פורום פסיכולוגיה קלינית

ראשית ברצוני לפנות אל המחבר סמי ארגון ולומר שנהנתי מאוד מקריאת המאמר. בדברי אני מבקשת פחות לדבר על נושא המאמר "הפרידה" ויותר על הנקודות אליהן התחברתי והן המחשבות שעברו בראשו של סמי המטופל בהתייחסות על מחשבות המטפל. אני מגיעה מתחום הטיפול (סיימתי את לימודי בסימסטר החולף) ואני עוברת טיפול בעצמי. פעמים רבות אני חשה כי הטיפול שלי היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח ויעיל אילולא הייתי מטפלת בעצמי ואילולי הייתי מבינה דברים רבים כל כך אשר מתרחשים בחדר הטיפולים. לעיתים אני אף מצליחה לצפות את תגובת המטפלת שלי ואני ערנית מאוד לתהליך הדינאמי שקורה בתוך החדר. כמטפלת ראוי לציין שכבר ניתחתי את התנהגותי לכאן ולכאן, אני מלאת תובנות ואני מאוד מודעת לעצמי ולדרך התנהגותי. משום כך, אני חשה כי המטפלת שלי דווקא אצלי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה. אם אצל מטופלים אחרים התובנה היא חלק מאוד חשוב בטיפול ולפחות בתחילה נרשם אצלם כ"הצלחה" ו"התקדמות" הרי שאצלי אני מגיעה איתם אליה. בטיפול תמיד לאחר התובנות יש תחושות של התרוממות ולאחר מכן מגיעה תקופה מייאשת של הבנה כי עם התובנה לא בהכרח מגיע השינוי (זמן שמטופלים רבים מוצאים לנכון לעזוב את הטיפול) ואילו אני כבר מגיעה בשלב זה ולכן ההתרוממות לא מתקיימת. אני מבינה מתי נעשה שיקוף, לאן "חותרת" המטפלת והמון פעמים זה מפריע לתהליך הספונטני ולזרימה בטיפול. אני מבינה שההתעסקות בזה היא חלק מהגנה מסויימת ובכל זאת, נדמה לי שהיא בלתי נמנעת ואני בטוחה שכך זה אצל מרבית המטופלים שלומדים טיפול או מתעסקים בטיפול. מצאתי במאמר כי גם המחבר תוהה בטיפולו לגבי המטופל ממקום שמבין ומלא תובנות. במחשבות שלו לגבי מחשבות ותחושות המטפל ממש מצאתי את עצמי ומחשבותי לגבי המטפלת שלי. אז רציתי לפנות אל הפסיכולגים שכאן ובניהם כמובן המחבר של המאמר בניסיון להבין האם קשה יותר להם הטיפול בסטודנטים לפסיכולוגיה או במטפלים יותר מאשר במטופלים שאינם מהתחום (אני מתארת לעצמי שתהיו זהירים בתגובות שלכם ובמידה רבה מאוד בצדק), ואשמח לשמוע חוויות מטיפול של מטופילם שכמוני.

( :

חייכתי בעת הקריאה של דברייך. עדיין אני חושבת שסמי בעצם כתב כיצד הוא חש שהוא נפרד ממטופלים ברגע שהוא כתב מה לדעתו חש המטפל שלו שנפרד ממנו. גם אני מניחה שאנחנו אתגר (אנחנו המטפלים שמטופלים)... ואני גם מאוד אוהבת את הדיונים הללו, זה מוסיף לדעתי עניין וערך מוסף לפורום, מעניין מה המנהלים חושבים על כך.... (וכן, זאת רמיזה קטנה) :)

מה שהדהים אותי בקטע הזה זה אלו תחושות המטפל שפסיכולוג המגיע אליו כמטופל מגדיר אותו כפסיכולוג טוב, יש בקטע תיאור של הקושי של המטפל כאשר מטופלים עוזבים ואולי גם ניסיון קטן למנוע מהם את העזיבה...... האופן כללי האם לא ראוי שמטופל יחליט את תאריך הסיום כמו שהוא החליט מתי להתחיל את הטיפול? כיצד פסיכולוג מצליח להעמיד את "צרכיו"בצד לחלוטין ולא לערב את רגשותיו בהחלטות כגון החלטה של סיום טיפול והאם מטפל מצליח להדחיק לחלוטין את רצונותיו(ברור שגם המטופל ייתרם מהמשך טיפול ואין כאן ענין של סחיטה וכד' אבל פשוטו מטופל מחליט לסיים), נכון פגישת פרידה או עיבוד של פרידה חשוב גם למטופל אבל מה מתרחש ברגעים שהמטופל זקוק להם פחות מהמטפל? ושאלה שלא קשורה למאמר, האם רצון של מטפל כגון משפט: אני רוצה שתישאר אני רוצה לראות אותך גודל .. יש לה מקום בטיפול פסיכולוגי

היי, השאלות שאת מעלה, דנה, הן בדיוק הסיבה (טוב, לא היחידה...) שבגללה הזמנתי את סמי להעלות לכאן את המאמר. הוא מדגים היטב, איך בחדר הטיפול כולנו עשויים מאותם חומרים, עם אותן התלבטויות ואותם סימני שאלה. גם מטפלים, האמונים בעבודתם המקצועית על תיאוריות שונות ומשונות, מגיעים לטיפול בשל מצוקות הקיום שלהם - אנושיות ופשוטות - ומביאים אל החדר חלומות, תהיות, כעסים ולבטים, כמו כולם. מהבחינה הזו - אני מניחה - אין הבדל גדול בין מטופלים, יהא מקצועם אשר יהיה. השאלה שאת, רחל, נוגעת בה - שאלת סיום הטיפול - היא שאלה רחבה שנדונה כאן בעבר מספר פעמים. מי מחליט האם ומתי מסתיים הטיפול? לא מעט ימי עיון, סמינרים ומאמרים מלומדים שמו להם למטרה להתמודד עם הסוגיה הזו, ועצם קיומם מעיד על כך שאין תשובה אחת וחד משמעית היפה לכולם. בעולם המערבי, time is money, ולכן גם זמן וגם כסף הם משאב רב חשיבות. אנשים נוטים להציב לעצמם יעדים טיפוליים ברורים, ולסיים את הטיפול כשהושגו יעדים אלה. לרוע המזל, לא תמיד כאשר מסתלקים הסימפטומים גם נפתרה הבעיה. יש אסכולות שלמות הגורסות שרק עם היעלמות הסימפטום אפשר להתחיל לעבוד. לעומתן, יש מי שדבקים בטיפולים קצרי מועד, מכווני מטרה, המשחררים את האדם מצבת הסימפטומים, ומאפשרים לו להמשיך בחייו עד השבר הבא. יש הרואים בטיפול סוג של 'ריפוי', ויש מי שמתייחסים לטיפול כאל 'תחזוקה שוטפת' של המשק הנפשי. יש מי שרואים בקשר הטיפולי אמצעי להשגת יעדי הטיפול, ויש מי שרואים בו מטרה וערך בפני עצמם. השאלה האחרונה של רחל העלתה אצלי חיוך. כהורים, כולנו רוצים לראות את ילדינו מתפתחים, גדלים, חולמים ומגשימים. בטיפול, מתרחש לעיתים תהליך דומה, כאשר קיימת איזו משאלה אצל המטפל, לחזות בתוצאות המבורכות של הטיפול. ממש כמו בהורות, גם בטיפול, לעיתים קרובות (מדי !) התוצאות המצופות מגיעות לאו דווקא בקצב שמספק את כל הנוגעים בדבר. לפעמים השפעותיו החשובות של הטיפול מתממשות ומתגבשות זמן רב לאחר שהטיפול הסתיים. יש מקרים בהם גלויה קטנה, ברכת "שנה טובה" או הזמנה לחתונה, הן העדות הצנועה לכך שמשהו טוב באמת קרה, ומטפלים לומדים לשמוח שמחה גדולה גם בזה. בברכת חג אורים שמח ליאת

אני אשה בוגרת נשואה פלוס ילדים גדולים, גונבת במשך שנים רבות מחנויות. לא באופן קלפטומני, אלא במחשבה תחילה, דברים שאני זקוקה להם, ובמקום לקנות. עברתי מספר טיפולים נפשיים כולל תרופות במשך קרוב לשנתיים, ושום דבר לא עוזר. אני ממשיכה. אני מיואשת. שונאת את זה . ומרגישה שאין שום תקוה להפסיק את המנהג. מה עוד ניתן לעשות? תודה. יעל.

יעל שלום, אני סבור שאת צריכה מוטיבציה גבוהה מאוד כדי לחדול מהמנהג הזה. כפי הנראה הוא מספק לך משהו שהינו מעבר לערך הכספי של הפריטים שאת גונבת , ועל המשהו הזה (ריגוש, סיפוק, תחושת הישג ?) קשה כפי הנראה לוותר. ללא המוטיבציה הזו וללא סיוע של איש מקצוע אני מתקשה לראות איך תוותרי על ההרגל. ברכה ובהצלחה, גדעון

אז מה עזרו לך הטיפולים ? למה את גונבת, הבנת ?

זהו. שהטיפולים לא עזרו לי . גם לא הכדורים שקיבלתי שאמורים לעבוד על מינהגים כפייתיים. כלום.אבל בכל זאת אני מאוד מאוד רוצה להפסיק. ואין לי כבר שום רעיון איך לפתור את הבעיה. תודה לך על התגובה.

שלום לצוות המומחים, עשיתי את הצעד, ופניתי לקופת חולים כללית שילמתי עבור פתיחה, כדי לקבל רשימת פסיכולגיםולעשות זאות דרכם , קיבלתי את הרשימה יחד עם פירוט קצר על כל אחד ודרך הטיפול שלו. רק אין לי מוסג איך לבחור ואת מי לבחור מהרשימה. עדין לא פניתי לאף אחד אני בהתלבטות פתוםן אני נרתעתשאני צריכה לבחור ומבחילה לחשוב שאולי אני לא צריכה בכלל פסיכולוג, אני צריכה את עזרתכם ואך להתיחס לנושא זה. בבקשה.

אני הייתי פשוט מנסה... את יכולה לבחור לפי אזור מגורים שהכי נוח לך וכד' גם אדם שלא צריך מאוד פסיכולוג יכול להרויח ואולי גם להנות מטיפול, כך שיכול להיות שהעיסוק בשאלה הזו זה רתיעה שלפני ההחלטה וכו' (אני חושבת שברוב המקרים דווקא האנשים שצריכים טיפול לא מגיעים והאנשים שזקוקים פחות הם קהל היעד)

חן שלום, ברכות על הצעד הראשון, שהוא בדרך כלל הקשה יותר. האם את מכירה מישהו שטופל אצל פסיכולוג מהקופה? הדרך הטובה ביותר להגיע לפסיכולוג הינה דרך המלצות. כמו כן הייתי ממליץ לקרוא קצת על טיפול פסיכולוגי. ישנו ספרים בנושא, למשל של דרור גרין, המסבירים גם על הטיפול , גם איך לבחור מטפל וגם למה לצפות בטיפול. לאחר מכן תני לעצמך כמה פגישות כדי להתרשם ולראות איך את מרגישה עם הפסיכולוג בו בחרת. וכמו כל דבר בחיים, אחרי כל ההמלצות והבדיקות צריך גם מזל וגם לסמוך על האינטאיציות שלך וגם להתנסות. בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה. בברכה, גדעון

לגדעון. כבר שמעתי על פסיכולוגים שהיו טובים למישהו אחד, אך לא בשביל השני.

למנהלי הפורום שלום! לבני בן ה-22 יש בעיה שמלווה אותו כ-10 שנים ומטרידה אותו ואותי מאוד, כל פעם שמזכירים משהו שקשור לדם לבדיקות דם לזריקות או לכל משהו שקשור לנושא הוא מקבל סחרחורת מרגיש רע ולפעמים מאבד את ההכרה. נאורולוג שבדק אותו אמר שעם סיום ההתבגרות זה יעבור לו דבר שלא קרה ולאחרונה החריף, כל בדיקת דם שהוא צריך לעבור הופך לסיוט, שלושה ימים לפני הוא חלש קשה לו לתפקד ובבבדיקה הוא פשוט מעולף ופוחד פחד נוראי, חוץ מזה קרה לו ששני אנשים דברו במרחק ממנו על דם ומחלות והוא פשוט נפל והתעלף וקבל מכה חזקה בראש, מה עושים? דואגת מאוד, מירי.

http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/584/xFT/524408/xFP/524408

למירי שלום רב, אני יכול להבין את דאגתך על תופעת העילפון אצל בנך בן ה-22 , אבל הייתי שואל שאלה מקדימה: האם גם הוא מודאג ? אין זו שאלה חטטנית, חס וחלילה, אלא היא מהווה ערובה מסוימת למוטיבציה לטיפול ולריפוי. אבל ראשית, חשוב שתדעו כי מדובר בפחד עמוק מדם וזריקות (פוביה שיש לה וודאי גם מינוח ספציפי), שכנראה נרכש מתי שהוא בעבר והתעצם עם הזמן. פחדים מן הסוג הזה, ניתנים לטיפול, ובהצלחה לא קטנה בשיטות ביהביוריסטיות שונות, שבהן מפחיתים בהדרגה ובאמפטיה רבה את הרגישות לגירוי המפחיד. יש מספר שיטות, שהמתקדמת ביותר היא: מציאות מדומה. בשיטה זו חובשים מצלמה וצופים אט-אט, באופן וירטואלי בקטעים קטעים של הגירוי, תוך לימוד שיטות הרפייה. רשימת מכוני טיפול מהסוג הזה ניתן למצוא באתר WWW.VRPHOBIA.COM . בהצלחה, סמי ארגון

מירי שלום, סביר שמדובר על פוביה מדם משולבת בפוביה מזריקות. כפי שראית בתשובות ובמראה המקומות של יעל וסמי ישנו טיפול לכך. הטיפול הינו טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. אז דבר ראשון הייתי ממליץ לקבל דיאגנוזה מדוייקת אצל פסיכולוג קליני העוסק בטיפול בפוביות. (כמובן, לא להסתמך רק על אבחנה באינטרנט) ולאחר מכן להתחיל לטפל. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום הייתי רוצה בבקשה לדעת פרטים כלליים על חרדה מהצלחה. מה ההגדרה מהפן המקצועי? מה הגורמים שיכולים לפתח פחד שכזה? אצל איזה סוג אנשים זה נפוץ? תודה מראש ובוקר טוב.

יעל שלום, אם אינני טועה יש ספר בשם כזה, העוסק באופן מפורט ב"פחד מהצלחה", הגורמים, המניעים וכיו"ב. את מוזמנת לחפש בגוגל ולאתר גם את הספר וגם כתבות על הנושא. אני מעריך שתמצאי שם כל מיני תיאוריות ותיאורים שיכולים לתת מענה לשאלותייך. נראה לי שבאופן בסיסי הפחד מלהצליח קשור לחינוך שכל אחד מקבל בנושאי תחרות, "לגבור על", "לעמוד בציפיות", וההתנסויות הבסיסיות הקשורות ב"תחרות עם האחים". תחשבי האם משהו מהדברים הללו מדבר אלייך ויכול לקחת אותך הלאה. בברכה, גדעון

לפני שנה עברתי תקיפה בעבודה ואני מטופל אצל פסיכיאטר כל 3 חודשים ומוכר כחולה PTSD . אני אמור ללכת לפסיכיאטר לקביעת חוות דעת לועדה רפואית לאחוזי נכות. רציתי לדעת ..מהו האבחון שהפסיכיאטר עושה כדי ליראות שאני סובל מPTSD ובאיזו דרגת החמרה .כמו כן רציתי לדעת מה אני אמור להגיד לפסיכיאטר והאם אני אמור לעבור מבחנים ואילו מבחנים? בנוסף אשמח לקבל הדרכה וליווי {אפשרי בתשלום }לחזק את רוחי לקראת הועדה, מאדם בעל ידע בPTSD או שסובל ממנו ועבר ועדה כזאת לקביעת אחוזי נכות . ניתן להיתקשר אליי ל-0528074374 או להשאיר לי הודעה באימייל [email protected] ואני יחזור

מ. יעקובי שלום, על נושא הPTSD יש מידע רב עליו אתה מוזמן לקרוא דרך חיפוש באינטרנט בנושא טראומה. יש גם פורומים רבים בנושא טראומה וחברי הפורומים הללו יוכלו לספר לך על חוויותיהם בוועדות. על נושא וועדות רפואיות גם כן מומלץ לקרוא ולחפש דרך גוגל. לכשתעשה את זה תוכל לגלות כי ישנו פורום בynet המוקדש אך ורק לנושא זה. בעיקרון הועדה הזו הינה כמה אנשי מקצוע אשר משוחחים איתך ושואלים שאלות כשמטרתם לבחון מהי האבחנה שלך ומה רמת החומרה של הPTSD ממנו אתה סובל. יתכן שגם תופנה למבחנים פסיכודיאגנוסטיים אצל פסיכולוג (אך איני בטוח בכך). בהצלחה, גדעון

מה עושים עם ילד בן 10 , חכם, חרוץ וטוב בדרך- כלל, אך מבולגן וכאשר מעירים לו הוא נורא נעלב וטוען שלועגים לו ומעליבים אותו , עושה איתנו ברוגז לכמה שעות , ממש לא רוצה לדבר איתנו. בטבעו הוא ילד מאוד רגיש. איך להתנהג איתו? הסברנו לו שמותר לנו להעיר לו ולדרוש ממנו קצת סדר, אך הוא שוב נעלב וחושב שיורדים עליו ולא מוכן אף פעם לקבל ביקורת. לעומת זאת מהמורה או לבן אדם סמכותי אחר הוא מקשיב ורוכש כבוד.

מאיה שלום רב, לדעתי עליכם לחפש יחד איתו את הדרך בה ניתן לומר לו משהו מבלי שיעלב. נסו לבדוק מה יש בדרך בה המורה או אדם סמכותי אומר לו משהו ומה שונה בדרך שלכם. האם יתכן שאינכם מדגישים את הצדדים החיוביים הרבים שלו? האם הוא מרגיש שאתם רואים את המאמצים שהוא עושה? לעיתים, הילד כן עושה מאמץ לעמוד בסטנדרט המשפחתי אבל מרגיש שההערות ממשיכות להגיע עוד ועוד. אולי הסטנדרט קצת גבוה מידי בשבילו. נסו להגדיר קווים אדומים שרק עליהם תעירו ולגבי שאר הדברים תעברו לסדר היום. ובכל מקרה תשמחו בילד: הוא חכם, נבון, חרוץ וטוב. אז הוא קצת לא מסודר... לא נורא. בהצלחה, גדעון

לאחרונה שמעתי כי אנורקסיה מקורה ביחסי אם-בת לקויים מהבסיס. זאת טענה ששמעתי עליה בפעם הראשונה, כאשר מה שידוע לי עד כה, כי בעיות אנורקסיה הם סימפטום לבעיות שונות אשר בהן חשות הבנות חוסר שליטה מסויים בחייהן ובאמצעות הרעבה מחזירות לעצמן את השליטה חזרה לידיים. אני מניחה כי בטענה שמקור הבעיה ביחסי אם-בת נכונה בחלק מן המקרים, אך האם כך מתייחסת הפסיכולוגיה אל האנורקסים/יות? (את הטענה שמעתי מחברה שאחותה חולת אנורקסיה)

דנה שלום, ישנן הרבה תיאוריות לגבי סיבת האנורקסיה. אם למשל תעשי חיפוש בגוגל תגלי עשרות ומאות אתרים העוסקים בנושא זה ובנושא הפרעות האכילה באופן כללי. הפסיכולוגיה הקלינית שמה דגש רב על יחסי אם-בת כמקור לבעיות נפש רבות ועל כך זכתה לקיטונות של ביקורת - החל מ-"למה מאשימים כל כך הרבה את האמא?" והמשך בטענה על שטחיות וחוסר ספיציפיות של הטענה. (שהרי לכולנו יש או היה קשר עם אמא), והמשך בחרדות וכעסים של האמהות עצמן, שלא "שמחו" כל כך עם העול המוטל עליהן.כך או אחרת, ישנה אכן טענה שמקורה של האנורקסיה הינו בקשר אם-בת לקוי. (אך בגיל המוקדם יותר ולאו דוקא הנוכחי). במקביל הטענה של צרכי שליטה של האנורקטיות גם כן מוכרת ומתקיימת. שתי התיאוריות מתייחסות לפן שונה של הבעיה ואינן סותרות זו את זו. בברכה, גדעון

בפסיכולוגיה, בניגוד לדיסיפלינות כמו רפואה או כימיה, יש מספר זרמים תיאורטיים האפנתיים במידה שונה ובתקופות שונות. יחסי אם ילד בגישות תיאורטיות מסוימות מהווים את מקור כל הפתולוגיות הנפשיות. מקור הרעיון בתיאוריה של פרויד, פריחתו בשנות השישים והשבעים ובעיקר בתחום הפסיכולוגיה הדינאמית. מגמות תיאורטיות אחרות מתבססות על רעיונות תיאורטיים אחרים כגון צורך עז בשליטה. במקרים אחרים, כמו סכיזופרניה היה מקובל להאשים את האם בפרוץ המחלה אצל הילד)(ואף היה כינוי של אם סכיזופרנוגנית). היום מקובל לראות גישה זו כאכזרית במיוחד כלפי האם בעוד שהאשם בפרוץ המחלה הוא בעיקר גורמים גנטיים. לגבי אנורקסיה, אין הסכמה מקצועית גורפת לגבי הסיבות אם כי גם כאן המגמה היא פחות לראות בקשר אם - בת כבעל תפקיד עיקרי ויותר לחפש גורמים אישיותיים וסביבתיים. כך שהשאלה איך הפסיכולוגיה רואה את האנורקסיה תלויה באיזה זרם בפסיכולוגיה מדובר. בכל מקרה היום הטיפול באנורקסיה הוא לרוב מערכתי: שילוב של טיפול התנהגותי, דינאמי מחזק ומשפחתי. השאלה כמה יושם דגש על יחסי אם - בת בטיפול תלויה בגורם המטפל ולפעמים גם במטופל. סך הכל כולנו גדלנו בתרבות בה נהוג להאשים את הורינו בהכל, אז פעמים רבות אנו מתיישבים על ספת הפסיכולוג בדיוק מתוך ציפיה "לפתור" את יחסינו עם הורינו מתוך אמונה שזה ישפיע על שאר הקשיים בחיינו. אני אישית חושבת שגישה זו יעילה רק בחלק קטן של המקרים אם הקריטריון הוא שיפור איכות החיים של המטופל. אם מדובר בשביעות רצון של המטופל אז דיון דינאמי ביחסי הורה ילד כבר ישיג "יעילות" גבוהה יותר, כאמור כולנו בני אותה תרבות פסיכולוגית. היום ישנה התרחקות תיאורטית מהתמקדות ביחסים מוקדמים עם האם, אבל יקח זמן עד שזה ישפיע על כלל המטפלים ועל התרבות הפסיכולוגית בכלל.

שלום רב, אני סובלת מדכאון ומחרדות מזה שנים רבות. בארבע השנים האחרונות מטופלת גם בכדורים, אבל זה לא ממש עוזר. הייתי אצל שלוש פסיכולוגיות שונות, בכל פעם עזבתי לאחר תקופה של תשעה חודשים לערך. כשהתחלתי לקבל תרופה נוגדת דכאון התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר שנותן גם טיפול פסיכותראפי.היה לי קשר טוב עם המטפל, אבל היום, בדיעבד, מתברר שהוא כלל לא הבין כיצד עליו לנהוג עמי. הוא אפיין אותי כבעלת קווים גבוליים, תלותית, המנעותית ועוד ובעצם לא יצא דבר מהטיפול. כיון שאני קשורה אליו מבחינה רגשית וכיון שהדכאון רק החמיר (אני בת 40, רווקה, ללא קשרים חברתיים רבים) החלטתי לחזור אליו לטיפול לאחר הפסקה של כשנה וחצי. עם חזרתי, נדמה היה שהוא מבין שבמקום לנסות לשנות אותי עליו לנסות ולקבל אותי, והוא הצהיר, שהבין שהעובדה שלא הצליח "לקבל" אותי למרות כעסים, אירוניה, התפרצויות זעם לא חמורות וציניות רבה מצדי, כנראה עוררה בי כעס רב עוד יותר ולבטח לא תרמה דבר להבראתי. ובאמת השיחות מאז חזרתי נסובו יותר על תחושותי בחברה ובמשפחה, מימי ילדותי ועד היום. (ברור לי ששם המקור לבעיות, שכן אבי היה אדם ביקורתי מאוד, שעשה ועושה עד היום דה-וולואציה לכל מי שסביבו, כולל גם לאמי, ומנגד לא מפגין רגשות אבהיים, שכן הוא עצמו טרוד בחרדותיו ובפחדיו). אני מציינת שכבר בעבר, ארע שהגעתי לטיפול ובמקביל מצאתי מישהי אחרת, שכן המטפל חשב שביטלתי את הפגישה ולא היה כך. בזמנו, היה לו קשה להודות בטעותו. אתמול כשהגעתי אליו חמש דקות לפני הזמן (זו היתה שעה מוקדמת) הדלת היתה נעולה. חיכיתי בערך 10 דקות אולם התפתח בי זעם רב על כך. לכן לאחר שהגיע ופתח את הדלת לא הייתי מסוגלת לדבר עימו בערך עשרים דקות כי כל כך כעסתי/ נעלבתי / התאכזבתי. הוא הסביר שפתח את הדלת עוד לפני שבאתי אבל יצא לרגע ונעל אותה בטעות. הסכמתי שזה יכול לקרות לכל אחד, אבל ניסיתי להסביר לו שלאור נסיון העבר, זה עורר בי פחדים וכעס חוזרים. הוא הבין אבל התמקד בכך שהכעס שלי נובע מהקווים ה"גבוליים" שבאישיותי, שכן איני מסוגלת לקבל באדם אחד דברים טובים ורעים או מאכזבים גם יחד (מה שנקרא פיצול). אני מבינה את כל טענותיו אולם בשיחות עם אחרים גם הם אמרו שהיו כועסים. בסיטואציה די דומה, קבעתי עם ידיד, שרציתי שיהיה לי יותר מידיד, ללכת לסרט. קרה פנצ'ר, שגם אני תרמתי לו, והוא איחר והשאיר לי הודעה זחוחה בטלפון "שהוא מקווה שמצאתי מישהו אחר ללכת עימו". אני נפגעתי, שכן ברור שאם היתה זו מישהי אחרת, בת זוג, הוא היה משתדל מאוד להגיע בזמן ולבטח לא "שמח" על ההזדמנות שנקרתה לו להתחמק. כשאמרתי לו שנפגעתי , ושמבחינתי איני רואה בו ידיד קרוב, כיון שלא הבין כמה דבר כזה יכול לפגוע, ולו היייתי באמת חשובה לו התייחסותו היתה שונה, הוא טען שאני לא רואה את מכלול מערכת היחסים שבינינו, מתמקדת רק בדברים שבהם הוא מאכזב אותי ושעלי להבין שבכל מערכת יחסים צריך להתפשר, ולא מקבלים באמת מענה לצרכים הרגשיים העמוקים. שאלתי היא האם הטיפול אמור להביא אותי לידי השלמה עם עולם שבו מערכות היחסים שטחיות ואינטרסנטיות? אני מסכימה שעלי לנסות ולהוריד את רמת הרגישות שלי, שנובעת מגידול לקוי, אולם האם מטרת הטיפול היא להגדיל את הסתגלותו של היחיד ה"בעייתי" לחברה האנושית ? אולי יש מקום ללמוד גם לגלות רגישות רבה יותר לצרכיו של האדם האחר? גבולי או לא גבולי אשמח לקרוא את תגובותיכם

ברנדה שלום, זה אכן מרגיז/מכעיס/מאכזב כשהמטפל מאחר או לא מגיע לפגישה וכשידיד טוב מבריז לסרט. הכעס , האכזבה, הפגיעה לגיטימיים לדעתי. ולשאלותייך: למה הטיפול אמור/יכול להביא אותך? אכן שאלה טובה ונראה לי שבכל האופציות יש משהו מהיעדים. למשל, שתהיה בך היכולת להסתגל ונהל גם מערכות יחסים שיש בהן שטחיות. (אך כמובן גם מערכות יחסים שיש בהן אינטימיות וקירבה). שתצליחי להוריד את רמת הציפיות והפגיעות וכך תוכלי כ "יחיד בעייתי" להסתגל. נראה לי שהמשימה הקשה מכל היא לדעת לאתר מתי את "צודקת" במובן של "יש לי כאן את מלוא הזכות הגיטימית לכעוס , להעלב , להיפגע". ומתי ישנה כאן "תגובת יתר", במובן של "אולי היה כאן משהוא קטן , אך בעצם התגובה שלי היתה מוגזמת". כאשר האבחנה הפנימית הזו תהיהברורה יותר, או אז יהיה קל יותר להכיל את עצמך ולהגיב באופן שמקדם אותך. הרבה הצלחה, גדעון

אני במצב נואש. יש לי ילדים קטנים שאני מגדלת אותם לבד, עד עכשיו עבדתי מאד קשה לפרנס אותם. ועכשיו אני חולה נורא, עומדת בפני טיפול קשה, ואשפוז ממושך, עד עכשיו השתדלתי לגרום לילדים שלי שמחה והנאה בחיים. עכשיו הכל התהפך. הבית שלי בוכה, כך אני קוראת לזה...אם רק היו לי הורים נורמליים, משפחה מורחבת שאפשר להיתמך בה... אני אלך לעבודה עד הדקה התשעים, אף אחד שם לא יודע על הקטסטרופה הפרטית שלי. אם ידעו בוודאות מוחלטת לא אוכל לחזור לעבודה אם וכאשר אבריא.... למרות שהילדים שלי מאושרים בחיים, אין יום מאז שנודע לי שאני חולה שאני לא מתייסרת ומצטערת על כך שבחרתי ללדת אותם. האפשרות ששבוע הבא בזמן כזה ייתכן ולא אהיה בעולם הזה, ממלאת אותי ברגשות של עצב וכאב בלתי אפשרי...אני מרגישה ריחוק מסויים גם ממעט החברות שלי. אנשים פוחדים לדבר על מחלות ומוות... ילד שגדל עם חסך אימהי, גדל עם תהום פעורה בנשמה....אני יודעת את זה, אני מקווה שמהילדים שלי ייחסך הכאב הזה.... מקווה שלא העמסתי יותר מדי...

שלום אשה עצובה, מה שאת מתארת הוא קשה מנשוא. לא ברור לי כיצד את אמורה להמשיך לטפל בילדים לבדך, כאשר באותו זמן את מתמודדת עם מחלה שנשמרת בסוד. אני חושבת שזה זמן קריטי לארגן מעגל מסוים של תמיכה - לאסוף את החברות שלך ולהסביר להן את המצב לאשורו, לשוחח עם אנשים מהמשפחה המורחבת (גם כאלה שבאופן רגיל את לא בקשר איתם), ואולי גם לשוחח בכנות עם אנשים ממקום עבודה שלך. אי אפשר שאדם אחד לבד יישא את כל זה, ואת חייבת לגייס את העזרה הזו למענך ולמען הילדים שלך. במידה ואינך מצליחה לגייס תמיכה מספקת מהסביבה הקרובה (אני מתכוונת לאנשים שיטפלו בילדים באופן סדיר כשאת באשפוז ולאחריו), צריך ליידע את העובדת הסוציאלית במחלקה בה את אמורה להתאשפז, את לשכת הרווחה וגורמים התנדבותיים שונים. אני יודעת שזה נשמע כמו "עבודת פרך", ושאולי טבעי יותר להסתתר מכל העולם, אבל זה ממש הכרחי לארגן את התמיכה הזו. בבקשה עדכני אותנו בהמשך כיצד את מסתדרת. אני מאחלת לך החלמה מלאה, אורנה ראובן-מגריל

אני חודשיים בלי עבודה.לפעמים לא בא לי לחיות יותר.נמעס להדביק את הפירורים של העצמי.קר לי מאוד ואני שוב רוצה לבית החלומות שלי שאמא תחבק אותי ותגיד שהיא מאמינה בי,שתשב לידי עד שארדם.אני כבר בת 28 ואמא ל3.יש לי אמא ואני אוהבת אותה אבל בטוח לא היתי רוצה את זה עכשיו ממנה.אני נורמלית?!

מאד כאב לי לשמוע את המשפט "נמאס לי להדביק את הפירורים של העצמי. קר לי מאד.." אני רוצה לשלוח לך חיבוק גדול וכוח... הרי להיות אמא בכלל ועוד אמא לשלושה, זה ממש לא קל. אז גם לך מותר לבקש חום וחיבוק, גם לך מותר לרצות להיות קצת הילדה שאמא תטפל בה.. זה מאד נורמאלי לדעתי, שכיש קשיים , כמו , הקושי במציאת עבודה שכנראה יש בו את האיום שלו, מאד קל להרגיש את הצורך של ההגנה והתמיכה מהבית של אמא ולרצות כוחות והגנה.. זה שאת שואלת ' האם זה נורמאלי' מוכיח עוד יותר כמה את מרגישה לא נוח עם זה וכמה זה מקום לא קל בשבילך.. אני מקווה שתמצאי עבודה, אבל יותר מכל אני מאחלת לך שלא יהיה לך קר ושתיהיה אסופה אל העצמי שלך, אני אישית שולחת לך חיבוק של דוב ניבה

חני יקרה, כתבת בצורה כה נוגעת ללב על הכאב שאת מרגישה עכשיו: את אמא לשלושה קטנטנים ואמורה להיות ה"גדולה", אבל את כל-כך מתגעגעת לזמנים אחרים, בהם מישהו אחר היה "הגדול" ואת יכולת להתחבא מתחת לשמיכה ולקבל ניחומים... כתבת שהבית החם והתומך מעולם לא היה, ובאמת דווקא כשחסר לנו בסיס חזק, החסר ממשיך לפעפע בתוכנו ולעורר געגועים קשים. חני, כל אדם מרגיש לפעמים אבוד ומבולבל, וכולנו מתגעגעים לעיתים לימים בהם הכל היה אפשרי והכל היה פתוח בפנינו. כל הורה יודע שלפעמים אנחנו אמנם נראים מבוגרים, אבל בתוכנו מסתתר ילד מבוהל עוד יותר מילדינו... אני חושבת שאם תשוחחי עם אדם קרוב בכנות על רגשותייך, תגלי שאנשים אחרים מכירים אותם היטב, והם בהחלט נורמליים. אם תרצי, תוכלי לקבל נחמה מסויימת גם במסגרת קשר טיפולי, שבו אפשר לדבר על מה שכל-כך חסר... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כבר מספר חודשים אני סובלת מדיכאון קשה. לאחרונה הבחנתי בתופעה מוזרה מאוד. כבר מזה מספר חודשים אני קמה באמצע הלילה פותחת את המקרר ומתחילה לאכול במהירות ואז חוזרת לישון. בבוקר כשאני קמה אני נזכרת בצורה מאורפלת מה אכלתי, ומאוד מצטערת על כך אבל לצערי אין לי שליטה על זה. חשוב לציין שאני סובלת מעודף משקל אומנם לא משמעותי. אני שוקלת 70 ק"ג וגובהי 1:65. אני בת 24 וילדתי לפני שלושה חודשים. היתי רוצה שתעזרו לי לפענח את התופעה המוזרה הזאת. האם אני צריכה לקבל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי , ממה זה נובע? איך יוצאים מזה? תעזרו לי בבקשה....

אמנם אינני רופא וגם לא פסיכולוג אבל לפי תאורך דיכאון עם זלילה בלתי מבוקרת באמצע הלילה מחייבים טיפול רפואי דחוף. פני לרופא המשפחה בקופת חולים ובקשי הפניה לטיפול פסיכולוגי. האם יש לך גם התקפי אכילה בלתי מבוקרת במשך היום? אל תזניחי כדי שמצבך לא יחמיר.

גם אני לא רופא אבל מתעניין וקורא הרבה בפסיכולוגיה ולפי דעתי מדובר בהתקפים בולמים ששיכים ל"משפחה" של הפרעות אכילה. לדעתי את זקוקה בהחלט לעזרה מקצועית והייתי מתחיל דווקא ברופא המשפחה.

מבוהלת שלום. אני רוצה להרגיע אותך.. דבר ראשונה אני מקשרת את כל הבהלה שלך סביב האכילה, לזה שילדת. לידה, זה תהליך נפשי לא קל , המצריך הסתגלות חדשה שלך, נפשית ורגשית וגם פיזית (לקום בלילות, להאכיל, לטפל)... מניסיוני, אחרי לידה יש לא מעט תהליך של "לאבד את עצמך" וגם " לעבד את עצמך"- להבין מחדש את מערכת היחסים במשפחה, לעשות מקום לתינוק וכו'... לא קלה בעיני בכל אופן ההסתגלות לשינויים סביב הלידה, וזה שאת קמה באמצע הלילה לאכול, תופעה מוכרת לי לא רק מעצמי אלא מעוד חברות בסביביתי,, אני כן מוצאת לנכון להרגיע אותך.. ברגע שתתאזני גם זה יעבור, לעניות דעתי. בטח לא תרוצי עכשיו לקבל תרופות, תני לעצמך זמן,, אלא אם כן ישנם דברים נוספים שלא כתבת.. בעיני זה רק עניין של זמן שדברים יכנסו לפרופורציות, גם נושא האכילה שלך.. אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את מה שניסיתי להסביר לך, אבל אשמח להתייחס לתגובות נוספות ממך.. ניבה

שלום מבוהלת, אני נוטה להסכים עם ניבה שהקושי לשלוט באכילה יכול להיות קשור להתמודדות שלך עם השינויים הרבים לאחר הלידה. כתבת שאת סובלת מדיכאון קשה, ושינויים בהרגלי האכילה מהווים סימפטום מוכר של דיכאון. חשוב שתטפלי בדיכאון, על-מנת שתוכלי להינות משלב כה מכריע בחיי תינוקך וליצור עמו/ה קשר נעים ומספק. התחלה טובה תהיה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, ולבנות לעצמך מקום בו תוכלי להביע את הרגשות המורכבים שעולים (בכולנו) לאחר הלידה. הטיפול יהיה גם מקום מתאים להעריך את הנחיצות של ייעוץ פסיכיאטרי, ולהשקיע מאמצים בבניית סביבה תומכת ואמפטית (שהיא פקטור מכריע בהחלמה מדיכאון). אני מקווה שתחושי הקלה בקרוב, ומאחלת לך הנאה עם תינוקך, אורנה ראובן-מגריל

למשתתפי הפורום, לאור ההתעניינות הגדולה בנושא של סיום טיפול ובזווית הראייה של המטפל, הועלה לפורום שלנו מאמר מאת סמי ארגון - "פרידה וחלום-ליל אחרון" - , שמספר בחן ובהומור מר-מתוק על הקושי שלו לסיים את הטיפול שלו עצמו. סמי הוא פסיכולוג קליני, נכה צה"ל, כותב שירה ופרוזה. אנשים שירצו להגיב למאמר יוכלו לעשות זאת כאן, ואני בטוחה שסמי ישמח להשיב במידת הצורך. כל טוב ליאת

היי ליאת קראתי. אפילו פעמיים. היה מעניין לקרוא על הטיפול שלו ועל סיומו... (הולך להגיע אבל גדול....) אבל: המאמר לא מספק את הסחורה של "סיום טיפול מזווית הראייה של המטפל". סמי המטופל כותב על מה שהוא חושב שעבר למטפל שלו בראש ובלב לקראת ועם סיום הטיפול. כך שקיבלנו שוב את נקודת הראות שלו כמטופל. (אגב, נקודת ראות מעניינת של מישהו שמיצה את הטיפול ונחפז להיפרד. רוב סיומי הטיפול שאני מכירה הם לא כאלה....) לי היה מעניין יותר לקרוא את זוית הראיה האמיתית של המטפל. והרי סמי הוא גם מטפל. באותה פתיחות בה תיאר את מצבו כמטופל, ואת התהליך הטיפולי אותו עבר, יכול היה להוסיף מילה או שתיים על החוויה שלו כמטפל כשמטופל נפרד ממנו. לי זה היה חסר. בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לסמי (הוא קורא אותנו?) בריאות טובה ואריכות ימים! שבת שלום נוגה

נוגה שלום רב לך, ראשית, הרשי לי להודות לליאת על שהציעה לי להצטרף לפורום, וזה יהיה לכבוד ולעיניין רב, להיות בין קוראיו ומגיביו. כן החמיא לי מאוד שקראת פעמיים את המאמר. זה נראה כחלומו של כל מי שכותב משהו, שיקראוהו בעיון ובהתעניינות, כפי שאת עשית. תודה. באשר למאמר, היה לי רק "מנדט" לכתוב מנקודת ראותו של מטופל. מטבע הדברים שיפקד מקומו של המטפל האנונימי. אולם, התכנים שאני מייחס כביכול ללבו וראשו של המטפל, באים מהירהורי-ליבי כאדם ואולי כמטפל. מסכים עמך שהיה מקום לפתח קצת יותר את חווית הפרידה שלי ממטופל, אולם הייתי יכול רק לומר דברים כלליים על כך (האמת, שחלקם אפשר לקרוא בין השיטין של המאמר, כמו דאגתו "ההורית" למימוש השינוי שחל אצל המטופל, הריקנות המסוימת ועוד ), שכן, אין פרידה אחת דומה למשניה. כל טיפול וסיפור הפרידה שלו, יחודי ומיוחד, גם למטפל. על כך נראה לי כי אצטרך, בדירבון המבורך שלך, לכתוב מאמר אחר, נוסף. בשמחה. בברכת שבת שלום, סמי

דומני שסמי דווקא נתן את נקודת ראות המטפל בפרידה. נכון, הוא כביכול כתב מה הוא חשב שעבר בראש המטפל שלו, אך בוודאי היו דבריו מושפעים מפרידות שהוא עבר כמטפל ולא כמטופל. אני התרשמתי כי סמי התייחס בדבריו דווקא מרחשי ליבו כמטפל ולא שניסה להעביר לנו מה חש מטפלו שלו

כתבתי לפורום פסיכיאטריה והפנו אותי לפסיכולוג. הבעיה שאני נוטה לשקר שקרים חמורים כדי להציג את עצמי לחיוב אני יכולה להגיד שאני מנהלת עסק בזמן שאני שכירה זו דוגמה אחת אבל זה סוג השקרים הבעיה שיש לי גם דימוי עצמי נמוך ואני חייבת להציג את עצמי בצורה כזאת שתגרום לאחרים לחשוב שאני "משהו" אני אוהבת שחושבים עליי דברים טובים אבל אני תמיד משקרת בשביל זה. איך יוצאים מהפלונטר ואיך ניתן להפסיק לשקר כבר קרה מספר פעמים שתפסו אותי בשקר ואני עדיין ממשיכה אני פוחדת שיבוא יום שיגלו שקרים גדולים שלי. שוב אני אציין שאני לא רוצה להמציא סיפורים אבל רק ככה אני מרגישה שווה משהו התמכרתי לפטנט השקר והשקר מעלה לי את הבטחון העצמי.מה עושים? אני כועסת על עצמי נורא ומתוסכלת.

שלום עדן, כתבת שאת משקרת כדי שאנשים יחשבו עליך דברים טובים, ושרק ככה את מרגישה שווה משהו. בעצם, מתחת לשקרים שמייפים ומקשטים את המציאות שלך, יש תחושה מאוד רעה לגבי עצמך - כאילו ללא השקרים אין סיכוי שאנשים יחבבו ויעריכו אותך. אני חושבת שכדאי להסתכל על הפתרון בשתי רמות שונות: הרמה הראשונה היא התנהגותית, ובה מחפשים דרכים להפחית את ההתנהגות המפריעה. אפשר למשל לתכנן "תוכנית עבודה", בה את מחזקת את עצמך באמצעות משהו שאת אוהבת בכל פעם שאת מצליחה להימנע משקרים, ואילו כאשר אינך מצליחה את נמנעת ממשהו נעים. הרמה ההתנהגותית בהחלט יכולה לעזור לך לצמצם את המקרים בהם את משקרת, אבל חשוב להתייחס גם לרמה העמוקה יותר - הרמה הרגשית. ברמה הרגשית כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, כך שבאמת תצטרכי פחות לייפות את המציאות ותוכלי להציג את עצמך כפי שאת. התהליך שאני מתארת הוא כמובן הדרגתי ומורכב, ואני חושבת שבפורום פסיכיאטריה המליצו לך להתייעץ עם פסיכולוג משום שקל יותר לעבור תהליך כזה בליווי של איש מקצוע. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

יו, כל-כך, כל-כך נמאס לי.. אין לי יותר כוח לשטויות שלי. נו, באמת - כשהדיכאון משתפר, ה"הפרעות בתקשורת" שלי עם האוכל מחמירות, ולהיפך. ולפעמים דווקא יש התאמה.. מה שבטוח אף פעם לא משעמם:-) חבל שאין סמיילי שמסמל 'חיוך מריר'.. הזיות פרועות: לקום יום אחד בבוקר, להביט בראי ולאהוב את הבחורה שמסתכלת עלי חזרה. יודעים מה? אסתפק גם בחיבה קלה. לצעוד ברחוב בלי הצורך לדמיין שאין אף אחד סביבי, בלי להיות במתח אינסופי. להפסיק לרצות להיות לבד כל הזמן. לאכול נורמלי ולהנות מאכילה. לא להרגיש יותר כאילו אני חיה בתוך סרט של דיוויד לינץ'... וכו' וכו'. מקווה שתסלחו לי על השיתוף בפנטזיות הארורות שלי; אני מודה, ניסיתי קודם לקטר לחתיך שלצידי, רק שכל מה שקיבלתי בתגובה היה כישכוש זנב חינני ונביחה שמחה. נראה לי שהוא פיספס קצת את העניין:-) והעניין הוא, שבניתי סביב עצמי חומות כ"כ גבוהות שלעומתן אפילו גדר ההפרדה נראית סימפטית. ומסביב עוד כמה שדות מוקשים, גדרות חשמליות, בלהבלהבלה.. אין מצב לחדירה. אני צריכה למכור את הזכויות למערכת הביטחון. טוב, אני מברברת. סורי. אוף. אני כ"כ מותשת.. מחר יום חדש, כל הנחלים זורמים אל הים, השמש לעולם עומדת ו "..כך אנו עומדים בקצרת האיומה של תפארת חיים". ויזלטיר, כמובן. אין כמו טיפת פואטיקה בעולמנו הפרוזאי, אני בטוחה שליאת תסכים איתי בכך;-) טוב, תודה על ה'הקשבה', שיהיה לכולם סופ"ש נהדר... קאס הממורמרת (אם כי באופן משועשע למדי)

קאסי יקרה, שוב כייף במיוחד לקרוא אותך. צר לי שצרותייך, המתוארות בחן כה רב, עדיין חובטות בך. איכשהו, את נשמעת ביום טוב דווקא. שמחה שאת מוצאת בנו אוזן. ד"ש לחתיך (אני שולחת לך למייל האישי תמונות מעניינות שצויירו על גדר ההפרדה. לצערי, איני יודעת איך להעלותן אל הפורום הכללי. מקווה שתוכלי למצוא בהן תקווה)

אני מתעניינת בתחום מדעי ההתנהגות, ובמיוחד בפסיכולוגיה. הייתי מעוניינת להירשם למינוי לכתב עת, בעברית או באנגלית. האם מישהו מכיר ויכול להפנות אותי? תודה רבה.

יפעת יקרה, כדי לנסות ולעזור לך, יצאתי לחיפוש ברשת, ונגררתי לסיבוב מרתק. כתבי העת המרכזיים בעברית ובאנגלית מוזכרים בדף זה, לנוחותך. http://www.mslib.huji.ac.il/main/siteNew/?page=59&action=sidLink&stId=209 קריאה מהנה ליאת

המון תודה

שלום, אני סובלת מביטחון עצמי נמוך. מה היית ממליץ לעשות על מנת לשפרו מלבד טיפול פסיכולוגי. ספר מומלץ ? סדנא מומלצת? תודה מראש יעל

שלום יעל, דימוי עצמי חיובי הוא דבר שנבנה בסופו של דבר בעקבות חוויות חוזרות של הצלחה והישג. למעשה, כל דרך בה תצליחי להעשיר את מאגר ההצלחות שלך תסייע בשיפור התפיסה העצמית שלך (לימודים, חוגים, אמנות, ספורט, וכיוב'). בפועל, אנשים מבוגרים שגיבשו דימוי עצמי בעייתי, מתקשים לשנות אותו בכוחות עצמם, וטיפול פסיכולוגי הוא אכן אחת הדרכים המוצלחות שאני מכירה להתמודדות עם בעייה זו. איני מכירה ספר ספציפי בנושא, אבל מוכנה להמר שעל מדפי חנויות הספרים הטובות תוכלי למצוא ספרים לא מעטים ל'עזרה עצמית'. גם חיפוש מהיר בגוגל, יחזיר לא מעט שמות של סדנאות, אלא שאז מוטלת עליך האחריות לבדוק את איכותן. הרבה הצלחה ליאת

ליאת שלום, יכול להיות שאלו שאלות לא ענייניות שתבחרי שלא להשיב עליהן אבל אני אנסה בכל זאת: האם קרה שדמעת במהלך טיפול (כמטפלת כמובן, לא כמטופלת)? האם חיבקת פעם מטופל? לא יודעת למה אבל לאור התשובות הרגישות שלך כאן, מסקרן אותי לדעת תודה הדר

היי הדר, לא פעם עלו כאן בקשות ושאלות שונות ששיקפו את הסקרנות המאד טבעית ביחס למנהלי הפורום. זוהי סקרנות מאד מובנת, ולעיתים גם מחמיאה. כמי שמחוץ לפורום עוסקים בטיפול באנשים, עלינו להיות ערים גם להשלכות שיש לדברים שלנו כאן על המטופלים שלנו. לכן, מה שקורה בחדר הטיפול גם יישאר שם :-). אוכל לומר באופן כללי, שמטפלים רגישים נוהגים כך בכל מקום, וככאלה, הם נשארים בני אדם ופועלים כבני אדם במרבית זירות חייהם - לטוב ולרע. מקווה שהתשובה מספקת, איכשהו... יום נעים ליאת

לפי תשובותייה של ליאת בפורום, אני חושב שללא קשר האם התשובות הקונקרטיות לשאלותייך הן חיוביות או שליליות, אני בטוח שמטופלייה של ליאת מרגישים שהיא בוכה איתם שרע להם, צוחקת ומחייכת שטוב להם, ומחבקת אותם במשך 50 דקות...

ים 3 - מסכימה לכל מילה שלך ליאת - ההסתייגות שלך מובנת לגמרי כשחושבים עליה לרגע. וכן... התשובה מספקת, איכשהו... :-) סוף שבוע נפלא לכולם, הדר

אני רק סובלת ממנה.אני מאוהבת בה עד כלות בפסיכולוגית שלי ואני לא יכולה לסבול את זה יותר. מה לא עשיתי כדי לשכוח ומה לא ניסיתי לעשות? עשיתי הפסקה בטיפול וחזרתי ברוב ייאושי אל חיכה לא יכלתי להתאפק הודעתי לה על סיום טיפול וסיימנו אותו כי היא חושבת שאני יכולה להמשיך לבד שהבעיות נפתרו אבל היא לא יודעת שהבעיה הכי גדולה שלי זאת היא. אני עומדת לצלצל עכשיו לקבוע פגישה נוספת לא כדי לספר לה רק רוצה לראת אותה הלוואי שאני אוכל לעצור את עצמי ולא להתקשר זה קשה לא בא בחשבון שאני מספרת לה מה אני מרגישה כתבתי פעם לפורום והציעו לי לדבר איתה אבל אני נבוכה מכדי לעשות את זה אז מה כן אפשר אני רוצה אותה לידי כל הזמן אני מתגעגעת לפגישות השבועיות שלנו אוף בבקשה מי שמכיר מקרוב מצב כזה שיכתוב לי איך לנהוג בבקשה בבקשה לא תגובות ציניות רק מי שחושב שמסוגל להבין שיכתוב לי ליטל

היי ליטל אני מזמינה אותך לקרוא את השרשור שהתחלתי למטה שמתחיל ב"לליאת" וממשיך בתשובתה: כמה זמן זה יימשך. יש לו שני ספיחים גם למעלה.... צרת רבים.... נוגה

ליטל מאד מבינה אותך ומאד מרגישה אותך, אני די באותה הסירה. כשעזרתי אומץ ושיתפתי אותה, כמובן, כמה שיכולתי, אט אט זה ירד... אט אט העברה נכנסת לפרופוציות ועכשיו אני רואה אותה "נטו" כמה שאפשר, כרגע אני מתעגעת למה שחשתי כלפיה... זה באמת קשה לשתף, אני חושבת איך תוכלי להגיד לה את זה.. אני גם חושבת שהיא יודעת ... אולי תכתבי לה במכתב ותמסרי לה אותו לפני שתצאי מהפגישה... אולי תעזרי אומץ ותשתפי ... לי זה יצא בלי שהתכוננתי או רציתי, פשוט תוך כדי שיחה, באחת הסיטואציות המאד אינטימיות , זה פשוט יצא... אני מנסה לחשוב על עוד אפשרויות ולא ברור לי ממה נובעת הרתיעה, אולי מפחד, אם כן אז זה יכול להידמות לקפיצה למים עמוקים בפעם הראשונה...אולי החשיפה, הודיה בתלות בה..אולי בושה... קודם תבדקי עם עצמך למה לא לספר... ואולי אח"כ תשקלי מה בכ"ז כן אפשר לספר, אולי רק את הקצה כמו " אני חושבת עליך " או משהו כזה, להוציא בצעדים , ב"כמויות מדודות".. בכל אופן אני מבינה אותך ומציעה לכם גם להתענג על אותה האהבה, כי לי היא נגמרה/ ירדה לפרופוציות אחרות ואני מתגעגעת למצב בו את נתונה... ניבה

היי ליטל, למרות שלא אהבת את ההמלצה הקודמת שקיבלת כאן, אני רוצה לחזור ולחדד את ההמלצה- על הטיפול ועל מה שקורה בו, הכי נכון לדון במסגרת הטיפול ! בשביל זה אנחנו שם. בכל מקרה, אני מקווה שדבריהן של נוגה וניבה מרגיעים ומסייעים לך מעט יותר בהתמודדות שלך. כנראה שאין קיצורי דרך. בהצלחה ליאת

אני סובלת מחרדות מפחד ממעליות ומדאגת יתר. כל זה גורם לי לדיכאון, לאי שקט, חוסר תיאבון, וקושי בשינה. חשבתי לעבור טיפול בהיפנוזה, מה דעתכם? הבנתי שיש הרבה שרלטנים שמנסים להפנט. אודה למי שיכול להמליץ לי על מומחה מתאים רצוי מאזור גוש דן. תודה

היי מינה, הטיפול המקובל בחרדות מהסוג שאת מתארת הוא שילוב של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי וטיפול תרופתי. היפנוזה היא טכניקה טיפולית שניתן לשלבה במידת הצורך כסיוע. במידה ותפני לפסיכולוג המתמחה בטכניקות התנהגותיות, תוכלי להתייעץ עמו גם על השימוש בהיפנוזה. יש לא מעט פסיכולוגים המורשים לטפל גם בהיפנוזה, ממש כמו גדעון שובל, ממנהלי פורום זה. בכל מקרה, אני מצרפת לינק לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה, שם גם תוכגלי למצוא את רשימת המטפלים המורשים בתחום זה. http://www.hypno.org.il/ בהצלחה ליאת

הי ליאת הוספתי תשובה לתגובות שלך ושל אחרים בשרשור למטה, בנושא ההתאהבות במטפל (האם זה ייפתר פעם). בא לי שתקראי.... אם יש לך שיר מתאים, עוד יותר טוב. תודה על ההשקעה הגדולה בתשובות...

נוגה יקרה, בטח שקראתי את דברייך, ואפילו שמחתי בהם. לא הרגשתי שיש איזו ציפייה להתייחסות נוספת מעבר למה שנאמר, ואני מתנצלת אם הרגשת קצת 'זנוחה'. אני חושבת שהצלחתי לשמוע בדברייך האחרונים שם התייחסות בוגרת ו'עגולה' יותר לסבך הרגשי בקשר הטיפולי. נוצר רושם שאת מכירה במורכבותם של הדברים, אך מתבוננת בהם באופן מפוכח ומציאותי, עם כל הכאב הכרוך בכך. אני חושבת שהקול שלך מאד משמעותי כאן, ושמחה כל אימת שעולה בפורום נושא המעורר מחשבה ודיון. תודה גם לך ולילה טוב ליאת

שלום ליאת רציתי לעדכן אותך במצבי כיוון שאת היית חלק מהתהליך שגרם לי לבצע שינוי וללכת לטיפול. בסוף החלטתי לא ללכת לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית כי אין לי חשק וכוח לחזור לעבר ולהיזכר באונס הקשה הזה,אין טעם לעשות את זה וגם אין לי כוחות.\ החלטתי ללכת לפסיכולוג "רגיל" שחברה שלי המליצה לי עליו הוא גם הסכים לעשות לי הנחה בתשלום,המטרה שלי מהטיפול היא לעלות את הדימוי העצמי והבטחון העצמי. חוץ מזה ליאת הצלחתי למצוא עוד עבודה והמצב הכלכלי אני מאמינה ישתפר בקרוב. אני באמת מרגישה שהתקדמתי בזכותך,כל הכבוד לך,מסתבר שכל הקושי הוא לא היה קשור לדברים חיצוניים(לא למצב הכלכלי,או לזה שאני לא לומדת)אלא הכל היה משהו פנימי.לא הצלחתי להאמין שאני יכולה להסתדר.מה גם שתודה לאל שיש לי חברים טובים שהסבירו לי שוב ושוב מי אני ומה אני,גם את הסברת לי עד שזה "נכנס לי לראש".אבל עדיין מבחינת הדימוי העצמי יש עוד מה לעבוד בשיחות. אני גם מאוד פוחדת מנפילה,פוחדת להיכשל,להתאכזב וזה קצת מקשה עליי בלעשות צעד קדימה.אולי יש בי גם פחד להצליח אני באה מבית שאף פעם לא האמינו בי ולא תמכו בי,בן הזוג שלי מעדיף אותי לא מצליחנית,לדעתי..... אני לא נביאה ואני לא יודעת אם אני באמת אצליח רק יש בי פחד מכישלון שמשתק אותי... זהו.. אשמח לקבל פידבק ממך,ולשמוע מה את חושבת... באם זה יתאפשר.... המון תודה חן

חן יקרה, ללא ספק, ההחלטה והנחישות הם שלך, והמוטיבציה העיקרית לפנייה לטיפול היא צורך ממשי בשינוי. אנחנו - מכאן - רק בחזקת מעודדים מן היציע. למעשה כל פסיכולוג קליני יכול לתת מענה הולם למצוקה שלך, ואני שמחה שמצאת מישהו עליו את יכולה לסמוך. שמחתי לשמוע שאת יכולה לדבר במונחים של תקווה על העתיד הקרוב והרחוק. זוהי עמדה חשובה עליה כדאי לשמור. את אומרת שאת פוחדת מנפילה, וזה פחד טבעי ומובן. מסיבה זו ממש, טיפול פסיכולוגי הוא תהליך איטי וממושך, שמטרתו לחולל שינוי איטי אך יציב (בניגוד למהפך דרמטי קצר מועד). עוד דבר משמח, זו העובדה שאת מוקפת חברים טובים שמאמינים בך וביכולותייך. יהיו כאן לא מעט אנשים שיוכלו להעיד שזהו אוצר אמיתי שאינו נחלתם של כל האנשים. דעי להעריך נכון את המשאב החשוב הזה. אני מאחלת לך הרבה הרבה כוחות כדי לצלוח את המהלך החשוב הזה למען עצמך. כל הכבוד! ליאת

ילד בן 7 מתעלל בחתולה האם זה נורמאלי התעללות כמו זריקת חתול באויר בעיטות בראש

לא נורמלי,צר לי להגיד לך לדעתי יש לילד בעיה.כנראה הצורך להתעלל בחתולה חסרת ישע מבטא קושי שלו.קחי אותו לטיפול אל תזניחי.בתור בנאדם שאוהב בע"ח קשה לי לקרוא את ההודעה שלך אבל זה חמור מאוד,כדאי אפילו להעניש אותו כל זמן שהוא עושה את זה.... היום זה חתולה,מחר זה יהיה התנהגות עבריינית....הקיצר,אורית,טיפול דחוף.

היי אורית, כולנו מכירים היטב את האמירה "ילדים הם עם אכזרי". אין הכוונה שילדים הם רשעים חסרי רחמים, אלא שיכולתם לשלוט בדחפי ההרס והתוקפנות שלהם מוגבלת. עם הגיל, אנו מצפים ליכולת טובה יותר לשלוט בדחפים התוקפניים. ללא ספק, מעשה חד פעמי של פגיעה, עדיין אין בו כדי להצדיק 'אבחנה'. לפעמים הוא מאותת על מצוקה, כעס, פגיעות, וקריאה לעזרה. אם מעשי הבריונות חוזרים על עצמם, וכרוכים בהתאכזרות לבני אדם או לבעלי חיים חסרי ישע, אפשר לדבר על התנהגות בעלת גוון אנטי-חברתי הדורשת התערבות טיפולית מיידית. חשוב לזכור שהתנהגות תוקפנית מן הסוג האחרון, יכולה לשקף קשיים רגשיים, פגיעה בדימוי עצמי ויחסים בינאישיים בעייתיים. אני ממליצה על פניה לצורך התייעצות אצל גורם מקצועי כלשהו, ועד אז - השתדלו להגן ככל האפשר על החתולה המסכנה. לילה טוב ליאת

יש לי שאלה שהיא יותר עקרונית מקונקרטית: לפי מה ולמה קובעים שהפגישה הטיפולים תהיה פעם בשבוע והאם נהוג לקיים יותר מפגישה אחת בשבוע כשלא מדובר במצב של משבר או משהו יוצא דופן? אם למשל אני נמצאת בטיפול אבל מאד מתגעגעת למטפלת שלי בין הפגישות, האם מקובל להפגש אז יותר פעמים? לא מדובר במצב של משבר חריף או קושי עצום אלא הקשיים הרגילים, הדברים שעולים במהלך הטיפול. בעבר דיברתי איתה על האפשרות הזו אבל התגובה שלה מאד גרמה לי להסגר ולא להעלות יותר את הנושא. היא קצת התפלאה שאני שואלת את זה ואני הבנתי שזה כנראה לא ממש מקובל. ועכשיו שוב קשה לי בין לבין...

עד כמה שאני מבין לא כפסיכולוג, טיפול של יותר מפעם בשבוע , מקובל רק במצבים אקוטיים ומשברים חריפים. פגישות תכופות בגלל געגועים של המטופל לא נראות לי משהו מקצועי ומקובל.

יעל קראתי מה שכתבת ורציתי לאמר לך שמאד מקובל להפגש לטיפול יותר מפעם בשבוע, ואם הקשיים אינם עניין של חיים ומוות הם לא חשובים? ברור שזה בסדר ואין שום חוק שיקבע מה בסדר ומה לא! גם אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי פעמים בשבוע וכבר מזמן המצב לא משבר אקוטי!!! מקוה שזה ירגיע אותך בקשר החלטתך,

שלום אשמח אם מישהו (או מנהלת הפורום:-) ישתפו אותי איך התגברו על השיעמום. אני לא יכול להתעסק בשום דבר חוץ מנושא אחד (תרופות). אני כותב את כל מה שידוע לי על הנושא. זה לוקח לי כ-רבע שעה. אח"כ אני נח , ובזמן הזה משעמם לי , ולא בא לי להזיז אצבע. אחרי חצי שעה אני קם בכוח , מוחק את מה שכתבתי ומשחזר. אני מנסה לנצל כל הזדמנות למצוא תחומי עניין חדשים , אבל אני כל הזמן חושב על תרופות וזו הרגשה יותר גרועה מאשר השיעמום הנורא כשאני לא עושה כלום. אני יודע שיש קשר ישיר לכך שאני בדיכאון. אני מאוד פסימי לגבי היציאה מהדיכאון. אבל אני חייב למצוא פיתרון שיפחית השיעמום בזמן שאני בדיכאון אני מרגיש שאין טעם לחיים בכיוון אחד וצר תודה רבה רבה למשיבים

שלום ברק, התיאור שלך יכול לרמז על מצב שמצדיק פנייה לאיש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר), שיוכל לסייע בהפחתת המצוקה. כמי שמתעניין ובקי בנושא התרופתי, ודאי שמעת על השפעתן המיטיבה במקרים כמו שלך. אני מתרשמת שהשיעמום, לפחות כפי שאתה מציג אותו, הוא תופעת לוואי של הדיכאון, ולא הגורם לו. ממליצה בחום לפנות לקבלת עזרה מקצועית. בהצלחה ליאת

שלו לך, אני נמצא כרגע בצבא, קיים אצלי חוסר שקט נפשי כאשר אני עומד להשאר לילה בבסיס (שבת או סתם יום חול), בנוסף אני מרגיש מדוכא וחסר כל מוטיבציה כאשר אני מודע לעובדה שאני אשן בבסיס או עליי לעשות מטלה מייגעת מאוד. יש איזה פיתרון לבעיות האלו?, משהו שיערר אצלי את המוטיבציה וימנע ממני חרדות בעקבות הדברים הללו?. במידה וזה משנה, אני בן יחיד להורי ומאוד קשור אליהם. תודה לך.

אלדד יקר, קצת קשה לי להחליט האם מדובר בבעיה פסיכולוגית המצדיקה התערבות מקצועית, או שמא מדובר ב??ש?ב?יז?ות הרגילה של חייל מסכן שנשאר שבת או קיבל מטלה מחורבנת. אם אתה מרגיש שהתגובה שלך חריפה ומוגזמת בהשוואה לזו של חבריך ליחידה, מומלץ לפנות לקב"ן היחידתי, שיוכל להעריך האם מדובר בחרדה ממשית או דיכאון, ולהמליץ על הקלות בתנאי השרות או טיפול מתאים. אם מדובר בשביזות המקובלת, לא נותר לי אלא לחזק אותך, ולהבטיח שבסוף זה נגמר. כולנו קיללנו, בכינו וקיטרנו, נעקצנו, קפאנו, השתעממנו למוות, קרצפנו סירי ענק וסיידנו עצים, היזענו במסעות ניווטים ו(לא) מצאנו את הנ.צ, התגעגענו לאמא, לאבא, לחבר או לחברה, מילאנו טבלאות ייאוש, חטפנו סקאביאס, כינים, שלשולים ומחלת נשיקה אבל בכל זאת - נשארנו בחיים. אלה החומרים מהם עשויות חוויות של ממש. תתפלא, אבל יש מי שמוכנים למסור נפשם בשביל לחזור לשבת בצל האקליפטוסים של איזה בה"ד. נסה למצות את המיטב, להתקדם בסולם הדרגות, ולקבל את הרוב בחיוך. כל הכבוד לצה"ל אנחנו.

תודה לך על התגובה, לא, לא מדובר בשביזות כמו של חבריי אלה משהו חזק יותר אשר פוגע בתיפוקד שלי (לפחות כך אני מרגיש). תודה על תגובתך המחזקת, באמת הכנסת בי טיפה של צחוק ורצון להמשיך למרות כל הקושי. תודה רבה לך.

שלום ילדי בן 3.5 לא הולך לשירותים לבד ועושה צרכיו במכנסיים למרות שהוא ילד אינטלגנטי ואני מסבירה לו ויושבת עימו רבות באסלה. אני התגרשתי לפני שנה איך אפשר לבדוק אם זה משהו רגשי שקשור לגירושין ומעברים בין הבתים וכו' ומה ניתן לעשות , כמו כן ילד שמקשקש על דף ציור ומקמט אותו וזורק אותו האם זה מראה על משהו רגשי שעובר עליו? ואיך להתייחס? כמו כן אני מרגישה שאני צריכה ליווי איך עלי לבחור מטפל עבורי שיכול לעזור לי במכלול הנושאים : בעצות גידול ילדים (כמו כל משפחה) , משבר הגירושין שלי והשפעתו על ילדיי, מעבר ילדים בין בתים, הסדרי ראיה. בברכה ותודה גל

גל יקרה, גירושין הם אירוע מטלטל רגשית עבור כל הנוגעים בדבר, מקטן ועד גדול. סביר להניח שהתנהגותו של בנך קשורה באופן זה או אחר למצב המשברי שחוויתם, וגם אם לא - המצב בהחלט מצדיק הכוונה וסיוע של פסיכולוג/ית שיוכלו לסייע לך - מעבר לטיפול בגמילה אצל הבן או לקושי של הילד לשאת תסכול - גם להתארגן מחדש, ולהשיב לעצמך את הביטחון כהורה סמכותי ומתפקד. לא אוכל להמליץ לך מכאן על מטפל מתאים, שכן אין אנו נוהגים לפרסם מעל גבי הפורום. אשמח מאד לעזור לך דרך "הקו להורה" הנותן מענה טלפוני להורים, בכל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש. טלפון: 03-6406888. (אני עונה בימי ראשון). אני מזכירה לך שניתן לפנות לפסיכולוג גם דרך קופת חולים, המרפאות הציבוריות, או השירות הפסיכולוגי החינוכי במקום מגורייך. בהצלחה ליאת

שלום לכם, כיצד ניתן להתגבר על העברה אירוטית למטפל הקודם שלי שגם כעת, לאחר מעבר למטפל חדש (לא מהסיבה הזו) אני ממשיכה לחוש אליו רגשות געגוע ואהבה? אותו אדם היווה עבורי עוגן בתקופה מצוקה גדולה מאוד שלי, נוצר קשר רגשי חזק ומעורבות רבה, אולם הקשר נותק עקב נסיבות שונות. כעת, כשאני בפתח של תקופה חדשה ועם מטפל מצוין, שאליו אני לא מייחסת רגשות אהבה, איני יודעת כיצד להתמודד עם הטרנספרנס שעוד נותר בי. האם להיפגש עימו (הקשר הסתיים בצורה חדה ולא ישירות) יכול לתרום לתהליך ההבראה? והאם ייתכן מצב שלא נית ןלהתגבר על ההעברה? תודה, יעל.

יעל, פרידה ממטפל, יהיו נסיבותיה אשר יהיו, כרוכה ברגשות עוצמתיים - לפחות כאשר מדובר בטיפול ממושך ומשמעותי. בחלק מן המקרים, יהיו אלה רגשות של כעס, אכזבה או שנאה, כמו שקרה, למשל, אצל ניבה ונעמה. בחלק גדול יותר (אני מקווה) מהמקרים, הפרידה כרוכה ברגשות של אהבה, געגוע, תחושת אובדן ואפילו אבל. ההצלחה לפתח רגשות עוצמתיים אל המטפל יכולה להעיד על יכולת טובה שלך, כמטופלת, להיכנס בצורה משמעותית לתהליך, להתמסר, לתת אמון, וכו'. אפשר להניח בזהירות שתצליחי לשחזר במידה זו או אחרת את החוויה המיטיבה גם עם המטפל החדש, ולהתגבר כך על תחושת האובדן והגעגוע. לטעמי, מוטב לעבד את רגשותייך עם המטפל הנוכחי, ולא לדלג בין שניהם. קחי עוד קצת אוויר, ואז תוכלי לחשוב בצורה יותר רציונלית מה נכון לך באמת. בהצלחה ליאת

ליאת, את מדהימה אותי פשוט כל פעם מחדש. איך את יכולה לזכור את מה שכתבתי לפני כל כך הרבה זמן. מעניין.. אם כמטפלת נבנים גם כאן סיפורים על כל אחד שכותב באופן רציף בצורה זו או אחרת. בכל מקרה, אני חזרתי למטפלת שלי, היא סגרה את הקליניקה באזור מגוריי ואני "חיזרתי אחריה", מבחינתי, אז התחיל הטיפול האמיתי: אותה אחת שגם אהבתי וגם שנאתי,,,ועכשיו אני מתגעגעת לאהבה שלי כלפיה... דרך אגב, אני בטיפול כשנתיים עם הפסקה קלה לאחר הלידה...(בהקשר לשאלה שלך: כמה זמן בטיפול). את חושבת שלאחר שנתיים, פתאום מריגשים שנאה, זה בסדר? ניבה (לאחרונה, אני נוטה לכתוב את שמי האמיתי ולא הכינוי, זה מאד מעניין אותי למה..) יום נעים סליחה על ההתפרצות ניבה

ליאת, את יכולה בבקשה להתייחס להודעה שלי בהמשך להודעה שנאה כלפי המטפלת.

היי נעמה, אני מתנצלת על כך ששאלתך חמקה ממני בשבוע שעבר. השתדלתי להשיב עליה הערב, שם. להשתמע ליאת

הי ליאת, תודה רבה על התיחסותך. אני "ברחתי" אחרי שהטחתי בפניה את כל מה שאני חושבת. הרבה דברים היא הסבירה וגם התנצלה. היא אמרה שאני מאוד נפגעתי ממנה. וזה נכון. חבל לי שזה נגמר ככה. וכן, קצת מפריע לי שהיא לא התקשרה לשאול מה קורה. אני מניחה שפסיכולוגים לא מתקשרים למטופלים שלהם. אני חשבתי שהיא כן תתקשר. קצת התאכזבתי. בדיכאון הייתי יוצאת מהמיטה רק בשביל הפגישות איתה. הקשר היה מאוד מאוד משמעותי. ופתאום גיליתי שהיא כבר לא כל כך שם בשבילי. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לפגישה הטיפולית. אבל גם במהלך הפגישה הטיפולית היא לא היתה שם. היינו רבות כל הזמן. זה היה נורא מעייף. הייתי יוצאת מהפגישות איתה מותשת. לא מסוגלת לעשות שום דבר. יום לפני הפגישה כבר הייתי נכנסת למצב רוח רע. אני חושבת שאני אמשיך בחיי, שהולכים ומתמלאים להם. תודה על המקום לשפוך את הלב. נעמה

אני מבקש עזרה- אני סובל מבעיה של קשיי הסתגלות. כל פעם שאני מתחיל דבר חדש כמו מקום עבודה חדש אני נכנס ללחץ ודיכאון מרגיש שפוף, חסר תיאבון. זה קרה לי גם בהיותי תלמיד במעבר בין החטיבות והמגמות כשהייתי צריך להתרגל לכתה החדשה וגם בהיותי חייל כשהגעתי לבסיס חדש או לתפקיד חדש. כשאני מגיע למקום החדש אני מרגיש בדידות כי אני לא מכיר אף אחד, וקורה לי דבר מוזר שאני מבין שקורה אבל אני לא יכול להתגבר- אני שופט הכל בחומרה, מחפש רק את הרע , רק מה לא טוב. אני לא מצליח לחשוב חיובי ורק חושב איך אצא מזה. ברוב המקרים בעבר כשעובר הזמן ואני מתרגל הכל הופך טוב וקל ואז במבט לאחור אני רואה שבאמת לא היה כל כך נורא אבל שוב יש שלב חדש ואני סובל, חרד ומדוכא. מה עושים? נורא קשה לי, למה אני כזה? למה אני לא יכול לקבל דברים בקלות ולזרום הלאה? כמו רוב האנשים. מה עושים ? זקוק לעזרה

מיקי יקר, מסתבר שבני אדם הם יצורים מאד שונים אלה מאלה, ומגיבים באופן שונה למצבים ספציפיים. ללא ספק, מעבר ממסגרת אחת לאחרת כרוך בתהליך של הסתגלות. אצלך (ובעצם אצל מי לא?) זהו תהליך שלוקח זמן. גם מי שנראים כבר בהתחלה 'כמו דג במים', בוחרים להתנהג כך כחלק מאסטרטגיה כוללת של הסתגלות וניסיון להשתלב במהירות במקום החדש. כאשר אתה מביט על מקום חדש באור שלילי ובעין שיפוטית, אתה בעצם מקל על עצמך, כאילו אמרת: "המקום הזה ממילא 'לא משהו', ולכן זה לא יהיה אסון אם לא אצליח להשתלב בו". כאילו אמרת: "זה לא אני, זה הם!". למזלנו הטוב, בסופו של דבר, כשהקרח נשבר והעניינים הופכים ידידותיים יותר, העמדה הבסיסית משתנה, ואנחנו מצליחים לזרום ביתר קלות. אני חושבת שכבעל ניסיון, כשאתה מגיע למקום חדש, עליך להזכיר לעצמך את הדפוס המוכר, ולהתייחס אל הקושי כאל מצב זמני וחולף. כמי שיודע עד כמה המחשבות שלך יכולות לדכא, כדאי לנסות לאלף את המחשבות בכיוונים יותר ידידותיים למשתמש... בהצלחה ליאת

היי ליאת, להזכירך עברו כ5 פגישות והאמת אין לי כ"כ סבלנות, אני לא רואה שמשהו מתקדם...אמנם זה טווח קצר, אבל לפעמים זה נראה לי בזבוז כסף. אני מתחילה קצת להתייאש.. אני עצבנית ורבה עם כולם.אני מרגישה רע עם זה. אולי באמת אני צריכה לטוס לאנשהו

ערב טוב, כשאני קוראת את הפניות שלך, לפעמים אני מרגישה סוג של חמלה. את בחרת להתחיל טיפול, אבל את עושה את זה כמי שקפאו שד - ברגשות מעורבים, ומול כל כך הרבה התנגדות. יכולים להיות לזה המון הסברים, ובהם גם "היעדר כימיה" או מטפל שאינו נכון לך. ולכן, לפני שאת מחליטה לוותר כליל, הייתי ממליצה בכל זאת לתת הזדמנות גם לפסיכולו/ית אחר/ת, ולו כדי לוודא סופית האם באמת מדובר בבזבוז זמן וכסף. לטוס לאנשהו תמיד מומלץ, עם או בלי קשר לטיפול. אומרים שאירופה מדהימה בחורף. :-) מקווה שתצליחי לקבל את ההחלטות הנכונות לך, עם מה שפחות רגשות אשמה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני חושבת שכימיה זו לא מהות העניין כאן. אני לא החלטתי לוותר.אולי כתבתי את ההודעה מתוך נימה "עצבנית משהו"... פשוט לפעמים אני חושבת אולי זה בזבוז כסף, כי בעצם אני רואה ששום דבר לא מתקדם.אולי זה באמת לוקח זמן, ואת זה אי אפשר לדעת... הדברים שהמטפלת אומרת לי הם לא חדשים, אולי מאירה אותם באור אחר אבל אלו הם דברים שאני מודעת להם. רק כנראה שלפעמים הרגש גובר על ההגיון ולא יודעת אם זה ניתן לתיקון. לילה טוב

היי ליאת. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. חווה התקדמות משמעותית במיוחד בחודשים האחרונים. קראתי כאן הרבה שאלות שנוגעות להתאהבות במטפל. אני מבינה שזה קורה לפעמים כחלק מהתהליך הטיפולי. אני מאוהבת בו כבר יותר מדי זמן לטעמי.... אנחנו מדברים על זה בכל פגישה, (למזלי אני מאוד פתוחה איתו בנושא). ואני כבר מבינה מה זאת ההתאהבות הזאת. מבינה בראש, לא יכולה להתגבר בלב. זה אמור להיפתר פעם????? האם זה נחשב פתור כאשר מפסיקים לאהוב את המטפל? כי לא נראה לי שזה יקרה לי פעם. אני מרגישה שבמקום לפתור את הבעיות שלי, הסתבכתי בעוד מערכת יחסים שאין לי מוצא ממנה. אשמח לשמוע את דעתך ואת נסיונם של משתתפי הפורום. תודה נוגה

ערב טוב נוגה, אם אכן קראת כאן בפורום אזכורים לתופעת ההתאהבות, בוודאי הבחנת שלא מעט מן המטופלים/ות מספרים על כך בלשון עבר. כן, אני חושבת שזה אמור להיפתר פעם, בעיקר כאשר תיווכחי שהמטפל לא מניח לקשר שלכם (בכוונה לא אמרתי מערכת יחסים!) לחרוג מעבר למקובל בטיפול. אני לא חושבת שיש כאן הסתבכות שאינה מאפשרת לך 'לפתור את הבעיות שלך'. אדרבא - העיסוק הממושך במהות הקשר ביניכם הוא עצמו סוג של עבודה טיפולית, המאפשרת לך התבוננות מעמיקה בדפוסי ההתקשרות הבינאישית שלך, ובהמשך גם הגמשה שלהם או החלפתם בדפוסים אחרים. אל תוותרי. (משתתפים נוספים בפורום מוזמנים, כמו תמיד, להעלות מחשבות בנושא) ליאת

לדעתי השאלה היא מה זה להיפתר? האם את מקווה שיום אחד תהיי שלמה לגמרי עם האהבה שלך אליו במובן שלא תרצי ממנו יותר ממה שהוא יכול לתת במסגרת טיפולית, או לחילופין שתתגברי על המאוהבות ללא שום צביטה בלב, אזי אני לא בטוחה שאפשר להבטיח את זה.אני מכירה נשים רבות שהתאהבו במטפל שלהם וגם שנים אחרי נשארה צביטה בלב ותחושה מסויימת של פספוס. עם זאת, פתרון טוב צריך להיות שבשלב מסויים תרגישי שאת יכולה ומעוניינת להמשיך הלאה ושהרווחת יותר ממה שהפסדת. ורגשות תסכול או אכזבה הם מינימליים. בסך הכל גם על אהבה נכזבת בחיים בדרך כלל מתגברים אבל לרוב נשארים משקעים. אמנם טיפול פסיכולוגי אמור (גם במצב כזה) לחזק את תחושת הערך העצמי שלך ולא להקטין אותה (כפי שלרוב קורה בחיים בחוץ ) אבל אהבה גובה גם מחירים אחרים כגון תסכול וצער ותחושת אבדן כשאינה מתממשת ואני חושבת שכל אלה שייכים גם לאהבה בחדר הטיפולי. אני חושבת שרק בחלק מהמקרים ההתאהבות בטיפול מצליחה לשמש כמנוף לקידום הטיפול (למרות שכל המטפלים יגידו לך שזאת בדיוק המטרה), במקרים רבים אחרים זוהי תופעת לואי לא נעימה שבדרך כלל לא גורמת יותר מידי נזק לטווח הארוך. אני כן חושבת ששקיעה אובססיבית בהתאהבות לפרק זמן ממושך מידי עם תחושת תקיעות (וממושך מידי זה עניין סובייקטיבי) מצדיקה לשקול לעבור למטפל אחר. (כמובן שזה הדבר האחרון שאת רוצה, עכשיו בדיוק כשאת מאוהבת ומרגישה שלא תוכלי בלעדיו). ודרך אגב, אם במקרה צפית בסדרה בטיפול בכבלים, אז שם מוצגת בעיני התמונה האוטופית של התאהבות בטיפול. המטופלת יפיפיה ועם בעיות חמורות של קשרים עם גברים מבוגרים ובראשם כמובן אביה. לשם כך היא צריכה חוויה מתקנת, מה שהמטפל המוכשר אכן מצליח להעניק לה ולשחרר אותה מסבל מתמשך וכשלון עתידי בכל מערכת יחסים. כמובן שבסדרה המטפל עצמו מאוהב במטופלת, ואף עוזב את אשתו בגללה, אבל זה רק בגלל שקהל הצופים הוא ברובו מטופלים, ובטלויזיה טובה, צריך גם להגשים את הפנטזיות שלהם. ברוב המקרים (אך לא בכולם) המטפלים לא מתאהבים בחזרה במטופלות שלהם. הם אולי מרגישים דאגה ואכפתיות עמוקה כלפיהן אך זהו רגש שונה לגמרי מרגש ההתאהבות. ובכל זאת, ראיתי מהצד טיפולים רבים בהם המטופלת נכנסת לסחרחרה של צורך אובססיבי לקבל הודעה רשמית מהמטפל על כך שהוא אוהב אותה וסביב זה נסוב כל הטיפול (הודגם יפה גם בסדרה בטיפול). ההודעה הזאת לרוב לא תבא, ולכן אם את מקווה לסוג כזה של גאולה אז זה כנראה לא יקרה. פרויד דיבר על מטרת הטיפול כהשלמה עם עובדות החיים, שאיננו יכולים לקבל את מה שאנו רוצים. (בעיניו הטיפול היה תהליך של התבגרות) הוא עצמו טען שחלק גדול של המטופלות שלו, שהתאהבו בו לא הצליחו להגיע להשלמה כזו והטיפול אכן לא הצליח. האם השלמה נראית לך פיתרון?

שלום רב, בת-28 נשואה +2 , אני כל הזמן חושבת שמדברים עלי,וחושבת שאני חייבת דברים או הסברים לאחרים ולתרץ על כל דבר כמעט. אין לי שקט נפשי את כל האנרגיותהחיוביות שלי אני משקיעה במחשבות סביב דברים כמט 24 שעות ביממה גם בלילה וגם ביום אני מאוד לא רגועה נשפיתאבל מבחוץ הכל נראה רגיל לחלוטין אני מרגישה שאני סובלתוזה מאוד מטיש אותי צריכה עזרה בבקשה !!!!!!!!! בבקשה תודה

אגם שלום, את מתארת חוסר שקט פנימי ומחשבות טורדניות. אין במכתבך כדי לרמוז ממה הדבר נובע או כמה זמן התופעות הללו נמשכות. אם כי ברור למדי שאת סובלת ומותשת מכך. הייתי ממליץ לך לגשת לאיש מקצוע כדי לאבחן את התופעה ולאחר מכן לטפל בה. בברכה, גדעון

מאז ומתמיד אני חושבת שהתופעות האלה קימות אצלי רק כנראה של היתי מודעת שזה בעיה או שניסתי להתקחש להן,ופתאום שמתי לב זה פשוט הופך לסיוט והתחזק אצלי בשנה וחצי האחרונים. כשאתה אומר ללכת לאיש מקצוע לאבחן ,אתה מתכוון לפסיכולוג. ואם כן איך מחפסים פסיכולוג. אשמח לקבל תשובה אין לי כבר כוח לזה.

בתי בת ה 10 מתקשה בקבלת החלטות. מתקשה בלתאר רגשות. מגיבה בהיסטריות על דברים שניתן לדבר עליהם ולהגיע להסכמה.הסטריות הכוונה: נזרקת על הריצפה וצורחת. אחרי שנרגעת, נושמת פרק זמן קצר, נשימות קצרות ומהירות. מה הסיבה לכך והאם יש צורך ביעוץ?

למודאגת שלום רב, את מתארת תגובת תיסכול חריפה אצל בתך בת ה-10. ישנן שאלות רבות שיש צורך להתייחס אליהן על מנת להגיע לאבחנה ולסיבה האפשרית להתנהגותה זו. רק אח"כ יהיה אפשרי להציע לך איך להתייחס ואיך לסייע לה. ממליץ לך לפנות ליעוץ. בברכה, גדעון

יש לי ילד בן 10 אני יודעת שמשהוא עובר עליו קשה ליפעמים לשים את האצבע ובעיקר שזה נימשך כמה שנים אתמול בערב ליפני השינה הוא אמר שהוא רוצה למות ושיש לא מחשבות רעות בבוקר הוא רצה להמשיך לישון למרות שהוא אוהב ללכת לבית הספר אני לא הסכמתי מה זה אומר אני מנסה לא להראות את החרדה שאני נימצאת הוא ילד קטן תודה

פרח שלום, את מציינת תהליך שנמשך שנים ומגיע לכך שהבן שלך אומר שהוא רוצה למות. אני הייתי ממליץ לנהל איתו שיחה ולנסות להבין ממנו מהן המחשבות הרעות שיש לו ולמה הוא רוצה למות. נראה לי שלאחר מכן מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל להדריך אותך הלאה . בברכה, גדעון

שלום, בתקופה האחרונה, כשאני נמצאת לבדי במקומות בהם נמצאים אנשים נוספים,אני מרגישה ממש בודדה ומתחילה לרחם על עצמי, דבר שמשפיע על המשך היום ( לדוגמא- בשעת חלון באוניברסיטה, ששאר ידידי נמצאים בהרצאה אליה אני לא הולכת, אני מרגישה רע בהרצאות שלאחר שעת החלון ולפעמים חושבת גם על הטיפול ועל כל מיני נקודות לא ממש קשות, אך שיש ביכולתן לעורר "רחמים עצמיים"). ובכלל, זה ממש קשה לעבור טיפול לאחר שנים של הדחקה מצדי עקב סביבה (משמע משפחה) לא קשובה לצרכיי (לא יודעת, תמיד עולה השאלה אם הייתי מתעקשת יותר- אם זה היה עוזר, למרות שאני כמעט בטוחה שלא, על אף שאני לא ממש מוכנה להודות בזה) ולעתים אף מזלזלת. כרגע אין אף אחד שיכול ממש להבין אותי, חוץ מהמטפלת שלי, ורציתי לשאול- ואולי להתייעץ עם כאלו שעברו חוויה דומה- האם ניתן באמת לעבור את זה לבד? אפילו כשהסביבה (החדשה- לא משפחה) עושה דברים בצורה שונה? מצטערת על ערפול המילים, יש לי נטיה להדחיק ולמחוק דברים כאלה.. המבולבלת

למבולבלת שלום רב, "עם האוכל בא התיאבון" - כך אומר הפתגם העתיק. במקרה שלך אולי דווקא בגלל שהמטפלת שלך מבינה אותך את מרגישה בכך שלא היית מובנת ע"י משפחתך. אולי בגלל שיש כיום יותר הקשבה לצרכייך , את מצרה על כל הזמנים בהם זה לא היה כך. אני סבור שזה תהליך טבעי . אני מקווה שבשלבים הבאים תוכלי לקחת את התובנות הטיפוליות לצורך יצירת חברה חדשה שתבין אותך ותהיה יחד איתך . בברכה, גדעון

אני בת 25 ויצאתי עם בחור בן 28 שמאוד חשקתי בו. באופן כללי, הוא מאוד מסודר ורציני בכל מה שהוא עושה בחיים שלו וגם מאוד מוצלח. הוא אמר שהוא מעוניין בקשר רציני, אבל אחרי רבע שעה מתחילת הפגישה הוא פתאום התחיל לספר לי על כל הזיונים שלו, להתרברב בהם, כמה שכל החברים שלו לא מצליחים לספור את כל הפרטנריות שלו, כמה שהולך לו וכו'. אני בחורה קצת ביישנית וקצת קפאתי בשלב הזה-האזנתי ושתקתי. הבעיה היא שהוא דווקא כן מחפש קשר רציני(הוא גם השקיע באיפה להפגש וכו') ושאני לא יודעת איך להתייחס למה שהוא סיפר לי. האמת היא שזה עשה לי גם קצת רע, כי אני בדיוק ההיפך הגמור ממנו והרגשתי קצת פראיירית חסרת אונים לידו. דעתכם בבקשה-מה אתם אומרים על התנהגות מהסוג הזה והאם הטיפוס הזה יכול להתאים לביישנית בעלת נסיון דל כמוני? תודה לכם.

קצת קשה לענות לך תשובה על פי מה שכתבת. מצד אחד אם הבחור מתרברב בכמות הזיונים אולי גם את תהיי אצלו רק זיון ולא קשר כמו שנראה לך. מצד שני יתכן שהכל רק רברבנות , כמו שאומרים , כלב נובח לא נושך" , כלומר אולי הוא רק מדבר כדי לעשות רושם. יתכן וכדאי לך לנסות עוד כמה פגישות כדי לתהות יותר טוב על קנקנו של הבחור. כדאי לך גם למצא את ההזדמנות לשאול אותו אם הוא כל כך מצליח להשכיב הרבה בנות האם זוהי כוונתו גם כלפייך?

תודה על התגובה. תסלח לי על שאלת התם: אבל איזה רושם בדיוק הוא רוצה לעשות? איך דבר כזה אמור למשוך אותי? כל מה שאני מצליחה לראות זה מחלות מין.....

גליה שלום, אכן קשה לדעת איך להבין את התנהגותו של הבחור. מחד את מספרת שהוא רציני ומשקיען ומאידך התרברבותו לא ממש מתאימה לך. אני סבור שאת צריכה לבחון טוב טוב מה את מרגישה ולפעול לפי הרגשתך. מעבר לכך את כותבת על חוסר נסיונך. יתכן שמה שאת רומזת זה על כך, שאת צריכה להכיר עוד בחורים כדי להרגיש יותר מנוסה. או אז תוכלי להישען על הנסיון והשיפוט שלך. בהצלחה, גדעון

שלום גילה יכול להיות שהוא דווקא מנסה להרשים אותך בזה שהוא מבוקש, ודרך זה את תרצי אותו .אני חושבת שאנשים כאלה שמדברים הרבה לא עושים הרבה. בדרך כלל שני אנשים שונים הם אנשים שמתאימים ומסתדרים בחיים. ויכול להיות שזה הדרך שלו וכמו שצינת את אומרת שהוא רציני אז תנסי ותראי לאן זה מוביל בהצלחה

למי שמכיר , אני מעוניינת להירשם לסדנאת יחסי אנוש לגילאים 30+ האם מישהו היה או יודע להמליץ לי על מקום מוכר ולא חובבני - אשמח

שלום שיר, לא כתבת היכן את מתגוררת, אבל אם מדובר במרכז הארץ אני ממליצה להציץ ב'עכבר העיר'. יש שם דפים על גבי דפים של קבוצות טיפוליות מעניינות. בנוסף, כדאי לבדוק בשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הבעיה שלי זה שאני משתעממת מהר מדברים. סדר היום שלי הוא כזה: עבודה ולישון. לישון ועבודה. אני מרגישה חוסר סיפוק בחיים שלי. ניסיתי לרכוש לי תחביבים. ניסיתי למשל פיסול, כי אני טובה בלעשות דברים עם הידיים. הייתי בחוג פיסול במשך חודשיים ונהניתי מאוד. פתאום התחיל להופיע אצלי חוסר חשק, ובגלל שתחביבים עושים לשם החשק, הפסקתי. עכשיו למשל אני יכולה ללכת לחוג פיסול והידיים שלי לא ירצו לזוז. אני לא יכולה להכריח את עצמי. פעם גם הייתי בחוגי קרטה, אורגן, ג'אז, ריקודי בטן. ותמיד אותו הסיפור. בהתחלה התלהבות ואח"כ מתגלה חוסר עניין. אני חייבת למצוא לעשות משהו מרגיע ושהפעילות היחידה שלי לא תהיה רק עבודה ולישון. אני זקוקה למנוחה רוחנית מהעבודה. במציאות היומיומית שלי אני מאוד נשחקת וקשה לי לחיות ככה. לרוב אני ממש רוצה למות. עכשיו מתוך שיעמום וחוסר סיפוק אני זוללת ומשמינה. אני כאילו מנסה למצוא סיפוק באוכל. בסופו של דבר גם בזה אני לא מוצאת סיפוק, מה שלא מונע ממני להשמין... אני כבר לא יודעת מה לעשות.

שלום מירה, אני חושבת שאת מדברת על שני דברים שונים: האחד הוא איבוד עניין מהיר בתחומי עיסוק שונים, והשני הוא תחושת ריקנות, שחיקה וכאב נפשי עמוק. שני הדברים אינם זהים זה לזה, ואולי הניסיון "לרפא" את תחושת הכאב באמצעות פעילות בחוג אינה מצליחה משום שהיא אינה עונה על מקור הבעיה. נראה לי נכון להתייחס לחוג כמקום שאמור למלא אותנו התלהבות ועניין, אבל לא כמקום שאמור לפתור את הכאבים הנפשיים שלנו. לצורך זה ישנם "חוגים" מסוג אחר, כמו טיפול. אני חושבת שמאוד יעניין אותך להתנסות בטיפול באומנות, שמתייחס ליצירה כדרך הבעה עצמית ומקשר אותה באופן רציף לתהליכים הנפשיים שעוברים על המטופל. נדמה לי שזהו שילוב מוצלח במיוחד עבורך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

מה עושים במקרה של אובדן? למשל מישהו שהוא אצן. הריצה זה המקצוע שלו והוא אלוף הארץ. זה גם המקצוע שלו וגם התחביב שלו וגם החיים שלו. זה הדבר היחיד הטוב שהוא יודע לעשות בחיים שלו. איך נותנים לאדם כזה טעם להמשיך לחיות כאשר הוא יודע שהוא לעולם לא יוכל להמשיך לעשות את הדבר שהוא כל כך אוהב לעשות? זה ממש פגיעה בזהות. אפילו של אדם שהוא יחסית חזק שלם ובריא בנפשו. אפשר אמנם לעודד אדם כזה למצוא איזשהוא תחביב אחר, אבל כולנו יודעים שזה לא יהיה אותו הדבר. עוד רעיונות מה עוד אפשר לאמר או להציע לאדם כזה?

שלום מירה, במצבים של אובדן אנחנו עוברים תהליך הדרגתי, שאצל כל אחד מאיתנו נראה מעט אחרת ונמשך זמן שונה (וכמובן, זה תלוי בשאלה מה מאבדים). בתהליך הזה ישנם שלבים כמו תדהמה ואי-אמון שהאובדן התרחש, כעס על כך שהאובדן התרחש, יאוש, השלמה וקבלה של האובדן, ובהרבה מקרים יש גם צמיחה מחדש ואפשרות לגדול מתוך האובדן. סביבה תומכת יכולה להיות מאוד משמעותית בתהליך הארוך והכואב הזה. אני הייתי מנסה ללוות את האדם במקום שבו הוא נמצא. למשל, אם עכשיו הוא כועס על האובדן אפשר להיות איתו בכעס, ואם הוא במצב של השלמה וחיפוש מוקד עניין חדש הייתי מנסה להצטרף אליו שם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מכירה שני ספורטאים מצטיינים שבעקבות תאונת דרכים איבדו את הקרירה שלהם. אחד נשאר נכה מהמתניים ומטה. עד התאונה הוא התחרה על אליפות הארץ בריצה. היום הוא מאמן ספורט ומשתתף פעיל בספורט לנכים. השני איבד רגל בתאונה וגם הוא היה לפני כן אצן מקצועי. לאחר התאונה והתקופה הממושכת בבית החולים החליט להיות פסיוטרפיסט ואכן השלים לימודיו וכיום הוא עוסק בזה. אני לא הכרתי את שניהם בזמן התאונה ולפניה ואני לא יודעת איך היתה תקופת ההסתגלות שלהם לשינוי הגדול ואני בטוחה שהיא לא היתה קלה או קצרה, אך שניהם הצליחו למצא לעצמם זהות מקצועית חדשה.

התחלתי טיפול אצל פסיכולוג.. דווקא מאוד עוזר! מאוד מרוצה! רציתי לדעת האם יש הבדל מיוחד כלשהו בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני? יש לי כל מיני בעיות של מצבי רוח דיכאוניים על רקע נושא האוכל, לחץ ודאגות של היום יום.. כל זה משפיע עליי בכלל המובנים.. מן מעגל כזה... אחרי שיכנוע ארוך מחברה שגם היא טופלה אצל פסיכולוגית.. ועכשיו נמצאה כבולימית.. החלטתי גם ללכת.. אז זהו אודה על תשובה, תודה רבה

כן. יש הבדל והוא מאד משמעותי. פסיכולוג קליני הוא פסיכולוג שסיים התמחות קלינית ועבר בהצלחה בחינה מטעם משרד הבריאות.התואר הרישמי הוא פסיכולוג קליני מומחה. פסיכולוג שנמצא במהלך שנות ההתמחות הנ"ל, הוא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג (ללא כל תוספת) הוא כל מי שסיים תואר שני באחת המגמות בפסיכולוגיה, ולאו דווקא קלינית (לדוג' ארגוני, שיקומי, חברתי וכו'). לפי התאור שלך, מומלץ לוודא שאתה מטופל על ידי: פסיכולוג קליני מומחה או מתמחה בפסיכולוגיה קלינית (בתנאי שהוא במסגרת הדרכתית) כדי לברר אתה יכול לשאול ישירות את המטפל שלך, וכן לבדוק בפנקס הפסיכולוגים שמופיע באתר של משרד הבריאות. בהצלחה.

הי תודה על התשובה, איך אתה יודע זאת? אני זאת היא... לא נורא:) אז הסתכלתי באתר של החברה בבוקר היום ורשום עליו שהוא פסיכולוג בלי שום הגדרה נוספת.. חברה שלי טוענת שאני מפתחת איזהו שהיא הפרעת אכילה... וחוץ מזה שיש לי עוד כל מיני תסביכים... התחלתי את הטיפול רק, 3 פגישות אולי... ודווקא אני מאוד מרוצה.. יכול להיות מצב שהוא גם יראה עוד מעט שהוא לא מתאים בשבילי אז הוא יפנה אותי לפסיכולוג קליני או משהו אחר...? תודה רבה

שלום Iz התשובה של ים 3 נכונה וממצה. בהחלט מומלץ לשוחח עם המטפל על הכשרתו וניסיונו המקצועי, וזה מקובל כמו בכל סיטואציה אחרת של קבלת שירות מקצועי. מעבר לכך, אני שמחה שאת מרגישה שהטיפול עוזר. בהצלחה בהתמודדות עם הנושאים המטרידים אותך, אורנה ראובן-מגריל

שלום, קודם כל תודה רבה על המענה שלכם! השאלה שלי היא פשוט כי חברה שלי טוענת שאני מפתחת בעיית אכילה... בנוסף יש לי כל מיני תסביכים של בעיות להיות לבד, דאגות חרדות שמא משהו... לחצים... קשה לישון בלילה... מהו הטיפול העדיף ביותר? המומלץ? מה כדי לי לעשות? תודה ושבת שלום!

האם התמכרות לתרופות הרגעה היא כמו התמכרות לסמים? ואיך אני יוצאת מזה כך שאוכל להמשיך לחיות ,כי כרגע אני דיי מתה בנפשי ואני דיי בדיכאון , יושבת כל היום בבית ולא מוצאת עבודה, כי לא רוצים לקבל אותי לאף עבודה. ואני יושבת למעשה בחוסר מעש כמעט רוב שעות היום, ומרגישה מאוד מדוכאת, אם זה שחיי לא מתקדמים לשום מקום, וכולם מסביבי מתחתנים ועושים דברים, ואני לא מצליחה לעשות עם עצמי כלום

שלום אלמונית, את השאלה על התמכרות לתרופות אני מבקשת שתעבירי לפורום פסיכיאטריה, וכדאי גם לציין שם באילו תרופות מדובר, כדי שיוכלו לעזור לך באופן ספציפי. אני רוצה להתייחס לדברים הנוספים שכתבת, על הדיכאון, הבדידות והאכזבה מעצמך. תרופות יכולות מאוד להקל, אבל הן משאירות מספיק "עבודה" בשבילנו - להתחיל להניע תהליך חיובי. בעיני, עדיף לעשות את החשיבה על תהליך כזה עם עוד אדם, חברה קרובה או אדם ממקצוע טיפולי. אני מבינה שאת מאוד מיואשת כרגע, אבל זה באמת יכול להשתנות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

לחברתי הטובה יש זוג תאומים בני שנתיים וחצי. היא המטפלת העיקרית בהם וכך היה מאז שנולדו (לא חזרה לעבודה). מהתחלה היה ברור שהיא מעדיפה את הבת. הבת ינקה והבן היה אצל המטפלת או האבא. הבת יפה הבת חכמה הבת זוכה לכל תשומת הלב ומהבן, שהיה מגיל מאד צעיר ילד יותר נוח היא ציפתה שימשיך להיות כזה כדי שיאפשר לה להתפנות לבת. ואף היתה אומרת שהיא פחות אוהבת את האופי הפאסיבי שלו, ומרוצה מהבת שבוכה הרבה כי זה אומר שהיא יודעת מה היא רוצה. כשהיו יורדים לגינה הבן היה יושב שעה (ממש) בנדנדה כשהיא היתה מתגלשת ומשחקת עם הבת. מגיל מאד צעיר משהו נראה לא בסדר עם הבן. הוא אף פעם לא מחייך. הוא מאד פאסיבי וכשהיה קטן הושיט ידים לכל זר שהיה נכנס בדלת. היום הוא מאד מסוגר בתוך עצמו וזעוף. כשהיו יותר קטנים לא יכולתי לסתום את הפה והייתי מעירה לה. היא אמרה שהיא שאלה את בעלה והוריה והם טענו שהיא לא מפלה. תקופה מסויימת לא הרפתי עד שצעקה עלי (ואני מקבלת את זה). אחר כך הפסקנו לדבר על זה זמן רב. לאחונה הרגישה שמשהו לא בסדר אם הבן ולקחה אותו לאבחון. אמרו לה שהוא סובל מדיכאון ושההתנהגות הבעייתית שלו לאחרונה היא הפגנת כעס כלפיה. במקביל, היא עוברת תהליך גרושין ובעלה עזב את הבית מה שהחמיר את מצבו של הבן שכן האב (למרות שנעדר הרבה) היה זה שמתייחס אליו. אצל הילדה אין שינוי התנהגותי. עד עכשיו היא היתה איתם בבית וכעת היא רוצה לשלוח אותם לגן אבל חוששת שהבת לא תסתדר בלעדיה שכן לדעתה היא זקוקה לה מאד ולכן מתכננת להיות איתם בגן. אני, כששמעתי על התכנית הזאת ניסיתי לומר לה בעדינות שזה רק ינציח את המצב של הבן שכן גם שם, בגן הוא יסבול מקיפוח אימהי. תשובתה היתה שאינה יכולה להעדיף אותו על פני הבת. ניסיתי להציע שלפחות ילכו לגנים שונים או שתשלח את המטפלת לשהות איתם בגן ובסוף היא כועסת. אני כמובן יכולה להבין את כעסה. גם אני אמא ובעיני זו חוצפה שאחרים מתערבים באופן בו אני מגדלת את ילדי. מצד שני אני אינני יכולה לשתוק לגמרי. אני ממש מרגישה שהילד הזה צריך שיצילו אותו ואני לא יכולה לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. אפילו ניסיתי להתרחק ממנה כדי למנוע לפחות מעצמי את הצורך להיות עדה להתנהגותה, אך היא מתקשרת וטוענת שדוקא עכשיו כשהיא בעיצומו של תהליך גרושין היא צריכה אותי. אני מרגישה שבשיחות שלנו אני הולכת על קצות האצבעות ומרגישה כל הזמן את איום הכעס שלה ואכן במרבית הפעמים היא כועסת ושוררת אוירה לא נעימה. מצד שני היא חברתי הטובה ואני מתקשה "לנטוש" אותה דוקא בתקופה הקשה הזו. (אני חייבת לציין שבעבר כשהילדים היו קטנים והערתי לה על האפליה, למרות שלכאורה לא קבלה את דעתי, כן עשתה נסיון לתיקון ולפחות כלפי חוץ שינתה קצת את חלוקת תשומת הלב למעט יותר שוויונית, כך שאני אפילו לא יכולה לשכנע את עצמי שההתערבות שלי לא עוזרת). אני במלכוד וכבר רק מעוניינת לא לדבר איתה יותר. לא משנה מה אני עושה אני מרגישה לא בסדר.

שלום ענת, התיאור שלך אכן מעורר דאגה. באופן טבעי, הורים מפתחים מערכות יחסים מאוד שונות עם ילדיהם השונים, ואין טעם להכחיש שלפעמים נוצרת העדפה מיוחדת בין הורה ואחד הילדים. זה אנושי וטבעי, אך עדיין זה אמור להתרחש בתוך מסגרת שמטפחת ומחזיקה גם את הילדים האחרים. מהתיאור שלך עולה תחושה ברורה שהבן של חברתך נותר מבודד וזנוח. אינני יודעת באיזו מסגרת בוצע האבחון שלו, אך להערכתי אבחנה של דיכאון בגיל שנתיים וחצי מחייבת התערבות מקצועית. מאחר וגם חברתך עוברת עכשיו בעצמה משבר של פרידה והסתגלות לתפקוד כאם חד-הורית, כדאי להתייחס להתערבות ככוללת: כלומר, התערבות טיפולית שתתייחס לדיכאון של הבן, תדריך את האם בהתנהלות שלה עם שני הילדים, ובמידת הצורך תיתן מענה לצרכים הרגשיים של האם. נראה לי נכון לעשות זאת באמצעות תחנה להתפתחות הילד, או באמצעות השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריכם. בשלב הראשון, הציעי לחברתך לשוחח טלפונית עם ליאת מנדלבאום במסגרת ה"קו להורה" של אוניברסיטת ת"א. ליאת נמצאת שם ביום ראשון בבוקר, ואת הטלפון ניתן לאתר באמצעות חיפוש קצר בפורום. בהמשך, עזרי לחברתך לאתר ולקבוע פגישה עם גורמים טיפוליים באיזור מגוריה (תחנה לטיפול פסיכולוגי, לוויצו ולנעמת יש מרכזים של סיוע לאימהות חד-הוריות, או כל רעיון אחר שעולה בדעתכן). תוכלי לעזור לה להגיע לקבלת עזרה אם תציגי את הנחיצות הכללית של התערבות טיפולית, ולא תדגישי רק את מצבו של הבן (את צודקת שלא קל לקבל ביקורת על סגנון הטיפול בילדך). אני מאוד מקווה שהמצב ישתפר בקרוב, ואשמח אם תמשיכי לעדכן אותנו (ואגב, כל הכבוד על החברות הטובה!), אורנה ראובן-מגריל

ליאת שלום. אשתי בהריון, בתחילת השליש השני. היא מעשנת מעט, יש ימים שבכלל לא, ויש ימים שסיגריה או שתיים. אחת לכמה זמן, ברגעים קשים יותר, היא מסוגלת להגיע ל 6-7 סיגריות ביום. זה מלחיץ אותי מאוד, מתוך חשיבה על נזקים אפשריים לעובר. אני חושש שעימות מופרז בעניין זה לא יביא להפחתת העישון אלא דווקא לתוספת לחץ ולתוספת עישון. הנושא גלוי ומדובר בינינו, ואשתי מעדיפה לעשן כדי להירגע על אף הנזק. אני חש מעט חסר אונים.

שלום לאב שבדרך, סיגריות הן אכן רעה חולה, ובהריון אפילו יותר. אתה צודק בכך שלחץ בנושא יכול להביא לתגובת 'בומרנג', ולכן יש מקום להפעיל קצת יצירתיות. תוכל לנסות, למשל, לגייס הפתעות קטנות, אליהן יוצמד פתק קטן שאומר "באהבה, במקום סיגריות". זה יכול להיות ארנב שוקולד, מסטיקים ללא סוכר, צימוקים, שקדים, סיגריות משוקולד, סבון ריחני, כרטיס ברכה מצחיק עם שיר אהבה, כרטיסים לסרט, מדליות גבורה מעשה ידיך, ועוד - כיד הדמיון הטובה. כך היא תדע שאתה מעריך באמת את המאמצים שלה להימנע מעישון, ומוכן גם אתה להתאמץ לטובת בריאותה ובריאות ילדכם שבדרך. אני מאחלת לשניכם הריון קל, לידה נהדרת, וכמובן הרבה בריאות ליאת

שלום רציתי לברר בבקשה האם נטילת תרופות להקלה של התקפי חרדה יכולות לגרום נזק גופני בעתיד? ו האם יש לתרופות תופעות לוואי כלשהם? האם הטיפול אכן מצליח? והאם ישנו קשר בין הרגשת עצבנות לבין החרדות? אם כן מהו?

היי נינה, התקפי חרדה מגיבים טוב מאד לטיפול תרופתי, ובשילוב של טיפול פסיכולוגי (שיחות) השיפור הצפוי משמעותי ביותר. יש קשר הגיוני ומוכר בין חרדה ועצבנות. אדם הנמצא במצב דריכות ומתח (חרדה), מתקשה להפנות אנרגיה למטלות חייו השוטפות, וכתוצאה מכך הוא עצבני וחסר מנוחה. לעיתים החרדה פוגעת באיכות השינה או בתיאבון, וגם אז העצבנות היא תוצאה טבעית. מניסיוני, הטיפול התרופתי, מביא הקלה גדולה, ושווה לפנות לפסיכיאטר לצורך ייעוץ. הפסיכיאטר הוא גם מי שמוסמך לתת את כל ההסברים בנושא תופעות לוואי אפשריות לטווח הקצר או הארוך. בהצלחה ליאת

כאשר ילדתי לפני כשמונה חודשים ילד ראשון הייתי בדיכאון ,או כך חשבתי, עם כל הסימפטומים של דיכאון לאחר לידה וזאת עפ"י חומר שקראתי, לא אהבתי את התינוקת רציתי למות הייתי בוכה במשך כל היום לא הייתי יוצאת מהבית, הייתי מטפלת בה "על אוטומט" לא תפקדתי בכלל בבית.זה התחיל מהלידה כשהיא נולדה בכלל לא רציתי להחזיק אותה. הייתי כך במשך 3 חודשים בקרוב. רופא המשפחה נתן לי מרשם לכדורים אך לא לקחתי אותם. הלכתי לפסיכולוג פעם אחת ומשום מה הוא התרשם שזה רק מצב רוח רע מאוד. כמובן אני מבינה היום למה זה קרה, כי יש סיבות והיום זה מצחיק אותי שאלתי היא האם היה לי דיכאון והאם זה יכול לחזור בילד הבא? זה ממש מפחיד אותי, אולי לא כדאי ללדת שוב. תודה על התשובה.

קודם כל מהודעתך ניתן להבין שהדיכאון שאת מדברת עליו , חלף ועבר והוא מאחורייך וכעת את מתפקדת כרגיל. כאשר תחליטי שאת מעוניינת ללדת שוב כדאי שתתיעצי עם רופא המשפחה או רופא פסיכיאטר באשר לסיכוי שהדיכאון יחזור. יתכן ויציעו לך לקחת תרופות כטיפול מונע. יש תרופות נוגדות דיכאון שאפשר לקחת בהריון.

אלה יקרה, מאד קשה לאבחן דיכאון בדיעבד, ובוודאי דרך האינטרנט, מרחוק. גם אם חווית דיכאון שלאחר לידה, הרי שהצלחת לצאת ממנו בכוחות עצמך, דבר שיכול להעיד על משאבי התמודדות טובים. קשה להתנבא מראש מה יקרה בלידה הבאה, והאם תסבלי שנית מתופעות דומות. חשוב שתדעי שטיפול יעיל (כאשר מיישמים אותו כהמלצת הרופא המטפל) עשוי לקצר מאד את תקופת הסבל, או להפחית במידה ניכרת מעוצמת הסימפטומים. ההחלטה שלא ללדת עוד נראית בעיני מרחיקת לכת עד מאד. הייתי ממליצה לך להתייחס לדיכאון אפשרי כאל חלק מן הגזירה "בעצב תלדי בנים", ולזכור שנשים חוזרות שוב ושוב אל חדר הלידה, גם אחרי שחוו בו את המכאובים הקשים בחייהן. כנראה שיש תמורה למאמצים הללו, והעובדה שהיום את צוחקת מעידה על כך יותר מכל. אני מאחלת לך הרבה רגעי שמחה ונחת עם ילדך הראשון, וכמובן גם עם כל אחיו ואחיותיו לעתיד לבוא. בשמחות ליאת

שלום בתי בת 13 ילדה מאוד מופנמת ולא חברותית במיוחד.....סובלת מהפרעת קשב וריכוז....בעקרון היא מעדיפה טלויזיה ומחשב על פעילות כלשהי... אמא שלי טוענת שהיא זקוקה לפסיכולוג...ואני מתלבטת..... מה דעתך?

העובדה שבתך היא ילדה מופנמת ומעדיפה טלויזיה ומחשב על פני בילוי עם חברות, איננה סיבה מספקת לטיפול פסיכולוגי. אם היית מפרטת יותר בעניין מה שקורה איתה, האם אין לה צורך בחברות? האם טוב לה עם הלבד? האם מרגישה דחויה? אפשר היה לקבל יותר מושג כדי לענות לך.

שלום בהמשך לשאלת טיפול פסיכולוגי.....בתי נהנת להיות בבית נראה כאילו אין לה צורך במיוחד בחברות..ובכל זאת לפעמים יש לה טענות שהיא לא פופולרית ...היא ילדה רגישה ..היא נראת קצת שונה במראה חיצוני לא אוהבת להיות שונה...אביה אפרו אמריקאי...כמובן שלדעת כולם היא מדהימה ומיוחדת..אבל בעיניה היא לא.. אני מבינה שגיל ההתברות הוא ביתי כשלעצמו....אנחנו נותנים לה ים של אהבה וחיזוקים...אבל אני מודה שיש בליבי דאגה לשלומה הנפשי... תודה

נועה יקרה, אם היינו שולחים לטיפול כל נער שמעדיף מחשב וטלוויזיה על פני פעילות אחרת, כמעט כל שכבת המתבגרים הייתה על הספה. כשמדובר בילדים ומתבגרים, חשוב מאד לדעת מה רמת המצוקה הנתפסת, מהי רמת התפקוד האקדמית/חברתית, וכמובן איך נראה העולם הרגשי והבינאישי. ילדי ADHD הם אוכלוסייה פגיעה (קבוצת סיכון) בכל הנוגע לדימוי עצמי שלילי, קשיים חברתיים, וכמובן קשיים לימודיים העלולים לחבל בתחושת הכשירות הבסיסית. אם את חושבת שבתך סובלת מבעיות בתפיסה העצמית ובדימוי העצמי, ויש חשש לפגיעה במיומנויות החברתיות שלה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג/ית. זה ודאי לא יזיק, אז מה יש להפסיד? ליאת

הי ליאת אני ממש מבולבלת מהתהליך הטיפולי שאני עוברת.. אני הייתי ממש "מאוהבת" במטפלת שלי ובבת אחת אני מאלה כעס ושנאה.. אני לא יודעת מה לעשות עם זה וכל כך מתגעגעת לאהבה הגדולה שהרגשתי כלפיה וחבל לי כל כך שהיא נעלמה. עכשיו אני כבר מרגישה לכודה, מעין רצון כזה לא לראות אותה אבל מצד שני לראות אותה מאד.. משהו ממש שלא ברור לי וגר בכפייפה אחת בתוכי. אני תוהה אם המשך הטיפול יהיה אפקטיבי עם כל השנאה שעלתה כלפיה..אני ממש מבולבלת ומאד עצובה, עד כדי כך שאנשים שמכירים אותי שואלים אותי ' מה קרה'.. משהו מוזר קורה לי ויחד עם אותה שנאה יש סוג של שלווה לא מוכרת...סוג של שקט וצורך למופנמות מהולה בעצב ענק..אני ממש מבולבלת ניבה

היי ניבה גם אני עברתי את זה. המטפל שלי עזר לי להבין אל מי באמת מופנית השנאה שלי....את הדמות הזאת הוא ייצג באתו הזמן בטיפול. כשהבנתי, חזרתי בהדרגה לאהוב אותו... אולי זה קורה גם לך?..... אגב, גם כשאני אוהבת אותו כל כך לא קל לי, אבל זה כבר סיפור אחר.... לא גן של שושנים הטיפול הפסיכולוגי, מה? סיוון

היי ניבה, לא אמרת כמה זמן את נמצאת בטיפול, אבל יתכן שהשינוי הקיצוני ברגשות כלפי המטפלת משקף מעבר לפאזה חדשה בטיפול, לתכנים חדשים ולעיסוק ברמה אחרת באירועי חייך. יתכן, כמו שרמזה סיוון, שיש בתחושות העוצמתיות משהו המשקף יחסים אחרים, עם דמויות משמעותיות אחרות בחייך, וככאלה, עליהן להיות מעובדות בדקדקנות בעבודה הטיפולית, ממש כמו במקרה של אהבה עזה. נראה שיש מקום לשתף את המטפלת בתמורות הללו, שכן יש להן ערך טיפולי רב. ערב נעים ליאת

היי ליאת, אני רואה שאנשים רבים כאן בפורום אוהבים ו"מתים" על המטפל שלהם. האם זה באמת אמור להיות כך? או שאם היחס שלי אל המטפל כמו היחס שלי אל רופא השיניים למשל, כלומר להגיע לטיפול על מנת שהאדם נמצא מולי יתן לי שירות מסוים (אם אפשר להגדיר את זה כך...) מקווה ששאלתי מובנת בשעה זו.. תודה

שלום לכולם, אני חשבתי שרק אצלי זה קרה. עכשיו אני מבינה שאני לא היחידה. במובן מסוים זאת הקלה. אני "ברחתי" מהטיפול שלי. הייתי בטיפול שנה ובחודשיים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה לסבול אותה יותר. אז עזבתי או יותר מדוייק ברחתי. אמרתי לה שאני אתקשר אליה כדי לקבוע את הפגישה הבאה. ופשוט לא התקשרתי. מאז עבר חודש ואין בינינו שום קשר. היא לא ניסתה ליצור איתי שום קשר. מוזר, לא? האמת היא שאני מרגישה טוב. הייתי בטוחה שאני שוב אפול לדיכאון. אבל אני מצליחה לתפקד מעל למצופה. ליאת, מה דעתך? לחזור ולבדוק מה היה שם? או להמשיך בחיי? נעמה

אני בן 25 אובחנתי בגיל 19 כסובל מocd.רציתי לדעת איזה טיפול פסיכוטרפי הכי מתאים לבעיה מסוג זה?

היי רועי, הטיפול המקובל והיעיל ב- OCD הוא טיפול תרופתי (בדר"כ נוגדי-חרדה ממשפחת ה-SSRI) במשולב עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה ליאת

אולי במקום לתהות ולבהות, כדאי לשאול.. אני בטיפול כתשעה חודשים בערך, ובפגישה קודמת קרה משהו שדי מטריד אותי - הייתי במצב עגום למדי, אחת הנפילות הקשות שהיו לי. לא עקרוני. בסיום הפגישה, כשבאתי לצאת, המטפלת שלי נגעה לי קלות בכתף. סתם נגיעה של עידוד/ הרגעה/ אוטומט/ מה שלא יהיה, גם אני עושה את זה לעיתים קרובות. העניין הוא, שמעבר לכך שנרתעתי מאוד מהמגע, אינסטנקטיבית, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, 'למה היא עשתה את זה?! היא יודעת שאני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי'... נראה לי שאם אחרי תשעה חודשים אני עדיין רואה אותה כמישהו זר, אני די בבעיה... אבל אולי אני טועה, אשמח לתגובות. דבר נוסף שתהיתי לגביו - מה הסיכוי שפסיכולוג יחליט שאינו יכול לעזור למטופל? אין לי חרדת נטישה או משהו, זה נראה לי דבר לגיטימי לחלוטין; העניין הוא שכושר השיפוט שלי, אממ.. לא מדהים, אם להתבטא בעדינות, ואין לי ממש דרך לדעת אם יש טעם להמשיך בטיפול הנוכחי. נו, ובהתחשב בכך שאנחנו די משעממות אחת את השניה - או ליתר דיוק, אני משעממת את שתינו:) - הטיפול לא מתקדם לשום מקום. וממש כדאי שהוא יתקדם. מה שמביא אותי לתהיה נוספת (ואחרונה להיום, אני מבטיחה..) - אני שחקנית די טובה, שנים של ניסיון; מה שאומר שמרבית האנשים רואים את מה שאני רוצה שיראו, ולמעשה יודעים עלי מעט מאוד. למרבה הצער, אני נוטה לעשות את זה גם במסגרת הטיפולית, וזה תמיד גורם לי לתהות אם גם המטפלת שלי "קונה" את ההצגה או שאני מבזבזת את כישרונותיי לריק [:-)]. איך אני יכולה לדעת? שאלה רטורית, כמובן, אבל ניחא. קאס: "א', האם את מודעת לכך שבעצם אני מעורערת עד עמקי נשמתי, ולא ממש הבחורה המבריקה והשחצנית שאני מציגה?!" א': " וואוו, איך הסתרת ממני אינפורמציה חשובה כזו עד היום?!" וכולי, וכולי. טוב, כדאי שאפרוש בשיא ואלך לישון, לפני שבאמת אכתוב שטויות:) מצטערת על האורך, ותודה מראש על כל תשובה/הערה/הארה שהיא. כל טוב

בטיפול לפי דעתי זה מקום שבו לא ישפטו אותך לרעה ויקבלו בהבנה גם את הדברים הרעים שיש בך.זכרי את משלמת ממיטב כספך וחבל שאת עושה הצגות וכך את מפסידה ומחמיצה את ההזדמנות לעזור לעצמך באמת.לדעתי את צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך כדי שהטיפול יהיה אפקטיבי ותפיקי ממנו את המיטב.חשוב גם שתביני שבחדר הפסיכולוגית אין לך מה להתבייש בשום דבר!לדעתי חשוב גם שתביני את הסיבות לכך שאת מתנהגת ככה או למה קשה לך להיות את.אם תביני כבר עשית חצי דרך. שיהיה לך המון בהצלחה.

היי קאסי, את שואלת שאלות מאד נכונות - לא רק לך, אלא בכלל. שאלת על עניין המגע וזו שאלה מאד מאד מורכבת - האם המטפלת היא אדם זר לך? מה עשתה לך הנגיעה שהגיעה ממקום אמפטי ואכפתי (ככל הנראה), מה זה אומר על הגבולות בינכן, על הציפיות שלך ממנה ומהקשר בינכן (וגם על שלה). אני לא חושבת שזה שנרתעת מהמגע שלה אומר שאת בבעיה. זה אומר, בעיני, שנכנס אלמנט שלא ציפית לו במערכת היחסים בינהם, ונרתעת, והופתעת ואולי אפילו התבלבלת. וכל התחושות האלו נראות לי מאד אנושיות ומובנות. זה נורא בנאלי להגיד לך "דברי על זה איתה". זו כאילו התשובה האוטומטית, אבל יש כאן באמת נושא מהותי וחשוב, בעיקר אם קשה לך שאנשים זרים נוגעים בך. אני כזו. לי קשה כשנוגעים בי אנשים שאני לא מרגישה אליהם מספיק קרובה, כלומר, אנשים שאני לא מרגישה צורך לגעת בהם. וקרה פעם משהו בטיפול שלי שבעקבותיו פתאום גם היה מן מגע כזה מקרי ואכפתי ורגעי מאד והוא היה לי קשה ונעים ומבלבל ו..הכל. וכמה פגישות אחר כך הצלחתי לדבר איתה על זה. לא הצלחתי להתחיל מהעניין עצמו, הכלתי קצת מסביב, דיברתי באופן כללי ובסוף אמרתי, שזה היה מוזר ומרתיע אבל גם מורכב ונעים ו...מזה התפתחה שיחה שלמה והרגשתי שיש מקום לכל הרגשות שלי בעניין הזה, למרות שהיה לי מאד מאד מביך לדבר על זה. וגם בעניין התהיות האחרות - את יודעת, קשה לדבר על הדברים בטיפול, אבל בדרך כלל שווה להצליח לעשות את הקפיצה הזו למים. לפעמים אפילו מגלים שהם לא כל כך קרים :-). במקום התסריט שכתבת, מה דעתך על תסריט כזה: קאס:אני מרגישה שבהרבה מקומות בחיים שלי אני מביאה דמות שהיא לא באמת עצמי. דמות מבריקה ולפעמים גם שחצנית. אבל לא תמיד אני מרגישה ככה. א': (משהו בין המהום להנהון לאמירה קצת יותר קוןנקרטית) קאס: לפעמים גם כאן, בטיפול אני מרגישה שקשה לי להביא חלקים נוספים בעצמי. ואת יודעת משהו, אני חושבת שבסופו של דבר, בכולנו יש המון חלקים, וכל חלק יוצא במקומות שונים, ויש אפילו חלקים שמצליחים לצאת רק כשאנחנו עם עצמנו, לבד. אפילו לא בטיפול. ואני חושבת שפסיכולוגים שרואים מולם הרבה אנשים מדי יום, יודעים את זה וזוכרים, שגם כשהדמות שהם רואים היא דמות מסויימת, יש בה חלקים נוספים. לפעמים הם לא מצליחים לנחש אותה, אבל אני חושבת שהם יודעים שהחלקים האלה שם. מקווה שהיום מרגיש לך קצת יותר טוב.

היי, כשקראתי את מה שכתבת עלה לי בראש הטיפול שלי (זה "ניסיוני" בתחום (-:) לגבי המגע את מציינת את הרתיעה מאנשים זרים שיגעו בך ... והרתיעה מהמגע שלה בך ומזה את מסיקה שהיא עדין זרה לך, ואיך זה יתכן שהיא זרה לאחר תשעה חודשיים. אני דווקא (וזו השערה גסה שלי שיתכן שאינה נכונה) לא ראיתי בכך את הזרות שלה אלא להיפך פחד מהקרבה שלה ואולי הרצון שתישאר אדם זר. אנשים זרים אינם נוגעים בך ואם הם נוגעים בצורה מכוונת זה מפריע וזה ברור. יתכן שהפסיכולוגית שלך כבר איננה זרה ואולי את מעדיפה שהיא תישאר זרה ולכן המגע שלה כל כך הרתיע אותך התחושה, איך נתת לה להתקרב ולהפוך לאדם לא זר "שמעז" לטפוח לך קלות על הכתף. אני לא בטוחה שהיא משועממת מהפגישה איתך ואם תשאלי אותה והיא תגיד לך שהיא ממש לא משועממת והיא נהנית מהשעה שלכם, האם תאמיני לה, זה ישכנע אותך? (אותי כמטופלת תשובה שלה לא הייתה משכנעת גם אם זו הייתה תשובה כנה). ואולי זה מעיד על המחשבה של האדם מה הוא חושב על עצמו, מדוע את מרגישה שאת משעממת אותה כל כך, זה כלל לא בטוח. למה שלא תספרי לה שאת מרגישה שהטיפול תקועה , אני לא מבינה הרבה אבל דוקא לאחר התקופות הלא כל כך טובות והתקועות יצאו משם דברים טובים.

היי קאסי, כמו הרבה סוגיות שכבר הועלו כאן (למשל - הדלקת נרות בחדר הטיפול או מתנות למטפל) גם שאלת המגע בטיפול אינה חד משמעית. מטפלים שונים נוהגים בדרכים שונות, עפ"י הרגשתם, עפ"י האסכולה התיאורטית שלאורה התחנכו כמטפלים, וכמובן עפ"י מה שהם מבינים כצורך של המטופל. מטפל רגיש יחוש ברתיעה של המטופל, ויימנע מלהביכו במחוות רגשיות בוטות. ככלל, אני מאמינה שהמקצוע שלנו אינו אמור לכלול נגיעות פיזיות, אולם יש מקרים בהם מתרחשות מחוות קטנות וחריגות, דוגמת זו שתיארת. בהחלט יש מקום לומר לה שהמגע מביך אותך (ואני רוצה להאמין שהרתיעה שלך עברה גם ללא מילים). תחושת התקיעות עליה את מדברת מוכרת להרבה מטפלים ומטופלים. אני לא זוכרת ששמעתי על מטפל שזרק מישהו מטיפול בגלל שיעמום. לפעמים יש 'ישורת' בה לא מתרחשות הרבה דרמות, אך אין בכך בהכרח אינדיקציה לחוסר יעילות בטיפול. התהיה האחרונה שלך, על יכולתם של מטפלים לזהות את האמת שמאחורי המסכה, קיבלה תגובות מרגשות וחכמות מהבנות שענו לך כאן לפני. אין לי דבר להוסיף על כך. גם אני הייתי מציעה לך לנצל את הרגיעה היחסית, ולנסות להגיע לרבדים חדשים של עצמך, שעדיין לא העזת לאוורר. בהצלחה, ותודה ענקית לאיילה, יעל ורחל, שעזרתן משמעותית ורבת ערך. ליאת

תודה ליאת, ובעיקר רציתי להצטרף לתודה הענקית לאיילה, יעל ורחל... ולסיום אני מצרפת קטע קצר שהולם אותי הלילה, ובכלל. ושיהיה טוב:-) "על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב-הרוח שניתן לי, ומן הנפש שניתנה לי כדי להינות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר כתוב בספר הנוסעים ייקרא אולי יום אחד על-ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים - מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב." פרננדו פסואה