פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת מאיזו סיבה נובעת הרגשת הקורבן והמסכן? את מי צריך להאשים את אמא או את אבא?

בלי אשמים!! מי שרוצה לצאת מכל האישומים הללו ינסה גם לפנות אל התחום שמטפס במהירות לצד הפסיכולוגיה והוא תחום האימון האישי. כן, חשוב לציין כי המאמן חייב להיות בעל הכשרה מוסמכת שכן אחרת מדובר בשרלטנות!!!! היזהרו......... אני ממליצה בחום, אין שום בעיה עם הפסיכולוגיה הקלאסית, גם היא מתאימה לעיתים, שאלה מסוג זה היא זו המעוררת בי את הצורך להפנות לאימון אישי, לא אשמים ולא הורים, קחו אחריות על עצמכם וקחו אותה מהר השעון מתקתק, חבל על כל יום!!!

ערב טוב, אמא ואבא - לפחות אצלי - מוחזקים בחזקת חפים מפשע, כל עוד לא הוכח אחרת. אני, אישית, יוצאת מנקודת הנחה שאיש אינו מביא ילדים לעולם על מנת להסב להם נזק נפשי. לפיכך, חיפוש אשמים אינו רלוונטי בטיפול. כל אחד מאיתנו גדל בתוך מציאות ספציפית, המצמיחה את הטוב והרע שבנו, כחלק מדינמיקת חיים מורכבת ורבת פנים. תחושת קרבן (כמו מצבים נפשיים רבים אחרים) יכולה להיווצר בהקשרים שונים, בהם גם נסיבות חיים קשות, אם כי לא רק. לפעמים אדם מאמץ לעצמו עמדה פסיבית וקרבנית כדרך להימנע ממאמץ ולקיחת אחריות. אין ספק, שבמסע הטיפולי, נפגשים מחדש עם הנסיבות בהן גדלנו, כולל אישיותם והתנהגותם של ההורים, מתוך ניסיון להבין, לעבד ולצמוח מתוך אותן חוויות עבר. לילה טוב ליאת

זו בדיוק הנקודה לקיחת אחריות על דברים אצלי. ניתן לתיקון?

היום הייתי בפגישה עם הפסיכולוגית שלי ועל השולחן דלקו כמה נרות שמתי לב אך לא הגבתי , חשבתי לעצמי טוב זה יכול להיות נחמד. בסוף הפגישה היא אומרת לי הדלקתי אותם לכבודך(או אולי היא אמרה בשבילך אני לא בדיוק זוכרת) אמרתי כן שמתי לב לזה מההתחלה, תודה. נכון אולי לא צריך לנתח כל דבר ולישם לב לכל דבר , אבל באמת מה הקטע שלה.. זה מקובל?! (נחמד זה בטוח כן) כשאני מדליקה נרות זה בנסיבות מאוד שונות

היא בטח מחוברת לקטע המיסטי/ הוליסטי אולי זה אפילו יכול לתרום יותר לטיפול בכל אופן מעניין דרך אגב, חברה שלי היתה מטופלת אצל פסיכולוגית שהאמינה בתקשורים, רוחניות וכו' וזה לקח את החברה שלי למקומות חדשים ואני חושבת, מעיזה להגיד, גם טובים בהצלחה ניבה

אני בטיפול פסיכולוגי רגיל!! עם פסיכולוגית בהכשרה רגילה כך שלא נראה לי הקטע המיסטי.(אני גם לא טיפוס מיסטי) מה שכן זה בהחלט יכול ליצור אוירה מעט שונה ולכן אולי זה מקובל לגוון כך את הפגישות מידי פעם לגבי מה שציינת על החברה שלך טוב שהיא מרגישה מרווחת מהקטע , רק לי זה נשמע מוזר שפסיכולוג עם ניסיון לא נראה לי כדמות מיסטית רוחנית וכד' זה יותר מתאים לאדם שגמר ללמוד קורס ברידמן מאשר סיים תואר שני או שלישי באוניברסיטה

לא יודעת, אבל לא אהבתי את זה..... מה זה בשבילך, לכבודך... על איזה תקן היא יושבת מולך? בעיני זה נורא מבלבל וחוצה גבולות. לא כל דבר צריך לנתח, אבל כמו שמייעצים כאן כל הזמן, הייתי פותחת את זה מולה בפגישה הבאה, ואומרת מה הרגשתי. בפנטזיות שלי הייתי נורא רוצה שהמטפל שלי יקבל אותי עם נרות ואוירה. מזל שהוא לא נותן לי לממש אתן... יעל

נשמע לי שהפסיכולוגית שלך ממש אחלה וזה כנראה אומר עליה שיש לה ראש פתוח, זה חשוב אני הייתי מציעה לך פשוט להנות...

הי ליאת שאלה: אדם שרואה את העולם בגונים של או שחור או לבן, אין חיבור של גווני - ביניים, כמו אפורים למינהם, הכל או טוב או רע, האחר הוא או טוב או רע, ממה זה נובע? איפה נתקע התהליך? באיזה גיל ילד רואה את העולם בשחור לבן, באיזה שלב התפתחותי זה קיים ואיזה שלב בא אחר כך, האם יש לשלבים שמות? אשמח גם לקבל המלצות קריאה בנושא תודה ויום נעים ניבה

היי ניבה היכולת לראות את העולם בצורה שלמה ואינטגרטיבית נרכשת במהלך ההתפתחות, כאשר אנו מסוגלים למזג בהדרגה יותר ויותר היבטים של המציאות למשהו לכיד ורב פנים. כשאת שואלת על שחור-לבן, לא לגמרי ברור למה את מתכוונת. פסיכואנליטיקאית ידועה בשם מלאני קליין דיברה על תהליך התפתחותי בו לומד הילד הקטן למזג בין "חלקי אובייקט" לכלל אובייקט שלם. כלומר, אם בשלב המוקדם יותר הוא יכול לראות את אמו או כטובה בלבד או כרעה בלבד (וכך הוא שומר שהרע לא 'יזהם' את הטוב), בשלב הבא הוא לומד שאמו היא גם טובה וגם רעה (הבנה המלווה בצער גדול ותחושת אובדן). אצל אנשים מבוגרים, ראייה קיצונית של שחור-לבן מיוחסת לקושי אישיותי, כאשר אין את היכולת לעבד ולעדן רגשות עוצמתיים. אנשים כאלה נוטים לאהוב נורא או לשנוא נורא, או לנוע בין הקטבים האלה. כל חומר העוסק בהפרעות האישיות (בעיקר הגבולית והנרציסטית) יתייחס למנגנון הפיצול, ושם תוכלי לקרוא על כך בהרחבה. בהצלחה ליאת

איך הגעתי למצב של דיכאון? האם באמת הכל רק בראש שלנו??ואנחנו גורמים לכך??

היי, דיכאון הוא תופעה רחבה, הכוללת טווח רחב של עוצמות וסימפטומים, וטווח רחב לא פחות של גורמים אפשריים. השאלה למה זה קרה דווקא לי, ומהם הגורמים שהביאו אותי למצב זה, יכולה לקבל תשובה רצינית רק במסגרת טיפולית, עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכל- א. לאבחן שאכן מדובר בדיכאון ב. להעריך את חומרת המצב ואת המאפיינים הייחודיים לדיכאון שלך (במידה ואכן יש כזה). ג. להעריך מהו הטיפול ההולם את הנסיבות הספציפיות. הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון, אכן מכוון אל המחשבות האופייניות והשליליות של האדם הדכאוני. יש, כמובן, טיפולים נוספים (תרופתי, דינאמי, ועוד) הנלקחים בחשבון בהתאם למצב. בשמחות ליאת

שלום, אני בת 24. אני סטרייטית (היה לי חבר שאהבתי תקופה ארוכה עד לפני חודש) מאז שאני נערה הייתה לי נטייה (אם אפשר לקרוא לזה כך) "להתאהב" בבנות גדולות ממני. היו אלה סך הכל 3 - בוסית בעבודה (גיל 15), מורה (אישה) בתיכון, מרצה (אישה) במכללה ועכשיו אפילו רופאה שלי (שאני עושה אצלה טיפול אינטנסיבי). אפשר לראות שכולן בעלות סמכות מסויימת. יש לציין שכל אחת ממי שציינתי אהבה אותי במיוחד (לדוג' המורה אהבה אותי יותר מאשר תלמידות אחרות לדעתי, הבוסית בעבודה מאוד העריכה אותי וכו') סיימתי לא מזמן קשר ארוך עם בן זוג אבל בימים אלה אני מרגישה שאני ממש מאוהבת ברופאה שלי, מעין הערצה אבל יותר מזה. יש מידה מאוד מאוד מאוד קטנה של משיכה מינית אבל אני חושבת שבפועל לא באמת הייתי רוצה לעבור עם אחת מהמוזכרות משהו מיני (אני לא באמת יכולה להימשך לנשים לדעתי). ממה זה נובע? האם זה חריג ואמור להגיד לי משהו? זה משום מה מטריד אותי! תודה

ערב טוב, מסתבר שלאהבה פנים רבות. כפי שאת מצליחה לתאר יפה, רגשות האהבה הם מגוונים, מורכבים ועשירים מכדי למיין אותם עפ"י קטגוריות של סטרייט או לא-סטרייט. כפי שאת מעידה על עצמך, את נמשכת מינית לגברים והצלחת להנות מקשר משמעותי עם בן-זוג. אין בכך כדי לפסול אפשרות להימשך או לממש קשר קרוב ואינטימי עם נשים, שכרגע אינו מיני. נראה שאין טעם לייסר את עצמך כרגע בניסיונות למקם את עצמך כאן או שם. למה בעצם את כל כך מוטרדת? ליאת

אני בחורה רווקה בת 32, שעובדת בעבודה משרדית כלשהיא. סה"כ במחלקה ובחדר אנחנו 4 איש: הבוס, שלוש נשים וגבר אחד. אני ועוד אחת יושבות בחדר אחד לבד. היחסים בינינו הם יחסי עבודה בדר"כ ומכורח הנסיבות אנחנו גם משוחחות על חיינו הפרטיים ובאופן כללי מסתדרות - זה בגדול. בין שתי הבנות נרקמו יחסי ידידות יותר קרובים, ואני מרגישה שהן כאילו "שמות עליי זין". הן מתנהלות בתוך עצמן בעבודה, ורואות בי כמין פועלת שלהן, בלי שום שפה משותפת מעבר. בחודש האחרון הן התחילו להסתגר בחדר של הבחורה השנייה, ומאחר ואני יושבת לבד, הדבר פגע בי מאוד. מילא היינו כמה בנות אז זה לא היה נורא, אבל עצם זה שאנחנו שתיים לבד בחדר, מעצים את התחושה הלא טובה. אחרי זמן מה אני מגלה בדרך אגב, שאחת מהן מתחתנת, ולא סיפרה לי על כך. טענה שזה סוד עדיין (מה שלכשעצמו מוזר לי - לשמור בסוד שמחה). אני רואה בזה פגיעה נוספת, מאחר שבכל זאת אנחנו עובדות יחד די בצמוד, ואף יושבות באותו החדר. הארועים האלה גורמים לי לבוא לעבודה בתחושה כבדה.. יש לציין שאני בכללי לא טיפוס חברתי במיוחד, אבל בכל אופן, אני חושבת שיש לנהוג מידה של כבוד למישהי שעובדת איתך בצמוד. אני שוקלת להתפטר, אבל לא יודעת אם אני עושה נכון בכך שאני רוצה לעזוב עבודה בגלל נושאים חברתיים. אני גם חוששת שהבעיה תחזור על עצמה במקום אחר. מה כדאי לעשות במצב זה? האם אני צריכה לדבר עם שתיהן ולומר את שעל ליבי?

ערב טוב, מישהי משולשים חברתיים הם הרבה פעמים פתח לצרות. ברית זוגית מתחממת, תמיד משאירה מישהו בצד, נעלב ופגוע. לא ציינת האם יש ברקע תקריות עבר שהביאו למצב הזה, או שזה מצב שנוצר מעצם היותך אדם סגור ומרוחק יותר. בכל מקרה, יש לי הרגשה ששווה לשוחח על כך, ולשתף את הבנות בתחושותיך. בהנחה שמדובר במקום עבודה טוב ומתגמל כלכלית, גם אני חושבת שלא נכון להתפטר, אלא דווקא לנסות להביא לשינוי במסגרת העבודה הזו. לא סיפרת אם חווית תחושות דומות בעבר, במקומות אחרים, אבל אני שומעת את החשש מהישנות התופעה גם בעתיד. אם זה כך, אולי כדאי לשקול השתתפות בסדנה קבוצתית, הנותנת מענה לקשיים חברתיים ובינאישיים. אגב, חשבת לנסות ולהתקרב קצת לבנים? לפעמים הם מפתיעים ביכולת שלהם לקרבה ונאמנות :-) שווה לנסות, לא? בהצלחה ליאת

אני חוששת שהן ילעגו לי ויגידו שאני פרנואידית אם אשתף אותן. היו תקריות אבל לא רציניות של נתק או משהו בסגנון, פשוט אני אדם מרוחק קצת. אני שואלת את עצמי איך לדבר, איך לפנות אליהן בלי להרגיש בעמדת קיפוח או נחיתות. בסביבה שלי אין "בנים" מהסוג שציינת. אני דווקא מסתדרת עם בנים טוב :)

מדוע אנשים מגיעים למצב בו הם חסומים רגשית?

היי, אנשים 'חסומים רגשית' הם מי שמעדיפים להימנע ממצבים טעוני רגשות, ובנוכחותם של רגשות עוצמתיים הם יגיבו עפ"י רוב במה שנראה כאדישות או ריחוק. אין זה אומר שאין בהם רגשות, אלא רק שמסיבה כלשהי הם מעדיפים 'להורידם למחתרת' כדי להימנע מחוויה מלאה של דיכאון או סבל. באופן כזה, החוויה המודעת תהיה פחות טעונה, והאדם יחוש פחות מצוקה (לטווח הקצר). אנשים מגיעים למצב כזה מכל מיני סיבות. * יש מי שלמדו ש'אסור' להרגיש (כאב, עצב, אכזבה, תסכול) כי זה כל כך כואב ואין מי שינחם. * יש מי שלמדו שביטויי רגש עוצמתיים (בכי, כעס, תסכול, צעקות) מסכנים אותם באובדן האהבה לה הם כה זקוקים. * יש כאלה המאמינים שאם יתנו ביטוי גלוי לרגשותיהם (כעס, תוקפנות, תשוקה) הם יאבדו שליטה ויהפכו מסוכנים והרסניים כלפי סביבתם. ככלל, זהו מנגנון יעיל, השומר על האדם מפני פגיעה, אבל יש לו חיסרון אחד עצום: מי שחסום מפני רגשות קשים, חסום גם מפני רגשות חיוביים. גם השמחה, ההתרגשות, החמלה, הסיפוק והאהבה לא מאד נוגעים בהם. אנשים חסומים רגשית מפסידים הרבה מאד ניואנסים בזירה הבינאישית, ועלולים לפתח בשל כך תחושת בדידות, ריקנות, ואי נחת כרונית מחייהם. בטיפול, אחת המטרות היא להגמיש את מנגנוני ההגנה הללו, להחזיר תחושת שליטה, ולאפשר לאדם לחוות את עצמו ואת עולמו החברתי והבינאישי באופן מלא ואותנטי. בשמחות ליאת

השאלה היא האם אדם שעבר במשך זמן ניכר מחייו פידבקים כאלו (שציינת למעלה) עקב סביבה לא מותאמת לצרכיו, או קשרים חד צדדיים, או סביבה ששידרה בדרך זו או אחרת את הפידבקים האלו- האם אדם כזה יוכל ליצור קשרים חברתיים ולהרגיש באמת? האם, בהנחה והטיפול יעורר בו ויתחיל לפתוח את הרגשות האלו- האם זה לא יהרס כשהוא יחזור לסביבתו הלא תומכת ממילא? ואם הוא עזב סביבה כזו- הרי שהוא ממילא בודד ומבולבל(מההגעה לסביבה חדשה), ומצב כזה אפילו יקשה עליו עוד יותר?

היי עבדתי כ-7 שנים כמעט רצופות(עם החלפת מקומות עבודה) -מקומות שלא ריצו אותי ולא תאמו את כישוריי.לכל מקום נכנסתי תוך ידיעה שזה לא בשבילי אך בשל לחץ חברתי "חייבים לעבוד" וכלכלי פשוט השתלבתי. מקום ראשון שעבדתי בו נסגר, מקום שני מנהלת לא נורמלית (מוכח),מקום שלישי היה לי רע והמנהל דרש שאהיה לבושה כמו דוסית כי רובם דתיים לא התאים לי כמובן, מקום 4 עם מוניטין ושם ותנאים מעולים אבל הלחץ בו הייתי שרוייה היה עד כדי שגעון וגם משם ברחתי... כעת אני בצומת דרכים- חייבת למצוא עבודה אך בפנים לא באמת רוצה. בעבר בתק' ביניים הייתי נכנסת להסטריה אם הייתי בבית ללא מעש והנה כעת אני נהנית להיות בפיג'מה כל היום ולא לעשות כלום!! פשוט כיף לי. כמובן שעומדת מאחורי זה סיבה אמיתית שהיא בריחה מאותה מציאות קשה של התמודדות בחוץ. מה שמקשה עליי זה הידיעה ששוב אהיה ערה מאוד לביקורת האחר,וארגיש שאיני טובה, ואשן מוקדם כי מחר עובדים..בקיצור,כשאני במסגרת עבודה אמנם "טוב" לי כי אני כמו כולם אבל קשה לי עם עצמי כי אני תמיד חייבת להיות עם יד על הדופק.. מבחינת "מה יגידו" "איך אהיה" ואם יאהבו אותי... יש לי בעייה נוספת שאיני מבינה איך זה משתלב יחד - מצד אחד כל סיפורי חוסר הבטחון הללו ומצד שני בחברה זרה אני מרבה לדבר להיות במרכז לנסות לעניין את כולם להיות אובר נחמדה להיות השולטת והמובילה שאני לפעמים עוצרת ואומרת :תראי כמה שטויות את מכניסה לראש שלך...את חזקה ואת פשוט לא מאמינה לזה" כי לא כל אחד ובטח לא דימוי נמוך מסוגל לשלהב קהל ולעורר אותו... מכל הניסיון (שלא מכוון) להראות הנה אני פה מתקבל בסופו של דבר בחורה שמתערבת בכל דבר,ומחטטת ומתעניינת בכל דבר שזז.אנלא עושה זאת מחטטנות אלא כנראה מעודף רצון להיות שייכת.שכולם יספרו לי את מה שעובר עליהם ויהיו פתוחים ושתהיה איזושהיא הרמוניה...ככה נראה לי שהעולם צריך להיות. מאחר ואני מבינה שאין זה כך לא בעבודה ולא בחיים אני הופכת לאינטרסנטית ואז הגלגל מתהפך ואני מצטיירת כבחורה מניפולטיבית ואולי דווקא כזו שרצוי להתרחק ממנה מקווה שהשאלה שמשתמעת מכאן ברורה. מדוע אנלא מצליחה להישאר הבחורה החברמנית והטובה?? למה אני מנסה להתחמק תמיד מידיעה שאני מניפולטיבית בסופו של עניין? אנלא עושה את זה מרוע זה פשוט מתבקש!חוצמזה עם כל ההוכחות שיש לי נוכחות, לטוב או לרע ,אני עדין מרגישה פחד מעבודה חדשה ובכלל מכל ניסיונות הקבלה הזו שיהיו בהם דחיות ואתאכזב אני מרגישה בכל מגע חברתי במבחן-שעליי להתאמץ כדי שיקבלו אותי וכנראה האמת החבוייה שלי היא לא בדיוק אותו פרצוף גלוי ולכן אני מתפוצצת מבפנים. למה אני לוקחת את זה כ"כ קשה? למה אני מרגישה שלהיות "אני" פשוט לא יהיה מקובל? ולכן אני נלחמת בהצגה של מישהי נחמדה וטובה יותר. זה כ"כ קשה עד שבעצם עבורי לחפש עבודה עכשיו זו משימה שאינה פשוטה ולכן אני דוחה את הקץ. אני תמיד מרגישה לא אמיתית וביקורתית כלפי עצמי שנראה לי שכולם רואים את זה ולכן אני נעלמת. אולי אני באמת אדם רע? ולכן אני לא אוהבת את עצמי וכך אני מבינה רואה אותי החברה? אוף רע לי עם המחשבות הללו? האם אני מכניסה למוח שטויות? אני מאמינה בתוך תוכי תמידדדדדדדד שכל תחושה שלי היא האמת הנצחית ולכן קשה לי לערער אותה. ובקיצור,האם אתה ממליץ לי לנוח "מהשגעון" ולחפש עבודה בשלב מאוחר קצת? אני חוששת שאחרי הטרומה של העבודה הקודמת פשוט אכנס למקום החדש עם חולשה כלשהיא. אני תמיד צריכה שהכל יהיה על משטח חלק לפני המשימה הבאה- ילד-כשאהיה שלמה(לעולם לא) עבודה-כשיהיה שקט נפשי בית- כשיהיה כסף יש לציין שאיני בשנות העשרים.. למה הכל כ"כ כבד לי?? למה דבר שאנשים עושים בשלוף לי לוקח שנים לביצוע? אני לא יוצלחית ואדישה כנראה לחיים מחשש לאכזבה. אין לי שום תשובה אחרת. אשמח לשמוע ממך

ערב טוב, אחרי תיאור כה ארוך, מפורט ומורכב, נתת לעצמך 'אבחנה' קצרה וחסרת רחמים: "אני לא יוצלחית ואדישה כנראה לחיים מחשש לאכזבה. אין לי שום תשובה אחרת." האבחנה מתוצרת בית אינה נשמעת מאד הולמת את הנסיבות. את לא נשמעת 'לא-יוצלחית' ובטח לא אדישה. אני חושבת שיש אצלך צורך גדול באהדה ותשומת לב, אותן את רוצה להשיג מהר ובכל מחיר, ולכן פיתחת המון קסם אישי וסגנון המציב אותך מהר יחסית במרכז העניינים. הבעיה מתחילה כעבור זמן מה, כאשר את צריכה להתחיל 'לפרוע את השטר'. כאשר צריך להקסים לאורך זמן, זה כבר קשה יותר, ואז את מעדיפה להימנע או לסגת. נראה לי שכדי לענות לעצמך על כל שאלות ה'למה', וכדי לנסות לשנות דפוסים הרסניים של נסיגה ממאמץ ו-וויתור, עליך לנסות לנצל את פסק הזמן הזה, למצוא לעצמך פסיכולוג/ית, ולבדוק את הדברים לעומק בצורה יסודית. זה בהחלט צעד של לקיחת אחריות, שיוכל להביא בסופו של דבר לשינוי באורח החיים שלך. אני מאחלת לך מסע מרתק, ומקווה שתצליחי -בעזרת הטיפול - להתחיל לאהוב את עצמך במידה שתאפשר לך להשתחרר מהתלות באהבת האחרים, ולהתפנות באופן מלא למשימות חייך השוטפות. בהצלחה רבה ליאת

אם אני מרגישה שאני כל הזמן רוצה לישון. ויש לי תחושת עייפות וכבדות האם אני בדיכאון? כיצד אפשר לדעת

דנה יקרה, תראי מה השעה. מה הפלא שאת עיפה??? וברצינות - לדיכאון יש מס' קריטריונים, בהם מצב רוח ירוד רוב הזמן, תחושת יאוש וחוסר תקווה, לאות, חוסר מוטיבציה, עצבנות, חוסר תיאבון (או אכילה מופרזת), ועוד. עייפות וכבדות יכולות ללוות מצבים דכאוניים, אבל הן בהחלט יכולות להיות תוצאה של דברים אחרים, ואין לראות בהן - כשלעצמן - עדות לדיכאון. הייתי מציעה לך להתחיל מהתייעצות עם רופא המשפחה שלך, שיוכל להעריך (אולי בעזרת בדיקת דם פשוטה) את המצב. רק בהיעדר סיבות אחרות, אפשר להתחיל לחשוב בכיוונים נפשיים. לילה טוב ושקט ליאת

שמישהו יגיד לי למה טוב לחיות??

היי, זאת אכן שאלה נכבדת בהתחשב בשעה המאוחרת. אני משאירה שאלה זו פתוחה למשתתפי הפורום הנבונים, ואנסה להצטרף מחר, אחרי העבודה. לילה טוב ושקט, ויום נעים למצטרפים מחר.... ליאת

אני לא חושבת שטוב לחיות. לפעמים נראה לי שכדור הארץ, והאנשים החיים עליו, הם סתם איזה ניסוי של הגדולים מאיתנו. ושאנחנו ממלאים איזשהו אינטרס שלהם בכך שאנו ממשיכים לחיות. סיבה מספיק טובה להתאבד, לא? זאת תיאוריה שמצליחה לדכא כל רצון אצלי לשמוח ולהיות מאושרת.

לחיות, כדי לחוות אהבה אמיתית, לקרוא ספר טוב, לראות סרט טוב, לאכול ארוחה טעימה ולראות את השקיעה ביום עם שמים צלולים, כדי להנות מהעבודה שלך, לשהנות עם האנשים סביבך, אם רוצים באמת אפשר למצוא הרבה סיבות טובות ומצד שני אם לא רוצים לחיות אפשר גם למצוא הרבה סיבות לכך, את צריכה להחליט איזה צד של הכוס את לוקחת יום נעים

אני מנסה למצוא את הכוס המלאה. אך קשה לי למצוא אותה. אין לי כרגע אהבה ואני לא אוהבת ספרים. זה לא כ"כ מנחם אותי

אני לא יודעת למה טוב לחיות, אבל אני מאושרת וטוב לי בחיי. זו לא תשובה שטוב לי מה גם שאולי מטופש כי מה זה משנה אם טוב לי או רע לי בסוף כולם מתים ולא זוכרים או יודיעם כלום. כשהגעתי לטיפול ודברנו על העולם ומדוע לחיות וכד' אמרתי טוב אני כבר כאן אבל ילדים אני לא יביא לעולם הזה רק מסיבות אגואיסטיות שלי .. בסוף כולם מתים ומה זה משנה איך העולם הזה מתנהל... המחשבות האלו על החיים והכד' עברו הם אינם מעסיקות אותי היום ויש לי המון תוכניות לחיים , כשטוב לי פתאום זה כבר לא מענין אותי מדוע טוב לחיות או רע לחיות, (כשהפסיכולוגית שלי התווכחה איתי על הנושא היא לא הצליחה לשכנע אותי כלל, הדעה שלי השתנתה כשחיי השתנו) נכון אין פה תשובה ואולי זה גן עדן של שוטים אבל שווה לבדוק באיזה מצב של האדם, השאלות האלו עולות בחייו ..

למה טוב לחיות ? התשובה הכי הגיונית שאני יכולה לתת לך היא שזה נראה לי עדיף בהרבה על פני האופציה השניה. אף אחד עדיין לא חזר מהמוות כדי לספר איך זה שם, האם טוב שם, האם נהנים פה ושם, האם לא חשים כאב או צער וכו'. המוות הוא נעלם אחד גדול ומבחינתי - לפחות את האלטרנטיבה למוות אני כבר מכירה די טוב. יודעת שיש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות, יש רגעים של צער אבל גם יש רגעים של הנאה צרופה. עד שיגיע מישהו שחזר מעולם המתים, ויספר לי בהתלהבות שנפלא שם, שזה המצב האידיאלי להיות בו - - - עד אז, מבחינתי עדיפה האופציה הנוכחית והמוכרת. ולפעמים, האופציה הזו אפילו נעימה מאוד.

ליבי אליך... לא זוכרת איפה קראתי, אבל ב"גדול" מה שהכותב היה כך: האם אבן יכולה להחליט לבקש להיות במקום אחר? האם לעץ יש ספקות לגבי המיקום/תפקיד... כולנו כאן על האדמה במסלול שמתאים לכל שכבה /פלח/ מין / זן וכו'. ואם בכל זאת מתעוררת השאלה: למה לחיות, מה הטעם- סימן שמשהו השתבש בתהליך , שכביכול זו שאלה שלא היתה צריכה להשאל, ואם בכל זאת שואלים אותה, אפשר ללכת לטיפול פסיכו' כדי להעלות בחזרה למודעות את סיבת הקיום /תפקיד / צרכים ורצנות בקיום הספציפי שלך בעולם לילה טוב ניבה

ערב טוב, אני רואה שקיבלת תשובות מגוונות, ומרביתן - בגדול - קוראות לך לנסות ולמצוא את המשמעות הייחודית לך. החיים מקבלים את המשמעות שאנו עצמנו יוצקים בהם. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות להתנהל בעולם באופן שמיטיב עם עצמו ועם הזולת. אני חושבת שאחת הדרכים למצוא טעם ומשמעות היא ההגשמה העצמית והאהבה. לא תמיד זה קל כל כך לביצוע, ולכן כולנו חווים לעיתים דכדוך, ייאוש, עייפות וחוסר אונים. כאשר אנחנו מצליחים, אחרי הכל, ללקט את אותם רגעים קטנים של חסד, מתחדדת בנו ההבנה שהחיים בכל זאת ראויים. לילה טוב ליאת

אני תאמת שואלת את אותה שאלה כבר שנה וחצי בערך...אבל לא מצאתי תשובה...ויכול ליהיות שאפילו לא מצאתי את עצמי... כאילו מה הטעם בחיים אם אתה לא יכול לעשות משהו שאתה אוהב,אם אין לך שאיפות גדולות לעתיד,או אם אתה לא רואה את העתיד... בת 20

שלום לך, קודם כל אומר לך שזו שאלה שאני מאמינה שכל אדם ביקום הזה נבר בה או נובר בה או ינבור בה. אני למשל שואלת את עצמי למה כל המחזור חיים הזה? את מי או מה הוא משרת ולאיזו מטרה? לכל אדם יש את התשובה שלו לשאלה הזו, התשובה שהוא החליט לאמץ לעצמו ושמתאימה לו. אני, למשל, מאמינה שהכל נעשה לטובה ושלכל אדם, בבסיסו, מגיע טוב ומכאן שבאתי לעולם הזה כדי לחוות אותו, בין אם לטוב ובין אם לרע שגם הוא יביא אחריו טוב. הכל זה חוויה, הרגשה, תחושה... . כנראה שאת/ ה נמצא/ ת בבלבול, בנקודה פגיעה בחיים שקצת קשה לצאת ממנה. אבל, תציב/ י לעצמך מטרה ורצון ועם מעט עקביות וחיזוקים עצמיים תמצא/ י את עצמך לא נוברת יותר בשאלה, אלא ההיפך, אוליי אפילו תהיה/ י קצת מופתע/ ת לשמוע אותה

שואלת באמת בשביל מה לחיות בכלל..? זה פאקינג כואב, מפחיד, מתסכל, מייאש, ועצוב - לחיות. החיים דורשים כל הזמן התמודדות, עם מיליון ואחת מכשולים, כל מיני מטלות ומשימות, כל הזמן צריך לעמוד בקצב... אני חושבת שיש אנשים שלא מסוגלים לעמוד בקצב המטורף הזה.. גם אם לא סביר שזה ישתפר אי פעם, או עצם הידיעה שבכל מקרה החיים משמעותם מאבק אחד תמידי וכואב, זה גם לא מוסיף, לפחות לי, לרצון לחיות.. עם זאת (ורק חסר לי לעודד פה אובדניות..), שאלת בשביל מה לחיות? בתיאוריה אני יודעת שיש דברים יפים. אני אומרת שיש רגעי חסד קטנים... לא כל אחד רואה אותם. שנית, יש מצבים, שכל החולירע, כל כך עצום לעומת הרגעים הקטנים האלה, שזה רק נורמלי לתהות למה שווה לסבול את זה בכלל... מה אגיד לך? אני שונאת את החיים שלי. שונאת את העבודה, מתעבת את הגוף שלי, חיה עם דכאון, חרדה, הפרעות אכילה ושונאת כל רגע. בין שרינק כזה ואחר, כדורים, ועבר שכלל אשפוז פסיכיאטרי.... כואבת, מפחדת פחד מוות מהעתיד, ובאמת לפעמים נדמה לי שאני לא אחזיק מעמד יותר.. אבל - אני אוהבת את המשפחה שלי אהבה אדירה, אוהבת את הכלב שלי בלי סוף... ונורא מפחיד אותי לוותר עליהם. אני רוצה להמשיך לאהוב אותם, ושימשיכו לאהוב אותי.. וזה חלק משמעותי ממה שמחזיק אותי כאן. אז יש אנשים שחיים חיים טובים, שמחים, ומלאים - ואני מקנאה בהם עד עמקי נשמתי.. ויש אנשים, שנועדו להעביר את הזמן פה בתהיות כמו "מה אני עושה פה בכלל???!!!"...

אני בת 26 נשואה ואמא טריה לתינוק בן 5 חודשים. אני סובלת מאוד מאוד מדיכאון לאחר לידה שבעצם התחיל הרבה לפני כמה שנים ופשוט גבר מאוד מאז שהתחתנתי והתחלתי לחיות חיים עם עצמאות כלכלית וזה הגיע לשיא אחרי הלידה. אני כל הזמן רוצה למות כל הזמן חושבת שאני לא רוצה לחיות, שקשה לי כל כך ושאף אחד לא ממש מבין אותי ולא לוקח אותי ברצינות. אני מרגישה שהמצב שלי רציני ואם לא אני עוד יעשה משהו לעצמי. אני מרגישה לכודה ושהתאבדות זאת הדרך היחידה שלי לגמור עם כל זה. אני לא רואה את היופי בחיים שלי, קשה לי להנות מעצם היותי אמא ואני רק רואה בזה את השלילי. אני מאוד רוצה התייחסות לזה, כי אני חושבת ברצינות לבלוע את כל הכדורים נגד דיאכון שיש לי בבית בבת אחת היום בלילה וגם כדורי שינה ופשוט לגמור עם זה. בבקשה עזרה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא רוצה להשאיר את הילד שלי יתום אבל אני מרגישה שאין לי שום מוצא אחר

שיראל שלום. אני יודעת שכשנמצאים בדיכאון העמוק הזה, מאוד קשה להאמין לאנשים שמנסים לעזור, וחושבים שאף אחד לא באמת מבין. מי שיכול באמת להבין הוא מישהו שהיה שם. הייתי בדכאון כזה, אמנם לא אחרי לידה אבל בהחלט כזה שגרם לי לא לרצות לחיות. כיוון שאת מבקשת עזרה, אני יכולה להגיד לך מה עזר לי. קיבלתי תרופה שאחרי שלושה שבועות החלה להשפיע וגרמה לי "להרגיש" קצת פחות. במקביל התחלתי בטיפול פסיכולוגי. אחרי שנה הפסקתי בהדרגה את התרופה והמשכתי בטיפול הרגשי. לא יאומן איך שזה עזר. היום אני חושבת כמה נורא היה אם הייתי פותרת לתמיד בעייה זמנית. כמה אנשים סובלים הייתי משאירה אחרי, והכי חשוב, כמה הנאות של החיים הייתי מפסידה. אז קשה אולי להאמין, אבל תני לזה צ'אנס. אני מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך חיים ארוכים ומהנים. אני בטוחה שמגיע לך! שמרי על עצמך. ענת

שלום שיראל דיכאון אחרי לידה היא חוויה קשה ביותר, אבל נשים רבות מספרות עליה בלשון עבר, אחרי שחזרו לחיים בריאים וטובים. כרגע את מתקשה להאמין בכך, אני יודעת. את חייבת לפנות עוד היום לקבל עזרה, ולבקש ממישהו קרוב (בעל, אמא, אבא, חברה) להישאר במחיצתך עד שתגיעי לפסיכיאטר. אם את מרגישה שאת יכולה לפגוע בעצמך הלילה, פני כבר עכשיו למיון בביה"ח הקרוב לביתך וספרי על תחושותיך. אל תישארי לבד. אני מאד מבקשת ממך לעדכן אותנו מה קורה איתך. דואגים לך כאן ליאת

אני מרגישה היום טוב יותר. אתמול הייתי אצל אמא שלי וישנתי אצלה. בכיתי המון וזה קצת עזר. אני מאוד רוצה לקבל עזרה כי הכדורים שאני לוקחת לא ממש עוזרים לי אני לוקחת פקסט שני כדורים ביום. חשבתי ללכת למיון כמו שהצעת לי אבל פחדתי שאם אני יעשה צעד כזה אז יאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש או שיגידו שאני לא כשירה להיות אמא ויקחו לי את הילד. אני מאוד מפחדת שזה יקרה, שאני אפנה לקבל עזרה ובסוף יצא מזה רק דבר רע. האם הפחד שלי מוצדק או חסר כל בסיס? מה עושים במיון לאנשים שבאים עם רצון להתאבד? איך מטפלים בהם? כמו שאמרתי היום אני מרגישה יותר טוב, אבל מי יודע מה יהיה מחר, ומחרתיים, קשה לי להפסיק לחשוב על זה ואני מפחדת ששוב אני ארצה להתאבד ולא יהיו לי הכוחות לעצור את עצמי ולא את הרצון לעזור לעצמי.

ישנם עבודות ששוחקות יותר וישנם פחות. לדוגמה: לדעתי, כמעט כל המורים שראיתי בחיי לאחר 10-15 שנות ותק נראים מאוד שחוקים ... האם פסיכולוגים נשחקים במהלך עבודתם? זה מענין אותי מפני שבהשוואה להוראה פסיכולוגים לומדים הרבה שנים

רחל יקרה, אני מניחה שבכל מקצוע יש שחיקה, השאלה היא רק כמה מהר היא תגיע. גם לי יש הרגשה שמורים מתעייפים מהר יחסית, בעיקר בשל אופי עבודתם הכמעט בלתי אפשרי ("מלחמת מעטים מול רבים"). לפסיכולוגים (לפחות אלה שעובדים באופן פרטי) יש את הפריווילגיה לווסת את מס' המטופלים שלהם או לגוון את אופי עבודתם. אבל כן, גם הם נשחקים בסוף. איכשהו, כולנו עשויים מאותם חומרים כנראה. :-) ליאת

תודה, זה באמת ענין אותי המהירות של השחיקה (לאחר כל כך הרבה שנות לימוד, להישחק בסוף כשקצת מתחילים להרויח..) תודה על התגובה וההתיחסות היפה לשאלות הגולשים.

שלום לכם מנהלי הפורום, אשמח אם תענו להמשך שיחתי עם גדעון... זקוקה מאוד לעזרתכם. צביה

צביה שלום, קראתי את דברייך ואת התשובות שקיבלת, ואני בספק אם אוכל לחדש. הלינק שנשלח לך ע"י דבש נראה ממצה מאד. אני מבינה שאת מעלה שאלה לגבי אפשרות של חסך חישתי כאחד הגורמים לפגיעה עצמית. את התשובה לכך תוכל לתת מרפאה בעיסוק. ברוב המקרים - למיטב ידיעתי - מדובר במורכבות אישיותית או דינמיקה תוך-נפשית, ולא בבעיה חישתית גרידא, הגם שהפציעה מביאה עמה סוג של הקלה ופורקן. אין ספק שהמקום המובן מאליו לבירור סוגיות אלה הוא טיפול נפשי ממושך באוריינטציה דינאמית. בהצלחה ולילה טוב ליאת

יש לי קרובה נערה בגיל ההתבגרות שהינה חרשית ואילמת ויש צורך ורצון לפגישה עם פסיכולוג הבעיה היא שלא מוצאים פסיכולוג שיוכל להבין את השפה כדי שתתנהל שיחה אישית ללא מגשר שידע את שפת הסימנים. האם קיים פסיכולוג או פסיכולוגית כזו בארץ באיזור הצפון עדיף... תודה...

רוני, העליתי את בקשתך בפורום מקצועי, ואני מקווה שאוכל לעזור היום-מחר. אנא, אם אפשר, פני אלי במייל האישי, כדי שאוכל להשיב למייל שלך. ליאת

מודה לך על ההשקעה זה עזר....תודה רוני

אבקש לדעת מהו הורמון הסירטונין ולמה הוא גורם כשהוא חסר

היי מורן הסרוטונין אינו הורמון אלא נוירוטרנסמיטר (מוליך עצבי). תוכלי לקרוא עליו כאן - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9F כפי שבוודאי ראית, בהיותו מעורב בלא מעט מערכות פיזיולוגיות, השפעותיו (חוסר או עודף) יכולות להיות מגוונות. אנחנו נוטים להזכיר אותו כאן הרבה, כמרכיב מרכזי בתרופות אנטי-דכאוניות או אנטי חרדתיות. תרופות ממשפחת ה- SSRI, הן תרופות המגבירות את נוכחותו של הסרוטונין בתאי המוח, בהיותן מעכבות את תהליך הספיגה החוזרת שלו בתאים. יתכן שבפורום רוקחות תוכלי לקבל מידע מקיף יותר, גם על השפעותיו שלא בתחום בריאות הנפש. בברכה ליאת

אז ככה זה יפה שישי לנו מקום להביע את עצמנו לפני נרבה שנים בוא נאמר ככה אני בן 27 זה היה בגיל 9 בחשבון אף פעם לא הייתי טוב נפלתי קורבן להתעללות מיניתצ על ידי השכן שלי הוא שיחק בי כאילו הייתי בובה מארגז המשחקים של הגן שלי כשהוא רצה אותי הוא היה לקוח אותי לאותו גן שהייתי משחק כשהייתי קטן אותו גן היה חדר צדדי פרוץ שלפעמים אנשים היו מעשנים שם - אבל אני לא איזה מזל יש לי אני לא נפלתי קורבן לעישון הא?? צדקתם באותו חדר שעישנו הגיע התור שלנו - איפה ששיחק בי איפה שאנס אותי ככה זהז היה במשך 3 שנים רצופות X בוא אנחנונ הולכים ככה הוא אמר לי או לפעמים מספיקה הקריצה וכבר אני מבין שעם החברים שלי שכבר מתרחקים ממני אני לא נשאר אתם אני הולך איתו בזמן שהחברים שלי משחקים מחבואים - אני לומד והוכרחתי לצעוק "אני גומר" והיום בדיעבד אני מבין מה זה החדר השחור שבו היינו אני זוכר מזרון קרוע קירות שחורים ועל הקירות רשום שמות של ילדים מהשכונה בזמן שאני על המזרן אני קורא את השמות ואומר בלב איפה הם ואיפה אני - למה??? אלוהים איפה היית כשהייתי בגיל 9 ( האמת אולי זה 8 אני כבר לא זוכר) אלוהים אתה שומע?? זהו הכל חרב אין מוצא והנה אני בגיל 27 מחפש פתרונות ואין פתרונות ישנו פתרון אחד שהוא האופציה האחרונה שלי *****. השתדלתי כל כך בחיים שלי אני לא יודע אם כדאיח לוותר מהר לצערי העזרה היחידה בימינו זה פסיכולוגיה - והמסקנה אם אתה רוצה לשרוד את הטראומה שלך אתה צריך שיהיה לך כסף לטיפולים כי דרך קופת חולים סזה לא אותו דבר אז מזל שישי לי אתכם - שאני יכול לפרוק את מה שישי לי על הלב כי זה קצת עוזר אז מסקנה נוספת אתה עני משמע אתה מת!!!!!!!!!! עניין של זמן תודה אנשים ודש לעתיד!!!!

גם אני נפלתי קורבן להתעללות מינית בגליים אלו (7 - 9 - לא זוכרת), ואני יודעת כמה קשה זה. אני מכירה את הייאוש הנילווה הרצון לוותר, השאלות , רגשות האשמה חוסר ההבנה ויותר מהכל חוסר האונים. אני נמצאת בטיפול דרך מרפאה ציבורית אצל פסיכולוגית מדהימה וללא תשלום. גם דרך קופות חולים אפשר למצוא פסיכולוגים טובים - הכל עניין של התאמה אתה יודע... לי זה נשמע כמו תירוץ מפחד להתמודד ... אז אם זה באמת זה... אל תפחד ואל תוותר על עצמך. תלך לטיפול... בהצלחה, ובתקווה שתוכל לתת את המפתח לגן הנעול למישהו שיפתח דלת ...אלייך. דבש

שלום, ילדים הנופלים קרבן להתעללות מינית נושאים עמם את הכאב למשך שנים רבות. לצערי, למרות שהכאב הפרטי (כמו הסיפור הפרטי) הוא ייחודי, שונה, וכמוס בתוככי נפשו של הילד הפגוע, מתברר שהתופעה מתרחשת שוב ושוב, באין-סוף גרסאות קשות ונוראות, והתוצאה תמיד אחת: פצע שמתקשה להגליד. אני שמחה שהפורום שלנו מוכיח את עצמו כמקום בטוח וראוי, וכאוזן קשבת לסיפורים קשים דוגמת זה שהבאת אלינו (וגם את, כמובן, דבש). מסתבר שכאן גם אפשר למצוא קבוצת תמיכה - אנשים שחוו פגיעה דומה, והצליחו במידה זו או אחרת להמשיך ולתפקד, עם או בלי סיוע מקצועי. ברצוני להביא לידיעתך שקיימים לא מעט גופים ששמו להם למטרה לסייע לאנשים כמוך. הטיפול בדר"כ אינו כרוך בתשלום, למרות שמדובר באנשים מקצועיים וטובים העושים עבודת קודש. במידה ותבחר לפנות, תוכל לעשות זאת, למשל, באמצעות הקישור הבא - http://www.macom.org.il/topic_malerape.asp אני מאחלת לך שתצליח למצוא את הכוחות להגיע לחוף מבטחים. אני מודה לך, דבש, על המילים הטובות שלך, המזכירות לכולנו שאפשר לקבל טיפול מעולה במסגרות ציבוריות, ללא תשלום. מאחלת לשניכם הרבה טוב, שקט ושלווה, ומקווה להמשיך לראות אתכם כאן הרבה. ליאת

כמי שחוותה פגיעות על רקע מיני במשך שנים רבות.... אני בוכה כל פעם מחדש, כשאני שומעת על קרבנות חסרי ישע....... אני מטופלת במקום ציבורי, אצל עובדת סוציאלית קלינית, שזהו תחום התמחותה.מטפלת מדהימה, והטיפול ללא תשלום. ללא הגבלת זמן. מאחלת לך ימים טובים יותר.

ג??ן נ?עו?ל - רחל לזר מ?י א?ת??ה? מ?ד?ו?ע? י?ד מו?ש??ט?ת ל?א פ?ו?ג?ש??ת י?ד א?חו?ת? ו?ע?ינ?י?ם א?ך? ת??מ?ת??נ??ה ר?ג?ע ו?ה?נ?ה ש??פ?לו? כ??ב?ר נ?בו?כו?ת. ג??ן נ?עו?ל. ל?א ש??ב?יל א?ל?יו, ל?א ד?ר?ך?. ג??ן נ?עו?ל – א?ד?ם. ה?א?ל?ך? ל?י? או? א?כ??ה ב??ס??ל?ע ע?ד זו?ב ד??ם? אדר, תרפ"ח

שלום. אני בת 24 וחברי מזה 5 שנים הוא בן 28. לפני כשנה לערך הוא החל לעבוד כמנהל שכיר והשאיפה שלו היא להתפתח בתחום וליהיות עצמאי. הוא כמעט ואינו אוכל ונמצא בעבודה כל יום בממוצע 16-18 שעות. הוא ניתק קשרים עם כל הסביבה שלו, כולל ריחוק ממשפחתו וכל עניינו בחיים זה העבודה. אנו כמעט ואיננו מתראים וישנם ימים בהם אפילו אנו לא מדברים. מערכת היחסים ביננו התדרדה ויש ריחוק משמעותי. הוא מודע לכך שאני קוראת לו פרפציוניסט ומכור לעבודה אך הוא טוען שזה הדבר היחיד שגורם לו אושר כמו שלא היה מאושר כל חייו וזו הדרך היחידה בה יצליח להגשים את שאיפותיו, גם אם יצטרך לוותר על שינה, אוכל וחיי חברה. הוא טוען כי הדבר היחיד שמעניין אותו זה העבודה. הוא רואה הכל כשחור או לבן וטוען שאם יום אחד יצא מוקדם יותר מהעבודה הוא לא יתקדם בחיים ויהיה "בינוני". הוא טוען שפרפקציוניזם זו הדרך היחידה להצלחה. מה לעשות???? אני מרגישה שעם הדרישות שלי ממערכת היחסים, שנראות לי לגיטמיות בהחלט אני מפריעה לו ומעיקה עליו, מצד שני אני לא רוצה לוותר עליו, אני אוהבת אותו. מה גם שאני דואגת לבריאותו...

הילה יקרה, זהו תיאור מוזר מאד, אפילו במונחי היי-טק תובעני. עפ"י חשבוני, אדם שעובד 16-18 שעות ביממה, אינו יכול להעניק דבר, לא לעצמו ולא לבת זוגו. אני מודעת לכך שלפעמים, יש במקומות עבודה תקופות קריטיות בהן כולם מגוייסים לטובת פרוייקט חדש, אליו נלוות גם תחושות התלהבות ושיכרון חושים. אבל תקופה כזו, הנמשכת כשנה, הכרוכה גם בניתוק מחיי משפחה ופנאי ובפגיעה בצרכים בסיסיים של אכילה ושינה, היא בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". אם את אוהבת אותו, עליך לעשות מאמץ אמיתי להחזיר אותו לשפיות, אם בכוחות עצמך ואם בעזרת אנשים נוספים (בוס, הורים, חברים או אנשי מקצוע). אם את מרגישה שזה קרב אבוד, עליך לחשוב היטב אם את רוצה לקשור את גורלך עם אדם שמוכן להקריב את חיי האהבה והמשפחה לטובת חשבון הבנק שלו. כן. לפעמים פרפקציוניזם יכול להיות הרסני. יום טוב ליאת

שלום לכם בתי בת 16 למרות שעכשיו היא השנה מעט הישתפרה בלימודים. לאומת שנה שעברה הילדה ביכלל לא למדה והיתה חולמת ולא מרוכזת. לפני שנה אחותה קראה במחשב שנימאס לה מהחיים ושהיא רוצה למות. אומנם הילדה ניבדקה ומיתברר מה שנתנו לו כדי לקבל דחוף זה היה קבוצה לא באיזור שלה. וגם נתנו לה כדורים וגרם לה להירדם הרבה ולא לאכול. בקיצור הילדה הפסיקה את הכדורים. אני האימא לא נתתי ניסיון לזמן לראות תוצאות זה סך הכל שבועיים. בקיצור הילדה היום לא הולכת לשום טיפול לשום שיחות ולא מוכנה לעזור לעצמה. למרות שאני מפחדת כי גם אני מיזדאה איתה בדברים שאני גם ככה עשיתי ומטופלת בכדורים. בקיצור היום הילדה מקפלת מגבות רחצה רטובות לגמרי. מדליקה דוד חשמל שוחכת לכבות. ויכולה לשוחח בטלפון למרות שבעלי כעס עליה עשינו איתה כל מיני סידור לגבי טלפון. אני שמה לב יתכן שהילדה לא מודעת למה שעושה. כי גם אים רעבה לא אכפת לה להשאיר עוגיות לאחרים. פשוט היא לא אוהבת לעזור בבית. אפילו כביסה שלה מלוכלכת מקפלת אשמח לקבל תשובה פשוט לא מבינה מה עובר על הילדה. למרות שדבר טוב אני יודעת שהיום היא מאוהבת בבן כיתתה. שנה שעברה אהבה מישהו והוא לא שם עלאה למרות שעזרה לו בלימודים וישבה לידו היום אני שמחה שהיא אוהבת מישהו אחר אבל הילדה בבית ביכלל לא שקטה עצבנית מאוד לא מסוגלת לשמוע אותי. וכל פעם שיש לה כאב ראש ישר לוקחת אקמול למרות שאני מסבירה לה שזה לא בריא. בדיקות דם עשתה שנה שעברה ורק לגבי אוכל שלא אוכלת טוב היה לא בסדר ןגם ביגלל כניראה מצב הרוח שלה אז קיבלה איחור של שלושה חודשים. טוב סליחה על ההיתפרקות ואני יודעת שאני קופצת מנושא לנושא.

היי, מדברייך ניתן להבין שבתך אובחנה, וקיבלה המלצות לטיפול תרופתי ולפסיכותרפיה קבוצתית. את שתי ההמלצות הללו, לפחות כרגע, אינה מצליחה ליישם. ניתן להתרשם (בזהירות) כי מדובר בסוג של הפרעת חרדה, המלווה בטכסים כפייתיים (קיפול), ואולי גם הפרעת אכילה. אני רוצה להדגיש כי הטיפול התרופתי אמור לסייע מאד וחבל שהפסקתם את הטיפול מבלי לדאוג למשהו במקום. תופעות לוואי הן דבר חולף, ובמידה ואינן נסבלות, חשוב להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם אותן, ולנסות תרופה אחרת. אני רוצה להזכיר לך את אחריותך כאם, ולבקש ממך לשוב אל המרפאה בה אובחנה בתך, לספר על מצבה כרגע, ולבקש עזרה. גם אם כרגע את מתקשה לתפקד מולה כדמות סמכות, ונדמה לך שקשה להגיד לה מה לעשות, אני מתרשמת שהיא זקוקה לעזרה, ומצפה לקבל אותה מהוריה. אני מעודדת אותך לשוב למרפאה, ולהסתייע באנשי מקצוע שיוכלו להעריך את המצב ולטפל בו בצורה טובה. יום נעים ליאת

שלום דר בני בן 4 יש לו בעיות התנהגות כפי שמתארת הגננת קשה לה להשתלט עליו יש לו בעיה של דחית סיפוקים ,אם הוא רוצה לדבר הוא מדבר ולא נותן לאף אחד להשחיל מילה. מדבר הרבה אפילו אם לא קשור לנושא. מה יכולה לנבוע בעיה של ילד שחוזר הרבה על אותם דברים ,לא תמיד עם קשר לציטואציה,כמו כן פונה לזרים ומדבר איתם על מה שהוא רוצה.דבר שמביך אותי. חוזר על משפטים דמיון מאד מפותח אם אני קוראת לו סיפור הו מדמיין שהוא בתוך הסיפור וממש נכנס לזה. עלי לציין כי הוא קולט דברים מהר מקשיב הזכרון שלו מדהים.וכן יושב איתי לעשות דברים יחד. בגן הוא גם מציק הרבה לילדים לדברי הגננת. בבקשה אל תפנה אותי רק לאיבחון אלא אבקש לשמוע את דעתך בנושא.כמה שתוכל. תודה מראש גלית.

שלום גלית, למרות שביקשת לא להפנות לאבחון, זה הדבר הנכון לעשות כרגע. מאד לא מקצועי לתת אבחנות ממרחק, מה גם שהתיאור שלך יכול להיות קשור בהרבה מאד נושאים. יש כאן רמזים לצורך רב בתשומת לב, קושי בוויסות רגשי בעיקר במצבי תסכול, בעיות התנהגות ואימפולסיביות. אבחון נכון יכול ללמד אותנו האם מדובר בפינוק או בעיית גבולות, או אולי בבעיה על רקע אורגני (ADHD), או שתיהן, או בכלל משהו אחר. למה לנחש אם אפשר לדעת? בכל מקרה זה לא נשמע משהו שאי אפשר להתמודד עמו בהצלחה. אני ממליצה לך לפנות להתייעצות במכון להתפתחות הילד. יום טוב ליאת

סליחה מראש על האורך אני פשוט חייבת להקיא הכל – לא שזה יעשה משהו אבל לפחות אנסה אני כבר לא יודעת איך להוציא את זה, איפה להוציא את זה והדברים אולי יראו קצת מבולבלים אני הולכת לאיבוד לא מוצאת את עצמי בשום מקום, מרגישה תמיד תמיד תמיד לא שייכת אם כי לא מראה זאת כלפי חוץ כיום בת 28 רווקה עם חוסר ביטחון שמלווה אותי מילדות לא הייתי מעולם מקובלת בחברה צל כבד מאוד כנראה שאני סוחבת איתי עד היום עד כמה שזה ישמע הזוי . אבל אלו השנים שאמורות להיות היפות ביותר עם זכרונות יפים ......... זהו שלא. מכיתה ב או ג ועד י"ב – הזכרונות פשוט סיוט שהייתי מוחקת מהחיים שלי . הצבא עבר בסדר, גדלתי בבית רגיל לחלוטין אך כנראה כבר מאז ידעתי להסתיר דברים ותמיד לשאלה "איך היה היום" באה התשובה "בסדר" לא ראו וכנראה לא הראתי את מה שבאמת מתחולל בפנים כבר אז הסתרתי מהסיבה שאסור להראות שמשהו לא בסדר – ככה חשבתי – לא זכור לי שחונכתי כך אני לא יודעת איך פתאום כל הדברים צפים לי עכשיו –זה לא קרה לי בטיפולים אני פשוט רושמת את מה שהמוח שלי משדר לי כרגע וזה לא קורה לי כל יום גם בעבודה אני מרגישה תמיד חסרת ביטחון אם כי עושה אותה על הצד הטוב ביותר שאני יכולה, אני עובדת עם אנשים מקסימים, חבר'ה טובים שכלל לא מודעים למתחולל בתוכי – שחקנית הא ? מן הסתם הפכתי לצינית בחיים – כפגיעה עד מאוד שספגה המון עלבונות וזלזול וצחוקים בעבר , למדתי לצחוק על עצמי עם לא מעט הומור שחור. אני כל כך רגילה להיפגע מאנשים שאני כבר לא מצפה לכלום מאף אחד ולצערי, גם לא מחברים קרובים. כשמתחיל משהו טוב אני תמיד מחכה ל BOOOM הגדול שיבוא ויפיל אותי והבוווום הזה אכן מגיע אם כי במינונים שונים מאחד לשני כאחת שגדלה בבית דתי (כיפה סרוגה) חינוך דתי (רק בנות) והיום אני כבר לא (מהצבא) אני כבר לא יודעת למה או למי להאמין (המשפחה מקבלת אותי כמו שאני ולא נידו אותי כמו בכל מני סיפורים ששומעים) כלפי חוץ, עם חברים וכו' אני משדרת אמנם שמחת חיים אך בתוך תוכי מרגישה פחד אלוהים שמלווה אותי כל הזמן, אני מרגישה דברים בפנים שאני לא מצליחה לבטא אותם החוצה, לא יוצאת הרבה כלל בגלל החוסר ביטחון ואיך שאני נראית (המשך יבוא..........) קשרים זוגיים – האאאאאאא (קריאת ביטול) הצחקתם אותי – אף אחד לא רוצה מצורעת .... המשך יבוא בעניין להתבטא אני מצליחה בעיקר על הכתב, במידה ואני צריכה לבטא את המתחולל בתוכי אני נתקעת , הרבה דברים שאני רושמת על הכתב לא יוצאים לידי ביטוי בשיחה שגרתית ולכן גם טיפולים פסיכולוגים לא ממש צלחו, אני עצורה, כבויה, חנוקה, מדברת מהראש ולא מהלב או הרגש כי אני לא יודעת רגש מהו, אני מרגישה שחוסמת אותי חומה מאוד כבדה עם הרבה מאוד מנעולים שהקוד אליהם מאוד מורכב לפיצוח אני לא מכירה פסיכולוג שירצה להתכתב איתי - (אולי אמציא שיטת טיפול חדשה ) הייתי אצל פסיכולוגים, דיברתי שם אבל לא ממש הייתי נוכחת – מישהו אחר נכח שם במקומי – הצל שלי או הרוח שלי או אני לא יודעת מה שלי אבל אני .... לא הייתי שם תמיד אחרי שהגעתי הבייתה או אפילו בדרך עלו לי דברים שלא העלתי בשיחה, רק כשאני לבד עם עצמי אני מצליחה לבטא את התחושות ולחשוב בצלילות דעת (נקרא לזה ככה) על הצד הטוב ביותר – בכתב כמובן. קשרים זוגיים היו לי אך מעטים הם, פניתי גם בעבר לפורומים למיניהם (כאילו שמישהו יעזור לי שם) בניסיון להוציא ולהקיא את הגוש שיושב לי שנים על גבי שנים בגרון וגדל וגדל כמעט בלי אוויר לנשימה אני מלאת מסיכות ושקרים (מרמה את עצמי סה"כ) ציינתי בעבר על בעיית עור שקיימת בגוף לא אסטתית ומפריעה מאוד !!!!!!!!!!!!!!! לחיות חיים נורמלים – נפשית בעיקר נפשית הקושי הוא גדול מנשוא , זה רק הולך ומחמיר ואני כבר לא יודעת ולא מוצאת את הדרך להתמודד – בא לי לצרוח אבל אין קול , בא לי לבכות אבל אין דמעות, הגוש יושב לי כמו משקולת ששוקעת ושוקעת לקרקעית הים והוא עמוק ואין מציל באיזור או משהו להיאחז בו. כשאני מדברת על הבעיה (שכביכול מציקה עד מאוד) אני מרגישה שהסיפור הוא לא שלי אלא של איזו כתבה שקראתי בעיתון. אני מרגישה אפס, חיה אפס, נושמת אפס, ושואפת ל........... ניחשתם נכון לאפס, מתקפלת מכל דבר ותמיד חייבת לרצות את כולם (כדי להישאר "בסדר עם כולם") מרגישה לא מעניינת ומשעממת ושנמצאים איתי רק כי לא נעים עד כדי כך שמרגישה אפס וחסרת ביטחון בעיקר מבחינת המראה שלי גם ליד קרובי משפחה בגילאים נמוכים בהרבה משלי שנראים חכמים יותר, יפים יותר ומלאי ביטחון ושמחת חיים בהרבה יותר ממני אני לא מוצאת את עצמי אפסו כוחותי

לא רוצה להגיד לך מילים נדושות.... ומקום מקצועי, זה לא אני..... יש כאן מנהלי פורום מקסימים, שהעצות החכמות והישימות שלהם, בוודאי יוכלו לסייע בידייך... רוצה רק להגיד לך, שהתחושות שלך עכשיו, ליוו אותי במשך שנים רבות....(אני מעט מבוגרת ממך). ומלוות עד עכשיו.... מושיטה לך יד, מחבקת, ומאחלת לך שתצליחי לחלץ את הגוש החונק מגרונך. ותוכלי לחוות את הטוב שיש לעולם להציע לך....

חושך שלום, דברים שנכתבים מהלב מגיעים אל הלב . אני שואל את עצמי האם את עושה משהו עם הכישרון הזה לכתיבה ולהבעה דרך כתיבה. טיפולים פסיכולוגיים לא צלחו. האם ניסית טיפולים באמנות? לדעתי את צריכה לחפש את הדרך להגיע אל הטיפול שמדבר אלייך. טיפול שלא תהיי בו נעדרת ומנותקת מכוח ההבעה שלך, אלא תשתמשי בכוח וביכולת שלך להביע כדי לרפא ולטפל בעצמך. "איש הפח" ב"קוסם מארץ עוץ" קיבל לב בסופו של דבר. לך יש כבר לב ואני מאחל לך שתמצאי גם את הכוח להאמין בעצמך. ברכה ותקוה, גדעון

גדעון, ליאור, קראתי את תגובותיכם ובכיתי כמו שמעולם לא .... אני לא הטיפוס שבוכה כלל תודה על היחס

שלום לך, את מציינת "אני לא מכירה פסיכולוג שירצה להתכתב איתי " דווקא נדמה לי שבשנים האחרונות הטיפול הוירטואלי כן ניכנס איכשהו... כדאי לך להיכנס לאתר של דרור גרין(כל נדמה לי השם) וכד' ולוצא שם מטפלים וירטואלים... (מה גם שאפשר לשלב יכול להיות פסיכולוג שיסכים גם פגישות וגם מיילים)

שלום לך. גם אותי ריגשת. כשלי היה מאוד קשה בטיפול, נהגתי לכתוב ובפגישה הטיפולית הייתי מקריאה את מה שכתבתי. אחר כך היה לי יותר קל לדבר על זה. גם זאת אופציה. גם אני שולחת לך חיבוק. יעלי

פסיכולוג (או פסיכולוגים) שלא הצליחו ליצור עבורך מקום שבו תוכלי לבטא את עצמך, הם פשוט פסיכולוגים שנכשלו בתפקידם. לקחת את האשמה על עצמך- זה כבר דפוס שהבאת איתך לטיפול. את לא אשמה!!! פסיכולוג הגון היה מציע את האפשרות שאין ביניכם כימיה טובה (למשל), ושתעברי למטפל אחר. חבל לי שבגלל שניים- שלושה נסיונות כושלים תוותרי על האופציה של טיפול פסיכולוגי. וגם אני, כמו כל קודמי, מצטרפת לחיבוק הוירטואלי הענק. חן

אז ככה: התחלתי ללמוד פעם אחת בשבוע ועזבתי עבודה של משרה מלאה ועברתי למשרה חלקית כי אני שחוקה כבר נפשית אני בת 22 האם זה נובע מעצלנות למרות שכל חיי מגיל 16 אני כבר עובדת? האם זה אומר עליי משהו כבנאדם?

שלום לך, שחוקה נפשית בגיל 22? זה לא אמור להיות ככה . להערכתי זה לא נובע מעצלנות אלא מהליכה בדרך מקצועית ואישית שלא התאימה לך. יתכן ועשית את הדבר הנכון עבורך בכך שהתחלת ללמוד והורדת את עומס העבודה ועם זאת הייתי ממליץ לך לשקול לפנות לאיש מקצוע ולהתייעץ לגבי המשך דרכך בתחום העבודה. בברכה, גדעון

יש לי חברה שמגיל 12 יש לה אלופסיה וכרגע היא במצב התקרחות רציני.זו בחורה מאד חכמה וחברותית אך מאד פגיעה ובוכה לעיתים קרובות. יש לה עבודה אחראית מאד ומאד מעריכים אותה אולם היא נכנסה לדכאון עמוק בגלל מצב השיער שלה וכבר שבועיים מסתגרת בבית ולא הולכת לעבודה. אמה ביקשה שאברר בשבילה למי אפשר לפנות לטיפול. למשפחה יש קשיים כספיים. אך הם מוכנים לעשות הכל כדי לעזור לה נפשית בד בבד עם טיפול באיזון גופני.היא כיום בת 23 לאיזה פסיכולוג עליה לפנות לטיפול שיקל על הפחדים והחרדות שלה?

מיכל שלום, הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג קליני ורפואי . בהתאם למידת הדיכאון ולהמלצת הפסיכולוג יש אפשרות גם לשקול טיפול פסיכיאטרי. ניתן לפנות גם דרך קופת החולים אליה היא משתייכת. בהצלחה, גדעון

בתי בחורה נאה ולצערי עקב כך עוברת הטרדות מיניות הן בעבודה וכן עברה תקיפה מינית חמורה. מצבה הגופני התדרדר והדימוי העצמי שלה ברצפה. היא נכנסה למצב של מתח וחרדה עמוקים איננה יוצאת לבד מהבית לרחוב. לא עובדת כל היום במיטה,למי לפנות?

שירלי שלום, בתך עברה ארוע טראומתי קשה והיא כפי הנראה מגיבה לכך: מצבה הנפשי והגופני מדרדר. מומלץ שאכן תפנה לסיוע. הייתי מציע בשלב ראשון לפנות לקו חרום ארצי לנפגעות תקיפה מינית (טלפון 1202 , 24 שעות ביממה). משם המתנדבות יוכלו הן לעודד את רוחה של בתך והן להנחות הלאה מה ניתן לעשות. כמובן שניתן גם לפנות לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, רצוי אצל מטפלת שהינה בעלה נסיון בתחום הטיפול בטראומה על רקע מיני. בהצלחה, גדעון

http://www.macom.org.il/

שלום רב, יש לי שאלה שהתעוררה בי לאחר שקראתי חומר בנושא "פציעה עצמית". נאמר שאחד הגורמים לפציעה עצמית, הוא "צורך בגירוי פיזי". אינני בטוחה שאני מבינה למה הכוונה, ואשמח אם תדעו להסביר לי. אודה לך אם תכתוב לי מהי מהות הצורך, כלומר למה התכוונו בהקשר הספיציפי, וכיצד מטפלים בצורך הזה- כדי למנוע התנהגות של פגיעה עצמית.

צביה שלום, אינני בטוח שאני יודע למה הכוונה . ישנה דיעה האומרת, שהפגיעה העצמית הינה יצירת גרוי פיזי או כאב פיזי כדי להרגיש את העצמי וכדי להפחית את הכאב הנפשי. מניעת הפגיעה העצמית הינה חלק מתוך טיפול. ניתן למשל לזהות את הכאב הנפשי העומד בבסיס הצורך לפגוע בגוף ולטפל בכאב הזה. בכל מקרה אני סבור שטיפול שיחתי הכרחי במצבים הללו של פגיעה עצמית. בברכה, גדעון

תודה רבה על תשובתך המהירה. בכל אופן, בגלל שאני-עצמי עושה את זה, כשקראתי את המשפט שאחד מהגורמים שעלולים להוביל לחיתוך (למשל) הוא צורך של האדם בגירוי פיזי- נדהמתי. זה בדיוק, אבל בדיוק, התחושה שניסיתי להגדיר לעצמי, שאותה אני חשה לפני החיתוך. הצורך לגירוי הפיזי לא נובע רק כדי "לראות" שאני חיה. או כל אותם הסברים פסיכולוגים הכתובים. אלא בעיקר צורך גופני לחוש. הכוונה היא, שאולי בנוסף לבעיה רגשית,זאת בעיה פיזית- חושית. שמתי לב שכאשר יש בבית חיית מחמד, ואני נמצאת כל שעות היום בליטופים וחיבוקים, הצורך החושי הזה נרגע באופן משמעותי. לפעמים, לפני השינה, אני מרגישה צורך ע-ז ביד לכאב, או לתחושה "חזקה". אני מתארת לעצמי שאוכל למצוא אדם מתאים שיוכל לספק לי את הצורך לכאב, (לא מיני), בתדירות גבוהה. השאלה אם זאת דרך ראויה למלא את הצורך החזק שבי...

שלום לכולם, אני יודעת את תאריך הלידה של המטפל שלי (פעם דיברנו על הנושא) ואני מעוניינת לתת לו משהו סימלי. האם אני לא מגזימה? הרי זה לא חג.בכל מיקרה אני מרגישה צורך, למרות המבוכה שאולי ארגיש. מה אתם אומרים, לוותר על זה? הפרוש שלי הוא כי אני כניראה רוצה לבטא את הרגשות שלי וזו הדרך שאני מוצאת.

אם זה משהו סימלי אז לעניות דעתי את יכולה לתת לו. מקסימום תדברו על הצורך שלך לתת לו מתנה וכד' ומה המשמעות של זה.

ל"רוצה לתת", לגדעון וליתר המשתתפים, אני מרגישה שמלבד המבוכה שתיגרם לך, ה"רוצה לתת" (כך על פי עדותך שלך), גם המטפל יובך מעצם קבלת המתנה, ולכן, למרות הכוונות הטובות והרצון לתת ולו משהו קטן למישהו שנותן לך כל כך הרבה, הייתי מוותרת על זה ומסתפקת בברכה בעל פה שמראה על תשומת לב מעצם העובדה שזכרת את התאריך

אני חושבת שזה רעיון מקסים, אין בזה שום רע לדעתי, הרי גם הוא בן אדם ומי לא אוהב שזוכרים אותו ביום הולדתו??? כמובן משהו קטן, איזה ספר, לא יודעת או משהו עם מחשבה לקליניקה, גם אני נתתי מתנה לפסיכולוגית שלי, אני חושבת שהיא קיבלה את זה באותו האופן שרציתי שתקבל את זה, לדעתי הרעיון נחמד מאד ותחשבי איך תגיבי לכל תגובה שלו ואח"כ תעשי את ההחלטה שלך בהצלחה נשמח לשמוע איך זה עבר

"רוצה לתת" שלום לך, אז קיבלת כמה וכמה תגובות והאופציה לתת מתנה קיימת בחלקן ונשללת בחלקן. את בודאי מכירה את תגובות המטפל שלך יותר טוב מאיתנו ואת אולי גם יודעת האם היה מעדיף שתביעי את רגשותייך במתנה סמלית או בעל פה. אנא שתפי אותנו לגבי ההמשך. בברכה, גדעון

שלום, מהו ההבדל בין טיפול קוגניטיבי לטיפול דינמי? ואיך ניתן לדעת לאיזה סוג של מטפל לפנות? האם בכלל קיימת ההפרדה הזו בשוק? ומהו ההבדל בין פסיכותרפיסט לפסיכולוג קליני? תודה

טיפול דינמי עוסק בהבנת הגורמים לבעיה ויעיל למגוון רחב של בעיות כגון בעיות ביחסים ביןאישיים , בעיות בדימוי העצמי וכדומה. טיפול התנהגותי-קוגנטיבי עוסק ביצירת התנהגות חדשה תוך שינוי הקוגניציה על הבעיה. יעיל למצבי חרדה ודיכאון . חיפוש מטפל הינו על סמך מדדים רבים כגון המלצות, סוג הבעיה ולא רק על סמך הכותרת: דינמי או קוגנטיבי. בפסיכותרפיה עוסקים בעלי מקצועות שונים. אלו מביניהם שאינם פסיכולוגים קלינים קוראים לעצמם פסיכוטרפיסטים. לרוב הינם עובדים סוציאלים קלינים או פסיכיאטרים. בברכה, גדעון

אני מרגישה שמיציתי את עצמי, בעולם הזה כל יום זה נעשה יותר קשה, אני מרגישה גם שאין לי מה לתת כאן, המחשבות על המוות מתחזקות אני רק מחכה לרגע הזה שבו יהיה לי את האומץ להגשים במעשים ולא רק במחשבות.. חשבתי על הנסיון להתאבד אבל מפחדת שזה לא יצליח בפעם הראשונה.. מה עושים אם תחושות ורצון עז למות??? אני עייפה מאוד מהחיים הם כבדים לי. אלה..

אלה , מחשבות אובדניות ויאוש, תחושות כובד ועייפות מהחיים- כל אלה הינם סימנים לדיכאון קליני. דיכאון שאחד מאפיוניו הינה ראיית העולם בצבעים שחורים ובפסימיות רבה. אני ממליץ לך להתייעץ ,כמה שיותר מהר, עם פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. אבחנה נכונה וטיפול יכולים לשפר את מצבך. אל תדחי את ההתיעצות הזו. בברכה, גדעון

האים יכול להיות שדיכאון נובע מקושי בלימודים הוא ילד בן 10 בכיתה ד וכאשר בודקים לו שיעורים הוא מיתרגז הוא מכין שיעורים אך התשובות לא תמיד לעינין. תודה

1. דכאון יכול לנבוע מאין ספור סיבות 2. אם הילד מתרגז, לא בטוח בכלל שהוא בדכאון. 3. אם הילד מתקשה בלימודים, עונה לא לענין וגם מתרגז ששואלים אותו - זה עלול אולי לגרום לדכאון - להורים שלו.

פרח שלום, צריך לברר ממה נובע הקושי בלימודים של בנך ומדוע תשובותיו לא תמיד לעניין. הייתי ממליץ לשוחח על כך עם מורתו ואולי אם היא תמליץ גם עם יועצת ביה"ס. יתכן שיש לו הפרעות למידה ולכן הוא מתקשה. צריך לעשות ברור יסודי יותר. אין לכך קשר לדיכאון. בברכה, גדעון

אצלי הבן בכיתה ה. גם אצלי השיעורים מלווים במלחמה יומיומית...הוא בוכה וצורח, לפעמים זורק את תכולת הילקוט לריצפה. ואין לי כח למלחמות האלה. הוא לא לקוי למידה (בדוק.) הוא סתם מתעצל... לצערי רק סנקציות עוזרות לו... המלחמות האלה הם חלק בלתי נפרד מהגידול שלהם.

אצלי הבן בכיתה ה. גם אצלי השיעורים מלווים במלחמה יומיומית...הוא בוכה וצורח, לפעמים זורק את תכולת הילקוט לריצפה. ואין לי כח למלחמות האלה. הוא לא לקוי למידה (בדוק.) הוא סתם מתעצל... לצערי רק סנקציות עוזרות לו... המלחמות האלה הם חלק בלתי נפרד מהגידול שלהם.

יש לי מספר בעיות ועל כן שאלתי מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה טיפולית האים יש בכלל דבר כזה לאחרונה גיליתי כי יש לי בעיות התנהגות מסוימות והפרעות שאת מהן היא הפרעת קשב וריכוז, את הפרעת קשב וריכוז פניתי לרופא ואכן אני מטופל אך לשאר הבעיות אני לא, אני זקוק באופן דחוף שיעבדו איתי על בעיות ההתנהגות שלי ועוד מספר בעיות, הלכתי לפסיכוליגית ( כבר 4 חודשים ) אך אני מרגיש כי זה לא תורם לי מאומה ועל כן באה שאלתי דלעיל מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה טיפולית האים יש בכלל דבר כזה וזאת על מנת שאלמד לבחור את האדם שמטפל בי ביעילות וכדי להסיג תוצאות יעילות אודה לכם על תשובתכם

למיטב ידיעתי הפסיכולוגיה מתחלקת למספר מגמות. חלקן טיפוליות וחלקן לא. פסיכולוגיה טיפולית אינה מגמה בפני עצמה, אך היא אולי מתיחסת למגמות השונות שעוסקות בדרך זו או אחרת בטיפול כגון: פסיכולוגיה קלינית של המבוגר. פסיכולוגיה קלינית של הילד. פסיכולוגיה חינוכית או התפתחותית. פסיכולוגיה רפואית / שיקומית. כמו כן יש מגמות שאינן עוסקות בטיפול (קוגנטיבית/חברתית/יעוצית-תעסוקתית ועוד) משהו כזה...

שלמה שלום, פסיכולוגים קלינים עוסקים בטיפול נפשי. ארבעה חודשים בטיפול נפשי אינם זמן רב, ולעיתים כדי לראות שינויים צריך תקופה ארוכה יותר. אני ממליץ לך לדבר עם הפסיכולוגית שלך על חוסר שביעות הרצון שלך ועל ציפייתך לראות שינויים. יתכן שתיאום ציפיות איתה יעזור לך . כמו כן אני ממליץ לך לקרוא על ההבדלים בין סוגי הטיפול השונים ( למשל: טיפול דינמי לעומת טיפול התנהגותי) ולשוחח עם הפסיכולוגית שלך על שיטת הטיפול המתאימה לבעיותיך. בברכה, גדעון

שלום רב, אני אמא לילדה מקסימה בת 3 ולבן 9 חודשים. מאז ומתמיד לביתי היו בעיות של עצירויות, אך מזה כחודש המצב כ"כ החמיר שאנו נאלצים (בעצת רופא) לתת לה אבילאק (ליציאות רכות) פעמיים ביום. למרות שבעזרת התרופה היציאה כבר לא אמורה לכאוב, בתי מתאפקת בטענה ש"כואב לי הקקי". מספר פעמים ביום היא אומרת שיש לה קקי, ויושבת על האסלה, אך מייד מבקשת לקום, כי חוששת שיכאב לה. מובן כי היא לא משתכנעת שזה לא יכאב. אנחנו עייפים, מתוסכלים ומוטרדים מהסיפר הזה ולא פעם אני כועסת עלייה (בפעם החמישית שאני מושיבה אותה על השירותים ו"פתאום" היא כבר לא רוצה לעשות). לפעמים היא כ"כ מתאפקת שזה "בורח" לה בתחתונים. לאחר יציאה היא אומרת ש"לא כאב", ורואים שיש הקלה גדולה. כרגע עושה קקי, למרות התרופה, פעם בשלושה ימים. כיצד לנהוג? מה לעשות? תודה

גל שלום, יתכן שבתך מפתחת חרדה מפני הישיבה על האסלה ואתם זקוקים ליעוץ כיצד להתגבר על בעייתה. נסו להתייעץ בשלב ראשון ב"קו להורה", בטלפון: 03-6406888, ימים א ו-ד בשעות 8:00-15:00. במידה ויהיה צורך ישנם אנשי מקצוע שתחום התמחותם הינו בניית תוכנית טיפולית התנהגותית לכל נושא העצירות וחרדות מפני התרוקנות. בברכה, גדעון

זה אני שלא מצליח לפתח רגשות, אני רווק בן 31 להזכירך . יש לי עכשיו בעיה עכשוית,הכרתי בחורה לפני כמה שבועות,הדפוס של הרצון לנטוש אותה מהדהד בי שוב ושוב וזה קורה שתדירות הפגישות הולכת וגוברת, אבל הצטרף מימד נוסף,הבחורה באה אלי הביתה התחבקנו והרגשתי משיכה מינית אליה,אבל ככל שהערב התקדם, הרגשתי שאני כמו רובוט שעושה דברים ללא רגש, אני לא מרגיש תשוקה להתנשק איתה למרות שהיא מאוד רוצה,ושעברנו למיטה היה לי נחמד בשלב מסויים להתחבק איתה,אבל הרגשתי שהתשוקה שלי הולכת ופוחתת,זה כבר קרה לי בעבר עם בחורות אחרות שהכרתי, העדר התשוקה היתה גם הסיבה המרכזית לסיום הקשר, אני מרגיש שהיא חונקת אותי או יותר נכון שאני חונק את עצמי ורוצה התנתקות, הבחורות שאני לא רוצה התנתקות איתן זה אותן אלו שלא רוצות אותי. הבחורה מתחילה להתאהב בי ואני לא רוצה לפגוע בא, אני לא מרגיש שום דבר כלפיה, אני יכול לציין שהרגשתי רגשות חזקים יותר כלפי בחורות שיצאתי גם ידידות. היא מאוד דומה לי מבחינת האופי והתכנים אולי זה מה שמרתיע אותי, אני לא מרגיש שלם עם עצמי קשה לי לקבל שצד אחר מקבל אותי ואם הוא לא מנסה לדחות אותי אני בסופו של דבר מרחיק אותו ממני, זה גם מה שהולך לקרות. אני נורא מתוסכל ולא יודע איך לצאת ממעגל הקסמים הזה. אני בספק אם אוכל להחזיר את התשוקה מה עוד שהנשיקות שלי איתה לא עושות לי את זה ואני אדיש לחלוטין, אין לי את אותן אנרגיות מיניות שהייתי רוצה להתמלאות אני מרגיש שאני רוצה לחתוך, אם הייתי מתאהב זה לא היה קורה, אבל אין מצב שזה יקרה,הבחורה הבאה שאכיר יש סיכוי גבוה שיהיה אותו תסריט,אלא אם היא תשחק את הבלתי מושגת ותמשוך אותי מינית כמובן,אני מדגיש שאני לא סטוציונר,רוצה לעשות סקס מתוך אהבה אבל לא מגיע לזה, תקופת הסטוצים כרגע בפסק זמן ארוך, מקווה לא לחזור אליה אשמח לשמוע חוות דעתך

לאלמוני שלום, אכן דפוס ממלכד. אתה לא מסוגל להישאר בקשר עם מי שאתה נמשך ורוצה וכן מסוגל עם מי שאתה לא מעוניין. הייתי ממליץ לגשת לטיפול, שכן הדפוס הזה מוכר לך אך אינך מצליח להבין אותו ולהשתחרר ממנו. בברכה, גדעון

שלום, אשמח אם מישהו יוכל להמליץ לי על פסיכולוגית באיזור חיפה/קריות. תודה [email protected]

שלום רב, אנו לא נוהגים להמליץ בפומבי על פסיכולוגים מסיבות מובנות. מקווה שמשתתפי הפורום ישלחו לך תשובה למייל האישי. בברכה, גדעון

שלום, בחודשים האחרונים אני מרגישה שאני בלי מוטיבציה, אין לי חשק לעשות כלום חוץ מלבלות,לצאת עד שעות מאוחרות ולעשות שופינג........את החדר שלי לא סידרתי כבר כמה חודשים הוא מבולגן לגמרי.......ממש אחת ל....... אני נתקפת בכוחות מחודשים ומתחילה לעשות סדר בבלאגן ואז הכל חוזר חלילה....... מה קורה לי? האם זה תסמין של דכאון, איך אני יכולה לשפר את מצבי חשוב לי לציין שבאופן כללי אני בחורה די עצלנית....למרות שזה כבר נמאס לי אשמח לתשובה מקצועית תודה לי

זה בסדר, אני לא סידרתי או ניקיתי את החדר שלי, למעלה משלוש שנים. את בסדר יחסית אלי....

שלום לי, על פניו, התיאור שנתת אינו מזכיר תסמינים של דיכאון. עם זאת, לצורך אבחון ממשי תצטרכי להיפגש עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. מה פירוש המילה פרוסטראציה תודה

איתי, לא פסיכולוגית , אבל על סמך מילון לועזי-עברי : פר(ו)סטרציה, בלועזית frustration - מפח, תחושת מרירות, כעס או אכזבה לאחר כישלון, אי התממשותן של ציפיות או תוכניות וכד'. שבת שלום, חיפאית

פרוסטרציה-אפיסת כוחות,התשה. Prostration is a state of extreme physical exhaustion תודה בכל אופן.

מפעם לפעם אני נותן מתנות לאחיינים שלי בגילאים 3 ו 11 ,לאחרונה אני חש שאחי לא מרגיש נוח עם העניין והוא לא משתף אותי,הוא מתחמק ודוחה לזמן אחר את קבלת המתנה,לדוגמה: אחד הילדים החל לחסוך כסף לרכישת משחק מסוים,וחשבתי לרכוש אותו עבורו,הדבר לא התקבל בצורה נוחה,האם זה בגלל שהם לא רוצים שהילד יקבל דברים בקלות?או התחושה הלא נעימה שהם לא יכולים לרכוש עבורו באותה הקלות כפי שאני יכול?מה הסיבות לדחיית הנתינה?ומה אפשר לעשות על מנת שכולם ירגישו בנוח?

שלום bbb, העלית מספר אופציות מענינות שיכולות להסביר את הרתיעה של אחיך מקבלת מתנות. אני חושבת שהדבר הנכון ביותר יהיה לשוחח עמו על כך בפתיחות. מה דעתך להזמין אותו לבית קפה (תן לו לשלם אם יתעקש...), ולנהל שיחה בעניין? יש לי הרגשה שעם כמות הרצון הטוב שאתה מגלה התעלומה תפתר בקלות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אולי הוא מרגיש לא בנוח שאתה יכול לקנות לילדיו מתנות והוא אולי לא יכול להרשות לעצמו. אולי הוא לא רוצה שהילדים יאהבו אותך יותר ממנו....או יחבבו אותך רק בגלל שאתה קונה להם מתנות...

שלום, בסדרה "עשרת הדיברות" יש פסיכולוגית בשם איריס רייציס. ניסיתי לאתר אותה בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות, ללא הצלחה. ניסיתי גם באלפון, ללא הצלחה. מישהו יכול לעזור לי. תודה

שלום יעל, נראה לי שניסית בכל הדרכים הנכונות, ואני מעט מופתעת שלא איתרת אותה. בפעם האחרונה בה הצצתי בעיתון 'לאשה' ראיתי שהיא כותבת מדור בעיתון. אולי תוכלי לפנות אל המערכת שלהם, או לבדוק האם מופיע שם מייל שלה לתגובות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, את מכירה אותה? אולי אני טועה בשם. או באיות של שם המשפחה. או שאולי יש לה שם משפחה נוסף. היא הרי חייבת להופיע, לא? את יודעת אולי באיזה איזור בארץ היא מטפלת?

שלום, מישהו יכול להמליץ על פסיכולוגית באיזור חיפה? תודה

יש לי כמה שמות לתת לך, אם תרצי. את יכולה לשלוח לי מייל ואחזור אליך ישירות.

אה תודה באמת שכחתי לפרסם מייל. מניסיונך האישי או מכרים? (אם אפשר לשאול) [email protected] תודה

ביתי בת ה- 2.5 ילדה נבונה ועירנית, מדברת שוטף מגיל צעיר סובלת בשבועות האחרונים מחרדה נוראית מכל סוגי בע"ח. החל מכלבים וחתולים ועד פרפרים וחלזונות. הגענו למצב שהיא מתעוררת בצרחות באמצע הלילה שיש לה כלב / חתול במיטה והא לא נרגעת גם כשמראים לה שאין בעלי חיים בבית. עלי לציין שאצל הורי בעלי ש כלב בית המון שנים וכן חתולים שנכנסים חופשי לתוך ההבית וגם הם מפחידים אותה מאד. האם יש פתרון? האם הכנסת בע"ח קטן יעזור או ירע את המצב?

שלום אמא לפעוטה, בשלב הראשון נראה לי נכון לנסות להבין סביב מה התעוררה החרדה מבעלי-חיים. האם הפעוטה חוותה תקרית לא נעימה עם בע"ח, האם שמעה סיפור מפחיד במיוחד, האם יש לה מחשבה ספציפית בנוגע לבע"ח מסויים וכד'. מספר שיחות עם המבוגרים שסובבים את הילדה (גננת, מטפלת, סבים וסבתות וכד'), וכמובן עם הילדה עצמה, יכולות להועיל למקד את התגובה שלכם. כדאי לשים לב בימים הקרובים האם החרדה יורדת באופן ספונטני או הולכת וגוברת. במקרה של החרפה, אפשר להתייעץ עם איש מקצוע המתמחה בילדים. פגישה עם פסיכולוג, במהלכה משחקים ומשוחחים, יכולה לעזור לילדה לבטא את פחדיה ולהתמודד עמם. בהקשר הזה, אני מציעה לשוחח טלפונית עם ליאת מנדלבאום ב'קו להורה' של אוניברסיטת ת"א ביום ראשון בבוקר. לגבי הכנסת בע"ח הביתה - לא מומלץ לעשות זאת כאשר רמת החרדה בשיאה. כדאי להתחיל "בקטן", למשל עם מגע קצר ומבוקר עם הכלב של סבא וסבתא, ולאפשר לילדה להירגע אח"כ בבית (שאין בו ללא בע"ח נוספים). כשרמת החרדה תרד זו בהחלט אופציה טובה. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

מה יכולה להיות הסיבה לחרדה מהצלחה בקריירה ומתעסוקה בכלל?? אני מנסה להבין האם אני אדם עצל מטבעי ולכן אני מחדירה לעצמי פחדים מראיונות,מהצגת העצמי בפני האחר מחשש שמא אראה "טיפשה" אדבר בשפה נמוכה וכד.... כלומר מראש פוסלת הצלחה כדי לא למצוא עצמי במסגרת.. או שבאמת החשש קיים ולכן אני נעה כ-7 שנים מעבודה לעבודה שאינה מספקת אותי כלל ואינה מתאימה לי אני בת 30 ומאז ומתמיד חשתי חוסר ביטחון בכל הקשור למגע עם אנשים "ברמה גבוהה" דהיינו מאבחנים..מראיינים...כל מי שעמדתו "כאילו" מעליי. על פניו אני בחורה מאוד חזקה שתלטנית דומיננטית. אני שומעת את זה מכל עבר כולל ממנהלים לאורך חיי וגם בשירותי הצבאי. לא פעם הוצע לי קידום אך מרוב הספק העצום שאני מחדירה לראשי שאיני טובה אני פשוט בורחת מהתמודדות שוב ושוב. כשאני מוצאת מסגרת אני נאחזת בה בכוח כאילו כמו אויר לנשימה כדי לא להגיע לאותו טווח שבו אני מתחילב עם החרדה הזו. והנה אחרי 3 שנות עבודה במקום שעשה אותי ממש חולה מרוב שלא נהניתי בו. הרגשתי לחץ בכל פעם שהגעתי לאותה מסגרת.עדיין ידעתי שבכל מקום ארגיש כך ולכן העדפתי פשוט לסבול עד שכבר לא הרגשתי טוב עם עצמי וגרמתי לפיטוריי. כעת,אני באותו חלל שבו איני מצליחה לשנס מותניים ולהתחיל את התהליך מחדש אני חותמת כבר פעם 3 בלישכה מה שלגמרי משכנע אותי להבין שאיני מוצלחת קשה לי עם זה.אנלא יודעת מה לעשות ולצערי טיפול לא בא בחשבון כיוון שיש לי ראייה שלילית לגבי הימצאותי בטיפול מכוון.תמיד נראה לי שאגבור על הכל ואיני צריכה עזרה בפועל מובן שהדברים עדיין תקועים.עובדה שאני חשה שוב את אותו לחץ קרייריסטי מצד אחד מאוד מעריכה הצלחה וקידום - למדתי תואר ראשון ולא המשכתי לשני רק מאותה סיבה שלא אשתמש באותה השכלה כי איני ראויה לה.. אני רוצה בתוך תוכי ושואפת לצמוח ומצד שני כשיש הזדמנות אני בורחת ממנה. ולכן אולי המחשבה של הקטנת ראש וחיפוש עבודה שאינה מזהירה במיוחד יקטין את פחדיי. איני מסוגלת שוב לשאת את עול הלחץ והמתח כאשר אני בעבודה הדורשת תפקידים כמו הדרכה,הסברה בקבוצה,כל מה שקשור להעברה פרונטלית מלחיץ אותי אני ממש בבעיה וזקוקה רק לעיצה אובייקטיבית. אני תמיד מרגישה שאיני אינטיליגנטית ושהסביבה עויינת ולכן אני מנסה להתרחק מהתחושות הללו אך אין עבודה ללא אנשים אלא אם הייתי יכולה לעבוד עבודה פיסית. למה יש לחברה כזו השפעה עליי?? למה אני לא מצליחה להתרכז רק בעצמי ולהיות חיובית יותר - להאמין קצת בעצמי? כואב לי על כך. תודה רבה

אין פתרונות קסם לבעיה שלך. הבעיה מוכרת וניתנת לטיפול. מצד אחד את יודעת שיש לך בעיה , אבל את מוצאת סיבות ותרוצים למה לא לפתור את הבעיה. אם לא תצליחי לשכנע את עצמך שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי, הבעיה לא תיפתר וחבל.

אנה יקרה, את כותבת בצורה אותנטית ונוגעת ללב על הקונפליקטים שלך, הנסובים סביב הדימוי העצמי ותחושת הערך העצמי. את מציינת שאת זקוקה לעצה אובייקטיבית בלבד, אך למעשה אינני רואה איזו תועלת תמצאי בעצה אובייקטיבית (אם יש כזו בכלל...). אני חושבת שיש דברים מאוד סובייקטיביים שאת צריכה לברר לעצמך, למשל, להבין איך התפתחה ההרגשה שאת מצד אחד מאוד חזקה ויכולה, ומצד שני לא ראוייה להישגים, ואולי לא ראוייה לדברים נוספים, כמו הערכת וחיבת הסובבים אותך. אפשר להתחיל לעשות מסע כזה פנימה בעצמך, אבל בעיני ההסתכלות והליווי של אדם אחר יכולה להועיל. חשבי על כך, ואת מאוד מוזמנת לספר לנו עוד. אורנה ראובן-מגריל

שלום כבר שנים שיש לי בעיות עם השלפוחית השתן היא לוחצת ואז אני משתינה הרבה יותר מאנשים אחרים אבל לאחרונה הורדתי מהטגטול שבו אני מטופלת והמצב החמיר והיה מאוד קיצוני ואז עשיתי את כול הבדיקות הפיזיות הכול היה תקין ואז אמרו לי שצריך להחזיר את הטגרטול כנראה זאת הבעיה והחזרתי והמצב השתפר אבל הוא לא חזר להיות כמו שהיה לפני שהחמיר... (אני החזרתי את הכדור האחרון חפניי שבוע וחצי ואמרו לי שרק אחריי שבוע הכדור כבר בדם) השאלה שלי אחריי כמה זמן המצב חוזר להיות כמו שהוא היה אם זה אותה כמות של כדורים רק שהמצב פחות טוב והאם באמת חרדה ולחצים יכולים לגרום להרבה פיפי כי בינתיים המליצו לי להוסיף את התרופה lorvin האם באמת התרופה תעזור לפיפי שלי? אפשר לומר שעכשיו אני יותר לחוצת ומפוחדת ממקודת לפני שהורדתי את הטגרטול בגלל שיש לי פחד ולחץ שיבוא הפיפי ואז הוא באמת בא ולפני שהחמיר לא היה לי פחד ולחץ מזה תודה ימית

שלום ימית, נשמע שיש רופאים מצויינים שמטפלים בך בשלוש השנים האחרונות, ומכירים את הבעיה שלך מקרוב. אני חושבת שכדאי לחזור ולהתייעץ איתם, ולא בפורום אינטרנטי. בכל מקרה, בפורום פסיכולוגיה קלינית אנחנו לא נותנים ייעוץ תרופתי. אני כן רוצה להוסיף, שמבחינה פסיכולוגית אנחנו לא "חוזרים" מיד להיות מה שהיינו קודם, ולפעמים צריך עוד זמן וסבלנות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רציתי לדעת האם מכה אחת מגבר הופכת אותו ל"גבר מכה" והאם מכה אחת ממנו לאשה הופכת אותה ל"אשה מוכה"?

שלום עמית, לא ברור לי האם כוונתך להגדרות פורמליות או להגדרה האישית של אדם בינו לבין עצמו. ברמה הפורמלית, אני מניחה שההגדרות אינן מבוססות רק על מספר האירועים האלימים, אלא בעיקר על אופי האירועים. ברמה האישית, אני חושבת שזו שאלה טובה לשאול (האם אני אלים/ה, האם אני סובל/ת מאלימות) כבר לאחר אירוע בודד, ואין סיבה לחכות לאירוע הבא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ילדי בן 7 סובל ככל הנראה מהפרעות קשב וריכוז. הוא מבריק ומחונן. קורא ספרים של מבוגרים חוקר על החיים ועל המוות(!) ונראה מאד מוטרד. הוא קופץ מעשייה אחת לשניה. צורך גירויים חדשים ומשתנים. הוא דינמי ולא שוקט על שמריו כמעט תמיד. הוא אוכל כמו ילד בעל פיגור שכלי: יורק, אוכל עם הידיים, קופץ מן הכסא, מלכלך את ידיו ומכתים את בגדיו. ובכלל יש לו דפוסי התנהגות של ילד מפגר כאשר הוא מחונן וחכם הרבה מעל שכבת בני גילו. הוא לא רוצה שיגעו לו בצלחת. רק מי ומתי שהוא מחליט. הוא לפתע לא רוצה שיחבקו אותו ויגעו בו ועורך סצינות משונות. ופתאום נצמד שיחבקו וינשקו אותו ברצף. הוא לעיתים שוכח חפצים אישיים בבית הספר ובכלל הוא ילד אסטרואנאוט מעופף. ממה יכולה לנבוע הבעיה שלו? והאם עודף קוגניציה מהווה בעיה קיצונית כמו העדר שכל/פיגור? איך מטפלים בילד מחונן שהתנהגותו אינה עומדת בקורלציה לגודל שכלו?

קראתי לאחרונה ספר מרתק בשם: "ילד מיוחד שלי". המחברת היא פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית. מתוארים שם מקרים של ילדים עם קשיים, ודרכם היא מתארת כל מיני תסמונות אפשריות. למשל, ילדים עם קשיים בויסות תחושתי ובויסות רגשי, מה שעולה מדבריך כבעייה אפשרית של ילדך. אני ממליצה לך בחום לקרוא את הספר. הוא מאוד עוזר ומרגיע. היא גם מאבחנת במרכז להתפתחות הילד (אין לי מושג איפה), אבל בכל מרכז או מכון להתפתחות הילד יוכלו לאבחן אותו. בהצלחה יעלי

כמו שענו לך בתשובה הקודמת את צריכה לפנות למכון להתפתחות הילד לצורך אבחון. אם מצבו דורש טיפול, חבל להתמהמהה ועדיף לעשות זאת ללא דיחוי.

שלום אמא מתוסכלת, התמונה שאת מתארת היא של ילד עם יכולות ברמות מאוד מגוונות. על-מנת להעריך את התפתחותו בצורה מקיפה אני מציעה לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגורייך. שם יוכלו לאבחן ולייעץ בנוגע לטיפול במידת הצורך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ליאת (עדיין יום רביעי, איזה כיף....) וחברי הפורום. אני משתדלת לא לדעת הרבה על חייה הפרטיים של הפסיכולוגית שלי. אני יודעת שהיא לא חברה שלי, ושאני לא אמורה לדעת עליה יותר מדי. הייתי בטיפול קודם בו המטפלת סיפרה על עצמה (הרבה) יותר מדי, וזה פגם בטיפול. הפעם אני שומרת על כך מכל משמר, ולמזלי יש לי גם פסיכולוגית שלא חושפת כמעט דבר על עצמה. ובכל זאת, לפעמים ממש מעניין אותי לדעת על חייה מחוץ לחדר הטיפולים... סקרנות טבעית, אני יודעת... אבל גם מעבר לזה. למשל: אם יש לי קושי עם אחד מילדי, חשוב לי לדעת שהיא אמא ויכולה להבין.....ואני לא יודעת אם היא אמא....או אם יש לי קושי בקשר עם בעלי, והיא רוקה מזדקנת שלא מצאה בעל.... אגב, אני כן יודעת שהיא נשואה עם ילדים.... זאת היתה רק דוגמא. איפה עובר הגבול, מה מותר לשאול ולדעת? אולי אני מגזימה קצת לצד השני? אין לי בעייה לפתוח את זה איתה. מעניין לשמוע מה קורה אצל האחרים ומה את חושבת ליאת. תודה ולילה טוב תמי

תמי יקרה, נדמה לי שהנושא הזה עלה כאן בעבר בוריאציות שונות. האם ועד כמה צריך המטפל לחשוף מחייו בזמן הטיפול. תיאוריות שונות גזרו מסורות טיפול שונות. בקוטב אחד נמצאת הפסיכואנליזה הקלאסית, הקוראת לפסיכולוג להישאר עלום לגמרי, ובכך לאפשר למטופל ליצור עבור עצמו את המטפל הנכון לו (תרצי - היא תהיה רווקה זקנה, תרצי - היא תהיה אם השנה). ברוח זו, מטפל החושף פרטים מחייו מחבל ברעיון ה'לוח החלק', וחוטא לתהליך. בקוטב האחר, אפשר למצוא גישות (התייחסותיות או אינטרסובייקטיביות) הרואות בטיפול מערכת של יחסי גומלין בין שני סובייקטים בעלי צרכים, המביאים - כל אחד - את חותמו האישי לתוך התהליך הטיפולי, ויוצרים חוויה ייחודית משותפת. הפסיכולוגית שלך נוטה ככל הנראה לקוטב הראשון, ואת מעידה שזה נכון לך יותר מהמטפלת הקודמת שעבדה ברוח האחרת. לכל גישה יש יתרונות טיפוליים, וכל מטפל מאמץ את הגישה המתאימה לו. אני, אישית, מוצאת את עצמי משתנה לא פעם בהתאם למה שאני מבינה כצורך של המטופל. בכל מקרה, אם אני מביאה פרטים מחיי או מניסיוני, אני משתדלת לעשות זאת עם רציונל טיפולי כלשהו. אני מניחה שפה ושם גם טעיתי, לכאן או לכאן. באמת מעניין יהיה לשמוע גם אנשים נוספים. ובינתיים לילה טוב ליאת

אני דווקא נורא מושכת את המטפלת שלי לכיוון הזה של לדעת עליה כמה שיותר. אולי מסקרנות, אבל לדעתי זה יותר מהכיוון הזה של לדעת שהיא גם בן אדם...וככל שהיא יותר "אנושית" ככה קל לי יותר להפתח אליה, והכימיה טובה יותר... אגב היא מודה שבעניין הזה אני מצליחה להפיל אותה. והיא כן מנדבת אינפורמציה....לדוגמא, שתינו אמהות לילדים פחות או יותר באותם גילאים, ונחמד לחלוק חוויות מהתחום הזה. אבל יש לה גם גבולות ברורים מאד. והיא יודעת להתעקש עליהם.

אמא שלי נפטרה כשהייתי חיילת, מסרטן. מעולם לא הלכתי לטיפול. נראה כי התגברתי לבד,בכיתי הרבה ואחר כך הדחקתי מה שהייתי צריכה, למדתי התחתנתי ילדתי , הכל לפי הספר. נראה לי שהדחקתי הרבה מכל מה שקרה, אך בינינו אין יום שאני לא חושבת עליה ולא מצטערת שהיא לא רואה אותי ואת משפחתי ולא פעילה בחיי... אני רוצה לדעת אם יש מקום לטיפול, הרי לכאורה אין לי בעיה מיוחדת, הכל רגיל ומתנהל כשורה,אך פעמים רבות אני חושבת על חיי ואומרת הכל היה שונה אילו היא הייתה חיה, אולי היה חוסך ממני הרבה טעויות שעשיתי... אשמח לתשובה הדר

הדר יקרה, כל מי שאיבד הורה יודע עד כמה קשה האובדן, בודאי כשזה קורה בגיל בו כה זקוקים לו. החיים ממשיכים, והאובדן מקבל משמעות חדשה עם כל שינוי, לטוב ולרע, בחיינו. דמותו המופנמת של ההורה המת, ממשיכה ללוות אותנו כל עוד אנו חיים, ובעיני זה סוג של נחמה. את מספרת שהצלחת להמשיך בחייך, ללמוד ולהקים משפחה, וזהו - ללא ספק - המצב הרצוי גם לאחר אסונות. יחד עם זה, הוספת שם גם את המילה "לכאורה". ילד שהתייתם בגיל צעיר (בשבילי חיילת זו ילדה עדיין) ממשיך לשאת כיס של כאב שנים רבות. כאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, וכך גם צער האובדן. כשלעצמם, אין בהם בהכרח פתולוגיה המחייבת טיפול נפשי. עם זאת, אם את מרגישה היום מספיק בטוחה ועטופה במשפחה שהקמת, ואת רוצה לחזור ולעבד את אותם 'ימים נוראים', אני חושבת שזו יכולה להיות חוויה מיוחדת. בנוסף, טיפול יכול להציע גם פונקציה 'הורית' תומכת ומחזקת, שמגיעה לך ללא ספק. הדברים שלך נגעו ללבי, והייתי שמחה לשמוע שבחרת טוב עבור עצמך. ליאת

שלום ליאת תודה על התשובה. אמא שלי הייתה אם חד הורית שגידלה אותי לבד עם הרבה הקרבה ואהבה ללא גבולות, ואני בת יחידה, היינו מאוד קשורות אחת לשנייה.. המשכתי בחיי ואפילו נשבעתי שאביא לפחות שלושה ילדים... אולי כן אלך לטיפול, אני משערת שלהזיק זה לא יזיק. תודה הדר

שלום רב, בתי בת חמש ושמונה חודשים. ישנם ימים בהם היא מאוננת המון וישנם ימים בהם היא לא מאוננת כלל. הבעיה היא שבימים בהם היא מאוננת היא עושה זאת גם בגן וכשהגננת מעירה לה היא מפסיקה לרגע ומיד ממשיכה. כשהיא מתחילה מאוד קשה לנתק אותה מכך ולא אכפת לה אם יש אנשים לידה. הסברנו לה פעמים רבות שזה עיניין פרטי ושהיא יכולה לגעת בעצמה כמה שתרצה אך עליה לעשות זאת בחדרה לבד. היא לא אוהבת להיות לבד בחדר (לעיתים יש לה פחד להיות בחדר לבד- בלי שום קשר לאוננות).ניכר כי לגננת זה ממש מפריע. היא אומרת שכשבתי מתחילה לאונן היא 'שוכחת ' מכל מה שקורה סביבה. כששוחחתי עם בתי על כך התרשמתי שהיא חושבת 'שלא רואים' אותה ושהילדים לא מבינים מה היא עושה 'כי הם לא יודעים לעשות את זה'. ניכר שהיא חשה שיש לה יתרון עליהם בכך. זה לא היה מטריד אותי אלמלא היתה עושה זאת בפרהסיה. לא עזרו ההערות שלנו והדרישות לא לעשות זאת ליד אנשים. בנוסף לכך בימים שהיא מתחככת הרבה בחפצים שונים היא סובלת אח"כ מצריבות בפוט. גם לכך אנו מתייחסים אך כשהיא 'בעיניין' זה לא מעניין אותה. מה עלינו לעשות?

שוש ערב טוב, אתם נוהגים נכון כשאתם מסבירים לבתכם שהאוננות, נעימה ככל שתהיה, היא עניין פרטי שיש לעשותו ברשות הפרט. גיל חמש וחצי הוא בוגר דיו כדי להבין שיש דברים שלא עושים 'בציבור'. לכן, הייתי מציעה להרחיב את ההוראה ולומר שגם בגן מוטב להתאפק ולהימנע מכך. לפעמים המבוגרים כל כך נבוכים מהרעיון, עד כי הם מתקשים לדבר על כך עם הילד. אני מציעה לפנות לגננת, ולבקש ממנה להפסיק (פיזית) את האוננות בליווי הסבר קצר ("תוכלי להמשיך לעשות זאת בחדר שלך, בבית. בגן אנחנו משחקים בדברים אחרים. בואי אני אעזור לך למצוא משהו אחר לעשות"). אני חייבת להודות שהאמירות של הילדה, ("ילדים לא מבינים או לא יודעים לעשות את זה") מעוררות בי מידה של אי שקט, שמא מישהו לימד אותה לעשות זאת, או שמא נחשפה לאוננות או פעילות מינית אחרת, של ילדים גדולים יותר או מישהו אחר. בעיני זה שווה בדיקה, ויש לעשות זאת בעדינות רבה וברגישות. כמובן שזו יכולה להיות גם דאגת סרק, אבל חשוב לשלול. אם תרצי סיוע נוסף, אנא התקשרי ביום ראשון או רביעי ל"קו להורה" (03-6406888) בין השעות תשע לשלוש. בברכה ליאת

שלום ברצוני לדעת כיצד נוצרת תחושת חוסר הביטחון, רגשי נחיתות,שנאה עצמית וכדומה. תודה

ערב טוב, זאת שאלה גדולה מאד! באופן כללי, ניתן לומר שאני לומדים על עצמינו דרך עיניהן של דמויות מפתח בחיינו. אם גדלנו בסביבה מתפעלת, אוהבת ומקבלת אותנו כפי שאנחנו, נפתח תחושת ביטחון בסיסית בעצמנו, בכשירותנו, וברעיון שאנחנו ראויים לאהבה. כאשר הסביבה הקרובה שלנו לא הצליחה לספק את הדברים הללו, ושידרה אכזבה, ספק, או אפילו התעלמות, סביר שהדימוי העצמי שלנו יהיה נמוך ושלילי. גם חוויות קודמות של הצלחה וכישלון, והאופן בו אנו תופסים את הסיבות להם, משפיעים על הדימוי שלנו. אדם שחווה כישלונות חוזרים, ומייחס אותם להיותו חסר כישורים, עלול להרגיש חריג, נחות בהשוואה לאחרים וחסר ביטחון. לעומתו, אדם שחווה את אותם כישלונות, אך מייחס אותם לנסיבות זמניות או לחוסר מאמץ מספיק, יצליח לשמור על דימוי עצמי טוב יותר. אני רוצה להזכיר שבמסגרת טיפול פסיכולוגי, ניתן לשקם תפיסות עצמיות שליליות, ולבסס מידה של ביטחון עצמי ותחושת ערך. בברכה ליאת

לא יודעת למה אבל מתחשק לי לכתוב את זה . בתקופה זו של חיי יש לי קצת בעיה כלכלית ולכן החלטתי להפסיק את הטיפול ולהמשיך את הטיפול לאחר תקופה שבה אני יימצא את עצמי .. היא טענה שזה לא נכון והציעה להמשיך תקופה עד שהמצב יסתדר ללא תשלום. אני יודעת שזה לא מקובל אני מאוד מעריכה את ההצעה שלה (קשה לי לקבל אותה אולי אני יקח הלוואה, זה קשה לי כי אני חושבת שהכסף שהיא גובה בהחלט מגיע לה!!) זהו, יש גם אנשים כאלה. אני לא כל כך מבינה אותה(קשה לי להאמין שאם הייתי במקומה היתי מתנהגת כמוה) אבל אני מאוד מעריכה אותה על כך. ובהחלט זה נותן איזשהו דחיפה לטיפול אם דובר כאן בפורום כמה פעצים על צורת קשר בטיפול , כן יש לו צורה חד צדדית של מטפל מטופל, אבל לפעמים ברגעים מסוימים ניתן לראות את האכפתיות של המטפל.

רחל יקרה, אני שמחה שאת משתפת אותנו, ומסייעת בכך לשפר קצת את יחסי הציבור של הפסיכולוגים, המתוארים לעיתים קרובות כמי שרואים את שכרם כחזות הכל. יש גם אנשים טובים מסתבר. כל הכבוד ליאת

ליאת שלום, כידוע גיל ההתבגרות מאופיין ע"י מרדנות וויכוחים, וזו תקופה קשה במיוחד לילדים וגם להורים. אך האם יש בכך יוצא מן הכלל? כי יש לי אחיינית שהיא בת 12 והיא לא מורדת, היא מאוד מסתדרת עם ההורים שלה ועם כל הסובבים, היא תלמידה טובה, יש לה חברות, ונראה שהיא מאושרת. כמובן היא מתכווכחת לפעמים ומאוד אוהבת לעמוד על דעתה, אך בדרכים מאוד מקובלות. היא גם אוהבת להתייעץ עם ההורים ב"ענייני הבנים". היא מכבדת את הוריה וכמעט ולא מתחצפת. יש לה גם דרישות לגבי בגדים או בילויים, היא גם לא כ"כ אוהבת לסדר את החדר, אך הכל בגדר נורמלי, אין מלחמות וויכוחים קולניים. לכן רציתי לדעת האם זה נורמלי, והאם האופי של תקופת ההתבגרות תלוי גם בסגנון המשפחה, ועד כמה הילד מרוצה מחייו? או שזה אומר שבדרך זו, נטולת המרד והבעיות, עלולים להופיע אצל המתבגרת בעיות בגיבוש הזהות?. אשמח לדעת את דעתך.

היי אלונה, * ראשית, גיל 12 הוא רק הפתיחה החגיגית של גיל ההתבגרות. עוד דרך ארוכה לפניהם, ולא בטוח שהכל ימשיך להיות כה נינוח. * שנית, אנשים מאד שונים אלה מאלה בטמפרמנט הכללי שלהם. ללא ספק יש מתבגרים עם מזג סוער יותר או פחות, ומה שנחשב מרד בבית אחד, כמוהו ככניעה בלא קרב בבית אחר. בנוסף, כמו שאמרת, יש גם סגנון התנהלות משפחתי, היכול להשפיע על התנהגות המתבגר. * שלישית, בהחלט יש מצבים בהם, בשל הצורך לרצות או להיות אהוב בכל מחיר, מתבגרים מדלגים על שלב המרד, והופכים מבוגרים ללא מהומות. יש מי שקראו לכך "התבגרות בטרם עת", העלולה לגבות מחיר של אישיות מ?ר?צ?ה וכבויה. יש כמובן עוד המון מצבים אפשריים (התנהגות מרדנית מחוץ לטווח ראייתם של ההורים, כמו סמים, אלכוהול, סקס לא מובחן, נסיעה בטרמפים, והתנהגויות אחרות של סיכון עצמי), חלקם מדאיגים וחלקם כלל וכלל לא. הילדה שאת מתארת נשמעת לי לגמרי נורמלית, ככל שאפשר לשפוט מתיאור קצר באינטרנט.

שלום רב, יש לי ילדה מקסימה בת שנה וחצי, היא מצחיקה,חברותית מאד והכל בסדר איתה. היא נמצאת איתי בבית ואנחנו החלטנו לא לשלוח אותה לגן עד גיל מאוחר יותר. אני דואגת לכך שהיא תיפגש עם ילדים כמה פעמים בשבוע לשחק ולבלות כמה שעות איתם לפעמים איתי ולפעמים בלעדיי. רציתי לדעת אם את יכולה להפנות אותי למקום שבו אוכל לקרוא ולקבל מידע על הבעד ונגד של שליחת ילדים לגן. אני יודעת שיש תאוריות שונות בפסיכולוגיה ומעניין אותי מאד להתעמק בנושא במחיוחד כי בתי איתי בבית. בכבוד רב ובתודה מראש טל

היי טל, איני מכירה תיאוריות העוסקות ספציפית בשאלה 'מתי נכון לשלוח ילד לגן'. את רשימת הבעד והנגד כבר פרטתי כאן בעבר, ותוכלי למצוא זאת באמצעות ה"חיפוש בפורום זה". (אם לא תמצאי תכתבי שוב). בכל ספר המדבר על התפתחות הילד, תוכלי למצוא הסברים על הכשרים הספציפיים של הגיל הרך ועל הצרכים של ילד בגיל זה (צרכים קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים). אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שילד בגיל זה יכול לספק את מלוא צרכיו בבית. אם תרצי התייעצות נוספת, את מוזמנת להתקשר לקו להורה 03-6406888 בימים ראשון או רביעי בין תשע לשלוש (אני שם בימי ראשון). בברכה ליאת

ליאת שלום רב , קודם כל תודה רבה לך על התשובה החכמה והמעניינת . אני מודה לך על החיזוק , ומצאתי מענה מעניין לשאלותי .אם הבנתי נכון , כאשר היא מגלה סימני זלזול וחוצפה - עלי לא להעניש אותה , אלא לומר לה "את מדברת לא יפה , ולכן א נ י לא רוצה לשמח אותך , או להיות במחיצתך , ולכן בשלב זה אני מונעת ממך את הדברים, לא הולכת אתך לקניות וכו' עד שתתנהגי בנימוס " ? ועוד ענין , שאותו שכחתי לציין : כאשר היא מתחצפת ואני לא רוצה להסיע אותה , היא פונה לאביה - בעלי , והוא כן מסיע אותה , האם זה נכון לנהוג כך ? האם אנחנו לא מפספסים את הענין בכך שמה שהיא לא מקבלת ממני - היא משיגה אצלו ? כי אליו היא מתחצפת פחות - ומטבע הדברים , רוב שעות היום היא במחיצתי , ואילו בעלי חוזר הביתה לפנות ערב וכל עול העימות נופל עלי . תודה שוב

היי דינה אין צורך לדקלם בדיוק את הנוסח, אך כדאי להדגיש את רעיון הסימטריה: כשאת מתנהגת אלי בזלזול לא נעים לי להיות במחיצתך. (לא כדאי לומר: לא בא לי לשמח אותך). המסר צריך להיות שאת מתה לשמח אותה, אבל זה צריך להיות באווירה חברית ונעימה. כשהיא מתנהגת כלפייך בזלזול היא מפסידה רגעים נעימים איתך. היא תצטרך להחליט אם היא רוצה לוותר על זה. בשאלת החזית ההורית התשובה שלי אינה חד משמעית במקרה של מתבגרים. אסביר: ככלל, אין ספק שתמיד עדיף שהגישה החינוכית של ההורים תהיה אחת, ושהם יפעלו במשותף להקניית ערכים, הרגלי התנהגות וכו'. לא רצוי שיהיה פיצול בין ה"הורה הטוב" וה"הורה הרע". יחד עם זאת, בגלל הרגישות הגבוהה של גיל ההתבגרות, ובגלל הנטייה שלהם לחוש שלא מבינים אותם, שלא אוהבים אותם, שלא מתחשבים בהם, וכו', ובגלל הנטיות ה'דכאוניות' לפעמים, הייתי ממליצה שגם בשעה של ריב נוראי, יהיה הורה אחד יותר 'זמין'. אני תמיד מעדיפה שילד יחוש שיש לו פתח, סולם לרדת מהעץ, קרן אור. לפעמים, ההורה האחר מייצג את הקול הנוסף בתוכנו, שרוצה לחבק בכל הכוח את המתבגר שלנו, גם אם הוא מתנהג כמפלצת חסרת רחמים.מבחינה זו, כל משפחה צריכה למצוא לעצמה את הבאלאנס הנכון. מקווה שקצת עזרתי. ליאת

ליאת שלום, לא עזרת לי קצת , אלא עזרת לי הרבה . אני מאוד מודה לך על כל שהארת את עיני בתשובותיך המעניינות . שמחתי מאוד לקבל את עצותיך ,ומצאתי בהן הרבה הגיון . נראה לי כי אוכל גם ליישם אותן . אני מודה לך שוב .