פורום פסיכולוגיה קלינית

אני רווקה בת 32, ומגיל צעיר מאוד, מילדות ממש, יש לי בעיות חברתיות. תמיד זה היווה מכשול בחיים, ואף השפיע גם על יחסיי הבינאישיים במקומות עבודה. הבעיה הזו ממשיכה להציק לי מאוד, ועוד יותר ככל שאני מתבגרת ולא מוצאת בנזוג. ניסיתי להתחבר ולהתמודד, אבל תמיד אני חוזרת לאותה הנקודה. אני לא יודעת איך לפתור את הבעיה הקשה הזו, כי ברור לי שזה מרכיב באישיות שלי, ולא בטוחה שאפשר אם בכלל לתקן את זה. אני אדם מאוד ביקורתי כלפי הזולת, ונוטה להתחשבן על דברים עם אנשים ולהכנס לקטנות. אלה הנקודות שלדעתי מפריעות לי ביצירת קשרים. כמו כן אני נוטה להסתגר ולהיות יותר לבד. פשוט אנשים בשבילי הם טירחה, משהו שדורש הרבה הקשבה וסבלנות, מה שאין לי. אולי אני כבר מבוגרת לזה.. לשינוי.. האם טיפול יכול לעזור כאן, או שכדאי עבודה עצמית?

שיר שלום, גיל 32 הוא לא סוף הדרך. במובנים רבים זו רק ההתחלה. את לא מבוגרת מידי לשינוי !!! ניתן לבצע "עבודה עצמית", אבל לא לבד - זו הרי הדרך הישנה בה נקטת עד עתה. הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול פרטני (פסיכותרפיה דינמית) ושם להתחיל את העבודה העצמית וההתבוננות העצמית. אולי בשלב מאוחר יותר תרצי לשלב טיפול פרטני עם טיפול קבוצתי. דרך הטיפול הקבוצתי תוכלי ללמוד רבות על האינטראקציות שאת יוצרת ומה את מעוררת באחרים והטיפול הפרטני יכול לעזור לך לעבד את תובנותייך . אל תדחי ואל תתיאשי, בהצלחה, גדעון

שלום יכול להיות שיש לי הפרעת אישיות גבולית (BPD) והצלחתי להתמודד עם זה עד עכשיו? אמנם בקצת סבל... http://www.voices.org.il/art3.asp

שלום לבחורצ'יק, הגעה לאבחנה עצמית דרך מאמרים באינטרנט אינה תמיד הדרך המומלצת. רצויה יותר הדרך המסורתית בה אנשי המקצוע מגיעים לאבחנה וממליצים על טיפול בעקבות האבחנה. ובכל מקרה למה לסבול? כפי שקראת במאמר ישנה אפשרות טיפולית. הייתי מציע לך לשקול אפשרות לפנות לאיש מקצוע. לבצע תהליך מסודר של אבחנה. להגדיר ממה אתה סובל ומה מטרותיך, ולהיות בטיפול. בברכה, גדעון

החבר האחרון שלי נפרד ממני בגלל שאין בי מספיק חום ודאגה. ומאז שמתי לב כמה שזה נכון, כמה שאני לא כל כך דואגת לאנשים מסביבי, קודם כל דואגת לעצמי ובד"כ לא שמה לב למה עם אחרים. שמתי לב גם כמה שאני אדם קר יחסית, אני לא מרגישה בנוח עם מגע (לבוא ככה סתם,לחבק,לנשק,להחזיק את היד) למשל עם ההורים או עם החברות שלי. אני תמיד די מרוחקת. אני רואה את חברותיי ואני פשוט מקנאה. בחופשיות שהן אומרות דברים, באיך שאין שמות לב לאחרות, באיך שהן שמחות באופן כללי, באיך שהן יכולות להביע חום אחת לשניה וכו'.... עם החבר הקודם לא הייתה לי בעיה של מגע,הייתי מאוד צמאה לזה ומאוד אהבתי את זה,אבל עדיין לא הייתי מספיק חמה כלפיו,במובן של להביע את הרגשות כלפיו,במשך שנה. בקיצור, ממש רע לי עם זה. אני מרגישה עצורה, קרה, מרוחקת ואני מרגישה עצובה בגלל זה, בגלל שאני כזאת. לא פתוחה,קלילה ומשוחררת. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה... :(

ד.ל. שלום, הפעם הראשונה בו אנו מקבלים פידבק לגבי עצמנו יכולה להיות מבלבלת ומעציבה. אם הפידבק הזה מלווה בדחיה או פרידה זה רק מעצים את התחושות הרעות. כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר על הציר : קור - חום, איכפתיות מאחרים - איכפתיות מעצמי, הבעת רגשות וכו. יתכן שעתה את מרגישה צורך לשנות משהו ולנוע על הציר הזה לכיוון הקוטב היותר חם. את מוזמנת לשאול את עצמך : מדוע לא היית כל כך חמה אל החבר הקודם? או איך אני יכולה להיות יותר איכפתית וחמה אל חברותי? וגם לבדוק עם חברותייך: האמנם כך גם הן חוות אותך? יתכן שתופתעי לגלות שהתמונה לא כל כך גרועה כפי שאת סבורה. את יכולה לעשות עבודה עם עצמך ו, ואת יכולה לעשות עבודה עם עצמך בתוך טיפול פסיכולוגי, כדי להבין טוב יותר את עצמך ואיך ומה לשנות. אני מקווה שהתחושות הללו , שכרגע הן קשות יוכלו לפתוח בפנייך מסלול של התפתחות עצמית. בברכה, גדעון

שלום! לאחרונה שמתי לב שהבעיה המרכזית בחיי- זו שמנעה ממני לרוב להגיע להישגים כמעט בכל תחום, היא העובדה שאני כל הזמן נותן לעצמי "התנגדויות", זאת אומרת, סיבות מחשבות ורעיונות מדוע לא אצליח במה שאני עושה, דבר שמביא לדפוס מחשבה והתנהגות מסויימים שמכשיל אותי בסופו של דבר. נגיד שהתחלתי עבודה חדשה. אף על פי שיש בי את כל הנתונים להצליח בעבודה ולהגיע להישגים, יש משהו בפנים שמזרים אנרגיה שלילית, מעלה תסריטים שליליים, מנוגדים לרעיון המקורי של העבודה או התפקיד, שיוצרים דפוס התנהגות המוביל בסופו של דבר לכניעה ודיכאון שלא הצלחתי, ואני אפילו לא יודע למה... העניין מושרש בי כל כך חזק, עד שהוא נראה ופעל באופן כל כך טבעי, ולכן, אני מאמין, לקח לי זמן כה רב להצביע עליו ולבודד אותו כ"ה" גורם המשפיע על חיי. אני עוד מעט בן 30, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם... כיצד אני מחסל את העניין אחת ולתמיד? תודה, שאול

שלום שאול, אתה נשמע מועמד קלאסי לטיפול קוגניטיבי... זהו טיפול פסיכולוגי קצר וממוקד יחסית, בו לומדים לזהות את ההטיות הקוגניטיביות העומדות ביסוד התנהגותינו. קצת בדומה למה שתיארת, במהלך הטיפול מנסים לזהות את המחשבות המכשילות, ואז "מתווכחים" איתן, מפריכים אותן, ומחליפים אותן במחשבות יותר מסתגלות. המון הצלחה (ו- 30 זה ממש לא מאוחר מדי...), אורנה ראובן-מגריל

למנהלי הפורום שלום רב, מזה כחודש אני נמצאת במערכת יחסים חדשה עם בחור שחשוב לי מאוד. ברצוני לדעת כיצד ניתן להתגבר על מחסום המונע מבן זוגי לקיים עימי יחסי מין. ראוי לציין כי בעברו כילד נוצל מינית ע"י מכר והדבר עלול להיות קשור לכך. מהן ההשפעות שיש לכך והאם ניתן להתגבר עליהן ? מעבר לכך יחסינו תקינים אך ה"מחסום" המיני מונע מהקשר להתקדם הלאה. (בעבר היו מס' ניסיונות לקיים יחסים שלא הצליחו) אודה להתייחסותכם, יעל.

שלום יעל, הציעי לבן-זוגך להתייעץ באופן אישי עם סקסולוג. הוא יוכל לעשות זאת בעצמו, ויש אפשרות שגם את תשתתפי בחלק מפגישות הייעוץ. בהחלט אפשר להתגבר על בעיות הבאות לידי ביטוי במיניות, אך כמו בכל נושא, זה דורש השקעה רגשית ועבודה מהסוג שאי-אפשר לעשות בפורום אינטרנטי. אני מאחלת לשניכם הצלחה בקשר החדש, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני תלמיד בכיתה י', חונך עולה חדש בכיתה א' עם קשיים בלימודים. אני חושב שיש לו בעיית היפרקטיביות. הבעיה שאני לא מצליח לגרום לו להקשיב לי. הוא לא שם עלי. הוא מציק לילדים בסביבתו נורא ואני לא מצליח לגרום לו לחדול מהצקותיו. ניסיתי לגנוב את תשומת לבו ע"י משחק תורות בכדור, אחרי רגע הוא שיחק לבד והתעלם ממני. כל הזמן היה תורו... עשיתי לו שיחה והסברתי לו שהוא צריך לשים לב לאנשים מסביבו, ולהתחשב וזה לא עוזר. איך לגרום לו להתייחס אלי יותר? מעבר לבעיית ההתנהגות שיש לו שמקשה עלי מאוד, יש לו גם בעיות בחשבון שהייתי רוצה לעזור לו בהן ע"י משחק כלשהו ואני צריך רעיונות... תודה מראש.

הי אלון, נורא נעים לקרוא את הודעתך, ולהרגיש את המסירות והאכפתיות האמיתית שיש לך כלפי הנחנך שלך. הוא בר מזל... אני חושבת שכדאי לשתף בחששות שלך לגבי התפקוד שלו את המורה ויועץ/ת ביה"ס. הם יוכלו לעזור לך לגבש התרשמות לגבי הפרעת קשב וריכוז, ולהחליט אם כדאי להפנות את הילד לאיבחון במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח).אני לא יודעת מתי הנחנך שלך עלה לארץ ומה מצבו עם העברית, אבל יתכן שחלק מההתנהגויות שלו ניתן להסביר באמצעות קשיי שפה והתאקלמות (סה"כ, קשה יותר להתרכז כשאתה לא מבין על מה מדברים, ונלחם מלחמת הישרדות באלף דברים חדשים בבת אחת). אנשי מקצוע יוכלו לעזור בהחלטה האם ההתנהגויות מוסברות בצורה זו, או שברקע יש באמת הפרעת קשב וריכוז. מעבר לכך, נסה לתמוך בו ולהמשיך להקשיב לו גם כשהוא מביע את עצמו בדרכים מתסכלות ומעצבנות (כמו ניתוק או התפרעות). יש לי הרגשה שאתה פועל בדרך זו ממילא... לגבי משחקי חשבון, זה באמת לא התחום שלי, אבל אולי תוכל לקבל רעיונות מהמורה שלו. ליאת עונה כאן בימים שני-רביעי, ושווה לשאול גם אותה. המון הצלחה, ואשמח אם תמשיך לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

רציתי לשמוע ממך חוו"ד אובייקטיבית לגבי: מדוע כשאני עושה משהו או מתנהגת בצורה מסויימת אני מנסה לחשוב תמידד על מה יגידו? בכל מפגש חברתי /שיחה טלפונית ובכלל כל מעשה שלי חייב להיות מלווה בהמשך שלי של פירוש וניתוח המצב - "מה אמרתי...למה?", "מה הם יחשבו".. כשאני רוצה לספר את זה למישהו קרוב אז הוא מצידו אומר "שיחשבו..שיגידו..מה אכפת לך.." אני חושבת וואלה שהוא צודק אבל בפנים עדיין מרגישה שאני צודקת לגבי פירוש המצב לגבי תפקודי וכך אני יוצרת מעגל שאיני מצליחה להשתחרר ממנו. קשה לי להיות בבקרה 100 אחוז מהזמן ובפנימיותי אני אדם שנראה הכי חופשי ושעושה רק מה שבא לו - אכן אני משדרת זאת. נניח עוזבת עבודה עם תנאים מעולים ללא מציאת עבודה חדשה במקביל...ואז מחליטה לעשות טיול...מאוד אימפולסיבית בהתנהגותי - ביחס לאחר. איך זה משתלב יחד.? כאחת עם היד על הדופק ושאכפת לה מה חושבים ההתנהגות קצת סותרת. אני יכולה להעלות את דעתי אבל אשמח מאוד לשמוע ממך. אני מרגישה שאני "כנועה" לדעת החברה ובפנים עמוק כ"כ לא אוהבת את זה.. אני מתייסרת בכל פעם שעולה בי המחשבה של "איכזבתי..פישלתי.." כי נמאס לי לנסות להיות המושלמת... רוצה להרגיש שאני בשר ודם שמרגיש ועושה דברים שטובים לי ולא תמיד להיות בקו ישר שמנחה...לפי מה שהחברה מבקשת... העניין הוא שאני כבולה לנורמות אך בפועל לא מתנהגת לפיהן - חתונה מאוחרת,אין לי עדיין ילדים מרצוני..בגדתי בעבר בחברים,שיקרתי... כלומר- אני לא כליל השלמות מבחינת ערכי החברה אבל מלאת ייסורי מצפון על כך וזה מה שיוצר לי קונפליקט!! אם חשובה לי דעת החברה,מדוע אני לא מתנהגת בהתאם? ואם אני פועלת באופן עצמאי מדוע יש לי ייסורי מצפון קשים?? בקיצור,אני ממש אובדת עצות כיצד להתרכז רק בעצמי ובמה שעושה לי טוב כעת אני בשלב הכי בעייתי - איני עובדת.ולכן ממעטת לצאת שחלילה לא אשמע "אז מה תעשי עכשיו? אין עבודה..." "את מחפשת?" אין לי סבלנות להערות של אנשים,אני לא אוהבת את התחושה של חוסר ערך עצמי בשלב הזה שבו כאילו משהו נחרב בעולם - אז אנלא עובדת ביג דיל!! נראה לי תמיד שחייבים לעמוד בסטנדרט אחרת צולבים אותי... ואנלא מצליחה לבנות לעצמי חומה כזו חזקה שלא יזיז לי מאפחד כשאני מדברת עם אחרים ומבינה שלהם לא כ"כ קשה עם עצמם ואין להם את ההחמרה הזו אני מתעודדת ומנסה להבין שאולי הבעיה אצלי. אני פונה בשאלה אליך - האם זו אכן בעייה כה עמוקה אצלי או שזה מה שהעולם מחייב וכולם חשים או צריכים לחוש כך? אני לא נהנית מהלחץ הזה. אני בטוחה שאם לא הייתי מספיק חזקה- הייתי נשברת בגלל אנשים אחרים. למה יש להם כ"כ כוח עליי.? למה אני לא מאמינה בעצמי נקודה!! עוד דוג'- כשחברה מספרת לי "התקבלתי לעבודה כזו או אחרת.." נדמה לי תמיד שאני לא הייתי יכולה...ואם היא כן אז כיף לה וטוב לה בחיים... בפועל ידוע לי שיש גם לה בעיות אולי אחרות. עדיין אני מעצימה את הטוב שלה ומגמדת לחלוטין את ערכי. ושוב...השאלה: האם כי אכן לא הייתי מסוגלת להצליח בדיוק כמותה? או שאני מכשילה עצמי מראש? בשלב זה אני לא ממש יודעת האם ללכת על משרה עם ראש גדול שתבלבל לי את הנפש והמוח ואין לי כוח לזה או ללכת על משרה עם ראש קטן שארגיש שאני טובה וזהו... לא מעבר.. נמאס כבר לחטט בכל דבר. סליחה על אורך השאלה

הי מאיה, הטקסט שכתבת מבטא נטייה עמוקה לשאול את עצמך, להתלבט, לבחון את עמדותייך ורגשותייך. אני חושבת שאת מחפשת איזו קוהרנטיות בעולם הפנימי ובהתנהגות החיצונית: אם אני ניראית חופשיה איך יתכן שאני בבקרה פנימית מתמדת, אם יש לי סטנדרטים מוסריים ברורים כיצד יתכן שלפעמים איני פועלת על-פיהם, אם אני חזקה ומוכשרת כיצד יתכן שאני מפחיתה בערכי... אני חושבת שהרבה מאוד פעמים כך הם הדברים: אנחנו מתלבטים, חווים קונפליקט, לפעמים מתנהגים בניגוד לצו פנימי. לאור שפע ההתרחשויות בעולם הפנימי, הציפיה לאיזו שלמות וקוהרנטיות ניראית אשלייתית. וכמובן, ככל שאנחנו אנשים מורכבים יותר, כך רמת הסיבוכיות עולה... אני חושבת שכדאי לקבל מידה מסוימת של מורכבות ואי-קוהרנטיות כחלק טבעי מהנפש שלנו. חלק מהנושאים שהעלית אולי תרצי לברר לעומק במסגרת טיפול, אך גם אז תישאר מידה ניכרת של עמימות ומורכבות - וזה בסדר... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך, תודה על תשובתך:-) אני מתעניינת בנושא הדימוי העצמי מאחר ואני תוהה על קנקני בנושא. שאלתי אליך היא: לא פעם אחת בחיי שמעתי אנשים שאומרים לי "את לא מעריכה את עצמך מספיק". בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה הייתי המומה ומופתעת, לא ממש הבנתי על מה האדם הזה מדבר ועל סמך מה הוא אומר זאת גם לא התעסקתי בזה כי זה נראה לי רחוק מלהיות אני, אפילו אימי אישרה זאת, אמרה לי שהוא טועה. אך, בפעם השניה ששמעתי זאת מאדם אחר שההכרות שלי איתו ארכה כ- 10 דק' בלבד כבר התחלתי לחשוב 'על מה הם מדברים? מה הם רוצים ממני? מה ז"א לא מעריכה את עצמי? אני אמורה להעריך יותר ממה שאני מעריכה? ואם כן אז עד כמה? למה הם התכוונו? וכו'...' אח"כ שמעתי זאת מעוד אנשים שונים בין אם שמכירים אותי ובין אם שלא, בעיקר שלא מכירים אותי אישית. הדבר דיי תמוהה בעייניי! אשמח אם תעזרי לי באי הבנה הזו שמלווה אותי כבר מס' שנים! למה הם מתכוונים???!!!. תודה, דלית ד.א. באם זה עוזר, שלושת האנשים, מכל האנשים, שאני הכי זוכרת שאמרו לי את המשפט הזה הם: 1. פסיכולוג קליני, 2. רב, 3. נומרולוגית (שילוב מעניין, לא?)

הי דלית, דימוי עצמי וביטחון עצמי הם מבנים מורכבים המהווים חלק מהתפיסה העצמית שלנו. אני מאמינה שהתפיסה הסובייקטיבית שלך בנוגע אליהם חשובה יותר מההערכות והתפיסות שאת שומעת מבחוץ. נסי לבדוק עם עצמך כיצד את תופסת את אישיותך: האם ישנם תחומים או איזורים בהם התפיסה העצמית שלך נמוכה ובהם את חווה כאב רגשי? אם את מזהה איזורים כאלה כדאי לבחון עם עצמך מה מקור התחושות האלה, והאם יש בך רצון לשנותן. אני מסכימה איתך שהדימוי העצמי הוא נושא מרתק, שאפשר לחקור אותו ולתהות על קנקנו שנים ארוכות... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, רציתי לדעת תוך כמה זמן מתחילת הטיפול (כרגע 4 פגישות) אני אמורה להרגיש הקלה? ולהרגיש שהטיפול אכן מצליח? תודה ד.א. אני רואה שאת ממשיכה לענות לכולם מעומק ליבך.את מקסימה! כן ירבו כמוך!

שלום אין לי כינוי, תחושת ההקלה היא דבר סובייקטיבי, ואין כללים "אבסולוטיים" לגבי השלב בו מרגישים הקלה. זה קשור לסוג הבעיה שבגללה פונים לטיפול, למאפייני האישיות של המטופל ועוד ועוד. באופן כללי, אני מציעה לתת לעצמך זמן (יותר מ- 4 פגישות) כדי להתוודע לשיטת העבודה של המטפלת, לתחושות השונות שעולות בך בזמן הפגישות וכד'. בברכה, אורנה ראובן-מגריל אגב, ליאת עונה בימים שני-רביעי.

שלום אורנה האם אני אמורה לשאול אותה (וכבר שאלתי) כיצד ניתן לפתור את הבעיה? חוץ מזה שהיא אמרה שזה תהליך שלוקח זמן...אני לא יודעת מהי שיטת עבודתה- כפי שציינת בתשובת הקודמת שצריך להבין את השיטה. לא כולם עובדים ע"פ אותה שיטה? תודה

שלום רב אולי עקב דיכאון קל ואולי לא. אני לא מוסגלת לאכול אוכל רגיל כגון ירקות או אוכל מבושל..אינ נוטה לאכול דברי מתיקה. כיצד מפסיקים זאת? כאילו הגוף דורש את הלחם והריבה ועבניות מגעילות אותי..התופעה הזאת חדשה אצלי .כיצד מפסיקים זאת? האם זה עקב מצב נפשי? תודה רחלי

שלום רחלי, שינויים בהרגלי האכילה בהחלט יכולים להיות קשורים לשינויים במצב הנפשי, ואכילת יתר היא תופעה מוכרת הקשורה לדיכאון (בעיקר אצל אנשים הנוטים להשמנה). אני מציעה להתחיל בירור רפואי בפנייה לרופא המשפחה וביצוע בדיקות דם מקיפות. בהמשך, יתכן שתרצי להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי מצבך הרגשי והשינויים בהרגלי התזונה. תרגישי טוב, אורנה ראובן-מגריל

אני אור טל עושה מחקר בנושא מה הקשר בין המצב הבריאותי של הגוף לבין הרגש ותוכלו לעזור לי מאוד אם תענו לי על השאלון בתודה מראש אור טל בבקשה תענו לי על השאלון: 1. האם בעבודתך נתקלת במקרים של מחלה פיזית ברקע ריגשי? 2. אם כן, איזה סוג של מצב ריגשי? 3. לאיזה סוגים של בעיות זה יכול לגרום? 4. אתה יכול לתת לי דוגמאות אנונימיות? (נא לציין גיל) 5. איזה רגשות מרפאות ואיזה רגשות פוגעות? בתודה מראש אור טל

1. כן 2. לחץ וחוסר סיפוק 3. עייפות, כאבים בחזה וביד, כאבי ראש, נפיחויות בעורף 4. אישה בת 45, גבר בן 50 5. רגש מרפא- סיפוק, שמחה, השלמה. רגש פוגע- יש הרבה.... השאלה הזו לא ממש מובנת, היא קצת כוללנית לדעתי

ודווקא מהכיוון ההפוך. מאד קשה לי הנסיון של הפסיכולוגית שלי למצוא הסברים להתנהגויות שלי בעבר וביחסים המוקדמים עם ההורים. אני יודעת שהקשרים הראשוניים תורמים הרבה לעיצוב האישיות וההתנהגות ועדיין בכל פעם שזה עולה בטיפול אני מרגישה כאילו שאני איזו דמות בתסריט כתוב מראש. שאני מה שאני לא בגללי אלא בגללם ובגלל חוויות שחוויתי. טוב, זה נשמע נורא הגיוני - אני מה שאני בגלל חוויות שחוויתי, ברור, אז למה זה כל כך מפריע לי? אמרתי לה את זה פעם, שקשה לי עם זה עם החיטוט בעבר עם כן היה או לא היה עם ההשערות איך היה פעם. מה זה משנה מה היה? מה שהיה היה, ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה הלאה, איך משנים ואם משנים משהו. אחרי הכל, ההחלטה היא שלי אם אני רוצה להשתנות ואיפה. מרגיש לי ממש לא נוח לזרוק את האחריות להורים (שבעיני היו הורים טובים גם אם לא מושלמים). ואולי הכל היה בסדר וזו פשוט אני שככה? אני לא מצליחה להבין מצד אחד למה ההתעקשות הזו שלה (שאלתי ולא קיבלתי תשובה שסיפקה אותי) ומצד שני אני לא מבינה למה ההתנגדות הזו שלי לבחור בפתרון הכאילו קל - כי קל יותר להעביר אליהם את האחריות, לא? מבולבלת מאד מעצמי...

הי יעל, סיפור החיים שכל אחד מאיתנו "כותב" לעצמו קשור גם לדברים שהבאנו איתנו, וגם לאנשים שהיו שם והגיבו אלינו בדרכים שלהם. נשמע שאת זקוקה כרגע להסתכל על הסיפור מנקודת המבט של הדברים שאת הבאת לאינטראקציה, וההתבוננות בחלקים שתרמו ההורים שלך מעוררת בך קונפליקט. זה נשמע לי בסדר, ובהחלט אפשר להתמקד בזמן מסוים בצד אחד של הסיפור... אני מניחה שלקראת סיום הטיפול תוכלי "לקרוא" את הסיפור שלך מכמה נקודות מבט וזוויות הסתכלות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אם אני סובל מ: - בעיות תקשורת עם בני אדם(אני סגור ומופנם, פנים רציניות כל הזמן, לעיתים מאוד מאוד רחוקות מחייך וגם בקושי, ריקן לגמרי שלא מתעניין בכלום ככה שגם אם הייתי רוצה אין לי נושאים משותפים לדבר עם אף אחד) - רגשי נחיתות על עצמי - אין לי חברים - דכאון שמשתנה, לפעמים חמור יותר לפעמים נסבל... - עוד בעיות כאלה ואחרות שאני לא זוכר או שפחות רלוונטיות מה עלי לעשות ? התעללו בי די הרבה בבית ספר והשפילו אותי.. אולי אם זה היה ככה כמעט בכל מקום שהייתי בו, כנראה הבעיה איתי אומר גם שאני ממש לא מסוגל לבטא בקול את רגשותי האמת שאני כמעט ולא מסוגל להתבטא בקול בכלל פוחד להבליט את עצמי יתר על המידה... מאוד רוצה להשתנות ולהיות בנאדם, לא יודע איך.

בטחון עצמי מאוד מאוד מאוד נמוך

שלום ילד, אכן סבל... ניתן לטפל בבעיות של דימוי עצמי וביטחון עצמי, אבל חשוב לדעת שמדובר בתהליך הדרגתי וממושך. מה דעתך להתחיל טיפול פסיכולוגי, ונסות להבין שם מהו שורש העניין? אני מאחלת לך הצלחה רבה (ואתה מוזמן להמשיך ולדווח לנו), אורנה ראובן-מגריל

אבל זו הבעיה שלי :( פחד סגור הרמטית לא מסוגל לדבר :( אם גם אני אפנה לטיפול פסיכולוגי, מה שאני לא רואה את עצמי עושה אני לא מסוגל לא יודע איך אני אוכל לדבר.... כל מה שאמרתי , זה רק בתוכי לא מדבר על זה עם אף אחד ומשתגע... רק באינטרנט ככה יכולתי וגם לא כתבתי את שמי האמיתי , אני כל כך פוחד ומתבייש מעצמי אולי יש משהו שאני יכול לעשות באופן עצמאי כאיזשהי התחלה , כאילו איך בכל זאת להכריח את עצמי לעשות משהו ? אני מיואש וסובל ולא אוהב לחיות אני יכול להוסיף ולומר שאני עכשיו קצת לפני גיוס לצבא והדבר הזה גם מפחיד אותי ומכניס אותי ללחצים, עצבים, ודכאון מחשש של מה יהיה איתי שם ? מה אני אעבור ? אני כנראה מגנט לאנשים שמחפשים להתעלל ולהשפיל , זה מה שעשו לי בבית ספר ופוחד שזה ימשיך , אני לא מסוגל פשוט להגיב אני חלש אופי :(

שלום רב שאלתי היא:מהן הסיבות הסביבתיות והתורשתיות(גנטיות)לפרוץ הפרעות מהסוג הנ"ל? בתודה מראש הולי

שלום הולי, הפרעות האכילה כוללות שתי תסמונות מרכזיות: אנורקסיה נרבוזה (ירידה מכוונת במשקל שהחולה יוזם ודואג להמשיכה) ובולימיה נרבוזה (התקפים חוזרים של אכילת יתר ועיסוק יתר בכל הנוגע לשליטה במשקל הגוף). באופו כללי, הסיבות הבסיסיות להפרעות עדיין אינן ידועות, אבל העמדה המקובלת היא שיחסי גומלין בין גורמים חברתיים-תרבותיים ובין גורמים ביולוגיים תורמים להיווצרות ההפרעה, ואליהם מצטרפים מנגנונים נפשיים פחות ספציפיים ורמת הפגיעות של האישיות. כפי שאת רואה, הסיבות עדיין אינן ברורות מספיק... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

איך ניתן באינטראקציה עם אדם חדש לזהות כי הוא פסיכוטי

שלום שרונה, יש מספר סוגים של הפרעות המוגדרות כהפרעות פסיכוטיות, וכדי לאבחן אותן דרוש ידע מקצועי. באופן מאוד כללי ניתן לומר שפסיכוזה היא הפרעה חמורה בשיפוט המציאות וביצירת מציאות חדשה. ההפרעה מתבטאת בתחומי החשיבה, הרגש, התפיסה וההתנהגות. אדם במצב פסיכוטי אינו מסוגל להעריך את הדיוק של תפיסתו ומחשבותיו ומניח הנחות מוטעות על המציאות. עדות ברורה לכך היא קיומן של מחשבות שוא או הזיות, כאשר האדם אינו מוכן להכיר בכך שהמחשבות או התפיסות שלו לא מציאותיות. בנוסף, לעיתים קרובות אפשר לראות דיבור שאינו עקבי מבלי שהאדם ער לכך, מתיחות, קושי בריכוז ובהתמצאות, חוסר מעצורים חברתיים ועוד. בקיצור, שלא נדע... אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 33 רווקה. עבדתי כקלדנית, עכשיו לא מוצאת עבודה ועובדת בניקיון. אני מרגישה שפשוט נמאס לי מהשיגרה המשעממת, כל יום עבודה והביתה, מה שגם העבודות שעבדתי בהן לא מביאות סיפוק ומשעממות. לא מקבלים אותי למזכירות כי כושר הביטוי שלי לא גבוה. אני מרגישה ריקנות ובדידות. גם אין לי חברים/חברות. אני ביישנית ושתקנית. דרך אגב הצהרתי בביטוח לאומי שיש לי נכות נפשית והם נתנו לי קיצבה ואפשרות להיות בסדנאות בוקר אלא שהפסקתי, לא יכולתי כבר עם השקרים האלה שגם מוסיפים לי נטל. אני בכלל לא לוקחת תרופות. בסדנאות הבוקר הכרתי רק בחור אחד בגילי. ואיתו אני בקשר.אבל הוא טיפוס אדיש וזה בעיה. באים לשם אנשים עם בעיות כמובן. אחר כך עזבתי את הסדנאות ועובדת בניקיון. מנסה ללמוד משהו עכשיו, אבל השיגרה הזו וללא אנשים קרובים שאפשר לדבר איתם ולבלות מוסיפה לי נטל! נראה לי שאם יימאס לי אני פשוט אחזור לסדנאות האלה שבהנחיית עובדת סוציאלית. למרות שאני משקרת! כי גם מחיים כל כך משעממים אפשר להשתגע בעתיד. האם מישהו מכיר איזה שהם סדנאות כאלה לקהל הרחב במתנס"ים אן משהו דומה? ואיזה דרך להכיר ידידות? לא אוהבת ללכת לפסיכולוגים, הייתי בעבר וזה לא הוסיף לי ולא מצא חם בעיני.הם מדברים איתי רק על סקס.

אהובה שלום, ישנם כל מיני דרכים אחרות להכיר אנשים בני גילך, לגבי חוסר הסיפוק שלך מהעבודה שלך, קודם כל ישנם הרבה עבודות שממש כיף לך לקום בבוקר ולהרגיש שאת עושה משהו חשוב ומשמעותי, שקלת אולי לעבוד בטיפול בילדים או בקשישים? זוהי עבודה מאד מתגמלת גם תוכלי בדרך זו להכיר אנשים נוספים בגילך, יפית

אני לא מבינה הרבה בפסיכולוגיה ובפסיכולוגים אבל משום מה נשמע דוקא שאת כן יכולה לקבל או להעזר בפסיכולוג טוב שיתאים לך. אני לא חושבת שפסיכולוגים מדברים רק על סקס וכד' מה גם שאת יכולה לציין שזו לא הסיבה שאת מגיע אליה, בסך הכל החיים שלך נשמעים "תקועים" לא רק בקטע הזוגי. בכלל העבודה על הקטע של הביישנות והשתקנות תוכל לעזור לך להתשלב בתחומי חיים שונים. בסך הכל לימודים זה גם מקום חברתי שיכול לעזור לך.. בנושא העבודה אני בטוחה שיש לך כשורים שמייחדים אותך, את רק צריכה למצוא אותם(אפשר בעזרת איש מקצוע) וכך למצוא עבודה שתתאים לך. לדעתי הדבר האחרון שניתן לומר על החיים זה שהם משעממים וניתן להתגע מהם גם בעתיד.. באמת אין פתרון קסם אני דווקא בעד פסיכולוג.. בסך הכל החיים יכולים להיות יפים ומאתגרים

שלום אהובה, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי את העייפות שלך מכמה נושאים בחייך: העבודה, הבדידות, השקר... אני יודעת שזה דורש השקעה של הרבה מאוד כוחות, אבל אני מאמינה שאפשר לשנות את המציאות הזו, למשל ע"י חיפוש מקורות חדשים לחברה ולעניין (חוגים במתנ"ס האיזורי נשמעים לי אופציה מצויינת). נסי לתכנן לעצמך "תוכנית עבודה", עם יעדים שניתן להשיג בטווח הקרוב. למשל, היעד של השבוע הקרוב יכול להיות למצוא חוג מעניין, היעד של השבוע הבא יכול להיות לקבוע ראיון עבודה, היעד של השבוע השלישי יכול להיות להיפגש עם בן/בת משפחה לשתות קפה וכן הלאה. חשוב שהיעדים יהיו סבירים, למשל, אל תצפי מעצמך להשיג את כל ההישגים בשבוע אחד, אלא תכנני את ההתקדמות שלך לאורך כמה חודשים ויותר. אני חושבת שכדאי לך לקרוא גם את התשובה של רחל, שעוסקת בתועלת שתוכלי למצוא בטיפול פסיכולוגי. בהחלט אפשר לעסוק בטיפול בנושאים נוספים, מעבר למיניות. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום.. רציתי לתאר בעיה שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי ומציקה לי מאוד. אני בנאדם מופנם מאוד וביישן בצורה די קיצונית. זה מתבטא שכאשר אני נמצא בכיתה , או באירוע משפחתי , אני יושב בשקט וכמעט ולא מוציא מילה . ובדרך כלל אם לא פונים אליי אני לא יוזם פנייה לאחרים ומנסה לפתוח בשיחה כמו כולם אלא יושב ושותק... הדבר מתבטא בכך שאין לי הרבה חברים , ובכל מסגרת שאני נמצא בה אני לא מצליח להשתלב . הבעיה חמורה בעיקר שאני נמצא עם מספר אנשים. כאשר אני מדבר עם מישהו ביחידות אני מסוגל לפתח שיחה, אך עם רוב האנשים אני מצליח לפתח שיחה די קרירה ואין לי יכולת להיפתח לגמרי. .הרבה פעמים קיימת אצלי תחושה של "מה יגידו עליי" מה שגורם לי לחשוב כמה פעמים לפני שאני עושה צעד מסויים. שמתי גם לב לכך שהרבה פעמים אני מרגיש תחושה של התרגשות ואולי אפילו חרדה מסויימת כאשר מישהו פונה אליי (בעיקר בנאדם בעל סמכות כמו מורה..) ואני מתחיל להילחץ , לענות תשובות מבולבלות ולא כל כך מובנות ,ולהרגיש יובש בפה ודפיקות לב מואצות..

רציתי להוסיף שלא בכל מצב אני ביישן . שאני נמצא בקרבת משפחה או חברים קרובים , אני מרגיש משוחרר ומתנהג בצורה נורמלית לחלוטין - מדבר , צוחק , מפגין רגשות וכ''ו.. הבעיה מתרחשת כאשר אני נמצא בקרבת אנשים שאני לא מצליח להיפתח בפניהם ( וזה יכול להיות כל אחד - המשפחה המורחבת , חבר'ה מהכיתה וכ''ו) ואז אני פשוט משתתק ונאטם. חוץ מזה , גם פעולות בסיסיות מחיי היום יום כמו לשאול מה השעה ברחוב מבנאדם זר , או לרדת למכולת כדי לקנות חלב , נראות לי פעולות מביכות ומלחיצות..

שלום בן 18, אני רוצה להתחיל בכמה מילים של עידוד ומתן פרספקטיבה: מאפייני האישיות שלך יכולים לעבור שינויים רבים, ובהחלט יתכן שבהמשך חייך תחושת הביטחון העצמי שלך תגבר והביישנות והמבוכה ייפחתו. כדי לקדם תהליך כזה אפשר לשקול מסגרת שבה תברר לעצמך נושאים שקשורים לדימוי העצמי והבין-אישי שלך, למשל מסגרת של טיפול פסיכולוגי. אני רוצה להפנות את תשומת לבך לעובדה שבמצבים של חרדה חברתית הטיפול היעיל ביותר מתבצע במסגרת קבוצתית (אני יודעת שזה יכול להישמע מאיים, אבל זה בדיוק העניין...). לאור זאת, כדאי לבדוק אם באיזור מגוריך מתקיימת קבוצה טיפולית של בני נוער שעוסקת בנושא הבין-אישי. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח אם תעדכן אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, ברצוני לקבל מידע בנושא דימוי עצמי, היכן אוכל להעמיק בנושא? האם יש קשר בין דימוי עצמי לעצלות? ומהו המושג עצלות? האם ישר קשר בין דימוי עצמי לבין ההחלטה בבחירת הכיוון המקצועי? האם יכול להיות מצב שבו אדם יודע את יכולותיו וערכו אך אינו מרגיש בהתאם? אני מאמינה שקיים קשר בין דימוי עצמי לביטחון עצמי אך מהו ביטחון עצמי? האם הוא קיים בכלל? מצטערת על סימני השאלה הרבים, אך אשמח ואודה לך מאוד על המידע!

שלום דלית, בספרי 'מבוא לפסיכולוגיה' ו'מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית' ישנם פרקים המתייחסים לנושא המורכב של דימוי עצמי, בצורה מקיפה יותר משנוכל לסייע לך במסגרת פורום אינטרנטי. אם יש לך שאלה אישית יותר, את כמובן מוזמנת לכתוב שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי ליאת! היום אזרתי אומץ ושאלתי את אותה בחורה מדוע לא שיתפה או סיפרה לי על חתונתה? היא התגוננה וטענה כי לא סיפרה לאף אחד, ואף אחד לא ידע מלבד חברה טובה שלה מהמשרד. אני יודעת בתחושותיי, ולפי מה שראיתי, שזה שקר, היו התרחשויות בחדרה, וגם השותפה שלי לחדר ידעה את זה הרבה זמן לפניי. אני עדיין לא מרגישה בנוח ללכת לארוע הזה, ולא יודעת איך להתחמק.. (אלוהים במה אני מתעסקת הא?)

היי, עם כל הצער שבדבר, עלינו ללמוד לקבל גם מצבים בהם אנחנו לא במעגל הראשון. מותר לכל אדם שיהיו לו חברים קרובים יותר או פחות. כנראה שאותה בחורה אינה החברה הטובה ביותר שלך. אז מה? אני מציעה לך להגיע לחתונה כמו כל עובדי המקום, ולנצל את האירוע לחימום קשרים עם אנשים אחרים. מסרי מזל טוב גם מאיתנו ליאת

מהילדות הייתי סגורה ומעולם לא היו לי חברים/ת. בגיל 18 הגעתי לדיכאון קל , שנמשך כשלוש שנים, וטופל בעזרת תרופות רק בשנה האחרונה. היתה תקופה שנפגשתי עם פסיכותראפיסטית וכשהרגשתי שאין לי צורך בכך יותר וזה לא עוזר לי הפסקתי את הפגישות. מבחינת המצב רוח- הוא מתחיל להתייצב. בעוד כחודשיים- שלושה אני אתחיל סדנא לטיפול בחרדה חברתית ( עקב הביקוש) אבל יש משהו שהוא מפריע לע ומלווה אותי מגיל 17- מאז שעשיתי דיאטה פעם אחת בגיל 17 אני אוכלת סתם כך מתוך עצבים וכמובן שזה מבטא שינאה עצמית. חוצמזה אני גם שונאת לראות את עצמי בתמונות או לפעמים בהשתקפות המראה ובכלל הביטחון העצמי שלי בכלל לא מזהיר. למרות שאני לא שמנה, זה עדיין מפריע לי מאוד שאני לא מעריכה את עצמי והולכת וקונה ממתקים ואוכלת מבלי שיראו אותי בד"כ. ושבכלל אני פשוט לא אוהבת את עצמי- אחרת לא הייתי עושה זאת. ונזכרתי בעוד משהו- אני מתעסקת עם השיער שלי, כלומר מפצלת אותו וסתם הורסת אותו גם מהסיבה הנ"ל. אני כ"כ רוצה שזה יפסק כבר, ואני יעריך את עצמי- האם יש משהו שאני אוכל לעשות בכדי להפסיק זאת, עד שתתחיל הסדנא שאני מאוד מקווה שתשנה לי קצת את החיים ואני ארגיש יותר חיה...? נ.ב אני מטופלת בציפרלקס- 20 מ"ג כ-5 חודשים בתודה מראש, איה.

איה יקרה, כל הכבוד על ההחלטה לקחת את העניינים לידיים ולטפל בעצמך. זוהי החלטה חשובה הראוייה להערכה. לא סיפרת כמה זמן היית בטיפול, אבל אני רוצה להזכיר לך, שגם אם יש הקלה בסימפטומים הדיכאוניים בגלל התרופות (וכמה טוב שזה כך) עדיין חשוב להמשיך ולטפל בשיחות באותם היבטים שפחות מגיבים לתרופות (דימוי עצמי, דימוי גוף, שנאה עצמית, פגיעה עצמית, וכו'). לא בטוח שבמסגרת הסדנה הקבוצתית כל אותם היבטים יקבלו מענה מספיק. לטעמי, יש צורך בהמשך טיפול פרטני, שילווה גם במעקב של דיאטנית, שתוכל לסייע לך בהרגלי אכילה נכונים ובהפחתת משקל מבוקרת. בהצלחה (ונשמח אם תעדכני אותנו) ליאת

אני בנאדם לא החלטי קשה לי לקבל החלטות בחיים. האם זה מצריך טיפול פסיכולוגי?

היי, בהנחה שאינך מסוכנת לציבור, רק את יכולה להחליט האם את צריכה טיפול פסיכולוגי. אנשים מתמודדים עם קשת גדולה למדי של בעיות תפקוד, עם או בלי טיפול. כאשר אדם רוצה להבין את המנגנונים המפעילים או חוסמים אותו, או לשנות אותם, טוב יעשה אם יפנה לעזרה, שכן יש יתרון לעיניים מקצועיות. גם ההחלטה לפנות לטיפול היא החלטה, ואני מניחה שלמי שמתקשה בקבלת החלטות יש כאן סוג של משוכה. מקווה שתחליטי טוב ליאת

אני כל הזמן , או לפחות רוב הזמן בדיכאון...זה שנייה אחת אני יכולה ליהיות שמחה והכל טוב, ושנייה אחרת אני שוב חוזרת לדיכאון...ורק בא לי לבכות...ולמות... ובמצבים כאלה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...ני פשוט חושבת על הפתרון הכי קל שזה למות...אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם ההרגשה הזאת כל פעם מחדש חוץ מלבכות ולרצות למות, ולחשוב שהכל שלילי, וליהיות פסימית...והצבא דיי מוסיף לזה...שנייה אחת יבוא לי לאכול, וכשאני בבאסה זה או שאני אוכלת כדי לנחם את עצמי, או שפשוט לא אוכלת כי אין לי מצב רוח...ויש פעמים שאפלו לוקח לי הרבה זמן להירדם, פעם אחת במשך 4 שע' פשוט הסתובבתי מוטרדת במיטה ולא הצלחתי להירדם...אני חייבת איזה פיתרון...אני בצבא כרגע...הלכת פעם אחת לקב"ן, אבל בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה כי אני בן אדם סגור...וקשה לי להיפתח מול אנשים זרים... תעזרו לי..... בת 20

העצה הכי טובה שאפשר לתת לך היא לחזור שוב לקב"ן ולדבר. גם אם זה קשה לך. את כנראה באמת בדיכאון וזה מצב שמחייב טיפול של איש מקצוע. הקבן אמור לדעת לדובב אותך ולהבין את הבעיה שלך , פני שוב ללא דיחוי.

חיילת יקרה, גם אני חושבת, כמו חיים, שקשה מאד לעזור מכאן. דיכאון ניתן לטיפול טוב ויעיל גם במסגרת הצבאית, וכדאי מאד לא לחכות עם זה, ולחזור לקב"ן. אם את מרגישה שנוח לך יותר להתבטא בכתב, כתבי את מה שמכביד עליך (כמו שעשית כאן) והביאי את הנייר אל הקב"ן. זכרי שמה שנראה כרגע כמצב של אין מוצא, יכול להפוך לנחלת העבר תוך זמן סביר. אנא, גלי אחריות וטפלי בעצמך. בהצלחה וחיבוק ליאת

איך היית מגדירה את המצב שלי? אוף חשבתי על לכתוב לקב"ן, אבל גם לכתוב לו יותר מידיי אני לא יכולה...אני כאילו לא רוצה שיעשה משהו שאני לא מסכימה...או שאני לא רוצה לספר לו מה שסיפרתי כאן... זה בכל זאת קשה לי אפילו לכתוב לו דברים על עצמי ככה... הבעיה שאני לא רואה את האור שבקצה המנערה...אני רואה רק חושך... ואין לי כוח לחיים האלה...ואני גם פוחדת מלהתמודד איתם... בת 20

ד"ר עידית שלו, שלום רב, אני ואשתי בגילאי 26, נשואים שנה וחדשיים וחובקים תינוק בן חודש וחצי שהגיע אלינו מרצון מלא של שנינו. הכניסה להריון, ההריון עצמו והלידה היו קלים מאוד. שנינו עובדים במשרה מלאה וקבועה - כעת אני עובד והיא בחופשת לידה. שנינו בעלי תארים אקדמיים. אנו זוג שהיה רגיל לצאת הרבה במשך כל שבוע - גם לבילויים וגם לסידורים וקניות, ובכלל עשינו הכל יחד. כיום היא מסרבת לצאת מהבית כי "התינוק קטן ורגיש מדי" (כבר בן חודש ו-3 שבועות) וחיינו השתנו מקצה אל קצה. יחסינו לפני הלידה היו בעלי עליות ומורדות. היו ריבים די הרבה פעמים שהתרכזו בעיקר סביב נושא המשפחות - כל צד כנגד המשפחה של האחר. המשפחה שלי היא משפחה שעוזרת לנו כלכלית - בכסף ומתנות, פיזית - אבי עזר לנו בכל התיקונים בבית החדש באופן פיזי, ורגשית - נותנים לנו עצות מעשיות וטובות שעוזרות לנו מאוד - תכנון חתונה, משכנתא, עצות הקשורות לבית וכו'. משפחתי היא ליברלית וקיבלה כל דבר שאשתי רצתה. משפחתה שמרנית - לא איפשרה לנו בזמן החברות (מגיל 22 עד 25) לישון ביחד, לנסוע למקומות ביחד וכו. אשתי קיבלה את כל מה שציוותה משפחתה. משפחתה עוזרת רק לה, וגם באופן מועט ביותר. כיום אנו רבים על כל דבר והיחסים ביננו מתוחים מאוד. עיקר המריבות הוא השנאה שאני חש שפיתחה כלפי הוריי (אני בן יחיד) בכל פעם שבאים לבקר אותנו על דברים שהם קונים שלא מוצאים חן בעיניה, על כל מלה שניה שלהם, על זה שבאים פעמיים-3 בשבוע לעזור עם התינוק והוריה באים רק פעם אחת. הוריי מאוד אוהבים אותה והיא לא מתייחסת אליהם כך . יש לציין שלפני מגורינו המשותפים גרנו אצל הוריי חצי שנה והתקופה היתה יחסית בסדר. גם אז היו לה תלונות על כל מיני דברים הכי פשוטים שהוריי היו עושים או אומרים אך העניינים לא הקצינו. כיום עיקר מריבותינו בנושאים אלו. אין ביננו יחסי מין מאז הלידה - אין לאשתי כל חשק או צורך בכך (אנחנו כמעט חדשיים מאז הלידה). הצעתי לה ללכת ליעוץ זוגי - היא מסרבת בטענה שאי אפשר להשאיר את התינוק עם מישהו (הוריי למשל) ולא ניתן לקחת אותו איתנו וממילא הטיפול לא יעזור, ואם ארצה - אלך לבד. מה עושים? אבקש את עצתך מאוד, אמיר, בעל חסר אונים.

תודה לכל מי שכתבה לי. טוב לדעת שאני לא לבד בסיפור הזה כמו שאני מרגישה ושעוד נשים עברו חוויה דומה של דיכאון אחרי לידה. שמעתי שגם ברוק שילדס עברה דיכאון אחרי לידה ושהיא גם כתבה על זה ספר. אם מישהו מכיר את הספר הזה אשמח לדעת את שמו ואיך אפשר להשיג אותו. אני מאוד אוהבת את הילד שלי ובגלל זה אני חושבת שמגיע לו אמא שתהייה פנויה מבחינה רגשית לטפל בו ולא אמא שכל הזמן חרדה ובוכה ועסוקה כל הזמן ב"מה יהיה?" ו"אני לא יודעת מה לעשות!" ו"אני רוצה למות". אני מקווה שיהיה לי הכוח הנפשי להתגבר על זה. אני צריכה לקבוע תור חדש לפסיכיאטר כמה שיותר מהר. אולי הוא בכלל יחליף לי את הכדורים, כי אני מרגישה שאלו שאני לוקחת לא עוזרים לי בכלל. אני מאוד רוצה שקט נפשי ואת היכולת להנות מהזמן שלי עם התינוק שלי. ושוב תודה שעניתם לי ועודדתם אותי, זה מאוד מאוד עזר לי לדעת שאני לא לבד, שמישהו באמת קורא את מה שאני כותבת, ושאכפת לו.

היי שיראל, הספר נקרא Down Came The Rain. נדמה לי שהוא לא תורגם לעברית ואפשר לקנות אותו דרך האינטרנט (באמאזון למשל). אני מצרפת קישור למאמר שכתבה ברוק שילדס בניו יורק טיימס בתגובה לטענות שהשמיע כלפיה טום קרוז (המאמר תורגם ופורסם בעיתון "הארץ") http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=594919 אני אמנם טרם ילדתי כך שהחוויה שאת עוברת זרה לי אבל הצלחת להבהיל אותי מאוד בהודעתך הראשונה (וכמה שמחתי שליאת הזדרזה להשיב לך עוד באותו ערב ועוד יותר שמחתי לקרוא את תגובתך למחרת). אני שולחת לך יד מחזקת.נגעת לליבי מאוד. יעלה

תודה על המידע על הספר של ברוק שילדס ועל הקישור שכתבת. אני מאוד מזדהה עם מה שברוק כתבה שם. אני מקווה שגם אני אוכל לדבר על סערת הרגשות בה אני נמצאת עכשיו בלשון עבר. "הייתי שם, היה קשה, אבל התגברתי" אני מקווה מאוד.

שיראל יקרה, נשמח מאד מאד להמשיך ולשמוע על ההתקדמות שלך, ועל רגעי הנחת עם תינוקך. אני חושבת שרגעי האושר האלה מגיעים לשניכם, ולא רק לתינוק. טוב מאד שהחלטת לגשת שוב לפסיכיאטר ולעדכן אותו. היום יש פתרונות טובים למצב שלך, ואין כל צורך להיכנס לניסיונות גבורה ולסבל מיותר. תודה גם ליעלה על הדאגה ועל המידע החשוב שאת מעבירה לשיראל. כמובן שאנחנו נשארים כאן, כדי להמשיך ולהקשיב לכל מי שצריך אותנו :-) ליל מנוחה ליאת

ברגע שמישהו שצריך תשומת לב, הרבה תשומת לב, מחברים משפחה ועוד' והוא מרגיש מתוסכל שהוא לא מקבל אותה. והוא נכנס לדיכאון מזה. מה זה אומר?ממה זה נובע? תודה מראש

היי, התשובה נמצאת בגוף השאלה שלך. אדם הזקוק לתשומת לב רבה כל הזמן, מרגיש תסכול ודיכאון כשאינו מקבל אותה. ככל הנראה מדובר בדפוס יחסים מוקדמים לא מספק, כאשר צרכים בסיסיים של קבלה והכלה לא זכו למענה הולם בילדות המוקדמת, ומכאן הצורך שאינו יודע שבעה. לילה טוב ליאת

אז מה מומלץ לעשוץ?

מהי חרדת הצלחה? ממה היא נובעת? למה שמישהו ימנע מעצמו הצלחה במודע?

היי מיטל, מוזר ככל שיהיה, לפעמים אנשים באמת חרדים מן ההצלחה, ועושים מאמצים (לאו דווקא מודעים) לחבל בתהליך ההתפתחות שלהם. לא תמיד התשובה לשאלה זו כה ברורה. לפעמים נדרשים חודשי טיפול רבים כדי לנסות ולהתחקות אחרי הסיבות. יש מקרים בהם ההצלחה עלולה להביא - לבד ממחיאות כפיים - גם סכנות: יש את החשש לאבד את האהבה, להשיג אדם אהוב, לאבד את הנשיות/גבריות שלי, ועוד. פעמים רבות, ההצלחה יוצרת ציפיות גבוהות, ואז מתגבר הפחד לאכזב. מסתבר שמדובר בתופעה רווחת, ויש לא מעט אנשים עם 'מנוע של F-16' הגוזרים על עצמם כנפיים של 'פייפר', רק כדי לא להמריא. כמה חבל ליאת

היי ליאת מאיזו סיבה נובעת הרגשת הקורבן והמסכן? את מי צריך להאשים את אמא או את אבא?

בלי אשמים!! מי שרוצה לצאת מכל האישומים הללו ינסה גם לפנות אל התחום שמטפס במהירות לצד הפסיכולוגיה והוא תחום האימון האישי. כן, חשוב לציין כי המאמן חייב להיות בעל הכשרה מוסמכת שכן אחרת מדובר בשרלטנות!!!! היזהרו......... אני ממליצה בחום, אין שום בעיה עם הפסיכולוגיה הקלאסית, גם היא מתאימה לעיתים, שאלה מסוג זה היא זו המעוררת בי את הצורך להפנות לאימון אישי, לא אשמים ולא הורים, קחו אחריות על עצמכם וקחו אותה מהר השעון מתקתק, חבל על כל יום!!!

ערב טוב, אמא ואבא - לפחות אצלי - מוחזקים בחזקת חפים מפשע, כל עוד לא הוכח אחרת. אני, אישית, יוצאת מנקודת הנחה שאיש אינו מביא ילדים לעולם על מנת להסב להם נזק נפשי. לפיכך, חיפוש אשמים אינו רלוונטי בטיפול. כל אחד מאיתנו גדל בתוך מציאות ספציפית, המצמיחה את הטוב והרע שבנו, כחלק מדינמיקת חיים מורכבת ורבת פנים. תחושת קרבן (כמו מצבים נפשיים רבים אחרים) יכולה להיווצר בהקשרים שונים, בהם גם נסיבות חיים קשות, אם כי לא רק. לפעמים אדם מאמץ לעצמו עמדה פסיבית וקרבנית כדרך להימנע ממאמץ ולקיחת אחריות. אין ספק, שבמסע הטיפולי, נפגשים מחדש עם הנסיבות בהן גדלנו, כולל אישיותם והתנהגותם של ההורים, מתוך ניסיון להבין, לעבד ולצמוח מתוך אותן חוויות עבר. לילה טוב ליאת

זו בדיוק הנקודה לקיחת אחריות על דברים אצלי. ניתן לתיקון?

היום הייתי בפגישה עם הפסיכולוגית שלי ועל השולחן דלקו כמה נרות שמתי לב אך לא הגבתי , חשבתי לעצמי טוב זה יכול להיות נחמד. בסוף הפגישה היא אומרת לי הדלקתי אותם לכבודך(או אולי היא אמרה בשבילך אני לא בדיוק זוכרת) אמרתי כן שמתי לב לזה מההתחלה, תודה. נכון אולי לא צריך לנתח כל דבר ולישם לב לכל דבר , אבל באמת מה הקטע שלה.. זה מקובל?! (נחמד זה בטוח כן) כשאני מדליקה נרות זה בנסיבות מאוד שונות

היא בטח מחוברת לקטע המיסטי/ הוליסטי אולי זה אפילו יכול לתרום יותר לטיפול בכל אופן מעניין דרך אגב, חברה שלי היתה מטופלת אצל פסיכולוגית שהאמינה בתקשורים, רוחניות וכו' וזה לקח את החברה שלי למקומות חדשים ואני חושבת, מעיזה להגיד, גם טובים בהצלחה ניבה

אני בטיפול פסיכולוגי רגיל!! עם פסיכולוגית בהכשרה רגילה כך שלא נראה לי הקטע המיסטי.(אני גם לא טיפוס מיסטי) מה שכן זה בהחלט יכול ליצור אוירה מעט שונה ולכן אולי זה מקובל לגוון כך את הפגישות מידי פעם לגבי מה שציינת על החברה שלך טוב שהיא מרגישה מרווחת מהקטע , רק לי זה נשמע מוזר שפסיכולוג עם ניסיון לא נראה לי כדמות מיסטית רוחנית וכד' זה יותר מתאים לאדם שגמר ללמוד קורס ברידמן מאשר סיים תואר שני או שלישי באוניברסיטה

לא יודעת, אבל לא אהבתי את זה..... מה זה בשבילך, לכבודך... על איזה תקן היא יושבת מולך? בעיני זה נורא מבלבל וחוצה גבולות. לא כל דבר צריך לנתח, אבל כמו שמייעצים כאן כל הזמן, הייתי פותחת את זה מולה בפגישה הבאה, ואומרת מה הרגשתי. בפנטזיות שלי הייתי נורא רוצה שהמטפל שלי יקבל אותי עם נרות ואוירה. מזל שהוא לא נותן לי לממש אתן... יעל

נשמע לי שהפסיכולוגית שלך ממש אחלה וזה כנראה אומר עליה שיש לה ראש פתוח, זה חשוב אני הייתי מציעה לך פשוט להנות...

הי ליאת שאלה: אדם שרואה את העולם בגונים של או שחור או לבן, אין חיבור של גווני - ביניים, כמו אפורים למינהם, הכל או טוב או רע, האחר הוא או טוב או רע, ממה זה נובע? איפה נתקע התהליך? באיזה גיל ילד רואה את העולם בשחור לבן, באיזה שלב התפתחותי זה קיים ואיזה שלב בא אחר כך, האם יש לשלבים שמות? אשמח גם לקבל המלצות קריאה בנושא תודה ויום נעים ניבה

היי ניבה היכולת לראות את העולם בצורה שלמה ואינטגרטיבית נרכשת במהלך ההתפתחות, כאשר אנו מסוגלים למזג בהדרגה יותר ויותר היבטים של המציאות למשהו לכיד ורב פנים. כשאת שואלת על שחור-לבן, לא לגמרי ברור למה את מתכוונת. פסיכואנליטיקאית ידועה בשם מלאני קליין דיברה על תהליך התפתחותי בו לומד הילד הקטן למזג בין "חלקי אובייקט" לכלל אובייקט שלם. כלומר, אם בשלב המוקדם יותר הוא יכול לראות את אמו או כטובה בלבד או כרעה בלבד (וכך הוא שומר שהרע לא 'יזהם' את הטוב), בשלב הבא הוא לומד שאמו היא גם טובה וגם רעה (הבנה המלווה בצער גדול ותחושת אובדן). אצל אנשים מבוגרים, ראייה קיצונית של שחור-לבן מיוחסת לקושי אישיותי, כאשר אין את היכולת לעבד ולעדן רגשות עוצמתיים. אנשים כאלה נוטים לאהוב נורא או לשנוא נורא, או לנוע בין הקטבים האלה. כל חומר העוסק בהפרעות האישיות (בעיקר הגבולית והנרציסטית) יתייחס למנגנון הפיצול, ושם תוכלי לקרוא על כך בהרחבה. בהצלחה ליאת

איך הגעתי למצב של דיכאון? האם באמת הכל רק בראש שלנו??ואנחנו גורמים לכך??

היי, דיכאון הוא תופעה רחבה, הכוללת טווח רחב של עוצמות וסימפטומים, וטווח רחב לא פחות של גורמים אפשריים. השאלה למה זה קרה דווקא לי, ומהם הגורמים שהביאו אותי למצב זה, יכולה לקבל תשובה רצינית רק במסגרת טיפולית, עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכל- א. לאבחן שאכן מדובר בדיכאון ב. להעריך את חומרת המצב ואת המאפיינים הייחודיים לדיכאון שלך (במידה ואכן יש כזה). ג. להעריך מהו הטיפול ההולם את הנסיבות הספציפיות. הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון, אכן מכוון אל המחשבות האופייניות והשליליות של האדם הדכאוני. יש, כמובן, טיפולים נוספים (תרופתי, דינאמי, ועוד) הנלקחים בחשבון בהתאם למצב. בשמחות ליאת

שלום, אני בת 24. אני סטרייטית (היה לי חבר שאהבתי תקופה ארוכה עד לפני חודש) מאז שאני נערה הייתה לי נטייה (אם אפשר לקרוא לזה כך) "להתאהב" בבנות גדולות ממני. היו אלה סך הכל 3 - בוסית בעבודה (גיל 15), מורה (אישה) בתיכון, מרצה (אישה) במכללה ועכשיו אפילו רופאה שלי (שאני עושה אצלה טיפול אינטנסיבי). אפשר לראות שכולן בעלות סמכות מסויימת. יש לציין שכל אחת ממי שציינתי אהבה אותי במיוחד (לדוג' המורה אהבה אותי יותר מאשר תלמידות אחרות לדעתי, הבוסית בעבודה מאוד העריכה אותי וכו') סיימתי לא מזמן קשר ארוך עם בן זוג אבל בימים אלה אני מרגישה שאני ממש מאוהבת ברופאה שלי, מעין הערצה אבל יותר מזה. יש מידה מאוד מאוד מאוד קטנה של משיכה מינית אבל אני חושבת שבפועל לא באמת הייתי רוצה לעבור עם אחת מהמוזכרות משהו מיני (אני לא באמת יכולה להימשך לנשים לדעתי). ממה זה נובע? האם זה חריג ואמור להגיד לי משהו? זה משום מה מטריד אותי! תודה

ערב טוב, מסתבר שלאהבה פנים רבות. כפי שאת מצליחה לתאר יפה, רגשות האהבה הם מגוונים, מורכבים ועשירים מכדי למיין אותם עפ"י קטגוריות של סטרייט או לא-סטרייט. כפי שאת מעידה על עצמך, את נמשכת מינית לגברים והצלחת להנות מקשר משמעותי עם בן-זוג. אין בכך כדי לפסול אפשרות להימשך או לממש קשר קרוב ואינטימי עם נשים, שכרגע אינו מיני. נראה שאין טעם לייסר את עצמך כרגע בניסיונות למקם את עצמך כאן או שם. למה בעצם את כל כך מוטרדת? ליאת

אני בחורה רווקה בת 32, שעובדת בעבודה משרדית כלשהיא. סה"כ במחלקה ובחדר אנחנו 4 איש: הבוס, שלוש נשים וגבר אחד. אני ועוד אחת יושבות בחדר אחד לבד. היחסים בינינו הם יחסי עבודה בדר"כ ומכורח הנסיבות אנחנו גם משוחחות על חיינו הפרטיים ובאופן כללי מסתדרות - זה בגדול. בין שתי הבנות נרקמו יחסי ידידות יותר קרובים, ואני מרגישה שהן כאילו "שמות עליי זין". הן מתנהלות בתוך עצמן בעבודה, ורואות בי כמין פועלת שלהן, בלי שום שפה משותפת מעבר. בחודש האחרון הן התחילו להסתגר בחדר של הבחורה השנייה, ומאחר ואני יושבת לבד, הדבר פגע בי מאוד. מילא היינו כמה בנות אז זה לא היה נורא, אבל עצם זה שאנחנו שתיים לבד בחדר, מעצים את התחושה הלא טובה. אחרי זמן מה אני מגלה בדרך אגב, שאחת מהן מתחתנת, ולא סיפרה לי על כך. טענה שזה סוד עדיין (מה שלכשעצמו מוזר לי - לשמור בסוד שמחה). אני רואה בזה פגיעה נוספת, מאחר שבכל זאת אנחנו עובדות יחד די בצמוד, ואף יושבות באותו החדר. הארועים האלה גורמים לי לבוא לעבודה בתחושה כבדה.. יש לציין שאני בכללי לא טיפוס חברתי במיוחד, אבל בכל אופן, אני חושבת שיש לנהוג מידה של כבוד למישהי שעובדת איתך בצמוד. אני שוקלת להתפטר, אבל לא יודעת אם אני עושה נכון בכך שאני רוצה לעזוב עבודה בגלל נושאים חברתיים. אני גם חוששת שהבעיה תחזור על עצמה במקום אחר. מה כדאי לעשות במצב זה? האם אני צריכה לדבר עם שתיהן ולומר את שעל ליבי?

ערב טוב, מישהי משולשים חברתיים הם הרבה פעמים פתח לצרות. ברית זוגית מתחממת, תמיד משאירה מישהו בצד, נעלב ופגוע. לא ציינת האם יש ברקע תקריות עבר שהביאו למצב הזה, או שזה מצב שנוצר מעצם היותך אדם סגור ומרוחק יותר. בכל מקרה, יש לי הרגשה ששווה לשוחח על כך, ולשתף את הבנות בתחושותיך. בהנחה שמדובר במקום עבודה טוב ומתגמל כלכלית, גם אני חושבת שלא נכון להתפטר, אלא דווקא לנסות להביא לשינוי במסגרת העבודה הזו. לא סיפרת אם חווית תחושות דומות בעבר, במקומות אחרים, אבל אני שומעת את החשש מהישנות התופעה גם בעתיד. אם זה כך, אולי כדאי לשקול השתתפות בסדנה קבוצתית, הנותנת מענה לקשיים חברתיים ובינאישיים. אגב, חשבת לנסות ולהתקרב קצת לבנים? לפעמים הם מפתיעים ביכולת שלהם לקרבה ונאמנות :-) שווה לנסות, לא? בהצלחה ליאת

אני חוששת שהן ילעגו לי ויגידו שאני פרנואידית אם אשתף אותן. היו תקריות אבל לא רציניות של נתק או משהו בסגנון, פשוט אני אדם מרוחק קצת. אני שואלת את עצמי איך לדבר, איך לפנות אליהן בלי להרגיש בעמדת קיפוח או נחיתות. בסביבה שלי אין "בנים" מהסוג שציינת. אני דווקא מסתדרת עם בנים טוב :)

מדוע אנשים מגיעים למצב בו הם חסומים רגשית?

היי, אנשים 'חסומים רגשית' הם מי שמעדיפים להימנע ממצבים טעוני רגשות, ובנוכחותם של רגשות עוצמתיים הם יגיבו עפ"י רוב במה שנראה כאדישות או ריחוק. אין זה אומר שאין בהם רגשות, אלא רק שמסיבה כלשהי הם מעדיפים 'להורידם למחתרת' כדי להימנע מחוויה מלאה של דיכאון או סבל. באופן כזה, החוויה המודעת תהיה פחות טעונה, והאדם יחוש פחות מצוקה (לטווח הקצר). אנשים מגיעים למצב כזה מכל מיני סיבות. * יש מי שלמדו ש'אסור' להרגיש (כאב, עצב, אכזבה, תסכול) כי זה כל כך כואב ואין מי שינחם. * יש מי שלמדו שביטויי רגש עוצמתיים (בכי, כעס, תסכול, צעקות) מסכנים אותם באובדן האהבה לה הם כה זקוקים. * יש כאלה המאמינים שאם יתנו ביטוי גלוי לרגשותיהם (כעס, תוקפנות, תשוקה) הם יאבדו שליטה ויהפכו מסוכנים והרסניים כלפי סביבתם. ככלל, זהו מנגנון יעיל, השומר על האדם מפני פגיעה, אבל יש לו חיסרון אחד עצום: מי שחסום מפני רגשות קשים, חסום גם מפני רגשות חיוביים. גם השמחה, ההתרגשות, החמלה, הסיפוק והאהבה לא מאד נוגעים בהם. אנשים חסומים רגשית מפסידים הרבה מאד ניואנסים בזירה הבינאישית, ועלולים לפתח בשל כך תחושת בדידות, ריקנות, ואי נחת כרונית מחייהם. בטיפול, אחת המטרות היא להגמיש את מנגנוני ההגנה הללו, להחזיר תחושת שליטה, ולאפשר לאדם לחוות את עצמו ואת עולמו החברתי והבינאישי באופן מלא ואותנטי. בשמחות ליאת

השאלה היא האם אדם שעבר במשך זמן ניכר מחייו פידבקים כאלו (שציינת למעלה) עקב סביבה לא מותאמת לצרכיו, או קשרים חד צדדיים, או סביבה ששידרה בדרך זו או אחרת את הפידבקים האלו- האם אדם כזה יוכל ליצור קשרים חברתיים ולהרגיש באמת? האם, בהנחה והטיפול יעורר בו ויתחיל לפתוח את הרגשות האלו- האם זה לא יהרס כשהוא יחזור לסביבתו הלא תומכת ממילא? ואם הוא עזב סביבה כזו- הרי שהוא ממילא בודד ומבולבל(מההגעה לסביבה חדשה), ומצב כזה אפילו יקשה עליו עוד יותר?

היי עבדתי כ-7 שנים כמעט רצופות(עם החלפת מקומות עבודה) -מקומות שלא ריצו אותי ולא תאמו את כישוריי.לכל מקום נכנסתי תוך ידיעה שזה לא בשבילי אך בשל לחץ חברתי "חייבים לעבוד" וכלכלי פשוט השתלבתי. מקום ראשון שעבדתי בו נסגר, מקום שני מנהלת לא נורמלית (מוכח),מקום שלישי היה לי רע והמנהל דרש שאהיה לבושה כמו דוסית כי רובם דתיים לא התאים לי כמובן, מקום 4 עם מוניטין ושם ותנאים מעולים אבל הלחץ בו הייתי שרוייה היה עד כדי שגעון וגם משם ברחתי... כעת אני בצומת דרכים- חייבת למצוא עבודה אך בפנים לא באמת רוצה. בעבר בתק' ביניים הייתי נכנסת להסטריה אם הייתי בבית ללא מעש והנה כעת אני נהנית להיות בפיג'מה כל היום ולא לעשות כלום!! פשוט כיף לי. כמובן שעומדת מאחורי זה סיבה אמיתית שהיא בריחה מאותה מציאות קשה של התמודדות בחוץ. מה שמקשה עליי זה הידיעה ששוב אהיה ערה מאוד לביקורת האחר,וארגיש שאיני טובה, ואשן מוקדם כי מחר עובדים..בקיצור,כשאני במסגרת עבודה אמנם "טוב" לי כי אני כמו כולם אבל קשה לי עם עצמי כי אני תמיד חייבת להיות עם יד על הדופק.. מבחינת "מה יגידו" "איך אהיה" ואם יאהבו אותי... יש לי בעייה נוספת שאיני מבינה איך זה משתלב יחד - מצד אחד כל סיפורי חוסר הבטחון הללו ומצד שני בחברה זרה אני מרבה לדבר להיות במרכז לנסות לעניין את כולם להיות אובר נחמדה להיות השולטת והמובילה שאני לפעמים עוצרת ואומרת :תראי כמה שטויות את מכניסה לראש שלך...את חזקה ואת פשוט לא מאמינה לזה" כי לא כל אחד ובטח לא דימוי נמוך מסוגל לשלהב קהל ולעורר אותו... מכל הניסיון (שלא מכוון) להראות הנה אני פה מתקבל בסופו של דבר בחורה שמתערבת בכל דבר,ומחטטת ומתעניינת בכל דבר שזז.אנלא עושה זאת מחטטנות אלא כנראה מעודף רצון להיות שייכת.שכולם יספרו לי את מה שעובר עליהם ויהיו פתוחים ושתהיה איזושהיא הרמוניה...ככה נראה לי שהעולם צריך להיות. מאחר ואני מבינה שאין זה כך לא בעבודה ולא בחיים אני הופכת לאינטרסנטית ואז הגלגל מתהפך ואני מצטיירת כבחורה מניפולטיבית ואולי דווקא כזו שרצוי להתרחק ממנה מקווה שהשאלה שמשתמעת מכאן ברורה. מדוע אנלא מצליחה להישאר הבחורה החברמנית והטובה?? למה אני מנסה להתחמק תמיד מידיעה שאני מניפולטיבית בסופו של עניין? אנלא עושה את זה מרוע זה פשוט מתבקש!חוצמזה עם כל ההוכחות שיש לי נוכחות, לטוב או לרע ,אני עדין מרגישה פחד מעבודה חדשה ובכלל מכל ניסיונות הקבלה הזו שיהיו בהם דחיות ואתאכזב אני מרגישה בכל מגע חברתי במבחן-שעליי להתאמץ כדי שיקבלו אותי וכנראה האמת החבוייה שלי היא לא בדיוק אותו פרצוף גלוי ולכן אני מתפוצצת מבפנים. למה אני לוקחת את זה כ"כ קשה? למה אני מרגישה שלהיות "אני" פשוט לא יהיה מקובל? ולכן אני נלחמת בהצגה של מישהי נחמדה וטובה יותר. זה כ"כ קשה עד שבעצם עבורי לחפש עבודה עכשיו זו משימה שאינה פשוטה ולכן אני דוחה את הקץ. אני תמיד מרגישה לא אמיתית וביקורתית כלפי עצמי שנראה לי שכולם רואים את זה ולכן אני נעלמת. אולי אני באמת אדם רע? ולכן אני לא אוהבת את עצמי וכך אני מבינה רואה אותי החברה? אוף רע לי עם המחשבות הללו? האם אני מכניסה למוח שטויות? אני מאמינה בתוך תוכי תמידדדדדדדד שכל תחושה שלי היא האמת הנצחית ולכן קשה לי לערער אותה. ובקיצור,האם אתה ממליץ לי לנוח "מהשגעון" ולחפש עבודה בשלב מאוחר קצת? אני חוששת שאחרי הטרומה של העבודה הקודמת פשוט אכנס למקום החדש עם חולשה כלשהיא. אני תמיד צריכה שהכל יהיה על משטח חלק לפני המשימה הבאה- ילד-כשאהיה שלמה(לעולם לא) עבודה-כשיהיה שקט נפשי בית- כשיהיה כסף יש לציין שאיני בשנות העשרים.. למה הכל כ"כ כבד לי?? למה דבר שאנשים עושים בשלוף לי לוקח שנים לביצוע? אני לא יוצלחית ואדישה כנראה לחיים מחשש לאכזבה. אין לי שום תשובה אחרת. אשמח לשמוע ממך

ערב טוב, אחרי תיאור כה ארוך, מפורט ומורכב, נתת לעצמך 'אבחנה' קצרה וחסרת רחמים: "אני לא יוצלחית ואדישה כנראה לחיים מחשש לאכזבה. אין לי שום תשובה אחרת." האבחנה מתוצרת בית אינה נשמעת מאד הולמת את הנסיבות. את לא נשמעת 'לא-יוצלחית' ובטח לא אדישה. אני חושבת שיש אצלך צורך גדול באהדה ותשומת לב, אותן את רוצה להשיג מהר ובכל מחיר, ולכן פיתחת המון קסם אישי וסגנון המציב אותך מהר יחסית במרכז העניינים. הבעיה מתחילה כעבור זמן מה, כאשר את צריכה להתחיל 'לפרוע את השטר'. כאשר צריך להקסים לאורך זמן, זה כבר קשה יותר, ואז את מעדיפה להימנע או לסגת. נראה לי שכדי לענות לעצמך על כל שאלות ה'למה', וכדי לנסות לשנות דפוסים הרסניים של נסיגה ממאמץ ו-וויתור, עליך לנסות לנצל את פסק הזמן הזה, למצוא לעצמך פסיכולוג/ית, ולבדוק את הדברים לעומק בצורה יסודית. זה בהחלט צעד של לקיחת אחריות, שיוכל להביא בסופו של דבר לשינוי באורח החיים שלך. אני מאחלת לך מסע מרתק, ומקווה שתצליחי -בעזרת הטיפול - להתחיל לאהוב את עצמך במידה שתאפשר לך להשתחרר מהתלות באהבת האחרים, ולהתפנות באופן מלא למשימות חייך השוטפות. בהצלחה רבה ליאת

אם אני מרגישה שאני כל הזמן רוצה לישון. ויש לי תחושת עייפות וכבדות האם אני בדיכאון? כיצד אפשר לדעת

דנה יקרה, תראי מה השעה. מה הפלא שאת עיפה??? וברצינות - לדיכאון יש מס' קריטריונים, בהם מצב רוח ירוד רוב הזמן, תחושת יאוש וחוסר תקווה, לאות, חוסר מוטיבציה, עצבנות, חוסר תיאבון (או אכילה מופרזת), ועוד. עייפות וכבדות יכולות ללוות מצבים דכאוניים, אבל הן בהחלט יכולות להיות תוצאה של דברים אחרים, ואין לראות בהן - כשלעצמן - עדות לדיכאון. הייתי מציעה לך להתחיל מהתייעצות עם רופא המשפחה שלך, שיוכל להעריך (אולי בעזרת בדיקת דם פשוטה) את המצב. רק בהיעדר סיבות אחרות, אפשר להתחיל לחשוב בכיוונים נפשיים. לילה טוב ושקט ליאת

שמישהו יגיד לי למה טוב לחיות??

היי, זאת אכן שאלה נכבדת בהתחשב בשעה המאוחרת. אני משאירה שאלה זו פתוחה למשתתפי הפורום הנבונים, ואנסה להצטרף מחר, אחרי העבודה. לילה טוב ושקט, ויום נעים למצטרפים מחר.... ליאת

אני לא חושבת שטוב לחיות. לפעמים נראה לי שכדור הארץ, והאנשים החיים עליו, הם סתם איזה ניסוי של הגדולים מאיתנו. ושאנחנו ממלאים איזשהו אינטרס שלהם בכך שאנו ממשיכים לחיות. סיבה מספיק טובה להתאבד, לא? זאת תיאוריה שמצליחה לדכא כל רצון אצלי לשמוח ולהיות מאושרת.

לחיות, כדי לחוות אהבה אמיתית, לקרוא ספר טוב, לראות סרט טוב, לאכול ארוחה טעימה ולראות את השקיעה ביום עם שמים צלולים, כדי להנות מהעבודה שלך, לשהנות עם האנשים סביבך, אם רוצים באמת אפשר למצוא הרבה סיבות טובות ומצד שני אם לא רוצים לחיות אפשר גם למצוא הרבה סיבות לכך, את צריכה להחליט איזה צד של הכוס את לוקחת יום נעים

אני מנסה למצוא את הכוס המלאה. אך קשה לי למצוא אותה. אין לי כרגע אהבה ואני לא אוהבת ספרים. זה לא כ"כ מנחם אותי

אני לא יודעת למה טוב לחיות, אבל אני מאושרת וטוב לי בחיי. זו לא תשובה שטוב לי מה גם שאולי מטופש כי מה זה משנה אם טוב לי או רע לי בסוף כולם מתים ולא זוכרים או יודיעם כלום. כשהגעתי לטיפול ודברנו על העולם ומדוע לחיות וכד' אמרתי טוב אני כבר כאן אבל ילדים אני לא יביא לעולם הזה רק מסיבות אגואיסטיות שלי .. בסוף כולם מתים ומה זה משנה איך העולם הזה מתנהל... המחשבות האלו על החיים והכד' עברו הם אינם מעסיקות אותי היום ויש לי המון תוכניות לחיים , כשטוב לי פתאום זה כבר לא מענין אותי מדוע טוב לחיות או רע לחיות, (כשהפסיכולוגית שלי התווכחה איתי על הנושא היא לא הצליחה לשכנע אותי כלל, הדעה שלי השתנתה כשחיי השתנו) נכון אין פה תשובה ואולי זה גן עדן של שוטים אבל שווה לבדוק באיזה מצב של האדם, השאלות האלו עולות בחייו ..

למה טוב לחיות ? התשובה הכי הגיונית שאני יכולה לתת לך היא שזה נראה לי עדיף בהרבה על פני האופציה השניה. אף אחד עדיין לא חזר מהמוות כדי לספר איך זה שם, האם טוב שם, האם נהנים פה ושם, האם לא חשים כאב או צער וכו'. המוות הוא נעלם אחד גדול ומבחינתי - לפחות את האלטרנטיבה למוות אני כבר מכירה די טוב. יודעת שיש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות, יש רגעים של צער אבל גם יש רגעים של הנאה צרופה. עד שיגיע מישהו שחזר מעולם המתים, ויספר לי בהתלהבות שנפלא שם, שזה המצב האידיאלי להיות בו - - - עד אז, מבחינתי עדיפה האופציה הנוכחית והמוכרת. ולפעמים, האופציה הזו אפילו נעימה מאוד.

ליבי אליך... לא זוכרת איפה קראתי, אבל ב"גדול" מה שהכותב היה כך: האם אבן יכולה להחליט לבקש להיות במקום אחר? האם לעץ יש ספקות לגבי המיקום/תפקיד... כולנו כאן על האדמה במסלול שמתאים לכל שכבה /פלח/ מין / זן וכו'. ואם בכל זאת מתעוררת השאלה: למה לחיות, מה הטעם- סימן שמשהו השתבש בתהליך , שכביכול זו שאלה שלא היתה צריכה להשאל, ואם בכל זאת שואלים אותה, אפשר ללכת לטיפול פסיכו' כדי להעלות בחזרה למודעות את סיבת הקיום /תפקיד / צרכים ורצנות בקיום הספציפי שלך בעולם לילה טוב ניבה

ערב טוב, אני רואה שקיבלת תשובות מגוונות, ומרביתן - בגדול - קוראות לך לנסות ולמצוא את המשמעות הייחודית לך. החיים מקבלים את המשמעות שאנו עצמנו יוצקים בהם. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות להתנהל בעולם באופן שמיטיב עם עצמו ועם הזולת. אני חושבת שאחת הדרכים למצוא טעם ומשמעות היא ההגשמה העצמית והאהבה. לא תמיד זה קל כל כך לביצוע, ולכן כולנו חווים לעיתים דכדוך, ייאוש, עייפות וחוסר אונים. כאשר אנחנו מצליחים, אחרי הכל, ללקט את אותם רגעים קטנים של חסד, מתחדדת בנו ההבנה שהחיים בכל זאת ראויים. לילה טוב ליאת

אני תאמת שואלת את אותה שאלה כבר שנה וחצי בערך...אבל לא מצאתי תשובה...ויכול ליהיות שאפילו לא מצאתי את עצמי... כאילו מה הטעם בחיים אם אתה לא יכול לעשות משהו שאתה אוהב,אם אין לך שאיפות גדולות לעתיד,או אם אתה לא רואה את העתיד... בת 20

שלום לך, קודם כל אומר לך שזו שאלה שאני מאמינה שכל אדם ביקום הזה נבר בה או נובר בה או ינבור בה. אני למשל שואלת את עצמי למה כל המחזור חיים הזה? את מי או מה הוא משרת ולאיזו מטרה? לכל אדם יש את התשובה שלו לשאלה הזו, התשובה שהוא החליט לאמץ לעצמו ושמתאימה לו. אני, למשל, מאמינה שהכל נעשה לטובה ושלכל אדם, בבסיסו, מגיע טוב ומכאן שבאתי לעולם הזה כדי לחוות אותו, בין אם לטוב ובין אם לרע שגם הוא יביא אחריו טוב. הכל זה חוויה, הרגשה, תחושה... . כנראה שאת/ ה נמצא/ ת בבלבול, בנקודה פגיעה בחיים שקצת קשה לצאת ממנה. אבל, תציב/ י לעצמך מטרה ורצון ועם מעט עקביות וחיזוקים עצמיים תמצא/ י את עצמך לא נוברת יותר בשאלה, אלא ההיפך, אוליי אפילו תהיה/ י קצת מופתע/ ת לשמוע אותה

שואלת באמת בשביל מה לחיות בכלל..? זה פאקינג כואב, מפחיד, מתסכל, מייאש, ועצוב - לחיות. החיים דורשים כל הזמן התמודדות, עם מיליון ואחת מכשולים, כל מיני מטלות ומשימות, כל הזמן צריך לעמוד בקצב... אני חושבת שיש אנשים שלא מסוגלים לעמוד בקצב המטורף הזה.. גם אם לא סביר שזה ישתפר אי פעם, או עצם הידיעה שבכל מקרה החיים משמעותם מאבק אחד תמידי וכואב, זה גם לא מוסיף, לפחות לי, לרצון לחיות.. עם זאת (ורק חסר לי לעודד פה אובדניות..), שאלת בשביל מה לחיות? בתיאוריה אני יודעת שיש דברים יפים. אני אומרת שיש רגעי חסד קטנים... לא כל אחד רואה אותם. שנית, יש מצבים, שכל החולירע, כל כך עצום לעומת הרגעים הקטנים האלה, שזה רק נורמלי לתהות למה שווה לסבול את זה בכלל... מה אגיד לך? אני שונאת את החיים שלי. שונאת את העבודה, מתעבת את הגוף שלי, חיה עם דכאון, חרדה, הפרעות אכילה ושונאת כל רגע. בין שרינק כזה ואחר, כדורים, ועבר שכלל אשפוז פסיכיאטרי.... כואבת, מפחדת פחד מוות מהעתיד, ובאמת לפעמים נדמה לי שאני לא אחזיק מעמד יותר.. אבל - אני אוהבת את המשפחה שלי אהבה אדירה, אוהבת את הכלב שלי בלי סוף... ונורא מפחיד אותי לוותר עליהם. אני רוצה להמשיך לאהוב אותם, ושימשיכו לאהוב אותי.. וזה חלק משמעותי ממה שמחזיק אותי כאן. אז יש אנשים שחיים חיים טובים, שמחים, ומלאים - ואני מקנאה בהם עד עמקי נשמתי.. ויש אנשים, שנועדו להעביר את הזמן פה בתהיות כמו "מה אני עושה פה בכלל???!!!"...

אני בת 26 נשואה ואמא טריה לתינוק בן 5 חודשים. אני סובלת מאוד מאוד מדיכאון לאחר לידה שבעצם התחיל הרבה לפני כמה שנים ופשוט גבר מאוד מאז שהתחתנתי והתחלתי לחיות חיים עם עצמאות כלכלית וזה הגיע לשיא אחרי הלידה. אני כל הזמן רוצה למות כל הזמן חושבת שאני לא רוצה לחיות, שקשה לי כל כך ושאף אחד לא ממש מבין אותי ולא לוקח אותי ברצינות. אני מרגישה שהמצב שלי רציני ואם לא אני עוד יעשה משהו לעצמי. אני מרגישה לכודה ושהתאבדות זאת הדרך היחידה שלי לגמור עם כל זה. אני לא רואה את היופי בחיים שלי, קשה לי להנות מעצם היותי אמא ואני רק רואה בזה את השלילי. אני מאוד רוצה התייחסות לזה, כי אני חושבת ברצינות לבלוע את כל הכדורים נגד דיאכון שיש לי בבית בבת אחת היום בלילה וגם כדורי שינה ופשוט לגמור עם זה. בבקשה עזרה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא רוצה להשאיר את הילד שלי יתום אבל אני מרגישה שאין לי שום מוצא אחר

שיראל שלום. אני יודעת שכשנמצאים בדיכאון העמוק הזה, מאוד קשה להאמין לאנשים שמנסים לעזור, וחושבים שאף אחד לא באמת מבין. מי שיכול באמת להבין הוא מישהו שהיה שם. הייתי בדכאון כזה, אמנם לא אחרי לידה אבל בהחלט כזה שגרם לי לא לרצות לחיות. כיוון שאת מבקשת עזרה, אני יכולה להגיד לך מה עזר לי. קיבלתי תרופה שאחרי שלושה שבועות החלה להשפיע וגרמה לי "להרגיש" קצת פחות. במקביל התחלתי בטיפול פסיכולוגי. אחרי שנה הפסקתי בהדרגה את התרופה והמשכתי בטיפול הרגשי. לא יאומן איך שזה עזר. היום אני חושבת כמה נורא היה אם הייתי פותרת לתמיד בעייה זמנית. כמה אנשים סובלים הייתי משאירה אחרי, והכי חשוב, כמה הנאות של החיים הייתי מפסידה. אז קשה אולי להאמין, אבל תני לזה צ'אנס. אני מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך חיים ארוכים ומהנים. אני בטוחה שמגיע לך! שמרי על עצמך. ענת

שלום שיראל דיכאון אחרי לידה היא חוויה קשה ביותר, אבל נשים רבות מספרות עליה בלשון עבר, אחרי שחזרו לחיים בריאים וטובים. כרגע את מתקשה להאמין בכך, אני יודעת. את חייבת לפנות עוד היום לקבל עזרה, ולבקש ממישהו קרוב (בעל, אמא, אבא, חברה) להישאר במחיצתך עד שתגיעי לפסיכיאטר. אם את מרגישה שאת יכולה לפגוע בעצמך הלילה, פני כבר עכשיו למיון בביה"ח הקרוב לביתך וספרי על תחושותיך. אל תישארי לבד. אני מאד מבקשת ממך לעדכן אותנו מה קורה איתך. דואגים לך כאן ליאת

אני מרגישה היום טוב יותר. אתמול הייתי אצל אמא שלי וישנתי אצלה. בכיתי המון וזה קצת עזר. אני מאוד רוצה לקבל עזרה כי הכדורים שאני לוקחת לא ממש עוזרים לי אני לוקחת פקסט שני כדורים ביום. חשבתי ללכת למיון כמו שהצעת לי אבל פחדתי שאם אני יעשה צעד כזה אז יאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש או שיגידו שאני לא כשירה להיות אמא ויקחו לי את הילד. אני מאוד מפחדת שזה יקרה, שאני אפנה לקבל עזרה ובסוף יצא מזה רק דבר רע. האם הפחד שלי מוצדק או חסר כל בסיס? מה עושים במיון לאנשים שבאים עם רצון להתאבד? איך מטפלים בהם? כמו שאמרתי היום אני מרגישה יותר טוב, אבל מי יודע מה יהיה מחר, ומחרתיים, קשה לי להפסיק לחשוב על זה ואני מפחדת ששוב אני ארצה להתאבד ולא יהיו לי הכוחות לעצור את עצמי ולא את הרצון לעזור לעצמי.

ישנם עבודות ששוחקות יותר וישנם פחות. לדוגמה: לדעתי, כמעט כל המורים שראיתי בחיי לאחר 10-15 שנות ותק נראים מאוד שחוקים ... האם פסיכולוגים נשחקים במהלך עבודתם? זה מענין אותי מפני שבהשוואה להוראה פסיכולוגים לומדים הרבה שנים

רחל יקרה, אני מניחה שבכל מקצוע יש שחיקה, השאלה היא רק כמה מהר היא תגיע. גם לי יש הרגשה שמורים מתעייפים מהר יחסית, בעיקר בשל אופי עבודתם הכמעט בלתי אפשרי ("מלחמת מעטים מול רבים"). לפסיכולוגים (לפחות אלה שעובדים באופן פרטי) יש את הפריווילגיה לווסת את מס' המטופלים שלהם או לגוון את אופי עבודתם. אבל כן, גם הם נשחקים בסוף. איכשהו, כולנו עשויים מאותם חומרים כנראה. :-) ליאת

תודה, זה באמת ענין אותי המהירות של השחיקה (לאחר כל כך הרבה שנות לימוד, להישחק בסוף כשקצת מתחילים להרויח..) תודה על התגובה וההתיחסות היפה לשאלות הגולשים.

שלום לכם מנהלי הפורום, אשמח אם תענו להמשך שיחתי עם גדעון... זקוקה מאוד לעזרתכם. צביה

צביה שלום, קראתי את דברייך ואת התשובות שקיבלת, ואני בספק אם אוכל לחדש. הלינק שנשלח לך ע"י דבש נראה ממצה מאד. אני מבינה שאת מעלה שאלה לגבי אפשרות של חסך חישתי כאחד הגורמים לפגיעה עצמית. את התשובה לכך תוכל לתת מרפאה בעיסוק. ברוב המקרים - למיטב ידיעתי - מדובר במורכבות אישיותית או דינמיקה תוך-נפשית, ולא בבעיה חישתית גרידא, הגם שהפציעה מביאה עמה סוג של הקלה ופורקן. אין ספק שהמקום המובן מאליו לבירור סוגיות אלה הוא טיפול נפשי ממושך באוריינטציה דינאמית. בהצלחה ולילה טוב ליאת

יש לי קרובה נערה בגיל ההתבגרות שהינה חרשית ואילמת ויש צורך ורצון לפגישה עם פסיכולוג הבעיה היא שלא מוצאים פסיכולוג שיוכל להבין את השפה כדי שתתנהל שיחה אישית ללא מגשר שידע את שפת הסימנים. האם קיים פסיכולוג או פסיכולוגית כזו בארץ באיזור הצפון עדיף... תודה...

רוני, העליתי את בקשתך בפורום מקצועי, ואני מקווה שאוכל לעזור היום-מחר. אנא, אם אפשר, פני אלי במייל האישי, כדי שאוכל להשיב למייל שלך. ליאת

מודה לך על ההשקעה זה עזר....תודה רוני

אבקש לדעת מהו הורמון הסירטונין ולמה הוא גורם כשהוא חסר

היי מורן הסרוטונין אינו הורמון אלא נוירוטרנסמיטר (מוליך עצבי). תוכלי לקרוא עליו כאן - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9F כפי שבוודאי ראית, בהיותו מעורב בלא מעט מערכות פיזיולוגיות, השפעותיו (חוסר או עודף) יכולות להיות מגוונות. אנחנו נוטים להזכיר אותו כאן הרבה, כמרכיב מרכזי בתרופות אנטי-דכאוניות או אנטי חרדתיות. תרופות ממשפחת ה- SSRI, הן תרופות המגבירות את נוכחותו של הסרוטונין בתאי המוח, בהיותן מעכבות את תהליך הספיגה החוזרת שלו בתאים. יתכן שבפורום רוקחות תוכלי לקבל מידע מקיף יותר, גם על השפעותיו שלא בתחום בריאות הנפש. בברכה ליאת

אז ככה זה יפה שישי לנו מקום להביע את עצמנו לפני נרבה שנים בוא נאמר ככה אני בן 27 זה היה בגיל 9 בחשבון אף פעם לא הייתי טוב נפלתי קורבן להתעללות מיניתצ על ידי השכן שלי הוא שיחק בי כאילו הייתי בובה מארגז המשחקים של הגן שלי כשהוא רצה אותי הוא היה לקוח אותי לאותו גן שהייתי משחק כשהייתי קטן אותו גן היה חדר צדדי פרוץ שלפעמים אנשים היו מעשנים שם - אבל אני לא איזה מזל יש לי אני לא נפלתי קורבן לעישון הא?? צדקתם באותו חדר שעישנו הגיע התור שלנו - איפה ששיחק בי איפה שאנס אותי ככה זהז היה במשך 3 שנים רצופות X בוא אנחנונ הולכים ככה הוא אמר לי או לפעמים מספיקה הקריצה וכבר אני מבין שעם החברים שלי שכבר מתרחקים ממני אני לא נשאר אתם אני הולך איתו בזמן שהחברים שלי משחקים מחבואים - אני לומד והוכרחתי לצעוק "אני גומר" והיום בדיעבד אני מבין מה זה החדר השחור שבו היינו אני זוכר מזרון קרוע קירות שחורים ועל הקירות רשום שמות של ילדים מהשכונה בזמן שאני על המזרן אני קורא את השמות ואומר בלב איפה הם ואיפה אני - למה??? אלוהים איפה היית כשהייתי בגיל 9 ( האמת אולי זה 8 אני כבר לא זוכר) אלוהים אתה שומע?? זהו הכל חרב אין מוצא והנה אני בגיל 27 מחפש פתרונות ואין פתרונות ישנו פתרון אחד שהוא האופציה האחרונה שלי *****. השתדלתי כל כך בחיים שלי אני לא יודע אם כדאיח לוותר מהר לצערי העזרה היחידה בימינו זה פסיכולוגיה - והמסקנה אם אתה רוצה לשרוד את הטראומה שלך אתה צריך שיהיה לך כסף לטיפולים כי דרך קופת חולים סזה לא אותו דבר אז מזל שישי לי אתכם - שאני יכול לפרוק את מה שישי לי על הלב כי זה קצת עוזר אז מסקנה נוספת אתה עני משמע אתה מת!!!!!!!!!! עניין של זמן תודה אנשים ודש לעתיד!!!!

גם אני נפלתי קורבן להתעללות מינית בגליים אלו (7 - 9 - לא זוכרת), ואני יודעת כמה קשה זה. אני מכירה את הייאוש הנילווה הרצון לוותר, השאלות , רגשות האשמה חוסר ההבנה ויותר מהכל חוסר האונים. אני נמצאת בטיפול דרך מרפאה ציבורית אצל פסיכולוגית מדהימה וללא תשלום. גם דרך קופות חולים אפשר למצוא פסיכולוגים טובים - הכל עניין של התאמה אתה יודע... לי זה נשמע כמו תירוץ מפחד להתמודד ... אז אם זה באמת זה... אל תפחד ואל תוותר על עצמך. תלך לטיפול... בהצלחה, ובתקווה שתוכל לתת את המפתח לגן הנעול למישהו שיפתח דלת ...אלייך. דבש

שלום, ילדים הנופלים קרבן להתעללות מינית נושאים עמם את הכאב למשך שנים רבות. לצערי, למרות שהכאב הפרטי (כמו הסיפור הפרטי) הוא ייחודי, שונה, וכמוס בתוככי נפשו של הילד הפגוע, מתברר שהתופעה מתרחשת שוב ושוב, באין-סוף גרסאות קשות ונוראות, והתוצאה תמיד אחת: פצע שמתקשה להגליד. אני שמחה שהפורום שלנו מוכיח את עצמו כמקום בטוח וראוי, וכאוזן קשבת לסיפורים קשים דוגמת זה שהבאת אלינו (וגם את, כמובן, דבש). מסתבר שכאן גם אפשר למצוא קבוצת תמיכה - אנשים שחוו פגיעה דומה, והצליחו במידה זו או אחרת להמשיך ולתפקד, עם או בלי סיוע מקצועי. ברצוני להביא לידיעתך שקיימים לא מעט גופים ששמו להם למטרה לסייע לאנשים כמוך. הטיפול בדר"כ אינו כרוך בתשלום, למרות שמדובר באנשים מקצועיים וטובים העושים עבודת קודש. במידה ותבחר לפנות, תוכל לעשות זאת, למשל, באמצעות הקישור הבא - http://www.macom.org.il/topic_malerape.asp אני מאחלת לך שתצליח למצוא את הכוחות להגיע לחוף מבטחים. אני מודה לך, דבש, על המילים הטובות שלך, המזכירות לכולנו שאפשר לקבל טיפול מעולה במסגרות ציבוריות, ללא תשלום. מאחלת לשניכם הרבה טוב, שקט ושלווה, ומקווה להמשיך לראות אתכם כאן הרבה. ליאת

כמי שחוותה פגיעות על רקע מיני במשך שנים רבות.... אני בוכה כל פעם מחדש, כשאני שומעת על קרבנות חסרי ישע....... אני מטופלת במקום ציבורי, אצל עובדת סוציאלית קלינית, שזהו תחום התמחותה.מטפלת מדהימה, והטיפול ללא תשלום. ללא הגבלת זמן. מאחלת לך ימים טובים יותר.

ג??ן נ?עו?ל - רחל לזר מ?י א?ת??ה? מ?ד?ו?ע? י?ד מו?ש??ט?ת ל?א פ?ו?ג?ש??ת י?ד א?חו?ת? ו?ע?ינ?י?ם א?ך? ת??מ?ת??נ??ה ר?ג?ע ו?ה?נ?ה ש??פ?לו? כ??ב?ר נ?בו?כו?ת. ג??ן נ?עו?ל. ל?א ש??ב?יל א?ל?יו, ל?א ד?ר?ך?. ג??ן נ?עו?ל – א?ד?ם. ה?א?ל?ך? ל?י? או? א?כ??ה ב??ס??ל?ע ע?ד זו?ב ד??ם? אדר, תרפ"ח

שלום. אני בת 24 וחברי מזה 5 שנים הוא בן 28. לפני כשנה לערך הוא החל לעבוד כמנהל שכיר והשאיפה שלו היא להתפתח בתחום וליהיות עצמאי. הוא כמעט ואינו אוכל ונמצא בעבודה כל יום בממוצע 16-18 שעות. הוא ניתק קשרים עם כל הסביבה שלו, כולל ריחוק ממשפחתו וכל עניינו בחיים זה העבודה. אנו כמעט ואיננו מתראים וישנם ימים בהם אפילו אנו לא מדברים. מערכת היחסים ביננו התדרדה ויש ריחוק משמעותי. הוא מודע לכך שאני קוראת לו פרפציוניסט ומכור לעבודה אך הוא טוען שזה הדבר היחיד שגורם לו אושר כמו שלא היה מאושר כל חייו וזו הדרך היחידה בה יצליח להגשים את שאיפותיו, גם אם יצטרך לוותר על שינה, אוכל וחיי חברה. הוא טוען כי הדבר היחיד שמעניין אותו זה העבודה. הוא רואה הכל כשחור או לבן וטוען שאם יום אחד יצא מוקדם יותר מהעבודה הוא לא יתקדם בחיים ויהיה "בינוני". הוא טוען שפרפקציוניזם זו הדרך היחידה להצלחה. מה לעשות???? אני מרגישה שעם הדרישות שלי ממערכת היחסים, שנראות לי לגיטמיות בהחלט אני מפריעה לו ומעיקה עליו, מצד שני אני לא רוצה לוותר עליו, אני אוהבת אותו. מה גם שאני דואגת לבריאותו...

הילה יקרה, זהו תיאור מוזר מאד, אפילו במונחי היי-טק תובעני. עפ"י חשבוני, אדם שעובד 16-18 שעות ביממה, אינו יכול להעניק דבר, לא לעצמו ולא לבת זוגו. אני מודעת לכך שלפעמים, יש במקומות עבודה תקופות קריטיות בהן כולם מגוייסים לטובת פרוייקט חדש, אליו נלוות גם תחושות התלהבות ושיכרון חושים. אבל תקופה כזו, הנמשכת כשנה, הכרוכה גם בניתוק מחיי משפחה ופנאי ובפגיעה בצרכים בסיסיים של אכילה ושינה, היא בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". אם את אוהבת אותו, עליך לעשות מאמץ אמיתי להחזיר אותו לשפיות, אם בכוחות עצמך ואם בעזרת אנשים נוספים (בוס, הורים, חברים או אנשי מקצוע). אם את מרגישה שזה קרב אבוד, עליך לחשוב היטב אם את רוצה לקשור את גורלך עם אדם שמוכן להקריב את חיי האהבה והמשפחה לטובת חשבון הבנק שלו. כן. לפעמים פרפקציוניזם יכול להיות הרסני. יום טוב ליאת

שלום לכם בתי בת 16 למרות שעכשיו היא השנה מעט הישתפרה בלימודים. לאומת שנה שעברה הילדה ביכלל לא למדה והיתה חולמת ולא מרוכזת. לפני שנה אחותה קראה במחשב שנימאס לה מהחיים ושהיא רוצה למות. אומנם הילדה ניבדקה ומיתברר מה שנתנו לו כדי לקבל דחוף זה היה קבוצה לא באיזור שלה. וגם נתנו לה כדורים וגרם לה להירדם הרבה ולא לאכול. בקיצור הילדה הפסיקה את הכדורים. אני האימא לא נתתי ניסיון לזמן לראות תוצאות זה סך הכל שבועיים. בקיצור הילדה היום לא הולכת לשום טיפול לשום שיחות ולא מוכנה לעזור לעצמה. למרות שאני מפחדת כי גם אני מיזדאה איתה בדברים שאני גם ככה עשיתי ומטופלת בכדורים. בקיצור היום הילדה מקפלת מגבות רחצה רטובות לגמרי. מדליקה דוד חשמל שוחכת לכבות. ויכולה לשוחח בטלפון למרות שבעלי כעס עליה עשינו איתה כל מיני סידור לגבי טלפון. אני שמה לב יתכן שהילדה לא מודעת למה שעושה. כי גם אים רעבה לא אכפת לה להשאיר עוגיות לאחרים. פשוט היא לא אוהבת לעזור בבית. אפילו כביסה שלה מלוכלכת מקפלת אשמח לקבל תשובה פשוט לא מבינה מה עובר על הילדה. למרות שדבר טוב אני יודעת שהיום היא מאוהבת בבן כיתתה. שנה שעברה אהבה מישהו והוא לא שם עלאה למרות שעזרה לו בלימודים וישבה לידו היום אני שמחה שהיא אוהבת מישהו אחר אבל הילדה בבית ביכלל לא שקטה עצבנית מאוד לא מסוגלת לשמוע אותי. וכל פעם שיש לה כאב ראש ישר לוקחת אקמול למרות שאני מסבירה לה שזה לא בריא. בדיקות דם עשתה שנה שעברה ורק לגבי אוכל שלא אוכלת טוב היה לא בסדר ןגם ביגלל כניראה מצב הרוח שלה אז קיבלה איחור של שלושה חודשים. טוב סליחה על ההיתפרקות ואני יודעת שאני קופצת מנושא לנושא.

היי, מדברייך ניתן להבין שבתך אובחנה, וקיבלה המלצות לטיפול תרופתי ולפסיכותרפיה קבוצתית. את שתי ההמלצות הללו, לפחות כרגע, אינה מצליחה ליישם. ניתן להתרשם (בזהירות) כי מדובר בסוג של הפרעת חרדה, המלווה בטכסים כפייתיים (קיפול), ואולי גם הפרעת אכילה. אני רוצה להדגיש כי הטיפול התרופתי אמור לסייע מאד וחבל שהפסקתם את הטיפול מבלי לדאוג למשהו במקום. תופעות לוואי הן דבר חולף, ובמידה ואינן נסבלות, חשוב להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם אותן, ולנסות תרופה אחרת. אני רוצה להזכיר לך את אחריותך כאם, ולבקש ממך לשוב אל המרפאה בה אובחנה בתך, לספר על מצבה כרגע, ולבקש עזרה. גם אם כרגע את מתקשה לתפקד מולה כדמות סמכות, ונדמה לך שקשה להגיד לה מה לעשות, אני מתרשמת שהיא זקוקה לעזרה, ומצפה לקבל אותה מהוריה. אני מעודדת אותך לשוב למרפאה, ולהסתייע באנשי מקצוע שיוכלו להעריך את המצב ולטפל בו בצורה טובה. יום נעים ליאת

שלום דר בני בן 4 יש לו בעיות התנהגות כפי שמתארת הגננת קשה לה להשתלט עליו יש לו בעיה של דחית סיפוקים ,אם הוא רוצה לדבר הוא מדבר ולא נותן לאף אחד להשחיל מילה. מדבר הרבה אפילו אם לא קשור לנושא. מה יכולה לנבוע בעיה של ילד שחוזר הרבה על אותם דברים ,לא תמיד עם קשר לציטואציה,כמו כן פונה לזרים ומדבר איתם על מה שהוא רוצה.דבר שמביך אותי. חוזר על משפטים דמיון מאד מפותח אם אני קוראת לו סיפור הו מדמיין שהוא בתוך הסיפור וממש נכנס לזה. עלי לציין כי הוא קולט דברים מהר מקשיב הזכרון שלו מדהים.וכן יושב איתי לעשות דברים יחד. בגן הוא גם מציק הרבה לילדים לדברי הגננת. בבקשה אל תפנה אותי רק לאיבחון אלא אבקש לשמוע את דעתך בנושא.כמה שתוכל. תודה מראש גלית.

שלום גלית, למרות שביקשת לא להפנות לאבחון, זה הדבר הנכון לעשות כרגע. מאד לא מקצועי לתת אבחנות ממרחק, מה גם שהתיאור שלך יכול להיות קשור בהרבה מאד נושאים. יש כאן רמזים לצורך רב בתשומת לב, קושי בוויסות רגשי בעיקר במצבי תסכול, בעיות התנהגות ואימפולסיביות. אבחון נכון יכול ללמד אותנו האם מדובר בפינוק או בעיית גבולות, או אולי בבעיה על רקע אורגני (ADHD), או שתיהן, או בכלל משהו אחר. למה לנחש אם אפשר לדעת? בכל מקרה זה לא נשמע משהו שאי אפשר להתמודד עמו בהצלחה. אני ממליצה לך לפנות להתייעצות במכון להתפתחות הילד. יום טוב ליאת

סליחה מראש על האורך אני פשוט חייבת להקיא הכל – לא שזה יעשה משהו אבל לפחות אנסה אני כבר לא יודעת איך להוציא את זה, איפה להוציא את זה והדברים אולי יראו קצת מבולבלים אני הולכת לאיבוד לא מוצאת את עצמי בשום מקום, מרגישה תמיד תמיד תמיד לא שייכת אם כי לא מראה זאת כלפי חוץ כיום בת 28 רווקה עם חוסר ביטחון שמלווה אותי מילדות לא הייתי מעולם מקובלת בחברה צל כבד מאוד כנראה שאני סוחבת איתי עד היום עד כמה שזה ישמע הזוי . אבל אלו השנים שאמורות להיות היפות ביותר עם זכרונות יפים ......... זהו שלא. מכיתה ב או ג ועד י"ב – הזכרונות פשוט סיוט שהייתי מוחקת מהחיים שלי . הצבא עבר בסדר, גדלתי בבית רגיל לחלוטין אך כנראה כבר מאז ידעתי להסתיר דברים ותמיד לשאלה "איך היה היום" באה התשובה "בסדר" לא ראו וכנראה לא הראתי את מה שבאמת מתחולל בפנים כבר אז הסתרתי מהסיבה שאסור להראות שמשהו לא בסדר – ככה חשבתי – לא זכור לי שחונכתי כך אני לא יודעת איך פתאום כל הדברים צפים לי עכשיו –זה לא קרה לי בטיפולים אני פשוט רושמת את מה שהמוח שלי משדר לי כרגע וזה לא קורה לי כל יום גם בעבודה אני מרגישה תמיד חסרת ביטחון אם כי עושה אותה על הצד הטוב ביותר שאני יכולה, אני עובדת עם אנשים מקסימים, חבר'ה טובים שכלל לא מודעים למתחולל בתוכי – שחקנית הא ? מן הסתם הפכתי לצינית בחיים – כפגיעה עד מאוד שספגה המון עלבונות וזלזול וצחוקים בעבר , למדתי לצחוק על עצמי עם לא מעט הומור שחור. אני כל כך רגילה להיפגע מאנשים שאני כבר לא מצפה לכלום מאף אחד ולצערי, גם לא מחברים קרובים. כשמתחיל משהו טוב אני תמיד מחכה ל BOOOM הגדול שיבוא ויפיל אותי והבוווום הזה אכן מגיע אם כי במינונים שונים מאחד לשני כאחת שגדלה בבית דתי (כיפה סרוגה) חינוך דתי (רק בנות) והיום אני כבר לא (מהצבא) אני כבר לא יודעת למה או למי להאמין (המשפחה מקבלת אותי כמו שאני ולא נידו אותי כמו בכל מני סיפורים ששומעים) כלפי חוץ, עם חברים וכו' אני משדרת אמנם שמחת חיים אך בתוך תוכי מרגישה פחד אלוהים שמלווה אותי כל הזמן, אני מרגישה דברים בפנים שאני לא מצליחה לבטא אותם החוצה, לא יוצאת הרבה כלל בגלל החוסר ביטחון ואיך שאני נראית (המשך יבוא..........) קשרים זוגיים – האאאאאאא (קריאת ביטול) הצחקתם אותי – אף אחד לא רוצה מצורעת .... המשך יבוא בעניין להתבטא אני מצליחה בעיקר על הכתב, במידה ואני צריכה לבטא את המתחולל בתוכי אני נתקעת , הרבה דברים שאני רושמת על הכתב לא יוצאים לידי ביטוי בשיחה שגרתית ולכן גם טיפולים פסיכולוגים לא ממש צלחו, אני עצורה, כבויה, חנוקה, מדברת מהראש ולא מהלב או הרגש כי אני לא יודעת רגש מהו, אני מרגישה שחוסמת אותי חומה מאוד כבדה עם הרבה מאוד מנעולים שהקוד אליהם מאוד מורכב לפיצוח אני לא מכירה פסיכולוג שירצה להתכתב איתי - (אולי אמציא שיטת טיפול חדשה ) הייתי אצל פסיכולוגים, דיברתי שם אבל לא ממש הייתי נוכחת – מישהו אחר נכח שם במקומי – הצל שלי או הרוח שלי או אני לא יודעת מה שלי אבל אני .... לא הייתי שם תמיד אחרי שהגעתי הבייתה או אפילו בדרך עלו לי דברים שלא העלתי בשיחה, רק כשאני לבד עם עצמי אני מצליחה לבטא את התחושות ולחשוב בצלילות דעת (נקרא לזה ככה) על הצד הטוב ביותר – בכתב כמובן. קשרים זוגיים היו לי אך מעטים הם, פניתי גם בעבר לפורומים למיניהם (כאילו שמישהו יעזור לי שם) בניסיון להוציא ולהקיא את הגוש שיושב לי שנים על גבי שנים בגרון וגדל וגדל כמעט בלי אוויר לנשימה אני מלאת מסיכות ושקרים (מרמה את עצמי סה"כ) ציינתי בעבר על בעיית עור שקיימת בגוף לא אסטתית ומפריעה מאוד !!!!!!!!!!!!!!! לחיות חיים נורמלים – נפשית בעיקר נפשית הקושי הוא גדול מנשוא , זה רק הולך ומחמיר ואני כבר לא יודעת ולא מוצאת את הדרך להתמודד – בא לי לצרוח אבל אין קול , בא לי לבכות אבל אין דמעות, הגוש יושב לי כמו משקולת ששוקעת ושוקעת לקרקעית הים והוא עמוק ואין מציל באיזור או משהו להיאחז בו. כשאני מדברת על הבעיה (שכביכול מציקה עד מאוד) אני מרגישה שהסיפור הוא לא שלי אלא של איזו כתבה שקראתי בעיתון. אני מרגישה אפס, חיה אפס, נושמת אפס, ושואפת ל........... ניחשתם נכון לאפס, מתקפלת מכל דבר ותמיד חייבת לרצות את כולם (כדי להישאר "בסדר עם כולם") מרגישה לא מעניינת ומשעממת ושנמצאים איתי רק כי לא נעים עד כדי כך שמרגישה אפס וחסרת ביטחון בעיקר מבחינת המראה שלי גם ליד קרובי משפחה בגילאים נמוכים בהרבה משלי שנראים חכמים יותר, יפים יותר ומלאי ביטחון ושמחת חיים בהרבה יותר ממני אני לא מוצאת את עצמי אפסו כוחותי

לא רוצה להגיד לך מילים נדושות.... ומקום מקצועי, זה לא אני..... יש כאן מנהלי פורום מקסימים, שהעצות החכמות והישימות שלהם, בוודאי יוכלו לסייע בידייך... רוצה רק להגיד לך, שהתחושות שלך עכשיו, ליוו אותי במשך שנים רבות....(אני מעט מבוגרת ממך). ומלוות עד עכשיו.... מושיטה לך יד, מחבקת, ומאחלת לך שתצליחי לחלץ את הגוש החונק מגרונך. ותוכלי לחוות את הטוב שיש לעולם להציע לך....

חושך שלום, דברים שנכתבים מהלב מגיעים אל הלב . אני שואל את עצמי האם את עושה משהו עם הכישרון הזה לכתיבה ולהבעה דרך כתיבה. טיפולים פסיכולוגיים לא צלחו. האם ניסית טיפולים באמנות? לדעתי את צריכה לחפש את הדרך להגיע אל הטיפול שמדבר אלייך. טיפול שלא תהיי בו נעדרת ומנותקת מכוח ההבעה שלך, אלא תשתמשי בכוח וביכולת שלך להביע כדי לרפא ולטפל בעצמך. "איש הפח" ב"קוסם מארץ עוץ" קיבל לב בסופו של דבר. לך יש כבר לב ואני מאחל לך שתמצאי גם את הכוח להאמין בעצמך. ברכה ותקוה, גדעון

גדעון, ליאור, קראתי את תגובותיכם ובכיתי כמו שמעולם לא .... אני לא הטיפוס שבוכה כלל תודה על היחס

שלום לך, את מציינת "אני לא מכירה פסיכולוג שירצה להתכתב איתי " דווקא נדמה לי שבשנים האחרונות הטיפול הוירטואלי כן ניכנס איכשהו... כדאי לך להיכנס לאתר של דרור גרין(כל נדמה לי השם) וכד' ולוצא שם מטפלים וירטואלים... (מה גם שאפשר לשלב יכול להיות פסיכולוג שיסכים גם פגישות וגם מיילים)

שלום לך. גם אותי ריגשת. כשלי היה מאוד קשה בטיפול, נהגתי לכתוב ובפגישה הטיפולית הייתי מקריאה את מה שכתבתי. אחר כך היה לי יותר קל לדבר על זה. גם זאת אופציה. גם אני שולחת לך חיבוק. יעלי

פסיכולוג (או פסיכולוגים) שלא הצליחו ליצור עבורך מקום שבו תוכלי לבטא את עצמך, הם פשוט פסיכולוגים שנכשלו בתפקידם. לקחת את האשמה על עצמך- זה כבר דפוס שהבאת איתך לטיפול. את לא אשמה!!! פסיכולוג הגון היה מציע את האפשרות שאין ביניכם כימיה טובה (למשל), ושתעברי למטפל אחר. חבל לי שבגלל שניים- שלושה נסיונות כושלים תוותרי על האופציה של טיפול פסיכולוגי. וגם אני, כמו כל קודמי, מצטרפת לחיבוק הוירטואלי הענק. חן

אז ככה: התחלתי ללמוד פעם אחת בשבוע ועזבתי עבודה של משרה מלאה ועברתי למשרה חלקית כי אני שחוקה כבר נפשית אני בת 22 האם זה נובע מעצלנות למרות שכל חיי מגיל 16 אני כבר עובדת? האם זה אומר עליי משהו כבנאדם?

שלום לך, שחוקה נפשית בגיל 22? זה לא אמור להיות ככה . להערכתי זה לא נובע מעצלנות אלא מהליכה בדרך מקצועית ואישית שלא התאימה לך. יתכן ועשית את הדבר הנכון עבורך בכך שהתחלת ללמוד והורדת את עומס העבודה ועם זאת הייתי ממליץ לך לשקול לפנות לאיש מקצוע ולהתייעץ לגבי המשך דרכך בתחום העבודה. בברכה, גדעון

יש לי חברה שמגיל 12 יש לה אלופסיה וכרגע היא במצב התקרחות רציני.זו בחורה מאד חכמה וחברותית אך מאד פגיעה ובוכה לעיתים קרובות. יש לה עבודה אחראית מאד ומאד מעריכים אותה אולם היא נכנסה לדכאון עמוק בגלל מצב השיער שלה וכבר שבועיים מסתגרת בבית ולא הולכת לעבודה. אמה ביקשה שאברר בשבילה למי אפשר לפנות לטיפול. למשפחה יש קשיים כספיים. אך הם מוכנים לעשות הכל כדי לעזור לה נפשית בד בבד עם טיפול באיזון גופני.היא כיום בת 23 לאיזה פסיכולוג עליה לפנות לטיפול שיקל על הפחדים והחרדות שלה?

מיכל שלום, הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג קליני ורפואי . בהתאם למידת הדיכאון ולהמלצת הפסיכולוג יש אפשרות גם לשקול טיפול פסיכיאטרי. ניתן לפנות גם דרך קופת החולים אליה היא משתייכת. בהצלחה, גדעון

בתי בחורה נאה ולצערי עקב כך עוברת הטרדות מיניות הן בעבודה וכן עברה תקיפה מינית חמורה. מצבה הגופני התדרדר והדימוי העצמי שלה ברצפה. היא נכנסה למצב של מתח וחרדה עמוקים איננה יוצאת לבד מהבית לרחוב. לא עובדת כל היום במיטה,למי לפנות?

שירלי שלום, בתך עברה ארוע טראומתי קשה והיא כפי הנראה מגיבה לכך: מצבה הנפשי והגופני מדרדר. מומלץ שאכן תפנה לסיוע. הייתי מציע בשלב ראשון לפנות לקו חרום ארצי לנפגעות תקיפה מינית (טלפון 1202 , 24 שעות ביממה). משם המתנדבות יוכלו הן לעודד את רוחה של בתך והן להנחות הלאה מה ניתן לעשות. כמובן שניתן גם לפנות לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, רצוי אצל מטפלת שהינה בעלה נסיון בתחום הטיפול בטראומה על רקע מיני. בהצלחה, גדעון

http://www.macom.org.il/

שלום רב, יש לי שאלה שהתעוררה בי לאחר שקראתי חומר בנושא "פציעה עצמית". נאמר שאחד הגורמים לפציעה עצמית, הוא "צורך בגירוי פיזי". אינני בטוחה שאני מבינה למה הכוונה, ואשמח אם תדעו להסביר לי. אודה לך אם תכתוב לי מהי מהות הצורך, כלומר למה התכוונו בהקשר הספיציפי, וכיצד מטפלים בצורך הזה- כדי למנוע התנהגות של פגיעה עצמית.

צביה שלום, אינני בטוח שאני יודע למה הכוונה . ישנה דיעה האומרת, שהפגיעה העצמית הינה יצירת גרוי פיזי או כאב פיזי כדי להרגיש את העצמי וכדי להפחית את הכאב הנפשי. מניעת הפגיעה העצמית הינה חלק מתוך טיפול. ניתן למשל לזהות את הכאב הנפשי העומד בבסיס הצורך לפגוע בגוף ולטפל בכאב הזה. בכל מקרה אני סבור שטיפול שיחתי הכרחי במצבים הללו של פגיעה עצמית. בברכה, גדעון

תודה רבה על תשובתך המהירה. בכל אופן, בגלל שאני-עצמי עושה את זה, כשקראתי את המשפט שאחד מהגורמים שעלולים להוביל לחיתוך (למשל) הוא צורך של האדם בגירוי פיזי- נדהמתי. זה בדיוק, אבל בדיוק, התחושה שניסיתי להגדיר לעצמי, שאותה אני חשה לפני החיתוך. הצורך לגירוי הפיזי לא נובע רק כדי "לראות" שאני חיה. או כל אותם הסברים פסיכולוגים הכתובים. אלא בעיקר צורך גופני לחוש. הכוונה היא, שאולי בנוסף לבעיה רגשית,זאת בעיה פיזית- חושית. שמתי לב שכאשר יש בבית חיית מחמד, ואני נמצאת כל שעות היום בליטופים וחיבוקים, הצורך החושי הזה נרגע באופן משמעותי. לפעמים, לפני השינה, אני מרגישה צורך ע-ז ביד לכאב, או לתחושה "חזקה". אני מתארת לעצמי שאוכל למצוא אדם מתאים שיוכל לספק לי את הצורך לכאב, (לא מיני), בתדירות גבוהה. השאלה אם זאת דרך ראויה למלא את הצורך החזק שבי...