרבה שנים להינות מכך...). אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך איך זה הלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רציתי לדעת מהי ציקלותמיה?ואם ניתן לטפל בזה ואיך? תודה

http://72.14.203.104/search?q=cache:wtc_FwQcgCMJ:th.telhai.ac.il/thforums/download.asp%3FmsgID%3D1414+%D7%A6%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%9E%D7%99%D7%94&hl=iw&gl=il&ct=clnk&cd=1 (תחתית העמוד)

שלום סופיה, ציקלותימיה מוגדרת כאי יציבות מתמדת במצב הרוח, הכולללת מספר רב של תקופות דיכאון או התרוממות רוח בדרגה מתונה. כלומר, מדובר במצב מתמשך של תנודות רגשיות לא קיצוניות. הטיפול, כמו בהפרעות מצב-רוח אחרות, כולל פסיכותרפיה ובמקרה הצורך גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי עברו 7 חודשים אני לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהייתי עם נערת ליווי הכרתי משהי נפלאה אנחנו ידידים אני כל כך אוהב אותה אבל אני לא מסוגל לעבור שלב אחד ולהגיד לה מה אני מרגיש כי הייתי עם נערת ליווי זו הרגשה מחורבנת להיות כלוא בגוף הזה שאולי הוא פגום (לפי הבדיקות אולי אני חושש סתם) ואני כלוא בעבר המגעיל הזה הפסדתי כל כך הרבה .אני לא כזה דפוק כמו שחשבתי יש הרבה אנשים שאוהבים אותי וכנראה שיש לי גם הרבה קסם אישי אבל שנאתי את עצמי יישמע מוזר תמיד הייתי בררן עם נשים אבל מצד שני גם נמאס לי להיות לבד והייתי הרבה זמן לבד ונכנסתי לדכאון והרגתי את עצמי עכשיו אני כלום אין לי מה לתת לאישה הרגתי את גופי ואת נשמתי אני חשוב כמת

לילה טוב... אני מציע לך לנסות לחשוב הפוך. אני מתכוון שאולי כל כך מפחיד אותך להיות בקשר משמעותי של תלות ונזקקות עם בחורה מקסימה, עד כדי כך שאתה מעצים את העניין של נערת הליווי. מדובר במשהו שכמעט כל גבר במהלך חייו מגיע אליו. קוריוז של גיל ההתבגרות. אתה עושה מזה עניין, בוא נחשוב למה אתה צריך לשים מחסום בינך לבין האפשרות שתהיה לך בת זוג? אולי אתה פוחד להנטש על ידיה? אולי אתה מרגיש לא ראוי ומעניש את עצמך? נורא מעניין אותי...גם לי היה משהו כזה ויצאתי מזה בעזרת טיפול. גל

MR BLUE שלום, נדמה לי שלא מעט גברים ונשים ניסו לדבר על לבך ולקרוא לך להניח לפרשה האומללה הזו בחייך. אתה מתמיד מאד בסירוב שלך. האם דבריו של גל מדברים אליך? ליאת

היי, האמת שיצא לי לקרוא את הסיפור שלך כבר כמה פעמים. לכל אחד מאיתנו יש איזשהו סוג של מטען שהוא לוקח איתו מהעבר לכל מקום. העניין הוא שכדאי להשלים עם העובדה שזה קרה. אין לך שום אפשרות לשנות את מה שקרה. אם תשלים עם העובדה הזו מהר יותר, יהיה לך קל יותר לעבור הלאה. אם תסתכל עם זה במובן אחר, אולי זה ייקל עלייך. כשאני נזכרת במשהו שנגרר אחריי אני מנסה להתרכז בעובדה שמה שקרה הוא בסך הכל חיובי (למרות כל הכאב שבדבר), היות ולמדתי מהחוויה וכך גם למדתי על עצמי. אתה מייסר את עצמך על מה שקרה וזה חבל. כל זמן שאתה עוד משקיע בלחשוב על העבר שלך והטעיות שעשית, אתה מונע מעצמך את האפשרות להתגבר ולעבור הלאה. המון בהצלחה

בכנות אני אומרת לך, ש נ-מ-א-ס להכנס לפורומים שונים ולפגוש אותך שם. עם הבעיה או אי הבעייה שלך. מה המטרה שלך? לספוג תשומות לב? שלילית ככל שתהיה, העיקר תשומת לב? די כבר עם הנערת ליווי שלך!!!!!!!!!!!!!אתה בן אדם אובססיבי לגמרי. אתה צריך אשפוז דחוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לילוש נראה שאת צריכה למתן את התגובה שלך הבן אדם סובל מבעיה זה לא לעניין!

רוצה למות

גם אני רציתי פעם. אני מטופלת היטב, וכבר לא רוצה יותר. שווה לנסות, למות אפשר תמיד.... הדר

יופי של שם בחרת... אני חושב שאם היית רוצה למות, לא היית כותב את זה ככה פה. מה שאני באמת חושב זה שאתה מבקש מאיתנו עזרה, וגם שם על משתתפי הפורום והמנהלים שלו אחריות למצבך. שים לב! אני חושב שמי שרוצה למות בעצם מעוות את המציאות כי הוא רואה חרך צר שלה. חשוב להרחיב את החרך הזה באמצעות שיתוף של אנשים נוספים. אם אתה באמת רוצה עזרה, שתף אותנו בפורום ונוכל לדבר על הקשיים. בינתיים אתה רק מפחיד אותנו... בשם ליאת ובשם כולנו -בקשה כתוב לנו מה העניין טוב? אני לא ממש מכיר סיבות אמיתיות למות. כזה חוסר מוצא אמיתי מאוד נדיר. זה קשור לתחושה שאפשר לשנות.

היי הדר, אני לא רוצה לגרום לך לתהיות או שאלות מיותרות...אבל היום את חושבת שאת בן אדם יותר מאושר? מה לטעמך עזר לך יותר, הטיפול התרופתי או השיחות? לילה טוב

היי הדר, אני לא רוצה לגרום לך לתהיות או שאלות מיותרות...אבל היום את חושבת שאת בן אדם יותר מאושר? מה לטעמך עזר לך יותר, הטיפול התרופתי או השיחות? לילה טוב (אפשר להוריד את ההודעה הקודמת)

שלום ליאת עד כמה שהבנתי והספקתי לשמוע מומחים בנושא של הפרעת אישיות גבולית,הייתי מעוניין לדעת ,האם ישנו מרכיב גנטי תורשתי בהופעת התופעה?או שמה זה משהו שמתהווה תוך כדי התבגרותינו?ואם כן באיזה שלב?ומה הם הסיבות המרכזיות הגורמים לתופעה? אחדים מהסימפטומים הם חוסר ביטחון גדול וצורך עז לשמוע כל הזמן תמיכה של אהבה, האם צורך זה נובע בגלל שבינקות ילדים לא זכו לתמיכה הורית אוהבת ותומכת ומעניקה בביטחון ואמון?האם הם מודעים על חוסר יכולתם לחיות בזוגיות?או שמה מעדיפים לחיות לבד?

שלום ירון, ממש כמו האישיות הבריאה, כך גם האישיות הפגועה, מתפתחת משילוב של תשתית ביולוגית יחד עם השפעות סביבתיות (בעיקר בילדות המוקדמת). במקרה של הפרעה גבולית, מדובר בקשיים בוויסות רגשי, אשר יחד עם תנאי התפתחות בעייתיים בילדות המוקדמת, יוצרים את הארגון האישיותי האופייני להפרעה זו. ההשקפה הרווחת, מצביעה על בעיות ביכולת ההתקשרות וקושי לעבד חוויות של פרידה ואובדן, הקשורים ביחסי-אובייקט מוקדמים בעייתיים. אנשים כאלה הופכים פגיעים מאד לחוויות של פרידה ועזיבה, ומגיבים בזעם או בנסיגה מקשר כל אימת שנדמה להם שהם נעזבים. תוכל לקרוא עוד על ההפרעה בספרי לימוד המתמקדים בתיאוריות על האישיות, ולחפש תשובות לשאלותיך האחרות. בברכה ליאת

שלום. שמי איילת ואני בת 16. יש לי חברה, גם היא בת 16. יוצא לנו לישון הרבה אחת אצל השניה ולצאת בערבים עד מאוחר. יום אחד שמתי לב לתופעה מוזרה ומפחידה - ישנתי אצלה, ולפני השינה דיברנו על כל מיני דברים די משמעותיים, ויום אחרי זה היא לא זכרה כלום. היא לא זכרה שדיברנו, היא לא זכרה פשוט כלום. זאת הייתה הפעם הראשונה, והיא עוד נראתה סבירה למדי. בפעם השניה זה כבר התחיל להפחיד - לפני כמה זמן נשברה לה היד, וערב אחד לפני שהלכנו לישון, ציירתי לה על הגבס. בבוקר היא קמה, ושאלה "ציירת לי בזמן שישנתי?". היא הייתה ערה לחלוטין, זה פשוט מוזר. בפעם השלישית זה היה כבר מוגזם, החלטתי שצריך לבדוק אם העניין תקין - יצאנו היא, עוד חברה ואני למועדון בת"א. כשחזרנו לבית של חברה שלנו, הלכנו ברגל. בדרך עצרו שני בחורים ברכב והתחילו איתנו, בעיקר איתה, כי היא דיברה הכי הרבה, ושיתפה פעולה. היא אמרה שהיא בחיים לא תשכח את זה, היא הייתה ממש מרוצה מהשיחה שהייתה לה איתו, בקיצור, היא עשתה מזה עניין גדול. הגענו הבייתה, ולמחרת בבוקר היא לא זכרה כלום! היא לא זכרה איך חזרנו הבייתה, היא לא זכרה את הבנאדם, פשוט כלום. עד היום היא בטוחה שעבדנו עליה, ושזה לא באמת קרה. היו עוד כמה מקרים כאלה, זה כבר הפך להרגל. אני כבר מכירה את זה אצלה עד כדי כך שאני מתחילה לשחק עם זה - להגיד לה כל מיני דברים ולבדוק אם היא תזכור את זה בבוקר (והיא אף פעם לא זוכרת). מה שמוזר זה שאני הראשונה שגילתה את זה אצלה, ואנחנו מכירות בסך הכל משהו כמו חצי שנה לכל היותר. עד שהגעתי, היא בכלל לא ידעה שיש לה את התופעה המוזרה הזאת. חיפשתי פורום מתאים לתופעה, אבל לא מצאתי, אז חשבתי שהכי קרוב למה שאני צריכה זה פורום שקשור לשינה. אשמח אם יש כאן מישהו שיוכל להפנות אותי למקום הנכון, או אפילו לענות לי בפורום הנוכחי. אני לא יודעת אם זה תקין, וזה די מטריד אותי. היא פנתה לאמא שלה, והיא לא מאמינה לה. בינתיים, אני זאת שזה נראה לה לעין הכי הרבה, ולכן אני הכי מודעת למצב. מקווה למצוא פתרון, או לפחות, אם זה לא דבר חריג כל כך, שמישהו יוכל להגיד לי את זה. תודה מראש, איילת.

*בפורום שקשור לשינה=בפורום שקשור לפסיכולוגיה

שלום איילת, את מתארת למעשה שינויים במצב התודעה והזיכרון, המתרחשים במעין מחזוריות. מצבי נתק כאלה (דיסוציאציה) יכולים להיות קשורים במספר גורמים, החל ממצב לחץ זמני ועד למצבים נפשיים מורכבים יותר. כדאי לנסות ולערב שוב את אמה של חברתך, ולשכנעה באמיתות התופעה. מומלץ מאד להתחיל ברור, ורופא המשפחה יכול בהחלט להיות כתובת ראשונית לעניין זה. בברכה ליאת

תתיעצו עם נוירולוג. בן דוד שלי היה מתנתק ובעזרת תרופה שלקח שנה זה הסתדר. לו זה היה בגיל 13 והיום הוא בן 17 ומתגייס לצה"ל עם פרופיל 97. לא הכל נפשי. פסיכולוגים לא תמיד יודעים הכל, קצת צניעות...

תודה על תשובתך ליאת. אני מקווה שאצליח לשכנע מישהו שזה לא ממש תקין, בטח לא להמשיך ולהתעלם מהתופעה. איילת.

שלום, אני מרבה לקרוא הודעות בפורומים פסיכולוגיים ודומיהם. כולם משדרים איזו "תקווה" בלתי מובנת לי, הגלומה בטיפול פסיכולוגי. האם לא ייתכן, שישנם מצבים חסרי תקווה, שכן הגיל והנסיבות פועלים לרעתנו? מה הסיכויים למצוא אהבה בגיל מאוחר (40 פלוס), לאחר חיים שלמים של שממון רגשי, בדידות והיעדר נסיון במערכות יחסים על כל המשתמע מכך? הרי החברה לא נותנת צ'אנס לפגיעים ול"חריגים"... הפסיכולוגיה פועלת להמרת "אמירות פנימיות שליליות" ב"אמירות חיוביות", שאולי יגבירו את הסיכויים שלנו. ייתכן, שלאחדים עוזרת סוגסטיה זו. כששיטה זו אינה מצליחה לשפר את חייו של "המטופל" כל שנותר הוא להימלט מלהסתכל ל"דכאון" בעיניים ולהתנחם באמירות סרק, שאינן יכולות לעזור בהתמודדות עם הכאב. הטיפולים שעברתי לא הועילו לא בשיפור הרגשתי לגבי כשלוני בחיים, לא עזרו לי לא לראות את חיי ככשלון בהשוואה לחייהם של אחרים, (וניסיתי גם תרופות) ומנגד גם לא הועילו במתן ניחומים. כשאמרתי לפסיכולוג שלי שאיני מוצאת ניחומים גם במילות תנחומים שנאמרות בשעת מוות של קרובים או חברים, הוא היה "מזועזע" ממני, שכן סירבתי לשתף פעולה עם הקלישאות שמקובלות על כולם ועוזרות להם לשרוד את החיים הקשים. יש כאלה שחייהם אומללים יותר, דווקא משום שאינם מאמצים בחיבה יתרה את ה"ז'רגון" של הכמהים להתעודד בכל מחיר. מיואשת סדרתית

שלום לך מיואשת סדרתית, תקווה היא סוג של עמדה פנימית שאינה משלימה עם נסיבות מחורבנות. התקווה אינה גלומה בטיפול הפסיכולוגי דווקא. יש אנשים שאינם נעזרים בטיפול, ובכל זאת אינם מאבדים תקווה, ואף מצליחים להיחלץ בדרכים אחרות. הסיכויים למצוא אהבה אמיתית בכל גיל אינם מאד גדולים, ובכל זאת הניסים האלה מתחוללים מפעם לפעם. יש אנשים שמצליחים למצוא משמעות וסיפוק גם מחיים ללא בן זוג, הגם שאינם מפסיקים להשתוקק לאהבה. נדמה לי שהמרת אמירות פנימיות שליליות בחיוביות מכוונת - לאו דווקא לשיפור הסיכויים שלנו - אלא לשינוי בעמדה הפנימית שלנו ביחס לעצמנו וביחס לעולם. אני שומעת נימה של לגלוג כלפי מי שכמהים להתעודד, ואולי גם ביקורת על המטפלים המוכרים אשליות. אני מכבדת את עמדתך, אך מתעקשת - באופן אישי - לדבוק באמת שלי. לעולם לא אקח ממישהו את התקווה, גם אם (ואולי דווקא בגלל ש-) זה כל מה שיש לו בחייו. הלוואי שתוכלי למצוא טוב בחייך למרות הכל ליאת

ליאת, את אומרת "לעולם לא אקח ממישהו את התקווה" ואולי זה יותר נכון(כך לגבי) שצריך לשמור לי את התקווה... איזשהו מקום שמזכיר שהתקווה קיימת זה הדבר היחיד שיכול במצבים הקשים לעודד

שלום ד"ר מנדלבאום, אם כך, אם הסיכויים למימוש אהבה משולים לסיכויי התרחשותו של נס, כל שנותר הוא "להתפלל" לניסים... ומה עושים כשחיים ללא אהבה אינם חיים? ומה אם אין לאדם קריירה מאוד ייחודית, אלא הוא עובד סתם לפרנסתו, בעבודה שלרוב אינה מעניינת, מספקת או מכניסה, ובנוסף גם חושפת בפניו את הצד המכוער הטבוע בבני אדם, מעביר את ימיו בבדידות לגמרי לא מזהרת, (שכן רוב האנשים, כמו בתיבה של נוח, חיים בזוגות ובמשפחות) ובהשתוקקות לזוגיות שלעולם אינה מתממשת, איזו משמעות ימצא לחייו, לסבל שלו? הרי בכל נקודת זמן שבה יביט לאחור, חייו יהיו חסרי ערך, שכן נעדרו מהם כל הדברים שהופכים את קללת הקיום האנושי לנסבלת. אבל טוב, בוודאי תאמרי שהכל עניין של פרספקטיבה, ושוב אנו חוזרים למנטרה הישנה של הסתכלות על חצי הכוס הריקה/מלאה. אלא שכוס ריקה מאהבה כמוה ככוס תרעלה.

שלום אני עוברת תקופה מאד מאד מורכבת וקשהההה.. דפיקות לב, קוצר נשימה, בחילות עד לכדי הקאה...ממש קשה ורע. הולכת ימים עם תחושה כבדה, מועקה ששוקלת טון ופחד מהעתיד הקרוב... גם מול הפסיכולוגית שלי קשה להגדיר את ההרגשה, היא טוענת שאני לוקחת יותר מדי אחריות על עצמי לגבי סיטואציה מסויימת, ולא רואה את האחריות של השותף לארוע..היא טוענת שאני כל הזמן מכה את עצמי, מדברת על עצמי סרה ולא מרפה, גם כשאין לכך הצדקה... אבל אני צריכה לזהות את זה שאני עושה את זה ואני לא מצליחה לראות את זה אלא פשוט חשה תחושות קשות קשות קשות. ואני תוהה אם הרגרסיה ערערה לי את ההדחקה והיום אני מסוגלת להרגיש יותר וגם להתמודד עם מה שעולה.. אני תוהה עם אנשים חיים ככה, אז זה ממש ממש קשה , כל ההתמודדות הזאת.. בתקופה האחרונה חויה שעברתי , פגעה בי קשות אבל גם העצימה אותי, אני חושבת.. אני עדיין לא יודעת לסכם מה היה, מה לקחתי, מה היו החלקים שלי , מה יהיה בעתיד... אני רק יודעת שיש הרבה סוגים של אנשים בעולם ושלי מאד מאד קשה עם זה... העצבות שבי גואה, בשיטפון תמידי, אני חיה לצד אותה מועקה את חיי, מנסה לנהלם כרגיל. ..מקווה שהשקט יחזור אלי, תוהה עם אנשים חיים כך לאורך זמן, האם הם משתגעים..מה עושים עם כל כך הרבה רגשות קשים להכלה, ולמה אין בי צורך לנקמה באדם שעשה לי כל כך הרבה רע, למה אני לא מקללת, למה אני כל כך סבילה, כמו שטיח שקל לדרוס אותו שוב ושוב, מציעה את עצמי.. לא נעים להגיד, לשחיטה. והדם מטפטף לאיתו, ניגר ממני, ואני חלשה, ומואותו המקום אני גם נאבקת, משהו מאד מוזר, גם מדממת וגם נאבקת, באפיסת כוחות, נותנת עוד ועוד את שני הצדדים ... מסביבי אומרים לי כמה אני חזקה, כמה הצלחתי בלא יאומן, כמה שרדתי את הבלתי ניתן להאמין..ואני לא רואה זאת , אבל מוזר, משהו בתוכי ידע תמיד שככה זה יגמר, בדיוק כפי שהאמנתי מההתחלה, משהו באמת שבי נגע באמת של האנשים "החשובים" ומשם האמונה והכח .. אני כבר אחרי השבר הגדול, אחרי ההוריקן, אחרי המבול... חודש וחצי של גיהנום, אני אחריו.. מנסה לבכות, לא מצליחה, מנסה לתת יד , גם לא מצליחה, כל כך בתוך עצמי, מנסה להשאר שפויה ואסופה... יש לי שלושה קטנטנים , בעל מקסים... הבסיס שלי טוב, המקום שאליו אני חוזרת שליו, מכיל, מאמין, נותן כוחות..לפחות החזית הפנימית שלי שקטה , בימים אלה שאני ממש ממש לא שקטה ניבה

עכשיו החרדה שוב עלתה, אני בדאון ולמרות שזה רק סיכום של מה שהיה , , , אני בדאון... פחד ניבה

אולי תתקשרי לפסיכולוגית שלך? תהיי חזקה!

אני מחפשת פסיכולוגית קלינית (מבוגרים) טובה, מקצוענית ומנוסה בת"א. ******* (ההודעה נערכה) תודה.

שלום רב, מאחר ואין אנו מעוניינים להפוך את הפורום לבמה פומבית להמלצות, שמות הפסיכולוגיות נמחקו. אפשר לשלוח למייל האישי המלצות על מטפלות בת"א. בהצלחה ליאת

היי כולם, בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית שלי התנהגתי כמו ילדה קטנה. ועכשיו אני חושבת שרגרסיה זה גם התקדמות, התקדמות בטיפול. אני טועה? זהו. הדר, מה שלומך? איך את מרגישה? הדברים פחות סוערים היום? הזמן עושה את שלו? או להפך? וגם מה שלום יעלה וליאת? נורית

היי נורית, תודה על ההתעניינות :-) שלומי כרגע מצויין. לקחתי לעצמי יום חופש מהעבודה. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת. הייתי בארוחת בוקר עם חברה טובה, אח"כ מסאז' ועכשיו אני סתם מתפנקת לי בבית. מומלץ לכולם. בית המשוגעים של החיים לא בורח לשום מקום. יעלה

היי נורית תודה על ההתענינות. הדברים שקורים לי בימים האלה מדגישים את הדרך המשמעותית שעשיתי בטיפול. אני שמחה על כך, אבל גם יודעת שיש עוד הרבה דרך לעבור. אני מבינה את מה שאת אומרת על ההתנהגות הרגרסיבית. אחד הדברים שעושים לי הכי טוב זה להתנהג כמו ילדה קטנה מולו. אלה הרגרסיות שאני לא מרשה לעצמי באף מקום אחר, אני מודה לו שהוא מאפשר לי אותן, הן כל כך מקדמות וכל כך מצמיחות.... שיהיה לכולנו רק טוב. הדר

יעלה, איזה כיף... אני מפרגנת. :-) הדר, טוב לשמוע שאת צומחת. נורית

שלום לכולם אנו שמחים להזמינכם לתערוכת יחיד של הציירת ליאורה גון, בהיכל התרבות קרית גת. פתיחה חגיגית- ביום ד' 5/4/2006 בשעה 20:00 פרטים נוספים בקישור- http://livecity.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=153772&depart_id=22763 נשמח מאוד לראותכם בין אורחינו שיהיה לכם יום נפלא נועם דוייב מנהלת קשרי קהילה עמותת נפש אמן

נועם יקרה, לצערי עדיין לא הגעתי לתערוכה, אבל ביקרתי שוב באתר, והעבודות של אמני 'נפש אמן' מרגשות כל פעם מחדש. מסרי הרבה הצלחה לליאורה. יישר כוח לכולכם ליאת

ליאת יקירה תודה לך.אמסור לליאורה... אני שמחה ומודה לך על מה שכתבת על העבודות. לגבי תערוכות, אני בטוחה שיום אחד תמצאי את הזמן. אולי כאשר תהיה תערוכה קרובה לביתך. שיהיה לך המשך יום נפלא נועם

לגב ליאת מנדלבאום שלום רב ברצוני להודות לך על תשובתך והיתיחסותך האמינה ישר כח ואריכות ימים.

לפני כשבוע עזבתי את עבודתי מכיוון שהיו חילופי מנהלים. אני שהועסקתי על ידי הבוס הקודם והייתי חלק מההנהלה - שובצתי חזרה במסגרת המכירות ונאמר לי שתפקידי הביקורת והנהלים שעסקתי בהם שייכים כעת לסניף המרכזי. למרות שהותר לי (אחרי דין ודברים ארוך ומתיש) להמשיך לקבל את אותה משכורת ולא משכורת התחלתית כפי שרצו לתת לי - עצם הירידה חזרה ייאשה אותי. תוך כדי התהליך הועבר אליי מידע בנוגע לחברה בינלאומית שמחפשת עובדים. העבודה הומלצה בפניי ושלחתי קורות חיים. קיבלתי מהם טלפון והבחורה שהזמינה אותי לראיון סיפרה לי פרטים על החברה ואמרה :כן ואנחנו צריכים מזכירות. האמת - נאלמתי דום. אמרתי לה: אבל תסתכלי על קורות החיים שלי הייתי בתפקיד ניהולי (הייתי גם ממלאת המקום של מנהלת המשרד בהעדרה). אחותי חושבת שאני מגזימה. היא אמרה לי שגם היא התחילה בחברת הביטוח בה עבדה כפקידה מן המניין. הבעיה היא שאני לא התחלתי במעגל העבודה אתמול. הייתי אחראית ביקורת יחידה על עבודתם של 12 איש עם אחריות אישית למיליוני ש"ח. איך אוכל עכשיו לקבוע פגישות, לענות לטלפונים ולהכין קפה? אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו. מאחר שאין לי כרגע עול פרנסה (אני רווקה שגרה אצל ההורים) אני חושבת שאין צורך להתפשר כל כך, אחרי הכל גם אם אשב בבית בחודש הקרוב אף אחד לא ייפגע מזה. משפחתי חושבת אחרת. מה אעשה? נ.ב - אני הולכת לריאיון אבל בלב כבד עם הרבה חששות. אני יודעת שאני צריכה לחשוב חיובי אבל זה לא מסתדר לי.

יעל יקרה, בכל הנוגע לתעסוקה, יש לכל אחד מאיתנו סולם העדפות משלו. ככלל, כמה שאנחנו יותר 'רעבים' כך נתפשר יותר. אם יש לך את הפריווילגיה לכך, כמובן שעדיף לחכות למשרה שתהלום את כישורייך ואת ציפיותייך. עם זאת, כדאי להביא בחשבון שיקולים כמו מצב השוק, אופציות לקידום עתידי בחברה טובה, וגם את האמרה המפורסמת לפיה קל יותר למצוא עבודה חדשה מעמדת מועסק מאשר מעמדת מובטל. צריך לעשות חושבים... בהצלחה רבה בכל עבודה, ונשמח לשמוע על ההתפתחויות. ליאת

אני רוצה להתערב ולומר שלא תמיד האמרה קל יותר למצא עבודה חדשה מעמדת מועסק מאשר מעמדת מובטל נכונה. יותר קל למצא עבודה בעמדה ניהולית אם התפטרת לפני חודש ממשרה ניהולית מסיבות של שינויים בחברה מאשר למצא עבודה במשרה ניהולית כאשר את עובדת כרגע בתור מזכירה. נשמע שהמשפחה שלך מערערת את האמונה שלך בעצמך ולדעתי עליך לעמוד חזקה מולם ולהתעקש לחפש במשך פרק זמן סביר משרה שנחשבת בעיניך כמנצלת את כישוריך, שוב נדרשת כאן גמישות רבה והכרה במגבלות השוק, אם כרגע אין משרות ראויות שנפתחות, או שלאחר מספר ראיונות עבודה תגלי שאינך מתקבלת לסוג כזה של משרות יש טעם לשקול ירידה בדרישות כי כמו שנאמר פה צריך לאכול, אבל זה לא אומר שאת חייבת לקפוץ על ההצעה הראשונה רק כי את כרגע מובטלת.

איך זה שכבר יותר משנה החיים שלי מסתובבים סביב 50 דקות בשבוע. איך זה שמה שעושה לי רע (או טוב) זה מה קרה בחמישים דקות האלו. איך זה שאדם שאין לי מושג עליו מעבר לשם ולמקצוע שלו, הפך להיות כל כך משמעותי, שאני חולמת עליו, קמה איתו הולכת איתו לישון... איך זה שבכלל שכחתי למה הגעתי לשם בכלל. איך זה שדברים שאני מספרת בכזו קלות לאחרים, אני לא מצליחה לספר לו. איך זה שאני מסתירה כל כך הרבה. אני יודעת שאני הולכת לשם כדי לשפר דברים בעצמי. אז למה כל ההתנגדות הזו? אם הייתי הולכת לרופא, לעו"ד, לאדריכל, לרפלקסולוג הייתי משתפת פעולה עד הגג. אז למה כאן זה ככה? למה כל כוחות ההתמודדות שיש לי אוזלים ממני כשאני מגיעה לשם? למה אני נסגרת כל כך? מה יש שם???

תמר יקרה, הרופא מטפל בגופנו, האדריכל מטפל בקירות שלנו, והרפלקסולוג בכפות רגלינו. אלה שלושה תחומים חשובים ביותר, אבל הם חיצוניים לנו, מרוחקים מאד מאותו גרעין פנימי סביבו מתארגנת חוויית העצמי שלנו. בטיפול שלך, המוקד הוא דווקא אותו גרעין שברירי, עליו את מנסה לשמור בכל דרך מפגיעה. הזהירות שלך מאד מובנת אם מתבוננים בה מתוך ההבנה הזו. כשאת מספרת משהו בטיפול, את יודעת שבניגוד למה שקורה בשיחה רגילה, כאן הדברים יקבלו מקום מיוחד, פוקוס חד, ומשמעות רבה. נדמה לי שמכאן גם הזהירות. תני לעצמך את הזמן. ערב טוב ליאת

אני מבינה את כל זה, אבל כל כך מותשת מהמאבקים התמידיים האלה... נורא רוצה לנוח אבל גם במקום שאמור לכאורה להיות נווה המדבר שלי, אני מנהלת קרב מאסף כל הזמן...

אחותי _ 30+ טיפוס מאוד מאוד בעיתי - היא ילדת סנוויץ שתמיד חושבת שלא קיבלה מספיק מההורים והיא תמיד חושבת שהיא הכי מסכנה ויש לה הכי הרבה צרות - , למרות שההורים שלי נותנים לה הכי הרבה , כמה שצריך ( במסגרת היכולת שלהם) היא היתה מאוד בעיתית בתור ילדה - היו לה התפרצויות על אמא שלי, ("קרוזות") ובי האחות הקטנה תמיד היתה לה קנאה מאוד גדולה. מאז שהיא התחתנה היו לה בעיות דומות עם בעלה. ריבים , מידי פעם תוך כדי ריבים היא לא יודעת לשלוט בעצמה ומדברת מאוד מאוד לא יפה - והיו כבר כמה פעמים שהיא ובעלה ישנו בנפרד כל אחד בבית הוריו אבל איכשהו תמיד השלימו. לא מזמן נולד הילד , אמא שלי ( הסבתא ) מטפלת בו בזמן שאחותי ובעלה בעבודה ( בערך עד 5 אחהצ ) אבל הריבים בין אחותי לבעלה התחילו שוב ( או בעצם המשיכו... ) , ועכשיו הילד באמצע הוא סה"כ בן חצי שנה ואמא שלי כבר מרגישה שהריבים משפיעים על ההתנהגות שלו ועל השמחה שלו. (אחותי מסוגלת לזרוק משפטים כמו: " הילד הזה הוא מעמסה בשבילי" ) ברור לכולנו שהיא חייבת לקבל טיפול אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. השאלה שלי: 1. כיצד אפשר לשכנע אותה לקבל טיפול? ( ואני אדגיש שהיא לא ממש מוכנה לדבר על זה) 2. כיצד אמא שלי - הסבתא של התינוק המסכן בזמן שהתינוק אצלה יכולה למזער את הנזק שיכול להיגרם לילד בכך שהוא גדל בבית שכל יומיים רבים בו ומדברים בצורה בוטה ? תודה.

שלום ימית, אחד היתרונות הבולטים של עמדת הקרבן או 'המקופח' היא הפ??טו?ר מאחריות. אדם שמרגיש מקופח תולה את צרותיו במעשיהם של אחרים ובאחריותם. נראה שאחותך מתקשה לראות את האופן בו התנהגותה שלה תורמת לקשיים הזוגיים והמשפחתיים. ההורים אשמים, הבעל אשם, ואפילו התינוק הוא מעמסה עליה. מתוך עמדה כזו - הגם שהיא כרוכה בסבל ובמצוקה אמיתיים - קשה להביא אדם לטיפול. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא דרך ההתחברות לקושי שלה. כלומר, אם תצליחי לומר לה באופן כן ואמיתי, שאת רואה את הקושי שלה, מבחינה בעומס שמוטל על כתפיה, וחושבת שמגיע לה לקבל עזרה - אולי משהו יקרה. אמך יכולה להמשיך ולהיות זמינה ולסייע במידת האפשר. עליכן לזכור שככל שתמעיטו בביקורת כלפי אחותך, כך יש סיכוי גדול יותר שהיא תסכים להיעזר. כמובן שהרבה חום ואהבה (לתינוק, אבל גם לאמו) עוד לא הזיקו לאף אחד. בהצלחה ליאת

ארבע לפנות בוקר אנ'לא נרדמת...

:)

מזמן לא פרסמת כאן שיר

ליאת אני מטומטמת היום לא הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית וחיכיתי לפגישה הזו כל השבוע אבל בבוקר לא התחשק לי להגיע לפגישה הזאת עכשיו קשה לי לחכות עד הפגישה הבאה. מה עושים במצב כזה? אני יודעת שאני יכולה לדבר איתה בטלפון אבל אני לא רוצה להטריד אותה. אני מרגישה שהיא כל כך מבינה אותי ועוזרת לי ובאה לקראתי ואני תוקעת לה ברז וזה לא מגיע לה.אני מפחדת שימאס לה ממני בסופו של דבר.כמו שבטח נמאס גם לך ולכל משתתפי הפורום שצריכים לסבול את הקיטורים שלי. שבוע הבא אני הולכת לפגישה גם אם יתהפך העולם.אני לא יכולה לסבול לבד. אני למען האמת לא תמיד יכולה להוציא החוצה את מה שאני מרגישה,אני בעצמי לא כל כך מבינה מה אני מרגישה.השאלה אם הטיפול יעזור לי,אם הוא יהיה אפקטיבי דיי קשה לי לשתף פעולה.אבל ברור לי שאני צריכה איזשהוא סוג של עזרה אבל אני לא ממש יודעת להגיד מה אני מרגישה.אני יודעת שאני סובלת בשקט ויש לי נסיבות חיים קשות שאני לא יכולה להתעלם מהם ולשכוח אותם. מרגישה כל כך פגיעה ושברירית,אין לי חשק לצאת ולבלות,אני מרגישה לא אטרקטיבית מבחינה חיצונית(לא ברור לי מה השתנה אבל אני פתאום רואה את עצמי מכוערת)אני לא יכולה להתקדם לשום מקום כי אני פוחדת להיכשל ולהיפגע מהחיים.ועברתי מספיק בחיים האלה.אני לא מרחמת על עצמי כי באיזשהוא מקום מגיע לי כי אני לא מנסה לעשות שום דבר ואני לוקחת ללב כל שטות.אני חיה בשגרה של בית עבודה עבודה בית וזהו.ומיום ליום מרגישה יותר מיואשת. אני שוקלת ללכת לפסיכיאטר,אני רוצה להרגיש טוב,אבל אני לא מאמינה שאני אי פעם ארגיש טוב.אני לא מצליחה לטפל בדימוי המעוות שלי על עצמי ואני תמיד מכשילה את עצמי ואני בטוחה במאת האחוזים שאני לא שווה ולא מגיע לי לחיות. פרקתי קצת מהלב אבל זה לא עזר,אני עצובה. תודה על ההקשבה חן

חן יקרה, ראשית, אנחנו פה כדי להקשיב. צר לי לשמוע שכל כך קשה לך. מקווה שתאזרי כוחות להגיע לטיפול בשבוע הבא. אגב, פסיכיאטר זה רעיון לא רע בכלל, ויתכן שתוכלי לחוש הקלה משמעותית בעזרת תרופות נוגדות דיכאון. אני לא חווה אותך בכלל כ'קוטרית', ושמחה שיכולת להשתמש בנו כאוזן קשבת. שולחת לך הרבה כוח ועידוד. ליאת

ליאת תודה על תשובתך. אני כרגע לא רואה את הדברים באור חיובי.אם הדיכאון לא יטופל הדרך למטה תהיה מהירה.אני לא באמת יודעת אם זה דיכאון,עדיף לשאול רופא,למרות שכמעט בטוח שזה דיכאון. אני כל הזמן חושבת על העבר.יותר על הימים הטובים שהיו לי,איך בחורים חיזרו אחריי,החמיאו לי והיום כלום.זה זה מה שמלחיץ אותי שהיום כבר לא קורה כלום.ומצד שני יש את האונס שעברתי ולא קל לי לצאת עם בחורים.אני רוצה לחזור לאקס שלי רק מהפחד שלא להישאר לבד.אבל זה לא רעיון טוב כי אני לא אוהבת אותו והוא יפגע ממני ולא מגיע לו כי הוא בחור מתוק ונשמה טובה. נשבר לי ליאת

בשביל להתעורר בבוקר ולגלות שנותרה לנו עוד שעה שלמה לישון בשביל לחוש את אווירת החגים בבית על כל השלכותיה בשביל להריח בבית ריח של עוגה נאפת בתנור בשביל להרגיש סיפוק אחרי שהשגנו משהו שכל כך רצינו בשביל לחוש תחושת גאווה על הצלחותינו בשביל להרגיש את התחושה שנלווית לעזרה לזולת ולהתגאות בתוך תוכינו על שיש לנו את היכולת לעזור למישהו, שאנחנו חזקים דיו בשביל לנשום נשימה עמוקה אחרי שסיימנו משהו וליהנות מזה בשביל לטעום את טעמה של נשיקה ראשונה וחשוב מזה- בשביל לטעום את טעמה של אהבה ראשונה בשביל לחוות את טעמו של הריון ראשון וכמובן גם את טעמם של ההריונות הבאים אחריו בשביל לאמץ את תינוקינו לחיקנו רגע אחרי שנולד ולחוש גאווה על שדבר מופלא כל כך יצא מאיתנו על שאנו הורים עכשיו על שבכוחנו ברצוננו וביכולתנו להעניק לאותו תינוק חיים נפלאים ואוהבים מעין כמותם בשביל לתבל את אהבתנו לבן זוגנו ביצור מופלא ומשותף שאילולא שנינו לא היה נוצר בשביל לשמוע את ילדך אומר לראשונה "אמא" (או אבא  ) בשביל להישאל על-ידי ילדך שאלה כלשהי, לא חשוב מאיזה תחום ולענות לו ובכך לעצב את השקפת חייו בשביל לגלות שכבר עשינו בעצם את מה שאנחנו צריכים לעשות וכל כך לא בא לנו, פשוט שכחנו מזה בשביל לשמוע מילה טובה או מחמאה על עצמנו או על משהו שעשינו בשביל לגלות ביום סגריר שיש מי שאוהב אותנו ודואג לנו למרות כל הבעיות וכך להתנחם בשביל כל אותן הפתעות קטנות וגדולות שחוברות יחדיו ומאירות בחיינו ככוכבים בשמי הלילה אנחנו חיים...

חזק! אהבתי..

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3235674,00.html

תודה על ההפנייה. חבל שאי אפשר לפתוח כאן חדר עיון. מעניין יהיה לשמוע דעות או מחשבות בעקבות המאמר. לילה טוב ליאת

היי אני בת 27 . איבדתי לפני שלוש שנים את אימי ממחלת הסרטן ומאז אני מרגישה לבד .... אני נמצאת במערכת זוגית ואני מרגישה שאני בחרדות כל הזמן . אני לא יוצרת קשר עם אנשים וגם לא מאפשרת לבן זוגי להביא אלינו הבייתה חברים אני מרגישה שכלום לא מספק אותי ואני בפחדים שאם הוא ילך הוא לא יחזור או יחליט פתאום שלא טוב לו ..... ראוי לציין שהייתי בן אדם פתוח יותר בעבר וכיום הפכתי סגורה ודיכאונית הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה אמרה שבגלל אימי ודבר מסויים בילדותי גרם לכך... אני לא חושבת כך כי גידלו אותי בחום ואהבה רבה. אשמח לעזרה.....

שיר, דברייך מאד כלליים, ולא ברור לאיזה מוקד היית רוצה לכוון. את מתארת תחושת אבל ואובדן על מות אמא - כמוקד אפשרי אחד. קשיים חברתיים ובינאישיים - כמוקד אפשרי שני. בהחלט יתכן שיש השפעה הדדית של שני התחומים הללו, ושניהם יחד יוצרים תחושת מצוקה כללית. לא ברור למה התכוונה המטפלת שלך, אך ניתן להניח שהפרשנות שלה קשה לעיכול עבורך. גם ילדים שגדלו בבית חם ואוהב יכולים לסבול בבגרותם מקשיים שמקורם בילדות, וזוהי הבנה חשובה ממנה ניתן לצמוח. לא ברור אם את נמצאת כרגע בטיפול או לא. אני ממליצה מאד לנסות ולהיעזר (בפסיכולוגית הקודמת או באחרת), כדי להתמודד בצורה טובה עם האובדנים והחרדות בחייך, ולשמור על הקשר הזוגי שלך מפגיעתם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי אתמול ונענתי ע"י גדעון שובל. תשובתו מעמיקה, מרגיעה ונותנת לי חומר למחשבה. אני אשמח אם גם את תוכלי להתייחס לפנייתי מנקודת מבט נשית :) אגב, אני כתבתי לך לפני כשבועיים ישירות לאימייל בשם א. תודה ויום נעים, דלית

דלית יקרה, אין לי שום דבר חכם להוסיף על דבריו של גדעון, מלבד ההמלצה לנסות ולהשתמש גם את בהומור, כדרך להפיג חרדה. יתכן שהעובדה שלא הצלחת להגיע לאורגזמה המיוחלת בשום צורה, הבהילה אותו קצת, וגרמה לו לפקפק בכישוריו הגבריים. הוא העדיף (בחצי בדיחה) להאשים את המבנה האנטומי שלך. אז לא כל בדיחה אנחנו חייבות 'לקחת לריאות', ונא לא להתחיל להיכנס לחרדות מיותרות. תוכלי לומר לו בחיוך " יגעת ומצאת - תאמין", ובזה לסגור את עניין האיברים הנעלמים. אני מצטרפת להמלצתו של גדעון, לחשוב קצת פחות, ולנסות להתמסר לקרבה ולהקשבה לגוף שלך. מאחלת לך אביב שמח ליאת

שלום רב אני אמא לילדה בת 5.5 שנים , בתקופה האחרונה היא החלה לדבר על המוות ושהיא יודעת שאנחנו כמשפחה לא נחיה לנצח והיא מאוד חרדה מזה שלא נהיה תמיד יחד, בכל הזדמנות של בקשה מיסטית כמו מפיה או מאלהים(אנחנו משפחה מסורתית) היא מבקשת שלא נמות גם כשניהיה מבוגים והיא לא מבקשת בקשה של מתנה או דבר מקורי שקרוב לילדים , נראה לי שהיא מגיבה בצורה קיצונית לעומת ילדים אחרים בני גילה האם זה נורמלי בגילה בבקשה עזרו לי כיציד עלי לענות לשיאילות כאלו האם לשקר ולהגיד שתמיד נחיה ולא נמות בבקשה עזרו לי ולה כי זה מעשיק אותה מאוד. תודה רבה.

שלום לך ל.ד, בתך הקטנה הגיעה לגיל שבו מתחילים ניצני ההבנה אשר להיותנו בני חלוף. זוהי תגלית מסעירה מאד, שמטלטלת ילדים צעירים ומעוררת הרבה שאלות ופחדים. ככלל, איני ממליצה להורים לשקר לילדיהם בשום עניין, ואפילו לא בעניין מכאיב זה, אולם אפשר להגיש את האמת באופן בו ילדים יוכלו לעכל אותה. למשל, תוכלי לומר שבדר"כ רק אנשים מאד מאד זקנים מתים, ויש עוד המון המון שנים עד שזה יקרה (אי-דיוק שאפשר לחיות איתו בשלום :-). אפשר לעודד את הפניות לאלוהים, ולעודד אותה לבקש ממנו בריאות טובה לכל המשפחה. ככה מרוויחים שתי ציפורים במכה: הילדה מקבלת תחושה של שליטה, וגם מתפללת בשבילנו (שזה אף פעם לא מזיק). יש הרבה מאד ספרות ילדים שעוסקת במוות, וספר שנראה לי הולם את גילה הוא "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל. ספר זה משתמש באופן מקסים במפגש אקראי עם ציפור מתה (כל הילדים נתקלים בבעלי חיים מתים מדי פעם, וזאת באמת הזדמנות להפגיש אותם עם רעיון המוות בצורתו הטבעית. עוד דבר שכבר הזכרנו כאן לא פעם, זה את תפקידנו - כהורים - לתווך לילדינו את העולם. אם נשיב לשאלות שהם שואלים בצורה עניינית וללא חרדה גדולה מדי, הם יסתפקו בתשובות שלנו ויצליחו להירגע מהן. ילדים צעירים כמו בתך, אינם עסוקים בשאלות פילוסופיות גדולות ועמוקות, ותשובה קצרה ומרגיעה ("אני בטוחה שלכולנו יהיו חיים ארוכים ובריאים המון המון שנים") בדר"כ עושה את העבודה. אני מאחלת לכולנו אריכות ימים ושיבה טובה ליאת

האם אפשר לשפר בעיית זיכרון? וכיצד?

שכחני יקר, זיכרון הינו דבר הניתן לתרגול ולאימון. ישנם כמה ספרים העוסקים בשיפור הזכרון. למשל: "סוד הזיכרון המצויין" מאת ערן כץ בהוצאת מודן. תרגול הטכניקות הללו ישפר פלאים את זכרונך. בברכה, גדעון

כשקראתי על הפרעות דיסוציאטיביות הרגשתי הקלה, כאילו שיש הסבר למה שקורה לי. גם הפסיכולוגית שלי חותרת לזה לדעתי.. איך אפשר לדעת אם אני באמת סובלת מזה? איך זה מרגיש? יש אולי פורום בנושא..? מקווה שתוכלו לעזור..

קרן שלום, הפרעות דיסוציאטיביות קלות יש לכל אחד מאיתנו. למשל כשנוסעים בכביש ולא שמים לב איפה אנחנו, או לאן נעלמו חמש הדקות האחרונות. הפרעות דיסוציאטיביות יותר כבדות הן כשאת מוצאית בארון הבגדים שלך או בארנק דברים שאיניך יודעת איך הגיעו לשם. (אך זה כבר יותר נדיר). הפרעות דיסוציאטיביות במידה זו או אחרת של חומרה שכיחות למדי אצל נפגעי טראומה, נפגעות תקיפה מינית וכדומה. אז בד"כ מדווחים על הרגשה של ניתוק רגשי, של להתבונן מהצד על העולם, של לא להרגיש. ישנם שאלונים לבדיקת מידת הדיסוציאטיביות וגם ע"י ראיון קליני קפדני ניתן להגיע לאבחנה. אם משהו מזה מצלצל לך מוכר, יתכן שאת סובלת ממשהו בטווח הדיסוציאטיבי. בברכה, גדעון

כן, מצלצל מוכר בהחלט. אולי אתה מכיר איזשהו פורום ספציפי לזה? שאני אוכל לדבר עם אנשים שמכירים את הנושא? אני גם לוקחת תרופות שאני קצת מפחדת מהן והייתי שמחה לדבר על זה עם מישהו.. גם פורום באנגלית זה בסדר. תודה רבה רבה.

מחפשת המלצות לפסיכולוגית קלינית מאיזור השרון

שיר שלום, נאמנים להרגלנו מנהלי הפורום לא שולחים המלצות מעל בימה זו. את יכולה לכתוב לי או לכל אחד מאיתנו לדואר הפרטי ולקבל המלצות. ומקווה שגם משתתפי הפורום יוכלו להמליץ לך. בברכה, גדעון [email protected]

שלום לך ד"ר אני בת 33 ואם חד הורית.עוסקת במקצועי כבר 13 שנה , מהן שנה וחצי במקום העבודה הנוכחי. עליי לציין שאני מאד מוערכת בעבודתי, קיבלתי העלאה משמעותית לאחרונה והלקוחות מאד מרוצים משרותיי-ומשכורתי נאה ביותר. קצת רקע מהעבר -בשני מקומות העבודה הקודמים שעבדתי "נפלתי" עם בוסיות מאד נוקשות, שגם כשעבדתי בצוות, תמיד אני הייתי זו שקל היה להן לגעור בי, לרדת עליי, להעיר לי לחפש אותי. פיתחתי ממש פחד מהן,וכל הזמן הייתה לי הרגשה שהן שמות לי רגליים.זו שלפני האחרונה ממש ירדה לי לחיים ונכנסתי לחרדות ודכאון, הייתי בוכה המון, כל הבטחון בעבודה ירד לי. נקלעתי לתקופת משבר- זה היה לפני כ-5 שנים, ולבסוף היא פיטרה אותי, וכשזה קרה, הוקל לי מאד. כשהגעתי למקום הקודם, נתגלתה לי אחת שהיא יותר שטנית מהקודמת-נראה לי שהיא די פחדה מהידע שלי בתחום, והבטחתי לעצמי שאני אנסה להתנהג כמו שהציעו לי- יש משפט באנגלית שאומר- "if she want to feel the boss,let her fell the boss -כלומר-אם היא רוצה להרגיש בוסית -תני לה את התענוג,,אבל זה ממש לא עזר , היא כל הזמן חיפשה אותי,לעגה לי, שינתה דברים במחשב ואח"כ הראתה לי כאילו טעיתי-שטן אמיתי. כל שאר אנשי הצוות איכשהוא הידהדו בראשן לכל מילה שלה ,ואני לא יכולתי -הייתי עונה לה ומתווכחת איתה ,ומעמידה אותה על טעותה -וכן,,, נכנסתי גם לממונה עלייה ושטחתי בפניה הכל-אולם גם זה לא עזר-וכן, לאחר כמעט שלוש שנים -היא ניצחה ועפתי גם משם ,,, ועכשיו, יש לי בוסית מקסימה -באמת !,ומעלינו יש מנהל סניף תומך ומקסים,אולם, גם היא כל הזמן מנסה להראות תרגילי מנהיגות - גם היא עוקצת לפעמים, אבל היא יכולה לצחוק איתי ולדבר איתי,ולהסביר לי, וגם כשאני יודעת ברוב המקרים הרבה יותר ממנה, אני לא מתווכחת, ונותנת לה לומר את המילה האחרונה. העניין הוא שכל פעם שהיא מעירה לי על משהו-אני פשוט סוחבת את זה שבוע . לא יודעת למה -אני כאילו מושכת אש,, גם כשאני יושבת בפנה שלי ודי מנמיכה פרופיל, ולא מתערבת , היא יכולה להעיר לכל אנשי הצוות והם איכשהוא ייקחו את דבריה באדישות ובזריקת ז,, ואני טוחנת את עצמי - למה היא אמרה? איך היא אמרה?מה יהיה? יפטרו אותי זה נורא ואיום לעבוד בתחושה הזאת, אני כל הזמן מנסה לרצות אותה כשהאחרים לא ממש מתרגשים ממנה. אני גם עובדת בלחץ נוראי -כל הזמן לחוצה ,,, פוחדת לטעות,,, אין לי ספק שגם העובדה שאני חד הורית ודי זקוקה לעבודה , אולי יותר מאחרים שיש להם כתף תומכת של הבעל, מוסיפה גם היא לעובדה שאני מקרינה פחד ולחץ...שדי קל לנצלו.. מה עושים ? האם יש פתרון בטפול פסיכולוגי נקודתי? סליחה על האריכות ותודה על עצות מחברי הפורום והפסיכולוג

ענת שלום, את צריכה כפי הנראה ללמוד איך מטפלנים (מלשון "טפלון"). נשמע לי שבתוכך את ממשיכה לנהל את דרמת הויכוח. מספרים על חכם זן ותלמידו שעברו ליד נהר וראו אישה רוצה לחצות את הנהר. לקח החכם את האישה על גבו והעביר אותה את הנהר. לאחר כמה ימים פנה התלמיד אל מורו ואמר לו שהוא מתייסר מזה כמה ימים אבל החליט לעזוב את המורה. שאל אותו המורה : למה?". אמר התלמיד: אתה המורה מטיף כבר שנים שלא להתבונן בנשים והנה לא רק שהתבוננת אלא גם נגעת ולקחת את האשה על גבך. אמר לו המורה: "אני הנחתי את האישה שם, מצידו השני של הנהר ואילו אתה המשכת לשאת אותה איתך עד לרגע זה". הנמשל ברור: עלייך ללמוד להניח את הבוסית במקומן ולא להמשיך לסחוב אותן איתך. איך? טיפול פסיכולוגי יכול מאוד לעזור לך. אם זו הבעיה המרכזית את יכולה גם לשקול טיפול ממוקד, קצר מועד. בהצלחה, גדעון

על פי הניסיון שלי הבוסיות בדרך כלל רעות.(אישה לאישה זאב).חשוב שתחפשי בוס שיהיה מעליך ולא בוסית.

גדעון שלום, תשובתך הקודמת הבהירה לי טוב מה על מה אני צריכה לדבר במפגש הבא, אבל הבעיה היא שפתאום אני מרגישה שממש אין לי חשק לגשת לפגישה הבאה,אני יודעת שאני חייבת -אך אין לי חשק (למרות שעד לפני זמן קצר מאוד חיכיתי 'בקוצר-רוח' לפגישות). מה עושים? כאשר אני ניגשת למקום 'מאיים ומפחיד' אדע בד"כ איך להתמודד,כי אכין את עצמי מראש לכך,אך כשניגשים למקום שעד לפני זמן קצר הרגשתי שהוא כמו 'גלגל-הצלה' בשבילי ועכשיו אני מרגישה שהוא מעין סוג של 'מיטרד' עבורי,איני יודעת איך להתמודד עם זה? (ואיני סתם מתפלספת,נושא זה מטריד אותי מאוד). בתודה מראש, מתוסכלת

אני הרבה פעמים תוהה לעצמי שמשמעות של טיפול והאם זה שווה.. תראי איך שזה מעסיק אותך אני משערת שהמטפל שלך ממשי בשגרת יומו וזה לא מזיז לו בחייו כלום. לא יודעת כל התהליך הטיפולי הזה התלות הנוצרת היחס הקושי של המטופל .. יש פה משהו חד דצצדי מרגיז.

תודה על תשובתך, אני בטוחה באמת שבעיותיי כעת לא ממש מעסיקות את המטפל שלי (למרות שקודם-לפחות לפי מה שהבנתי-כן עיניינו). וגם בעית התלות בטיפול מרגיזה; ובלי לפגוע בך חשוב לי לומר שדברייך (שכ"כ נכונים.. ותמצתת זאת בצורה יפה) הרגיזו אותי מאוד והוציאו לי עוד יותר את החשק מהטיפול, ואיני יודעת אם אני חושבת בצורה הגיונית ונכונה כעת או שאני פשוט נסערת.

היי, קראתי את מה שכתבת ויש לי הרבה מה לומר לך מניסיון שלי ושל חברה שלי (שתינו "נזרקנו" על-ידי המטפלים שלנו לאחר תקופת טיפול ממושכת כי "נמאס" להם מאיתנו, אגב- כל אחת מאיתנו טופלה אצל מטפל אחר). מה שלא כתבת הוא מה הבעיה או ההפרעה שבגללם הגעת אליו? האם שאלת את המטפל שלך מהי ה"אבחנה" שלך וממה את סובלת. יכול להיות שהתחושות שלך נובעות מאותה הפרעה, ואם זה כך, אולי המטפל "לא כל כך נוראי" וזה רק נדמה לך... (חומר (אופטימי) למחשבה), אבל אם הוא כזה - קחי את הרגלים ותברחי ומהר.

מישהי שלום,בכוונה לא ציינתי ממה אני סובלת-כדי לא לחשוף פרטים מזהים עליי.האם את וחברתך עזבתם את המטפלים שלכם או שאתן עדיין ממשיכות אצלן? צדקת בקו המחשבה שלך,ידוע לי שהפרעות מסויימות גורמות לשיבוש בחשיבה,ואולי בנושאים מסויימים חשיבתי שונה משל אחרים, אבל לא בנושא זה,ולא בעובדה שמשהו השתנה ביחסו אלי ובאיכפתיות ממני ובחשק שלו לטפל בי; לעיתים התנהגות של אדם מסבירה את מחשבותי ורצונותיו הרבה יותר מדיבורים. ורחל אני יודעת שלא התכוונת להוציא לי את החשק מהטיפול,אבל בילבלת אותי,איני מבינה בדיוק מה הדיעה שלך-קודם היית נגד ועכשיו את בעד הטיפול? אבל מה שבעיקר חשוב לי לדעת זה איך אתגבר על חוסר החשק לגשת לטיפול או בכלל לשוחח עם המטפל-אפילו בטלפון. תודה על תשובותיכן.

למתוסכלת שלום, התעורר פה ויכוח עירני, שמה שמאפיין אותו הוא לא תיסכול אלא בעיקר כעס על המטפלים. כל אחד וסיבותיו הוא. אז מה עושים כשלא מתחשק ללכת לטיפול? שאלה טובה. אשמח לענות מייד לאחר שתעני לי מה עושים כשלא מתחשק ללכת לבית הספר, לצבא, לעבודה...אז גם כאן בטיפול עושים אותו הדבר. אולי לא כל כך מתחשק ללכת כי יש לך דברים קשים להגיד וכעסים ותסכולים וזה לא פשוט להגיד את כל זה לאדם שהיה גם שותף לרגעים הקשים ועד לפני זמן לא רב הכעסים היו כלפי אחרים ולא כלפיו. המלצתי בעינה נותרת - לדבר על זה עם המטפל שלך. בעיקר כי זה חשוב עבורך שלא להישאר עם הכל בבטן וגם כי תרגישי טוב עם עצמך לאחר שתעברי את משוכת השיחה הזו. בהצלחה, תשתפי אותנו בהמשך, גדעון

שלום, אשמח אם תוכלו להתייחס לאספקט הפסיכולוגי. אני בסוף שנות ה-20 ולאחרונה התחלתי לקיים יחסי מין עם בחור שהכרתי. מדובר במצב חדש עבורי, הינני בחורה פתוחה ומשוחררת ולמרות קשרים רבים שהיו לי לא הגעתי לאינטימיות עמוקה. יש לי תחושות מעורבות לגבי המין עם הבחור החדש.אני נבוכה משום שאני חסרת נסיון, בעוד הפרטנר שלי מיומן ביותר ומענג נפלא. אך, אני לא מגיעה למצב שאני גומרת לא באמצעות חדירה, לא באמצעות מין אוראלי או גירוי ידני. יש לציין שכן נהגתי לאונן ואני חוששת שאולי זה היה אינטנסיבי מידיי וגרמתי נזק לדגדגן?(באמצעות שטף חזק של מים?) דבר נוסף, בן זוגי למיטה התבדח על כך שלא ברור היכן הדגדן שלי כי יש לי מבנה שונה של הוגינה, הוא אמר שיש לי כל מיני קפלים (??), זה מאוד הביך אותי וקצת נכנסתי לחרדה שאולי זה דוחה אותו (למרות שהוא לא נרתע ממני). אני מרגישה משיכה מאוד חזקה כלפיו ויש רגעים שאני איתו ומרגישה ריקנות תהומית, זרות וקושי לתקשר איתו (חושבת יותר מידיי על מה שאני אומרת ועושה).. רעיונות? עצות? תודה

דלית שלום, כדאי לך גם להתייעץ בפורום "סקסולוגיה". לגבי האספקט הפסיכולוגי: את כותבת כי ישנם רגעים שאת מרגישה איתו ריקנות, זרות וקושי לתקשר (חושבת יותר מידיי על מה שאני אומרת ועושה).. נראה לי כי בשלבים ראשוניים של קשר הרבה פעמים מתקיימת חרדה של "איך אני נתפש בעיני בן זוגי". חרדה שכאשר היא שוככת מאפשרת לנו להיות קרובים הן לעצמנו והן לבן הזוג- וכך מתאפשר הדיאלוג של קשב לצרכים שלנו, הבעת הצרכים שלנו, בדיקה עם בן הזוג האם יכול לתת לנו מבחינה רגשית את הצרכים שלנו. במקביל כמובן קשב לצרכים של בן הזוג ודיאלוג לגבי צרכיו. כאשר החרדה של איך אני נתפש ונראה בעיני בן הזוג מתקיימת בצורה חזקה יש קושי רב להרגיש חופשי ופנוי להקשיב לצרכים של העצמי ובודאי להביע אותם. אני סבור שבהיבטים רבים במערכת יחסים מינית מתקיימים אותם כללים. כלומר ככל שהחרדה של "איך אני נתפש.." גוברת, כך היכולת להיות קשוב לעצמי ולגופי פוחתת. אני מקווה שהחרדה והקושי לתקשר הינם רק מרכיבים של תחילת הקשר ומאחל לך שבקשר הזה כן תצליחי להגיע לאינטימיות עמוקה ומספקת, בהצלחה, גדעון

1. איזה תחומים, ידועים כתחומים שכדי להתקבל אליהם, המועמדים נבדקים במבחני אמינות נוקשים במיוחד, עם סטנדרטים של אמינות קשים במיוחד שרוב הנבדקים בדרך כלל יכשלו בהם ? 2. איך קוראים למבחני אישיות שמה שמייחד אותם משאר מבחני האישיות הרגילים כמו MMPI , הוא שמדובר במבחנים שמחמירים במיוחדבענין האמינות ועם רף סטנדרט אמינות גבוה מאוד שלא כמו מבחני אישיות רגילים ?

סיוון שלום, מצטער אך אינני יודע את התשובה לשאלותייך. מבחני האישיות המוכרים לי לא "יודעים" לבחון אמינות באופן ספציפי. בברכה, גדעון

שלום רב כתבתי מקודם בפירוט רב את הבעיה שלי אך נמחק לי מישום מה, אז אתמצת שוב כי ממש התבעסתי ואין לי כח לכתוב הכל. אינני יודע אם הבעיה שלי פסיכולוגית או בעיה רפואית פיזית, אשמח אם תפנו אותי לכתובת הנכונה יש לי בעיה שהולכת וחוזרת אחת לקמה חודשים,ולפעמים בתדירות של 4 פעם בשבוע, אני חייב לציין שאני חש את זה בבירור ואינני מדמיין כלל, במהלך השינה אני חש משהוא ממש משתלט עלי, ההרגשה היא כאילו תמיד בסוף חלום, אני עומד להתעורר אבל פתאום איזו תחושה מוזרה בליווי ציפצופים ושריקות (כמו שריקות בחלון כשיש רוחות עזות בחוץ)חודר לגופי דרך האף שלי ומשתלט עלי באופן מוחלט, תחושת לחץ עצום בראש ו"שריקת רוחות" עזה באזניים שלי, תמיד אני מנסה להשתחרר מיזה אבל אני פשוט חש משותק לא יכול להזיז כלום בגופי, ורק אחרי עשרים שניות כאילו המשהו המוזר הזה יוצא ממני דרך האף כאילו ואני מצליח לפקוח עיניים וכל גופי ממש מוטש כמו אחרי ריצת מרתון לדוגמא.. אני רוצה להדגיש, אני לא מדמיין, כל פעם ייחסתי את זה אולי אולי משהו כמו אולי אבא שלי ז"ל שאולי הוא כועס עלי והוא בא להציק לי,( יכולה להיות לו סיבה לכעוס,אולי) אבל אולי זאת בעיה רפואית שצריך לבדוק? אין לי מושג, ואולי זאת איזו בעיה שכיחה שאתם מכירים ויש לזה הסבר? ממתין לתשובה או הפניה.. רני

רני שלום, אתה מתאר תופעה שלא מוכרת לי. ממליץ לך לפנות לרופא המשפחה וממנו לקבל הפניה למעבדת שינה. יתכן שיש לך הפרעת שינה לא מאובחנת ועל זה יוכלו לעלות במעבדת השינה. בהצלחה, גדעון

היי פתאום גיליתי שעניתן בדיון שפתחנו לגבי: את מי אנחנו משתפים, אם בכלל, בתהליך הטיפולי. פתחתי פה שרשור חדש, גם כדי להגיד לכן, שהיה מאוד מעניין לקרוא את התייחסותכן, וגם כדי לפתוח את הדיון גם לאחרים ולמנהלי הפורום. הנושא מעניין אותי. בפגישה האחרונה שלי למשל, הוא אמר לי דברים מאוד משמעותיים, עמוקים, חזקים. אני עוד בהתנגדות לדברים ששמעתי, ואני כל כך לבד עם זה... ואלה דברים שאני לא יכולה לשתף בהם אף אחד. למרות שיש לי קשרים עמוקים וטובים עם חברות ועם בן זוגי. אז אני מוצאת את עצמי מדברת "איתו" בראש מאז הפגישה. ברור לי שהדיבור הפנימי הזה הוא חלק מהתהליך, אבל הוא קשה לי, ואפילו מרגיש לי קצת "מופרע". אז מה, האם ועד כמה אתם משתפים חברים/בני משפחה במה שקורה לכם בטיפול?

הדר שלום, ישנם מטפלים שבתחילת הטיפול ממליצים למטופליהם שלא לשתף במה שקורה בטיפול. ואת כל מה שעולה להם ביחס לטיפול ולמטפל להביא בחזרה לטיפול. הרציונל לכך הוא להשאיר את הטיפול בצורתו הטהורה והמרוכזת כתהליך שקורה בתוך המטופל ובין המטפל והמטופל. הדימוי שלעיתים משתמשים בו הוא : לא "למהול" את הטיפול. משאיר את זה כנקודה לחשיבה לך ולמשתתפי השרשור הנוכחי. בברכה, גדעון

תודה על התשובה. בשרשור הקודם, בו התחלנו את הדיון, אכן כתבתי שאני כמעט ולא משתפת. אהבתי את הביטוי "למהול", אני באמת מרגישה שאם אדבר על הדברים מחוץ לחדר הטיפולים, הם יהיו פחות "טהורים". אבל תחושת הלבד עם העוצמות שעולות היא קשה.... שבוע טוב לכולנו הדר

היי הדר, אני פה. וכמו שאמרתי, אני משתפת. אני לא מסוגלת להשאר עם זה לבד. זה נשמע לי כמו עונש... אני מניחה שיש לי פחד להפוך את הטיפול למרכז חיי. לחיות את הטיפול ולא את החיים. אז אני מטפחת לי עוד מקורות תמיכה. מקורות שאני יכולה לפנות אליהם 24 שעות ביממה בלי לחשוש, בניגוד למטפלת. בהתחלה כשהטיפול היה "סוד" היא (המטפלת שלי) "שלחה" אותי לספר. היא עודדה אותי לספר לבת דודה שלי. אמרה שזה יעזור לי, שהיא תתמוך בי. היא צדקה. ברור שרוב האנשים סביבי לא יודעים שאני בטיפול. אבל זה כבר לא סוד, והאמת היא שזה מאוד מקל עלי. אולי אני פוחדת ל"שים את כל הביצים בסל אחד". אם אני לא אשתף אף אחד בתהליך, אני אשאר לבד גם עם ההתנגדות, כמו שכתבת. ולא יהיה לי מישהו לבוא ולשאול אותו, "תגיד, זה נכון? זה מתאים לי? אני כזאת?" אני גם סופר חשדנית. אני תמיד צריכה לשמוע חוות דעת שנייה. זהו. כל הכבוד לך שאת מסוגלת לשאת את זה לבד. שבוע מצוין. נורית

שלום רב, אני לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה ורציתי לשאול האם הפסיכולוג המטפל צריך לשמור על ריחוק מהמטופלים מבחינת הקשר האישי והחברי. כלומר- אם למשל הוא חש כלפי מטופל רחמים או הזדהות וכיוצ"ב "מותר" לו לחבק אותו או שעדיף שהוא יישאר דמות נייטרלית?

רוב המטפלים אכן שומרים על "מרחק" מן המטופל. כלומר הקשר הטיפולי אינו קשר חברי ויש לו גבולות. מאידך, אין סתירה בין זה ובין אמפטיה כלפי רגשות המטופל וקשייו. בעניין חיבוק ומגע גופני כל שהוא בין המטופל למטפל במגמה לעודד ולתמוך , זו נקודה מאוד בעייתית ורגישה וכל מטפל נוהג אחרת. מנהל הפורום בודאי ירחיב בנושא בצורה יותר מקצועית.

רונה שלום, יש הבדל בין קשר חברי לקשר טיפולי. קשר טיפולי הוא קשר מקצועי בו מטרת המטפל היא לסייע למטופל, תוך כדי כך שהוא משתמש במה שקורה גם בתהליך הביןאישי בתוך חדר הטיפול. בקשר הזה ישנן גבולות ברורים לגבי מה מותר ומה אסור. כך למשל אם המטפל חש הזדהות או רחמים או סימפטיה כלפי המטופל הוא ישתדל לתמלל את ההרגשה שלו ולא להביע אותה בצורה של מגע גופני. כיום ישנן גישות שונות ביחס לשאלת הנייטרליות הטיפולית ומטפלים רבים כבר לא נוקטים בהמלצה הפרויידיאנית לשמור על ניטרליות , ועם זאת בין ניטרליות וריחוק לבין יחס חברי ונגיעות גופניות עוד ארוכה הדרך. אם תעייני בשאלות בפורום תגלי שאלות רבות הנוגעות למה התיחסותינו לשאלות כמו: נגיעה קלה על הכתף, דימעה של מטפל וכן הלאה . מה שמעיד על כך ששאלת הגבולות בקשר הטיפולי הינה נושא המעסיק את משתתפי הפורום. המשך לימודים מוצלח ומאתגר, בברכה, גדעון

בפגישות האחרונות הגעתי למצב שאני מרגישה שהטיפול לא מתקדם ולא יכול להתקדם יותר לשום-מקום,הגעתי כמו ל'נקודת-רווויה'; ושמתי-לב שגם המטפל שלי- אולי- 'מותש' ממני ושאין לו כ'כ חשק לפגישות,ועושה הכל כדי לסיימן מהר מאוד וגם בזמן הפגישה אין לו במיוחד חשק, ולכן מדבר (לפעמים) על נושאים שלא קשורים,או קם והולך (לדקה-שתיים, פה ושם) לבדוק דברים אחרים,ואני שמה-לב שהוא רק מחכה לשניה שהפגישה תיגמר; אני חייבת לציין שיחס זה התחיל רק לפני זמן קצר,ושקודם הוא לא היה ככה.כיוון שאני מטופלת באופן פרטי, אני מרגישה שממש חבל על הכסף שאני מבזבזת,אם למטפל שלי לא מתחשק לטפל בי. אני יודעת בוודאות שהוא מטפל טוב ואמין (מבחינה זאת אין בעיה),אך איני יודעת מה לעשות -אם להמשיך את הטיפול ולראות מה יהיה,או להודיע לו על רצוני להפסיק את הטיפול,או להתייעץ איתו?והאם לספר לו על תחושותיי מהפגישות האחרונות?

למתוסכלת שלום, "טיפול לא מתקדם" - זו תופעה מוכרת ומתקיימת בהרבה טיפולים. טיפולים מתקדמים ב"קפיצות" ולעיתים רבות ישנן תקופות ארוכות , ש"שום דבר לא קורה". זה קצת כמו הבשלה של פרי - בתקופה הזו ש"שום דבר לא קורה", מתקיימים תהליכים סמויים שעוזרים להבשלה ולצמיחה. היות ואת מתארת תקופה קצרה שהטיפול לא מתקדם, לא חושב שיש כאן מקום לדאגה. לגבי ההתנהגות של המטפל שלך - אני ממליץ לך לדבר איתו על זה. תגידי לו על כך שאת מרגישה שהוא רק מחכה לסוף הפגישה, או מדבר על נושאים שלא קשורים ועל תחושתך הכללית ששום דבר לא מתקדם והתלבטויותייך לגבי הפסקת הטיפול. זה רק יהיה הוגן לשמוע את תגובתו ומחשבותיו על מה שקורה בטיפול. שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

תודה על תשובתך, באמת אשתף את הפסיכולוג שלי בתחושותיי לגבי הטיפול בכלל ולגבי הפגישות האחרונות בפרט,ואגיד לו שאני יותר בעד הפסקת הטיפול-מבחינת רצונותיי.

הכרתי בחור בן 34. אני בת 33 בקרוב. הבחור מושך אותי חלקית... כלומר....אני לא שלמה מאה אחוז במשיכה שלי אליו. יצאנו 3 פעמים והבחור התנהג יפה. בפעם הרביעית הגעתי אליו הבייתה, כמובן במטרה שנשכב, אבל הרגשתי חוסר חשק מסויים.. בסוף שכבנו וזה לא היה מדהים. הבחור גר עם שותפה רווקה בת 40 והיא הייתה בבית באותו זמן. חוצמזה התרשמתי קצת לרעה מהבית.. קיצר ירד לי קצת החשק ואני לא יודעת אם לנתק את הקשר או לנסות להמשיך.. יש לציין כי מגיל 24 לערך לא היה לי קשר רציני או חבר משמעותי. אני חוששת שאני מחפשת סיבות שליליות מתחת לאדמה בגברים, כדי לא לחוות קשר משמעותי. או שאולי באמת לא מצאתי את השילוב המושלם... אולי אין כזה שיספק אותי. מה דעתך?

שירי, השאלה היא מדוע את חוששת מקשר משמעותי? הרי זו לא בעיה למצוא פגם בכל גבר. נראה שאת מתקרבת, אך כאשר ישנה כבר קירבה, שם גם מתחילות הספקות. הייתי ממליץ לך לברר את השאלות הללו במסגרת של טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. אני מעריך שתוכלי להפיק מזה רבות. הן לשאלת הקשר עם גברים והן לנושא הרעשים. (הפנימיים והחיצוניים). בברכה ובהצלחה, גדעון

מה כוונה השיטה הדינמית? איך זה בא לידי ביטוי בטיפול?

אני לא יודעת אם זה בעיה אישית שלי, אבל אני מתעצבנת מרעש.. שכנים שדופקים, ילדים שמשחקים בחוץ ועושים רעש ואצלינו זה מוגזם בבניין. אני מאוד רגישה לזה וצריכה שקט. יש אנשים שמצליחים "לסנן" ולא להתייחס למה שאותי מרגיז. האם יש לי חוסר שקט פנימי? איך מטפלים ברגישות הזו?

שירי שלום, ישנם אנשים שהם יותר רגישים לרעש. אחרים מצליחים לסנן ולהתעלם. את רומזת במכתבך שזה קשור גם לתחושת עצבנות כללית שיש לך. יתכן שאת צריכה לברר יותר לעומק מה מרגיז ומה מעצבן אותך. אפשרות נוספת היא להתאמן בניתוק וסנון. למשל כאשר יש שכן שמרעיש בבנין נסי לפתוח רדיו ולמקד את הקשב שלך אך ורק לתוכנית הרדיו. לאט לאט , ככל שתתמידי באימונים הללו, תוכלי לראות , שאת מצליחה להתעלם מהרעשים החיצוניים. בהצלחה, גדעון

*אני יספר על רקע היסטורי של המשפחה שלי וחיי כהיום... מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד מפונקת ורציתי להיות הכי טובה בהכל ושיהיה לי הכל, הבעיה היא שהייתי די עצלנית ולא הייתי עושה הרבה ע''מ להשיג את מבוקשתי ודפוס זה המשיך לתוך חיי הבוגרים (כיום אני בת 20) אני בת יחידה ומאוד מפונקת, אבא שלי אלכוהוליסט, תמיד היה שותה המון ומזניח את עצמו ואני חושבת שהיה חש אשמה על כך היה אדיש מאוד לחברה ואני החזקתי ממנו בן-אדם חלש, למרות שמעמדו היה יחסית גבוהה כי הוא עסק במקצוע של רופא, אימא שלי הייתי נכנעת לו, אף פעם לא ידע מה לעשות, הייתה בוכה המון ואומרת שאולי הם יתגרשו, יחסים אלה נמשכים ביניהם עד היום הם רבים ביניהם המון, אבא שלי קונה לאימא שלי מתנות יקרות העיקר שלא תטריד אותו ומבשל אוכל טעים, ובכלל קונה אביזרים יקרים לבית ואותו דבר לגבי, לא היה דבר שביקשתי ולא קיבלתי. אבאב שלי תמיד הגן עליי יותר מדי שלא יגידו עלי מילה רעה רצה את ההכי טוב בשבילי. תמיד הייתי טיפוס נוראה יצירתי, שרתי וניגנתי והייתי מציירת הכי יפה מבין כולם, הלכתי לבה''ס למוסיקה, אבל אף פעם פעם לא הייתי משקיעה בלימודים, היו ציונים טובים אבל תמיד אמרו לי שיש לי כישרון ואני צריכה לשבת על התחת קצת יותר, ההורים שלי אף פעם לא הכריחו אותי לעשות כלום, לא לסדר אחרי עצמי ולא ללמוד, לא היו מפקחים עליי כי תמיד אמרו שהם סומכים שאני יעשה את הדבר הנכון. בגיל 12 עליתי לישראל ומאז התחיל הטרגדיה של כל חיי, לא היו לי חברים מבלד ילדה אחת שהייתה משפילה אותי ואני לא ידעתי להגן על עצמי פשוט הייתי נרתעת ממנה ומכולם, בטחון עצמי שלי היה על הפנים כך גם הציונים, עליתי לתיכון שם חיי השתנו בצורה שלא תיארתי אפילו הייתה לי חברה ממש טובה וזה היה כאילו שגיליתי את עצמי והייתי מקובלת וכל מה שאי פעם רציתי, הסתבר שגם הייתי ילדה יפה, אז בכלל מבחינה חברתית פרחתי, אבל לא הייתי לומדת הייתי עסוקה מדי בי ובחברים שלי, לא למדתי בכלל עבדתי על אנשים, הייתי משקרת לגבי הציונים שלי ממציאה תירוצים כל הזמן, היה בחור אחד קצת יותר גדול ממני שניסה לתקוף אותי מינית והתחלתי לפתח את זה בתור תירוץ למה אני לא לומדת, ככה כולם ריחמו עליי, סיימתי כיתה י' מבלי לעשות בגרות באף מקצוע, ההורים שלי דאגו לי והבינו שאין מה לעשות איתי אני לא הולכת להשתנות וחוץ מזה קיבלו עבודה במרכז הארץ בבה''ח תל-השומר (לפני זה גרנו בצפון) פה כבר לא היו לי את כל הפרבילגיות שהיו לי אז, אנשים היו מאוד מוחצנים ממשפחות עשירות, סנובים אפשר להגיד, לי זה היה חדש ופשוט לא ידעתי איך להתנהג ונסגרתי בתוך עצמי, הייתי מתחבאת בשירותים בהפסקות, לא היו לי חברים של ממש, ציונים שלי היו גרועים גם לא הייתי מגיעה לשיעורים באופן סדיר, כל זה התפתח לכך שחודשים לא לא הייתי בא לבה''ס, בכיתה י''א עשיתי מהפך טוטאלי בעצמי התחלתי להתלבש הכי יפה שידעתי התברר שיש לי חוש סגנון מאוד מפותח ונהייתי "מגניבה", אנשים נמשכו עליי מאוד ואמרו לי את זה וחשבתי שאני יכולה לשנות הכל ושעכשיו יהיה טוב, באותה התקופה לא הייתי ישנה כמה ימים התלהבתי כל-כך ופשוט נהייתי היפר אקטיבית ורציתי להמשיך עם זה, זה היה כאילו הייתי מאוהבת בעצמי ובאמת היו "התקפים" של אהבה עצמית.חוללתי שינו משמעותי אצלי בכיתה אבל אחרי שרבתי עם ילד אחד בכיתה שהיה מאוד מקובל בבה''ס ארוע הכל התחיל להתפוגג, המוטיבציה שלי ירדה לאט לאט, זה לא שעשו עליי חרם, פשוט אני עם עצמי הרגשתי כאילו אני חוזרת לאותו המצב של חוסר אונים ו"כאילו אני עוף מוזר", הזנחתי הכל והפסקתי להגיע לבה''ס, לא הייתי בא לשום פעילות כיתתית, שקעתי עמוק בתוך עצמי, לא עניתי לטלפונים...סיימתי את הבה''ס עם ציונים די טובים, הציבו בפני עובדה שאם לא אז ירד לכיתות יותר נמוכות... חשבתי שהבנתי הכל ושעל הטעויות שלי אני כבר לא יחזור, חבל.., כי פה הייתה הטעות שלי, התגייסתי לצבא, כל-כך הלתהבתי, חשבתי הנה זו ההזדמנות שלי להוכיח לכולם כמה אני שווה ושאני מסוגלת להכל! אני אהיה מפקדת! אני אהיה קצינה! וכו' וכו' ובאמת במשך זמן מסויים התבלטתי בקורס שעשיתי וקיבלתי חיזוקים חיוביים, אבל עדיין הרגשתי לא שלמה עם עצמי והרבה פעמים התאכזבתי רציתי שכולם יהיו כמוני ושיקשיבו לי...בלה, בלה, בלה... בסופו של דבר כל הפנטזיות שלי התפוגגו, עברתי לשרות סדיר (זה היה בסיס סגור) וכאן התחיל האסון, זה היה כמו אז בבה''ס שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי מפוחדת ומבוהלת, אותו הדבר, כמעט ולא דיברתי עם אנשים ועד כמה שיכולתי נמנעתי מלעשות איזשהן מטלות, נכנסתי לדיכאון עמוק, לא הייתי אוכלת, הזנחתי את עצמי לגמרי, בלי להתקלח כל יום (ואף יותר), כל הזמן הייתי מעשנת סיגריות אפילו שלא רציתי, הדבר הראשון שהייתי עושה בבוקר וזה גם שימש לי כתירוץ להיות בצד או להיות קצת יותר "משתלבת" בין האנשים, חשבתי שאני רק רוצה להיעלם, הרגשתי אשמה ובושה ופשוט רציתי למות למרות שידעתי שאף פעם לא יהיה לי אומץ לעשות את זה, הרגשתי כמו זומבי מהלך, רזיתי והייתי כל הזמן מדוכאת, שנאתי את עצמי ורציתי לשנוא את כולם אבל אפילו את זה לא יכולתי לבטא, לא כעס לא כלום, אפילו למצוא איזשהן כוחות בשביל לצאת מהמצב הנוכחי או לצאת לבסיס להיות קרובה לבית, כלום, הרגשתי אפס, חרא, זבל, משוגעת אפילו, ניסיתי להשלות את עצמי שזה לא ככה והשתדלתי להראות לכולם שאני בסדר למרות שהכל היה מזוייף ואני יודעת שזה לא כל-כך עבד! היה בן-אדם שניצל את המצב הזה, בן-אדם מאוד מניפולטיבי, שהכניס אותי להריון (היה ניסיון מיני השני שלי בסך הכל בתרתי משמע, לפני זה הייתי עם מישהו ואחרי הפעם הראשונה שעשיתי את זה פשוט התרחקתי ממנו) הוא היה ממציא כל מיני סיפורים כל עצמו שהוא תותח בתחום הצבאי ושהוא מאוד מקושר ושהוא יכול לעזור לי לצאת מהצבא, אגב אמר לי שהוא עקר (לא יכול להוליד ילדים) דברים שבן-אדם נורמלי לא היה מתייחס עליהם וצוחק לו בפרצוף, אבל אני כמו פתי מאמין האמנתי לו וחשבתי שהאולי הוא יכול לעזור לי אפילו שהיו לי ספקות ממשיים לגביו והוא היה כל-כך מכוער שזה לא יאומן, זה כמו החיה והיפה רק שבסיפור שלי הוא היה חיה רעה ומכוערת בכל המובנים, בן-אדם מגיהנום, גמד ממוצא אוזבקי עם שיניים צהובות והיו לו חסרות שיניים קדמיות והוא היה שמן, ופשוט מגעיל! אני יודעת שזה נשמע כמעט כמו בדיחה, אבסורדי ומוגזם (ואני עוד מנסה להיות מצחיקה, אבל זו ההיסטריה והאיוש שמדברים במקומי) אבל זאת האמת, אני מנסה להיות כמה שיותר אובייקטיבית בנושא ואני ממש, אבל ממש לא מגזימה! (*אין לי בשביל מה תחשבו לבד, זה המכתב הכי עצוב וכנה שאני יכולה לכתוב) הוא הוציא אותי המצבא , אחרי זה המשכנו להיות בקשר למרות ששנאתי אותו וכל הזמן ניסיתי להשתחרר מהקשר, ולבסוף כשיצאתי מהקשר עימו, נוצר מצב שנפגשנו והוא אנס אותי, הוא התעלל בי כל הלילה, שיחק את עצמו כאילו הוא משוגע ושהוא רואה מלאכים ואת אימו, מופרע לגמרי, אמר שהוא בן-רדם לא שווה ושאני צריכה לפגוע בו על כך, להרביץ לו, לשרוף אותו! אני הייתי כל-כך מיואשת וחשבי שזהו מפה רק לבית-משוגעים אני יגיע, אני שווה לתחת, לא יכולה להגן על עצמי אפילו שיש איום ממשי על החיים שלי ושאפשר לעשות איתי הכל ואני ימשיך לשכב ולבכות על זה כמה שאני מסכנה ולבכות, אפילו לא יוכל מרוב הדמעות שבכיתי גם את זה לא יוכל לעשות ואפילו לרחם על עצמי לא יוכל מרוב הרחמין העצמיים שהיו לי לי כי בר זהו נגמרו לי התירוצים, אני אשמה שהכל..,פשוט ישכב כמו גוויה, בלי רגשות בלי הבעות פנים, כמו משותקת, קפואה... בעקבות אני פיתחתי כל מיני תסמינים גופניים וחשבתי שמה אולי יש לי חרדה חברתית או הפרעת פניקה... טוב, אני חייבת להפסיק, אני אפילו בספק שמישהו יקרא את המכתב הזה כי הוא כל-כך ארוך ולמי יש זמן להתעסק בכל זה? לסיכום, יגיד שכיום אני לא עובדת, כי אני סובלת מהתקפי פאניקה מתמשכים, לאנשים אין מושג שיש לי את כל הדברים האלה וחושבים שאני סתם מגזימה, כי לא רואים עליי חיצונית אני ניראת בחורה מאוד מרשימה ולא תמיד אני ככה יש ימים שאני מתנהגת רגיל, כמו שאני (המממ... אני לא יודעת מי אני) מצבי רוח שלי משתנים מבכי היסטרי לשמחה אלוהית, אני כבר לא יכולה ככה יותר!

קטיה שלום, קראתי את מכתבך והסבל שלך והיאוש והדיכאון בהחלט מצליחים לעבור. הייתי ממליץ לך בחום להתחיל טיפול נפשי. יש לך כל כך הרבה דברים לעבוד עליהם ולהשתחרר מהם. הקשרים שלך עם המין השני, הקשרים החברתיים, הקשר להורים ולמשפחה ובעיקר הסבל הנוכחי. עכשיו את אחרי הצבא, יש לך אפשרות לפתוח דף חדש. כדאי ללמוד מטעויות העבר, להפיק ממה שהיה, להתחזק ולפתוח בחיים חדשים וטובים יותר. אני מאחל לך שתמצאי את הכוחות להעזר ולפתוח דף חדש בחייך, גדעון

יש לי שכנה בת 29 בערך נשואה עם 2 ילדים. בכמה שנים האחרונות (משהו כמו שנתיים בערך) התחילו לה התקפים מוזרים, היא נמצאת באיזשהו מקום ופתאום זה תוקף אותה היא מתלוננת על סחרחורות איומות, דפיקות לב, רעידות בגוף, היא נכנסת ללחץ ורואה שחור ואחרי חצי שעה בערך זה עובר.. בנוסף זה גורם לה למתחים והיא מפחדת מנסיעות למקומות רחוקים. ואנחנו ממש לא יודעים מה זה? ממה זה נובע? ואיך זה קורה? היא הלכה לטיפול רפואי והציעו לה כדורי הרגעה כמו: פקסט, רסיטל וכו'... היא החלה לקחת את הכדורים פקסט במשך שבוע בערך והפסיקה בגלל שהיא התלוננה על מצב יותר גרוע של סחרורות ורעידות וזרמים של חום בגוף בזמן הכדורים ולכן הפסיקה. והמצב עכשיו עדיין מגיע ההתקף וגורם לך לסחרחורות, רעידות בגוף ומצב בלתי נסבל. אני מאוד מקווה שתוכל לעזור לה לדעת מה זה. האם זה לחץ? חרדה? מתח? פחדים? מה זה יכול להיות? ממה זה נובע?? (ויש לציין שהיא איננה סובלת ממחלה כלשהי) מקווה לטוב, תודה מראש!! ושבת שלום

בהנחה שאין לגברת בעיה גופנית כלשהו, מדובר כנראה בהתקף חרדה. על מנת לקבוע אבחנה מדוייקת ולהציע טיפול מתאים רצוי שתפנה לגורם מקצועי, מומלץ לרופא - פסכיאטר. מאחל לשכנה רק בריאות.

שלום אושר, אני נוטה להסכים עם התגובה שקבלת, שהתסמינים שתיארת מתאימים להפרעת חרדה (הפרעת פאניקה יכולה להיות אבחנה סבירה). אבל, מאחר ואין כל היגיון וטעם באבחון "בשלט רחוק", יש לפנות בהקדם האפשרי לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה או לפסיכיאטר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל