פורום פסיכולוגיה קלינית

נפגעת יקרה. אני מניחה שאת חיה עם אביך תקופה ארוכה (אם לא תקני אותי) ואת הבחירה הזאת (עד כמה שזו היתה בחירה) עשית מזמן. ובכל זאת עלתה השאלה האם זה נכון עכשיו. את מאד נפגעת מכל מי שמנסה לומר, בין אם בעדינות ובין אם בתקיפות שזוהי בחירה שגויה, מה שמוביל לרושם שבאת לכאן כדי לקבל חיזוק להחלטתך לגור עם אביך, ואני מבינה בהחלט שזוהי החלטה של חוסר ברירה. כלומר את רוצה שנסיר ממך את הספיקות שאולי יש לך ושאולי התחזקו לאחרונה מסיבה זו או אחרת. אני חושבת שגם את יודעת בסתר ליבך שלא ניתן לסמוך על אביך באופן מלא, שאם לא כן לא היית מרגישה צורך להשתמש באיומים ולהסתמך על עינה המשגיחה של אימך. ובכל זאת יש לך צורך עז להאמין שהכל יהיה בסדר, אולי באמת כי את מרגישה שאין בפניך אפשרות לבחור בדרך אחרת או לצאת מהבית. כמובן שיתכן שהכל יהיה בסדר אך גם יתכן שלא. מה הסיכויים לכך איש לא יכול להגיד לך. מה המחיר שאת וילדך תשלמו אם תאלצו לעזוב את חסותו הכלכלית של אביך, גם את זה רק את יודעת כך שלמעשה רק את יכולה לחשב מה עדיף מבחינתך. ובכל זאת, אני חייבת להצטרף למקהלה הכל כך מרגיזה שנשמעת מסביב ולומר לך להקשיב לקול הקטן בתוכך שמטיל ספק בהחלטה. זכרי את החוויה שלך בתור ילדה קטנה כשאף אחד לא קם להגן עליך. אני מניחה שגם לאימך היו את המגבלות שלה אבל האם לא היית מעדיפה שהיא היתה לוקחת אותך מהבית ומפרידה אותך מאביך וחוסכת ממך את כל הסבל שעברת ולו גם במחיר הכלכלי והאחר שהייתן שתיכן צריכות לשלם בשל כך? ודבר נוסף. מתאוריך גם נשמע צורך עז לסלוח לאביך ולראות אותו באור אחר מאשר רק פדופיל מרושע. כפי ששמעת פה מפי כל הפסיכולוגים, אדם הוא אכן מכלול של תכונות אישיות ולא רק מחלה אחת ויתכן בהחלט שהיום ממרום בגרותך והתהליכים שעברת את מרגישה שאת יכולה לראות גם את הדברים החיוביים באביך ואת רוצה לשמור על דעה זו שלך עליו. כל זה טוב ויפה ואולי גם נכון אבל העובדה היא שאביך חולה והוא מסוכן לילדך במידה זו או אחרת. כפי שגם לא היית משאירה את ילדך עם אביך לו היה חולה שחפת, יהיה אדם טוב ככל שיהיה, גם לא כדאי לך להשאיר אותם יחד כעת, שכן המחלה של אביך יכולה גם לדגור תקופה ארוכה ולהתפרץ יום אחד. פדופילים לא נרפאים ואין שום תהליך של סובלימציה שעוזר להם. ההפיך הוא הנכון. ככל שהם נחשפים יותר לגרויים, כלומר נמצאים יותר בקרבת ילדים, הסיכוי שיבצעו משהו גדול יותר, כך שניתן לומר אפילו שלטובת אביך (אם הוא אכן אדם הגון מיסודו שנכשל בשליטה על יצריו ואם זה יקרה שוב גם הוא יסבול מרגשי האשם) כדאי לך להרחיק את הילד ממנו. אני מבינה שקבלת אביך כמסוכן וכאדם שלא יכול להירפא קשה לך. היא בהחלט מערערת את האמונה שאת נאחזת בה שאביך אדם טוב ביסודו ועם הכוונה נכונה גם ירפא ממחלתו הרעה, ובכל זאת, זוהי בריאותו הנפשית של ילדך אותה את מסכנת ואין איש שיודע טוב ממך מה המחיר שילדך עלול לשלם כך שאם יש לך ספק ולו הקטן, עליך לעשות מעשה בכל מקרה יש לי הרגשה ששמענו רק חלק קטן ביותר של הסיפור ולכן איננו יכולים לתפוס את כל מורכבותו. היכן אבי ילדך? מיהו הפדופיל השני? היכן היתה אימך בילדותך ומה היא יודעת היום? יש לי הרגשה שאת שומרת עוד סודות קשים יותר ממה שהרשית לעצמך לחשוף כאן. כולי תקוה שאת מצליחה לדבר עליהם בטיפול שלך ולקבל זוית ראיה קצת יותר רחבה

אבי סובל כבר שנים מאימפוטנציה כתוצאה ממחלה קשה כך שאינני חוששת להסלמה במצב ולשימוש קיצוני במשיכתו החולנית וביצר הלבידו... אינני נפגעת גילוי עריות דהיינו: אבי לא פגע או תקף או התעלל בי מינית כי אם התעלל בי פיזית, נפשית, מילולית ואמוציונלית. נפגעתי מינית מאנשים זרים. כיום אבי ערך סובלימציה והתמתן לבלי הכר בכל המישורים. אנשים כידוע לך עושים חושבים, מתמתנים, משתנים ומתבגרים. נוסף לכך אין לי כל כוונה להרחיב בנושא ובכלל. תודה רבה על התיחסותך הרחבה לנושא הרגיש והמורכב.

רציתי להוסיף התנצלות על הטונים הצורמים במקצת של התגובות הראשונות שלי- כמי שנפגעה את בוודאי יודעת כמה הנושא רגיש... מחזקת את ידיך, בהצלחה

במידה ועברו שלש שנים מביצוע האירוע. האם יש אפשרות לקבל חוות דעת רפואית האם עלי לעבור מבחן פסכולוגי או לעבור תצפיות כל שהם. האם גורם הזמן משחק לרעתי חרדות או דכאונות יכולות להיבדק לאחר התקופה שעברה תודה מראש

אני חושבת שאת צריכה להתקשר למרכז סיוע לניפגעות אונס ותקיפה מינית,לספר קצת יותר על האירוע ואז יענו לך על כל השאילות.אני אישית לא יכולה לענות לך כי חסר לי המון מידע בתיאור המצומצם שלך.אני מציעה לך 3 אופציות:-להתקשר למרכז סיוע לנפגעות 1202 .-להתקשר למרכז סיוע לנשים דתיות 02673002 .-לפנות למאיל האישי שלי ואני כמתנדבת אברר לך את המידע הדרוש.

גילה יקרה, גם אני, כמו חני, לא הצלחתי להבין לאיזו מטרה את זקוקה לחוות הדעת ומה בדיוק את שואלת. אני מציעה לך לפנות לאחד ממרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ולקבל שם את כל המידע הדרוש לך. שולחת לך לינק שיכול לעזור - http://www.sahar.org.il/assaulthelp.asp בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לפני כשבועיים הסתיים טיפול בן כ-5 שנים בטריקת דלת. (למרות שהדלת עצמה לא נטרקה, אבל זו ההרגשה שנותרה). יש לי תחושות לא קלות, שבהן גם תחושת אובדן מסוים, עצב, אכזבה, בלבול וכו'. אל המטפלת פניתי לפני כ-5 שנים כשהייתי במצב שונה משמעותית מהמצב שאני נמצאת בו היום. גדלתי בבית כאוטי, שבו ערערו את בטחוני העצמי ותחושת חוסר ערך עצמי היתה טבועה בי. גדלתי לבד, כמעט ללא חברים, בלי מיומנויות חברתיות.. המטפלת היוותה תחליף הורי. לא נוצרה ממש תלות, אבל היא עזרה לי לראות בצורה מפוכחת את החיים. למדתי לחבב אותה מאוד. סבלתי מחרדות נוראיות, טורדנות כפייתית, פוביות. היא ייצגה את קול ההגיון, ולראשונה בחיי סמכתי על מישהו אחר מלבד עצמי. וכשהיא אמרה "הכל יהיה בסדר" זה הפיח בי הקלה, רגיעה מסוימת. היא פסיכולוגית מאוד יוצאת דופן, מנטליות פחות ישראלית..היא הקשיבה לי באמת, משהו שפסיכולוגים רבים אחרים לא עושים (מקווה לא ליצור תרעמת). לדוגמא, הייתי בטיפול קצר לפני שפניתי אליה, בדוח הסיכום כתבה הפסיכולוגית האחרת "אושר טוענת שעשו לה כך וכך..וכו'" פסיכולוגים רבים חושבים שהם יודעים טוב יותר מהמטופל מה מתרחש אצלו, מתוך עמדת עליונות, ולא הקשבה אמיתית. לכן המפגש עם מטפלת מופלאה, רגישה, אצילית, אמפטית באמת, עורר בי אמון כלפי בני אנוש בכלל. היא עזרה לי לטפח את הפנימיות דבר שהוזנח לגמרי בשנות ילדותי והתבגרותי, תוך אחיזה מוחלטת במראה החיצוני. ואם לחזור לתקופה זו, בחודשים האחרונים התבטלו ביוזמתה מפגשים רבים (היא נמצאת המון בחו"ל, ועובדת גם בערים אחרות), היא גם הייתה חולה וכו'. כך שיצא לנו להיפגש אחת לחודש-חודש וחצי ויותר. יש לציין שבשנה האחרונה הייתי קובעת מפגשים ע"פ הצרכים שלי, ולא משהו רציף, והיא קיבלה את זה. אבל בחודשיים האחרונים הרגשתי התמוטטות, קרו הרבה דברים קשים בחיי וממש הייתי זקוקה למפגשים האלה. בנוסף, במהלך השנים נהגתי להתקשר אליה במצבים קשים, כלומר, היה לנו מין הסכם לא כתוב, שאני מתקשרת אליה במצבים שאני ממש ממש סובלת ולא מרגישה טוב, במקרים דחופים. לא ניצלתי את זה לרעה, אבל יש לציין שכמעט תמיד, באותו רגע, או באותו יום שוחחנו בטלפון והיא העניקה לי תמיכה והזכירה לי הבנות מסוימות. בחודשים האחרונים ניסיתי לקבוןע תור וגם להשיג אותה בטלפון ללא הצלחה, לא מצאתי אף עיתוי מוצלח, מה גם, כשכן תפסתי אותה, ואני משערת שהיא הבחינה בקול שלי שמשהו לא בסדר, היא התעלמה מכך. (היא הייתה צריכה לטוס באותו יום, או עסוקה בעבודה יום אחר, או חולה..). ואיכשהו פגישתנו נדחתה משבוע לשבוע..ואז סוף סוף הגיעה היום המיוחל להיפגש (לפני כשבועיים) כשהתיישבתי אמרה לי המטפלת כי פגישתנו זו תהיה קצרה, כי צריך להגיע טכנאי לביתה כדי לתקן משהו. אני הגבתי "זה בסדר, אני רגילה שפגישות מתבטלות, לא חשבתי אחרת..". היא הגיבה בתמיהה ואז הוספתי "את יודעת, כשמתבטלות פגישות, ומטופל מחפש מטפל כ"כ הרבה זמן, משהו באמון נפגע" ועוד "למה את מצפה? שאני אשב כאן, אחרי כ"כ הרבה זמן, ואמשיך מאיפה שהפסקנו? הרי אני לא זוכרת על מה דיברנו אז, אני לא במקום ההוא יותר, וגם, עם האמון שנפגע איך אני יכולה לדבר כאילו לא קרה כלום?" היא השיבה "מה לגבי הפגישות הרבות שאת ביטלת, את חושבת שלמטפל אין מה לעשות, מלבד לשבת ולחכות שהמטפל יגיע?" עניתי "יש יחס שונה לטיפול בין המטפל למטופל, אני זאת שזקוקה לטיפול..וגם, תמיד הודעתי מראש". היא הגיבה רע מאוד למה שאמרתי. בשלב מסוים היא פשוט הורידה את הראש, שמה את היד על המצח והנידה את הראש מצד לצד משהו ששידר "אין לי כח לזה"..ואז אמרה "טוב, אולי כדאי שנקבע פגישה אחרת" ואני השבתי "את לא מסוגל להכיל את הכעס שלי" והיא ענתה "אני לא אמורה לא להכיל, ולא לאכול את הכעס" ועוד "אני לא פח אשפה לכעסים של מטופלים, אולי בגישה אחרת, לא בגישה שלי". (שכחתי שלפני כן היא גם אמרה "טוב, חבל על הזמן, כבר חלק מהזמן אבד, את רוצה לנצל את הזמן שנותר לדבר על משהו?") בשלב הזה הרגשתי עלבון נוראי וחשבתי שאני אפרוץ בבכי. לקחתי את התיק והתחלתי ללכת, היא הציעה "את רוצה לקבוע פגישה חדשה? ואני אמרתי "לא, אני לא אבוא יותר, לא אעיק עלייך יותר". יצאתי משם עם תחושות קשות מאוד. משהו מהתחושה הישנה, של שנים רבות אחרונית, עלתה. הרגשתי הכי לבד בעולם, חשתי אובדן מסוים. אני לא מבטלת את ההישגים של הטיפול הזה, אני מסוגלת לרכב בחיים ללא גלגל עזר, ההבנות והיכולת שרכשתי לא אבדו, אבל זו אכזבה גדולה עבורי. אני מרגישה שהיא ביטלה אותי, לא נתנה לי לדבר על הכעס שלי.. והרי אחת הבעיות הגדלות שלי הינה ביטול עצמי. מה גם, שלא שמעתי ממנה מאז. אני משערת שהטון והנימה שלי לא היו נעימים או מוכרים לה, הייתי צינית, כעוסה, תובענית ועם מנות גדושות של טרוניה. חשבתי על ז\ה שאולי בעיניה אני כפוית טובה, ומין יצור רעבתני שדורש ודורש ודורש.. דבר אחרון נוסף, היה לי מאוד קשה לבטא כלפיה כעס, וזו אחת הפעמים הנדירות שזה קרה. הקושי נבע גם מהערכה מאוד גדולה שיש לי כלפיה, אולי פחדתי לאבד אותה או להצטייר בעיניה ככפויית טובה, מה גם שהיא עשתה המון למעני בשנים אחרונות, אף מטפל אחר לא היה עושה את זה בשבילי. לדוגמא: מאחר ונקלעתי לחובות, היא הורידה את סכום הטיפול לסכום סימלי וזאת לאחר שדנו בכך וקבענו ביחד את העלות על סמך היכולת שלי. (ומדובר בטיפול פרטי..). אשמח לשמוע את דעתך , ליאת. וסליחה על אורך מכתבי.

היי אושר, זה בטח לא מנחם אבל זה ממש מוכר לי... אני גם מאוד מעריכה את המטפלת שלי אבל במקביל היא כל כך פוגעת... נורית

שלום לך אושר, אני הייתי ממליצה לך לכתוה לה מכתב ארוך עם כל מה שפרטת כאן, כמה את מרגישה שהיא עזרה לך וכמה היחסים היו חשובים לך וכמה כואב לך להרגיש "פחות חשובה" כעת בעיניה, טוב שאת יודעת גם על הטוב שהיא תרמה לך אבל כדי שאת תרגישי יותר טוב אני הייתי ממליצה לך פשוט לכתוב ולהעביר אליה מכתב, אני בטוחה שאת תרגישי יותר טוב, הרי מה יש לך להפסיד? את גם ככה מרגישה שהקשר אבד, תוכלי רק להרוויח, לכי תדעי מה עובר עליה, איזה בלגן בחייה האישיים חלילה מחלה שלה או של מישהו קרוב לה, היא נשמעת אמפטית ונבונה ולכן אני בטוחה שתרגישי טוב יותר אחרי מכתב אלייה, ואולי גם תופתעי לטובה ותענה לך אותה מטפלת שכ"כ האמנת לה ובטחת בה, לפני שאת סוגרת את הקשר תני לה אפשרות להפרד ולהבין אותך, בהצלחה, נשמח לשמוע מה החלטת לבסוף

ערב טוב אושר, וכמובן גם נורית, יפית וחני, הקשר הטיפולי הוא קשר ייחודי, שאין לו בדר"כ מקבילה במציאות החברתית שמחוץ לחדר הטיפול. הסיפור שלך, אושר, נוגע ללב, בעיקר בשל היכולת שלך להכיר במעלותיה הטובות של המטפלת ובנכסים שהעניק לך הטיפול שלה, גם אם כרגע את בעמדה של פגיעות ואכזבה. אחד הדברים המרכזיים המבחינים את הטיפול ומייחדים אותו מכל קשר אחר, היא העובדה שהוא תחום בגבולות של מקום וזמן. במסגרת ה'חוזה הטיפולי', נקבעים מועדי הפגישות, תדירותן, אורכן והמחיר עליהן. נדמה לי שהקלקול בחוויה שלך החל כאשר הטיפול עבר ממערך מפגשים קבוע ומסודר למשהו יותר אקראי, המתקיים בהתאם לצורך המשתנה שלך, בהתרעות קצרות. נראה שקדמה לכך תקופה של ביטולים גם מצידך. איכשהו, מטפלים הם עם מסור, אבל גם עם עסוק. לפעמים סדר יום טיפולי מציב אתגר תובעני מאד עבור המטפל. פגישות מחוץ ללו"ז, שאינן מתוכננות מראש, יכולות להיות לפעמים משהו הדומה למשימה בלתי אפשרית. מפגשים לפי צורך הם "טיפול-לא-טיפול", וככזה, הוא מזמין סיטואציות בעייתיות מן הסוג שאת מתארת. אני מקווה שתמצאי את הדרך ליידע את המטפלת על תחושותייך הקשות. אולי באמת מכתב. אולי שווה לחזור לתקופת מה למפגשים סדירים, ולו כדי להיפרד שוב בדרך אחרת. מקווה שאחריתו של הטיפול לא תבייש את נעוריו... בהצלחה ליאת

זה מזכיר לי את הפסיכולוגית שלי מהרבה בחינות, כגון הורדת סכום הטיפול , התשרות בזמן של קושי ומנטליות לא ישראלית(ולדעתי טיפול לכן פחות שמרני) ואולי לכן את רגילה לזמינות שלה ולכן את כועסת כל כך.. לדעתי חבל להפנות גב תדברי איתה על כך והכל יראה אחרת... היא גם בן אדם ואת לא ידועת מה עובר עליה למרות שהיא לא אמורה להביא את החיים שלה לתוך הטיפול, מנסיון דומה שלי שמדברים על זה זה נראה ונשמע אחרת כדאי לך לדבר איתה.

אני לא אפנה אליה בשלב זה. אני אסביר יותר מאוחר את עמדתי זו :)

שלום לכם, איך אני יכולה לדעת ולהבין מדוע בכלל ואיך מתבצעת ההעברה הזאת? למה מטפל הופך להיות דמות כל כך חשובה שמשליכים עליה כל מיני דברים שבכלל לא יוצאים ממנו? למה לא עושים את זה לדמויות אחרות שהן חשובות לא פחות ממנו בחיים? (ואולי אפילו יותר!!!) איך זה קורה שבין רגע אני מכירה בן אדם שאתמול אפילו לא ידעתי על קיומו וכבר יש לי כאלה כמיהות וציפיות ואכזבות?

שלום רוני, העברה של כמיהות, ציפיות ואכזבות אל דמות המטפל אינה תהליך המתרחש בן יום (אם כי אין זה מן הנמנע). העברה היא תהליך המתרחש גם לדמויות מפתח חשובות אחרות. חשבי, למשל, על יחס לדמויות סמכות (מרצה באוניברסיטה, בוס, וכו') הנצבע בצבעים המוכרים לנו ממפגשים אחרים עם דמויות סמכות בעברנו (אבא? אמא?). המטפל, כדמות נייטראלית, אשר במידה רבה עלומה עבור המטופל, מאפשר השלכה של כל אותם רגשות ותחושות, שכוונו במקור לדמויות המשמעותיות בעבר. בברכה ליאת

שלום, יש לי שאלה קצת מוזרה: אם אדם נמצא בעירפול הכרה בהשפעת תרופות, האם ניתן תאורטית להשתיל לו סוגסטיות על מנת לבדוק אם הוא נוטה להמציא סימפטומים ועד כמה הוא סוגסטיבילי? שאלה נוספת- אם אדם פתאום סובל מתופעות מוזרות שהן זרות לו עם תכנים זרים, האם תופעות אלו יכולות להיות דבר שהוא איכשהו המציא מבלי לדעת ומבלי שחשב על תכנים אלו בכלל? תודה.

גלית יקרה, מאחר ואיני בקיאה בתחום ההיפנוזה, אני ממליצה לך מאד להפנות את שאלתך בשנית בימי התורנות של גדעון שובל (שבת וראשון). סליחה וליל מנוחה ליאת

עם כל הקושי של הדכאון ושל התפקוד במצב כזה ישנם עדיין רווחים מישניים כמו לגיטימציה לפחות אחריות, התייחסות של הסביבה, תמיכה, סוג של מנוחה ממחוייבויות היומיום. לאור זאת היתכן שאני "מכניסה" את עצמי לדכאון? האם יש אפשרות כזאת שאני מתעייפת מהחיים ובוחרת להיות בדכאון? האם דכאון יכול ל"שרת" אותנו נניח חברתית? תקשורתית?

ערב טוב, רווחים משניים הם מרכיב פוטנציאלי כמעט בכל מצב מחורבן. אין ספק שבמסגרת הטיפול הפסיכולוגי, מובאים בחשבון כל ההיבטים של ההפרעה, בהם גם אלה המשרתים מטרות פסיכולוגיות עמוקות (שלא תמיד נגישות באופן מודע למטופל). הרעיון שאדם "מכניס עצמו לדיכאון" פשטני מדי וחוטא למציאות. אישית, אני מאמינה בכל לבי שמטופלים - גם אלה הנהנים מרווחים משניים - רוצים באמת ובתמים להבריא. מה את אומרת? ליאת

היתי משלמת כל הון שבעולם על מנת לא לחוות דיכאון....ולא להתקרב אליו אפילו בדימיון!!!! והיה לי את הרווח המשני במרכאות של לישון ולישון ולישון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ומחשבות אובדניות שמתרוצצות ללא מחויבות לחיים ונטילת אחריות למישהו או משהו. ולגיטימציה לשכב במיטה בחוסר מעש ולבהות בתקרה ולבכות כאוות נפשי! דיכאון הוא אם כל המחלות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מרה שחורה לא נובע מבחירה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! רק לחשוב על כך שבן אדם יכניס את עצמו לדיכאון מתוך מודעות רצון ובחירה נראה לי כמזוכיסטויות חולנית שאינה ברורה! רוב האנשים הנורמטיבים יעדיפו להתפטר מהרעה חולה הזאת ששמה דיכאון! וכיום אני משלמת המון על מנת לא ליפול שוב (ב)שבי של הדיכאון!!!!!!!!!!!!!!

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/601/xFT/549433/xFP/549433

ערב טוב כ', את מתארת סיטואציה משונה מאד, הנגזרת ממציאות רחבה הרבה יותר ומורכבת. הסיפור שלך מזכיר לי במידה רבה - ולהבדיל - מאבקים בין הורים למורי ילדיהם. במאבק בין הורה למורה, הילד תמיד יוצא נפסד. במקרה שלכם, יש יותר מנפגע אחד. לכן, כמו במקרה של הורים ומורים, חשוב לנסות ולשמור על ערוץ תקשורת פתוח, ולגייס את בעל הסמכות המקצועית (הפסיכיאטר במקרה זה) לשורותייך. בהנחה שאמא פועלת וחושבת תחת בוחן מציאות לקוי, חשוב שהאנשים הבריאים בסביבתה יישרו קו. נסי לשתף את הפסיכיאטר ברגשות שלך, ולהביאו קרוב ככל האפשר אל נקודת המבט שלך. מעניין לראות איך תחושות הפרנויה של אמא מתפשטות כמו ענן רדיואקטיבי, ופוגעות בכל מי שסביבה. מעבר לשאלה מי צודק ומדוע, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת באוניברסיטה, ומקווה עבורך שתצליחי לצמצם במידת האפשר את התלות הכלכלית באמא, ולברוא עבור עצמך מציאות בריאה וטובה יותר. חזקי ואמצי ליאת

היא תמיד הסיתה את כולם נגדי, גם בתקופות בהן היא התעללה בי.... ככה היא הבטיחה שאני אהיה מבודדת. תודה לך, עזרת לי מאוד

לפסיכולוגית שלום שמי יעל ואני בת 35 אמא לשני ילדים. לפני 5 שנים חטפתי התקף חרדה ומא השתנו חיי. קיבלתי פחד ללכת ברחוב ופחד לעמוד מול אנשים. במשך ה-5 שנים ידעתי המון עליות וירידות. כל יום שאני מתעוררת עומד בסימן שאלה האם היום אני אהיה נורמלית או לא. ניסיתי טיפול פסיכולוגי אבל לא יכולתי לעמוד בתשלומים גם לא דרך קופ"ח. לגבי כדורים, אני לא יכולה לקחת כי יש לי פחד ענקי מתופעות לוואי וכל דבר שיקרה לי בגוף אני אקשר לתופעת לוואי וזה יגרור התקף חרדה. למרות כל אני מתפקדת כרגיל +. אני עובדת, לומדת, נוסעת לטיולים, לאירועים, מגדלת את ילדיי, ולא מוותרת על שום דבר, אבל תמיד תמיד המחשבה נמצאת ולא עוזבת. כשאני מדברת עם אנשים המחשבה על התקף החרדה כל הזמן בראשי, כשאני הולכת ברחוב המחשבה מלווה אותי ולא עוזבת. פעם אמרו לי שאם התקף החרדה לא יפחיד אותי אז אני גם לא אחשוב עליו. אז בסדר, הוא לא מפחיד אותי שיבוא, שאני אסתחרר - כבר לא אכפת לי. אז למה המחשבה לא עוזבת??? יעל

שלום יעל, התקפי חרדה, גם אם אינם תכופים, מותירים רושם עז ובל יימחה, ומשאירים את ה'קרבן' חרד מן הפעם הבאה. למעשה, את סוגרת בפני עצמך את כל הדרכים לזכות בהקלה. טיפול הוא יקר, לתרופות יש תופעות לוואי, והמחשבות טורדות באין שליטה. מי שלא יודע מה זה התקף חרדה יכול לחשוב בטעות שקשה לך להיפרד מזה... :-) אני מציעה לך מאד מאד להגיע לאחת המרפאות הציבוריות (הטיפול בהן הוא חינם, הגם שיש רשימות המתנה ארוכות), ולנסות להיעזר שוב. התרופות (SSRI) מביאות איתן הקלה דרמטית, וכיום מדובר על תופעות לוואי קלות ביותר (אם בכלל). ניתן להתחיל מרבע כדור ולעלות בהדרגה ככל שתרגישי אמון וביטחון. כמובן שאת סוג התרופה ואופן נטילתה קובע אך ורק פסיכיאטר. בכל מקרה, ההחלטה לא להיכנע ולא להיות מובסת מן הפחד היא החלטה מבורכת. בהצלחה ליאת

היי ליאת, יש לי מספר שאלות: מה עומד מאחורי זה שמראים לסביבה שכביכול "הכל בסדר" אך בעצם רע לך? מהו ההבדל העיקרי בין הפרעת אישיות היסטוריונית לגבולית? האם יכול להיות שהפרעת אישיות מסוימת היתה "רדומה" והיא "התפרצה" בעקבות קשר זוגי? או גורם אחר שגרם לה "להתפרץ"...

באשר לשאלה הראשונה: רובנו קמים בבוקר מתלבשים מסתרקים שותים קפה ויוצאים לעבודה. כשיוצאים מפתח הדלת משאירים עד כמה שאפשר את הבעיות האישיות בתוך הבית. כשיוצאים מהבית אף אחד לא מעוניין שידעו שאתמול היה לך ריב עם אשתך , או שיש לך אובדראפט בבנק ואתה לא יודע איך לסגור אותו או שאתה בדיכאון כי תפסת את אשתך בוגדת. בקיצור, רובנו שמים מסכה על הפנים , מחייכים לעולם ונראים כאילו הכל בסדר אצלנו. אף אחד לא אוהב אנשים עצובים שמדברים על הבעיות שלהם ולכן ממשיכים לחייך ונראים כאילו הכל בסדר.

לפי ה ICD10 - הפרעת אישיות היסטריונית מאופיינת ב: א. דרמטיזציה, תיאטרליות והבעת רגשות מוגזמת ב. סוגסטביליות ונטייה להיות מושפע מהסביבה ג. חיי רגש שטוחים ונוטים לתנודות ד. חיפוש אחר ריגושים, הערכה מצד אחרים ונסיון להיות במרכז העניינים ה. התנהגות מפתה שאינה הולמת (תלוי תרבות) ו. התעסקות יתרה בהופעה החיצונית אגוצנטריות, התעסקות עצמית מרובה, מניפולטיביות יתרה ופגיעות רגשית גבוהה הפרעת אישיות גבולית(אבחנה בעייתית שיש מחלוקת רבה סביבה) http://www.fortunecity.com/campus/psychology/781/bpd-dsm.htm

ובקשר לנטייה להסתיר כשעצובים.. זה מאוד תלוי תרבות. בחלק היהודי של התרבות שלנו- גם בגטו הכריחו יהודים לספר בדיחות... "מוכרחים להיות שמיייח", "אסור להתייאש, רק לשמוח יש"... "פרצוף תשעה באב? פויה" האספקט הקפיטליסטי- מי שעצוב הוא צרכן\יצרן פחות יעיל ובאופן כללי, יש אנשים שלא מסוגלים להכיל אנשים שרע להם, מהרבה סיבות. אני בעד לא להכנע לשטיפת המוח ולא לחייך אם לא בא לך. להסתיר את הרגשות שלך זה כל כך מעייף, ולהפגין רגשות לא אותנטיים מעייף פי כמה (גם לי יש התנייה למריחת חיוך ברגע שאני יוצאת מהבית, עובדים על זה)

לפי מה שקראתי והבנתי הפרעות אלו די דומות, אך מה בכל זאת ההבדל העיקרי בין השתיים? ובקשר ל"אני השקרי" - אני עד עכשיו חשבתי שחונכתי על ערכים טובים, שקיבלתי חינוך טוב...אבל לאט לאט אני נוכחת לדעת שלא כך הדבר. זה אף גורם לי לסלידה מהוריי.(לא רק בגלל מה שאת רשמת...) ואני רואה שמוזכר כאן בפורום "להשאר עם הכאב"- את יכולה להסביר את סוגייה זו? תודה

שלום לך "אין כינוי", מעבר לסיבות החברתיות שפרטו קודמי (המתייחסות לרובד אחד של הדברים), הפער בין מה שמרגישים למה שמראים החוצה יכול להיות קשור למשהו עמוק יותר שהתבסס בילדות המוקדמת. פסיכולוגים קוראים לזה לפעמים 'אני שקרי'. לפעמים ילדים צעירים לומדים שעליהם להתנהג ולהרגיש בהתאם למה שמצפים מהם, בדר"כ בשירות רווחתם הנפשית של ההורים (או אחד מהם). כך, למשל, מתפתח דפוס של ריצוי, בו חלקים ורצונות אותנטיים בתוכנו, נסוגים לטובת אלה של האחרים. בהדרגה, מתרחב דפוס כזה גם להקשרים נוספים, והאדם מוצא עצמו מתנהל בעולם במרוחק או בניכור לחוויה האותנטית שלו. על ההבדלים בין שתי ההפרעות שהזכרת תוכלי לעמוד אם תקראי את דבריה של היאם (אם יהיו לך שאלות ספציפיות אשמח להשיב. ולשאלתך האחרונה: הפרעות אישיות אינן מתפרצות. מדובר בהפרעה בהתפתחות ובתפקוד העצמי, הגוזרת תפקוד 'לא זורם' בתחומי תפקוד רחבים (אך בעיקר בתוך המציאות החברתית והבינאישית) לכל אורך חייו הבוגרים של האדם. מדובר בחוויה או תפקוד המלווים את האדם כל חייו. יש כאן איכות עקבית המתמידה לאורך זמן.

http://www.macom.org.il/incest_covert.asp

לפי מה שקראתי והבנתי הפרעות אלו די דומות, אך מה בכל זאת ההבדל העיקרי בין השתיים? ובקשר ל"אני השקרי" - אני עד עכשיו חשבתי שחונכתי על ערכים טובים, שקיבלתי חינוך טוב...אבל לאט לאט אני נוכחת לדעת שלא כך הדבר. זה אף גורם לי לסלידה מהוריי.(לא רק בגלל מה שאת רשמת...) ואני רואה שמוזכר כאן בפורום "להשאר עם הכאב"- את יכולה להסביר את סוגייה זו? תודה

אני בת 25. קשה לי להיות לבד, אני משתגעת מזה, מזה שנתיים נפרדתי מבעלי ומאז רגע של שקט נפשי לא היה לי. אני לא מבינה בשביל מה העולם הזה קיים, בשביל מה לקום בבוקר, בשביל מה לשמוח, לעשות משהו, אני לא מאמינה שיהיה לי טוב מתישהו. הורים שלי גרים בחו"ל,אין לי שום תמיכה. אני מתביישת מזה שרע לי ומזה יש לי בעיה להתקשר עם אנשים, קשה לשמוע סיפורים על בני זוג מנשים בעבודה. עובדת אני רק בשביל שיהי לי איך לשלם עבור דירה שכורה. אני מפחדת להתאבד. אני לא מבינה למה אנשים מתאמצים בחיים, בסופו של דבר כולנו נמות, אז מה זה משנה מתי, 20 שנה יותר מוקדם או יותר מאוחר, חוויה מיותרת

נשמע לי כמו דיכאון קליני, חמודה... גם אני הייתי במצב דומה ויצאתי מזה. כשאת מדוכאת היכולות הקוגניטיביות שלך מדרדרות. את פחות יכולה או לא יכולה כלל לדמיין מצב עניינים טוב יותר, החשיבה נעשית נוסחתית וקבועה... מקווה שטיפול שיחתי\תרופתי יעזרו לך. היי אמיצה ושמרי על עצמך http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/598/xFT/546596/xFP/546589

טלי יקרה, את מתמודדת כרגע עם תחושות של בדידות ואובדן שלא עובד, ומכאן חוויית הייאוש והדיכאון. ככל שהדבר נראה מפליא בעינייך כרגע, גם לאנשים שאינם נמצאים בזוגיות יש סיבות טובות לקום בבוקר. כמו שהיאם הזכירה, במצבי דיכאון אנו נוטים לאמץ נקודת מבט פסימית מאד על העולם, על עצמנו ועל עתידנו. הכל נראה שחור, טוטאלי וחסר סיכוי. הפורום שלנו כבר ידע דיונים מסעירים ומרתקים על טעם החיים ומהותם, וכפי שאנשים טובים מעידים כאן חדשות לבקרים - כשיוצאים מהדיכאון, נקודת המבט משתנה, העננים מתפזרים, והחיים נראים שוב כבעלי משמעות ותכלית. כדי לקצר את סבלך, וגם בהתחשב בעובדה שאין סביבך כרגע מערכות תמיכה טבעיות כמו משפחה וחברים, אני ממליצה לך בחום לפנות לקבל עזרה פסיכולוגית מאיש מקצוע. כיום אפשר לקבל טיפול טוב ולא יקר במסגרת קופות החולים או המרפאות הציבוריות. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח, ומקווה לשמוע על שיפור מהיר בהרגשתך. בהצלחה ליאת

ראשית אבהיר כי פדופיליה הנו עקב אכילס שלי אף ללא נקיטת מעשה פדופילי בפועל ממש כי אם לעצם הסטייה המחשבתית והנטייה המינית לילדים תמימים וניצול ציני של תמימותם וחוסר הישע שלהם. ועתה אל השאלות הטורדות את מנוחתי ומפרות את שלוותי כנפגעת תקיפה מינית בהיותי קטינה וכאמא לילד קטין יפה תואר: 1.אני מכירה 2 פדופילים ברמה האישית לדאבוני ושניהם כלפי חוץ משדרים עסקים כרגיל ואין עליהם כל תג זיהוי לנטייתם המורבידית. האומנם הסטייה החולנית והעיוות המחשבתי אינו משפיע על הלך רוחם, תפקודם ומעשיהם בשאר מישורי החיים? היתכן כי פדופיל יתפקד כשורה ויהא נורמטיבי בשאר תחומי החיים? 2. אחד מהפדופילים שהיה חבר טוב שלי לדאבוני לא מימש את נטייתו וסטייתו כבר שנים ארוכות וחדל ממעשיו המגונים בחסרי ישע לפני כעשר שנים לערך, ללא כל טיפול מקצועי והתערבות חיצונית כי אם רק מתוך מודעות עצמית. אך לעומת זאת ציין בפני כי ילדה קטנה יכולה בתמימות או בכוונה תחילה(ציטוט מדבריו)לפתות אותו, ואז הפנטסיות שלו עובדות שעות נוספות על אף חוסר המישוש והמימוש באופן פרגמטי. אי לכך: האומנם ניתן לשלוט בדחפים המיניים החולניים לאורך זמן ללא כל טיפול מקצועי והכוונה חיצונית? להבדיל אלף אלפי הבדלות: אצלי יצר הלבידו שלי עובד ביתר שאת ואין לי כל אפשרות לשלוט בדחף המיני שלי כלפי גברים-חברים/מחזרים/יזיזים- מבוגרים. האומנם במודעות עצמית ובאמצעות טיפול מקצועי והרבה מוטיבציה וכח רצון ניתן לסרס את הנטייה המינית החולנית של הפדופילים לילדים ולתעל אותה לאפיקים חיוביים? או שבאמצעות טיפול ניתן רק לרסן את הדחף ולהבין את מקורו אך פדופיל בדימוס יהא תדיר מועד לפורענות? האם הנטייה בעינה תעמוד ועל האדם החולה יהא להלחם בנטייה שלו ובמחלתו עד סוף כל הימים? הילד שלי אוהב את שני הפדופילים המוזכרים לעיל ומאד קשור פיזית ומעשית לאחד מהם שאוים על ידי מפורשות בשל תלונות עמומות של הילד. האם אמצעי הזהירות שאני נוקטת עם הילד שלי בקרבת 2 הפדופילים המועדים והרחקה מאחד מהם היא נכונה ונבונה?כי להרחיק את הילד שלי מאחד מהם אינו אפשרי בנסיבות הקימות- בשום פנים! או שמא עלי לאפשר קרבה מבוקרת ובריאה בינהם על מנת שיערכו סובלימציה לסטייתם וכל הצדדים יצאו נשכרים? מאחר והילד שלי הנו הדבר היקר לי ביותר לא אאפשר כל פגיעה אף עקיפה בו! 3.איך יתכן שרובם המכריע של הפדופילים הנם גברים זכרים? ומחקרית וסטטיסטית כמעט שאין בנמצא פדופיליות ממין נקבה? האם יש הסבר מדעי/פיזיולוגי/אנטומי לכך?הסבר המתקבל על הדעת? שהרי נימפומנים כידוע ישנם גם ממין זכר וגם ממין נקבה. 4.היום הסכנה אורבת בכל מקום ואין כל ערובה שלא תפגע בילדינו. איך ניתן להזהיר ילד מפני זרים מבוגרים מבלי לזרוע בהם פאניקה ובהלה מיותרים ולעשוק מהם חיי ילדות מאושרים? אמא מודאגת

פדופיליה היא טאבו בכל תרבות *בגלל* שהנטייה נפוצה כל כך, בכל התרבויות (פרויד) להרחיק את הילד מהאנשים הללו ומייד!! לכי לטיפול בעצמך. למה את לא מגנה עליו? כמישהי שהותקפה, איך את מסבירה את זה שאת חושפת את בנך לרעות-חולות הללו? O_o

יש תרבויות בהן פדופיליה איננה טאבו (ילדות נישאות בהן בגיל 11-13)

לכי את לטיפול. בן אדם במצוקה מחפש עזרה ואת מתנפלת עליו?

שלום לך, כפי שודאי הבחנת, בפנייתך נעשתה השמטה 'קוסמטית' קטנה. לפעמים עריכה קלה מתבקשת, מכל מיני טעמים. ולשאלותיך: 1. פדופילים הם אנשים המעדיפים לקיים את פעילותם המינית עם ילדים שטרם הגיעו להתבגרותם המינית. למרבה הצער, התופעה כנראה נפוצה יותר ממה שאנו משערים. למרות הזעם והדחייה (המוצדקים) שמעוררת בנו הפדופיליה, ברוב המקרים לא מדובר ב'זר אכזרי' האורב בחושך, אלא דווקא במכר/קרוב משפחה/ידיד/שכן, המנצלים את חולשתו של הקורבן. מרבית התוקפים הם דווקא אנשים נשואים, בעלי חזות מהוגנת למהדרין. מבחינה זו, אכן, אין לפדופיל שום סימן חיצוני מתריע. הוא יכול לתפקד לכאורה היטב ביתר תחומי חייו, ואפילו להתעטף באצטלה של צדקנות מוסרית או דתית נוקשה. 2. לי עצמי אין כל ניסיון בעבודה טיפולית עם פאדופילים, אך מן הספרות אנו למדים שמדובר בהפרעה כרונית, כאשר תדירות ההתנהגות הפאדופילית משתנה בהתאם ללחץ הנפשי בו נתון האדם. גם אם אדם מכיר בעובדה שהוא מרסק את חייו של הילד הצעיר, מרגיש אשמה על כך, ומחליט להתנזר ממעשים אלה, קיים בכל זאת פוטנציאל שעלול להתעורר במצבי דחק. לפיכך, כאם לילד צעיר, הייתי נוקטת בכל אמצעי ההשגחה האפשריים, ולא מאפשרת ניסיונות סובלימטיביים לאיש, כאשר ילדי הצעיר משמש כפתיון. אני רוצה להזכיר לך (את מה שאולי חווית על בשרך) שילד הנופל קרבן למעשים כאלה אינו יכול להביע הסכמה למעשים אלה כדרך המבוגרים, ובעצם המעשה נשדדת ממנו בגסות זכותו על גופו. עמדתו של הילד כלפי מיניות בעתיד עלולה להתעצב באופן מעוות, בהשפעת אותם מגעים מיניים מוקדמים ולא בשלים. אני רוצה להזכיר לך, שיש לא מעט פדופילים המשיגים את קרבנותיהם ע"י התיידדות עם הוריו של הקרבן הנחשק, ואפילו נישואין עם אמו. עליך להביא זאת בחשבון, ולדעת שקיים מרכיב של איום כדי שהילד ישמור על חשאיות המעשים. אם כבר הגיעו אליך תלונות עמומות, הייתי מאד מציעה לך להגביר את עירנותך ולברר מה קורה. 3. איני מכירה מחקרים מעודכנים בתחום, ולכן לא אוכל לשרטט עבורך פרופיל אישיותי או פסיכולוגי של התוקף הפאדופיל. נהוג לראות בהם אנשים חסרי מיומנויות חברתיות בוגרות רגילות, חסרי ביטחון, אנשים שאינם חשים בנוח בחברת מבוגרים ואשר יחסי מין בוגרים מהווים עבורם איום. אין לי ידע מספיק כדי לספק הסבר על הבדלי ג'נדר בשכיחות ההפרעה, אך אני מאמינה שתוכלי להגיע למידע כזה באמצעות חיפוש אינטרנטי קצר. 4. הסכנה אכן אורבת בכל מקום, ונראה שעבור בנך הסכנה קרובה אף יותר. בשל העובדה שאת מעידה על עצמך כמי שמקיימת פעילות מינית לא מובחנת ולא מאד נשלטת, אני סבורה ש*מחובתך* (הלוואי שיכולתי להדגיש אפילו יותר את המילה הזו) לפנות לגורמים מקצועיים שיוכלו לסייע לך לשמור על סביבת גידול בטוחה עבור הילד היפה שלך. אל תסמכי בעניין זה רק על האינטואיציות והשכל הישר, שכן הללו עלולים לתעתע בנו ולהביא אותנו לשיפוט לקוי. פני לעזרה ללא דיחוי. ליאת (לב חלש).

אחד מהפדופילים המועדים הנו אבי ואני מתגוררת עמו ועם אימי תחת קורת גג אחת ואין לי כל אפשרות כלכלית להתגורר לאור מצבי- בגפי. אין מדובר בידיד או חבר סתמי. האם התמונה בהירה לך דיו? אני אמביולנטית מאד ביחסי אל אבי וערה מאד למתרחש עם בני. אבי מאד אוהב את הילד ומאחר והוא אוים על ידי מפורשות הוא אכן עורך סובלימציה לנטיתו ומטפל בילד מעל ומעבר תחת עיני הפקוחה והבולשת וכן עינה הפקוחה והרואה ניכוחה של אמי. זהו הסוד האפל ביותר שלי שאין באפשרותי לפתוח בשום מסגרת טיפולית(ואני מטופלת-הסירו דאגה מלבכם נשמות "טובות")בכדי לא להפליל את אבי מאחר ואבי מכלכל, זן ומפרנס אותי ודואג לקיומי ולקיום ילדי.

http://72.14.207.104/search?q=cache:JgJEwWRSp3wJ:www.absoluteastronomy.com/reference/taboo+taboo+freud+pedophilia&hl=iw&ct=clnk&cd=1

http://www.mdx.ac.uk/www/study/xfre1913.htm

אני אוהבת אותו, אני תלוייה בו, מתקשה להתגבר על הגעגוע בין הפגישות, רוצה אותו כל הזמן. הוא, בניגוד ל"פסיכולוג המתעלל" בשרשור שלמטה, מקבל את זה בשלוות נפש (מתי תגיע שלוות הנפש שלי?....), מסביר שזה חלק מהתהליך, וטוען שלא צריך להיפרד מזה כל כך מהר, אלא "להישאר שם" כמה שצריך. חוכמה קטנה בשבילו, משימה בלתי אפשרית בשבילי. תמיד כשאני רוצה לברוח מרגשות קשים, הוא אומר לי "להישאר שם", אוף! כשקראתי על "הפסיכולוג המתעלל", קצת קינאתי. חשבתי שאם היה מגיב אלי כך, זה היה עוזר לי להפסיק לאהוב אותו. אולי זה לא טוב לטווח הארוך, אבל היה עוזר לי להתגבר. קשה לי מאוד, באמת. זוהר

שלום זוהר, אני דווקא חושבת שהתמזל מזלך, לפגוש מטפל סבלני ומקצועי, שאינו דוחק בך, וכמובן שאינו מנצל את רגשותייך לצרכיו. אל תקנאי במטופליו של המתעלל. הם אמנם לא מאוהבים בו, אך מן הסתם גם אינם יכולים להפיק מן הטיפול את המיטב. תני לעצמך את הזמן והמרחב הנחוצים, ונדמה לי שלא תצטערי. יום נעים ליאת

אני בת 28 נשואה ואמא לבת ובן. הילדות שלי הייתה כאובה מאוד: אמא שהתנכרה רגשית לחלוטין בילדות המוקדמת ובשלב מאוחר יותר שגיבשתי אישיות סגורה ונוקשה נתלתה עלי רגשית כך שמגיל 10 הייתי צריכה לשמוע את כל הצרות שלה עם אבא שלי. אבא שלי הוא אדם מעורער לגמרי, אדם מתוסבך חרד חברתית, התקפי זעם, חוסר יכולת לתקשר עם אנשים. כשהייתי קטנה הוא ירד עלי והשפיל אותי, ספגתי את כל רגשות הנחיתות שלו. כמובן שעם רקע כל כך כאוב לא הצלחתי חברתית בכלל, הייתי ילדה סגורה מאוד בתוך עצמי, וחשבתי שכנראה ככה העולם, לא שאלתי את עצמי למה אני דחויה חברתית. בשנות ה-20 המוקדמות למדתי תואר במחשבים, מצאתי עבודה מצויינת, התחתנתי עם בעל טוב, חברתית הייתי בצד אבל איכשהו השתלבתי. כשילדתי את בתי הבכורה כל חרדות הילדו חזרו עלי, שקעתי במצב רגשי מורכב, ניתקתי את כל הקשרים החברתיים שהיו לנו, ועסקתי רק בלגונן עליה. היום היא בת 3, ואני רואה שהיא ילדה מאושרת. אני רואה את בני התינוק, ויודעת שמאמצי ליצור להם ילדות מאושרת ושונה משלי מצליחים. אני בעצמי עברתי תהליך עמוק מאוד של הבנה עצמית, של קבלה עצמית. למדתי להעריך את עצמי מחדש, את יכולותי, את אישיותי. אבל הבעיה היחידה שמציקה לי היום זו החרדה החברתית שלי. אני מתקשה מאוד בתחום הזה, מעדיפה להסתגר עם עצמי בצד, חוששת שאני דחויה אוטומטית, למרות שאובייקטיבית זה ממש לא ככה. מה עושים?

יערה שלום, הרבה פעמים פצעי הילדות נפתחים מחדש עם המעבר להורות. נראה שהצלחת יפה מבחינות רבות, גם בקבלה את עצמך, גם בהיבט הזוגי, בבניית משפחה וגם בהיבט התעסוקתי.אך עדיין המחשבות האוטומטיות שאת דחויה והנטיה האוטומטית להסתגר מתקיימים. יתכן שזה הזמן לעבד את השינויים שעברת ולעבוד על הדברים שעוד דורשים שינוי. הייתי ממליץ לך לשקול לטפל בעצמך בתוך מסגרת של טיפול פסיכולוגי . בברכה, גדעון

שלום בעלי טיפוס לא ברור. אנחנו נשואים כ- 3.5 שנים יש לו תקופות מדהימות בהם הוא יכול להיות מקסים ושמח אך בשעה שיש משהו שמרגיז אותו או מעצבן הוא יכול להתחיל לקלל אותי לצרוח להתעצבן על כל העולם איך אני יכולה להתסדר עם אדם שכזה? האם יש איזה שהוא מוצא הוא לא מוכן לללכת לפסיכיאטר לקבל כדור דוחה את זה בכל תוקף לדוג' הבית קצת מבולגן - הוא יכול לקבל קריז זעם התבטאות נוספת היא משיכת שיערות מהשיער( לפי דעתי זה מעצבים) מה עושים? בן אדם כזה יכול להשתנות? איך אפשר לגדל ככה ילדים? אני מפחדת שהוא יצרח עליהם בשעת כעס? אשמח לתשובות ליאת

ליאת שלום, אם בעלך לא מוכן לקבל עזרה אז באמת יהיה לו קשה להשתנות. האם הוא מוכן לפנות ליעוץ פסיכולוגי? איך הוא רואה את הבעיה? האם בכלל הוא מזהה שישנה כאן בעיה? במידה והוא לא רואה בעיה במצבו, הייתי ממליץ לך לפנות ליעוץ, שכן הבעיה עוברת אלייך, שהרי עלייך צועקים ואותך מקללים ואת היא זו שצריכה לשאול את עצמך, מה את עושה במצבך ? לעתים פיתרון אפשרי נוסף הינה פניה לטיפול זוגי , בעיקר אם אחד מבני הזוג תופש את הבעיה כבעיה זוגית ולא פרטנית. בהצלחה, גדעון

האם יש מגבלה?

מריה שלום, כמות המטופלים אצל מטפל תלויה בגורמים רבים: האם מדובר במסגרת ציבורית או פרטית, כמות הזמן שיש לו, סוג הטיפול, יכולת ההכלה, מידת הפופולריות... בקיצור בין כמה בודדים לכמה עשרות. בברכה, גדעון

ד"ר נכבד בו 34 מזה שנה וחצי סובל מהתקף חרדה ההתבטאות הינה בנושא בריאות הבעיה היא שאני מעצים את הבעיות שיש נניח במידה ויש איזו בעיה בנימית שלא יודעים להגדיר אני מיד בגידול והמחשבות אינן מניחות האם ולאור שניסיתי גם לטפל קוגנטיבית יש מקום לכדורים כי כבר אין לי כוח למשוך....???? האם העצמה של הבעיות הרפואיות היא בהגדרה היפוכונדרייה או שמא חרדה? לתשובתך אודה

אורי שלום רב, שאלתך והתיאור אותו אתה מתאר לגבי המצב החרדתי ממנו אתה סובל מדגימים כיצד החרדה הגופנית באה לידי ביטוי: כל מיחוש קטן הופך להיות גידול פוטנציאלי והסבל הנפשי הינו רב. אינני יודע אם כבר הגעת למצב של היפוכונדריה, אך בעיקרון לא הייתי פוסל אפשרות של טיפול תרופתי כאשר אתה כל כך סובל. הייתי ממליץ לך גם לשקול לשלב בין טיפול תרופתי וטיפול שיחתי. בכל מקרה כדאי שאיש מקצוע יראה אותך, יציע אבחנה ותוכנית טיפולית. בהצלחה, גדעון

ביתי בת 13 קיבלה מחזור בגיל 11 והיא נורא מתביישת עד כדי שלא חוקחת החלפה בבה"ס שמה חלילה מישהו יראה את העטיפה בפח או בתיק, הנחתי לזה ולא לחצתי אבל בעוד ימיים היא יצאת לטיול שנתי של יומיים ובדיוק נפל המחזור היא בשום אופן לא מוכנה לקחת להחלפה מה עושים זה יומיים????????.ניסיתי להסביר ללא הועיל

הייתי שם, זה באמת מביך מאוד להתפתח לפני חברותיך. אולי בטנה פנימית\תיק מיוחד? ותציעי לה לעטוף אחר כך בנייר טואלט את העטיפות ואת הפדים\טמפונים משומשים (גם יותר הגייני)

מעבר לעיניין של הבושה,איך בדיוק היא תסתדר בלי אמצעי החלפה בזמן המחזור, הרי וסת זה לא דבר שניתן להעלימו, ובלי פדים וכו' בגדיה יתלכלכו ויוכתמו,ואז בושתה תהיה גדולה יותר. גם אני קיבלתי מחזור בגיל כ"כ מוקדם,וזה לא בושה,זה טבעי לחלוטין.

סמדר שלום, ספיציפית לטיול אינני יודע מה ניתן ליעץ. (שקיות ניילון אטומות וחברה טובה שותפה לסוד ול"מבצע" יכול להיות פיתרון יעיל אם בתך תהיה מוכנה לקבל אותו). לדעתי בגיל 13 ישנן עוד בנות שכבר קיבלו מחזור. (ובכלל גיל ההתבגרות המינית יורד ויותר בנות מקבלות מחזור בגיל צעיר). האם ביתך מרגישה בנוח לדון על הנושא עם חברה שלה? לטווח הבינוני , אחרי הטיול, צריך לדעתי שביתך תוכל להתייעץ על הנושא עם דמות נשית שהיא מרגישה בנוח איתה. זו יכולה להיות את, אחות גדולה, בת-דודה , אחות ביה"ס, או מישהי מאחד המרכזים ליעוץ לגיל ההתבגרות. בימינו, כאשר טמפונים מפורסמים בכל עיתון למתבגרים , אינני מוצא סיבה שביתך תרגיש מבויישת. את מוזמנת להמשיך ולשתף אותנו, בהצלחה במציאת פיתרון, גדעון

לאמא שלי יש נטייה להתקפים פסיכוטיים פרנואידיים, היא סכיזופרנית פרנואידית ומטופלת על ידי פסיכיאטר פרטי שמגיע אליה עד הבית. כל פעם שיש לה התקף פסיכוטי כזה הוא מופנה גם כלפי, או אם אני במטווח האש= רק כלפי. לאחרונה היה אחד כזה, היא חשבה שאני זוממת לגנוב לה את כל הכסף ולזרוק אותה לבית אבות, דבר שלחלוטין נטול בסיס. אני סטודנטית והיא עוזרת לי במידת מה שפחותה בהרבה מיכולותיה. היום הייתי בבית שלה, ובעת ביקור הפסיכיאטר גיליתי למרבה הפתעתי שהוא אומר לה שוב ושוב שהיא צריכה להפסיק לעזור לי מבחינה כלכלית, שאני מנצלת אותה ולא מגיעה לבקר. אני כעסתי. מאוד כעסתי. הסברתי לו את כל שכתבתי למעלה ויותר, והוא בפנים חתומות ואטומות אמר שאני מנצלת אותה. הוא ממש מסכן את בטחוני הפיסי. היא כבר ניסתה להרוג אותי בעבר. צעקתי עליו והוא אמר שהאישיות שלי לא מפותחת, בתגובה עניתי לו שלא ניתנה לה הזדמנות להתפתח בתנאים האלה, שהוא אטום, שאין בו שום אמפתיה למול סבל האחר ולזה אני קוראת רוע. מה לעשות. :(

לכועסת שלום, את מתארת שיחה מפתיע ולא לגמרי מובנת, בינך לבין הפסיכיאטר של אימך. אני לא מבין את מניעיו וכל הסיטואציה מעוררת שאלות . היות ואת סטודנטית , מה דעתך לפנות ולהתייעץ בשרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה את לומדת? בברכה, גדעון

גם אותי זה מאוד הפתיע והוא ענה שהוא הפסיכיאטר של אמא שלי והאמפטיה שלו מופנית כלפיה. הוא צריך להתעסק בתרופות וניחושיאדה(הם מנחשים, לא באמת יודעים כלום על המוח) שהפסיכיאטרים עוסקים בהם ולא בעניינים משפחתיים

הוא שאל אותי למה אני חושבת שהיא מפנה את זה דווקא כלפי ולא כלפי אחותי, ועניתי "לא יודע, ספליט?" והוא צחק!!!! איכס ופוי.

את אוהבת את אמא שלך? אני חושבת שהפסיכיאטר עושה שימוש לרעה בכוחו ואפשר להתלונן עליו, הוא לא אמור להחליט בשבילה ולשים לה מילים בפה. אפשר לתבוע אותו. הוא ממש משתמש בה לגחמותיו, כי היא הרי בוטחת בו והוא מכוון ומווסת אותה. והיכולת שלה להפעיל שיקול דעת לוקה מאוד. אני יכולה להמליץ לך שני דברים. האחד, כסטודנטית שמכירה את הקשיים הכלכליים, יש חברכה שנותנת הלוואות לסטודנטים בשם isl http://www.isl.co.il/ ואולי על בסיס המצב המשפחתי את יכולה לקבל מלגות. דבר נוסף, ברגע שאת תלויה בגמותיה ומצבה המעורער של אימך את נותנת לה את השליטה על חייך, זה נשמע מתסכל עד אין סוף. אז תנקטי בגישה אקטיבית ופרקטית ושלבי עבודה עם הלימודים ומצאי מקורות בטוחים אחרים להכנסה שתלויים בך, אולי גם ככה חשדנותה של אימך תפחת. אבל בפסיכיאטר המעוות הזה חייבים לטפל באמצעות הגורמים המתאימים, בטח יש איזה שהוא ארגון פסיכיאטריםם, משרד הבריאות וכו'..אם לא תמצאי, אמרי לי ואני אשאל את הפסיכולוגית שלי. ביי ושיהיה טוב..............

רוע אני מגדירה כהעדר אמפתיה ואטימות לסבלו של האחר.

רוע אגדיר: אטימות והעדר אמפתיה למול סבלו של האחר

I want to break free I want to break free I want to break free from your lies You're so self satisfied I don't need you I've got to break free God knows God knows I want to break free I've fallen in love I've fallen in love for the first time And this time I know it's for real I've fallen in love yeah God knows God knows I've fallen in love It's strange but it's true (hey yea) I can't get over the way you like me like you do But I have to be sure When I walk out that door Oh how I want to be free baby Oh how I want to be free Oh how I want to break free But life still goes on I can't get used to living without living without Living without you by my side I don't want to live alone hey God knows got to make it on my own So baby can't you see I've got to break free I've got to break free I want to break free yeah מה עושים כשחבר לשעבר מגיח לך פתאום אל תוך החיים, כמו עיט שחש בריח הבשר החשוף ממרחקים... :(

וזה אמור להסביר את ההתנהגות המחפירה שלו? אם הוא מרגיש שהוא בורדרליין הוא יכול לקבל את מלוא האמפתיה שלי, אבל אני לא יכולה לסלוח. זו גם לא אבחנה מקצועית, אני מאוד מסופקת למרות שהיו לי חשדות ואם הוא כן זה מקרה קל מאוד.

Think (think) think (think) think (think) think (think) think (think) think (think) You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free Let's go back, let's go back, let's go way on back when I didn't even know you, you came to me AND too much you wouldn't take I ain't no psychiatrist, I ain't no doctor with degree It don't take too much high IQ's to see what you're doing to me You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free Oh freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, yeah freedom Freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, ooh freedom There ain't nothing you could ask I could answer you but I won't (I won't) I was gonna change, but I'm not, to keep doing things I don't You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free People walking around everyday, playing games that they can score And I ain't gonna be the loser my way, ah, be careful you don't lose yours You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free You need me (need me) AND I need you (don't you know) Without eachother there ain't nothing people can do Oh freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, yeah freedom Freedom (freedom), freedom (freedom), freedom, ooh freedom There ain't nothing you could ask I could answer you but I won't (I won't) I was gonna change, but I'm not, if you're doing things I don't You better think (think) think about what you're trying to do to me Yeah, think (think, think), let your mind go, let yourself be free You need me (need me) AND I need you (don't you know) Without eachother there ain't nothing people can do (To the bone for deepness, to the bone for deepness, to the bone for deepness, think about it)

שלום לך, אני בת 40 עם עבר עשיר של בעיות רפואיות ונפשיות,אבל תודה לאל מתפקדת ומצליחה להגיע להיישגים . אפרט קצת,נולדתי עם מום לבבי קטן (צניחת מסתם מטראלי) ומאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי לא ממש בכושר,אם כי אני עושה הכל,ברקע בעיות משפחתיות של הורים גרושים,תמיד צצה בעיה רפואית חדשה כמו בלוטת התריס ועוד וטפו טפו זה מתאזן אח"כ.אבל העיית הבעיות היא שאני חרדה והחרדה פלוס דיכאון שעולה ויורד מעיקים על החיים ,אי לכך,בהתייעצות של פסיכאטר התחלתי לפני כ9 שנים לקחת קלונקס לחילופין עם קסאנקס רקלפני השינה ובתקופות קשות גם ביום ,תמיד הקפדתי על מינון של כדור ביום ,וכשאני מחליטה להפסיק לקחת יש לזה תופעות של נדודי שינה ועצבנות ואז אני חוזרת מהר לכדור.במקביל אני בטיפול נפשי שיחתי שממש לא מועיל כי לא פשוט לטפל בי,אני רוצה להיגמל מהכדור כי לדעתי יש לי כבר סימני דימנציה ,איפה לחפש תשובות למצבי?בגלל קשת הבעיות אין לי הרבה זמן לחיות ואני רוצה לשפר את איכות החיים האם כדאי להכנע לתרופות או להלחם בהן,אציין שאני במעקב פסיכיאטרי ולא הומלץ על שינוי במתן התרופות הספצפיות שציינתי...מצד חד התרופת עוזרת לי ומצד שני היא הורסת לי את הזיכרון,קו המחשבה,ויכולת התיפקוד תודה

גאיה שלום , את גם בטיפול פסיכולוגי וגם במעקב פסיכיאטרי , לכן נראה שאנשי מקצוע אילו שמכירים אותך טוב יותר ממני יוכלו ליעץ לך בצורה טובה יותר. בעיקרון, טיפול תרופתי הינו עניין של פסיכיאטרים לכן הפסיכיאטר הינו איש המקצוע להתייעצות בנושא גמילה מכדור זה או אחר. את יכולה להעזר בפורום פסיכיאטריה, או לבקש second opinion מפסיכיאטר אחר בנוסף לרופא המטפל. בהצלחה, גדעון

אחרי שקראתי המון בפורום שצריך לדבר עם המטפל על כל דבר סיפרתי לו על ההתאהבות שלי בו והוא ענה לי שזה בדיוק תסביך האדיפוס. זה מאוד מאוד פגע בי. אני מצטערת על זה שבכלל פתחתי את הנושא. היה עדיף לשמור את זה בבטן ולא לעלות בכלל. עכשו בכלל בא לי להפסיק את הטיפול זהו.כל התאהבות במטפל זה תסביך? עצוב לי ואני מרגישה מושפלת אפילו התעללות.

אני גבר נשוי קיימתי מערכתיחסים זוגית עם אשה נשואה מערכת זו גרמה לי ללחצים ומתחים נפשיים "לא נורמליים",לפיכך הקשר הופסק מיוזמתי. הייתי מעוניין להמשיך בקשר, אלמלא הלחץ והמתח שבו אני שרוי במהלך הקשר. מה לעשות? תודה.

קווין שלום, לדעתי עליך לפנות ולהתייעץ באופן אישי עם איש מקצוע. רק אתה יכול לענות על השאלה "מה לעשות?", אבל ישנן כאן הרבה שאלותבנוסף לשאלה , "מה לעשות": מה קורה במערכת היחסים הזוגית בינך לבין אשתך? ממה אתה חושש ומדוע אתה מתוח? מה אתה מחפש בתוך המערכת הזוגית הנוספת? לא נראה לי נכון עבורך לחפש תשובות אינטרנט שהן מטיבען מוגבלות ...לכן ממליץ לך לפנות לפסיכולוג ולשקול טיפול באורינטציה דינמית. בהצלחה, גדעון

רוני שלום , המצב בו את משתפת את הפסיכולוג שלך בהתאהבות שלך בו, הוא מצב בו את במצב רגיש ופגיע. תגובה לא הולמת של הפסיכולוג תיצור אצלך תחושה של פגיעה ועלבון וזה טיבעי לחלוטין. אני מעריך שהפסיכולוג שלך הופתע ולכן "הסביר" לך מה מקור תחושותייך. לא לזה ציפית או קיווית ופגיעתך מובנת . יחד עם זאת אני חושב שאת לא צריכה להפסיק את הטיפול. לדעתי , תשתפי אותו בתחושותייך הקשות בעקבות התיחסותו ואני מקווה שזה יסייע לך לחזור לטיפול ולהרגיש מעט טוב יותר עם עצמך ועם מטפלך. כפי שבודאי קראת בפורום זה ואולי גם בפורומים אחרים, התופעה הינה נפוצה , קיימת ואת לא לבד בתחושת הסבל שאת חשה. את מוזמנת לשתף אותנו הלאה, בהצלחה, גדעון

כשהיא לא נמצאת אני חושבת עליה וכותבת עליה (לא רוצה לדעת מה אתם כבר חושבים עלי...), אבל כשהיא כאן אני רחוקה כזו, מוגנת, שמורה ובדרך כלל גם לא חושבת על הטיפול יותר מיידי. המייל ממנה שימח אותי (שגם זה מוזר, אבל נו, מילא...) סתם מקשקשת במוח רשת

הי רשת, נחמד שקיבלת מייל. אני מניחה שהיא הרגישה את הניסיון שלך לבטא את הקושי בפגישה האחרונה, אולי יותר ממה שאת חושבת... בחיבה, אורנה

היי רשת את רואה, את לא לבד! זה לא מובן מאליו שהיא חושבת עליך וכותבת לך משם. יש לה עוד שניים שלושה מטופלים.... שבת שלום נוגה

סליחה זה יישמע כמו רשימת מכולת אבל אני מציינת עובדות בשטח כך קל לי יותר להיות אמיתית עם עצמי ולא להיסחף למכתב רגשני . 1. אני עם חבר כשנה בערך. 3. אנחנו גרים ביחד. 4. היתה אהבה גדולה. 5. הצעת נישואים. 6. ושקר ואי אמון שהתגלו אט אט. 7. שקר בבעיה רפואית של בן הזוג שעבר גם אליי ללא ידעתי. 8. שקר בנוגע לכסף - חיינו כמו מלך ומלכה על חשבון דברים שאין לו ללא ידעתי. יאני שיחק אותה המלך שלמה. 9. לא הפריע לי הכסף כמו שהפריע לי ההאשליה שהוא יצר והשקר שהוא חי בו מבחינתי 10 . ניהיה משבר גדול. 11. עזבתי לשבועים וחזרתי בחזרה .. למה ? כי התגעגעתי היה לי קשה להשלים עם כול גילגול העינינים , חשבתי שזו אהבת חיי , חשבתי שאני יודעת עם מי אני חיה ופתאום בבת אחת הכול התנפץ לי בפנים והעזיבה היתה תגובה ראשנית ועכשיו חזרתי להתמודד. 12. נושא הנישואים לאור המצב ירד מבחינת מהפרק. 13. אני בהתלבטויות קשות מאוד עם עצמי. 14. הבנאדם פגע בי ברמה של אמון שאי אפשר להאמין. 15 . לא ליידע על בעיה בריאותית שיכולה לסכן אותי זה קודם כול. 16. מצד שני אני יודעת את כול הדברים האלה ובכול זאת בוחרת להישאר. 17 . זה לא גבר שאני ירצה להתחתן איתו. אבל קשה לי לעזוב את המערכת הזוגית הזאת ואת הבית. עזרו לי , תודה

דליה יקרה, משבר קשה בקשר הוא לא תמיד סוף פסוק - לפעמים המשבר חושף ומעלה אל פני השטח נושאים קריטיים שבני הזוג העדיפו להתעלם מהם עד כה. עם זאת, הפקטור המרכזי כרגע הוא נכונות מצד שניכם להתמודד עם האמת המכאיבה, לא להכחיש ולא להתעלם ממנה. יש הרבה מאוד שאלות שכדאי לשאול את עצמך ואותו; בנושא השקרים, בנושא הפגיעה, בנושא האפשרות לשקם את האמון, בנוגע לסיכוי שלכם לעתיד. לפעמים קל יותר להציב את השאלות הקשות האלה ולחפש להן את התשובות בליווי של אדם נוסף שאינו מהווה חלק מהקשר הזוגי או מהסביבה הקרובה, כמו פסיכולוג. אני מאחלת לך הצלחה בחיפוש התשובות, אורנה ראובן-מגריל

אורנה אני פונה אלייך שוב שכחתי קודם כל לציין שהילד התעורר בחמש לפנות בוקר מרביץ לעצמו בראש וצועק בשם של המטפלת ואומר בום בום פויה _____ ודבר שני אתמול נכנסתי לגן הילד נכנס איתי באתי לצאת הוא אומר לי אמא תיק ללכת שאני ייקח את התיק שלו בחזרה ושנצא זה מדליק לי נורה אדומה מוזר לי כל מה שקורה ולפי איך שהוא מתנהג לא נראה לי שהוא מחקה מה שקורה בינו לבין ילדים אחרים אולי אני טועה?

שלום טל, אם הילד מראה סימנים של מצוקה עכשווית (למשל, אם בעבר היה נפרד בגן בקלות וכעת הוא מסרב להישאר שם, פוחד להתקרב אל המטפלת הנ"ל, שינויי מצב-רוח קשים, קשיים בשינה שלא הופיעו קודם לכן וכד') כדאי מאוד לקדם את הטיפול בנושא. עדיין לא צריך לקפוץ למסקנות, אך כדאי לשוחח עם הנוגעים בדבר מיד ביום ראשון. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

נתקלתי בהתעללות נפשית חמורה מאוד מצד המטפל שלי. לאחר חיפושים רבים, מצאתי מאמר בנושא התעללות נפשית. חשוב מאוד שכולם יקראו את המאמר מכיוון שזהו נושא מודחק שלא מועבר בשום סדנא לפסיכולוגיה ואפילו לא בלימודי פסיכולוגיה עצמם, ולרוב המטפלים שהתעללו במטופליהם קל להתחמק מההאשמות בטענה שהמטופל מעורער בנפשו. חייבים להעלות את המודעות לנושא. המאמר: http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp

נועם, קצת מצחיק... "לאחר חיפושים רבים, מצאתי מאמר בנושא התעללות נפשית." אני הוספתי לך את הקישור למאמר... מילא לשקר אבל אנחנו עדיין באותו דף... הנושא לעומת זאת לא מצחיק!!! אני אישית גם מצאתי שם דברים ליכולים להתאים לטיפול שלי אבל אני עדיין לא חושבת שמתעללים בי. סתם נקודה למחשבה... נורית

תודה לנורית ולנועם על ההפנייה לנושא זה. מוזמנים להמשיך ולהגיב...

קראתי... עזר לי להבין איזה אחלה מטפל יש לי! כל מה שכתוב שם - הוא ההיפך אשריי נוגה

http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=1610

הצלחתי לישון סוף סוף כמו שצריך... אבל כש"נפלתי" מותשת לשינה מייד התחלתי לחלום, בצורה שהפחידה אותי. ניסיתי בהתחלה להתנגד והתעוררתי כמה פעמים אבל בסוף שקעתי בשינה רוויית חלומות שכשהתעוררתי נדמה היה לי שהם מאוד אינפורמטיביים. אני לא זוכרת את הרוב וזה מטריד אותי. היה משהו עם עכברי מעבדה כמו אלה שגידלתי פעם.. שחררתי אותם בבית ומייד התחרטתי על זה (זו הייתה עכברה לבקנית ענקית עם גורים שחורים). העכברים התנהגו כמו חולדות, בהחלט אינטיליגנטיים מדי בשביל עכברים... ורציתי לתפוס אותם ולזרוק אותם מהחלון או לפחות להניח על אדן החלון, ומייד הרגשתי אשמה והתלבטות. גם בחלום ישנתי ולא הצלחתי לזוז בעוד שהם התרוצצו במיטה...

הי היאמ, "שיעורי בית" עד הטיפול: א. להניח פנקס ועט ליד המיטה, ולכתוב חלומות מיד כשמתעוררים. ב. לנסות לחשוב מה כל דבר בחלום מסמל. מהם/מיהם עכברי המעבדה? מה הם מייצגים? כיצד זה קשור למה שמעסיק אותך בימים אלה? מדוע לעכברה הלבקנית יש גורים שחורים? מה מזכיר לך גור שחור? במה את אשמה? וכן הלאה... נסי לחשוב בצורה מפורטת על כל פרט בחלום, ועדיף לכתוב זאת. בהצלחה, אורנה

היום כואב לי. זה לא היה ככה כל השבוע, אבל כן חלק נכבד ממנו. כואב לי והכאב הזה לא מרפה. בא לי לזרוק אותו ממני- ואני לא מצריכה. זה מרגיש כאילו מישהו מוחץ לי את הלב וגם תוקע בו סיכות. למה כואב? אני לא לגמרי יודעת... כאב קיומי שכזה. לא יודעת אם יכול להיות אחרת. הבדידות הורגת אותי. אני לא לבד, מוקפת בהמון אנשים, ועדיין בודדה כל כך. שורף לי מבפנים.

כשכואב תני לעצמך לנוח קצת, לעשות דברים שעוזרים לך להתחזק.. זה מאוד אינדבידואלי; לשמוע מוזיקה שמעודדת\עוזרת לנו לבטא את שקשה במילים, לכתוב, לצייר, לשחק במשחק מטופש במחשב, לצאת החוצה וללכת קצת, לראות אנשים ברחוב הולכים עם כלבים חמודים... תרגישי טוב :)

אני מסכימה עם היאמ. חלק מהדברים עוזרים גם לי. אני נהגתי גם לצאת להליכה או לשחיה. זה עזר לי מאוד. אני זוכרת את הכאבים הפיזיים בלב. היה לי ברור שהם באים מהפצע שבו, ולא יכולתי להיפטר מהם. כשאני הרגשתי כך, היה לי הכי קשה עם הבדידות, למרות שהייתי מוקפת באנשים, בדיוק כמו שאת כותבת. אצלי ההרגשה הזאת של הבדידות היתה מין תחושה שאף אחד לא באמת מבין, שאף אחד לא מכיר את ההרגשה. אז המעט שאני יכולה, זה להגיד לך שגם אני הרגשתי כך. שאני מכירה את ההרגשה. לפחות מבחינה זאת את לא לבד. ואני גם יודעת שטיפול פסיכולוגי עוזר. לאט....לאט....לאט..... ו....אנחנו כאן. גם לשתף ולהשתתף עוזר כדי להקל במשהו. אני שולחת לך חיבוק. נוגה

היי נוגה, תודה על המילים החמות והמעודדות. אני נמצאת בטיפול והוא באמת עוזר קצת, אבל עדיין לפעמים קשה לי... זה נעים כשמישהו מבין אותך ויודע על מה אתה מדבר תודה לך, רשת

הי רשת, את מתארת איזו "נפילה" ביכולת להתמודד עם הכאב, מין "הישמטות" פנימית, ולמרות שזו נחמה קטנה בלבד, אני רוצה לומר לך שזה חלק מהדרך. שאי -אפשר תמיד להחזיק את הכאב הנפשי, ולפעמים מרגישים את הסיכות דוקרות יותר... היאמ ונוגה כתבו הצעות נוגעות ללב, ואני רוצה להוסיף לזה את ההצעה רק לנסות לשרוד את הכאב הזה - לא לגרש אותו, לא להעלים אותו או להכחיש אותו, "פשוט" להיות איתו עד שבאופן טבעי הוא קצת נרגע... אגב, איך הולך עם הכתיבה? ומתי הפסיכולוגית שלך כבר חוזרת? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה קראתי את דברייך לרשת, ומדוע לא כדאי "לגרש" את הכאב, אלא דווקא להשאר איתו? שבת שלום יום שמש בחוץ...

היי אורנה, את צודקת. לפעמים הפתרון הטוב ביותר הוא להיות עם הכאב עד שהוא חולף. ועדיין, בנקודת זמן הזאת, עד שהוא עובר- זה כואב כל כך וגם מפחיד. הכתיבה כאן בפורום עוזרת לי קצת להתמודד איתו. אף אחד כאן (בחיים שלי) לא רואה את הכאב הזה וכאן (בפורום) אני מצליחה קצת להראות אותו- ואתם רואים ונמצאים איתי (גם אם זה "רק" במילים). איך הולך עם הכתיבה...? כתבתי קצת בתחילת השבוע, אבל לא כתבתי מאז. אני מרגישה שגם בזה אני צריכה לשמור ולהחזיק את עצמי. לא כל כך לגעת בכאב- כי אז אני מפחדת להתפרק. אז משתדלת לא לגעת מיידי. הפסיכולוגית שלי חוזרת בעוד שבועיים. תודה לך... רשת

הי רשת מזדהה עם מה שכתבת הרבה פעמים. נזכרת בהתייעצות שלך לגבי פסיכולוגית שנסעה לחו"ל והייתי רוצה לקרוא זאת שוב אך איני מוצאת מתי זה היה. תוכלי לעזור לי? תודה

יש לי ילד בן שנה ועשרה חודשים אני חייבת עזרה ביומיים האחרונים אני שואלת את הילד בגן על מטפלת מסויימת מה____ עושה ______ הוא אומר לי מכות אמרתי לילד תראה לאמא מה היא עושה והילד התחיל להרביץ לעצמו בראש מכות ואומר לי בום בום הוא נמצא במעון נעמת וכמו שכולם יודעים במעונות האלה היו התעלליות בילדים אבל אני שואלת האם היא פגעה בילד שלי או שהיא הרביצה לילד אחר והוא מחקה את ההתנהגות של המטפלת בבקשה עיזרו לי והביעו דעה

אמא יקרה, כך או אחרת הוא חשוף הוא בצורה ישירה או עקיפה להתעללות. אני הייתי מציעה לך לפני שאת פונה לגן, לשמור על חשאיות ולפנות למשטרה שתחקור כאשר הגורמים המתעללים לא מודעים לכך שיש חשד כלפיהם. לדבר עם הילד ולתת לו תחושת הגנה, תמיכה וחום ולא להחזיר אותו לגן עד ברור הענין. את נורא רוצה לדעת מה היה שם, אבל כדאי לפעול בצורה מחושבת כדי לגלות את האמת. מיטל

שלום טל, אני חושבת שכדאי להימנע בינתיים מהסקת מסקנות חד-משמעיות בנוגע לחשיפה של בנך לפגיעה. יתכן שהוא מדגים בהתנהגותו אלימות של המטפלת, אך יתכן שהוא מתאר דברים אחרים (למשל, אינטראקציות בינו לבין הילדים). חשוב שתתחילי לבדוק את הנושא, בשיחות עם המטפלת, הגננת, המנהלת והורים נוספים. אבל, כאמור, לא לקפוץ מייד למסקנות, במיוחד אם התנהגותו של בנך רגילה ורגועה בכניסה למעון. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מחפשת מידע על הפנימיות הטיפוליות נווה צאלים ברמות השבים ועדנים בבאר שבע. מה ההבדלים ביניהם ומה עדיף לנער אינטליגנטי שעבר משבר? בתודה

שלום אמא, לצערי אינני מכירה את הפנימיות שהזכרת. נראה לי נכון להתייעץ עם אנשי המקצוע שמלווים אתכם בהחלטה לפנות לפתרון כזה, וכמובן לשוחח עם הצוות בשתי הפנימיות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בכפר ניתן לצפות בכוחו המופלא של הטבע; העצים מצמיחים עלים חדשים, השדות מתכסים בשמלת פרחים בשלל צבעים, תחיית המתים, הכל מלבלב. ובכל שנה, בעונה זו אני מתה מחדש באספלט המטונף של תל אביב, בין אנשים אטומים שמתו מזמן... אפתיים טומנים ראשם בענן ירקרק בורחים מעצמם, ממציאות שקשה יותר אבל האביב הזה שונה, אני יודעת הפעם גם אני פורחת, מתחדשת, מצמיחה ענפים צדדיים שנישאים אל על, בתקווה ילדותית עולצת עמוסים בפרות מתקתקים מרירים שאסור לקטוף, הם עדיין בוסר. לאורנה :)

אני מצטרפת לתקווה הילדותית, והבוגרת... אורנה

שלום אורנה ברצוני לשאול לגבי ילדה בת 3, המנסה לעשות פיפי כמו ילד (זכר), האם זה טבעי? על מה זה יכול להצביע? והאם זה תקין? תודה

מכירה ספר ילדים בדיוק על הנושא הזה- על ילדה קטנה שכל אחיה זכרים, שמקנאה שהם יכולים להשתין בעמידה ולכן מנסה לחקות אותם ונופלת לאסלה... ואז כל האחים וההורים מנסים לחלץ אותה מהאסלה ולא מצליחים וקוראים למכבי האש. :)

שלום אין לי כינוי, כמו תמיד, חשוב להבין את הדברים בהתאם לסיפור האישי של אותה ילדה בת 3. האם, כמו שהציעו רחל ו- מ, הילדה מוקפת אחים ומבחינתה זו הדרך "הנכונה" והטבעית לעשות פיפי? האם ישנם סימנים נוספים כלשהם לעיסוק בזהות המינית? באופן כללי, אני יכולה לומר שילדים (ואנשים בכלל) הם יצורים רגישים ומיניים, שעסוקים בתקופות חיים שונות בבדיקת גבולות הזהות שלהם, וזה בסדר גמור. אם תרצו להתייעץ יותר, אפשר להתקשר לקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב, שהוזכר כאן מספר פעמים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

עובר עלי יום די מעיק. עובר עלי די הרבה בתקופה האחרונה ואני מרגישה שאני מצויה בעומס מתח כזה שאולי אני בשליטה ומתפקדת, אבל המתח התיש אותי והאנרגיה שלי ירודה. מה גם שהתחלתי לחרוק שיניים בלילה והיקיצה מלווה בתחושות לא נעימות. אני בעיקר רוצה לשאול על מה שארע היום בעבודה. אני עובדת כמזכירה (וגם סטודנטית) במשרד שבו יש שני עובדים נוספים. אפשר לומר שהבוסית שלי יושבת באותו משרד (עם מחיצה חלקית). היא מאזינה לרדיו, רשת ב' כנראה (סיקור חדשות, כמעט ללא מוסיקה). בתקופה זו, רוויה מתחים עבורי, אני לא יכולה להכיל את הרעש הזה שמושמע לכל אורח היום ומאוד מפר את שלוותי. לא הצלחתי לומר לה משהו, ניסיתי להגביר את מכשיר הרדיו בפינה שלי, אבל היא לא קלטה את המסר, וגם כנראה לא רצתה. לא מדובר באדם שאכפת לו מסביבתו או שהינו פתוח, טוב-לב... למה אני לא מסוגלת להעיר לה??? (אולי כי אני לא יודעת אם הבקשה שלי לגיטימית, או שאני שתלטנית מידיי..). תודה.

את יודעת מה? בעצם מה שהכי חשוב לך זה שיהיה לך שקט נכון? אז יש לי הצעה בשבילך, אני דוקא מעירה למי שמפריע לי עם רעש אבל זה באמת לא תמיד נעים כי לכל אחד הטעם שלו, ניסיתי פקקים לאזנים והאמת שזה פתרון של איכות חיים שאי אפשר לתאר, את יכולה לשלוט רק בעצמך ולנסות לעשות שלך יהיה הכי קל, תנסי, יכול להיות שזה יעזור לך, זה יעמעם את הרעש ועדיין תוכלי לשמוע טלפונים וכו, תנסי, לי זה עזר באותה סיטואציה....

פשוט לקום ולבקש, במקרה הכי גרוע היא תאמר לך לא... את לא מפסידה דבר.

שלום מיכל, אסרטיביות בקשרים הבין-אישיים שאנו מקיימים מאוד קשורה לתחושת הרווחה הפנימית. אני מתכוונת לכך שכאשר את מרגישה נינוחה, רגועה ו"מוחזקת" היטב בתוך עצמך, הרבה יותר קל להיות ברורה כלפי אחרים. אני יודעת שזה מתסכל מאוד, משום שדווקא כשקשה לנו "בפנים" אנחנו זקוקים ליותר הבנה והתחשבות "מבחוץ"...(אגב, את המצב הפרדוקסלי הזה אפשר לפגוש במגוון הקשרים נוספים, למשל - העובדה הפשוטה שקל יותר למצוא עבודה חדשה כאשר עובדים, ולא כאשר מובטלים). החדשות הטובות הן שכדאי לטפל בעצמך - בתחושת המתח, העומס וההתשה, מתוך הבנה שזה "ישתלם" גם בהיבט הבין-אישי. בינתיים, אני מאוד תומכת בהצעה של יפית, להשקיע ביצירת סביבה יותר נעימה עבור עצמך, וגם בהצעה של אין לי כינוי, לבדוק מה קורה כשמבקשים משהו בנימוס... בהצלחה, ובאיחולים להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך, אני בת 40 עם עבר עשיר של בעיות רפואיות ונפשיות,אבל תודה לאל מתפקדת ומצליחה להגיע להיישגים . אפרט קצת,נולדתי עם מום לבבי קטן (צניחת מסתם מטראלי) ומאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי לא ממש בכושר,אם כי אני עושה הכל,ברקע בעיות משפחתיות של הורים גרושים,תמיד צצה בעיה רפואית חדשה כמו בלוטת התריס ועוד וטפו טפו זה מתאזן אח"כ.אבל העיית הבעיות היא שאני חרדה והחרדה פלוס דיכאון שעולה ויורד מעיקים על החיים ,אי לכך,בהתייעצות של פסיכאטר התחלתי לפני כ9 שנים לקחת תרופת ארגעה לפני השינה ובתקופות קשות גם ביום ,תמיד הקפדתי על מינון של כדור ביום ,וכשאני מחליטה להפסיק לקחת יש לזה תופעות של נדודי שינה ועצבנות ואז אני חוזרת מהר לכדור.במקביל אני בטיפול נפשי שיחתי שממש לא מועיל כי לא פשוט לטפל בי,אני רוצה להיגמל מהכדור כי לדעתי יש לי כבר סימני דימנציה ,איפה לחפש תשובות למצבי? תודה

גאיה יקרה, נדמה לי שפסיכיאטר הוא כתובת לא רעה להתחיל איתה, לפחות כשמדובר במחשבות על שינוי בטיפול התרופתי. לא פרטת לגבי הכדור שאת לוקחת, אבל כיום יש תרופות חדשות (נוגדי חרדה ודיכאון) עם מעט מאד תופעות לוואי ואשר אינן ממכרות. בדר"כ האיזון המושג באמצעות התרופות יכול לאפשר פניות רבה יותר לטיפול השיחתי. אני מאחלת לך בריאות טובה. ליאת

תגידו מה גורם לאנשים להתקשר בשיחה חסומה ולנתק אח"כ?!

למשל: חווית שליטה לאנשים עם דימוי עצמי נמוך ופגוע.

דנה, נדמה לי שאוכל להסתכן ולומר שכמעט לכולנו יצא לעשות זאת פעם או פעמיים בחיינו. לפעמים אנחנו נורא רוצים לשמוע את הקול שמעבר לקו, אך מתביישים ברצון הזה. לפעמים אנחנו חוששים להעיר מישהו. לפעמים לא בא לנו שהנמען יידע איפה אנחנו, ואז סתם מתחרטים שהתקשרנו. יש כמובן את המטרידים הסדרתיים, שגם המניעים שלהם מגוונים למדי, וגולשים לתחום הפתולוגי. נפלאות דרכי אדם... לילה טוב ליאת

יש לי ילדה בת 9 לומדת בכיתה ד' ואיתה יש לי בעיה שהתגלגה כמו כדור שלג, אודה לכם אם תפנו אותי ותכוונו אותי מה לעשות בהקדם האפשרי. בתחילת שנה עברנו דירה אחרי ארבע שנים במקום אחד וכתוצאה מכך החלפנו לילדה בית ספר. מאז תחילת השנה היו מס' אירועים שבהם הילדה שיקרה ובחלק מהמקרים עלינו על הבעיה. השקר הראשון היה כאשר היא שינתה את המבחן ואמרה כי המורה טעתה בבדיקת המבחן ואני כמובן האמנתי ונכנסתי לעימות עם המורה. השקר השני היה כאשר היא שוב שנתה את המבחן אך הפעם עלינו עליה עוד לפני שהיא אמרה משהו והעמדנו אותה על טעותה והיא התנצלה. אח"כ היו לה מספר עימותים עם ילדים וגם כאן היא שיקרה ואמרה שלא עשתה מעשה מסויים והיא עשתה אותו בסוף. לפני כשבוע היא העתיקה במבחן ואמרה כי המחברת "שליפים" אינה שלה כאשר שמה התנוסס על גבי המחברת ושיקרה שוב פעם למורה. אחרי שקר זה היתה שיחה עם היועצת בהתערבות מנהלת בית הספר והילדה שוב הבטיחה שהיא לא עושה כן. מה שכן אביה של הילדה גיבה אותה בהתנהגותה וכעס נורא על עצם העובדה שהילדה נכנסה לשיחה אצל היועצת ללא ידיעתנו כלל. יש לציין כי הוא לא גיבה אותה במעשה שהיא עשתה. בשיחה שקיימנו עם המורה ביום ראשון האחרון, אחרי המעשה האחרון טענה הילדה כי יש שתי בנות אשר מתעללות בה והמורה התייחסה לכך אך עד היום, יום רביעי לא טיפלה בכך. ועכשיו המעשה החמור ביותר , הילדה חזרה אתמול מבית ספר כאשר היא טענה כי אותן בנות אשר תמיד הציקו לה סגרו אותה בחדר והרביצו לה וכתוצאה מכך יש לה המטומה בפנים. כאשר שבתי מהעבודה ראיתי שהפנים שלה חבולות אך לא בצורה רגילה. לשאלתי איך זה קרה ואם היא נפלה היא ענתה שנתנו לה בוקס בפנים והיא נפלה. לא היתה כל נפיחות אך ההמטומה היתה נראית מאוד מוזרה לא כמו המטומה רגילה. במהלך הבוקר כמובן שפניתי למנהלת והיא הפנתה אותי לרופא משפחה. אך הרופא גילה כי להד"ם. הילדה פשוט צבעה את עצמה ו"יצרה" לה המטומה. לאחר גילוי השקר כאשר הרגשתי שהאדמה מתחת לרגלי נופלת הודתה הילדה בשקר ואמרה כי עשתה את זה מכיוון שלא מתייחסים אליה בכיתה. יש לציין כי המורה אומרת שהיא לא רואה שום התנהגות חריגה מצד הילדה וכי היא משחקת בהפסקות עם כל מיני בנות בכיתה. כיום אינני יודעת איך להתנהג עם הילדה, האם לערב פסיכולוגית, לאיזה יעוץ אני צריכה ללכת על מנת לאבחן את ההתנהגות הזאת. האם זה נורמטיבי בגיל כזה, מדוע מתנהגים בצורה כזאת. אודה לכם על תשובתכם המהירה, אני אובדת עצות. בברכה רבה ובתודה מראש ו "

שלום לאם המודאגת, דברייך עוררו בי הרבה עצב וחמלה כלפי בתך, שכנראה מאד סובלת בימים אלה. ילד משקר הוא ילד פוחד. ילד משקר הוא ילד שיודע שאם יגיד את האמת, מישהו יכעס עליו. ילד משקר הוא ילד שחושש להיות לא אהוב. הוא מעדיף להסתכן ב'פאדיחה', מתפלל בלבו שלא ייתפס, ובלבד שלא ירגיז אף אחד. נדמה לי שהילדה שלך נמצאת כרגע בעיצומו של משבר. קשה לה להסתגל לביה"ס החדש, לחברות החדשות (נסו לדמיין את עצמכם, כמבוגרים, מגיעים למקום לגמרי חדש, עם המון אנשים לא מוכרים, המקיימים ביניהם קשר אמיץ ורב שנים, ותבינו כמה זה קשה). בנוסף, יש עליה לחץ עצום וציפייה להישגים לימודיים. היא מזייפת את המבחן ואומרת שהמורה טעתה, רק כדי שלא תכעסו. במקום לרוץ למורה ולהתלונן (מה שיוצר אצלה רושם שגם לכם חשובה כל נקודה), מוטב לומר לה: "אנחנו סומכים עליך שבפעם הבאה תצליחי יותר. אנחנו יודעים שאת עוברת תקופת הסתגלות ושקשה לך עכשיו. אנחנו כאן כדי לעזור במידת הצורך. אנחנו אוהבים אותך, ללא קשר לציונים שלך". גם בימוי הפציעה בא כדי לגייס אתכם. ככל הנראה היא למדה שבאמצעות 'דרמות' בבית הספר או הפגנת מסכנות היא מצליחה לגרור אתכם לסוג של מעורבות וקרבה. נדמה לי שהרעיון של ייעוץ פסיכולוגי הוא לא רע בכלל, בעיקר כדי לעזור לכם, ההורים, לבסס תקשורת נינוחה יותר עם הילדה, ובכך להרגיע אתכם ואותה. ועד אז, כדאי להניח למחשבות על אבחון וחריגות, ולהתמקד במתן כל האהבה והתמיכה שבעולם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בחורה בת- 23. בכל מערכות היחסים שהיו לי עד היום לא נהניתי מקיום יחסי מין.התופעות הן גם פסיכולוגיות כגון: מחשבות על איך הגוף שלי נראה, מה הוא אכל וכו' וגם פיזיולוגיות כגון: נפיחות, דלקות, פטריות לאחר קיום היחסים ויובש וכאבי בטן בזמן קיום היחסים.אני מרגישה שאינני מעוניינת ושאני מסוגלת לחיות גם בלי.אינני אוהבת שום דרך אחרת להגיע לסיפוק(עם בן זוג או לבד).יש לי הרבה חלומות שבהם אני מגיעה לסיפוק אמיתי והדבר נמשך שנים.אינני יודעת מה לעשות ועם מי להתייעץ:פסיכולוג, סקסולוג, הדבר מטריד אותי ואני יודעת שזה לא טבעי. לתשובתכם אודה. יעל

לדעתי כדאי מן הסתם ללכת על מטפלת מינית. תנסי כאן: http://www.itam.org.il/members/list.htm בהצלחה ענתי

לדעתי יש לך OCD. כדאי לפנות לפסיכיאטר.

יעל יקרה, גיל 23 הוא קצת מוקדם מדי מכדי לוותר על חיי מין מספקים ומהנים. למזלך, הדבר מטריד אותך, וזה למעשה הכוח המניע לקום ולפנות לעזרה. את בהחלט לא לבד. יש הרבה בנות שסובלות מתופעות דומות, ויש אנשים ומרפאות המתמחים בטיפול בהן. ענתי שלחה לך לינק חשוב, ואם תכתבי לי למייל האישי אוכל להמליץ לך על מקום טוב (שמופיע באותו לינק). לעבודה! ליאת

אצלי הבעיה די דומה . כאב בעת חדירה, אי הנאה מקיום יחסים, הנובעות ממחסום פסיכולוגי כולשהו.אני בטיפול פסיכולוגי אך טרם פתחתי את הנושא בטיפול. בנוסף על הטיפול הנפשי עליי להתייעץ עם סקסלוג? תוכלי להמליץ גם לי? המייל שלי [email protected]

שלום, אני בת 35 נשואה ואם לשתי בנות. לפני כשנה התגלתי כסוכרתית במאמצים רבים הורדתי מהמשקל והסוכר תקין(טפו טפו) אבל מאז השתנתי. בזמן שהודיע לי הרופא על הסוכר הפכתי לחצי בן אדם, דכאונית ללא שמחת חיים וכל הזמן עצובה. הייתי בוכה פתאום, היו לי דפיקות לב מהירות, לא רציתי לצאת מהבית מהחשש שמא יקרה לי משהו באמצע הרחוב, מאז עד היום המצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין ישנה בעיה, הפכתי לקלסטרופובית, שאני בחברת אנשים במקום סגור אני נתקפת בהלה, חוסר חמצן והרגשת עילפון ובחילות. וזה לא עובר לי.אם זה בקולנוע או באוטובוס או במקום בו החלונות סגורים או שאני רחוקה מהיציאה. אני לא מכירה את עצמי כך וזה מטריד אותי כי אני לא מתפקדת כשהייתי. מה אפשר להמליץ לי לעשות או האם יש כדורים שאפשר לקחת מבלי שישפיעו על ערנותי? תודה,בנוסף אני סובלת ממגרנות שלא עוזבות אותי...

יפית יקרה, מחלה גופנית הנוחתת עלינו, ככה פתאום, בהחלט יכולה להביא איתה גם השפעות פסיכולוגיות. החרדה אכן נכנסה לך לחיים, אבל באותה הדלת בה היא נכנסה אפשר לשלח אותה לשלום. התקפי החרדה שאת מתארת מגיבים טוב לטיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) יחד עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי. כמובן שכאשר מדברים על טיפול תרופתי, עלייך להתייעץ עם רופא פסיכיאטר, ובגלל הסכרת גם עם הרופא האישי שלך. ועד אז, אל תתני לחרדה לשבש את מהלך חייך התקין. המשיכי לצאת לקולנוע ולנסוע באוטובוס, וזכרי שהתקף חרדה - גם חריף - חולף מעצמו תוך מספר דקות. אני מאחלת לך הרבה בריאות והצלחה בטיפול. ליאת

איפה ניתן למצוא את שאלון הסקר על לחץ אישי

http://www.test4stress.com/Status/DisplOpen3.asp?dbOpen=2

לי שלום אין לי מושג איך לעזור לך. צר לי ליאת

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/4451/xCT/230 בתחתית הדף ישנו קישור

האם יש איזשהם חוקים ברורים מלבד לחוקי האתיקה שיכולים להגן עלי מפני התעללות נפשית שחוויתי מהמטפל?

שלום נועם, כדי לא להטעות אותך, אני בוחרת להפנות אותך למועצת הפסיכולוגים, שם יוכלו לתת לך תשובות מוסמכות משלי. משרד הבריאות - מועצת הפסיכולוגים 03-52511880 :טל צר לי לשמוע שהחוויה שלך כה קשה. הלוואי שתוכל לפגוש גם חוויה טיפולית אחרת. בהצלחה ליאת

אולי זה טוב... http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp

שלום, אני בן 34, אני עובד כשנה במקום עבודה. לפני הייתי תקופה של 8 חודשים, מובטל או שעבדתי בכל מיני מקומות עבודה גרועים תקופות קצרות מאוד לפי ה-8 חודשים הללו עבדתי במקום עבודה 6 שנים, והייתי מעוניין מאוד לחזור לעבוד שם. כשהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי היה לי עיניין בעבודה והגעתי לעבודה ברצון, לאחרונה אני מרגיש חסר מוטיבציה וחסר עיניין בעבודה. ישנה משרה שהתפנתה בארגון שבה אני יכול להשתלב וכך גם להתקדם, אבל הבוס שלי אומר שלא כדאי לי(בגלל שיוטל עליו עומס גדול וימנע ממנו קידום). אם אתקדם למשרה זו, יהיה לי עניין חדש בעבודה. מה לעשות ואיך לשכנע את ההנהלה שאני רוצה התקדם ומעוניין במשרה. תודה על העזרה

שלום רונן, חוסר עניין ושחיקה הם האויב הרציני של כל עובד. מבלי להיכנס לפעולות ספציפיות אותן יש לעשות (איני מבינה כלום בדינמיקה של ארגונים), חשוב שכל עובד יוכל למצוא לעצמו את הדרך להפיח חיים בעבודתו ובסביבתו המיידית. לפעמים אפשר לעשות זאת במשרה הנוכחית, ולעיתים - כמו שאתה חש כרגע - מתעורר הצורך לזוז לתפקיד אחר. חשוב לזכור שגם לשעות הפנאי מחוץ לעבודה, יש משמעות קריטית בכל הנוגע לרווחתנו הנפשית. נדמה לי שכל אחד מאיתנו יודע בדר"כ מה נכון עבורו. אם אתה נחוש, אני מאמינה שתוכל למצוא את הדרך להתמודד על המשרה. תוכל לאמר לבוס שלך שאתה יודע שיהיו לכך השלכות על הצוות הנוכחי, אבל אתה מרגיש שאתה חייב לנסות ללכת על זה, למען עצמך. נסה להישאר הוגן וישר ככל האפשר, כדי להשאיר לעצמך סביבה אוהדת למקרה שמשהו לא יילך לפי התכניות. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, ואשמח מאד לשמוע שניצחת :-) ליאת

שלום, קוראים לי אדיר,24, התחלתי לא מזמן לעבוד במקום עבודה חדש, שעובדים בו בשיטה ייחודית. במשך תחילת העבודה עברתי קורס בן חודשיים בתקשורת בין אישית דיבור ועוד קורס, בקיצור, מ. העבודה מלמד את הכל ואני צריך לעמוד ברמה גבוהה מין הרגיל. לחץ והתחייבות זה רק חלק קטן שאני עובר במשך כל יום. התמודדויות עם עצמי והביבה לנוכח דבר שלא הכרתי קודם. לטובת הרקורד עברתי ועבדתי בלחצים גבוהים במקומות שונים. איך מתמודדים עם לחץ עבודה בזמן קצר יחסית. הדרישות נורא גבוהות, להתמודד אני יודע שאני יכל, אבל כל יום מחדש זה שוחק אותי אפילו בלי לשים לב!!!

*************** חולשה וכח-עולם של היפוכים. הם כה הרבה אצלינו מתחלפים. חזק-יודע להסתדר לבד... הוא מפחד ביפנים מהזולת. בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה "חזק" יושב בנשמה. עולם הזה אוהב את "חזקים" אוהב כאלה שתמיד שמחים (ובעינינו הם המצליחים). לכן מגיל קטן אנו לומדים איך להסתיר דמעות עמוק ביפנים. איך לא לבכות אף פעם במצב כשמסתקלים עלינו מין הצד. שלא יגידו:"די!תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! אתה חזק,תלמד להתעפק, זה כבר עבר ביכלל ללא ספק!" לכן,קורה הרבה שמין הצד קשה לסאת דמעות של הזולת ולחבק בימקום להתחמק ולספר על "כח" ו"ספק"... לכן קורה(אגיד בין השורות) לחשוב שינגבו לך דמעות. חני 30\12\05

:) אהבתי

מאחלת לך יותר ימים של חוזק וכוח... :-) ליאת

שלום, אני בת 27 בהריון ראשון מתוכנן, מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי אבל מקריאת חומר בנושא אני מרגישה שאני סובלת מתסמינים של חרדה עוד מהתקופה שלפני ההריון. תסמינים אלה מתבטאים בדפיקות לב מהירות בזמנים שונים במהלך היום, הרגשת חוסר אויר.במצבים מסוימים כמו שיחה עם אנשים ספציפיים פנים מול פנים או בטלפון אני מרגישה שמרוב התרגשות אני לא יכולה לדבר, מסמיקה ומזיעה. אני צריכה לקחת נשימה עמוקה כדי שאני אוכל להמשיך בשיחה. יש מצבים שאני נמנעת מלהיפגש באנשים מסוימים ע"י בחירה בדרך אחרת או שאני מחכה עד שהם ילכו. ברצוני לציין שכל תופעות אלו לא מונעות ממני לתפקד בחיי היום יום,אני עובדת ואפילו מצליחה להתגבר על הפחד משיחות ע"י הרגעה עצמית(בתחילת השיחה אני סובלת מהתופעות שתיארתי אך בהמשכה אני קצת מתגברת). נראה שאני במגמת שיפור אך בשל היותי בהריון אני מרגישה שאני חייבת להירגע,מכיון שתופעות כמו דופק מהיר והרגשת חוסר אויר מפריעות לי למרות שהם חולפות מהר. שאלתי היא האם ישנם דרכים לעבוד על עצמי כדי להיות יותר רגועה,האם שיטות כמו יוגה או מדיטציה יכולות לעזור, האם אני חייבת להיפגש עם פסיכולוג או שזה יכול לחכות לאחר ההריון? תודה מראש

הי אפרת קודם כל שיהיה בשעה טובה, הריון ראשון זו חגיגה... את מקשרת את דפיקות הלב לחרדה. בהריון חלים תהליכים פיסיולוגיים שמצריכים את הגוף להתגייס למאמץ נוסף, בכדי לספק לעובר את כל צרכיו, כך שתפוקת הלב גדלה וכן העבודה של הגוף בכלל, כך שיכול להיות שהמאמץ הפיזי ממנו מופקות דפיקות הלב, יותר קשורות למצב ההריון מאשר לחרדה (מחשבה...) כמו כן, ההריון עצמו מרגש וכל מה שמתלווה אליו, הציפיות.. ההבנה של מה שעומד להיות בעתיד, ההכנה להורות לחץ נפשי ופיזי לא קל, בפרט שאת כותבת שיש לך "תסמינים של חרדה" אותם איבחנת לבד! (בדר"כ אבחון עושה אדם מקצועי..) אבל ללא קשר לנטיה לחרדה, הריון ראשון יש בו הרבה דברים חדשים ומרגשים וגם תהליכים לא קלים שנחווים ברמה הנפשית וברמה הפיזית. יפה שאת מצליחה למרות הקושי לתפקד, מרגיעה את עצמך, אלו נקודות חוזקה. גם מודעות לדעתי , הן נקודות חוזקה, ואת מודעת למה שאת עוברת הנקודה שכן תהיתי בה זה כשאת נמנעת מלהיפגש עם אנשים, האם זה מאז ההריון? האם היה קודם? ההסמקה , החרדה האם כל זה חדש? אני כן הייתי לוקחת אויר ומנסה לנשום ולהרגע, והדרכים אותן הצעת , כמו יוגה , מדיטציה או כל דרך אחרת שיכולה להרגיעה אותך ולנסות להאיט את הקצב בדברים אחרים שאולי גם מלחיצים (אם יש כאלה) מלבד זאת, לשתף את הבעל/ משפחה בחוויה (אם אפשר כמובן) ואחרי כל זה, אם עדיין יש לך צורך להתייעץ עם איש מקצוע ולו רק בכדי להרגע , גם זה מומלץ בדיוק כמו מדיטציה מרגיעה.. זו אינה תשובה מקצועית, אלא מתוך נסיוני.. שיהיה לך בהצלחה ניבה.

אפרת יקרה, אני מצטרפת לברכות של ניבה. הריון ראשון הוא אכן חגיגי במיוחד. מדברייך אכן עולה 'ארומה' של חרדה, והעובדה שאינך נכנעת לה ומנסה להתגבר היא חשובה, ומעידה על כוחות. לפעמים זה מצליח לבד, ולפעמים צריכים עזרה. הריון - כמו שניבה אמרה כל כך יפה - הוא תקופה רגישה, שיכולה להעצים חרדה, אבל גם להרגיעה פלאים. כל אישה מגיבה בדרכה. אני חושבת שיוגה או מדיטציה זה רעיון נהדר, שעשוי להביא עמו רווחים גם מעבר להרגעת החרדה. אגב, דופק מהיר יכול להיות קשור גם בתופעות פיזיולוגיות שכדאי לשלול (בלוטת התריס?). שווה לשתף גם את רופאך. הפנייה לטיפול בהחלט נתונה להחלטתך, ואינה חובה בשום מקרה. אם את מרגישה שאת מצליחה לשלוט בחרדה מבלי להרגיש מובסת, ומבלי שהיא 'תזהם' את שמחת ההריון, אפשר לחכות עד אחרי הלידה. אם אין זה כך, אולי שווה להשקיע עכשיו, ולהגיע אל האמהות עם יותר כלים להתמודדות. נשמח לשמוע איך את מתקדמת. ערב נעים והריון קל ליאת

נולדתי אל העולם בסוף יולי אחד, ילדה מוזרה באופן שאיש לא הבין נשמעת בוגרת וקשוחה בצורה משכנעת אבל כל כך רגישה מבפנים. החיים בצל אמא לימדו אותי פחד ואטימות, בריחה אל ספרים אמא חזרה שוב ושוב על המנטרה: כל בני האדם הם רעים. מכיוון שאמא סיפקה הוכחות למכביר ולמדתי את הלקח בדרך הקשה, גדלתי להיות עוף מוזר: חצי ילדה אבודה וחצי אישה. מחפשת בעולם משמעות, מנוחה אך האש הפנימית לא מאפשרת, שורפת ומכלה כל פעם כשאני מנסה להיות נורמלית, שקטה להיות נאהבת. ועכשיו אני גדלה, מתמירה, מוותרת על הצל המגחיך על שליטה וחוסר שליטה לומדת להתבטא בשפה ישנה חדשה מפתקים מלאי איכויות המודעות מורדת בתודעה...

Is this the real life, is this just fantasy Caught in a landslide, no escape from reality Open your eyes, look up to the skies AND see I'm just a poor boy, I need no sympathy Because I'm easy come, easy go, little high, little low Anyway the wind blows, doesn't really matter to me, to me Mama, just killed a man, put a gun against his head, Pulled my trigger now he's dead Mama, life had just begun But now I've gone AND thrown it all away Mama oooh... Didn't mean to make you cry If I'm not back again this time tomorrow Carry on, carry on, as if nothing really matters Too late, my time has come, sends shivers down my spine Body's aching all the time Goodbye everybody, I've got to go Gotta leave you all behind AND face the truth Mama oooh (any way the wind blows) I don't want to die, I sometimes wish I'd never been born at all I see a little silhouetto of a man Scaramouche, scaramouche, will you do the Fandango Thunderbolt AND lightning, very very frightening thing Galileo (Galileo) Galileo (Galileo) Galileo figaro (Magnifico) But I'm just a poor boy AND nobody loves me He's just a poor boy from a poor family Spare him his life from this monstrosity Easy come, easy go, will you let me go Bismillah! No, we will not let you go, let him go Bismillah! We will not let you go, let him go Bismillah! We will not let you go, let me go Will not let you go, let me go Will not let you go let me go No, no, no, no, no, no, no Mama mia, mama mia, mama mia let me go Beelzebub has a devil put aside for me, for me, for me So you think you can stone me AND spit in my eye So you think you can love me AND leave me to die Oh baby, can't do this to me baby Just gotta get out, just gotta get right out of here Nothing really matters, anyone can see Nothing really matters, nothing really matters to me Any way the wind blows.

השיר שלך מקסים, נשמע שאת עוברת תקופה קשה ואני מאחלת לך כל טוב בהצלחה בדרכך והיי אמיצה ואני מקווה שבבוא היום תגלי גם אנשים טובים, באמת יש!! מבטיחה יפית

תודה, גיליתי כבר כמה... :) וחוצמזה, בריחה אל ספרים היא הרבה פעמים בריחה אל הטוב שבאנושות...

מזדהה עם הבית הרביעי של השיר. טוב לדעת שאני לא היחידה שולחת לך אושר!

שלום, אני סטודנט שנה רביעית באוניברסיטה בן 23. הבעיה שלי היא פשוט שאני קשור במידה מופרזת בבן דוד שלי שהוא קטן ממני ב4 שנים. הקשר הזה התחיל לפני שנתיים בערך כאשר התחלתי להתייחס אליו כאילו חבר בגיל שלי - מייעץ לו בעשיית עבודות הבית שלו, מלווה אותי להרבה מקומות ותמיד הקפדתי על קשר כמעט יומי ביני לבינו. הבעיה התחילה להחמיר כאשר אבחנתי בזה שהוא הפך לחבר היחיד שלי ובנוסף התחלתי להרגיש שהוא מנצל את זה לרעה במובן זה שהוא התחיל להראות לי שיש הרבה אנשים שיכול הוא "לשבת אתם ולטייל אתם"!. אני אשמח אם תענו לי ככל האפשר בהקדם כי אני ממש התחתי להרגיש שהאישיות שלי הולכת ונחלשת ככל שחולף הזמן באם אמשיך להקטין ראש ואתעלם מהדרך שבה אני עובר. תודה רבה לכם.

ערב טוב עלי, חבר טוב וקרוב יכול להוות עבורנו עולם ומלואו. אך אליה וקוץ בה: לפעמים הקשר האינטימי והייחודי עם דמות אחת ויחידה, הופך אותנו פגיעים מאד, וכל איום של דחייה או נטישה מעורר בנו חרדה, קנאה, כעס או עלבון. אפשר להסיק בזהירות מדבריך, שאינך מוקף בחברים רבים, ואולי זו ההזדמנות לטפל בכך. התחושה כאילו אתה נעלם ו'מתקטן' בעקבות התרחקותו של בן-דודך יכולה להעיד על צורך תלותי מאד, עד כדי נכונות לסבול השפלה וסבל. אני ממליצה לך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני, בעזרתו תוכל לעבוד על הנפרדות והעצמאות שלך, על שיפור התפיסה העצמית שלך, ועל דפוס הקשרים הבינאישיים שלך. בהמשך, ובעצה אחת עם המטפל שלך, אפשר יהיה לשקול גם השתתפות בסדנה קבוצתית לשיפור מיומנויות חברתיות רחבות יותר. בהצלחה רבה ליאת

שלום, אני בת 23. לפני 3 חודשים אני וחבר שלי נפרדנו לאחר 4 שנים. (כי לא הייתי מאושרת, חשתי צורך בעוד דברים ולא הייתי מסופקת וכו') עברו 3 חודשים מאז הפרידה. בשבועיים הראשונים היה לי קשה מאוד עם הרעיון של הפרידה (בכיתי המון וכו'), לאחר מכן התחלתי לראות את הצדדים היותר טובים ואם לומר בכנות, היו לי הרבה רגעים מאושרים שחסרו לי קודם. אני מרגישה שאני לומדת להכיר את עצמי מחדש. עכשיו אחרי קצת יותר מ 3 חודשים מתחיל להיות לי שוב מאוד קשה. אני מרגישה ריקנות איומה. אם אני חושבת בצורה ריאלית, עדיף לא לחזור להיות ביחד כי הרגשתי שאני לא מאושרת אבל מצד שני הייתי עושה הכל כדי לחזור לשגרה שהייתה לי איתו כי בסך הכל אהבנו אחד את השני. עכשיו אני מנהלת קשר עם בחור כבר חודשיים וזה לא זורם ממש חלק. קרה לא פעם שתוך כדי שהותנו יחד, הזכרונות מהקשר הקודם הקשו עלי ואף הרתיעו אותי מקשר חדש. הוא מוצא חן בעיניי בסך הכל, אבל קשה לי לזרום. אני נמצאת בדילמה נוראית בין הצורך שרדף אותי למצוא ריגושים לבין הקושי והמחיר שאני צריכה לשלם על כך. אני בן אדם שחושב מאוד קדימה והכי מפחיד אותי שבעוד כמה שנים אני אצטער על הפרידה מהחבר.... האם את ממליצה לי להמשיך בקשר החדש למרות שזה דורש ממני לא מעט מאמץ? האם פגישה עם החבר לשעבר שלי עשויה להועיל או רק להזיק? (אני מניחה ששנינו מרגישים אותו הדבר, אז אולי יועיל לדבר על זה אבל זה עלול להותיר בי טעם של עוד).

שלום רב לך, אני מציע לך לשבת ולחשוב עם עצמך על יתרונות וחסרונות בקשר עם החבר הקודם. אם משקל החסרונות גדול מהיתרונות ואם נראה לך שבתחומים שבהם לא היית מסופקת לא ישתנה דבר הרי תוכלי להסיק מכך את המסקנות. אהבה בלבד אינה מספיקה כדי להחזיק קשר. יתכן גם שהתחלת קשר חדש מוקדם מדי, עדין לא " החלמת" מהקשר הקודם ותמיד ישנו העניין של השוואות מי יותר טוב ממי. יתכן ואת זקוקה לפסק זמן לפני שתתחילי קשר חדש כדי לשכוח את הישן. אינני יכול להציע לך משהו באופן חד משמעי אבל נתתי לך קצת חומר למחשבה. פרידה מקשר היא תמיד דבר קשה וצריך למצוא את הדרך להתמודד ולהמשיך הלאה. ההתלבטויות שלך אם להפגש שנית עם החבר הקודם הן טבעיות ומובנות , אבל כדאי שתשאלי את עצמך מה את רוצה להשיג בפגישה כזו? יתכן ואינך שלמה עם הפרידה. לדעתי פגישה כזו עלולה לבלבל אותך יותר ולהוסיף ספקות למצב שאת נמצאת בו. מאחל לך שתצליחי בכל מה שתחליטי.

שלום שרון, עוד מחשבות, מעבר לדברים הנכונים שכתב לך ברוך - קשר של ארבע שנים הוא אכן ממושך ומשמעותי, ואין לצפות שסיומו יעבור בלי להותיר משבר. נדמה לי שאין זה נכון (וגם לא מאד הגון) לחזור לקשר מחניק ולא מספק רק כדי להפיג תחושות של ריקנות ועמימות. מעניין לראות עד כמה השגרה המוכרת - גם כשהיא מעיקה ולא מהנה - עדיפה בעינינו על פני הלא ידוע והלא מוכר. את בחורה צעירה מאד, ולמרות זאת אפשר להסיק בטעות מדברייך שנותרת עם שני הגברים היחידים בעולם, ועלייך להחליט מיד עם מי מהם תקשרי את גורלך. נדמה לי שאת יכולה להרשות לעצמך את הזמן והמרחב להתנסויות חדשות, גם אם הן מתמהמהות קצת. מה בוער? ליאת

לאחרונה, יש לי חלומות על מקרי מוות של אנשים קרובים לי

ערב טוב, מפחידים ככל שיהיו, לחלומות מן הסוג הזה אין - כנראה - כל ערך ניבויי. חלום על מותו של איש קרוב הוא תופעה מוכרת ויכולות להיות לו משמעויות רחבות ומגוונות, עליהן תוכל לעמוד אם תקדיש לכך מחשבה מעמיקה. הניסיון לתת פירוש אוניברסאלי לחלומות על מוות (ממש כמו לחלומות אחרים) אינו עולה בקנה אחד עם החשיבה הפסיכולוגית, המניחה כי מאחורי החלום נח הלא-מודע הפרטי של כל אדם, והפירוש - לכן - הוא אישי וייחודי לכל אחד מאיתנו. יש מי שרואים בחלומות כאלו סגולה לאריכות ימים ובריאות. בברכה ליאת

שלום גדעון, מצאתי מידע נוסף על התרבות האוטיסטית: זוהי תרבות הנוצרת בידי אוטיסטים בתפקוד גבוה (כלאמר, אוטיסטים שרמת התפקוד שלהם היא גבוהה משל האוטיסטים הקלאסיים). קישור לאירגון בינלאומי של אוטיסטים בתפקוד גבוה:http://www.aspiesforfreedom.com קישור למאמר וויקיפדיה בנושא: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA

תודה, ראה תשובתי למטה (לשרשור המקורי) גדעון

קראתי על זה, יש אפילו ספר נפלא- מהירות החושך של אליזבת מון אתמול עם חברים אמרתי: "אז בעצם, בפעם הבאה שאני הולכת לכנס מד"ב בסינמטק, לא משנה לאן אני אזרוק אבן, אני אפגע באוטיסט"... וידיד ענה לי: "לא יפה לזרוק אבנים על אוטיסטים". אכן :)

היי ליאת, מה שלומך? ראיתי שכתבת שעבר עליך שבוע עמוס. מקווה שעכשיו יותר רגוע... רציתי לשאול אותך אם את חושבת שיש מקום לאשמה בתוך טיפול. אני כמובן בטיפול ולא פעם המטפלת שלי מאשימה אותי שלא הבנתי נכון או שאני לא בסדר וכו'. האם המטפל צריך תמיד להיות אמפטי ומכיל או שלפעמים הוא גם צריך להיות תוקפני, כועס, מאשים? אני לא מוצאת את עצמי כשזה קורה... נורית

נורית יקרה תודה על ההתעניינות. אני בסדר גמור :-) השאלה שאת שואלת מעניינת וחשובה. התשובה הפשוטה (לפחות בעיני) היא שאין דבר כזה "מטפל צריך תמיד להיות..." מטפל טוב הוא מטפל המתאים את עצמו לצרכים של המטופל ונרתם למאמץ הטיפולי המשותף. נהוג לראות באמפתיה את אחד מכלי העבודה החיוניים של הפסיכולוג, אולם אין להעלות על הדעת מישהו שנקי מכשלים וטעויות. יש מי שרואים בכשל האמפתי אירוע מכונן בטיפול, היכול להביא בעקבותיו שינויים דרמטיים ממש (לשני הכיוונים). כשאת שואלת האם מטפל צריך לפעמים להיות תוקפני, כועס ומאשים, מתעוררת כמעט מייד תגובת רתיעה, שכן הללו מקושרים בדר"כ לעוינות וריחוק, ולאו דווקא לאמפתיה והכלה. מושג רווח יותר אצל פסיכולוגים הוא "קונפרונטציה", כאשר המטפל מעמת את המטופל עם אמירות או התנהגויות שלו באופן ישיר, מה שעלול להיחוות ע"י המטופל כסוג של תוקפנות. גם קונפרונציה נמצאה ככלי טיפולי יעיל, כאשר היא נעשית בתזמון הנכון. מטפלים, אגב, שונים מאד אלה מאלה בסגנון העבודה שלהם, ויש בהם רכים ועדינים, ישירים ומעמתים, וגם אלה שבאמצע... אני מזמינה אותך לחשוב, האם כשהמטפלת שלך אומרת שלא הבנת אותה נכון, אכן מדובר ב'האשמה'? האם יתכן שמדובר כאן בשחזור של מאבק כוח ישן, עם דמויות סמכות אחרות בעברך? בדרך כלל עניינים כאלה שווים בדיקה דווקא בחדר הטיפול. אני מציעה לך לנסות ולפתוח את התחושות המתעוררות בך מול אמירות 'נוקבות' כאלה שלה, ולנסות להתחקות אחר מקורותיהן. ספרי לנו אם יהיו תגליות מעניינות. לילה טוב ליאת

ליאת היקרה, קראתי את תגובתך בעיניין רב ואז הגעתי לפסקה האחרונה ופשוט... הפסקתי לנשום לכמה שניות... רציתי לצעוק לך "איך את יודעת? אני רק שאלתי שאלה תמימה." הייתי שמחה לשתף אותך אבל אני אמנע מכך כי זה ארוך, מורכב ואישי. שתדעי שקלעת בול! תודה לך, ליאת. אני עדיין בשוק. נורית

ארחי התלבטויות של ש נ ת י י ם, שלשום מסרתי לפסיכולוגית שלי "מכתב אהבה", כמו ילדה קטנה מאוהבת, גוללתי בפניה את כל מה שאני מרגישה כלפיה, כלפי הקשר הפסיכולוגי .. ובכלל כל מה שלא העזתי להגיד לה עד היום.. מסרתי לה את זה בסוף הפגישה, נדמה לי שהיא די הופתעה, אני גם אפילו חושבת שאולי היא כעסה, או איך שהוא זה לא מצא חן בעיניה, אולי חציתי גבולות? אחר כך עם עצמי חשבתי, מה המשמעות של אותו המכתב, מעבר למסר הורבלי בתוכו, חשבתי על זה שמשהו ממני יהיה איתה בחיים האמיתיים ש ל ה, שמשהו ממני "יציץ" למקום בו הייתי מאד רוצה להציץ= לחיים שלה. חשבתי פתאום על הכובד והמשקל שאני מלבישה עליה, על התלותיות והחסך אין סוף, ואמרתי לעצמי שזה בטח נורא קשה להיות פסיכולוג, כשלכל המטופלים ציפיות, רצונות , כמו חתולה להמון המון גורים רעבים... עכשיו אני כבר מפחדת מהפגישה הבאה, כי מעכשיו זה יהיה אחר, כתבתי לה הכל, ואני לא יודעת אם היא תשאל שאלות, כי הרי אני זו שמדברת שם, לא ברור לי מה עומד להיות, אבל מרוב שאני נחרדת , אני חושבת לבטל את הפגישה,, ממש קשה לי.. ניבה

ניבה יקרה, אין לך ברירה אלא לסמוך על המטפלת שלך, שתדע מה לעשות עם הדברים שכתבת לה. מן הסתם, היא ראוייה לכל אותם רגשות שאת חשה כלפיה, ובתבונתה ורגישותה, היא תצליח לחלץ אותך מהמבוכה. אל תבטלי את הפגישה, ולו רק כדי לא לסחוב את המבוכה שלך מעבר לבלתי נמנע. פסיכולוגים אכן מורגלים בביטויי רגש עוצמתיים כלפיהם, ויש לי הרגשה שתופתעי לגלות שהדברים לא נחוו כה 'מתקיפים' כפי שתיארת אותם בדמיונך. לילה טוב ליאת