פורום פסיכולוגיה קלינית

ארנה יקרה! ברצוני לשאול אותך מתי נחשבת רגישות יתר כהפרעת אישיות ממש? אני בשנות החמישים לחיי, נשואה, עובדת, בעלת משפחה ולכאורה היחסים שלי עם הסביבה תקינים. אני חייכנית לבבית ואמפטית. אבל יחד עם זאת רגישה מאד מאד. לכל דבר, לכל מילה שנאמרת, לי או למישהו אחר, כן, נעלבת אפילו בשביל מישהו אחר, ו...סובלת מכך. המון פעמים אני מייחלת רק לדבר פשוט אחד: להיות יותר מעשית ולהפסיק להיות כל כך רגישה! זה היה כל כך מקל עלי את החיים. האם יש דרך להפסיק את זה? אני מאד מודעת ומתמצאת בכל מיני טכניקות התמודדות אבל לפעמים נראה לי שזה מולד וככה כנראה כבר אשאר. בבקשה, דעתך! תודה.

אורית שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי ולבנתיים אתייחס לשאלתך: את מתארת רגישות יתר , שלא פוגעת בתפקודייך השונים: התעסוקתי, החברתי והמשפחתי. אלא שבעיקר את סובלת מהעלבויותייך ופגיעותך. ניתן לטפל בכך בפסיכותרפיה בגישה דינמית. הווה אומר שיחות עם איש מקצוע בגישה שמטרתנ הינה להבין יותר לעומק את רגישותך ומהבנה זו צפוי גם לצמוח הפיתרון של רגישות מופחתת. כפי הנראה, טכניקות ההתמודדות פחות מסייעות מכיון שאת לא מראה כלפי חוץ את הפגיעות וההעלבויות. ממשיכה לחייך ולהיות לבבית ועיקר ה"דרמה" הינה ביניך לבין עצמך. בהצלחה, גדעון

שלום,אני בן 21,חייל. רציתי לספר על מספר בעיות שמפריעות לי ואני רוצה לפתור אותן. למעשה לאורך כל השנים האחרונות אני זוכר את עצמי בתור ילד שקט ומופנם. אף פעם לא היו לי המון חברים אך מצד שני גם לא הייתי מנותק לגמרי מהסביבה. באופן כללי אני לא מדבר הרבה, במיוחד לא על עצמי.אין לי בעיה של דיסקרטיות או משהו כזה,ז"א אני כן מוכן לחשוף את עצמי אך לא ביוזמתי אלא רק כאשר שואלים אותי. אני תמיד נורא שקול ושכלתני, אני מחפש היגיון בכל נושא, ואני חושב ומנתח כל עניין לפני שאני ניגש אליו. הבעיה שלי היא שאני חושב שהגישה הזאתי שאימצתי לעצמי פוגעת בי,אני הפכתי להיות בן אדם קר יחסית ולא מספיק חברותי.אני מבלה יותר מדי זמן עם עצמי וגם כשאני עם אנשים אחרים אני לא תמיד נוהג לשתף אותם בכל מה שעובר עלי. אני לא בן אדם דכאוני ושלילי (לפחות לא במודע),אני לרוב אופטימי וכשאני בסביבת אנשים אני בד"כ דיי נחמד ורגיש,אך הבעיה היא שאני דיי אדיש,אני כמעט ולא מתלהב מכלום,ואני ממעט ליזום. כמו כן אני סובל מבעיות שינה,אני ישן הרבה שעות (כ12 שעות כל לילה),וכך יוצא שכאשר אני לא בצבא, אני קם רק אחרי הצהריים והולך לישון לפנות בוקר. אני חושש שאולי זה גם משפיע עליי במהלך היום בכך שזה גורם לי לעייפות וחוסר עירנות, או שאולי זה דווקא הפוך,אולי המצב הנפשי שלי גורם לי לישון הרבה? אני חושב שאני מפסיד את שלב הנעורים בחיים שלי.אני יותר מדי אדיש,יותר מדי מנסה לנתח כל דבר לפני שאני עושה אותו,אני יותר מדי רציונאלי ופחות מדי הולך עם הרגש שלי ועם האינטואיציות שלי. לפני כמה חודשים הייתי במערכת יחסים שנמשכה כחודשיים וחצי,חברה שלי הייתה קצת דומה לי בתכנות האלו.היא גם הייתה שקטה ומופנמת יחסית ולכן היה קשה לנו להיפתח אחד לשניה.אני לא יודע להסביר את זה,כמו שאמרתי אין לי בעיה של דיסקרטיות או משהו כזה,אני כן מוכן לשתף אנשים קרובים אלי בכל מה שקשור אלי אך משום מה קשה לי ליצור שיחות,קשה לי להתנהג בטבעיות ולזרום,אני יותר מדי פעמים חושב מה להגיד ואיך לומר,מתי להתקשר ולאן כדאי לצאת.אני לא מספיק החלטי ויצירתי. אני מוצא את עצמי ברוב השיחות שלי עם אנשים שקרובים אלי מדבר איתם עליהם. אני מרגיש שאני לא מספיק עירני ומפוקס,אני יותר מדי אדיש,אני קצת איבדתי טעם והתלהבות לחיים.לא שחלילה אני רוצה לוותר על החיים אך אני גם לא מספיק נהנה מהם. כמו שאפשר בטח לשים לב,אני כן מודע לבעיות שלי ואני אפילו מנסה לנתח אותם כהרגלי, אבל אני לא יודע איך לפתור אותן. אני אשמח לקבל ייעוץ.אני רוצה לדעת איך אני יכול להיות בן אדם פתוח יותר,חברתי יותר,כזה שהולך יותר עם הרגש שלו ולא מתעמק יותר מדי בכל נושא ומנסה לנתח אותו. אני רוצה להיות פחות שקט,פחות אדיש,עירני יותר,פעיל יותר... בתודה מראש, אלמוני.

לאלמוני שלום רב, אתה אכן מנתח את עצמך ומתאר שני סוגים של בעיות. סוג אחד ששיך לתחום האישיותי: אתה מופנם, סגור, אדיש , שקט והיית רוצה לשנות את זה. השינוי יכול להיות בעזרת תהליך של פסיכותרפיה, שבעזרתו תוכל להבין טוב יותר את עצמך ולבחון מה גורם לך לאדישות ולסגירות. הסוג השני של בעיות הינן בעיות שינה. אתה לא מרחיב על זה אך יתכן שישנה גם כאן בעיה שדורשת התייחסות. היות ואתה חייל הייתי ממליץ לך לפנות לקב"ן או למרפאת בריאות הנפש באזור בו אתה משרת. לספר לאיש המקצוע את בעיותיך, כולל את בעיות השינה ולתייעץ איתו הן לגבי אפשרות של פסיכותרפיה, והן לגבי הצורך בהמשך בדיקות לגבי בעיות השינה (אבחון של הבעיות, אולי יש צורך בבדיקה במעבדת שינה וכד'). בהצלחה, גדעון

שלום לכולם ! בעקבות קריאת ספריו של ויקטור פרנקל (המומלצים בחום לכל תרפיסט באשר הוא) הייתי רוצה לקבל הכשרה מקיפה יותר בנוגע לתחום הלוגותרפיה . לצערי הרב אני לא יכול למצוא אף התייחסות לכך באף אחד מהמוסדות האקדמיים בארץ . כיום אני תלמיד שנה ב' לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומתכוון להמשיך למסלול קליני בתחום השני .. האם מישהו יוכל לכוון אותי למסלול הכשרה בארץ או בחו"ל הקשור לתחום הלוגותרפיה ?? תודה מראש , ליאור .

שלום ליאור, לצערי אינני מכירה תוכנית הכשרה בלוגותרפיה. אני מקווה שתקבל תגובות נוספות, ומאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ביתי בת 8 בכיתה ג ( ילדה שלישית במשפח אח בן 17 ואחות 15) ופעם שניה נודע לי שבנות מכיתתה חוגגות יום הולדת והיא אינה בן המוזמנות עם עוד קומץ בנות, היא מבחינתה לא אמרה לי כלום ( נודע לי מאחד ההורים) שאלתי אותה לגבי יום ההולדת הראשונה שהיא לא הוזמנה והיא ענתה לי שנכון, אותה ילדה חגגה וכששאלה אותה מה כל הקעקועים שעל ידי הבנות היא התעלמה ולא ענתה, היום שוב נודע לי שעוד ילדה עשתה כנ"ל ושוב לא הזמינה את אותו קומץ בנות ( הילדה הנ"ל חדשה בכיתה ) וכששאלתי את ביתי אם יש יום הולדת , היא ענתה שיש לילדה הנ"ל אך עושים לה משפחתית , מה שנראה לי שהיא אינה בענינים , שאלתי היא האם להתעלם מכך או פשוט לחגוג לבתי יום הולדת ולעשות גם סלקציה.

שלום מירב, נדמה לי שמוקד העניין הוא כיצד בתך בת ה- 8 חווה את מצב העניינים. אם היא אינה מרגישה דחויה או נפגעת (בין אם משום שהיא אינה מבינה מה מתרחש, ובין אם משום שהיא אינה רואה בכך עלבון), אפשר להניח לדברים ובוודאי שאין צורך ליצור פרובוקציות. אם תגלי שבתך כן נפגעת ממצב העניינים החברתי בכתה, אפשר לחשוב ביחד איתה כיצד לפעול. ניתן להעלות את הנושא בשיעור חברה, אפשר לדבר עם קבוצת הלא-מזמינות, אפשר להתאחד בקבוצת הלא-מוזמנות וכן הלאה. נסי להיות קשובה לאופן בו בתך מבינה את הסיטואציה, ופעלי מתוך התאמה אליה (אני יודעת שלפעמים זה קשה לא לפעול מתוך התחושות שלנו בנושא, אבל זוהי באמת ההתמודדות שלה). יום הולדת שמח, אורנה ראובן-מגריל

שלום, בני בן 17 ויש לי בעיה מאוד רצינית ואנני יודעת איך לפתור אותה. בני מצטיין בלימודים ומקדיש שעות רבות בלימודים, בזמנו הפנוי מעדיף להעסיק את עצמו במחשב או בצפיה בטלויזיה, ציורים וכו. יציאה עם חבריו לכיתה נחשב בעניו כדבר מיותר, שמבזבז את זמנו. לטענתו, הוא לא מוצא עיניין ביציאה עם חבריו. יש לציין,שהוא לא מנודה על ידי חבריו לכיתה, אין בעיה חברתית של החברים כלפיו או ההפך - הבעיה היא שהוא בוחר לא לבלות עימם כי אין לו עיניין בדבר. מה עליי לעשות?, מפריע לי שהוא לא מתראה ויוצא לבלות כמו כל הילדים בני גילו. האם בעיה כזו יכולה לגרום לו נזק חברתי בעתיד?

שלום שמחה, נשמע שבנך הינו נער נבון, יצירתי ורציני. הוא מעדיף בשלב זה של חייו להשקיע את מירב מרצו בפיתוח מיומנויות קוגניטיביות ולא חברתיות, ונראה לי נכון לכבד את הבחירה או הנטייה הזו. אם בשלב כלשהו תרגישי שיש מצוקה סביב הנושא החברתי (למשל, שהוא אינו מבלה עם חברים משום שאינו רצוי), כדאי יהיה להציע לו לשוחח על כך. כרגע, נדמה לי שהוא מרוצה מהדברים כפי שהם, וכדאי לתת לו את הזמן והמרחב להתפתח מבחינה חברתית בקצב המתאים עבורו. אגב, מאחר ובנך מתבגר, ניתן לצפות לכל מיני שינויים בהעדפות ובנטיות שלו, ובהחלט סביר שבעוד זמן מה תכתבי לנו שאת לא רואה אותו בבית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני חשבתי לפני שאני הולך לאמצעים אחרים להיעזר כאן. לאחרונה יש לי שורת כשלונות גדולים במתמטיקה. יש לציין שאני לומד ברמה 5יח"ל ומאז ומתמיד מתמטקה לא הייתה הצד החזק שלי אך היא הלכה והשתפרה עם הזמן. אני מבין את החומר בצורה טובה מאוד. אך יש בעייה, כשאני מגיע למבחן או בוחן אני כאילו מתנתק מכל מה שלמדתי, ואני לומד לפני מבחנים. עוד יש לציין כי אני משקיע מאמצים אדירים בתחום הזה למרות עומס לימודי רב מאוד שיש עליי. בבית אני מצליח לפתור את התרגילים, עונה לשאלותיי (כמה דקות אחרי שהם צצות לי) ורוב הזמן יודע לזהות את הבעיות שלי בעצמי. רק במבחן אני מתנתק מהכל ודבר זה גורם לשורת כשלונות גדולה. בעת החזרת המבחן, והדבר קורה בכל מבחן, מופיעים סימפוטומים של פעימות לב מואצות, נשימה די כבדה וחרדה. אני ניסיתי הרבה שיטות של תת מודע, אך במבחן הזה זה לא עזר, ואני חייב לזהות מהו שורש הבעיה! אני סבור שהאין כבר מדובר בחרדת מבחנים, אלא כבר במשהו אחר. אולי המאמצים העילאיים שאני משקיע הם שגורמים לכך? אשמח אם מישהו יעזור. תודה ושבת שלום!

לניר שלום יש לי בן בגילך, והבעיה מוכרת לי , לדעתי תנסה לעשות איבחון ורק ע"י כך יהיה אפשר לדעת אם יש לך בעיה ומה הפיתרון לה , יכול להיות שזה לחץ נפשי ופילו אם יתנו לך הארכת זמן במבחנים תהא פחות לחוץץ בהצלחה מירב

שלום ניר, התיאור שנתת כלל סימפטומים פיזיולוגים של חרדה ותחושת ניתוק, והם בהחלט מאפיינים מצב של חרדת בחינות. אני חושבת שזו אופציה שחשוב לבדוק. במידה ואתה מתגורר באיזור המרכז, כדאי לפנות לשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א. שירותי הייעוץ מפעילים מערך של טיפול קבוצתי ופרטני בחרדת בחינות, הפתוח לסטודנטים ולתלמידי תיכון כאחד. במידה ופנייה כזו אינה אפשרית, פנה לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. אני מאחלת לך הצלחה בבחינות ובהתמודדות עם החרדה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, יש לי פחד להרצות בפני קהל. מהו הפתרון המומלץ? בקבוצה או טיפול פרטני? תודה

שלום שלום, טיפול קבוצתי לחרדה חברתית הוא בדרך-כלל מאוד יעיל, אם כי לעיתים קשה למצוא קבוצות מתאימות מבחינת גיל המשתתפים ומבחינת הבעיה המאחדת אותם. אם תבחר בטיפול פרטני, בעיני יש עדיפות לטיפול שמתחיל עם אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים, וממשיך לבירור דינמי של הגורמים העמוקים לחרדה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

עובדת סוציאלית גם יכולה לטפל בבעיה מהסוג הזה?

אורנה, רציתי לדעת בבקשה מה ההבדל בין הפרעת אישיות תלותית לגבולית מבחינת פיזור התלות וחרדת הנטישה, שתיי ההפרעות מבחינה זו מאוד דומות. הלא כן? תודה.

הפרעת אישיות תלותית מתבטאת לעיתים רבות במזוכיסטיות עזה ובהליכה באש ובמיים אחר האוביקט בו האישיות התלותית תלויה בו. ואין בה את השינויים הקוטביים ביחסים הבין אישיים שמאפיין את בעלי האישיות הגבולית שהופכים בקוטביות ובמהירות האור את מושא אהבתם מאידיאליזציה לדבלואיציה(פיחות ערך טוטאלי )ונעים בציר טוטאלי של ריחוק עצום וקירוב עוצמתי וקוטבי. שניהם סובלים מחרדת נטישה עזה אמיתית ו'או מדומה אך הם באים לידי ביטוי באופנים שונים. אצל בעל האישיות התלותית הקשר שלו עם האוביקט הנו סימביוטי לחלוטין תוך ביטול האני שלו והסופר אגו, תוך הקרבה אישית וממשית. אין לו חיים משל עצמו בלעדי האוביקט! ואילו בעל האישיות הגבולית מנסה למנוע נטישה באיומים, כעסים, יצירת דרמות סנציוניות, חיתוך עצמי, איומי התאבדות ריחוק קיצוני וכדומה...

שלום שואלת, אנשים הסובלים מהפרעת אישיות תלותית נוטים לראות את עצמם כחלשים וחסרי ישע, וחשים שהם אינם מסוגלים להתמודד עם דרישות החיים. מאחר והם מרגישים שאין להם יכולת לתפקד עצמאית, הם נותנים לאחרים לקחת אחריות ומשעבדים את צורכיהם לאלה שהם תלויים בהם. הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה שונה, בה קיים פיצול בולט בין טוב ורע, ולכן נוצרות תנודות חזקות ביחס לאחר, מאידאליזציה מוגזמת לאכזבה קשה ודבליואציה (כפי שנכתב בתגובה שקבלת). אותן התנודות הרגשיות קיימות גם ביחס לעצמם ולהערכתם העצמית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לרוב ההפרעות באישיות יש דברים דומים ומשותפים. בד"כ, ככל שההפרעה באישיות היא יותר קשה, כך גם ניתן למצוא יותר דמיון בינה לבין הפרעות אישיות אחרות. כדי לעשות דיפרנציאציה בין אחת לשניה צריך להשתמש בכלים מקצועיים, כמו טסטים פסיכולוגים, או מה שנקרא "בדיקה פסיכודיאגנוסטית". שיחה של פסיכולוג/ית עם מטופל/ת במהלך פסיכותרפיה, לעיתים קרובות, לא מספיק בשביל להגיע לאיבחון מדוייק של סוג ההפרעה באישיות. גם הטסטים לא נותנים תשובה מוחלטת, אבל בהחלט מאפשרים למטפל ולמטופל לקבל תשובה איבחונית יותר מדוייקת.

תודה על התשובות, אך אני חוששת שלא נעניתי... ברשותכם אחדד את שאלתי. אני מעוניינת לדעת, האם התלותי נקשר לאדם אחד אליו הוא נצמד, או שכל מקום בו הוא נמצא הוא מוצא מישהו חדש ליצור בו תלות? וכך גם לגבי הגבולי... האם הם מפזרים את התלות בין אנשים שונים או שיש מישהו קבוע שמהווה את מקור הכוח? ושוב תודה.

אצל בעלי הפרעת אישיות גבולית התלות היא מפוזרת ולעיתים קיצונית אך ארעית ביותר ונעה כל העת בין שני הקטבים של אידיאליזציה ודבלואיציה והיא משתנה לגבי האוביקטים והדמויות המתחלפות בחייהם בקצב מהירות האור בשל חוסר היציבות שלהם ביחסים הבן אישיים המאפיינים אותם בדרך כלל. אצל בעלי הפרעת אישיות תלותית מאפיין התבייתות עיקשת באוביקט או באוביקטים מסוימים לכל אורך הדרך- שממנו הם שואבים את הכוח עד כדי התבטלות עצמית וחוסר זהות אישית ושיעבוד צרכיהם האישיים והאנושיים לטובת אותו אוביקט.(מזוכיזים בהתגלמותו)

למנהלי הפורום שלום רציתי לשתף אתכם במה שאני עוברת מקווה שתוכלו לעזור.אז ככה:קורה לי שאני מדברת עם אנשים מסוימים ואני מסמיקה פתאום,מרגישה אי נוחות,"קופאת"ולא יודעת מה להגיד וזה לא קורה עם כולם יש אנשים שאני חופשייה איתם גם מול דמויות סמכות יש לי קושי(בוס בעבודה,מורה וכיוצ"ב)גם בקבוצות גדולות קשה לי לדבר אבל שוב זה עם אנשים מסוימים לא עם כל אחד.בעבודה למשל אני לא מדברת מול כולם אלא רק עם אחד או שניים כשאנחנו יושבים לבד.אם אני צריכה לדבר ואין לי ברירה אז אני מסמיקה ונבוכה ולפעמים אני מוציאה מהפה מילה או שתיים ויוצאת החוצה כאילו לשירותים כדי להתחמק משיחה.אני פוחדת שיעבירו עליי ביקורת או יצחקו עליי.אבל נקודת האור היחידה היא שמאנשים מסוימים אני לא מתביישת וקל לי לדבר איתם וגם עם אלה יש לי קושי בליצור קשר חברי.אני רוצה לדעת מה קורה לי כי זה ממש הורס אותי.אני גם לפעמים נמנעת מלעשות שנוי בהופעה החיצונית כדי לא למשוך תשומת לב למשל לצבוע שיער וכו.....הייתי רוצה לדעת מה יש לי ואיך מטפלים בזה? אני רוצה להפסיק "לדפוק חשבון"כל הזמן ואני רוצה לדעת לדבר עם אנשים בלי להתבייש ולפחד ממה יגידו יש לי קושי עצום בלבטא את עצמי בע"פ ובכתב,קשה לי להצביע על מה מציק לי בדיוק. אני כל הזמן מרגישה שאנשים לא יתייחסו אליי ושלאנשים לא אכפת ממני ושאף אחד לא אוהב אותי.אני מוכנה לטיפול אבל אני סקפטית אם יעזור לי אם יהיה אפקטיבי כי אני סובלת מהבעיה הזאת מאז שהכרתי את עצמי.קשה לי גם עם מסגרות,קשה לי להתמיד,אף פעם לא הצלחתי להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים ספורים.ולא החזקתי מעמד בבית ספר.אין לי קשיי למידה הייתי תלמידה מצטיינת אבל חוסר הבטחון דפק אותי וחוסר היכולת להתמודד עם החברה.לפעמים יש לי מצב רוח רע ממש ואז אני עוד יותר משותקת ונראת לא טוב ולא יכולה להוציא הגה מהפה שלי ואנשים לפעמים מתרחקים כי אני נראת בלי מצב רוח.אם מישהו מעיר לי הערה בצחוק או לא בצחוק אני נורא נפגעת מעבר לכל פרופרציה.אני חושבת אם אמרו לי דבר כזה או אחר בטח היתה סיבה לזה קשה לי להבין שצחקו איתי.אבל(ויש אבל גדול)אני בסה"כ בנאדם נחמד ואנשים כן מנסים לדבר איתי ואני חוששת שלא אמצא חן בעינהם ואני נסגרת בקונכייה שלי.לא ציינתי אני בת 24.מקווה להיענות אפילו שהמכתב מייגע ומעצבן אני נורא במצוקה.סובלתתתתתתת מאודדדדדדד.נמאס לי.הייתי רוצה פשוט להיעלם לא לסבול יותר.אני מקרה אבוד........תגידו לי שאפשר לעזור לי בבקשה אני מוכנה לעבוד על עצמי אבל איך ועם מי? תודה על ההקשבה.

האם מישהו מכיר סדנה קבוצתית לסובלים מחרדה חברתית ואיפה יש כזאת סדנה?

היי, רציתי לומר לך שאני גם בסירה שלך. אם זה מעודד אותך. ואני מאוד התנגדתי לטיפול פסיכולוגי ועכשיו אני בתחילתו...נקווה לטוב. אני מאמינה שאורנה תמליץ לך על טיפול פסיכולוגי כפי שהמליצו לי כאן. אני מכירה את התחושות זה ממש מתסכל.אני יודעת שלא ניתן לעבוד על הדברים הלו לבד..אולי רק במקרים מסוימים. שיהיה בהצלחה

מזדהה איתך ומאמין בכל הכנות שתצליחי למצוא את הדרך להפוך את חייך לנעימים כי אין לך הרבה ברירה .....

שלום, בהחלט אפשר וכדאי לעבוד על המצוקה שתיארת. אני הייתי פונה לפסיכולוג קליני שמתמחה בהפרעות חרדה, כדי שניתן יהיה להתחיל את הטיפול בתרגול פתרונות קוגניטיביים והתנהגותיים יחסית מיידיים, ואחר-כך לעבור להתבוננות דינמית בגורמים העמוקים של החרדה שאת חווה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל ומילה לאחרים - היה נורא נעים לקרוא את מילות העידוד החמות שלכם.

אני מקווה שהשיר ששלחתי לך מצא חן בעיינך.רק רוצה להגיד לך שהיה שווה אתמול לבכות(אם את קראת)התפוצץ הפחד שלי מקשר טיפולי שהמלצתם עליו.ניבהלתי שאני שוב אתגעגע למוות על ההר שדיברנו עליו כאן אתמול.החלטתי שאני לא צריכה לחפס אשלית ההכלה כאן.לא שאני צריכה לבקש סליחה שהבאתי את עצמי יותר מידי(רציתי לתמוך באחרים והכל התפוצץ).מי שיכול ורוצה-יכיל,מי שלא-לא כמו שזה קורה בחיים.אנליה שבועי הבנתי מה אני רוצה מהמטפלת שאני הולכת אליה שבוע הבא.שתעזור לי להבין מה בדיוק אני לא יכולה להכיל בעצמי ולהכיל.אני לא אמות בטיפול כי "היא" איתי על ההר שאני יעלה עליו בקשר הטיפולי.עשיתי עבודת פרך נישאר עוד טיפה,רק לסגור את הדברים,כך "היא" אמרה לי.ואני לא אגיע יותר למקום של פגעיות-התלהבות.שבת שלום.אני מקווה מקווה שלא נימעס לכם ממני.פשוט היו לי שבועים סוערים.

"הלא נעים" שאני מרגישה בבטן עכשיו אחרי ההתכתבות שלי אתמול זות הבעיה שלי.וזה לא נותן לי לגמור עם הזדקקות בההכלה וניחומים כאשר הכל מתפוצץ.

אז נכון, הייתי מגעילה אבל בכל זאת עזרתי במשהו.... רק אמרתי בצורה בוטה את מה שמציעים לך פה כולם כל הזמן בעדינות. ללכת לטיפול. אני מאחלת לך שתפיקי ממנו את המקסימום, שתסגרי את הקצוות, שתטפלי בתחושת ההצפה ובתחושות האחרות. אני מאוד אוהבת את השירים שלך בהצלחה!

הי חני, ושלום גם לעוברת אורח, קראתי בעניין את השיר, וגם את הדיון שהתפתח כאן לגבי תפיסת מקום בפורום. אני מסכימה שלכל אחד מאיתנו יש תקופות יותר סוערות ומכאיבות בחיים, ובתקופות האלה אנחנו זקוקים לאחרים (ולפעמים נשענים גם על אחרים ווירטואליים בפורום אינטרנט). לטווח קצר זה פתרון מצויין, אבל אין לי ספק שלטווח הארוך חשוב שיהיה לנו מקום משלנו, כמו המקום שאפשר לבנות בטיפול פסיכולוגי. אז המון הצלחה בטיפוס במעלה ההר, אורנה

"מקום שאפשר לבנות בטיפול..." אורנה,יקרה,מי כמוך יודע שאני לא מפחדת מהטיפול אלא מעצמי.לעניות דעתי כל קשר טיפולי הוא קשר ווירטואלי שבו אנו אוהבים או\ו לא את מה שהקשר הזה מעורר בנו.אהבה ו\או חברות זה מה שצריך להשקיע ולבנות.זה לא איך שאנחנו חווים את האחר ספונטני.קשר ריגשי וסמכות הם שני דברים מקסימים שאנו בנוים מהם.אך כאשר הם מתחברים זה מלחיץ אותי ללא קשר לשום תנאי מציאותי למרות למודעות העצמית שלי וכמעט ללא שליטה.(ועם זה שיש לי כאלה קשרים מקסימים בחיים)

בני היחיד בן 6. ילד מקסים ומפותח. מגיל שנתיים לערך החל לפחד מליצנים, דמויות מחופשות. פניתי לפסיכולוג בסביבות גיל 3 ונאמר לי , שהתופעה מוכרת והיא אמורה לעבור בסביבות גיל חמש. לצערי הרב התופעה לא רק שלא נעלמה אלא החריפה. כתוצאה מכך איננו מטילים בקניונים , הצגות ימי הולדת שמופיעים דמויות. ובמקום , שבמקרה היתה שם דמות אין אנו יכולים לחזור למקום זה. [ לבני זיכרון מעולה , ואינו שוכח את "החוויה" באותו מקום. החרדה מלווה בבכי נורא, רעד שפתיים , רעד בגוף, חיוורון וללא ברירה עלינו לעזוב את המקום. אין לי ספק , שהדבר מפריע לבני. אנא עצתכם. בתודה

שלום אורנה, אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן להתייעץ שוב. אני כותבת זאת לא משום שבנך עבר את "גיל היעד" להיעלמות פחדים (אגב, גילאים 6-7 הם בהחלט מוקד של פחדים אינטנסיביים, לעיתים קרובות סביב נושא המוות), אלא משום שמתיאורך עולה שהוא סובל מאוד. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, שיוכל להעריך את המצב ולהציע את ההתערבות הרצוייה. ייעוץ כזה הוא גם הזדמנות מצויינת בשבילנו, ההורים, ללמוד מיומנויות חדשות של תגובה לפחדים של ילדינו. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני פונה בשאלה שמציקה לי. כולנו זקוקים למגע חברתי ולאנשים שיקשיבו וידברו איתנו... אולם מה שלי קורה זה דבר כזה - אני משתדלת להתחמק מחברים כי אני לא סומכת עליהם ויודעת שהם מחפשים לרוב את האינטרס,לדעת היכן אתה עומד ואיפה הם ביחס אליך. נשמע שלילי אך נראה לי מאוד מציאותי... לכן,אין לי כוח נפשי להתמודד עם אותן תהיות שמא דיברתי או סיפרתי משהו שיהרוס לי אח"כ...ולכן מעדיפה להתרחק. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה ומדברת על עצמי,על חיי הפרטיים,ניסיוני לחפש עבודה והתהליך הכרוך בכך...לאחר אותה שיחה מתעוררת בי מחשבה וחרטה "מדוע סיפרתי? למה לא שמרתי הכל בסוד? עכשיו היא תגיד..תחשוב..תספר...ואולי אף תהרוס לי (אפילו מגיעה למחשבה של עין הרע...) יש לי בעיית אמון זה נכון אך כל עוד היא לא באה לידי ביטוי עם משפחתי ובן זוגי איני רואה צורך לטפל בה כי אני באמת מאמינה שמחשבותיי אכן נכונות והעולם הורוד לא קיים אצל האחר אלא רק אינטרס. הבעייה שעדיין חברות מצלצלות ומקשקשות ומה לעשות ואני עם פה גדול ולכן משתפת עם כל אי הרצון!! אנלא מצליחה לשתוק ותאמת אני שואלת למה אני בכלל צריכה קשר אם הוא חד צדדי? כל עוד הייתי בשלבים שלא היה אכפת לי מה יגידו (במינון אחר.)אז הייתי מוקפת חברים בשלב הספציפי של חיי איני רואה בכך צורך כי אני ממש לא רוצה לשתף בשום דבר על בעייה כזו או אחרת,על המשפחה ועל העבר שלה,על ניסיוני התעסוקתי,על התהליך למצוא עבודה על כל שלביה. אז מה בעצם המקור לחשש הזה. אני פשוט לא סומכת על האחר ויודעת שכשרע מאוד קל להתקרב ולדבר כי שואבים כוח וכשמשהו טוב כמו טיול או מסיבה אני מרגישה בקול של הצד השני פשוט קנאה יש לציין אני מאוד מתייחסת לפרטים עד כדי דקדקנות יתר. יתכן ותפיסתי אכן מעוותת או שמא אני רואה בבירור רב מדיייי את המציאות. אני מאמינה שהתשובה השניה היא הנכונה. הייתי רוצה להיות מאמינה,פחות סקפטית,יותר מקבלת...אבל אני כל הזמן מתגוננת ומשחקת כאילו חיי הם הטובים ביותר העיקר שחלילה אפחד לא "יהנה" על חשבוני!! האם עדיף אם כך כן להיות בקשר ולנסות לסתום את הפה? או שעדיף כן להתרחק כי תועלת לא צומחת אם קשר הינו חד צדדי ואני צריכה לספור את צעדיי עם חבר כזה או אחר? זה בדיוק המצב. לאחר כל שיחה אני מתחרטת שדיברתי בשל ספקולציות של מה הוא יחשוב/יגיד....

שלום לימור, את מתארת קשרים בין-אישיים בהם את מאוד שמורה, וממעטת להביא את חווייתך האותנטית. יחסים מסוג זה הם בוודאי לא מהנים במיוחד. אני לא יודעת איזה ניסיון חיים צברת בהקשר ליחסים בין-אישיים, והאם עברת אירועים שלימדו אותך שבאמת לא כדאי לסמוך על אנשים אחרים. אני חושבת שלפעמים באמת לא כדאי להתקרב לאנשים, אבל לפעמים מאוד כדאי (ואז זה מהנה מאוד...). אני בעצם אומרת שהתקרבות בין-אישית בהחלט מהווה סיכון (בהקשר של קנאה וגם בהקשרים נוספים), אבל לעיתים קרובות יש שם גם סיכוי למשהו נהדר. אני בטוחה שאת מודעת לאפשרות הזו, מאחר ורמזת לקרבה טובה שיש לך עם בני משפחתך ועם בן-זוגך. נסי לבדוק עם עצמך האם ניתן להרחיב את התחושה הטובה והמאמינה הזו למעגלים רחבים יותר, גם אם מדובר בחברה טובה אחת... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בני הבכור בן 6.5 שנים. בעבר אובחן ע"י פסיכולוגית ילדים כסובל מ"חוסר ויסות תחושתי". הוא ילד מקסים ונבון אך חסר שקט ומנוחה. עד לפני מס' חודשים היתה לו תנועה מסוימת עם הידיים שהיתה ממש כפיתית (מניע את ידיו מעלה מטה תוך כדי קפצוצים). לפני כשנה נולד אחיו, בספטמבר האחרון החל כיתה א' ולאחרונה הסימפטומים החריפו. היתה תק' שמצמץ בעיניו, היינו אצל רופא עיניים שלא איבחן בעיה מסוימת. המצמוץ עבר. עכשיו, לאחרונה, הוא כל הזמן נוגע בפניו ומכניס את כפות הידיים לפה. בן זוגי ואני מעירים לו אבל הגענו להבנה שאם זה לא זה אז יהיה משהו אחר. הוא ממש עצבני, צועק יותר מהרגיל וקשה לנו להתמודד עם הסיטואציה. שאלתי האם לפנות לפסיכולוג ילדים או לפסיכיאטר לאבחון והפניה מתאימה? האם תוכל להמליץ על מאבחן באיזור רחובות?

שלום קרן, וודאי שכדאי לפנות לאבחון מקצועי. על סמך הסימפטומים שתיארת נראה לי נכון לפנות לפסיכיאטר המתמחה בעבודה עם ילדים, אך גם פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים יוכלו לאבחן ובוודאי להציע כיוון טיפולי. אנחנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים במסגרת הפורום, אך אני מקווה שהמשתתפים הנוספים יוכלו לשלוח לך מייל אישי עם המלצותיהם (לצערי אין לי המלצה משלי על מטפלים באיזור רחובות). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ביתי היתה עם מטפלת אחת מגיל שלושה חודשים עד שנה וחצי, אז נכנסה לגן (לפני ארבעה חודשים). בתקופת המטפלת היא היתה מאד קשורה אלי וכמעט שלא הסכימה להיות עם אף אחד אחר חוץ מאשר אני או המטפלת. מאז הגן היא פתוחה יותר, הקשר עם אביה והסבתות מאד התחזק ובכלל היא נראית מרוצה מאד מהגן. הבעיה היא שהיא מדברת המון על המטפלת ורוצה ללכת איתה לגינה או מבקשת שתבא לבקר. היא לא מעוניינת לדבר איתה בטלפון וכשהיא באה לבקר ביתי התיישבה אצלה ופשוט לא הצליחה לדבר במשך יותר משעה. אני משערת שהניתוק מהמטפלת מאד קשה לה, והייתי רוצה ליזום יותר מפגשים ביניהם אבל זה לא מסתדר. אני מרגישה אשמה שגזלתי ממנה דמות כה משמעותית ובעיקר לא יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו. האם הגעגועים יעלמו מעצמם? האם ארבעה חודשים בגיל זה הם לא הרבה זמן?

שלום אמא, העובדה שבתך זוכרת ומתגעגעת למטפלת שלה מעידה על הקשר המשמעותי שנוצר ביניהן, ואני חושבת שזה נפלא ושאת ראוייה להערכה על כך שייצרת ואיפשרת את החיבור הזה. הגעגועים מן הסתם ייחלשו עם הזמן, אבל נראה לי חשוב להיענות לצורך שבתך מביעה ולאפשר לה סדירות מסויימת במפגשים עם המטפלת. ניתן לאפשר ביטויים רגשיים נוספים, כמו לדבר איתה על המטפלת, להראות לה תמונה של המטפלת (או תמונה של שתיהן יחדיו), ובכך להשאיר את המטפלת כדמות התייחסות משמעותית. בהדרגה, אני מניחה שיהיו דמויות חלופיות, ואז אפשר להוריד את המינון... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ניכנסתי,רציתי להגיד תודה ולהתראות כי קיבלתי החלטות והגעתי למסקנות חשובות לי.ממש לא התכוונתי לעשות את זה כך.אבל זה מה שיש.אף אחד לא קיבל חיסון ממשברים.היתי צריכה את הפורום כדי להבין איפה אני אחרי כל העבודה שעשיתי.נאלבתי אבל בסדר,אני אסתדר.כך הכל בחירה שכל אחד מה לקרוא ומה לא.אני לא קוראת את מה שלא רוצה... ******************* חולשה וכח-עולם של היפוכים. הם כה הרבה עצלינו מתחלפים. חזק,יודע להסתדר לבד, הוא מפחד ביפנים מהזולת... בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה "חזק" יושב בנשמה. עולם הזה אוהב את "חזקים" אוהב כאלה שתמיד שמחים. (ובעינינו הם המצליחים) לכן מגיל קטן אנו לומדים איך לאחסן דמאות עמוק ביפנים, איך לא לבכות אף פעם במצב כשמיסתקליםהצד עלינו מין הצד. שלא יגידו:"די,תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! א תה חזק,תלמד להתאפק, זה כבר עבר ביכלל ללא ספק!" לכן קורה הרבה שמין הצד קשה לסאת דמאות של הזולת ולחבק בימקום להתחמק ולספר על "כח" וספק"... לכן קשה(אגיד בסוף שורות) לחשוב שינגבו לך דמאות... by וסליחה שהשבוע היה אותי כל כך הרבה.סליחה מכולם.רציתי להגיד להתראות קצת אחרת אך זה מה שיצא.אולי התרגלתי לקבוצות שלי מהלימודים שחסרות לי עכשיו ובעולם הווירטואלי כל כך קל להתבלבל.עוד פעם סליחה אם נוכחותי היתה כאן מוגזמת...

חני, את צריכה לעשות מה שיעשה לך טוב. אני לא חושבת שאת צריכה לעזוב את הפורום. אני מבינה שנעלבת, אבל כמו שאת בטח יודעת כאב הוא חלק מהחיים. אני אשמח אם תבחרי להשאר. יערה

תודה.לא יכולה להגיד שזה מאוד כואב.פשוט אני כל כך רגילה למצב שכולם אוהבים אותי ואם זה פיתאום לא כך קשה לי עם זה.אולי היה קשה השבוע להכיל אותי כי היה לי קשה להכיל את עצמי.לא יכולתי להאמין שאני זות שעשתה את הדרך הזות.והיתי זקוקה להרגיש לא לבד בזמן כשכל האנשים הנורמליים כבר ישנים.כל כך רציתי לשתף אתכן(ואפילו לא את המומחים)בזה שאצלי התלות הזות עברה ואיך והתבלבלתי...סליחה.

חני, אל תתנצלי, אין לך על מה. הפורום נועד גם, בין היתר, לשתף אחד את השני במחשבות ורגשות. הפורום הוא גם פורום תמיכה ולא נועד רק לשאילת שאלות וקבלת תשובות אז יש אחת שהעירה לך הערה, אז מה? זה רק מעיד עליה ולא עלייך מי שלא רוצה שלא יקרא ואת צריכה ללמוד להתעלם מהערות,תמיד יהיו כאלו שימצאו על מה להעיר השיר שלך מקסים ויפה מאוד, כמוך כל טוב

בדרך כלל אני יודעת לספוג הרבה דברים בלי לקחת אישית.התפקידים מחייבים.אך כל כך קשה לי כשמעירים כאשר "יודעים"

אני לא רוצה להיות מגעילה, אבל אולי נשנה את שם הפורום ל"הפורום של חני?" חני, אני ממליצה לך בחום ללכת לטיפול, ולא להשתמש בפורום הזה כתחליף. הייתי מגעילה.

עוברת אורח יקרה, את יודעת שאנשים הם שונים. כל אחד זקוק למשהו אחר. אולי חני זקוקה ליותר התייחסות. אבל האם את מרגישה שזה בא על חשבונך? האם את מרגישה מקופחת ממנהלי הפורום? לא כתבת את שמך כך שאינני יודעת האם קיבלת מהם יחס או לא. בכל אופן אני מקווה שאת לא מרגישה שזה בא על חשבונך. תנסי להכיל אותה. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. יערה

אורחת,יקרה אם דברי כל כך מעצבנים אותך אני מאוד ממליצה לך לבדוק איפה בדיוק זה מפריע לך.אם זה יהיה לך קשה מידי את תמיד יכולה לפנות לעזרה...צר לי שצורך של הזולת בתמיכה מניע אותך להיות "מגעילה".אולי זה מה שאת מרגישה כשאת בעצמך זקוקה בתמיכה?צר לי שאת מרגישה כך.אני שולחת לך "כל טוב" בתיקווה שתחושת ה"גועל" שלך עברה.תזכרי שאת תמיד יכולה לא לקרוא את ההתכתבות שלי...

שלום לליאת ולמבקרי הפורום, בקרוב אני מסיים את לימודי התואר השני בסוציולוגיה ואני חושב לשנות כיוון - לתחום הטיפולי. מבירור שעשיתי עולה כי אצטרך ללמוד כחמש שנים נוספות וכן לבצע התמחות כדי להיות פסיכולוג קליני. שאלתי היא אם קיים תחום טיפולי הקרוב לפסיכולוגיה הקלינית שכן אין אני מעוניין ללמוד עוד 5 שנים. אני תוהה אם לא קיים מסלול לימודי אחר ושיטות אחרות שיעילותן אינן פחותה..? (עם זאת אני מאמין בפסיכולוגיה הקלינית ובפסיכואנליזה). אשמח מאוד לקבל עצתכם.

ערב טוב אליק, ישנם לא מעט תחומים משיקים לפסיכולוגיה, כמו טיפולים שונים בהבעה (אמנות, מוסיקה, דרמה, ביבליותרפיה, וכו'),הנחיית קבוצות, גישור, ועוד. על הטיפולים השונים בהבעה תוכל לקבל פרטים בלסלי קולג' (09-8656501) אם הפסיכולוגיה 'בוערת בעצמותיך', ואתה מאמין בה, אולי שווה בכל זאת להשקיע את המאמץ בדבר האמיתי? בהצלחה רבה ליאת

זהו תואר שני, משך הלימודים יותר קצר (פחות השלמות מהתואר הראשון אך יש תואר שני בן שנתיים) וההבדל העיקרי, אין צורך בהתמחות. ניתן להמשיך משם לבית ספר לפסיכותרפיה ולהיות פסיכותרפיסט לכל דבר. תברר בכל אוניברסיטה. כעיקרון אין מסלול קצר. בד"כ גם מטפלים בתנועה, אמנות, וכדומה צריכים בדרך כלל תואר עם רקע מתאים (למשל יש דרישה של תואר ראשון טיפולי ו200 שעות אימון בריקוד שנדרשות לקבלה ללימודי מטפל בתנועה) עליך להחליט אם אתה מספיק רוצה את זה ולבחור בין האפשרויות

תוד

רציתי לשאול בבקשה, מה ההבדל בין פסיכולוגים, פסיכולוגים קליניים ופסיכוטרפיסטים? איך אני יודעת מה הכי מתאים לי?

ערב טוב אורטל, פסיכותראפיה פרושה טיפול בשיחות, ומי שמורשה לעסוק בכך הם פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים. בקרב הפסיכולוגים, פסיכולוגים קליניים הם מי שאמונים על אבחון וטיפול בהפרעות נפשיות שונות, וסיימו בהצלחה ארבע שנות התמחות קלינית. בברכה ליאת

האם דיכאון מלווה בחרדה ופגיעה עצמית זה הפרעה נפשית? מי יכול לטפל בזה הכי טוב?

שלום לכולם איזו הפרעת אישיות מתאפיינת בתנודות במצב הרוח ובכך שיש שתי מחשבות מנוגדות בו זמנית בהפרעות אכילה ובחרדת נטישה? תודה

את לא צייינת את שמך כי את מפחדת?רק שתדעי לך שללא שום קשר לאיך קוראים לזה המומכים(המושג ישנה לך משהו?)האדם שאת שואלת עליו לא אחראי על מה שיש לו,הוא רק חופשי לעשות עם זה משהו או לא.למדתי את זה על בשרי.המון הצלחה.

שלום לך שואלת, התיאור שלך אינו מספיק כדי לתת אבחנה חד משמעית של הפרעת אישיות. לא כתבת במי מדובר, אבל בכל מקרה, מדובר במצב המעורר סבל רב, ובלי ספק כדאי לפנות להערכה של פסיכולוג או פסיכיאטר כדי לטפל נכון ויעיל בבעיה. בהצלחה ולילה טוב ליאת

ליאת, השאלה היא כללית במסגרת לימודים, דמות דמיונית שאני צריכה לנתח. אני מתלבטת בין גבולית לתלותית. מה יותר מתאים? היא גם חסרת מוטיבציה תודה

לשואלת, ללא ספק זהו קוקטייל מעניין, ולא הייתי מזדרזת לסגור על אבחנה ברורה אחת. אין לך ברירה אלא לפתוח DSM, ויש לי הרגשה שמדובר במשהו הן על ציר I והן על ציר II. התיאור שלך כאן בהחלט אינו מספק. ככלל, התלותי מפגין חוסר עצמאות בולט, חוסר אוטונומיה, ומוכנות לסבול השפלות עד כדי מזוכיזם ובלבד שלא לחיות בנפרד מן האובייקט. אצל הגבולי - חוסר יציבות בולט על ציר ההתרחקות-התקרבות, אימפולסיביות, התנהגויות של פגיעה עצמית. כל רמז לנטישה או אובדן האובייקט יוביל לנסיגה טוטאלית ודה-וולואציה. אגב, הפרעה גבולית מקיימת קו-מורבידיות גבוהה עם הפרעות אכילה ודיכאון. מאחלת לך המון הצלחה במבחן, אך מסירה כל אחריות לציון :-) ליאת

ליאת, תודה על התשובה המהירה ושאלה אחרונה האם הפרעת אישיות גבולית יכולה להתקיים ללא אימפולסיביות ותוך יכולת לשליטה עצמית? שוב תודה

תודה על התגובה החמה.יש לי ברומטר על זה באוזניים.זה לא היה בטיפול.אני בקשר עם המרצה שלי מהמכללה שלמדתי בה.כתבתי לה מיכתב והקשר נוצר.סוער וכואב מצידי,קבוע ומקבל מצידה.איה ניסתה להפנות אותי לטיפול,קיבלתי את זה כנטישה וניחנקתי.היא עזבה את העיניין ואנו בקשר בעיקר טלפוני שנתיים.הינו אצלהם עם הילדים שלנו כמה פעמים בחגים ושבתות.כיף,כיף,כיף!על האתחלה ידעתי שלא היא סיבה לרגשות שלי ונתתי להכל לעלות,עיבדתי הכל כיועצת חינוכית ולא כילדה.יכולתי רק לכתוב על מה שקורה לי,לא דיברנו על זה אך ידעתי והרגשתי שהיא איתי.איבדתי שליטה.היתי ניחנקת מה"דם".כל כך התבייאשתי מעצמי כמו שפעם כשחברות שלי ראו בחוף את הסימנים על הגב שלי וצחקו.בחיי לא דיברתי על זה ולא יכולתי.לא יודעת למה אך כל כך אהבתי אותה ונילחמתי על להרגיש בטוח איתה.כל כך התביישתי מעצמי.היתי רדומה מהכאב וכך סיימתי תואר.ההרדמה עברה לפני שבוע . אך אני לא חושבת על זה כשזה לא מתאים לי.כאילו הביטחון שניבנה בינינו שומר עלי מהכאב.היא קיבלה אותי עם כל הקפיצות ממצב של חברות למצב של תינוקת,קיבלה בי הכל ובנתה אותי.אני תמיד צוחקת לה שהתחנכתי,כך הרגשתי.היתי כל כך שבורה שהיא בנתה אותי כמו ילדה,סמכתי עליה,איפשרתי לה.לא היה גבול ביני ובינה ,לא היה לי כח להתערב.קישקשנו המון על שטויות,על מה שקורה בחיים,על הילדים...היו לי מידי פעם בחילות מעייפות...ובנתיים האהבה שלי התבגרה כמו שאת תיארת את זה ואני התבגרתי.למדתי לשמור את החיזוקים שלה בליבי ולהוציא כשצריך.פשוט המנהלת שלי פגע בי(זה לא סוביקטיבי).צעקה עלי לפני כולם שאני חוצפנית כי שיתפתי אותה שקשה לי לעבוד במצב שהכל מישתנה כל הזמן,יש לי תינוקות בבית ויש שעות שאני לא יכולה להיות פנויה.זה שבר אותי ומורתי היתה עסוקה,דיברנו אך זה לא עזר.התאוששתי כאן בפורום(חודשיים כבר מאז שהיא לחצה עלי להתפתר והתפתרתי).נירגעתי אולי כי מצאתי עוד מקום בטוח,חם ומקבל.לא יודעת איך עשיתי את מה שתיארתי לכם,פשוט נילחמתי על יכולת לאהוב את האדם שכל כך יקר לי והיא עזרה לי.הקשר בינינו זה אור שגנוז בליבי...האור שהחזיר לי את העור למקומו...אני מרגישה שהבגד שלי כאילו דק מידי אחרי המשבר האחרון ואני זקוקה לנחומים,חיזוקים וחום.לכן אני רוצה שתהיה לי מטפלת שגם תשמור עלי זמן מה מהמשברים,שתהיה לי עוד תמיכה.ואולי יגיע זמן ללמוד לדבר בימקום להשבר עד רצון למות פעם בשנתיים.תודה לכולם.חני.

חני, אני מסכימה איתך מאד, על הצורך במטפלת משלך, שתוכל להעניק לך את כל תשומת הלב וה'שמירה' להם את כה זקוקה. זכרי שהפורום שלנו, חם ונעים ככל שיהיה, אינו יכול להוות תחליף לטיפול פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

ליאת,עברתי גבול?אני לא משתמשת בפורום כתחליף לטיפול.היתי צריכה משהו לכאן ועכשיו.נירגעתי,זה עבר.עשיתי משהו שלא מקובל?האמת,כנירא רציתי רק לבדוק האם אני נורמלית לפי התגובות.מה עשיתי לא טוב?

חני, בהודעתי אלייך כאן, למעלה, התייחסתי לשלוש השורות האחרונות בפנייתך אלי. את דיברת על הצורך שלך בטיפול ושמירה. מצטערת אם חווית אותי כחסרת סבלנות או בוטה. לילה טוב ליאת

באמת לא חיפסתי כאן טיפול,אני יודעת,אני מכירה את עצמי.כל כך רציתי לתמוך באחרים כי לי אז לא היתה חברה שהיתה אומרת לי:"שטויות,ממה את מתבייאשת?זה קורה וזה עובר עם לעבוד עם זה".אולי לא היה לי לוקח חצי שנה להכיל את מה שעשיתי.מקבלת שגלשתי,זה קרה בעצמו.

חוויתי אותך באור דיברי האורחת.הכל בסדר יחסית.פשוט הרגישות שלי עולה לסי "כשיודעים".זה קרה בעצמו איכשהו גלשתי.אני חווה אותך כמו שזה היה לפני.(דרך הגב,אמרתי לך שקבעתי פגישה)כנראה לא הבנתי אותך.אני אסתדר.את יודעת שזות חני.

שלום לכולם, רציתי לדעת איך ניתן לעזור לבחורה שהחליטה בעקבות אירוע טראומתי כלשהו שכלום לא יוכל לעזור לה?אם יש למי מכם נסיון בעניין אשמח לשמוע!! כמו כן- אולי אני אופטימית מדי אך בכל זאת- האם ניתן לשקם אדם לאחר התנזרות של שנה מכל הנאה ו"להחזיר אותו לחיים"? (לחזור לדבר עם אנשים, לצאת לבלות וכו') תודה מראש, רונית

אני אומרת לך כמתנדבת בקו סיוע.אם היא לא מסכימה לפנות לטיפול.דרך הגב יש מרכז לפסיכוטרוומה שהתערבות במשבר עושים שם בחינם ובמיקצועיות.אפשר לנסות לשכנע אותה להתקשר למרכז סיוע למטרת תמיכה,אם הטיפול מפחיד אותה.העיקר,להיות איתה ובישבילה כמה שאפשר,לחבק ולחמם.לספוג את הכעסים והלבטים שלה ולא לקחת אותם אישית.לשנן לה שהיא לא אשמה ולא אחרית על מה שקרה.ליצור סביבה מעגל תמיחה אופטימי עד כמה שניתן ולהית שם בישבילה אם תצטרך אפילו אם היא בטוחה שהיא בסדר.לעזור לה לחזור לשיגרה בהדרגה.כשהיא תירגע תנסו לשכנע אותה שיהיה לה טוב ליפנות לעזרה.בהצלחה.הרבה כח.

בודאי שניתן לשקם אנשים אחרי התנזרות של שנה מהנאות החיים הנקודה היחידה היא שהאדם המדובר חייב לרצות את השינוי, כחברה את יכולה לרצות מאד עבורה ולדבר איתה אבל ההחלטה הסופית חייבת לבוא ממנה, ורק כשהיא תהיה מוכנה לחזור לחיים, הייתי שם בעצמי ואנשים ניסו להחזיר אותי וזה קרה בסופו של דבר אבל רק אחרי שאני הייתי מוכנה לוותר על האבל האישי שלי!

אין לי נסיון או רקע בתחום אבל לעניות דעתי אני חושבת שכן. מי שלא רוצה לעזור לעצמו לא ניתן לעזור לו, אבל זה לא אומר שאדם שהחליט ששום דבר לא יעזור לו לא רוצה לעזור לעצמו, יתכן שזו תגובה של ייאוש. ואולי בתקופות מייאשות או בתקופות של אבל לאחר אירוע הדבר שהכי עוזר זה פשוט להיות שם איתה הקשר עם ניתן ליצור קשר משמעותי זה כבר חלק חשוב מאוד ועוזר. מה גם שיתכן שמתרחש משהו נורא פשוט לא רוצים לחשוב שניתן לחזור לשגרת חיים אחרי אירוע כזה או אחר ולכן אין רצון לעזרה בכלום. שנה יכולה להיות הרבה זמן ויכולה להיות קצת זמן תלוי למה תלוי מה עושים בה וכד' התנזרות שנה זה לא תמיד הרבה זמן תלוי מה האדם עבר אם זה אירוע טראומתי רציני זה מאוד הגיוני ובודאי שניתן בהדרגה לאחר תקופה לחזור לחיים מלאים, זה מאוד תלוי בסביבה של האדם בתקופה זו. ואם יש קשר טוב עם מטפל זה יכול בהחלט( גם ללא השגים ממשים של שינוי וכד' )להיות השג ענק בתקופה קשה כזו.

רונית ערב טוב, תופעת ההינזרות מהנאות או חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה) היא אחד מסממניו של דיכאון, וכפי שאת ודאי יודעת, אנשים מחלימים גם מדיכאונות חריפים, אבל הם זקוקים לעזרה מקצועית. לא ציינת באיזו טראומה מדובר, אבל חשוב מאד לדעת שישנם גופים המיועדים לסיוע במגוון טראומות ספציפיות (תקיפה מינית, טרור לאומי, נפגעי תאונות דרכים, ועוד). גופים אלה מרכזים הרבה מאד ידע מקצועי וניסיון טיפולי, וכדאי מאד לנסות ולהיעזר בהם. האופטימיות שלך בהחלט במקומה, וזאת אחת הסיבות לכך שחברים טובים הם נכס בימי סגריר. חבר טוב תמיד יכול להיות מי שמחזיק את התקווה והביטחון שהמצב ישתפר. המשיכי לשמור על רוח זו, ולעודד פנייה לעזרה מקצועית. כל הכבוד! ליאת

האם בכדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה (מגמה קלינית) נדרשים לויתור על סודיות רפואית? תודה

היי רונית, ככל הידוע לי, במקרים שבשגרה אין דרישה כזו. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה. פסיכולוגים, האם הם מתקשרים? האם "מותר" לפסיכולוג ליזום שיחת טלפון עם מטופל כדי לשאול אותו לשלומו? או שאולי זה "נחשב" לחצית גבולות? מה דעתך? מטופלים יקרים, אשמח לשמוע את החוויות שלכם בעניין. תודה יערה

שלום יערה, חוקים של מותר ואסור הם, לעיתים קרובות, פונקציה של האסכולה ממנה בא הפסיכולוג. אני מניחה שאת מתכוונת לשיחת טלפון המגיעה בשעת מחלה או משבר, ולא כשיחת חולין. נדמה לי ששיחת טלפון 'סתמית' וחברית אינה חלק מהרפרטואר של אף פסיכולוג, שכן הקשר הטיפולי שונה בתכלית מקשר חברי מקובל, וככזה, הוא תחום בגבולות ברורים. במקרים של מחלה, משבר, או אירוע מיוחד ויוצא דופן, יש פסיכולוגים שירימו טלפון. יש גם כאלה שלא. ערב נעים ליאת

ובעיני, אלה שלא מתקשרים בזמן משבר לוקחים את המקצוע שלהם קצת רחוק מדי. הם לא אנושיים בעיני. דעתי האישית מיכלי

הי יערה. אני בטיפול כבר שבעה חודשים. ידעתי תקופות טובות אך גם חוויתי שני משברים גדולים של כשל הריון. הפסיכולוגית שלי התקשרה פעמיים במהלך התקופה (וזה כולה שבועיים) למרות שיומיים קודם נפגשתי איתה. אני חייבת לציין שהשיחה עימה הייתה נעימה ועזרה לי מאוד. למרות שהיה ריחוק ובכל זאת זו לא שיחה עם חברה. אבל לפעמים נדמה לי שהיא מכירה אותי ויודעת אותי טוב יותר לדעתי חשוב שתשתפי את המטפלת שלך בתחושה כי היא אמורה לתמוך ולעזור

שלום רב, בן 26.5 חולה בהיפוכונדריה ו OCD כבר 4 שנים, מטופל בפבוקסיל 200 מ"ג. על הפרק עכשיו עוד הפרעה מחשבתית-פיזית שגורמת לי לאבוד שליטה טוטאלי וחרדה קשה, היום חתמתי על זכרון דברים סוף סוף לחוזה שכירות בדירה פעם ראשונה. בדירה אחרת שראיתי חמודה אך קטנה (דירת סטודיו שבגלריה אי אפשר לעמוד) אמרה לי הדיירת ואף בעל הבית הסכים עם זאת שבדירה יש איזה אנרגיה חיובית (מזוזה או משהו כזה) שסדרה לכל הדיירים האחרונים בן/בת זוג לחתונה. אני כרווק שמעוניין כבר להתמסד הושפעתי מאד מדבר זה, אך למרות זאת בחרתי בדירה הגדולה יותר עם חדר שינה נורמלי. עכשיו אחרי שחתמתי אני בחרדות קשות שמה לא אפגש אם בת זוגי ולא אנשא בזמן הקרוב. אני לא יודע אם עשיתי את המעשה הנכון, אני מרגיש שאולי התגברתי על האמונה התפלה, אך במקרה זה הדבר הוא אמיתי (כאחד שמאמין במיסטיקה). חרד ביותר ומשותק לגמרי, רני.

רני ערב טוב, כל בחירה שאנו עושים בחיינו, כרוכה - מן הסתם - במחיר איבוד האלטרנטיבה. ככל שהבנתי מן הסיפור שלך, בדירה הקטנה היו אנרגיות טובות הודות למזוזה מיוחדת שמביאה מזל ובת/בן זוג (מה לא עושים כדי להשכיר דירה...). עם כל הכבוד למזוזה בדירה ההיא, עלינו להודות שאין בה כדי להעיד על המזל והאנרגיות בדירה שכן בחרת. אולי גם בה יש אנרגיה ברוכה? ואם כבר תבוא הכלה, לא עדיף חדר שינה מרווח ונעים? אני מברכת אותך על חתימת החוזה, ומאחלת לך הרבה ימים מאושרים בבית החדש. במקביל לטיפול התרופתי, מומלץ מאד גם טיפול שיחתי, בו תוכל לתת ביטוי לחרדות, ולהתווכח עם אמונות ומחשבות 'אוטומטיות' שליליות המכבידות על חייך. הרבה מזל, נחת ובריאות ליאת

הייתי שמחה לקבל המלצה, באם ניתן, על פיסכולוגית קלינית שעובדת עם קופ"ח מכבי לשם טיפול בבעייה של אינטימיות

נועה יקרה, הבקשה שלך רחבה למדי, שכן אינך מציינת מאיזה אזור את. אני מציעה לך להתקשר לסניף מכבי הקרוב אליך, ולבקש את רשימת המטפלים שלהם. כשיהיו בידייך השמות תוכלי לעשות תחקיר קטן בסביבה שלך ולבקש המלצות. גם 'בעייה של אינטימיות' היא הגדרה רחבה. האם הקושי הוא ביצירת אינטימיות, או שמא בעיה תפקודית בתחום יחסי המין? אם מדובר בבעייה כזו, חשוב לדעת שיש מרפאות המטפלות ספציפית בבעיות בתפקוד המיני. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה, אני מת"א ואכן ניסיתי לקבל המלצות מהסובבים אותי על רשימת המטפלים אך זה לא עזר. הבעייה היא לא בתפקוד המיני אלא ביצירת אינטימיות

שלום לכם, אני מחפש פסיכולוג קליני אשר מתמחה גם בטיפול באמנות. אשמח לרבל המלצות והפניות. בתודה מראש.

אליק, מרבית המטפלים הטובים באמנות אינם פסיכולוגים קליניים. הדרישה שלך עשוייה לצמצם במידה רבה את המאגר האפשרי. מנסיוני, יש לא מעט מטפלים באמנות שעושים עבודה נהדרת. בכל מקרה - בהצלחה ליאת

קבעתי פגישה.אני צריכה מקום להרגע מכל הסערות של שנים האחרונות.הציעו לי עבודה קטנה,ממש כמה שעות אבל זה נותן תיקווה... ************************* השימחה בטעם עצב והעצב עם שימחה. את ניכנסת למישבצת של חיינו בברכה. התעוררת ואת נורמלית בוקר טוב למציות! התחושה יותר ראלית והאושר עם סיוט. והכח מהבכי תוך תיקווה ותוך כאב. התייבשה דימאה על לחי אומס,אומס על הלב. רגועים צבעיי החורף כנגדם חדות תחושות... ואת רצה ללא הרף בין דרישות לרגשות. לפורום היקר מחני עם חיבוק 2\01\06

חני יקרה, היכולת ליצור היא אחד הנכסים החשובים שלנו. אני, אישית, תמיד מוקסמת מן האופן שבו סבל וכאב מניעים אנשים ליצירה. יש בי אמונה חזקה שהיצירה מעצימה אותנו, ומאפשרת סוג של תקשורת מיוחדת במינה עם עצמנו ועם זולתנו. אני מחזקת אותך, ומודה לך על השיר המרגש שהקדשת לפורום. המון המון הצלחה בעבודה החדשה ליאת

גם אותי הוא מפתיע כל רגע מחדש ככל שהוא ראלי יותר.אני לא יודעת איך ולא מאמינה שעשיתי את זה.כנירא כי היו לי רק שתי אפשרוית:או למות(להתחיל לשתות,לא יודעת)או לקבל את עצמי וללמוד לאהוב אותה.אני יודעת שאוהבת אותה כמו בחורה שאתמול התחתנה ועזבה את הבית.אבל זה כיף-כיף-כיף.נולד בי בית כדי להתגעגע אליו(חיוך) אני סך הכל בת 28 ולפי הגיל היא יכולה להיות אמא שלי(חיוך).מותר לי.אני סך הכל בן אדם.אין מקום חי בנפשי יותר מלבדוק למה אני מרגישה כך או אחרת.היא לא מטפלת שלי ולא חברה.לא יודעת איך קוראים לזה.אולי כי כל כך חיפסתי ולא ידעתי מה.אולי כי היא הבינה שאני אמות אם לא תתן לי קצת להרגיש מה זה גב ומה זה בית שמעולם לא היה לי.אולי כי היתי על סף יכולת האנושית להרגיש את האבל על ילדה קטנה שלא זוכרת האם חוותה מתישהו חיבוק של אמא בחיים ומלאת רגשי אשם.אולי כי קברתי את עצמי יום יום בחלומות.אולי כי קברתי את כל החלומות וזה נגע לליבה.אולי כי לא ידעתי להגיד "כואב" והיא שמעה בשירי שצריך לשמור עלי.אולי בנוסף לשמונה ילדים שלה לא היה לה קשה מידי לחנך גם אותי.אבל תמיד הרגשתי שהיא מתייחסת אלי כמו לילדים הבוגרים שלה ולא כלתינוקת,אפילו כשרציתי בכך.אולי גם כי היא מאוד מיקצועית אני עכשיו חייה...ובריאה בנפשי...לא יודעת,ליאתוש.זה הסיפור.אם יהיה לך מה תגיבי,זה תומך בי.

לא יודעת איך אני סרדתי באהבה הזות אבל פשוט הגיע זמן וזה ניפתר!החלטתי לקבל את עצמי עם כל מה שעולה בי בקשר אליה.שום הבנות שאני לא זקוקה בה באמת לא עזרו,ההבנה שהפחד שלי לא ראלי גם לא היתה שווה.אז הגעתי למסקנה שאני לא אצליח לשכנע את עצמי להפסיק להרגיש כלפיה את מה שאני מרגישה.ניסיתי כמה פעמים להפסיק להעביר והרגשתי חסרת תפוסי התנהגות בסיסיים.היתי לא פעם על סף שיגעון ועל סף תאבדות.החלטתי להשאר איתה בתוך ההעברה ולעבוד על מה שמפריע לי להנות ממנה.פעם היא אמרה לי שאם אני אפסיק להתקשר אליה היא תרגיש רע כי היא דואגת לי וזה שמר עלי.פעם היא ביטלה חתונה כדי לדבר איתי בטלפון,התביישתי אבל רציתי לחיות.המון דברים היא עיבדה במקומי ואני אכלתי אותם מוכנים כי לא היה לי כוחות לנשום.היא פשוט נתנה לי לגיטימציה לחיות,היא אישרה להתקיים לכל מה שיש בי.נילחמתי על להרגיש איתה בטוח,שאלתי וביררתי הכל למרות לבושה.תאמינו לי זה שינה אותי!הכל ניכנס לפרופורציה.אני אוהבת אותה וזה יקר לי.מצחיק אותי כשאני אוטומטית מחקה את קולה ואת תנואותיה.כאילו שאני למחצית בנויה ממנה.אני זקוקה בה באותה רמה שאנו זקוקים לאנשים קרובים בחיינו.עוד פעם,רק רציתי שתרגישו תיקווה.

חני, תודה על השיתוף. אני מקווה שיהיו מי שיוכלו למצוא תקווה לאור ההתנסות שלך. (אגב, מדברייך בעבר יכולתי להבין שאינך בטיפול ושלא היית בטיפול. הסיפור שלך הפתיע אותי קצת). ערב טוב ליאת

בהמשך להודעתי מה1/1-06- התאכזבתי לקרוא את תשובתך. ברור שיש לברר דברים בטיפול עצמו...אבל הסברתי שאנחנו לא מצליחות בכך. נראה לי לפעמים שהפסיכולוגיה היא ניסוי וטעייה, ואף אחד לא מסוגל לענות לי על השאלה הזאת - מאיפה זה מגיע, היזדקקות שכזו..ודוקא מאחר שזה כל כך נפוץ אצל אנשים שמטופלים-אני מניחה שיש קו משותף..ואתם כפסיכולוגים אמורים לדעת אותו. או שכמו שעולה מתשובות כאלה - לפסיכולוגיה אין באמת תשובה ומזור אמיתיות! ואולי לעתים היא לא רק לא עוזרת אלא אף מזיקה.

היי שוב, צר לי שאת חשה מאוכזבת. את מרגישה שהיית רוצה תשובות חד משמעיות וברורות, ואכן קשה לעשות זאת מכאן, ובעצם מכל מקום. כדי להבין יותר את תופעת ההעברה, את מוזמנת לקרוא במאמרו של פרויד (ראי תשובתי לענת ב'הר נבו' המקורי), שם גם תוכלי לפגוש את הסבריו של פרויד לתופעה, כשהמעניין בהם (לפחות בעיני) רואה בתופעת ההתאהבות חלק מהתנגדות לתהליך הטיפולי. לטובת מי שלא יטרח ויגיע עד לפרויד בכבודו ובעצמו, אטרח אני' ואביא ציטוט מאותו מאמר, המתייחס לאותן האשמות על הסכנה והנזק שבטיפול- ..." הציבור הרחב...ינצל בודאי גם דיון זה על אהבת-העברה כדי להסב את תשומת לבו של העולם לסכנה הטמונה בשיטה טיפולית זו. הפסיכואנליטיקאי יודע שהוא עובד עם חומרי-נפץ עזים מאין כמוהם, ושנדרשת ממנו אותה מידה של זהירות ואחריות כמו מן הכימאי. אך האם אי פעם נאסר על כימאי לעסוק בחומרים נפיצים שלא ניתן לוותר עליהם בגלל הסכנה הטמונה בהם?". פרויד מסיים ואומר כי "לא ניתן יהיה לוותר על פסיכואנליזה...המבוצעת כהלכה, כזו שאינה מתביישת לעשות שימוש ברגשות הנפש המסוכנים ביותר, כדי להביא את החולה לשליטה בהם, לטובתו". חומר למחשבה ליאת

איזה יופי! עכשיו אחפש את הספר... תודה ענת

את יודעת מה? את אומרת שאף אחד לא מספר על זה אחרי ואיך זה נפתר, אז הייתי חייבת לכתוב כאן קצת מהסיפור שלי, אני נמצאת בטיפול וגם לדעתי מהפגישה הראשונה פשוט הייתי מאוהבת בה, חושבת עליה, ביום בלילה ממש בכל סיטואציה של היום עד כדי כך שלא הייתי לגמרי במקומות החיצוניים שהייתי בהם, לא שזה הפריע פשוט היא הייתה מושא התעניינותי כל שעות היום והלילה, וזה באמת היה לאורך זמן, היום המקום הוא מעט שונה, האהבה שלי "התפנתה" למקומות אחרים, אני עדין מאד אוהבת ומעריכה אותה על הכל, אבל גיליתי שכשמוכנים יש מקום לעוד אנשים ומסתבר שהם לא פחות שווים, (בניגוד למה שחשבתי כשהייתי מאוהבת לחלוטין) שוב, יש אהבה אליה אבל כבר אין את ה"השתלטות שלה על המחשבות שלי 24 שעות," אני כבר מצאתי את עצמי בהתחלה מופתעת ש"וואו עברו כמה שעות והייתי פנויה לחלוטין ממחשבות עליה"... האהבה אליה נכנסה למין פרופורציות שכבר לא מפריעות לשגרת היום, אז כן, זה באמת נפתר, אין ספק, אני לא יכולה בדיוק להגיד מהי נק' המפנה כי כנראה שכל אחד שונה מהאחר, אבל החדשות הטובות הן שזה עובר! ואין נזק רק אהבה אחרת,

מאוד חיזקתם אותי ומאוד ריגשתם אותי בדברים שאמרתם. אני מנסה באמת בכל הכוחות שלי להתמודד ולהמשיך לשרוד למרות הכאב. אני נלחמת במערכת כדי להשיג טיפול שאין לי אפשרות לממן בעצמי ובינתיים אני מחזיקה מעמד. רק רוצה להפסיק לחתוך כל פעם שקשה... שוב תודה על התגובות. אורטל.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/586/xF T/538750/xFP/538750

כל כך כואב לי לשמוע שכל פעםן שכואב את חותכת.. כל כך קשה לך... אני שולחת לך חיבוק של דוב ניבה

שלום רב !! מזה כבר כ שבוע אני חולם את אותו החלום בלילות . האם זה מעיד על איזושהיא בעיה פסיכולוגית שנוצרה אצלי ?? המון תודה !!!

היי, חלום חוזר יכול להעיד - לאו דווקא על בעיה פסיכולוגית - אלא על משהו ספציפי שמטריד אותך בימים אלה. נסה לבחון את סיפור החלום לפרטיו, ולהשתמש בו כבצופן. מי הן הדמויות בחלום? האם הן בעלות אופי רודפני? ידידותי? מהי אווירת החלום? האם לך עצמך יש תפקיד בחלום, ואם כן, מהו? האם אתה אקטיבי? פסיבי? האם אתה מתעורר בתחושת הקלה? מועקה? האם החלום יכול להיות קשור לאירועים ספציפיים ממציאות חייך העכשווית? אולי למשהו שקרה בעבר? מדוע הוא מופיע דווקא עכשיו? אני מאמינה שניתוח ועיבוד של תכני החלום יכולים לסייע - אם הם נעשים בקפדנות ובזהירות - בהבנה טובה יותר של עולמנו הפנימי. אולי כשתיפתר התעלומה, החלום ייעלם (או ישתנה). מקווה שיימצאו תגליות חשובות ומעניינות ליאת

שלום.רבות דובר כאן על המטפל המטופל ומה שביניהם...ובכל זאת...אני בטיפול שנה.הפסיכולוגית שלי מקסימה ומתאימה- חכמה, מקבלת,מסורה,נעימה,ומבינה אותי היטב.הקשר טוב מאוד,אני מרגישה נינוחה ובטוחה, ויש פתיחות אמיתית.הרבה שינויים התרחשו בחיי לצד התהליך הטיפולי ותודות לו.אך הקשר היקר ללבי, הצמיח בעיה קשה שמלווה אותנו כמעט מראשית הטיפול, והוא כמובן ההיזדקקות העצומה שלי אליה.נראה כי אנחנו לא מצליחות לפתור את זה.לי זה מסב סבל רב- רב בכדי שאוכל להסבירו כאן..אבל בשביל המושג-אני מדברת על מועקה קשה (כמו אחרי פרידה)בין הפגישות,לילות של בכי ולעתים בכי מתפרץ סתם כך, תסכול, חלומות,לעתים קשים,ואף חוסר יכולת לתפקד (לימודים,מקלחת,אוכל וכו'..)גם היא כבר ודאי עייפה מהמצב,אנחנו מדברות על כך בפתיחות.בד"כ היא אומרת שהיא יודעת איך לשמור "עלינו".הפסקת הטיפול אינה אופציה מבחינתי. אבל אני לא יודעת מה לעשות.אני סובלת מאוד.וזה זמן רב שהטיפול כביכול "תקוע" כי אנחנו מדברות רק על זה..וזה לא עוזר.האם אפשר לפתור את זה באמת? מה עליי לעשות? וממה זה נובע -אצלי? תודה.

אני יודעת על בשרי שזה סיוט שאין מילים כדי לתאר אותו.אני זוכרת שרק מחשבה שדה יקרה הרתיע אותי מלפנות לטיפול.אני כל כך יודעת שאפילו אבל פחות כואב ממה שאת מרגישה.גם הפסיכולוגית שלך כנראה יודעת עד כמה קשה לך וממש לא בטוח שהתעסקות בנושא הזה מעייף אותה.תשאלי אותה פתוח וישר.תני לזמן לעשות את שלו.זה לא קרה לי בטיפול אבל בכל זות...עם הזמן הרגשתי כאילו שקשר התבגר.ממש כמו קשר עם ההורים כשאנחנו מתבגרים ומתחילים לצאת מין הבית ולומדים להסתדר לבד זמן מה.פשוט הכל קורה מהתחלה:מתחיל מזה שאת תלויה בה כמו תינוקת ולא יודעת לעשות שום דבר בלי לדבר איתה,אחר כך את נירגעת ויש לך כבר תחומי עינין משלך ואת רק מחכה להזדמנות לספר לה הכל,כל מה שבלבך כמו ילד ולשמוע "כל הכבוד,אני מחזיקה לך אצבעות" עוד טיפה ואת אוהבת אותה ממקום של הגיל שלך.כך זה קורה אצלי.אני אוהבת אותה וזה תומך בי מיביפנים,אני יודעת לשמוע את קולה מביפנים כשקשה לי.הרגשתי שהראיק שהיה בנפשי התמלא במשהו חם ונעים.היא יקרה לי ואני אוהבת אותה מאוד,העור שיש עלי זה ביטחון ואימון שניבנה בינינו.כאילו המח שלי למד שהיא תמיד חוזרת ושום דבר לא משנה את היחס שלה אלי ועל כל החששות אפשר לדבר ולצחוק אחר כך.בשעת שימחה ובשעת כאב אני תמיד ניזכרת עליה וכאילו מספרת לה את מה שקורה.לא יודעת האם הצלחתי להגיד לך את מה שרציתי.זה לא כואב לי יותר זה טוב לי,היא בתןך לבי כשהיא לא איתי בפועל.אני מדברת איתה כאילו ביפנים וזה מרגיע אותי.הרי אני יודעת מה אני רוצה לשמוע.כשקשה לי והיא לא יכולה להיות איתי אני לפעמים כל כך זקוקה לניחומים.את חושבת על מצב הפרידה מוקדם מידי ,לעניות דעתי,כשהתהליך עוד לא התבשל.זה גורם לך יסורים שקשה לתאר אותם.עזבי,מה איחפת לך שיהיה לך כמה שנים אפילו מקום לספר על הכל ולהנות מהמקום בטוח ומקבל ,יבוא זמן ותספיק לך שיחת טלפון או מכתב פעם בה... כמו שזה קורה בין הורים וילדים בוגרים.אנימאחלת לך לילות רגועים כמו שזה קרה אצלי.יתר מזה,אגיד לך משהו מאוד אישי,כשאני לא יכולה להרדם מסיבה כלשהי אני מעבירה פלפון על שמה או על הודעה מרגיע שהיא כתבה לי ונירדמת איתו ועם בעלי מצד שני.והיא יודעת על זה.הרבה כח.

היי nidi, כמו שכתבת, הנושא של התאהבות במטפל/ת חוזר ועולה כאן בפורום לא מעט. הקשר הטיפולי חזק ומשמעותי ביותר, והשפעותיו עלינו חורגות מן השעה השבועית הבודדת. את מספרת שחודשים ארוכים אתן משוחחות על מה שקורה לך, ועדיין אינך מבינה מהיכן זה נובע. הציפייה שמישהו יוכל - מרחוק - לתת הסברים דינמיים טובים יותר, מבלי להכיר לעומק את נסיבות חייך, נראית לא ריאלית. יש דברים שחדר הטיפול הוא המקום היחיד לברר אותם, גם אם זה אורך זמן. אני מקווה שבסופו של דבר תצליחי לבסס סוג של נפרדות, וכמובן גם תובנות משמעותיות ביחס לעצמך. אל תוותרי. יום נעים ליאת

עוד משהו.ניקשרתי אליה בדיוק בתקופה שנפלתי באותו זבל שמישהו קרוב-קרוב שפך עלי כל חיי.הרגשתי כלפי עצמי מה שמרגישים כלפי זבל שממהרים להוריד למתא שהבית לא יסריח.גם היו לי מחשבות טובות על עצמי אך קולם לא היה נישמע.איתה בנינו אותי מחדש...והזהות שלי התייצבה ככל שהקשר בינינו התייצב.נגיד אני יודעת לחשוב שאני נאה וכישרונית בלי להזדקק להזכר שאיה חושבת כך. רציתי רק שתרגישי תיקווה.המון כח ובהצלחה.

הזדהיתי עם כל מילה שלך, אהבתי את הכותרת. אכן, כמו משה על הר נבו, ואליה לא אבוא..... אני במצב דומה עם המטפל שלי. מגדירה את זה כסיוט. לילות ללא שינה של כמיהה וגעגוע. שום הסבר לא עוזר לי להיפרד מזה. גם הוא אומר לי שהוא שומר עלינו. אבל לפעמים אני מרגישה שאפילו הוא לא יכול יותר. אני לא רואה לזה סוף. אני גם לא מוצאת מישהו (ליאת????) שיסביר משהו על איך מסתיים תהליך כזה. לפעמים בא לי שהוא "יעיף" אותי ממנו, שימאס לו ממני ושיגיד לי ללכת. ואז..... יהיה משבר קשה, אבל חולף. אולי נערוך פגישות ליליות של כל המתעוררים לסיוט הזה? יכולה להיות אחלה קבוצת תמיכה.... ענת

אז אני מתדפקת בדלתות פתוחות... אצלי הסיוט זה החיפוש הבלתי פוסק אחריה, כל מקום העניינים שלי רצות ומחפשות אותה... והכאב.. והדימום מהלב.. השבוע היה שבוע סיוטי, כל כך הרבה כאב שצף ועלה.. וכל הזמן התהלכתי עם דמעות בעיניים... כל כך קשה להיות נזקקת למישהי שהיא רק שעה בשבוע בחיי, אבל כמעט כל הזמן בראשי.. ואיזה כאב עולה בי כשאני רואה נשים שדומות לה בהלוכן, בחיתוך מבטן, כאילו אני מחפשת סימנים ממנה אצל אחרים... הקשר אכן כואב, ועוד יותר אני חושבת כאשר מתנגדים לו , או לא שלמים עם התלות הבלתי נסבלת במטפלת.. עכשיו אני מנסה לחכות בסבלנות,,לראות מה יליד יום... לבדוק אם גם אצלי סערת החיפוש תשכח וגם לנפשי יהיה שקט, אולי כבר אמצא אותה בתוכי כשאני אותה כל הזמן מחפשת.. לילה טוב ניבה

ניבה יקרה אני לא מחפשת אותו. הוא פשוט חלק מההויה שלי כל היום (ואני מה זה אוהבת את בן זוגי....). למה אף אחד לא מספר לנו איך זה אחרי שזה נפתר? ענת

ניבה,יקרה,אני כתבתי שיר ביום שישי אחרי שקראתי בכאב את ההתכתבות והרגשתי הזדהות.תיכנסי לפורום מחר מחרתיים,הוא יהיה כאן.אני רוצה להחזיר לך את חיבוק דוב שלך.

שלום רב, אני פונה אליך בקשר לאחי בן ה-38. אני זוכרת כילדה כל מיני התפרצויות של כעס ורצון לשקט מוחלט מצידנו האחים. מה גם והוא היה אומר שאני לא אני ויש עוד דמות שלי...מה שאפפעם לא הבנתי והפחיד אותי כילדה..אחי הבכור הסביר לי בגיל 16 בערך שיש לאחי מחלת נפש שנקראת סכיזופרניה פרנואידית..נדמה לי שידעתי את שם המחלה אז... הוא היה באשפוז בביה"ח בשוייץ ומטופל עד היום אצל פסיכיאטרית בביה"ח בארץ. זכורים לי מס' מקרים שכנראה כה מודחקים כיוון שאין אפשרות להאמין..שאכן קרו. גרתי עם חבר שלי והוא ישן אצלנו לאחר שלא רצה לחזור לעיר בו הוריי גרו.. הוא ביקש לישון לידי...ואני יצאתי מהבית כולי בוכה ונבהלת.. בפעם אחרת עשינו סיבוב ברכב והוא אמר לי שיש לי עור נעים והוא רוצה להתנשק.... כמובן שהסברתי לו שזה שטויות...ואני אחותו..ואז הוא ביקש שלא אספר לאימא דבר.. כמובן ששוב פרצתי בבכי והתקשרתי לספר לאחי הבכור... מאז..הוא בסדר.עובד עבודות כלליות במקום כלשהוא.ממשיך ליטול כדורים. לא היו לאחרונה מצבים כאלו חריגים.. אחי הבכור הסביר שזה קרה עקב הפסקת נטילת הכדורים לפי רצונו האישי ולכן השתבשה עליו דעתו...אז.. הבעיה שהוא לבד חי רק עם אימא.אין לו חברה.הוא בודד כי הוא כבר מבוגר ומן הסתם בגיל הזה כולם נשואים עם ילדים. הוא אדם מדהים עם לב זהב ונורא קשה לי לראותו כך. הבעייה לאחרונה היא שאין לו כוח לקום בבוקר לעבודה וכך הוא יום כן יום לא מתייצב לעבודה. לאחרונה..הוא לא מתעורר לדבריו ומרגיש מאוד עייף! אימי מנסה לעודד ולדחוף אותו כן לצאת לעבודה כי היא רואה שאם מדובר במפגש חברתי הוא מוכן ראשון וכ"כ שמח לעשות דברים כיפיים. הוא אומר לי "אני יודע..שזו בעיה..כי לדבר כיפי יש לי חשק ולעבודה חש עייפות.." השאלה - כיצד לנהוג? מאחר וזה חוזר על עצמו שנים כולם התרגלו ולאפחד תכל'ס אין השפעה ישירה או התערבות כי רגילים לזה. השאלה אם זה נכון לעזוב את המצב כמות שהוא כי זה מה יש והוא לעולם לא יהיה כמו כולם?? האם סכיזופרניה כה קשה ונשארת לנצח? האם בד"כ אנשים חוזרים לעבוד או שמא נשארים חסרי תעסוקה בד"כ.? אני חושבת שאחי מאוד חזק. להישאר בודד בעולם זה דבר עצוב ומאוד קשה. רציתי לשמוע את דעתך בעניין. תודה!

חלי שלום, אפשר להרגיש את הכאב שלך על אחיך. כאב שעובר גם דרך מסך המחשב. סכיזופרניה הינה מחלה נפשית כרונית וכמו כל מחלה כרונית היא נתונה לעליות ומורדות. וכמו כל מחלה כרונית צריך ללמוד אט אט את המחלה ואיך להתמודד איתה. מה יוצר את הפגיעה באורחות החיים הסבירים ואיך להימנע ולעקוף את המקומות הפוגעים הללו. ישנם סכיזופרנים שנישאו. אחרים עובדים באופן מסודר. זו מחלה שפוגעת אמנם בנפש, אך בעזרת תמיכה חברתית , תרופתית ופסיכותרפויטית ניתן להתמודד איתה. לדעתי יש לעודד את אחיך לחזור לעבודה ולא לוותר לעצמו. לא תמיד עבודה הינה דבר כייפי גם לאנשים בריאים, אבל עבודה מסודרת ויציבה עוזרת לשמור על אורח חיים בריא ויציב. קל יותר להידרדר כשאין מה לעשות או כשאין משמעות לעשיה. אך כפי שכתבת, קשה להשפיע עליו וחשוב למצוא את המינון המתאים של לעודד ולתמוך. ומילה אחרונה לגבייך. את פותחת את מכתבך בתיאור ארועים מודחקים למחצה שהשפיעו עלייך. יתכן שאת תרצי לשקול בשלב כלשהו לפנות לטיפול כדי לטפל בעצמך ולחזק את עצמך. אני מעריך שטיפול יוכל לסייע לך . היי חזקה גם עבור עצמך וגם עבור אחיך, בהצלחה, גדעון

בתנו בת ה 3.5 גילתה את עצמה לפני חצי שנה ונוטה לשחק עם עצמה בבית הצלחנו למגר את התופעה בלשון של "לא יפה" "לא נאה" וכד' בגן היא פחות או יותר מצפצפת על הגננת שאינה מגלה כנראה מספיק תקיפות ובשעת הריכוז היא משעמום או מצורך גובר נוטה לשחק עם עצמה ולפעמים כשבאים לאוספה היא מזיעה ומרוגשת עד מאוד אנו אובדי עצות מה לעשות? שקלנו להפתיע את הגן בביקורי פתע?

לאב הנואש שלום, אני מתאר לעצמי שאתה מדבר על אוננות אצל בתך. התופעה מוכרת ונורמלית ומרבה להעסיק את ההורים לילדים בגילאים אילו. אם תחפש בפורום זה בערך "אוננות", תגלה שאתה אולי נואש אך בודאי לא לבד. הרעיון החינוכי המרכזי הינו לומר לילדה שלשחק עם עצמה זה בסדר גמור אך זה מסוג הדברים שעושים בפרטיות בחדרה. אתה מוזמן גם להתייעץ ב"קו להורה" בטלפון: 03-6406888 ימי ראשון ורביעי 09:00 - 15:00. בברכה, גדעון

שלום למנהלי הפורום. יש לי שאלה קצת מוזרה אבל בכל זאת: קראתי הרבה בפורום הזה על העברה אירוטית והעברה ובכלל. האם בחורה שפוגשת גבר שאונס אותה בסוף גם כן מעבירה אליו משהו שגורם לו לאנוס אותה? אם היתה התעללות בילדותה אני יכולה להבין. אבל מה אם לא?

אני לא ממינהלי הפורום אבל בכל זות,אולי תשמעי.אפילו אם בחורה הסתובבה ערומה בחוף היא לא אשמה ולא אחראית על זה שנאנסה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מעשה אונס לא נובע מיצר מיני של הגבר,אלא מרצון לשלוט באישה.אף פעם לא היא שגרמה לו לאנוס אותה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!בחורה או אישה שעברה התעוללות בילדות היא לפעמים "נוחה וקלה" יותר לאונס כי הוא מרגיש שקשה לה להציו לו גבולות ו\או לא לתת לו לשלוט בה,הוא "מריח" שיכול בקלות להשתלט עליה ולא שבאופן לא מודע היא רצתה את זה!!!!!!!!!!!!!!!אפילו אם איה אהבה או הכירה אותו לפני המעשה או היתה נשוא לו כל חייה ורצתה את היחסים האינטימיים איתו או היתה איתו.איה יכולה להעביר עליו את רצונה בתמיכה,בחום ואהבה שכל כך היו חסרים לה אבל אף פעם זה לא מה שגורם לו לאנוס אותה,אלה רצון לשלוט בה.

אלופית שלום רב, משאלתך ניתן להבין כי ישנה אחריות מסוימת על הנאנסת: בעברה היה ארוע מסויים וכתוצאה מכך היא מעבירה משהו אל האנס "וגורמת לו לאנוס אותה". אני סבור שאין הדבר כך, ושהאחריות על האונס היא על האנס בלבד. המושגים של "העברה" ו"העברה אירוטית", למרות שניתן לראות אותם באים לידי ביטוי גם מחוץ לטיפול, הרי באופן מקורי שייכים לסיטואציה הטיפולית ולתהליכים המתרחשים בתוך טיפול. ההעברה הינה של רגשות מדמויות עבר אל דמויות הווה, אך אין במושג הזה כדי לומר על ההתנהגות לכשעצמה. כך, אם בחורה נאנסת הרי גם אם היו לה תחושות כלשהן כלפי האנס עדיין האחריות הינה על האנס. מקווה שהבהרתי, בברכה, גדעון

שלום רב לאחרונה שמתי לב כי מידי פעם כאשר אני ישן יש לי המון מחשבות וחלום רודף חלום ונדמה לי כי אני לא נח אלא ער. מה יכול להיות המקור וכיצד אוכל לפתור בעיה זו? תודה רבה

דני שלום, החלום הינו לא פעם הדרך של הנפש לחשוב ולעבד בשינה את מה שמציק לה בערות ואין דרך אחרת לחשוב אותו. נסה לבדוק האם התקופה הנוכחית עמוסה יותר, לחוצה יותר או מטרידה ומה הסיבות ללחצים אלו. נסה לחשוב על החלומות מה הם אומרים ואיך אתה יכול ללמוד מהם משהו על מה שמעסיק אותך. חלומות פז, בהצלחה, גדעון

לדני, חולם החלומות, אתה מרבה לחלום חלומות לאחרונה, וחש שאתה ער למדי. בכל מה שנוגע לחלומות ולשינת חלומות, האמת, שההיפך הוא הנכון. אמנם, במצבי-חלימה המוח כמו עובד שעות נוספות עם גלים ( E.E. G ) אופייניים, אך השינה באופן פרדוכסלי חזקה יותר. השאלה היא אם שנתך רציפה או קטועה, מתעורר וקם, או שחלו שינויים בדפוסי שנתך. כפי שגדעון מציע, כדאי לבדוק עם עצמך אם עברת לאחרונה שוני/קושי כלשהו במהלך חייך, וכן להציץ קצת על החלומות. במידה ואין בדברינו כדי לסייע לך משמעותית, תנסה אולי לפנות למרכז ש.ע.ז.ר (שינה,עייפות,זכרון,כאבי-ראש ) בטל' 03-5326680/70 בברכת חלומות נעימים. סמי ארגון

דני שלום, בהודעתי הקודמת חלה טעות חשובה. השינה של החלומות אינה דווקא החזקה ביותר, אולם, השינה הזאת מסתבר חיונית ביותר, לעיבוד תהליכים נפשיים, ואולי אף לתקינות השינה. התברר למשל, כי אם מעירים אדם בחלומותיו - הוא יפצה עצמו וכאילו לא יוותר על מכסת החלום הדרושה לו. בברכה, סמי ארגון

שלום רב, בחור בן 28. מזה זמן רב סובל מחרדות. לפני כשנה התחלתי ליטול רסיטל 30 מ"ג וזה אכן שיפר את המצב אולם עדיין נשארתי עם הרבה בעיות: לדוגמה אחת מהן : הפרעת קשב (אני מדבר עם אנשים ולא מבין אותם לפעמים) . לפני כשבוע התלחתי לנסות לכתוב כל יום כחצי שעה על הרגשות שלי (חיובים שליליים) וגיליתי שזה עזר לי פלאים... הרגשתי שרוקנתי את המוח שלי מ"הזבל" שהצטבר בו כל היום ואז המוח היה פנוי יותר... התקשורת שלי עם אנשים השתפרה. וגם הקשב שלי השתפר השאלה: כאנשים חושבים על כל מיני דברים - האם המחשבות שלהם הן בעיקר בצורה של מילים? כי אצלי למשל , עד לפני שבוע , כל מחשבה שהיתה לי לא תורגמה למילים אצלי במוח אלה היתה בצורה של רגשות (בעיקר שליליים) .כל בן אדם או סיטואצייה עוררה בי רגשות (שליליים בעיקר) וההרגשה שלי רוב הזמן היתה שהמוח שלי "תפוס". תשובתכם חשובה לי... תודה רבה

דני שלום, אנשים שונים חושבים בצורה שונה. יש כאלה שחושבים בצורת דיאלוגים. כל מחשבה מתורגמת לסצינה במחזה והם משחקים במחשבתם במחזה שבו הם הבמאים והם השחקנים. יש כאלה שחושבים בצורת היגדים ומילים. הם הסופרים של הספר וגם הקוראים שלו. אחרים חושבים בצורת דימויים: הם הציירים של מחשבותיהם. ואחרים חושבים ומתרגמים את מחשבותיהם לתחושות ורגשות. נדמה לי גם שאנו לא חושבים בצורה אחידה: לעיתים אנו נוטים לדיאלוגים, לעיתים לדימויים ולעיתים לרגשות. כך או אחרת, נראה לי שמצאת דרך עבור עצמך להביע את עצמך, לחשוב תוך כדי כתיבה ולהיפטר מהמטען השלילי. ועל כך ישר כוח ! חג שמח ושנה אזרחית טובה, גדעון

שלום, במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות היתה כתבה על התרופה פרופרנולול. רציתי לקבל פרטים על התרופה (השפעה, תופעות לוואי, למי מתאימה, איך ומתי לוקחים) תודה.

י שלום, כידוע לך פסיכולוגים אינם המומחים לנושא התרופתי. נסה לפיכך לשאול בפורום רוקחות. במקביל חיפוש בגוגל גם כן יכול להניב פירות. בברכה, גדעון

שלום אני סטודנטית לשיננית שנה א וברצוני לדעת מתי פרופרנולול לא ינתן....הכוונה לאיזו חולים לא ניתנת התרופה....האם התשובה הנכונה היא לחולי סכרת וחולי אסטמה אשמח לקבל מידע בהדקם האפשרי תודה רבה קרין

הי קרינה, אני סתם משתתפת בפורום. עשיתי לי איזה חיפוש וממש במקרה גיליתי את השאלה שלך. היא מופיעה באיזור מאוד מאוד אחורי של הפורום. כנראה שלא יבחינו בה, גם הודעתו של גדעון, שכבר אינו מנהל בפורום היום, אינה בכחול (הודעות של משתתפים שתלויות על עצים בהם יש הודעות מנהל מודגשות בכחול מגיעות אליו למייל האישי). כדאי לך בכל מקרה לנסות לשאול גם בפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-385,m-Doctors,a-Forums.html והנה גם גישה לראש הפורום הזה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה

היי, אני צריכה עצה אובייקטיבית. עזבתי עבודה לאחר 3 שנים שבאמת סבלתי בהן...היה לי לחץ ומתח שלא נגמרו עד שהחלטתי לעשות סטופ מחשש שיפרוץ אצלי איזשהו תסביכון כי הרגשתי שהשתגעתי ממש. יש לציין אני מאוד רגישה ולוקחת קשה הכל!!! יתכן והתחושות הללו היו כה סובייקטיביות והמתח שחשתי בו לא היה באמת כזה עצום.עדיין זו תחושתי וזה מה שחשוב כעת. אני כבר 3 חודשים בבית ללא עבודה ומרגישה הכי טוב שבעולם...רגועה ושמחה. פתאום אני מבינה כמה היה קשה לי להיות בעולם התעסוקתי עם התחרות ועם המשחק החברתי שחייב לשחק כי אתה בא במגע תמיד עם אנשים. אני ממש בבעיה היום כי לא בא לי לחזור למעגל הלחץ הזה ונראה לי בעקבות הניסיון המר שלי שזה בדיוק מה שאני ארגיש ולכן בזמן הזה של ההפוגה אני מרגישה שאני חייבת להחזיר לי את הכוחות הנפשיים "למלחמה" הבאה. אני כן מחפשת עבודה ובכנות מתוך תקווה שלא יקראו לי לראיון ובטח לא בא לי להתקבל זה ממש אבסורד אבל בפעמים אחרות שבהן הייתי מובטלת הייתי דכאונית ממש בוכה ומרגישה חסרת ערך לחלוטין. כעת אני חשה שדי מספיק עם הלחץ הזה ולא יקרה כלום אם תהיה לי תק' רוגע ויהיה מה שיהיה.נמאס לי להרגיש כ"כ מועקה בתקופות הביניים הללו וממש הצלחתי כנראה בשכנוע העצמי עד כדי אי רצון לעבוד????? אני לא באמת רוצה להישאר חסרת תעסוקה לנצח אבל כרגע זה מה שעושה לי הכי טוב ואני חשה שאם אתקבל בקרוב לעבודה שוב אכנס עם תחושות שליליות וקשות שלא אצליח שלא אהיה טובה שארגיש מתח בחזרה ובהליכה לעבודה... נשמע מטורף אבל אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי ונוקשה. בפועל,בניסיון שלי בעבר כן הוכחתי את עצמי ודי שמתי לעצמי מחסומים כדי לא באמת להתקדם... חבל לי שאני מרגישה כך.אבל זו המציאות. בוודאי תמליץ על טיפול כי מדובר במשהו כולל יותר - כרגע זה לא רלוונטי מסיבות אישיות. לכן,אשמח אם תיתן לי עיצה האם כן לצאת לשוק העבודה?? האם לתת לזמן לעשות את שלו? ובקיצור כיצד לנהוג.. השאלה מגיעה מכיוון שיש לי ראיון שני ממש בקרוב ונראה לי שהתשובה יכולה להיות יותר חיובית משלילית...העבודה לא ממש קוסמת לי אבל אני חוששת שמא לא אמצא משהו טוב יותר בעיר בה אני מתגוררת ושוב...אני מנסה למצוא משרה שאולי לא תהיה הכי מעניינת ומפתה אך שיהיו בה הדברים האחרים שכה חשובים לי כמו - אוירה טובה. אני נוטה להעריך את הסובב יתר על המידה ולכן מחפשת פחות ראש גדול ועבודה בחברה שאינה יותר מדי משכילה ואולי מבחינת גיל העובדים שמבוגר ממני - יתכן והביקורת שלי תפחת..דווקא בקרבם. האם שיקוליי רציונליים או מטופשים ? אני מכירה כ"כ את בעיותיי כך שאני מנסה למצוא לי פתרון (זמני לצערי) שיתן לי עוד מרווח זמן עד ההתמודדות הבאה. חיים קשים. נכון??

עינת שלום, נתחיל דוקא מהסוף: נשמע לי רלבנטי מאוד לחפש מקום שיש בו אוירה טובה ומקום שילחיץ אותך בצורה מינימלית, גם במחיר של גיל העובדים האחרים. אין סיבה להיות שוב במעגל הקסמים של לחץ ומתח עד שאי אפשר יותר ואז להיות מובטלת ובדיכאון ועם הערכה עצמית נמוכה וחוזר חלילה. כמובן שלטווח ארוך את חייבת לעשות משהו עם עצמך, שהרי את מבינה בעצמך, שמקום עם אווירה טובה בלבד לא יספק אותך לטווח ארוך . לדעתי עלייך לשקול לפנות לטיפול. בטיפול תוכלי לעבוד יותר לעומק על נושאים כמו הרגישות שלך, הדימוי שלך ומה את רוצה מעצמך בתחום התעסוקתי והמקצועי. והערה אחרונה: אל תשכחי שראיון למקום עבודה חדש הוא גם בדיקה שלך את המקום. בה במידה שהמעביד בוחן אותך, זו זכותך לבדוק את הדברים החשובים לך, כמו רמת הדרישות והלחץ הצפויים, כמו האווירה. אני מאמין שכשתהיי מוכנה, אזי גם מקום העבודה המתאים יגיע. אז בהצלחה, חג שמח ושנה אזרחית טובה, גדעון

הרפורמה הביטוחית: העברת האחריות לבריאות הנפש ממש' הבריאות לקופות החולים. משרד הבריאות רוצה להפסיק להיות המעסיק של אנשי בריאות הנפש: פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ואחיות. הוא רוצה להעביר את האחריות על תחום בריאות הנפש לאחריות קופות החולים, האחראיות (מתוקף חוק בריאות ממלכתי) על כל שאר תחומי הרפואה. קופות החולים מצידן בשלב זה אינן מוכנות לקחת את האחריות על תחום בריאות הנפש ודורשות לקבל מימון נרחב עבור העברה זו. משרד הבריאות מתכנן להמשיך ולהקטין את מספר המיטות הפסיכיאטריות, להעביר את מוסדות השיקום לידיים פרטיות ולסגור את כל המרפאות לבריאות הנפש, כדי לממן זאת. זה יוביל לפיטורים של פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ואחיות רבים בכל האגפים: האישפוזי, השיקומי והמרפאתי. בניגוד למה שקורה בכל תחומי הרפואה, שקיימות ופועלות מרפאות מקצועיות של משרד הבריאות, בתחום בריאות הנפש משרד הבריאות מתכנן לסגור את כל המרפאות ששייכות לו. בניגוד להבטחה להעביר את הכספים שייחסכו מהקטנת מספר המיטות הפסיכיאטריות לשיפור הטיפול בקהילה (במסגרת הרפורמה המבנית) הכספים האלה לא הגיעו לשיפור הטיפול בקהילה. משמעותה המיידית והברורה של הרפורמה היא ירידה בשירות שהציבור יקבל: (1) ינתן מעט טיפול פסיכולוגי, אם בכלל, לתקופות קצרות, על פי קריטריונים מחמירים, ועל ידי אנשי מקצוע פחות מיומנים (שהם יותר זולים למערכת). זה התהליך שקורה במקומות שבהם הטיפול הנפשי מופרט ונעשה דרך חברות ביטוח - כמו בארה"ב. (2) התיקצוב לתחום בריאות הנפש בכלל, והטיפול הנפשי בפרט, יקטנו כאשר התחום הזה יצטרף לסל הבריאות הכללי וירד לסוף הרשימה, כאשר הקופות נלחמות על כל שקל, אפילו במקרים קיצוניים של טיפול בסרטן וכדומה. המצב הנוכחי מבטיח מידה מסוימת של טיפול, ללא תלות בנושאים אחרים בתחום הבריאות. (3) תידרש אבחנה רפואית לשם זכאות לקבלת טיפול, בעוד שיש מגוון גדול של מצבים של מצוקה שמצדיקים טיפול, גם אם אין אבחנה פסיכיאטרית. לדוגמא, ילד שהוריו נרצחו לא יהיה זכאי לטיפול נפשי. כך גם מצבי לחץ בעקבות פיטורים, גירושים, אונס וכדומה, מצבים של בדידות, חוסר ביטחון עצמי, ועוד. רוב מצבי המצוקה היום-יומיים של אנשים לא יקנו זכאות למתן טיפול, והוא יישאר במשורה לאנשים שהם ממש 'חולים'. דוקא במצבים של משבר, אנשים יזדקקו לממן מכיסם קבלת עזרה. (4) כיום ההחלטות והטיפול נעשים על-ידי צוות רב מקצועי, ואילו בעתיד רופאי משפחה ופסיכיאטרים יקבעו זכאות לטיפול. תגבר עוד יותר הנטיה לתת טיפול תרופתי בלבד, ולא לאשר טיפול נפשי. (5) מערך ההדרכה וההכשרה יקרוס, כי קופות החולים לא תממנה אותו, וכך תרד האיכות של הטיפול, וכן תרד איכותו של הדור הבא של המטפלים. ייפגעו המתמחים במקצועות בריאות הנפש שיתקשו למצוא מקומות להתמחות, ויצומצם מאוד מערך ההדרכה.

ביום שלישי הבא ב 3.1.2006 בשעה 14.00.- 17.00 תתקיים בבית ההסתדרות בת"א , רח' ארלוזורוב 93, קומה 7, אספת חירום משותפת של כל הפסיכולוגים הקליניים והעובדים הסוציאליים בעניין הרפורמה. זוהי אספת חירום שבה נחליט כציבורים על התחלת מאבק נגד הרפורמה במתכונתה הנוכחית הנפתחת החל מינואר 2006 בהליך סגירת התחנות. יש גם תכניות לצמצם את מספר המיטות הפסיכיאטריות ולהפריט את מסגרות השיקום. כל אלה יביאו לפיטורים גם בתחום האישפוזי והשיקומי. לפגישה מוזמנים גם רופאים ומקצועות אחרים של בריאות הנפש. כל אחד מחברי הפורום מתבקש קודם כל לידע את הצוות שלו כולל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים להגיע לאסיפת החרום למרות ההתראה המאוחרת. כמו כן לטלפן לחברים מכל הארץ כדי לודא שכולם קיבלו את ההזמנה. אני מבקשת לקבל תגובה כמה יגיעו מכל מקום. חשוב לנו להגיע לאולם מפוצץ. במידה שאקבל מידע שכך יהיה - נזמין גם תקשורת. חנה כהן-שטרום נציגת הפסיכולוגים במח"ר ומנהיגת המאבק ברפורמה טלפון במשרד של ראובן גולדברג, יו"ר אירגון המח"ר 6248954-02 נא להגיע!! גם סטודנטים לפסיכולוגיה תואר שני, ראשון... נא להגיע! וגם מטופלים

שלום רב, רציתי לשאול האם הדבר נחשב "בריא" מבחינה פסיכולוגית לאישה? מה כולל התפקיד בעצם שיכול להיות מזיק? אני מרגישה שהיצר המיני הזה חזק בי מאוד והיתי רוצה לבטא אותו מבלי לעבוד בזנות. מה אתם אומרים? תודה רבה

אין קשר לזנות. לתפקיד סרוגייט מגיעות בד"כ נשים בעלות תואר אקדמי, או סטודנטיות לתואר שני בפסיכולוגיה, רפואה, עבודה סוציאלית וכו' שיש להן אורינטציה לטיפול, בריאות נפשית, יציבות רגשית, פתיחות מינית, מודעות והבנה בנושא... וכו'... תקראי משהו מעניין שכתבה סרוגייט בפורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=385&a=23441&c=2740

שלום מאני, אני לא מספיק מכירה את תפקיד הסרוגייט, אך נראה לי שההפניות שקיבלת מ- G מועילות ביותר. צר לי שאיני יכולה להוסיף עוד מידע, אורנה ראובן-מגריל

על רעיון להתחתן את חשבת פעם?בעלך ישמח מאוד מהיצר שלך וישמח אותך...

שלום אני בת 24,אנחנו חמישה אחים להורים גרושים כבר 3 שנים,מה שאני רוצה להגיד שלא חוויתי מערכת יחסים בכלל,ואם היה אז ממש לתקופה קצרה,בקיצור אני מרגישה בדידות נוראה שלא יכולה עוד לסבול אותה,אני זקוקה להרבה אהבה ,חום,שלא קיבלתי מהבית האווירה היתה נטולה רגשות,ותמיד אמא רצתה שנהיה מושלמים,וציפתה יותר מדי מהילדים וכך אכן היה,אני לא יודעת אבל אני כן מתעסקת בספורט ושם זה המקום הכי טוב בשבילי,אבל תמיד מרגישה חוסר במשהו ,אני אבודה עם עצמי, ההרגשה שאתה לבד עושה לי רע,במקרה שגם אין חברות אבל זה גם אני חושבת לא ממש יעזור, ולמרות שאני באה ממגזר שמרני,אני מאד רוצה לעבור לגור לבד,ופה אני אפסיד את היחסים עם הבית,לא יודעת עד כמה (כי זה לא מקובל על החברה שלנו) ויש לי מזה חרדה להיות עוד לבד,אבל מצד שני אני יודעת שאני אתפתח ואשתנה בצורה מסויימת, מה יעשה לי טוב,ויתן לי כבר הכוח להמשיך הלאה,? (אני גם לא מצליחה למצוא לעצמי כיוון לימודים או תחום עבודה קבוע שזה מאד מפריע לי,וכל הזמן מתעסקת במחשבה אם למשל אין מה לעשות במשך היום,מפחדת מחוסר מעשה)

שלום דינה, את שואלת את עצמך שאלות מורכבות וחשובות, שעוסקות בתחושת בדידות, ברצון למגע אנושי חם ומתאים, בשאיפה להתפתח ולמצוא את דרכך. לעיתים קרובות לוקח לנו שנים לחפש את התשובות, ואני יודעת שזה קשה לשאת את אי הידיעה. כתבת שאת מתעסקת בספורט, ושזה מקום טוב בשבילך. נראה לי נכון לחפש עוד תחומים וקשרים בהם את מצליחה לקבל את התחושה הטובה הזאת. נסי להוסיף עוד פעילות ועוד קשר חברי, ובהדרגה להקיף את עצמך בסביבה אוהדת ותומכת. כדאי שתדעי שתחושות כמו אלה שתיארת הן נושא מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי, ואולי תרצי להתנסות גם בזה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 44 כל החיים שלי , אני זוכרת פחד ממחלות אבל לאחרונה זה נעשה בלתי נסבל. אני בחרדה טוטאלית עד כדי כך שכש יש לי בעיה בריאותית כלשהי,(וברוך השם כל יום יש משהו אחר!) אני לא הולכת להבדק מהפחד שימצאו לי משהו. הבעיה שלי היר שאני עובדת במרפאה של קופת חולים כללית ואני נתקלת בכל מיני אנשים חולים בכל מיני מחלות קשות, וזה משפיע עלי מאוד לא לטובה: כל פעם שיש לי משהו, אני לא יכולה שלא להזכר במקרה זה או אחר , שהתגלה כמקרה קשה. אני לא יודעת מה לעשות: מצד אחד, אני לא יכולה לעזוב את העבודה, מצד שני, זה גורם לי לחרדות . מה עלי לעשות? איך לפתור את הבעיה?

את כנראה סובלת מסוג של חרדה המצריך טיפול פסיכולוגי. אם זה מפריע לך בחיי היום יום פני לטיפול. את יכולה גם דרך קופת חולים.

שלום חני, אני נוטה להסכים עם התגובה שקבלת, שהמצב שתיארת יטופל בצורה הטובה ביותר באמצעות פנייה אישית לאיש מקצוע. פני לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. במרבית המקרים מדובר בטיפול ממוקד, קצר יחסית ויעיל. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנוש,כללית קוב"ה ניחם אותי.נילחמתי והתפללתי על האור שבחיי.ראיתי את בעלי 8פעמים לפני שהחלתנו להתחתן.עוד כחצי שנה התחתנו ועוד אחרי כ4.5שנים יש לנו 3בנות אחי מתוקות בעולם.אני מתה על המשפחה שלי,יש לי בית שאני תמיד רוצה לחזור אליו.זה פשוט מתנה משמיים ואפילו נס.פשוט מאוד ניפגעתי ונישברתי אחרי שבקושי התאוששתי מהמשבר הקודם.עזרתם לי ונירגעתי,הפסקתי להתאבל על עצמי,ולהרגיש אייום מהצורך שלי בעזרה מיקצועית.גם חוויתי משהו חדש.הכאב עובר במקום בטוח תומך ומחבק,ועובר מהר.זה מרגש עד דמאות והכאב עף,מוזר כזה.הוא כאילו בהדרגה מתרחק ומתרחך עד שנשאר ברמה של רגישות והתרגשות.אני לא יודעת עד כמה אני רוצה נחמה בטיפול.אני יותר רוצה לא להרגיש את האבל הזה לעולם מה שלא יקרה לי בחיים.הרגשתי עד כמה אני עייפה אחרי הסערה הזות.שבת שלום ותזכי למצוות.לא יודעת איפה היתי עכשיו אילו זה לא היה נרגע.תודה לכם על האתר.הבנתי שאני מאושרת,באמת...

שלום חני, אני כותבת לך כאן גם בהמשך להודעה הקודמת שלך (על תחושת הבושה למול המחמאות שקיבלת על שירייך היפים...). אני באמת שמחה שאת מרגישה הקלה, וזה כל-כך חשוב לדעת שלפעמים המילים שלנו נוגעות ועוזרות. אבל אל תעצרי כאן, וקחי את הכוחות החדשים האלה גם לטיפול פרטני משלך. שבת שלום גם לך, אורנה

שלום, שמי אלה ואני בת 28, יש לי הפרעת אכילה - אנורקסיה כ - 15 שנים לוחצים עליי להתשפז ( בייחוד הרופאה שלי ) ואני לא מסוגלת לראות את עצמי באשפוז על רקע של הפרעות אכילה. לאחרונה אני מרגישה שאין לי כוחות לקום וזה לא משנה עם זה מהכיסא או מהמיטה, אין לי כוח לעלות ולרדת במדרגות אבל בכל זאת אני מתאמצת למרות שזה מאוד קשה.. האים יש דרך אחרת פרט לאישפוז??? הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה לא מוכנה לטפל בי בטענה שאני לא מתאימה לטיפול אמבולטורי וכי המצב שלי מצריך אשפוז דחוף.. אני לא יודעת מה לעשות.. אלה..

אלה,יקרה,הסיפור שלך נגע ללבי.קראתי אותו בכאב.ניכנסתי כדי לכתוב לאורנה והרגשתי שאני חייבת להגיב על הסיפור שלך.למרות לכל הכאב שבדבריך אני מרגישה שיש לך תיקווה כי את קוראת למה שקורה איתך התמודדות.תזכרי את זה.היה לך כנראה קשה לכתוב ששלחת הודעה ריקה אבל כתבת בסוף,תמשיכי כך.קשה לך לחשוב על אישפז על רקע של הפרעת אכילה.אני מתארת לעצמי כמה זה לא נעים לקבל טיפול נגד רצונך.תשמרי על עצמך...בבקשה...אולי אם אין דרך אחרת אפשר לקחת חברה שתהיה איתך או מישהו אחר קרוב,אם אין לך אפשר להתקשר לעזר מציון ולברר במה הם יוכלו לעזור לך.

אלה יקרה, אני יודעת שהמחשבה על אשפוז היא קשה ומרתיעה, אבל לפעמים זהו חלק חשוב מההבנה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות מעשה. את חולה כבר מספר רב של שנים (יותר ממחצית חייך!), ואולי זה באמת הזמן להיאחז ברצון להחלים בכל הכוח. ברמה הפרקטית, אפשר לבחון (בנוסף לבתי-חולים שונים) מרכזים פרטיים שנותנים טיפול כולל לבעיות של הפרעות אכילה. אבל בכל מקום שתבחרי - את תהיי זו שתצטרך להילחם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מיואשת מהחיים שלי. אני רווקה בת 32, כמעט ולא חוויתי קשר זוגי פורה ורציני, כזה שיוביל למגורים משותפים, או כזה שיהיה מספיק ארוך יותר מחודש.. אני רואה סביבי אנשים מכוערים, או מתוסבכים נפשית, חלשים, וכו', שלמרות הכל הצליחו לבנות לעצמם מסגרת משפחתית, להביא ילדים לעולם. ולי זה כואב. אני נאה מאוד, יש לי מקצוע טוב, ועדיין משהו לא מסתדר. אני מרגישה שיש לי נכות בנושא הזוגי, ואף איבדתי את הרצון והתקווה להמשיך לחפש. עשרות רבות של פגישות ודייטים, והכרויות לא רציניות שבסיסן היה רק סקס. אם מצאתי עם מישהו חיבור ריגשי, אז הייתה חסרה שם המשיכה הפיזית.. אני מרגישה גאז בניוטרל. בא לי להוריד לחץ, להפסיק להתאמץ, אבל זה קורע אותי.. האם גם אני אדע אושר באהבה ובבניית תא משפחתי? בנתיים אני טובה רק לסקס, מסתבר.. לא הצלחתי לעורר עניין באף גבר עדיין, מעבר לכך..

שלום מתוסכלת, בניית קשר זוגי והקמת משפחה נמצאים במוקד העניין בשלב החיים שבו את נמצאת, ואני מאוד יכולה להבין את תחושת האכזבה והייאוש כשזה לא מצליח. אחד הגורמים המתסכלים ביותר קשור למעגל השלילי שנוצר: כל אכזבה מביאה אותך להתנסות הבאה ממקום יותר כואב ופחות מאמין... אני חושבת שאחד הדברים שיכולים לעזור הוא לדבר על התחושות האלה במסגרת קבוצה טיפולית ליחסים בין-אישיים. בקבוצה כזו תוכלי לנסות להבין (בעזרת המנחים ובעזרת חברי הקבוצה האחרים) חלק מהסיבות לאי ההצלחה. וכמובן, זהו מקום מצויין להכיר גברים ונשים בגילך החולקים תסכול דומה. אשמח אם תכתבי עוד לגבי דעתך בנושא. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה וליאת יקרות,תודה שעזרתם לי לקבל את עצמי.תודה ששמעתם והגבתם על המצוקה שלי.תודה לאורנה על האמפתיה,הבנה ו"חיבוק".ליאתוש,תודה לך על הגישה השכלית הישרה.היה לי קשה,לא ידעתי שקוראים לזה "כואב" ולא ידעתי מה כואב לי ומה מלחיץ אותי.זה צף כתגובה על דבריכן.תודה על המקום ליפרוק ולהרגיש שאת לא לבד.אני רגישה יותר מהרגיל בישבילי,אך בטוח מרגישה יותר טוב.העיקר שאני מרגישה כוחות.הבנתי שאני בן אדם כמו כולם ומיקצועיות שלי לא נמדדת ביכולת להתמודד לבד עם כל מיני מצבים.מוזר,ממש חשבתי כך.היזכרתי לעצמי את מה שאני כל כך יודעת להסביר לאחרים:אין לנו בחירה חופשית על העבר ועל העתיד,כל זה בחסדי שמיים.אין תשובות על כל "למה?" ככל שאנחנו על פני האדמה.הבחירה החופשית היא אקטואלית רק כאן ועכשיו,הרגע.הרגע-הוא הזמן להחליט ולשנות.לא בחרנו את ההורים,את הילדות ואת קורות חיינו.לדעתי אנו בוחרים אך ורק איך אנו נהיה מהרגע הזה והלאה ומה נעשה.אני פונה לטיפול כדי לסגור כמה דברים בעבר שלא ביכולתי לסגור ללא עזרה בתיקווה שאם אני עוד פעם אשבר אני אתנהג וארגיש אחרת.חנוקה שמח!מה דעתכם? *** תקופת הםתיו-תקופת עלי שלכת. חצי צעד משמש לגשמים... תגידי את:למה את משתייכת? אך אין תשובה.רק שקט מביפנים... תגידי את:מתי יגיע חורף? ישפיע קצת על קצב שינויים... אך אין תשובה וזמן נישלך להורג... דרכים שלו לעוילום ניסתרים... בחיבה,חני(זה השם השני שלי)

חני - תודה על המילים החמות, ועל שיר יפיפה נוסף. אני מקווה שתמצאי מקום חם ומנחם גם בטיפול. אורנה

שלום, אני בת 32 עם 3 ילדים מקסימים, בריאה מאד אני היפוכונדרית ומבצעת בדיקות כלליות כולל צילומי חזה ואקו מידי שנה, כל כאב קטן מתבטא אצלי בחוסר מצב רוח ועצבנות כי אני מפחדת שזה משהו מסוכן ואז אני נכנסת לאתר זה ונרגעת כי יש עוד כמוני וטוב לדעת את זה, אני אומרת לעצמי שזה כלום ואם זה לא עוזר אז אני לוקחת חצי ואבן , יוצא לי לקחת חצי ואבן פעם בשבוע. החרדה שלי מתבטאת בפתאומיות אני מתחילה להרגיש חולשה ורעד ומפחדת שמישהו ישים לב בעבודה אני רצה לואבן וזה עוזר מאד. אני גם סובלת מחוסר בטחון לדבר עם אנשים ואני בישנית מאד אני מתפקדת בבית נהדר ועם בעלי הכל בסדר אמא למופת ועקרת בית טובה. החיים שלי משעממים עבודה בית וההפך. אין לי ולבעלי חברים ואין משפחה תומכת או מבקרת אותנו. רציתי לשאול אם יש משהו שאפר להקל עליו דרך מחשבה ובלי כדורים על הפרעות החרדה והבישנות שלי מה לעשות? ואל תפנה אותי לפסיכולוג כי אני בחיים לא אלך . יש לציין שקיבלתי את ההפרעה חרדה אחרי טראומת לידה של ביתי שיצאה בריאה ושלמה אני הייתי בסיכון. יש לציין כי גם אימי סבלה כל חייה מהפרעות חרדה. עוד שאלה קטנה אבל חשובה : האם אני יכולה בעתיד להשתגע מזה? זה הפחד שלי הכי גדול שישימו אותי במוסד למשוגעים ואני לא אראה את ילדיי כי אני חולה עליהם. או שההפרעות ימשיכו באותה מתכונת כל חיי? האם אפר להתרפא מהפרעת חרדה קלה? תודה זה חשוב לי מאד

שלום מילי, בהחלט אפשר להקל על הפרעות חרדה, אבל לצערי קשה לעשות זאת מבלי לפגוש איש מקצוע. אולי ירגיע אותך לדעת שהטיפול המומלץ לחרדה הוא יחסית קצר וממוקד (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ובנוסף כמובן שאפשר להיעזר בטיפול תרופתי נוגד חרדה (מעבר לחצי הוואבן שאת לוקחת). ולא, אין כל קשר לאובדן בוחן מציאות ומסוכנות לעצמך ולסביבה, שבעטיים מאשפזים אנשים לטיפול בבתי חולים פסיכיאטרים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא מבינה את זה... אם בנאדם מרגיש ממש רע עם עצמו וניסה מיליון שיטות טיפול ושום דבר לא עזר והוא מחליט שהדבר הטוב ביותר לעשות זה למות. אז מה הבעיה? למה אסור למות?

כי ערך החיים הוא מקודש. נשמע קלישאה אבל זה נכון. כי אנחנו כבני אדם לא מוותרים ולא רוצים להיפרד מאף חבר/ה שלנו. אנחנו רוצים לעזור לכל אחד שקשה לו להתגבר ולהישאר איתנו. כי אין דרך חזרה משם. הרבה אנשים שרצו למות ומצאו בסוף את הדרך לחיים מאושרים יותר, טוענים שמזל שנשארו בחיים. כי בטוח יש דרך או טיפול שיכול לעזור, פשוט לוקח לפעמים יותר זמן למצוא אותם. כי המצבים האלה הם קשים, אבל הם חלק מהדרך ומתהליך הלמידה. כי כשנמצאים בקרקעית ובתהומות לא מבינים את כל הנ"ל, ולכן לא נכון לתת לאדם במצב כזה להחליט החלטות שאין מהן דרך חזרה. ואת כל זה אני מרשה לעצמי להגיד, דווקא משום שהייתי שם, ושאלתי את כל השאלות האלה, והיום , אחרי טיפול מוצלח אני מאושרת. כל בוקר מחדש. אני שולחת לך חיבוק גדול. זה מה שהכי הייתי צריכה כשאני רציתי להיעלם. בהצלחה. ענתי

כי אין דרך חזרה. מהכל אפשר לחזור, לשנות, לעבור. ורק משם אף אחד לא חזר. וחוץ מזה כולנו בסוף נגיע לשם, אז בואי ניתן לטבע לעשות את שלו ולא נחליט בשבילו.. מחבקת אותך, נענע

אני בזהירות אגיד לך שאם את שואלת את יודעת שמשהו בך לא רוצה למות.כך ניברא אדם(לא איחפת לי אם תכעסי שאני "דוסית").חשבות חיי אדם זה ערך בסיסי בעולם.תבדקי בעצמך שאם זה לא יהיה כך העולם יהפוך להיות תוהו-ווהו,תעשי מאמץ שכלי.פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.היו לי זמנים שהתפללתי שקוב"ה יקח אותי חזרה,שלא ביקשתי להוולד.לא ידעתי מה לא נותן לי למות.עכשיו אני בטוחה שזה בריאות הנפש...את יודעת מה עזר לי אז ותמיד עוזר כשאני מרגישה שאני מעדיפה לא לחיות מאשר להרגיש?הבנתי פעם כשהיתי בבור ללא תחתית ונפש חיה לא ידע על זה,(ואפילו אם ידע זה לא היה עוזר לי),הבנתי משהו נורא נורא כואב שאף אחד לא יוכל לעזור לי!ממש ככה!רק אני בעצמי יכולה לעזור לעצמי,ולהעזר בשיטת טיפול כלשהי...טיפול לא יכול לשנות אותך ואת חייך,את יכולה רק להעזר בטיפול ולשנות.למה לשנות?כאילו,למה שווה להשקיע?לדעתי כי לרצות למות זה נורא כואב...לא יודעת על מה את מדברת,לא יודעת האם מה שכתבתי קשור לסיפור שלך,פשוט שיתפתי אותך ואולי תמצאי עיניין בזה.נילחמתי על עצמי וגיליתי למה אסור למות...לא וויטרתי...תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך.

אורטל יקרה, אני לא חושבת ש"אסור" למות. לאורך החיים שלנו אנחנו בוחרים כל מיני דרכים להתמודד עם הכאבים שלנו, שלפעמים הם באמת בלתי נסבלים. בדומה לכותבות האחרות, אני מצטרפת לתחושה שבבחירה להמשיך להתמודד יש אומץ ותקווה (גם אם רק שארית של תקווה...) לימים טובים יותר. אני מקווה שבקרוב תחושי הקלה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

אורטל שלום רב לך, אם נניח לרגע לדת ולאמונה, הרי שלא מדובר על "מותר או אסור" (ואגב, בעשרת הדיברות לא נכתב "אל תרצח את עצמך"), אך מחשבות אלו על חיים, מוות, התאבדות הן נחלתו של כל אדם, אי-פה אי-שם במהלך חייו, כאשר אנו בדאון, משבר וכו'. יש מצבים שאפילו מזמינים מחשבות כאלה (פרנקל אומר ב"אדם מחפש משמעות": "יש מצבים שבהם אם אינכם יוצאים מן הדעת, סימן שאין לכם דעת"), אולם כאשר הן נותרות בתחום החשיבה, וגם זה במינון סביר, אדם יכול להחשיב עצמו כנמצא ב"חוג לפילוסופיה מעשית". בתור ילדים ציפינו כי התשובות על שאלותינו יסופקו ע"י עולם המבוגרים. בבגרותינו אנו חייבים לחפש את התשובות בעצמנו ובתוך עצמנו. אך זה לא אומר שאיננו יכולים לשתף אחרים בהתלבטויותינו הקיומיות. ככל שמשתפים אנשים בעלי אוזן קשבת - כן יוטב. בד בבד, חבקי את עצמך באהבה, קבלה ופיוס. בברכה , סמי ארגון

בהמשך לתגובות של האחרים (אשר ריגשו אותי), אני חושבת שהידיעה שהרבה אנשים אחרים גם הם היו בתחתית וחשבו על אפשרות המוות, והיום הם רואים את החיים בעיניים אחרות, עוזרת קצת להתמודד עם הכאב, לא? כנראה שהכאב הוא חלק מהחיים (לפחות של חלקנו), וגם אם הוא בלתי נסבל לפעמים, אני חושבת שאולי חלקנו (ואולי כלנו) לא מסוגלים למצוא את המשמעות של חיינו (האינדיבידואלית לכל אדם ואדם) בלעדיו.

שלום רב למומחים היקרים!ראשית אני רוצה לומר לכם שאתם מדהימים כל אחד בדרכו ואני מאוד נהנת מהפורום הנהדר!טוב אז עכשיו זה הולך ככה:אני בחורה בת 22 והפסקתי עכשיו עבודה של משרה מלאה לאחר 3 שנים ,נרשמתי למכינה של לפני תחום שאני חושבת אולי לעסוק בו אבל פתאום מוצאת את עצמי מהרהרת כמעט בכל דבר שאני עושה אני עובדת בתחום המכירות לאחר 7 שנים של עבודה בסתחום זה ואני לא יודעת אם אני רוצה בכך ואם זה עושה לי טוב כרגע כי אני די שחוקה מהתחום אבל מצד אחד אני צריכה משרה חלקית ואני לא יודעת בדיוק במה עוד אני יכולה לעסוק וםתאום עולה השאלה האם אני בכלל יכולה להרשות לעצמי לעבוד בחלקית כי אין בדיוק מי שיפרנס או יעזור לי אז ככה שזה ממש בעייתי אני מוצאת את עצמי בחוסר חשק לעשות משהו עם חיי ומרגישה על כך זוועה כי הבטחתי לעצמי מאז שאני זוכרת את עצמי שאני חייבת להצליח בפרט אחרי שההורים שלי לא הצליחו אני ממש אובדת עצות לא יודעת איך ומאיפה אני די חסרת אנרגיות ממש בלי מוטיבציה ועל כל יום שעובר אני פשוט כואבת יותר אשמח לעצות מקמועיות בברכה ותודה מראש על ההקשבה!

היי ירין קראתי את מכתבך ולעניות דעתי עלייך להתרכז עכשיו במציאת עבודה לא חשוב אם משרה חלקית או מלאה העיקר שלא תשבי בבית ותגרמי לעצמך לחשוב.צאי לעבוד בכל עבודה לא בהכרח מכירות יש המון עבודות שבחורה בגילך יכולה למצוא.... לגבי הלימודים יש לך עוד זמן עד אוקטובר בינתיים כדאי למצוא עבודה להיות בין אנשים את לא יודעת כמה זה יעזור לך וגם ישפר את מצבך הכלכלי. בהצלחה ואני משוכנעת שאת תצליחי שלך חן

ירין יקרה, ראשית, תודה על המילים החמות (גם אני חושבת שזה נחמד שלכל אחד ואחת ממנהלי הפורום יש סגנון מעט אחר במתן התשובות...). ולעניין עצמו - כתבת שלמרות גילך הצעיר את אחראית כבר מספר שנים לפרנסתך, ונשמע שאת עושה זאת ברצינות ומתוך מחויבות עמוקה. בתקופה האחרונה החלטת להירשם ללימודים, ואני מבינה מדברייך שבאיזשהו אופן זה מפר את האיזון: פתאום כבר לא ברור אם כדאי להמשיך לעבוד בתחום שלך, והאם זה יהיה בסדר ברמה של משרה חלקית. כל זה באמת יכול להיות מאוד מבלבל, ולעורר שאלות לגבי הזהות המקצועית שלך. אני חושבת שכדאי להקדיש מחשבה לאופן בו התעצבה הזהות המקצועית שלך עד כה: כיצד בחרת בתחום המכירות? האם "התגלגלת" אליו או רצית בו? מה סיפק אותך לאורך שנות העבודה האחרונות ומה תיסכל אותך? באופן דומה, כדאי לחשוב על תחום הלימודים שבחרת: מה משקפת הבחירה הזו? היכן את רואה את עצמך בעוד מספר שנים, והאם לימודים אלה מובילים אותך לשם? אני חושבת שאם תהרהרי בשאלות אלה ואחרות ברצינות, תוכלי להבין בצורה יותר מעמיקה את הבחירות וההחלטות שעשית. מהניסיון שלי מאוד מוצלח לעשות תהליך כזה בליווי של פסיכולוג ייעוצי, שמתמחה בהכוונה לימודית ומקצועית. באוניברסיטאות יש מרכזים מצויינים שעוסקים במיוחד בזה. המון הצלחה (ואל תשכחי לעדכן אותנו), אורנה ראובן-מגריל