פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום מה דעתך על טיפול באינטראנט - בעד או נגד תודה

שלום שני, גדעון ישוב לענות בימים שבת-ראשון. (אלא אם ירצה או יוכל להתייחס קודם לכן). ובינתיים - הטיפול באינטרנט תופס תאוצה בשנים האחרונות. עוד על יתרונותיו וחסרונותיו תוכלי לקרוא כאן http://www.psychom.com/articles.asp?id=3 בהצלחה ליאת

אני מחפשת פסיכולוג שמטפל בשיטת EMDR באזור השרון. ניסיתי לחפש באתר העמותה אבל שם יש רק רשימה קצרה מאוד של מדריכים. איך אני יכולה להגיע לפסיכולוג שמטפל בשיטה הזו? תודה.

היי, אם בדקת באתר של איט"ה, עלייך להמשיך ולגלגל את המסמך למטה, ואז תראי שמות מטפלים לפי אזורים. אני ראיתי שם כמה מטפלים בשיטת ה EMDR. גם גדעון שלנו עובד בשיטה זו, והוא, כמובן, המלצתי הטבעית :-) בהצלחה ליאת

אני יודעת שזו שאלה נורא סובייקטיבית אבל אולי כן יש למישהו תשובת פלא בשבילי. אני בת 23 ויש לי חבר יותר מ5 שנים בן 28. בזמן האחרון אנחנו רבים הרבה בגלל נושא אחד והוא האופי. יש הרבה דברים בצורת החיים שלו והשקפת העולם שלו שאני לא מבינה ומנסה לשנות (למרות שאי אפשר לשנות אופי של בן אדם) מוסר עבודה, הורדת הכלב, ניקיון הבית, זה שהוא לא רוצה ללכת איתי למפגשים חברתיים כי אני כל הזמן משתיקה אותו ומרסנת אותו כי הוא נוטה להתלהבות יתר, אלו כמה נקודות שעלו בכמה ריבים אחרונים והשאלה שלי היא עד כמה האהבה חזקה ויכולה להתגבר על מכשולים כאלה או שאולי לא אמורים להתגבר על זה אני יודעת שבזוגיות ונשואים אמורים להתפשר השאלה מה להתפשר ומה לסבול בחיים. אני ממש אוהבת אותו ולא רואה את עצמי ממשיכה בלעדיו (כי ברוב הזמן אנחנו בסדר ומשום מה בסופ"ש יוצא לנו לריב) השאלה אם זה מספיק או שצריך לגמור את זה לסבול כמה חודשים ואז להתגבר. אני יודעת שזה משהו שאני צריכה להבין עם עצמי ואני לא מצליחה! אני לא אובייקטיבית כי עכשיו אנחנו כמו ברגיעה אחד מהשני ואני אמורה להיות זאת שתחליט אם אני רוצה אותו כמו שהוא או לסיים את זה. חשוב לציין שבי יש המון פאקים לא קטנים באופי והוא קיבל אותם ולא מדבר עליהם יותר כבר בערך שנה מבחינתו, למרות הנקודות הרעות שלי הוא רוצה להיות איתי. אני יודעת שמה שכתבתי פה נורא ארוך ומבולבל אבל אני רוצה לשמוע ממי שיכול כל תגובה, דעה, רעיון, פיתרון כי אתם אובייקטיבים ואולי זה יצליח לעזור לי לראות דברים שלא ראיתי עד עכשיו. תודה

שלום שירית, הפנייה שלך גרמה לי לחייך, בעיקר כשקראתי על תכונת 'הורדת הכלב' :-) חייכתי פשוט כי לילדים שלי יש את אותה תכונה... וברצינות- בני זוג, המגיעים מרקע שונה, ממשפחה עם הרגלים שונים, וכן...גם עם תכונות אופי שונות, עלולים לסבול (לפחות בתחילת דרכם המשותפת) מחילוקי דעות, חיכוכים ומריבות סביב חלוקת התפקידים ביניהם. אני חושבת שכמו באותה תפילה מפורסמת, מה שחשוב באמת הוא לדעת מה אנחנו יכולים לשנות ומה לא. יש דברים שלא שווה לריב עליהם, ויש דברים שחייבים להגיע עליהם להבנה. אם בן-זוגך הוא אדם דברן ואוהב אנשים - זו תכונת אופי (דווקא נחמדה - למה להשתיק את התלהבותו?). אם אינו מוריד את הכלב או עוזר בסידור הבית - זה מטעמי נוחות ועצלות (זה דבר שניתן וצריך לשנות!). כמו שציינת יפה, גם לך יש חולשות, עליהן מוכן חברך לסלוח, וזוהי, כנראה, המשימה החשובה ביותר בזוגיות. נדמה לי שיש לך עבודת חשיבה כרגע: על מה את יכולה וצריכה לוותר, ועל מה לא. בזה איש לא יוכל לעזור לך. יהיה מעניין לשמוע מחשבות נוספות ממשתתפי הפורום. יום נעים ליאת

תודה על התשובה ואני בהחלט אשמח ומחכה לשמוע תשובות של אחרים.

שלום שמי נירית ואני אם ל2 ילדים בגיל 4 ו-7 מתברר לי היום שבגן הילדים שהוא טרום טרום חובה כלומר ילדים בגיליים מ-3.5-4.5 בת אחת הלכה לשירותים ואחריה נכנס ילד עם מקל בידו והחטיף לה באיבר המין, שאלתי היא מה עושים? מה אמורה לעשות הגננת? נכון שהילד הוא קרוב ל-4 כלומר קטן, מה עושים שזה לא יקרה גם לבתי? חלק מההורים טוענים שילדים בגיל זה מתעסקים באברי מינם וזה כאילו "נורמלי" הייתי רוצה לשמוע דיעה של איש מקצוע, איך מטפלים בבעיה? מה נורמלי והיכן הגבול שעובר את הנורמלי??? לפי מה שאנחנו שומעים קימים מקרים רבים, ואנחנו כהורים לא יודעים איך מטפלים? ואנו רואים שגם הגננות לא ממש משתלטות , וגם בבית הספר של בתי כיתה א' מסתבר שילדים נוגעים באיבר המין לילדים אחרים והמורים הם די שאננים אודה לכם מאד על תשובתכם נירית

נירית שלום, חיפוש בפורום זה סביב נושאים הקשורים במיניות בגיל הרך יראה לך כי את לא לבד עם השאלות. חשוב קודם כל לברר מה היה בפועל ולהעלות את דאגתך כאמא בפני הגננת , אם מדובר בגן הטרום טרום חובה, או למורה בכיתה א'. אך גם אם מערכת החינוך לא מצליחה למצוא פתרון, אזי חשוב שהחינוך יתחיל מהבית. קוים אדומים כמו "לא להרשות לאף ילד לגעת בגוף שלי, ולא באיברי המין שלי". ללמוד להגיד "לא". לפנות לעזרת מבוגר אם הילד מרגיש מותקף או מאויים. כלומר לעזור לילד לגבש לעצמו את גבולות הגוף והפרטיות שלו ולסייע לו ללמוד את זכותו על גופו. חשוב שיהיו בספריית הבית ספרים על התפתחותו הרגשית של הילד. בחלק מהספרים הללו ישנן שאלות ותשובות בנושאי מיניות הילד. ספרים אחרים מדברים על איך לדבר עם הילד על מיניותו. אחרים נועדו לעזור להורים לגבש עם הילד את תחושת היותו אדון על גופו הוא. זה שהגננת במבוכה או לא יודעת לא פותר אותנו כהורים מחובתינו להגן וזכותינו לחנך. שב ומיידע גם על קיומו של קו להורה באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי 09:00 - 15:00. יעוץ טלפוני חינם לשאלות לילדים בגילאים 0-6. בהצלחה רבה, גדעון

אומנם אני בטיפול כרגע, אך למרות זאת אני מרגישה שחיי(שכעת במשבר)במקום להתקדם,'הולכים אחורה',ומתפרקים,ואיני יכולה לשתף בתחושה זו אף-אחד מבני משפחתי ואפילו את הפסיכולוג שלי(שבטח יחשוב שאני מגזימה). אני בחורה בת 30+ . מה אתה ממלץ לי לעשות עם תחושה זו?האם להתייחס אליה ברצינות או לא?

למתוסכלת שלום, אני מתקשה ליעץ עם כל כך מעט מידע. בעיקרון: כמובן שלשתף. עצם השיתוף יתן לך פרופורציות, יבהיר לך את רגשותייך ועל מה הם מתבססים, יעזור לך לגייס מחדש בני משפחה, חברים, את הפסיכולוג שלך לטובתך. אם חייך במשבר, אז בודאי שיכולה להיות תחושת פרוק ונסיגה. אז אני נשאר בעיקר עם שאלות: למה את מתכוונת כשאת אומרת שחייך מתפרקים? איפה זה מתבטא? ומדוע כל כך קשה לך לשתף את הקרובים לך?... את מוזמנת לשתף יותר גם אותנו, בברכה, גדעון

תודה על תשובתך, אומנם איני רוצה לחשוף את זהותי או פרטים מזהים עלי, אך כן אומר שלדעתי חיי 'מתפרקים' כי בגילי עדיין איני נשואה,וללא חבר אפילו,וללא חשק לצאת שוב עם בחורים ולחוות מחדש אכזבות ויאוש מכך פעם אחר פעם,ולא להסתבך שוב עם בחור שקרן ש"ינצל"אותי-וישאיר אותי פגועה נפשית ופיזית(בגלל חשש להריון-אך זה היה לפני יותר משנה כבר). בנוסף לכל אני מובטלת כרגע (פוטרתי מעבודתי הקודמת)ולא מצליחה למצוא עבודה חדשה{ואיני מעוניינת לפרט במה-אך בשני תחומים שונים}. איני רוצה לשתף את הקרובים- גם כדיי לא לחשוף עוד חולשה בפניהם,שלעיתים מנצלים זאת לרעה, וגם כדיי לא לפגוע בקרובים לי מאוד-שאני במצב כזה. וזה רק חלקיק קטן ממה שעבר עלי בזמן האחרון,אך שוב-איני רוצה לפרט כאן.

זה כל כך חבל.... אי אפשר לקרוא הודעות בין כל השירים. בפורום השכן בודקים קודם את ההודעה ואז מפרסמים. אם זה ראוי. אולי אפשר לעשות כך גם פה לזמן הקרוב, עד שמאיה תירגע? תודה

זה לא מעניין אותם הם נותנים לה לעשות מה שבא לה במין מחשבה נאיבית שכזו שזה עוזר לה גדעון מעניין אותי - למה אתם חושבים שזה עוזר לה?

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=206206

תודה על ההזמנה לבלוג שלך (כך לפחות פירשתי את זה). זה עושה קצת סדר בבלגאן (קצת :-) ). קראתי הכל. חלקים כמובן אני מכירה מכאן. שיהיה לך טוב, יעלה

מה זה כ"כ מפריע לכן אם מאיה כותבת את שיריה, אם אינכן רוצות פשוט אל תקראו זאת,כמו שאני עושה, אבל אם לה זה עוזר ומשחרר אותה ולנו זה לא מזיק,אז למה לא נתת לה לבטא את עצמה; אישית לא קראתי ממש את שיריה של מאיה,כי כשמשהו לא ממש מעניין אותי או שמפריע לי,פשוט לא אקרא אותו,ואני ממליצה גם לכן לנהוג כך.

במבט לאחור,כשאני מסתכלת על השירים של מאיה ובכלל של אחרים כאן,אני מבינה למה זה מעצבן אותכם וכמה זה מסרבל את הפורום,ואולי מחטיא את מטרתו,שלעתי היא: עזרה מידית לאנשים ,ע"י שאלות ותשובות,ולמרות שמאוד נוח לי שאני יכולה לראות מיד את שאלתי, אולי באמת עדיף לעשות סינון כלשהוא. או - כמו שכבר הוצע פה- שמאיה תרשום את שיריה ב"עץ" משלה,שאיני מבינה בדיוק למה הכוונה ואיך עושים זאת, אך זה נראה לי רעיון טוב. חשוב לי היה להוסיף גם דברים אילו.

החלטתי ללכת לטיפול, ואני מתלבטת בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. האם תוכלו להסביר לי מה ההבדל ולמי כדאי ללכת? איך יודעים שהוא לא שרלתן? האם לשאול איפה למד? האם ללכת רק למי שצמד באוניברסיטה מוכרת? קצת הולכת לאיבוד.... תודה!!!!

פסיכולוג קליני למד פסיכולוגיה והוא לפחות בעל תואר שני עם התמחות בפסיכוטרפיה. פסיכוטרפיסט איננו בהכרח פסיכולוג אלא התמחה בפסיכוטרפיה, גם עובדים סוציאליים שהתמחו בפסיכוטרפיה מוסמכים לטפל באנשים. כמובן שאת ההסמכה וההכשרה בתחום לומדים באוניברסיטה מוכרת. את יכולה להכנס לאתר של הסתדרות הפסיכולוגים ולבדוק על פי שם, אם האדם הוא פסיכולוג מורשה ובעל רשיון. אני אישית מעדיף פסיכולוג קליני על כל אופציה אחרת. מותר לך כמובן לשאול היכן למד, מהי התמחותו וכל מה שברצונך לדעת, אבל כל מי שרשום בפנקס הפסיכולוגים כפסיכולוג קליני , מוסמך לטפל.

עדי שלום, אכן יש צורך לדעת על טיפול כדי לקבל החלטה למי הולכים. אז כמה עצות בקצרה: 1. נסי לקרוא על טיפול נפשי. ספר כגון דרור גרין - "טיפול נפשי מדריך למשתמש". הינו התחלה טובה. 2. קבלי המלצות. מאנשי מקצוע, חברים..כדי שתדעי שהגעת לאיש מקצוע אמין ורציני. 3. תקבלי החלטה האם את מעוניינת בטיפול פרטי או בשרות הציבורי. (קופות חולים, תחנות לבריאות הנפש, שרותים פסיכולוגים של אוניברסיטאות) 4. בתחום הזה של טיפול נפשי ישנם: פסיכולוגים קלינים (בעלי תואר שני, סיימו התמחות קלינית - עליהם תוכלי לברר דרך פנקס הפסיכולוגים). עו"ס קליניים (בד"כ בעלי תואר שני). פסיכיאטרים(רופאים בעלי מומחיות בפסיכיאטריה). אחרים (למעשה כל אחד רשאי לקרוא לעצמו פסיכותרפיסט, ולכן נדרשת זהירות). כמו כן ישנם תוכניות הכשרה בתחום הפסיכותרפיה ואפשרי שבעלי המקצועות לעיל עברו בנוסף גם הכשרה בפסיכותרפיה. 5. מומלץ לאחר קבלת השמות ואיסופן לערוך שיחת טלפון ושם לשאול את כל השאלות אותן הכנת מראש.( מה הכשרתו ומהיכן וכמה זה יעלה ועוד שאלות לפי הבנתך) ורק אח"כ להחליט. בסופו של דבר הכי מומלץ להגיע דרך המלצות . בהצלחה, גדעון

שלום רב, אני יועצת חינוכית בעלת תואר שני, ומתעניינת בלמודי פסיכותרפיה. אודה לכם על קבלת המלצה על מקומות רציניים בהם ניתן ללמוד? בתודה, סימה.

סימה שלום, לכל אחת מהאוניברסיטאות ישנה תוכנית פסיכותרפיה המותאמת לקהל היעד הרלבנטי. כך למשל באוניברסיטת תל אביב ישנן שתי תוכנית דו שנתיות: "גישות פסיכודינמיות בהבנת התפתחותם של מבוגרים" ו- "גישות פסיכודינמיות בהבנת התפתחותם של ילדים ונוער". תוכניות אליהן יכולות להתקבל גם יועצות חינוכיות. ישנן תוכניות גם בבר אילן, בחיפה, בבארשבע ואולי גם מקומות נוספים. את יכולה ליצור קשר עם המקומות , לעיין בתוכניות ולהחליט בהתאם. התוכנית בתל אביב מומלצת, אך איני מכיר היטיב את שאר התוכניות וסביר שגם הן טובות מאוד. בברכה, גדעון

תיארת את כל מה שאני מרגישה בצורה כ"כ יפה ואמיתית! מדהים מדהים מדהים!!! קצר וקולע!

אופס, התכוונתי להגיב לאנונימית על "חיים למכירה"...

http://www.lyricsdownload.com/korn-blind-lyrics.html

שלום ספרתי כאן שקיימתי יחסי מין עם נערת ליווי בשל דכאון מתמשך שנבע מלחץ בלימודים ובדידות וזה ממשיך להטריד אותי עברו מאז חצי שנה לא מצאתי זוגיות חדשה ואני אפילו חש צורך עז להתרחק מזה כמו כן אני מתגעגע לתקופה שבה הייתי תמים לתקופה שהייתי עם האקסית המיתולגית שלי בזמן האחרון יש לי המון ידידות חדשות באונ זה נחמד אני מאוהב באחת מהן היא הייתה מתרגלת שלי והיום אנחנו עושים כמה קורסים יחד כסטודנטים אני כל הזמן מפחד ממחלות עשיתי בדיקות למלא מחלות(בכולן יצאתי בסדר) וזה לא נגמר יש לי חשש עצום מה יקרה אם אני אצא עם משהי ואספר לה על כך ואם אני בכלל צריך לספר אני אמנם מתפקד אבל מצב הרוח הכללי שלי דיי גרוע גם כאשר אני לא חושב על זה זה נמצא באוויר כל הזמן ואני מפחד מה יהיה איתי???????? אני מצטער על כל כך הרבה דברים שיכולתי לשנות לפני זה אבל את הנעשה אין להשיב עברתי דירה כדי שהייאוש יהיה הרבה יותר נוח וזה אכן כך אבל הייאוש נמשך הייתי יכול להיות מאושר בחיי החדשים בלי הדבר הטיפשי הזה שעשיתי עברה חצי שנה והדבר הזה לא מרפה ממני באותה תקופה מצבי הנפשי היה קשה והחלטתי לפגוע בעצמי להטיל על עצצמי כתם או מום גם אם לא פיסי לפחות נפשי זה היה סוג של התאבדות מבחינתי הכאב על הפרידה מהחברה הנפלאה שהייתה לי הכאב על הבדידות והלימודים באונ שלא נגמרים אף פעם גם לי לרצון עז לפגוע בעצמי אני אוהב מאוד נשים וכל פגיעה באישה מעביר בי צמרמורת המחשבה שאני הצטרפתי לקבוצה הזו של גברים מעבירה בי צמרמורת למרות שבכל נעשה בהסכמה ואני הייתי לחוץ מאוד והיא זו שניהלה את העניין אבל לכאוב משהו ופחד ממחלות אף פעם לא חוויתי מה לעשות?? הפחד שלי זה שלא אחווה אהבה תמימה כזו כמו שהייתה לי שוב אני אדם מאוד רומנטיקן וזה לא נותן לי מנוח המחשבה שלא אספר משהו שהוא כל כך מהותי בחיי משהו שגרם לי לעצב ועיצב את האישיות שלי אני לא מבין למה עשיתי את עצמי אני אדם נאה משכיל צעיר יחסית איך לכלתי עצמי במעשה שכזה??אני יודע שזה ארוך מעט תודה רבה בכל אופן

MR BLUE היקר, הכאב שלך מצליח לעבור דרך השורות הכתובות ואני מחפש בתוכי מילים כדי לנחם אותך. כדי לומר לך את הדברים שגם אתה אומר לעצמך: שאת הנעשה אין להשיב...שמה שהיה היה...שאתה היית מדוכא עד עפר. אבל אתה הרי לא סולח לעצמך. מייסר את עצמך על מעשה אחד, ארוע חד פעמי. אני באמת סבור שארוע כזה לא עושה אותך אדם פחות טוב, או גבר מהסוג שאינך אוהב. ארוע כזה הינו מסוג הארועים שלוקח הרבה זמן ויסורים כדי לסלוח לעצמך עליו ולהטמיע אותו אל תוך הנפש. אני מאוד מקווה שיש לך מישהו (איש מקצוע) לדבר איתו על הדברים. לפעמים עצם השמעת הדברים בקול והקשבה לתגובה אליך ואל הדברים שאתה מספר - מרגיעים ומנחמים. אני מקווה שתמצא נחמה וסליחה לעצמך, גדעון

אני חושבת שאתה קצת מגזים ואולי לה הבנתי אותך...למה אתה פוחד?שלא תחווה את תחושת ההתאהבות פעם נוספת,ההתנסות החד פעמית שהיתה לך לא מתייגת אותך כבחור פחות טוב, נועז יותר, או פחות רומנטיקן...מצחיק בדיוק אני חושבת על זה ,אני לומדת באונ ת"א ולפני כמה ימים דברנו כמה חברה גברים ונשים וכן כל הגברים מלבד אחד ערבי סיפרו שבילו לפחות פעם אחת אצל נערת ליווי,בעיניי זה לא כ"כ נורא,גברים הינם סקרנים ואין שום פסול בזה כל עוד הכל נעשה בהסכמה זה בסדר,חבל שתייסר את עצמך,ניסת ,חוית ולא תעשה את זה יותר,,,ובמערכת יחסים אתה לא צריך לספר את זה,לא שהבחורה תברח או משהו,אבל אתה יודע,סוג של אינפורמציה שלא תתרום לקשר, אני מאחלת לך שבוע מקסים,,,

גם אני לומד באונ תא שאלה לי אלייך היית יוצאת עם גבר שהיה עם נערת ליווי?? חוץ מזה הייתה לי חברה אחת בלבד וחוויתי איתה המון חוויות מרגשות ומיוחדות וזה כואב לי כי אני חש שאיבדתי את התמימות שהייתה בי יצאתי עם הרבה נשים מאז שנפרדנו והיו הרבה הזדמנויות אך אף פעם לא הרגשתי שלם איתם ודיי ברחתי מזה ובסוף בחרתי לשכב עם זונה זה דבר דיי מסוכן את לא מכירה את המחלות שאפשר לקבל ולהדביק יש גם מחלות עור . כנראה שבאמת לא אוכל לספר על כך אף פעם ולכן אף קשר שאנהל בעתיד לא יהיה תמים.האם את יוצאת עם אחד מאלה שסיפר לך שהיה עם נערת ליווי?

גם אני לומד באונ תא שאלה לי אלייך היית יוצאת עם גבר שהיה עם נערת ליווי?? חוץ מזה הייתה לי חברה אחת בלבד וחוויתי איתה המון חוויות מרגשות ומיוחדות וזה כואב לי כי אני חש שאיבדתי את התמימות שהייתה בי יצאתי עם הרבה נשים מאז שנפרדנו והיו הרבה הזדמנויות אך אף פעם לא הרגשתי שלם איתם ודיי ברחתי מזה ובסוף בחרתי לשכב עם זונה זה דבר דיי מסוכן את לא מכירה את המחלות שאפשר לקבל ולהדביק יש גם מחלות עור . כנראה שבאמת לא אוכל לספר על כך אף פעם ולכן אף קשר שאנהל בעתיד לא יהיה תמים.האם את יוצאת עם אחד מאלה שסיפר לך שהיה עם נערת ליווי?

תם עידן התמימות בעידן הציויליזציה........ ועוד גברים כמוך במחוזותנו ויתכלה מנות הויבראציה:-) ועתה ברצינות תהומית: יצר הסקרנות והמציצנות הנו נחלתם של נשים וגברים כאחד ופה אחד:-) ההתנסות שלך עם נערת ליווי הוכיחה לך מעבר לכל ספק שאתה רומנטיקן בלתי נלאה ונדלה וכי אתה בנוי רק לקשרים עמוקים וארוכים ומערכות יחסים אמיתיות של אהבה, השקעה וזוגיות ועל השג של תובנה בונה זו אתה צריך לשמוח ולא לקונן. הרבה גברים ונשים חווים חוויות ניסויות עם נערות ליווי/ג'יגולו, אורגיות, סטוצים, חילופי זוגות ושאר מתירנות מינית לא מונוגמית ופוריטנית ועדיין לא הפכו זאת לדרך חיים. אף אני השתתפתי באורגיות ובסטוצים מזדמנים ונהנתי מכך והמשכתי הלאה בחיים. לפי דעתי טרם התגברת על הפרידה מאהובתך ומכל מה שהיא מסמלת בעיניך ואתה משליך את התסכול וחוסר העיבוד של הפרידה ממנה בקיום יחסי המין באופן חד פעמי עם איזה נערת ליווי אנונימית שהכל נעשה תחת הסכמה מלאה והיא מזמן כבר שכחה את דיוקנך ועברה הלאה... ולשאלתך: רוב הגברים שהכרתי ושאני מכירה עברו חוויה התנסותית והתפרקותית עם נערת ליווי וברי לי ולך שלא אפסול את רובם המכריע של הגברים מראש בשל ניסוי חד פעמי עם נערת ליווי בשל הרצון לכיבוש ומימוש ההרפתקאה והשעשוע... בהצלחה וכל טוב לך.

תודה רבה זה מחמם את הלב אכן לא בגדתי בחיים לא הייתי בוגד ובטח שלא עם נערת ליווי

מה ההבדל בין דיכאון קליני למאז'ורי? האם דיכאון מאז'ורי הוא הדיכאון הכי עמוק לפני דיכאון פסיכוטי? ומהי אפיזודה?

לוסי שלום, דיכאון מאג'ורי הוא אותו דיכאון רציני של מצב רוח מדוכא, אובדן הנאה, התעיפות, תחושות אשמה, פסימיות לגבי העתיד , הפרעות שינה וכדומה. לעיתים משתמשים בביטוי דיכאון קליני (שאינו ביטוי מקצועי מהספר) על מנת להבחיו ביו זה לבין דיכאון קל, מתון, דכדוך או דיכי. דיכאון מאג'ורי יכול להיות עם או ללא מאפיינים פסיכוטיים. אפיזודה הינה ארוע דיכאוני חד פעמי להבחין מהפרעה דיכאונית חוזרת או מתמשכת או כחלק מתוך מחלה נפשית רחבה יותר. בברכה, גדעון

לפעמים, לפעמים אני חושבת שאף אחד לא מכיר את ההרגשה הזאת. לפעמים אני חושבת שאף אחד לא יודע מה זה להיות בן אדם עצוב, שהחבר היחידי שלו זה הוא עצמו בלבד. אני יודעת שאני לא מצורעת, שאני לא טיפשה ושאני בן אדם מאוד נח וחברותי. אבל למה, למה יש לי פחד מבני אדם? תמיד חשבתי שמדובר בבישנות ובחוסר בטחון עצמי, והיה לי נח להשען על זה... חשבתי שאני אצליח לשנות את זה במהרה, הרי יש הרבה אנשים שסובלים מחוסר ביטחון עצמי, וביישנות בכלל. אבל לאט לאט במשך השנים למדתי להרכיב את הפזל. אפילו הגעתי לכמה נקודות בחיים שלי שאמרתי "אוקיי, ככה זה וזהו, נתרגל" אבל האמת שאני לא יכולה יותר לסבול את זה... אין ספור נסיונות להתקרב לאנשים, זה סתם היה לשווא. אני שונאת את כולם וכולם שונאים אותי. קשה לי לגדול עם משפחה שלא מבינה אותי. כשאני רבה עם אחותי, תמיד אשמע את המשפט "אין פלא שאף פעם לא היו לך חברים" כשאני רבה עם אבא, תמיד אשמע את המשפט "תצאי לעבוד, התרגלת לעצלות" והם לא יודעים שזה לא מבחירה. וקשה לי, עכשיו קשה לי. לפעמים בא לי למות, רק ה' יודע עד כמה איני מוצאת את מקומי פה. אבל יש לי 2 סיבות עיקריות להיותי כאן- אחותי הקטנה, אני לא אתן לה לסבול על חשבוני. והשניה, ששם, גם למעלה, אין לי מקום. מור.

היי מור.. קראתי את מה שאת כותבת ואני מזדהה איתך.. אוליי כל מה שאת עוברת זה איזה מתח נפשי עם הסביבה שלך.. אני כדי להתמודד עם כל הבעיות האלה ברחתי לאנורקסיה ( לא שאני מציעה לך לעשות זאת חלילה כי זה סבל בפני עצמו ). נפלתי לתוך בור שחור וכמה שרציתי להתרחק מאנשים זה לא הלך.. את כתבת פה כי אני מאמינה שאת לא יכולה יותר עם כל הקשיים וזה באמת קשה לקום ולהחליט החלטות לבד, הצעה ידידותית, תפני לעזרה לכי לשיחות אוליי לך זה יעזור ויתנו לך כלים להתמודד עם החיים.. אני מזמן איבדתי תקווה לחיות ואני מקווה שאת עוד רחוקה מיזה.. שבת שלום . מעיין

מור, לפעמים צריך לקחת נשימה ארוכה ולהמתין שהתקופות הקשות יעברו ושיהיה לך יותר קל להתמודד הדברים. אל תהיי קשה עם עצמך, הרי את יודעת שאת עושה כל מה שאפשר מבחינה טיפולית. את יודעת גם שהנסיבות האובייקטיביות הנוכחיות של חייך הן מורכבות. וכן, זה בהחלט קשה לגדול עם משפחה שלא מבינה. לפעמים בתקופות מורכבות של החיים, לא רוצים כל כך לפגוש אחרים משום שמרגישים פגיעים ומדוכאים ולא רוצים , שאחרים יראו אותנו כך. אני מעריך שהעוצמה של מה שאת מרגישה תפוג אט אט. מחר יהיה יום חדש, היי חזקה, גדעון

אני נמצאת בקורס בלימודים עם חבר לשעבר, ועם חברה גם לשעבר... כיום רק שלום- שלום.השניים מכירים אחד את השני דרכי. במשך כל ההרצאה הם דיברו זה עם זה ואף החליטו להיות יחד באותו צוות עבודה לצורך קורס זה. האם גם אתם הייתם מתעצבנים?

שלום סטודנטית, כן, אני מניחה שהייתי מתעצבנת... וגם שומרת על עצמי, ומשתדלת לתפוס מרחק, ולעבוד בצוות עם חברים נחמדים חדשים... אורנה ראובן-מגריל

מחפשת המלצה על פסיכיאטר/ית של מכבי באזור הצפון (חיפה וצפונה)

שלום מחפשת, ראשית, כדאי לפנות גם לפורום פסיכיאטריה. שנית, אנא צרפי כתובת מייל כדי שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אלייך עם המלצותיהם באופן אישי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/8922.html

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/2966.html

רה-פה-סול-לה- סיבמול-לה-סול- מי-דו-רה-מי-פה-רה-רה דו-רה-מי-דו-שכחתי רה-פה-סול-לה- סיבמול-לה-סול- מי-דו-רה-מי-פה-מי-רה-רה ???? (לעלות סולם) דו-דו-דו(מהיר) .... סיבמול-לה-סול מי-דו(נמוך) רה-מי-פה- רה-רה- דו-רה-מי-דו-שכחתי (X2)

לה-סול-פה-פה סול-לה סול-פה-מי-רה סול-לה-סי(במול)-לה דו(גבוה)-סי(במול)-לה-סול לה-רה(גבוה) די, נמאס לי ,שיר עצוב שאני זוכרת טוב מדי

מאיה יקירתי, כפי שבטח ראית, חלק ממשתתפי הפורום מבקשים לצמצם את קצב השירה שאת ממטירה עלינו... אני חושבת שהפתרון הטוב ביותר, שיאפשר לך להביע את עצמך ולאחרים לבחור אם הם רוצים לקרוא שירה או לא, הוא שיהיה לך "עץ מאיה", שבו תכתבי כאוות נפשך. אם יש לך תגובה להודעות אחרות בפורום, פשוט צייני בכותרת לאיזו הודעה את מתייחסת, וכתבי את התגובה ב"עץ שלך". אני בטוחה שנתרגל לכך במהירות... שלך, אורנה

אני חושבת שאני אוותר לגמרי באמת שלא אכפת לי אני אכתוב לעצמי

חחחחח

זאת התעללות... בפורום מבינה שקשה לה, אבל היא הורסת. אפשר לבחור לא לקרוא, אבל חבל על אלה שקוראים ועל אלה שכותבים לעניין. וגם על העבודה הרבה והמיותרת שהיא מספקת לפסיכולוגים. יש כאן דיונים כל כך יפים ופוריים. גם לפורום באינטרנט יש גבולות וכללי התנהגות. סליחה, אבל אולי אפשר לסנן אותה לטובת כולנו?

הי אחת מפה, אני יודעת שנוצר "עומס" שירים וכתיבה אסוציאטיבית בפורום. הסיבה שקשה "לסנן" את זה, היא שנראה שזהו שיקוף מדוייק של עוצמת הכאב הרגשי שמאיה חווה כרגע. הפתרון שחשבנו עליו, כפי שליאת כתבה לפני מספר ימים, הוא לבקש ממאיה להישאר ב"עץ הודעות" משלה. באופן זה, אנחנו נוכל להמשיך להגיב אל מאיה, ומשתתפים שיהיו מעוניינים בכך יוכלו להצטרף. מיד אבקש זאת ממאיה שוב... ובינתיים, אני מאחלת לכולנו פחות כאב רגשי, אורנה

גם בטיפול יש גבולות ברורים. מאיה כואבת או לא, לא יכולה לפגוע ( "מה אני מבינה בבעיות של בני 37?"), לא יכולה לשרשר תגובות שאינן קשורות לנושאים כואבים של אנשים. זה מזלזל ולא מתאים כשמשהו כותב את הכאב שלו ומקבל את התגובות של מאיה. הקבועים בפורום מכירים וידעים בוודאי לא להתייחס אך מצטרפים כמו הבחור בשרשור למטה, מכיר את הפורום כמקום מזלזל-וחבל. ההצעה שלי היא שהתגובות הלא תואמות של מאיה לשירשורים ימחקו, ונושאים חדשים שלה יישארו ומי שרוצה לקרוא ולהגיב יוכל.

ראיתי כאן הרבה הודעות העוסקות בהתאהבות במטפל/ת/ רצון שהמטפל (אני אכתוב רק בלשון זכר מטעמי נוחות..) יחשוב/יתעסק רק בך, שיהיה כולו שלך ושיש כאלו שמפריע להם שהוא מטפל גם באנשים אחרים. רציתי לדעת מה המשמעות של אי התאהבות/רצונות/רגשות שלעיל? כאשר הרצון המניע הוא התפתחות אישית ושינוי, כאשר המטפל/ת שם כדי לעזור, לתת אוזן קשבת, לעזור לפתוח דברים, לראות את התמונה המלאה וכו'. האם זה מעיד על אגואיסטיות כלשהיא? ומהו פשרה? סופ"ש נעים לכולם..

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/680.html

http://www.sing365.com/music/Lyric.nsf/The-Song-is-Over-lyrics-The-Who/A719384781E34C8848256977002EA21D

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים שמרי נפשך מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים נפשך שמרי ובינתך שער ראשך עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש השדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד עם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש פתאום חלון לאט נפתח בחשכה אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה! אמרי מדוע העולם כה זר עדין ואש ומים מביטים בו מכל צד! אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד! אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב! זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש השדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד עם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך, שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/346.html

עם השירים האלו..

חבל שלא יכולה לפנות אליך בשם.לפעמים יש לאנשים צרכים משלהם בהתיחסות שלהם לדיברי האחרים,זה מה שקורה כאן.עלתתיחסי ל"מוזיקה" הזות,היא מווטא את לבם הכואב והכועס של משתתפים מסוימים ולא עונה על שאילתך.תרגעי,אגויסט אף פעם לא חושש שהמידה הזו שייכת לו (-: שבת שלום ומבורך.תהי אגויסטית,תכיני לעצמך משהו טעים לכבוד שבת ותחייכי (-:

שלום **, זה בסדר גמור לא להתאהב במטפל/ת, ואין לכך כל משמעות של אגואיזם. הרבה מאוד פעמים מטופלים חיים דרך הקשר עם המטפל/ת "דרמה" רגשית שמקורה במקום אחר (למשל בקשרים הראשוניים עם ההורים). מאחר ולכל אחד מאיתנו יש "דרמה" פנימית אחרת, אין כל סיבה לצפות שלכולם יהיה אותו סוג של קשר עם המטפל/ת. התאהבות היא מן הסתם אירוע רגשי מאוד מעורר ודומיננטי, ואולי לכן כותבים עליו יותר... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לפסיכולוג או פסיכולוגית. באופן כללי ביותר גדלתי בבית עם הרבה בעיות כולל כלכליות כאשר ההורים הלבישו את הבעיות שלהם על הילדים.כמו כן בגיל חמש עשרה חליתי במחלה כרונית. בכל מקרה התוכנית שלי באופן כללי הייתה תמיד ללמוד ולמצוא עבודה מסודרת וכו' אבל דברים לא הסתייעו בגלל הבעיות של ההורים שלי. בגיל 29 בקושי הגעתי לאוניברסיטה וזה אחרי שבמשך שנה אח שלי היה חולה בסרטן ונפטר. ולמרות כל זה לא רציתי לוותר למרות שכבר הייתי שחוק נפשית. שנה וחצי אחרי שאח ראשון נפטר אח שני התאבד. באוניברסיטה עצמה נתקלתי בקשיים רבים של ריכוז וכו' אבל עשיתי מאמצים גדולים להתמודד עם זה.ניסיתי גם להסתייע בשירות הפסיכולוגי של האונ' אבל בדיעבד אני מבין ש"קיבלתי" מתמחה צעירה ונראה לי שהיו לה יותר בעיות ממה שיש לי כולל גם ממה שתיארתי אותה אחרי כן לפסיכולוגים אחרים. בכל מקרה אחרי שאח שלי התאבד ובגלל שהייתי חולה הפסדתי הרבה מבחנים והאונ' הפסיקה לי את הלימודים. הייתי אז בגיל 31 עם אותם הורים בעייתיים ,עם אכזבה קשה מהחיים שכלום לא זז ושסתם חיכיתי הרבה שנים ללימודים ולא מספיק שלא סיימתי אלא שבדרך הפסדתי את שנות העשרים וגם שני אחים שלי נפטרו. ואז כנראה הייתי במצב שאתם קוראים לו פוסט טראומה אלא שלא ידעתי מזה.פשוט הרגשתי שאין לי עוגן להאחז בו. בתחילה לא רציתי לגשת לטיפול ומאוד נרתעתי אבל בסוף בגלל עליות וירידות חריפות במצב רוח והתפרצויות זעם פניתי לטיפול דרך הקופה אבל אז לא ידעתי שיש שיטות טיפול וגם הפסיכולוגיצת של הקופה לא יידעה אותי לגבי זה.פשוט חשבתי לתומי שזה כמו ללכת לרופא. בדיעבד מה שאני יודע שהייתי אצל פסיכולוגית פסיכודינמית מיושנת,שעודדה אותי למה שאני מבין היום נקרא אסוציאטיביות שבמקרה שלי גרמה לי להתפרק לגמרי מבחינה נפשית (למרות שהייתי כבר די מפורק). מאחר והפסיכולוגית לא נתנה לי תשובות לשאלות ששאלתי אותה חשבתי שלפסיכולוגים אין מה להגיד ולכן ניסיתי לפתח שיטת טיפול כולל הסברים במקומה על רקע כל מה שעלה במונולוגים שלי איתה (מונולוג כי בסופו של דבר ממנה לא קיבלתי כלום חוץ מאוזן קשבת ועידוד לאסוציאטיביות). וכך בלי לדעת את זה ,כפי הנראה עברתי רגרסיה חריפה במהלך הטיפול (בערך שנה של שיחות ואחרי זה המשך של פעם בחודש) ויש לי כל מיני סימנים שאכן הייתי במצב רגרסיבי. ובגלל הניסיון לטפל בעצמי לבד כתשובה לשאלות/הבנות שהטיפול גרם לי להבין (שהיום אני מבין שהן היו שטותיות כמו שאני אף פעם לא התפתחתי להיות מי שאני באמת בגלל שלא היו לי הורים מתאימים ולכן אני צריך למצוא מי אני באמת ! ) הייתי תקוע במצב הנפשי שסיימתי את הטיפול במשך ארבע שנים וחצי שבמהלכן גרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך גם כלכלי ,גם בריאותי ( חליתי קשה למשך שנה וחצי כולל ניתוח בנסיבות טראומטיות בגלל שהייתי יותר מידי פתוח ותלותי עקב הניסיון לשנות את עצמי בגלל הטיפול)ורציתי באופן נחוש להתאבד אלא שעצרתי את עצמי בגלל התחשבות בקרובי המשפחה שלי , וכך אחרי הניתוח ניסיתי להבין מה קרה לי או איפה טעיתי ורק בסוף כשהגעתי לפסיכולוגית קוגנטיבית שאיבחנה מהר מאוד שהטיפול ההוא לא התאים לי התחלתי בהדרגה לצאת מהבועה הזו שהייתי בה כולל מהמצב הרגרסיבי ולחזור לחשוב עם השכל ולא רק עם התנהגות אינפטנטילית מלאת אשליות. בסופו של דבר אחרי עוד כמה שטויות שעשיתי הבנתי שאני פשוט צריך לוותר על כל ההבנות של הטיפול ובמיוחד על הניסיון המלאכותי כביכול לגדל את עצמי או לבגר את עצמי ולהפוך את עצמי למי שאני כביכול הייתי אמור להיות(מה שגרם לי לכפייה עצמית ולהתרחקות מהאופי האמיתי הספונטני האמיתי שלי וזה מה שגרם לי לנזקים החמורים שגרמתי לעצמי) והיום שנה אחרי שהתחלתי לצאת מכל הבועה והבלגן הזה אני בגיל 37 בלי כלום כולל בלי עבודה ובלי כסף ובלי בריאות כמו פעם ומקווה לנסות למצוא לעצמי איזו פינה או נישה שתאפשר לי קיום וחיים סבירים. והשאלה שלי היא קודם כל ממאמר שקראתי באינטרנט טיפול פסיכודינמי יכול לגרום נזק והוא לא מתאים לאנשים במצב של משבר אובססיה או דיכאון חריף.כמו כן ע"פ אמירה של יו"ר איגוד הפסיכולוגים הקליניים,אפרתי,בכתבה שהייתה בידיעות אחרונות רגרסיה יכולה לפרק אנשים במידה והיא לא מתאימה להם. וכמו שהיום אני חש הרבה זה שפשוט נעלם לי זמן..או שהייתי במעין איזה חלום או שהשתגעתי במשך כמה שנים...משהו מוזר מאוד. כאילו שזה לא הייתי אני או שזה היה חלום לעומת כשאני מנסה להיזכר בתקופה שלפני הטיפול אז אין לי בעייה כזו.כלומר כל התקופה של אחרי הטיפול מאופיינת במעין חור בזמן או כאילו שזזתי מהמציאות. וזה מעניין אותי לדעת ,מעבר לכל הניסיון העצמי שלי להבין לבד.... מה לעזזל קרה לי שם?? האם עברתי רגרסיה כל כך חריפה שבעצם המבנה של האישיות שלי השתנה וחזרתי לחוות את הילדות שלי מחדש כולל לראות את העולם מפרספקטיבה של ילד?? במהלך התקופה של השנה האחרונה בניסיון לצאת מהמצב הזה חוויתי אירועים של ממש תחושה שאני בכיתה ו' או ז'...או כל מיני רגעים כאלה ובמיוחד התחושה של החור בבזמן או שאני לא מרגיש או חש באיזה שנה אני נמצא למרות שבהכרה אני יודע שאני בשנת 2005. מצטער על התיאור הארוך אבל זה משהו שממש מטריד אותי ומעסיק אותי הרבה זמן והייתי רוצה פעם לדעת האם יש לזה הסבר מקצועי. בכל מקרה....ככה לא מטפלים באנשים.אלא גורמים יותר נזק מתועלת.

http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=34683&mode=threaded

אמנם הרעיון יפה של ריגרסיה ליניארית..., אך זה נראה לך לעניין כאשר אדם שואל שאלה רצינית ואת מפנה אותו לקישור הזה?

החלטתי איך אני אעניש את אמא שלי!!!!!!! החוצפנית רוצה לקבל קבלת מס של פירוט תשלומים לפסיכולוגית שלי, כסף ש*אנייייי* שילמתי מעבודה קשה ומעצבנת!!!! שתחנק, מצידי שהכסף ישרף. הוא תמיד היה הכי חשוב לה.

שלום איילון, אתה מתאר סיפור חיים מאוד לא פשוט, רצוף במחלות ובפרידות מכאיבות. אני יודעת שהתנסית בטכניקות טיפוליות שונות מאוד, ובאמת חלק מהעבודה של פסיכולוג קליני היא לבחור בטכניקה מסוימת מבין מגוון האפשרויות העומדות לרשותו. עם זאת, לא תמיד אפשר לצפות מראש את תגובת המטופל לטכניקה שנבחרה. אני יכולה להדגים זאת דרך העבודה שלי, שברובה מתנהלת עם אנשים הסובלים מ- OCD. המחקר מראה בבירור שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב טיפול תרופתי נוגד-חרדה הוא הבחירה המועדפת עבורם, אבל יש לי מספר מטופלים שמחפשים משהו אחר לגמרי, שהוא הרבה יותר בתחום הדינמי של טיפול. ולאחר שניסינו אני יכולה לומר שזה מתאים להם ונכון עבורם, למרות שזה לא מתאים לאנשים אחרים. מה שאני מנסה לומר הוא שלפעמים אי-אפשר להימנע ממידה מסויימת של חיפוש, של ניסוי ותהייה, וגם של ניסוי וטעייה... בעיני, האלמנט המכריע הוא למצוא מטפל/ת שנוצר עמם קשר משמעותי שמאפשר עבודה טובה, ואז אפשר גם לשנות טכניקה בהתאם לצרכים המשתנים. אני מאחלת לך המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שהמצב שלי קשה פי כמה יותר ממה שהיה והלוואי והייתי יכול לחזור אחורה ולא ללכת לחרא הזה. אם לא הייתי מתחשב בקרובי משפחה לא הייתי חי היום אבל איני יודע אם אני אחזיק מעמד לאורך זמן. ואני בטח לא מתכונן ללכת שוב פעם לפסיכולוגים. פשוט חבל על הזמן ועל החור בראש וכל הניסיונות המיותרים שלא מובילים לכלום.

הערה קטנה אתה או את ב2006 ולא ב2005

יהודה עמיחי\נסי שוב <מתוך "ולא על מנת לזכור", עמ' 123> וצעקתי עשויה זיזים מוזרים כמפתח מסובך. קשה יהיה לפתוח בה את העולם, קשה ומכאיב לשינה. נסי שוב, בואי עוד פעם. עלים באילן מרשקשים פתאום. הם יודעים קצת לפנינו על בוא הרוח, נסי שוב, ישנה דלת אחורית, דרך הגן. אולי נס של דיבור שקט ומשכנע שיוציא מים מסלע. ללאאא להכות, רק לדבר. לאורנה :) בהמון הערכה

<מתוך "שלווה גדולה: שאלות ותשובות", עמ' 88> יחסיות יש אנית צעצוע שגלים מצויירים עליה. ויש שמלה שאניות שטות מצוירות עליה. ויש מאמת זכירה ויש מאמץ פריחה, ויש קלות אהבה ויש קלות של מוות. וכלב בן ארבע מקביל לאדם בן שלושים וחמש, וזבוב בן יומו בסוף ימיו- לאיש שבע ימים ומלא זכרונות. ושלש שעות של מחשבה שוות לשתי דקות של צחוק, וידל בוכה מגלה מחבואו במשחק, וילד שותק, ישכח. ושחור מזמן חדל להיות צבע אבל: בחוצפה דוחקת בחורה את בשרה לתוך בגד ים שחור. ותמונה של הר געש על הקיר נותנת שלוה ליושבים בחדר. ובית קברות מרגיע בכמות מתיו איש אחד אמר לי שהוא יורד לסיני, כי הוא רוצה להיות לבד עם אלוהיו: הזהרתי אותו.... :)

http://clickit.ort.org.il/files/upl/574231398/792310011.doc

ניב\רחל יודעת אני אמרי נוי למכביר, מליצות בלי סוף. ההולכות הלוך וטפוף, מבטן יהיר. אך ליבי לניב התמים כתינוק וענו כעפר. ידעתי מילים אין מספר-+-= על כן אשתוק. התקלוט אזנך אף מתוך שתיקה את ניבי השח? התנצרהו כרע, כאח, כאם בחיקה? תל אביב, תרפ"ו

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/4557.html

http://www.seeklyrics.com/lyrics/PINK-FLOYD/Eclipse.html

לילה לילה מסתכלת הלבנה בפרחים אשר הנצו בגינה, בפרחי היקינטון בגננו הקטון לילה לילה מסתכלת הלבנה. ואומרת הלבנה לעננים תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים שיפרח היקינטון בגננו הקטון כך אומרת הלבנה לעננים. בא הגשם וצלצל בחלוני שר ניגון עליז לפרח בגני. וענה היקינטון בשמחה ובששון. למטר אשר צלצל בחלוני. ומחר נצא כולנו אל הגן ונראה שם את הפרח הלבן, ולכבוד היקינטון, בני ישיר את הפזמון ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן.

http://www.lyricsfreak.com/p/pink-floyd/108616.html

מישהי מאוד נחמדה הפנתה אותי לכאן דרך פורום OCD בתפוז, אני מאוד אשמח לעזרה. אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית נהדרת, ממש נחמדה ונעימה. הבעיה היא שאני לא פתוחה איתה. יש לי או סי די, חרדה חברתית ודיכאון. אני מצליחה לדבר רק על האו סי די. קשה לי לדבר איתה על הדיכאון, אולי זה קשור לחרדה שלי, אני פוחדת שתראה בי מסכנה. למרות שידוע לי שכרגע- רק היא יכולה לעזור לי. מה אני אומר לה? שלפעמים בא לי ממש למות? אני לא מסוגלת... מה אני אומר לה? שהדבר היחידי שנותן לי חשק לחיות זה אך ורק מוזיקה? מה היא תחשוב עלי? על תצחקו עלי, אבל באמת שזו בעיה בשבילי... ועוד משהו, קשה לי לדבר איתה על דברים שלא קשורים להפרעה שלי. כמו למשל שההורים שלי הולכים להתגרש וזה ממש מפריע לי. זה לא שאכפת לי אם יהיו או לא יהיו יחד, אני מספיק גדולה בשביל לקבל את הרצונות שלהם... וזה גם לא מעניין אותי ממש. אבל הם מכבידים עלי בצורה לא נורמלית, אני עומדת בינייהם, אני מקבלת את כל האשמות, אני בוכה בגללם, אני רואה אותם בוכים בלילה... וזה לא ממש עוזר לי להבריא. התחלתי לקחת רסיטל לפני שלושה שבועות והעייפות הורגת אותי, הפסיכיאטרית אמרה שזה יחלוף עוד מעט, אבל זה קורה... ואני נאלצת למצוא אנרגיות משום מקום בשבילהם. ולמרות הכל, אין לי האומץ לדבר איתה על זה... אולי בגלל שהיא אישה. מה עושים? אין לי ממש עם מי לדבר... פעם זה היה עם אמא אבל עדיף שאניח לעיניינים ביניהם להרגע, למרות שזה תהליך לא קצר שדיי יהרוג אותי. אני אשמח לכל מילה. באמת. שיהיה סוף שבוע נפלא וצבעוני לכולם

אני במקום מאוד אגוצנטרי עכשיו, אבל הרי לך שיר: :) ************************************************************* אבשלום רוקפור מילים: אורי זוהר, נועם ענבר, שלום חנוך לחן: שלום חנוך יום אחד, יום אחד, שם נולד לטייל ביער, ורקמה מחוטים של זהב בן מלך קטן, אם חורגת וסוס לבן. יום אחד, יום אחד בית קט ונפתח השער... נסיכה עייפה נרדמה על קרן של אור, בא אורח על סוס שחור. למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא רק מחר. למה לא, למה לא עכשיו מה שבטח יבוא מחר. לא היה, לא היה סוס לבן, נסיכה ביער לא היו אגדות מעולם היה רק חלום לא באושר, אך עד היום לא היה לא היה שלום. אבשלום, אבשלום כמו חלום, כמו חלום בקיץ למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו מה שבטח יבוא מחר.

אני התקבלתי לבן גוריון לאוני' בירושלים ולטכניון אבל בחרתי בתל אביב ברגע האחרון.. סתם, סנטימנטים

תופח הוא תפוח, ומוז היא הבננה... ג'ס הוא אגס ובלהבלהבלהבלהבלהבלהבלה

שלום מור, אני בטוחה שאת מכירה את הקושי לדבר בפתיחות מעוד מקומות בחיים, ולא רק מהקשר עם המטפלת. העניין הוא, שהקשר שלך איתה מהווה הזדמנות לבדוק את זה לעומק: מה קורה לך כשהמגע הרגשי מתהדק והאינטימיות גוברת? מדוע יש דברים שמותר להגיד ויש דברים ש"אסור"? מה מבייש אותך בדיכאון שאת חווה? ועוד המון שאלות. אני יודעת שזה קשה מאוד, אבל נסי בפגישה הבאה "לקחת אוויר" ולהגיד לה שקשה לך להגיד דברים מסוימים. גם אם עדיין לא תדברו על התכנים עצמם, משהו ייפתח ביניכן... ובכל מקרה, את תמיד מוזמנת לספר גם לנו בפורום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב. אנו מתלבטים בשאלה ואשמח לדיעה נוספת. אנו גרים בשכונה מסויימת במרכז הארץ כבר 8 שנים ברצף. בתנו הגדולה היא בת 7 כיום וכבר בכיתה א. שנה הבאה אנו רוצים לעשות מעבר לשכונה סמוכה ומתלבטים האם להשאיר אותה באותו בית הספר ( נסיע אותה כמובן הלוך וחזור) או להעבירה לבית הספר בשכונה החדשה, שם בית הספר הוא ברמה טובה ואיכותית כמו בית הספר הזה. אנו מתלבטים מאוד כי בעוד כ 3 שנים בערך אנו רוצים לעבור לעיר אחרת ואז זה יצור ( לדעתנו) יותר מדיי מעברים. בהנחה שילדתנו היא ילדה חברותית מאוד ויוצרת קשרים היטב, האם 2 מעברים כאלה יכולים להסב איזה שהוא "טראומה" שיכולה לערער את בטחונה? האם כדאי להשאיר אותה עם אותה חברה ואוכלוסיה ולא לשנות לה שוב ושוב את הסביבה? שמעתי דיעות מכמה פסיכולוגים מנוגדות אחת לשניה, ואשמח לקבל דיעה נוספת. בתודה מראש, קרן

אני עברתי דירה בגיל 8-7, וביום האחרון עשו לי בכיתה מסיבה חביבה וחברים הביאו תמונות ומתנות.. ובסוף היום כשהלכנו לקחת את אחותי מהפעוטון אני בכיתי ובעטתי באבן וירד לי דם, ואמא שלי ניחמה אותי שהם גם ככה לא אהבו אותי באמת, שהם תמיד צחקו על צבע העור שלי והמציאו שירים ובדיחות על חשבוני, שקראו לי חנונית ומשעממת ומתחנפת למורה, ושהמורה (עירית\אירית) באמת שנא-ה אותי. אפילו הכריחה אותי להביא אישורים מאמא שאני ילדה טובה פעם בשבוע... זה עזר להתגבר על ההפרדות מהחברים, כן אף פעם אל תעשי משהו כזה :) אבל הרעיון של התמונות והמסיבה עם החברים לא רע...

דווקא אני גם עברתי בגיל 7 וזה עשה לי ממש טוב... החשש שלי הוא עקב העובדה שאני מתכוונת לעשות מעבר נוסף כשהיא תהיה בערך בגיל 10. מעבר 1 לילד בגיל כזה לא אמור לעשות טראומה. אני יודעת שלי זה לא עשה.

שלום קרן, קיבלת דעות מגוונות משום שהאופן בו אנו מתמודדים עם מעברים הנו מאוד אינדיבידואלי, ותלוי גם בנסיבות וגם באישיות. באופן כללי, אין הכרח שמספר מעברים יפגעו בבתכם, אבל חשוב לעשות הערכה של הכוחות שלה. בשלב זה בחייה אתם מתארים אותה כילדה מלאת כוחות, חברותית ומסתדרת, ולכן יש סיכוי טוב שתצליח להשתלב בבית-הספר החדש בצורה דומה. לגבי האופן בו היא תהיה בעוד שלוש שנים, ממילא איננו יכולים לדעת... בכל מקרה, בין אם תחליטו על מעבר אחד או על שניים, כדאי להכין אותה מראש, לשוחח איתה על המשמעות של הפרידה ולבדוק איתה מהם הדברים שייקלו עליה. למעשה, בתכם לומדת דרך התגובות שלכם כיצד נכון להתנהג, ואם אתם תשדרו שאפשר להתכונן לקראת מעבר ולהתמודד אתו בצורה טובה, גם היא תגיב כך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שבוע שעבר הייתי בשיחת יעוץ עם פסיכולוגית.ידוע לי שהיא לא פסיכולוגית קלינית.מהשיחה איתה הבחנתי שהיא לא מקצועית.בשיחה עצמה אמרה לי דברים שערערו אותי מאוד כמו למשל:שיש לי הפרעה נפשית "את משוגעת קטנה" אמרה "ואמך משוגעת גדולה"(אימי חולה במחלת נפש קשה)אמרה לי שאני כמו אמא שלי.קראה לי דפוקה וטיפשה.אמרה לי שאין לה סבלנות אליי כי אני כל הזמן מדברת על אותן בעיות ושאני לא מנסה לפתור אותן אמרה לי"בשביל מה את באה אליי מה אני יכולה לעזור לך עדיף שכבר תקליטי אותי על קלטת ותשמעי כל פעם במקום לבוא אליי" ובנוסף אמרה לי "אני את הכסף שלי מרוויחה ואילו לך הטיפול לא עוזר" על זה אמרתי לה בציניות "תודה רבה לך שאת מדברת אליי ככה" אז היא ענתה לי "לא אכפת לי שלא תבואי אליי יותר" . ושיא השיאים היה כשהיא נקבה בשמות של תרופות שאני צריכה לדעתה לקבל ואמרה לי לבקש אותן מהפסיכיאטר(אסור לה להמליץ איזה תרופות כי היא לא רופאה....) והכי חמור שהיא אמרה שאמא שלי חולה ובגלל שהיא כל כך סובלת כבר עדיף לה למות. דבריה של "הפסיכולוגית"פגעו בי וערערו אותי מבחינה נפשית ויצאתי מהשיחה מתוסכלת ובמצב נפשי קשה ורציתי למות. כשהגעתי הביתה ביקשתי שתתנצל בפניי על מה שאמרה בשיחה האחרונה וזו לא מוכנה להתנצל,אני מנסה כל יום "להוציא את זה" ממנה והיא בוחרת להתעלם ולא לענות לטלפון. עד שלא אקבל התנצלות ממנה על מה שאמרה אני לא אהיה רגועה-אני מאוד מבינה שאני ילדותית וקטנונית וכאדם נורמלי אני צריכה לשכוח את זה ולהבין לא ללכת אליה יותר אבל הבעיה שאני מתעקשת שהיא תתנצל. אני מרגישה שעברתי התעללות קשה וקשה לי להיות בתפקיד הקורבן.מעולם לא אמרו לי דברים כל כך פוגעים וקשים,וכל זה החריף את מצבי שקשה ממילא. ברצוני להזהיר את כל משתתפי הפורום תבחרו טוב טוב את המטפל שאתם הולכים אליו ותמנעו מעצמכם נזקים מיותרים.

מי זאת המפלצת הזו? תחשפי את השם שלה שכולם ידעו לא ללכת אלייה . אולי היא בכלל לא אשת טיפול אולי היא מתחזה. אולי היא מטפלת שהשתגעה לגמרי. ברור לך שהדברים שהיא אמרה לא הגיוניים. וכן התפקיד שלה להגיד לך שמונים אלף פעם את אותם הדברים גם אם זה שוחק אותה. העבודה שוחקת לפעמים. באיזה זכות היא אומרת לך שאת משוגעת קטנה????? אז מה היא ? היא מטורפת לגמרי. בטח שאת פגועה. איך את יכולה אחרת. כמה זמן הלכת אלייה? תמצאי מהר פסיכולוג אחר וחשוב שימליצו לך עליו . את חייבת לדבר עם אדם מקצועי שירגיע אותך. במקום לחזק אותך היא דירדרה אותך. אם אפשר אז גם תתלונני עלייה ...

היי, הייתי אצלה בערך 6-7 פעמים.הבעיה שאני לא יודעת איפה להתלונן... אשמח לקבל כתובת. אם הייתה מתנצלת בפניי לא הייתי מתלוננת.לדעתי היא לא מודעת אפילו שעליה להתנצל והכי גרוע שהיא חושבת שהיא בסדר והיא לא מבינה שאסור לה כפסיכולוגית להתנהג כך. אין לי ספק שהיא השתגעה ונכנס בה שד באותו יום.אבל השאלה איך אני מתגברת על המצוקה והסבל שנגרם לי???

תארי לך שאת היית לומדת לבד פסיכולוגיה וכמה מונחים ראשוניים מרגיזים בפסיכיאטריה פה ושם, מלקטת תוך כדי הלימודים(שבנושאים אחרים לגמרי ולא קשורים כלל לפסיכולוגיה), והיית מתעללת בעצמך תוך כדי.... נשמע לי יותר גרוע :) מעצמך אי אפשר להפרד (גם לא רצוי, זו פתולוגיה גרועה יותר) אויה.

שלום אלמונית, התיאור שלך נשמע מאוד חריג ומוזר. למעשה, הוא כלל לא שייך לעולם התוכן של התרחשות טיפולית. אני מאוד ממליצה לך להתנסות בקשר טיפולי אחר, מיטיב יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, מדוע אינך אומרת לה היכן אפשר להתלונן על מנת שאנשים אחרים לא יפנו אליה בעתיד? זה לא נחוץ? הערה כללית- שמתי לב שאתם ממליצים (לא רק את) לפנות לטיפול אך כאשר מובא מקרה כזה, חוץ מלהחליף מטפל אתם לא אומרים דבר. לילה טוב

שלום, חבל שאי אפשר למכור חיים, כמו שמוכרים כליה. אני קצתי בשלי, למרות שאין לי תכניות להתאבד. אני מתאבדת כל יום קצת, משקיפה על החיים (של אחרים), אוכלת את עצמי למוות, תרתי משמע, מתעבת בני אדם, מנופחי אגו ומתפוצצים משביעות רצון עצמית, ולא מצליחה להתחבר לאשלייה, שפעם יהיה אחרת, טוב יותר. הרי פעם מזמן קיוויתי, לפני עשרים שנה, וכלום לא קרה, אולי רק להיפך. יודעת מה תגידו, זה הדכאון מדבר, אבל אולי יש צדק בדבריו? כבר אמרו אחרים שהדכאוניים רואים את המציאות הכואבת במיטבה, ואין להם מנגנוני הדחקה, לא? הרוטינה מוכרת, "נסי תרופות אחרות", "נסי טיפול פסיכולוגי ", וכל יתר הקלישאות שיש לאנושות להציע כנגד סבל נפשי, אבל האם הן עוזרות או שזה שכנוע עצמי? מנסיוני, התקווה מתחזקת לתקופה מאוד קצרה ואז שוב מכה המציאות בפנים. מה לעשות, כשחסר לך "אנזים" האהבה העצמית לא תזכה גם באהבתם של אחרים, או שתשמש להם מטרה נוחה לפגיעה. אלה היו שישים שניות על החיים: סתמיים, עלובים ומיותרים

אנונימית יקרה, נכון, לפעמים הכל נשמע כמו קלישאות, ולא מתקרב בכלל לגעת בכאב. אני רוצה שתדעי שהאופן הרהוט והבהיר שבו ניסחת את היאוש מאוד נגע בי. אני מקווה שיש סביבך אנשים שמכירים מקרוב את היכולת הנפלאה הזו. והרשי לי לגלוש לרגע לקלישאה אנושית, ולכתוב שיום אחד, אולי, מישהו סביבך יוכל להנות מההתבוננות הרגישה שלך, ולהחזיר לך משהו מחמם ומנחם... אורנה

כל מילה- מלמיליאן! ניחנת ברגישות ובאנושיות מופלאה! כל טוב לך אנונימית יקרה

היי לכולם, אני סתם משתפת... הייתי אצל הפסיכולוגית שלי וסיפרתי לה מה עבר עלי בזמן האחרון. כל מיני דברים שקרו לי, לא עצובים או קשים. אני הוספתי דרמה (בצחוק) לסיפורים והיא פשוט התחילה לצחוק. היא ממש התגלגלה מצחוק באופן כל כך אמיתי. עד עכשיו כשאני נזכרת בזה, זה מצחיק אותי. כל כך שמחתי שהצחקתי אותה. היה לי ממש כיף לראות אותה מתגלגלת מצחוק. אני ממליצה בחום לבחור איזה פגישה ופשוט להביא דברים מצחיקים. יותר כיף לצחוק איתה מאשר לבכות... נורית

אולי כי לצחוק- אתן צוחקות יחד, וכשאת בוכה - את נשארת קצת לבד.... אהבתי את הרעיון הדר

שלום נורית, מקווה שאולי יום אחד גם אנחנו נוכל להנות קצת. למה תמיד מביאים לכאן רק את הצרות, למה? :-) ליאת

היי לכן, הדר, לי אישית עדיין לא יצא לבכות בטיפול. וכן, אני יודעת שזה מוזר. אני בוכה אבל לא אצלה. אני מספרת לה שאני בוכה ואנחנו מדברות על זה. אבל מולה לא בכיתי ואני בטיפול שנה וחצי. יש לנו (למטפלת ולי) עבר מאוד מאוד "עשיר". "הלכנו מכות" הרבה פעמים והיו גם צעקות... הייתה לנו חצי שנה מאוד קשה של "תככים ומזימות". היא הכי טובה בשבילי והיא יודעת את זה. אבל במקביל מאוד מאוד קשה לי איתה. אני ארחיק לכת ואומר שאני חושבת שעם הזמן אנחנו, המטופלים, גם לומדים להכיל את המטפלים שלנו. את הטעויות שהם עושים. והיא בדר"כ מודה ולוקחת אחריות. ובפגישה האחרונה כשראיתי אותה צוחקת משהו השתחרר. פתאום היה רגע של קירבה אמיתית. אני מסתכלת עליה והיא מתגלגלת מצחוק. ושוב, אני ממש ממליצה לנסות... אה, ואני לא צחקתי... היא צחקה... ליאת, קודם כל, מה שלומך? כיף לקרוא אותך. ראיתי שאתמול הייתה לך הרבה עבודה. ונדמה לי (אולי אני טועה) שלא היה לך מצב רוח אתמול. כמו שכתבתי להדר נוצר רגע של קירבה ופשוט היה לי כיף להסתכל עליה צוחקת. אם שאר החברים יסכימו אני חושבת שאפשר להכריז על יום (נניח יום שלישי, בדיוק באמצע של הימים שלך) שבו "מותר" להביא רק דברים טובים, משמחים, מצחיקים, בדיחות, אולי פדיחות עם המטפלים שלנו וכו'. אני חושבת שבאמת נלמד הרבה אחד על השני מיום כזה. אז מה אתם אומרים אנשים? ניתן לליאת קצת נחת? ליאת, אני חייבת להודות שבהתחלה כשקראתי את הכותרת של ההודעה שלך נבהלתי. חשבתי לעצמי "קנאה? למה? איזה תיק היא הולכת להדביק לי?" :-) נורית

ליאת, אני מודה לך על תשובתך (התאהבות במטפלת). בגלל השרשור הארוך "פספסתי" אותה. אני מבקשת לשאול שתי שאלות המשך, סליחה מראש על אורכן... 1. שמחתי לקרוא את דברייך, כביכול קיבלתי "לגיטימציה" לרגשותיי. אני חייבת להתוודות ולספר לך שפרסמתי את שאלתי בפורום נוסף, ושם קיבלתי תשובה ש"היממה" אותי: נעניתי שלפי תיאוריי אני משתמשת בטיפול כדרך מילוט מהחיים עצמם, ובמקום ליצור קשרים אמיתיים אני מטילה את כל יהבי על הקשר עם המטפלת, וזה מצב חמור. תחושת ה"הלם" נבעה מכך שביני לבין עצמי (וביני לבין המטפלת) אני מתחבטת בשאלה זו - אם רגשותיי העזים אינם אלא בריחה מהמציאות ומשמשים מערך "אשלייתי" ו"נוח" לנסיגה מהחיים האמיתיים. איך אפשר לדעת זאת ??? דיברתי עם המטפלת על כך. היא טענה שבשלב מסוים בטיפול המטפל הופך להיות כל עולמו של המטופל, ונוכח עברי ה"מפואר", הקשר עמה מעורר בי רגשות כה עזים ובלתי נסבלים בגלל החסך והחסר העצום, ובהמשך זה יחלוף. איך אפשר לדעת אם הרגשות המתעוררים הם מטרה (אמצעי לבריחה ולנסיגה), תחליף, או "תופעת לוואי" של הטיפול ??? 2. אף על פי שאני יודעת את התשובה מראש אשאל בכל זאת שאלת תם (מפורים לפסח...) - לגבי מגע פיזי: החוק אוסר מגע במסגרת טיפול, מתוך רצון להגן על המטופל, אבל אולי כדאי לרגע לעצור ולשאול - האם תמיד זה נכון? מחקרים רבים מראים שמגע פיזי רך (תרתי משמע) ולא מיני מסייע, תורם והוא אחד מן הצרכים הבסיסים של האדם. במקצועות רבים המושתתים על קשר בין בני אדם יש מגע (גננות ומורים נוגעים בתלמידים, רופאים בחולים - ורואים זאת גם בכתבות בטלוויזיה (ואין כוונתי למגע הקשור בבדיקות וטיפולים רפואיים), עו"סים, סוכני מכירות "מעודדים" לגעת קלות בצרכנים, מחקרים הוכיחו שמלצריות שנגעו קלות בסועדים זכו ל"טיפ" גבוה יותר ויש רבים נוספים. אם למגע קל יש כוח כה רב מדוע אוסרים אותו במסגרת שאמורה לתקן ולהשלים חסכים ונזקים מן העבר. מטופל שאינו רוצה בכך, יכול לומר זאת, ומי שזקוק לכך ומביע את רצונו לכך (בהנחה שגם המטפל מסכים לכך) - האם אין מקום להפעלת שיקול דעת מצד המטפל (במיוחד כשהמטפל והמטופל בני אותו מין והזהות המינית של שניהם מגובשת וברורה), האם לאורך כל הקריירה המקצועית שלך לא מצאת את עצמך (ו/או קולגות שלך) מתלבטת בשאלה זו ? תודה מראש, דנה

שוב שלום דנה, אני חושבת שאם הרעיון של 'טיפול כבריחה מהחיים עצמם' מדבר אלייך, או לפחות אינו נפסל על הסף, כדאי מאד לדבר על כך בטיפול עצמו. כל התייחסות שלי מכאן לא תהיה אלא ניחוש, העלול להכניס 'רעש' לבירור האמיתי שצריך להיעשות בחדר. חשבי למשל על ילד קטן, התלוי כל כולו באהבת הוריו. כאשר הוא ילד צעיר, אהבה זו ממלאת אותו, מספקת את כל צרכיו, ו'מתדלקת' אותו לקראת היציאה החוצה, לעולם שבחוץ. אני מאמינה שיגיע הרגע, בו תוכלי להשתמש בקשר הטיפולי ככן-שיגור אל קשרים נוספים, בוגרים, מלאים והדדיים יותר. בשאלת המגע בטיפול עסקו ועוסקים מטפלים רבים, הנתקלים בעבודתם בצרכי קרבה של מטופלים. אני יודעת שיש מטפלים הנוהגים ללחוץ יד למטופלים, ומכירה גם מטפלים שנפרדים בחיבוק. יש להניח שסוג המגע שמטפל מרשה לעצמו לקיים בטיפול קשור גם לגישה הטיפולית, ול'אסכולה' ממנה מגיע הפסיכולוג. אני מסכימה שמגע פיזי הוא צורך אנושי חשוב, אבל טיפול אינו מיועד לסיפק צרכים. איש לא היה מעלה בדעתו לבוא לטיפול כדי לאכול, הגם שרעב הוא צורך פיזי חשוב מאין כמותו. כנ"ל לגבי שינה או מין. בטיפול, יש התכווננות לצרכים, היענות להם, הקשבה להם - אך לאו דווקא סיפוק שלהם. זה הבדל חשוב. אישית, איני מתלבטת בשאלה זו, ומאמינה שקשר טיפולי אמיץ וקרוב יכול וצריך להתקיים גם ללא מגע פיזי. האם זו התשובה שידעת מראש שתקבלי? :-) ליאת

שאלתי עוסקת בהתאהבות של מטופלת במטפלת (שתי נשים): טופלתי כשנה+ אצל מטפלת (כעת לקחתי "פסק זמן" ממנה). בחרתי במכוון באישה. מאחר שאיני לסבית, סברתי שבכך תימנע ה"התאהבות" וה"משיכה", וכך אמנע מעצמי סבל, כאב וייסורים. הערכתי כי אקשר רגשית למטפלת, אך לא שיערתי שאגיע לעוצמת רגשות כה עזה, ולהזדקקות כמעט נואשת לקרבה ולמגע פיזי (לא מיני) עמה. אציין כי פניתי לטיפול מאחר שכל חיי הייתי ילדה-נערה-אישה לא אהובה ולא רצויה. אמי לא יכלה לטפל בי, ודמויות חלופיות אחרות הופיעו ונעלמו תדירות בחיי. גם היום (בת 36) אני לבד, ולא ממש מעניינת אף אחד. חזרה לשאלה - כפי שציינתי, אני חווה סבל רב ומיוסרת, ואני שואלת את עצמי מה הטעם בכך? האם סבל הבדידות לא "כדאי" ו"עדיף" יותר, מאשר הסבל של "להרגיש עם, להיות בלי"??? כתבת בעבר שזה "חלק מהטיפול", שזה "עוזר", "מקדם", ו"עובר מעצמו". האמנם ??? כדי להמחיש את מצבי בדיוק אשתמש במטאפורה הבאה: אני מורעבת. בשל הזמן הרב שחלף ללא מזון אינני מרגישה כל-כך בחסרונו. הקיבה כמעט "התנוונה", וכבר לא מרגישים את הכאב. הקשר עם הפסיכולוגית משול להנחת פירורי מזון על הלשון. תחושת הטעם שמעוררים הפירורים מפעילה את מיצי הקיבה ומע' העיכול ופתאום הגוף הרעב והתשוש מרגיש בעוצמה חדה את הרעב הכבד ורוצה להשלים את כל החסר לו. אבל נתנו לו רק פירורים... האם במקרה זה לא עדיף היה שלא לתת פירורים ולהישאר במצב הקיים...? לא עדיף לא להרגיש מאשר להרגיש רגשות כמה קשים אלו שלא יבואו על סיפוקם? הרי אומרים תמיד "על תעיר דובים ישנים"... אשמח לקבל תשובה מפורטת וישירה, ואשמח עוד יותר אם תתייחסי אל הנושא לא רק "לפי הספר" ותאוריות אלא גם על סמך ניסיונך המקצועי עם מטופלות במצב דומה לשלי. תודה רבה לך.

ליאת, ראיתי רק עכשיו שבעצם ענית לי. סליחה, ראי את ההודעה החוזרת כמבוטלת, וכתבתי לך בשורה חדשה הודעת המשך, אשמח עם תעני עליה.

מאיה יקרה, כדי שנוכל להמשיך ולהיות עבורך (ועבור האחרים) מקום בטוח ומכיל, יש צורך לקיים חוזה בלתי כתוב של התנהגות הולמת בפורום. אני חשה את הצורך שלך להביא את עצמך הנה בדרך שלך, וכדי לאפשר לך את המקום, אני מבקשת ממך לכתוב את ההודעות שלך ב'עץ' נפרד, שיוקדש לחומרים שאת מביאה. כאשר השירים שלך משתרבבים ל'עצים' אחרים או לפניות של אנשים אחרים, הם נחווים כפולשנות מפריעה, ולעיתים אני נאלצת להעלים אותם, כדי שלא ייווצר כעס כלפייך. אני מבטיחה לקרוא את כל ההודעות שלך, כל עוד הן ייכנסו ל'עץ' אחד. מקווה שאת מרגישה טוב, ומצליחה לשרוד את החג ערב טוב ליאת

הבנתי... אשתדל לעשות כך שיהיה לך שמח חג :)

שלום רב, ביתי בת 4 שנים ובכל פעם שהיא רואה כלב ברחוב, אפילו ממרחק, היא נכנסת ללחץ מתחילה לבכות ומנסה לטפס עלינו כדי שנחזיק אותה בידיים. גם לאחר שהכלב נעלם מהאופק היא עדיין מחפשת אותו מפוחדת ואינה מוכנה לרדת מהידיים עד שאנו מתרחקים לחלוטין מהמקום וגם אז יש צורך בשכנוע כדי להרגיעה. יש לציין כי יש כלבים שהיא מכירה אצל קרובים אותם היא רואה בתדירות גביה שאינה מפחדת מהם ואף מתקרבת אליהם לליטוף. כמו כן היא מעולם לא חוותה חוויה לא טובה עם כלב או צפתה במצב שבו כלב תוקף אדם או חיה אחרת. כיצד ניתן להרגיע אותה שלא תפחד מכלבים או שלא תגיב בצורה זו? תודה

אין לי ילדים משלי, אבל אפשר לנסות להרגיל אותה תחילה לחיות קטנות יותר או בובות או צפייה\האזנה לאודיו של כלבים למה מפריע לך שהיא לא אוהבת\מפחדת מכלבים?

לאב המודאג, בהנחה שלכלבים מוכרים הילדה שלך כן מתקרבת, יש לשער שלא מדובר בפוביה רצינית, אלא בפחד חולף, המופיע לפעמים בגילאים האלה. ככלל, לתגובתכם במצבים האלה יש חשיבות מכרעת על עתידו של הפחד: ככל שתתרגשו ממנו, כך עולים הסיכויים שהוא יימשך. אם תגובתכם תהיה עניינית ורגועה (אפשר להרים לרגע על הידיים, בלי לדבר הרבה, ולהורידה כשהכלב מסתלק, מבלי להמשיך ולדון בכך), כך סביר שהתופעה תחלוף בלי להשאיר עקבות. חשוב לנסות ולצמצם בכל מחיר רווחים אפשריים מהמצב, כמו תשומת לב מיוחדת או שינוי התכניות (או המסלול) בגלל הפחד. ילד שמרגיש שבאמצעות הפחד הוא משיג יחס מיוחד או שליטה על הוריו, לא ימהר לוותר על ההישג :-) והרעיון של גור קטן בבית תמיד נהדר בעיני. יש המון גורים שמחפשים נואשות בית. ככה מרוויחים שתי ציפורים: נפטרים מהפחד ועושים מצווה. (תודה עב) חג שמח ליאת

שלום רב, יש לי חברה מאד טובה שסובלת מהפרעת אכילה (בולמיה). היא איננה מודעת לעובדה שאני יודעת על מצבה אך מה שכן הצלחתי לדבר איתה ולגרום לה להפתח אלי והיא אכן הודתה שיש לה בעיה עם דימוי הגוף שלה. עודדתי אותה ללכת לדבר על כך עם פסיכולוג בתקווה שהטיפול יעזור גם בנושא הפרעת האכילה. היא אמרה שהיא מאד רוצה ללכת לטיפול מקצועי אך יש לה מגבלות כספיות ואין היא יכולה להרשות לעצמה את הטיפול גם אם הוא יערך בסבסוד מסוים. אני מאד חוששת בגלל מצבה ומפחדת לדבר עימה על כך מחשש שהיא תתרחק ממני. שמעתי שישנה אפשרות כלשהי לקבל יעוץ בחינם. האם מישהו יוכל להסביר לי בבקשה את התהליך, תנאי הזכאות וכמו כן היכן ניתן לקבל שירות זה באיזור חיפה. תודה רבה.

למיטב ידיעתי יש בבית חולים רמבם בחיפה, מרכז לטיפול בהפרעות אכילה. כדאי להתקשר לשם ולשאול. אם הטיפול הוא של בית החולים יתכן וניתן במסגרת סל השרותים הרפואיים ואין צורך בתשלום. תתקשרי לשאול. אם אין שם טיפול מסוג זה תוכלי לברר אצלם היכן ניתן לקבלו.

שלום אלינור, נוסף על המלצתו הטובה של שלמה, אפשר לפנות גם למרפאות הציבוריות של משרד הבריאות (מרפאות בריאות הנפש), רק יש להביא בחשבון רשימות המתנה ארוכות (יש ביקוש גדול לשירותים חינמיים). בהצלחה, וכל הכבוד על הדאגה החברית. ליאת

שלום, לפניכם ציטוט מתוך תשובה שהופיעה בפורום "פסיכותרפיה".התשובה היתה לשאלה על בעיות שיש למטפלים: "לפני מספר שנים גם התפרסמה כתבה עיתונאית על פסיכולוגית קלינית בכירה שאושפזה בכפייה עקב דיכאון קשה. בזמנו התפרסם גם שמה של הפסיכולוגית". האם מישהו מכם יודע במי מדובר ? ואיך אפשר להשיג אותה ? היכן היא פורסמה? אני זקוקה למידע לצורך כתיבת עבודה והעברת רפרט. תודה לכל עזרה.

הכתבה פורסמה במוסף יום שישי של ידיעות אחרונות לפני כחודשיים. שמה של הפסיכולוגית לא זכור לי. את יכולה לפנות לארכיון של העיתון ולבקש לחפש שם. תמורת תשלום צנוע אני בטוח שיעזרו לך, אם לא יענה כאן מישהו שיודע יותר פרטים.

הנה קישור שאולי יעזור. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/15447/xFP/15561

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=9&article=600

בשוק ישנם מקצועות רבים בעלי אופי טיפוליים, אך לא כולם מקבלים תעודת מטפל. רציתי לשאול אילו מהם מקבלים תעודת מטפל, אשמח לקבל גם הפניות למקומות בהם אוכל לקבל תשובה. אני כמובן לא מדברת על לימודי פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית אלא על אלא על טראפיות למינהן תודה מראש

שלום דנה, נדמה לי שהשאלה החשובה אינה האם יש או אין תעודה, אלא מי מעניק את התעודה הזו, ומה היא מאפשרת כתעסוקה מכובדת ומוכרת בעתיד. כמו שכבר נאמר כאן לא מזמן, השוק מוצף במטפלים מתחומים שונים ומגוונים, חלקם מייחדים גם מקום נרחב לעבודה על הגוף (רפלקסולוגיה, שיאצו, וכד'). יתכן שאת מתעניינת בתחום הטיפול בהבעה (תרפיה במוסיקה, בתנועה, באמנות, בדרמה, וכיוב'). הללו נלמדות במוסדות מוכרים, המעניקים תעודה של מטפל מוסמך בהבעה. נדמה לי שחלקן מוכר ע"י משרד הבריאות או משרד החינוך, אבל עלייך האחריות לברר זאת לאשורו. אם תפני אלי למייל האישי, אוכל לתת לך מס' כתובות לבירור. ערב טוב ליאת

זה לא פעם ראשונה שאני קוראת בפורום על התאהבות מטופל במטפל. ממה זה נגרם? מהמפגשים הקבועים שיוצרים תלות וגעגוע או מה?

שאלתי עוסקת בהתאהבות של מטופלת במטפלת (שתי נשים): טופלתי כשנה+ אצל מטפלת (כעת לקחתי "פסק זמן" ממנה). בחרתי במכוון באישה. מאחר שאיני לסבית, סברתי שבכך תימנע ה"התאהבות" וה"משיכה", וכך אמנע מעצמי סבל, כאב וייסורים. הערכתי כי אקשר רגשית למטפלת, אך לא שיערתי שאגיע לעוצמת רגשות כה עזה, ולהזדקקות כמעט נואשת לקרבה ולמגע פיזי (לא מיני) עמה. אציין כי פניתי לטיפול מאחר שכל חיי הייתי ילדה-נערה-אישה לא אהובה ולא רצויה. אמי לא יכלה לטפל בי, ודמויות חלופיות אחרות הופיעו ונעלמו תדירות בחיי. גם היום (בת 36) אני לבד, ולא ממש מעניינת אף אחד. חזרה לשאלה - כפי שציינתי, אני חווה סבל רב ומיוסרת, ואני שואלת את עצמי מה הטעם בכך? האם סבל הבדידות לא "כדאי" ו"עדיף" יותר, מאשר הסבל של "להרגיש עם, להיות בלי"??? כתבת בעבר שזה "חלק מהטיפול", שזה "עוזר", "מקדם", ו"עובר מעצמו". האמנם ??? כדי להמחיש את מצבי בדיוק אשתמש במטאפורה הבאה: אני מורעבת. בשל הזמן הרב שחלף ללא מזון אינני מרגישה כל-כך בחסרונו. הקיבה כמעט "התנוונה", וכבר לא מרגישים את הכאב. הקשר עם הפסיכולוגית משול להנחת פירורי מזון על הלשון. תחושת הטעם שמעוררים הפירורים מפעילה את מיצי הקיבה ומע' העיכול ופתאום הגוף הרעב והתשוש מרגיש בעוצמה חדה את הרעב הכבד ורוצה להשלים את כל החסר לו. אבל נתנו לו רק פירורים... האם במקרה זה לא עדיף היה שלא לתת פירורים ולהישאר במצב הקיים...? לא עדיף לא להרגיש מאשר להרגיש רגשות כמה קשים אלו שלא יבואו על סיפוקם? הרי אומרים תמיד "על תעיר דובים ישנים"... אשמח לקבל תשובה מפורטת וישירה, ואשמח עוד יותר אם תתייחסי אל הנושא לא רק "לפי הספר" ותאוריות אלא גם על סמך ניסיונך המקצועי עם מטופלות במצב דומה לשלי. תודה רבה לך.

דנה, קראתי את התיאור בו את מתארת את ההזדקקות שלך לקשר, והתיאור כל כך חי שגם אני הרגשתי רעבה... התחלתי לחשוב מה ממלא את ההזדקקות : כמות פגישות או איכות פגישות. כי יכול להיות שכמות הפגישות תשאר בגדר פירורים כשלצידן אין איכות, אין את הדבר שנוגע שלאט לאט ימלא, יגע בחסך הגדול. אני יודעת שזה נשמע מעט, אבל זו התחלה... שולחת לך חיבוק גדול ורחב ניבה

דנה יקרה, קראתי בעניין את דברייך, ואנסה להשיב באופן לא מדי תיאורטי :-) הדוגמא הציורית שלך, של פירורים הניתנים לגווע ברעב, המחישו היטב את תחושותייך, אבל הרשי לי להקשות ולשאול: מדוע פירורים? אני חושבת שקשר כה משמעותי ועמוק כמו שאת מתארת הוא מעבר ל'פירורים', מה גם שאת עצמך אומרת עד כמה קשר כזה היה חסר בעברך. את שואלת גם, למה לסבול מ"להרגיש עם, ולהיות בלי". אני לא בטוחה שגם כאן האמירה משקפת את המציאות. מטפלים בהחלט חשים רגשות כלפי המטופלים שלהם. את לא "בלי". אני מניחה שהקשר הזה הוא קשר מסוג שונה ואחר, ובהיותו כה חשוב ויקר, הפחד לאבד אותו קיים כל הזמן. אני מסכימה שלקשר הטיפולי יש את מגבלותיו האתיות, שהוגדרו כדי למנוע מצב בו ייעשה שימוש לרעה באותן תחושות עזות כלפי המטפל. מבחינה זו, אין מדובר בקשר מלא והדדי, כמו אלה המתרחשים במציאות. לכן, גם מגע פיזי אינו חלק מן הטיפול. בניגוד אלייך, אני לא חושבת שמכאובי הבדידות עדיפים. לטעמי, הבדידות קשה מקשר, גם אם קשר זה הוא קשר טיפולי. הידיעה שאינך לבד, ושיש מי שרואה אותך ואת מצוקתך, כואב איתך את מכאובייך ושמח בהישגייך, אינה עניין של מה בכך. ועוד הערה קטנה לסיום: לפעמים, לפחות בעיני, אחת ממטרותיו החשובות של הטיפול היא דווקא כן להעיר דובים ישנים ! לפעמים כשמתעוררים דובי הכאב והתסכול, יש סיכוי שיתעוררו גם דובים אחרים (אם כבר שמח, שם, במאורה): דובי התשוקה, אלה המחברים אותנו מחדש אל החיים במלוא החריפות והעוצמה. דובי החיים, הסקרניים, המחפשים, המשתוקקים להרפתקאות. לא הייתי מאחלת לאף אחד להסתובב בעולם כשהדובים שלו ישנים. זה משעמם, ונוטל מהחיים את טעמם. חג שמח, איכשהו ליאת

רק דבר אחד,לדעתי,האהבה שלך ממש לא קשורה למין.זה לא זה.גם לי יש זמנים ותקופות שאני "מתה" על חיבוקים חמים ומחזיקים וביכלל נראה לי גם כי גדלתי ללא חום(מטופלת ומפותחת אך ללא חיבוק אחד שניתן להזכר בו ללא ספק) אני כה הרבה חום נותנת לאנשים וכה זקוקה בו בעצמי.אני אישית למדתי דרכים לבטא ולספק את הצורך הזה.יש נחמה חלקית בעולם הזה לפצעי הילדות.נכון שלא תהי לעולם ילדה אהובה ומחובקת,לא תשבי על בירכיים של אמא והיא לא תלתף אותך,הכאב של ההבנה הזות הוא זוועתי(אולי אותו את עכשיו מרגישה)כשהגעתי להבנה הזות פשוט זרחתי חנוקה מהדמעות...אבל זה לא אומר שאת צריכה לווטר על הצרכים הרגשיים שלך!!!את יכולה ללמוד להיות מוקפת ומחובקת בחברות,בן זוג וילדיך.סתם אשתף אותך.ביתי בת 4כמעת ניכנסה אלי למיטה בבוקר,לא היה לי כח לפתוח עינים,ליטפתי אותה,היא חיבקה אותי, נישקה כמה פעמים, ניצמדה אלי ונירדמה.את יודעת עד כמה זה מתוק,לא רציתי לקום גם אני...גם בזה יש נחמה...ואולי הנחמה היא באה אך ורק כשלב האחרון של האבל הזה...הרבה כח וחום...

הי ליאת ופורים שמח שאלה: אני כל כך רוצה חיבוק מהפסיכולוגית שלי, כל כך רוצה להרגיש את מגע כף ידה. אני יודעת שבטיפול לא נוגעים, אין מגע. מה אני עושה עם מה שהתעורר בי, אני לא מסוגלת לדבר איתה על זה ומה שמוזר הוא שעד לא מזמן , פחדתי כל כך מהקירבה שלה אלי, אפילו לעמוד לידה, שמא בטעות אגע בו. אפילו לקחת עט מידה קשה לי, אבל יחד עם זאת כרגע יש פנטזיה לחיבוק, מגע. זה כל כך מביש להרגיש נזקקת למגע מסוג זה ממנה. מה אני עושה? אם אשתף אותה והיא תגיד שזה לא מקובל, זה יביך אותי אבל אני מאמינה שגם אותה. מה אני עושה. למה אני מרגישה כל כך נואשת ופאטית והאם מטופלים בדר"כ זקוקים למגע פיזי גם בטיפול? תודה ניבה

ניבה, קראתי את דברייך, אני עדיין מחכה להתייחסות מעמיקה ומפורטת ממנהלת הפורום. ויחד עם זאת... "יצחיק" אותך לשמוע שמה ש"מחבר" בינינו (ואני מזדהה איתך - תכף תראי גם למה) הוא תיאור הניסיון שלך להימנע ממגע עם המטפלת. ב"הפוך על הפוך", מרוב שאת רוצה לגעת את כל-כך נזהרת שלא לגעת, לא בה, לא בעט שלה. גם אצלי זה ככה - אני לא לוקחת ממנה כלום כדי שלא יווצר מגע: לא כלי כתיבה, לא קבלה, לא נוגעת בשום דבר שבחדר שלה. תראי מה אנחנו גורמות לעצמנו... כמה כאב מצוי גם בפרטים הקטנים והכל-כך לא חשובים...

כמו שת כתבת לי פעם שהרצון שלי בחיבוק חם חזק ובסיסי הוא מובן ונורמלי גם אני חושבת כך.את יודעת שב"סיפור" שלי היה לי מותר להתחבק כי זה משהו אחר לגמרי אבל מוזר שכאשר היא פעם שמה לי יד על הכתף ניבהלתי.שנתיים לקח לי עד שהתחבקנו כמו חברות בדלת...כן אני מתה על החיבוק התומך הזה מידי פעם אבל איכשהו בו בזמן למדתי להרגיש חיבוקים של אנשים אחרים.גם דרך הטלפון ניתן להתחבק ...רק שניראה לי שבישביל זה הדובים אמורים להתעורר...אולי...אהבתי את הדימוי.

גל יקרה, אם תערכי חיפוש קצר בפורום זה (מילת המפתח: "העברה"), תוכלי לקרוא המון על תופעת ההתאהבות במטפל/ת. ככלל, בשל העובדה שהמטפל הוא דמות משמעותית, קבועה ויציבה בחיי המטופל, ועם זאת, מבחינות רבות, המטופל אינו יודע כמעט כלום על חייו האישיים - נוצרת קרקע פוריה להשלכות של רגשות עוצמתיים, בהם גם אהבה והערצה, או להשלכות של תכונות אישיות אידיאליות. זהו קשר שאינו נשחק בחיי יומיום משותפים, ואינו עומד במבחני המציאות, וככזה - נותר עמיד יחסית לאורך זמן. כמובן שהנסיבות המיוחדות לטיפול (אמון, קרבה, ביטחון, וכד') תורמות גם הם לתופעות עליהן את מדברת. כאשר מתרחשת התאהבות כזו, מומלץ מאד לדון בה עם המטפל, ולהבין כיצד ניתן לרתום אותה לטובת התהליך הטיפולי. חג שמח ליאת

קראתי את 3 התגובות שלך כמה פעמים. כל כך הזדהיתי, הן כל כך מרגיעות... כשאני מתיאשת ורוצה לברוח מהכל וממנו, גם המטפל שלי מדבר על חשיבות הקשר עם הרגש, מה שכינית "דובים". אני מתווכחת איתו ורבה איתו, מה אכפת לי להתווכח בסביבה הטיפולית המוגנת... בפנים בפנים אני יודעת שזה נכון. עובדה, שככל שמתקדם הטיפול, מתגברות גם העוצמות של הרגשות החיוביים שלי. אני חושבת שאני עדיין נלחמת בחלק מהם. כנראה שגם הם לפעמים מפחידים... תודה שאת פה. הדר

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3226930,00.html

בהחלט חומר למחשבה.

האם שימוש בתרופות נוגדות דיכאון הן מעין בריחה מהמציאות? אז במה הן שונות למשל מאלכוהול או סמים?שבו האדם גם כן בורח מהמציאות בה הוא נמצא. תקני אותי אם אני טועה.הרי זה דבר אשר מקל על הסובל. לא? (בואי נניח בצד לרגע את העניין החוקי, ואת הפגיעה בכבד או מה שזה לא יהיה). וכיצד ניתן לפתור בעיה של עצבנות? לילה טוב

היי אין כינוי! "רק על עצמי לספר ידעתי", ואולי תרוויחי משהו מנסיוני... היתה לי שנה כייפית, בה טופלתי בסרוקסט. קשה לי לתאר כמה שקט חוויתי מכל הקשיים שהציבו לי החיים בתקופה זו. התחושה היתה, ששום דבר שקורה שם במציאות, לא יכול לפגוע בי. כאילו שמישהו הניח מסננת ביני לבין העולם הקשה (אוביקטיבית) שהיה שם בחוץ. ישנתי כמו תינוקת כמה שרק התאפשר לי. הייתי מאושרת. אבל (עכשיו מגיע "אבל" גדול).... המסננת הזאת פעלה בכל התחומים, כך ש: כמעט שכחתי מהי אורגזמה..... ואני כל כך אוהבת... לא יכולתי לנהוג יותר משעה רצוף מחשש הירדמות.... ואני כל כך אוהבת לנהוג ולטייל. לא יכולתי לבכות... הדמעות לא יצאו, ואני כל כך אוהבת לבכות. הרגשתי כאילו החיים עוברים לידי, ואני כל כך אוהבת להרגיש את החיים. המשכתי בפסיכותראפיה גם כשהפסקתי לקחת סרוקסט. רק אז הצלחתי להיכנס באמת פנימה, לתוך הפצע, יחד עם המטפל המדהים שלי, ולהתחיל להבין את מקורותיו. קשה? מאוד. מעייף? נורא. מייאש? המון פעמים. אבל לצד זה נבנה אצלי משהו חדש ואחר, שמאפשר להביט למציאות בעיניים (בלי לטשטש אותה) ולהתמודד (מילה שחוקה, אבל מתאימה) איתה. ורק סוגיית ההתאהבות שלי במטפל לא מוצאת את פתרונה... מעניין, בדיוק בשבוע שעבר אמרתי לו, שנראה לי שרק סרוקסט יציל אותי מההתאהבות הזאת והנזקקות הבלתי אפשרית הזאת אליו... שוב שיתפתי.... הדר

הדר היי, האם היית מאושרת בתקופה שהשתמשת בכדורים למרות המציאות שחיית בה? את אומרת שבתקופה זו לא יכלת לבכות? הרגשת טוב או רע בתקופה זו? ושורה תחתונה- האם היית ממליצה? ובהצלחה במציאת פתרון בהתאהבות במטפל

חג שמח (בכל זאת!) הדברים של הדר, כמו תמיד, נוגעים ומרגשים, אבל הם מספרים את הסיפור שלה. כדורים נוגדי דיכאון, בניגוד לאלכוהול או סמים, אינם פוגעים בשיפוט ובכושר התפקוד היומיומי שלך. הם אינם משפיעים על קבלת החלטות ואינם מטשטשים את התודעה. תופעות הלוואי (הנסבלות) שלהם מזיקות הרבה פחות מאלה של אלכוהול וסמים. משפחת ה- SSRI היא גדולה ורחבה, ובדר"כ אפשר למצוא את סוג הטיפול שפגיעתו מינימלית (הן בתחום האורגזמה והן בתחום ההשמנה). מניסיוני, אני יכולה להעיד שיש אנשים שתרופה ספציפית גורמת להם להפחתה בחשק המיני, בעוד אצל אחרים, אותו כדור ממש, גורם לזקפה ממושכת והגברת החשק המיני. לכן חשוב להתייעץ, לדווח לפסיכיאטר על כל תופעת לוואי, עד שמוצאים את הטיפול האופטימלי. בכל מקרה, יש לזכור שלכל תרופה יש השפעות רצויות ולא רצויות. מדובר בסיכון מחושב, הבוחן את המחירים בהשוואה לתועלת. גם לדיכאון ממושך יש מחירים, כמו שאנו שומעים כאן חדשות לבקרים. אני מקווה שלפחות בימים אלה, יהיה לכולנו קל יותר. אחרי הכל, לא כל יום פורים !!! ליאת

ציינת שני תחומים של פגיעה, הפגיעה בד"כ בשני התחומים הנ"ל? למרות שעדיין איני רואה את יתרונם של כדורים נוגדי דיכאון

לפני 37 דקות תם לו יום הולדתי. יום מאוד קשה ואמוציונאלי עבורי, יום שנושא צלקות מאוד לא נעימות מהעבר ובשנתיים האחרונות קיבל משמעות נוספת וזה המקום שבו אני נמצאת עתה שרחוק עד מאוד מלהיות המקום שאותו ראיתי עצמי בגיל זה. יום קשה של חשבון נפש נוקב. השנה נכנסתי לחרדות עמוקות חודש לפני, כולל מגרנות, פצעים בפנים ובעיקר דיכאון. עד לפני שנתיים נסיתי לעבוד על עצמי ולצאת ולחגוג עם מסיכה של חיוך ענק, במשבר גיל 25 (ככה אני קוראת לו כי זה היה וואחד משבר) לא הצלחתי עוד להחזיק במסיכה ויום ההולדת שלי קיבל צבעים שחורים וקשים. יום הולדת של שנה שעברה היה זוועתי. לא הצלחתי לתפקד וחזרתי לבית לאחר שעה ורק בכיתי כל היום הולדת. השנה ממש פחדתי מהתגובות שלי ליום הולדת הרבה יותר מאשר מהיום הולדת עצמו וככה מצאתי עצמי בחרדות ודיכאונות חודש מראש. אני תוהה לעצמי האם ייתכן שיבוא היום בו לראשונה אני אחגוג את היום בו הגעתי לעולם ואצליח להנות מהאהבה שמורעפת עלי ביום ה מהסביבה-בנתיים לא משנה מה הם עושים זה לא מספק (אני מתייחסת לחברים עם המשפחה זה מורכב ומכאן מתחילה בעיית יום ההולדת שלי). רק להדגיש-הבעיה היא אינה שאני מזדקנת או משהו כזה, אלה רק הצלקות מגיל ילדות וחוסר הסיפוק שלי מהמקום שבו אני נמצאת היום. אגב, אני בטיפול מצויין אז אין צורך לשלוח אותי לאחד כזה :) לא יודעת אם יש לי שאלה או משהו כזה סתם שיחרור קיטור. לילה טוב

המון מזל טוב!

דנה יקרה, בלוז יום ההולדת הוא תופעה מוכרת למדי. למרות שהוא נגמר בעצם, הרשי לי לברך אותך באיחור של שעה ועשר דקות, ולאחל לך הרבה טוב בשנה הנכנסת. תוכלי להתחיל במסיבת פורים, שתמחק את התחושות הקשות, ותאלץ אותך לחייך אפילו חיוך קטן. בימים קשים גם זה משהו... כל טוב והרבה הצלחות והישגים בהמשך הדרך. ליאת

מממ ליאת חשבתי שכבר פרשת לטובת המיטה :) תודה רבה על האיחולים. לא נראה לי שאני אלך לאיזו שהיא מסיבה השבוע, בא לי להתמסר לבעעעעסה. נראה לי שמצפה לי עודל לילה לבן בדיוק כמו קודמו, וזאת למרות שמזרן והכרית צורחים בשמי כבר שעות. שיהיה לנו לילה טוב

Hairspray Queen Lyrics Artist(Band):Nirvana Review The Song (0) Print the Lyrics Hairspray Queen Lyrics MP3 Downloads Send Nirvana polyphonic ringtone to your cell phone I was your mine, you were mine, my enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were, mine, i was your, your enemy You were, mine, i was once your en... aahh! You rang Your ears rang.... uh! I was you mine, you were mine, my enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were mine, i was once your en... aahh! At night, wishful goddess At night, works the hardest At night, disco goddess At night, we'll go... gaaahh I was your mine, you were mine, my enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were, mine, i was your, your enemy, Your were, mine, i was once youe en... aahh! Wishful goddess, at night Wish the hardest, at night Wishful goddess, at night Wishful goooooooood.... I was you mine, you were mine, my enemy You were, mine, i was your, your enemy You were, mine, i was your, your enemy You were, mine, i was once your en... aahh! At night, wishful goddess At night, wish the hardest At night, disco goddess At night, you were so modest At night, Crisco lovefest At night, a mouthful on me It's like, fish-filled garbage At night, we'll go...gaaahh

It's not cold enough Please put this side up She is moving through (Alt: She is moon grey) Can we show our faces now? I'm not interesting She's not turning green Shameful as it seems Can we show our faces now? Endless climb I am blind Why can't I leave? (Alt: Why can't I hear?) Color blind Speaking a phrase Instantly grown I am blind Waiting in line It's not cold enough Please put this side up She is moving through (Alt: She is moon grey) Can we show our faces now? I'm not interesting She's not turning green Shameful as it seems Can we show our faces now? Endless climb I am blind Why can't I leave? (Alt: Why can't I hear?) Color blind Speaking a phrase Instantly grown I am blind Why am I sure?

האם כוונתך היתה לשאול את מנהלי הפורום, פשוטו כמשמעו, למה הם התחפשו השנה? או לחליפין האם הפסיכולוגים ה"רציניים" הללו שאומרים "אהה" גם להם יש צדדים ילדיים ומשתטים? או שמא שאלה זו והאמירה שבאה אחריה היו בהן כדי ללמד על תחושתך הסובייקטיבית בחג זה? או זו היתה סתם תובנה שרצית לשתף. או שאני בכלל לא בכיוון וניסיתי להתחפש בשאלותיי לסוג של פסיכולוג... בכ"א חג שמח וכתשובה לשאלתך גם אנשים עם מסיכות יכולים להנות בפורים לעיתים לא מזיקה מסיכה משמחת ומבדחת. ועל אף כל זאת, אכן, ליאת, למה התחפשת השנה?

http://wmh.walla.co.il/archive/93645-5.jpg

מה התסמינים של דיכאון שמצריך כדורים ? מהו הזמן הנורמלי להתמודד עם חוויה מאד קשה נפשית ? כיום, 3 שנים אחרי, אני כבר לא בוכה ממה שקרה לי וגם שמחה שזה קרה גם אם בצורה הקשה כי כעת אני נמצאת "במקום טוב יותר" אבל המקרה "לקח" לי את השמחה ובהרבה כח החזרתי לי את השמחה וחזרתי להיות הבחורה עם שמחת החיים אבל החיוך כבר לא על הפנים שלי קבע וכיום אני בוכה משטויות ונשברת די בקלות. האם זה נחשב דיכאון ? בגדול, אני מדברת על מה שקרה לי ומשתפת ברגשות שהרגשתי אז וכיום ולא נראה לי שטיפול פסיכולוגי יעזור כי התגברתי על זה, אבל מפריע לי שאני בוכה משטויות (רגישה יתר על המידה) ונוטה להישבר בקלות לעומת פעם.

שלום גל, 'דיכאון שמצריך כדורים' הוא דיכאון של מי שמחליט להיעזר בכדורים כדי להפסיק לסבול. יש מי שיחליטו לעשות זאת גם במקרה של דיכאון מתון, ויש אנשים עם דיכאון קשה, שיעדיפו שיטות טיפול חלופיות. ככלל, דיכאון מתאפיין בתחושות עצב ממושכות, בחוסר יכולת לחוש הנאה מדברים שפעם היו מהנים, בהפרעות בשינה (קשיי הרדמות או קושי להתמיד בשינה), שינויים קיצוניים בתיאבון (חוסר תיאבון, או זלילה), חוסר מוטיבציה, קשיי ריכוז, ועוד. את מזכירה אירוע טראומטי כלשהו שחווית לפני שלוש שנים, אשר עקבותיו ניכרים בך גם כיום. למרות שאת מציינת שהצלחת להתגבר עליו, ואפילו החזרת לעצמך את שמחת החיים (כל הכבוד!!!), כדאי - דווקא עכשיו - להתפנות ולעבד את אותו מקרה עם איש מקצוע, שכן עדיין קיימת נטייה לבכי, וקיימות רגישויות שלכאורה נראות בלתי קשורות לאירוע. ניסיון מצטבר בנושא מלמד שאירועים טראומטיים יכולים להשפיע גם שנים רבות לאחר התרחשותם, וכדאי מאד לטפל בכך. אני ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ולברר כיצד ניתן לעזור לך. אשמח לשמוע אם יהיו התפתחויות. בהצלחה ליאת

אני בת 32, לפני כשנה אובחנתי כסובלת מדיכאון מז'ורי - רוב הזמן שכבתי במיטה. פסיכיאטר המליץ לי על כדורים אך מכמה סיבות (שלא קשורות לסטיגמות) התנגדתי, הוא אמר שהתרשם שעדיף שלא אשאר ללא טיפול בכלל והמליץ על טפול פסיכולוגי לפחות. במשך כחצי שנה נפגשתי עם פסיכולוגית של קופ"ח, המצב השתפר יחסית (חזרתי לתפקוד מינימלי,מצב הרוח השתפר וכו' אך היו ירידות רבות) עזבתי את הטפול מסיבה כלכלית בעיקר. כבר בסמוך לסיום הטפול, (בעיקר במהלך החודשיים אחריו ועד היום) , המצב התחיל להתדרדר בהדרגה. זה התחיל בעיקר עם התעוררויות רבות בלילה, אחר כך התעוררות בשעה שלוש לפנות בוקר בלי יכולת להרדם חזרה ,וכעת התעורררות בשעה מוקדמת בבוקר ובנוסף מצב רוח ירוד עצבנות וכו' אחת הבעיות הקשות היא שאין לי חשק לעבוד. אני ממש מקללת את הרגע בבוקר שצריך לצאת מהמיטה וללכת לעבודה. קשה לי מאוד להחזיק מעמד בעבודה,אני מאחרת כל בוקר, מחסירה רבות בתירוץ של מחלה, במהלך שעות העבודה אין לי סבלנות, קשה לי להתרכז, ואין לי חשק ואנרגיה לתפקד, אני מכריחה את עצמי לתפקד מינימלית כדי שהמנהלים לא ירגישו כמה התפוקה שלי נמוכה, כיון שאין לי ברירה, אין מי שיפרנס אותי או יעזור לי מבחינה כלכלית. אני מבינה שהיכולת לעזור בפורום מוגבלת, אך רציתי לשמוע את דעתכם, ואם יש לכם איזו עיצה בשבילי (שלא כוללת לקיחת כדורים בבקשה). אני חוששת לפנות לבטוח לאומי מכיון ששמעתי שהועדות שם משפילות ולא נעימות. אני חוששת מהתהליך שאצטרך לעבור, וכן אני לא בטוחה שבמצב שבו אני נמצאת כיום (מתפקדת ברמה מינימלית) הם יוכלו לסייע במשהו. הסיוט הזה נמשך הרבה זמן, עוד לפני האפיזודה החריפה, אני לא מוצאת שום פתרון, אין לי ימי חופש, יש לי מינוס בימי מחלה, וגם לאחר שבוע "מחלה" שבו אני לא עושה כמעט כלום,אני מוצאת את עצמי חסרת חשק להגיע לעבודה. אני צריכה חופש מהכל ומכולם, לכל החיים הארוכים והמגעילים האלה. קשה לי מאוד,אין לי כוח להמשיך כך כל בוקר וכל היום (הבוקר קשה במיוחד עד שעות אחר הצהריים בדרך כלל). תודה על כל מידע.

שלום תמי, חוויות הקושי והדכאון נשמעות בהחלט מוכרות.... (גם) אני גיליתי שטיפול פסיכותרפי עוזר. האם ידעת שאפשר לקבל טיפול חינם דרך התחנות השונות של בריאות הנפש? התור שם ארוך אמנם, אבל כדאי לך כבר "להרשם בתור". בנוסף אם את גרה באזור המרכז או בירושלים, יש את "מרכז יעוץ לאישה". יש שם מטפלות פמיניסטיות עם מחוייבות חברתית. התשלום עבור הטיפול הוא על פי יכולת ההשתכרות, ולפי תשלוי משכורת שאת מציגה, כך שבהחלט זו אלטרנטיבה. אם את גם סטודנטית (למרות שלא ציינת זאת) וגם אם לא - שירותי היעוץ באונ' תל אביב ובבר אילן מאפשרים לקבל טיפול במחיר נמוך - כדאי לבדוק גם את זה. ובעניין הקושי לחיות, למשוך מיום ליום ולקום בבוקר - אני גיליתי שקצת טבע מאד משפר לי את מצב הרוח. עכשיו זו עונת פריחה נהדרת ולי לפחות לראות פרחים ופרפרים עושה טוב. קשה לי להוציא את עצמי מהבית ולמצוא קצת טבע (ולצורך העניין גם הגינה הציבורית או הפארק העירוני לפעמים מספיקים), אבל אם כבר הצלחתי, אני מאד שמחה על כך. סתם לשכב בדשא/ביןהפרחים/על ספסל ולהקשיב לציפורים. זה לא עוזר אולי בבוקר שלמחרת, אבל גם כמה שעות של הקלה שוות את זה... שיהיה בהרבה הצלחה, ואת מוזמנת להמשיך ולשתף. לדעתי, אחד הדברים הקשים ביותר בדכאון זו הבדידות.

כל מי שמבין יגיד לך שאין קיצורי דרך בטיפול בדיכאון. הטיפול הטוב ביותר הוא שילוב של פסיכוטרפיה יחד עם טיפול תרופתי. אני יודע שלא זה מה שאת מצפה לשמוע אבל זו התשובה האמיתית. אפשר כמובן להמשיך לא לעשות כלום ולהמתין שהדיכאון יחלוף מעצמו , אבל זה עלול לקחת זמן רב וכרוך בסבל רב. את יכולה להקלעל עצמך ע"י פעילות גופנית כמו התעמלות או הליכה ספורטיבית במשך שעה פעמיים שלוש בשבוע. פעילות כזו יוצרת אדרנלין בגוף שגורם לעליה בתחושת המרץ . אבל לדעתי אין מנוס מטיפול תרופתי. כל טוב לך וחג פורים שמח.

תמי יקרה, הלוואי שהיינו יכולים עם 'איזו עצה' - כמו שאת מבקשת - לסלק דיכאון מז'ורי. את חוסמת כמעט את כל נתיבי הגישה האפשריים (לא טיפול, לא תרופות, לא עו"ס מהביטוח הלאומי). יעל וברוך כתבו לך דברים יפים ונכונים, ואפילו עצות טובות להפגת הדיכאון באופן זמני (ספורט, טיולים בטבע). יעל אף פרטה את הדרכים להגיע לטיפול מוזל. כמי שעונה בפורום פסיכולוגיה קלינית, זהו הכלי שאיתו יש לי מידה של היכרות. גם תרופות עוזרות מאד, אך בשביל זה צריך פסיכיאטר והסכמה שלך. אשמח לשמוע אם למישהו ממבקרי הפורום יהיו עצות מועילות נוספות. אני מאחלת לך שתצליחי לחוש הקלה בקרוב. אולי באמת לאביב תהיה השפעה טובה? ליאת

לקחת כמה חפצים, לארוז מזוודה ולנסוע לתאילנד- שמש ים ומסאז' לא מזיק לאף אחד

אודה באם תוכלו לחוות את דעתכם . אני נשואה + ילד ולבעלי יש אחות שבכל פעם שאני נוסעת לחו"ל במסגרת עבודתי היא מזמינה את בעלי ואת בני לארוחה ביום שישי . יפה מאוד מצידה כי הם לבד אבל: הסיפור לא קורה כאשר אני בארץ וזאת אני לא מבינה , היחסים ביני לבין אחותו בסדר האם לדעתך לשאול את השאלה הזו ישירות אותה למה זה לא קורה כאשר אני בארץ כי זה לא צירוף מקרים זה קורה כל הזמן והרבה פעמים באותה שיטה , האם היא לא סובלת אותי ? האם יש סיבה אחרת לדעתך , האם להתעלם מהתופעה ? כי זה ממש מפריע לי ההתנהגות הזו היא פשוט לא ברורה לי כאילו קיימת התעלמות ממני כשאני בארץ . מודה על התייחסות .

שלום רב, כדי לדעת אם גיסתך אכן אינה סובלת אותך, מוטב להתבסס על עובדות מוצקות יותר. מן הסיפור הקצר שלך דווקא עולה ניחוח של אכפתיות ורצון לעזור. מדוע היא לא מזמינה אתכם יחד, זאת באמת שאלה. האם את מזמינה אותה אליכם? האם התקשורת ביניכן טובה בימים כתיקונם? האם ההתעלמות היא אכן חד-צדדית? נדמה לי שכדי לברר את השאלות הללו, כדאי לזמן שיחה יזומה איתה, ולשמוע מה באמת היא מרגישה כלפיכם בכלל וכלפייך בפרט. תוכלי להזמין אותה ל'ארוחת בוקר של בנות', אולי כמחוות תודה על הארוח של בעלך ובנך, ושם להעלות את השאלות שלך ברוח טובה. נשמח לשמוע מה גילית :-) חג שמח ליאת

פורים זהו חג שאותו אני אוהבת אך השנה אני שונאת אותו

אני מקווה שבשנה הבאה שוב תצליחי לשמוח. ליאת

רציתי לשאול אם עצם הייתכם מנהלי פורום ומטפלים לא מעמיד אתכם בבעיה מסויימת מול המטופלים שלכם, כלומר אם מטופל שלכם מוצא את דרכו לפורום האם הגבולות אינם מטשטשים... למצוא אתכם פה זה לא בעיה, כשאני התחלתי טיפול ישר רצתי לגוגל לחפש משהו על המטפלת שלי...

דנה שלום, שאלה מעניינת - ואני מתאר לעצמי שכל מקרה לגופו. גבולות הטיפול ופרטיות הטיפול נשמרות וחובתי כמטפל לשמור על גבולות הטיפול ופרטיותם של מטופלי. יחד עם זה כל מטפל מתמודד אחרת עם זה שמטופליו מכירים אותו ממקומות נוספים או חלקים פומביים יותר שלו. גם לגבי כל מטופל זה שונה. יהיו כאלו שעצם פגישה עם המטפל בסיטואציה של אינטרנט תגרום להם לזעזוע. אחרים יהיו סקרניים . אני חושב שבכלל זו סיטואציה מורכבת שכן נראה לי ש"המטופל" (אם יש בכלל דבר כזה מטופל אחיד) רוצה בו זמנית גם להכיר את המטפל שלו וגם לא להכיר אותו. מה דעתך? בברכה, גדעון

לילה טוב גדעון, תודה על התשובה. אני יודעת שזה נכון לפחות לגבי שאני רוצה לדעת עליה יותר אבל גם לא רוצה... משום מה אני מנסה להגיב ולא מצליחה, כבר כמה דקות אני כותבת תגובה ומוחקת, מוחקת וכותבת... מעניין על מה זה יושב אצלי... בכל אופן אין לי ספק שאתה שומר על גבולות עם מטופלייך ועל פרטיותם, אך כיצד היית מגיב (אם בכלל) על פנייה פה בפורום ממטופל שלך? אני מניחה שלא משנה כיצד היית בוחר להגיב לדבר יש השפעה בהמשך הטיפול... מטופל יכול גם להיכנס בעילום שם... (אגב לכל החוששים- לצערי אין לי הכירות עם אף אחד ממנהלי הפורום ;-) )

מעניין, אבל זו מחשבה שעברה גם במוחי לאחרונה. מצד אחד הייתי רוצה לדעת עליו הכל. מצד שני, נוח לי עם העובדה שאני כמעט לא יודעת עליו כלום. זה כאילו עוזר לי בתחושה ובמחשבה הילדית, שהוא רק שלי.... לפעמים אני מקריאה לו דברים שכתבתי כאן ואת התגובות של הקוראים והפסיכולוג/ית. אבל אם הוא היה עונה כאן, זה בטוח היה מאוד שונה, ובטוח לא קל. מעניין.... הדר

בני בן 15 וחצי ילד רגיש מאוד, ילד כדבריו לא חברותי, תלמיד ברמה נמוכה, סובל מלקויות למידה, דימוי עצמי נמוך, בישן וכו' אינו מרבה לצאת מהבית ואפילו כמעט ולא יוצא חברים לא באים אליו, הוא לא מנסה ליצור קשר עם חברים, כולם דפוקים בעיניו כולם חנונים וכו'. בעקבות כל הדימוי העצמי הנמוך בטחון עצמי הנמוך וכו' פניתי לעזרה פסיכולוגית אצל פס' קליני. השכנוע לא היה קל, לאחרונה (בערך 14 פגישות עד כה) הוא מסרב לכת, טוען שחצי מהזמן הפס' משחק איתו ש בש או קלפים, מדבר שטויות לפי דברי הילד, מעיט לדבר, והילד לא מאמין שזה יכול לעזור לו. פשוט פסימי לגבי הטיפול. בשבוע שעבר הטיל וטו ולא הלך, לפני מס' שבועות ביקשתי מנו שיסע באוטובוס מאחר ואני צריכה לצאת מוקדם מהעבודה ולקחת אותו למרות שיש אוטובוס ליד הבית ותחנה ליד הפסיכולוג, כל נסיעה באוטובוס היתה סיפור. עד שהוסכם שצד אחד יסע באוטובוס וצד שני אני אקח אותו. מחר הטיפול הבא, בשבוע שעבר הפסיכולוג קיבל בהבנה את חוסר הרצון להגיע ואמר שיקח חופש מטיפול אחד כי טיפול קודם היה מאוד סוער. התקשרתי כדי להודיע שמחר בני לא יגיע ושבכלל הוא מסרב להמשיך. אני די דיברתי איתו שיבין שצריך להאמין שהטיפול יצליח ואני חושבת שצריך לנסות, אך אין עם מי לדבר. אפילו שאלתי אם הוא רוצה להחליף פסיכולוג אך רעיון זה גם לא התקבל. ברור שאי אפשר לקחת אותו בכח וברור שמצבו (שאף לעיתים דכאוני) אינו תקין, אך מה עלי לעשות? אודה לתשובתכם למרות שהכתוב ארוך מאוד. בתודה

:((((

Gorillaz - Clint Eastwood Lyrics Oh oh oh oh oh Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on It's coming on, it's coming on (Rah, yeah) It's coming on, it's coming on Finally someone let me out of my cage Now time for me is nothin' 'cos I'm counting no age Now I couldn't be there now you shouldn't be scared I'm good at repairs AND I'm under each snare Intangible (ah y'all) I bet you didn't think so I command u to, panoramic view (you) Look I'll make it all manageable Pick AND choose, sit AND lose All you different crews Chicks AND dudes, who you think is really kicking tunes Picture you getting down IN A PICTURE TUBE Like you lit the fuse You think it's fictional, mystical - maybe Spiritual hero who appears IN you to clear your view (yeah) When you're too crazy Lifeless for THOSE A definition for what life is Priceless to you because I put ya on the hype shift Ya like it? GUN smokin' righteous but one talkin' psychic Among knows possess you with one though Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm useless but not for long (That's right) The future is coming on It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on The essence, the basics without it you make it Allow me to make this child like IN nature Rhythm you have it OR you don't That's a fallacy, I'm in them Every sprout AND tree, every child of peace Every cloud AND sea, you see with your eyes You see destruction AND demise (That's right) Corruption in the skies From this fucking enterprise that i'm suked into your lies THROUGH Russell NOT HIS muscles BUT percussion he provides WITH ME AS YOUR GUIDE, y'all can see me now 'Cos you don't see with your eye You perceive with your mind That's the end (fuck em) So I'm gonna stick around with Russ AND be a mentor Bust a few RHYMES of motherfuckers Remember but the thought is I brought all this so you can survive when law is lawless(right here) FEELINGS, sensations that you thought was dead No squealing, remember it's all in your head I ain't happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... My Future (future) It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... My future It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... אם אי פעם אני אתגייס לאיזהשהו צבא זה יהיה צבע הישע.

אסתי שלום, הרבה אי אפשר לעשות. הוא לא רוצה. הוא בן 15.5 וזה לא גיל שאפשר לכפות עליו. אשפר להתייעץ עם הפסיכולוג המטפל ולשמוע אם יש לו רעיון מקורי, אך כרגע יתכן שמה שניתן לעשות זה פסק זמן מהטיפול. אפשרות שעומדת בפניכם היא שאתם תפנו להתייעצות והדרכת הורים, איך לנהוג איתו. נראה לי שחשוב לנסות לשמור על האופציה הטיפולית פתוחה, אולי לעוד כמה חודשים, אולי אצל מטפל אחר. דברו עם המטפל הנוכחי ונסו לקבל עיצה . העיצה שלי היא להיות סבלניים. בנכם בגיל ההתבגרות והבעיות בתקופה זו מקבלות עוצמה וקושי אחר. סבלנותכם חשובה. בהצלחה, תעדכנו בהמשך, גדעון

ממש ממש קשה להיות פה בימים האחרונים.... התחושה היא של "השתלטות עויינת" בחסות עילום השם. אני בטוחה שזאת שמכנה את עצמה מאיה, היאמ, * , ****, ********, וכיוצ"ב, זקוקה לעזרה. אבל אני לא בטוחה שהיא מקבלת אותה כאן, ואותי זה מאוד חוסם. הפורום הזה מלא אהבה ותמיכה, הן מצד המשתתפים והן מצדכם. לפעמים אני רק קוראת, לפעמים מגיבה. הדיונים כאן ממש מעשירים ומלמדים. לפעמים, בימים קשים,הפורום ממש מחזיק אותי בין פגישה לפגישה אצל הפסיכולוגית שלי. בימים האחרונים היו כמה דיונים מאוד משמעותיים, שנחסמו. אנשים לא יכולים להיפתח כשהשירשור מוצף בדברים שאינם קשורים ואינם מובנים. אני חושבת שלא כל הודעה חייבים לפרסם. חבל... ענתי

ענתי שלום, זה לא פשוט לאף אחד. לא למאיה - היאם ולא לשאר משתתפי הפורום. אנו יכולים למחוק הודעות, אך תמיד נתונים בדילמה של חופש הפרט להגיב מול המצוקה הנשמעת של שאר חברי הפורום . אני בטוח שעם סבלנות, הכלה ואהבה נצליח להתגבר גם על תקופה קשה זו. בנתיים את מוזמנת לשתף, בידיעה שאנו קוראים את כל ההודעות , מסננים את מה שלא רלבנטי ומתיחסים למה שרלבנטי. ברכות, גדעון

מאיה יקרה, כל כך הרבה מילים את שופכת פה. אני מודה שזה מכביד על הפורום אבל איכשהו, לפחות עד עכשיו אני קוראת את כולן. לפעמים אני מבינה, לפעמים פחות, ולפעמים, בעיקר בימים האחרונים, קשה מאוד לעקוב.דבר אחד שאי אפשר לפספס בכל ההודעות שלך זה את הכאב והמצוקה הגדולה. אם מעבר למילים הרבות שאת כותבת פה, את מסוגלת לחשוב על איזושהי דרך שאפשר לעזור לך או להקשיב לך באיזה אמצעי אחר, את מוזמנת ליצור איתי קשר [email protected] מקווה שבכל מקרה יוקל לך בקרוב, יעלה

מאיה יקרה, אני מצטרפת לדברייה של יעלה. אולי תנסי לתת לנו צ'אנס להיות פה בשבילך ותגלי שאנחנו יכולים להיות מאוד מחזקים ומעודדים. אני בסך הכל מבקשת את שיתוף הפעולה שלך. אולי תנסי לכתוב לנו בצורה שנבין. האם את באמת מסתפקת רק ב"השפרצה" של הכאב? אני בטוחה שתגלי שיש כאן אנשים מקסימים שמוכנים לעזור. אותי הפורום מחזיק מידי פעם. אולי נצליח להחזיק גם אותך. מאיה, תני לנו צ'אנס. נורית

החברים שלי מבינים וזה מספיק לי :) חברים בכל מני צבעים

שלום גדעון. אני מודה לך על התגובה, ידעתי ששכחתי משהו אני כן מטופל אצל פסיעולוג והוא מייצר הרבה רעיונות מעניינים והגיוניים שלא הייתי חושב עליהם שהביאו אותי לפאסיביות. העניין הוא שאובייקטיבית, עם החברים שלי אני לא יכול יותר מדי לחדש. באופן די פרדוקסלי אני יכול לומר שהדימוי העצמי שלי רחוק מלהיות נמוך-אני מאוד מרוצה מהרבה תכונות שיש לי ואין סיבה הגיונית של ממש לכך שאני לא בקשר זוגי כלשהו-החברה שלי הייתה המומה מזה שלפניה לא הייתה אף אחת. מה שהכי מטריד אותי הוא תחושת הניכור השונות שלי ביחס לאחרים כפי שאני ורבים אחרים תופשים אותה.אני לא יודע עד כמה הפסיכולוג שלי באמת יכול לטשטש את הניכור שאני מרגיש.בדכאון קליני אני לא ואני גם יכול להרגיש טוב אבל ברוב הזמן התחושה ממש מעיקה ואיכשהו אני מצליח לתפקד, בכל מקרה תודה על תגובתך.

ניכור סביבתי גורם גם לניכור עצמי, לא?

בהחלט. סביבה מנוכרת בעיקר בתקופות קריטיות עלולה להביא לניכור עצמי. בברכה, גדעון

דור שלום, תודה על תגובתך ועדכונך. יתכן שמה שצריך זה סבלנות ולתת לתהליך הטיפולי לעשות את שלו. בהצלחה, גדעון

אני בן 23 ואני נוטה למצבי רוח דכאוניים. החיים שלי די ריקים מתוכן חלק מזה באשמתי אולם גם החברים שלי לא כל כך יכולים לעזור לי במצבי.למרות שזה כשלעצמו נשמע כמעמסה רצינית, עוד יותר מזה מפריעה לי העובדה שאני לא מצוי בקשר זוגי-הייתה לי רק חברה אחת ובאופן כללי כל קשר ביני לבנות הוא מקרי בהחלט.למרות זאת עם החברה שלי הרגשתי ממש בנוח והייתי מאוד אקטיבי בהשוואה לעכשיו.אני לא מצליח לדמיין את עצמי כרגע מתחיל עם מישהי והשילוב הקטלני של שגרה מעיקה רצון לקשר שלא בא לידי ביטוי למעשים וסביבה חברתית מוגבלת מוציאים אותי לפעמים מדעתי.בשביל להרגיש "חי" אני לפעמים יוצא לי לטיול לשום מקום וכל מה שקורן מהסביבה גורם לי פשוט להרגיש מנוכר מהעולם.למשל בכל הקשור לסקס,עם חברה שלי לא הייתה לי בעיה ליזום אבל הנסיון המיני שלי כעובדה מאוד מוגבל וזה כל כך מדובר ומתוקשר ואני פשוט לא חלק מזה.הרצון שלי הוא תמים לחלוטין ואין לי עניין בדרך שבה אני מתרשם שהרבה פעמים מתנהלת מערכת יחסים-רושם ראשוני שמושפע מגורמים כל כך קטנוניים ומטופשים-כך זה נגמר עם החברה שלי.בקיצור יותר מנוכר ממה שאני מרגיש עכשיו אני לא יודע אם ניתן להגיע.אני לוקה כנראה במנטליות של מבוגר אבל זה אני ואני לא מתרשם שזה תופס.אני מסתכל על הגיל שלי ועל הצרכים שאני לא מממש וזה יותר ממטריד אותי בכל זמן.

דור שלום, נראה שהפוטנציאל לקשר ביו אישי מתקיים אצלך. גם המצב שבו תהיה אקטיבי ביחס לעולם, חי, מרגיש ומעורב בחיים מוכר לך. משהו קורה בתקופה הזו שיוצר אצלך את תחושת הפאסיביות, הניכור והדיכאון. אני חושב שטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית יכול לסייע לך מאוד להבין את עצמך ולהיות עם היכולת לממש את הפוטנציאל שבך. חלק גדול ממה שאתה מתאר: מצב הרוח, הפאסיביות, חוסר החיות מאפיין גם מצבים דכאוניים. איש המקצוע יוכל לאבחן בצורה מלאה יותר את מצבך ולהציע לך תוכנית טיפולית. בקצרה, אל תהסס לפנות לסיוע ולטיפול. בהצלחה, אשמח לשמוע בהמשך מה קורה איתך, גדעון

כושי כלב קט, נשאר אתה לבד את אוזניך פתחת ואת עיניך פקחת תשמור נא על ביתי תשמור על חצרי בא שועל גדול לטרוף התרנגול הכושי נבח והשועל ברח איזהו כלב טוב? איזהו כלב טוב המון זמן כבר חשבתי על הדימוי של פסיכולוג=כלב=ידידו הטוב ביותר של האדם :)

*

כשהבת שלי היתה בת 5, לפני 4 שנים, היא היתה אומרת שהיא רוצה למות. זה עבר לה עם הזמן ועם טיפול פסיכולוגי. עכשיו הבן שלי בן 5, וכל פעם שהוא קצת כועס או שקצת כועסים עליו הוא הולך לחלון ומאיים לקפוץ. הוא לא ראה את זה אצל אחותו כי הוא היה אז בן שנה. אנחנו לעולם לא מדברים ככה בבית ואין אצלנו אנשים מדוכאים או משהו. מה זה יכול להיות, ומה אני יכולה לעשות לגבי הבן שלי? טיפול פסיכולוגי? הוא ממש יציב ובריא בנפשו בדרך כלל, חוץ מהדבר הזה.

במשפחה שלי מניפולציות רגשיות היו הכרחיות, אבל זה לא העניין כלל. ייאוש הוא פריבילגיה של מבוגרים.... או של ילדים קטנים שאין להם שומדבר להפסיד ותמיד הייתה תולעת מעצבנת שכרסמה בי עם ה"למה דווקא אניייייייייי??? למה אני??? אז הרגתי אותה.

ילנה שלום, איום בהתאבדות אצל בן 5 הינו דבר שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אמנם זו יכולה להיות מניפולציה ודרך להשיג את מטרותיו. זו יכולה להיות גם דרך שלמד להביע את מצוקותיו. (איפה הוא למד דרך תקשורת כזו?). בכל מקרה, צורת תקשורת כזו מחייבת התיחסות. הייתי ממליץ לכם לפנות לאיש מקצוע בבקשה ל"הדרכת הורים". הפסיכולוג יוכל לברר יחד איתכם את מהות הבעיה. לעמוד על הקשר, במידה ומתקיים, בין דיבור על מוות אצל האחות בהיותה בגיל 5 ואצל בנכם כיום. ובאופן כללי לאבחן את מהות הבעיה ולהציע דרכי פיתרון וטיפול. היות והטיפול סייע בפעם הקודמת , אני ממליץ לפנות גם עתה להתייעצות מקצועית. בברכה, גדעון

blackalicious-i changed my mind מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? :)

מה דעתך על טיפול אצל שני פסיכולוגים במקביל כאשר אחד מהם מטפל בגישה דינמית והשני בגישה התנהגותית? האם יש מקום לכזה דבר? או שהדבר מיותר ואף מזיק?

ככ שלום, איני רואה מניעה עקרונית לכך. יש עוד המון משתנים שכדאי לתת את הדעת עליהם: סוג הבעיה. מה העילה לכך שיהיו שני פסיכולוגים . האם מדובר על טיפול שכבר מתקיים? ואם כן מה דעתו של הפסיכולוג המטפל? האם מדובר על טיפול שעוד לא התחיל ואז מה הרציונאל הטיפולי לסוג כזה של טיפול? איך מתקיימת התקשורת בין המטפלים? האם מתקיימת? ועוד שאלות שכדאי לחשוב עליהן... אבל ברמה העקרונית - איני רואה מניעה לכך. בברכה, גדעון

אני נמצא כבר חצי שנה בטיפול דינמי לטיפול בהפרעת אישיות סכזואידית. מכיוון שהתלוננתי גם על חרדה חברתית הפסיכולוגית הציעה שאני אפנה בנוסף למטפל בהיביוריסטי. האם מבחינה מקצועית קיימת בעיה לשלב שני טיפולים במקביל? האם חייבת להיות תקשורת בין שני המטפלים?

אסביר שוב , נכון שכאילו שאני שאתה שקוע במשהו כל כך ועסוק בו אז פתאום יש לך "התעוררות " למצב שבו אתה נמצא במקום בו אתה נמצא . אולי זה סתם מחשבות שבאות לי ממקום שאאבד את הזיכרון ופתאום לא ידע איפה אני נמצאת יש לציין כי אני מתנהגת כרגיל , חושבת רגיל לא מבולבלת בפוקוס וזוכרת דברים אולי זה פסיכולוגית ?! האים איזה ממצא נירולוגי(גידול) יכול להפיע על דברים כאלה ? אולי איזו חוסר של חומר מסויים בראש שגורם לזה?

את מתארת תופעה שראוי לבדוק אותה ביתר תשומת לב. יתכן שזה ממקור נוירולוגי ויתכן ממקור פסיכולוגי. הייתי מתחיל בבדיקה רפואית ורק לאחר מכן עובר לבדוק את הרכיב הפסיכולוגי. בברכה, גדעון