פורום פסיכולוגיה קלינית

תקראי את השיר שלי.מה את אומרת על מה שכתבתי השבוע בפורום.אני שוקלת לפנות לטיפול ובנתיים איכשהו הפורום הוציא אותי מהאבל על התיקוות שנקברו.מעניין למה הם מחפסים את נפשי כדי למות,יש ביתי קברות אחרים בעיר.אם בלי ציניות אני יותר בלחץ ופחות באבל.

חני יקרה, קראתי את השיר המרגש שכתבת, וגם את ההודעות שהשארת במשך השבוע. חלק מהזמן נשמעת לי כל-כך נסערת, ובחלק אחר מהזמן הרגשתי שאת מוצאת איזשהו חיבור ונחמה. אני שמחה שהפורום תמך בך בשבוע האחרון (וכפי שראיתי, גם את תמכת באחרים), אבל זה לא יכול להיות תחליף לטיפול פרטני. אני כל-כך מקווה שתפרגני את זה לעצמך. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

האם בכדי שחוויית הטיפול תיהיה "הולמת" חייבים לבכות בטיפול? מה אם אני כבר שנתיים בטיפול "מאוהבת" במטפלת שלי (ומתה מזה..) ולא מצליחה להביא את הצד הזה שבי בפניה. האם זה אומר שהטיפול לא טוב? האם זה אומר שאני צריכה ללכת למטפלת אחרת? מה דעתך תודה מראש חג שמח ניבה

שלום ניבה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה "חווית טיפול הולמת", אבל נדמה לי שאין בטיפול שום דבר שהוא חובה. יש אנשים שמרבים לבכות בטיפול, ויש אנשים שלא. יש מי שבוכים בדמעות ויש מי שבוכים במילים, בשתיקות, בחיוכים, בכעסים. אני מאמינה שמטופל שמסוגל להתעסק באופן אותנטי ומלא ברגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו, יוכל להרוויח מאד מטיפול. בכולנו יש אזורים אפלוליים, עמם קשה לנו יותר להתמודד, ויש לצפות להבדלים בינאישיים ברמת הפתיחות לחוויה, ולתת לעצמנו את הזמן. לא בטוח שהקושי להביא את 'הצד הזה' (איזה?) קשור בהכרח למטפלת שלך או לתגובותיה. נסי לחשוב מול אילו דמויות את כן מצליחה לבכות, ומדוע. לילה טוב ליאת

ליאת תודה על תגובתך. העניין הוא שאני לא מצליחה לבכות מול אף אחד , גם לא מול עצמי.. כשאני לבד ומתחילה לבכות, אני די מהר נחסמת "ויורדת על עצמי" וכך מפסיקה מיד. כל חיי בכו בפני, אני הייתי הכתף לכולם, גם היום, אבל פחות, מתוך בחירה. .. תארי לך שאבא שלי מסוגל לבכות לפני ואני לא . ממש היפוך תפקידים, אבל זה היה תמיד, תמיד הייתי שם בשביל כולם... הורי היו אנשים שאסור שידעו שכואב, וגם אם יש חוויה של כאב, צריך להסתיר, להכחיש, להאמין שיעבור, לצחוק... היום אני מסתכלת עליהם ממקום אחר, מקבלת אותם על היותם הוריי בדרכם היחודית להם , לא שופטת ואפילו אני חושבת, אפילו לא כועסת. מצליחה לראות גם צדדים חיוביים (סוף סוף) בהם, אפילו גם חיוכים ... העניין הוא שאני מסתובבת עם גוש ענק בגרון, גוש חונק ובזמן האחרון הוא מעמיס עלי כל כך ולא מרפה... אני נחנקת ולא יודעת איך להקל על עצמי... ולכן חשבתי אולי שאלו הדמעות הלא - יורדות.. מה דעתך תודה מראש ניבה

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

שלום, הייתי שמחה לדעת מה ההבדל בין פיסוכולוג לבים פסיכולוג קליני? אני מחפשת איש מקצוע שיכול לעזור לי בעיקר בבעיות של אינטימיות.

שלום איריס, לפסיכולוגיה, כענף רחב, יש לא מעט תת-תחומים ותת-התמחויות, בהן הפסיכולוגיה החינוכית, הארגונית, התעסוקתית, ההתפתחותית, הרפואית, ואולי עוד... 'פסיכולוג קליני' הוא מי שסיים את ההתמחות הקלינית (ארבע שנים) ועבר את בחינת ההתמחות. ככלל, הענף הקליני עוסק באבחון וטיפול בבעיות הנפש השונות. 'פסיכולוג' הוא מי שרשום בפנקס הפסיכולוגים וקיבל רשיון לעסוק בפסיכולוגיה, אך טרם סיים את תקופת ההתמחות (או בחר לוותר עליה). לטיפול בבעיה שאת מציגה, אכן מתאים פסיכולוג במומחיות קלינית. בברכה ליאת

אני צריכה עזרה!!! אני בדיכאון בזמן האחרון נמאס לי מהחוסר בטחון שלי אני תמיד מתביישת בחברת אנשים ולדבר איתם אני פוחדת להגיד דברים כי אולי אנשים יצחקו עליי.בעבודה אני נורא מתביישת לדבר עים אנשים וזה הורג אותי.אני יכולה לעשות עבודה טובה כי אני עובדת טובה אבל חוסר הבטחון דופק אותי.תמיד נראה לי שאנשים דואגים לי ומרחמים עליי כי אני נראת חסרת אונים לפעמים וזה מרוב שאני מתביישת. מה אפשר לעשות? יש לזה טיפול?

ערב טוב, חנוכה הוא בהחלט זמן טוב לחולל ניסים ונפלאות, או לפחות להתחיל ולהניע שינוי. חרדה חברתית היא בעיה מוכרת, שאפשר וכדאי לטפל בה בעזרת פסיכולוג מיומן. במסגרת הטיפול הפסיכולוגי תוכלי לעסוק לא רק בחרדה ובביישנות, אלא גם בשאלות של דימוי עצמי והערכה עצמית. מאחלת לך דרך צלחה וחג שמח ליאת

ליאת תודה על תשובתך. איזה פסיכולוג מטפל בחרדה חברתית? האם פסיכולוג קוגנטיבי-התנהגותי או קליני תודה

לאחותי הייתה בגיל 4- 5 בערך בעיה קטנה בהגיית האות ל שהגתה כנ , יש לציין שהאות הופיעה בשמה ובשם משפחתה, אמא שלי הייתה צעירה ולא מנוסה וחרדה כנראה להשתלבות הילדה בחברה ומבלי שידעה שזה דבר שקורה להרבה ילדים ועל קלינאי תקשורת חשבה שבתה לא נורמלית ומבלי להיוועץ עם רופא משפחה שאולי היה מפנה אותה לקלינאי ואולי היה אומר לה לחכות עם זה לקחה אותה לעזרה שהייתה ליד הבית ובחינם-לאגודת ניצן-לילדים לקויי למידה עם קשיי הסתגלותכשאז עוד היו לה כמה חברות . ובנוסף לקינוח השאירה אותה שנה בגן כי היא לא מספיק מפותחת שכלית לכיתה א לעניות דעתה. ובכל מקרה גם ככה להורים שלי אין השכלה גבוהה וגם להם אין הרבה ביטחון , אבא שלי פועל פשוט והיא עקרת בית. מה שקרה זה שאחותי עלתה לכיתה א מלאה בפחדים ובתחושת חריגות עצומה, מדוכאת כשבטחונה העצמי הרבה מתחת לאפס לא רוצה ללמוד וחוששת כך שאפילו כתב היד שלה לא קריא ומלאה בתסביכים פסיכולוגיים שסוחבת שנים רבות ומדברת על חוויותיה הקשות בבית ספר עם אימי שעות אחרי בית ספר והיא מצידה טוחנת לה את המוח בפסיכולוגיה בגרוש שלא מובילה לשום מקום ועוד מדכאת אותה עוד יותר והופכת את הילה הקטנה והתלויה בה לאיזו מופרעת פסיכופטית שאין לה שום סיכוי בחיים, אפילו אני שלמרות שהשתדלתי לחיות והיו לי כמה חברות כשהייתי חוזרת מהבית ספר ושומעת את הדברי דיכאון המשעממים והחסרי תועלת סבלתי מזה ולא יכולתי לקיים חיים ממש נורמלים.ישבתי כמו זומבי מול ערוץ הילדים כששתיהן ברקע מפריעות לי.ואין לי מקום בשיחה איתם כי אצלי הכל בסדר.היום אחותי גדולה וכשאני פתאום קוראת באינטרנט על זה אני נזכרת בה ואנ ימבינה שאמא שלי אני לא יודעת אם אפילו קצת בשל רוע תייגה את הבת הדי נורמלית שלה לפני שהיה לה בכל סיכוי להתפתח באמת לפחות חברתית.כיום אחותי לא חיה איתנו אלא משפחה קרובה רחוקה ומשכילה אימצה אותה שתעזור לה בגידול הילדים המקסימים והיא לא בקשר איתנו בכלל ובצדק.ואני מקווה שיהיה לה עתיד משם ואני שגם תמיד לא קיבלתי אותה כי היינו באותו בית ספר והתביישתי ופחדתי שייתרחקו ממני בגללה מרגישה היום שאיבדתי דבר מאוד יקר- אחות מקסימה שתלווה אותי בחיים. יש לציין שגם אבא שלי שגדל בקיבוץ סבל כביכול אחרי חתונתם מבעיות נפשיות שאני לא יודעת בדיוק מה עבר עליו או דיכאון או OCD ואמו אישפזה אותו ואמא שלי כבכיכול הצילה אותו שהכריחה אותו ללכת לעבוד והולידה לו ילדים- הבן אדם לא מסוגל לפתוח עיתון,אני חושבת שזה תרם חלק נכבד ליחס שלה אל אחותי והחוסר אמונה בה והחרדה ואני מרגישה שהיא אפילו קצת נהנית כביכול מהדיכאון והאומללות של אחותי מעין נקמה מתוקה באבי שכביכול סידר אותה והיא גם שונאת אותו זה ברור.ומתנקמת דרך הילדים. בקיצור היא דפקה לאחותי את החיים שכיום בת 23 ובחיים לא חוותה חוויות כמו של אהבה וחבר ראשון עד היום, אני מתמלאת רחמים.... יש לציין שגם אני לא במצב כ"כ טוב משום בחינה כיום אבל לי יש סיבות אחרות...ואני מטפלת בעצמי.ומזיזה דברים

ערב טוב, לא כולנו גדלנו, כנראה, בגן העדן של ילדות, ויש מי שסוחבים איתם זכרונות כמשא כבד. מסתבר שגם להיות 'הילדה הטובה' זה לא תמיד קל ונעים. טוב לקרוא שאת מצליחה לטפל בעצמך ולהתקדם למרות הכל, אל מציאות טובה יותר. חג חנוכה שמח ליאת

מה אני עושה?באה לפסיכולוגית ואומרת:"הי,אני במצוקה מדי פעם במהלך היום.אבל עכשיו אני בסדר.מדי פעם אני רגישה וכואבת,מתאנלת על שבירת חלומותאי הוורודים.אני גם עדיין בתהליך של מעבר תרבותי,אני גם קצת בין הכיסאות מבחינה חברתית עדיין,אני גם 8חודשים אחרי לידה .שתי החברות הטובות שלי בשליחות,אין לי משפחה בארץ,אני אחרי משבר שכיבס את נפשי על רתיחה ועל תגעי בפצעים שלא יפתחו ושאני לא אמות!אחי הקטן (בן 19עכשיו)חיפס את עצמו כאן בארץ 4שנים בין המסגרות והיתי איתו בכל ההסתבחויות שלו,תואר ביועץ חינוכי עזר לי בזה,התבגר הבחורג'יק ,השתנה,עזב שטויות והתגייס היום(!)אני 4.5שנים אחרי חתונה ויש לי 3סופגניות עם לחיים אכי מתוקות בעולם.אם אני לא עובדת ומסיבות כלכליות לא יכולה להתחיל תואר שני עכשיו אז אני אדם פעיל וחברמן כמעט לא יוצאת מהבית.אני מתנדבת פעם בשבוע בערב בקו סיוע(ולא יכולה לעזור לעצמי)לא איחפת לי שיכירו אותי,אני לא מספרת על העבר הפלילי.זה סוג של הגנה,אנ י יודעת...אני סך הכל בן אדם...ולא מאכי חזקים והיציבים בעולמינו...הגיוני שפיטורים וצעקות של המנהלת שהינו איתה ממש ידידות(למדנו קורס ביחד) שברו אותי.זה יגיע בדיוק בזמן ובנקודה הרגישה של חני כמו שאת מבינה.הרי מטפלת לא תהיה לי חברה.הגיוני שקשה לי ולא נראה לי שיש לי כוחות להתחיל עם שינויים,אני כל כך עייפה פיזית ונפשית.ליאת,יקרה,באמת תסבירי מה יכול לתת לי טיפול.אני פוחדת שמטפלת תגיד שאני בסדר וסתם באתי שזה תגובה נורמלית על המצב.חברות שלי שהם בגילי נוסעות הביתה לפעמים לשאוב את הכוחות,גם שחסר לי את זה זה די נורמלי.בכנות,מהלב,תעזרי לי,הסתבכתי.

חני שוב שלום, לא איבדתי את הסבלנות, אלא שקשה להניח שאוכל מכאן לסייע לך באופן ממשי. תשובה בפורום, אמפתית ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף את הקשר הטיפולי המכיל והחם, אותו את כל כך מבקשת. לא כל טיפול כרוך בהכרח בעיבוד או הצפה של חוויות עבר. לפעמים אדם זקוק בזמן נתון לאוזן קשבת ולתמיכה. אני חושבת שאת יכולה להפיק תועלת רבה מקשר כזה. כמו שאמרת יפה, למרות כל כישורייך וכוחותייך, את בסך הכל בנאדם, ואחרי כל התלאות של השנים האחרונות, זה בהחלט 'חוקי' לקבל עזרה. בהצלחה ליאת

למה? למה אני חותכת את עצמי? אני מניחה שיש הרבה סיבות והן משתנות בהתאם לנסיבות ולרגשות. -להעביר כאב קשה מנשוא כאשר אני מוצפת רגשות שליליים. -להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי. כאב, שמבחינתי, הרבה יותר קל להתמודד איתו. -להרגיש שאני קיימת, שאני חיה. החתכים היפים שלי, שאני אוהבת להסתכל עליהם, מזכירים לי שאני עדיין חיה. -להרגיש משהו, כל דבר. הריקנות זה דבר כמעט נורא כמו הצפה רגשית. מרגישים שמשהו חסר מבפנים, שיש ריק בתוך הגוף וזה משגע. חייבים להרגיש כדי לא לטבוע בתוך הכלום הנוראי הזה. -להעניש את עצמי. הרבה פעמים זאת הסיבה העיקרית. לא מגיע לי להעביר יום בלי שיהיה איזשהו עונש. יום בלי עונש גורם לי להרגיש אשמה. אני חייבת להעניש את עצמי כי זה כ"כ מגיע לי. אני מעבירה את כל הדברים הרעים שאמרו ושאומרים לי או שאני חושבת שחושבים עלי לפציעה עצמית כי הם צודקים ולכן מגיע לי עונש. אני כשלון, טיפשה, דפוקה, יצור מעוות. אני צריכה, חייבת, לסבול, להיענש. לא בגלל שאני רוצה אלא כי זה פשוט מגיע לי. אני אשמה. -זה עושה אותי מיוחדת. סוד קטן שאף אחד כמעט לא יודע עליו. זה נותן לי הרגשה שאני שונה, אבל הפעם במובן חיובי. -מחאה פרטית. זעקה שמילים ממשיות לא יכולות לעזור בה. רק מילים שחקוקות על העור יכולות להביע את הכל. -בשביל הריגוש, לעשות משהו שאסור לעשות. -להרגיש שליטה. שליטה על זה שיותר לא יוכלו לגעת בי, להתעלם ממני, לצעוק עלי, לקלל אותי, לזרוק עלי דברים, לדחוף אותי ובעיקר להאשים אותי ב-ה-כ-ל. בדברים שאין לי שליטה עליהם. אבל עכשיו יש לי שליטה עליהם. אנשים אחרים לא יוכלו להכאיב לי יותר ממה שאני מכאיבה לעצמי. הכאב שלי נשלט אך ורק על ידי. זה מרגיע. עם זה אפשר להתמודד. -כדי לחיות. אני לא רוצה לחיות, אבל לפעמים, ובעיקר שאני חותכת את עצמי, אני גם לא רוצה למות. אני קוראת לזה "הישרדות". ...השאלה הבאה היא איך אפשר להפסיק עם זה? ואולי גם למה?...

ערב טוב, התיאור שלך חי, חד וחותך, ומלמד על מצוקה קשה ביותר. נוצר רושם של מודעות רבה למניעים ולנסיבות שמאחורי הפגיעה בעצמך. אני יכולה להניח בזהירות שהיה לך כבר קשר טיפולי כלשהו. איני מכירה דרך טובה יותר מטיפול דינמי אינטנסיבי וממושך, להתמודדות עם מצבך. על השאלה 'למה?' ענית בעצמך - כי אינך רוצה למות. מאחלת לך שתצליחי למרות הכל לחמול על עצמך, ולהתמיד בטיפול עד להטבה במצבך. חג אורים שמח ליאת

אני בן 21 וכל מה שאני חושב קורה לי..בגיל צעיר חשבתי שיש לי נשירה והיתה לי נשירה.. שעישנתי הייתי מחפש רעד בידיים ויש לי עד היום רעד בידיים.. ומאצבע שקפצה לי וחרדה מזה..יש לי פסיקולציות בכל הגוף.. עכשיו אני חושב על גידול בראש ומרגיש כאבי ראש עצומים וקראתי על הסימפטופים ויש לי אותם??....זה אומר שזה הגיוני?????????............... איך אני הופך לבן אדם רגיל? למה החיים קשים?

ערב טוב, אנשים חרדים נוטים לתת גם לגירוי תמים (אצבע קופצת, רעד בידיים או כאב ראש) פרשנות קטסטרופלית, ולראות בהם רמז למחלה קשה אפשרית. כתוצאה מהחרדה, ממש כמו שאתה מתאר, הכאב (או הרעד) מתגברים, ובאופן מעגלי גם החרדה מזנקת. כדי לא להמשיך את הסחרור החרדתי, או לפחות כדי לצמצם אותו לרמות נשלטות, כדאי מאד לפנות להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להמליץ על טיפול מתאים. בברכת חג שמח והרבה בריאות ליאת

חג שמח לכולם!אולי התחלתי להתאושש ולהבין שמנהלת שהשתמשה בי ופיטרה ואחרי זה תלתה עלי את כל הבגים שלה לא אמורה להכתיב לי מה לחשוב על עצמי.אנשים תמיד אהבו אותי ואוהבים בכל מקום.לא שווה להתאבד ביגלל זה ולהתאבל גם.מספיק התאבלתי כשהיה צריך...אני מאחלת לכולכם מכל הלב שנרות חנוקה יאירו את דרככם ויחמם את נפשכם ..ומקווה שזה יקרה גם אצלי...

חני יקרה, קראתי בעניין ובכאב את התכתובת שלך עם אורנה וליאת ואני חושבת שהגעת היום למסקנה הנכונה: אסור לך לתת לאדם אחד שפגשת בחיים, גם אם פגע בך מאוד, לערער אותך באופן כזה, שתטילי ספק בעצמך ובכל השגייך. כי מבעד למצוקה שאת נמצאת בה ולכאב שבכתיבתך, מנצנצות להן כל ההצלחות שהיו לך בשנים האחרונות: רכישת שפה ותרבות חדשות, מציאת בן זוג, שלושה ילדים, אהובה בכל מקום (כך את מעידה בעצמך). זה המון. את ההישגים האלה אל תתני לקחת ממך כל כך בקלות. אגב, מאוד התחברתי אלייך, בצורך הזה שלך, כאישה מבוגרת, בחיבוק חזק ובסיסי שישכיח ממך את צרות העולם. גם אני מרגישה כך לעיתים קרובות ולאחרונה יותר מתמיד. אז אני מאחלת לך שתתחזקי ושתמצאי לך את החיבוק הזה שאז כל כך זקוקה לו. חג שמח שיהיה לך, יעלה

חני, לא נותר לי אלא להצטרף לדבריה של יעלה, המזכירים לך את נקודות האור בחייך. חזקי ואמצי ליאת

שלום רב, חברה שיתפה אותי לא מזמן בפוביה שיש לילדתה (שעלתה לא מזמן לכיתה א') מכלבים, אשר היא "סוחבת" אותה מאז היתה קטנה יותר, וראתה שני כלבים המגרש משחקים רבים בינהם, ונבעתה. האם ניתן להמליץ לי על טיפול יעיל לפוביה? ( יש להוריה בעיה כספית.), אבל אני משערת שאולי הם גם לא מבינים את החשיבות הרבה לטיפול. תודה, נועה

שלום נועה, הטיפול היעיל בפוביות מסוג זה הוא קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר יחסית, ובתוצאות טובות למדי. מאחר ולא מדובר במשהו מאד דחוף, אפשר 'להיכנס לתור' במרפאה הציבורית באזור המגורים שלה. לפעמים גם במסגרת השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי) יש אנשים המתמחים בשיטות התנהגותיות, ושווה לבדוק עם פסיכולוגית ביה"ס. חג שמח ליאת

תודה

רציתי לאחל לך ולכל הגולשים בפורום חג אורים שמח המון אור ואהבה לכולם חן

למנהלי הפורום שלום אני בת 28 נשואה +2 בנות קטנות. לאחרונה יש לי פחד בלתי מוסבר מעין הרע ואני אפרט: אם קורה לי אירוע משמח אני מרגישה צורך לספר לכולם ולהשוויץ בו אבל מיד אח"כ אני מפחדת שאותו בנאדם שסיפרתי לו יקנא בי ואז יהיה עליי עין הרע.עקב מחשבותיי אני מאשימה בכל כישלון שלי את העין הרע ואת עצמי שסיפרתי לאנשים. רציתי לדעת מה דעתכם כפסיכולוגים על עין הרע האם אתם מאמינים בזה?

אני לא בטוחה שפסיכולוגים מאמינים בעין הרע במובן הקוסמי של כוחות על המשנים את הגורל, אבל הם בהחלט ובהחלט מאמינים בכוחה של האמונה בעין הרע. כלומר אם את מאמינה בעין הרע ואת אכן חוששת ש"השווצה" שלך תוביל לכישלון עתידי, עצם האמונה שלך תגדיל את הסיכויים שאכן תיכשלי - ככל שאנו בטוחים יותר בכישלון כך יש יותר סיכוי שהוא יקרה. ישנן השפעות רבות נוספות, כך למשל העיסוק המחשבתי בכישלון מגדילה את מידת הבולטות של אותו מאורע.כלומר אם את בטוחה שאת עתידה להיכשל במשהו, ואכן נכשלת קצת והצלחת קצת, בגלל שאת כרגע ממוקדת בכשלונות, תשימי לב אליהם יותר מאשר להצלחות ותתפסי את הכשלונות כיותר חמורים ויותר נפוצים מאשר אם לא היית מצפה להם כלל. זה לא שבאמת את נכשלת יותר, זה רק מרגיש ככה. לסיכום, גם אם אין מגיה שחורה, לאמונה בעין הרע בהחלט יש השפעה. בגלל שאת אומרת שיש שינוי אז תדעי שמחקרים מראים שאנשים נוטים יותר לאמונות בעין הרע בעת מצבי לחץ וחרדה. האם את בתקופה מלחיצה במיוחד?

כן אני חיה בסטרס.בין העבודה לגידול הבנות שלי.אני מרגישה שאני שחוקה. כל מקרה אני לוקחת כתורה מסיני ובכלל אני תמיד הייתי אדם לחוץ. האם את רואה קשר בין האמונה התפלה שלי לבין הלחץ?

למנהלי הפורום שלום אני בת 28 נשואה +2 בנות קטנות. לאחרונה יש לי פחד בלתי מוסבר מעין הרע ואני אפרט: אם קורה לי אירוע משמח אני מרגישה צורך לספר לכולם ולהשוויץ בו אבל מיד אח"כ אני מפחדת שאותו בנאדם שסיפרתי לו יקנא בי ואז יהיה עליי עין הרע.עקב מחשבותיי אני מאשימה בכל כישלון שלי את העין הרע ואת עצמי שסיפרתי לאנשים. רציתי לדעת מה דעתכם כפסיכולוגים על עין הרע האם אתם מאמינים בזה?

שלום אורית, הרבה אנשים משכילים ונאורים מוצאים את עצמם 'דופקים על עץ' או מסננים בשקט 'טפט טפו טפו' כשהם אומרים משהו טוב על בני משפחה יקרים. אצל כולנו קיים הפחד ממשהו רע שינחת פתאום, והפעולות הללו מעניקות סוג של אשליית שליטה. המחשבה על 'עין הרע' נותנת למאמין תחושה של משהו שאפשר לשלוט בו, לגרש אותו או לבטל את פגיעתו באמצעות לחשים, שום, וכמה יריקות... המציאות, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שרירותית למדי, ויכולתנו להשפיע על קטסטרופות פוטנציאליות היא מוגבלת. כמובן שאין בכך כדי לפטור אותנו מן האחריות הכוללת לדאוג לשלומנו ולבריאותנו, וכמובן לאיכות חיינו ולמשמעותם. חג שמח ליאת

שלום לכולם! פניתי לפורום עם בעיה שיש לבני ואמרו לי שאני צריכה פסיכולוג התנהגותי קוגנטיבי, מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב, מאזור ת לאביב רמת גן פתח תקוה והסביבה. תודה מירי

שלום מירי, תוכלי להיעזר באלפון המטפלים של איט"ה (האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי). כאן - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה וחג שמח ליאת

לילה שחור ורח קרה, תנסי להבין למה היא כה זרה, וכבדות נשמות, עם הקור נלחמות. ואת שוב בלבך מחפסת תשובות... למה?..מדוע?..איך?ולאן... לאן את הולכת?.. ומדוע את כאן?.. דמאות מלוחות על הדף נסרפות... עד שבוקר יגיע ואיתו נחמות... 26\12\05 אני אשתדל לשמור על עצמי,אורנה.אני אוהבת את החיים.פשוט נהיה לי to much.ואת שוב צודקת שצריך להזכיר לי את זה מידי פעם.אני רק התנשמתי ופיטרו אותי מעבודה.ליאת,אני אחשוב על הצעה שלך.שאילתי לשתיכן:האם זה בסדר שבגיל 28 אני יכולה "להוציא תועלת רבה מקשר עם אדם קרוב חם ושמכותי".אני לא ילדותית בחיים ובעצמי יודעת להיות סמכותית אם צריך בבית ובעבודה.מה עלי לעשות עם הילדה שבי שכל כך כואב לה כשאני נופלת ואין לה נחמה?..לנשום עמוק ולחכות לבוקר?..להסביר לה שהיא רוצה משהו שאינו קיים?..

שלום חני, תודה על השיתוף. אני חושבת שבכל גיל מגיע לאדם לקבל מקום מיטיב ומכיל עבור עצמו. לאור דברייך הנוגעים, והמצוקה העוברת בשיר שלך, אני שבה וממליצה לך לפנות ולקבל עזרה. חג שמח ליאת

נמאס לי, כל היום אני חושבת שאנשים עושים לי דווקא ומגיבה על כך ואז מגלה שטעיתי ואז אני ממש עושה לעצמי פדיחות עם זה עכשיו חשבתי בפורום אחר שאני בו שמישהי התחזתה אליי והתנפלתי עליה וכתבתי הודעה לצוות האתר ועשיתי לעצמי פדיחות וכולם חושבים שאני משוגעת עכשיו אני לא יודעת למה אני חושבת שאנשים עושים לי דווקא למה שמישהי תרצה להתחזות אליי אני מאוד מוכרת בפורום ההוא כבר הרבה זמן קבועה כבר המון זמן ועכשיו אני לא יכולה לרשום שם כי אני מתביישת בעצמי. זאת לא בעיה פסיכאטרית , הייתי בפסיכאטר ויש לי רק דיכאון . מאוד מציק לי ככה מה אני יעשה לא לרשום שם יותר מעצבן נורא

ערב טוב, הנטייה שלך לפרש באופן מוטעה או מעוות תגובות של אנשים כלפייך, מביאה אותך למקומות לא טובים. את יכולה לנסות לשבור את הדפוס האוטומטי הזה, ולהתאפק עם התגובות שלך, אם כי זה לא פשוט לעשות בלי עזרה. הדרך המבטיחה יותר, זה לפנות לקבל עזרה מקצועית (נכון: טיפול) שתתמקד בתקשורת הבינאישית שלך. עד אז, את יכולה להתאמן בפורום אותו עזבת, להופיע שם בשם אחר, ולנסות להתנהג ביתר סבלנות. זהו אחד מיתרונותיו הבולטים של המדיום, אז למה לא לנצל אותו? חג שמח ליאת

אני רואה שאת און ליין עכשיו ורציתי לכוון אותך לתגובה שרשמתי למטה בשרשור על המאמר. מקווה שלא פיספסתי אותך וסליחה שפתחתי נושא חדש (אני מפחדת שתברחי לי ואני אפספס אותך עד ליום רביעי)

היי דנה, מקווה שהצלחתי להשיב שם, באופן מספק. השעה באמת מאוחרת, ומחר יום עבודה! אהיה כאן גם מחר. תודה על הנוכחות הנעימה שלך כאן ולילה טוב ליאת

לליאת היקרה, אתמול התקשרתי לקו להורה כדי להתייעץ איתך בנוגע לבן שלי. ענתה לי מזכירה. מתי תהייה שם? בתודה מראש נעמי

היי נעמי, הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 9:00 ל- 15:00. אני עצמי עונה שם בימי ראשון. הטל: 03-6406888. אשמח להקשיב לך. את כמובן מוזמנת לפנות גם ביום רביעי (אם העניין דחוף). חג שמח ליאת

בשביל מה אתם הולכים לעבודה? אולי זה נשמע שאלה מוזרה.. ובכל אופן אני ממש לא סובלת את התחום שאני עוסקת בו. האם כל החיים כדי להתפרנס (שזו התשובה מדוע אני הולכת לעבודה) אני יצטרך 9 שעות להעביר בצורה כזו ? ואם כן זו תשובה מספקת פרנסה אז מה המשמעות של חיי להעביר בצורה כזו בשביל מה. אני באמצע שנות העשרים לחיי יש לי תחום וגובה משכורת שרבים היו שמחים לקבל, ובכל זאת רע לי. אני מצוינת בתחום הזה אבל משום מה הדברים שאני טובה בהם הם לוא דוקא הדברים שאני אוהבת.. אני חושבת על שינוי ואנשים שמסביבי לא מבינים מה אני רוצה, ומה מפריע לי בעיסוקי אני יודעת מה אני לא אוהבת שם.. אבל איך זה יתכן שדוקא הדברים שאני טובה בהם אני פחות אוהבת והתחומים שאני פחות טובה בהם הם מה שהייתי רוצה, ואולי זו התכונה לרצות מה שאין לי? ואיך ניתן להשלים אם מה שיש? אני מנסה ומנסה לשנע את עצמי שהשלמתי אם כל החלומות שלא יהיו אך מידי פעם זה בכל זאת פורץ החוצה.. ואני מגלה שלמרות שחשבתי שוותרתי ממש לא..

שלום רחל, היום ראו בחדשות מהנדס בניין ישראלי שנסע לסייע ללא תמורה לנפגעי הצונמי במזרח אסיה. בהמשך, באותה מהדורה, הראו שתי נשים, שאחרי שעות העבודה שלהן, הן עולות על מדי ליצן, ומשעשעות ילדים בבית החולים שניידר. כשראיתי אותם, חשבתי על הכוח שמניע אנשים כאלה, ויש לי הרגשה שגם אצלם התעורר הצורך לעשות משהו שמעבר לשעות העבודה האפורות, משהו שיעניק משמעות אמיתית ותחושת סיפוק. בני המזל שבנו, הצליחו למצוא מקצוע מכניס ומתגמל שגם מעניין אותם. יש לי הרגשה שהרוב המכריע יוצא לעבוד כדי להתפרנס, גם אם לא תמיד מתוך עניין וסיפוק רב. במצבים כאלה, יש חשיבות רבה מאד לשעות הפנאי, לחיי המשפחה, או למוקדי עניין נוספים מעבר למקצוע בו אנו עוסקים. וכמובן, לעולם עומדת לנו הזכות לבחור לעצמנו עיסוק מהנה ואהוב, גם אם במחיר הפחתה בשכרנו. במשוואה: כסף או בריאות נפשית, לא ברור משקלו של מי רב יותר. נזכרתי בפנייה ישנה של 'תותונת' שקבלה על ההכרח לקום כל בוקר לעבוד. אני מצרפת לכאן את תשובתי דאז, כחיזוק http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/522375/xFP/522410 אני מאחלת לך הרבה שנים של פרנסה טובה, עניין והנאה, ומקווה שתצליחי למצות את כישורייך בכל תחום בו תבחרי. חנוכה שמח ליאת

ליאת קראתי את השרשור שצרפת ותאמת אני מקנאה כל פעם מחדש שאני רואה אנשים בעבודות שונות שנהנים מחייהם ולא משנה מהו תחום עבודתם, ובדיוק הבעיה שלי להשלים עם המצב ולקבל אתו כמו שהוא. קשה לי לקבל את העובדה שעבודה הממלאה 9 שעות ביום והמטרה כדי להתפרנס ולומר לא נורא יש חשיבות בשעות הפנאי(כמה שעות כאלה נשארות) בשביל מה חיים, אני מנסה לומר זאת ולקבל והלוואי שהייתי מצליחה. אין לי חלום להיות עשירה נכון אני מפחדת מעוני וכשאני קוראת את הנתונים של דוח העוני אני אומרת לעצמי: מה את מתלוננת את צריכה להיות מאושרת, הבעיה שזה לא הולך במציאות.. אז אני יפנה ללמודים לתחום שאני יואהב והפחד שלי מה יהיה במשך הזמן הזה זה הרבה זמן אני ילמד בערך 7 שנים ומה אז.. האם האושר המיוחל שלי יגיע או שאין קשר כלל... יש אנשים שמאושרים תמיד ויש שצריכים ללמוד זאת ואני כנראה שייכת לאלו שצריכים פשוט להשלים וללמוד כיצד להיות מאושרים , אבל ללא הצלחה.

"אין כל החושך יכול לכבות נר אחד, אלא נר אחד מאיר את כל החושך" (חיים הזז) לכל באי הפורום ובני משפחותיהם, חג חנוכה שמח וחורף חמים ונעים. ליאת

לליאת, ולכל חברי הפורם, ברכת חג-לביבות מלבב ולבבי, מאחל סמי ארגון (חבר חדש ומחודש)

לכולם, חג שמח ונעים. מקווה שלכל אחד ואחת מכם יהיו הזדמנויות חגיגיות, חברתיות, משפחתיות וקהילתיות להדליק נרות ולהנות מאו?רם ומחו?מם. יעלה

חג מלא אור ויופי. ולמרות שמדובר בחג של ניסים- אל תחכו לנס הביאו אותו אליכם!! אל תשבו ותחכו שהטוב יבוא, עשו כל שביכולתכם על מנת לקרב אותו. כך הנס הוא כולו אתם.

בתשובה לשאלתך סמי, מאוד מפריע לבני הענין והוא מאוד לוחץ לטפל בזה רק לא ידעתי לאיזה פסיכולוג לפנות, עזרתם לי מאוד ואני שמחה לשמוע שיש טיפול, תודה לכולכם עלו והצליחו.

לסמי ארגון אשמח אם תאמר לי איפה ניתן לקבל את הטיפול הוירטואלי שדיברת עליו. מירי

מירי שלומות, תנסי לפנות למכון "זהב" בטל' 03-9339147 שהוצא מהאינטרנט או 052-2781568

כל מה שכתבתי קודם שטויות.פשוט קשה לי ואני זקוקה לניחומים.מותר לי,אני בן אדם.ההשג שלי שלא וויטרתי ולמדתי להרגיש חום כשמחבקים אותי ולא איום ופחד.את יודעת כמה תהליך הזה כואב וקשה.תכתבי לי כל הכבוד.זה חסר לי לאחרונה כמו חמצן.

הי חני, נכנסתי לפורום לראות מה נשמע, ואני מרשה לעצמי להשיב לך ביום של ליאת (טוב, זה לא חוכמה, אני יודעת שהיא לא תכעס...). אני שמחה שמה שכתבתי נגע בך, גם המילים שלך היו חזקות ומרגשות. אני נורא מקווה שתמצאי לעצמך עזרה ותמיכה ממשית - זו לחלוטין לא שטות, וזה מוכר מהחיים של כולנו. שמרי על עצמך וחג שמח, אורנה

מס' שנים שאני "חושבת" על ללכת לטיפול , אבל רק חושבת כל פעם דוחה זאת מסיבה זו או אחרת אם זה פרטי - אז עניין של כסף אם זה קופ"ח- אז עניין של חשיפה ומליון סיבות של - למה לא ללכת לדעתי אני צריכה טיפול משולב עם כדורים - ככה אני חושבת סימפטומים רבים שזיהיתי אצלי גם מקריאת הפורום כאן כמו חרדות, חוסר ביטחון, לא יודעת להגן על עצמי, מתנצלת , תמיד רוצה לרצות את כולם מרגישה לא שווה, ואין ספור דברים. מעבר לזה שדרך קופ"ח אני יותר חשופה האם יש הבדל ביחס (אומרים שהקופות מזלזלים יותר) מאשר בטיפול הפרטי והאם מס' הטיפולים מוגבל איך אוכל לדעת איזה פסיכולוג מתאים לי ובלי שום קשר - האם רופא משפחה רשאי לתת כדורים פסיכיאטרים אודה על תשובה

מתלבטת יקרה, המון שאלות...אבל אנסה בכל זאת: * מטפל טוב נשאר מטפל טוב, ללא קשר למקום בו הוא פוגש את מטופליו. יש פסיכולוגים מסורים וטובים בקופות החולים, כפי שהעידו כאן כבר לא פעם מטופלים מרוצים. * דרך הקופה אכן מדובר במספר מוגבל של פגישות במחיר מסובסד. לאחר מס' זה, המחיר עולה בהדרגה. בכל קופה ההסדר מעט שונה, ולכן האחריות לבירור הפרטים נשארת שלך. * כדי לדעת איזה פסיכולוג מתאים לך, תוכלי לעיין, למשל, בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי-מדריך למשתמש". הנה הלינק: http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 * רופאי משפחה רשאים לרשום סוגים מסוימים של תרופות פסיכיאטריות, אולם לטעמי מוטב להגיע לפחות לצורך אבחנה ראשונית לפסיכיאטר, שיוכל להעריך ממה בדיוק את סובלת. עם כל הכבוד לידע העצמי שרכשת, לא הייתי מבססת אבחנה לבד, מה גם שסימפטומים זהים יכולים להופיע במגוון גדול למדי של מצבי נפש. אני ממליצה לך מאד לנסות ולאזור אומץ, ולהגיע בכל זאת לאיש מקצוע מוסמך. נראה שבתוך סבך ההתנגדויות שפרטת, שכחת שטיפול הוא, לפני הכל, קשר חם וקרוב עם דמות משמעותית ואמפתית, ולא רק ערוץ לקבלת אבחנה או תרופה. דרך צלחה וחג שמח ליאת

איזה טיפול פסיכולוגי מתאים חותר לטיפול בדיכאון המלווה בהפרעות שינה- CBT או EMDR? אני מעונייננת כרגע במשהו שיהיה ממוקד בבעיות האלה, ויחסית קצר. (אין לי כרגע זמן או כסף לפסיכותרפיה יותר קלאסית). אני מצויה גם בתחילתו של טיפול תרופתי. תודה!

היי רחל, מאחר וEMDR היא טכניקה טיפולית מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אני מציעה לך לפנות למטפל התנהגותי-קוגניטיבי המתמחה גם בEMDR ולהתייעץ עמו על מידת ההלימה של השיטה לצרכייך. גדעון שובל, המשיב כאן בימי שבת-ראשון, יוכל בוודאי להשיב על שאלתך טוב ממני. חג שמח וחמים ליאת

לפעמים קורה שבמפגשים טיפוליים, המטופל "שם" אצל המטפל רגשות שלו, והמטפל מתחיל להרגיש את מה שהמטופל הרגיש (מתחיל להרגיש רגשות שהם אינם שלו). כיצד נקראת תופעה זו? האם זאת השלכה? העברה? או כל מושג אחר... תודה מראש

נקרא הזדהות השלחתית

כותבים את זה הזדהות השלכתית (ולא עם ח)

חזרתי וקראתי את ההודעה שלך.ה"שמיכה" התמימה שהזכרת עוררה בי כדה כאב(אם קראת)מעניין שאני לא יודעת מתי זה היה,למה וכמה פעמים.מה שבטוח זה היה קורה הרבה.היו לי זמנים שהיתי מרגישה כאילו יש לי חתיחת בית קברות בנשמה,כל כך היה לי ריק,קר וכואב מזה,כאילו גר בך איזה "אבל" כזה שמידי פעם מתעורר.חברה טובה שהיא בגיל של אמא שלי עזרה לי להתמודד עם זה,לא פעם היתי על םף התאבדות עד שזה נירגה,ירד באוצמה.איך היה לי כואב סתם כי היא היתה איתי,כי ראתה אותי בעירו ם נפשי,הרגשתי פשוט ללא עור.היתי ניחנקת מבושה,פחד,רגשי אשם וזיכרונות...אנחנו שתינו מתחום הסיוע,דיברנו הרבה,עשיתי עבודה קשה למען העצמי...זה נירגה לפני פחות משנה..אני לא באותו מקום.אבל עדיין כל כך זקוקה לתמיחה,האם זה בםדר?כאילו ניגמר לי הכח ואני חייבת להמשיך לנסוע ללא דלק וללא אוויר בגלגלים.אין לי כח יותר להאמין בעצמי,שאמצע עבודה שמתאימה לי.המחשבה שסתם כל כך הרבה השקעתי בלימודים הורגת אותי ממש,אני מאבדת כח לחיות ולשמוח.איך אני אעבוד במה שאני רוצה אם זה ימשיך באותו כיוון?האם אני יכולה לגייס תמיכה בלי להתבייש שלפעמים כדי להעזר אני צריכה להעביר?האם מותר לי להניח לנפשי להרגיש בלי לבדוק כל הזמן מאיפה זה בא?האם זה בסדר שבגילי אני צריכה דמויות סמכותיות?כשה אני מנתחת אני מרגישה כאילו שחותכת את נפשי בסכין חדה ללא הרדמה.אולי לעזוב אותה לגייס תמיכה ולנסות לסרוד?..

שלום חני, אורנה תשוב לענות ביום חמישי, ועד אז, מקווה שתמצאי את הכוח להחזיק מעמד, ולחגוג עם ילדייך את החג. מהקשבה לסיפור שלך, ניתן להניח שאת יכולה להפיק המון תועלת ונחמה מקרבתו של אדם סמכותי ותומך. אם את עצמך באה מתחום הסיוע, את ודאי יודעת שאיש מאיתנו אינו חסין מפני משברים וכאב. אני ממליצה לך בחום להגיע לאחת המרפאות הציבוריות ולמצוא לך מטפל/ת מתאים/ה. מאחלת לך חג מלא אור ותקווה ליאת

ראשית ברצוני לפנות אל המחבר סמי ארגון ולומר שנהנתי מאוד מקריאת המאמר. בדברי אני מבקשת פחות לדבר על נושא המאמר "הפרידה" ויותר על הנקודות אליהן התחברתי והן המחשבות שעברו בראשו של סמי המטופל בהתייחסות על מחשבות המטפל. אני מגיעה מתחום הטיפול (סיימתי את לימודי בסימסטר החולף) ואני עוברת טיפול בעצמי. פעמים רבות אני חשה כי הטיפול שלי היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח ויעיל אילולא הייתי מטפלת בעצמי ואילולי הייתי מבינה דברים רבים כל כך אשר מתרחשים בחדר הטיפולים. לעיתים אני אף מצליחה לצפות את תגובת המטפלת שלי ואני ערנית מאוד לתהליך הדינאמי שקורה בתוך החדר. כמטפלת ראוי לציין שכבר ניתחתי את התנהגותי לכאן ולכאן, אני מלאת תובנות ואני מאוד מודעת לעצמי ולדרך התנהגותי. משום כך, אני חשה כי המטפלת שלי דווקא אצלי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה. אם אצל מטופלים אחרים התובנה היא חלק מאוד חשוב בטיפול ולפחות בתחילה נרשם אצלם כ"הצלחה" ו"התקדמות" הרי שאצלי אני מגיעה איתם אליה. בטיפול תמיד לאחר התובנות יש תחושות של התרוממות ולאחר מכן מגיעה תקופה מייאשת של הבנה כי עם התובנה לא בהכרח מגיע השינוי (זמן שמטופלים רבים מוצאים לנכון לעזוב את הטיפול) ואילו אני כבר מגיעה בשלב זה ולכן ההתרוממות לא מתקיימת. אני מבינה מתי נעשה שיקוף, לאן "חותרת" המטפלת והמון פעמים זה מפריע לתהליך הספונטני ולזרימה בטיפול. אני מבינה שההתעסקות בזה היא חלק מהגנה מסויימת ובכל זאת, נדמה לי שהיא בלתי נמנעת ואני בטוחה שכך זה אצל מרבית המטופלים שלומדים טיפול או מתעסקים בטיפול. מצאתי במאמר כי גם המחבר תוהה בטיפולו לגבי המטופל ממקום שמבין ומלא תובנות. במחשבות שלו לגבי מחשבות ותחושות המטפל ממש מצאתי את עצמי ומחשבותי לגבי המטפלת שלי. אז רציתי לפנות אל הפסיכולגים שכאן ובניהם כמובן המחבר של המאמר בניסיון להבין האם קשה יותר להם הטיפול בסטודנטים לפסיכולוגיה או במטפלים יותר מאשר במטופלים שאינם מהתחום (אני מתארת לעצמי שתהיו זהירים בתגובות שלכם ובמידה רבה מאוד בצדק), ואשמח לשמוע חוויות מטיפול של מטופילם שכמוני.

( :

חייכתי בעת הקריאה של דברייך. עדיין אני חושבת שסמי בעצם כתב כיצד הוא חש שהוא נפרד ממטופלים ברגע שהוא כתב מה לדעתו חש המטפל שלו שנפרד ממנו. גם אני מניחה שאנחנו אתגר (אנחנו המטפלים שמטופלים)... ואני גם מאוד אוהבת את הדיונים הללו, זה מוסיף לדעתי עניין וערך מוסף לפורום, מעניין מה המנהלים חושבים על כך.... (וכן, זאת רמיזה קטנה) :)

מה שהדהים אותי בקטע הזה זה אלו תחושות המטפל שפסיכולוג המגיע אליו כמטופל מגדיר אותו כפסיכולוג טוב, יש בקטע תיאור של הקושי של המטפל כאשר מטופלים עוזבים ואולי גם ניסיון קטן למנוע מהם את העזיבה...... האופן כללי האם לא ראוי שמטופל יחליט את תאריך הסיום כמו שהוא החליט מתי להתחיל את הטיפול? כיצד פסיכולוג מצליח להעמיד את "צרכיו"בצד לחלוטין ולא לערב את רגשותיו בהחלטות כגון החלטה של סיום טיפול והאם מטפל מצליח להדחיק לחלוטין את רצונותיו(ברור שגם המטופל ייתרם מהמשך טיפול ואין כאן ענין של סחיטה וכד' אבל פשוטו מטופל מחליט לסיים), נכון פגישת פרידה או עיבוד של פרידה חשוב גם למטופל אבל מה מתרחש ברגעים שהמטופל זקוק להם פחות מהמטפל? ושאלה שלא קשורה למאמר, האם רצון של מטפל כגון משפט: אני רוצה שתישאר אני רוצה לראות אותך גודל .. יש לה מקום בטיפול פסיכולוגי

היי, השאלות שאת מעלה, דנה, הן בדיוק הסיבה (טוב, לא היחידה...) שבגללה הזמנתי את סמי להעלות לכאן את המאמר. הוא מדגים היטב, איך בחדר הטיפול כולנו עשויים מאותם חומרים, עם אותן התלבטויות ואותם סימני שאלה. גם מטפלים, האמונים בעבודתם המקצועית על תיאוריות שונות ומשונות, מגיעים לטיפול בשל מצוקות הקיום שלהם - אנושיות ופשוטות - ומביאים אל החדר חלומות, תהיות, כעסים ולבטים, כמו כולם. מהבחינה הזו - אני מניחה - אין הבדל גדול בין מטופלים, יהא מקצועם אשר יהיה. השאלה שאת, רחל, נוגעת בה - שאלת סיום הטיפול - היא שאלה רחבה שנדונה כאן בעבר מספר פעמים. מי מחליט האם ומתי מסתיים הטיפול? לא מעט ימי עיון, סמינרים ומאמרים מלומדים שמו להם למטרה להתמודד עם הסוגיה הזו, ועצם קיומם מעיד על כך שאין תשובה אחת וחד משמעית היפה לכולם. בעולם המערבי, time is money, ולכן גם זמן וגם כסף הם משאב רב חשיבות. אנשים נוטים להציב לעצמם יעדים טיפוליים ברורים, ולסיים את הטיפול כשהושגו יעדים אלה. לרוע המזל, לא תמיד כאשר מסתלקים הסימפטומים גם נפתרה הבעיה. יש אסכולות שלמות הגורסות שרק עם היעלמות הסימפטום אפשר להתחיל לעבוד. לעומתן, יש מי שדבקים בטיפולים קצרי מועד, מכווני מטרה, המשחררים את האדם מצבת הסימפטומים, ומאפשרים לו להמשיך בחייו עד השבר הבא. יש הרואים בטיפול סוג של 'ריפוי', ויש מי שמתייחסים לטיפול כאל 'תחזוקה שוטפת' של המשק הנפשי. יש מי שרואים בקשר הטיפולי אמצעי להשגת יעדי הטיפול, ויש מי שרואים בו מטרה וערך בפני עצמם. השאלה האחרונה של רחל העלתה אצלי חיוך. כהורים, כולנו רוצים לראות את ילדינו מתפתחים, גדלים, חולמים ומגשימים. בטיפול, מתרחש לעיתים תהליך דומה, כאשר קיימת איזו משאלה אצל המטפל, לחזות בתוצאות המבורכות של הטיפול. ממש כמו בהורות, גם בטיפול, לעיתים קרובות (מדי !) התוצאות המצופות מגיעות לאו דווקא בקצב שמספק את כל הנוגעים בדבר. לפעמים השפעותיו החשובות של הטיפול מתממשות ומתגבשות זמן רב לאחר שהטיפול הסתיים. יש מקרים בהם גלויה קטנה, ברכת "שנה טובה" או הזמנה לחתונה, הן העדות הצנועה לכך שמשהו טוב באמת קרה, ומטפלים לומדים לשמוח שמחה גדולה גם בזה. בברכת חג אורים שמח ליאת

אני אשה בוגרת נשואה פלוס ילדים גדולים, גונבת במשך שנים רבות מחנויות. לא באופן קלפטומני, אלא במחשבה תחילה, דברים שאני זקוקה להם, ובמקום לקנות. עברתי מספר טיפולים נפשיים כולל תרופות במשך קרוב לשנתיים, ושום דבר לא עוזר. אני ממשיכה. אני מיואשת. שונאת את זה . ומרגישה שאין שום תקוה להפסיק את המנהג. מה עוד ניתן לעשות? תודה. יעל.

יעל שלום, אני סבור שאת צריכה מוטיבציה גבוהה מאוד כדי לחדול מהמנהג הזה. כפי הנראה הוא מספק לך משהו שהינו מעבר לערך הכספי של הפריטים שאת גונבת , ועל המשהו הזה (ריגוש, סיפוק, תחושת הישג ?) קשה כפי הנראה לוותר. ללא המוטיבציה הזו וללא סיוע של איש מקצוע אני מתקשה לראות איך תוותרי על ההרגל. ברכה ובהצלחה, גדעון

אז מה עזרו לך הטיפולים ? למה את גונבת, הבנת ?

זהו. שהטיפולים לא עזרו לי . גם לא הכדורים שקיבלתי שאמורים לעבוד על מינהגים כפייתיים. כלום.אבל בכל זאת אני מאוד מאוד רוצה להפסיק. ואין לי כבר שום רעיון איך לפתור את הבעיה. תודה לך על התגובה.

שלום לצוות המומחים, עשיתי את הצעד, ופניתי לקופת חולים כללית שילמתי עבור פתיחה, כדי לקבל רשימת פסיכולגיםולעשות זאות דרכם , קיבלתי את הרשימה יחד עם פירוט קצר על כל אחד ודרך הטיפול שלו. רק אין לי מוסג איך לבחור ואת מי לבחור מהרשימה. עדין לא פניתי לאף אחד אני בהתלבטות פתוםן אני נרתעתשאני צריכה לבחור ומבחילה לחשוב שאולי אני לא צריכה בכלל פסיכולוג, אני צריכה את עזרתכם ואך להתיחס לנושא זה. בבקשה.

אני הייתי פשוט מנסה... את יכולה לבחור לפי אזור מגורים שהכי נוח לך וכד' גם אדם שלא צריך מאוד פסיכולוג יכול להרויח ואולי גם להנות מטיפול, כך שיכול להיות שהעיסוק בשאלה הזו זה רתיעה שלפני ההחלטה וכו' (אני חושבת שברוב המקרים דווקא האנשים שצריכים טיפול לא מגיעים והאנשים שזקוקים פחות הם קהל היעד)

חן שלום, ברכות על הצעד הראשון, שהוא בדרך כלל הקשה יותר. האם את מכירה מישהו שטופל אצל פסיכולוג מהקופה? הדרך הטובה ביותר להגיע לפסיכולוג הינה דרך המלצות. כמו כן הייתי ממליץ לקרוא קצת על טיפול פסיכולוגי. ישנו ספרים בנושא, למשל של דרור גרין, המסבירים גם על הטיפול , גם איך לבחור מטפל וגם למה לצפות בטיפול. לאחר מכן תני לעצמך כמה פגישות כדי להתרשם ולראות איך את מרגישה עם הפסיכולוג בו בחרת. וכמו כל דבר בחיים, אחרי כל ההמלצות והבדיקות צריך גם מזל וגם לסמוך על האינטאיציות שלך וגם להתנסות. בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה. בברכה, גדעון

לגדעון. כבר שמעתי על פסיכולוגים שהיו טובים למישהו אחד, אך לא בשביל השני.

למנהלי הפורום שלום! לבני בן ה-22 יש בעיה שמלווה אותו כ-10 שנים ומטרידה אותו ואותי מאוד, כל פעם שמזכירים משהו שקשור לדם לבדיקות דם לזריקות או לכל משהו שקשור לנושא הוא מקבל סחרחורת מרגיש רע ולפעמים מאבד את ההכרה. נאורולוג שבדק אותו אמר שעם סיום ההתבגרות זה יעבור לו דבר שלא קרה ולאחרונה החריף, כל בדיקת דם שהוא צריך לעבור הופך לסיוט, שלושה ימים לפני הוא חלש קשה לו לתפקד ובבבדיקה הוא פשוט מעולף ופוחד פחד נוראי, חוץ מזה קרה לו ששני אנשים דברו במרחק ממנו על דם ומחלות והוא פשוט נפל והתעלף וקבל מכה חזקה בראש, מה עושים? דואגת מאוד, מירי.

http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/584/xFT/524408/xFP/524408

למירי שלום רב, אני יכול להבין את דאגתך על תופעת העילפון אצל בנך בן ה-22 , אבל הייתי שואל שאלה מקדימה: האם גם הוא מודאג ? אין זו שאלה חטטנית, חס וחלילה, אלא היא מהווה ערובה מסוימת למוטיבציה לטיפול ולריפוי. אבל ראשית, חשוב שתדעו כי מדובר בפחד עמוק מדם וזריקות (פוביה שיש לה וודאי גם מינוח ספציפי), שכנראה נרכש מתי שהוא בעבר והתעצם עם הזמן. פחדים מן הסוג הזה, ניתנים לטיפול, ובהצלחה לא קטנה בשיטות ביהביוריסטיות שונות, שבהן מפחיתים בהדרגה ובאמפטיה רבה את הרגישות לגירוי המפחיד. יש מספר שיטות, שהמתקדמת ביותר היא: מציאות מדומה. בשיטה זו חובשים מצלמה וצופים אט-אט, באופן וירטואלי בקטעים קטעים של הגירוי, תוך לימוד שיטות הרפייה. רשימת מכוני טיפול מהסוג הזה ניתן למצוא באתר WWW.VRPHOBIA.COM . בהצלחה, סמי ארגון

מירי שלום, סביר שמדובר על פוביה מדם משולבת בפוביה מזריקות. כפי שראית בתשובות ובמראה המקומות של יעל וסמי ישנו טיפול לכך. הטיפול הינו טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. אז דבר ראשון הייתי ממליץ לקבל דיאגנוזה מדוייקת אצל פסיכולוג קליני העוסק בטיפול בפוביות. (כמובן, לא להסתמך רק על אבחנה באינטרנט) ולאחר מכן להתחיל לטפל. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום הייתי רוצה בבקשה לדעת פרטים כלליים על חרדה מהצלחה. מה ההגדרה מהפן המקצועי? מה הגורמים שיכולים לפתח פחד שכזה? אצל איזה סוג אנשים זה נפוץ? תודה מראש ובוקר טוב.

יעל שלום, אם אינני טועה יש ספר בשם כזה, העוסק באופן מפורט ב"פחד מהצלחה", הגורמים, המניעים וכיו"ב. את מוזמנת לחפש בגוגל ולאתר גם את הספר וגם כתבות על הנושא. אני מעריך שתמצאי שם כל מיני תיאוריות ותיאורים שיכולים לתת מענה לשאלותייך. נראה לי שבאופן בסיסי הפחד מלהצליח קשור לחינוך שכל אחד מקבל בנושאי תחרות, "לגבור על", "לעמוד בציפיות", וההתנסויות הבסיסיות הקשורות ב"תחרות עם האחים". תחשבי האם משהו מהדברים הללו מדבר אלייך ויכול לקחת אותך הלאה. בברכה, גדעון

לפני שנה עברתי תקיפה בעבודה ואני מטופל אצל פסיכיאטר כל 3 חודשים ומוכר כחולה PTSD . אני אמור ללכת לפסיכיאטר לקביעת חוות דעת לועדה רפואית לאחוזי נכות. רציתי לדעת ..מהו האבחון שהפסיכיאטר עושה כדי ליראות שאני סובל מPTSD ובאיזו דרגת החמרה .כמו כן רציתי לדעת מה אני אמור להגיד לפסיכיאטר והאם אני אמור לעבור מבחנים ואילו מבחנים? בנוסף אשמח לקבל הדרכה וליווי {אפשרי בתשלום }לחזק את רוחי לקראת הועדה, מאדם בעל ידע בPTSD או שסובל ממנו ועבר ועדה כזאת לקביעת אחוזי נכות . ניתן להיתקשר אליי ל-0528074374 או להשאיר לי הודעה באימייל [email protected] ואני יחזור

מ. יעקובי שלום, על נושא הPTSD יש מידע רב עליו אתה מוזמן לקרוא דרך חיפוש באינטרנט בנושא טראומה. יש גם פורומים רבים בנושא טראומה וחברי הפורומים הללו יוכלו לספר לך על חוויותיהם בוועדות. על נושא וועדות רפואיות גם כן מומלץ לקרוא ולחפש דרך גוגל. לכשתעשה את זה תוכל לגלות כי ישנו פורום בynet המוקדש אך ורק לנושא זה. בעיקרון הועדה הזו הינה כמה אנשי מקצוע אשר משוחחים איתך ושואלים שאלות כשמטרתם לבחון מהי האבחנה שלך ומה רמת החומרה של הPTSD ממנו אתה סובל. יתכן שגם תופנה למבחנים פסיכודיאגנוסטיים אצל פסיכולוג (אך איני בטוח בכך). בהצלחה, גדעון

מה עושים עם ילד בן 10 , חכם, חרוץ וטוב בדרך- כלל, אך מבולגן וכאשר מעירים לו הוא נורא נעלב וטוען שלועגים לו ומעליבים אותו , עושה איתנו ברוגז לכמה שעות , ממש לא רוצה לדבר איתנו. בטבעו הוא ילד מאוד רגיש. איך להתנהג איתו? הסברנו לו שמותר לנו להעיר לו ולדרוש ממנו קצת סדר, אך הוא שוב נעלב וחושב שיורדים עליו ולא מוכן אף פעם לקבל ביקורת. לעומת זאת מהמורה או לבן אדם סמכותי אחר הוא מקשיב ורוכש כבוד.

מאיה שלום רב, לדעתי עליכם לחפש יחד איתו את הדרך בה ניתן לומר לו משהו מבלי שיעלב. נסו לבדוק מה יש בדרך בה המורה או אדם סמכותי אומר לו משהו ומה שונה בדרך שלכם. האם יתכן שאינכם מדגישים את הצדדים החיוביים הרבים שלו? האם הוא מרגיש שאתם רואים את המאמצים שהוא עושה? לעיתים, הילד כן עושה מאמץ לעמוד בסטנדרט המשפחתי אבל מרגיש שההערות ממשיכות להגיע עוד ועוד. אולי הסטנדרט קצת גבוה מידי בשבילו. נסו להגדיר קווים אדומים שרק עליהם תעירו ולגבי שאר הדברים תעברו לסדר היום. ובכל מקרה תשמחו בילד: הוא חכם, נבון, חרוץ וטוב. אז הוא קצת לא מסודר... לא נורא. בהצלחה, גדעון

לאחרונה שמעתי כי אנורקסיה מקורה ביחסי אם-בת לקויים מהבסיס. זאת טענה ששמעתי עליה בפעם הראשונה, כאשר מה שידוע לי עד כה, כי בעיות אנורקסיה הם סימפטום לבעיות שונות אשר בהן חשות הבנות חוסר שליטה מסויים בחייהן ובאמצעות הרעבה מחזירות לעצמן את השליטה חזרה לידיים. אני מניחה כי בטענה שמקור הבעיה ביחסי אם-בת נכונה בחלק מן המקרים, אך האם כך מתייחסת הפסיכולוגיה אל האנורקסים/יות? (את הטענה שמעתי מחברה שאחותה חולת אנורקסיה)

דנה שלום, ישנן הרבה תיאוריות לגבי סיבת האנורקסיה. אם למשל תעשי חיפוש בגוגל תגלי עשרות ומאות אתרים העוסקים בנושא זה ובנושא הפרעות האכילה באופן כללי. הפסיכולוגיה הקלינית שמה דגש רב על יחסי אם-בת כמקור לבעיות נפש רבות ועל כך זכתה לקיטונות של ביקורת - החל מ-"למה מאשימים כל כך הרבה את האמא?" והמשך בטענה על שטחיות וחוסר ספיציפיות של הטענה. (שהרי לכולנו יש או היה קשר עם אמא), והמשך בחרדות וכעסים של האמהות עצמן, שלא "שמחו" כל כך עם העול המוטל עליהן.כך או אחרת, ישנה אכן טענה שמקורה של האנורקסיה הינו בקשר אם-בת לקוי. (אך בגיל המוקדם יותר ולאו דוקא הנוכחי). במקביל הטענה של צרכי שליטה של האנורקטיות גם כן מוכרת ומתקיימת. שתי התיאוריות מתייחסות לפן שונה של הבעיה ואינן סותרות זו את זו. בברכה, גדעון

בפסיכולוגיה, בניגוד לדיסיפלינות כמו רפואה או כימיה, יש מספר זרמים תיאורטיים האפנתיים במידה שונה ובתקופות שונות. יחסי אם ילד בגישות תיאורטיות מסוימות מהווים את מקור כל הפתולוגיות הנפשיות. מקור הרעיון בתיאוריה של פרויד, פריחתו בשנות השישים והשבעים ובעיקר בתחום הפסיכולוגיה הדינאמית. מגמות תיאורטיות אחרות מתבססות על רעיונות תיאורטיים אחרים כגון צורך עז בשליטה. במקרים אחרים, כמו סכיזופרניה היה מקובל להאשים את האם בפרוץ המחלה אצל הילד)(ואף היה כינוי של אם סכיזופרנוגנית). היום מקובל לראות גישה זו כאכזרית במיוחד כלפי האם בעוד שהאשם בפרוץ המחלה הוא בעיקר גורמים גנטיים. לגבי אנורקסיה, אין הסכמה מקצועית גורפת לגבי הסיבות אם כי גם כאן המגמה היא פחות לראות בקשר אם - בת כבעל תפקיד עיקרי ויותר לחפש גורמים אישיותיים וסביבתיים. כך שהשאלה איך הפסיכולוגיה רואה את האנורקסיה תלויה באיזה זרם בפסיכולוגיה מדובר. בכל מקרה היום הטיפול באנורקסיה הוא לרוב מערכתי: שילוב של טיפול התנהגותי, דינאמי מחזק ומשפחתי. השאלה כמה יושם דגש על יחסי אם - בת בטיפול תלויה בגורם המטפל ולפעמים גם במטופל. סך הכל כולנו גדלנו בתרבות בה נהוג להאשים את הורינו בהכל, אז פעמים רבות אנו מתיישבים על ספת הפסיכולוג בדיוק מתוך ציפיה "לפתור" את יחסינו עם הורינו מתוך אמונה שזה ישפיע על שאר הקשיים בחיינו. אני אישית חושבת שגישה זו יעילה רק בחלק קטן של המקרים אם הקריטריון הוא שיפור איכות החיים של המטופל. אם מדובר בשביעות רצון של המטופל אז דיון דינאמי ביחסי הורה ילד כבר ישיג "יעילות" גבוהה יותר, כאמור כולנו בני אותה תרבות פסיכולוגית. היום ישנה התרחקות תיאורטית מהתמקדות ביחסים מוקדמים עם האם, אבל יקח זמן עד שזה ישפיע על כלל המטפלים ועל התרבות הפסיכולוגית בכלל.

שלום רב, אני סובלת מדכאון ומחרדות מזה שנים רבות. בארבע השנים האחרונות מטופלת גם בכדורים, אבל זה לא ממש עוזר. הייתי אצל שלוש פסיכולוגיות שונות, בכל פעם עזבתי לאחר תקופה של תשעה חודשים לערך. כשהתחלתי לקבל תרופה נוגדת דכאון התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר שנותן גם טיפול פסיכותראפי.היה לי קשר טוב עם המטפל, אבל היום, בדיעבד, מתברר שהוא כלל לא הבין כיצד עליו לנהוג עמי. הוא אפיין אותי כבעלת קווים גבוליים, תלותית, המנעותית ועוד ובעצם לא יצא דבר מהטיפול. כיון שאני קשורה אליו מבחינה רגשית וכיון שהדכאון רק החמיר (אני בת 40, רווקה, ללא קשרים חברתיים רבים) החלטתי לחזור אליו לטיפול לאחר הפסקה של כשנה וחצי. עם חזרתי, נדמה היה שהוא מבין שבמקום לנסות לשנות אותי עליו לנסות ולקבל אותי, והוא הצהיר, שהבין שהעובדה שלא הצליח "לקבל" אותי למרות כעסים, אירוניה, התפרצויות זעם לא חמורות וציניות רבה מצדי, כנראה עוררה בי כעס רב עוד יותר ולבטח לא תרמה דבר להבראתי. ובאמת השיחות מאז חזרתי נסובו יותר על תחושותי בחברה ובמשפחה, מימי ילדותי ועד היום. (ברור לי ששם המקור לבעיות, שכן אבי היה אדם ביקורתי מאוד, שעשה ועושה עד היום דה-וולואציה לכל מי שסביבו, כולל גם לאמי, ומנגד לא מפגין רגשות אבהיים, שכן הוא עצמו טרוד בחרדותיו ובפחדיו). אני מציינת שכבר בעבר, ארע שהגעתי לטיפול ובמקביל מצאתי מישהי אחרת, שכן המטפל חשב שביטלתי את הפגישה ולא היה כך. בזמנו, היה לו קשה להודות בטעותו. אתמול כשהגעתי אליו חמש דקות לפני הזמן (זו היתה שעה מוקדמת) הדלת היתה נעולה. חיכיתי בערך 10 דקות אולם התפתח בי זעם רב על כך. לכן לאחר שהגיע ופתח את הדלת לא הייתי מסוגלת לדבר עימו בערך עשרים דקות כי כל כך כעסתי/ נעלבתי / התאכזבתי. הוא הסביר שפתח את הדלת עוד לפני שבאתי אבל יצא לרגע ונעל אותה בטעות. הסכמתי שזה יכול לקרות לכל אחד, אבל ניסיתי להסביר לו שלאור נסיון העבר, זה עורר בי פחדים וכעס חוזרים. הוא הבין אבל התמקד בכך שהכעס שלי נובע מהקווים ה"גבוליים" שבאישיותי, שכן איני מסוגלת לקבל באדם אחד דברים טובים ורעים או מאכזבים גם יחד (מה שנקרא פיצול). אני מבינה את כל טענותיו אולם בשיחות עם אחרים גם הם אמרו שהיו כועסים. בסיטואציה די דומה, קבעתי עם ידיד, שרציתי שיהיה לי יותר מידיד, ללכת לסרט. קרה פנצ'ר, שגם אני תרמתי לו, והוא איחר והשאיר לי הודעה זחוחה בטלפון "שהוא מקווה שמצאתי מישהו אחר ללכת עימו". אני נפגעתי, שכן ברור שאם היתה זו מישהי אחרת, בת זוג, הוא היה משתדל מאוד להגיע בזמן ולבטח לא "שמח" על ההזדמנות שנקרתה לו להתחמק. כשאמרתי לו שנפגעתי , ושמבחינתי איני רואה בו ידיד קרוב, כיון שלא הבין כמה דבר כזה יכול לפגוע, ולו היייתי באמת חשובה לו התייחסותו היתה שונה, הוא טען שאני לא רואה את מכלול מערכת היחסים שבינינו, מתמקדת רק בדברים שבהם הוא מאכזב אותי ושעלי להבין שבכל מערכת יחסים צריך להתפשר, ולא מקבלים באמת מענה לצרכים הרגשיים העמוקים. שאלתי היא האם הטיפול אמור להביא אותי לידי השלמה עם עולם שבו מערכות היחסים שטחיות ואינטרסנטיות? אני מסכימה שעלי לנסות ולהוריד את רמת הרגישות שלי, שנובעת מגידול לקוי, אולם האם מטרת הטיפול היא להגדיל את הסתגלותו של היחיד ה"בעייתי" לחברה האנושית ? אולי יש מקום ללמוד גם לגלות רגישות רבה יותר לצרכיו של האדם האחר? גבולי או לא גבולי אשמח לקרוא את תגובותיכם

ברנדה שלום, זה אכן מרגיז/מכעיס/מאכזב כשהמטפל מאחר או לא מגיע לפגישה וכשידיד טוב מבריז לסרט. הכעס , האכזבה, הפגיעה לגיטימיים לדעתי. ולשאלותייך: למה הטיפול אמור/יכול להביא אותך? אכן שאלה טובה ונראה לי שבכל האופציות יש משהו מהיעדים. למשל, שתהיה בך היכולת להסתגל ונהל גם מערכות יחסים שיש בהן שטחיות. (אך כמובן גם מערכות יחסים שיש בהן אינטימיות וקירבה). שתצליחי להוריד את רמת הציפיות והפגיעות וכך תוכלי כ "יחיד בעייתי" להסתגל. נראה לי שהמשימה הקשה מכל היא לדעת לאתר מתי את "צודקת" במובן של "יש לי כאן את מלוא הזכות הגיטימית לכעוס , להעלב , להיפגע". ומתי ישנה כאן "תגובת יתר", במובן של "אולי היה כאן משהוא קטן , אך בעצם התגובה שלי היתה מוגזמת". כאשר האבחנה הפנימית הזו תהיהברורה יותר, או אז יהיה קל יותר להכיל את עצמך ולהגיב באופן שמקדם אותך. הרבה הצלחה, גדעון

אני במצב נואש. יש לי ילדים קטנים שאני מגדלת אותם לבד, עד עכשיו עבדתי מאד קשה לפרנס אותם. ועכשיו אני חולה נורא, עומדת בפני טיפול קשה, ואשפוז ממושך, עד עכשיו השתדלתי לגרום לילדים שלי שמחה והנאה בחיים. עכשיו הכל התהפך. הבית שלי בוכה, כך אני קוראת לזה...אם רק היו לי הורים נורמליים, משפחה מורחבת שאפשר להיתמך בה... אני אלך לעבודה עד הדקה התשעים, אף אחד שם לא יודע על הקטסטרופה הפרטית שלי. אם ידעו בוודאות מוחלטת לא אוכל לחזור לעבודה אם וכאשר אבריא.... למרות שהילדים שלי מאושרים בחיים, אין יום מאז שנודע לי שאני חולה שאני לא מתייסרת ומצטערת על כך שבחרתי ללדת אותם. האפשרות ששבוע הבא בזמן כזה ייתכן ולא אהיה בעולם הזה, ממלאת אותי ברגשות של עצב וכאב בלתי אפשרי...אני מרגישה ריחוק מסויים גם ממעט החברות שלי. אנשים פוחדים לדבר על מחלות ומוות... ילד שגדל עם חסך אימהי, גדל עם תהום פעורה בנשמה....אני יודעת את זה, אני מקווה שמהילדים שלי ייחסך הכאב הזה.... מקווה שלא העמסתי יותר מדי...

שלום אשה עצובה, מה שאת מתארת הוא קשה מנשוא. לא ברור לי כיצד את אמורה להמשיך לטפל בילדים לבדך, כאשר באותו זמן את מתמודדת עם מחלה שנשמרת בסוד. אני חושבת שזה זמן קריטי לארגן מעגל מסוים של תמיכה - לאסוף את החברות שלך ולהסביר להן את המצב לאשורו, לשוחח עם אנשים מהמשפחה המורחבת (גם כאלה שבאופן רגיל את לא בקשר איתם), ואולי גם לשוחח בכנות עם אנשים ממקום עבודה שלך. אי אפשר שאדם אחד לבד יישא את כל זה, ואת חייבת לגייס את העזרה הזו למענך ולמען הילדים שלך. במידה ואינך מצליחה לגייס תמיכה מספקת מהסביבה הקרובה (אני מתכוונת לאנשים שיטפלו בילדים באופן סדיר כשאת באשפוז ולאחריו), צריך ליידע את העובדת הסוציאלית במחלקה בה את אמורה להתאשפז, את לשכת הרווחה וגורמים התנדבותיים שונים. אני יודעת שזה נשמע כמו "עבודת פרך", ושאולי טבעי יותר להסתתר מכל העולם, אבל זה ממש הכרחי לארגן את התמיכה הזו. בבקשה עדכני אותנו בהמשך כיצד את מסתדרת. אני מאחלת לך החלמה מלאה, אורנה ראובן-מגריל

אני חודשיים בלי עבודה.לפעמים לא בא לי לחיות יותר.נמעס להדביק את הפירורים של העצמי.קר לי מאוד ואני שוב רוצה לבית החלומות שלי שאמא תחבק אותי ותגיד שהיא מאמינה בי,שתשב לידי עד שארדם.אני כבר בת 28 ואמא ל3.יש לי אמא ואני אוהבת אותה אבל בטוח לא היתי רוצה את זה עכשיו ממנה.אני נורמלית?!

מאד כאב לי לשמוע את המשפט "נמאס לי להדביק את הפירורים של העצמי. קר לי מאד.." אני רוצה לשלוח לך חיבוק גדול וכוח... הרי להיות אמא בכלל ועוד אמא לשלושה, זה ממש לא קל. אז גם לך מותר לבקש חום וחיבוק, גם לך מותר לרצות להיות קצת הילדה שאמא תטפל בה.. זה מאד נורמאלי לדעתי, שכיש קשיים , כמו , הקושי במציאת עבודה שכנראה יש בו את האיום שלו, מאד קל להרגיש את הצורך של ההגנה והתמיכה מהבית של אמא ולרצות כוחות והגנה.. זה שאת שואלת ' האם זה נורמאלי' מוכיח עוד יותר כמה את מרגישה לא נוח עם זה וכמה זה מקום לא קל בשבילך.. אני מקווה שתמצאי עבודה, אבל יותר מכל אני מאחלת לך שלא יהיה לך קר ושתיהיה אסופה אל העצמי שלך, אני אישית שולחת לך חיבוק של דוב ניבה

חני יקרה, כתבת בצורה כה נוגעת ללב על הכאב שאת מרגישה עכשיו: את אמא לשלושה קטנטנים ואמורה להיות ה"גדולה", אבל את כל-כך מתגעגעת לזמנים אחרים, בהם מישהו אחר היה "הגדול" ואת יכולת להתחבא מתחת לשמיכה ולקבל ניחומים... כתבת שהבית החם והתומך מעולם לא היה, ובאמת דווקא כשחסר לנו בסיס חזק, החסר ממשיך לפעפע בתוכנו ולעורר געגועים קשים. חני, כל אדם מרגיש לפעמים אבוד ומבולבל, וכולנו מתגעגעים לעיתים לימים בהם הכל היה אפשרי והכל היה פתוח בפנינו. כל הורה יודע שלפעמים אנחנו אמנם נראים מבוגרים, אבל בתוכנו מסתתר ילד מבוהל עוד יותר מילדינו... אני חושבת שאם תשוחחי עם אדם קרוב בכנות על רגשותייך, תגלי שאנשים אחרים מכירים אותם היטב, והם בהחלט נורמליים. אם תרצי, תוכלי לקבל נחמה מסויימת גם במסגרת קשר טיפולי, שבו אפשר לדבר על מה שכל-כך חסר... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כבר מספר חודשים אני סובלת מדיכאון קשה. לאחרונה הבחנתי בתופעה מוזרה מאוד. כבר מזה מספר חודשים אני קמה באמצע הלילה פותחת את המקרר ומתחילה לאכול במהירות ואז חוזרת לישון. בבוקר כשאני קמה אני נזכרת בצורה מאורפלת מה אכלתי, ומאוד מצטערת על כך אבל לצערי אין לי שליטה על זה. חשוב לציין שאני סובלת מעודף משקל אומנם לא משמעותי. אני שוקלת 70 ק"ג וגובהי 1:65. אני בת 24 וילדתי לפני שלושה חודשים. היתי רוצה שתעזרו לי לפענח את התופעה המוזרה הזאת. האם אני צריכה לקבל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי , ממה זה נובע? איך יוצאים מזה? תעזרו לי בבקשה....

אמנם אינני רופא וגם לא פסיכולוג אבל לפי תאורך דיכאון עם זלילה בלתי מבוקרת באמצע הלילה מחייבים טיפול רפואי דחוף. פני לרופא המשפחה בקופת חולים ובקשי הפניה לטיפול פסיכולוגי. האם יש לך גם התקפי אכילה בלתי מבוקרת במשך היום? אל תזניחי כדי שמצבך לא יחמיר.

גם אני לא רופא אבל מתעניין וקורא הרבה בפסיכולוגיה ולפי דעתי מדובר בהתקפים בולמים ששיכים ל"משפחה" של הפרעות אכילה. לדעתי את זקוקה בהחלט לעזרה מקצועית והייתי מתחיל דווקא ברופא המשפחה.

מבוהלת שלום. אני רוצה להרגיע אותך.. דבר ראשונה אני מקשרת את כל הבהלה שלך סביב האכילה, לזה שילדת. לידה, זה תהליך נפשי לא קל , המצריך הסתגלות חדשה שלך, נפשית ורגשית וגם פיזית (לקום בלילות, להאכיל, לטפל)... מניסיוני, אחרי לידה יש לא מעט תהליך של "לאבד את עצמך" וגם " לעבד את עצמך"- להבין מחדש את מערכת היחסים במשפחה, לעשות מקום לתינוק וכו'... לא קלה בעיני בכל אופן ההסתגלות לשינויים סביב הלידה, וזה שאת קמה באמצע הלילה לאכול, תופעה מוכרת לי לא רק מעצמי אלא מעוד חברות בסביביתי,, אני כן מוצאת לנכון להרגיע אותך.. ברגע שתתאזני גם זה יעבור, לעניות דעתי. בטח לא תרוצי עכשיו לקבל תרופות, תני לעצמך זמן,, אלא אם כן ישנם דברים נוספים שלא כתבת.. בעיני זה רק עניין של זמן שדברים יכנסו לפרופורציות, גם נושא האכילה שלך.. אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את מה שניסיתי להסביר לך, אבל אשמח להתייחס לתגובות נוספות ממך.. ניבה

שלום מבוהלת, אני נוטה להסכים עם ניבה שהקושי לשלוט באכילה יכול להיות קשור להתמודדות שלך עם השינויים הרבים לאחר הלידה. כתבת שאת סובלת מדיכאון קשה, ושינויים בהרגלי האכילה מהווים סימפטום מוכר של דיכאון. חשוב שתטפלי בדיכאון, על-מנת שתוכלי להינות משלב כה מכריע בחיי תינוקך וליצור עמו/ה קשר נעים ומספק. התחלה טובה תהיה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, ולבנות לעצמך מקום בו תוכלי להביע את הרגשות המורכבים שעולים (בכולנו) לאחר הלידה. הטיפול יהיה גם מקום מתאים להעריך את הנחיצות של ייעוץ פסיכיאטרי, ולהשקיע מאמצים בבניית סביבה תומכת ואמפטית (שהיא פקטור מכריע בהחלמה מדיכאון). אני מקווה שתחושי הקלה בקרוב, ומאחלת לך הנאה עם תינוקך, אורנה ראובן-מגריל

למשתתפי הפורום, לאור ההתעניינות הגדולה בנושא של סיום טיפול ובזווית הראייה של המטפל, הועלה לפורום שלנו מאמר מאת סמי ארגון - "פרידה וחלום-ליל אחרון" - , שמספר בחן ובהומור מר-מתוק על הקושי שלו לסיים את הטיפול שלו עצמו. סמי הוא פסיכולוג קליני, נכה צה"ל, כותב שירה ופרוזה. אנשים שירצו להגיב למאמר יוכלו לעשות זאת כאן, ואני בטוחה שסמי ישמח להשיב במידת הצורך. כל טוב ליאת

היי ליאת קראתי. אפילו פעמיים. היה מעניין לקרוא על הטיפול שלו ועל סיומו... (הולך להגיע אבל גדול....) אבל: המאמר לא מספק את הסחורה של "סיום טיפול מזווית הראייה של המטפל". סמי המטופל כותב על מה שהוא חושב שעבר למטפל שלו בראש ובלב לקראת ועם סיום הטיפול. כך שקיבלנו שוב את נקודת הראות שלו כמטופל. (אגב, נקודת ראות מעניינת של מישהו שמיצה את הטיפול ונחפז להיפרד. רוב סיומי הטיפול שאני מכירה הם לא כאלה....) לי היה מעניין יותר לקרוא את זוית הראיה האמיתית של המטפל. והרי סמי הוא גם מטפל. באותה פתיחות בה תיאר את מצבו כמטופל, ואת התהליך הטיפולי אותו עבר, יכול היה להוסיף מילה או שתיים על החוויה שלו כמטפל כשמטופל נפרד ממנו. לי זה היה חסר. בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לסמי (הוא קורא אותנו?) בריאות טובה ואריכות ימים! שבת שלום נוגה

נוגה שלום רב לך, ראשית, הרשי לי להודות לליאת על שהציעה לי להצטרף לפורום, וזה יהיה לכבוד ולעיניין רב, להיות בין קוראיו ומגיביו. כן החמיא לי מאוד שקראת פעמיים את המאמר. זה נראה כחלומו של כל מי שכותב משהו, שיקראוהו בעיון ובהתעניינות, כפי שאת עשית. תודה. באשר למאמר, היה לי רק "מנדט" לכתוב מנקודת ראותו של מטופל. מטבע הדברים שיפקד מקומו של המטפל האנונימי. אולם, התכנים שאני מייחס כביכול ללבו וראשו של המטפל, באים מהירהורי-ליבי כאדם ואולי כמטפל. מסכים עמך שהיה מקום לפתח קצת יותר את חווית הפרידה שלי ממטופל, אולם הייתי יכול רק לומר דברים כלליים על כך (האמת, שחלקם אפשר לקרוא בין השיטין של המאמר, כמו דאגתו "ההורית" למימוש השינוי שחל אצל המטופל, הריקנות המסוימת ועוד ), שכן, אין פרידה אחת דומה למשניה. כל טיפול וסיפור הפרידה שלו, יחודי ומיוחד, גם למטפל. על כך נראה לי כי אצטרך, בדירבון המבורך שלך, לכתוב מאמר אחר, נוסף. בשמחה. בברכת שבת שלום, סמי

דומני שסמי דווקא נתן את נקודת ראות המטפל בפרידה. נכון, הוא כביכול כתב מה הוא חשב שעבר בראש המטפל שלו, אך בוודאי היו דבריו מושפעים מפרידות שהוא עבר כמטפל ולא כמטופל. אני התרשמתי כי סמי התייחס בדבריו דווקא מרחשי ליבו כמטפל ולא שניסה להעביר לנו מה חש מטפלו שלו

כתבתי לפורום פסיכיאטריה והפנו אותי לפסיכולוג. הבעיה שאני נוטה לשקר שקרים חמורים כדי להציג את עצמי לחיוב אני יכולה להגיד שאני מנהלת עסק בזמן שאני שכירה זו דוגמה אחת אבל זה סוג השקרים הבעיה שיש לי גם דימוי עצמי נמוך ואני חייבת להציג את עצמי בצורה כזאת שתגרום לאחרים לחשוב שאני "משהו" אני אוהבת שחושבים עליי דברים טובים אבל אני תמיד משקרת בשביל זה. איך יוצאים מהפלונטר ואיך ניתן להפסיק לשקר כבר קרה מספר פעמים שתפסו אותי בשקר ואני עדיין ממשיכה אני פוחדת שיבוא יום שיגלו שקרים גדולים שלי. שוב אני אציין שאני לא רוצה להמציא סיפורים אבל רק ככה אני מרגישה שווה משהו התמכרתי לפטנט השקר והשקר מעלה לי את הבטחון העצמי.מה עושים? אני כועסת על עצמי נורא ומתוסכלת.

שלום עדן, כתבת שאת משקרת כדי שאנשים יחשבו עליך דברים טובים, ושרק ככה את מרגישה שווה משהו. בעצם, מתחת לשקרים שמייפים ומקשטים את המציאות שלך, יש תחושה מאוד רעה לגבי עצמך - כאילו ללא השקרים אין סיכוי שאנשים יחבבו ויעריכו אותך. אני חושבת שכדאי להסתכל על הפתרון בשתי רמות שונות: הרמה הראשונה היא התנהגותית, ובה מחפשים דרכים להפחית את ההתנהגות המפריעה. אפשר למשל לתכנן "תוכנית עבודה", בה את מחזקת את עצמך באמצעות משהו שאת אוהבת בכל פעם שאת מצליחה להימנע משקרים, ואילו כאשר אינך מצליחה את נמנעת ממשהו נעים. הרמה ההתנהגותית בהחלט יכולה לעזור לך לצמצם את המקרים בהם את משקרת, אבל חשוב להתייחס גם לרמה העמוקה יותר - הרמה הרגשית. ברמה הרגשית כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, כך שבאמת תצטרכי פחות לייפות את המציאות ותוכלי להציג את עצמך כפי שאת. התהליך שאני מתארת הוא כמובן הדרגתי ומורכב, ואני חושבת שבפורום פסיכיאטריה המליצו לך להתייעץ עם פסיכולוג משום שקל יותר לעבור תהליך כזה בליווי של איש מקצוע. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

יו, כל-כך, כל-כך נמאס לי.. אין לי יותר כוח לשטויות שלי. נו, באמת - כשהדיכאון משתפר, ה"הפרעות בתקשורת" שלי עם האוכל מחמירות, ולהיפך. ולפעמים דווקא יש התאמה.. מה שבטוח אף פעם לא משעמם:-) חבל שאין סמיילי שמסמל 'חיוך מריר'.. הזיות פרועות: לקום יום אחד בבוקר, להביט בראי ולאהוב את הבחורה שמסתכלת עלי חזרה. יודעים מה? אסתפק גם בחיבה קלה. לצעוד ברחוב בלי הצורך לדמיין שאין אף אחד סביבי, בלי להיות במתח אינסופי. להפסיק לרצות להיות לבד כל הזמן. לאכול נורמלי ולהנות מאכילה. לא להרגיש יותר כאילו אני חיה בתוך סרט של דיוויד לינץ'... וכו' וכו'. מקווה שתסלחו לי על השיתוף בפנטזיות הארורות שלי; אני מודה, ניסיתי קודם לקטר לחתיך שלצידי, רק שכל מה שקיבלתי בתגובה היה כישכוש זנב חינני ונביחה שמחה. נראה לי שהוא פיספס קצת את העניין:-) והעניין הוא, שבניתי סביב עצמי חומות כ"כ גבוהות שלעומתן אפילו גדר ההפרדה נראית סימפטית. ומסביב עוד כמה שדות מוקשים, גדרות חשמליות, בלהבלהבלה.. אין מצב לחדירה. אני צריכה למכור את הזכויות למערכת הביטחון. טוב, אני מברברת. סורי. אוף. אני כ"כ מותשת.. מחר יום חדש, כל הנחלים זורמים אל הים, השמש לעולם עומדת ו "..כך אנו עומדים בקצרת האיומה של תפארת חיים". ויזלטיר, כמובן. אין כמו טיפת פואטיקה בעולמנו הפרוזאי, אני בטוחה שליאת תסכים איתי בכך;-) טוב, תודה על ה'הקשבה', שיהיה לכולם סופ"ש נהדר... קאס הממורמרת (אם כי באופן משועשע למדי)

קאסי יקרה, שוב כייף במיוחד לקרוא אותך. צר לי שצרותייך, המתוארות בחן כה רב, עדיין חובטות בך. איכשהו, את נשמעת ביום טוב דווקא. שמחה שאת מוצאת בנו אוזן. ד"ש לחתיך (אני שולחת לך למייל האישי תמונות מעניינות שצויירו על גדר ההפרדה. לצערי, איני יודעת איך להעלותן אל הפורום הכללי. מקווה שתוכלי למצוא בהן תקווה)

אני מתעניינת בתחום מדעי ההתנהגות, ובמיוחד בפסיכולוגיה. הייתי מעוניינת להירשם למינוי לכתב עת, בעברית או באנגלית. האם מישהו מכיר ויכול להפנות אותי? תודה רבה.

יפעת יקרה, כדי לנסות ולעזור לך, יצאתי לחיפוש ברשת, ונגררתי לסיבוב מרתק. כתבי העת המרכזיים בעברית ובאנגלית מוזכרים בדף זה, לנוחותך. http://www.mslib.huji.ac.il/main/siteNew/?page=59&action=sidLink&stId=209 קריאה מהנה ליאת

המון תודה

שלום, אני סובלת מביטחון עצמי נמוך. מה היית ממליץ לעשות על מנת לשפרו מלבד טיפול פסיכולוגי. ספר מומלץ ? סדנא מומלצת? תודה מראש יעל

שלום יעל, דימוי עצמי חיובי הוא דבר שנבנה בסופו של דבר בעקבות חוויות חוזרות של הצלחה והישג. למעשה, כל דרך בה תצליחי להעשיר את מאגר ההצלחות שלך תסייע בשיפור התפיסה העצמית שלך (לימודים, חוגים, אמנות, ספורט, וכיוב'). בפועל, אנשים מבוגרים שגיבשו דימוי עצמי בעייתי, מתקשים לשנות אותו בכוחות עצמם, וטיפול פסיכולוגי הוא אכן אחת הדרכים המוצלחות שאני מכירה להתמודדות עם בעייה זו. איני מכירה ספר ספציפי בנושא, אבל מוכנה להמר שעל מדפי חנויות הספרים הטובות תוכלי למצוא ספרים לא מעטים ל'עזרה עצמית'. גם חיפוש מהיר בגוגל, יחזיר לא מעט שמות של סדנאות, אלא שאז מוטלת עליך האחריות לבדוק את איכותן. הרבה הצלחה ליאת

ליאת שלום, יכול להיות שאלו שאלות לא ענייניות שתבחרי שלא להשיב עליהן אבל אני אנסה בכל זאת: האם קרה שדמעת במהלך טיפול (כמטפלת כמובן, לא כמטופלת)? האם חיבקת פעם מטופל? לא יודעת למה אבל לאור התשובות הרגישות שלך כאן, מסקרן אותי לדעת תודה הדר

היי הדר, לא פעם עלו כאן בקשות ושאלות שונות ששיקפו את הסקרנות המאד טבעית ביחס למנהלי הפורום. זוהי סקרנות מאד מובנת, ולעיתים גם מחמיאה. כמי שמחוץ לפורום עוסקים בטיפול באנשים, עלינו להיות ערים גם להשלכות שיש לדברים שלנו כאן על המטופלים שלנו. לכן, מה שקורה בחדר הטיפול גם יישאר שם :-). אוכל לומר באופן כללי, שמטפלים רגישים נוהגים כך בכל מקום, וככאלה, הם נשארים בני אדם ופועלים כבני אדם במרבית זירות חייהם - לטוב ולרע. מקווה שהתשובה מספקת, איכשהו... יום נעים ליאת

לפי תשובותייה של ליאת בפורום, אני חושב שללא קשר האם התשובות הקונקרטיות לשאלותייך הן חיוביות או שליליות, אני בטוח שמטופלייה של ליאת מרגישים שהיא בוכה איתם שרע להם, צוחקת ומחייכת שטוב להם, ומחבקת אותם במשך 50 דקות...

ים 3 - מסכימה לכל מילה שלך ליאת - ההסתייגות שלך מובנת לגמרי כשחושבים עליה לרגע. וכן... התשובה מספקת, איכשהו... :-) סוף שבוע נפלא לכולם, הדר

אני רק סובלת ממנה.אני מאוהבת בה עד כלות בפסיכולוגית שלי ואני לא יכולה לסבול את זה יותר. מה לא עשיתי כדי לשכוח ומה לא ניסיתי לעשות? עשיתי הפסקה בטיפול וחזרתי ברוב ייאושי אל חיכה לא יכלתי להתאפק הודעתי לה על סיום טיפול וסיימנו אותו כי היא חושבת שאני יכולה להמשיך לבד שהבעיות נפתרו אבל היא לא יודעת שהבעיה הכי גדולה שלי זאת היא. אני עומדת לצלצל עכשיו לקבוע פגישה נוספת לא כדי לספר לה רק רוצה לראת אותה הלוואי שאני אוכל לעצור את עצמי ולא להתקשר זה קשה לא בא בחשבון שאני מספרת לה מה אני מרגישה כתבתי פעם לפורום והציעו לי לדבר איתה אבל אני נבוכה מכדי לעשות את זה אז מה כן אפשר אני רוצה אותה לידי כל הזמן אני מתגעגעת לפגישות השבועיות שלנו אוף בבקשה מי שמכיר מקרוב מצב כזה שיכתוב לי איך לנהוג בבקשה בבקשה לא תגובות ציניות רק מי שחושב שמסוגל להבין שיכתוב לי ליטל

היי ליטל אני מזמינה אותך לקרוא את השרשור שהתחלתי למטה שמתחיל ב"לליאת" וממשיך בתשובתה: כמה זמן זה יימשך. יש לו שני ספיחים גם למעלה.... צרת רבים.... נוגה

ליטל מאד מבינה אותך ומאד מרגישה אותך, אני די באותה הסירה. כשעזרתי אומץ ושיתפתי אותה, כמובן, כמה שיכולתי, אט אט זה ירד... אט אט העברה נכנסת לפרופוציות ועכשיו אני רואה אותה "נטו" כמה שאפשר, כרגע אני מתעגעת למה שחשתי כלפיה... זה באמת קשה לשתף, אני חושבת איך תוכלי להגיד לה את זה.. אני גם חושבת שהיא יודעת ... אולי תכתבי לה במכתב ותמסרי לה אותו לפני שתצאי מהפגישה... אולי תעזרי אומץ ותשתפי ... לי זה יצא בלי שהתכוננתי או רציתי, פשוט תוך כדי שיחה, באחת הסיטואציות המאד אינטימיות , זה פשוט יצא... אני מנסה לחשוב על עוד אפשרויות ולא ברור לי ממה נובעת הרתיעה, אולי מפחד, אם כן אז זה יכול להידמות לקפיצה למים עמוקים בפעם הראשונה...אולי החשיפה, הודיה בתלות בה..אולי בושה... קודם תבדקי עם עצמך למה לא לספר... ואולי אח"כ תשקלי מה בכ"ז כן אפשר לספר, אולי רק את הקצה כמו " אני חושבת עליך " או משהו כזה, להוציא בצעדים , ב"כמויות מדודות".. בכל אופן אני מבינה אותך ומציעה לכם גם להתענג על אותה האהבה, כי לי היא נגמרה/ ירדה לפרופוציות אחרות ואני מתגעגעת למצב בו את נתונה... ניבה

היי ליטל, למרות שלא אהבת את ההמלצה הקודמת שקיבלת כאן, אני רוצה לחזור ולחדד את ההמלצה- על הטיפול ועל מה שקורה בו, הכי נכון לדון במסגרת הטיפול ! בשביל זה אנחנו שם. בכל מקרה, אני מקווה שדבריהן של נוגה וניבה מרגיעים ומסייעים לך מעט יותר בהתמודדות שלך. כנראה שאין קיצורי דרך. בהצלחה ליאת

אני סובלת מחרדות מפחד ממעליות ומדאגת יתר. כל זה גורם לי לדיכאון, לאי שקט, חוסר תיאבון, וקושי בשינה. חשבתי לעבור טיפול בהיפנוזה, מה דעתכם? הבנתי שיש הרבה שרלטנים שמנסים להפנט. אודה למי שיכול להמליץ לי על מומחה מתאים רצוי מאזור גוש דן. תודה

היי מינה, הטיפול המקובל בחרדות מהסוג שאת מתארת הוא שילוב של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי וטיפול תרופתי. היפנוזה היא טכניקה טיפולית שניתן לשלבה במידת הצורך כסיוע. במידה ותפני לפסיכולוג המתמחה בטכניקות התנהגותיות, תוכלי להתייעץ עמו גם על השימוש בהיפנוזה. יש לא מעט פסיכולוגים המורשים לטפל גם בהיפנוזה, ממש כמו גדעון שובל, ממנהלי פורום זה. בכל מקרה, אני מצרפת לינק לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה, שם גם תוכגלי למצוא את רשימת המטפלים המורשים בתחום זה. http://www.hypno.org.il/ בהצלחה ליאת

הי ליאת הוספתי תשובה לתגובות שלך ושל אחרים בשרשור למטה, בנושא ההתאהבות במטפל (האם זה ייפתר פעם). בא לי שתקראי.... אם יש לך שיר מתאים, עוד יותר טוב. תודה על ההשקעה הגדולה בתשובות...

נוגה יקרה, בטח שקראתי את דברייך, ואפילו שמחתי בהם. לא הרגשתי שיש איזו ציפייה להתייחסות נוספת מעבר למה שנאמר, ואני מתנצלת אם הרגשת קצת 'זנוחה'. אני חושבת שהצלחתי לשמוע בדברייך האחרונים שם התייחסות בוגרת ו'עגולה' יותר לסבך הרגשי בקשר הטיפולי. נוצר רושם שאת מכירה במורכבותם של הדברים, אך מתבוננת בהם באופן מפוכח ומציאותי, עם כל הכאב הכרוך בכך. אני חושבת שהקול שלך מאד משמעותי כאן, ושמחה כל אימת שעולה בפורום נושא המעורר מחשבה ודיון. תודה גם לך ולילה טוב ליאת

שלום ליאת רציתי לעדכן אותך במצבי כיוון שאת היית חלק מהתהליך שגרם לי לבצע שינוי וללכת לטיפול. בסוף החלטתי לא ללכת לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית כי אין לי חשק וכוח לחזור לעבר ולהיזכר באונס הקשה הזה,אין טעם לעשות את זה וגם אין לי כוחות.\ החלטתי ללכת לפסיכולוג "רגיל" שחברה שלי המליצה לי עליו הוא גם הסכים לעשות לי הנחה בתשלום,המטרה שלי מהטיפול היא לעלות את הדימוי העצמי והבטחון העצמי. חוץ מזה ליאת הצלחתי למצוא עוד עבודה והמצב הכלכלי אני מאמינה ישתפר בקרוב. אני באמת מרגישה שהתקדמתי בזכותך,כל הכבוד לך,מסתבר שכל הקושי הוא לא היה קשור לדברים חיצוניים(לא למצב הכלכלי,או לזה שאני לא לומדת)אלא הכל היה משהו פנימי.לא הצלחתי להאמין שאני יכולה להסתדר.מה גם שתודה לאל שיש לי חברים טובים שהסבירו לי שוב ושוב מי אני ומה אני,גם את הסברת לי עד שזה "נכנס לי לראש".אבל עדיין מבחינת הדימוי העצמי יש עוד מה לעבוד בשיחות. אני גם מאוד פוחדת מנפילה,פוחדת להיכשל,להתאכזב וזה קצת מקשה עליי בלעשות צעד קדימה.אולי יש בי גם פחד להצליח אני באה מבית שאף פעם לא האמינו בי ולא תמכו בי,בן הזוג שלי מעדיף אותי לא מצליחנית,לדעתי..... אני לא נביאה ואני לא יודעת אם אני באמת אצליח רק יש בי פחד מכישלון שמשתק אותי... זהו.. אשמח לקבל פידבק ממך,ולשמוע מה את חושבת... באם זה יתאפשר.... המון תודה חן

חן יקרה, ללא ספק, ההחלטה והנחישות הם שלך, והמוטיבציה העיקרית לפנייה לטיפול היא צורך ממשי בשינוי. אנחנו - מכאן - רק בחזקת מעודדים מן היציע. למעשה כל פסיכולוג קליני יכול לתת מענה הולם למצוקה שלך, ואני שמחה שמצאת מישהו עליו את יכולה לסמוך. שמחתי לשמוע שאת יכולה לדבר במונחים של תקווה על העתיד הקרוב והרחוק. זוהי עמדה חשובה עליה כדאי לשמור. את אומרת שאת פוחדת מנפילה, וזה פחד טבעי ומובן. מסיבה זו ממש, טיפול פסיכולוגי הוא תהליך איטי וממושך, שמטרתו לחולל שינוי איטי אך יציב (בניגוד למהפך דרמטי קצר מועד). עוד דבר משמח, זו העובדה שאת מוקפת חברים טובים שמאמינים בך וביכולותייך. יהיו כאן לא מעט אנשים שיוכלו להעיד שזהו אוצר אמיתי שאינו נחלתם של כל האנשים. דעי להעריך נכון את המשאב החשוב הזה. אני מאחלת לך הרבה הרבה כוחות כדי לצלוח את המהלך החשוב הזה למען עצמך. כל הכבוד! ליאת

ילד בן 7 מתעלל בחתולה האם זה נורמאלי התעללות כמו זריקת חתול באויר בעיטות בראש

לא נורמלי,צר לי להגיד לך לדעתי יש לילד בעיה.כנראה הצורך להתעלל בחתולה חסרת ישע מבטא קושי שלו.קחי אותו לטיפול אל תזניחי.בתור בנאדם שאוהב בע"ח קשה לי לקרוא את ההודעה שלך אבל זה חמור מאוד,כדאי אפילו להעניש אותו כל זמן שהוא עושה את זה.... היום זה חתולה,מחר זה יהיה התנהגות עבריינית....הקיצר,אורית,טיפול דחוף.

היי אורית, כולנו מכירים היטב את האמירה "ילדים הם עם אכזרי". אין הכוונה שילדים הם רשעים חסרי רחמים, אלא שיכולתם לשלוט בדחפי ההרס והתוקפנות שלהם מוגבלת. עם הגיל, אנו מצפים ליכולת טובה יותר לשלוט בדחפים התוקפניים. ללא ספק, מעשה חד פעמי של פגיעה, עדיין אין בו כדי להצדיק 'אבחנה'. לפעמים הוא מאותת על מצוקה, כעס, פגיעות, וקריאה לעזרה. אם מעשי הבריונות חוזרים על עצמם, וכרוכים בהתאכזרות לבני אדם או לבעלי חיים חסרי ישע, אפשר לדבר על התנהגות בעלת גוון אנטי-חברתי הדורשת התערבות טיפולית מיידית. חשוב לזכור שהתנהגות תוקפנית מן הסוג האחרון, יכולה לשקף קשיים רגשיים, פגיעה בדימוי עצמי ויחסים בינאישיים בעייתיים. אני ממליצה על פניה לצורך התייעצות אצל גורם מקצועי כלשהו, ועד אז - השתדלו להגן ככל האפשר על החתולה המסכנה. לילה טוב ליאת

יש לי שאלה שהיא יותר עקרונית מקונקרטית: לפי מה ולמה קובעים שהפגישה הטיפולים תהיה פעם בשבוע והאם נהוג לקיים יותר מפגישה אחת בשבוע כשלא מדובר במצב של משבר או משהו יוצא דופן? אם למשל אני נמצאת בטיפול אבל מאד מתגעגעת למטפלת שלי בין הפגישות, האם מקובל להפגש אז יותר פעמים? לא מדובר במצב של משבר חריף או קושי עצום אלא הקשיים הרגילים, הדברים שעולים במהלך הטיפול. בעבר דיברתי איתה על האפשרות הזו אבל התגובה שלה מאד גרמה לי להסגר ולא להעלות יותר את הנושא. היא קצת התפלאה שאני שואלת את זה ואני הבנתי שזה כנראה לא ממש מקובל. ועכשיו שוב קשה לי בין לבין...

עד כמה שאני מבין לא כפסיכולוג, טיפול של יותר מפעם בשבוע , מקובל רק במצבים אקוטיים ומשברים חריפים. פגישות תכופות בגלל געגועים של המטופל לא נראות לי משהו מקצועי ומקובל.

יעל קראתי מה שכתבת ורציתי לאמר לך שמאד מקובל להפגש לטיפול יותר מפעם בשבוע, ואם הקשיים אינם עניין של חיים ומוות הם לא חשובים? ברור שזה בסדר ואין שום חוק שיקבע מה בסדר ומה לא! גם אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי פעמים בשבוע וכבר מזמן המצב לא משבר אקוטי!!! מקוה שזה ירגיע אותך בקשר החלטתך,