פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי שתי בנות - אחת או טו טו בת 9 והשניה בת 7.5. לבת השניה הומלץ ע"י ניצן טיפול ריגשי עקב בעיות של דימוי עצמי. הבת הגדולה היא תוקפנית וכוחנית מאד והגעתי למסקנה שהיא צריכה עזרה (וגם אנחנו כהוריהם, כמובן). השאלה שלי - איך מוצאים פסיכולוג ילדים מצוין באזור ראשון לציון? אני לא רוצה לעבור כל מיני ניסיונות עם מטפלים שונים עד שאמצא את זה המוצלח או המוצלחת. האם יש קריטריונים לבדיקה וכן האם אפשר לקבל שמות מומלצים? בתודה - מירית.

שלא ממליצים פה על שמות.

מירית שלום, אכן אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על פסיכולוגים פרטיים, את מוזמנת לפנות לאי מייל האישי שלי ואמליץ לך. אפשרות נוספת היא פניה דרך השרות החינוכי, או דרך רשימת הפסיכולוגים של קופת חולים. בברכה, גדעון [email protected]

די להציף את הפורום בשירים

נכון זה לא פורום שירה אבל חלק מהאנשים רואים בו פורום שניתן להביע את אשר על ליבם גם דרך שירים.והפסיכולוגים מבינים את זה ומגיבים. אם אין לך לב אז אל תקראי שירים או שתעופי את מפה לפורום אחר ויפה שעה אחת קודם. אני אמשיך לשלוח לפה שירים תתפוצצי.

תפסיקו עם זה.

למשתתפי הפורום שלום, אכן סוף השבוע הזה מתאפיין בכמה דברים: כמות רבה של שירים, ביטויים עבריים אלימים במידת מה ודיון מעניין סביב מראה חד כיוונית. אני תוהה האם יש קשר בין הדברים. האם נוח יותר להתבטא בשירים מאשר בדרך אחרת? או מה רואים אילו אשר מסתכלים מהמראה החד כיוונית על הפורום הנוכחי והמתרחש בו? ולמה האלימות המילולית , הרי מותר לאנשים גם להתבטא בגנות השירים כמו שמותר לשלוח שירים כדי לבטא תחושות, מחשבות ורגשות. אני באמת סקרן לגבי מה קרה בימים האחרונים שמובילים לשילובים הללו? בברכה, גדעון

מה שקרה, הוא שיש כאן הרבה מידי צביעות. החנפנות בעיקר לליאת ודברים כאלה. אז בתור פסיכולוג אתה בטח יודע שלאנשים לוחץ אז הם מוציאים את החרה.

הביטו במראה(לא חייבת להיות חד כיוונית) וראו את פרצופה המכוער. האוניברסיטה היא בועה שאיננה משקפת את מצב העניינים במדינה. אולי לשיר על דודו טופז הם היו מגיבים טוב ההפסד כולו שלכם יאללה, תנו להם לחם ושעשועים.

בשנים האחרונות, הפך המונח "תרבות אוטיסטית" לנפוץ. (חיפוש המונח "autistic culture" בגוגל, מניב 26,300 תוצאות). למיטב הבנתי, מדובר בתרבות הנוצרת ע"י אוטיסטים, למען אוטיסטים. האם יש לכם מידע כלשהו על התרבות הנ"ל? (זה נשמע לי מאוד מעניין)

לסקרן שלום, גם אני סקרן לדעת על המונח הזה. לא שמעתי עליו עד כה, גם לא בשנים האחרונות. כשחיפשתי בגוגל הישראלי תחת "תרבות אוטיסטית" (עם גרשיים), קיבלתי רק פריט אחד. האם יתכם שהכוונה היא לתאר את התרבות עצמה כתרבות מנותקת מהמציאות כלומר אוטיסטית? בכל אופן במידה ותגלה יותר על המונח אשמח אם תשתף אותנו. בברכה, גדעון

מצאתי פרטים נוספים על התרבות האוטיסטית: זוהי תרבות הנוצרת ע"י אוטיסטים בתפקוד גבוה (כלאמר, אוטיסטים שרמת התפקוד שלהם היא גבוהה משל האוטיסטים הקלאסיים, אך נמוכה משל האדם הנורמלי). הינה מאמר וויקיפדיה על הנושא: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA והינה קישור לאירגון בינלאומי של אוטיסטים בתפקוד גבוה: http://www.aspiesforfreedom.com עכשיו זה נשמע לי אפילו עוד יותר מסקרן.

אני נמצא כרגע בטיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית בגלל בעיות תלות מסוימות (תלות באנשים) ובנוסף דיכאון וחרדות מידי פעם. האים יש הבדל לגבי צורך הטיפול שלי בין עובדת סוציאלית קלינית לבין פסיכולוגית קלינית.

חנניה שלום, הביטוי "צורך הטיפול" לא מובן לי. פסיכולוג קליני בהכשרתו סיים תואר שני במגמה קלינית ולאחר מכן עבר הכשרה של 3-4 שנים ולאחר מבחן מומחיות ניתן לו התואר פסיכולוג קליני. עו"ס קליני סיים תואר שני בעבודה סוציאלית במגמה קלינית. זה ההבדל ביניהם מבחינת תוכנית ההכשרה הבסיסית. אבל... יש עוד הרבה גורמים: ישנן הכשרות המשך כמו תוכניות לפסיכותרפיה. ישנו עניין של ניסיון מקצועי. ועוד גורמים חשובים של כימיה בין מטפל למטופל, כישרון ואינטואיציה קלינית וכמובן איכות הקשר הטיפולי. כך שלשאלתך הפשוטה קיבלת תשובה פחות פשוטה, בברכה, גדעון

כמו שגדעון אמר, ההבדל העיקרי הוא בהכשרה שהם מקבלים. אבל מחומר שקראתי בנושא, הדברים שמהותיים ביותר להצלחת הטיפול הם הכימיה בין המטפל למטופל ותחושת המטופל שהוא מובן ומוכל. לכן לדעתי אם יש כימיה טובה אל תוותר על זה.

איך מבצעים דימיון מודרך לפי הסדר?

עדי שלום, דמיון מודרך נמצא בשימוש נרחב בתחומים שונים: בטיפול במצבים נפשיים שונים, במצבים רפואיים, בפרוצדורות של היפנוזה, בטניקות מדיטטיביות שונות, בטיפולים אלטרנטיביים, NLP, וזו רק רשימה חלקית מאוד. בכל אחד מהטיפולים והטכניקות משתמשים בדמיון המודרך קצת אחרת ולמיטב ידיעתי אין סדר פעולות מאוד ברור שלפיו פועלים. ברוב הטכניקות פשוט אומרים (בשלב מסויים): "ועכשיו דמיין...". פשוט וקל. (לכאורע לפחות...) בברכה, גדעון

שלום לכולם, בעקבות השיחה על הטיפול של רובי דר שדובר כאן בימים האחרונים רציתי להביע דעתי על ביצוע הטיפול והיתרונות, לדעתי, של המטופל. נכתבו כאן דברים כמו 'קופיף מעבדה' או ניצול וכו' לגבי הטיפול, אך יש התעלמות מוחלטת מהיתרונות שיש לטיפול כזה, דווקא בשל הסביבה בה הוא מתבצע. קודם כל הטיפול מועבר ע"י פרופ' שנחשב ממש מעולה בתחום ולא כל יום ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו טיפול אצל מטפל שכזה, זה כשלעצמו סיבה מעולה לנסות לטעמי. דבר שני, עצם העובדה שהטיפול מתבצע לעיני אחרים מחזק את ה"הבטחה" שהטיפול יהיה יעיל, מהיר ומוצלח - כי זו אחת מהנקודות שבטח רוצים להראות למטפלים לעתיד. ולכן אם נגיע לטיפול חדש, איננו יודעים מה יצא ממנו אך כאן יש מעין הבטחה להצלחה, כי ההוכחות להצלחה יצטרכו להיראות שם לעיני הסטודנטים. נקודה שלישית - שמעתי לא פעם אנשים הטוענים שברצונם ללכת לטיפול אך איך ילכו למישהו שכל שלמד הוא למד מהספרים והתיאוריות ואין לו מושג בטיפול בעצם, ודווקא כאן אנחנו יכולים לראות, ויש בזה משהו מרגיע בעיני, בתור מטופלת של מישהו אחר, שבעצם הלימוד של הפסיכולוגים היום מורכב לא רק מלמידה תיאורטית. אז נכון שזה לא מניע ללכת לטיפול הזה אולי - אך יש בכך משהו מרגיע בעבורינו לטיפולים העתידיים שלנו, לא? בסופו של דבר - מי שבוחר להסתכל על החלק החיובי של הטיפול הזה, יבין שבעצם הוא יכול לצאת מאוד נשכר מהעניין, דווקא בשל התנאים המיוחדים של הטיפול. ימימ

מה זאת אומרת "אם נגיע לטיפול חדש"?

התכוונתי כשאנו פונים לטיפול - כשאנו מחפשים מטפל אז איננו יכולים לדעת עד כמה הטיפול יהיה יעיל, אין לנו שום שליטה על זה ואין בקרה על התהליך הטיפולי - וכאן יש הבטחה למשהו מהיר ויעיל, ואם לא הייתי כבר בטיפול אצל המטפל שלי - הייתי לגמרי הולכת על זה.

א. אני לא יודעת עד כמה זה רלוונטי שהוא פרופסור הנחשב בתחום. גם מתמחה שכרגע סיים את התמחותו יכול להיות מטפל נפלא אם יש בו יכולות טיפוליות (הנסיון לאו דווקא מועיל, בנושאים כמו קאונטר טרנספרנס, יכולת להכיל וכו) ב. אני בטוחה שמכיוון שהאגו של הפרופ' עומד על הכף הוא ינסה שהטיפול יצליח ככל יכולתו, אך במה זה שונה מכל מטפל שהקריירה שלו חשובה לו ג. יש די והותר חומר מצולם בנושא. עוד טענות?

א. (תוספת) וגם *שיעול* מטפל מתמחה

אני חושבת שניתן למצוא טיעוני בעד ונגד עד מחר, יש המון לכאן ולכאן. בסופו של דבר מדובר בטיפול שמישהו יוכל להפיק ממנו תועלת וכדאי שהוא יקרא את כל הדעות בנושא, וכל הטיעונים לכאן או לכאן. בתור מטופלת, הרווח של המטפל והסטודנטים לא מעניין אותי. אם אני זקוקה לטיפול ומחפשת הזדמנות לקבל אותו, השאר לא רלוונטי בעייני. את לא מסכימה? הרי סה"כ, כמו כל טיפול, האינטרס המשותף של שנינו הוא שהטיפול יצליח - וכמה רע זה יכול להיות?

במקום בו שכנה האהבה שלי אליך נותרו רק אדמה חרוכה עם נשורת כבדה של מלחמה איומה ורוחות מנשבות. ישנה שם מצבה עליה חקוקים זיכרונות אהובים אותה מדי פעם אני מבקרת בלי שליטה. מניחה פרחים, מבכה את האובדן ומוסיפה עוד כמה שורות. איך הכל התקלקל, חמוד. אני לא מאמינה שאתה רע, לא עושה דמוניזציה שלך, לא מאשימה. גם אני עשיתי הרבה טעויות. הדבקתי את האהבה במחלה ממארת שכרסמה בשד העצמות, בבגידה, בספקנות. ואתה לא האמנת בהקרנות, בהפסקות, בזמן לעיכול... רצית שאכה על חטא... את עצמי, ובזה אני טובה, שנים של אימונים הפכו אותי לאויבת הכי גרועה שלי. ניתחתי וביתרתי את עצמי ולבסוף לא זיהיתי את פני שהפכו מטושטשים ונטולי זהות, מחכים שתעצב אותם כרצונך. אז יריתי לאהבה בראש, הבנתי שהיא השתלטה על החיים שלי ושלך, מושכת אותנו מטה לתהומות אפלים, ואת עצמי שנאתי יותר ויותר על החולשה האיומה, מעצמי... לא היה לי אכפת, הייתי מכורה, רוב הזמן אהבתי אותך כל כך, וראיתי כמה אתה סובל מהריקוד המטורף עם האהבה שלנו שהפכה גוויה מהלכת. לא הייתי החלטית מספיק. הירייה גרמה רק לנזק מוחי. אבל ידעתי שזה הסוף, שאין עוד תקווה, שבין אם ההחלטה האומללה הייתה נכונה ובין אם לא, החותם הוטבע. נתקפתי פאניקה. החלטתי שחייבים לקבור את זה, שאין ברירה. זרקתי לכיוונך את חפירה, אני בחרתי לחפור בידיים, הרגיש לי יותר אותנטי. חפרנו בור יחד, מדי פעם משליכים האחד על השני רגבי אדמה יבשים וחצץ, ובכל פעם שפגעתי גם נפגעתי, פגעתי במי שאהבתי יותר מהכל, יותר מהצל לא של עצמי אליו הפכתי.. כשהבור היה עמוק ככל שניתן, זרקנו אליו את הזומבי שסרב למות, שנשימתו סירבה לחדול. אחר כך הלכת. הותרת אותי לבד, לכסות את הבור באצבעות פצועות. אמרת שאתה לא מעוניין במצבה, שיהא זה קבר אלמוני. אבל אני לא יכולתי, המבט המתחנן שתקע בי הזומבי עת שהשלכנו אותו אל הבור נצרב בזיכרוני. עוד היו בי סנטימנטים אליו, הן גידלנו אותו במשך שנים... עכשיו אני מנסה להמשיך הלאה, מרגישה יתומה שוב, שחלק ממני חסר ולעולם לא יתאחה, ומשלימה עם זה. כי זה תמיד יהיה חלק ממני, בלעדי הזיכרונות הללו המילה אהבה מאבדת משמעות.

ועוד איך.

כתבתי את זה לפני שידעתי שזה עליו... אבל אחרי שקראתי את זה, זה בלבל אותי ולא הייתי בטוחה יותר על מי כתבתי את זה ועכשיו אני מבינה פאקינג רפטישן קומפאלשן. האם זה מה שייחלתי לו כל הזמן? האם הצלחתי לשבור את המעגל?

התרגשתי עד דמעות........ מיהו האוביקט המדובר בכבדות ולא בנכבדות?

תודה, מדובר באבא שלי ובעצם, בכל קשר משמעותי עם גבר שהיה לי רפטישן קומפאלשן זה אכזרי

לא תפסיקי לקוות איך תצליחי לשנות את עצמך לכסות בקולות אחרים כאילו אין איזה דבר שאת רוצה את יודעת זה מזמן כשהיית ילדה שיחקת אחת שלא צריכה ולא אכפת לה מאף אחד את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה להילחם במה שמפחיד אותך תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה. זה מאז וזה עכשיו את יודעת מה חסר ותגלי איך להביא את זה עכשיו, בשבילך כן, בשבילך. את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה להילחם במה שמפחיד אותך תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה.

Tender is the night Lying by your side Tender is the touch Of someone that you love too much Tender is the day The demons go away Lord I need to find Someone who can heal my mind Come on, come on, come on Get through it Come on, come on, come on Love’s the greatest thing That we have I’m waiting for that feeling I’m waiting for that feeling Waiting for that feeling to come Tender is the ghost The ghost I love the most Hiding from the sun Waiting for the night to come Tender is my heart For screwing up my life Lord I need to find Someone who can heal my mind Come on, come on, come on Get through it Come on, come on, come on Love’s the greatest thing That we have I’m waiting for that feeling I’m waiting for that feeling Waiting for that feeling to come Oh my baby Oh my baby Oh why Oh my

תאנטוס וארוס במאבקים תמידיים

Hello. Is there anybody in there? Just nod if you can hear me. Is there anyone home? Come on, now. I hear you’re feeling down. Well I can ease your pain, Get you on your feet again. Relax. I need some information first. Just the basic facts: Can you show me where it hurts? There is no pain, you are receding. A distant ship’s smoke on the horizon. You are only coming through in waves. Your lips move but I can’t hear what you’re sayin’. When I was a child I had a fever. My hands felt just like two balloons... Now I got that feeling once again. I can’t explain, you would not understand. This is not how I am. I have become comfortably numb. Ok. Just a little pinprick ping There’ll be no more --aaaaaahhhhh! But you may feel a little sick. Can you stand up? I do believe it’s working. good. That’ll keep you going for the show. Come on it’s time to go. There is no pain, you are receding. A distant ship’s smoke on the horizon. You are only coming through in waves. Your lips move but I can’t hear what you’re sayin’. When I was a child I caught a fleeting glimpse, Out of the corner of my eye. I turned to look but it was gone. I cannot put my finger on it now. The child is grown, the dream is gone. I have become comfortably numb.

From morning to night I stayed out of sight Didn't recognize I'd become No more than alive I'd barely survive In a word...overrun Won't hear a sound From my mouth I've spent too long On the inside out My skin is cold To the human touch This bleeding heart's Not beating much I murmured a vow of silence AND now I don't even hear when I think aloud Extinguished by light I turn on the night Wear its darkness with an empty smile I'm creeping back to life My nervous system all awry I'm wearing the inside out Look at him now He's paler somehow But he's coming round He's starting to choke It's been so long since he spoke Well he can have the words right from my mouth And with these words I can see Clear through the clouds that covered me Just give it time then speak my name Now we can hear ourselves again I'm holding out For the day When all the clouds Have blown away I'm with you now Can speak your name Now we can hear Ourselves again שיר נפלא, פשוט נפלא.

כועסת על החיים סלח לי אלוקים מאז הכרתי את עצמי חיי היו מרים בעולם הזה לכל אדם כוכב ורק לי אין,מי אותי יאהב? מה שאני מבקשת רק טיפת מזל תראה לי אלוקים את דרך הגורל לכל אדם כוכב מי אותי יאהב הגשם שיורד שוטף את דמעותיי מי יהיה הסוף שלי מה יהיה עליי לכל אדם כוכב מי אותי יאהב כבר שנים כועסת סובלת ושותקת רואים אותי בוכה כולם יושבים בשקט אולי אני טועה אולי אני צודקת שנים אני סובלת לבד בתוך השקט מה שאני מבקשת רק טיפת מזל.....

החוויות שאת מתארת נשמעות קשות קבלי שיר שמעודד אותי בזמנים קשים... "איך זה שכוכב אחד לבד מעז איך הוא מעז, למען השם כוכב אחד לבד, אני לא הייתי מעז ואני בעצם לא לבד.... "

זהו, השבוע הראשון עבר. בשבוע שעבר שיתפתי כאן בכאב שלי וסיפרתי שהפסיכולוגית שלי נוסעת. למרות שזה לא היה מתוכנן, בכל זאת נפגשנו בתחילת השבוע לפני הנסיעה שלה. נראה לי שהיא הבינה שחודש וחצי זה קצת יותר מיידי. רציתי להגיד לה את מה שכתבת לי אורנה, שאני שומרת עליה ולא מספרת לה על מה שאני מרגישה- אבל לא הצלחתי... רק בסוף הפגישה אמרתי לה שכואב לי. שאני מרגישה שמשהו תקוע לי בגרון. היא הנהנה באמפתיה, אבל לא הצלחתי להגיד יותר. רציתי לבכות, אבל הבכי לא יצא. השבוע הזה עבר די בסדר. היו קצת נפילות לפעמים, אבל באופן יחסי הכל בשליטה. עצוב לי קצת וקשה לי קצת, אבל בינתיים אני מסתדרת. אתמול עלה לי רעיון משעשע. לעשות לעצמי ביום ראשון, במקום הפגישה איתה, פגישה בכתב. אני אכתוב דיאלוג עם עצמי במחברת ואספר לעצמי איך היה השבוע. "רשת רשת. מה שלומך? איך עבר השבוע", "בסדר...", "את יכולה להגיד יותר ממילה, אף אחד לא שומע...", "היה קצת קשה, אבל יחסית בסדר. רק הגוף עושה בעיות. נראה לי שאלה סימנים של חרדה"... שבת שלום, רשת שצריכה מישהו שיגיד שהוא פה

אני פה, זה בכלל לא רעיון רע שתכתבי את מה שאת מרגישה במהלך התקופה הזו, ואולי תחלקי את זה איתה כשתחזור...

שלום רשת, אני כל-כך שמחה שכתבת! חיכיתי לדעת כיצד עוברת עליך החופשה... הכתיבה היא רעיון מצוין. אולי יעניין אותך להציץ בספר 'כל יום יותר קרובים' של ארווין יאלום. הספר בנוי מתיעוד של תקופת טיפול ע"י המטפל והמטופלת, מעין יומן נפרד ומשותף. המשיכי לעדכן אותנו, וחזקי ואמצי, אורנה

היו פעם איש וצילו. לילה אחד הצל עמד. נטל נעלי האיש ומעילו, נעל, לבש. עבר מצד אל צד, הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב, ניסה להסיר גם ראשו מעליו, לא הצליח, הסיר ממנו את פניו, לבש גם אותן, לא התעצל. בבוקר יצא החוצה עם מקל. רץ אחריו האיש ברחוב. צווח אל מכריו: זה מעשה נורא! זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה, אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף נשכח ממנו המאורע. אהבתי את השיר הזה מאז שהייתי ילדה... משעשע לקרוא את זה אחרי שלמדתי קצת על הצל אצל יונג... מה ניסיתי לומר? עכשיו אני מבינה.

אני מכירה את הספר... :) והרבה מהטיפול שלי נעשה באמצעות כתיבה, גם כשהיא נמצאת. תודה על התגובה ובכלל- על זה שאתם כאן... שבוע טוב רשת

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=679755 מה דעתכם?

וכל מני תהיות מוסריות

"אכבד ואוהב את מי שלימד אותי את אומנותי כמו את הורי; אחיה במחיצתו, ובמידת הצורך אחלוק עמו את רכושי; ילדיו יהיו בעיני כאחים, ואם יחפצו, אלמדם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם. אתן טיפול לחולי כמיטב יכולתי, ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש, גם לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה - תביא למוות. לעולם לא אתן לאישה את המכשיר לגרימת הפלה. אשמור על טוהר חיי ואומנותי. לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני-מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה; אשאיר זאת למי שמוכשרים לכך במיוחד. לא אכנס לבית אלא לטובת החולה. ארחק מכל פשע בכוונה תחילה ומכל פיתוי, ובייחוד מתענוגות האהבה עם אנשים ונשים, אם בני-חורין אם עבדים. כל אשר ייוודע לי תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני-אדם במסגרתה, ושלא נועד להפצה, אצפין ולא אגלה לאיש. מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה; אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי". ****** אולי צריך לעדכן אותה בנושא הפלות...

טיפול פסיכולוגי קצר-מועד ללא תשלום. בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב מוצע טיפול פסיכולוגי קצר-מועד. הטיפול ינתן ע"י פרופ' רובי דר, ללא תשלום, כחלק מתהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים. הטיפול יתקיים בחוג לפסיכולוגיה, וכ- 20 סטודנטים לתואר שני במגמה הקלינית ייצפו בו מעבר למראה חד-כיוונית. להסבר ופרטים נוספים, נא לפנות בהקדם האפשרי לפרופ' רובי דר, 03-6408624 [email protected]

נפלא, כמה נדיב. אתם מציעים טיפול בחינם. הו, ההומאניות! אתם בעצם מציעים למישהו להיות קופיף מעבדה, ואפילו מוכנים שלא לגבות ממנו תשלום בתמורה. מה יוצא למטופל מ"טיפול" שכזה? עד כמה בן אדם יכול להפתח בתנאים כאלה? או שאתם מכוונים לדברים ספציפיים ו"לא אישיים"?

"טיפול" הנצפה ע"י 20 פסיכולוגים אינו יכול להיות טיפול מצויין. ספק אם הוא יכול להיות טיפול כלל. אפשר לקרוא לתהליך "מטופל נולד" ואז הכול יהיה בסדר. אם המטופל בתהליך כזה מדווח שהטיפול הצליח אז זו דוגמא לדיסוננס קוגנטיבי. ונדמה לי שכל יומיים אתם מציינים שלא מפרסמים שמות מטפלים בפורום, אז מה נשתנה ?

שלום לכולם (אני מתייחסת גם לשרשור הבא), התהיות בנושא ברורות ומובנות, אבל אין לשכוח שמדובר בהסכם שכל הצדדים יוצאים ממנו נשכרים. המטופל מקבל טיפול פסיכולוגי מצוין ללא תשלום, והוא מודע לחלוטין לכל התנאים הייחודיים של ההסכם, והסטודנטים לומדים כיצד להיות מטפלים טובים יותר. בשנה שעברה צפיתי בטיפול כזה שהתנהל מאחורי מראה חד-כיוונית, והוא היה מוצלח ביותר - ראשית למטופלת, ורק אח"כ לצופים השקטים... אז חשבו על כך שוב, ואל תהססו לשוחח עם רובי על-מנת לקבל פרטים נוספים, אורנה

שלום רב. אני בחורה בת 30 הסובלת ממחלת לב (קרדיומיופטיה מורחבת EF20%) בנוסף יש לי הפרעות קצב ובגופי הושתל דפיברילטור. תפקיד המכשיר לטפל בבעיות בקצב הלב ולתת טיפול אגרסיבי במידת הצורך בזמן הפרעה מסכנת חיים (ניתנת מכת חשמל המסדירה את קצב הלב). אני יודעת על המחלה כבר שנה וחצי בערך וקיבלתי אותה. לשמחתי אני מתפקדת באופן מלא ביומיום. לפני כשבועיים קיבלתי לראשונה מכה מהמכשיר. חוויה מאוד לא נעימה בלשון המעטה. מאז ובכלל אני מוצאת את עצמי בחרדות ממה יהיה. אני נמנעת מלעשות פעילות שהיא לא בגדר החובה (כמו ללכת לעבודה למשל שזה חובה) מחשש שאולי לא ארגיש טוב ולכן מעדיפה להגיע הביתה בסוף יום העבודה. ניסיתי לדבר באשפוז עם פסיכולוגית וזה לא עבד. הגענו למסקנה שאולי כדאי שאנסה תרגילים שונים להרפייה ואני לא יודעת איזה ואיפה אוכל ללמוד אותם. האם תוכלו לכוון אותי? תודה.

לולה יקרה, תהליך הקבלה של מחלה הוא מתמשך ורב שלבי, ונדמה לי שאת נמצאת בדרך... אני חושבת שזה יהיה רעיון מצויין ללוות את ההתמודדות שלך בטיפול פסיכולוגי (ואגב, אין צורך להסיק ממספר שיחות בעת אשפוז במחלקת לב, כשידוע לך שלא מדובר בקשר טיפולי מתמשך, לגבי התועלת שתוכלי להפיק מטיפול). הרפייה אפשר ללמוד אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה, כחלק מלמידת עקרונות התמודדות קוגניטיביים-התנהגותיים. עם זאת, כיום מתרחבת הנטייה להעדיף טכניקות של מודעות-עצמית על פני טכניקות של הרפייה, למשל טכניקות של התבוננות במחשבות החרדתיות, שמוכרת באופן מעט אחר מהמדיטציה. אם תרצי שאסביר יותר את מוזמנת לכתוב שוב... אני נוטה להמליץ לך על טיפול דינמי, שילווה באורח מעמיק את ההתמודדות שלך עם השינויים בתפיסת העצמי בעקבות גילוי המחלה, ולשלב בטיפול למידת עקרונות של התמודדות עם חרדה. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום רב, ראשית תודה רבה על התגובה המהירה. אשמח אם תוכלי לפרט יותר למה את מתכוונת. אני לא רוצה ללכת לפסיכולוגים כדי שיסבירו לי כמה המחלה שלי בעייתית וכמה הם מבינים כמה קשה להתמודד עם זה... זה לא מה שאני מחפשת. השלמתי עם המחלה. היא עובדה בחיי ותודה לאל אני מתפקדת באופן מלא. אני מודעת לכך שיש לי חרדות ולא פעם אני מלחיצה את עצמי סתם.. אני רוצה ללמוד טכניקות להתמודדות והרפיה. אשמח אם תוכלי להמשיך לכוון אותי. בברכה.

יש לי סיכוי להנצל, אני יודע אני אוכל להתעורר, להתפכח אני אוכל עוד לדבר באהבה... על עצמי ועל ההיא ועל אישה כבר עכשיו אני פחות כועס וגל שקט של רגש מתפכח... אמא שרה הרבה בלילה, אמא כאן לידך כל הזמן אני מרגיש שמשהו משתנה... העייפות תחלוף, האור יעלה ואז אכיר אותך יקירתי ומייד תכירי את אותי תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן... אבל עכשיו, כמו שאני יושב יש לי סיכוי להנצל, אני חושב

קראתי את המילים והיו לי כמה טעויות, משעשע להשוות.

איך אחרי שלא הייתי איתו בקשר יותר משלוש שנים, אחרי שעשר שנים הוא בכלל לא בקשר רציף איתי, איך הוא יודע את החולשות שלי, איך הוא יודע להגיד מה שיכאיב, מה שהכי יכאיב????? "במקרה שלך שני ההורים חולים, אין לך הרבה סיכוי להיות בריאה" בחירה חופשית, ההשפעה של הסביבה, הוא טועה, הוא טועה.

הוא אמר לי שלא מפריע לו שהוא היה לא מוסרי, שמוסר לא מעניין אותו. מההההההה??? איך אפשר לומר את זה, איך אפשר לחשוב את זה? איך בן אדם חושב יכול לחשוב ככה???? אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה את זה.

אל תדברי, מילים הן מאום, הנצח בשתיקה... שתיקתנו תהיה יפה לבנה, כמו מוות כמו שמלת כלה. תני להם למצוא גיבורים אחרים. שוטים לא חסר אנחנו יודעים, בידור בכל מחיר ינבחו הכלבים, והכסף יצחק אין לו ריח. אל קצה העולם אקח אותך לקוטב הבדידות, זוהי סדום יולדה בואי נברח נברח, לפני שיהיה לפני שיהיה מאוחר.

שלום מ, אני יודעת היטב מהו הכאב שאת זועקת אותו, אבל אני לא בטוחה שהמשתתפים האחרים בפורום מקשרים בין ההודעות של מ, פלונית ו- היאמ. אולי תרצי להסביר יותר כדי לקבל תגובות מהמשתתפים האחרים, ובכל מקרה נוכל להמשיך לשוחח על כך באופן אישי. חזקי ואמצי, וכן - יש סיכוי להינצל, אורנה

יש בי צורך ילדותי שיבינו לבד... ומי שלא מבין לבד אולי לא ראוי לשתף אותו?

תודה בכל מקרה על העזרה. אני ממש מקווה שנמצא פיתרון אחר (-:

לדעתי זה מאוד מסוכן לתת לו תרופה שכזאת כבר בגיל כל כך צעיר. ונראה שאין מה לעשות )-:

הרי את אמרת שככה הגדירו את זה. את נשמעת מבולבלת ולא מדברת לעניין. תגידי בצורה מסודרת מה יש לילד. ותכתבי בתשובה להודעה שלי, ולא בהודעה חדשה.

אני לא כל כך מתמצאת באיך לענות בפורום

מניה דיפרסיה לילד בן עשר ???????

הילד בן 10 במשך 4 שנים סובל מהתקפים של התפרצויות זעם בהם הוא מסכן את חייו וחיי הסביבה שלו. מטופל בתרפיה ריגשית ולאחרונה בצוות פסיכולוגים ופסיכיאטר. כעת רוצים להחליף את התרופות שניתנו לו בליתיום ונוגד דיכאון בשם רבוקסטין , התרופה ממכרת ואין כל צפי שבעתיד יוכל להפסיקה או להיגמל ממנה להיפך ייתכן ויזדקק לתרופות חזקות יותר. אם מישהו התמודד בעבר עם הבעיה ויודע על תרופות קונבנציונאליות או לא , או טיפולים שונים שהראו תוצאות שניתן יהיה להציגן בפני הפסיכיאטר כך שלא יכריח אותו לקחת את התרופה. כרגע ישנו ממש איום מצד הצוות הרפואי, חינוכי ומחלקות הרווחה, ונראה שהגענו לנקודה שבה אנחנו נזדקק לעזרה חיצונית רבה ולניסיון מצד אחרים כדי למנוע את השימוש בתרופה זו, ולתת לילד את הטיפול הטוב והנכון ביותר עבורו!!! תודה רבה על כל מידע או תגובה קרן

מה הסיבה שיש לו התפרצויות זעם

שלום קרן, נשמע שיש כל-כך הרבה אנשי מקצוע המעורבים במקרה ומכירים אותו לעומקו, עד שאני לא בטוחה שפורום אינטרנטי יוכל לסייע. בכל מקרה, את השאלה התרופתית כדאי להעביר לפורום פסיכיאטריה. צר לי שאינני יכולה לסייע יותר, אורנה ראובן-מגריל

בטח רואה את האולימפידה

פעם אחת אורנה לא עונה באותו יום {אולי יש לה חתונה} ואתם מדברים אליה לא יפה? רק ליאת טובה ?

חביביי טובי הלב, לצערי אינני ישנה, ואף באולימפיאדה אינני צופה. לילה טוב, אורנה

פוי, פשוט פוי.

אין כל צל של ספק שאני משוגע לגמרי, שאיבדתי את השפיות או אולי עוד מעט, ושאני זקוק לטיפול. אין צורך לפרט את הבעיות שלי, כדי שתשלחו אותי לטיפול. אני סובל בין השאר מדכאון, בעיה חברתית, אי מסוגלות לדבר עם אף אחד, מחשבות מטורפות , מוזרות וטורדניות אבל מה... הבעיה הכי הכי גדולה שלי שאני לא מסוגל לבטא שום דבר שהוא רגש. לא מסוגל. בחיים שלי לא דיברתי על הרגשות שלי בקול. שום רגש אני לא מסוגל להביע. אני מתבייש בטירוף. פשוט לא מסוגל. זה אומר שאני בטח לא אהיה מסוגל לדבר עם איש מקצוע על הבעיות שלי. לפני כן, אם אני אחליט לפנות לאיש מקצוע, אז בוודאי שאני אצטרך לערב את הורי בכך ואני פשוט לא מסוגל לא מסוגל. רגש פנימי שאני מרגיש נשאר בתוכי, תמיד תמיד זה חלק מהבעיה שלי בכלל לא מסוגל לקום ולעשות שום צעד גדול אז בעצם, אני נמצא בתוך מעגל שאני לא יכול לצאת ממנו והפורום הזה היא הדרך היחידה שלי להביע את זה באנונימיות אנא עזרו לי מהמקום שאני נמצא בו ! לא מסוגל לחיות ככה וגם לא מסוגל למות ככה שאני נמצא בסבל תמידי מאוד כואב.

שלום די כבר, הכתיבה שלך דווקא מעלה ספק בנוגע לאובדן השפיות שאתה חושש ממנו. שמע, זה בסדר גמור לדבר עם פסיכולוג מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו. אין שום הכרח לדבר על משהו או לבטא משהו ספציפי (ורגשות בהחלט כלולים בכך). שמור על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

הטיפול גורם לי לסלידה מהוריי. עקב הדפוסים "הטובים" שרכשתי מהם.

דנה יקרה, תני לזה עוד זמן. הסלידה יכולה להפוך לרגשות נוספים ולמורכבויות אחרות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

הבת שלי בת 13 עדיין מוצצת אצבע וזקוקה לטיפול ליישור שיניים, האורתודנט אמר שעד שהיא לא תפסיק למצוץ אצבע אין טעם להתחיל בטיפול הוא גם המליץ על טיפול פסיכולוגי על מנת להיגמל מההרגל. לצערי איני מוצאת פסיכולוג שמתמחה בטיפול לגמילה ממציצת אצבע אשמח אם תעזרו לי למצוא פסיכולוג באיזור בין באר שבע ועד לאזור ת"א. תודה.

שלום קש, חוששתני שלא תמצאי פסיכולוג המתמחה ספציפית בגמילה ממציצת אצבע. במקום זאת, כדאי לבחור בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא טיפול ממוקד בסימפטום, לבין טיפול דינמי, שינסה לעזור לבתך להבין את מקור ההרגל והקושי להיפטר ממנו. במקרה שתיארת אני נוטה להמליץ על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה בטיפול הפסיכולוגי והאורתודנטי כאחד, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום אני מתלבטת לגביי לימודי אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה קלינית כשברקע הפרעת אישיות תלותית דיכאון וניסיון התאבדות. אני אחרי שלוש שנים של טיפול וטרם התחלתי תואר ראשון האם את חושבת שהפרעת האישיות יכולה למנוע ממני להיות פסיכולוגית ועל כן עדיף לי מראש לנסות תחום טיפולי אחר? האם יכולה לדעתך להיות בעיה גם כשאנסה להתקבל לתואר שני בעבודה סוציאלית סביב הבעיות איתן אני מתמודדת? תודה מראש

שני יקרה, לצערי, אינני יכולה לומר דבר על נטיותייך הטיפוליות מבלי להכיר אותך, וזאת הייתה תשובתי גם לולא הזכרת את הכאב הנפשי ממנו את סובלת. באופן כללי, כאב נפשי אינו מהווה אינדיקציה שלילית לגבי היכולת לטפל (ואולי אפילו להיפך...). מה שחשוב זה כיצד את מתמודדת עם הכאב שלך, כיצד את מתפתחת רגשית לאורך השנים, כיצד את ממשיגה לעצמך את הקשיים שלך וכן הלאה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי אני הייתי מטופלת כשנתיים וחצי וכעת אין לי כסף,אני כל כך תלותית באחרים עד כדי כך שאני לא מבינה למה אני חיה בכלל. אני רבה עם כולם כל הזמן,ואני כבר לא יודעת מה לעשות,אני עם עצמי לא מסתדרת בכלל אני סטודנטית-וגם בלימודים אני מלאת חרדות-אני תלויה בהכל-כלום לא מצליחה לעשות לבד-כמו ילדה בת 4. רק הפסיכולוגית הייתה עוזרת ועככשיו גם אותה אין לי. מה אני יעשה???(אני נוטלת צפרלקס-אבל אני לא מרגישה בכלום) תודה רבה

שלום לינור, זה באמת נשמע מאוד מייאש. אני לא יודעת אם את מעוניינת להתחיל טיפול אחר, אבל אני מצרפת קישור למרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, בהם הטיפול ניתן ללא תשלום. http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה ראובן-מגריל

גם אני מרגישה כך לפעמים...

שלום רב, כבר תקופה ארוכה שבזמן ההירדמות (לא שינה חזקה) אני מתעוררת בבהלה כי אני חושבת שיש רעידת אדמה כי יש לי מעין סחרחורת ודפיקות לב ובזמן האחרון גם רעידות בגוף, ורק לאחר שקפצתי מהמיטה ועוברות כמה דקות אני מבינה שאין באמת רעידת אדמה. האם מדובר בחרדה? בבעיה פיזית? אתמול לראשונה גם היתה לי הרגשה שהידיים והרגליים נרדמות לי בזמן השכיבה במיטה. אודה על תשובתכם

ומה אם בנוסף על זה, השיר "הבובה זהבה" תמיד הפחיד והלחיץ אותך, ונשמע לך שיר איום, למרות שהוא די נחמד לכשעצמו?

אצלי זה בעיקר השתתקות של הידיים ואיבוד תחושה בהן לחלוטין, לרוב זה קורה כשאני מתעוררת באמצע הלילה ולא מרגישה את היד כי היא רדומה לגמרי, ואז אני מנסה להזיז אותה ולא מצליחה, קרה שצעקתי הצילו בהיסטריה, בלי לחשוב, הרגשתי שאני מאבדת את היד. לעזזאל, סימפטום היסטרי? זה נמשך כבר הרבה חודשים, בערך פעם בחודש, יש תקופות שכל לילה. מלווה בחרדה שמישהו יגיע מהצד, או יכנס מהדלת. אני שנים ישנה רק עם דלת נעולה. בתקופות כאלה אני מעדיפה ללכת לישון עם אור וחרדה מלקום לשרותים בלילה. אף פעם לא חיברתי בין הסימפטומים, חשבתי שאני סתם דפוקה.

שרון שלום אלו שתי תופעות נפרדות הרעידות והדופק מעידות על חרדה ומהתחושה שהגוף משותק - אין מה להיבהל מזה, כשאת ישנה השרירים בגוף משתתקים אחרת היית מטיילת תוך כדי שינה. לפעמים ישנה "טעות" ואת מתעוררת לפני שהשרירים שלך התעוררו ולכן תחושת השיתוק. אין מה לדאוג מזה. ייתכן והבהלה מכך היא גם סימפטום של חרדה תרגישי טוב

שלום שרון, אני נוטה לחשוב שיש כאן ביטוי לחרדה ומתח שאת מצויה בו, אך לפני הכל יש לערוך בירור רפואי. לאחר מכן, אם תרצי, אפשר בהחלט להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בחרדה. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

להיות "משוגע" או לרצות להיות אחד כזה? להזות או לקוות שאתה הוזה?

שלום יוסי, אני לא יודעת מה גרוע יותר, ומעניין אותי לדעת על המקום (הפנימי) ממנו אתה מבטא שאלות אלה. אני יכולה רק לשתף אותך בתחושה שהתעוררה אצלי בעת עבודה עם מטופלים פסיכוטיים, שהסבל והפחד שם הם עצומים. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

כולם מוזמנים לתרום את דעתם, מה אתם חושבים שעדיף: שפסיכולוג יהיה אדם "נורמלי" לחלוטין מאז ומתמיד, או בן אדם שהצליח להתנרמל במידה שמספיקה להפגנת חזות של אדם שמצוי בהרמוניה פנימית? (לדעתי זה לא אותו הדבר) לאינג למשל, היה מופרע לגמרי, בן אדם שנשמע שהלך על הקו שבין הנוירוטי לפסיכוטי לא פעם... והיו בו תובנות נפלאות בנוגע לפסיכופתולוגיה.

שלום לורנה, אישית, אני חושבת שהנורמליות מכילה טווח רחב מספיק של יצירתיות, פראות והרמוניה. מעבר לכך, יש הבדל בין התכונות שמאפיינות מטפל מוכשר, ובין המאפיינים של כותב או תאורטיקן מבריק. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר... זה לא הגהינום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה היי שקטה, כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית צרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך היי שקטה, כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח כאילו השלווה היא חוף הבהלה

השיר הזה כל פעם מחדש מרגש אותי ודומע, כל כך מדבר אלי, כאילו נכתב במיוחד בשבילי, לתחושתי זו בטח שותפות עוד הרבה נשים אז אני מאחלת לך, את המנוסה בלעודד את אצמך, להיות שקטה כ א י ל ו, עד שהשקט האמיתי יגיע איך שהו , מתי שהוא ,,, לילה טוב ניבה

ניבה, תודה על המילים הנוגעות שהוספת לשיר הנפלא הזה. ובהזדמנות זו, תודה לכל המשוררים ומצטטי השירה שמספרים לנו על עצמם דרך השירים. אורנה ראובן-מגריל

תכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט... שלא תראו את הפצעים נפערים, שנשאר לבד ונשבר לאט תוותרו כבר ותלכו מפה שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם שנשאר לבד ונשבר לאט (אביתר בנאי)

שלום! בני בן 4.5 שנים טוען שהעוזרת בגן הילדים דפקה לו את הראש בקיר. מה לעשות? איך להגיב? הילד אמר שהיא עשתה זאת בגלל שלא התנהג יפה בגן, האם יתכן שהוא המציע את זה?האם יש דרך לדעת אם הוא דובר אמת. בתודה מראש אמא שדואגת.

לי לא האמינו הרבה מדי פעמים, הייתי גם צריכה להתמודד עם הכחשות של המבוגרים המתעללים. זה לפעמים יותר נורא מהחוויה עצמה, זה שלא מאמינים לך. זו התעללות מוספת. פאקינג מכחישי שואה, הוספת חטא על פשע. והכי גרוע זה כשגם את לא רוצה להאמין לעצמך, כי זה יותר קל.

שלום בת-אל, חשוב שתגשי לשוחח עם הגננת והעוזרת בגן. ספרי להן על התלונה של בנך, ובקשי את תגובתן. אני מניחה שבהתאם לתגובה שלהן, ותוך מתן תשומת לב להתנהגות של בנך במחיצת עוזרת הגננת (כשאת מביאה אותו לגן וכאשר את לוקחת אותו הביתה), תדעי האם יש צורך להמשיך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שיר שנוגע ללב. שימי לב עם השנים כאשר אביתר בנאי "יצא" מהדיכאון (או מה שלא היה לו...),הוא מבטא זאת בשירים שלו. כמו בדיסק האחרון שלו " כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם..."

כן, אבל הוא הפך להיות דוס. אויה. לדעתי התגברות על דיכאון במחיר של אובדן החופש\התרחקות מהנטייה הטבעית האותנטית שלך לטובת עדריות לא שווה את זה. אבל אני שמחה בשבילו :)

מתחילה להזכר בך, איך יכולתי לשכוח, למה זה לא היה לי מוזר ששכחתי אותך כמעט לגמרי. זוכרת שהתווכחנו ואמרת שאני קטנה ואני לא אזכור שום דבר מהגיל הזה. זוכרת את המניפולציות הרגשיות, את שטיפות המוח, פאקינג מיינד קונטרולר. זוכרת בלבול, תחושת אשמה למול אמא, תחושת בגידה. וגם דברים שאני לא מסוגלת לבטא כרגע, שגורמים לי לרעוד בכעס וגועל ומפריעים לי לישון. תמיד זכרתי אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה, דחיתי את שבבי התמונות והתחושות שעלו מדי פעם כפלט-זבל של התודעה, נונסנס, מסרבת להבין את שמשהו בי צרח כבר שנים. פתאום הרבה דברים מובנים לי... התחושה היא של לפני שכדור פוגע לך בפנים, כשאת יודעת שכבר לא תצליחי להתחמק ממנו. אני כועסת.

.

http://www.macom.org.il/longterm.asp

הייתי בטוחה שהפסיכולוגית לא תאמין לי, ממש *פחדתי* לדבר על זה.

אני חושבת שאמא שלי ידעה.

לא הצלחתי להוציא את זה מהפה בצורה מפורשת. אמרתי שהוא בן אדם איום ולא מוסרי, שאני זוכרת הכל, גם דברים שהוא חושב שאני לא זוכרת, שהוא חולה עלוב, איך הוא יכל. הוא הגיב בצורה שבלבלה אותי לחלוטין, בשוויון נפש. הוא אמר שאני צודקת והוא יודע, שאני לא מחדשת לו כלום ושאל אם "אצלי הכל בסדר בראש", אם אני מחפשת פסיכולוג או משהו. אמרתי לו שהוא דתי מזוייף, שכל שהוא עושה עכשיו הוא חילול שמים, שכל התפילות שלו בטלות, שאם יש מידה של צדק בעולם הוא יענש. ניסיתי לפגוע בו במושגים שלו. שוב הוא ענה שהוא יודע ולא אכפת לו מכלום, שככה הוא. שהוא יכול להגיד דברים שיפגעו בי ולא אומר. אמרתי שאין שום דבר שהוא יכול לומר שיפגע בי כבר. לא הצלחתי להוציא את זה מהפה בצורה מפורשת. מתסכל. אני לא יודעת אם הוא הבין שאני זוכרת דברים שיכולים להכניס אותו לכלא, אולי מעונשים ארציים הוא היה מפחד יותר.

פלונית, אנחנו נמשיך ללכת בדרך צעד צעד. החזיקי מעמד, אורנה

רציתי לדעת האם קרה כאן למישהו שמטפל ששכח מפגישה ולא הופיע. איך הרגשתם?

זה ירגיע אותך לדעת שגם לי זה קרה? נדמה לי שגם אני טרחתי אז ושאלתי כאן אם זה קרה למישהו ומסתבר שאנחנו לא לבד. הרגשתי רע. עד היום למעשה. וזה גרם למשבר אמון מאוד גדול. ולטיפול לקרטע עד היום. אז מין הסתם השקלים שלך יתקתקו בפגישות הבאות את הנושא.

אתן בהחלט לא לבד. גם לי זה קרה. אני בכלל חושבת לעזוב. לא יודעת אם זה קשור... זה קרה לפני שמונה חודשים בערך. אני מיד סלחתי אבל אף פעם לא שכחתי...

לכל המחבקים פה בפורום ב "חיבוק דב" כדי לדעת שהביטוי בעברית למעשה מזהיר מפני החיבוק... כשדב מחבק זה אולי נעים בהתחלה אבל יכול להגמר רע מאוד. אז אולי כדאי לזכור שלא כל הדובים הם דובי קוואלה (יש גם גריזלי) ובעיקר לתת לשפה העברית את הכבוד הראוי לה. מה עם סתם חיבוק אמיתי/אמהי/חברי?

גם לי זה צורם תמיד.

נשבעת לך, דוביק, בכל הקדושים, שהיום תכננתי לסיים את הערב בתגובה שכותרתה "רגע של עברית", בדיוק בעניין שהעלית. זוהי הערה נהדרת ונכונה. אלא מה, נראה לי שהביטוי הבעייתי ששנינו מתכוונים אליו הוא דווקא הביטוי "שרות דב". הכוונה לשירות שחשבנו שהוא טוב, אך תוצאתו הפוכה. הביטוי "חיבוק דב" אינו קיים כמטבע לשון (לפחות לא מצאתי זאת במילון ובספר של ניבים ופתגמים), אבל הקונוטציה שלו נשמעת גם לי בעייתית (אולי בגלל הדמיון ל"שרות דב"). ולהשומע ינעם... לילה טוב ליאת

לחיבוק אימתני, הדוק וחנוק מידי. ומקורו על פי המיתולוגיה העברית בסיפור הידוע עם התינוק שנפל מזרועות אמו הישר לזרועותיה של דובה שניסתה לגונן עליה מאימת הדובים סביב- בגופה ובחיבוקה העז ובכך לשמור על העולל המצוי תחת כנפיה ובשל מימדיה חנקה את התינוק בעודו באיבו כשהוא מחובק בחיבוק הההדוק והמחניק שלה. לידיעתכם המשכלת והמהוללת.

קראתי את הדברים בצהריים ולקחתי אותם לחשיבה. חשבתי למה "חיבוק של דוב" זה נעים ? מבחינתי בכל אופן. יש לי תואר ראשון בספרות עברית, ואני יודעת להגיד בודאות שהשימוש נעשה גם כשימוש חיובי, אך אני לא זוכרת את המקור. אני יכולה להוסיף דוגמה לדוב "נחמד"- הדוב טדי (המקור הוא הנשיא...) בכל אופן, המקור הראשון לכך הוא מן הספרות והפלקלור הרוסי, שם לדוב יש גם מובנים חיוביים. חיה נערצת (תלוי באיזה אזורים) ביחוד ביכולת ההישרדות שלה, בכוח שלה והדובה, כאמא לצאצאיה, מגנה ו"טובה". כשאני מאחלת "חיבוק של דוב" האסוציאציה שלי היא כזאת: משהו רך, גדול, פרווה, מגן, עוטף את כולי, משהו שמזכיר לי את החיבוקים להם הייתי משתוקקת כילדה מאבא שלי. אגב, עד היום אני קוראת לו "אבא דוב" טוב נימה אישית שלי... בכל אופן לקחתי חומר למחשבה ניבה

אני שמחה שהצלחתי לגרום לכזו סערה. ניבה יקרתי: אי אפשר לקחת ביטוי קיים ובעל משמעות ולהחליט על אסוציאציה פרטית."חיבוקי הדב" בפורום הזה ובפורומים אחרים צורמים (שלא לומר צורחים) לאוזן.

האם כאשר מבטלים פגישה אצל המטפלת או דוחים אותה (עקב מחלה,או סיבה אחרת)אמורים לשלם על "החור" שנוצר אצל המטפלת ? או איך זה בדיוק עובד.

היי יש מטפלים שנוהגים כך, כשהטיעון הוא שזאת שעת עבודה שהוחמצה, שכך הם מלמדים את המטופל אחריות ומחוייבות וכ"ו. בעיני זה נורא. וזה אומר משהו גם על המטפל. (נוקשות, חוסר אמפתיה, עבודה רק בשביל הכסף ולא באמת מהלב ועוד....) המטפלת שלי אף פעם לא גובה ממני עבור פגישה שהתבטלה. קודם כל, זה כמעט לא קורה לי. אני לא מחמיצה את הפגישות כמעט בשום מחיר. וחוצמזה, תמיד יש לה מטופלים שרק מחכים שיווצר לה חור, והיא תוכל לראות אותם. כך שהיא גם לא מפסידה כסף... אני לא מתקרבת למטפלים שגובים כסף עבור פגישות שמתבטלות. ענת

ערב טוב, נדמה לי שענת מייצגת גישה רווחת, לפיה פסיכולוגים שעובדים בשביל כסף אינם עובדים מכל הלב. זוהי גישה מוטעית. כולנו עובדים כדי להתפרנס, ופסיכולוגים צריכים להתפרנס כמו כולם. הם השקיעו שנים רבות של לימודים ועבודה בשכר עבדות, והמשאלה שימשיכו ויעבדו 'לשם שמים' היא בעייתית. (אני יודעת, ענת, שלא התכוונת לכך שלא ייגבה כסף). אכן, יש פסיכולוגים הנוהגים לגבות כסף על הברזות. כמובן שביטול מתואם מראש לא יחוייב בתשלום, אבל להברזה יש מחיר שלא תמיד מטופלים מודעים אליו. לפעמים פסיכולוג מוותר על הרבה מאד כדי להיות שם, בשביל המטופל, בשעה היעודה. הוא היה יכול לקבל מטופל אחר בשעה הזאת, להיות עם ילדיו, להישאר בביתו ולנוח, וכיוב'. לפעמים פסיכולוגים מוותרים על הרבה מאד דברים כדי להיות - מה שלא יהיה - בשעה הקבועה, בזמן ובמקום המוגדר בחוזה הטיפולי. כאשר למרות מאמציו אלה, מטופל לא מגיע ולא מודיע, זה מרגיז מאד. מסיבה זו, כחלק מהחוזה הטיפולי, נקבעים הכללים הנהוגים אצל הפסיכולוג הספציפי או המרפאה. בדר"כ נהוג לחייב על הברזות ללא הודעה מראש, ופחות על ביטול מתוכנן או על מחלה. ענת צודקת, כשהיא מציינת שיש מטפלים הנמנעים מזה. אין זה אומר שאינם נפגעים מהתנהגות כזו, ואני ממליצה מאד לא לנצל את טוב לבם. לילה טוב ליאת

לדבר היום על דברים שאני לא יודעת אם אני זוכרת גורם לי להזכר בדברים שאני אולי נזכרת בהם ואם אני נזכרת בהם אני מאוד לא רוצה להזכר בהם ומעדיפה אולי להאמין בלב שלם שאני מופרעת ונזכרת בדברים שאף פעם לא קרו כי הם הזויים מדי. אני חושבת, זאת אומרת, נדמה לי. ואם אני לא יודעת ואי אפשר לשאול אז מה עושים כשאולי נזכרים בדברים האלה ומייד בטוחים שזה רק נדמה לנו. מנגנון הדחקה משומן כנראה, או שרק נדמה לי.

?

ערב טוב, רבות נכתב על נושא הזיכרונות העולים בטיפול (היה או לא היה), על מנגנוני ההדחקה וההכחשה. למרות קיומן של גישות שונות בנושא זכרונות טראומטיים, העמדה הרווחת כיום היא שלא ממציאים זכרונות כאלה יש מאין. ניצה אייל כתבה ספר מעניין בנושא, נדמה לי ששמו 'מסע אל חקר הזיכרון'. מומלץ. לילה טוב ליאת

http://www.macom.org.il/memory-pro.asp

שלום בני בן 3.8 שותה בקבוקי דייסה בערב ובבוקר,כאשר מגיע מהגן אני מרגישה שזה פרויקט להאכילו, אני מאכילה אותו דרך אגב תוך צפייה בטלויזיה או אגב משחק שאני רודפת עם הכפית ומאכילה אותו, כאשר אחותו מגיעה אחריי צוהריים הם אוכלים ארוחת ערב ביחד ואין בעיה, במידה ולא אכל עם אחותו או לא הצלחתי להאכילו הוא שותה בקבוקי דייסה בלילה ובצהריים. יש לציין שינק עד גיל 1.2 , ויותר קל לו לאכול דברים רכים הוא רזה מאוד ופעיל אך איננו מורגל לאכול לבד, בגן הוא אוכל עם שאר הילדים כריך על פי דבר הגננת. אני מודאגת שמא אינו מקבל את כל אבות המזון או שהרגלי אכילה שלו לא תקינים מה עושים? בתודה ליאה

ליאה יקרה, אמהות יהודיות טובות אינן יכולות לשאת את הרעיון של ילד רעב. כמו שאת ודאי יכולה להבין בעצמך, העובדה שבגן בנך אוכל ככל הילדים בלי עניינים, יכולה לרמוז על משהו שהשתבש בבית. מסתבר שאנחנו, כאמהות, משפיעות ומעצבות במידה רבה את הרגלי האכילה של ילדינו. כשאת מאכילה אותו תוך כדי משחק או צפייה בטלויזיה, את למעשה מנתקת את הקשר הטבעי בין הרעב והחשק לאכול לבין הארוחה. נוסף על כך, כשנדמה לך שלא אכל מספיק, את ממלאה אותו בבקבוק דיסה. אם תעשי ניסיון קצר, ותצליחי להכניס שניים שלושה בקבוקי דיסה לבטנך שלך, תיווכחי מן הסתם לגלות שלא נשאר כבר הרבה מקום לשום דבר אחר. כדי שילד ייפתח למאכלים שונים ומגוונים (אגב, רוב הילדים שמרניים למדי, ומסתפקים במזון חד-גוני להחריד), עליו להתוודע אל תחושות הרעב הטבעי שלו, ולרצות לשכך אותן. לכן, אני ממליצה לך לחדול מן הנוהג בו את רודפת אחריו עם כפיות מזון, ולנסות לגייס את הרעב הטבעי לעזרתך. כשהוא חוזר מהגן הניחי לפניו את צלחת ארוחת הצהרים, נסי להזמינו לאכול באווירה נעימה. אם הוא מגלה התנגדות, סלקי את הצלחת ולכי לעניינייך. אל תדאגי יותר מדי, פשוט כי לא יקרה לו כלום. אחרי כשלוש שעות את יכולה להציע לו ארוחה קלה נוספת. אם אינו רוצה, לא להתעקש. אל תתני שום תחליפים (לא דיסה ולא חטיפים או ממתקים). נסי להתאפק ולחכות שיבוא אליך ויבקש משהו לאכול. זוהי שיטה שדורשת איפוק והתגברות, אבל היא עובדת. אגב, את בקבוק הדיסה אפשר להשאיר כפינוק אחרון לפני השינה, או כצ'ופר הבוקר. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום מה לעשות אם הוא עומד על כך שהוא רוצה רק דייסה במקום אוכל?

לפני כחצי שנה ביתי שהיא היום כמעט בת תשע התחילה למרוט לעצמה גבות בידיים ללא פינצטה. היא הגיעה למצב שכמעט ולא נשארה גבה,דיברתי איתה לנסות להבין מאיפה זה בא לה והיא טוענת שהכל בסדר. המשכתי לדבר איתה ובאמת זה הפסיק ואז היא התחילה למרוט ריסים עליונים היא לא מפסיקה היא פשוט ללא ריסים ערבתי את המחנכת וקבענו לבוע הבא אבל היום קיבלתי מהמחנכת שיחת טלפון ואמרה שביתי כתבה לה בפתק שמישהו בראש אומר לה לעשות זאת, אני מתחננת אם יש שם מישהן שהבעיה מוכרת לו או שיודע כיצד לטפל בבעיה אני אשמח מאוד,מאוד בבקשה תעזרו לי

כרמי יקרה, אין צורך להיכנס לבהלה. זוהי תופעה מוכרת וניתנת לטיפול. 'טריכוטילומניה' זהו שם ההפרעה, ותוכלי לקרוא עליה עוד כאן - http://www.infomed.co.il/qIdx/cat_1_7_7_1.asp או כאן - http://www.geocities.com/naamaled/tipol.htm כדאי מאד לפנות לטיפול ללא דיחוי, ולזכור שלמרבה המזל, שיער צומח מחדש כל הזמן. בברכה ליאת

אחרי ששיתפתי בקיטונות של כאב אני רוצה גם לתרום פתרון לכשל לוגי שעזר לי להתמודד עם הדיכאון :) אני הייתי מאוד מיואשת, עייפה. איבדתי תקווה, משהו שמעולם לא חוויתי קודם לכן וזה מאוד הפחיד אותי. לאבד תקווה זו פריבילגיה של מבוגרים. קשה לי לתאר בסתם מילים במשפט עד כמה, אני נעשית עילגת ועצורה. אני הייתי בטוחה שלעולם לא יהיה טוב. שהרסתי כל אפשרות שאני אממש משהו מהפוטנציאל שחשבתי שיש בי, שבעצם אין בי שום יכולת, שאני טיפשה, שאני סתמית, שאין טעם לכלום. האגו שלי היה מרוסק. ובמבט אחורה חוויתי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה פעמים נפגעתי, שהרגשתי שפשוט אין טעם לסוג כזה של תת קיום, קיום מתוך סבל. הכשל הלוגי פה מאוד ברור, בעיית האינדוקציה*. הבנתי את זה רק ברמה שכלתנית המון זמן, לא הבנתי עד כמה זה אפליקטיבי לחיים שלי. העניין הוא, שאין לבני אדם שום דרך לדעת בוודאות מה יקרה בעתיד. יש כל כך הרבה גורמים שלא ניתן להתחשב בהם, גורמים שאנחנו לא יכולים להיות מודעים להם. הם מחוץ לגבולות הנסיון שלנו, מחוץ למערכת. אנחנו רק יכולים לנחש בצורה מספיק טובה לפונקציות מסויימות שמידת הוודאות החלקית שלנו תהיה מספקת להן. סתם, משהו שעזר לי.. אולי זה יעזור למישהו. מאיה. *על בעיית האינדוקציה בויקיפדיה הישראלית: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%94

אני יודעת שזו מחשבה די מפחידה, על מציאות שמשתנה כל הזמן ועל יכולת מוגבלת להסיק מקבוצה אקראית ופתוחה, אבל ההבנה הזו הופכת הכל לכל כך יותר מעניין, ישנן כל כך הרבה אפשרויות...

תודה מאיה. שמחנו להיות איתך בכאב שירייך, ונעים להיווכח שישנה גם תקווה, יהיו מקורותיה אשר יהיו. ליאת

בקריאה שניה, הביטוי "שמחנו להיות איתך בכאב" נשמע קצת מוזר. שמחתי שראית בנו מקום בטוח מספיק כדי לחשוף את הכאב ולשתף. מקווה שכוונתי הובנה כהלכה. ליאת

אבי אדם עמיד למדי (לא מאד עשיר אבל בהחלט בעל יכולות כלכליות שאין לאף אחד משלושת ילדיו כלומר כולנו חיים ברמת חיים קצת יותר גבוהה ממה שהיינו חיים אם היינו מסתפקים בהכנסותינו בלבד. כך אבי קנה לכל אחד מאיתנו רכב, הוא מממן אירועים כמו חתונות ובריתות וכן הלאה (אציין שאני הבכורה בת שלושים). מלבד זאת בסך הכל שלושתינו עומדים על רגלינו מבחינת השתכרות ברמת החיים היומיומית. ובכל זאת.. אחי הקטן, שהוא בעל הרגלי החיים הראותניים ביותר (וזה מתיחס להכל, גם למה שהוא חושב שאנו אחיותיו צריכות לקבל וגם למתנות שהוא קונה וכדומה) התחתן לאחרונה. אישתו בת יחידה ממשפחה ללא כסף רב. אחי נהנה מאד לפנק אותה בתכשיטים יקרים מאד (שאני אפילו לא הייתי מעלה על דעתי לקנות) בנסיעות לח"ל ומותרות כאלה ואחרות. והכךל על חשבון אבי. עכשיו אישתו בהריון והוא רצה להחליף לה אוטו והיא הודיעה שהיא מוכנה לנהוג רק בג'יפ מסוג מסוים מאד יקר (שעולה בערך פי שתיים מכל רכב אחר במשפחה) ואבי הלך וקנה לה את האוטו. אני ואחותי ממש כועסות ונעלבות. מצד אחד אבי מעולם לא נהג להשוות בין ההוצאות שלו לילדיו. בכל תקופה היה ילד שהיה זקוק ליותר (למשל אחותי רצתה ללמוד בח"ול) ואבי עזר לו ולא הרגיש צורך להשוות באותו רגע לאחרים, כל ילד קיבל לפי צרכיו וזה מאד יפה בעיני, מצד שני שלושתינו חונכנו להעריך כסף, כמו אבי, ולא לבזבז סתם. אין צורך לחיות בסגפנות אך בהחלט גם לא בראוותנות לשמה, למעט אחי שכאמור בעל תפיסת עולם קצת שונה. ובכל זאת מה שמפריע לי זאת אישתו. שלוש שנים היא יוצאת עם אחי ופתאום רמת החיים שלה שודרגה להפליא והיא מרשה לעצמה לדרוש לנהוג רק בג'יפ. מן תחושה של החיים על חשבון הברון, ללא ההבנה העדינה של שאר המשפחה שכסף מוציאים אם צריך. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מבקשת מאבי שירכוש לי רכב כזה יקר ובטח ובטח לא העליתי על דעתי לבקש ממנו לרכוש איזשהו רכב לבעלי. שוב, אינני טוענת שאני מקופחת אבל ממש לא נעים לי לראות שגיסתי מפתחת עינים גדולות ומנסה להשיג לעצמה כמה שיותר. ובכלל בעיני העובדה שאחי ואבי נענים לה רק מחזקת את התפיסה הזאת שלה. היא (וזה טבעי) בניגוד אלינו מתיחסת לכסף מאבי כאל מאגר שצריך להוציא ממנו כמה שיותר לעצמה, בעוד שאנו מתייחסים לכך כאל כספו של אבי ופחות כספנו שלנו. האמת שאני לא חושבת שיש לי מה לעשות. כאמור זה כספו של אבי ובאמת שזכותו לבזבז אותו כראות עיניו. למעשה אני אפילו לא מרגישה שהיום יש משהו שאני מעוניינת לקנות ושאני לא יכולה להרשות לעצמי כך שגם בעצם אני לא צריכה ממנו כלום (אנו גם שוקלים לקחת רכב שני אבל הייתי מרגישה ממש לא נוח אם אבי היה רוכש רכב לבעלי ואינני מעלה על דעתי לבקש ממנו) ובכל זאת אני לא מצליחה להרגע. בסופו של דבר אבי אינו עשיר באמת ולי יש שני ילדים ופעם חשבתי שבבוא היום כשאצטרך לסדר אותם בחיים אז אני יכולה להסתמך על עזרה מאבי (למשל כשירצו לרכוש דירה כבוגרים) היום זה נראה שלא ישאר לכך כסף וזה גם מעציב אותי, למרות ששוב, זו לא זכותי לצפות לכך. אני גם מרגישה עם עצמי קטנונית בכך שאני בכלל משווה במה שאבי עושה עם כספיו, ובכל זאת אינני יכולה להשתחרר מההרגשה הרעה. זה גם גורם לי להתייחס לגיסתי בעוינות מסוימת וגם זה חבל לי כי יהיה הרבה יותר נעים אם נצליח להיות חברות. שקלתי אם לבקש מאבי שיחשוב על קרנות חיסכון לכל נכדיו, כי זה בעצם הדבר שכאמור הכי מפריע לי מעשית, אבל אבי לא נוהג לחסוך וזה נראה לי לא יפה בכלל לבקש דבר כזה ממנו. חשבתי גם להגיד לאבי איך אני מרגישה, ניסיתי בעדינות לגשש עם אימי אבל היא התרגזה שכך אני חושבת אז אני חושבת שזה גם לא לענין לדבר עם אבי. בקיצור אני מתוסכלת ולא יודעת איך להעביר את זה. אשמח לשמוע תגובות

אסנת יקרה, קנאת אחים אינה נגמרת, מסתבר, בתום שנות הילדות. לעיתים אנו סוחבים איתנו מטענים של קיפוח וקנאה עד זקנה ושיבה. את כותבת בגילו לב מעורר התפעלות, והדברים נשמעים כל כך אנושיים ונוגעים. את צודקת. אין לנו זכות על רכושם של הורינו, כל עוד הם בריאים, צלולים ואדונים לעצמם ולחייהם. אפשר להניח כי אביך, איש אמיד ונבון, שלא פיזר מעולם את כספו באופן חסר אחריות, ימשיך ברוח זו לאחר 'קבלת הפנים' שערך לכלתו החדשה. אני חושבת שאת צודקת גם במשאלה שלך לקיים חיי משפחה קרובים וחמים. נראה לי ששווה לנסות ולהתגבר על המרירות והכעס. יש לך כרגע יתרון בולט: חייו של השמח בחלקו טובים בהרבה מאלה של מי שתולה את אושרו בחומר. עצות קונקרטיות יותר תקבלי - אולי - ממשתתפי הפורום האחרים. ערב נעים ליאת

מביטה במראה; עיניים שראו הרבה -מדי- אף שנשבר פעם פה שיעיד על שנים של זעקות לא לעזרה, ראש שהוטח אי אלו פעמים במדרגה... וחיוך עיקש של תקווה, אותו איש לא יצליח למחוק, אפילו לא אתה. את שנתת רצית להעניק, התעקשת את שגזלת לאיש אין זכות לקחת.

ימים מציפים

העלת בי דמעות.. נשמע כל כך קשה ובו בעת שומעים על הכוחות, התקווה... אני שולחת לך חיבוק של דוב וגם אהבה ניבה

תודה :)

בחלומי אני תרה אחריך ביער אפל וסבוך דמותך איננה מוכרת לי עוד מותיר אחריך מכשולים ומהמורות קוצים שחודרים את רגלי היחפות עד אשר נעלם כליל. נותרתי לבדי ביער קולך נדם רק זיכרון דוהה של צחוק מוכר ואהוב... מלטף את פני שטופות הדמעות ובהדרגה הופך לצווחת צבוע שמנקרת בבשרי החשוף. וכאב מפלח של ידיעה חדה

אורנה, תקראי את זה בבקשה אם את במקרה פה

.

ועד שאורנה תקרא ותגיב, קבלי את התפעלותי. השירים שלך נוגעים, מטלטלים ומעוררים למחשבה. ליאת

נדמה היה היום כאילו כל גורמי השמים התאחדו כנגדי, יום לא מוצלח בלשון המעטה. פספסתי שני אוטובוסים, מונית השפריצה עלי מי שלולית, רבתי עם אמא שלי ועם חברה, ניתקו את החשמל בגלל חוב של דיירים קודמים, איחרתי לפגישה חשובה ולא למדתי בכלל למבחן. בנוסף לכל זה היום יש חג קפיטליסטי מעצבן שכשאני בזוג בכלל לא מעניין אותי ועכשיו הוא רק תזכורת לזה שאני לבד. בסוף היום שעטתי הביתה מלאת זעם ועם בגדים רטובים לגמרי. יש ימים שאני פשוט מרגישה בהם שלא הייתי צריכה לצאת מהמיטה.

ערב טוב, האמת שראיתי את הודעתך כבר אתמול, בשתיים בלילה. הייתי במצב של עייפות קיצונית, והחלטתי שהיו לך מספיק צרות גם בלעדי... מקווה שהיום כבר טוב יותר (פשוט כי רוב הצרות היו היום אצלי...). בבניין הארץ ננוחם. ליאת

נתקלתי במונח שלא כ"כ ברור לי... למנהלי הפורום ולכל מי שיודע - מהי "חרדה קונפוזיונלית"? (מדובר בחרדה שעלולה להתעורר כתוצאה ממעבר מהעמדה הפראנואידית לעמדה הסכיזואידית לפי תיאוריית יחסי האובייקט של מלאני קליין, חרדה שעל מנת להגן מפניה עושים פיצול בין האובייקט "הטוב" לאובייקט "הרע". אולי מדובר בחרדה שמקורה בבלבול המתעורר נוכח מציאות מורכבת ורב גונית...) האם מישהו יכול לעזור לי להבין יותר לעומק במה מדובר...? המשך שבוע טוב, אני.

שלום שרון, לצערי, לא נתקלתי במושג 'חרדה קונפוזיונלית'. נסי לשאול גם בימים של אורנה או גדעון. בהצלחה ליאת

1.חוסר חשק כללי ואי הנאה מהחיים 2.חוסר מוטיבציה להנות מדברים וחשק להיות בבית תמיד ולא לצאת 3.הרגשה שאני לא שווה שום דבר 4.אני מאוד ביישנית ושאני נמצאת עם אנשים אני לא יודעת מה להגיד ועל מה לדבר ואיך 5.אני רועדת בכל פעם שאני צריכה לדבר עם אנשים 6.אני לא יכולה להוציא מהפה משפט חכם והכל יוצא לי מבולבל אני פוחדת לדבר מול הרבה אנשים שלא להגיע למצב שכולם ישמעו אותי ואז אני יהיה מרכז תשומת לב 7.אני פוחדת שיצחקו עליי האם זה דיכאון או פחד מאנשים?

ערב טוב, נראה שאת יודעת היטב מה יש לך. פרטת את תחושותיך בצורה ברורה, ועושה רושם שאת אכן סובלת וזקוקה לעזרה. העיסוק בכותרות הוא מיותר, לפחות ככל הנוגע לסיטואציה שלנו. כדי להגיע לאבחנה, גם פסיכולוג מנוסה זקוק לשתיים או שלוש פגישות, לרקע משפחתי, למידע על שנות הילדות ולתמונת חיים עכשווית. יהא זה דיכאון, חרדה חברתית או משהו אחר - אפשר וכדאי לטפל בזה. בהצלחה ליאת

http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/596/xFT/545468/xFP/545511

האופס אפילו גדול יותר, כי כתבתי לך עכשיו תשובה, והיא נמחקה לי... אז שוב: ראשית, אני מתנצלת על ששאלתך חמקה ממני. העומסים גדולים והזמן שלי לא נמתח בהתאם. ולעצם העניין - ככל שידיעותי מגיעות, אין דרך ליצפות מראש מי לא יצליח להיעזר בטיפול. נהוג להאמין שאצל מי שאינו מוטרד במיוחד ממצבו או מהתנהגותו (קורה לעיתים בהפרעות אישיות מסוימות, אך לא רק בהן), המוטיבציה לטיפול ולשינוי תהיה נמוכה יותר. במקרים כאלה המטפל עלול להיתקל בסלעים של התנגדות קשים לפיצוח. פעם קראתי בפורום השכן של ד"ר גידי רובינשטיין שזמן של שישה חודשים יכול לתת אינדיקציה 'האם הטיפול עוזר' או האם המטפל מתאים. בהיעדר המלצה ידועה אחרת, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתו של גידי. אני, אישית, לא אמליץ לאיש 'להרים ידיים סופית' כל זמן שהוא סובל. יש אנשים שצריכים להיות זמן רב מאד בטיפול, גם אם השינוי ממאן להגיע. לפעמים צריך להגדיר מטרות צנועות יותר, כמו למשל קשר ותחזוקה נפשית. עניין של השקפה. מתנצלת שוב על שחיכית לתשובה שאחרה. זהו, אני הולכת לישון. יסלחו לי האחרים. מחר עוד יום... לילה טוב ליאת

אני דוד לילדה בת 7 היא הבכורה אחיה בן 5 ואחותה בת שנה ו שבעה חודשים. רוב היום (אחרי בית ספר וגן) הם עם הסבתא כשההורים בעבודה. היא אומרת שהיא פוחדת מאוד להיות בשירותים לבד או להשאר בחדר לבד מצד שני ראיתי כבר אותה נכנסת לשירותים בעצמה. או נשארת לזמן מה בחדר לבדה ואח"כ נזכרת ואומרת שיבואו להיות איתה. ההורים אומרים שאם היא אומרת שהיא מפחדת אז הם מאמינים לה הם גם מאמינים שזה יחלוף מעצמו (האמא אומרת: גם כשאני הייתי קטנה פחדתי מכל מיני דברים) ועושים את מה שהיא רוצה. מבקשים מהאח הקטן(5) (כשהם לא נימצאים, אני לא יודע מה קורה כשהם נמצאים) שיכנס איתה ואז במקרה שאני הייתי נוכח בו היא פשוט נשארה עוד ועוד בשירותים. כמו שאני מרגיש זו מניפולציה ובכך שהם משתפים איתה פעולה זה יוצר מצב גרוע. מה ההורים אמורים לעשות?

ערב טוב, ילדים אכן לומדים, בחוכמתם, שחרדה היא דרך נפלאה לגייס הורים טובי לב ורחומים, לטובת בונוסים והקלות. לפעמים תשומת הלב הזו היא כל מה שהילד זקוק ברגע נתון, והורים נבונים יכולים להעניק אותה באופן ענייני, בלי לעשות עניין גדול מהחרדה. במקרה שאתה מתאר, ההורים פתרו את העניין בכך שהם מגייסים "אח תורן" למשימה. זה לא נראה לי סיפור גדול, לפחות כל עוד הקטן אינו מתלונן. אם הילדה תנסה לכבוש עוד ועוד הטבות מיותרות, אני מניחה שההורים יתעוררו בעצמם, וירגישו שמשהו כאן אינו תואם. כרגע, זה לא נשמע מדאיג. כל הכבוד על תשומת הלב שאתה, כדוד, מקדיש להתנהגותה. נראה שפיתחת השקפה חינוכית בריאה. נסה לשמור עליה עד שיגיעו ילדיך שלך :-) לילה טוב ליאת

שלום לאחרונה הגעתי לטיפול בנושא הקשוי לחוות אינטימיות עם נשים.ישנו פיצול כלשהוא בין היחס שלי לנשים.בין המין לרגש.הפחד מאינטימיות עם אישה נובע בין היתר ממחויבות מהפחד לאבד חופש ושליטה וזה נוגע לחוויות בעבר.עם גברים היו לי קשרים לא טובים בעבר,יחסים חבריים כמובן והיום יש לי חברים טובים ואני מרגיש קרוב לאיהם. בחלומות שלי אני רואה נשים אבל לא מסוגל לדבר איתן ואילו עם הגברים אני רואה עצמי קרוב ואפילו נוגע.אני קצת מבוהל.האם זה אומר שאני בעל נטיות מיניות חד כיווניות?האם זה שאני חווה אינטימיות בטוחה יותר עם גברים ומתקשה להתמודד עם האינטימיות עם נשים בגלל החרדות אומרת משהו?יש לציין שאני נמשך רק לנשים.איני יכול בכלל לדמיין עצמי נמשך לגברים וזה מפחיד אותי.וקשה לי להירדם. מה את אומרת?

שלום למבועת, עם תחושות לא מתווכחים. אתה חש מבועת מהרעיון של נטייה הומוסקסואלית, כשהבסיס לרעיון זה הוא פחדי האינטימיות עם נשים וחלומות הקרבה לגברים. אני סבורה שאנו מורכבים ורחבים יותר כבני אדם, מכדי לצמצם את עצמנו למשוואות כה פשוטות של "אם...אז". אם אתה חווה קושי באינטימיות עם נשים, ומתקשה ליצור אינטגרציה הרמונית בין מין לרגש, כדאי מאד לטפל בזה, כפי שהחלטת בתבונתך לעשות. חלומות הקרבה לגברים רק מחדדים את ההבנה הזו, שכן בהיעדר המורכבות הזו (אותה אתה חש מול נשים) אתה מאפשר להתקרב ואפילו לגעת. אני מעודדת אותך להמשיך בטיפול, ולשתף את הפסיכולוג שלך בתחושות הבעתה. יש לי הרגשה שהוא יוכל להרגיע אותך קצת... לילה טוב ליאת

שלום רב. מה הגבול שבין אמפטיה לבין מעורבות רגשית עמוקה של המטפל במהלך טיפול? מתי יודעים האם המטפל אובייקטיבי אך אמפטי, או שהאובייקטיביות שלו נפגמת עקב מעורבות רגשית גדולה מדי? ומהן ההשלכות על המטופל במידה והמטפל מעורב מדי מבחינה רגשית? תודה מראש, קרן.

שלום קרן, שאלה נהדרת. אני איני מאמינה במטפל אובייקטיבי. מטפל טוב - לפחות בעיני - הוא מי שיכול לפתח מעורבות רגשית במידה שתאפשר לו אמפתיה, הכלה, קבלה ואכפתיות, מבלי שאלה יטשטשו את הגבולות בינו לבין המטופל ויפריעו לו לשמור על נקודת המבט החיצונית ועל מקומו כפונקציה מכילה ושומרת. לגבולות מטושטשים יש השלכות קריטיות על המטופל. הוא עלול לחוש שהציף את המטפל או פגע בו. הוא עלול לחוש שאין אולי על מי לסמוך. הוא עלול לחוש שעליו להיות זהיר ומרצה וממילא לא יוכל להביא את כל כולו אל החדר. בקיצור - זה רע. איך מרגישים את הגבול? אין לי תשובה חד משמעית. אני מניחה שילדים חשים את הוריהם ומטופלים חשים את המטפלים שלהם. אם יש בקיעים בתחושת הביטחון, אם את מרגישה שאת נאלצת יותר ויותר לצנזר את עצמך כדי לשמור על המטפל - זה משהו שמזמין לבדיקה. חשוב לציין כאן, שלפעמים תחושות של זהירות-יתר מצד המטופל, מקורן דווקא בדפוס כוללני יותר, הקשור ליחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות. לילה טוב ליאת