פורום פסיכולוגיה קלינית

אולי במקום לתהות ולבהות, כדאי לשאול.. אני בטיפול כתשעה חודשים בערך, ובפגישה קודמת קרה משהו שדי מטריד אותי - הייתי במצב עגום למדי, אחת הנפילות הקשות שהיו לי. לא עקרוני. בסיום הפגישה, כשבאתי לצאת, המטפלת שלי נגעה לי קלות בכתף. סתם נגיעה של עידוד/ הרגעה/ אוטומט/ מה שלא יהיה, גם אני עושה את זה לעיתים קרובות. העניין הוא, שמעבר לכך שנרתעתי מאוד מהמגע, אינסטנקטיבית, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, 'למה היא עשתה את זה?! היא יודעת שאני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי'... נראה לי שאם אחרי תשעה חודשים אני עדיין רואה אותה כמישהו זר, אני די בבעיה... אבל אולי אני טועה, אשמח לתגובות. דבר נוסף שתהיתי לגביו - מה הסיכוי שפסיכולוג יחליט שאינו יכול לעזור למטופל? אין לי חרדת נטישה או משהו, זה נראה לי דבר לגיטימי לחלוטין; העניין הוא שכושר השיפוט שלי, אממ.. לא מדהים, אם להתבטא בעדינות, ואין לי ממש דרך לדעת אם יש טעם להמשיך בטיפול הנוכחי. נו, ובהתחשב בכך שאנחנו די משעממות אחת את השניה - או ליתר דיוק, אני משעממת את שתינו:) - הטיפול לא מתקדם לשום מקום. וממש כדאי שהוא יתקדם. מה שמביא אותי לתהיה נוספת (ואחרונה להיום, אני מבטיחה..) - אני שחקנית די טובה, שנים של ניסיון; מה שאומר שמרבית האנשים רואים את מה שאני רוצה שיראו, ולמעשה יודעים עלי מעט מאוד. למרבה הצער, אני נוטה לעשות את זה גם במסגרת הטיפולית, וזה תמיד גורם לי לתהות אם גם המטפלת שלי "קונה" את ההצגה או שאני מבזבזת את כישרונותיי לריק [:-)]. איך אני יכולה לדעת? שאלה רטורית, כמובן, אבל ניחא. קאס: "א', האם את מודעת לכך שבעצם אני מעורערת עד עמקי נשמתי, ולא ממש הבחורה המבריקה והשחצנית שאני מציגה?!" א': " וואוו, איך הסתרת ממני אינפורמציה חשובה כזו עד היום?!" וכולי, וכולי. טוב, כדאי שאפרוש בשיא ואלך לישון, לפני שבאמת אכתוב שטויות:) מצטערת על האורך, ותודה מראש על כל תשובה/הערה/הארה שהיא. כל טוב

בטיפול לפי דעתי זה מקום שבו לא ישפטו אותך לרעה ויקבלו בהבנה גם את הדברים הרעים שיש בך.זכרי את משלמת ממיטב כספך וחבל שאת עושה הצגות וכך את מפסידה ומחמיצה את ההזדמנות לעזור לעצמך באמת.לדעתי את צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך כדי שהטיפול יהיה אפקטיבי ותפיקי ממנו את המיטב.חשוב גם שתביני שבחדר הפסיכולוגית אין לך מה להתבייש בשום דבר!לדעתי חשוב גם שתביני את הסיבות לכך שאת מתנהגת ככה או למה קשה לך להיות את.אם תביני כבר עשית חצי דרך. שיהיה לך המון בהצלחה.

היי קאסי, את שואלת שאלות מאד נכונות - לא רק לך, אלא בכלל. שאלת על עניין המגע וזו שאלה מאד מאד מורכבת - האם המטפלת היא אדם זר לך? מה עשתה לך הנגיעה שהגיעה ממקום אמפטי ואכפתי (ככל הנראה), מה זה אומר על הגבולות בינכן, על הציפיות שלך ממנה ומהקשר בינכן (וגם על שלה). אני לא חושבת שזה שנרתעת מהמגע שלה אומר שאת בבעיה. זה אומר, בעיני, שנכנס אלמנט שלא ציפית לו במערכת היחסים בינהם, ונרתעת, והופתעת ואולי אפילו התבלבלת. וכל התחושות האלו נראות לי מאד אנושיות ומובנות. זה נורא בנאלי להגיד לך "דברי על זה איתה". זו כאילו התשובה האוטומטית, אבל יש כאן באמת נושא מהותי וחשוב, בעיקר אם קשה לך שאנשים זרים נוגעים בך. אני כזו. לי קשה כשנוגעים בי אנשים שאני לא מרגישה אליהם מספיק קרובה, כלומר, אנשים שאני לא מרגישה צורך לגעת בהם. וקרה פעם משהו בטיפול שלי שבעקבותיו פתאום גם היה מן מגע כזה מקרי ואכפתי ורגעי מאד והוא היה לי קשה ונעים ומבלבל ו..הכל. וכמה פגישות אחר כך הצלחתי לדבר איתה על זה. לא הצלחתי להתחיל מהעניין עצמו, הכלתי קצת מסביב, דיברתי באופן כללי ובסוף אמרתי, שזה היה מוזר ומרתיע אבל גם מורכב ונעים ו...מזה התפתחה שיחה שלמה והרגשתי שיש מקום לכל הרגשות שלי בעניין הזה, למרות שהיה לי מאד מאד מביך לדבר על זה. וגם בעניין התהיות האחרות - את יודעת, קשה לדבר על הדברים בטיפול, אבל בדרך כלל שווה להצליח לעשות את הקפיצה הזו למים. לפעמים אפילו מגלים שהם לא כל כך קרים :-). במקום התסריט שכתבת, מה דעתך על תסריט כזה: קאס:אני מרגישה שבהרבה מקומות בחיים שלי אני מביאה דמות שהיא לא באמת עצמי. דמות מבריקה ולפעמים גם שחצנית. אבל לא תמיד אני מרגישה ככה. א': (משהו בין המהום להנהון לאמירה קצת יותר קוןנקרטית) קאס: לפעמים גם כאן, בטיפול אני מרגישה שקשה לי להביא חלקים נוספים בעצמי. ואת יודעת משהו, אני חושבת שבסופו של דבר, בכולנו יש המון חלקים, וכל חלק יוצא במקומות שונים, ויש אפילו חלקים שמצליחים לצאת רק כשאנחנו עם עצמנו, לבד. אפילו לא בטיפול. ואני חושבת שפסיכולוגים שרואים מולם הרבה אנשים מדי יום, יודעים את זה וזוכרים, שגם כשהדמות שהם רואים היא דמות מסויימת, יש בה חלקים נוספים. לפעמים הם לא מצליחים לנחש אותה, אבל אני חושבת שהם יודעים שהחלקים האלה שם. מקווה שהיום מרגיש לך קצת יותר טוב.

היי, כשקראתי את מה שכתבת עלה לי בראש הטיפול שלי (זה "ניסיוני" בתחום (-:) לגבי המגע את מציינת את הרתיעה מאנשים זרים שיגעו בך ... והרתיעה מהמגע שלה בך ומזה את מסיקה שהיא עדין זרה לך, ואיך זה יתכן שהיא זרה לאחר תשעה חודשיים. אני דווקא (וזו השערה גסה שלי שיתכן שאינה נכונה) לא ראיתי בכך את הזרות שלה אלא להיפך פחד מהקרבה שלה ואולי הרצון שתישאר אדם זר. אנשים זרים אינם נוגעים בך ואם הם נוגעים בצורה מכוונת זה מפריע וזה ברור. יתכן שהפסיכולוגית שלך כבר איננה זרה ואולי את מעדיפה שהיא תישאר זרה ולכן המגע שלה כל כך הרתיע אותך התחושה, איך נתת לה להתקרב ולהפוך לאדם לא זר "שמעז" לטפוח לך קלות על הכתף. אני לא בטוחה שהיא משועממת מהפגישה איתך ואם תשאלי אותה והיא תגיד לך שהיא ממש לא משועממת והיא נהנית מהשעה שלכם, האם תאמיני לה, זה ישכנע אותך? (אותי כמטופלת תשובה שלה לא הייתה משכנעת גם אם זו הייתה תשובה כנה). ואולי זה מעיד על המחשבה של האדם מה הוא חושב על עצמו, מדוע את מרגישה שאת משעממת אותה כל כך, זה כלל לא בטוח. למה שלא תספרי לה שאת מרגישה שהטיפול תקועה , אני לא מבינה הרבה אבל דוקא לאחר התקופות הלא כל כך טובות והתקועות יצאו משם דברים טובים.

היי קאסי, כמו הרבה סוגיות שכבר הועלו כאן (למשל - הדלקת נרות בחדר הטיפול או מתנות למטפל) גם שאלת המגע בטיפול אינה חד משמעית. מטפלים שונים נוהגים בדרכים שונות, עפ"י הרגשתם, עפ"י האסכולה התיאורטית שלאורה התחנכו כמטפלים, וכמובן עפ"י מה שהם מבינים כצורך של המטופל. מטפל רגיש יחוש ברתיעה של המטופל, ויימנע מלהביכו במחוות רגשיות בוטות. ככלל, אני מאמינה שהמקצוע שלנו אינו אמור לכלול נגיעות פיזיות, אולם יש מקרים בהם מתרחשות מחוות קטנות וחריגות, דוגמת זו שתיארת. בהחלט יש מקום לומר לה שהמגע מביך אותך (ואני רוצה להאמין שהרתיעה שלך עברה גם ללא מילים). תחושת התקיעות עליה את מדברת מוכרת להרבה מטפלים ומטופלים. אני לא זוכרת ששמעתי על מטפל שזרק מישהו מטיפול בגלל שיעמום. לפעמים יש 'ישורת' בה לא מתרחשות הרבה דרמות, אך אין בכך בהכרח אינדיקציה לחוסר יעילות בטיפול. התהיה האחרונה שלך, על יכולתם של מטפלים לזהות את האמת שמאחורי המסכה, קיבלה תגובות מרגשות וחכמות מהבנות שענו לך כאן לפני. אין לי דבר להוסיף על כך. גם אני הייתי מציעה לך לנצל את הרגיעה היחסית, ולנסות להגיע לרבדים חדשים של עצמך, שעדיין לא העזת לאוורר. בהצלחה, ותודה ענקית לאיילה, יעל ורחל, שעזרתן משמעותית ורבת ערך. ליאת

תודה ליאת, ובעיקר רציתי להצטרף לתודה הענקית לאיילה, יעל ורחל... ולסיום אני מצרפת קטע קצר שהולם אותי הלילה, ובכלל. ושיהיה טוב:-) "על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב-הרוח שניתן לי, ומן הנפש שניתנה לי כדי להינות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר כתוב בספר הנוסעים ייקרא אולי יום אחד על-ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים - מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב." פרננדו פסואה

575 שלום רב, כתבתי לך בעבר לגבי הבעיה שלי יותר נכון הבעיות שלי, והמצב הנפשי שבו אני נמצאת כבר תקופה ממושכת. אזכיר לך בכמה משפטים במה מדובר:(ההודעה שלי מופיע בעמוד 575 תחת השם "רינה"): בעלי נעצר ע"י משטרה בעקבות עברות כלכליות, באותו זמן היתי בחודש 9 להריוני. ילדתי את בני לבד בזמן שבעלי שוהה במעצר, אני מגדלת אותו לבד והוא כבר בן חודשיים וחצי. העניין הוא שלתקופה מסוימת נרגעתי והשלמתי עם המצב (בעקבות מה שאמרת לי זה מאוד עזר לי) שזה עניין זמני ואני צריכה להמתין בסבלנות. היתה תקופה של "רוגע" עם אפשר לקרוא לזה ככה, והיום היתי בבית משפט והכל חזר לי! מצאתי את עצמי במצב של דיכאון, בכי ללא הפסקה, התקפי זעם, והמפחיד מהכל הוא ההרגשה שלי שהגעתי לסוף הדרך ולא בא לי לחיות! פשוט רוצה למות! לא מסוגלת לטפל בבני ואין טעם לחיי. בבקשה תעזרי לי להתגבר על הרגשות הללו אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו, לקחו לי את כל מה שהיה לי נשארתי לבד ומרגישה רע בלשון המעטה! בבקשה תעזרי לי ... אני זקוקה לעידוד לתמיכה אחרת אני הולכת לעיבוד! (לעזרה מקצועית בתשלום אין לי אמצעים) . צפויום עוד המון משפטים הם רק החלו, ואני מרגישה שבסוף כל התהליך במקרה הטוב אני אגיע לבית חולים פסיכיאטרי! אנא ממך תעזור לי... מודה לך מראש "רינה"

סליחה שאני מתערב אבל גם אני קראתי את פנייתך הראשונה ומאוד נגעה לליבי. לחיות ללא בעל וללדת לבד זה אכן קשה מנשוא ותחושת הבדידות וההתמודדות לבד היא קשה. אך מכאן ועד החלטה שנמאס לך מהכל ואת רוצה למות, המרחק רב מאוד. את אכן זקוקה לעזרה מקצועית בפגישה פנים אל פנים. תמיכה ועידוד דרך האינטרנט, התועלת בהם היא קטנה ומוגבלת. את יכולה לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך ולבקש טיפול. לא מתקבלים מיד כי יש תור ממתינים. את יכולה גם לבקש הפניה לפסיכולוג דרך קופת חולים וזה בתשלום מסובסד. הטיפול בבריאות הנפש הוא בחינם או בתשלום סימלי. תחשבי על עצמך, בחורה צעירה עם תינוק שזה עתה נולד, יש לך בשביל מי ובשביל מה לחיות!!!! האם את עובדת? האם יש לך תמיכה ממשפחתך הקרובה? פני לעזרה מקצועית שיכולה לעזור לך להתמודד עם המצב ולחיות את חייך. שיהיה לך כל טוב.

רינה יקרה, אני זוכרת אותך היטב, ואפילו חושבת עליך לפעמים גם אם אינך כותבת דבר. אין לי ספק שעוברים עליך ימים קשים מאד. זאת התמודדות מורכבת, שאכן יכולה לגזול הרבה כוחות גוף ונפש. ללא ספק, הדבר הנכון לעשות כרגע הוא לגייס את מירב העזרה שאת יכולה. הורים, חברים, אחים ואחיות, כל מי שאפשר. אם את מרגישה שאת מתקשה לטפל בתינוק שלך, אל תישארי לבד. יש מצבים בהם נוכחות של אדם קרוב מהווה נחמה וקרש הצלה ממש. העובדה שעומדים לפניכם עוד משפטים מטילה עליך כרגע צל כבד, ולכן, ממש כמו סקארלט אוהרה בסרט חלף עם הרוח, אפשר להגיד "אחשוב על זה מחר, מחר יום חדש". נסי לא לראות את הצרות כשק אחד כבד ובלתי אפשרי, אלא לחלק אותן לרמת היומיום. כל יום שעובר הוא ניצחון קטן. הרצון למות, מובן ככל שיהיה, הוא פריווילגיה שאינך יכולה להרשות לעצמך. יש המון אנשים שזקוקים לך. אם את מרגישה שאינך יכולה בשום אופן להתמודד בכוחות עצמך, פני לקבלת סיוע מקצועי. את מוזמנת לפנות אלי דרך המייל האישי. לילה טוב וחיבוק ליאת

היי רינה, טוב לשמוע ממך שוב, רק חבל שזה בנסיבות כאלה.. אני קוראת רק בדיעבד את השרשור וטוב לשמוע שהתחזקת, כנראה שבתקופה הזאת צפוי שיהיו נקודות של נפילה ולאחר מכן התחזקות. אם את זוכרת סיפרתי לך אז על המקרה של אחי. אני אספר לך שההורים שלי במצב נפשי מאוד קשה וכנראה שכל עוד הוא "בפנים" הם יזדהו עם התחושות שלו ויהיו שקועים בצער ורחמים עצמיים. ידיי כבולות. זה מצער ומדאיג אותי..אבל על אף שהגישה הזאת מובנת לי, כדאי להתחזק ולא לתת לקושי ולמשבר לשבור אותנו. צריך למזער נזקים ובאורך רוח וסבלנות לשאוף ולראות את הסוף. להבין שהחיים יחזרו לתקינותם אחרי שהכל יסתיים, בינתיים צריך להיות מעשיים ולעשות כל מה שאפשר, יחד עם העצב, בלי לשקוע ולתת לזה להרוס את החיים. מערכות המשפט והכלא מאוד נוקשות, כמו שכתבתי לך אז רמת בתי הכליאה בארץ מהנמוכים שיש. אגב, בגלל המצב הירוד והצפיפות הנוראית בבתי הכלא, יש היום הצעת חוק (בשלבים מתקדמים) להכפיל את השחרור המינהלי. (בנוסף ל-1/3, ישנה תקופת קיצור מינהלית בהתאם לתקופה שנקצבה). יש תקווה..מצאי את נקודות האור ותאחזי בהן. מקווה שמצאתם עו"ד טוב שיטפל היטב במישור המישפטי וגם הסנגוריה הציבורית מטפלת לא רע. אנונימית

ביתי היתה עם מטפלת מגיל שלושה חודשים עד גיל שנה וחצי. בספטמבר נכנסה לגן. הקליטה היתה מאד קשה. (כחודש) אבל היום ביתי (ואני) מאד מרוצה בגן. היא שמחה ללכת ומתפתחת יפה. הגן מאד מוצא חן בעיני וכך גם הצוות. עם זאת אני מתלבטת לגבי שנה הבאה. הגן מאד רחוק מאיתנו שכן התקשיתי למצא גן שישביע את רצוני ויתאים לגילה. שנה הבאה היא מיועדת לעלות קבוצה (הגן מחולק לשנתונים) והמשמעות: מבנה אחר וצוות אחר אך אותם ילדים אליהם כבר התרגלה. עם זאת היא לא תוכל להמשיך עם אותה קבוצה עד לגן חובה שכן הגן כאמור לא באותו איזור מגורים. בנוסף אני צפוייה ללדת במאי כך שבפני הילדה עומדות הסתגלויות נוספות. אני שוקלת להעבירה לגן חדש בשנה הבאה כדי להקל עלי את הנסיעות הלוך חזור לגן שלה אבל אני מאד מתלבטת האם זהו הזמן הנכון. התחלת גן חדש תהיה ארבעה חודשים לאחר הלידה (אני אפילו לא בטוחה שהיא תספיק להסתגל לאח החדש עד אז) לכן אולי כדאי לנסות ולשמר את סביבת הגן כמה שאפשר. מצד שני בגן הנוכחי רק קבוצת הילדים תשאר אותו הדבר. ומתישהו יהיה צורך לעבור לקבוצת ילדים חדשה לגמרי (ואף אמרו לי שהסתגלות זו אף קשה יותר לקראת גן חובה שכן אז כבר נוצרות חברויות אמיתיות). כמובן שאשקול להעביר אותה גן רק אם אמצא גן שיהיה איכותי במידה דומה לתנאיה עכשיו, ושיהיה אפשרי להמשיך בו לפחות עד גן חובה. ההתלבטות שלי היא בעיקר בגלל שלביתי יש קשיי הסתגלות לתנאים חדשים יותר מלילדים אחרים.

היי נעמה, רק אתמול כתבתי כאן על האחריות שלנו, כהורים, לבחור עבור ילדינו את המיטב. בכל הנוגע לגן (במיוחד הראשון), הורים אכן עושים מאמצים כבירים למצוא את המסגרת הטובה ביותר העומדת לרשותם. אלא שלעיתים אנו נתקלים בהיסחפות מוזרה, ורואים הורים שמוכנים לבלות על הכבישים זמן מיותר כדי להגיע לגן ילדים אטרקטיבי במיוחד, גם במחיר של אי נוחות וטרדה גדולה ברמת היומיום. יתכן שלא כל הפסיכולוגים יסכימו איתי, אבל אני סבורה שלפעמים מוטב להתפשר על גן סביר הנמצא בקרבת הבית ומאפשר התנהלות נוחה, על פני הרפתקאות הירואיות שלא תמיד מוכיחות את יתרונן, ואשר מכניסות הרבה מתח כל בוקר. חשבי על כך שתהיי בשנה הבאה עם תינוק קטן, והניידות תקשה עלייך. כשהגן קרוב, קל יותר להיעזר באמהות-שכנות שיוכלו להתגייס לעזרה ביום גשם או חמסין (או סתם כשהתינוק רק עכשיו נרדם). גם למצוא חברים לאחה"צ קל יותר כשהגן קרוב לבית, ואין צורך להסיע למרחקים. אני חושבת שקשיי הקליטה הפוטנציאליים של הילדה בטלים בשישים מול המחירים של גן רחוק. ילדים הם יצורים סתגלניים, ועלינו לסמוך עליהם ולבטוח ביכולתם להתמודד גם עם משברים התפתחותיים צפויים. זאת דעתי, אך בהחלט מעניין לשמוע דעות של אמהות מנוסות נוספות. אתן מוזמנות ליאת

שלום למנהלי הפורום!רציתי לשתף אני אמנם עליתי לפורום בעבר לגבי המצב אבל זה לא ממש השתפר סיפרתי כי עזבתי עבודה של ניהול אחרי שנתיים וחצי וזה עדיין רודף אותי כאילו על כל טעות שיש שם מפילים את כיביכול עליי כי אני לא שם זה מאוד כואב כי כשההיתי שם ניסיתי שהכל יהיה מושלם מכל הבחינות וברג שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר עזבתי אז גם ויתרתי על פיצויים וגם לא יצאתי בסדר אני מרגישה שזה תוקע אותי מאוד ולא נותן לי להמשיך בחיי עם כל העיניינים מסביב של החיים אני פתאום מרגישה רגשות אשם אולי באמת לא ניהלתי כמו שצריך ועוד תחושות רבות ולא נעימות אני גם ככה לא בידיוק יודעת מה אני רוצה מעצי וזה בכלל עוד יותר משפיע עלי בפרט שאותם בנות שהיו עובדות שלי ואיתי במשך התקופה נשארו שם ואני יוצאת "רעה" כלפיהן איך מתמודדים איך ממשיכים הלאה בלי רגשות אשם ולהיות נקייה מצפונית?? תודה מראש אשמח לשמוע תגובות!!!

שלום ירין, לא לגמרי ברור אם את אכן אחראית לכל מחדלי החברה שעזבת (סביר להניח שלא), אבל הציפייה לתפקד באופן מושלם תמיד ובכל מצב נשמעת לא מציאותית. מן הסתם, היו דברים שעשית היטב, ודברים שעשית פחות טוב, ועדיין אין בכך כדי להפוך אותך לרעה או ראוייה לגינוי. בהנחה שהמספר 22 מציין את גילך, את עדיין בראשית דרכך כאדם יצרני ובוגר, וחבל לצאת אל העולם מנקודת פתיחה כל כך לא סלחנית. הייתי ממליצה לך להשתחרר מן העמדה הזו, למצוא לך מקום עבודה חדש, וליישם את כל מה שלמדת משגיאות העבר. במידה ואת מרגישה שקשה לך להגמיש עמדה כה מייסרת ותובענית כלפי עצמך, אפשר להיעזר גם בייעוץ פסיכולוגי. דרך צלחה ליאת

הם תלותיות במישהו היא בעיה פסיכולוגית?

היי, "בלעדייך אני חצי בן-אדם בלעדייך אני בעצם כלום..." מתי מילות האהבה נתפסות כפחות חינניות או מדאיגות? כולנו נעים או ממוקמים איפשהו על הציר תלות-עצמאות, ואין מי שמשוחרר כליל מן הצורך באישור/יחס/חום/קרבה מצד האחרים. אנחנו בכל זאת חיות חברתיות. עם זאת, כאשר הצורך בנוכחותו ואישורו של הזולת הופך תנאי לתחושת קיום וערך, כאשר אדם מרגיש שאין לו קיום משמעותי בעולם ללא האחר (סימביוזה), כאשר אדם פועל נואשות להימנע מנטישה אמיתית (פיזית או רגשית) או איום בנטישה גם במחיר וויתור על צרכיו ושאיפותיו, אזי יש לראות בכך פגיעה ברווחתו הנפשית. מצבים כאלה נהוג לראות כבעיה פסיכולוגית המצדיקה התערבות טיפולית. בברכה ליאת

יש הפרעה נפשית שנקראת "הפרעת אישיות תלותית". סבל בלתי יתואר.

היי ליאת, רציתי לשאול האם הפסיכולוגית אמורה לרשום בפניה כל מיני נקודות במשך המפגש...או שהכל בראש... ואם זה שאני רושמת כל מיני נקודות שאני רוצה לדבר עליהן נראה מוזר? כי אני חושבת שבעיניה כן..(היא שואלת מאיפה השיטה הזו..) תודה

היי, כנראה שלכל מטפל יש את הדרכים שלו לזכור את תכני הפגישה. יש מי שאינם רושמים דבר במהלך הפגישה מתוך העדפה לשמור על קשר עין רציף והתכווננות מושלמת אל מטופל. יש מי שרושמים כל מילה, ויש מי שרושמים "ראשי פרקים". לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות. פרויד, אגב, המליץ למטפל לשמור על קשב קבוע ו'מרחף', והזהיר מפני הסלקציה של "מה חשוב ומה לא" הנעשית אוטומטית כאשר אנו רושמים. אני מניחה שכל מטפל לומד עם הזמן מהי הדרך הנוחה לו, ומיישם אותה לטובת הטיפול. גם בין המטופלים יש הבדלים. חלקם מעדיפים לבוא 'נקיים' ולזרום עם הפגישה, חלקם באים עם אג'נדה מאורגנת ומסודרת (לפעמים רשומה בצורה מסודרת ולפעמים מאורגנת בראש), וחלקם באים עם שברי רעיונות, המתגבשים במהלך הפגישה. כל האופנים האלה מקובלים ואין בהם כל דבר מוזר. אחרי הכל, אם רושמים אז זוכרים :-) לילה טוב ליאת

הלוואי והפסיכולוג שלי היה רושם! הוא שוכח המון דברים, הוא לא רושם כלום במהלך הפגישות ותוך כדי אני מרגישה שהוא מאד איתי ברגש ובקשב. אבל הוא מסוגל לשכוח דברים שנראים לי מהותיים, או לשאול שאלה שמראה כמה שהוא שכח מה שסיפרתי לו. אני יודעת שהוא רק בן אדם והוא לא יכול לזכור הכל, וגם היה מרגיש לי לא נוח אם הוא היה רושם כל רגע אבל אני לא מצליחה לא להעלב כשזה קורה. ואני לא מדברת על לשכוח משהו קטן ושולי אלא דברים שהם גם יותר חשובים לי ארועים שקשורים אצלי בהרבה רגשות כואבים ומבולבלים ממילא. בפגישה הלפני אחרונה שלנו זה שוב קרה. פעםפ הייתי כועסת והיום אני פשוט מיואשת. אני לא רוצה לעזוב את הטיפול וגם זה נראה לי מטופש להגיד לו על כל דבר שזה חשוב ושיזכור. אבל אני לא יודעת מה לעשות. אני ממש לא רוצה שזה ימשיך ככה.

אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים אבל אולי תפנו אותי אני חושבת שאני קלפטומנית אני לא גונבת מחנוית או משהו כזה זה בעיקר כסף מאנשים, לא הרבה... אבל אתם יודעת, כמה שקלים, 20, 50. זה התחיל מהארנק של אבא, ולפעמים גם מחברים אבל לא הרבה כסף. זה לפעמים גם חפצים קטנים של אנשים אבל בעיקר כסף... מה עושים?

ערב טוב, מה עושים? הולכים מהר מהר לקבל עזרה. גניבות קטנות מן הסוג שאת מתארת, בהיותן חסרות חשיבות מהבחינה החומרית, מעידות לאו דווקא על מצוקה כלכלית, אלא על דחף שאינו בר-כיבוש, שמקורו במניעים פנימיים עמוקים, המוצא פורקן בפעולת הגניבה. לפעמים נלווים לתופעה גם דיכאון וחרדה, אשמה ובושה, וכמובן (אם נתפסים) גם סכנה להסתבכות בפלילים. הפרעות מסוג זה (שליטה בדחף) מטופלות בדר"כ בשילוב של טיפול דינאמי (להבנת המניעים העמוקים העומדים בבסיס ההתנהגות) עם טכניקות התנהגותיות קוגניטיביות. בהצלחה רבה ליאת

שלום, רציתי לשאול הבן שלי כיום בן 3.5 היה בשנה שעברה בגן ויצו המדובר בירושלים שתים מתוך ארבעת המטפלות שנעצרו, היו המטפלות האישיות שלו בשנה שעברה, אני קצת מודאגת האמת שלא הבחנתי בסימנים חריגים אצל הילד וכמו כן הייתי די מרוצה. היו פה ושם דברים שהטרידו אותי מאוד כגון היתה תקופה שהוא היה מתעורר בלילה בצרחות וצועק שיעזבו אותו כאשר שאלתי את המטפלות מה קורה ואיך זה מתקשר לשהות שלו בגן הן טענו שהוא חולם, או שהוא נזכר בתגובות של ילדים מהגן ממהלך היום, אני מוכרחה לציין שהוא ילד קצת שובב אבל מאוד שמח ונראה שהכל בסדר אצלו , אני גם מניחה שאם אכן המטפלות התעללו בילדים הן בטח לא התחילו זאת השנה, אני די מבולבלת האם אני צריכה לבדוק משהו ? מה אני אמורה לעשות ? השנה הוא נמצא כבר בכיתת גן בגן אחר והוא השתלב מצויין. האם כדאי לקחת אותו לאבחון ? תודה.

היי דנה, צר לי לשמוע שמצאת את עצמך 'בכותרות' בהקשר כל כך מעורר חלחלה. הידיעה שכהורים לא הצלחנו לשמור על הילד שלנו מספיק, למרות שמאד מאד ניסינו, מעוררת הרבה אשמה, חרדה וחוסר אונים. אני בטוחה שכל אחד מהורי הגן חשים כמוך, ורגשות אלה מובנים לגמרי. מן התיאור שלך, אפשר להניח במידה סבירה של ביטחון שבנך לא נפגע באופן ניכר, וגם אם נחשף למידה זו או אחרת של התנהגות תוקפנית, הוא התגבר על כך הודות למנגנוני הסתגלות בריאים וסביבה תומכת וחמה שיש לו בבית. בהנחה שהתפתחותו תקינה והתנהגותו בגן ובבית אינה מעלה כל סיבה לדאגה, לא נראה לי שיש צורך באבחון. מקווה שתוכלו אתם, כהורים, להמשיך ולתת אמון באנשי חינוך וטיפול, ולשלוח את הילד בלב שקט למסגרות החינוך בעתיד. אין זה פוטר אותנו מן האחריות להמשיך ולבחור עבור ילדינו את המיטב, לפחות כל עוד הדבר תלוי בנו. מאחלת לכולנו הרבה ימים של שגרה נינוחה ושלווה ליאת

מההיבט הנפשי אני מתכוונת. הרי מדובר בילדים קטנים ממש? הפערים ברורים, ובכל זאת? שכרון כח? תסכולים מהחיים הפרטיים שלהן? מה ? ואיך לאור חשיפות בעבר הלא רחוק מקרים דומים במקומות אחרים, איך לא נלמד הלקח? כאמא לילדים אני מתחלחלת...והתחושה הזאת שאין אמון. המעילה הזאת באמון ההורים, גורמת לתחושות קשות מאד. ולדעתי על בית המשפט לתת את הדעת, כי מעבר לפגיעה האיומה בילדים. קיימת גם פגיעה קשה בהורים!!!!!!!!!!!!!!! הרעבת תינוקות.... אי סיפוק צרכיהם הבסיסיים..... אוי אחד גדול.

אני בשנות עשרים מוקדמות שלי ויש לי מלא בעיות בחיים שכבר אין לי מושג איפה להתחיל דבר ראשון אין לי בכלל חברות בכלל עד גיל 14 היו לי כ3 חברות שכולן התרופפו לאט אחת נהרגה לפני כ3 שנים אחת התחתנה וגם מעולם לא הסתדרתי איתה במיוחד יש לה אופי מאוד ילדותי היא עצבנית ואגואיסטית בצורה קיצונית יש לציין שהיא הייתה צועקת על אחיותיה הרבה גם כך שהבעיה שלי איתה לא תלויה בי . בעיה שני עם ההורים שאבא שלי מעולם לא תיפקד בתור אבא ואימא שלי הייתה עצבנית מאוד עד שהייתי בת 15 ואז לקתה במחלת נפש שהיום החלימה ממנה אך נשארה אדישה מאוד מעולם לא הייתה בעלת חוש הומור אופטימית היא מאוד חשדנית היסטרית וכל דבר מכניס אותה לחרדה קשה...למשל היום כשמדברים איתה היא בקושי עונה יש לה הרבה תלונות עליי על זה שאני עצבנית עלל כך שאין לי חברות על כך שנכשלתי בלימודים אקדמאים לפני שנה .....(פשוט הייתה בחירה גרועה שלדעתי נבעה מלחץ משפחתי להתחיל ללמוד כבר) אין אפשרות לצאת מהיישוב לעבור לגור עם שותפה כי אנחנו חברה דתית ופרימיטיבית שתמיד דואגים שהבחורה לא תביא כתם שחור על המשפחה....אני לבושה באופן דתי מאוד (לא יהודיה)ודי מודאגת אם אמצא עבודה אחרי לימודים אקדמים(התחלתי השנה ללמוד במוסד אקדמי) בנוסף לכל אני לא נראית טוב כ"כ למרות שאני גבוהה והורדתי הרבה במשקל הייתי מאוהבת בבחור רווק שמבוגר ממני בכ15 שנה קצת דיברתי עם אותו בחור והוא אמר לי שהוא רוצה בת זוג חברה איך שתקרא לזה שהיא יפה(אני יודעת על עצמי שאני לא יפה כ"כ ) ולא סתם מאוהבת עד עכשיו אני חושבת על הבחור הזה הרבה אבל מה כבר אפשר לעשות מדובר בבחור נאה ובהחלט מבחינת מראה חיצוני מגיע לו מישהי שנראית חמודה ,לא שדיברתי איתו בפירוש ...הוא אמר את זה בהקשר לנושא זוגיות שדיברנו לפעמים אני בוכה נכנסת הרבה לדכאונות ולייאוש אני מכירה הרבה בנות שלא נראות טוב ויש להן ביטחון עצמי בשמיים איך???.. הבטחון העצמי שלי באדמה .... האם לא תהיה לי זוגיות אף פעם מעולם לא היה לי חבר? עניין החברות .(עם בנות)מאוד חשוב לי גם את זה אין לי .... לא כ"כ מסתדרת עם הורים אימי עקרת בבית לא עושה כלום ולדעתי היא נכנסת לעוד יותר דכאון בגלל זה...ונמאס לי מכך שהיא מעולם לא אמרה עליי מילה טובבה רק מילים רעות.......היא חושבת שהיא בכלל לא אשמה במצב שלי אני אומרת לה שאיך שבןאדם רואה את ההורים שלו מתנהגים כך יתנהג או קרובי משפחה אחרים כגון דודות דודים סבים סבתות אין אנשים עם חוש הומור כריזמתיים ומאוד חברותיים במשפחתי יש פה גם את העניין התורשתי חיזוקים שאדם מקבל מהסביבה אם אדם יקבל כל הזמן רק תגובות שליליות האם ירצה להשתפר? גם אין לי אחיות בכלל יש לי אח שאני איכשהו מסתדרת איתו. אימי טוענת שאני מבזבזת המון כסף על לימודים היא לא מבינה שזה לטובתי אח"כ שזה מעלה את הביטחון העצמי של אדם שככל שהלימודים של אדם מתקדמם יותר כך תהיה לו הכנסה גבוהה יור אפשרויות תעסוקה רבות היא עצמה סיימה בית ספר יסודי בלבד אבא שלי בכלל לא יודע מה אני לומדת ואיפה וגם לא סיפרתי לו והוא גם מעדיף שאעבוד ולא אלמד אבל לי מה לעשות לא מתאימים עבודות ניקיון שמרטפות ושטויות כאל אם אני מסוגלת ליותר............. בקיצור מה עושים... אין לי כ"כ אפשרות ללכת לפסיכולוגית מחוץ למסגרת לימודית כי בחברה הפרימיטיבית שלנו בן אדם שהולך לפסיכולוג או פסיכולוגית נחשב כאילו סתם מבזבז כסף או חולה נפש......... אני אומרת רק במסגרת לימודית כי אז לא יידעו על הטיפול וזה יהיה סודי אשמח אם תעזרו לי

ערב טוב, גדעון ישוב לענות בימים שבת-ראשון, ועד אז, כמה מחשבות משלי. ראשית, אני מחזקת אותך על העקשנות להמשיך וללמוד, למרות שבמשפחה שלך קצת מעקמים את האף. חשוב מאד שנשים (בכל המגזרים) ייאבקו על זכויותיהן לשוויון, ויפעלו לשינוי דפוסים ישנים של אפלייה וקיפוח. אני ממליצה לך להימנע מלראות בהורייך ומשפחתך את הגורמים הישירים לתקיעות שלך. גם מול נסיבות חיים קשות, אנשים נאבקים להיחלץ, מתקדמים, ויוצרים עבור עצמם תשתית חדשה לעתיד טוב יותר. ההשקעה צריכה להיות בעצמך, במשימות חייך הנוכחיות והעתידיות, ובשיפור הכישורים הבינאישיים שלך. לכן, אני ממליצה בחום לפנות לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה (יש קרנות המיועדות לסיוע כלכלי לסטודנטים ערביים), ולהתחיל בטיפול אישי באוריינטציה דינאמית. דרך צלחה ליאת

שלום, אני חוששת שאחותי בת ה 22 אנורקסית. מהם הסימנים לאנורקסיה? איך ניתן להיות בטוחים? והאם יש דברים שאני יכולה לעקוב אחרייהם כדי לבדוק את חששותיי? היא רזה מאוד, הלחיים שלה מוכנסות פנימה..היא נראית כמו מקל וכל הזמן אומרת שהיא שמנה... אני פוחדת.. אנא עזרו לי, תודה.

חשוב לדעת מה הם הרגלי האכילה שלה. האם אוכלת באופן מסודר האם נגעלת מאוכל ובכלל מה ההתיחסות שלה לכל מה שקשור באוכל. במקרה של חשש להפרעת אכילה יש לפנות למרפאה להפרעות אכילה שנמצאת בדרך כלל במרפאות חוץ של בתי חולים .

שלום נופר, כל הכבוד על העירנות והדאגה. אנורקסיה היא אכן הפרעה מסוכנת, וכדאי להתערב בה מוקדם ככל האפשר. לא את ולא אני נוכל לאבחן מכאן אנורקסיה, ולכן חשוב ביותר להגיע להערכה אצל איש מקצוע מיומן. אני מזכירה לכולנו שלא כל ירידה במשקל קשורה בהכרח להפרעת אכילה, אבל רמזים לכיוון כזה אפשר למצוא בעיוות בתפיסת הגוף (כאשר, באמת, הנערה הרזה תופסת את עצמה כשמנה). אני מצרפת רשימה של כתובות ואתרים רלוונטיים, בהם תוכלי למצוא עוד מידע על התופעה ועל גופי סיוע. http://www.sahar.org.il/ed.asp בהצלחה ליאת

למנהלי הפורום שלום. אני מטופלת מזה חצי שנה אצל פסיכולוגית.לאחרונה פיתחתי רגשות כלפיה וזה כולל גם פנטזיות מיניות,למרות שאני לא לסבית זה קרה לי רק איתה,וחוץ מזה יש לי לפעמים רצון להתחבק איתה שהיא תהיה קצת אמא שלי שתגונן עליי ושתשמור עליי ואני לםעמים גם נורא דואגת לה.בפגישה האחרונה היא היתה מצוננת ישבה עם תישו כל הפגישה ונורא דאגתי לה אבל לא העזתי להגיד לה. שמעתי על מושג בפסיכולוגיה שנקרא העברה נדמה לי שזה מה שקורה לי איתה.אבל אני רוצה לצאת מזה מבלי לספר לה אחרכך אני ירגיש אי נעימות בחברתה וזה יקשה עליי להגיע לפגישות פעם בשבוע.אני נורא נבוכה מזה וחושבת לעזוב את הטיפול למרות שהוא די עזר לי והתקדמתי. אפשר לשאול אותכם בתור פסיכולוגים מה אתם מרגישים שמטופל מספר לכם שהוא מאוד אוהב אותכם?זה מליחץ אותכם? האם פסיכולוג אוהב את כל המטפולים שלו באותה מידה או שלפעמים יש אחד שהוא יותר אהוב או הכי הכי מכולם.אני רוצה להיות ההכי אהובה שלה שהיא תאהב אותי ולפעמים אני רוצה שהיא תדאג לי יותר. לא יודעת איך לספר לה ואיך להתמודד עם זה.אני לא חושבת שהיא תשמח לשמוע. ומשהו אחרון אני מתגייסת לצבא בפברואר והיא הציעה לי שנפגש גם שאני יהיה בצבא אבל זה יהיה בתשלום פרטי עד עכשיו שילמתי כחברת קופת חולים ויהיה לי קשה להגיע לפגשות כי זה יהיה יקר ובתור חיילת לא יהיה לי זמן ורציתי גם שתעזרו לי לחשוב על סוף יפה לטיפול.כדאי ליפרד מבלי לגלות לה או שכדאי כן? אני יודעת שאני יתגעגע אליה ויהיה לי קשה לא לחשוב עליה.מה גם שקצת נעלבתי שהיא ביקשה תשלום פרטי למ היא לא באה לקראתי בעניין הזה ועוד בידיעה שאני יהיה חיילת? אודה לכם אם תשיבו לי אני מבולבלת תודה וגם אתם נהדרים הפורום מקסים

פיתןח רגשות כלפי מטפל במהלך טיפול פסיכולוגי זוהי תופעה מוכרת ויש להניח שהפסיכולוגית שלך מודעת לאפשרות שזה יקרה. למרות שאת במבוכה מהעניין, אם תצליחי להתגבר על כך ולשתף את הפסיכולוגית בהרגשתך , גם אם היא לא תרגיש נוח, לפחות הוצאת החוצה רגש שהיה חבוי בך ולא ידעת איך להתמודד איתו.

ליטל, הקשר בין מטפל-מטופל מאוד חשוב על מנת שהטיפול יצליח. מצאת אצל המטפלת שלך מישהי שמקשיבה, מקבלת אותך ואת דברייך, מייעצת ותורמת להתקדמות שלך- לכן הרגשות שיש לך אליה טבעיים ואין לך שום סיבה להתבייש בהן. כשם שהמטפלת שלך קיבלה את דברייך עד כה, אני בטוחה שהיא תקבל בהבנה גם את רגשותייך. מלבד זאת, אני מאמינה שהיא כבר שמה לב לכך שאת אוהבת אותה מפני שהגוף שלנו מדבר גם ללא מילים. אני בטוחה שתגרמי שמחה למטפלת שלך אם תגידי לה שאת אוהבת אותה ודואגת לה, את לא שמחה שאומרים לך דבר כזה?? בוודאי שאין צורך לעזוב את הטיפול מפני שאת אוהבת את המטפלת שלך.. להיפך, עם רגשות כאלה הוא יכול לעבוד לטובתך. שיהיה בהצלחה בטיפול ובצבא

היי ליטל, רבות נכתב - גם בפורום שלנו - על אהבה בטיפול, כולל משיכה אירוטית אל המטפל/ת. כמו שהזכירו גם ארז ודנה, מדובר בתהליך טבעי ונפוץ, שמטפל מיומן יודע לרתום לטובת הטיפול והמטופל. לא נכון ולא כדאי לעזוב את הטיפול מסיבה כזו, וגם אני ממליצה לך להתגבר על המבוכה ולפתוח את זה מולה. גם המשאלה להיות ה-מטופלת ה-אהובה והמועדפת, היא משאלה טבעית ומובנת, ומעידה על קשר קרוב ומשמעותי. אין לי ספק שגם את חשובה ומשמעותית עבור המטפלת שלך, שאלמלא כן קרבה כזו לא הייתה מתאפשרת. ההצעה שלה לעבור לטיפול פרטי באה - ככל הנראה - על רקע החוק המחייב חיילים להיות מטופלים במסגרת הצבא בלבד. מסיבה זו היא לא תוכל לראות אותך יותר דרך קופ"ח. אני משוכנעת שלא מדובר בבצע כסף. אני חושבת שיש לכן לא מעט עניינים לדון בהם בפגישות הקרובות. כולנו מאחלים לך גיוס נעים, שרות מעניין והרבה הרבה בריאות ליאת

תודה רבה ליאת.עזרת לי מאוד

איך בני אדם בנויים מבחינה רגשית כל כך דומה... כמו שאת מבינה קראתי את מה שכתבת והזדהתי עם כל מילה. היום אני פחות משתמשת במילה מאוהבת אבל אני מאד אוהבת . הייתה לי גם תקופה שדאגתי לה מאד. כשהיא הייתה טסה לחו"ל קיוויתי שהכל בסדר והמטוס נחת בשלום. הייתה תקופה שהיא הרזתה וכולי הייתי בפחד שהיא חולה וכו וכו וכו. עכשיו שקראתי את החלום שלך להיות ה מטופלת הכי מיוחדת הפלת אותי על הרצפה כי בפגישה האחרונה שלי אמרתי בידיוק במילים אלו למטפלת שלי שאני רוצה להיות המטופלת הכי מיוחדת והכי אהובה עלייה והיא ענתה לי תשובה דומה למה שליאת ענתה לך ואמרה שהיא אוהבת את כל המטופלים שלה וכולם מיוחדים ושאם הייתי המטופלת הכי מיוחדת זה לא היה עושה בכלל טוב לטיפול ולי. אני לא כל כך מבינה למה אבל אני מאמינה לה. כנראה שזה החלק בטיפול שרובנו עוברים . אין לי מילות נחמה אבל אני רק יכולה להגיד לך שהגעתי לתובנה שהמטפלים לא כאלה משולמים כמו שנראה לנו בשעה של טיפול אז תקחי את זה עכשיו ויום אחד תביני את זה יותר לעומק כשזה יהיה מתאים לך ונכון. בנתיים חשוב שתדברי איתה על זה זה לא יזיק לטיפול ולהפך רק יועיל . אני חושבת שהמטפלים רגילים לסוג כזה או אחר של קראש עליהם ויודעים להתמודד עם זה יפה. אם היא מטפלת טובה אז היא תשתמש בזה לטובת הטיפול ולקידומו. את יכולה להגיד לה הכל. מניסיון אישי. ואמרתי הכלללללל לגבי הרגשות שלי הדאגות שלי ההתאהבות שלי ופשוט הכל והכל היה מקובל בחדר וטבעי. לכי על זה זה רק יעזור לך... בהצלחה מיכל

אני בת 25 אני עובדת חצי משרה ומרוויחה משכורת מגוחכת.עקב טראומה שעברתי בעבר(אונס קשה)לא הצלחתי לסיים 12 שנ"ל וכמובן שלא עשיתי את הבגרויות.אי לכך אף מקום עבודה "מכובד" לא מקבל אותי ואני נאלצת לעבוד בשכר רעב.אני נורא רוצה להשלים את הלימודים אבל אין לי כסף את המעט שאני מרוויחה אני צריכה כדי להתקיים.על תואר אקדמי אין אפילו מה לדבר כי יקח לי המון זמן להשלים בגרויות... נגזר עליי להיות בורה וטיפשה והכל בגלל האנס המנוול אם הוא לא היה אונס אותי הייתי מסיימת לימודים בהצלחה הייתי תלמידה מצטיינת... אני נורא מדוכאת מהמחשבה הזאת כמה שאני טיפשה אני רוצה להגיע למשהו בחיים לעזאזל ואני לא יכולה אין לי כסף ללמוד אינני מצליחה לחסוך,אין לי ממי לבקש עזרה כרגע.אני לא יכולה לשאת יותר את המחשבות האלה,לא יכולה ולא רוצה לחיות עם משכורת רעב וללא השכלה,כנראה שזה מה שאני שווה כנראה מגיע לי... אני מתביישת במצב הזה ופשוט אני לא יכולה יותר להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיע למקומות עבודה ולהציג את עצמי כך:אני חן הנסיון התעסוקתי שלי הוא כזה וכזה ואין לי ת.בגרות הדימוי העצמי שלי מאוד נפגע הפסקתי לחפש עבודה אחרת כי מי יקח בחורה שהיא"בור ועם הארץ".......... אין לי כסף לטיפול אפילו.... במסגרת ציבורית יש תור המתנה ארוך.....אני מחכה כבר חודש ואני לא יכולה לחכות יותר.הדימוי העצמי שלי ברצפה אני מסתובבת עם האף עמוק באדמה ואין מי שיבין אותי.אני לא יכולה לחסוך ממשכורת של 2300 ש"ח שעליי לשלם שכ"ד ועוד...איך אפשר? השאלות שלי: 1.איך להתגבר על חוסר הבטחון(הייתי בעלת בטחון עצמי כרגע לא...כבר לא...) 2.האם אני צריכה להיות יותר סלחנית עם עצמי או שזה מגיע לי? 3.איזה סוג של טיפול אני צריכה אם בכלל? סליחה על אורך המכתב הרגשתי צורך לשפוך את הלב.

חן, שלום. דרך אחת היא להמשיך בחיים האלה ולא להיות מרוצה..... אבל לדעתי, אם את בחורה בריאה, את יכולה לעבוד באופן זמני בכל עבודה קשה שלא דורשת השכלה, אבל יכולה להכניס לך הרבה כסף. בכסף שתרוויחי תוכלי קודם כל לטפל בטראומה הנוראית שעברת, ואחר כך לממן לך לימודים, ולהתחיל להתקדם. רבות מחברותי ניקו בתים, משרדים, חילקו בלילה עיתונים, ועשו הכל כדי לממן לעצמן לימודים. היום הן מסתכלות לאחור ממרומי המשרות שלהן, מלאות סיפוק. בעיני, לשבת בעבודה שמכניסה משכורת רעב ולקטר זה ויתור. אני מאחלת לך הצלחה ענת

ברור שאת צריכה להיות סלחנית עם עצמך, זה לא מגיע לך ולא לאף אחד אחר. לדעתי את צריכה מטפל טוב)עם הכשרה טובה וניסיון) זה יותר חשוב מסוג הטיפול , מה גם שבדרך כלל היום יש שילוב של הגישות השונות. 2300 זה באמת לא מספיק לחיות את מציינת שזה מחצי משרה, מה עם חצי המשרה שנייה? אולי תעשי עבודות הקלדה לאנשים וכד'.. וכך תוכלי להשלים הכנסה , זה יכול להיות כסף לא רע.(אני עשיתי את זה בעבר גם כשהייתה לי הכנסה יחסית גבוהה כי זה משתלם) לגבי הבטחון העצמי כדאי לך לעבוד על זה(בטיפול) זה יכול לעזור לך בחיים גם כדי להתקדם לעבודה וכד' . אני לא יודעת איזה מקצוע את רוצה, ניתן ללמוד ללא בגרות באוניברסיטה הפתוחה(במידה ויש שם תחום שאת מעוניינת) ולשלב עבוד הביחד זה דורש משמעת עצמית גבוהה ולדעתי זה יותר קשה.. לאחר מכן בסיום התואר הסטודנטים יכולים להמשיך תואר שני באוניברסיטה רגילה. נכון זה קשה לא קל, אני חושבת שהדבר הכי קשה זה הצעד הראשון של השינוי ואחר כך למרות הרגעים הקשים אני משערת שהדברים יתחילו לזוז.

חן יקרה, האונס שעברת משפיע על חייך כמו סרטן-הוא מתפשט ושולח גרורות לכל תחום בחייך. אני מרגישה המון כאב וייאוש מדברייך ורוצה להגיד לך שוב ושוב שאת שווה, שאת לא אשמה אבל יודעת שלא משנה כמה אני אכתוב את זה, לא משנה אם אני אמלא הודעה שלמה רק בזה, זה לא יעזור מפני שיש לך המון דברים לא פתורים. שום אימרה של אף אחד מהפורום לא יוכלו להעביר את התחושות הקשות שלך. ניתן לתת לך עיצות רבות לגבי המשך דרכך אבל השאלה היא האם את באמת מוכנה להאבק על עצמך (ואת שווה את המאבק) והאם את מוכנה להחליט שזהו הרגע שבו את מפסיקה לתת לאנס כל כך הרבה כוח ומחזירה את המושכות שלך לידיים שלך. אני לא אומרת שזה קל, אבל אם את מוכנה לעשות כן מחכה לך דרך ארוכה ולא קלה אבל בסופה נמצא שכרה. דבר ראשון הייתי מייעצת לך לפנות לטיפול. היום ישנם טיפולים דרך קופת חולים שהעלות שלהם נמוכה מאוד ואני אומנם לא מתמצאת אבל יש גופים שונים שנותנים עזרה לנפגעות פגיעה מינית והייתי ממליצה לך להיעזר בשרותיהם. בקשר לשכר שאת מרוויחה- נשמע כאלו את פשוט פוחדת להגיע למקומות עבודה חדשים ולהתייצב מול אנשים זרים לראיונות, בנוסף לכך שאת לא מאמינה בעצמך ופוחדת ממה שאת משדרת ומאיך שאת נראית בעיניהם. זה דבר שעליו תוכלי לעבוד בטיפול, ובכל זאת אני בטוחה שברור לך שאת יכולה לעשות עבודות רבות שמשתלמות הרבה יותר טוב ממה שאת מרוויחה כרגע או בנוסף למה שאת מרוויחה. כמו שכתבו לפני את יכולה אפילו לנקות חדרי מדרגות ובתים (זה כסף מעולה ונקי ביד) אני עשיתי את זה בתקופה שלמדתי. בנוגע להשלמת הלימודים- היום יש מכינות באוניברסיטאות ומכללות שדרכן תוכלי לעשות כן, וללמוד שם דרך מילגות שונות. הכי חשוב חן, י ש ת ק ו ו ה ! ! ! ! אילו רק יכלתי לתת לך דוגמאות של אנשים שהיו בחור עמוק כל כך ואיבדו תקווה ויצאו משם וחיים היום חיים מלאים ומספקים (כולל סיפורים של נשים שעברו אונסים במהלך שנים).

חן יקרה, התגובות הנבונות שקיבלת כאן משלבות הרבה אמפתיה למצוקה ולסבל שאת נושאת זמן כה רב, יחד עם עידוד ודרבון לקום ולפעול לשינוי. אלה שתי התחושות העיקריות שהתעוררו גם אצלי כשקראתי את דברייך. כמו שכבר נאמר כאן, אנשים פועלים לפעמים כנגד כל הסיכויים, ונחושים לנצח גם נסיבות חיים אומללות ביותר. הצלחתם מעידה על כך שזה אפשרי. הרעיון של האוניברסיטה הפתוחה נראה כה פשוט וכה הגיוני, ותודה לרחל על שהזכירה אותו. זוהי מסגרת נפלאה, רצינית ומעמיקה, שיצא לי להכיר מקרוב, ואני ממליצה לך מכל הלב לבחון אותה ברצינות. אשר לטיפול פסיכולוגי, אני רוצה להזכיר שוב את קיומם של גופי סיוע המיועדים לנפגעי/ות תקיפה מינית, העושים מלאכתם נאמנה, ומאפשרים טיפול טוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. ראי כאן- http://www.macom.org.il/rapehelp.asp אני שמחה שיכולנו להיות אוזן קשבת עבורך, ומקווה שתמצאי את הכוח לפעול למען עצמך. נשמח לשמוע מה שלומך ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך.עודדת אותי המון. אני יודעת שאני חייבת להתרומם ולהפסיק לקטר כיוון שלקטר זה הכי קל וזה לא פותר שום דבר.לא הסברתי ,כנראה ,את עצמי נכון הבעיה היא יותר בדימוי העצמי הנמוך שלי שזה מה שתוקע אותי אין לי מספיק מוטיבציה כי אני בטוחה שאכשל וזה גם מה שאני משדרת כלפי חוץ ובראיון עבודה רואים עליי שאני חסרת בטחון ואני לא משדרת מספיק מוטיבציה לקבל את התפקיד.אם הייתי מראיינת את עצמי גם לא הייתי מקבלת אותי.זאת בעצם הבעיה העיקרית,חוסר הבטחון,בגלל זה אולי קשה לי לעשות צעד קדימה ואני נשארת תקועה במקום.מה גם שיש לי בעיה כלכלית וזה מעיק עלי וגורם לי למצב רוח רע ולדכדוך ושוב הולכת לראיון עבודה בחוסר חשק והרגשה שאני כשלון מה שבאמת קורה בסוף. איך אני יכולה לשנות את החשיבה השלילית שהורסת אותי?

מה המשמעות של הפרעה קונברסבית? מה המשמעות של הפרעה מסוג RCD.

היי אמיר, בהפרעה הקונברסיבית, לחץ או קונפליקט פסיכולוגי מומרים (קונברסיה=המרה) לסימפטומים גופניים (שיתוק או אובדן תפקודי אחר כלשהו) שאינם תוצאה של חבלה גופנית. בעבר, נקראו הקונברסיות בשם "היסטריה", אך שם זה חיזק את האמונה המוטעית כי הפרעה זו היא נחלתן של נשים בלבד (היסטרה=רחם). את הקיצור RCD איני מכירה, ואם תכתוב את המונח המלא אולי אצליח לעזור יותר. רק בריאות ליאת

שלום יש לי בן דוד בן 15. הוריו מחבר העמים. הוא נולד כאן. לפני כמה שנים המשפחה היגרה לאנגליה. לפני כשנה החל להסתבך עם עישון סמים קלים באנגליה ואפילו נעצר מספר פעמים. המצב הידרדר ואביו החליט שהפתרון הכי טוב בשבילו הוא לשלוח את אישתו ובנו לישראל לתקופת צינון בטענה כי באנגליה יש חופש גדול מדי להשתמש בסמים ושהילדים באנגליה חסרי משמעת. קיימת בעיה בין ההורים. כנראה שהאב רוצה "להיפטר" מאישתו ועכשיו יש לו תירוץ לכך. אני מבינה שיש בעיות בין ההורים, כבר מזמן יש בעיות ביניהם אבל להרחיק בצורה כל כך לא אחראית את שניהם כשבנו בכזאת צרה, זה פשוט חוסר אחריות!!! אני כל כך מבולבלת מהמורכבות של הסיפור, שאני לא יודעת איך להעביר את המסר. אנסה להמשיך.. ברור שהבעיה שיש לילד עקב הבעיה שיש בין ההורים. אף אחד מהם לא מסוגל לחנך אותו. הילד לא מצליח להתחבר לשום דבר ואף אחד, לא מתעניין בכלום. כל מה שמעניין אותו זה להסתובב עם בני נוער ששותים וגם הוא התחיל לשתות (שזה היה ברור שזה יקרה). אין לו עם מי להזדהות כש בעיקר חשובה הדמות של האבא אבל האבא הזניח אותם. אגב, הפתרון לשמירת קשר שהאבא מצא הוא לחזור לישראל כל כמה זמן במשך השנה. המצב של הילד מחמיר. הוא דורש כסף מאימו והיא כמובן לא מסכימה לתת לו. יש חשש שהוא יתחיל לגנוב או לסחור. הוא לא מקשיב לאמו כלל. באופן כללי הוא נראה ילד טוב אך הוא מאוד מבולבל. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג. בינתיים הוא מזלזל בפסיכולוג אך ממשיך ללכת.אני המלצתי לאמא גם ללכת לפסיכולוג גם כדי להתמודד עם המצב שלה - בעלה הזניח אותה וגם ללמוד להתמודד עם המצב של בנה.האמא מתעקשת שלא בה הבעיה וממשיכה להאשים את בעלה בכל המצב. שכחתי לציין שאבחנו לו קשיי קשב והוא לא מוכן לקחת ריטלין. מדי פעם האמא מתפרצת בבכי ומחפשת עזרה אצל קרובי המשפחה ואני מאוד מבינה את המצוקה שלה אבל מצד שני היא צריכה להבין שגם לקרובי משפחה יש חיים משלהם ויש להם גם בעיות. היא חייבת לקחת יוזמה ולחפש דרכים כיצד לעזור לבנה. בנוסף לכך, יש לה בת נוספת בת 22 באנגליה. אני לא כל כך קרובה לבן דוד שלי אך אני יכולה לנסות לעשות משהו. אני מרגישה גרשות אשם שאני לא עושה משהו כדי לעזור לו אך אני מרגישה שאין לו כוחות נפשיים לעשות משהו וגם למשפחה שלי יהיה קשה להתמודד עם כך אינטנסיבית כי גם להם לא חסר בעיות. מה דעתכם?

נטלי שלום, את מתארת מצב משפחתי מורכב מאוד: משפחה מפוצלת בין אנגליה לישראל. נער עם בעיות התנהגות, סמים ומה לא. יש פסיכולוג בתמונה ואף הצעת לאם לגשת לפסיכולוג. נשמע לי שעשית מה שניתן לעשות ולכן אין סיבה ממשית שתרגישי רע עם עצמך או תחושי רגשות אשם. העזרה שהאמא צריכה היא יעוץ איך להתמודד עם הבן שלה. יעוץ שהיא יכולה לקבל אותו אצל פסיכולוג, או דרך השרות הפסיכולוגי-חינוכי באזור מגוריהם. בעיריות רבות ומועצות אזוריות רבות ישנה אפשרות להתייעץ גם לגבי בעיות סמים של בני הנעורים. המליצי לאם לפנות לשרותים הפסיכולוגיים באזור מגוריה כדי שיוכלו להכוון אותה הלאה. ובעיקר: אל תרגישי אשמה. את מתארת מצב שהינו מורכב גם לאנשי המקצוע. על אחת כמה וכמה לבני משפחה. בברכה, גדעון

כשיילדי מוזמנים אלינו לשישי שבת, אנו יושבים ליד השולחן. בעלי אך ורק מדבר איתם על נושא שבעולם, מביט אך ורק אליהם ומתעלם ממני. לדעתי מתוך נימוס יכולים כשמדברים להעיף מבט לאישה ולא לההתעלם. גם כשאני פונה אליו בשאלה הוא עונה אליהם במקום אלי-שאני כביכול השואלת. אני מרגישה זלזול אדיר וחוסר התייחסות כלפי. אני הכי סובלת ממנו כשאנו נמצאים בחברת אנשים. הוא שוכח שאני לצידו, מרבה בדיבור עם אחרים ואיתי כשהוא נמצא לבד- הוא בקושי רב מדבר. אני מרגישה שאני תמיד במקום ה-10 אצלו. אין לי בעייה שהוא יידבר עם הילדים שלי ועם אחרים, כי אני חולה עליהם לא פחות ממנו. אך איפה אני בתמונה? מדוע מתעלם? גם כשאני מדברת איתו ומביטה בו בפנים, הוא מקשיב לי כשהוא מפנה את ראשו הצידה. אל דאגה! אני לא מכוערת כלל וכלל, להיפך!!!. שוחחתי איתו שזה מאד לא מנומס וזה מפריע לי- הוא טוען שלא עושה זאת בכוונה, והוא ממשיך עם דפוס התנהגות זו. זה גורם לי להתרחק ולשנוא אותו עד מאד. מה עושים? - חן.

חן שלום, האם חוסר קשר העין מצביע על חוסר קשר ביניכם במובן הרחב יותר? את מתארת התעלמות של בעלך ממך באופן מופגן. ורגשות קשים שלך אליו. אני ממליץ לך לפנות ליעוץ פרטני או זוגי כדי לבחון את המצב ביניכם וכדי למנוע החמרה. בברכה, גדעון

שלום לכם רציתי לקבל חוות דעת מה אתם היתם מחליטים. גם לפסיכולוגים וגם לכולם. עד עכשיו אני נשואה מעל 10 שנים ועד עכשיו לא הצלחתי ליזרוק לבעלי את כל האוסף שאסף. תמיד הולך לשווקים לחפס מציאות ואז אומר בעלי עין אני יצתרך. הבעיה אצלי זה היום היתעוררתי שאי אפשר לשימור עוד ועוד. אני מיתכונת לטלפונים סליחה אין לי פסיק במחשב. פקסי שקונה או פקס שהיתקלקל. ואומר אולי ישתמש. או שהיה בכונתו אחרי שהיתי נילחמת איתו שנים שיזרוק. אז מה בעלי עושה ככה אומר תשאירי בהיזדמנות ימכור וככה כל דבר. פיתאום כל הטלפונים שהיו לנו בבית היום החיים מישתנים ואז בעלי החליף לטלפונים אלחוטים אז יש לו אוסף של חוטים טלפונים. אוסף של טיפ לאותו ישנים אוסף של אינטרקום או מחשב של חשבונות של פעם. רציתי להגיד לכם אחרי שקיבלתי פשוט שנימאס לי מהחיים. ואין לי כוחות לכלום פשוט הבית שלי לא מחסן. ובמיוחד שאין לי מחסן ביכלל ולא חדר פנוי. הבית ממש בלגן. נכון שאני גם זבלנית או לא מסודרת. מה שאצלי זה בגדים ישנים שהיום אני מנסה להיתפטר מהם. פשוט עד עכשיו אני בדיכאון ואני מנסה זה גם בכל חיי הנישואים שעד עכשיו שתקתי. והיום בית בלגן עושה לי רע. אשמח לקבל תשובה מאוד אשמח. מה דעתכם. היום לקחתי את כל זה וזרקתי לזבל אני מקווה שלא ידע כי זה היה זרוק בקיר שכמו קבר ששם כל הזבל. אים הינו מנצלים את הקיר הזה למחסן לשבור היה טוב. עד עכשיו כל פעם שזרקתי מרוב פחד אמרתי לו . אז מה אתם חושבים שהוא עשה ויטר מה פיתאום שלח אותי לזבל להביא מישם. שגם אסף תמונות משוק פישפשים. לכן היום אים ישאל נגיד לו לא זוכרת כי הוא יודע באמת שיש לי בעית זיכרון. כל הזמן פחדתי מאוד פשוט בזמן האחרון אנכנו מיתוכחים הרבה מרוב שאני לא מקבלת את החיים ככה. למרות שאין לי ביטחון להיתגרש. עקב זה שיש לי מחלות לא חסרות. פיזית ונפשית. קשה לי לתפקד בבית

שלום לך, אני מתאר לעצמי שזה לא פשוט שהבעל לא מסודר ושגם את לא מסודרת ועם זאת נראה לי שכשיש הרבה בעיות: גם גופניות וגם נפשיות אז חשוב להשקיע את האנרגיה בכך שיהיה שיתוף פעולה בין בני הזוג. נסי לחשוב כיצד את יכולה לתרום לשיתוף הפעולה הזה ואולי גם הוא יבוא בעקבותי. בהצלחה, גדעון

ביתי בת שנה וחצי, החלה בספטמבר ללכת לגן. אני מאד מרוצה מהגן. ביתי הולכת בשמחה ונראית במצב רוח טוב כשהיא שם. היא גם מאד התפתחה מאז שהיא שם וככלל נראית ילדה בעלת ביטחון עצמי וילדה שחשה אהובה. ובכל זאת... יש לי תחושה לא מוכחת שהגננת איננה מחבבת אותי, ואני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שזה משפיע (או מושפע) גם על יחסה לביתי. זה נובע בעיקר מהעובדה שאני מרגישה שקשה לי לנהל שיחה קלילה עם הגננת, היא תמיד מאד אדיבה אך נראית כמאד לא מעוניינת בשיחה. היא עונה רק על מה שאני שואלת אותה באופן ישיר ואף פעם לא תורמת מידע או סתם אמירה על הבת שלי מרצונה. אני מרגישה גם קרירות מסויימת. אני בהחלט משתדלת להיות נחמדה לגננת ואני גם באמת מעריכה אותה כך שזה לא מזויף, אבל התחושה הזאת לא עוזבת אותי ואני חוששת שהבת שלי גם היא מקבלת תחושה של פחות רצויה. האם יש באפשרותי לעשות משהו כדי שהנושא יטריד אותי פחות? (ונא לא לייעץ לי לדבר עם הגננת, אני עושה זאת כל יום וניסיתי הרבה אסטרטגיות ותמיד שוררת תחושת ריחוק ואי נגישות מצידה).

יעל שלום, כמו בכל מערכת יחסים בחיים צריך לנסות ולבדוק מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. נראה לי שמה שחשוב זה עד כמה הגננת מצליחה להיות גננת טובה לבתך ועד כמה בתך מרוצה מהגן. היות ונראה שהתשובה על כך חיובית , הייתי ממליץ לך להסתפק בזה. ישנן סיבות אפשריות רבות לאי נחמדותה: יתכן שהיא מעדיפה להיות נחמדה לילדים ולא למבוגרים. יתכן שאת שואלת אותה שאלות קטנות ומעצבנות או סתם יותר מידי שאלות. יתכן שהיא בסוף יום העבודה ורוצה קצת שקט לעצמה. יתכן שהיא לחוצה מההורים שבאים אליה בטענות. ועוד ועוד... אז עצתי היא: תניחי לזה. תהיי עניינית איתה ותראי לאן זה מוביל. עצה נוספת: מחברת קשר, שמבטלת את הצורך בקשר יומיומי עם הגננת. ועצה אחרונה: לא פשוט למצוא היום גן טוב לילדים שהילדים מרוצים בו. יתכן שמצאת גן כזה... בברכה, גדעון

מאז שנולדה הבת שלי לפני שנתיים אני מרגישה שהיחס שלי לבעלי מאד השתנה. אני כמעט ולא מחפשת ממנו קרבה גופנית. לא חיבוק ולא נשיקה. על יחסי מין כמעט ואין על מה לדבר. (אבל גם אין לי שום חשק מיני). אני אפילו מרגישה רתיעה קלה כאשר הוא מנסה להתקרב אלי, אפילו אם זה לחיבוק. פתאום המגע שלו נהיה לי זר ולא רצוי. חוץ מזה הכל נראה בסדר. אנחנו עדיין מאד קרובים (כבר שתים עשרה שנה ביחד). הוא החבר הכי טוב שלי ואם אנחנו רבים על משהו, זה על למה הוא לא נמצא יותר בבית. ככלל אנו כמעט לא מבלים רק שנינו. תמיד כשאנו יחד אזי גם ביתי איתנו. אני רוצה את שניהם איתי. בסופי שבוע אנו יחד תמיד. אפילו כשהוא מציע שיקח קצת את הילדה ויתן לי לנוח אני לא מעוניינת. רק לאחרונה אני מסוגלת בכלל ללכת לישון בצהריים כששניהם ערים. קודם ממש היתה לי תחושה שאני "מפסידה" משהו כשאני לא איתם. גם עם כל אחד מהם בנפרד זה נכון. אני רצה הביתה מהעבודה כדי לא להפסיד זמן עם ביתי ובערב אני רוצה להיות ליד בעלי וקשה לי אפילו שהוא הולך לעבוד בחדר אחר במחשב. כשאני כותבת את זה אני נשמעת לעצמי נורא תלותית אבל האמת היא שאני לא מרגישה ככה בכלל. אני פשוט לא מעוניינת להיות בנפרד מהמשפחה שלי. אצל חברות שלי זה אחרת. הן עושות כמה שיותר חלוקות זמנים עם הבעלים שלהם כדי שכל אחד יקבל זמן חופשי לעצמו. אני בקושי רואה את בעלי ביומיום. הוא חוזר מאד מאוחר ואני הולכת לישון מאד מוקדם וכל רגע שיכולנו להיות יחד ולא היינו נראה לי בזבוז. הייתי רוצה גם זמן לעצמי, אבל אני יותר רוצה זמן ביחד ומזה אני מרגישה שיותר חסר לי. (זה כמו להיות נורא עייף ולקבל הזמנה למסיבה, אתה אמנם נורא רוצה לישון אבל חושש שתפסיד יותר אם לא תלך למסיבה, ומקסימום תהיה יותר עייף מחר) ולמרות כל זה מאד מפריע לי העניין של הרתיעה מקרבה גופנית. כאילו הוא הפך להיות האבא של הילדה שלי במקום בן הזוג שלי. והוא לא יכול להיות גם וגם.

נעמה שלום, את מתארת במפורט ובמדוייק את הבעיה וגם את ההסבר לבעיה: "כאילו הוא הפך להיות האבא של הילדה שלי במקום בן הזוג שלי. והוא לא יכול להיות גם וגם. ". האם זה מפריע לך ולכם? מפריע באמת, רגשית ולא רק רעיונית? אם כן, זה הזמן לפנות ליעוץ. אין סיבה שבעלך לא יהיה גם בן זוגך וגם אבי בתך. במידה וזה מפריע לך עלייך לנסות ולהבין טוב יותר מה קורה איתך וביניכם. בברכה, גדעון

שלום, כרגע אינני נמצאת במערכת יחסים זוגית. אבל אני יכולה להגיד, שבמשך תקופה די ארוכה, הבחורים היחידים שעוררו בי רגש כלשהוא, היו חילונים (אני בחורה דתיה).פשוט לא מוצאת אף דתי אליו אני יכולה לפתח רגש כלשהוא. הבעיה היא שבזמן שאני מחפשת את האחד, הדתי, שכן יוכל לעורר בי משהו, אני מרגישה שיש פוטנציאל כלשהוא בקרב החבר'ה החילונים, שמתפספס.. מצד אחד, כמובן שארצה קשר עם אחד שהוא, פחות או יותר, בראש שלי. אבל, מצד שני, אני מרגישה שאני כן מפספסת כאן משהו. מצד שלישי, קשר שכזה (בין דתיה לחילוני) יכול להוות "כאב ראש" מאד גדול, כמו שאתם בטח מבינים. וזאת מבחינת בילויים, שבתות וכמובן מנטליות, וידרוש משאבים נפשיים עצומים (לדעתי,עבורי). מה אתם ממליצים לי לעשות (דרך אגב, שמתי לב שכתבתי כאן הרבה פעמים את המילה אני ושיוכיה השונים...זה מעיד על משהו)? תודה..

שלום לך ללא שם, האם את נמשכת למה שאסור? למה שיוצא דופן בקבוצת ההתיחסות שלך? האם זו רק פנטזיה שנועדה להגן עלייך בפני התקשרות עם בחור דתי? האם את מציינת מקרה פרטי של "אני לא מוכנה להיות חברה במועדון שמקבל חברים כמוני" (אמירה המיוחסת לוודי אלן או אולי לגראוצו מרקס). אני מעלה את השאלות הללו משום שיתכן שכל אלו הינם "תרוצים" לאיך לא להיות בקשר. אני מקווה שכאשר ימצא המיועד, תוכלי לפתח איתו מערכת יחסים גם אם יהיה דתי וגם אם יהיה חילוני. האם דרך שאלות אלו את מעלה לבטים לגבי דתיותך את? יתכן גם שתמצאי את עצמך מרגישה נוח יותר להתלבט בשאלות אלו במסגרת מוגנת יחסית של התיעצות עם איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה. בברכה, גדעון

שלום בני בן 14.5 הבן שלי לומד בבית ספר לחינוך מיוחד בגלל בעיות התנהגות חמורות לאחרונה המצב בבית הפך לבלתי נסבל דבר שלא היה בעבר אתמול בעקבות ויכוח בבית "העפתי" אותו שילך לגור אצל אימי אני לא יודע מה לעשות ואיך להתמודד

משה שלום, לדעתי בעיות ההתנהגות החמורות של בנך מחייבות התיעצות שלך עם איש מקצוע. התיעצות שתעזור לך להבין מה הם בעיותיו ומה הגישה הנכונה כלפיו. בנוסף לבעיות ההתנהגות שלו בנך גם מצוי בגיל ההתבגרות, והשילוב בין שני אלה מחייב לדעתי התיעצות. בברכה, גדעון

לפני מספר ימים הנחתי את ילדתי בת החצי שנה באמצע המיטה שלנו והבטתי במראה בכדי לסדר את השיער. כאשר סובבתי את ראשי היא הגיעה לקצה המיטה ונפלה על הריצפה על הפרצוף. מאז לא "יוצאת לי התמונה מהראש" ואני לא מפסיקה לשחזר את הנפילה ואת המכה ששמעתי. אני מרגישה שאני אמא רעה עד כדי צורך ממשי להעניש את עצמי כל כך כואב לי על הילדה. אני מרגישה חסרת אחריות ולא יודעת מה לעשות כדי להדחיק את העניין. אודה על תשובה.

מירה שלום, תגובתך הרגשית של רגשות אשם, תחושת היותך "אמא רעה", תחושת היותך "חסרת אחריות", הצורך להעניש את עצמך - תגובה זו הינה נורמטיבית לחלוטין. הייתי מודאג יותר לו לא חשת את כל אילו. את לא צריכה לעשות דבר כדי להדחיק את העניין. הזמן יעשה את שלו והעניין יודחק. בברכה, גדעון

מירה, כשהבת שלי היתה בגיל הזה בערך, בן הזוג שלי היה במילואים, והיא בכתה ורצתה לישון רק איתי במיטה, העייפות הכריעה אותי, והעדפתי לישון בשקט ולקחתי אותה איתי למיטה....אחרי מספר דקות אני שומעת בכי היסטרי ולא מוצאת אותה על הריצפה. התברר שנפלה לתוך מתקן העיתונים. הרגשתי בדיוק כמוך, והיום היא כבר ילדה גדולה, ואנחנו מתבדחים על הקטע הזה.....ילדים נופלים ונפצעים המון פעמים עד שהם גדלים, ולא תמיד אנו לידם על מנת להגן עלייהם.

שלום רב, אני לא יודעת מאיפה להתחיל,אבל אני מרגישה שאני ובעלי במלחמה שהפעם לא יהיה מנצח,אני עקרת בית שעושה הכל יש לי שלוש בנות שתים מהן גדולות מעל 20 אין לי עזרה בבית,מניקיון,קניות,ילדה בת 4 שיש לי בנוסף לגדולות הכל אני,לא משנה מה אני מנסה ואיך לשנות לא הולך לי,בעלי עסוק בדיג שלו בחברים שלו שצריך לשעשע בדיג,כשצריך מין נזכרים שיש אישה לכן אינני שוכבת איתו לא מרגישה צורך לעשות זאת אני לא זונה. לדוגמא נסענו ברכב ביחד התחלתי לדבר הוא הגביר את המוסיקה ופשוט סתם לי את הפה ובערב הוא רוצה סקס,חוצפן חושב שמגיעה לו את כל העולם,הצהרתי בפניו שיתן לי מזונות וימשיך לדרכו,אך כנראה שהוא מעדיף לאכול לי את הלה לי אין לאן ללכת ואני לא יעזוב את הבית. אני אוכלת מעצבים שהוא עושה לי,שבת הוא ישן יצאתי ליום הולדת אם בתי חזרנו בארבע בצהרים שהוא רק קם מהשינה ,אני מרגשיה שאני חיה לבד,רוב הערבים אני לבד,ומכיוון שלכולם יש חיים לי אין. נמאס לי לאכול ולחיות כך בגללו נכנסתי לאדישות מוגמרת איתו אין לי שום בעיה והלואי שימצא מישהי אחרת שרק תחטוף אותו עמית

עמית שלום, את מתארת מצב של ניתוק וריב מתמשך בינך לבין בעלך. אני מעריך שאת מתארת רק חלק מהתמונה ושמצב זה ביניכם נמשך זמן רב. לדעתי כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע כדי לבחון עבור עצמך, מה ניתן לעשות לשיפור המערכת הזוגית. ובמידה ולא ניתן לשפר את המערכת הזוגית, לחשוב מה את יכולה לעשות כדי שגם לך יהיו חיים. בהצלחה, גדעון

שלום רב הנני אם גרושה לילדה בת 15 ילדה עדינה סגורה ותלמידה טובה. לאחרונה לבתי יש חבר שאינה מציגה בפני. נודע לי לא ממנה כי הילד בן גילה ילד שנשר מהלימודים בשל בעיות התנהגות קשות הנובעות כניראה מהבית. ילד שמסתובב ללא מסגרת בחברה לא טובה. אני חוששת לבתי מה עלי לעשות ? מזכירה כי הילדה מאד סגורה ולא משתפת פעולה בשיחה.

אורית שלום, החשש מובן ואכן לא קל עם ילדים בגיל ההתבגרות , שלא תמיד משתפים אותנו בחייהם. אני סבור כי הדרך לליבה של בתך עוברת דרך שיחה . נסי לשתף אותה בחששותייך והעמידי את עצמך לרשותה בעיצה או בכל סיוע אחר. יתכן שבתך לא משתפת אותך היות והיא חוששת מתגובתך, נסי להרגיע אותה במידה וזה המצב. יתכן שתרגישי בנוח להתייעץ עם איש מקצוע או יועצת ביה"ס לגבי חששותייך לגבי בתך ושיפור יכולת השיחה ביניכן. בברכה, גדעון

שלום לך רציתי להגיד לך מציק לי כששואלים אותי שאלות לא נעים לי להגיד לך. אבל אני צריכה לחשוב ואז לא לא חושבת נכון תמיד עונה לא בסדר ואחר כך לא רק זה גם יה חבל עניתי ככה לא היתי צריכה לענות. רק אחרי כמה זמן פיתאום ניזכרת מה ששאלו אותי ואז חושבת שלילי וזה קורא לי כל הזמן מציק לי איך אוכאל לפתור ולעזור לעצמי. אני מקווה שהבנתה את שאלתי

שלום לך רציתי להגיד לך מרוב שאני כולכך כואסת על בעלי שמציק לי . שהוא מביא משהו מוצא או קונה הוא לא מטפל ומשאיר ככה בסלון או בהול ואותי זה מכאיס מאוד. הוא מודה הוא מאוד זבלן נכון פעם קיבלתי ולא היציק לי. היום זה משגע אותי ומפריע לי למהלך החיים עד כדי כך. סליחה במחשב אין לי פסיק. מצד אחד הוא טומך הוא עושה קניות לבית. אבל לא בניקיון אלה מפיל על הילדים שלי. מפני שיש לי קשיים בתפקוד הבית ה ידיים מיתעיפות אפילו להקליד שגם עים זה מכעיס אותי. הוא פשוט אומר לי בעלי שאין לו זמן והוא מעדיף את הזמן שנותר לו זה שנצא לטייל בשבת או יום שישי לא עובד גם לא מבטר על הכיף שלו למרות שהוא אומר לי את לא עובדת את את השינה שלך בצהריים הולכת לישון זה כן. אז גם אני עובד קשה ואין לי זמן. בסדר אין לך זמן תזמין איש מיקצוע שיטפל פשוט הוא מאוד עצלן לי לאומת זה עים מגיע אומר למה בלגן ישר זה משפיע עליי אבל אליו אני יכולה רק לחכות הריא הוא יודע שרע לי וזה מפריע לו. וכשהוא רוצה לצאת האמת היא שרק הוא מוציא אותי מהבית. ככה אני ביום חול כימעט עים אין לי בדיקה או סידור לא יוצאת מהבית ביכלל בגלל שאין לי חשק לבד. אשמח לקבל תשובה

למאחרת שלום, בנושאים זוגיים קשה לדעת מי צודק ומי טועה. מה שחשוב הוא שתנסו אתם למצוא את דרך הביניים, שאת תביני אותו יותר ושהוא יבין אותך יותר. יתכן שאם תנסי להיות יותר עצמאית (לצאת יותר מהבית וכדומה) תרגישי גם פחות צורך שבעלך יעשה עבורך דברים.נסו לנהל שיחה פתוחה בו תבררי איתו מה הוא היה מצפה ממך ובמה היה רוצה שאת תשתני ובמקביל תגידי לו גם את מה ציפיותייך את ממנו. בהצלחה, גדעון

אני רווקה בת 32, ומגיל צעיר מאוד, מילדות ממש, יש לי בעיות חברתיות. תמיד זה היווה מכשול בחיים, ואף השפיע גם על יחסיי הבינאישיים במקומות עבודה. הבעיה הזו ממשיכה להציק לי מאוד, ועוד יותר ככל שאני מתבגרת ולא מוצאת בנזוג. ניסיתי להתחבר ולהתמודד, אבל תמיד אני חוזרת לאותה הנקודה. אני לא יודעת איך לפתור את הבעיה הקשה הזו, כי ברור לי שזה מרכיב באישיות שלי, ולא בטוחה שאפשר אם בכלל לתקן את זה. אני אדם מאוד ביקורתי כלפי הזולת, ונוטה להתחשבן על דברים עם אנשים ולהכנס לקטנות. אלה הנקודות שלדעתי מפריעות לי ביצירת קשרים. כמו כן אני נוטה להסתגר ולהיות יותר לבד. פשוט אנשים בשבילי הם טירחה, משהו שדורש הרבה הקשבה וסבלנות, מה שאין לי. אולי אני כבר מבוגרת לזה.. לשינוי.. האם טיפול יכול לעזור כאן, או שכדאי עבודה עצמית?

שיר שלום, גיל 32 הוא לא סוף הדרך. במובנים רבים זו רק ההתחלה. את לא מבוגרת מידי לשינוי !!! ניתן לבצע "עבודה עצמית", אבל לא לבד - זו הרי הדרך הישנה בה נקטת עד עתה. הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול פרטני (פסיכותרפיה דינמית) ושם להתחיל את העבודה העצמית וההתבוננות העצמית. אולי בשלב מאוחר יותר תרצי לשלב טיפול פרטני עם טיפול קבוצתי. דרך הטיפול הקבוצתי תוכלי ללמוד רבות על האינטראקציות שאת יוצרת ומה את מעוררת באחרים והטיפול הפרטני יכול לעזור לך לעבד את תובנותייך . אל תדחי ואל תתיאשי, בהצלחה, גדעון

שלום יכול להיות שיש לי הפרעת אישיות גבולית (BPD) והצלחתי להתמודד עם זה עד עכשיו? אמנם בקצת סבל... http://www.voices.org.il/art3.asp

שלום לבחורצ'יק, הגעה לאבחנה עצמית דרך מאמרים באינטרנט אינה תמיד הדרך המומלצת. רצויה יותר הדרך המסורתית בה אנשי המקצוע מגיעים לאבחנה וממליצים על טיפול בעקבות האבחנה. ובכל מקרה למה לסבול? כפי שקראת במאמר ישנה אפשרות טיפולית. הייתי מציע לך לשקול אפשרות לפנות לאיש מקצוע. לבצע תהליך מסודר של אבחנה. להגדיר ממה אתה סובל ומה מטרותיך, ולהיות בטיפול. בברכה, גדעון

החבר האחרון שלי נפרד ממני בגלל שאין בי מספיק חום ודאגה. ומאז שמתי לב כמה שזה נכון, כמה שאני לא כל כך דואגת לאנשים מסביבי, קודם כל דואגת לעצמי ובד"כ לא שמה לב למה עם אחרים. שמתי לב גם כמה שאני אדם קר יחסית, אני לא מרגישה בנוח עם מגע (לבוא ככה סתם,לחבק,לנשק,להחזיק את היד) למשל עם ההורים או עם החברות שלי. אני תמיד די מרוחקת. אני רואה את חברותיי ואני פשוט מקנאה. בחופשיות שהן אומרות דברים, באיך שאין שמות לב לאחרות, באיך שהן שמחות באופן כללי, באיך שהן יכולות להביע חום אחת לשניה וכו'.... עם החבר הקודם לא הייתה לי בעיה של מגע,הייתי מאוד צמאה לזה ומאוד אהבתי את זה,אבל עדיין לא הייתי מספיק חמה כלפיו,במובן של להביע את הרגשות כלפיו,במשך שנה. בקיצור, ממש רע לי עם זה. אני מרגישה עצורה, קרה, מרוחקת ואני מרגישה עצובה בגלל זה, בגלל שאני כזאת. לא פתוחה,קלילה ומשוחררת. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה... :(

ד.ל. שלום, הפעם הראשונה בו אנו מקבלים פידבק לגבי עצמנו יכולה להיות מבלבלת ומעציבה. אם הפידבק הזה מלווה בדחיה או פרידה זה רק מעצים את התחושות הרעות. כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר על הציר : קור - חום, איכפתיות מאחרים - איכפתיות מעצמי, הבעת רגשות וכו. יתכן שעתה את מרגישה צורך לשנות משהו ולנוע על הציר הזה לכיוון הקוטב היותר חם. את מוזמנת לשאול את עצמך : מדוע לא היית כל כך חמה אל החבר הקודם? או איך אני יכולה להיות יותר איכפתית וחמה אל חברותי? וגם לבדוק עם חברותייך: האמנם כך גם הן חוות אותך? יתכן שתופתעי לגלות שהתמונה לא כל כך גרועה כפי שאת סבורה. את יכולה לעשות עבודה עם עצמך ו, ואת יכולה לעשות עבודה עם עצמך בתוך טיפול פסיכולוגי, כדי להבין טוב יותר את עצמך ואיך ומה לשנות. אני מקווה שהתחושות הללו , שכרגע הן קשות יוכלו לפתוח בפנייך מסלול של התפתחות עצמית. בברכה, גדעון

שלום! לאחרונה שמתי לב שהבעיה המרכזית בחיי- זו שמנעה ממני לרוב להגיע להישגים כמעט בכל תחום, היא העובדה שאני כל הזמן נותן לעצמי "התנגדויות", זאת אומרת, סיבות מחשבות ורעיונות מדוע לא אצליח במה שאני עושה, דבר שמביא לדפוס מחשבה והתנהגות מסויימים שמכשיל אותי בסופו של דבר. נגיד שהתחלתי עבודה חדשה. אף על פי שיש בי את כל הנתונים להצליח בעבודה ולהגיע להישגים, יש משהו בפנים שמזרים אנרגיה שלילית, מעלה תסריטים שליליים, מנוגדים לרעיון המקורי של העבודה או התפקיד, שיוצרים דפוס התנהגות המוביל בסופו של דבר לכניעה ודיכאון שלא הצלחתי, ואני אפילו לא יודע למה... העניין מושרש בי כל כך חזק, עד שהוא נראה ופעל באופן כל כך טבעי, ולכן, אני מאמין, לקח לי זמן כה רב להצביע עליו ולבודד אותו כ"ה" גורם המשפיע על חיי. אני עוד מעט בן 30, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם... כיצד אני מחסל את העניין אחת ולתמיד? תודה, שאול

שלום שאול, אתה נשמע מועמד קלאסי לטיפול קוגניטיבי... זהו טיפול פסיכולוגי קצר וממוקד יחסית, בו לומדים לזהות את ההטיות הקוגניטיביות העומדות ביסוד התנהגותינו. קצת בדומה למה שתיארת, במהלך הטיפול מנסים לזהות את המחשבות המכשילות, ואז "מתווכחים" איתן, מפריכים אותן, ומחליפים אותן במחשבות יותר מסתגלות. המון הצלחה (ו- 30 זה ממש לא מאוחר מדי...), אורנה ראובן-מגריל

למנהלי הפורום שלום רב, מזה כחודש אני נמצאת במערכת יחסים חדשה עם בחור שחשוב לי מאוד. ברצוני לדעת כיצד ניתן להתגבר על מחסום המונע מבן זוגי לקיים עימי יחסי מין. ראוי לציין כי בעברו כילד נוצל מינית ע"י מכר והדבר עלול להיות קשור לכך. מהן ההשפעות שיש לכך והאם ניתן להתגבר עליהן ? מעבר לכך יחסינו תקינים אך ה"מחסום" המיני מונע מהקשר להתקדם הלאה. (בעבר היו מס' ניסיונות לקיים יחסים שלא הצליחו) אודה להתייחסותכם, יעל.

שלום יעל, הציעי לבן-זוגך להתייעץ באופן אישי עם סקסולוג. הוא יוכל לעשות זאת בעצמו, ויש אפשרות שגם את תשתתפי בחלק מפגישות הייעוץ. בהחלט אפשר להתגבר על בעיות הבאות לידי ביטוי במיניות, אך כמו בכל נושא, זה דורש השקעה רגשית ועבודה מהסוג שאי-אפשר לעשות בפורום אינטרנטי. אני מאחלת לשניכם הצלחה בקשר החדש, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני תלמיד בכיתה י', חונך עולה חדש בכיתה א' עם קשיים בלימודים. אני חושב שיש לו בעיית היפרקטיביות. הבעיה שאני לא מצליח לגרום לו להקשיב לי. הוא לא שם עלי. הוא מציק לילדים בסביבתו נורא ואני לא מצליח לגרום לו לחדול מהצקותיו. ניסיתי לגנוב את תשומת לבו ע"י משחק תורות בכדור, אחרי רגע הוא שיחק לבד והתעלם ממני. כל הזמן היה תורו... עשיתי לו שיחה והסברתי לו שהוא צריך לשים לב לאנשים מסביבו, ולהתחשב וזה לא עוזר. איך לגרום לו להתייחס אלי יותר? מעבר לבעיית ההתנהגות שיש לו שמקשה עלי מאוד, יש לו גם בעיות בחשבון שהייתי רוצה לעזור לו בהן ע"י משחק כלשהו ואני צריך רעיונות... תודה מראש.

הי אלון, נורא נעים לקרוא את הודעתך, ולהרגיש את המסירות והאכפתיות האמיתית שיש לך כלפי הנחנך שלך. הוא בר מזל... אני חושבת שכדאי לשתף בחששות שלך לגבי התפקוד שלו את המורה ויועץ/ת ביה"ס. הם יוכלו לעזור לך לגבש התרשמות לגבי הפרעת קשב וריכוז, ולהחליט אם כדאי להפנות את הילד לאיבחון במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח).אני לא יודעת מתי הנחנך שלך עלה לארץ ומה מצבו עם העברית, אבל יתכן שחלק מההתנהגויות שלו ניתן להסביר באמצעות קשיי שפה והתאקלמות (סה"כ, קשה יותר להתרכז כשאתה לא מבין על מה מדברים, ונלחם מלחמת הישרדות באלף דברים חדשים בבת אחת). אנשי מקצוע יוכלו לעזור בהחלטה האם ההתנהגויות מוסברות בצורה זו, או שברקע יש באמת הפרעת קשב וריכוז. מעבר לכך, נסה לתמוך בו ולהמשיך להקשיב לו גם כשהוא מביע את עצמו בדרכים מתסכלות ומעצבנות (כמו ניתוק או התפרעות). יש לי הרגשה שאתה פועל בדרך זו ממילא... לגבי משחקי חשבון, זה באמת לא התחום שלי, אבל אולי תוכל לקבל רעיונות מהמורה שלו. ליאת עונה כאן בימים שני-רביעי, ושווה לשאול גם אותה. המון הצלחה, ואשמח אם תמשיך לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

רציתי לשמוע ממך חוו"ד אובייקטיבית לגבי: מדוע כשאני עושה משהו או מתנהגת בצורה מסויימת אני מנסה לחשוב תמידד על מה יגידו? בכל מפגש חברתי /שיחה טלפונית ובכלל כל מעשה שלי חייב להיות מלווה בהמשך שלי של פירוש וניתוח המצב - "מה אמרתי...למה?", "מה הם יחשבו".. כשאני רוצה לספר את זה למישהו קרוב אז הוא מצידו אומר "שיחשבו..שיגידו..מה אכפת לך.." אני חושבת וואלה שהוא צודק אבל בפנים עדיין מרגישה שאני צודקת לגבי פירוש המצב לגבי תפקודי וכך אני יוצרת מעגל שאיני מצליחה להשתחרר ממנו. קשה לי להיות בבקרה 100 אחוז מהזמן ובפנימיותי אני אדם שנראה הכי חופשי ושעושה רק מה שבא לו - אכן אני משדרת זאת. נניח עוזבת עבודה עם תנאים מעולים ללא מציאת עבודה חדשה במקביל...ואז מחליטה לעשות טיול...מאוד אימפולסיבית בהתנהגותי - ביחס לאחר. איך זה משתלב יחד.? כאחת עם היד על הדופק ושאכפת לה מה חושבים ההתנהגות קצת סותרת. אני יכולה להעלות את דעתי אבל אשמח מאוד לשמוע ממך. אני מרגישה שאני "כנועה" לדעת החברה ובפנים עמוק כ"כ לא אוהבת את זה.. אני מתייסרת בכל פעם שעולה בי המחשבה של "איכזבתי..פישלתי.." כי נמאס לי לנסות להיות המושלמת... רוצה להרגיש שאני בשר ודם שמרגיש ועושה דברים שטובים לי ולא תמיד להיות בקו ישר שמנחה...לפי מה שהחברה מבקשת... העניין הוא שאני כבולה לנורמות אך בפועל לא מתנהגת לפיהן - חתונה מאוחרת,אין לי עדיין ילדים מרצוני..בגדתי בעבר בחברים,שיקרתי... כלומר- אני לא כליל השלמות מבחינת ערכי החברה אבל מלאת ייסורי מצפון על כך וזה מה שיוצר לי קונפליקט!! אם חשובה לי דעת החברה,מדוע אני לא מתנהגת בהתאם? ואם אני פועלת באופן עצמאי מדוע יש לי ייסורי מצפון קשים?? בקיצור,אני ממש אובדת עצות כיצד להתרכז רק בעצמי ובמה שעושה לי טוב כעת אני בשלב הכי בעייתי - איני עובדת.ולכן ממעטת לצאת שחלילה לא אשמע "אז מה תעשי עכשיו? אין עבודה..." "את מחפשת?" אין לי סבלנות להערות של אנשים,אני לא אוהבת את התחושה של חוסר ערך עצמי בשלב הזה שבו כאילו משהו נחרב בעולם - אז אנלא עובדת ביג דיל!! נראה לי תמיד שחייבים לעמוד בסטנדרט אחרת צולבים אותי... ואנלא מצליחה לבנות לעצמי חומה כזו חזקה שלא יזיז לי מאפחד כשאני מדברת עם אחרים ומבינה שלהם לא כ"כ קשה עם עצמם ואין להם את ההחמרה הזו אני מתעודדת ומנסה להבין שאולי הבעיה אצלי. אני פונה בשאלה אליך - האם זו אכן בעייה כה עמוקה אצלי או שזה מה שהעולם מחייב וכולם חשים או צריכים לחוש כך? אני לא נהנית מהלחץ הזה. אני בטוחה שאם לא הייתי מספיק חזקה- הייתי נשברת בגלל אנשים אחרים. למה יש להם כ"כ כוח עליי.? למה אני לא מאמינה בעצמי נקודה!! עוד דוג'- כשחברה מספרת לי "התקבלתי לעבודה כזו או אחרת.." נדמה לי תמיד שאני לא הייתי יכולה...ואם היא כן אז כיף לה וטוב לה בחיים... בפועל ידוע לי שיש גם לה בעיות אולי אחרות. עדיין אני מעצימה את הטוב שלה ומגמדת לחלוטין את ערכי. ושוב...השאלה: האם כי אכן לא הייתי מסוגלת להצליח בדיוק כמותה? או שאני מכשילה עצמי מראש? בשלב זה אני לא ממש יודעת האם ללכת על משרה עם ראש גדול שתבלבל לי את הנפש והמוח ואין לי כוח לזה או ללכת על משרה עם ראש קטן שארגיש שאני טובה וזהו... לא מעבר.. נמאס כבר לחטט בכל דבר. סליחה על אורך השאלה

הי מאיה, הטקסט שכתבת מבטא נטייה עמוקה לשאול את עצמך, להתלבט, לבחון את עמדותייך ורגשותייך. אני חושבת שאת מחפשת איזו קוהרנטיות בעולם הפנימי ובהתנהגות החיצונית: אם אני ניראית חופשיה איך יתכן שאני בבקרה פנימית מתמדת, אם יש לי סטנדרטים מוסריים ברורים כיצד יתכן שלפעמים איני פועלת על-פיהם, אם אני חזקה ומוכשרת כיצד יתכן שאני מפחיתה בערכי... אני חושבת שהרבה מאוד פעמים כך הם הדברים: אנחנו מתלבטים, חווים קונפליקט, לפעמים מתנהגים בניגוד לצו פנימי. לאור שפע ההתרחשויות בעולם הפנימי, הציפיה לאיזו שלמות וקוהרנטיות ניראית אשלייתית. וכמובן, ככל שאנחנו אנשים מורכבים יותר, כך רמת הסיבוכיות עולה... אני חושבת שכדאי לקבל מידה מסוימת של מורכבות ואי-קוהרנטיות כחלק טבעי מהנפש שלנו. חלק מהנושאים שהעלית אולי תרצי לברר לעומק במסגרת טיפול, אך גם אז תישאר מידה ניכרת של עמימות ומורכבות - וזה בסדר... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך, תודה על תשובתך:-) אני מתעניינת בנושא הדימוי העצמי מאחר ואני תוהה על קנקני בנושא. שאלתי אליך היא: לא פעם אחת בחיי שמעתי אנשים שאומרים לי "את לא מעריכה את עצמך מספיק". בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה הייתי המומה ומופתעת, לא ממש הבנתי על מה האדם הזה מדבר ועל סמך מה הוא אומר זאת גם לא התעסקתי בזה כי זה נראה לי רחוק מלהיות אני, אפילו אימי אישרה זאת, אמרה לי שהוא טועה. אך, בפעם השניה ששמעתי זאת מאדם אחר שההכרות שלי איתו ארכה כ- 10 דק' בלבד כבר התחלתי לחשוב 'על מה הם מדברים? מה הם רוצים ממני? מה ז"א לא מעריכה את עצמי? אני אמורה להעריך יותר ממה שאני מעריכה? ואם כן אז עד כמה? למה הם התכוונו? וכו'...' אח"כ שמעתי זאת מעוד אנשים שונים בין אם שמכירים אותי ובין אם שלא, בעיקר שלא מכירים אותי אישית. הדבר דיי תמוהה בעייניי! אשמח אם תעזרי לי באי הבנה הזו שמלווה אותי כבר מס' שנים! למה הם מתכוונים???!!!. תודה, דלית ד.א. באם זה עוזר, שלושת האנשים, מכל האנשים, שאני הכי זוכרת שאמרו לי את המשפט הזה הם: 1. פסיכולוג קליני, 2. רב, 3. נומרולוגית (שילוב מעניין, לא?)

הי דלית, דימוי עצמי וביטחון עצמי הם מבנים מורכבים המהווים חלק מהתפיסה העצמית שלנו. אני מאמינה שהתפיסה הסובייקטיבית שלך בנוגע אליהם חשובה יותר מההערכות והתפיסות שאת שומעת מבחוץ. נסי לבדוק עם עצמך כיצד את תופסת את אישיותך: האם ישנם תחומים או איזורים בהם התפיסה העצמית שלך נמוכה ובהם את חווה כאב רגשי? אם את מזהה איזורים כאלה כדאי לבחון עם עצמך מה מקור התחושות האלה, והאם יש בך רצון לשנותן. אני מסכימה איתך שהדימוי העצמי הוא נושא מרתק, שאפשר לחקור אותו ולתהות על קנקנו שנים ארוכות... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, רציתי לדעת תוך כמה זמן מתחילת הטיפול (כרגע 4 פגישות) אני אמורה להרגיש הקלה? ולהרגיש שהטיפול אכן מצליח? תודה ד.א. אני רואה שאת ממשיכה לענות לכולם מעומק ליבך.את מקסימה! כן ירבו כמוך!

שלום אין לי כינוי, תחושת ההקלה היא דבר סובייקטיבי, ואין כללים "אבסולוטיים" לגבי השלב בו מרגישים הקלה. זה קשור לסוג הבעיה שבגללה פונים לטיפול, למאפייני האישיות של המטופל ועוד ועוד. באופן כללי, אני מציעה לתת לעצמך זמן (יותר מ- 4 פגישות) כדי להתוודע לשיטת העבודה של המטפלת, לתחושות השונות שעולות בך בזמן הפגישות וכד'. בברכה, אורנה ראובן-מגריל אגב, ליאת עונה בימים שני-רביעי.

שלום אורנה האם אני אמורה לשאול אותה (וכבר שאלתי) כיצד ניתן לפתור את הבעיה? חוץ מזה שהיא אמרה שזה תהליך שלוקח זמן...אני לא יודעת מהי שיטת עבודתה- כפי שציינת בתשובת הקודמת שצריך להבין את השיטה. לא כולם עובדים ע"פ אותה שיטה? תודה

שלום רב אולי עקב דיכאון קל ואולי לא. אני לא מוסגלת לאכול אוכל רגיל כגון ירקות או אוכל מבושל..אינ נוטה לאכול דברי מתיקה. כיצד מפסיקים זאת? כאילו הגוף דורש את הלחם והריבה ועבניות מגעילות אותי..התופעה הזאת חדשה אצלי .כיצד מפסיקים זאת? האם זה עקב מצב נפשי? תודה רחלי

שלום רחלי, שינויים בהרגלי האכילה בהחלט יכולים להיות קשורים לשינויים במצב הנפשי, ואכילת יתר היא תופעה מוכרת הקשורה לדיכאון (בעיקר אצל אנשים הנוטים להשמנה). אני מציעה להתחיל בירור רפואי בפנייה לרופא המשפחה וביצוע בדיקות דם מקיפות. בהמשך, יתכן שתרצי להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי מצבך הרגשי והשינויים בהרגלי התזונה. תרגישי טוב, אורנה ראובן-מגריל

אני אור טל עושה מחקר בנושא מה הקשר בין המצב הבריאותי של הגוף לבין הרגש ותוכלו לעזור לי מאוד אם תענו לי על השאלון בתודה מראש אור טל בבקשה תענו לי על השאלון: 1. האם בעבודתך נתקלת במקרים של מחלה פיזית ברקע ריגשי? 2. אם כן, איזה סוג של מצב ריגשי? 3. לאיזה סוגים של בעיות זה יכול לגרום? 4. אתה יכול לתת לי דוגמאות אנונימיות? (נא לציין גיל) 5. איזה רגשות מרפאות ואיזה רגשות פוגעות? בתודה מראש אור טל

1. כן 2. לחץ וחוסר סיפוק 3. עייפות, כאבים בחזה וביד, כאבי ראש, נפיחויות בעורף 4. אישה בת 45, גבר בן 50 5. רגש מרפא- סיפוק, שמחה, השלמה. רגש פוגע- יש הרבה.... השאלה הזו לא ממש מובנת, היא קצת כוללנית לדעתי

ודווקא מהכיוון ההפוך. מאד קשה לי הנסיון של הפסיכולוגית שלי למצוא הסברים להתנהגויות שלי בעבר וביחסים המוקדמים עם ההורים. אני יודעת שהקשרים הראשוניים תורמים הרבה לעיצוב האישיות וההתנהגות ועדיין בכל פעם שזה עולה בטיפול אני מרגישה כאילו שאני איזו דמות בתסריט כתוב מראש. שאני מה שאני לא בגללי אלא בגללם ובגלל חוויות שחוויתי. טוב, זה נשמע נורא הגיוני - אני מה שאני בגלל חוויות שחוויתי, ברור, אז למה זה כל כך מפריע לי? אמרתי לה את זה פעם, שקשה לי עם זה עם החיטוט בעבר עם כן היה או לא היה עם ההשערות איך היה פעם. מה זה משנה מה היה? מה שהיה היה, ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה הלאה, איך משנים ואם משנים משהו. אחרי הכל, ההחלטה היא שלי אם אני רוצה להשתנות ואיפה. מרגיש לי ממש לא נוח לזרוק את האחריות להורים (שבעיני היו הורים טובים גם אם לא מושלמים). ואולי הכל היה בסדר וזו פשוט אני שככה? אני לא מצליחה להבין מצד אחד למה ההתעקשות הזו שלה (שאלתי ולא קיבלתי תשובה שסיפקה אותי) ומצד שני אני לא מבינה למה ההתנגדות הזו שלי לבחור בפתרון הכאילו קל - כי קל יותר להעביר אליהם את האחריות, לא? מבולבלת מאד מעצמי...

הי יעל, סיפור החיים שכל אחד מאיתנו "כותב" לעצמו קשור גם לדברים שהבאנו איתנו, וגם לאנשים שהיו שם והגיבו אלינו בדרכים שלהם. נשמע שאת זקוקה כרגע להסתכל על הסיפור מנקודת המבט של הדברים שאת הבאת לאינטראקציה, וההתבוננות בחלקים שתרמו ההורים שלך מעוררת בך קונפליקט. זה נשמע לי בסדר, ובהחלט אפשר להתמקד בזמן מסוים בצד אחד של הסיפור... אני מניחה שלקראת סיום הטיפול תוכלי "לקרוא" את הסיפור שלך מכמה נקודות מבט וזוויות הסתכלות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אם אני סובל מ: - בעיות תקשורת עם בני אדם(אני סגור ומופנם, פנים רציניות כל הזמן, לעיתים מאוד מאוד רחוקות מחייך וגם בקושי, ריקן לגמרי שלא מתעניין בכלום ככה שגם אם הייתי רוצה אין לי נושאים משותפים לדבר עם אף אחד) - רגשי נחיתות על עצמי - אין לי חברים - דכאון שמשתנה, לפעמים חמור יותר לפעמים נסבל... - עוד בעיות כאלה ואחרות שאני לא זוכר או שפחות רלוונטיות מה עלי לעשות ? התעללו בי די הרבה בבית ספר והשפילו אותי.. אולי אם זה היה ככה כמעט בכל מקום שהייתי בו, כנראה הבעיה איתי אומר גם שאני ממש לא מסוגל לבטא בקול את רגשותי האמת שאני כמעט ולא מסוגל להתבטא בקול בכלל פוחד להבליט את עצמי יתר על המידה... מאוד רוצה להשתנות ולהיות בנאדם, לא יודע איך.

בטחון עצמי מאוד מאוד מאוד נמוך

שלום ילד, אכן סבל... ניתן לטפל בבעיות של דימוי עצמי וביטחון עצמי, אבל חשוב לדעת שמדובר בתהליך הדרגתי וממושך. מה דעתך להתחיל טיפול פסיכולוגי, ונסות להבין שם מהו שורש העניין? אני מאחלת לך הצלחה רבה (ואתה מוזמן להמשיך ולדווח לנו), אורנה ראובן-מגריל

אבל זו הבעיה שלי :( פחד סגור הרמטית לא מסוגל לדבר :( אם גם אני אפנה לטיפול פסיכולוגי, מה שאני לא רואה את עצמי עושה אני לא מסוגל לא יודע איך אני אוכל לדבר.... כל מה שאמרתי , זה רק בתוכי לא מדבר על זה עם אף אחד ומשתגע... רק באינטרנט ככה יכולתי וגם לא כתבתי את שמי האמיתי , אני כל כך פוחד ומתבייש מעצמי אולי יש משהו שאני יכול לעשות באופן עצמאי כאיזשהי התחלה , כאילו איך בכל זאת להכריח את עצמי לעשות משהו ? אני מיואש וסובל ולא אוהב לחיות אני יכול להוסיף ולומר שאני עכשיו קצת לפני גיוס לצבא והדבר הזה גם מפחיד אותי ומכניס אותי ללחצים, עצבים, ודכאון מחשש של מה יהיה איתי שם ? מה אני אעבור ? אני כנראה מגנט לאנשים שמחפשים להתעלל ולהשפיל , זה מה שעשו לי בבית ספר ופוחד שזה ימשיך , אני לא מסוגל פשוט להגיב אני חלש אופי :(

שלום רב שאלתי היא:מהן הסיבות הסביבתיות והתורשתיות(גנטיות)לפרוץ הפרעות מהסוג הנ"ל? בתודה מראש הולי

שלום הולי, הפרעות האכילה כוללות שתי תסמונות מרכזיות: אנורקסיה נרבוזה (ירידה מכוונת במשקל שהחולה יוזם ודואג להמשיכה) ובולימיה נרבוזה (התקפים חוזרים של אכילת יתר ועיסוק יתר בכל הנוגע לשליטה במשקל הגוף). באופו כללי, הסיבות הבסיסיות להפרעות עדיין אינן ידועות, אבל העמדה המקובלת היא שיחסי גומלין בין גורמים חברתיים-תרבותיים ובין גורמים ביולוגיים תורמים להיווצרות ההפרעה, ואליהם מצטרפים מנגנונים נפשיים פחות ספציפיים ורמת הפגיעות של האישיות. כפי שאת רואה, הסיבות עדיין אינן ברורות מספיק... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

איך ניתן באינטראקציה עם אדם חדש לזהות כי הוא פסיכוטי

שלום שרונה, יש מספר סוגים של הפרעות המוגדרות כהפרעות פסיכוטיות, וכדי לאבחן אותן דרוש ידע מקצועי. באופן מאוד כללי ניתן לומר שפסיכוזה היא הפרעה חמורה בשיפוט המציאות וביצירת מציאות חדשה. ההפרעה מתבטאת בתחומי החשיבה, הרגש, התפיסה וההתנהגות. אדם במצב פסיכוטי אינו מסוגל להעריך את הדיוק של תפיסתו ומחשבותיו ומניח הנחות מוטעות על המציאות. עדות ברורה לכך היא קיומן של מחשבות שוא או הזיות, כאשר האדם אינו מוכן להכיר בכך שהמחשבות או התפיסות שלו לא מציאותיות. בנוסף, לעיתים קרובות אפשר לראות דיבור שאינו עקבי מבלי שהאדם ער לכך, מתיחות, קושי בריכוז ובהתמצאות, חוסר מעצורים חברתיים ועוד. בקיצור, שלא נדע... אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 33 רווקה. עבדתי כקלדנית, עכשיו לא מוצאת עבודה ועובדת בניקיון. אני מרגישה שפשוט נמאס לי מהשיגרה המשעממת, כל יום עבודה והביתה, מה שגם העבודות שעבדתי בהן לא מביאות סיפוק ומשעממות. לא מקבלים אותי למזכירות כי כושר הביטוי שלי לא גבוה. אני מרגישה ריקנות ובדידות. גם אין לי חברים/חברות. אני ביישנית ושתקנית. דרך אגב הצהרתי בביטוח לאומי שיש לי נכות נפשית והם נתנו לי קיצבה ואפשרות להיות בסדנאות בוקר אלא שהפסקתי, לא יכולתי כבר עם השקרים האלה שגם מוסיפים לי נטל. אני בכלל לא לוקחת תרופות. בסדנאות הבוקר הכרתי רק בחור אחד בגילי. ואיתו אני בקשר.אבל הוא טיפוס אדיש וזה בעיה. באים לשם אנשים עם בעיות כמובן. אחר כך עזבתי את הסדנאות ועובדת בניקיון. מנסה ללמוד משהו עכשיו, אבל השיגרה הזו וללא אנשים קרובים שאפשר לדבר איתם ולבלות מוסיפה לי נטל! נראה לי שאם יימאס לי אני פשוט אחזור לסדנאות האלה שבהנחיית עובדת סוציאלית. למרות שאני משקרת! כי גם מחיים כל כך משעממים אפשר להשתגע בעתיד. האם מישהו מכיר איזה שהם סדנאות כאלה לקהל הרחב במתנס"ים אן משהו דומה? ואיזה דרך להכיר ידידות? לא אוהבת ללכת לפסיכולוגים, הייתי בעבר וזה לא הוסיף לי ולא מצא חם בעיני.הם מדברים איתי רק על סקס.

אהובה שלום, ישנם כל מיני דרכים אחרות להכיר אנשים בני גילך, לגבי חוסר הסיפוק שלך מהעבודה שלך, קודם כל ישנם הרבה עבודות שממש כיף לך לקום בבוקר ולהרגיש שאת עושה משהו חשוב ומשמעותי, שקלת אולי לעבוד בטיפול בילדים או בקשישים? זוהי עבודה מאד מתגמלת גם תוכלי בדרך זו להכיר אנשים נוספים בגילך, יפית

אני לא מבינה הרבה בפסיכולוגיה ובפסיכולוגים אבל משום מה נשמע דוקא שאת כן יכולה לקבל או להעזר בפסיכולוג טוב שיתאים לך. אני לא חושבת שפסיכולוגים מדברים רק על סקס וכד' מה גם שאת יכולה לציין שזו לא הסיבה שאת מגיע אליה, בסך הכל החיים שלך נשמעים "תקועים" לא רק בקטע הזוגי. בכלל העבודה על הקטע של הביישנות והשתקנות תוכל לעזור לך להתשלב בתחומי חיים שונים. בסך הכל לימודים זה גם מקום חברתי שיכול לעזור לך.. בנושא העבודה אני בטוחה שיש לך כשורים שמייחדים אותך, את רק צריכה למצוא אותם(אפשר בעזרת איש מקצוע) וכך למצוא עבודה שתתאים לך. לדעתי הדבר האחרון שניתן לומר על החיים זה שהם משעממים וניתן להתגע מהם גם בעתיד.. באמת אין פתרון קסם אני דווקא בעד פסיכולוג.. בסך הכל החיים יכולים להיות יפים ומאתגרים

שלום אהובה, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי את העייפות שלך מכמה נושאים בחייך: העבודה, הבדידות, השקר... אני יודעת שזה דורש השקעה של הרבה מאוד כוחות, אבל אני מאמינה שאפשר לשנות את המציאות הזו, למשל ע"י חיפוש מקורות חדשים לחברה ולעניין (חוגים במתנ"ס האיזורי נשמעים לי אופציה מצויינת). נסי לתכנן לעצמך "תוכנית עבודה", עם יעדים שניתן להשיג בטווח הקרוב. למשל, היעד של השבוע הקרוב יכול להיות למצוא חוג מעניין, היעד של השבוע הבא יכול להיות לקבוע ראיון עבודה, היעד של השבוע השלישי יכול להיות להיפגש עם בן/בת משפחה לשתות קפה וכן הלאה. חשוב שהיעדים יהיו סבירים, למשל, אל תצפי מעצמך להשיג את כל ההישגים בשבוע אחד, אלא תכנני את ההתקדמות שלך לאורך כמה חודשים ויותר. אני חושבת שכדאי לך לקרוא גם את התשובה של רחל, שעוסקת בתועלת שתוכלי למצוא בטיפול פסיכולוגי. בהחלט אפשר לעסוק בטיפול בנושאים נוספים, מעבר למיניות. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום.. רציתי לתאר בעיה שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי ומציקה לי מאוד. אני בנאדם מופנם מאוד וביישן בצורה די קיצונית. זה מתבטא שכאשר אני נמצא בכיתה , או באירוע משפחתי , אני יושב בשקט וכמעט ולא מוציא מילה . ובדרך כלל אם לא פונים אליי אני לא יוזם פנייה לאחרים ומנסה לפתוח בשיחה כמו כולם אלא יושב ושותק... הדבר מתבטא בכך שאין לי הרבה חברים , ובכל מסגרת שאני נמצא בה אני לא מצליח להשתלב . הבעיה חמורה בעיקר שאני נמצא עם מספר אנשים. כאשר אני מדבר עם מישהו ביחידות אני מסוגל לפתח שיחה, אך עם רוב האנשים אני מצליח לפתח שיחה די קרירה ואין לי יכולת להיפתח לגמרי. .הרבה פעמים קיימת אצלי תחושה של "מה יגידו עליי" מה שגורם לי לחשוב כמה פעמים לפני שאני עושה צעד מסויים. שמתי גם לב לכך שהרבה פעמים אני מרגיש תחושה של התרגשות ואולי אפילו חרדה מסויימת כאשר מישהו פונה אליי (בעיקר בנאדם בעל סמכות כמו מורה..) ואני מתחיל להילחץ , לענות תשובות מבולבלות ולא כל כך מובנות ,ולהרגיש יובש בפה ודפיקות לב מואצות..

רציתי להוסיף שלא בכל מצב אני ביישן . שאני נמצא בקרבת משפחה או חברים קרובים , אני מרגיש משוחרר ומתנהג בצורה נורמלית לחלוטין - מדבר , צוחק , מפגין רגשות וכ''ו.. הבעיה מתרחשת כאשר אני נמצא בקרבת אנשים שאני לא מצליח להיפתח בפניהם ( וזה יכול להיות כל אחד - המשפחה המורחבת , חבר'ה מהכיתה וכ''ו) ואז אני פשוט משתתק ונאטם. חוץ מזה , גם פעולות בסיסיות מחיי היום יום כמו לשאול מה השעה ברחוב מבנאדם זר , או לרדת למכולת כדי לקנות חלב , נראות לי פעולות מביכות ומלחיצות..

שלום בן 18, אני רוצה להתחיל בכמה מילים של עידוד ומתן פרספקטיבה: מאפייני האישיות שלך יכולים לעבור שינויים רבים, ובהחלט יתכן שבהמשך חייך תחושת הביטחון העצמי שלך תגבר והביישנות והמבוכה ייפחתו. כדי לקדם תהליך כזה אפשר לשקול מסגרת שבה תברר לעצמך נושאים שקשורים לדימוי העצמי והבין-אישי שלך, למשל מסגרת של טיפול פסיכולוגי. אני רוצה להפנות את תשומת לבך לעובדה שבמצבים של חרדה חברתית הטיפול היעיל ביותר מתבצע במסגרת קבוצתית (אני יודעת שזה יכול להישמע מאיים, אבל זה בדיוק העניין...). לאור זאת, כדאי לבדוק אם באיזור מגוריך מתקיימת קבוצה טיפולית של בני נוער שעוסקת בנושא הבין-אישי. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח אם תעדכן אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, ברצוני לקבל מידע בנושא דימוי עצמי, היכן אוכל להעמיק בנושא? האם יש קשר בין דימוי עצמי לעצלות? ומהו המושג עצלות? האם ישר קשר בין דימוי עצמי לבין ההחלטה בבחירת הכיוון המקצועי? האם יכול להיות מצב שבו אדם יודע את יכולותיו וערכו אך אינו מרגיש בהתאם? אני מאמינה שקיים קשר בין דימוי עצמי לביטחון עצמי אך מהו ביטחון עצמי? האם הוא קיים בכלל? מצטערת על סימני השאלה הרבים, אך אשמח ואודה לך מאוד על המידע!

שלום דלית, בספרי 'מבוא לפסיכולוגיה' ו'מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית' ישנם פרקים המתייחסים לנושא המורכב של דימוי עצמי, בצורה מקיפה יותר משנוכל לסייע לך במסגרת פורום אינטרנטי. אם יש לך שאלה אישית יותר, את כמובן מוזמנת לכתוב שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי ליאת! היום אזרתי אומץ ושאלתי את אותה בחורה מדוע לא שיתפה או סיפרה לי על חתונתה? היא התגוננה וטענה כי לא סיפרה לאף אחד, ואף אחד לא ידע מלבד חברה טובה שלה מהמשרד. אני יודעת בתחושותיי, ולפי מה שראיתי, שזה שקר, היו התרחשויות בחדרה, וגם השותפה שלי לחדר ידעה את זה הרבה זמן לפניי. אני עדיין לא מרגישה בנוח ללכת לארוע הזה, ולא יודעת איך להתחמק.. (אלוהים במה אני מתעסקת הא?)

היי, עם כל הצער שבדבר, עלינו ללמוד לקבל גם מצבים בהם אנחנו לא במעגל הראשון. מותר לכל אדם שיהיו לו חברים קרובים יותר או פחות. כנראה שאותה בחורה אינה החברה הטובה ביותר שלך. אז מה? אני מציעה לך להגיע לחתונה כמו כל עובדי המקום, ולנצל את האירוע לחימום קשרים עם אנשים אחרים. מסרי מזל טוב גם מאיתנו ליאת

מהילדות הייתי סגורה ומעולם לא היו לי חברים/ת. בגיל 18 הגעתי לדיכאון קל , שנמשך כשלוש שנים, וטופל בעזרת תרופות רק בשנה האחרונה. היתה תקופה שנפגשתי עם פסיכותראפיסטית וכשהרגשתי שאין לי צורך בכך יותר וזה לא עוזר לי הפסקתי את הפגישות. מבחינת המצב רוח- הוא מתחיל להתייצב. בעוד כחודשיים- שלושה אני אתחיל סדנא לטיפול בחרדה חברתית ( עקב הביקוש) אבל יש משהו שהוא מפריע לע ומלווה אותי מגיל 17- מאז שעשיתי דיאטה פעם אחת בגיל 17 אני אוכלת סתם כך מתוך עצבים וכמובן שזה מבטא שינאה עצמית. חוצמזה אני גם שונאת לראות את עצמי בתמונות או לפעמים בהשתקפות המראה ובכלל הביטחון העצמי שלי בכלל לא מזהיר. למרות שאני לא שמנה, זה עדיין מפריע לי מאוד שאני לא מעריכה את עצמי והולכת וקונה ממתקים ואוכלת מבלי שיראו אותי בד"כ. ושבכלל אני פשוט לא אוהבת את עצמי- אחרת לא הייתי עושה זאת. ונזכרתי בעוד משהו- אני מתעסקת עם השיער שלי, כלומר מפצלת אותו וסתם הורסת אותו גם מהסיבה הנ"ל. אני כ"כ רוצה שזה יפסק כבר, ואני יעריך את עצמי- האם יש משהו שאני אוכל לעשות בכדי להפסיק זאת, עד שתתחיל הסדנא שאני מאוד מקווה שתשנה לי קצת את החיים ואני ארגיש יותר חיה...? נ.ב אני מטופלת בציפרלקס- 20 מ"ג כ-5 חודשים בתודה מראש, איה.

איה יקרה, כל הכבוד על ההחלטה לקחת את העניינים לידיים ולטפל בעצמך. זוהי החלטה חשובה הראוייה להערכה. לא סיפרת כמה זמן היית בטיפול, אבל אני רוצה להזכיר לך, שגם אם יש הקלה בסימפטומים הדיכאוניים בגלל התרופות (וכמה טוב שזה כך) עדיין חשוב להמשיך ולטפל בשיחות באותם היבטים שפחות מגיבים לתרופות (דימוי עצמי, דימוי גוף, שנאה עצמית, פגיעה עצמית, וכו'). לא בטוח שבמסגרת הסדנה הקבוצתית כל אותם היבטים יקבלו מענה מספיק. לטעמי, יש צורך בהמשך טיפול פרטני, שילווה גם במעקב של דיאטנית, שתוכל לסייע לך בהרגלי אכילה נכונים ובהפחתת משקל מבוקרת. בהצלחה (ונשמח אם תעדכני אותנו) ליאת

אני בנאדם לא החלטי קשה לי לקבל החלטות בחיים. האם זה מצריך טיפול פסיכולוגי?

היי, בהנחה שאינך מסוכנת לציבור, רק את יכולה להחליט האם את צריכה טיפול פסיכולוגי. אנשים מתמודדים עם קשת גדולה למדי של בעיות תפקוד, עם או בלי טיפול. כאשר אדם רוצה להבין את המנגנונים המפעילים או חוסמים אותו, או לשנות אותם, טוב יעשה אם יפנה לעזרה, שכן יש יתרון לעיניים מקצועיות. גם ההחלטה לפנות לטיפול היא החלטה, ואני מניחה שלמי שמתקשה בקבלת החלטות יש כאן סוג של משוכה. מקווה שתחליטי טוב ליאת

אני כל הזמן , או לפחות רוב הזמן בדיכאון...זה שנייה אחת אני יכולה ליהיות שמחה והכל טוב, ושנייה אחרת אני שוב חוזרת לדיכאון...ורק בא לי לבכות...ולמות... ובמצבים כאלה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...ני פשוט חושבת על הפתרון הכי קל שזה למות...אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם ההרגשה הזאת כל פעם מחדש חוץ מלבכות ולרצות למות, ולחשוב שהכל שלילי, וליהיות פסימית...והצבא דיי מוסיף לזה...שנייה אחת יבוא לי לאכול, וכשאני בבאסה זה או שאני אוכלת כדי לנחם את עצמי, או שפשוט לא אוכלת כי אין לי מצב רוח...ויש פעמים שאפלו לוקח לי הרבה זמן להירדם, פעם אחת במשך 4 שע' פשוט הסתובבתי מוטרדת במיטה ולא הצלחתי להירדם...אני חייבת איזה פיתרון...אני בצבא כרגע...הלכת פעם אחת לקב"ן, אבל בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה כי אני בן אדם סגור...וקשה לי להיפתח מול אנשים זרים... תעזרו לי..... בת 20

העצה הכי טובה שאפשר לתת לך היא לחזור שוב לקב"ן ולדבר. גם אם זה קשה לך. את כנראה באמת בדיכאון וזה מצב שמחייב טיפול של איש מקצוע. הקבן אמור לדעת לדובב אותך ולהבין את הבעיה שלך , פני שוב ללא דיחוי.

חיילת יקרה, גם אני חושבת, כמו חיים, שקשה מאד לעזור מכאן. דיכאון ניתן לטיפול טוב ויעיל גם במסגרת הצבאית, וכדאי מאד לא לחכות עם זה, ולחזור לקב"ן. אם את מרגישה שנוח לך יותר להתבטא בכתב, כתבי את מה שמכביד עליך (כמו שעשית כאן) והביאי את הנייר אל הקב"ן. זכרי שמה שנראה כרגע כמצב של אין מוצא, יכול להפוך לנחלת העבר תוך זמן סביר. אנא, גלי אחריות וטפלי בעצמך. בהצלחה וחיבוק ליאת

איך היית מגדירה את המצב שלי? אוף חשבתי על לכתוב לקב"ן, אבל גם לכתוב לו יותר מידיי אני לא יכולה...אני כאילו לא רוצה שיעשה משהו שאני לא מסכימה...או שאני לא רוצה לספר לו מה שסיפרתי כאן... זה בכל זאת קשה לי אפילו לכתוב לו דברים על עצמי ככה... הבעיה שאני לא רואה את האור שבקצה המנערה...אני רואה רק חושך... ואין לי כוח לחיים האלה...ואני גם פוחדת מלהתמודד איתם... בת 20

ד"ר עידית שלו, שלום רב, אני ואשתי בגילאי 26, נשואים שנה וחדשיים וחובקים תינוק בן חודש וחצי שהגיע אלינו מרצון מלא של שנינו. הכניסה להריון, ההריון עצמו והלידה היו קלים מאוד. שנינו עובדים במשרה מלאה וקבועה - כעת אני עובד והיא בחופשת לידה. שנינו בעלי תארים אקדמיים. אנו זוג שהיה רגיל לצאת הרבה במשך כל שבוע - גם לבילויים וגם לסידורים וקניות, ובכלל עשינו הכל יחד. כיום היא מסרבת לצאת מהבית כי "התינוק קטן ורגיש מדי" (כבר בן חודש ו-3 שבועות) וחיינו השתנו מקצה אל קצה. יחסינו לפני הלידה היו בעלי עליות ומורדות. היו ריבים די הרבה פעמים שהתרכזו בעיקר סביב נושא המשפחות - כל צד כנגד המשפחה של האחר. המשפחה שלי היא משפחה שעוזרת לנו כלכלית - בכסף ומתנות, פיזית - אבי עזר לנו בכל התיקונים בבית החדש באופן פיזי, ורגשית - נותנים לנו עצות מעשיות וטובות שעוזרות לנו מאוד - תכנון חתונה, משכנתא, עצות הקשורות לבית וכו'. משפחתי היא ליברלית וקיבלה כל דבר שאשתי רצתה. משפחתה שמרנית - לא איפשרה לנו בזמן החברות (מגיל 22 עד 25) לישון ביחד, לנסוע למקומות ביחד וכו. אשתי קיבלה את כל מה שציוותה משפחתה. משפחתה עוזרת רק לה, וגם באופן מועט ביותר. כיום אנו רבים על כל דבר והיחסים ביננו מתוחים מאוד. עיקר המריבות הוא השנאה שאני חש שפיתחה כלפי הוריי (אני בן יחיד) בכל פעם שבאים לבקר אותנו על דברים שהם קונים שלא מוצאים חן בעיניה, על כל מלה שניה שלהם, על זה שבאים פעמיים-3 בשבוע לעזור עם התינוק והוריה באים רק פעם אחת. הוריי מאוד אוהבים אותה והיא לא מתייחסת אליהם כך . יש לציין שלפני מגורינו המשותפים גרנו אצל הוריי חצי שנה והתקופה היתה יחסית בסדר. גם אז היו לה תלונות על כל מיני דברים הכי פשוטים שהוריי היו עושים או אומרים אך העניינים לא הקצינו. כיום עיקר מריבותינו בנושאים אלו. אין ביננו יחסי מין מאז הלידה - אין לאשתי כל חשק או צורך בכך (אנחנו כמעט חדשיים מאז הלידה). הצעתי לה ללכת ליעוץ זוגי - היא מסרבת בטענה שאי אפשר להשאיר את התינוק עם מישהו (הוריי למשל) ולא ניתן לקחת אותו איתנו וממילא הטיפול לא יעזור, ואם ארצה - אלך לבד. מה עושים? אבקש את עצתך מאוד, אמיר, בעל חסר אונים.

תודה לכל מי שכתבה לי. טוב לדעת שאני לא לבד בסיפור הזה כמו שאני מרגישה ושעוד נשים עברו חוויה דומה של דיכאון אחרי לידה. שמעתי שגם ברוק שילדס עברה דיכאון אחרי לידה ושהיא גם כתבה על זה ספר. אם מישהו מכיר את הספר הזה אשמח לדעת את שמו ואיך אפשר להשיג אותו. אני מאוד אוהבת את הילד שלי ובגלל זה אני חושבת שמגיע לו אמא שתהייה פנויה מבחינה רגשית לטפל בו ולא אמא שכל הזמן חרדה ובוכה ועסוקה כל הזמן ב"מה יהיה?" ו"אני לא יודעת מה לעשות!" ו"אני רוצה למות". אני מקווה שיהיה לי הכוח הנפשי להתגבר על זה. אני צריכה לקבוע תור חדש לפסיכיאטר כמה שיותר מהר. אולי הוא בכלל יחליף לי את הכדורים, כי אני מרגישה שאלו שאני לוקחת לא עוזרים לי בכלל. אני מאוד רוצה שקט נפשי ואת היכולת להנות מהזמן שלי עם התינוק שלי. ושוב תודה שעניתם לי ועודדתם אותי, זה מאוד מאוד עזר לי לדעת שאני לא לבד, שמישהו באמת קורא את מה שאני כותבת, ושאכפת לו.

היי שיראל, הספר נקרא Down Came The Rain. נדמה לי שהוא לא תורגם לעברית ואפשר לקנות אותו דרך האינטרנט (באמאזון למשל). אני מצרפת קישור למאמר שכתבה ברוק שילדס בניו יורק טיימס בתגובה לטענות שהשמיע כלפיה טום קרוז (המאמר תורגם ופורסם בעיתון "הארץ") http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=594919 אני אמנם טרם ילדתי כך שהחוויה שאת עוברת זרה לי אבל הצלחת להבהיל אותי מאוד בהודעתך הראשונה (וכמה שמחתי שליאת הזדרזה להשיב לך עוד באותו ערב ועוד יותר שמחתי לקרוא את תגובתך למחרת). אני שולחת לך יד מחזקת.נגעת לליבי מאוד. יעלה

תודה על המידע על הספר של ברוק שילדס ועל הקישור שכתבת. אני מאוד מזדהה עם מה שברוק כתבה שם. אני מקווה שגם אני אוכל לדבר על סערת הרגשות בה אני נמצאת עכשיו בלשון עבר. "הייתי שם, היה קשה, אבל התגברתי" אני מקווה מאוד.

שיראל יקרה, נשמח מאד מאד להמשיך ולשמוע על ההתקדמות שלך, ועל רגעי הנחת עם תינוקך. אני חושבת שרגעי האושר האלה מגיעים לשניכם, ולא רק לתינוק. טוב מאד שהחלטת לגשת שוב לפסיכיאטר ולעדכן אותו. היום יש פתרונות טובים למצב שלך, ואין כל צורך להיכנס לניסיונות גבורה ולסבל מיותר. תודה גם ליעלה על הדאגה ועל המידע החשוב שאת מעבירה לשיראל. כמובן שאנחנו נשארים כאן, כדי להמשיך ולהקשיב לכל מי שצריך אותנו :-) ליל מנוחה ליאת

ברגע שמישהו שצריך תשומת לב, הרבה תשומת לב, מחברים משפחה ועוד' והוא מרגיש מתוסכל שהוא לא מקבל אותה. והוא נכנס לדיכאון מזה. מה זה אומר?ממה זה נובע? תודה מראש

היי, התשובה נמצאת בגוף השאלה שלך. אדם הזקוק לתשומת לב רבה כל הזמן, מרגיש תסכול ודיכאון כשאינו מקבל אותה. ככל הנראה מדובר בדפוס יחסים מוקדמים לא מספק, כאשר צרכים בסיסיים של קבלה והכלה לא זכו למענה הולם בילדות המוקדמת, ומכאן הצורך שאינו יודע שבעה. לילה טוב ליאת

אז מה מומלץ לעשוץ?