פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך, אני בת 40 עם עבר עשיר של בעיות רפואיות ונפשיות,אבל תודה לאל מתפקדת ומצליחה להגיע להיישגים . אפרט קצת,נולדתי עם מום לבבי קטן (צניחת מסתם מטראלי) ומאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי לא ממש בכושר,אם כי אני עושה הכל,ברקע בעיות משפחתיות של הורים גרושים,תמיד צצה בעיה רפואית חדשה כמו בלוטת התריס ועוד וטפו טפו זה מתאזן אח"כ.אבל העיית הבעיות היא שאני חרדה והחרדה פלוס דיכאון שעולה ויורד מעיקים על החיים ,אי לכך,בהתייעצות של פסיכאטר התחלתי לפני כ9 שנים לקחת קלונקס לחילופין עם קסאנקס רקלפני השינה ובתקופות קשות גם ביום ,תמיד הקפדתי על מינון של כדור ביום ,וכשאני מחליטה להפסיק לקחת יש לזה תופעות של נדודי שינה ועצבנות ואז אני חוזרת מהר לכדור.במקביל אני בטיפול נפשי שיחתי שממש לא מועיל כי לא פשוט לטפל בי,אני רוצה להיגמל מהכדור כי לדעתי יש לי כבר סימני דימנציה ,איפה לחפש תשובות למצבי?בגלל קשת הבעיות אין לי הרבה זמן לחיות ואני רוצה לשפר את איכות החיים האם כדאי להכנע לתרופות או להלחם בהן,אציין שאני במעקב פסיכיאטרי ולא הומלץ על שינוי במתן התרופות הספצפיות שציינתי...מצד חד התרופת עוזרת לי ומצד שני היא הורסת לי את הזיכרון,קו המחשבה,ויכולת התיפקוד תודה

גאיה שלום , את גם בטיפול פסיכולוגי וגם במעקב פסיכיאטרי , לכן נראה שאנשי מקצוע אילו שמכירים אותך טוב יותר ממני יוכלו ליעץ לך בצורה טובה יותר. בעיקרון, טיפול תרופתי הינו עניין של פסיכיאטרים לכן הפסיכיאטר הינו איש המקצוע להתייעצות בנושא גמילה מכדור זה או אחר. את יכולה להעזר בפורום פסיכיאטריה, או לבקש second opinion מפסיכיאטר אחר בנוסף לרופא המטפל. בהצלחה, גדעון

אחרי שקראתי המון בפורום שצריך לדבר עם המטפל על כל דבר סיפרתי לו על ההתאהבות שלי בו והוא ענה לי שזה בדיוק תסביך האדיפוס. זה מאוד מאוד פגע בי. אני מצטערת על זה שבכלל פתחתי את הנושא. היה עדיף לשמור את זה בבטן ולא לעלות בכלל. עכשו בכלל בא לי להפסיק את הטיפול זהו.כל התאהבות במטפל זה תסביך? עצוב לי ואני מרגישה מושפלת אפילו התעללות.

אני גבר נשוי קיימתי מערכתיחסים זוגית עם אשה נשואה מערכת זו גרמה לי ללחצים ומתחים נפשיים "לא נורמליים",לפיכך הקשר הופסק מיוזמתי. הייתי מעוניין להמשיך בקשר, אלמלא הלחץ והמתח שבו אני שרוי במהלך הקשר. מה לעשות? תודה.

קווין שלום, לדעתי עליך לפנות ולהתייעץ באופן אישי עם איש מקצוע. רק אתה יכול לענות על השאלה "מה לעשות?", אבל ישנן כאן הרבה שאלותבנוסף לשאלה , "מה לעשות": מה קורה במערכת היחסים הזוגית בינך לבין אשתך? ממה אתה חושש ומדוע אתה מתוח? מה אתה מחפש בתוך המערכת הזוגית הנוספת? לא נראה לי נכון עבורך לחפש תשובות אינטרנט שהן מטיבען מוגבלות ...לכן ממליץ לך לפנות לפסיכולוג ולשקול טיפול באורינטציה דינמית. בהצלחה, גדעון

רוני שלום , המצב בו את משתפת את הפסיכולוג שלך בהתאהבות שלך בו, הוא מצב בו את במצב רגיש ופגיע. תגובה לא הולמת של הפסיכולוג תיצור אצלך תחושה של פגיעה ועלבון וזה טיבעי לחלוטין. אני מעריך שהפסיכולוג שלך הופתע ולכן "הסביר" לך מה מקור תחושותייך. לא לזה ציפית או קיווית ופגיעתך מובנת . יחד עם זאת אני חושב שאת לא צריכה להפסיק את הטיפול. לדעתי , תשתפי אותו בתחושותייך הקשות בעקבות התיחסותו ואני מקווה שזה יסייע לך לחזור לטיפול ולהרגיש מעט טוב יותר עם עצמך ועם מטפלך. כפי שבודאי קראת בפורום זה ואולי גם בפורומים אחרים, התופעה הינה נפוצה , קיימת ואת לא לבד בתחושת הסבל שאת חשה. את מוזמנת לשתף אותנו הלאה, בהצלחה, גדעון

כשהיא לא נמצאת אני חושבת עליה וכותבת עליה (לא רוצה לדעת מה אתם כבר חושבים עלי...), אבל כשהיא כאן אני רחוקה כזו, מוגנת, שמורה ובדרך כלל גם לא חושבת על הטיפול יותר מיידי. המייל ממנה שימח אותי (שגם זה מוזר, אבל נו, מילא...) סתם מקשקשת במוח רשת

הי רשת, נחמד שקיבלת מייל. אני מניחה שהיא הרגישה את הניסיון שלך לבטא את הקושי בפגישה האחרונה, אולי יותר ממה שאת חושבת... בחיבה, אורנה

היי רשת את רואה, את לא לבד! זה לא מובן מאליו שהיא חושבת עליך וכותבת לך משם. יש לה עוד שניים שלושה מטופלים.... שבת שלום נוגה

סליחה זה יישמע כמו רשימת מכולת אבל אני מציינת עובדות בשטח כך קל לי יותר להיות אמיתית עם עצמי ולא להיסחף למכתב רגשני . 1. אני עם חבר כשנה בערך. 3. אנחנו גרים ביחד. 4. היתה אהבה גדולה. 5. הצעת נישואים. 6. ושקר ואי אמון שהתגלו אט אט. 7. שקר בבעיה רפואית של בן הזוג שעבר גם אליי ללא ידעתי. 8. שקר בנוגע לכסף - חיינו כמו מלך ומלכה על חשבון דברים שאין לו ללא ידעתי. יאני שיחק אותה המלך שלמה. 9. לא הפריע לי הכסף כמו שהפריע לי ההאשליה שהוא יצר והשקר שהוא חי בו מבחינתי 10 . ניהיה משבר גדול. 11. עזבתי לשבועים וחזרתי בחזרה .. למה ? כי התגעגעתי היה לי קשה להשלים עם כול גילגול העינינים , חשבתי שזו אהבת חיי , חשבתי שאני יודעת עם מי אני חיה ופתאום בבת אחת הכול התנפץ לי בפנים והעזיבה היתה תגובה ראשנית ועכשיו חזרתי להתמודד. 12. נושא הנישואים לאור המצב ירד מבחינת מהפרק. 13. אני בהתלבטויות קשות מאוד עם עצמי. 14. הבנאדם פגע בי ברמה של אמון שאי אפשר להאמין. 15 . לא ליידע על בעיה בריאותית שיכולה לסכן אותי זה קודם כול. 16. מצד שני אני יודעת את כול הדברים האלה ובכול זאת בוחרת להישאר. 17 . זה לא גבר שאני ירצה להתחתן איתו. אבל קשה לי לעזוב את המערכת הזוגית הזאת ואת הבית. עזרו לי , תודה

דליה יקרה, משבר קשה בקשר הוא לא תמיד סוף פסוק - לפעמים המשבר חושף ומעלה אל פני השטח נושאים קריטיים שבני הזוג העדיפו להתעלם מהם עד כה. עם זאת, הפקטור המרכזי כרגע הוא נכונות מצד שניכם להתמודד עם האמת המכאיבה, לא להכחיש ולא להתעלם ממנה. יש הרבה מאוד שאלות שכדאי לשאול את עצמך ואותו; בנושא השקרים, בנושא הפגיעה, בנושא האפשרות לשקם את האמון, בנוגע לסיכוי שלכם לעתיד. לפעמים קל יותר להציב את השאלות הקשות האלה ולחפש להן את התשובות בליווי של אדם נוסף שאינו מהווה חלק מהקשר הזוגי או מהסביבה הקרובה, כמו פסיכולוג. אני מאחלת לך הצלחה בחיפוש התשובות, אורנה ראובן-מגריל

אורנה אני פונה אלייך שוב שכחתי קודם כל לציין שהילד התעורר בחמש לפנות בוקר מרביץ לעצמו בראש וצועק בשם של המטפלת ואומר בום בום פויה _____ ודבר שני אתמול נכנסתי לגן הילד נכנס איתי באתי לצאת הוא אומר לי אמא תיק ללכת שאני ייקח את התיק שלו בחזרה ושנצא זה מדליק לי נורה אדומה מוזר לי כל מה שקורה ולפי איך שהוא מתנהג לא נראה לי שהוא מחקה מה שקורה בינו לבין ילדים אחרים אולי אני טועה?

שלום טל, אם הילד מראה סימנים של מצוקה עכשווית (למשל, אם בעבר היה נפרד בגן בקלות וכעת הוא מסרב להישאר שם, פוחד להתקרב אל המטפלת הנ"ל, שינויי מצב-רוח קשים, קשיים בשינה שלא הופיעו קודם לכן וכד') כדאי מאוד לקדם את הטיפול בנושא. עדיין לא צריך לקפוץ למסקנות, אך כדאי לשוחח עם הנוגעים בדבר מיד ביום ראשון. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

נתקלתי בהתעללות נפשית חמורה מאוד מצד המטפל שלי. לאחר חיפושים רבים, מצאתי מאמר בנושא התעללות נפשית. חשוב מאוד שכולם יקראו את המאמר מכיוון שזהו נושא מודחק שלא מועבר בשום סדנא לפסיכולוגיה ואפילו לא בלימודי פסיכולוגיה עצמם, ולרוב המטפלים שהתעללו במטופליהם קל להתחמק מההאשמות בטענה שהמטופל מעורער בנפשו. חייבים להעלות את המודעות לנושא. המאמר: http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp

נועם, קצת מצחיק... "לאחר חיפושים רבים, מצאתי מאמר בנושא התעללות נפשית." אני הוספתי לך את הקישור למאמר... מילא לשקר אבל אנחנו עדיין באותו דף... הנושא לעומת זאת לא מצחיק!!! אני אישית גם מצאתי שם דברים ליכולים להתאים לטיפול שלי אבל אני עדיין לא חושבת שמתעללים בי. סתם נקודה למחשבה... נורית

תודה לנורית ולנועם על ההפנייה לנושא זה. מוזמנים להמשיך ולהגיב...

קראתי... עזר לי להבין איזה אחלה מטפל יש לי! כל מה שכתוב שם - הוא ההיפך אשריי נוגה

http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=1610

הצלחתי לישון סוף סוף כמו שצריך... אבל כש"נפלתי" מותשת לשינה מייד התחלתי לחלום, בצורה שהפחידה אותי. ניסיתי בהתחלה להתנגד והתעוררתי כמה פעמים אבל בסוף שקעתי בשינה רוויית חלומות שכשהתעוררתי נדמה היה לי שהם מאוד אינפורמטיביים. אני לא זוכרת את הרוב וזה מטריד אותי. היה משהו עם עכברי מעבדה כמו אלה שגידלתי פעם.. שחררתי אותם בבית ומייד התחרטתי על זה (זו הייתה עכברה לבקנית ענקית עם גורים שחורים). העכברים התנהגו כמו חולדות, בהחלט אינטיליגנטיים מדי בשביל עכברים... ורציתי לתפוס אותם ולזרוק אותם מהחלון או לפחות להניח על אדן החלון, ומייד הרגשתי אשמה והתלבטות. גם בחלום ישנתי ולא הצלחתי לזוז בעוד שהם התרוצצו במיטה...

הי היאמ, "שיעורי בית" עד הטיפול: א. להניח פנקס ועט ליד המיטה, ולכתוב חלומות מיד כשמתעוררים. ב. לנסות לחשוב מה כל דבר בחלום מסמל. מהם/מיהם עכברי המעבדה? מה הם מייצגים? כיצד זה קשור למה שמעסיק אותך בימים אלה? מדוע לעכברה הלבקנית יש גורים שחורים? מה מזכיר לך גור שחור? במה את אשמה? וכן הלאה... נסי לחשוב בצורה מפורטת על כל פרט בחלום, ועדיף לכתוב זאת. בהצלחה, אורנה

היום כואב לי. זה לא היה ככה כל השבוע, אבל כן חלק נכבד ממנו. כואב לי והכאב הזה לא מרפה. בא לי לזרוק אותו ממני- ואני לא מצריכה. זה מרגיש כאילו מישהו מוחץ לי את הלב וגם תוקע בו סיכות. למה כואב? אני לא לגמרי יודעת... כאב קיומי שכזה. לא יודעת אם יכול להיות אחרת. הבדידות הורגת אותי. אני לא לבד, מוקפת בהמון אנשים, ועדיין בודדה כל כך. שורף לי מבפנים.

כשכואב תני לעצמך לנוח קצת, לעשות דברים שעוזרים לך להתחזק.. זה מאוד אינדבידואלי; לשמוע מוזיקה שמעודדת\עוזרת לנו לבטא את שקשה במילים, לכתוב, לצייר, לשחק במשחק מטופש במחשב, לצאת החוצה וללכת קצת, לראות אנשים ברחוב הולכים עם כלבים חמודים... תרגישי טוב :)

אני מסכימה עם היאמ. חלק מהדברים עוזרים גם לי. אני נהגתי גם לצאת להליכה או לשחיה. זה עזר לי מאוד. אני זוכרת את הכאבים הפיזיים בלב. היה לי ברור שהם באים מהפצע שבו, ולא יכולתי להיפטר מהם. כשאני הרגשתי כך, היה לי הכי קשה עם הבדידות, למרות שהייתי מוקפת באנשים, בדיוק כמו שאת כותבת. אצלי ההרגשה הזאת של הבדידות היתה מין תחושה שאף אחד לא באמת מבין, שאף אחד לא מכיר את ההרגשה. אז המעט שאני יכולה, זה להגיד לך שגם אני הרגשתי כך. שאני מכירה את ההרגשה. לפחות מבחינה זאת את לא לבד. ואני גם יודעת שטיפול פסיכולוגי עוזר. לאט....לאט....לאט..... ו....אנחנו כאן. גם לשתף ולהשתתף עוזר כדי להקל במשהו. אני שולחת לך חיבוק. נוגה

היי נוגה, תודה על המילים החמות והמעודדות. אני נמצאת בטיפול והוא באמת עוזר קצת, אבל עדיין לפעמים קשה לי... זה נעים כשמישהו מבין אותך ויודע על מה אתה מדבר תודה לך, רשת

הי רשת, את מתארת איזו "נפילה" ביכולת להתמודד עם הכאב, מין "הישמטות" פנימית, ולמרות שזו נחמה קטנה בלבד, אני רוצה לומר לך שזה חלק מהדרך. שאי -אפשר תמיד להחזיק את הכאב הנפשי, ולפעמים מרגישים את הסיכות דוקרות יותר... היאמ ונוגה כתבו הצעות נוגעות ללב, ואני רוצה להוסיף לזה את ההצעה רק לנסות לשרוד את הכאב הזה - לא לגרש אותו, לא להעלים אותו או להכחיש אותו, "פשוט" להיות איתו עד שבאופן טבעי הוא קצת נרגע... אגב, איך הולך עם הכתיבה? ומתי הפסיכולוגית שלך כבר חוזרת? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה קראתי את דברייך לרשת, ומדוע לא כדאי "לגרש" את הכאב, אלא דווקא להשאר איתו? שבת שלום יום שמש בחוץ...

היי אורנה, את צודקת. לפעמים הפתרון הטוב ביותר הוא להיות עם הכאב עד שהוא חולף. ועדיין, בנקודת זמן הזאת, עד שהוא עובר- זה כואב כל כך וגם מפחיד. הכתיבה כאן בפורום עוזרת לי קצת להתמודד איתו. אף אחד כאן (בחיים שלי) לא רואה את הכאב הזה וכאן (בפורום) אני מצליחה קצת להראות אותו- ואתם רואים ונמצאים איתי (גם אם זה "רק" במילים). איך הולך עם הכתיבה...? כתבתי קצת בתחילת השבוע, אבל לא כתבתי מאז. אני מרגישה שגם בזה אני צריכה לשמור ולהחזיק את עצמי. לא כל כך לגעת בכאב- כי אז אני מפחדת להתפרק. אז משתדלת לא לגעת מיידי. הפסיכולוגית שלי חוזרת בעוד שבועיים. תודה לך... רשת

הי רשת מזדהה עם מה שכתבת הרבה פעמים. נזכרת בהתייעצות שלך לגבי פסיכולוגית שנסעה לחו"ל והייתי רוצה לקרוא זאת שוב אך איני מוצאת מתי זה היה. תוכלי לעזור לי? תודה

יש לי ילד בן שנה ועשרה חודשים אני חייבת עזרה ביומיים האחרונים אני שואלת את הילד בגן על מטפלת מסויימת מה____ עושה ______ הוא אומר לי מכות אמרתי לילד תראה לאמא מה היא עושה והילד התחיל להרביץ לעצמו בראש מכות ואומר לי בום בום הוא נמצא במעון נעמת וכמו שכולם יודעים במעונות האלה היו התעלליות בילדים אבל אני שואלת האם היא פגעה בילד שלי או שהיא הרביצה לילד אחר והוא מחקה את ההתנהגות של המטפלת בבקשה עיזרו לי והביעו דעה

אמא יקרה, כך או אחרת הוא חשוף הוא בצורה ישירה או עקיפה להתעללות. אני הייתי מציעה לך לפני שאת פונה לגן, לשמור על חשאיות ולפנות למשטרה שתחקור כאשר הגורמים המתעללים לא מודעים לכך שיש חשד כלפיהם. לדבר עם הילד ולתת לו תחושת הגנה, תמיכה וחום ולא להחזיר אותו לגן עד ברור הענין. את נורא רוצה לדעת מה היה שם, אבל כדאי לפעול בצורה מחושבת כדי לגלות את האמת. מיטל

שלום טל, אני חושבת שכדאי להימנע בינתיים מהסקת מסקנות חד-משמעיות בנוגע לחשיפה של בנך לפגיעה. יתכן שהוא מדגים בהתנהגותו אלימות של המטפלת, אך יתכן שהוא מתאר דברים אחרים (למשל, אינטראקציות בינו לבין הילדים). חשוב שתתחילי לבדוק את הנושא, בשיחות עם המטפלת, הגננת, המנהלת והורים נוספים. אבל, כאמור, לא לקפוץ מייד למסקנות, במיוחד אם התנהגותו של בנך רגילה ורגועה בכניסה למעון. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מחפשת מידע על הפנימיות הטיפוליות נווה צאלים ברמות השבים ועדנים בבאר שבע. מה ההבדלים ביניהם ומה עדיף לנער אינטליגנטי שעבר משבר? בתודה

שלום אמא, לצערי אינני מכירה את הפנימיות שהזכרת. נראה לי נכון להתייעץ עם אנשי המקצוע שמלווים אתכם בהחלטה לפנות לפתרון כזה, וכמובן לשוחח עם הצוות בשתי הפנימיות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בכפר ניתן לצפות בכוחו המופלא של הטבע; העצים מצמיחים עלים חדשים, השדות מתכסים בשמלת פרחים בשלל צבעים, תחיית המתים, הכל מלבלב. ובכל שנה, בעונה זו אני מתה מחדש באספלט המטונף של תל אביב, בין אנשים אטומים שמתו מזמן... אפתיים טומנים ראשם בענן ירקרק בורחים מעצמם, ממציאות שקשה יותר אבל האביב הזה שונה, אני יודעת הפעם גם אני פורחת, מתחדשת, מצמיחה ענפים צדדיים שנישאים אל על, בתקווה ילדותית עולצת עמוסים בפרות מתקתקים מרירים שאסור לקטוף, הם עדיין בוסר. לאורנה :)

אני מצטרפת לתקווה הילדותית, והבוגרת... אורנה

שלום אורנה ברצוני לשאול לגבי ילדה בת 3, המנסה לעשות פיפי כמו ילד (זכר), האם זה טבעי? על מה זה יכול להצביע? והאם זה תקין? תודה

מכירה ספר ילדים בדיוק על הנושא הזה- על ילדה קטנה שכל אחיה זכרים, שמקנאה שהם יכולים להשתין בעמידה ולכן מנסה לחקות אותם ונופלת לאסלה... ואז כל האחים וההורים מנסים לחלץ אותה מהאסלה ולא מצליחים וקוראים למכבי האש. :)

שלום אין לי כינוי, כמו תמיד, חשוב להבין את הדברים בהתאם לסיפור האישי של אותה ילדה בת 3. האם, כמו שהציעו רחל ו- מ, הילדה מוקפת אחים ומבחינתה זו הדרך "הנכונה" והטבעית לעשות פיפי? האם ישנם סימנים נוספים כלשהם לעיסוק בזהות המינית? באופן כללי, אני יכולה לומר שילדים (ואנשים בכלל) הם יצורים רגישים ומיניים, שעסוקים בתקופות חיים שונות בבדיקת גבולות הזהות שלהם, וזה בסדר גמור. אם תרצו להתייעץ יותר, אפשר להתקשר לקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב, שהוזכר כאן מספר פעמים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

עובר עלי יום די מעיק. עובר עלי די הרבה בתקופה האחרונה ואני מרגישה שאני מצויה בעומס מתח כזה שאולי אני בשליטה ומתפקדת, אבל המתח התיש אותי והאנרגיה שלי ירודה. מה גם שהתחלתי לחרוק שיניים בלילה והיקיצה מלווה בתחושות לא נעימות. אני בעיקר רוצה לשאול על מה שארע היום בעבודה. אני עובדת כמזכירה (וגם סטודנטית) במשרד שבו יש שני עובדים נוספים. אפשר לומר שהבוסית שלי יושבת באותו משרד (עם מחיצה חלקית). היא מאזינה לרדיו, רשת ב' כנראה (סיקור חדשות, כמעט ללא מוסיקה). בתקופה זו, רוויה מתחים עבורי, אני לא יכולה להכיל את הרעש הזה שמושמע לכל אורח היום ומאוד מפר את שלוותי. לא הצלחתי לומר לה משהו, ניסיתי להגביר את מכשיר הרדיו בפינה שלי, אבל היא לא קלטה את המסר, וגם כנראה לא רצתה. לא מדובר באדם שאכפת לו מסביבתו או שהינו פתוח, טוב-לב... למה אני לא מסוגלת להעיר לה??? (אולי כי אני לא יודעת אם הבקשה שלי לגיטימית, או שאני שתלטנית מידיי..). תודה.

את יודעת מה? בעצם מה שהכי חשוב לך זה שיהיה לך שקט נכון? אז יש לי הצעה בשבילך, אני דוקא מעירה למי שמפריע לי עם רעש אבל זה באמת לא תמיד נעים כי לכל אחד הטעם שלו, ניסיתי פקקים לאזנים והאמת שזה פתרון של איכות חיים שאי אפשר לתאר, את יכולה לשלוט רק בעצמך ולנסות לעשות שלך יהיה הכי קל, תנסי, יכול להיות שזה יעזור לך, זה יעמעם את הרעש ועדיין תוכלי לשמוע טלפונים וכו, תנסי, לי זה עזר באותה סיטואציה....

פשוט לקום ולבקש, במקרה הכי גרוע היא תאמר לך לא... את לא מפסידה דבר.

שלום מיכל, אסרטיביות בקשרים הבין-אישיים שאנו מקיימים מאוד קשורה לתחושת הרווחה הפנימית. אני מתכוונת לכך שכאשר את מרגישה נינוחה, רגועה ו"מוחזקת" היטב בתוך עצמך, הרבה יותר קל להיות ברורה כלפי אחרים. אני יודעת שזה מתסכל מאוד, משום שדווקא כשקשה לנו "בפנים" אנחנו זקוקים ליותר הבנה והתחשבות "מבחוץ"...(אגב, את המצב הפרדוקסלי הזה אפשר לפגוש במגוון הקשרים נוספים, למשל - העובדה הפשוטה שקל יותר למצוא עבודה חדשה כאשר עובדים, ולא כאשר מובטלים). החדשות הטובות הן שכדאי לטפל בעצמך - בתחושת המתח, העומס וההתשה, מתוך הבנה שזה "ישתלם" גם בהיבט הבין-אישי. בינתיים, אני מאוד תומכת בהצעה של יפית, להשקיע ביצירת סביבה יותר נעימה עבור עצמך, וגם בהצעה של אין לי כינוי, לבדוק מה קורה כשמבקשים משהו בנימוס... בהצלחה, ובאיחולים להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך, אני בת 40 עם עבר עשיר של בעיות רפואיות ונפשיות,אבל תודה לאל מתפקדת ומצליחה להגיע להיישגים . אפרט קצת,נולדתי עם מום לבבי קטן (צניחת מסתם מטראלי) ומאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי לא ממש בכושר,אם כי אני עושה הכל,ברקע בעיות משפחתיות של הורים גרושים,תמיד צצה בעיה רפואית חדשה כמו בלוטת התריס ועוד וטפו טפו זה מתאזן אח"כ.אבל העיית הבעיות היא שאני חרדה והחרדה פלוס דיכאון שעולה ויורד מעיקים על החיים ,אי לכך,בהתייעצות של פסיכאטר התחלתי לפני כ9 שנים לקחת תרופת ארגעה לפני השינה ובתקופות קשות גם ביום ,תמיד הקפדתי על מינון של כדור ביום ,וכשאני מחליטה להפסיק לקחת יש לזה תופעות של נדודי שינה ועצבנות ואז אני חוזרת מהר לכדור.במקביל אני בטיפול נפשי שיחתי שממש לא מועיל כי לא פשוט לטפל בי,אני רוצה להיגמל מהכדור כי לדעתי יש לי כבר סימני דימנציה ,איפה לחפש תשובות למצבי? תודה

גאיה יקרה, נדמה לי שפסיכיאטר הוא כתובת לא רעה להתחיל איתה, לפחות כשמדובר במחשבות על שינוי בטיפול התרופתי. לא פרטת לגבי הכדור שאת לוקחת, אבל כיום יש תרופות חדשות (נוגדי חרדה ודיכאון) עם מעט מאד תופעות לוואי ואשר אינן ממכרות. בדר"כ האיזון המושג באמצעות התרופות יכול לאפשר פניות רבה יותר לטיפול השיחתי. אני מאחלת לך בריאות טובה. ליאת

תגידו מה גורם לאנשים להתקשר בשיחה חסומה ולנתק אח"כ?!

למשל: חווית שליטה לאנשים עם דימוי עצמי נמוך ופגוע.

דנה, נדמה לי שאוכל להסתכן ולומר שכמעט לכולנו יצא לעשות זאת פעם או פעמיים בחיינו. לפעמים אנחנו נורא רוצים לשמוע את הקול שמעבר לקו, אך מתביישים ברצון הזה. לפעמים אנחנו חוששים להעיר מישהו. לפעמים לא בא לנו שהנמען יידע איפה אנחנו, ואז סתם מתחרטים שהתקשרנו. יש כמובן את המטרידים הסדרתיים, שגם המניעים שלהם מגוונים למדי, וגולשים לתחום הפתולוגי. נפלאות דרכי אדם... לילה טוב ליאת

יש לי ילדה בת 9 לומדת בכיתה ד' ואיתה יש לי בעיה שהתגלגה כמו כדור שלג, אודה לכם אם תפנו אותי ותכוונו אותי מה לעשות בהקדם האפשרי. בתחילת שנה עברנו דירה אחרי ארבע שנים במקום אחד וכתוצאה מכך החלפנו לילדה בית ספר. מאז תחילת השנה היו מס' אירועים שבהם הילדה שיקרה ובחלק מהמקרים עלינו על הבעיה. השקר הראשון היה כאשר היא שינתה את המבחן ואמרה כי המורה טעתה בבדיקת המבחן ואני כמובן האמנתי ונכנסתי לעימות עם המורה. השקר השני היה כאשר היא שוב שנתה את המבחן אך הפעם עלינו עליה עוד לפני שהיא אמרה משהו והעמדנו אותה על טעותה והיא התנצלה. אח"כ היו לה מספר עימותים עם ילדים וגם כאן היא שיקרה ואמרה שלא עשתה מעשה מסויים והיא עשתה אותו בסוף. לפני כשבוע היא העתיקה במבחן ואמרה כי המחברת "שליפים" אינה שלה כאשר שמה התנוסס על גבי המחברת ושיקרה שוב פעם למורה. אחרי שקר זה היתה שיחה עם היועצת בהתערבות מנהלת בית הספר והילדה שוב הבטיחה שהיא לא עושה כן. מה שכן אביה של הילדה גיבה אותה בהתנהגותה וכעס נורא על עצם העובדה שהילדה נכנסה לשיחה אצל היועצת ללא ידיעתנו כלל. יש לציין כי הוא לא גיבה אותה במעשה שהיא עשתה. בשיחה שקיימנו עם המורה ביום ראשון האחרון, אחרי המעשה האחרון טענה הילדה כי יש שתי בנות אשר מתעללות בה והמורה התייחסה לכך אך עד היום, יום רביעי לא טיפלה בכך. ועכשיו המעשה החמור ביותר , הילדה חזרה אתמול מבית ספר כאשר היא טענה כי אותן בנות אשר תמיד הציקו לה סגרו אותה בחדר והרביצו לה וכתוצאה מכך יש לה המטומה בפנים. כאשר שבתי מהעבודה ראיתי שהפנים שלה חבולות אך לא בצורה רגילה. לשאלתי איך זה קרה ואם היא נפלה היא ענתה שנתנו לה בוקס בפנים והיא נפלה. לא היתה כל נפיחות אך ההמטומה היתה נראית מאוד מוזרה לא כמו המטומה רגילה. במהלך הבוקר כמובן שפניתי למנהלת והיא הפנתה אותי לרופא משפחה. אך הרופא גילה כי להד"ם. הילדה פשוט צבעה את עצמה ו"יצרה" לה המטומה. לאחר גילוי השקר כאשר הרגשתי שהאדמה מתחת לרגלי נופלת הודתה הילדה בשקר ואמרה כי עשתה את זה מכיוון שלא מתייחסים אליה בכיתה. יש לציין כי המורה אומרת שהיא לא רואה שום התנהגות חריגה מצד הילדה וכי היא משחקת בהפסקות עם כל מיני בנות בכיתה. כיום אינני יודעת איך להתנהג עם הילדה, האם לערב פסיכולוגית, לאיזה יעוץ אני צריכה ללכת על מנת לאבחן את ההתנהגות הזאת. האם זה נורמטיבי בגיל כזה, מדוע מתנהגים בצורה כזאת. אודה לכם על תשובתכם המהירה, אני אובדת עצות. בברכה רבה ובתודה מראש ו "

שלום לאם המודאגת, דברייך עוררו בי הרבה עצב וחמלה כלפי בתך, שכנראה מאד סובלת בימים אלה. ילד משקר הוא ילד פוחד. ילד משקר הוא ילד שיודע שאם יגיד את האמת, מישהו יכעס עליו. ילד משקר הוא ילד שחושש להיות לא אהוב. הוא מעדיף להסתכן ב'פאדיחה', מתפלל בלבו שלא ייתפס, ובלבד שלא ירגיז אף אחד. נדמה לי שהילדה שלך נמצאת כרגע בעיצומו של משבר. קשה לה להסתגל לביה"ס החדש, לחברות החדשות (נסו לדמיין את עצמכם, כמבוגרים, מגיעים למקום לגמרי חדש, עם המון אנשים לא מוכרים, המקיימים ביניהם קשר אמיץ ורב שנים, ותבינו כמה זה קשה). בנוסף, יש עליה לחץ עצום וציפייה להישגים לימודיים. היא מזייפת את המבחן ואומרת שהמורה טעתה, רק כדי שלא תכעסו. במקום לרוץ למורה ולהתלונן (מה שיוצר אצלה רושם שגם לכם חשובה כל נקודה), מוטב לומר לה: "אנחנו סומכים עליך שבפעם הבאה תצליחי יותר. אנחנו יודעים שאת עוברת תקופת הסתגלות ושקשה לך עכשיו. אנחנו כאן כדי לעזור במידת הצורך. אנחנו אוהבים אותך, ללא קשר לציונים שלך". גם בימוי הפציעה בא כדי לגייס אתכם. ככל הנראה היא למדה שבאמצעות 'דרמות' בבית הספר או הפגנת מסכנות היא מצליחה לגרור אתכם לסוג של מעורבות וקרבה. נדמה לי שהרעיון של ייעוץ פסיכולוגי הוא לא רע בכלל, בעיקר כדי לעזור לכם, ההורים, לבסס תקשורת נינוחה יותר עם הילדה, ובכך להרגיע אתכם ואותה. ועד אז, כדאי להניח למחשבות על אבחון וחריגות, ולהתמקד במתן כל האהבה והתמיכה שבעולם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בחורה בת- 23. בכל מערכות היחסים שהיו לי עד היום לא נהניתי מקיום יחסי מין.התופעות הן גם פסיכולוגיות כגון: מחשבות על איך הגוף שלי נראה, מה הוא אכל וכו' וגם פיזיולוגיות כגון: נפיחות, דלקות, פטריות לאחר קיום היחסים ויובש וכאבי בטן בזמן קיום היחסים.אני מרגישה שאינני מעוניינת ושאני מסוגלת לחיות גם בלי.אינני אוהבת שום דרך אחרת להגיע לסיפוק(עם בן זוג או לבד).יש לי הרבה חלומות שבהם אני מגיעה לסיפוק אמיתי והדבר נמשך שנים.אינני יודעת מה לעשות ועם מי להתייעץ:פסיכולוג, סקסולוג, הדבר מטריד אותי ואני יודעת שזה לא טבעי. לתשובתכם אודה. יעל

לדעתי כדאי מן הסתם ללכת על מטפלת מינית. תנסי כאן: http://www.itam.org.il/members/list.htm בהצלחה ענתי

לדעתי יש לך OCD. כדאי לפנות לפסיכיאטר.

יעל יקרה, גיל 23 הוא קצת מוקדם מדי מכדי לוותר על חיי מין מספקים ומהנים. למזלך, הדבר מטריד אותך, וזה למעשה הכוח המניע לקום ולפנות לעזרה. את בהחלט לא לבד. יש הרבה בנות שסובלות מתופעות דומות, ויש אנשים ומרפאות המתמחים בטיפול בהן. ענתי שלחה לך לינק חשוב, ואם תכתבי לי למייל האישי אוכל להמליץ לך על מקום טוב (שמופיע באותו לינק). לעבודה! ליאת

אצלי הבעיה די דומה . כאב בעת חדירה, אי הנאה מקיום יחסים, הנובעות ממחסום פסיכולוגי כולשהו.אני בטיפול פסיכולוגי אך טרם פתחתי את הנושא בטיפול. בנוסף על הטיפול הנפשי עליי להתייעץ עם סקסלוג? תוכלי להמליץ גם לי? המייל שלי [email protected]

שלום, אני בת 35 נשואה ואם לשתי בנות. לפני כשנה התגלתי כסוכרתית במאמצים רבים הורדתי מהמשקל והסוכר תקין(טפו טפו) אבל מאז השתנתי. בזמן שהודיע לי הרופא על הסוכר הפכתי לחצי בן אדם, דכאונית ללא שמחת חיים וכל הזמן עצובה. הייתי בוכה פתאום, היו לי דפיקות לב מהירות, לא רציתי לצאת מהבית מהחשש שמא יקרה לי משהו באמצע הרחוב, מאז עד היום המצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין ישנה בעיה, הפכתי לקלסטרופובית, שאני בחברת אנשים במקום סגור אני נתקפת בהלה, חוסר חמצן והרגשת עילפון ובחילות. וזה לא עובר לי.אם זה בקולנוע או באוטובוס או במקום בו החלונות סגורים או שאני רחוקה מהיציאה. אני לא מכירה את עצמי כך וזה מטריד אותי כי אני לא מתפקדת כשהייתי. מה אפשר להמליץ לי לעשות או האם יש כדורים שאפשר לקחת מבלי שישפיעו על ערנותי? תודה,בנוסף אני סובלת ממגרנות שלא עוזבות אותי...

יפית יקרה, מחלה גופנית הנוחתת עלינו, ככה פתאום, בהחלט יכולה להביא איתה גם השפעות פסיכולוגיות. החרדה אכן נכנסה לך לחיים, אבל באותה הדלת בה היא נכנסה אפשר לשלח אותה לשלום. התקפי החרדה שאת מתארת מגיבים טוב לטיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) יחד עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי. כמובן שכאשר מדברים על טיפול תרופתי, עלייך להתייעץ עם רופא פסיכיאטר, ובגלל הסכרת גם עם הרופא האישי שלך. ועד אז, אל תתני לחרדה לשבש את מהלך חייך התקין. המשיכי לצאת לקולנוע ולנסוע באוטובוס, וזכרי שהתקף חרדה - גם חריף - חולף מעצמו תוך מספר דקות. אני מאחלת לך הרבה בריאות והצלחה בטיפול. ליאת

איפה ניתן למצוא את שאלון הסקר על לחץ אישי

http://www.test4stress.com/Status/DisplOpen3.asp?dbOpen=2

לי שלום אין לי מושג איך לעזור לך. צר לי ליאת

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/4451/xCT/230 בתחתית הדף ישנו קישור

האם יש איזשהם חוקים ברורים מלבד לחוקי האתיקה שיכולים להגן עלי מפני התעללות נפשית שחוויתי מהמטפל?

שלום נועם, כדי לא להטעות אותך, אני בוחרת להפנות אותך למועצת הפסיכולוגים, שם יוכלו לתת לך תשובות מוסמכות משלי. משרד הבריאות - מועצת הפסיכולוגים 03-52511880 :טל צר לי לשמוע שהחוויה שלך כה קשה. הלוואי שתוכל לפגוש גם חוויה טיפולית אחרת. בהצלחה ליאת

אולי זה טוב... http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp

שלום, אני בן 34, אני עובד כשנה במקום עבודה. לפני הייתי תקופה של 8 חודשים, מובטל או שעבדתי בכל מיני מקומות עבודה גרועים תקופות קצרות מאוד לפי ה-8 חודשים הללו עבדתי במקום עבודה 6 שנים, והייתי מעוניין מאוד לחזור לעבוד שם. כשהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי היה לי עיניין בעבודה והגעתי לעבודה ברצון, לאחרונה אני מרגיש חסר מוטיבציה וחסר עיניין בעבודה. ישנה משרה שהתפנתה בארגון שבה אני יכול להשתלב וכך גם להתקדם, אבל הבוס שלי אומר שלא כדאי לי(בגלל שיוטל עליו עומס גדול וימנע ממנו קידום). אם אתקדם למשרה זו, יהיה לי עניין חדש בעבודה. מה לעשות ואיך לשכנע את ההנהלה שאני רוצה התקדם ומעוניין במשרה. תודה על העזרה

שלום רונן, חוסר עניין ושחיקה הם האויב הרציני של כל עובד. מבלי להיכנס לפעולות ספציפיות אותן יש לעשות (איני מבינה כלום בדינמיקה של ארגונים), חשוב שכל עובד יוכל למצוא לעצמו את הדרך להפיח חיים בעבודתו ובסביבתו המיידית. לפעמים אפשר לעשות זאת במשרה הנוכחית, ולעיתים - כמו שאתה חש כרגע - מתעורר הצורך לזוז לתפקיד אחר. חשוב לזכור שגם לשעות הפנאי מחוץ לעבודה, יש משמעות קריטית בכל הנוגע לרווחתנו הנפשית. נדמה לי שכל אחד מאיתנו יודע בדר"כ מה נכון עבורו. אם אתה נחוש, אני מאמינה שתוכל למצוא את הדרך להתמודד על המשרה. תוכל לאמר לבוס שלך שאתה יודע שיהיו לכך השלכות על הצוות הנוכחי, אבל אתה מרגיש שאתה חייב לנסות ללכת על זה, למען עצמך. נסה להישאר הוגן וישר ככל האפשר, כדי להשאיר לעצמך סביבה אוהדת למקרה שמשהו לא יילך לפי התכניות. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, ואשמח מאד לשמוע שניצחת :-) ליאת

שלום, קוראים לי אדיר,24, התחלתי לא מזמן לעבוד במקום עבודה חדש, שעובדים בו בשיטה ייחודית. במשך תחילת העבודה עברתי קורס בן חודשיים בתקשורת בין אישית דיבור ועוד קורס, בקיצור, מ. העבודה מלמד את הכל ואני צריך לעמוד ברמה גבוהה מין הרגיל. לחץ והתחייבות זה רק חלק קטן שאני עובר במשך כל יום. התמודדויות עם עצמי והביבה לנוכח דבר שלא הכרתי קודם. לטובת הרקורד עברתי ועבדתי בלחצים גבוהים במקומות שונים. איך מתמודדים עם לחץ עבודה בזמן קצר יחסית. הדרישות נורא גבוהות, להתמודד אני יודע שאני יכל, אבל כל יום מחדש זה שוחק אותי אפילו בלי לשים לב!!!

*************** חולשה וכח-עולם של היפוכים. הם כה הרבה אצלינו מתחלפים. חזק-יודע להסתדר לבד... הוא מפחד ביפנים מהזולת. בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה "חזק" יושב בנשמה. עולם הזה אוהב את "חזקים" אוהב כאלה שתמיד שמחים (ובעינינו הם המצליחים). לכן מגיל קטן אנו לומדים איך להסתיר דמעות עמוק ביפנים. איך לא לבכות אף פעם במצב כשמסתקלים עלינו מין הצד. שלא יגידו:"די!תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! אתה חזק,תלמד להתעפק, זה כבר עבר ביכלל ללא ספק!" לכן,קורה הרבה שמין הצד קשה לסאת דמעות של הזולת ולחבק בימקום להתחמק ולספר על "כח" ו"ספק"... לכן קורה(אגיד בין השורות) לחשוב שינגבו לך דמעות. חני 30\12\05

:) אהבתי

מאחלת לך יותר ימים של חוזק וכוח... :-) ליאת

שלום, אני בת 27 בהריון ראשון מתוכנן, מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי אבל מקריאת חומר בנושא אני מרגישה שאני סובלת מתסמינים של חרדה עוד מהתקופה שלפני ההריון. תסמינים אלה מתבטאים בדפיקות לב מהירות בזמנים שונים במהלך היום, הרגשת חוסר אויר.במצבים מסוימים כמו שיחה עם אנשים ספציפיים פנים מול פנים או בטלפון אני מרגישה שמרוב התרגשות אני לא יכולה לדבר, מסמיקה ומזיעה. אני צריכה לקחת נשימה עמוקה כדי שאני אוכל להמשיך בשיחה. יש מצבים שאני נמנעת מלהיפגש באנשים מסוימים ע"י בחירה בדרך אחרת או שאני מחכה עד שהם ילכו. ברצוני לציין שכל תופעות אלו לא מונעות ממני לתפקד בחיי היום יום,אני עובדת ואפילו מצליחה להתגבר על הפחד משיחות ע"י הרגעה עצמית(בתחילת השיחה אני סובלת מהתופעות שתיארתי אך בהמשכה אני קצת מתגברת). נראה שאני במגמת שיפור אך בשל היותי בהריון אני מרגישה שאני חייבת להירגע,מכיון שתופעות כמו דופק מהיר והרגשת חוסר אויר מפריעות לי למרות שהם חולפות מהר. שאלתי היא האם ישנם דרכים לעבוד על עצמי כדי להיות יותר רגועה,האם שיטות כמו יוגה או מדיטציה יכולות לעזור, האם אני חייבת להיפגש עם פסיכולוג או שזה יכול לחכות לאחר ההריון? תודה מראש

הי אפרת קודם כל שיהיה בשעה טובה, הריון ראשון זו חגיגה... את מקשרת את דפיקות הלב לחרדה. בהריון חלים תהליכים פיסיולוגיים שמצריכים את הגוף להתגייס למאמץ נוסף, בכדי לספק לעובר את כל צרכיו, כך שתפוקת הלב גדלה וכן העבודה של הגוף בכלל, כך שיכול להיות שהמאמץ הפיזי ממנו מופקות דפיקות הלב, יותר קשורות למצב ההריון מאשר לחרדה (מחשבה...) כמו כן, ההריון עצמו מרגש וכל מה שמתלווה אליו, הציפיות.. ההבנה של מה שעומד להיות בעתיד, ההכנה להורות לחץ נפשי ופיזי לא קל, בפרט שאת כותבת שיש לך "תסמינים של חרדה" אותם איבחנת לבד! (בדר"כ אבחון עושה אדם מקצועי..) אבל ללא קשר לנטיה לחרדה, הריון ראשון יש בו הרבה דברים חדשים ומרגשים וגם תהליכים לא קלים שנחווים ברמה הנפשית וברמה הפיזית. יפה שאת מצליחה למרות הקושי לתפקד, מרגיעה את עצמך, אלו נקודות חוזקה. גם מודעות לדעתי , הן נקודות חוזקה, ואת מודעת למה שאת עוברת הנקודה שכן תהיתי בה זה כשאת נמנעת מלהיפגש עם אנשים, האם זה מאז ההריון? האם היה קודם? ההסמקה , החרדה האם כל זה חדש? אני כן הייתי לוקחת אויר ומנסה לנשום ולהרגע, והדרכים אותן הצעת , כמו יוגה , מדיטציה או כל דרך אחרת שיכולה להרגיעה אותך ולנסות להאיט את הקצב בדברים אחרים שאולי גם מלחיצים (אם יש כאלה) מלבד זאת, לשתף את הבעל/ משפחה בחוויה (אם אפשר כמובן) ואחרי כל זה, אם עדיין יש לך צורך להתייעץ עם איש מקצוע ולו רק בכדי להרגע , גם זה מומלץ בדיוק כמו מדיטציה מרגיעה.. זו אינה תשובה מקצועית, אלא מתוך נסיוני.. שיהיה לך בהצלחה ניבה.

אפרת יקרה, אני מצטרפת לברכות של ניבה. הריון ראשון הוא אכן חגיגי במיוחד. מדברייך אכן עולה 'ארומה' של חרדה, והעובדה שאינך נכנעת לה ומנסה להתגבר היא חשובה, ומעידה על כוחות. לפעמים זה מצליח לבד, ולפעמים צריכים עזרה. הריון - כמו שניבה אמרה כל כך יפה - הוא תקופה רגישה, שיכולה להעצים חרדה, אבל גם להרגיעה פלאים. כל אישה מגיבה בדרכה. אני חושבת שיוגה או מדיטציה זה רעיון נהדר, שעשוי להביא עמו רווחים גם מעבר להרגעת החרדה. אגב, דופק מהיר יכול להיות קשור גם בתופעות פיזיולוגיות שכדאי לשלול (בלוטת התריס?). שווה לשתף גם את רופאך. הפנייה לטיפול בהחלט נתונה להחלטתך, ואינה חובה בשום מקרה. אם את מרגישה שאת מצליחה לשלוט בחרדה מבלי להרגיש מובסת, ומבלי שהיא 'תזהם' את שמחת ההריון, אפשר לחכות עד אחרי הלידה. אם אין זה כך, אולי שווה להשקיע עכשיו, ולהגיע אל האמהות עם יותר כלים להתמודדות. נשמח לשמוע איך את מתקדמת. ערב נעים והריון קל ליאת

נולדתי אל העולם בסוף יולי אחד, ילדה מוזרה באופן שאיש לא הבין נשמעת בוגרת וקשוחה בצורה משכנעת אבל כל כך רגישה מבפנים. החיים בצל אמא לימדו אותי פחד ואטימות, בריחה אל ספרים אמא חזרה שוב ושוב על המנטרה: כל בני האדם הם רעים. מכיוון שאמא סיפקה הוכחות למכביר ולמדתי את הלקח בדרך הקשה, גדלתי להיות עוף מוזר: חצי ילדה אבודה וחצי אישה. מחפשת בעולם משמעות, מנוחה אך האש הפנימית לא מאפשרת, שורפת ומכלה כל פעם כשאני מנסה להיות נורמלית, שקטה להיות נאהבת. ועכשיו אני גדלה, מתמירה, מוותרת על הצל המגחיך על שליטה וחוסר שליטה לומדת להתבטא בשפה ישנה חדשה מפתקים מלאי איכויות המודעות מורדת בתודעה...

Is this the real life, is this just fantasy Caught in a landslide, no escape from reality Open your eyes, look up to the skies AND see I'm just a poor boy, I need no sympathy Because I'm easy come, easy go, little high, little low Anyway the wind blows, doesn't really matter to me, to me Mama, just killed a man, put a gun against his head, Pulled my trigger now he's dead Mama, life had just begun But now I've gone AND thrown it all away Mama oooh... Didn't mean to make you cry If I'm not back again this time tomorrow Carry on, carry on, as if nothing really matters Too late, my time has come, sends shivers down my spine Body's aching all the time Goodbye everybody, I've got to go Gotta leave you all behind AND face the truth Mama oooh (any way the wind blows) I don't want to die, I sometimes wish I'd never been born at all I see a little silhouetto of a man Scaramouche, scaramouche, will you do the Fandango Thunderbolt AND lightning, very very frightening thing Galileo (Galileo) Galileo (Galileo) Galileo figaro (Magnifico) But I'm just a poor boy AND nobody loves me He's just a poor boy from a poor family Spare him his life from this monstrosity Easy come, easy go, will you let me go Bismillah! No, we will not let you go, let him go Bismillah! We will not let you go, let him go Bismillah! We will not let you go, let me go Will not let you go, let me go Will not let you go let me go No, no, no, no, no, no, no Mama mia, mama mia, mama mia let me go Beelzebub has a devil put aside for me, for me, for me So you think you can stone me AND spit in my eye So you think you can love me AND leave me to die Oh baby, can't do this to me baby Just gotta get out, just gotta get right out of here Nothing really matters, anyone can see Nothing really matters, nothing really matters to me Any way the wind blows.

השיר שלך מקסים, נשמע שאת עוברת תקופה קשה ואני מאחלת לך כל טוב בהצלחה בדרכך והיי אמיצה ואני מקווה שבבוא היום תגלי גם אנשים טובים, באמת יש!! מבטיחה יפית

תודה, גיליתי כבר כמה... :) וחוצמזה, בריחה אל ספרים היא הרבה פעמים בריחה אל הטוב שבאנושות...

מזדהה עם הבית הרביעי של השיר. טוב לדעת שאני לא היחידה שולחת לך אושר!

שלום, אני סטודנט שנה רביעית באוניברסיטה בן 23. הבעיה שלי היא פשוט שאני קשור במידה מופרזת בבן דוד שלי שהוא קטן ממני ב4 שנים. הקשר הזה התחיל לפני שנתיים בערך כאשר התחלתי להתייחס אליו כאילו חבר בגיל שלי - מייעץ לו בעשיית עבודות הבית שלו, מלווה אותי להרבה מקומות ותמיד הקפדתי על קשר כמעט יומי ביני לבינו. הבעיה התחילה להחמיר כאשר אבחנתי בזה שהוא הפך לחבר היחיד שלי ובנוסף התחלתי להרגיש שהוא מנצל את זה לרעה במובן זה שהוא התחיל להראות לי שיש הרבה אנשים שיכול הוא "לשבת אתם ולטייל אתם"!. אני אשמח אם תענו לי ככל האפשר בהקדם כי אני ממש התחתי להרגיש שהאישיות שלי הולכת ונחלשת ככל שחולף הזמן באם אמשיך להקטין ראש ואתעלם מהדרך שבה אני עובר. תודה רבה לכם.

ערב טוב עלי, חבר טוב וקרוב יכול להוות עבורנו עולם ומלואו. אך אליה וקוץ בה: לפעמים הקשר האינטימי והייחודי עם דמות אחת ויחידה, הופך אותנו פגיעים מאד, וכל איום של דחייה או נטישה מעורר בנו חרדה, קנאה, כעס או עלבון. אפשר להסיק בזהירות מדבריך, שאינך מוקף בחברים רבים, ואולי זו ההזדמנות לטפל בכך. התחושה כאילו אתה נעלם ו'מתקטן' בעקבות התרחקותו של בן-דודך יכולה להעיד על צורך תלותי מאד, עד כדי נכונות לסבול השפלה וסבל. אני ממליצה לך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני, בעזרתו תוכל לעבוד על הנפרדות והעצמאות שלך, על שיפור התפיסה העצמית שלך, ועל דפוס הקשרים הבינאישיים שלך. בהמשך, ובעצה אחת עם המטפל שלך, אפשר יהיה לשקול גם השתתפות בסדנה קבוצתית לשיפור מיומנויות חברתיות רחבות יותר. בהצלחה רבה ליאת

שלום, אני בת 23. לפני 3 חודשים אני וחבר שלי נפרדנו לאחר 4 שנים. (כי לא הייתי מאושרת, חשתי צורך בעוד דברים ולא הייתי מסופקת וכו') עברו 3 חודשים מאז הפרידה. בשבועיים הראשונים היה לי קשה מאוד עם הרעיון של הפרידה (בכיתי המון וכו'), לאחר מכן התחלתי לראות את הצדדים היותר טובים ואם לומר בכנות, היו לי הרבה רגעים מאושרים שחסרו לי קודם. אני מרגישה שאני לומדת להכיר את עצמי מחדש. עכשיו אחרי קצת יותר מ 3 חודשים מתחיל להיות לי שוב מאוד קשה. אני מרגישה ריקנות איומה. אם אני חושבת בצורה ריאלית, עדיף לא לחזור להיות ביחד כי הרגשתי שאני לא מאושרת אבל מצד שני הייתי עושה הכל כדי לחזור לשגרה שהייתה לי איתו כי בסך הכל אהבנו אחד את השני. עכשיו אני מנהלת קשר עם בחור כבר חודשיים וזה לא זורם ממש חלק. קרה לא פעם שתוך כדי שהותנו יחד, הזכרונות מהקשר הקודם הקשו עלי ואף הרתיעו אותי מקשר חדש. הוא מוצא חן בעיניי בסך הכל, אבל קשה לי לזרום. אני נמצאת בדילמה נוראית בין הצורך שרדף אותי למצוא ריגושים לבין הקושי והמחיר שאני צריכה לשלם על כך. אני בן אדם שחושב מאוד קדימה והכי מפחיד אותי שבעוד כמה שנים אני אצטער על הפרידה מהחבר.... האם את ממליצה לי להמשיך בקשר החדש למרות שזה דורש ממני לא מעט מאמץ? האם פגישה עם החבר לשעבר שלי עשויה להועיל או רק להזיק? (אני מניחה ששנינו מרגישים אותו הדבר, אז אולי יועיל לדבר על זה אבל זה עלול להותיר בי טעם של עוד).

שלום רב לך, אני מציע לך לשבת ולחשוב עם עצמך על יתרונות וחסרונות בקשר עם החבר הקודם. אם משקל החסרונות גדול מהיתרונות ואם נראה לך שבתחומים שבהם לא היית מסופקת לא ישתנה דבר הרי תוכלי להסיק מכך את המסקנות. אהבה בלבד אינה מספיקה כדי להחזיק קשר. יתכן גם שהתחלת קשר חדש מוקדם מדי, עדין לא " החלמת" מהקשר הקודם ותמיד ישנו העניין של השוואות מי יותר טוב ממי. יתכן ואת זקוקה לפסק זמן לפני שתתחילי קשר חדש כדי לשכוח את הישן. אינני יכול להציע לך משהו באופן חד משמעי אבל נתתי לך קצת חומר למחשבה. פרידה מקשר היא תמיד דבר קשה וצריך למצוא את הדרך להתמודד ולהמשיך הלאה. ההתלבטויות שלך אם להפגש שנית עם החבר הקודם הן טבעיות ומובנות , אבל כדאי שתשאלי את עצמך מה את רוצה להשיג בפגישה כזו? יתכן ואינך שלמה עם הפרידה. לדעתי פגישה כזו עלולה לבלבל אותך יותר ולהוסיף ספקות למצב שאת נמצאת בו. מאחל לך שתצליחי בכל מה שתחליטי.

שלום שרון, עוד מחשבות, מעבר לדברים הנכונים שכתב לך ברוך - קשר של ארבע שנים הוא אכן ממושך ומשמעותי, ואין לצפות שסיומו יעבור בלי להותיר משבר. נדמה לי שאין זה נכון (וגם לא מאד הגון) לחזור לקשר מחניק ולא מספק רק כדי להפיג תחושות של ריקנות ועמימות. מעניין לראות עד כמה השגרה המוכרת - גם כשהיא מעיקה ולא מהנה - עדיפה בעינינו על פני הלא ידוע והלא מוכר. את בחורה צעירה מאד, ולמרות זאת אפשר להסיק בטעות מדברייך שנותרת עם שני הגברים היחידים בעולם, ועלייך להחליט מיד עם מי מהם תקשרי את גורלך. נדמה לי שאת יכולה להרשות לעצמך את הזמן והמרחב להתנסויות חדשות, גם אם הן מתמהמהות קצת. מה בוער? ליאת

לאחרונה, יש לי חלומות על מקרי מוות של אנשים קרובים לי

ערב טוב, מפחידים ככל שיהיו, לחלומות מן הסוג הזה אין - כנראה - כל ערך ניבויי. חלום על מותו של איש קרוב הוא תופעה מוכרת ויכולות להיות לו משמעויות רחבות ומגוונות, עליהן תוכל לעמוד אם תקדיש לכך מחשבה מעמיקה. הניסיון לתת פירוש אוניברסאלי לחלומות על מוות (ממש כמו לחלומות אחרים) אינו עולה בקנה אחד עם החשיבה הפסיכולוגית, המניחה כי מאחורי החלום נח הלא-מודע הפרטי של כל אדם, והפירוש - לכן - הוא אישי וייחודי לכל אחד מאיתנו. יש מי שרואים בחלומות כאלו סגולה לאריכות ימים ובריאות. בברכה ליאת

שלום גדעון, מצאתי מידע נוסף על התרבות האוטיסטית: זוהי תרבות הנוצרת בידי אוטיסטים בתפקוד גבוה (כלאמר, אוטיסטים שרמת התפקוד שלהם היא גבוהה משל האוטיסטים הקלאסיים). קישור לאירגון בינלאומי של אוטיסטים בתפקוד גבוה:http://www.aspiesforfreedom.com קישור למאמר וויקיפדיה בנושא: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA

תודה, ראה תשובתי למטה (לשרשור המקורי) גדעון

קראתי על זה, יש אפילו ספר נפלא- מהירות החושך של אליזבת מון אתמול עם חברים אמרתי: "אז בעצם, בפעם הבאה שאני הולכת לכנס מד"ב בסינמטק, לא משנה לאן אני אזרוק אבן, אני אפגע באוטיסט"... וידיד ענה לי: "לא יפה לזרוק אבנים על אוטיסטים". אכן :)

היי ליאת, מה שלומך? ראיתי שכתבת שעבר עליך שבוע עמוס. מקווה שעכשיו יותר רגוע... רציתי לשאול אותך אם את חושבת שיש מקום לאשמה בתוך טיפול. אני כמובן בטיפול ולא פעם המטפלת שלי מאשימה אותי שלא הבנתי נכון או שאני לא בסדר וכו'. האם המטפל צריך תמיד להיות אמפטי ומכיל או שלפעמים הוא גם צריך להיות תוקפני, כועס, מאשים? אני לא מוצאת את עצמי כשזה קורה... נורית

נורית יקרה תודה על ההתעניינות. אני בסדר גמור :-) השאלה שאת שואלת מעניינת וחשובה. התשובה הפשוטה (לפחות בעיני) היא שאין דבר כזה "מטפל צריך תמיד להיות..." מטפל טוב הוא מטפל המתאים את עצמו לצרכים של המטופל ונרתם למאמץ הטיפולי המשותף. נהוג לראות באמפתיה את אחד מכלי העבודה החיוניים של הפסיכולוג, אולם אין להעלות על הדעת מישהו שנקי מכשלים וטעויות. יש מי שרואים בכשל האמפתי אירוע מכונן בטיפול, היכול להביא בעקבותיו שינויים דרמטיים ממש (לשני הכיוונים). כשאת שואלת האם מטפל צריך לפעמים להיות תוקפני, כועס ומאשים, מתעוררת כמעט מייד תגובת רתיעה, שכן הללו מקושרים בדר"כ לעוינות וריחוק, ולאו דווקא לאמפתיה והכלה. מושג רווח יותר אצל פסיכולוגים הוא "קונפרונטציה", כאשר המטפל מעמת את המטופל עם אמירות או התנהגויות שלו באופן ישיר, מה שעלול להיחוות ע"י המטופל כסוג של תוקפנות. גם קונפרונציה נמצאה ככלי טיפולי יעיל, כאשר היא נעשית בתזמון הנכון. מטפלים, אגב, שונים מאד אלה מאלה בסגנון העבודה שלהם, ויש בהם רכים ועדינים, ישירים ומעמתים, וגם אלה שבאמצע... אני מזמינה אותך לחשוב, האם כשהמטפלת שלך אומרת שלא הבנת אותה נכון, אכן מדובר ב'האשמה'? האם יתכן שמדובר כאן בשחזור של מאבק כוח ישן, עם דמויות סמכות אחרות בעברך? בדרך כלל עניינים כאלה שווים בדיקה דווקא בחדר הטיפול. אני מציעה לך לנסות ולפתוח את התחושות המתעוררות בך מול אמירות 'נוקבות' כאלה שלה, ולנסות להתחקות אחר מקורותיהן. ספרי לנו אם יהיו תגליות מעניינות. לילה טוב ליאת

ליאת היקרה, קראתי את תגובתך בעיניין רב ואז הגעתי לפסקה האחרונה ופשוט... הפסקתי לנשום לכמה שניות... רציתי לצעוק לך "איך את יודעת? אני רק שאלתי שאלה תמימה." הייתי שמחה לשתף אותך אבל אני אמנע מכך כי זה ארוך, מורכב ואישי. שתדעי שקלעת בול! תודה לך, ליאת. אני עדיין בשוק. נורית

ארחי התלבטויות של ש נ ת י י ם, שלשום מסרתי לפסיכולוגית שלי "מכתב אהבה", כמו ילדה קטנה מאוהבת, גוללתי בפניה את כל מה שאני מרגישה כלפיה, כלפי הקשר הפסיכולוגי .. ובכלל כל מה שלא העזתי להגיד לה עד היום.. מסרתי לה את זה בסוף הפגישה, נדמה לי שהיא די הופתעה, אני גם אפילו חושבת שאולי היא כעסה, או איך שהוא זה לא מצא חן בעיניה, אולי חציתי גבולות? אחר כך עם עצמי חשבתי, מה המשמעות של אותו המכתב, מעבר למסר הורבלי בתוכו, חשבתי על זה שמשהו ממני יהיה איתה בחיים האמיתיים ש ל ה, שמשהו ממני "יציץ" למקום בו הייתי מאד רוצה להציץ= לחיים שלה. חשבתי פתאום על הכובד והמשקל שאני מלבישה עליה, על התלותיות והחסך אין סוף, ואמרתי לעצמי שזה בטח נורא קשה להיות פסיכולוג, כשלכל המטופלים ציפיות, רצונות , כמו חתולה להמון המון גורים רעבים... עכשיו אני כבר מפחדת מהפגישה הבאה, כי מעכשיו זה יהיה אחר, כתבתי לה הכל, ואני לא יודעת אם היא תשאל שאלות, כי הרי אני זו שמדברת שם, לא ברור לי מה עומד להיות, אבל מרוב שאני נחרדת , אני חושבת לבטל את הפגישה,, ממש קשה לי.. ניבה

ניבה יקרה, אין לך ברירה אלא לסמוך על המטפלת שלך, שתדע מה לעשות עם הדברים שכתבת לה. מן הסתם, היא ראוייה לכל אותם רגשות שאת חשה כלפיה, ובתבונתה ורגישותה, היא תצליח לחלץ אותך מהמבוכה. אל תבטלי את הפגישה, ולו רק כדי לא לסחוב את המבוכה שלך מעבר לבלתי נמנע. פסיכולוגים אכן מורגלים בביטויי רגש עוצמתיים כלפיהם, ויש לי הרגשה שתופתעי לגלות שהדברים לא נחוו כה 'מתקיפים' כפי שתיארת אותם בדמיונך. לילה טוב ליאת

ליאת היום הייתי בשיחה עם הפסיכולוגית והדברים שעליהם סיפרתי לך יושבו ביננו והתברר שכעסתי עליה סתם,כי אני באמת בתקופה שאני קצת עצבנית. בנוסף אני מודאגת מאוד לאחרונה(אני לא אפרט ממה אבל בואי נגיד שזה קשור למצב בריאותי של אדם קרוב) ואני ממעטת להיפגש עם חברים וחברות,אני לא חושבת שאני בדיכאון אבל פשוט יותר טוב לי לבד,כי לא בא לי שיראו עליי שאני לא במצב רוח טוב,במיוחד חברים שלי שהם אנשים שמחים כל הזמן צחוקים ואני מרגישה שאני כרגע צריכה קצת מרחק כי אני מקנאה בהם שהם יכולים לצחוק ואני מרגישה שהחיים שלי כ"כ שחורים לעומת חבריי שלא נעים לי לשתף אותם במה שעובר עליי.אני תמיד רוצה שיראו אותי אופטימית ושמחה ואני לא במצב כזה כרגע.אני אדבר על זה בטיפול שבוע הבא.אבל ברצוני גם לשאול את דעתך כי את מכירה את הרקע שלי פחות או יותר.האם זה לגיטימי לתפוס מרחק מאנשים בתקופות קשות,לא להתנתק רק לשמור על קשר טלפוני ופגישות בתדירות נמוכה יותר? אני לא רוצה להראות שקשה לי..... תודה, חן

ערב טוב חן, אני שמחה לשמוע שהצלחת ליישב את העניינים בינך לבין המטפלת שלך. תמיד טוב ללבן את הדברים ולראות שהכוונות בעצם היו טובות. צר לי לשמוע שאת מתמודדת עם קושי נוסף בחייך, ואני מקווה שכולם יהיו בריאים מהר ככל האפשר. ולשאלתך - ללא ספק, בימים של מצב רוח רע, מותר לנו לקחת פסק זמן חברתי ללא אשמה מיותרת. יחד עם זאת, חשוב לציין שחברים קרובים יכולים להוות משענת רבת-ערך דווקא בימים קשים. לפעמים אנו נוטים להאמין שעם פרצוף חמצמץ, החברים שלנו לא כ"כ יאהבו לשהות במחיצתנו. נדמה לי שזה לא מדויק בכל המקרים. מרבית האנשים מתגלים כסבלניים ואוהדים כלפי חברים במצוקה, וחבל לא להנות מהפריווילגיה הזו. הנה 'סידרתי' לך עוד נושא טיפולי: למה, בעצם, את לא רוצה להראות שקשה לך? למה את חייבת תמיד לשדר שמחה ואופטימיות בכל מחיר? מקווה שהכל יבוא על מקומו בשלום, ומאחלת לכולכם הרבה בריאות. לילה טוב ליאת

לרגע חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי.... בכל מקרה אני אעלה את הבעיה בטיפול. תודה,ליאת :-))

מוכר-חים להיות שמייח

היי חן, אני רוצה להתייחס לדברי ליאת, לדעתי ועל פי נסיוני, אנשים לא אוהבים שמסתובב לידם מישהו עם "פרצוף תשעה באב",זה מרחיק אתם! ומתישהו שסבלנותם נגמרת החברים הכי קרובים יכולים להפנות לך גב.

שלום רב רציתי להתייעץ איתכם לגבי משהו שמעיק לי אני בת 23 ועוד לא התחלתי ללמוד בשלמות כלומר כל פעם עברתי מנושא לנושא ושום דבר לא עיניין אותי וממש לא מצאתי את עצמי אני עכשיו רוצה ללמוד את המקצוע נטורופטיה בסמינר הקיבוצים אבל בסוף גם לא מקבלים בזה תוא כלומר זה 4 שנים אינסיביות של לימודים ממש כמו לתואר ובסוף כלום אני חייבת לציין ששום דבר אחר לא מעניין אותי מה לדעתכם עליי לעשות וכיצד עליי לפעול בינתים אני סתם ביזבזתי כסף שלא ממש יש לי וכלום לא יצא אני מאוד מתוסכלת מאוכזבת ואובדת עצות אשמח לשמוע את חוות דעתכים המקצועית

עדי יקרה, קשה מאד לייעץ למישהו מה לעשות, כאשר לא יודעים עליו דבר. לטעמי, גם כשיודעים יותר - עדיף להימנע ממתן עצות מהסוג שאת מבקשת. גיל 23 הוא גיל צעיר מאד, ויש לא מעט אנשים שעדיין מוצאים את עצמם 'יושבים על הגדר', ולא מצליחים להתחייב על מקצוע או תחום עניין ספציפי. מבחינה זו - אל תחמירי עם עצמך. לפעמים - במקום לבזבז כסף וזמן - מוטב לוותר לזמן מה על רעיון הלימודים, לעבוד ולצבור ניסיון חיים, ורק אז, ממקום מגובש יותר, לצאת ללימודים. חשוב לזכור שיש כמה תחומי עיסוק ולימוד שאינם מוגדרים כדיסציפלינה אקדמית, וככאלה, הם מזכים 'רק' בתעודה ולא בתואר אקדמי. אין לכך השלכות חשובות מדי, בהנחה שאת באמת רוצה לעסוק במקצוע זה, וההתקדמות תלוייה בכישורייך ובקורסים המתקדמים שתקחי בתחום. מקווה שתצליחי למצוא בסופו של דבר את השביל הייחודי שלך, ולהצליח בו בדרכך. בהצלחה ליאת

אלי, אלי; שלא יגמר לעולם החול והיאמ... רשרוש של המים ברק השמים, תפילת האדם...

אני לא רואה ממטר - אבל אני עומד הראש לא בסדר - אני לא מתנגד בורח רק לרגע - ואיכשהו שורד רואים על הפנים - אני לא בעניינים. דרושה שלוה פנימית - אבל איפה אני אמצא אותה? הפסקה רגעית - לא רוצה לצאת מהמיטה אני לא ממש יציב, מסתכל מסביב מתי יגמר החורף ויבוא אביב? כולם רצים למרחקים ארוכים הרחוב נראה כועס, המבטים ריקים הם משחקים אותה קשוחים או רכים בהתאם לנסיבות קונים ספרים שמסבירים איך צריך לחיות אבל יש בי אהבה והיא תנצח אני נשאר מי שאני, לא מתווכח מי שאין לו - לא יהיה לו מי שיש לו - רק רוצה עוד לפעמים הלב נשבר אבל לא מפסיק לרקוד. אנ'לא רואה ממטר - אבל אני עומד הראש לא בסדר - אני לא מתנגד אורח רק לרגע - ואיכשהו שורד רואים על הפנים - אנ'לא בעניינים. אני כותב משמע אני קיים אני אוהב, זה זורם בתוך הדם נוגע בשמיים ולא ברגע מסוים אף פעם לא אומר אף פעם אין לי דת או כת ויודע שאין שום דבר בטוח או מוחלט העיניים פקוחות בשביל לראות את הכל ויותר אנשים קשים מחפשים ריגושים - אני מראש מוותר איך זה נראה כשאין ברירה? אני מראש מוותר איך זה מרגיש כשאין בחירה? אני מראש מוותר אי אפשר להיות רחוק ולהרגיש קרוב העולם הזה גדול עלי רוצה לעזוב אני חי בתוך בועה, לאף אחד אין כניסה נשאר לי רק לשיר שירים הנשמה צריכה כביסה.

שלום לכולם! מזה חודש וחצי אני בקשר עם מישהי,יצאנו פעם אחת ונפגשנו עוד 3 פעמים סתם לדבר! בכל הזמן הזה היא תמיד טענה שהיא ממש מעוניינת להכיר אותי ושאני קוסם לה,ושאני לא צריך לדאוג כי היא באמת מועניינת בי...עם זאת שמתי לב שהיא שמרה אותי על אש נמוכה בכל הזמן הזה מהטענה שהיא לא בטוחה האם להכנס לקשר עכשיו למרות שהיא מעוניינת בי מכיוון שיש בחייה דברים שמכבידים ומונעים ממנה להכנס לקשר!בכל הזמן הזה,הכרתי מישהי אחרת והיא דווקא ממש מעוניינת ומראה נכונות,העניין הוא שאני דווקא רוצה את הראשונה מהמון סיבות ודווקא איתה לא יוצא כלום!אז שבוע שעבר נפגשנו והסברתי לה את העניין,דרשתי לדעת איפה אני עומד והיא הסבירה שיכול להיות שהיא טסה בעוד מספר חודשים והיא מפחדת שנכנס לקשר ואחר כך זה יכאב לשנינו כי היא מכירה את זה כי בעבר זה קרה לה עם חבר קודם!יום למחרת נפגשנו והבאתי לה זר וורדים עם מכתב והיא ממש התמוגגה,ממש שמחה והעריכה והיא הכינה גם לי כרטיס ברכה יפה והסבירה לי שהיא רוצה אבל לא יכולה!יום למחרת בהפתעה מוחלטת היא התקשרה אליי ודיברה איתי חצי שעה...שאלתי היא כזו:מה הלאה?מה אני צריך לעשות כדי להשיג אותה למרות הקשיים הטכנים?מה אני יכול לעשות כדי שהיא תשתכנע להיכנס לקשר?

אולי כדאי שלא תנסה לשכנע אותה ובמקום זה תנסה להבין את המקום ממנו היא מגיעה. היא הסבירה לך שהיא נפגעה בעבר בנסיבות דומות, נשמע לי כמו מנגנון הגנה אל תפריע לה להגן על עצמה אולי אם היא תראה שהיא מובנת ההתנגדות והצורך להתגונן יתמוססו.

היי מאיה! את כל כך צודקת,זה באמת מה שהיא אמרה לי... אני ממש לא לוחץ עליה...מקווה שזה יעזור.תודה בכל אופן!

היי! מדוע היא יזמה איתי קשר ויצאה איתי מלכתחילה אם כך?מדוע היא עשתה דברים מסויימים שלא ציינתי שמראים לנכונות לקשר איתי?מה ההסבר לכל זה?

הבת שלי בת 12 כימעט. ויש לה בעית קשב וריכוז וגם עצבנית מאוד. ועשינו לה דרך בית הספר איבכון פסיכולוגי. ויצא אומנם שיש לה אינטלגנציה בסדר. אבל יש לה הרבה מהחלק הריגשי. שלא ידעה לסדר לפי תמונות היה איבכון ורעיה מוגזמת שלא היה בתמונות. ושיש לה פחדים לילדה.מפחדת לישון לבד. ומפחדת ללכת ברחוב לבד. בגלל שמישהו פעם הרחוב דיבר איתה. וכל פעם שאל אותה אימא שלך אמרה לי אני עובד עים אימא שלך. ואז בעצם היא אמרה בלב אימא שלי ביכלל לא עובדת. ואז הבינה שהוא סתם ומאז היא מפחדת. ויצא שבחשבון יש לה הרבה קשיים. הבנתי שהיא צריכה שיחות על מנת להעלות לה את הביטחון. והיא ממעיטה מערכה. וחושבת שלא אוהבים אותה. והיא יודעת שתיהיה גדולה אין לה שום מיקצוע. היא חושבת שאף אחד לא אוהב אותה. אפילו אנכנו ההורים בבית עים משהו מציק לה בקושי פונה אלנו. או בכתב שהיא רוצה שנכין לה אוכל. או עים רוצה בשעה מאוחרת גודמא. אז כותבת במיכתב. וגם מיתבישת לבקש מאבא שלה שיכין לה אוכל. היא אומרת לי הוא לא יכין לי אוכל

העלת דמעות בעיני. יש לי השערות אבל אני לא יודעת מספיק. אני משאירה למומחים לענות.

מיכתב הרבה הרבה תודה רבה וכל הכבוד לכם. שכן ירבו כמוכם. אני באמת ינסה יותר לשים לב. כי עד עכשיו אני היתי ביכלל במקום אחר לגמרה. לא טעמינו היו רגעים של יאוש. מרוב תיסכול של תיפקוד ממישפחה שקשה לי כאימא. הרבה תודה רבה. אני מקווה שאני ישתמש איתכם עוד לרעיונות.

ערב טוב, גם אני, כמו מאיה, הרגשתי כאב גדול וחמלה כלפי הילדה הזאת, שמסתובבת בעולם עם חוויה של פחד, יאוש, חוסר אונים ודחייה. תוצאות האבחון אמנם הציפו את הקשיים הרגשיים, אך הם גם נתנו אישור לכך שמדובר באינטליגנציה תקינה. זוהי נקודת פתיחה חשובה, וכדאי מאד לשתף בכך את הילדה, ולהסביר לה שהעתיד אינו חסר תקווה. לך, כאמא, יש תפקיד חשוב ומכריע בעיצוב ההווה והעתיד של בתך. עליך לפעול בשני מישורים כרגע: האחד, לגייס עבורה טיפול רגשי שיתן מענה למצוקה העכשווית המאד מאד מכאיבה. עליך להתייעץ עם מי שעשה את האבחון, ולקבל הפנייה לגורם טיפולי כלשהו, במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי או במרפאה הציבורית שבמקום מגוריכם. המישור השני, הוא בגיוס תמיכה ברמת הבית והמשפחה. עליך לנסות ולהיות קשובה לצרכים שלה (כדי שלא תצטרך לפנות בכתב כשהיא רוצה אוכל). תוכלי להיעזר גם את בפסיכולוגית המטפלת, שתוכל לסייע בשיפור התקשורת בבית. כדאי לשים לב למצב הרוח שלה, לצרכים הגופניים שלה (בנות בגיל זה עוברות תהפוכות גופניות גדולות, והן מאד שמחות לנוכחות של דמות נשית מכוונת), לצרכים החברתיים שלה. התרגילים בחשבון פחות חשובים כרגע. האהבה שלכם חשובה הרבה הרבה יותר. אני מעודדת אותך מאד לפנות לעזרה חיצונית מכוונת. בהצלחה ליאת

הראתי אותו לחברות, למורות, לכל מי שהיה מוכן לראות. מאוד אהבו אותו, אפילו פרסמו אותו בעיתון בית הספר :( when I saw you, you were falling I gave you my shoulder, but you didn't take it I said, "girl, you've got to let me in, I'll do my best to understand AND help you..." You cried AND told me about the pain you couldn't ease about the rain which didn't cease I started crying with you... I hugged you, held your body tight and said that it will be alright And now, girl You're far away from me You're in the land of the free... Where there's no pain, Just everlasting light איזה שיר יפה, בואו נפרסם אותו בעיתון בית הספר

לא מבינה מילה

http://milon.morfix.co.il/MorDictFirstPage.htm :|

שלום, רציתי לשאול כיצד ניתן להסביר התנהגות של בחורה בת 28, אינטליגנטית, נראית טוב מאוד, אך נראה שהיא תמיד עושה את הדבר הכי מזיק לעצמה. כבר מספר שנים היא לא מצליחה לסיים תואר, כל פעם מסיבה אחרת, ונוצר בי הרושם שהיא מושכת את זה בכוונה, למרות שאין כל סיבה הגיונית להתנהגות זו (בסיום התואר מובטחת לה עבודה במקצוע בארגון גדול). מעבר לכך, היא יוצאת עם בחורים שבפירוש אינם מתאימים לה, מזלזלים בה ואף פוגעים בה פיזית (וכמובן גם נפשית).כפי שציינתי היא נראית טוב, והיו לה שלל הזדמנויות לצאת עם בחורים טובים וראויים, אך דווקא להם היא סירבה. ממה נובע דפוס זה של התנהגות? חשוב להוסיף שהיא אינה מראה סימנים של דיכאון, חרדות או הפרעה נפשית אחרת הנראית לעין. בנוסף לכך, הבחורה מאופיינת בהתנהגות מינית מוגזמת, פתיינות, לבוש בלתי הולם וכדומה. כל ניסיונותיי להבהיר לה שהתנהגות זו אינה הולמת לגילה ומעמדה נתקלת בהתנגדות והתעלמות. לכאורה נראה כי היא יודעת שיש לה בעיה כלשהי, ואף מביעה נכונות ללכת לטיפול, אך כל הזמן דוחה את זה מסיבות שונות ומשונות. אשמח לקבל הסבר לסיבות אפשריות להתנהגות זו, כמו גם דרכים אפשריות לעזור לה. בברכה, ליאת

שלום ליאת, ההתנהגות שאת מתארת אכן נמצאת בהלימה עם הכותרת שבחרת. התנהגויות של פגיעה והרס עצמי יכולות לשקף מבנה אישיותי חלש ופגיע, דימוי עצמי שלילי ולא יציב, מה שמוביל גם לדפוס יחסים בינאישיים שאינו יציב. נראה שמדובר בדפוס אישיותי ולא בהפרעה חולפת, ומכאן גם התחושה של היעדר דיכאון או חרדה. דחיית הפניה לטיפול היא ככל הנראה חלק מאותו דפוס, וכל עוד אין תחושת מצוקה בולטת, סביר שלא תגיע לטיפול. כחברה, עליך לנסות לקבל אותה ולהישאר קרובה ומשמעותית (לפעמים לשמור על מערכת יחסים קרובה ויציבה זאת משימה לא פשוטה לאנשים כמותה), לתמוך בה במצבי המשבר, להזכיר לה שאפשר וכדאי להיעזר. לילה טוב ליאת

היי ליאת כתבתי לך משהו בהתייחס לדברים שלך. חשוב לי שתקראי. אגב, זה היה לפני ה"השתוללות" כאן של כמה ממשתתפי הפורום והחיבוק החזק ששלחתי לך בסוף ההודעה היה בעקבות הדיון בנושא "חיבוק דוב". הנה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/598/xFT/546640/xFP/546891 יום נפלא ענת

ענת יקרה, קראתי את דברייך כבר בשבוע שעבר, והם איכשהו נעמו לי, ולא הרגשתי שיש ציפייה לתגובה (צר לי אם אכזבתי קצת). ההתנהגות שתיארת שם אכן מקוממת ומרגיזה, ולצערי נתקלתי בסיפורים אבסורדיים אף יותר. טוב שהצלחת, בכל זאת, למצוא עבור בתך מטפלת טובה שתיקנ?ה את החוויה. המילים הטובות שלך היו במקומן - זה היה שבוע קשה ועמוס נורא. מקווה שימשיך לנו יותר נעים. ליאת

הנאורות היא די פאסה באקדמיה ובכלל, אני יודעת. אבל יש ציטוט של קאנט שחביב עלי מאוד: "הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו, אם הוא לא בגלל חוסר חוכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות, אם כן- אזור בך את האומץ להשתמש בשכלך" אני לא צריכה אף אחד שיאשר את זה, אני לא צריכה שאף אחד יאמין לי. כל כך לא רציתי להאמין שזה נכון...

מאיה,יקרה,לא קראתי את כל ההתכתבות שלך אבל מה שברור לי שאת במצוקה רצנית.תקשיבי,כשאנחנו במצוקה--אנחנו כולנו מתקשים להשתמש בשכלינו(!)כולנו רוצים להשען על האחרים(!)זה אפילו מומלץ לעשות.מכוונים את האדם שנימצא במצוקה לצור סביבו מעגל תמיכה.יותר מזה יש זמנים שאנו חייבים להיות תלוים באחרים כדי לסרוד,כדי להתחזק ועוד(!)טוב אם התלות הזות מתרחשת בטיפול כי הוא המקום המתאים והבטוח,מקום שעליו ניתן לסמוך שבחולשתך הזמנית בטוח לא השתמשו.נישמע לי שאת בטיפול(אולי אני טואה).כשאנחנו מתחזקים הצורך שלנו בתמיכה והחזקה פוחת ואנו יותר ויותר נוטים להשתמש בשכל ודברים הטובים אחרים שיש לנו ללא הדרכה והכוונה(!)אני יודעת שבמצוקה רוחינו קצרה ואולי לא תוכלי לשמוע אותי לכן,מאיה,המשיכי לכתוב ותשתפי את מי שאת רוצה!!!מי שלא רוצה שלא יקשיב,כולנו בעלי בחירה חופשית.אפילו אם שירה היא צרחה--המשיכי לכתוב כי זו דרך שלך לצרוח(וגם שלי),לצרוח זה לא מגעיל(אולי אני לא זוכרת בדיוק את הביטוי שלך)--צרחה זו תגובה נורמלית,הגיונית ובריאה על כאב עצום שאת חווה.ואל תתני כאן לאף אחד לסתום לך את הפה.נישמע שהפילוסוף שלך סך הכל לא הסתדר עם הצורך שלו בהדרכה והכוונה ולכן מייחס את שאיפותיו ל"עצמאות" כמו שהוא מבין אותה לנאורות.מה שלא רלוונטי אל תקראי--תכתבי!!!

"בזמנים החשוכים האם עוד ישירו? עוד ישירו. על הזמנים החשוכים"...

שלום מאיה (וחני כמובן) עם כל הכבוד לקאנט ולנאורות, לפעמים נחוצים אומץ ונחישות דווקא כדי להודות ש'אני לא יכול לבד'. לפעמים לקבל הדרכה והכוונה אין פירושו לוותר על השימוש העצמאי בשכלך, אלא דווקא ליצור עבור עצמך את התנאים בהם תוכל לעשות זאת באופן מסתגל ויעיל. שנהיה כולנו בריאים וחזקים ליאת

100%זו גם דעתי.גם לי לא היה פשוט להגיע למסכנה זו אך ניראה לי שמאותו רגע שהבנתי שעלי ללמוד להעזר ולסמוך רק הרבחתי.עכשיו "להעזר" בישבילי זה כבר לא להפנים את אחר ולצפות להצלה ו"לסמוך" זה לא להיות תלויה ולקבל הכל ללא שימוש בשכל שלי אך מאותם זמנים שזה היה אחרת גם הרבחתי...

לידידי יש פוביה מבעלי כנף אשר מתבטאת בגועל עד כדי פחד ורעד. הוא ניסה לטפל בשיחות, בסוגסטיה וכלום לא עזר. החשש הוא כי אם הוא ייקלע למצב של יונה או בעל כנף אחא, לבד ובחוסר אונים הוא יכול להתעלף ולהגיע לסכנה. האם יש מומחה לטיפול עם אחוז גבוה להצלחה? כבר טופל עם הבטחה להצלחה..וכלום. האם אפשר לטפל בהיפנוזה? האם ההיפנוזה מסוכנת? בתודה

משה שלום, טיפול בפוביה יכול להעשות בטכניקות התנהגותיות - קוגנטיביות. ניתן גם לשלב טכניקות היפנוטיות. על ידידך להגיע לפסיכולוג המטפל בשיטות אלו באופן פרטי או דרך קופ"ח. בברכה, גדעון

שלום,אני בת 15, בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי במצב של עצבות.....כלומר עצב לא מוסבר אני יושבת ומתחילה לבכות, לפעמים קורה שאני עוד איכשהו במצב רוח טוב אבל פתאום מאבדת עניין ונסגרת, עצובה.שלא לדבר בכלל על חוסר עניין בלחיות ואף על דברים שאני עושה לעצמי. אני לא אוהבת לדבר על זה עם אנשים, ולא חושבת שאוכל ללכת לדבר על זה עם הרופא. אני מרגישה בדיכאון. רציתי לדעת על תרופות, ללא מרשם, לדיכאון.האם הם קיימות, ומה הם? מודה לכם מראש.

שלום לך, עצובה. את יכולה לפרט בקשר לדברים שאת עושה לעצמך בבקשה? היי חזקה וקבלי חיבוק...

אממ חותכת את הידיים...ורידים איך שלא יקראו לזה........אבל אממ אני משתדלת להפסיק עם זהה ותודה רבה לך!

לעצובה שלום, לדיכאון יש שני כיווני פיתרון עיקריים. האחד: תרופתי. השני: שיחתי. את מתארת דיכאון שנמשך שבועיים ולכן יתכן שעדיף לך להתחיל בטיפול שיחתי. את יכולה לבקש שיפנו אותך לסיכולוגית באופן פרטי או דרך קופ"ח או דרך יועצת ביה"ס. במידה ואת מעונינת בכל זאת בתרופות אזי הדרך הזו עוברת דרך רופא פסיכיאטר ובמקרים מסוימים דרך רופא המשפחה. אני לא מכיר תרופות ללא מרשם לדיכאון (אך את יכולה להתייעץ על כך בפורום פסיכיאטריה הסמוך). הייתי ממליץ לך לשתף בתחושותייך מבוגר עליו את סומכת ולבקש הפניה לפסיכולוג. בברכה, גדעון

אוקיי, אני אחשוב מה לעשות עם מה שאמרת תודה על ההקשבה והעזרה

שלום. הסיפור שלי הוא קצת ארוך.... הכל מתחיל בגיל 12 בערך, שזה היה לפני 13 שנים. אז באותם ימים גיליתי את המיניות והתחלתי לאונן (כי זו היתה האפשרות היחידה...). זה התחיל מול תמונות במגזיני נוער, המשיך מול הטלוויזיה (לאו דווקא פורנו.... לא היה אז פורנו בטלוויזיה), הסתפקתי בקצת עור חשוף, רגליים או מחשוף כדי להיות מגורה. האוננות שלי התבצעה בחדר סגור כמובן, כשאף אחד לא ידע. מיום ליום הפעולה הפכה ליותר מרכזית, ואני זוכר את עצמי מתכנן את הלו"ז שלי באותם הימים, כך שאגיע הביתה בשעה מסויימת (אחרי משחק הכדורגל בשכונה) לתוכנית מסויימת, ובשעות שאמא שלי ישנה צהריים.... עברו להם השנים, ובגיל 15 הכרתי בחורה, והיינו חברים לתקופה של כ-4 חודשים. הבחורה (נקרא לה דנה), היתה מאוד "חמה" (היא היתה בגילי) והרבה יותר מנוסה ממני. היא היתה הנשיקה הראשונה, אחר כך החירמון הראשון, הציצי הראשון וכו'.... אני זוכר איך בכל פעם שהיינו מתחרמנים, הייתי כה חרד שמא אגמור מהר (כי כשהייתי מאונן לא הייתי צריך הרבה זמן. כשאני מגורה, אני יכולתי לגמור בשניות...). ואילו דנה, היא היתה גומרת לאט (יחסית אלי). החרדה הזו הובילה בסופו של דבר לכך שכשדנה אמרה לי שהיא "מוכנה לשכב איתי" (סלנג של בני נוער באותה תקופה), כלפי חוץ אמנם כה שמחתי אך עמוק בפנים נהייתי לבן כמו סיד מרוב פחד מכישלון.... כשניסינו כמה פעמים, מיותר לציין שמרוב לחץ ודפיקות לב, לא הגעתי אפילו לזקפה. כעבור 4 חודשים נפרדנו, כשהשיא איתה היה כשהיא ירדה לי - לא שכבתי איתה! עד היום אני מצטער על-כך .... :) נסיון ראשון זה עם דנה כמובן והשפיע עלי בהמשך. והנה אני נער בן 17, ויום בהיר אחד הכרתי בחורה בשם מאי (שם בדוי). קצרה היריעה מלספר על אותה בחורה, ואיזו השפעה היתה לה עלי. בחורה מדהימה, יפייפיה, מתוקה ואינטיליגנטית (היא היתה אז בת 15). הקשר עם מאי היה שונה לגמרי, גם בגלל מי שהיא, וגם בגלל שאני הייתי קצת יותר בוגר ויותר מנוסה מאותה תקופה עם דנה (פסחתי בסיפורי על כל מיני בחורות לא מעניינות שלא תרמו יותר מידי....רק חירמונים....). אך עדיין הייתי בתול! עם מאי הקצב היה קצת שונה מעם דנה, היא היתה יותר ביישנית, וניתן לומר שאני הייתי יותר משוחרר ממנה בקטע המיני. כשהגיע זמננו להשיל את בתולינו התחלנו "לנסות", ומאי שהיתה סובלנית לא ירתה בי כשלא הצלחתי. וכך לאחר תקופה של כמה שבועות של נסיונות, הגענו למה שניתן לכנות משגל. כן כן. ההתרגשות עדיין היתה גדולה, ואני הייתי גומר מהר כמו שד. חייב לציין שבמשך חצי שנה (מההכירות בנינו ועד שהתחלנו לקיים יחסי מין) התנזרתי מלאונן. קצת אחרי נישברתי. יום אחד החלטתי לעשות מעשה. באותה תקופה בערך התחילו לפרסם ברדיו את "קליניקה און", ואני, כמי שלגם כל כתבה או כל פרסום בנושאים הללו, החלטתי לבקר במרפאה ולקבל תרופת פלא שתהפוך אותי לסקס מאסטר. ובכן, ביום בהיר אחד, הגעתי ללונדון מיניסטור בתל-אביב, שם שכנה אותה מרפאה, בוחן את עוברי האורח בשבע עיניים, שמא אחד ממכרי יגלה שרגלי פוסעות לאותה הקליניקה למסכנים. פקידת הקבלה קיבלה אותי בפליאה (ויותר התפלאה שאני רק בן 17). הדוקטור, בעל מבטא רוסי כבר, ביקש לבדוק את איבר מיני, מעין בדיקה שגרתית, וחיבר אותו לאילושהן אלקטרודות למדידת לחץ/דופק/אלוהים יודע. הוא טען שאין לי שום בעיה (אני טענתי שאני גומר מהר), אך המליץ לי על משחה שמכהה את סף החיכוך באיבר וכך היא תשמש לי כמזור למצוקתי. את המשחה עד היום לא רכשתי ואת מיטב חסכונותי מחופשת הקיץ השארתי אצל פקידת הקבלה הנחמדה. אך הפלא ופלא. מאותו יום טראומתי חיי המין שלי השתפרו פלאים. איך? ובכן, בכל פעם שהתחלנו בפעילות מינית מאי ואני, רגע לפני שאני מרגיש שאני פורק את ייצרי התחלתי לחשוב על אותו היום (על מישקל לחשוב על יאסר עראפת בביקיני) ובכך הייתי מוריד את סף הגירי (הנפשי, שהשפיע על הפיזי). אט אט פיתחתי עוד שלל יכולות והפכתי לוירטואוז במיטה. שלוש שנים היינו יחד מאי ואני, שלוש שנים נפלאות, מרתקות ומתוקות עם סקס מצויין. באמצע השירות הצבאי נפרדנו. בגלל כל מיני סיבות. היינו צריכים להפרד וכל אחד הלך לו לדרכו, דרך שתצתלב בשנית 5 שנים מאוחר יותר. אז אני חייל, יוצא פעם בשבוע התיתה ומגלה את עולם האלכוהול. הסתבר שזו היתה התרופה הטובה ביותר בשבילי כדי לעבור הלאה. כל סופ"ש יוצא עם החברים למועדונים ומגלה את יכולות השתייה שלי מחדש. דבר נוסף גיליתי, שאלכוהול ובחורות זה טוב אף יותר! ערב שישי שלא התחרמנתי עם לפחות 6 בחורות שונות במועדון, וכל זה כמובן תחת שכרון חושים שגורמת הטקילה הזולה שבבר, נחשב לערב כושל. תחושת הכל יכול שהאלכוהול גרמה לי היתה לנפלאה. מדהימה, משכרת ומשקרת. היו כל מיני בחורות שהכרתי ב"ריל וורלד", אך הקשרים איתן היו קצרים מאוד, וברגעים האינטימיים לרוב כשלתי מאותן סיבות שהוזכרו כבר בסיפורי. השתחררתי מצה"ל, והדרך לקורס ברמנים היתה קצרה מאוד. אם כבר אלכוהול, אז למה לא להתעסק בזה? הפוזה של הברמן היא כה נהדרת, והשמועות אמרו שברמנים מזיינים את הכי טובות והכי הרבה.... "מעדן" חדש שנכנס לתפריט היומי היה מריחואנה. גראס או חשיש זה לא משנה, העיקר שיהיה בדירה אליה עברתי עם סיום שירותי הצבאי. והיה. תחושת החופש מהצבא, וחוסר התוכניות הקונקרטיות לעתיד הם קרקע מצויינת לפיתוח סדר יום של עבודה זמנית (בעיקר כברמן), דירת רווקים, סמים קלים זמינים ואלכוהול חופשי על הבר. וכמובן שאם חברייך הם כאלה.... החגיגה טובה כפליים. מיותר לציין שההתרגשות מכך שהאינטרנט כה מהיר ואתרי הפורנו זמינים בכל רגע רק משבחים את התענוג. אז כן. לזיין מישהי (כמובן שרק תחת השפעה של אלכוהול/סמים) זה דה בסט (בעיקר הזיכרון המעורפל מזה ועצם הידיעה, לא שזוכרים יותר מידי מהאקט עצמו...) אבל גם לאונן פעם, פעמיים, שלוש ביום מול תמונות של בחורות מדהימות או סרטי פורנו באיכות גבוהה זה דבר נפלא גם כן. אך תמיד. מאז ומתמיד, מלווה ברגשי אשמה. נוראיים. שנה אחרי התחלתי לילמוד במוסד אקדמאי אי שם בעיר הקודש. בוא ונאמר שהמקום הזה בא ביחד עם עוד מריחואנה ועוד אלכוהול, והשילוב עם הלימודים הוא מצויין.... קשרים אינטימיים באותה תקופה - אין. נסיונות כושלים לכך - יש. סקס תחת השפעה של אלכוהול וסמים - לא חסר. באותה תקופה הכרתי גם את רוני ו. - ספק הויאגרה שלי. אם כבר אני דוחף לעצמי כל מיני חומרים כדי לקיים את האקט, אז למה לא את "התרופה האמיתית" לבעיותי המציקות? מיותר לציין שהאוננות לא פסקה.... היא היתה שם על בסיס יומי. התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג. בגלל כל מיני אישיואים, אך כמובן שבעיותי בתחום הסקסואלי לא נפרדות מבעיותי האחרות.... מהר מאוד, להפתעתי, הגענו לנושאים אלו. ויחד עם הטיפול הפסיכולוגי המסורתי, של שיחרור מאב ומאם, חיזוק הביטחון, התמקדות בחיים ושלל נושאי השיחה שלי ושל הפסיכולוג, נגענו גם בנושא הכאוב של סקס. היה לי מאוד קשה לחשוף את עצמי. לא ירדתי לפרטי פרטים. עיגלתי פינות. אבל אני חושב שבכל זאת זה עזר. לאחר שנה באותו מוסד אקדמאי בירושליים, החלטתי שזה לא זה, והתחום אותו אני לומד אינו התחום בו ארצה להתעסק בהמשך הדרך. אז פרשתי. הגעתי לתל-אביב, מספר חודשים בבית הורי ומשם לדירת רווקים לתפארת, והפעם לבד, בלי שותף. החופש של לעשות מה אני רוצה, מתי שאני רוצה היה נפלא להרגלי האוננות שלי. חוץ מזה, עם השיפור בבטחון העצמי שלי סוף סוף התחלתי לקיים מספר קשרים אינטימיים. בהם גם היה סקס. לפעמים היה מוצלח, לפעמים פחות. אבל היה. ועם הזמן הוא רק הלך והשתפר, כשחלק נכבד מהזמן אני לא זקוק לאותן ה"תרופות" בדמות מריחואנה, אלכוהול או ויאגרה. זה לא אומר שחדלתי מלהתעסק איתם. אני ברמן, האלכוהול זמין ובשפע, אני שותה כל יום. הסמים - גם הם זמינים ואני מעשן לא מעט. אט אט הזיונים הפכו להיות חלק מאוד חשוב ומרכזי. כל ערב שאני לא עובד מנוצל למטרות צייד על איזה בר תל-אביבי. בימים הלא מוצלחים זה נגמר באוננות תחת השפעת אלכוהול בבית מול המחשב. במקרים המוצלחים - והיו הרבה - זה נגמר עם איזו בחורה במיטה. שנה זה היה ככה. שנה שלמה סבבה סביב יצר וחומר (מריחואנה/אלכוהול). כמובן שיש עוד דברים חשובים בחיים. אך בהעדר כל מטרה נעלה לעתיד הנראה לעין, זה היה בהחלט מרכז. ואז דרכינו הצטלבו בשנית. הרקע פחות חשוב. מה שחשוב זה שאנחנו יחד כבר חצי שנה, אני ומאי, אהבתי הראשונה. הבחורה איתה צמחתי מגיל 17 לגיל 20. אנחנו אוהבים, מאוהבים, יש לנו תוכניות לעתיד משותף. ואני לא רואה את עצמי עם שום אחת פרט אליה. אני גם בקושי מעשן כבר (מריחואנה. סיגריות זה קופסא ליום). ועם כמויות האלכוהול הפחתתי בצורה משמעותית, אך יש לי עוד לאן לשאוף. ואני בקרוב מאוד אהיה סטודנט בשנית, הפעם בתחום שאני די בטוח שאני רוצה להמשיך איתו הלאה. הכל טוב ויפה? לא! יש לי בעיות במיטה. אני לא מצליח להיות מגורה מספיק. קל לי הרבה יותר לאונן (לפעמים מספר פעמים ביום) על פני לקיים סקס. זה לא שאין. יש. לפעמים מעולה. אבל למה לעזעזל אני מתגרה יותר מתמונה של של איזו זונה, מאשר מאהובת ליבי, שמיותר לציין שהיא היפה בנשים לדעתי (ולדעת רבים). למה אני מתגרה יותר מהבחורות שמגיעות לבר בו אני עובד ועושות לי עיניים זולות, מאשר מעיניה של אהובת ליבי? למה באמצע הסקס לפתע נופלת הזיקפה? (זה קורה בעיקר כשאני משקיע מאמץ פיזי) למה אני לא מצליח להפסיק לאונן מול המחשב? תבין, המצב באמת לא קל לי. חברתי היא אדם מתחשב, אוהב ורגיש לזולת, אך היא גם מאוד רגישה כלפי עצמה, וללא ספק אני יודע שהמצב פוגע גם בה, ולבטח היא מרגישה פחות נחשקת. אני מאמין שבקשר אוהב צריך להיות סקס טוב. וכמה שקשה לי להודות בכך - לנו אין. והייתי רוצה לשפר אותו. הייתי רוצה לנקז את כל המיניות שלי כלפיה, כלפי האדם שאני כה אוהב. האם יש איזו דרך בה אוכל להעזר כדי להגשים מטרה זו?

רמי שלום, אתה מציין מספר בעיות בתחום המיני, גם סגנון התמכרותי לאוננות ולסקס וגם חוסר יכולת לקיים יחסי מין מספקים עם אהובתך. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכוסקסואלי ובמקביל להפנות את שאלתך לפורום מקביל העוסק במיניות. בברכה, גדעון

רמי, אין לי עיצה מדהימה לתת לך, רק לומר שהתרגשתי מהכנות המוקרנת ממכתבך. אני בטוחה שעם הרצון והאהבה שלך למאי תמצא את הדרך לפתרון הבעיה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה.

שלום מה זו התמכרות לפורנוגרפיה באינטרנט ואיך מזהים אותה? תודה

דני שלום, התמכרות מתאפיינת בצורך הולך וגובר למושא ההתמכרות כדי להגיע לאותה רמה של רגיעה. כלומר אם בהתחלה יש צורך בשעת פורנוגרפיה באינטרנט, אט אט המינון גדל. בצורה פשוטה יותר אפשר להגיד, שכל דבר שגורם לנו לאבד את השליטה שלנו עליו ושולט בנו - זאת התמכרות . ישנם פורומים ברשת העוסקים בהתמכרות. למשל בMSN. שם תוכל לקבל מידע נוסף. בברכה, גדעון

אל הטיפול אנו מביאים רק את הצדדים החלשים שבנו, האם המטפל יודע וצריך לדעת גם את הצדדים האחרים?

שלום לך, לדעתי המטפל צריך להכיר גם צדדים נוספים של המטופל. לרוב מגיע שלב כזה, כאשר ישנה תחושה של התחזקות בתוך התהליך הטיפולי. המטפל מסיק גם על כוחותיו של המטופל ממה שמסופר ומתרחש בתוך הטיפול. בברכה, גדעון

מעניין, אבל אצלי היה תהליך הפוך... לקח זמן עד שהצלחתי להביא דווקא את החלקים החלשים שלי.... אלה, שאף אחד במציאות לא יודע על קיומם. יעל

היי, יש לי ילד בן שנתיים שבזמן האחרון עושה משהו שמלחיץ אותי מאוד: אם הוא נופל מהבימבה ,אחרי שהוא גמר לבכות הוא הולך ומפיל את עצמו שוב ושוב ומצביע כאילו נפל. אם הוא מקבל מכה בראש מהמיטה/ מהשידה, הוא מתחיל להלום עם הראש במיטה/בשידה בכוונה, לפעמים אפילו בלי לבכות, עד שאני שומעת בום-בום ובאה ומפסיקה אותו. האם הוא מחפש רחמים/ תשומת לב? אני חייבת להדגיש שמדובר בילד יחיד שזוכה לה-מ-ו-ן תשומת לב ואהבה. האם זה קורה אצל ילדים? מה עושים? אני דואגת...

בר שלום, למה שאת מתארת יכולים להיות הסברים שונים ולכן הייתי ממליץ לך על המשך ברור. אפשרות אחת הינה רגשית, חיפוש ומציאת תשומת לב בדרך זו. אפשרות נוספת הינה צורך בגריה עצמית , אותה מקבל בנך דרך המכות שנותן לעצמו. אפשרות אחרת - סף כאב נמוך. הייתי ממליץ לך לשוחח עם "קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם להורה, בטלפון 03-6406888, בימים ראשון ורביעי בשעות 09:00 - 15:00. משם כבר יוכלו ליעץ לך הלאה. אופציה נוספת להתייעץ עם רופא הילדים שלך. בברכה, גדעון

אלקטרה ישבה בדד בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה כי אין נחמה. אביה ניקר עיניו גזל את קולה והתפייס עם אלוהיו

בוקר טוב לכותבת השירים המופלאה, מכיוון שזה עשה טיפונת בעיות מצד אחד, ומצד שני השירים ממש נהדרים!! אולי כדאי לציין בכותרת מלבד שם השיר בסוגריים את המילה "שיר" בכדי שמי שלא מעוניין לא יפתח לקרוא, ומי שכן ישמח עוד בטרם פתח את ההודעה :) מה את אומרת? שייה שבוע מעולה!

תודה, הם די גרועים כי הם רק סוג של צרחה

ח

פניתי לטיפול לפני כשנה. כבר בתחילה חשתי שהמטפלת מזדהה איתי יתר על המידה, מוכנה לתת מעל ומעבר, ו"מעריצה" אותי. הדבר התבטא בדברייה ובתגובותיה (בכי (שלה) לדבריי, הארכת הפגישות בכ5-10 דקות, מתח אצלה כשביטלה פגישות מיוזמתה, חשיפת רגשות אהבה וגעגוע כלפיי, ניסיונות "לדחוף" עצמה לחיי וכו'). ביקשתי ממנה מס' "למתן" ו"לשלוט" בתגובותיה ולשמור על גבולות המסגרת. היא תמיד הצדיקה אותי והתנצלה, אך לא הצליחה להפסיק. עם הזמן הרגשתי שאני "מנווטת" את הטיפול, צריכה "להתאים" עצמי לרגישותיה. ומאבדת את הביטחון בה (אני מתאימה ומחפשת אנשים חזקים ,דומיננטיים, סמכותיים ורציונאליים). הקשר עמה נפסק ביוזמתי (לאחר שעל שולחנה הונחו תמונות נכדיה). אני רוצה לדעת מה דעתכם המקצועית בענייני. האם זה סימן ל"טיפול מסור" או לטיפול לקוי? אני קוראת תגובות באינטרנט שבהן מטופלים מתלוננים על חוסר רגישות, אטימות או "ענייניות" יתר מצד המטפל, על שכיחת פגישות, הגבלות קשות וכו'. אין לי את הידע (מלבד האינטואיציה) כדי לדעת אם אני "ברת מזל" או "חסרת מזל". אני נזקקת לעזרה, ולא יודעת מה לעשות. אודה לכל התייחסות מקצועית. תודה.

דנה שלום, בקצה האחד של המטפלים ישנם אילו אשר הינם ענייניים, יבשים, חסרי רגישות, אטומים... או לפחות נחווים כך ע"י מטופליהם. לעיתים דווקא ה"אטימות" הזו מאפשרת לחלק מהמטופלים לפרוק מעליהם עול נפשי קשה מתוך ידיעה ששום דבר לא יהיה נורא עבור המטפל והוא לא יתפרק מזה. בקצה השני של הסקלה יהיו המטפלים הרגישים מידי, מזילי הדימעה, מושכי השעה, משתפי החוויות האישיות. יהיו מטופלים שדווקא "רגישות" זו נחווית בעיניהם כאנושיות, סובייקטיביות וזה מה שמאפשר להם לגדול ולשתף. ולעיתים אותם מטפלים נחווים כ"לא רגישים" ע"י מטופל אחד וכ"רגישי יתר" ע"י מטופל שני. לא כי הם כאלה ולא כי המטופלים כל כך טועים, אלא כי נוצרה אינטראקציה מסוימת. ולשאלתך. אין כאן כללי זהב. את מתארת סיטואציה שנשמעת לי כעוברת במקצת את הגבולות, אך ובעיקר כי התראת שזה לא מתאים לך וביקשת ממנה לשלוט יותר בתגובותיה, אך זה לא עזר. אז זה לא סימן לחוסר מזל או רוב מזל לדעתי , אלא לחוסר התאמה בצרכים. אני מתאר לעצמי , שהיו שם עוד דברים בתוך הטיפול ושקיבלת גם דברים טובים. אך כפי הנראה בשלב מסויים הרגשת שזה מספיק. נקווה שהטיפול הבא יהיה מותאם יותר, בברכה, גדעון

פורום זה נועד על מנת שמומחים ישיבו על שאלותיכם, יגיבו על כתיבתכם ולא בכדי לקלל זה את זה וכיוב'.

באמת סר טעם. מתנצלת אם מישהו הרגיש שמשתלטים לו על המרחב הבטוח נזכרתי שאבא שלי התעלל בי מינית והכריח אותי לקחת נדר שתיקה כשהייתי קטנה והצלחתי לבטא את זה רק בשירים ההומאניות.

מאיה עזבי אותך נשמה אל תתיחסי

לימדו לכבד גם אנשים אחרים.יום טוב!

למדו לא להוסיף היכן שנאמר מספיק...

לד"ר גדעון שובל הרקע שלי למתחים וחרדות , ללחץ נפשי מתמשך נובע מ..... , כל חיי , אני מטופלת במרכז לנפגעות ......, כבר שלוש וחצי שנים , ושם לא מקבלים טיפול תרופתי , יש בי חוסר סבלנות , עצבנות ,כעס , חרדות , חוסר שינה , דכדוך , הפרעות אכילה , אני מבולבלת , לא מרוכזת , כל הזמן עייפה ולא רק מחוסר שינה ,יש מצבים שיש לי זעה קרה , כאבים בכל הגוף כאלו הכו אותי במחבט , ממש מרגישה חוסר אונים לכל המצב הזה , לאחרונה קבלתי מרופא המשפחה כדורי אלפרליד , שהם מאט עוזרים לי לישון בלילות ,עברתי לפני -7- חודשים ניתוח לכריתת הרחם שחלות וחצוצרות , כן , הלכה לה כל התזזמורת , ועכשיו אני מרגישה שאני נשארת גם בלי אוויר , מה עושים ????? , המצב כבר ממש בלתי נסבל ,יש לי פתאופ לחץ דם גבוה וסחרחורות, מה קורה לי ?? למה אני מרגישה כל-כך גרוע ??? עזרה בבקשה , ואל תשלח אותי סתם לראות פסיכולוג , המוטרדת

למוטרדת שלום, את מתארת שילוב של כמה גורמים למצבך הנפשי והבריאותי. האחרון שבהם ניתוח להוצאת הרחם, השחלות והחצוצרות הינו גורם נוסף ומשמעותי בתחושת הלחץ הנפשי. זה ניתוח שיש לו השלכות ברורות וקשות על תחושת הנשיות ולכן את , כפי שכתבת, מרגישה "בלי אויר". הייתי ממליץ לחפש קבוצת תמיכה בנוסף לזו שיש לך במרכז לנפגעות.., בנוסף הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי טיפול תרופתי תומך. אין סיבה להרגיש כל כך גרוע הרבה זמן: הפרעות שינה, הפרעות תיאבון, עצבנות, חרדות, דכדוך. ניתן לעזור במקצת לסבל הזה ע"י טיפול תרופתי והייתי ממליץ לך לשקול את זה. מאחל לך בריאות והרגשת הקלה, גדעון

תודה רבה על התשובה הנפלאה שלך , אקח את המלצתך לפסיכיאטר באמת ברצינות , רק דבר אחד לא לגמרי ברור לי , עברתי את הניתוח הקשה הזה , באמת מכל הבחינות , רק כדי לשפר את רמת חיי , וכעת מסתבר שזה לא מה שחשבתי ??? כלומר , נכון שטכנית אני כבר לא סובלת מכל הבעיות שבגללן עברתי את הניתוח , אז יש לזה עכשיו השלכות אחרות , שמשפיעות על מהלך חיי ??? מחכה לתשובתך , בבקשה