פורום פסיכולוגיה קלינית

בתי בת 16 (בת אמצעית) , התנהגה בעת האחרונה , כחלק ממשבר גיל ההתבגרות , באופן קשה ביותר : היא התחצפה אלי , דברה אלי באופן בוטה ביותר ,אמרה דברים מאוד מעליבים , לא שיתפה אותי בדברים שבעיני הכרחיים ,התנהגה באופן בלתי אחראי בבית , ונתנה לי הרגשה קשה מאוד עד כדי כך שכמעט ולא דברתי אתה . לאחרונה , היא השתפרה ביחסה כלפי , וניכר עליה כי היא עושה מאמצים רבים כדי להתנהג באופן יותר מנומס , אולם אני מרגישה מאוד פגועה ומלאת משקעים כאשר אני נזכרת בהתנהגות שאפיינה אותה בתקופה שבה התנהגה באופן גס ביותר , ובעיקר יחסה כלפי , וקשה לי מאוד להתגבר על הרגשה זאת , למרות מאמצי . האם יש דרך שבה אוכל להתגבר על רגשות אלו ?

ערב טוב, אני חושבת שכבר הזכרתי כאן פעם את האזהרה ההומוריסטית: אם אתה קם יום אחד, ומגלה שהילד שלך הפך למפלצת, סימן שהוא הגיע לגיל ההתבגרות!!! ומעבר לבדיחה, כבר דיברנו כאן לא פעם על חשיבות המרד בגיל ההתבגרות, ועל תפקידו כמסייע לגיבוש הזהות וההגדרה עצמית (דרך ההדיפה וההתנגדות לכל מה שמייצגים ההורים). עלינו, כהורים, לקבל בהבנה את הרעמים והברקים הללו, ולדעת שלא מדובר בשנאה או זלזול אמיתיים כלפינו, אלא בתהליך טבעי וצפוי, שיש לו התחלה וסוף. כמו שאת בעצמך מצליחה לראות, בתך עושה מאמצים לפייס אותך, ולאותת לך בדרכה שהיא מצטערת על אותה התפרצות פוגענית. אני ממליצה לך לנסות לגייס עמדה יותר סלחנית (וגם - אין מה לעשות - להתכונן לאפשרות שיהיו עוד התקפות זעם דומות בעתיד). דבר נוסף שאפשר לעשות, הוא לשוחח איתה ולשתף אותה בחוויה הקשה שלך, שהותירה אותך כאובה ונעלבת. נסי לא להוכיח אותה או להתחשבן, אלא רק לדבר על מה את מרגישה. אני מאמינה שרגעים כאלה, של שיחה קרובה וכנה, יכולים לקרב אתכן זו לזו, ולעזור לך להתגבר על אותה תקרית. למרות כל האמור לעיל, חשוב לזכור שגם בגיל ההתבגרות, ילדינו זקוקים לגבולות ברורים וחד משמעיים, ולהורה סמכותי ועקבי הדואג להזכיר איך מותר ואסור להתנהג בבית. אני שולחת לך הרבה כוח וסבלנות ליאת

שלום לכם, אני פונה אליכם בשאלה, שתשובתה עתידה לכוון אותי בחיי-הייתי בטיפול פסיכולוגי, כחצי שנה, והוא נפסק השבוע בחדות, ללא הכנה מראש, בגלל חוסר יכולת כספית של הוריי (אני בת 17.5). ואיני יודעת מה לעשות. האם עליי לחפש מסגרת אחרת? או לעזוב את המצב ככה? בנוסף, אני על כדורים, אז האם צריך טיפול במקביל? כרגע, אני לא מרגישה צורך, אבל לפי ניסיון עבר רגשותיי הטעו אותי ואח"כ נכנסתי לדיכאון קשה. אז מה עלי לעשות? תודה, יעל

יעל יקרה, אני מזמינה את הורייך לקרוא את תשובתי (או שתוכלי להדפיס אותה עבורם). גיל ההתבגרות הוא גיל פגיע מאד לשינויים במצב הרוח, התפרצויות רגשיות וסערות נפש. אצלך כבר יש היסטוריה של דיכאון קשה, ולכן חשוב ביותר ללוות את הטיפול התרופתי גם בשיחות עם דמות טיפולית מקצועית, כדי שלא תהיה נסיגה במצבך. טיפול לא חייב להיעשות במסגרת פרטית, ואפשר לקבל טיפול מקצועי וטוב גם ללא תשלום או במחיר מוזל. במרפאות בריאות הנפש הציבוריות הטיפול ניתן ללא תשלום, ובקופת החולים הוא ניתן במחיר מוזל. שווה מאד לבדוק. אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס או עם היועצת, שיוכלו לכוון אתכם (בהנחה שאת עדיין תלמידת תיכון). במידה ותרצי עזרה ספציפית יותר, את מוזמנת לפנות אלי במייל האישי. בהצלחה ליאת

ואם את מתגייסת בקרוב לצבא, תוכלי כמובן לקבל טיפול נפשי במסגרתו. מדובר בדר"כ בטיפול באיכות טובה וללא כל תשלום.

בבקשה תציבו בראש הפורום הודעה קבועה שבה יהיה רשום מי עונה באיזה יום. מי שנכנס לפורום לא יודע את האינפורמציה הזאת שהיא אינפורמציה חשובה.

בקשה הגיונית. העברנו אותה למנהלת האתר, ואני מניחה ש'סידור העבודה' יתנוסס בימים הקרובים בראש הפורום. לילה טוב ליאת

היי, לפני כחודשיים סיימתי קשר מאוד משמעותי עם בחור שיצאתי איתו ארבע שנים. הפרידה הייתה קשה מאוד, הוא פגע בי בצורה מאוד כואבת וחודשיים אחרי, אני עדיין פגועה וכואבת, מצולקת אפילו. התחלתי לצאת עם מישהו חדש. בחור טוב, שונה לגמרי מהקודם. אבל משהו בפגישות לא זורם טוב. כאילו אין יותר מדי כימיה. הבחור מצידו מאוד מעוניין ואילו אני מבולבלת לגמרי. אפשר להגיד, שאני שקועה בהשוואות. למה הבחור הקודם היה אנרגטי ולמה העכשווי שקט ורציני, למה עם הקודם הרגשתי בצורה מסויימת ועם העכשווי שונה לגמרי וכו'. השאלה שלי היא אם ההרגשה הרעה שלי מהפגישות היא סתם מעצור כתוצאה ממה שעברתי, או שמא באמת אין כימיה עם הבחור החדש ? תודה רבה, שחר

שחר שחר! איך נוכל אנחנו לדעת מכאן מה מצב הכימיה שלך עם החבר החדש? ללא ספק, פרידה אחרי ארבע שנים של קשר משמעותי היא קשה ומכאיבה. ההשוואה במקרה כזה נראית כמעט בלתי נמנעת, והיא קשורה לקושי שלנו להשתחרר מהמקצב הכל כך מוכר וידוע של הזוגיות הישנה. המשאלה הטבעית במקרים כאלה היא 'להעביר את המקל' במירוץ השליחים בצורה חלקה, כדי שלא יכאב. לא נעים להודות, אבל לפעמים החבר שבא מיד לאחר פרידה מכאיבה, הוא קצת כמו משכך כאבים. לאט לאט מתברר שמדובר באדם אחר לגמרי, עם איכויות שונות, מקצב חדש, ו'כתב-יד' זוגי משלו. תני לעצמך (ולו) את הזמן. ממילא אינכם צריכים להחליט כרגע על חתונה, נכון? ימים יגידו :-) ליאת

לפני כמה ימים סיפרתי על געגועי של ביתי למטפלת שלה ממנה נפרדה לפני ארבעה חודשים. פתאום שמתי לב שהגעגועים הללו נהיו יותר עוצמתיים בזמן האחרון ואני חושדת שזה קשור לתהליך היקלטותה בגן. סך הכל אני מרוצה מהגן בו ביתי נמצאת, וגם מהתפתחותה מאז החלה ללכת לגן, אך נראה לי שהיא מתקשה לבקש תשומת לב מהגננת והסיעות. לאחרונה אני שומעת דיווחים על הרבה עימותים בגן, ואף היה נדמה לי שהסיעת שמרבה לספר לי על כך לא כל כך מחבבת את ביתי. דוקא הגננת אמרה לי שהן מנסות להעניק לה יותר תשומת לב כי היא חושבת שזו דרכה של ביתי לקבל את תשומת ליבן. אני מאד שמחה שכך הגננת חושבת וגם די בטוחה שזה נכון. ביתי רגילה מאז שנולדה לתשומת לב מאד אינטנסיבית הן ממני והן ממי שהיתה המטפלת שלה. בגן מטבע הדברים זה לא קיים. ביתי, בניגוד לילדים אחרים אף פעם לא ניגשת לבקש חיבוק או להתיישב ליד הגננת, וזה גם מה שקורה עם הסבתות שלה, כשהן באות לבקר היא מחכה בקוצר רוח אבל כאילו מתביישת לגשת אליהן כשהן נכנסות אבל אם הן נגשות לחבק אותה היא מייד נמרחת ולא מרפה. אני חוששת שבגן היא אכן מקבלת פחות תשומת לב ממה שהיא צריכה ולמרות שהגננת אכן מבינה זאת בעצמה, כנראה זה לא מספיק. הסייעות כנראה כועסות עליה על העימותים ומתרחקות עוד יותר (היא אף פעם לא יושבת לידן כמו ילדים אחרים) אני מאד מודאגת, ביחוד לאור געגועיה למטפלת שמשקפים בעיני את המצוקה שלה. אבל אני לא יודעת איך אני יכולה לעזור לה. אציין שהיא בת שנתיים ובגן שלה גננת אחת ושתי סיעות וחמישה עשר ילדים.

ערב טוב, מצבת העובדות בגן ביחס למספר הילדים יכולה להבטיח מידה נאותה של תשומת לב לכל ילד בגן. ילדים צעירים, בעיקר אלה שעושים את צעדיהם הראשונים בגן, יכולים להגיב למקום החדש בהתנהגויות 'מקצינות', הן כדרך לאותת "אני כאן!" והן כחלק מהבלבול הכללי ואי-הכרת הקודים ההתנהגותיים של המקום החדש. ילדה שהגיעה ממסגרת ביתית, בה הייתה סולנית יחידה ואהובה, מתקשה באופן טבעי להסתגל למסגרת חוקים חדשה, לעובדה שהיא חלק מקבוצת שווים, ולעובדה שהיא נמצאת מספר שעות בלי אמא או דמות קבועה ומוכרת אחרת. אני מציעה לך לקבל בהבנה את הקשיים הראשוניים הללו, לסמוך על צוות הגן, ובעיקר לסמוך על בתך שתוכל למצוא את מקומה בסופו של דבר כמו כל הילדים. מניסיוני, הציפייה שילדינו יהיו תמיד ובכל מחיר הילדים האהובים ביותר על הצוות החינוכי אינה ריאלית. עלינו לצאת מנקודת הנחה שהגננות אוהבות הכי בעולם את ילדיהן הפרטיים, ואל ילדי הגן מתייחסות באופן מקצועי וחם. את כל האהבה שבעולם נעניק אנו עצמינו לילדינו - וזוהי האהבה הגדולה והחשובה ביותר שילד יכול לבקש לעצמו. מקווה שהשנה תהיה מספקת ופוריה לבתך ולצוות הגן. ליאת

שלום, אני מטופל אצל פסיכיאטרית טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (דינמי) כשנה וחצי, המטפלת אף פעם לא מתחילה בזמן ז"א עיכובים שבין דקות לשעות, היא יכולה לבטל את הטיפול באותו יום כי יש לה מקרה דחוף... והכשהטיפול מתחיל לפעמים מתקשרים אליה (פלאפון, טלפון) והיא אומרת שהיא חיבת לענות כי זה דחוף ... אבל אני שומע את השיחה וזה לא תמיד או כמעט אף פעם לא דחוף והיא עונה, גם כשהמשפחה מתקשרת.... כשאני מעלה את הנושא היא אומרת שהיא במהותה לא פסיכולוגית , היא רופאה , "וכזאת היא" . הטיפול עצמו כשהיא איתי הוא מצוין , מעולה, עד שמשהו מפריע... השאלה האם אפשר להגיע לאמון במטפלת כזאת, או לקרוא לחדר הזה "מקום בטוח"??? האם אני יכול בכלל להרגיש חשוב בענייה בנתונים כאלה ??? הרי המטרה בטיפול, ובעיקר בטיפול דינמי זה האמון זה היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל... תודה

שלום דין, גדעון ישוב לענות כאן בימי שבת וראשון, ובינתיים אתייחס לשאלתך. ככלל, התנהגות כמו שאתה מתאר אינה מקובלת כלל (לדעתי גם כשמדובר בביקור אצל רופא, ולא רק אצל פסיכולוג). לפעמים המציאות והעומס במרפאות ציבוריות יוצרות מצבי חרום או מצבים אבסורדיים מהסוג שאתה מתאר, ועדיין אין זה מוצדק. אם אתה מרגיש שאתה נותן בה אמון, הייתי מציעה להשאיר את הטיפול התרופתי בידיה, ואת הטיפול השיחתי להעביר למטפל פנוי יותר, שיוכל לתת לך את מלוא התמורה בשעה הטיפולית. בברכה ליאת

שלום למנהלי הפורום, אני רוצה לציין שאתם עונים כאן בפורום בחום,מעומק ליבכם עם סבלנות רבה, בניגוד לפורום פסיכותרפיה!

תודה על המחמאות. זה נעים לשמוע. מביקורים שלי בפורום פסיכותראפיה, אני מתרשמת שד"ר רובינשטיין מאד מסור וסבלני, ויש לזכור שהוא נושא לבדו בעול הפורום. זה לא תמיד קל ! כולנו משתדלים מאד. :-) ליאת

שלום לאחרונה קורה לי משהו מוזר אני בחור בן 31 רווק .נכנסתי לאחרונה (3 חודשים )לדירה בת"א והתחברתי עם שני השכנים שלי, שותפים (רווקים )לאותה דירה שבערך בני 30 כל אחד. המוזר לי הוא שאני חושב שאני "מתאהב " באחד מהם ,אבל פה חשוב לי מאד להזכיר אני סטרייט לגמרי ,נמשך לבחורות באופן מוחלט ובטח לא נמשך אל אותו בחור שלדעתי קצת מכוער. אבל מה שקורה הוא שיש לנו איזושהיא התחברות שהרבה זמן לא הייתה לי עם אדם יש לי די הרבה חברים ואני בקשר מאד יציב עם חברי הילדות שלי אבל כשאני מסתכל עליו אני רואה בו הרבה קווי דמות שדומים לי ולאו דווקא מהמקום שהוא בא ,אלא מהדברים שקרו לו בחיים ואיך שהוא פירש אותם והמסקנות שלו. אני רואה בו אדם אמין ונאמן מאד ,אחד שרואה באהבה שבינו לבינה משהו מאד ערכי ועוד המון דברים באישיות שלו ובתפיסת החיים שמזכירים לי אותי. זה משדר לי מסר של ביטחון של חבר שאפשר לסמוך עליו. אני מוסיף שקצת אחריי שהתחברנו הסתבר שאני מכיר טוב את החברה שלו המיתולוגית אחריי שהוא הראה לי תמונות שלהם בטיול משותף. לדעתי הוא גם חש כמוני בדימיון שביננו אבל לא כמוני מוטרד כפי שהגדרתי "מתאהב ". אני קצת נבוך מזה ומוטרד אבל אני חייב לומר שזה דומה להתאהבות בבחורה. -שאני חוזר מהעבודה אני חושב אם הוא בבית ולקפוץ אליו. יש כל מיני דוגמאות חשיבה שמזכירות לי התחלה עם בחורה חדשה שהתאהבתי בה. אני חוזר ואומר שאין לי כל משיכה מינית אליו או אל גבר אחר וחשוב לי להוסיף שאני מאד מאד רוצה מערכת יחסים אמיתית עם בחורה, דבר שאני משתוקק אליו מאד מאד והציפייה אליה תופסת חלק ניכר מהיום יום שלי. אשמח לקבל עצה או איזה אבחון מועיל , תודה רבה

שלום DON, לאהבה פנים רבות, והיא מורכבת, מסעירה ורבת ממדים (בניגוד - אולי - לקריטריונים הטכניים שהוזכרו במחקר המדעי של האהבה אותו הזכרתי כאן למטה). המשיכה המינית היא רק מימד צר אחד של האהבה, ובהיעדרה עדיין תיתכן אהבה עזה ועמוקה. אם מצאת בשכן שלך את אותן איכויות של אמון וביטחון, אתה כנראה בר-מזל, כי חבר לחיים הוא אחד הנכסים החשובים בחיינו. מקווה שהמזל יאיר לך גם בתחומים האחרים של האהבה, ותמצא את בחירת לבך לה אתה מצפה. בהצלחה ליאת

את אומרת לי שאין לי מה לדאוג שהכל בסדר אצלי וזה בסדר וטבעי ?

אני בשנות העשרים המאוחרות לחיי לאחר תקיפות מיניות רבות מהילדות ולאחר מאות קשרים עם גברים...ובעלת נטייה לדכאונות מגיל ההתבגרות. עד ל2 הקשרים האחרונים והמשמעותיים בחיי יחסתי מערכת יחסים תקינה לתשוקה וערגה ולחיבוב אישיותו של בן הזוג וחיבור מנטלי וקוגנטיבי. מין ורגש של אהבה הם שני קויים מקבילים שלעולם לא היו נפגשים- בקשריי. אך הקשרים האחרונים והאחרון במיוחד בלבלו לי את כל היוצרות. אני קשורה בנפש לבן-הזוג שלי, תלויה בו ומקנאה לו. והמין הוא ערך מוסף, מאד אטרקטיבי אומנם, אך אינו עומד בפני עצמו. כסובלת מבורדורליין הקשר שלי או טוטאלי או רגרסיבי טוטאלי. אני כל שני וחמישי יוזמת פרידות וחוזרת אליו ושוב ושוב- מעגל קסמים קבוע. אני בדיכאון אבסולוטי או באושר עילאי אך קצר מועד יחסית לפרקי הזמן של הדכאונות. כל אלמנט טריביאלי מפיל אותי לקרשים. מעורר בי פלאשבקים וטריגרים ומכניס אותי לעמדת מגננה. מעבר לכך שאני זקוקה להמשך טיפול(תרופתי ושיחתי כאחד-שאני בתחילתו) וזה ברור לי כשמש בצהריים. רציתי לדעת אחת ולתמיד: *מה זאת בכלל- אהבה? מושג סמנטי?תחושתי?איך מכמתים אהבה?מה הברומטור שלה? *האומנם מין ורגש שזורים זה בזה?הרי אקט של חדירה הוא מעשה בהמי וזנותי איך ניתן לרומם אותו לאיחוד אלוהי של אהבה? *האם לקנאות בטירוף לבן הזוג זה סיבה מספקת להשארות עמו? *האם עליות ומורדות בזוגיות אמורות להתרחש בתדירות כה תכופה אצל זוגות אוהבים? איך ממזערים אותם ואת נזקיהם? *האם נכונה המימרה כי :"על כל פשעים תכסה אהבה"? ועלי לסלוח ולשכוח ולא לשמור טינה בכל מצב?

שלום לך אוהבת, הסיפור האישי שלך נשמע מורכב וכואב. חווית הפיצול עליה את מדברת (או סקס, או אהבת נפש) מוכרת מאד, ואופיינית לאנשים עם הפרעה גבולית. מאחר ואת בטיפול, אני בוחרת שלא להיכנס לייעוץ אישי, ולהתמקד דווקא בחלק האחרון של דברייך, ובשאלותייך המנוסחות בנחישות ורגישות... הדברים שאת מנסה לברר 'אחת ולתמיד' מעסיקים את גדולי ההוגים בתולדות האנושות כבר אלפי שנים. החלטתי להיות נחמדה, ובדקתי קצת בספרים בשבילך (מה לא עושים כדי לפתור דברים אחת ולתמיד...) אז חוקרת בשם וולסטר הגדירה שלושה תנאים הכרחיים לאהבה רומנטית: 1. קיומה של תרבות המאמינה ומחנכת לאהבה. 2. הימצאות אובייקט מתאים לאהבה (שהוא גם מושך מבחינה מינית) 3. עוררות רגשית המתפרשת כאהבה ("היא מעוררת בי דפיקות לב, אז אני כנראה מאוהב") תודו שזה נשמע קצת מאכזב. טכני, לא? עקרונית, מרביתנו נוהגים להאמין כי אהבת אמת היא אהבה המשלבת משיכה מינית עם קרבה, רוך ואינטימיות. כנראה שכשזה בא - אנחנו יודעים ! לשאלה שלך לגבי הקנאה המטורפת, עונה סעיף 3 של וולסטר: כאשר אנחנו כועסים מאד על בן הזוג שלנו, או מרגישים פוחדים, פגועים, מקנאים - רגשות אלה (המביאים איתם גם עוררות פיזיולוגית) מתפרשים לעיתים כאהבה, וכגודל העוררות, כך נפרש גם את גודל האהבה. הסוד, מסתבר, טמון בפרשנות שאנו נותנים לעוררות הזו. האם זו סיבה מספקת להישאר? תלוי מה את מבקשת לעצמך מהקשר הזה, ואיך את מפרשת את תחושות הקנאה שלך. האם זו באמת אהבה? עליות ומורדות הם חלק מיחסים בינאישיים בכלל, רק שאצל חלק הם מתפרשים כמו א.ק.ג תקין, ואצל חלק כמו רכבת הרים מטורפת. הכל בעיני המתבונן. לפעמים מעצם ההכרה במחזוריות הזו, קל יותר לקבל אותה. על השאלה האחרונה שלך אפשר להתווכח. זה כנראה - שוב - עניין אישי. אשמח מאד לשמוע מחשבות נוספות ממשתתפי הפורום. לילה טוב ליאת

ככל הידוע לי ולטובי המומחים להפרעות נפש: בעלי הפרעת אישיות גבולית אינם סובלים מפיצול אישיות באופן חד משמעי! ואני רחוקה מלסבול מפיצול אישיות! כך שהערתך לעניין הפיצול בין סקס לאהבה-האופיני כביכול לבעלי ההפרעה, אינה נהירה לי כלל ועיקר. ואשמח להבהרה. תודה לך ליאת על נדיבותך, עמקותך וחתרנותך לחקר האמת. אך נותרתי מבולבלת יותר משהחכמתי. לגבי הגדרות תנאי-היסוד(או הסטטוס קוו) ל'אהבה': 1. אינני מאמינה גדולה ודגולה באהבה וחונכתי בתרבות שאחד מאבני היסוד שלה הוא לא להאמין ל/בגברים. אך אני חווה אהבה. האומנם הלב בוגד ומתעתע בנו?! הניתן ללכת נגד הלב?! 2.אוביקטים מצודדים, תרבותיים והומניים ישנם לרוב בסביבת כל יצור אנושי. האומנם הימצאותם אמורה לשנות את המושג הסמנטי של האהבה?ו/או את מושא האהבה? 3.עוררות רגשית באהבה הנו נתון שאין עליו עוררין!ואני מניחה שיש עליו קונצנזוס מלא! לגבי הקנאה לבן הזוג: האם אי היכולת לחיות בלעדיו הנה עילה מספקת להשארות עמו? הרי הטופ האולטימטיבי הנו לחפוץ להיות בקרבתו ולשחור טובתו ולא ליצור יחסים סימביוטים בעלי תלות אובססיבית שיקשור אותי אליו מחשש שמא יצא לרעות בשדות זרים או יחדל מלאהב אותי?? לגבי העליות והמורדות (החדות)בזוגיות: כסובלת מבורדורליין אני חוששת שאצלי אין מדובר בא.ק.ג תקין כי אם ברכבת הרים מטורפת ומסוכנת שסופה מי ישורנה!? לילה טוב.

ליאת אורנה או סמי תוכלו בבקשה לענות לי להמשך השירשור למטה... תודה רבה

קראתי בענין רב את תגובתך. האם ייתכן כי הרגישות הגבוהה שלך הבאה לידי ביטוי במגע עם קשישים דווקא, נובעת מפחד כלשהו מן המוות? מן מפגש כזה עם הסוף? כמו אחרי קריאת ההודעה הקודמת שלך, גם כאן היה לי קל להזדהות עם ההרגשה שביטאת לגבי המפגש שהיית עדה לו בין השניים, חרדי וחילוני, שחימם לך את הלב. ראשית, עצם היכולת להבין זה את זה גם אותי מאד מאד מרגשת וממלאת. אינני רואה את ההבנה בין איש לרעהו כמובנת מאליו. אם יש משהו שאני די חוששת ממנו ביחסים בינאישים הוא בדיוק זה: שלא אהיה מובנת ומשום כך אפילו אפגע שלא במתכוון במישהו. אני לא כל כך חוששת שלא אבין את הצד השני. אני עושה המון מאמצים לכך ואם אני לא מצליחה - היום קל לי יותר להגיד לעצמי שפשוט אנחנו לא מבינים האחד את השני. שנית, ומה שיותר, אותי מרגשים עד דמעות גילויים של טוב לב. (ולאו דווקא כלפי!) כשאני נוכחת בביטוי כזה - אם במציאות או בתקשורת - אני פשוט נמסה. אני בוכה בדמעות שליש ממש! דווקא כשאני נוכחת בביטויים של התאכזרות אני מאד מתקשחת או נאטמת. אבל טוב לב! אמפתיה! מעשים של חסד של אדם לחברו! אני פשוט מתרגשת עד בכי! ולפעמים, כמו שכתבתי, אני כל כך לא רוצה להיות כזו רגישה. אני חושבת שאולי קל יותר לאנשים הקשוחים. הם לא מתרגשים כל כך מכל דבר פעוט. מצד שני לגלות שיש אנשים כמוך, שרגישים לזולת מחמם לי את הלב!

החברה הכי טובה שלי כבר לא יכולה לסבול אותי, בגלל דברים שאני מטפלת בהם במסגרת הטיפול. אל תגידו שזה לא מתסכל.

א' יקרה, החיים שלנו רצופים תסכולים. לפעמים בעקבות הטיפול קורים לנו דברים שגורמים לשינוי התנהגותי (או מחשבתי). לא כולם צריכים (או יכולים) לקבל בברכה את השינוי, ובמקרים מסוימים מתרחשים דברים מהסוג שאת מתארת. לעיתים קרובות, השינוי שחל בנו מאיים על אנשים אחרים, משפיע באופן כלשהו על חייהם, על תפיסת העצמי שלהם, ועל טיב המפגשים הממשיים שלנו איתם. זכרי, שמה שחשוב באמת זו א?ת עצמך, רווחתך הנפשית, והיכולת שלך לחיות עם עצמך בשלום. האחרים יסתדרו... בהצלחה בהמשך התהליך ליאת

היי א, אולי יעודד אותך לשמוע שבעלי לאורך כל תקופת הטיפול שלי התלונן על השינויים החלים בי אך עם הזמן הוא למד להעריך את "האני" החדשה , לקבל ואף להנות ממנה. חברה אמיתית תדע להעריך אותך גם אם יקח לה קצת זמן להתרגל לשינויים החלים בך.

להפך, היא לא מרוצה ממני לפני הטיפול!

א' יקרה, הצלחת לבלבל אותנו. החברה הטובה שלך תצטרך, אם כך, להחליט האם היא חברה טובה או לא. חברים טובים אמורים לקבל אותנו, על חולשותינו ומגרעותינו, ולתת לנו את הזמן להתבגר ולצמוח בקצב שלנו. תודה שאפשרת לנו לומר עוד כמה דברים חשובים על טיפול. ערב טוב ליאת (ובטח גם ב')

אני לא כל כך מסכימה עם המשפט הזה שחבר טוב אמור לקבל כל שינוי אחרת הוא לא חבר טוב. אני שומעת את זה שוב ושוב בהקשרים שונים. כפי שאני רואה את הדברים, המציאות היא לא שחור לבן. כשאנחנו מתחברים עם אנשים הם עונים לנו על צרכים פנימיים שלנו ואנחנו עונים על צרכים שלהם. הם מתחברים אלינו ואנחנו אליהם. אם פתאום אני משתנה יתכן כי כבר איני עונה על אותם צרכים של החברה ולמרות שהיא אוהבת אותי והייתה חברה למופת קשה לה לקבל את השינוי מפני שאני כבר איני מי שהיא התחברה עימה. החיים רצופים בקשרים עם אנשים שונים, שכל קשר התאים לנו באותו פרק זמן. כמובן שמי שהוא בר מזל יש לו קשר שאותו הוא סוחב למרות כל השינויים והתמורות אך זה לא אומר שכל השאר לא "היו חברים באמת טובים"... (התגובה היא כמובן כללית ולא ספציפית לדברי ב').

שלום, האם קיים "משהו טבעי" המשמש כתחליף כולשהו לתרופות ממשפחת ה SSRI ? והאם ברגע שלוקחים תרופה כולשהי נוגדת דיכאון, האם יש רישום כולשהו בקופ"ח, בית מרקחת וכד'?

היי, אם את מקבלת את התרופה דרך קופ"ח, הגיוני להניח שהדבר יירשם במחשב הקופה. מאחר ואיני מומחית בנושאים תרופתיים, לא אוכל לייעץ בנושא של תחליפים אלה ואחרים. תוכלי להתייעץ על כך בפורום רוקחות ותרופות. בהצלחה ליאת

"קיימת תרופה טבעית, שגם היא אמורה לעכב ניצול חוזר של סרוטונין במוח, בשם היפריקום שיעילותה שנויה במחלוקת, אך לדברי היצרנים, אין לה תופעות לוואי ובישראל ניתן לרכשה ללא מרשם רופא (רצוי מתוצרת גרמניה, בה היצרן ערך את המחקרים המצביעים על יעילותה)." קראתי שדיכאון ,סיבתו העיקרית היא דימוי עצמי נמוך, האומנם? ובאילו מקרים יש לפנות לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי?(האם משלבים אותו לטיפול הקליני?!)

דרך אגב בפורום שציינת- אין מישהו מוסמך שעונה על התשובות (בניגוד לפורום זה)

כשאני קוראת כאן בפורים כל מיני דברים על הפרעות אני כל פעם רואה משהו מהתיאור בעצמי.על ההתחלה זה הלחיץ אותי טיפה,עכשיו כבר מצחיק יותר.האם זה נכון שבכולנו יש אותם דברים רק אולי בפרופורציות אחרות?מה הוא הגבול בין קושי להפרעה?גם לי קורה שאני בתוך עצמי ולא במגע עם העולם,גם אני לפעמים לא יציבה,אימפולסיבית ורוצה להשען על מישהו וקשה לי להיות עם עצמי לבד,גם לי קורה שאני מרוכזת על עצמי...סך הכל אני מאושרת אך יש כל מיני תקופות...

ערב טוב חני, כמעט בכל אחת מהפרעות האישיות או הפרעות הנפש נמצא משהו מוכר, המאפיין גם אותנו. זה קורה פשוט בגלל שגם הפתולוגיה בנוייה ממרכיבים אישיותיים ואנושיים שישנם בכולנו. ההבדל נעוץ, כמובן, בשילובים הספציפיים ובעוצמות החזקות המאפיינות 'אבחנה' פתולוגית. בספר האבחנות המקצועי מפורטים בדר"כ התנאים ההכרחיים ה'מזכים' את האדם באבחנה. לעיתים קרובות, אנשים אינם עונים לכל הקריטריונים, ובכל זאת החוויה שלהם תהיה קרובה מאד לזו של המאובחן. סטודנטים לפסיכולוגיה - ממש כמו רופאים בראשית דרכם - נוטים לאבחן את עצמם בקלות יתרה. בהמשך - כמו שקורה אצלך - זה נרגע והופך משעשע. בשמחות ליאת

חני שלום, כפי שליאת כותבת, סטודנטים-מתחילים לפסיכולוגיה אכן נוטים ליחס לעצמם איפיונים כאלה ואחרים שמגלים בלימודיהם, נטייה שהם ברגיל נגמלים ממנה, יש לקוות. הייתי מוסיף וכותב, כי יש ולעיתים יפשפשו קצת בעולמם והתנהגותם של בני-סביבתם, וגם מזה וודאי ייגמלו, יש מאוד לקוות. זכורני מעצמי, כי פעם לקחתי קורס בגרפולוגיה באופן פרטי ובהתלהבות יתרה. אלא, שלאחר זמן-מה תפשתי את עצמי מנסה לנתח כתב-יד של כל מכתב שקיבלתי ממכרים וחברים (...זה היה במאה שעברה, כשעוד היו בני-אדם כותבים...מכתבים. האם ידעתם?) כיוון שלימודי גרפולוגיה היו עבורי מבחינת תחביב, שלא התחבב עלי, סימתיו כדי שלא להסתכסך, חס-וחלילה, עם חברים. ובחיי יום-יום, לא אחת קורה שאנו מייחסים לעצמנו אי-אלו יחוסים שאנו נתקלים באיזו כתבה או מאמר. תכונה אנושית שטוב ומסתיימת בחיוך עצמי קל... בברכת חיוך קל. סמי

שלום לפני כ4 חודשים קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי דבר שגרם לי צער רב (טעות פטאלית) הייתה לי חברה קבועה מספר שנים ואני מוערך בקרב חברים באונ(גברים ונשים) למרות זאת אני עדיין בודד אמנם בעבודה ובאונ יש הרבה אנשים שמתחברים אליי אבל לאחר שעות הפעילות שם אף אחד לא מתקשר אליי לשאול לשלומי ואני חש בדידות איומה מאז שנפרדתי מחברתי אני עשיתי המון שינויים בחיים שלי כמו לעבור למרכז תא ולמצוא עבודה חדשה אך אני מפחד שסתמתי את הגולל על אפשרות לזוגיות.יש לי חבר שגם קיים יחסי מין עם נערת ליווי והיו לו מספר חברות הוא לא סיפר את זה לאף אחד מעולם (הוא סיפר לי רק לאחר שאני ספרתי לו) והיו לו מספר חברות שהיו מקסימות אבל אני לא חושב שאני בנוי לא לספר דבר שכזה בטח לאחר שאני חש שחוויתי טרומה נוראית אמנם עישיתי בדיקות כמעט לכל מחלות המין האפשריות ויצאתי שלילי(כלומר הכל תקין) אבל אני חש פחדים...... אני מחשיב עצמי כאדם משכיל ויצאתי גם עם מספר נשים בשנה וחצי האחרונות אבל לא יצא מזה כלום והבדידות הורגת אותי אני חש מת מהלך יש לי פחד שסתמתי את הגולל על עתידי מבחינת זוגיות אני כבר לא מסוגל לגשת לבחורה ולהתחיל איתה ויותר מזה הייתה משהי שרצתה להתנשק איתי וברחתי ממנה אני מרגיש כל כך מלוכלך אנא עזרו לי

ערב טוב MR BLUE , אני זוכרת אותך היטב, וגם את אותו מקרה חד פעמי שייסר אותך כל כך. נראה שאתה ממשיך להתייסר, ולראות באותה תקרית בודדת אבן הסותמת את הגולל על הזוגיות שלך לנצח נצחים. מבלי לפתוח שוב את הדיון הישן על המקצוע העתיק בעולם, אני סבורה שהמעשה שלך לא בהכרח ירתיע את כל הנשים בעולם. הבעיה -לפחות כמו שאני מבינה אותה - היא החוויה הפנימית שלך, כאילו דבקו בך זיהום וטומאה, שאינך ראוי להיות עם אישה טובה ומהוגנת, ואולי גם שתזהם בעתיד כל אישה שעמה תבוא במגע. זוהי מחשבה טורדנית ואובססיבית, עם היגיון אישי מאד, שמפריעה לך לתפקד באופן טבעי וזורם במפגשים שלך עם נשים. מסיבה זו (וגם בגלל שזה נמשך כבר זמן רב), נראה לי שכדאי לדון בכך עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לסייע לך להבין מה עומד מאחורי מחשבה זו, מהם הפחדים העמוקים שמיתרגמים לסלידה שלך מאותו מגע חד פעמי, ואיך אפשר לחזור ולתפקד באופן מסתגל יותר למרות החרדות הללו. אני מזכירה לך את שירותי הייעוץ האוניברסיטאיים, המעניקים טיפולים טובים מאד במחיר מוזל. בהצלחה ליאת

היי שוב זה נעים שאת זוכרת אותי לא הייתי כאן הרבה זמן בכל מקרה זה שזה המקצוע העתיק בעולם לא קשור לכולם גם רצח אני חושב היה הפשע הראשון בעולם ולא ניתן להקל בזה ראש בכל מקרה ניסיתי ייעוץ פסיכולוגי ויש רגעים שאני מרגיש טוב עם עצמי אבל מדיי פעם זה חוזר עשיתי בדיקות לפני חודש יצאתי שלילי בכולם (כלומר הכל תקין) והרגשתי טוב לגבי עצמי חוץ מזה שבתחילת הסמסטר וגם בעבודה הכרתי בנות שנהיו ידידות שלי וזה גם לי להרגיש ולהבין שלא דבק בי קלון (לא ספרתי להן) וגם כשיצאתי עם בנות תמיד הן אמרו לי שאני אדם רגיש ומקסים דבר שעשה לי טוב הקטע הוא שכעת אני אדם שונה אני לא הבנאדם שהייתי וזה מקשה עליי מאוד. לעיתים אני חש שהידידות מהאונ או העבודה רוצות יותר מלהיות ידידות שפוגשות אותי רק במסגרות האלה ואני חש שאני לא יכול להכנס למערכת זוגית לא כשאני מרגיש ככה וזה חבל אני בנאדם מאוד רומנטיקן ואני מאוד רוצה חברה חדשה בעיקר משום שאני חש בדידות נוראית האם את חושבת שאני יכול ליצור זוגיות מבלי לספר על זה??? יש מחלות מין שאין להם בדיקות עד שאין סימנים על העור אמנם אפשר להדבק מזה מכל אחת (לפי הרופאים למשל יש קונדילומות ל70 אחוז מהאנשים) האם אני יכול לפתח מערכת זוגית בלי לדבר על זה??? אני מרגיש לוזר לחלוטין אמנם חשתי בדידות אבל אנשים בעולם באמת אוהבים אותי אני לא טיפש אני אפילו משכיל ויש לי חוש הומור ואני אדם פתוח וליברלי אז למה אני לא מתנהג כך כלפי עצמי??? למה שאחרים סיפרו לי שהם התנסות פעם בחוויה כזו לא עשיתי מזה עניין ולעצמי אני לא יכול לסלוח??? מה לעשות??? ואיך באמת זכרת אותי זה מסקרן(:?? תודה להתראות

אם יורשה לי לשאול: האם קיימת יחסי מין עם נערת הליווי ללא קונדום?כי אם לאוו הסיכוי(או יותר נכון הסיכון) שלך ללקות במחלת מין כלשהיא היא אחת לטריליון!! ובקורלציה זהה לסיכוי להדבק מחברה קבועה, מהוגנת ושמורה שהיתה לדומא עם חבר קודם ונגוע- לפניך...

התשובה היא הייתי עם קונדום כמו כן נבדקתי לכלמידיה זיבה הרפס איידס הכל תקין ועוד ועוד פחות מחודשיים אני הולך להבדק שוב לאיידס ולצהבת אבל משיחות עם רופאה היא אומרת שהיא לא רואה תסמינים (בדיקת צהבת אמינה אחרי 6 חודשים מהארוע) בכל מקרה אני סולד מהמעשה הזה לא רק לפן שלי אלא גם לפן המוסרי אני ממש נגד תופעת הזנות וזה נראה לי נורא שיש נשים בעולמנו שכל אדם יכול לבוא ולעשות כרצונו בנשים ותמיד פעלתי לפי קודים מוסריים שלי לפחות השתדלתי (אמנם אני בחרתי בזה בהתחלה אבל בהמשך הרגשתי מאויים מהאישה הזו משום מה...) אני לא ילד אני בן 26 אבל לפני זה הייתה לי חברה אחת בלבד שאהבתי אותה מאוד ומאוד הייתי פתוח אליה דבר שכנראה לא אוכל לעשות מעכשיו כלפי משהי חדשה הפרידה הכיאבה לי מאוד גם בצורה וגם מפני שלא הצלחתי למצוא תחילף ראוי התחלתי לשנוא את עצמי עשנתי בכמויות שתיתי הרבה והלימודים באונ גרמו לי להרגיש כלוא הייתי בדכאון רציני מאוד היו לי פחדים שאני הולך למות הרגשתי כאבים מוזרים בחזה אני עדיין מרגיש אותם שהקרינו ליד שמאל ולעיתים הרגשתי שאני מתמוטט פיסית אני חושב שכל מי שמכיר אותי מאונ לא היה חושב שאני כזה משוגע אמנם ראו שאני בדכאון אבל תמיד יש לי הערות מצחיקות אז חושבים שאני סתם ציני.רציתי להזיק לעצמי כמה שיותר ידעתי שלעשות את זה עם זונה יגמור אותי נפשית פשוט ידעתי ורציתי להתרסק אפילו קינאתי בחבר שלי שלוקח כדורים נגד דכאון לשם רציתי להגיע ופשוט עשיתי את זה כדי לגרום לעצמי לשנוא את עצי יותר לגמור אותי להרוג אותי אני יודע שיש אנשים שבשבילם זה עניין פעוט אבל בשבילי זה עולם ומלואו יש לי חברים שעשו את זה וזה לא מזיז להם בכלל חלקם התנסו מסקרן ויש בזה עניין מסקרן זה תמיד סקרן אותי אבל הבטחתי לעצמי לא להתנסות . אני אדם רגיש ורומנטיקן במהלך חיי היו לי ידידות שהתייחסו אליי כמו לחברה שלהן הן היו מספרות לי דברים שלא סיפרו לאף אחד אבל זהו סתמתי את הדרך שלי להיות מאושר ולדעת אהבת אמת מאישה שאני אוהב יש לי כל הרבה מה לתת אני אדם אינטלגנטי ונאה ולמרות שאני נשמע כאן מדוכא אני אפילו מצחיק אני יודע שאני קצת דפוק(: אבל למה לעזאזל זה לא קרה לי ולמה לעזאזל זה לא נראה הולך לקרות ולמה אהבת האמת היחידה שהייתה לי בחיים הכאיבה לי ככה לא בקשתי ממנה כל כך הרבה רק קצת אכפתיות סמכתי עליה שלא תפגע בי ככה והכאב הוא עצום........ אתם לא חייבים לענות לי פשוט הייתי חייב להתפרק מהמשא הכבד

שלום לכולם, בעקבות מצבו האנוש של המחשב של גדעון, ליאת ואני נשיב על שאלותיכם היום ומחר. גדעון והמחשב ישובו אלינו בשבת הבאה. להתראות, אורנה

שבוע טוב ורפואה שלמה למחשב של גדעון!!!אני בטוחה שתמונות בו כוחות להשתקם שהוא רק צריך להקשיב להם בשקט כדי שהם ישמיעו את קולם.(- :

אולי תציבו בראש הפורום הודעה קבועה שבה יהיה רשום מי עונה באיזה יום. מי שנכנס לפורום לא יודע את האינפורמציה הזאת שהיא אינפורמציה חשובה.

ד"ר הירש שלום- רציתי לשאול מספר שאלות על ציפרלקס. לפני כשנה אח שלי אובחן כחולה ציקלוטמיה. הוא לקח טגרטול חצי שנה אך מאחר וזה לא השפיע עליו לטובה הפסקנו עם זה. לאחרונה הוא חזר לטיפול פסיכאטרי ובעקבות אבחנה של חרדות הפסיכאטר נתן לו ציפרלקס. אח שלי בן 14 וקראתי באינטרנט שתרופה זו לא מומלצת לילדים מתחת לגיל 18. האם זה נכון? האם נותנים תרופה זו לחרדות קלות מאד? הוא אומנם לא הולך לבית ספר שבוע אך בעקבות חרדות של חוסר בטחון עצמי. האם זה לא תרופה חזקה מידי לחרדות קלות? לאיזה תקופה לוקחים את התרופה? בעבר החרדות עברו לו אחרי שבוע. ואחרי שבוע הוא הלך לבית ספר שוב. שאלה נוספת- האם התרופה פוגעת באיברים בגוף? האם צריך לעשות בדיקות דם כלשהן? אני יודעת שעלי להתיעץ עם הפסיכאטר המטפל אך הייתי מעוניינת בחוות דעת נוספת. תודה רבה ובברכת שבוע טוב

אני מניחה שהודעה זו מופנית לפורום פסיכיאטריה, ולא אלינו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה היקרה! ראשית די סידרת לי את הדברים בראש אז ככה אני לא רוצה לקבל ממנה כלום רק פשוט לומר לה שבאמת לאה היו הדברים מעולם ושבאמת אהבתי והערכתי את המקום בו עבדתי וכאשר לא יכולתי לתת מעצמי 100 אחוזים החלטתי לעזוב לא יודעת מרגישה צורך להגיד לה מה אני מרגישה וחושבת אבל לא יודעת אם זה בכלל ייענין אותה ומה באמת איכפת לה הרי זהו אני כבר סיימתי לעבוד שם ואין ביננו כלום אחרי הכל זהו מעבר לזה אני ממש רוצה להמשיך הלאה מה דעתך?

הי ירין, אם את באמת מזהה בצורה כזו את המניעים שלך להיפגש עם המנכל"ית, אינני רואה סיבה לא לעשות זאת, אבל כמובן שהדעה החשובה והקובעת היא שלך. ולצד הפגישה, באמת כדאי לחשוב על דרכים לנוע קדימה... בהצלחה, אורנה

אני לא יודעת איך להתחיל אז אני פשוט יזרום עם זה אני פשוט שונאת את אבא שלי הוא ממרמר לי לאמא לאחיי את החיים הוא חושב שמגיע לו הכל הוא לא מפרנס אותנו אבל אנחנו חיים איתו באותו הבית הבלב ברירה אני ממש מתעצבנת ממנו בכל ומכל המובנים אני כועסת עליו ממשקעים רבים מהעבר כיום אני בת23 אני משתוקקת לעוף מהבית אבל אני לומדת ואין ביכולתי להשכיר דירה כל בני המשפחה לא אוהבים אותו ואנו מרגישים מן תחושת מחנק כשהוא בבית מה אפשר לעשות?

שלום אביב, את מתארת מציאות מאוד קשה ומכאיבה. אם אין אפשרות להיפרד מאבא ברמה המציאותית, אני חושבת שכדאי לחפש דרכים ליצור הפרדה ברמה הפנימית, כלומר פרידה רגשית. זה אומר למצוא את הדרך שלך לחיות במחיצתו, אבל גם לשמור על עולמך הפנימי מפניו ולטפל במשקעי העבר. אני יודעת שזה לא פתרון מושלם, אבל לפעמים אין ברירה אחרת. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום בן 40 נשוי ואב לשלושה מצב כלכלי טוב תפקיד בכיר הכל טוב. ברצוני לקבל כיוון להגדרת בעייתי היות ואני מאוד מבולבל ובתקופה האחרונה מיואש כמעט לחלוטין. האמת היא שאיני יודע מהיכן להתחיל אך לפני כשנתיים בעקבות בדיקות דם שהראו תוצאות גבהות של כולסטרול(מה שהיום נראה כסביר)חשתי לחצים על בריאותי התקינה והתחלתי לבדוק את לחץ הדם בתדירות גבוהה מאוד וערב אחד חטפתי "התקף חרדה" על רקע זה פניתי לבית החולים היות והייתי בטוח כי התקף לב לאחר בדיקה של הרופא הוא איבחן "התקף חרדה" לא האריך בכתיבה, אך מאז עברתי את השנה וחודשיים הארורים בחיי . משפחתי שכמעט התפרקה הוריי אחיי וילדיי כולם סבלו למזלי במקום העבודה לא זיהו הית והכל מנוהל על ידי כך שיכולתי לנווט מבלי שירגישו(יש לציין למרות שחצנותי הטבעית כי הנני נחשב לאדם חריג ביכולת ההבנה הנחמדות חדות וראייה לרחוק) הרגשתי שיצאתי בכוחות עצמי ללא טיפול ע"י שני ספרים "מלחץ להצלחה"ו-"מחשבות ורגשות"איני סובל מהתקפי החרדה הקשים של כמעט איבוד שליטה אך תופעה שאינה מרפה והיא היא הבעיה המחשבות הינם על בריאות בריאות בריאות ושיש משהו ותמיד יש אזי אני... מעצים את הבעיה לכיוון סרטן אירוע מוחי התקף לב אין מנוחה לעזאזאל תוצאות הבדיקה הינם טובות מאוד ! אני מתיעץ עם קרובים לגבי הבעייה והיות ואני נחשב לאדם אינטלגנט זה ממש מעורר צחוק של מה קורה לך ? אל תידאג ? היפוכונדר ומה לא גם הרופאים עצמם מביטים בחצי פליאה כי אני מאוד מטעה בכושר הניסוח וברצינות(שהיא אמיתית יש לציין כי אינני היפוכונדר כי הבעייה אכן קיימת אלא העניין הוא שאני לוקח אותה ללא פרופרציות לחלוטין אנא ממך איני יכול ללכת לטיפול. כי אני מעוניין לטפל לבד אך אין לי כיוון אנא ממך נתחי לי את הבעייה ככל שתוכלי מפורט יותר כן ייטב (שמעתי על משהן ששכחתי כרגע את המושג שדומה אך לא היפוכנדרייה האם את מכירה? והאם וכיצד ניתן לטפל ? בבקשה צמא לתשובה מרגיש שכל חיי על המאזניים פשוט אין לי כוח יותר!!!!!! תודה מראש

שלום אורי, הסבל שאתה מתאר עצום. לא אוכל לאבחן ב"שלט רחוק", אבל התיאור שלך נשמע "בכיוון" של הפרעת סומטיזציה או הפרעה היפוכונדרית. אני מבינה את הצורך לעשות לבעיה אנליזה מפורטת, אך לאמיתו של דבר הנתונים הם די פשוטים. הפרעה היפוכונדרית למשל, מוגדרת כך: "האיפיון החיוני הוא עיסוק-יתר מתמיד באפשרות שקיימת מחלה גופנית רצינית ומתקדמת...החולים מבטאים תלונות סומטיות קבועות...תכופות מפרש החולה תחושות ותופעות תקינות או יום-יומיות כחריגות ומציקות" וכד'. אני לא בטוחה שלדעת את כל זה יעזור. במקום זאת, נראה לי חשוב להבין שמשהו משמעותי קרה לפני שנתיים, החל תהליך גופני ונפשי שאי אפשר להתעלם מהשלכותיו עליך ועל משפחתך, וחשוב לטפל בתהליך ולמנוע את התפשטותו. אתה יודע, העובדה שיש לך יכולות מצויינות במגוון תחומים לא "מחסנת" אותך בפני קשיים רגשיים, וגם לא נותנת לך את הכלים לפתור את כל הבעיות לבדך. לפעמים זה פשוט יותר הגיוני לתת למנכ"ל להיות מנכ"ל, לרואה החשבון להיות רואה חשבון, וגם לרופא ולפסיכולוג לתת את הקרדיט שהם יודעים לעשות מה שלמדו... אני מאוד ממליצה לך לעשות שני דברים: לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה ולהתחיל בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (שהוא טיפול קצר, ממוקד, הגיוני, וייתן לך כלים מצויינים שתוכל להפעיל בהמשך בעצמך). הדבר השני, במידה ואתה מוכן, לפנות לייעוץ פסיכיאטרי ולשקול את השימוש לזמן מה בתרופה נוגדת חרדה (תרופה שנמצאת בשימוש שכיח באוכלוסייה הבריאה). אפשר להקל ולפתור את הבעיות שתיארת, ואתה באמת לא חייב לעשות הכל לבד. אשמח לשמוע את דעתך על הנושאים (הלא-פשוטים) שהעלתי בתשובה, ולסייע גם בהמשך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום תודה רבה על התשובה המפורטת א. רציתי להבין האם תרופות נוגדות חרדה אלו שציינת ,הינם תרופות הניתנות ע"י פסיכיאטר או שמה הכוונה "ללוריוון" ומשפחתם.? ב.האם המושג סומוטזיה יכול להעלם לתקופה(הייתי בתקופה מצויינת לפני כחודשיים לתקופה של חמישה חודשים)בהם לא הועלו שום תלונות דומות האם נקודה זו יכולה להאיר משהו בעניין כמו כן גיליתי כי אני רוצה לחזור לאהבת הילדות שהזנחתי(ניגון על פסנתר) האם יש סיכוי שהעתעסקות בענין יכולה למתן את החרדה ההיפוכונדרית? ואם כל התשובות האם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג לטיפול קוגנטיבי באזור השרון או לחילופין על פסיכאטר לטיפול מהיר בעניין אודה לך שוב על הטיפול המסור והמהיר כן יירבו כמותך

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

שלום "אני", ליאת עונה בימים שני-רביעי, ויתכן שעדיף ליצור שוב קשר איתה, משום שנשמע שכבר עברתם דרך ביחד... באופן כללי, אני לא כל-כך פסימית בנוגע לאפשרות לעבוד על עצמך מבחינה פנימית, אבל כנראה שעוד לא מצאתם בטיפול את הדרך לשינוי שיורגש אותנטי ומתאים מבחינתך. לפעמים זה לוקח זמן, ולפעמים זה כרוך בשינוי בגישה הטיפולית או בהחלפת מטפל. בינתיים, אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

תהיתי אם נוכל להתכתב באימייל. אם להביע את דעתי, נשמע שאתה ילדותי, אגואיסט (שבאה לידי ביטוי בדוגמא עם אמא שלך) ואובססיבי לגבי הענין של לא להיות או להראות בודד. יכול להיות שאוכל לתרום לך משהו מנסיוני, כילדה מאוד בודדה, גם כנערה, דבר שהמשך עד סוף התיכון והלאה ברמה כזאת או אחרת. למדתי לקבל את זה. יש לי קמץ חברים, ולשבת לבד בהפסקות באונ' לא גורם לי לתסביכי נחיתות נוראיים כל כך. מיה

לא השארת את מיילך..

מה זה אישיות סכזואידית מה היא מכילה , ודוגמאות, לתשובותיכם אחכה.

"אנשים הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית הם לרוב מנותקים מקשרים חברתיים ומפגינים טווח צר של ביטויים רגשיים בהקשרים שונים. הפרעה זאת יכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: לא שואפים ליצור יחסים חברתיים ואינם נהנים מיחסים כאלה, כולל יחסים במשפחה. בדרך כלל בוחרים לעסוק בפעילויות שאינן כרוכות בקשר עם אנשים אחרים. מגלים עניין מועט בקיום יחסי מין עם אדם אחר. עושים רושם אדיש לביקורת ולדברי שבח מבחינה רגשית הם קרים ומרוחקים ומפגינים מעט רגשות" אם תחפש במנוע חיפוש [ די לפרסומת הסמוייה!! : ) ] באינטרנט תוכל למצוא עוד חומר

שלום יותם, התשובה של ק ממצה ונכונה. אני רוצה להוסיף עליה המלצה לעיין בספרים דוגמת "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" של אליצור, טיאנו,מוניץ ונוימן. כותבים אלה מציינים, בין השאר, שאנשים בעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מאופיינים בנסיגה ממגעים רגשיים וחברתיים עם הזולת. הם חשים מתח, בושה ואי נוחות בחברת אנשים ומעדיפים לסגת לתוך עצמם ולמחשבה אינטרוספקטיבית, תיאורטית ומופשטת. בהצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

מתי צריך לפנות למטפל התנהגותי קוגנטיבי? באילו מקרים?

אורי השאלה שלך כל כך כללית. טיפול התנהגותי קוגנטיבי יכול לעזור במגוון רחב של בעיות: חרדות,פוביות,OCD וכ"ו זהו טיפול קצר מועד במסגרתו לומדים טכניקות להגמשת דפוסי התנהגות שמקשים על המטופל, טכניקות הרפיה, שיטות להתמודדות טובה יותר עם מצבים וכ"ו הטיפול תכליתי וממוקד בעיה ולא חקרני ומעמיק כמו טיפול בגישה הדינמית. במקרים בהם יש צורך בניתוח הבעיה (כגון דכאון), הטיפול הנ"ל לא יהיה יעיל, אולם גם פה יש סייגים,לדוגמא יש מצבי דיכאון בהם חיטוט עצמי יכול להחמיר את המצב ואז לימוד טכניקות שמשנות דפוסי מחשבה שליליות ופסימיות יהיה יעיל יותר מניתוח מעמיק של הסיבות לדיכאון.

שלום אורי, אין לי הרבה להוסיף על התשובה המצויינת של ק. במידה ויש לך שאלה יותר ספציפית אתה מוזמן לכתוב שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני צריכה עזרה בבקשה. לא מדובר בי אלא בסבא וסבתא שלי. סבא שלי עבר את גיל 80 וסבתא שלי בת בערך 75. לסבא שלי יש כמו התפרצויות זעם כאלה כאילו ג'וק כזה שנכנס לו לראש והוא מתחיל לצרוח על סבתא שלי שזה מאד מדאיג גם בגלל הגילאים שלהם וגם בגלל הדברים שהוא אומר. זה נראה כאילו הוא מדמיין דברים (שלסבתא שלי יש חבר ושהיא רוצה להוציא את סבא של מהבית בשביל שתוכל להכניס את החבר הביתה, כשהוא עצבני והיא רוצה לתת לו כדור הרגעה "ואבן" הוא חושב שהיא רוצה לסמם אותו, הוא טוען שסבתא שלי נותנת לו מכות, היום היא שכחה להביא לו את הכדורים שלו אז הוא אמר שזה בגלל שהראש שלה במקום אחר). המצב נורא כואב לי ולאמא שלי ואני מאד דואגת שלא יקרה להם כלום. היום הלכתי אליהם כי היה עוד ריב ודיברתי עם סבא שלי ואמרתי לו שכל הדברים הרעים שהוא חושב על סבתא שלי לא נכונים ושהיא אוהבת אותו ודואגת לבריאות שלו ואמרתי לו שיבטיח לי לא להתעצבן יותר ולהפסיק לריב איתה. אני לא בטוחה שזה לא יחזור שוב, רציתי לדעת האם יש פיתרון לנושא חוץ מפסיכולוג כי הוא לא יודע עיברית כל כך? נ.ב אמא שלי לקחה אותו לנוירולוג כדי לבדוק האם מדובר במחלת עצבים או משהו ונאמר לה שאין לו מחלה. אשמח לכל תשובה. תודה.

הי שירלי אני מצרפת לך מאמר של דר' ליאורה בר-טור מאתר "פסיכולוגיה עברית" שנתקלתי בו השבוע. אולי זה יוכל לעזור לך: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=637 ואני מעתיקה לך קטע רלוונטי: "תקשורת מסוג אחר, במקרים רבים גם לא מובנת, מנהלים זקנים הסובלים מפרנויה או מה שאנו קוראים פרפרניה. גם כאן אני חושבת שהאחריות היא של המטפל להבין את המסר הפרנואידי ולשמש כקול ברור המסייע לזקן לבטא את מצוקתו. הפרנויה בזיקנה מתבטאת בדרך כלל באמונה מסולפת חזקה, דלוזיה מבודדת, שתוכנה הפרנואידי בנאלי וקשור למציאות. הדלוזיות השכיחות הן מחשבות רדיפה המתבטאות בהתייחסות או בהתנהגות פרנואידית כלפי הסביבה. בתחומים אחרים, ניטרליים, זקנים אלה עשויים להתנהג ולחשוב בלא כל הפרעה בבוחן המציאות או בשיפוט. אלה המקרים בהם מתפתחת למשל פרנויה אצל אישה שנכנסה מטפלת סיעודית לטפל בה בביתה. הפרנויה היא שהמטפלת גונבת לה דברים. גניבות של חפצים וכסף הן תלונות שנשמעות על ידי דיירים במוסדות. פרנויות שהתוכן שלהם עוסק בבגידה של בן או בת זוג אף הן מוכרות. פרנויות אלה מתעוררות במקרים רבים שבהם אחד מבני הזוג מוגבל או נכה בעוד האחר צעיר ובריא. צירוף של מטפלת או מטפל לבית או שהייה במסגרת טיפולית סיעודית עשויה להיות הגורם להתפרצות של רגשות חזקים של קנאה ושל אבדן שליטה המעוררים חרדה גדולה, ובעקבותיה עשויה להתפתח הפרנויה. נראה שתסמינים אלה מגנים על האנשים מפני רגשות קשים עוד יותר של ייאוש או של דיכאון עקב אבדנים, ומפני החרדה מהתלות שחוו בתקופה שקדמה להתפרצות תסמיני הפרפרניה. במקרים רבים הדלוזיות מאפשרות לזקנים גם לשלוט בבני משפחה או באנשי הצוות במוסד, המרגישים חסרי אונים ונשלטים על ידיהם. כך הם מצליחים להניע את הסביבה להשקיע בהם תשומת לב ואנרגיה רבה. קשה להתעלם ממצוקתם, וכך הם גם מגינים במידה מסוימת על הערך העצמי; במקום להכיר בחולשתם ובמוגבלותם ולחוש חוסר אונים וייאוש, הם משליכים את הרגשות האלה על הסביבה באמצעות האשמות והתקפות וגורמים לסביבה לחוש את חוסר האונים, את התסכול ואת הזעם שלהם באמצעות הזדהות השלכתית. התקשורת שלהם עם הסביבה מתבטאת אם כן בסיפור אותו הם מספרים לנו באמצעות הפרנויה שהיא בנויה באופן קוהרנטי וברור ובדרך כלל לפחות בהתחלה קשה להבחין בין המציאות האמיתית לזו המדומיינת. כך במקום לדבר על הקושי הכרוך במצב הוא יבטא את הקושי באופן סמבולי. גונבים לי, משמעו "לקחו ממני את הבריאות, את העצמאות, את הפרטיות, את היכולת להחליט ועוד בוגדים בי פירושו אני זקן, חלש מוגבל, אימפוטמטי ולכן בן או בת הזוג בעיקר אם הם צעירים ובריאים, לא רוצים אותי יותר, או אני פוחד שהם מעדיפים מישהוא אחר צעיר, פוטנטי ובריא. הדרך שלי להשיג שליטה, ולצעוק "עיזרו לי" היא באמצעות הפרנויה. כי בפרנויה לא אני החלש והאויב הוא לא גופי הזקן אלא מישהוא אחר. אם נבין את המשמעות של הפרנויה, נוכל להרגיע את הזקן, מבלי להתוכח ולנסות להוכיח לו שהוא טועה. נחשוב איך ניתן לעזור לו להקטין את החרדה, איך לתמוך בו במצב של משבר או שינוי. נשמש גם כקול לבני המשפחה או לצוות המטפל, שמרגישים בתחילה חסרי אונים ואחר כך גם מתוסכלים וכועסים. כך נוכל ליצור תקשורת ברורה בין הזקן והפרנויה שלו לבין הסביבה המטפלת".

שלום שירלי, אני חושבת שאתם צריכים לחזור עם סבא להתייעצות רפואית. התיאור שלך בהחלט מזכיר שלבים ראשונים של מחלה דמנטית (וזוהי כמובן לא אבחנה! רק התרשמות שעולה מהתיאור), ואם כך הדבר אתם זקוקים לסיוע מערכתי. כדאי להתחיל בהתייעצות עם רופא המשפחה, ומשם אני מניחה שתופנו לגורמים נוספים. ואגב, בנוגע לייעוץ פסיכולוגי, יש לא מעט מטפלים שעובדים בשפות נוספות (פרט לעברית), אך להערכתי הייעוץ הרפואי נמצא כרגע בעדיפות ראשונה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

השאלה היא איך להגיד לו שאנחנו לוקחים אותו לרופא המשפחה לייעוץ רפואי איך נסביר לו למה. אי אפשר כל כך להבהיר לו שהוא לא בסדר פה.הוא בטוח שסבתא שלי עושה דברים בשביל להרגיז אותו וחוץ מזה שהיא הולכת עם אחרים. דיברתי עם אמא שלי על הנושא עוד פעם והיא סיפרה לי שכשהיא לקחה אותו לנוירולוג הוא נתן לו כדורים להרגעה שגרמו לו לרעידות רציניות ובגלל זה הוא הפסיק עם הכדורים. וכשאמא שלי אמרה לו ללכת לפסיכולוג או משהו הוא אמר לה שהוא לא משוגע והתעצבן ופעם אחת הוא אפילו לא דיבר עם אמא שלי כמה שבועות. הוא בעצמו אמר לנוירולוג שהוא מדמיין דברים על אישתו (סבתא שלי) ומתעצבן מהר. אני אשמח לעוד תשובות מקצועיות אנחנו ממש אובדי עצות. תודה.

שלום ליאת, המטפלת אומרת וחושבת שהגעתי לתובנות מסוימות רק שאני בעצם צריכה לייישם את הדברים. את זה גם ידעתי קודם לכן פחות או יותר. הבעיה שלי היא ביישום הדברים. השאלה היא האם אני צריכה את המטפלת בשביל כך, הרי זה תלוי רק בי!, לא? היא הרי לא תוכל לעשות דבר במקומי.אני אחראית לכל מעשיי. אני לא יודעת אם הטיפול הזה עוד יותר מתסכל אותי ממה שהייתי קודם לכן או לא...וישנם דברים כ"כ עמוקים שאני לא מצליחה לומר לה.אין לי כוח לחיים האלה.

איך באמת מתרגמים התובנות האלה למשהו מעשי. אם אני מבינה את הסיבה לבעיות שלי מה זה עוזר לי?????זה לא עוזר לי לפתור אותם זה רק גורם לי להתעסק בהם יותר ומוסיף לי עוד בעיות.איזה תסבוכת!

שלום לחסרת הכינוי ולשולה, נכון, יש מרחק בין הבנה הגיונית ורגשית של תהליכים מסויימים, לבין היישום ההתנהגותי של תובנות אלה. ועדיין, זו הדרך שצריך לעבור. אנחנו מתחילים מתובנה מסויימת שבהתחלה ניראית בלתי ניתנת ליישום, ואח"כ מתחילים לחשוב עליה בסמוך להתנהגות שרוצים לשנות (אבל לפעמים זה מאוחר מדי, כי כבר ביצענו את ההתנהגות שאנחנו רגילים אליה), ואח"כ אנחנו מרגישים את האופציות האחרות כבר בזמן ההתנהגות, ואחרי הרבה התנסות ועבודה פנימית אנחנו מצליחים "להחזיק" את התובנה החדשה גם "ברגע המבחן" עצמו וליצור שינוי משמעותי בהתנהגות שלנו. ועדיין לפעמים אחר-כך אנחנו שוב נכשלים, עד שהתובנה מתבססת ברמה ההתנהגותית. ואם זה נשמע קשה, זה לא בגלל שככה זה טיפול, אלא בגלל שככה זה בחיים... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

או עלול לחוש נבגד אם כמטופלת שלו החלטתי על סיום הטיפול באופן חד צדדי ולא על דעתו? הייתי בטיפול אינטנסיבי של פעמיים בשבוע עקב משבר חמור בחיי. לאחר כמעט שנתיים חשתי הקלה רבה, התחתנתי, ונכנסתי להריון , אני צפויה ללדת בעוד חודש. במהלך ההריון הרגשתי כי אין עוד מקום לטיפול ולמטפל והעלתי את נושא הפרידה בפניו. המטפל הביע את דעתו כנגד סיום הטיפול, והקשה עלי את הפרידה ממנו. ניפרדתי בכל זאת. עברו מספר חודשים, ואני שואלת את עצמי אם הוא כמטפל נזכר בי לפעמים, אם הוא מרגיש נבגד או כעס כלשהו על אופן העזיבה שלי. ברור לי שאת התשובות לשאלות אני צריכה למצוא אצלו, אך בכל זאת אשמח לשמוע מניסיונכם כמטפלים ומטופלים. בברכה

אני אומנם לא משיבה לשאלתך, אבל מענין אותי מדוע את שואלת את השאלה הזו, האם את מתגעגעת אליו? ומענין אותך לדעת האם גם הוא מתגעגע אליך?

שלום צ'ולו, ודאי שפסיכולוגים מרגישים לפעמים געגועים למטופלים שלהם. אבל נדמה לי שאת שואלת משהו קצת אחר; את מרגישה שהטיפול שלך הסתיים בצורה לא טובה מבחינתך, ובודקת איתי האם גם מטפלים יכולים להישאר עם תחושות מורכבות כאשר קשר טיפולי מסתיים. התשובה היא כן. חלק מהתפקיד שלנו הוא לעשות עבודה של חשיבה בנושא (עם עצמנו ועם המדריכים שלנו) כדי לנסות להבין מה קרה, אבל לפעמים נשארים עם הרגשה מסובכת. אני חושבת שכדאי להמשיך ולבדוק את הנושא עם עצמך, ואולי גם איתו? בהצלחה בלידה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 31, נשואה 5 שנים. לאחר תקופה בה אני ובעלי הרגשנו שהזוגיות מתדרדרת התחלנו טיפול זוגי לפני 5 חודשים. הטיפול מאד עזר לזוגיות והפחית במידה רבה את המריבות אבל זה הציף אצלי הרבה מאד דברים בקשר לעצמי ובחודשיים האחרונים מתחוללת אצלי סערת רגשות – שינויים במצב הרוח,דיכאונות,עצבנות והתקפות זעם. אולי כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי. בעקבות זאת המטפלת הזוגית לחצה עלי מאד להתחיל טיפול פרטני, זה גרם לי להרגיש כאשמה עיקרית בהתפרקות הזוגיות ולא תרם למצבי כלל. הרגשתי כעס רב כלפיה, פגיעה באמון, הרגשתי ננטשת. בסופו של דבר התחלתי טיפול פרטני, אני מרגישה ש2 הטיפולים יחד מציפים אותי,כבדים עלי, מבלבלים אותי ומצבי רק מחמיר. אני לא יכולה לשאת יותר את המצב הזה וחוששת מאד מהמשך התדרדרות. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי וחושבת להפסיק את הטיפול. אשמח לתגובות והצעות. מיואשת

אני מתלבטת איך להגיב, כיום אני נמצאת בטיפול פרטני אך במקביל זוגי. אני בטיפול פרטני מעל לשנתיים, ההתחלה היתה קשה ומציפה. מאד הזדהתי עם המשפט "כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי", זאת בדיוק החויה שעברתי: ההבנה שהרבה דברים הם שלי, שתלונות , חוסר סיפוק הם בעצם ממקור אחר, החידוד הזה עשה לי הרבה סדר בחיים וגם לבעלי זה עזר אך לאחר חצי שנה טיפול פרטני, בעלי יזם טיפול זוגי משום שאני התחלתי "להיות" אחרת, בטיפול הזוגי , לאחריו היתי מוצפת הרבה יותר מאשר הטיפול הפרטני הרבה כחות והרבה אנרגיה גם בפנים בתוכי, וגם אנרגיה סביב בעלי, איך הוא מגיב, מה קורה, לאן הולכים, כי הרי הדרך היא דרך חדשה.. , הכל היה עמוס, חונק, אני כן חושבת ששני התהליכים יחד זה יותר מדי, זאת במבט לאחור. אני גם יודעת להגיד שמניסיוני,הטיפול הפרטני הוריד , סידר הרבה ויכוחים ובעיות ביני לבין בעלי כאשר הבנתי את מקורם של הרבה דברים. היינו בטיפול זוגי כחצי שנה במקביל לפרטני היום אני עדיין בטיפול הפרטני וחזרנו לטיפול הזוגי לפני חצי שנה שוב, אבל אצל משהי אחרת, נהיינו "מוכנים " יותר לתהליך מאשר הפעם הקודמת, וגם הקשר איתה משום מה מניב יותר, אולי אנחנו השתננו? כן אני חושבת שפשוט עברנו תהליך.. אני לא יודעת אם עזרתי לך, אצלי המצב היה גרוע והייתי חייבת טיפול פרטני, ואת הטיפול הזוגי בעלי יזם , וגם זה רק עזר... אם זה מציף אותך יחד אז אולי להוריד את תדירות הפגישות הזוגיות? גם טיפול פרטני לוקח המון אנרגיות, ההבדל הוא שהן מופנות כלפי פנימה ולא החוצה, לחלוק עם מישהו נוסף שזה גם מתיש בפני עצמו... אני פשוט לא יודעת מה להציע לך, כי במבט לאחור , שניהם חשובים כל כך, שניהם מציפים כל כך, ושניהם עוזרים... לא יודעת אם הסיפור שלי עזר לך במשהו? שיהיה לך בהצלחה ניבה

כל הכבוד לך שלמען השלום בבית את פנית לטיפול.לי במצב כזה של הצפות ובלגן היה עוזר למצוא דרך לפרוק:לכתוב,לדבר,ספורט,ריקודים,ציור וכו'.כדי לפרוק את הבלגן החוצה(אם קשה לך להשתחרר בשיכה טיפולית).אני בטוחה שהמטפלת שלכם לא מקשרת בין ההצעה שלה לפנות לטיפול לסוגית האשמה,אלא היא ראתה שאת סובלת וטבעי ביותר היה מצידה להפנות אותך לטיפול.מניסיוני חבל להפסיד כזות תקופה כדי לעשות "שלום בית" בנשמה.אולי תבקשי שהמטפלת שלך תלמד אותך תכניקות הרפיה(לי מאוד עוזר בלחץ).את מיואשת?אנשים שבאמת מיואשים לא פונים לטיפול ואם כן,קשה להם להשתתף בו ולפעול.אבל בקולך אני שומעת כח ורצון.זה באמת קשה להיות מוצפת ובלחץ,להחזיק את עצמך כדי לא לפרוק את הרגשות השליליות על סביבה הקרובה ,אך לפעמים שווה כדי שזה לא יקרה שוב...ותהי שלמה עם עצמך.המון המון כח ובהצלחה!

ניבה וחני תודה על התגובות התומכות המעודדות והמחזקות. אני ממש זקוקה לזה בתקופה כל כך קשה וכאוטית. הפגתן את הבדידות שלי ולו לרגע :o)

מיואשת יקרה, זה נכון, טיפול (במיוחד בשלביו הראשונים) יכול להציף ולבלבל מאוד. התחושה שלי לגבי זה היא שהטיפול לא "יוצר" את התחושות הקשות שאת מרגישה, אלא נותן מקום למשהו שקיים בתוכך ואולי לא היה לו מקום עד כה. לכן, מבחינתי, אם הרגשות ממילא קיימים ומכאיבים בעולם הפנימי, עדיף לתת להם ביטוי ולעשות איתם איזושהי עבודה. זה דורש אומץ ונחישות, ולפעמים קשה להסתכל ולראות אמיתות פנימיות שאנחנו לא רוצים לראות, אבל בעיני זו הדרך לחיות חיים יותר שלמים ומלאים. לגבי שני טיפולים במקביל - כדאי להתייעץ עם המטפלות שלך. יתכן שלתקופה מסויימת אפשר להפחית את תדירות הטיפול הזוגי, שהוא יותר וותיק ומבוסס, ולתת לטיפול הפרטני זמן להתבסס. אבל כמובן, רק תוך כדי התייעצות פתוחה עם המטפלות עצמן. אני מחזיקה לך אצבעות בחיפוש הדרך האישית שלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב,למומחים!אני קודם אציין שאני מאוד נהנית מהפורום הנהדר עכשיו ככה ברצוני להתייעץ על דילמה שיש לי אני בחורה בת22 ועזבתי כרגע מקום שניהלתי במשך 3 שנים אני הודעתי לעזיבתי ויתרתי על פיצויים על מנת שאני יוכל להשאיר לי שם דלת פתוחה בסוף יצא שהוציאו לי שם שם רע ופשוט גרמו לי להיות כאילו באמת עשיתי דברים נוראיים אגב מה שלא קרה (העליתי כבר את הנושא בעבר)עכשיו ההתלבטות שלי היא כזאת אני מאוד רוצה ליצור קשר עם המנכלית שהיא בעלת החברה ובאמת בשביל לסדור מעגל כך אני מרגישה בכל אופן,אני מאוג רוצה לדבר איתה ולמר לה בשיא הפשטות שאני מאוד מעריכה אותה ונהניתי לעבוד שם ונתתי את נשמתי כאשר ההיתי שם ולא נעשו הדברים שהוצגו לפנהים ואני ממש רוצה לומר לה זאת כי זה מאוד מפריע לי כי ממש נתתי את כל כולי כאשר ההיתי שם מה אתם חושבים ללכת על זה או להניח לזה איזה השלכות אתם חושבים שיהיו לכך והאם אני מתעסקת בזה יותר מיד אשמח לתשובות מקצועיות מצידכם וגם ממשתתפי הפורום אני אשמח לשמוע ממש תודה!!!

שלום ירין, אני זוכרת את הודעתך הקודמת בנושא, וברור לי שאת מאוד מוטרדת וזקוקה לאיזושהי "סגירה" (closure) יותר טובה של הדברים. אני לא יכולה לדעת מה יהיו ההשלכות המציאותיות של פנייה למנכל"ית (האם באמצעות הפגישה איתה תרגישי הקלה או חלילה תיפגעי יותר), ובכל מקרה רק את תוכלי להגיע להחלטה. לפני שתיגשי לטפל בדברים ברמה החיצונית, המציאותית, אני רוצה להציע לך לטפל בדברים ברמה הפנימית (הנפשית). אני מתכוונת לאיזושהי עבודה של חשיבה על מה שקרה בעבודה ועל מה שקורה לך מאז שהתפטרת: כיצד ניתן להבין את ההתרחשות הזו? מהו החלק שלך ומהו החלק של אחרים במה שקרה? האם תהליך כזה מוכר לך מזמנים או מקומות אחרים בחיים? מה היית רוצה ללמוד מכל זה? מה את רוצה לקבל מהמנכל"ית, והאם סביר לצפות לכך? ויש עוד המון שאלות שאפשר לשאול, ולהפוך בנושא מכל הכיוונים לפני שאת ניגשת ליזום את הפגישה עם המנכל"ית או בוחרת לעזוב את זה. את יודעת, עבודה כזו של חשיבה לפעמים קל יותר לעשות בחברת אדם נוסף, חבר/ה קרובים או אדם חיצוני כמו פסיכולוג. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום יש לי שאלה: יש לי חבר כבר קרוב לארבע שנים.אני בת 22 והוא בן 26. לאחרונה הוא סיפר לי שהוא מרגיש איזה שהוא חוסר או "כאב" שמופיע לפעמים, אך זה עבר לו. לפני כמה ימים הוא שוב סיפר לי על אותו חוסר רק שהוא לא יודע ממה הוא נובע. הוא חושב שזה בגלל שהוא מוקף בעבודה בנשים יפות והיתרונות שלהן מתעצמות לעומת החסרונות שלי. הוא ציין בפני 3 חסרונות. שאני לא אסרטיבית, שאני לא מתלבשת בצורה מושכת, לא מבליטה את היופי שלי ודבר שלישי שאין לי פתיחות מינית. הוא גם התחיל לפתח קשרי ידידות עם מישהי בעבודה מחוץ לעבודה. הוא סיפר לי שהוא מתחיל לפתח כלפיה איזה שהוא רגש. הוא אמר לי שהוא מרגיש מאוד מבולבל מפני שהוא אינו יודע מה הבעיה. האם כל הגברים מרגישים איזה שהוא רגש כלפי הידידות שלהם? האם באמת בגיל שלו הוא לא צריך לזהות את הבעיה? הוא בהתחלה חשב לקחת פסק זמן כדי לחשוב על הכול, אבל אז התחרט ואמר שאנו צריכים לתת לזה צ'נס נוסף. בנוסף לכך הוא אמר שהוא ימעיט בשיחותיו עם הידידה. אבל האם הוא לא אמור לנתק איתה את הקשר לגמרי? דיברתי איתו על זה והוא אמר שאם זו לא תהיה היא אז זו יכולה להיות מישהי אחרת והוא רוצה להתעמת על כך ולראות האם הוא מסוגל לפתח איתה קשר ידידותי לחלוטין.אני רוצה לציין שהוא אמר לי שהוא מאוד אוהב אותי אבל הוא לא בטוח שאני האחת ולכן הוא לא מבטיח כלום. עוד דבר שמקשה עליו והוא אוליגם חלק מהגורם לכך זה שאחותי אמורה להתחתן בקרוב ולכן מופעל עליו לחץ מאבי בעיקר. האם זה האופי שלו?או שהוא פשוט לא בוגר. אני מאוד מפחדת וחוששת וגם קצת נעלבתי ואני גם כועסת על אי הפסקת הקשר עם הידידה. אני גם לא מוכנה עכשיו לחתונה אבל כן הייתי רוצה שזה יהיה בעתיד.אם אפש לייעץ לי כמה תובנות מניסיון או מהבנה של העיניין אני אשמח.

שלי יקרה, העלבון שלך בהחלט מובן לי. ההערות שספגת יעליבו כל אישה. אני מתרשמת שהחבר שלך מרגיש לכוד בתוך מערכת יחסים ממושכת, שהחלה כששניכם הייתם מאד צעירים. הפיתויים שמסביב קורצים לו, מה שמפיל על שניכם מעמסה בלתי נסבלת. כמו שאמרת בעצמך, גם את אינך בשלה עדיין לחתונה, ולכן כדאי גם לך לשקול שוב האם זהו באמת הגבר שעמו היית רוצה לחלוק את שארית חייך. אולי זה הזמן להזמין את משתתפי הפורום לחוות דעה. ובינתיים - אני רוצה לחזק אותך, ולהזכיר לך שהיית מספיק מושכת ויפה כדי להשאיר אותו איתך 4 שנים. זה הרבה מאד זמן, ולכן אני מניחה שאת נראית נהדר. לילה טוב ליאת

שלי ,יקרה,אני בשוק מהסיפור שלך.נשמע לי שהחבר שלך מה זה אוהב את מה שאת מעוררת בו,במילים אחרות,את עצמו איתך ומה זה חבל לו להפסיד את זה.אולי את ווריאנט אידאלי בישבילו להרגיש "גבר" כי את רק "קצת נעלבת" על מה שהוא אמר לך?אתם ארבע שנים ביחד והוא לא מוכן לקחת שום אחריות?את עדיין לא מוכנה לחתונה כי הוא..........את מאמינה שהוא ישתנה?אני במקומך היתי הולכת לפסיכולוגית כדי לראות דרכה את הקשר מין הצד ולהגיע להחלטות...אני בטוחה שאת נאה ומקסימה,פשוט יש לך בעיה שבקשר שלכם (שנימשך 4 שנים)החבר שלך אוהב את עצמו חבל על הזמן,ולא בטוח ביכלל שהוא יודע לאהוב ביכלל.אני מניחה שאוה לא אשם בזה,הוא היה יכול ללכת לטיפול ולעבוד על המידות,אך ניראה לי שכיף לו לראות את החיסרונות שלו בך ולחשוב שהוא "גבר השנה".לכן ההחלטה היא שלך, מה את עושה עם זה הלאה...אני מברכת אותך שתפגשי בחור שתדעי איתו מה זה אהבה,אהבה זה נתינה משני הצדדים,זה מחבר ומדביק את הלבבות...צר לי שאת נותנת והוא רק לוקח...מגיע לך יותר...

לצערי הסיפור שלך נשמע מוכר וכואב כאחד , התנסתי במערכת יחסים כזו לפני המון זמן . מה שאת כותבת על רגשות העלבון שלך , לדעתי זה מאט מדי , ובטח לא משקף את כל מה שעובר עליך באמת . לדעתי החבר שלך בכלל לא מבולבל , ככה מתחילים יחסים להתקרר , כמובן שאני מדברת רק על הנסיון שלי ,זה מתחיל מ... סיפורים כאלה קלים על ידידה פה וידידה שם , וכן מרגיש אליה , או לא יודע מה אני באמת מרגיש , לדעתי כל אלה סתם בבל"ת , את יודעת מדוע ? מפני ש-4- שנים היית יפה , מושכת , וכל מה שאת רוצה , ופתאום צצה לה משום מקום משהיא שמאפילה עליך במראה החיצוני , אומר שהוא הסתנוור ממשהי שהיא לא את , הוא כבר מתחיל לפזול לצדדים , את כבר לא מה שהיית בשבילו . יכול להיות שהוא נלחץ מהתקופה שאתם ביחד ומרגיש שישנם צפיות ממנו עכשיו אולי להתחתן , והוא פשוט עושה את זה כדי שתעיפי אותו , ואז הוא יוכל לומר שאת עזבת אותו , כמו שקרה אצלי , והוא יהיה פנוי לרומנים חדשים . אומר לך את האמת , אני לא חשבתי פעמים , פשוט העפתי אותו , למזלי הטוב פגשתי אחריו גבר נפלא שידע בדיוק מה הוא רוצה בתוך מערכת היחסים שלנו , והתחתנו , עכשיו עשי את השיקולים שלך , את מעוניינת בגבר שיהיה " מבולבל " כל פעם שיראה מישהי אחרת או ???????????????????? אל תמהרי להחליט אם קשה לך ,קל מאוד לשבור את הכלים , קשה מאוד אם בכלל אפשר לתקן נזקים . מקווה שעזרתי לך ה...מוטרדת

שלום שלי, כפי שאני רואה את העניינים, לא צריכה להיות לך כל התלבטות, אלא לעזוב אותו, למרות שזה בהחלט יכול להביא איתו שברון לב, אך גם שברונות לב בסוף מתחלפים באהבה חדשה. נראה שאת אוהבת אותו ומעוניינת בקשר, אבל מה לעשות: לאהבה צריך שניים, והוא לא מרגיש כמוך. הוא עוד מתלבט, רואה בך חסרונות, ומעליב אותך. אל תחשבי שאם הוא רואה בך חסרונות, הם בצורה אובייקטיבית קיימים בך. אני מקווה שאת עוד תגלי, שיבוא יום בו מישהו יאהב אותך כמו שאת, ויקבל אותך עם כל מה שיש בך ביחד. פשוט יאהב אותך כך, ויהיה לצידך. תאמיני לי, זה יכול להיות. מניסיון. להמשיך להיות בקשר איתו, רק יביא לך סבל, ולא יאפשר כל פתח למשהו אחר.

שלי שלום וברכה, אני כעת במצב בו את מצויה...אך מן הצד השני של המיתרס. אני מנהלת רומן עם אדם מבוגר ממני בעשרות שנים והוא מאהב אמיתי ומכרכר סביבי ומעניק לי חום ואהבה ללא לאות אך אני מתלבטת ומבולבלת בו זמנית. אוכל לומר לך כי בתחילת הקשר כאשר הייתי מאוהבת בו ביחסי גומלין למעלה מראש הקלתי ראש בחסרונות שלו והכל היה כאין וכאפס לעומת התשוקה והאהבה שרחשתי לו. כעת ההתאהבות הבלתי הגיונית שלי בו ירדה..ופגמיו צפים על פני השטח...ולפתע פתאום גברים אחרים נראים לי מצודדים ונחשקים יותר..מסודרים וצעירים יותר(מה שנכון גם אוביקטיבית)ואני חשה לכודה במערכת יחסים שאינה הולמת אותי... כך שמצב זה מוכיח על ביעיה אמיתית בתוך הזוגיות ו/או על גבר לא בוגר דיו ולא אחראי ו/או שהתשוקה שלו ממך ברבות השנים פחתה..ומאחר והיא היתה מבוססת ברובה על ערגה ותשוקה ולא על אהבת הנפש העמוקה היא התפוגגה ככל שנקף הזמן וזה מטבע הדברים בכל מערכת יחסים. כמו כן אל תשכחי שבכל זוגיות ישנו ניסוי וטעייה, עליות ומורדות...ובחינות הדדיות..יתכן שזה ירידה לצורך עליה(מאחלת לך שזה אכן משבר שיקרב בינכם)אך מה שיותר יתכן ונראה על פני השטח הוא כי הבחור תפס רגליים קרות והתשוקה שלו פחתה והוא בוחן את עצמו ואת מערכת היחסים בינכם במסגרת הכי בטוחה לדידו- במסגרת של החברות האדוקה בינכם..מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הרבים שעלולים להתרחש כתוצאה מנקיטת צעדיו הלא בוגרים(קשירת קשר עם ידידות, העלבות והשפלות וכדומה..)

איכשהו קשה לי לקרוא "זוגיות" לקשר שנימשך 4שנים ובחור עדיין לא מבטיח שום דבר.אצלינו אחרי כמה (10מקסימום) פגישות שואלים אחד את השני לקרת מה אנו הולכים ובודקים האם זה מתאים לשניהם.יכולה להניח שהעולמות שלנו קצת שונים אך עדיין ניראה לי שקשר שלא מוביל לשום דבר הוא בעיתי.יותר מזה ,כמו שאת אמרת נכון , זוגיות לא ניתן לבנות רק על תשוקה,צריך גם "אהבת נפש"(ציטוט מההודעה שלך)--זו חברות ורצון לבנות ביחד קשר,לעניות דעתי...נרקומנים גם חבל הזמן איך מאוהבים בסם שלהם,אף אחד לא יסכים שצריך לחתן אותם לנצח...לכן אני חושבת שצריך לבחון את הקשר עם מישהו שלא מעורב רגשי,(ולמה שזה לא יהיה איש מקצוע) ולא לתת לדברים לזרום סתם,כדי כאילו לתת לו עוד צ'נס.אתן יודעות שבשמיים ליד כיסא הכבוד יש עוד כיסא מדהים ביופיו,מוזהב ומבריק?..מרגע בריאת העולם הוא קיים אך עדיין ריק...זה כיסא למי שיצליח לשנות את בן זוג...לא שאנשים לא משתנים,משתנים, ומשנים אחד את השני.פשוט כשאת בקשר את צריכה לבחון האם את מה שיש מתאים לי או לא ולא לקוות שהכל ישתנה.המון המון הצלחה.סליחה אם דברי נישמעים כמו שיחת מוסר,לא התכוונתי.אני רק חושבת שלכל אשה מגיע להיות מאושרת ולא לבזבז את עצמה לקשרים שלא מובילים לכלום חוץ מדאגות.

שלי שלום וברכה, אני כעת במצב בו את מצויה...אך מן הצד השני של המיתרס. אני מנהלת רומן עם אדם מבוגר ממני בעשרות שנים והוא מאהב אמיתי ומכרכר סביבי ומעניק לי חום ואהבה ללא לאות אך אני מתלבטת ומבולבלת בו זמנית. אוכל לומר לך כי בתחילת הקשר כאשר הייתי מאוהבת בו ביחסי גומלין למעלה מראש הקלתי ראש בחסרונות שלו והכל היה כאין וכאפס לעומת התשוקה והאהבה שרחשתי לו. כעת ההתאהבות הבלתי הגיונית שלי בו ירדה..ופגמיו צפים על פני השטח...ולפתע פתאום גברים אחרים נראים לי מצודדים ונחשקים יותר..מסודרים וצעירים יותר(מה שנכון גם אוביקטיבית)ואני חשה לכודה במערכת יחסים שאינה הולמת אותי... כך שמצב זה מוכיח על ביעיה אמיתית בתוך הזוגיות ו/או על גבר לא בוגר דיו ולא אחראי ו/או שהתשוקה שלו ממך ברבות השנים פחתה..ומאחר והיא היתה מבוססת ברובה על ערגה ותשוקה ולא על אהבת הנפש העמוקה היא התפוגגה ככל שנקף הזמן וזה מטבע הדברים בכל מערכת יחסים. כמו כן אל תשכחי שבכל זוגיות ישנו ניסוי וטעייה, עליות ומורדות...ובחינות הדדיות..יתכן שזה ירידה לצורך עליה(מאחלת לך שזה אכן משבר שיקרב בינכם)אך מה שיותר יתכן ונראה על פני השטח הוא כי הבחור תפס רגליים קרות והתשוקה שלו פחתה והוא בוחן את עצמו ואת מערכת היחסים בינכם במסגרת הכי בטוחה לדידו- במסגרת של החברות האדוקה בינכם..מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הרבים שעלולים להתרחש כתוצאה מנקיטת צעדיו הלא בוגרים(קשירת קשר עם ידידות, העלבות והשפלות וכדומה..)

לפני כשנתיים עלה לי פלאש בק מהילדות שלי. אני חושבת שהייתי בערך בת 7(היום אני בת 23) אני זוכרת שהייתי עם חברה שלי שהיתה קטנה ממני בשנתיים ושיחקנו באמא ותינוקת. דימינו הנקה. אני זוכרת שלא היינו ערומות וזה נעשה רק עם חולצה למעלה. הזיכרון הזה הפחיד אותי ואני רוצה לדעת האם זה נורמלי. זה מטריד אותי כל פעם שאני נזכרת בזה אני מחכה לתשובה רצינית בקוצר רוח

מעשה אוננות ומשחקים מיניים בילדות הן תופעה מאד נפוצה ו"נורמלית" את ממש יכולה להסיר כל דאגה וטרדה מליבך !

שלום סיגל, ים אמר נכון, שמשחקי ילדים כוללים לא מעט מרכיבים ארוטיים שאין בהם כל רע. בימינו קיימת רגישות רבה לנושא ההטרדה המינית, ורבות מההתנהגויות שפעם נחשבו טבעיות וענין שבשגרה, מקבלות היום משמעות מדאיגה. גם על דאגה זו ניתן להתווכח. אם תפשפשי בזכרונך, או תעשי חשבון פשוט, יתכן שתגלי שבאותה תקופה מישהי משתי האמהות ילדה תינוק. משחק המדמה הנקה נשמע לי טבעי ונורמלי בסיטואציה כזו, גם אם לא הייתה לידה בסביבה. הפחד שלך נראה לי מיותר, והייתי ממליצה לך 'לעבור לנוח'. לילה טוב ליאת

בתי בת ה-8 וחצי מגלה פחדים רבים והיא מפתחת תלות בחברותיה כדי שילוו אותה כל יום למקום ההסעה, למרות שהיא נוסעת בהסעה זו כבר משנה שעברה. כשהיא מגיעה הביתה היא דורשת מאחד מבני המשפחה לרדת ולחכות לה ולקחת אותה הביתה. היה ביננו הסכם ש-3 פעמים בשבוע היא עולה לבית לבד והיא עמדה בזה והיום היא החליטה שגם בימים אלה נרד לקחת אותה. מה עלי לעשות על מנת שהחרדות יעברו לה?

שלום רווית, כדי שחרדות יעברו, יש להבין היטב מה מקורן, ממה בדיוק היא פוחדת, ומהם ה'רווחים' האפשריים מהמצב. לא ברור האם לפחד שלה קדם איזשהו אירוע טראומטי, תקרית חריגה, סיפור מפחיד ששמעה, סרט מפחיד שראתה, וכו'. אני מציעה לנסות ולתחקר היטב את מעגל החרדה, ואז לתת מענה רלוונטי. כשדיברתי על רווחים, אני מתכוונת למשל לכך שבאמצעות החרדה היא מצליחה לאסוף סביבה חבורה של בנות המלוות אותה כל יום עד הבית (את חייבת להודות שזה נחמד). בהתאם לנסיבות הייחודיות, אפשר יהיה - אולי בעזרת פסיכולוגית ביה"ס - לארגן תכנית טיפול קצרה (או לפחות הדרכת הורים) להפחתת החרדה עד להיעלמותה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-15 , משגעת אותי כבר שנים רבות מאז קטנותה, בחיפושים ובחיטוטים בכל ארונות הבית. מה שהביא אותי לשאול הוא, שחברה שלי, שאצלה התארחה למספר שעות, סיפרה לי שהילדה גם אצלה חיטטה כל הזמן בארונות, הייתי המומה כי חשבתי שהיא עושה את זה רק בבית ומסתבר לי שלא. עוד סיפרה, שהילדה לא הפסיקה לדבר לשניה (גם זאת אני יודעת אך כבר התרגלתי), העירה הערות ללא הרף והעבירה ביקורת ללא הפוגה. בקיצור, כל מה שחשבתי שקורה רק בבית, קורה גם אצל אנשים זרים. האם אוכל לקבל הסבר קטן ומכוון איפה הבעיה? תודה, ענת.

שלום ענת, קצת קשה לי להבין כיצד בדיוק מתבצע החיטוט ומה בדיוק היא מחפשת שם. אם הפעולה נעשית בצורה שרירותית, לכאורה ללא כל סיבה נראית לעין, יתכן שמדובר בסוג של טקס או מחשבה אובססיבית המניעים אותה כדרך להרגיע חרדה. לא אמרת דבר על התפקוד שלה ביתר תחומי חייה. איזו תלמידה היא? האם יש לה חברות? האם מדובר בחיפוש אוכל? האם יש כאן ניסיון לפרוץ גבולות? ההתנהגות כפי שמתוארת על ידך בהחלט מחייבת ברור מעבר לפנייה אלינו. בהצלחה ליאת

הגננת הודיעה לי שביתי היכתה היום ילד אחר ושהיא (הגננת) מאד כעסה עליה. ביתי אכן קצת אגרסיבית (יחסית לבת אך פחות מהבנים בני גילה) אך לרוב זה מסתכם בדחיפות בזמן עימותים. אני יודעת שהיא יודעת כבר מה אסור ומה מותר (היא בת שנתיים) למשל היא אומרת הרבה אסור לדחוף או אסור לבד בכביש וכדומה וגם כשלפני כמה ימים דחפה חברה שלה שכתוצאה מכך התחילה לבכות ביתי מאד נבהלה ונתנה לה את הצעצוע עליו רבו. היא יחסית מאד מפותחת לגילה אבל עדיין בת שנתיים. שאלתי כזאת, הגננת בקשה ממני לדבר עם ביתי על מה שארע ואני מתלבטת אם כדאי. היא כבר ננזפה בגן ואין סיבה שגם אני, שלא הייתי נוכחת באירוע אנזוף בה. לפחות זה נראה לי כתגובת יתר. כמובן שאני גם מרחמת עליה, כי מאד קשה לה שנוזפים בה וכנראה שהגננת נזפה בה מאד. נראה לי יותר נכון שכדאי שתחזור הביתה ותרגע מכל העימותים מבלי לגרור אותם גם לשם. מה דעתך?

שלום מאיה, אני מסכימה איתך מאד. בני שנתיים עדיין מתקשים לווסת ביטויי רגש עוצמתיים, ולכן גם גילויי הכעס והתוקפנות שלהם מאופיינים בייצריות לא-מרוסנת. כאשר אנו עדים לתוקפנות מן הסוג הזה נוכל להגיב בקצרה ולומר: "אסור!" או "בגן/בבית שלנו לא מרביצים!". במידת האפשר, כדאי לנסות ולעצור פיזית את המכה/נשיכה/דחיפה, ולתת את ההרגשה שאיננו מרוצים מהתנהגות כזו. אין טעם בנאומים ממושכים, פשוט משום שאין הם עושים רושם רב על בני השנתיים. בוודאי שאין טעם לדון על כך שעות רבות לאחר האירוע. כהורים, מוטלת עלינו המשימה להמשיך ולחנך את ילדינו כל הזמן, בבית ומחוצה לו, ללא קשר לבקשות מהגננת. בהנחה שבתך ילדה מעט יותר אגרסיבית, יש לצפות שיהיו לך מספיק הזדמנויות גם בבית, לחנך אותה ולשדר לה את מורת רוחך מהתנהגותה התוקפנית. אני מציעה לך לומר לגננת שאת סומכת עליה שתגיב כהלכה בגן, בעוד את תקחי אחריות על ההתנהגות בבית. לילה טוב ובהצלחה ליאת

אני בטיפול כבר שנה ועדיין לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהמטפל שלי הוא מישהו זר. קשה לי להפתח ולספר דברים בכל פעם מחדש. למרות שעברנו דרך ארוכה ואני רואה את השינויים שחלו בי, אני עדיין מרגישה שאני לא לגמרי סומכת עליו שהוא לא יבקר אותי או יחשוב עלי דברים לא טובים. יש גם דברים שאני מרגישה נוח לספר לאנשים קרובים ועדיין איתו אני מרגישה שאנחנו לא קרובים ולכן אני לא מצליחה לספר לו. דווקא את הדברים שקשורים בו קל לי יותר לספר ואני מתקשה לבדברים שקשורים רק בי, בלי קשר אליו. זה סביר להרגיש ככה גם אחרי שנה? אשמח לשמוע תגובות.

דפי שלום עדיין אין סטטיסטיקות מדויקות למה "סביר" ו"נכון" בטיפול . השאלה המרכזית היא מה את מפיקה מהטיפול, הדרך שבה את בוחרת לעשות זאת פחות מהותית. אם לא היית כותבת שחלו בך שינויים (אני מקווה שהתכוונת לשינויים לטובה!!!), אולי היה מקום לחשוב על החלפת מטפל משום שכימיה זה תנאי בסיסי והכרחי לטיפול מוצלח. קל לך להיפתח בנושאים שקשורים בו וזה חשוב מאד (ובכלל לא טריוויאלי!), משום שניתוח הרגשות שלך לגבי הטיפול והמטפל, הינו מרכיב חשוב בהליך הטיפולי, כך את יכולה לנתח דפוסי התנהגות שלך בזמן אמת. (אגב, שמת לב שגם לפורום פנית עם שאלה שקשורה בו ?!) דברי אתו על הקושי שלך להיפתח בפניו. תשאלי את עצמך האם התחושות שאת מתארת נכונות גם מחוץ לטיפול: האם קשה לך להיפתח לאנשים, האם השאלה "מה יחשבו עלי" מעסיקה אותך הרבה, האם את רגישה מדיי לתגובות הסביבה ולביקורת, האם את חוששת שאם יגלו מי את לא תהיי אהובה, האם את זקוקה לאישורים של הסביבה (כמו בשאלה שאת מציגה כאן) וכ"ו. לפעמים דווקא התובנות הללו, הן אלה שתורמות הכי הרבה לטיפול. כל עוד את מרגישה שהטיפול תורם לך, קחי את הזמן ואני בטוחה שבסופו של דבר גם הפתיחות והאמון יגיעו. המון בהצלחה

היי דפי, ק' כתבה כל כך יפה, ולא השאירה לי הרבה מקום לחדש. אוכל רק להוסיף, שתחושת זרות לאחר זמן כה רב יכולה להיות קשורה למשהו עמוק יותר, הקשור בהתנסויות קודמות שלך עם דמויות סמכות גבריות, משהו שמפריע לך לתת אמון ולהתמסר ללא חשש. היכולת לסמוך ולהיעזר בהדרגה - גם אם מדובר בתהליך ממושך ואיטי - חשובה ורבת ערך, לפחות ככל הנוגע ליחסך לגברים. בברכה ליאת

אני כל כך מבינה על מה את מדברת. מצער אותי שאנשים לא כל כך מבינים את הכוונה. אם תדפדפי קצת לאחור תראי ששלחתי שתי הודעות/שאלות בנושא וענה לי עליהן גדעון שובל. האחת מהן כבר בדף האחורי וייתכן שעד שתפתחי את זו גם השניה תעלם לה. (מה שמביא אותי להציע למנהלי הפורום הזה לנקוט בשיטת ההודעה הקופצת לראש כדי שלא יתפספסו!) אז מצד אחד יש את הרצון הזה הסובייקטיבי שזה יופחת, נכון? כי זה באמת דבר מכביד ביותר להיות כה רגיש לסבל הזולת ולהזדהות. ומצד שני כשזה נעלם מרגישים שהעולם הופך להיות מכני ורובוטי ומגעיל. כאילו שאין די מכך גם בלי האמפאתיה. אני חושבת שהעצה של ליאת מאד נכונה. לפחות לגבי. העשייה למען הזולת, עוזרת לי לסגור איזה חור של כאב ונותנת בכל זאת תחושה טובה שאני עושה משהו, אולי קטן, אך ככל יכולתי. אשמח לשמוע עוד ממך.

אורית יקרה, ככל הידוע לי, הפורמט הנוכחי לא מאפשר משחק עם מיקום ההודעות (שיטת ההודעה הקופצת), אבל אני מבטיחה לבדוק עם אורנה וגדעון, וכמובן עם מנהלת האתר. לי עצמי לא היה כל קושי להגיע להודעות הקודמות (אם רוצים - יכולים (-: ), ואני מניחה שגם האחרים הצליחו בכך. תודה על דברייך ועל השתתפותך בפורום שלנו. ליאת

שלום, באמת כפי שציינת, שנים רבות ה"עולם" שלי היה כזה, הרגשות לא שיחקו בו תפקיד עיקרי, כלומר הצלחתי לברוח מהן- לא היתה שם התמודדות (מסיבות שונות) אמיתית איתן, או שאולי במהלך הזמן הזה זה מה שהיה נכון עבורי כי בסופו של דבר כן הצלחתי לחיות כך מצויין, עד שהגיעו הימים בהם הסדקים החלו לעלות על פני השטח.. ימים שבהם כבר לא הסתפקתי במה שהצלחתי "למלא" את חיי, היה חסר שם משהו.. ואני הבנתי שכנראה, באיזשהוא שלב, הרגישות הזו שכן הופיעה בתקופה לפני השנים עם הבריחה/הדחקה/היאחזות בצד מסויים מאד ושהצלחתי לחזור אליה, היתה מלווה בביקורת כלשהיא מצד הסביבה, ביקורת עלי, על הקצב שלי ורגשותיי האמיתיים, כנראה ביקורת שלא יכולתי לעמוד בה בזמנו- אולי היתה פגיעה חזקה מדי- דווקא בצד הרגיש יותר.. לכן כנראה החלטתי בתת מודע לנקוט בדרך הכי "בטוחה" שכלית (אך די הרסנית נפשית...). היום אני כנראה מצליחה להתמודד יותר עם ביקורת, אבל עדיין חסר לי מישהו/מישהי שכן יבינו אותי, שמה שחשוב לי איננו רק השורה האחרונה (למרות שהיא כן חשובה בסופו של דבר), אלא גם דרך ההגעה אליה, התהליך אותו עברתי. ולגבי ההתנדבות- נראה לי שדווקא בעניין הזה השכל היה "מסונכרן" איכשהוא עם הרגש, רק שכמובן הצד השכלי היה מודגש יותר.. ומאז ומתמיד אני פשוט לא מסוגלת להתנדב עם קשישים.. תתני לי ילדים, בעלי נכויות התפתחותיות, חולים ועוד- אדע להתמודד וארגיש את הדואליות שבעניין, עם קשישים- אני פשוט לא מסוגלת.. רואה קשישים וישר מתחשק לי לבכות.. ואסיים את הודעתי הארוכה באיזשהוא אירוע שריגש אותי לפני זמן די רב (לא יודעת למה הוא פתאום עולה כאן): בנסיעה ברחובות בני ברק, כשעצרנו ברמזור, הסתכלתי על המדרכה וראיתי שם חילוני על אופניים מדבר עם חרדי (עם הלבוש האופייני), אמנם זו היתה רק שיחה לפשר בירור מיקום רחוב מסויים, אך הדרך סה הם דיברו אחד עם השני פשוט חיממה את הלב..

היי ליאת,ערב טוב רציתי לשאול לגבי דימוי עצמי אשר נוצר אצל אנשים. האם חבר/ חברה יכולים לגרום לדימוי עצמי נמוך / גבוה.(נניח תקופה של שנה או פחות) או שזהו תהליך ארוך וממושך וקשור לתקופת ההתבגרות שלנו(כפי שהבנתי אז מתעצבת אישיותנו). או שגם לאחר תקופה זו דברים יכולים להתשנות בעקבות חברים? *אני נהנת מאוד לקרוא את התשובות שאת נותנת כאן בפורום הבאות מעומק ליבך ובחום!

ערב טוב, דימוי עצמי הוא דבר שנוצר בהדרגה במהלך ההתפתחות, יחד עם אותן חוויות חוזרות של הצלחה או כישלון, הפרשנות הניתנת להן, וכמובן, בהשפעת האופן בו רואים אותנו האחרים המשמעותיים בחיינו. דמויות מפתח משמעותיות הן בדר"כ ההורים, אבל לא רק. גם מורים, חברים, אחים ובני משפחה אחרים תורמים להתפתחותו ושימורו של דימוי עצמי וביטחון עצמי. בבגרותנו, אנו כבר יותר מגובשים בתפיסות העצמיות שלנו, וקשה יותר לשנותן, לטוב ולרע. אין ספק שלבן-זוג קרוב ומשמעותי יש יכולת להשפיע על הביטחון העצמי שלנו ועל תחושות של כשירות, אטרקטיביות, נשיות/גבריות, וכיוב'. לפעמים קיימת נטייה לבחור בני זוג שיאששו תפיסות ישנות שלנו ביחס לעצמנו. בחירות כאלה יכולות להיות בעייתיות, כמו שאת ודאי יכולה לשער. (אני מודה לך על המחמאות) לילה טוב ליאת

היי ליאת, לפי מה שאת אומרת שאנחנו כבר בוגרים אז ישנה תפיסה מסוימת כלפי עצמנו. האם יכול לבוא מישהו (חבר/חברה) ולגרום לשינוי מסוים, או שמא לא היינו מודעים קודם לכן לתפיסה שלנו והיא היתה לא נכונה?(או גם וגם)

שלום אני מעוניינת לדעת מה גורם לאנשים שמצבם קשה לסרב לקבל עזרה, שוב ושוב.. וכן.. ראיתי היום מישהו בהתקף פסיכוטי (ככה זה היה נראה), הוא דיבר בלי הפסק, לאוויר, לאנשים שעברו, ספר ללא הפסק שטרות שהיו בידו, מעט שטרות אך הוא דיבר על כך שהוא מאוד עשיר ושיש לו המון כסף, למרות שהוא רק מכונאי.. ועוד דברים לא הגיוניים על רבין, שאהב מכונאים...כולם התייחסו אליו כמו למשוגע והתעלמו והרגשתי המון כאב וחמלה כלפיו. אני יודעת שהוא "יתעורר" מתוך ההתקף וירגיש נורא. חשבתי אולי לדבר איתו ולקחת אותו למיון או פסיכאטר, לומר לו שיבוא איתי שאני צריכה עזרה ממכונאי מנוסה כמותו ולקחת אותו למיון. או לדבר איתו ישירות ולומר לו שהוא בהתקף... (שכן אם זו לא פעם ראשונה, אולי יבין ויאמין). בסוף, כמו כולם, גם אני הלכתי ולא עזרתי לו. (אני מרגישה נורא אם זה). האם כדאי לחזור ולבדוק מה מצבו, האם הייתי צריכה להתקשר למישהו? אולי לנסות להשיג מספר של בן משפחה קרוב שיבוא להשגיח עליו? מה לעשות? תודה

הדאגה שלך נגע לליבי.לי לא נישמע שהוא היה בסכנה.הדאגה שלך שהוא יתעוערר וירגיש רע.אני לא חושבת.זה רק לנו קורה אחרי שאנו עושים משהו שמאוד לא מוצא חן בעינינו.ניראה לי שאנשים בכזה מצב לא מתעוררים עד הסוף.יכול להיות שהוא מקבל תרופות אנטי פסיכוטיות ובילדיהם היה עוד יותר גרוע,לכי תדעי.לדעתי לא היתה לך שום ברירה אחרת אלא להמשיך ללכת.אילו הוא היה שכן שלך עוד הית יכולה להתקשר לרווחה שיבדקו האם הוא מטופל,שישלחו אליו עו"ס"ית.אני לא מאמינה שהיה שומע אותך כי נישמע שהוא לא היה במציאות והיה בטוח שהוא בסדר(!) כמוך צר לי מאוד שזה קורה בעולמינו,היתי כה שמחה אם כולם היו בריאים.

שלום לך ש. יקרה, העולם שלנו יפה, עשיר, מרתק ומפתיע. לצערנו, גם כאב, חולי ואסון הם חלק מאותה תערובת קסומה, העושה את סביבתנו מגוונת ומלאת עניין. אנשים טובים ומלאי חמלה מרגישים לעיתים קרובות שהיו רוצים לתקן את העולם, להציל את כל הנזקקים, להאכיל את כל הרעבים, ולאסוף אל חיקם את כל חסרי הבית. כנראה שזה לא אפשרי, ואין לנו אחריות על מה שאינו תחת שליטתנו. אני מציעה לך לא לייסר את עצמך יתר על המידה סביב אותו אדם שפגשת ברחוב. האחריות למצבו אינה שלך כלל וכלל. במקום זאת, תוכלי לתעל את כוונותייך הטובות לעזרה מסוג אחר, במסגרת התנדבותית או אחרת, בהתאם למשאבי הזמן והכוח שלרשותך. הרבה אנשים בוחרים לוותר על עזרה מבחוץ, מכל מיני טעמים. חלקם אינם מודעים למצבם, חלקם חיים בשלום עם מצבם, אחרים גאים מכדי לקבל עזרה, ואני בטוחה שיש עוד המון אפשרויות אחרות. לא נותר לנו אלא לקוות שהאנשים היקרים לנו יוכלו להיות עבורנו משענת ביום סגריר, ולהיעזר בנו בעצמם בשעת משבר. שלא נדע ליאת

ליאת יקרה, ראשית תודה על תשובתך. קשה לי להתמודד עם סבל של אחרים, זה כואב לי יותר מכל דבר. אני מתנדבת באירגונים של בעלי חיים. לא יכולה להתמודד עם רגשות של אחרים, אני מרגישה מוצפת מידי. כואב מידי. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה בשאיפה ללמוד תואר שני. הלכתי לטיפול במטרה לגבש יותר את העצמי שלי ולהיות מסוגלת להתמודד ולהכיל אחרים, בלי שזה ימחק אותי באופן טוטאלי, אך זה לא עזר. האם כדי לי לוותר על השאיפה הזאת? האם יש לי סיכויי לעבור את המבחנים - אישיות לא בשלה שכמותי? אנא כתבי את דעתך הכנה ולא רק ניסיון לעודד ולזרוע אופטימיות. תודה לך

שלום רב,רציתי להתייעץ איתך בנוגע לחבר קרוב.אנו בני 25 חברים די קרובים. חברי הוא אדם שמדבר עם כל אחד, מה שנקרא מאוד "זורם" ומעונין למצוא חן בעיני הסובבים אפילו אם מדובר במצב של "למכור" את החברים שלו כדי להתחבב על האחר. הוא אינו מקשיב בריכוז כאשר מספרים לו משהו שאין לו בו אינטרס(לדוגמא אם אני מספר לו שהיה לי מבחן והיו בו שאלות קשות הוא ברוב המיקרים בוהה בטלביזיה כאילו בכלל לא הקשיב ואז הוא אומר:"מה? אה כן" ואני מרגיש כאילו הוא כלל לא הקשיב לי.) אני ושאר חברי מזהים אצלו אנוכיות גבוהה מאוד. פרט לכך הוא אחד שלא עושה חשבון לכלום וסובל מעודף בטחון עצמי ומתחיל עם כל מה שזז, מדבר עם כל אחד, צוחק לאנשים בפנים וכיוב'. האם זוהי הפרעה פסיכולוגית?האם מדובר בהפרעת קשב וריכוז? ואיזה טיפולים יש לנושא(האם פסיכולוגים/פסיכיאטרים). אגב,הוא אינו מודע לכך שיש לו בעיה והוא תמיד שואל שאלות כמו: אני יפה? אני מושך בנות? איך הבגד שלי? הוא מסוגל לשאול את השאלה כמה פעמים ביום... אשמח לקבל התייחסות

אם תדע שיש לזה שם בז'רגון הפסיכולוגי זה ישנה את היחסים שלך איתו? אני מנחשת שזה פשוט יעזור לך להרגיש יותר צודק. ולמה זה חשוב? אנשים אנוכיים גורמים לנו לפעמים לפקפק האם זה הם שלא בסדר או שמא זה אנחנו שפשוט לא שווים התייחסות. מן הסתם הוא גורם לך להרגיש רע. עליך להחליט מה לעשות עם זה. אם אתם חברים כנראה שיש לו מעלות אחרות האם הסך הכל שווה לך? אתה יכול להתעמת איתו ישירות על ההתנהגות שלו. אם גם חברים אחרים חושבים כך תוכלו לפנות אליו במשותף. התעמתות, גם עדינה, בכל מקרה תהיה לא נעימה לו אך אם תעשה תוך אמפתיה והדגשה גם של תכונותיו החיוביות עשויה לפקוח את עיניו (אדם לרוב לא רואה את עצמו). הוספת פרשנויות פסיכולוגיות רק תקלקל. אני אישית ממליצה לבחור בדרך של עימות רק אם אתה רוצה לעזור לו. אם אתה בעצם רוצה רק לעזור לעצמך, רוב הסיכויים שזה ממילא לא יעבוד.

היי אייל, גם אני סבורה שאין טעם לחפש אבחנה פסיכולוגית (זה ממילא לא אפשרי מכאן), אלא לנסות ולהבין מה קורה לך במחיצתו, ואיך היית רוצה לראות את מערכת היחסים בהמשך. אתה מתאר את החבר שלך כאדם "זורם" המנסה להתחבב על הזולת בכל מחיר, אבל באותה נשימה אתה מזכיר את האנוכיות שלו, את הריכוז בעצמו ואת הקושי שלו להעניק מעצמו גם לחבריו הקרובים. מי ששואל כל כך הרבה אם הוא יפה או מושך, לא מצטיין בביטחון עצמי רב (בניגוד למה שאתה טוען). ככל הנראה מדובר דווקא באדם חלש, חסר ביטחון, הזקוק ל'תדלוק' תמידי ואישור תכוף להיותו אהוב ומקובל. אני מניחה שלמרות כל זאת, יש בו גם קסם רב, המושך אליו אנשים כמוך, המוכנים לשאת את התנהגותו ולהישאר בסביבה. טיפול באדם כמוהו יתאפשר, כמובן, רק אם הוא יחשוב שהוא זקוק ורוצה שינוי. מדבריך עולה שאין בו תובנה רבה למצבו, ולפיכך הדיון בכך הוא מיותר. ככלל, טיפול דינמי ממושך, יכול לסייע לאנשים מסוגו ללמוד לקבל את עצמו גם כחלש ושברירי, לוותר על ה'אני השקרי', ולטפח דימוי עצמי חיובי יותר ביחס לעצמו. מקווה שבכל זאת קצת עזרתי ליאת

כבר זמן אני קוראת פסיבית של הפורום, די נהנית, בעיקר מתשובותיה של ליאת. אני מבקרת כאן עם סיבה: אני בת 40 , בטיפול קצת למעלה משנה והפורום הוא מעין מקום מחזק במובן של "לא לבד" בהרבה התחבטויות ומחשבות שיש לי לגבי הטיפול. הגעתי לטיפול במשבר מאוד קשה של דכאון, במצב של כלו כל הקיצים. במהלך השנה הזו השתנו דברים בחיי (אוביקטיבית=כלומר לא כתוצאה מהטיפול), ויצאתי מהמשבר. ראוי לציין שעד לפני כחודש וחצי נעזרתי גם בתרופות במינון מאוד נמוך. בהתחלה "נתתי את עצמי" בטיפול ולו רק מהסיבה שזה היה המקום הבטוח היחיד בתוך הדכאון הנורא, ככל שנחלצתי מהדכאון נסגרתי יותר ויותר (דבר ידוע שמלווה אותי שנים). לאחרונה (חודשיים שלושה) אני ממש דורכת במקום גם הפסיכולוגית דורכת איתי. זה די מתסכל ואף גרם לי להעלם לשבועיים שלושה. הרצון שלי אחרי כל פגישה מתסכלת הוא להתחפף מכל הענין או לחילופין לקחת פסק זמן, אבל אני מהססת כי כנראה די נקשרתי לענין. זהו בקצרה (-: אל תפנו אותי לדון בענין בטיפול. גם הפסיכולוגית שלי מרגישה תקועה ודי מתחננת (אני חייבת לומר) שאבוא עם חלומות, מן הסתם זה עשוי להניע משהו לדעתה. אני מחפשת ככה רעיונות/ תחושות שלכם. אני די בענין של לקחת פסק זמן.

הי אני לא מבינה גדולה בנושא, אך אספר לך מהניסיון שלי: אני בטיפול מעל שנתיים. לפני כשנה, ילדתי ובעקבות הלידה לקחתי פסק זמן מהטיפול של 4 חודשים. לקחתי את אותו פסק הזמן מאילוצים של עומס רב והתמודדויות רבות בו זמנית מול המון חזיתות, לצערי זו היתה החזית הכי מנחמת, אך הייתי חייבת לקחת פסק זמן, סיבה נוספת להפסקה נבעה מזה שאם הייתי מגיעה לפגישות, הייתי צריכה לבוא עם התינוקת ובטח להניק אותה מול הפסיכולוגית, ולזה לא הייתי מוכנה.. חזרתי לטיפול אחרי שהרגשתי שקשה לי מדי, שיש לי מקום להכניס אותה שוב בחיי, ואני רוצה להגיד לך שבדיעבד ההפסקה היתה כל כך מועילה: היתה לי הזדמנות לבדוק את עצמי לבד , ללא ליווי, לבדוק אם היא מופנמת אצלי. היה עיבוד של הרבה חומרים לבד והמון געגועים,, וכשחזרתי לטיפול , אני באתי ממקום שונה, ואני חושבת שגם היא , זה עשה מעין רענון לשתיינו, ואני הגעתי עם יותר נכונות להתמסר..., לעניות דעתי, לפעמים ההפסקה רק מחזקת את הטיפול, בטחון במטפל, נכונות כמטופל לקחת עוד צעד קדימה לעבר לטיפול..אני ממש "גדלתי" דוקא בתקופה שלא נפגשנו והיום הפגישות ממקום אחר, כאשר הפסקה זו היתה נקודת המפנה מבחינתי... לדעתי את יכולה להתחיל עם פסק זמן של חודש ולהמשיכו ולבדוק לאן דברים זורמים, אני מאד מאמינה בתחושות שלך.. ובכל זאת ההתלבטות קיימת, כי זה קשר וקשה לנתק / להיפרד.. בהצלחה במה שלא תחליטי ניבה

ניבה, כל כך שמחתי לקרוא את תגובתך. אני בהפסקה חודשיים. הייתי חייבת לקחת הפסקה. הרגשתי שזה יותר מידי. העומס היה רב. בכל אופן כולם היו נגד. אמרו שהרצף מאוד חשוב. אני באמת מרגישה שגדלתי המון בתקופה הזאת. ואני גם חושבת שכשאני אחזור זה יהיה ממקום אחר, יותר יציב, יותר מגובש. תודה על העידוד. חגית

קוראת פסיבית נכבדה, ראשית, אני חושב שיש לברכך עתה על השתתפותך בפורום כקוראת אקטיבית, ועל הסוגייה הטיפולית הנכבדה שאת מביאה בכנות ובפתיחות גדולה. אני סבור שיש למטופל "מניה" מרכזית בטיפולו, ורוב הזכויות שמורות לו, אך רצוי כמובן להגיע להחלטות המרכזיות של מהלך הטיפול, יחד עם המטפל. לעיתים לא נדירות מתרחשים חילוקי-דעות בעיניין, אך יש לרדת יחד לעמק השווה, באופן בוגר ואחראי. אך בכל מקרה - ההחלטה הסופית בידי המטופל. את מרגישה תקיעות בטיפול ומציינת כי גם המטפלת במצב דומה. אין ספק, כי במצב עיניינים כזה ראוי לעשות פסק זמן, כפי שהמליצה ועשתה ניבה המשתתפת, אף שכל טיפול הנו יחודי ומיוחד. בפסק זמן זה תוכלי לקחת מבט חדש, חיצוני ומפוכח על הטיפול, ולהגיע להחלטות נוספות בצורה שקולה. בהצלחה אמפטית, סמי

שלום לקוראת הפסיבית, גם אני מברכת אותך על ההשתתפות הראשונה שלך כאן, ומקווה שתכתבי יותר. שמחתי לקרוא גם שאת רואה בפורום שלנו מקום מחזק ונעים. יש לא מעט אנשים המתקשים 'לתחזק' טיפול בתום התקופה המשברית. בדר"כ קל יותר לנהל טיפול כשיש צרות, ואיכשהו, כשנהיה לנו טוב, פתאום נעלמות המילים. הגנרלים הגדולים והחזקים ביותר הופכים לא שימושיים כשהמלחמה נגמרת :-) (לפעמים גנרלים מובטלים מחליטים לעשות שלום, ואז יש מלחמות מבית, אבל זאת כבר גלישה שאינה שייכת לכאן) לפעמים התקופות הרגועות הן הזדמנות טובה לעשות בדק בית ב'פינות המוזנחות' של הנפש, אבל זאת בהחלט בחירה והחלטה של המטופל. הדברים שנאמרו כאן ע"י ניבה, חגית וסמי בהחלט מעידים על כך שפסק זמן במועדו יכול בהחלט לעבור בשלום. בהצלחה בכל החלטה ליאת

אחד המאפיינים של דיכאון (ואולי אפילו זו הגדרתו) הוא שבירת כל ההגנות בהן אנו משתמשים. במצב כזה אנו לא מסוגלים להדחיק, להכחיש, להתרחק, להיסגר או לעשות כל דבר אחר שבשגרה הופך אותנו לבלתי פגיעים. בגלל זה דוקא במצב של דיכאון ישנה יותר פתיחות בטיפול, כפי שאת אכן מתארת. מצד שני, מחקרים מראים שדוקא בשל כך ישנה גם פגיעות רבה יותר (כמובן בדיוק מאותן סיבות) ולכן אסטרטגיה טיפולית אגרסיבית מידי הכוללת פרשנויות וחפירה לעומק עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. בדיכאון האסטרטגיה הטיפולית תהיה יותר לחזק ופחות לפרק מסיבות אלה. לכן למעשה תקופת הדיכאון, למרות הפוטנציאל שלה (הגנות נמוכות) לא מהווה הזדמנות טיפולית משמעותית לשינוי (פגיעות גבוהה) והטיפול צריך להיות קודם כל סיום המשבר. מה שקורה בתום המשבר/דיכאון הוא התהליך ההפוך: התחזקות ההגנות, או כפי שאת מתארת זאת: התרחקות (והקטנת הפגיעות). מצד אחד זה טוב, את חזקה יותר כרגע. מצד שני זה תוקע את הטיפול ומוריד את המוטיבציה שלך להמשיך. אם אכן ההתרחקות שלך היא דפוס קבוע כפי שאת מתארת, הייתי ממליצה לך דוקא לנסות להעלות את הנושא הזה בטיפול ולנסות לבדוק איך ניתן להגמיש אותו בלי להתפרק, כלומר ללמוד להתקרב תוך שמירה על הגנות מספיקות. (בלי להתקרב יותר מידי). בדרך כלל דיכאון נובע משבירה של הגנות נוקשות מידי, שבהינתן מאורעות חיים מסוימים אינן מתגמשות ולכן אינן עומדות בלחץ. המטרה בטיפול במקרה זה היא גם חיזוק ההגנות אך גם הגמשתן, כאמור ללמוד להתקרב בלי להחשף מידי לפגיעה. יתכן שאת עדיין לא מרגישה חזקה מספיק, אולי את עייפה מההתמודדות עם הדיכאון ורוצה קצת לנוח. אלה סיבות טובות להפסקה אבל אני הייתי ממליצה בחום להמשיך עם הטיפול ולבדוק דוקא את השינוי שהתרחש בך, ואת הריחוק הריגשי אותו את מרגישה כעת.

תודה על ההתייחסות המפורטת (ואולי גם נחרצת?). זה משהו שאחשוב עליו. יחד עם זאת אני מרגישה צורך עז ב"לנשום". הטיפול חונק. כנראה אתאוורר קצת ואז אחזור או שלא.

אני בת 30 ונשואה מזה 4 שנים. אני סובלת מחרדות כבר מספר שנים. לאחרונה החרדות שלי מתמקדות בעיקר בהריון ולידה. אני חוששת מהלידה אבל בעיקר ממה שבא אחריה - האמהות, וחוששת עוד יותר מחרדות שיתקפו אותי בהריון ולא אוכל לעשות דבר כיוון שבמרבית התרופות איני יכולה להיעזר. לאחרונה אני מרגישה מאד עצבנית על בעלי. לא ברור לי אפילו מאיפה זה בא כיוון שהיחסים ביננו מאד טובים וטוב לי איתו. לאחרונה אני מרגישה חסרת סבלנות כלפיו, חושבת שהוא ילדותי, מרגישה שהאהבה נעלמת לי, למרות שברור לי שזה בא ממני ולא ממנו. אני גם מרגישה רע כי לא מגיע לו שאתנהג אליו ככה. כל יום אני מחליטה לנהוג באיפוק אבל הוא מרגיז אותי בכל דבר קטן. יש לי הרגשה שהנושאים קשורים זה לזה אם כי לא ברור לי כיצד ולא ברור לי מה אני יכולה לעשות גם כדי להתקרב מחדש לבעלי ולהתאהב בו מחדש (לא רוצה להרגיש כלפיו כמו שאני מרגישה עכשיו) וגם כדי לאזור את האומץ להיכנס להריון וללדת

שלום רונה, למרות שקראתי פעמיים את פנייתך, התקשיתי להחליט מה הביצה ומה התרנגולת - האם הקשיים בזוגיות הם אכן תוצאה של החרדה מההריון והלידה, או שמא ספקות ביחס לקשר שלכם 'מתגלגלים' ולובשים צורה אחרת, של חרדה מפני הולדת ילדים משותפים. האם הכעסים על בעלך קשורים לרצון שלו להביא ילדים? האם יש לחץ מצד הוריו? והורייך? שאלות אלה חשובות מאד וכדאי לברר אותן עם אדם קרוב או איש טיפול. אוכל לומר משהו נוסף שאולי ירגיע אותך- ראשית, יש תרופות ממשפחת ה- SSRI (נוגדי חרדה ודיכאון) המותרות הן בהריון והן בתקופת ההנקה, ותוכלי להתייעץ על כך עם פסיכיאטר. שנית, יש נשים רבות חרדתיות, המדווחות על 'תקופת חסד' מטעם הטבע בזמן ההריון. לפעמים (אם כי לא תמיד) לשינויים ההורמונליים הקיצוניים בזמן ההריון יש השפעה ברוכה על הבריאות הנפשית, והחרדות נעלמות או מקבלות ממד נסבל מאד. מקווה שתצליחי להתגבר על הקשיים, ולקבל החלטות אמיצות ליאת

להסתכל על בן זוג בתור בעל זה דבר אחד ובתור אבא זה דבר אחר. אם משובות ילדותיות נתפסות כרומנטיות אצל הבעל, אזי הן נתפסות כחסרות אחריות אצל האבא, ומה לעשות שזהו אותו אדם בדיוק ועליו למלא את שני התפקידים? יתכן שאת עוברת עכשיו שינוי תפיסה מלהיות נטולת דאגות ומאוהבת לתפיסת עצמך כאמא עם כל כובד האחריות. יש נשים שתופסות גם את האימהות כמשהו רומנטי (בדרך כלל זה מחזיק מעמד עד שנולד הילד). אחרות, ואני הייתי ביניהן, מתמקדות בחרדות, בכובד האחריות, בפחד מפני השינוי הגדול ובסכנות הצפויות. שתי האפשרויות לגיטימיות. לגבי ההריון והלידה, אולי זה מעודד לדעת שככל שיש פחות ציפיות (תפיסה פחות רומנטית את האימהות) הסיכוי לדיכאון אחרי לידה יותר נמוך. אני לא חושבת שמאוהבות רומנטית וגידול ילדים צריכים להיות אחד במקום השני. גבר יכול להיות גם בעלך וגם אבי ילדיך. אבל בתקופות שונות בחיים מרכיבים שונים מקבלים דגשים שונים. עם תינוקות קטנים תשימי לב יותר למאפייניו של בעלך כאבא. בזמן החתונה שמת לב יותר למאפייניו כבעל. זה טבעי. כשהילדים יגדלו הזוגיות תקבל מקום יותר מרכזי. אם תצליחו לשתף פעולה המעברים בין התקופות יהיו יותר קלים. אולי תנסי לדבר איתו על ההורות המתוכננת שלכם? כך תצטרכי פחות לנחש את מאפייני האבהות שלו מהתנהגות אחרת שלו. ודרך אגב, עד שלא נולד ילד אף פעם אי אפשר לדעת איזה מין הורה תהיה.

יותר מזה,אפילו התנהגות הבעל ,אחרי שאת מביאה לא הביתה עיצור קטנתן וצורח עד הכחלה ואת עצמך מוטשת מחוסר שינה ,לא מעידה על "איזה מין הורה יהיה".עם ילד ראשון לוקח הרבה זמן לשני ההורים להתרגל לחיים חדשים שבהם העיצור המתוק והמעצבן(מניסיוני) מכתיב להם מתי הם מספקים את הצרכים הבססיים שלהם.תינוק ראשון בבית זה שינוי מאוד רציני וגם לאבא לוקח זמן להסתגל.אף אחד לא נולד להיות הורה,זה תהליך.אני רואה איך אני,בעלי וזוגיות שלנו משתנים ככל שהילדים נולדים וגודלים(יש לי בת 3 ו8ח',2ו8ח',8ח').לעניות דעתי בתקופת ההסתגלות לתינוק לא נולדים בעיות זוגיות חדשות,מה שהיה כבר לפני כן יכול אולי להתחדד מרוב הלחץ ועייפות.אבל זה החיים,ניראה לי,"בית" צריך לבנות ולהשקיע בו,לפעמים זה לא בא בקלות.אבל איכשהו למדנו שאם אחרי שבעלי שוכח לתת לילדות ארוחת ערב כי הן לא ביקשו או רצו רק "ממרך שוקולד בלי כלום" אני רוצה לזרוק אותו מהמרפסת --גם אני אוהבת אותו וגם הוא אותי.המון המון הצלחה והחלטות נחונות...אין יותר מלהנות מהחיוך הראשון ולקבל נשקה ראשונה מהעיצורים האלה...

שלום לכולם. יש לי מספר בעיות. אינני יודע מה אני צריך בדיוק, פסיכולוג או טיפול אחר ועל כך אשמח אם מישהו יוכל להמליץ לי מה הדבר הטוב בשבילי. אספר קצת על עצמי ועל בעייותיי: אני בן 28, עובד בעבודה שאינני ממש אוהב (כמו כולנו כנראה), אבל יש לי המון פוטנציאל. גם אומנותי (אני חובב צילום וגם מוסיקאי) וגם שכלי. בילדותי הוגדרתי כמחונן ונראה לי בכלל שהבעיה החלה כאן. תמיד ציפו ממני ליותר, תמיד הייתי זה שבבית אמור להביא את הגאווה כביכול. הכיתות הראשונות באו לי בקלות יתרה, עד שהתחלתי להיות עצלן. העצלנות שלי זו בעיה - אני בחור חכם בעל קליטה מהירה אבל כנראה שמאחר והכל בא לי בקלות בצעירותי הדבר השלילי הזה שנקרא עצלנות דבק בי בחוזקה. כרגע אני סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, אבל שוב עצלנותי מעיקה עליי. אני תמיד לומד בדקה ה-90 ובלחץ רב ומוציא את הציונים שבין 70 ל-80. בעיות נוספות שיש לי הן בעיות זוגיות אך כתוצאה מחוסר וודאות וחוסר החלטיות מצדי בלבד. בעיה נוספת שלי היא חוסר החלטיות. כל דבר שאני מחליט לעשות נגרר אצלי תקופות ארוכות. אני מציב לעצמי מטרות אך לא עושה דבר בכדי לממש אותן ולהגיע אליהן. כאמור אוכל לספר ולכתוב כאן דברים נוספים רבים אך הרעיון הכללי מובן כאן אני משער. למשעה מה אני צריך? פסיכולוג טוב? אולי טיפול אחר??? אודה באם מישהו יוכל לייעץ/לעזור/להציע וכו'. באם יש בזה יתרון כלשהו הנני חבר קופ"ח הכללית (בימינו זה יכול להיות גם חסרון...:-). גר באיזור ת"א. תודה לכל מי שקרא ותודה מראש למי שיעזור.

שלום אורי, בהחלט הזדהיתי עם דבריך. אמנם לא הוגדרתי כמחוננת אף פעם.... אבל הזדהיתי עם הקושי שלך לבצע דברים ולהחליט. הייתי בעבר ב-2 טיפולים פסיכולוגיים שאני משערת שעזרו לי מאד (תמיד קשה להגיד אם השיפור הוא בגלל הזמן שעבר ותהליכי התבגרות טבעיים שמתרחשים איתו, או בעקבות העזרה הטיפולית.. הרי אי אפשר אף פעם לדעת בוודאות מה עזר..), אבל עם זאת, למרות שהייתי מתוסכלת מאד בעבר מהטיפול והאם הוא בכלל עוזר, בכל זאת היום אני במקום אחר לגמרי מהמקום בו הגעתי.לטובה, כמובן. דברים טובים התחילו להתרחש בחיי, ובהחלט השתניתי לטובה. בתקופה זו אני שוב בטיפול (אצל מטפלת חדשה), כיוון שיש עדיין מה שמציק לי, והאמנתי שאני יכולה להיעזר בטיפול חדש. אז אמנם עוד לא פתרתי את כל הבעיות, ואני משערת שאולי הבעיות רק משנות צורה עם הזמן (ובעזרת הטיפול), בתקופות שונות, אבל זה גם לחיוב, כי גיליתי שהבעיות מצטמצמות לאט לאט, ואם בעבר היה קשה לי בכלל להגדיר מה הבעיה שלי, והיא היתה שרועה על מגוון תחומים בחיי, היום אני כבר יותר בכיוון... אז באופן כללי, אני ממליצה על טיפול פסיכולוגי. אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילך דווקא משום שאתה לא רגיל להתאמץ (מה שאני מזדהה איתו), כיוון שבטיפול כמעט הכל הוא עליך, ותצטרך להתאמץ לא מעט בכלל. אז בהצלחה, נועה

אורי יקר, כאדם עם פוטנציאלים מבטיחים, נוצרה סביבך 'ארטילריה' כבדה של ציפיות, שיצרו אצלך - לצד תחושה של מחוייבות גדולה - גם הרבה חרדה ותסכול, המשתקים אותך, ומפריעים לתפקוד כמעט בכל תחומי חייך. מה שאתה מכנה 'עצלנות', אינו אלא ניסיון להכשלה עצמית, כדרך להימנע מתחושת כישלון, אכזבה ואי-עמידה בציפיות. יש כיום היצע רחב למדי של דרכים לקבל עזרה בהתמודדות עם סוג הבעיות שאתה פורש בפנינו. כמי שמשיבה לאנשים בפורום הפסיכולוגיה הקלינית, אך טבעי שאראה בה את הפתרון המועדף עבורך. כחבר קופ"ח הכללית, תוכל לבקש את רשימת המטפלים שלהם, ולהתייעץ עם אנשים בסביבתך על המומלצים שבהם. ברצוני להזכיר לך, שבמסגרת אוניברסיטת ת"א ניתנים טיפולים לסטודנטים במחיר מוזל. במסגרת טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית, תוכל לחקור לעומק את המקורות האפשריים לקשיים שלך, ולסגל דרכים מסתגלות יותר להתמודדות עם מטלות אקטואליות בתחום האקדמי והבינאישי. נשמח מאד לשמוע על התקדמות. לילה טוב ליאת

שלום אני בטיפול ובוכה הרבה בלילות וגם לא בלילות וגם בטיפול, הם אני צריכה לומר זאת לפסיכולוג? ולעדכן אותו.

שלום לך, ללא ספק, כל מידע הקשור במצב הרוח שלך, בתחושות וברגשות שלך או במחשבותייך בטיפול או מחוץ לו, הוא חשוב ורלוונטי. חשוב במיוחד לציין בפני המטפל שינויים או תגובות חדשות המתעוררות במהלך תקופת הטיפול, שכן יש בהן כדי לסייע בחידוד ובהבנה טובה יותר של המהלך הטיפולי. חשוב לומר עוד בהקשר זה - בטיפול פסיכולוגי - בניגוד לביקור אצל אסטרולוג או מגדת עתידות - אין לצפות לקריאת מחשבות או ליכולת מופלאה של המטפל לנחש את מה שמתרחש בנפשו של המטופל או בחייו שמחוץ לחדר. מדובר במסע משותף אל תוך עולמו הפנימי של המטופל, כאשר הוא גם המנווט העיקרי, הקובע את המסלול ואת קצב ההתקדמות. מסיבה זו, הניסיון להסתיר דברים מפני המטפל, לא רק שאינו מקדם את הטיפול, אלא גם מעכב או מאט אותו שלא לצורך. אני מקווה שתצליחי לשתף את המטפל שלך, ולהגיע מהר ככל האפשר להקלה המיוחלת. ליל מנוחה ליאת

אני משקרת כי אני רוצה להציג את עצמי יותר מוצלחת. איך יוצאים מזה. מקווה שנקבל תשובה

"שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא כי שום דבר בעצם לא היה נכון גם הכדור שלנו שהפך למרובע שכח שהוא עגול....." (משינה) כולנו נאלצים לפנות לפעמים לפתרון הקל של השקר. כאשר השקרים הופכים כמעט לאורח חיים, יש להניח שמאחוריהם יש חולשה ופגיעות. כמו שכבר נאמר כאן, יש מה לעשות. טיפול דינמי הוא דרך טובה לברר את מקורותיו של הצורך הזה, ולבנות תשתית טובה יותר של קבלה עצמית. יש עבודה! לילה טוב ליאת

שיקרתי למטפלת שלי במשהו ואני לא יודעת מה לעשות כי יש דרך שהיא תגלה זאת. אני משקרת המון גם לאחרים על מנת לפאר את עצמי כי הדימוי העצמי שלי נורא נמוך. אני מתביישת לספר למטפלת שלי על הביעה שלי עם השקרים מה עליי לעשות?אני רקרוצה להפסיק לשקר,זה הכל.

חסויה שלום רב לך, במקום שהמטפלת שלך תגלה את דבר השקר, אולי עדיף שאת תגלי לה. עשי את בפתיחות ובאומץ, מתוך ידיעה כי גילוי חשוב זה יהיה מנוף, פתח והתחלה לקראת שינוי. ובנוסף, אין ספק שגילוי זה "ישדרג" את ה'חוזה הטיפולי' בינכן, כדי ליצור אמון רב ועמוק יותר - שהוא היסוד לטיפול מוצלח. המטפלת לא תשפוט אותך על כך. אני משוכנע כי היא תוכל לסייע לך להבין לעומקם את מניעיך לשקרים ואת מקורות לדימוי העצמי הנמוך שלך. בהצלחה סמי

היי, אין לי מה להוסיף על תשובתו של סמי, ולא נותר לי אלא להצטרף להמלצה לפתוח זאת בטיפול. כמו כל הרגל רע, גם את ההרגל הזה יש לשבור בצעד אחד ראשון, קשה ככל שיהיה. נשמח לשמוע איך היה ליאת

שלום אני מנסה לקבל מידע על אנשים שמוגדרים כשקרנים כפייתים. איך זה קורה למה זה קורה איך מטפלים בהם?

שלום אליה, שקרנים כפייתיים הם מי שמרגישים צורך בלתי נשלט לייפות את המציאות שלהם או לברוא להם אחת חדשה. מן הסתם, מאחורי התנהגות זו עומדת פגיעות רבה בתחום התפיסה העצמית והדימוי העצמי. למיטב ידיעתי, טיפול דינמי הוא הטיפול ההולם סוג כזה של קשיים. ערב טוב ליאת

עד לפני זמן מה לא אהבתי חיבוקים ונשיקות , לאחרונה יש לי צורך כל הזמן שהחבר שלי יחבק אותי כדי להרגיש את עצמי. אבל הבעיה היא, שאני לא מרגישה את החיבוק, המגע ואז אני אומרת לו שיחבק אותי חזק יותר, כדי שאני ארגיש. כלומר, התחושה של מגע כלפי נעלמה לי. זה קצת מטריד אותי. האם תוכלו לתת לי סיבה הגיונית שזה קורה לי. תודה.

שלום ליהי, יש שני כיווני מחשבה שעלו אצלי למקרא דברייך. כיוון אחד, טכני קצת, מתייחס לבעיה אפשרית בוויסות ואינטגרציה חושית (בעיה התפתחותית מוכרת), כאשר המגע (או קלט חושי אחר) נחווה כחזק מדי או חלש מדי. הכוונה לאותם ילדים (או מבוגרים) שמתקשים לשאת את גירוי הפתק בצווארון החולצה, או נמנעים ממגע בחומרים בעלי מרקם מסוים. במצבים כאלה גם נגיעה או חיבוק יכולים להיחוות כלא נעימים. כיוון מחשבה שני, הוא 'פסיכולוגי' יותר, ומתייחס למשמעויות העמוקות יותר של המגע והחיבוק. יתכן שמשהו בעברך גרם לך להיחסם למגע ולחוות אותו כחודרני, מעיק או מכאיב. אני מקווה שהקשר הטוב עם החבר שלך, האמון והביטחון, ישיבו לך את היכולת להנות ממגע בדיוק בעוצמה ובדרך המתאימים לך. את פועלת נכון כשאת אומרת לו מה ואיך את צריכה. אם כולנו היינו מסוגלים לכך, היו נחסכים לנו הרבה 'קצרים' בתקשורת האינטימית הבינאישית. ערב טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול עם בתום הפגישה עם המטפל או בתחילתה, האם אתם פוגשים את המטופל הבא/ הקודם בתור? האם אמורים לראות אותו. ואם אף פעם לא יצא לי לראות, לאיזו מסקנה אני צריכה להגיע? אני מקבלת את ההרגשה כאילו רק אני המטופלת היחידה...

אני תמיד פוגשת אותם משום שההפרש בין הפגישות הן 10 דקות (!!). אני מרגישה שאני חלק מאיזה פס יצור מטורף ומופתעת כל פעם מחדש כשהוא זוכר את שמי בנסיבות המלחיצות הללו... המסקנה שאת צריכה להגיע אליה היא שהמטפל שלך מכבד אותך ואת שאר מטופליו ומעדיף להרוויח קצת פחות אך לתת יחס אישי יותר. אגב, אם את רוצה לדעת אם את המטופלת היחידה או אם יש לו מעט מטופלים, נסי להזיז את הפגישה או לקבוע פגישה נוספת בשבוע, אם יקבע לך פגישה ב 2008 כמו במקרה שלי { אני מגזימה אבל זה לא רחוק מהמציאות :- ) }, הרי שגם את,יקירתי, חלק בפס היצור המעוות. אני מצטערת על ההודעה הממורמרת אבל פגעת בנקודה רגישה... : )

אין שום סיבה שזה יטריד אותך , אם היית רואה כל הזמן אנשים באים והולכים היית קרוב לוודאי מקבלת הרגשה שאת מחכה בתור לרופא כמו בקופת חולים , או כל רופא מקצועי , כשהולכים למטפלת בדרך כלל יש זמן הפרדה בין מטופל אחד לשני גם כדי שהמטפל יוכל להתרענן ,. אני מעולם לא ראיתי מי יוצאת מהמטפלת שלי לפני בתור , ויחד עם זה , אני יודעת שהיא מקבלת מספיק אנשים . מקווה שעזרתי לך המוטרדת

ערב טוב, הסדר הטוב (והנימוס) מחייב שמטופלים לא ייפגשו אצל הפסיכולוג. יחד עם זאת, לרוע המזל (ובעיקר במקומות ציבוריים עם חדרי המתנה גדולים) קורה שמטופלים כן נפגשים. לפעמים זה עובר בשלום, ולפעמים זה גורר תגובות רגשיות בעוצמה זו או אחרת. מעניין שדווקא המשאלה הכמוסה של כל מטופל - להיות 'בן יחיד ומיוחד' - מקבלת אצלך קונוטציה שלילית (מטפלת עם מטופלת אחת בלבד). סביר יותר להניח שמדובר במטפלת שעובדת בנוהל נכון ורצוי, ולא במובטלת עם מטופלת אחת... בברכה ליאת

אם הפגישה נמשכת 50 דקות- עושים הפסקה של 10 דקות בין מטופל למטופל. אם הפגישה נמשכת 60 דקות- עושים הפסקה של 15 דקות בין מטופל למטופל. בכל מקרה, חובתו של המטפל (מטפל פרטי) לדאוג שמטופלים לא יתקלו זה בזה בכניסה או ביציאה מהטיפול.

היי ליאת, כמו רוב בני גילי אני לומדת כרגע לבחינה הפסיכומטרית, אך בניגוד לסובבים אותי יש לי תחושה שאני מקבלת את הדברים בצורה קצת שונה. אני נתונה תחת עומס רב (עובדת במקביל ללימודים) ואני מוצאת את עצמי לומדת עד השעות הקטנות של הלילה וקמה (או לא קמה...) למחרת לעבודה. אני חולמת המון על הבחינה אם בצורה מפורשת או אם ברמזים שלדעתי מפרשים בבירור עומס יתר כגון טביעה, חנק, מקומות סגורים וכדומה. בנוסף, גיליתי בסימולציות הבחינה האחרונות טעויות רבות שנובעות מחוסר ריכוז ולא טעויות של הבנה או שינון. שאלותיי אליך הן: 1. כיצד ניתן להתמודד עם החרדה והעומס? 2. כיצד אפשר להגיע למצב של ריכוז מלא בבחינה? (סימולציה בנויה מפרק אחד בלבד, אני חוששת מבחינה שלמה של שלוש וחצי שעות בהן נדרש ריכוז מלא). בנוסף, אני חייבת לציין שאת מקסימה, מסורה, ונהדרת. ותענוג לקרוא את מוצא פיך! ישר כח!

גוני יקרה, (משום מה, יש לי הרגשה שאנחנו מכירות...משהו בכתב היד אולי...) לחץ הוא חלק בלתי נפרד ממצבי בחינה. ודאי יפתיע אותך לשמוע שחרדה בעוצמה מסוימת אפילו מסייעת ללמידה ומשפרת את הביצוע. אילמלא החרדה לא היינו טורחים כל כך בשינון, עיבוד החומר, תרגול, צילום מבחנים לדוגמא, וכיוב'. חרדה בעוצמות נמוכות מדי או גבוהות מדי אכן יכולה לפגוע בתפקוד שלנו, הן לפני המבחן (למידה לא יעילה) והן במהלכו. באוניברסיטת ת"א מתקיימות סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות, המנסות לתת כלים מגוונים להיבטים השונים של החרדה. מומלץ ! ככלל, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לזהות את האופן המדוייק בו מפריעה החרדה לתפקוד שלך. מדברייך ניתן להבין שמרוב לחץ, את לומדת עד התשה, באופן שהופך בלתי יעיל. חשוב ליצור סביבת לימודים נעימה, לוח זמנים הגיוני ללמידה, המותיר לך זמן לפעילויות מהנות נוספות, והפסקות להתרעננות בכל פעם שאת יוצאת מריכוז. טעויות של פיזור הן דבר שניתן להימנע ממנו, אם מצליחים להגיע לבחינה רגועים ככל האפשר. בסדנאות מלמדים בדר"כ טכניקות של הרפייה והרגעה עצמית המסייעים בהפחתת החרדה בזמן אמת. המחשבה ש'אחרים יודעים טוב ממני' היא חסרת שחר (בשלב הבחינה בודאי שאין לכך סימוכין) ומחלישה. מוטב להרגיע את עצמך באמירה כמו: תרגעי, למדת טוב. אין סיבה שלא תצליחי ! הסימולציות המתרגלות מצבי בחינה נועדו אכן לצורך היכרות עם מצב הלחץ. חשיפה חוזרת לסיטואציה המלחיצה אמורה להקהות את החרדה, ולהפגיש אותך עם הדפוסים הבעייתיים, כדי שתוכלי לתקן בזמן. אז קדימה, גוני, מחכים לך באקדמיה! חיבוק ליאת

היי אני בחורה בת 21 ואני זקוקה לעצה קטנה. אני ישמח אם תוכלו לעזור לי אני צריכה ללכת לפסיכולוג אבל אני חוששת. כל האנשים שמסביבי אומרים לי שמי שיכול לפתור לי את הבעיה הוא פסיכולוג אני לא כ"כ מאמינה שמישהו זר יכול לעזור לי. לוקח לי הרבה זמן להיפתח לאנשים שאני לא מכירה. אני צריכה להכיר טוב את הבן אדם לפני שאני מספרת לו על עצמי. איך אני יכולה להתגבר על הבעיה מחשש שהפסיכולוג לא יעזור לי? אני פוחדת להפתח בפניו ובסוף הוא לא יוכל לעזור ואני ישאר אם אותו בעיה. אני מאוד ישמח אם מישהו יוכל להוציא אותי מהחשש... בתודה מראש אורטל

שלום אורטל, החשש שלך לתת אמון באדם זר הוא הגיוני ומוצדק. אחרי הכל, גם הפסיכולוג הטוב בעולם הוא בחזקת זר מוחלט בתחילת הטיפול. הברית הטיפולית אינה אלא קשר הנבנה בהדרגה, כאשר 'חובת ההוכחה' היא על המטפל. מרבית המטופלים אינם חושפים עצמם בבת אחת, וממש כמוך, נשמרים ונזהרים כדי להימנע מפגיעה. רק כאשר מתבססים אמון וביטחון, המטופל מרגיש שהוא יכול לסמוך על הפסיכולוג, והחששות מתפוגגים. בהצלחה ליאת

שלום אורטל, לפי מה שאני רואה, יש לך 2 אפשרויות: או לא ללכת לפסיכולוג/ית, ולהישאר עם מה שאת רגילה אליו, מכירה ולא פוחדת ממנו היום, כלומר: להישאר עם חייך כפי שהם נראים כיום, או כן ללכת לאיש המקצוע, ולהסתכן אמנם בכך שהטיפול יעורר כל מיני פחדים וחרדות, אבל עם סיכוי לשינוי. אני חושבת שאם את לא מרוצה מהצורה בה חייך מתנהלים כיום, ואת מוכנה להשקיע זמן, כסף וכוחות נפשיים בתקווה לשינוי לטובה בחייך, אז עדיף לקחת את הסיכון, ולו בגלל תקווה הכי קטנה לשינוי שיש בו, כי אפילו השינוי הכי קטן פותח אותך קצת יותר ומביא עימו סיכוי לעוד שינוי ועוד. אני מאמינה שעדיף להסתכן, כי להישאר בצד הבטוח אמנם משאיר אותנו בטוחים, אבל לא מאפשר לנו לעשות כל שינוי..

ערב טוב לנועה ולליאת... אני רוצה להודות לכן שעניתם לפנייתי,שמחתי לשמוע את דעות של אנשים אחרים. תודה

האם לעוצמת/לצורת לחיצת כף יד של גבר יש משמעות?. בעבר, בחורים היו לוחצים לי יד בעדינות. לפני מספר ימים לחצתי יד לגבר למזל טוב מאחר וחיתן את בנו. כף ידו עטפה את כל כף ידי לשניות ארוכות כמו גבר לגבר. האם יש משמעות לדבר?-תודה.

שלום שני, איני מומחית לשפת-גוף, הגם שמדובר בתחום מרתק ומופלא. מה שכן למדתי, זה שכולנו 'קוראים' ומפענחים גם באופן לא מודע את התקשורת הלא מילולית, המהווה חלק בלתי נפרד וחיוני בתקשורת האנושית (וכמובן בתקשורת בין בע"ח). לכן, נסי להקשיב לתחושות שהתעוררו בך בשעה שלחצת את ידו - האם זה היה נעים? מביך? פתייני? מזמין? האם התלווה לכך מבט מסוים? מלל? אם תגלי משהו מעניין, שתפי אותנו לילה טוב ליאת

היי, בזמנו עברתי סדנת שפת גוף ולפי מה שזכור לי ברגע שלחיצת היד חזקה, ועוטפת כפי שציינת- דבר זה מראה על חום וחיבה. וברגע שלחיצת כף היד רפויה (לעיתים אנשים מושיטים יד, ללא לחיצה, ללא עטיפת היד השנייה) דבר המצביע על ההפך.ויכול אף להורות על זלזול האדם שעומד מולך. אבל כמובן שאין כללים ברורים. תלוי בגודל, חוזק האדם שעומד מולך.