פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, לפני כמה שנים ניסיתי כמה טיפולים אצל שתי פסיכולוגיות שונות דרך קופ"ח מכבי. לצערי, עם שתיהן לא הסתדרו הדברים ועזבתי לאחר כמה פגישות. מאז עשיתי דרך יפה עם עצמי, אך כעת הגעתי למעין מבוי סתום, ואני נמצאת בשלב שאני צריכה עזרה. בשל נסיוני הלא נעים עם שתי פסיכולוגיות, מבקשת כעת המלצה חמה על פסיכולוג, הפעם גבר, שעובד עם קופ"ח מכבי באיזור המרכז (רצוי ת"א). נעזרתי קצת לאחרונה בשיטת דמיון מודרך ומאוד מצא חן בעיני, על כן אשמח גם להמלצות על פסיכולוג המטפל בשיטה זו. אודה מאוד לשליחת תגובות למייל המצורף.

ענבר, מקווה שתיעזרי בהמלצות למייל האישי. מאחלת לך התנסות מוצלחת יותר הפעם! ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה (האם זה הפורום הנכון??) רציתי לדעת כאשר העין "קופצת"- זה מצביע על עצבנות, או שמא יש לזה פירוש אחר.

היי, נדמה לי שאין מישהו שאינו נתקל בזה מפעם לפעם. מעולם לא טרחתי לברר את מקור התופעה, ואיני מכירה הסבר 'פסיכולוגי' מתאים. נסי לשאול בפורום רפואת עיניים. ספרי לנו אם יש דרמות. :-) ליאת

היי, משום מה לא מצאתי פורום מתאים לשאול את זה...בכל מקרה אנו לי בפורום השכן- "עין קופצת" היא ברוב המקרים תוצאה של מתח נפשי

שלום רב, אני מבולבלת ולא יודעת איך לעזור לאמא של החבר שלי,לדעתי יש לה בעיות נפשיות חמורות.פעם אחד הייתי אצלם בבית,כחצי שעה לפניכן היא התעצבנה על בנה הבחור,חזרה הביתה והשתכרה,היא בכתה והייתה מספרת עד כמה שהיה לה קשה לגדל 3 ילדים ואיך שכואב לה שלא מכבדים אותה (הילדים) אחרי כחצי שעה היא התחילה להקיע והתעלפה,ניסיתי להחזיר אותה להכרה,איך רק אחרי 15-20 דקות הצלחנו,איך היא פתחה את עינייה והעישונים שלה לא זזו כמו לבן אדם עיוור,היא טענה שלא רואה כלום,פתאום התחילה לצעוק שרוצים להרוג אותה,נכנסה לפניקה והתחילה להביא מכות עם רגליים וידייים,אחרי זה כמה והתחילה להסתובב בחדר ולהרביץ לכל מי שהיה בחדר ועדיין טענה שלא רואה כלום,איך ידע בדיוק באיזה מקום מי עמד ובמדוייק ניגשה לכל אחד והביאה מכות .אחרי כמה זמן הצלחנו להשכיב אותה והחזקנו אותה,היא כאילו נרדמה תוך שנייה והייתה נוחרת חזק ובתדירות גבוהה, כשבדקנו את עינייה,לא ראינו את העישונים (רק את הלבן שבעיניים),אחרי כמה דקות היא שוב פעם חזרה להכרה,נייתה אגרסיבית,להרביץ לכולם וטענה שרוצים להרוג אותה (בלי לזהות מי אנחנו,גם לא לפי הקול),איבדה שליטה על הסוגריים,עד הלילה היא לא הפסיקה,הייתה מנסה להקיע בכח,לא זיהתה אף אחד ולצעוק שהיא לא רואה כלום. בד"כ אם היא מתעצבנת על בנה הקטן (בן21),היא6 מתחילה לצעוק עליו,להרביץ לו ולהגיד שהוא ילד לא רצוי,חבל שהיא לא הפילה אותו,יש לה רק 2 בנים והוא לא הבן שלה כאשר זה מאוד פוגעה בו,פעם היא אפילו הרימה עליו סכין,מזל שהוא נסגר בחדרו. אתמול הכל היה שקט,לא הייתי אצלם,איך חבר שלי סיפר מה בדיוק התרחש שם. הוא "בטעות" הביא נוד,אמא שלו התעצבנה וזרקה בו שלט,פגע בכופסה המפוארת שלה שהייתה מזכוכית ושברה אותה,כמה והתחילה שוב פעם לקלל אותו,להרביץ לו ולהגיד כל מיני דברים כמו למה לא הפילה אותו וכו'.חבר שלי נסגר בשירותים,היא ניסתה לשבור את הדלת,איך לא הצליחה,התקשרה לחברה שלה שהיא גם שכנה,כשהחברה שלה הגיעה היא (אמא) התחילה לבכות אחרעי זה להתגלגל על הרצפה,לקלל את החבר שלי,לקוע את החולצה שהיא לבשה,לנשוך את עצמה ולהוציא לעצמה שיערות.לקחה מהחדר שלו את השמחה והכרית של החבר שלי ואמרה שיעוף מהביצ,היא טענה שכשהוא יחזור הביתה היום,כל הבגדים שלו יהיו בחוץ ושאין לה בן יותר,יש לה רק 2 בנים (לא כולל אותו).אני מאוד פוחדת שהיא יכולה לפגוע בו,אפילו להרוג אותו או את עצמה.אתמול היא שברה שולחן בסלון להפכה לחבר שלי את כל החדר,היא די חזקה,ההתנהגות שלה די בולטת גם בימים ה"שקטים" היא מקללת,היא יכולה להביא נוד כשהסלון מלא אורחים ולצחוק על זה.יש לה יציאות מוזרות,איך ההתקפים שלה זה מאוד מסוכן לדעתי. חבר שלי לא מסכים שנביא אותה לבית חולים מיוחד ,אני בספק שהוא יסכים לדבר עם רופא פסיכיאטר לגביה,אני מאוד פוחדת,גם לו לפעמים יש התקפי כעס שהוא מאוד מכאיב לי,עד שאני לא מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה.אני אוהבת אותו מאוד,איך אינני יודעת כיצד לסייע לו,דבר אחד אני יודעת בודעות,אני אשתגע בעצמי אם לא אפתור את הבעיה. בבקשה עזרו לי. תודה רבה מראש [email protected]

ערב טוב, התיאור שלך בהחלט נשמע כזה המחייב התערבות של דמות טיפולית מקצועית. אפשר להסביר לחבר שלך שמניעת טיפול במקרה כזה אינה עושה חסד עם אמו, אלא דווקא מזניחה אותה ואת כל בני המשפחה. אם יש רתיעה מפנייה לפסיכיאטר, אפשר להתחיל מרופא המשפחה, שיוכל להפנות לגורם אחר במידת הצורך. כמובן שאי אפשר לסמוך על שיקול דעתה של האם עצמה, שכן יכולת השיפוט שלה מוטלת בספק. במידה ואי אפשר יהיה להפנות את האם לטיפול, תוכלי לשכנע את החבר שלך לפנות לטיפול בעצמו, ולצאת בהקדם האפשרי לחיים עצמאיים מחוץ לבית. בהצלחה ליאת

לליאת שלום רב, תודה רבה על התייחסותך ותשובתך. אתמול בערב ניסיתי לדבר עם החבר שלי והסברתי לו שזאת בעיה רצינית ואין זמן לחשוב,שאמו זקוקה לעזרה בדחיפות ושאיננו יכולים לעזור לה,לכן אנו חייבים לפנות לגורם מקצועי ,הוא הסכים ב5 דקות הראשונות,איך לאחר מכאן שאל "מה לבית משוגעים?-לא" ניסיתי להסביר לו שזאת מחלה ושאמו לא אשמה איך זקוקה לעזרה ולא ולפחות להגיעה ליעוץ ולראות איך אנחנו יכולים לעזור לה. אני מאוד אוהבת אותו,איך אני פוחדת ממנו לפעמים,מהתקפי כעס שלו שהוא מוציא עלי וכשזה נגמר הוא טוען שלא יודע למה הוא עושה זאת ושזה כואב לו להכיב לי,איך כאילו שיצר הרע שולט והוא לא יכול לעשות דבר. אנחנו ביחד 3 וחצי שנים ויש לנו תוכניות משוטפות לחיים,איך אני מאוד פוחדת מהדברים שקורים. אתמול הוא אמר לי שאמו בזמן האחרון (שנים אחרונות) נייתה יותר רגועה והוא לא רוצה לעשות דבר,זה נשמע לי כאילו הוא מרגיש שיבגוד בה אם ילך להתייעץ עם פסיכיאטר או פסיכולוג.שאלתי אותו מה הכוונה שהיא ניתה יותר רגועתמה היו מקרים כאלו או יותר גרועים בעבר? הוא שתק ואז אמר בעצם לו,כאשר אני בטוחה שהוא פשוט פוחד לספר לי את האמת.הוא גם הזכיר שהייתה תקופה שאמו הייתה לוקחת כדורי הרגעה,במשך כמה זמן (בערך שבוע אולי).אני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות.אני בעצמי לא חושבת שלהתייעץ עם פסיכולוג זה חטא או בגידה,ההפך,היו מקרים שכן הייתי מתיעצת וזה מאוד עזר לי לסדר את המחשבות שלי,אתם פשוט עוזרים עם השאלות שלכם לחשוב בכיוון הנכון ולמצוא פתרון.אם אני לא אמצא פתרון אז כנראה בזמן הקרוב אני זאת שתצטרך יעוץ. אם יש לך משהו להוסיף או להרחיב,אני מאוד אשמח (כולל המלצות למי לפנות ואיך בדיוק להסביר את הבעיה). תודה רבה מראש, בכבוד רב, אנג'ל

גדעון שלום, ראשית תודה על התשובות המשקיעות והנעימות שלך, אני נהנה לקרוא רציתי לדעת האם טיפול פסיכולוגי יכול להזיק, לדעתך? ובאילו מקרים? תודה מראש וכל טוב. מיוני

שלום יוני, כמו שתוכל לראות בהודעה שבראש הפורום, גדעון משיב כאן בימים שבת וראשון, ואני מקווה שהוא לא יפספס את מחמאותיך. ובינתיים, מחשבות שלי לשאלתך - טיפול פסיכולוגי יכול להזיק כאשר הוא נעשה בידיים לא אמונות ולא מקצועיות. אנשי המקצוע המורשים לפסיכותראפיה (פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עו"ס קליניים) עוברים מסלול הכשרה ממושך ביותר, המכשיר אותם לעבודה זהירה ואחראית. למרבה הצער, יש לא מעט אנשים המקלים ראש בעובדה זו, ופונים למטפלים 'אלטרנטיביים' או לא מורשים, הן כדי לחסוך בעלויות (טיפול פסיכולוגי הוא עניין יקר) והן מכוח אמונה תמימה בסגולות אישיות מיוחדות הקיימות, לכאורה, אצל אותם מטפלים לא מקצועיים. לא תמיד זה נגמר רע, ולפעמים זה יכול אפילו לעבוד. אני מניחה שגם מטפלים מורשים אינם חסינים מפני טעות, ממש כמו רופאים, טייסים או מוסכניקים. רק שבמקרה של איש מקצוע, יש למי לבוא בטענות, ובפני מי להתלונן. לפעמים גם זה משהו... בברכה ליאת

אני בת 22 ואני מאוהבת בבחור שמבוגר ממני ב15 שנה הוא רווק גם מהעדה שלי אני מדברת איתו לפעמים ונראה לי שדי מצאתי חן בעיניו לפחות מבחינת אופי (פשוט הבנתי את זה מכל מיני דברים שאמר לי)אני יודעת שהוא מדבר עם כל מיני בנות גם כן צעירות והוא פשוט גרוש ולא רוצה לחזור על הטעות שעשה כשהתחתן פעם ראשונה אז הוא רוצה מישהי שממש תתאים לו.בכל אופן יש איזה בעייתיות אם יהיה ביננו קשר רציני (כמובן!!!)הוא בעל ביטחון עצמי רב אין לו בעיה ליזום שיחה עם אנשים מדבר בעדינות פשוט בחור סימפטי ולי לעומת זאת יש קושי ליצור קשרים עם אנשים למרות שאם נניח אני עובדת עם אדם בזוג או בשלשות אין לי בעיה לשוחח איתו על כל נושא שיש.האם זה נושא שניתן לטיפול או נגזר עליי להיות ביישנית וחסרת חיי חברה כל חיי? האם בני זוג שאחד ממש ביישן השני עם ביטחון עצמי רב יכולים להסתדר ולהיות מאושרים ביחד?אם נניח אתחתן עם אדם עם ביטחון עצמי רב הוא ירגיש מאוכזב ממני?בגלל תכונת אופי זו?חוצמזה לא יודעת אם זה משנה אבל אני אדם חם נותנת אהבה ומראה את זה ... אשמח אם אקבל תשובה.

שלום שמרית, הלוואי שהיה בידינו מתכון בדוק לזוגיות מאושרת ! את תוהה האם תיתכן זוגיות טובה בין שני אנשים שונים באישיותם, כשהאחד ביישן מאד והשני פתוח וזורם. ככלל, למרות האמרה המפורסמת ש'הפכים נמשכים זה לזה', המציאות מוכיחה פעמים רבות שדווקא דמיון הוא זה שמחבר אנשים. כנראה שאין כללי ברזל, ושני המצבים יכולים להוליד זוגיות טובה או זוגיות קונפליקטואלית. מה שחשוב הוא טיב התקשורת הזוגית, הפתיחות והנכונות להשקיע זה בזו. ביישנות וחרדה חברתית בהחלט ניתנים לטיפול, כאשר בדר"כ מדובר בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות (טיפול פרטני או קבוצתי) עם או בלי תרופות. בברכה ליאת

בוקר טוב, הבוקר אמרו ברדיו שאחוז אחד מהאוכלוסיה לוקה בסכיזופרניה. יחד עם זאת ידוע ששליש מהם מתאבדים. לפי החישוב שלי זה אומר שיותר מחצי מהמתאבדים בארץ - יש להם סכיזופרניה. בנוסף במאניה דיפרסיה אחוז המתאבדים הוא 10ץ האם זה אומר שכמעט כל המתאבדים בארץ לוקים במחלת נפש בעצם? ושלרובם יש סכיזופרניה ו/או מאניה דיפרסיה? תודה רבה

ערב טוב בן, איני מתמצאת בסטטיסטיקות העצובות שפרטת בשאלתך. התאבדות היא תופעת הלוואי החמורה ביותר של מחלות הנפש, אך לצערנו היא מתרחשת גם בהקשרים אחרים. כמי שידיעותיה בחשבון מגיעות עד כפולות ה-6 בערך, איבדת אותי כבר בפסקה הראשונה, ובכל זאת, אני חושבת שאני מצליחה לזהות איזה כשל לוגי במסקנה הסופית שלך. אני מאחלת לכולנו חיים ארוכים ובריאים ליאת

שלום, יש לי ידיד שלא אוהב להתנשק ( זה סתם מרטיב את השפתיים) או לקיים יחסי מין וגניליים. הוא לא מוצא בזה כן עניין, אבל כן בקשר שבו נמצאים ביחד, מתחבקים וכו'.. זה לא מרתיע אותו, זה פשוט לא מרגש אותו, הוא גם תופס את המין הוגינלי בצורה פשטנית, לא מבין מה ההנאה באקט עצמו ואולי מעדיף את כל האינטימיות שבמגע הקודמת לכך. מה יכולה להיות הסיבה לכך? חשבתי שאולי זה קשור לתפיסה הראשונית שלו לגבי מין.. תודה.

גליה יקרה, חשבי כמה משעמם וצפוי היה עולמנו, אם כולנו היינו מתנהגים וחושבים באותו אופן. למרבה המזל, אנשים שונים אלה מאלה, ובכך מבטיחים שלכל סיר (גם אם צורתו משונה וייחודית) יימצא המכסה המתאים אי שם בעולם. לכל אחד מאיתנו העדפות שונות, טעמים שונים, צרכים שונים ואופני ביטוי שונים. נשיקות רטובות יכולות להיות סיוט של לא מעט אנשים, וחלומם המתוק של אחרים. כך - מן הסתם - גם באשר למרכיבים נוספים במעשה האהבה. אני מניחה שההתלהבות (והרתיעה) שלנו מסוגי מגע אלה ואחרים קשורה בטווח רחב של גורמים (אורגניים, תרבותיים, דינמיים-נפשיים, ובינאישיים). מן הסתם, גם במקרה של הידיד שלך, יש גורם כלשהו (ואולי כמה) שהצמיח את 'כתב היד' הזה. כל זמן שהוא מוצא לעצמו בת-זוג משתפת פעולה, אין בכך רע, הלא כן? ערב נעים ליאת

רק רציתי לדעת אם זה לא פתטי או נואש לאהוב בנאדם אחד ורק בנאדם אחד. שלא שם עלייך כבר למעלה משלוש שנים.

זה בעיקר כואב ומתסכל וגורם לגעגועים עזים. לפעמים זה גם גורם להלקאה עצמית, כזו שגורמת לך לחשוב שזה אולי פתטי או נואש. אני חושבת שהשאלה היא מה עושים עם הרגש הזה שהוא נפלא וגם כל כך קשה (ולפעמים אפילו נוראי). אני גם חושבת שהשאלה היא תלויית קונטקסט ומה זה גורם לך לעשות, להרגיש, להיות. האם זה גורם לך לשקוע רק בתוך הרגש הזה ולבטל כל מה שמסביב? האם זה גורם דווקא למרץ ולהתפתחות? האם זה מאפשר לראות דברים אחרים מסביב? להנות מהם? או שלא? וגם..גם אם אפילו נגיד שזה אכן פתטי או נואש (מה זה בכלל פתטי ומה זה נואש? מי קובע? מהי נואשות?) זה ישנה? זה יבטל את הרגש? הייתי שם, ברגש כזה שלא מרפה, שעם כל המאמצים שעשיתי באופן סביל ופעיל, עם כל הנסיונות שלי להתרחק ולהתקרב לעשות כך או אחרת, כלם לא עזר. והייתי תקועה שם, בלילות ארוכים ללא שינה, בימים ארוכים של עירות, בשיחות אינסופיות על העניין וגם בשתיקות ממושכות. ובסוף זה השתנה ואני צמחתי מתוך זה. מאד מאד כעסתי על עצמי שאני "תקועה", אבל במבט לאחור אני רואה גם את כל הדברים החיוביים שה"תקיעות" הזו אפשרה לי. והיום, שלא כמו בעבר, אני ממש לא חושבת שזו היתה פתטיות. ואני גם יודעת שזה יכול לקרות לי שוב, ואני כבר לא מפחדת. ואותך אני שואלת - רוצה לספר על זה קצת?

היי, אהבתי את מה שכתבת- "ואני גם יודעת שזה יכול לקרות לי שוב. ואני כבר לא מפחדת". חשבתי בתמימות שלי זה לא יקרה- לא שוב, לא בעוצמות האלה, והכאב הנורא. וזה קרה. וכאב , אבל הפעם היו לי את הכלים וההבנה הפנימית שלי את עצמי כדי להתמודד עם זה הרבה יותר טוב וההתמודדות הפעם היתה הרבה יותר קצרה. עכשיו אני כבר לא מפחדת . ולתמימי - אני מבטיחה לך שאם אני הגעתי למקום הזה כל אחד יכול.

לתמימי, וגם ליעל ודנה, לאהבה חוקים משלה, ויש לא מעט אוהבים המעידים על עצמם כעל מי ש'איבדו את ראשם', כאילו היו תחת השפעה של סם משכר או שטיפת מוח. אהבה אכן יכולה להיות נואשת, בעיקר כאשר היא מסבה כל כך הרבה כאב ואכזבה. כמו שנאמר כאן, לפעמים מגיעה ההתפכחות, ועמה גם ההזדמנות לצמוח ולעבור לקשר בריא יותר, הדדי ומתגמל. הבחירה וההתעקשות על אובייקט אדיש או מאמלל קשורה בדר"כ לדינמיקה בינאישית מורכבת, לדימוי עצמי בעייתי או לעמדה קורבנית שאפשר להתמודד איתה במסגרת טיפול דינמי. במקרים אחרים, החיים עושים את שלהם, גם אם זה לוקח זמן. הרבה כוח ליאת

היי, אני סובלת מחרדה חברתית לא קלה. הילדות שלי הייתה קשה מאוד, סבלתי מהשפלות וניכור מצד הורי מה שהוביל לפחדים ולקשיים חברתיים. להם כמובן לא היה אכפת. היום אני אמא בעצמי, כל כך חשוב לי להיות אמא טובה, לא לחזור על הטעויות של ההורים שלי, שהם אנשים כאובים ופגועים בעצמם מן הסתם. מאוד קשה לי הקטע החברתי. לפני שנולדו לי ילדי עבדתי, למדתי והיו לי חברים, כשנולדו לי ילדי כל כאבי הילדות שלי שבו ועלו. אני מתקשה מאוד במפגשים חברתיים עם הורים אחרים וחשה תמיד שפישלתי, שאולי קילקלתי להם קשרים שחשובים להם. כל כך חשוב לי להיות אמא טובה, וחשוב לי שתהיה להם ילדות טובה עם חברים, השאלה איך אני מתמודדת עם הכאבים והקשיים החברתיים שלי.

יעל שלום, בשאלתך את נוגעת בתופעה שכיחה ומעניינת. עם המעבר להורות והולדת הילד הראשון צצים ועולים להם גם כאבי הילדות. את לא נולדת רק כאמא אלא גם הילדה שבך קמה לתחיה. דווקא כשכמעט הצלחת לשכוח ממנה היא מזכירה את קיומה הכואב. זו אכן תופעה מוכרת. הייתי ממליץ לך לשקול ללוות את עצמך בטיפול פסיכולוגי. לטפל בילדה שבך ובאמא שאת ולעזור לעצמך לקיים את ההבטחות החשובות שאת נותנת לעצמך, שתהיי אמא טובה ושלילדייך תהיה ילדות טובה. הרבה הצלחה, גדעון

שלום רב. במשך 9 ודשים אני נטלתי רסיטל נגד דכיאון. הוא מאוד עזר לי. עכשיו לפי המצתו של הפסיכיאטר הפסקתי אותם בהדרגה(במשך שבועיים לקחתי 10 מג' במקום 20 מג' ושבוע יום כן,יום לא-10 מג') עכשיו אני שבועיים שאני לא לוקחת כלום והופיעה לי תופעה מוזרה-בערב כול כמה זמן לאיזה שניה יש לי הרגשה שאני מאבדת הכרה,ומייד זה עובר. אחרי שעה או משהו כזה שוב אותה הרגשה-כאילו איבוד הכרה רגעי. יש מקום לדאגה? זה משהו ידועה? תודה

הלנה שלום, הכשרתי הינה כפסיכולוג ושאלתך נוגעת בתחומים שאינם בתחום הכשרתי. נסי לשאול בפורום פסיכיאטריה. בברכה, גדעון

בתי בת 4 ושלושה חודשים, מאד פרפקציוניסטית, משהו מגיל מאד צעיר, העניין הוא שיש לה פרפקציוניזם נמנע- אם היא חושבת שלא תצליח היא לא מנסה, יש לה סף תיסכול ממש נמוך, וכל "כישלון" מלווה בצרחות ובכי וממש קשה לה להירגע, במשך היום על כל דבר הכי פעוט היא בוכה וצורחת - שאלתי היא כיצד ניתן לעזור לה? לטפל בזה

שרון שלום, איך לעזור לה? בהרבה הרבה סבלנות והכלה. בעיקרון כדאי לבדוק באיזה תחומים היא מגלה יותר תיסכול: למשל במוטוריקה עדינה, בשפה, בחייה החברתיים. יתכן שהמטלות שהיא מציבה לעצמה או שאחרים מציבים לה , גבוהים מידי עבורה. לכן חשוב לעזור לה "לאסוף" הצלחות ולחזק אותה על הצלחות אילו. בתחום היותר בעייתי כדאי לבנות מעין תוכנית בו מורידים את רמת הציפיות והמטלות ומתחילים לבנות את הביטחון העצמי שלה שם. יתכן גם שתעדיפו להתייעץ עם איש מקצוע המומחה לגיל הזה, שיעזור לכם בהדרכה יותר ממוקדת מה ניתן לעשות. אולי תעדיפי בנוסף להתייעץ בקו להורה (03-6406888 , ימי א+ד בשעות 09:00 עד 15:00). בברכה, גדעון

מה אומר הביטוי גלישה פסיכוטית?

הכוונה לאפיזודה פסיכוטית קצרה. גדעון

אתה יכול לפרט בבקשה?

רציתי לדעת האם גם רופא משפחה רשאי לתת ונותן תרופות נגד דיכאון או שצריך לפנות בשביל זה לפסיכיאטר

אלמונית שלום, למיטב ידיעתי, רופאי משפחה רבים נותנים כדורים נגד דיכאון מתוקף היותם רופאים. את יכולה גם לשאול בפורום רפואת משפחה ופורום פסיכיאטריה. בברכה, גדעון

אני בת 32 בריאה בנפשי וחשבתי גם שאין לי אף הפרעת אישיות. אך לאחר שקראתי כאן בפורום על דבר דומה שקרה לי הבנתי שמי שעבר התקף פסיכוטי הוא סובל מהפרעת אישיות גבולית. לפני כשנה עברתי גלישה פסיכוטית ראשונה בחיי ומאמינה גם שאחרונה מאחר, שנדרש הרבה מאוד דברים שקרו סביבי בו זמנית שהיוו מתח רב "והמצחיק" הוא שזה קרה תוך כדי התכתבות באינטרנט וחשיפתי באחד מאתרי הפסיכולוגיה. חששתי שדברים הצטלבו לי שם עם המציאות החיצונית אך בו בזמן הכל היה מוטל אצלי בסימן שאלה. זה ארך כחודשיים והתארגנתי בחזרה ללא עזרה תרופתית. כיום עשרה חודשיים מהמקרה אני עסוקה בזה כמעט כל יום. מנסה להבין אם יש ל סכיזופרניה (אובחנתי בידי מס' רופאים שלא), האם איבדתי מהיכולות ומהאישיות כמו שקורה אחרי התקף פסיכוטי של פסיכוזה וכמו- כן, האם בכלל יש סיכויי לחזור להרגיש שלמה ולדעת שלא אבד בי שום חלק. אני כבר לא יודעת אם זו רק תחושה סובייקטיבית שלי או שאכן הצטמצמתי באופן אובייקטיבי. כל הפסיכיאטרים והמטפלת הפסיכולוגית אומרים לי שאני בסדר גמור (אבל אני לפעמים מרגישה שאולי הם מתחמקים מלספר ולתת לי את כל התמונה כולה) כיום אני לא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ולוקחת פאקסט 20 מ"ג ליום. לאחר הגלישה חוויתי חרדות גבוהות. עדיין אני לא מרגישה בסדר. אם לא סכיזופרניה אז הפרעת אישיות גבולית (על סמך הקריאה בלבד, ואני קראתי המוןן) אם לא זה אז הפרעת דחק- פוסט טראומתי או הפרעת סכיזואקטיבית. אני פורטת כאן המון מאחר, ועד היום לא הרגשתי שלוקחים אותי ברצינות, פטרו אותי בזה שאמרו לי שהכל בסדר ואני רק חרדה. אבל אני שואלת- איך ייתכן שאין שום השלכות בעקבות ההתקף הפסיכוטי- או שאין באמת וזה היה רק נקודתי כפי שהסבירו לי. תודה מקרב לב על התייחסות מעמיקה ורצינית לעיל דפנה

דפנה שלום, ד"ר קפלן כבר לא עונה על שאלות בפורום, אך בהיותו מייסד הפורום ומנהלו במשך כ-4 שנים, טוב לדעת שעוד זוכרים אותו. את שואלת איך זה שאין השלכות להתקף, אך נשמע לי שישנן השלכות: את ממשיכה להיות עסוקה איתו מידי יום, לא ברור לך אם חזרת לעצמך או לא, לא ברור לך אם הרופאים סתם מרגיעים אותך. כך שכמו שצפוי לאחר ארוע בעוצמה חרדתית גבוהה את ממשיכה להיות עסוקה במה קרה שם בעצם. לטעמי חבל שלא המשכת בטיפול הפסיכולוגי, כדי למתן במעט את תחושותייך ולהיות עסוקה בדברים הללו, אך לא לבד. בכל מקרה אני סבור שאי אפשר לאבחן דרך האינטרנט וגם לא לומר, שתמיד יש או אין השלכות לארוע פסיכוטי. כל מקרה לגופו. ולכן הכדור חוזר הן לתחושותייך הסובייקטיביות והן לחוות הדעת של מטפלייך. בברכה, גדעון

שלום רב לצערי הרב בימים האחרונים הגעתי להחלטה מודעת לחלוטין שאני משוגעת (וכל בנאדם משוגע כמובן צריך עזרה והכוונה). הבעיה היא כזאת: אני בת 24, סובלת ממצבי רוח חריפים מאוד, ז"א או שאני שמחה מדי (לפעמים שימחה ועליזות שעוברים את גבול הטעם הטוב) ובערך אחת לחודש אני נכנסת לדיכאון עמוק מאוד שנובע כתוצאה ממחשבות תורדניות שמתחילות ל"אכול אותי מבפנים" זה מתחיל בדכאון ונגמר בהתקפי עצבנות, אלימות וכעס (זה מאוד קשה לאנשים שנמצאים לידי) ובתקופה האחרונה אני ממש מרגישה שזה פוגע בחיי, כי לפעמים בגלל ההתקפים אני מתגלגלת לכל מיני מצבים שאחר כך אני לא מבינה איך בכלל הגעתי אליהם ומה בדיוק קרה ולמה הגבתי כמו שהגבתי. כאמור, זה החמיר מאוד בשנה האחרונה וכיוון שהתקפי הדכאון והכעס באים אחת לחודש קישרתי את התופעה לגלולות שלקחתי (הרמונט), הלכתי לרופא הנשים שלי, שיתפתי אותו בבעיה והוא אמר שהגלולות שאני לוקחת הן ממילא במינון נמוך והחליף לי את הגלולות לגלולות עם מינון עוד יותר נמוך (מינס), אך אני לא מרגישה שזה עוזר, ההתקפים של עליזות יתר ואז תוקפנות יתר ממשיכים, ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי, איבדתי שליטה לחלוטין על ההתנהגות שלי (וזה כבר גרם לכך שבן זוגי עזב את הבית) אני מרגישה חסרת עונים לחלוטין וזקוקה להכוונה איך לפתור את המצב הזה? תודה רבה בברכה חנה

חנה שלום, אני סבור שהיה רצוי שתתיעצי עם איש מקצוע: רופא - פסיכיאטר, לגבי בעיית מצבי הרוח שלך. מה שאת מתארת יכול להיות קשור למספר אבחנות אפשריות. היות וה"שגעון" קשור בד"כ למחזור, או מתרחש אחת לחודש, כדאי שהאבחנה תערך בצורה מיקצועית . קשה ולא נכון יהיה לתת אבחנה דרך האינטרנט, אך רוב מצבי "השגעון" לא מתרחשים בתדירות של אחת לחודש, זו גם הסיבה שנראה לי נכון לבחון קודם כל את הגורם הרפואי ורק אח"כ אם יהיה צורך לפנות אל הגורם הפסיכולוגי. בברכה, גדעון

שלום, אני כותב הודעה זו בשביל אימי.היא לא יודעת שאני כותב פה או אפילו מתעניין בצד הפסיכיאטרי של הבעייה שלה, אבל ללא ספק אני רואה שיש אצלה בעיה. אימי בת 55, לפני כשנתיים נפטרה אימה, שהייתה בן אדם אהוב וטוב. אימי מאוד קשורה אליה, היא נסעה עד לאוסטרליה (שם סבתי גרה), בשביל להחזיק את ידה בשעות האחרונות. מאז שחזרה התנהגותה מאוד קיצונית. היא נוחה להתעצבנות בצורה יוצאת דופן, במיוחד בימי שבת בה כל המשפחה מתאספת. היא יכולה בקלות מרתיחה להיעשות עצבנית, אחר ששמעה דבר שלא מוצא חן בעיניה, או דבר דומה שכזה. לעיתים קרובות דומה שהיא "מדברת את עצמה לדעת", היא מתחילה לדבר כשהיא במצב רוח סביר (לא עצוב ולא שמח*) ועד מהרה נהיית כועסת ועצבנית. היא מרבה להסתכסך עם אנשים, בעבודה בבית ועוד. היא מתלוננת שהיא כורעת תחת הלחץ, האמת שאנחנו בבית לא כל כך עוזרים, ה חטא ואנו מכים עליו, אבל נראה שזו לא הסיבה לכעס העיקרי שלה. זאת מאחר והלחץ שהיא מדווחת עליו קורה גם בחופשים ארוכים (קרי החופש הגדול- היא מורה*).. בכול אופן, אני לא יודע מה יכולה להיות הבעיה, אני לא כל כך מבין בזה. אני יודע שהיא לא תרצה לפגוש פסיכולוג, לכן אני כותב פה, בתקווה להבין מה קורה אצלה... זה נראה כאילו איזה גו'ק תפס אותה ומשתלט עליה באמצע... תודה רבה, מקווה לתשובה , ד'

ד שלום רב, אני מעריך את האיכפתיות שלך והדאגה לאימך. קשה לדעת מה בדיוק עובר עליה. האם זו תגובה לאובדן שחוותה לפני שנתיים או שמא לחצים אחרים שיש עליה. לדעתי יש מקום שהיא תתיעץ עם איש מקצוע , איך להתמודד טוב יותר עם הלחצים המופעלים עליה. לידיעתכם, הקרן לקידום מיקצועי בהסתדרות המורים מפעילה שרות מומחים להתמודדות עם קשיים ואתגרים הקרוי: "מודעות". מספר הטלפון: 1-700-700-158. בימים א-ה בשעות: 15:30 - 19:30. השרות הינו יחודי ומומלץ. ניתן להעזר ביועצים, פסיכולוגים ואחרים הן אינדיבידואלית והן קבוצתית. בהצלחה, גדעון

אתם יושבים בחדר עם המטפלת שלכם. סיפרת לה כבר על כל הטראומות הכי נוראיות שעברת. באחת הפגישות את יושבת מולה רועדת ומחליפה צבעים. מה תצפי ממנה שתעשה? 1. שתשב בצד ותשאיר אותך לבדך למקרה שתרצי לדבר. 2. שתנסה לעודד אותך ולשאול שאלות. 3. שתלחץ עליך שתספרי לה מה קורה איתך 4. שתאמר מילים חמות ומעודדות ואם זה לא יעזור שתתקרב אליך ותחבק אותך או תלטף אותך. בבקשה תענו לי על זה כיוון שזה יעזור לי לבחור באיזה כיוון ללכת לאחר המשבר שלי עם המטפלת שלי. אני מתחננת שתענו לי פליז!!!!!

3. שתלחץ עליך שתספרי לה מה קורה איתך

אני הולכת על תשובה 4, פשוט זה מה שמתאים לאישיות שלי, אבל כל מטופל הוא שונה עם צרכים שונים וכנראה גם כל מטפל הוא שונה, לפעמים היית רוצה את תשובה 4 ובסוף היית מגלה שבכלל היא מרגישה לא בנוח לגבי איך את תרגישי אם היא תתנהג כך, בחיי מניסיון, שוב הכי חשוב לדבר על מה היית רוצה ממנה ולא לכעוס או לברוח בגלל שהיא לא ידעה ועשתה משהו אחר, היא לא קוראת מחשבות נכון? מקווה שעזרתי לך

אני בוחרת ב-4 אך ללא חיבוק או ליטוף אני נגד מגע בטיפול. ברגעים אלו מה שהיה מדבר אלי זו תחושת העידוד והאמפתיה מצד המטפל! בכל מקרה כדאי לך ללבן את זה בטיפול איתה.

שלום לך, אז הנה קיבלת כמה תשובות ואני מקווה שזה יעזור לך במשבר או בהתלבטות מול הפסיכולוגית. לפעמים, גם פסיכולוגים הם רק בני אדם ולכן לא מצליחים לייצר את התגובה הכי טובה והכי "נכונה". לעיתים הם גם לא מצליחים לנחש מה מצפים מהם. אני ממליץ לך לדבר עם הפסיכולוגית שלך על תחושותייך ורגשותייך ורק אח"כ לבחור לאיזה כיוון ללכת. בברכה, גדעון

שלום גדעון רציתי להתייעץ עמך בקשר למטפלת שלי- היא עברה הכשרה לטיפול זוגי ומשפחתי, ולא ממש ידוע לי עד כמה היא מנוסה בטיפול פרטני קליני(למרות שהיא אומרת שהיא גם מטפלת זוגית וגם פרטני). אני מדגישה שהיא עובדת סוציאלית שאינה קלינית. אני בתחילתו של טיפול.(כ8 פגישות) האם להשאר אצלה או לעבור לידיים יותר מקצועיות. האם יש לה את ההסמכה המתאימה, יש לה את הכלים הדרושים על מנת לטפל בבעיות פרטניות- כמו דיכאון לייט, אובססיות למינהן, תלותיות ולא אפרט עוד...(אלא אם כן זה דרוש). האם חוץ מכימיה טובה (כמו שכולם אומרים)צריכים להיות דברים נוספים על מנת שהטיפול יצליח. תודה

ואולי אף הפרעת אישית גבולית (אינני יודעת עדיין...)

קשקשן...נים נים...:-)

שלום לך, קשה לענות על השאלה הנוגעת לעצירת טיפול לטובת מעבר לטיפול אחר. הייתי מציע לך לחשוב מה עוד מפריע בנוסף להכשרת המטפלת (והרי ההכשרה הזו היתה ידועה מראש, ואולי אף ההגעה למטפלת הזו הינה בעקבות המלצה). לעיתים התלבטות לגבי הטיפול מתחילה כמה שבועות לאחר שהטיפול מתחיל מסיבות שונות: יש שיפור ואז מתחילים לחשוב שהכל בסדר. או שנוגעים באזורים רגישים וכואבים, או שנבהלים מכל מיני תחושות שעולות בטיפול. לכן אולי השאלה שאת צריכה לשאול היא: למה "נזכרתי " בכל ההתלבטות הזו דווקא עכשיו? יתכן שמתוך הרהורים על השאלה הזו תצליחי לברר לעצמך גם מה לעשות בנוגע לטיפול. בהצלחה, את מוזמנת לעדכן אותנו, גדעון

שלום גדעון, הכשרתה של המטפלת לא היתה לי כ"כ ברורה מלכתחילה.(הבנתי שלא חשוב לאיזה מטפל הולכים) לאחר כחודש הבנתי שגם עובדת סוציאלית קלינית יכולה לטפל בבעיות מסוג זה. ואז נרגעתי...אך עכשיו התברר לי שהיא איננה מטפלת קלינית. לכן אני מתלבטת. זו הסיבה היחידה בנוגע להסמכה שלה. מהי המלצתך בנושא?

שלום גדעון , ברשותך אני כותב מה עברתי בתקופה האחרונה וההתלבטות שאני נמצא בה כרגע ( אני מצטער שזה ארוך אבל הייתי חייב ) אני סובל מחרדה חברתית ומכאבים פסיכו סומטים פוסט טראומטים, התחלתי טיפול תרופתי שהביא לשיפור משמעותי בחרדה ובכאבים , ואז התחלתי טיפול דינמי במקביל (כבר שנה וחצי - שנתים) שהביא להחמרה של הסימפטומים (הכאבים), בהתחלה תליתי את ההחרפה רק במצבי בגלל התכנים ו"הגילויים " שעלו בטיפול הדינמי , אך גיליתי והרגשתי שזה לא רק זה, שאלתי בפורום פסיכיאטריה:(יכול להיות מצב שאחרי שנתים של שימוש בסרוקסט במינון גבוה(40) ההשפעה שלו תפסיק למרות שאני לא מפסיק לקחת מידי יום? וענו לי: הסרוקסט אינו ממכר ואין ירידה בהשפעתו בנטילה ממושכת, האם יתכן שמדובר בהחמרה במצב הנפשי ללא קשר לסרוקסט? כל טוב דר' גיורא הידש) הבנתי שיש עוד מרכיב שגורם לאיזה שהו מתח תמידי ברקע וזה ההתנהלות שמסביב לטיפול (אם יש דבר כזה) והחלטתי להפסיק את הטיפול הפסיכודינמי ,אבל לפני שאני צעד כזה להתייעץ בפורום, ושאלתי בפורום פסיכותרפיה (לפני שידעתי שאתה כאן) "שלום, אני מטופל אצל פסיכיאטרית טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (דינמי) כשנה וחצי, המטפלת אף פעם לא מתחילה בזמן ז"א עיכובים שבין דקות לשעות, היא יכולה לבטל את הטיפול באותו יום כי יש לה מקרה דחוף... וכשהטיפול מתחיל בדר"כ מתקשרים אליה (פלאפון, טלפון) והיא אומרת שהיא חיבת לענות כי זה דחוף ... אבל אני שומע את השיחה וזה לא תמיד או כמעט אף פעם לא דחוף והיא עונה, גם כשהמשפחה מתקשרת.... כשאני מעלה את הנושא היא אומרת שהיא במהותה לא פסיכולוגית , היא רופאה , "וכזאת היא" . הטיפול עצמו כשהיא איתי הוא מצוין , מעולה, עד שמשהו מפריע... השאלה האם אפשר להגיע לאמון במטפלת כזאת, או לקרוא לחדר הזה "מקום בטוח"??? האם אני יכול בכלל להרגיש חשוב בענייה בנתונים כאלה ??? הרי המטרה בטיפול, ובעיקר בטיפול דינמי זה האמון זה היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל..." וד"ר גידי ענה לי: ידוע לי כי לעיתים בשירות הציבורי הטיפול נראה כפי שאתה מתאר וגם זה לא מקובל עליי מבחינה מקצועית. אם הטיפול נערך באופן פרטי, בוודאי שאין כל הצדקה להתנהגותה של הפסיכיאטרית. התסכול נוצר דווקא משום שכאשר היא איתך אתה מרגיש שהטיפול טוב. אני מתאר לעצמי שאם לא היית מרגיש טוב כשהיא איתך, לא היית מוכן לשאת התנהגות כזו. הקולגות שלי ואנוכי מנתקים את הטלפון לפני כניסתנו לשיחה. זה בוודאי לא מקום בטוח, אלא "טעימה" של מה יכול להיות מקום בטוח. השאלה היא האם סוג זה של נשים קשות להשגה אינו מושך אותך בדרך-כלל ומהווה חלק מהבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין והגבתי בפורום היום אני מבין שההתנהלות הזאת מעבר "לטיפול" היא גרמה וגורמת לסמפטומים להתגבר , ואני שואל איך אפשר לעשות דבר כזה פסיכולוג זה לא רופא שהטיפול הוא נטו בתוך החדר ,נטו השיחה (בעיקר בדינמי), אלא מרגע שאני נכנס ועד שאני יוצא, כל הקשר הזה, זה הטיפול ! אני מרגיש שאני מטופל בצורה חובבנית ולא רצינית ושנעשה לי עוול ,האם זה טיפול שנדון לכישלון מראש? וושוב ד"ר גידי ענה: שלום לפי תיאוריך, התנהלות הטיפול הפסיכותרפויטי (השיחות) אינה סבירה בעיניי והמלצתי היא לעבור למטפל אחר. את המעקב על הטיפול התרופתי תוכל להמשיך אצל הפסיכיאטרית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין בעקבות כך פניתי לפסיכיאטרית וביקשתי להפסיק בטיפול בגלל הנ"ל, התגובה הייתה שילוב של ילד פגוע, ערס עצבני ומאיים , ובן אדם אינטליגנט שמנסה לשמור על רמה של טיפול, (כמובן תוך כדי טלפונים) היא הגיבה בלגלוג זלזול כעס... חשבתי שאני לא בסדר אז שאלתי שוב בפורום : שלום, האם בטיפול אני יכול להעביר ביקורת ? ז"א מצד אחד אמרו לי שבחדר הטיפולים זה מקום שאפשר להגיד הכל ומצד שני כשאני לפעמים מעביר ביקורת למטפלת שלי (על צורת ההתנהלות של הטיפול- טלפונים אישים , איחורים...) היא מתעצבנת פוגעת ומאימת.... היא אומרת " זה לא פעם ראשונה שאתה מטיח בי בקורת בסופו של דבר אני בן אדם...." היא חוזרת על דברים שאמרתי לה בטלפון בצורה לגלגנית ומעבירה בקורת על הפרצוף הכעוס שלי.... האם זאת התנהגות נורמאלית שאני אמור לקבל בטיפול ? אולי אסור להעביר ביקורת? אולי בגלל שהיא פסיכיאטרית היא מרשה לעצמה לחרוג מהנורמה הפסיכולוגית? ושוב ענו לי : שלום לפי תיאוריך, תגובתה של הפסיכיאטרית אינה מקצועית. ייתכן שכדאי לך לבקש שאת החלק הפסיכותרפויטי (השיחות) תערוך עם פסיכולוג או עובד סוציאלי במרפאה ורק החלק התרופתי יישאר בידי הפסיכיאטרית. עם זאת, בגלל העומס במרפאות ציבוריות ייתכן שתרצה לשקול לקיים את השיחות בתעריף מסובסד במסגרת הביטוח המשלים של קופ"ח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין המתח שהיה לפני כל טיפול, אולי יבטלו את הטיפול ? אולי יקראו לי היום בהתראה קצרה ? וגם כשאני יגיע האם כן יהיה טיפול ואם יהיה כמה זמן הוא ימשך ואולי הוא יופרע עם מקרה "חרום"? וההמתנה הלא נעימה בחוץ אולי יכנס מישהו שאני מכיר... כל זה גרם למתח וחרדה ... מן הרגשה של ניצול התפקיד היחודי שלה ואז היא מרשה לעצמה לבוא מתי שבה לה ולענות למי שמתחשק לה , אבל אולי זה פוגע בי ?, בטיפול? הרגשתי כמו בן ערובה שלה - אתה רוצה טיפול אצלי תעבוד לפי התנאים שלי , לא העלתי בדעתי שלעבוד בתנאים שלה יכול לפגוע בטיפול ובי. הפסיכיאטרית ביקשה בסוף הפגישה המבישה הזאת שאני יחזור אליה עם החלטה , ומאז עבר יותר משבוע ואני לא מסוגל להתקשר אליה אני לא יודע מה לעשות ואיך להתיחס למצב הזה, אולי אני טועה בהסתכלות שלי? בכוונה פניתי אליך כי אולי אתה מכיר את הנפשות הפועלות... בתודה מראש האיש שנישאר עד הסוף וקיבל ממך כתבה מעיתון בקבוצה האחרונה ...

דין שלום, בנוסף אתה מוזמן לכתוב לאימייל האישי שלי נוכח היכרותי עם הנפשות הפועלות. בברכה, גדעון [email protected]

שלום גדעון , ברשותך אני כותב מה עברתי בתקופה האחרונה וההתלבטות שאני נמצא בה כרגע ( אני מצטער שזה ארוך אבל הייתי חייב ) אני סובל מחרדה חברתית ומכאבים פסיכו סומטים פוסט טראומטים, התחלתי טיפול תרופתי שהביא לשיפור משמעותי בחרדה ובכאבים , ואז התחלתי טיפול דינמי במקביל (כבר שנה וחצי - שנתים) שהביא להחמרה של הסימפטומים (הכאבים), בהתחלה תליתי את ההחרפה רק במצבי בגלל התכנים ו"הגילויים " שעלו בטיפול הדינמי , אך גיליתי והרגשתי שזה לא רק זה, שאלתי בפורום פסיכיאטריה:(יכול להיות מצב שאחרי שנתים של שימוש בסרוקסט במינון גבוה(40) ההשפעה שלו תפסיק למרות שאני לא מפסיק לקחת מידי יום? וענו לי: הסרוקסט אינו ממכר ואין ירידה בהשפעתו בנטילה ממושכת, האם יתכן שמדובר בהחמרה במצב הנפשי ללא קשר לסרוקסט? כל טוב דר' גיורא הידש) הבנתי שיש עוד מרכיב שגורם לאיזה שהו מתח תמידי ברקע וזה ההתנהלות שמסביב לטיפול (אם יש דבר כזה) והחלטתי להפסיק את הטיפול הפסיכודינמי ,אבל לפני שאני צעד כזה להתייעץ בפורום, ושאלתי בפורום פסיכותרפיה (לפני שידעתי שאתה כאן) "שלום, אני מטופל אצל פסיכיאטרית טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (דינמי) כשנה וחצי, המטפלת אף פעם לא מתחילה בזמן ז"א עיכובים שבין דקות לשעות, היא יכולה לבטל את הטיפול באותו יום כי יש לה מקרה דחוף... וכשהטיפול מתחיל בדר"כ מתקשרים אליה (פלאפון, טלפון) והיא אומרת שהיא חיבת לענות כי זה דחוף ... אבל אני שומע את השיחה וזה לא תמיד או כמעט אף פעם לא דחוף והיא עונה, גם כשהמשפחה מתקשרת.... כשאני מעלה את הנושא היא אומרת שהיא במהותה לא פסיכולוגית , היא רופאה , "וכזאת היא" . הטיפול עצמו כשהיא איתי הוא מצוין , מעולה, עד שמשהו מפריע... השאלה האם אפשר להגיע לאמון במטפלת כזאת, או לקרוא לחדר הזה "מקום בטוח"??? האם אני יכול בכלל להרגיש חשוב בענייה בנתונים כאלה ??? הרי המטרה בטיפול, ובעיקר בטיפול דינמי זה האמון זה היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל..." וד"ר גידי ענה לי: ידוע לי כי לעיתים בשירות הציבורי הטיפול נראה כפי שאתה מתאר וגם זה לא מקובל עליי מבחינה מקצועית. אם הטיפול נערך באופן פרטי, בוודאי שאין כל הצדקה להתנהגותה של הפסיכיאטרית. התסכול נוצר דווקא משום שכאשר היא איתך אתה מרגיש שהטיפול טוב. אני מתאר לעצמי שאם לא היית מרגיש טוב כשהיא איתך, לא היית מוכן לשאת התנהגות כזו. הקולגות שלי ואנוכי מנתקים את הטלפון לפני כניסתנו לשיחה. זה בוודאי לא מקום בטוח, אלא "טעימה" של מה יכול להיות מקום בטוח. השאלה היא האם סוג זה של נשים קשות להשגה אינו מושך אותך בדרך-כלל ומהווה חלק מהבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין והגבתי בפורום היום אני מבין שההתנהלות הזאת מעבר "לטיפול" היא גרמה וגורמת לסמפטומים להתגבר , ואני שואל איך אפשר לעשות דבר כזה פסיכולוג זה לא רופא שהטיפול הוא נטו בתוך החדר ,נטו השיחה (בעיקר בדינמי), אלא מרגע שאני נכנס ועד שאני יוצא, כל הקשר הזה, זה הטיפול ! אני מרגיש שאני מטופל בצורה חובבנית ולא רצינית ושנעשה לי עוול ,האם זה טיפול שנדון לכישלון מראש? וושוב ד"ר גידי ענה: שלום לפי תיאוריך, התנהלות הטיפול הפסיכותרפויטי (השיחות) אינה סבירה בעיניי והמלצתי היא לעבור למטפל אחר. את המעקב על הטיפול התרופתי תוכל להמשיך אצל הפסיכיאטרית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין בעקבות כך פניתי לפסיכיאטרית וביקשתי להפסיק בטיפול בגלל הנ"ל, התגובה הייתה שילוב של ילד פגוע, ערס עצבני ומאיים , ובן אדם אינטליגנט שמנסה לשמור על רמה של טיפול, (כמובן תוך כדי טלפונים) היא הגיבה בלגלוג זלזול כעס... חשבתי שאני לא בסדר אז שאלתי שוב בפורום : שלום, האם בטיפול אני יכול להעביר ביקורת ? ז"א מצד אחד אמרו לי שבחדר הטיפולים זה מקום שאפשר להגיד הכל ומצד שני כשאני לפעמים מעביר ביקורת למטפלת שלי (על צורת ההתנהלות של הטיפול- טלפונים אישים , איחורים...) היא מתעצבנת פוגעת ומאימת.... היא אומרת " זה לא פעם ראשונה שאתה מטיח בי בקורת בסופו של דבר אני בן אדם...." היא חוזרת על דברים שאמרתי לה בטלפון בצורה לגלגנית ומעבירה בקורת על הפרצוף הכעוס שלי.... האם זאת התנהגות נורמאלית שאני אמור לקבל בטיפול ? אולי אסור להעביר ביקורת? אולי בגלל שהיא פסיכיאטרית היא מרשה לעצמה לחרוג מהנורמה הפסיכולוגית? ושוב ענו לי : שלום לפי תיאוריך, תגובתה של הפסיכיאטרית אינה מקצועית. ייתכן שכדאי לך לבקש שאת החלק הפסיכותרפויטי (השיחות) תערוך עם פסיכולוג או עובד סוציאלי במרפאה ורק החלק התרופתי יישאר בידי הפסיכיאטרית. עם זאת, בגלל העומס במרפאות ציבוריות ייתכן שתרצה לשקול לקיים את השיחות בתעריף מסובסד במסגרת הביטוח המשלים של קופ"ח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין המתח שהיה לפני כל טיפול, אולי יבטלו את הטיפול ? אולי יקראו לי היום בהתראה קצרה ? וגם כשאני יגיע האם כן יהיה טיפול ואם יהיה כמה זמן הוא ימשך ואולי הוא יופרע עם מקרה "חרום"? וההמתנה הלא נעימה בחוץ אולי יכנס מישהו שאני מכיר... כל זה גרם למתח וחרדה ... מן הרגשה של ניצול התפקיד היחודי שלה ואז היא מרשה לעצמה לבוא מתי שבה לה ולענות למי שמתחשק לה , אבל אולי זה פוגע בי ?, בטיפול? הרגשתי כמו בן ערובה שלה - אתה רוצה טיפול אצלי תעבוד לפי התנאים שלי , לא העלתי בדעתי שלעבוד בתנאים שלה יכול לפגוע בטיפול ובי. הפסיכיאטרית ביקשה בסוף הפגישה המבישה הזאת שאני יחזור אליה עם החלטה , ומאז עבר יותר משבוע ואני לא מסוגל להתקשר אליה אני לא יודע מה לעשות ואיך להתיחס למצב הזה, אולי אני טועה בהסתכלות שלי? בכוונה פניתי אליך כי אולי אתה מכיר את הנפשות הפועלות... בתודה מראש האיש שנישאר עד הסוף וקיבל ממך כתבה מעיתון בקבוצה האחרונה ...

דין שלום רב, אני מעריך שמה שלא השתנה בהתנהגותה של הפסיכיאטרית במשך שנה וחצי גם לא ישתנה להבא. לכן עומדות לפניך כמה אופציות: 1. להמשיך בטיפול. (כמובן שמותר לך לדבר על תחושותיך ורגשותיך ולבקר התנהגות שלא נראית לך). 2. להפסיק את הטיפול ולפנות לטיפול אחר. 3. לעשות הפרדה, כך שאת הטיפול הפסיכיאטרי תמשיך לקבל אצל הפסיכיאטרית ואת הטיפול הדינמי אצל פסיכולוגית אחרת. אני סבור שהייתי בוחר באופציה השלישית כפי שגם המליץ לך ד"ר רובינשטיין. בברכה, גדעון

שלום, אני לא יודעת איך להציג את "הבעיה" שלי..התחושה שאני חייה איתה כבר כל כך הרבה שנים, שהיא אני, למעשה. מאז שאני זוכרת את עצמי. אני משערת שזה קשור לצורה שבה גדלתי, בית לא מאושר, כאוטי, חוסר הכלה של ההורים. דיכוי שלי וערעור הבטחון העצמי שלי עד העצם. המפלט שלי היה לעיסוק במראה החיצוני, ובטחוני העצמי הושתת על המראה. חלפו שנים, יצאתי מהבית, אבל אני ממשיכה לחיות במעגלים. קשה בכמה משפטים להסביר מהם אותם מעגלים, אפילו אני יודעת רק מעט עליהם, לא על הסיבות להם. אבל, אני חיה בפחד, מתוך הישרדות. יש לי תפיסת עולם מאוד אופטימית, פתיחות, אהבה, אמפטיה.. אבל הנוירוזות לוקחות פיקוד - פאסיביות, חוסר בטחון, חרדה, דיכאון, טורדנות כפייתית.. אני לא יושבת ובוכה כל היום, אלא במצב רוח טוב, אבל אני כל הזמן על המשמר, מבטלת מחשבות מפחידות (שדברים ישתנו, פחדים שונים - רציונאליים..) זה כאילו שאני מנהלת חיים סודיים. כלפי חוץ הכל תקין, אני לומדת, עובדת, גרה לבד.. אבל אני מאוד פאסיבית, אפילו את המינימום לא עושה, הכל מתקדם בקצב של קפאון, אני לא נכנסת לקשרים. אני אנסה להציג פרדוכס משונה. הפחד לחיות, הפחד מהאחריות שיש לי לגבי עצמי, לגבי הגוף שלי. אני לא סומכת על עצמי, מפחדת להזיק לעצמי, בכל מה שקשור לטיפול שוטף בעצמי, לדוגמא: מקלחת, צחצוח שיניים..אני לא ממש אוהבת לעשות את הדברים האלה, הכל מלווה בחשש, אני מודעת למה שאני עושה ומפחדת לגרום לנזק: לפצוע את החניכיים, לחפוף חזק מידיי/חלש מידיי...אני מייחלת לא להיות מודעת כ"כ להוויה שלי, וחושבת שזו לא באמת מודעות, זו מודעות על פניה, כי אני לא הצלחתי להבין עד היום מאיפה זה מגיע. למרבה הפלא זה מתחזק בזמנים שאני מרגישה יותר טוב, יותר יפה, שאני מסתכלת במראה ומרוצה ממה שיש שם ואז אני צריכה לשמור על זה..ואז מעגלים, מעגלים... לגבי טיפול- אני בטיפול פסיכואנליטי כבר שנים רבות. יש לי מטפלת מקסימה שעזרה לי לבנות חיים הרבה יותר טובים ולצאת מהבית. ניסיתי טיפול תרופתי בעבר ובשל תופעות לוואי הפסקתי. מה גם שאני מנסה לקיים אורח חיים בריא, ותרופות פסיכיאטריות לא מתיישבות ברעיון שלי לחיים שאני רוצה. אני לא אומללה, אבל אולי אני חייה חיי בועה ומצפה לי מחוצה לה חיים מסעירים יותר, אם כי פחות בטוחים, כנראה. אשמח לשמוע דעות. פיי

פיי שלום, מה כבר ניתן לומר במספר שורות קצרות שלא דיברת עליו וחשבת עליו בעשרות שעות של אנאליזה? המשאלה לחיות בביטחון הינה משאלה אנושית ושל כולנו. לחיות בבועה, או בתוך הבית יכול לתת תחושת ביטחון . אולם נראה לי שאת צריכה ל"אמן" את עצמך במצבים של חוסר ביטחון. האם שקלת לנסות טיפול התנהגותי במקביל לטיפול האנאליטי? משהו שיכול לתת דחיפה ליותר התנסות בחיים. לעיתים רק התנסות בחרדה יכולה להפחית חרדה. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

הי, האם יכול להיות שבן אדם יעדיף להיות לבד מאשר בסביבת אנשים ? ומצד שני רוצה להיות עם אנשים אך כאשר נמצא בסביבתם, מתאמץ בחיפוש נושאי שיחה. בסביבת אנשים חדשים עושה רושם מאוד מאוד טוב אך כאשר מכירים אותו לעומק לטענתו מתגלה הטיפוס האמיתי שלא חשבו שהוא כך – כזה הססן וחסר ביטחון ומשעמם (לא בטוח שכך הם מרגישים אך זו רק ההרגשה שלו) מוצא את עצמו משעמם ומצד שני מנסה "לרצות" את הסביבה בנוכחותו ומדי פעם זורק משפט או שניים ומהנהן אך מוצא את עצמו לא שייך לפורום החברתי למרות שמתאמץ להיות בעניינים שלא תמיד מעניינם אותו רק בשביל להיות "מקובל" שידברו איתו שוב ובמצב הפוך אף אחד לא יתאמץ למענו לעולם !!!!!!!!!!! כי זה עוד לא קרה ומעדיף אחד על אחד מאשר להרגיש חוסר שייכות או מה להגיד או מה יגידו כי "אני לא מעניין" אני משעמם" "אני מדבר רק שטויות" "אין לי מה להגיד" מוצא את עצמו זומבי אפטי, מוח ריק ממחשבות ועונה רק על נושא השיחה ולא מצליח לפתח שיחה לכיוונים אחרים. לא מצליח לחשוב על כלום כלום כלום ובטח שלא נושאי שיחה כי מן הסתם כולם "מקובלים" ואני לא ואולי מה שאגיד לא יעניין ויצחקו או לא יקשיבו או יסתכלו בהרמת גבה ויתעלמו כי אני נבלע מרוב חוסר עניין. מדובר על כל סביבה שלא תיהיה אם זה בסביבת המשפחה ואם זה בסביבת החברים הקרובים / חברים לעבודה, אפילו אנשים חדשים שמתפתחת איתם שיחה ועם הזמן השיחות הולכות ופוחתות כי אין על מה לדבר או שנמאס כבר לדבר בגלל שלא בא להם ועושים זאת מן הנימוס או בכדי לא לפגוע והם בטח לא יודו שזו הסיבה האמיתי – הרגשה שתמיד עושה רושם מוטעה על אנשים – מה יגידו הבעיה העקרית זה עם בני זוג – קשרים לא עלו על שלושה חודשים – חוסר אמון ביכולת לפתח מערכת זוגית תקינה ובריאה מחשש לשעמום וחוסר עניין לאחר מס' חודשים – אז מה יהיה הלאה ??? איך מחזיקים קשר של שנים כאשר מלווה אותך חוסר ביטחון קשה – אתה משעמם – ואין לך מה לומר ההרגשה שנלוות לאורך כל הדרך היא חוסר שייכות למקום ולפעמים חוסר שייכות לעולם. הסביבה הנוכחת באירועים הנ"ל כלל לא מבחינה בהרגשה של אותו אדם מהסיבה שהכל נראה "סבבה" כלפי חוץ. אותו אדם מקרין חביבות, סימפטיות, אכפתיות, אנרגיה, מרץ ועניין אם כי בפנים קיימות החששות המעורבלות – רמאות עצמית לשמה , משחק או פיצול אשיות – לא להראות לכל העולם שדפוק לך בחיים אם גם ככה מתרחקים ממך אז למרות שהכל חרא אתה אומר ומראה שהכל סבבה שבעצם זה לא כך דוגמא אוטנתית - יוצאים לטיול מהעבודה, לאותו אדם ישנם חברים מהעבודה אך בכל זאת חושש מי ירצה לשבת לידו ואם יתקרבו אליו. הוא מרגיש שהוא זה שצריך ליזום קרבה ועושה זאת כי אם לא ישאל מי רוצה לשבת לידו אף אחד לא יעשה זאת - ככל הנראה טראומה מודחקת (או שלא) מבית הספר, שנים על גבי שנים של חוסר מקובלות בחברה, ריחוק מצד הכיתה, צחוקים וזלזול בשל חולשות אופי ולימודים מאוד מאוד ירודים – מדובר בבית ספר דתי רק עם בנות ורצון למחוק שנים אלה מהזכרון שכנראה מן הסתם מלווה לאורך שנים. אולי היום היו מבחינים זאת כהפרעות קשב וריכוז מה שלא היה לפני 20 שנה מצד אחד יש את הרצון העז עד מאוד לתשומת לב (מי לא ?) ומצד שני - מה לעשות בשביל זה או איך ? אם לא אזום אף אחד לא מתקרב ואם אזום אז מה אומר ואיך אמשיך את השיחה - מבוי סתום בקיצור. מדובר על בחורה בגיל 35 (כמעט) רווקה - נפגעה רבות בחייה מהסובבים אותה, כל פגיעה רק מודחקת פנימה כי זה מגיע לי כך היא אומרת ולעולם לא חוותה אהבה, חסמה את עצמה רגשית מכל הכוונים "חיה על ריק" לדבריה שכלל לא דוגלת בשיטת השיחות מהסיבה שלטענתה הרגש כבר לא עובד והראש רק מדבר ולא מצליחה להפנים דבר פנימה ובטח שלא לדבר וזאת לאחר מס' נסיונות של שיחות היא לא מאמינה שמישהו יכול לעזור לה ובטח שלא להפתח לאנשים שרק רוצים להרע לה גם כשהייתה בטיפול – היא מהנהנת ומשתפת פעולה אך בסיום הטיפול חוזרת לשיגרה האפורה כאילו לא היה כלום- פשוט לא יודעת או מצליחה להשתמש בכלים איך ניתן לעזור ?

לחברה שלום, את מתארת בעיה שיש לחברתך: הן בעיה בינה לבין עצמה (ביטחון עצמי, דימוי עצמי וכן הלאה) והן בעיה ביחסים החברתיים והבין אישיים. בעיקרון הסיוע היותר עמוק הינו טיפולי. כחברה את לא יכולה ולא צריכה להיות מטפלת שלה אלא לתמוך ולהיות איתה כמו שחברות טובות עושות. נסי לשכנע אותה לתת צ'אנס לטיפול ואולי גם לשלב טיפול קבוצתי עם טיפול אישי, כך היא תוכל לקבל פידבק מאחרים ולא רק ממך על עצמה ולעבד זאת בטיפול האישי שלה. בהצלחה, גדעון

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

למנהלי הפורום שלום, הייתי רוצה לשאול אם אתם מכירים בעלי מקצוע העוסקים בכירולוגיה/כירומנטיקה. אם כן, אשמח לקבל מספרי טלפון. תודה

עודד שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על בעלי מקצוע מסיבות מובנות. אולם יתכן שמשתתפי הפורום מכירים ויוכלו להמליץ לך. בברכה, גדעון

שלום רב, לאחרונה התוודעתי לבת דודתי חדשה שעברה לגור בארץ. הילדה בת 13 ועדיין מרטיבה במיטתה. לא כל יום אך מספר פעמים בשבוע. יש לציין שאמא דכאונית ושקועה בעצמה וסביר שלכן לא טיפלה בבעיה עד כה. מה השפעות ארוכות הטווח (פרט לבעיות בדימוי העצמי) שעלולות להיות לידה כזו? האם הדבר מבטא מצוקה קשה? האם זה אומר שיש פגיעה בבית בילדה? מה כדאי לעשות במצב כזה? מדוע זה קורה - שמתבגרת תתנהג כך? מה זה אומר? תודה

שלום רב, את מתארת תופעה של הרטבת לילה שיכולה להיות על רקע אורגני או על רקע פסיכולוגי. בודאי שאין להשאיר את המצב כמות שהוא ויש לאבחן ולטפל בו. בתחילה יש צורך להגיע לאבחנה האם מדובר על בעיה פסיכולוגית או אורגנית ובמידה ומדובר על בעיה פסיכולוגית יש לטפל בה אצל אנשי המקצוע המתאימים. (ישנם פסיכולוגים המתמחים בתחום זה של הרטבת לילה). הייתי ממליץ לפנות תחילה לרופא משפחה כדי לשלול בעיות אורגניות וממנו להמשיך את התהליך. בברכה, גדעון

שלום גדעון, תודה על התשובה. התלוותי אל הילדה לרופא המשפחה לבדיקת דם עקב חשש לאנמיה וסיפרתח לו את הכל (משום שהייתי ללא אימה של הילדה) ואת השלילה של בעיה אורגנית כבר קיבלנו. הוא שאל איך זה שהעניין לא טופל עד עכשיו ושרמזתי על הזנחה הוא הנהן במבט של : עכשיו הכל ברור. מה לדעתך יכול לגרום לבעיה שכזו? ואם הבעיה היא אכן פסיכולוגית - מה ההשפעה שלה לטווח ארוך הלחא הילדה כבר ממש גדולה. אני מודה לך מאוד.

שלום גדעון, בעבר גם אצלי היתה תופעה של הרטבת לילה, כמובן שמאז עברו כמה שנים טובות. האם רצוי לספר זאת למטפל?

שלום, בן 24 , מסבה רפואית הומלץ על התאמת עדשות מגע. לא משנה עד כמה הצוות במרפאת האופטמריסט היה נחמד, ולא משנה עד כמה האופטמטריסט נחמד, מתלוצץ ובעיקר סבלני.... ולא משנה כמה האופטמריסט מקצועי ומימן ובעל ניסיון רב שנים ולא משנה שיש לו המלצות מהרופאה המטפלת בקהילה .... אתמול בבדיקה הכל היה בסדר עד לקטע בו הייתי צריך לשתף פעולה עם האופטמריסט הצעיר להכנסת העדשה....ועוד המחשבה על הכנסתה על ידי בניסיון לתרגול.... ואז ניסיון הרכבת העדשות שהיה מאוד טראומתי....כל כך טראומתי שאני עד עכשיו עוד לא נרגעתי מעוצמת הפחד שאחזה בי בעת הכנסת העדשה וניסיונות ההכנסה... מעצם המקום שבו נוגעים לי בעין או מכניסים אליה חפצים ויש את רפלקס העפעף הנסגר אוטמטית.... ובא לצרוח למה ? למה חייבים עדשות? לא רוצה ואפילו בתרגול נסיתי לתרגל הסרה, אך הרכבה לא הצלחתי לעבור את המחסום ולהכניס העדשה לעין ..ותמיד או שהעין נסגרה או ש"נתקעה " בעפעפיים מתוך פחד לא להכניסה......בשלב זה, שגם המתרגלת לא הרגישה טוב ביקשתי להפסיק התרגול ולבוא בפעם אחרת... יצאתי משם בתחושה לא נוחה, לא בגלל שהעדשות לא היו נוחות (פרט להתחלה בה יצא דצעות והייתה הצקה של העדשה שלאחר זמן מה, התרגלתי), לא בגלל שלא היו מספיק סבלניים אלא בגלל שהפחד השתלט על הכל, ואף האופטמטריסט הצעיר התייאש מהר מאוד ואמר שאולי אני לא מתאים לעדשות לאחר הלחץ שנכנסתי אליו בהכנסה הראשונית... לאחר מכן הכניסו לי בעין ימין ולאחר המון שכנועים וניסיונות ניסו להכניס לעין שמאל , שבסוף אף הקטינו הקוטר בעין שמאל כדי להקל על ההכנסה , והצליחו שוב על לאחר כמה שכנועים נוספים.... וממש אבל ממש לא בא לי לחזור לשם , לחוויות התרגול ולחויית ההכנסה והוצאת העדשות.... אני מרגיש מצד אחד שאני בידיים טובות אך מצד שני מה יהיה באשר הפחד והאם אוכל להתגבר עליו ואיך? כי כעת עברו כמה זמן מהבדיקה הארוכה והחביבה שהייתה במרפאת האופטמריסט, והרגשנו שיש על מי לסמוך ולא מנסים לדחוף לנו בכל מחיר מכירה...אבל אני עדיין לא התאוששתי ממה שקרה בהרכבת העדשות ואני חושש מאוד מפגש בתרגול שלא יילך ובעיקר שלא ארצה.. שהפחד ינצח .... אולי לא כדאי להרכיב עדשות? זה כל כך מסובך ומפחיד.... יש לציין כי הרגישות למגע היא לא רק בעיניים ומגע ע"י אחר הוא מרתיע דוחה ומרחיק ומקפיץ... וגם מגע עצמוני בחלק מהאיברים הרגישים ואף האינטימי בעייתי עבורי.. אני עדיין לא ראוה עצמי שם עדשות... שהן הכרח רפואי בשלב כזה או אחר של החמרה במצב הרפואי בעיניים ומצד שני אין לו חלופה מספיק טובה....אבל כשלא רוצים, זה לא יצליח.... האםם ישפתרון?

כפיר היקר, הרגישות למגע שתיארת היא אכן גבוהה ומטרידה. אני לא יודעת באיזו מידה העדשות הן הכרח רפואי עכשווי, אבל בכל מקרה נראה לי נכון לטפל בבעיה. האם כילד טופלת בהקשר לרגישות העורית הזו? אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי אצל פסיכולוג קליני. יתכן שגישות טיפוליות שיש להן מימד גופני (כמו ביו-פידבק) יוכלו לעזור. בהצלחה, ודווח לנו בהמשך מה קורה עם העדשות... אורנה ראובן-מגריל

ליאת שלום, בילדותי לא טופלתי באופן ישיר ברגישות העורית אם כי היו הרבה נק' בחיי בילדות ובמהלך ההתבגרות המוקדמת שבה גבולות הגוף לא היו מספיק ברורים וההרגשה הייתה שלמרות שחלקם עשו זאת במסגרת תפקידם -(רופא, אחות וכו') עדיין הגוף שלי היה נתון בידי האחרים וכולם היה מותר לעשות בו מה שהם רק רוצים.... התחנכתי עקב הטיפולים הרפואים שגם אם לא נעים לא מתנגדים.. זה עבד כשאחרים חוץ מהצוות הרפואי היו נוגעים גם כשלא נעים ואני מתנגד.. ובדר"כ התנגדות גררה אחריה החרפה. אז קיבלו המסר השגוי שזה נעים לי.. וכך לא יצאתי ממעגל קסמים שכיום כבוגר אני מאוד רגיש למגע.... היום , אני במקרה בטיפול דנמי בגלל קשיים רבים ואחרים שבין היתר גם הקושי הזה עלה, בהקשר אחר לגמרי, ואני פוחד שהמטפלת הדינמית לא תדע לטפל בקשיים היומיומיים לא באבסטרקט... העדשות הן צורך רפואי ולא אסתטי, כלומר רופאת עיניים המליצה על עדשות מיוחדות שמשפרות הראייה ברמה יותר גבוהה וחדה ממשקפיים.... אבל בכל מרה תודה על ההתייחסות...

שלום יש לכם אחלה של פורום,נורא מעניין. רציתי להתייעץ לגבי טיפול פסיכולוגי שעברתי והוא הסתיים לפני שנה וחצי. היה ביננו קשר טוב מאוד היא ידעה מה הרגשתי כלפיה שיתפתי אותה בהכל.עד שבאיזשהו שלב ראיתי בה אך ורק מטפלת ולא מעבר לזה מה שסימן שהתקדמתי מאוד והגעתי מסקנה שאני יכולה להפסיק את הטיפול,שאני יכולה להסתדר לבד. לאחרונה התעוררו לי שוב קשיים רבתי עם בעלי הוא עזב את הבית לכמה ימים ורציתי שוב לקבל תמיכה מאדם אובייקטיבי אז פניתי מטפלת אחרת.הבעיה שאני לא מפסיקה לחשוב על הפסיכולוגית הקודמת וזה לא נראה לי הוגן לדבר על געגועי למטפלת הראשונה בטיפול אחר. מה לעשות שהפסיכולוגית לא יוצאת מראשי זה מרגיש לי מעין התמכרות זה לא סתם עוד מחשבה או געגוע סתם כמו שמתגעגעים לחבר\חברה זה הרבה יותר.אני אומרת לעצמי אני אלך אליה פעם אחת ואחרונה כמו נרקומן שאומר לעצמו"מנה אחרונה וזהו"

בעצם השאלה שלי זה אם כדאי ללכת לפסיכולוגית הזאת שוב? אני מקווה לקבל מכם תשובה מהירה וכנה. תודה רבה רוני

שלום לך, אני הייתי בחום ממליצה לך לחזור לאותה המטפלת, הרי הסתדרתן מאד לא? אני בטוחה אם כך שגם הפעם היא תוכל לעזור לך, אני לא הייתי רואה את זה כ"התמכרות" אלא כמקום בטוח לחזור אליו לא?

שלום רוני, אני נוטה להסכים עם יפית, שאין כל סיבה לא לחזור למטפלת שמכירה אותך היטב וקיים ביניכן קשר משמעותי. מעבר לכך, במידה ותחליטי להישאר בטיפול הנוכחי, ההתמודדות עם געגועייך למטפלת הקודמת היא לחלוטין עניינה של המטפלת עצמה, ואת לא צריכה "לחסוך" זאת ממנה (כשם שכדאי לא "לחסוך" ממנה תחושות אותנטיות אחרות...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם יש מקום טיפולי ואיכותי לאנשים פגועי נפש בטווח הגילאים 50-60 ומעלה? הבעיה היא שהבן אדם הספציפי עליו אני שואלת, לא עבר שום טיפול בעבר, אך מצבו הנפשי אינו נורמלי וזקוק לטיפול כלשהו היות והוא מנותק מהמציאות, בעל התקפי זעם ועצבים, דכאוני עם טורדנות כפייתית וכו'... האם יש מקום כזה ? שמעתי שיש הוסטלים אך לדעתי ההוסטלים האלו משמשים בדרך כלל אנשים צעירים? אני מחפשת מקום שיכול לספק שירותים רפואיים-גופניים לאנשים בגיל הזה בנוסף לעזרה נפשית. לא סומכת כל כך על מוסדות המדינה מבחינת איכות..יש גם מקומות פרטיים? תודה

שלום חרציצית, על-מנת להגיע להוסטל (שאגב, אינו מיועד דווקא לאנשים צעירים), יהיה בכל מקרה צורך לעבור דרך מערכת כלשהי שתאבחן את מצבו של האדם עליו כתבת. לכן, נראה לי נכון כן להתחיל בפנייה למערכת הציבורית, ולהתייעץ עם אנשי המקצוע שם שבוודאי ישמחו לתת מידע גם על מוסדות פרטיים. בנוסף, אני מזמינה את משתתפי הפורום להתייחס לבקשתך להמלצות ספציפיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שולחת כמה קישורים שאולי יעזרו בתפוז יש אתר שעונים בו בנושא זה בדיוק הם יוכלו לכוון אותך הכי טוב הוא נקרא בריאות הנפש שיקום והחלמה http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=1257&pass=1 תוכלי גם לנסות ב אנוש http://www.enosh.org.il/ ישנו גם מכון סאמיט http://www.summit.org.il/ כמו כן: http://index.nana.co.il/category.asp?cat=3335&gr=1 בהצלחה

שלום אורנה, רציתי להתייעץ עמך בקשר למטפלת שלי- היא עברה הכשרה לטיפול זוגי ומשפחתי, ולא ממש ידוע לי עד כמה היא מנוסה בטיפול פרטני קליני(למרות שהיא אומרת שהיא גם מטפלת פרטני וגם יחיד). כלומר היא עובדת סוציאלית שאינה קלינית. אני בתחילתו של טיפול. האם להשאר אצלה או לעבור לידיים יותר מקצועיות. או שמא יש לה את הכלים הדרושים על מנת לטפל בבעיות פרטניות- כמו דיכאון לייט, אובססיות למינהן, תלותיות ולא אפרט עוד...(אלא אם כן זה דרוש). האם חוץ מכימיה טובה (כמו שכולם אומרים)צריכים להיות דברים נוספים על מנת שהטיפול יצליח. תודה

(למרות שהיא אומרת שהיא גם מטפלת *זוגית וגם יחיד)

שלום אין לי כינוי, בעיקרון, העדפת הכשרה טיפולית מסויימת על-פני אחרת היא עניין של בחירה. יש מטפלים מצויינים שהוכשרו בדרכים שונות (פסיכולוגיה קלינית, עבודה סוציאלית קלינית, תרפיה באומנויות ועוד). כמו בכל תהליך של קבלת שירות, כדאי לשוחח עם המטפל על הכשרתו, על האוריינטציה הטיפולית שלו ועל ניסיונו, ולנסות להתרשם האם אנחנו חשים בנוח וסומכים עליו/ה. מעבר לזה, אין "כללי אצבע" שלפיהם אפשר להחליט מי מטפל טוב... אני מציעה לך להעלות את החששות שלך בפגישה עם המטפלת. חשוב שהיא תדע כיצד את מרגישה, ואולי היא תוכל להבהיר את דעתה בנוגע לטיפול. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה האם מבחינת ההכשרה שהיא עברה, אני רוצה לציין שהיא עו"ס שאינה קלינית ומטפלת זוגית, מסוגלת לתת מענה לדברים שציינתי. בנוסף, שאלתי אותה בעבר (לשאול אותה שוב?)על הכשרתה ואם היא מסוגלת לטפל כראוי, והיא אמרה שכן. רק שלאחר מכן הבנתי שישנו הבדל בין עו"ס לעו"ס קלינית. תודה

אני בת 28,יש לי שני ילדים 4 וחצי 8 חודשים,לא קיבלתי וסת מאז הלידה.האם יש לזה קשר שאני בדיכאון? לאחרונה דווקא קורים לי דברים טובים,התחלתי עבודה חדשה ומכניסה יותר,התחלתי ללמוד נהיגה ואני בסיום התואר. אבל לפני שבועיים התחיל לי כזה דכאון,אני בוכה ולא מרוצה מעצמי אני שונאת את עצמי בעיקר על זה שעליתי 3 ק"ג מה שירד לגמרי אחרי הלידה. האם כשאקבל וסת אני אחזור לעצמי נפשית וגופנית? האם זה יפתור לי את הבעיות הנפשיות ואת בעיית המשקל שלי,כיוון שזה ממש מחמיר לי את הבעיה הנפשית והדכאון.

שלום דיכי... אני חושבת שאת שמה משקל גדול מדי על המחזור החודשי, ועל מה שאמור להתרחש כשתחזרי לקבל ווסת באורח סדיר. כדאי לטפל בתחושת הדיכאון ללא קשר למחזור (וכמובן, אם קבלת הווסת תקל עלייך אז הרווחת, אבל לא כדאי לחכות לכך מבלי לטפל בדיכאון עצמו). מאחר ואת כבר אימא מנוסה, את יודעת שלצד העונג יש גם עומס רגשי גדול, במיוחד כשאת גם לומדת ועובדת. אז טפלי בעצמך! חשבי על כל הדברים שיכולים להקל עלייך, משיחה עם חברה קרובה ועד ייעוץ אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ויישמי אותם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך לדעתי מה שאת צריכה לעשות קודם כל זה לנשום אח"כ תירשמי למכון כושר מה שיקל עלייך בירידה במשקל וייתן לך אנרגיות ויחחזק אותך גופנית שנית חישבי על כל הדברים החיוביים שקורים לך ואל תהי בדאגה בגלל המחזור הוא לא מגיע כי את מתוחה וחושבת כל הזמן מדוע אני לא מקבלת,אז חייכי לעולם נסי ליישם ולהפנים חישבי וחיובי ותחייכי לעולם את תראי הכל יסתדר והאמת שכבר בסדר אל תתני ל3קילו האלו לעצור אותך בדברים תוציאי מעצמך את המיטב שאת יכולה תודי על מה שיש ויש הרבה והכל לטובה בהצלחה ,מקווה שאפילו במיקצת עזרתי!

שלום יש לי ילד בן 10 ונראה לי שהוא סובל מחרדות מסוימות. יש נושא שהוא רגיש אליו במיוחד וזה: היחסים ביני לבין בעלי. ה"מצחיק" הוא שהיחסים שלנו מצוינים אבל אם יש לנו ויכוח קטן , ולא משנה על מה, הילד ישר נכנס ללחץ ואפילו מתחיל לבכות. כבר כמה פעמים אני מנסה לדבר איתו ומסבירה לו שאני ואבא מאוד אוהבים אבל קורה שיש לנו ויכוחים או חילוקי דעות, אנחנו מיישרים אותם והכל בסדר , אז הוא שואל אם אולי פעם בעקבות ויכוח,נתגרש? אני חושבת שכל החששות הם בעקבות סיפור גירושים של אחי שמתרחש ממש עכשיו ינמשך כבר יותר משנה.הוא היה חשוף לסיפור כמו כולנו והאמת היא שלא ניסיתי להחביא או להסתיר ממנו דבר. איך אני מחזירה לו את הביטחון ושלוות הנפש לפחות בענין הזה? באופן כללי , הוא מאוד דואג לי, ואני חושבת שאם כל כך מפריע לו כשאני מתווכחת עם בעלי , זה מכיוון שהוא חושב (או מרגיש) שאני עצובה או לוקחת ללב. מה עלי לעשות כדי שיהיה פחות רגיש למה שקורה לי? הוא בסך הכל ילד קטן, הוא לא צריך לקחת ללב דברים כאלה. תודה

שלום חני, ניכר שבנך קשוב אליך, ורגיש למה שהוא תופס ככאב רגשי. אני מניחה שאלו הם מאפייני אישיות כלליים שלו, כלומר הוא ילד רגיש וקשוב לאחר, וקרוב לוודאי שיהיה גם אדם בוגר כזה... אלה הם בסך הכל מאפייני אישיות יפים וטובים, אבל את צודקת שכדאי ללמד את בנך גם לשמור על עצמו. במקרה שתיארת, נראה לי נכון להמשיך ולהסביר לו, ככל שיידרש, שהקשר בין הוריו אינו בסיכון. אפשר להסביר לו מה קורה במשפחה של אחיך, ולהבהיר שפרידות יכולות להתרחש אבל את ואבא אינכם בכיוון... בנוסף, כדאי להבהיר לו שהקשר הזוגי שלכם הוא לחלוטין באחריותכם, ובכך להוריד ממנו אחריות שאולי הוא מרגיש. בקיצור, להמשיך להסביר ולהסביר... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב! בני בן 8.יד חרוץ נבון ממושמע .אין בעיות בביה"ס,בבית,ולא בריאותיות,חברותי ומתחשב. בשנה האחרונה החל לנשוך את שרוול חולצתו או את הצווארון שלה או עצמים אחרים. בריאות שיניו תקינה.הוא טוען שמשהוא בשיניו גורם לו לרצות לעשות זאת.מה גורם לו לזה,מה הפתרון?בפורום הילדים אמרו שאולי זה בעיה התנהגותית ועליי לפנות לפסיכולוג. מה דעתכם? בברכה אמא מודאגת.

שלום יעל, ההתנהגות של בנך יכולה לנבוע מסיבות רבות. היא יכולה להיות התנהגות חסרת כל משמעות (מעין "הרגל" שאינו מדאיג כלל), יתכן שהוא מבטא באמצעות הנשיכות מבוכה או מתח שאינו יכול להסביר במילים, ויתכן שמדובר ב"טקס" שיש לו משמעות כלשהי עבורו. אי אפשר לדעת זאת מבלי לשוחח עם בנך, ולכן במידה וההתנהגות חוזרת על עצמה פעמים רבות ביום ומטרידה, אני ממליצה לשוחח עם פסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים. בהחלט אפשר להשתמש בשירותי השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי), אליהם ניתן לפנות בקלות באמצעות יועצ/ת בית-הספר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני במתח כבר כמה שנים ובשנה האחרונה זה התגבר. יש לי פחד ממקומות סגורים, אני נוטה להתרחק מחברה, אני מפחד לקחת שליטה, אני חולה סכרת ואני מפחד מסיבוכים למרות שאני שומר על איזון, אני מרגיש לפעמים התקפי חרדה שמתבטאים בנשימות קצרות ומואצות, אני במתח כל הזמן... אני מרגיש כבר חצי שנה עיקצוצים ברגליים וקפיצות של שרירים, זה התחיל ברגל שמאל, עבר לרגל ימין, ועכשיו אני מרגיש את זה גם בידיים ולעתים גם בצוואר, אני גם מרגיש מעין רעד בכל הגוף כתוצאה מכך. מה עליי לעשות ? יש לציין שאני סובל מבלט דיסק ונאמר לי ע"י רופא עמוד שדרה וגב כי אין זה נובע מהגב למרות שאני חושש שכן. האם מומולץ לי טיפול כלשהו להפגת המתחים ולהפסקת התחושות המטרידות הללו? העיקצוצים מלווים אותי כל יום - כל היום.

שלום ה.ש., בהחלט כדאי לקבל טיפול. אני מציעה לפנות לייעוץ בשני מסלולים במקביל: ייעוץ פסיכיאטרי לגבי תרופות נוגדות חרדה, וייעוץ אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה (לרוב מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי). אל תמשיך לסבול לבד... אורנה ראובן-מגריל

???

שלום רינת, וכולם, אני רק מזכירה שהמלצות על מטפלים אנו לא מפרסמים בפורום עצמו, אלא כותבים למייל האישי. בהצלחה במציאת מטפלת, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילדה בת שנתיים וחצי. בחודשיים האחרונים היא החלה לספר לי כל מיני סיטואציות אשר מובילות אותי לחשוב כי היא מוטרדת מינית ע"י מישהו. הייתי מאודרוצה לדעת מה היא הדרך האידיאלית לטפל בנושא ולא לפגוע בילדה. חשבתי שקריאת ציורים או ע"י משחק היא התשובה הנכונה. אני מאוד ישמח לשמוע את דעתך ובנוסף לקבל המלצות של שניים שלושה פסיכולוגים לילדים בנושא. אני גרה באזור המרכז קרוב לשדה התעופה כך שאזור ת"א יהיה נכון בשבילי. המון המון תודה

שלום גילה, הדרך הטובה ביותר לטפל בנושא, זה לוודא לפני הכל שהילדה נמצאת 24 שעות ביממה בסביבה מוגנת. אם יש לך חשד, ולו קל שבקלים, שהילדה עוברת סוג של הטרדה, יש לוודא שבכל שעות היממה היא נמצאת בהשגחת מבוגר אחראי. זה אומר לבדוק מה קורה בגן (אם היא בגן), מיהן הדמויות בהן היא נתקלת ביתר השעות (בייביסיטר, אחים, בני דודים, חברים, או קרובי משפחה אחרים מכל קרבה שהיא). רק לאחר שוידאת שהילדה מוגנת, אפשר יהיה לחשוב על דרך לתחקר אותה. ככלל, ציורי ילדים הם דרך אפשרית להגיע אליה, אבל לשם כך צריך איש מקצוע מיומן. כך גם בנושא משחק חופשי. פנייה לפסיכולוגית ילדים היא אכן הדרך הראוייה. מקווה שיגיעו לך המלצות דרך המייל. אם לא, תוכלי לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי שבמקום מגורייך ולבקש סיוע. גם מרפאות בריאות הנפש של ילדים ונוער טובות מאד לעניין זה. בהצלחה ליאת

רציתי רק להוסיף פרט חשוב לגבי הבעיה שציינתי: הילדה מתגוררת בשכונת התקוה, היא ילדה ללא בעיות חיצוניות או פנימיות שיכולות לעשותה בולטת או מושא ללעג, נהפוך הוא, האוכלוסיה בבית הספר בו היא לומדת בעייתית מה והיא סומנה דוקא על רקע שונותה החיובית מהם (ציונים, מצב סוציו-אקונומי וכו') ולכן מעבר בית ספר במקרה זה הינו חיובי ואף הכרחי בעיני. צוות ההוראה עורב זה מכבר ואני באמת מקוה שיש להם הכלים לעזור בהקדם האפשרי. בכל מקרה תודה על התייחסותך והעצות הטובות

היי, לצערי, חרם זו תופעה שמתרחשת גם בבתי ספר 'צפוניים' למהדרין. ילדים הם ילדים הם ילדים... מקווה שהעניינים יסתדרו בכי טוב, ונשמח לשמוע עדכון. בהצלחה ליאת

אהלן, אני גבר בן 28 וגר עם זוגתי. אנחנו ביחד קרוב ל-3 שנים. יש לי בעיה והיא שאינני ממהר להתחתן. אולי זו לא בעיה כל כך גדולה אבל זוגתי רוצה לדעת שיש לה עתיד איתי ואני איני יכול להתחייב לכך. הבעיה היא שאני לא סגור על עצמי, והשאלה שלי היא האם יש לי בעיה פסיכולוגית להתחייב בכלל או שמא איני יכול להתחייב לבחורה הספציפית הזאת. סה"כ אנחנו אוהבים והמערכת יחסים שלנו טובה ברובה חוץ מספקותיי שדי הורסות את האווירה, וכמובן משרה עליי חוסר מנוח מאחר ואני מרגיש מחוייב, או לחילופין מרגיש שאני "מבזבז" את זמנה של זוגתי מאחר ואיני יכול להבטיח לה חופה וקידושין. היא רוצה ללכת לטיפול/ייעוץ זוגי, אל אני אישית חושב שזה לא יעזור מאחר והבעיה כאן היא שלי ולא של שנינו. האם פסיכולוג יכול לעזור לי בעניין? האם פסיכולוג יכול לתת לי את התשובות לבעיית התתחייבות שלי? האם טיפול/ייעוץ זוגי הוא בכלל רלוונטי בנושא הזה? הדבר מאוד מטריד אותי ואינו נותן לי מנוח. אני חושב על זה רוב שעות היום ואינני יכול להגיע להחלטה הנכונה מאחר שאני מרגיש שאם אתחתן עם אותה בחורה אולי החתונה תעלה על שרטון ונאלץ להתגרש, ומצד שני אינני בטוח שאני רוצה לאבד אותה. אשמח לכל תגובה/ייעוץ/הדרכה...

אורן יקר, ההחלטה על נישואין היא החלטה הרת-גורל, וההתלבטות בנושא נראית בעיני טבעית ותואמת. אם היינו שולחים לטיפול את כל הגברים המתלבטים, הקליניקות היו קורסות באי-ספיקה. כמי שנמצא בתוך מערכת זוגית קרובה ויציבה כבר שלוש שנים, אני מאמינה שלא מדובר בפתולוגיה קשה סביב קשר ומחוייבות, אלא בבלבול ובספקות הטבעיים הייחודיים לסיטואציה של גבר שמופעל עליו לחץ להתחתן. גיל 28 הוא עדיין צעיר, ולגיטימי לחוש 'לא סגור'. תן לעצמך את הזמן. כמובן שבמסגרת טיפול תוכל ללבן את כל הספקות והלבטים שלך באווירה אוהדת ובטוחה, ובוודאי להיעזר בהפחתת תחושות הלחץ. נשמח לקבל עדכונים :-) ליאת

*********** שמיים,שמיים, כחול ולבן. את עוצמת עיניים... לרגש אין זמן. שמיים,שמיים, קירבה לבורא. דמעות הן לא מיים ככל הנראה. על גבול היכולת מילים להסביר בתוך מערבולת שילמת המכיר. שילמת וביוקר על ציר הנימתח שקומי בבוקר ב"בית" משלך. שבוקר יגיע ישלים עם חלום, שתוכלי להצביע על לילה ויום... שתוכלי להפריז בין עצמך וכליפה שעל דבק עמיד כה חזק נידבקה... שמיים,שמיים... הכל לטובה... נידבקות העיניים בדמעות התיקווה... 17.01.06 חני

חני יקרה, השירים שלך הם כמו אבני חן, המוסיפות ברק מיוחד לפורום שלנו. המשיכי לכתוב, כי זו דרך נפלאה להתמודד עם רגשות עוצמתיים ומכאיבים. השיר שלך מלא תקווה ויופי ליאת

תודה,ליאת,התגובה שלך עשתה לי טוב-טוב על הלב.

מהם התהליכים הפסיכולוגיים שמתרחשים בגיל 3?

ערב טוב, עם כל הרצון הטוב להיענות לבקשות הגולשים, זהו סוג בקשות שקשה להיענות להן. גיל שלוש הוא גיל מורכב, ומתרחשים בו תהליכים חשובים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים. כדי להקיף את הנושא בצורה ראוייה, דרושות שעות אין לצפות שהפורום יהווה תחליף לספרי לימוד או ספרים מקצועיים. צר לי ליאת

ליאת שלום, כמו שאמרת החומר הוא רב ולכן חשבתי שתוכלי לכוון אותי בשמות כלליים - אילו תאוריות לחפש. כמובן שלא ציפיתי שתכתבי לי מאמרים, אלא רק כיוון כללי להדיוטות שכמוני תודה בכל אופן ולילה טוב

מישהו מכיר פסיכולוג טוב העובד דרך קופ"ח כללית ונמצא באיזור המרכז? אודה לכל מי שיכול לעזור. תודה ויום נעים ק'

ערב טוב ק' אם תהיה כאן גם כתובת מייל אישית, אולי מי שמכיר יוכל לשלוח המלצות לשם. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים מעל גבי הפורום כדי לא להפכו זירת פרסום למטפלים. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אני בוגרת רווקה מטופלת בשתי כדורי VENLA ביום במשולב עם טיפול פסיכותרפי קוגניטיבי בשל פוסט טראומה שגורמת לי להצפה של זכרונות קשים. בנוסף אני סובלת |הדגש|גם מחרדה חברתית|סדגש| ולכן נמנעת מכל קשר עם בן זוג אני בת 34 והשנים חולפות לי מהר כשהחרדה החברתית, הזכרונות הטראומטיים והקושי האדיר להיפתח לאינטימיות כלפי מישהו רק מכבידים עלי. |הדגש|מאחר ואני מטופלת לרופאים אין זמן להסביר לי את ההסברים הפילוסופיים של השאלות שאני רוצה לדעת עליהן כי הם מתמקדים בטיפול ואני צמאה מאוד לתגובותיכם לשאלות שמסקרנות אותי מאוד. אז כך: 1. אני שמעתי שיש קשר בין כמות הדופמין במוח לרמת האינטימיות והפתיחות של בנאדם כלפי הזולת כך שלכל כמות דופמין מסוימת במוח יש את רמת האינטימיות משלה. ורציתי לדעת יותר על הדרגות של כמויות הדופמין במוח ורמת האינטימיות והפתיחות של האדם בהתאם להן(לכמויות הדופמין). אם אפשר לקבל תגובות על זה אני אשמח. 2. רציתי לדעת איזה חומרים (בין אם הם בשלבי אישור כתרופות ובין אם לא) שיכולות לגרום להעלאת החשק המיני אצל נשים אך ורק במנגנון הדופמינרגי (הדופמין)? 3. ורציתי לדעת מהם התהליכים הנפשיים, שלכל אדם שמצליח ליצור אינטימיות, שהם התהליכים שחייבים לעבור אצלו בראש מבלי שהוא מודע להם, כדי להצליח להוציא מעצמו את התעוזה (בעיני תעוזה) שנדרשה לו ביצירת האינטימיות עם אדם אחר ? - אשמח אם מישהו יפרק את התהליכים כדי שאבין אותם. 4. אני מאוד רוצה להשוות ביני לבין מי ששונה ממני במידה קיצונית מידי. אז מהן ההפרעות הלא נורמליות שמהוות את ההיפך הגמור ממני באופן קיצוני ? |סדגש|

יש ספר מקסים של יורם יובל,פסיכיאטר ופסיכוטרפיסת ידוע,"סערת הנפש".לדעתי ספר מצוין,קריא,מיקצועי ומתאים לכל אחד שרוצה לדעת על כל מיני תהליחים שמתרחשים בנפש ובגוף.

גם התכוונתי להמליץ לך על הספר של פרופסור יורם יובל שכתוב נהדר - אבל דווקא הספר השני עוסק בדיוק בנושא זה הספר מה זאת אהבה, הוא יותר יענה על השאלות שלך.

ערב טוב מירי, השאלות שלך מאד מאד ספציפיות, ולטעמי אינן פילוסופיות כלל. אדרבא, הן מכוונות לאותם תהליכים כימיים במוח (במסלולים הדופמינרגיים) הקשורים ליכולת לקיים מגע אינטימי עם הזולת. לצערי, מידת הבקיאות שלי בתהליכים הפיזיולוגיים המוחיים, אין בה די כדי להשיב לך ברזולוציות שאת מבקשת. יתכן שבפורום פסיכיאטריה תוכלי לקבל תשובות מוסמכות בנושא. שאלת לגבי התהליכים הנפשיים המאפשרים קשר אינטימי עם הזולת. אני חושבת שמדובר בתהליך איטי, הנרכש במהלך שנות ההתפתחות. הקשר האינטימי הראשוני הוא הקשר אם-תינוק, והוא למעשה 'יריית הפתיחה' ליחסים הבינאישיים שלנו גם בהמשך חיינו. הקשר אם-תינוק מהווה בסיס ראשוני של אמון, סיפוק צרכים, הכלה, חמימות, וכד'. כאשר משהו בקשר הראשוני הזה מתקלקל, או נעשה באופן לא הולם לצרכים, יש סכנה של התפתחות לקוייה בתחום הבינאישי. כמו שאת וודאי יודעת, גם 'תקלות' חיצוניות, כמו טראומות, תאונות ואירועי חיים קשים יכולים להשפיע על יכולתנו לתת אמון באחרים. זהו הסבר גס מאד, ואני מניחה שלא יספק אותך. כדי להבין דברים לעומק, תוכלי לקרוא בספרי מבוא לפסיכולוגיה, בעיקר בפרקים הנוגעים להתפתחות החברתית של הילד. השאלה שלך לגבי הפרעות נפשיות מנוגדות קצת לא ברורה לי. האם להפרעות חרדה יש היפך? המשוואה הזו לא ברורה לי. האם כוונתך לאנשים חסרי עכבות? אני הייתי ממליצה בחום שתלבני את השאלות הללו לעומקן עם המטפל/ת שלך בשעה הטיפולית. מגיעות לך תשובות מפי מי שמכיר את כל תמונת חייך. בהצלחה ליאת

שלום רב! לפני מספר חודשים כתבתי את בעיתי (השם הבדוי "רינה") בעלי עצור בגין עברות כלכליות עד תום ההליכים המשפטיים כבר כ 4 חודשים. אני מגדלת את בני בן 3וחצי חודשים לבד.(הורי מסיעים לי). עם מעצרו של בעלי חוויתי טראומה עצומה בהיותי בחודש 9 להריוני וסבלתי מדיכאון מתמשך! לא פניתי לעזרה מקצועית והתגברתי על התסכול והדכאון ללא התערבות מצד פסיכולוגים. ההמלצות והעידוד שלך מאוד עזר לי להתגבר... תרמת חלק גדול לשיקומי! אבל העניין הוא שבזמן האחרון החלו לרוץ בראשי מחשבות מוזרות כגון: אולי כדאי לי לסיים את הקשר הזה.... אולי כדאי לי לנהל קשר קשר מהצד... אני זקוקה לאהבה.... אני מאוד אוהבת את בעלי אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהרגשות שלי נחלשות...האש נכבעת...האם זה נורמאלי להרגיש כך במצבי? צריכה עזרה...

רינה יקרה, איני יודעת (או אולי לא זוכרת) לכמה זמן נשפט בעלך. יש משמעות חשובה לזמן שעליך להיות לבד. וללא קשר לכך, הזוגיות שלכם עברה טלטלה רצינית בעקבות המאסר, ואין לי ספק שדווקא עכשיו, כאשר נכנסת לתוך סוג של שגרה, צפים הכעסים, השאלות, הספקות, האשמה, ואולי אפילו הרהורי הפרידה. כל אלה נשמעים - לפחות בעיני - טבעיים ונורמליים. את מרגישה שאת מאד אוהבת את בעלך, אך גם מאד זקוקה לנוכחותה הפיזית של האהבה. הקושי והבלבול שלך מאד מאד ברורים. איני חושבת שאיש מלבדך יוכל לומר לך מה נכון לך לעשות. יש חשיבות רבה לעיבוד הטראומה שעברת, כולל ההתמודדות עם תינוק חדש לגמרי לבדך. אני עדיין חושבת שתוכלי להרוויח מכמה שיחות עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, שיוכלו לעזור לך לעבד את הדברים לעומקם, ולדון על השלכות אפשריות של כל החלטה שתקחי. אני מחזקת אותך מכאן, ומקווה מאד שתוכלי להגיע בכל זאת לסוג של שקט ושלווה, למען עצמך ולמען בנך. חזקי ואמצי ליאת

ילדתי לאחר 10 שנות נישואין, בעלי אדם לא יציב עצבני ונתון לשליטת אימו ואביו . לאחר הלידה התחילו מריבות סביב חמותי שרצתה לבוא לבקר את התינוקת החדשה אך בכל פעם זורעת רעל וסכסוכים ביני לבין בעלי אשר לעיתים שונא אותה ולפעמים מאוד רוצה בקרבתה. היא תמיד דאגה לבקר אותי בפני ומאחורי גבי, אף פעם לא הייתה שמחה עם בחירת ליבו של בנה. ביום כשנולדה לנו התינוקת הגיעה חמותי הגיעה לבית חולים עם מנת אוכל לבן שלה. היא מגיעה אלינו ללא הודעה מוקדמת לבית כל אימת שנוח לה מבלי לתאם עימי . דיברתי עם בעלי שידאג לבקש מאימו לקבוע את ביקוריה בזמן שמתאים גם לי ,כתוצאה מכך היא נעלבה וגרמה לבעלי רגשות אשם . לפני מספר ימים אושפזתי בבית חולים בשל כאבים לא ברורים ,התינוקת שלנו הועברה לאימי אשר גרה באותו רחוב שמתגוררים הוריו של בעלי. מיד לאחר שאושפזתי הגיע בעלי ולקח את התינוקת מאימי לביתם של הוריו ולאחר מכן הוריו עברו לגור אצלנו בבית. וכעת בעלי מנוקר אלי ומדבר אלי בזלזול . הוא מתנהג אלי ממש בגסות מאחר ואימו מגבה אותו. לפני שבוע בערך הוא ביקש ממני להתקשר אליה ולדבר איתה על מערכת היחסים שלי איתה והיא תקפה אותי וציינה שאינה אוהבת אותי ובטח שגם אני לא אוהבת אותה . אני שוכבת בבית חולים ובמקום לקבל אהבה ממשפחתו אני מקבלת מנת מרורים , רעל ועצבים מהם. בעלי אמר לי בטלפון כי מעתה הוריו יגיעו מתי שרק ירצו ואם לי לא מתאים אני יכולה להסתגר בחדר השינה. עלי לציין שבעלי ואני מסתדרים באופן כללי בסדר למרות שהוא אדם קשה מאוד ולא מחזיק מעמד בשום מקום עבודה, הוא אימפולסיבי והיה בטיפולים במשך שנים יש לו התקפות של זעם והתפרצויות ואינני יודעת איך לטפל בנדון . משפחתי מרעיפה עלי כסף ואהבה ואילו משפחתו רק מרירות וטענות.אנא עזרו לי לפני שאתפקע

שלום לך אלמונית, למרות שאתם נשואים כבר עשר שנים, עדין קשה לשניכם (לבעלך כנראה יותר) להשתחרר ממשפחות המוצא שלכם, ולבנות משפחה משל עצמכם, ללא השפעות הרסניות מדי מבחוץ. מדבריך עולה כי קשה לך מאד להכתיב חוקים וגבולות שיאפשרו לך נפרדות ואוטונומיה כאישה בביתה, ולכן אני ממליצה לך בחום לפנות לתחנה לייעוץ משפחתי הקרובה למקום מגורייך, ולהיעזר באנשי מקצוע מנוסים. לצערי, אני חשה שמצבך מחייב התערבות מסיבית יותר מעצה באינטרנט. בהצלחה ליאת

אני מאוד מודה לך על תשובתך ,אבדוק היכן אפשר לפנות לקבל עזרה.

אני שוחרת ריגושים תכופים עם גברים וכל המרבה הרי זה משובח. קשה לי עם מושג המונוגמיה. והמילה בגידה(מינית!) לא כל כך שגורה בלקסיקון שלי. אני רואה אותה כמילה פוריטנית ואנרכוניסטית אך מאד מאד קשה לישום. פוליגמיה הרבה יותר טבעית בעיני. העניין שאני מתלבטת בגינו הוא שאני מאוהבת כיום בבן אדם אחד יחיד ומיוחד(אהבה הגדולה של חיי) שאין בלתו ושאני אתו כנגד כל הסיכויים ונלחמתי למענו בכל החזיתות והוא מצדו משתדל לספק לי ריגושים אך עדיין אני מוצאת עצמי מתרגשת מגברים מצודדים וממחזרים- בחוץ. עד עתה לאחר כ5 חודשי הכרות נפלאים טרם בגדתי בו מינית ובחודשים הראשונים אף לא חשתי צורך בכך. בחודש האחרון אני חשה שעצם המגבלה הזאת של האיסור לרעות בשדות זרים טורדת את מנוחתי ומצרה את צעדי. אני מעונינת לממש הרפתקאות מיניות מחוץ למערכת הזוגית כדי לחוש שהגבר שלי לא שולט בי ולא מחזיק אותי קצר ואני בשליטה על חיי וישות אוטונומית לבחור. אך מאידך גיסא אני חוטפת רגליים קרות ברגע האחרון ולא נפגשת עם אף גבר זר זולתו מחשש שמא אפגום באהבה ובמערכת הזוגית בשל סטוץ חד פעמי- מספק ומרתק ומרגש ככל שיהיה. אני במלכוד. מה דעתכם בענין? והאם על סטוצים חד פעמיים - חל חובת דיווח?

ערב טוב, כמי שמתקשה עם מונוגמיה, את מתקשה גם עם המושג בגידה, ומעדיפה להוציא אותה מן הלקסיקון שלך. את מעוניינת בהרפתקאות מיניות מחוץ למסגרת הזוגיות, ומתקשה להסתפק בבן-זוג יחיד, אהוב ככל שיהיה. כדי שלא תוטרדי ממושג הבגידה, עליך לפתוח זאת בפני בן-זוגך האהוב, ולבדוק האם קשר מיני מחוץ לזוגיות מקובל גם עליו. אם אין לו בעיה עם זה - נפלא. יש הרבה זוגות המקיימים יחסים פתוחים, ואפילו נישואים פתוחים, לרווחת כל הנוגעים בדבר. במצב זה תצטרכי להתמודד גם עם הרעיון שאהובך שוכב להנאתו עם נשים אחרות. אם הוא דווקא מונוגמי, סביר שיעדיף לחלוק את חייו עם בת זוג נאמנה ומחוייבת יותר ממך. אם תקיימי יחסי מין מחוץ לקשר איתו שלא בידיעתו, את ממילא מכניסה את המושג בגידה אל חייך, שכן את פועלת ביודעין בדרך שעלולה לרסק את אמונו של אהובך ולפגוע בו פגיעה מרה. בברכה ליאת

זוהי ילדתי הראשונה, אני בת 32. ילדתי אותה מספר ימים לאחר לימודי משפטים וכל התהליך להוצאת רשיון. אין לי עבודה לחזור אליה ואני עם התינוקת לפחות עד גיל שנה. בעלי טוען שמאוד חשוב לו שאצא לעבוד, מעבר להיבט הכלכלי שאינו זניח כלל, אלא מבחינה אישית והתפתחותית שלי. הוא טוען שאני מתנוונת בבית ואני אף מרגישה שזה מפריע לו. בעייתי היא שאני פוחדת לתת את התינוקת לטיפול של מטפלת, גן, משפחתון וכו'. כיצד להתמודד עם החרדה הזאת של מעין "הפקרת" התינוקת. זה יעבור לי מתישהו?

שלום דנה ושלום גם לבן-זוגה, (אשמח אם תזמיני גם את בעלך לקרוא את הדברים הבאים) כאשר ילדינו מגיחים אל אוויר העולם, חיינו לעולם לא ישובו להיות כבעבר. מעתה, מוטלת עלינו אחריות לשלומם הפיזי ולרווחתם הנפשית, ולזמן מה, הצרכים שלנו נדחקים מפאת אלה שלהם. אני ממליצה לך מאד לקרוא יחד עם בעלך את אחד הספרים המצויינים של דניאל שטרן, על חייו המוקדמים של התינוק, ובאמצעותו להבין כי השנים הראשונות בהן אנו, כהורים, מלווים את התפתחותו הדרמטית של התינוק שלנו, אין להן ולא כלום עם ניוון ושיעמום. הצורך הטבעי של אמהות (ולמרבה המזל גם של לא מעט אבות) להישאר קרוב לתינוק בשנים הראשונות, הוא צורך אמיתי וחשוב, ושכרו רב בהרבה מן השכר הרשום בתלוש המשכורת שלנו. ילד שצרכיו מסופקים ע"י דמות קבועה ואוהבת, גדל להיות ילד מאושר, מפותח היטב ונבון. הוא גדל עם תחושת ביטחון ואמון בעולם בכלל ובאנשים שסביבו, ומפתח כשירות קוגניטיבית, מוטורית, חברתית ורגשית. הטיעון הכלכלי אינו זניח כלל, ואמהות רבות יוצאות לעבוד מתוך בחירה, לאחר שמצאו סידור טוב לילד. אני מציעה לך לנסות ולהקשיב לרחשי הלב שלך, ולצאת לעבודה מחוץ לבית רק כאשר תרגישי שזה נכון לך ולתינוקך. תוכלו בינתיים, את ובעלך, לשוחח על הדברים המעיקים עליו, ועל הסיבות לכך. לפעמים גם אבות צעירים מתגעגעים לתקופה שלפני הלידה, לחופש לעבוד או לבלות עד מאוחר, לנסוע לחו"ל, לחיות ללא דאגות. כדאי לנסות וליצור לעצמכם 'נישות' קטנות של חופש, בהן תוכלו לשחזר משהו מאותה תקופה. אם את מרגישה שאת, בכל זאת, נתונה תחת לחץ כבד מדי, תוכלי לפנות לכמה שיחות ייעוץ, כדי לקבל החלטות באופן מבוקר ולא תחת לחץ. בהצלחה ליאת

מה היא בדיוק מחלה או תופעה פסיכוסומטית? אני מבין שזה השפעה של הנפש על הגוף. האם מדובר בהשפעה דמיונית (בראש החולה) או שבאמת באה לידי ביטוי מבחינה רפואית? למי זה קורה? ואיך מרפאים את זה? תודה,

אני לא איש מקצוע אבל לפי ידעתי לא מדובר בהשפעה דמיונית גם מיגרנה יכולה להיות פסיכוסומטית , אלו הם מחלות שהסיפטומים שלהם פיזיים ממש (ולא דמיוניים) שהמקור של המחלה הוא נפשי. לעיתים מדובר בתופעות שהאדם לא יכול להתמודד אתם והוא ממיר את ההתמודדות בסיפטומים פיזים.( כגון: היסטריה) ומאחר וזה משהו נפשי טיפול פסיכותרפי יכול לעזור.

שלום רז, הפרעה פסיכוסומטית מוגדרת כהפרעה של הגוף (soma), המושפעת, או במקרים חמורים נגרמת, ע"י הנפש. גורמים פסיכולוגיים-נפשיים יכולים להשפיע על גופנו דרך מערכות גופניות שונות, כגון- מערכת הנשימה, העור, מערכת העיכול, מערכת הדם והלימפה, המערכת ההורמונלית, ועוד. בדר"כ אדם ספציפי יהיה רגיש במיוחד להשפעות פסיכוסומטיות במערכת אחת מסויימת. יש מי שנוטים להגיב ללחצים דרך הקיבה, אחרים נוטים להזיע, אחרים יחושו במתח בשרירים, דופק מואץ, כאב ראש, וכיוב'. האבחנה של הפרעה פסיכוסומטית תיעשה כאשר מופיעה פתולוגיה גופנית ידועה יחד עם (או בסמוך) לאירועים פסיכולוגים משמעותיים, המשפיעים על התפרצות המחלה או על החרפתה. המחלה הגופנית היא אמיתית לגמרי ואינה מדומיינת, ובכך, אגב, היא שונה מההיסטריה, אשר לה אין בסיס גופני ידוע. גישות תיאורטיות שונות ניסו להציע הסברים לתופעה, ובהתאם גם גזרו שיטות טיפול. בגדול, המודל הדינאמי מדגיש את מבנה האישיות ואת הקונפליקטים הנפשיים כמחוללי התופעה, ולשם גם יכוון הטיפול. מודלים התנהגותיים ידגישו את מערכת הלחצים שפעלה על האדם, את כישורי ההתמודדות שלו ואת הפרשנות שהאדם נותן ללחצים הללו. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יכוון, אם כך, לאופני ההתמודדות, החשיבה וההתנהגות בתוך נסיבות חיים מעוררות לחץ. בברכה ליאת

אחייניתי בת ה- 11 נמצאת במצב שבני כיתתה החליטו להחרים אותה ומזה שבועיים ויותר אף אחד בכיתה לא מדבר איתה. אנחנו מבררים על העברת בית ספר והכל אבל השאלה היא מה עושים כרגע כדי למזער נזקים? כדי שהיא לא תישאר עם צלקות?

יש ספר ששמו לבדה מול כולן (אני לא זוכרת את שם המחברת) אני חושבת ששוה לקנות אותו, הוא בהחלט יכול להקנות לילדה כלים להתמודדות. הפתרון של להעביר בית ספר לא תמיד נכון , לעיתים זה יכול לעזור אך יש פעם שילד דחוי נשאר ילד דחוי גם במקום חדש.

היי קרן, חרם מאורגן הוא דבר אכזרי ביותר, ויש מקרים בהם הוא בהחלט נזכר כאירוע טראומטי המלווה את הילד שנים רבות, אפילו עד בגרותו. ולכן, כדי לנסות ולמזער נזקים, הייתי מציעה לפנות ללא דיחוי למורה ולהנהלת ביה"ס, ולהפעיל אותם כגורם מתווך (אולי בעזרת היועצת) שישים קץ לחרם, וינסה להגיע לדיבור וליבון של הנסיבות שהביאו לכך. גם אני, כמו אלמונית, סבורה שלהעביר ילד לכיתה אחרת או לבי"ס אחר אינו תמיד הפתרון הנכון. מחקרים מצאו שסטטוס חברתי משחזר את עצמו גם בקבוצת ילדים אחרת, ולכן אולי עדיף לחולל את השינוי בתוך הקבוצה המוכרת, ובכך לחסוך לילד גם משבר קליטה. מעבר לכך, חשוב להעניק את מכסימום התמיכה והאהבה לילדה בבית, ולהימנע ככל האפשר מהטפות מוסר או אמירות היכולות להתפרש כביקורת (גם אם היה לה חלק כלשהו בנסיבות שהביאו לחרם). כאשר כולם מפנים עורף, כל פרצוף ידידותי ואוהב יקר מפז. נסו להישאר ענייניים ככל האפשר מול ביה"ס, להימנע מהאשמות והטחת כעסים, ולגייס את מירב שיתוף הפעולה מהצוות החינוכי. זכרו שלמורה טובה יש כוח רב לסייע, וכרגע כל חייל במחנה שלכם הוא רב ערך. נשמח לקבל עדכונים! בהצלחה ליאת

בתי בת 16 (בת אמצעית) , התנהגה בעת האחרונה , כחלק ממשבר גיל ההתבגרות , באופן קשה ביותר : היא התחצפה אלי , דברה אלי באופן בוטה ביותר ,אמרה דברים מאוד מעליבים , לא שיתפה אותי בדברים שבעיני הכרחיים ,התנהגה באופן בלתי אחראי בבית , ונתנה לי הרגשה קשה מאוד עד כדי כך שכמעט ולא דברתי אתה . לאחרונה , היא השתפרה ביחסה כלפי , וניכר עליה כי היא עושה מאמצים רבים כדי להתנהג באופן יותר מנומס , אולם אני מרגישה מאוד פגועה ומלאת משקעים כאשר אני נזכרת בהתנהגות שאפיינה אותה בתקופה שבה התנהגה באופן גס ביותר , ובעיקר יחסה כלפי , וקשה לי מאוד להתגבר על הרגשה זאת , למרות מאמצי . האם יש דרך שבה אוכל להתגבר על רגשות אלו ?

ערב טוב, אני חושבת שכבר הזכרתי כאן פעם את האזהרה ההומוריסטית: אם אתה קם יום אחד, ומגלה שהילד שלך הפך למפלצת, סימן שהוא הגיע לגיל ההתבגרות!!! ומעבר לבדיחה, כבר דיברנו כאן לא פעם על חשיבות המרד בגיל ההתבגרות, ועל תפקידו כמסייע לגיבוש הזהות וההגדרה עצמית (דרך ההדיפה וההתנגדות לכל מה שמייצגים ההורים). עלינו, כהורים, לקבל בהבנה את הרעמים והברקים הללו, ולדעת שלא מדובר בשנאה או זלזול אמיתיים כלפינו, אלא בתהליך טבעי וצפוי, שיש לו התחלה וסוף. כמו שאת בעצמך מצליחה לראות, בתך עושה מאמצים לפייס אותך, ולאותת לך בדרכה שהיא מצטערת על אותה התפרצות פוגענית. אני ממליצה לך לנסות לגייס עמדה יותר סלחנית (וגם - אין מה לעשות - להתכונן לאפשרות שיהיו עוד התקפות זעם דומות בעתיד). דבר נוסף שאפשר לעשות, הוא לשוחח איתה ולשתף אותה בחוויה הקשה שלך, שהותירה אותך כאובה ונעלבת. נסי לא להוכיח אותה או להתחשבן, אלא רק לדבר על מה את מרגישה. אני מאמינה שרגעים כאלה, של שיחה קרובה וכנה, יכולים לקרב אתכן זו לזו, ולעזור לך להתגבר על אותה תקרית. למרות כל האמור לעיל, חשוב לזכור שגם בגיל ההתבגרות, ילדינו זקוקים לגבולות ברורים וחד משמעיים, ולהורה סמכותי ועקבי הדואג להזכיר איך מותר ואסור להתנהג בבית. אני שולחת לך הרבה כוח וסבלנות ליאת

שלום לכם, אני פונה אליכם בשאלה, שתשובתה עתידה לכוון אותי בחיי-הייתי בטיפול פסיכולוגי, כחצי שנה, והוא נפסק השבוע בחדות, ללא הכנה מראש, בגלל חוסר יכולת כספית של הוריי (אני בת 17.5). ואיני יודעת מה לעשות. האם עליי לחפש מסגרת אחרת? או לעזוב את המצב ככה? בנוסף, אני על כדורים, אז האם צריך טיפול במקביל? כרגע, אני לא מרגישה צורך, אבל לפי ניסיון עבר רגשותיי הטעו אותי ואח"כ נכנסתי לדיכאון קשה. אז מה עלי לעשות? תודה, יעל

יעל יקרה, אני מזמינה את הורייך לקרוא את תשובתי (או שתוכלי להדפיס אותה עבורם). גיל ההתבגרות הוא גיל פגיע מאד לשינויים במצב הרוח, התפרצויות רגשיות וסערות נפש. אצלך כבר יש היסטוריה של דיכאון קשה, ולכן חשוב ביותר ללוות את הטיפול התרופתי גם בשיחות עם דמות טיפולית מקצועית, כדי שלא תהיה נסיגה במצבך. טיפול לא חייב להיעשות במסגרת פרטית, ואפשר לקבל טיפול מקצועי וטוב גם ללא תשלום או במחיר מוזל. במרפאות בריאות הנפש הציבוריות הטיפול ניתן ללא תשלום, ובקופת החולים הוא ניתן במחיר מוזל. שווה מאד לבדוק. אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס או עם היועצת, שיוכלו לכוון אתכם (בהנחה שאת עדיין תלמידת תיכון). במידה ותרצי עזרה ספציפית יותר, את מוזמנת לפנות אלי במייל האישי. בהצלחה ליאת

ואם את מתגייסת בקרוב לצבא, תוכלי כמובן לקבל טיפול נפשי במסגרתו. מדובר בדר"כ בטיפול באיכות טובה וללא כל תשלום.

בבקשה תציבו בראש הפורום הודעה קבועה שבה יהיה רשום מי עונה באיזה יום. מי שנכנס לפורום לא יודע את האינפורמציה הזאת שהיא אינפורמציה חשובה.

בקשה הגיונית. העברנו אותה למנהלת האתר, ואני מניחה ש'סידור העבודה' יתנוסס בימים הקרובים בראש הפורום. לילה טוב ליאת