פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני בן 19 אני מרבה לחשוב על המיניות של בנות ואיך הן נהנות מסקס ומי נהנה יותר נשים או גברים ולפעמים אני שואל את עצמי אם אני הייתי אשה איך הייתי מרגיש האם החיים שלי יהיו שונים? אני תמיד עסוק במחשבות האלה שאני לא מצליח להשיב עליהן האם זה מעיד על בעיה מסוימת? תודה

שלום איתן, תודה לאל, שעל מחשבותינו אין כל צנזורה חיצונית. מחשבות על מיניות מאד טבעיות ונורמליות, בעיקר אצל אנשים צעירים. גם מחשבות ותהיות סביב הזהות המינית שלנו הן חלק מההתבגרות הנורמלית. לא ברור לי לאיזו בעייה אתה מכוון, אבל במחשבות כשלעצמן אין כל דבר שנשמע לי מדאיג. במידה ותחוש שהמחשבות טורדות אותך עד כדי הפרעה לתפקוד תקין, תוכל להתייעץ שוב. בשמחות ליאת

הי איתן נראה לי שאם כל המחשבות והשאלות שמעסיקות אותנו ואין לנו תשובות להן היו מוגדרות כבעיה, אז באמת היינו בבעיה :-). ובטח ובטח כשמדובר במיניות. סתם רציתי לציין שזה בהחלט לא נושא שמעסיק רק אותך, ואני מדברת מן "הצד השני של הגדר".. כשקראתי את השאלה שלך הדבר שראשון שעלה לי בראש זה השיר "מאה אחוז גבר" של יונה וולך, על הרצון להבין/ לדעת/ וגם לפעמים להיות בעור האחר (וגם קצת על המסגרות המגדריות שמקבעות אותנו..). אז אני מצרפת את השיר, ומקווה שתמשיך לתהות בנושא - פשוט כי הרצון להבין ולדעת מה הצד השני מרגיש הוא חלק בלתי נפרד מההדדיות הנפלאה שיכולה להיות בין גברים לנשים.. לפי דעתי, כמובן:) לילה טוב, אילת. "מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשהוא יורד אני רוצה לרדת יחד איתו כשהוא עולה אני רוצה לעלות יחד איתו מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשהוא בוכה אני רוצה לבכות יחד איתו כשהוא צוחק אני רוצה לצחוק יחד איתו מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשאני מתנהגת כמו לא אישה הוא לא אוהב אותי...". (מתוך "אור פרא")

שלום, האם בשלב כולשהו בתהליך הטיפול, המטפל אמור לתת דיאגנוזה? ואם כן מתי? האם אתם (אלו הנמצאים בטיפול) קיבלתם דיאגנוזה מהמטפל?

ערב טוב, כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מגיע עפ"י רוב עם מוקד מצוקה ברור, או עם תלונות סימפטומטיות אלה ואחרות. ברוב המקרים הוא לא שואל 'מה יש לי?' אלא 'האם אפשר לעזור לי?' או 'הייתי מצפה מהטיפול שיעזור לי ב....'. אבחנה פסיכיאטרית אינה אלא כותרת לקבוצת סימפטומים שכיחה, ויש בה כדי לאפשר תקשורת נוחה וחסכונית בין אנשי מקצוע, בנוגע להבנה תיאורטית, מחקר ומסורות הטיפול בהפרעה. כיום, זכותו של החולה לקבל את מלוא המידע הנוגע למחלתו, תהא זו מחלה גופנית או בעיה פסיכולוגית. חשוב לציין, שלא כל הפונים לטיפול עונים על קריטריונים מלאים ה'מזכים' אותם באבחנה. הרבה בריאות ליאת

היי ליאת, באיזה שלב של הטיפול המטפל מסוגל לתת דיאגנוזה? לאחר כמה זמן. והאם המטפל אומר "מה יש" גם אם לא שואלים? או אין לכך כללים...

הי, העלת חיוך על שפתיי. גם אני כמוך רציתי ועדיין רוצה, אבל היום קצת פחות. אני בטיפול מעל שנתיים ובהתחלה זה די הכעיס אותי, הכל נראה לא ברור ופסיכולוגים לא יגידו את האבחון. אני אישית מה שעשיתי זה הלכתי וקראתי חומר, "חיפשתי " את עצמי שם, וכל פעם הייתי באה אל הפסיכולוגית שלי עם אבחנה חדשה על עצמי , וכך היא "נאלצה" להגיד לי כל פעם "לא, את זה אין לך" או משהו כזה. אבל בתהליך שלי הבנתי משהו אחר, שאם מסמנים משהו, אז הוא שם, למשל אם תגידי לילד שהוא תוקפן, זה נכנס, הילד הופך את זה חלק משלו, כל עוד לא תגידי את זה לילד, אז הוא יחפש את דרכו בתוך שלל ההתנגויות ולא יאמץ לו גישה אחת, או אחרת בהתאם למה ש"אמרו לו", מה שאני מנסה להגיד, שגם בטיפול , זה צריך לבוא ממקום מאמין מצד המטפל, ממקום שלא "מסמן" בכדי שהרצון לשינוי / מכוונות לשינוי תיהיה גדולה מההתחלה (שינוי/ קבלה עצמית). אני מקווה שהבהרתי את עצמי טוב בשעת לילה מאוחרת זו. אני גם אומרת בזהירות , כי אני לא בטוחה, שנראה לי שגם על פי החוק אסור לתת אבחון אלא לצרכים רישמיים, אבל שוב, יכול להיות שאני טועה. הבקשה שלך לדעת "מה יש לך" זו גם יכולה להיות הדרך שלך לא להיות ממש בטוחה בעצמך, חוסר בטחון שמישהו מבחוץ יגדיר דברים, העניין שהמשהו מבחוץ זה הפסיכולוג והוא אדם מאד חשוב בחיים בשלבי הטיפול. לא אוסיף "לקשקש" לילה טוב ניבה

הי,ניב"וש!איך התגעגעתי אליך.את יודעת,פעם מרצה פסיכולוג אחד אמר לי:"כל מה שיש לאחר יש לך..."שאילה באיזו רמה,שילוב היחודי וכו' מהנקודה הזות אני פיתחתי מודעות העצמית ולא תאמיני אני יכולה להזדהות עם כל הפרעת אישיות וסיפור האישי של מישהו ולהשאר "אני".

רציתי לשאול אותך מה דעתך על הסדרה של הגרושים שמנחה קובי מידן.

שלום יוני, לא ראיתי שום תכנית בסדרה זו. מכאובים של אנשים המנוצלים לטובת רייטינג לא עושים לי את זה. לילה טוב ליאת

היי ליאת הרשי לי לציין שעילעלתי לי בתגובותייך והתפעלתו מהשילוב של החום והחכמה שאת מקרינה. אז ככה ,השאלה שלי: אני בחורה בגיל 23. בגדול אחת כזו שאפתנית בכל מה שקשור בלימודים בעבודה. העניין הוא שיש לי מלא אנרגיות. אני כבר עובדת יותר משנה באותו מקום עבודה, לא מעניין שם במיוחד אבל אני מסתדרת טוב מאד עם כולם. אני הולכת כל יום לעבודה ומרגישה מן כזה פספוס...יש כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות עכשיו בגילי.. כאילו האנרגיות שלי נרדמות כל ים מחדש. אני משקיעה ומצליחה בעבודה אבל אני מסתכלת על האנשים שעובדים איתי ולא מבינה איך טוב להם עם חיים היבשים האלה (בית עבודה בית עבודה) מאד שסיימתי תיכון רציתי ללמוד בחו"ל (ממליון סיבות ולא בגלל שרע לי כאן). אז אני חושבת המון זמן לעשות את התואר השני שנה הבאה בחו"ל. הבעיה היא שכל יום רצות לי תוכניות חדשות בראש :) אני רוצה ללמוד מלא דברים.. כל פעם אני עוברת מתוכנית לתוכנית וחוזרת לתוכנית הקודמת וחוזר חלילה.. למשל אני מאד רוצה לנסוע לאיטליה ללמוד איטלקית (כמובן הייתי שם לפני שנה ומאד הרעיון הזה לא מרפה ממני) אבל מצד שני לנסוע לקנדה/ארה"ב כדי לסקור ת המקום ולראות אם מתאים לי ללמוד שם לתואר.. הרעיון הוא שאני עובדת בשביל לתכנן (שאלתי אנשים באיטליה על עבודה דירה וכו..) אבל אז אני מתחילה להתלבט למה לא ללכת על התוכנית השניה. תגידי, זה נורמלי? א"א לעשות הכל, חשבתי לי פשוט ללכת שלב אחרי שלב.. מה שמציק לי הוא שאני לא רגועה, שיש לי דחף כל הזמן להספיק, ללמוד.. תודה לך ליאת ד

ד' יקרה, לפעמים, דווקא כאשר עומדות לפנינו הרבה אפשרויות, אנחנו חוטפים סוג של שיתוק, ומתקשים לקבל החלטה. התלבטות היא בהחלט דבר נורמלי ולגיטימי אצל אנשים צעירים ומוכשרים, היכולים להתממש בדרכים שונות. אני מכירה לא מעט אנשים שהאויב הנורא ביותר שלהם הוא השגרה. נראה שגם אצלך, שגרת היומיום יוצרת סוג של שחיקה, ואת מחפשת ריגושים - בשלב זה ברמת התכניות לעתיד. ללא קשר להחלטה שתתקבל בסופו של דבר, עליך לזכור שגם באיטליה או צפון אמריקה, מסתתרת שגרת חיים שיש ללמוד לחיות איתה. לפעמים הפתרונות נמצאים מתחת לאף, דווקא בבית. חשוב לבדוק מה באמת נח מאחורי המשאלה לנדוד לארצות רחוקות. בכל מקרה, אני מקווה שתצליחי לממש את עצמך בכל מקום על פני הגלובוס, ולהגשים חלומות ישנים וחדשים בזה אחר זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שנה וחצי. התחלתי טיפול בעקבות דיכאון מאוד מאוד קשה. במהלך הדיכאון המטפלת היתה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים. היום אני כבר לא בדיכאון תודה לאל. ובתקופה האחרונה, כבר כמה חודשים, אני פשוט לא יכולה לסבול את המטפלת שלי. אני מנסה להמשיך בכל הכוח. אבל יש בי התנגדות איומה לכל התהליך הזה שנקרא טיפול פסיכולוגי. היא מצידה מאוד נחמדה. אני מרגישה ממש במילכוד. מה דעתך? נטלי

שלום נטלי, לפעמים טיפול באמת ממצה את עצמו. אבל את מדברת על מטפלת נחמדה מאד, שמשום מה מעוררת בך רגשות של סלידה והתנגדות. איכשהו, זה נשמע כמו משהו שמחייב בדיקה מעמיקה, ולאו דווקא כמו עבודה שהסתיימה באופן טבעי. משהו כאן עדיין לא פתור. לא מעניין אותך לבדוק מדוע את לא סובלת את מי שהשיבה אותך לחיים? לטעמי את עשוייה להרוויח מעיבוד נוסף של היחסים ביניכן. אומץ ! אומץ ! :-) ליאת

היי ליאת, אתמול בלילה נכנסתי לפורום וראיתי שהתייחסת לכל ההודעות חוץ מלהודעה שלי ולא הבנתי למה. אני שמחה שהגבת. אני אנסה להסביר מעט יותר. כשהייתי בדיכאון יצאתי מהמיטה רק כדי ללכת לפגישות איתה. וגם זה לא תמיד. היא היתה מדהימה, באמת. היום כשאני כבר לא בדיכאון ויש לי קצת יותר כוח ובעיקר כוח להתנגד. הרבה דברים לא מוצאים חן בעיני. היא מפספסת אותי כל הזמן. היא באמת מקסימה ומאוד משתדלת. הנושא מדובר כבר שלושה חודשים. ברור שלא השתמשתי במילים "אני לא סובלת אותך" אבל אמרתי לה מה שאני לא אוהבת ואיפה היא מפספסת אותי. אני לא מצליחה לעבור את השלב הזה. כבר שלושה חודשים כל פגישה רק על זה אנחנו מדברות. אולי הגיע הזמן להתייאש? אני מודה לה מאוד. אבל גם קשה לי מאוד. שיתפתי אותה בהתלבטות שלי והיא אמרה שהתהליך שאנחנו עוברות עכשיו הוא מאוד מאוד חשוב. אני רוצה לנוח. נטלי

היי, אני שואלת על פן מסויים של בעייתי. יש לי נטייה לחשיבה אובססיבית, אבל זה לא משבית את הניהול התקין של חיי. (עובדת, לומדת..) לאחרונה אני נשאבת מחדש לתוך תחושות דיכאון, חרדה ואובססיביות (מסיבות שונות). התחושות מאוד מושפעות ממצב אובייקטיבי שקשור לבעיות בגוף. יש לי בקרקפת בעיה די חריפה של קשקשת, שנובעת בעיקר, ככל הנראה, מחפיפה לא נכונה של השיער. הדבר הזה הופך למוקד התעסקות מוגזמת. כלומר, התחלתי להשתמש בשמפו נגד-קשקשים, אבל אני לא מצליחה להגיע לקרקפת, ולנקות אותה. יש לי שיער ארוך, אחרי שהשיער רטוב כמעט בלתי אפשרי להגיע לקרקפת, ואני בד"כ מקציפה את השיער שמעל הקרקפת. ניסיתי לחפוף כהראש מורד מלפנים וזה קצת הקל, אם כי הפך את כל ענין המקלחת למסורבל. למה פעולה פשוטה, לכ"כ הרבה אנשים, מסובכת כ"כ בשבילי? יש לציין שהשיער הולך ונעשה דליל, מלא בקשקשים (ביקרתי כבר אצל רופא עור). והמצב מערער מאוד את בטחוני העצמיויש הרבה מחשבה סביב זה. אני בטיפול פסיכולוגי שנים רבות. (ידידה חושבת שהגיע הזמן לעבור הלאה..). תודה

שלום מירב, בניגוד לידידה שלך, אני דווקא חושבת שמוטב להישאר בטיפול, ולנסות להבין מה תפקידן האמיתי של אותן מחשבות טורדניות ואובססיביות סביב הגוף והשיער. במקביל, אפשר להתייעץ גם עם פסיכיאטר, ולשקול סיוע תרופתי לתקופה מוגבלת. ממש כמו שמשון הגיבור, שראה ברעמת ראשו מקור כוח ועוצמה, נראה שגם אצלך, התפתחה סביב השיער מערכת שלמה של חשיבה והתעסקות, החורגות מהמקובל אצל מרבית האנשים. נהוג לראות באובססיה סוג של מיסוך לבעיות אחרות, עמוקות יותר, אותן חשוב לברר במסגרת הטיפול. בברכה ליאת

יש לי בן בגיל 3 שעלה השנה לגן היו לו קצת קשיים בהסתגלות בהתחלה, אך הוא התגבר עליהם. למרות זאת יש לו נטייה מאוד רצינית לסרב לשתף פעולה עים הגננת בזמן יצירה בגן ,ובעיקר לצייר . הגננת מנסה לדרבן אותו בכול מחיר כולל הפתעות אבל הוא מסרב וקם לחפש עיסוק בפינות הגן . גם בבית אני לא מצליחה להביא אותו לכך והרבה פעמים פשוט התעלמתי שאולי הוא עייף ולא בא לו. ברצוני לדעת האים זה מעיד על בעיה מסויימת כיום, ועל העתיד.

שלום אורטל, סרוב לצייר בגיל שלוש אינו בהכרח מעיד על בעיה מדאיגה כלשהי. ילדים צעירים, בעיקר מי שנמצאים שנה ראשונה בגן, עדיין מעדיפים פעילות חופשית, לא מו?ב?נ?ית, המערבת את כל החושים. לפעמים, מוטיבציית-יתר של הורים וגננות להביא ילד לפעילות יצירתית מוכתבת, עלולה להביא לתוצאה הפוכה ולהתנגדות. חשוב לאפשר במסגרת הגן מגוון גדול של פעילויות, בהן יוכל הילד לתרגל את השרירים הגדולים והקטנים, ובמקביל גם את הכישורים החברתיים והקוגניטיביים. כאשר הוא בוחר באופן ספונטני לצייר או ליצור בחומרי עבודה אחרים, יש לעודד אותו, ולעקוב לאורך השנה אחר גרף השיפור שלו. אם יופסק הלחץ, ולמרות זאת תימשך הימנעות עקבית מציור, אפשר לברר בעזרת מרפאה בעיסוק אם קיים קושי גרפו-מוטורי - ורק אז להתחיל בתכנית טיפולית. כרגע, זה נראה מוקדם מדי, ולא מדאיג במיוחד. בברכה ליאת

שלום בתי בת ה7 (היא בת אמצעית בין חמישה ילדים בני 9-2) מתעוררת לאחרונה כשעה לאר הרדמותה עם היסטרייה של בכי צעקות ואמירות די משונות (לדוגמא "יש לי חול על הידיים"). נסיונות ההרגעה שלי ושל אשתי הם די ממושכים עד שהיא נרדמת שוב. יש לציין שיש לה אף רקע של השתנה במיטה מדי פעם. אודה על ההתייחסות.

ערב טוב רני, ביעותי לילה הם דבר מוכר ושכיח בשנות הילדות. במקרים כאלה, חשוב להגיע אל מיטתה של הילדה, להרגיע אותה, אך להשתדל לצמצם למינימום את הפעילות בחדר. לפעמים הבהלה של הילד כה נוגעת ללב, עד כי ההורים עושים ניסיונות הירואיים להרגיעו באמצעים שלמעשה מעירים אותו לגמרי ו'מוציאים אותו מהשינה'. חשוב שאנחנו, המבוגרים, נישאר רגועים מאד, נדבר בקול שקט, ונאמר משהו בנוסח כגון : "אבא פה, הכל בסדר, את יכולה לחזור לישון". לא כדאי לפתח טקסים ממושכים סביב ההתעוררות, כדי לא ליצור רווחים משניים מסערות הלילה. אם התופעה נמשכת מעל שבועיים, ומלווה בהרטבה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל לעשות בירור מקיף יותר ולהציע התערבות מתאימה. בברכה ליאת

דודתי לוקה במחלת הדיכאון-דיכאון מז'ורי יש לציין. כבר חצי שנה. היו לה בעבר תקופות של דיכאון בינוני שהיא יצאה מהם אך הפעם המצב מדרדר ביותר. היא לא אוכלת, לא ישנה, הקיבה שלה הצטמקה עד שקשה לה לעכל מכסת אוכל נורמטיבית. היא נהייתה צל מוזלמן מהלך. היא לא מעוניינת בכדורים אנטי דכאוניים ובנטילת כדורים בכלל. היא סובלת מבעיות בכיס המרה וחוששת להבדק אצל רופא. היא מטבעה אשה אנרגטית וכיום היא כבויה, רפויה, בוכה לעיתים תכופות, שוכבת כל העת במיטה ומשוחחת על מוות ועל רצונה למות. היא עושה טובה שהיא נוטלת ויטמינים שבעלה מרסק לה- מידי פעם אך לא בעקביות. הרופאים טוענים שבקצב הזה מהר מאד יאשפזו אותה בבית חולים. אני מבינה שלא ניתן לכפות על אדם טיפול אך אם הוא מאיים בהתאבדות והוא מצוי במצוקה קשה ונואש האומנם אין דרך לסייע לו לצאת מהבועה שלו? הייתי שם במחלה הנוראה הזו ואני מזדהה וכואבת עמה בכל לבי ואני מאד רוצה לעזור לה לצאת מזה. אך באין לה כלים איך אוכל להגיש לה אותם כאשר היא מסרבת להאחז בכל עוגן הצלה שמציעים לה? מה עלי לעשות על מנת למצות את שלל האפשרויות העומדות בפני?

ערב טוב, קשה מאד לראות אדם באומללותו, במיוחד כאשר אנו יודעים שניתן לעזור לו. אדם מבוגר הוא הריבון המוחלט על גופו ועל נפשו, ואין אפשרות לכפות עליו טיפול פיזי או נפשי בניגוד לרצונו. ובכל זאת, הפחד להיבדק ע"י רופא, יכול אולי להעיד על כך, שלמרות ההצהרות הגלויות על רצון למות, קיים בכל זאת גרעין פסיכולוגי השואף לשרוד. אפשר לבקש מהאנשים שהיא אוהבת במיוחד, לבוא אליה, לשוחח עמה, ולכוון אל אותו גרעין קטן הרוצה לחיות. כיום ישנם פסיכיאטרים העורכים ביקורי בית. יתכן שמפגש עם דמות טיפולית-סמכותית דווקא בסביבה הבטוחה של הבית, תאפשר לה לשקול ביתר אהדה פתרונות אפשריים ודרכי טיפול רלוונטיות. מקווה שיימצא פתרון במהרה. ליאת

ליאת, קראתי את תשובתך שלך ושל גדעון,אכן התחלתי את הטיפול בדצמבר וציפיתי שתיהיה התקדמות כי חודשים נראים לי כמו המון זמן בשביל טיפול פסיכולוגי,למרות שאני שומעת שאנשים הולכים שנים לטיפול. אני נמצאת למזלי ב"ידיים טובות"המטפלת נורא סבלנית ואמפטית,וגם היא תמימת דעים עם גדעון ואיתך(סיפרתי לה על פניותי לפורום). למרות שהכל טוב ויפה הטיפול קצת מעיק עליי מבחינה רגשית,גורם לי לבכות המון כי אחנו מעלות דברים שקשורים גם במשפחה שלי,באקס המיתולוגי וכו.... על האירוע עצמו אני עדיין לא מוכנה לדבר לא בגלל שאני לא פתוחה למטפלת שלי אלא בגלל שאני לא רוצה לגרום לעצמי להיזכר והמטפלת גם לא לוחצת עליי יותר מידי. לפעמים אני חושבת שכבר אין טעם לחשוב על לימודים באוניברסיטה,כי אני מרגישה שזמני תם וזה מאוחר מידי,אני בת 24 יקח לי שנה-שנתיים לגמור בגרות,פסיכומטרי אז אני כבר אהיה בת 26 עד שאני אסיים תואר ראשון זה עוד 3-4 שנים,מה שאומר שאני יהיה בת 30 ויהיה לי יותר קשה למצוא עבודה(ככה אני חושבת,אולי אני טועה)למרות ששמעתי על אנשים שהלכו ללמוד גם בגיל מאוחר,אני סקפטית אם אני אצליח.אני כבר בשלבים שאני עומדת להיכנע לוותר על לימודים. אני כולי תקווה שיהיה לי יותר קל עם הטיפול כי ברגע שזה יקרה אולי אני אשנה את הגישה שלי אבל בינתיים אני במצב לא הכי טוב. אשמח אם תגיבי חן

אני רק יכולה להמליץ לך משהו בהקשר הלימודי (אני אשאיר את הפן הפסיכולוגי לליאת..)בקשר להשלמת הבגרויות- לדעתי תעשי מכינה באונ'. נראה לי מיותר ללמוד לבגרויות... מכינה שנה ואז בגיל 28/29 תסיימי.לא הכי נורא שבעולם...

חשבתי על זה אבל לא נראה לי שאני אתקבל למכינה,יש לי 11 שנ"ל ואין לי ציון בגרות אחד אפילו. אני אפילו לא מנסה כי אם אני אקבל תשובה שלילית זה ישבור אותי. תודה לך בכל אופן חן

לחן היקרה, כמה את קשה כלפי עצמך... את עברת דבר נורא ואיום. תנסי להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמך. חודשיים של טיפול זה ממש לא הרבה. זה שלב ההכרות. אני בטיפול שנה וחצי ויש עוד עבודה רבה לפני. אל תתייאשי, תמשיכי. את חייבת את זה בשביל עצמך. מגיע לך. מגיע לך הטוב ביותר. כל מה שאת מאחלת לעצמך. תניחי לעצמך קצת. כל החיים לפנייך. את תספיקי הכל. מי אמר שצריך לסיים תואר ראשון בגיל 25? אני בת 25 בתחילת התואר. אז מה? לאן את ממהרת? תהייה חזקה. אני שולחת לך רשת תמיכה. וחיבוק דוב. אל תוותרי. וכן, אני יודעת שלפעמים זה מאוד קשה. מגיע לך הטוב ביותר יערה

יערה יקרה, תודה על העידוד ועל המילים החמות,אני שולחת לך חיבוק חזרה :-) אוהבת חן

שלום, בעקבות דכאון בינוני-קשה התחלתי לקחת תרופה נגד דכאון. הפסיכיאטר אמר שכדאי שאתחיל גם טיפול פסיכולוגי. התחלתי את הטיפול התרופתי לפני 3 חודשים בערך, ואני כבר מרגישה שיפור במצב רוח. רציתי לשאול למה, ואם בכלל, כדאי להתחיל גם טיפול פסיכולוגי אם התרופה עוזרת לי? תמר.

היי תמר הטיפול התרופתי מטפל בסימפטומים של הדיכאון. הוא כאילו "מכסה" על הפצע, ומאפשר תפקוד. ברגע שמפסיקים עם התרופה, עלולים לחזור הסימפטומים. הטיפול התרופתי לא מטפל בפצע. הוא לא מטפל בסיבה לדכאון. כדי לטפל בסיבה לדכאון אי אפשר לקצר דרכים. צריך לגעת בפצע, לחטט בו קצת (זה כואב, אבל עם תרופה - פחות), ורק אז להרפא באמת. בהצלחה נוגה

שלום תמר, לפני הכל, נעים לשמוע שאת מרגישה שיפור במצב הרוח שלך. חשוב שגם אנשים נוספים ישמעו שדיכאון הוא בר-חלוף. אז למה בכל זאת טיפול? ראשית, לא לכולם תרופות עוזרות באותו אופן. שנית, גם מי שנעזרים בתרופה לא תמיד מדברים על שיפור מוחלט. הדבר החשוב יותר, הוא הניסיון המחקרי המראה כי לטווח הארוך, ההישענות על תרופות בלבד פוגמת ביכולתו של האדם להשתמש ביעילות במנגנוני ההתמודדות הפסיכולוגיים האישיים שלו עם הדיכאון. אדם הלומד למצוא את משאבי התמודדות שבתוכו, ואינו מייחס את השיפור במצבו רק לתרופה, חסין יותר מפני התפרצות נוספת של הדיכאון בעתיד. כמו שכבר הוזכר כאן לא פעם, אצל האדם הדיכאוני נמצא דפוס אופייני של חוסר אונים (מחשבות, אמונות וציפיות שליליות ביחס לעצמו, ביחס לעולם וביחס לעתיד), עליו ניתן לעבוד בטיפול קוגניטיבי, ואשר אינו מושפע מן הטיפול הכימי-תרופתי. אני חושבת שכדאי מאד לשמוע לעצתו של הפסיכיאטר, לנצל את הכוחות שהעניקה לך התרופה, ולמצוא לך פסיכולוג/ית בהקדם. זהו מאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

שלום, אני מטופלת כ-10 חודשים במסגרת השירות הפסיכולוגי של אחת האוניברסיטאות, והיום חשבתי על זה והבחנתי בכך שיש לי רק עוד חודשיים לטיפול... הקצב שלי מאד איטי, אני כן רואה התפתחויות מסויימות, אך כמובן גם הן בקצב שלי, ואני יודעת שאין לי סיכוי להתחיל תהליכים מסויימים או להמשיך תהליכים קיימים בזמן כל כך קצר.. מה עושים? הרי אין אפשרות "לזרז" את הנפש.. והטיפול מתאפשר רק לתקופה של שנה כדי לאפשר גם לסטודנטים אחרים את הטיפול. אך אני מרגישה שהטיפול כ"כ הכרחי עבורי.. ואין לי אמצעים נוספים (סטודנטית תפרנית..)כך שהסבסוד הזה הוא קריטי. מה עושים?

ערב טוב, אני מציעה לך לשוחח עם המטפלת/ת שלך ולשתף אותה במצוקה שלך. האם סיום הטיפול הוא משהו מדובר בחדר? האם ה'הבחנה' הפתאומית הייתה ספונטנית או שמישהו אחר העלה אותה? אומר בזהירות, שמניסיוני, גם במסגרות המשתדלות לתחום את הטיפולים בזמן קבוע, לא זורקים אנשים מטיפול רק כי הזמן נגמר. ברוב המקרים נכנסים שיקולים נוספים הנלקחים בחשבון, וקיימת התחשבות רבה בצרכים האמיתיים של המטופל. יש תקווה. ליאת

תודה על התגובה המהירה. לגבי שאלותייך, הנושא לא עלה בצורה ספונטנית, מישהו אחר העלה אותה. לגבי הדיבור בחדר- עד הפגישה האחרונה היו לי המון blackouts, התנתקויות ממחשבות על הדברים הקשים, בפגישה האחרונה ממש חוויתי רגש-אך לא יכולתי להוציא מילה מהפה.. לכן אני חושבת שזה דבר שמצריך עוד זמן, מה גם שנראה לי שגם בנושא זה אחווה בלק אאוט או שאשכח אותו במהלך הפגישה..

אוקי אז ככה... רציתי רק להגיד שאיתך או בלעדייך הייתי הולכת לרופא נשים גדעון אבל בכול מקרה תודה מכול הלב .. הייתי היום יחד אם חבר שלי ולא קרה כלום -אני עדיין בתולה הקרום שלי לא נפגע פשוט נהיה חתך קטן וזה גרם לדם ! עברתי את זה וזה כבר מאוחרי תודה לך על תשומת הלב לירון (:

לירון, תודה על העדכון. העיקר שנגמר בטוב, תשמרי על עצמך, ברכות, גדעון

שלום, אני אמא למתבגר בן 16, עד לפני שנה היה ילד טוב להפליא. בתקופה האחרוה מלא כעסים, מצבי רוח, והרבה ברוגזים איתי או אם אביו. האם זה נורמלי? מה עושים? הוא כועס אם האוכל לא נראה לו, אם התשובות שלנו לא מספקות, ולא מוכן להיפתח בשיחות איתו. מחכה לתגובתכם אפרת

שלום אפרת, אני מפנה אותך למס' דיונים קודמים בנושא גיל ההתבגרות. את מוזמנת לדפדף קצת בשבועות האחרונים ולמצוא התייחסויות נוספות של מנהלי הפורום לנושא זה. בקרי תחילה בלינקים המצורפים, ואם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/527770/xFP/527821 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/534928/xFP/535056 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/535161/xFP/535179

שלום, הייתי רוצה לקבל שמות של ספרים מומלצים על גיל ההתבגרות, תודה

שלום, אני סובל מכאבים פסיכוסומטים, האם יש טעם בתרגילי הרפיה בלבד או שמחייב טיפול יותר שורשי? תודה

א' יקר, תרגילי הרפייה הם אחת הטכניקות ההתנהגותיות המגייסות את הגוף לטובת הנפש. כדי לדעת אם תוכל להסתפק בזה, לא נותר לך אלא לנסות ולראות... תמיד אפשר לגייס 'ארטילריה' כבדה יותר במידת הצורך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני ימיני ביד. בנוסף אני אדם מאוד מאוד ריאלי ומדעי וממש לא אומנותי. החלטתי לעשות שינוי, והתחלתי להיות שמאלי ביד.. עם כל ההשלכות.. לכתוב , להזיז את העכבר במחשב , לאכול וכו.... רציתי לדעת האם יש מחקרים בנושא על ההשלכות בנושא? אני רק רוצה לציין שבנוסף אני מתכוון להתחיל לשפר קורדינציה ברגל שמאל (בעזרת כדורגל וכו...) ואני חושב על שיטות לשפר את עין שמאל ואוזן שמאל (למרות שכאן מדובר באיברים יותר רגישים ואני לא בטוח איך להפוך אותם לדומננטים ולחזק אותם באופן יחסים לאחיהם הימיני.) אשמח לתגובות, הערות ושפיכת מידע מנסיונכם בנושא - תודה~~!!!!

ערב טוב רז, נראה לי שמי שיוכלו לתת לך תשובות מקצועיות בתחום הם דווקא אנשים מתחום הריפוי בעיסוק או הנוירולוגיה. ככל הידוע לי דומיננטיות נקבעת בשנות הילדות המוקדמות, וקשה מאד לשנותה (אם כי אפשר להגיע לתפקוד טוב גם של הצד הפחות דומיננטי בעזרת אימון). אני מניחה שיש הרבה מחקר בתחום זה, אך איני בקיאה בו די. אשמח אם תוכל לשתף אותנו ברעיון הנח מאחורי ההחלטה שלך. זו בהחלט החלטה לא שגרתית. האם גם עברת לקרוא את עיתון 'הארץ' ??? ליאת

לגבי קריאת הארץ - אהבתי!!! אבל לא אני לא קורא בכלל עיתונים.... לגבי המטרה - פשוט אני רוצה למצות את ההרמוניה שאולי אפשר להשיג ולשפר במוח בין האונות... אולי להפוך ליותר יצירתי ואולי לגלות בעצמי פתאום דברים שלא ידעתי שקיימים...

שלום בזמן האחרון יש לי הרגשה של חוסר מרץ חולשה קשיי נשימה דקירות קטנות בחזה זה קורה בעיקר בבקר ולפעמים בצהריים ובערב הבדיקות שעשיתי נמצאו תקינות

שלום יוסי, לא ציינת בן כמה אתה, ואיזה בדיקות עברת. האם הבדיקות שעשית נעשו בהפניית רופא? לפני שפונים לכיווני חשיבה פסיכולוגיים, יש לשלול את כל האפשרויות הפיזיולוגיות. לכן, חשוב לוודא שאכן הבדיקות הרפואיות מיצו את עצמן. המחושים שאתה מתאר יכולים להיות קשורים גם בלחץ זמני או מועקה. אם יש לך ספק, לא יזיק להתייעץ גם עם פסיכולוג, שיוכל להקל על תחושות אלה. בכל מקרה, כדאי לנסות ולארגן לעצמך סביבה רגועה ונעימה ככל האפשר - זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו ... רק בריאות ליאת

שלום ליאת, בשעה טובה ומוצלחת נולד לי בן לפני כמה ימים. השאלה שלי נוגעת לגבי מצבי העירות והשינה שלו. האם זה נכון שבגיל כה מוקדם התינוק מושפע ממיקום השינה והעירות-כלומר שעדיף לשימו במצב אור במשך היום ולילה כדי ליצור אצלו אבחנה בין יום ללילה? לי זה נראה מוקדם ולא הגיוני,מה דעתך?

ערב טוב, ראשית, אני מברכת אותך במזל טוב, ומאחלת לכם הרבה אושר, נחת ובריאות טובה. איני רואה עצמי מומחית לענייני שינה ועירות, אך מעולם לא שמעתי (לא כפסיכולוגית ולא כאם שגידלה שלושה ילדים) על ההמלצה הזו. ככל הידוע לי, יילודים ממילא מבלים את רוב שעותיהם בשינה, ובהדרגה מסגלים לעצמם מחזורי שינה טבעיים, אשר בסופו של דבר מושפעים גם משעות היממה. אני ממליצה לך לנסות ולסמוך על האינטואיציות האמהיות שלך, ולהימנע מ'חוקים' מכבידים עם היגיון מפוקפק. מספיק קשה גם ככה... זכרי שלטבע חכמה משלו, ואם לא מפריעים להם, תינוקות מסגלים עצמם לסביבתם ללא עזרים טכניים מיוחדים. המון נחת, שקט ושלווה, בימים ובלילות ליאת

איזה כיף שיש אותך... תודה על הברכות.

שלום רב אני בן 31 וכבר 10 שנים בחרדות קשות לגבי מחלות חלילה וכל הזמן פוחד אם אני קורא משהו רואה משהו בטלויזיה הקשרורים לחרדות ישר אני מקשר לעצמי וממש מרגיש את הדברים שראיתי וכל הזמן מחליף במשהו אחר האם יכול להיות מהלחץ וגם מהחרדות אני מרגיש שאני מתנדנד כאשר אני עומד אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי ביום יום

ערב טוב, האדם החרד בכלל, וההיפוכונדר בפרט, נוטה לפרש תחושות גופניות תמימות כתחילתה של קטסטרופה מאיימת. ברוב המקרים, כפי שבוודאי כבר למדת, אין לכך כל בסיס במציאות, אבל החרדה עצמה מתישה ומלחיצה. אני ממליצה לך, לפני הכל, למצוא רופא משפחה סבלני, שיוכל להיות זמין עבורך ולהוות גורם מרגיע. במקביל, מומלץ לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להציע טיפול בחרדה. הטיפול המקובל והיעיל במקרים כמו שלך הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, בשילוב עם טיפול תרופתי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב! אני ככה משוטטת לי באינטרנט והפורום קרה לי אני פשוט מרגישה שאני לא מוצאת את עמצי אני בת 22 התחלתי ללמוד מדעי ההתנהגות והפסקתי אחרי חצי שנה התחלתי מכינה בעיצוב פנים ואני מרגישה פתאום שאני לא ממש מתחברת אני כבר מבזבזת המון כסף שאין לי וגם לא מוצאת את דרכי אני ממש אובדת עצות גם לא טוב לי בבית אני רוצה להשכיר דירה ואמא שלי די נפגעת מכך כי היא יודעת שלט טוב לי בבית אני גם לא יודעת אם אני יוכל לעמוד בזה כרגע אין לי עבודה במשרה מלאה אני פשוט כל הזמן חושבת על כסף כלומר איך לחיות קצת יותר טוב ולהסתכל על הכוס המלאה אני רוב בזמן בדיכאון ומאוד שלילית וקשה עם עצמי אני לא נהנית מכלום ופשוט אין כוחות יותר להתמודד וזה עוד מבלי לספר על כל העצבים שנגרמים לי מכך שאני בבית אשמח לחוות דעת או עצה או שתיים תודה מראש!!!

שלום עדי, כשרוצים לצאת מפלונטר מסובך, כדאי להתיר אותו בזהירות, לאחר שמוצאים קצה חוט. הייתי מציעה לך להחליט איזה מן הבעיות שפרטת כאן היא הדחופה ביותר, ולהתחיל ממנה. כדי להיות יותר ממוקדת במסלול לימודים, אפשר לפנות לייעוץ לימודי/תעסוקתי, שיכול לסייע לך למצוא את הנטיות הטבעיות שלך והכישורים הספציפיים בהם התברכת. כדי לצאת מהבית, באמת צריך להתבסס קצת מבחינה כלכלית, ולכן צריך קודם למצוא עבודה טובה ויציבה (הייעוץ יכול לעזור גם בהכוונה תעסוקתית, כאמור). בהמשך, תוכלי לחפש שותפים לדירה שיפחיתו במידה ניכרת את ההוצאה הכספית. כדי להתמודד עם הדיכאון, העצבנות והמחשבות השליליות, כדאי לפנות לפסיכולוג קליני. טיפול במחיר מוזל אפשר לקבל במרפאות בריאות הנפש, בקופות החולים או באוניברסיטה. המשימה שלך כרגע היא למצוא את סדר העדיפויות שלך, ולפעול צעד אחר צעד. בדר"כ הישג קטן אחד יכול להוות מנוף לשינוי ולהישגים נוספים. יש לך עבודה! בהצלחה ליאת

בס"ד שלום, בני בן 2.10 הוא ילד בכור, בן יחיד. הוא נמצא בגן כ-שנה וחצי. בגן הוא יושב מרוכז מאוד בזמן מליאות, עונה לשאלות אינפורמציה של הגננת. הגננת טוענת שהוא ילד נבון מאוד ומבין יפה כל מה שמלמדים אותו. אך לבני יש 2 בעיות עיקריות. 1. בזמן משחק, הוא יכול שעות לשחק עם עצמו במשחקי "כאילו". . פעם הוא הגננת שמראה לילדים סיפורים, פעם הוא רופא שבודק את הבובה, פעם הוא מנגנת וכן הלאה. אבל את כל המשחקים האלו הוא מעוניין לשחק לבדו. אפילו אם אני רוצה להשתתף במשחקים שלו הוא מוכן לשתף אותי לדקה שתיים ורוצה להמשיך עם עצמו בלבד. דבר נוסף, כשהגננת מצמידה לו ילד אפילו גדול ממנו הוא לא מביע התעניינות, והילדים האחרים מתיאשים והולכים ממנו. חשוב לציין שהוא לא תמיד עונה לשאלותיהם, רק שמתחשק לו. הפעמים היחידות שהוא רוצה ומעוניין במשחקים חברתיים זה כשמשחקים מחבואים, ים-יבשה, או תופסת. וגם כאן לרוב הוא משחק איתנו בני המשפחה הכוללים גם ילדים. והוא מאוד נהנה במשחקים אלו. 2. הגננת טוענת שיש לילד בעיית גבולות (אני מסכימה איתה). הוא מאוד מאוד עקשן. כל דבר הוא רוצה לגעת ולעשות לבדו. לא מוכן לקבל עזרה. לדוגמה: לא מוכן שנעזור לו לצחצח שינים או להוריד מכנסיים. אם אני אכין לו מברשת שיניים עם משחה הוא ממש ישתולל כי לא הוא הכין אותה. כשאנחנו נמצאים אצל חברים הוא יכול להעיף את כל הכדורים ולא להחזירם למקום, ולהתעקש לא להחזיר. והתנהגות זו חוזרת על עצמה בגן. עליי לציין שפניתי לפסיכולוגית, אבל תשובות קונקרטיות לא קיבלתי. האם בטובכם תוכלו לעזור לי? אני ממש אובדת עצות. האם יש קשר בין בעיית גבולות לבעיית החברות?

ערב טוב איילת, דווקא הסוף של פנייתך מאד מעניין אותי: מה הפסיכולוגית כן אמרה? בכל מקרה, משחקי 'כאילו' מאד אופייניים לגיל הגן, ואיני רואה בתיאור שלך שום דבר מדאיג. יש ילדים שזקוקים למגע אינטנסיבי עם חברים, ויש כאלה שטוב להם עם עצמם. לפעמים ילדים מתקשים להתמודד עם הפשרות הנדרשות במצב של משחק שיתופי, ומעדיפים להתנהל עפ"י דרכם. גילויי העצמאות שאת מתארת נשמעים גם הם נורמליים למדי. למה בעצם צריך לעזור לו לצחצח שיניים או להתפשט אם הוא עושה זאת בעצמו? חשוב לזכור שגם לילדים צעירים יש צרכים של אוטונומיה ופרטיות שיש לכבד. בעיית הגבולות היא אכן סוגיה נכבדת, וההמלצה שלי נשענת על הסלוגן המפורסם מימי ההתנתקות: "ברגישות ונחישות !" כאשר ההתנהגות פורצת גבולות והרסנית, יש להימנע מהטפות ודיבורים, ולפעול בנחישות להפסקתה. אין להרשות להעיף כדורים או חפצים אחרים, ואם הם כבר עפו, יש להביאו לסדר את מה שפיזר. במידה והוא מסרב, יש להרחיק אותו מיידית מהמקום, ולא לאפשר לו להמשיך 'כאילו כלום'. דווקא לאור התיאור שלך על מאבקי העצמאות שלו, ברצוני להדגיש: כדי לא ליצור זילות של המילים שלך ושל הסמכות ההורית שלך, מוטב להחליט מראש על מה שווה להתעקש ועל מה לא. לא כדאי להפוך את הבית לזירת מאבק בלתי פוסקת. אם את חושבת שבסוף תיכנעי, או שלא יקרה כלום אם תיכנעי, מוטב לא להתווכח מראש (למשל על צחצוח שיניים, התלבשות/התפשטות). לעומת זאת, על הדברים שחשובים לך, תעמדי בצורה עקבית וללא פשרות. ילד חייב ללמוד שכשאמא אומרת אמא מתכוונת!(כמובן שהדברים יפים גם כשמדובר באבא/גננת/מורה). אין ספק שילד היודע לכבד גבולות וחוקים הוא ילד מסתגל יותר, המצליח לתפקד במיטבו גם בחברת ילדים. ילד המתקשה לדחות סיפוק, להתחשב בזולת או לשאת בתוצאות התנהגותו עלול להתקשות במצבים חברתיים. את מוזמנת להתקשר לעזרה נוספת ל"קו להורה" בימים ראשון או רביעי בין תשע לשלוש. 03-6406888. בברכה ליאת

אני מודה לגדעון שובל על תשובתו אבל הייתי רוצה גם את תשובתך.

חן יקרה, כפי שתראי שם, למטה, אני תמימת דעים עם גדעון. ומפצירה בך, שוב, להמשיך ולהילחם על החזרה לחיים. ליאת

שלום , יש לי בעיה של צורך מאד חזק להיות בשליטה , ז"א שאני מתכנן הרבה לפני שאני פועל , ואם אני רואה או מרגיש שיש משהו שמפריע לי ואפשר לשנות אותו או להעלים אותו אני יעשה הכל הכל כדי להעיף אותו , האם יש סדנאות או תרגילים או ספר שיכול לעזור לי לצאת מהצורך הזה ולראות שאפשר להכנס למצב של חוסר שליטה וחוסר ודאות ו"לישאר בחיים " ? תודה רבה

שלום לך דרור, "כל העולם כולו גשר צר מאד. והעיקר לא לפחד כלל ! " במצבים של חוסר שליטה וחוסר וודאות התפקוד שלנו מצריך משאבים נפשיים מוגברים. רוב האנשים מתפקדים טוב יותר בתנאים מוכרים וברורים, כאשר הם יודעים היטב מה נדרש מהם ולמה עליהם לצפות. מי ששרת אי פעם ביחידה מובחרת בצבא או שעסק בעבודות הכרוכות במצבי חירום פתאומיים, יודע שדרוש אימון רב המכין את האדם לתפקד תחת לחץ בתנאי אי וודאות. מסתבר שאנחנו שונים מאד ביכולת שלנו לשאת עמימות ומצבים של חוסר שליטה. יהיו מי שיאמרו לך בציניות, שממילא כלום לא באמת נתון בשליטתנו, ולכל הפחות מדובר באשלייה של שליטה. במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי אפשר לאמן בני אדם, וללמדם לוותר על מידה מסויימת של שליטה, יחד עם מתן כלים להרפייה או דמיון מודרך שיפחיתו את החרדה. זוהי למעשה טכניקה המאמנת אדם לשלוט בחרדה (לאו דווקא במציאות), והיא הוכחה כיעילה למדי. שווה לנסות. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התשובה, האם שעורי בית לעצמי , משימות של "לעשות דברים סתם " או למנוע מעצמי לתכנן לפני פעולות/משימות חשובות ולא חשובות...וכד' יכול לעזור ? או שאין מנוס מטיפול ארוך .... תודה

ליאת ערב טוב, אשמח אם תוכלי לייעץ לגבי ילד בן 13, אשר מקיא כ- 3 שבועות, כל בוקר לפני שהולך לבית הספר.(מקיא רק בבוקר ואח"כ הולך לבית ספר) יש לציין שבימים אשר לא הולך לבית הספר (יום שבת)לא מקיא. נעשו לו בדיקות של ct מוח, אולטראסאונד בטן, בדיקות דם וכיוב'- וכל הבדיקות נכון לעכשיו תקינות. ממה זה יכול לנבוע לדעתך? תודה

שלום לך בת-דודה, ככלל, רק לאחר שנשללו כל הגורמים הפיזיולוגיים האפשריים, ניתן לדבר על כיוונים פסיכולוגיים להתנהגות שאת מתארת. בהנחה שאכן נשללו גורמים גופניים, אפשר לחשוב על ההקאה כמייצגת חרדה והתנגדות חריפה ללכת לביה"ס, והשאלה היא למה? * יתכן שמדובר בחרדת פרידה, שהמוקד שלה הוא דווקא בבית. לפעמים ילדים חוששים שאם יעזבו את הבית יקרה משהו נורא בהיעדרם: לאמא יהיה קשה, ההורים נורא יריבו, אמא תהיה כל כולה של האח הקטן, וכיוב'. * יתכן שהחשש להגיע לביה"ס קשור למשהו שקרה בתחומו: טראומה כלשהי (מריבה אלימה, עונש חמור שקיבל, עדות להתעללות במישהו, וכד'), חרדה עמוקה ממשהו שקרה או יקרה (איום ע"י ילד אחר, פגיעה חד פעמית או מתמשכת שהילד כבר נחשף אליה). ועוד. * יתכן שמדובר במצב נפשי שאינו בהכרח קשור לביה"ס, אלא למשהו רחב יותר, כגון התקפי חרדה, דיכאון, ביישנות או פוביה חברתית. כמו שאת יכולה לראות, יש לא מעט אפשרויות שאפשר לאשש או לשלול. הצעתי היא לנסות ולשוחח עם הילד ולברר ככל האפשר מה מעיק עליו לתפיסתו. כדאי לנסות ולשחזר אירועים שהתחוללו סמוך למועד תחילת ההקאות (לפעמים גם אירועים שוליים לכאורה, עלולים להתגלות כבעלי חשיבות והשפעה מכרעת על נפשו של ילד). במידה ולא מקבלים מידע חד משמעי, יש לפנות לגורמים מקצועיים. יועצת ביה"ס יכולה להיות התחלה טובה, וכמובן גם פסיכולוג ביה"ס או פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בילדים. נשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה ליאת

מדוע כ"כ קשה לי להתמודד עם פרידה. זה שובר אותי מבפנים. זה גורם לי לשנוא את עצמי,להרגיש "לא שווה" זה מכניס אותי אותי לדיכאון וכיוב'. איך בכל זאת אפשר להתגבר על כך.

שלום רב, פרידות הן דבר קשה ומכאיב, בעיקר כאשר הן נעשות ללא הכנה ונגד רצוננו. הפרידות שלך נחוות כנטישה, המותירה גם פגיעה קשה בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי. אני מניחה שהסבר אפשרי יכולה לספק ההיסטוריה הפרטית שלך - הפרידות והאובדנים שהיו בחייך, ולחילופין טיב מערכות הקשרים עם דמויות מפתח בעבר ובהווה. כדי להתמודד עם דפוסים בינאישיים מורכבים כאלה, מומלץ מאד לפנות לטיפול באוריינטציה דינמית, שיאפשר לך עיבוד של טראומות עבר או של אובדנים משמעותיים, ושיקום התפיסה העצמית שלך. במסגרת הטיפול אפשר לשכלל דפוסים של התנהגות בינאישית, ולצמצם במידה רבה את השפעותיהם ההרסניות של הדפוסים הישנים. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, יש לי תינוקת בת שנה וחמישה חודשים,אחות לשני בנים. הבכור בן 7 והשני בן 4.השבוע הבחנתי שחברו של בני בן 8 ילד נמרץ משחק עם בתי ובשלב מסויים שמתי לב שהוא מחכך את האגן שלו עם גופה.לא הערתי לו ולא הסבתי תשומת לב מיוחדת למקרה. אך תוהה אני שמה זו התנהגות רגילה נורמטיבית של סקרנות מינית המאפיינת את הגיל או שמא לא?מתי יודעים להבחין ובאילו מקרים רצוי להתערב? איך מגיבים לתופעות כאלה ואיך נוהגים במקרים כאלה. תודה מראש. אמא מודאגת

הילה שלום, לא ברור משאלתך מה בדיוק עשה החבר הנמרץ של בנך. בכל מקרה זה לא נראית לי התנהגות נורמטיבית של בן 8. לדעתי במקרים כאלה במידה וישנה קונוטציה מינית של התנהגות , צריך לעצור אותה ולהסביר לילד שלא מתנהגים כך. (כמו שמסבירים לילד שלא מאוננים בפומבי). את מוזמנת להתייעץ ביתר פרוט על המקרה במסגרת של שיחה עם איש מקצוע ב"קו להורה" בטלפון 03-6406888. ימים א+ד, בשעות 09:00 - 15:00 . בברכה, גדעון

שלום רב אינני יודעת האם אתם עונים על שאלות אקדמאיות בפורום אבל במקרה שכן רציתי לדעת אם אפשר לעזור לי לעמוד על ההבדלים בין קוהוט לקרנברג בנוגע להפרעת אישיות נרציסטית. תודה רבה

מיה שלום, קרנברג רואה את הנרציזם מתוך הגישה הקלסית כציר התפתחותי בתוך עולם יחסי האובייקט. כלומר נרקיסיזם כהגנה. קוהוט מתבונן על הציר הנרקיססטי כציר נפרד. כלומר קיים ציר התפתחותי (של יחסי אובייקט) וקיים הציר הנרציסטי. מתוך זה ישנם הבדלים מהותיים בתפיסת האדם ובאופנות הקלינית של הטיפול. עד כאן 60 שניות על קוהוט וקרנברג... בברכה, גדעון

ליאת, עברתי תקיפה מינית בגיל ההתבגרות ולצערי הדבר הזה מנע ממני לסיים את לימודי בתיכון,כיום אני מכה על חטא כי אני מרגישה כמו עוד איזה אפס מהרחוב,שלא אצליח להגיע לשום דבר.התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל משום מה אני לא מתקדמת(עם כל הכבוד שנוצר ביני לבינה קשר מצוין ואני מרגישה מאוד בנוח עם המטפלת ולא ציפיתי שאני אפתח אליה) אבל הדפוס המחשבתי לא השתנה אני לא מפסיקה להאשים את עצמי,לכעוס על עצמי,להרגיש שאני לא שווה כלום וכו.... מאוד חורה לי שהטיפול לא עוזר ורציתי לשאול אותך כאדם אובייקטיבי האם כדאי לתת לטיפול הזה עוד זמן או שעליי להפסיק אותו ולחיות עם האישיות הדפוקה שלי? אני מרגישה שאני מבזבזת זמן וכסף(אני בבעיה כספית)? אני קצת מרגישה כעס כלפי המטפלת שהיא מקבלת אותי,מבינה אותי,אני רוצה אולי בתת מודע שהיא תנזוף בי על טיפשותי שלא התמודדתי עם הבעיה אז(להפסיק ללמוד בגלל זה לא תירוץ)אני מתקשרת הרבה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית וגם שם מקבלים אותי. אני מרגישה שאנשים צוחקים עליי בפרצוף אם הם היו עוברים את זה הם בטח היו יודעים לקחת את עצמם בידיים,ולהתמודד עם הנסיבות הקשות.אני לא קורצתי מהחומר הזה אני לא יודעת להתמודד עם דברים. האם אני יכולה לקבל ללמוד לפחות לקבל את עצמי או שאני מה שנקרא חסרת תקנה? בתודה, חן

חן שלום, ליאת תענה מחר ובנתיים אתייחס בקצרה. (את כמובן מוזמנת לשאול שוב מחר את ליאת ולקבל גם את התייחסותה). תקיפה מינית היא ארוע טראומתי. לארוע טראומתי ישנן השלכות רחבות היקף על הדרך בה הנפגע תופש את עצמו ובעיקר תחושות אשם על איך נהג בזמן הארוע ואחריו. (למשל עזיבת הלימודים). מנסיוני עבודה על נפגעי טראומה אורכת זמן ודורשת סבלנות גם של המטופל. איני יודע באיזה "סגנון" או כיוון טיפולי את מטופלת, אך ניתן לעיתים גם לשלב טיפולים הממוקדים בארוע הטראומתי עצמו. (בעיקר אם את סובלת מתופעות פוסט טראומתיות של זכרונות מציקים, הימנעויות וכד') מאחל לך שתהיה לך הסבלנות הנדרשת, בברכה, גדעון

חן יקרה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, התחלת את הטיפול לא מזמן (דצמבר?), וזוהי תקופה קצרה מכדי לחוש בהשפעתו המיטיבה של הטיפול. דפוסי מחשבה ודימוי עצמי אינם משתנים במהירות רבה כל כך, ואני מציעה לך להצטייד בהרבה סבלנות וחמלה כלפי עצמך. לא ברור מהיכן קיבלת את הרושם שאנשים אחרים היו מתמודדים בצורה טובה יותר עם טראומה כשלך. זוהי מחשבה שאין לה יסוד מוצק, וכדאי מאד לוותר עליה. תקיפה מינית היא אירוע קשה, ויש לו השלכות מרחיקות לכת על התפיסה העצמית. אני זוכרת את הנטייה שלך להחמיר עם עצמך עוד מאז פנייתך הקודמת, ואני מפצירה בך לשוב ולנסות להילחם בנטייה זו. למרות הקושי הכלכלי, לא מומלץ להפסיק את הטיפול בשלב זה. היכולת לשוב ולתת אמון באנשים חיונית להחלמתך. נדמה לי שגם היכולת לשוב ולתת אמון בך עצמך :-) אל תוותרי ליאת

לד"ר שלום רציתי לדעת האם חוסר בטחון וחוסר עצמאות זה משהו שיכול להיות כרוני ופתולוגי? אני בת 25 גרה עם ההורים ולא היה לי חבר עדיין, התחלתי לעבוד לא מזמן שזה קצת תורם לעצמאותי אבל לא מדובר בשכר שמאפשר לי לעזוב את הבית, ובכלל, אני מרגישה לא בשלה להתמודד עם העולם הזה כ"כ. כשגברים מנסים להתחיל אותי אני מיד נכנסת להתגוננות ודוחה את ההצעה על הסף, לפעמים אני נבוכה מעצמי אפילו שאני מאוננת לבדי אז המחשבה להיות בעמדה אינטימית כזו עם מישהו נוסף זה משהו שאיני יכולה לעכל בכלל, לא יודעת להתמודד עם סיטואציות כאלה, אין צורך להרחיק לכת לאינטימיות של ממש, אפילו שיחה בנושא לא קלה עבורי ואני מיד נוקטת באינטלקטואליזיה ושומרת מרחק רגשי. העדר העצמאות/אוטונומיות שלי חורה לי עתה עוד יותר משום שאחי, בן 28 מצא עבודה ועזב את הבית. אני הרבה פחות עצמאית ממנו ונוטה להיות חסרת בטחון וחסרת יוזמה. לפעמים נדמה לי שאני חיה בתוך איזה מן כלוב פנימי ולא ממש חיה את החיים. עמוק בנפש בא לי להיות משוחררת ולפעול לפי איך שבא לי, להרגיש חופשיה, אבל אני מרגישה כבולה ומודחקת, מרגישה שלא קיבלתי כלים כיצד לחיות, כיצד להיות חופשיה מבחינת צרכים חברתיים/מיניים ואחרים.. אני הייתי בטיפולים שונים וזה לא ממש עובר לי. כלומר אני מצליחה לתפקד טוב יותר מבעבר אך התחושה שאני כבולה מינית או רגשית לא עוברת. האם יש יכול להיות לכל החיים כך? מה כובל אותי ככה? איך אנשים אחרים מצליחים להיות משוחררים ובוטחים?

אני שלום רב, תחושת חוסר החופש הפנימי , הכבלים הבלתי נראים המשאירים אותך בכלא הפנימי - כל אילו הינם חומר הגלם עליו יש לעבוד. יתכן שדרך גידולך , הורייך והדרך בה חיית , כל אילו לא תרמו לתחושה הנכספת של חופש רגשי,חברתי ומיני. עתה עלייך לקבל החלטה מה את עושה עם הנתון הזה? ממתינה? נותנת לזמן לעשות את שלו? נעזרת באחרים? נעזרת באנשי מקצוע? לדעתי עלייך לעשות משהו . משהו שיתן לך תחושה שאת מתקדמת. איך אחרים בטוחים בעצמם? חלקם פשוט לא. אחרים היו ברי מזל לקבל אותו בית גידול שמאפשר את הביטחון העצמי ותחושת החופש הפנימי. ורבים רבים אחרים משחקים בכאילו. כל זאת הקדמה להמלצה שלי להיות בטיפול ולא להשלים עם תחושת חוסר הביטחון והיותך כבולה. מאחל לך את האומץ הדרוש לפתוח עם עצמך דף חדש, בהצלחה, גדעון

אני בחורה בת 22 , מעונינת לדבר עם מי שסובל/ ת מהימנעות חברתית אני אישית סובלת מהבעיה מהילדות , בעיה נוראית למי שחווה זאת כמובן יודע...

איה שלום, הימנעות חברתית הינה תוצר של חרדה חברתית וניתנת לטיפול. בד"כ הטיפול המומלץ הינו טיפול משולב: תרופתי ושיחתי (התנהגותי-קוגנטיבי או אחר). אני מקווה שאכן משתתפי הפורום יענו לך אך יחד עם זה אין סיבה להסתפק רק בנחמה ההדדית שישנם עוד סובלים מהבעיה. (ואכן זה סבל. את צודקת), אלא ניתן גם לטפל בבעיה ולפתור אותה. אז עזרי עוז וטפלי בעצמך, בהצלחה, גדעון

לגדעון! תודה רבה לך על התיחסותך - אני אכן מטופלת בתרופות וגם בסדנא של ציפי מרום. אני עושה את כל שביכולתי לעזור לעצמי, ובקשר לרצוני ליצור קשר עם הסובלים מאותה בעיה, היא לא מתוך כוונה של להתנחם שיש עוד כמוני אלא לעזור אחד לשני/ ה ואולי אף ליצור מכך קשר אמיתי. הלוואי שיהיה טוב, איה....

אני חבר של לירון וההיתי רוצה לדעת איך אפשר לדעת עם קרום הבתולים עדיין קיים אצל לירון...לפי מה יודעים עם הוא עדדין נמצא ולא נקרע?

לחבר של לירון שלום רב, כפי שכתבתי מקודם הכשרתי הינה בתחום הפסיכולוגיה ומי שמוסמך לחוות דיעה בנושא זה הינו גניקולוג. אתם מוזמנים לפנות לפורומי רפואת נשים השכנים לנו. אך גם אם תקבלו תשובה נראה לי שביקור אצל רופא נשים יכול להסיר הרבה ספקות וחרדות. בהצלחה, גדעון

היי חבר של לירון (ולירון) אם בזמן שעשית "נעים" ללירון החדרת לה אצבע/ות לנרתיק, אפילו קצת, וירד לה דם - קיים סיכוי סביר שנקרע לה קרום הבתולין. אתם לא יכולים לדעת אם זה קרה או לא בלי ללכת לבדיקה אצל רופא נשים. ונראה לי שכדאי לכם מאוד לפנות גם לאחד הפורומים/אתרים שמתעסקים במיניות, כדי ללמוד קצת על העניין- ועל מבנה הגוף של לירון - כדי לנסות להימנע מחרדות ולחצים בעתיד. תיזכרו שאפשר גם להיכנס להריון בלי לקיים יחסי מין מלאים (כלומר, ללא חדירה..). וזה באמת לא סיכון ששווה לקחת. חוץ מזה, אני מקווה שתצליחו להתגבר על "משבר" קרום הבתולין, ואיתו או בלעדיו תמשיכו להנות ביחד ובזהירות. לילה טוב

אני שעירה מאוד באיזור פי הטבעת ביררתי במכונים להסרת שיער בלייזר האם ניתן להסיר משם שיער וקיבלתי תשובה שלילית כיוון שזהו איבר רגיש מאוד.האלטרנטיבה היא "לעשות שעווה"אבל זה נורא כואב וגם מסוכן ואני מתביישת ללכת לקוסמטיקאית. אני פונה לפורום הזה כי אני מתביישת נורא וקשה לי לפתח מערכת יחסים עם גבר. הבטחון העצמי שלי נורא נמוך בגלל זה ואני בת 24 ואני לא יוצאת עם בנים. האם אני עושה מהבעיה הזאת עניין גדול מידי מכפי שהיא באמת? או שכאשר אסיר את השיער בטחון יחזור אליי.אני בחורה יפה במראה הכללי נראת מאוד טוב אבל הבעיה האסטטית מפריעה לי מאוד.האם כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי ?

יטפלו לך בשיער בפי הטבעת?

ש. שלום לך, נראה לי שאת שמה דגש יתר על הפגם הגופני המינורי ומדגישה פחות מידי את יופייך ואת שאר תכונותייך הטובות. לדעתי, עלייך לטפל בבטחונך העצמי וביכולתך לפתח מערכת יחסים עם גבר. לכן, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי . בברכה, גדעון

ש.יקרה שמעתי על הסרת שיער במכשירי IPL,נותנים תוצאות דומות לליזר רק ביותר זמן,כפי שידוע לי השיטה הזאת לא מסוכנת אם את הולכת למישהו מיומן ונראה לי שניתן לטפל גם באיזורים רגישים כמו פי הטבעת. שווה לך לנסות לברר. בהצלחה

שלום גדעון, תודה על התשובה שלך. ממה שאני יודע יכול להיות פער, ראשית כל משום שישנם כמה וכמה גורמים אקדמאיים באוניברסיטה בה אני לומד שנתקלו במקרים של מישהו שקפץ ביותר מ - 150 נקודות. אני לא ישבתי ולא השקעתי לפני 2 הבחינות את כל מה שאני הייתי יכול... מעבר לכך - מאחר ואני יודע שהמבחן הפסיכומטרי האדפטיבי הוא מבחן ששאלות מעט שאלות כך שהוא מאבחן את יכולת הנבחן תוך זמן קצר, מצב בו הוא טועה - וגם מצב בו הוא עונה נכון הוא מצב בו נוצר שינוי "בעמדת" המחשב, למעשה התוכנה הממוחשבת. במבחן פסיכומטרי רגיל אין המצב כך ותשובה שגוייה לא פוגעת בך... הסיכוי שלך לנחש נכון תשובה קשה מאוד - הוא לפחות 25 אחוז ויכול לעלות ל - 50 אחוז ע"י שיטות כמו שיטת הלמינציה. אני די בטוח כי המבחן הממוחשב אינו מתאים לי ואני חושב כי אני אוכל להתסדר רק עם ריטאלין בזמן המבחן עצמו. אני הייתי שמח לדעתך לגבי מה עלי לעשות באשר לסוגיות שהצגתי - האם לקחת שנה חופש בכל מקרה ? האם לרוץ למכללה כדי לא להפסיד שנה..וכו'.. תודה מראש.

לסטודנט שלום, היות והמבחן הממוחשב לא מתאים לך מה שנותר לי זה רק לאחל לך המלחצה במבחן הנייר והעיפרון. לגבי מה לעשות בעתיד: האם לקחת שנה חופשה וכד'. זה מסוג ההתלבטויות שאין לגביהן תשובה נכונה אלא עליך לעשות לפי מה שאתה מרגיש שנכון לך ולפי ההחלטה שאתה הכי שלם איתה. דעתי אינה רלבנטית כאן. בברכה, גדעון

גדעון, אם תוכל להפנות אותי לפורום הנכון בשביל לקבל תגובה מהירה על השאלה שלי אני ישמח , כי זאת פעם ראשונה שאני כננסת לפורום הזה ואין לי מושג איך משתמשים בו . אני יודה לך מאוד לירון ):

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1469

לירון, נסי את הפורום שמירי המליצה לך עליו (תודה מירי!). בכל מקרה נראה לי שהייתי ממליץ לך לראות רופא אמיתי ולא אינטרנטי. זה קצת מפחיד אבל בסופו של דבר תהיי יותר רגועה ושקטה. האם את יכולה לשתף את אמא שלך או אחות גדולה? בברכה, גדעון

שלום כולם, אני כיום סטודנט במכינה קדם אקדמאית, הפסיכומטרי שלי הוא בסביבות ה - 502 (101 מילולי, 109 כמותי ו - 85 אנגלית, כאשר בבחינה הקודמת התוצאה באנגלית הייתה 77, כמותי 97, ומילולי אותו הדבר).2 הבחינות שעשיתי היו עם הקלות - מבחן ממוחשב אדפטיבי, כלומר, ממה שהסבירו לי המחשב מזהה את רמת היכולת של הנבחן על פי כל תשובה נכונה או שגוייה, כך שהחיסרון הוא שאני לא יכול להגיע לשאלות הקשות ולפתור אותן נכון וכך לקבל יתרון בנקודות לרבות העובדה שבמבחן ממוחשב אני לא יכול לחזור אחורה ולתקן, ואני לא יכול לפתור את התרגיל על דף השאלות, כמו שמתרגלים בתרגול, כאשר הייתרון של בחינה ממוחשבת - 3 פרקים (מילולי, כמותי ואנגלית), ללא הפיילוט. האם לדעתך נכון לעשות את המבחן בצורה רגילה - נייר ועיפרון. הסיבה שקיבלתי הקלות לממוחשב - בשל בעיות קשב וריכוז, כאשר הריטאלין מסוג 20 מ"ג S.R מונע כל בעיית קשב וריכוז. למבחן הפסיכומטרי הראשון התכוננתי באמצעות קורס הכנה, שלימד בשיטה הרגילה - נייר ועיפרון. למבחן השני - למדתי מאותם ספרים אולם לבד. השקעת הזמן מצידי ללימוד הייתה מרבית ב - 3 השבועות שלפני הבחינה. אני מתכוון לעשות את הפסיכומטרי הבא שלי בלי הקלות של המבחן הממוחשב ולכן אני עשוי לקבל רק הפסקה בת 7 דקות בין כל פרק. אני מניח כי אז אני אוכל להגיע לציון הרבה יותר גבוה, שכן בבחינה הממוחשבת כאמור - כמה טעויות יכולות למנוע ממך את הגעתך לרמת שאלות גבוהה, מה שלא קורה בבחינת "נייר ועיפרון". אני מבקש מאוד לדעת מה דעתך בעניין זה... עכשיו השאלה היא האם לעשות את הפסיכומטרי בחודש אפריל (עשיתי במועד ינואר 06), או במועד יולי. החיסרון של לעשות במועד אפריל, הוא שאני לא מספיק לעשות קורס פסיכומטרי, והשיפור שאני יכול להשיג באנגלית עד יולי הוא גבוה יותר מהשיפור שאני יכול להשיג בחודש אפריל. חיסרון נוסף למועד אפריל שאני לא יודע עד כמה שאני אוכל "לנשום" תוך כדי המכינה ולהתכונן במלוא העוצמה, מה שעדיין לא ממש עשיתי... החיסרון למועד יולי הוא שאת התשובות אני מקבל רק באוגוסט (לא לדאוג, האוניברסיטה העברית מחכה לתוצאות של מועד יולי לרישום לשנת הלימודים הבאה),שרק באוגוסט אני בעצם אדע מה קורה איתי... ואם יש לי סיכוי להתקבל שנה הבאה, אולם אם אני עושה את הפסיכומטרי במועד אפריל, אני די בטוח שאני אדע, די בוודאות, מה קורה איתי, מבחינת סיכויי הקבלה, כלומר אם יהיה לי פסיכומטרי של נניח 640... אני אוכל לדעת שיש לי סיכוי להתקבל לחוג אותו אני רוצה אם בסוף המכינה יהיה לי ממוצע משוקלל של 95 נניח ואם לא אני אדע שאני צריך לעשות שוב - אבל רק אחרי פתיחת שנת הלימודים הבאה. מצב שיכול בהחלט להיות. כלומר במילים אחרות יש כאן שאלה של מתי אני אדע להעריך מה סיכויי הקבלה שלי לשנה הבאה. אם לא הבנתם עד כאן - אני רוצה ללמוד משפטים. היו כאלה שהציעו לי לוותר על ללמוד משפטים באוניברסיטה - וללמוד משפטים במכללה המחיר לשנת לימודים במכללה לשנת לימודים ולתואר בפרט הינם אסטרונומים. באוניברסיטה, במיוחד העברית אני מניח כי התואר הראשון משם הולך לפני, והעלויות פי 6 יותר זולות. עניין שני ============ אם אני נניח מצליח להתקבל לשנה הבאה באוניברסיטה למשפטים.... הבעייה האחרת היא שכיום אני בן 26, שנה הבאה אני בן 27. סיפור חיי הוא כזה שאת לימודי התיכוניים התחלתי בשנת 95', סיימתי אותם בשנת 98' - המשכתי לעתודה טכנולוגית - אותה סיימתי בשנת 2000 עם תואר הנדסאי, התגייסתי לצבא, ושוחררתי 4 חודשים לפני שהתחלתי ללמוד במכינה.... במילים אחרות חופש מלימודים או צבא לא בדיוק היה לי, וגם בחו"ל לא ממש יצא לי להיות.... אם אני לוקח "חופש" שנה אחת, אני מתחיל בעצם ללמוד בפקולטה למשפטים בגיל - 28 בדיוק. כלומר - מסיים את התואר בגיל 31. האם זה לא נשמע מבוגר מדי / מאוחר מדי / בעייתי ? אגב, במידה ואני לא מתקבל השנה שאותה אני חושב לקחת לחופש תהא מיועדת למען שיפור של הפסיכומטרי וטיול קטן של אולי איזה כמה שבועות לפני שנת הלימודים הבאה אחריה.

לסטודנט שלום, אני לא מתמצא מספיק בחסרונות ויתרונות המבחן הממוחשב לעומת המבחן הרגיל, אולם לא נראה לי סביר שיהיו פערים רבים מידי בין שני המבחנים בהיבט התוצאה הסופית בהם. עם זאת זכותך לנסות ולהשיג את הציון המירבי. כך שאם אתה סבור שמבחן נייר ועיפרון מקנה לך יתרון אז למה לא ללכת על מבחן נייר ועיפרון? אתה מעוניין לעשות קפיצה מאוד משמעותית בפסיכומטרי - מאזור ה500 לאזור ה650. סיכוייך כפי הנראה טובים יותר עם קורס מאשר ללא קורס וההשלכות לגבי זמן הבחינה ברורים. (עם זאת עליך להיות ריאלי ולדעת שהסיכויים לקפיצה כזו אינם גבוהים וכדאי לך לברר במכונים השונים, מה הסיכויים שבעזרתם תוכל לבצע את הקפיצה הזו?) ולגבי הטיול. מה הבעיה? תחליט מתי, עם מי ולאן ותטייל. ולגבי הגיל - לדעתי זה לא מאוחר מידי. החיים לא נגמרים בגיל 30. בהצלחה, גדעון

שלום לך לא ידעתי איך להיתנהג עים בעלי. פשוט תמיד אני כועסת עליו ברגע שהוא גם יודע שהדברים שלא צריכים להיות בחדר שינה . מפריעים לי. במיוחד שהוא מכיר ויודע שאני לא שלמה עים מה שיש לי. לכן כאשר אני פניתי אליו היום בשבת שבוא ונסדר משהו. ישר סירב ואמר לי לא עכשיו. לא בא לי. והוא מסוגל לסחוב את הנושא הזה טלוי בו בחודשים . ולכן לי זה מציק.ובגלל זה גם אני סירבתי לא לצאת לטייל. כמו שהוא גם היסכים לי. למרות שאמרתי למה שנצא הוא לא עושה. ומצד שני באמת מפריע לי שלא יצאתי כי עים היתי יוצאת אז היתי נהנת ולאגם יתעיף בבית להגיש ולהכין. מה דעתכם.

שלום לך, הייתי ממליץ שתמצאו זמן רגוע בערב לשוחח ביניכם על מה שהיה. תוך כדי טיול, או על כוס קפה נסו ללבן ביניכם את הדברים. זה הזמן להבהיר לו על מה את כעסת ולשמוע ממנו על מה הוא כעס. חבל למשוך כעסים כשניתן פשוט לדבר עליהם עוד לפני שיתנפחו ויהפכו לטינה ומרמור. בהצלחה, גדעון

יש לי חבר חמישה חודשים ,אני בת 16 לא קיימנו יחסי מין ואנחנו גם לא מתכוונים לקיים בזמן הקרוב . מידי פעם ולא באופן עקבי הבן זוג שלי עושה לי " נעים" באיבר המין שלי עם האצבעות ושפשוף אבל הכול נעשה שאני עם תחתונים אף פעם לא היה בלי !! באותו יום שחזרתי הבייתה ונכנסתי לשירותים ,עשיתי פיפי והיתה לי ממש צריבה,נורא שרף לי . הורדתי את התחתון והיא לי כתם של דם . אני נורא מודאגת ואין לי אל מי לפנות בבקשה תעזרו לי בהקדם האפשרי מה זה אומר שהיה לי דם??? זה אומר שאני לא בתולה? יש חשש להריון ??????? נקרע לי קרום הבתולים ?????????

לירון שלום, הכשרתי הינה פסיכולוגית ושאלתך הינה בתחום רפואת הנשים. אנא הפני את השאלה לאחד מפורומי הנשים הסמוכים לפורום זה. כמו כן ממליץ לך להתייעץ עם רופא נשים בקופ"ח. בברכה, גדעון

האם דיכאון אחרי לידה יכול להתאפיין בימים טובים (שלא חשים בכלל דיכאון) וימים רעים (שמרגישים בשיא הדיכאון)? או שאם זה כך, זה לא דיכאון אחרי הלידה (בגלל הימים הטובים)?

הילה שלום, דיכאון לאחר לידה נע על הרצף מקל ועד כבד. הדיכאון הקל והשכיח של "baby blues" מאופיין בתנודתיות במצב הרוח ולפיכך עונה למה שאת מתארת. בדיכאון הכבד יותר, מצב הרוח הדכאוני הוא במרבית שעות היום ויציב יותר. ממליץ לך לקרוא יותר על התופעה באינטרנט. אני מצרף מאמר אחד מיני רבים. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=454 בברכה, גדעון

אני וחבר שלי יוצאים שנה ואנחנו גרים ביחד....לאחרונה הוא התחיל לומר לי שאני מדברת הרבה על חתונות... הוא אמר לי שהוא רואה עתיד איתי ולפני שנתחתן הוא רוצה שנבסס את עצמנו הוא גם זרק לי יציאה שאני והוא לא מוכנים עדיין לחתונה הוא גם אמר לי שהוא מרגיש שאני קצת פסיבית בנושא של קריירה ומציאת עבודה... וזה מאד פגע בי והתחלתי לבכות כיוון שאני נמצאת בתקופה לא קלה.... הוא אמר לי שהוא מצטער אם הוא פגע בי......... אני מרגישה שהוא אוהב אותי, אך יש לי חשש שיש לו פחד מחתונה....... איך עליי לנהוג? אני גם לא רוצה לבזבז את הזמן שלי...

קארין שלום, ביסוס הקשר ומעבר משלב של חברות לשלב של "מדברים על חתונה" הוא מפחיד ומעורר הרבה שאלות. האם זה האדם המתאים? האם אני בשלה? האם הוא בשל? האם התנסיתי מספיק? איך להתמודד עם החסרונות שלו? שלה? אולי עדיף לחפש מישהו/מישהי אחר ללא החסרונות הללו? האם אני באמת אוהב אותה? אוהבת אותו?אילו הן רק מקצת מהשאלות שמטרידות את שני בני הזוג. והן נורמטיביות ומוכרות. אז איך מתמודדים עם הסיטואציה שאת מתארת? א. בודקים את דבריו. האם יש בהם משהו? האם את לחוצה על נושא החתונה וזה מלחיץ אותו? האם אכן אינך מבוססת כלכלית וזה שיקול בעיניו או בעינייך? ב. משוחחים ביניכם בפתיחות: על הציפיות ועל הפחדים. אין להיבהל גם מריבים בתקופה זו שכן נושאים כגון חתונה מכניסים מימד של לחץ לתוך הזוגיות. ג. אם את בתקופה לא קלה. אולי כדאי לשקול התייעצות עם איש מקצוע ולטפל בעצמך. בסופו של דבר אילו הן החלטות אישיות מאוד והכי חשוב שתהיי שלמה עם עצמך. אני מקווה שתקבלי התיחסויות גם ממשתתפי הפורום שישתפו אותך בהתנסויותיהם. בהצלחה, גדעון

קושי בהבעת אמון באנשים ממה הוא נובע?

בד"כ קושי במתן אמון באנשים נובע מכך שאנשים משמעותיים פגעו בך בעבר באמון שניתן בהם. זה יכול להיות על בסיס ארוע טראומתי חד-פעמי, אך הרבה פעמים על בסיס קשר שלאורך זמן נלמדה בו המסקנה, "שאין לתת אמון פן אפגע". כמובן שכל מקרה לגופו, אך אילו הן קטיגוריות כלליות שבתוכן ניתן למצוא מקרים רבים של סיבתיות לקושי במתן אמון. בברכה, גדעון

ברגעים אלו ממש רע לי ובא לי ל...

א תשתפי אותנו! אולי זה יעזור... מירי

PE, EMDR, CBT אבקש הסבר מפורט על כל אחת ממגוון שיטות הטיפול הנ"ל ומתי יש לבכר אחת על רעותה?!

שלום לך, אכן מגוון שיטות הטיפול הינו מבלבל. בעיקרון ובכלליות שתי שיטות פסיכותרפיה עיקריות: פסיכותרפיה דינמית מיועדת למגוון רחב של בעיות, מבוססת על הבנת הדינמיקה של הבעיות והגורמים הלא מודעים לבעיות. פסיכותרפיה התנהגותית קוגנטיבית (CBT) טובה במיוחד למצבי חרדה ואף דיכאון. מבוססת על שינוי ההתנהגות של הפרט ושינוי החשיבה שלו לגבי עצמו. לגבי שאר הדברים שהזכרת: אילו הן טכניקות לטיפול במצבי טראומה. PE - שיטתה של פרופ' עדנה פואה לטיפול בטראומה. EMDR - שיטתה של פרנסין שפירו לטפול בטראומה. שתי השיטות מבוססות על עקרונות הגישה הקוגנטיבית - התנהגותית. בברכה, גדעון

שלום לכולם! ההודעה ארוכה אך אשמח אם תקראו ותעזרו לי! שמי אמיר,השתחררתי מהצבא לפני קצת יותר משנה,כרגע אני סטודנט להנדסת תוכנה שנה "א"!הסיבה שאני משאיר כאן הודעה היא כי קצת נמאס לי מהחיים שלי,אולי מהדרך בא אני חיי,אולי מהציפיות שלי,אני כבר לא יודע ממה אבל כבר הרבה זמן שלא טוב לי,אני לא מאושר בכלל! אז ככה:בתקופת הילדות שלי היה לי די טוב,הייתי ילד רגיל ומאושר אם כי הייתי חסר בטחון עצמי.תמיד היו לי הרבה חברים ותמיד מקובל!כשהתגייסתי לצבא,היה לי ממש טוב בחיים,הבטחון העצמי שלי היה בשמיים,הייתי ממש מקובל,מלא חברים,הצלחתי שם ממש טוב,הייתי מאושר לגמרי למרות שהשירות היה ממש קשה גם מהבחינה הפיזית וגם הנפשית(ראש צוות בטייסת קרב F16).ואז קרה משהו ממש רע:נפצעתי די קשה,נפלתי מכנף מטוס ונחבלתי בגב,בראש והאף,הייתי מאושפז בבית חולים ועד היום אני סובל מכאבי ראש,אף שבור,וכאבי גב(שברי דחיסה),תבעתי את הצבא(השקעתי המון כסף) והם נתנו לי רק 4% על כל הנזק הזה והם לא מוכנים אפילו לממן לי טיפולים!זרקו אותי לכלבים!כמו כן,בצבא הכרתי מישהי שממש אהבתי ואחרי 9 חודש היא החליטה להיפרד ממני למרות שהיה ממש טוב(אמא שלה כנראה לחצה עליה) וזה משהו שבא לאחר הפציעה שלי,מה גם שזה הרס אותי עוד יותר,תקופה לא קלה הייתה לי אז שבה הייתי שרוי בדכאון,בכיתי המון,והיה לי הכי רע בעולם בנוסף לפציעה קשה!באותו זמן עבדתי אז זה די עזר לי ואיך שהוא התגברתי על הפרידה,לאחר כמה חודשים הכרתי מישהי חדשה ולאחר חודש שהיינו יחד(הייתי נוסע אליה מאשדוד לחיפה) גיליתי שהיא הסתירה ממני בעיה בריאותית שהייתה לה והיא כמעט שהדביקה אותי במה שהיה לה,מה גם שהיא לא התכוונה לספר לי כלל ואני גיליתי זאת במקרה!אז הרגשתי נבגד שהיא הסתירה ממני מידע כזה כשאני כל כך השקעתי,היא סיכנה את הבריאות שלי אחרי שאמרתי לה עד כמה חשוב לי כנות בקשר ולה זה לא הזיז,היא זלזלה במה חשוב לי ולו בכדי לספק צרכים!הרגשתי נבגד,עכשיו הכרתי גם מישהי אבל היא שומרת אותי על אש נמוכה ואני ממש רוצה אותה אבל זה פשוט לא יוצא...היא פשוט משחקת בי,למה לעזאזל עם מי שאתה הכי רוצה זה לא יוצא? מהבית שלי מתחיל להמאס לי,אני תקוע עם ההורים שלי ופשוט נמאס לי מזה,מת לגדול כבר ולחיות לבד,ההורים לפעמים לוחצים,מתווכחים על שטויות,ואין לי כוח כבר להסביר ולהצתדק בפניהים,יש לי את הבעיות שלי ולפעמים הם לא מבינים שאני כבר אדם בוגר שמקבל החלטות לבד,הם חושבים שאני עדיין ילד קטן וכבר אין לי כוח לזה!!!אני צריך שקט! פשוט נמאס לי מהכל,מאנשים,חברים בוגדניי(אחד החברים הכניס לי אגרוף),אהבות(אתה משקיע,נותן את הלב,כנה,ובסוף איך שהוא יורקים לך בפרצוף,אין הערכה,שוכחים אותך בשנייה ושוכחים עד כמה נתת),אני מתמודד עם כאבי גב איומים בגיל צעיר למשך כל חיי מה שישפיע גם על עבודה בעתיד!כרגע אני רואה את עצמי תקוע ביום שישי בבית מלא בבאסה ומסתכל על החיים שלי:חבר שבגד,חברה שעזבה למרות שהיה טוב ואהבנו,חברה שסיכנה את בריאותי,פציעה קשה שמלווה אותי עד היום,הורים שאוכלים את הראש ואין שקט מהם,ובחורה שאני הכי רוצה משחקת בי ושומרת אותי על אז נמוכה!!! וזה פשוט נמאס מהחיים האלה,אין שום סיפוק בהם,מה התכלית לעזאזל?אתה מסיים בעיה ומתחילה אחרת,אנשים כמו זאבים,טורפים ובוגדים בך,בעיות בלי סוף ואתה אף פעם לא מאושר,תמיד משהו מטריד אותך!!!למה זה ככה?מה עושים?איך משנים את זה?אצל כולם זה כזה מסריח?

שלום אמיר, אכן הרבה מאוד נושאים מטרידים אותך ומכאיבים לך; אתה סובל גם מכאבי הגוף, וגם מכאבי הנפש שסבלה פגיעה באמון. אני מקווה שמשתתפים נוספים בפורום יוכלו להגיב להודעתך, ולספר לך איך הם עצמם התמודדו עם תקופות קשות בחייהם. בינתיים אני שולחת לך מילות עידוד, ומקווה שתמצא את הכוח ליצור שינויים הדרגתיים ומעמיקים בתחומים השונים שמעסיקים אותך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

את שמה לב שאת תמיד זורקת למשתתפים האחרים הלא מקצועיים את הכפפה? ומעולם כמעט את לא מתמודדת עם השאלה שמופנת אליך- בצורה מקצועית ועניינית?

שלום אמיר החיים באמת לא קלים, ולפעמים נראה שהכל אבוד ואין טעם לכלום. במצב שאתה נמצא בו כרגע יהיה מאד קשה לשכנע אותך שזה מצב זמני וחולף ושאחרי ירידה באה גם העלייה. אתה מתמודד כרגע עם המון קשיים: פציעה גופנית (ונפשית), אהבה נכזבת, רצון בלתי ממומש לעצמאות והסתגלות למסלול לימודים מפרך (אם אני לא טועה גם תקופת מבחנים?) אך נראה שלפי ה"רזומה" המרשים שלך יש לך כושר התמודדות טוב עם קשיים, אני מאמינה שתעמוד גם בזה ובמבט לאחור זה לא יראה כל כך אפלולי כמו שזה נראה עכשיו. בתקופה קשה זו תעזר באנשים שאוהבים אותך. למרות שאתה מרגיש כל כך לבד ודוחה מעליך את החברים והמשפחה, הם שם בשבילך! וכמובן שאתה תמיד יכול ללכת לטיפול שיחזק אותך, יפיג את הבדידות ויעזור לך להמשיך הלאה. אגב, אני במקומך לא היתי מוסרת כל כך הרבה פרטים מזהים בפורום ציבורי. כמו שהזכרת במכתבך אנשים הם אנשים. אני מאחלת לך שתעבור את המשבר במהרה ושולחת לך הרבה עידוד וכח. רק טוב :)

המצבים שאתה מדבר עליהם - פרידה מחברה בגידה של חבר וכו'. הם דברים שרבים עוברים. יש דברים הרבה הרבה יותר גרועים . צריכים להסתכל על חצי הכוס המלאה - אומנם נפצעת אבל אתה חיי . חברה עזבה אותך אבל יש עוד הרבה אחרות טובות ואיכותיות לא פחות .החברה השניה יכלה להדביק אותך אך למזלך זה לא קרה וגילית זאת בזמן.יש לך מחשבות שליליות וחבל כי יש אנשים במצבים הרבה יותר גרועים ממך. כמו מוות של אדם אהוב. תנסה למצוא את החיובי ויהיה לך הרבה יותר קל

אני בתהליך הרשמה למ.א. ואמורה להכין הצהרת כוונות. אני תוהה רבות ומתקשה... אודה על טיפים ועצות עשיוכלו לסייע לי.. תודה

שלום ד, אני מניחה שאת מתכוונת למ.א. בפסיכולוגיה קלינית, אבל לא ברור לי מהי הצהרת הכוונות שהזכרת (האם הכוונה לתוכניות מחקר עתידיות?). את מוזמנת להסביר יותר, אף שבגדול נראה לי נכון יותר לפנות לאנשים שמכירים אותך באופן אישי. צר לי שבשלב זה איני יכולה לעזור יותר, אורנה ראובן-מגריל

האם ניתן במתהפנט טוב/שנמצא על סמים היפנוטים באמת להכניס סוגסטיות כמו שתתעורר ותראה אותי נוגע בכובע שלי אתה תתחיל לגרד ברגל וכדומה? או דוגמא אחרת, שתעורר ותשמע את המילה אוניברסיטה תתחיל לחשוב על הסרט התפוז המכני... ?

שלום לינואב, נדמה לי ששאבת את האינפורמציה שלך על היפנוזה מעולם הבידור (מופעי היפנוזה למיניהם), ולא מהשימושים בהיפנוזה בפסיכולוגיה וברפואה. בעיקרון, בהיפנוזה המטפל עשוי "להציע" למטופל הצעות (סוגסטיות) שונות, והמטופל עשוי לקבלן ביתר קלות מאשר מחוץ למצב ההיפנוזה. עם זאת, לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. למעשה, כל נסיון כזה מצד המהפנט יגרום ליציאה מיידית של המטופל מהמצב ההיפנוטי. אם תרצה/י לקרוא עוד בנושא אני ממליצה על הכתבה הבאה של ד"ר אורן קפלן: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם זה כל כך נורא שלא מספרים להורים שהולכים לטיפול?

שלום א, טיפול הוא תהליך מאוד פרטי ואישי, וזה נשמע לי בסדר גמור לא לחלוק את התכנים העולים בטיפול ואפילו את הפנייה עצמה, עם אנשים נוספים. כמובן שתשובתי היא כללית, ולא מתייחסת לנושאים ספציפיים הנוגעים לקשר עם ההורים. אם תרצה/י לדון בשאלה באורח יותר ספציפי, אנא כתב/י עוד. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

חשוב! הטיפול בקטין מחייב (את המטפל) לקבל הסכמה של ההורים. במקרה של הורים גרושים - יש צורך בהסכמה של שני ההורים. בכל מקרה, חל חסיון גמור בנוגע לתכנים, כפי שאורנה ציינה נכון. אם מדובר בפציינט שאינו קטין, כמובן שזה בסדר לא לדווח להורים. שבת שלום

מה אתם אומרים על סיינטולוגיה? קראתי על זה הרבה... נשמע הגיוני מבחינה תאורטית... אבל הרבה דברים נשמעים הגיונית תאורטית... איך זה בפועל? זה עובד? זה באמת משפר אותך? מקרב לאושר? מנקה אותך מפחדים ומהתנהגויות לא רצויות?

שלום רז, אינני מכירה לעומק את התיאוריה העומדת בבסיס הסיינטולוגיה, ולפיכך אני מעדיפה לא להביע את דעתי. שאר משתתפי הפורום כמובן מאוד מוזמנים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

רז השאלות שאתה שואל הן עתיקות, קיימות מאז שהמין האנושי נוצר ומשותפות לכלל היצורים האנושיים ללא הבדלי דת גזע ומין. התשובות לשאלות הללו תלויות אדם ומצב ואין להן פתרון חד משמעי למזלנו. למזלנו, משום שה*חיפוש* אחר התשובה הוא שמניע אותנו להמשיך לחיות וממלא את חיינו בעניין ואתגר. ה"פתרונות" רבים כמספר השואלים: דת, פסיכולוגיה, רוחניות, כתות למיניהם וכ"ו וכ"ו, וכולם (או רובם) מתיימרים לבסס את המצע שלהם על דברים הגיוניים. כל הסבר (מי יותר ומי פחות) הגיוני יותר מחוסר הוודאות הקשה מנשוא. אם ממגוון הפתרונות העצום שקיים היום, היה פתרון שעונה על השאלות ששאלת בצורה הכי טובה (עבור רוב האנשים), הרי כולם היו מאמצים אותו. לכן, לשאלתך אין תשובה. אני אישית שמעתי מאנשים המשתייכים ומאמינים בסיינטולוגיה שבחים רבים (על גבול המיסיונריות...) ומהמתנגדים אזהרות וגינויים. ואחתום בשיר חביב לשבת: "ללכת אל..., ללכת מ... ללכת כי כולם הולכים מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים." (יהונתן גפן)

שלום. אני סובלת מתלישת שער בגבות וריסים מגיל 16.היום אני בת 35 עובר עלי סבל נוראי בדידות,הסתגרות בבית ,הרגשה של אני מכוערת,לא יכולה למצות את עצמי בתחומים שונים כאבי ראש כתוצאה ממחשבות רבות כגון על איך לצאת מזה והאם קיים בכלל סיכוי.. נמנעת מלצאת מהבית למקומות בילוי וארועים ואפילו טיולים. החלטתי שאני מאוד רוצה לטפל בזה באמצעות עזרה מאחר וניסיתי לבד מספר פעמים אך היד הגיע תמיד למעלה בשלב מסויים בעיקר בעת כאב ראש והחלה לתלוש ולתלוש עד שלא היתה שערה אחת מיותרת. איך והיכן אני יכולה לקבל טיפול האם יש פסיכולוג שאפשר להמליץ לי עליו בשילוב תרופות פסיכאטריות או רפואה אלטרנטיבית , כול מוצא לטיפול אשמח לדעת ולהתחיל.

אופטימית יקרה, אני מפנה אותך באמצעות הלינק הבא לאתר בנושא טריכוטילומניה. האתר ידידותי, בעברית, ומכיל סיפורים אישיים והמלצות חשובות לטיפול. http://trichotilomania.info/ בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, ברצוני לדעת האם יש צורך לקחת רסיטל יחד עם פרפנאן למישהי שיש לה מחשבות כפיתיות ללא פסיכוזה או דיכאון. תחילה אותה מישהי פנתה לפסיכיאטר שנתן לה רסיטל - 60 מ"ג _התחילה עם 20 מ"ג וכיום בשלב של לקיחת 40 מ"ג) לאחר מכן פנתה לפסיכיאטרית אחרת שאמרה לה - ללא הסבר- לקחת 8 מ"ג פרפנאן ליום- לא מובן לי למה, ומה הצורך. כמו כן לאחר קריאה הבנתי שתופעות הלוואי של פרפנאן הן טשטוש הראייה ואותה מישהי סובלת מזה כרגע- אם אוכל לקבל מידע מפורט יותר אשמח מאוד- אודות שתי התרופות הנ"ל, ביחד ובנפרד, האם הן עוזרות ולכמה זמן תצטרך ליטול אותן- שוב, תודה רבה מראש- מיה

שלום מיה, שאלות בנוגע לטיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה (זה המקצוע שלהם...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה מה ניתן לעשות כדי להרים כתפיים נפולות, וזו לא בעיה גופנית,זה נובע מחולשה...פעם הלכתי זקוף ועכשיו די קשה לי...

א יקר/ה, אני מאוד מכבדת את התחושה שלך שמקור הסימפטום הוא נפשי, אבל בכל זאת כדאי להתחיל בבדיקה רפואית שתוודא שאין גם מקור גופני. לאחר הבדיקה הרפואית כדאי לקבוע פגישת ייעוץ עם פסיכולוג קליני, בה ייערך בירור לגבי מקור הבעיה, ההיסטוריה של הבעיה, התובנות שלך בנוגע לכך וכד'. בסיום הפגישה תקבל/י הערכה ראשונית לגבי הטיפול המועדף. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל