פורום פסיכולוגיה קלינית

באיזה קרטריונים מקצועיים יש לרופא שיושב מולו שקרן לצורך חוות דעת לבית משפט

מיקי שלום, הרופא או נותן חוו"ד צריך לבסס אבחנה על סמך השיחה עם הנבדק. האבחנה עצמה צריכה לעמוד בקריטריונים של ספר האבחנות הפסיכיאטרי. בברכה, גדעון

לצורך קבלת חוות דעת שהנושא חרדה ודיכאון האם יש דרך לאמת דיברי הנבדק. אם הנבדק עקב חרדה ודיכאון לא ישן בלילה מתלונן על דפיקות לב לא מקיים יחסי אישות מסתגר בבית

מיקי שלום, שאלתך לא ברורה דייה. חוות דעת לאיזו מטרה? למשל חוות דעת שניתנות מטעם ועדות מומחים למשרד הביטחון ניתנות ע"י צוות מומחים שכל אחד מטעמו מתייחס לתמונה הקלינית ולמאפייניה על סמך הכלים שלו. כלים כלומר: ראיון קליני או מבחנים פסיכודיאגנוסטיים וכדומה. כמובן שמתייחסים גם לדברי הנבדק ולתלונותיו, אך מטרת חוו"ד טובה היא לזהות גם ניסיון להטעות את הבודקים. מקווה שעניתי, בברכה, גדעון

אני לא יודע אם אני ממציא את הגלגל, או לא מזהה את הבעיה, אבל האם יש מושג ידוע המדבר על "דכאון מיני"? אם כן, ואם זה המקום להעלאת הנושא, אשאל בפירוט בהמשך. תודה.

אודי שלום, אני לא מכיר מושג קליני הקרוי "דיכאון מיני". ישנו "דיכאון". ישנן "בעיות מיניות". יתכן שאתה חווה תופעה המשלבת בין השניים. אתה מוזמן לשאול. בברכה, גדעון

ד"ר שלום פונה אני אילך לאחר אין ספור בדיקות ניאורולוגים וכו לפני כשלוש שנים חוויתי בפעם הראשונה התקף חרדה על רקע בריאותי מאותו יום חלה נסיגה ועליות ניתיתי טיפולים על בסיס פסיכוטרפיה ללא כדורים אך מסתבר שזה לא עזר כל דבר קטן על רקע בריאותי היה מכניס אותי ללחץ בריאות הפכה להיות חלק מחיי . הנני בן 36 נשוי עבודה הכל תקין אך פחדים וחרדות הינם חלק משגרת יומי לפני כחודשיים הייתי במצב נפשי חמור לחץ מכל הכיוונים עבודה בית הכל ברמה גבוהה שלושה ימים לאחר מכן חשתי הירדמות של חלק מאזור הפנים ההירדמות הייתה לסירוגין הגעתי לניאורלוג ביצעתי סי טי מוח eeg בדיקות דם מכל הסוגים האפשריים הכל תקין!!! חוות דעת נוספת של שני ניאורולוגים קבעה הכל תקין היום חודשיים לאחר תחילת המקרה עדיין אותם סיפטומים אפילו מעט בצד השני של הפנים on off אף על פי שרוב הלחץ חלף שאלתי ממש בתחינה....כי כבר לא נותר בי כוח להמשיך פירקתי את אשתי האם יכול להיות על רקע נפשי? האם מוכר לך מקרה דומה? האם יש לך הצעה חכיוון כדורים או שיחות? ד"ר נכבד אודה מקרב לב על תשובה שא ברכה על הצלת הנפשות שהינך אחראי (קראתי מספר תשובות בפורום) תודה

אורי שלום, היות והרופאים שוללים מרכיב סומטי לבעייה, הרי סביר שאתה מתאר הירדמות של חלק מהפנים על רקע נפשי. איני רוצה לתת אבחנה דרך האינטרנט, אך זה בהחלט יכול להיות על רקע חרדתי. לא כתבת אילו טיפולים נפשיים ניסית, אך הייתי ממליץ לך לבחון את האפשרות של טיפול ביופידבק. טיפול ביופידבק יכול לשלב בין המרכיבים של טיפול התנהגותי -קוגנטיבי לבין מרכיבים של טיפול פיזיולוגי וקבלת פידבק גופני על תגובותיך. כמו גם טכניקות יעילות להרפיה ולרגיעה. ניתן לפנות או באופן פרטי , או דרך קופת החולים שלך. בברכה, גדעון

היי, אני בת 32, הכרתי לפני כשנה בחור מקסים שקטן ממני ב5 שנים. בסה"כ טוב לנו מאוד יחד, אנו אוהבים ומוצאים הרבה מן המשותף. אנו רוצים מאוד למצוא פתרון מתאים לעובדת הפרש הגילאים מבחינת מוכנות להקמת משפחה בהתאם לגיל. קיים לחץ בגלל שאני בגיל קריטי והחבר עדיין לא מרגיש מוכן להקמת משפחה כרגע (מבחינה כלכלית ומנטלית). חברי ואני רוצים להמשיך את הקשר, אך לא יודעים מה לעשות לגבי המצב.

שקד שלום, הפרש של חמש שנים לא אמור להיות בעייתי לטעמי בשום מובן שהוא. גם גיל 32 עדיין הוא לא גיל קריטי. הבעיה להבנתי היא שאת לחוצה על הקמת משפחה ומיסוד הקשר וחברך מרגיש עדיין שהוא לא מוכן לכך. זה שאתם לא מתואמים לגבי הנושא הזה של הקמת משפחה, נראה לי נורמטיבי וסביר . מה גם שאתם בסה"כ שנה חברים. אז מה עושים? תמשיכו להיות ביחד ולדבר על כך ולנסות להגיע לעמק השווה. נסי לברר ממה החבר שלך חושש? למה הכוונה חוסר מוכנות כלכלית? רוב הזוגות הצעירים במדינתינו אינם מוכנים כלכלית. למה הכוונה חוסר מוכנות מנטלית? מה הוא צריך כדי שמוכנותו המנטלית תגבר? מה הוא צריך שאת תעשי כדי שמוכנותו המנטאלית תגבר? נסו לשוחח על כל אילו ולהגיע להסכמה . צריך לזכור שבחיים משותפים עדיין לכל אחד יש את התיזמון שלו, הקצב האישי והפחדים ... מאחל לכם הגעה לעמק השווה והמשך אהבה ומציאת המשותף, גדעון

גם אני חושבת כמוך.. קיימת בעייה נוספת שמטרידה אותנו ואנו רוצים לפתור אותה, ונראה שגם היא משפיעה על חוסר המוכנת של חברי. יש מקרים בהם אני נכנסת ללחץ, חוסר ביטחון, קנאה, עקב מקרים בהם חברי יוצא לבלות עם חבריו לפאב או לאירועים שאיני מוזמנת, מדבר עם עמיתה שלמדה איתו, יוצא לטיול עם חבר. בעקבות כך אני לא שולטת על התנהגותי, כועסת על חברי, ונכנסת לפחד וללחץ. הבעיה יוצרת מתח ומריבות מיותרות שמאיבות על הקשר. לאחר מכן אני מצטערת ומבינה שהתנהגותי היתה קיצונית. חברי כנה ומקפיד לשתף אותי בכל דבר. חשוב לי מאוד לפתור את הבעיה כי אני יודעת שהיא הרסנית. מה ניתן לעשות?

אם אדם פתאום נתקל בתופעות וסימפטומים מוזרים שהם זרים לו, האם זה יכול להיות דבר שבאיזשהו דרך הוא ממציא ורק חושב שקורה? שוב תודה.

שלום, האם ניתן באופן תאורטי להשתיל סוגסטיות באדם הנמצא בהכרה מעורפלת כתוצאה מנטילת מנת יתר של תרופות על מנת לבדוק אם יש לו נטיה להמציא או לדמיין דברים? שאלה נוספת- האם אדם הנמצא במצב כזה יכול להגיד דברים מסוימים מבלי לדעת ובעקבות סוגסטיה שניתנת לו לזכור רק חלק קטן ממה שנאמר? תודה.

גלית שלום, אני לא בטוח שהבנתי את שאלתך הראשונה. בעיקרון , צריך שהאדם יסכים להשתלת הסוגסטיות. אדם לא יכול להתהפנט בניגוד לרצונו . לגבי הנושא התרופתי, אינני יודע אילו תרופות יכולות לגרום למצב הכרתי כזה שהינו גם מעורפל וגם עם סוגסטביליות יתר. לגבי החלק השני של השאלה, ניתן ליצור מצב שאדם שהיה מוכן לקבל סוגסטיות יזכור באופן חלקי, את מה שהיה. בברכה, גדעון

בני בן 25, לאחר שירות צבאי, לומד לתואר אקדמי בהנדסה, והשגיו טובים מאד. הוא ילד טוב, ישר וממושמע, וגר איתנו בבית עם אחים נוספים. הבעייה היא שהוא סובל מחוסר בטחון וביישנות מילדותו. קשריו החברותיים הלכו והתמעטו, למעט בענייני הלימודים. הוא לא יוצא לבלות, לא היתה לו חברה, וחבריו מועטים מאד. נסיוננו, כהורים, לדבר איתו ולשכנעו להתמודד עם מצב זה, נענה בהתנגדות מלאה מצידו לדבר על הנושא. הוא לא מוכן לשמוע על פנייה לטיפול או עזרה מקצועית. התקשורת שלנו איתו קיימת רק כאשר יש לו אינטרס לכך מצידו. בכל מצב אחר הוא סגור ולא משתף פעולה. קשה לנו לראות אותו בבדידותו, ולא יוצא לבילויים כפי שרואים אצל אחרים. מאידך הוא רגיש ואנו נזהרים לא לנדנד יותר מדי כדי לא להכאיב לו. מה דרך הפנייה המומלצת כדי לחדור אליו ולהוציאו ממסלול של זאב בודד ?

להורה שלום, זה כלל וכלל לא פשוט להיות במצב של הורה הרואה את בנו בבדידותו וברגישותו , רוצה לעזור וידו המושטת נענית בסרוב. אני גם לא איש בשורה, לדעתי, יכולותיכם לסייע ולחדור אל תוכו הינן די מוגבלות. הוא כבר "ילד גדול". ברצונו יסתגר וברצונו יפתח. ברצונו יפנה לעזרה וברצונו ישאר במצבו. לדעתי עליכם להיות במצב שמוכן לסייע, להציע לו עזרה, אך לומר לו שזו זכותו לבחור מתי ואיך לקבל אותה. אני חושב שבנכם יכול להעזר רבות ע"י טיפול פסיכולוגי. אתם יכולים למשל להציע לו לפנות לטיפול (אולי אפילו לממן את הטיפול, אם יש לו בעיה לממן את זה בכוחותיו הוא). במידה ומסרב איני רואה אופציות רבות לפניכם. נסו כל הזמן, שאתם תהיו גורם שהוא יכול לפנות אליכם לעזרה ולשיחה. כמו הרבה דברים בחיים, גם הפניה לסיוע מקצועי דורשת תקופת הבשלה. קשה לכם מראש לדעת מתי תקופת ההבשלה הזו מסתיימת, אולם כאשר היא תסתיים, חשוב שלבנכם תהיה הרגשה שאתם מקור זמין לפניה , לשיחה ולסיוע. בסופו של דבר הוא יחוש לבד את רצונו לצאת ממסלול הזאב הבודד ואז כשיפנה אליכם, תוכלו לדעת שסבלנותכם השתלמה. הרבה הצלחה, גדעון

Mother please forgive me I just had to get out all my pain AND suffering Now that I am done, remember I will always love you I'm your son Little child, looking so pretty Come out AND play, I'll be your daddy Innocent child, looking so sweet A rape in my eyes AND on your flesh I'll eat You've raped! I feel dirty It hurt! As a child Tied down! That's a good boy And f**ked! Your own child I scream! No one hears me It hurt! I'm not a liar My God! Saw you watching Mommy why?! Your own child It's alright I didn't touch you there Mama said she didn't care I didn't touch you there That's why mama stopped AND stared I f**king hate you! Mother f**ker! Mother F**ker! I f**king hate you! F**k You! You son of a bitch, you f**king ruined my life! I wanted to die! I'm sick of it, mother f**ker . . . oh oh Why'd you f**k'n do it to me? I Hate You! I F**k'n Hate You! I Hate You! Why?! I Hate You!

.

אני לא כל כך במוזה לכתוב היום, אבל בהמשך למסורת של השבועות האחרונים אכתוב קצת בכל זאת :-). היה לי שבוע עמוס שהתחיל כבר בסוף השבוע כשחליתי. נראה לי שלגוף שלי נימאס מהכל והוא פשוט שבת כמה ימים. היה לי חום והרגשתי ממש רע, אבך עכשיו שלומי הרבה יותר טוב. אחותי התגייסה השבוע, אז היה בבית לא מעט מתח. אבל עכשיו סופשבוע וכולם כאן... אמא ואבא נושים לרווחה. חוץ מזה היה שבוע די עמוס בדברים שגרתיים. אה... אתמול ראיתי במקרה תאונת דרכים מזעזעת. ראיתי אישה אחרי שמשאית דרסה אותה. אכשהו זה לא עשה לי כלום (כלומר- לא הרגשתי כלום...), אבל התמונה הזו עוד חוזרת לי לראש (ולמזלי אני לא זוכרת אותה במדויק. רק בקווים כללים).ראיתי שהיא פצועה מאוד ואחר כך ברדיו שמעתי שהיא מתה בבית חולים מפצעיה. זהו, עוד שבוע וקצת הפסיכולוגית שלי חוזרת. אני קצת מתגעגעת אליה, אבל פחות קשה לי מבהתחלה. קצת התנתקתי, אני חושבת. שבת שלום, רשת

רשת יקרה, את יודעת, דווקא הכתיבה הלקונית שלך, על מחלת הגוף, על דאגות משפחתיות ועל אישה שהחיים פצעו אותה כל-כך קשה, גרמה לי להרגיש איזה מחנק בגרון. כאילו דרך המילים האלה את מספרת לי משהו על עומק הפגיעה שלך, ועל האופן בו את מתגוננת בפניה. אני שמחה שהפסיכולוגית שלך חוזרת בקרוב, ומקווה שתוכלו להתחבר שוב כדי לגעת בפגיעה הזו. את תמיד מוזמנת להשתמש בנו, אורנה

מצטערת שגרמתי לך להרגיש מחנק בגרון :-( המילים שלך נוגעות.

שלום רציתי לשאול על התלבטות שלי: האם להתחתן עם מישהו שאני אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותי, או להתחתן עם מישהו שאני רק מעריכה, אבל הוא מעונין בי?

עמליה יקרה, כתבת בשתי שורות על התלבטות שמיטב יצירות הספרות, השירה, התיאטרון והקולנוע עוסקות בה... אז עם מי יהיה לך טוב לחיות את חייך? אני בוודאי לא יכולה לדעת זאת במקומך. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים בסיפור האישי שלך. אולי כדאי ללוות את ההתלבטות שלך בשיחות עם פסיכולוג, שיעזרו לך להבהיר את הדברים לעומקם? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי, אני בת 32, הכרתי לפני כשנה בחור מקסים שקטן ממני ב5 שנים. בסה"כ טוב לנו מאוד יחד, אנו אוהבים ומוצאים הרבה מן המשותף. אנו רוצים מאוד למצוא פתרון מתאים לעובדת הפרש הגילאים מבחינת מוכנות להקמת משפחה בהתאם לגיל. קיים לחץ בגלל שאני בגיל קריטי והחבר עדיין לא מרגיש מוכן להקמת משפחה כרגע (מבחינה כלכלית ומנטלית). חברי ואני רוצים להמשיך את הקשר, אך לא יודעים מה לעשות לגבי המצב.

ביום של קיץ בהיר וחם יצאו לגבעה שני אוהבים הלכו תומם מבטם לים ופניהם עצובים, עצובים לא אוכל, מרגרט שלי, לשאתך לאישה, יקירה, יקירה.. כי מחר בשעה חמש אשא לי אשה עשירה למחרת בשעה חמש צלצלו בכפר הפעמונים והיא הלכה לה אל הנהר ולא שבה משם בחיים הו! חלמתי חלום איום אז ניעור העלם ופעם נפעם כי ביתנו כולו אדום ומיטתנו שותתת היא דם (לא זוכרת את ההמשך... שיר שנתקלתי בו לפני שנים, בהמשך השיר אחיה הורגים אותו עם גרזן...בגלל שהוא הפר הבטחה. לבסוף יש שורה... "מליבה פרח בר צמח, מליבו פרח רק סרפד")

ציפרקלס 10 MG וקסנגיס 0.5 MG האם זה נחשב למינון גבוה האם אי נטילת הכדורים יכולה להזיק מה הכדורים באו להסדיר האם המינון יכול להצביע על חומרת המחלה

שלום יקי, שאלות על טיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה, וכמובן לרופאך האישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מדובר בחברה עם נטיות אובדניות שהתרחקתי ממנה לאחרונה... היא בת 31 וסטודנטית באוניברסיטה, ניסתה להתאבד שוב השבוע בחניקה. אני הצבתי לה אולטימטום: שתפנה לטיפול ביום ראשון או שאני מתקשרת לפסיכיאטר המחוזי. אני לא יודעת אם אישפוז יעזור לה, אבל היא חייבת עזרה. מה לעשות?

שלום היאמ, נראה שפעלת בנחישות הראוייה. לצד הנחישות, אני ממליצה להוסיף תמיכה רגשית - למשל, אולי תוכלי ללוות את החברה ביום ראשון לקבלת טיפול, אולי תוכלי לעזור לה לידע אנשים קרובים נוספים לגבי מצבה, ולפעמים זה עוזר פשוט להיות איתה... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

יש לה גם תגובות לא תואמות, שינויים קיצוניים במצב הרוח ברמה של דקות(יגון עמוק\מרץ ואופטימיות מתפרצים), התקפי זעם. אני לא יכולה להתקרב עכשיו, היא פוגעת. אשפזו אותה במהלך הצבא בכפייה ומאז היא לא מתקרבת לפסיכיאטרים, היא בטוחה שהמטפלת האחרונה שלה שונאת אותה ו"גרועה" כי לא היו לה תשובות לשאלות קיומיות אולי היא צריכה רב ולא פסיכולוג...

שלום, שמי ליאת , אני בת 21 ,חיילת בצבא. התגייסתי לפני כארבעה חודשים , כי סיימתי עתודה בתואר הנדסאית אלקטרוניקה. קצת לפני שהתגייסתי אובחנתי כסובלת מחרדה חברתית ודיכאון. דבר שיש לי מגיל 6 , פשוט תמיד חשבתי שזה האופי שלי ולא ידעתי שיש דבר כזה חרדות, ולא פניתי לטיפול. עכשיו אני במסגרת צבאית בטיפול פסיכולוגי אצל הקבנ"ית בבסיס שבו אני עושה את הקורס. וגם בטיפול פסיכיאטרי אצל פסיכיאטר במרפאה המרכזית בצרפין. אני כבר שבוע לוקחת בהמלצתו כדורים נגד חרדות שנקראים ציפרלקס. הקורס עומד להסתיים עוד 5 שבועות, השאלה שלי האם כדאי להתחיל טיפול התנהגותי של שיחות עכשיו ,אפילו שהקורס עומד להסתיים. או לחכות שאני יגיע לבסיס הקבוע שלי ולהתחיל טיפול אצל הקב"ן שם? בתודה מראש, ליאת.

שלום ליאת, ראשית, אני רוצה להביע הערכה לאופן הרציני והבוגר שבו בחרת לטפל בבעיה שלך. אני מבינה שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי אצל קבני"ית ובמעקב רפואי בצריפין, ולכן לא לגמרי ברורה לי השאלה לגבי התחלת טיפול התנהגותי. האם במסגרת הטיפול שאת מקבלת כרגע אצל הקבנ"ית בבסיס הנוכחי אין התייחסות קוגניטיבית-התנהגותית לבעיות החרדה והדיכאון? אני חושבת שכדאי לשוחח עם הקבנ"ית בפגישה הבאה שלכן לגבי המשך הטיפול. יתכן שכדאי לכוון את המשך השירות שלך כך שתוכלי להמשיך בטיפול איתה, או לחילופין לוודא שאת מיועדת לבסיס בו תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי באורח סדיר. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום! אני בתקופה כזאת שאני שוקלת לקחת כדורים לדכאון וחרדה (אני מטופלת אצל פסיכולוג) אבל אני מתלבטת מכיוון שאני רוצה להיכנס להריון עוד חצי שנה משהו כזה הבנתי שאין כדור שממש בוודאות בטוח לשימוש בהריון. ואני ממש זקוקה לכדורים עכשיו אבל גם ממש רוצה ילד מה עושים ?? ברור שאני צריכה להחליט מה חשוב יותר אבל איך יודעים להחליט נכון? תודה

אין צורך להתלבט בין השניים.יש כדורים פסיכיאטרים הבטוחים בודאות גם בתקופת ההריון.פני לפסיכיאטר עבור המירשם המתאים.

שלום טלי, ההתלבטות שאת מתארת אכן קשה. לשאלה התרופתית עצמה (כלומר בנוגע לשימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה בזמן הריון) אני מעדיפה לא להתייחס, מאחר ואיני רופאה. אני רק רוצה לציין, בדומה לתותו, שנצבר מידע בנוגע לשימוש בתרופות במהלך הריון (הדבר נכון בוודאי לגבי התרופות הוותיקות יותר), וכדאי לקבל את המידע בהתייעצות עם פסיכיאטר. בנוסף, פתוחות בפנייך אופציות כמו לקבל את הטיפול התרופתי למשך החודשים עד הכניסה להריון, לדחות במידת מה את הכניסה להריון וכד'. את ההתלבטות עצמה חשוב שתביאי לתוך הטיפול הפסיכולוגי, משום ששם יש הבנה מלאה יותר בנוגע למשמעויות האישיות של הריון ושל טיפול תרופתי עבורך בתקופה זו בחייך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בוקר טוב, לבת זוגי יש בן בן 25 מנישואיה הראשונים שגר איתנו. בשנתיים האחרונות הבן נכנס לחובות מאד גדולים בעקבות בזבוז כספים מסיבי ובעור שינינו הצלחנו לכסות את כולם. כל פעם שניסינו לדבר על ליבו של הבן הוא לא היה מוכן לשמוע. אנחנו חושבים שאולי חלק מחובות שהוא נכנס אליהם נוביעים מכך שהוא אינו חושב עד הסוף על התוצאות של מעשיו. כאשר ניסינו להפנות אותו למישהו מקצועי הוא כל הזמן טען כי הבעיה אצלנו ולא אצלו. לאחרונה הוא אף הפסיק כמעט להתקלח ומתקלח רק פעם בשבוע - שבוע וחצי לאחר מריבות וויכוחים בלתי פוסקים שיש לנו עימו. בנוסף הוא חזר לבזבז כספים ללא היכר ואנו חוששים שהוא ייצור עוד פעם חובות. בין יתר הבזבוזים הוא עסוק בלקנות בחנויות את המוצרים והבגדים הכי נחשבים והכי יקרים. משיחותיי עימה הבנתי שכשהוא היה קטן היו לו בעיות קשב וריכוז שגם גרמו לו לנשור מהלימודים כבר בכיתה י'. אודה על קבלת עצה.

שלום אורי, כשקראתי את מה שכתבת חשבתי על האופן בו הורים מאפשרים לילדיהם להישאר ילדים, גם בגיל בו מדובר באנשים בוגרים שאמורים במידה רבה לדאוג לעצמם. הלא וויכוחים על מקלחת שייכים לגיל אחר לגמרי, וכבר בילדות רובנו לומדים שאי-אפשר לקנות את כל ה"צעצועים" שאנחנו חושקים בהם... נדמה לי שמשהו השתבש בהבנה של הבן שהוא אחראי על מעשיו - אם הוא מבזבז יותר כסף משהוא מרוויח אז הוא בצרות (ולא אתם), ואם אינו מתקלח הוא יצטרך לשאת בתוצאות החברתיות. לא כתבת כיצד הוא מתפקד מבחינת לימודים ועבודה, חיי חברה, זוגיות וכד', אבל אני מבינה בין השורות שיש בעיות בתחומים נוספים. נראה לי נכון שאמו ואתה תגבשו קווים מנחים מסוימים לגבי החובות והזכויות שלו, בוודאי כל עוד הוא גר בביתכם. אחרי שתגבשו החלטות ספציפיות תצטרכו להציג אותן בפניו, וגם לעמוד בהן, למרות כעסו והתנגדותו הצפויים. לפעמים קל יותר לעשות את תהליך החשיבה הזה בעזרת איש מקצוע, שילווה אתכם בקבלת ההחלטות ובעמידה מאחוריהן. ולגבי טיפול לבן - וודאי שאני חושבת שזו אופציה מומלצת, אבל גם בנושא זה הוא כבר אינו ילד קטן שהוריו יכולים לקחת אותו לפסיכולוג בעל כורחו. הוא גבר צעיר שיצטרך לקחת אחריות על חייו... בברכה להצלחה בדרך הקשה (אך החשובה) העומדת בפניכם, אורנה ראובן-מגריל

לפני כחודש וחצי פונתי לבית חולים בעיקבות לחצים בחזה ולחץ דם גבוה, עברתי בדיקות ושחוררתי עוד באותו יום, לאחר כמה ימים של מנוחה התחילו להטריד אותי כול מיני מחשבות לא רציוניות, שהעולם בו אני נמצא דמיוני ומחשבות על מוות קרוב, מחשבות שכמעט ואין לי עליהם שליטה, מחשבות אלה גורמות לי לדפיקות לב מואצות, ירידה חדה במצב הרוח ולהתקפי בכי חזקים. אשמח מאוד אם תוכלו להבהיר לי את המצב בו אני נמצא, מהו המונח הרפואי ?, מה עלי לעשות על מנת לחזור לחיים נורמליים ? תודה מראש.

שלום אבי, יתכן שחווית התקף פניקה, ושלאחריו אתה ממשיך לסבול ממחשבות חרדתיות מטרידות. כדאי לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה, ולעבור סידרה קצרה של מפגשי CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), שילמדו אותך להתמודד היטב עם המצב החדש. בברכה להצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בלילה בלילה, באין רואה, לאור ירח חיוור, יוצאים אנשי בסדר לגן לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי לגביעי הפרחים. אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, דור הולך ודור בא ואנו עומדים לעולם. אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון כי טוב מסריח וחם. בעלות השחר, בטרם אור, מופיע מלאך קטן, קופץ חיש חיש מאיש לאיש, מקיש במקל ארוך על כל הביצים ברכת בוקר טוב. אנחנו אנשי בסדר... אינני יודע את שם המלאך ומהו רוחב כנפיו, אבל יודע אני היטב היטב לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי לגביעי הפרחים. אנחנו אנשי בסדר...

שלום,אני בת 22 ואחותי קטנה ממני בשנתיים. היא נועלת את עצמה בחדר שלה יום שלם ולא נותנת לאיש להכנס,פרט לי. יש לה סימנים כחולים מסביב לעיניים.אני מודאגת מאייך שהיא נראית.היא לא מדברת אף פעם,אפילו איתי על מה שעובר עלייה ומרחיקה את כולם.היא מתלבשת בשחור אך מתאפרת עדין..יש לי סיבה לדאגה? כי היא לא מדברת על התאבדויות ולטענתה,טוב לה ככה.מה עושים?

צריך לפנות איתה בדחיפות לרופא, רצוי פסיכיאטר. אם אין אפשרות , פנו לרופא קופת חולים ובקשו הפניה לבריאות הנפש או פסיכיאטר.

שלום ר, יש סיבה לדאגה, משום שההסתגרות של אחותך בהחלט יכולה להעיד על קושי רגשי (אגב, לא בהכרח דיכאון). מאחר ואת היחידה שמוזמנת לחדרה, נסי לנצל את הזמן במחיצתה כדי לנסות להבין מה עובר עליה, להביע את דאגתך, ולהציע לה להיפגש עם איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה הקלינית או הפסיכיאטריה. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אבקש לדעת מהי ההגדרה של מגבלות שמתאימות לנכות 20% מחרדה ודכאון

שלום ., שאלתך נוגעת לקריטריונים ספציפיים לנכות נפשית שמפעילים גופים שונים (כמו ביטוח לאומי או משרד הביטחון), ויש צורך לפנות ישירות אליהם. אני בטוחה שאנשי המקצוע שם יוכלו לעזור יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, מישהו פה מכיר את מעון היום למבוגרים (אשפוז יום) שבמרפאה לבריאות הנפש ע"ש בריל ברמת חן? האם לדעתכם המקום מתאים לטיפול באדם אובדני ללא תחלואה נלווית כמו דיכאון קשה במיוחד, דו-קוטביות או פסיכוזה? מדובר באדם מתפקד, רהוט, ומאוזן מכל בחינה אחרת, שכבר ביצע מס' נסיונות התאבדות רציניים אך הצליח לשכנע בביה"ח שאינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי ובאופן כללי אמביוולנטי גם לגבי כל טיפול אחר (אך ניתן כמדומני לשכנעו, הוא סובל מאוד). מה דעתכם? להערכתי, חוויה טיפולית מאכזבת שלא תתן מענה, מהווה עבורו סיכון אולי גדול יותר מחוסר טיפול, ולכן קשה לדעת מה יתאים לאחר שפסיכותרפיה וטיפול פסיכיאטרי במסגרת מרפאתית לא עזר לבעית האובדנות. תודה רבה!

ערב טוב, כדי לדעת לאשורו אם המרפאה ברמת-חן הולמת את צרכיו של האיש, אין ברירה אלא להתקשר אליהם ולשאול. לא כדאי ולא נכון להסתמך על חוות דעת אקראיות, שלא בהכרח משקפות את מגוון השירותים שמעניק המקום ואת איכותם. ללא ספק, המאמץ למצוא מסגרת טיפולית הולמת ראוי מכל בחינה, ועד אז, חשוב להעניק את מלוא התמיכה האפשרית במסגרת הבית והמשפחה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

יש לי בעיה כזאת:כשאני נמצאת בחברה שח אנשים ולפעמים עם בנאדם אחד אני פוחדת לומר משהו מחשש שלא יאהבו אותי,שידחו אותי ואז קורה שאני לא מדברת עם אנשים ואין לי מיומנויות חברתיות.נדמה לי שאין לי "מה להציע" ואני מקנאה בכל אחת שהיא שנונה,או מצחיקה או יפה או חכמה או אחת שאני רואה שאוהבים אותה בחברה.אני לפעמים מסמיקה כשאני מדברת עם אנשים הכל לדעתי נובע מחוסר בטחון עצמי,דימוי עצמי נמוך,וכמובן תמיד יש לי פחד ממה שיגידו עליי."יואהבו אותי,לא יאהבו אותי" לפעמים אני מתחילה לקנא במישהי בגלל שהיא נורא יפה או מקובלת בחברה ואני מטרידה את עצמי למה אני לא כזאת,אני גם רוצה.... כל מה שתיארתי גורם לי להיות מדוכאת ואני לא כל כך מטופחת כי אין לי ממש חשק.מה עושים?

שלום הגר, את מתארת בעיה עם 'ניחוח' של חרדה חברתית. אפשר וכדאי לטפל בזה, כשהדרך המומלצת היא סדנה קבוצתית להפחתת חרדה חברתית. לאחר שתצליחי לרכוש כלים בסיסיים להתמודדות עם החרדה החברתית, תוכלי לפנות לטיפול דינמי פרטני, באמצעותו תוכלי לעמוד על המקורות העמוקים יותר לפגיעה בהערכה העצמית שלך, ולבסס ראייה יותר חומלת וסלחנית כלפי עצמך. בהצלחה ליאת

לליאת אבל איפה מוצאים סדנה לחרדה חברתית.היום יש הרבה נוכלים שהם לא מטפלים עם הכשרה מקצועית,האם אני צריכה סדנה שינחה אותה פסיכולוג עם הכשרה מסוימת או שלא משנה מנחה של הסדנה אלא העיקר שאי יהיה בין אנשים ואני ילמד איך לרכוש מיומנויות חברתיות? והייתי רוצה לקבל סדנה מומלצת אם את מכירה.תודה

שלום אני נמצאת בסיום טיפול שערך שלוש שנים בערך ונשארו לי עוד שתי פגישות במרחק של חודש. אני נמצאת במצב הרבה יותר טוב מפעם.ושמחה על כך. אני פוחדת מהסוף שיגיע אני לא יודעת מה יהיה מה יקרה? עברתי לפני שלוש שנים בערך התקף חרדה (כך נאמר לי) שבו לא יכולתי לזוז ולנשום היה קשה מאוד נתפסו לי כל השרירים בגוף למשך חצי דקה אולי, למרות שלי היה נראה כמו 10 דקות. זה השאיר בי פחד איום מכל מה שאני עושה או לא עושה. בהתחלה חשבתי על זה כל הזמן מהפחד שזה יחזור ויקרה לי שוב, אבל למזלי זה לא חזר ומקווה שלא יחזור עוד לעולם. למרות שביום יום אני מרגישה תופעות חרדה כמו רעד בשיניים באצבעות הידיים דפיקות לב מואצות סחרחורות למרות שאני על כדורים. השאלה היא האם זה יעבור איי פעם זה פשוט הורג אותי, לפעמים אני כבר לא יכולה יותר לסבול את זה ברגע שזה הופך פתאום לחזק יותר מהרגיל אני נכנסת ללחץ! אולי כבר התרגלתי לזה וזה חלק מחיי? למרות שאני לא מעונית בזה בכלל? מה כדאי לעשות ? תודה מראש

שלום רב, לא סיפרת מהו סוג הטיפול שעברת, אך משך הזמן יכול להעיד על כיוון דינמי. כדאי מאד להתנסות גם בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, שיאפשרו לך לשלוט טוב יותר בסימפטומים הגופניים של החרדה (הרפייה, דמיון מודרך, ביו-פידבק, וכד'). תוכלי לקרוא עוד כאן http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

שלום למנהלי הפורום ולכל המשתתפים, אני סובלת מ-OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). עד עכשיו טופלתי במשך כמה שנים ע"י פסיכולוגית שעובדת בשיטה הפסיכו-דינמית, והטיפול לא הצליח להפחית לי את הסימפטומים של ה-OCD. לא לקחתי עד היום שום תרופות פסיכיאטריות, ואני שוקלת להתחיל לקחת - בהתחלה חששתי מזה, מתוך פחד שאפתח תלות כלשהי בתרופות ו/או מתופעות לוואי, אבל הגעתי למצב שאני כבר לא יכולה לסבול את הסימפטומים, כך שאני מוכנה לשקול את האופציה של כדורי אנטי-חרדה. בנוסף, מכיוון שידוע שהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי די יעיל בהפחתת הסימפטומים, אני שוקלת לעבור טיפול כזה. מכיוון שעד עכשיו די התאכזבתי מהטיפול שעברתי, רציתי לבקש הפניה למומחים ספציפיים, לצורך טיפול. אני גרה בחיפה. האם מישהו מכיר ויכול להפנות אותי או להמליץ לי על פסיכולוג המטפל ב-OCD בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית ו/או על פסיכיאטר, העובדים באיזור חיפה? תודה מראש!

אני מציע לך לפנות לפורום טיפול קוגניטיבי בתפוז ולשאול שם. www.tapuz.co.il בכניסה לפורום יש אותיות מ א' עד ת' לפי שם הפורום עם העכבר תלחצי על ט' ותחפשי טיפול קוגניטיבי. בהצלחה.

תודה נחום! עשיתי את מה שהצעת, מקווה שזה יעבוד. בינתיים, אם יש בכל זאת אנשים בפורום הזה שיכולים גם הם לעזור לי בעניין, אני אשמח לתגובות.

יש לי פנטזיה שאני רואה את אשתי עם בחור צעיר וחסון עם נתונים מרשימים. לי יש איבר ממוצע ואני לא שלם עם זה. אני פוחד שאשתי תמצא לה מישהו עם גדול כדי לספק את רצונותיה. יש לה פתח רחב ולכן ההתאמה בינינו לא טובה ואני מרגיש תמיד מאוכזב שאני לא מספק אותה. היא אומרת שהכל בסדר אבל זה רק כדי להרגיע אותי. אמרתי לה פעם שבטח היא היתה רוצה גדול יותר אבל היא לא ענתה ורק צחקה. אני לא יודע איך לפרש את הצחוק הזה אבל תמיד אני חי בחששות. היא נאה ומושכת וזה מאד מדאיג אותי שמישהו "יחטוף" אותה. האם בגלל זה יש לי פנטזיה כזאת? האם כדאי לממש את הפנטזיה? מה עושים?

לדעתי אתה צריך לשוחח עם אשתך ברצינות על הנושא ולומר לה שזה מטריד אותך. לא הייתי ממליץ לך לממש את הפנטזיה כי לא בטוח שאשתך מעוניינת ועצם העלאת הרעיון בפניה עלול לגרום למשבר בנישואין. יתכן גם שהדבר נובע מתחושה שלך שאתה לא מספיק טוב בשבילה כבעל ולא רק במובן המיני. אולי כדאי לך לשקול ייעוץ אצל פסיכולוג המתמחה בבעיות מסוג זה. אבר מין בגודל ממוצע ( מה זה????), יכול להיות מספיק. מה שחשוב לך לדעת זה האם אשתך נהנית מהמגע אתך , האם היא מסופקת או מרגישה מתוסכלת. אם יש ביניכם פתיחות ודיבור על נושאים רגישים ואינטימיים, אתה יכול לשאול אותה איך היא מרגישה איתך במיטה והאם היא מרגישה שרוצה לשנות או לשפר משהו.

ערב טוב חיים, גברים נוטים להפריז בחשיבותו של הגודל, ולהיכנס לדאגנות מיותרת סביב סוגיה זו. כמו ששאול ציין נכון, חשוב בהרבה טיב התקשורת ביניכם, הפתיחות והחוויה המינית השלמה, שהיא מורכבת ועשירה מכדי להסתכם בכמה ס"מ יותר או פחות. גם אני סבורה שנושאים של דימוי עצמי ותפיסת הגבריות הם אלה הראויים לתשומת לב כרגע, אולי אפילו בעזרת מטפל מקצועי. אתה שואל האם לממש את הפנטזיה, ולא לגמרי ברור לי איך? האם תשלח את אשתך לקיים יחסים עם גבר-בעל-אבר כדי לממש פנטזיה שלך??? האם זאת גם הפנטזיה שלה? ונניח שתחליט להעניק לה מחווה כזאת ("יום האם" זה היום, לא?), האם חשבת מה יקרה לדימוי העצמי שלך אחר כך? ולזוגיות שלכם? פנטזיות - מקומן במוחנו הקודח. בחיים נחוצים פתרונות אחרים, מעשיים יותר. אני ממליצה לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בשיקום התפיסה העצמית שלך כגבר. בהצלחה ליאת

לאור הביטחון העצמי שלך השואף לאפס אין מדובר בפנטסיה שלך על אשתך כי אם הפוך על הפוך: בחלום רע-חלום בלהות הנובע מחשש עצום שמא את אשר יגורת יבוא לך בשל חוסר השלמתך עם הגודל שלך ושאר נתוניך! אני מהמרת שהביטחון העצמי שלך אף בתחומים רבים בחיים לוקה בחסר וכי בעיית הגודל הנה רק 'קצה הקרחון' של הפרעת אישיות כוללת-ביטחון ודימוי עצמי נמוכים. ממליצה לך בחום לגשת לטיפול פסיכודינמי להתחקות אחר שורש הבעיה ובדרך תגדיל את המאצ'ו הגברי שלך במקום סנטימטרים בודדים באיבר המין שלך שבאחריות לא ישנו את החוויה המינית לכאן או לכאן.

מישהו פה יודע מה זה? איך אני יודעת אם מישהי קרבן כזה?

http://www.macom.org.il/incest_covert.asp באתר ניתן למצוא גם רשימת סימפטומים ארוכי טווח, פורום למתמודדות ומידע רב בנושא בהצלחה...

גלינה יקרה, גילוי עריות הוא דבר מחתרתי הנעשה בחדרי חדרים. ילדים מאותתים על כך בכל מיני דרכים עקיפות, כפי שתוכלי ללמוד בקישור שנשלח לך ע"י היאמ (תודה!). אם יהיו שאלות נוספות, אנחנו כאן. לילה טוב ליאת

אם יש לך הנחה סבירה שמישהי תחת גיל 18 עוברת משהו כזה יש לך חוות דיווח.

איך זה אצלכם? איך אתם יוצאים ממנו? תמיד במצב רוח טוב? ואולי רק לפעמים? האם אתם זקוקים לעוד זמן עיבוד? או שאתם יכולים לחזור מיד לשגרת החיים שמחוץ לחדר? לי מאוד קשה לעשות את המעבר מהחדר החוצה. וכבר חודשים מספר אני יוצאת בתחושת מועקה. אני עובדת מאוד קשה שם, וקשה לי לעשות את ה"סוויצ'" ולחזור למציאות החיים. פעם הייתי יוצאת ממנו ב"היי" וזה היה מחזיק כמה ימים... זה כבר לא קורה. אז איך זה אצלכם? ומה אומרת ליאת? תודה נטלי

כמו שהתכנים בטיפול משתנים, כך גם ההרגשה עמה יוצאים ממנו... גם לי הייתה תקופה בה הרגשתי שאני יוצאת מהטיפול והשדים מהתיבה משתרכים מאחורי... אבל באור הם פחות מפחידים :)

אהבתי את הדימוי.... אבל איפה האור? בחדר או מחוצה לו? נטלי

ערב טוב נטלי, היאם ויעלה, גם אני, כמו יעלה, מאמינה שהעבודה הטיפולית מתרחשת במידה רבה בין הפגישות. את צודקת, נטלי: כאשר מסתיימת האופוריה של תחילת הטיפול מתחילה העבודה האמיתית, וכמו כל עבודה שמכבדת את בעליה, היא כרוכה במאמץ, לפעמים גם במועקה ותסכול, אבל גם בשכר הגון בסוף החודש. הדימוי שלך, היאם, מקסים בעיני. תרשי לי להשתמש בו בטיפול? מעניין יהיה לשמוע חוויות מעוד אנשים. לילה טוב ליאת

לא ידועת אבל כשאני מגיעה רע אז בהחלט הטיפול משפר את מצב רוחי אבל כשטוב לי אני יוצאת משם ממש מעורערת.. כי שפוט מחברים אותי לדיסוציאציה שלי..אוף

שלום רב לבתי בת ה- 16 יש הפרעת קשב וריכוז.וקרוב לוודאי בעיות רגשיות נוספות. לאורך השנים התקשתה ומאוד התנגדה ללימודים ולמסגרת בית הספר. עתה היא החליטה לעזוב את בית הספר ולנסות לחפש עבודה. לאחר התייעצויות עם מומחים שונים הגענו למסקנה שפסיכולוג שיקומי הוא הדבר הנכון לזמן הזה. (בתי הלכה במשך כל השנים לפסיכולוגים שונים אשר אחת בלבד עזרה לתקופת מה אך לא בעניין של הקידום האישי או העצמת יכולת ההתמודדות והמוטיבציה) אני מבקש המלצה לפסיכולוג/ית שיקומי טוב. אשר עובד עם בני נוער. באיזור רמת-גן/גבעתיים, תל אביב, קריית אונו והסביבה.

שלום עמיר, מקווה שחברי הפורום יוכלו לסייע בהמלצות למייל האישי שלך. אני סבורה שגם פסיכולוג קליני יוכל לתת מענה טוב לבתך. שולחת לך המלצה משלי למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני בת 29 , יש לי תינוק קטן עם בעיה בריאותית אשר גורמת לכל המשפחה ולי בעיקר להתמודד עם מצבים מאוד קשים. הייתי רוצה לפנות ליעוץ וטיפול של פסיכולוג קליני שעובד עם קופ"ח מכבי. הייתי רוצה לקבל המלצה על שם של פסיכולוג קליני, רצוי אישה ורצוי באזור חולון- בת ים. תודה מראש. נטלי

נטלי, אני מקווה שחברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות למייל האישי. ברצוני להעיר את תשומת לבך לכך שבחלק גדול מן המרפאות הייחודיות בבתיה"ח, יש אנשי בריאות הנפש המסייעים למשפחות המתמודדות עם מחלות כרוניות (כמו למשל במכון הלב, במרפאות סכרת, במחלקות אונקולוגיות, וכיוב'...). מאחלת רפואה שלמה לתינוקך, והרבה נחת למשפחה כולה. ליאת

נפגעת יקרה. אני מניחה שאת חיה עם אביך תקופה ארוכה (אם לא תקני אותי) ואת הבחירה הזאת (עד כמה שזו היתה בחירה) עשית מזמן. ובכל זאת עלתה השאלה האם זה נכון עכשיו. את מאד נפגעת מכל מי שמנסה לומר, בין אם בעדינות ובין אם בתקיפות שזוהי בחירה שגויה, מה שמוביל לרושם שבאת לכאן כדי לקבל חיזוק להחלטתך לגור עם אביך, ואני מבינה בהחלט שזוהי החלטה של חוסר ברירה. כלומר את רוצה שנסיר ממך את הספיקות שאולי יש לך ושאולי התחזקו לאחרונה מסיבה זו או אחרת. אני חושבת שגם את יודעת בסתר ליבך שלא ניתן לסמוך על אביך באופן מלא, שאם לא כן לא היית מרגישה צורך להשתמש באיומים ולהסתמך על עינה המשגיחה של אימך. ובכל זאת יש לך צורך עז להאמין שהכל יהיה בסדר, אולי באמת כי את מרגישה שאין בפניך אפשרות לבחור בדרך אחרת או לצאת מהבית. כמובן שיתכן שהכל יהיה בסדר אך גם יתכן שלא. מה הסיכויים לכך איש לא יכול להגיד לך. מה המחיר שאת וילדך תשלמו אם תאלצו לעזוב את חסותו הכלכלית של אביך, גם את זה רק את יודעת כך שלמעשה רק את יכולה לחשב מה עדיף מבחינתך. ובכל זאת, אני חייבת להצטרף למקהלה הכל כך מרגיזה שנשמעת מסביב ולומר לך להקשיב לקול הקטן בתוכך שמטיל ספק בהחלטה. זכרי את החוויה שלך בתור ילדה קטנה כשאף אחד לא קם להגן עליך. אני מניחה שגם לאימך היו את המגבלות שלה אבל האם לא היית מעדיפה שהיא היתה לוקחת אותך מהבית ומפרידה אותך מאביך וחוסכת ממך את כל הסבל שעברת ולו גם במחיר הכלכלי והאחר שהייתן שתיכן צריכות לשלם בשל כך? ודבר נוסף. מתאוריך גם נשמע צורך עז לסלוח לאביך ולראות אותו באור אחר מאשר רק פדופיל מרושע. כפי ששמעת פה מפי כל הפסיכולוגים, אדם הוא אכן מכלול של תכונות אישיות ולא רק מחלה אחת ויתכן בהחלט שהיום ממרום בגרותך והתהליכים שעברת את מרגישה שאת יכולה לראות גם את הדברים החיוביים באביך ואת רוצה לשמור על דעה זו שלך עליו. כל זה טוב ויפה ואולי גם נכון אבל העובדה היא שאביך חולה והוא מסוכן לילדך במידה זו או אחרת. כפי שגם לא היית משאירה את ילדך עם אביך לו היה חולה שחפת, יהיה אדם טוב ככל שיהיה, גם לא כדאי לך להשאיר אותם יחד כעת, שכן המחלה של אביך יכולה גם לדגור תקופה ארוכה ולהתפרץ יום אחד. פדופילים לא נרפאים ואין שום תהליך של סובלימציה שעוזר להם. ההפיך הוא הנכון. ככל שהם נחשפים יותר לגרויים, כלומר נמצאים יותר בקרבת ילדים, הסיכוי שיבצעו משהו גדול יותר, כך שניתן לומר אפילו שלטובת אביך (אם הוא אכן אדם הגון מיסודו שנכשל בשליטה על יצריו ואם זה יקרה שוב גם הוא יסבול מרגשי האשם) כדאי לך להרחיק את הילד ממנו. אני מבינה שקבלת אביך כמסוכן וכאדם שלא יכול להירפא קשה לך. היא בהחלט מערערת את האמונה שאת נאחזת בה שאביך אדם טוב ביסודו ועם הכוונה נכונה גם ירפא ממחלתו הרעה, ובכל זאת, זוהי בריאותו הנפשית של ילדך אותה את מסכנת ואין איש שיודע טוב ממך מה המחיר שילדך עלול לשלם כך שאם יש לך ספק ולו הקטן, עליך לעשות מעשה בכל מקרה יש לי הרגשה ששמענו רק חלק קטן ביותר של הסיפור ולכן איננו יכולים לתפוס את כל מורכבותו. היכן אבי ילדך? מיהו הפדופיל השני? היכן היתה אימך בילדותך ומה היא יודעת היום? יש לי הרגשה שאת שומרת עוד סודות קשים יותר ממה שהרשית לעצמך לחשוף כאן. כולי תקוה שאת מצליחה לדבר עליהם בטיפול שלך ולקבל זוית ראיה קצת יותר רחבה

אבי סובל כבר שנים מאימפוטנציה כתוצאה ממחלה קשה כך שאינני חוששת להסלמה במצב ולשימוש קיצוני במשיכתו החולנית וביצר הלבידו... אינני נפגעת גילוי עריות דהיינו: אבי לא פגע או תקף או התעלל בי מינית כי אם התעלל בי פיזית, נפשית, מילולית ואמוציונלית. נפגעתי מינית מאנשים זרים. כיום אבי ערך סובלימציה והתמתן לבלי הכר בכל המישורים. אנשים כידוע לך עושים חושבים, מתמתנים, משתנים ומתבגרים. נוסף לכך אין לי כל כוונה להרחיב בנושא ובכלל. תודה רבה על התיחסותך הרחבה לנושא הרגיש והמורכב.

רציתי להוסיף התנצלות על הטונים הצורמים במקצת של התגובות הראשונות שלי- כמי שנפגעה את בוודאי יודעת כמה הנושא רגיש... מחזקת את ידיך, בהצלחה

במידה ועברו שלש שנים מביצוע האירוע. האם יש אפשרות לקבל חוות דעת רפואית האם עלי לעבור מבחן פסכולוגי או לעבור תצפיות כל שהם. האם גורם הזמן משחק לרעתי חרדות או דכאונות יכולות להיבדק לאחר התקופה שעברה תודה מראש

אני חושבת שאת צריכה להתקשר למרכז סיוע לניפגעות אונס ותקיפה מינית,לספר קצת יותר על האירוע ואז יענו לך על כל השאילות.אני אישית לא יכולה לענות לך כי חסר לי המון מידע בתיאור המצומצם שלך.אני מציעה לך 3 אופציות:-להתקשר למרכז סיוע לנפגעות 1202 .-להתקשר למרכז סיוע לנשים דתיות 02673002 .-לפנות למאיל האישי שלי ואני כמתנדבת אברר לך את המידע הדרוש.

גילה יקרה, גם אני, כמו חני, לא הצלחתי להבין לאיזו מטרה את זקוקה לחוות הדעת ומה בדיוק את שואלת. אני מציעה לך לפנות לאחד ממרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ולקבל שם את כל המידע הדרוש לך. שולחת לך לינק שיכול לעזור - http://www.sahar.org.il/assaulthelp.asp בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לפני כשבועיים הסתיים טיפול בן כ-5 שנים בטריקת דלת. (למרות שהדלת עצמה לא נטרקה, אבל זו ההרגשה שנותרה). יש לי תחושות לא קלות, שבהן גם תחושת אובדן מסוים, עצב, אכזבה, בלבול וכו'. אל המטפלת פניתי לפני כ-5 שנים כשהייתי במצב שונה משמעותית מהמצב שאני נמצאת בו היום. גדלתי בבית כאוטי, שבו ערערו את בטחוני העצמי ותחושת חוסר ערך עצמי היתה טבועה בי. גדלתי לבד, כמעט ללא חברים, בלי מיומנויות חברתיות.. המטפלת היוותה תחליף הורי. לא נוצרה ממש תלות, אבל היא עזרה לי לראות בצורה מפוכחת את החיים. למדתי לחבב אותה מאוד. סבלתי מחרדות נוראיות, טורדנות כפייתית, פוביות. היא ייצגה את קול ההגיון, ולראשונה בחיי סמכתי על מישהו אחר מלבד עצמי. וכשהיא אמרה "הכל יהיה בסדר" זה הפיח בי הקלה, רגיעה מסוימת. היא פסיכולוגית מאוד יוצאת דופן, מנטליות פחות ישראלית..היא הקשיבה לי באמת, משהו שפסיכולוגים רבים אחרים לא עושים (מקווה לא ליצור תרעמת). לדוגמא, הייתי בטיפול קצר לפני שפניתי אליה, בדוח הסיכום כתבה הפסיכולוגית האחרת "אושר טוענת שעשו לה כך וכך..וכו'" פסיכולוגים רבים חושבים שהם יודעים טוב יותר מהמטופל מה מתרחש אצלו, מתוך עמדת עליונות, ולא הקשבה אמיתית. לכן המפגש עם מטפלת מופלאה, רגישה, אצילית, אמפטית באמת, עורר בי אמון כלפי בני אנוש בכלל. היא עזרה לי לטפח את הפנימיות דבר שהוזנח לגמרי בשנות ילדותי והתבגרותי, תוך אחיזה מוחלטת במראה החיצוני. ואם לחזור לתקופה זו, בחודשים האחרונים התבטלו ביוזמתה מפגשים רבים (היא נמצאת המון בחו"ל, ועובדת גם בערים אחרות), היא גם הייתה חולה וכו'. כך שיצא לנו להיפגש אחת לחודש-חודש וחצי ויותר. יש לציין שבשנה האחרונה הייתי קובעת מפגשים ע"פ הצרכים שלי, ולא משהו רציף, והיא קיבלה את זה. אבל בחודשיים האחרונים הרגשתי התמוטטות, קרו הרבה דברים קשים בחיי וממש הייתי זקוקה למפגשים האלה. בנוסף, במהלך השנים נהגתי להתקשר אליה במצבים קשים, כלומר, היה לנו מין הסכם לא כתוב, שאני מתקשרת אליה במצבים שאני ממש ממש סובלת ולא מרגישה טוב, במקרים דחופים. לא ניצלתי את זה לרעה, אבל יש לציין שכמעט תמיד, באותו רגע, או באותו יום שוחחנו בטלפון והיא העניקה לי תמיכה והזכירה לי הבנות מסוימות. בחודשים האחרונים ניסיתי לקבוןע תור וגם להשיג אותה בטלפון ללא הצלחה, לא מצאתי אף עיתוי מוצלח, מה גם, כשכן תפסתי אותה, ואני משערת שהיא הבחינה בקול שלי שמשהו לא בסדר, היא התעלמה מכך. (היא הייתה צריכה לטוס באותו יום, או עסוקה בעבודה יום אחר, או חולה..). ואיכשהו פגישתנו נדחתה משבוע לשבוע..ואז סוף סוף הגיעה היום המיוחל להיפגש (לפני כשבועיים) כשהתיישבתי אמרה לי המטפלת כי פגישתנו זו תהיה קצרה, כי צריך להגיע טכנאי לביתה כדי לתקן משהו. אני הגבתי "זה בסדר, אני רגילה שפגישות מתבטלות, לא חשבתי אחרת..". היא הגיבה בתמיהה ואז הוספתי "את יודעת, כשמתבטלות פגישות, ומטופל מחפש מטפל כ"כ הרבה זמן, משהו באמון נפגע" ועוד "למה את מצפה? שאני אשב כאן, אחרי כ"כ הרבה זמן, ואמשיך מאיפה שהפסקנו? הרי אני לא זוכרת על מה דיברנו אז, אני לא במקום ההוא יותר, וגם, עם האמון שנפגע איך אני יכולה לדבר כאילו לא קרה כלום?" היא השיבה "מה לגבי הפגישות הרבות שאת ביטלת, את חושבת שלמטפל אין מה לעשות, מלבד לשבת ולחכות שהמטפל יגיע?" עניתי "יש יחס שונה לטיפול בין המטפל למטופל, אני זאת שזקוקה לטיפול..וגם, תמיד הודעתי מראש". היא הגיבה רע מאוד למה שאמרתי. בשלב מסוים היא פשוט הורידה את הראש, שמה את היד על המצח והנידה את הראש מצד לצד משהו ששידר "אין לי כח לזה"..ואז אמרה "טוב, אולי כדאי שנקבע פגישה אחרת" ואני השבתי "את לא מסוגל להכיל את הכעס שלי" והיא ענתה "אני לא אמורה לא להכיל, ולא לאכול את הכעס" ועוד "אני לא פח אשפה לכעסים של מטופלים, אולי בגישה אחרת, לא בגישה שלי". (שכחתי שלפני כן היא גם אמרה "טוב, חבל על הזמן, כבר חלק מהזמן אבד, את רוצה לנצל את הזמן שנותר לדבר על משהו?") בשלב הזה הרגשתי עלבון נוראי וחשבתי שאני אפרוץ בבכי. לקחתי את התיק והתחלתי ללכת, היא הציעה "את רוצה לקבוע פגישה חדשה? ואני אמרתי "לא, אני לא אבוא יותר, לא אעיק עלייך יותר". יצאתי משם עם תחושות קשות מאוד. משהו מהתחושה הישנה, של שנים רבות אחרונית, עלתה. הרגשתי הכי לבד בעולם, חשתי אובדן מסוים. אני לא מבטלת את ההישגים של הטיפול הזה, אני מסוגלת לרכב בחיים ללא גלגל עזר, ההבנות והיכולת שרכשתי לא אבדו, אבל זו אכזבה גדולה עבורי. אני מרגישה שהיא ביטלה אותי, לא נתנה לי לדבר על הכעס שלי.. והרי אחת הבעיות הגדלות שלי הינה ביטול עצמי. מה גם, שלא שמעתי ממנה מאז. אני משערת שהטון והנימה שלי לא היו נעימים או מוכרים לה, הייתי צינית, כעוסה, תובענית ועם מנות גדושות של טרוניה. חשבתי על ז\ה שאולי בעיניה אני כפוית טובה, ומין יצור רעבתני שדורש ודורש ודורש.. דבר אחרון נוסף, היה לי מאוד קשה לבטא כלפיה כעס, וזו אחת הפעמים הנדירות שזה קרה. הקושי נבע גם מהערכה מאוד גדולה שיש לי כלפיה, אולי פחדתי לאבד אותה או להצטייר בעיניה ככפויית טובה, מה גם שהיא עשתה המון למעני בשנים אחרונות, אף מטפל אחר לא היה עושה את זה בשבילי. לדוגמא: מאחר ונקלעתי לחובות, היא הורידה את סכום הטיפול לסכום סימלי וזאת לאחר שדנו בכך וקבענו ביחד את העלות על סמך היכולת שלי. (ומדובר בטיפול פרטי..). אשמח לשמוע את דעתך , ליאת. וסליחה על אורך מכתבי.

היי אושר, זה בטח לא מנחם אבל זה ממש מוכר לי... אני גם מאוד מעריכה את המטפלת שלי אבל במקביל היא כל כך פוגעת... נורית

שלום לך אושר, אני הייתי ממליצה לך לכתוה לה מכתב ארוך עם כל מה שפרטת כאן, כמה את מרגישה שהיא עזרה לך וכמה היחסים היו חשובים לך וכמה כואב לך להרגיש "פחות חשובה" כעת בעיניה, טוב שאת יודעת גם על הטוב שהיא תרמה לך אבל כדי שאת תרגישי יותר טוב אני הייתי ממליצה לך פשוט לכתוב ולהעביר אליה מכתב, אני בטוחה שאת תרגישי יותר טוב, הרי מה יש לך להפסיד? את גם ככה מרגישה שהקשר אבד, תוכלי רק להרוויח, לכי תדעי מה עובר עליה, איזה בלגן בחייה האישיים חלילה מחלה שלה או של מישהו קרוב לה, היא נשמעת אמפטית ונבונה ולכן אני בטוחה שתרגישי טוב יותר אחרי מכתב אלייה, ואולי גם תופתעי לטובה ותענה לך אותה מטפלת שכ"כ האמנת לה ובטחת בה, לפני שאת סוגרת את הקשר תני לה אפשרות להפרד ולהבין אותך, בהצלחה, נשמח לשמוע מה החלטת לבסוף

ערב טוב אושר, וכמובן גם נורית, יפית וחני, הקשר הטיפולי הוא קשר ייחודי, שאין לו בדר"כ מקבילה במציאות החברתית שמחוץ לחדר הטיפול. הסיפור שלך, אושר, נוגע ללב, בעיקר בשל היכולת שלך להכיר במעלותיה הטובות של המטפלת ובנכסים שהעניק לך הטיפול שלה, גם אם כרגע את בעמדה של פגיעות ואכזבה. אחד הדברים המרכזיים המבחינים את הטיפול ומייחדים אותו מכל קשר אחר, היא העובדה שהוא תחום בגבולות של מקום וזמן. במסגרת ה'חוזה הטיפולי', נקבעים מועדי הפגישות, תדירותן, אורכן והמחיר עליהן. נדמה לי שהקלקול בחוויה שלך החל כאשר הטיפול עבר ממערך מפגשים קבוע ומסודר למשהו יותר אקראי, המתקיים בהתאם לצורך המשתנה שלך, בהתרעות קצרות. נראה שקדמה לכך תקופה של ביטולים גם מצידך. איכשהו, מטפלים הם עם מסור, אבל גם עם עסוק. לפעמים סדר יום טיפולי מציב אתגר תובעני מאד עבור המטפל. פגישות מחוץ ללו"ז, שאינן מתוכננות מראש, יכולות להיות לפעמים משהו הדומה למשימה בלתי אפשרית. מפגשים לפי צורך הם "טיפול-לא-טיפול", וככזה, הוא מזמין סיטואציות בעייתיות מן הסוג שאת מתארת. אני מקווה שתמצאי את הדרך ליידע את המטפלת על תחושותייך הקשות. אולי באמת מכתב. אולי שווה לחזור לתקופת מה למפגשים סדירים, ולו כדי להיפרד שוב בדרך אחרת. מקווה שאחריתו של הטיפול לא תבייש את נעוריו... בהצלחה ליאת

זה מזכיר לי את הפסיכולוגית שלי מהרבה בחינות, כגון הורדת סכום הטיפול , התשרות בזמן של קושי ומנטליות לא ישראלית(ולדעתי טיפול לכן פחות שמרני) ואולי לכן את רגילה לזמינות שלה ולכן את כועסת כל כך.. לדעתי חבל להפנות גב תדברי איתה על כך והכל יראה אחרת... היא גם בן אדם ואת לא ידועת מה עובר עליה למרות שהיא לא אמורה להביא את החיים שלה לתוך הטיפול, מנסיון דומה שלי שמדברים על זה זה נראה ונשמע אחרת כדאי לך לדבר איתה.

אני לא אפנה אליה בשלב זה. אני אסביר יותר מאוחר את עמדתי זו :)

שלום לכם, איך אני יכולה לדעת ולהבין מדוע בכלל ואיך מתבצעת ההעברה הזאת? למה מטפל הופך להיות דמות כל כך חשובה שמשליכים עליה כל מיני דברים שבכלל לא יוצאים ממנו? למה לא עושים את זה לדמויות אחרות שהן חשובות לא פחות ממנו בחיים? (ואולי אפילו יותר!!!) איך זה קורה שבין רגע אני מכירה בן אדם שאתמול אפילו לא ידעתי על קיומו וכבר יש לי כאלה כמיהות וציפיות ואכזבות?

שלום רוני, העברה של כמיהות, ציפיות ואכזבות אל דמות המטפל אינה תהליך המתרחש בן יום (אם כי אין זה מן הנמנע). העברה היא תהליך המתרחש גם לדמויות מפתח חשובות אחרות. חשבי, למשל, על יחס לדמויות סמכות (מרצה באוניברסיטה, בוס, וכו') הנצבע בצבעים המוכרים לנו ממפגשים אחרים עם דמויות סמכות בעברנו (אבא? אמא?). המטפל, כדמות נייטראלית, אשר במידה רבה עלומה עבור המטופל, מאפשר השלכה של כל אותם רגשות ותחושות, שכוונו במקור לדמויות המשמעותיות בעבר. בברכה ליאת

שלום, יש לי שאלה קצת מוזרה: אם אדם נמצא בעירפול הכרה בהשפעת תרופות, האם ניתן תאורטית להשתיל לו סוגסטיות על מנת לבדוק אם הוא נוטה להמציא סימפטומים ועד כמה הוא סוגסטיבילי? שאלה נוספת- אם אדם פתאום סובל מתופעות מוזרות שהן זרות לו עם תכנים זרים, האם תופעות אלו יכולות להיות דבר שהוא איכשהו המציא מבלי לדעת ומבלי שחשב על תכנים אלו בכלל? תודה.

גלית יקרה, מאחר ואיני בקיאה בתחום ההיפנוזה, אני ממליצה לך מאד להפנות את שאלתך בשנית בימי התורנות של גדעון שובל (שבת וראשון). סליחה וליל מנוחה ליאת

עם כל הקושי של הדכאון ושל התפקוד במצב כזה ישנם עדיין רווחים מישניים כמו לגיטימציה לפחות אחריות, התייחסות של הסביבה, תמיכה, סוג של מנוחה ממחוייבויות היומיום. לאור זאת היתכן שאני "מכניסה" את עצמי לדכאון? האם יש אפשרות כזאת שאני מתעייפת מהחיים ובוחרת להיות בדכאון? האם דכאון יכול ל"שרת" אותנו נניח חברתית? תקשורתית?

ערב טוב, רווחים משניים הם מרכיב פוטנציאלי כמעט בכל מצב מחורבן. אין ספק שבמסגרת הטיפול הפסיכולוגי, מובאים בחשבון כל ההיבטים של ההפרעה, בהם גם אלה המשרתים מטרות פסיכולוגיות עמוקות (שלא תמיד נגישות באופן מודע למטופל). הרעיון שאדם "מכניס עצמו לדיכאון" פשטני מדי וחוטא למציאות. אישית, אני מאמינה בכל לבי שמטופלים - גם אלה הנהנים מרווחים משניים - רוצים באמת ובתמים להבריא. מה את אומרת? ליאת

היתי משלמת כל הון שבעולם על מנת לא לחוות דיכאון....ולא להתקרב אליו אפילו בדימיון!!!! והיה לי את הרווח המשני במרכאות של לישון ולישון ולישון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ומחשבות אובדניות שמתרוצצות ללא מחויבות לחיים ונטילת אחריות למישהו או משהו. ולגיטימציה לשכב במיטה בחוסר מעש ולבהות בתקרה ולבכות כאוות נפשי! דיכאון הוא אם כל המחלות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מרה שחורה לא נובע מבחירה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! רק לחשוב על כך שבן אדם יכניס את עצמו לדיכאון מתוך מודעות רצון ובחירה נראה לי כמזוכיסטויות חולנית שאינה ברורה! רוב האנשים הנורמטיבים יעדיפו להתפטר מהרעה חולה הזאת ששמה דיכאון! וכיום אני משלמת המון על מנת לא ליפול שוב (ב)שבי של הדיכאון!!!!!!!!!!!!!!

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/601/xFT/549433/xFP/549433

ערב טוב כ', את מתארת סיטואציה משונה מאד, הנגזרת ממציאות רחבה הרבה יותר ומורכבת. הסיפור שלך מזכיר לי במידה רבה - ולהבדיל - מאבקים בין הורים למורי ילדיהם. במאבק בין הורה למורה, הילד תמיד יוצא נפסד. במקרה שלכם, יש יותר מנפגע אחד. לכן, כמו במקרה של הורים ומורים, חשוב לנסות ולשמור על ערוץ תקשורת פתוח, ולגייס את בעל הסמכות המקצועית (הפסיכיאטר במקרה זה) לשורותייך. בהנחה שאמא פועלת וחושבת תחת בוחן מציאות לקוי, חשוב שהאנשים הבריאים בסביבתה יישרו קו. נסי לשתף את הפסיכיאטר ברגשות שלך, ולהביאו קרוב ככל האפשר אל נקודת המבט שלך. מעניין לראות איך תחושות הפרנויה של אמא מתפשטות כמו ענן רדיואקטיבי, ופוגעות בכל מי שסביבה. מעבר לשאלה מי צודק ומדוע, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת באוניברסיטה, ומקווה עבורך שתצליחי לצמצם במידת האפשר את התלות הכלכלית באמא, ולברוא עבור עצמך מציאות בריאה וטובה יותר. חזקי ואמצי ליאת

היא תמיד הסיתה את כולם נגדי, גם בתקופות בהן היא התעללה בי.... ככה היא הבטיחה שאני אהיה מבודדת. תודה לך, עזרת לי מאוד

לפסיכולוגית שלום שמי יעל ואני בת 35 אמא לשני ילדים. לפני 5 שנים חטפתי התקף חרדה ומא השתנו חיי. קיבלתי פחד ללכת ברחוב ופחד לעמוד מול אנשים. במשך ה-5 שנים ידעתי המון עליות וירידות. כל יום שאני מתעוררת עומד בסימן שאלה האם היום אני אהיה נורמלית או לא. ניסיתי טיפול פסיכולוגי אבל לא יכולתי לעמוד בתשלומים גם לא דרך קופ"ח. לגבי כדורים, אני לא יכולה לקחת כי יש לי פחד ענקי מתופעות לוואי וכל דבר שיקרה לי בגוף אני אקשר לתופעת לוואי וזה יגרור התקף חרדה. למרות כל אני מתפקדת כרגיל +. אני עובדת, לומדת, נוסעת לטיולים, לאירועים, מגדלת את ילדיי, ולא מוותרת על שום דבר, אבל תמיד תמיד המחשבה נמצאת ולא עוזבת. כשאני מדברת עם אנשים המחשבה על התקף החרדה כל הזמן בראשי, כשאני הולכת ברחוב המחשבה מלווה אותי ולא עוזבת. פעם אמרו לי שאם התקף החרדה לא יפחיד אותי אז אני גם לא אחשוב עליו. אז בסדר, הוא לא מפחיד אותי שיבוא, שאני אסתחרר - כבר לא אכפת לי. אז למה המחשבה לא עוזבת??? יעל

שלום יעל, התקפי חרדה, גם אם אינם תכופים, מותירים רושם עז ובל יימחה, ומשאירים את ה'קרבן' חרד מן הפעם הבאה. למעשה, את סוגרת בפני עצמך את כל הדרכים לזכות בהקלה. טיפול הוא יקר, לתרופות יש תופעות לוואי, והמחשבות טורדות באין שליטה. מי שלא יודע מה זה התקף חרדה יכול לחשוב בטעות שקשה לך להיפרד מזה... :-) אני מציעה לך מאד מאד להגיע לאחת המרפאות הציבוריות (הטיפול בהן הוא חינם, הגם שיש רשימות המתנה ארוכות), ולנסות להיעזר שוב. התרופות (SSRI) מביאות איתן הקלה דרמטית, וכיום מדובר על תופעות לוואי קלות ביותר (אם בכלל). ניתן להתחיל מרבע כדור ולעלות בהדרגה ככל שתרגישי אמון וביטחון. כמובן שאת סוג התרופה ואופן נטילתה קובע אך ורק פסיכיאטר. בכל מקרה, ההחלטה לא להיכנע ולא להיות מובסת מן הפחד היא החלטה מבורכת. בהצלחה ליאת

היי ליאת, יש לי מספר שאלות: מה עומד מאחורי זה שמראים לסביבה שכביכול "הכל בסדר" אך בעצם רע לך? מהו ההבדל העיקרי בין הפרעת אישיות היסטוריונית לגבולית? האם יכול להיות שהפרעת אישיות מסוימת היתה "רדומה" והיא "התפרצה" בעקבות קשר זוגי? או גורם אחר שגרם לה "להתפרץ"...

באשר לשאלה הראשונה: רובנו קמים בבוקר מתלבשים מסתרקים שותים קפה ויוצאים לעבודה. כשיוצאים מפתח הדלת משאירים עד כמה שאפשר את הבעיות האישיות בתוך הבית. כשיוצאים מהבית אף אחד לא מעוניין שידעו שאתמול היה לך ריב עם אשתך , או שיש לך אובדראפט בבנק ואתה לא יודע איך לסגור אותו או שאתה בדיכאון כי תפסת את אשתך בוגדת. בקיצור, רובנו שמים מסכה על הפנים , מחייכים לעולם ונראים כאילו הכל בסדר אצלנו. אף אחד לא אוהב אנשים עצובים שמדברים על הבעיות שלהם ולכן ממשיכים לחייך ונראים כאילו הכל בסדר.

לפי ה ICD10 - הפרעת אישיות היסטריונית מאופיינת ב: א. דרמטיזציה, תיאטרליות והבעת רגשות מוגזמת ב. סוגסטביליות ונטייה להיות מושפע מהסביבה ג. חיי רגש שטוחים ונוטים לתנודות ד. חיפוש אחר ריגושים, הערכה מצד אחרים ונסיון להיות במרכז העניינים ה. התנהגות מפתה שאינה הולמת (תלוי תרבות) ו. התעסקות יתרה בהופעה החיצונית אגוצנטריות, התעסקות עצמית מרובה, מניפולטיביות יתרה ופגיעות רגשית גבוהה הפרעת אישיות גבולית(אבחנה בעייתית שיש מחלוקת רבה סביבה) http://www.fortunecity.com/campus/psychology/781/bpd-dsm.htm

ובקשר לנטייה להסתיר כשעצובים.. זה מאוד תלוי תרבות. בחלק היהודי של התרבות שלנו- גם בגטו הכריחו יהודים לספר בדיחות... "מוכרחים להיות שמיייח", "אסור להתייאש, רק לשמוח יש"... "פרצוף תשעה באב? פויה" האספקט הקפיטליסטי- מי שעצוב הוא צרכן\יצרן פחות יעיל ובאופן כללי, יש אנשים שלא מסוגלים להכיל אנשים שרע להם, מהרבה סיבות. אני בעד לא להכנע לשטיפת המוח ולא לחייך אם לא בא לך. להסתיר את הרגשות שלך זה כל כך מעייף, ולהפגין רגשות לא אותנטיים מעייף פי כמה (גם לי יש התנייה למריחת חיוך ברגע שאני יוצאת מהבית, עובדים על זה)

לפי מה שקראתי והבנתי הפרעות אלו די דומות, אך מה בכל זאת ההבדל העיקרי בין השתיים? ובקשר ל"אני השקרי" - אני עד עכשיו חשבתי שחונכתי על ערכים טובים, שקיבלתי חינוך טוב...אבל לאט לאט אני נוכחת לדעת שלא כך הדבר. זה אף גורם לי לסלידה מהוריי.(לא רק בגלל מה שאת רשמת...) ואני רואה שמוזכר כאן בפורום "להשאר עם הכאב"- את יכולה להסביר את סוגייה זו? תודה

שלום לך "אין כינוי", מעבר לסיבות החברתיות שפרטו קודמי (המתייחסות לרובד אחד של הדברים), הפער בין מה שמרגישים למה שמראים החוצה יכול להיות קשור למשהו עמוק יותר שהתבסס בילדות המוקדמת. פסיכולוגים קוראים לזה לפעמים 'אני שקרי'. לפעמים ילדים צעירים לומדים שעליהם להתנהג ולהרגיש בהתאם למה שמצפים מהם, בדר"כ בשירות רווחתם הנפשית של ההורים (או אחד מהם). כך, למשל, מתפתח דפוס של ריצוי, בו חלקים ורצונות אותנטיים בתוכנו, נסוגים לטובת אלה של האחרים. בהדרגה, מתרחב דפוס כזה גם להקשרים נוספים, והאדם מוצא עצמו מתנהל בעולם במרוחק או בניכור לחוויה האותנטית שלו. על ההבדלים בין שתי ההפרעות שהזכרת תוכלי לעמוד אם תקראי את דבריה של היאם (אם יהיו לך שאלות ספציפיות אשמח להשיב. ולשאלתך האחרונה: הפרעות אישיות אינן מתפרצות. מדובר בהפרעה בהתפתחות ובתפקוד העצמי, הגוזרת תפקוד 'לא זורם' בתחומי תפקוד רחבים (אך בעיקר בתוך המציאות החברתית והבינאישית) לכל אורך חייו הבוגרים של האדם. מדובר בחוויה או תפקוד המלווים את האדם כל חייו. יש כאן איכות עקבית המתמידה לאורך זמן.

http://www.macom.org.il/incest_covert.asp

לפי מה שקראתי והבנתי הפרעות אלו די דומות, אך מה בכל זאת ההבדל העיקרי בין השתיים? ובקשר ל"אני השקרי" - אני עד עכשיו חשבתי שחונכתי על ערכים טובים, שקיבלתי חינוך טוב...אבל לאט לאט אני נוכחת לדעת שלא כך הדבר. זה אף גורם לי לסלידה מהוריי.(לא רק בגלל מה שאת רשמת...) ואני רואה שמוזכר כאן בפורום "להשאר עם הכאב"- את יכולה להסביר את סוגייה זו? תודה

אני בת 25. קשה לי להיות לבד, אני משתגעת מזה, מזה שנתיים נפרדתי מבעלי ומאז רגע של שקט נפשי לא היה לי. אני לא מבינה בשביל מה העולם הזה קיים, בשביל מה לקום בבוקר, בשביל מה לשמוח, לעשות משהו, אני לא מאמינה שיהיה לי טוב מתישהו. הורים שלי גרים בחו"ל,אין לי שום תמיכה. אני מתביישת מזה שרע לי ומזה יש לי בעיה להתקשר עם אנשים, קשה לשמוע סיפורים על בני זוג מנשים בעבודה. עובדת אני רק בשביל שיהי לי איך לשלם עבור דירה שכורה. אני מפחדת להתאבד. אני לא מבינה למה אנשים מתאמצים בחיים, בסופו של דבר כולנו נמות, אז מה זה משנה מתי, 20 שנה יותר מוקדם או יותר מאוחר, חוויה מיותרת

נשמע לי כמו דיכאון קליני, חמודה... גם אני הייתי במצב דומה ויצאתי מזה. כשאת מדוכאת היכולות הקוגניטיביות שלך מדרדרות. את פחות יכולה או לא יכולה כלל לדמיין מצב עניינים טוב יותר, החשיבה נעשית נוסחתית וקבועה... מקווה שטיפול שיחתי\תרופתי יעזרו לך. היי אמיצה ושמרי על עצמך http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/598/xFT/546596/xFP/546589

טלי יקרה, את מתמודדת כרגע עם תחושות של בדידות ואובדן שלא עובד, ומכאן חוויית הייאוש והדיכאון. ככל שהדבר נראה מפליא בעינייך כרגע, גם לאנשים שאינם נמצאים בזוגיות יש סיבות טובות לקום בבוקר. כמו שהיאם הזכירה, במצבי דיכאון אנו נוטים לאמץ נקודת מבט פסימית מאד על העולם, על עצמנו ועל עתידנו. הכל נראה שחור, טוטאלי וחסר סיכוי. הפורום שלנו כבר ידע דיונים מסעירים ומרתקים על טעם החיים ומהותם, וכפי שאנשים טובים מעידים כאן חדשות לבקרים - כשיוצאים מהדיכאון, נקודת המבט משתנה, העננים מתפזרים, והחיים נראים שוב כבעלי משמעות ותכלית. כדי לקצר את סבלך, וגם בהתחשב בעובדה שאין סביבך כרגע מערכות תמיכה טבעיות כמו משפחה וחברים, אני ממליצה לך בחום לפנות לקבל עזרה פסיכולוגית מאיש מקצוע. כיום אפשר לקבל טיפול טוב ולא יקר במסגרת קופות החולים או המרפאות הציבוריות. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח, ומקווה לשמוע על שיפור מהיר בהרגשתך. בהצלחה ליאת

ראשית אבהיר כי פדופיליה הנו עקב אכילס שלי אף ללא נקיטת מעשה פדופילי בפועל ממש כי אם לעצם הסטייה המחשבתית והנטייה המינית לילדים תמימים וניצול ציני של תמימותם וחוסר הישע שלהם. ועתה אל השאלות הטורדות את מנוחתי ומפרות את שלוותי כנפגעת תקיפה מינית בהיותי קטינה וכאמא לילד קטין יפה תואר: 1.אני מכירה 2 פדופילים ברמה האישית לדאבוני ושניהם כלפי חוץ משדרים עסקים כרגיל ואין עליהם כל תג זיהוי לנטייתם המורבידית. האומנם הסטייה החולנית והעיוות המחשבתי אינו משפיע על הלך רוחם, תפקודם ומעשיהם בשאר מישורי החיים? היתכן כי פדופיל יתפקד כשורה ויהא נורמטיבי בשאר תחומי החיים? 2. אחד מהפדופילים שהיה חבר טוב שלי לדאבוני לא מימש את נטייתו וסטייתו כבר שנים ארוכות וחדל ממעשיו המגונים בחסרי ישע לפני כעשר שנים לערך, ללא כל טיפול מקצועי והתערבות חיצונית כי אם רק מתוך מודעות עצמית. אך לעומת זאת ציין בפני כי ילדה קטנה יכולה בתמימות או בכוונה תחילה(ציטוט מדבריו)לפתות אותו, ואז הפנטסיות שלו עובדות שעות נוספות על אף חוסר המישוש והמימוש באופן פרגמטי. אי לכך: האומנם ניתן לשלוט בדחפים המיניים החולניים לאורך זמן ללא כל טיפול מקצועי והכוונה חיצונית? להבדיל אלף אלפי הבדלות: אצלי יצר הלבידו שלי עובד ביתר שאת ואין לי כל אפשרות לשלוט בדחף המיני שלי כלפי גברים-חברים/מחזרים/יזיזים- מבוגרים. האומנם במודעות עצמית ובאמצעות טיפול מקצועי והרבה מוטיבציה וכח רצון ניתן לסרס את הנטייה המינית החולנית של הפדופילים לילדים ולתעל אותה לאפיקים חיוביים? או שבאמצעות טיפול ניתן רק לרסן את הדחף ולהבין את מקורו אך פדופיל בדימוס יהא תדיר מועד לפורענות? האם הנטייה בעינה תעמוד ועל האדם החולה יהא להלחם בנטייה שלו ובמחלתו עד סוף כל הימים? הילד שלי אוהב את שני הפדופילים המוזכרים לעיל ומאד קשור פיזית ומעשית לאחד מהם שאוים על ידי מפורשות בשל תלונות עמומות של הילד. האם אמצעי הזהירות שאני נוקטת עם הילד שלי בקרבת 2 הפדופילים המועדים והרחקה מאחד מהם היא נכונה ונבונה?כי להרחיק את הילד שלי מאחד מהם אינו אפשרי בנסיבות הקימות- בשום פנים! או שמא עלי לאפשר קרבה מבוקרת ובריאה בינהם על מנת שיערכו סובלימציה לסטייתם וכל הצדדים יצאו נשכרים? מאחר והילד שלי הנו הדבר היקר לי ביותר לא אאפשר כל פגיעה אף עקיפה בו! 3.איך יתכן שרובם המכריע של הפדופילים הנם גברים זכרים? ומחקרית וסטטיסטית כמעט שאין בנמצא פדופיליות ממין נקבה? האם יש הסבר מדעי/פיזיולוגי/אנטומי לכך?הסבר המתקבל על הדעת? שהרי נימפומנים כידוע ישנם גם ממין זכר וגם ממין נקבה. 4.היום הסכנה אורבת בכל מקום ואין כל ערובה שלא תפגע בילדינו. איך ניתן להזהיר ילד מפני זרים מבוגרים מבלי לזרוע בהם פאניקה ובהלה מיותרים ולעשוק מהם חיי ילדות מאושרים? אמא מודאגת

פדופיליה היא טאבו בכל תרבות *בגלל* שהנטייה נפוצה כל כך, בכל התרבויות (פרויד) להרחיק את הילד מהאנשים הללו ומייד!! לכי לטיפול בעצמך. למה את לא מגנה עליו? כמישהי שהותקפה, איך את מסבירה את זה שאת חושפת את בנך לרעות-חולות הללו? O_o

יש תרבויות בהן פדופיליה איננה טאבו (ילדות נישאות בהן בגיל 11-13)

לכי את לטיפול. בן אדם במצוקה מחפש עזרה ואת מתנפלת עליו?

שלום לך, כפי שודאי הבחנת, בפנייתך נעשתה השמטה 'קוסמטית' קטנה. לפעמים עריכה קלה מתבקשת, מכל מיני טעמים. ולשאלותיך: 1. פדופילים הם אנשים המעדיפים לקיים את פעילותם המינית עם ילדים שטרם הגיעו להתבגרותם המינית. למרבה הצער, התופעה כנראה נפוצה יותר ממה שאנו משערים. למרות הזעם והדחייה (המוצדקים) שמעוררת בנו הפדופיליה, ברוב המקרים לא מדובר ב'זר אכזרי' האורב בחושך, אלא דווקא במכר/קרוב משפחה/ידיד/שכן, המנצלים את חולשתו של הקורבן. מרבית התוקפים הם דווקא אנשים נשואים, בעלי חזות מהוגנת למהדרין. מבחינה זו, אכן, אין לפדופיל שום סימן חיצוני מתריע. הוא יכול לתפקד לכאורה היטב ביתר תחומי חייו, ואפילו להתעטף באצטלה של צדקנות מוסרית או דתית נוקשה. 2. לי עצמי אין כל ניסיון בעבודה טיפולית עם פאדופילים, אך מן הספרות אנו למדים שמדובר בהפרעה כרונית, כאשר תדירות ההתנהגות הפאדופילית משתנה בהתאם ללחץ הנפשי בו נתון האדם. גם אם אדם מכיר בעובדה שהוא מרסק את חייו של הילד הצעיר, מרגיש אשמה על כך, ומחליט להתנזר ממעשים אלה, קיים בכל זאת פוטנציאל שעלול להתעורר במצבי דחק. לפיכך, כאם לילד צעיר, הייתי נוקטת בכל אמצעי ההשגחה האפשריים, ולא מאפשרת ניסיונות סובלימטיביים לאיש, כאשר ילדי הצעיר משמש כפתיון. אני רוצה להזכיר לך (את מה שאולי חווית על בשרך) שילד הנופל קרבן למעשים כאלה אינו יכול להביע הסכמה למעשים אלה כדרך המבוגרים, ובעצם המעשה נשדדת ממנו בגסות זכותו על גופו. עמדתו של הילד כלפי מיניות בעתיד עלולה להתעצב באופן מעוות, בהשפעת אותם מגעים מיניים מוקדמים ולא בשלים. אני רוצה להזכיר לך, שיש לא מעט פדופילים המשיגים את קרבנותיהם ע"י התיידדות עם הוריו של הקרבן הנחשק, ואפילו נישואין עם אמו. עליך להביא זאת בחשבון, ולדעת שקיים מרכיב של איום כדי שהילד ישמור על חשאיות המעשים. אם כבר הגיעו אליך תלונות עמומות, הייתי מאד מציעה לך להגביר את עירנותך ולברר מה קורה. 3. איני מכירה מחקרים מעודכנים בתחום, ולכן לא אוכל לשרטט עבורך פרופיל אישיותי או פסיכולוגי של התוקף הפאדופיל. נהוג לראות בהם אנשים חסרי מיומנויות חברתיות בוגרות רגילות, חסרי ביטחון, אנשים שאינם חשים בנוח בחברת מבוגרים ואשר יחסי מין בוגרים מהווים עבורם איום. אין לי ידע מספיק כדי לספק הסבר על הבדלי ג'נדר בשכיחות ההפרעה, אך אני מאמינה שתוכלי להגיע למידע כזה באמצעות חיפוש אינטרנטי קצר. 4. הסכנה אכן אורבת בכל מקום, ונראה שעבור בנך הסכנה קרובה אף יותר. בשל העובדה שאת מעידה על עצמך כמי שמקיימת פעילות מינית לא מובחנת ולא מאד נשלטת, אני סבורה ש*מחובתך* (הלוואי שיכולתי להדגיש אפילו יותר את המילה הזו) לפנות לגורמים מקצועיים שיוכלו לסייע לך לשמור על סביבת גידול בטוחה עבור הילד היפה שלך. אל תסמכי בעניין זה רק על האינטואיציות והשכל הישר, שכן הללו עלולים לתעתע בנו ולהביא אותנו לשיפוט לקוי. פני לעזרה ללא דיחוי. ליאת (לב חלש).

אחד מהפדופילים המועדים הנו אבי ואני מתגוררת עמו ועם אימי תחת קורת גג אחת ואין לי כל אפשרות כלכלית להתגורר לאור מצבי- בגפי. אין מדובר בידיד או חבר סתמי. האם התמונה בהירה לך דיו? אני אמביולנטית מאד ביחסי אל אבי וערה מאד למתרחש עם בני. אבי מאד אוהב את הילד ומאחר והוא אוים על ידי מפורשות הוא אכן עורך סובלימציה לנטיתו ומטפל בילד מעל ומעבר תחת עיני הפקוחה והבולשת וכן עינה הפקוחה והרואה ניכוחה של אמי. זהו הסוד האפל ביותר שלי שאין באפשרותי לפתוח בשום מסגרת טיפולית(ואני מטופלת-הסירו דאגה מלבכם נשמות "טובות")בכדי לא להפליל את אבי מאחר ואבי מכלכל, זן ומפרנס אותי ודואג לקיומי ולקיום ילדי.

http://72.14.207.104/search?q=cache:JgJEwWRSp3wJ:www.absoluteastronomy.com/reference/taboo+taboo+freud+pedophilia&hl=iw&ct=clnk&cd=1

http://www.mdx.ac.uk/www/study/xfre1913.htm

אני אוהבת אותו, אני תלוייה בו, מתקשה להתגבר על הגעגוע בין הפגישות, רוצה אותו כל הזמן. הוא, בניגוד ל"פסיכולוג המתעלל" בשרשור שלמטה, מקבל את זה בשלוות נפש (מתי תגיע שלוות הנפש שלי?....), מסביר שזה חלק מהתהליך, וטוען שלא צריך להיפרד מזה כל כך מהר, אלא "להישאר שם" כמה שצריך. חוכמה קטנה בשבילו, משימה בלתי אפשרית בשבילי. תמיד כשאני רוצה לברוח מרגשות קשים, הוא אומר לי "להישאר שם", אוף! כשקראתי על "הפסיכולוג המתעלל", קצת קינאתי. חשבתי שאם היה מגיב אלי כך, זה היה עוזר לי להפסיק לאהוב אותו. אולי זה לא טוב לטווח הארוך, אבל היה עוזר לי להתגבר. קשה לי מאוד, באמת. זוהר

שלום זוהר, אני דווקא חושבת שהתמזל מזלך, לפגוש מטפל סבלני ומקצועי, שאינו דוחק בך, וכמובן שאינו מנצל את רגשותייך לצרכיו. אל תקנאי במטופליו של המתעלל. הם אמנם לא מאוהבים בו, אך מן הסתם גם אינם יכולים להפיק מן הטיפול את המיטב. תני לעצמך את הזמן והמרחב הנחוצים, ונדמה לי שלא תצטערי. יום נעים ליאת

אני בת 28 נשואה ואמא לבת ובן. הילדות שלי הייתה כאובה מאוד: אמא שהתנכרה רגשית לחלוטין בילדות המוקדמת ובשלב מאוחר יותר שגיבשתי אישיות סגורה ונוקשה נתלתה עלי רגשית כך שמגיל 10 הייתי צריכה לשמוע את כל הצרות שלה עם אבא שלי. אבא שלי הוא אדם מעורער לגמרי, אדם מתוסבך חרד חברתית, התקפי זעם, חוסר יכולת לתקשר עם אנשים. כשהייתי קטנה הוא ירד עלי והשפיל אותי, ספגתי את כל רגשות הנחיתות שלו. כמובן שעם רקע כל כך כאוב לא הצלחתי חברתית בכלל, הייתי ילדה סגורה מאוד בתוך עצמי, וחשבתי שכנראה ככה העולם, לא שאלתי את עצמי למה אני דחויה חברתית. בשנות ה-20 המוקדמות למדתי תואר במחשבים, מצאתי עבודה מצויינת, התחתנתי עם בעל טוב, חברתית הייתי בצד אבל איכשהו השתלבתי. כשילדתי את בתי הבכורה כל חרדות הילדו חזרו עלי, שקעתי במצב רגשי מורכב, ניתקתי את כל הקשרים החברתיים שהיו לנו, ועסקתי רק בלגונן עליה. היום היא בת 3, ואני רואה שהיא ילדה מאושרת. אני רואה את בני התינוק, ויודעת שמאמצי ליצור להם ילדות מאושרת ושונה משלי מצליחים. אני בעצמי עברתי תהליך עמוק מאוד של הבנה עצמית, של קבלה עצמית. למדתי להעריך את עצמי מחדש, את יכולותי, את אישיותי. אבל הבעיה היחידה שמציקה לי היום זו החרדה החברתית שלי. אני מתקשה מאוד בתחום הזה, מעדיפה להסתגר עם עצמי בצד, חוששת שאני דחויה אוטומטית, למרות שאובייקטיבית זה ממש לא ככה. מה עושים?

יערה שלום, הרבה פעמים פצעי הילדות נפתחים מחדש עם המעבר להורות. נראה שהצלחת יפה מבחינות רבות, גם בקבלה את עצמך, גם בהיבט הזוגי, בבניית משפחה וגם בהיבט התעסוקתי.אך עדיין המחשבות האוטומטיות שאת דחויה והנטיה האוטומטית להסתגר מתקיימים. יתכן שזה הזמן לעבד את השינויים שעברת ולעבוד על הדברים שעוד דורשים שינוי. הייתי ממליץ לך לשקול לטפל בעצמך בתוך מסגרת של טיפול פסיכולוגי . בברכה, גדעון

שלום בעלי טיפוס לא ברור. אנחנו נשואים כ- 3.5 שנים יש לו תקופות מדהימות בהם הוא יכול להיות מקסים ושמח אך בשעה שיש משהו שמרגיז אותו או מעצבן הוא יכול להתחיל לקלל אותי לצרוח להתעצבן על כל העולם איך אני יכולה להתסדר עם אדם שכזה? האם יש איזה שהוא מוצא הוא לא מוכן לללכת לפסיכיאטר לקבל כדור דוחה את זה בכל תוקף לדוג' הבית קצת מבולגן - הוא יכול לקבל קריז זעם התבטאות נוספת היא משיכת שיערות מהשיער( לפי דעתי זה מעצבים) מה עושים? בן אדם כזה יכול להשתנות? איך אפשר לגדל ככה ילדים? אני מפחדת שהוא יצרח עליהם בשעת כעס? אשמח לתשובות ליאת

ליאת שלום, אם בעלך לא מוכן לקבל עזרה אז באמת יהיה לו קשה להשתנות. האם הוא מוכן לפנות ליעוץ פסיכולוגי? איך הוא רואה את הבעיה? האם בכלל הוא מזהה שישנה כאן בעיה? במידה והוא לא רואה בעיה במצבו, הייתי ממליץ לך לפנות ליעוץ, שכן הבעיה עוברת אלייך, שהרי עלייך צועקים ואותך מקללים ואת היא זו שצריכה לשאול את עצמך, מה את עושה במצבך ? לעתים פיתרון אפשרי נוסף הינה פניה לטיפול זוגי , בעיקר אם אחד מבני הזוג תופש את הבעיה כבעיה זוגית ולא פרטנית. בהצלחה, גדעון

האם יש מגבלה?

מריה שלום, כמות המטופלים אצל מטפל תלויה בגורמים רבים: האם מדובר במסגרת ציבורית או פרטית, כמות הזמן שיש לו, סוג הטיפול, יכולת ההכלה, מידת הפופולריות... בקיצור בין כמה בודדים לכמה עשרות. בברכה, גדעון

ד"ר נכבד בו 34 מזה שנה וחצי סובל מהתקף חרדה ההתבטאות הינה בנושא בריאות הבעיה היא שאני מעצים את הבעיות שיש נניח במידה ויש איזו בעיה בנימית שלא יודעים להגדיר אני מיד בגידול והמחשבות אינן מניחות האם ולאור שניסיתי גם לטפל קוגנטיבית יש מקום לכדורים כי כבר אין לי כוח למשוך....???? האם העצמה של הבעיות הרפואיות היא בהגדרה היפוכונדרייה או שמא חרדה? לתשובתך אודה

אורי שלום רב, שאלתך והתיאור אותו אתה מתאר לגבי המצב החרדתי ממנו אתה סובל מדגימים כיצד החרדה הגופנית באה לידי ביטוי: כל מיחוש קטן הופך להיות גידול פוטנציאלי והסבל הנפשי הינו רב. אינני יודע אם כבר הגעת למצב של היפוכונדריה, אך בעיקרון לא הייתי פוסל אפשרות של טיפול תרופתי כאשר אתה כל כך סובל. הייתי ממליץ לך גם לשקול לשלב בין טיפול תרופתי וטיפול שיחתי. בכל מקרה כדאי שאיש מקצוע יראה אותך, יציע אבחנה ותוכנית טיפולית. בהצלחה, גדעון

ביתי בת 13 קיבלה מחזור בגיל 11 והיא נורא מתביישת עד כדי שלא חוקחת החלפה בבה"ס שמה חלילה מישהו יראה את העטיפה בפח או בתיק, הנחתי לזה ולא לחצתי אבל בעוד ימיים היא יצאת לטיול שנתי של יומיים ובדיוק נפל המחזור היא בשום אופן לא מוכנה לקחת להחלפה מה עושים זה יומיים????????.ניסיתי להסביר ללא הועיל

הייתי שם, זה באמת מביך מאוד להתפתח לפני חברותיך. אולי בטנה פנימית\תיק מיוחד? ותציעי לה לעטוף אחר כך בנייר טואלט את העטיפות ואת הפדים\טמפונים משומשים (גם יותר הגייני)

מעבר לעיניין של הבושה,איך בדיוק היא תסתדר בלי אמצעי החלפה בזמן המחזור, הרי וסת זה לא דבר שניתן להעלימו, ובלי פדים וכו' בגדיה יתלכלכו ויוכתמו,ואז בושתה תהיה גדולה יותר. גם אני קיבלתי מחזור בגיל כ"כ מוקדם,וזה לא בושה,זה טבעי לחלוטין.

סמדר שלום, ספיציפית לטיול אינני יודע מה ניתן ליעץ. (שקיות ניילון אטומות וחברה טובה שותפה לסוד ול"מבצע" יכול להיות פיתרון יעיל אם בתך תהיה מוכנה לקבל אותו). לדעתי בגיל 13 ישנן עוד בנות שכבר קיבלו מחזור. (ובכלל גיל ההתבגרות המינית יורד ויותר בנות מקבלות מחזור בגיל צעיר). האם ביתך מרגישה בנוח לדון על הנושא עם חברה שלה? לטווח הבינוני , אחרי הטיול, צריך לדעתי שביתך תוכל להתייעץ על הנושא עם דמות נשית שהיא מרגישה בנוח איתה. זו יכולה להיות את, אחות גדולה, בת-דודה , אחות ביה"ס, או מישהי מאחד המרכזים ליעוץ לגיל ההתבגרות. בימינו, כאשר טמפונים מפורסמים בכל עיתון למתבגרים , אינני מוצא סיבה שביתך תרגיש מבויישת. את מוזמנת להמשיך ולשתף אותנו, בהצלחה במציאת פיתרון, גדעון

לאמא שלי יש נטייה להתקפים פסיכוטיים פרנואידיים, היא סכיזופרנית פרנואידית ומטופלת על ידי פסיכיאטר פרטי שמגיע אליה עד הבית. כל פעם שיש לה התקף פסיכוטי כזה הוא מופנה גם כלפי, או אם אני במטווח האש= רק כלפי. לאחרונה היה אחד כזה, היא חשבה שאני זוממת לגנוב לה את כל הכסף ולזרוק אותה לבית אבות, דבר שלחלוטין נטול בסיס. אני סטודנטית והיא עוזרת לי במידת מה שפחותה בהרבה מיכולותיה. היום הייתי בבית שלה, ובעת ביקור הפסיכיאטר גיליתי למרבה הפתעתי שהוא אומר לה שוב ושוב שהיא צריכה להפסיק לעזור לי מבחינה כלכלית, שאני מנצלת אותה ולא מגיעה לבקר. אני כעסתי. מאוד כעסתי. הסברתי לו את כל שכתבתי למעלה ויותר, והוא בפנים חתומות ואטומות אמר שאני מנצלת אותה. הוא ממש מסכן את בטחוני הפיסי. היא כבר ניסתה להרוג אותי בעבר. צעקתי עליו והוא אמר שהאישיות שלי לא מפותחת, בתגובה עניתי לו שלא ניתנה לה הזדמנות להתפתח בתנאים האלה, שהוא אטום, שאין בו שום אמפתיה למול סבל האחר ולזה אני קוראת רוע. מה לעשות. :(

לכועסת שלום, את מתארת שיחה מפתיע ולא לגמרי מובנת, בינך לבין הפסיכיאטר של אימך. אני לא מבין את מניעיו וכל הסיטואציה מעוררת שאלות . היות ואת סטודנטית , מה דעתך לפנות ולהתייעץ בשרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה את לומדת? בברכה, גדעון

גם אותי זה מאוד הפתיע והוא ענה שהוא הפסיכיאטר של אמא שלי והאמפטיה שלו מופנית כלפיה. הוא צריך להתעסק בתרופות וניחושיאדה(הם מנחשים, לא באמת יודעים כלום על המוח) שהפסיכיאטרים עוסקים בהם ולא בעניינים משפחתיים

הוא שאל אותי למה אני חושבת שהיא מפנה את זה דווקא כלפי ולא כלפי אחותי, ועניתי "לא יודע, ספליט?" והוא צחק!!!! איכס ופוי.

את אוהבת את אמא שלך? אני חושבת שהפסיכיאטר עושה שימוש לרעה בכוחו ואפשר להתלונן עליו, הוא לא אמור להחליט בשבילה ולשים לה מילים בפה. אפשר לתבוע אותו. הוא ממש משתמש בה לגחמותיו, כי היא הרי בוטחת בו והוא מכוון ומווסת אותה. והיכולת שלה להפעיל שיקול דעת לוקה מאוד. אני יכולה להמליץ לך שני דברים. האחד, כסטודנטית שמכירה את הקשיים הכלכליים, יש חברכה שנותנת הלוואות לסטודנטים בשם isl http://www.isl.co.il/ ואולי על בסיס המצב המשפחתי את יכולה לקבל מלגות. דבר נוסף, ברגע שאת תלויה בגמותיה ומצבה המעורער של אימך את נותנת לה את השליטה על חייך, זה נשמע מתסכל עד אין סוף. אז תנקטי בגישה אקטיבית ופרקטית ושלבי עבודה עם הלימודים ומצאי מקורות בטוחים אחרים להכנסה שתלויים בך, אולי גם ככה חשדנותה של אימך תפחת. אבל בפסיכיאטר המעוות הזה חייבים לטפל באמצעות הגורמים המתאימים, בטח יש איזה שהוא ארגון פסיכיאטריםם, משרד הבריאות וכו'..אם לא תמצאי, אמרי לי ואני אשאל את הפסיכולוגית שלי. ביי ושיהיה טוב..............

רוע אני מגדירה כהעדר אמפתיה ואטימות לסבלו של האחר.

רוע אגדיר: אטימות והעדר אמפתיה למול סבלו של האחר

I want to break free I want to break free I want to break free from your lies You're so self satisfied I don't need you I've got to break free God knows God knows I want to break free I've fallen in love I've fallen in love for the first time And this time I know it's for real I've fallen in love yeah God knows God knows I've fallen in love It's strange but it's true (hey yea) I can't get over the way you like me like you do But I have to be sure When I walk out that door Oh how I want to be free baby Oh how I want to be free Oh how I want to break free But life still goes on I can't get used to living without living without Living without you by my side I don't want to live alone hey God knows got to make it on my own So baby can't you see I've got to break free I've got to break free I want to break free yeah מה עושים כשחבר לשעבר מגיח לך פתאום אל תוך החיים, כמו עיט שחש בריח הבשר החשוף ממרחקים... :(

וזה אמור להסביר את ההתנהגות המחפירה שלו? אם הוא מרגיש שהוא בורדרליין הוא יכול לקבל את מלוא האמפתיה שלי, אבל אני לא יכולה לסלוח. זו גם לא אבחנה מקצועית, אני מאוד מסופקת למרות שהיו לי חשדות ואם הוא כן זה מקרה קל מאוד.

Think (think) think (think) think (think) think (think) think (think) think (think) You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free Let's go back, let's go back, let's go way on back when I didn't even know you, you came to me AND too much you wouldn't take I ain't no psychiatrist, I ain't no doctor with degree It don't take too much high IQ's to see what you're doing to me You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free Oh freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, yeah freedom Freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, ooh freedom There ain't nothing you could ask I could answer you but I won't (I won't) I was gonna change, but I'm not, to keep doing things I don't You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free People walking around everyday, playing games that they can score And I ain't gonna be the loser my way, ah, be careful you don't lose yours You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free You need me (need me) AND I need you (don't you know) Without eachother there ain't nothing people can do Oh freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, yeah freedom Freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, ooh freedom There ain't nothing you could ask I could answer you but I won't (I won't) I was gonna change, but I'm not, if you're doing things I don't You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free You need me (need me) AND I need you (don't you know) Without eachother there ain't nothing people can do (To the bone for deepness, to the bone for deepness, to the bone for deepness, think about it)

שלום לך, אני בת 40 עם עבר עשיר של בעיות רפואיות ונפשיות,אבל תודה לאל מתפקדת ומצליחה להגיע להיישגים . אפרט קצת,נולדתי עם מום לבבי קטן (צניחת מסתם מטראלי) ומאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי לא ממש בכושר,אם כי אני עושה הכל,ברקע בעיות משפחתיות של הורים גרושים,תמיד צצה בעיה רפואית חדשה כמו בלוטת התריס ועוד וטפו טפו זה מתאזן אח"כ.אבל העיית הבעיות היא שאני חרדה והחרדה פלוס דיכאון שעולה ויורד מעיקים על החיים ,אי לכך,בהתייעצות של פסיכאטר התחלתי לפני כ9 שנים לקחת קלונקס לחילופין עם קסאנקס רקלפני השינה ובתקופות קשות גם ביום ,תמיד הקפדתי על מינון של כדור ביום ,וכשאני מחליטה להפסיק לקחת יש לזה תופעות של נדודי שינה ועצבנות ואז אני חוזרת מהר לכדור.במקביל אני בטיפול נפשי שיחתי שממש לא מועיל כי לא פשוט לטפל בי,אני רוצה להיגמל מהכדור כי לדעתי יש לי כבר סימני דימנציה ,איפה לחפש תשובות למצבי?בגלל קשת הבעיות אין לי הרבה זמן לחיות ואני רוצה לשפר את איכות החיים האם כדאי להכנע לתרופות או להלחם בהן,אציין שאני במעקב פסיכיאטרי ולא הומלץ על שינוי במתן התרופות הספצפיות שציינתי...מצד חד התרופת עוזרת לי ומצד שני היא הורסת לי את הזיכרון,קו המחשבה,ויכולת התיפקוד תודה

גאיה שלום , את גם בטיפול פסיכולוגי וגם במעקב פסיכיאטרי , לכן נראה שאנשי מקצוע אילו שמכירים אותך טוב יותר ממני יוכלו ליעץ לך בצורה טובה יותר. בעיקרון, טיפול תרופתי הינו עניין של פסיכיאטרים לכן הפסיכיאטר הינו איש המקצוע להתייעצות בנושא גמילה מכדור זה או אחר. את יכולה להעזר בפורום פסיכיאטריה, או לבקש second opinion מפסיכיאטר אחר בנוסף לרופא המטפל. בהצלחה, גדעון

אחרי שקראתי המון בפורום שצריך לדבר עם המטפל על כל דבר סיפרתי לו על ההתאהבות שלי בו והוא ענה לי שזה בדיוק תסביך האדיפוס. זה מאוד מאוד פגע בי. אני מצטערת על זה שבכלל פתחתי את הנושא. היה עדיף לשמור את זה בבטן ולא לעלות בכלל. עכשו בכלל בא לי להפסיק את הטיפול זהו.כל התאהבות במטפל זה תסביך? עצוב לי ואני מרגישה מושפלת אפילו התעללות.

אני גבר נשוי קיימתי מערכתיחסים זוגית עם אשה נשואה מערכת זו גרמה לי ללחצים ומתחים נפשיים "לא נורמליים",לפיכך הקשר הופסק מיוזמתי. הייתי מעוניין להמשיך בקשר, אלמלא הלחץ והמתח שבו אני שרוי במהלך הקשר. מה לעשות? תודה.

קווין שלום, לדעתי עליך לפנות ולהתייעץ באופן אישי עם איש מקצוע. רק אתה יכול לענות על השאלה "מה לעשות?", אבל ישנן כאן הרבה שאלותבנוסף לשאלה , "מה לעשות": מה קורה במערכת היחסים הזוגית בינך לבין אשתך? ממה אתה חושש ומדוע אתה מתוח? מה אתה מחפש בתוך המערכת הזוגית הנוספת? לא נראה לי נכון עבורך לחפש תשובות אינטרנט שהן מטיבען מוגבלות ...לכן ממליץ לך לפנות לפסיכולוג ולשקול טיפול באורינטציה דינמית. בהצלחה, גדעון

רוני שלום , המצב בו את משתפת את הפסיכולוג שלך בהתאהבות שלך בו, הוא מצב בו את במצב רגיש ופגיע. תגובה לא הולמת של הפסיכולוג תיצור אצלך תחושה של פגיעה ועלבון וזה טיבעי לחלוטין. אני מעריך שהפסיכולוג שלך הופתע ולכן "הסביר" לך מה מקור תחושותייך. לא לזה ציפית או קיווית ופגיעתך מובנת . יחד עם זאת אני חושב שאת לא צריכה להפסיק את הטיפול. לדעתי , תשתפי אותו בתחושותייך הקשות בעקבות התיחסותו ואני מקווה שזה יסייע לך לחזור לטיפול ולהרגיש מעט טוב יותר עם עצמך ועם מטפלך. כפי שבודאי קראת בפורום זה ואולי גם בפורומים אחרים, התופעה הינה נפוצה , קיימת ואת לא לבד בתחושת הסבל שאת חשה. את מוזמנת לשתף אותנו הלאה, בהצלחה, גדעון