פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום גדעון, האם פסיכולוגים העובדים במרפאותבריאות הנפש של משרד הבריאות, יכולים לקיים גם קליניקה פרטית או שהם חייבים להיות רק עובדי מדינה? במידה וכן, האם פסיכולוג שטיפל בי במסגרת המרפאה יכול לקבל אותי באופן פרטי אחרי שנגמרת לי הזכאות לטיפול בחינם? תודה

רותם שלום, בקצרה: כן וכן. כלומר: הפסיכולוג שעובד במשרד הבריאות יכול לקיים קליניקה פרטית במקביל. והוא יכול גם לקבל אותך להמשך טיפול באופן פרטי עם תום הזכאות. בהסתייגות אחת: ישנם לא מעט מקומות שמטעמים אתיים מונעים מהפסיכולוג לקבל מטופלים מייד עם תום הטיפול הציבורי אל הקליניקה הפרטית שלו ודורשים תקופת צינון כלשהי. את כמובן יכולה לבדוק את זה ישירות עם הפסיכולוג שלך. בברכה, גדעון

אולי תורידו את ההודעות המיותרות זה בלתי נסבל כל הכבוד שאתם נותנים גם לפרסם שירים למי שקשה לו לשתף זה לא צריך לבוא על חשבון אחרים לי לא נעים להכנס לפורום שמוצף בשטיות ואני כבר בקושי נכנסת רציתי לכתוב על חוויה מהטיפול ואני לא יכולה בגלל ההצפות המיותרות

תודה על הערתך הצודקת. כתבתי אכן משהו ברוח זו למשתתפי הפורום. את מוזמנת לשתף. שוב תודה על ההערה, גדעון

ניבה יקרה, כל כך שמחתי שהחלטת לשתף. שמחתי לקרוא שהיה מדהים. אה, סליחה מ ד ה י ם :-) אחרי שקראתי את ההודעה שלך זה חיזק אותי. הבנתי שיש תקווה ושאולי גם לי יהיה יום אחד אומץ להתנהג לרגע כמו ילדה קטנה... גם אני (מאוד) רוצה להתחיל להוריד מחסומים... הפסיכולוגית שלי כבר יכלה להיות דוקטור עם כל המבחנים שאני עושה לה... השיתוף שלך בהחלט נותן לי זוית ראייה מרגיעה. ניבה, ברור שיש סיפור מאחורי כל שם ווירטואלי בייחוד בפורום כמו שלנו... את דמות מלאה תוכן גם אם את ווירטואלית. אני זוכרת הרבה דברים שסיפרת לנו. אני זוכרת את התקופה של ההפסקה אחרי לידת בתך הקטנה. ושוב, אני ממש מקווה שאני לא מבלבלת (פדיחות...). בכל אופן אני תמיד נהנת לקרוא את ההודעות שלך. ההודעות שאת כותבת מאוד מדברות אלי. תמשיכי לכתוב. כל הכבוד לך על האומץ. ליל מנוחה ושבוע מצויין. נורית

הי נורית מסתבר שלכל אחד יש את הסיפור שלו מול הפסיכולוגית ואת הדרך לטיפול שלו. לקח לי אישית המון זמן לשתף את הפסיכולוגית, אבל אני כבר בשלב של די להרפות מולה, לא להיות תמיד בשליטה. אני מאחלת גם לך להגיע אל הדרך שאת רוצה להגיע, כמובן שקצב שמתאים לך ובדרך שלך... אכן זו אני שעשתה הפסקה אחרי הלידה, ושוב מאד נחמד שאת זוכרת... ומשהו אחר- נורא מפריע לי שהפורום לאחרונה הפך להיות משהו פחות נעים מבעבר, הרבה "רי'קנות עם מילים חלולות, משהו שאולי היה מתאים יותר לצ'אטים. אבל כנראה גם לזה צריך שיהיה מקום... שבוע נעים גם לך ניבה

שלום , רציתי לשאול למי מיועדת "קבוצה טיפולית" ז"א מתי עדיף קבוצה על טיפול פרטי? תודה

שימי שלום, בטיפול הקבוצתי ישנה אפשרות לקבל התייחסות מעוד אנשים, לאו דוקא מקצועיים על בעייתך וגם להתייחס לבעיות אחרים. מעבר ליתרון הגודל וליתרון ראיית בעיותיך בפרופורציה מתאימה ישנו יתרון חשוב בכך שאתה יכול לקבל פידבק על התנהגותך ואיך אתה נתפש בקבוצה. הדרך בה אתה נתפש בקבוצה יכולה להדגים משהו על מה אתה "משדר" בחיי היום יום לסביבתך וכמובן לתרום ליתר מודעות. בעיקרון אם הבעיות שלך שיכות לתחום היחסים הבין אישיים אזי קבוצה טיפולית היא הפיתרון המומלץ. מומלץ , לטעמי לפחות, לשלב טיפול קבוצתי עם טיפול פרטני. נוצרת סינרגיה והעצמה של הטיפולים ואפשרות לעבד את החויה של הטיפול הקבוצתי ומה שנלמד שם בטיפול הפרטני. בברכה, גדעון

שלום, רציתי לקבל מידע על שיטת הטיפול אמנה. עד כמה היא אפקיטבית והאם היא נחשבת כטיפול קונבנציונלי או שזו שיטה אלטרנטיבית

אפרת שלום, זו כפי הנראה שיטה אלטרנטיבית , המתבססת על לחיצות ומגע כדרך להגיע אל הכאב הרגשי. מצ"ב קישור : http://www.keshet-tv.com/Item.asp?GroupID=878&ItemID=21372&ProgID=164 בברכה, גדעון

אני בחורה נכה בת 29 וכתבתי ספר נעורים. חלומי הגדול ביותר להוציאו לאור הספר הוא ספר אהבה רגיל אך מזווית מבט קצת שונה, של נערה נכה. מיכל היא נערה טיפוסית הלומדת בכיתה יא', מבלה עם חברותיה וקשורה למשפחתה. כביכול, מדובר בספר נעורים שגרתי עם בעיות יומיומיות ובעיות של הלב. ספר זה מקבל בהמשך צורה של רומן בוגר ונוגע ללב, שכן מיכל היא נערה נכה. מיכל משותקת ברגליה מלידה. החיים השגרתיים שלה מקבלים מפנה כאשר היא מכירה בחור דרך האינטרנט. דבר רגיל בימינו. למיכל זה קצת יותר מורכב כיוון שהבחור בריא. מיכל מבולבלת ולא בטוחה כיצד להתמודד עם הקשר החדש. בטוחה שעולם האינטרנט מנותק מן המציאות, מיכל מחליטה להעלים את בעייתה הפיזית מעיני הבחור והשניים מתאהבים ומרגישים קרובים זה לזה. מיכל לא יכולה לחיות עוד בשקר כאשר דן מציע לה להפגש והאמת על מצבה מתגלה בצורה כואבת במיוחד הן לדן והן למיכל. בעוד מיכל מתמודדת עם שברון הלב הראשון שלה, היא מגלה שעליה להתמודד עם החלטה נוספת. החלטה קשה בהרבה. מיכל צריכה להחליט אם כדאי לה לעבור ניתוח קשה, עם כל הסיכונים הנילווים, בידיעה שהניתוח יכול לאפשר לה ללכת. הספר כנראה ייצא בהוצאת פרדס במהלך יולי, זאת בתנאי ש500 אנשים יסכימו לרכושו ב 30 ש"ח בלבד. אני חושבת שמלבד שזה חלום גדול עבורי, הספר יכול לסייע לנערים/ות נכים/ות וגם להראות גם שנכים הם בעצם כמו כולם. לכן אני מבקשת מכם לסייע לי ולרכוש עותק או/ו להפיץ הלאה. אין זו פרסומת ואינני טרולית. זו פשוט בקשה שתעזור לי מאוד. למי שמעוניין לרכוש שלחו לי שם מלא+טלפון+כתובת למייל [email protected] בתודה מראש נורית

שלום הדר, קראתי את מה שכתבת, והיה נדמה לי שאת כותבת עליי ועל מה שקרה לי. גם לי קרה מה שקרה לך במהלך טיפול, ואני החלטתי להפסיק את הקשר עם המטפל. עברה מאז חצי שנה. זה מאוד מאוד קשה ומייסר, ולמרות הזמן הארוך שעבר, אני כל הזמן(!!!) חושבת על המטפל ועל הקשר איתו, וכל פעם שאני רואה מישהו ברחוב, שדומה למטפל, או שומעת קול שמזכיר את קולו, או שאני צריכה להגיע לסידורים באזור שבו נמצא המטפל, אני "נשברת" וכמעט מתקשרת אליו שוב כדי לקבוע פגישה נוספת. מצאתי לי כל מיני "שכנועים" למה כדאי היה לנתק את הקשר, ולמה לא כדאי לחזור אל המטפל, אבל אני לא יכולה לומר שמצב שלי טוב יותר מאז שניתקתי את הקשר איתו. ולפעמים אני חושבת שזה ש"מחקתי" אותו גורם לו להיות עוד יותר מרכזי בחיים שלי. כמובן שמאז לא הצלחתי ליצור שום קשר רגשי עם שום אדם אחר, ואני מרגישה שאני "תפוסה" לגמרי, ולא פנויה לאחרים. רציתי שתספרי לי, אם את מוכנה, מה המטפל שלך אמר לך על כך, איך הוא התייחס לרגשות שלך, האם הוא הסביר לך שזה טבעי, האם הוא אמר לך שזה יעבור מתשהו ובכלל - כל התייחסות שקיבלת ממנו על כך. וגם האם הרגשת שהוא חש משהו כלפיך, או שאת רק "העבודה שלו". אני אודה לך אם תכתבי על כך, זה יכול אולי לעזור לשתינו, ואולי נמצא נחמה הדדית ונחזק אחת את השנייה בתקופה קשה זו. לילה טוב ושבת שלום, גילי

*

אם תקראי את המקהלה העליזה שהגיבה, תביני למה יהיה לי מאוד קשה להסביר לך כאן מה הוא אומר לי... אני מבינה שהנושא מאוד מעורר, ואולי קשה לאנשים לענות ישירות, אז הם עונים דרך השירים.....גם אני עושה זאת לפעמים. אוכל להגיד לך שהתגובה של הפסיכולוג שלי באמת מאוד מעניינת ולא פשוטה. אוסיף שזה כלל לא קשור לבעייה בזוגיות. יש לי אחלה זוגיותהמון שנים. אני כל כך מודה לך על מה שכתבת. זה מאוד מחזק אצלי את מה שכיניתי "הקול השני". זה שגם ליאת חיזקה. להישאר ולהמשיך לדון בזה איתו עד שגם זה ייפתר. תודה הדר

הפסיכולוגית שלי חזרה השבוע לארץ בתחילת השבוע, קצת אחרי שהיא חזרה היא צלצלה אלי... ההודעה שהיא השאירה לי בפלאפון מרחה לי חיוך על הפרצוף. הבנתי שהתגעגעתי אליה... אבל לא הצלחתי להגיד לה את זה. אז כתבתי לה במייל וזה שימח אותה. ובשבילי זה היה הישג גדול. אני חושבת שאף פעם לא הראתי ולא אמרתי לה שהיא טובה בשבילי. ביום ראשון בבוקר אנחנו נפגשות. עברתי כל כך הרבה בחודש ומשהו שהיא לא היתה ובעצם גם בשבועות שלפני הנסיעה שלה (כי בגלל שידעתי שהיא נוסעת לא דיברתי). אני מנסה לחשוב על הפגישה ביום ראשון ולא יודעת ממה בכלל להתחיל. חודש בחיים שלי זה המון זמן. חשבתי על זה השבוע. כל כך הרבה דברים קורים אצלי בחודש. אני לא יודעת אם זה נורמלי ואם ככה זה אצל כולם, אבל ככה זה אצלי. נסיעה מהירה ברכבת הרים. מצד אחד אני רוצה שהיא תדע הכל, אבל מצד שני אני כל כך רחוקה עכשיו. לא יודעת איך ובמה להתחיל... אורנה, תודה על שהיית איתה בתקופה הזו. זה עזר לי מאוד. הרגשתי שאת רואה אותי לפעמים גם בלי שאגיד יותר מיידי. זו חוויה טובה, שלא קוראת לי עם אנשים בדרך כלל... המון המון תודה ושבת נעימה רשת

לא ידעתי שהפרתי את החוזה

יקירתי, אני אמשיך להיות איתך ככל שאוכל, אבל הפורום הוא באמת לא המקום לזה. אני מרגישה את הכאב שלך נוראי "ומשפריץ" לכל הכיוונים, אבל המשתתפים האחרים בפורום לא יכולים להבין מבלי שתסבירי, ואני חושבת שבסופו של דבר את נשארת עוד יותר לבד. אז בבקשה, תלכי לישון עכשיו , ובבוקר תמשיכי לכתוב לי באופן אישי. אורנה

רשת יקרה, שמחתי להיות איתך בתקופת הנסיעה של הפסיכולוגית שלך. ההודעות שלך היו תמיד נוגעות ללב ומרתקות מבחינתי, ולימדו אותי רבות - גם על המטופלים שלי וגם על עצמי. שמרי על עצמך, ואל תשכחי לעדכן מפעם לפעם, אורנה

שלום, נראה לי שאני סובלת מאיזו חרדה וחוסר ביטחון. אני מנסה לעבוד על כך אבל צריכה עיצות מה ניתן עוד לעשות? הבאתי דוגמא למקרה שהגביר את החשש: החבר שלי ספר לי שהוא יוצא עם חברים. ניסיתי לעבוד על עצמי ונתתי לחבר שלי הרגשה טובה. אמרתי לו שיהנה ושאני סומכת עליו. למחרת הוא סיפר לי שהצטרפו אליהם 2 בחורות שהן חברות של חברה של אחד החברים, וזאת מכיוון שהן יכלו לעזור להם להכנס לפאב הזה (לא יודעת בדיוק למה). הוא טוען שרוב הזמן בילה בקרב החברים ובלי הבחורות (שהוא בד"כ טוען שהוא לא סובל אותן) ברגע שהוא סיפר לי הרגשתי כעס. למה הן באו בכלל? זה לא מצא חן בעיניי. אני משתדלת להתגבר על הפחד ועל הקנאה, והוא מספר לי דבר כזה שמגביר אותן. חבר שלי כעס מכיוון שהוא טוען שאין לו שליטה על החברים שלו. ושהוא בכלל לא מעוניין שהן יבואו איתם. לי אין שום כוונה לריב או משהו כזה אני מנסה לעבוד על עצמי אבל הדבר מקשה. הוא רוצה שאני אגיד לו מה לעשות, אך מצד שני כועס ולא מבין מה לא בסדר במה שקרה. מה עושים במקרה כזה? אני לא רוצה להגביל אותו, אבל אני רוצה להרגיש בטוחה.

שלום שקד, ברמה הזוגית, נראה לי חשוב שתמשיכו לדבר על כך ולהסביר זה לזו כיצד הדברים נראים מנקודות המבט השונות שלכם. ברמה האישית, כדאי שתנסי לברר לעצמך ממה נובעת תחושת חוסר הביטחון. למשל, האם את מכירה את התחושה הזו מסיטואציות אחרות בחיים? כיצד טיפלת בכך בעבר? מה יכול לעזור לך להרגיש יותר אמון וביטחון? מה יכול לעזור לחבר שלך להתייחס לקושי שלך יותר בהבנה? נסי לברר את הנושאים האלה בינך לבין עצמך, בשיחה עם אדם קרוב, ואם תרצי - אפשר לעסוק בשאלות של אמון וביטחון גם במסגרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שקד, תראי, אני קוראת את מה שאת כתבת ומה שאורנה הגיבה, וברור שאת התשובה את חייבת למצוא בעצמך, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש קודם כל, מה הקטע שבכזה ערב הוא יוצא לבד עם הח'ברה? למה לא הוזמנת להצטרף? במיוחד אם חברה של אחד החברים הגיעה והביאה חברות, מה הקטע הזה??? ואם על זה הרגשת זעם, אז את בהחלט צודקת!!! ושלא תתני לאיש לגרום לך לחשוב שאת לא בסדר ואת מגיבה בהתקפי קנאה, אם היית עושה בדיוק אותו הדבר לחבר שלך ויוצאת עם חברות ושני בחורים היו מגיעים ומבלים אתכן ערב שלם אני רוצה לדעת איך הוא היה מרגיש!!!! ולסיום, למה את בכלל מרגישה שאת רוצה להמשיך להיות עם מישהו שגורם לך להרגיש כזה זעם????? שבת נעימה בחוץ, צאי לך עם אנשים שאת אוהבת, או לבד ותחשבי על מה בדיוק את רוצה מהקשר הזה בנכם, הוא בטוח לא הגבר האחרון בארץ שבת נעימה לך יפית

אכן היתה תחושת חוסר ביטחון שהיתה בקשרים קודמים...אבל לפעמים היו לכך סיבות מוצדקות..ולפעמים חוסר הבטחון נבע יותר ממשהו פנימי ולא מוגדר. לעיתים קיימת גם תחושת הערכה עצמית נמוכה בחברה (לימודים, עבודה וכד') וזאת בפער רב מהיכולות ומהמראה החיצוני. אך יש לציין שיש שיפור בביטחון העצמי עם הזמן (גם בזכות בן הזוג הנוכחי שמעודד ומעריך). לגבי ההווה רציתי לדעת האם זה חשש לא ריאלי, שצורך עזרה מקצועית? האם יש המלצות לגבי יעוץ או יועץ מסויים?

דימוי, זה רק דימוי

ידוע שתמיד לבאד גאיז הכי רעים יש עינניים כחולות, מבטא זר, מבט רחום ושיער פנים סנטה קלאוס? נו, איזה רב אמריקאי? אנגלי? גרמני?עם מבטא יידישקעייט.

היהודונים האלה הורסים את הגרמנית. ich bin seife machen auf dem schmutzen schwartzen juden a schwartze chaye? no, a schwartze nicht chaye ferschtunden? dunno i'm not sure myself all i know is that i had to say it and it's easier in english you know, sentimental issues :(

i mean, i'm not sure if i said it right i just had to say it in german

*

just kiddin :)(חיוך כמנגנון הגנה?)

כנ"ל, בסדר? אני רוצה ויכולה לשמוע הכל, אבל אני לא חושבת שהפורום הוא מקום מתאים. אורנה

;-)

המפוזר מכפר אז"ר\לאה גולדברג שוליית הקוסם\גיתה 40 שירים\נתן אלטר-מאאן :) שחמט יחי האיחוד מולטיפל?

לא כמו ההתנתקות, יותר כמו האנוסים בספרד...

עד שלא הכרחתי את עצמי להפסיק להאמין באלוהים, אלוהים היה כלי נשק בידיהם הרגתי את אלוהים בעל כורחי ונותרתי עם שק אמונות טפלות פאגאניות

יש מבין? :) (מופנה לקוראת החביבה עלי מכל)

באאאאאאאאארור ואת הבנת, אורנע?

בואי נמשיך את כל זה בשיחה אישית. אורנה

גלי, גלי מדוע צחקת כשלקחת את הדובון והשכבת אותו לישון? מדוע צחקת? האם הוא סיפר לך דבר מצחיק על שעון שתקתק שתקתק ותקתק ותיק תיק? בואי גלי, בואי גלי לי, מאין הצחוק המתוק? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לצחוק. גלי, גלי מדוע שאלת מה קרה ומה פתאום שכבר לילה ולא יום? מדוע שאלת? האם את נזכרת איך הוילון מן השמש פחד כל היום, כל היום בואי גלי, בואי גלי לי, מאין זכרת את האור? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לזכור. גלי, גלי מדוע בכית כשהגשם הראשון התדפק על החלון? מדוע בכית? האם הוא סיפר לך דבר איום על חתול שנרטב שנרטב ועלה לו החום? בואי גלי, בואי גלי לי, מאין באות הדמעות? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לבכות

גם בשואה צחקו

הי הדר, ההתאהבות הזאת במטפל היא כמו כל התאהבות - וגם אם פסיכולוגים מסבירים לך שזה חשוב לטפול - אני לא חושבת ככה. בסך הכל אם יש לך התאהבות במישהו שאין לך סיכוי איתו - הכי טוב זה למנוע את הכאב ולנתק באופן חד. אחרת זה יכול להמשך ולהמשך. זה בדיוק כמו ניתוח. יש גידול שחייבים להסיר. אם את לא מנתחת בכאב- הגידול הזה גם אם הוא ל ממאיר הוא ימשיך להכאיב. הכי טוב זה להסיר את זה וזה מה שיעזור לך לשכוח. את לא צריכה את הכאב הזה ואף בחורה או אשה לא צריכה את זה זה סתם בזבוז אנרגיה וכחות נפש שכדאי לך להשאיר אותם למשהו יותר פרודוקטיבי.

שלום ורוניקה, אני מבינה שאת מתייחסת לדיון קודם בפורום. אם יש לך שאלה ספציפית שלחי אותה שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי ורוניקה! הלואי שזה היה כל כך פשוט. הקול הזה שאת משמיעה נמצא כמובן גם אצלי, לעזוב אותו, להתאבל ולהחלים. אבל מולו קיים הקול האחר.... שהרי זאת לא התאהבות "רגילה", היא במובנים מסויימים כואבת יותר, דווקא בגלל שהוא באופן מסויים כן מחזיר "אהבה"... כל כך הרבה גידולים הוא כן עזר לי להסיר... ואני יודעת שהוא יטפל בכל "גידול" שאביא לחדר בצורה הכי טובה עבורי. רק בגידול הזה הוא עדיין לא הצליח לטפל, למרות ששורשיו כבר ברורים לי... שבת שלום הדר

בני בן 13 בלי שום קשר הוא ילד ADHD לאחרונה אני שמה לב וחושדת שהוא גונב. זה מתבטא בסופר לאכול משהו ולא לשלם, לזרוק את האריזה. למשל נכנסנו לחנוץת אשר בה היה מבצע של 10 חטיפים ב- 10 שקלים וכשבדקתי בשקית שלו היו 12 חטיפים אני הוצאתי את 2 החטיפים המיותרים וכעסתי עליו מאוד שאני לא צריכה את הבושות שהיו סופרים ומגלים יותר חטיפים והיו חושבים שזאת אני. אני כועסת עליו אם אני רואה שהוא נוגע בכסף שנמצא על השולחן ולא שיך לו. אני חושבת שבית שלי אני לא צריכה להחביא כסף אלא להיפך. קודם כל לעניין החטיפים, החלטתי שאני לא נותנת לו כלום כעונש על מה שעשה. אני אף צעקתי עליו שיותר אני לא אלך איתו לשום מקום כי לא נעים לי להיות עם ילד כמוהו (היו עוד מקרים שאני חושדת בו שהוא לקח דברים מחנויות למרות שאמר שיש לו כסף והוא שילם). האם העונש שלי למנוע ממנו לגעת בחטיפים הוא נכון? ומה אני או אבא שלו (למרות שהוא לא פוחד מאיתנו) צריכים לעשות במקרים אלה, איך עלינו לנהוג. אנא תגובתכם הדחופה

מצחיק, אבל פעם הייתי מנסה לקפוץ למסקנות. אין מספיק נתונים על מנת לתת תשובה מבוססת די הצורך, לטווח הארוך עדיף פסיכולוג\ית ילדים. איך הוא באופן כללי, הילד? הוא ילדטוב חוץ מהארועים הללו? למה הבעת שאט נפש חריפה כל כך? מה גניבה מסמלת עבורך?

שלום אסתי, לצד התגובה הברורה והעקבית שכדאי להגיב כאשר בנך גונב (ובהקשר הזה, למנוע ממנו להנות ממה שגנב נראה לי עונש סביר), כדאי לנסות להבין האם הוא מנסה לומר לכם משהו דרך ההתנהגות שלו. לפעמים, ילדים משתמשים בהתנהגויות מסוג זה כדי למשוך את תשומת ליבנו ולקבל מאיתנו משהו שחסר להם (לאו דווקא ברמה החומרית). כדאי לחשוב על כך, ולשוחח איתו מתוך התעניינות כנה ברגשותיו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום איך מתמודדים עם רגשות שליליים, כגון עצב, כעס פחד. כלומר איך מתמודדים איתם בצורה כזאת שלא מתנתקים מהם. האם חווים אותם בלי להדחיקם אך עד מתי? יש סיטואציות שעצב לדוגמה יכול להפוך לדיכאון (לפחות אצלי). לדוגמה, קרתה לי סיטואציה הבאה לאחרונה: התחלתי תואר שני והלימודים מאוד מבאסים אותי. אני עצוב בגלל הלימודים ואני לא רוצה להתנתק מהעצב אבל השאלה כמה זמן העצב צריך להימשך? האם הוא נמשך עד שהוא נעלם מעצמו או שאנחנו צריכים להתגבר עליו באמצעות הגיון? איך זה אמור "להתנהל" בצורה יעילה? תודה

שלום טל, אין דרך אחת "נכונה" להתמודד עם רגשות מכאיבים. אני יכולה להגיד לך מהתחום שלי - טיפול בחרדה, שדווקא הניסיון לא לחשוב על דברים שמפחידים אותנו ולא להרגיש דברים שמעציבים אותנו, מוביל להתגברות התחושות הקשות. אני חושבת שכיוון טוב לעבודה עצמית וטיפולית, הוא לקבל את הרגשות הקשים כחלק לגמרי נורמלי וסביר מהחוויה שלנו. זה אומר, למשל, שאפשר ללכת ללימודים גם אם מבואסים, ואפשר לעבוד ולתפקד עם תחושות חרדה ועצב. במקביל, כמובן שכדאי להתמדד עם הבעיות עצמן. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, אני מקווה ששלומך בסדר :) רציתי לשאול אותך שתי שאלות: 1. בני בן 7.5 יילד נבון ואינטלגנטי, לאחרונה, הוא כל הזמן שואל שאלות "אם מותר לו" גם על דברים טריויאלים כמו: לשתות מים. אני מאד תמהה על כך ואולי חשבתי שהגבולות לא ברורים, או שמא הוא רוצה יותר תשומת לב כאשר הוא מבקש רשות לכל דבר, כמו להעביר ערוץ בטלויזיה. בעבר אולי זה היה קיים , לא בעוצמה הזאת ולא בכמות. אני חוששת שכן גם בעלי שם לב לכך , קודם חשבתי שזו רק אני "פראנואידית", אך גם בעלי שם לב לשאלות - היתר של בני. מה דעתך? 2. מה גורם באישיות שלנו לקושי לקבל סמכות, לעבוד עם סמכות? אילו חוויות ילדות יכולות לעצב זאת? וכן יכול להיות שסמכות אחת כן אקבל, כמו מנהל בכיר, אך יהיה לי קשה לקבל סמכות של אישה הקרובה אלי בגיל למשל. חשבתי שזה סביב נושא של שליטה, הרצון שלי לשלוט בעצמי, אבל לא הצלחתי לפתח זאת מעבר לכך...שוב אשמח אם תוכלי להרחיב קצת , מאילו חוויות ילדות, נובעים דפוסים כאלה: קושי לקבל סמכות, רצון לשלוט כד' עכשיו כשאני חושבת על השאלה הראשונה זה קצת מתחבר לי, הילד כל הזמן שואל אותי שאלות, למה? כי אני שולטת, מכתיבה? אבל יש המון דברים שהוא מחליט על עצמו, מתווכח, מאד בוגר. משהו מעורבב פה.. תודה ניבה

אמא'שלי, צ'מעי... כשחיים עם מטורף שמבקש את זה כל הזמן ומכתיב שלא ניתן אחרת... לומדים ממנו כמה דברים כמו שלאבד שליטה קשור בהרס עצמי או ברצון להיות נשלטת

ניבה, אם את רוצה לשתף, אני אשמח לשמוע איך היה המפגש עם הפסיכולוגית שלך אחרי המכתב שכתבת לה. אני מקווה שאני לא מבלבלת בינך לבין מישהי אחרת... נורית

הי נורית לא את לא מתבלבלת. המפגש היה מ ד ה י ם הדהים אותי בכך שהיתה התקדמות כזאת משמעותית מבחינתי. יותר מהכל נוכחתי לדעת שזה שיש אצלה משהו משלי, נחווה אצלי מאד מרגיעה ומאד מחזק, כאילו אני חקוקה גם אצלה, וזה ממש עשה לי את זה מהבחינה של להמשיך להיפתח, להוריד מחסומים , משהו שלא ציפיתי שיבוא. מעבר לזה, היא היתה מקסימה, דיברנו על תוכן מאד משמעותי שעלה במכתב, והיא היתה עם דמעות, ואני היתי די ב ה ל ם, כי לא יכולתי לשאת את זה, לא יודעת למה. אולי משום שראיתי כמה זה אמיתי, זה קשה לי כשזה אמיתי כל כך. וזה כבר שייך לסיבה אחרת. סיפרתי לה שאני מפחדת להיות תלויה באהבה שלי כלפיה, במחשבות שאני מריצה כל הזמן בראשי, אני מפחדת שהיא תעלם וזה מה שישאר לי,,, וקישרתי את זה לחווית נטישה מאמא שעברתי בגיל 4,,, עדיין יש את החשש אבל אולי פחות, כי עכשיו היא כבר יודעת. בינתיים יש תהפוכות בתחומים אחרים, ואם פעם הייתי יותר דיסטנסיט היום אני נוטה לשתף אותה בקלות יותר. מה גם שהיה מקרה חירום מבחינתי, והשארתי לה הודעה והיא חזרה אלי ב-11 בלילה. זה היה ממש משמעותי מבחינתי. בקיצור זה נבנה, לאט אומנם אבל בבדיקות אין סופיות, בתקוה שפעם לא אצטרך לבדוק אלא פשוט להיות.. תודה רבה על ההתעניינות אני מחכה לתגובה של ליאת לעניין מה ששאלתי שבת שלום ניבה

זה כל כך כיף שמכירים וזוכרים מה שכותבים, כאילו יש סיפור מאחורי השם הוירטואלי. היה לי נחמד שזכרת ושאלת תודה

שלום ניבה, ליאת עונה בימים שני-רביעי, ואת מוזמנת לפנות אליה אז. בינתיים, אני יכולה להגיד לגבי בנך, שכדאי לבדוק עד כמה הגבולות נוקשים/מטושטשים, ועד כמה את עקבית עם סגנון נתינת הגבולות שלך. יתכן שהשאלות של בנך קשורות לאי עקביות מסויימת שמבלבלת אותו. לגבי שאלתך השנייה, מובן שהתייחסותינו לדמויות סמכות קשורה לנושאים כמו היררכיה, שליטה, דימוי עצמי, וזה כמובן סיפור מאוד אישי לכל אחד. אגב, נושא מומלץ לבחון בטיפול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מתי כדאי לפנות לטיפול נפשי ואיך יודעים אם צריך פסיכולוג או פסיכיאטר?

שלום דורין, הפנייה לטיפול נפשי בדרך-כלל קשורה למצוקה רגשית כלשהי, אבל לפעמים מדובר באנשים שפשוט רוצים לברר איזשהו נושא לעומק. אנשי המקצוע שציינת משתמשים בדרכים שונות להקל על מצוקה נפשית. באופן מאוד פשטני ניתן לומר שפסיכולוגים מטפלים באמצעות שיחה (והתובנות שעולות בשיחה, הקשר שנוצר ועוד), ופסיכאטרים מטפלים באמצעות תרופות (זהו כמובן הסבר מאוד פשטני וראשוני). בכל מקרה, כל אחד מאנשי המקצוע יוכל להמליץ לך לאחר שיחת אבחון על הכיוון הטיפולי הרצוי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם לפעמים קורה לכם שאתם קוראים בספר מסויים שוב ושוב ולא מבינים למה אתם חוזרים אליו, למרות שהספר הזה נמאס עליכם, קראתם אותו המווון פעמים ואז אתם תוהים אם זו אובססיה ומתביישים בעצמכם?

האין איבוד שליטה על חוסר השליטה(חוסר יכולת להפסיק אותה כשמזהים אותה) הוא-הוא איבוד השליטה?

לפעמים מפחיד לגלות ש פי=P

שלום תולעת, בתיאור שנתת אין כל אינדיקציה להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, כלומר לאובססיה במובנה הקליני. אני מציעה לפנות לכיוונים אחרים, למשל לחשוב מהי המשמעות המיוחדת של הספר עבורך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נכדי לא עוזב את הבית מבלי שיש לו איזה חפץ ביד , בעיקר הוא לוקח שקיות ניילון וכמו כן נירות טישו . הוא חייב להחזיק את זה ביד, באופן כללי הוא דוחס בתוך השקיות עוד שקיות וניירות דקים, אתמול הגננת מצאה אצלו בתוך החיתוך צללית ועפרון לעיניים ששייך לאמו. האם זה מדאיג ???

הפרשנות שלו לבת הים הקטנה- חולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הוא דפוק.

או שאולי הוא מנסה לספר את הסיפור שלו בשבלונה מוכרת הדגש על הניואנסים :)

אני בת 21. לפני 4 חודשים סיימתי קשר של ארבע וחצי שנים מבחור שחשבתי שהוא החבר הכי טוב שלי. הקשר נגמר בצורה מאוד כואבת ואכזרית. גיליתי כי הבחור השתנה מהקצה אל הקצה, התרחק ממני, תוך כדי קירוב לאישה מבוגרת ממנו ב15 שנה, ובסופו של דבר גם שיקר לי. אני פוחדת להתקרב ולהפתח אל מישהו חדש מחשש שהקרבה תפגע בי בסופו של דבר. אני פוחדת להכיר עולם חדש. כיצד אתם מציעים להשתחרר מזה ולהמשיך הלאה ?

למה לוותר על מנגנון הגנה(פלסטר) אם הפצע עוד פעור וחדש? אולי צריך יוד, לחטא, לחבוש, לבקש מאמא שתתן נשיקה במכה? או אם הפצע עמוק צריך גם תפרים או אם הזניחו אותו ויש קרישי דם צריך גם לפתוח תפרים ישנים ולנקז לפעמים זה סתם מזדהם, או שצריך לנקז נוזלים לפעמים צריך לגדוע יש גם כלבים עם שלוש רגליים וחתול אחד כזה ראיתי ליד הבית שלי גאה, עצמאי כמו חתול. או אולי אריה.

ערב טוב, קשר שנגמר בצורה "כואבת ואכזרית" כמו שאת מתארת, הגיוני שיותיר בנו תחושת אובדן, אכזבה וכעס. הזהירות שלך, כולל הקושי להתמסר ולתת אמון מחדש, מאד ברורה ומובנת, אבל יש יסוד סביר להניח שזה לא יימשך לנצח. הקשר שלכם החל בגיל צעיר מאד, ומדובר למעשה באהבת ביכורים. כדרכן של אהבות ראשונות, עוצמת הרגשות גדולה במיוחד, וכך גם כאב הפרידה. אני מציעה לך להניח לעצמך להירגע, מבלי לדחוק בקשר הבא. תני לדברים לקרות בקצב שלהם, כשיגיע הזמן. ובינתיים - חזקי ואמצי. לילה טוב ליאת

היה משבר. שנה לקחתי תרופה. חלו כמה שינויים ובבטחון הפסקתי. וצללתי. היום התחלתי שוב.

ערב טוב, אני מאחלת לך התאוששות מהירה והקלה. לפעמים צריך לחכות קצת יותר עם הפסקת הטיפול התרופתי. הרבה בריאות וליל מנוחה ליאת

אני עוקבת אחרי הדיונים בנושא הקשר בין המטפל למטופל ומאוד מזדהה. הגעתי לטיפול, כמו רבים אחרים עקב קשיים בהתמודדויות השונות שהציבו לי החיים. בחודשים הראשונים הרגשתי כמה אני מקבלת וניתרמת. יצאתי מהפגישות עם חיוך, שהחזיק כמה ימים, ועם המון תובנות. לאט לאט הפך הטיפול עמוק יותר ויותר ומצאתי את עצמי תלויה לחלוטין במטפל, ומאוהבת בו, כפי שמאוהבים במטפל..... למרות שברור לי מאיפה התלות ומהי ההתאהבות, אני כבר לא יכולה להסתפק ב 50 הדקות השבועיות, ואני קרועה מגעגועים בין הפגישות. נוצר מצב, שכבר כמה חודשים טובים, אני מדברת איתו רק על זה,בגילוי לב מוחלט. אחרי 50 דקות, כפי שכתבו כאן לפני, אני יוצאת להתמודדויות שלי, כשבעצם נוסף לי "פצע" חדש, שאני לא מצליחה לטפל בו. אני חושבת עליו בכל שעות היממה, ומתייסרת בהבנה שזה מה שהוא יכול לתת לי, זאת עבודתו... ניסיתי להוסיף עוד פגישה בשבוע, זה לא שיפר את ההרגשה, וגם קשה לי לעמוד בזה מבחינה כספית. אני מרגישה שהכי נכון היה לי להתנתק ממנו, לחוות פרידה, להתאבל - ולהתאושש. הוא כמובן חושב שלא.... תמיד עוברת בי המחשבה, שעוד 10 דקות הוא כבר עם מישהו אחר, בעולם אחר... ובסוף היום הוא בעולם שלו... ואני מתייסרת כל השבוע כמו הצמח היבש, אשר כמה טיפות לא מצליחות להחיות אותו, אלא רק מגבירות את צמאונו. (תודה ליאת על המטאפורה). גם אני כועסת לפעמים על ש"לא גילו לי כמה זה קשה", ובחישובים שאני עושה, אני כבר לא בטוחה שהרווח גדול מההפסד. מחר אנחנו נפגשים. שוב אגיד לו את הדברים, שוב הוא יתייחס, ושוב אצא סובלת. נחמת הטפשים שלי היא צרת הרבים שמובעת פה בפורום...והזמינות הנפלאה של המשתתפים והפסיכולוגים, שמנוגדת כל כך לקשר ההוא. אז גם אני פרקתי קצת.... תודה שאתם פה. הדר

aretha franklin-I WILL survive aretha franklin-THINK Doris Day-QUE SERA SERA

הדר, את כותבת מקסים. כשקראתי את דברייך על לי לראש המשפט 'עם האוכל בא התאבון'... (בלי קונוטציות שליליות). תמשיכי לכתוב. אני נהנת לקרוא. נורית

הדר יקרה, את באמת כותבת נפלא, ומעבירה בצורה חיה וחריפה את החוויה שלך בטיפול. אני מסכימה עם המטפל שלך, שהפתרון אינו נסיגה חד-צדדית, אלא התמודדות עד שהדברים ייפתרו ביניכם, כחלק מהתהליך הטיפולי השלם. אני מקווה שהמאזן שלך יימצא חיובי בסופו של דבר, והרווח יעלה על התסכול. נעים לנו שאת כאן. ליאת

הדר, מזדהה איתך מאוד.אני באופן אישי עברתי טיפול פסיכולוגי שנמשך שלוש שנים,והייתי קשורה מאוד למטפל והיו תקופות שהייתי מאוהבת בו.ניסיתי להפסיק את הטיפול ולא הצלחתי לשכוח אותו,חזרתי שוב ושוב הפסקתי ואני עדיין לא מצליחה להתגבר על רגשותיי כלפיו.אינני יודעת עד כמה את מסוגלת לעמוד בזה,ועד כמה את חזקה אבל מה שאני מציעה לך(אני בטוחה שפסיכולוגים יחלקו עליי אבל זו דעתי)עזבי את הטיפול ויפה שעה אחת קודם,חפשי מטפל אחר,אם תשארי בטיפול רגשותייך יתחזקו יותר ויותר ובאמת את לא תוכלי לצאת מזה.פשוט תעסיקי את עצמך בדברים אחרים אל תתני לעצמך לחשוב עליו.אם את רוצה תשאירי לי מייל שלך ואני אספר לך יותר על התהליך ההתנתקות שעברתי כדי להתרחק ממנו(עד היום קשה לי והרעיון של לקבוע פגישה עולה בראשי לפעמים)אני יודעת שלא מספיק דיברתי על הנושא הזה בטיפול כי נורא הביך אותי,ועד שפתחתי את זה הפסיכולוג מאוד הבין וחשב שיש מקום לדבר על זה ואני בחרתי דווקא לעזוב וזה מאוד מאוד עזר,גם אם לקח לי הרבה זמן לשכוח אותו.... חבל שתבזבזי זמן וכסף כי לא ייצא לך מזה כלום ככל שתמשיכי את הטיפול רגשותייך יתגברו ורק תלכי ותהיי יותר תלויה בו. תשאירי לי מייל אני אפרט יותר,כי מה שאמרתי לך פה זה רק על קצה המזלג,אם תכתבי לי אני אספר לך יותר. בהצלחה שני

:)

Queen-Bohemian Raphsody מוניקה סקס-גשם חזק GunsNRoses-November Rain

אני בת 35 ואחי בן 32. למרות שאני חיה חיים מספקים מכל הבחינות (משפחה, עבודה, תחביבים) עד היום קשה לי עם העובדה שהוא בן אדם מבריק (גאון) ואני לא. לאחרונה אנחנו עוסקים בתחומים מקבילים (לא זהים אבל עם קווי דימיון), מה שמחדד בעיני עצמי בכל העת את העובדה שהוא תמיד יהיה טוב ממני. אני מודעת לזה שזה מאוד ילדותי לחשוב כך, שאין בכלל מקום להשוואה משום שאנחנו בני אדם שונים עם יכולות שונות בתחומים שונים. אני גם תופסת את עצמי כאדם מפותח רגשית (עברתי ולמדתי הרבה מאוד על עצמי במהלך השנים בכל מיני מסגרות) ולמרות זאת, אני מרגישה כמי שמסתובבת עם פצע פתוח בסביבתו. ויותר מזה. ההצלחה שלו מערערת לי את הביטחון העצמי, כאילו שהדברים תלויים האחד בשני (ברור לי שלא, ובכל זאת...). לאן אני לוקחת את עצמי מפה? (לספת הפסיכולוג?)

האחים קרמזוב\דוסטוייבסקי בהצלחה בטיפול :) (לא מומלץ לילדים לקרוא קודם את הפרשנות של פרויד)

אחות יקרה, ספת הפסיכולוג היא לא אפשרות רעה כל כך, בעיקר אם את רוצה לעמוד על המקורות העמוקים לתחושות התחרות מול אחיך. המצב שאת מתארת הוא מקרה פרטי של תופעה כללית יותר, שהוזכרה כאן, למטה, בשאלה של דושקה. אנא קראי גם את תשובתי לה. קנאת אחים בוערת כאש התמיד מאז ימי קדם (קין והבל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו) ועד ימינו אנו. אפשר להתנחם בכך שאת בחברה טובה ומכובדת, וללמוד לחיות עם רגשות אלו, ואפשר לנסות להתחקות אחרי הסיבות לכך, כדי למתן את הקנאה, ולהתחבר לאחיך בדרך חדשה ובוגרת. הכל פתוח. כל טוב ליאת

ולפעמים עדיף כיסא, מאחורי שולחן...

שלום, אני בת 40 וסובלת מגיל העשרה מחרדות ודכאון. לפני מספר שנים ניסיתי מספר טיפולים פסיכולוגיים, שלא צלחו, ולפני כארבע שנים התחלתי בטיפול תרופתי, שגם הוא לא הצליח מי יודע מה, לדעתי גם בגלל שילוב של נסיבות. אני שמנה מאוד וביישנית, לא אסרטיבית,סובלת מחרדה חברתית גבוהה מאוד, אותה אני מצליחה לטשטש בעזרת האינטליגנציה שלי. כתוצאה מכך אני חיה בהסוואה מתמדת של תחושותי, כשכל האנרגיות שלי מכוונות ליצירת רושם אחר ממה שאני מרגישה בפנים. קל מאוד להטעות את רוב בני האדם, כי כולם עסוקים בעצמם, ובעצם רוב האינטראקציות האנושיות, במקום העבודה לפחות, הן קצרות ומגמתיות. לו היו מנתחים את אישיותי, לבטח היו "עולים" על חולשותי ופחדי מייד, ויש גם כאלה, שחשים את חוסר הבטחון הזועק שלי, ועל כן מרשים לעצמם להתנשא מולי בצורה גלויה או מוסווית. אני בודדה מאוד, אין לי מיומנויות חברתיות של "סמול טוק" וכאלה, וכל תקשורת שאמורה להימשך יותר מכמה דקות מאיימת עלי. יש לי גם תכונות טובות: יש לי הומור, אני אינטליגנטית, רגישה, נעימה (רוב הזמן) ואפילו בעלת פנים נאות, אולם אני בוחשת כל הזמן במחשבותי בתחושות הנחיתות הרבות שיש לי, וככל שעוברות השנים, אני מרגישה שאני מתרחקת מעצמי ושכוחותי אוזלים. מעולם לא היה לי חבר, היו מספר נסיונות היכרות כושלים, שלא יצאו לפועל גם בגלל שאני "פסלתי" חלק מ"המועמדים" הלא רבים. לפעמים, לאחר תקופות ייאוש ארוכות ומתסכלות, אני אוזרת כח ומנסה להכיר שוב, אבל מרגישה מפוחדת מאוד להתמודד במירוץ חסר הסיכוי להכיר גבר מתאים, כשהכל, גילי המתקדם, חוסר הנסיון, המראה ועוד כמעט אינם מותירים מקום להצלחה. נכון שעדיף לנסות מאשר בכלל לא, אולם המציאות היא די מרה שם בחוץ: גברים שחשים עצמם מוצלחים מעוניינים ביפות, רזות, וצעירות, שלא לדבר על זה שאנשים לא מסוגלים להבין איך הגעתי לגילי ואני עדיין "בתולית" בנסיון החיים שלי. גם היכרות עם גברים שחוו אף הם משברים נפשיים או קשיים רגשיים לא הוכיחה עצמה כטובה יותר. גם הם, לרוב, שבויים בחיפוש אחר מושא הפנטסיה שלהם, שלרוב הוא צעיר, רזה ומקרין אופטימיות. קשה קצת להקרין אופטימיות, מהמקום שבו אני נמצאת. לסיום, אני בטוחה שתפנה אותי שוב לטיפול פסיכולוגי, אבל להרגשתי, מיציתי את התחום ולא מצאתי בו מזור לתחושותי. נסיונות של מטפלים שונים להפיח בי תקווה לא צלחו. אני מרגישה שבגיל כזה, 40, אם לא הגעת לרוב ההישגים אליהם מגיעים אנשים רבים בגיל הזה (מעמד, קריירה, משפחה ועוד) עליך להיפרד מחלומות תמימים ולהשלים עם המציאות. אני רואה סביבי נשים כאלה, שלא בדיוק מצאו את עצמן עד לגיל מתקדם, לבטח לא בתחום הזוגי, וכל שנותר להן לעשות הוא להעמיד פנים של "הסתגלות סבירה" למציאות הדי כואבת. בנוסף, החברה, שרבים בה חיים במשפחות, כאילו מתעלמת מאותם "בודדים נצחיים" והם חשים עצמם מנודים ממנה. כל מי שהיה בודד לתקופה מסויימת, גם אם בין מערכות יחסים, הרגיש זאת בוודאי. איך ניתן לא להרגיש את התחושות הקשות הללו ? בתודה אנבלי

שלום אנבלי, אני חושבת שהמשימה שלך היא לא "איך לא להרגיש" אלא איך לשנות את נקודת המבט שלך על חייך. את מבקשת שלא יפנו אותך לטיפול פסיכולוגי, ובכל זאת פונה אלינו - כפסיכולוגים שהטיפול הוא כלי העבודה שלהם - בבקשת עזרה. מבלי להקל ראש בסבל שלך כאישה ללא בן-זוג, אני רוצה להזכיר לך שבגיל ארבעים אפשר לעשות לא מעט תפניות בתחום הקריירה, בתחום האקדמי או בתחום החברתי. גם עם עודף משקל אפשר להתמודד. אולם כל השינויים הללו דורשים התגייסות והשקעה משמעותית מצידך. אני חושבת שלבד זה באמת מאד מאד קשה, אם כי לא בלתי אפשרי. אני רוצה להזכיר לך גם את הטיפול התרופתי כאופציה ששווה בדיקה נוספת. מעבר למה שיש לפסיכולוגיה והפסיכיאטריה להציע לך, קיימות כיום גם אופציות נוספות, כמו אימון אישי, סדנאות שונות להתמודדות עם קשיים בינאישיים, וסדנאות להעצמה אישית. יש לך עבודה, ואני שולחת לך הרבה עידוד מהיציע... ליאת

ליאת, מרוב שאנשי מקצוע רואים אנשים שרע להם וקשה להם מידי יום האם זה לא עלול לעוות את הראיה על העולם בחיים שלהם בחוץ, התחושה שקמים בבוקר וכד'?

החריגה מגדירה את מתון הנורמלי מגדיר את הקיצוני החושך את האור ואנחנו מעולם לא היינו רק רציונליים ואנחנו מעולם לא היינו רק אמוציונליים ולעולם לא נהיה במידה שנדמה לנו משניהם כי אנחנו מלאי ספקות, פקפוקים, שנאה עצמית כפוייה תחושת נקמה מוצדקת, זעקה למול חוסר צדק חוקי אדם יכולים להשתנות אף פעם לא ניצחתם אדם עד שניצחתם אותו במ אני חושבת

רחל יקרה, פסיכולוגים אכן רואים מדי יום הרבה סבל ומצוקה, אבל גם הרבה אומץ, התמודדות, שמחה, סיפוק, התרגשות, אהבה, ציפייה ותקווה. הפסיכולוגים לומדים במהלך הכשרתם, עבודתם וחייהם בכלל, שהקיום האנושי מכיל את כל טווח הרגשות, בחדר הטיפול ומחוצה לו. יש לי הרגשה שפסיכולוגים קמים בבוקר ממש כמו כל אדם אחר, פעם ככה ופעם ככה. אולי קצת יותר ככה :-) ערב נעים ליאת

כווווווווואכבבבב לי הראש שני הצדדים בעיקר צד ימין שאחראי על יד שמאל כוווווווואאב גם עין ימין אחראית על צד שמאל אם מתרגלים לראות דברים ככה

ערב טוב, מקווה שתרגישי טוב במהרה. ערב נעים ליאת

שמתי לב לאחרונה שכשמישהו קרוב כועס עלי זה גורם לי להרגיש שוב כמו ילדה קטנה נזופה ע"י אביה. באותו רגע, אני שונאת את מי שכועס עלי, מתרחקת ממנו, מתקשה להסתכל לו בעיניים, ומפנה את כל האנרגיות שלי להענשה עצמית. מיד אני מוצאת את עצמי אשמה. לוקח לי זמן לשוב ולהתקרב, ושלא לדבר על "להשיב אש". מעניין אותי איך אחרים מרגישים שכועסים עליהם. מוכנים לשתף?

שלום דושקה, את מתארת מצב מוכר, בו משתחזרים בחיים הבוגרים תחושות, רגשות ודפוסי תגובה שהתבססו אצלינו בילדות, בעקבות חוויות מוקדמות. לפעמים השחזור הזה עושה לנו צרות כאנשים בוגרים, וכדאי לדעת שניתן לטפל בכך ולמתן במידה רבה השפעות מוקדמות כאלה. נשמח לשמוע חוויות דומות מאנשים נוספים. ערב נעים ליאת

הדובר ב"הילד הזה הוא אני" דיבר על זה... אבל הוא לא הציע פתרון חבל

נכדי בן ה 4 לא יוצאמהבית מבלי שבידו ,טיו שקיות ניילון, לעתים אפילו יסחוב לגן את הקופסה של האיפור של אמו, תמיד הוא סוחב דברים שונים בתוך שקיות ניילון קטנים או גדולים . מה פשר הדבר ??

אורה יקרה, ילדים צעירים, בעיקר אלה המתקשים להיפרד מאמא, מוצאים לעצמם חפצים קטנים המשמשים כחפץ מעבר, המסמל עבורם את הקשר לאמא או לבית. אין בכך כל רע, ומדובר בדר"כ בהתנהגות נורמלית, שתחלוף ככל שיחוש ביטחון ושלווה כשהוא רחוק מאמא. לפעמים ילדים נצמדים לחפץ אחד ספציפי (שמיכה, בקבוק, מוצץ, חיתול או בובת פרווה), לפעמים - כמו במקרה שלכם - לחפצים שונים ומגוונים (צעצועים מהבית, ממתקים, או איפור של אמא). אפשר לנסות ולהציע לו חפץ אחד קבוע, שיילך איתו לגן כל בוקר, ויתן לו תחושת ביטחון ושקט. כל טוב ליאת

יונג הראה לפרויד :)- רצח אב שנעשה בצורה מוכשרת

בני בן 4 מדבר בגוף 3 למשל: רותם הולך לחדר של רותם האם זה תקין, איך אפשר ללמד את הילד לדבר בגוף 1?

שלום ענת, דיבור בגוף שלישי אופייני לילדים צעירים , המחקים את מי שמדבר אליהם. לפעמים אנשים מבוגרים, כאשר הם מדברים לילדים קטנים, נוקטים גם הם בגוף שלישי "כבר, חמודי, אמא תכף באה" או "עכשיו אמא הולכת לישון, וכשהיא תקום היא תשחק איתך, טוב?". בהנחה שהתפתחותו הכללית של בנך היא תקינה, והשפה שלו עשירה ותואמת את גילו, הייתי ממליצה לא לעשות עניין גדול, ולהתייחס לכך כאל תופעה חולפת. תוכלי לומר בתגובה: "אתה הולך לחדר שלך, ואני הולכת לנוח בחדר שלי". אפשר לנסות ולתקן פעם או פעמיים, משהו כמו "רותם, לא אומרים ככה. אומרים - אני הולך לחדר שלי". במידה והתופעה מתמידה מעבר לשבועות ספורים אפשר להתייעץ עם קלינאית תקשורת, ליתר ביטחון. בברכה ליאת

אשר עלו כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3225097,00.html

היי "אין לי", תודה על ההפנייה. זהו מידע חשוב ועצוב מאין כמותו. מקווה שיום אחד זה יהיה אחרת. לילה טוב ליאת

שלום, אני בשנות העשרים, עובדת ולומדת באוניברסיטה. אני מתקשה למצוא את מקומי במסגרות שקיימות בחיי, היום. יש לי עבודה די יציבה, מזה שנים ואני מחוייבת לסיים תואר ראשון במהלך שנות עבודתי וזה גם הייתה כוונתי ורצוני לפני שהתחלתי ללמוד. אבל אני לא מוצאת ענין רב בלימודיי (במסגרת מדעי הרוח) המרצים והתכנים נראים לי טרחניים, מעבר לרעיונות מרתקים וחשובים. חלק גדול מהסטודנטים נראים בעיניי פוזאיסטים ריקים, מנוכרים, לא אמיתיים, כאילו מנסים לשמור על פאסון, האוירה התחרותית מאוד מורגשת. היום השתתפתי בקורס מסוים, סמוך אליי ישבה בחורה מאוד יפה. ישבנו בשורה האחרונה בכיתה. לאורך כל השיעור סטודנטים הפנו את מבטם אחורנית בצורה ממושכת כדי להסתכל ולבהות בה, ואני הייתי די בלתי נראית..לא שיש לי צורך להראות (אני בחורה נאה) ולמשוך מבטים בלתי פוסקים, אבל היה בזה משהו דוחה, ניאנדרטלי.. שהבחורה הזאת, שישבה סמוך אליי הייתה מאוד לא נעימה ושפת הגוף והמבטים שלה שידרו עליונות וניכור (וזו לא השלכה שלי מתוך נחיתות, או שכן?) אבל האנשים מסביבי נראו מאוד לא נגישים, וכאדם בעל חדות-הבחנה, קשה לי להאמין שהאינטואיציה שלי שגויה. חסרה לי החמימות, האמפטיה, הרמוניה חברתית, נגישות של הסטודנטים, אני מרגישה שאנשים מנסים להישמע כמה שיותר משכילים ואינטליגנטים, וככל שכך, האינטלגנציה הרגשית פוחתת והנחמדות כנחמדות בפני עצמה. אני מתוסכלת. האם אני במסגרות לא נכונות/זרות לי, או שאני צריכה להתבגר ולצאת מהאוטופיה?

ענבל יקרה, אף בחורה צעירה לא הייתה מרגישה נוח בסיטואציה שתארת. מי מאיתנו רוצה לשבת ע"י יפהפיה מדהימה ולזכות להתעלמות מוחלטת? למזלנו (ולצערם של הגברים, אולי) לא כל הבחורות ניחנו ביופי מהמם, ובכל זאת יש להן חיים, חברים, בני זוג ואפילו תארים אקדמאיים. כמי שמבלה כבר שנים רבות באוניברסיטה, נדמה לי שהתיאור שלך מחטיא למציאות. זוהי מסגרת המכילה מארג אנושי מורכב ומגוון, אינטליגנטי בדר"כ, שיש בו מאלה ומאלה. אם המרצים והתכנים נראים לך טרחנים, וחברייך ללימודים נתפסים כריקניים, תחרותיים ומנוכרים, אולי באמת שווה לבדוק מה קורה. כדאי לנסות ולשאול את עצמך מה קורה לך במסגרות אחרות (עבודה, חברים, משפחה). האם גם שם את מוצאת את עצמך מחוץ לתמונה? האם חמימות, אמפתיה והרמוניה חברתית זה משהו המוכר לך ממקומות אחרים, או שמא הן חסרות לך תמיד? אם מדובר בתחושות כרוניות, המלוות אותך גם מחוץ לאוניברסיטה, שווה לשקול קבלת סיוע וייעוץ פסיכולוגי, שיכוון למיומנויות בינאישיות ולשיפור הדימוי העצמי. אם התחושות הללו ייחודיות רק לאוניברסיטה, אולי באמת מדובר בבחירת מקצוע לימוד שאינו מתאים לך. נשמח לשמוע לאיזה מסקנות הגעת. ערב נעים ליאת

לליאת שלום. אני עוקבת אחרי הפורום זה זמן מה ואני מאד מתרשמת מתשובותיך. אני סטודנטית לפסיכולוגיה, מסיימת השנה תואר ראשון ומתכננת להמשיך ללימודי פסיכולוגיה קלינית רציתי לשאול אותך איך בדיוק ניתן להתמחות בתחומי היעוץ ההורי או הטיפול המשפחתי. האם אלה מקומות התמחות ספציפיים? לימודי המשך? בינתיים נרשמתי למגמות קליניות של המבוגר כי בעצם מעניינים אותי ההורים. אשמח לשמוע ממך הכוונה

שלום יעל, ייעוץ הורי (המכונה בשפה המקצועית "הדרכת הורים") היא בדרך כלל חלק מעבודתו של הפסיכולוג הקליני של הילד או ההתפתחותי או החינוכי. למעשה כל מי שעובד ומטפל בילדים חייב להביא בחשבון את הוריו (ולפעמים גם את המורים והגננות שלו). טיפול משפחתי נלמד בדר"כ כתחום ייחודי, רק לאנשים שכבר עובדים כמטפלים (פסיכולוגים עם תואר שני או עובדים סוציאליים). אם את נמשכת לתחום הדרכת ההורים, מוטב ללמוד את הפסיכולוגיה של הילד, ממנה, למעשה, אפשר להמשיך גם להתמחות עם מבוגרים. בהתחשב בתנאי הקבלה המאד מחמירים, המלצתי לך להירשם לשתי המגמות (מבוגר וילד), ולו כדי להגביר את סיכוייך להתקבל. אני מאחלת לך המון המון הצלחה. ספרי לנו איך מתקדם. ליאת

רציתי לברר את ההבדל בין פסיכולוג לעובד סוציאלי. מה השכלתו של כל אחד ומה תחומי עיסוקו? בברכה, מאיר

מאיר יקר, בשל עצלות מה שתקפה אותי, וגם בגלל שכבר כתבנו את זה כל כך הרבה פעמים, בחרתי הפעם "לגזור" לך הגדרות מהרשת. קבל - המונח "עבודה סוציאלית" מציין פעילות מקצועית מאורגנת לפתרון בעיות שבתחום תיפקודם החברתי של בני-אדם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, שינוי חברתי מהיר, של מגבלות אישיות וקיפוחים חברתיים . ההכשרה כוללת רכישת מושגי יסוד במדעי החברה וההתנהגות, הבנת התפתחותו הנורמלית של האדם ותופעות פתולוגיות והכרת מערכת השירותים הסוציאליים . הלימודים מכשירים עובדים סוציאליים מיומנים למגוון רחב של שירותי רווחה: בתי חולים ומרפאות, בתי ספר ומסגרות חינוך משלים, שירותי מבחן, מעונות ומוסדות סגורים, שירותי קליטה, מרכזים קהילתיים ועוד . פסיכולוג הוא מי שהוסמך לעסוק בפסיכולוגיה. בישראל מתיר חוק הפסיכולוגים את השימוש בתואר "פסיכולוג" רק למי שהוא בעל תואר "מוסמך" ומעלה בפסיכולוגיה, והוא רשום בפנקס הפסיכולוגים שמנהל משרד הבריאות, או שהוא בעל היתר זמני לעסוק בפסיכולוגיה (במקרים חריגים, המפורטים בסעיף 15 לחוק הפסיכולוגים, נרשמו בפנקס הפסיכולוגים גם חסרי תואר "מוסמך"). החוק קובע: "לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג". לימודי פסיכולוגיה נערכים במרבית האוניברסיטאות בישראל, בדרך כלל במסגרת הפקולטה למדעי החברה, וכן באחדות מהמכללות בישראל. פסיכולוגיה היא תחום נרחב, כך שישנם פסיכולוגים בעלי התמחויות שונות (קלינית, התפתחותית, חינוכית, תעסוקתית, קוגניטיבית, רפואית, ועוד). אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. לילה טוב ליאת

עובדים סוציאליים קליניים, שסיימו תואר שני במגמה קלינית, מורשים לבצע טיפול נפשי שיחתי, ובדר"כ יכונו "פסיכותראפיסטים". כל טוב ליאת

שלום רב, אנו זוג בשנות ה-20 לחיינו. אנו נשואים שנה וחצי ויש לנו תינוק קטן בן 4 חודשים. לפני החתונה יצאנו 3 וחצי שנים. תמיד היו לנו ויכוחים אך היינו יודעים להסתדר ולצאת מהם, ויכוחים שנבעו בעיקר מרקע משפחתי - כל צד כנגד בני משפחתו של האחר, דעותיהם, התנהגותם, אורח חייהם וכו'. מאז לידת בננו המצב הזוגי ביננו החריף, גם על הרקע המשפחתי ועוד קשיים נוספים בהתמודדות עם תינוק חדש וראשון במשפחה מכל ההיבטים. ניסינו "לחיות בשלום" לאחר כל מריבה אך זה החזיק ימים בודדים בלבד עד ששוב פרץ ריב ואיתו כל המרירות והכאב . אנו אוהבים אחד את השני ורוצים לחיות ביחד לתמיד. על כן החלטנו ללכת ליעוץ זוגי אולם אנו לא יודעים לאיזה טיפול עלינו ללכת. האם מוטב לפגוש פסיכולוג, עובדת סוציאלית או בעל מקצוע אחר? עד עכשיו הבנו שיועץ=פסיכולוג, אולם לאחר שטילפנו לכמה מכונים העוסקים ביעוץ זוגי, הסבירו לנו שם שבעלי המקצוע שלהם אינם פסיכולוגים אלא עובדים סוציאליים. איזה בעל מקצוע מתאים לנו בהתאם למקרה המתואר, כך שישמע את עמדותינו ויעזור לנו לגשר, להגיע לעמק השווה ולחיות טוב אחד עם השני? נודה על תשובתך, ענת ואייל

ענת ואייל יקרים, כל הכבוד על ההחלטה לקום ולפעול. זוהי החלטה חשובה וחגיגית, שיש לה הרבה רווחים עתידיים. ככלל, מטפלים זוגיים ומשפחתיים הם אנשי טיפול (פסיכולוגים או עובדים סוציאליים) שעברו הכשרה לטיפול זוגי או משפחתי במוסד אקדמי מוכר. את רשימת המטפלים המאושרים ע"י האגודה הישראלית לטיפול משפחתי תוכלי למצוא באתר הרשמי, המצורף - http://www.mishpaha.org.il/ בהצלחה ליאת

שלום, לאחרונה גיליתי שבתי בת ה-13 גולשת ברוב שעות הפנאי שלה באתרי פורנו, ואף מורידה סרטים. אנחנו מתגוררים בארה"ב, באיזור בו אין לה פעילויות או חברים בשעות אחה"צ, כך שנראה כי תחביב זה שאימצה לעצמה תופס חלק ניכר מיומה. אשמח לשמוע את דעתכם: א. האם זה נורמלי? ב. כיצד להתייחס לזה? תודה, ענת

ענת יקרה, (נעים לדעת שקוראים אותנו גם במרחקים). בעידן האינטרנט, כאשר ילדינו שולטים - לפעמים טוב מאיתנו - ברזי העכבר והמקלדת, הגישה לחומרים פסולים כמעט בלתי נמנעת. ההתעניינות בתכנים מיניים עולה בצורה חדה בגיל ההתבגרות, ומבחינה זו מדובר בנטייה נורמלית. אני, אישית, מאמינה שתפקידנו כהורים אינו לצנזר עבור ילדינו את העולם, אלא לתווך להם אותו כך שיבחינו בעצמם בין טוב ורע. לילדה בת 13 כבר אפשר לספר שתעשיית הפורנו מתבססת על ניצול של חסרי ממון או חסרי בינה, ויוצרת אשלייה מכוונת ומטעה של מעשה האהבה. אפשר לומר לה שמדובר בחומרים מזיקים, שיכולים לעוות את התפיסות של אנשים באשר לגופם, ובאשר למה שנעים או מקובל ביחסי מין. מעבר לכך, כדאי מאד להבין מה קורה לה, ומדוע היא מוותרת על חיי חברה (או שמא הם וויתרו עליה). לפעמים הורדת סרטי זבל מהאינטרנט היא דרך לזכות בתשומת לב מצד חבר'ה מפוקפקים יותר, שמקבלים ממנה את הסרטים בתודה. כדאי לבדוק אם לא מדובר בניסיון להתחבב או להיות אחת מהחבר'ה. כמובן שיש לנסות להפסיק את הפעילות הזו, תוך נקיטת פעולות הסברה מקיפות (אומץ! אני יודעת שזה עשוי להיות מביך). חשוב לשדר לה סוג של שקט וביטחון, ולאו דווקא בהלה או גועל. ככל שתהיי עניינית והגיונית, יש סיכוי גדול יותר שהיא תסכים להקשיב לדברייך. אשמח לשמוע איך הולך, ולהמשיך לסייע במידת הצורך. ולחדשות מכאן: האביב כבר ממש בפתח. כל הארץ מכוסה בפריחה של כלניות, רקפות, חרציות. הגליל כולו פורח בלובן שקדיות מקסים במיוחד. ההכנות האחרונות לפורים נכנסו להילוך גבוה. כמו תמיד, כולם דואגים אם יהיה חמסין או גשם. מחר יהיה חמסין, ומחרתיים מבטיחים גשם. מחר מתחילה תעמולת הבחירות. בקיצור - יש למה להתגעגע. שמרו על עצמכם ליאת

אני עומדת בפני הרצאה, ובפעמים הקודמות שהעברתי הרצאה חשתי בלבול, הקול רעד, בקיצור זה סיוט עבורי.האם תוכלו להמליץ עבורי כדור קסם בכדי שיוכל להרגיע? ואם קיים דבר כזה? תודה רבה

שלום יובל, הרצאה בפני אנשים זה דבר מלחיץ לכל הדעות. כמי שכבר העבירה הרצאות בעבר, את בטח זוכרת שהרעד בקול ותחושת הבלבול שוככים בהדרגה לאחר מספר דקות, וההרצאה נמשכת למרות הכל. עיקר הלחץ מורגש לפני ההרצאה, ובתחילתה. איני מכירה כדורי קסם, אבל אני מכירה הרבה מרצים דגולים שנוטים להתרגש כשהם מדברים. כשהתוכן טוב, הרעד והבלבול נסלחים. במקרה שמדובר בחרדה משתקת, אפשר להיעזר בסדנאות התמודדות עם חרדה חברתית, המלמדים שיטות לשליטה בחרדה (הרפייה, דמיון מודרך, וכיוב'). בהצלחה ליאת

כשאני מעבירה הרצאה לקבוצות אנשים במסגרת העבודה אני מסתכלת לכולם בעיניים ותמיד זוכרת שהם אנשים בדיוק כמוני, גם הם הולכים לשרותים, זה מאד עוזר לחשוב על האנושיות שלהם, ואז אפשר אפילו להנות ממתן הרצאות, מתשומת הלב, באמת, ההרצאות שלי בד"כ מכוונות לקבוצות של רופאים. יום נעים יפית

ניתן לקחת באופן חד פעמי כדורים נוגדי חרדה כגון קסנקס. עליך להתיעץ עם פסיכיאטר. (זה לא טיפול לטווח הארוך אך יותר מהיר אם הנושא דחוף. כל הטיפולים הפסיכולוגים ישפיעו רק תוך שבועות עד חודשים)

אז מה? מה בעצם אני מחפש בחיים האלו? בשביל מה אני קם כל יום בבוקר חוץ מהרצון הטבוע בי להמשיך לחיות, משהו שקיים בכל יצור חי. והרי הייתי רוצה לחשוב שאני יותר טוב מלטאה או חרק. ובכן, כרגע אין שום דבר ממשי שגורם לי לצפות למחר, פשוט כלום. זה כך מאז שאני זוכר את עצמי, כמעט אף פעם לא היה שום דבר שקיים. הדבר היה היחיד שהחזיק אותי היה דווקא מה שאינו קיים, כרגע. קוראים לזה תקווה. התקווה שמא יש אהבה בשבילי אי שם בעולם. שמא בנקודת זמן כזו או אחרת רצף הארועים האקראי לחלוטין של העולם הזה, יפגיש אותי בדרך נס עם מישהי שתאהב אותי למרות כל מה שאני ואולי פעם אחת אני גם אעשה משהו בנוגע לכך. ומה אני בעצם? מה כל כך נורא ומה זה המשהו הזה, שאני? כלום. זה בדיוק העניין... אין שום דבר רע בי, אבל גם אין שום דבר טוב במיוחד. חסר ייחוד, פשוט, ריק. לא מתעניין ביותר מידי דברים, לא טוב כמעט בשום דבר. למען האמת אם יש בי ייחוד זה הכאב שלי. הדבר היחיד היוצא דופן בכל העצמי הריקני והמשעמם שאני, זה הכאב שאני חש. אני יצירתי כשאני כואב. אני חש את החיים בכל עוצמתם כשאני בוכה. ועם הכדורים גם זה אינו. עכשיו אני סתם רובוט. יש פתגם רוסי שאומר, קשה לחיות אבל חבל למות. וזו בדיוק הסיבה שאני עדיין חי. כי חבל לוותר על הסיכוי, אפסי כמה שיהיה, שיש שם מישהי בשבילי. עד כמה שזה חסר תקווה כל מה שמצפה לי במותי הוא כלום אחד גדול. אז אני חי בגלל אותה מישהי... שתאהב אותי, שתזדקק לי, שתחכה לי, שתתגעגע, שאוכל לדבר איתה. מישהי שאוכל לחבק, לנשק, להיות בזרועותיה להרגיש אותה. מישהי שאיתה אוכל להפיג את הבדידות העצומה שאני חש מאז ומתמיד. כן כולנו בודדים, כן כולנו נולדנו ונמות לבד. אבל אני באמת ובתמים הייתי מאז ומתמיד כמעט לבדי. למה? למה לכל האנשים סביבי יש חברים, יש בני זוג? למה אני נראה רגיל מבחוץ ובעצם דפוק מבפנים? זה כאילו קורצתי מאיזשהו חומר אחר, החומר הלא נכון. החומר שמשאיר אותי לבד עם כל החרא הזה שאת חלקו אני שופך כאן עכשיו על הדף ושנקרא החיים שלי. תודה על ההקשבה.

ערב טוב אלי, למרות הסבל העמוק שאתה מתאר, הצלחת לשרטט לא רע בכלל תמונה עתידית מלבבת למדי, עם בת זוג אוהבת ונאהבת. כדי שזה יקרה, מומלץ מאד לקום ולפעול למען עצמך, ולא להמתין לניסים. בהנחה שאתה אכן בן 21 בלבד, העתיד נפרש במלואו, לאורך ולרוחב, והכל אפשרי. לא לגמרי ברור באיזו מסגרת אתה מטופל, אבל חשוב לדווח על התחושות שלך לפסיכיאטר שרשם לך את הטיפול התרופתי. כדאי מאד לנסות ולמצוא עבורך את התרופה שלא תיטול עמה את תחושת החיות. מניסיוני בפורום שלנו, אנשים טובים נרתמים לסייע במצבים כמו שלך, ושולחים דברי עידוד המאירים צדדים נוספים בחיינו, שעבורם שווה המאמץ. בוא נמתין יחד ונראה ובינתיים ליל מנוחה ליאת

שלום לליאת ולבנות שהשיבו לי בפנייה הראשונה. רציתי לספר לכם שהפסיכולוגית צילצלה אלי. זה היה רגע מאוד מיוחד. כי בסמוך לטלפון שקיבלתי הרגשתי מאוד רע, נתקפתי געגוע וחשבתי על זה שכ"כ הייתי רוצה לדבר איתה ולומר לה שקשה לי, שהכל קורס בחיים שלי, שאני מפחדת (יש לי חרדות מאוד חזקות שחזרו אחרי שנים רבות)..וגם הבנתי באותו רגע שזה לא יקרה, שאני לא אתקשר (כי היא ביטלה אותי ) וגם היא לא התקשרה..וממש באותו רגע הפלאפון צלצל ודיברנו. היא אמרה שהיא התקשרה רק כדי להגיד לי שאני יכולה לפנות אליה אם אני צריכה עזרה או לקבוע פגישה, שיש לי את האפשרות הזאת. פיתחתי את השיחה והיא הייתה נפלאה, מאוד הוגנת וגם סיכמה את השיחה בזה שאפשר להתגבר על מה שהיה, על הכעסים שיש לי. השיחה הסתיימה בזה שאם אני רוצה, אני אתאם פגישה. רציתי, אבל לא קבעתי כלום..לא יודעת למה ומתי אני אצלצל לפגוע פגישה, אבל הידעה שאני אוכל מעניקה לי תחושת בטחון מסוימת. אושר

טעות פרוידיאנית?:)

למה לקבוע פגישה=לפגוע? למה החלטת לבסוף לא לקבוע פגישה? שמחה לשמוע שאת מרגישה מוחזקת :)

שלום אושר, אני שמחה שהמטפלת שלך לא אכזבה הפעם. כמה טוב שנמצא עבורך שוב המקום המכיל והבטוח, זמין כבעבר. זאת משמעותו וחשיבותו הגדולה של הטיפול. תרגישי טוב ליאת

כל פעם שאני קוראת פסיכולוגים כותבים בסגנון כזה זה מעלה לי חיוך על השפתיים.. (גם כרגע לאחר קריאת ספר של ילום, היה לו משהו דומה) אתם מדברים על "כמה טוב שנמצא עבורך שוב המקום המכיל והבטוח, זמין כבעבר" אנשים מגיעים עם בעיות ישובים מולכם שעה והולכים הביתה ולעיתים עדין ססוחבים את התיק שלהם.. הדוגמה הכי טובה בעיני זה כאשר לא מדובר ביעוץ אלא בבעיה כגון דכאון שממשיך ללוות, יש בשעה האחת הזו בשבוע סוג של אשליה .. וגם בענין של מקום בטוח וכד' זו אשליה לא כל כך מציאותית.. (אני לא מבקרת חס וחלילה , פשוט אני תמיד תוהה לגבי טיפול פסיכולוגי שממשיך להעסיק את המטופל לעיתים גם שעות לאח רמכן האין זו אשליה , החיים ממשיכים )

שמחתי לשמוע על שיחת הטלפון מהפסיכולוגית שלך, כעת שוב אציע לך מה שהצעתי לך תחילה, וכעת אני אפילו יותר בטוחה שהיא לא תאכזב אותך, כיתבי לה את המכתב המסכם הזה, נשמח לשמוע שוב יפית

לפי התיאור שלך כלפי המטפלת שלך (גם בפעם הקודמת) אני בטוחה שלמרות שניפגעת ממנה יש משהו שאת לא יודעת וכנראה לכן ניפגעת(החיים הפרטיים ששלהם לא תמיד ברורים) כששומעים את הצד השני זה נשמע אחרת, אני במקומך כן הייתי קובעת פגישה נוספת גם אם אני לא מתכוונת להמשי רק כדי לומר פנים מול פנים תודה ושלום ..

אפוא מבצעים את הבדיקה כמה זמן זה לוקח מה היא כוללת שאלות איזה סוגי אבחנות אם אפשר להסביר פשוט

טוב, אנסה בכל זאת: מדובר בשאלון אישיות, אותו רשאי להעביר פסיכולוג שהוסמך בפסיכודיאגנוסטיקה (או מכון אבחוני מורשה). מדובר במבחן "דיווח עצמי", המציג לנבדק כ550 משפטים המתייחסים לתחומי חיים שונים ומגוונים, עליהם עליו להשיב "נכון", "לא נכון" או "איני יודע". כשמסכמים את התשובות, מתקבלים מספר סולמות קליניים שהתבססו סטטיסטית. הכוונה לסולמות דוגמת - דיכאון, גבריות/נשיות, מוחצנות/מופנמות, ועוד. הנבדק מקבל ציון בכל סולם, המשקף את מיקומו בתחום הנבדק. חשוב לציין כי למרות שהמבחן פותח במקור לאבחון הפרעות נפשיות, כיום יש לו חשיבות רבה גם בתיאור תכונותיהם ונטיותיהם של אנשים בריאים, והוא משמש גם בהקשרים תעסוקתיים. מקווה שהדברים מעט יותר בהירים עכשיו. ליאת

איזה בדיקה זאת ומה היא כוללת

http://health.ynet.co.il/medTest1.asp?tID=233

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=28&article=227

כל פעם כשנדמה לי שזהו, שאני יכולה לנוח כבר, שמה-יכול-להיות-יותר-גרוע-כבר החרא ממשיך להגיע. זה מתחיל בחוסר מנוחה, חוסר תיאבון או יכולת לישון וכעס וממשיך בהצפה של שבבי זכרונות\רגשות\תחושות ממקומות וזמנים אחרים, הצפה שאני יכולה לשלוט בזרמים שלה רק באופן חלקי. גם היא גם היא גם היא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מי האנשים האלה???איפה גדלתי לאלפי עזזאל. ואני חושבת שהם פגעו גם באחותי אני מאושרת שהיא סובלת עכשיו ואני בזה לו שהוא חי בחושך הם מקוללים בכל עולם אפשרי וכל מי שאפשר את זה מערכת החינוך העיוורת והמושב הרקוב הבורגני הרכלן וצר העין שרק מסמן ילדים שאף אחד לא יכול להגן עליהם כשעירים לעזזאל ומתייחס אליהם כאל כאלה שדמם מותר. די, נמאס לי יוצאת לנשום אוויר, בוקר

ובבית הספר תמיד דבקו בגרסאות של אמא שלי כי היא פרנואידית והאמינה לעצמה והם היו טיפשים: עיוורים חרשים ומטומטמים!!!!!

ממוצע ציונים מעולה בעל זבוב

היאם, אני קוראת מה שכתבת ואני מרגישה שהלואי והיה לי משהו חכם להגיד לך כדי להרגיע במעט את הכאב שאת נמצאת בו, ריגשת אותי בכתיבה שלך ואני חושבת שהמצב שאת נמצאת בו כרגע הוא צמיחה לעתיד ברור וטוב יותר, גם הכעס על העבר ירגע ואת מאד אמיצה שאת מביטה לכעס ישר בעיניים! שיהיה לך רק טוב יפית

כמו שאת נמצאת על סף יכולת לשאת כך גם העולם מעדיף לראות את כל מה שאת רוצה אך לא את האמת...אנו מגנים על עצמינו בעוורון הזה וכך לא מצליחים להגן על מי שזקוק בנו.את נימצאת עכשיו בחלק אכי קשה של התהליך,תנסי לנשום ולסרוד אותו.כל הכבוד לך שהחלטת לצאת לאוויר,תמשיכי להתמודד.אף אחד לא יגיד לך מתי אבל אני מבטיחה לך שתקופת ההצפות תסתיים ותרגישי נחמה.תדברי בטיפול על דברים שיוכלו לעזור לך לסרוד את ההצפות ולהקל על המועקה.תהיהי כאן איתנו.אני אישית מחזיקה לך אצבעות ושולחת לך חיבוק חזק-חזק כמוך.גם הכח שלי "מהבכי תוך תיקווה ותוך כאב.." עוד משהו,הצרים בלידה האחרונה שלי היו כה כואבים ש"ראיתי את הכוכבים" .בתחילת כל ציר היתי נושמת עמוק ופשוט מחכה עד שזה יעבור... באותם רגעים גם חשבתי שזה לא יגמר לעולם...לדעתי ,יש בין הדברים דמיון ...כשניגמרו ההצפות ונחלשה התלות הרגשתי שנולדתי מחדש ועולם סביבי גם חדש,כאילו עד אז היתי חייה בעולם אחר.רק תאמיני שזה יקרה גם לך...ובנתיים את צריכה המון אוויר.תחשבי,מה עוד עוזר לך.

זמנים קשים עוברים על כוחותינו. יש דברים שצריך להוציא מהמערכת לבד לזעוק אל השמיים הריקים ולדעת שאין תשובה שתנחם. אתמול בלילה בכיתי שעות ממש צרחתי אל תוך הכרית כמו שלא עשיתי שנים מאז שהייתי קטנה איך הוא יכל, גם הוא... אני כל כך אהבתי אותו סמכתי עליו כמו שילדה קטנה סומכת על אבא שלה... ובסוף נרדמתי עם הדובי ואז להתעורר לבוקר חדש עם כאב ראש לבהות באוויר שעה לשנס מותניים ולגרד את עצמי מהרצפה. כי חייבים להמשיך הלאה, עולם כמנהגו נוהג, כי אין ברירה. לקוות שהכאב ישכך עם הזמן שכולם מבטיחים שמביא מזור או לפחות מרגוע לכל כאב אני חייבת להיות אופטימית עכשיו, תופעה חדשה ולא מוכרת בעולמי... למדתי משהו נפלא: "האופן בו אדם תופס בהווה את עברו *ולא העבר עצמו* וציפיותיו מעתידו הם אלו שמשפיעים על התנהגותו בהווה ועל בחירותיו יותר מכל" ועד כמה שיש לנו שליטה על עתידנו, גם עליו. אין מלחמות צודקות אין אדמה ששווה למות למענה ואין ילד שמגיע לו שיטיחו את הראש שלו שוב ושוב במדרגה יחקו אותו כשהוא בוכה ויגידו לו כמה שהוא שנוא ואיום, שתמיד יהיה לבד, שהוא מכוער וטיפש וחבל שנולד. אין ילדה שמגיע לה שיתעללו בה מינית. החיים כל כך אכזריים לפעמים... בגלל בני אדם אבל כמו שבני אדם פגעו בי, בני אדם אחרים מחזיקים אותי בחיים, גרמו לי להרגיש שיש תקווה. זו הקללה והברכה שבלהיות בן אדם; תמיד נהיה גם חיה, תמיד נצטרך לבקר את עצמנו לבחור כל יום מחדש מי אנחנו, איך נתנהג, מה נעשה, מי אנחנו רוצים להיות בחיים של אחרים, מהו החותם שאנו רוצים להשאיר בעולם. גם חיה רוצחת, מרגישה אגרסיות, עושה סקס, אוכלת... אנושי זה לאהוב, לחשוב בצורה רפלקטיבית, לבקר את עצמך, לחוש אמפתיה, חמלה וגם שנאה. ולמשול בעצמך, בשד הרע שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו- זו משמעות החופש.

בידיוק זו משמעות החופש,נכון.את מעדיפה לצרוח ולבכות לבד או כשמישהו שומע אותך?..יש מרכזי סיוע שניתן להתקשר אליהם בלילה ולבכות כששומעים אותך.מגיע לך במצבים כאלה לא להיות לבד,תשאירי הודעה בביפר ויחזרו אליך ויהו איתך,יקבלו אותך אפילו אם את חושבת שמי שלא עבר את זה לא יבין אותך.השמיים הם לא ריקים פשוט יש שאילות שאין תשובות עליהם בעולם הזה, עד שנפרד מגופינו החומרי שמגביל אותנו ונעלה אליו,כל אחד בזמנו.כתבתי פעם:"להניח לתשובות לא להיות תמיד מלאות--להניח לעצמך להשלים עם עברך".יש תשובות עד גבול מסוים,תרגישי אותו.לפעמים למי שסובל אין תשובות כי עבורו הניסוח ההגיוני המצדיק את כאבו איננו קיים.תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך.אנחנו כאן..

היאם, הדברים שלך מרגשים ונוגעים. הכוחות שלך, המאפשרים לך לחלץ את עצמך בבוקר מתהומות הלילה, מעוררים השתאות. ליאת

שמים מתקיימים וארץ עומדת. שמים וארץ יכולים להתקיים ולעמוד מפני שאין הם חיים לעצמם. מפני כן יכולים הם להתקיים ולעמוד. על כן החכם מעמיד עצמו באחרונה, ומוצא עצמו בראשונה; פושט את עצמיותו, אך עצמיותו משתמרת. הלא מפני שאין לו שאיפות אישיות, יכול הוא לממש אותן! {מתחבר לי עכשיו ללוגותרפיה ולהגל. גם בזה נתקלתי בגיל 13, כשנמאס לי מפרויד, מנגנונים שכלתניים של הגנה עצמית}

לפני כמעט שנה, בפסח שעבר היה הגל הראשן של ההזכרות, כשדברים עברו מהלא מודע אל המודע ומייד קפצו אל החלקים שקרובים למודע(נראה לי) כי הדחקתי שוב... המידע היה נגיש אבל לא יכולתי לגעת, כאב מדי. כשנזכרתי הייתי מאנית לחלוטין, תת הכרה שנפתחת כמו מניפה... יש עוד שיט שם, אני יודעת. עישנתי ושתיתי אלכוהול בלי הפסקה כדי להגביר את זה, בהתחלה רק שמחתי שאני יכולה ליצור פתאום...ואז איבדתי שליטה ונבהלתי לחלוטין- וחשבתי שאבוד השליטה הזה הוא השגעון. העמדתי פנים, אני זוכרת שהרגשתי ש"זה התפקיד שחיכיתי לשחק כל החיים שלי", רציתי שיחשבו שהשתגעתי, רציתי לברוח, להשתגע(הפסיכופתולוגיה היא בריחה מהמציאות....) או שאולי כן השתגעתי? גם מאניה שנגרמת ע"י או מחוזקת ע"י פסיכואקטיביים היא שגעון? אני זוכרת שבשלבים האחרונים(לפני שתת ההכרה "נסגרה" שוב) עיינתי שוב בכרך השני של כתבי פרויד ובלאו צה, וחשבתי שאולי אני אצליח להדחיק הכל שוב, אם אני אתאמץ מספיק. ואז הרגשתי אשמה שאני רוצה לשכוח, כי אין לי זכות, לא רק בי מדובר! אז כתבתי הכל על פתקים ומחקתי עם צבעי פנדה כמו שעשיתי בגן.... וכתבתי המון דברים!!!!!! חלק אני מבינה ולא רוצה להבין! וזה לא מרגיש זר, זה מרגיש כמו דברים שאני תמיד זכרתי ולא חיברתי בינהם, לא הבנתי. האם יכול להיות שאני הדחקתי בכוונה???

לא שאני מסוגלת לעשות את זה זה מנוגד לטבע שלי אני פציפיסטית פרה זה טעים, אבל הייתי צמחונית 12 שנים וזה מספיק לי, נדמה לי לא, פרה זה טעים! :) אבל האם במקרה הזה לרצוח את אבא שלי יהיה מוסרי, ואולי גם חוקי באיזשהו עולם אפשרי(לייבניץ) מוגהגהגה. מה שאני שואלת, זה אם אני יכולה לנצח את אבא שלי במשחק שלו לרצוח אותו באיזשהו עולם אפשרי ושזה יהיה מוסרי. כי אני רוצה לרצוח אותו על מה שהוא עשה לאחותי ולי מאווווווד, באיזשהו עולם אפשרי רק באיזשהו עולם אפשרי, אחר, שהוא לא זה שהוא שלנו לא שאני מאמינה שיש עולמות אחרים זה העולם שיש, אין עולם אחר רק בדמיון ובאוטופיות בהן צדק=חוק שאין עדיין את המושגים על מנת להשתית ושיעבדו לאורך זמן.

יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב עיר בלי קונספציה טיח נופל תריס מתייפח אוטובוס מת יש לי סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל אביב יש לי סימפטיה לאנשים שמתעקשים בתל אביב יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל אביב עיר בלתי מרגשת מאורת טיח נואשת נדנדת פח רועשת יש לי סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל אביב

אני חוזה מהפך, כמו שידורי פורנו בחסות יגאל ביבי מרוחים לי על כל המסך ראפר עם פה יותר גדול משורל'ה , "לא תזרקי אותו לים כבר בובל'ה?" כי גם אם כל הראפ הזה ייצא מהאופנה אני כבר אתקאמבק לי עוד שלושים שנה אמיר פיי גוטמן יככב במחזמר עליי ואת אישתי תשחק שם מיכל ינאי אני לא יודע כבר ממי לקחת עצות מזהבי או מוורדה רזיאל ז'קונט?!? פשוט רציתי להפריד טיפה בין תינוקות שיושבים להם בכנסת והולכים מכות. ועובדיה אולי תפסיק ללחוץ עליי? ברור שדרעי סקסי בהרבה מאלי ישי הייתי מדביק לו על החזה פעמיים ח"י המסכן זקוק לכסף כי הוא זכאי! אז אולי אני אתנזר? אם לא יהיו בישראל מעמדות יותר. אבל עד שלא יקרה שום דבר אחר: להסתער! ימים שחורים, ימים שחורים, בגלל זה כולנו כאן מאושרים. ימים שחורים, ימים שחורים, זה המדריך לחיים הטובים. האמריקאים מיסחרו לכל הראפ ת'צורה אז אני אומר נגנוב להם אותו חזרה אומרים לי "אצלכם זה רק שירי מחאה, בארצות הברית שרים על מצוקות החברה!" אצל האמריקאים הדבר היחידי שקול זה לשמוע כל היום את ג'יי לו בדואט עם ג'ה רול יאללה גם כן! תגידו זה רק נדמה לי? או שהכי גדול שבראפ ליד אמינם זה נלי?! חחחחחח מישו באמת חושב שזה יותר הגיוני מראפר שהוא במקרה ישראלי? יא ווהאלי! שימו לב אליי ילדים, שמעתם יותר מדי את המילה מסרים אבל גם כשראפרים ממש ממש מפחידים הם בעצם אומרים: "תנו לנו להיות דחוף כוכבים" בבקשה! שלא תאמרו מילה רעה! עם כוונות מסחריות אם נמכור איזו אחות בשביל טיפה של ראיון עם עוד שתי דוגמניות... של פינס... מפרגנות! ימים שחורים, ימים שחורים, בגלל זה כולנו כאן מאושרים. ימים שחורים, ימים שחורים, זה המדריך לחיים הטובים. בחדשות אפשר לראות מדינה בסכנה ברור שנקבל כזאת שחיתות כמו שיגעון של מתנה כשאת כולם רק מעניין כמה נראה השנה מהציצי של מנחת טקס פרסי האופנה. (הייי!) העיקר שיש מה לראות, אני יודע מה יקרה אם לא נראה חדשות פוף! הן פשוט ייעלמו! ויש לי מסר: אם לא נדע מה קורה פה זה אומר שהכל בסדר! אני לא בא להטיף מוסר, עדיף לי לא לדעת ולצאת נשכר אלא מה? אני כולה צופה טלוויזיה, מה כבר עשיתי? אין לי מושג מי זה ברגותי אבל אני מכיר את כל הכוכבים של סיטי...טאוור, אל תנסו לעשות בלאגן המצב הוא לא כזה קריטי אל תנסו לדבר לליבי אני לא יצור פוליטי, לא ולא! אני בוחר בימין או בוחר בשמאל בהתאם למה שמספרים לי שפופולארי ויביא לי חברים לזה אני קורה חיים טובים! ימים שחורים, ימים שחורים, בגלל זה כולנו כאן מאושרים. ימים שחורים, ימים שחורים, זה המדריך לחיים הטובים.

http://www.lyricsdownload.com/queen-bohemian-raphsody-lyrics.html

Old pirates, yes, they rob I; Sold I to the merchant ships, Minutes after they took I From the bottomless pit. But my hand was made strong By the 'and of the Almighty. We forward in this generation Triumphantly. Won't you help to sing These songs of freedom? - 'Cause all I ever have: Redemption songs; Redemption songs. Emancipate yourselves from mental slavery; None but ourselves can free our minds. Have no fear for atomic energy, 'Cause none of them can stop the time. How long shall they kill our prophets, While we stand aside AND look? Ooh! Some say it's just a part of it: We've got to fullfil the book. Won't you help to sing These songs of freedom? - 'Cause all I ever have: Redemption songs; Redemption songs; Redemption songs. --- /Guitar break/ --- Emancipate yourselves from mental slavery; None but ourselves can free our mind. Wo! Have no fear for atomic energy, 'Cause none of them-a can-a stop-a the time. How long shall they kill our prophets, While we stand aside AND look? Yes, some say it's just a part of it: We've got to fullfil the book. Won't you help to sing These songs of freedom? - 'Cause all I ever had: Redemption songs - All I ever had: Redemption songs: These songs of freedom, Songs of freedom.

http://www.seeklyrics.com/lyrics/Prince/Musicology.html

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק היאמ הוא מלוח, היאמ הוא עמוק, אם היאמ הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ, מה איכפת לו ליאמ שהעץ הוא ירוק. העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק, יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק, אם תעוך הציפור, מה איכפת לו לעץ, מה איכפת לציפור שהעץ הוא ירוק היאמ הוא מלוח, היאמ הוא עמוקף יפה הציפור היא תעוף לה רחוקף אם תעוף הציפור, מה איכפת לו ליאמ, מה איכפת לציפור שהיאמ הוא עמוק. אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי היאמ הוא עמוק, אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים, מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק. אז ישיר או ישתוק??? לכל סגל הפקולטות הנכבדים ולכל המעוניינים גם לכל אלה שלא.

אם תרצו אין זו הגדה

כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק לאחד זה גן עדן לאחר גיהינום כמה אצבעות על ההדק? עד מתי יהום הסער? עד מתי אדם בן כלב? מחליקות הפנים על התער, מלטפות אצבעות את החרב. לפעמים החיים מורידים אותי על הברכיים אין שומר את השער, אין סימן משמיים. אני רואה אנשים שחיים חלומות ותקוות אנשים שחיים רק תככים ומזימות. יש ששואלים שאלות ואין תשובות יש כאלה מלאים רק טענות ודרישות, אבל... כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק לאחד זה גן עדן לאחר גיהינום כמה אצבעות על ההדק? אז נשארים לבד, מדברים אל הקיר, אין עם מי לדבר אם רק נבין שכולנו אחד, נראה הכל מתחבר כשיישרף רכושך, תישרף נשמתך אם לא תמהר להציל את עצמך רצחנו אדמה ורצחנו נשמה כמעט ולא נשאר לנו אויר לנשימה והעולם בתנועה מתמדת - עושה סיבוב וחוזר לאותה נקודה מה שעולה, חייב לרדת איך לוקחים את הכל במידה? יש אנשים שלוקחים בעלות על אלוהים ויש נאבקים, בועטים ושורטים כמה מאיתנו באמת מקשיבים? כולם מדברים על שלום. כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק לאחד זה גן עדן לאחר גיהינום כמה אצבעות על ההדק? לכולם יש אותו החלום על פני הר, על פני עמק ממשיכים לדבר, מדברים על שלום אבל לא ייכון שלום בלי צדק

שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה מבולבלת ויפה, היא לא השתנתה יום בהיר אחד עזבה והנה חזרה מרעידה בבהלה, ממיסה שלווה כי איתה כמו תמיד אין עבר ואין עתיד רק הרגע החולף לא חוזר יפה, כואב והכל פתאום אחר מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה שוב אני עומד מולה בלי לומר מילה כל חיוך בהיר שלה, בול אותו הצחוק הפרידה נראית פתאום כמו חלום רחוק כי איתה כמו תמיד אין עבר ואין עתיד רק הרגע החולף לא חוזר יפה, כואב והכל פתאום אחר מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (קטע אינסטרומנטלי) ואיתה כמו תמיד אין עבר ואין עתיד רק הרגע החולף לא חוזר יפה, כואב והכל פתאום אחר מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה

שחמט

כמו שרות מנור אמרה שבורדין(?) אמר: "רק חמורים רציונליים לא משנים את דעתם" :~(

יהודית רביץ-בך לא נוגע... :)))

יש כמה דברים שמאוד מעניין אותי לדעת. אני מרגישה צורך לזעזע אנשים כל הזמן. :) בהתחלה לא שמתי לב לזה עד שכמה אנשים אמרו לי "את מנסה לזעזע אותי, מה?" ואני עושה את זה בשיטתיות. אני ממש חייבת להגיד לאנשים חדשים שאני מכירה, דברים כאלו מזעזעים שקשורים למוות או לזנות. רוב האנשים מוצאים את זה משעשע. חלק חושבים שיש לי שריטה קשה... עוד דבר. אני גם כל הזמן מרגישה שאנשים שונאים אותי. אני אעשה הכל, אבל הכל, כדי שיאהבו אותי. ואפילו אם אני אומרת משהו לא לעניין, אני אשנא את עצמי על זה וארגיש שכולם שונאים אותי. יש לי פחד עצום מזה. וגם כשאוהבים אותי זה לא טוב. כי אז אני חושבת 'למה בעצם הם אוהבים אותי?!'. ואז אני שונאת את עצמי יותר. קשה לי לחיות עם האהבה- שנאה הזאת. זה כל הזמן בראש שלי. אני גם מרגישה שאני רוצה הרבה צומי, שאני עושה דברים, אומרים דברים בשביל צומי. ואני נהנית מהעניין, אבל אז מרגישה פתטית ושבטח כולם חושבים שאני מעוותת. ואז אני שוב שונאת את עצמי. או לחילופין, אני מתלבטת אם להתקשר למישהי כי אולי זה מראה שאני יותר מדי רוצה לדבר איתה ואני יותר מדי רוצה צומי. ולכן אני מחכה שהיא תתקשר. ואז גם בזה זה לא מספיק. כי אני חושבת אולי היא שונאת אותי שלא התקשרתי. :/ שום דבר לא נגמר בטוב ככה. אני כל הזמן מרגישה אשמה. אני צריכה להיות מושלמת. אני אפילו צריכה לעזור לכולם. אם אני לא אצליח, אני כשלון. כל דבר כמעט גורם לי להרגיש רע ולהרגיש חסרת ערך. ואז אני גם חושבת בטח כולם חושבים עכשיו שאני כשלון מוחלט. אני כל הזמן נעה ממצבי רוח שונים, מגיבה באימפולסיביות, מרגישה אשמה... ומבולבלת רוב הזמן ביחסי אהבה- שנאה... ודבר אחרון, כל דבר מהדברים שציינתי גורם לי לחתוך את עצמי. :/ ממה כל זה נגרם? למה אני מגיבה ככה? ומה אפשר לעשות? תודה. :)

את לא לבד- מזדהה :\

שלום לך DG, את מגוללת כאן סיפור חיים שלם, כשעיקר הדרמה מתחוללת בעולם הבינאישי שלך. את תלוייה מאד באהבתם ותשומת לבם של האחרים, ומוכנה לעשות כמעט הכל כדי לזכות בהן. זהו מנגנון מוכר, שאפשר לטפל בו במסגרת טיפול פסיכודינמי מתמשך. זוהי למעשה תשובתי לשאלתך האחרונה. את התשובות לשתי השאלות הראשונות תוכלי למצוא רק בעקבות החקירה הדקדקנית שבטיפול. יש לפנייך דרך ממושכת ולא קלה, אך מרתקת. בהצלחה ליאת

בני נפגש עם פסיכולוגית בעקבות בעיית גמגום חריפה. לדבריו הדבר החל בכיתה א' לאחר שחטף שפכטל רציני מהמורה שלו. הוא כיום בן 18. אני עובדת סוציאלית ולשאלתו אם יוכל לקבל את הדו''ח של הפסיכולוגית עניתי שיש לכל אדם זכות חוקית לראות מידע אישי או לקבל העתק של תיקו האישי. פניתי לגורמים הנוגעים בדבר ולאחר שהפגנתי ידע בחוק הסכימו לתת לו את המידע. עכשיו אני לא בטוחה שעשיתי טוב כיון שגונב לאוזני שהפסיכולוגית איבחנה אותו כסובל מפוסט טראומה עם אפקטים דיכאוניים. אני חוששת שהתיוג יעשה לו נזק ויש לי עדיין אפשרות לעצור את התהליך בטרם התיק יגיע לידיו. רציתי לשמוע את דעתכם. יתכן והוא בעצם חש בעצמו שיש לו בעייה והידיעה שסוף סוף זה ידוע למישהוא אחר דווקא תקל עליו ובעצם להסתיר את זה יהיה כמו לטמון את הראש בחול.

שלום לך, לפי מה שהבנתי בנך לא נמצא כיום בטיפול, אבל בכל זאת ישנן שלוש סיבות המסבירות מדוע חשוב להשתמש בתיוג בזהירות תוך הקפדה על שמירת סודיות רפואית: 1. סיבה ראשונה נובעת מהשפעת התיוג על המטפל והטיפול – לעיתים קיימת נטייה בקרב אנשי מקצוע לקבל את התווית כתיאור מדויק ושלם של האדם ולא כתיאור התנהגותו של המטופל, נטייה זו מקשה על אנשי המקצוע לבחון באובייקטיביות את התנהגות המטופל ועלולה לפגוע גם בבחירת הטיפול. 2 .השפעת התיוג על המטופל – אדם שתויג עלול להפנים את הגדת התווית ולקבל הגדרת זהות חדשה אשר תשפיע על הערכתו האישית, ציפיותיו ותפקודו. 3. השפעת התיוג על הזולת – מרגע שנודע לזולת על התיוג, התיוג יכול להשפיע על הדרך שבה הזולת תופס ומעריך את האדם המתויג, לפשוט אותו עלפי התיוג ואף לראות בו כאדם מסוכן ולהתרחק ממנו דבר שיכול להוביל לבידודו החברתית של האדם המתויג. ובנוסף שאלה לי אליך- במסגרת הלימודים שלך, למדת את הדברים הנ"ל?

נועה יקרה, מה זה "חטף שפכטל" ??? בנך הגיע לגיל 18, שהוא - עפ"י חוק - גיל המאפשר לו אוטונומיה מוחלטת על חייו כאדם בוגר. הגם שציינת שהמשאלה לקבל את התיק הייתה שלו, ניתן להתרשם שגם לך היו מוטיבציות חזקות לכך, עד כדי פנייה לגורמים האחראיים, כולל גיוס הידע המקצועי שלך כגורם לחץ על המערכת. לא ברור כיצד הגיע אלייך המידע מתוך התיק, אבל כמי שבקיאה בחוק את וודאי יודעת שיש כאן הפרה שלו. אני ערה לעובדה שילדים בני 18 הם עדיין במידה רבה בחזקתנו, כהורים, והדאגה שלך מובנת. כרגע, מאחר והתהליך כבר החל, הייתי ממליצה שהמידע יועבר אליו בתוך המסגרת הטיפולית, ע"י הפסיכולוגית המטפלת, שתוכל להתמודד בזמן אמת עם השאלות, ולהסביר את אבחנתה. אני, אישית, מאמינה שמטופלים יכולים להתמודד עם האבחנה שלהם, כשזו ניתנת להם באופן אמפתי ותואם לחוויה. בברכה ליאת

כמדומני ליאת שאת בד"כ נגד תיוג, לא?

די לבכות, די לבכות מה, אנחנו תינוקות? הכאב עובר מהר והבכי אינו עוזר

אינני יודע אם גם זה שייך למחרוזות השירים. אך לפעמים "גם חיילים בוכים" ולא רק תינוקות. וישנם כאבים שלא עוברים כל כך מהר. גדעון

שלום רב, אני מקווה שתוכלו לעזור לי והאם קיים מידע לגבי נושא שכזה בספרות המקצועית? בכל מקרה אשמח לתשובה מקצועית בלבד ...(בתודה...) יש בחורה שיש לה חבר הרבה זמן ! והיא להבנתי מאושרת איתו אני והיא ידידים די טובים והשיחה ביננו מאוד זורמת תמיד... השאלה היא כזו : הרבה פעמים אנו מדברים ושמתי לב שהיא הרבה פעמים חוזרת על דברים שאני אומר.. כלומר משתמשת לעיתים "בז'רגון" שלי...(כשהיא מדברת איתי) האם יש לכך ביטוי בספרי הפסיכולוגיה ומזה זה אומר ? בהמון תודה על ההתיחסות שמוליק

שמוליק שלום, יתכן שאתה מתאר תופעה של "הזדהות". תופעה שניתן לראות אותה בכל מיני רמות וצורות. אנו מזדהים עם אנשים שאנו מעריצים ורוצים להידמות להם. ילדים מזדהים עם הוריהם ומחקים אותם. אנו מזדהים עם רעיונות ומאמצים אותם לעצמנו. יתכן שחברתך מזדהה עם ה"ז'רגון" שלך ובלי משים מאמצת אותו גם לעצמה. מה זה אומר? קשה לדעת. אולי כלום ואולי זה יכול לומר, שהיא רוצה לאמץ דפוסי חשיבה ודיבור שלך. יתכן שהיא מושפעת ממך בסגנון ההתנסחות שלך ואולי גם בדברים אחרים. אך אילו הן רק השערות וקשה לדעת אותן בוודאות. בברכה, גדעון

Mama's got a squeeze box she wears on her chest And when Daddy comes home, he never gets no rest 'Cause she's playing all night AND the music's all right Mama's got a squeeze box, Daddy never sleeps at night Well, the kids don't eat AND the dog can't sleep There's no escape from the music in the whole damn street 'Cause she's playing all night AND the music's all right Mama's got a squeeze box, Daddy never sleeps at night She goes in AND out AND in AND out AND in AND out AND in AND out She's playing all night AND the music's all right Mama's got a squeeze box, Daddy never sleeps at night She goes, squeeze me, come on AND squeeze me Come on AND tease me like you do I'm so in love with you Mama's got a squeeze box, Daddy never sleeps at night [break] She goes in AND out AND in AND out AND in AND out AND in AND out 'Cause she's playing all night AND the music's all right Mama's got a squeeze box, Daddy never sleeps at night

free indie music! . Tebon Sanoi My Love . Runnin' Dry . Swept . Free From You . On My Own rate · print I got my head checked By a jumbo jet It wasn’t easy But nothing is, no When I feel heavy metal And I’m pins AND I’m needles Well I lie AND I’m easy All of the time but I’m never sure when I need you Pleased to meet you I got my head done When I was young It’s not my problem It’s not my problem When I feel heavy metal And I’m pins AND I’m needles Well I lie AND I’m easy All of the time but I’m never sure when I need you Pleased to meet you Yeah, yeah Yeah, yeah Yeah, yeah Oh, yeah

I'm gonna fight 'em all A nation army couldn't hold me back They're gonna rip it off Taking their time right behind my back And I'm talking to myself at night Because I can't forget Back AND forth through my mind Behind a cigarette And the message coming from my eyes Says leave it alone Don't want to hear about it Every single one's got a story to tell Everyone knows about it From the Queen of England to the hounds of hell And if I catch it coming back my way I'm gonna serve it to you And that aint what you want to hear But thats what I'll do And the feeling coming from my bones Says find a home I'm going to Wichita Far from this opera for evermore I'm gonna work the straw Make the sweat drip out of every pore And I'm bleeding, AND I'm bleeding, AND I'm bleeding Right before the lord All the words are gonna bleed from me And I will sing no more And the stains coming from my blood Tell me go back home

במידה וניתן אימון למתלונן על אותם סימפתומים המוזכרים. אז בכל זאת מה גורם לרופא לתת נכות. כל אחד יכול לבוא ולהגיד שהוא לא מקיים יחסי מין. ויש לו דפיקות לב. ולא ישן בלילה. ומסתגר בבית.ומזיע בלילה. איזה כלים יש לרופא באיבחון

אכן זה לא כל כך פשוט וקל לקבל נכות על רקע נפשי. הועדה צריכה להתרשם שישנו קשר סיבתי בין הגורם למצב הנפשי לבין המצב הנפשי , שבעטיו באה התביעה. ובנוסף הועדה צריכה להתרשם שישנה פגיעה בתפקודו של האדם. כמו שאתה כותב, כל אחד יכול להגיד... ולכן הועדה נשענת גם על התרשמות בראיון קליני מקיף ולעיתים גם על מבחנים פסיכולוגים. בכל מקרה, זה תהליך לא קל מבחינה נפשית ודורש אורך רוח . בברכה, גדעון

האם חוות דעת עם סימפטומים דיכאון וחרדה יש דרך רפואית לבדוק לאמת את האינפורמציה או שהיא מתקבלת מתוך אימון המידע של הנבדק . ( אם נבדק מתלונן שקשה לו לישון בלילה או לא מקיים יחסי אישות או שהוא מזיע בלילה או שיש לו דפיקות לב ) איך אפשר לאמת את גירסת הנבדק

בעקרון מידע כגון דפיקות לב מואצות, תחושות דיכאון, הפרעות שינה, אי קיום יחסי מין. מידע כזה מתקבל בדיווח של הנבדק והוא נחשב כאמין ולמיטב ידיעתי לא מנסים לאמת ולבדוק את המידע הזה. בברכה, גדעון

יש אפשרות להזמין חוות דעת