פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם, אני יודעת את תאריך הלידה של המטפל שלי (פעם דיברנו על הנושא) ואני מעוניינת לתת לו משהו סימלי. האם אני לא מגזימה? הרי זה לא חג.בכל מיקרה אני מרגישה צורך, למרות המבוכה שאולי ארגיש. מה אתם אומרים, לוותר על זה? הפרוש שלי הוא כי אני כניראה רוצה לבטא את הרגשות שלי וזו הדרך שאני מוצאת.

אם זה משהו סימלי אז לעניות דעתי את יכולה לתת לו. מקסימום תדברו על הצורך שלך לתת לו מתנה וכד' ומה המשמעות של זה.

ל"רוצה לתת", לגדעון וליתר המשתתפים, אני מרגישה שמלבד המבוכה שתיגרם לך, ה"רוצה לתת" (כך על פי עדותך שלך), גם המטפל יובך מעצם קבלת המתנה, ולכן, למרות הכוונות הטובות והרצון לתת ולו משהו קטן למישהו שנותן לך כל כך הרבה, הייתי מוותרת על זה ומסתפקת בברכה בעל פה שמראה על תשומת לב מעצם העובדה שזכרת את התאריך

אני חושבת שזה רעיון מקסים, אין בזה שום רע לדעתי, הרי גם הוא בן אדם ומי לא אוהב שזוכרים אותו ביום הולדתו??? כמובן משהו קטן, איזה ספר, לא יודעת או משהו עם מחשבה לקליניקה, גם אני נתתי מתנה לפסיכולוגית שלי, אני חושבת שהיא קיבלה את זה באותו האופן שרציתי שתקבל את זה, לדעתי הרעיון נחמד מאד ותחשבי איך תגיבי לכל תגובה שלו ואח"כ תעשי את ההחלטה שלך בהצלחה נשמח לשמוע איך זה עבר

"רוצה לתת" שלום לך, אז קיבלת כמה וכמה תגובות והאופציה לתת מתנה קיימת בחלקן ונשללת בחלקן. את בודאי מכירה את תגובות המטפל שלך יותר טוב מאיתנו ואת אולי גם יודעת האם היה מעדיף שתביעי את רגשותייך במתנה סמלית או בעל פה. אנא שתפי אותנו לגבי ההמשך. בברכה, גדעון

שלום, מהו ההבדל בין טיפול קוגניטיבי לטיפול דינמי? ואיך ניתן לדעת לאיזה סוג של מטפל לפנות? האם בכלל קיימת ההפרדה הזו בשוק? ומהו ההבדל בין פסיכותרפיסט לפסיכולוג קליני? תודה

טיפול דינמי עוסק בהבנת הגורמים לבעיה ויעיל למגוון רחב של בעיות כגון בעיות ביחסים ביןאישיים , בעיות בדימוי העצמי וכדומה. טיפול התנהגותי-קוגנטיבי עוסק ביצירת התנהגות חדשה תוך שינוי הקוגניציה על הבעיה. יעיל למצבי חרדה ודיכאון . חיפוש מטפל הינו על סמך מדדים רבים כגון המלצות, סוג הבעיה ולא רק על סמך הכותרת: דינמי או קוגנטיבי. בפסיכותרפיה עוסקים בעלי מקצועות שונים. אלו מביניהם שאינם פסיכולוגים קלינים קוראים לעצמם פסיכוטרפיסטים. לרוב הינם עובדים סוציאלים קלינים או פסיכיאטרים. בברכה, גדעון

אני מרגישה שמיציתי את עצמי, בעולם הזה כל יום זה נעשה יותר קשה, אני מרגישה גם שאין לי מה לתת כאן, המחשבות על המוות מתחזקות אני רק מחכה לרגע הזה שבו יהיה לי את האומץ להגשים במעשים ולא רק במחשבות.. חשבתי על הנסיון להתאבד אבל מפחדת שזה לא יצליח בפעם הראשונה.. מה עושים אם תחושות ורצון עז למות??? אני עייפה מאוד מהחיים הם כבדים לי. אלה..

אלה , מחשבות אובדניות ויאוש, תחושות כובד ועייפות מהחיים- כל אלה הינם סימנים לדיכאון קליני. דיכאון שאחד מאפיוניו הינה ראיית העולם בצבעים שחורים ובפסימיות רבה. אני ממליץ לך להתייעץ ,כמה שיותר מהר, עם פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. אבחנה נכונה וטיפול יכולים לשפר את מצבך. אל תדחי את ההתיעצות הזו. בברכה, גדעון

האים יכול להיות שדיכאון נובע מקושי בלימודים הוא ילד בן 10 בכיתה ד וכאשר בודקים לו שיעורים הוא מיתרגז הוא מכין שיעורים אך התשובות לא תמיד לעינין. תודה

1. דכאון יכול לנבוע מאין ספור סיבות 2. אם הילד מתרגז, לא בטוח בכלל שהוא בדכאון. 3. אם הילד מתקשה בלימודים, עונה לא לענין וגם מתרגז ששואלים אותו - זה עלול אולי לגרום לדכאון - להורים שלו.

פרח שלום, צריך לברר ממה נובע הקושי בלימודים של בנך ומדוע תשובותיו לא תמיד לעניין. הייתי ממליץ לשוחח על כך עם מורתו ואולי אם היא תמליץ גם עם יועצת ביה"ס. יתכן שיש לו הפרעות למידה ולכן הוא מתקשה. צריך לעשות ברור יסודי יותר. אין לכך קשר לדיכאון. בברכה, גדעון

אצלי הבן בכיתה ה. גם אצלי השיעורים מלווים במלחמה יומיומית...הוא בוכה וצורח, לפעמים זורק את תכולת הילקוט לריצפה. ואין לי כח למלחמות האלה. הוא לא לקוי למידה (בדוק.) הוא סתם מתעצל... לצערי רק סנקציות עוזרות לו... המלחמות האלה הם חלק בלתי נפרד מהגידול שלהם.

אצלי הבן בכיתה ה. גם אצלי השיעורים מלווים במלחמה יומיומית...הוא בוכה וצורח, לפעמים זורק את תכולת הילקוט לריצפה. ואין לי כח למלחמות האלה. הוא לא לקוי למידה (בדוק.) הוא סתם מתעצל... לצערי רק סנקציות עוזרות לו... המלחמות האלה הם חלק בלתי נפרד מהגידול שלהם.

יש לי מספר בעיות ועל כן שאלתי מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה טיפולית האים יש בכלל דבר כזה לאחרונה גיליתי כי יש לי בעיות התנהגות מסוימות והפרעות שאת מהן היא הפרעת קשב וריכוז, את הפרעת קשב וריכוז פניתי לרופא ואכן אני מטופל אך לשאר הבעיות אני לא, אני זקוק באופן דחוף שיעבדו איתי על בעיות ההתנהגות שלי ועוד מספר בעיות, הלכתי לפסיכוליגית ( כבר 4 חודשים ) אך אני מרגיש כי זה לא תורם לי מאומה ועל כן באה שאלתי דלעיל מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה טיפולית האים יש בכלל דבר כזה וזאת על מנת שאלמד לבחור את האדם שמטפל בי ביעילות וכדי להסיג תוצאות יעילות אודה לכם על תשובתכם

למיטב ידיעתי הפסיכולוגיה מתחלקת למספר מגמות. חלקן טיפוליות וחלקן לא. פסיכולוגיה טיפולית אינה מגמה בפני עצמה, אך היא אולי מתיחסת למגמות השונות שעוסקות בדרך זו או אחרת בטיפול כגון: פסיכולוגיה קלינית של המבוגר. פסיכולוגיה קלינית של הילד. פסיכולוגיה חינוכית או התפתחותית. פסיכולוגיה רפואית / שיקומית. כמו כן יש מגמות שאינן עוסקות בטיפול (קוגנטיבית/חברתית/יעוצית-תעסוקתית ועוד) משהו כזה...

שלמה שלום, פסיכולוגים קלינים עוסקים בטיפול נפשי. ארבעה חודשים בטיפול נפשי אינם זמן רב, ולעיתים כדי לראות שינויים צריך תקופה ארוכה יותר. אני ממליץ לך לדבר עם הפסיכולוגית שלך על חוסר שביעות הרצון שלך ועל ציפייתך לראות שינויים. יתכן שתיאום ציפיות איתה יעזור לך . כמו כן אני ממליץ לך לקרוא על ההבדלים בין סוגי הטיפול השונים ( למשל: טיפול דינמי לעומת טיפול התנהגותי) ולשוחח עם הפסיכולוגית שלך על שיטת הטיפול המתאימה לבעיותיך. בברכה, גדעון

שלום רב, אני אמא לילדה מקסימה בת 3 ולבן 9 חודשים. מאז ומתמיד לביתי היו בעיות של עצירויות, אך מזה כחודש המצב כ"כ החמיר שאנו נאלצים (בעצת רופא) לתת לה אבילאק (ליציאות רכות) פעמיים ביום. למרות שבעזרת התרופה היציאה כבר לא אמורה לכאוב, בתי מתאפקת בטענה ש"כואב לי הקקי". מספר פעמים ביום היא אומרת שיש לה קקי, ויושבת על האסלה, אך מייד מבקשת לקום, כי חוששת שיכאב לה. מובן כי היא לא משתכנעת שזה לא יכאב. אנחנו עייפים, מתוסכלים ומוטרדים מהסיפר הזה ולא פעם אני כועסת עלייה (בפעם החמישית שאני מושיבה אותה על השירותים ו"פתאום" היא כבר לא רוצה לעשות). לפעמים היא כ"כ מתאפקת שזה "בורח" לה בתחתונים. לאחר יציאה היא אומרת ש"לא כאב", ורואים שיש הקלה גדולה. כרגע עושה קקי, למרות התרופה, פעם בשלושה ימים. כיצד לנהוג? מה לעשות? תודה

גל שלום, יתכן שבתך מפתחת חרדה מפני הישיבה על האסלה ואתם זקוקים ליעוץ כיצד להתגבר על בעייתה. נסו להתייעץ בשלב ראשון ב"קו להורה", בטלפון: 03-6406888, ימים א ו-ד בשעות 8:00-15:00. במידה ויהיה צורך ישנם אנשי מקצוע שתחום התמחותם הינו בניית תוכנית טיפולית התנהגותית לכל נושא העצירות וחרדות מפני התרוקנות. בברכה, גדעון

זה אני שלא מצליח לפתח רגשות, אני רווק בן 31 להזכירך . יש לי עכשיו בעיה עכשוית,הכרתי בחורה לפני כמה שבועות,הדפוס של הרצון לנטוש אותה מהדהד בי שוב ושוב וזה קורה שתדירות הפגישות הולכת וגוברת, אבל הצטרף מימד נוסף,הבחורה באה אלי הביתה התחבקנו והרגשתי משיכה מינית אליה,אבל ככל שהערב התקדם, הרגשתי שאני כמו רובוט שעושה דברים ללא רגש, אני לא מרגיש תשוקה להתנשק איתה למרות שהיא מאוד רוצה,ושעברנו למיטה היה לי נחמד בשלב מסויים להתחבק איתה,אבל הרגשתי שהתשוקה שלי הולכת ופוחתת,זה כבר קרה לי בעבר עם בחורות אחרות שהכרתי, העדר התשוקה היתה גם הסיבה המרכזית לסיום הקשר, אני מרגיש שהיא חונקת אותי או יותר נכון שאני חונק את עצמי ורוצה התנתקות, הבחורות שאני לא רוצה התנתקות איתן זה אותן אלו שלא רוצות אותי. הבחורה מתחילה להתאהב בי ואני לא רוצה לפגוע בא, אני לא מרגיש שום דבר כלפיה, אני יכול לציין שהרגשתי רגשות חזקים יותר כלפי בחורות שיצאתי גם ידידות. היא מאוד דומה לי מבחינת האופי והתכנים אולי זה מה שמרתיע אותי, אני לא מרגיש שלם עם עצמי קשה לי לקבל שצד אחר מקבל אותי ואם הוא לא מנסה לדחות אותי אני בסופו של דבר מרחיק אותו ממני, זה גם מה שהולך לקרות. אני נורא מתוסכל ולא יודע איך לצאת ממעגל הקסמים הזה. אני בספק אם אוכל להחזיר את התשוקה מה עוד שהנשיקות שלי איתה לא עושות לי את זה ואני אדיש לחלוטין, אין לי את אותן אנרגיות מיניות שהייתי רוצה להתמלאות אני מרגיש שאני רוצה לחתוך, אם הייתי מתאהב זה לא היה קורה, אבל אין מצב שזה יקרה,הבחורה הבאה שאכיר יש סיכוי גבוה שיהיה אותו תסריט,אלא אם היא תשחק את הבלתי מושגת ותמשוך אותי מינית כמובן,אני מדגיש שאני לא סטוציונר,רוצה לעשות סקס מתוך אהבה אבל לא מגיע לזה, תקופת הסטוצים כרגע בפסק זמן ארוך, מקווה לא לחזור אליה אשמח לשמוע חוות דעתך

לאלמוני שלום, אכן דפוס ממלכד. אתה לא מסוגל להישאר בקשר עם מי שאתה נמשך ורוצה וכן מסוגל עם מי שאתה לא מעוניין. הייתי ממליץ לגשת לטיפול, שכן הדפוס הזה מוכר לך אך אינך מצליח להבין אותו ולהשתחרר ממנו. בברכה, גדעון

שלום, אשמח אם מישהו יוכל להמליץ לי על פסיכולוגית באיזור חיפה/קריות. תודה [email protected]

שלום רב, אנו לא נוהגים להמליץ בפומבי על פסיכולוגים מסיבות מובנות. מקווה שמשתתפי הפורום ישלחו לך תשובה למייל האישי. בברכה, גדעון

שלום, בחודשים האחרונים אני מרגישה שאני בלי מוטיבציה, אין לי חשק לעשות כלום חוץ מלבלות,לצאת עד שעות מאוחרות ולעשות שופינג........את החדר שלי לא סידרתי כבר כמה חודשים הוא מבולגן לגמרי.......ממש אחת ל....... אני נתקפת בכוחות מחודשים ומתחילה לעשות סדר בבלאגן ואז הכל חוזר חלילה....... מה קורה לי? האם זה תסמין של דכאון, איך אני יכולה לשפר את מצבי חשוב לי לציין שבאופן כללי אני בחורה די עצלנית....למרות שזה כבר נמאס לי אשמח לתשובה מקצועית תודה לי

זה בסדר, אני לא סידרתי או ניקיתי את החדר שלי, למעלה משלוש שנים. את בסדר יחסית אלי....

שלום לי, על פניו, התיאור שנתת אינו מזכיר תסמינים של דיכאון. עם זאת, לצורך אבחון ממשי תצטרכי להיפגש עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. מה פירוש המילה פרוסטראציה תודה

איתי, לא פסיכולוגית , אבל על סמך מילון לועזי-עברי : פר(ו)סטרציה, בלועזית frustration - מפח, תחושת מרירות, כעס או אכזבה לאחר כישלון, אי התממשותן של ציפיות או תוכניות וכד'. שבת שלום, חיפאית

פרוסטרציה-אפיסת כוחות,התשה. Prostration is a state of extreme physical exhaustion תודה בכל אופן.

מפעם לפעם אני נותן מתנות לאחיינים שלי בגילאים 3 ו 11 ,לאחרונה אני חש שאחי לא מרגיש נוח עם העניין והוא לא משתף אותי,הוא מתחמק ודוחה לזמן אחר את קבלת המתנה,לדוגמה: אחד הילדים החל לחסוך כסף לרכישת משחק מסוים,וחשבתי לרכוש אותו עבורו,הדבר לא התקבל בצורה נוחה,האם זה בגלל שהם לא רוצים שהילד יקבל דברים בקלות?או התחושה הלא נעימה שהם לא יכולים לרכוש עבורו באותה הקלות כפי שאני יכול?מה הסיבות לדחיית הנתינה?ומה אפשר לעשות על מנת שכולם ירגישו בנוח?

שלום bbb, העלית מספר אופציות מענינות שיכולות להסביר את הרתיעה של אחיך מקבלת מתנות. אני חושבת שהדבר הנכון ביותר יהיה לשוחח עמו על כך בפתיחות. מה דעתך להזמין אותו לבית קפה (תן לו לשלם אם יתעקש...), ולנהל שיחה בעניין? יש לי הרגשה שעם כמות הרצון הטוב שאתה מגלה התעלומה תפתר בקלות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אולי הוא מרגיש לא בנוח שאתה יכול לקנות לילדיו מתנות והוא אולי לא יכול להרשות לעצמו. אולי הוא לא רוצה שהילדים יאהבו אותך יותר ממנו....או יחבבו אותך רק בגלל שאתה קונה להם מתנות...

שלום, בסדרה "עשרת הדיברות" יש פסיכולוגית בשם איריס רייציס. ניסיתי לאתר אותה בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות, ללא הצלחה. ניסיתי גם באלפון, ללא הצלחה. מישהו יכול לעזור לי. תודה

שלום יעל, נראה לי שניסית בכל הדרכים הנכונות, ואני מעט מופתעת שלא איתרת אותה. בפעם האחרונה בה הצצתי בעיתון 'לאשה' ראיתי שהיא כותבת מדור בעיתון. אולי תוכלי לפנות אל המערכת שלהם, או לבדוק האם מופיע שם מייל שלה לתגובות. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, את מכירה אותה? אולי אני טועה בשם. או באיות של שם המשפחה. או שאולי יש לה שם משפחה נוסף. היא הרי חייבת להופיע, לא? את יודעת אולי באיזה איזור בארץ היא מטפלת?

שלום, מישהו יכול להמליץ על פסיכולוגית באיזור חיפה? תודה

יש לי כמה שמות לתת לך, אם תרצי. את יכולה לשלוח לי מייל ואחזור אליך ישירות.

אה תודה באמת שכחתי לפרסם מייל. מניסיונך האישי או מכרים? (אם אפשר לשאול) [email protected] תודה

ביתי בת ה- 2.5 ילדה נבונה ועירנית, מדברת שוטף מגיל צעיר סובלת בשבועות האחרונים מחרדה נוראית מכל סוגי בע"ח. החל מכלבים וחתולים ועד פרפרים וחלזונות. הגענו למצב שהיא מתעוררת בצרחות באמצע הלילה שיש לה כלב / חתול במיטה והא לא נרגעת גם כשמראים לה שאין בעלי חיים בבית. עלי לציין שאצל הורי בעלי ש כלב בית המון שנים וכן חתולים שנכנסים חופשי לתוך ההבית וגם הם מפחידים אותה מאד. האם יש פתרון? האם הכנסת בע"ח קטן יעזור או ירע את המצב?

שלום אמא לפעוטה, בשלב הראשון נראה לי נכון לנסות להבין סביב מה התעוררה החרדה מבעלי-חיים. האם הפעוטה חוותה תקרית לא נעימה עם בע"ח, האם שמעה סיפור מפחיד במיוחד, האם יש לה מחשבה ספציפית בנוגע לבע"ח מסויים וכד'. מספר שיחות עם המבוגרים שסובבים את הילדה (גננת, מטפלת, סבים וסבתות וכד'), וכמובן עם הילדה עצמה, יכולות להועיל למקד את התגובה שלכם. כדאי לשים לב בימים הקרובים האם החרדה יורדת באופן ספונטני או הולכת וגוברת. במקרה של החרפה, אפשר להתייעץ עם איש מקצוע המתמחה בילדים. פגישה עם פסיכולוג, במהלכה משחקים ומשוחחים, יכולה לעזור לילדה לבטא את פחדיה ולהתמודד עמם. בהקשר הזה, אני מציעה לשוחח טלפונית עם ליאת מנדלבאום ב'קו להורה' של אוניברסיטת ת"א ביום ראשון בבוקר. לגבי הכנסת בע"ח הביתה - לא מומלץ לעשות זאת כאשר רמת החרדה בשיאה. כדאי להתחיל "בקטן", למשל עם מגע קצר ומבוקר עם הכלב של סבא וסבתא, ולאפשר לילדה להירגע אח"כ בבית (שאין בו ללא בע"ח נוספים). כשרמת החרדה תרד זו בהחלט אופציה טובה. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

מה יכולה להיות הסיבה לחרדה מהצלחה בקריירה ומתעסוקה בכלל?? אני מנסה להבין האם אני אדם עצל מטבעי ולכן אני מחדירה לעצמי פחדים מראיונות,מהצגת העצמי בפני האחר מחשש שמא אראה "טיפשה" אדבר בשפה נמוכה וכד.... כלומר מראש פוסלת הצלחה כדי לא למצוא עצמי במסגרת.. או שבאמת החשש קיים ולכן אני נעה כ-7 שנים מעבודה לעבודה שאינה מספקת אותי כלל ואינה מתאימה לי אני בת 30 ומאז ומתמיד חשתי חוסר ביטחון בכל הקשור למגע עם אנשים "ברמה גבוהה" דהיינו מאבחנים..מראיינים...כל מי שעמדתו "כאילו" מעליי. על פניו אני בחורה מאוד חזקה שתלטנית דומיננטית. אני שומעת את זה מכל עבר כולל ממנהלים לאורך חיי וגם בשירותי הצבאי. לא פעם הוצע לי קידום אך מרוב הספק העצום שאני מחדירה לראשי שאיני טובה אני פשוט בורחת מהתמודדות שוב ושוב. כשאני מוצאת מסגרת אני נאחזת בה בכוח כאילו כמו אויר לנשימה כדי לא להגיע לאותו טווח שבו אני מתחילב עם החרדה הזו. והנה אחרי 3 שנות עבודה במקום שעשה אותי ממש חולה מרוב שלא נהניתי בו. הרגשתי לחץ בכל פעם שהגעתי לאותה מסגרת.עדיין ידעתי שבכל מקום ארגיש כך ולכן העדפתי פשוט לסבול עד שכבר לא הרגשתי טוב עם עצמי וגרמתי לפיטוריי. כעת,אני באותו חלל שבו איני מצליחה לשנס מותניים ולהתחיל את התהליך מחדש אני חותמת כבר פעם 3 בלישכה מה שלגמרי משכנע אותי להבין שאיני מוצלחת קשה לי עם זה.אנלא יודעת מה לעשות ולצערי טיפול לא בא בחשבון כיוון שיש לי ראייה שלילית לגבי הימצאותי בטיפול מכוון.תמיד נראה לי שאגבור על הכל ואיני צריכה עזרה בפועל מובן שהדברים עדיין תקועים.עובדה שאני חשה שוב את אותו לחץ קרייריסטי מצד אחד מאוד מעריכה הצלחה וקידום - למדתי תואר ראשון ולא המשכתי לשני רק מאותה סיבה שלא אשתמש באותה השכלה כי איני ראויה לה.. אני רוצה בתוך תוכי ושואפת לצמוח ומצד שני כשיש הזדמנות אני בורחת ממנה. ולכן אולי המחשבה של הקטנת ראש וחיפוש עבודה שאינה מזהירה במיוחד יקטין את פחדיי. איני מסוגלת שוב לשאת את עול הלחץ והמתח כאשר אני בעבודה הדורשת תפקידים כמו הדרכה,הסברה בקבוצה,כל מה שקשור להעברה פרונטלית מלחיץ אותי אני ממש בבעיה וזקוקה רק לעיצה אובייקטיבית. אני תמיד מרגישה שאיני אינטיליגנטית ושהסביבה עויינת ולכן אני מנסה להתרחק מהתחושות הללו אך אין עבודה ללא אנשים אלא אם הייתי יכולה לעבוד עבודה פיסית. למה יש לחברה כזו השפעה עליי?? למה אני לא מצליחה להתרכז רק בעצמי ולהיות חיובית יותר - להאמין קצת בעצמי? כואב לי על כך. תודה רבה

אין פתרונות קסם לבעיה שלך. הבעיה מוכרת וניתנת לטיפול. מצד אחד את יודעת שיש לך בעיה , אבל את מוצאת סיבות ותרוצים למה לא לפתור את הבעיה. אם לא תצליחי לשכנע את עצמך שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי, הבעיה לא תיפתר וחבל.

אנה יקרה, את כותבת בצורה אותנטית ונוגעת ללב על הקונפליקטים שלך, הנסובים סביב הדימוי העצמי ותחושת הערך העצמי. את מציינת שאת זקוקה לעצה אובייקטיבית בלבד, אך למעשה אינני רואה איזו תועלת תמצאי בעצה אובייקטיבית (אם יש כזו בכלל...). אני חושבת שיש דברים מאוד סובייקטיביים שאת צריכה לברר לעצמך, למשל, להבין איך התפתחה ההרגשה שאת מצד אחד מאוד חזקה ויכולה, ומצד שני לא ראוייה להישגים, ואולי לא ראוייה לדברים נוספים, כמו הערכת וחיבת הסובבים אותך. אפשר להתחיל לעשות מסע כזה פנימה בעצמך, אבל בעיני ההסתכלות והליווי של אדם אחר יכולה להועיל. חשבי על כך, ואת מאוד מוזמנת לספר לנו עוד. אורנה ראובן-מגריל

שלום כבר שנים שיש לי בעיות עם השלפוחית השתן היא לוחצת ואז אני משתינה הרבה יותר מאנשים אחרים אבל לאחרונה הורדתי מהטגטול שבו אני מטופלת והמצב החמיר והיה מאוד קיצוני ואז עשיתי את כול הבדיקות הפיזיות הכול היה תקין ואז אמרו לי שצריך להחזיר את הטגרטול כנראה זאת הבעיה והחזרתי והמצב השתפר אבל הוא לא חזר להיות כמו שהיה לפני שהחמיר... (אני החזרתי את הכדור האחרון חפניי שבוע וחצי ואמרו לי שרק אחריי שבוע הכדור כבר בדם) השאלה שלי אחריי כמה זמן המצב חוזר להיות כמו שהוא היה אם זה אותה כמות של כדורים רק שהמצב פחות טוב והאם באמת חרדה ולחצים יכולים לגרום להרבה פיפי כי בינתיים המליצו לי להוסיף את התרופה lorvin האם באמת התרופה תעזור לפיפי שלי? אפשר לומר שעכשיו אני יותר לחוצת ומפוחדת ממקודת לפני שהורדתי את הטגרטול בגלל שיש לי פחד ולחץ שיבוא הפיפי ואז הוא באמת בא ולפני שהחמיר לא היה לי פחד ולחץ מזה תודה ימית

שלום ימית, נשמע שיש רופאים מצויינים שמטפלים בך בשלוש השנים האחרונות, ומכירים את הבעיה שלך מקרוב. אני חושבת שכדאי לחזור ולהתייעץ איתם, ולא בפורום אינטרנטי. בכל מקרה, בפורום פסיכולוגיה קלינית אנחנו לא נותנים ייעוץ תרופתי. אני כן רוצה להוסיף, שמבחינה פסיכולוגית אנחנו לא "חוזרים" מיד להיות מה שהיינו קודם, ולפעמים צריך עוד זמן וסבלנות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רציתי לדעת האם מכה אחת מגבר הופכת אותו ל"גבר מכה" והאם מכה אחת ממנו לאשה הופכת אותה ל"אשה מוכה"?

שלום עמית, לא ברור לי האם כוונתך להגדרות פורמליות או להגדרה האישית של אדם בינו לבין עצמו. ברמה הפורמלית, אני מניחה שההגדרות אינן מבוססות רק על מספר האירועים האלימים, אלא בעיקר על אופי האירועים. ברמה האישית, אני חושבת שזו שאלה טובה לשאול (האם אני אלים/ה, האם אני סובל/ת מאלימות) כבר לאחר אירוע בודד, ואין סיבה לחכות לאירוע הבא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ילדי בן 7 סובל ככל הנראה מהפרעות קשב וריכוז. הוא מבריק ומחונן. קורא ספרים של מבוגרים חוקר על החיים ועל המוות(!) ונראה מאד מוטרד. הוא קופץ מעשייה אחת לשניה. צורך גירויים חדשים ומשתנים. הוא דינמי ולא שוקט על שמריו כמעט תמיד. הוא אוכל כמו ילד בעל פיגור שכלי: יורק, אוכל עם הידיים, קופץ מן הכסא, מלכלך את ידיו ומכתים את בגדיו. ובכלל יש לו דפוסי התנהגות של ילד מפגר כאשר הוא מחונן וחכם הרבה מעל שכבת בני גילו. הוא לא רוצה שיגעו לו בצלחת. רק מי ומתי שהוא מחליט. הוא לפתע לא רוצה שיחבקו אותו ויגעו בו ועורך סצינות משונות. ופתאום נצמד שיחבקו וינשקו אותו ברצף. הוא לעיתים שוכח חפצים אישיים בבית הספר ובכלל הוא ילד אסטרואנאוט מעופף. ממה יכולה לנבוע הבעיה שלו? והאם עודף קוגניציה מהווה בעיה קיצונית כמו העדר שכל/פיגור? איך מטפלים בילד מחונן שהתנהגותו אינה עומדת בקורלציה לגודל שכלו?

קראתי לאחרונה ספר מרתק בשם: "ילד מיוחד שלי". המחברת היא פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית. מתוארים שם מקרים של ילדים עם קשיים, ודרכם היא מתארת כל מיני תסמונות אפשריות. למשל, ילדים עם קשיים בויסות תחושתי ובויסות רגשי, מה שעולה מדבריך כבעייה אפשרית של ילדך. אני ממליצה לך בחום לקרוא את הספר. הוא מאוד עוזר ומרגיע. היא גם מאבחנת במרכז להתפתחות הילד (אין לי מושג איפה), אבל בכל מרכז או מכון להתפתחות הילד יוכלו לאבחן אותו. בהצלחה יעלי

כמו שענו לך בתשובה הקודמת את צריכה לפנות למכון להתפתחות הילד לצורך אבחון. אם מצבו דורש טיפול, חבל להתמהמהה ועדיף לעשות זאת ללא דיחוי.

שלום אמא מתוסכלת, התמונה שאת מתארת היא של ילד עם יכולות ברמות מאוד מגוונות. על-מנת להעריך את התפתחותו בצורה מקיפה אני מציעה לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגורייך. שם יוכלו לאבחן ולייעץ בנוגע לטיפול במידת הצורך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ליאת (עדיין יום רביעי, איזה כיף....) וחברי הפורום. אני משתדלת לא לדעת הרבה על חייה הפרטיים של הפסיכולוגית שלי. אני יודעת שהיא לא חברה שלי, ושאני לא אמורה לדעת עליה יותר מדי. הייתי בטיפול קודם בו המטפלת סיפרה על עצמה (הרבה) יותר מדי, וזה פגם בטיפול. הפעם אני שומרת על כך מכל משמר, ולמזלי יש לי גם פסיכולוגית שלא חושפת כמעט דבר על עצמה. ובכל זאת, לפעמים ממש מעניין אותי לדעת על חייה מחוץ לחדר הטיפולים... סקרנות טבעית, אני יודעת... אבל גם מעבר לזה. למשל: אם יש לי קושי עם אחד מילדי, חשוב לי לדעת שהיא אמא ויכולה להבין.....ואני לא יודעת אם היא אמא....או אם יש לי קושי בקשר עם בעלי, והיא רוקה מזדקנת שלא מצאה בעל.... אגב, אני כן יודעת שהיא נשואה עם ילדים.... זאת היתה רק דוגמא. איפה עובר הגבול, מה מותר לשאול ולדעת? אולי אני מגזימה קצת לצד השני? אין לי בעייה לפתוח את זה איתה. מעניין לשמוע מה קורה אצל האחרים ומה את חושבת ליאת. תודה ולילה טוב תמי

תמי יקרה, נדמה לי שהנושא הזה עלה כאן בעבר בוריאציות שונות. האם ועד כמה צריך המטפל לחשוף מחייו בזמן הטיפול. תיאוריות שונות גזרו מסורות טיפול שונות. בקוטב אחד נמצאת הפסיכואנליזה הקלאסית, הקוראת לפסיכולוג להישאר עלום לגמרי, ובכך לאפשר למטופל ליצור עבור עצמו את המטפל הנכון לו (תרצי - היא תהיה רווקה זקנה, תרצי - היא תהיה אם השנה). ברוח זו, מטפל החושף פרטים מחייו מחבל ברעיון ה'לוח החלק', וחוטא לתהליך. בקוטב האחר, אפשר למצוא גישות (התייחסותיות או אינטרסובייקטיביות) הרואות בטיפול מערכת של יחסי גומלין בין שני סובייקטים בעלי צרכים, המביאים - כל אחד - את חותמו האישי לתוך התהליך הטיפולי, ויוצרים חוויה ייחודית משותפת. הפסיכולוגית שלך נוטה ככל הנראה לקוטב הראשון, ואת מעידה שזה נכון לך יותר מהמטפלת הקודמת שעבדה ברוח האחרת. לכל גישה יש יתרונות טיפוליים, וכל מטפל מאמץ את הגישה המתאימה לו. אני, אישית, מוצאת את עצמי משתנה לא פעם בהתאם למה שאני מבינה כצורך של המטופל. בכל מקרה, אם אני מביאה פרטים מחיי או מניסיוני, אני משתדלת לעשות זאת עם רציונל טיפולי כלשהו. אני מניחה שפה ושם גם טעיתי, לכאן או לכאן. באמת מעניין יהיה לשמוע גם אנשים נוספים. ובינתיים לילה טוב ליאת

אני דווקא נורא מושכת את המטפלת שלי לכיוון הזה של לדעת עליה כמה שיותר. אולי מסקרנות, אבל לדעתי זה יותר מהכיוון הזה של לדעת שהיא גם בן אדם...וככל שהיא יותר "אנושית" ככה קל לי יותר להפתח אליה, והכימיה טובה יותר... אגב היא מודה שבעניין הזה אני מצליחה להפיל אותה. והיא כן מנדבת אינפורמציה....לדוגמא, שתינו אמהות לילדים פחות או יותר באותם גילאים, ונחמד לחלוק חוויות מהתחום הזה. אבל יש לה גם גבולות ברורים מאד. והיא יודעת להתעקש עליהם.

אמא שלי נפטרה כשהייתי חיילת, מסרטן. מעולם לא הלכתי לטיפול. נראה כי התגברתי לבד,בכיתי הרבה ואחר כך הדחקתי מה שהייתי צריכה, למדתי התחתנתי ילדתי , הכל לפי הספר. נראה לי שהדחקתי הרבה מכל מה שקרה, אך בינינו אין יום שאני לא חושבת עליה ולא מצטערת שהיא לא רואה אותי ואת משפחתי ולא פעילה בחיי... אני רוצה לדעת אם יש מקום לטיפול, הרי לכאורה אין לי בעיה מיוחדת, הכל רגיל ומתנהל כשורה,אך פעמים רבות אני חושבת על חיי ואומרת הכל היה שונה אילו היא הייתה חיה, אולי היה חוסך ממני הרבה טעויות שעשיתי... אשמח לתשובה הדר

הדר יקרה, כל מי שאיבד הורה יודע עד כמה קשה האובדן, בודאי כשזה קורה בגיל בו כה זקוקים לו. החיים ממשיכים, והאובדן מקבל משמעות חדשה עם כל שינוי, לטוב ולרע, בחיינו. דמותו המופנמת של ההורה המת, ממשיכה ללוות אותנו כל עוד אנו חיים, ובעיני זה סוג של נחמה. את מספרת שהצלחת להמשיך בחייך, ללמוד ולהקים משפחה, וזהו - ללא ספק - המצב הרצוי גם לאחר אסונות. יחד עם זה, הוספת שם גם את המילה "לכאורה". ילד שהתייתם בגיל צעיר (בשבילי חיילת זו ילדה עדיין) ממשיך לשאת כיס של כאב שנים רבות. כאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, וכך גם צער האובדן. כשלעצמם, אין בהם בהכרח פתולוגיה המחייבת טיפול נפשי. עם זאת, אם את מרגישה היום מספיק בטוחה ועטופה במשפחה שהקמת, ואת רוצה לחזור ולעבד את אותם 'ימים נוראים', אני חושבת שזו יכולה להיות חוויה מיוחדת. בנוסף, טיפול יכול להציע גם פונקציה 'הורית' תומכת ומחזקת, שמגיעה לך ללא ספק. הדברים שלך נגעו ללבי, והייתי שמחה לשמוע שבחרת טוב עבור עצמך. ליאת

שלום ליאת תודה על התשובה. אמא שלי הייתה אם חד הורית שגידלה אותי לבד עם הרבה הקרבה ואהבה ללא גבולות, ואני בת יחידה, היינו מאוד קשורות אחת לשנייה.. המשכתי בחיי ואפילו נשבעתי שאביא לפחות שלושה ילדים... אולי כן אלך לטיפול, אני משערת שלהזיק זה לא יזיק. תודה הדר

שלום רב, בתי בת חמש ושמונה חודשים. ישנם ימים בהם היא מאוננת המון וישנם ימים בהם היא לא מאוננת כלל. הבעיה היא שבימים בהם היא מאוננת היא עושה זאת גם בגן וכשהגננת מעירה לה היא מפסיקה לרגע ומיד ממשיכה. כשהיא מתחילה מאוד קשה לנתק אותה מכך ולא אכפת לה אם יש אנשים לידה. הסברנו לה פעמים רבות שזה עיניין פרטי ושהיא יכולה לגעת בעצמה כמה שתרצה אך עליה לעשות זאת בחדרה לבד. היא לא אוהבת להיות לבד בחדר (לעיתים יש לה פחד להיות בחדר לבד- בלי שום קשר לאוננות).ניכר כי לגננת זה ממש מפריע. היא אומרת שכשבתי מתחילה לאונן היא 'שוכחת ' מכל מה שקורה סביבה. כששוחחתי עם בתי על כך התרשמתי שהיא חושבת 'שלא רואים' אותה ושהילדים לא מבינים מה היא עושה 'כי הם לא יודעים לעשות את זה'. ניכר שהיא חשה שיש לה יתרון עליהם בכך. זה לא היה מטריד אותי אלמלא היתה עושה זאת בפרהסיה. לא עזרו ההערות שלנו והדרישות לא לעשות זאת ליד אנשים. בנוסף לכך בימים שהיא מתחככת הרבה בחפצים שונים היא סובלת אח"כ מצריבות בפוט. גם לכך אנו מתייחסים אך כשהיא 'בעיניין' זה לא מעניין אותה. מה עלינו לעשות?

שוש ערב טוב, אתם נוהגים נכון כשאתם מסבירים לבתכם שהאוננות, נעימה ככל שתהיה, היא עניין פרטי שיש לעשותו ברשות הפרט. גיל חמש וחצי הוא בוגר דיו כדי להבין שיש דברים שלא עושים 'בציבור'. לכן, הייתי מציעה להרחיב את ההוראה ולומר שגם בגן מוטב להתאפק ולהימנע מכך. לפעמים המבוגרים כל כך נבוכים מהרעיון, עד כי הם מתקשים לדבר על כך עם הילד. אני מציעה לפנות לגננת, ולבקש ממנה להפסיק (פיזית) את האוננות בליווי הסבר קצר ("תוכלי להמשיך לעשות זאת בחדר שלך, בבית. בגן אנחנו משחקים בדברים אחרים. בואי אני אעזור לך למצוא משהו אחר לעשות"). אני חייבת להודות שהאמירות של הילדה, ("ילדים לא מבינים או לא יודעים לעשות את זה") מעוררות בי מידה של אי שקט, שמא מישהו לימד אותה לעשות זאת, או שמא נחשפה לאוננות או פעילות מינית אחרת, של ילדים גדולים יותר או מישהו אחר. בעיני זה שווה בדיקה, ויש לעשות זאת בעדינות רבה וברגישות. כמובן שזו יכולה להיות גם דאגת סרק, אבל חשוב לשלול. אם תרצי סיוע נוסף, אנא התקשרי ביום ראשון או רביעי ל"קו להורה" (03-6406888) בין השעות תשע לשלוש. בברכה ליאת

שלום ברצוני לדעת כיצד נוצרת תחושת חוסר הביטחון, רגשי נחיתות,שנאה עצמית וכדומה. תודה

ערב טוב, זאת שאלה גדולה מאד! באופן כללי, ניתן לומר שאני לומדים על עצמינו דרך עיניהן של דמויות מפתח בחיינו. אם גדלנו בסביבה מתפעלת, אוהבת ומקבלת אותנו כפי שאנחנו, נפתח תחושת ביטחון בסיסית בעצמנו, בכשירותנו, וברעיון שאנחנו ראויים לאהבה. כאשר הסביבה הקרובה שלנו לא הצליחה לספק את הדברים הללו, ושידרה אכזבה, ספק, או אפילו התעלמות, סביר שהדימוי העצמי שלנו יהיה נמוך ושלילי. גם חוויות קודמות של הצלחה וכישלון, והאופן בו אנו תופסים את הסיבות להם, משפיעים על הדימוי שלנו. אדם שחווה כישלונות חוזרים, ומייחס אותם להיותו חסר כישורים, עלול להרגיש חריג, נחות בהשוואה לאחרים וחסר ביטחון. לעומתו, אדם שחווה את אותם כישלונות, אך מייחס אותם לנסיבות זמניות או לחוסר מאמץ מספיק, יצליח לשמור על דימוי עצמי טוב יותר. אני רוצה להזכיר שבמסגרת טיפול פסיכולוגי, ניתן לשקם תפיסות עצמיות שליליות, ולבסס מידה של ביטחון עצמי ותחושת ערך. בברכה ליאת

לא יודעת למה אבל מתחשק לי לכתוב את זה . בתקופה זו של חיי יש לי קצת בעיה כלכלית ולכן החלטתי להפסיק את הטיפול ולהמשיך את הטיפול לאחר תקופה שבה אני יימצא את עצמי .. היא טענה שזה לא נכון והציעה להמשיך תקופה עד שהמצב יסתדר ללא תשלום. אני יודעת שזה לא מקובל אני מאוד מעריכה את ההצעה שלה (קשה לי לקבל אותה אולי אני יקח הלוואה, זה קשה לי כי אני חושבת שהכסף שהיא גובה בהחלט מגיע לה!!) זהו, יש גם אנשים כאלה. אני לא כל כך מבינה אותה(קשה לי להאמין שאם הייתי במקומה היתי מתנהגת כמוה) אבל אני מאוד מעריכה אותה על כך. ובהחלט זה נותן איזשהו דחיפה לטיפול אם דובר כאן בפורום כמה פעצים על צורת קשר בטיפול , כן יש לו צורה חד צדדית של מטפל מטופל, אבל לפעמים ברגעים מסוימים ניתן לראות את האכפתיות של המטפל.

רחל יקרה, אני שמחה שאת משתפת אותנו, ומסייעת בכך לשפר קצת את יחסי הציבור של הפסיכולוגים, המתוארים לעיתים קרובות כמי שרואים את שכרם כחזות הכל. יש גם אנשים טובים מסתבר. כל הכבוד ליאת

ליאת שלום, כידוע גיל ההתבגרות מאופיין ע"י מרדנות וויכוחים, וזו תקופה קשה במיוחד לילדים וגם להורים. אך האם יש בכך יוצא מן הכלל? כי יש לי אחיינית שהיא בת 12 והיא לא מורדת, היא מאוד מסתדרת עם ההורים שלה ועם כל הסובבים, היא תלמידה טובה, יש לה חברות, ונראה שהיא מאושרת. כמובן היא מתכווכחת לפעמים ומאוד אוהבת לעמוד על דעתה, אך בדרכים מאוד מקובלות. היא גם אוהבת להתייעץ עם ההורים ב"ענייני הבנים". היא מכבדת את הוריה וכמעט ולא מתחצפת. יש לה גם דרישות לגבי בגדים או בילויים, היא גם לא כ"כ אוהבת לסדר את החדר, אך הכל בגדר נורמלי, אין מלחמות וויכוחים קולניים. לכן רציתי לדעת האם זה נורמלי, והאם האופי של תקופת ההתבגרות תלוי גם בסגנון המשפחה, ועד כמה הילד מרוצה מחייו? או שזה אומר שבדרך זו, נטולת המרד והבעיות, עלולים להופיע אצל המתבגרת בעיות בגיבוש הזהות?. אשמח לדעת את דעתך.

היי אלונה, * ראשית, גיל 12 הוא רק הפתיחה החגיגית של גיל ההתבגרות. עוד דרך ארוכה לפניהם, ולא בטוח שהכל ימשיך להיות כה נינוח. * שנית, אנשים מאד שונים אלה מאלה בטמפרמנט הכללי שלהם. ללא ספק יש מתבגרים עם מזג סוער יותר או פחות, ומה שנחשב מרד בבית אחד, כמוהו ככניעה בלא קרב בבית אחר. בנוסף, כמו שאמרת, יש גם סגנון התנהלות משפחתי, היכול להשפיע על התנהגות המתבגר. * שלישית, בהחלט יש מצבים בהם, בשל הצורך לרצות או להיות אהוב בכל מחיר, מתבגרים מדלגים על שלב המרד, והופכים מבוגרים ללא מהומות. יש מי שקראו לכך "התבגרות בטרם עת", העלולה לגבות מחיר של אישיות מ?ר?צ?ה וכבויה. יש כמובן עוד המון מצבים אפשריים (התנהגות מרדנית מחוץ לטווח ראייתם של ההורים, כמו סמים, אלכוהול, סקס לא מובחן, נסיעה בטרמפים, והתנהגויות אחרות של סיכון עצמי), חלקם מדאיגים וחלקם כלל וכלל לא. הילדה שאת מתארת נשמעת לי לגמרי נורמלית, ככל שאפשר לשפוט מתיאור קצר באינטרנט.

שלום רב, יש לי ילדה מקסימה בת שנה וחצי, היא מצחיקה,חברותית מאד והכל בסדר איתה. היא נמצאת איתי בבית ואנחנו החלטנו לא לשלוח אותה לגן עד גיל מאוחר יותר. אני דואגת לכך שהיא תיפגש עם ילדים כמה פעמים בשבוע לשחק ולבלות כמה שעות איתם לפעמים איתי ולפעמים בלעדיי. רציתי לדעת אם את יכולה להפנות אותי למקום שבו אוכל לקרוא ולקבל מידע על הבעד ונגד של שליחת ילדים לגן. אני יודעת שיש תאוריות שונות בפסיכולוגיה ומעניין אותי מאד להתעמק בנושא במחיוחד כי בתי איתי בבית. בכבוד רב ובתודה מראש טל

היי טל, איני מכירה תיאוריות העוסקות ספציפית בשאלה 'מתי נכון לשלוח ילד לגן'. את רשימת הבעד והנגד כבר פרטתי כאן בעבר, ותוכלי למצוא זאת באמצעות ה"חיפוש בפורום זה". (אם לא תמצאי תכתבי שוב). בכל ספר המדבר על התפתחות הילד, תוכלי למצוא הסברים על הכשרים הספציפיים של הגיל הרך ועל הצרכים של ילד בגיל זה (צרכים קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים). אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שילד בגיל זה יכול לספק את מלוא צרכיו בבית. אם תרצי התייעצות נוספת, את מוזמנת להתקשר לקו להורה 03-6406888 בימים ראשון או רביעי בין תשע לשלוש (אני שם בימי ראשון). בברכה ליאת

ליאת שלום רב , קודם כל תודה רבה לך על התשובה החכמה והמעניינת . אני מודה לך על החיזוק , ומצאתי מענה מעניין לשאלותי .אם הבנתי נכון , כאשר היא מגלה סימני זלזול וחוצפה - עלי לא להעניש אותה , אלא לומר לה "את מדברת לא יפה , ולכן א נ י לא רוצה לשמח אותך , או להיות במחיצתך , ולכן בשלב זה אני מונעת ממך את הדברים, לא הולכת אתך לקניות וכו' עד שתתנהגי בנימוס " ? ועוד ענין , שאותו שכחתי לציין : כאשר היא מתחצפת ואני לא רוצה להסיע אותה , היא פונה לאביה - בעלי , והוא כן מסיע אותה , האם זה נכון לנהוג כך ? האם אנחנו לא מפספסים את הענין בכך שמה שהיא לא מקבלת ממני - היא משיגה אצלו ? כי אליו היא מתחצפת פחות - ומטבע הדברים , רוב שעות היום היא במחיצתי , ואילו בעלי חוזר הביתה לפנות ערב וכל עול העימות נופל עלי . תודה שוב

היי דינה אין צורך לדקלם בדיוק את הנוסח, אך כדאי להדגיש את רעיון הסימטריה: כשאת מתנהגת אלי בזלזול לא נעים לי להיות במחיצתך. (לא כדאי לומר: לא בא לי לשמח אותך). המסר צריך להיות שאת מתה לשמח אותה, אבל זה צריך להיות באווירה חברית ונעימה. כשהיא מתנהגת כלפייך בזלזול היא מפסידה רגעים נעימים איתך. היא תצטרך להחליט אם היא רוצה לוותר על זה. בשאלת החזית ההורית התשובה שלי אינה חד משמעית במקרה של מתבגרים. אסביר: ככלל, אין ספק שתמיד עדיף שהגישה החינוכית של ההורים תהיה אחת, ושהם יפעלו במשותף להקניית ערכים, הרגלי התנהגות וכו'. לא רצוי שיהיה פיצול בין ה"הורה הטוב" וה"הורה הרע". יחד עם זאת, בגלל הרגישות הגבוהה של גיל ההתבגרות, ובגלל הנטייה שלהם לחוש שלא מבינים אותם, שלא אוהבים אותם, שלא מתחשבים בהם, וכו', ובגלל הנטיות ה'דכאוניות' לפעמים, הייתי ממליצה שגם בשעה של ריב נוראי, יהיה הורה אחד יותר 'זמין'. אני תמיד מעדיפה שילד יחוש שיש לו פתח, סולם לרדת מהעץ, קרן אור. לפעמים, ההורה האחר מייצג את הקול הנוסף בתוכנו, שרוצה לחבק בכל הכוח את המתבגר שלנו, גם אם הוא מתנהג כמפלצת חסרת רחמים.מבחינה זו, כל משפחה צריכה למצוא לעצמה את הבאלאנס הנכון. מקווה שקצת עזרתי. ליאת

ליאת שלום, לא עזרת לי קצת , אלא עזרת לי הרבה . אני מאוד מודה לך על כל שהארת את עיני בתשובותיך המעניינות . שמחתי מאוד לקבל את עצותיך ,ומצאתי בהן הרבה הגיון . נראה לי כי אוכל גם ליישם אותן . אני מודה לך שוב .

שלום רב נודע לי שיש אפשרות לקבל החזרי מס ממס הכנסה עבור ילדים מהחינוך המיוחד אודה למי שיודע פרטים מה הפרוצדורה , איזה טפסים יש למסור כדי שההחזר יהיה רטרואקטובי בתודה

היי אסתי, לצערי איני בקיאה בנוהלי החזר מס, אבל נראה לי שכדאי להתייעץ עם יועץ מס או רואה חשבון, שיוכלו לברר עבורך את הנוהל בצורה מהימנה. בהצלחה ליאת

אסתי שלום. יש טופס במשרדי מס הכנסה, (במשרד בו עושים את תיאומי המס) שמיועד להורים לילדי החינוך המיוחד. בטופס ממלאים פרטים על הילד והבעייה ממנו הוא סובל. יש צורך במילוי חלק מהטופס על ידי הרופא המטפל. הם מאוד נוקשים. רק אם מדובר בנכות של ממש ו/או נזק לכל החיים. אם הילד עבר ועדת השמה אפשר לקבל החזר. אם מדובר "רק" בלקוי למידה והילד לומד בחינוך הרגיל (אפילו אם עבר ועדת שילוב או משהו דומה) לא תקבלו החזר. מקווה שעזרתי

שלום, יש לי שאלה בנוגע לבחירת בן זוג. הייתי אומרת שאני בררנית. ואם למשל אני יוצאת עם בחור מסוים והוא ירצה אותי- אני לא ארצה אותו ולהפך. יש למישהו המלצה?

היי, מה שנראה כבררנות, יכול לשקף למעשה בעייה בדימוי העצמי, חוסר ביטחון, ופחד להינטש. כאשר את דוחה את מי שרוצה אותך, או מתאהבת במי שלא מעוניין בך, את מבטלת בעצם כל סיכוי לקשר משמעותי. טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית יכול להועיל מאד בהבנת המנגנון ההרסני הזה, ובשינוי איטי של דפוסי מחשבה והתנהגות. בהצלחה ליאת

אבל אני לא חושבת שאני חסרת ביטחון עצמי. לדעתי אני נראית טוב ומושכת. זה בעצם מה שנקרא חרדת נטישה?

אני כן הצלחתי לפתח קשר למשך חצי שנה. אך במשך הקשר לא תמיד בטוחה אם להמשיך או לא, וכל הזמן חיפשתי סיבות למה להפרד. וזה לבסוף מה שעשיתי.

האם אוכל לפנות אלייך באימייל במקום בפורום? האם תוכל לעזור לי באותה מידה ובדיסקרטיות שבה אתה עונה לאחרים בפורום? בברכה.

שלום רב, איש ממנחי הפורום אינו ד"ר (לפחות בינתיים). אם בכל זאת תרצה להתייעץ עמי, תוכל לפנות דרך המייל האישי ואנסה לעזור. בברכה ליאת [email protected]

שלום, אחותי בת ה 24 נפרדה זה עתה מבן זוגה בקשר שנמשך למעלה משנה. אני בתור אחיה הגדול,רוצה להיות שם בשבילה ולעזור ככל שאוכל. בשלב זה היא מתקשה להתמודד עם הפרידה הטריה. הצעתי לה את עצמי,בכל שעה שתרצה והשאלה שלי היא מה עליי לעשות בכדי להקהות את הכאב. קשה לי מצד אחד מול תחושת חוסר האונים שלי שמתבטא בחוסר היכולת לעזור ומצד שני לחוות את הכאב שלה. תודה.

אתה לא צריך לדחוף את עצמך, הצעת לה. וזה מספיק. כשהיא תפנה אליך, תהיה שם בשבילה. תפריד בין מה שקשה לך לבין הרגשות שלה.... פשוט אל תחשוב על זה וגם אל תאמר לה שקשה לך, היא בטח לא תרצה להתמודד גם עם הכאב שלה וגם עם העובדה שאולי היא מקשה עליך. אתה לא חייב "לעזור" לה, במובן של לתת לה הכוונה או משהו אחר. אתה פשוט יכול להיות לה לאוזן קשבת, זו העזרה הבסיסית הכי טובה, והכאב שלה יעבור עם הזמן..... בהצלחה.

ערב טוב, אתה אח למופת, שהלוואי על כולנו. אני מסכימה עם נועה, באשר לצורך לברר קודם מה אחותך באמת צריכה. אם אתם קרובים מאד, תוכל להציע אוזן קשבת. אם אחותך היא טיפוס בליין, תוכל להציע לה שבועיים כייף, בהם תצאו כל ערב לפעילות כייפית כלשהי (סרט, מסעדה, פלאפל, ריצה על החוף, פאב, ריקודי סלסה, או חדר כושר). ככה היא תהיה כל כך מותשת, עד שלא יהיה לה זמן וכוח להיות מדוכאת. אם היא טיפוס של בית, תוכל להכין לה הפתעות קטנות ופינוקים מתוצרת בית: תכין לה אמבטיה ריחנית, תקנה לה ספר טוב או מגזין יוקרתי, תזמין לה סרט וידאו של וולט דיסני (רק לא סרט רומנטי!!!), או שתעשה לה סיר פסטה. אם אין לה עצבים אליך, תתכווץ, אבל תקפיד להזכיר לה שהיא יפה, נהדרת, חכמה, ושווה פי מיליון מכל בחורה אחרת על פני הגלובוס. תעשה את זה באופן משכנע. באופן כללי, אני מאחלת לשניכם שאלה יהיו הצרות הכי גדולות שלכם. בשמחות ליאת

הבעיה שלי היא כזו, כשאני מתעוררת בבוקר, אז אני תמיד אומרת לעצמי, שאם יש לי עוד זמן (אני מסתכלת על השעון, וזה הזמן שאני אמורה להסתדר בו ולהתארגן, ושבאפשרותו אני יכולה לגיע בזמן למקום מסוים או להקדים) אז אני יכולה לישון עוד קצת, ובדרך כלל (אם לא תמיד) אני פשוט לא קמה יותר (החמצתי בגלל זה ימי לימודים, עבודות, פגישות עם חברים, או פגישות אחרות וכו). לפעמים כשאני לא הולכת לישון בלילות, אני מתעייפת ואז אני אומרת שאני אלך "רק לנמנם" לשעה או משהו, ואז אני לא מתעוררת. אני אומרת לעצמי "זהו מעכשיו אני אלך לישון בזמן" וכו וזה אף פעם לא קורה. אני כאילו מאמינה למה שאני אומרת, תמיד, לחשיבה הזו. למרות שתמיד אני לא אתעורר. ואם אתעורר אז מאוחר. אני תמיד מפסידה הכל, את כל החיים. זה מדכא. רציתי לדעת אם זו בעיה נפשית. זה ככה מגיל מאוד צעיר ונמשך עד היום (אני בת 24). מה אפשר לעשות עם זה, האם אפשר לטפל בזה באמצעות היפנוזה? כי פשוט חבל על החיים...

שלום קים, לא נעים להודות, אבל אני מכירה היטב את התסמונת... השעון המעורר הוא אויב אכזרי במיוחד, בעיקר בחורף. כדי להתאפס חייבים לשבור את הדפוס הזה, ולהתחיל לקום מוקדם. ככה עייפים מספיק בערב, ומצליחים להירדם. למרות זאת, נראה לי שהאויב האמיתי שלך הוא דווקא השעון הפנימי, הביולוגי. ככל היצורים בטבע, אנו פועלים עפ"י מחזורי יממה קבועים למדי. הזמן הטבעי למנוחה מתחיל שעות ספורות לאחר שקיעת השמש, ונמשך עד זמן מה לאחר זריחתה. האדם המודרני נעזר בתאורה מלאכותית כדי לדחות את זמן ההליכה לישון, ובתריסים ווילונות כדי להמשיך לישון עד מאוחר בשעות היום. מסתבר שאנשים שונים זה מזה במשך המחזור היומי שלהם, אבל רובם בכל זאת בוחרים לישון בלילה. כמה 'ציפורי לילה' (כמונו), הצליחו להשתבש איכשהו, וזה קורה בדר"כ בעקבות שינויים בסדרי הפעילות היומית. זה קורה גם לאנשים שעובדים במשמרות (אחיות, רופאים, טייסים) ולתיירים המדלגים בטיסה על פני אזורי זמן (הג'ט-לג המפורסם). הורמון בשם מלטונין נמצא קשור באותם מקצבי שינה-עירות, וכיום ניתן לטפל באמצעותו באנשים 'משובשים'. אנשים שמרגישים שהשיבוש מפריע לחייהם התקינים, יכולים לפנות למרכזים המתמחים בבעיות שינה (יש בתל השומר אחד כזה) ולהתייעץ. נראה לי שהרבה יותר פשוט להחליט על נחישות עצמית. אפשר לכוון שניים או שלושה שעונים, לישון עם תריסים פתוחים, לדאוג לטמפרטורה גבוהה יחסית, או למישהו רחום שינדנד לנו לקום. אם את קוראת עכשיו את התשובה שלי, זה הזמן להיכנס למיטה!!! לילה טוב. ליאת

אבל אני מרגישה שלפעמים לא אכפת לי מזה. בעבר טופלתי בעזרת תרופות מלטונין, אבל אני חושבת שזה משהו בפנים, איזו הפרעה נפשית. כאילו אני לא רוצה.... אבל אח"כ אני מצטערת על זה. אני שמה הכי הרבה שעונים שאני יכולה (תזכורות בפלאפון על כל חמש דקות שעוברות במשך שעתיים שלמות). וזה לא עוזר. אני קמה, מכבה את הטלפון או עושה אישור, אישור, אישור וכו וכו. כאילו יש בי איזה כוח פנימי שאומר לי לעשות את זה ואי אפשר לשנות את הדפוס הזה. אי אפשר לטפל בזה באמצעות היפנוזה? תודה לך.

שלום. כמה שאלות מעשיות והערות אודה לך אם תוכלי לענות לי במובן הכי פרקטי שיש. א.איפה יש סדנאות לבעיות בתקשורת הבינאישית??? לא מצאתי.וסדנאות לא לביישנים או מוזרים,לנורמלים. ב.מה את מייעצת לי לעשות ביום יום? אני רוצה תשומת לב.זה מכריע אותי.עבר חודש.המצב גרוע.חשבתי שמישהי כבר נהייתה חברה שלי אבל בסוף כרגיל גם היא אכזבה והעדיפה את טובתה החברתית על פני. לכן שאלתי : להמשיך לנסות להתחבר ? לדבר יותר על אף שברור לי שאני לא מתחבר לאנשיןם האלה ?? שאני אהיה ציני ו"הומואי" מידי בשבילהם? והכל בשביל הרצון להשתייך? או פשוט לקבל את העובדה שאנחנו לא מתאימים (אני והקבוצה) ולעזוב את זה? בבקשה אל תנתחי ...רק עצות מה לעשות בפועל ג.אין לי אמון באף אחד .במיוחד פסיכולוגים. אני במצב של שבר. ודיכאון.ואני לא יודע לאן לפנות כי היתי בטיפול. לא רוצה ניתוחים ,רוצה עצות מעשיות איך להביא למצב רצוי. אולי פסיכיאטריה תעזור לי? ד.אולי יש לי חרדה חברתית בגלל מה שעברתי בצבא?? יש פסיכולוגים שמתמחים בזה?(סטרתי את עצמי מג'.אבל לא נורא..) תודה

סעיף ב הכי מתאים ופרקטי לדיאגנוזה שלי "אני רוצה תשומת לב.זה מכריע אותי"

ערב טוב, א. סדנה לבעיות בתקשורת בינאישית אפשר למצוא למשל בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א. אפשר לבדוק גם במכונים הפרטיים בת"א. ב. כפסיכולוגית, חונכתי לא לתת עצות ברמה שאתה מבקש. אני יודעת לעזור רק כפסיכולוגית, ולכן העצה שלי היא לקחת אחריות ולנסות לעמוד על הסיבות האמיתיות לבעיותיך. 'הומואיות' אינה הסיבה. ג. פסיכיאטריה יכולה לעזור מאד במקרים של חרדה ודיכאון. נראה לי ששווה להתייעץ. ד. אולי יש לך חרדה חברתית. מישהו צריך לאבחן זאת, וזה בדר"כ פסיכולוג. יש פסיכולוגים שמתמחים בזה (מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים). בהצלחה ליאת

מה הכוונה מכונים פרטיים?<מאיפה אני מוצא טלפונים? להתקשר ל144 ולבקש מה

מהבוקר שאני קמה אני חשה תחושה של חוסר מנוחה פנימית שנמשכת כמעט כל שעות היום בערב אני מרגישה נינוחה,התחושה שכאילו הולך להתרחש משהו ,וזה מפריע לי בהרגשה של להיות שלוה ונינוחה. איני יודעת איך להתגבר על התחושה הזו . אולי למישהו עצה בשבילי.

זיזי, אנא ראי את תשובתי למור, כאן למטה. אם יהיו שאלות נוספות, אני כאן ליאת

שלום אני שגיא בן 19. מאז היותי בן 15 אני חש בחילה בכל פעם שיש משהו לא שגרתי כמו: בחינות, יציאה עם חברים, בילוי משפחתי וכו'... שמתי לב שעם השנים הבחילה וההקאה (ברוב המקרים זה נגמר בהקאה) ניהיו כבר חלק מתהליך ההתרגשות שלי.. ואני פשוט מצפה מעצמי להקיא, בעצם אני כבר מתרגש מהספטום עצמו ולא ממה שאני אמור להתרגש.. מין פחד מההקאה. מה שגורם לי להכנס ללחץ ולהקיא. על מנת לפתור את הבעיה הייתי בטיפול פסיכולוגי, הרפיה וגם הומאופתי אך אף אחד מהם לא אראה לי אור ואני עדיין באותו המקום. (עדיין בטיפול המאופתי ועדיין חש בחילות) רציתי לברר, האם יכול להיות שזו בעיה פיזית? האם יכול להיות שחסר לי איזהו ויטמין בגוף? או כל דבר אחר שיכול לגרום לסמפטום זה? אני כבר מיואש ואשמח אם תייעצו לי מה לעשות... אני לא רוצה ליטול תרופות כימיות כי אני לא חושב שזה הפתרון.. ואני לא רוצה להיות תלוי בהם כל חיי.

שגיא יקר, איני יכולה לשלול בעיה רפואית-פיזית, שכן איני רופאה. יש לפנות לברור רפואי לשם כך. בחילות והקאות הן חלק מתגובות חרדה מוכרות. כדי 'ליירט' סוג כזה של סימפטומים, נהוג להמליץ על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם או בלי תרופות נוגדות חרדה. האם טכניקות ההרפייה שתרגלת נעשו במסגרת טיפול התנהגותי מסודר? חשוב לציין שיש להגיע לשליטה טובה בטכניקות של הרפייה, מה שדורש לעיתים השקעה ותרגול. במידה ולא הצלחת להפיק תועלת מטיפול כזה (או להתמיד בו), כן הייתי ממליצה על התייעצות פסיכיאטרית. לא מדובר בהתמכרות ותלות רבת שנים, אלא סיוע זמני, שילווה טיפול פסיכולוגי וייקל על מהלכו. פעמים רבות אנשים מגלים התנגדות רבה לתרופה, כדי לא להיות תלותיים ומוגבלים, אך מתעלמים מהמחירים הגבוהים שגובות מהן שנים רבות של חרדה. אני רוצה להביא לידיעתך שבאוניברסיטת ת"א מתקיימות קבוצות טיפול בחרדת בחינות במסגרת שירותי הייעוץ לסטודנטים. מקווה שלא תוותר לעצמך, ותעשה מאמץ להתגבר למרות הכל ליאת

אני בן 31 רווק במסלול חיי מעולם לא התאהבתי, אפשר להגיד שהתאהבתי בבלתי מושג,אז לא הכי מחשיב את זה. היו לי הרבה קשרים קצרים עם בחורות שניגמרו בגלל חוסר עיניין מצידי או שהצד השני הרגיש שאני לא מתגעגע אליו והחליט לנטוש את הקשר. הקשר הכי ארוך שלי היה כשנה אבל נימרח בגלל מרחק גאוגרפי ביננו, ניפגשנו רק בסופי שבוע,לא הרגשתי שאני מתגעגע לבחורה, למרות שהוא ניפתח עם הרבה ריגושים אבל ככל שהזמן עבר הלך ופחת. התגעגעתי רק שניגמר הקשר, בגלל החסך בקשר ומישהי שתתעניין בי,אבל רק לכמה ימים וממש לא מצטער שניגמר הקשר הזה! מדובר על קשר מלפני כמה שנים שהיה הכי רציני, אבל לא הייתי קרוב מעולם למיסוד קשר אני חושש ממחויבות ומפחד לאבד את החופש שלי. מאז הקשר האחרון היו לי הרבה קשרים קצרים עד 3 חודשים, לא חשתי שאני מתגעגע לראות את הבחורה או פיתחתי רגשות כלפיה, זה ממש העציב אותי. ניסיתי טיפולים נפשיים אבל הפסיכולית אליה הלכתי טוענת שאני לא בנוי לקשרים מלאים אלא רק חלקיים, השלמתי עם העובדה שכנראה לא אחווה התאהבות בחיי האם זה הפיך? אתה חושב שיש לי סיכוי להתאהב או שאולי אני עיוור אהבה.

ערב טוב, היכולת לקיים קשר משמעותי ואינטימי עם בן/בת זוג היא למעשה היכולת להיפתח ולהתמסר לאדם אחר, לאפשר לו לחדור למרחב הפיזי והנפשי שלנו, ולהסתכן באובדן שלו (אם יחליט לעזוב אותנו באופן חד צדדי) ובתחושת הנטישה הפוטנציאלית. ההימנעות שלך משרתת היטב את הצורך שלך להישאר מוגן ובטוח מפני פגיעה, אך מותירה אותך בודד ואומלל מאד. לי, אישית, קשה להסכים עם הקביעה שאדם כלשהו "לא בנוי לקשר" מעתה ועד עולם. אני במקומך לא הייתי מוותרת, וממשיכה לעבוד בטיפול אישי על שיקום הדימוי העצמי, על עיבוד חוויות של נטישה (אם היו), ועל שיפור מיומנויות בינאישיות. זה קשה וממושך, אבל משתלם. בהצלחה ליאת

בתי בת 16 , והתנהגותה מאופיינת בכל מאפייני גיל ההתבגרות . אני מאוד משתדלת לא להתעמת איתה , לא להגרר לויכוחים מיותרים איתה , וכל זאת על מנת שישמר בבית שקט , ולא יצוצו עימותים מיותרים איתה . אלא שלעיתים מאוד קשה לי להתעלם וזאת כיוון שהיא גולשת לדיבורים מאוד קשים שלה כלפי , קללות איומות , צעקות , דיבורים מאוד מבזים , ואז כמובן שלפעמים קשה לי להתעלם ואני מגיבה . לעיתים אני מונעת ממנה דברים שהיא מאוד רוצה כעונש על יחסה זה כלפי , ואז היא נכנסת לעימות עוד יותר חריף אתי . שאלתי היא : האם אני צריכה לשתוק , להבליג ולהתעלם בכל מחיר גם כאשר היא אומרת ומטיחה כלפי דברים קשים ביותר , או שעלי להגיב , ואז יש סכוי שהעימות יתגבר ? ושאלה נוספת : האם בכך שאני לעיתים מענישה אותה , ולא מספקת את דרישותיה , וזאת בשל יחסה המכוער כלפי, אני נוקטת בדרך נכונה ? עלי לציין שלעיתים היא אף מתייחסת בגסות לשאר בני המשפחה באופן בוטה , אך כל היחס הבוטה מופנה דוקא כלפי , ולדעתי יש הגזמה בהתנהגותה זאת כלפי . תודה - דינה .

דינה יקרה, דיברנו כאן לא מעט על גיל ההתבגרות, וכנראה שהגיע גם תורך... כאשר יש לנו מתבגרים בבית, כדאי מאד להגביה קצת את סף הרגישות שלנו, ולפתח סוג של קהות לביטויי חוצפה. הצורך של מתבגרים למרוד ולבעוט בהוריהם הוא בעל תפקיד התפתחותי. זוהי הדרך בה הם מגבשים זהות ונפרדות, והם עושים זאת תוך שהם דוחים רעיונות ואורחות חיים מקובלות, כדי לחוש מחדשים, ייחודיים ומקוריים. למרות כל האמור כאן, חשוב מאד להמשיך ולשמור על סמכותנו כהורים, ולהישאר שם חזקים ונחושים לשמש בולם זעזועים. מדובר במשימה מורכבת למדי: מצד אחד עלינו להיות יותר סלחניים לגילויי חוצפה ומרד, ומצד שני, להמשיך להציב גבולות ונורמות התנהגות שיאפשרו קיום אנושי בבית (וגם כדי שיהיה להם במה לבעוט... ). אני, אישית, איני מאמינה גדולה בעונשים, שכן הם יוצרים מרמור ותסכול, ומעכירים עוד יותר את היחסים. במקום זאת, אני בעד הצבת גבולות וחינוך לאחריות. יש לי הרגשה שאת פועלת אינטואיטיבית בדרך הנכונה. רק יש לחדד: "אני לא מרשה לך לדבר אלי ככה. אם את מתחצפת ומזלזלת בי, לא כייף לי לבלות איתך בקניון/לשמח אותך עם בגד חדש/ להסיע אותך לחברה". בכל פעם שהיא מדברת בצורה מבזה, נסי לסגת מהסיטואציה, ולהימנע מדיבור איתה. לא כעונש - אלא פשוט כי לא נעים לך להימצא בחברתה. בהנחה שהיחסים ביניכם טובים בבסיסם, היא לא תרצה לאבד אותך, ותלמד לרסן את הסגנון. אגב, בגיל ההתבגרות חלה התפתחות קוגניטיבית דרמטית, ומכאן הנטייה המוכרת של מתבגרים להתווכח, להתפלסף, ולנהל שיחות ממושכות כמעט בכל נושא. אני מציעה להורים לנצל את הנטייה הזו, ולנסות להתחבר באופן חדש אל המתבגר הנבון, שישמח לגלות בהורה שלו מקור ידע ואוזן קשבת. כאן כדאי להתכונן למשימה לא פשוטה, כי הם תמיד יודעים טוב יותר, צודקים, ומהירי מחשבה. לפעמים נדמה לנו שהם מדברים בשפה זרה (סבבה, כאילו?). אבל כדאי לזכור, שמתחת לכל זה, מסתתר בכל זאת הילד שלנו, שעובר בעצמו תקופה לא פשוטה. אני שולחת לך הרבה עידוד - את לא לבד! :-) ליאת

כל יום כמעט אני ניכנסת למחשבות על המוות וזה ממש לא נותן לי מרגוע,לפעמים זה גם מגיע לדרגת בכי וצעקות שזה ממש מלחיץ אותי - אני ממש מפחדת מכך שלא ההייה כאן בישביל הבנות שלי! אני רק בת 34 ואני לא יודעת איך לגרום לעצמי לא להכנס למחשבות כאלה. הבנות שלי בנות 7 ו 5 שואלות מידי פעם על המוות ואומרות לי שהן לא רוצות להיות זקנות כי הן לא רוצות למות ואני שמזה ממש מפחדת לא מסוגלת להסביר בצורה נכונה שאין מה לחשוב על כך בגילן מה עושים? איך ממשיכים מבלי לפחד כל יום?

גילת יקרה, פחד המוות הוא פחד מובן, הטבוע בנו מיום שאנו עומדים על דעתנו. לצערי, אין לנו הרבה מה לעשות מול הידיעה שיום אחד ניפרד מן העולם. אני מצרפת לך שתי תשובות שניתנו כאן בעבר לשאלות דומות. http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/528732/xFP/528783 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/579/xFT/523403/xFP/523437 כאשר את עצמך כה מבוהלת ממחשבות המוות, אין ספק שגם הבנות שלך סופגות משהו מזה. במחשבה שניה, לפעמים זה דווקא הילדים שמעוררים בשאלותיהם הישירות את החרדות העמוקות שלנו. כך או כך, מומלץ מאד לנסות ולהיעזר בספרות ילדים בנושא, הקיימת בשפע בכל חנות ספרים טובה. (למשל "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל). אם את חשה שהחרדות מפריעות לתפקוד התקין שלך, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג/ית. בהצלחה, ועד מאה ועשרים ליאת

יש לי בעיה מאוד גדולה שאני לא מצליחה להתגבר עליה. אני מאוד עצבנית אבל מאוד בצורה שלא ניתן לתאר אני כול הזמן תוקפת כול הזמן צועקת זה כבר הגיע למצב שגם אין לי סבלנות לבן שלי העם יש משהו שיכול לעזור להריגע יותר ?

אומנם אינני פסיכולוגית או פסיכיאטרים אך אני מדברת מניסיון. גם אני סבלתי מעצבנות רצינית כל הזמן תקפתי את כולם ובמיוחד את בעלי המסכן שאני באמת לא יודעת איך סבל אותי. דרך רופאת המשפחה התחלתי לקחת פרוזק והפלא ופלא הפכתי לאדם רגוע ושמח . לאחר תקופה התחלתי להבין מה גורם לכעס שלי והוא אורח החיים החדש שהיה באותה תקופה וכן שמתי לב שבשבועים לפני המחזור מהביוץ עד קבלת המחזור המצב מחריף מאוד ( תופעה הנקראת תסמונת קדם וסתית).עכשיו שינית את אורח החיים שלי ( מצאתי עבודה יותר מספקת ) . וטיפלתי בתסמונת הקדם וסתית ע"י הומאופת . אומנם עדיין איני רגועה במאה אחוזים ולפני מחזור עדיין קצת קשה אך בכל זאת קיבלתי את חיי בחזרה המלצתי היא לבדוק אם העצבנות באה בהקשר למחזור וכן ללכת לטיפול פסיכולוגי קצר שינסה לברר מדוע את עצבנית . יחד אם זאת יכול להיות שהבעיה היא פיזיולוגית ולכן עליך לקחת פרוזק . מקווה שעזרתי יעל

ערב טוב מור, גם אני חשבתי בכיוונים של יעל, ואני מאד מסכימה עם הצורך לאבחן לעומק מה מקור העצבנות. לא פרטת הרבה על נסיבות חייך, אבל לעיתים אנו נחשפים ללא מעט גורמי לחץ, אפילו בלי להיות מודעים לכך. חשוב מאד לשבת עם עצמך, עם בן-זוגך, עם חברה טובה, או אפילו עם רופא המשפחה שלך, ולנסות לעמוד על גורמי הדחק. כשמזהים איפה הבעיה, קל יותר לחשוב על פתרונות. כמובן שטיפול פסיכולוגי הוא אופציה טובה ורלוונטית. בהצלחה ליאת

בני בן 6 וחצי תלמיד כיתה א' בחצי השנה האחרונה ( לפני תחילת השנה עוד בהיותו בגן חובה) אינו רוצה להיות עם אף אדם מלבד הוריו ובמיוחד אביו . כאשר אני משאירה אותו עם הורי או כל בייביסיטר אחר הילד לא מפסיק לבכות מסתובב עם הטלפון ביד ומתקשר כל הזמן לברר מתי נחזור. גם כאשר הוא הולך לחוג באמצע החוג הוא נעמד ומתחיל לבכות שהוא רוצה את הוריו. נראה לי שהתנהגותו החמירה כאשר נסענו לנופש והשארנו את הילדים אצל הורי. תמיד בני היה קשור לאביו . אך המצב הולך ומחמיר. איני יכולה לצאת בלעדיו לשום מקום. כשהוא הוך לבית הספר גם משם הוא מתקשר רק כדי לדבר. בני סובל מהפרעת קשב וריכוז האם זה קשור? מה ניתן לעשות על מנת לפתור את הבעיה . בני סובל מאוד איני יודעת מה לעשות

היי, הפרעת קשב וריכוז יכולה להיות מלווה בחרדה, ממש כשם שחרדה יכולה להיות מלווה בקשיי קשב וריכוז (לפעמים על רקע של כישלונות אקדמיים או החשש מהם). כרגע בנך מאד סובל, אך מבלי להיות מודע לכך, הוא קנה לעצמו, באמצעות החרדה, כוח רב המפעיל את כל בני המשפחה כמעט על פני כל שעות היום. תחשבי כמה הרבה שליטה יש לו על מצב העניינים, כאשר בטלפון אחד הוא משבש לכם את סדר היום. אני מדגישה, שלא מדובר בפעולת זדון מכוונת, אלא ברווח לא מודע מן המצב. ילד צעיר שמגלה פתאום שהוא בעצם זה שמנהל את העניינים בבית, הופך - באופן טבעי - חרד הרבה יותר. ילדים זקוקים למבוגר סמכותי שיקח אחריות על האופן בו מתנהלים חיי הבית. ולכן, נראה לי שכדאי מאד לפנות למס' פגישות ייעוץ עם פסיכולוג/ית, כדי שתוכלו לקבל כלים להתמודד בדרך נכונה עם המצב, מבלי להמשיך ולתדלק את המעגליות הזו. במידה ותרצי עזרה נוספת, תוכלי להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימי ראשון ורביעי, בין השעות תשע לשלוש, טל: 03-6406888. בהצלחה ליאת

היי, שאלתי מתייחסת לתינוקת כבת שנה בקרוב. התינוקת יונקת מיום היוולדה (האם רזה מאוד ולא ומזונה אינו מזין במיוחד, הרבה ג'אנק וסנדוויצ'ים). התינוקת רזה מאוד (מרגישים את העצמות) ומסרבת כמעט לאכול מלבד הנקה..היא נועלת את הפה, צורחת ובוכה כשמנסים להאכיל אותה. ידוע שלא רצוי להכריח ואנו מנסים להימנע. בעיקר מנסים להאכיל אותה במרק טחון (ירקות ועוף) ופירות..רק כפיות אחדות מקבלות אישור מעבר וגם זה במחמת עולם רביעית. היא הגיבה בצורה קשה לטחינה גולמית (על לחם), דייסות וכו'..הצרחות נשמעו בכל רחבי הארץ, ואולי גם במדינות שכנות. נקודה נוספת- בגיל חצי שנה היא ליקקה מעו גלידה או חלב (לא זוכרת) מה שהביא אותה ישירות לביה"ח באמבולנס בגלל פריחה קשה וקשיי נשימה (אלרגיה). לכן לא נותנים לה מוצרי חלב, ביצים, בשר וכו'.. מה עושים? אנא עזרתך תודה

קרני יקרה, הפנייה שלך, הגם שנותנת תמונה על הבעייתיות הנוכחית, לא מפרטת הרבה מאד נתונים חשובים, כדי להבין האם אכן מדובר בסוג של 'הפרעת אכילה' של הינקות, או במשהו אחר. לא פרטת, למשל, איפה ממוקמת התינוקת על פני גרף ההתפתחות. אם ההאטה או העצירה בגדילה גורמת למשקל וגובה הנופלים מתחת לעקומה התחתונה (או כאשר מדובר בסטייה יציבה מן העקומה לאורך זמן), אפשר לדבר על בעיה. כדי שאפשר יהיה לעזור ולטפל, חשוב מאד להבין את הדינמיקה שעומדת מאחורי ההתנגדות למזון. האם מדובר ברגישות תחושתית? האם בקואורדינציה בעייתית בלוע? האם יש כאן מאבק כוחות? יש כבר היסטוריה של תגובה אלרגית (אולי ההאכלה במזון מוצק מעוררת אצלך חרדה שמועברת איכשהו לילדה?). לפעמים נעילת הפה באה כתגובה לטראומה (חנק) שקשורה בניסיון האכלה בעבר. יש כמובן גורמים רבים אפשריים נוספים. בקיצור - השורה התחתונה היא שחשוב מאד להבין את התמונה כולה, על כל מורכבותה. להכיר את ההיסטוריה המשפחתית וההתפתחותית של התינוקת. אני מציעה לך לפנות לרופא הילדים שלך, ולבקש הכוונה למכון להתפתחות הילד, שם יוכלו לאבחן את המקור לקושי ולטפל בהתאם. אם את מרגישה שזה לא עד כדי כך חמור, אפשר להתייעץ עם אחיות טיפת חלב. בכל מקרה, יש לעקוב אחר המשקל והגובה ולהעריך את המצב על בסיס שגרתי. בבריאות טובה ליאת

האם אפשר לפתור תחושת בדידות? וכיצד?

ערב טוב, זאת שאלה גדולה עם תשובה קצרה: כדי לא לחוש בודד צריך מישהו קרוב שיהיה בסביבה. זה יכול להיות הורה, בן-זוג, אח, חבר, חבר הולך על ארבע (מומלץ במיוחד!), חבר אינטרנטי, ספר טוב, סרט טוב, מוזיקה טובה. כל אחד וההעדפות שלו. לפעמים אנשים יכולים להרגיש מאד בודדים גם כשהם בחברה, כי אף אחד לא באמת מצליח לחדור ולהגיע פנימה. לפעמים אפשר להיות לגמרי לבד, ולחוש מלא ומסופק. מאד מאד תלוי. אם תחושת הבדידות קשה ומתמשכת, אפשר להניח שקיים איזה קושי ביצירת קשרים משמעותיים, ואז אפשר לפנות לעזרה. גם פסיכולוג הוא דמות קרובה ומשמעותית, אם רק נותנים לו להתקרב... לילה טוב ליאת

כן כרגע ההרגשה היא של בדידות. יש לי חברה אחת שאני מפתחת בה תלות מסוימת. יש לי בנוסף משפחה אך עדיין תחושה של בדידות. חבר יפתור את הבעיה? וכסף?

היי ליאת, כתבת "גם פסיכולוג הוא דמות קרובה ומשמעותית, אם רק נותנים לו להתקרב..." האם גם אנחנו (המטופלים) משמעותיים למטפלים שלנו? עד כמה הקשר הוא לא סימטרי?

שלום, אני מטופלת בלמיקטל 300 מ"ג ותרוקטיל 50 מ"ג בגלל הפרעת מצב רוח כנראה ביפולר II. היום אני רוב הזמן בבית. עובדת במשרה מאוד חלקית שלא מצריכה כמעט יציאה מהבית. אני נשואה אך אין לי חברים רק ידידים באינטרנט. פעם הייתי יותר יוצאת אבל היום אני חרדה מכל יציאה מהבית במיוחד אם זה למקום חדש או להכיר אנשים חדשים. רציתי לדעת אם המצב הזה הוא תקין. אם השהייה בבית וההסתגרות הממושכת היא משהו שצריך להדאיג אותי או משהו שאם הוא לא מפריע לי אז אין צורך בטיפול בו... אני פשוט הפכתי לטיפוס מאוד חרד וזה מה שמדאיג אותי... תודה, אושו.

היי, אנשים נבדלים אלה מאלה בצרכים החברתיים שלהם. מדברייך ניתן להבין שההסתגרות בבית נובעת מחרדה, ולאו דווקא מחוסר עניין באנשים. אני חושבת שמוטב ללוות טיפול תרופתי גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות), שיוכל להקנות לך טכניקות התמודדות עם החרדה (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) שיאפשרו לך לחזור ולתפקד היטב גם מחוץ לבית. כדאי להתייעץ שוב גם עם הפסיכיאטר, ולספר לו על החרדה שהתגברה לאחרונה. מקווה ששילוב של תרופות ופסיכותרפיה יצליח לחולל את השינוי. כל טוב והרבה בריאות ליאת

אני בן 30 מטופל בליתיום עקב הפרעה דו קוטבית ומאוזן כבר כמה שנים, בגיל צעיר היו לי קשיים בסיכום חומר ובריכוז לפני בחינות תיכון ובאוניברסיטה, הצלחתי ללמוד יום יומים לפני כל בחינה וסיימתי בממוצע 78,בעבודה אני עושה טעויות מפעם לפעם עקב מונוטוניות בעבודה וחוסר תשומת לב מספקת, בקשרים עם בחורות אני לא מצליח לפתוח רגשות,מאבד עיניין בקשר ומתקשה להתמקד, רוב קשרי קצרים, אני כמובן גם חושש ממחויבות בגלל חוסר בשלות. האם זה הפיך ויכול להשתנות, התחלתי כבר להשלים עם המצב. ב 7 השנים האחרונות החלפתי 5 פסיכולוגים עקב איבוד עיניין,היה לי קשה להתמיד בטיפול ולהגיע כל שבוע , לאחרונה הגעתי פעם בחודש ,חודש וחצי והטיפול ניגרר 4 שנים עד שהחלטתי להפסיק אותו ולחפש פסיכולוגית חדשה, אבל זה כמו מעגל קסמים. אחרונה קיבלתי המלצה מפסיכולגית החדשה לעבור איבחון ADHD בטרם אתחיל טיפול אצלה,טענה שיש קשר סיבתי בין בעיות ריגשיות ל ADHD ורצתה לשלול או לא לשלול את זה,אבל הפסיכיאטר המטפל העדיף שאגיע אליו לאיבחון, גם עקב השימוש בריטלין בזמן מבחן TOVA שמגביר את תופעות הלוואי לאלו שצורכים ליתיום. אני מרגיש שנפלתי בין הכסאות ולא יודע מה לעשות? האם כל פסיכיאטר יכול לאבחן ADHD באמצעות שאלונים או שיחות? העיניין דחוף לי ואשמח לתשובה. .. .

ערב טוב, לא בטוחה שהבנתי את הדילמה. אם הבנתי נכון, אתה מתלבט בין אבחון שתעשה הפסיכולוגית, לבין זה שיעשה הפסיכיאטר. בגלל העובדה שאתה מטופל תרופתית, ובשל השפעות גומלין אפשריות, יש יתרון למעורבות של פסיכיאטר בתהליך האבחון. הבנתי שמה שמדאיג את הפסיכיאטר זו הפרוצדורה של מבחן TOVA, העלולה להפר את האיזון התרופתי אצל מי שמקבלים ליתיום. כל פסיכיאטר יכול לאבחן ADHD בכלים שלו, ואין כל הכרח במבחן TOVA, שנועד לבדוק את השיפור בתפקוד בהשפעת ריטלין. אני הייתי ממליצה לשמוע לפסיכיאטר, ואולי לבקש ממנו להסביר את הרציונל שלו לפסיכולוגית. בהצלחה ליאת

ראשית תודה על תשובתך הפסיכולוגית הפנתה אותי לעשות איבחון בטרם אתחיל טיפול אצלה וכבר היפנתה אותי למכון מכובד,היא טענה שבעיות ריגשיות יכולות לנבוע בגלל ADHD ורצתה לשלול את זה אבל הפסיכיאטר העדיף שאגיע אליו לאיבחון. למען ההאמת אני מחפש הצדקה לבעיה הריגשית שלי בקשרים ו אני לא מצליח להתגעגע לבחורות שאני יוצר איתן, רק לבלתי מושגות, זה מלווה אותי כבר שנים רבות,חשבתי שזה אולי ADHD אבל מסתבר שהעיניין מורכב קצת יותר.

הי ליאת , החלטתי לשתף אותך ואת חברי הפורום בפגישה אצל הפסיכולוגית המפגש אכן היה יותר טוב מפעם קודמת. הצלחתי לדבר ונגענו במ'ס נקודות רלוונטיות. אמרתי לה שיש לי פחד לעמוד מול קהל-כרגע זה בצד, אבל בעקרון היא יכולה לעזור בקטע הזה או שאני שאני צריכה ללכת לאיזה קבוצה או משהו? דרך אגב שאלתי אותה מה היא למדה ואיפה. מקווה שהיא לא נעלבה או משהו. היא היתה אמורה לומר לי בעצמה?את היית נעלבת? בנוסף אמרתי לה שאני די סקפטית לגבי הטיפול ובכלל השיטה, אבל אני נותנת לזה צ'אנס. יש לציין שאני מאוד ביקורתית. אבל אני מרגישה שהיא איטית עד שהיא מדברת וכו'(כאילו גם היא שותקת בעצמה – כמוני. אולי גם היא צריכה טיפול- סתאם) תודה על התמיכה והעצות

היי, כל הכבוד! זה לא פשוט להמשיך ולהגיע לטיפול מול כל כך הרבה ספק וחשש. כיום נהוג מאד לשאול מטפלים לגבי הכשרתם. לדעתי זאת אפילו חובה. לשאלתך, אני לא הייתי נעלבת. אדם שסיים את לימודיו כחוק ישמח לומר זאת ללא חשש. פעם שמעתי איש עסקים שאמר: מי שמתווכח איתי הרבה על המחיר, אני שמח לעשות איתו עסקים, כי אני יודע שהוא באמת מתכוון לשלם. יש לי הרגשה, שגם אצלך, אחרי כל הבדיקות והחשדנות, בסוף תצליחי גם להנות ולהתמסר לתהליך. נסי להתיידד קצת, ולהירגע. נשמח לשמוע עדכונים (ואולי, בעצם, כשתפסיקי לספר, נדע שהטיפול באמת הניע...) לילה טוב ליאת

תודה. את פשוט מקסימה!! האמת שרציתי לשאול שאלה אחרונה.מקווה שהתשובה לא מורכבת מידי ותוכלי לענות לי. רציתי לדעת אם בעצם הפתרון של הבעיות מתבטא ע"י חוויה מתקנת? או לא בהכרח

זקוקה מאד מאד מאד לייעוץ וטיפול פסיכולוגי, בשל לחצים קשים ומצוקות הנוגעים לבעיות וקונפליקטים קשים בגידול הילדים. לצערי אין לי אפשרות לשלם פרטי. האם יש אפשרות דרך קופות החולים (שירותי בריאות כללית) לקבל ייעוץ כזה, ואפילו במחיר מסובסד? האם רמת היועצים הפסיכולוגים שם ידועה כטובה, או שחבל על הזמן?, תדירות הטיפול, וסל הפגישות חופשי - או מוקצב?

היי, א. יש טיפול מסובסד אצל פסיכולוגים פרטיים דרך קופות החולים השונות ועליו אני לא יודעת מספיק פרטים. ב. קיים טיפול נפשי דרך מרפאות בריאות הנפש, בלי כל קשר לקופת החולים אליה את שייכת. את צריכה הפנייה מרופא המשפחה אל המרפאה הקרובה למקום מגורייך, להמתין עד לאבחון (אני חיכיתי קצת יותר משלושה חודשים) ואם מאושר לך טיפול אז הוא ללא תשלום בכלל.לי אושרו בתור התחלה שלושה חודשי טיפול שהוארכו אוטומטית לעוד שלושה, שגם אותם אני מסיימת בקרוב וככל הנראה אקבל הארכה נוספת. כמובן שבדרך זו יש לך פחות שליטה על הפסיכולוג/ית שתקבלי אבל אני יכולה לומר לך שאני מאוד מאוד מרוצה מהטיפול אותו אני מקבלת ואני מכירה עוד שניים שנמצאים כרגע בטיפול כזה וגם הם מאוד מרוצים. שיהיה הצלחה

ערב טוב, אני מודה ליעלה על המידע החשוב. כדאי שאנשים ידעו שפסיכולוגים רבים וטובים עובדים עם קופות החולים, ושהטיפול הניתן דרך הקופה טוב וראוי מכל בחינה (גם אם מוגבל בזמן סבסוד). כמו שיעלה מעידה, גם במרפאות בריאות הנפש, שאינן גובות מחיר כלל, הטיפול טוב ומקצועי. מאחר ואיני בקיאה בתנאי הסבסוד של שירותי בריאות כללית, לא אוכל לעזור במידע קונקרטי, ותאלצי לברר בכוחות עצמך. בדרך כלל מדובר על מחיר מוזל לתקופה מוגבלת, שאחריה המחיר עולה בהדרגה. אני מחזקת אותך על ההחלטה החשובה, ומקווה שלא תצטרכי לחכות זמן רב מדי ברשימות המתנה. זה קורה לפעמים, ויש להביא זאת בחשבון. בהצלחה ליאת

מבוטחי "שרותי בריאות כללית" מושלם יכולים לקבל טיפול פסיכולוגי בהסדר בתנאים הבאים: 30 פגישות בשנה ראשונה במחיר של 160 ש"ח. 30 פגישות נוספות בשנה שניה באותו המחיר. דמי רשום 45 ש"ח שמופחתים מהפגישה הראשונה. פרטים באתר האינטרנט של "שרותי בריאות כללית". כל הפסיכולוגים הם בעלי תואר מומחה. אם ליאת תרשה אז אפרסם את הטלפון הישיר לרישום. אם לא, תחפשי באתר. ב ה צ ל ח ה .

שלום, אני בן 24 ולומד משחק באוניברסיטה. לאחרונה מצאתי עצמי מתפרק,בוכה כועס בשל סגנון החיים האקמדאי במגמה המתאפיין בביקורות קשוחות. קשה לי ואני לא מבין למה זה צריך להיות ככה.מצד שני אני אוהב את המקצוע ומרגיש שהוא מתאים לי בהיבטים המקצועיים שלו. לפעמים עולים בי הירהורי כפירה ביחס לבחירה ואני די מתלבט בין המעגלים השונים והקוטביים שהתחום מעביר בי. מה עושים?

היי, אצל אמנים בכלל, ושחקנים בפרט , כלי העבודה הוא אתה עצמך, אישיותך, נשמתך. כאשר נאמרת ביקורת על התפקוד או על התוצר (במקרה שלך על האופן בו הבאת את עצמך לתפקיד), הרי זה כאילו אתה עצמך, אישיותך, הקול שלך, הגוף שלך, הדרך בה אתה מתנהג ומתנהל, מונחים על כף המאזניים. זה מאד מאד לא פשוט, ועלול לערער במידה רבה גם אנשים בריאים בנפשם. ככל הידוע לי, בבתי ספר למשחק או לאמנות, נעשות לא מעט 'דינמיקות קבוצתיות', בהן אפשר וכדאי לאוורר רגשות קשים ופגיעויות. למרבה המזל, אחרי יום רע, מגיע יום טוב יותר, והעבודה שלנו מצליחה לגעת באנשים אחרים, ואז אנחנו בעננים. צריך כנראה להביא בחשבון את המעגליות הזו, לדעת שזה חלק מהמשחק, ואולי להיעזר בטיפול במהלך הלימודים. לימודי משחק הם תהליך חושפני ותובעני, ובדר"כ מי שמתקבלים ללימודים אלה הם אנשים רגישים ופגיעים. אם אתה אוהב את המקצוע, ומרגיש מחובר אליו ברמה העמוקה, לא הייתי ממליצה לך לוותר. יש לקוות שתצליח להתחספס במידה שתאפשר לך התנהלות טובה, מבלי לאבד את הרגישות והכאב ההופכים אנשים לאמנים מחוננים. נשמח לראות אותך על במות ובדים ביום מן הימים בהצלחה ליאת

אל תוותר, קבל ביקורת כ-בונה. ואל תתן לזה להשפיע יותר מידי. כמו כן תעשה סוג של "סלקציה" בין מי שנותן לך את הביקורת. אם זה איש מקצוע שמבין עניין, קבל את מה שהוא אומר במידת מה, אולי הוא רק רוצה שתהיה טוב יותר, אם אלו תלמידים, קבל את הביקורת שלהם כאילו היו הקהל. תפנים את זה למקומות שבהן הביקורת יכולה לעזור, אבל לא לנפש שלך. את הנפש תרחיק משם. יש אנשים שלפעמים גם סתם רוצים "לתקוע" סכינים, תלמד לא לקבל את זה באופן כל כך קשה. אני תמיד אומרת לעצמי שאם מישהו נותן לי ביקורת קשה, אני לא אתייחס לזה בכובד ראש. אם זה איש מבין עניין, אני אתייחס לזה כנקודה מעניינת, אני אחשוב על זה, אבל אני לא "אזריק" את זה לנפש שלי. אני נתקלת לעיתים במבקרים מאוד קשים, לאו דווקא כלפי. לפעמים זה פשוט מצחיק לראות איך אנשים בכוח מנסים לפגוע בנקודות הרגישות.... "שחק את המשחק" ואל תתן לזה להשפיע עליך באופן חד כל כך. (לא סתם יש את ההגדרה "עור של פיל"). זה צומח עם הזמן. בסה"כ זה מקצוע לא קל אבל צריך לעשות הפרדות.... מניסיון.

שלום רב. הזמנתי את גיסי לאירוע שלי לתת הרצאה קצרה, שזה היה חלום חייו. רציתי לרצות אותו ושיהיה לו טוב, ונתתי לו במה. אך שכחתי שהוא לעיתים מגמגמם. בתחילת ההרצאה הוא גימגם ועשה פרצופים לא נורמלים וזה לקח שניות ארוכות. זה גרם למבוכה בקהל, חלק גיחכו, חלק צחקו, ואני שנורא חשוב לי :מה יגידו אנשים" וזה היה מאז ומתמיד, כי אני מאד פגיעה, רציתי לקבור את עצמי באדמה מרוב בושה. נכון, ריחמתי עליו מאד, כי אני מתארת לעצמי איך הוא הרגיש באותו רגע... אך איך אני יוצאת מהבושה איך עלי להגיב כשאני אפגוש את הקהל שוב, בכלל, איך אני יוצאת מהבושה וכלימה שאני חשה. נכון, הוא לא אשם, זה חולי. אך זה בסדר שהאנשים גיחכו? לעיתים אנשים מאד מאד מאכזבים אותי, אך עתה, מה קורה איתי ואיך אני ממשיכה הלאה. כי נכנסתי לדיכאון מרוב בושה.- ענת.

גיסך רצה להרצות (למרות שידע שהוא סובל לעיתים מגמגום), ולכן הוא לקח אחריות על החלטתו. סביר גם שהוא מכיר שאנשים השומעים אותו מגיבים לעיתים במבוכה או בגיחוך. נראה , שאת מגיבה יותר קשה ממנו. האם הוא הביך אותך ? האם הוא קילקל לך את הארוע ? תגובת האנשים אולי לא כל כך בוגרת ומכובדת אך היא תגובה אנושית ומקובלת. האם את לא תיצחקי שתראי אדם מבוגר מחליק על קליפת בננה ? לא יפה אך לא נורא. אני מניח שאם ההרצאה של גיסך הייתה מענינת, האנשים פחות יתיחסו לגמגום ויותר לתוכן. וכדאי גם לזכור שהמנהיג הגדול ביותר של עם ישראל, זה שהוציאנו מעבדות במצרים לארץ ישראל, משה רבנו, היה מגמגם בעצמו.

שלום ענת, הזמנת את הגיס שלך להרצות באירוע שהיה חשוב לך. אני מניחה ששקלת זאת לפני כן, וידעת שיש לו מה להגיד בנושא שלשמו הוזמן. אם לא נרחיק עד משה רבנו (שלדעתי אכן היה גדול מגמגמי העם היהודי), אפשר לראות בערוץ שמונה את העיתונאי רונאל פישר, המראיין אנשים בגמגום כבד, ומצליח לרתק בחדות המחשבה שלו ובחריפות דבריו. לי עצמי היה מרצה דגול שגמגם פנינים, שהלוואי על כולנו. לא ברור לי מדוע את לוקחת עליך את הבושה, כאשר מי שצריך להתבייש הם מי שגיחכו שם. אין כל צורך להסביר או להתנצל לפני אנשים כאלה, וזה אכן מאכזב. אגב, אם התחלת במצווה, כדאי גם לגמור. תוכלי לבשר לגיסך שארגון אמב"י מארגן על בסיס קבוע אירועים בהם מגמגמים מוזמנים לנאום לפני קהל מעודד בנחלת בנימין. פרטים כאן- http://www.ambi.org.il/hebrew000.html#top%20of%20page לכי בראש זקוף ועזבי את השטויות ליאת

אילו אנשים מטופשים. הצעתי לך היא לא להזמין את האנשים האלה שגיחכו יותר. או לפחות לא להשאר איתם בקשר... את לא צריכה לחשוב על מה שהם חשבו, שהם יחשבו על זה בעצמם ויבינו שהם טעו (למרות שזה בטח לא יקרה כי מטבעו של האדם - לפחות מטבעו של הילד, הוא להגיב בחופזה ולא להתנצל אחכ). אנשים מגעילים.

אני אמא לילד בן -14 שנראה עליו היטב גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך. הבעיה היא שהוא שוכח כמעט כל דבר שקשור בלימודים ולעיתים אף דברים פרטיים שלו כמו כדורסל. פעם זה להגיש את העבודה שכבר הכין ונמצא בתיק ופעם זה מועד המבחן, פעם זה מועד הגשת עבודה והדוגמאות הן רבות. אין מדובר בתופעה חד פעמית אלא חוזרת על עצמה יותר מדי. אני מואוד רוצה לעזור לו, אבל נראה כי ככל שאני מעורבת יותר כך הוא "מרשה" לעצמו יותר ויותר לשכוח ולא לוקח אחריות.

אטי, ערב טוב אם הבלבול והשכחה היו שם תמיד, יתכן שמדובר באיזו לקות למידה שלא אובחנה. יש הרבה ילדים עם קשיי התארגנות וניהול עצמי, שמקורם בלקות קטנה. אפשר לעזור בדר"כ באמצעים פשוטים לאחר אבחון מדויק. אם זה חדש, יחסית, אז אפשר לראות בזה תופעת לוואי חביבה של גיל ההתבגרות. הראש עסוק בדברים שאנחנו - האמהות - מעדיפות שלא לדעת...אז איך יזכרו להגיש עבודה, איך? (זה שזכר להכין אותה זה כבר יפה!). לא נורא בעיני להזכיר קצת פה ושם, אך בהחלט לא לקחת אחריות. את רק בהתחלה, אז קחי הרבה אוויר :-) ליאת

שלום לכם, יש לי שאלה לגבי השפעת ייעוץ פסיכולוגי על קבלה למשרות מסויימות. למיטב ידיעתי זה היה קיים בעבר, רציתי לדעת אם כיום המצב זהה - האם תפקידים הדורשים סיווג ביטחוני גבוה, כיום עדיין אינם פתוחים למועמדים שבעברם קיבלו ייעוץ פסיכולוגי כלשהוא? תודה גלי

התשובה שלילית. אין מניעה לקבל תפקידים מסווגים. אם קבלת ייעוץ אין שום בעיה. אם היית בטיפול ממושך, תלוי מה סיבת הטיפול.

לוי, אשמח לדעת אם אתה יודע זאת בוודאות או מניח, שכן מוטל הרבה על הכף עבורי (ומדובר בייעוץ סתמי, קצר טווח וחסר משמעות עבורי)

היי גלי, אני מכירה אנשים המשרתים בתפקידים מסווגים אשר היו (או נמצאים כרגע) בטיפול. מן הסתם, בראיונות לתפקידים מסווגים, עשויה לעלות השאלה 'האם היית בטיפול'. הניסיון לשקר (כמו שהומלץ לך קודם) עלול לסכן את התפקיד אף יותר, בעיקר משום שמרביתנו לא שקרנים מאד טובים. אין צורך לרוץ ולנדב את המידע שלא לצורך, אך אם תישאלי על כך, מוטב לומר את האמת. כמו שלוי אמר לך, מאד תלוי על איזה תפקיד את מתמודדת, ומדוע הגעת לטיפול. יש משמעות להבדל בין פסיכוזה למציצת אצבע, נכון? ליתר ביטחון, אני ממליצה לך להתייעץ שוב עם גדעון, המשיב כאן בימי שבת-ראשון, והבקי הרבה יותר ממני בנוהלי הצבא. בהצלחה

אצלי למשל טיפול נפשי גרם לאי קבלה לבית ספר לאחיות. למרות שאני בריאה ועמדתי בכל הקריטריונים... ועכשיו עם החוק החדש שמחייב דיווח גם על ילדים שמטופלים במרפאות ציבוריות אז בכלל...

טיפלתי פעם בסטודנטית לסיעוד שהטיפול היה תנאי להישארותה בלימודים.

שלום לכם, יש לי שאלה לגבי השפעת ייעוץ פסיכולוגי על קבלה למשרות מסויימות. למיטב ידיעתי זה היה קיים בעבר, רציתי לדעת אם כיום המצב זהה - האם תפקידים הדורשים סיווג ביטחוני גבוה, כיום עדיין אינם פתוחים למועמדים שבעברם קיבלו ייעוץ פסיכולוגי כלשהוא? תודה גלי

אני הייתי ממליצה לך שלא לדבר על זה.. למזלי כשעברתי בדיקת פוליגרף בשביל עבודה הייתי לפני טיפול פסיכולוגי. נכון הייתי הרבה פחות "בנויה" ויציבה מהיום והטיפול רק חיזק אותי אבל עדין יש סטיגמה אני לא יודעת עם טיפול היה פוסל אותי אני לא חושבת שזה היה מוסיף לי נקודות חיוביות. אם ניתן פשוט להתחמק בזה בשאלות בדיון ואפילו אם את יודעת לשקר בלי שירגישו זה מהרגעים היחידים בחיים שלי שאני מרשה לעצמי לשקר.