פורום פסיכולוגיה קלינית

האם אוכל לפנות אלייך באימייל במקום בפורום? האם תוכל לעזור לי באותה מידה ובדיסקרטיות שבה אתה עונה לאחרים בפורום? בברכה.

שלום רב, איש ממנחי הפורום אינו ד"ר (לפחות בינתיים). אם בכל זאת תרצה להתייעץ עמי, תוכל לפנות דרך המייל האישי ואנסה לעזור. בברכה ליאת [email protected]

שלום, אחותי בת ה 24 נפרדה זה עתה מבן זוגה בקשר שנמשך למעלה משנה. אני בתור אחיה הגדול,רוצה להיות שם בשבילה ולעזור ככל שאוכל. בשלב זה היא מתקשה להתמודד עם הפרידה הטריה. הצעתי לה את עצמי,בכל שעה שתרצה והשאלה שלי היא מה עליי לעשות בכדי להקהות את הכאב. קשה לי מצד אחד מול תחושת חוסר האונים שלי שמתבטא בחוסר היכולת לעזור ומצד שני לחוות את הכאב שלה. תודה.

אתה לא צריך לדחוף את עצמך, הצעת לה. וזה מספיק. כשהיא תפנה אליך, תהיה שם בשבילה. תפריד בין מה שקשה לך לבין הרגשות שלה.... פשוט אל תחשוב על זה וגם אל תאמר לה שקשה לך, היא בטח לא תרצה להתמודד גם עם הכאב שלה וגם עם העובדה שאולי היא מקשה עליך. אתה לא חייב "לעזור" לה, במובן של לתת לה הכוונה או משהו אחר. אתה פשוט יכול להיות לה לאוזן קשבת, זו העזרה הבסיסית הכי טובה, והכאב שלה יעבור עם הזמן..... בהצלחה.

ערב טוב, אתה אח למופת, שהלוואי על כולנו. אני מסכימה עם נועה, באשר לצורך לברר קודם מה אחותך באמת צריכה. אם אתם קרובים מאד, תוכל להציע אוזן קשבת. אם אחותך היא טיפוס בליין, תוכל להציע לה שבועיים כייף, בהם תצאו כל ערב לפעילות כייפית כלשהי (סרט, מסעדה, פלאפל, ריצה על החוף, פאב, ריקודי סלסה, או חדר כושר). ככה היא תהיה כל כך מותשת, עד שלא יהיה לה זמן וכוח להיות מדוכאת. אם היא טיפוס של בית, תוכל להכין לה הפתעות קטנות ופינוקים מתוצרת בית: תכין לה אמבטיה ריחנית, תקנה לה ספר טוב או מגזין יוקרתי, תזמין לה סרט וידאו של וולט דיסני (רק לא סרט רומנטי!!!), או שתעשה לה סיר פסטה. אם אין לה עצבים אליך, תתכווץ, אבל תקפיד להזכיר לה שהיא יפה, נהדרת, חכמה, ושווה פי מיליון מכל בחורה אחרת על פני הגלובוס. תעשה את זה באופן משכנע. באופן כללי, אני מאחלת לשניכם שאלה יהיו הצרות הכי גדולות שלכם. בשמחות ליאת

הבעיה שלי היא כזו, כשאני מתעוררת בבוקר, אז אני תמיד אומרת לעצמי, שאם יש לי עוד זמן (אני מסתכלת על השעון, וזה הזמן שאני אמורה להסתדר בו ולהתארגן, ושבאפשרותו אני יכולה לגיע בזמן למקום מסוים או להקדים) אז אני יכולה לישון עוד קצת, ובדרך כלל (אם לא תמיד) אני פשוט לא קמה יותר (החמצתי בגלל זה ימי לימודים, עבודות, פגישות עם חברים, או פגישות אחרות וכו). לפעמים כשאני לא הולכת לישון בלילות, אני מתעייפת ואז אני אומרת שאני אלך "רק לנמנם" לשעה או משהו, ואז אני לא מתעוררת. אני אומרת לעצמי "זהו מעכשיו אני אלך לישון בזמן" וכו וזה אף פעם לא קורה. אני כאילו מאמינה למה שאני אומרת, תמיד, לחשיבה הזו. למרות שתמיד אני לא אתעורר. ואם אתעורר אז מאוחר. אני תמיד מפסידה הכל, את כל החיים. זה מדכא. רציתי לדעת אם זו בעיה נפשית. זה ככה מגיל מאוד צעיר ונמשך עד היום (אני בת 24). מה אפשר לעשות עם זה, האם אפשר לטפל בזה באמצעות היפנוזה? כי פשוט חבל על החיים...

שלום קים, לא נעים להודות, אבל אני מכירה היטב את התסמונת... השעון המעורר הוא אויב אכזרי במיוחד, בעיקר בחורף. כדי להתאפס חייבים לשבור את הדפוס הזה, ולהתחיל לקום מוקדם. ככה עייפים מספיק בערב, ומצליחים להירדם. למרות זאת, נראה לי שהאויב האמיתי שלך הוא דווקא השעון הפנימי, הביולוגי. ככל היצורים בטבע, אנו פועלים עפ"י מחזורי יממה קבועים למדי. הזמן הטבעי למנוחה מתחיל שעות ספורות לאחר שקיעת השמש, ונמשך עד זמן מה לאחר זריחתה. האדם המודרני נעזר בתאורה מלאכותית כדי לדחות את זמן ההליכה לישון, ובתריסים ווילונות כדי להמשיך לישון עד מאוחר בשעות היום. מסתבר שאנשים שונים זה מזה במשך המחזור היומי שלהם, אבל רובם בכל זאת בוחרים לישון בלילה. כמה 'ציפורי לילה' (כמונו), הצליחו להשתבש איכשהו, וזה קורה בדר"כ בעקבות שינויים בסדרי הפעילות היומית. זה קורה גם לאנשים שעובדים במשמרות (אחיות, רופאים, טייסים) ולתיירים המדלגים בטיסה על פני אזורי זמן (הג'ט-לג המפורסם). הורמון בשם מלטונין נמצא קשור באותם מקצבי שינה-עירות, וכיום ניתן לטפל באמצעותו באנשים 'משובשים'. אנשים שמרגישים שהשיבוש מפריע לחייהם התקינים, יכולים לפנות למרכזים המתמחים בבעיות שינה (יש בתל השומר אחד כזה) ולהתייעץ. נראה לי שהרבה יותר פשוט להחליט על נחישות עצמית. אפשר לכוון שניים או שלושה שעונים, לישון עם תריסים פתוחים, לדאוג לטמפרטורה גבוהה יחסית, או למישהו רחום שינדנד לנו לקום. אם את קוראת עכשיו את התשובה שלי, זה הזמן להיכנס למיטה!!! לילה טוב. ליאת

אבל אני מרגישה שלפעמים לא אכפת לי מזה. בעבר טופלתי בעזרת תרופות מלטונין, אבל אני חושבת שזה משהו בפנים, איזו הפרעה נפשית. כאילו אני לא רוצה.... אבל אח"כ אני מצטערת על זה. אני שמה הכי הרבה שעונים שאני יכולה (תזכורות בפלאפון על כל חמש דקות שעוברות במשך שעתיים שלמות). וזה לא עוזר. אני קמה, מכבה את הטלפון או עושה אישור, אישור, אישור וכו וכו. כאילו יש בי איזה כוח פנימי שאומר לי לעשות את זה ואי אפשר לשנות את הדפוס הזה. אי אפשר לטפל בזה באמצעות היפנוזה? תודה לך.

שלום. כמה שאלות מעשיות והערות אודה לך אם תוכלי לענות לי במובן הכי פרקטי שיש. א.איפה יש סדנאות לבעיות בתקשורת הבינאישית??? לא מצאתי.וסדנאות לא לביישנים או מוזרים,לנורמלים. ב.מה את מייעצת לי לעשות ביום יום? אני רוצה תשומת לב.זה מכריע אותי.עבר חודש.המצב גרוע.חשבתי שמישהי כבר נהייתה חברה שלי אבל בסוף כרגיל גם היא אכזבה והעדיפה את טובתה החברתית על פני. לכן שאלתי : להמשיך לנסות להתחבר ? לדבר יותר על אף שברור לי שאני לא מתחבר לאנשיןם האלה ?? שאני אהיה ציני ו"הומואי" מידי בשבילהם? והכל בשביל הרצון להשתייך? או פשוט לקבל את העובדה שאנחנו לא מתאימים (אני והקבוצה) ולעזוב את זה? בבקשה אל תנתחי ...רק עצות מה לעשות בפועל ג.אין לי אמון באף אחד .במיוחד פסיכולוגים. אני במצב של שבר. ודיכאון.ואני לא יודע לאן לפנות כי היתי בטיפול. לא רוצה ניתוחים ,רוצה עצות מעשיות איך להביא למצב רצוי. אולי פסיכיאטריה תעזור לי? ד.אולי יש לי חרדה חברתית בגלל מה שעברתי בצבא?? יש פסיכולוגים שמתמחים בזה?(סטרתי את עצמי מג'.אבל לא נורא..) תודה

סעיף ב הכי מתאים ופרקטי לדיאגנוזה שלי "אני רוצה תשומת לב.זה מכריע אותי"

ערב טוב, א. סדנה לבעיות בתקשורת בינאישית אפשר למצוא למשל בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א. אפשר לבדוק גם במכונים הפרטיים בת"א. ב. כפסיכולוגית, חונכתי לא לתת עצות ברמה שאתה מבקש. אני יודעת לעזור רק כפסיכולוגית, ולכן העצה שלי היא לקחת אחריות ולנסות לעמוד על הסיבות האמיתיות לבעיותיך. 'הומואיות' אינה הסיבה. ג. פסיכיאטריה יכולה לעזור מאד במקרים של חרדה ודיכאון. נראה לי ששווה להתייעץ. ד. אולי יש לך חרדה חברתית. מישהו צריך לאבחן זאת, וזה בדר"כ פסיכולוג. יש פסיכולוגים שמתמחים בזה (מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים). בהצלחה ליאת

מה הכוונה מכונים פרטיים?<מאיפה אני מוצא טלפונים? להתקשר ל144 ולבקש מה

מהבוקר שאני קמה אני חשה תחושה של חוסר מנוחה פנימית שנמשכת כמעט כל שעות היום בערב אני מרגישה נינוחה,התחושה שכאילו הולך להתרחש משהו ,וזה מפריע לי בהרגשה של להיות שלוה ונינוחה. איני יודעת איך להתגבר על התחושה הזו . אולי למישהו עצה בשבילי.

זיזי, אנא ראי את תשובתי למור, כאן למטה. אם יהיו שאלות נוספות, אני כאן ליאת

שלום אני שגיא בן 19. מאז היותי בן 15 אני חש בחילה בכל פעם שיש משהו לא שגרתי כמו: בחינות, יציאה עם חברים, בילוי משפחתי וכו'... שמתי לב שעם השנים הבחילה וההקאה (ברוב המקרים זה נגמר בהקאה) ניהיו כבר חלק מתהליך ההתרגשות שלי.. ואני פשוט מצפה מעצמי להקיא, בעצם אני כבר מתרגש מהספטום עצמו ולא ממה שאני אמור להתרגש.. מין פחד מההקאה. מה שגורם לי להכנס ללחץ ולהקיא. על מנת לפתור את הבעיה הייתי בטיפול פסיכולוגי, הרפיה וגם הומאופתי אך אף אחד מהם לא אראה לי אור ואני עדיין באותו המקום. (עדיין בטיפול המאופתי ועדיין חש בחילות) רציתי לברר, האם יכול להיות שזו בעיה פיזית? האם יכול להיות שחסר לי איזהו ויטמין בגוף? או כל דבר אחר שיכול לגרום לסמפטום זה? אני כבר מיואש ואשמח אם תייעצו לי מה לעשות... אני לא רוצה ליטול תרופות כימיות כי אני לא חושב שזה הפתרון.. ואני לא רוצה להיות תלוי בהם כל חיי.

שגיא יקר, איני יכולה לשלול בעיה רפואית-פיזית, שכן איני רופאה. יש לפנות לברור רפואי לשם כך. בחילות והקאות הן חלק מתגובות חרדה מוכרות. כדי 'ליירט' סוג כזה של סימפטומים, נהוג להמליץ על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם או בלי תרופות נוגדות חרדה. האם טכניקות ההרפייה שתרגלת נעשו במסגרת טיפול התנהגותי מסודר? חשוב לציין שיש להגיע לשליטה טובה בטכניקות של הרפייה, מה שדורש לעיתים השקעה ותרגול. במידה ולא הצלחת להפיק תועלת מטיפול כזה (או להתמיד בו), כן הייתי ממליצה על התייעצות פסיכיאטרית. לא מדובר בהתמכרות ותלות רבת שנים, אלא סיוע זמני, שילווה טיפול פסיכולוגי וייקל על מהלכו. פעמים רבות אנשים מגלים התנגדות רבה לתרופה, כדי לא להיות תלותיים ומוגבלים, אך מתעלמים מהמחירים הגבוהים שגובות מהן שנים רבות של חרדה. אני רוצה להביא לידיעתך שבאוניברסיטת ת"א מתקיימות קבוצות טיפול בחרדת בחינות במסגרת שירותי הייעוץ לסטודנטים. מקווה שלא תוותר לעצמך, ותעשה מאמץ להתגבר למרות הכל ליאת

אני בן 31 רווק במסלול חיי מעולם לא התאהבתי, אפשר להגיד שהתאהבתי בבלתי מושג,אז לא הכי מחשיב את זה. היו לי הרבה קשרים קצרים עם בחורות שניגמרו בגלל חוסר עיניין מצידי או שהצד השני הרגיש שאני לא מתגעגע אליו והחליט לנטוש את הקשר. הקשר הכי ארוך שלי היה כשנה אבל נימרח בגלל מרחק גאוגרפי ביננו, ניפגשנו רק בסופי שבוע,לא הרגשתי שאני מתגעגע לבחורה, למרות שהוא ניפתח עם הרבה ריגושים אבל ככל שהזמן עבר הלך ופחת. התגעגעתי רק שניגמר הקשר, בגלל החסך בקשר ומישהי שתתעניין בי,אבל רק לכמה ימים וממש לא מצטער שניגמר הקשר הזה! מדובר על קשר מלפני כמה שנים שהיה הכי רציני, אבל לא הייתי קרוב מעולם למיסוד קשר אני חושש ממחויבות ומפחד לאבד את החופש שלי. מאז הקשר האחרון היו לי הרבה קשרים קצרים עד 3 חודשים, לא חשתי שאני מתגעגע לראות את הבחורה או פיתחתי רגשות כלפיה, זה ממש העציב אותי. ניסיתי טיפולים נפשיים אבל הפסיכולית אליה הלכתי טוענת שאני לא בנוי לקשרים מלאים אלא רק חלקיים, השלמתי עם העובדה שכנראה לא אחווה התאהבות בחיי האם זה הפיך? אתה חושב שיש לי סיכוי להתאהב או שאולי אני עיוור אהבה.

ערב טוב, היכולת לקיים קשר משמעותי ואינטימי עם בן/בת זוג היא למעשה היכולת להיפתח ולהתמסר לאדם אחר, לאפשר לו לחדור למרחב הפיזי והנפשי שלנו, ולהסתכן באובדן שלו (אם יחליט לעזוב אותנו באופן חד צדדי) ובתחושת הנטישה הפוטנציאלית. ההימנעות שלך משרתת היטב את הצורך שלך להישאר מוגן ובטוח מפני פגיעה, אך מותירה אותך בודד ואומלל מאד. לי, אישית, קשה להסכים עם הקביעה שאדם כלשהו "לא בנוי לקשר" מעתה ועד עולם. אני במקומך לא הייתי מוותרת, וממשיכה לעבוד בטיפול אישי על שיקום הדימוי העצמי, על עיבוד חוויות של נטישה (אם היו), ועל שיפור מיומנויות בינאישיות. זה קשה וממושך, אבל משתלם. בהצלחה ליאת

בתי בת 16 , והתנהגותה מאופיינת בכל מאפייני גיל ההתבגרות . אני מאוד משתדלת לא להתעמת איתה , לא להגרר לויכוחים מיותרים איתה , וכל זאת על מנת שישמר בבית שקט , ולא יצוצו עימותים מיותרים איתה . אלא שלעיתים מאוד קשה לי להתעלם וזאת כיוון שהיא גולשת לדיבורים מאוד קשים שלה כלפי , קללות איומות , צעקות , דיבורים מאוד מבזים , ואז כמובן שלפעמים קשה לי להתעלם ואני מגיבה . לעיתים אני מונעת ממנה דברים שהיא מאוד רוצה כעונש על יחסה זה כלפי , ואז היא נכנסת לעימות עוד יותר חריף אתי . שאלתי היא : האם אני צריכה לשתוק , להבליג ולהתעלם בכל מחיר גם כאשר היא אומרת ומטיחה כלפי דברים קשים ביותר , או שעלי להגיב , ואז יש סכוי שהעימות יתגבר ? ושאלה נוספת : האם בכך שאני לעיתים מענישה אותה , ולא מספקת את דרישותיה , וזאת בשל יחסה המכוער כלפי, אני נוקטת בדרך נכונה ? עלי לציין שלעיתים היא אף מתייחסת בגסות לשאר בני המשפחה באופן בוטה , אך כל היחס הבוטה מופנה דוקא כלפי , ולדעתי יש הגזמה בהתנהגותה זאת כלפי . תודה - דינה .

דינה יקרה, דיברנו כאן לא מעט על גיל ההתבגרות, וכנראה שהגיע גם תורך... כאשר יש לנו מתבגרים בבית, כדאי מאד להגביה קצת את סף הרגישות שלנו, ולפתח סוג של קהות לביטויי חוצפה. הצורך של מתבגרים למרוד ולבעוט בהוריהם הוא בעל תפקיד התפתחותי. זוהי הדרך בה הם מגבשים זהות ונפרדות, והם עושים זאת תוך שהם דוחים רעיונות ואורחות חיים מקובלות, כדי לחוש מחדשים, ייחודיים ומקוריים. למרות כל האמור כאן, חשוב מאד להמשיך ולשמור על סמכותנו כהורים, ולהישאר שם חזקים ונחושים לשמש בולם זעזועים. מדובר במשימה מורכבת למדי: מצד אחד עלינו להיות יותר סלחניים לגילויי חוצפה ומרד, ומצד שני, להמשיך להציב גבולות ונורמות התנהגות שיאפשרו קיום אנושי בבית (וגם כדי שיהיה להם במה לבעוט... ). אני, אישית, איני מאמינה גדולה בעונשים, שכן הם יוצרים מרמור ותסכול, ומעכירים עוד יותר את היחסים. במקום זאת, אני בעד הצבת גבולות וחינוך לאחריות. יש לי הרגשה שאת פועלת אינטואיטיבית בדרך הנכונה. רק יש לחדד: "אני לא מרשה לך לדבר אלי ככה. אם את מתחצפת ומזלזלת בי, לא כייף לי לבלות איתך בקניון/לשמח אותך עם בגד חדש/ להסיע אותך לחברה". בכל פעם שהיא מדברת בצורה מבזה, נסי לסגת מהסיטואציה, ולהימנע מדיבור איתה. לא כעונש - אלא פשוט כי לא נעים לך להימצא בחברתה. בהנחה שהיחסים ביניכם טובים בבסיסם, היא לא תרצה לאבד אותך, ותלמד לרסן את הסגנון. אגב, בגיל ההתבגרות חלה התפתחות קוגניטיבית דרמטית, ומכאן הנטייה המוכרת של מתבגרים להתווכח, להתפלסף, ולנהל שיחות ממושכות כמעט בכל נושא. אני מציעה להורים לנצל את הנטייה הזו, ולנסות להתחבר באופן חדש אל המתבגר הנבון, שישמח לגלות בהורה שלו מקור ידע ואוזן קשבת. כאן כדאי להתכונן למשימה לא פשוטה, כי הם תמיד יודעים טוב יותר, צודקים, ומהירי מחשבה. לפעמים נדמה לנו שהם מדברים בשפה זרה (סבבה, כאילו?). אבל כדאי לזכור, שמתחת לכל זה, מסתתר בכל זאת הילד שלנו, שעובר בעצמו תקופה לא פשוטה. אני שולחת לך הרבה עידוד - את לא לבד! :-) ליאת

כל יום כמעט אני ניכנסת למחשבות על המוות וזה ממש לא נותן לי מרגוע,לפעמים זה גם מגיע לדרגת בכי וצעקות שזה ממש מלחיץ אותי - אני ממש מפחדת מכך שלא ההייה כאן בישביל הבנות שלי! אני רק בת 34 ואני לא יודעת איך לגרום לעצמי לא להכנס למחשבות כאלה. הבנות שלי בנות 7 ו 5 שואלות מידי פעם על המוות ואומרות לי שהן לא רוצות להיות זקנות כי הן לא רוצות למות ואני שמזה ממש מפחדת לא מסוגלת להסביר בצורה נכונה שאין מה לחשוב על כך בגילן מה עושים? איך ממשיכים מבלי לפחד כל יום?

גילת יקרה, פחד המוות הוא פחד מובן, הטבוע בנו מיום שאנו עומדים על דעתנו. לצערי, אין לנו הרבה מה לעשות מול הידיעה שיום אחד ניפרד מן העולם. אני מצרפת לך שתי תשובות שניתנו כאן בעבר לשאלות דומות. http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/528732/xFP/528783 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/579/xFT/523403/xFP/523437 כאשר את עצמך כה מבוהלת ממחשבות המוות, אין ספק שגם הבנות שלך סופגות משהו מזה. במחשבה שניה, לפעמים זה דווקא הילדים שמעוררים בשאלותיהם הישירות את החרדות העמוקות שלנו. כך או כך, מומלץ מאד לנסות ולהיעזר בספרות ילדים בנושא, הקיימת בשפע בכל חנות ספרים טובה. (למשל "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל). אם את חשה שהחרדות מפריעות לתפקוד התקין שלך, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג/ית. בהצלחה, ועד מאה ועשרים ליאת

יש לי בעיה מאוד גדולה שאני לא מצליחה להתגבר עליה. אני מאוד עצבנית אבל מאוד בצורה שלא ניתן לתאר אני כול הזמן תוקפת כול הזמן צועקת זה כבר הגיע למצב שגם אין לי סבלנות לבן שלי העם יש משהו שיכול לעזור להריגע יותר ?

אומנם אינני פסיכולוגית או פסיכיאטרים אך אני מדברת מניסיון. גם אני סבלתי מעצבנות רצינית כל הזמן תקפתי את כולם ובמיוחד את בעלי המסכן שאני באמת לא יודעת איך סבל אותי. דרך רופאת המשפחה התחלתי לקחת פרוזק והפלא ופלא הפכתי לאדם רגוע ושמח . לאחר תקופה התחלתי להבין מה גורם לכעס שלי והוא אורח החיים החדש שהיה באותה תקופה וכן שמתי לב שבשבועים לפני המחזור מהביוץ עד קבלת המחזור המצב מחריף מאוד ( תופעה הנקראת תסמונת קדם וסתית).עכשיו שינית את אורח החיים שלי ( מצאתי עבודה יותר מספקת ) . וטיפלתי בתסמונת הקדם וסתית ע"י הומאופת . אומנם עדיין איני רגועה במאה אחוזים ולפני מחזור עדיין קצת קשה אך בכל זאת קיבלתי את חיי בחזרה המלצתי היא לבדוק אם העצבנות באה בהקשר למחזור וכן ללכת לטיפול פסיכולוגי קצר שינסה לברר מדוע את עצבנית . יחד אם זאת יכול להיות שהבעיה היא פיזיולוגית ולכן עליך לקחת פרוזק . מקווה שעזרתי יעל

ערב טוב מור, גם אני חשבתי בכיוונים של יעל, ואני מאד מסכימה עם הצורך לאבחן לעומק מה מקור העצבנות. לא פרטת הרבה על נסיבות חייך, אבל לעיתים אנו נחשפים ללא מעט גורמי לחץ, אפילו בלי להיות מודעים לכך. חשוב מאד לשבת עם עצמך, עם בן-זוגך, עם חברה טובה, או אפילו עם רופא המשפחה שלך, ולנסות לעמוד על גורמי הדחק. כשמזהים איפה הבעיה, קל יותר לחשוב על פתרונות. כמובן שטיפול פסיכולוגי הוא אופציה טובה ורלוונטית. בהצלחה ליאת

בני בן 6 וחצי תלמיד כיתה א' בחצי השנה האחרונה ( לפני תחילת השנה עוד בהיותו בגן חובה) אינו רוצה להיות עם אף אדם מלבד הוריו ובמיוחד אביו . כאשר אני משאירה אותו עם הורי או כל בייביסיטר אחר הילד לא מפסיק לבכות מסתובב עם הטלפון ביד ומתקשר כל הזמן לברר מתי נחזור. גם כאשר הוא הולך לחוג באמצע החוג הוא נעמד ומתחיל לבכות שהוא רוצה את הוריו. נראה לי שהתנהגותו החמירה כאשר נסענו לנופש והשארנו את הילדים אצל הורי. תמיד בני היה קשור לאביו . אך המצב הולך ומחמיר. איני יכולה לצאת בלעדיו לשום מקום. כשהוא הוך לבית הספר גם משם הוא מתקשר רק כדי לדבר. בני סובל מהפרעת קשב וריכוז האם זה קשור? מה ניתן לעשות על מנת לפתור את הבעיה . בני סובל מאוד איני יודעת מה לעשות

היי, הפרעת קשב וריכוז יכולה להיות מלווה בחרדה, ממש כשם שחרדה יכולה להיות מלווה בקשיי קשב וריכוז (לפעמים על רקע של כישלונות אקדמיים או החשש מהם). כרגע בנך מאד סובל, אך מבלי להיות מודע לכך, הוא קנה לעצמו, באמצעות החרדה, כוח רב המפעיל את כל בני המשפחה כמעט על פני כל שעות היום. תחשבי כמה הרבה שליטה יש לו על מצב העניינים, כאשר בטלפון אחד הוא משבש לכם את סדר היום. אני מדגישה, שלא מדובר בפעולת זדון מכוונת, אלא ברווח לא מודע מן המצב. ילד צעיר שמגלה פתאום שהוא בעצם זה שמנהל את העניינים בבית, הופך - באופן טבעי - חרד הרבה יותר. ילדים זקוקים למבוגר סמכותי שיקח אחריות על האופן בו מתנהלים חיי הבית. ולכן, נראה לי שכדאי מאד לפנות למס' פגישות ייעוץ עם פסיכולוג/ית, כדי שתוכלו לקבל כלים להתמודד בדרך נכונה עם המצב, מבלי להמשיך ולתדלק את המעגליות הזו. במידה ותרצי עזרה נוספת, תוכלי להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימי ראשון ורביעי, בין השעות תשע לשלוש, טל: 03-6406888. בהצלחה ליאת

היי, שאלתי מתייחסת לתינוקת כבת שנה בקרוב. התינוקת יונקת מיום היוולדה (האם רזה מאוד ולא ומזונה אינו מזין במיוחד, הרבה ג'אנק וסנדוויצ'ים). התינוקת רזה מאוד (מרגישים את העצמות) ומסרבת כמעט לאכול מלבד הנקה..היא נועלת את הפה, צורחת ובוכה כשמנסים להאכיל אותה. ידוע שלא רצוי להכריח ואנו מנסים להימנע. בעיקר מנסים להאכיל אותה במרק טחון (ירקות ועוף) ופירות..רק כפיות אחדות מקבלות אישור מעבר וגם זה במחמת עולם רביעית. היא הגיבה בצורה קשה לטחינה גולמית (על לחם), דייסות וכו'..הצרחות נשמעו בכל רחבי הארץ, ואולי גם במדינות שכנות. נקודה נוספת- בגיל חצי שנה היא ליקקה מעו גלידה או חלב (לא זוכרת) מה שהביא אותה ישירות לביה"ח באמבולנס בגלל פריחה קשה וקשיי נשימה (אלרגיה). לכן לא נותנים לה מוצרי חלב, ביצים, בשר וכו'.. מה עושים? אנא עזרתך תודה

קרני יקרה, הפנייה שלך, הגם שנותנת תמונה על הבעייתיות הנוכחית, לא מפרטת הרבה מאד נתונים חשובים, כדי להבין האם אכן מדובר בסוג של 'הפרעת אכילה' של הינקות, או במשהו אחר. לא פרטת, למשל, איפה ממוקמת התינוקת על פני גרף ההתפתחות. אם ההאטה או העצירה בגדילה גורמת למשקל וגובה הנופלים מתחת לעקומה התחתונה (או כאשר מדובר בסטייה יציבה מן העקומה לאורך זמן), אפשר לדבר על בעיה. כדי שאפשר יהיה לעזור ולטפל, חשוב מאד להבין את הדינמיקה שעומדת מאחורי ההתנגדות למזון. האם מדובר ברגישות תחושתית? האם בקואורדינציה בעייתית בלוע? האם יש כאן מאבק כוחות? יש כבר היסטוריה של תגובה אלרגית (אולי ההאכלה במזון מוצק מעוררת אצלך חרדה שמועברת איכשהו לילדה?). לפעמים נעילת הפה באה כתגובה לטראומה (חנק) שקשורה בניסיון האכלה בעבר. יש כמובן גורמים רבים אפשריים נוספים. בקיצור - השורה התחתונה היא שחשוב מאד להבין את התמונה כולה, על כל מורכבותה. להכיר את ההיסטוריה המשפחתית וההתפתחותית של התינוקת. אני מציעה לך לפנות לרופא הילדים שלך, ולבקש הכוונה למכון להתפתחות הילד, שם יוכלו לאבחן את המקור לקושי ולטפל בהתאם. אם את מרגישה שזה לא עד כדי כך חמור, אפשר להתייעץ עם אחיות טיפת חלב. בכל מקרה, יש לעקוב אחר המשקל והגובה ולהעריך את המצב על בסיס שגרתי. בבריאות טובה ליאת

האם אפשר לפתור תחושת בדידות? וכיצד?

ערב טוב, זאת שאלה גדולה עם תשובה קצרה: כדי לא לחוש בודד צריך מישהו קרוב שיהיה בסביבה. זה יכול להיות הורה, בן-זוג, אח, חבר, חבר הולך על ארבע (מומלץ במיוחד!), חבר אינטרנטי, ספר טוב, סרט טוב, מוזיקה טובה. כל אחד וההעדפות שלו. לפעמים אנשים יכולים להרגיש מאד בודדים גם כשהם בחברה, כי אף אחד לא באמת מצליח לחדור ולהגיע פנימה. לפעמים אפשר להיות לגמרי לבד, ולחוש מלא ומסופק. מאד מאד תלוי. אם תחושת הבדידות קשה ומתמשכת, אפשר להניח שקיים איזה קושי ביצירת קשרים משמעותיים, ואז אפשר לפנות לעזרה. גם פסיכולוג הוא דמות קרובה ומשמעותית, אם רק נותנים לו להתקרב... לילה טוב ליאת

כן כרגע ההרגשה היא של בדידות. יש לי חברה אחת שאני מפתחת בה תלות מסוימת. יש לי בנוסף משפחה אך עדיין תחושה של בדידות. חבר יפתור את הבעיה? וכסף?

היי ליאת, כתבת "גם פסיכולוג הוא דמות קרובה ומשמעותית, אם רק נותנים לו להתקרב..." האם גם אנחנו (המטופלים) משמעותיים למטפלים שלנו? עד כמה הקשר הוא לא סימטרי?

שלום, אני מטופלת בלמיקטל 300 מ"ג ותרוקטיל 50 מ"ג בגלל הפרעת מצב רוח כנראה ביפולר II. היום אני רוב הזמן בבית. עובדת במשרה מאוד חלקית שלא מצריכה כמעט יציאה מהבית. אני נשואה אך אין לי חברים רק ידידים באינטרנט. פעם הייתי יותר יוצאת אבל היום אני חרדה מכל יציאה מהבית במיוחד אם זה למקום חדש או להכיר אנשים חדשים. רציתי לדעת אם המצב הזה הוא תקין. אם השהייה בבית וההסתגרות הממושכת היא משהו שצריך להדאיג אותי או משהו שאם הוא לא מפריע לי אז אין צורך בטיפול בו... אני פשוט הפכתי לטיפוס מאוד חרד וזה מה שמדאיג אותי... תודה, אושו.

היי, אנשים נבדלים אלה מאלה בצרכים החברתיים שלהם. מדברייך ניתן להבין שההסתגרות בבית נובעת מחרדה, ולאו דווקא מחוסר עניין באנשים. אני חושבת שמוטב ללוות טיפול תרופתי גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות), שיוכל להקנות לך טכניקות התמודדות עם החרדה (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) שיאפשרו לך לחזור ולתפקד היטב גם מחוץ לבית. כדאי להתייעץ שוב גם עם הפסיכיאטר, ולספר לו על החרדה שהתגברה לאחרונה. מקווה ששילוב של תרופות ופסיכותרפיה יצליח לחולל את השינוי. כל טוב והרבה בריאות ליאת

אני בן 30 מטופל בליתיום עקב הפרעה דו קוטבית ומאוזן כבר כמה שנים, בגיל צעיר היו לי קשיים בסיכום חומר ובריכוז לפני בחינות תיכון ובאוניברסיטה, הצלחתי ללמוד יום יומים לפני כל בחינה וסיימתי בממוצע 78,בעבודה אני עושה טעויות מפעם לפעם עקב מונוטוניות בעבודה וחוסר תשומת לב מספקת, בקשרים עם בחורות אני לא מצליח לפתוח רגשות,מאבד עיניין בקשר ומתקשה להתמקד, רוב קשרי קצרים, אני כמובן גם חושש ממחויבות בגלל חוסר בשלות. האם זה הפיך ויכול להשתנות, התחלתי כבר להשלים עם המצב. ב 7 השנים האחרונות החלפתי 5 פסיכולוגים עקב איבוד עיניין,היה לי קשה להתמיד בטיפול ולהגיע כל שבוע , לאחרונה הגעתי פעם בחודש ,חודש וחצי והטיפול ניגרר 4 שנים עד שהחלטתי להפסיק אותו ולחפש פסיכולוגית חדשה, אבל זה כמו מעגל קסמים. אחרונה קיבלתי המלצה מפסיכולגית החדשה לעבור איבחון ADHD בטרם אתחיל טיפול אצלה,טענה שיש קשר סיבתי בין בעיות ריגשיות ל ADHD ורצתה לשלול או לא לשלול את זה,אבל הפסיכיאטר המטפל העדיף שאגיע אליו לאיבחון, גם עקב השימוש בריטלין בזמן מבחן TOVA שמגביר את תופעות הלוואי לאלו שצורכים ליתיום. אני מרגיש שנפלתי בין הכסאות ולא יודע מה לעשות? האם כל פסיכיאטר יכול לאבחן ADHD באמצעות שאלונים או שיחות? העיניין דחוף לי ואשמח לתשובה. .. .

ערב טוב, לא בטוחה שהבנתי את הדילמה. אם הבנתי נכון, אתה מתלבט בין אבחון שתעשה הפסיכולוגית, לבין זה שיעשה הפסיכיאטר. בגלל העובדה שאתה מטופל תרופתית, ובשל השפעות גומלין אפשריות, יש יתרון למעורבות של פסיכיאטר בתהליך האבחון. הבנתי שמה שמדאיג את הפסיכיאטר זו הפרוצדורה של מבחן TOVA, העלולה להפר את האיזון התרופתי אצל מי שמקבלים ליתיום. כל פסיכיאטר יכול לאבחן ADHD בכלים שלו, ואין כל הכרח במבחן TOVA, שנועד לבדוק את השיפור בתפקוד בהשפעת ריטלין. אני הייתי ממליצה לשמוע לפסיכיאטר, ואולי לבקש ממנו להסביר את הרציונל שלו לפסיכולוגית. בהצלחה ליאת

ראשית תודה על תשובתך הפסיכולוגית הפנתה אותי לעשות איבחון בטרם אתחיל טיפול אצלה וכבר היפנתה אותי למכון מכובד,היא טענה שבעיות ריגשיות יכולות לנבוע בגלל ADHD ורצתה לשלול את זה אבל הפסיכיאטר העדיף שאגיע אליו לאיבחון. למען ההאמת אני מחפש הצדקה לבעיה הריגשית שלי בקשרים ו אני לא מצליח להתגעגע לבחורות שאני יוצר איתן, רק לבלתי מושגות, זה מלווה אותי כבר שנים רבות,חשבתי שזה אולי ADHD אבל מסתבר שהעיניין מורכב קצת יותר.

הי ליאת , החלטתי לשתף אותך ואת חברי הפורום בפגישה אצל הפסיכולוגית המפגש אכן היה יותר טוב מפעם קודמת. הצלחתי לדבר ונגענו במ'ס נקודות רלוונטיות. אמרתי לה שיש לי פחד לעמוד מול קהל-כרגע זה בצד, אבל בעקרון היא יכולה לעזור בקטע הזה או שאני שאני צריכה ללכת לאיזה קבוצה או משהו? דרך אגב שאלתי אותה מה היא למדה ואיפה. מקווה שהיא לא נעלבה או משהו. היא היתה אמורה לומר לי בעצמה?את היית נעלבת? בנוסף אמרתי לה שאני די סקפטית לגבי הטיפול ובכלל השיטה, אבל אני נותנת לזה צ'אנס. יש לציין שאני מאוד ביקורתית. אבל אני מרגישה שהיא איטית עד שהיא מדברת וכו'(כאילו גם היא שותקת בעצמה – כמוני. אולי גם היא צריכה טיפול- סתאם) תודה על התמיכה והעצות

היי, כל הכבוד! זה לא פשוט להמשיך ולהגיע לטיפול מול כל כך הרבה ספק וחשש. כיום נהוג מאד לשאול מטפלים לגבי הכשרתם. לדעתי זאת אפילו חובה. לשאלתך, אני לא הייתי נעלבת. אדם שסיים את לימודיו כחוק ישמח לומר זאת ללא חשש. פעם שמעתי איש עסקים שאמר: מי שמתווכח איתי הרבה על המחיר, אני שמח לעשות איתו עסקים, כי אני יודע שהוא באמת מתכוון לשלם. יש לי הרגשה, שגם אצלך, אחרי כל הבדיקות והחשדנות, בסוף תצליחי גם להנות ולהתמסר לתהליך. נסי להתיידד קצת, ולהירגע. נשמח לשמוע עדכונים (ואולי, בעצם, כשתפסיקי לספר, נדע שהטיפול באמת הניע...) לילה טוב ליאת

תודה. את פשוט מקסימה!! האמת שרציתי לשאול שאלה אחרונה.מקווה שהתשובה לא מורכבת מידי ותוכלי לענות לי. רציתי לדעת אם בעצם הפתרון של הבעיות מתבטא ע"י חוויה מתקנת? או לא בהכרח

זקוקה מאד מאד מאד לייעוץ וטיפול פסיכולוגי, בשל לחצים קשים ומצוקות הנוגעים לבעיות וקונפליקטים קשים בגידול הילדים. לצערי אין לי אפשרות לשלם פרטי. האם יש אפשרות דרך קופות החולים (שירותי בריאות כללית) לקבל ייעוץ כזה, ואפילו במחיר מסובסד? האם רמת היועצים הפסיכולוגים שם ידועה כטובה, או שחבל על הזמן?, תדירות הטיפול, וסל הפגישות חופשי - או מוקצב?

היי, א. יש טיפול מסובסד אצל פסיכולוגים פרטיים דרך קופות החולים השונות ועליו אני לא יודעת מספיק פרטים. ב. קיים טיפול נפשי דרך מרפאות בריאות הנפש, בלי כל קשר לקופת החולים אליה את שייכת. את צריכה הפנייה מרופא המשפחה אל המרפאה הקרובה למקום מגורייך, להמתין עד לאבחון (אני חיכיתי קצת יותר משלושה חודשים) ואם מאושר לך טיפול אז הוא ללא תשלום בכלל.לי אושרו בתור התחלה שלושה חודשי טיפול שהוארכו אוטומטית לעוד שלושה, שגם אותם אני מסיימת בקרוב וככל הנראה אקבל הארכה נוספת. כמובן שבדרך זו יש לך פחות שליטה על הפסיכולוג/ית שתקבלי אבל אני יכולה לומר לך שאני מאוד מאוד מרוצה מהטיפול אותו אני מקבלת ואני מכירה עוד שניים שנמצאים כרגע בטיפול כזה וגם הם מאוד מרוצים. שיהיה הצלחה

ערב טוב, אני מודה ליעלה על המידע החשוב. כדאי שאנשים ידעו שפסיכולוגים רבים וטובים עובדים עם קופות החולים, ושהטיפול הניתן דרך הקופה טוב וראוי מכל בחינה (גם אם מוגבל בזמן סבסוד). כמו שיעלה מעידה, גם במרפאות בריאות הנפש, שאינן גובות מחיר כלל, הטיפול טוב ומקצועי. מאחר ואיני בקיאה בתנאי הסבסוד של שירותי בריאות כללית, לא אוכל לעזור במידע קונקרטי, ותאלצי לברר בכוחות עצמך. בדרך כלל מדובר על מחיר מוזל לתקופה מוגבלת, שאחריה המחיר עולה בהדרגה. אני מחזקת אותך על ההחלטה החשובה, ומקווה שלא תצטרכי לחכות זמן רב מדי ברשימות המתנה. זה קורה לפעמים, ויש להביא זאת בחשבון. בהצלחה ליאת

מבוטחי "שרותי בריאות כללית" מושלם יכולים לקבל טיפול פסיכולוגי בהסדר בתנאים הבאים: 30 פגישות בשנה ראשונה במחיר של 160 ש"ח. 30 פגישות נוספות בשנה שניה באותו המחיר. דמי רשום 45 ש"ח שמופחתים מהפגישה הראשונה. פרטים באתר האינטרנט של "שרותי בריאות כללית". כל הפסיכולוגים הם בעלי תואר מומחה. אם ליאת תרשה אז אפרסם את הטלפון הישיר לרישום. אם לא, תחפשי באתר. ב ה צ ל ח ה .

שלום, אני בן 24 ולומד משחק באוניברסיטה. לאחרונה מצאתי עצמי מתפרק,בוכה כועס בשל סגנון החיים האקמדאי במגמה המתאפיין בביקורות קשוחות. קשה לי ואני לא מבין למה זה צריך להיות ככה.מצד שני אני אוהב את המקצוע ומרגיש שהוא מתאים לי בהיבטים המקצועיים שלו. לפעמים עולים בי הירהורי כפירה ביחס לבחירה ואני די מתלבט בין המעגלים השונים והקוטביים שהתחום מעביר בי. מה עושים?

היי, אצל אמנים בכלל, ושחקנים בפרט , כלי העבודה הוא אתה עצמך, אישיותך, נשמתך. כאשר נאמרת ביקורת על התפקוד או על התוצר (במקרה שלך על האופן בו הבאת את עצמך לתפקיד), הרי זה כאילו אתה עצמך, אישיותך, הקול שלך, הגוף שלך, הדרך בה אתה מתנהג ומתנהל, מונחים על כף המאזניים. זה מאד מאד לא פשוט, ועלול לערער במידה רבה גם אנשים בריאים בנפשם. ככל הידוע לי, בבתי ספר למשחק או לאמנות, נעשות לא מעט 'דינמיקות קבוצתיות', בהן אפשר וכדאי לאוורר רגשות קשים ופגיעויות. למרבה המזל, אחרי יום רע, מגיע יום טוב יותר, והעבודה שלנו מצליחה לגעת באנשים אחרים, ואז אנחנו בעננים. צריך כנראה להביא בחשבון את המעגליות הזו, לדעת שזה חלק מהמשחק, ואולי להיעזר בטיפול במהלך הלימודים. לימודי משחק הם תהליך חושפני ותובעני, ובדר"כ מי שמתקבלים ללימודים אלה הם אנשים רגישים ופגיעים. אם אתה אוהב את המקצוע, ומרגיש מחובר אליו ברמה העמוקה, לא הייתי ממליצה לך לוותר. יש לקוות שתצליח להתחספס במידה שתאפשר לך התנהלות טובה, מבלי לאבד את הרגישות והכאב ההופכים אנשים לאמנים מחוננים. נשמח לראות אותך על במות ובדים ביום מן הימים בהצלחה ליאת

אל תוותר, קבל ביקורת כ-בונה. ואל תתן לזה להשפיע יותר מידי. כמו כן תעשה סוג של "סלקציה" בין מי שנותן לך את הביקורת. אם זה איש מקצוע שמבין עניין, קבל את מה שהוא אומר במידת מה, אולי הוא רק רוצה שתהיה טוב יותר, אם אלו תלמידים, קבל את הביקורת שלהם כאילו היו הקהל. תפנים את זה למקומות שבהן הביקורת יכולה לעזור, אבל לא לנפש שלך. את הנפש תרחיק משם. יש אנשים שלפעמים גם סתם רוצים "לתקוע" סכינים, תלמד לא לקבל את זה באופן כל כך קשה. אני תמיד אומרת לעצמי שאם מישהו נותן לי ביקורת קשה, אני לא אתייחס לזה בכובד ראש. אם זה איש מבין עניין, אני אתייחס לזה כנקודה מעניינת, אני אחשוב על זה, אבל אני לא "אזריק" את זה לנפש שלי. אני נתקלת לעיתים במבקרים מאוד קשים, לאו דווקא כלפי. לפעמים זה פשוט מצחיק לראות איך אנשים בכוח מנסים לפגוע בנקודות הרגישות.... "שחק את המשחק" ואל תתן לזה להשפיע עליך באופן חד כל כך. (לא סתם יש את ההגדרה "עור של פיל"). זה צומח עם הזמן. בסה"כ זה מקצוע לא קל אבל צריך לעשות הפרדות.... מניסיון.

שלום רב. הזמנתי את גיסי לאירוע שלי לתת הרצאה קצרה, שזה היה חלום חייו. רציתי לרצות אותו ושיהיה לו טוב, ונתתי לו במה. אך שכחתי שהוא לעיתים מגמגמם. בתחילת ההרצאה הוא גימגם ועשה פרצופים לא נורמלים וזה לקח שניות ארוכות. זה גרם למבוכה בקהל, חלק גיחכו, חלק צחקו, ואני שנורא חשוב לי :מה יגידו אנשים" וזה היה מאז ומתמיד, כי אני מאד פגיעה, רציתי לקבור את עצמי באדמה מרוב בושה. נכון, ריחמתי עליו מאד, כי אני מתארת לעצמי איך הוא הרגיש באותו רגע... אך איך אני יוצאת מהבושה איך עלי להגיב כשאני אפגוש את הקהל שוב, בכלל, איך אני יוצאת מהבושה וכלימה שאני חשה. נכון, הוא לא אשם, זה חולי. אך זה בסדר שהאנשים גיחכו? לעיתים אנשים מאד מאד מאכזבים אותי, אך עתה, מה קורה איתי ואיך אני ממשיכה הלאה. כי נכנסתי לדיכאון מרוב בושה.- ענת.

גיסך רצה להרצות (למרות שידע שהוא סובל לעיתים מגמגום), ולכן הוא לקח אחריות על החלטתו. סביר גם שהוא מכיר שאנשים השומעים אותו מגיבים לעיתים במבוכה או בגיחוך. נראה , שאת מגיבה יותר קשה ממנו. האם הוא הביך אותך ? האם הוא קילקל לך את הארוע ? תגובת האנשים אולי לא כל כך בוגרת ומכובדת אך היא תגובה אנושית ומקובלת. האם את לא תיצחקי שתראי אדם מבוגר מחליק על קליפת בננה ? לא יפה אך לא נורא. אני מניח שאם ההרצאה של גיסך הייתה מענינת, האנשים פחות יתיחסו לגמגום ויותר לתוכן. וכדאי גם לזכור שהמנהיג הגדול ביותר של עם ישראל, זה שהוציאנו מעבדות במצרים לארץ ישראל, משה רבנו, היה מגמגם בעצמו.

שלום ענת, הזמנת את הגיס שלך להרצות באירוע שהיה חשוב לך. אני מניחה ששקלת זאת לפני כן, וידעת שיש לו מה להגיד בנושא שלשמו הוזמן. אם לא נרחיק עד משה רבנו (שלדעתי אכן היה גדול מגמגמי העם היהודי), אפשר לראות בערוץ שמונה את העיתונאי רונאל פישר, המראיין אנשים בגמגום כבד, ומצליח לרתק בחדות המחשבה שלו ובחריפות דבריו. לי עצמי היה מרצה דגול שגמגם פנינים, שהלוואי על כולנו. לא ברור לי מדוע את לוקחת עליך את הבושה, כאשר מי שצריך להתבייש הם מי שגיחכו שם. אין כל צורך להסביר או להתנצל לפני אנשים כאלה, וזה אכן מאכזב. אגב, אם התחלת במצווה, כדאי גם לגמור. תוכלי לבשר לגיסך שארגון אמב"י מארגן על בסיס קבוע אירועים בהם מגמגמים מוזמנים לנאום לפני קהל מעודד בנחלת בנימין. פרטים כאן- http://www.ambi.org.il/hebrew000.html#top%20of%20page לכי בראש זקוף ועזבי את השטויות ליאת

אילו אנשים מטופשים. הצעתי לך היא לא להזמין את האנשים האלה שגיחכו יותר. או לפחות לא להשאר איתם בקשר... את לא צריכה לחשוב על מה שהם חשבו, שהם יחשבו על זה בעצמם ויבינו שהם טעו (למרות שזה בטח לא יקרה כי מטבעו של האדם - לפחות מטבעו של הילד, הוא להגיב בחופזה ולא להתנצל אחכ). אנשים מגעילים.

אני אמא לילד בן -14 שנראה עליו היטב גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך. הבעיה היא שהוא שוכח כמעט כל דבר שקשור בלימודים ולעיתים אף דברים פרטיים שלו כמו כדורסל. פעם זה להגיש את העבודה שכבר הכין ונמצא בתיק ופעם זה מועד המבחן, פעם זה מועד הגשת עבודה והדוגמאות הן רבות. אין מדובר בתופעה חד פעמית אלא חוזרת על עצמה יותר מדי. אני מואוד רוצה לעזור לו, אבל נראה כי ככל שאני מעורבת יותר כך הוא "מרשה" לעצמו יותר ויותר לשכוח ולא לוקח אחריות.

אטי, ערב טוב אם הבלבול והשכחה היו שם תמיד, יתכן שמדובר באיזו לקות למידה שלא אובחנה. יש הרבה ילדים עם קשיי התארגנות וניהול עצמי, שמקורם בלקות קטנה. אפשר לעזור בדר"כ באמצעים פשוטים לאחר אבחון מדויק. אם זה חדש, יחסית, אז אפשר לראות בזה תופעת לוואי חביבה של גיל ההתבגרות. הראש עסוק בדברים שאנחנו - האמהות - מעדיפות שלא לדעת...אז איך יזכרו להגיש עבודה, איך? (זה שזכר להכין אותה זה כבר יפה!). לא נורא בעיני להזכיר קצת פה ושם, אך בהחלט לא לקחת אחריות. את רק בהתחלה, אז קחי הרבה אוויר :-) ליאת

שלום לכם, יש לי שאלה לגבי השפעת ייעוץ פסיכולוגי על קבלה למשרות מסויימות. למיטב ידיעתי זה היה קיים בעבר, רציתי לדעת אם כיום המצב זהה - האם תפקידים הדורשים סיווג ביטחוני גבוה, כיום עדיין אינם פתוחים למועמדים שבעברם קיבלו ייעוץ פסיכולוגי כלשהוא? תודה גלי

התשובה שלילית. אין מניעה לקבל תפקידים מסווגים. אם קבלת ייעוץ אין שום בעיה. אם היית בטיפול ממושך, תלוי מה סיבת הטיפול.

לוי, אשמח לדעת אם אתה יודע זאת בוודאות או מניח, שכן מוטל הרבה על הכף עבורי (ומדובר בייעוץ סתמי, קצר טווח וחסר משמעות עבורי)

היי גלי, אני מכירה אנשים המשרתים בתפקידים מסווגים אשר היו (או נמצאים כרגע) בטיפול. מן הסתם, בראיונות לתפקידים מסווגים, עשויה לעלות השאלה 'האם היית בטיפול'. הניסיון לשקר (כמו שהומלץ לך קודם) עלול לסכן את התפקיד אף יותר, בעיקר משום שמרביתנו לא שקרנים מאד טובים. אין צורך לרוץ ולנדב את המידע שלא לצורך, אך אם תישאלי על כך, מוטב לומר את האמת. כמו שלוי אמר לך, מאד תלוי על איזה תפקיד את מתמודדת, ומדוע הגעת לטיפול. יש משמעות להבדל בין פסיכוזה למציצת אצבע, נכון? ליתר ביטחון, אני ממליצה לך להתייעץ שוב עם גדעון, המשיב כאן בימי שבת-ראשון, והבקי הרבה יותר ממני בנוהלי הצבא. בהצלחה

אצלי למשל טיפול נפשי גרם לאי קבלה לבית ספר לאחיות. למרות שאני בריאה ועמדתי בכל הקריטריונים... ועכשיו עם החוק החדש שמחייב דיווח גם על ילדים שמטופלים במרפאות ציבוריות אז בכלל...

טיפלתי פעם בסטודנטית לסיעוד שהטיפול היה תנאי להישארותה בלימודים.

שלום לכם, יש לי שאלה לגבי השפעת ייעוץ פסיכולוגי על קבלה למשרות מסויימות. למיטב ידיעתי זה היה קיים בעבר, רציתי לדעת אם כיום המצב זהה - האם תפקידים הדורשים סיווג ביטחוני גבוה, כיום עדיין אינם פתוחים למועמדים שבעברם קיבלו ייעוץ פסיכולוגי כלשהוא? תודה גלי

אני הייתי ממליצה לך שלא לדבר על זה.. למזלי כשעברתי בדיקת פוליגרף בשביל עבודה הייתי לפני טיפול פסיכולוגי. נכון הייתי הרבה פחות "בנויה" ויציבה מהיום והטיפול רק חיזק אותי אבל עדין יש סטיגמה אני לא יודעת עם טיפול היה פוסל אותי אני לא חושבת שזה היה מוסיף לי נקודות חיוביות. אם ניתן פשוט להתחמק בזה בשאלות בדיון ואפילו אם את יודעת לשקר בלי שירגישו זה מהרגעים היחידים בחיים שלי שאני מרשה לעצמי לשקר.

אני נשואה 10 שנים לגבר שתמיד צודק. הוא אלים מאוד מילולית. רק מילולית ואני והילדים מאוד פוחדים ממנו. אני אף נוטלת סרוקסט. אני הייתי חרדית עוד לפני שפגשתי אותו. תמיד חיפשתי גברים חזקים. אבי נראה היה לי חלש וכנראה חיפשתי תמיד גבר שירדה בי. אני תמיד פוחדת שהוא יעזוב אותי. אני מאוד כנועה. בחברה אני מאוד בולטת אהובה וכריזמזית. לידו אני כבויה. שנים כבר שלא ניסיתי לדבר איתו כי תשובותיו הן מהסוג: לא טוב לך אז תלכי הנה הדלת. כולם חושבים שאנחנו רומיאו ויוליה. אני בת 40. הוא בן 46. הסביבה מעריצה אותו. עבור חבריו הוא יעשה דברים שלעולם לא יעשה עבורי. אני אפילו לא אבקש. סה"כ הוא בעל טוב, נאמן, אב טוב, מסור , משקיע. אבל אנחנו בני הבית תמיד בודקים את מצב הרוח שלו ולפי זה פועלים בבית. אנחנו חוששים תמיד להרגיז אותו. אסור להמרות את פיו ואסור אפילו לחשוב אחרת. רק הוא יודע רק הוא צודק. הוא רודה רק באנשים הקרובים לו: הוריו, אחיו, אשתו, ילדיו, עובדיו. אנשים רחוקים יותר הוא מטפח כדי שיעריצו אותו. והם אכן מעריצים אותו. אני חושבת שהוא בכלל לא מכיר אותי. אי אפשר לנהל איתו שיחה מלב אל לב. זה תמיד נגמר רע. למדתי לשתוק ולהבליג. אנחנו יכולים לא לדבר שבוע - עד שהוא מתרצה. מה דעתך? אין מה לדבר על טיפול כי הוא הרי יודע הכל.

לעניות דעתי בהחלט יש מקום לדבר על טיפול, לך ולא לו. הסיבה העיקרית שאת היא זו שסובלת. כמו כן, את בחרת ובוחרת כל יום מחדש להמשיך את החיים המשותפים עימו. הוא כנראה לא ילך בעצמו לטיפול ובגילו לא הייתי "בונה" על זה שהוא ישתנה פתאום. בהצלחה

היי דלית, גם אני, כמו ים, סבורה שכדאי להיעזר בטיפול עבור עצמך. מן התיאור שלך את בעלך, עולה תמונה של אדם חלש מאד, פגיע ותלותי, המנסה - בדרך של 'משטר טרור' - לשמור על עצמו מקריסה ולטפח תפיסת עצמי (שקרית) עוצמתית. הבעיה היא, שבטנגו הזה יש שניים. פעמים רבות אדם עם אישיות מורכבת כמו בעלך, מוצא לעצמו את האישיות הקורבנית המתאימה, שתאפשר את הבאלאנס הזה. מאחר ויהיה קשה מאד להביא את בעלך לטיפול, אני מציעה לך לנסות ולפנות בעצמך, כדי להבין את המכניזם הנפשי המפעיל אותך, ואולי גם לחלץ את עצמך ממערכת כה הרסנית. אל תחכי. בהצלחה ליאת

מדובר בשני ילדים בנים ,אחד בגיל 15 וחצי השני 13 וחצי,עוד בילדותם אהבו להציץ אחד לשני בשירותים דרך החלון,וגם לאחרים שהיו בקרבתם, שאלתי היא ,על מה זה מעיד?האם זוהי סקרנות טבעית ונורמלית?מה שמפריע לי זו העובדה שהם ממשיכים לעשות זאת גם היום בגילם הנוכחי,האם זה מעיד על נטייה חד מינית? או שמה הרגל שיש להפסיק אותו ובאיזו דרך? אשמח לקבל תשובות לשאלותיי

היי, זוכרים את הסצינה הבלתי נשכחת מאסקימו לימון, בה אחד החברים גוחן מעל 'סטלה המגמרת', בעוד שני חבריו מציצים עליו מחור המנעול? סצינות דומות ראינו גם בסרטים של אורי זוהר ובסרטי מתבגרים איכותיים מן העולם. כל מי שגדל בקיבוץ בתקופת המקלחות הציבוריות, מכיר את הנושא מקרוב. כנראה שכולנו (ולא רק ילדים) סקרנים מאד לדעת מה קורה מעבר לקיר, באותם אזורים שאינם מותרים לנו. הבעיה מתחילה כאשר המציצנות הופכת תנאי הכרחי לריגוש מיני, ואז, הדחף הופך להיות קשה לכיבוש, ומסבך את המציץ בצרות (לפחות מרגע שנתפס). גיל ההתבגרות הוא גיל בו הסקרנות המינית מתגברת מאד. לא ברור, באמת, מה המניע להתנהגות שתיארת: האם זה עניין של מעשה קונדס? האם זה לצורך 'השוואת הציוד'? האם זה לצורך גרייה מינית? לא ציינת גם האם מדובר בשני אחים או בשני מתבגרים מבתים שונים. יהיו הסיבות אשר יהיו, זהו הרגל רע, המפר את זכות הפרטיות של הזולת, ויש לנסות ולהפסיקו. כדאי לשוחח עם הילדים, להסביר את המשמעות של השגת גבול (כולל זו הקבועה בחוק וברת-ענישה), ולהציע עזרה מקצועית במידת והם מתקשים להפסיק זאת בכוחות עצמם. להרגשתי, המסקנה בדבר העדפה חד-מינית נחפזת מדי. יש עבודה :-) ליאת

מנהלי פורום יקרים, פורום תודה על תשובתך, על ההתייחסות. אני במשקל יתר (97 ק"ג) ובכלל לא עצמי מאז התרופות. לא מעניין אותי כלום ואין לי כוח לעשות כלום. הייתי אדם עם המון אנרגיות. אני כל היום יושבת וצריכה לנוח אני גם לא מזהה את עצמי יותר. לפני התרופות סבלתי מדיכאון חריף מאוד, אובדנית ועם התקפי חרדה קשים. לפני מספר שבועות החלטתי להפסיק עם התרופות, כי אני לא מזהה את עצמי יותר, ואין טעם להשאיר אדם אחר בחיים, כי האישיות שלי "מתה" כבר, גם אם הגוף עדיין חי. כעבור כשבועיים שלושה התחילו התקפי דיכאון חזקים, בכיתי כל הזמן ורק רציתי לגמור עם הסבל, בכל דרך, אך בגלל התקפי שנאה עצמית, מאוד השתוקקתי לאובדנות בדרך אלימה. אני לא מתיימרת לומר שאני אדם נורמלי. כדי לא לסבול אני נוטה לקחת 3 כדורי שינה במהלך היום, כך שאני קמה בצהריים למשמרת ערב (לעבודה), כשאני חוזרת, אוכלת ולוקחת עוד אחד כדי לישון, ובד"כ כשאני מתעוררת עוד אחד, כדי לא להיות ערה. בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רוצה לחיות, כשהסיבה לא חייבת להיות פסיכיאטרית גרידא, אני יודע שבחיי היומיום אני עוברת התעללות נפשית קשה. שאלתי היא, האם ישנה דרך לשמור על האישיות, להמשיך להיות אנרגטית, להתעניין בדברים, בלי להיות אפטית, רובצת ושמנה, ומאידך לחיות ללא דיכאון וחרדות? ניסיתי את רוב סוגי התרופות, פריזמה הביא אותי להתקפי פאניקה איומים, ואני מתחילה להאמין שאין תרופה שיכולה להתאים לי. אני כרגע בפסק זמן שבין הונלה לאדרונקס. אני לא מחפשת משהו שישאיר אותי בחיים בכל מחיר לא משנה מה הנזק... מודה מאוד, דנה

דנה יקרה, ככל הנוגע לטיפול תרופתי והשלכותיו, רק רופא פסיכיאטר רשאי ומוסמך להשיב לך. לא הבנתי אם במקביל את נמצאת גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות). ללא ספק, חשוב ללוות את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי (טיפול קוגניטיבי נמצא יעיל מאד למקרים של דיכאון). את מתארת מצב מורכב של סבל גדול לפני ואחרי הטיפול התרופתי. ובכל זאת, את עובדת, ורוצה למצוא מחדש אנרגיות ומשמעות לחייך. לא מזמן, ביקרה בפורום שלנו נועם דווייב, וסיפרה על פרוייקט חשוב המציג יצירות אמנות של נפגעי נפש בקהילה.http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/524270/xFP/524270 כשביקרתי באתר, הוקסמתי לראות איזה עושר ויופי ניתן להפיק ממכאובי נפש. אני חושבת שיצירה היא אחת הדרכים הטובות למצוא משמעות בחיים, ולא חשוב באיזה תחום אמנות מדובר. אז אולי גם טיפול באמנות? אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים. אני מזמינה את חברי הפורום להירתם. ליאת

תודה על ההתיחסות. הבעיה שלי היא שמלכתחילה כיוון שאני מאבדת ושוחכת את האישיות שלי ואת עצמי בכלל , אומנות לא מדברת אלי. לא הייתי זכאת, אבל הכדורים הפכו אותי לאדם שלא יכול לתקשר עם עצמו. זוהי הסיבה שהפסקתי לקחת אותם, אלא שבא לי לגמור עם עצמי מרוב סבל, וחזרתי אליהם. הרי אומנות היא שלב גבוה יותר של התחברות עם העצמי.. בגלל האפטיות שבי, חציית כביש הוא שיא הריכוז והחיבור שאני יכולה למצוא. אפילו המכתבים, הפניות שלי לפורום הם בתקופת גמילה. לא הייתי יכולה לחשוב צלול אחרת.. מודה על האיכפתיות. זה האוצר הכי יקר דנה

שלום ליאת אני בטפול 5 חודשים (דרך קופ"ח) לאחר דיכאון קשה, מזה כמה שבועות שאני מרגישה ממש נהדר, הדיכאון מאחרי (וללא תרופות!!!!), מצב הרוח שלי טוב ויציב וכך גם התפקוד הכללי. לאור השיפור המשמעותי,תחושה שמיציתי ואין לי מה לומר יותר, והמינוס שהולך וגדל לו.... החלטתי להפסיק את הטפול. הודעתי למטפלת שלי על הפסקת הטיפול עוד פגישה, אך היא מתעקשת להמשיך עוד 8 פגישות לפני שמסיימים. אני לא מצליחה להבין ממנה למה ההתעקשות, ההסבר שאני מקבלת זה שלא טוב להפסיק מהר, ושצריך להמשיך גם כשטוב או משהו כזה. זה מעצבן אותי מכיוון שלמרות שהטפול מוזל, מדובר בסכום רציני בשבילי, ואני מרגישה ממש טוב ולא רואה סיבה להמשיך. בפגישה האחרונה שוחחתי איתה על זה, והדגשתי כי בפעם הבאה פגישה אחרונה, אך היא המשיכה להתעקש שלא.... למרות שהודתה שהיא רואה את השיפור. מעבר לנושא זה, ממש לא היה לי מה להגיד ושתקתי. ראו לציין שבסך הכל המטפלת שלי ממש מקסימה, ואני סומכת עליה ומדברת איתה בפתיחות, אך במקרה הזה אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך להפסיק את הטפול לפני השמונה פגישות הבאות, בצורה נאותה כמובן ולא סתם להיעלם. את יכולה להסביר לי ממה נובעת ההתעקשות? האם לאחר טפול כל כך קצר יש צורך בכל כך הרבה פגישות כדי לסיים , במיוחד כשאין לי מה לומר ואני מרגישה טוב?? לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי יש משהו שהיא לא רוצה להגיד לי מפורשות ..........? נ.ב. (מדובר בטפול שני שלי,הטפול הראשון שנמשך שנה וחצי ,היה מסיבה אחרת) תודה.

היי, יש לי הרגשה שהמטפלת שלך מתעקשת על המשך הטיפול לאו דווקא בשל הצורך "להיפרד על פני שמונה פגישות", אלא מסיבה אחרת. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המטרה המוצהרת היא להיפטר מהסימפטום. בטיפול דינמי, כשהסימפטום נעלם והמטופל מדווח על הקלה משמעותית, אפשר להתחיל לעבוד על מה שעמד מאחוריו. יהיו מי שיגידו שאז מתחיל הטיפול... אם תשאלי אנשים שהיו בטיפול ממושך ומשמעותי, הם יוכלו לדווח על מחזוריות מעגלית מוכרת בין תקופות בהן מרגישים נהדר, לתקופות בהן יש נסיגה בגלל תכנים קשים שממשיכים לעלות בטיפול. ועדיין, מטופל רשאי להחליט מתי מספיק לו. יום נעים ליאת

לגדעון שלום רב, היצעת לי בזמנו לעשות תרגיליםשל שינוי קשב והחלפת דמות-רקע, וכן טכניקות התעלמות והסחת קשב, אולם לא ציינת איפה אפשר ללמוד שיטות אלו. האם קיימים ספרים או קלטות ששאוכל להעזר בהם? אנא ציין בדיוק כתובת לאן לפנות ללמידת הטכניקות שהזכרת. מחכה בקוצר רוח לתשובתך. תודה, אילן.

אילן שלום, לדעתי אם תגיע לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי, המטפל יוכל לסייע לך עם כמה תרגילים כאלו. אני לא מכיר ספר או קלטת בנושא. אך הרעיון הוא לתרגל את המצב בו אתה מתמקד באובייקט עליו אתה צריך להסתכל ולא לחפש את ה"זבובים" ע"י חיפוש מכוון. המטפל יוכל לבחון יחד איתך מהן הטכניקות היעילות עבורך, בהן אתה בלאו הכי משתמש ולחזק אותן. כמו גם לגלות מהן הטכניקות "השליליות" שממקדות את תשומת ליבך "בזבובים" ולהפחית אותן. אתה יכול גם לנסות לבדך לנהל רשימה, מתי אתה יותר מוטרד מהזבובים ומתי פחות מוטרד מהם ומה אתה עושה באופן טבעי, בכל אחד מהזמנים הללו. בנוסף מומלץ ללמוד טכניקות להורדת סטרס: הרפיות וכדומה. המטפל יוכל לעזור לך גם בזה. שיהיה בהצלחה, גדעון

לגדעון בוקר טוב, רב תודות על תשובתךהמהירה והענינית.נתת לי רעיונות חשובים ואשתמש בהם. לליאת, בוקר טוב, אני מודה לך מאוד על התיחסותך ןעל כך שהפנית את תשומת ליבי שאתמול בערב גדעון נכנס לפורום. אני מאוד מאוד מתפעל מהתיחסותכם הרצינית והמעמיקה לבעיותשל הכותבים. יישר כוח! אילן.

שלום לך בחורה מדהימה! תודה רבה שאמרת להתקשר ל"קו להורה". אמי באמת התקשרה ודיברה ומישהי עזרה לה. חשבתי שהיא תדבר איתך,בעצם פשוט רציתי. אני ממש מודה לך עד הכל,באמת כל כך מודה לך זה ממש חסד מצידך על שאת נמצאת פה. ברוך שה' שהספקתי להכיר טיפה מהים של אופיך הנהדר. שתיהי מבורכת ותזכי לאושר ואמן שכמה שפחות תצטרכי ללמוד ולגדול מהצער של עצמך וסובביך שתשכילי ללמוד מאחרים. שאהבה ואושר והצחוק יהיו סביבך יאירו את הילתך. בהצלחה רבה ובהמון אהבה מעומק הלב. פשוט תודה רבה !!!

תודה ויקטוריה נעים לשמוע שמצליחים לעזור. יום נעים ליאת

שלום לרופא הילדים שלי די "היפרים " בבוקר, משתוללים צורחים..אני בקושי משתלט עליהם. האם יש לכך סיבה? איך ניתן למנוע זאת? תודה אבא

אבא, יש לכך סיבה: הם ילדים !!! זהו טבעם הילדי: להשתולל ולהוציא אנרגיה. נסה להפוך את הבוקר למשחק. היה יצירתי. תחרות מי מתלבש ראשון. מי עוזר יותר לארגן את הסנדביצים וכן הלאה. אולי זה ירגיע , שאתה לא לבד במאבק ההישרדות בבוקר. בברכה, גדעון

עליי לפנות לפסיכיאטר, ויהיה עליי לעשות זאת באופן פרטי כי איני מעוניינת להשתמש בשירותים אותם מציעה התחנה לבריאות הנפש. בדפי זהב הסיווג המקצועי לא תמיד נכון, מה גם שאין באפשרותי להתרשם מהרופא טרם הפנייה. איפה אני יכולה לקבל מידע על רופאים פסיכיאטרים באיזור מגוריי ופרטים להתקשרות??

עינב, גם בנושא זה חשוב לדעתי לקבל המלצות על הפסיכיאטר . (דרך פסיכולוגים, חברה שנמצאית בטיפול ויכולה לבקש המלצה, רופא משפחה...). נותן ההמלצה כבר יוכל לתת מספר טלפון ודרכי התקשרות. בברכה, גדעון

גדעון שלום, לפני כשבוע שאלתי אותך לגביי הקלטת השיחות בטיפול... זוכר? דיברתי עם הפסיכולוגית כעצתך והיא הפתיעה אותי מאוד ואמרה שממש אין לה בעיה שאני אקליט את השיחות. רציתי לדעת אם אתה חושב שזה יכול לגרום לה לחשוב יותר על מה שהיא אומרת או לא להגיד בכלל? איך אתה היית מרגיש במצב כזה? תודה

שאול שלום, זוכר. בהחלט זוכר. אכן ישנן הפתעות בעולם הטיפול . יש כאן הכנסת גורם שלישי אל תוך הסיטואציה הטיפולית והשפעת הגורם השלישי (הטיפ) יכולה להיות לכל מיני כיוונים. למשל: חוסר ספונטניות שלך או של המטפלת (מתוך מחשבה של איך אני אשמע בטיפ). פרויד אמר שהחוק הראשון בפסיכואנאליזה זה להגיד את כל מה שבא לך לראש, באופן ספונטני ובלי לצנזר. אני הייתי חושש שהשפעת הטיפ על הטיפול תהיה כך שהטיפול יהפוך להיות שכלתני מידי. באופן אישי אני חושב שהייתי מסתייג . אבל אולי אני שמרני מידי. אתה מוזמן להמשיך לשתף, בברכה, גדעון

קראתי על זה חומר ונשארו לי שאלות 1. עד איזה גיל אפשר לעשות את הניסויי על הילד. גם בגיל 5 אפשר? 2. סוגי התקשורת שציינו הם היחידים? אפשר לחלק את כל בני האדם לפי סוגי התקשורת הללו? תודה מראש

דניאל שלום, 1. אני לא זוכר באיזה גילאים היו הילדים בניסוי שתואר. 2. מדובר על שלושה סוגי התקשרויות ובאופן כללי וגס ניתן לחלק את כולנו, בני האדם, לפי סוגי ההתקשרויות הללו. בברכה, גדעון

יש לי שאלה או יותר נכון תהיה על התנהגות של מישהי שלומדת איתי בקורס "מזכירות" (אחרי צבא). יצא שאני התלמידה בעלת הציונים הגבוהים בקורס. מישהי שלומדת איתי כל הזמן צוחקת ומתבדחת על כך שאני לומדת ברצינות, היא מכנה אותי "חרשנית" וצוחקת מזה בכל פעם שאני עוברת לידה. בהתחלה הייתי מחייכת יחד איתה כי חשבתי שמדובר בסתם ניסיון לתקשר איתי. אבל ככל שהזמן עבר ראיתי שהיא ממשיכה בצורה מגמתית עם ההתייחסות הזו וכל הזמן קוראת לי "חרשנית" וצוחקת. כל התקשורת שלה איתי מבוססת על זה והיא יוזמת אותה שוב כל הזמן. אני כבר מתעלמת ממנה. היא נעשה מוקצת מחמת המיאוס עבורי. אבל מרוב שזה חוזר על עצמו התחלתי לתהות מה המניע שלה לכנות אותי כך בשיטתיות שכזו? למה הצורך שלה לקרוא לי "חרשנית" כל הזמן? אנחנו לא חברות, אין לי שום הכרות נוספת איתה . אגב, באופייה הכללי היא די נוטה לצחוק מכל שטות ולפטפט בשיעורים וכ', כלומר זה ביטוי מוגבר של התנהגות שגם כך מאפיינת אותה, אבל לא הבנתי למה היא בחרה "להתלבש" עליי כך רק בגלל שאני תלמידה טובה. אם היה מדובר בסתם התבדחות תינוקית הרי שבשלב מסויים הבדיחה הייתה נשחקת כבר, אבל משום שהיא ממשיכה בכך אני תוהה האם לא מדובר במשהו שהוא מעבר להתבדחות גרידא? האם ישנם הסברים פסיכולוגים להתנהגות כזאת?

מורן שלום, יכול להיות שהיא מקנאית. יכול להיות שהיא היתה רוצה להצליח כמוך ולא מצליחה. יכול להיות שזה נסיון קלוקל ליצור קשר. סביר שהיא מתלבשת עלייך כי את בולטת בתחום מסויים של ההצטיינות בלימודים. מעניין מה היחס של שאר החברות לכיתה אליה ואל התנהגותה.האם הם מעירים לה או משתיקים אותה? חשוב לזכור שלא תמיד ניתן להבין כל התנהגות של אחרים, בעיקר כשזו התנהגות פוגעת. נסי להעיר לה על התנהגותה ואם זה לא עוזר פשוט תתעלמי. גם בעבודתך העתידית כמזכירה תאלצי להתמודד עם כל מיני התנהגויות מעצבנות ולא מובנות של לקוחות, כך שבמובן מסויים היא מאפשרת לך סטאג' כחלק מתוכנית הלימודים. בהצלחה, גדעון

שלום, אני אדם סגור , מופנם וקשה לי לפעמים להביע את עצמי. בנוסף אני מאובחנת כדיסקלטית, בעלת ליקוי למידה.האם יש קשר בין הדברים? בנוסף קראתי עכשיו מאמר של ליקויים בתקשורת בין אישית- ויש שם כמה דברים שמאפיינים אותי כגון: אמירות ציניות, כפייתייות לגבי נושאים מסוימים וכד' האם פסיכולוג יכול לטפל בבעיה מסוג כזה? או שאני צריכה ללכת למומחה כולשהו? מה לעשות? תודה

תותי שלום, יתכן שיש קשר בין הדיסלקציה לבין המופנמות, אך לא בהכרח. כך או כך הטיפול בתחום התקשורת הביןאישית יכול להעשות או בטיפול פסיכולוגי, באוריינטציה דינמית. או בטיפול קבוצתי (או קבוצה ליחסי אנוש) או הטוב ביותר: שילוב בין השניים. אין צורך במומחיות מסוימת, כל פסיכולוג קליני רשאי לטפל בכך. בברכה, גדעון

מה ההבדל בין פסיכותרפיסט לפסיכולוג קליני? או שזה אותו הדבר? רשמת שיתכן שיש קשר בין הדיסלקציה לבין המופנמות, אך לא בהכרח- מה זה אמור לומר לי? האם דיסקלקציה כוללת בתוכה גם הפרעות קשב? כי אני חושבת שאובחנתי גם בזה בעבר. אני מצרפת משהו שקראתי. יש כאן דברים שמאפיינים אותי לדעתי. ויש לי שאלה נוספת, אחרי פגישה אחת אצל פסיכולוג הוא מעריך את הבעיה שלי ואומר מה יש לי? איך זה בדיוק הולך? לאיזו קבוצה היית ממליץ לי ללכת. בנוסף יש לי פחד של עמידה מול קהל- למשל להרצות בפניו. אני יכולה להתחיל לגמגם ולבכות. הנה מה שקראתי: לא יודעים להתנהג" PDD הוא שם כללי להפרעות תקשורת, אותן ממקמים על סקאלה שבקצה האחד שלה האוטיזם ולאורכה,אפשר למצוא מקרים שונים, בדרגות שונות של קשיים בביטוי ובתקשורת מילולית ולא מילולית. אנשים עם PDD לא תמיד מצליחים להקשיב או להסביר עצמם באופן קוהרנטי שמעורר עניין, או אפילו באופן אינפורמטיבי פשוט. בחלק מהמקרים, קל להם יותר להתבטא בכתב מאשר בעל פה. במקרים אחרים, הם מסוגלים לבטא את עצמם בעל פה אבל אין להם שום יכולת להתבטא בכתב. לעיתים, אנשים שסובלים מבעיות PDD קלות שלא אובחנו, הם אנשים שנחשבים לא חברותיים, לא מנומסים, קולניים או מופנמים, חסרי טקט או לא מרוכזים, או שאומרים עליהם שהם "לא יודעים להתנהג". תודה על הכל

הננתי עוברת משברים קשים במהלך השנתיים האחרונות. שבמהלכם גם הליכי גירושים ועוד התמודדויות עים חובות ובעיות רבות. כתוצאה מכך הנני סובלת מאכילת יתר , כדי לברוח מהמציאות ולנחם את עצמי. האים כדורים נוגדי דיכאוו יכולים לעזור , ואים כן כיצד? האים ניתן לקבל כדורים נוגדי דיכאו ן אצל רופא המשפחה. אודה לך אים תענה לשאלותיי. תודה מראש סיגל

סיגל שלום, בדרך כלל צרות באות בזוגות. כך שגם הצרות החיצוניות הן רבות (תהליכי גרושים, חובות...) ואולי גם הצרות הפנימיות (דיכאון, הפרעות אכילה). במצבים כאלו היה טוב לו גם הפתרונות היו באים בזוגות: הווה אומר שילוב של פסיכותרפיה ואולי גם טיפול תרופתי במקרה הצורך. הטיפול השיחתי יכול לעזור בהתמודדות היומיומית, להתבונן על הקשיים וללמוד איך להתמודד איתם וללמוד מהם. הטיפול התרופתי יכול לחזק את ההתמודדות במקרה של דיכאון למשל. אמנם רופאי משפחה מוסמכים לתת תרופות אנטי דיכאוניות, אולם הייתי ממליץ לך לגשת להתייעצות פסיכולוגית (או פסיכיאטרית במידה ואת מעוניינת רק בטיפול תרופתי), כדי לקבל חוו"ד יותר מקיפה על מה יכול לסייע לך בתקופה זו. בהצלחה, גדעון

האם bpd היא הפרעה גנטית? איך אפשר למצוא פסיכולגית שמתמחה בהפרעה זו עבור בעלי? עדיפות לאחת באיזור המרכז אני נואשת

אפשר להמליץ לי על שמות במייל אישי

לא הפרעה גנטית. כל פסיכולוגית קלינית תתאים.

אם כוונתך ל- borderline personality disorder? אם כן מדובר בהפרעת אישיות. אין צורך בהכשרה מיוחדת בטיפול בהפרעה מסוג זה וכל פסיכולוג קליני יכול להתאים. כמובן שרצוי להגיע למישהו טוב, שקיבל המלצות ראויות. בברכה, גדעון

שלום רב, אם מאניה דיפרסיה היא עניין תורשתי, האם זה "מוסרי" להיכנס להריון? תודה רבה

דלילה שלום, ישנו אלמנט תורשתי במאניה דפרסיה. אך כמו כל דבר בתורשה, אין כל ביטחון שדווקא אלמנט המחלה הוא זה שיהיה גם בדור הבא. ולגבי המוסריות זו כבר שאלה בתחום הפילוסופי והאתי. לדעתי, הזכות להורות הינה לגיטימית גם לחולי מניה - דפרסיה. זכות שבאה עם החובה להיות בטיפול ומעקב רפואי . לדעתי אם אדם מקבל אחריות על חייו ומחלתו יוכל גם לקבל אחריות על הריונו וילדיו. בברכה, גדעון

שלום, אני אמא לשני ילדים (5, 10 ח'). מאז לידת בני הבכור גליתי שאני טיפוס חרדתי, פחדתי מכל מה/מי שיתקרב לילדי וידביק אותו באיזה וירוס. הפחד הזה רדף אותי לאורך שנים אך נחלש ככל שבני הגדול גדל. עם התינוק שלי, בדיוק אותו דבר ואפילו יותר גרוע, אני שוטפת הרבה ידיים חוששת ממי שמרים את התינוק אם הוא לא שטף ידיים לפני, במה הוא נגע לפני, האם הוא 100% בריא, ופוחדת מכל אפצ'י שיעול או נזלת באזור. אני מרגישה שאני בלחץ מלהפגש עם חברים/משפחה ולצאת כדי להגן על התינוק שלא יחלה וזה מאוד מפריע לי! (בסופו של דבר אני כן יוצאת איתו אבל עם תחושת לחץ ופחד ואני מרגישה שאני לא משוחררת אלא נמצאת כל הזמן בהרגשת הגנה ולחץ) האם יש לך כמה מילים להרגיע אותי (בלי להגיע לטיפול, כרגע אני לא במצב כלכלי מתאים לטיפול) תודה רבה.

אמאל2 שלום, הרצון לשמור מכל משמר על ילדינו הינו צורך בסיסי. ועם זאת עם הזמן מגיעה ההבנה שלמעשה יכולתינו לעשות זאת מוגבלת. ככל שעובר הזמן והילדים גדלים הם נחשפים להשפעות נוספות והיכולת להשפיע עליהם (וגם להגן) יורדת. אני מאמין שכשאנחנו מבינים את גבולות היכולת שלנו להגן ולשמור כך גם אנחנו נרגעים מחרדות מיותרות. למעשה ככל שהיכולת להרפות ולקבל גדלה וככל שהצורך לשלוט ולהיות על המשמר קטן, כך גם החרדות קטנות. אז למדי את עצמך להרפות, לקבל את גבולות היכולת שלך לשמור ולהגן וכך אני מקווה שלחצייך ופחדייך יפחתו. בברכה, גדעון

בני בן 5 ובשעות היום עדיין מפספס מידי פעם פיפי וקקי. זה לא קורה כמעט בגן. בעיקר בבית וגם אם יש אצלו חבר. לגבי הפיפי: הפיספוסים של הפיפי היו מאז ומתמיד (ניגמל בגיל שנתיים ו4 ח' מטיטול), זה לא שהוא לא שולט אלא פשוט "מתאפק". הוא ממש "רוקד" כשהוא צריך ומסרב ללכת לשרותים גם אם מזכירים לו ואז מה שקורה זה שפשוט יש תמיד "לחלוחית" במכנסיים. (הוא לא משתין הכל במכנסיים, רק את ההתחלה) זה כאילו הוא מפחד להפסיד פעילות חשובה בכך שיתפנה לשרותים.... בגן המצב הרבה יותר טוב והוא מצליח לשלוט הרבה יותר טוב. (אך קרה גם שחזר הביתה מס' פעמים עם תחתונים ומכנסיים "לחות" גם מהגן) המצב החמיר מאז הולדת אחיו התינוק. היום בן 10 ח' ניסינו את הגישה של להתעלם, ניסינו לדבר ולהסביר את הפן הבריאותי בהתאפקות - אך ללא הועיל. אין שיפור במצב. גם בלילות עדיין לא גמול מהפיפי, למרות שיש לילות יבשים, אבל בד"כ מרטיב בלילה ומתעורר כשהוא רטוב....(לפעמים גם לא) לגבי קקי: קורה שהוא פשוט עושה במכנסיים ואז פשוט מודיע לנו שברח לו.... לדעתי הוא פשוט מנסה למשוך תשומת לב (שלילית כמובן....) קשה מאוד במקרים כאלה להתעלם, כי זה מצריך גם ניקוי כללי שלו וזה מאוד מאוד מעצבן לנקות את הכל במיוחד שזה נמרח...(סליחה על התיאורים) הוא ילד מאוד חכם, רגיש, "נשמה טובה" ואהוב ליבנו. הגננת מגדירה אותו "ילד עדין" אבל הוא מתחבר דוקא לילדים התוססים במיוחד. בבית הוא מנסה עלינו את החוכמות שהוא לומד מחבריו, אבל בגן הוא ילד עדין. אשמח מאוד להכוונה איך לנהוג בשני המצבים שתיארתי..... אני פשוט לא יודעת כבר איך להגיב כדי שההתנהגות הזאת תחלוף אין לי ספק שההתנהגות קשורה גם לקנאה באחיו הקטן אבל למרות שאני מדברת איתו על רגשותיו, מאשרת אותם ונותנת לו הרגשת ביטחון ואהבה ללא סוף, עדיין ההתנהגויות נימשכות. אשמח לעזרתך ולעצותייך המחכימות בברכה

רחלי שלום, בגיל 5 ילדכם אמור כבר להיות עם שליטה על הסוגרים ולכן העצה הכי טובה שאני יכול לתת במקרה זה היא ללכת לפסיכולוג שתחום התמחותו הינה שליטה על הסוגרים ולהתייעץ עימו. מדובר על טיפול התנהגותי פשוט יחסית וקצר. נסי בשלב ראשון להתייעץ עם "קו להורה" באוניברסיטת תל-אביב (ימים ראשון ורביעי, בין השעות 09:00 ל15:00) בטלפון 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום, לכולם. אני מחפשת פסיכולוג באיזור קריות או חדרה. ואולי מנהלי הפורום הנכבדים יכולים להסביר איך בכלל מחפשים פסיכולוג? תודה על העזרה.

סבט שלום, שלב ראשון בחיפוש פסיכולוג זה לדעת מה לחפש. כלומר לדעת יותר על טיפול נפשי. לשם כך ניתן למשל לקרוא את ספרו של דרור גרין או ספרים אחרים המתארים טיפול נפשי מהו.השלב השני זה לקבל המלצות מחברים, קרובים, ידידים וכל מי שאתה סומך על דעתו. אח"כ פשוט נפגשים . אנו לא נוהגים להמליץ על שמות ספיציפיים של פסיכולוגים, אך יתכן שתקבל תגובה מחברי הפורום. כמו כן הייתי ממליץ שלא לפסול על הסף אופציות של פסיכולוגים מקופות החולים. זה יכול להיות פתרון טיפולי מקצועי ולא יקר. בברכה, גדעון

שלום רב, מישהו מכיר פסיכולוג באזור באר- שבע, אשמח לשמוע. תודה

עמדתינו הינה שלא להמליץ ישירות על שם ספיציפי. מה שלא מונע ממשתתפי הפורום לשלוח לך מייל אישי עם שם של פסיכולוג מומלץ. בברכה, גדעון

מהי מהות החיים? למה כדאי לחיות?

אנני יודע מה מהות החיים. אבל אני כן יודע שלא מומלץ לשאול את השאלות הללו ביום ששי ב2:00 בלילה. זה לכשעצמו מוביל לדיכאון. הרבה פעמים מה שנראה שחור וחסר תיקווה באמצע הלילה נראה בהיר יותר כשהשחר מפציע. מאחל לך תשובות קלות לשאלות המורכבות הללו, גדעון

גם שהשחר הפציע אינני רואה משמעות והכל נראה לי חסר משמעות. התשובה לצערי לא כ"כ מספקת אותי

הי ליאת, (אני רוצה לדבר רק איתך : ) ובאמת כל הכבוד שגם בימי החופש שלך את עונה, אני מאוד מעריכה זאת ) בקשר לתדירות הגבוהה של המפגשים חשבתי על זה כי אני רוצה כבר לסיים ולצאת מהמצב בו אני שרויה. אז חשבתי במקום לגרור את זה להרבה זמן עם הרבה מפגשים מבחינתי אני מוכנה כל יום ולתרום את הפק"מ שלי למטפלת ולגמור עם זה כבר. אבל הבנתי שצריך לעבד את הנאמר בפגישות וכו'. אז זה לא כ"כ אקטואלי אני מבינה. ועוד משהו היא הייתה אמורה לתת לי קבלה? בכלל לא ביקשתי, לא חשבתי על זה, לא הייתי מרוכזת בכלל, היייתי מרוכזת רק בלהזיל דמעות. המטפלת התחילה לשאול אותי על העבר על הילדות- חופרים תמיד בעבר על מנת לתקן משהו בהווה? בפגישה, אם בכיתי למשל אז היא שתקה ולא המשיכה כלל לדבר.נראה לי שהיא צריכה יותר לזרום.(הזמן הזה יקר) בקשר לסדרה בטיפול אני רוצה לראות אותה- רק שסביבי כולם מחוברים ליס (אופס,מותר לעשות פה פרסומת?) ויצא לי לראות סרטים עפ פסיכולוגים וכו'. יש לי שאלה- יכול להיות מצב שאדם מגיע לפסיכולוג כי הוא חושב שיש לו בעיה ובעצם אין לו. אז המטפל יאמר לו שאין לו בעיה? (או שאני הוזה?) אני באמת מודה לך על הכל חבל שלא ניתן לעבור טיפול דרך האינטרנט אספר לך על הפגישה ביום ראשון ביי בינתיים

ליאת שלום רב, אני מאוד מודה לך על התיחסותך למכתבי, המילים שלך מחזקות אותי מאוד. האמת שאני מתחילה "להתרגל" לשיגרה החדשה, אבל מידי פעם חוזר אלי הדיכאון, אבל כעבור זמן מסויים אני מתחילה לראות את המציאות בצורה ריאלית ומרגישה יותר טוב. אני יודעת שגם לזה יש סוף כמו לכל דבר אחר בעולם, ומחכה בקוצר רוח שהסוף לסבל יגיע כמה שיותר מהר. בנוסף היתי היום אצל עו"ד שמטפל בתיק של בעלי ומהשיחה איתו מצב רוחי השתפר. הוא מעודד אותי ואומר לי שיעשה כל מה שהוא יכול בכדי להקל עלינו, אני מקווה שאפשר לסמוך עליו. בכל מקרה היום אני מרגישה קצת יותר טוב ובגלל זה המכתב שלי נראה יותר אופטימי. תודה רבה לך על המילים החמות, את לא מתארת לעצמך כמה חשוב לי לשמוע את המילים האלה ברגעים כל כך קשים בחיי. המשיכי לעשות טוב לאנשים ושיברך אותך ה'. תודה לך שוב פעם ולילה טוב. רינה

שלום בחודשיים האחרונים הייתי לוקח כדור אחד של פאקסט כל יום, לא הספקתי לחדש את המירשם (ייצא לי לחדש אותו רק ביום ראשון), ככה שעברו כמה ימים מאז הכדור האחרון שלקחתי ויש לי הרגשה מוזרה כזאת, מעין סחרחורת שכל יום הולכות ומתגברות, האם זה נורמלי?

איתי שלום, שאלות בנושאי תופעות לואי של תרופות מומלץ להפנות לפורומים מקבילים. כגון פורום פסיכיאטריה או פורום רוקחות. תשובתי בנושא אינה מוסמכת. בברכה, גדעון

שלום, האם אתה יודע היכן אוכל להשיג רשימה, אם קיימת כזו, של מחקרים שלא ניתן לבצעם - פסיכולוגים ופסיכיאטרים משום שאינם אתיים? אני זקוק לעניין לצורך ספר שהנני כותב. אני מודה לך מאוד.

שוני שלום, לצערי אנני יודע את התשובה לשאלתך. אולי מישהו מחברי הפורום יענה לך בהמשך. גדעון

First of alle excuse me for writting in English, I can read Hibrew but cannot write. My Wife drew my attention that when we are outside of the house just walking OR at a taxi OR the bus AND we are not talking, I am humming some songs. She said that when we are with friends I do not do it as there are always things to discuss so the humming is more related to the silance time between us. My reply to her was that my humming is most probably because I lost my I pod AND since I like music very much, probably my sub concious is driving me to humm some music. my question is : Is it normanl for some one to humm music so often? what can it tell about my caracter? Appriciate with thanks the Form Doctor's advise/opinion Thank You

שלום ג'ו, באופן כללי, אינני רואה כל צורך להסיק מסקנות נמהרות מנטייתך להמהם שירים להנאתך. במידה ואתה מרגיש שההמהום מבטא קושי כלשהו באינטימיות שלך עם אשתך, תוכלו להמשיך ולבדוק זאת (למשל, לברר מדוע זה מפריע לה, האם אתה מהמהם במקום לשוחח איתה על דברים מסוימים וכד'). כמובן, כל אלה הן בגדר השערות בלבד, וכאמור אין סיבה מיוחדת להסיק בעייתיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם דכאון יכול להימשך כמה שנים מגיל 7 והיום הוא בן 10 או שזה החל כפחד ואם השנים הפך לדכאון

שלום פרח, דיכאון (בעיקר כאשר הוא לא מטופל) יכול להימשך מספר שנים, וחרדה ודיכאון הן תופעות קשורות שלעיתים קרובות מופיעות ביחד. אני רוצה להוסיף שלמרות שאלותייך הקצרות והלקוניות, יש תחושה שמאחוריהן מתחבא עולם שלם של כאב, שראוי שיטפלו בו. כל השאלות האלה ייענו הרבה יותר טוב בפגישה אישית עם פסיכאטר או פסיכולוג קליני המתמחים בעבודה עם ילדים. אל תהססי לכתוב שוב אם את זקוקה לעזרה בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ליאת היקרה וצוות הנהלת הפורום, קראתי את כל החומרים הקשורים לשינה וחלומות, כולל כל התיאוריות של המלומדים הכי ידועים. ויש לי שאלה: האם אני אטעה כשאטען שלמעשה אין המדע מבין עדיין את מהות השינה והסיבה לחלומות?

שלום דרור, לאחר שקראת את כל התיאוריות, אתה בוודאי יודע שיש מגוון גישות המסבירות שינה וחלימה, ולכן נכון יותר לומר שיש מספר הסתכלויות חליפיות, שכל אחת מהן תורמת את תרומתה להבנת התחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום שמי גלי ויש שני ילדים בני שנה וחצי (בת) ושלוש וחצי (בן) בבוקר הם מתעוררים בדר"כ מוקדם אך אך שניהם עדיין לא גמולים (הגדול בלילה לא גמול) שאלתי היא האם יש אפשרות לקבל עצות איך להתארגן מהר ויחד עם זאת תוך שיתוף פעולה , אני הורה יחיד ואין לי עזרה בבוקר .בדר"כ הילד הגדול קופץ ובורח אני פונה לקטנה מלבישה את הילדה הקטנה, יש לי סבלנות אך לאחר מספר פעמים שאני אומרת בבקשה להתלבש(כמובן אני עוזרת) הוא בדר"כ לא רוצה ומחפש משחק או קופץ על הספות הילדה הקטנה רוצה תשומת לב ורק שאני לוקחת את הגדול בכוח והקטנה בוכה אני מלבישה אותו מסרקת שוטפת פנים וכו' אנחנו מסיימים התארגנות לאחר זמן רב , האם ישנם טיפים שיוכלו לעזור לי לצאת מסיטואציה זאת? תודה גלי

שלום גלי, אכן, הכנת שני זאטוטים בבוקר יכולה לעייף הרבה יותר מיום עבודה... מאחר וההתמודדות העומדת בפנייך מורכבת (שניהם קטנטנים וזקוקים לעזרתך, ואילו את אחת), נראה לי נכון להיערך ככל האפשר מראש, כלומר בערב לפני. בפעם הבאה שיהיה לך רגע עם עצמך (כן, אני יודעת שזה נדיר...) נסי להכין רשימה של הרגעים הבעייתיים הקבועים בבוקר, ולכל אחד מהם הציעי פתרון. למשל, אולי תרצי להכין מראש בקבוקים לבוקר, סנדוויצ'ים לעצמך לעבודה, תיק לכל אחד מהם לגן, בגדים לבוקר לכולכם וכד'. הרשי לעצמך להיות יצירתית ולהשתמש גם בפתרונות משונים ומצחיקים - כל דבר שעובד בשבילך. למשל, אני יודעת שיש משפחות בהן במקום פיג'מה מלבישים את הילדים אחרי האמבטיה בחליפות טרנינג נקיות, שכבר משמשות אותן ביום הבא לגן, וכך בבוקר צריך רק להחליף חיתול... אגב, אני יודעת שהרבה פעמים בערב אין מוטיבציה גבוהה להכין כל-כך בפירוט את הבוקר הבא, אבל אין לי ספק שבקרים מוצלחים יותר יתרמו לרווחת כולכם. המון הצלחה, ואל תשכחי לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל כמעט שכחתי: את יכולה להמשיך לשוחח בעניין עם ליאת ביום ראשון בבוקר בקו להורה 03-6408888 .