פורום פסיכולוגיה קלינית

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר... זה לא הגהינום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה היי שקטה, כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית צרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך היי שקטה, כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח כאילו השלווה היא חוף הבהלה

השיר הזה כל פעם מחדש מרגש אותי ודומע, כל כך מדבר אלי, כאילו נכתב במיוחד בשבילי, לתחושתי זו בטח שותפות עוד הרבה נשים אז אני מאחלת לך, את המנוסה בלעודד את אצמך, להיות שקטה כ א י ל ו, עד שהשקט האמיתי יגיע איך שהו , מתי שהוא ,,, לילה טוב ניבה

ניבה, תודה על המילים הנוגעות שהוספת לשיר הנפלא הזה. ובהזדמנות זו, תודה לכל המשוררים ומצטטי השירה שמספרים לנו על עצמם דרך השירים. אורנה ראובן-מגריל

תכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט... שלא תראו את הפצעים נפערים, שנשאר לבד ונשבר לאט תוותרו כבר ותלכו מפה שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם שנשאר לבד ונשבר לאט (אביתר בנאי)

שלום! בני בן 4.5 שנים טוען שהעוזרת בגן הילדים דפקה לו את הראש בקיר. מה לעשות? איך להגיב? הילד אמר שהיא עשתה זאת בגלל שלא התנהג יפה בגן, האם יתכן שהוא המציע את זה?האם יש דרך לדעת אם הוא דובר אמת. בתודה מראש אמא שדואגת.

לי לא האמינו הרבה מדי פעמים, הייתי גם צריכה להתמודד עם הכחשות של המבוגרים המתעללים. זה לפעמים יותר נורא מהחוויה עצמה, זה שלא מאמינים לך. זו התעללות מוספת. פאקינג מכחישי שואה, הוספת חטא על פשע. והכי גרוע זה כשגם את לא רוצה להאמין לעצמך, כי זה יותר קל.

שלום בת-אל, חשוב שתגשי לשוחח עם הגננת והעוזרת בגן. ספרי להן על התלונה של בנך, ובקשי את תגובתן. אני מניחה שבהתאם לתגובה שלהן, ותוך מתן תשומת לב להתנהגות של בנך במחיצת עוזרת הגננת (כשאת מביאה אותו לגן וכאשר את לוקחת אותו הביתה), תדעי האם יש צורך להמשיך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שיר שנוגע ללב. שימי לב עם השנים כאשר אביתר בנאי "יצא" מהדיכאון (או מה שלא היה לו...),הוא מבטא זאת בשירים שלו. כמו בדיסק האחרון שלו " כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם..."

כן, אבל הוא הפך להיות דוס. אויה. לדעתי התגברות על דיכאון במחיר של אובדן החופש\התרחקות מהנטייה הטבעית האותנטית שלך לטובת עדריות לא שווה את זה. אבל אני שמחה בשבילו :)

מתחילה להזכר בך, איך יכולתי לשכוח, למה זה לא היה לי מוזר ששכחתי אותך כמעט לגמרי. זוכרת שהתווכחנו ואמרת שאני קטנה ואני לא אזכור שום דבר מהגיל הזה. זוכרת את המניפולציות הרגשיות, את שטיפות המוח, פאקינג מיינד קונטרולר. זוכרת בלבול, תחושת אשמה למול אמא, תחושת בגידה. וגם דברים שאני לא מסוגלת לבטא כרגע, שגורמים לי לרעוד בכעס וגועל ומפריעים לי לישון. תמיד זכרתי אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה, דחיתי את שבבי התמונות והתחושות שעלו מדי פעם כפלט-זבל של התודעה, נונסנס, מסרבת להבין את שמשהו בי צרח כבר שנים. פתאום הרבה דברים מובנים לי... התחושה היא של לפני שכדור פוגע לך בפנים, כשאת יודעת שכבר לא תצליחי להתחמק ממנו. אני כועסת.

.

http://www.macom.org.il/longterm.asp

הייתי בטוחה שהפסיכולוגית לא תאמין לי, ממש *פחדתי* לדבר על זה.

אני חושבת שאמא שלי ידעה.

לא הצלחתי להוציא את זה מהפה בצורה מפורשת. אמרתי שהוא בן אדם איום ולא מוסרי, שאני זוכרת הכל, גם דברים שהוא חושב שאני לא זוכרת, שהוא חולה עלוב, איך הוא יכל. הוא הגיב בצורה שבלבלה אותי לחלוטין, בשוויון נפש. הוא אמר שאני צודקת והוא יודע, שאני לא מחדשת לו כלום ושאל אם "אצלי הכל בסדר בראש", אם אני מחפשת פסיכולוג או משהו. אמרתי לו שהוא דתי מזוייף, שכל שהוא עושה עכשיו הוא חילול שמים, שכל התפילות שלו בטלות, שאם יש מידה של צדק בעולם הוא יענש. ניסיתי לפגוע בו במושגים שלו. שוב הוא ענה שהוא יודע ולא אכפת לו מכלום, שככה הוא. שהוא יכול להגיד דברים שיפגעו בי ולא אומר. אמרתי שאין שום דבר שהוא יכול לומר שיפגע בי כבר. לא הצלחתי להוציא את זה מהפה בצורה מפורשת. מתסכל. אני לא יודעת אם הוא הבין שאני זוכרת דברים שיכולים להכניס אותו לכלא, אולי מעונשים ארציים הוא היה מפחד יותר.

פלונית, אנחנו נמשיך ללכת בדרך צעד צעד. החזיקי מעמד, אורנה

רציתי לדעת האם קרה כאן למישהו שמטפל ששכח מפגישה ולא הופיע. איך הרגשתם?

זה ירגיע אותך לדעת שגם לי זה קרה? נדמה לי שגם אני טרחתי אז ושאלתי כאן אם זה קרה למישהו ומסתבר שאנחנו לא לבד. הרגשתי רע. עד היום למעשה. וזה גרם למשבר אמון מאוד גדול. ולטיפול לקרטע עד היום. אז מין הסתם השקלים שלך יתקתקו בפגישות הבאות את הנושא.

אתן בהחלט לא לבד. גם לי זה קרה. אני בכלל חושבת לעזוב. לא יודעת אם זה קשור... זה קרה לפני שמונה חודשים בערך. אני מיד סלחתי אבל אף פעם לא שכחתי...

לכל המחבקים פה בפורום ב "חיבוק דב" כדי לדעת שהביטוי בעברית למעשה מזהיר מפני החיבוק... כשדב מחבק זה אולי נעים בהתחלה אבל יכול להגמר רע מאוד. אז אולי כדאי לזכור שלא כל הדובים הם דובי קוואלה (יש גם גריזלי) ובעיקר לתת לשפה העברית את הכבוד הראוי לה. מה עם סתם חיבוק אמיתי/אמהי/חברי?

גם לי זה צורם תמיד.

נשבעת לך, דוביק, בכל הקדושים, שהיום תכננתי לסיים את הערב בתגובה שכותרתה "רגע של עברית", בדיוק בעניין שהעלית. זוהי הערה נהדרת ונכונה. אלא מה, נראה לי שהביטוי הבעייתי ששנינו מתכוונים אליו הוא דווקא הביטוי "שרות דב". הכוונה לשירות שחשבנו שהוא טוב, אך תוצאתו הפוכה. הביטוי "חיבוק דב" אינו קיים כמטבע לשון (לפחות לא מצאתי זאת במילון ובספר של ניבים ופתגמים), אבל הקונוטציה שלו נשמעת גם לי בעייתית (אולי בגלל הדמיון ל"שרות דב"). ולהשומע ינעם... לילה טוב ליאת

לחיבוק אימתני, הדוק וחנוק מידי. ומקורו על פי המיתולוגיה העברית בסיפור הידוע עם התינוק שנפל מזרועות אמו הישר לזרועותיה של דובה שניסתה לגונן עליה מאימת הדובים סביב- בגופה ובחיבוקה העז ובכך לשמור על העולל המצוי תחת כנפיה ובשל מימדיה חנקה את התינוק בעודו באיבו כשהוא מחובק בחיבוק הההדוק והמחניק שלה. לידיעתכם המשכלת והמהוללת.

קראתי את הדברים בצהריים ולקחתי אותם לחשיבה. חשבתי למה "חיבוק של דוב" זה נעים ? מבחינתי בכל אופן. יש לי תואר ראשון בספרות עברית, ואני יודעת להגיד בודאות שהשימוש נעשה גם כשימוש חיובי, אך אני לא זוכרת את המקור. אני יכולה להוסיף דוגמה לדוב "נחמד"- הדוב טדי (המקור הוא הנשיא...) בכל אופן, המקור הראשון לכך הוא מן הספרות והפלקלור הרוסי, שם לדוב יש גם מובנים חיוביים. חיה נערצת (תלוי באיזה אזורים) ביחוד ביכולת ההישרדות שלה, בכוח שלה והדובה, כאמא לצאצאיה, מגנה ו"טובה". כשאני מאחלת "חיבוק של דוב" האסוציאציה שלי היא כזאת: משהו רך, גדול, פרווה, מגן, עוטף את כולי, משהו שמזכיר לי את החיבוקים להם הייתי משתוקקת כילדה מאבא שלי. אגב, עד היום אני קוראת לו "אבא דוב" טוב נימה אישית שלי... בכל אופן לקחתי חומר למחשבה ניבה

אני שמחה שהצלחתי לגרום לכזו סערה. ניבה יקרתי: אי אפשר לקחת ביטוי קיים ובעל משמעות ולהחליט על אסוציאציה פרטית."חיבוקי הדב" בפורום הזה ובפורומים אחרים צורמים (שלא לומר צורחים) לאוזן.

האם כאשר מבטלים פגישה אצל המטפלת או דוחים אותה (עקב מחלה,או סיבה אחרת)אמורים לשלם על "החור" שנוצר אצל המטפלת ? או איך זה בדיוק עובד.

היי יש מטפלים שנוהגים כך, כשהטיעון הוא שזאת שעת עבודה שהוחמצה, שכך הם מלמדים את המטופל אחריות ומחוייבות וכ"ו. בעיני זה נורא. וזה אומר משהו גם על המטפל. (נוקשות, חוסר אמפתיה, עבודה רק בשביל הכסף ולא באמת מהלב ועוד....) המטפלת שלי אף פעם לא גובה ממני עבור פגישה שהתבטלה. קודם כל, זה כמעט לא קורה לי. אני לא מחמיצה את הפגישות כמעט בשום מחיר. וחוצמזה, תמיד יש לה מטופלים שרק מחכים שיווצר לה חור, והיא תוכל לראות אותם. כך שהיא גם לא מפסידה כסף... אני לא מתקרבת למטפלים שגובים כסף עבור פגישות שמתבטלות. ענת

ערב טוב, נדמה לי שענת מייצגת גישה רווחת, לפיה פסיכולוגים שעובדים בשביל כסף אינם עובדים מכל הלב. זוהי גישה מוטעית. כולנו עובדים כדי להתפרנס, ופסיכולוגים צריכים להתפרנס כמו כולם. הם השקיעו שנים רבות של לימודים ועבודה בשכר עבדות, והמשאלה שימשיכו ויעבדו 'לשם שמים' היא בעייתית. (אני יודעת, ענת, שלא התכוונת לכך שלא ייגבה כסף). אכן, יש פסיכולוגים הנוהגים לגבות כסף על הברזות. כמובן שביטול מתואם מראש לא יחוייב בתשלום, אבל להברזה יש מחיר שלא תמיד מטופלים מודעים אליו. לפעמים פסיכולוג מוותר על הרבה מאד כדי להיות שם, בשביל המטופל, בשעה היעודה. הוא היה יכול לקבל מטופל אחר בשעה הזאת, להיות עם ילדיו, להישאר בביתו ולנוח, וכיוב'. לפעמים פסיכולוגים מוותרים על הרבה מאד דברים כדי להיות - מה שלא יהיה - בשעה הקבועה, בזמן ובמקום המוגדר בחוזה הטיפולי. כאשר למרות מאמציו אלה, מטופל לא מגיע ולא מודיע, זה מרגיז מאד. מסיבה זו, כחלק מהחוזה הטיפולי, נקבעים הכללים הנהוגים אצל הפסיכולוג הספציפי או המרפאה. בדר"כ נהוג לחייב על הברזות ללא הודעה מראש, ופחות על ביטול מתוכנן או על מחלה. ענת צודקת, כשהיא מציינת שיש מטפלים הנמנעים מזה. אין זה אומר שאינם נפגעים מהתנהגות כזו, ואני ממליצה מאד לא לנצל את טוב לבם. לילה טוב ליאת

לדבר היום על דברים שאני לא יודעת אם אני זוכרת גורם לי להזכר בדברים שאני אולי נזכרת בהם ואם אני נזכרת בהם אני מאוד לא רוצה להזכר בהם ומעדיפה אולי להאמין בלב שלם שאני מופרעת ונזכרת בדברים שאף פעם לא קרו כי הם הזויים מדי. אני חושבת, זאת אומרת, נדמה לי. ואם אני לא יודעת ואי אפשר לשאול אז מה עושים כשאולי נזכרים בדברים האלה ומייד בטוחים שזה רק נדמה לנו. מנגנון הדחקה משומן כנראה, או שרק נדמה לי.

?

ערב טוב, רבות נכתב על נושא הזיכרונות העולים בטיפול (היה או לא היה), על מנגנוני ההדחקה וההכחשה. למרות קיומן של גישות שונות בנושא זכרונות טראומטיים, העמדה הרווחת כיום היא שלא ממציאים זכרונות כאלה יש מאין. ניצה אייל כתבה ספר מעניין בנושא, נדמה לי ששמו 'מסע אל חקר הזיכרון'. מומלץ. לילה טוב ליאת

http://www.macom.org.il/memory-pro.asp

שלום בני בן 3.8 שותה בקבוקי דייסה בערב ובבוקר,כאשר מגיע מהגן אני מרגישה שזה פרויקט להאכילו, אני מאכילה אותו דרך אגב תוך צפייה בטלויזיה או אגב משחק שאני רודפת עם הכפית ומאכילה אותו, כאשר אחותו מגיעה אחריי צוהריים הם אוכלים ארוחת ערב ביחד ואין בעיה, במידה ולא אכל עם אחותו או לא הצלחתי להאכילו הוא שותה בקבוקי דייסה בלילה ובצהריים. יש לציין שינק עד גיל 1.2 , ויותר קל לו לאכול דברים רכים הוא רזה מאוד ופעיל אך איננו מורגל לאכול לבד, בגן הוא אוכל עם שאר הילדים כריך על פי דבר הגננת. אני מודאגת שמא אינו מקבל את כל אבות המזון או שהרגלי אכילה שלו לא תקינים מה עושים? בתודה ליאה

ליאה יקרה, אמהות יהודיות טובות אינן יכולות לשאת את הרעיון של ילד רעב. כמו שאת ודאי יכולה להבין בעצמך, העובדה שבגן בנך אוכל ככל הילדים בלי עניינים, יכולה לרמוז על משהו שהשתבש בבית. מסתבר שאנחנו, כאמהות, משפיעות ומעצבות במידה רבה את הרגלי האכילה של ילדינו. כשאת מאכילה אותו תוך כדי משחק או צפייה בטלויזיה, את למעשה מנתקת את הקשר הטבעי בין הרעב והחשק לאכול לבין הארוחה. נוסף על כך, כשנדמה לך שלא אכל מספיק, את ממלאה אותו בבקבוק דיסה. אם תעשי ניסיון קצר, ותצליחי להכניס שניים שלושה בקבוקי דיסה לבטנך שלך, תיווכחי מן הסתם לגלות שלא נשאר כבר הרבה מקום לשום דבר אחר. כדי שילד ייפתח למאכלים שונים ומגוונים (אגב, רוב הילדים שמרניים למדי, ומסתפקים במזון חד-גוני להחריד), עליו להתוודע אל תחושות הרעב הטבעי שלו, ולרצות לשכך אותן. לכן, אני ממליצה לך לחדול מן הנוהג בו את רודפת אחריו עם כפיות מזון, ולנסות לגייס את הרעב הטבעי לעזרתך. כשהוא חוזר מהגן הניחי לפניו את צלחת ארוחת הצהרים, נסי להזמינו לאכול באווירה נעימה. אם הוא מגלה התנגדות, סלקי את הצלחת ולכי לעניינייך. אל תדאגי יותר מדי, פשוט כי לא יקרה לו כלום. אחרי כשלוש שעות את יכולה להציע לו ארוחה קלה נוספת. אם אינו רוצה, לא להתעקש. אל תתני שום תחליפים (לא דיסה ולא חטיפים או ממתקים). נסי להתאפק ולחכות שיבוא אליך ויבקש משהו לאכול. זוהי שיטה שדורשת איפוק והתגברות, אבל היא עובדת. אגב, את בקבוק הדיסה אפשר להשאיר כפינוק אחרון לפני השינה, או כצ'ופר הבוקר. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום מה לעשות אם הוא עומד על כך שהוא רוצה רק דייסה במקום אוכל?

לפני כחצי שנה ביתי שהיא היום כמעט בת תשע התחילה למרוט לעצמה גבות בידיים ללא פינצטה. היא הגיעה למצב שכמעט ולא נשארה גבה,דיברתי איתה לנסות להבין מאיפה זה בא לה והיא טוענת שהכל בסדר. המשכתי לדבר איתה ובאמת זה הפסיק ואז היא התחילה למרוט ריסים עליונים היא לא מפסיקה היא פשוט ללא ריסים ערבתי את המחנכת וקבענו לבוע הבא אבל היום קיבלתי מהמחנכת שיחת טלפון ואמרה שביתי כתבה לה בפתק שמישהו בראש אומר לה לעשות זאת, אני מתחננת אם יש שם מישהן שהבעיה מוכרת לו או שיודע כיצד לטפל בבעיה אני אשמח מאוד,מאוד בבקשה תעזרו לי

כרמי יקרה, אין צורך להיכנס לבהלה. זוהי תופעה מוכרת וניתנת לטיפול. 'טריכוטילומניה' זהו שם ההפרעה, ותוכלי לקרוא עליה עוד כאן - http://www.infomed.co.il/qIdx/cat_1_7_7_1.asp או כאן - http://www.geocities.com/naamaled/tipol.htm כדאי מאד לפנות לטיפול ללא דיחוי, ולזכור שלמרבה המזל, שיער צומח מחדש כל הזמן. בברכה ליאת

אחרי ששיתפתי בקיטונות של כאב אני רוצה גם לתרום פתרון לכשל לוגי שעזר לי להתמודד עם הדיכאון :) אני הייתי מאוד מיואשת, עייפה. איבדתי תקווה, משהו שמעולם לא חוויתי קודם לכן וזה מאוד הפחיד אותי. לאבד תקווה זו פריבילגיה של מבוגרים. קשה לי לתאר בסתם מילים במשפט עד כמה, אני נעשית עילגת ועצורה. אני הייתי בטוחה שלעולם לא יהיה טוב. שהרסתי כל אפשרות שאני אממש משהו מהפוטנציאל שחשבתי שיש בי, שבעצם אין בי שום יכולת, שאני טיפשה, שאני סתמית, שאין טעם לכלום. האגו שלי היה מרוסק. ובמבט אחורה חוויתי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה פעמים נפגעתי, שהרגשתי שפשוט אין טעם לסוג כזה של תת קיום, קיום מתוך סבל. הכשל הלוגי פה מאוד ברור, בעיית האינדוקציה*. הבנתי את זה רק ברמה שכלתנית המון זמן, לא הבנתי עד כמה זה אפליקטיבי לחיים שלי. העניין הוא, שאין לבני אדם שום דרך לדעת בוודאות מה יקרה בעתיד. יש כל כך הרבה גורמים שלא ניתן להתחשב בהם, גורמים שאנחנו לא יכולים להיות מודעים להם. הם מחוץ לגבולות הנסיון שלנו, מחוץ למערכת. אנחנו רק יכולים לנחש בצורה מספיק טובה לפונקציות מסויימות שמידת הוודאות החלקית שלנו תהיה מספקת להן. סתם, משהו שעזר לי.. אולי זה יעזור למישהו. מאיה. *על בעיית האינדוקציה בויקיפדיה הישראלית: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%94

אני יודעת שזו מחשבה די מפחידה, על מציאות שמשתנה כל הזמן ועל יכולת מוגבלת להסיק מקבוצה אקראית ופתוחה, אבל ההבנה הזו הופכת הכל לכל כך יותר מעניין, ישנן כל כך הרבה אפשרויות...

תודה מאיה. שמחנו להיות איתך בכאב שירייך, ונעים להיווכח שישנה גם תקווה, יהיו מקורותיה אשר יהיו. ליאת

בקריאה שניה, הביטוי "שמחנו להיות איתך בכאב" נשמע קצת מוזר. שמחתי שראית בנו מקום בטוח מספיק כדי לחשוף את הכאב ולשתף. מקווה שכוונתי הובנה כהלכה. ליאת

אבי אדם עמיד למדי (לא מאד עשיר אבל בהחלט בעל יכולות כלכליות שאין לאף אחד משלושת ילדיו כלומר כולנו חיים ברמת חיים קצת יותר גבוהה ממה שהיינו חיים אם היינו מסתפקים בהכנסותינו בלבד. כך אבי קנה לכל אחד מאיתנו רכב, הוא מממן אירועים כמו חתונות ובריתות וכן הלאה (אציין שאני הבכורה בת שלושים). מלבד זאת בסך הכל שלושתינו עומדים על רגלינו מבחינת השתכרות ברמת החיים היומיומית. ובכל זאת.. אחי הקטן, שהוא בעל הרגלי החיים הראותניים ביותר (וזה מתיחס להכל, גם למה שהוא חושב שאנו אחיותיו צריכות לקבל וגם למתנות שהוא קונה וכדומה) התחתן לאחרונה. אישתו בת יחידה ממשפחה ללא כסף רב. אחי נהנה מאד לפנק אותה בתכשיטים יקרים מאד (שאני אפילו לא הייתי מעלה על דעתי לקנות) בנסיעות לח"ל ומותרות כאלה ואחרות. והכךל על חשבון אבי. עכשיו אישתו בהריון והוא רצה להחליף לה אוטו והיא הודיעה שהיא מוכנה לנהוג רק בג'יפ מסוג מסוים מאד יקר (שעולה בערך פי שתיים מכל רכב אחר במשפחה) ואבי הלך וקנה לה את האוטו. אני ואחותי ממש כועסות ונעלבות. מצד אחד אבי מעולם לא נהג להשוות בין ההוצאות שלו לילדיו. בכל תקופה היה ילד שהיה זקוק ליותר (למשל אחותי רצתה ללמוד בח"ול) ואבי עזר לו ולא הרגיש צורך להשוות באותו רגע לאחרים, כל ילד קיבל לפי צרכיו וזה מאד יפה בעיני, מצד שני שלושתינו חונכנו להעריך כסף, כמו אבי, ולא לבזבז סתם. אין צורך לחיות בסגפנות אך בהחלט גם לא בראוותנות לשמה, למעט אחי שכאמור בעל תפיסת עולם קצת שונה. ובכל זאת מה שמפריע לי זאת אישתו. שלוש שנים היא יוצאת עם אחי ופתאום רמת החיים שלה שודרגה להפליא והיא מרשה לעצמה לדרוש לנהוג רק בג'יפ. מן תחושה של החיים על חשבון הברון, ללא ההבנה העדינה של שאר המשפחה שכסף מוציאים אם צריך. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מבקשת מאבי שירכוש לי רכב כזה יקר ובטח ובטח לא העליתי על דעתי לבקש ממנו לרכוש איזשהו רכב לבעלי. שוב, אינני טוענת שאני מקופחת אבל ממש לא נעים לי לראות שגיסתי מפתחת עינים גדולות ומנסה להשיג לעצמה כמה שיותר. ובכלל בעיני העובדה שאחי ואבי נענים לה רק מחזקת את התפיסה הזאת שלה. היא (וזה טבעי) בניגוד אלינו מתיחסת לכסף מאבי כאל מאגר שצריך להוציא ממנו כמה שיותר לעצמה, בעוד שאנו מתייחסים לכך כאל כספו של אבי ופחות כספנו שלנו. האמת שאני לא חושבת שיש לי מה לעשות. כאמור זה כספו של אבי ובאמת שזכותו לבזבז אותו כראות עיניו. למעשה אני אפילו לא מרגישה שהיום יש משהו שאני מעוניינת לקנות ושאני לא יכולה להרשות לעצמי כך שגם בעצם אני לא צריכה ממנו כלום (אנו גם שוקלים לקחת רכב שני אבל הייתי מרגישה ממש לא נוח אם אבי היה רוכש רכב לבעלי ואינני מעלה על דעתי לבקש ממנו) ובכל זאת אני לא מצליחה להרגע. בסופו של דבר אבי אינו עשיר באמת ולי יש שני ילדים ופעם חשבתי שבבוא היום כשאצטרך לסדר אותם בחיים אז אני יכולה להסתמך על עזרה מאבי (למשל כשירצו לרכוש דירה כבוגרים) היום זה נראה שלא ישאר לכך כסף וזה גם מעציב אותי, למרות ששוב, זו לא זכותי לצפות לכך. אני גם מרגישה עם עצמי קטנונית בכך שאני בכלל משווה במה שאבי עושה עם כספיו, ובכל זאת אינני יכולה להשתחרר מההרגשה הרעה. זה גם גורם לי להתייחס לגיסתי בעוינות מסוימת וגם זה חבל לי כי יהיה הרבה יותר נעים אם נצליח להיות חברות. שקלתי אם לבקש מאבי שיחשוב על קרנות חיסכון לכל נכדיו, כי זה בעצם הדבר שכאמור הכי מפריע לי מעשית, אבל אבי לא נוהג לחסוך וזה נראה לי לא יפה בכלל לבקש דבר כזה ממנו. חשבתי גם להגיד לאבי איך אני מרגישה, ניסיתי בעדינות לגשש עם אימי אבל היא התרגזה שכך אני חושבת אז אני חושבת שזה גם לא לענין לדבר עם אבי. בקיצור אני מתוסכלת ולא יודעת איך להעביר את זה. אשמח לשמוע תגובות

אסנת יקרה, קנאת אחים אינה נגמרת, מסתבר, בתום שנות הילדות. לעיתים אנו סוחבים איתנו מטענים של קיפוח וקנאה עד זקנה ושיבה. את כותבת בגילו לב מעורר התפעלות, והדברים נשמעים כל כך אנושיים ונוגעים. את צודקת. אין לנו זכות על רכושם של הורינו, כל עוד הם בריאים, צלולים ואדונים לעצמם ולחייהם. אפשר להניח כי אביך, איש אמיד ונבון, שלא פיזר מעולם את כספו באופן חסר אחריות, ימשיך ברוח זו לאחר 'קבלת הפנים' שערך לכלתו החדשה. אני חושבת שאת צודקת גם במשאלה שלך לקיים חיי משפחה קרובים וחמים. נראה לי ששווה לנסות ולהתגבר על המרירות והכעס. יש לך כרגע יתרון בולט: חייו של השמח בחלקו טובים בהרבה מאלה של מי שתולה את אושרו בחומר. עצות קונקרטיות יותר תקבלי - אולי - ממשתתפי הפורום האחרים. ערב נעים ליאת

מביטה במראה; עיניים שראו הרבה -מדי- אף שנשבר פעם פה שיעיד על שנים של זעקות לא לעזרה, ראש שהוטח אי אלו פעמים במדרגה... וחיוך עיקש של תקווה, אותו איש לא יצליח למחוק, אפילו לא אתה. את שנתת רצית להעניק, התעקשת את שגזלת לאיש אין זכות לקחת.

ימים מציפים

העלת בי דמעות.. נשמע כל כך קשה ובו בעת שומעים על הכוחות, התקווה... אני שולחת לך חיבוק של דוב וגם אהבה ניבה

תודה :)

בחלומי אני תרה אחריך ביער אפל וסבוך דמותך איננה מוכרת לי עוד מותיר אחריך מכשולים ומהמורות קוצים שחודרים את רגלי היחפות עד אשר נעלם כליל. נותרתי לבדי ביער קולך נדם רק זיכרון דוהה של צחוק מוכר ואהוב... מלטף את פני שטופות הדמעות ובהדרגה הופך לצווחת צבוע שמנקרת בבשרי החשוף. וכאב מפלח של ידיעה חדה

אורנה, תקראי את זה בבקשה אם את במקרה פה

.

ועד שאורנה תקרא ותגיב, קבלי את התפעלותי. השירים שלך נוגעים, מטלטלים ומעוררים למחשבה. ליאת

נדמה היה היום כאילו כל גורמי השמים התאחדו כנגדי, יום לא מוצלח בלשון המעטה. פספסתי שני אוטובוסים, מונית השפריצה עלי מי שלולית, רבתי עם אמא שלי ועם חברה, ניתקו את החשמל בגלל חוב של דיירים קודמים, איחרתי לפגישה חשובה ולא למדתי בכלל למבחן. בנוסף לכל זה היום יש חג קפיטליסטי מעצבן שכשאני בזוג בכלל לא מעניין אותי ועכשיו הוא רק תזכורת לזה שאני לבד. בסוף היום שעטתי הביתה מלאת זעם ועם בגדים רטובים לגמרי. יש ימים שאני פשוט מרגישה בהם שלא הייתי צריכה לצאת מהמיטה.

ערב טוב, האמת שראיתי את הודעתך כבר אתמול, בשתיים בלילה. הייתי במצב של עייפות קיצונית, והחלטתי שהיו לך מספיק צרות גם בלעדי... מקווה שהיום כבר טוב יותר (פשוט כי רוב הצרות היו היום אצלי...). בבניין הארץ ננוחם. ליאת

נתקלתי במונח שלא כ"כ ברור לי... למנהלי הפורום ולכל מי שיודע - מהי "חרדה קונפוזיונלית"? (מדובר בחרדה שעלולה להתעורר כתוצאה ממעבר מהעמדה הפראנואידית לעמדה הסכיזואידית לפי תיאוריית יחסי האובייקט של מלאני קליין, חרדה שעל מנת להגן מפניה עושים פיצול בין האובייקט "הטוב" לאובייקט "הרע". אולי מדובר בחרדה שמקורה בבלבול המתעורר נוכח מציאות מורכבת ורב גונית...) האם מישהו יכול לעזור לי להבין יותר לעומק במה מדובר...? המשך שבוע טוב, אני.

שלום שרון, לצערי, לא נתקלתי במושג 'חרדה קונפוזיונלית'. נסי לשאול גם בימים של אורנה או גדעון. בהצלחה ליאת

1.חוסר חשק כללי ואי הנאה מהחיים 2.חוסר מוטיבציה להנות מדברים וחשק להיות בבית תמיד ולא לצאת 3.הרגשה שאני לא שווה שום דבר 4.אני מאוד ביישנית ושאני נמצאת עם אנשים אני לא יודעת מה להגיד ועל מה לדבר ואיך 5.אני רועדת בכל פעם שאני צריכה לדבר עם אנשים 6.אני לא יכולה להוציא מהפה משפט חכם והכל יוצא לי מבולבל אני פוחדת לדבר מול הרבה אנשים שלא להגיע למצב שכולם ישמעו אותי ואז אני יהיה מרכז תשומת לב 7.אני פוחדת שיצחקו עליי האם זה דיכאון או פחד מאנשים?

ערב טוב, נראה שאת יודעת היטב מה יש לך. פרטת את תחושותיך בצורה ברורה, ועושה רושם שאת אכן סובלת וזקוקה לעזרה. העיסוק בכותרות הוא מיותר, לפחות ככל הנוגע לסיטואציה שלנו. כדי להגיע לאבחנה, גם פסיכולוג מנוסה זקוק לשתיים או שלוש פגישות, לרקע משפחתי, למידע על שנות הילדות ולתמונת חיים עכשווית. יהא זה דיכאון, חרדה חברתית או משהו אחר - אפשר וכדאי לטפל בזה. בהצלחה ליאת

http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/596/xFT/545468/xFP/545511

האופס אפילו גדול יותר, כי כתבתי לך עכשיו תשובה, והיא נמחקה לי... אז שוב: ראשית, אני מתנצלת על ששאלתך חמקה ממני. העומסים גדולים והזמן שלי לא נמתח בהתאם. ולעצם העניין - ככל שידיעותי מגיעות, אין דרך ליצפות מראש מי לא יצליח להיעזר בטיפול. נהוג להאמין שאצל מי שאינו מוטרד במיוחד ממצבו או מהתנהגותו (קורה לעיתים בהפרעות אישיות מסוימות, אך לא רק בהן), המוטיבציה לטיפול ולשינוי תהיה נמוכה יותר. במקרים כאלה המטפל עלול להיתקל בסלעים של התנגדות קשים לפיצוח. פעם קראתי בפורום השכן של ד"ר גידי רובינשטיין שזמן של שישה חודשים יכול לתת אינדיקציה 'האם הטיפול עוזר' או האם המטפל מתאים. בהיעדר המלצה ידועה אחרת, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתו של גידי. אני, אישית, לא אמליץ לאיש 'להרים ידיים סופית' כל זמן שהוא סובל. יש אנשים שצריכים להיות זמן רב מאד בטיפול, גם אם השינוי ממאן להגיע. לפעמים צריך להגדיר מטרות צנועות יותר, כמו למשל קשר ותחזוקה נפשית. עניין של השקפה. מתנצלת שוב על שחיכית לתשובה שאחרה. זהו, אני הולכת לישון. יסלחו לי האחרים. מחר עוד יום... לילה טוב ליאת

אני דוד לילדה בת 7 היא הבכורה אחיה בן 5 ואחותה בת שנה ו שבעה חודשים. רוב היום (אחרי בית ספר וגן) הם עם הסבתא כשההורים בעבודה. היא אומרת שהיא פוחדת מאוד להיות בשירותים לבד או להשאר בחדר לבד מצד שני ראיתי כבר אותה נכנסת לשירותים בעצמה. או נשארת לזמן מה בחדר לבדה ואח"כ נזכרת ואומרת שיבואו להיות איתה. ההורים אומרים שאם היא אומרת שהיא מפחדת אז הם מאמינים לה הם גם מאמינים שזה יחלוף מעצמו (האמא אומרת: גם כשאני הייתי קטנה פחדתי מכל מיני דברים) ועושים את מה שהיא רוצה. מבקשים מהאח הקטן(5) (כשהם לא נימצאים, אני לא יודע מה קורה כשהם נמצאים) שיכנס איתה ואז במקרה שאני הייתי נוכח בו היא פשוט נשארה עוד ועוד בשירותים. כמו שאני מרגיש זו מניפולציה ובכך שהם משתפים איתה פעולה זה יוצר מצב גרוע. מה ההורים אמורים לעשות?

ערב טוב, ילדים אכן לומדים, בחוכמתם, שחרדה היא דרך נפלאה לגייס הורים טובי לב ורחומים, לטובת בונוסים והקלות. לפעמים תשומת הלב הזו היא כל מה שהילד זקוק ברגע נתון, והורים נבונים יכולים להעניק אותה באופן ענייני, בלי לעשות עניין גדול מהחרדה. במקרה שאתה מתאר, ההורים פתרו את העניין בכך שהם מגייסים "אח תורן" למשימה. זה לא נראה לי סיפור גדול, לפחות כל עוד הקטן אינו מתלונן. אם הילדה תנסה לכבוש עוד ועוד הטבות מיותרות, אני מניחה שההורים יתעוררו בעצמם, וירגישו שמשהו כאן אינו תואם. כרגע, זה לא נשמע מדאיג. כל הכבוד על תשומת הלב שאתה, כדוד, מקדיש להתנהגותה. נראה שפיתחת השקפה חינוכית בריאה. נסה לשמור עליה עד שיגיעו ילדיך שלך :-) לילה טוב ליאת

שלום לאחרונה הגעתי לטיפול בנושא הקשוי לחוות אינטימיות עם נשים.ישנו פיצול כלשהוא בין היחס שלי לנשים.בין המין לרגש.הפחד מאינטימיות עם אישה נובע בין היתר ממחויבות מהפחד לאבד חופש ושליטה וזה נוגע לחוויות בעבר.עם גברים היו לי קשרים לא טובים בעבר,יחסים חבריים כמובן והיום יש לי חברים טובים ואני מרגיש קרוב לאיהם. בחלומות שלי אני רואה נשים אבל לא מסוגל לדבר איתן ואילו עם הגברים אני רואה עצמי קרוב ואפילו נוגע.אני קצת מבוהל.האם זה אומר שאני בעל נטיות מיניות חד כיווניות?האם זה שאני חווה אינטימיות בטוחה יותר עם גברים ומתקשה להתמודד עם האינטימיות עם נשים בגלל החרדות אומרת משהו?יש לציין שאני נמשך רק לנשים.איני יכול בכלל לדמיין עצמי נמשך לגברים וזה מפחיד אותי.וקשה לי להירדם. מה את אומרת?

שלום למבועת, עם תחושות לא מתווכחים. אתה חש מבועת מהרעיון של נטייה הומוסקסואלית, כשהבסיס לרעיון זה הוא פחדי האינטימיות עם נשים וחלומות הקרבה לגברים. אני סבורה שאנו מורכבים ורחבים יותר כבני אדם, מכדי לצמצם את עצמנו למשוואות כה פשוטות של "אם...אז". אם אתה חווה קושי באינטימיות עם נשים, ומתקשה ליצור אינטגרציה הרמונית בין מין לרגש, כדאי מאד לטפל בזה, כפי שהחלטת בתבונתך לעשות. חלומות הקרבה לגברים רק מחדדים את ההבנה הזו, שכן בהיעדר המורכבות הזו (אותה אתה חש מול נשים) אתה מאפשר להתקרב ואפילו לגעת. אני מעודדת אותך להמשיך בטיפול, ולשתף את הפסיכולוג שלך בתחושות הבעתה. יש לי הרגשה שהוא יוכל להרגיע אותך קצת... לילה טוב ליאת

שלום רב. מה הגבול שבין אמפטיה לבין מעורבות רגשית עמוקה של המטפל במהלך טיפול? מתי יודעים האם המטפל אובייקטיבי אך אמפטי, או שהאובייקטיביות שלו נפגמת עקב מעורבות רגשית גדולה מדי? ומהן ההשלכות על המטופל במידה והמטפל מעורב מדי מבחינה רגשית? תודה מראש, קרן.

שלום קרן, שאלה נהדרת. אני איני מאמינה במטפל אובייקטיבי. מטפל טוב - לפחות בעיני - הוא מי שיכול לפתח מעורבות רגשית במידה שתאפשר לו אמפתיה, הכלה, קבלה ואכפתיות, מבלי שאלה יטשטשו את הגבולות בינו לבין המטופל ויפריעו לו לשמור על נקודת המבט החיצונית ועל מקומו כפונקציה מכילה ושומרת. לגבולות מטושטשים יש השלכות קריטיות על המטופל. הוא עלול לחוש שהציף את המטפל או פגע בו. הוא עלול לחוש שאין אולי על מי לסמוך. הוא עלול לחוש שעליו להיות זהיר ומרצה וממילא לא יוכל להביא את כל כולו אל החדר. בקיצור - זה רע. איך מרגישים את הגבול? אין לי תשובה חד משמעית. אני מניחה שילדים חשים את הוריהם ומטופלים חשים את המטפלים שלהם. אם יש בקיעים בתחושת הביטחון, אם את מרגישה שאת נאלצת יותר ויותר לצנזר את עצמך כדי לשמור על המטפל - זה משהו שמזמין לבדיקה. חשוב לציין כאן, שלפעמים תחושות של זהירות-יתר מצד המטופל, מקורן דווקא בדפוס כוללני יותר, הקשור ליחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות. לילה טוב ליאת

שלום רב! אני בת 26 וסובלת מזה שנים מבעיית פחד קהל . בתיכון ובתואר הראשון אם הייתי צריכה להעביר הרצאה לא הייתי ישנה ימים לפני , וההרצאות עצמן היו ממש טראומטיות , רעדתי , שכחתי מה רציתי להגיד , הייתי סמוקה והרגשתי שפניי בוערות . הגעתי למצב שהיום אני דוחה את לימודי התואר השני רק בגלל הידיעה שאצטרך לעבור את זה שוב , המצוקה הקטנה/גדולה הזו משבשת את חיי ורציתי לדעת מה הטיפול המומלץ ביותר להיפטר ממנה , שמעתי שיש תרופות שיכולות לעזור לפני ההרצאה , האם רופא משפחה יכול לרשום אותן? ואם לא אז מי פסיכולוג? פסיכיאטר? אודה מאד להתייחסותך... שיר

שלום שיר, רק פסיכיאטר רשאי לתת טיפול תרופתי ! חרדה חברתית היא תופעה מוכרת ונפוצה, בעיקר כשמדובר על הרצאה בפני קהל. למרבה המזל, הצטבר הרבה ידע בנושא, ויש לא מעט סדנאות טובות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בתופעה. לטעמי, עדיף לרכוש כלים להתמודדות עם הבעיה, על פני שימוש תרופתי, העוזר רק באופן נקודתי. גוגל מחזיר לא מעט שמות של סדנאות לטיפול בבעיה זו, ואני מאד ממליצה לך לבחור אחת כזו ולנסות להיפטר מרודנותו של הפחד. בכל מקרה, לוותר על לימודי תואר שני בגלל זה, זה משהו שאסור לך להרשות לעצמך. בהצלחה ולילה טוב ליאת

מהי הדרך האופטימלית, טיפול פרטני או טיפול בקבוצה?

האם פסיכולוג קליני יכול לאבחן מחלת נפש או שהוא יכול לחשוד ולהפנות לפסיכיאטר?

ערב טוב, פסיכולוג קליני כשיר לאבחן ולטפל בהפרעות הנפש השונות. הוא אמור לזהות את התסמינים האופייניים להפרעה ספציפית, ולהתוות כיוון טיפולי. כאשר מתעורר חשד להפרעה הכרוכה בהפרעות חשיבה, הפרעה בשיפוט ובוחן מציאות לקוי (פסיכוזה) או במצבים אחרים המחייבים התערבות תרופתית, חובה להפנות לפסיכיאטר, והוא הנושא באחריות הטיפולית. בברכה ליאת

הי ליאת, אני צריכה קצת לעשות סדר בנושא מסויים: אני מבינה את ההבדל בין נוירוטי לפסיוכטי למשל, אך יש לי שאלה: מיהו נוירוטי? האם כל אדם שבא לטיפול הוא נוירוטי? איך אני יכולה לדעת לגבי עצמי ? אם אדם הוא לא נוירוטי והוא בא לטיפול, איך הוא מוגדר? האם הטיפול, יחס המטפל ודרך הטיפול שונה מול אדם נוירוטי לבין אדם שאינו נוירוטי ? ואם כן באיזו צורה? תודה מראש ניבה

שלום ניבה, הנוירוטי הוא אדם המתאר סימפטומטולוגיה מסוימת היכולה להיות מקוטלגת תחת כותרת (אבחנה) כלשהי, החל במצבים מורכבים כמו דיכאון או חרדה ועד לתחושות לחץ ומצוקה ממוקדות פחות. למעשה, מדובר בטווח די רחב של הפרעות נפשיות (למשל - חרדה, פוביה, דיכאון, OCD, היסטריה, ועוד) שאינן כלולות בקטגוריית הפסיכוזות או הפרעות האישיות. הנוירוטי הוא בעל בוחן מציאות תקין ומסוגל לתובנה ותפקוד מסתגל בדר"כ. הוא מודע למצבו וסובל ממנו. עפ"י פרויד, הנוירוזה היא תוצאה של קונפליקט תוך נפשי, בין חלקי האישיות השונים. הגדרה זו רחבה מאד, ולא מותירה לנו קהלים רבים פוטנציאליים, נקיים מנוירוזה... בכל מקרה, הטיפול הוא שיחתי (דינמי או קוגניטיבי-התנהגותי) או תרופתי. אם יש מישהו שמתעקש להגיע לטיפול ללא שום תלונה, אני מניחה שהיינו מוותרים לו על תרופות :-) לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תגובתך אדם נויירוטי , לאחר טיפול הופך ל"אדם רגיל"? תודה ניבה

כבר מספר שבועות יש לי בעיה רצינית עם הבן שלי ילד בכיתה א' בן -7 הוא אינו מוכן לקום לביה"ס אינו מוכן להתלבש ושלא לדבר על לצאת מהבית, בבית הספר הוא בוכה ללא הפסקה יש לו פחד חדש שהוא פוחד שננטוש אותו ולא ניקח אותו מביה"ס, התיסכולים האלו נמשכים גם אחר הצהריים כשאנו עושפים אותו מביה"ס הילד כל אחר הצהריים בוכה ורוצה לדעת מה נעשה ביום למחרת מתי ניקח אותו מבית הספר ומי מהמורות תיהיה צמודה אליו, הסיפור הזה מונע ממני לקיים אורח חיים רגיל במיוחד שישנו ילד נוסף בן 3 בבית שלומד מאחיו איך לא להתנהג. אני ממש מיואשת , אשמח לקבל תגובה.

שלום שרון לפני שחושבים על פתרונות, חשוב מאד להבין מהי הבעיה האמיתית של הילד. גיל 6-7 הוא גיל עמוס בפחדים וחרדות, בהם חרדות סביב נטישה, מוות או שלמות הגוף. כרגע, נראה שהחרדה של הילד משתקת את כולכם, ומפריעה לתפקוד התקין של המשפחה. זהו מצב מאד לא רצוי, ולכן אני ממליצה מאד שתפנו לפסיכולוגית ביה"ס (או לפסיכולוג קליני המתמחה בילדים), כדי לקבל הדרכה איך להתמודד באופן ענייני וממוקד בחרדה, מבלי לפגוע באורח החיים התקין. בהצלחה ליאת

רעיונות לגישוש ראשוני.. מתי זה התחיל? האם הוא חווה מאורעות של נטישה\מוות של קרוב?

רעיונות לגישוש ראשוני.. מתי זה התחיל? האם הוא חווה מאורעות של נטישה\מוות של קרוב?

יש לי ילד בן שנתיים שכבר 3 פעמים מצאתי אותו לפני השינה יושב במיטה עם הגב לקיר כשהוא דופק את הראש אחורנית בקיר ובוכה , עד שאני עוצרת אותו. זה מלחיץ אותי, האם זה קרה למישהו? האם זה נובע מפינוק / מחוסר תשומת לב? איך עליי לנהוג? תודה...

שלום מיטל, כדי להיות בטוחה אם מדובר בתופעה חולפת וחסרת חשיבות או במשהו שדורש התייחסות, כדאי להגיע לרופא ילדים או למכון להתפתחות הילד, שיוכלו לעמוד מקרוב על הסיבות להתנהגות שתארת ולהרגיעך. לצורך כך נחוץ מידע רב בהרבה ממה שאת מספקת כאן. ועד אז, נסי להישאר רגועה ככל האפשר, להפסיק את הדפיקות, ולהחזיר אותו לסוג של רגיעה לפני השינה. בברכה ליאת

שלום, אנסה לקצר למרות מורכבות הסיפור והפנים הרבות שבו. בתי בת ה-28 סובלת ככל הנראה מהפרעת אישיות גבולית. היא מטופלת על ידי פסיכולוגית ועל ידי פסיכיאטר באופן קבוע במשך השנה האחרונה דרכת מקבלת טיפול נפשי-התנהגותי וטיפול תרופתי. אני באופן אישי הפנמתי את העובדות ועם כל הקושי הנפשי, שלה וגם שלנו, בני משפחתה, והדבר היחיד העומד נגד עיני הוא לעזור לה. מדובר בבבחורה מאד אינטלגנטית הלומדת בעצמה פסיכולוגיה ואפילו נחשבת לתלמידה טובה. השאלה שלי - בחודש האחרון גלשתי לכל אתר היכול לשפוך עוד אור על הידיעות שלי בנושא כדי שאוכל להבנין אותה ואת התנהגותה מחד וכדי להגביר את האופטימיות שלי מאידך וכך אוכל לעמוד במשימתי המקודשת. האם לדעתך נכון יהיה לשתף אותה בשם ההפרעה (ולאמר לה את האמת, שהיא סובלת מהתסמונת ברמה נמוכה יחסית). האם כשתדע שיש להתנהגותה הסוערת שם והיא תוכל לקרוא את כל המאמרים האופטימיים (גם...) או להשתתף בפורום של אנשים שמודעים למצבם וחולקים את ההתמודדות עם אחרים השותפים למצבם או אולי בשלב יותר מאוחר של התמודדות? לא מזמן "התמסמס" לי פורום כזה מתחת לידים ולא יודעת איך לחזור אליו פורום מיוחד לבעלי הפרעת אישיות זו - המדברים בגילוי לב ובחוכמה מדהימה על המיגבלות, על דרכי הטיפול, עצות מהלב פנימה - בקיצור, נראה לי שצריך לעשות מעשה אמיץ אך אינני יודעת באלו השלכות אסתכן והאם זה נכון לספר זאת לה בהתחשב במיגבלות הרגשיות הנובעות מההפרעה עצמה - או שמא אהרוס במקום לבנות. אני בטוחה שהתשובה מורכבת לפחות כמו השאלה - אבל בכל זאת מצפה לשמוע את דעתך המקצועית והאנושית. תודה רבה על כל תשובה, אמא

כמי שקיבלה אבחנות אני אומרת חד משמעית לא! וחוץ מזה באיזו זכות את מחלקת הבחנות - לא למדת את הנושא. את תגרמי לה נזק. אם הפסיכיאטר לא אמר לה שיש לה הפרעת אישיות גבולית אז יכול להיות שאין לה- חשבת על זה? בדרך כלל אנשי המקצוע כן נותנים הבחנה במידה שיש ההבחנה עושה אולי טוב כי קל יותר להשתייך לקבוצה - אבל היא מקבעת ופוגעת ומתייגת. תני למומחים לעשות את מה שהם יודעים יותר טוב ממך את יכולה לפנות לייעוץ בנפרד בשבילך כדי לדעת איך להתמודד ולדבר על הקשיים שלך מולה - את יכולה לפנות לטיפול או לקבוצת תמיכה להורים- גם הורים שלי נמצאים בכזו קבוצה וזה עוזר להם איתי מעניין אותי איך שייכת אותה לזה בדרך כלל הורים ואימהות בעיקר בורחות מההבחנה כי האשמה העיקרית בהבחנה שכזו היא על האמא בהצלחה בהתמדדות

שלום לך חנה, כמובן (כפי שהבינה זאת ליאת) שלא המצאתי את ההגדרה אלא רק למדתי אותה מפי מטפליה של בתי וזו גם השערה. אין לי ברירה אלא להסכין עם העובדה וללמוד אין לעזור לבתי מתוך מודעות למצבה וביטול ייסורי המצפון ואשמות מיותרות שאני לא רואה להם מקום. מודה לך מאד על מכתבך שחשוב לי במידה מסויימת אפילו יותר מתשובתה של ליאת היקרה אם כי בדרך מסויימת היא מצטרפת לדעתך. כמובן שלאור תשובתך החד משמעית אין יותר מקום לספק מבחינתי. מודה לך גם בעניין קבוצות התמיכה להורים, כל טוב וחג אהבה שמח לכולנו!

מאיפה הקביעה ש"האשמה העיקרית היא באמא"? הכללה גסה.

שלום לך אמא, בניגוד למה שחני חשה, אני דווקא מבינה שאת האבחנה לא המצאת בעצמך, אלא קיבלת אותה מאנשי המקצוע שמטפלים בבתך. האם נפגשת איתם? (זה קצת לא מקובל כשמדובר במטופל בגיר). בכל מקרה, דווקא לאור דברייך, המתארים את בתך כצעירה אינטליגנטית ונבונה (ואפילו סטודנטית לפסיכולוגיה :-), אני תוהה - האם היא באמת זקוקה לתיווך שלך כדי לדעת מה יש לה, או כדי להגיע לאתרי פסיכולוגיה או אתרי תמיכה? נראה לי שמוטב לכבד את האוטונומיה שלה כאדם בוגר וכמטופל, ולאפשר לה לקבל את המידע הרלוונטי לה בכוחות עצמה. כל טוב ליאת

ליאת יקרה, תודה לך על תשובתך המשכנעת. מה שהיא היתה יכולה להכיל בוודאי היתה כבר מוצאת בכל המקורות שציינת ומה שלא - כנראה שמיותר.... תודה מקרב לב

בוקר טוב ליאת, האם תוכלי להתייחס לחלק האחרון של ההודעה ששלחתי לגבולית? בעניין פסיכולוגיה ופסיכותיראפיה? פונה אליך כבעלת הכובע אך כמובן בשל יכולתך לשלב בין ה"כובע" והלב... חשובה לי דעתך. תודה על כל מילה.

כאחת המתמודדת עם ההפרעה בכבוד....וכאינטלגנטית, בוגרת ונבונה המודעת לעצמה- כבתך.......אייעץ לך לראות בבתך ישות אוטונומית ברת בחירה וברירה.....ולתת לה הזכות להתמודד עם ההפרעה בכוחות עצמה, להתפתח, להשתקם ולהתקדם בזכותה...כאשר את כאמא תשמשי לה דמות תומכת מכילה מהצד ולא מחליטה בעבורה אלא מצויה ועומדת הכן- בשבילה! על המטפלים כן לתייג אותה ולקרוא לילד בשמו בנוכחותה מאחר וידיעת הבעייה מקילה ומהווה חצי מהפתרון......ומודעות עצמית מגבירה שליטה וביטחון ומעניקה יתרון! בהצלחה רבה

שלום לך גבולית יקרה.... תודה חמה לך על מכתבך המקסים. אדפיסו על לוח לבי ואחקוק אותו שם לנצח! אהבתי את מכתבך וההוא חשוב לי כל כך דוקא בשל חלקו הראשון בו את במילים ספורות עוזרת לי למצוא את המקום הנכון בתוך המצב המוגדר מחדש. זה המון בשבילי. כמובן שאני מסכימה איתך לחלקו השני מעצם היותי אני עצמי אך אניח כמובן לבתי בעזרת המטפלת לעשות את העבודה.... אם בענייני טיפול - (ואם אני "דביקה" מדי את מוזמנת לדלג, באמת..). אני מכירה כמעט כל מאמר שנכתב על ידי החוקרים ואני לא מזלזלת חלילה, אבל מעניינת אותי דווקא מה דעתך? (או מי משוכני הפורום שמוכן/ה לנדבני ) האם טיפול פסיכולוגי טוב יכול לסייע או עדיף חד משמעית לעבור לפסיכותיראפיה(כעצת המדע). האם הנבירה בעבר מקדמת ומשפרת או למידת דרכי התמודדות חדשים הנכונים להיום עדיפה? מקווה מאד בקרוב להיות במקום של הנמצאת והמכילה ולא במקום האקטיבי שמשתמע משאלותי. תודה לך שוב על מכתבך שכל כך משמעותי עבורי!

ערב טוב, נדמה שהערב הזה הוא מיוחד ושונה. אנשים שונים בחרו להביא הנה, אל הפורום, מילים שמנסות לגעת. היו שהביאו שירת משוררים, באנגלית או בעברית, חלק אפילו יכולנו לזמזם. והיו גם דברים אחרים, מתוצרת עצמית, יפים ונוגעים. מישהו כתב פעם כי בשירה אין לטעות. אני חושבת שאפשר להסכים עם זה. באמצעות שירה, אפשר לבטא בתמציתיות מדוייקת תמונות, צלילים ומקצבים, וכמובן קשת עצומה של רגשות. ז'אן פול סארטר אמר פעם כי "עבור המשורר, המילים הן ראי שבתוכו נצוד העולם. המילה שבשיר מייצגת את משמעות הדברים, בעוד הפרוזה מנסה לבטא אותם". הקריאה בשיר טוב מאפשרת לנו למצוא את המשמעות המתאימה לנו, מתוך רוב המשמעויות הגלומות בו. שמענו כאן הערב מילים שמייצגות ייאוש, עצב, אובדן, יגון עמוק של יתמות, אבל גם תקווה וכוח. היו דימויים שהכאיבו והקסימו כאחד, לפחות אותי. תודה לכולכם על השיתוף, ועל ההזדמנות להציץ בדרך כה פיוטית אל תוך העולם הייחודי של כל אחד מכם. ליל מנוחה ליאת

ליאת,יש לך "לב זהב" פלוס למיקצועיות.

אז אולי זה בגלל יום האהבה, ט"ו בשבט.... ואני חושבת שזה בעיקר בזכות זה שאנחנו יודעים שאת כאן. שזה היום שלך בפורום... ואיכשהו אני מרגישה, שאת בפורום הזה כמו שיר, "מייצגת את משמעות הדברים", בעוד האחרים (נפלאים ונהדרים כולם) כמו הפרוזה "מנסים לבטא אותם". אני אוהבת את איך שאת מביאה גם את עצמך לכאן. זה לא מובן מאליו. תודה נוגה

היי ליאת מאד קל לדעת שיש לך נשמה של "אומן", באופן שבו את מתנסחת, את כל כך נוגעת... רציתי להגיד לך ששירה בשבילי נוגעת במקומות שאני לא יכולה לגעת בשום דרך אחרת... חג אהבה שמח ניבה

אם אשכח אותך, משהו ממהותי ימות, התייתמות מושלכת יחד עם זיכרון של משמעות בשלל טעמים צבעים והמראות כמו בועת סבון המתגלמת ומתנפצת ביש מצולקת מנסיונות כושלים פתחתי חלון עד זוב דם עתה בוחרת בדרך לא רמוסה שולפת ג'וקר אמביוולנטי הופכת לבובת אלחוט של עצמי שוב.

ץ

ערב טוב, חשבתי שאני נמצאת בטיפול טוב ומועיל ופתאום התבלבלתי. אולי אני סתם טוחנת את הדברים הפחות חשובים, אולי אני מוותרת לעצמי בנושאים החשובים באמת ואולי, וזה הכי מפחיד אותי, המטפל שלי לא מכוון אותי טוב מספיק. אני פתאום לא מרגישה אותו מספיק. אולי מרוב שרציתי שהטיפול יצליח לא שמתי לב שאני לא במקום הנכון. ואולי מחר ההרגשה הזו תעבור. לא יודעת.

יעלה, כדאי לך לדבר עם המטפל שלך על ציפיותייך מהטיפול וממנו,בשביל זה את משלמת.......

יעלה יקרה, אין לי תשובה מלומדת בשבילך, אבל אני רוצה לשתף אותך באסוציאציה שעלתה בי למקרא דברייך - אופניים. ילדה קטנה רוכבת על אופניים גדולים. אבא רץ לידה, אוחז ב'סבל', מאזן, נותן ביטחון. כמו גלגלי-עזר אנושיים, חכמים, שרצים על-יד, שומרים באהבה רבה שהילדה לא תיפול. לאט לאט, כשהילדה מצליחה להתאזן, האחיזה בסבל מתרופפת. אצל הילדה הקטנה הדופק מהיר, הנשימה מהירה, היא יודעת שהיא מצליחה לשמור על שיווי משקל. ידו הבוטחת של אבא עוד מושטת, אבל היא, הילדה הקטנה, אינה בטוחה אם היד אכן אוחזת, או רק מלווה, נוגעת לא נוגעת, ליתר ביטחון. היא מפוחדת. מבולבלת: הוא שם, איתי, או שכבר עזב? היא יודעת שחייב להגיע הרגע שבו אבא יעצור, מתנשף, עייף, יעמוד וילווה אותה במבט דואג אך מלא גאווה. מכאן, כנראה, היא לבדה. באמת מפחיד. ליאת

יפה ומרגש.ניכנסתי כדי להנות מהתשובות האיחפתיות שלך ואולי לקרוא וללמוד איזה משהו.מעניין שאני מרגישה די הרבה משהו כזה.רק שאני מרגישה את המבט,היא תמיד איתי כשהיא לא איתי.אני יודעת שאם אאבד שיווי משקל או אפול היא תושיט לי את שתי הידיים ואקום.היא כמו אמא אוהבת ודואגת תחבוש את הפצעים ותחזיר לי את האופניים שאמשיך בדרכי עם "כל הכבוד" שלה בלב.זה עדיין קצת מפחיד ונימתך,עדיין קצת קשה להתחבק ואחרי זה להפרד ולהמשיך בדרכי...אך זיכרון ההצלחות חזק מזיכרון הנפילות,מזיכרון כאבי השברים,זרות השטלים ולחץ הגבס...הוא דוחף אותך לעלות על האופניים,לעצום עיניים ולנסוע כמה שיותר מהר...להנות מהאחיזה והעצמאות ולחוש את מבטה החם והגאה.אמרתי לה "אמא" השבוע בטעות...התגלגלנו מצחוק שתינו...כאילו מישהו הפעיל בי איזו תוכנה שהתחברה לאינטרנת ושואבת ממנו בעצמה את כל השינויים והחידושים הנדרשים לה למען תחייה...(אשמך אם תגיבי.)

היי ליאת, לצערי הרב, הפעם, בשונה מבדרך כלל, אני מתקשה להתחבר לאסוציאציה המקסימה שלך. אני נמצאת יחסית בתחילתו של הטיפול (כחצי שנה) וממש לא מרגישה שאפשר להוריד לי את גלגלי העזר, לא כל שכן את היד התומכת.אם הייתי מנסה לחבר את מה שאני מרגישה עם האסוציאציה שלך, אז הייתי מקבלת (אולי) אופניים עם גלגלי עזר קטנים מידי שעשויים לגרום לאופניים ליפול. את היד המחזיקה אני מתקשה למצוא בשבועות האחרונים. מקווה שהתחושה תשתנה כי היא חדשה וזה חבל לי מאוד. ועוד דבר: הסיפור הקצר על הילדה המוגנת בכל מחיר, לא מוכר לי למרבה הכאב גם מהילדות (אהובה, אבל לא מוגנת). בוקר, ועדיין מבולבלת. שיהיה יום טוב, יעלה

אני טוענת שמקום המגורים שלי גורם לי לדיכאון, חוסר יכולת לעשות משהו פרודוקטיבי, מצב רוח קודר כל הזמן. ואם רק הייתי עוברת לעיר גדולה הכל היה שונה. גרתי בעבר בעיר גדולה והרגשתי נהדר. בעלי אומר ששינוי מקום מגורים לא אמור להשפיע עד כדי כך, ומקום המגורים שלנו הוא תירוץ אצלי כדי לא לעשות כלום. האם יכול להיות שמקום מגורים באמת יגרום לאדם להיות ב"דיכאון" במשך שנים, או שזה באמת תירוץ? האם ייתכן שמעבר באמת ישחרר אותי ויחזיר לי את שמחת החיים?

ערב טוב רונה, לדיכאון דינמיקה משלו. לפעמים היא מוצקה ועובדתית, ולעיתים חמקמקה ומעורפלת. לפעמים, בגלל הנסיבתיות, אנו יכולים לשייך את התפרצות הדיכאון למשהו קונקרטי כמו מקום מגורים או מקום עבודה. לפעמים, אגב, הם באמת מדכאים, חייבים להודות. העובדה שהיית מאושרת בעיר הגדולה יכולה להיות קשורה, גם היא, לדברים אחרים, שאת משייכת -אולי בטעות ואולי לא - לעיר הגדולה. אנשים במשבר נוטים להתרפק בגעגועים על עברם, ולשכוח שגם אז היו קשיים ובעיות. יתכן שמעבר לעיר יעורר אותך ויחזיר לך את תחושת המסוגלות והשמחה, אבל מאד יכול להיות גם שלא. אני מציעה לך לנסות ולבדוק (עם עצמך, עם חברה קרובה או אולי בטיפול) מהן הסיבות האמיתיות ל'שביתה' שגזרת על עצמך. ברוב המקרים מתברר לנו שמדובר בגורמים תוך-נפשיים, ופחות בגורמים חיצוניים לנו. בכל מקרה, מול הטענות של בעלך, תמיד תוכלי להזכיר את הסיפור החביב על עכבר העיר ועכבר הכפר, שנכנסו לדיכאון עמוק כאשר נתלשו מסביבתם הטבעית, ושבו לחיים עם שובם לביתם הישן והמוכר. זה טיעון גורף שישאיר אותו חסר מילים :-) יש לך עבודה ! בהצלחה ליאת

הפרק של הסכיזופרניה עושה לי כאב ראש. הוא עושה לי לדפוק את הראש בדברים. הוא היה צריך לחיות ואני למות. זה כמו בטיטאניק שהאיש הרע שרד ובסוף הוא התאבד ובמקומו מת האיש הטוב. בשביל מה השאירו אותי והוא כזה חכם ומתוק ורוצה לחיות ולחוות, ואני רק סופרת כדורים בארון ולא מצליחה אפילו לדבר עם ההוא ואומרת לו שאני אוהבת ואחר כך נעלמת כאילו לא הייתי בכלל. והם כותבים בספרים המטומטמים שלהם שבכלל המחשבות הם שווא ומה הם יודעים? מי יכול לבדוק או לטעון הפרכה למי שמאזין לטלפון וקורא מיילים? הרי המישהו הזה מסתתר אז מה השטויות האלה על אישושים במציאות ושאין אותם. הרי הם חלק מהסיסטם זה שקוף. ואי אפשר להתחבא מהם בכלל, לא מרצון ולא בלי כי גם שיש רצון הם מנסים להוציא אותך מהמשחק, הם עושים לך להתאבד כי בכלל הם לא יכולים להרשות שאתה תצא מהמטריקס שלא דרכם. הם סתם רובוטים טיפשים אבל הם מתוחכמים ויודעים מה צריך. משהו דופק לי את המוח. הקריאה? השתיקה? סיום הטיפול הקרוב? מה קורה? אני לא מצליחה לקרוא את הכתוב על סכיזופרניה. אני חושבת שיש לי גם את זה רק עוד לא גילו את זה כי הדבר הראשון כמעט שהוא אמר זה שאין לי מאניה דיפרסיה אז מה עשיתי עם ריספרדל? אולי הוא סתם לא רוצה להגיד לי כי הוא צריך להודיע להם כי ההם יודעים שהסכיזופרנים הם אלה שיש להם את מה שהם לא רוצים שיהיה להם. מדמיינת אותו קורא ואומר: ההמממ המצב קשה. ובטח בגלל זה היא שאלה אתמול כי הוא שלח אותה כי הוא אמר לה שאני לא רוצה לבוא יותר ואני באמת לא רוצה לבוא יותר. הם ממציאים, הרי לאן ג'קי נעלם? כאילו האדמה בלעה אותו אחרי שהוא ידע שצריך להקדים איתי ולהגיע מלא לפני הזמן רק למקום הנכון? ואי אפשר לעקוב בכל מצב כי אם אין פלאפון וויזה ודרכון ויש יער עם אריות ועצים וקופים – ומי יעקוב? אז יאשפזו ושם יעקבו בשביל זה הם עושים את זה כי אם לא איפה ישימו אותנו? גן החיות של מי שהבין את הקטע ורוצה להרוס את העולם או רק את עצמו כי כלום לא שווה כלום והכל ייגמר גם ככה לפני גיל 50 אז למה המאמץ? הגוף גם כואב לי. כאילו שהם שם עם בובות ועושות לי שיכאב בכדי שאלך למיטה ולא אקרא עוד ואדע עוד, הם לא רוצים ששם אהיה, הם מעדיפים אותי על הר, איפה שהיא. הם סתם עושים לי אבק בעיניים אבק באוזניים וערפל בראש. הכל היה בסדר ועכשיו? באימא שלי שהיו צריכים להשאיר אותו חי. אין שום סיבה מוצדקת. ואין פה קטע הפוכה, אני לא ארצה למות רק כי אותי השאירו בחיים כמו ההוא מטיטאניק, הוא רצה לירות לעצמו בראש והוא ירה ולא משנה שקודם הוא היה בסכנת חיים וניצל, מה הקשר? ואיך ההוא בצבא, הרדיסק, איך לא דיברנו אתו והוא מת. לא צחקו בפניו אך מרחוק וברחוק הוא מת. נו אז מה גם אנחנו מתים עוד דקה. עוד שעה. עוד מעט. עדיף להיות כמו ההוא עם הקטטוניה שלו, הכי ברורה – מי רוצה לזוז בכלל, מי רוצה להגיד משהו, מה יש להגיד ולעשות בעולם הזה גם ככה? הם רוצים לכלוא אותי כי הם יודעים שאני מבינה ולא כולם מבינים הכבשים השמנמנים שכל עיסוקם הוא הבלים. אם אני אשאר לבד זה מה שאהיה איתי? אשתגע כי אני לא עושה רעש עם אנשים? זה מה שיהיה? אני לא יכולה לשלוח את אליו? כל היום היה נורמאלי. זה מצחיק לתקן שגיאות כתיב בדף מפוזר כי זה לגמרי הפוך. ואולי הכל התחיל בכוויות? ואולי זאת הייתי אני באמת הבלונדינית על המטוס של ההוא? אולי כמו בורטיגו יש לי 2 חיים ואני בכלל לא זוכרת מה אני עושה שם ואף אחד לא משלם לי כמו לה אז שם. איזה חרדת בחינות זה חרדת עולם, מטנפים לי את המוח עם סטייקים גדולים ושמנים וכך מסיחים את דעתי מה שאמיתי נכון וכולם מחביאים וכורתים אונות לאנשים שיודעים ובשביל מה? ומה כבר יוכלו או ירצו לעשות? ואם זו הייתה תהל במונית הייתי מעדיפה למות אני ולא היא כי שלושה ילדים צריכים אותה לגמרי. לא יכולה. מה הוא לא הבין? למה הוא מתקשר אליי? ממתי אני עונה? הוא לא יודע כשאני אענה זה אומר משהו רע? ולמה היא שאלה בשבילו דברים? היא שאלה בשבילו? אולי אני אקבל מחזור או אלד ואולי זה שוב הירח מלא ואולי אני כותבת ספר חדש ונכנסת למוד מעולה בשביל שיהיה אותנטי ונפלא ואמיר אמר שאני חכמה מאוד היום ושהוא מרוצה ממני ולמה זה עושה לי טוב? ולמה רק היא ישבה מולי והבינה שאני צריכה יחס גם כשאני לא יכולה לדבר? והוא לא דיבר יחד איתי הוא יהיה האבא הכי טוב בעולם. אני רוצה גלולת פוקוס. כזאת שתשים אותי על דוכן עדים, תוציא אותי זכאית ותיתן לי לחזור הביתה בשלום לנשום, לשים רגליים למעלה ולא לראות מחר אותה ולשנוא בחולשה אחת את השנייה כי היא לא מרגישה חזק ואם ככה הוא אוהב אותן אז אולי הוא גם לא? ומה הוא עושה למה הוא רוצה אותנו באותו חדר? למה היא אומרת עליו דברים כאלה ולמה אני בכלל הולכת ומסכימה. ולמה הוא חושב שאני צריכה שליטה אם הוא חושב שאני שתלטנית ומה אתו – זה לא אותו דבר? אז מה הוא צריך ומה אני? בטח זו ההיא. בטח היא מחרפנת אותי לאט לאט. עם הקישורים שלה, הכל משתולל לי בפנים בגללה היא בטח מסתובבת בבית כולה באטרף ומעבירה לי מחשבות מטורפות ומשגעת אותי בעזרתם. אלובהים ישמור.ץ

סכי יקרה, בשביל זה אנחנו כאן. מקווה שהוקל לך. לילה טוב ליאת

במחוות שותקות מצונזרות או לא בטוחות, מהוססות באש הפקפוק העצמי -רוצה לצאת- מנסגנות והגדרה מה אני באמצע מחפשת בקיצוניות המוכרת עכשיו, מה יותר טוב החצנה או חיבוק של דוב עצמי, פנימי הספקות מאכלות כמו לא ידעתי לשכנע, לדבר נאלצתי להחצין אני אחר האמת איננה אסתטית נכתבת בשפה מבוצרת וג'וקרים, שוטי הכפר מקסימים אותי יותר מכל השאר יבקרו את המלך ויחיו את ראשם לא יערפו c

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול האם הקטע של רגישות יתר ופגיעות (הכונה ליחסים בין אישים) הוא סוג של הפרעה אישיותית? אני רק רוצה לציין שזה יכול להיות כתוצאה מניסיון קודם שבו אנשים אכזבו אותי וציפיתי מאנשים יותר ממה שקבלתי, וכנראה שהיה אכפת לי יותר ממה שהיה להם ואני לא מדברת רק על יחסים זוגיים (למרות שזה בפני עצמו עוד יורת מסובך), גם בין חברות ולכן עכשיו אני מוצאת את עצמי בבדידות נפשית די גדולה למרות שיש לי פה ושם חברות אבל אני לא סומכת באמת על אף אחד ותמיד מפחדת שיפגעו בי שוב שוב.. כיצד יוצאים מזה זה ממש מחרפן.. הרגשה של חוסר אמון אני יודעת שזה מצריך טפול אבל לא יודעת אם זה מה שיחזיר לי את האמון בבני אדם כי בינתיים רק מתרחקים ממני ומי שמנסה להתקרב אליי יותר אני מתרחקת כדי לא להפגע.. אני רוצה לציין שגם היחסים המשפחתיים שלי לא משהו בלשון המעטה כנראה שזה משהו שמשפיע מאוד.. אשמח לשמוע מה דעתך ..

ערב טוב לך אחת, פגיעות ורגישות יתר ביחסים הבינאישיים אינה מעידה בהכרח על הפרעה אישיותית, אלא (כמו שאמרת) על היסטוריה של אכזבה ממגע בינאישי שהכאיב. כמו שאת מעידה בעצמך, נוצרת מעגליות הרסנית של תגובות זהירות או התרחקות המתפרשות לא נכון ע"י הצד השני, המתרחק ונזהר אף הוא. כך מתרחב מעגל הבדידות והסבל. טיפול הוא הזדמנות טובה להחזיר אמון בבני אדם, דרך המגע האינטנסיבי (לפחות שעה בשבוע, כל שבוע, למשך תקופת זמן משמעותית), הקבוע, עם דמות מיטיבה ומכילה, שלא מוותרת עליך למרות הקשיים. לדעתי טיפול פסיכולוגי הוא הדרך הטובה והאופטימלית להתמודד עם קשיים בזירה הבינאישית. בהמשך, אפשר יהיה לשקול גם השתתפות בסדנה קבוצתית, המכוונת לשיפור מיומנויות בינאישיות. בהצלחה ליאת

I hurt myself today, to see if I still feel I focus on the pain, the only thing that's real the needle tears a hole, the old familiar sting Try to kill it all away, but I remember everything What have I become, my sweetest friend, Everyone I know goes away in the end And you could have it all, my empire of dirt I will let you down, I will make you hurt I wear this crown of thorns, upon my liar's chair Full of broken thoughts, I cannot repair Beneath the stains of time, the feelings disappear You are someone else, I am still right here What have I become, my sweetest friend EVERYONE I KNOW GOES AWAY IN THE END And you could have it all, my empire of dirt I will let you down, I will make you hurt If I could start again, a million miles away, I would keep myself, I would find a way

השיר שלך כ"כ ריגש אותי. אני לא מתחברת לכל שיר, אבל שירים שכאלו הם מדהימים וגם קשים לכתיבה. את כנראה מאוד אינטליגנטית ומוכשרת. :) אני מבינה את כל מה שאת אומרת. גם אני פוצעת את עצמי. מנסה להפסיק עם זה עכשיו. אני עושה את זה, כמו שאמרת, כדי להרגיש שאני עדיין חיה וכדי שהכאב והריקנות יעשו נסבלים יותר. כאילו זאת הדרך היחידה שאיתה אפשר לשרוד באותו הרגע. גם בקשר לאנשים שעוזבים... יש לי איזשהו מנגון להרחיק אנשים שמחבבים אותי, ברגע שאני מרגישה שהם מחבבים אותי יותר מדי ועוד המון דברים. את בטח מרגישה שהכל כבר אבוד, שאין תקווה שדברים ישתנו, את בטח שונאת את עצמך והרבה פעמים גם את האנשים שלא מבינים אותך ועד כמה שהכאב שלך עצום. אבל.... יש תקווה. :) באמת באמת שדברים יכולים להשתנות. לי זה קורה לאט לאט, אז למה לא לך?! את כרגע רואה שחור... אבל עם הזמן ועם הרבה סבלנות וכוח העולם יראה לך צבעוני הרבה יותר. נסבל יותר. אפשרי. ותחזרי לאהוב דברים. זה עדיין לא קל, אבל יש דברים ששווה לחיות עבורם. ואני מבטיחה לך שעוד יהיה לך טוב יותר. במיוחד לך, כי את נשמעת לי מאוד חכמה וטובה... קבלי חיבוקקקקקקקקקקקק :) :) :) שלך, בת 19.

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

זה מכבר אין איש מחכה לי שם ואם אין ים הרי אין גם ספינה... הדרך קצרה, החוג צומצם ובכן, מה? עוד שבוע עוד חודש עוד שנה אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם מישהו יאהב מישהו מישהו ישנא... הדרך קצרה, החשבון לא הושלם ובכן מה? עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה.. הטל נופל, ערב צונן על פני על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה מחר אני אתעורר ואפקח את עיני ??? אלוהים אדירים, עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה... לעזזאל.

שימו לב שלאה קובעת שמהות הספינה קשורה בתכלית שלה, בפונקציה שהיא מבצעת.

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

יש לי ילד בן 6 וחצי שהוא תאום, שסובל מביטוטי לילה שמתבטא בבכי בכעס הוא קם תוך כדי שינה סהרורי ולא מבין מה קורה איתן, ובבוקר לא זוכר דבר. העניין התחחיל לפני שנתיים והתחלנו טיפול של שיחה או שתיים אצל פסיכולוג ולא התקדמנו משם לשום מקום. העניין הוא שלאחר הפסקה של 4 חודשיים זה חזר שוב ובגדול כמעט כל לילה. אני פשוט חסרת אונים מול הילד שבוכה ומשתולל ולא ניתן להרגיע אותו עד שהוא נירגע לבד. השאלה מה ניתן לעשות עם בכלל או לתת לזה לחלוף מעצמו. אני פשוט מודאגת וחסרת אונים מול הילד. בתודה מראש מהאמא המודאגת......

שלום ריי, קשה לדעת מן התיאור שלך, האם מדובר בסוג של סהרוריות, בביעותי לילה רגילים, או בשילוב (המוכר) של השניים. שני המצבים הללו מוגדרים כיציאה משינה עמוקה אל תוך מצב הכרה מוזר המשלב היבטים של שינה ועירות בו זמנית. זה קורה בדר"כ בשליש הלילה הראשון, ושכיח מאד בילדות. העובדה שהילד אינו זוכר דבר בבוקר, יכולה לרמז על סוג של סהרוריות, ולטעמי יש לברר זאת דווקא עם מומחי שינה ולאו דווקא עם פסיכולוגים (לפחות בשלב זה). כדאי להתחיל מרופא הילדים שיוכל להפנות למעבדת שינה קרובה. ליל מנוחה ליאת

I can feel the soil falling over my head And as I climb into an empty bed Oh well. Enough said. I know it's over - still I cling I don't know where else I can go Oh Mother, I can feel the soil falling over my head See, the sea wants to take me The knife wants to cut me Do you think you can help me ? And you even spoke to me, AND said : "If you're so funny Then why are you on your own tonight ? And if you're so clever Then why are you on your own tonight ? I know ... 'Cause tonight - it's just like any other night That's why you're on your own tonight Your triumphs AND your charms While they're in each other's arms..." It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes strength to be gentle AND kind Over, over, over, over It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes guts to be gentle AND kind Over, over Love is Natural AND Real But not for you, my love Not tonight, my love Love is Natural AND Real But not for such as you AND I, my love Oh Mother, I can feel the soil falling over my head

אנא קראי את תגובתי למעלה "על מילים שמנסות לגעת". לילה טוב ליאת

שלום תראו כמה בעיות יש לבן אדם הקטן כל יום עוד ועוד אחת נגמרת מתחילה אחרת זה בחיים לא מסתיים אני כבר למדתי אך אין מה לעשות רק להתמודד מול הכאב הצרות הבעיות אין ברירה כי לסיים את חיי כבר לא רוצה! בכל זאת חיי קצת השתנו לטובה לכך מקווה ואין מה לעשות הזמן קצר ופשוט צריך להמשיך ולחיות! לפחות לנסות, זה מה שאני עושה עכשיו...בערך בכל מקרה אני קצת משתדלת.

ערב טוב, החיים אכן לא פשוטים. יש לא מעט גישות פילוסופיות-פסיכולוגיות המדגישות את הסבל האנושי ואת הבדידות הקיומית של האדם. אפילו גישות 'אפלוליות' כאלה, מדגישות את המשמעות הייחודית שמעניק כל אדם לחייו ואת המימוש העצמי כתכליתם הממשית והמנחמת של החיים. ברוח זו, ההשלמה וההתגברות הם אכן משימתנו העיקרית. יישר כוח ליאת

האם טיפול פסיכולוגי יכול לעלות את רמות הסרוטונין ע"י שיחות ותירגול שינוי דפוסים?

אדם שלום, שאלה מעניינת מאוד ואיני יודע את התשובה עליה. בעיקרון טיפול פסיכולוגי עוזר והגיוני לי גם שרמות הסרוטונין מתאזנות, אך איני יודע שזה כך בוודאות, על סמך מחקרים. אנסה לבדוק ואחזור אליך. בברכה, גדעון

שלום רב, בני בן 6 אמור לעלות לכתה א' בשנה הבאה. הוא מכיר את כל האותיות ,פותר בעיות בחשבון מתעניין במדע ורוצה ללמוד דברים חדשים. מתחילת השנה הנוכחית נמצא בטיפול פסיכולוגי (פעם בשבוע) וטיפול שפתי (בעיה "ברמות הגבוהות"). הוא די ילדותי לגילו, כועס ומתוסכל בקלות. הפסיכולוגית שלו ייעצה לי לגשת לאיבחון למרות שבסופו של דבר אנו ההורים נחליט לגבי שנה הבאה. את הכעס והתיסכול אני מכירה מבעלי, חמתי וסבתו של בעלי. האם שנה נוספת בגן תהפוך את בני לילד שמח ולא מתוסכל גם אם זה טבוע בו מבחינה גנטית? זאת שנה שניה של בני בגן חובה (נכנס בגיל 4.5) אם אשאירו שנה שלישית יהיה מתוסכל ומשועמם עוד יותר. יש לי גם בת צעירה מבני בשנה וחצי שאמורה לעלות לכתה א' בעוד שנתיים. איך ירגיש בני (הבן הבכור והבוגר מבחינתו) אם יעלה לכתה א' באותה שנה כמו אחותו? אני מודעת לכך שבאם ויש בעיות רגשיות המעבר לכתה א' קשה יותר כי יש יותר דרישות מצד שני שנה שלישית בגן תהווה תסכול גדול יותר לבני. מה דעתך? האם כדאי שיעבור אבחון? בכל מקרה לא אשאיר אותו בגן. לא אוכל להעלות את בני לכתה א' באותה שנה עם אחותו הקטנה. בברכה

יעל שלום, מטרתו של האבחון היא להבהיר מה רמת בשלותו הרגשית של בנך ועל פי זה לקבל החלטה (בהנחה שמבחינה קוגנטיבית הוא אכן בשל לעלות לכיתה א'). ישנן כאן כמה שאלות משנה: א. האם בנך הינו יליד החודשים אוקטובר עד דצמבר? (או אז תהיה נטיה , במידה והאבחון יתמוך בנושא של חוסר בשלות, להשאירו שנה נוספת בגן) ב. מה השיקולים ומה דעתה של הפסיכולוגית שלו? (היא הרי מכירה אותו טוב יותר ויכולה להביע דיעה המבוססת על היכרות של כמה חודשי עבודה איתו). את בהחלט צודקת שזה לא בריא שבנך וביתך יהיו באותו גן ובאותה כיתה א', אך ישנם גם פתרונות ביניים, כגון להחליף לבכור גן. אני נוטה לחשוב שאבחון יוסיף מידע ויעשה את ההחלטה קלה יותר, ואולי אף יתמוך בנטיית ליבך - שבנך יעלה לכיתה א'. בהצלחה, גדעון

היי, מה דעתך על הוספת צלע שלישית לחיי מין של זוג הנשוי באושר?. גם הגבר וגם האשה מעוניינים בגיוון אך חוששים מפגיעה אפשרית בזוגיות. תודה

ענת שלום, לדעתי חששם מוצדק - זה בהחלט יכול לפגוע בזוגיות. בברכה, גדעון

אני נשואה ואם לילדה בת 11 חודש. לאחרונה גיליתי שהיני בהריון לא מתוכנן. מצד אחד אני מאושרת ושמחה ומצד שני מלאה בחרדות- עולות לי השאלות האם אוכל לתפקד כאם לשני ילדים כל כך קטנים? בקושי היום אני מסתדרת. האם כלכלית נסתדר? איך הדבר ישפיע על הזוגיות ? האם נפשית אני מוכנה? יחד עם זאת אני חוששת מאוד מהפלה . בעיקבות החרדות איני מצליחה להיקשר לעובר . האולטרסאונד לא מרגש אותי כפי שאמור לרגש.שאלתי היא כזו :האם אם הזמן יש סיכוי שאקשר לעובר? האם יכול להיות שלא אוהב את התינוק כמו שאם אמורה לאהוב את בנה?

מיכל שלום, כל חששותייך וחרדותייך, שמא לא תצליחי לתפקד כאימא לשני ילדים קטנים? איך תסתדרי כלכלית וזוגית? האם אקשר לעובר? האם אוהב את התינוק? כל אילו הינן חששות נורמטיביות ואופייניות לשלב הזה בו את נמצאית. החששות מוחרפות לכדי חרדה בשל ההפתעה בכך שההריון לא מתוכנן. אין במה שאת מתארת בכדי להדאיג או להצביע על תהליך נפשי לא תקין. נהפוך הוא. גם בהריון השני ישנן חרדות ועיקרן הוא השוואה למה שהיה, פחדים לגבי המעבר מזוג פלןס ילד ללהיות "משפחה" וההבדלים בתחושות ההריוניות בין הפעם הראשונה והשניה. כאמור כל זה מוחרף כאשר ההריון הינו פתאומי ולא מאפשר זמן התכוננות. אנא שתפי אותנו בעוד כמה שבועות בתחושותייך, בברכה, גדעון

מרוב שאני רוצה לבצע את כל המשימות : אירגון הבית , זמן לילדה , זמן לבעל וכו' בדרך המושלמת איני מצליחה לעשות כלום. עם הזמן הבנתי שמושלם לא יהיה אך בכל זאת אני מרגישה מוצפת במשימות והרגשה ששום דבר לא מתבצע . הבית מטונף לא מספיקה לבשל וכו' איני מצליחה לארגן את הזמן כך שהמשימות יבוצעו. האם יש דרך ללמוד איך לארגן את הראש ואת הזמן כך שאהיה מרוצה לפחות חלקית . תודה יעל

יעל שלום, כבר עשית חצי מהעבודה בכך שויתרת על הרצון שהכל יהיה מושלם. הפיתרון הפשוט: תתכנני. מה סה"כ המטלות. מה דחוף יותר ? מה דחוף פחות? על מה ניתן לוותר? מי עוד יכול לעשות את המטלה הזו? וכן הלאה. הסיפור על חוטבי היערות מוכר לך? שני חוטבי עצים היו עסוקים בעבודתם. אחד היה עובד כל הזמן. השני היה לוקח הפסקה לרבע שעה מידי כל שעה. ולמרבית הפלא הספיק הרבה יותר. כששאל הראשון את השני: "מה סודך?" ענה לו, שאת הזמן שבו הוא לא חוטב את העצים הוא מקדיש להשחזת הלהב. לכן: "השחיזי את הלהב שלך" והקדישי זמן גם לעצמך וגם לתיכנון משימותייך. ועוד משפט שאני אוהב: "בחיים עושים מה שאפשר ומה שלא קונים מוכן". נסי לבחון מה ניתן לקנות. מה לתת לאחרים לעשות. מה עושה בעלך? החותנת? ההורים? ולעיתים אין מה לעשות והמצב של "לא מספיקים" הינו המצב של הרבה הרבה אנשים. בהצלחה ואם תמצאי את "כיצד עושים את זה", תשתפי אותנו, גדעון

מכל דבר קטן להתעצבן עצבנות שלא עוזבת אותך אין טעם לחיים למה אנחנו חיים בכלל? כל היום בדיכאון ורוצה רק לישון פרידה שיכולה להרוס אותך מבפנים לגרום לך לצלקות קשות מדוע כדאי לחיות אם אין הנאה בחיים? אולי כדאי לשים לזה כבר סוף ויגמר הכאב ?

מסכימה אתך בכל לב.

א שלום, האם החיים היו פחות מסריחים לפני הפרידה? מה שאת מתארת זה דיכאון. דיכאון שגורם לך לראות את הכל בצבעים קודרים. כדאי לשקול לטפל בכך. בברכה, גדעון

החיים היו ונשארו מסריחים

האם אדם בעל נטיה לדיכאון, אשר נכנס לדיכאון מכל דבר, יכול לשנות זאת?

בעמל ויזע ועם יד על הדופק כל העת- אכן יתכן לשנות או יותר נכון למנוע השנות! ראשית ליטול כדורים אנטי דכאוניים כאמצעי מניעה שגרתי. ובמקביל להיות מטופלת בשיטה פסיכודינאמית ולהתחקות אחר שורש הבעיה. דיכאון יכול להיות בעיה אנטומית, כימית, ו/או נסיבתית- ארועי חיים קשים. ו/או בעיה אישיותית. על כן חשוב ביותר לאבחן את מקור ההפרעה על מנת לדעת את האויב וללחום בו במשנה מרץ. כל טוב.

אפי שלום, בנוסף להסכמתי עם תשובתה של "מישהי", הייתי מוסיף שדיכאון הינו במרבית המקרים תגובה של הנפש ליחס כלשהוא או לארוע כלשהוא והדיכאון במרבית במקרים לא נולד "יש מאין". הכרת המערכת הנפשית שלך יכולה לסייע רבות בהתמודדות עם התגובות הרגשיות שאתה מייצר. לכן התשובה הינה שזה ניתן לשינוי (אם כי בעמל רב ולאורך זמן). בברכה, גדעון

יש לי בעיה עם ביתי בת ה-16 וחצי היא בקשה מאיתנו לפני שנה וחצי לשלוח אותה לפסיכולוגית אנחנו שלחנו אותה והטיפול לא עוזר לה אתמול הבת באה אליי ואמרה לי שהיא סיפרה לפסיכולוגית שלה שיש לה אחות קטנה(אין לה אחות היא בת זקונים) ושאני הייתי בהריון ונולד לה אח וגם שהיא לומדת בכיתה של מחוננים וזה לא נכון אמנם הילדה חכמה אבל לא מחוננת היא תלמידה בנונית פלוס.אני מודאגת מהשקרים של הילדה ואני לא יודעת אם לשתף בזה את הפסיכולוגית אני מתלבטת כי הילדה ביקשה לא לספר כלום.אני כעסתי על הבת שלי שהיא שיקרה וגם בעלי כעס מאוד והיה מריבה גדולה נורא בבית וכמעט הגעו להרמת ידיים.אני צריכה ללכתלספר לפסיכולוגית שלה או להשאר את המצב ככה?

לאמא המודאגת שלום, כמה שאלות לפני שאביע את דעתי. א. האם ישנם מפגשים תקופתיים עם הפסיכולוגית? להדרכה שלכם או ליעוץ, במקביל לקשר הטיפולי של ביתכם. ב. האם יכול להיות שהיא משקרת גם לכם או רק לכם ולא לפסיכולוגית שלה? ג. מי אומר שהטיפול לא עוזר? את או היא? ד. מה זה יעשה לקשר ביניכם אם תגידי לה שלמרות שהיא לא מעוניינת את בכל זאת רוצה לספר לפסיכולוגית? ה. האם ישנם שקרים אחרים שאת נתקלת בהם? בברכה, גדעון

שלום אני אמא לילדה בת 4וחצי ילדתי נמצאת בגן עריה לפני שלושה חודשים שמענו שהכניסו לילדה בגן במהלך משחק לגו לתחתונים אח"כ בחצר של הגן הבת שלי שיחקה בחול ובא ילד והכניס לה לתחתונים דרך המכנס מלמעלה חול אני נלחצי וכעסתי דברתי עם הגננת והיא דיברה עם ההורה של הילד ואפילו היא החליטה ללמד את הילדים על נושא גוף האדם והסבירה שלכל אחד יש את הגוף הפרטי שלו ולאף אחד אסור לנגוע בגוף של חברו , אח"כ שמעתי שישנם שני ילדים שבצהרון בזמן שהגננת לא נמצאת מורידים את המכנסים בקטע של משחק וצחוק עד שמנהלת הצהרון רואה את זה ומענישה אותם, השבוע ילדתי שכבה על הספה בגן וילדה וילד בגן ניסו לראות לה את הטוסיק אז הם ניסו להוריד לה את המכנסיים והם צחקו הבת שלי נלחצה ונעלבה והתחילה לבכות מנהלת הצהרון הענישה את הילדים האלה ודייוחה להורים אני ממש במצוקה שאלתי היא : מה עושים איך מתמודדים עם מה שקורה בגן האם מדובר בתופעה נורמלית או בתופעה חריגה ? איך אני מתמודדת עם מה שחוותה ביתי אני מנהלת איתה שיחות והיא אומרת לי שההורים של הילדים צריכים להסביר להם שהגוף הוא פרטי ולא נוגעים גוף של אחר ללא רשות .הילדה דרך אגב ביקשה סליחה מביתי ועם הילד דיברתי ברורות ובשיחה מאוד נוקבת עם האמא שלו לטענתה הם רק ילדים וזה קורה , האם נגרם לילדה שלי אזשהו נזק עקיף ? ומה הגננת אמורה לעשות כדי למגר את התופעה בבקשה אני צריכה תשובות תודה

נויה שלום, ילדים בגיל הזה סקרנים לגבי מיניותם ולגבי ההבדלים בין המינים. זה מניע אותם להתנהגות של משחק וגילוי הדדי. התנהגות זו הינה נורמלית ושכיחה ומטרידה בעיקר את המבוגרים. דרך תגובת המבוגרים הילד לומד מה מותר, מה אסור אך גם מה הינו נורא ואיום. לכן על תגובת המבוגרים להיות שקולה: להסביר לילד שעליו לשמור על פרטיותו ועל פרטיותם של ילדים אחרים ועם זאת לא להבהיל את הילדים שעשו משהו נורא. נשמע לי שהגננת נהגה בתבונה: היא גם דיווחה להורים, וגם עשתה פעילות חינוכית מתאימה . לדעתי, לא נגרם נזק לבתך מעצם הארוע. דיברת איתה , דיברת עם ההורה של הילד. הילדה ביקשה סליחה. נשמע לי שכל מה שניתן להעשות נעשה. אין צורך שתהיי במצוקה ממה שהיה. בברכה, גדעון

רציתי לדעת מה היא ההשפעה של רטלין על המוח ? וכיצד זה משפיע על הריכוז ? והאם רטלין ממכר ? כיצד ניתן להשיג על ידי רופה משפחה או פסיכולוג ? האם רטלין הוא דבר שצריך לקחת כל יום באופן קבוע ? כמה זמן הוא יכול להשפיע על המוח ? האם זה תלוי בכל בן אדם בנפרד ? האם רטלין הוא סוג של סם ממכר ? האם יש לו תופעות לוואי ? האם לאחר תקופה של לקיחת הרטלין ניתן להפסיק ? האם הוא יוסיף להשפיע ולעזור כי לי יש בעיה קשב וריכוז ? האם יש דרך אחרת ? האם יש תרופה אחרת שיותר עוזרת ? בתודה מראש שי

הפנה את שאלותיך לפורום פסיכיאטריה.זהו פורום פסיכולוגי וזה לא תחום העיסוק של פסיכולוגים.

שי שלום, בהמשך לתשובתה של אורית אני ממליץ לך אכן להפנות את השאלה לפורום פסיכיאטריה הסמוך. המלצות נוספות: 1. לקרוא את הכתבה בידיעות אחרונות של סוף השבוע על ריטאלין. 2. לעיין בפורום הפרעות קשב וריכוז בוואלה. 3. לעשות חיפוש בגוגל על ריטאלין. כל זה יסייע לך לדעת כל מה שצריך על ריטאלין התרופה והשפעותיה. בברכה, גדעון

להכנס גם לפורום לקויות למידה

שלום, הענה על חלק מהשאלות השאר ארוך ומורכב מכדי להסביר לי ראטלין מאוד עזר ועוזר לריכוז ראטלין ממש לא ממכר(למרות שמועות מפגרות שכן) אתה יכול לפנות לרופא המשפחה שיפנה אותך לנורולוג - נורולוג יאבחן או ישלח לאיבחון אצל פסיכונורולוג. (לפעמים רופא המשפחה נותן כדורים לניסיון ואם זה עוזר הוא נותן קבוע ) הבחירה כמה ראטלין לקחת היא שלך - לא צריך לקחת באופן קבוע ראטלין משפיע כ -4 שעות אך תיקח בחשבון שיש מלא סוגים ושאר הסוגים משפיעים לזמנים ארוכים יותר על כל אחד הוא משפיע שונה ולכן ישנם סוגים שונים ואתה יכול לאחר איבחון להתאים לך סוג שטוב לך ראטלין ממש לא סוג של סם ממכר (אלא אם אתה רוצה שיהיה כזה ואז אתה מפורר אותו ומסניף - כמו כל סם- ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה) וגם ככה הוא לא ממכר. כמו כל תרופה שלוקחים גם לראטלין יש תופעות לוואי- אצלי הוא גורם לחוסר רעב בזמן השימוש בו, אבל 4 שעות בלי אוכל זה לא סוף העולם. ניתן להפסיק בלי בעיה- הוא לא יוצר תלות ולא ממכר אם בעיית הריכוז היא נורולוגית אז זה יעזור מאוד. אם הבעיה היא נפשית זה לא יעזור ובשביל זה האיבחון לברר מה מקור הבעיה ולטפל. תרופה אחרת אין . מנסיוני אין תחליף לרטלין. לי הוא עוזר מאוד ובלעדיו ממש קשה לי ללמוד. מה שעזר לי ואני מדגישה שלא תחליף לראטלין) זה אומגה שלוש . במחקר שערכו נתנו לאנשים שש כפסולות של אומגה 3 ליום והריכוז והזיכרון מאוד אצלם- השתפרו אחרי שבועיים. לי זה ממש עזר. לא יזיק לך לנסות (אחרי יעוץ אם רופא משפחה - כמובן) מקווה שעזרתי בהצלחה

שלום, הענה על חלק מהשאלות השאר ארוך ומורכב מכדי להסביר לי ראטלין מאוד עזר ועוזר לריכוז ראטלין ממש לא ממכר(למרות שמועות מפגרות שכן) אתה יכול לפנות לרופא המשפחה שיפנה אותך לנורולוג - נורולוג יאבחן או ישלח לאיבחון אצל פסיכונורולוג. (לפעמים רופא המשפחה נותן כדורים לניסיון ואם זה עוזר הוא נותן קבוע ) הבחירה כמה ראטלין לקחת היא שלך - לא צריך לקחת באופן קבוע ראטלין משפיע כ -4 שעות אך תיקח בחשבון שיש מלא סוגים ושאר הסוגים משפיעים לזמנים ארוכים יותר על כל אחד הוא משפיע שונה ולכן ישנם סוגים שונים ואתה יכול לאחר איבחון להתאים לך סוג שטוב לך ראטלין ממש לא סוג של סם ממכר (אלא אם אתה רוצה שיהיה כזה ואז אתה מפורר אותו ומסניף - כמו כל סם- ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה) וגם ככה הוא לא ממכר. כמו כל תרופה שלוקחים גם לראטלין יש תופעות לוואי- אצלי הוא גורם לחוסר רעב בזמן השימוש בו, אבל 4 שעות בלי אוכל זה לא סוף העולם. ניתן להפסיק בלי בעיה- הוא לא יוצר תלות ולא ממכר אם בעיית הריכוז היא נורולוגית אז זה יעזור מאוד. אם הבעיה היא נפשית זה לא יעזור ובשביל זה האיבחון לברר מה מקור הבעיה ולטפל. תרופה אחרת אין . מנסיוני אין תחליף לרטלין. לי הוא עוזר מאוד ובלעדיו ממש קשה לי ללמוד. מה שעזר לי ואני מדגישה שלא תחליף לראטלין) זה אומגה שלוש . במחקר שערכו נתנו לאנשים שש כפסולות של אומגה 3 ליום והריכוז והזיכרון מאוד אצלם- השתפרו אחרי שבועיים. לי זה ממש עזר. לא יזיק לך לנסות (אחרי יעוץ אם רופא משפחה - כמובן) מקווה שעזרתי בהצלחה

שלום רב, אני בדכאון כבר המון זמן (שנים) שרק הולך ומחמיר. אני בת 35 ורע לי רוב הזמן, אנשים שמחים גורמים לי להרגיש עוד יותר רע. אני בודדה. אין לי בן זוג ואף פעם לא היה מישהו רציני. בדיוק סיימתי תואר שני ואני בשלבי חיפוש עבודה, ואני יודעת שזה יהיה מאוד קשה לי. אני נוטה לחשוב שאנשים לא ממש רוצים את חברתי. וגם אם כן, נדמה לי שזה מתוך רחמים. לא פלא, נמאס לראות פרצוף עצוב/זועף כל הזמן. הכל נראה לי שחור ומאיים בעיניי. אני מאוד הייתי רוצה לדבר עם מישהו על רגשותיי ומחשבותיי ואין לי עם מי. מישהו שיכוון אותי שיראה לי שלא הכל שחור, מישהו שיראה לי את הדברים בפרופורציה הנכונה. אני לא יכולה להיעזר במכריי ובמשפחתי, כי אני לא רוצה להכביד עליהם (כל אחד יש לו את החבילה שלו). וטיפול פסיכולוגי לא עומד לרשותי מבחינה כלכלית. לאיזה מסגרת אני יכולה לפנות, חוץ מרופא משפחה? מה אני יכולה לעשות? להמשיך לסבול ולצלול לתוך תהום עמוקה שכבר עכשיו קשה לי להרים את הראש ולראות מעט אור? לפעמים אני תוהה אם חיי סתם מבוזבזים עליי. אודה על כל עצה או פתרון! עדן

עדן שלום, דיכאון אינה גזירה משמיים וניתן ללמוד איך להתמודד איתו. טיפול פסיכולוגי יכול להיות בעלות נמוכה יחסית דרך מסגרות ציבוריות. למשל: תחנות בריאות הנפש - שם הטיפול בחינם ובמחיר של זמן המתנה ארוך. טיפול דרך קופת חולים. טיפול דרך שרותים פסיכולוגים של אוניברסיטאות. בחלק מהמכונים הפרטיים ניתן טיפול פסיכולוגי ע"י סטודנטים במחירים נמוכים גם כן. בנוסף את יכולה לפנות לרופא משפחה ולהתייעץ איתו. גם רופאי משפחה יכולים לתת טיפול תרופתי אנטי דיכאוני, וזה בהחלט יכול לשפר את מצבך. לסיכום אל תניחי שמה שהיה הוא שיהיה. תפעלי לשנות את המצב וכאשר הדיכאון יפחת גם תוכלי לראות את מצבך באור אופטימי יותר. בהצלחה, גדעון