פורום פסיכולוגיה קלינית

הכרתי לפני מספר ימים מישהי באירוע,והשיחה היתה נעימה עם תחושה טובה לשני הצדדים,בשיחת טלפון ביום שלאחריו,נראה כי העובדה שהיא עובדת יותר שעות מפריע לה,וגם העובדה שאני מדבר על האקסית שלי,בחורה שאותה מאוד אהבתי מפריע לה,אין לי שליטה על זה מכיוון שהיא מזכירה לי מאוד את חברתי הקודמת, ההשוואה באה באופן ספונטני, שאלתי האם קיים מצב בפסיכולוגיה שבו מתנהגים עם דפוסי התנהגות גם שליליים של בת הזוג הקודמת עם הקשר הנוכחי,בידיעה שאהבתי את הקודמת? ומה ניתן לעשות כדי להיפטר מדפוסי התנהגות אלו כדי שלא יפריע לקשר נוכחי? האם העובדה שזה מפריע לה שאני מדבר על האקסית זה מעיד על קנאה לא בריאה? האם היה נכון יותר לקבל אתהדברים ולהקשיב?

הכי בריא שלא תדבר על האקסית בכלל, בעיקר שאתה יודע שזה מפריע לחברה החדשה.

ירון אני לא מכירה הרבה בנות שיקבלו את זה שאתה מעלה נוסטלגיות על האקסית שלך (כמובן שאם זה אזכור חד פעמי זה לגיטימי אבל אצלך אני מניחה שזה לא המקרה), משום שזה מראה שאתה עוד לא בשל לקשר חדש.כמו שציינת,אתה רואה בה את ההשתקפות של חברתך הקודמת ובכך מעמיד אותה במצב לא נעים, בתחרות עם דמות אידיאלית שהיא אינה מכירה ושאין סיכוי ש"תנצח" אותה.

ערב טוב ירון, כל נערה או אישה אוהבת לחוש נחשקת ומחוזרת בזכות סגולותיה הטובות, ולא בשל היותה חיקוי זמין למשהו אחר בלתי מושג. אני לא חושבת שמדובר בקנאה לא בריאה, אלא בציפייה טבעית ונורמלית מבן-זוג לדייט. אתה מרגיש שהדיבור על האקסית הוא חלק מהשוואה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת, אבל אני מצטרפת לים ולמימי הסבורים שמוטב לנסות ולהתגבר על הדחף. אם אתה ממשיך לראות אותה כבת-דמותה של האקסית, אולי אינך פנוי עדיין לקשר חדש, ואתה מבקש לשכך באמצעותה את כאב הפרידה. חומר למחשבה ליאת

שלום ליאת אני מבין שזה לא לעניין לדבר על האקסית,אך שאלתי היא האם קיים איזו שהיא סיבה שבה אני עושה זאת מכיוון שהאקסית הייתה עושה זאת לי ,כלומר מדברת על האקסים שלה ,האם אני באופן תת מודע מנסה לחקות את דפוסי ההתנהגות שלה על האחרות בידיעה שבדרך זו היא גרמה לי לאהוב אותה מאוד,ואני רוצה ליצור את אותה משוואה של יחסים של אהבה עם האחרות בקשר?

אני נמצא בטיפול פסיכואנליטי. המטפלת שלי עדיין לא החליטה אם יש לי אספרגר או הפרעת אישיות סכזואידית. רציתי לדעת מה ההבדל בין השניים והאם יש חשיבות טיפולית באבחנה?

אספרגר ז הסוג של אויטזם (כך נדמה לי) מה זה קשור לפסיכולוג. אם היא בספק אני לא מבינה מדוע היא לא שולחת אותך לבדיקה אצל נוירולוג?

שלום אבי, אספרגר היא הפרעה אחת מתוך קטגוריה של הפרעות התפתחותיות רחבות היקף (pdd) המאופיינות בדפוסי תקשורת לקויים ובכישורים חברתיים שאינם מתפתחים בצורה תואמת כבר בילדות המוקדמת. אנשים הסובלים מאספרגר יהיו עפ"י רוב בעלי יכולות אינטלקטואליות טובות וכושר הסתגלות בסיסי תקין, אך עם ליקוי ממשי בהתקשרות החברתית ועם דפוסי התנהגות חזרתיים אופייניים. האישיות הסכיזואידית מאופיינת בדפוס של הסתגרות, ניתוק ונסיגה חברתית. במקרה כזה נראה מערך של התנהגות מתבודדת, חוסר רצון במגע חברתי (אפילו סלידה ממנו) וחוסר הנאה מיחסים אינטימיים. בשני המצבים הללו, קיים חוסר חמור בהבנה חברתית ובהדדיות, ועיסוק בתחומי עניין מוגבלים בצורה יוצאת דופן. ככל הידוע לי (וטרחתי אף לבדוק למענך בכתובים) ההבחנה בין שתי התופעות הללו קשה ולא תמיד אפשרית, ולכן ההתלבטות של המטפלת שלך בהחלט מובנת. צר לי שאיני יכולה לסייע יותר ליאת

לליאת, תודה על תשובתך, אך לא ענית לי אם לאבחנה המבדלת יש חשיבות מבחינה טיפולית. כלומר, האם הטיפול יכול להשתנות אם נדע את האבחנה המדוייקת, או שאין לכך חשיבות? בשתי האבחנות הטיפול הוא אותו טיפול?

האם כאשר עוזב אותך חבר אתה עובר תהליך של אבל מסוים?

כן, בהחלט. כל פרידה כרוכה באבל קטן. ולכן צריך לקחת את הזמן ולעבור את התהליך בשלמותו. הזכרונות מהמקומות שביקרתם בהם יחד, החוויות שעברתם, הרגשות שחלקתם ביניכם, השפה המשותפת, הבילויים, השמחות והצער המשותפים - יציפו את הזיכרון עוד זמן רב וההבנה שכל זה נגמר - גורמת לתחושה קשה על עצב ושל אבל קטן. במקביל, חשוב לתרום את האנרגיה הזו לכיוונים חיוביים - לבנייה מחודשת של יחסי חברות חדשים.

ערב טוב, התשובה של עמית מאד ממצה, ולשמחתי אין לי דבר להוסיף. מקווה שצער הפרידה יתחלף במהרה בשמחה של התחלות חדשות. יישר כוח ליאת

למה אני תמיד לוקחת קשה את כל מה שאומרים לי? למה כל מילה קטנה שאומרים לי בצחוק אני לוקחת ללב? למה אנ מתביישת מאנשים מסוימים ולא יכולה לדבר לידם ואני רק מגמגמת כמו טיפשה. עם אנשים מסוימים זה לא קורה יש לי המון חברות אני תקועה רק מסוימים ואילו עם אחרים שאני גם לא מכירה ואם הם נחמדים אני מתחברת בקלות. מה זה?איזה בעיה יש בי?

זה מצביע על חוסר ביטחון עצמי ואי השלמה עם האני שלך ועם התדמית שלך. טיפול מול פסיכותראפיסט יכול לעזור לך לבסס את האמון והביטחון בעצמך, לקבל דברים בפורפורציה המתאימה (וגם לדעת לקבל ביקורת בלי להעלב, לגמגם וכו') ויפתח לך דף חדש של מערכות יחסים קלות וזורמות.

שלום רעות, בראשית דברייך את מתארת רגישות ופגיעות רבה, המלוות אותך *תמיד*, אך בהמשך את מציינת שזה לא קורה לך עם כל האנשים, אלא רק מול אנשים מסוימים, זרים או לא נחמדים. כולנו נעדיף לשהות במחיצת אנשים קרובים, מוכרים ונחמדים, ולהימנע מחברתם של מי שגורמים לנו שיתוק, פגיעה או מבוכה. במובן זה אינך שונה או חריגה. את מציינת שאת ביישנית וחסרת ביטחון, וניתן להניח שהמעגלים החברתיים שלך, בהם את מרגישה נינוחה ומשוחררת, מצומצמים יותר. דרך מומלצת במיוחד להתמודד עם קשיים מסוג זה, היא קבוצה או סדנת התמודדות עם חרדה חברתית או קשיים בינאישיים. סדנה כזו מאפשרת 'להשתפשף' בקשיים שתיארת באווירה ידידותית ומבוקרת, וללמוד עוד על עצמך גם דרך עיני האחרים. בהצלחה ליאת

מדוע אם אדם חושב שמבחינה חיצונית הוא נראה טוב ומושך, יכול לסבול מדימוי עצמי נמוך?

שלום אדם, כמו שכבר הזכרנו כאן לא פעם, דימוי עצמי נבנה במהלך שנים ארוכות של התפתחות, ואינו נשען רק על מראה חיצוני או על המציאות האקטואלית. ברוב המקרים דימוי עצמי בעייתי הוא תוצאה של חוויות חוזרות (מוקדמות ומאוחרות) של כישלון, דחייה, תחושת חוסר ערך וחוסר אונים. לפעמים מראה מצודד ומושך עלול להחמיר את המצוקה, בהיותו מרחיב את הפער בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית ("למרות שאני נראה טוב, אני חסר כשרונות, לא מוצלח, ואיש לא רוצה בקרבתי"). טיפול פסיכולוגי דינמי יכול לתת מענה טוב לסוג כזה של תפיסה עצמית, ולשפר במידה ניכרת את החוויה. בברכה ליאת

שלום, יש לי חברה שסבלה מעבר מבולומיה. לפני כ5 שנים. יכול להיות שעכשיו התופעה חזרה אליה? אתה יכול לפרט קצת על התופעה וממה היא נובעת.למיטב ידיעתי זו בעיה בדימוי העצמי. או שישנם גורמים נוספים? אולי בגלל מוות של מישהו קרוב התופעה חזרה לה? או שבעצם היא לא חזרה לה , אלא היא רק בדיכאון.

שלום לשואלת, בולימיה היא הפרעה עם אפיון כרוני של עליות ומורדות, ואצל בערך כשליש מהבנות נראה מהלך חוזר ונשנה של התקפים. זוהי הפרעה הקשורה הן בדימוי עצמי בעייתי והן באי-יציבות רגשית, כאשר ההתקפים הבולימיים משמשים באופן מוזר כמפחיתי מצב רוח רע. לכן, מצבים רגשיים קשים כמו דיכאון, חרדה, מתח, בדידות ואפילו שיעמום, עלולים לזרז את ההתקף הבא. מוות של אדם קרוב יכול, אם כן, להוות טריגר להתפרצות חוזרת של הבולימיה. חשוב לזכור שפסיכותראפיה יכולה לעזור במידה רבה, וכדאי להפנותה לקבל עזרה. בברכה ליאת

לרופאי הפורום שלום רב! אני בחור בן 20, לפני כ11 שנה עברתי תאונת דרכים בה אוטו פגע בי מאחור כהולך רגל, לאחר הפגיעה, עפתי כ5 מטרים קדימה, לא היו פגיעות פיזיות, לפחות בבדיקות שנערכו לאחר מכן. אך מזה 11 שנה אני סובל מאוד מתופעות קשות מאוד שבהם אני חייב לשבת או לשכב, התופעות פקדו אותי בהתחלה כמה פעמים ביום, לאחר מכן כמה פעמים בשבוע, עד שלפני כ3 שנים הם פסקו, אך לפני כשנה וחצי חזרו התופעות, בהתחלה רק כשאר הייתי חולה, או כאשר היה קילקול קיבה וכו', כעת התופעות חזרו להטריד אותי כמה פעמים בשבוע בעוצמה חזקה ללא קשר לכלום, הייתי מטופל לפני שבע שנים בטיפול פסיכולוגי שנמשך כ 4 שנים. תיאור התופעה: התופעה באה בפתאומיות בתור התקפה ובגלים, במהלך ההתקף יש גלי חום, רעד בגוף, אקסטזה של חושים של כל הגוף, דפיקות לב חזקה, הרגשת אדרנלין בדם, הרגשת שינוי מרחב (החדר ניראה אחר) דומה אף לשיא מיני ,עם אותה רמת הרגשה אך לרעה, ההתקף יכול להיות בין 10 דק ולהימשך כשעה עם רמות שונות של "גלים קטנים" שלא נותנים מנוח. לאחר החלטה של להתחיל עוד פעם להבין מהי התופעה, הייתי אצל רופא והוא הפנה אותי לפסיכיאטר, לפי איבחונים הקודמים מדובר בתופעת "פאניק אתאק", השאלות שיש לי האם זו היא ההבחנה? כיצד ניתן לטפל בעניין? (הומאופטי, תרופתי קל) אני עומד מול שירותי הצבאי ואמור לדווח זאת לצה"ל, למרות רצוני לא חושב כי אוכל להתמודד עם זה בצבא(בהתקפים של מספר פעמים בשבוע) לצערי ברצוני ללכת לקצין בריאות הנפש ולהשתחרר, האם על סמך האיבחון יהיה ניתן להשתחרר מהשירות( אני רוצה להדגיש כי כל חיי הייתי ציוני, מפקד תנועת נוער, וההחלטה קשה מאוד לגבי ואינה מתוך אי רצון לשרת בצבא). התשובה מאוד מאוד חשובה לי, ותודה מראש. יוסי

יוסי שלום, בהחלט יתכן שמדובר ב- panic attack/התקף חרדה/התקף פאניקה, אך את האבחנה צריך כמובן לתת הפסיכיאטר המטפל לאחר שנשללו כל בעיות רפואיות אפשריות. הטיפול המועדף הינו טיפול פסיכולוגי בגישת CBT (כלומר גישה התנהגותית קוגנטיבית). ניתן גם לשלב טיפול תרופתי. (תלוי בגישה של הפסיכולוג המטפל, בעוצמת ההתקפים ומשתנים נוספים). יתכן שהתקפי הפאניקה קשורים לעצם הגיוס המתקרב. בכל מקרה אין צורך לקשור מיידית בין התקפי הפאניקה לבין שחרור מהצבא. ניתן לטפל ולעזור לך עם ההתקפים, בלי שהדבר מחייב שחרור בהכרח. בהצלחה, גדעון

האם כדאי ללכת לפסיכולוג שאחד מבני המשפחה הלך אליו?

ד שלום, בדרך כלל זו לא האופציה המועדפת. הרציונאל לכך הינו שבטיפול כל אחד זקוק למקום שיהיה רק שלו. כאשר אחד מבני המשפחה מטופל אצל אותו פסיכולוג עלולים לעלות רגשות שיכולים לעשות את הסיטואציה הטיפולית ליותר מורכבת. כך שלדעתי היה רצוי לעשות הפרדה ושכל אחד יטופל אצל פסיכולוג אחר. בברכה, גדעון

שעובד/ת דרך קופ"ח כללית. רצוי פסיכולוגית. אודה על המלצות!!! תודה ויום נעים, ק'

ק שלום, אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על מטפלים. יתכן שמשתתפי הפורום ישלחו לך מייל לדוא"ל שלך עם המלצה. בברכה, גדעון

שלום, שלום, ברצוני לקבל איבחון פסיכולוגי של ילדה בת 4 עפ"י הציור שהיא ציירה. את הציור אפשר לראות בקישור הבא: http://albums.tapuz.co.il/Albums/getImage.asp? a=416159&b=0&c=808910.jpg&d=68.-2.-10.-2.-1.-9.-10.- 12.48.54.45.78

להלן הקישור של הציור: http://albums.tapuz.co.il/Albums/getImage.asp? a=416159&b=0&c=808910.jpg&d=68.-2.-10.-2.-1.-9.-10.- 12.48.54.45.78

אבי שלום, זה יהיה לא רציני ולא מקצועי מבחינתי לאבחן ילדה דרך ציור אחד באינטרנט. בברכה, גדעון

שלום גדעון, אם היה מתקשר אליך בבכי מטופל שלך על מנת להקדים את מועד הפגישה. האם היית שואל אותו בטלפון מה קרה(האם זה נהוג לשאול בכלל בטלפון, או שאין כלל כללים), או שהיית מחכה לפגישה עצמה בכדי לדבר איתו?

מישהי שלום, (האם זו תמיד אותה מישהי?) כן, נראה לי שהייתי שואל בטלפון מה קרה ולא מתעלם מהבכי. וגם בזה אין כללים. כל פסיכולוג לפי שיקול דעתו. בברכה, גדעון

כן זו אותה מישהי...מאתמול אני התקשרתי אל המטפלת ואפילו היא לא שאלה מה קרה...כאילו לא אכפת לה ממני..

ציטוט מהדוקטור: הפרעת אישיות תלותית בפני עצמה היא הפרעת אישיות קלה הרבה יותר מהפרעת אישיות גבולית. היא נמצאת באשכול ג' (הקל ביותר) של הפרעות האישיות, שמאפייניו חרדה ופחדנות את הפרעת האישיות התלותית מאפיינים, בין היתר, קושי בפרידה ביחסים, קושי להיות לבד, שיעבוד הצרכים לאחרים כדי להמשיך את מעורבותם ביחסים, חוסר החלטיות. הקושי בפרידה והקושי להיות לבד מאפיינים גם את הפרעת האישיות הגבולית, אך זו כבר שייכת לאשכול ב', שנמצאות בו הפרעות קשות יותר. האנשים הסובלים מהן הם דרמטיים, רגשניים והפכפכים, התנהגותם אימפולסיבית, לעיתים אנטי-חברתית, צבעונית, עוצמתית ומביאה להתנגשות רבה יותר עם החוק ורשויות בריאות הנפש. את האישיות הגבולית מאפיינים אימפולסיביות, כעס שלא במקומו, תנודות קיצוניות במצב הרוח, תחושות מתמידות של שעמום, ניסיונות פגיעה עצמית או התאבדות. במילים אחרות, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית הם גם תלותיים, אך התנהגותם ורגשותיהם הרבה יותר קשים להתמודדות ולטיפול.-סוף ציטוט. אני אישית לוקה בהפרעת אישיות גבולית ורחוקה שנות אור מלהיות אישיות אנטי סוציאלית אינני הפכפכית, אני אכפתית, אמפאטית וסימפטית. אני באופיי ובדעותי- עצמאית, מחליטה בכוחות עצמי ולא חוששת להיות לבד. אני אכן בעלת תנודות חדות וקוטביות במצב הרוח ולעיתים אף אימפולסיבית- אך באותה מהירות מסחררת שאני נוחה לכעוס, אני נוחה לרצות וזה סוד הקסם של בעלי ההפרעה. האם אני לדעתכם היוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל או מה שמתקבל יותר על הדעת: שמתייחסים ביתר זילות להפרעת אישיות תלותית ומגמדים אותה למול הפרעת אישיות גבולית?כאשר בפועל ומניסיון הנה הפרעה קשה יותר?

לגבולית שלום, כבודן של שתי ההפרעות במקומן מונח. בברכה, גדעון

שלום, "יש" לי חבר (כשנה) שלפני שבועיים הפסיק להתקשר אלי (נסיתי מספר פעמים ליצור איתו קשר בטלפון ו SMS באותו יום ולמחרת לאחר שכעס) אמרתי לו שמחקתי בטעות EMAIL מחשבונו ועל זה כעס וטרק לי את הטלפון, בגלל חוסר הבנתו במחשבים אינו יודע כי ניתן לשחזר את הקובץ ללא בעיה, אבל למרות שמיד פתרתי את הבעיה ושיידעתי אותו בהודעה טלפונית, אינו מוכן לשמוע, להבין ולדבר איתי. האם יש דרך להבין קיצוניות מוגזמת כזו, בין חברים רצוי לדבר ולהבהיר נושאים עם בעיה, ולא להתנתק בפתאומיות ולאורך זמן ומה הגבול לשתיקה? האם יש תשובה לכך או הסבר? איך עלי להמשיך מכאן? עלי לציין כי זו תבנית די מוכרת לי באופיו (ממספר מקרים שסיפר לי אם חברים ובנושאים מקצועיים) , אבל לא תארתי לי שגם עם חברה לחיים זה גם כך! ז"א לי זה יקרה? (נ.ב: חברי מצהיר בפני אין ספור הצהרות אהבה אבל כנראה, לעניות דעתי, לאהבה זו אין מספיק כח להתגבר על משברים שנוצרים ע"י האגו והכעס) מקווה לתשובה תודה, דנה

דנה שלום, קשה לקבל ולהבין התנהגות כזו אצל חבר לחיים. גם אם עשית מעשה שלא יעשה (ומחיקת אי-מייל והחזרתו עדיין לא נחשבת אצל רוב האנשים מעשה קיצוני ) - עדיין נדרשת היכולת ממנו להתייחס לכך באופן בוגר. מכאן ניתן ללמוד שאחת היכולות החשובות בזוגיות הינה היכולת לריב (ואולי יותר נכון לדבר ולהיות בתקשורת פתוחה וטובה, גם לאחר ובתוך ריב) . מה את יכולה לעשות? לכתוב לו, sms או מכתב. להסביר את עמדתך. זכותך גם לכעוס על תגובה כזו קיצונית ולשאול אותו איך תגובתו מתיישבת עם הצהרות האהבה שלו. מקווה שהעיניינים יסתדרו, תעדכני אותנו, בהצלחה, גדעון

שלום, אני הייתי מאושפזת מסר חודשים בשל הפרעת אכילה. השתחררתי לפני כמה שנים והבעיה לא נפתרת. איני מעונינת לחזור למסגרת הבי"ח אבל אשמח להיפגש עם פסיכולוג. אני חברת כללית מושלם ונאמר לי שם שכל פגישה תעלה 160 ש"ח 30 טיפולים בשנה. ברצוני לדעת אם יש אופציה זולה יותר. תודה

שלום רב, זוהי יחסית אופציה זולה. ישנן עוד שתי אופציות שכדאי לבדוק:1. טיפול בתחנה לבריאות הנפש במקום מגורייך. זה אמור להיות חינם, אך רשימת ההמתנה ארוכה. 2. טיפול דרך השירות הפסיכולוגי או שירותי היעוץ לסטודנטים באוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך. תלוי אוניברסיטה ובשאלת היותך סטודנטית, אך גם זה יכול להיות זול יותר. בברכה, גדעון

עדי תקראי מה שרשמתי לך בפורום זה אבל יצא לי ההודעה למעלה בפורום רשום לעדי ממילי מירושליים בהצלחה עדי גם לי יש ג'יפה על הנשמה

מצטערת לשמוע שזה קורה גם לך.אבל אצלך לפחות יש על מה לחיות ויש לך מטרה בחיים(עבודה,בעל,משפחה)לי גם את זה אין מה שמגביר אצלי עוד יותר את תחושת התסכול. קראתי בעיות את המכתב שלך ואני מזדהה עם כל מילה שכתבת.עניין המראה החיצוני נורא מעסיק גם אותי,למרות שאני מקבלת המון מחמאות על המראה החיצוני,תמיד אני מרגישה שמשהו חסר בי,אני רוצה להיות איזה אחת מושלמת ואין מצב שאני יהיה כזאת וזה מה שכל כך מתסכל אותי.

לעדי תודה שקראת נשמה אני מקווה שתתגברי על כל הבעיות וגם לך יום אחד תהיה משפחה משלך אבל שלא תחשבי שדרך משפחה את תבריאי ההיפך המשפחה יותר מלחיצה ואין לך זמן לעצמך ואין זמן אפילו לנוח אפילו אם את חולה חלילה. עכשיו שאת לבד את יכולה ברגע של חרדה אפילו ללכת בחוץ או לאיזה חברה ולהירגע עם ילדים ובעל את לא חופשיה לעשות כרצונך אז נצלי את הזמן למחשבות חיוביות כל עוד את לבד כשתגיעי למשפחה משלך את אמורה לתת את כל כולך לילדים ולבעל ולעבודות הבית ולשיגרה אני מקווה שתצליחי חמודה בהצלחה אם יש לך שאלה אני תמיד אשמח לענות אני באופן יום יומי נכנסת לפורום זה או לפסיכיאטריה או לקרגיולוגיה ביי מילי

שלום עדי גם אני כמוך בידיוק!!! אני ניראית נחמד רזה חטובה אבל יש לי בטחון ירוד בדיבור או שיחה עם אנשים זרים ואפילו קרובים שאני איתם יום יום כגון הבוסים שלי וחבריי לעבודה כשאני מתחילה לדבר אני פוחדת שאני לא מענינת או שאני מדברת בהתלהבות יתרה על נושאים לא מענינים אחרים כמו דברים אישיים שעוברים עליי. כשאני משוחחת עם אנשים אני ישר חושבת שהם צוחקים עליי בלבם על השיניים שלי או על האף הארוך שלי ואני מתחילה או לגמגם או שיש לי פתאום הפרעות בעיניים ומיצמוץ בעיקר עם הבוס פונה אליי אני נבוכה מאד ולא מסתכלת לאנשים בד"כ בעיניים חוץ מלבעלי. אני פונה גם לד"ר שתענה לי בבקשה תודה חסרת בטחון דרך אגב יש לי מקצוע ואני מתביישת לחפש עבודה ולכן אני עובדת בניקיון דבר שלא מתאים לי אך אין לי ברירה בהצלחה לכולם מילי מירושליים

מילי שלום רב, תחושת חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך יכולה להשפיע רבות על הדרך בה אנו מציגים את עצמנו בחברה ובעצם כמעט על כל תחום בחיינו, כולל הביטוי העצמי במישור המקצועי. הדבר ניתן לשינוי ע"י עבודה בתוך מסגרת של פסיכותרפיה. הייתי ממליץ לך לשקול פניה לטיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני ובכך לעשות צעד לקראת שינוי פנימי. בברכה, גדעון

שלום אני לוקחת בד"כ חצי כדור ואבן כל 3 ימים או לפעמים יש שבמשך שבוע לא נגעתי בואבן (אם עובר עליי שבוע רגוע מחרדות היפוכונדריות) לאחרונה לקחתי חצי ואבן פעמיים ביום חצי בבקר וחצי בערב בגלל שהחרדות היו די קשות לאחרונה וזה התבטא ברעד ובחילה, וקצת דיכאון, העלתי את המינון בשלושת הימים האחרונים רציתי לשאול אם בגלל שהעליתי את המינון אז אני מרגישה תחושה של רעד חלש בעיקר ברגליים רק במצב עמידה וקצת חולשה ונימנום. יש לציין שאני קצת מצוננת עכשיו אולי בגלל זה או יכול להיות שאיזה וירוס מיסתורי תקף אותי? אני בריאה בד"כ חוץ מחרדות היפוכונדריות קלות, האם זה בגלל הואבן אם כן מתי תפוג ההשפעה לא לקחתי ואבן מאתמול ועדיין רועדות לי הרגליים וקצת חולשה כללית ווסר שקט ואתמול גם היו לי קצת כאבי ראש שחלפו. מה לעשות? מודאגת מאד

מילי שלום, הידע שלי בתופעות לואי של טיפול תרופתי הינו מוגבל לצערי. נסי לשאול בפורום פסיכיאטריה. תרגישי טוב, גדעון

אני נוהגת לשקר באופן כפייתי.שקריי נובעים מדימוי עצמי נמוך וע"י השקר אני מצליחה לבנות לי דימוי טוב יותר.החלטתי שאני מפסיקה לשקר שקרים חדשים אבל אני חייבת להמשיך עם השקרים הישנים.אני פוחדת שהשקרים יתגלו ויתפוצצו לי בפרצוףכידוע לשקר אין רגליים ויש לי פחד להיתפסושארגיש חסרת אונים.אני מפחדת שאמעד עוד פעם ואשקר שוב,אני כיום דיי מסובכת הכנסתי את עצמי לכך ששקר גורר שקר ועוד אחד ועוד אחד...וכל שקר נוסף אמור לחפות על השקר הראשון ולהמשיך אותו.חשוב להדגיש שהשקרים נוגעים אך ורק אלייוחלילה לא נועדו לפגוע באף בנאדם,שיקרתי רק כדי להרשים את הסביבה ולפאר את עצמי.אני מודעת לזה שאני לא בסדר.אני מתביישת לפנות לפסיכולוג על מנת לעבור "טיפול גמילה". האם יש לי סיכוי בכוחות עצמי? האם נכון לנתק קשר עם אנשים ומקומות שבהם שיקרתי(עבודה,בן זוג-6 שנים יחד,חברות וחלק מבני משפחה)ולהתחיל חיים חדשים ונקיים בלי לשקר יותר. אפשר בכלל להיגמל או שזה משהו שתמיד יהיה באישיות שלי ותמיד יהיה חזק ממני? במידה וארגיש רגשי נחיתות ויהיה לי דחף חזק לשקר אז איך להתגבר עליו? תודה רבה על התייחסות

שלום לך, יישר כוח על ההחלטה להפסיק לשקר, אך אני מעריך שזה לא פשוט לישם את ההחלטה הזו, שכן שקר גורר שקר ויותר פשוט להמשיך בקו שבו התחלת. והרי ידוע שהמוכר כמה שהוא גרוע מפחיד פחות מהלא מוכר. גם לא הייתי ממליץ לך לעזוב הכל ולהתחיל מהתחלה. הרי כבר בנית משהו בחייך: בן זוג,חברות, משפחה, עבודה. כן הייתי מעודד אותך בחום לפנות לפסיכולוג קליני. פניה לאיש מקצוע מיומן תעזור לך להבין יותר טוב את שקרייך והסיבות להן, אך גם להתחיל דרך חדשה עבור עצמך, בה לא תצטרכי לחיות בשקר ולא תצטרכי להיות לבד עם עצמך ולפחד שמא השקר יתגלה. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך מה החלטת לעשות, חזקי ואמצי, גדעון

שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.

שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.

שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.

נרקיסיזם-מקור המונח הוא באגדה המספרת על נסיך יווני בשם נרקיסוס שהיה יפה תואר והתאהב במראה בבואתו הנשקפת ממי הביצה ולא יכול היה להינתק ממנה עד שגווע ומת, ובמקומו צמח פרח הנרקיס.

שלום, כיצד ניתן להבחין בין הפרעת אישיות גבולית ותלותית. מהו ההבדל העיקרי בין 2 הפרעות אלו.הבנתי שישנם דברים חופפים בין 2 ההפרעות, ושאם יש לך הפרעת אישייות גבולית יכולה להיות לך גם תלותית, אך לא להפך, לא?

מישהי שלום, בעיקרון הפרעת אישיות תלותית מאופיינת בתלות, כניעות, קושי בקבלת החלטות עצמאיות ללא יעוץ מאחרים, הסכמה עם אחרים למרות מחשבה שאולי הם טועים, קושי ביוזמה וכן הלאה. מדובר בדפוס אישיותי יציב יחסית המלווה ומאפיין את האדם מהתבגרותו. הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בדפוס אישיותי של חוסר יציבות. חוסר יציבות במצבי הרוח, בדימוי העצמי, וביחסים הביןאישיים. המשותף בשתי ההפרעות זה הפחד מנטישה. אולם כפי שניתן לראות מדובר באפיונים אישיותיים שונים ולרוב ההפרעות לא הולכות ביחד. ישנם מצבי ביניים כגון: הפרעת אישיות גבולית עם קוים תלותיים. בברכה, גדעון

אורנה שלום, רציתי בבקשה לדעת מהם התהליכים שמתרחשים בגיל 3 הקשורים להפרעת אישיות תלותית. בטיפול דיברנו מספר פעמים על תחושה שלי שאני כמו ילדה וכל פעם המטפלת מבקשת שאנקוב גיל מסוים וזה תמיד מרגיש 3. היא עונה בסגנון- מעניין, נשמע הגיוני, זה מתאים לתאורייה של...(לא זוכרת), הייתי מעלה את זה בטיפול, אבל אני אף פעם לא מספיקה כי יש נושאים הרבה יותר דחופים. הבנתי שהחומר הוא רב בנושא והלכתי בו לאיבוד, לכן אודא לך אם תוכלי להסביר בקצרה מה שעולה במחשבותייך או לכוון אותי באופן מדוייק יותר מה לחפש באינטרנט. תודה רבה .

שלום דבש, הבנת התהליכים הנפשיים המתרחשים בגיל 3 היא לחלוטין תלויית תיאוריה. אם המטפלת שלך עובדת בגישה פרויידיאנית, היא מן הסתם חושבת על סיום השלב האנאלי, בו הפעוט עסוק בהפנמת דרישות הסביבה (דרך ניסיונות הגמילה), או בתחילת השלב הפאלי, בו הילד עסוק בביסוס הזהות באמצעות פתרון תסביך אדיפוס. אם היא אוהבת את התיאוריה של אריק אריקסון, היא יכולה להמשיג את הדברים במונחים של קונפליקט סביב השגת אוטונומיה לעומת בושה וספק, או במונחים של קונפליקט סביב יוזמה לעומת אשמה. ויש עוד המשגות רבות ומגוונות, כמו ההמשגה של מרגרט מאהלר. לאור זאת, הדבר הנכון ביותר יהיה בכל זאת לשאול את המטפלת שלך על מה היא חושבת... במאמר מוסגר אני רוצה להוסיף שההמשגות האלה, חשובות ומרתקות ככל שיהיו, הן תמיד "סיפור מסגרת" כללי שבתוכו מתרחשת דרמה מאוד פרטית ואישית. לכן, אולי זה לא כל-כך חשוב מהי התיאוריה של הפסיכולוגית שלך, אלא האם את עצמך מרגישה שם מובנת ומוחזקת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, מאד מפתיע אותי שאינני מוצאת שום חומר עליו. שהרי אליס מילר וספרה "הדרמה של הילד המחונן", מוכרים לכל. האם את יודעת לגבי ספרה: "שבירת חומת השתיקה"? כלומר, האם הוא תורגם לעברית? ושוב תודה, ושבת שלום.

הי דינוש, לצערי שוב איני יכולה לעזור לך, מאחר ואיני מכירה את ספרה האחר של אליס מילר. אבל לפחות יצאנו נשכרים עם המלצה נוספת לקריאה... אורנה

שלום, אני בת 50, טופלתי במשך שנים רבות בטיפול פסיכולוגי ולעיתים גם תרופתי, כעת מנסה להתמודד עם החיים רק בעזרת טיפול תרופתי. אני נעזרת במטפל בשיאצו רק כדי להרגע אחרי ימים עמוסים מאוד בעבודה. היחסים איתו ידידותיים קורקטיים, הוא יודע על רוב בעיותיי מכיוון שבזמנו חשבתי להיעזר בו בצורה "מקצועית" יותר לשיטתו, אך במשך הזמן אני מתייחסת לזה כאל עיסוי מרגיע גרידא. בסוף הטיפול האחרון הוא אמר שיש לו בקשה והיא שלפגישה הבאה אלבש גרביים נקיות. אני מקפידה מאוד על היגיינה אישית ומה שקרה באותה פעם הוא שחוטים מבגדים אחרים נתפסו בגרביים במהלך ייבוש הכביסה במייבש. הייתי בהלם, גמגמתי משהו שמנסה להסביר את התהליך הנ"ל ולהגיד שהגרביים נקיות, אח"כ נעלבתי נורא ויש לי כל הזמן פנטזיות על הפסקת הטיפול אצלו. יש להדגיש שהוא בחור נאה ביותר, נשוי, מקרין זחיחות ואני מרגישה מאוד מגושמת לידו (אני שמנה). קשה לי לראות את עצמי ממשיכה את הטיפול אצלו, מצד אחד, ומצד שני, חבל לי להפסיק את הטיפול הטוב כשלעצמו. מה עושים? תודה.

שלום אחת, קראתי בתשומת לב את הטקסט הרגיש והכואב שכתבת, ואני מרגישה בטוחה למדי שהטיפול לא יוכל להימשך בצורה טובה אם לא תפתחי את הנושא בשיחה גלויה וישירה עמו. אם מדובר במטפל טוב, רגיש ומודע לעצמו, הוא יכיר בחשיבות העיבוד של תחושת הפגיעה שנוצרה בטיפול. משהו מכאיב מתרחש במפגש בין הדימוי העצמי שלך והאופן בו את חווה את המטפל (אני מתכוונת לתמה מהסוג: אני מגושמת ומלאת בעיות, ואילו הוא מרוצה מעצמו וביקורתי), ונקודת המפגש הזו ראויה לתשומת לב טיפולית בפני עצמה. אשמח אם תספרי לנו עוד בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, בספרה: "הדרמה של הילד המחונן", אומרת אליס מילר, המחברת, כי טיפלה בעצמה בשיטתו של הפסיכולוג קונרד שטטבכר, שיטה שתוארה בכותרת: "כשתהיה משמעות לסבל". שאלתי היא, האם אפשר למצוא חומר על השיטה? תודה, דריה.

שלום דינוש, לצערי אינני מכירה את השיטה, אך אשמח אם תשתפי אותנו בממצאייך לאחר חיפוש במנועי החיפוש השונים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

למי שמעוניין לדעת יותר על נושא הדיכאון לרבדיו - בין אם לגביו ובין אם לגבי הקרובים אליו.. הספר "דמון של צהריים - אנטומיה של דיכאון" / אנדרו מילר (עם-עובד) כתוב מצויין, מקיף, מרתק ומרגש... אני ממליצה מאוד. יום טוב לכולם :-) אילת

שם המחבר הוא אנדרו סלומון, לא מילר... אני קצת עייפה, בהתחשב בשעה:)

שלום אילת, תודה על ההמלצה. מספר מטופלים שלי כבר הזכירו את הספר (עם תחושות דומות לשלך), ואני מתכוונת לקרוא בו בעצמי בקרוב. אורנה ראובן-מגריל

אני מרגישה שבא לי למות! למרות שאני יודעת שאני לא אנסה לעשות משהו לעצמי, אין לי אומץ. ואני לא מסוגלת לשתף את המטפלת בזה.

שלום 111, את מתארת בצורה לקונית ומצומצמת תחושה שהיא קשה מאוד, לעיתים בלתי נסבלת. אני חושבת שכדאי למצוא מישהו לדבר איתו על כך, והמטפלת שלך דווקא ניראית לי בחירה מצויינת... כדאי לדבר איתה גם על ההרגשה שאת לא יכולה להביא לטיפול תחושה כל-כך עזה ומכאיבה. שמרי על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

איך אדבר על זה אם אני לא יכולה

אני נמצאת כרגע בבעיה כספית אני לא עובדת בערך 4 חודשים אני לא מוצאת עבודה.אני בת 23 אין לי תחום שאני טובה בו חו.ץ מעבודות כלליות(מלצרות שירות לקוחות בטלפון ועוד) הבעיה שלי שאני סובלת מבטחון מאוד נמוך גם לגבי המראה החיצוני.אין לי כסף להשקיע בהופעתי החיצונית ולכן אני מתוסכלת אבל אולי זה רק סימפטום אני חושבת אולי שאם אשקיע במראה אז יתחיל להיות לי בטחון אבל זה לא ככה. קורה לי שאני פוחדת לדבר אם אנשים כי אני מרגישה שאני לא מספיק חכמה ושנונה. מה ניתן לעשות אני נורא סובלת מהבעיה. בתודה עדי

שלום עדי, את מתארת תחושת תסכול כללית הקשורה למגוון נושאים: הכישורים המקצועיים שלך, היכולות האינטלקטואליות וההופעה החיצונית. בעיקרון, אפשר לחשוב על פתרונות ספציפיים לכל נושא. למשל, לבחור תחום לימודים/עבודה ולהתמקצע בו, להתפתח באמצעות קריאה, לחפש דרכים לשפר את ההופעה (לא כולן כרוכות בהשקעה כספית ניכרת) וכד'. אלה הם פתרונות טובים וחשובים, וכדאי להתייעץ בנושא עם בני משפחה וחברים שלך. עם זאת, לתחושתי כדאי לחשוב גם על פתרון מעמיק יותר, שיעזור לך להבין מה מקור תחושות התסכול האלה וכיצד ניתן לפתח דימוי עצמי נינוח יותר. זאת ניתן לעשות בטיפול פסיכולוגי, ויש מרפאות קהילתיות בהן הטיפול ניתן ללא תשלום, או מרפאות קופ"ח שבהן הטיפול מסובסד. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה,תודה על תשובתך. הבעיה שאני לא יכולה לשפר כלום אם אין לי הכנסות ויש לי רק המון הוצאות.נורא מפחיד אותי להישאר בלי כלום ולהיות תלויה בהוריי אני מפחדת שמא אאכזב אותם.גדלתי בבית של הורים מאוד נוקשים ואני לא אקבל מהם אפילו שקל גם לא כדי להתפתח ולבנות את עצמי,אני במצב כזה שאין לי אפילו כסף לנסוע באוטובוס לראיונות עבודה ואני מתביישת לבקש מהוריי כסף אפילו למטרה זו.אם אעיז לבקש ישר אבא שלי יתחיל צעקות בבית. אני מרגישה שנמאס לי מהכל כבר אני לא חיה אני מתה חיה.אין לי בשביל מה לקום בבוקר אין לי לאן ללכת לא עבודה ולא לימודים ולא כסף ולא כלום.סליחה על תוכן המכתב רציתי לפרוק משאני מרגישה. יום שישי היום אני יושבת בבית אורנה ואני מרגישה שהשבת הזאת לא תיגמר אין לי כסף ללכת ולצאת לבלות אפילו,אין לי גם חשק לצאת אם לומר את האמת,רע לי ומר לי נורא לי כרגע אני מיואשת נורא אבל אני לא מתייאשת מה שמחזיק אותי שיש לי ראיון עבודה ביום שלישי.זה נותן לי תקווה. תודה על המקום הזה שמאפשר לפחות לפרוק את הגיפה שיש לי בנשמה.

שלום אני בן 22 ואני בעל שיער דליל בראש יש לי מפרצים גדולים וכמו כן גם דלילות בקודקוד של הראש שגדלה עם השנים. עשיתי את כל הטיפולים הרפואיים ולא עזר כלום, הייתי היום בסלון אלברט בחולון. עושים שם השלמות שיער, סוג של פיאה,מתאימים לכל אחד פיאה עם אותו צבע השיער ואת הכמות הנדרשת ומדביקים על הראש עם דבקים רפואיים. אחת לחודש באים למקום לשם החלפת הדבקים וניקוי הפאה. אני לא יודע אם להמשיך בהתליך הזה, אני חייב להתייעץ עם מישהו שעבר את הדבר הנ"ל. או שיודע במה מדובר ויכול לייעץ לי בנוגע לעניין. אני כבר מיואש מהשיער שלי וזה נראה לי האופציה הכי טובה כרגע. האם ללכת על זה? אני בהתלבטות של החיים... אנא עזרו לי להפיח קצת רוח בחיי.. תודה אנשים

שלום גונזו, המצוקה שלך ברורה ומובנת, אך אינני בטוחה שזהו הפורום המתאים לקבלת ייעוץ ספציפי בנושא השלמת שיער. כמובן שאם משתתפים אחרים בפורום התנסו בנושא, הם מוזמנים לעזור באורח אישי. ברמה הפסיכולוגית, אני רוצה להציע לך לבדוק עם עצמך האם אפשר להקל על המצוקה גם ברמה הרגשית (למשל, לעבוד על הדימוי העצמי שלך), ולא רק ברמה המציאותית (ע"י שינוי כמות השיער עצמו...). כך או כך, אני מאחלת לך הצלחהרבה והקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

היי גונזו, אני מכירה מישהו במצבך, צעיר עם שיער דליל. לאחרונה הוא גילח את שיער ראשו, ונעשה חתיך מדהים וסקסי בטירוף אולי בגלל שהוא החליט שככה זה וזהו, ויאהבו אותו גם כך - זה באמת מה שקורה. כאשה, אני יכולה להגיד לך שבשבילי גבר עם קרחת הוא הרבה יותר סקסי מאשר גבר שמשועבד לטיפולים חודשיים, ומדביק על הראש כל מיני תוספות מלאכותיות.... שווה לקבל חוות דעת נוספות, והכי שווה לקבל את עצתה של אורנה ולטפל בדימוי העצמי. אני מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתחליט ללכת בה. נוגה

בדעה של נוגה- לך על הקרחת, זה סקסי, ומושך הבה יותר מאשר הדבקות למינהן.

למכון המפנה מטופלים לייעוץ פסיכותרפי דרושים פסיכולוגים/עו"ס קלינים/פסיכיאטרים/פסיכותרפיסטים בעלי קליניקה עצמאית. שעות גמישות שכר למפגש:60ש"ח דוא"ל למשלוח קו"ח: [email protected]

60 ש"ח למפגש ? תפרסם בעיתון של התאילנדים !

אני בת 44, אם לארבעה ילדים, הצעירה בת 13 וחצי מזה כשנה וחצי אינה מבקרת בבית הספר, מטופלת במהלך 3 החודשים האחרונים בפרוזק, המצב הדיכאוני שלה משתפר, אך היא שמנה מאד, אינה מבקרת בבית הספר, אני כבר מתמוטטת אני לא יודעת איך לעזור לה, במיוחד לאור העובדה שהיא אינה מעוניית לעזור לעצמה, וכמובן שמתנגדת לאשפוז יום או לחילופין אשפוז כפוי.

שלום מירי, אכן מצב מייאש ומטריד. אני מניחה שיש אנשי מקצוע המעורבים במקרה, מהרופא/ה שהמליצו על הפרוזאק ועד הצוות החינוכי של ביה"ס והשפ"ח, ואולי הגיע הזמן לחדש ולהגביר את מעורבותם. את אינך אמורה לקבל וליישם לבדך החלטות על אשפוז יום או אשפוז כפוי, וחשוב שתקבלי הכוונה ועזרה. בהקשר לכך, אני מקווה שאת זוכרת לדאוג גם לעצמך (למשל, שיהיה לך מקום לפרוק בו את תחושות התסכול והעצב), כדי שיהיה לך כוח להמשיך לטפל בכולם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

נמאס לי עד כדי כך שאינני יכול להתחבר לשום דבר לשום אדם ניסיתי להתאבד שלוש פעמים בשנה שעברה ולפני שבועיים מתוך היסח הדעת הגעתי כמעט להתאבדות אילולא עמד שם אדם והעיר אותי מן המעשה הזה . מה עושים????

שלום יוסף חיים, אני מניחה שלא כתבת את הדברים בתגובה למירי, אלא מתוך הזדהות עם הכותרת שמירי בחרה להודעתה. נדמה לי שה"נמאס לי" שלך הוא אחר, אבל בדומה למירי, גם אתה מרגיש מיואש ולבד. אני חושבת שכדאי ללמוד משהו ממה שקרה לפני שבועיים: הרגשת מאוד כאוב, ומישהו נגע בליבך והעיר אותך. זה מאוד משמעותי בעיני שיכולת לתת לאדם אחר להתקרב אליך בנקודה כזו, ובעיני זה כיוון חשוב להמשיך בו. האם קיים אדם שיכול להיות, אפילו לזמן מה, משענת יציבה שתחזיק אותך ברגעי הנפילה? לפעמים בן-משפחה או חבר קרוב יכול למלא את התפקיד החשוב הזה, אבל לפעמים זה דווקא מישהו "מבחוץ", כמו פסיכולוג. שמור על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני חושבת שאני סובלת ממחשבות טורדניות, מציקות כאלה שאולי אין להן שום בסיס. הרבה פעמים אני מדמיינת שדברים קוראים באמת...אני יכולה לבנות בראש תסריט שלם של סיפור והמחשבה מכך גורם לי להרגיש ממש רע.. אני לא משתפת אף אחד במחשבות האלו, שאולי לא יחשבו שאני ממציאה דברים שאין להם שום קשר עם המצאיאות. יש לי תחושה הרבה פעמים שדברים נעשים הרבה פעמים מאחורי הגב שלי ואנשים שאמורים להיות מאוד קרובים אלי, משקרים לי. לפעמים זה מצב של סתם צירוף מקרים שגורמים לי ממש להאמין בתסריט שמתכולל לי בראש. זה משגע אותי... אשמח לשמוע את חוות דעת בנושא. יום נעים רני

שלום רני, אני ממליצה לבדוק את הנושא לעומק, במסגרת ייעוץ אצל פסיכולוג קליני. מצד אחד, התיאור שנתת למחשבות טורדניות אינו בהכרח מתאים להגדרה קלינית של טורדנות (שאופיינית במצבים כמו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). מצד שני, התחושה החוזרת שדברים מתרחשים מאחורי גבך ראוייה לבדיקה נוספת, מעמיקה יותר ממה שניתן לעשות בפורום אינטרנטי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי, לאחרונה לאור חיפוש עצמי מעמיק לגבי סיבת התקיעות בחיי, גילתי שלדעתי אני סובלת מחרדת נטישה- שאותה פיתחת במשך חיי אך מלפני 5 שנים התעצמה (אני בת 27): לפני 5 שנים נמצאתי בתקופה שהמוות היה קרוב אליי כלומר כמה אנשים שמאוד קרובים אליי גססו ומתו סביבי (הכוונה למשפחה מדרגה שנייה) דבר שגרם לי בתחילה לברוח ולא לשמוע על נושא המוות , ולאט לאט גרם לי לפתח בדיחות על המוות ובעיקר על פרידה, מאז אותה תקופה אני חשה שאני אינני מתמודדת היטב בפרדות ואף מתחמקת מהן, לדוג': אחי נסע לחול לכמה חודשים ואני במשך3 ימים בכיתי (בסתר) והייתי עצובה לאור הפרידה, האם לדעתך זה דבר הגיוני? והאם זאת הסיבה שבגללה אני נמנעת מלהיכנס לקשר רציני עם בחור (עד היום לא היתה לי מערכת רצינית עם גבר, איך שזה מגיע לקטע רציני אני בורחת)? , אני בחורה שמאוד מחוברת לעצמה, סטודנטית, עם בטחון עצמי שניראת טוב,גדלתי בבית תומך ואוהב ללא משקעים ופרידות,(בד"כ אומרים שחרדת נטישה מתפתחת בילדות לאור מחסור או טראומה אבל אצלי לא היה דבר כזה. האם זה מה שתוקע אותי ולמה? ומה עושים בכדי להתגבר?

שלום לי, אני לא בטוחה שהייתי קוראת למה שתיארת 'חרדת נטישה', אך בהחלט ישנן עדויות לקושי סביב פרידה. בעיני הדבר הנכון לעשות הוא להתחיל טיפול פסיכולוגי, כדי לנסות להבין ממה נובע הקושי ואיך ניתן להקל. אגב, קיים טיפול דינמי קצר מועד (12 פגישות) אשר הפרידה (עליה הוחלט מראש) היא נושא מרכזי בו. הטכניקה נקראת טיפול מוגבל בזמן בשיטת ג'יימס מאן, ואני מאוד ממליצה לנסות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אממ... איום בהתאבדות אך ללא כוונה לבצע..מה זה אומר?

אורי, תוכל לפרט קצת? קצת קשה לי להבין מה אתה שואל? כיצד יודעים אם יש או אין כוונה?

כן

אורי, מאחר ומדובר בחיים ומוות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים נוטים להתייחס ברצינות לכל איום בהתאבדות. כדי להסיר ספק, הם נוטים לשאול מפורשות את האדם על כוונותיו, ולהתעניין ברצינות רבה בתכניותיו. יש אנשים המבטאים תחושות עמוקות של ייאוש ופסימיות, כולל אובדן טעם לחיים, אך אומרים במפורש שאין להם כוונות לפגוע בעצמם. זוהי הבחנה חשובה ויש בה משהו מרגיע. יש אנשים המבצעים מעשים אמיתיים של פגיעה עצמית, אך לא בדרגת חומרה היכולה להביא למותם. אנשים אלה מאותתים בדר"כ על קושי בלתי נסבל, ומשוועים להצלה. למרבה הצער, לפעמים גם פעולות 'הפגנתיות' כאלה עלולות להסתיים באסון. לפיכך, כאשר נתקלים באדם המתבטא באופן מדאיג, חשוב לשאול אותו מפורשות מה בכוונתו לעשות, ולהביאו במהירות לקבלת טיפול מקצועי. אני מאחלת לכולנו חיים טובים וארוכים ליאת

שלום רב , אני סטודנט ויש לי חברה שלאחרונה מדברת על מחשבות אובדניות "אני רוצה ללכת לישון ולא להתעורר" "נמאס לי מהחיים האלה" "אין לי כוח" "אני עייפה" - אלו בעיקר חלק מן המשפטים שהיא אומרת וגם חשוב לציין שבאותה נשימה היא גם אומרת שאין לה אומץ לעשות משהו בנידון , לפחות לבנתיים אני רגוע. הבעיה שאני לא בטוח בדיוק איך עליי להתנהג ,זתומרת אני מודה לעבר שלה ולמצוקה ואני מנסה להיות כמה שיותר תומך ומקשיב שאני יכול , היא פנתה לאחרונה לעזרה מקצועית אבל בכול זאת אני מרגיש שאני לא עושה מספיק מפניי שזה הולך ונעשה יותר כבד.. מה עליי לעשות? בתודה מראש :)

היכולת שלך לעזור לה במצב זה היא מוגבלת. אתה יכול להמשיך להיות שם בשבילה כחבר תומך ומקשיב , אך אינך יכול לעשות דבר כדי למנוע את המחשבות האובדניות. אני מניח שמחשבות אלה נובעות מדיכאון או בעיה נפשית כל שהיא . הדרך לטפל בכך היא ע"י טיפול פסיכולוגי ויתכן גם תרופות.

היי תודה רבה על התגובה! .... הייתי רוצה לשמוע גם את תגובתם של מנהלי הפורם ולכל מי שיש לו עצה מועילה... בתודה מראש !

שלום אסף, אתה מספר על קושי גדול שלך לעמוד מול הדיכאון הגדול שלה, מבלי לדעת איך בעצם אפשר לעזור. התשובות שקיבלת כאן נבונות ומרגשות. המשפטים שאתה מזכיר, אינם בהכרח מעידים על כוונות אובדניות, והן נשמעות יותר כמו ביטוי לייאוש עמוק וחוסר אונים. לפני כמה ימים הזכרתי כאן מאמר מעניין שכתבו אליצור ועומר ("מה תאמר לאדם שעל הגג"). המחברים מאמינים שמה שמביא אדם לתכנן ולבצע פעולה אובדנית זה שילוב של ייאוש עמוק וחוסר תקווה, יחד עם בדידות מאד מאד גדולה. הם מדברים על בדידות של מי שחש לא מובן, לבד בייאושו. לדבריהם, הניסיונות להראות לאדם כזה את חצי הכוס המלאה רק מייאשים אותו יותר, שכן הוא נשאר מאד לבד עם תחושת חצי הכוס הריקה. אני חושבת, כמו רוני, שחבר טוב, שמוכן לצלוח איתנו את התקופות האיומות שלנו, הוא אחד התנאים המאפשרים החלמה והתאוששות. הידיעה שיש מישהו שמוכן להיות איתי גם בקושי ובסבל, בסבלנות, ללא ביקורת, היא יקרה מפז. יופי שהיא פנתה לטיפול. אני מניחה שהשיחות (ואולי גם התרופות) יעשו את שלהם בקרוב מאד. יש בידיעה זו כדי להסיר ממך את האחריות להבראתה. לטעמי, כל שנותר לך לעשות, זה להישאר לצידה, להזכיר לה כמה אתה אוהב אותה (אפשר גם לפרט לה למה...), ולהחזיק למענה את התקווה לעתיד טוב בהרבה. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת מאיפה זה נפל עליי שוב, חשבתי שאני כבר לא יגיע לכזה מצב של יאוש וכל מה שכתבת נכון למה שאני מרגישה עכשיו, חוסר תקווה ושאיפות, ניתקתי עצמי מכולם, אני לא מסוגלת להכיל אף אחד ועד שהיה יותר טוב וקצת התחיל להשתפר הכל שוב שחור לי ואין לי מוטיבציה להתאבד, גם לזה צריך מוטיבציה ולמטפלת לא הגעתי כבר שבועיים כי היא לא מבינה אותי ומדברת איתי על שינויי ואני לא יכולה לעשות כלום עם עצמי וזה נכון מה שאמרת כי ברגע שהמטפלת דיברה איתי על שינויי חשבתי שהשינויי הכי טוב יהיה למות ומאז אני חושבת על איך, אני שונאת את זה. נמאס לי ואף אחד לא מבין ולא רואה

100%,נלמד על בשרי.על פתח בית קברות יכולתי להרגיש אך ורק חיבוק חם ושער החוכמות לא היו רלוונטים.לפעמים חצי הכוס הריק ניראה כמו חצי שקל שחסר כדי לקנות תרופה שמצילה חיים...מקווה לא להגיע לשם לעולם.

שלום ליאת,יש לי שאילה אליך.כמה פעמים ניפגשתי עם המטפלת שלי אך היא זרה לי,לא חם לא קר לי איתה.לא איחפת לי לשתף אותה בקורות חיי,אני עושה את זה כי צריך ולא כי אני רוצה,מרגישה צורך לשתף אותה.אם אני לא מספרת עד הסוף היא ממשיכה לבקש פרטים,כאילו על מה בדיוק אני מדברת,על איזה סוג של...,כאילו אני במבחן ולא בטיפול.אני רוצה לתת לעצמי צ'נס למצוא בטיפול מקום חם והמכיל .כי זה יאפשר לי לעניות דעתי להכיל את השינויים הדרסטים שחלו בי ובחיי,להתייצב עוד קצט,להבין איפה אני ולהמשיך הלאה.הבירורים המדוקדקים שלה דוחפים אותי רק לעבור לשפת המושגים שהיא לא שפה שלי כי היא איכשהו נטולת רגשות כמו קפה ללא קפאין.היא אמרה בין השורות שדאגה שלנו שהמטפל יהיה מיקצועי מספיק היא הרבה פעמים הפחד שלנו מחשיפה.ברור שאני מתנגדת שהיא תתקרב אלי מידי כי היא זרה לי,אני רוצה לשמור על רמת הפתיחות שנוחה לי בשלב זה אבל היא לא נותנת לי.לספר לה את זה ישר?זה לא נישמע מעליב?היא אומרה לי כמה פעמים שאני לא מרשה לעצמי ביטוי רגשות.יש לי קשרים בחיים דומים לקשר טיפולי,את יודעת, ואני כן פתוחה בהם ריגשית.אני כל הזמן "בורחת" בראש לזות שאני כה בטוחה איתה ומאכזב אותי מאוד שאני לא מרגישה כך עם המטפלת.אני מדברת איתה בשווים כמו עם אדם זר לחלותין שרושם את קורות חיי המפורטים,לא איחפת לי שתדע לפירטי פרטים על אלו תראוומות בדיוק מדובר אך לא את זה אני מחפסת...תתייחסי,בבקשה.תאמיני לי,עליך אני סומכת יותר מאשר עליה.בשני מילים שלך אני לפעמים נעזרת יותר מאשר בשעת שיכה איתה...

היי חני, לפעמים לוקח זמן רב ליצור קשר עמוק עם המטפל. פעמים רבות הפגישות הראשונות הן "מלאכותיות", ויש בהן מעין בחינה של המטפל על ידי המטופל: האם הוא מתאים לי? האם אני מסוגל להיפתח בפניו? האם הוא מבין אותי באמת? אני מכירה אנשים שעברו ממטפל למטפל, כל פעם 6,7 פגישות וזהו. (אני מניחה שזה אומר משהו על דפוס יצירת הקשר שלהם, שזה נושא בפני עצמו...). גם המטפל לומד לאט לאט להכיר את המטופל. מגיע איזשהו שלב, שבו המטפל מתחיל לקשר בין הדברים הנאמרים לו בפגישות, ומאפשר למטופל תובנות לגבי הדברים שעולים. זה לא קורה בבת אחת, ואני חושבת שצריך לתת לזה צ'אנס. הרבה אנשים חושבים שטיפול פסיכולוגי הוא מקום של תמיכה והכלה. זה נכון, אבל לא רק. אני מצאתי שהפגישות הכי משמעותיות שהיו לי בטיפול, היו אלו בהן עבדתי קשה. ליטופים וחיבוקים אני מקבלת מבני משפחתי ומחברותי, ועובדה שזה לא הספיק לי. מהפסיכולוג שלי אני אמנם מתה לקבל ליטוף וחיבוק, אבל מה שאני באמת צריכה זה את זוית הראייה האחרת. זאת שאחריה אני אומרת לעצמי (לפעמים אחרי ההתנגדות הראשונית): אופס... לא שמתי לב, או: הוא כל כך צודק... אני חושבת שאצלך יש קושי נוסף, בגלל הקשר העמוק עם "ההיא", שכל כך משמעותית לך, וכל כך עזרה לך. יכול להיות שההשוואה אליה חוסמת אותך בפני המטפלת החדשה? בעיני זה יופי של נושא לדבר עליו בחדר הטיפול. אני עוקבת אחרי התכתובות שלך בפורום (גם השירים היפים), אני שמחה מאוד בשבילך על שפנית לטיפול, ונורא בא לי להגיד לך שלא תוותרי עדיין, ותתני צ'אנס למטפלת שלך להגיע אליך.... המון הצלחה נוגה

זה בטוח לא כל כך קשור לדפוס יצירת הקשר.כי הקשרים שלי בחיים טובים,קרובים ועמוקים.בעיה שממנה דווקא אפילו ה"חיבוק" אני לא רוצה.היא מקשרת בין הדברים אך עדיין לא שמעתי שום דבר חדש.אני גם יודעת למה בדיוק נישברתי,מבינה את זה עד העצמות...לא יודעת...איכשהו אני מרגישה שהפגישות שלנו כמו קפה ללא קפאין...משקה בטעם קפה...

שלום חני, אני מאד מסכימה עם נוגה, שמזכירה לך, ובעצם לכולנו, שכדי לבסס אמון וביטחון במטפל נחוץ זמן. החשדנות והזהירות מול מטפל חדש מאד הגיוניות בעיני, כי אמון זה דבר שצריך להרוויח ביושר. בסה"כ, הטיפול שלכן עוד בחיתוליו, ויש להתאזר בסבלנות. כל הכבוד על הנחישות לטפל בעצמך, ולברוא עבורך ועבור ילדייך מרחב קיום טוב ובריא יותר. נחמד שאת משתפת, ומאפשרת לנו ללוות אותך בצעדים המהוססים קדימה. אולי כשתרגישי שאת כבר פחות רוצה לשתף, זה יהיה הסימן שהטיפול באמת 'עובד', ויש פחות צורך בקולות שמחוץ לחדר. דרך צלחה ליאת

שלום ליאת, קראתי על מנגנוני ההגנה השונים של פרויד ומשום מה לא מצאתי מידע מספק ומעמיק לגבי מנגנוני ההגנה:השלכה ופיצול. וכיצד הם מתקשרים לבורדרליין? ומהם הגורמים לתופעה זו? תודה

ערב טוב, באמצעות מנגנון ההשלכה, האדם מסלק מתוך עצמו רעיונות ורגשות מאיימים או קשים לעיכול, העלולים לסכן את התפיסה העצמית שלו, ומייחס אותם לאנשים אחרים מחוצה לו. כך, למשל, אדם המתכחש לתוקפנותו, יטען שכל מי שסביבו מנסה להתנכל לו כל הזמן ולפעול נגדו. במנגנון הפיצול, אין אינטגרציה של ה"שחור" וה"לבן" בחוויה. העולם נחווה - ממש כמו אצל התינוק הקטן - כ'הכל או לא כלום'. האובייקטים נתפסים או כרק טובים או כרק רעים, ואין יכולת לתפיסה 'עגולה' ואינטגרטיבית של העולם החברתי והבינאישי. האדם הגבולי הופך את האובייקטים כולם קרבן לפיצול שלו, והוא נוטה לאהוב נורא (אידיאליזציה) או לשנוא בצורה יוקדת (ביטול ערך). הפיצול בולט מאד בביטויי רגשות - הכל יהיה כעס, שנאה, זעם או אהבה. אין עיבוד של רגשות מעודנים. המנגנונים האלה הם חלק מהפרעת האישיות הגבולית, המתאפיינת בשבריריות רבה מאד של העצמי, בחוסר יכולת לשאת פגיעה או נטישה, בתנודתיות רגשית רבה ובחיפוש מבנה חיצוני ממנו אפשר לשאוב תחושת יציבות. בברכה ליאת

תוכלי להפנות אותי למידע נוסף בנושא?

שלום אני בת 18 ומגיל 12 בערך הייתי תולשת את השערות מהראש ומכרסמת אותן.. (מי שלא מבין מנושא וקורא את זה לא להיבהל...) בכל מקרה לפני כשנה התחלתי לשים לב לזה בצורה משמעותית כי את הקרחות כבר לא היה ניתן להסתיר וא הייתה תספורת שתוכל תטשטש ונבהלתי... הלכתי לפסיכיאטרית דרך הקופת חולים שאני בה והיא נתנה לי כדורים (פלוטין) ואמרה שעלי ללכת לפסיכולוג והפנתה אותי גם לאחד כזה . את הכדורים לקחתי ולפסיכולוג לא הלכתי כי הייתי מפחדת וכשהייתי ממש קרובה ללכת... הייתי נתקפת לחץ וממציאה לעצמי תרוצים מדוע הפעם אני לא יכולה ללכת.. בכל מקרה הכדורים לא עזרו ומצבי הדרדר והפסקתי עם הכדורים. כעבוד כשבועיים לאחר הפסק הכדורים נתקפתי בדיכאון מחריד שכולל אי יציאה מהמיטה אפילו, בכי מתמשך ואפילו הכאה עצמית במשך כשבועיים נוספים ומאז למרבה הפלא פתאום הפסקתי לעשות את זה ... הדבר נמשך כבר כ4 חודשים ואני הכי מבסוטה שבעולם ומרגישה יותר טוב עם עצמי.. אני עדיין מתעסקת מעט עם השער. נוגעת בו, מעט מושכת אך לא תולשת ולפעמים מנסה לכרסם את הקצוות שכבר מגיעות עד לפה. ממש לא מזיז לי שהמצב הוא כזה כל עוד אני לא תולשת יותר ושאני רואה יום יום איך מצבי משתקם ושערי גודל במקומות הרבים שבהם היו קרחות. אבל הפחד שלי, הפחד הגדול שלי שההפרעה תחזור בגלל שלא הלכתי לפסיכולוג ולא הייתי בטיפול מתאים.. ולכן זוהי שאלתי... האם באמת יכול להיות שזה יחזור או שאני סיימתי עם זה לכל החיים(ויכולה להגיד תודה לאל)?... זה נורא חשוב לי, אשמח לתשובה....

שלום גלית, כמו שלגוף שלנו יש יכולת טובה לרפא את עצמו ללא תרופות (גם ממחלות רציניות), כך גם כשמדובר בנפש. קיימת בנו יכולת להשתקם בכוחות עצמנו, אם כי זה לא תמיד קל (כמו שוודאי הרגשת על בשרך). קשה לנבא מכאן האם הטריכו' תחזור, ואם כן, מתי ובאיזו עוצמה. כך גם לגבי הדיכאון. ובעצם, מי מאיתנו יודע מה יקרה לו מחר? אני מציעה לך לשמוח בהישגים הנוכחיים שלך, לסמוך על כוחות ההתמודדות שלך שהוכיחו את עצמם, ולקוות שהמצוקה לא תחזור. חשוב בכל זאת לציין, שעזרה מקצועית יכולה לזרז את תהליך ההחלמה והשיקום, ולעיתים קשה עד בלתי אפשרי בלעדיו. בברכה ליאת

בואי הצטרפי לחברייך התולשים והתולשות באתר. יש שם פורום ופסיכולוגית! www.trichotilomania.info

ליאת, הייתי מעונינת לדעת מה בעצם "עובר" על ילד שהוריו מתגרשים? ושאלה נוספת לגבי הפרעה כפייתית, מתי ניתן להגדיר פעולה מסוימת שהיא אובססיה,היכן עובר הגבול?איך אתה יכול לדעת אם פעולה מסוימת שאתה עושה היא אכן אובססבית. הרי אני מאמינה שכל אחד "מכור" למשהו, לא? (או שרק אני)

ערב טוב, אין ספק שמשפחה שלמה ומאוחדת היא המקום המועדף להתפתחותו של הילד. כשהמערכת המשפחתית, האמורה לספק לילד את צרכיו הפיזיים והנפשיים מתערערת, מופיעות - כמעט בהכרח - תגובות רגשיות קשות אצל הילדים. באופן כללי, יכולתם של הילדים להסתגל לגירושי הוריהם תלוייה בגורמים ובמשתנים רבים, ובהם גיל הילד, השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, האינטליגנציה שלו, מינו, היקף השינוי שיחול בסביבתו, רמת העוינות בין ההורים, ועוד. ילדים מגיבים בדרכים שונות לגירושי הוריהם. אופי התגובה ועוצמתה תלויים, כאמור, בגורמים רבים ושונים. נזכיר עוד את מבנה האישיות של הילד, חוויותיו הקודמות, התפתחותו, מספר הילדים במשפחה, אופי הסכסוך המשפחתי, איכות מערכות התמיכה העומדות לרשותו, ונכונותם של ההורים להתייחס למצוקה של הילדים. למרות שהתגובות למשבר יכולות להיות מאד מגוונות, ישנם כמה סגנונות תגובה שכיחים, המופיעים אצל מרבית הילדים שהוריהם התגרשו. הכוונה לרגשות אשם, חרדה ודאגה מפני העתיד לבוא, חרדת נטישה, תחושות עצב, אובדן, כעס אכזבה ותסכול, בעייה של נאמנות כפולה כלפי ההורים, תחושות נחיתות ובושה. כל האמור לעיל, מתייחס כמובן לטווח הזמן הקצר שלאחר הגירושין. לחלק השני של בקשתך, הייתי מעדיפה לא להתייחס כרגע, משום שאני יודעת מדוע את שואלת זאת. אשיב רק אם מאד תתעקשי... ערב נעים ליאת

היי, אובססיה היא מחשבה, דחף או דימוי החוזרים ומטרידים את האדם באופן חודרני ולא-תואם, החורג מן הדאגה הרגילה והמקובלת אל מול בעיות החיים הרגילות. האובססיה מלווה בדר"כ בתחושת מצוקה וסבל, והיא מפריעה באורח ניכר לתפקוד התקין. אדם הסובל מאובססיה יעשה ברוב המקרים ניסיונות לדכא או לנטרל את המחשבה הטורדנית באמצעות מחשבה אחרת או פעולה כלשהי. מרביתנו יכולים לדעת מתי עובר הגבול בין דאגה או חשש טבעיים, לבין אובססיה. מי שלא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, מוטב שיפנה לעזרת פסיכולוג או פסיכיאטר. ערב טוב ליאת

שלום לך אני כל השנים עבדתי והיום שאני לא עובדת אין לי חברות. וגם אני אף פעם לא שומרת על קשר אני לא מצלצלת ביכלל למשל יש לנו חברים של בעלי והנשים שלהם תמיד יוצא שאנכנו רוצים לצאת אז תמיד בעלי מצלצל. או שהם מיתקשרים ירק כך אנכנו ניפגשים ומדברים הנשים לבד או כולם ביחד. ומציק לי שאני לא מיתקשרת ושואלת. והיום אני מיסתכלת שזה לא טוב. במיוחד שיש לי כל הזמן פחדים שאים בעלי ימות ואני ישאר לבד. אני חושבת שלי לא יהיה חיים. פשוט אני הרבה טלויה בבעלי. וגם תומך בי. והוא זה שמוציא אותי מהבית ורק אחרי שאני יוצאת אני מרוצה. אבל ככה תמיד בעלי שמציע שנצא לטייל ותמיד אני מסרבת ואין לי חשק. אולי תתני לי טיפים משכנעים אני קולטת רק על ידי גירוי.

ערב טוב, "לא טוב היות האדם לבדו..." ועוד פחות טוב להיות תלוי באחרים. לא ציינת בת כמה את, אבל סיפרת שכאשר יצאת לעבוד היה יותר טוב. אז למה בעצם לשבת בבית? מדוע אינך עובדת גם היום? מדברייך ניתן להבין שעיקר הקושי שלך הוא ביוזמה של מגע חברתי. כאשר אתם נפגשים בחוג החברתי הרחב, את מצליחה להשתלב בחברת הנשים. אני מציעה לך לנצל את אחד המפגשים הבאים, ולשתף את הנשים בקושי שלך. נשים הן כוח, ואחוות נשים היא דבר שבהחלט ניתן לסמוך עליו. בקשי מהן לשמור איתך על קשר לא דרך בעלך. נסי למצוא ביניהן אפילו חברה אחת, ולתרגל בעזרתה שיחת טלפון ביוזמה שלך. את עשוייה לגלות עולם חדש מלא שמחה. את פוחדת מה יקרה אם בעלך ימות. זוהי באמת מחשבה מפחידה, והיא מעסיקה - מן הסתם - לא מעט נשים בגיל הבוגר. הניסיון מלמד שנשים הן עם חזק ושורד. גם נשים שהיו תלותיות כל חייהן, מגלות לעיתים קרובות - דווקא בנסיבות אומללות כאלה - את הכוח והחיות שהסתתרו בהן כל השנים. אני מציעה לך להניח לפחד הזה, להנות מחברתו של בעלך, אך לנסות לבסס לך מוקדי עניין נוספים מחוץ לבית. זה שהגעת אלינו לפורום זה סימן טוב. יש עוד פורומים רבים מאד, סביב נושאים מגוונים (לאו דווקא רפואיים), וגם בהם תוכלי למצוא עניין וחברה. אני מאחלת לך התחלות חדשות ומרגשות לילה טוב ליאת

שלום לך אני בת 43 ויש לי דלקת פרקים לכן עד לפני 4 שנים עבדתי. מאז שאני לא עובדת כל החיים שלי הישתנו. יש לי קשיים להקליד. וגם כניראה אני היפרית וחסרת סבלנות. וגם אין לי הרבה סבלנות לקרוא חומר. אני קוראת רק מה שאני שואלת. לא את החומר של האנשים היתי מאוד רוצה. אבל התנועות עים העכבר שבמחשב מקשה עליי. אז לכן בגלל שלא הישלמתי עים הדלקת פרקים. אני מאוד עצבנית. והיתי אצל פסיכולוגית. וגם מקבלת טיפול תרופתי למצב הרוח. ושוחכת הרבה דברים כי הראש שחלא עבד שנתיים רק מחשבות. פשוט היתי שוחכת לרדת בתחנה שרציתי. או שוחכת דברים בחנויות. שוכחת להכין אוכל לבית והיום אני לא מסוגלת לעבוד. היתי רוצה רק בתחום פקידות. למרות שרע לי שאני בבית. וגם כאשר אני לבד בבית אין לי חשק להכין כלום ולא לסדר. אין חשק איך אוכאל לשכנא את עצמי לבצע. למרות שאני מנסה ועושה הרבה לשיפור החיים

שלום לך זו פעם לא ראשונה שאני פונה לפורום זה לעזרה אני לא יכולה לפרוש ולגולל את הכל שאני רוצה לומר על מנת שתינתן תשובה שקרובה הכי ועונה לדרישותייך כדי לקבל תשובה טובה אבל בראשי פרקים פלוס אנסה אז כך יחסיי עים בעלי לא טובים מזה שנים ואנו נשוראים מזה שבע וחצי שנים לא היה טוב כימעט מעולם עים זאת ותודה לאל התברכתי בשתי בנות שהגדולה מביניהן בת 6וחצי והשנייה בעזרת השם שנתיים בתי ניכנסה השנה לכיתה א וישנה איזושהי הפרעה התנהגותית קלה עצבנות מזה כשנה לערך עקב הולדת אחותה שכאשר החלה לדבר קצת וללכת ולעשות דברים הקינאה הפכה לדבר ממש נורא כל הזמן אני בסטנד-ביי שחלילה היא לא פוגעת בה ברמה של מעבר למכה רגילה אומנם הקטנה מאוד שובבה ומציקה לה ותמיד כאשר היא יוצרת או מכינה שיעורים ועוד בין אים אני איתה ובין לאו אפילו אים יש אצל בתי חברה הקטנה נידחפת מה שמעורר יותר כעס קינאה ועוד אינני יודעת מה לעשות אני רוצה לפחות שעת איכות אחת ביום עים הגדולה שלי ולהכין עימה שיעורים שגם כך אין לה התלהבות להכינם בצורה נורמלית ולא תחת לחץ עים המון הפסקות כתוצאה מהשובבות העצומה של בתי הקטנה מה לעשות אין לי כסף למידי יום ביבי סיטר מה גם שהקטנה שלי מסקרבת ומפחדת מזרים עדיין וגם אני הייתי רוצה להיות שותפה בשעת איכות אחת עים בתי הגדולה שצועקת לעזרה ולכך שהיא צריכה אותי

שלום לך אמא מודאגת, צר לי לשמוע שהיחסים עם בעלך מתוחים, ועצוב עוד יותר לשמוע שהם אף פעם לא היו טובים ממש. העובדה שיש לכם שתי בנות נחמדות באמת מנחמת, ואולי בשבילן כדאי יהיה לעשות מאמץ לשפר את היחסים ביניכם. אשר לבתך הגדולה, נראה שאת מזהה היטב את המקור למצוקה שלה, אבל איכשהו, את מתקשה ליצור עבורה את התנאים שיפחיתו אותה. זמן איכות זה לא משהו שחייבים לקנות בכסף. ראשית, יש לוודא שהילדה הקטנה, חמודה ככל שתהיה, לא תפריע לאחותה בפעילויות שלה בבית. זה דבר שאת, כאמא, יכולה למנוע בלי בעיה. יש להציב גבולות גם לבני שנה או שנתיים, ואין להתיר להם לעשות בבית ככל העולה על רוחם, גם אם השובבות שלהם נראית חיננית. אם באה חברה לילדה הגדולה, עליך לדאוג שהן תוכלנה לשחק ללא הפרעה. זהו מסר חשוב לשתי הבנות שלך: בבית שלנו מתחשבים זה בזה ! אותה דריכות שאת משקיעה בהשגחה על הקטנה, ראוי שתושקע גם בשמירה על זכויותיה של בתך הגדולה. מעבר לזה, כשהילדה הצעירה הולכת לישון בצהריים או בערב, תוכלי להקדיש את הזמן לפעילות משותפת עם הבת הגדולה. גם במהלך היום, אפשר להזמין אותה לקפל איתך כביסה, לעמוד על ידך כשאת מבשלת, לעזור לך לרחוץ כלים - ובקיצור, לעשות דברים יחד מתוך שמחה וקרבה, ולהניח לקטנה להישאר קצת ברקע. ציינת שלפעוטה יש חרדת זרים, ואוכל להניח בזהירות שסבתא או אבא אינם נחשבים זרים. אפשר להשאיר את הקטנה עם אחד מהם, ולצאת מדי פעם עם הגדולה לבילוי משותף (גם קניות בסופר יחד עם אמא זה בילוי, וגם ביקור בספריה העירונית. לא כל בילוי חייב לעלות כסף). אם תרצי עזרה נוספת, התקשרי ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון או רביעי, בין השעות תשע לשלוש אחה"צ. טל: 03-6406888. אשמח לענות לך בימי ראשון. בברכה ליאת

אז ככה.. 1. אני מתארח אצל אחי בארה"ב, גר איתו ועם השותפה שלו. יש לה חבר, אמריקאי, 3 חודשים, שנמצא אצלנו 24 שעות ביממה ופשוט חונק אותה (ואותנו) בנוכחות שלה. למה זה מפריע לי כ"כ, ולהם לא? 2. הכרתי בחורה ישראלית פה, שאחרי שהיה לי איתה תאקל קטן, הלכה וסיפרה לחברה שלה, מבוגרת יותר, שאמרתי עליה (על החברה) כמה וככה (והחברה היא נכס פה בעיר, כולם אוהבים אותה). אחי אמר לי שיש אנשים כאלה - שכל מה שמספרים להם, הם הולכים ומספרים לאחרים (אפילו משתמשים בזה כתחמושת נגדך). אני גם הייתי ככה, הייתי מסכסך בין אנשים בתקופת הצבא. למה זה? מה יצא לי מזה? מה יוצא לה מזה?

היי, נחמד לשמוע מאחינו שבגולה ! כדי להבין לעומק את המניעים השונים להתנהגותנו יש צורך בחקירה עצמית דקדקנית, עם או בלי פסיכולוג. מסתבר שאנחנו שונים מאד בהעדפותינו החברתיות. יש אנשים שהחיכוך האינטנסיבי בחברתם של אנשים אחרים מכביד עליהם, ויש כאלה שמחבבים זאת. כנראה שאתה ואחיך קצת שונים בעניין הזה. אפשרות נוספת היא קנאה לאחרים, כלומר - הקושי שלך להתחלק באנשים שאתה אוהב. יכול להיות שאתה רוצה אותם רק לעצמך, וקשה לך כשמישהו נוסף נכנס לתמונה. הסכסכנות היא דרך להשאיר על ידינו אנשים אהובים, מפחד לאבד אותם לטובת מערכת יחסים חדשה. בטיפול פסיכולוגי אפשר להתמודד עם הפגיעות הזו, ולנסות לאמץ עמדה חדשה כלפי עצמנו וכלפי הזולת. מעבר לזה, רציתי לספר לך שמפלס הכינרת שלנו עלה בכשני סנטימטרים, שרון עדיין בתרדמת, והקלמנטינות והתפוזים בשפע. אומרים שבשבת ירד שלג בחרמון. תחזיקו מעמד, שם, ושובו בשלום לישראל בבוא הזמן. ליאת

ומה לגבי המנהג שלי לשפוט אנשים? אני מרבה לשפוט אנשים (זה בן 34 ואין לו עבודה, זאת בת 35 ואין לה מכונית) וכו' וכו'. אחי, בן 27, אמר לי שאין לי זכות לשפוט אנשים כי לא הייתי בנעליים שלהם ועוד לא הגעתי למצבים כמו שלהם (לשלם שכר דירה, לקנות מכונית וכו') אבל לו יש זכות לשפוט כי הוא מכיר את המצבים האלה.. WHATEVER למה בעצם שופטים אנשים אחרים? זה מין הרגע קבוע אוניברסלי, לא?

שלום רב! אני סובלת מחרדה חברתית כבר כמה שנים ומעוניינת להצטרף לקבוצת טיפול.. האם ידוע לכם על קבוצות כאלה באזור הצפון?

היי, נסי בכתובות הללו. הלינק הראשון הוא לאתר החרדה החברתית בישראל, המפרט את הסדנאות הקיימות. השני, סדנה שנתקלתי בה באתר פסיכולוגיה עברית. איני יודעת עליה דבר מעבר לכך. תצטרכי לברר בכוחות עצמך. http://www.geocities.com/harada_hevratit/ http://www.hebpsy.net/bulletinBoard.asp?id=4331 בהצלחה ליאת

היי מתוקה, קראתי רבות משאלותייך בפורומים השונים ואני חושבת שעדיך לך למצוא מטפלת אחרת, יש לך בעיה קשה של תלות וכנראה הפרעת אישיות תלותית ואת זה את לא תפתרי עם המטפלת הנוכחית שלך וזאת מסקנתי לאור העויינות שפיתחת כלפיה (כדברי דוקטור גידי רובנשטיין). את צריכה למצוא פסיכולוג קליני טוב שיש לך המלצות עליו ולבדוק כמה פסיכולוגים לפני שתחליטי עם מי יש לך כימיה טובה. צפי לטיפול מתיש וכואב, כי ככה זה!!! בהצלחה ותעדכני

היי רינת,אני רואה שאת עוקבת אחריי... : ) עכשיו ראיתי שגם רשמת עבורי הודעה באשכול עם גדעון...הבנתי שאין כאן תשובה חד משמעית וחבל. לפי הדברים שרשמת היום נראה כאילו היית גם בסיטואציה כזו (או שעדיין). הצלחת לפתור את הבעיה?כמה זמן עבר? ואם את במקרה מאיזור הצפון ויש לך המלצות עבורי אני אודה לך

היי מתוקה, אני מאיזור הצפון, מטופלת על אותן בעיות, תשאירי אימייל ואחזור אלייך

את ילדיו(וכנראה גם את אשתו).וכולם שם שומרים את זה כסוד. אבל העניין הוא שזה מתגלה מצדדים אחרים. שחלק מהילדים אלימים,חלק מדוכאים,וחלק מופנים ע"י מוריהם שוב ושוב לאבחונים ולהמלצות טיפול.וכל זאת כאשר הם לא יודעים את הסיבה האמיתית שמסתתרת מאחורי כל זה. העניין הוא שהמשפחה לא מעונינים שהאב ישב בבית כלא,ולכן הם מכחישים את המצב בפני העובדים הסוציאליים. שאלה:מה ניתן לעשות או לעזור למצב הזה,האבא נתקף בזעם מתי שמזכירים טיפול? • הסיבות לסירוב המשפחה שהאב ישבו בבית כלא הוא.1-עכשיו הוא מביא כסף. 2-ילכלך שם המשפחה.3-יעשו בעיות לקבלת הילדים בבתי ספר שונים,ברגע ישמעו שזה משפחה מסוג ב במרחאות.4-פחד מתגובות ואיומים מצד האב.

שלום לאזרח האכפתי, כיום מוטלת על כולנו האחריות והחובה לדווח על כל מקרה של התעללות בחסרי ישע. עמידה מנגד כמוה כשותפות למעשה. לכן, אם למשפחה אין את הכוח לחלץ את עצמה מהבוץ, אזרחים טובים יכולים לעזור לה. ניתן לדווח לרשויות (רווחה או משטרה) שמאד מיומנות בטיפול במקרים כאלה. התערבות של הרשויות אינה בהכרח מביאה למאסרו של האב, אלא דווקא לניסיונות שיקום. כיום יש סדנאות מיוחדות לבעלים/אבות מכים, טיפולים זוגיים, מרכזי גמילה (אלכוהול, סמים), ותכניות ייחודיות שמטרתן שיקום במסגרת הקהילה. אני מעודדת אותך מאד לפנות לאחד הגורמים (הרווחה היא האופציה ה'רכה' יותר, ובהנחה שהם כבר מעורבים במידת מה, אולי אפילו עדיף לפנות לשם) ולהציל ילדים חסרי ישע ממציאות אכזרית והרסנית. יישר כוח ליאת

אוף! בא לי להתפטר מהעבודה!!

"אין הטבע מעניק לאדם דבר בלא עבודה קשה" אמר הורציוס, וצדק....כנראה, איכשהו.

לא צדק...

יש לי בעיה שמטרידה אותי נורא.אני בן 29 ובת זוגתי בת 24. הכרנו לפני חודש והייתה לנו פגישה מדהימה וטובה. העניין הוא שאני התאהבתי בה והיא עדיין לא. היא אומרת לי שהיא יודעת שהיא רוצה אותי אך קשה לה להתאהב בי כי אני טוב מידיי איתה ולא מספיק משחק את ה - hard to get. כל הקשרים הקודמים שלה היו עם הטיפוסים "מניאקים" אני לא רוצה לשחק משחקים. טוב לי להיות טיבעי איתה בלי כל המשחקים האלה. האם זה פאק שלי שאני טוב מידיי או שמא אני אמוק להיות יותר "מניאק" בקשר. ובכלל, למה חלק מהנשים נמשכות לטיפוסים המניאקים?

שלום עידן, אני באופן אישי לא מאמינה במשחקים, וסבורה שכאשר מוצאים את הדבר האמיתי זה פשוט מיותר, בזבזני וחסר טעם. כמו שאתה חש כרגע על בשרך, יש משהו מעט מושך ב'בלתי מושג', אבל זה יכול להסביר רק היבט אחד של ההתאהבות ב'מניאקים'. נשים שזקוקות לגבר ה'מניאק' כדי לחוש מאוהבות מחבלות למעשה באפשרות של קשר משמעותי ומיטיב, לעיתים קרובות בשל דימוי עצמי בעייתי ("זה מה שמגיע לי" או "מי שאוהב אותי הוא בטח לא שווה כי גם אני לא משהו"). כאן עליך לבדוק האם גם אתה נוטה להימשך ל'מניאקיות', ומדוע... :-) אני מעודדת אותך להמשיך ולהיות טוב והגון בקשריך עם נשים, ובטוחה שתימצא בת המזל שתהנה מאהבתך ורגישותך. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על התשובה המפורטת. אני לא חושב שאני נמשך למניאקיות ואני בהחלט נמשך ל"ילדות טובות". השאלה היא האם בשלב כלשהו ההתנהגות הזו שלה אמורה לחלוף או שזה אופי שבד"כ לא משתנה ואז אני אצטרך לתחזק את הקשר ע"י מניאקיות מצדי ע"מ שזה יעבוד...

שלום לך , בתי בת 16 ומביעה את כל תסמיני גיל ההתבגרות . אחד הדברים שמפריעים לי במיוחד היא החוצפה הנוראית שבה היא נוקטת כלפי , בין אם אלו דיבורים מעליבים ופוגעים והתבטאויות שלעתי הן איומות ומבזות , ובין אם בהתנהגות רשלנית , בלתי אחראית ובלתי מתחשבת במסגרת הביתית . לרוב אני משתדלת ומנסה להתאפק ולא להגיב , אך לא תמיד הדבר הדבר עולה בידי . הבעיה כפי שאני מרגישה אותה במסגרת המשפחתית הרחבה , היא תגובתו של בעלי . הוא מגן עליה ללא חת , מתעלם מדיבוריה הגסים כלפי , ואף מוצא לנכון להעיר לי בדרך שבעיני לפחות לא נראית לי כלל וכלל .(טון תוקפני ומתלהם , סגנון לא נאות וכו') לדעתו , אני אף לא יודעת ולא מסוגלת לשוחח אתה , כאם אל בתה . הדבר גורם למתחים קשים בביתנו , עד כדי כך , שלעיתים אני מרגישה שכל מה שנותר לי לעשות הוא לברוח משניהם , לא לדבר עם שניהם , ואף חשבתי על כיוון שכזה . אני כרגע מרגישה רע מאוד במצב הזה . מצד אחד אני מוצאת את עצמי במתקפה מכיוון אותה בת ,שמקללת אותי בגסות איומה , מתחצפת אלי , לא משתפת אותי בשום ענין ודבר הקשורים אליה ,אלא רק את בעלי , מדברת עלי ואלי בשפה ובמושגים חריפים ביותר ובדרך ואופן שלא נראים לי . ומצד שני אני מוצאת את עצמי בעימותים ובהתקפה מצידו של בעלי שמבקר אותי על אישיותי כהורה שאינו מתחשב בצרכיה לאור גילה ומצבה , ואף טורח להדגיש בפני (ופניה) כי אני אמא גרועה , שאינה יודעת לשוחח עם בתה ברגעים שהיא זקוקה לשיחות אלו . ככל שהערותיו מתגברות , ובמקביל התנהגותה ממשיכה להיות חוצפנית ובוטה כך אני מרגישה שאני במילכוד קשה ביותר , עד כדי רצון לא להיות בקרבת שניהם , ואני אף חושבת לעיתים על הפרדות טואלית משניהם . אני מבחינתי חושבת , שכאשר היא מקללת ומדברת בבוטות כלפי , או עלי ( איתו ) - עליו לומר לה , כי כל זמן שהיא מגיבה ומדברת עלי באופן הזה , גם הוא לא צריך לדבר איתה , או להענות לבקשותיה ( ההתבטאויות הן גסות מאוד , ומעליבות ביותר ), אך הוא מצידו לא חושב כך , ומתעלם לחלוטין מן הדיבורים הבוטים שבאים מצידה , אודותי . רציתי לשמוע את דעתך על בעיה מורכבת זאת . (שכחתי לציין שהיא איננה בת יחידה , אלא בת אמצעית בין אחות גדולה ממנה , ואח צעיר ממנה ,ואני לא נתקלת ביחס כזה מצידם). תודה - נועה

נועה יקרה, את מתארת מצב בלתי נסבל, בו נוצרה מעין קואליציה של הבת ואביה, וכבודך שלך הפך הפקר. אינך מציינת את טיב הקשר (והתקשורת !) בינך לבין בעלך במצבים אחרים, אבל מ'ניחוח' הדברים נוצר רושם שלא תזיק לכם הכוונה ממטפל זוגי או משפחתי. כרגע, בעלך סבור שאת אמא לא מספיק טובה, והוא מנסה לאזן לכאורה את המצב, תוך שהוא מאפשר לילדה להתחצף ולנקוט כלפייך התנהגות מקצינה. בסיטואציה נוכחית יש רק מפסידים: את מדוכאת ורוצה לברוח, לילדה יש אמנם גיבוי מאבא, אבל היא מאבדת אמא טובה, ובעלך חושב שהוא אבא טוב, אך מאבד אותך (ובהמשך עלול לגלות שאיבד גם את ילדתו האהובה שהפכה לצעירה מאד מאד כועסת, מפונקת וחסרת גבולות). לתחושתי, ההתערבות הטיפולית הדחופה חייבת להיות מכוונת לזוגיות שלכם. משהו כנראה קצת התקלקל לכם לאחרונה, והכעסים יוצאים דרך הילדה. אין לי ספק שגם היא הייתה מעדיפה (אולי בסתר לבה) הורים המתנהלים ביניהם בדרך יותר הרמונית ורגועה, המבטיחה גם הורות טובה וסמכותית יותר. אני מציעה לך להזמין את בעלך לקרוא את פנייתך אלינו, וכמובן גם את התשובה. נסי לעשות זאת לא בשיאו של משבר, אלא דווקא בזמן רגיעה, כאשר יש סבירות טובה להקשבה וקבלה. אם לא תצליחי לגייס אותו, אני מציעה לך לפנות למס' פגישות ייעוץ עם פסיכולוג, לפחות כדי לחזק את עצמך. בהצלחה רבה ליאת

הי, יש לי מספר שאלות, מקווה שזו הכתובת הנכונה - אשמח לתשובות ו/או הפניות לקישורים מתאימים.. (מרוב עצים קצת אבד לי היער): 1. מנגנון בקרת דחפים: נתקלתי לאחרונה במושג הזה, ואני תוהה - במה בעצם מדובר? איך ולמה נפגע המנגנון (כלומר, ריגשית, פיסית, תורשתית)? האם יש קשר בינו לבין נטייה להתמכרויות? ל OCD? איך מטפלים בפגיעה כזו? מתי "כניעה" לדחפים (שנראית לי אנושית למדי לעיתים קרובות..) הופכת לבעיה בבקרה? האם יש קשר להפרעות אכילה? האם קיימים סוגים שונים של פגיעות במנגנון, שמובילים לבעיות שליטה בדחפים מסויימים, או שקיימים מספר מנגנונים שכאלה ש"שולטים" בדחפים שונים? האם אימפולסיביות היא פועל יוצא של פגיעה במנגנון הנ"ל? 2. אובדניות: האם אובדניות יכולה להתקיים 'עצמאית' בלי להיות חלק ממחלת נפש כלשהי (כשאין סיבה לגיטימית לכאורה לרצון למות, כמו מחלה סופנית וכדומה)? ואם כן, האם האובדניות נחשבת כמחלת נפש בפני עצמה? 3. הבנתי שהפרעות אכילה מקורן בדימוי גוף מעוות (או שדימוי הגוף המעוות מקורו בהפרעות האכילה?). השאלה שלי קצת מוזרה וגולשת לפילוסופיה, אבל אם אתה רואה את הגוף שלך באופן מעוות, כנטען, איך אתה יכול לדעת ששאר הדברים שאתה רואה "נכונים"? כלומר, אותי זה מבלבל וגורם לי להטיל ספק בראיה באופן כללי.. אני תוהה אם זו בעיה מוכרת/מובנת והאם יש לה פיתרון.. ודבר אחד נוסף על הפרעות אכילה - כיצד מוסברות ההפרעות הנ"ל אצל ילדים קטנים? מאחר ולמיטב ידיעתי דימוי גוף מתפתח בעיקר בגיל ההתבגרות, למה ואיך הוא נפגע כבר בגילאים צעירים מאוד? סליחה על העומס, ורוב תודות על כל תשובה :-)

אילת יקרה, איכשהו, יש לי הרגשה שאנחנו לקראת בחינה, מבחן-בית או עבודה בפסיכולוגיה, נכון? (זה לא נשמע כמו סקרנות גרידא שתקפה אותך, סתם כך, באישון ליל...). כמי שמשיבה כאן בפורום אחרי שעות העבודה (או ביניהן), ומשתדלת מאד לעשות זאת ברצינות וסבלנות, אני מרגישה שלפתור בחינות בפסיכולוגיה זה קצת מעבר לכוחי. השאלות שלך, מעניינות וחשובות, הן באמת רחבות ומורכבות, וכדי לענות עליהן באופן שלא יכשיל אף אחד בבחינה, עלי להתחיל לפתוח ספרים. אז למה, בעצם, שלא תעשי זאת בעצמך? על מנגנונים של בקרת הדחפים תוכלי לקרוא בספרי הפסיכולוגיה הפיזיולוגית (מנגנונים עצביים או הורמונליים). המשגה מעניינת של האובדנות כאי-שפיות זמנית תוכלי למצוא אצל יורם יובל (סערת נפש). עוד מאמר קלאסי על אובדנות: "מה תאמר לאדם שעל הגג" של אבשלום אליצור וחיים עומר. על הפרעות אכילה יש אין-סוף מאמרים וספרים. דימוי גוף, אגב, מתפתח לפני גיל ההתבגרות, וכל מי שהיה ילד שמן יוכל לספר לך על כך משהו... :-) תפיסה מעוותת סלקטיבית אינה מייחדת רק אנורקסיות, אלא גם הפרעות אחרות. חשבי למשל על הפרעות אישיות מסוימות, בהן השיפוט החברתי והבינאישי לקוי (למשל בורדרליין שיפרש כל התרחקות קלה כנטישה מאיימת). אם נתאמץ נמצא עוד דוגמאות (חשבי על אדם פובי, למשל, או על מישהו עם OCD). הפרעות אכילה בגיל צעיר נקשרות בדר"כ ביחסי אם-ילד מורכבים או בהיסטוריה של קשיי הזנה שמקורם בבעיות פיזיולוגיות שונות. נראה לי שיש לך עבודה. בהצלחה רבה ליאת

הי ליאת, אתחיל מהסוף: תודה רבה על ההתייחסות, ההפניות, המיקוד וההארות - לדוגמא, לגבי התפיסה המסולפת בהפרעות נפשיות אחרות; הייתי צריכה לעשות את הקישור הזה לבד, מן הסתם.. ואולי כל הפרעה נפשית יסודה בתפיסה מסולפת של משהו? הירהורים לשעת לילה מאוחרת. אז שוב, תודה. ולשאר עוגיות - אז זהו, שאכן מדובר בסקרנות כמעט גרידא - כמעט כי מדובר בנושאים שקרובים אלי מאוד. קצת יותר מידי, לטעמי. לא יצא לי להיתקל במבחנים בפסיכולוגיה מכל סוג שהוא, ועל-כן אני לא יודעת מה הביא אותך למסקנה, אבל אקח זאת כמחמאה:). אז ניסיתי למצוא חלק מהתשובות באינטרנט, מאחר והגישה שלי לספרות מקצועית מוגבלת, והלכתי לאיבוד; אם כי זה לא היה לשווא, המידע שרכשתי על מלכי אנגליה וצרפת בימי הביניים, שכנראה סבלו מפגיעות קשות במנגנון בקרת הדחפים, לא יסולא בפז :-) בקיצור, כבר ממש מאוחר. את התשובות, וכנראה שעוד הרבה שאלות, אני עוד אמצא, ובינתים - עם מלוא ההערכה על, אכן, הרצינות, הסבלנות והיחס - לילה טוב, אילת.

ליאת, אני לא יודעת אם יש לכך תשובה, או נוסחה, אבל בכל זאת רציתי לדעת כיצד אפשר להתמודד עם דברים קשים וכואבים שנאמרו לך בפנים וחלקם גם נכונים- מה שנקרא האמת כואבת. שבאותו רגע אתה מרגיש שעולמך חרב( וגם אח"כ...)

היי, כשנאמרת האמת הכואבת, אני מניחה שקודם כל נכון להרגיש את הכאב. חשוב לכבד את העלבון והפגיעה ולעשות להם מקום (ולא לנסות לטשטש אותם או להתכחש לדברים). מתוך הכאב וההבנה שהדברים - למרות היותם קשים - הם גם נכונים, אפשר לחשוב ברצינות האם ואיך אפשר לשנותם. אחרי הכל, לפעמים אפשר לברוא עולם חדש רק אחרי שהעולם הישן חרב. יש עבודה! לילה טוב ליאת

איך מגדירים מצב שבו אני הייתי?? אני וידיד שלי התנשקנו התמזמזנו אבל כשהו רצה להכניס לי אצבע אני התנגדתי ואמרתי לא ... והוא בחול זאת הכניס ואחר כך הריח אותה ?? האם זה אונס ?? או ש...........תודה....

היי, קיום יחסי מין (על כל חלקיו המוקדמים והמאוחרים) חייב להיעשות בהסכמת שני המשתתפים. ניתן לעצור את התהליך בכל שלב, ואם אין התחשבות בהתנגדות שקיבלה ביטוי ברור - מדובר בכפייה. איני בקיאה במונחים המשפטיים המבחינים בין הטרדה/אונס/ מעשים מגונים וכיוב'. כדאי להתייעץ בפורום השכן לנפגעות תקיפה מינית. בברכה ליאת

לדעתי זה לא אונס (ואני חושבת שאת קצת מלחיצה את הבחורה- היא בסך הכל רוצה לדעת איך להגדיר את זה...) את התנגדת אבל בכל זאת המשכת "עם המשחק", או שממש עמדת על שלך אמרת לא! ווהוא עשה זאת בכוח?? לדעתי זה מה שצריכים לבדוק.

אני דווקא חושבת שיש לחדד שוב: אישה יכולה להחליט *בכל שלב* של המגע המיני שהיא אינה רוצה להמשיך. מרגע שהחליטה זאת והביעה את הבקשה להפסיק, הגבר חייב לחדול גם אם זה מאד מפתה או קשה. אני מודעת לבעייתיות שבקביעה הזו, ובכל זאת - זה החוק. אין לי כוונה להלחיץ, אלא לתת את המידע החשוב (והוא חשוב!). את ההגדרות המדוייקות (מה נחשב אונס או לא), כאמור, איני מכירה על בוריין. ליאת

את שואלת האם התנגדתי ?? כן התנגדתי אבל הוא פשוט נשען עלי בכח ולא יכולתי לזוז .... האם נמשך המשחק ??כן המשכנו אבל אחרי אזה דקה או שניים... השאלה שלי האם הבן אדם הזה מסוגל לאנוס?? אני כן רוצה לשכב איתו אבל מפחדת ממנו....מה עלי לעשות??