פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכם, יש לי שאלה לגבי השפעת ייעוץ פסיכולוגי על קבלה למשרות מסויימות. למיטב ידיעתי זה היה קיים בעבר, רציתי לדעת אם כיום המצב זהה - האם תפקידים הדורשים סיווג ביטחוני גבוה, כיום עדיין אינם פתוחים למועמדים שבעברם קיבלו ייעוץ פסיכולוגי כלשהוא? תודה גלי

התשובה שלילית. אין מניעה לקבל תפקידים מסווגים. אם קבלת ייעוץ אין שום בעיה. אם היית בטיפול ממושך, תלוי מה סיבת הטיפול.

לוי, אשמח לדעת אם אתה יודע זאת בוודאות או מניח, שכן מוטל הרבה על הכף עבורי (ומדובר בייעוץ סתמי, קצר טווח וחסר משמעות עבורי)

היי גלי, אני מכירה אנשים המשרתים בתפקידים מסווגים אשר היו (או נמצאים כרגע) בטיפול. מן הסתם, בראיונות לתפקידים מסווגים, עשויה לעלות השאלה 'האם היית בטיפול'. הניסיון לשקר (כמו שהומלץ לך קודם) עלול לסכן את התפקיד אף יותר, בעיקר משום שמרביתנו לא שקרנים מאד טובים. אין צורך לרוץ ולנדב את המידע שלא לצורך, אך אם תישאלי על כך, מוטב לומר את האמת. כמו שלוי אמר לך, מאד תלוי על איזה תפקיד את מתמודדת, ומדוע הגעת לטיפול. יש משמעות להבדל בין פסיכוזה למציצת אצבע, נכון? ליתר ביטחון, אני ממליצה לך להתייעץ שוב עם גדעון, המשיב כאן בימי שבת-ראשון, והבקי הרבה יותר ממני בנוהלי הצבא. בהצלחה

אצלי למשל טיפול נפשי גרם לאי קבלה לבית ספר לאחיות. למרות שאני בריאה ועמדתי בכל הקריטריונים... ועכשיו עם החוק החדש שמחייב דיווח גם על ילדים שמטופלים במרפאות ציבוריות אז בכלל...

טיפלתי פעם בסטודנטית לסיעוד שהטיפול היה תנאי להישארותה בלימודים.

שלום לכם, יש לי שאלה לגבי השפעת ייעוץ פסיכולוגי על קבלה למשרות מסויימות. למיטב ידיעתי זה היה קיים בעבר, רציתי לדעת אם כיום המצב זהה - האם תפקידים הדורשים סיווג ביטחוני גבוה, כיום עדיין אינם פתוחים למועמדים שבעברם קיבלו ייעוץ פסיכולוגי כלשהוא? תודה גלי

אני הייתי ממליצה לך שלא לדבר על זה.. למזלי כשעברתי בדיקת פוליגרף בשביל עבודה הייתי לפני טיפול פסיכולוגי. נכון הייתי הרבה פחות "בנויה" ויציבה מהיום והטיפול רק חיזק אותי אבל עדין יש סטיגמה אני לא יודעת עם טיפול היה פוסל אותי אני לא חושבת שזה היה מוסיף לי נקודות חיוביות. אם ניתן פשוט להתחמק בזה בשאלות בדיון ואפילו אם את יודעת לשקר בלי שירגישו זה מהרגעים היחידים בחיים שלי שאני מרשה לעצמי לשקר.

אני נשואה 10 שנים לגבר שתמיד צודק. הוא אלים מאוד מילולית. רק מילולית ואני והילדים מאוד פוחדים ממנו. אני אף נוטלת סרוקסט. אני הייתי חרדית עוד לפני שפגשתי אותו. תמיד חיפשתי גברים חזקים. אבי נראה היה לי חלש וכנראה חיפשתי תמיד גבר שירדה בי. אני תמיד פוחדת שהוא יעזוב אותי. אני מאוד כנועה. בחברה אני מאוד בולטת אהובה וכריזמזית. לידו אני כבויה. שנים כבר שלא ניסיתי לדבר איתו כי תשובותיו הן מהסוג: לא טוב לך אז תלכי הנה הדלת. כולם חושבים שאנחנו רומיאו ויוליה. אני בת 40. הוא בן 46. הסביבה מעריצה אותו. עבור חבריו הוא יעשה דברים שלעולם לא יעשה עבורי. אני אפילו לא אבקש. סה"כ הוא בעל טוב, נאמן, אב טוב, מסור , משקיע. אבל אנחנו בני הבית תמיד בודקים את מצב הרוח שלו ולפי זה פועלים בבית. אנחנו חוששים תמיד להרגיז אותו. אסור להמרות את פיו ואסור אפילו לחשוב אחרת. רק הוא יודע רק הוא צודק. הוא רודה רק באנשים הקרובים לו: הוריו, אחיו, אשתו, ילדיו, עובדיו. אנשים רחוקים יותר הוא מטפח כדי שיעריצו אותו. והם אכן מעריצים אותו. אני חושבת שהוא בכלל לא מכיר אותי. אי אפשר לנהל איתו שיחה מלב אל לב. זה תמיד נגמר רע. למדתי לשתוק ולהבליג. אנחנו יכולים לא לדבר שבוע - עד שהוא מתרצה. מה דעתך? אין מה לדבר על טיפול כי הוא הרי יודע הכל.

לעניות דעתי בהחלט יש מקום לדבר על טיפול, לך ולא לו. הסיבה העיקרית שאת היא זו שסובלת. כמו כן, את בחרת ובוחרת כל יום מחדש להמשיך את החיים המשותפים עימו. הוא כנראה לא ילך בעצמו לטיפול ובגילו לא הייתי "בונה" על זה שהוא ישתנה פתאום. בהצלחה

היי דלית, גם אני, כמו ים, סבורה שכדאי להיעזר בטיפול עבור עצמך. מן התיאור שלך את בעלך, עולה תמונה של אדם חלש מאד, פגיע ותלותי, המנסה - בדרך של 'משטר טרור' - לשמור על עצמו מקריסה ולטפח תפיסת עצמי (שקרית) עוצמתית. הבעיה היא, שבטנגו הזה יש שניים. פעמים רבות אדם עם אישיות מורכבת כמו בעלך, מוצא לעצמו את האישיות הקורבנית המתאימה, שתאפשר את הבאלאנס הזה. מאחר ויהיה קשה מאד להביא את בעלך לטיפול, אני מציעה לך לנסות ולפנות בעצמך, כדי להבין את המכניזם הנפשי המפעיל אותך, ואולי גם לחלץ את עצמך ממערכת כה הרסנית. אל תחכי. בהצלחה ליאת

מדובר בשני ילדים בנים ,אחד בגיל 15 וחצי השני 13 וחצי,עוד בילדותם אהבו להציץ אחד לשני בשירותים דרך החלון,וגם לאחרים שהיו בקרבתם, שאלתי היא ,על מה זה מעיד?האם זוהי סקרנות טבעית ונורמלית?מה שמפריע לי זו העובדה שהם ממשיכים לעשות זאת גם היום בגילם הנוכחי,האם זה מעיד על נטייה חד מינית? או שמה הרגל שיש להפסיק אותו ובאיזו דרך? אשמח לקבל תשובות לשאלותיי

היי, זוכרים את הסצינה הבלתי נשכחת מאסקימו לימון, בה אחד החברים גוחן מעל 'סטלה המגמרת', בעוד שני חבריו מציצים עליו מחור המנעול? סצינות דומות ראינו גם בסרטים של אורי זוהר ובסרטי מתבגרים איכותיים מן העולם. כל מי שגדל בקיבוץ בתקופת המקלחות הציבוריות, מכיר את הנושא מקרוב. כנראה שכולנו (ולא רק ילדים) סקרנים מאד לדעת מה קורה מעבר לקיר, באותם אזורים שאינם מותרים לנו. הבעיה מתחילה כאשר המציצנות הופכת תנאי הכרחי לריגוש מיני, ואז, הדחף הופך להיות קשה לכיבוש, ומסבך את המציץ בצרות (לפחות מרגע שנתפס). גיל ההתבגרות הוא גיל בו הסקרנות המינית מתגברת מאד. לא ברור, באמת, מה המניע להתנהגות שתיארת: האם זה עניין של מעשה קונדס? האם זה לצורך 'השוואת הציוד'? האם זה לצורך גרייה מינית? לא ציינת גם האם מדובר בשני אחים או בשני מתבגרים מבתים שונים. יהיו הסיבות אשר יהיו, זהו הרגל רע, המפר את זכות הפרטיות של הזולת, ויש לנסות ולהפסיקו. כדאי לשוחח עם הילדים, להסביר את המשמעות של השגת גבול (כולל זו הקבועה בחוק וברת-ענישה), ולהציע עזרה מקצועית במידת והם מתקשים להפסיק זאת בכוחות עצמם. להרגשתי, המסקנה בדבר העדפה חד-מינית נחפזת מדי. יש עבודה :-) ליאת

מנהלי פורום יקרים, פורום תודה על תשובתך, על ההתייחסות. אני במשקל יתר (97 ק"ג) ובכלל לא עצמי מאז התרופות. לא מעניין אותי כלום ואין לי כוח לעשות כלום. הייתי אדם עם המון אנרגיות. אני כל היום יושבת וצריכה לנוח אני גם לא מזהה את עצמי יותר. לפני התרופות סבלתי מדיכאון חריף מאוד, אובדנית ועם התקפי חרדה קשים. לפני מספר שבועות החלטתי להפסיק עם התרופות, כי אני לא מזהה את עצמי יותר, ואין טעם להשאיר אדם אחר בחיים, כי האישיות שלי "מתה" כבר, גם אם הגוף עדיין חי. כעבור כשבועיים שלושה התחילו התקפי דיכאון חזקים, בכיתי כל הזמן ורק רציתי לגמור עם הסבל, בכל דרך, אך בגלל התקפי שנאה עצמית, מאוד השתוקקתי לאובדנות בדרך אלימה. אני לא מתיימרת לומר שאני אדם נורמלי. כדי לא לסבול אני נוטה לקחת 3 כדורי שינה במהלך היום, כך שאני קמה בצהריים למשמרת ערב (לעבודה), כשאני חוזרת, אוכלת ולוקחת עוד אחד כדי לישון, ובד"כ כשאני מתעוררת עוד אחד, כדי לא להיות ערה. בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רוצה לחיות, כשהסיבה לא חייבת להיות פסיכיאטרית גרידא, אני יודע שבחיי היומיום אני עוברת התעללות נפשית קשה. שאלתי היא, האם ישנה דרך לשמור על האישיות, להמשיך להיות אנרגטית, להתעניין בדברים, בלי להיות אפטית, רובצת ושמנה, ומאידך לחיות ללא דיכאון וחרדות? ניסיתי את רוב סוגי התרופות, פריזמה הביא אותי להתקפי פאניקה איומים, ואני מתחילה להאמין שאין תרופה שיכולה להתאים לי. אני כרגע בפסק זמן שבין הונלה לאדרונקס. אני לא מחפשת משהו שישאיר אותי בחיים בכל מחיר לא משנה מה הנזק... מודה מאוד, דנה

דנה יקרה, ככל הנוגע לטיפול תרופתי והשלכותיו, רק רופא פסיכיאטר רשאי ומוסמך להשיב לך. לא הבנתי אם במקביל את נמצאת גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות). ללא ספק, חשוב ללוות את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי (טיפול קוגניטיבי נמצא יעיל מאד למקרים של דיכאון). את מתארת מצב מורכב של סבל גדול לפני ואחרי הטיפול התרופתי. ובכל זאת, את עובדת, ורוצה למצוא מחדש אנרגיות ומשמעות לחייך. לא מזמן, ביקרה בפורום שלנו נועם דווייב, וסיפרה על פרוייקט חשוב המציג יצירות אמנות של נפגעי נפש בקהילה.http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/524270/xFP/524270 כשביקרתי באתר, הוקסמתי לראות איזה עושר ויופי ניתן להפיק ממכאובי נפש. אני חושבת שיצירה היא אחת הדרכים הטובות למצוא משמעות בחיים, ולא חשוב באיזה תחום אמנות מדובר. אז אולי גם טיפול באמנות? אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים. אני מזמינה את חברי הפורום להירתם. ליאת

תודה על ההתיחסות. הבעיה שלי היא שמלכתחילה כיוון שאני מאבדת ושוחכת את האישיות שלי ואת עצמי בכלל , אומנות לא מדברת אלי. לא הייתי זכאת, אבל הכדורים הפכו אותי לאדם שלא יכול לתקשר עם עצמו. זוהי הסיבה שהפסקתי לקחת אותם, אלא שבא לי לגמור עם עצמי מרוב סבל, וחזרתי אליהם. הרי אומנות היא שלב גבוה יותר של התחברות עם העצמי.. בגלל האפטיות שבי, חציית כביש הוא שיא הריכוז והחיבור שאני יכולה למצוא. אפילו המכתבים, הפניות שלי לפורום הם בתקופת גמילה. לא הייתי יכולה לחשוב צלול אחרת.. מודה על האיכפתיות. זה האוצר הכי יקר דנה

שלום ליאת אני בטפול 5 חודשים (דרך קופ"ח) לאחר דיכאון קשה, מזה כמה שבועות שאני מרגישה ממש נהדר, הדיכאון מאחרי (וללא תרופות!!!!), מצב הרוח שלי טוב ויציב וכך גם התפקוד הכללי. לאור השיפור המשמעותי,תחושה שמיציתי ואין לי מה לומר יותר, והמינוס שהולך וגדל לו.... החלטתי להפסיק את הטפול. הודעתי למטפלת שלי על הפסקת הטיפול עוד פגישה, אך היא מתעקשת להמשיך עוד 8 פגישות לפני שמסיימים. אני לא מצליחה להבין ממנה למה ההתעקשות, ההסבר שאני מקבלת זה שלא טוב להפסיק מהר, ושצריך להמשיך גם כשטוב או משהו כזה. זה מעצבן אותי מכיוון שלמרות שהטפול מוזל, מדובר בסכום רציני בשבילי, ואני מרגישה ממש טוב ולא רואה סיבה להמשיך. בפגישה האחרונה שוחחתי איתה על זה, והדגשתי כי בפעם הבאה פגישה אחרונה, אך היא המשיכה להתעקש שלא.... למרות שהודתה שהיא רואה את השיפור. מעבר לנושא זה, ממש לא היה לי מה להגיד ושתקתי. ראו לציין שבסך הכל המטפלת שלי ממש מקסימה, ואני סומכת עליה ומדברת איתה בפתיחות, אך במקרה הזה אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך להפסיק את הטפול לפני השמונה פגישות הבאות, בצורה נאותה כמובן ולא סתם להיעלם. את יכולה להסביר לי ממה נובעת ההתעקשות? האם לאחר טפול כל כך קצר יש צורך בכל כך הרבה פגישות כדי לסיים , במיוחד כשאין לי מה לומר ואני מרגישה טוב?? לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי יש משהו שהיא לא רוצה להגיד לי מפורשות ..........? נ.ב. (מדובר בטפול שני שלי,הטפול הראשון שנמשך שנה וחצי ,היה מסיבה אחרת) תודה.

היי, יש לי הרגשה שהמטפלת שלך מתעקשת על המשך הטיפול לאו דווקא בשל הצורך "להיפרד על פני שמונה פגישות", אלא מסיבה אחרת. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המטרה המוצהרת היא להיפטר מהסימפטום. בטיפול דינמי, כשהסימפטום נעלם והמטופל מדווח על הקלה משמעותית, אפשר להתחיל לעבוד על מה שעמד מאחוריו. יהיו מי שיגידו שאז מתחיל הטיפול... אם תשאלי אנשים שהיו בטיפול ממושך ומשמעותי, הם יוכלו לדווח על מחזוריות מעגלית מוכרת בין תקופות בהן מרגישים נהדר, לתקופות בהן יש נסיגה בגלל תכנים קשים שממשיכים לעלות בטיפול. ועדיין, מטופל רשאי להחליט מתי מספיק לו. יום נעים ליאת

לגדעון שלום רב, היצעת לי בזמנו לעשות תרגיליםשל שינוי קשב והחלפת דמות-רקע, וכן טכניקות התעלמות והסחת קשב, אולם לא ציינת איפה אפשר ללמוד שיטות אלו. האם קיימים ספרים או קלטות ששאוכל להעזר בהם? אנא ציין בדיוק כתובת לאן לפנות ללמידת הטכניקות שהזכרת. מחכה בקוצר רוח לתשובתך. תודה, אילן.

אילן שלום, לדעתי אם תגיע לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי, המטפל יוכל לסייע לך עם כמה תרגילים כאלו. אני לא מכיר ספר או קלטת בנושא. אך הרעיון הוא לתרגל את המצב בו אתה מתמקד באובייקט עליו אתה צריך להסתכל ולא לחפש את ה"זבובים" ע"י חיפוש מכוון. המטפל יוכל לבחון יחד איתך מהן הטכניקות היעילות עבורך, בהן אתה בלאו הכי משתמש ולחזק אותן. כמו גם לגלות מהן הטכניקות "השליליות" שממקדות את תשומת ליבך "בזבובים" ולהפחית אותן. אתה יכול גם לנסות לבדך לנהל רשימה, מתי אתה יותר מוטרד מהזבובים ומתי פחות מוטרד מהם ומה אתה עושה באופן טבעי, בכל אחד מהזמנים הללו. בנוסף מומלץ ללמוד טכניקות להורדת סטרס: הרפיות וכדומה. המטפל יוכל לעזור לך גם בזה. שיהיה בהצלחה, גדעון

לגדעון בוקר טוב, רב תודות על תשובתךהמהירה והענינית.נתת לי רעיונות חשובים ואשתמש בהם. לליאת, בוקר טוב, אני מודה לך מאוד על התיחסותך ןעל כך שהפנית את תשומת ליבי שאתמול בערב גדעון נכנס לפורום. אני מאוד מאוד מתפעל מהתיחסותכם הרצינית והמעמיקה לבעיותשל הכותבים. יישר כוח! אילן.

שלום לך בחורה מדהימה! תודה רבה שאמרת להתקשר ל"קו להורה". אמי באמת התקשרה ודיברה ומישהי עזרה לה. חשבתי שהיא תדבר איתך,בעצם פשוט רציתי. אני ממש מודה לך עד הכל,באמת כל כך מודה לך זה ממש חסד מצידך על שאת נמצאת פה. ברוך שה' שהספקתי להכיר טיפה מהים של אופיך הנהדר. שתיהי מבורכת ותזכי לאושר ואמן שכמה שפחות תצטרכי ללמוד ולגדול מהצער של עצמך וסובביך שתשכילי ללמוד מאחרים. שאהבה ואושר והצחוק יהיו סביבך יאירו את הילתך. בהצלחה רבה ובהמון אהבה מעומק הלב. פשוט תודה רבה !!!

תודה ויקטוריה נעים לשמוע שמצליחים לעזור. יום נעים ליאת

שלום לרופא הילדים שלי די "היפרים " בבוקר, משתוללים צורחים..אני בקושי משתלט עליהם. האם יש לכך סיבה? איך ניתן למנוע זאת? תודה אבא

אבא, יש לכך סיבה: הם ילדים !!! זהו טבעם הילדי: להשתולל ולהוציא אנרגיה. נסה להפוך את הבוקר למשחק. היה יצירתי. תחרות מי מתלבש ראשון. מי עוזר יותר לארגן את הסנדביצים וכן הלאה. אולי זה ירגיע , שאתה לא לבד במאבק ההישרדות בבוקר. בברכה, גדעון

עליי לפנות לפסיכיאטר, ויהיה עליי לעשות זאת באופן פרטי כי איני מעוניינת להשתמש בשירותים אותם מציעה התחנה לבריאות הנפש. בדפי זהב הסיווג המקצועי לא תמיד נכון, מה גם שאין באפשרותי להתרשם מהרופא טרם הפנייה. איפה אני יכולה לקבל מידע על רופאים פסיכיאטרים באיזור מגוריי ופרטים להתקשרות??

עינב, גם בנושא זה חשוב לדעתי לקבל המלצות על הפסיכיאטר . (דרך פסיכולוגים, חברה שנמצאית בטיפול ויכולה לבקש המלצה, רופא משפחה...). נותן ההמלצה כבר יוכל לתת מספר טלפון ודרכי התקשרות. בברכה, גדעון

גדעון שלום, לפני כשבוע שאלתי אותך לגביי הקלטת השיחות בטיפול... זוכר? דיברתי עם הפסיכולוגית כעצתך והיא הפתיעה אותי מאוד ואמרה שממש אין לה בעיה שאני אקליט את השיחות. רציתי לדעת אם אתה חושב שזה יכול לגרום לה לחשוב יותר על מה שהיא אומרת או לא להגיד בכלל? איך אתה היית מרגיש במצב כזה? תודה

שאול שלום, זוכר. בהחלט זוכר. אכן ישנן הפתעות בעולם הטיפול . יש כאן הכנסת גורם שלישי אל תוך הסיטואציה הטיפולית והשפעת הגורם השלישי (הטיפ) יכולה להיות לכל מיני כיוונים. למשל: חוסר ספונטניות שלך או של המטפלת (מתוך מחשבה של איך אני אשמע בטיפ). פרויד אמר שהחוק הראשון בפסיכואנאליזה זה להגיד את כל מה שבא לך לראש, באופן ספונטני ובלי לצנזר. אני הייתי חושש שהשפעת הטיפ על הטיפול תהיה כך שהטיפול יהפוך להיות שכלתני מידי. באופן אישי אני חושב שהייתי מסתייג . אבל אולי אני שמרני מידי. אתה מוזמן להמשיך לשתף, בברכה, גדעון

קראתי על זה חומר ונשארו לי שאלות 1. עד איזה גיל אפשר לעשות את הניסויי על הילד. גם בגיל 5 אפשר? 2. סוגי התקשורת שציינו הם היחידים? אפשר לחלק את כל בני האדם לפי סוגי התקשורת הללו? תודה מראש

דניאל שלום, 1. אני לא זוכר באיזה גילאים היו הילדים בניסוי שתואר. 2. מדובר על שלושה סוגי התקשרויות ובאופן כללי וגס ניתן לחלק את כולנו, בני האדם, לפי סוגי ההתקשרויות הללו. בברכה, גדעון

יש לי שאלה או יותר נכון תהיה על התנהגות של מישהי שלומדת איתי בקורס "מזכירות" (אחרי צבא). יצא שאני התלמידה בעלת הציונים הגבוהים בקורס. מישהי שלומדת איתי כל הזמן צוחקת ומתבדחת על כך שאני לומדת ברצינות, היא מכנה אותי "חרשנית" וצוחקת מזה בכל פעם שאני עוברת לידה. בהתחלה הייתי מחייכת יחד איתה כי חשבתי שמדובר בסתם ניסיון לתקשר איתי. אבל ככל שהזמן עבר ראיתי שהיא ממשיכה בצורה מגמתית עם ההתייחסות הזו וכל הזמן קוראת לי "חרשנית" וצוחקת. כל התקשורת שלה איתי מבוססת על זה והיא יוזמת אותה שוב כל הזמן. אני כבר מתעלמת ממנה. היא נעשה מוקצת מחמת המיאוס עבורי. אבל מרוב שזה חוזר על עצמו התחלתי לתהות מה המניע שלה לכנות אותי כך בשיטתיות שכזו? למה הצורך שלה לקרוא לי "חרשנית" כל הזמן? אנחנו לא חברות, אין לי שום הכרות נוספת איתה . אגב, באופייה הכללי היא די נוטה לצחוק מכל שטות ולפטפט בשיעורים וכ', כלומר זה ביטוי מוגבר של התנהגות שגם כך מאפיינת אותה, אבל לא הבנתי למה היא בחרה "להתלבש" עליי כך רק בגלל שאני תלמידה טובה. אם היה מדובר בסתם התבדחות תינוקית הרי שבשלב מסויים הבדיחה הייתה נשחקת כבר, אבל משום שהיא ממשיכה בכך אני תוהה האם לא מדובר במשהו שהוא מעבר להתבדחות גרידא? האם ישנם הסברים פסיכולוגים להתנהגות כזאת?

מורן שלום, יכול להיות שהיא מקנאית. יכול להיות שהיא היתה רוצה להצליח כמוך ולא מצליחה. יכול להיות שזה נסיון קלוקל ליצור קשר. סביר שהיא מתלבשת עלייך כי את בולטת בתחום מסויים של ההצטיינות בלימודים. מעניין מה היחס של שאר החברות לכיתה אליה ואל התנהגותה.האם הם מעירים לה או משתיקים אותה? חשוב לזכור שלא תמיד ניתן להבין כל התנהגות של אחרים, בעיקר כשזו התנהגות פוגעת. נסי להעיר לה על התנהגותה ואם זה לא עוזר פשוט תתעלמי. גם בעבודתך העתידית כמזכירה תאלצי להתמודד עם כל מיני התנהגויות מעצבנות ולא מובנות של לקוחות, כך שבמובן מסויים היא מאפשרת לך סטאג' כחלק מתוכנית הלימודים. בהצלחה, גדעון

שלום, אני אדם סגור , מופנם וקשה לי לפעמים להביע את עצמי. בנוסף אני מאובחנת כדיסקלטית, בעלת ליקוי למידה.האם יש קשר בין הדברים? בנוסף קראתי עכשיו מאמר של ליקויים בתקשורת בין אישית- ויש שם כמה דברים שמאפיינים אותי כגון: אמירות ציניות, כפייתייות לגבי נושאים מסוימים וכד' האם פסיכולוג יכול לטפל בבעיה מסוג כזה? או שאני צריכה ללכת למומחה כולשהו? מה לעשות? תודה

תותי שלום, יתכן שיש קשר בין הדיסלקציה לבין המופנמות, אך לא בהכרח. כך או כך הטיפול בתחום התקשורת הביןאישית יכול להעשות או בטיפול פסיכולוגי, באוריינטציה דינמית. או בטיפול קבוצתי (או קבוצה ליחסי אנוש) או הטוב ביותר: שילוב בין השניים. אין צורך במומחיות מסוימת, כל פסיכולוג קליני רשאי לטפל בכך. בברכה, גדעון

מה ההבדל בין פסיכותרפיסט לפסיכולוג קליני? או שזה אותו הדבר? רשמת שיתכן שיש קשר בין הדיסלקציה לבין המופנמות, אך לא בהכרח- מה זה אמור לומר לי? האם דיסקלקציה כוללת בתוכה גם הפרעות קשב? כי אני חושבת שאובחנתי גם בזה בעבר. אני מצרפת משהו שקראתי. יש כאן דברים שמאפיינים אותי לדעתי. ויש לי שאלה נוספת, אחרי פגישה אחת אצל פסיכולוג הוא מעריך את הבעיה שלי ואומר מה יש לי? איך זה בדיוק הולך? לאיזו קבוצה היית ממליץ לי ללכת. בנוסף יש לי פחד של עמידה מול קהל- למשל להרצות בפניו. אני יכולה להתחיל לגמגם ולבכות. הנה מה שקראתי: לא יודעים להתנהג" PDD הוא שם כללי להפרעות תקשורת, אותן ממקמים על סקאלה שבקצה האחד שלה האוטיזם ולאורכה,אפשר למצוא מקרים שונים, בדרגות שונות של קשיים בביטוי ובתקשורת מילולית ולא מילולית. אנשים עם PDD לא תמיד מצליחים להקשיב או להסביר עצמם באופן קוהרנטי שמעורר עניין, או אפילו באופן אינפורמטיבי פשוט. בחלק מהמקרים, קל להם יותר להתבטא בכתב מאשר בעל פה. במקרים אחרים, הם מסוגלים לבטא את עצמם בעל פה אבל אין להם שום יכולת להתבטא בכתב. לעיתים, אנשים שסובלים מבעיות PDD קלות שלא אובחנו, הם אנשים שנחשבים לא חברותיים, לא מנומסים, קולניים או מופנמים, חסרי טקט או לא מרוכזים, או שאומרים עליהם שהם "לא יודעים להתנהג". תודה על הכל

הננתי עוברת משברים קשים במהלך השנתיים האחרונות. שבמהלכם גם הליכי גירושים ועוד התמודדויות עים חובות ובעיות רבות. כתוצאה מכך הנני סובלת מאכילת יתר , כדי לברוח מהמציאות ולנחם את עצמי. האים כדורים נוגדי דיכאוו יכולים לעזור , ואים כן כיצד? האים ניתן לקבל כדורים נוגדי דיכאו ן אצל רופא המשפחה. אודה לך אים תענה לשאלותיי. תודה מראש סיגל

סיגל שלום, בדרך כלל צרות באות בזוגות. כך שגם הצרות החיצוניות הן רבות (תהליכי גרושים, חובות...) ואולי גם הצרות הפנימיות (דיכאון, הפרעות אכילה). במצבים כאלו היה טוב לו גם הפתרונות היו באים בזוגות: הווה אומר שילוב של פסיכותרפיה ואולי גם טיפול תרופתי במקרה הצורך. הטיפול השיחתי יכול לעזור בהתמודדות היומיומית, להתבונן על הקשיים וללמוד איך להתמודד איתם וללמוד מהם. הטיפול התרופתי יכול לחזק את ההתמודדות במקרה של דיכאון למשל. אמנם רופאי משפחה מוסמכים לתת תרופות אנטי דיכאוניות, אולם הייתי ממליץ לך לגשת להתייעצות פסיכולוגית (או פסיכיאטרית במידה ואת מעוניינת רק בטיפול תרופתי), כדי לקבל חוו"ד יותר מקיפה על מה יכול לסייע לך בתקופה זו. בהצלחה, גדעון

האם bpd היא הפרעה גנטית? איך אפשר למצוא פסיכולגית שמתמחה בהפרעה זו עבור בעלי? עדיפות לאחת באיזור המרכז אני נואשת

אפשר להמליץ לי על שמות במייל אישי

לא הפרעה גנטית. כל פסיכולוגית קלינית תתאים.

אם כוונתך ל- borderline personality disorder? אם כן מדובר בהפרעת אישיות. אין צורך בהכשרה מיוחדת בטיפול בהפרעה מסוג זה וכל פסיכולוג קליני יכול להתאים. כמובן שרצוי להגיע למישהו טוב, שקיבל המלצות ראויות. בברכה, גדעון

שלום רב, אם מאניה דיפרסיה היא עניין תורשתי, האם זה "מוסרי" להיכנס להריון? תודה רבה

דלילה שלום, ישנו אלמנט תורשתי במאניה דפרסיה. אך כמו כל דבר בתורשה, אין כל ביטחון שדווקא אלמנט המחלה הוא זה שיהיה גם בדור הבא. ולגבי המוסריות זו כבר שאלה בתחום הפילוסופי והאתי. לדעתי, הזכות להורות הינה לגיטימית גם לחולי מניה - דפרסיה. זכות שבאה עם החובה להיות בטיפול ומעקב רפואי . לדעתי אם אדם מקבל אחריות על חייו ומחלתו יוכל גם לקבל אחריות על הריונו וילדיו. בברכה, גדעון

שלום, אני אמא לשני ילדים (5, 10 ח'). מאז לידת בני הבכור גליתי שאני טיפוס חרדתי, פחדתי מכל מה/מי שיתקרב לילדי וידביק אותו באיזה וירוס. הפחד הזה רדף אותי לאורך שנים אך נחלש ככל שבני הגדול גדל. עם התינוק שלי, בדיוק אותו דבר ואפילו יותר גרוע, אני שוטפת הרבה ידיים חוששת ממי שמרים את התינוק אם הוא לא שטף ידיים לפני, במה הוא נגע לפני, האם הוא 100% בריא, ופוחדת מכל אפצ'י שיעול או נזלת באזור. אני מרגישה שאני בלחץ מלהפגש עם חברים/משפחה ולצאת כדי להגן על התינוק שלא יחלה וזה מאוד מפריע לי! (בסופו של דבר אני כן יוצאת איתו אבל עם תחושת לחץ ופחד ואני מרגישה שאני לא משוחררת אלא נמצאת כל הזמן בהרגשת הגנה ולחץ) האם יש לך כמה מילים להרגיע אותי (בלי להגיע לטיפול, כרגע אני לא במצב כלכלי מתאים לטיפול) תודה רבה.

אמאל2 שלום, הרצון לשמור מכל משמר על ילדינו הינו צורך בסיסי. ועם זאת עם הזמן מגיעה ההבנה שלמעשה יכולתינו לעשות זאת מוגבלת. ככל שעובר הזמן והילדים גדלים הם נחשפים להשפעות נוספות והיכולת להשפיע עליהם (וגם להגן) יורדת. אני מאמין שכשאנחנו מבינים את גבולות היכולת שלנו להגן ולשמור כך גם אנחנו נרגעים מחרדות מיותרות. למעשה ככל שהיכולת להרפות ולקבל גדלה וככל שהצורך לשלוט ולהיות על המשמר קטן, כך גם החרדות קטנות. אז למדי את עצמך להרפות, לקבל את גבולות היכולת שלך לשמור ולהגן וכך אני מקווה שלחצייך ופחדייך יפחתו. בברכה, גדעון

בני בן 5 ובשעות היום עדיין מפספס מידי פעם פיפי וקקי. זה לא קורה כמעט בגן. בעיקר בבית וגם אם יש אצלו חבר. לגבי הפיפי: הפיספוסים של הפיפי היו מאז ומתמיד (ניגמל בגיל שנתיים ו4 ח' מטיטול), זה לא שהוא לא שולט אלא פשוט "מתאפק". הוא ממש "רוקד" כשהוא צריך ומסרב ללכת לשרותים גם אם מזכירים לו ואז מה שקורה זה שפשוט יש תמיד "לחלוחית" במכנסיים. (הוא לא משתין הכל במכנסיים, רק את ההתחלה) זה כאילו הוא מפחד להפסיד פעילות חשובה בכך שיתפנה לשרותים.... בגן המצב הרבה יותר טוב והוא מצליח לשלוט הרבה יותר טוב. (אך קרה גם שחזר הביתה מס' פעמים עם תחתונים ומכנסיים "לחות" גם מהגן) המצב החמיר מאז הולדת אחיו התינוק. היום בן 10 ח' ניסינו את הגישה של להתעלם, ניסינו לדבר ולהסביר את הפן הבריאותי בהתאפקות - אך ללא הועיל. אין שיפור במצב. גם בלילות עדיין לא גמול מהפיפי, למרות שיש לילות יבשים, אבל בד"כ מרטיב בלילה ומתעורר כשהוא רטוב....(לפעמים גם לא) לגבי קקי: קורה שהוא פשוט עושה במכנסיים ואז פשוט מודיע לנו שברח לו.... לדעתי הוא פשוט מנסה למשוך תשומת לב (שלילית כמובן....) קשה מאוד במקרים כאלה להתעלם, כי זה מצריך גם ניקוי כללי שלו וזה מאוד מאוד מעצבן לנקות את הכל במיוחד שזה נמרח...(סליחה על התיאורים) הוא ילד מאוד חכם, רגיש, "נשמה טובה" ואהוב ליבנו. הגננת מגדירה אותו "ילד עדין" אבל הוא מתחבר דוקא לילדים התוססים במיוחד. בבית הוא מנסה עלינו את החוכמות שהוא לומד מחבריו, אבל בגן הוא ילד עדין. אשמח מאוד להכוונה איך לנהוג בשני המצבים שתיארתי..... אני פשוט לא יודעת כבר איך להגיב כדי שההתנהגות הזאת תחלוף אין לי ספק שההתנהגות קשורה גם לקנאה באחיו הקטן אבל למרות שאני מדברת איתו על רגשותיו, מאשרת אותם ונותנת לו הרגשת ביטחון ואהבה ללא סוף, עדיין ההתנהגויות נימשכות. אשמח לעזרתך ולעצותייך המחכימות בברכה

רחלי שלום, בגיל 5 ילדכם אמור כבר להיות עם שליטה על הסוגרים ולכן העצה הכי טובה שאני יכול לתת במקרה זה היא ללכת לפסיכולוג שתחום התמחותו הינה שליטה על הסוגרים ולהתייעץ עימו. מדובר על טיפול התנהגותי פשוט יחסית וקצר. נסי בשלב ראשון להתייעץ עם "קו להורה" באוניברסיטת תל-אביב (ימים ראשון ורביעי, בין השעות 09:00 ל15:00) בטלפון 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום, לכולם. אני מחפשת פסיכולוג באיזור קריות או חדרה. ואולי מנהלי הפורום הנכבדים יכולים להסביר איך בכלל מחפשים פסיכולוג? תודה על העזרה.

סבט שלום, שלב ראשון בחיפוש פסיכולוג זה לדעת מה לחפש. כלומר לדעת יותר על טיפול נפשי. לשם כך ניתן למשל לקרוא את ספרו של דרור גרין או ספרים אחרים המתארים טיפול נפשי מהו.השלב השני זה לקבל המלצות מחברים, קרובים, ידידים וכל מי שאתה סומך על דעתו. אח"כ פשוט נפגשים . אנו לא נוהגים להמליץ על שמות ספיציפיים של פסיכולוגים, אך יתכן שתקבל תגובה מחברי הפורום. כמו כן הייתי ממליץ שלא לפסול על הסף אופציות של פסיכולוגים מקופות החולים. זה יכול להיות פתרון טיפולי מקצועי ולא יקר. בברכה, גדעון

שלום רב, מישהו מכיר פסיכולוג באזור באר- שבע, אשמח לשמוע. תודה

עמדתינו הינה שלא להמליץ ישירות על שם ספיציפי. מה שלא מונע ממשתתפי הפורום לשלוח לך מייל אישי עם שם של פסיכולוג מומלץ. בברכה, גדעון

מהי מהות החיים? למה כדאי לחיות?

אנני יודע מה מהות החיים. אבל אני כן יודע שלא מומלץ לשאול את השאלות הללו ביום ששי ב2:00 בלילה. זה לכשעצמו מוביל לדיכאון. הרבה פעמים מה שנראה שחור וחסר תיקווה באמצע הלילה נראה בהיר יותר כשהשחר מפציע. מאחל לך תשובות קלות לשאלות המורכבות הללו, גדעון

גם שהשחר הפציע אינני רואה משמעות והכל נראה לי חסר משמעות. התשובה לצערי לא כ"כ מספקת אותי

הי ליאת, (אני רוצה לדבר רק איתך : ) ובאמת כל הכבוד שגם בימי החופש שלך את עונה, אני מאוד מעריכה זאת ) בקשר לתדירות הגבוהה של המפגשים חשבתי על זה כי אני רוצה כבר לסיים ולצאת מהמצב בו אני שרויה. אז חשבתי במקום לגרור את זה להרבה זמן עם הרבה מפגשים מבחינתי אני מוכנה כל יום ולתרום את הפק"מ שלי למטפלת ולגמור עם זה כבר. אבל הבנתי שצריך לעבד את הנאמר בפגישות וכו'. אז זה לא כ"כ אקטואלי אני מבינה. ועוד משהו היא הייתה אמורה לתת לי קבלה? בכלל לא ביקשתי, לא חשבתי על זה, לא הייתי מרוכזת בכלל, היייתי מרוכזת רק בלהזיל דמעות. המטפלת התחילה לשאול אותי על העבר על הילדות- חופרים תמיד בעבר על מנת לתקן משהו בהווה? בפגישה, אם בכיתי למשל אז היא שתקה ולא המשיכה כלל לדבר.נראה לי שהיא צריכה יותר לזרום.(הזמן הזה יקר) בקשר לסדרה בטיפול אני רוצה לראות אותה- רק שסביבי כולם מחוברים ליס (אופס,מותר לעשות פה פרסומת?) ויצא לי לראות סרטים עפ פסיכולוגים וכו'. יש לי שאלה- יכול להיות מצב שאדם מגיע לפסיכולוג כי הוא חושב שיש לו בעיה ובעצם אין לו. אז המטפל יאמר לו שאין לו בעיה? (או שאני הוזה?) אני באמת מודה לך על הכל חבל שלא ניתן לעבור טיפול דרך האינטרנט אספר לך על הפגישה ביום ראשון ביי בינתיים

ליאת שלום רב, אני מאוד מודה לך על התיחסותך למכתבי, המילים שלך מחזקות אותי מאוד. האמת שאני מתחילה "להתרגל" לשיגרה החדשה, אבל מידי פעם חוזר אלי הדיכאון, אבל כעבור זמן מסויים אני מתחילה לראות את המציאות בצורה ריאלית ומרגישה יותר טוב. אני יודעת שגם לזה יש סוף כמו לכל דבר אחר בעולם, ומחכה בקוצר רוח שהסוף לסבל יגיע כמה שיותר מהר. בנוסף היתי היום אצל עו"ד שמטפל בתיק של בעלי ומהשיחה איתו מצב רוחי השתפר. הוא מעודד אותי ואומר לי שיעשה כל מה שהוא יכול בכדי להקל עלינו, אני מקווה שאפשר לסמוך עליו. בכל מקרה היום אני מרגישה קצת יותר טוב ובגלל זה המכתב שלי נראה יותר אופטימי. תודה רבה לך על המילים החמות, את לא מתארת לעצמך כמה חשוב לי לשמוע את המילים האלה ברגעים כל כך קשים בחיי. המשיכי לעשות טוב לאנשים ושיברך אותך ה'. תודה לך שוב פעם ולילה טוב. רינה

שלום בחודשיים האחרונים הייתי לוקח כדור אחד של פאקסט כל יום, לא הספקתי לחדש את המירשם (ייצא לי לחדש אותו רק ביום ראשון), ככה שעברו כמה ימים מאז הכדור האחרון שלקחתי ויש לי הרגשה מוזרה כזאת, מעין סחרחורת שכל יום הולכות ומתגברות, האם זה נורמלי?

איתי שלום, שאלות בנושאי תופעות לואי של תרופות מומלץ להפנות לפורומים מקבילים. כגון פורום פסיכיאטריה או פורום רוקחות. תשובתי בנושא אינה מוסמכת. בברכה, גדעון

שלום, האם אתה יודע היכן אוכל להשיג רשימה, אם קיימת כזו, של מחקרים שלא ניתן לבצעם - פסיכולוגים ופסיכיאטרים משום שאינם אתיים? אני זקוק לעניין לצורך ספר שהנני כותב. אני מודה לך מאוד.

שוני שלום, לצערי אנני יודע את התשובה לשאלתך. אולי מישהו מחברי הפורום יענה לך בהמשך. גדעון

First of alle excuse me for writting in English, I can read Hibrew but cannot write. My Wife drew my attention that when we are outside of the house just walking OR at a taxi OR the bus AND we are not talking, I am humming some songs. She said that when we are with friends I do not do it as there are always things to discuss so the humming is more related to the silance time between us. My reply to her was that my humming is most probably because I lost my I pod AND since I like music very much, probably my sub concious is driving me to humm some music. my question is : Is it normanl for some one to humm music so often? what can it tell about my caracter? Appriciate with thanks the Form Doctor's advise/opinion Thank You

שלום ג'ו, באופן כללי, אינני רואה כל צורך להסיק מסקנות נמהרות מנטייתך להמהם שירים להנאתך. במידה ואתה מרגיש שההמהום מבטא קושי כלשהו באינטימיות שלך עם אשתך, תוכלו להמשיך ולבדוק זאת (למשל, לברר מדוע זה מפריע לה, האם אתה מהמהם במקום לשוחח איתה על דברים מסוימים וכד'). כמובן, כל אלה הן בגדר השערות בלבד, וכאמור אין סיבה מיוחדת להסיק בעייתיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם דכאון יכול להימשך כמה שנים מגיל 7 והיום הוא בן 10 או שזה החל כפחד ואם השנים הפך לדכאון

שלום פרח, דיכאון (בעיקר כאשר הוא לא מטופל) יכול להימשך מספר שנים, וחרדה ודיכאון הן תופעות קשורות שלעיתים קרובות מופיעות ביחד. אני רוצה להוסיף שלמרות שאלותייך הקצרות והלקוניות, יש תחושה שמאחוריהן מתחבא עולם שלם של כאב, שראוי שיטפלו בו. כל השאלות האלה ייענו הרבה יותר טוב בפגישה אישית עם פסיכאטר או פסיכולוג קליני המתמחים בעבודה עם ילדים. אל תהססי לכתוב שוב אם את זקוקה לעזרה בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ליאת היקרה וצוות הנהלת הפורום, קראתי את כל החומרים הקשורים לשינה וחלומות, כולל כל התיאוריות של המלומדים הכי ידועים. ויש לי שאלה: האם אני אטעה כשאטען שלמעשה אין המדע מבין עדיין את מהות השינה והסיבה לחלומות?

שלום דרור, לאחר שקראת את כל התיאוריות, אתה בוודאי יודע שיש מגוון גישות המסבירות שינה וחלימה, ולכן נכון יותר לומר שיש מספר הסתכלויות חליפיות, שכל אחת מהן תורמת את תרומתה להבנת התחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום שמי גלי ויש שני ילדים בני שנה וחצי (בת) ושלוש וחצי (בן) בבוקר הם מתעוררים בדר"כ מוקדם אך אך שניהם עדיין לא גמולים (הגדול בלילה לא גמול) שאלתי היא האם יש אפשרות לקבל עצות איך להתארגן מהר ויחד עם זאת תוך שיתוף פעולה , אני הורה יחיד ואין לי עזרה בבוקר .בדר"כ הילד הגדול קופץ ובורח אני פונה לקטנה מלבישה את הילדה הקטנה, יש לי סבלנות אך לאחר מספר פעמים שאני אומרת בבקשה להתלבש(כמובן אני עוזרת) הוא בדר"כ לא רוצה ומחפש משחק או קופץ על הספות הילדה הקטנה רוצה תשומת לב ורק שאני לוקחת את הגדול בכוח והקטנה בוכה אני מלבישה אותו מסרקת שוטפת פנים וכו' אנחנו מסיימים התארגנות לאחר זמן רב , האם ישנם טיפים שיוכלו לעזור לי לצאת מסיטואציה זאת? תודה גלי

שלום גלי, אכן, הכנת שני זאטוטים בבוקר יכולה לעייף הרבה יותר מיום עבודה... מאחר וההתמודדות העומדת בפנייך מורכבת (שניהם קטנטנים וזקוקים לעזרתך, ואילו את אחת), נראה לי נכון להיערך ככל האפשר מראש, כלומר בערב לפני. בפעם הבאה שיהיה לך רגע עם עצמך (כן, אני יודעת שזה נדיר...) נסי להכין רשימה של הרגעים הבעייתיים הקבועים בבוקר, ולכל אחד מהם הציעי פתרון. למשל, אולי תרצי להכין מראש בקבוקים לבוקר, סנדוויצ'ים לעצמך לעבודה, תיק לכל אחד מהם לגן, בגדים לבוקר לכולכם וכד'. הרשי לעצמך להיות יצירתית ולהשתמש גם בפתרונות משונים ומצחיקים - כל דבר שעובד בשבילך. למשל, אני יודעת שיש משפחות בהן במקום פיג'מה מלבישים את הילדים אחרי האמבטיה בחליפות טרנינג נקיות, שכבר משמשות אותן ביום הבא לגן, וכך בבוקר צריך רק להחליף חיתול... אגב, אני יודעת שהרבה פעמים בערב אין מוטיבציה גבוהה להכין כל-כך בפירוט את הבוקר הבא, אבל אין לי ספק שבקרים מוצלחים יותר יתרמו לרווחת כולכם. המון הצלחה, ואל תשכחי לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל כמעט שכחתי: את יכולה להמשיך לשוחח בעניין עם ליאת ביום ראשון בבוקר בקו להורה 03-6408888 .

היי ליאת, לפני כחודשיים שאלתי לעצתך בנושא מהותי מאוד בחיי, שהטריד אותי מאוד ושחששתי להעלות בטיפול שלי. נתת לי עצה טובה, חכמה וכתובה ברגישות הכל כך אופיינית לך. מבלי להיכנס לפרטי העצה, רציתי לספר לך ששמעתי לעצתך שהתגלתה כמצויינת ובזכותך הגעתי להקלה גדולה מאוד. אז בשעת לילה מאוחרת זו, רק רציתי להגיד לך המון המון תודה. שיהיה סוף שבוע נפלא, לך ולכל האחרים. יעלה

יעלה, כמה נעים לדעת שהצלחנו לעזור. אני שמחה מאד לשמוע שהוקל לך. תודה רבה על דברייך המחזקים. שבת שלום ליאת

שלום לכולם, למה? למה לא הזהירו אותי שלהיות בטיפול זה כל כך קשה? למה לא אמרו לי שקשר טיפולי זה קשר כל כך מורכב? למה לא אמרו לי שזה כל כך כואב? למה לא הזהירו אותי שטיפול יכול להשתלט על החיים? והוא יכול! אני רוצה לחיות את החיים. ולא את הטיפול. מה קורה פה?

שלום יערה, טיפול הוא קשר רגשי, ואת צודקת שבדומה לקשרים אחרים (למרות מאפייניו הייחודיים של הקשר הטיפולי) הוא יכול להיות עמוק, מורכב ולעיתים מכאיב. לא כתבת באיזה היבט של הטיפול את חווה את ההתמסרות הטוטאלית הזו, כך שקשה לי להתייחס באורח יותר ספציפי. עם זאת, חשוב לי לכתוב לך שהמטפל/ת שלך צריכים לדעת על תחושות אלה, כדי שיוכלו לעזור לך להבין אותן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 34, ביום א' השבוע הודיע לי חברתי כי היא עוזבת אותי לאחר שחזרה להיות בקשר עם גבר עמו היתה לה מערכת יחסים בעבר. אמנם מערכת היחסים היתה קצרה בת 3 חודשים, אבל הקשר שנוצר הינו קשר עמוק ומשמעותי ביותר ואף היו לנו תוכניות לעתיד ואציין כי שבוע לפני הפרידה עברנו להתגורר יחדיו. אני מרגיש נבגד ושבור ומתקשה לתפקד בימים האחרונים, עיקר הקושי מתבטא בעבודה ובלימודי. הדילמה העיקרית המציקה לי בימים האחרונים קשורה לעובדה שלאחר יומיים היא התקשרה ומסרה לי כי היא מעוניינת להיפגש עמי, ולתת הסברים באשר לסיבות שהביאו אותה לצעד זה.מחד אני ברציונל יודע כי אינני רוצה כל קשר עמה אבל מאידך אני מתגעגע ומאד רוצה לפגוש אותה...מה עושים ?

ארי היקר, אנא קרא את התשובה הקודמת שכתבתי ל"מישהי". גם אתה (כמו "מישהי") נמצא בתקופה רגישה וכאובה ביותר. נחוצים זמן ומאמץ לא מבוטלים כדי "לתקן" את הקרע הזה שנפער, וחשוב שתשים לב לדברים שעוזרים לך ומקלים עליך ולעומתם לדברים שמקשים עליך. אני לא יכולה לדעת במקומך האם פגישה עם חברתך תועיל לסגור ולרפא את הרגשות, או רק תפתח דברים ותבלבל יותר. כדאי לחשוב על זה בפרספקטיבה של זמן, למשל האם אתה צופה שלאחר הפגישה יהיה לך קשה יותר לתפקד. במקרה כזה אולי כדאי לדחות אותה מעט. בנוסף, נראה לי נכון לומר לחברתך שאתה מתמודד עם החלטתה לעזוב וחווה רגשות קשים, וחשוב שהיא תיקח זאת בחשבון כשהיא מציעה להיפגש. אני מתכוונת לכך שאם הפגישה נועדה "לטהר" את הרגשתה הרעה יתכן שהיא נחוצה לה יותר מאשר לך, ומותר לך לומר שאינך מעוניין לסבול עוד... אני מקווה שבקרוב תרגיש טוב יותר, אורנה ראובן-מגריל

לפני כשבועיים סיימתי מערכת יחסים של חמש שנים. החלטנו להיפרד בגלל כל מיני דברים שכבר לא הסתדרו. מאוד מאוד קשה לי על אף שאני מאוד שלמה עם ההחלטה שקיבלנו. לצערי, אני פתאום מגלה תמונה שלא תיארתי שתהיה כך. החברים שלי ממש לא איתי, אני מרגישה שאין לי אף אדם שתומך בי (חוץ מידיד קרוב אחד). נכון שקשרים דעכו במהלך התקופה שבה הייתי עם חבר שלי אבל הייתי מצפה להרבה יותר מהחברים שעדיין מוגדרים כקרובים. קשה לי מאוד, אבל לעולם אני לא אדרוש מאנשים שיתמכו בי כי אם זה לא בא מהם אני ממש לא רוצה את זה. אני מרגישה ש"החברות" שלי מסתפקות בלהרים לי טלפון פעם בשלושה ימים (במקרה הטוב) בעוד שברור לי שאם זה היה הפוך הייתי הולכת ותומכת ועושה הכל כדי שהן ירגישו קצת יותר טוב. כל הסיפור הזה גורם לי לחשוב שפשוט לא אוהבים אותי, שאני כבר לא חשובה לאיש (פרט מלמשפחה שלי). פשוט לקבל את זה כמו שזה? לחיות בלי חברים? איך עוברים את זה?

שלום מישהי, לאחר פרידה רובנו עוברים תקופה קשה מאוד. כל-כך הרבה רגשות ותקוות הושקעו בבן/בת הזוג, ופתאום אנחנו צריכים "להחזיר" את כל ההשקעה הרגשית הזו "פנימה". במצב הזה אנחנו מאוד זקוקים ורגישים, ולעיתים נוטים להיפגע בקלות ולהרגיש דחויים. אני כותבת לך את זה כדי שתקחי בחשבון את הרגישות שלך בתקופה הנוכחית. בתקופה כזו כדאי "להקדים רפואה למכה", לא לצפות מאנשים שיבינו לבד למה בדיוק את זקוקה, ובמקום זאת להיות ברורה וספציפית. אם את רוצה שחברה מסוימת תהיה איתך בקשר יומיומי (למרות שלא הייתן בקשר מסוג זה עד כה), הביעי בפניה את הצורך הזה בכנות. במקביל, נסי לשים לב למה חברתך זקוקה, והציעי לה לבקש את עזרתך ותשומת לבך בכנות דומה. אני מקווה שבקרוב תרגישי פחות בודדה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך ליאת שוב אני בנושא אחותי שמנו לב שבזמן האחרון היא בעיקר מכה את אמי,ורוצה אל אבא לדוגמא היום היא התעוררה בכי חזק ורצתצה רק אל אבא ואת אמא ישר הכתה. כדאך אגב אבא חזר לפני שבועיים מחופשה של חודש,האם יש לזה השפעה? או מה הסיבה שהיא בעיקר מכה את אמא? תודה רבה המשך ערב טוב

היי ויקטוריה אני מזמינה את אמא שלך להתקשר ביום ראשון בשעות הבוקר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א (03-6406888), שם אוכל לעזור לה בשיחה ישירה ולא ב"טלפון שבור". ביי ליאת

תודה תודה תודה את פשוט נהדרת!!!

שלום רב... אני סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה,ובמסגרת לימודי הקורס "מיומנויות בפסיכולוגיה",אני צריכה לכתוב עבודה מחקרית על השאלה הנ"ל...אני אשמח מאוד אם תוכלו להפנות אותי למקורות/מאמרים/מחקרים או כל דבר אחר שממנו אוכל לשאוב אינפורמציה... בברכה הולי וכמובן,לא אשכח לציין אותכם ברשימת הבביליוגרפיה שלי...

שלום הולי, השאלה שאת שואלת היא שאלה כ"כ רחבה.. גם בהתייחסות לתכונה אחת בלבד, ניתן לשאול את השאלה הזו ולהיווכח שאפשר לכתוב עבורה עבודה שלמה..אולי תהיי יותר ספציפית? כמו כן, ישנו מושג בגנטיקה הנקרא "אדפטציה", היינו- התאמה לסביבה. אלו תכונות גנטיות(תורשתיות) בעיקרן, שגורמות לשינויים בגנים מסויימים כתוצאה מתנאי הסביבה. (להבדיל ממוטציה, שבכל מקום בו נשים את האורגניזם=הגוף החי, התכונה לא תשתנה לאחר שהמוטציה פגעה בנקודה מסויימת בשושלת). מבלבל, לא? :) הצעות למקורות: מכיוון שאני ביולוגית, אמליץ לך על ספרי גנטיקה ועל חומר ברשת בנושא זה (חיפוש קצר בגוגל בנושא "גנטיקה" יעלה לך מספר רב של אפשרויות). לגבי קשר בין רגשות, תחושות וכו' (הרי אנחנו בפורום פסיכולוגיה..) - מומלץ לבדוק בספרים העוסקים בנוירולוגיה/נוירוביולוגיה, שהם ענפים ברפואה ובביולוגיה העוסקים בנוירונים- תאי המח- שלהם תכונות מאד מיוחדות, בעזרתם המח "מתרגם" ארוע מסויים וגורם לגוף להגיב תגובה רגשית.

שלום הולי, זו אכן שאלה כל-כך רחבה... אני מציעה לך להעיף מבט בפרקי המבוא של ספרי פסיכולוגיה התפתחותית. קורסים בפסיכולוגיה התפתחותית בדר"כ נפתחים בדיון בשאלת סביבה-תורשה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מה זה דיכאון אצל ילדים

שלום פרח, שאלתך כללית מדי, וקשה להשיב עליה. באופן כללי, דיכאון מאופיין בירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה, בעוצמה, ברציפות ובמשך שבועיים לפחות. בגיל הילדות הדיכאון מתבטא לעיתים בחרדות, בהתנהגות תלותית, בפוביות שונות ובפחדים מהמוות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ראיתי לפני המון זמן תוכנית שקראו לה ילד בין זמננו ולקחו שם אימהות ונתנו להם לשחק עם הילדים ואז ביקשו מהם לצאת... את השאר אתם בטח מכירים כי זה ניסויי מאוד מפורסם. מה שאני רוצה לדעת זה כשהאמא חוזרת והילד לא נרגע - מה זה אומר על הקשר עם האמא? וגם איך קראו לניסויי שאני אחפש על זה מידע או אם תוכלי לתת לי קישור אני מאוןד אודא לך. תודה מראש.

שלום דניאל, הכוונה מן הסתם לניסוי "המצב הזר" או "המצב המוזר" (strange situation) של וויטינג ואינסוורט (Witting & Ainsworth, 1969). הניסוי היווה חלק מאיפיון של שלושה סגנונות התקשרות (attachment) בין ילד והורה: התקשרות בטוחה, התקשרות לא-בטוחה אמביוולנטית והתקשרות לא-בטוחה נמנעת. התיאור שנתת מזכיר התקשרות לא-בטוחה אמביוולנטית, אבל כדאי לקרוא עוד בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 28 ואני יוצאת עם חבר שלי במשך כחצי שנה... אני מרגישה שיש בנינו קשר של חברות מאד טובה יש לנו תקשורת,חיבה וכבוד אחד לשניה.. הוא מאד אוהב אותי והבעיה שאני לא ממש הצלחתי להקשר אליו הרגשות שלי אליו כל פעם משתנים - פעם אני יכולה לאהוב אותו ופעם אחרת אין לי שום תשוקה אליו לפעמים אני נמשכת לא נמשכת, אוהבת לא אוהבת, מתגעגעת לא מתגעת, אני לא מבינה את המצבים הקיצוניים בתחושות שלי לגבי החבר שלי ולגבי הקשר בכלל..... אני שמתי לב כשלפעמים הוא מתנהג בקשיחות אז אני נמשכת אליו יותר וכשהוא רך אז פחות.. אני כל פעם בודקת את הגבולות שלו אני מרגישה שאני צריכה לגרום למריבות ולעצבן אותו בשביל שיהיה להט בקשר..... 2 שאלות: 1) מה זה אומר המצבי רוח האלה בקשר, האם זה אומר שאני לא צריכה להיות איתו? 2) ולמה תמיד אני צריכה לבדוק גבולות בקשר, ולגרום למתח באויר. מה זה אומר עליי? אני ישמח מאד לתשובה כי אני לא רוצה לעשות צעדים פזיזים שאח"כ אני יצטער עליהם תודה בר

שלום בר, את מתארת תחושות אמביוולנטיות ומורכבות בקשר הזוגי. קשרים עמוקים באופן כללי, ובוודאי גם קשרים זוגיים, מאופיינים לעיתים קרובות במורכבות מעין זו, והיא לא מצביעה בהכרח על כך שנכון לסיים את הקשר. לפני שמגיעים להחלטה כזו, כדאי לנסות להבין ממה נובעות התחושות האמביוולנטיות. נשמע שאת מכירה את הצורך שלך לבדוק את גבולות הקשר, ולפעמים נוטה להעריך את הקשר רק כשהוא "בסכנה". כדאי לברר לעצמך מה את מביאה לתוך הקשר שהוא "שלך", ומה מתעורר בך מול החבר וקשור לדברים שהוא עצמו מביא לתוך הקשר. אפשר לעשות זאת לבד, אבל לפעמים טיפול אישי מאוד עוזר להבין תהליכים שאנחנו יוצרים עם אנשים קרובים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, האם מישהו מכיר ויכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב ולא מאוד יקר באיזור חיפה?! אשמח לשמוע אם מישהו מכיר תודה רבה!

אני מכירה מישהו שהולך לד"ר טרטקובסקי בחיפה (אישה) והבנתי שהיא טובה

תודה! את/ה יודע איך אפשר להשיג את הפרטים שלה? אם יש אתר באינטרנט או משהו כזה?! תודה רבה!

שלום לכולם, אנחנו מעדיפים לא להפוך את הפורום ל"לוח מודעות" של מטפלים, ולכן אם נחוצה הפנייה עדיף להשיב באמצעות פנייה למייל האישי. בתודה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כפי שהבנתי, בטיפול פסיכולוגי המטופל מעביר למטפל רגשות שלו כלפי הדמויות המשמעותיות שלו, או שהוא משתמש במטפל כ"סלף אובג'קט" ואז יכול לעשות את ה"תיקון" או "החוויה המתקנת" באמצעותו. שאלתי היא לגבי ה"תיקון". איך הוא מתבצע. אם זיהיתי שאני רואה במטפלת כרגע את האמא המתעללת שלי, איך אני אמורה לעבור חוויה מתקנת, הרי היא לא יכולה ב 50 דקות בשבוע לתת לי מה שאמא לו נתנה לי.... תודה רותם

רותם, לא "מתקנים" דברים בפגישה אחת... טיפול יכול להימשך גם כמה שנים שבמהלכן מעבדים חוויות מהעבר, שקשורות לדמויות משמעותיות (בד"כ ההורים). נכון, המטפלת שלך לא יכולה לתת לך את מה שאמא שלך לא נתנה לך, אבל באמצעות הטיפול אפשר לחוות שוב תחושות ורגשות, לעבד אותם וללמוד לחיות איתם כאדם בוגר ולא כילד פגוע. או, כפי שנאמר, לתת לילד שבפנים אפשרות לבטא את עצמו ולהחלים מפגיעות (מכוונות ולא מכוונות). ס.מ.

שלום רותם, אני דווקא חושבת שבטיפול טוב אפשר לחוות קשר מיטיב ומתמשך, המתאפיין בקבלה, הכלה וחמימות שאולי לא חווית בעבר. יתכן שאת רואה ("העברה", נכון) במטפלת שלך את האמא המתעללת שלך, אבל בהדרגה תוכלי לראות בה צדדים נוספים, מגוונים יותר. כך תוכלי לחוות גם את אמך וגם את עצמך בצורה יותר שלמה ו"עגולה", ולנוע הלאה. המטפל כ'סלף אובייקט' יכול להעשיר ולהרחיב את חוויית העצמי שלך, להתפעל ולטפח את הדימוי העצמי ותחושת הערך, באופן המותאם לצרכים שלך (שכנראה לא קיבלו מענה הולם או מספק בילדות). כדאי מאד לא להיכנע לתחושות הקשות שמתעוררות כלפי המטפלת (בהנחה שמקורן אכן ברגשות הקשים כלפי אמא), ולהתעקש על הטיפול. בהצלחה ליאת

ליאת, הכי מדברת אלי התשובה שלך... תודה רותם

שלום לך שוב! אני ממש משגעת אותך,כי יש לך ממש תשובות לענין. קראתי שאת מטפלת גם בילדים,אז יש לי אחות בת שנה ושמונה חודשים והיא בזמן האחרון אלימה,בעיקר כלפי המשפחה אבל גם לילדים בגינה היא לא הולכת לגן אלא נשארת עם אמא. בבית אין אלימות. איך עלינו להגיב מה להגיד לה.? כי כשאנו אומרים לה שאסור היא מתחילה להרביץ דוקא,אבל אח"כ היא ישר לבוא ולחבק כי בהתחלה אמרו לנו אחרי שהיא הרימה יד על מישהו אז שתרחם,והיא אכן עשתה וכך היא ממשיכה מכה מכה ואז מרחמת. מצפה לתשובה נ.ב- תודה תודה תודה על מה שאמרת לי לחפש. המשך ערב טוב וכנראה תיהיה פה בלילה,אז לילה טוב והמון תודות,אמן שתיהי מבורכת

ויקטוריה, ילדים סביב גיל שנתיים מתקשים מאד להתמודד עם תסכולים ולווסת את תגובותיהם הרגשיות. זהו גיל של דחפים ויצרים, ומעט מאד יכולת לשלוט בהם. אין טעם לבקש מילד בגיל כזה 'לרחם' על הקורבן או לחבק אותו בבקשת סליחה, שכן לדברים אלה אין עדיין משמעות אמיתית בגיל זה. ילדים בגיל זה מתאפיינים עדיין בחשיבה אגוצנטרית, ואינם יכולים להבין דברים מנקודת מבט שונה משלהם. לכן היא ממשיכה להכות ולחבק, להכות ולחבק, ואולי אפילו נהנית מהשעשוע הנחמד הזה. אלה לא באמת רחמים. במקום זאת, כאשר היא מכה, יש לעצור אותה במידת האפשר או (אם כבר הכתה) להרחיק אותה מהסיטואציה עם אמירה קצרה כמו - "אנחנו לא מרביצים!". המסר הזה חייב להיות עקבי בכל מקום וזמן, עד שהילד לומד להפנים את האיסור הזה. אני מזמינה אותך לקרוא כאן עוד על גיל שנתיים http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 אני מאחלת לכם הרבה נחת מהאחות הקטנה, למרות הכל ביי ליאת

שלום לך פסיכולוגית נהדרת! תודה לתשובה אני אגיד לאמי ונשתדל לישם. את ממש נהדרת תדעי לך מי שנמצא סביבך זכה באדם נפלא המשך ערב טוב ולילה טוב חלומות מתוקים ושבת שלום ומבורך.

שאלה חשובה מאוד. ידוע שיש חמישה שלבים לשינה. בשלב ראשון יורד קצב הלב, גלי המוח מאטים והשרירים נרפים. שלב שני דומה לשלב ראשון עם התפרצויות של גלים מהירים. בשלבים שלישי ורביעי פוחתים הגלים המהירים ומופיעים גלי מוח איטיים. מכאן חוזרת פעילות המוח ועוברת לשלב שני עם התפרצויות גלים מהירים ואפילו סוג של התעוררות, ואז הוא עובר לשלב השינה החמישי הידועה כשנת REM. השאלה שלי היא האם תמיד חייב להיות הכל בסדר זה או שיש מקרים שסדר השלבים שונה?

היי, ככל הידוע לי, מחזורי השינה קבועים בדר"כ, אך חלוקת הזמן הפנימית, בין השלבים של כל מחזור משתנה לאורך הלילה. נדמה לי שקראתי פעם שבמצבי חסך שינה חמור, כאשר מאפשרים לאדם לישון רק משכי זמן קצרים, תהא זו בעיקר שנת REM. למרות האמור לעיל, איני רואה עצמי מומחית לנושא ברזולוציה שאתה מבקש, ואין לך מנוס אלא לחקור באמצעות קריאה עצמית. בהצלחה ליאת

היי ליאת, האם אני אצדק אם אכתוב שלמעשה המדע נמצא פחות או יותר ברמת הידע של אריסטו מבחינת כל הקשור לשינה ולחלומות? כלומר לא יודעים הרבה? דרור

ראשית אני רוצה להודות לך על המילים החמות, על העידוד והתמיכה. אתמול היתי בביקור פתוח אצל בעלי ב "ניצן" עם הבן שלנו עידן. אחרי המפגש הזה לא ישנתי בלילה. נתנו לנו רק חצי שעה, הוא החזיק את התינוק ולא יכל להגיד מילה, אני רק ניסיתי להתאפק כי הדמעות הגיעו לי עד הגרון, לא רציתי שיראה אותי בוכה כי זה לא יעשה לו טוב. כל המערכת הזאת היא אכזרית ביותר, זו פשוט התעללות בבני אדם. אחרי המפגש הקצר הזה לא יכולתי להרגע ולשכוח את המבט של בעלי על הבן שלו שהיום כבר בן חודשיים והוא מחזיק אותו בפעם הראשונה! לא יכולה לשכוח את המקום המגעיל הזה שלשם נאלצתי להביא את בני הפעוט שהוא נקי מכל הרוע הזה! אני יודעת שאת מבינה את הרגשןת שלי בגלל זה אני מספרת לך את זה היתי חייבת לספר את זה למישהו שיבין אותי. מקווה שתביני אותי. מחכה לתשובה רינה.

רינה יקרה, קצת עצוב לי לראות את הפנייה שלך, ככה מיותמת, ולכן, עד שאנונימית תגיב לך, אני רוצה לעודד אותך, ולחזק אותך בצעדייך הראשונים כאמא לעידן. אני יודעת כמה קשה לגדל תינוק בחודשי חייו הראשונים, ובטח בנסיבות העצובות שלכם. נסי לתעד ככל יכולתך את התפתחותו, גם למען בעלך, וגם כדי שבעתיד, עידן יידע שאבא היה שותף מרחוק לכל הרגעים המרגשים של ראשית ימיו. זכרי שתקופות קשות, גם אם נדמות כנצח, מסתיימות בסופו של דבר, והחיים חוזרים למסלולם. שמרי על כוחות הגוף והנפש, ודעי ללקט רגעים מיוחדים של שמחה גם במציאות המורכבת הזו. אנחנו, בכל מקרה, כאן בשבילך. ליאת

הי ליאת בתי בת ה-10 חודשים נמצאת אצל מטפלת. המטפלת היא אמא שבחרה להשאר בבית, יש לה שני ילדים משלה כאשר הקטן מבינהם, בן השנתיים נמצא איתה ולא הולך לגן או לכל מסגרת אחרת. אני לא יודעת אם אני עושה נכון שביתי אצלה. הדילמה שלי היא כזאת: מצד אחת היא בבית, אשה מאד שקטה, נקיה, כל היום מבשלת ועסוקה בבית. מצד שני אני לא יודעת אם היא בכלל מטפלת בילדה שלי, אלא רק בדברים שהילדה צריכה: אוכל , החתלה.. מאד מפריע לי למשל , שבבית לא מפוזרים צעצעוים על הרצפה, למרות שהבאתי לביתה צעצועים ואף רמזתי בצורה מאד גסה על כך, הצעצועים נעדרים לרוב ורוב הזמן הטלויזיה דולקת ואני בטוחה שהילדה לא מקבלת כל העשרה שהיא, אני מקווה שהיא לא משתעממת.. מצד שלישי- הילדה הולכת אליה בלי בעיות, ואני לא יודעת אם זה נובע מכך שטוב לה ונחמד לה, או שפשוט היא התרגלה.. התחלתי לחשוב על חיפוש משפחתון שיותר מכוןן לטיפול בילדים ולא רק להעביר זמן איתם. מעצם הגדרתו הוא מכוון לטיפול בתינוקות והעסקתם, ואולי זה שסיפחתי את ביתי לאמא שהיא בבית, על מנת שלי תיהיה הרגשה נוחה שהיא מקבלת את מלא תשומת הלב, לא נכון הדבר. ברור לי שהיא עושה זאת למען הכסף, אבל אני לא יודעת אם זה נוגד, או מעיד על משהו שלילי, בעייני לא , זכותה , כל עוד היא עושה זאת כמו שצריך. מה אני עושה? מאד מפריע לי למשל שיש לביתי תפרחת בטוסיק, הרי יש לה רק תינוקת אחת לטפל בה , איך זה שהטוסיק שלה פורח, למה היא לא מחתלת בזמן?! זה מראה שהיא עסוקה בדברים אחרים (לא סיפרתי שהיא גם ספרית, ואני לא יודעת אם היא מקבלת לקוחות בבקרים), כך שאני מאד לא רגועה, מאד מפריע לי שביתי עם תפרחת , זה מעיד לטעמי על חוסר נגישות/ זמינות שלה.. מה דעתך? תודה מראש ניבה

ניבה יקרה, החשש והחרדה מ'ידיים זרות' שמטפלות בילדינו מאד מובנים, בעיקר על רקע סיפורי הזוועה שמתפרסמים בעיתונות חדשות לבקרים. האחריות שלנו, כהורים, למצוא את הדמות הראוייה, אכן כבדה. מאד קשה לי, מכאן, להעריך את טיב הטיפול בתינוקת, אבל נדמה לי שזה שהיא נפרדת ממך ברצון ועוברת בשמחה אל המטפלת, זאת אינדיקציה חשובה. את יכולה לבקש במפורש (ולא רק לרמוז) שיהיו כל הזמן צעצועים וגירויים בהישג חושיה של התינוקת. אני הייתי ממליצה לך לשקול היטב ובזהירות את רעיון המשפחתון. אני, אישית, מעדיפה טיפול סולו, דווקא של מטפלת. אשמח לשתף אותך במחשבות שלי בנושא, אם תתקשרי ביום ראשון ל"קו להורה" (03-6406888). הפריחה בטוסיק לא תמיד מעידה על החלפה לא מספקת, ויש הרבה גורמים אפשריים אחרים. תוכלי להתייעץ איתה ולשתף אותה בדאגה שלך, מתוך עמדה סומכת ולא ביקורתית. ככה תוכלי לגייס אותה לאתגר הטוסיק החלק, ונראה לי שאין מטפלת שלא תענה לאתגר... תתקשרי ביום ראשון ונוכל לחשוב ביחד ליאת

שלום רב בחודשים החרונים אני חשהצורך עז לגשת לטיפול פסיכולוגי אך : 1. אינני יכולה להרשות לעצי פסיכולוג אשר גובה 400 ש"ח לפגישה , אך מאידך גיסא אני כן מחפשת פסיגולוג מקצועי אשר יכיר מקסימום שיטות טיפול 2. אינני מכירה פסיכולוג ואני לא מכירה מישהו שיכול להמליץ על פסיכולוג שהיה מרוצה ממנו. 3. מאחר וזו הפעם הראשוה שלי מאד מאד חשובה לי רגישותו של המטפל , שיגלה אמפתיה (לא כולם כאלה) , הבנה ומעבר לכל שיעזור לי להתגבר על המועקות שיש לי. אינני מעוניינת לפנות למכונים אשר להם מס' פסיכולוגים. אני מעוניינת בהמלצה של שם ספציפי של פסיגולוג או אפילו שנים שלוש אשר איתם אוכל ליצור קשר ולהתחיל לטפל בעצמי. אני בת 33 נשואה עם ילדה וגרה באיזור השפלה. אודה לכם מאד באם תוכלו לעזור לי (למרות שאני מודעת לעובדה שאינכם יכולים להמליץ)

גלית ערב טוב, 1. אני מכירה פסיכולוגים פרטיים טובים שגובים הרבה פחות מ-400 ש"ח. 2. לא צרפת כתובת מייל, ולכן גם אם מישהו מכאן ירצה להמליץ לך, הוא לא יוכל. 3. גם כשפונים לפסיכולוג בפעם השניה או השלישית, חשוב מאד שיהיה רגיש ואמפתי. אני סבורה שמרבית אנשי המקצוע ניחנו בתכונות אלה, והיוצאים מן הכלל הם מיעוט. 4. (למרות שלא שאלת משהו רביעי): אם מחפשים מוצאים!!! אני מציעה לך לצרף כתובת מייל, ואולי יימצא מי שיוכל לעזור לך גם מכאן. כל הכבוד על ההחלטה החגיגית. ליאת

תודה ליאת. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על שנים-שלושה פסיכולוגים .

שלום, אני בת 32.לאחרונה התחלתי בטיפול דינמי.המניע לפנייה היה ההבנה כי איני מסוגלת לקיים קשרים זוגיים לאורך זמן. במשך הטיפול,בתקופה האחרונה עלו ארועים מהעבר שחודדו כמשפיעים על הקושי ביצירת זוגיות. אני מרגישה ,היום ,שכשאני נמצאת בנסיבות חברתיות,והצעות על רקע רומנטי עולות,מן רתיעה כיוון שאני מרגישה שאולי העובדה שיש ארועים בעברי שמשפיעים,אין טעם להתנסות בקשרים. מה דעתך?

ערב טוב, הרבה פעמים נשאלנו כאן על הסיכוי להתגבר על משברי חיים או על חוויות עבר שלנו. הטיפול הדינמי מתבסס על ההנחה לפיה אירועי עבר (כמו טראומות או קונפליקטים לא פתורים) יכולים לעבור עיבוד מאוחר ולבוא על פתרונם המוצלח גם שנים רבות לאחר שהתעוררו בנו לראשונה. העובדה שאת מתמודדת כרגע עם אירועי עבר קשים דווקא מגבירה את הסיכוי לשינוי דפוסים בעייתיים, גם אם השינוי הוא איטי. אני חושבת שכדאי לדון בשאלות שאת מעלה במסגרת הטיפול שלך, ולחשוב יחד מה נכון לך כרגע. בברכה ליאת

היי ליאת, הכוונה שלי אחרת. מבינה היטב את כוחו של הטיפול וכן את התהליכים שמתרחשים. אני שואל האם עיבוד בהווה והתמודדות הם סימן לקחת צעד אחורה ולא להיות למשל בקשר זוגי עכשיו.

אני לא יודע אפילו איך אני מספר את הבעיה לאשתי .אפילו היא לא יודעת על הבעיה כי אני "משחק " אותה כאילו שאין לי .היא רק יודעת שאין לי חברים והיא לא מבינה איך זה .אני יודע את כל הפתרונות .אבל לא מסוגל לעשות כלום .ממש מתסכל .הבעיה גרמה לכך שאני לא אתקדם בעבודה .ואני נשאר כבר תקוע באותו מקום המון שנים .אם יש לך איזה פתרון מעשי אני יודה לך מאד

שוב שלום גד, אם אתה מצליח כל כך הרבה שנים לתפקד למרות החרדה, ולהסתיר אותה מן האחרים, יש לך, כנראה, הרבה כוחות. חשו?ב כמה מן הכוחות הללו יוכלו להתפנות למשימות חיים שוטפות, אם החרדה תיעלם. הפיתרון הכי מעשי שאני יכולה לחשוב עליו (בהנחה שאתה נרתע מטיפול פסיכולוגי כרגע) הוא ביקור חד פעמי אצל פסיכיאטר, שיוכל לעזור בטיפול תרופתי, שנמצא יעיל למדי בטיפול בחרדות. כשהחרדה שוככת, ניתן לשקול שוב עבודה התנהגותית עם פסיכולוג, שהרי אז האיום כבר אינו כה גדול. אם גם זה מפחיד, אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה. הללו רשאים כיום לרשום תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הSSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין). צא לדרך! ליאת

אני בן 48 סובל שנים רבות מחרדה חברתית .כל מה שאני עושה קשור בחרדה זו ,ומה שמעניין אותי זה איך אני נראה בעיני האחרים .כלפי חוץ אני נראה אדם נורמטיבי לחלוטין ,עקב הרצון שלי להראות מה שפחות יוצא דופן ,אני מאד חושש מביקורת של אחרים ובמיוחד של אנשים בעלי סמכות .שאני נמצא בחברת אנשים אחרים אני נמצא בלחץ נוראי במיוחד כאשר אני נמצא עם מישהו בשיחה .אני חושש ביותר מתגובות של אנשים כלפי .אני מרגיש מתוח ביותר כאשר אני נמצא בחברת אנשים .עקב כך אני גם לא מעיז לקבל עזרה מקצועית . אני סובל מאד .ולא מסוגל ללכת לטיפול עקב החרדה .כך שאני נמצא במבוי סתום ואני לא יודע כיצד להחלץ ממנו .המתח שאני שרוי בו גורם לי לתשישות ניכרת ואני ממש מתקשה לתפקד .האם אני יכול להחלץ את עצמי מהמצב ?

ערב טוב גד, חרדות שנמשכות זמן כה רב, אינן מסתלקות בקלות בדר"כ, וכדאי 'לעזור להן' באמצעות טכניקות נלמדות. תוכל לקבל את הכלים הללו בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, עם או בלי תרופות. אני מבינה שהחרדה מפריעה לך בפנייה הראשונית לטיפול, אך נראה שהמאמץ הראשוני הכרחי. עליך לזכור שאנשי מקצוע מנוסים מאד בסוג כזה של חרדה, ואין הם מתרגשים במיוחד מהתנהגות 'מוזרה'. פסיכולוג לא יחשוב שאתה חריג או נלעג, ויגיב אליך בהבנה ואמפתיה. אני מציעה לך לקרוא באינטרנט על סוג החרדה שלך, ועל הטיפולים המקובלים בה. (CBT). פעם, בצבא, לימדו אותנו ש'ידיעה מונעת פחד', זוכר? אם תרצה לשאול עוד, אתה מוזמן. אנחנו כאן ליאת

אני בת 22 ונמצאת במצב נפשי לא קל.יש לי המון בעיות נפשיות אני חושבת שיש לי חרדה חברתית כי אני לא ממש פתוחה ואוהבת להיות עם אנשים אני גם שמנה, למרות שעשיתי דיאטה אבל עכשיו התחלתי שוב לאכול הרבה שמעתי שקוראים לזה אכילה כפייתית. לא היה לי חבר גם אין לי חברים ואני מרגישה מוזרה וחסרת ביטחון אני סובלת מדיכאון. אני לא נהנית מדברים, אני לא אוהבת לבלות במועדונים ומקומות רועשים, אני שונאת את איך שאני נראית ואין לי תכנונים לעתיד (מקצוע עבודה) אין לי חשק לעשות כלום. אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר ולא לקחת תרופות אני רוצה לצאת מזה לבד.... אני חושבת שזה אפשרי כי הייתי פעם במצב הרבה יותר קשה... גרתי לבד תקופה ושם הייתי סגורה ובכיתי הרבה אבל לא אכלתי באופן כפייתי כמו עכשיו. מה דעתך על רגיעון של הדס? האם זה יכול לעזור במקום תרופות כימיות?

ג'וזפין יקרה, את מתלוננת על "המון בעיות נפשיות", אך מתעקשת להישאר איתן לבד. לא מאד ברורה לי הבחירה הזו, אבל אני מכבדת אותה לחלוטין. הידע שלי בנוגע לטיפול תרופתי אינו מאפשר לי לייעץ באופן מקצועי, גם כשמדובר בתרופות מדף כמו רגיעון. האם גם טיפול פסיכולוגי (שיחות) הוא מחוץ לתחום? אם לא, אני חושבת שזו הדרך הראויה להתמודד עם קשת הבעיות שפרטת. מאחלת לך הצלחה רבה ובריאות טובה ליאת

אני לא רוצה לפנות לטיפול בגלל כמה סיבות: אני מפחדת שיהיה צורך בטיפול פסיכיאטרי, ואני לא רוצה לקחת תרופות כימיות. אין לי יכולת כלכלית ללכת לאנשי מקצוע פרטיים, לכן האפשרות היא דרך קופ"ח. דבר שיפגע בתיק הרפואי שלי ויופיע שם... ואני גם לא בטוחה שזה יעזור לי.

היי ג'וזפין, כשקראתי את דברייך היה נדמי לי שאני קוראת את דברי בגיל 22. ערך ודימוי עצמי נמוכים, אכילה כפיתית, בדידות, קושי בתחום הזוגי... גם אני חשבתי שאוכל לעזור לעצמי לבד מכיוון שבגיל 22 הייתי במצב הרבה הרבה יותר טוב מבשנים קודמות. כן, היה לי ברור שאני צריכה טיפול (כמו שאני חושבת שלך ברור) ובכל זאת היה משהו שמנע ממני לעשות כן כאשר התרוץ שהיה קל ביותר להשען עליו היה התרוץ הכספי. היום חמש שנים מעל, אני ממש רוצה לבקש ממך שתעזרי לעצמך (בעזרת טיפול) כדי שלא תגיעי לגילי ותביני כמה שנים התבזבזו להן. להיות בגילי כאשר כולם מתחילים להקים משפחות וכל החיים של כולם מתקדמים ורק שלך עומדים במקום זה מאוד לא נעים (בלשון עדינה). לפני שנה וחצי התחלתי טיפול ואני יכולה להגיד שהחיים שלי השתנו מאוד. אגב, אני עוסקת בחיי בתחום שנמנה על משפחת הפסיכולוגיה (אני לא פסיכולוגית) ועשיתי המון עבודה עצמית חשובה וטובה- אבל הגעתי לגבול שבו כל מה שיכלתי לעזור לעצמי לבד כבר נעשה והיה צורך בעוד אדם שיעזור לי להמשיך את העבודה. העניין הוא שאני יודעת שעד שאדם לא מוכן לטיפול, או הוא לא ילך או שהוא ילך אבל יכשיל אותו. אני הגעתי לטיפול רק כאשר הנפש שלי יכלה להתמודד עם דברים שונים ואני מניחה שלכן הטיפול היה אפקטיבי. אני תקווה שהדברים שלי אולי יותר ידרבנו אותך ויגרמו לך להפנים עד כמה את אכן זקוקה לעזרה, ושתעשי כן כמה שיותר מוקדם על מנת שימנעו ממך הקשיים בעתיד.

שלום דנה! אני שמחה שהמצב שלך השתפר, שלמדת ושאת עוסקת במה שאת אוהבת :-) איך אפשר ליצור איתך קשר מחוץ לפורום? אייסיקיו או אימייל? אשמח מאוד לדבר איתך..