פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת, לפני כחודשיים שאלתי לעצתך בנושא מהותי מאוד בחיי, שהטריד אותי מאוד ושחששתי להעלות בטיפול שלי. נתת לי עצה טובה, חכמה וכתובה ברגישות הכל כך אופיינית לך. מבלי להיכנס לפרטי העצה, רציתי לספר לך ששמעתי לעצתך שהתגלתה כמצויינת ובזכותך הגעתי להקלה גדולה מאוד. אז בשעת לילה מאוחרת זו, רק רציתי להגיד לך המון המון תודה. שיהיה סוף שבוע נפלא, לך ולכל האחרים. יעלה

יעלה, כמה נעים לדעת שהצלחנו לעזור. אני שמחה מאד לשמוע שהוקל לך. תודה רבה על דברייך המחזקים. שבת שלום ליאת

שלום לכולם, למה? למה לא הזהירו אותי שלהיות בטיפול זה כל כך קשה? למה לא אמרו לי שקשר טיפולי זה קשר כל כך מורכב? למה לא אמרו לי שזה כל כך כואב? למה לא הזהירו אותי שטיפול יכול להשתלט על החיים? והוא יכול! אני רוצה לחיות את החיים. ולא את הטיפול. מה קורה פה?

שלום יערה, טיפול הוא קשר רגשי, ואת צודקת שבדומה לקשרים אחרים (למרות מאפייניו הייחודיים של הקשר הטיפולי) הוא יכול להיות עמוק, מורכב ולעיתים מכאיב. לא כתבת באיזה היבט של הטיפול את חווה את ההתמסרות הטוטאלית הזו, כך שקשה לי להתייחס באורח יותר ספציפי. עם זאת, חשוב לי לכתוב לך שהמטפל/ת שלך צריכים לדעת על תחושות אלה, כדי שיוכלו לעזור לך להבין אותן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 34, ביום א' השבוע הודיע לי חברתי כי היא עוזבת אותי לאחר שחזרה להיות בקשר עם גבר עמו היתה לה מערכת יחסים בעבר. אמנם מערכת היחסים היתה קצרה בת 3 חודשים, אבל הקשר שנוצר הינו קשר עמוק ומשמעותי ביותר ואף היו לנו תוכניות לעתיד ואציין כי שבוע לפני הפרידה עברנו להתגורר יחדיו. אני מרגיש נבגד ושבור ומתקשה לתפקד בימים האחרונים, עיקר הקושי מתבטא בעבודה ובלימודי. הדילמה העיקרית המציקה לי בימים האחרונים קשורה לעובדה שלאחר יומיים היא התקשרה ומסרה לי כי היא מעוניינת להיפגש עמי, ולתת הסברים באשר לסיבות שהביאו אותה לצעד זה.מחד אני ברציונל יודע כי אינני רוצה כל קשר עמה אבל מאידך אני מתגעגע ומאד רוצה לפגוש אותה...מה עושים ?

ארי היקר, אנא קרא את התשובה הקודמת שכתבתי ל"מישהי". גם אתה (כמו "מישהי") נמצא בתקופה רגישה וכאובה ביותר. נחוצים זמן ומאמץ לא מבוטלים כדי "לתקן" את הקרע הזה שנפער, וחשוב שתשים לב לדברים שעוזרים לך ומקלים עליך ולעומתם לדברים שמקשים עליך. אני לא יכולה לדעת במקומך האם פגישה עם חברתך תועיל לסגור ולרפא את הרגשות, או רק תפתח דברים ותבלבל יותר. כדאי לחשוב על זה בפרספקטיבה של זמן, למשל האם אתה צופה שלאחר הפגישה יהיה לך קשה יותר לתפקד. במקרה כזה אולי כדאי לדחות אותה מעט. בנוסף, נראה לי נכון לומר לחברתך שאתה מתמודד עם החלטתה לעזוב וחווה רגשות קשים, וחשוב שהיא תיקח זאת בחשבון כשהיא מציעה להיפגש. אני מתכוונת לכך שאם הפגישה נועדה "לטהר" את הרגשתה הרעה יתכן שהיא נחוצה לה יותר מאשר לך, ומותר לך לומר שאינך מעוניין לסבול עוד... אני מקווה שבקרוב תרגיש טוב יותר, אורנה ראובן-מגריל

לפני כשבועיים סיימתי מערכת יחסים של חמש שנים. החלטנו להיפרד בגלל כל מיני דברים שכבר לא הסתדרו. מאוד מאוד קשה לי על אף שאני מאוד שלמה עם ההחלטה שקיבלנו. לצערי, אני פתאום מגלה תמונה שלא תיארתי שתהיה כך. החברים שלי ממש לא איתי, אני מרגישה שאין לי אף אדם שתומך בי (חוץ מידיד קרוב אחד). נכון שקשרים דעכו במהלך התקופה שבה הייתי עם חבר שלי אבל הייתי מצפה להרבה יותר מהחברים שעדיין מוגדרים כקרובים. קשה לי מאוד, אבל לעולם אני לא אדרוש מאנשים שיתמכו בי כי אם זה לא בא מהם אני ממש לא רוצה את זה. אני מרגישה ש"החברות" שלי מסתפקות בלהרים לי טלפון פעם בשלושה ימים (במקרה הטוב) בעוד שברור לי שאם זה היה הפוך הייתי הולכת ותומכת ועושה הכל כדי שהן ירגישו קצת יותר טוב. כל הסיפור הזה גורם לי לחשוב שפשוט לא אוהבים אותי, שאני כבר לא חשובה לאיש (פרט מלמשפחה שלי). פשוט לקבל את זה כמו שזה? לחיות בלי חברים? איך עוברים את זה?

שלום מישהי, לאחר פרידה רובנו עוברים תקופה קשה מאוד. כל-כך הרבה רגשות ותקוות הושקעו בבן/בת הזוג, ופתאום אנחנו צריכים "להחזיר" את כל ההשקעה הרגשית הזו "פנימה". במצב הזה אנחנו מאוד זקוקים ורגישים, ולעיתים נוטים להיפגע בקלות ולהרגיש דחויים. אני כותבת לך את זה כדי שתקחי בחשבון את הרגישות שלך בתקופה הנוכחית. בתקופה כזו כדאי "להקדים רפואה למכה", לא לצפות מאנשים שיבינו לבד למה בדיוק את זקוקה, ובמקום זאת להיות ברורה וספציפית. אם את רוצה שחברה מסוימת תהיה איתך בקשר יומיומי (למרות שלא הייתן בקשר מסוג זה עד כה), הביעי בפניה את הצורך הזה בכנות. במקביל, נסי לשים לב למה חברתך זקוקה, והציעי לה לבקש את עזרתך ותשומת לבך בכנות דומה. אני מקווה שבקרוב תרגישי פחות בודדה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך ליאת שוב אני בנושא אחותי שמנו לב שבזמן האחרון היא בעיקר מכה את אמי,ורוצה אל אבא לדוגמא היום היא התעוררה בכי חזק ורצתצה רק אל אבא ואת אמא ישר הכתה. כדאך אגב אבא חזר לפני שבועיים מחופשה של חודש,האם יש לזה השפעה? או מה הסיבה שהיא בעיקר מכה את אמא? תודה רבה המשך ערב טוב

היי ויקטוריה אני מזמינה את אמא שלך להתקשר ביום ראשון בשעות הבוקר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א (03-6406888), שם אוכל לעזור לה בשיחה ישירה ולא ב"טלפון שבור". ביי ליאת

תודה תודה תודה את פשוט נהדרת!!!

שלום רב... אני סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה,ובמסגרת לימודי הקורס "מיומנויות בפסיכולוגיה",אני צריכה לכתוב עבודה מחקרית על השאלה הנ"ל...אני אשמח מאוד אם תוכלו להפנות אותי למקורות/מאמרים/מחקרים או כל דבר אחר שממנו אוכל לשאוב אינפורמציה... בברכה הולי וכמובן,לא אשכח לציין אותכם ברשימת הבביליוגרפיה שלי...

שלום הולי, השאלה שאת שואלת היא שאלה כ"כ רחבה.. גם בהתייחסות לתכונה אחת בלבד, ניתן לשאול את השאלה הזו ולהיווכח שאפשר לכתוב עבורה עבודה שלמה..אולי תהיי יותר ספציפית? כמו כן, ישנו מושג בגנטיקה הנקרא "אדפטציה", היינו- התאמה לסביבה. אלו תכונות גנטיות(תורשתיות) בעיקרן, שגורמות לשינויים בגנים מסויימים כתוצאה מתנאי הסביבה. (להבדיל ממוטציה, שבכל מקום בו נשים את האורגניזם=הגוף החי, התכונה לא תשתנה לאחר שהמוטציה פגעה בנקודה מסויימת בשושלת). מבלבל, לא? :) הצעות למקורות: מכיוון שאני ביולוגית, אמליץ לך על ספרי גנטיקה ועל חומר ברשת בנושא זה (חיפוש קצר בגוגל בנושא "גנטיקה" יעלה לך מספר רב של אפשרויות). לגבי קשר בין רגשות, תחושות וכו' (הרי אנחנו בפורום פסיכולוגיה..) - מומלץ לבדוק בספרים העוסקים בנוירולוגיה/נוירוביולוגיה, שהם ענפים ברפואה ובביולוגיה העוסקים בנוירונים- תאי המח- שלהם תכונות מאד מיוחדות, בעזרתם המח "מתרגם" ארוע מסויים וגורם לגוף להגיב תגובה רגשית.

שלום הולי, זו אכן שאלה כל-כך רחבה... אני מציעה לך להעיף מבט בפרקי המבוא של ספרי פסיכולוגיה התפתחותית. קורסים בפסיכולוגיה התפתחותית בדר"כ נפתחים בדיון בשאלת סביבה-תורשה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מה זה דיכאון אצל ילדים

שלום פרח, שאלתך כללית מדי, וקשה להשיב עליה. באופן כללי, דיכאון מאופיין בירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה, בעוצמה, ברציפות ובמשך שבועיים לפחות. בגיל הילדות הדיכאון מתבטא לעיתים בחרדות, בהתנהגות תלותית, בפוביות שונות ובפחדים מהמוות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ראיתי לפני המון זמן תוכנית שקראו לה ילד בין זמננו ולקחו שם אימהות ונתנו להם לשחק עם הילדים ואז ביקשו מהם לצאת... את השאר אתם בטח מכירים כי זה ניסויי מאוד מפורסם. מה שאני רוצה לדעת זה כשהאמא חוזרת והילד לא נרגע - מה זה אומר על הקשר עם האמא? וגם איך קראו לניסויי שאני אחפש על זה מידע או אם תוכלי לתת לי קישור אני מאוןד אודא לך. תודה מראש.

שלום דניאל, הכוונה מן הסתם לניסוי "המצב הזר" או "המצב המוזר" (strange situation) של וויטינג ואינסוורט (Witting & Ainsworth, 1969). הניסוי היווה חלק מאיפיון של שלושה סגנונות התקשרות (attachment) בין ילד והורה: התקשרות בטוחה, התקשרות לא-בטוחה אמביוולנטית והתקשרות לא-בטוחה נמנעת. התיאור שנתת מזכיר התקשרות לא-בטוחה אמביוולנטית, אבל כדאי לקרוא עוד בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 28 ואני יוצאת עם חבר שלי במשך כחצי שנה... אני מרגישה שיש בנינו קשר של חברות מאד טובה יש לנו תקשורת,חיבה וכבוד אחד לשניה.. הוא מאד אוהב אותי והבעיה שאני לא ממש הצלחתי להקשר אליו הרגשות שלי אליו כל פעם משתנים - פעם אני יכולה לאהוב אותו ופעם אחרת אין לי שום תשוקה אליו לפעמים אני נמשכת לא נמשכת, אוהבת לא אוהבת, מתגעגעת לא מתגעת, אני לא מבינה את המצבים הקיצוניים בתחושות שלי לגבי החבר שלי ולגבי הקשר בכלל..... אני שמתי לב כשלפעמים הוא מתנהג בקשיחות אז אני נמשכת אליו יותר וכשהוא רך אז פחות.. אני כל פעם בודקת את הגבולות שלו אני מרגישה שאני צריכה לגרום למריבות ולעצבן אותו בשביל שיהיה להט בקשר..... 2 שאלות: 1) מה זה אומר המצבי רוח האלה בקשר, האם זה אומר שאני לא צריכה להיות איתו? 2) ולמה תמיד אני צריכה לבדוק גבולות בקשר, ולגרום למתח באויר. מה זה אומר עליי? אני ישמח מאד לתשובה כי אני לא רוצה לעשות צעדים פזיזים שאח"כ אני יצטער עליהם תודה בר

שלום בר, את מתארת תחושות אמביוולנטיות ומורכבות בקשר הזוגי. קשרים עמוקים באופן כללי, ובוודאי גם קשרים זוגיים, מאופיינים לעיתים קרובות במורכבות מעין זו, והיא לא מצביעה בהכרח על כך שנכון לסיים את הקשר. לפני שמגיעים להחלטה כזו, כדאי לנסות להבין ממה נובעות התחושות האמביוולנטיות. נשמע שאת מכירה את הצורך שלך לבדוק את גבולות הקשר, ולפעמים נוטה להעריך את הקשר רק כשהוא "בסכנה". כדאי לברר לעצמך מה את מביאה לתוך הקשר שהוא "שלך", ומה מתעורר בך מול החבר וקשור לדברים שהוא עצמו מביא לתוך הקשר. אפשר לעשות זאת לבד, אבל לפעמים טיפול אישי מאוד עוזר להבין תהליכים שאנחנו יוצרים עם אנשים קרובים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, האם מישהו מכיר ויכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב ולא מאוד יקר באיזור חיפה?! אשמח לשמוע אם מישהו מכיר תודה רבה!

אני מכירה מישהו שהולך לד"ר טרטקובסקי בחיפה (אישה) והבנתי שהיא טובה

תודה! את/ה יודע איך אפשר להשיג את הפרטים שלה? אם יש אתר באינטרנט או משהו כזה?! תודה רבה!

שלום לכולם, אנחנו מעדיפים לא להפוך את הפורום ל"לוח מודעות" של מטפלים, ולכן אם נחוצה הפנייה עדיף להשיב באמצעות פנייה למייל האישי. בתודה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כפי שהבנתי, בטיפול פסיכולוגי המטופל מעביר למטפל רגשות שלו כלפי הדמויות המשמעותיות שלו, או שהוא משתמש במטפל כ"סלף אובג'קט" ואז יכול לעשות את ה"תיקון" או "החוויה המתקנת" באמצעותו. שאלתי היא לגבי ה"תיקון". איך הוא מתבצע. אם זיהיתי שאני רואה במטפלת כרגע את האמא המתעללת שלי, איך אני אמורה לעבור חוויה מתקנת, הרי היא לא יכולה ב 50 דקות בשבוע לתת לי מה שאמא לו נתנה לי.... תודה רותם

רותם, לא "מתקנים" דברים בפגישה אחת... טיפול יכול להימשך גם כמה שנים שבמהלכן מעבדים חוויות מהעבר, שקשורות לדמויות משמעותיות (בד"כ ההורים). נכון, המטפלת שלך לא יכולה לתת לך את מה שאמא שלך לא נתנה לך, אבל באמצעות הטיפול אפשר לחוות שוב תחושות ורגשות, לעבד אותם וללמוד לחיות איתם כאדם בוגר ולא כילד פגוע. או, כפי שנאמר, לתת לילד שבפנים אפשרות לבטא את עצמו ולהחלים מפגיעות (מכוונות ולא מכוונות). ס.מ.

שלום רותם, אני דווקא חושבת שבטיפול טוב אפשר לחוות קשר מיטיב ומתמשך, המתאפיין בקבלה, הכלה וחמימות שאולי לא חווית בעבר. יתכן שאת רואה ("העברה", נכון) במטפלת שלך את האמא המתעללת שלך, אבל בהדרגה תוכלי לראות בה צדדים נוספים, מגוונים יותר. כך תוכלי לחוות גם את אמך וגם את עצמך בצורה יותר שלמה ו"עגולה", ולנוע הלאה. המטפל כ'סלף אובייקט' יכול להעשיר ולהרחיב את חוויית העצמי שלך, להתפעל ולטפח את הדימוי העצמי ותחושת הערך, באופן המותאם לצרכים שלך (שכנראה לא קיבלו מענה הולם או מספק בילדות). כדאי מאד לא להיכנע לתחושות הקשות שמתעוררות כלפי המטפלת (בהנחה שמקורן אכן ברגשות הקשים כלפי אמא), ולהתעקש על הטיפול. בהצלחה ליאת

ליאת, הכי מדברת אלי התשובה שלך... תודה רותם

שלום לך שוב! אני ממש משגעת אותך,כי יש לך ממש תשובות לענין. קראתי שאת מטפלת גם בילדים,אז יש לי אחות בת שנה ושמונה חודשים והיא בזמן האחרון אלימה,בעיקר כלפי המשפחה אבל גם לילדים בגינה היא לא הולכת לגן אלא נשארת עם אמא. בבית אין אלימות. איך עלינו להגיב מה להגיד לה.? כי כשאנו אומרים לה שאסור היא מתחילה להרביץ דוקא,אבל אח"כ היא ישר לבוא ולחבק כי בהתחלה אמרו לנו אחרי שהיא הרימה יד על מישהו אז שתרחם,והיא אכן עשתה וכך היא ממשיכה מכה מכה ואז מרחמת. מצפה לתשובה נ.ב- תודה תודה תודה על מה שאמרת לי לחפש. המשך ערב טוב וכנראה תיהיה פה בלילה,אז לילה טוב והמון תודות,אמן שתיהי מבורכת

ויקטוריה, ילדים סביב גיל שנתיים מתקשים מאד להתמודד עם תסכולים ולווסת את תגובותיהם הרגשיות. זהו גיל של דחפים ויצרים, ומעט מאד יכולת לשלוט בהם. אין טעם לבקש מילד בגיל כזה 'לרחם' על הקורבן או לחבק אותו בבקשת סליחה, שכן לדברים אלה אין עדיין משמעות אמיתית בגיל זה. ילדים בגיל זה מתאפיינים עדיין בחשיבה אגוצנטרית, ואינם יכולים להבין דברים מנקודת מבט שונה משלהם. לכן היא ממשיכה להכות ולחבק, להכות ולחבק, ואולי אפילו נהנית מהשעשוע הנחמד הזה. אלה לא באמת רחמים. במקום זאת, כאשר היא מכה, יש לעצור אותה במידת האפשר או (אם כבר הכתה) להרחיק אותה מהסיטואציה עם אמירה קצרה כמו - "אנחנו לא מרביצים!". המסר הזה חייב להיות עקבי בכל מקום וזמן, עד שהילד לומד להפנים את האיסור הזה. אני מזמינה אותך לקרוא כאן עוד על גיל שנתיים http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 אני מאחלת לכם הרבה נחת מהאחות הקטנה, למרות הכל ביי ליאת

שלום לך פסיכולוגית נהדרת! תודה לתשובה אני אגיד לאמי ונשתדל לישם. את ממש נהדרת תדעי לך מי שנמצא סביבך זכה באדם נפלא המשך ערב טוב ולילה טוב חלומות מתוקים ושבת שלום ומבורך.

שאלה חשובה מאוד. ידוע שיש חמישה שלבים לשינה. בשלב ראשון יורד קצב הלב, גלי המוח מאטים והשרירים נרפים. שלב שני דומה לשלב ראשון עם התפרצויות של גלים מהירים. בשלבים שלישי ורביעי פוחתים הגלים המהירים ומופיעים גלי מוח איטיים. מכאן חוזרת פעילות המוח ועוברת לשלב שני עם התפרצויות גלים מהירים ואפילו סוג של התעוררות, ואז הוא עובר לשלב השינה החמישי הידועה כשנת REM. השאלה שלי היא האם תמיד חייב להיות הכל בסדר זה או שיש מקרים שסדר השלבים שונה?

היי, ככל הידוע לי, מחזורי השינה קבועים בדר"כ, אך חלוקת הזמן הפנימית, בין השלבים של כל מחזור משתנה לאורך הלילה. נדמה לי שקראתי פעם שבמצבי חסך שינה חמור, כאשר מאפשרים לאדם לישון רק משכי זמן קצרים, תהא זו בעיקר שנת REM. למרות האמור לעיל, איני רואה עצמי מומחית לנושא ברזולוציה שאתה מבקש, ואין לך מנוס אלא לחקור באמצעות קריאה עצמית. בהצלחה ליאת

היי ליאת, האם אני אצדק אם אכתוב שלמעשה המדע נמצא פחות או יותר ברמת הידע של אריסטו מבחינת כל הקשור לשינה ולחלומות? כלומר לא יודעים הרבה? דרור

ראשית אני רוצה להודות לך על המילים החמות, על העידוד והתמיכה. אתמול היתי בביקור פתוח אצל בעלי ב "ניצן" עם הבן שלנו עידן. אחרי המפגש הזה לא ישנתי בלילה. נתנו לנו רק חצי שעה, הוא החזיק את התינוק ולא יכל להגיד מילה, אני רק ניסיתי להתאפק כי הדמעות הגיעו לי עד הגרון, לא רציתי שיראה אותי בוכה כי זה לא יעשה לו טוב. כל המערכת הזאת היא אכזרית ביותר, זו פשוט התעללות בבני אדם. אחרי המפגש הקצר הזה לא יכולתי להרגע ולשכוח את המבט של בעלי על הבן שלו שהיום כבר בן חודשיים והוא מחזיק אותו בפעם הראשונה! לא יכולה לשכוח את המקום המגעיל הזה שלשם נאלצתי להביא את בני הפעוט שהוא נקי מכל הרוע הזה! אני יודעת שאת מבינה את הרגשןת שלי בגלל זה אני מספרת לך את זה היתי חייבת לספר את זה למישהו שיבין אותי. מקווה שתביני אותי. מחכה לתשובה רינה.

רינה יקרה, קצת עצוב לי לראות את הפנייה שלך, ככה מיותמת, ולכן, עד שאנונימית תגיב לך, אני רוצה לעודד אותך, ולחזק אותך בצעדייך הראשונים כאמא לעידן. אני יודעת כמה קשה לגדל תינוק בחודשי חייו הראשונים, ובטח בנסיבות העצובות שלכם. נסי לתעד ככל יכולתך את התפתחותו, גם למען בעלך, וגם כדי שבעתיד, עידן יידע שאבא היה שותף מרחוק לכל הרגעים המרגשים של ראשית ימיו. זכרי שתקופות קשות, גם אם נדמות כנצח, מסתיימות בסופו של דבר, והחיים חוזרים למסלולם. שמרי על כוחות הגוף והנפש, ודעי ללקט רגעים מיוחדים של שמחה גם במציאות המורכבת הזו. אנחנו, בכל מקרה, כאן בשבילך. ליאת

הי ליאת בתי בת ה-10 חודשים נמצאת אצל מטפלת. המטפלת היא אמא שבחרה להשאר בבית, יש לה שני ילדים משלה כאשר הקטן מבינהם, בן השנתיים נמצא איתה ולא הולך לגן או לכל מסגרת אחרת. אני לא יודעת אם אני עושה נכון שביתי אצלה. הדילמה שלי היא כזאת: מצד אחת היא בבית, אשה מאד שקטה, נקיה, כל היום מבשלת ועסוקה בבית. מצד שני אני לא יודעת אם היא בכלל מטפלת בילדה שלי, אלא רק בדברים שהילדה צריכה: אוכל , החתלה.. מאד מפריע לי למשל , שבבית לא מפוזרים צעצעוים על הרצפה, למרות שהבאתי לביתה צעצועים ואף רמזתי בצורה מאד גסה על כך, הצעצועים נעדרים לרוב ורוב הזמן הטלויזיה דולקת ואני בטוחה שהילדה לא מקבלת כל העשרה שהיא, אני מקווה שהיא לא משתעממת.. מצד שלישי- הילדה הולכת אליה בלי בעיות, ואני לא יודעת אם זה נובע מכך שטוב לה ונחמד לה, או שפשוט היא התרגלה.. התחלתי לחשוב על חיפוש משפחתון שיותר מכוןן לטיפול בילדים ולא רק להעביר זמן איתם. מעצם הגדרתו הוא מכוון לטיפול בתינוקות והעסקתם, ואולי זה שסיפחתי את ביתי לאמא שהיא בבית, על מנת שלי תיהיה הרגשה נוחה שהיא מקבלת את מלא תשומת הלב, לא נכון הדבר. ברור לי שהיא עושה זאת למען הכסף, אבל אני לא יודעת אם זה נוגד, או מעיד על משהו שלילי, בעייני לא , זכותה , כל עוד היא עושה זאת כמו שצריך. מה אני עושה? מאד מפריע לי למשל שיש לביתי תפרחת בטוסיק, הרי יש לה רק תינוקת אחת לטפל בה , איך זה שהטוסיק שלה פורח, למה היא לא מחתלת בזמן?! זה מראה שהיא עסוקה בדברים אחרים (לא סיפרתי שהיא גם ספרית, ואני לא יודעת אם היא מקבלת לקוחות בבקרים), כך שאני מאד לא רגועה, מאד מפריע לי שביתי עם תפרחת , זה מעיד לטעמי על חוסר נגישות/ זמינות שלה.. מה דעתך? תודה מראש ניבה

ניבה יקרה, החשש והחרדה מ'ידיים זרות' שמטפלות בילדינו מאד מובנים, בעיקר על רקע סיפורי הזוועה שמתפרסמים בעיתונות חדשות לבקרים. האחריות שלנו, כהורים, למצוא את הדמות הראוייה, אכן כבדה. מאד קשה לי, מכאן, להעריך את טיב הטיפול בתינוקת, אבל נדמה לי שזה שהיא נפרדת ממך ברצון ועוברת בשמחה אל המטפלת, זאת אינדיקציה חשובה. את יכולה לבקש במפורש (ולא רק לרמוז) שיהיו כל הזמן צעצועים וגירויים בהישג חושיה של התינוקת. אני הייתי ממליצה לך לשקול היטב ובזהירות את רעיון המשפחתון. אני, אישית, מעדיפה טיפול סולו, דווקא של מטפלת. אשמח לשתף אותך במחשבות שלי בנושא, אם תתקשרי ביום ראשון ל"קו להורה" (03-6406888). הפריחה בטוסיק לא תמיד מעידה על החלפה לא מספקת, ויש הרבה גורמים אפשריים אחרים. תוכלי להתייעץ איתה ולשתף אותה בדאגה שלך, מתוך עמדה סומכת ולא ביקורתית. ככה תוכלי לגייס אותה לאתגר הטוסיק החלק, ונראה לי שאין מטפלת שלא תענה לאתגר... תתקשרי ביום ראשון ונוכל לחשוב ביחד ליאת

שלום רב בחודשים החרונים אני חשהצורך עז לגשת לטיפול פסיכולוגי אך : 1. אינני יכולה להרשות לעצי פסיכולוג אשר גובה 400 ש"ח לפגישה , אך מאידך גיסא אני כן מחפשת פסיגולוג מקצועי אשר יכיר מקסימום שיטות טיפול 2. אינני מכירה פסיכולוג ואני לא מכירה מישהו שיכול להמליץ על פסיכולוג שהיה מרוצה ממנו. 3. מאחר וזו הפעם הראשוה שלי מאד מאד חשובה לי רגישותו של המטפל , שיגלה אמפתיה (לא כולם כאלה) , הבנה ומעבר לכל שיעזור לי להתגבר על המועקות שיש לי. אינני מעוניינת לפנות למכונים אשר להם מס' פסיכולוגים. אני מעוניינת בהמלצה של שם ספציפי של פסיגולוג או אפילו שנים שלוש אשר איתם אוכל ליצור קשר ולהתחיל לטפל בעצמי. אני בת 33 נשואה עם ילדה וגרה באיזור השפלה. אודה לכם מאד באם תוכלו לעזור לי (למרות שאני מודעת לעובדה שאינכם יכולים להמליץ)

גלית ערב טוב, 1. אני מכירה פסיכולוגים פרטיים טובים שגובים הרבה פחות מ-400 ש"ח. 2. לא צרפת כתובת מייל, ולכן גם אם מישהו מכאן ירצה להמליץ לך, הוא לא יוכל. 3. גם כשפונים לפסיכולוג בפעם השניה או השלישית, חשוב מאד שיהיה רגיש ואמפתי. אני סבורה שמרבית אנשי המקצוע ניחנו בתכונות אלה, והיוצאים מן הכלל הם מיעוט. 4. (למרות שלא שאלת משהו רביעי): אם מחפשים מוצאים!!! אני מציעה לך לצרף כתובת מייל, ואולי יימצא מי שיוכל לעזור לך גם מכאן. כל הכבוד על ההחלטה החגיגית. ליאת

תודה ליאת. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על שנים-שלושה פסיכולוגים .

שלום, אני בת 32.לאחרונה התחלתי בטיפול דינמי.המניע לפנייה היה ההבנה כי איני מסוגלת לקיים קשרים זוגיים לאורך זמן. במשך הטיפול,בתקופה האחרונה עלו ארועים מהעבר שחודדו כמשפיעים על הקושי ביצירת זוגיות. אני מרגישה ,היום ,שכשאני נמצאת בנסיבות חברתיות,והצעות על רקע רומנטי עולות,מן רתיעה כיוון שאני מרגישה שאולי העובדה שיש ארועים בעברי שמשפיעים,אין טעם להתנסות בקשרים. מה דעתך?

ערב טוב, הרבה פעמים נשאלנו כאן על הסיכוי להתגבר על משברי חיים או על חוויות עבר שלנו. הטיפול הדינמי מתבסס על ההנחה לפיה אירועי עבר (כמו טראומות או קונפליקטים לא פתורים) יכולים לעבור עיבוד מאוחר ולבוא על פתרונם המוצלח גם שנים רבות לאחר שהתעוררו בנו לראשונה. העובדה שאת מתמודדת כרגע עם אירועי עבר קשים דווקא מגבירה את הסיכוי לשינוי דפוסים בעייתיים, גם אם השינוי הוא איטי. אני חושבת שכדאי לדון בשאלות שאת מעלה במסגרת הטיפול שלך, ולחשוב יחד מה נכון לך כרגע. בברכה ליאת

היי ליאת, הכוונה שלי אחרת. מבינה היטב את כוחו של הטיפול וכן את התהליכים שמתרחשים. אני שואל האם עיבוד בהווה והתמודדות הם סימן לקחת צעד אחורה ולא להיות למשל בקשר זוגי עכשיו.

אני לא יודע אפילו איך אני מספר את הבעיה לאשתי .אפילו היא לא יודעת על הבעיה כי אני "משחק " אותה כאילו שאין לי .היא רק יודעת שאין לי חברים והיא לא מבינה איך זה .אני יודע את כל הפתרונות .אבל לא מסוגל לעשות כלום .ממש מתסכל .הבעיה גרמה לכך שאני לא אתקדם בעבודה .ואני נשאר כבר תקוע באותו מקום המון שנים .אם יש לך איזה פתרון מעשי אני יודה לך מאד

שוב שלום גד, אם אתה מצליח כל כך הרבה שנים לתפקד למרות החרדה, ולהסתיר אותה מן האחרים, יש לך, כנראה, הרבה כוחות. חשו?ב כמה מן הכוחות הללו יוכלו להתפנות למשימות חיים שוטפות, אם החרדה תיעלם. הפיתרון הכי מעשי שאני יכולה לחשוב עליו (בהנחה שאתה נרתע מטיפול פסיכולוגי כרגע) הוא ביקור חד פעמי אצל פסיכיאטר, שיוכל לעזור בטיפול תרופתי, שנמצא יעיל למדי בטיפול בחרדות. כשהחרדה שוככת, ניתן לשקול שוב עבודה התנהגותית עם פסיכולוג, שהרי אז האיום כבר אינו כה גדול. אם גם זה מפחיד, אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה. הללו רשאים כיום לרשום תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הSSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין). צא לדרך! ליאת

אני בן 48 סובל שנים רבות מחרדה חברתית .כל מה שאני עושה קשור בחרדה זו ,ומה שמעניין אותי זה איך אני נראה בעיני האחרים .כלפי חוץ אני נראה אדם נורמטיבי לחלוטין ,עקב הרצון שלי להראות מה שפחות יוצא דופן ,אני מאד חושש מביקורת של אחרים ובמיוחד של אנשים בעלי סמכות .שאני נמצא בחברת אנשים אחרים אני נמצא בלחץ נוראי במיוחד כאשר אני נמצא עם מישהו בשיחה .אני חושש ביותר מתגובות של אנשים כלפי .אני מרגיש מתוח ביותר כאשר אני נמצא בחברת אנשים .עקב כך אני גם לא מעיז לקבל עזרה מקצועית . אני סובל מאד .ולא מסוגל ללכת לטיפול עקב החרדה .כך שאני נמצא במבוי סתום ואני לא יודע כיצד להחלץ ממנו .המתח שאני שרוי בו גורם לי לתשישות ניכרת ואני ממש מתקשה לתפקד .האם אני יכול להחלץ את עצמי מהמצב ?

ערב טוב גד, חרדות שנמשכות זמן כה רב, אינן מסתלקות בקלות בדר"כ, וכדאי 'לעזור להן' באמצעות טכניקות נלמדות. תוכל לקבל את הכלים הללו בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, עם או בלי תרופות. אני מבינה שהחרדה מפריעה לך בפנייה הראשונית לטיפול, אך נראה שהמאמץ הראשוני הכרחי. עליך לזכור שאנשי מקצוע מנוסים מאד בסוג כזה של חרדה, ואין הם מתרגשים במיוחד מהתנהגות 'מוזרה'. פסיכולוג לא יחשוב שאתה חריג או נלעג, ויגיב אליך בהבנה ואמפתיה. אני מציעה לך לקרוא באינטרנט על סוג החרדה שלך, ועל הטיפולים המקובלים בה. (CBT). פעם, בצבא, לימדו אותנו ש'ידיעה מונעת פחד', זוכר? אם תרצה לשאול עוד, אתה מוזמן. אנחנו כאן ליאת

אני בת 22 ונמצאת במצב נפשי לא קל.יש לי המון בעיות נפשיות אני חושבת שיש לי חרדה חברתית כי אני לא ממש פתוחה ואוהבת להיות עם אנשים אני גם שמנה, למרות שעשיתי דיאטה אבל עכשיו התחלתי שוב לאכול הרבה שמעתי שקוראים לזה אכילה כפייתית. לא היה לי חבר גם אין לי חברים ואני מרגישה מוזרה וחסרת ביטחון אני סובלת מדיכאון. אני לא נהנית מדברים, אני לא אוהבת לבלות במועדונים ומקומות רועשים, אני שונאת את איך שאני נראית ואין לי תכנונים לעתיד (מקצוע עבודה) אין לי חשק לעשות כלום. אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר ולא לקחת תרופות אני רוצה לצאת מזה לבד.... אני חושבת שזה אפשרי כי הייתי פעם במצב הרבה יותר קשה... גרתי לבד תקופה ושם הייתי סגורה ובכיתי הרבה אבל לא אכלתי באופן כפייתי כמו עכשיו. מה דעתך על רגיעון של הדס? האם זה יכול לעזור במקום תרופות כימיות?

ג'וזפין יקרה, את מתלוננת על "המון בעיות נפשיות", אך מתעקשת להישאר איתן לבד. לא מאד ברורה לי הבחירה הזו, אבל אני מכבדת אותה לחלוטין. הידע שלי בנוגע לטיפול תרופתי אינו מאפשר לי לייעץ באופן מקצועי, גם כשמדובר בתרופות מדף כמו רגיעון. האם גם טיפול פסיכולוגי (שיחות) הוא מחוץ לתחום? אם לא, אני חושבת שזו הדרך הראויה להתמודד עם קשת הבעיות שפרטת. מאחלת לך הצלחה רבה ובריאות טובה ליאת

אני לא רוצה לפנות לטיפול בגלל כמה סיבות: אני מפחדת שיהיה צורך בטיפול פסיכיאטרי, ואני לא רוצה לקחת תרופות כימיות. אין לי יכולת כלכלית ללכת לאנשי מקצוע פרטיים, לכן האפשרות היא דרך קופ"ח. דבר שיפגע בתיק הרפואי שלי ויופיע שם... ואני גם לא בטוחה שזה יעזור לי.

היי ג'וזפין, כשקראתי את דברייך היה נדמי לי שאני קוראת את דברי בגיל 22. ערך ודימוי עצמי נמוכים, אכילה כפיתית, בדידות, קושי בתחום הזוגי... גם אני חשבתי שאוכל לעזור לעצמי לבד מכיוון שבגיל 22 הייתי במצב הרבה הרבה יותר טוב מבשנים קודמות. כן, היה לי ברור שאני צריכה טיפול (כמו שאני חושבת שלך ברור) ובכל זאת היה משהו שמנע ממני לעשות כן כאשר התרוץ שהיה קל ביותר להשען עליו היה התרוץ הכספי. היום חמש שנים מעל, אני ממש רוצה לבקש ממך שתעזרי לעצמך (בעזרת טיפול) כדי שלא תגיעי לגילי ותביני כמה שנים התבזבזו להן. להיות בגילי כאשר כולם מתחילים להקים משפחות וכל החיים של כולם מתקדמים ורק שלך עומדים במקום זה מאוד לא נעים (בלשון עדינה). לפני שנה וחצי התחלתי טיפול ואני יכולה להגיד שהחיים שלי השתנו מאוד. אגב, אני עוסקת בחיי בתחום שנמנה על משפחת הפסיכולוגיה (אני לא פסיכולוגית) ועשיתי המון עבודה עצמית חשובה וטובה- אבל הגעתי לגבול שבו כל מה שיכלתי לעזור לעצמי לבד כבר נעשה והיה צורך בעוד אדם שיעזור לי להמשיך את העבודה. העניין הוא שאני יודעת שעד שאדם לא מוכן לטיפול, או הוא לא ילך או שהוא ילך אבל יכשיל אותו. אני הגעתי לטיפול רק כאשר הנפש שלי יכלה להתמודד עם דברים שונים ואני מניחה שלכן הטיפול היה אפקטיבי. אני תקווה שהדברים שלי אולי יותר ידרבנו אותך ויגרמו לך להפנים עד כמה את אכן זקוקה לעזרה, ושתעשי כן כמה שיותר מוקדם על מנת שימנעו ממך הקשיים בעתיד.

שלום דנה! אני שמחה שהמצב שלך השתפר, שלמדת ושאת עוסקת במה שאת אוהבת :-) איך אפשר ליצור איתך קשר מחוץ לפורום? אייסיקיו או אימייל? אשמח מאוד לדבר איתך..

שלום. בבקשה ענו לי לשאלות: 1. האם ידוע למדע במדויק למה ישנים ומה התפקיד של השינה? 2. האם ידוע למה חולמים? 3. האם ידוע למה יש שיתוק בכל האיברים בזמן שחולמים? תודה רבה מראש

דרור יקר, שאלת שאלות גדולות ומרתקות, וכל תשובה כאן, במסגרת הפורום, תחוויר לעומת שפע הידע שנאגר סביב נושא קסום זה. אני מזמינה אותך לקרוא על קצה המזלג בקישורים שצרפתי, וכמובן לחפש בעצמך בגוגל. החומר הוא כמעט אין-סופי. על תפקידה של השינה תוכל לקרוא בהרחבה כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94 על החלימה תוכל לקרוא כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D אם תרצה הפניות לספרות בנושא, כתוב לי ואשלח לך המלצות בשפע. לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תשובתך, אבל לא תאמיני, אין בקישורים תשובות אלא רק הסברים טכניים. אינני מצפה לתשובות מדעיות מנוסחות היטב. הרי אם מישהו יצליח להוכיח את הדברים מבחינה מדעית, בטח יקבל פרס נובל. אני מבקש, אם את יכולה, לענות אפילו ברמה של תיאוריה... שוב תודה. ואלו השאלות: 1. האם ידוע למה ישנים ומה התפקיד של השינה? 2. האם ידוע למה חולמים? 3. האם ידוע למה יש שיתוק בכל האיברים בזמן שחולמים?

שלום. אני בן 21 , חייל. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי מקנא באנשים. כבר המון זמן שאני מאוד מקנא לדוגמא במפקד שלי שהוא קצין ואני לא , שכולם ממש אוהבים אותו , שמאוד מעריכים אותו. איך אני אמור להתמודד עם רגשות קינאה שגורמים לי לתסכול נוראי? בתודה מראש , דניאל.

דניאל יקר, קל לי יותר להתייחס אל הקנאה מן הקוטב המנוגד לה, הפירגון. אדם יכול לפרגן לאחרים ממקום של יש, ממקום של שפע. כשיש לי מספיק, אני יכול להעניק לאחרים. הקנאה באה דווקא ממקום של חוסר, של חסך, של אי נחת. ממקום של קושי בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. אני מזמינה אותך לבחון מה קורה לך בתחומים אלה, ובמידה ותחליט שיש מקום לחקירה דקדקנית ומעמיקה בנושא, כדאי מאד לעשות זאת בעזרת פסיכולוג קליני. בכל מקרה, חשוב להימנע מגינוי עצמי, ולזכור שכולנו אנשים, כולנו בנויים מאותם חומרים, וככל הנראה כולנו גם מקנאים לפעמים באנשים הנתפסים בעינינו כשווים יותר. לילה טוב ליאת

היי ליאת (זו אני מההתכתבות הארוכה) אני ממש אוהבת איך שאת עונה לכולם ובפרט לי בפורום. אני רשמתי לך שלכולם את ממליצה ללכת מכיוון שחשבתי שהרי לכל אדם יש קצת בעיות בחיים לא? א ז איך אתה באמת יודע שאתה צריך ללכת לטיפול(זה אני עדיין לא יודעת) וזה נכון מה שאמרת(שלקחת את הסיכון...) שיש לי רצון ללכת לטיפול ושיפתרו כל הבעיות ומצד שני החשש והקושי(אחרי שהייתי בפגישה).אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותי ללכת לטיפול וזו לא חובה,זה תלוי בי. רק שכל רגע אני חושבת משהו אחר. פעם אני חושבת שאני מסוגלת לבד לפתור את הבעיות ואולי, פשוט יקח קצת זמן. אולי מעבר מקום יוכל לשנות את זה, עבודה חדשה, אני לא יודעת.אני מרגישה שאני לא צריכה עזרה מאף אחד ופעם לא. (חברה שלי שאני משתפת אותה בזה פחות או יותרכבר אין לה כוח לקיטורים שלי ולמחשבות שלי וכו'- והיא דרך אגב אומרת לי שאני חייבת ללכת...) ת'אמת אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...זה רק מתסכל עוד יותר. (נראה לי שאת כבר מיואשת ממני...מקווה שלא..)

אולי זו גם סיבה ללכת לפסיכולוג מפני שלסביבה כמו שאת מציינת נמאס לשמוע קיטורים. אני בטוחה שזו לא סיבה מספקת(הסיבה שלחברים נמאס וכד') ניתן להפיק תועלת רבה מטיפול בצרוף כל הגורמים שאת מציינת אם יש לך את האפשרות הכלכלית, אז למה לא? מה מרתיע אותך? כל הקטע ללכת לפסיכולוגית נשמע מאוד מטריד אותך (אולי, מה את מפחדת שיעלה שם.....)

ערב טוב, יש לי את כל הסבלנות לענות לך ככל שיידרש, ובודאי שאיני מיואשת ממך. אני חושבת שהשאלה אינה "האם אני צריך טיפול", אלא "האם אני רוצה טיפול" או "האם אני חושב שאני צריך טיפול". בדרך כלל כשאנשים פונים לפסיכולוג הם יודעים למה. וזאת סיבה מספיקה כדי להיות בטיפול. אני מציעה לך לנסות להשיג קלטות של הסדרה "בטיפול", ולהציץ קצת לחדר הטיפול של ראובן, הפסיכולוג. חלק ממעטה המסתורין יוסר, ותוכלי לשקול שנית אם זה מתאים לך. נשמח לשמוע מה דעתך על הסדרה לילה טוב ליאת

רציתי להשיג קלטת ולראות את הסדרה..רק שהיא נגמרה...

ליאת את מקסימה!!!

ליאת שלום! ממש תודה שענית אני יודעת שאת עושה זאת בהתנדבות מלאה תודה מעומק הלב האם את יכולה להמליץ לי אז אישהו ספר בנושא? או פתגם משהו שיחזק אותי? המשך ערב טוב ומלא אהבה ושוב תודה שתיהי מבורכת

ויקטוריה יקרה, תודה על דברייך החמים. ולבקשתך - המונח המקצועי לתופעה שהזכרת נקרא "הסתופפות בזיו הזולת" או "הסתופפות בזוהר הזולת". נסי לחפש בגוגל, אולי תמצאי. זה מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית, המתאר תופעה של גאווה בזולת, אך גם המחיר שהצלחתו גובה מן הדימוי העצמי שלנו... קריאה מהנה (ספרי לנו אם תלמדי משהו חדש) לילה טוב ליאת

הסתופפות בזוהר הזולת http://ceti.macam.ac.il/courses/socpsy/self2.htm

שלום ליאת תודה תודה רבה על התיחסות המשך ערב נעים וממולא אהבה

ביתי בת שנתיים, בדרך כלל ילדה טובה ושמחה. היא ממושמעת יחסית ויודעת לאכול רק במטבח ולצייר רק ליד השולחן וכדומה. היא גם לרוב מתייחסת למילה אסור (אם כי לא תמיד). עם ילדים אחרים היא לפעמים מתעמתת על צעצועים או טריטוריה אבל גם אוהבת את חברתם. הבעיה שלי היא שבתקופה האחרונה היא מגיבה מאד קשה לתסכול. זה יכול להיות כי אסרתי עליה משהו, או שמנעתי ממנה לקחת לילד אחר צעצוע או אפילו שתוך כדי משחק נקרע לה הדף והיא מבקשת ממני לחבר ואני אומרת שאי אפשר. היא מגיבה בבכי ממושך בלי שאוכל לנחם אותה. אני מנסה לחבק (לפעמים היא דוחפת אותי) מנסה להסיח את דעתה או להציע לה משהו אחר, מנסה להסביר למה אי אפשר (את מה שנקרע אי אפשר לחבר, אסור לדחוף אבל אפשר לשחק ביחד וכן הלאה), ואפילו מנסה להתעלם. לרוב שום דבר לא עוזר והיא יכולה לצרוח עד השמיים בגלל שהכוס לא במקום הנכון. קרו כבר פעמים שאחרי עשרים דקות של צרחות פשוט צרחתי אני עליה "די כבר" (מה שהגביר כמובן את הבכי אבל לפעמים גם העצבים שלי פוקעים). אני אכולת רגשות אשם כשזב קורה ובפעם האחרונה היא אמרה לי יום למחרת "מאיה בוכה ואמא צורחת" מאד קשה לי להרגע מהאמירה הזאת ומצד שני אני לא בטוחה שאוכל תמיד להשאר שלווה. ברצוני להוסיף שאחרי התקף בכי, היא יכולה לחזור להיות עליזה כאילו לא קרה כלום, גם לא מצאתי קשר לרעב עייפות שיעמום או עודף גרויים. אני חסרת אונים. אנא יעצו לי.

נועה יקרה, אני מצרפת לך לינקים לשלושה דיונים קודמים סביב "גיל שנתיים האיום". אם תרגישי שלא קיבלת מענה, כתבי עוד ואשמח להתייחס שוב. ובינתיים- קריאה מהנה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530848/xFP/530918 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530840/xFP/530909 חזקי ואמצי ליאת

האם גברים בגיל 40 בערך מתעניינים בבחורות בגילאי 20-24 נניח למטרות כיף ובילויים בלבד או גם למטרות נישואין אני אישית בטווח הגילאים הללו 20-24 ונורא מאוהבת במישהו רווק בגיל זה אך חוששת שירתע מקשר למטרה רצינית איתי מה דעתך? יש אפשרות להסתדר בכלל?פשוט מעולם לא היה לי חבר רציני גם לא בן גילי...... אשמח למענה.........

היי סיוון, אנשים יכולים לאהוב ולהימצא בקשר משמעותי ומחייב, גם עם פערי גיל גדולים. השאלה שלך עוררה בי סקרנות, בעיקר על רקע העובדה שמעולם לא היה לך חבר, אפילו לא בן גילך. להתאהבות באדם המבוגר ממך בעשרים שנה יש, מן הסתם, משמעות, מעבר ליד המקרה. חשוב שתנסי להבין, לפחות בינך לבינך, מה עומד מאחורי בחירה כזו, ומה השלכותיו של קשר כזה, אם אכן יתממש. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא את בן הזוג הראוי לך, ולהנות מקשר עמוק וחם איתו, יהא גילו אשר יהיה. לילה טוב ליאת

אני בת 23 התחלתי ללמוד באקדמיה גם לפני שנתיים למדתי כבר בשנה הראשונה נכשלתי הלימודים לא עניינו אותי והיה קשה לי אבל הבעיה היא שנורא קשה לי לשבת בשיעורים ולרשום כל מה שהמרצה אומר אני רואה את הסטודנטים יושבים כמו פסל ואני לא מסוגלת כבר מתחילת השיעור אני זזה בכיסא בחוסר נוחות מסתכלת כל הזמן על השעון ורושמת כ70% ממה שהמרצה אומר ככה זה היה גם בתיכון במיוחד יש לי בעיה עם נושאים משעמים בעיניי שאני בכלל לא משקיעה בהם דווקא ממוצע הבגרות שלי בסדר כ83 ללא בונוסים אך אני רוצה להיות מסוגלת לשבת בשיעור פלוס האזנה וריכוז מלא דווקאט הנושא שבחרתי כעת נורא מעניין בעיניי ומעולם לא אובחנתי כלקוית למידה או משהו.

רונית יקרה, זה שאף פעם לא אובחנת כלקויית למידה לא בהכרח מעיד שאין לך אחת כזו... :-) את אומרת שהקושי לשבת בנחת מלווה אותך מאז התיכון, ונראה לי ששווה לבדוק את זה. לכל אדם יש טווח קשב כלשהו, שמעבר לו החומר פשוט לא נכנס. כאשר החומר שמולנו אינו ממש מרתק, הקשב והריכוז נפגעים מהר יותר. אצל אנשים עם הפרעת קשב וריכוז טווח הקשב הבסיסי קצר יותר מהנורמה, ובהחלט יתכן שזה המצב אצלך. בנוסף, את מתארת קושי לשבת במנוחה, מה שיכול לרמז על תנועתיות-יתר (היפראקטיביות) או היפוטוניה (מתח שרירים נמוך המקשה על שהות ממושכת באותה תנוחה). כדאי מאד לגשת לאבחון, כי אפשר לעזור ולשפר את התפקוד שלך. אני מציעה לך לגשת לייעוץ הלימודי במוסד בו את לומדת ולשאול היכן ניתן לעבור אבחון לקויות למידה. עד אז, נסי לשבת מעט רחוק מן המרצה, כדי שלא תרגישי אי נעימות כשאת זזה. תוכלי גם לשוחח עמו, ולהסביר את הקושי שלך. כך הוא יוכל לקבל בהבנה הן את התזוזות שלך והן הפסקות קלות ("עצור להתרעננות!") שאולי יעזרו לך. את החומר הכתוב תמיד אפשר לצלם מחברים טובים שיהיו מוכנים לעזור לסטודנטית במצוקה. זכרי, ניתן להתגבר על הקשיים במידה ויודעים בוודאות מהם. אני מאחלת לך הרבה הצלחה ליאת

1. עד כמה המטפל צריך או לא צריך להביע את הדעה והעמדה שלו, האם בכל טיפול המטפל לא מביע עמדה או שיש פעמים שמטפל יכול לומר את דעתו האישית מתוך ההתרשמות על המטופל, ואם כן יש הבעת עמדה אולי השקפת העולם של המטפל עלולה להשפיע על המטופל. 2. בתהליך ההכשרה, כמו למשל בשלב שעדין לא עובדים בקליניקה פרטית והמשכורת נמוכה מאוד האם היו רגעים של "שבירה" ומחשבות אולי של חרטה על הבחירה...... 3. האם יכ רגעים מספר של מעט יאוש ואכזבה מהתחום מהשינוי האיטי שמתרחש באנשים וכד' ובכלל האם לפסיכולוגיה יש תמיד פתרונות למצוקות האנושיות.

היי רחל, אנסה לענות לך עפ"י סדר השאלות- 1. לטעמי, גם אם מטפל עושה מאמצים כבירים להימנע מלומר את דעתו, המטופל הרגיש מצליח לזהות את עמדתו של המטפל בנוגע לדי הרבה עניינים. למרות זאת, מרבית המטפלים מעדיפים לשמור על מידה מכסימלית של ניטרליות, כדי לאפשר למטופל לנוע בחופשיות במרחב התוך נפשי, מבלי לנסות לכוון לדעת המטפל או לרצותו. יש, כמובן, סיבות נוספות לניטראליות הטיפולית, הנובעות מרעיונות תיאורטיים ספציפיים. 2. מסלול ההכשרה המפרך של הפסיכולוגים הקליניים רצוף קשיים ותסכולים, אך שועלי הקרבות שהגיעו עד להתמחות אינם נמנים בדר"כ על התבוסתנים. וברצינות, אני מניחה שיש פה ושם נקודות שבירה אצל כל אחד, ללא קשר למסלול ההכשרה שבחר. 3. ברוב המקרים קוצר הרוח ביחס לתהליך הוא של המטופלים. לפעמים קורה שגם מטפל חש תסכול ויאוש. בשביל זה יש הדרכה וקולגות שנחלצים לעזרה. ולא, אני חושבת שלפסיכולוגיה אין עדיין את כל התשובות לכל המצוקות. ולמי בעצם יש? :-) ליאת

ליאת תודה!!!!!!! אני כל פעם נהנית לקרוא את תשובותיך(גם קוראת סמויה בימי שני ושלישי) לגבי השאלה הראשונה שאלתי זאת כי פשוט תיקלתי בטיפול שהפסיכולוגית שלי פשוט קבעה לי מה מה לדעתה מתאים לי בחיים בנושא מסוים.... ואני מרגישה שזה פשוט לא לענין לדבר איתה בנושא .

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני שהוא PH.D לבין PSY.D?

PHd הוא תואר דוקטור לפילוסופיה הניתן גם בחוג לפסיכולוגיה והינו תואר מחקרי, שמשמעותו שמי שהשיג אותו עשה עבודת מחקר אקדמית מקיפה בתחום הפסיכולוגיה. PSY.D הינו תואר דוקטור לפסיכולוגיה שאינו ניתן בארץ כאשר המסלול הלימודי הינו יותר מעשי וניתן לפסיכולוגיה קלינית. זה מסלול הדומה למסלול M.D. שהוא התואר דוקטור לרפואה הניתן בארץ. ממסלול כזה בדרך כלל לא ניתן להמשיך במסלול אקדמי מחקרי והוא נועד למתן הכשרה מקצועית בלבד. בארצות הברית למשל, על מנת להיות פסיכולוג קליני יש לעבור לפחות מסלול הכשרה של PSY.D לעומת בארץ, פה מספיק תואר שני. חשוב לציין שכל הפסיכולוגים שעשו דוקטורט בארץ הם בעלי PHD (לדעתי מסלול יותר מפרך) ואילו בארצות הברית ישנם פסיכולוגים קליניים בעלי או PHD או PSY.D . משמעות נוספת - מרבית מסלולי הלימוד של PHD בארצות הברית הינם בעלי אוריינטציה קוגניטיבית בעוד שמרבית מסלולי ה PSYD הינם בעלי אוריינטציה דינמית.

אנחנו נמצאים במשבר זוגי זמן רב. כעת כלו כל הקיצין.. אנו מחפשים בדחיפות מטפל זוגי טוב באיזור באר שבע. תודה רבה מראש!

אני בן 25 ואני מצוי בקשיים. זאת עובדה. אני מעוניין להתחיל טיפול והייתי רוצה לדעת כל מה שאפשר על מהות הטיפול הנפשי: איך בכלל מוצאים מטפל? איך מוודאים שהמטפל מתאים לי? כמה זמן נמשך הטיפול, מה הן העלויות הכרוכות בו ולאיזו תוצאה עלי לצפות? האם עלי לערוך בתחילת הטיפול תיאום ציפיות מול המטפל, או שהוא אמור לדעת מה טוב בשבילי? ושאלת השאלות - האם יש סיכוי שיום אחד אוכל לומר לאנשים "אני מאושר" ולהתכוון לכך? קצת על עצמי: אני יוצא קיבוץ (מאחרוני הבוגרים של מערכת החינוך המשותף ה"קלאסית") בן 25 משוחרר מצה"ל מזה שלוש שנים, עומד לפני לימודים אקדמיים, בעל אינטלגנציה גבוהה, רגיש ומופנם מאוד ביחסים בין אישיים ומתקשה ליצור קרבה אינטימית ועם זאת עוסק בקשר עם לקוחות ובהדרכת קהלים מגוונים מאוד ללא קושי (פוחד מה"חבר'ה" אבל לא סובל מפחד קהל). הקשר שלי עם חברים הוא על בסיס שכלתני ולא על בסיס רגשי.) במישור הרומנטי: אני חי לבדי ומעוניין בקשר זוגי אבל חושש מפגיעות נוספות (לאחר זעזוע שחטפתי בעקבות פרידה מחברתי-אהובתי הראשונה והיחידה לפני כ3.5 שנים בתום קשר קצרצר) ולכן איני יוזם קשרים. נעלב ונפגע בקלות. מבחינה חיצונית אני תופס את עצמי כנראה טוב מאוד עד מצויין. עוד משהו?

ערב טוב לאופטימיסט, טיפול פסיכולוגי הוא רעיון טוב מאד, שכן שם תוכל - בניגוד לעברך הקולקטיבי - לקבל מקום שהוא רק שלך. בטיפול תוכל לבחון את הקשיים בזירה החברתית והבינאישית, להבין מה מכשיל אותך, ולהתמודד עם הקשיים בדרך מסתגלת יותר. אני ממליצה לך לקרוא כאן, על הדרך למצוא מטפל מתאיםhttp://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לענות כמיטב יכולתי בהצלחה רבה ליאת

לאחר יציאה של חודשיים וקיום יחסים לא מוגנים נכנסתי להריון ממנו ואני מתעתדת לבצע הפסקת הריון בקרוב! והנה לא די בגזירה הקשה הזו שנחתה עלי, בשל חששות כבדים שאני מתעסקת עם סוטה בעל תפיסות עולם מעוותות וחולניות, חקרתי ונברתי וגיליתי שהוא התעסק עם הבת שלו כאשר היתה קטינה ותמה מגיל 5 עד 12 לערך. כאשר לטענתה אביה פתח אותה והפך אותה לאשה טרם זמנה אך בדיקה פתולוגית מהתקופה ההיא מוכיחה שלא כן הדבר. הוא טוען ומודה שהוא ביצע בה מעשים מגונים אחת לכמה זמן במשך שנים והביע חרטה עמוקה בפני ובפניה התוודה וכרע ברך מלפניה על מנת שתסלח לו כאשר היא בוכה בכיות קורעות לב ומסרבת להאמין לו. היחסים בינהם מאד לא טובים כיום. ולדעתי הדבר נובע מכך שהוא לא סולח לעצמו ולא יכול לכפר על העוולות שלו כלפיה ועל כן הוא כועס עליה על לא עוול בכפה. מני אותה ידיעה מרעישה אני בקושי מתפקדת. בוכה ללא הפסקה. אני מאוהבת באדם הלא נכון! זה נקודת התורפה הכי קשה שלי בחיים! אף אני ניצולת פגיעות/התעללות מיניות מגיל ילדות (מגיל 3 ואילך....)ואני מסרבת להאמין כי אני מאוהבת בחלאת המין האנושית הזאת. אני לא מסוגלת להפרד. אני לא יכולה ללכת נגד הלב. אך כל קיום יחסים אינטימיים עמו גורר בכי תמרורים בלתי נשלט מכיווני. אני מתעבת אותו ומאוהבת בו בד בבד. בדואליות מתעתעת שכזאת. בתו כיום בת 19. ואני יודעת מעבר לכל ספק שהוא שומר לי אמונים ולא מתפתה למבוגרות כל שכן לקטינות. אך איך אני יכולה לעבור על הידיעה הזו לסדר היום? כאשר זה נקודת התורפה שלי? והרגישות הכי גבוהה שלי בחיים???! איך אני מסוגלת לשכב עמו כרגיל ולדחוק לקרן זווית את הידיעה על הסטייה החולנית הזאת, ועוד עם בתו טובת הלב-עצם מעצמיו, בשר מבשרו??!

שלום לך, מאוהבת לא לגמרי ברור לי מה שאלתך, הגם שהמצוקה שלך ניכרת במלוא חריפותה. באופן מוזר, קרבנות של התעללות או תקיפה מינית עשויות לשחזר את העמדה הקורבנית שוב ושוב במערכות היחסים שלהן. החזרה לזרועותיו של התוקף (אב שתקף את ילדתו הקטנה) משחזרת את סיפור ילדותך, ונראה שחשוב מאד לטפל בכך, עם כל הקושי הכרוך בזה. אני ממליצה לך מאד מאד לפנות ולקבל עזרה פסיכולוגית מאיש מקצוע מיומן, שיוכל לסייע לך בעיבוד חוויות הילדות שלך ובהתמודדות עם השלכותיהן על חייך העכשוויים. אל תחכי ליאת

שלום ד"ר. אני בת 27. לאחרונה אני מאוד לחוצה מהתופעות שהתחילו אצלי וממש מפוחדת, אני מאוד מבקשת שתיתן לי תשובה מפורטת ומוסברת היטב כי אני ממש במצב לחוץ. אז ככה, התחתנתי לפני 4 חודשים, יש לי בעיות במציאת עבודה ומציאת תחום עבודה ואני לא עובדת כבר כמה שנים. ובמקביל סובלת מעט מחרדה חברתית וביישנות ודיבור לפני קהל ברמה מעטה, בגלל הבעיה של החרדה חברתית ודיכאון שהיה לי פניתי לטיפול פסיכיאטרי - הרופא רשם לי כדורי "ציפרלקס", נטלתי אותם במשך כחודשיים, חצי כדור ליום, במקביל גם התחתנתי, והכדורים עזרו לי מעט להתמודד עם החתונה. כשבועיים אחרי החתונה הפסקתי עם הכדורים. בעלי מתנגד להם וגם אני. מאז שהפסקתי עם הכדורים הכל די בסדר אצלי ואני לא מרגישה צורך בכדורים בכלל. חוץ מדבר אחד: פתאום בזמן האחרון, לפני 3 שבועות בערך התחילו אצלי מחשבות שחוזרות על עצמם על אלימות ופגיעה בי ובעיקר באחרים, רק באנשים שאני אוהבת. מחשבות שחוזרות על עצמן כל היום. ואני ממש מתוסכלת מהם. בעיקר בגלל שאף פעם לא היו לי מחשבות כאלה ואני חוששת שזה קרה בגלל הכדורים. התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי ואני ממש מפוחדת שמא המחשבות האלו יישארו איתי כל הזמן, אני גם לא מבינה למה זה קורה לי. מחשבות ללא סיבה הגיונית וללא מניע. בבקשה תענה לי. למה זה קורה? האם יש קשר לכדורים שלקחתי? האם זה יפסיק? ומה משמעות המחשבות? בבקשה תענה לי בהקדם.. תודה לך

בסמת יקרה, בכל הנוגע ליעילותו של הטיפול התרופתי, כמו גם על השלכות אפשריות של נטילה/הפסקת תרופות, יש להיוועץ בפסיכיאטר בלבד. אני מנצלת פנייה זו כדי להזכיר לכל באי הפורום, שאך ורק רופא פסיכיאטר רשאי לייעץ בתחום הטיפול התרופתי והשלכותיו. באתר זה ישנו פורום פסיכיאטריה בניהולו של ד"ר הידש, והוא הכתובת הראוייה היחידה לעניין זה. בסמת, לאור התאור שלך, נראה לי שיש מקום לחזור לרופא שרשם לך את התרופה, כדי שיעריך את מצבך ויוכל להרגיע אותך. האינטרנט אינו תחליף לדבר האמיתי. כל טוב והרבה בריאות ליאת

שלום,האם ניתן לבדוק אם פסיכולוגית מסוימת אכן רשומה במשרד הבריאות או איפה שהיא צריכה להיות רשומה? בינתיים לא אציין את שמה...

כן , באתר של משרד הבריאות יש את פנקס הפסיכולוגים את יכולה אם היא רשומה תאתרי אותה שם.....(מענין מה התדירות שהם מעדכנים את הרשימה...)

בערך כל חצי שנה.

ולמטפלים בכלל בשרות הציבורי... בפגישה האחרונה צירפת אותי לשיחה. זה הולך להיות ככה כל כמה מפגשים. הבאתי את הבת שלי אליך לטיפול ברצון רב, ומתוך הכרה שזה לטובת הילדה. כמעט בת שתיים עשרה.. שמתי לב לעניין שכל כך קומם אותי, וזה הזלזול שלך בי ובבת שלי שבא לידי ביטוי במשך הזמן היקר שאת מבזבזת על שיחות טלפון במהלך הטיפול. 17 דקות יקרות מתוך 45 דקות שבועיות שהבת שלי מצפה להם כל השבוע... אגב שמתי לב לתוכן השיחות, ולא היה כאן עניין של חיים או מוות. כאן המזכירה ניסתה לתאם לך פגישה... כאן עמית שצילצל לדבר על כנס כלשהו.... ומה היה כל כך דחוף, למה אי אפשר לבקש שלא להעביר לך שיחות בזמן טיפול. במיוחד כשאת יודעת שהילדה מופנמת, והשיא המכוער, היה חוסר הרגישות שלך כששיתפתי אותך בחוויה לא נעימה שהילדה עברה, והדגשתי בפנייך לא לספר לה. ואת פתחת את העניין, כאילו מדברים כאן על מזג האוויר. תדעי לך שעד היום היא כועסת עליי בגללך... עזבנו אותך מסיבה אחרת, ואולי זה יצא לטובה. מקווה שתכבדי מטופלים אחרים שלך. גם אם הם ילדים. וגם אם אין להורים שלהם כסף לטיפול פרטי....

היא באמת חראית, על פי התיאור שלך. נמאס מכל היחס השיקרי שלהם.

אמא יקרה, קראתי את דברייך, והרגשתי מחנק, בושה וצער גדול. צר לי שנותרת עם חוויה כזו של בגידה ועלבון. כשהצטרפתי לצוות המשיבים בפורום זה, הבטחתי לעצמי שלא לדבר סרה במטפלים אחרים. אני חושבת שלא אעשה זאת גם היום. עם זאת, הדברים שלך קשים לעיכול, ומכעיסים. אני שמחה שיכולת למצוא בפורום שלנו ערוץ לדברי המחאה הראויים שלך. חשוב לי לציין - למרות הכל - שכמי שעבדה מס' שנים לא מבוטל במסגרות ציבוריות, מעולם לא נתקלתי במדיניות של זלזול בכבודם של מטופלים, ללא קשר לגילם. אני מאושרת שזכיתי לעבוד במחיצת אנשים שכבוד האדם, החמלה והאנושיות היו תמיד לנגד עיניהם. מקווה שאת ובתך תצליחו לשקם את האמון באנשי מקצוע, ולהיחשף גם לפניה היפות של הפסיכולוגיה. בברכה ליאת

לפני שבועיים רשמתי כאן הודעה באשר לחוסר הסתגלותי מבחינת אנשים באוניברסיטה. כל מה שצפיתי קרה : להזכיר אני לומד במסגרת מצומצת עם אנשים מסוימים_ככה זה בתכנית הזו. ניסיתי להיות נחמד ,ניסיתי להיות סבבה אך אין מענה.מה אני אמור להתחנן לאנשים שיהיו חברים שלי??? אני אחלה בן אדם ,מצחיק,ציני .מה הגבול ? אני לא אמור להזדקק לאנשים כל כך ויוצא שזה מה שאני חושב עליו כל השעורים .אני לא מרוכז בחומר רק באיך אמרתי משהו ואיך ההוא הגיב.אני פשוט רוצה שיאהבו אותי זה הכל. כפי שציינתי אז אני מפחד מסממני גבריות ולכן כל תקשור עם הבנים הוא בעייתי כי אני ממש לא מצחיק אותם ואני לא"גבר גבר" ממש לא...אני יותר עדין ואינטלגנטי ורגיש (אני גם גיי כפי שציינתי אז) בכל מקרה הסיבה שאני פונה שוב היא כי פעם שעברה תמיד אתם נותנים עצות:תנסה להתחבר ,תסתובב עם אנשים.אוקיי ניסיתי מאוד כמה אפשר?<??? הם פשוט לא מעוניינים ואני חש מסורס.אני חייב לצחוק עם אנשים אני חיייב שלפחות יהיה לי חבר אחד שאני אוכל לזרוק הערות ציניות וכולם ככה בחבורה אחת ואני בחוץ . נמאס לי כבר.אני באמת חושב לפרוש מהלימודים ץעזרו לי או תחזקו אותי .תודה

שלום שוב, קראתי שוב את דבריך מלפני שבועיים, וגם את תשובותי. לא ראיתי שם שיעצתי לך להסתובב עם אנשים או להתחבר. כן זכור לי שהמלצתי לך לא להקריב את עתידך האקדמי על מזבח הזעם והעלבון. אני עדיין מחזיקה בדעתי זו. אתה קובל על עצות שאינן עוזרות לך, ובו בזמן מצהיר (שם) שאינך מוכן לשום עזרה מקצועית (לא פסיכולוג ולא סדנאות!). אני שבה ומציעה לך לפנות לטיפול אישי, בו תוכל לברר את הצורך הכל כך נואש להיות אהוב בכל מחיר. אין להעלות על הדעת שקשיים חברתיים ובינאישיים והיסטוריה של פגיעה טראומטית בצבא יבואו על פתרונם המוצלח בעקבות כמה עצות באינטרנט, טובות ככל שיהיו. כדי לא לאכזב אותך שנית, אסיים בכך, מתוך תקווה עמוקה וכנה שלא תוותר לעצמך. חזק ואמץ ליאת

חשבתי על עצתך...ובאמת אני לא רוצה לוותר בעקרון על הלימודים.אך כך קרה גם בצבא .ומה יצא לי מזה? סבל. בצבא סבלתי אבל אמרתי לא נצא מהצבא,נתמודד.ועברתי טראומה !!! התעקשתי להשאר בסביבה המגעילה ולהתמודד.וזה הייתה גם עצת הפסיכולג שאז היתי אצלו.לכן אין לי אמון באף אחד זה הבעיה. אני שילמתי אלפי שקלים והנה מה יצא מזה??? חשבתי שיצאתי מהטראומה ומסתבר שלא. מה גם שאל תשכחי שזה עלות כבירה וכיוון שאין לי עודף כסף זה הקרבה אדירה.אני כותב כאן כי אני במצוקה . ואין לי עם מי לדבר. ואני מוכן ללכת לסדנאות (השאלה היא אם זה לא רק לביישנים וכו'? כי אני לא) .אני לא יודע איפה אבל שאלה: האם כל אדם נורמלי לא רוצה להשתייך לקבוצה? אולי הבעיה היא שאני מיוחד ואני צריך להכיר בכך שאיני כמו כל האנשים? שהלך מחשבתי מעוות קצת?

שלום יש לי חברה מאוד טובה וקרובה היא אפילו מעבר לחברה אבל יש לי משהו שמציג לי נורא וגורם למצב נפשי רע אני עושה רוב הזמן השואוות ביני לבינה,זה לא שאנחנו מתחרות אבל נראה לי שהתת מודע שלי חושב שאנחנו כן וזה בכלל לא כך

היי ויקטוריה, את מתארת מצב מוכר, בו אנחנו אוהבים מישהו אך גם מקנאים בו או מתחרים בו קצת, אפילו נגד רצוננו. חוקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית גילו שאנחנו אוהבים וגאים מאד בהישגים של אנשים קרובים לנו, כל עוד הישגים אלה אינם מאפילים על אלה שלנו. אם חברתך תצליח מאד כמדענית אטום, תהיי גאה בה מאד, ואפילו תרצי שכולם יידעו שאתן חברות. אבל אם היא תצליח לגנוב את כל התהילה בפאב בו את מנסה למצוא גבר, ההצלחה שלה תשמח אותך הרבה פחות. ההשוואות הללו הן בלתי נמנעות, והרגשות שלך אנושיים ומתקבלים על הדעת. נסי לשמור אותם על אש קטנה, ולהזכיר לעצמך שכל אחת מכן שווה בזכות עצמה. לילה טוב ליאת

אני לא אוהב שנוזפים בי, כאילו אני ילד קטן. אני כבר בן 22. קבעתי תור לשיננית. שעה לפני, ביקשתי לדחות מסיבות מסוימות. פקידת הקבלה ישר נזפה "עכשיו מודיעים?" והרגשתי כאילו אני צריך להצטדק. מן הסתם, אם הייתי יכול - לא הייתי מבקש לדחות. אני לא עושה "דווקא". אבל זה סתם מציק, שיש אנשים שמרשים לעצמם בגלל תפקידם לנזוף באנשים צעירים כמוני.

אסף יקר, יש לי הרגשה שהנוזפת לא נזפה בך 'מתוקף תפקידה', וגם לא בגלל פער הגילים ביניכם, אלא משום שיצרת לשיננית חלון לא מנוצל באמצע היום, שגורר גם הפסד כספי. אני בטוחה שה'הברזה' שלך אכן הייתה מוצדקת, ובכל זאת, כשמבריזים ברגע האחרון חייבים לקבל את הנזיפה כמו גבר, להתנצל, ולקוות שהיא תסלח לך עד הפעם הבאה שתשכב אצלה עם פה פעור. בינינו, רופאי שיניים ושינניות הם אוכלוסייה מועדת לפורענות מבחינה זו, ולכן לא כדאי להחמיר איתם כל כך. מאחלת לך שיניים לבנות לנצח ליאת

שלום רב בתי בת 16, אשר נמצאת בעיצומו של משבר גיל ההתבגרות על כל הבטיו הקשים טוענת כי אני , אמה , אמרתי באיזה שהיא הזדמנות כי היא חושקת באביה - בעלי . למותר לציין כי לא אמרתי דבר שכזה , ואני אף לא חושבת בכיוון . מאז ועד היום ( כשבועיים) , היא מאוד מאוד כועסת , מתייחסת אלי באופן קיצוני וכועס , ואינני יודעת איך לטפל בבעיה ולהתייחס לדבר הזה . היא אף ספרה זאת לחברותיה , שמוכנות כמובן לשמוע ולהאזין לספור הזה ( דבר שמיותר לדעתי - ויכול להזיק לה ) והן מצידן אמרו לה כי לדעתן אני לא נורמאלית . האם יש לך איזה שהיא עצה למצב הזה ?

לילך יקרה, חוסר האונים שלך, מול מתבגרת 'בועטת', מוכר כמעט לכל הורה של ילד בגיל העשרה. בגיל זה, גיל המרד, העימותים מתגברים מאד בעוצמה ובתדירות. אולי ינחם אותך לדעת, שמרד זה, נורא ככל שיהיה, מאפשר למתבגר המבולבל לגבש זהות יציבה ונפרדת מזו של הוריו. נושא המיניות הוא מרכזי ורגיש בגיל זה, וכמו שקורה לנו לפעמים מול נושאים רגישים מאד, השיפוט שלנו נפגם. יתכן שאמירה תמימה שלך, עוררה חרדה כה רבה אצל בתך, עד כדי יציאה מפרופורציה. יתכן שהיא משליכה עליך מחשבות ותכנים שאינה יכולה לשאת בתוכה. כך או כך, מישהו חייב להישאר שפוי ורגוע במצב כזה, ונראה שהמשימה הזו מוטלת עליך. זכרי שעבור רבים מבני נוער, כולנו - המבוגרים - לא כל כך נורמליים (או לפחות מעוררי רחמים, שאבד עליהם הכלח...) נסי לעבור מהר ככל האפשר לסדר יום, ולקבל ברוח טובה את העלבונות הזמניים הללו. ההיסטוריה מלמדת שבסוף זה עובר :-) החזיקי מעמד ליאת

שלום, אני בת 23, ראיתי כמה אנשים שרשמו על כל מיני בעיות שלהם והאם יש צורך בטיפול פסיכולוגי.. כי נדמה לי שלפעמים אני מדמיינת את מה שעובר עליי.. אני לא מספרת בדר"כ הכל נשמר בבטן, וזה גורם לי לכאבים נוראיים, קיבלתי אבחנה של IBS, כאב בטן פשוט תמידי שמוציא אותי מדעתי עד כדי כך שאני בוכה לפעמים.. זה גורם לי למחשבות לדוגמא כמו אולי אני לא אוכל ארוחה היום, אילו רק יכולתי לדלג על ארוחה כי בלאו הכי הבטן תכאב לי ואני ארגיש לא טוב.. עוד בעיה היא שנעשתי אובססית לשומנים במותניים.. אני כל יום בודקת אם יש לי משהו שם..עד לפני כמה שנים הייתי רקדנית ואז התגייסתי והפסקתי.. היום אני עושה יוגה..אבל זה כאילו לא מספיק.. אני מפחדת להשמין..למרות שאני נמצאת בתת תזונה גדולה מאוד עפי הדיאטן שלי.. הוא נתן לי תפריט ענק לא נורמלי.. אמרתי לו שאני לא מסוגלת לאכול את כל זה.. התשובה הייתה: תנסי.. חברה שלי טוענת שאני מתקדמת אל בעיות אכילה וכדאי שאבדוק את זה עכשיו.. חשבתי אולי להפסיק את הדיאטן, ללכת לפסיכולוג ולראות מה לעשות בהמשך.. בעצם כל היום שלי סובב סביב נושא האוכל..מתי..איך..מה.. זה מכניס אותי למצבי רוח קשים שכל היום נדפק..ואני לא מצליחה לצאת מזה.. בנוסף עוד שאלה איך אני יכולה לספר את כל מה שאני מרגישה לחבר שלי.. כי הוא מרגיש שעובר עליי משהו..אבל אני לא מצליחה לספר לו את זה..! תודה רבה!

ערב טוב, הרעיון לפנות לטיפול פסיכולוגי נשמע לי נכון והולם את נסיבות חייך כרגע. ההחלטה להפסיק ללכת לדיאטן נשמעת מוצלחת הרבה פחות, בעיקר על רקע החשד להפרעת אכילה. שתי דמויות אלה (פסיכולוג/ית ודיאטן/ית) הן קריטיות להצלחת טיפול בהפרעת אכילה או בבעיות בדימוי הגוף. גם הפרעת אכילה וגם תסמונת המעי הרגיז הן תופעות סומטיות המתקשרות מצוקה רגשית שאינה מוצאת אפיק ביטוי מספק (כמו שאת מרגישה כאשר אינך יכולה לשתף את החבר). תמיכה והכלה הן מצרך יסוד עבור כולנו, ובודאי למי שסובל פיזית ברמת היומיום. אני שבה ומעודדת אותך לפנות לפסיכולוג/ית שיסייע לך בהפחתת רמת המצוקה ובשמירה על משקל גוף שאינו מסכן אותך. נשמח לשמוע שעשית צעד ראשון קדימה לילה טוב ליאת

אני סובל מדיכאון מתמשך, וחוסר עיניין בחיים (ללא שום כוונות אובדניות). רציתי לדעת למה יש לצפות מטיפול פסיכולוג, ובכמה זמן מדובר (לפחות עד שינוי חיובי מסויים) בנוסף, האם טיפול דרך קופות החולים יעיל או לפנות למישהו פרטי ? אשמח לקבל תשובה מקצועית מהצוות, וגם לשמוע תגובות מניסיון האנשים בפורום.

ערב טוב, דיכאון - גם קשה - בהחלט ניתן לטיפול פסיכולוגי. באופן גס, ניתן להניח שהשיפור המהיר ביותר צפוי בעקבות שילוב של פסיכותראפיה (שיחות עם פסיכולוג) ותרופות נוגדות דיכאון (יש צורך בהיוועצות פסיכיאטרית). במקרה כזה, הקלה מסוימת יכולה להיות מורגשת כבר לאחר כחודש ימים. טיפול פסיכולוגי אינו חייב להיעשות אצל פסיכולוג פרטי, ובהחלט אפשר לקבל טיפול ראוי דרך קופת החולים שלך. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

שלום, האם יש סיכונים כלשהם בקבלת טיפול בהיפנוזה ע"י מישהו שלא הוסמך לכך? אם כן, מהם הסיכונים?

אורלי שלום, החוק קובע כי טיפול בהיפנוזה ינתן ע"י מי שהוסמך לכך, זאת לאור מקרים של שימוש בהיפנוזה בידורית וארוע מפורסם של נערה שהופנטה על במה במופע של היפנוזה בידורית ולאחר המופע מצבה הידרדר מבחינה נפשית עד כדי אישפוז. (במקרה שלה עם סוף טוב וחזרה שלה למצב נפשי תקין). מכאן התשובה ברורה: יש סיכון של הידררות במצב הנפשי. זה בניגוד לחוק. ולכן טיפול היפנוטי צריך להינתן ע"י מי שהוסמך לכך. בברכה, גדעון

היי ליאת, מקווה שאת זוכרת זו אני שהייתי היום בפגישה בסוף... אז ככה חצי מהפגישה בכיתי וחצי ניסי לדבר...אך לא כ"כ הצלחתי. לשבת ולבכות אני יכולה גם בבית (אני לא צריכה בשביל זה לשלם כסף ). אני לא כ"כ יודעת מה לעשות עכשיו. מה את מציעה? יש אולי עוד דרכים חוץ מפגישות פרונטליות? (זה נראה לי לא בשבילי) הרי הבעיה שלי להפתח אז בטח שלא אצליח אצלה להפתח לא? מחכה לתשובה תודה

בוודאי שלבכות את יכולה גם לבד , אבל האם לבד את גם מצליחה להגיע לשורש הבכי? האם לבד הצלחת לשנות ולהגיע לפתרונים? אני חושבת שכדאי שתתני לטיפול עוד צ'אנס, יש דברים שהמטפלת שלך רואה שאת לא רואה-לא בגלל שהיא יותר חכמה אלא מכיוון שהיא מכוונת כלפי דברים שונים שאת אולי עדיין לא הגעת אליהם. אני בטוחה שהפתיחות היא רק עניין של זמן, אולי השינוי יתחיל להגיע כאשר תתחילי להפתח. תהיי אמיצה ותשארי, לאדם סגור דרוש המון אומץ על מנת להפתח-תתני לעצמך הזדמנות לשנות ולשפר, תשארי לא בשבילה אלא בשבילך. מחזיקה לך אצבעות ובהצלחה

הי עדיין מוקדם להסיק מסקנות מפגישה ראשונה שהיא פגישת הכרות בלבד.הדרך עוד ארוכה ורצופה בקשיים ומשברים מהסוג שאת חווה.נדמה שאת מכשילה את הטיפול ואת עצמך עוד לפני שנתת לזה הזדמנות וזה מתחבר לתחושת התקיעות שכתבת עליה.אני מניחה שפנית לטיפול משום שהגעת למסקנה שמשהו צריך להשתנות ולא הצלחת להתמודד עם הקשיים לבד אז אל תוותרי לעצמך הפעם! אם את מרגישה שאת לא מתחברת לפסיכולוגית הזו,נסי אחרת אך אל תוותרי. בהצלחה ותמשיכי לשתף! :-)

אני אחרי מאות פגישות ועדיין לא מצליחה לבכות...:-( כלום. לא שם. לא במקום אחר. עדיין אין לדמעות אמתיות פתח. אין. אפילו לא בחלומות. עדיין אין שחרור במקום הזה. למרות שאולי כן ניתן לזהות עמוק בפנים את המשאלה שזה יקרה, שיפרוץ החוצה. המממ... החרדה לא נותנת. נשאר רק הכאב הנורא הזה. תראי עד כמה את יכולה להיות מאושרת שאת מצליחה לבכות. כן, להיות מאושרת ופחות כועסת. להיות מאושרת שהצלחת לא סתם לבכות, אלא לבכות למישהי שתנסה לעזור לך. אילו הייתי יכולה לדעת שאני מרגישה קנאה, זה בוודאי מה שהיה קורה עכשיו. זה הכי נורמלי שהמון ציפיות לא הוגשמו שם באותה פגישה, וזה כשלעצמו נושא לשיחות ארוכות, הו, לו היית יודעת. יש הבדל גדול בין לבכות לבד ללבכות בנוכחות מישהו, או לבכות בסיטואציה כזו או אחרת. זה שונה לחלוטין, וגם ממספר קטן של פגישות עוד לא ניתן ללמוד ממש על הטיפול ומה שקורה בו. קל לוותר. קל לברוח. קשה להילחם במיצי הבטן שלוקחים אותך משם. מאד. נראה לי שימליצו לך פה להמשיך ולבדוק אם מתאים לך. אולי יתאים לך אולי לא, אולי הבדיקה תיארך זמן רב, אולי אחרת. כן... גם אני עוד בוחנת, וגם לי יש עוד כל כך הרבה ללמוד ותמיד, תמיד יהיה. הבכי האטום שלי ואני...

רציתי לספר לך על הטיפול שלי. לי לקח המון המון המון זמן עד שהצלחתי לדבר בטיפול. הייתי יושבת ושותקת המון (כבר אמרתי המון?). כשהייתי מיואשת מהשתיקה שלי והייתי מתחילה לדבר, זה אף פעם לא יצא כמו שרציתי. ובכיתי, ואדני עדיין בוכה. וגם עדיין שותקת לפעמים. בהתחלה, הרגשתי שאני ממש מעדיפה פגישות לא פרונטליות - פינטזתי על טיפול אינטרנטי, על חלופת מכתבים ובדיעבד, אני שמחה שהחזקתי את עצמי חזק בתוך הטיפול, והכרחתי את עצמי ללכת למרות שלפעמים כל מה שרציתי זה רק לברוח משם. היום הרבה יותר קל לי לדבר וגם קל לי יותר לשתוק. והפסיכולוגית שלי למדה להכיר אותי ואת השתיקות שלי והיא יודעת מתי לעזור לי לדבר ומתי לאפשר לי להמשיך ולשתוק. מתי לדבר בעצמה ומתי לעשות מקום לדברים הלא מילוליים שיש שם בחדר. קשה להפתח, בטח, ועוד מול אדם זר שפוגשים לבערך שעה בשבוע (בוקרה הטוב שעתיים בשבוע), אבל לאט לאט לומדים להתקלף. זה לא בא בבת אחת. לא בפגישה אחת ואפילו לא בחמש. אין כאן מקרי קסם. אבל יש תהליך איטי של הכרות ודווקא בגלל הקושי שלך להפתח ב"חיים האמיתיים", אני מציעה לך להמשיך ולנסות. אני יודעת להגיד על עצמי שעם הזמן המודעות שלי לתפקיד של השתיקות שלי לסוגיהן, ולדרך שבה אני משתמשת בהן, וגם השיחה עליהן (דיברנו המון על הקושי שלי לספר ולהפתח, וזה היה נושא טיפולי בפני עצמו. קל היה לי לדבר על זה שאני לא יכולה לדבר, הרבה יותר מאשר פשוט להחיל ולדבר) - כל זה עוזר לי. לא שהפכתי לאדם פתוח, שמתחבר בקלות וישר שופך כל אשר על לבו, אבל לפחות אני מצליחה לראות מה אני עושה, ולפעמים אפילו לבחור בהתנהגות אחרת. וזה העניין של טיפול, לא? האפשרות לבחור אחרת. בהצלחה, ותמשיכי לעדכן אותנו.

תודה על התמיכה של כולם!! רציתי לשאול אותך על השתיקות שלך (אני חושבת שיש לנו משהו במשותף..) לא הבנתי היא הצליחה לפתור לך את הבעיה של השתיקות או לא? הפכת לאדם פתוח יותר? היא הצליחה לשנות משהו?כי זאת מאחת הסיבות שאני הלכתי לפגישה תודה

היי, ראשית, כל הכבוד על שהצלחת בסופו של דבר להגיע לפגישה כמתוכנן. הדיון המרתק והמרגש שהתפתח כאן, ממחיש לך בדרך הטובה ביותר את מורכבותם של הדברים. לא רק לך קשה, מסתבר, וכנראה שבסוף מתגברים על הקשיים - איכשהו - ומצליחים להניע את התהליך. כרגע, אשמח להניח לשיח שהתפתח כאן להמשיך, ולשמוע עוד ועוד חוויות. אין לי דבר להוסיף על הנאמר כאן, מלבד התקווה שהדברים החכמים שנכתבו כאן יצליחו להגיע אליך ולנסוך בך כוח להמשיך. עוד נדבר ליאת

היי ליאת, תודה! אני רוצה לדעת אם יש לך דרך אחרת או פיתרון אחר לבעיותיי. חוץ מטיפול פרונטלי.אני לא מסוגלת לחזור לשם. אני לא יודעת אם זו הפסיכולוגית (שלא נחמדה...)או אני... תודה

היי ליאת, רציתי לדעת למה את מעודדת ללכת לטיפול פסיכולוגי כמעט כל אחד שרושם כאן בפורום. האם באמת הבעיות לא יוכלו להפתר אם האדם מספיק חזק למשל? או משהו בסגנון הזה.

גדעון שלום, רציתי לדעת אם זה מקובל להקליט שיחות של טיפול. הייתי מאוד רוצה להקליט ולא נעים לי. מה לדעתך? נתקלת בזה כבר שמישהו הקליט את השיחות שלכם? אני כותב באופן קבוע מה שהיה בשיחות ותמיד מחסיר חלקים או שכותב אחרי הרבה זמן ולא זוכר וזה תמיד עוזר לי לעבד את הדברים בבית, בלי זה אני לא חושב על הטיפול בכלל. תודה ואני מאוד אוהב את התשובות שלך ומעריך את דעתך שאול

שאול שלום, בטיפול פסיכודינמי זה לא כל כך מקובל, אבל אם זה עוזר לך אז למה לא לדון בכך עם הפסיכולוג/ית שלך? הרצון לעבד בין השיחות את מה שהיה בטיפול נראה לי לגיטימי ואף מקדם את התהליך הטיפולי. אפשרות נוספת לרשום לעצמך נקודות תוך כדי הטיפול במחברת או פנקס המיועדים לכך. דרך אגב, ישנן שיטות שבהן מקובל לא רק להקליט אלא גם לצלם את הטיפול. למשל שיטתה של פרופ' עדנה פואה לטיפול במצבי טראומה. בקיצור: דבר על כך בטיפול. נשמע לי נושא לגיטימי לחלוטין. תודה על המחמאות, בברכה, גדעון

האם יכול להיות מצב הפוך עקב תיעוד שיחות, כלומר שהמטופל ירגיש מאוים מהתיעוד, ויפחד לדבר בחופשיות,ואז זה רק יפגע בטיפול?

שלום אני רוצה לשאול מה עלי לעשות לחץ נפשי כהו רב בזמן בחינה ממש בלחץ ואני רוצה להשים לזה קץ הלחץ משפיע עלי בכול תחומי החיים איך אפשר להירגע סוף סוף אני עושה בחינה אני לא רגועה ואני מבינה את החומר פשוט בלחץ אך נרגעים מה עושים עיזרו לי בבקשה אני כבר לא יודעת מה לעשות נימאס לי מזה אני נעשת נורא עצבנית בגלל שאני מבינה את החומר ואבל הלחץ הורס לי הכול ? מהם הפיתרונות להיתמודד עם לחץ לפני הבחינה אפילו באותו היום ??..

שיר, מה דעתך על השתתפות בסדנת "חרדת בחינות". ניתן לעבור סדנה כזו בשרותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. הסדנא מאפשרת: היכרות עם הנושא משולבת בדרכי התמודדות, באוירה תומכת והיכרות עם אנשים הסובלים מאותה בעיה. בברכה, גדעון

היי, אני מודה לכן על התשובה, אני מרגישה שאכן במצבי כרגע אני צריכה טיפול פסיכולוגי או איזו שהיא הכוונה השאלה היא איך עושים את זה?- האם אני צריכה לפנות לרופא המשפחה שלי... תודה מראש. קסם. נ.ב - עברתי בעבר פיזויותרפיה אבל, בלי קשר קבעתי לשבוע הקרוב תור לבית החולים תל השומר בהמשך לעצתך. (אני יודעת כרגע שהחרדות שלי יעלמו במחצית ברגע שהסחרחורת יעברו, אבל, תמיד החרדה תהיה שם, שמא הן עוד יחזרו ברגע שאני לא אהיה מוכנה ולכן אני בטוחה שאני צריכה טיפול)

קסם שלום, טיפול פסיכולוגי ניתן לקבל דרך רשימות הפסיכולוגים של קופת החולים שלך. זה לא חייב לעבור דרך רופא המשפחה, אך ניתן תמיד להתייעץ איתו. הטיפול המומלץ הינו טיפול במצבי חרדה במקביל לטיפול בורטיגו. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בת 21, סטודנטית במכללה. לפני קצת יותר משנה קרה לי משהו שערער את כל העולם שחייתי בו ולקח ממני את כל העולם שחייתי בו. השנה שחלפה מאז הייתה לי קשה ביותר, אולי הכי קשה שתהיה לי אי פעם. במשך כל התקופה הזאת לא הייתי ביעוץ פסיכולוגי,סירבתי ללכת וגם המחיר הגבוה הרתיע אותי מאוד. כל השנה הזאת לא דיברתי עם אף אחד ואף אחד לא ידע מה עובר עלי, נראיתי בסדר גם כשבפנים הייתי מרוסקת. כיום אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל לפעמים עדיין יש לי הרגשה רעה והרבה פעמים אני בוכה בגלל מה שקרה. קשה לי מאוד לסמוך על אנשים מאז ולכן אני מתרחקת מאנשים ואני מפחדת גם מהסיבה הזאת לפנות לפסיכולוג. השאלה שלי היא: האם לנסות לגשת למרות הכל לפסיכולוג או לתת לזמן לעשות את שלו? האם יש אפשרות לפנות לפסיכולוג בצורה אנונימית? תודה מראש.

שלום לך, נראה שעברת טראומה קשה ואת מתקשה להחלים ממנה בכוחות עצמך. אחד המרכיבים של ארוע טראומתי הינו אובדן האמון באנשים ובעולם וזה בדיוק איך שאת מרגישה. חבל שתישארי כך מרוסקת מבפנים ונראית בסדר כלפי חוץ. אני מעודד אותך לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול טוב יכול לעזור לך לחדש את האמון בעולם, לעבד את הטראומה/ארוע שעברת ולהיות שוב עם כוחות. אנני מבין למה הכוונה בפניה אנונימית לטיפול. ישנה סודיות רפואית על פנייתך ואף גורם לא מוסמך לא רשאי או יכול לדעת עליה. מאחל לך שתמצאי את האומץ והכוח בתוכך לפנות לטיפול, גדעון

שלום לכם, אני זקוקה לעזרתכם. אני גרושה עם שני ילדים וחיה עם בן זוג מזה כשנה. במהלך התקופה עלו ספקות לגבי יושרו של הבחור. העיניין התפוצץ השבוע כשהוכחתי אותו על שקריו החוזרים ונשנים, לאחר שמבחינתי הוא כבר עבר את הגבול. אני מבקשת לדעת מה זה שקרן פתולוגי? האם ניתן לטפל בזה ולפתור, כלומר, האם ניתן להחלים מהמחלה הזו? באילו דרכים - טיפול פסיכולוגי? תרופות? על תשובתכם המהירה אודה, הגר.

שלום רב לך, התופעה שאת מציינת היא בעיה קשה וספק אם ניתנת לטיפול. ישנן סיבות עמוקות לכך שהבחור משקר ויתכן שאינו מודע להן. ניתן לנסות טיפול פסיכוטרפי לברור הסיבות. יש להניח שאת לא היחידה שהוא משקר לה והוא עושה זאת גם לאחרים. השקרים אינם בגלל רצון לחפות על משהו או להסתיר ממך משהו אלא נובעות מבעיה נפשית. אני במקומך הייתי תופס מרחק.

הגר שלום סיפורך מזכיר לי את סיפורה של אחותי, גרושה עם שלושה ילדים ... היא הכירה גבר שלקח לה זמן לגלות שהשקרים הם חלק מאישיותו, שהמון דברים שהוא אמר אינם אמיתיים.. היא התחילה להתעמת איתו ולנסות לישר קו מולו , שכן היא אהבה אותו. הוא היה משקר ולצד זה היו לו תכונות גם טובות: אהבה ענקית לאוחתי ולילדיה, נתינה חומרית... לקח לה המון שנים להחליט לפרק את הקשר, היא החליטה שכל הדברים הטובים שהוא עושה, נותן לה ולילדיה איינם שווים את חוסר יושרו ואת המציאות שאינה אמינה מולו, שכן היא אף פעם לא ידעה אם מה שהוא מסר אכן אמיתי, וזה ערער מאד את הקשר.. היא החלה טיפול להבין בכלל למה היא התחברה דוקא איתו ולמה כל כך קשה לה לעזוב אותו, הוא במקביל ניסה טיפול ( עד היום היא לא יודעת אם הוא הלך לפגישות וכמה זמן ערך הטיפול שלו), הם דיברו גם על טיפול זוגי אבל הרבה דברים כבר נהרסו שם בדרך, תוך החיפוש שלה אם להשאר איתו או לא , עימותים וריבים... היא הבינה שהשקרים הם חלק ממנו ברמה לא רצונית אבל בכל זאת לא הסכימה להם , כי היא גם התביישה בבחירה שלה, בעיקר מול ילדיה.. הקשר ידע ימים טובים בהתחלה, לפחות בשלוש שנים הראשונות, רק לאחר שהיא עשתה חושבים והחלה לשאול, החלו הבעיות.. כשהם נפרדו הוא היה אובססיבי לגביה, לא האמין שזה יקרה... היום הרבה יותר טוב לה , שקט לה, היא לא צריכה לכפות על דבריו , ולא צריכה להצדק על כל מני פליטות פה שלו... לילדים אני חושבת שהוא כן חסר, כי בסה"כ הוא היה הרבה זמן בתמונה... סיפרתי לך את סיפורה של אחותי, שברור שהוא לא זהה לשלך אני אישית חושבת שאמינות, יושר הם א"ב של כל קשר, קל וחומר של קשר זוגי שיש בו המון מטען, המון נגיעה בכל מני רובדים של החיים הפיזיים ושל החיים הנפשיים... ממה שאת כותבת זה אכן מפריע לך, אבל את גם רוצה שזה יטופל, סימן שגם אכפת לך שהקשר ימשיך, או לפחות לנסות.. השאלה היא אם הוא רואה בזה כבעיה, אם הוא רוצה לטפל בזה, אם הקשר בינכם כל כך חשוב לו שהוא מוכן לטפל בנושא ... אני לא ארפה את ידיך, אבל חשוב לבדוק, לטעמי, מה הצד השני רואה, חושב כמפריע לקשר ואם בכלל יש לו נטיה ורצון לשפר ולהשתנות? מקווה שעזרתי במעט שיהיה רק טוב ניבה

הגר שלום, כפי שראית בהתייחסויות שקיבלת, שקרנות חוזרת ונשנית אינה עניין של מה בכך. היא יכולה לנבוע מגורמים רבים. לא ברורה מה המוטיבציה של השקרן הפתולוגי להשתנות וגם אז זהו תהליך ארוך ומורכב. עד כאן אמירה כללית בנושא שקרנות פתולוגית. ולעצם העניין שלך: הרי לא ברורה האבחנה של בן זוגך ומה הסיבות לשקריו. את צריכה לשאול את עצמך : האם את מעונינת בקשר איתו ומה המחירים שאת משלמת? בכל מקרה הייתי מייעץ לך לגשת ולהתייעץ עם איש מקצוע ולא להסתפק בתשובות כלליות. יש צורך לבחון את כל המערכת הזוגית ואת עצמך בתוכה. שיחה בארבע עיניים תעשה לך שרות טוב יותר מאשר התייעצות אינטרנטית. בברכה, גדעון

שלום למנהלי הפורום רציתי לספר על בעיה שיש לי ואני לא מש יודעת איך להתמודד אני בחורה בת 22 וחצי ויש לי אובססיה מטורפת למשקל שלי אחרי דיאטה ארוכה הגעתי למימדים מדהימים ונהנתי מכל רגע בזמן האחרון עליתי משהו כמו 3 4 קילו ואני מרגישה שאני לא מתחברת ושאני לא שווה יותר חיצונית ופנימית אני רוצה לציין שאני עדיין רזה וכנראה שזו בעיה מאוד עמוקה כאילו הגוף היה בשבילי כמשהו מנצח שווה ומדהים ועכשיו כביכול ששמנתי אני לא מרגישה כך אני מאוד מתוסכלת מזה ורוצה להתגבר על והרגיש טוב ושווה עם עצמי גם אם מעלים קצת במשקל תודה מראש!

נטלי שלום, את מציינת שתחושת הערך העצמי, ואהבת העצמי שלך מזוהה עם משקלך. כשאת במשקל היעד, את מרגישה מנצחת ושווה ומדהימה, וכשעלית כמה ק"ג במשקל את מרגישה פחות שווה. בכך את לא לבד. אנו מצויים בתרבות שמעודדת את פולחן הגוף ויוצרת למעשה את ההזדהות הזו בין עליה במשקל ליחס לעצמי. אני סבור שהמודעות לכך והרצון שלך להרגיש טוב עם עצמך גם כשעלית כמה ק"ג במשקל הינם צעד ראשון וחשוב, אך לא מספיק. עלייך להמשיך ולעבוד על כך שחוויתך את עצמך והדימוי העצמי שלך לא יושפעו עד כדי כך מק"ג אחד לכאן או לכאן. גם העיסוק האובססיבי במשקל אינו דבר בריא בפני עצמו. הייתי ממליץ לך לשקול טיפול פסיכולוגי שיכול לסייע לך להבין טוב יותר את היחס לעצמך, גופך ומשקלך. בברכה, גדעון

שלום אני עומדת ללדת (בחודש 8 להריוני) בבית יש לי שני ילדים ילדה בת 7 (כתה ב') וילד בן 4.5 (הסובל מבעיות קשב וריכוז) אני חרדה לגבי הלידה קנאה, קנאה, קנאה.... ועוד בעיות שעשיות להווצר בני בעיקר מדאיג אותי כי היום ביתי ("סובלת") מפחות יחס לפעמים מכיוון שאנחנו מעניקים לבני קצת יותר ממנה, אנו מצפים ממנה להרבה יותר (לא קצת). אני מרגישה שבני הוא ילד מועדף כי הוא עם בעיה של קשב וריכוז והוא זקוק להמון בעוד שביתי היא אם אפשר לקרוא לזה "ילדה רגילה" שאין לה כלל בעיות ואני דורשת טיפול מיוחד בה... מה עושים??? נ.ב. שמתי לב שאני צועקת המון בעיקר על בני - כי הוא סובל מבעית קשב וריכוז ועל ביתי - כי אני מצפה ממנה ליותר....

שרונינה שלום, קודם כל שיהיה בהצלחה. אכן תקופת טרום הלידה הינה תקופה לחוצה והשאלה כיצד תתארגן המשפחה לקבל את הרך הנולד?. איך יגיב כל אחד מהילדים?. ההתארגנות הזוגית, הכלכלית... כל אילו שאלות שגוררות איתן הרבה לחצים. הילדים מרגישים גם הם במתח. בצד השמחה על האח הנולד הם מרגישים בציפיות, ובמתח ההורי המתגבר. אז מה עושים? א. מבינים שזו תקופה קשה ומנסים להתארגן בהתאם. ב. הרבה שיחות עם הילדים ועם הבעל. ג. לארגן תמיכה: הורים, אחים, חברים... ד. לא לשכוח לדאוג גם לעצמך. את זקוקה לכוחות לאתגרים שבדרך. ה. כדאי שיהיה ספר טוב בבית על גידול הילדים. ו. להתייעץ עם אנשי מקצוע כשמרגישים צורך בכך. למשל "קו להורה" באוניברסיטת תל-אביב בטלפון: 03-6406888. בימי ראשון ורביעי 09:00 עד 15:00. שיהיה בהצלחה ובמזל טוב, גדעון

הי ליאת, זו אני שהייתי אמורה ללכת לפגישה ולבסוף דחיתי אותה. זוכרת? (אני מקווה שכן) מאז שקבעתי את הפגישה המצב הזה רק מדכא אותי עוד יותר. אני לא מפסיקה לחשוב על זה. כבר לפני שקבעתי תור אצל הפסיכולוגית הרגשתי יותר טוב. מה לעשות?

היי, מקווה שתצליחי להגיע לפגישה של מחר. נראה לי שהחרדה שלך קצת יצאה מפרופורציה. זאת רק שיחה !! לא יעקרו לך שן ולא יוציאו לך את התוספתן :-) מחכים לשמוע חוויות. אנחנו.

היי ליאת רציתי לשאול משהו אחרון האם ישנו רישום בתיק רפואי כולשהו? תודה על התמיכה