פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגישה שבא לי למות! למרות שאני יודעת שאני לא אנסה לעשות משהו לעצמי, אין לי אומץ. ואני לא מסוגלת לשתף את המטפלת בזה.

שלום 111, את מתארת בצורה לקונית ומצומצמת תחושה שהיא קשה מאוד, לעיתים בלתי נסבלת. אני חושבת שכדאי למצוא מישהו לדבר איתו על כך, והמטפלת שלך דווקא ניראית לי בחירה מצויינת... כדאי לדבר איתה גם על ההרגשה שאת לא יכולה להביא לטיפול תחושה כל-כך עזה ומכאיבה. שמרי על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

איך אדבר על זה אם אני לא יכולה

אני נמצאת כרגע בבעיה כספית אני לא עובדת בערך 4 חודשים אני לא מוצאת עבודה.אני בת 23 אין לי תחום שאני טובה בו חו.ץ מעבודות כלליות(מלצרות שירות לקוחות בטלפון ועוד) הבעיה שלי שאני סובלת מבטחון מאוד נמוך גם לגבי המראה החיצוני.אין לי כסף להשקיע בהופעתי החיצונית ולכן אני מתוסכלת אבל אולי זה רק סימפטום אני חושבת אולי שאם אשקיע במראה אז יתחיל להיות לי בטחון אבל זה לא ככה. קורה לי שאני פוחדת לדבר אם אנשים כי אני מרגישה שאני לא מספיק חכמה ושנונה. מה ניתן לעשות אני נורא סובלת מהבעיה. בתודה עדי

שלום עדי, את מתארת תחושת תסכול כללית הקשורה למגוון נושאים: הכישורים המקצועיים שלך, היכולות האינטלקטואליות וההופעה החיצונית. בעיקרון, אפשר לחשוב על פתרונות ספציפיים לכל נושא. למשל, לבחור תחום לימודים/עבודה ולהתמקצע בו, להתפתח באמצעות קריאה, לחפש דרכים לשפר את ההופעה (לא כולן כרוכות בהשקעה כספית ניכרת) וכד'. אלה הם פתרונות טובים וחשובים, וכדאי להתייעץ בנושא עם בני משפחה וחברים שלך. עם זאת, לתחושתי כדאי לחשוב גם על פתרון מעמיק יותר, שיעזור לך להבין מה מקור תחושות התסכול האלה וכיצד ניתן לפתח דימוי עצמי נינוח יותר. זאת ניתן לעשות בטיפול פסיכולוגי, ויש מרפאות קהילתיות בהן הטיפול ניתן ללא תשלום, או מרפאות קופ"ח שבהן הטיפול מסובסד. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה,תודה על תשובתך. הבעיה שאני לא יכולה לשפר כלום אם אין לי הכנסות ויש לי רק המון הוצאות.נורא מפחיד אותי להישאר בלי כלום ולהיות תלויה בהוריי אני מפחדת שמא אאכזב אותם.גדלתי בבית של הורים מאוד נוקשים ואני לא אקבל מהם אפילו שקל גם לא כדי להתפתח ולבנות את עצמי,אני במצב כזה שאין לי אפילו כסף לנסוע באוטובוס לראיונות עבודה ואני מתביישת לבקש מהוריי כסף אפילו למטרה זו.אם אעיז לבקש ישר אבא שלי יתחיל צעקות בבית. אני מרגישה שנמאס לי מהכל כבר אני לא חיה אני מתה חיה.אין לי בשביל מה לקום בבוקר אין לי לאן ללכת לא עבודה ולא לימודים ולא כסף ולא כלום.סליחה על תוכן המכתב רציתי לפרוק משאני מרגישה. יום שישי היום אני יושבת בבית אורנה ואני מרגישה שהשבת הזאת לא תיגמר אין לי כסף ללכת ולצאת לבלות אפילו,אין לי גם חשק לצאת אם לומר את האמת,רע לי ומר לי נורא לי כרגע אני מיואשת נורא אבל אני לא מתייאשת מה שמחזיק אותי שיש לי ראיון עבודה ביום שלישי.זה נותן לי תקווה. תודה על המקום הזה שמאפשר לפחות לפרוק את הגיפה שיש לי בנשמה.

שלום אני בן 22 ואני בעל שיער דליל בראש יש לי מפרצים גדולים וכמו כן גם דלילות בקודקוד של הראש שגדלה עם השנים. עשיתי את כל הטיפולים הרפואיים ולא עזר כלום, הייתי היום בסלון אלברט בחולון. עושים שם השלמות שיער, סוג של פיאה,מתאימים לכל אחד פיאה עם אותו צבע השיער ואת הכמות הנדרשת ומדביקים על הראש עם דבקים רפואיים. אחת לחודש באים למקום לשם החלפת הדבקים וניקוי הפאה. אני לא יודע אם להמשיך בהתליך הזה, אני חייב להתייעץ עם מישהו שעבר את הדבר הנ"ל. או שיודע במה מדובר ויכול לייעץ לי בנוגע לעניין. אני כבר מיואש מהשיער שלי וזה נראה לי האופציה הכי טובה כרגע. האם ללכת על זה? אני בהתלבטות של החיים... אנא עזרו לי להפיח קצת רוח בחיי.. תודה אנשים

שלום גונזו, המצוקה שלך ברורה ומובנת, אך אינני בטוחה שזהו הפורום המתאים לקבלת ייעוץ ספציפי בנושא השלמת שיער. כמובן שאם משתתפים אחרים בפורום התנסו בנושא, הם מוזמנים לעזור באורח אישי. ברמה הפסיכולוגית, אני רוצה להציע לך לבדוק עם עצמך האם אפשר להקל על המצוקה גם ברמה הרגשית (למשל, לעבוד על הדימוי העצמי שלך), ולא רק ברמה המציאותית (ע"י שינוי כמות השיער עצמו...). כך או כך, אני מאחלת לך הצלחהרבה והקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

היי גונזו, אני מכירה מישהו במצבך, צעיר עם שיער דליל. לאחרונה הוא גילח את שיער ראשו, ונעשה חתיך מדהים וסקסי בטירוף אולי בגלל שהוא החליט שככה זה וזהו, ויאהבו אותו גם כך - זה באמת מה שקורה. כאשה, אני יכולה להגיד לך שבשבילי גבר עם קרחת הוא הרבה יותר סקסי מאשר גבר שמשועבד לטיפולים חודשיים, ומדביק על הראש כל מיני תוספות מלאכותיות.... שווה לקבל חוות דעת נוספות, והכי שווה לקבל את עצתה של אורנה ולטפל בדימוי העצמי. אני מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתחליט ללכת בה. נוגה

בדעה של נוגה- לך על הקרחת, זה סקסי, ומושך הבה יותר מאשר הדבקות למינהן.

למכון המפנה מטופלים לייעוץ פסיכותרפי דרושים פסיכולוגים/עו"ס קלינים/פסיכיאטרים/פסיכותרפיסטים בעלי קליניקה עצמאית. שעות גמישות שכר למפגש:60ש"ח דוא"ל למשלוח קו"ח: [email protected]

60 ש"ח למפגש ? תפרסם בעיתון של התאילנדים !

אני בת 44, אם לארבעה ילדים, הצעירה בת 13 וחצי מזה כשנה וחצי אינה מבקרת בבית הספר, מטופלת במהלך 3 החודשים האחרונים בפרוזק, המצב הדיכאוני שלה משתפר, אך היא שמנה מאד, אינה מבקרת בבית הספר, אני כבר מתמוטטת אני לא יודעת איך לעזור לה, במיוחד לאור העובדה שהיא אינה מעוניית לעזור לעצמה, וכמובן שמתנגדת לאשפוז יום או לחילופין אשפוז כפוי.

שלום מירי, אכן מצב מייאש ומטריד. אני מניחה שיש אנשי מקצוע המעורבים במקרה, מהרופא/ה שהמליצו על הפרוזאק ועד הצוות החינוכי של ביה"ס והשפ"ח, ואולי הגיע הזמן לחדש ולהגביר את מעורבותם. את אינך אמורה לקבל וליישם לבדך החלטות על אשפוז יום או אשפוז כפוי, וחשוב שתקבלי הכוונה ועזרה. בהקשר לכך, אני מקווה שאת זוכרת לדאוג גם לעצמך (למשל, שיהיה לך מקום לפרוק בו את תחושות התסכול והעצב), כדי שיהיה לך כוח להמשיך לטפל בכולם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

נמאס לי עד כדי כך שאינני יכול להתחבר לשום דבר לשום אדם ניסיתי להתאבד שלוש פעמים בשנה שעברה ולפני שבועיים מתוך היסח הדעת הגעתי כמעט להתאבדות אילולא עמד שם אדם והעיר אותי מן המעשה הזה . מה עושים????

שלום יוסף חיים, אני מניחה שלא כתבת את הדברים בתגובה למירי, אלא מתוך הזדהות עם הכותרת שמירי בחרה להודעתה. נדמה לי שה"נמאס לי" שלך הוא אחר, אבל בדומה למירי, גם אתה מרגיש מיואש ולבד. אני חושבת שכדאי ללמוד משהו ממה שקרה לפני שבועיים: הרגשת מאוד כאוב, ומישהו נגע בליבך והעיר אותך. זה מאוד משמעותי בעיני שיכולת לתת לאדם אחר להתקרב אליך בנקודה כזו, ובעיני זה כיוון חשוב להמשיך בו. האם קיים אדם שיכול להיות, אפילו לזמן מה, משענת יציבה שתחזיק אותך ברגעי הנפילה? לפעמים בן-משפחה או חבר קרוב יכול למלא את התפקיד החשוב הזה, אבל לפעמים זה דווקא מישהו "מבחוץ", כמו פסיכולוג. שמור על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני חושבת שאני סובלת ממחשבות טורדניות, מציקות כאלה שאולי אין להן שום בסיס. הרבה פעמים אני מדמיינת שדברים קוראים באמת...אני יכולה לבנות בראש תסריט שלם של סיפור והמחשבה מכך גורם לי להרגיש ממש רע.. אני לא משתפת אף אחד במחשבות האלו, שאולי לא יחשבו שאני ממציאה דברים שאין להם שום קשר עם המצאיאות. יש לי תחושה הרבה פעמים שדברים נעשים הרבה פעמים מאחורי הגב שלי ואנשים שאמורים להיות מאוד קרובים אלי, משקרים לי. לפעמים זה מצב של סתם צירוף מקרים שגורמים לי ממש להאמין בתסריט שמתכולל לי בראש. זה משגע אותי... אשמח לשמוע את חוות דעת בנושא. יום נעים רני

שלום רני, אני ממליצה לבדוק את הנושא לעומק, במסגרת ייעוץ אצל פסיכולוג קליני. מצד אחד, התיאור שנתת למחשבות טורדניות אינו בהכרח מתאים להגדרה קלינית של טורדנות (שאופיינית במצבים כמו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). מצד שני, התחושה החוזרת שדברים מתרחשים מאחורי גבך ראוייה לבדיקה נוספת, מעמיקה יותר ממה שניתן לעשות בפורום אינטרנטי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי, לאחרונה לאור חיפוש עצמי מעמיק לגבי סיבת התקיעות בחיי, גילתי שלדעתי אני סובלת מחרדת נטישה- שאותה פיתחת במשך חיי אך מלפני 5 שנים התעצמה (אני בת 27): לפני 5 שנים נמצאתי בתקופה שהמוות היה קרוב אליי כלומר כמה אנשים שמאוד קרובים אליי גססו ומתו סביבי (הכוונה למשפחה מדרגה שנייה) דבר שגרם לי בתחילה לברוח ולא לשמוע על נושא המוות , ולאט לאט גרם לי לפתח בדיחות על המוות ובעיקר על פרידה, מאז אותה תקופה אני חשה שאני אינני מתמודדת היטב בפרדות ואף מתחמקת מהן, לדוג': אחי נסע לחול לכמה חודשים ואני במשך3 ימים בכיתי (בסתר) והייתי עצובה לאור הפרידה, האם לדעתך זה דבר הגיוני? והאם זאת הסיבה שבגללה אני נמנעת מלהיכנס לקשר רציני עם בחור (עד היום לא היתה לי מערכת רצינית עם גבר, איך שזה מגיע לקטע רציני אני בורחת)? , אני בחורה שמאוד מחוברת לעצמה, סטודנטית, עם בטחון עצמי שניראת טוב,גדלתי בבית תומך ואוהב ללא משקעים ופרידות,(בד"כ אומרים שחרדת נטישה מתפתחת בילדות לאור מחסור או טראומה אבל אצלי לא היה דבר כזה. האם זה מה שתוקע אותי ולמה? ומה עושים בכדי להתגבר?

שלום לי, אני לא בטוחה שהייתי קוראת למה שתיארת 'חרדת נטישה', אך בהחלט ישנן עדויות לקושי סביב פרידה. בעיני הדבר הנכון לעשות הוא להתחיל טיפול פסיכולוגי, כדי לנסות להבין ממה נובע הקושי ואיך ניתן להקל. אגב, קיים טיפול דינמי קצר מועד (12 פגישות) אשר הפרידה (עליה הוחלט מראש) היא נושא מרכזי בו. הטכניקה נקראת טיפול מוגבל בזמן בשיטת ג'יימס מאן, ואני מאוד ממליצה לנסות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אממ... איום בהתאבדות אך ללא כוונה לבצע..מה זה אומר?

אורי, תוכל לפרט קצת? קצת קשה לי להבין מה אתה שואל? כיצד יודעים אם יש או אין כוונה?

כן

אורי, מאחר ומדובר בחיים ומוות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים נוטים להתייחס ברצינות לכל איום בהתאבדות. כדי להסיר ספק, הם נוטים לשאול מפורשות את האדם על כוונותיו, ולהתעניין ברצינות רבה בתכניותיו. יש אנשים המבטאים תחושות עמוקות של ייאוש ופסימיות, כולל אובדן טעם לחיים, אך אומרים במפורש שאין להם כוונות לפגוע בעצמם. זוהי הבחנה חשובה ויש בה משהו מרגיע. יש אנשים המבצעים מעשים אמיתיים של פגיעה עצמית, אך לא בדרגת חומרה היכולה להביא למותם. אנשים אלה מאותתים בדר"כ על קושי בלתי נסבל, ומשוועים להצלה. למרבה הצער, לפעמים גם פעולות 'הפגנתיות' כאלה עלולות להסתיים באסון. לפיכך, כאשר נתקלים באדם המתבטא באופן מדאיג, חשוב לשאול אותו מפורשות מה בכוונתו לעשות, ולהביאו במהירות לקבלת טיפול מקצועי. אני מאחלת לכולנו חיים טובים וארוכים ליאת

שלום רב , אני סטודנט ויש לי חברה שלאחרונה מדברת על מחשבות אובדניות "אני רוצה ללכת לישון ולא להתעורר" "נמאס לי מהחיים האלה" "אין לי כוח" "אני עייפה" - אלו בעיקר חלק מן המשפטים שהיא אומרת וגם חשוב לציין שבאותה נשימה היא גם אומרת שאין לה אומץ לעשות משהו בנידון , לפחות לבנתיים אני רגוע. הבעיה שאני לא בטוח בדיוק איך עליי להתנהג ,זתומרת אני מודה לעבר שלה ולמצוקה ואני מנסה להיות כמה שיותר תומך ומקשיב שאני יכול , היא פנתה לאחרונה לעזרה מקצועית אבל בכול זאת אני מרגיש שאני לא עושה מספיק מפניי שזה הולך ונעשה יותר כבד.. מה עליי לעשות? בתודה מראש :)

היכולת שלך לעזור לה במצב זה היא מוגבלת. אתה יכול להמשיך להיות שם בשבילה כחבר תומך ומקשיב , אך אינך יכול לעשות דבר כדי למנוע את המחשבות האובדניות. אני מניח שמחשבות אלה נובעות מדיכאון או בעיה נפשית כל שהיא . הדרך לטפל בכך היא ע"י טיפול פסיכולוגי ויתכן גם תרופות.

היי תודה רבה על התגובה! .... הייתי רוצה לשמוע גם את תגובתם של מנהלי הפורם ולכל מי שיש לו עצה מועילה... בתודה מראש !

שלום אסף, אתה מספר על קושי גדול שלך לעמוד מול הדיכאון הגדול שלה, מבלי לדעת איך בעצם אפשר לעזור. התשובות שקיבלת כאן נבונות ומרגשות. המשפטים שאתה מזכיר, אינם בהכרח מעידים על כוונות אובדניות, והן נשמעות יותר כמו ביטוי לייאוש עמוק וחוסר אונים. לפני כמה ימים הזכרתי כאן מאמר מעניין שכתבו אליצור ועומר ("מה תאמר לאדם שעל הגג"). המחברים מאמינים שמה שמביא אדם לתכנן ולבצע פעולה אובדנית זה שילוב של ייאוש עמוק וחוסר תקווה, יחד עם בדידות מאד מאד גדולה. הם מדברים על בדידות של מי שחש לא מובן, לבד בייאושו. לדבריהם, הניסיונות להראות לאדם כזה את חצי הכוס המלאה רק מייאשים אותו יותר, שכן הוא נשאר מאד לבד עם תחושת חצי הכוס הריקה. אני חושבת, כמו רוני, שחבר טוב, שמוכן לצלוח איתנו את התקופות האיומות שלנו, הוא אחד התנאים המאפשרים החלמה והתאוששות. הידיעה שיש מישהו שמוכן להיות איתי גם בקושי ובסבל, בסבלנות, ללא ביקורת, היא יקרה מפז. יופי שהיא פנתה לטיפול. אני מניחה שהשיחות (ואולי גם התרופות) יעשו את שלהם בקרוב מאד. יש בידיעה זו כדי להסיר ממך את האחריות להבראתה. לטעמי, כל שנותר לך לעשות, זה להישאר לצידה, להזכיר לה כמה אתה אוהב אותה (אפשר גם לפרט לה למה...), ולהחזיק למענה את התקווה לעתיד טוב בהרבה. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת מאיפה זה נפל עליי שוב, חשבתי שאני כבר לא יגיע לכזה מצב של יאוש וכל מה שכתבת נכון למה שאני מרגישה עכשיו, חוסר תקווה ושאיפות, ניתקתי עצמי מכולם, אני לא מסוגלת להכיל אף אחד ועד שהיה יותר טוב וקצת התחיל להשתפר הכל שוב שחור לי ואין לי מוטיבציה להתאבד, גם לזה צריך מוטיבציה ולמטפלת לא הגעתי כבר שבועיים כי היא לא מבינה אותי ומדברת איתי על שינויי ואני לא יכולה לעשות כלום עם עצמי וזה נכון מה שאמרת כי ברגע שהמטפלת דיברה איתי על שינויי חשבתי שהשינויי הכי טוב יהיה למות ומאז אני חושבת על איך, אני שונאת את זה. נמאס לי ואף אחד לא מבין ולא רואה

100%,נלמד על בשרי.על פתח בית קברות יכולתי להרגיש אך ורק חיבוק חם ושער החוכמות לא היו רלוונטים.לפעמים חצי הכוס הריק ניראה כמו חצי שקל שחסר כדי לקנות תרופה שמצילה חיים...מקווה לא להגיע לשם לעולם.

שלום ליאת,יש לי שאילה אליך.כמה פעמים ניפגשתי עם המטפלת שלי אך היא זרה לי,לא חם לא קר לי איתה.לא איחפת לי לשתף אותה בקורות חיי,אני עושה את זה כי צריך ולא כי אני רוצה,מרגישה צורך לשתף אותה.אם אני לא מספרת עד הסוף היא ממשיכה לבקש פרטים,כאילו על מה בדיוק אני מדברת,על איזה סוג של...,כאילו אני במבחן ולא בטיפול.אני רוצה לתת לעצמי צ'נס למצוא בטיפול מקום חם והמכיל .כי זה יאפשר לי לעניות דעתי להכיל את השינויים הדרסטים שחלו בי ובחיי,להתייצב עוד קצט,להבין איפה אני ולהמשיך הלאה.הבירורים המדוקדקים שלה דוחפים אותי רק לעבור לשפת המושגים שהיא לא שפה שלי כי היא איכשהו נטולת רגשות כמו קפה ללא קפאין.היא אמרה בין השורות שדאגה שלנו שהמטפל יהיה מיקצועי מספיק היא הרבה פעמים הפחד שלנו מחשיפה.ברור שאני מתנגדת שהיא תתקרב אלי מידי כי היא זרה לי,אני רוצה לשמור על רמת הפתיחות שנוחה לי בשלב זה אבל היא לא נותנת לי.לספר לה את זה ישר?זה לא נישמע מעליב?היא אומרה לי כמה פעמים שאני לא מרשה לעצמי ביטוי רגשות.יש לי קשרים בחיים דומים לקשר טיפולי,את יודעת, ואני כן פתוחה בהם ריגשית.אני כל הזמן "בורחת" בראש לזות שאני כה בטוחה איתה ומאכזב אותי מאוד שאני לא מרגישה כך עם המטפלת.אני מדברת איתה בשווים כמו עם אדם זר לחלותין שרושם את קורות חיי המפורטים,לא איחפת לי שתדע לפירטי פרטים על אלו תראוומות בדיוק מדובר אך לא את זה אני מחפסת...תתייחסי,בבקשה.תאמיני לי,עליך אני סומכת יותר מאשר עליה.בשני מילים שלך אני לפעמים נעזרת יותר מאשר בשעת שיכה איתה...

היי חני, לפעמים לוקח זמן רב ליצור קשר עמוק עם המטפל. פעמים רבות הפגישות הראשונות הן "מלאכותיות", ויש בהן מעין בחינה של המטפל על ידי המטופל: האם הוא מתאים לי? האם אני מסוגל להיפתח בפניו? האם הוא מבין אותי באמת? אני מכירה אנשים שעברו ממטפל למטפל, כל פעם 6,7 פגישות וזהו. (אני מניחה שזה אומר משהו על דפוס יצירת הקשר שלהם, שזה נושא בפני עצמו...). גם המטפל לומד לאט לאט להכיר את המטופל. מגיע איזשהו שלב, שבו המטפל מתחיל לקשר בין הדברים הנאמרים לו בפגישות, ומאפשר למטופל תובנות לגבי הדברים שעולים. זה לא קורה בבת אחת, ואני חושבת שצריך לתת לזה צ'אנס. הרבה אנשים חושבים שטיפול פסיכולוגי הוא מקום של תמיכה והכלה. זה נכון, אבל לא רק. אני מצאתי שהפגישות הכי משמעותיות שהיו לי בטיפול, היו אלו בהן עבדתי קשה. ליטופים וחיבוקים אני מקבלת מבני משפחתי ומחברותי, ועובדה שזה לא הספיק לי. מהפסיכולוג שלי אני אמנם מתה לקבל ליטוף וחיבוק, אבל מה שאני באמת צריכה זה את זוית הראייה האחרת. זאת שאחריה אני אומרת לעצמי (לפעמים אחרי ההתנגדות הראשונית): אופס... לא שמתי לב, או: הוא כל כך צודק... אני חושבת שאצלך יש קושי נוסף, בגלל הקשר העמוק עם "ההיא", שכל כך משמעותית לך, וכל כך עזרה לך. יכול להיות שההשוואה אליה חוסמת אותך בפני המטפלת החדשה? בעיני זה יופי של נושא לדבר עליו בחדר הטיפול. אני עוקבת אחרי התכתובות שלך בפורום (גם השירים היפים), אני שמחה מאוד בשבילך על שפנית לטיפול, ונורא בא לי להגיד לך שלא תוותרי עדיין, ותתני צ'אנס למטפלת שלך להגיע אליך.... המון הצלחה נוגה

זה בטוח לא כל כך קשור לדפוס יצירת הקשר.כי הקשרים שלי בחיים טובים,קרובים ועמוקים.בעיה שממנה דווקא אפילו ה"חיבוק" אני לא רוצה.היא מקשרת בין הדברים אך עדיין לא שמעתי שום דבר חדש.אני גם יודעת למה בדיוק נישברתי,מבינה את זה עד העצמות...לא יודעת...איכשהו אני מרגישה שהפגישות שלנו כמו קפה ללא קפאין...משקה בטעם קפה...

שלום חני, אני מאד מסכימה עם נוגה, שמזכירה לך, ובעצם לכולנו, שכדי לבסס אמון וביטחון במטפל נחוץ זמן. החשדנות והזהירות מול מטפל חדש מאד הגיוניות בעיני, כי אמון זה דבר שצריך להרוויח ביושר. בסה"כ, הטיפול שלכן עוד בחיתוליו, ויש להתאזר בסבלנות. כל הכבוד על הנחישות לטפל בעצמך, ולברוא עבורך ועבור ילדייך מרחב קיום טוב ובריא יותר. נחמד שאת משתפת, ומאפשרת לנו ללוות אותך בצעדים המהוססים קדימה. אולי כשתרגישי שאת כבר פחות רוצה לשתף, זה יהיה הסימן שהטיפול באמת 'עובד', ויש פחות צורך בקולות שמחוץ לחדר. דרך צלחה ליאת

שלום ליאת, קראתי על מנגנוני ההגנה השונים של פרויד ומשום מה לא מצאתי מידע מספק ומעמיק לגבי מנגנוני ההגנה:השלכה ופיצול. וכיצד הם מתקשרים לבורדרליין? ומהם הגורמים לתופעה זו? תודה

ערב טוב, באמצעות מנגנון ההשלכה, האדם מסלק מתוך עצמו רעיונות ורגשות מאיימים או קשים לעיכול, העלולים לסכן את התפיסה העצמית שלו, ומייחס אותם לאנשים אחרים מחוצה לו. כך, למשל, אדם המתכחש לתוקפנותו, יטען שכל מי שסביבו מנסה להתנכל לו כל הזמן ולפעול נגדו. במנגנון הפיצול, אין אינטגרציה של ה"שחור" וה"לבן" בחוויה. העולם נחווה - ממש כמו אצל התינוק הקטן - כ'הכל או לא כלום'. האובייקטים נתפסים או כרק טובים או כרק רעים, ואין יכולת לתפיסה 'עגולה' ואינטגרטיבית של העולם החברתי והבינאישי. האדם הגבולי הופך את האובייקטים כולם קרבן לפיצול שלו, והוא נוטה לאהוב נורא (אידיאליזציה) או לשנוא בצורה יוקדת (ביטול ערך). הפיצול בולט מאד בביטויי רגשות - הכל יהיה כעס, שנאה, זעם או אהבה. אין עיבוד של רגשות מעודנים. המנגנונים האלה הם חלק מהפרעת האישיות הגבולית, המתאפיינת בשבריריות רבה מאד של העצמי, בחוסר יכולת לשאת פגיעה או נטישה, בתנודתיות רגשית רבה ובחיפוש מבנה חיצוני ממנו אפשר לשאוב תחושת יציבות. בברכה ליאת

תוכלי להפנות אותי למידע נוסף בנושא?

שלום אני בת 18 ומגיל 12 בערך הייתי תולשת את השערות מהראש ומכרסמת אותן.. (מי שלא מבין מנושא וקורא את זה לא להיבהל...) בכל מקרה לפני כשנה התחלתי לשים לב לזה בצורה משמעותית כי את הקרחות כבר לא היה ניתן להסתיר וא הייתה תספורת שתוכל תטשטש ונבהלתי... הלכתי לפסיכיאטרית דרך הקופת חולים שאני בה והיא נתנה לי כדורים (פלוטין) ואמרה שעלי ללכת לפסיכולוג והפנתה אותי גם לאחד כזה . את הכדורים לקחתי ולפסיכולוג לא הלכתי כי הייתי מפחדת וכשהייתי ממש קרובה ללכת... הייתי נתקפת לחץ וממציאה לעצמי תרוצים מדוע הפעם אני לא יכולה ללכת.. בכל מקרה הכדורים לא עזרו ומצבי הדרדר והפסקתי עם הכדורים. כעבוד כשבועיים לאחר הפסק הכדורים נתקפתי בדיכאון מחריד שכולל אי יציאה מהמיטה אפילו, בכי מתמשך ואפילו הכאה עצמית במשך כשבועיים נוספים ומאז למרבה הפלא פתאום הפסקתי לעשות את זה ... הדבר נמשך כבר כ4 חודשים ואני הכי מבסוטה שבעולם ומרגישה יותר טוב עם עצמי.. אני עדיין מתעסקת מעט עם השער. נוגעת בו, מעט מושכת אך לא תולשת ולפעמים מנסה לכרסם את הקצוות שכבר מגיעות עד לפה. ממש לא מזיז לי שהמצב הוא כזה כל עוד אני לא תולשת יותר ושאני רואה יום יום איך מצבי משתקם ושערי גודל במקומות הרבים שבהם היו קרחות. אבל הפחד שלי, הפחד הגדול שלי שההפרעה תחזור בגלל שלא הלכתי לפסיכולוג ולא הייתי בטיפול מתאים.. ולכן זוהי שאלתי... האם באמת יכול להיות שזה יחזור או שאני סיימתי עם זה לכל החיים(ויכולה להגיד תודה לאל)?... זה נורא חשוב לי, אשמח לתשובה....

שלום גלית, כמו שלגוף שלנו יש יכולת טובה לרפא את עצמו ללא תרופות (גם ממחלות רציניות), כך גם כשמדובר בנפש. קיימת בנו יכולת להשתקם בכוחות עצמנו, אם כי זה לא תמיד קל (כמו שוודאי הרגשת על בשרך). קשה לנבא מכאן האם הטריכו' תחזור, ואם כן, מתי ובאיזו עוצמה. כך גם לגבי הדיכאון. ובעצם, מי מאיתנו יודע מה יקרה לו מחר? אני מציעה לך לשמוח בהישגים הנוכחיים שלך, לסמוך על כוחות ההתמודדות שלך שהוכיחו את עצמם, ולקוות שהמצוקה לא תחזור. חשוב בכל זאת לציין, שעזרה מקצועית יכולה לזרז את תהליך ההחלמה והשיקום, ולעיתים קשה עד בלתי אפשרי בלעדיו. בברכה ליאת

בואי הצטרפי לחברייך התולשים והתולשות באתר. יש שם פורום ופסיכולוגית! www.trichotilomania.info

ליאת, הייתי מעונינת לדעת מה בעצם "עובר" על ילד שהוריו מתגרשים? ושאלה נוספת לגבי הפרעה כפייתית, מתי ניתן להגדיר פעולה מסוימת שהיא אובססיה,היכן עובר הגבול?איך אתה יכול לדעת אם פעולה מסוימת שאתה עושה היא אכן אובססבית. הרי אני מאמינה שכל אחד "מכור" למשהו, לא? (או שרק אני)

ערב טוב, אין ספק שמשפחה שלמה ומאוחדת היא המקום המועדף להתפתחותו של הילד. כשהמערכת המשפחתית, האמורה לספק לילד את צרכיו הפיזיים והנפשיים מתערערת, מופיעות - כמעט בהכרח - תגובות רגשיות קשות אצל הילדים. באופן כללי, יכולתם של הילדים להסתגל לגירושי הוריהם תלוייה בגורמים ובמשתנים רבים, ובהם גיל הילד, השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, האינטליגנציה שלו, מינו, היקף השינוי שיחול בסביבתו, רמת העוינות בין ההורים, ועוד. ילדים מגיבים בדרכים שונות לגירושי הוריהם. אופי התגובה ועוצמתה תלויים, כאמור, בגורמים רבים ושונים. נזכיר עוד את מבנה האישיות של הילד, חוויותיו הקודמות, התפתחותו, מספר הילדים במשפחה, אופי הסכסוך המשפחתי, איכות מערכות התמיכה העומדות לרשותו, ונכונותם של ההורים להתייחס למצוקה של הילדים. למרות שהתגובות למשבר יכולות להיות מאד מגוונות, ישנם כמה סגנונות תגובה שכיחים, המופיעים אצל מרבית הילדים שהוריהם התגרשו. הכוונה לרגשות אשם, חרדה ודאגה מפני העתיד לבוא, חרדת נטישה, תחושות עצב, אובדן, כעס אכזבה ותסכול, בעייה של נאמנות כפולה כלפי ההורים, תחושות נחיתות ובושה. כל האמור לעיל, מתייחס כמובן לטווח הזמן הקצר שלאחר הגירושין. לחלק השני של בקשתך, הייתי מעדיפה לא להתייחס כרגע, משום שאני יודעת מדוע את שואלת זאת. אשיב רק אם מאד תתעקשי... ערב נעים ליאת

היי, אובססיה היא מחשבה, דחף או דימוי החוזרים ומטרידים את האדם באופן חודרני ולא-תואם, החורג מן הדאגה הרגילה והמקובלת אל מול בעיות החיים הרגילות. האובססיה מלווה בדר"כ בתחושת מצוקה וסבל, והיא מפריעה באורח ניכר לתפקוד התקין. אדם הסובל מאובססיה יעשה ברוב המקרים ניסיונות לדכא או לנטרל את המחשבה הטורדנית באמצעות מחשבה אחרת או פעולה כלשהי. מרביתנו יכולים לדעת מתי עובר הגבול בין דאגה או חשש טבעיים, לבין אובססיה. מי שלא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, מוטב שיפנה לעזרת פסיכולוג או פסיכיאטר. ערב טוב ליאת

שלום לך אני כל השנים עבדתי והיום שאני לא עובדת אין לי חברות. וגם אני אף פעם לא שומרת על קשר אני לא מצלצלת ביכלל למשל יש לנו חברים של בעלי והנשים שלהם תמיד יוצא שאנכנו רוצים לצאת אז תמיד בעלי מצלצל. או שהם מיתקשרים ירק כך אנכנו ניפגשים ומדברים הנשים לבד או כולם ביחד. ומציק לי שאני לא מיתקשרת ושואלת. והיום אני מיסתכלת שזה לא טוב. במיוחד שיש לי כל הזמן פחדים שאים בעלי ימות ואני ישאר לבד. אני חושבת שלי לא יהיה חיים. פשוט אני הרבה טלויה בבעלי. וגם תומך בי. והוא זה שמוציא אותי מהבית ורק אחרי שאני יוצאת אני מרוצה. אבל ככה תמיד בעלי שמציע שנצא לטייל ותמיד אני מסרבת ואין לי חשק. אולי תתני לי טיפים משכנעים אני קולטת רק על ידי גירוי.

ערב טוב, "לא טוב היות האדם לבדו..." ועוד פחות טוב להיות תלוי באחרים. לא ציינת בת כמה את, אבל סיפרת שכאשר יצאת לעבוד היה יותר טוב. אז למה בעצם לשבת בבית? מדוע אינך עובדת גם היום? מדברייך ניתן להבין שעיקר הקושי שלך הוא ביוזמה של מגע חברתי. כאשר אתם נפגשים בחוג החברתי הרחב, את מצליחה להשתלב בחברת הנשים. אני מציעה לך לנצל את אחד המפגשים הבאים, ולשתף את הנשים בקושי שלך. נשים הן כוח, ואחוות נשים היא דבר שבהחלט ניתן לסמוך עליו. בקשי מהן לשמור איתך על קשר לא דרך בעלך. נסי למצוא ביניהן אפילו חברה אחת, ולתרגל בעזרתה שיחת טלפון ביוזמה שלך. את עשוייה לגלות עולם חדש מלא שמחה. את פוחדת מה יקרה אם בעלך ימות. זוהי באמת מחשבה מפחידה, והיא מעסיקה - מן הסתם - לא מעט נשים בגיל הבוגר. הניסיון מלמד שנשים הן עם חזק ושורד. גם נשים שהיו תלותיות כל חייהן, מגלות לעיתים קרובות - דווקא בנסיבות אומללות כאלה - את הכוח והחיות שהסתתרו בהן כל השנים. אני מציעה לך להניח לפחד הזה, להנות מחברתו של בעלך, אך לנסות לבסס לך מוקדי עניין נוספים מחוץ לבית. זה שהגעת אלינו לפורום זה סימן טוב. יש עוד פורומים רבים מאד, סביב נושאים מגוונים (לאו דווקא רפואיים), וגם בהם תוכלי למצוא עניין וחברה. אני מאחלת לך התחלות חדשות ומרגשות לילה טוב ליאת

שלום לך אני בת 43 ויש לי דלקת פרקים לכן עד לפני 4 שנים עבדתי. מאז שאני לא עובדת כל החיים שלי הישתנו. יש לי קשיים להקליד. וגם כניראה אני היפרית וחסרת סבלנות. וגם אין לי הרבה סבלנות לקרוא חומר. אני קוראת רק מה שאני שואלת. לא את החומר של האנשים היתי מאוד רוצה. אבל התנועות עים העכבר שבמחשב מקשה עליי. אז לכן בגלל שלא הישלמתי עים הדלקת פרקים. אני מאוד עצבנית. והיתי אצל פסיכולוגית. וגם מקבלת טיפול תרופתי למצב הרוח. ושוחכת הרבה דברים כי הראש שחלא עבד שנתיים רק מחשבות. פשוט היתי שוחכת לרדת בתחנה שרציתי. או שוחכת דברים בחנויות. שוכחת להכין אוכל לבית והיום אני לא מסוגלת לעבוד. היתי רוצה רק בתחום פקידות. למרות שרע לי שאני בבית. וגם כאשר אני לבד בבית אין לי חשק להכין כלום ולא לסדר. אין חשק איך אוכאל לשכנא את עצמי לבצע. למרות שאני מנסה ועושה הרבה לשיפור החיים

שלום לך זו פעם לא ראשונה שאני פונה לפורום זה לעזרה אני לא יכולה לפרוש ולגולל את הכל שאני רוצה לומר על מנת שתינתן תשובה שקרובה הכי ועונה לדרישותייך כדי לקבל תשובה טובה אבל בראשי פרקים פלוס אנסה אז כך יחסיי עים בעלי לא טובים מזה שנים ואנו נשוראים מזה שבע וחצי שנים לא היה טוב כימעט מעולם עים זאת ותודה לאל התברכתי בשתי בנות שהגדולה מביניהן בת 6וחצי והשנייה בעזרת השם שנתיים בתי ניכנסה השנה לכיתה א וישנה איזושהי הפרעה התנהגותית קלה עצבנות מזה כשנה לערך עקב הולדת אחותה שכאשר החלה לדבר קצת וללכת ולעשות דברים הקינאה הפכה לדבר ממש נורא כל הזמן אני בסטנד-ביי שחלילה היא לא פוגעת בה ברמה של מעבר למכה רגילה אומנם הקטנה מאוד שובבה ומציקה לה ותמיד כאשר היא יוצרת או מכינה שיעורים ועוד בין אים אני איתה ובין לאו אפילו אים יש אצל בתי חברה הקטנה נידחפת מה שמעורר יותר כעס קינאה ועוד אינני יודעת מה לעשות אני רוצה לפחות שעת איכות אחת ביום עים הגדולה שלי ולהכין עימה שיעורים שגם כך אין לה התלהבות להכינם בצורה נורמלית ולא תחת לחץ עים המון הפסקות כתוצאה מהשובבות העצומה של בתי הקטנה מה לעשות אין לי כסף למידי יום ביבי סיטר מה גם שהקטנה שלי מסקרבת ומפחדת מזרים עדיין וגם אני הייתי רוצה להיות שותפה בשעת איכות אחת עים בתי הגדולה שצועקת לעזרה ולכך שהיא צריכה אותי

שלום לך אמא מודאגת, צר לי לשמוע שהיחסים עם בעלך מתוחים, ועצוב עוד יותר לשמוע שהם אף פעם לא היו טובים ממש. העובדה שיש לכם שתי בנות נחמדות באמת מנחמת, ואולי בשבילן כדאי יהיה לעשות מאמץ לשפר את היחסים ביניכם. אשר לבתך הגדולה, נראה שאת מזהה היטב את המקור למצוקה שלה, אבל איכשהו, את מתקשה ליצור עבורה את התנאים שיפחיתו אותה. זמן איכות זה לא משהו שחייבים לקנות בכסף. ראשית, יש לוודא שהילדה הקטנה, חמודה ככל שתהיה, לא תפריע לאחותה בפעילויות שלה בבית. זה דבר שאת, כאמא, יכולה למנוע בלי בעיה. יש להציב גבולות גם לבני שנה או שנתיים, ואין להתיר להם לעשות בבית ככל העולה על רוחם, גם אם השובבות שלהם נראית חיננית. אם באה חברה לילדה הגדולה, עליך לדאוג שהן תוכלנה לשחק ללא הפרעה. זהו מסר חשוב לשתי הבנות שלך: בבית שלנו מתחשבים זה בזה ! אותה דריכות שאת משקיעה בהשגחה על הקטנה, ראוי שתושקע גם בשמירה על זכויותיה של בתך הגדולה. מעבר לזה, כשהילדה הצעירה הולכת לישון בצהריים או בערב, תוכלי להקדיש את הזמן לפעילות משותפת עם הבת הגדולה. גם במהלך היום, אפשר להזמין אותה לקפל איתך כביסה, לעמוד על ידך כשאת מבשלת, לעזור לך לרחוץ כלים - ובקיצור, לעשות דברים יחד מתוך שמחה וקרבה, ולהניח לקטנה להישאר קצת ברקע. ציינת שלפעוטה יש חרדת זרים, ואוכל להניח בזהירות שסבתא או אבא אינם נחשבים זרים. אפשר להשאיר את הקטנה עם אחד מהם, ולצאת מדי פעם עם הגדולה לבילוי משותף (גם קניות בסופר יחד עם אמא זה בילוי, וגם ביקור בספריה העירונית. לא כל בילוי חייב לעלות כסף). אם תרצי עזרה נוספת, התקשרי ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון או רביעי, בין השעות תשע לשלוש אחה"צ. טל: 03-6406888. אשמח לענות לך בימי ראשון. בברכה ליאת

אז ככה.. 1. אני מתארח אצל אחי בארה"ב, גר איתו ועם השותפה שלו. יש לה חבר, אמריקאי, 3 חודשים, שנמצא אצלנו 24 שעות ביממה ופשוט חונק אותה (ואותנו) בנוכחות שלה. למה זה מפריע לי כ"כ, ולהם לא? 2. הכרתי בחורה ישראלית פה, שאחרי שהיה לי איתה תאקל קטן, הלכה וסיפרה לחברה שלה, מבוגרת יותר, שאמרתי עליה (על החברה) כמה וככה (והחברה היא נכס פה בעיר, כולם אוהבים אותה). אחי אמר לי שיש אנשים כאלה - שכל מה שמספרים להם, הם הולכים ומספרים לאחרים (אפילו משתמשים בזה כתחמושת נגדך). אני גם הייתי ככה, הייתי מסכסך בין אנשים בתקופת הצבא. למה זה? מה יצא לי מזה? מה יוצא לה מזה?

היי, נחמד לשמוע מאחינו שבגולה ! כדי להבין לעומק את המניעים השונים להתנהגותנו יש צורך בחקירה עצמית דקדקנית, עם או בלי פסיכולוג. מסתבר שאנחנו שונים מאד בהעדפותינו החברתיות. יש אנשים שהחיכוך האינטנסיבי בחברתם של אנשים אחרים מכביד עליהם, ויש כאלה שמחבבים זאת. כנראה שאתה ואחיך קצת שונים בעניין הזה. אפשרות נוספת היא קנאה לאחרים, כלומר - הקושי שלך להתחלק באנשים שאתה אוהב. יכול להיות שאתה רוצה אותם רק לעצמך, וקשה לך כשמישהו נוסף נכנס לתמונה. הסכסכנות היא דרך להשאיר על ידינו אנשים אהובים, מפחד לאבד אותם לטובת מערכת יחסים חדשה. בטיפול פסיכולוגי אפשר להתמודד עם הפגיעות הזו, ולנסות לאמץ עמדה חדשה כלפי עצמנו וכלפי הזולת. מעבר לזה, רציתי לספר לך שמפלס הכינרת שלנו עלה בכשני סנטימטרים, שרון עדיין בתרדמת, והקלמנטינות והתפוזים בשפע. אומרים שבשבת ירד שלג בחרמון. תחזיקו מעמד, שם, ושובו בשלום לישראל בבוא הזמן. ליאת

ומה לגבי המנהג שלי לשפוט אנשים? אני מרבה לשפוט אנשים (זה בן 34 ואין לו עבודה, זאת בת 35 ואין לה מכונית) וכו' וכו'. אחי, בן 27, אמר לי שאין לי זכות לשפוט אנשים כי לא הייתי בנעליים שלהם ועוד לא הגעתי למצבים כמו שלהם (לשלם שכר דירה, לקנות מכונית וכו') אבל לו יש זכות לשפוט כי הוא מכיר את המצבים האלה.. WHATEVER למה בעצם שופטים אנשים אחרים? זה מין הרגע קבוע אוניברסלי, לא?

שלום רב! אני סובלת מחרדה חברתית כבר כמה שנים ומעוניינת להצטרף לקבוצת טיפול.. האם ידוע לכם על קבוצות כאלה באזור הצפון?

היי, נסי בכתובות הללו. הלינק הראשון הוא לאתר החרדה החברתית בישראל, המפרט את הסדנאות הקיימות. השני, סדנה שנתקלתי בה באתר פסיכולוגיה עברית. איני יודעת עליה דבר מעבר לכך. תצטרכי לברר בכוחות עצמך. http://www.geocities.com/harada_hevratit/ http://www.hebpsy.net/bulletinBoard.asp?id=4331 בהצלחה ליאת

היי מתוקה, קראתי רבות משאלותייך בפורומים השונים ואני חושבת שעדיך לך למצוא מטפלת אחרת, יש לך בעיה קשה של תלות וכנראה הפרעת אישיות תלותית ואת זה את לא תפתרי עם המטפלת הנוכחית שלך וזאת מסקנתי לאור העויינות שפיתחת כלפיה (כדברי דוקטור גידי רובנשטיין). את צריכה למצוא פסיכולוג קליני טוב שיש לך המלצות עליו ולבדוק כמה פסיכולוגים לפני שתחליטי עם מי יש לך כימיה טובה. צפי לטיפול מתיש וכואב, כי ככה זה!!! בהצלחה ותעדכני

היי רינת,אני רואה שאת עוקבת אחריי... : ) עכשיו ראיתי שגם רשמת עבורי הודעה באשכול עם גדעון...הבנתי שאין כאן תשובה חד משמעית וחבל. לפי הדברים שרשמת היום נראה כאילו היית גם בסיטואציה כזו (או שעדיין). הצלחת לפתור את הבעיה?כמה זמן עבר? ואם את במקרה מאיזור הצפון ויש לך המלצות עבורי אני אודה לך

היי מתוקה, אני מאיזור הצפון, מטופלת על אותן בעיות, תשאירי אימייל ואחזור אלייך

את ילדיו(וכנראה גם את אשתו).וכולם שם שומרים את זה כסוד. אבל העניין הוא שזה מתגלה מצדדים אחרים. שחלק מהילדים אלימים,חלק מדוכאים,וחלק מופנים ע"י מוריהם שוב ושוב לאבחונים ולהמלצות טיפול.וכל זאת כאשר הם לא יודעים את הסיבה האמיתית שמסתתרת מאחורי כל זה. העניין הוא שהמשפחה לא מעונינים שהאב ישב בבית כלא,ולכן הם מכחישים את המצב בפני העובדים הסוציאליים. שאלה:מה ניתן לעשות או לעזור למצב הזה,האבא נתקף בזעם מתי שמזכירים טיפול? • הסיבות לסירוב המשפחה שהאב ישבו בבית כלא הוא.1-עכשיו הוא מביא כסף. 2-ילכלך שם המשפחה.3-יעשו בעיות לקבלת הילדים בבתי ספר שונים,ברגע ישמעו שזה משפחה מסוג ב במרחאות.4-פחד מתגובות ואיומים מצד האב.

שלום לאזרח האכפתי, כיום מוטלת על כולנו האחריות והחובה לדווח על כל מקרה של התעללות בחסרי ישע. עמידה מנגד כמוה כשותפות למעשה. לכן, אם למשפחה אין את הכוח לחלץ את עצמה מהבוץ, אזרחים טובים יכולים לעזור לה. ניתן לדווח לרשויות (רווחה או משטרה) שמאד מיומנות בטיפול במקרים כאלה. התערבות של הרשויות אינה בהכרח מביאה למאסרו של האב, אלא דווקא לניסיונות שיקום. כיום יש סדנאות מיוחדות לבעלים/אבות מכים, טיפולים זוגיים, מרכזי גמילה (אלכוהול, סמים), ותכניות ייחודיות שמטרתן שיקום במסגרת הקהילה. אני מעודדת אותך מאד לפנות לאחד הגורמים (הרווחה היא האופציה ה'רכה' יותר, ובהנחה שהם כבר מעורבים במידת מה, אולי אפילו עדיף לפנות לשם) ולהציל ילדים חסרי ישע ממציאות אכזרית והרסנית. יישר כוח ליאת

אוף! בא לי להתפטר מהעבודה!!

"אין הטבע מעניק לאדם דבר בלא עבודה קשה" אמר הורציוס, וצדק....כנראה, איכשהו.

לא צדק...

יש לי בעיה שמטרידה אותי נורא.אני בן 29 ובת זוגתי בת 24. הכרנו לפני חודש והייתה לנו פגישה מדהימה וטובה. העניין הוא שאני התאהבתי בה והיא עדיין לא. היא אומרת לי שהיא יודעת שהיא רוצה אותי אך קשה לה להתאהב בי כי אני טוב מידיי איתה ולא מספיק משחק את ה - hard to get. כל הקשרים הקודמים שלה היו עם הטיפוסים "מניאקים" אני לא רוצה לשחק משחקים. טוב לי להיות טיבעי איתה בלי כל המשחקים האלה. האם זה פאק שלי שאני טוב מידיי או שמא אני אמוק להיות יותר "מניאק" בקשר. ובכלל, למה חלק מהנשים נמשכות לטיפוסים המניאקים?

שלום עידן, אני באופן אישי לא מאמינה במשחקים, וסבורה שכאשר מוצאים את הדבר האמיתי זה פשוט מיותר, בזבזני וחסר טעם. כמו שאתה חש כרגע על בשרך, יש משהו מעט מושך ב'בלתי מושג', אבל זה יכול להסביר רק היבט אחד של ההתאהבות ב'מניאקים'. נשים שזקוקות לגבר ה'מניאק' כדי לחוש מאוהבות מחבלות למעשה באפשרות של קשר משמעותי ומיטיב, לעיתים קרובות בשל דימוי עצמי בעייתי ("זה מה שמגיע לי" או "מי שאוהב אותי הוא בטח לא שווה כי גם אני לא משהו"). כאן עליך לבדוק האם גם אתה נוטה להימשך ל'מניאקיות', ומדוע... :-) אני מעודדת אותך להמשיך ולהיות טוב והגון בקשריך עם נשים, ובטוחה שתימצא בת המזל שתהנה מאהבתך ורגישותך. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על התשובה המפורטת. אני לא חושב שאני נמשך למניאקיות ואני בהחלט נמשך ל"ילדות טובות". השאלה היא האם בשלב כלשהו ההתנהגות הזו שלה אמורה לחלוף או שזה אופי שבד"כ לא משתנה ואז אני אצטרך לתחזק את הקשר ע"י מניאקיות מצדי ע"מ שזה יעבוד...

שלום לך , בתי בת 16 ומביעה את כל תסמיני גיל ההתבגרות . אחד הדברים שמפריעים לי במיוחד היא החוצפה הנוראית שבה היא נוקטת כלפי , בין אם אלו דיבורים מעליבים ופוגעים והתבטאויות שלעתי הן איומות ומבזות , ובין אם בהתנהגות רשלנית , בלתי אחראית ובלתי מתחשבת במסגרת הביתית . לרוב אני משתדלת ומנסה להתאפק ולא להגיב , אך לא תמיד הדבר הדבר עולה בידי . הבעיה כפי שאני מרגישה אותה במסגרת המשפחתית הרחבה , היא תגובתו של בעלי . הוא מגן עליה ללא חת , מתעלם מדיבוריה הגסים כלפי , ואף מוצא לנכון להעיר לי בדרך שבעיני לפחות לא נראית לי כלל וכלל .(טון תוקפני ומתלהם , סגנון לא נאות וכו') לדעתו , אני אף לא יודעת ולא מסוגלת לשוחח אתה , כאם אל בתה . הדבר גורם למתחים קשים בביתנו , עד כדי כך , שלעיתים אני מרגישה שכל מה שנותר לי לעשות הוא לברוח משניהם , לא לדבר עם שניהם , ואף חשבתי על כיוון שכזה . אני כרגע מרגישה רע מאוד במצב הזה . מצד אחד אני מוצאת את עצמי במתקפה מכיוון אותה בת ,שמקללת אותי בגסות איומה , מתחצפת אלי , לא משתפת אותי בשום ענין ודבר הקשורים אליה ,אלא רק את בעלי , מדברת עלי ואלי בשפה ובמושגים חריפים ביותר ובדרך ואופן שלא נראים לי . ומצד שני אני מוצאת את עצמי בעימותים ובהתקפה מצידו של בעלי שמבקר אותי על אישיותי כהורה שאינו מתחשב בצרכיה לאור גילה ומצבה , ואף טורח להדגיש בפני (ופניה) כי אני אמא גרועה , שאינה יודעת לשוחח עם בתה ברגעים שהיא זקוקה לשיחות אלו . ככל שהערותיו מתגברות , ובמקביל התנהגותה ממשיכה להיות חוצפנית ובוטה כך אני מרגישה שאני במילכוד קשה ביותר , עד כדי רצון לא להיות בקרבת שניהם , ואני אף חושבת לעיתים על הפרדות טואלית משניהם . אני מבחינתי חושבת , שכאשר היא מקללת ומדברת בבוטות כלפי , או עלי ( איתו ) - עליו לומר לה , כי כל זמן שהיא מגיבה ומדברת עלי באופן הזה , גם הוא לא צריך לדבר איתה , או להענות לבקשותיה ( ההתבטאויות הן גסות מאוד , ומעליבות ביותר ), אך הוא מצידו לא חושב כך , ומתעלם לחלוטין מן הדיבורים הבוטים שבאים מצידה , אודותי . רציתי לשמוע את דעתך על בעיה מורכבת זאת . (שכחתי לציין שהיא איננה בת יחידה , אלא בת אמצעית בין אחות גדולה ממנה , ואח צעיר ממנה ,ואני לא נתקלת ביחס כזה מצידם). תודה - נועה

נועה יקרה, את מתארת מצב בלתי נסבל, בו נוצרה מעין קואליציה של הבת ואביה, וכבודך שלך הפך הפקר. אינך מציינת את טיב הקשר (והתקשורת !) בינך לבין בעלך במצבים אחרים, אבל מ'ניחוח' הדברים נוצר רושם שלא תזיק לכם הכוונה ממטפל זוגי או משפחתי. כרגע, בעלך סבור שאת אמא לא מספיק טובה, והוא מנסה לאזן לכאורה את המצב, תוך שהוא מאפשר לילדה להתחצף ולנקוט כלפייך התנהגות מקצינה. בסיטואציה נוכחית יש רק מפסידים: את מדוכאת ורוצה לברוח, לילדה יש אמנם גיבוי מאבא, אבל היא מאבדת אמא טובה, ובעלך חושב שהוא אבא טוב, אך מאבד אותך (ובהמשך עלול לגלות שאיבד גם את ילדתו האהובה שהפכה לצעירה מאד מאד כועסת, מפונקת וחסרת גבולות). לתחושתי, ההתערבות הטיפולית הדחופה חייבת להיות מכוונת לזוגיות שלכם. משהו כנראה קצת התקלקל לכם לאחרונה, והכעסים יוצאים דרך הילדה. אין לי ספק שגם היא הייתה מעדיפה (אולי בסתר לבה) הורים המתנהלים ביניהם בדרך יותר הרמונית ורגועה, המבטיחה גם הורות טובה וסמכותית יותר. אני מציעה לך להזמין את בעלך לקרוא את פנייתך אלינו, וכמובן גם את התשובה. נסי לעשות זאת לא בשיאו של משבר, אלא דווקא בזמן רגיעה, כאשר יש סבירות טובה להקשבה וקבלה. אם לא תצליחי לגייס אותו, אני מציעה לך לפנות למס' פגישות ייעוץ עם פסיכולוג, לפחות כדי לחזק את עצמך. בהצלחה רבה ליאת

הי, יש לי מספר שאלות, מקווה שזו הכתובת הנכונה - אשמח לתשובות ו/או הפניות לקישורים מתאימים.. (מרוב עצים קצת אבד לי היער): 1. מנגנון בקרת דחפים: נתקלתי לאחרונה במושג הזה, ואני תוהה - במה בעצם מדובר? איך ולמה נפגע המנגנון (כלומר, ריגשית, פיסית, תורשתית)? האם יש קשר בינו לבין נטייה להתמכרויות? ל OCD? איך מטפלים בפגיעה כזו? מתי "כניעה" לדחפים (שנראית לי אנושית למדי לעיתים קרובות..) הופכת לבעיה בבקרה? האם יש קשר להפרעות אכילה? האם קיימים סוגים שונים של פגיעות במנגנון, שמובילים לבעיות שליטה בדחפים מסויימים, או שקיימים מספר מנגנונים שכאלה ש"שולטים" בדחפים שונים? האם אימפולסיביות היא פועל יוצא של פגיעה במנגנון הנ"ל? 2. אובדניות: האם אובדניות יכולה להתקיים 'עצמאית' בלי להיות חלק ממחלת נפש כלשהי (כשאין סיבה לגיטימית לכאורה לרצון למות, כמו מחלה סופנית וכדומה)? ואם כן, האם האובדניות נחשבת כמחלת נפש בפני עצמה? 3. הבנתי שהפרעות אכילה מקורן בדימוי גוף מעוות (או שדימוי הגוף המעוות מקורו בהפרעות האכילה?). השאלה שלי קצת מוזרה וגולשת לפילוסופיה, אבל אם אתה רואה את הגוף שלך באופן מעוות, כנטען, איך אתה יכול לדעת ששאר הדברים שאתה רואה "נכונים"? כלומר, אותי זה מבלבל וגורם לי להטיל ספק בראיה באופן כללי.. אני תוהה אם זו בעיה מוכרת/מובנת והאם יש לה פיתרון.. ודבר אחד נוסף על הפרעות אכילה - כיצד מוסברות ההפרעות הנ"ל אצל ילדים קטנים? מאחר ולמיטב ידיעתי דימוי גוף מתפתח בעיקר בגיל ההתבגרות, למה ואיך הוא נפגע כבר בגילאים צעירים מאוד? סליחה על העומס, ורוב תודות על כל תשובה :-)

אילת יקרה, איכשהו, יש לי הרגשה שאנחנו לקראת בחינה, מבחן-בית או עבודה בפסיכולוגיה, נכון? (זה לא נשמע כמו סקרנות גרידא שתקפה אותך, סתם כך, באישון ליל...). כמי שמשיבה כאן בפורום אחרי שעות העבודה (או ביניהן), ומשתדלת מאד לעשות זאת ברצינות וסבלנות, אני מרגישה שלפתור בחינות בפסיכולוגיה זה קצת מעבר לכוחי. השאלות שלך, מעניינות וחשובות, הן באמת רחבות ומורכבות, וכדי לענות עליהן באופן שלא יכשיל אף אחד בבחינה, עלי להתחיל לפתוח ספרים. אז למה, בעצם, שלא תעשי זאת בעצמך? על מנגנונים של בקרת הדחפים תוכלי לקרוא בספרי הפסיכולוגיה הפיזיולוגית (מנגנונים עצביים או הורמונליים). המשגה מעניינת של האובדנות כאי-שפיות זמנית תוכלי למצוא אצל יורם יובל (סערת נפש). עוד מאמר קלאסי על אובדנות: "מה תאמר לאדם שעל הגג" של אבשלום אליצור וחיים עומר. על הפרעות אכילה יש אין-סוף מאמרים וספרים. דימוי גוף, אגב, מתפתח לפני גיל ההתבגרות, וכל מי שהיה ילד שמן יוכל לספר לך על כך משהו... :-) תפיסה מעוותת סלקטיבית אינה מייחדת רק אנורקסיות, אלא גם הפרעות אחרות. חשבי למשל על הפרעות אישיות מסוימות, בהן השיפוט החברתי והבינאישי לקוי (למשל בורדרליין שיפרש כל התרחקות קלה כנטישה מאיימת). אם נתאמץ נמצא עוד דוגמאות (חשבי על אדם פובי, למשל, או על מישהו עם OCD). הפרעות אכילה בגיל צעיר נקשרות בדר"כ ביחסי אם-ילד מורכבים או בהיסטוריה של קשיי הזנה שמקורם בבעיות פיזיולוגיות שונות. נראה לי שיש לך עבודה. בהצלחה רבה ליאת

הי ליאת, אתחיל מהסוף: תודה רבה על ההתייחסות, ההפניות, המיקוד וההארות - לדוגמא, לגבי התפיסה המסולפת בהפרעות נפשיות אחרות; הייתי צריכה לעשות את הקישור הזה לבד, מן הסתם.. ואולי כל הפרעה נפשית יסודה בתפיסה מסולפת של משהו? הירהורים לשעת לילה מאוחרת. אז שוב, תודה. ולשאר עוגיות - אז זהו, שאכן מדובר בסקרנות כמעט גרידא - כמעט כי מדובר בנושאים שקרובים אלי מאוד. קצת יותר מידי, לטעמי. לא יצא לי להיתקל במבחנים בפסיכולוגיה מכל סוג שהוא, ועל-כן אני לא יודעת מה הביא אותך למסקנה, אבל אקח זאת כמחמאה:). אז ניסיתי למצוא חלק מהתשובות באינטרנט, מאחר והגישה שלי לספרות מקצועית מוגבלת, והלכתי לאיבוד; אם כי זה לא היה לשווא, המידע שרכשתי על מלכי אנגליה וצרפת בימי הביניים, שכנראה סבלו מפגיעות קשות במנגנון בקרת הדחפים, לא יסולא בפז :-) בקיצור, כבר ממש מאוחר. את התשובות, וכנראה שעוד הרבה שאלות, אני עוד אמצא, ובינתים - עם מלוא ההערכה על, אכן, הרצינות, הסבלנות והיחס - לילה טוב, אילת.

ליאת, אני לא יודעת אם יש לכך תשובה, או נוסחה, אבל בכל זאת רציתי לדעת כיצד אפשר להתמודד עם דברים קשים וכואבים שנאמרו לך בפנים וחלקם גם נכונים- מה שנקרא האמת כואבת. שבאותו רגע אתה מרגיש שעולמך חרב( וגם אח"כ...)

היי, כשנאמרת האמת הכואבת, אני מניחה שקודם כל נכון להרגיש את הכאב. חשוב לכבד את העלבון והפגיעה ולעשות להם מקום (ולא לנסות לטשטש אותם או להתכחש לדברים). מתוך הכאב וההבנה שהדברים - למרות היותם קשים - הם גם נכונים, אפשר לחשוב ברצינות האם ואיך אפשר לשנותם. אחרי הכל, לפעמים אפשר לברוא עולם חדש רק אחרי שהעולם הישן חרב. יש עבודה! לילה טוב ליאת

איך מגדירים מצב שבו אני הייתי?? אני וידיד שלי התנשקנו התמזמזנו אבל כשהו רצה להכניס לי אצבע אני התנגדתי ואמרתי לא ... והוא בחול זאת הכניס ואחר כך הריח אותה ?? האם זה אונס ?? או ש...........תודה....

היי, קיום יחסי מין (על כל חלקיו המוקדמים והמאוחרים) חייב להיעשות בהסכמת שני המשתתפים. ניתן לעצור את התהליך בכל שלב, ואם אין התחשבות בהתנגדות שקיבלה ביטוי ברור - מדובר בכפייה. איני בקיאה במונחים המשפטיים המבחינים בין הטרדה/אונס/ מעשים מגונים וכיוב'. כדאי להתייעץ בפורום השכן לנפגעות תקיפה מינית. בברכה ליאת

לדעתי זה לא אונס (ואני חושבת שאת קצת מלחיצה את הבחורה- היא בסך הכל רוצה לדעת איך להגדיר את זה...) את התנגדת אבל בכל זאת המשכת "עם המשחק", או שממש עמדת על שלך אמרת לא! ווהוא עשה זאת בכוח?? לדעתי זה מה שצריכים לבדוק.

אני דווקא חושבת שיש לחדד שוב: אישה יכולה להחליט *בכל שלב* של המגע המיני שהיא אינה רוצה להמשיך. מרגע שהחליטה זאת והביעה את הבקשה להפסיק, הגבר חייב לחדול גם אם זה מאד מפתה או קשה. אני מודעת לבעייתיות שבקביעה הזו, ובכל זאת - זה החוק. אין לי כוונה להלחיץ, אלא לתת את המידע החשוב (והוא חשוב!). את ההגדרות המדוייקות (מה נחשב אונס או לא), כאמור, איני מכירה על בוריין. ליאת

את שואלת האם התנגדתי ?? כן התנגדתי אבל הוא פשוט נשען עלי בכח ולא יכולתי לזוז .... האם נמשך המשחק ??כן המשכנו אבל אחרי אזה דקה או שניים... השאלה שלי האם הבן אדם הזה מסוגל לאנוס?? אני כן רוצה לשכב איתו אבל מפחדת ממנו....מה עלי לעשות??

היי ליאת, יצא לי מספר פעמים להפנות ביקורת כלפי המטפל במהלך פגישה. על דברים שאמר, שלא אמר, כשלא ענה על ציפיותי וכו'. אני משתדלת מאוד שהביקורת תהיה עדינה ככל האפשר, גם כשבתוכי מתחוללת סערה גדולה בהרבה.למרות העדינות שבביקורת, אני מרגישה תמיד שלא בנוח בסיטואציה: חצופה ולעיתים גם כפויית טובה, אך מצד שני נראה לי לא נכון להשאר עם הביקורת ולא לתת לה ביטוי. שיתפתי את המטפל בתחושה הלא נוחה ולמרות שהוא אמר שכל ביקורת כלפיו היא לגיטימית, אני מרגישה שהוא בכל זאת נפגע ומתגונן כשזו מגיעה. מה דעתך? אולי בכל זאת לצנזר? יעלה

ערב טוב יעלה, ביקורת או כעס כלפי המטפל - חשוב שייכנסו לחדר הטיפול, ויש להם ערך טיפולי רב. מטפלים, בהיותם אנושיים, יכולים לפעמים לחוש מידה של אי נוחות מול כעס או ביקורת ברמה המיידית, אך עיבוד ומחשבה נוספת - לבד או בהדרכה - הופכים את הדברים למידע חשוב ורלוונטי לטיפול בך. אל תצנזרי. ליאת

נסיוני אומר לא לצנזר. כמה ביקורת העברתי עליו בכמה מילים פוגעות ואיומות השתמשתי מולו כמה רגשות קשים הוצאתי עליו.... וכמה עבודה עשיתי אחרי כן כמה למדתי על עצמי..... ו....כמה מדהים הוא שהיה שם ואיפשר את כל זה נוגה

תודה לשתיכן. יש משהו מחמם לב בתשובות האיכפתיות שלכן. כל פעם נוגע בי מחדש הנסיון הכנה הזה לעזור לאנשים לא מוכרים במתחם הוירטואלי הענק הזה. לילה טוב, יעלה

שלום רב, לפני כמה שנים ניסיתי כמה טיפולים אצל שתי פסיכולוגיות שונות דרך קופ"ח מכבי. לצערי, עם שתיהן לא הסתדרו הדברים ועזבתי לאחר כמה פגישות. מאז עשיתי דרך יפה עם עצמי, אך כעת הגעתי למעין מבוי סתום, ואני נמצאת בשלב שאני צריכה עזרה. בשל נסיוני הלא נעים עם שתי פסיכולוגיות, מבקשת כעת המלצה חמה על פסיכולוג, הפעם גבר, שעובד עם קופ"ח מכבי באיזור המרכז (רצוי ת"א). נעזרתי קצת לאחרונה בשיטת דמיון מודרך ומאוד מצא חן בעיני, על כן אשמח גם להמלצות על פסיכולוג המטפל בשיטה זו. אודה מאוד לשליחת תגובות למייל המצורף.

ענבר, מקווה שתיעזרי בהמלצות למייל האישי. מאחלת לך התנסות מוצלחת יותר הפעם! ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה (האם זה הפורום הנכון??) רציתי לדעת כאשר העין "קופצת"- זה מצביע על עצבנות, או שמא יש לזה פירוש אחר.

היי, נדמה לי שאין מישהו שאינו נתקל בזה מפעם לפעם. מעולם לא טרחתי לברר את מקור התופעה, ואיני מכירה הסבר 'פסיכולוגי' מתאים. נסי לשאול בפורום רפואת עיניים. ספרי לנו אם יש דרמות. :-) ליאת

היי, משום מה לא מצאתי פורום מתאים לשאול את זה...בכל מקרה אנו לי בפורום השכן- "עין קופצת" היא ברוב המקרים תוצאה של מתח נפשי

שלום רב, אני מבולבלת ולא יודעת איך לעזור לאמא של החבר שלי,לדעתי יש לה בעיות נפשיות חמורות.פעם אחד הייתי אצלם בבית,כחצי שעה לפניכן היא התעצבנה על בנה הבחור,חזרה הביתה והשתכרה,היא בכתה והייתה מספרת עד כמה שהיה לה קשה לגדל 3 ילדים ואיך שכואב לה שלא מכבדים אותה (הילדים) אחרי כחצי שעה היא התחילה להקיע והתעלפה,ניסיתי להחזיר אותה להכרה,איך רק אחרי 15-20 דקות הצלחנו,איך היא פתחה את עינייה והעישונים שלה לא זזו כמו לבן אדם עיוור,היא טענה שלא רואה כלום,פתאום התחילה לצעוק שרוצים להרוג אותה,נכנסה לפניקה והתחילה להביא מכות עם רגליים וידייים,אחרי זה כמה והתחילה להסתובב בחדר ולהרביץ לכל מי שהיה בחדר ועדיין טענה שלא רואה כלום,איך ידע בדיוק באיזה מקום מי עמד ובמדוייק ניגשה לכל אחד והביאה מכות .אחרי כמה זמן הצלחנו להשכיב אותה והחזקנו אותה,היא כאילו נרדמה תוך שנייה והייתה נוחרת חזק ובתדירות גבוהה, כשבדקנו את עינייה,לא ראינו את העישונים (רק את הלבן שבעיניים),אחרי כמה דקות היא שוב פעם חזרה להכרה,נייתה אגרסיבית,להרביץ לכולם וטענה שרוצים להרוג אותה (בלי לזהות מי אנחנו,גם לא לפי הקול),איבדה שליטה על הסוגריים,עד הלילה היא לא הפסיקה,הייתה מנסה להקיע בכח,לא זיהתה אף אחד ולצעוק שהיא לא רואה כלום. בד"כ אם היא מתעצבנת על בנה הקטן (בן21),היא6 מתחילה לצעוק עליו,להרביץ לו ולהגיד שהוא ילד לא רצוי,חבל שהיא לא הפילה אותו,יש לה רק 2 בנים והוא לא הבן שלה כאשר זה מאוד פוגעה בו,פעם היא אפילו הרימה עליו סכין,מזל שהוא נסגר בחדרו. אתמול הכל היה שקט,לא הייתי אצלם,איך חבר שלי סיפר מה בדיוק התרחש שם. הוא "בטעות" הביא נוד,אמא שלו התעצבנה וזרקה בו שלט,פגע בכופסה המפוארת שלה שהייתה מזכוכית ושברה אותה,כמה והתחילה שוב פעם לקלל אותו,להרביץ לו ולהגיד כל מיני דברים כמו למה לא הפילה אותו וכו'.חבר שלי נסגר בשירותים,היא ניסתה לשבור את הדלת,איך לא הצליחה,התקשרה לחברה שלה שהיא גם שכנה,כשהחברה שלה הגיעה היא (אמא) התחילה לבכות אחרעי זה להתגלגל על הרצפה,לקלל את החבר שלי,לקוע את החולצה שהיא לבשה,לנשוך את עצמה ולהוציא לעצמה שיערות.לקחה מהחדר שלו את השמחה והכרית של החבר שלי ואמרה שיעוף מהביצ,היא טענה שכשהוא יחזור הביתה היום,כל הבגדים שלו יהיו בחוץ ושאין לה בן יותר,יש לה רק 2 בנים (לא כולל אותו).אני מאוד פוחדת שהיא יכולה לפגוע בו,אפילו להרוג אותו או את עצמה.אתמול היא שברה שולחן בסלון להפכה לחבר שלי את כל החדר,היא די חזקה,ההתנהגות שלה די בולטת גם בימים ה"שקטים" היא מקללת,היא יכולה להביא נוד כשהסלון מלא אורחים ולצחוק על זה.יש לה יציאות מוזרות,איך ההתקפים שלה זה מאוד מסוכן לדעתי. חבר שלי לא מסכים שנביא אותה לבית חולים מיוחד ,אני בספק שהוא יסכים לדבר עם רופא פסיכיאטר לגביה,אני מאוד פוחדת,גם לו לפעמים יש התקפי כעס שהוא מאוד מכאיב לי,עד שאני לא מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה.אני אוהבת אותו מאוד,איך אינני יודעת כיצד לסייע לו,דבר אחד אני יודעת בודעות,אני אשתגע בעצמי אם לא אפתור את הבעיה. בבקשה עזרו לי. תודה רבה מראש [email protected]

ערב טוב, התיאור שלך בהחלט נשמע כזה המחייב התערבות של דמות טיפולית מקצועית. אפשר להסביר לחבר שלך שמניעת טיפול במקרה כזה אינה עושה חסד עם אמו, אלא דווקא מזניחה אותה ואת כל בני המשפחה. אם יש רתיעה מפנייה לפסיכיאטר, אפשר להתחיל מרופא המשפחה, שיוכל להפנות לגורם אחר במידת הצורך. כמובן שאי אפשר לסמוך על שיקול דעתה של האם עצמה, שכן יכולת השיפוט שלה מוטלת בספק. במידה ואי אפשר יהיה להפנות את האם לטיפול, תוכלי לשכנע את החבר שלך לפנות לטיפול בעצמו, ולצאת בהקדם האפשרי לחיים עצמאיים מחוץ לבית. בהצלחה ליאת

לליאת שלום רב, תודה רבה על התייחסותך ותשובתך. אתמול בערב ניסיתי לדבר עם החבר שלי והסברתי לו שזאת בעיה רצינית ואין זמן לחשוב,שאמו זקוקה לעזרה בדחיפות ושאיננו יכולים לעזור לה,לכן אנו חייבים לפנות לגורם מקצועי ,הוא הסכים ב5 דקות הראשונות,איך לאחר מכאן שאל "מה לבית משוגעים?-לא" ניסיתי להסביר לו שזאת מחלה ושאמו לא אשמה איך זקוקה לעזרה ולא ולפחות להגיעה ליעוץ ולראות איך אנחנו יכולים לעזור לה. אני מאוד אוהבת אותו,איך אני פוחדת ממנו לפעמים,מהתקפי כעס שלו שהוא מוציא עלי וכשזה נגמר הוא טוען שלא יודע למה הוא עושה זאת ושזה כואב לו להכיב לי,איך כאילו שיצר הרע שולט והוא לא יכול לעשות דבר. אנחנו ביחד 3 וחצי שנים ויש לנו תוכניות משוטפות לחיים,איך אני מאוד פוחדת מהדברים שקורים. אתמול הוא אמר לי שאמו בזמן האחרון (שנים אחרונות) נייתה יותר רגועה והוא לא רוצה לעשות דבר,זה נשמע לי כאילו הוא מרגיש שיבגוד בה אם ילך להתייעץ עם פסיכיאטר או פסיכולוג.שאלתי אותו מה הכוונה שהיא ניתה יותר רגועתמה היו מקרים כאלו או יותר גרועים בעבר? הוא שתק ואז אמר בעצם לו,כאשר אני בטוחה שהוא פשוט פוחד לספר לי את האמת.הוא גם הזכיר שהייתה תקופה שאמו הייתה לוקחת כדורי הרגעה,במשך כמה זמן (בערך שבוע אולי).אני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות.אני בעצמי לא חושבת שלהתייעץ עם פסיכולוג זה חטא או בגידה,ההפך,היו מקרים שכן הייתי מתיעצת וזה מאוד עזר לי לסדר את המחשבות שלי,אתם פשוט עוזרים עם השאלות שלכם לחשוב בכיוון הנכון ולמצוא פתרון.אם אני לא אמצא פתרון אז כנראה בזמן הקרוב אני זאת שתצטרך יעוץ. אם יש לך משהו להוסיף או להרחיב,אני מאוד אשמח (כולל המלצות למי לפנות ואיך בדיוק להסביר את הבעיה). תודה רבה מראש, בכבוד רב, אנג'ל

גדעון שלום, ראשית תודה על התשובות המשקיעות והנעימות שלך, אני נהנה לקרוא רציתי לדעת האם טיפול פסיכולוגי יכול להזיק, לדעתך? ובאילו מקרים? תודה מראש וכל טוב. מיוני

שלום יוני, כמו שתוכל לראות בהודעה שבראש הפורום, גדעון משיב כאן בימים שבת וראשון, ואני מקווה שהוא לא יפספס את מחמאותיך. ובינתיים, מחשבות שלי לשאלתך - טיפול פסיכולוגי יכול להזיק כאשר הוא נעשה בידיים לא אמונות ולא מקצועיות. אנשי המקצוע המורשים לפסיכותראפיה (פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עו"ס קליניים) עוברים מסלול הכשרה ממושך ביותר, המכשיר אותם לעבודה זהירה ואחראית. למרבה הצער, יש לא מעט אנשים המקלים ראש בעובדה זו, ופונים למטפלים 'אלטרנטיביים' או לא מורשים, הן כדי לחסוך בעלויות (טיפול פסיכולוגי הוא עניין יקר) והן מכוח אמונה תמימה בסגולות אישיות מיוחדות הקיימות, לכאורה, אצל אותם מטפלים לא מקצועיים. לא תמיד זה נגמר רע, ולפעמים זה יכול אפילו לעבוד. אני מניחה שגם מטפלים מורשים אינם חסינים מפני טעות, ממש כמו רופאים, טייסים או מוסכניקים. רק שבמקרה של איש מקצוע, יש למי לבוא בטענות, ובפני מי להתלונן. לפעמים גם זה משהו... בברכה ליאת

אני בת 22 ואני מאוהבת בבחור שמבוגר ממני ב15 שנה הוא רווק גם מהעדה שלי אני מדברת איתו לפעמים ונראה לי שדי מצאתי חן בעיניו לפחות מבחינת אופי (פשוט הבנתי את זה מכל מיני דברים שאמר לי)אני יודעת שהוא מדבר עם כל מיני בנות גם כן צעירות והוא פשוט גרוש ולא רוצה לחזור על הטעות שעשה כשהתחתן פעם ראשונה אז הוא רוצה מישהי שממש תתאים לו.בכל אופן יש איזה בעייתיות אם יהיה ביננו קשר רציני (כמובן!!!)הוא בעל ביטחון עצמי רב אין לו בעיה ליזום שיחה עם אנשים מדבר בעדינות פשוט בחור סימפטי ולי לעומת זאת יש קושי ליצור קשרים עם אנשים למרות שאם נניח אני עובדת עם אדם בזוג או בשלשות אין לי בעיה לשוחח איתו על כל נושא שיש.האם זה נושא שניתן לטיפול או נגזר עליי להיות ביישנית וחסרת חיי חברה כל חיי? האם בני זוג שאחד ממש ביישן השני עם ביטחון עצמי רב יכולים להסתדר ולהיות מאושרים ביחד?אם נניח אתחתן עם אדם עם ביטחון עצמי רב הוא ירגיש מאוכזב ממני?בגלל תכונת אופי זו?חוצמזה לא יודעת אם זה משנה אבל אני אדם חם נותנת אהבה ומראה את זה ... אשמח אם אקבל תשובה.

שלום שמרית, הלוואי שהיה בידינו מתכון בדוק לזוגיות מאושרת ! את תוהה האם תיתכן זוגיות טובה בין שני אנשים שונים באישיותם, כשהאחד ביישן מאד והשני פתוח וזורם. ככלל, למרות האמרה המפורסמת ש'הפכים נמשכים זה לזה', המציאות מוכיחה פעמים רבות שדווקא דמיון הוא זה שמחבר אנשים. כנראה שאין כללי ברזל, ושני המצבים יכולים להוליד זוגיות טובה או זוגיות קונפליקטואלית. מה שחשוב הוא טיב התקשורת הזוגית, הפתיחות והנכונות להשקיע זה בזו. ביישנות וחרדה חברתית בהחלט ניתנים לטיפול, כאשר בדר"כ מדובר בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות (טיפול פרטני או קבוצתי) עם או בלי תרופות. בברכה ליאת

בוקר טוב, הבוקר אמרו ברדיו שאחוז אחד מהאוכלוסיה לוקה בסכיזופרניה. יחד עם זאת ידוע ששליש מהם מתאבדים. לפי החישוב שלי זה אומר שיותר מחצי מהמתאבדים בארץ - יש להם סכיזופרניה. בנוסף במאניה דיפרסיה אחוז המתאבדים הוא 10ץ האם זה אומר שכמעט כל המתאבדים בארץ לוקים במחלת נפש בעצם? ושלרובם יש סכיזופרניה ו/או מאניה דיפרסיה? תודה רבה

ערב טוב בן, איני מתמצאת בסטטיסטיקות העצובות שפרטת בשאלתך. התאבדות היא תופעת הלוואי החמורה ביותר של מחלות הנפש, אך לצערנו היא מתרחשת גם בהקשרים אחרים. כמי שידיעותיה בחשבון מגיעות עד כפולות ה-6 בערך, איבדת אותי כבר בפסקה הראשונה, ובכל זאת, אני חושבת שאני מצליחה לזהות איזה כשל לוגי במסקנה הסופית שלך. אני מאחלת לכולנו חיים ארוכים ובריאים ליאת

שלום, יש לי ידיד שלא אוהב להתנשק ( זה סתם מרטיב את השפתיים) או לקיים יחסי מין וגניליים. הוא לא מוצא בזה כן עניין, אבל כן בקשר שבו נמצאים ביחד, מתחבקים וכו'.. זה לא מרתיע אותו, זה פשוט לא מרגש אותו, הוא גם תופס את המין הוגינלי בצורה פשטנית, לא מבין מה ההנאה באקט עצמו ואולי מעדיף את כל האינטימיות שבמגע הקודמת לכך. מה יכולה להיות הסיבה לכך? חשבתי שאולי זה קשור לתפיסה הראשונית שלו לגבי מין.. תודה.

גליה יקרה, חשבי כמה משעמם וצפוי היה עולמנו, אם כולנו היינו מתנהגים וחושבים באותו אופן. למרבה המזל, אנשים שונים אלה מאלה, ובכך מבטיחים שלכל סיר (גם אם צורתו משונה וייחודית) יימצא המכסה המתאים אי שם בעולם. לכל אחד מאיתנו העדפות שונות, טעמים שונים, צרכים שונים ואופני ביטוי שונים. נשיקות רטובות יכולות להיות סיוט של לא מעט אנשים, וחלומם המתוק של אחרים. כך - מן הסתם - גם באשר למרכיבים נוספים במעשה האהבה. אני מניחה שההתלהבות (והרתיעה) שלנו מסוגי מגע אלה ואחרים קשורה בטווח רחב של גורמים (אורגניים, תרבותיים, דינמיים-נפשיים, ובינאישיים). מן הסתם, גם במקרה של הידיד שלך, יש גורם כלשהו (ואולי כמה) שהצמיח את 'כתב היד' הזה. כל זמן שהוא מוצא לעצמו בת-זוג משתפת פעולה, אין בכך רע, הלא כן? ערב נעים ליאת

רק רציתי לדעת אם זה לא פתטי או נואש לאהוב בנאדם אחד ורק בנאדם אחד. שלא שם עלייך כבר למעלה משלוש שנים.

זה בעיקר כואב ומתסכל וגורם לגעגועים עזים. לפעמים זה גם גורם להלקאה עצמית, כזו שגורמת לך לחשוב שזה אולי פתטי או נואש. אני חושבת שהשאלה היא מה עושים עם הרגש הזה שהוא נפלא וגם כל כך קשה (ולפעמים אפילו נוראי). אני גם חושבת שהשאלה היא תלויית קונטקסט ומה זה גורם לך לעשות, להרגיש, להיות. האם זה גורם לך לשקוע רק בתוך הרגש הזה ולבטל כל מה שמסביב? האם זה גורם דווקא למרץ ולהתפתחות? האם זה מאפשר לראות דברים אחרים מסביב? להנות מהם? או שלא? וגם..גם אם אפילו נגיד שזה אכן פתטי או נואש (מה זה בכלל פתטי ומה זה נואש? מי קובע? מהי נואשות?) זה ישנה? זה יבטל את הרגש? הייתי שם, ברגש כזה שלא מרפה, שעם כל המאמצים שעשיתי באופן סביל ופעיל, עם כל הנסיונות שלי להתרחק ולהתקרב לעשות כך או אחרת, כלם לא עזר. והייתי תקועה שם, בלילות ארוכים ללא שינה, בימים ארוכים של עירות, בשיחות אינסופיות על העניין וגם בשתיקות ממושכות. ובסוף זה השתנה ואני צמחתי מתוך זה. מאד מאד כעסתי על עצמי שאני "תקועה", אבל במבט לאחור אני רואה גם את כל הדברים החיוביים שה"תקיעות" הזו אפשרה לי. והיום, שלא כמו בעבר, אני ממש לא חושבת שזו היתה פתטיות. ואני גם יודעת שזה יכול לקרות לי שוב, ואני כבר לא מפחדת. ואותך אני שואלת - רוצה לספר על זה קצת?

היי, אהבתי את מה שכתבת- "ואני גם יודעת שזה יכול לקרות לי שוב. ואני כבר לא מפחדת". חשבתי בתמימות שלי זה לא יקרה- לא שוב, לא בעוצמות האלה, והכאב הנורא. וזה קרה. וכאב , אבל הפעם היו לי את הכלים וההבנה הפנימית שלי את עצמי כדי להתמודד עם זה הרבה יותר טוב וההתמודדות הפעם היתה הרבה יותר קצרה. עכשיו אני כבר לא מפחדת . ולתמימי - אני מבטיחה לך שאם אני הגעתי למקום הזה כל אחד יכול.

לתמימי, וגם ליעל ודנה, לאהבה חוקים משלה, ויש לא מעט אוהבים המעידים על עצמם כעל מי ש'איבדו את ראשם', כאילו היו תחת השפעה של סם משכר או שטיפת מוח. אהבה אכן יכולה להיות נואשת, בעיקר כאשר היא מסבה כל כך הרבה כאב ואכזבה. כמו שנאמר כאן, לפעמים מגיעה ההתפכחות, ועמה גם ההזדמנות לצמוח ולעבור לקשר בריא יותר, הדדי ומתגמל. הבחירה וההתעקשות על אובייקט אדיש או מאמלל קשורה בדר"כ לדינמיקה בינאישית מורכבת, לדימוי עצמי בעייתי או לעמדה קורבנית שאפשר להתמודד איתה במסגרת טיפול דינמי. במקרים אחרים, החיים עושים את שלהם, גם אם זה לוקח זמן. הרבה כוח ליאת

היי, אני סובלת מחרדה חברתית לא קלה. הילדות שלי הייתה קשה מאוד, סבלתי מהשפלות וניכור מצד הורי מה שהוביל לפחדים ולקשיים חברתיים. להם כמובן לא היה אכפת. היום אני אמא בעצמי, כל כך חשוב לי להיות אמא טובה, לא לחזור על הטעויות של ההורים שלי, שהם אנשים כאובים ופגועים בעצמם מן הסתם. מאוד קשה לי הקטע החברתי. לפני שנולדו לי ילדי עבדתי, למדתי והיו לי חברים, כשנולדו לי ילדי כל כאבי הילדות שלי שבו ועלו. אני מתקשה מאוד במפגשים חברתיים עם הורים אחרים וחשה תמיד שפישלתי, שאולי קילקלתי להם קשרים שחשובים להם. כל כך חשוב לי להיות אמא טובה, וחשוב לי שתהיה להם ילדות טובה עם חברים, השאלה איך אני מתמודדת עם הכאבים והקשיים החברתיים שלי.

יעל שלום, בשאלתך את נוגעת בתופעה שכיחה ומעניינת. עם המעבר להורות והולדת הילד הראשון צצים ועולים להם גם כאבי הילדות. את לא נולדת רק כאמא אלא גם הילדה שבך קמה לתחיה. דווקא כשכמעט הצלחת לשכוח ממנה היא מזכירה את קיומה הכואב. זו אכן תופעה מוכרת. הייתי ממליץ לך לשקול ללוות את עצמך בטיפול פסיכולוגי. לטפל בילדה שבך ובאמא שאת ולעזור לעצמך לקיים את ההבטחות החשובות שאת נותנת לעצמך, שתהיי אמא טובה ושלילדייך תהיה ילדות טובה. הרבה הצלחה, גדעון

שלום רב. במשך 9 ודשים אני נטלתי רסיטל נגד דכיאון. הוא מאוד עזר לי. עכשיו לפי המצתו של הפסיכיאטר הפסקתי אותם בהדרגה(במשך שבועיים לקחתי 10 מג' במקום 20 מג' ושבוע יום כן,יום לא-10 מג') עכשיו אני שבועיים שאני לא לוקחת כלום והופיעה לי תופעה מוזרה-בערב כול כמה זמן לאיזה שניה יש לי הרגשה שאני מאבדת הכרה,ומייד זה עובר. אחרי שעה או משהו כזה שוב אותה הרגשה-כאילו איבוד הכרה רגעי. יש מקום לדאגה? זה משהו ידועה? תודה

הלנה שלום, הכשרתי הינה כפסיכולוג ושאלתך נוגעת בתחומים שאינם בתחום הכשרתי. נסי לשאול בפורום פסיכיאטריה. בברכה, גדעון

בתי בת 4 ושלושה חודשים, מאד פרפקציוניסטית, משהו מגיל מאד צעיר, העניין הוא שיש לה פרפקציוניזם נמנע- אם היא חושבת שלא תצליח היא לא מנסה, יש לה סף תיסכול ממש נמוך, וכל "כישלון" מלווה בצרחות ובכי וממש קשה לה להירגע, במשך היום על כל דבר הכי פעוט היא בוכה וצורחת - שאלתי היא כיצד ניתן לעזור לה? לטפל בזה

שרון שלום, איך לעזור לה? בהרבה הרבה סבלנות והכלה. בעיקרון כדאי לבדוק באיזה תחומים היא מגלה יותר תיסכול: למשל במוטוריקה עדינה, בשפה, בחייה החברתיים. יתכן שהמטלות שהיא מציבה לעצמה או שאחרים מציבים לה , גבוהים מידי עבורה. לכן חשוב לעזור לה "לאסוף" הצלחות ולחזק אותה על הצלחות אילו. בתחום היותר בעייתי כדאי לבנות מעין תוכנית בו מורידים את רמת הציפיות והמטלות ומתחילים לבנות את הביטחון העצמי שלה שם. יתכן גם שתעדיפו להתייעץ עם איש מקצוע המומחה לגיל הזה, שיעזור לכם בהדרכה יותר ממוקדת מה ניתן לעשות. אולי תעדיפי בנוסף להתייעץ בקו להורה (03-6406888 , ימי א+ד בשעות 09:00 עד 15:00). בברכה, גדעון

מה אומר הביטוי גלישה פסיכוטית?

הכוונה לאפיזודה פסיכוטית קצרה. גדעון

אתה יכול לפרט בבקשה?

רציתי לדעת האם גם רופא משפחה רשאי לתת ונותן תרופות נגד דיכאון או שצריך לפנות בשביל זה לפסיכיאטר

אלמונית שלום, למיטב ידיעתי, רופאי משפחה רבים נותנים כדורים נגד דיכאון מתוקף היותם רופאים. את יכולה גם לשאול בפורום רפואת משפחה ופורום פסיכיאטריה. בברכה, גדעון

אני בת 32 בריאה בנפשי וחשבתי גם שאין לי אף הפרעת אישיות. אך לאחר שקראתי כאן בפורום על דבר דומה שקרה לי הבנתי שמי שעבר התקף פסיכוטי הוא סובל מהפרעת אישיות גבולית. לפני כשנה עברתי גלישה פסיכוטית ראשונה בחיי ומאמינה גם שאחרונה מאחר, שנדרש הרבה מאוד דברים שקרו סביבי בו זמנית שהיוו מתח רב "והמצחיק" הוא שזה קרה תוך כדי התכתבות באינטרנט וחשיפתי באחד מאתרי הפסיכולוגיה. חששתי שדברים הצטלבו לי שם עם המציאות החיצונית אך בו בזמן הכל היה מוטל אצלי בסימן שאלה. זה ארך כחודשיים והתארגנתי בחזרה ללא עזרה תרופתית. כיום עשרה חודשיים מהמקרה אני עסוקה בזה כמעט כל יום. מנסה להבין אם יש ל סכיזופרניה (אובחנתי בידי מס' רופאים שלא), האם איבדתי מהיכולות ומהאישיות כמו שקורה אחרי התקף פסיכוטי של פסיכוזה וכמו- כן, האם בכלל יש סיכויי לחזור להרגיש שלמה ולדעת שלא אבד בי שום חלק. אני כבר לא יודעת אם זו רק תחושה סובייקטיבית שלי או שאכן הצטמצמתי באופן אובייקטיבי. כל הפסיכיאטרים והמטפלת הפסיכולוגית אומרים לי שאני בסדר גמור (אבל אני לפעמים מרגישה שאולי הם מתחמקים מלספר ולתת לי את כל התמונה כולה) כיום אני לא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ולוקחת פאקסט 20 מ"ג ליום. לאחר הגלישה חוויתי חרדות גבוהות. עדיין אני לא מרגישה בסדר. אם לא סכיזופרניה אז הפרעת אישיות גבולית (על סמך הקריאה בלבד, ואני קראתי המוןן) אם לא זה אז הפרעת דחק- פוסט טראומתי או הפרעת סכיזואקטיבית. אני פורטת כאן המון מאחר, ועד היום לא הרגשתי שלוקחים אותי ברצינות, פטרו אותי בזה שאמרו לי שהכל בסדר ואני רק חרדה. אבל אני שואלת- איך ייתכן שאין שום השלכות בעקבות ההתקף הפסיכוטי- או שאין באמת וזה היה רק נקודתי כפי שהסבירו לי. תודה מקרב לב על התייחסות מעמיקה ורצינית לעיל דפנה

דפנה שלום, ד"ר קפלן כבר לא עונה על שאלות בפורום, אך בהיותו מייסד הפורום ומנהלו במשך כ-4 שנים, טוב לדעת שעוד זוכרים אותו. את שואלת איך זה שאין השלכות להתקף, אך נשמע לי שישנן השלכות: את ממשיכה להיות עסוקה איתו מידי יום, לא ברור לך אם חזרת לעצמך או לא, לא ברור לך אם הרופאים סתם מרגיעים אותך. כך שכמו שצפוי לאחר ארוע בעוצמה חרדתית גבוהה את ממשיכה להיות עסוקה במה קרה שם בעצם. לטעמי חבל שלא המשכת בטיפול הפסיכולוגי, כדי למתן במעט את תחושותייך ולהיות עסוקה בדברים הללו, אך לא לבד. בכל מקרה אני סבור שאי אפשר לאבחן דרך האינטרנט וגם לא לומר, שתמיד יש או אין השלכות לארוע פסיכוטי. כל מקרה לגופו. ולכן הכדור חוזר הן לתחושותייך הסובייקטיביות והן לחוות הדעת של מטפלייך. בברכה, גדעון

שלום רב לצערי הרב בימים האחרונים הגעתי להחלטה מודעת לחלוטין שאני משוגעת (וכל בנאדם משוגע כמובן צריך עזרה והכוונה). הבעיה היא כזאת: אני בת 24, סובלת ממצבי רוח חריפים מאוד, ז"א או שאני שמחה מדי (לפעמים שימחה ועליזות שעוברים את גבול הטעם הטוב) ובערך אחת לחודש אני נכנסת לדיכאון עמוק מאוד שנובע כתוצאה ממחשבות תורדניות שמתחילות ל"אכול אותי מבפנים" זה מתחיל בדכאון ונגמר בהתקפי עצבנות, אלימות וכעס (זה מאוד קשה לאנשים שנמצאים לידי) ובתקופה האחרונה אני ממש מרגישה שזה פוגע בחיי, כי לפעמים בגלל ההתקפים אני מתגלגלת לכל מיני מצבים שאחר כך אני לא מבינה איך בכלל הגעתי אליהם ומה בדיוק קרה ולמה הגבתי כמו שהגבתי. כאמור, זה החמיר מאוד בשנה האחרונה וכיוון שהתקפי הדכאון והכעס באים אחת לחודש קישרתי את התופעה לגלולות שלקחתי (הרמונט), הלכתי לרופא הנשים שלי, שיתפתי אותו בבעיה והוא אמר שהגלולות שאני לוקחת הן ממילא במינון נמוך והחליף לי את הגלולות לגלולות עם מינון עוד יותר נמוך (מינס), אך אני לא מרגישה שזה עוזר, ההתקפים של עליזות יתר ואז תוקפנות יתר ממשיכים, ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי, איבדתי שליטה לחלוטין על ההתנהגות שלי (וזה כבר גרם לכך שבן זוגי עזב את הבית) אני מרגישה חסרת עונים לחלוטין וזקוקה להכוונה איך לפתור את המצב הזה? תודה רבה בברכה חנה

חנה שלום, אני סבור שהיה רצוי שתתיעצי עם איש מקצוע: רופא - פסיכיאטר, לגבי בעיית מצבי הרוח שלך. מה שאת מתארת יכול להיות קשור למספר אבחנות אפשריות. היות וה"שגעון" קשור בד"כ למחזור, או מתרחש אחת לחודש, כדאי שהאבחנה תערך בצורה מיקצועית . קשה ולא נכון יהיה לתת אבחנה דרך האינטרנט, אך רוב מצבי "השגעון" לא מתרחשים בתדירות של אחת לחודש, זו גם הסיבה שנראה לי נכון לבחון קודם כל את הגורם הרפואי ורק אח"כ אם יהיה צורך לפנות אל הגורם הפסיכולוגי. בברכה, גדעון

שלום, אני כותב הודעה זו בשביל אימי.היא לא יודעת שאני כותב פה או אפילו מתעניין בצד הפסיכיאטרי של הבעייה שלה, אבל ללא ספק אני רואה שיש אצלה בעיה. אימי בת 55, לפני כשנתיים נפטרה אימה, שהייתה בן אדם אהוב וטוב. אימי מאוד קשורה אליה, היא נסעה עד לאוסטרליה (שם סבתי גרה), בשביל להחזיק את ידה בשעות האחרונות. מאז שחזרה התנהגותה מאוד קיצונית. היא נוחה להתעצבנות בצורה יוצאת דופן, במיוחד בימי שבת בה כל המשפחה מתאספת. היא יכולה בקלות מרתיחה להיעשות עצבנית, אחר ששמעה דבר שלא מוצא חן בעיניה, או דבר דומה שכזה. לעיתים קרובות דומה שהיא "מדברת את עצמה לדעת", היא מתחילה לדבר כשהיא במצב רוח סביר (לא עצוב ולא שמח*) ועד מהרה נהיית כועסת ועצבנית. היא מרבה להסתכסך עם אנשים, בעבודה בבית ועוד. היא מתלוננת שהיא כורעת תחת הלחץ, האמת שאנחנו בבית לא כל כך עוזרים, ה חטא ואנו מכים עליו, אבל נראה שזו לא הסיבה לכעס העיקרי שלה. זאת מאחר והלחץ שהיא מדווחת עליו קורה גם בחופשים ארוכים (קרי החופש הגדול- היא מורה*).. בכול אופן, אני לא יודע מה יכולה להיות הבעיה, אני לא כל כך מבין בזה. אני יודע שהיא לא תרצה לפגוש פסיכולוג, לכן אני כותב פה, בתקווה להבין מה קורה אצלה... זה נראה כאילו איזה גו'ק תפס אותה ומשתלט עליה באמצע... תודה רבה, מקווה לתשובה , ד'

ד שלום רב, אני מעריך את האיכפתיות שלך והדאגה לאימך. קשה לדעת מה בדיוק עובר עליה. האם זו תגובה לאובדן שחוותה לפני שנתיים או שמא לחצים אחרים שיש עליה. לדעתי יש מקום שהיא תתיעץ עם איש מקצוע , איך להתמודד טוב יותר עם הלחצים המופעלים עליה. לידיעתכם, הקרן לקידום מיקצועי בהסתדרות המורים מפעילה שרות מומחים להתמודדות עם קשיים ואתגרים הקרוי: "מודעות". מספר הטלפון: 1-700-700-158. בימים א-ה בשעות: 15:30 - 19:30. השרות הינו יחודי ומומלץ. ניתן להעזר ביועצים, פסיכולוגים ואחרים הן אינדיבידואלית והן קבוצתית. בהצלחה, גדעון

אתם יושבים בחדר עם המטפלת שלכם. סיפרת לה כבר על כל הטראומות הכי נוראיות שעברת. באחת הפגישות את יושבת מולה רועדת ומחליפה צבעים. מה תצפי ממנה שתעשה? 1. שתשב בצד ותשאיר אותך לבדך למקרה שתרצי לדבר. 2. שתנסה לעודד אותך ולשאול שאלות. 3. שתלחץ עליך שתספרי לה מה קורה איתך 4. שתאמר מילים חמות ומעודדות ואם זה לא יעזור שתתקרב אליך ותחבק אותך או תלטף אותך. בבקשה תענו לי על זה כיוון שזה יעזור לי לבחור באיזה כיוון ללכת לאחר המשבר שלי עם המטפלת שלי. אני מתחננת שתענו לי פליז!!!!!

3. שתלחץ עליך שתספרי לה מה קורה איתך

אני הולכת על תשובה 4, פשוט זה מה שמתאים לאישיות שלי, אבל כל מטופל הוא שונה עם צרכים שונים וכנראה גם כל מטפל הוא שונה, לפעמים היית רוצה את תשובה 4 ובסוף היית מגלה שבכלל היא מרגישה לא בנוח לגבי איך את תרגישי אם היא תתנהג כך, בחיי מניסיון, שוב הכי חשוב לדבר על מה היית רוצה ממנה ולא לכעוס או לברוח בגלל שהיא לא ידעה ועשתה משהו אחר, היא לא קוראת מחשבות נכון? מקווה שעזרתי לך

אני בוחרת ב-4 אך ללא חיבוק או ליטוף אני נגד מגע בטיפול. ברגעים אלו מה שהיה מדבר אלי זו תחושת העידוד והאמפתיה מצד המטפל! בכל מקרה כדאי לך ללבן את זה בטיפול איתה.

שלום לך, אז הנה קיבלת כמה תשובות ואני מקווה שזה יעזור לך במשבר או בהתלבטות מול הפסיכולוגית. לפעמים, גם פסיכולוגים הם רק בני אדם ולכן לא מצליחים לייצר את התגובה הכי טובה והכי "נכונה". לעיתים הם גם לא מצליחים לנחש מה מצפים מהם. אני ממליץ לך לדבר עם הפסיכולוגית שלך על תחושותייך ורגשותייך ורק אח"כ לבחור לאיזה כיוון ללכת. בברכה, גדעון

שלום גדעון רציתי להתייעץ עמך בקשר למטפלת שלי- היא עברה הכשרה לטיפול זוגי ומשפחתי, ולא ממש ידוע לי עד כמה היא מנוסה בטיפול פרטני קליני(למרות שהיא אומרת שהיא גם מטפלת זוגית וגם פרטני). אני מדגישה שהיא עובדת סוציאלית שאינה קלינית. אני בתחילתו של טיפול.(כ8 פגישות) האם להשאר אצלה או לעבור לידיים יותר מקצועיות. האם יש לה את ההסמכה המתאימה, יש לה את הכלים הדרושים על מנת לטפל בבעיות פרטניות- כמו דיכאון לייט, אובססיות למינהן, תלותיות ולא אפרט עוד...(אלא אם כן זה דרוש). האם חוץ מכימיה טובה (כמו שכולם אומרים)צריכים להיות דברים נוספים על מנת שהטיפול יצליח. תודה

ואולי אף הפרעת אישית גבולית (אינני יודעת עדיין...)

קשקשן...נים נים...:-)

שלום לך, קשה לענות על השאלה הנוגעת לעצירת טיפול לטובת מעבר לטיפול אחר. הייתי מציע לך לחשוב מה עוד מפריע בנוסף להכשרת המטפלת (והרי ההכשרה הזו היתה ידועה מראש, ואולי אף ההגעה למטפלת הזו הינה בעקבות המלצה). לעיתים התלבטות לגבי הטיפול מתחילה כמה שבועות לאחר שהטיפול מתחיל מסיבות שונות: יש שיפור ואז מתחילים לחשוב שהכל בסדר. או שנוגעים באזורים רגישים וכואבים, או שנבהלים מכל מיני תחושות שעולות בטיפול. לכן אולי השאלה שאת צריכה לשאול היא: למה "נזכרתי " בכל ההתלבטות הזו דווקא עכשיו? יתכן שמתוך הרהורים על השאלה הזו תצליחי לברר לעצמך גם מה לעשות בנוגע לטיפול. בהצלחה, את מוזמנת לעדכן אותנו, גדעון

שלום גדעון, הכשרתה של המטפלת לא היתה לי כ"כ ברורה מלכתחילה.(הבנתי שלא חשוב לאיזה מטפל הולכים) לאחר כחודש הבנתי שגם עובדת סוציאלית קלינית יכולה לטפל בבעיות מסוג זה. ואז נרגעתי...אך עכשיו התברר לי שהיא איננה מטפלת קלינית. לכן אני מתלבטת. זו הסיבה היחידה בנוגע להסמכה שלה. מהי המלצתך בנושא?

שלום גדעון , ברשותך אני כותב מה עברתי בתקופה האחרונה וההתלבטות שאני נמצא בה כרגע ( אני מצטער שזה ארוך אבל הייתי חייב ) אני סובל מחרדה חברתית ומכאבים פסיכו סומטים פוסט טראומטים, התחלתי טיפול תרופתי שהביא לשיפור משמעותי בחרדה ובכאבים , ואז התחלתי טיפול דינמי במקביל (כבר שנה וחצי - שנתים) שהביא להחמרה של הסימפטומים (הכאבים), בהתחלה תליתי את ההחרפה רק במצבי בגלל התכנים ו"הגילויים " שעלו בטיפול הדינמי , אך גיליתי והרגשתי שזה לא רק זה, שאלתי בפורום פסיכיאטריה:(יכול להיות מצב שאחרי שנתים של שימוש בסרוקסט במינון גבוה(40) ההשפעה שלו תפסיק למרות שאני לא מפסיק לקחת מידי יום? וענו לי: הסרוקסט אינו ממכר ואין ירידה בהשפעתו בנטילה ממושכת, האם יתכן שמדובר בהחמרה במצב הנפשי ללא קשר לסרוקסט? כל טוב דר' גיורא הידש) הבנתי שיש עוד מרכיב שגורם לאיזה שהו מתח תמידי ברקע וזה ההתנהלות שמסביב לטיפול (אם יש דבר כזה) והחלטתי להפסיק את הטיפול הפסיכודינמי ,אבל לפני שאני צעד כזה להתייעץ בפורום, ושאלתי בפורום פסיכותרפיה (לפני שידעתי שאתה כאן) "שלום, אני מטופל אצל פסיכיאטרית טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (דינמי) כשנה וחצי, המטפלת אף פעם לא מתחילה בזמן ז"א עיכובים שבין דקות לשעות, היא יכולה לבטל את הטיפול באותו יום כי יש לה מקרה דחוף... וכשהטיפול מתחיל בדר"כ מתקשרים אליה (פלאפון, טלפון) והיא אומרת שהיא חיבת לענות כי זה דחוף ... אבל אני שומע את השיחה וזה לא תמיד או כמעט אף פעם לא דחוף והיא עונה, גם כשהמשפחה מתקשרת.... כשאני מעלה את הנושא היא אומרת שהיא במהותה לא פסיכולוגית , היא רופאה , "וכזאת היא" . הטיפול עצמו כשהיא איתי הוא מצוין , מעולה, עד שמשהו מפריע... השאלה האם אפשר להגיע לאמון במטפלת כזאת, או לקרוא לחדר הזה "מקום בטוח"??? האם אני יכול בכלל להרגיש חשוב בענייה בנתונים כאלה ??? הרי המטרה בטיפול, ובעיקר בטיפול דינמי זה האמון זה היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל..." וד"ר גידי ענה לי: ידוע לי כי לעיתים בשירות הציבורי הטיפול נראה כפי שאתה מתאר וגם זה לא מקובל עליי מבחינה מקצועית. אם הטיפול נערך באופן פרטי, בוודאי שאין כל הצדקה להתנהגותה של הפסיכיאטרית. התסכול נוצר דווקא משום שכאשר היא איתך אתה מרגיש שהטיפול טוב. אני מתאר לעצמי שאם לא היית מרגיש טוב כשהיא איתך, לא היית מוכן לשאת התנהגות כזו. הקולגות שלי ואנוכי מנתקים את הטלפון לפני כניסתנו לשיחה. זה בוודאי לא מקום בטוח, אלא "טעימה" של מה יכול להיות מקום בטוח. השאלה היא האם סוג זה של נשים קשות להשגה אינו מושך אותך בדרך-כלל ומהווה חלק מהבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין והגבתי בפורום היום אני מבין שההתנהלות הזאת מעבר "לטיפול" היא גרמה וגורמת לסמפטומים להתגבר , ואני שואל איך אפשר לעשות דבר כזה פסיכולוג זה לא רופא שהטיפול הוא נטו בתוך החדר ,נטו השיחה (בעיקר בדינמי), אלא מרגע שאני נכנס ועד שאני יוצא, כל הקשר הזה, זה הטיפול ! אני מרגיש שאני מטופל בצורה חובבנית ולא רצינית ושנעשה לי עוול ,האם זה טיפול שנדון לכישלון מראש? וושוב ד"ר גידי ענה: שלום לפי תיאוריך, התנהלות הטיפול הפסיכותרפויטי (השיחות) אינה סבירה בעיניי והמלצתי היא לעבור למטפל אחר. את המעקב על הטיפול התרופתי תוכל להמשיך אצל הפסיכיאטרית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין בעקבות כך פניתי לפסיכיאטרית וביקשתי להפסיק בטיפול בגלל הנ"ל, התגובה הייתה שילוב של ילד פגוע, ערס עצבני ומאיים , ובן אדם אינטליגנט שמנסה לשמור על רמה של טיפול, (כמובן תוך כדי טלפונים) היא הגיבה בלגלוג זלזול כעס... חשבתי שאני לא בסדר אז שאלתי שוב בפורום : שלום, האם בטיפול אני יכול להעביר ביקורת ? ז"א מצד אחד אמרו לי שבחדר הטיפולים זה מקום שאפשר להגיד הכל ומצד שני כשאני לפעמים מעביר ביקורת למטפלת שלי (על צורת ההתנהלות של הטיפול- טלפונים אישים , איחורים...) היא מתעצבנת פוגעת ומאימת.... היא אומרת " זה לא פעם ראשונה שאתה מטיח בי בקורת בסופו של דבר אני בן אדם...." היא חוזרת על דברים שאמרתי לה בטלפון בצורה לגלגנית ומעבירה בקורת על הפרצוף הכעוס שלי.... האם זאת התנהגות נורמאלית שאני אמור לקבל בטיפול ? אולי אסור להעביר ביקורת? אולי בגלל שהיא פסיכיאטרית היא מרשה לעצמה לחרוג מהנורמה הפסיכולוגית? ושוב ענו לי : שלום לפי תיאוריך, תגובתה של הפסיכיאטרית אינה מקצועית. ייתכן שכדאי לך לבקש שאת החלק הפסיכותרפויטי (השיחות) תערוך עם פסיכולוג או עובד סוציאלי במרפאה ורק החלק התרופתי יישאר בידי הפסיכיאטרית. עם זאת, בגלל העומס במרפאות ציבוריות ייתכן שתרצה לשקול לקיים את השיחות בתעריף מסובסד במסגרת הביטוח המשלים של קופ"ח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין המתח שהיה לפני כל טיפול, אולי יבטלו את הטיפול ? אולי יקראו לי היום בהתראה קצרה ? וגם כשאני יגיע האם כן יהיה טיפול ואם יהיה כמה זמן הוא ימשך ואולי הוא יופרע עם מקרה "חרום"? וההמתנה הלא נעימה בחוץ אולי יכנס מישהו שאני מכיר... כל זה גרם למתח וחרדה ... מן הרגשה של ניצול התפקיד היחודי שלה ואז היא מרשה לעצמה לבוא מתי שבה לה ולענות למי שמתחשק לה , אבל אולי זה פוגע בי ?, בטיפול? הרגשתי כמו בן ערובה שלה - אתה רוצה טיפול אצלי תעבוד לפי התנאים שלי , לא העלתי בדעתי שלעבוד בתנאים שלה יכול לפגוע בטיפול ובי. הפסיכיאטרית ביקשה בסוף הפגישה המבישה הזאת שאני יחזור אליה עם החלטה , ומאז עבר יותר משבוע ואני לא מסוגל להתקשר אליה אני לא יודע מה לעשות ואיך להתיחס למצב הזה, אולי אני טועה בהסתכלות שלי? בכוונה פניתי אליך כי אולי אתה מכיר את הנפשות הפועלות... בתודה מראש האיש שנישאר עד הסוף וקיבל ממך כתבה מעיתון בקבוצה האחרונה ...

דין שלום, בנוסף אתה מוזמן לכתוב לאימייל האישי שלי נוכח היכרותי עם הנפשות הפועלות. בברכה, גדעון [email protected]

שלום גדעון , ברשותך אני כותב מה עברתי בתקופה האחרונה וההתלבטות שאני נמצא בה כרגע ( אני מצטער שזה ארוך אבל הייתי חייב ) אני סובל מחרדה חברתית ומכאבים פסיכו סומטים פוסט טראומטים, התחלתי טיפול תרופתי שהביא לשיפור משמעותי בחרדה ובכאבים , ואז התחלתי טיפול דינמי במקביל (כבר שנה וחצי - שנתים) שהביא להחמרה של הסימפטומים (הכאבים), בהתחלה תליתי את ההחרפה רק במצבי בגלל התכנים ו"הגילויים " שעלו בטיפול הדינמי , אך גיליתי והרגשתי שזה לא רק זה, שאלתי בפורום פסיכיאטריה:(יכול להיות מצב שאחרי שנתים של שימוש בסרוקסט במינון גבוה(40) ההשפעה שלו תפסיק למרות שאני לא מפסיק לקחת מידי יום? וענו לי: הסרוקסט אינו ממכר ואין ירידה בהשפעתו בנטילה ממושכת, האם יתכן שמדובר בהחמרה במצב הנפשי ללא קשר לסרוקסט? כל טוב דר' גיורא הידש) הבנתי שיש עוד מרכיב שגורם לאיזה שהו מתח תמידי ברקע וזה ההתנהלות שמסביב לטיפול (אם יש דבר כזה) והחלטתי להפסיק את הטיפול הפסיכודינמי ,אבל לפני שאני צעד כזה להתייעץ בפורום, ושאלתי בפורום פסיכותרפיה (לפני שידעתי שאתה כאן) "שלום, אני מטופל אצל פסיכיאטרית טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (דינמי) כשנה וחצי, המטפלת אף פעם לא מתחילה בזמן ז"א עיכובים שבין דקות לשעות, היא יכולה לבטל את הטיפול באותו יום כי יש לה מקרה דחוף... וכשהטיפול מתחיל בדר"כ מתקשרים אליה (פלאפון, טלפון) והיא אומרת שהיא חיבת לענות כי זה דחוף ... אבל אני שומע את השיחה וזה לא תמיד או כמעט אף פעם לא דחוף והיא עונה, גם כשהמשפחה מתקשרת.... כשאני מעלה את הנושא היא אומרת שהיא במהותה לא פסיכולוגית , היא רופאה , "וכזאת היא" . הטיפול עצמו כשהיא איתי הוא מצוין , מעולה, עד שמשהו מפריע... השאלה האם אפשר להגיע לאמון במטפלת כזאת, או לקרוא לחדר הזה "מקום בטוח"??? האם אני יכול בכלל להרגיש חשוב בענייה בנתונים כאלה ??? הרי המטרה בטיפול, ובעיקר בטיפול דינמי זה האמון זה היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל..." וד"ר גידי ענה לי: ידוע לי כי לעיתים בשירות הציבורי הטיפול נראה כפי שאתה מתאר וגם זה לא מקובל עליי מבחינה מקצועית. אם הטיפול נערך באופן פרטי, בוודאי שאין כל הצדקה להתנהגותה של הפסיכיאטרית. התסכול נוצר דווקא משום שכאשר היא איתך אתה מרגיש שהטיפול טוב. אני מתאר לעצמי שאם לא היית מרגיש טוב כשהיא איתך, לא היית מוכן לשאת התנהגות כזו. הקולגות שלי ואנוכי מנתקים את הטלפון לפני כניסתנו לשיחה. זה בוודאי לא מקום בטוח, אלא "טעימה" של מה יכול להיות מקום בטוח. השאלה היא האם סוג זה של נשים קשות להשגה אינו מושך אותך בדרך-כלל ומהווה חלק מהבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין והגבתי בפורום היום אני מבין שההתנהלות הזאת מעבר "לטיפול" היא גרמה וגורמת לסמפטומים להתגבר , ואני שואל איך אפשר לעשות דבר כזה פסיכולוג זה לא רופא שהטיפול הוא נטו בתוך החדר ,נטו השיחה (בעיקר בדינמי), אלא מרגע שאני נכנס ועד שאני יוצא, כל הקשר הזה, זה הטיפול ! אני מרגיש שאני מטופל בצורה חובבנית ולא רצינית ושנעשה לי עוול ,האם זה טיפול שנדון לכישלון מראש? וושוב ד"ר גידי ענה: שלום לפי תיאוריך, התנהלות הטיפול הפסיכותרפויטי (השיחות) אינה סבירה בעיניי והמלצתי היא לעבור למטפל אחר. את המעקב על הטיפול התרופתי תוכל להמשיך אצל הפסיכיאטרית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין בעקבות כך פניתי לפסיכיאטרית וביקשתי להפסיק בטיפול בגלל הנ"ל, התגובה הייתה שילוב של ילד פגוע, ערס עצבני ומאיים , ובן אדם אינטליגנט שמנסה לשמור על רמה של טיפול, (כמובן תוך כדי טלפונים) היא הגיבה בלגלוג זלזול כעס... חשבתי שאני לא בסדר אז שאלתי שוב בפורום : שלום, האם בטיפול אני יכול להעביר ביקורת ? ז"א מצד אחד אמרו לי שבחדר הטיפולים זה מקום שאפשר להגיד הכל ומצד שני כשאני לפעמים מעביר ביקורת למטפלת שלי (על צורת ההתנהלות של הטיפול- טלפונים אישים , איחורים...) היא מתעצבנת פוגעת ומאימת.... היא אומרת " זה לא פעם ראשונה שאתה מטיח בי בקורת בסופו של דבר אני בן אדם...." היא חוזרת על דברים שאמרתי לה בטלפון בצורה לגלגנית ומעבירה בקורת על הפרצוף הכעוס שלי.... האם זאת התנהגות נורמאלית שאני אמור לקבל בטיפול ? אולי אסור להעביר ביקורת? אולי בגלל שהיא פסיכיאטרית היא מרשה לעצמה לחרוג מהנורמה הפסיכולוגית? ושוב ענו לי : שלום לפי תיאוריך, תגובתה של הפסיכיאטרית אינה מקצועית. ייתכן שכדאי לך לבקש שאת החלק הפסיכותרפויטי (השיחות) תערוך עם פסיכולוג או עובד סוציאלי במרפאה ורק החלק התרופתי יישאר בידי הפסיכיאטרית. עם זאת, בגלל העומס במרפאות ציבוריות ייתכן שתרצה לשקול לקיים את השיחות בתעריף מסובסד במסגרת הביטוח המשלים של קופ"ח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין המתח שהיה לפני כל טיפול, אולי יבטלו את הטיפול ? אולי יקראו לי היום בהתראה קצרה ? וגם כשאני יגיע האם כן יהיה טיפול ואם יהיה כמה זמן הוא ימשך ואולי הוא יופרע עם מקרה "חרום"? וההמתנה הלא נעימה בחוץ אולי יכנס מישהו שאני מכיר... כל זה גרם למתח וחרדה ... מן הרגשה של ניצול התפקיד היחודי שלה ואז היא מרשה לעצמה לבוא מתי שבה לה ולענות למי שמתחשק לה , אבל אולי זה פוגע בי ?, בטיפול? הרגשתי כמו בן ערובה שלה - אתה רוצה טיפול אצלי תעבוד לפי התנאים שלי , לא העלתי בדעתי שלעבוד בתנאים שלה יכול לפגוע בטיפול ובי. הפסיכיאטרית ביקשה בסוף הפגישה המבישה הזאת שאני יחזור אליה עם החלטה , ומאז עבר יותר משבוע ואני לא מסוגל להתקשר אליה אני לא יודע מה לעשות ואיך להתיחס למצב הזה, אולי אני טועה בהסתכלות שלי? בכוונה פניתי אליך כי אולי אתה מכיר את הנפשות הפועלות... בתודה מראש האיש שנישאר עד הסוף וקיבל ממך כתבה מעיתון בקבוצה האחרונה ...

דין שלום רב, אני מעריך שמה שלא השתנה בהתנהגותה של הפסיכיאטרית במשך שנה וחצי גם לא ישתנה להבא. לכן עומדות לפניך כמה אופציות: 1. להמשיך בטיפול. (כמובן שמותר לך לדבר על תחושותיך ורגשותיך ולבקר התנהגות שלא נראית לך). 2. להפסיק את הטיפול ולפנות לטיפול אחר. 3. לעשות הפרדה, כך שאת הטיפול הפסיכיאטרי תמשיך לקבל אצל הפסיכיאטרית ואת הטיפול הדינמי אצל פסיכולוגית אחרת. אני סבור שהייתי בוחר באופציה השלישית כפי שגם המליץ לך ד"ר רובינשטיין. בברכה, גדעון

שלום, אני לא יודעת איך להציג את "הבעיה" שלי..התחושה שאני חייה איתה כבר כל כך הרבה שנים, שהיא אני, למעשה. מאז שאני זוכרת את עצמי. אני משערת שזה קשור לצורה שבה גדלתי, בית לא מאושר, כאוטי, חוסר הכלה של ההורים. דיכוי שלי וערעור הבטחון העצמי שלי עד העצם. המפלט שלי היה לעיסוק במראה החיצוני, ובטחוני העצמי הושתת על המראה. חלפו שנים, יצאתי מהבית, אבל אני ממשיכה לחיות במעגלים. קשה בכמה משפטים להסביר מהם אותם מעגלים, אפילו אני יודעת רק מעט עליהם, לא על הסיבות להם. אבל, אני חיה בפחד, מתוך הישרדות. יש לי תפיסת עולם מאוד אופטימית, פתיחות, אהבה, אמפטיה.. אבל הנוירוזות לוקחות פיקוד - פאסיביות, חוסר בטחון, חרדה, דיכאון, טורדנות כפייתית.. אני לא יושבת ובוכה כל היום, אלא במצב רוח טוב, אבל אני כל הזמן על המשמר, מבטלת מחשבות מפחידות (שדברים ישתנו, פחדים שונים - רציונאליים..) זה כאילו שאני מנהלת חיים סודיים. כלפי חוץ הכל תקין, אני לומדת, עובדת, גרה לבד.. אבל אני מאוד פאסיבית, אפילו את המינימום לא עושה, הכל מתקדם בקצב של קפאון, אני לא נכנסת לקשרים. אני אנסה להציג פרדוכס משונה. הפחד לחיות, הפחד מהאחריות שיש לי לגבי עצמי, לגבי הגוף שלי. אני לא סומכת על עצמי, מפחדת להזיק לעצמי, בכל מה שקשור לטיפול שוטף בעצמי, לדוגמא: מקלחת, צחצוח שיניים..אני לא ממש אוהבת לעשות את הדברים האלה, הכל מלווה בחשש, אני מודעת למה שאני עושה ומפחדת לגרום לנזק: לפצוע את החניכיים, לחפוף חזק מידיי/חלש מידיי...אני מייחלת לא להיות מודעת כ"כ להוויה שלי, וחושבת שזו לא באמת מודעות, זו מודעות על פניה, כי אני לא הצלחתי להבין עד היום מאיפה זה מגיע. למרבה הפלא זה מתחזק בזמנים שאני מרגישה יותר טוב, יותר יפה, שאני מסתכלת במראה ומרוצה ממה שיש שם ואז אני צריכה לשמור על זה..ואז מעגלים, מעגלים... לגבי טיפול- אני בטיפול פסיכואנליטי כבר שנים רבות. יש לי מטפלת מקסימה שעזרה לי לבנות חיים הרבה יותר טובים ולצאת מהבית. ניסיתי טיפול תרופתי בעבר ובשל תופעות לוואי הפסקתי. מה גם שאני מנסה לקיים אורח חיים בריא, ותרופות פסיכיאטריות לא מתיישבות ברעיון שלי לחיים שאני רוצה. אני לא אומללה, אבל אולי אני חייה חיי בועה ומצפה לי מחוצה לה חיים מסעירים יותר, אם כי פחות בטוחים, כנראה. אשמח לשמוע דעות. פיי

פיי שלום, מה כבר ניתן לומר במספר שורות קצרות שלא דיברת עליו וחשבת עליו בעשרות שעות של אנאליזה? המשאלה לחיות בביטחון הינה משאלה אנושית ושל כולנו. לחיות בבועה, או בתוך הבית יכול לתת תחושת ביטחון . אולם נראה לי שאת צריכה ל"אמן" את עצמך במצבים של חוסר ביטחון. האם שקלת לנסות טיפול התנהגותי במקביל לטיפול האנאליטי? משהו שיכול לתת דחיפה ליותר התנסות בחיים. לעיתים רק התנסות בחרדה יכולה להפחית חרדה. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

הי, האם יכול להיות שבן אדם יעדיף להיות לבד מאשר בסביבת אנשים ? ומצד שני רוצה להיות עם אנשים אך כאשר נמצא בסביבתם, מתאמץ בחיפוש נושאי שיחה. בסביבת אנשים חדשים עושה רושם מאוד מאוד טוב אך כאשר מכירים אותו לעומק לטענתו מתגלה הטיפוס האמיתי שלא חשבו שהוא כך – כזה הססן וחסר ביטחון ומשעמם (לא בטוח שכך הם מרגישים אך זו רק ההרגשה שלו) מוצא את עצמו משעמם ומצד שני מנסה "לרצות" את הסביבה בנוכחותו ומדי פעם זורק משפט או שניים ומהנהן אך מוצא את עצמו לא שייך לפורום החברתי למרות שמתאמץ להיות בעניינים שלא תמיד מעניינם אותו רק בשביל להיות "מקובל" שידברו איתו שוב ובמצב הפוך אף אחד לא יתאמץ למענו לעולם !!!!!!!!!!! כי זה עוד לא קרה ומעדיף אחד על אחד מאשר להרגיש חוסר שייכות או מה להגיד או מה יגידו כי "אני לא מעניין" אני משעמם" "אני מדבר רק שטויות" "אין לי מה להגיד" מוצא את עצמו זומבי אפטי, מוח ריק ממחשבות ועונה רק על נושא השיחה ולא מצליח לפתח שיחה לכיוונים אחרים. לא מצליח לחשוב על כלום כלום כלום ובטח שלא נושאי שיחה כי מן הסתם כולם "מקובלים" ואני לא ואולי מה שאגיד לא יעניין ויצחקו או לא יקשיבו או יסתכלו בהרמת גבה ויתעלמו כי אני נבלע מרוב חוסר עניין. מדובר על כל סביבה שלא תיהיה אם זה בסביבת המשפחה ואם זה בסביבת החברים הקרובים / חברים לעבודה, אפילו אנשים חדשים שמתפתחת איתם שיחה ועם הזמן השיחות הולכות ופוחתות כי אין על מה לדבר או שנמאס כבר לדבר בגלל שלא בא להם ועושים זאת מן הנימוס או בכדי לא לפגוע והם בטח לא יודו שזו הסיבה האמיתי – הרגשה שתמיד עושה רושם מוטעה על אנשים – מה יגידו הבעיה העקרית זה עם בני זוג – קשרים לא עלו על שלושה חודשים – חוסר אמון ביכולת לפתח מערכת זוגית תקינה ובריאה מחשש לשעמום וחוסר עניין לאחר מס' חודשים – אז מה יהיה הלאה ??? איך מחזיקים קשר של שנים כאשר מלווה אותך חוסר ביטחון קשה – אתה משעמם – ואין לך מה לומר ההרגשה שנלוות לאורך כל הדרך היא חוסר שייכות למקום ולפעמים חוסר שייכות לעולם. הסביבה הנוכחת באירועים הנ"ל כלל לא מבחינה בהרגשה של אותו אדם מהסיבה שהכל נראה "סבבה" כלפי חוץ. אותו אדם מקרין חביבות, סימפטיות, אכפתיות, אנרגיה, מרץ ועניין אם כי בפנים קיימות החששות המעורבלות – רמאות עצמית לשמה , משחק או פיצול אשיות – לא להראות לכל העולם שדפוק לך בחיים אם גם ככה מתרחקים ממך אז למרות שהכל חרא אתה אומר ומראה שהכל סבבה שבעצם זה לא כך דוגמא אוטנתית - יוצאים לטיול מהעבודה, לאותו אדם ישנם חברים מהעבודה אך בכל זאת חושש מי ירצה לשבת לידו ואם יתקרבו אליו. הוא מרגיש שהוא זה שצריך ליזום קרבה ועושה זאת כי אם לא ישאל מי רוצה לשבת לידו אף אחד לא יעשה זאת - ככל הנראה טראומה מודחקת (או שלא) מבית הספר, שנים על גבי שנים של חוסר מקובלות בחברה, ריחוק מצד הכיתה, צחוקים וזלזול בשל חולשות אופי ולימודים מאוד מאוד ירודים – מדובר בבית ספר דתי רק עם בנות ורצון למחוק שנים אלה מהזכרון שכנראה מן הסתם מלווה לאורך שנים. אולי היום היו מבחינים זאת כהפרעות קשב וריכוז מה שלא היה לפני 20 שנה מצד אחד יש את הרצון העז עד מאוד לתשומת לב (מי לא ?) ומצד שני - מה לעשות בשביל זה או איך ? אם לא אזום אף אחד לא מתקרב ואם אזום אז מה אומר ואיך אמשיך את השיחה - מבוי סתום בקיצור. מדובר על בחורה בגיל 35 (כמעט) רווקה - נפגעה רבות בחייה מהסובבים אותה, כל פגיעה רק מודחקת פנימה כי זה מגיע לי כך היא אומרת ולעולם לא חוותה אהבה, חסמה את עצמה רגשית מכל הכוונים "חיה על ריק" לדבריה שכלל לא דוגלת בשיטת השיחות מהסיבה שלטענתה הרגש כבר לא עובד והראש רק מדבר ולא מצליחה להפנים דבר פנימה ובטח שלא לדבר וזאת לאחר מס' נסיונות של שיחות היא לא מאמינה שמישהו יכול לעזור לה ובטח שלא להפתח לאנשים שרק רוצים להרע לה גם כשהייתה בטיפול – היא מהנהנת ומשתפת פעולה אך בסיום הטיפול חוזרת לשיגרה האפורה כאילו לא היה כלום- פשוט לא יודעת או מצליחה להשתמש בכלים איך ניתן לעזור ?

לחברה שלום, את מתארת בעיה שיש לחברתך: הן בעיה בינה לבין עצמה (ביטחון עצמי, דימוי עצמי וכן הלאה) והן בעיה ביחסים החברתיים והבין אישיים. בעיקרון הסיוע היותר עמוק הינו טיפולי. כחברה את לא יכולה ולא צריכה להיות מטפלת שלה אלא לתמוך ולהיות איתה כמו שחברות טובות עושות. נסי לשכנע אותה לתת צ'אנס לטיפול ואולי גם לשלב טיפול קבוצתי עם טיפול אישי, כך היא תוכל לקבל פידבק מאחרים ולא רק ממך על עצמה ולעבד זאת בטיפול האישי שלה. בהצלחה, גדעון

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

למנהלי הפורום שלום, הייתי רוצה לשאול אם אתם מכירים בעלי מקצוע העוסקים בכירולוגיה/כירומנטיקה. אם כן, אשמח לקבל מספרי טלפון. תודה

עודד שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על בעלי מקצוע מסיבות מובנות. אולם יתכן שמשתתפי הפורום מכירים ויוכלו להמליץ לך. בברכה, גדעון