פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, שנים רבות הדחקתי את סף הרגישות הגבוה שלי (ולא נכנס כרגע לסיבות שגרמו לכך). עכשיו, הרגישות הזו מתחילה לחזור אלי. דוגמא- אתמול ראיתי אישה זקנה הולכת, וניכר שהיה לה קר. זה גרם לי לתחושת עצב. וזה רק מקרה "קטן" כי הוא לא תלוי ישירות בי.. השאלה- מה עושים? (אני רוצה כמה דעות מעבר לטיפול) איך מתמודדים עם דברים כאלו? דרך ההתמודדות שלי עד כה היתה פשוט הדחקה.. ואני יודעת שהשאלה נשמעת קצת מצחיקה, אבל אני באמת לא יודעת.

ערב טוב, אישה זקנה שקופאת מקור ברחוב זה דבר שקשה לראות. אישית, הייתי מודאגת יותר ממי שלא חש צער מול מראה כזה. ולעצם הענין. כולנו מצויידים במנגנונים המקהים עבורנו תחושות עוצמתיות בלתי נסבלות. לכל אדם יש את הסף שלו, שמעבר לו קשה לשאת. אנשים שונים מתמודדים באופנים שונים עם מראות/תחושות/רגשות/מחשבות שמעבר לסף. יהיו מי שיעדיפו להתכחש להם או להדחיקם אל מחוץ לתודעה. אחרים יוכלו 'לעשות משהו' עם אותו חומר מכאיב- למשל להתנדב למען קשישים במצוקה, ובכך להפחית את חוויית העצב והאשמה מול המראות הקשים. יש אנשים שהופכים תכנים קשים לנסבלים בדרך של הומור שחור. יהיה מעניין, כמובן, לשמוע כיצד אנשים אחרים מתמודדים עם רגישות-יתר מכבידה. בכל מקרה, יכולת ההדחקה ההולכת ונסדקת, יכולה להעיד על עומס יתר וצורך באוורור רגשי, אבל גם (אולי) על נכונות להתמודד באופן ישיר יותר עם חלקים מכאיבים וקשים שבתוכך. כיצד והיכן תבחרי לעשות זאת - רק את תחליטי. בהצלחה ליאת

שלום, האם יש רמזים / קריטריונים מסויימים לפיהם אפשר לדעת על הישנות של דיכאון (כלומר, אפיזודה נוספת) ??? אודה על כל מידע בנושא. (לא מצאתי חומר על אפיזודות נוספות) בשבועות האחרונים מצב הרוח שלי רוב הזמן ירוד, בלילות אני מתעוררת הרבה, במהלך היום מוצאת את עצמי חושבת על זה שאין לי כוח להתמודד עם החיים המגעילים האלה,ושלא הייתי רוצה להיות קיימת בהם. את הטפול הפסיכולוגי הפסקתי. אין לי כסף למרות שזה מסובסד, ואין לי חשק להמשיך אותו. באפיזודה הקודמת (הראשונה-לפני שבעה חודשים) זה היה הדרגתי. אני מבולבלת ולא יודעת אם מה שעובר עלי מעיד על אפיזודה נוספת או שזה המשך . המחזור שלי מאחר, אני ממש לא רוצה ללכת לרופאים. נראה לי שהגוף שלי צועק. נמאס לי להעביר את הימים בכוח.

יעל יקרה, את מחפשת מידע או 'חומר' על הישנות הדיכאון, ובעצם לא לגמרי ברור לי מדוע. התחושות שאת מתארת מעידות על מצוקה ממשית, סבל רב, וחשש מפני העתיד. האם קריאה של חומר תיאורטי זה או אחר תסייע לך? הגוף שלך צועק, כדברייך, והייתי מציעה לך לנסות ולהקשיב מה הוא אומר. את מסרבת להגיע ולקבל עזרה, ואני שואלת את עצמי, בכנות, איך היית רוצה להיעזר בנו, מכאן? אני מפצירה בך לחזור למי שטיפל בך (או למישהו אחר) ולהתייעץ. במידה ואכן הדיכאון שוב מרים ראש, טיפול תרופתי יכול לסייע מאד בהתמודדות, לצד השיחות. בינתיים, שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

שלום, אני לא יודעת מה להגיד על מצבי כדי שתבינו אותי(בת 24)יש כל כך דברים שמטרידים אותי ולא נותנים לי מנוחה או שקט נפשי,אם זה ביחסים עם אמא שלי(יש לי הורים גרושים)אם זה עם עצמי שנתתי למצב הכללי בבית לשלוט בי,ובמעשיי.(דאגתי לפרנסת בית מגיל צעיר ושכחתי את עצמי) אני חושבת שנעשה לי רע לאורך כל השנים שוויתרתי על דברים מסויימים שהייתי רוצה שיקרו לי. אני צריכה מגע אנושי ,הקשבה,הערכה אכפתיות פרגון,מישהו להישען עליו בשעת מאבק ,בשעת עצב,איך אפשר עוד לסבול ,מאיפה עוד לאזור כוחות ,לא מצליחה להתקרב לבחורים להיות בקשר,לא מצליחה להתגבר על משהו שאמא שלי נתנה לי להבין דברים בצורה לקוייה(לגבי גברים) ,בצורה לא נכונה,והיא טעתה בגדול,ועשתה לי רע מאד,כל דבר שאני עומדת לעשות אני רואה אותה מולי,מדמיינת אותה מאיימת עליי,עושה לה חשבון בכל מחשבה בתוכי בכל מעשה תמיד מרגישה פחד ממנה,למרות שבתוכי אני חושבת שיכולתי להיות רעה אליה,והנה המצפון שלי עומד מולי ועוצר אותי,למה שאני אעשה לה עוד רע ,הרי הקרובים אליה התרחקו ממנה,ואם אני גם אתרחק ואעבור לגור לבד בחופשיות אז אני לא אחייה בשקט,היא נותנת לי להרגיש אשמה ענקית,ומאד קשה לי,יש אווירה של לחץ מתמיד בבית ,אווירה כל כך לא מוצאת בעיניי,והרבה דברים שאני לא מסכימה עליהם,היא לא עוזרת לעצמה ,לא משתפת פעולה איתנו,מסרבת כל עצה טובה מהילדים שלה,אין לי עוד כוחות,אני במצב של ייאוש, הייתי מאד רוצה ללכת לטיפול שיעזור לי לעבור את כל זה,אבל בינתיים מה אתם מייעצים לי?.

ללכת לפסיכולוגית

שלום למיואשת, ההחלטה לפנות לטיפול היא נבונה ורלוונטית מאד, שכן מוטלת עליך משימה נכבדת של השתחררות מלפיתה עזה (גם אם אוהבת) והרסנית, המפריעה לך לתפקד בזירות חייך המרכזיות. עזיבת בית ההורים היא תמיד צעד משמעותי הכרוך ברגשות מעורבים. כאשר אחד ההורים (או שניהם) נתפס כבודד, תלותי ונזקק, צעד זה נחווה כקשה אף יותר, או - כמו במקרה שלך - כמעט בלתי אפשרי. כמו כל מיני משוואות בעייתיות שלמדת בבית, גם המשוואה שעזיבת הבית פירושה 'לעשות רע לאמא' אינה מדוייקת. אנשים בגילך אמורים להתחיל לחשוב על עזיבת הבית ויציאה לחיים עצמאיים, גם אם צעד כזה כרוך בקושי או משבר אצל ההורה המתבגר. הנסיבות המשפחתיות הייחודיות שלכם, ואולי גם משהו באישיותה של אמא, הפכו את רגש האשמה לרגש עוצמתי ודומיננטי, המפעיל אתכם בשירות הצרכים ושיכוך החרדה שלה. במקום להתחיל לכעוס ולשפוט, הייתי מציעה לך להתמקד בעצמך, ולגייס את מירב הכוחות כדי לבנות לעצמך חיים כאדם בוגר. קשה לעשות זאת ללא עזרה, ולכן טוב שהחלטת לפנות לטיפול. נחזיק לך אצבעות מכאן, ונאחל לך דרך צלחה ליאת

היי ליאת, אני רואה שהרבה אנשים כאן בפורום מספרים על התלות שיש להם במטפל שלהם, אשר קשה להם להשתחרר מתלות הזו. האם ישנה דרך למנוע זאת מראש? או שמא זה קשור לסוג האנשים, אם הם תלותיים וכיוב'. אשמח לשמוע את דעתך.

היי, כמי שמלווה אדם בשעותיו הקשות, הפסיכולוג זוכה לעיתים קרובות למעמד מיוחד ומשמעותי, ולפעמים נוצרת גם אותה תלות מפורסמת. עם זאת, הרוב המכריע של המטופלים מצליח לסיים את הטיפול בהצלחה. גם כאשר אנו נפרדים מחבר טוב, מורה, מדריך, שכן קרוב, וכד', הפרידה כרוכה בתחושות של כאב ואובדן. מרביתנו יכולים להתמודד עם תחושות כאלה בהצלחה, ולשמוח בנכסים הממשיים או הרוחניים שהרווחנו מן הקשר. אני מאמינה שיש אנשים עם מבנים נפשיים ספציפיים, המתקשים יותר מאחרים לשאת פרידות. גם הם נאלצים, בסופו של דבר, להתמודד עם תביעות המציאות, ולהסתגל. עוד לא שמענו על מישהו שעבר לגור אצל הפסיכולוג שלו עד זקנה ושיבה :-) הלא כן? בברכה ליאת

ליאת,איזו טיפשה אני שלא פניתי לעזרה לפני שנתיים.נאמר לי:"אני לאעזוב אותך"את במעברים לא פשוטים,אולי היגיע זמן לעשות תחנה ולדבר עם איש מקצוע...אחרי זה תוך שבועים התפרקתי.היא היתה איתי,בנתה את השקפות העולם שלי מחדש,קיבלה אותי תמיד,לימדה לא "לרדת על עצמי"...פשוט למדתי איתה הבדל בין בטוח ולא בטוח...ונילחמתי,נילחמתי על עצמי ועם עצמי כדי להיות "נורמלית יותר".היא היתה איתי וזה האיר לי את שדה המלחמה,ראיתי את האויבים טוב יותר...לכן לא מפתיע שהיתי קוברת את עצמי פצוע בלילות(סיפרתי לה,היא היתה בשוק).אך היתה לי בעיה:היא היתה עד למלחמתי...טוב שעבודתי הביאה המון פירות טובים גם.ויש לי בחיים אדם יקר.קרוב וסמכותי(על ההתחלה תפסת מי אני.מדהים)..הגיע זמן לחתום על הסקם שלום(חיוך)

שלום חני, לפעמים מאד מכאיב ומיותר להצטער על שגיאות עבר. מוטב לראות בהן שיעור חשוב, ולצמוח מתוכן אל מציאות חדשה. נעים לשמוע שאת מצליחה לשמוח ב'פירות הטובים' ובנקודות האור שבחייך. אני תמיד בעד הסכמי שלום :-) בהצלחה ליאת

ליאתוש,אני לא מצטערת.את לא יכולה לתאר לעצמך איזו עבודה ענקית עשיתי.אני בשוק פשוט,אני כישרונית,אילו פרויד לא היה כותב את התיאוריה שלו היתי כותבת אותה.אני יודעת לעשות ולהבין המון דברים,לא יודעת מאיפה."היא" היתה בטוחה שאפנה לעזרה ואני פתרתי את התלות לבד,נילחמתי על ביטחון וכאשר הוא הגיע והתיצב התבגרתי.אבל לעולם לעולם אני לא פותחת יותר דלת לתת מודע לבד,היתי יכולה להיות עכשיו פציאנטית של פסיכיאטר או אחת מהרשמה בחברה קדישה.על סף פיצול אישיות היתי.לפעמים עדיף להיות אדם מהשורה ולהיות מוגן יותר מהמחשבות של עצמו.אצלי הכל נקי,את מבינה,כאילו,ישר,אפילו את החלומות שלי אני ג'יק-ג'ק מבינה כי הם ברורים.לא לימדו אותי את זה אף פעם!ואני לא פסיכולוגית.מוזר.טוב שזה התפוצץ ולא היתי לבד.יקח לי זמן להכיל את השנתיים אחרונות.אל תחשבי,אני באמת-באמת בן אדם מאושר,יש לי נקודות חושך והמון-המון אור.

אני בטיפול כבר 6 שנים ומתחילה לחשוב על סיום שלו וגם התחלתי לדבר על כך עם הפסיכולוגית שלי. הבעיה היא שאני מרגישה תקועה, חסרת אנרגיה ועם עומס רגשי בסיסי שאני לוקחת לכל מקום ושמפריע לי בעבודה ובריכוז. מצד אחד אני מרגישה מיצוי ועייפות מהטיפול אבל במקביל מרגישה שאני סוחבת עלי המון משקל וזה מאוד מתיש אותי. אני מרגישה שהייתי רוצה להסיר משהו מעלי ולהיות חופשיה, ולא יודעת איך. אני מדברת על זה הרבה עם הפסיכולוגית שלי ולא מצליחה להיעזר. אני מנסה למצוא בתוכי כוח להתמודד עם אתגרי החיים שלי, ומאוד מתקשה למצוא אותו. אשמח לשמוע מה דעתכם.

תמר יקרה, לעיתים קרובות, דווקא לקראת סיום טיפול ארוך ומשמעותי, מורגשת מעין רגרסיה או הצפה זמנית של חרדה מפני הבאות. גם 'בוגרי טיפול' מצטיינים עדיין ניצבים - כמו שאמרת - בפני אתגרי חיים מתחדשים, המצריכים כוחות התמודדות ומשאבים נפשיים. אנשים צעירים מדווחים על תחושות דומות כאשר הם עומדים, למשל, לפני עזיבת בית ההורים. עזיבת הטיפול כשלעצמה יכולה להיחוות כגורם לחץ, ויתכן שכאשר תעמדי בזכות עצמך, פתאום יימצאו הכוחות והאנרגיות למשימות החיים. העובדה שהצלחת להפיק תועלת ולהתמיד בקשר טיפולי לאורך זמן, יכולה לנבא הצלחה דומה בעתיד, במידה ותרגישי צורך. קחי את זה איתך (לידיעה), ונסי לקבל בברכה את העצמאות החדשה. אני מאמינה שעד מהרה תצליחי אפילו להנות מחוויה חדשה זו שכה חסרה לך. נשמח ללוות אותך מכאן, ולשמש אוזן קשבת בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, בזמן האחרון חלו הרבה שינויים בחיי ולטובה. אבל אני עובדת יותר שעות מקודם בעבודה מאד מעניינת,את ילדי 4.5 + 8 חודשים אני אוהבת מאד ואת בעלי היקר שמנסה כל הזמן לעזור. מה שקורה זה שרוב הנטל נופל עלי,להכין אותם בבוקר ולטפל בהם עד שהוא מגיע 19:00 מהעבודה. אני גם לומדת לתואר ראשון-אני בקורסים אחרונים לתואר וגם מכינה עבודות סמינריוניות.בנוסף לכל אני גם לומדת נהיגה ואני מאד אוהבת לטיילעם הילדים,אפילו בקניון. בשבועיים האחרונים אני מרגישה שכל כוחותי אזלו,אין לי כוח ואני גם קצת חולה היום. מה שמדאיג אותי זה שיש לי בעיות רפאיות-הוסת עדיין לא הגיעה וכבר עברו 8 חודשים מאז הלידה ואני בבדיקות עכשיו. אתמול הרגשתי בנפש שאני עומדת למות ובכיתי לבעלי ואמרתי לו שאני לא רוצה למות כי עוד לא הספקתי להיות עם הילדים ואיתו,אני גם בקושי עושה איתו סקס. מה עובר עלי ולמי לפנות לעזרה?

שגית יקרה, שמחתי לקרוא על כל הדברים הנפלאים שהתרחשו בחייך לאחרונה, והצטערתי לשמוע שאת חולה ושקשה לך, למרות הכל. כמו שנאמר כאן לא פעם, גם אירועי חיים חיוביים (חתונה, לידה, מעבר דירה, לימודים, וכו') יכולים להיחוות כאירועי משבר, או להעמיס על המשק הנפשי שלנו משא עודף. את מדווחת על כוחות שאוזלים, וממה שאת מתארת, סדר היום שלך אכן נשמע 'קטלני'. את אמא לשני ילדים קטנים, עובדת המון שעות מחוץ לבית (כולל משמרת שניה בבית), לומדת בקורסים מתקדמים וכותבת עבודות גמר, לומדת נהיגה, ומרגישה פיזית לא טוב. קשה לי לדמיין מישהו שעוד ירצה סקס אחרי כל זה... אז קודם כל, טוב שאת בבדיקות. אני מקווה שהכל בסדר וזו רק עייפות ומעמסה. בכל מקרה, הייתי ממליצה לך לנסות להוריד מעצמך עומסים מיותרים, ולתכנן לעצמך סדר יום יותר ריאלי. אפשר לבקש דחייה בהגשת העבודות כדי לרווח קצת את ההגשות. אפשר לחכות עם שיעורי הנהיגה עד סוף הסמסטר, או לפחות עד שתרגישי קצת יותר טוב. חשוב מאד לנסות ולגייס כל עזרה אפשרית (אמא, אחות, בייביסיטר, מטפלת), גם אם היא כרוכה במחיר כספי. לפעמים עדיף שיכאב בכיס ולא בנשמה. מעבר לכל העצות הללו, אפשר לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי למצוא לעצמך מקום חם ומכיל שיוקדש רק לך, ויאפשר לך אי קטן של שפיות בתוך כל המהומה. רק את יודעת מה באמת באמת נכון לך, וכמה מדאיג מצבך. האם באמת יש לך היום יום רע, או שמא זה מצב מתמשך? במקרה של מחשבות אובדניות או ייאוש גדול, הפנייה לטיפול היא חובה ולא המלצה, ואני סומכת עלייך שתצליחי להפעיל שיקול דעת ואחריות. אני מאחלת לך הרבה בריאות, ואשמח אם תעדכני אותנו בחדשות טובות בהצלחה ליאת

שלום וברכה, רציתי לשאול לגבי היפנוזה, האם הטיפול שכולל היפנוזה כשמטרת ההיפנוזה היא לגרום למטופל להרגיש טוב יותר עם עצמו , האם המטופל זוכר לאחר מכן מה דיבר? והאם יש למטופל שליטה תוך כדי תהליך לא לדבר מה שאינו רוצה? תודה מראש

אנונימית שלום, בסיום טיפול ההיפנוזה ניתנת לעיתים ההנחיה למטופל לזכור את מה שהוא צריך לזכור, כך שאם ישנם חומרים שאינו מעוניין להיזכר בהם הוא לא חייב. באופן כללי בטיפול היפנוזה למטופל ישנה שליטה מלאה על התהליך ובין השאר על מה שמדבר. כך שאם לא רוצה לדבר על משהו הוא פשוט לא ידבר עליו. דרך אגב, ישנם כאלו שגורסים שעל מנת שטיפול ההיפנוזה יהיה יעיל יותר המטופל כלל לא מדבר בתוך התהליך ומתקשר עם המטפל באמצעות שפת סימנים אותה קובעים מראש, ורק בסיום התהליך הוא יכול לשתף את המטפל בחוויותיו. בברכה, גדעון

הפניתי כאן שאלה לגבי רגישות יתר שכנראה עברה כבר לעמוד הקודם, ותודה על תשובתך. רציתי, ברשותך, להוסיף ולשאול שאלה הקשורה ברגישות יתר: אני שמה לב שלפעמים, כאשר אני לוקחת כדור לשיכוך חרדה לפני שינה, הדבר מסייע לי גם בניטרול רגישות היתר למחרת היום. כלומר, אני ממשיכה להיות חביבה חייכנית ולבבית כמו קודם אבל באופן מפתיע, אותם דברים שגרמו לי כאב מפסיקים להטריד אותי כל כך: חוסר טאקט או מילה שלא במקום שקודם התיחסתי אליהם (פנימה בתוכי) עוברים יותר בקלות. שאלתי: האם אכן יש קשר בין חרדה לבין רגישות יתר מבחינת התופעות, למשל, הנצפות במוח? האם הן באות מאותו המקום? ואם כך האם נטילה של כדורים נוגדי חרדה היא הפתרון להפחתת הרגישות? וברשותך שאלה נוספת: למרות שאני יודעת שזה איננו פורום פסיכיאטריה ומשום כך איננו עוסק בטיפול תרופתי אבל דווקא משום כך הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעת של פסיכולוג ולא פסיכיאטר. מקרוב מאד, אני מכירה בחורה שסבלה מאד מחרדה ומזה שנה היא מטופלת בתרופה ממשפחת הפרוזאק. הבחורה אכן סובלת עשרות מונים פחות ואני מניחה שכאן הפתרון היה הולם ושווה, אלא שקשה להתעלם מהעובדה שאותה בחורה שאני מכירה מזה שנים רבות ואשר היתה מאד ערה ורגישה גם לסבל הזולת ומשום כך גם מאד אמפאטית היא כיום מאד מרוחקת ומתנהגת קצת כמו (לא נעים לומר אך זה נכון) אוטומט. ממש משהו רובוטי כזה. נשאלת השאלה, ואולי זו באמת יותר שאלה פילוסופית-אתית, עד כמה כדאי ומותר לנו לשנות את האישיות של האדם על ידי התערבות כימית, או אחרת, בביוכימיה של המוח? אז נכון שבמקרה של סבל גדול עדיף להפסיק את סבל האדם גם על ידי תרופות.אבל מה התועלת במקרה של אדם שהיה רגיש מטבעו ובזכות כך היה מסוגל להרגיש גם את סבל הזולת ולגלות כלפיו אמפתיה ולהיות לו לעזר, ואשר התרופות הכימיות הפכו אותו לקר ומרוחק? האם עולמנו לא מספיק קר ועוין גם כך? האם לא פספסנו משהו?

אורית שלום, אני בהחלט לא מומחה לנושאים תרופתיים ומבחינה אתית ופילוסופית תשובתי טובה כמו כל אחד אחר, אך אנסה להתייחס בכל זאת. למעשה אני לא מבין מדוע רגישות היתר שלך "נבלמת" ע"י כדור נוגד חרדה. אך אם זה עוזר, מה לנו כי נלין. ולגבי חברתך ונוגדי הדיכאון: קודם כל אני מבין שזה עזר לה והיא סובלת פחות וזה כבר טוב. יתכן שמה שנראה בעינייך כתכונה טובה של רגישות אמפתית אינה תכונה כל כך טובה בעיניה. למשל היא יכולה לחוות את עצמה כמזדהה הזדהות יתר עם סבל העולם וכתוצאה מכך חרדה ולא שומרת על עצמה. והנה עתה היא שומרת יותר טוב על עצמה, פחות חרדה, ונעשית יותר מרוחקת, אך שוב לא ברור אם היא סובלת מכך או רק סביבתה - במקרה זה את החברה. ואולי ניתן להתבונן על כך מזווית נוספת: הדוגמה של חברתך מעידה על הצורך לשלב טיפול שיחתי עם טיפול תרופתי ולא להשאיר את הטיפול בידי התרופות בלבד. בברכה, גדעון

איך אפשר למצוא פסיכולוג , שמתמחה בנושא של גילוי עריות רגשי ( סמוי ) ? אני מאוד רוצה לעזור לחברה טובה שלי שעברה את זה עם אמא שלה . בבקשה מי שלא יהיה , מהפורום או מד"ר גדעון שובל , או מהצוות שלו . בתודה מראש המוטרדת

למוטרדת שלום רב, איני בטוח מה זה "גלוי עריות רגשי (סמוי)". אני מעריך שאת מתכוונת לפגיעה רגשית שמלווה בחציית גבולות לא תואמת. אני סבור שכל פסיכולוג קליני מיומן יכול לטפל בכך. נסי לברר עם מכרייך על פסיכולוג/ית מומלץ באזור מגורייה. ניתן גם לפנות שלא באופן פרטי דרך קופת חולים או שרותי בריאות הנפש באזור המגורים (בהסתייגות של זמן המתנה שיכול להיות ארוך). בהצלחה, גדעון

שלום בתי בת 17 בזמן האחרון קשה לה ללמוד היא שואלת אותי למה אני לא לומדת בזמן הנכון ו משאירה הכל לליל המבחן.היא אומרת תקחי אותי לפיסיכולוג .לפי דעתי היא סובלת מי זה שאין לה חברות טובות ו תמיד כואב לה שלא משתפים אותה לכל הסודות שלהם או יציאות שלהם האמת שהיא ילדה בלי תכסיסים וגלויה ותמיד הי ה לה בעיה שלא רצו להיות חברה שלה .עכשיו סוף שנה ,עוד 3 חודשים היא מסיימת בית ספר ואני לא יודעת מה לעשות ?בגיל 11 שלחתי אותה לפסיכולוג בנושא הזה ו שום דבר לא עזר הרבה שיחות,היא עד השנה הזאת הייתה תלמידה טובה ועכשיו גם יש לה צייונים טובים.80 אבל כולם אחרי מועד ב. רציתי לדעת מה לעשות ו מה לענות לה?תודה לכם

פרידה יש הבדל גדול בין הבשלות של אדם בגיל 11 לזו של אדם בגיל 17 ולכן סביר להניח שהפעם הטיפול יניב יותר פירות בעיקר לאחר שהיוזמה של התחלת טיפול באה ממנה. לדעתי את צריכה לתמוך בה ולאפשר לה ללכת לטיפול,כרצונה.

פרידה שלום רב, את מציינת שתי בעיות עיקריות שיש לבתך: קושי בלימודים וקושי חברתי. יתכן שישנם עוד קשיים שהיא לא משתפת אותך בהם, אך בקשתה ברורה, היא מעוניינת בשיחות עם פסיכולוג. לדעתי יעוץ פסיכולוגי אכן יכול לעזור לה ולכן עצתי לך היא להעתר לבקשתה ולעזור לה בקביעת הפגישה עם הפסיכולוג. בברכה, גדעון

המטפל שלי הציעה שננסה בפגישה הבאה לעבוד באמצעות דמיון מודרך. אני קצת חוששת אבל לא יודעת לדחות. אשמח לשמוע מאנשים שחוו טיפול באמצעות דמיון מודרך. האם הוא נעשה על אותה כורסה נוחה או שהמטפל מביא עימו ציוד אחר ? האם עליי לשתף פעולה בשיחה או רק לדמיין ?

אני מטופלת כבר כמעט שנה אך בחודשים האחרונים אני חוזרת ממש עצובה מהטיפול וחסרת סבלנות עד הטיפול הבא. העצב לא עולה בטיפול עצמו ואני ממש מוצפת מייד עם סיום הטיפול. חשוב לציין שהפסיכולוגית שלי רגישה ומדהימה אך היא לא חשה במצוקתי משום שאין לעצב ביטוי בזמן הטיפול. כיצד לנהוג ? האם הדרך היחידה היא לדבר עם הפסיכולוגית ? אני מעדיפה לפתור את הבעייה לבד מבלי לשתף אותה ........אבל איך ?

ענת שלום, אני מעריך כי העצב שלך קשור לתכנים הטיפוליים או לתהליך הטיפולי ולדעתי יש מקום שתשוחחי עליו בטיפול ותנסי להבין אותו. את יכולה פשוט להעלות את הנושא (כן, אני יודע שזה לא פשוט). או להדפיס את שאלתך ואת תשובתי ולתת לפסיכולוגית שלך לקרוא. מכאן הדרך תהיה פשוטה יותר. בברכה, גדעון

שלום אני בת 21 ואני רוצה שתמליץ לי על פסיכולוג טוב באזור רעננה,הרצליה,כפר סבא. אני מעדיפה פביכולוג ולא פסיכולוגית... אני ישמח אם תענה לי בהקדם.

אני מטופלת באזור השרון, יש לי פסיכולוגית מדהימה. למרות שיש לי קושי ביצירת קשר חדש נוצר בנינו קשר טוב . ממליצה לך עליה בחום. אם את מעוניינת אנא השאירי לי מייל שאצור איתך קשר

תודה רוני אני מאוד ישמח אם תתני לי פרטים עליה.

שלום לך, אנו לא נוהגים להמליץ על פסיכולוגים בפורום כדי לא לעסוק בפרסום. את מוזמנת לפנות אלי באימייל האישי שלי ואשמח להפנות אותך לפסיכולוג באזורים שציינת. בברכה, גדעון [email protected]

לאחרונה אני מרגישה ממש במשבר. יש רה-ארגון אצלי בעבודה ואני מוצאת את עצמי עוברת משרד. כל השינוי מתמשך זמן רב מידי עם המון בעיות ארגוניות וטכניות ואישיות עם הבוסים החדשים ואני מוצאת את עצמי במתח רב. בשנים האחרונות אני סובלת ממתחים וחרדות בתקופות מעבר וגם עכשיו זה תוקף אותי. אני סובלת מחרדות קשות, כמעט עד חוסר תפקוד, כל הזמן חוששת שאתמוטט ולא אוכל ללכת עוד לעבודה. מחשבה על העבודה מכניסה אותי לחרדה ואני עוברת בקושי את הימים עד המעבר. אני עצבנית, תוקפנית כלפי בעלי, בוכה הרבה, חרדה. פניתי לטיפול פסיכולוגי (שיחות פעם בשבוע) ופסיכיאטרי (מקבלת ג'ילקס פעמיים ביום) אבל ההרגשה היא שזה עוזר רק מעט ואני על סף שבירה. כל הזמן חוששת לפגוע בזוגיות שלי או ביכולת שלי לעבוד ולהמשיך להתפרנס (בעלי ואני סובלים גם מבעיות כלכליות שמעכירות ומלחיצות). אני לא יודעת להתמודד עם לחצים, מרגישה חלשה ביחס לאחרים וביחס לאיך שהייתי רוצה להיות. אני מנסה הכל (שיאצו, מדיטציה, פעילות גופנית, כדורי הרגעה וכד') וכלום לא עוזר, מה שנותן לי הרגשה של מקרה אבוד. הצילו!!!!!!! מה עושים?

פרח שלום, נשמע לי שאת עושה כל מה שניתן כדי לסייע לעצמך. גם טיפול פסיכולוגי, גם טיפול פסיכיאטרי וגם טיפולים אלטרנטיביים. המשיכי להתייעץ,לתמוך ולהיתמך בבעלך. המשיכי לשתף חברים ודרך האינטרנט. נסי לומר לעצמך שזו תקופה חולפת והאחריות על השינויים היא לא עלייך. בתקווה שתרגישי טוב יותר, גדעון

שלום לפני כחצי שנה אובחנתי כסובלת מדיכאון מז'ורי. (לא לוקחת תרופות) אחד הסימפטומים היה , התעוררות באמצע הלילה בלי יכולת להירדם בכלל כל הלילה. המצב השתפר יחסית (חזרתי לתפקד באופן מינימלי ולישון טוב בלילות), אך בשבועיים האחרונים אני מתעוררת באמצע הלילה, נשארת קצת ערה, ואחר כך נרדמת שוב (שינה חלשה) ולאחר מכן שוב מתעוררת קצת ושוב חוזרת לישון. יש ימים שזה יכול לקרות פעם-פעמיים בלילה ויש ימים שקצת יותר. שאלתי היא, האם זה נחשב להפרעת שינה ? האם זה מעיד שהפרעת השינה חזרה אך הפעם בצורה שונה ? תודה רבה.

יעל שלום, דיכאון מג'ורי מאופיין בין השאר בהפרעת שינה מהסוג שתיארת: לרוב, אובדן מחזור השינה האחרון. התעוררות לפנות בוקר ובלי יכולת להירדם. את מתארת כרגע הפרעת שינה מסוג אחר, שיותר מאפיינת מצבי מוטרדות, מתח, חרדה. כמובן שלא יהיה נכון לאבחן את בעיות השינה דרך האינטרנט, אך כן הייתי מציע להתייעץ עם רופא המשפחה, או עם איש המקצוע שטיפל בך לאחרונה. בברכה, גדעון

המטפל שלי הציעה שננסה בפגישה הבאה לעבוד באמצעות דמיון מודרך. אני קצת חוששת אבל לא יודעת לדחות. אשמח לשמוע מאנשים שחוו טיפול באמצעות דמיון מודרך. האם הוא נעשה על אותה כורסה נוחה או שהמטפל מביא עימו ציוד אחר ? האם עליי לשתף פעולה בשיחה או רק לדמיין ?

חן שלום, אינני יודע למה בדיוק התכוון המטפל שלך ומדברייך אני למד שגם את לא בדיוק הבנת במה מדובר. לכן הייתי ממליץ בשלב הראשון פשוט לשאול, למה הכוונה, ואיך זה בדיוק מתרחש, והאם תאלצי לוותר על כורסתך הנוחה וכן הלאה,לשאול לגבי כל שאלה שמטרידה אותך. לגבי הדמיון המודרך עצמו: אני מניח שהמטפל התכוון לתרגיל שבו את מדמיינת "טיול נעים" או "מקום שבו את מרגישה בטוחה ומוגנת". תרגילים אלו יש להם אופי מרגיע ומשתמשים בהם בחלק מהטכניקות הקוגנטיביות התנהגותיות. בברכה, גדעון

שלום, לעיתים אני נתקפת מבוכה במהלך הטיפול והדרך היחידה שלי לצאת ממנה היא לשקר על הפסיכולוגית שלי. בדרך הבייתה אני כועסת על עצמי מאוד וחשה בזבוז אנרגיה ומשאב כלכלי כי בעצם אני לא מתמודדת אלא פותרת את הבעייה בתשובה שקרית. האם לדעתך הפסיכולוגית מצליחה לזהות מצב שהמטופל בורח ממענה באמצעות שקר ? בתחושה שלי היא מזהה ואז אני מרגישה מבוכה גדולה יותר, אבל היא לא מעמידה אותי על טעותי אלא זורמת עם הסיפורים שאני ממציאה. אוף אני בבלאגן עם זה. מה עליי לעשות

גילי שלום, אכן מצב מביך. אינני יודע אם הפסיכולוגית שלך מצליחה לזהות את השקר ואולי היא לא מדברת על זה כדי לא להביך אותך. היות וזה לא פשוט לדבר על השקר עצמו בתוך הטיפול , מה דעתך לדבר על המבוכה שאת מרגישה. בכלל הנושא שאת מעלה מותיר שאלות נוספות: האם רק בטיפול את משקרת או גם במקומות נוספים? (אם כן, את יכולה לדבר עם הפסיכולוגית שלך על המקומות והמצבים שאת משקרת). האם את מרגישה בנוח בטיפול ונותנת אמון בפסיכולוגית שלך? (יתכן שזה הזמן לפתוח ולדבר על הקשר ביניכם,מה את מעיזה לספר ומה עדיין קשה לך). בכל מקרה נסי לחשוב על דרך יצירתית בה תוכלי לספר לפסיכולוגית שלך מה את באמת מרגישה ומה קורה בתוכך. אני סבור שאחרי שתעשי זאת תרגישי הקלה. בהצלחה, אזרי אומץ, גדעון

אני יודעת שלפסיכולוגית שלי יש יום הולדת בתאריך הפגישה הבאה שלנו השבוע. האם מקובל שמטופל יתן מתנה למטפל ?

שולי שלום, נשאלתי על כך לפני כחודש: אינני יודע אם זה מקובל, אך זה בהחלט מטריד מטופלים: מה תגיד הפסיכולוגית, האם תשמח, איך תגיב. בואי נמתין ביחד לתגובות משתתפי הפורום: מה הנסיון שלכם בנושא? בברכה, גדעון

לדעתי, ברכת מזל טוב תספיק.. עצם הברכה בע"פ תעיד על כך שאת זוכרת את המאורע ושיש לכך מקום, ומצד שני לא תהיה מבוכה בנתינת/קבלת מתנה.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס בר משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס ברכה משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס ברכה משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

שולי, נראה לי שדעת הכותבים ברורה: זה יכול להביך אותך ואת הפסיכולוגית שלך ועדיפה לפיכך תשומת לב צנועה יותר. מה דעתך? גדעון

אין לי ספק כי הטיפול עוזר לי מאוד............אך למה "השוק" מכתיב מחיר כל כך יקר לשעה של שיחה. אם תחשבו על זה.........בטיפול שעולה 300 ש"ח, עלות כל דקה היא 5 ש"ח. קחו את זמן השתיקה שלנו בטיפול, את שלב העיבוד ושלב המבוכה..... רציתי לדעת בערך מהו הסכום אותו מרבית המטופלים משלמים. אשמח אם תגיבו

אני משלמת 250 על טיפול ויש לי פסיכולוגית מדהימה

מור שלום, אכן טיפול פרטי הינו דבר יקר והתעריפים נעים בין 250 ש"ח כמו שכותבת יעל ועד 400 ש"ח כמו בסידרה "בטיפול". (ובמציאות המגוונת בארצינו ניתן למצוא גם תעריפים זולים יותר מ250 ש"ח, ותעריפים יקרים יותר מ400 ש"ח). למה זה כל כך יקר והאם זה מוצדק נוכח השתיקה , המבוכה והעיבוד? טוב, אז זה גם עניין של היצע וביקוש. גם כל פניה פרטית לאיש מקצוע בתחום אחר הינה עניין יקר ( רואי חשבון, עורכי דין, רופאים, שמאים...). אני בכל מקרה מקווה שבעתיד יתאפשר טיפול פסיכולוגי מוזל יותר דרך השרות הציבורי וכך יוקל למי שידו אינה משגת. (ועם זאת אני גם סקפטי לגבי תיקוותי זו) בברכה, גדעון

יש פסיכולוגים (קלינים, מומחים) שמסתפקים ב-200 ש"ח לפגישה ואם עובדים בלי קבלות (חשבונית מס) אז גם 150 ש"ח לפגישה. גם אם תמצאי מישהי שגובה 150 ש"ח לפגישה זה עדיין יוצא 600 ש"ח בחודש או 8,100 ש"ח לשנה. אם משלמים 300 ש"ח לפגישה (המחיר הממוצע ברוב המקרים) זה מגיע לסכום של 16,200 ש"ח לשנה. 400 ש"ח לפגישה זה מחיר מופקע, אבל יש כאלה שלוקחים גם 500 ש"ח לפגישה. תלוי בביקוש ובהיצע של המטפל. מחיר גבוה לא מעיד בהכרח על איכותו של המטפל. אבל הכסף איננו מרכיב חשוב בבחירת מטפל. ניתן לקבל טיפול בחינם במרפאה ציבורית לבריאות הנפש אבל רשימת המתנה מאד ארוכה והטיפול בד"כ ע"י מתמחים ולא ע"י מומחים.

תלוי אם הפסיכולוגית מקבלת בבית שלה או שהיא שוכרת דירה לקליניקה (ואז המחיר יותר גבוה,) תלוי אם היא נותנת חשבונית מס- משלמת מיסים. מרכיבים נוספים- ביקוש והיצע לטיפול אצלה, כישורים, נסיון, מיקום בארץ- בפריפריה לוקחים פחות מאשר במרכז. תזכרי שמה שניתן לך היום בזול יכול לטווח הארוך להיות מאד יקר.

באיזו מידה, אנו המטופלים חשופים / מוגנים מפני חובת הדיווח החלה על אנשי המקצוע ? האם יש סיכוי שפסיכולו /ית יפנה לגורמים אחרים ללא ידיעתנו ?

דיווח חל בדרך כלל במיקרים הבאים: 1) ויתור סודיות מצד המטופל (המקרה השכיח). 2) כשהמטופל מסכן את חייו או חייהם של אחרים. 3) צוו של בית משפט. לגבי מטופלים קטינים יש חובת דיווח נוספת להורים. למעט מיקרים חריגים, המטפל יידע את המטופל שהוא מדווח. מקווה שעזרתי.

שאלתי מתייחסת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ומצב שבו לא חתמתי על אף מסמך. איני מודעת לחוקים או להגנה שיש למטופל מפני דיווח שלא בידיעתי. האם יש מצב שיכול דווח ללא ידיעתי ?

שאלתי מתייחסת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ומצב שבו לא חתמתי על אף מסמך. איני מודעת לחוקים או להגנה שיש למטופל מפני דיווח שלא בידיעתי. האם יש מצב שיכול דווח ללא ידיעתי ?

שאלתי מתייחסת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ומצב שבו לא חתמתי על אף מסמך. איני מודעת לחוקים או להגנה שיש למטופל מפני דיווח שלא בידיעתי. האם יש מצב שיכול דווח ללא ידיעתי ?

רוני שלום, שאלתך קצרה אך התשובה עליה מורכבת. מחד חלה חובה על הפסיכולוג לשמור על המידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו ולשומרו בסוד, מאידך גם לסודיות יש גבולות וישנם מקרים בהם חלה חובה על איש המקצוע למסור מידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו (ולא משנה אם הוא פסיכולוג פרטי במסגרת הקליניקה שלו או פסיכולוג העובד במסגרת ציבורית). למשל האפשרות שיתבצע פשע ע"י המטופל, או סכנה לציבור או לאדם עצמו אם המטופל יחזיק כלי יריה, או התעללות בקטין. בחלק מהמקרים ישנו שיקול דעת לפסיכולוג האם למסור המידע ובחלק מהמקרים מתקיימת חובה בחוק. (למשל אם היתה פניה של בית המשפט אל הפסיכולוג). היות ואת לא מציינת בפנייתך על מה מדובר הייתי ממליץ לך לשוחח עם הפסיכולוג/ית שלך בנושא זה של שמירת הסודיות בטיפול ולברר איתה איך את יכולה להרגיש מוגנת יחסית בפני האפשרות של דיווח עלייך. בכל מקרה כדאי לציין שברוב המקרים ובודאי במצבי שיגרה, הסודיות וחסיון המידע אמור להישמר בקפדנות. בברכה, גדעון

אני מטופלת כבר כמעט שנה, הטיפול נעים ועוזר. שאלתי: מתי מחליטים שמסתיים טיפול ? האם הפסיכולוג יכול לצפות זאת ? אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי לאחרונה בזמן הטיפול ומוטרדת מהנטל הכלכלי והתלותי. אנא אל תייעצו לי לדון על כך עם הפסיכולוגית.....

שירי שלום, מלבד בטיפולים בהם מחליטים מראש על תאריך סיום הטיפול (בד"כ בטיפולים קיצרי מועד או כשיש סיבה אובייקטיבית חיצונית המצריכה קביעה כזו), הרי רוב הטיפולים נחשבים לטיפולים שהינם open-ended. הווה אומר: הסוף הינו פתוח וסיום הטיפול נקבע בד"כ במשותף בין המטפל והמטופל בהתאם להתקדמות הטיפול, השגת יעדיו, התחושה הסובייקטיבית של המטופל, דעתו של המטפל, עלויות כלכליות, גורמים אובייקטיביים אחרים ועוד. אני מבין שאת לא רוצה שאייעץ לך לדון על הנושא עם הפסיכולוגית שלך. אך מה לעשות זו בכל זאת המלצתי. את לא חייבת לקבל את המלצתה של הפסיכולוגית שלך, אך מה רע בלשמוע את דעתה או להתלבט על הנושא בקול רם בטיפול? מה רע בלקבל את "ברכת הדרך" לצעד חשוב בו מתלבטים? בסופו של דבר הטיפול הינו שלך וההחלטה על תחילתו ועל סיומו הינו בידייך. בברכה ובהצלחה, גדעון

תודה, שי

שי שלום, דיסימולטיבי פרושו מעמיד פנים. סדוקטיבי פרושו פתייני. בברכה, גדעון

שלום רב, מחר אני אמורה להתחיל טיפול אצל פסיכולוג לקח לי המון זמן עד שהחלטתי לעשות את הצעד. המון התלבטיות עלו, הרבה שאלות אם בכלל אני צריכה טיפול כל צעד היה מלווה בהמון דאגות אם בכלל זה יעזור לי ומה בכלל עושים שם ולפעמים אני אומרת במה הוא יכול לעעזור לי בלהגיד לי תעשי כחה וכחה ואם זה משהו בי שאי אפשר לשנות בכלל אז אך אפשר לעזור. בכלל כל השלבים שצריכים לעבור מאוד מדאיגים אותי ובתך גם שלא ידעו שאני בטיפול האנשים שמסביבי. אני חייבת להגיד שאני מאוד בלחץ מהיום הראשון שלי. עוד משהו שרציתי לשתף אותכם המקום שהפסיכולוג יושב בו, הוא גם המקום במקרה העו"ד שנותן לנו שרות למקום העבודה שאני עובדת וגפ באותו קומה וזה עוד יותר מפחיד אותי שאני אתקל בו כשאגיע לשם. אשמח מאוד לקבל עצות וטיפים שיוכלו להרגיע אותי אני זקקוה לזה.

יפית שלום, אני מקווה שמשתתפי הפורום יגיבו למכתבך וישתפו אותך לגבי הפגישה הראשונה שלהם. זה אכן מעורר הרבה חששות: מה יהיה? האם הפסיכולוג יהיה מספיק אמפתי ורגיש? האם יבין את חששותייך ולבטייך? קשה באמת להיות רגוע, גם אם יבטיחו לך שיהיה בסדר, ושסביר שמדובר על איש מקצוע מיומן. זה קצת כמו כל דבר ראשון: היום הראשון בגן, בבי"ס, הדייט הראשון. הדברים הראשונים הללו שאנחנו רוצים מאוד להיות כבר מאחוריהם ולחשוב שסתם פחדנו וחששנו. אני מאחל לך בהצלחה רבה מחר, ממתין יחד איתך לחוויות של משתתפי הפורום לגבי שעת הטיפול הראשונה שלהם, את מוזמנת מאוד לשתף אותנו מחר איך היה, בברכה, גדעון

אני ממש לא אהבתי את הפגישה הראשנה. היא כללה שאלות מטישות אודות משפחתי המצומצמת והמורחבת ולוותה ברישום של כל דבריי. אך יחד עם זאת ...היום אני עדיין מטופלת כבר שבעה חודשים אצל אותה פסיכולוגית, מרגישה שיפור האיכות חיי וכנראה שזו דרכה. גרך אגב איסוף המידע והרישום ארך כשלוש פגישות. אך כנראה שהבירור היה חשוב וחיוני כי היום כשאנו משוחחות ואני מזכירה דמויות מחיי היא מכירה, זוכרת ויודעת מיהי כל דמות ועד כמה משמעותית היא עבורי. לדעתי אין לך מה להתכונן לפגישה הראשונה פשוט תזרמי. המטפל מכיר את המבוכה ויודע כיצד לנווט את המטופל. זה קטע מביך אך מסתבר שהכרחי. שיהיה לך טיפול יעיל, נעים ומוביל לחיים רגועים יותר בהצלחה

שלום יפית, אני זוכרת שגם אני, כשהלכתי לטיפול הראשון שלי התביישתי, ולא סיפרתי להרבה אנשים שאני הולכת לטיפול. היום אני ממש לא מתביישת בכך, ומספרת לכל מי שרק רוצה לדעת. אני חושבת שהתחושה של הבושה מהטיפול היא לא נעימה, ואני מאמינה שאין לך ממה להתבייש. להפך - את צריכה להיות גאה בעצמך שהחלטת לטפל בבעיה/בעיות שיש לך, בדיוק כמו שאת מטפלת בכל בעיה אחרת שיש לך, בין אם היא משפטית או רפואית אחרת. אני חושבת שלטפל בנפש זה אפילו עוד יותר חשוב, כי אם יש נפש בריאה וחזקה, כל חיינו משתפרים איתה, כולל הבריאות הפיזית. אני חושבת שאין כל בושה בלהודות שיש לך בעיות בינך לבין עצמך, שאת רוצה לפתור אותם, ולשפר את חייך. לכולנו יש בעיות, של מי יותר או פחות דומיננטיות בחיינו. ההבדל הוא רק בין מי שמחליט לעשות משהו איתם - לטפל בהם, או לא. אני מאמינה שברגע שלא תתביישי מהעובדה שאת הולכת לטיפול, תרגישי הרבה יותר טוב עם עצמך. מה גם, שהיום, בימינו זה הפך אפילו יותר יוצא דופן, אני חושבת, לא ללכת לטיפול ... ואפילו יש על זה סדרה מצליחה בטלויזיה. אם תשימי לב, בכל ראיון כמעט עם הרבה אנשים, המראיינים איך שהוא מגיעים לשלב שבו הם שואלים על הטיפול שבו היה המרואיין, או שאפילו המרואיינים בעצמם שמחים לנדב מעצמם מידע זה. אני מאמינה גם, שהבושה שלך מטיפול, היא נושא לשיחה אצל הפסיכולוג/ית...

לגדעון , לשירה, ונועה שלום רב. תודה על העידוד מצידכם זה היה מאוד חשוב לשמוע את הדעות והעצות של כל אחד ואחד מכם. ולך גדעון תודה ,תודה מכל הלב על התשבות שאתה נותן ועל התגובות המהירות שלך והעידוד. ראשית רציתי להגיד שהיום זה היה הטיפול הראשון קצת התרגשתי אבל אחר כך זה זרם הוא פשוט ביקש שאני אספר לו על קורות החיים שלי ממש כמעט מהתחלה. סיפרתי , אבל פתאום אתה לא זוכר כלום או פתאום כל מה שאתה מתכנן נעלם בסך הכל היה נחמד. רציתי לדעתהאם הטיפול הראשון זה רק לספר על עצמי כי מה שעשיתי לפי מה שזכור לי רק אני דיברתי הוא בקושי אמר משהו האם אני אמורה לא להסתיר ממנו כלום ולספר לו הכל כי ברגע זה אני קצת חוששת לספר הכל מרגישה מן בושה או חושבת שאולי הדברים האלה לא קשורים לנושא והוא לא צריך לדעת ונסטה לדברים אחרים ולא נטפל בבעיה שאני חושבת ישיש לי תודה ומחקה לתשובתכם.

יפית את אמורה להגיע בשלב מסויים למצב שאת מספרת לו הכל אבל את רק בתחילת הדרך ולכן זה לגמרי לגיטימי שלא יהיה לך נוח לעשות זאת. את יכולה להרגיש חופשיה לדבר על הכל, בין אם זה "קשור לנושא" או לא. הרבה מאד דברים נמצאים מתחת לפני השטח ולמילים והרבה פעמים "הנושא" בגללו באת לטיפול הוא לא הנושא המרכזי או הנושא היחיד. תפקידו של המטפל הוא לכוון אותך ולמקד אותך ותפקידך הוא (פחות או יותר) לדבר על מה שבא לך. לגבי חוסר ההתערבות שלו בשיחה - זה משתנה ממטפל למטפל עפ"י הגישה הטיפולית, אופי המטפל או צרכי המטופל. יכול להיות שבפגישה הראשונה היו לך הרבה דברים להגיד והוא לא רצה להפריע או שפשוט עדיין לא מכיר אותך מספיק. בכל מקרה אם זה מפריע לך, את יכולה לדבר גם על זה בפגישה הבאה בהצלחה

יפית שלום, קודם כל נשימת רווחה עמוקה - את הפגישה הראשונה עברת וזה אפילו לא היה נורא כלכך ואפילו קצת נעים. אז זו כבר התחלה טובה. הפגישות הראשונות הן פגישות היכרות - על הפסיכולוג להכיר אותך ואת בעיותייך. לאחר 2-3 פגישות אתם תסכמו ביניכם את ההמשך: כל כמה זמן תפגשו, מתי, על מה תעבדו. את יכולה בנתיים להכין לעצמך שאלות ולשאול אותו. זה הרי תהליך של היכרות גם שלו איתך וגם שלך איתו, עם שיטת העבודה שלו וכד'. כמובן שאת גם שואלת את עצמך לגבי מידת פתיחותך ומה תרשי לעצמך לפתוח ןלדבר. אילו רק חלק מהשאלות שעם הזמן יעשו ברורות יותר.(וגם עליהן אין ממש תשובה אחידה) אני מאחל לך מסע מוצלח, גדעון

אני מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית כבר חצי שנה. לאחרונה אני חשה תלות עזה בטיפול וקשה לי מאוד לפספס פגישות (בשל ישיבות עבודה שלי נאלצתי לוותר על שתי פגישות בחודשיים האחרונים) הטיפול נעים לי מאוד אך אני מרגישה שקצב ההתקדמות שלי מבחינת שינוי התנהגותי הוא מזערי וכמעט לא מורגש. לאחר כל טיפול אני מוצפת מחשבתית ומלווה בתכנים שהועלו במשך כל השבוע. האם ההתעסקות בטיפול כל השבוע הינה הגיונית ? האם הגיוני שכל כך אתגעגע לטיפול במהלך השבוע ? כיצד ניתן לנטרל את התלות הנ"ל ?

שולי שלום רב, את מעלה נושא שמעסיק מאוד את משתתפי הפורום. התלות בטיפול, מדוע היא כך, מתי היא נוצרת, מה ניתן לעשות מולה וכן הלאה. מכאן את לומדת שאת לא היחידה, זו "תופעה" נורמטיבית המוכרת הן למטפלים והן למטופלים. כפי שאת כותבת הטיפול נעים לך מאוד וזה מסביר בחלקו את התלות הנוצרת. ההמלצה ביחס לכך היא לדבר על כך עם המטפלת שלך. השיחה על הנושא הזה כמו גם הנושאים האחרים שמעסיקים אותך: קצב הטיפול, ההצפה המחשבתית, מה השתנה ומה עדיין לא השתנה. על כל הנושאים הללו הייתי ממליץ לך לשוחח עם הפסיכולוגית שלך ודרך השיחה עימה להתמודד ולחשוב . אך שוב, כל מה שאת מתארת הינו נורמטיבי ומאוד הגיוני. בברכה, גדעון

ארנה יקרה! ברצוני לשאול אותך מתי נחשבת רגישות יתר כהפרעת אישיות ממש? אני בשנות החמישים לחיי, נשואה, עובדת, בעלת משפחה ולכאורה היחסים שלי עם הסביבה תקינים. אני חייכנית לבבית ואמפטית. אבל יחד עם זאת רגישה מאד מאד. לכל דבר, לכל מילה שנאמרת, לי או למישהו אחר, כן, נעלבת אפילו בשביל מישהו אחר, ו...סובלת מכך. המון פעמים אני מייחלת רק לדבר פשוט אחד: להיות יותר מעשית ולהפסיק להיות כל כך רגישה! זה היה כל כך מקל עלי את החיים. האם יש דרך להפסיק את זה? אני מאד מודעת ומתמצאת בכל מיני טכניקות התמודדות אבל לפעמים נראה לי שזה מולד וככה כנראה כבר אשאר. בבקשה, דעתך! תודה.

אורית שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי ולבנתיים אתייחס לשאלתך: את מתארת רגישות יתר , שלא פוגעת בתפקודייך השונים: התעסוקתי, החברתי והמשפחתי. אלא שבעיקר את סובלת מהעלבויותייך ופגיעותך. ניתן לטפל בכך בפסיכותרפיה בגישה דינמית. הווה אומר שיחות עם איש מקצוע בגישה שמטרתנ הינה להבין יותר לעומק את רגישותך ומהבנה זו צפוי גם לצמוח הפיתרון של רגישות מופחתת. כפי הנראה, טכניקות ההתמודדות פחות מסייעות מכיון שאת לא מראה כלפי חוץ את הפגיעות וההעלבויות. ממשיכה לחייך ולהיות לבבית ועיקר ה"דרמה" הינה ביניך לבין עצמך. בהצלחה, גדעון

שלום,אני בן 21,חייל. רציתי לספר על מספר בעיות שמפריעות לי ואני רוצה לפתור אותן. למעשה לאורך כל השנים האחרונות אני זוכר את עצמי בתור ילד שקט ומופנם. אף פעם לא היו לי המון חברים אך מצד שני גם לא הייתי מנותק לגמרי מהסביבה. באופן כללי אני לא מדבר הרבה, במיוחד לא על עצמי.אין לי בעיה של דיסקרטיות או משהו כזה,ז"א אני כן מוכן לחשוף את עצמי אך לא ביוזמתי אלא רק כאשר שואלים אותי. אני תמיד נורא שקול ושכלתני, אני מחפש היגיון בכל נושא, ואני חושב ומנתח כל עניין לפני שאני ניגש אליו. הבעיה שלי היא שאני חושב שהגישה הזאתי שאימצתי לעצמי פוגעת בי,אני הפכתי להיות בן אדם קר יחסית ולא מספיק חברותי.אני מבלה יותר מדי זמן עם עצמי וגם כשאני עם אנשים אחרים אני לא תמיד נוהג לשתף אותם בכל מה שעובר עלי. אני לא בן אדם דכאוני ושלילי (לפחות לא במודע),אני לרוב אופטימי וכשאני בסביבת אנשים אני בד"כ דיי נחמד ורגיש,אך הבעיה היא שאני דיי אדיש,אני כמעט ולא מתלהב מכלום,ואני ממעט ליזום. כמו כן אני סובל מבעיות שינה,אני ישן הרבה שעות (כ12 שעות כל לילה),וכך יוצא שכאשר אני לא בצבא, אני קם רק אחרי הצהריים והולך לישון לפנות בוקר. אני חושש שאולי זה גם משפיע עליי במהלך היום בכך שזה גורם לי לעייפות וחוסר עירנות, או שאולי זה דווקא הפוך,אולי המצב הנפשי שלי גורם לי לישון הרבה? אני חושב שאני מפסיד את שלב הנעורים בחיים שלי.אני יותר מדי אדיש,יותר מדי מנסה לנתח כל דבר לפני שאני עושה אותו,אני יותר מדי רציונאלי ופחות מדי הולך עם הרגש שלי ועם האינטואיציות שלי. לפני כמה חודשים הייתי במערכת יחסים שנמשכה כחודשיים וחצי,חברה שלי הייתה קצת דומה לי בתכנות האלו.היא גם הייתה שקטה ומופנמת יחסית ולכן היה קשה לנו להיפתח אחד לשניה.אני לא יודע להסביר את זה,כמו שאמרתי אין לי בעיה של דיסקרטיות או משהו כזה,אני כן מוכן לשתף אנשים קרובים אלי בכל מה שקשור אלי אך משום מה קשה לי ליצור שיחות,קשה לי להתנהג בטבעיות ולזרום,אני יותר מדי פעמים חושב מה להגיד ואיך לומר,מתי להתקשר ולאן כדאי לצאת.אני לא מספיק החלטי ויצירתי. אני מוצא את עצמי ברוב השיחות שלי עם אנשים שקרובים אלי מדבר איתם עליהם. אני מרגיש שאני לא מספיק עירני ומפוקס,אני יותר מדי אדיש,אני קצת איבדתי טעם והתלהבות לחיים.לא שחלילה אני רוצה לוותר על החיים אך אני גם לא מספיק נהנה מהם. כמו שאפשר בטח לשים לב,אני כן מודע לבעיות שלי ואני אפילו מנסה לנתח אותם כהרגלי, אבל אני לא יודע איך לפתור אותן. אני אשמח לקבל ייעוץ.אני רוצה לדעת איך אני יכול להיות בן אדם פתוח יותר,חברתי יותר,כזה שהולך יותר עם הרגש שלו ולא מתעמק יותר מדי בכל נושא ומנסה לנתח אותו. אני רוצה להיות פחות שקט,פחות אדיש,עירני יותר,פעיל יותר... בתודה מראש, אלמוני.

לאלמוני שלום רב, אתה אכן מנתח את עצמך ומתאר שני סוגים של בעיות. סוג אחד ששיך לתחום האישיותי: אתה מופנם, סגור, אדיש , שקט והיית רוצה לשנות את זה. השינוי יכול להיות בעזרת תהליך של פסיכותרפיה, שבעזרתו תוכל להבין טוב יותר את עצמך ולבחון מה גורם לך לאדישות ולסגירות. הסוג השני של בעיות הינן בעיות שינה. אתה לא מרחיב על זה אך יתכן שישנה גם כאן בעיה שדורשת התייחסות. היות ואתה חייל הייתי ממליץ לך לפנות לקב"ן או למרפאת בריאות הנפש באזור בו אתה משרת. לספר לאיש המקצוע את בעיותיך, כולל את בעיות השינה ולתייעץ איתו הן לגבי אפשרות של פסיכותרפיה, והן לגבי הצורך בהמשך בדיקות לגבי בעיות השינה (אבחון של הבעיות, אולי יש צורך בבדיקה במעבדת שינה וכד'). בהצלחה, גדעון

שלום לכולם ! בעקבות קריאת ספריו של ויקטור פרנקל (המומלצים בחום לכל תרפיסט באשר הוא) הייתי רוצה לקבל הכשרה מקיפה יותר בנוגע לתחום הלוגותרפיה . לצערי הרב אני לא יכול למצוא אף התייחסות לכך באף אחד מהמוסדות האקדמיים בארץ . כיום אני תלמיד שנה ב' לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומתכוון להמשיך למסלול קליני בתחום השני .. האם מישהו יוכל לכוון אותי למסלול הכשרה בארץ או בחו"ל הקשור לתחום הלוגותרפיה ?? תודה מראש , ליאור .

שלום ליאור, לצערי אינני מכירה תוכנית הכשרה בלוגותרפיה. אני מקווה שתקבל תגובות נוספות, ומאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ביתי בת 8 בכיתה ג ( ילדה שלישית במשפח אח בן 17 ואחות 15) ופעם שניה נודע לי שבנות מכיתתה חוגגות יום הולדת והיא אינה בן המוזמנות עם עוד קומץ בנות, היא מבחינתה לא אמרה לי כלום ( נודע לי מאחד ההורים) שאלתי אותה לגבי יום ההולדת הראשונה שהיא לא הוזמנה והיא ענתה לי שנכון, אותה ילדה חגגה וכששאלה אותה מה כל הקעקועים שעל ידי הבנות היא התעלמה ולא ענתה, היום שוב נודע לי שעוד ילדה עשתה כנ"ל ושוב לא הזמינה את אותו קומץ בנות ( הילדה הנ"ל חדשה בכיתה ) וכששאלתי את ביתי אם יש יום הולדת , היא ענתה שיש לילדה הנ"ל אך עושים לה משפחתית , מה שנראה לי שהיא אינה בענינים , שאלתי היא האם להתעלם מכך או פשוט לחגוג לבתי יום הולדת ולעשות גם סלקציה.

שלום מירב, נדמה לי שמוקד העניין הוא כיצד בתך בת ה- 8 חווה את מצב העניינים. אם היא אינה מרגישה דחויה או נפגעת (בין אם משום שהיא אינה מבינה מה מתרחש, ובין אם משום שהיא אינה רואה בכך עלבון), אפשר להניח לדברים ובוודאי שאין צורך ליצור פרובוקציות. אם תגלי שבתך כן נפגעת ממצב העניינים החברתי בכתה, אפשר לחשוב ביחד איתה כיצד לפעול. ניתן להעלות את הנושא בשיעור חברה, אפשר לדבר עם קבוצת הלא-מזמינות, אפשר להתאחד בקבוצת הלא-מוזמנות וכן הלאה. נסי להיות קשובה לאופן בו בתך מבינה את הסיטואציה, ופעלי מתוך התאמה אליה (אני יודעת שלפעמים זה קשה לא לפעול מתוך התחושות שלנו בנושא, אבל זוהי באמת ההתמודדות שלה). יום הולדת שמח, אורנה ראובן-מגריל

שלום, בני בן 17 ויש לי בעיה מאוד רצינית ואנני יודעת איך לפתור אותה. בני מצטיין בלימודים ומקדיש שעות רבות בלימודים, בזמנו הפנוי מעדיף להעסיק את עצמו במחשב או בצפיה בטלויזיה, ציורים וכו. יציאה עם חבריו לכיתה נחשב בעניו כדבר מיותר, שמבזבז את זמנו. לטענתו, הוא לא מוצא עיניין ביציאה עם חבריו. יש לציין,שהוא לא מנודה על ידי חבריו לכיתה, אין בעיה חברתית של החברים כלפיו או ההפך - הבעיה היא שהוא בוחר לא לבלות עימם כי אין לו עיניין בדבר. מה עליי לעשות?, מפריע לי שהוא לא מתראה ויוצא לבלות כמו כל הילדים בני גילו. האם בעיה כזו יכולה לגרום לו נזק חברתי בעתיד?

שלום שמחה, נשמע שבנך הינו נער נבון, יצירתי ורציני. הוא מעדיף בשלב זה של חייו להשקיע את מירב מרצו בפיתוח מיומנויות קוגניטיביות ולא חברתיות, ונראה לי נכון לכבד את הבחירה או הנטייה הזו. אם בשלב כלשהו תרגישי שיש מצוקה סביב הנושא החברתי (למשל, שהוא אינו מבלה עם חברים משום שאינו רצוי), כדאי יהיה להציע לו לשוחח על כך. כרגע, נדמה לי שהוא מרוצה מהדברים כפי שהם, וכדאי לתת לו את הזמן והמרחב להתפתח מבחינה חברתית בקצב המתאים עבורו. אגב, מאחר ובנך מתבגר, ניתן לצפות לכל מיני שינויים בהעדפות ובנטיות שלו, ובהחלט סביר שבעוד זמן מה תכתבי לנו שאת לא רואה אותו בבית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני חשבתי לפני שאני הולך לאמצעים אחרים להיעזר כאן. לאחרונה יש לי שורת כשלונות גדולים במתמטיקה. יש לציין שאני לומד ברמה 5יח"ל ומאז ומתמיד מתמטקה לא הייתה הצד החזק שלי אך היא הלכה והשתפרה עם הזמן. אני מבין את החומר בצורה טובה מאוד. אך יש בעייה, כשאני מגיע למבחן או בוחן אני כאילו מתנתק מכל מה שלמדתי, ואני לומד לפני מבחנים. עוד יש לציין כי אני משקיע מאמצים אדירים בתחום הזה למרות עומס לימודי רב מאוד שיש עליי. בבית אני מצליח לפתור את התרגילים, עונה לשאלותיי (כמה דקות אחרי שהם צצות לי) ורוב הזמן יודע לזהות את הבעיות שלי בעצמי. רק במבחן אני מתנתק מהכל ודבר זה גורם לשורת כשלונות גדולה. בעת החזרת המבחן, והדבר קורה בכל מבחן, מופיעים סימפוטומים של פעימות לב מואצות, נשימה די כבדה וחרדה. אני ניסיתי הרבה שיטות של תת מודע, אך במבחן הזה זה לא עזר, ואני חייב לזהות מהו שורש הבעיה! אני סבור שהאין כבר מדובר בחרדת מבחנים, אלא כבר במשהו אחר. אולי המאמצים העילאיים שאני משקיע הם שגורמים לכך? אשמח אם מישהו יעזור. תודה ושבת שלום!

לניר שלום יש לי בן בגילך, והבעיה מוכרת לי , לדעתי תנסה לעשות איבחון ורק ע"י כך יהיה אפשר לדעת אם יש לך בעיה ומה הפיתרון לה , יכול להיות שזה לחץ נפשי ופילו אם יתנו לך הארכת זמן במבחנים תהא פחות לחוץץ בהצלחה מירב

שלום ניר, התיאור שנתת כלל סימפטומים פיזיולוגים של חרדה ותחושת ניתוק, והם בהחלט מאפיינים מצב של חרדת בחינות. אני חושבת שזו אופציה שחשוב לבדוק. במידה ואתה מתגורר באיזור המרכז, כדאי לפנות לשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א. שירותי הייעוץ מפעילים מערך של טיפול קבוצתי ופרטני בחרדת בחינות, הפתוח לסטודנטים ולתלמידי תיכון כאחד. במידה ופנייה כזו אינה אפשרית, פנה לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. אני מאחלת לך הצלחה בבחינות ובהתמודדות עם החרדה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, יש לי פחד להרצות בפני קהל. מהו הפתרון המומלץ? בקבוצה או טיפול פרטני? תודה

שלום שלום, טיפול קבוצתי לחרדה חברתית הוא בדרך-כלל מאוד יעיל, אם כי לעיתים קשה למצוא קבוצות מתאימות מבחינת גיל המשתתפים ומבחינת הבעיה המאחדת אותם. אם תבחר בטיפול פרטני, בעיני יש עדיפות לטיפול שמתחיל עם אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים, וממשיך לבירור דינמי של הגורמים העמוקים לחרדה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

עובדת סוציאלית גם יכולה לטפל בבעיה מהסוג הזה?

אורנה, רציתי לדעת בבקשה מה ההבדל בין הפרעת אישיות תלותית לגבולית מבחינת פיזור התלות וחרדת הנטישה, שתיי ההפרעות מבחינה זו מאוד דומות. הלא כן? תודה.

הפרעת אישיות תלותית מתבטאת לעיתים רבות במזוכיסטיות עזה ובהליכה באש ובמיים אחר האוביקט בו האישיות התלותית תלויה בו. ואין בה את השינויים הקוטביים ביחסים הבין אישיים שמאפיין את בעלי האישיות הגבולית שהופכים בקוטביות ובמהירות האור את מושא אהבתם מאידיאליזציה לדבלואיציה(פיחות ערך טוטאלי )ונעים בציר טוטאלי של ריחוק עצום וקירוב עוצמתי וקוטבי. שניהם סובלים מחרדת נטישה עזה אמיתית ו'או מדומה אך הם באים לידי ביטוי באופנים שונים. אצל בעל האישיות התלותית הקשר שלו עם האוביקט הנו סימביוטי לחלוטין תוך ביטול האני שלו והסופר אגו, תוך הקרבה אישית וממשית. אין לו חיים משל עצמו בלעדי האוביקט! ואילו בעל האישיות הגבולית מנסה למנוע נטישה באיומים, כעסים, יצירת דרמות סנציוניות, חיתוך עצמי, איומי התאבדות ריחוק קיצוני וכדומה...

שלום שואלת, אנשים הסובלים מהפרעת אישיות תלותית נוטים לראות את עצמם כחלשים וחסרי ישע, וחשים שהם אינם מסוגלים להתמודד עם דרישות החיים. מאחר והם מרגישים שאין להם יכולת לתפקד עצמאית, הם נותנים לאחרים לקחת אחריות ומשעבדים את צורכיהם לאלה שהם תלויים בהם. הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה שונה, בה קיים פיצול בולט בין טוב ורע, ולכן נוצרות תנודות חזקות ביחס לאחר, מאידאליזציה מוגזמת לאכזבה קשה ודבליואציה (כפי שנכתב בתגובה שקבלת). אותן התנודות הרגשיות קיימות גם ביחס לעצמם ולהערכתם העצמית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לרוב ההפרעות באישיות יש דברים דומים ומשותפים. בד"כ, ככל שההפרעה באישיות היא יותר קשה, כך גם ניתן למצוא יותר דמיון בינה לבין הפרעות אישיות אחרות. כדי לעשות דיפרנציאציה בין אחת לשניה צריך להשתמש בכלים מקצועיים, כמו טסטים פסיכולוגים, או מה שנקרא "בדיקה פסיכודיאגנוסטית". שיחה של פסיכולוג/ית עם מטופל/ת במהלך פסיכותרפיה, לעיתים קרובות, לא מספיק בשביל להגיע לאיבחון מדוייק של סוג ההפרעה באישיות. גם הטסטים לא נותנים תשובה מוחלטת, אבל בהחלט מאפשרים למטפל ולמטופל לקבל תשובה איבחונית יותר מדוייקת.

תודה על התשובות, אך אני חוששת שלא נעניתי... ברשותכם אחדד את שאלתי. אני מעוניינת לדעת, האם התלותי נקשר לאדם אחד אליו הוא נצמד, או שכל מקום בו הוא נמצא הוא מוצא מישהו חדש ליצור בו תלות? וכך גם לגבי הגבולי... האם הם מפזרים את התלות בין אנשים שונים או שיש מישהו קבוע שמהווה את מקור הכוח? ושוב תודה.

אצל בעלי הפרעת אישיות גבולית התלות היא מפוזרת ולעיתים קיצונית אך ארעית ביותר ונעה כל העת בין שני הקטבים של אידיאליזציה ודבלואיציה והיא משתנה לגבי האוביקטים והדמויות המתחלפות בחייהם בקצב מהירות האור בשל חוסר היציבות שלהם ביחסים הבן אישיים המאפיינים אותם בדרך כלל. אצל בעלי הפרעת אישיות תלותית מאפיין התבייתות עיקשת באוביקט או באוביקטים מסוימים לכל אורך הדרך- שממנו הם שואבים את הכוח עד כדי התבטלות עצמית וחוסר זהות אישית ושיעבוד צרכיהם האישיים והאנושיים לטובת אותו אוביקט.(מזוכיזים בהתגלמותו)

למנהלי הפורום שלום רציתי לשתף אתכם במה שאני עוברת מקווה שתוכלו לעזור.אז ככה:קורה לי שאני מדברת עם אנשים מסוימים ואני מסמיקה פתאום,מרגישה אי נוחות,"קופאת"ולא יודעת מה להגיד וזה לא קורה עם כולם יש אנשים שאני חופשייה איתם גם מול דמויות סמכות יש לי קושי(בוס בעבודה,מורה וכיוצ"ב)גם בקבוצות גדולות קשה לי לדבר אבל שוב זה עם אנשים מסוימים לא עם כל אחד.בעבודה למשל אני לא מדברת מול כולם אלא רק עם אחד או שניים כשאנחנו יושבים לבד.אם אני צריכה לדבר ואין לי ברירה אז אני מסמיקה ונבוכה ולפעמים אני מוציאה מהפה מילה או שתיים ויוצאת החוצה כאילו לשירותים כדי להתחמק משיחה.אני פוחדת שיעבירו עליי ביקורת או יצחקו עליי.אבל נקודת האור היחידה היא שמאנשים מסוימים אני לא מתביישת וקל לי לדבר איתם וגם עם אלה יש לי קושי בליצור קשר חברי.אני רוצה לדעת מה קורה לי כי זה ממש הורס אותי.אני גם לפעמים נמנעת מלעשות שנוי בהופעה החיצונית כדי לא למשוך תשומת לב למשל לצבוע שיער וכו.....הייתי רוצה לדעת מה יש לי ואיך מטפלים בזה? אני רוצה להפסיק "לדפוק חשבון"כל הזמן ואני רוצה לדעת לדבר עם אנשים בלי להתבייש ולפחד ממה יגידו יש לי קושי עצום בלבטא את עצמי בע"פ ובכתב,קשה לי להצביע על מה מציק לי בדיוק. אני כל הזמן מרגישה שאנשים לא יתייחסו אליי ושלאנשים לא אכפת ממני ושאף אחד לא אוהב אותי.אני מוכנה לטיפול אבל אני סקפטית אם יעזור לי אם יהיה אפקטיבי כי אני סובלת מהבעיה הזאת מאז שהכרתי את עצמי.קשה לי גם עם מסגרות,קשה לי להתמיד,אף פעם לא הצלחתי להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים ספורים.ולא החזקתי מעמד בבית ספר.אין לי קשיי למידה הייתי תלמידה מצטיינת אבל חוסר הבטחון דפק אותי וחוסר היכולת להתמודד עם החברה.לפעמים יש לי מצב רוח רע ממש ואז אני עוד יותר משותקת ונראת לא טוב ולא יכולה להוציא הגה מהפה שלי ואנשים לפעמים מתרחקים כי אני נראת בלי מצב רוח.אם מישהו מעיר לי הערה בצחוק או לא בצחוק אני נורא נפגעת מעבר לכל פרופרציה.אני חושבת אם אמרו לי דבר כזה או אחר בטח היתה סיבה לזה קשה לי להבין שצחקו איתי.אבל(ויש אבל גדול)אני בסה"כ בנאדם נחמד ואנשים כן מנסים לדבר איתי ואני חוששת שלא אמצא חן בעינהם ואני נסגרת בקונכייה שלי.לא ציינתי אני בת 24.מקווה להיענות אפילו שהמכתב מייגע ומעצבן אני נורא במצוקה.סובלתתתתתתת מאודדדדדדד.נמאס לי.הייתי רוצה פשוט להיעלם לא לסבול יותר.אני מקרה אבוד........תגידו לי שאפשר לעזור לי בבקשה אני מוכנה לעבוד על עצמי אבל איך ועם מי? תודה על ההקשבה.

האם מישהו מכיר סדנה קבוצתית לסובלים מחרדה חברתית ואיפה יש כזאת סדנה?

היי, רציתי לומר לך שאני גם בסירה שלך. אם זה מעודד אותך. ואני מאוד התנגדתי לטיפול פסיכולוגי ועכשיו אני בתחילתו...נקווה לטוב. אני מאמינה שאורנה תמליץ לך על טיפול פסיכולוגי כפי שהמליצו לי כאן. אני מכירה את התחושות זה ממש מתסכל.אני יודעת שלא ניתן לעבוד על הדברים הלו לבד..אולי רק במקרים מסוימים. שיהיה בהצלחה

מזדהה איתך ומאמין בכל הכנות שתצליחי למצוא את הדרך להפוך את חייך לנעימים כי אין לך הרבה ברירה .....

שלום, בהחלט אפשר וכדאי לעבוד על המצוקה שתיארת. אני הייתי פונה לפסיכולוג קליני שמתמחה בהפרעות חרדה, כדי שניתן יהיה להתחיל את הטיפול בתרגול פתרונות קוגניטיביים והתנהגותיים יחסית מיידיים, ואחר-כך לעבור להתבוננות דינמית בגורמים העמוקים של החרדה שאת חווה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל ומילה לאחרים - היה נורא נעים לקרוא את מילות העידוד החמות שלכם.

אני מקווה שהשיר ששלחתי לך מצא חן בעיינך.רק רוצה להגיד לך שהיה שווה אתמול לבכות(אם את קראת)התפוצץ הפחד שלי מקשר טיפולי שהמלצתם עליו.ניבהלתי שאני שוב אתגעגע למוות על ההר שדיברנו עליו כאן אתמול.החלטתי שאני לא צריכה לחפס אשלית ההכלה כאן.לא שאני צריכה לבקש סליחה שהבאתי את עצמי יותר מידי(רציתי לתמוך באחרים והכל התפוצץ).מי שיכול ורוצה-יכיל,מי שלא-לא כמו שזה קורה בחיים.אנליה שבועי הבנתי מה אני רוצה מהמטפלת שאני הולכת אליה שבוע הבא.שתעזור לי להבין מה בדיוק אני לא יכולה להכיל בעצמי ולהכיל.אני לא אמות בטיפול כי "היא" איתי על ההר שאני יעלה עליו בקשר הטיפולי.עשיתי עבודת פרך נישאר עוד טיפה,רק לסגור את הדברים,כך "היא" אמרה לי.ואני לא אגיע יותר למקום של פגעיות-התלהבות.שבת שלום.אני מקווה מקווה שלא נימעס לכם ממני.פשוט היו לי שבועים סוערים.

"הלא נעים" שאני מרגישה בבטן עכשיו אחרי ההתכתבות שלי אתמול זות הבעיה שלי.וזה לא נותן לי לגמור עם הזדקקות בההכלה וניחומים כאשר הכל מתפוצץ.

אז נכון, הייתי מגעילה אבל בכל זאת עזרתי במשהו.... רק אמרתי בצורה בוטה את מה שמציעים לך פה כולם כל הזמן בעדינות. ללכת לטיפול. אני מאחלת לך שתפיקי ממנו את המקסימום, שתסגרי את הקצוות, שתטפלי בתחושת ההצפה ובתחושות האחרות. אני מאוד אוהבת את השירים שלך בהצלחה!

הי חני, ושלום גם לעוברת אורח, קראתי בעניין את השיר, וגם את הדיון שהתפתח כאן לגבי תפיסת מקום בפורום. אני מסכימה שלכל אחד מאיתנו יש תקופות יותר סוערות ומכאיבות בחיים, ובתקופות האלה אנחנו זקוקים לאחרים (ולפעמים נשענים גם על אחרים ווירטואליים בפורום אינטרנט). לטווח קצר זה פתרון מצויין, אבל אין לי ספק שלטווח הארוך חשוב שיהיה לנו מקום משלנו, כמו המקום שאפשר לבנות בטיפול פסיכולוגי. אז המון הצלחה בטיפוס במעלה ההר, אורנה

"מקום שאפשר לבנות בטיפול..." אורנה,יקרה,מי כמוך יודע שאני לא מפחדת מהטיפול אלא מעצמי.לעניות דעתי כל קשר טיפולי הוא קשר ווירטואלי שבו אנו אוהבים או\ו לא את מה שהקשר הזה מעורר בנו.אהבה ו\או חברות זה מה שצריך להשקיע ולבנות.זה לא איך שאנחנו חווים את האחר ספונטני.קשר ריגשי וסמכות הם שני דברים מקסימים שאנו בנוים מהם.אך כאשר הם מתחברים זה מלחיץ אותי ללא קשר לשום תנאי מציאותי למרות למודעות העצמית שלי וכמעט ללא שליטה.(ועם זה שיש לי כאלה קשרים מקסימים בחיים)

בני היחיד בן 6. ילד מקסים ומפותח. מגיל שנתיים לערך החל לפחד מליצנים, דמויות מחופשות. פניתי לפסיכולוג בסביבות גיל 3 ונאמר לי , שהתופעה מוכרת והיא אמורה לעבור בסביבות גיל חמש. לצערי הרב התופעה לא רק שלא נעלמה אלא החריפה. כתוצאה מכך איננו מטילים בקניונים , הצגות ימי הולדת שמופיעים דמויות. ובמקום , שבמקרה היתה שם דמות אין אנו יכולים לחזור למקום זה. [ לבני זיכרון מעולה , ואינו שוכח את "החוויה" באותו מקום. החרדה מלווה בבכי נורא, רעד שפתיים , רעד בגוף, חיוורון וללא ברירה עלינו לעזוב את המקום. אין לי ספק , שהדבר מפריע לבני. אנא עצתכם. בתודה

שלום אורנה, אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן להתייעץ שוב. אני כותבת זאת לא משום שבנך עבר את "גיל היעד" להיעלמות פחדים (אגב, גילאים 6-7 הם בהחלט מוקד של פחדים אינטנסיביים, לעיתים קרובות סביב נושא המוות), אלא משום שמתיאורך עולה שהוא סובל מאוד. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, שיוכל להעריך את המצב ולהציע את ההתערבות הרצוייה. ייעוץ כזה הוא גם הזדמנות מצויינת בשבילנו, ההורים, ללמוד מיומנויות חדשות של תגובה לפחדים של ילדינו. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני פונה בשאלה שמציקה לי. כולנו זקוקים למגע חברתי ולאנשים שיקשיבו וידברו איתנו... אולם מה שלי קורה זה דבר כזה - אני משתדלת להתחמק מחברים כי אני לא סומכת עליהם ויודעת שהם מחפשים לרוב את האינטרס,לדעת היכן אתה עומד ואיפה הם ביחס אליך. נשמע שלילי אך נראה לי מאוד מציאותי... לכן,אין לי כוח נפשי להתמודד עם אותן תהיות שמא דיברתי או סיפרתי משהו שיהרוס לי אח"כ...ולכן מעדיפה להתרחק. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה ומדברת על עצמי,על חיי הפרטיים,ניסיוני לחפש עבודה והתהליך הכרוך בכך...לאחר אותה שיחה מתעוררת בי מחשבה וחרטה "מדוע סיפרתי? למה לא שמרתי הכל בסוד? עכשיו היא תגיד..תחשוב..תספר...ואולי אף תהרוס לי (אפילו מגיעה למחשבה של עין הרע...) יש לי בעיית אמון זה נכון אך כל עוד היא לא באה לידי ביטוי עם משפחתי ובן זוגי איני רואה צורך לטפל בה כי אני באמת מאמינה שמחשבותיי אכן נכונות והעולם הורוד לא קיים אצל האחר אלא רק אינטרס. הבעייה שעדיין חברות מצלצלות ומקשקשות ומה לעשות ואני עם פה גדול ולכן משתפת עם כל אי הרצון!! אנלא מצליחה לשתוק ותאמת אני שואלת למה אני בכלל צריכה קשר אם הוא חד צדדי? כל עוד הייתי בשלבים שלא היה אכפת לי מה יגידו (במינון אחר.)אז הייתי מוקפת חברים בשלב הספציפי של חיי איני רואה בכך צורך כי אני ממש לא רוצה לשתף בשום דבר על בעייה כזו או אחרת,על המשפחה ועל העבר שלה,על ניסיוני התעסוקתי,על התהליך למצוא עבודה על כל שלביה. אז מה בעצם המקור לחשש הזה. אני פשוט לא סומכת על האחר ויודעת שכשרע מאוד קל להתקרב ולדבר כי שואבים כוח וכשמשהו טוב כמו טיול או מסיבה אני מרגישה בקול של הצד השני פשוט קנאה יש לציין אני מאוד מתייחסת לפרטים עד כדי דקדקנות יתר. יתכן ותפיסתי אכן מעוותת או שמא אני רואה בבירור רב מדיייי את המציאות. אני מאמינה שהתשובה השניה היא הנכונה. הייתי רוצה להיות מאמינה,פחות סקפטית,יותר מקבלת...אבל אני כל הזמן מתגוננת ומשחקת כאילו חיי הם הטובים ביותר העיקר שחלילה אפחד לא "יהנה" על חשבוני!! האם עדיף אם כך כן להיות בקשר ולנסות לסתום את הפה? או שעדיף כן להתרחק כי תועלת לא צומחת אם קשר הינו חד צדדי ואני צריכה לספור את צעדיי עם חבר כזה או אחר? זה בדיוק המצב. לאחר כל שיחה אני מתחרטת שדיברתי בשל ספקולציות של מה הוא יחשוב/יגיד....

שלום לימור, את מתארת קשרים בין-אישיים בהם את מאוד שמורה, וממעטת להביא את חווייתך האותנטית. יחסים מסוג זה הם בוודאי לא מהנים במיוחד. אני לא יודעת איזה ניסיון חיים צברת בהקשר ליחסים בין-אישיים, והאם עברת אירועים שלימדו אותך שבאמת לא כדאי לסמוך על אנשים אחרים. אני חושבת שלפעמים באמת לא כדאי להתקרב לאנשים, אבל לפעמים מאוד כדאי (ואז זה מהנה מאוד...). אני בעצם אומרת שהתקרבות בין-אישית בהחלט מהווה סיכון (בהקשר של קנאה וגם בהקשרים נוספים), אבל לעיתים קרובות יש שם גם סיכוי למשהו נהדר. אני בטוחה שאת מודעת לאפשרות הזו, מאחר ורמזת לקרבה טובה שיש לך עם בני משפחתך ועם בן-זוגך. נסי לבדוק עם עצמך האם ניתן להרחיב את התחושה הטובה והמאמינה הזו למעגלים רחבים יותר, גם אם מדובר בחברה טובה אחת... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בני הבכור בן 6.5 שנים. בעבר אובחן ע"י פסיכולוגית ילדים כסובל מ"חוסר ויסות תחושתי". הוא ילד מקסים ונבון אך חסר שקט ומנוחה. עד לפני מס' חודשים היתה לו תנועה מסוימת עם הידיים שהיתה ממש כפיתית (מניע את ידיו מעלה מטה תוך כדי קפצוצים). לפני כשנה נולד אחיו, בספטמבר האחרון החל כיתה א' ולאחרונה הסימפטומים החריפו. היתה תק' שמצמץ בעיניו, היינו אצל רופא עיניים שלא איבחן בעיה מסוימת. המצמוץ עבר. עכשיו, לאחרונה, הוא כל הזמן נוגע בפניו ומכניס את כפות הידיים לפה. בן זוגי ואני מעירים לו אבל הגענו להבנה שאם זה לא זה אז יהיה משהו אחר. הוא ממש עצבני, צועק יותר מהרגיל וקשה לנו להתמודד עם הסיטואציה. שאלתי האם לפנות לפסיכולוג ילדים או לפסיכיאטר לאבחון והפניה מתאימה? האם תוכל להמליץ על מאבחן באיזור רחובות?

שלום קרן, וודאי שכדאי לפנות לאבחון מקצועי. על סמך הסימפטומים שתיארת נראה לי נכון לפנות לפסיכיאטר המתמחה בעבודה עם ילדים, אך גם פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים יוכלו לאבחן ובוודאי להציע כיוון טיפולי. אנחנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים במסגרת הפורום, אך אני מקווה שהמשתתפים הנוספים יוכלו לשלוח לך מייל אישי עם המלצותיהם (לצערי אין לי המלצה משלי על מטפלים באיזור רחובות). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ביתי היתה עם מטפלת אחת מגיל שלושה חודשים עד שנה וחצי, אז נכנסה לגן (לפני ארבעה חודשים). בתקופת המטפלת היא היתה מאד קשורה אלי וכמעט שלא הסכימה להיות עם אף אחד אחר חוץ מאשר אני או המטפלת. מאז הגן היא פתוחה יותר, הקשר עם אביה והסבתות מאד התחזק ובכלל היא נראית מרוצה מאד מהגן. הבעיה היא שהיא מדברת המון על המטפלת ורוצה ללכת איתה לגינה או מבקשת שתבא לבקר. היא לא מעוניינת לדבר איתה בטלפון וכשהיא באה לבקר ביתי התיישבה אצלה ופשוט לא הצליחה לדבר במשך יותר משעה. אני משערת שהניתוק מהמטפלת מאד קשה לה, והייתי רוצה ליזום יותר מפגשים ביניהם אבל זה לא מסתדר. אני מרגישה אשמה שגזלתי ממנה דמות כה משמעותית ובעיקר לא יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו. האם הגעגועים יעלמו מעצמם? האם ארבעה חודשים בגיל זה הם לא הרבה זמן?

שלום אמא, העובדה שבתך זוכרת ומתגעגעת למטפלת שלה מעידה על הקשר המשמעותי שנוצר ביניהן, ואני חושבת שזה נפלא ושאת ראוייה להערכה על כך שייצרת ואיפשרת את החיבור הזה. הגעגועים מן הסתם ייחלשו עם הזמן, אבל נראה לי חשוב להיענות לצורך שבתך מביעה ולאפשר לה סדירות מסויימת במפגשים עם המטפלת. ניתן לאפשר ביטויים רגשיים נוספים, כמו לדבר איתה על המטפלת, להראות לה תמונה של המטפלת (או תמונה של שתיהן יחדיו), ובכך להשאיר את המטפלת כדמות התייחסות משמעותית. בהדרגה, אני מניחה שיהיו דמויות חלופיות, ואז אפשר להוריד את המינון... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ניכנסתי,רציתי להגיד תודה ולהתראות כי קיבלתי החלטות והגעתי למסקנות חשובות לי.ממש לא התכוונתי לעשות את זה כך.אבל זה מה שיש.אף אחד לא קיבל חיסון ממשברים.היתי צריכה את הפורום כדי להבין איפה אני אחרי כל העבודה שעשיתי.נאלבתי אבל בסדר,אני אסתדר.כך הכל בחירה שכל אחד מה לקרוא ומה לא.אני לא קוראת את מה שלא רוצה... ******************* חולשה וכח-עולם של היפוכים. הם כה הרבה עצלינו מתחלפים. חזק,יודע להסתדר לבד, הוא מפחד ביפנים מהזולת... בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה "חזק" יושב בנשמה. עולם הזה אוהב את "חזקים" אוהב כאלה שתמיד שמחים. (ובעינינו הם המצליחים) לכן מגיל קטן אנו לומדים איך לאחסן דמאות עמוק ביפנים, איך לא לבכות אף פעם במצב כשמיסתקליםהצד עלינו מין הצד. שלא יגידו:"די,תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! א תה חזק,תלמד להתאפק, זה כבר עבר ביכלל ללא ספק!" לכן קורה הרבה שמין הצד קשה לסאת דמאות של הזולת ולחבק בימקום להתחמק ולספר על "כח" וספק"... לכן קשה(אגיד בסוף שורות) לחשוב שינגבו לך דמאות... by וסליחה שהשבוע היה אותי כל כך הרבה.סליחה מכולם.רציתי להגיד להתראות קצת אחרת אך זה מה שיצא.אולי התרגלתי לקבוצות שלי מהלימודים שחסרות לי עכשיו ובעולם הווירטואלי כל כך קל להתבלבל.עוד פעם סליחה אם נוכחותי היתה כאן מוגזמת...

חני, את צריכה לעשות מה שיעשה לך טוב. אני לא חושבת שאת צריכה לעזוב את הפורום. אני מבינה שנעלבת, אבל כמו שאת בטח יודעת כאב הוא חלק מהחיים. אני אשמח אם תבחרי להשאר. יערה

תודה.לא יכולה להגיד שזה מאוד כואב.פשוט אני כל כך רגילה למצב שכולם אוהבים אותי ואם זה פיתאום לא כך קשה לי עם זה.אולי היה קשה השבוע להכיל אותי כי היה לי קשה להכיל את עצמי.לא יכולתי להאמין שאני זות שעשתה את הדרך הזות.והיתי זקוקה להרגיש לא לבד בזמן כשכל האנשים הנורמליים כבר ישנים.כל כך רציתי לשתף אתכן(ואפילו לא את המומחים)בזה שאצלי התלות הזות עברה ואיך והתבלבלתי...סליחה.

חני, אל תתנצלי, אין לך על מה. הפורום נועד גם, בין היתר, לשתף אחד את השני במחשבות ורגשות. הפורום הוא גם פורום תמיכה ולא נועד רק לשאילת שאלות וקבלת תשובות אז יש אחת שהעירה לך הערה, אז מה? זה רק מעיד עליה ולא עלייך מי שלא רוצה שלא יקרא ואת צריכה ללמוד להתעלם מהערות,תמיד יהיו כאלו שימצאו על מה להעיר השיר שלך מקסים ויפה מאוד, כמוך כל טוב

בדרך כלל אני יודעת לספוג הרבה דברים בלי לקחת אישית.התפקידים מחייבים.אך כל כך קשה לי כשמעירים כאשר "יודעים"

אני לא רוצה להיות מגעילה, אבל אולי נשנה את שם הפורום ל"הפורום של חני?" חני, אני ממליצה לך בחום ללכת לטיפול, ולא להשתמש בפורום הזה כתחליף. הייתי מגעילה.

עוברת אורח יקרה, את יודעת שאנשים הם שונים. כל אחד זקוק למשהו אחר. אולי חני זקוקה ליותר התייחסות. אבל האם את מרגישה שזה בא על חשבונך? האם את מרגישה מקופחת ממנהלי הפורום? לא כתבת את שמך כך שאינני יודעת האם קיבלת מהם יחס או לא. בכל אופן אני מקווה שאת לא מרגישה שזה בא על חשבונך. תנסי להכיל אותה. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. יערה

אורחת,יקרה אם דברי כל כך מעצבנים אותך אני מאוד ממליצה לך לבדוק איפה בדיוק זה מפריע לך.אם זה יהיה לך קשה מידי את תמיד יכולה לפנות לעזרה...צר לי שצורך של הזולת בתמיכה מניע אותך להיות "מגעילה".אולי זה מה שאת מרגישה כשאת בעצמך זקוקה בתמיכה?צר לי שאת מרגישה כך.אני שולחת לך "כל טוב" בתיקווה שתחושת ה"גועל" שלך עברה.תזכרי שאת תמיד יכולה לא לקרוא את ההתכתבות שלי...

שלום לליאת ולמבקרי הפורום, בקרוב אני מסיים את לימודי התואר השני בסוציולוגיה ואני חושב לשנות כיוון - לתחום הטיפולי. מבירור שעשיתי עולה כי אצטרך ללמוד כחמש שנים נוספות וכן לבצע התמחות כדי להיות פסיכולוג קליני. שאלתי היא אם קיים תחום טיפולי הקרוב לפסיכולוגיה הקלינית שכן אין אני מעוניין ללמוד עוד 5 שנים. אני תוהה אם לא קיים מסלול לימודי אחר ושיטות אחרות שיעילותן אינן פחותה..? (עם זאת אני מאמין בפסיכולוגיה הקלינית ובפסיכואנליזה). אשמח מאוד לקבל עצתכם.

ערב טוב אליק, ישנם לא מעט תחומים משיקים לפסיכולוגיה, כמו טיפולים שונים בהבעה (אמנות, מוסיקה, דרמה, ביבליותרפיה, וכו'),הנחיית קבוצות, גישור, ועוד. על הטיפולים השונים בהבעה תוכל לקבל פרטים בלסלי קולג' (09-8656501) אם הפסיכולוגיה 'בוערת בעצמותיך', ואתה מאמין בה, אולי שווה בכל זאת להשקיע את המאמץ בדבר האמיתי? בהצלחה רבה ליאת

זהו תואר שני, משך הלימודים יותר קצר (פחות השלמות מהתואר הראשון אך יש תואר שני בן שנתיים) וההבדל העיקרי, אין צורך בהתמחות. ניתן להמשיך משם לבית ספר לפסיכותרפיה ולהיות פסיכותרפיסט לכל דבר. תברר בכל אוניברסיטה. כעיקרון אין מסלול קצר. בד"כ גם מטפלים בתנועה, אמנות, וכדומה צריכים בדרך כלל תואר עם רקע מתאים (למשל יש דרישה של תואר ראשון טיפולי ו200 שעות אימון בריקוד שנדרשות לקבלה ללימודי מטפל בתנועה) עליך להחליט אם אתה מספיק רוצה את זה ולבחור בין האפשרויות

תוד

רציתי לשאול בבקשה, מה ההבדל בין פסיכולוגים, פסיכולוגים קליניים ופסיכוטרפיסטים? איך אני יודעת מה הכי מתאים לי?

ערב טוב אורטל, פסיכותראפיה פרושה טיפול בשיחות, ומי שמורשה לעסוק בכך הם פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים. בקרב הפסיכולוגים, פסיכולוגים קליניים הם מי שאמונים על אבחון וטיפול בהפרעות נפשיות שונות, וסיימו בהצלחה ארבע שנות התמחות קלינית. בברכה ליאת

האם דיכאון מלווה בחרדה ופגיעה עצמית זה הפרעה נפשית? מי יכול לטפל בזה הכי טוב?

שלום לכולם איזו הפרעת אישיות מתאפיינת בתנודות במצב הרוח ובכך שיש שתי מחשבות מנוגדות בו זמנית בהפרעות אכילה ובחרדת נטישה? תודה

את לא צייינת את שמך כי את מפחדת?רק שתדעי לך שללא שום קשר לאיך קוראים לזה המומכים(המושג ישנה לך משהו?)האדם שאת שואלת עליו לא אחראי על מה שיש לו,הוא רק חופשי לעשות עם זה משהו או לא.למדתי את זה על בשרי.המון הצלחה.

שלום לך שואלת, התיאור שלך אינו מספיק כדי לתת אבחנה חד משמעית של הפרעת אישיות. לא כתבת במי מדובר, אבל בכל מקרה, מדובר במצב המעורר סבל רב, ובלי ספק כדאי לפנות להערכה של פסיכולוג או פסיכיאטר כדי לטפל נכון ויעיל בבעיה. בהצלחה ולילה טוב ליאת

ליאת, השאלה היא כללית במסגרת לימודים, דמות דמיונית שאני צריכה לנתח. אני מתלבטת בין גבולית לתלותית. מה יותר מתאים? היא גם חסרת מוטיבציה תודה

לשואלת, ללא ספק זהו קוקטייל מעניין, ולא הייתי מזדרזת לסגור על אבחנה ברורה אחת. אין לך ברירה אלא לפתוח DSM, ויש לי הרגשה שמדובר במשהו הן על ציר I והן על ציר II. התיאור שלך כאן בהחלט אינו מספק. ככלל, התלותי מפגין חוסר עצמאות בולט, חוסר אוטונומיה, ומוכנות לסבול השפלות עד כדי מזוכיזם ובלבד שלא לחיות בנפרד מן האובייקט. אצל הגבולי - חוסר יציבות בולט על ציר ההתרחקות-התקרבות, אימפולסיביות, התנהגויות של פגיעה עצמית. כל רמז לנטישה או אובדן האובייקט יוביל לנסיגה טוטאלית ודה-וולואציה. אגב, הפרעה גבולית מקיימת קו-מורבידיות גבוהה עם הפרעות אכילה ודיכאון. מאחלת לך המון הצלחה במבחן, אך מסירה כל אחריות לציון :-) ליאת

ליאת, תודה על התשובה המהירה ושאלה אחרונה האם הפרעת אישיות גבולית יכולה להתקיים ללא אימפולסיביות ותוך יכולת לשליטה עצמית? שוב תודה

תודה על התגובה החמה.יש לי ברומטר על זה באוזניים.זה לא היה בטיפול.אני בקשר עם המרצה שלי מהמכללה שלמדתי בה.כתבתי לה מיכתב והקשר נוצר.סוער וכואב מצידי,קבוע ומקבל מצידה.איה ניסתה להפנות אותי לטיפול,קיבלתי את זה כנטישה וניחנקתי.היא עזבה את העיניין ואנו בקשר בעיקר טלפוני שנתיים.הינו אצלהם עם הילדים שלנו כמה פעמים בחגים ושבתות.כיף,כיף,כיף!על האתחלה ידעתי שלא היא סיבה לרגשות שלי ונתתי להכל לעלות,עיבדתי הכל כיועצת חינוכית ולא כילדה.יכולתי רק לכתוב על מה שקורה לי,לא דיברנו על זה אך ידעתי והרגשתי שהיא איתי.איבדתי שליטה.היתי ניחנקת מה"דם".כל כך התבייאשתי מעצמי כמו שפעם כשחברות שלי ראו בחוף את הסימנים על הגב שלי וצחקו.בחיי לא דיברתי על זה ולא יכולתי.לא יודעת למה אך כל כך אהבתי אותה ונילחמתי על להרגיש בטוח איתה.כל כך התביישתי מעצמי.היתי רדומה מהכאב וכך סיימתי תואר.ההרדמה עברה לפני שבוע . אך אני לא חושבת על זה כשזה לא מתאים לי.כאילו הביטחון שניבנה בינינו שומר עלי מהכאב.היא קיבלה אותי עם כל הקפיצות ממצב של חברות למצב של תינוקת,קיבלה בי הכל ובנתה אותי.אני תמיד צוחקת לה שהתחנכתי,כך הרגשתי.היתי כל כך שבורה שהיא בנתה אותי כמו ילדה,סמכתי עליה,איפשרתי לה.לא היה גבול ביני ובינה ,לא היה לי כח להתערב.קישקשנו המון על שטויות,על מה שקורה בחיים,על הילדים...היו לי מידי פעם בחילות מעייפות...ובנתיים האהבה שלי התבגרה כמו שאת תיארת את זה ואני התבגרתי.למדתי לשמור את החיזוקים שלה בליבי ולהוציא כשצריך.פשוט המנהלת שלי פגע בי(זה לא סוביקטיבי).צעקה עלי לפני כולם שאני חוצפנית כי שיתפתי אותה שקשה לי לעבוד במצב שהכל מישתנה כל הזמן,יש לי תינוקות בבית ויש שעות שאני לא יכולה להיות פנויה.זה שבר אותי ומורתי היתה עסוקה,דיברנו אך זה לא עזר.התאוששתי כאן בפורום(חודשיים כבר מאז שהיא לחצה עלי להתפתר והתפתרתי).נירגעתי אולי כי מצאתי עוד מקום בטוח,חם ומקבל.לא יודעת איך עשיתי את מה שתיארתי לכם,פשוט נילחמתי על יכולת לאהוב את האדם שכל כך יקר לי והיא עזרה לי.הקשר בינינו זה אור שגנוז בליבי...האור שהחזיר לי את העור למקומו...אני מרגישה שהבגד שלי כאילו דק מידי אחרי המשבר האחרון ואני זקוקה לנחומים,חיזוקים וחום.לכן אני רוצה שתהיה לי מטפלת שגם תשמור עלי זמן מה מהמשברים,שתהיה לי עוד תמיכה.ואולי יגיע זמן ללמוד לדבר בימקום להשבר עד רצון למות פעם בשנתיים.תודה לכולם.חני.

חני, אני מסכימה איתך מאד, על הצורך במטפלת משלך, שתוכל להעניק לך את כל תשומת הלב וה'שמירה' להם את כה זקוקה. זכרי שהפורום שלנו, חם ונעים ככל שיהיה, אינו יכול להוות תחליף לטיפול פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

ליאת,עברתי גבול?אני לא משתמשת בפורום כתחליף לטיפול.היתי צריכה משהו לכאן ועכשיו.נירגעתי,זה עבר.עשיתי משהו שלא מקובל?האמת,כנירא רציתי רק לבדוק האם אני נורמלית לפי התגובות.מה עשיתי לא טוב?

חני, בהודעתי אלייך כאן, למעלה, התייחסתי לשלוש השורות האחרונות בפנייתך אלי. את דיברת על הצורך שלך בטיפול ושמירה. מצטערת אם חווית אותי כחסרת סבלנות או בוטה. לילה טוב ליאת

באמת לא חיפסתי כאן טיפול,אני יודעת,אני מכירה את עצמי.כל כך רציתי לתמוך באחרים כי לי אז לא היתה חברה שהיתה אומרת לי:"שטויות,ממה את מתבייאשת?זה קורה וזה עובר עם לעבוד עם זה".אולי לא היה לי לוקח חצי שנה להכיל את מה שעשיתי.מקבלת שגלשתי,זה קרה בעצמו.

חוויתי אותך באור דיברי האורחת.הכל בסדר יחסית.פשוט הרגישות שלי עולה לסי "כשיודעים".זה קרה בעצמו איכשהו גלשתי.אני חווה אותך כמו שזה היה לפני.(דרך הגב,אמרתי לך שקבעתי פגישה)כנראה לא הבנתי אותך.אני אסתדר.את יודעת שזות חני.

שלום לכולם, רציתי לדעת איך ניתן לעזור לבחורה שהחליטה בעקבות אירוע טראומתי כלשהו שכלום לא יוכל לעזור לה?אם יש למי מכם נסיון בעניין אשמח לשמוע!! כמו כן- אולי אני אופטימית מדי אך בכל זאת- האם ניתן לשקם אדם לאחר התנזרות של שנה מכל הנאה ו"להחזיר אותו לחיים"? (לחזור לדבר עם אנשים, לצאת לבלות וכו') תודה מראש, רונית

אני אומרת לך כמתנדבת בקו סיוע.אם היא לא מסכימה לפנות לטיפול.דרך הגב יש מרכז לפסיכוטרוומה שהתערבות במשבר עושים שם בחינם ובמיקצועיות.אפשר לנסות לשכנע אותה להתקשר למרכז סיוע למטרת תמיכה,אם הטיפול מפחיד אותה.העיקר,להיות איתה ובישבילה כמה שאפשר,לחבק ולחמם.לספוג את הכעסים והלבטים שלה ולא לקחת אותם אישית.לשנן לה שהיא לא אשמה ולא אחרית על מה שקרה.ליצור סביבה מעגל תמיחה אופטימי עד כמה שניתן ולהית שם בישבילה אם תצטרך אפילו אם היא בטוחה שהיא בסדר.לעזור לה לחזור לשיגרה בהדרגה.כשהיא תירגע תנסו לשכנע אותה שיהיה לה טוב ליפנות לעזרה.בהצלחה.הרבה כח.

בודאי שניתן לשקם אנשים אחרי התנזרות של שנה מהנאות החיים הנקודה היחידה היא שהאדם המדובר חייב לרצות את השינוי, כחברה את יכולה לרצות מאד עבורה ולדבר איתה אבל ההחלטה הסופית חייבת לבוא ממנה, ורק כשהיא תהיה מוכנה לחזור לחיים, הייתי שם בעצמי ואנשים ניסו להחזיר אותי וזה קרה בסופו של דבר אבל רק אחרי שאני הייתי מוכנה לוותר על האבל האישי שלי!

אין לי נסיון או רקע בתחום אבל לעניות דעתי אני חושבת שכן. מי שלא רוצה לעזור לעצמו לא ניתן לעזור לו, אבל זה לא אומר שאדם שהחליט ששום דבר לא יעזור לו לא רוצה לעזור לעצמו, יתכן שזו תגובה של ייאוש. ואולי בתקופות מייאשות או בתקופות של אבל לאחר אירוע הדבר שהכי עוזר זה פשוט להיות שם איתה הקשר עם ניתן ליצור קשר משמעותי זה כבר חלק חשוב מאוד ועוזר. מה גם שיתכן שמתרחש משהו נורא פשוט לא רוצים לחשוב שניתן לחזור לשגרת חיים אחרי אירוע כזה או אחר ולכן אין רצון לעזרה בכלום. שנה יכולה להיות הרבה זמן ויכולה להיות קצת זמן תלוי למה תלוי מה עושים בה וכד' התנזרות שנה זה לא תמיד הרבה זמן תלוי מה האדם עבר אם זה אירוע טראומתי רציני זה מאוד הגיוני ובודאי שניתן בהדרגה לאחר תקופה לחזור לחיים מלאים, זה מאוד תלוי בסביבה של האדם בתקופה זו. ואם יש קשר טוב עם מטפל זה יכול בהחלט( גם ללא השגים ממשים של שינוי וכד' )להיות השג ענק בתקופה קשה כזו.

רונית ערב טוב, תופעת ההינזרות מהנאות או חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה) היא אחד מסממניו של דיכאון, וכפי שאת ודאי יודעת, אנשים מחלימים גם מדיכאונות חריפים, אבל הם זקוקים לעזרה מקצועית. לא ציינת באיזו טראומה מדובר, אבל חשוב מאד לדעת שישנם גופים המיועדים לסיוע במגוון טראומות ספציפיות (תקיפה מינית, טרור לאומי, נפגעי תאונות דרכים, ועוד). גופים אלה מרכזים הרבה מאד ידע מקצועי וניסיון טיפולי, וכדאי מאד לנסות ולהיעזר בהם. האופטימיות שלך בהחלט במקומה, וזאת אחת הסיבות לכך שחברים טובים הם נכס בימי סגריר. חבר טוב תמיד יכול להיות מי שמחזיק את התקווה והביטחון שהמצב ישתפר. המשיכי לשמור על רוח זו, ולעודד פנייה לעזרה מקצועית. כל הכבוד! ליאת

האם בכדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה (מגמה קלינית) נדרשים לויתור על סודיות רפואית? תודה

היי רונית, ככל הידוע לי, במקרים שבשגרה אין דרישה כזו. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה. פסיכולוגים, האם הם מתקשרים? האם "מותר" לפסיכולוג ליזום שיחת טלפון עם מטופל כדי לשאול אותו לשלומו? או שאולי זה "נחשב" לחצית גבולות? מה דעתך? מטופלים יקרים, אשמח לשמוע את החוויות שלכם בעניין. תודה יערה

שלום יערה, חוקים של מותר ואסור הם, לעיתים קרובות, פונקציה של האסכולה ממנה בא הפסיכולוג. אני מניחה שאת מתכוונת לשיחת טלפון המגיעה בשעת מחלה או משבר, ולא כשיחת חולין. נדמה לי ששיחת טלפון 'סתמית' וחברית אינה חלק מהרפרטואר של אף פסיכולוג, שכן הקשר הטיפולי שונה בתכלית מקשר חברי מקובל, וככזה, הוא תחום בגבולות ברורים. במקרים של מחלה, משבר, או אירוע מיוחד ויוצא דופן, יש פסיכולוגים שירימו טלפון. יש גם כאלה שלא. ערב נעים ליאת

ובעיני, אלה שלא מתקשרים בזמן משבר לוקחים את המקצוע שלהם קצת רחוק מדי. הם לא אנושיים בעיני. דעתי האישית מיכלי

הי יערה. אני בטיפול כבר שבעה חודשים. ידעתי תקופות טובות אך גם חוויתי שני משברים גדולים של כשל הריון. הפסיכולוגית שלי התקשרה פעמיים במהלך התקופה (וזה כולה שבועיים) למרות שיומיים קודם נפגשתי איתה. אני חייבת לציין שהשיחה עימה הייתה נעימה ועזרה לי מאוד. למרות שהיה ריחוק ובכל זאת זו לא שיחה עם חברה. אבל לפעמים נדמה לי שהיא מכירה אותי ויודעת אותי טוב יותר לדעתי חשוב שתשתפי את המטפלת שלך בתחושה כי היא אמורה לתמוך ולעזור

שלום רב, בן 26.5 חולה בהיפוכונדריה ו OCD כבר 4 שנים, מטופל בפבוקסיל 200 מ"ג. על הפרק עכשיו עוד הפרעה מחשבתית-פיזית שגורמת לי לאבוד שליטה טוטאלי וחרדה קשה, היום חתמתי על זכרון דברים סוף סוף לחוזה שכירות בדירה פעם ראשונה. בדירה אחרת שראיתי חמודה אך קטנה (דירת סטודיו שבגלריה אי אפשר לעמוד) אמרה לי הדיירת ואף בעל הבית הסכים עם זאת שבדירה יש איזה אנרגיה חיובית (מזוזה או משהו כזה) שסדרה לכל הדיירים האחרונים בן/בת זוג לחתונה. אני כרווק שמעוניין כבר להתמסד הושפעתי מאד מדבר זה, אך למרות זאת בחרתי בדירה הגדולה יותר עם חדר שינה נורמלי. עכשיו אחרי שחתמתי אני בחרדות קשות שמה לא אפגש אם בת זוגי ולא אנשא בזמן הקרוב. אני לא יודע אם עשיתי את המעשה הנכון, אני מרגיש שאולי התגברתי על האמונה התפלה, אך במקרה זה הדבר הוא אמיתי (כאחד שמאמין במיסטיקה). חרד ביותר ומשותק לגמרי, רני.

רני ערב טוב, כל בחירה שאנו עושים בחיינו, כרוכה - מן הסתם - במחיר איבוד האלטרנטיבה. ככל שהבנתי מן הסיפור שלך, בדירה הקטנה היו אנרגיות טובות הודות למזוזה מיוחדת שמביאה מזל ובת/בן זוג (מה לא עושים כדי להשכיר דירה...). עם כל הכבוד למזוזה בדירה ההיא, עלינו להודות שאין בה כדי להעיד על המזל והאנרגיות בדירה שכן בחרת. אולי גם בה יש אנרגיה ברוכה? ואם כבר תבוא הכלה, לא עדיף חדר שינה מרווח ונעים? אני מברכת אותך על חתימת החוזה, ומאחלת לך הרבה ימים מאושרים בבית החדש. במקביל לטיפול התרופתי, מומלץ מאד גם טיפול שיחתי, בו תוכל לתת ביטוי לחרדות, ולהתווכח עם אמונות ומחשבות 'אוטומטיות' שליליות המכבידות על חייך. הרבה מזל, נחת ובריאות ליאת

הייתי שמחה לקבל המלצה, באם ניתן, על פיסכולוגית קלינית שעובדת עם קופ"ח מכבי לשם טיפול בבעייה של אינטימיות

נועה יקרה, הבקשה שלך רחבה למדי, שכן אינך מציינת מאיזה אזור את. אני מציעה לך להתקשר לסניף מכבי הקרוב אליך, ולבקש את רשימת המטפלים שלהם. כשיהיו בידייך השמות תוכלי לעשות תחקיר קטן בסביבה שלך ולבקש המלצות. גם 'בעייה של אינטימיות' היא הגדרה רחבה. האם הקושי הוא ביצירת אינטימיות, או שמא בעיה תפקודית בתחום יחסי המין? אם מדובר בבעייה כזו, חשוב לדעת שיש מרפאות המטפלות ספציפית בבעיות בתפקוד המיני. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה, אני מת"א ואכן ניסיתי לקבל המלצות מהסובבים אותי על רשימת המטפלים אך זה לא עזר. הבעייה היא לא בתפקוד המיני אלא ביצירת אינטימיות