פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, אני מודה לכן על התשובה, אני מרגישה שאכן במצבי כרגע אני צריכה טיפול פסיכולוגי או איזו שהיא הכוונה השאלה היא איך עושים את זה?- האם אני צריכה לפנות לרופא המשפחה שלי... תודה מראש. קסם. נ.ב - עברתי בעבר פיזויותרפיה אבל, בלי קשר קבעתי לשבוע הקרוב תור לבית החולים תל השומר בהמשך לעצתך. (אני יודעת כרגע שהחרדות שלי יעלמו במחצית ברגע שהסחרחורת יעברו, אבל, תמיד החרדה תהיה שם, שמא הן עוד יחזרו ברגע שאני לא אהיה מוכנה ולכן אני בטוחה שאני צריכה טיפול)

קסם שלום, טיפול פסיכולוגי ניתן לקבל דרך רשימות הפסיכולוגים של קופת החולים שלך. זה לא חייב לעבור דרך רופא המשפחה, אך ניתן תמיד להתייעץ איתו. הטיפול המומלץ הינו טיפול במצבי חרדה במקביל לטיפול בורטיגו. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בת 21, סטודנטית במכללה. לפני קצת יותר משנה קרה לי משהו שערער את כל העולם שחייתי בו ולקח ממני את כל העולם שחייתי בו. השנה שחלפה מאז הייתה לי קשה ביותר, אולי הכי קשה שתהיה לי אי פעם. במשך כל התקופה הזאת לא הייתי ביעוץ פסיכולוגי,סירבתי ללכת וגם המחיר הגבוה הרתיע אותי מאוד. כל השנה הזאת לא דיברתי עם אף אחד ואף אחד לא ידע מה עובר עלי, נראיתי בסדר גם כשבפנים הייתי מרוסקת. כיום אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל לפעמים עדיין יש לי הרגשה רעה והרבה פעמים אני בוכה בגלל מה שקרה. קשה לי מאוד לסמוך על אנשים מאז ולכן אני מתרחקת מאנשים ואני מפחדת גם מהסיבה הזאת לפנות לפסיכולוג. השאלה שלי היא: האם לנסות לגשת למרות הכל לפסיכולוג או לתת לזמן לעשות את שלו? האם יש אפשרות לפנות לפסיכולוג בצורה אנונימית? תודה מראש.

שלום לך, נראה שעברת טראומה קשה ואת מתקשה להחלים ממנה בכוחות עצמך. אחד המרכיבים של ארוע טראומתי הינו אובדן האמון באנשים ובעולם וזה בדיוק איך שאת מרגישה. חבל שתישארי כך מרוסקת מבפנים ונראית בסדר כלפי חוץ. אני מעודד אותך לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול טוב יכול לעזור לך לחדש את האמון בעולם, לעבד את הטראומה/ארוע שעברת ולהיות שוב עם כוחות. אנני מבין למה הכוונה בפניה אנונימית לטיפול. ישנה סודיות רפואית על פנייתך ואף גורם לא מוסמך לא רשאי או יכול לדעת עליה. מאחל לך שתמצאי את האומץ והכוח בתוכך לפנות לטיפול, גדעון

שלום לכם, אני זקוקה לעזרתכם. אני גרושה עם שני ילדים וחיה עם בן זוג מזה כשנה. במהלך התקופה עלו ספקות לגבי יושרו של הבחור. העיניין התפוצץ השבוע כשהוכחתי אותו על שקריו החוזרים ונשנים, לאחר שמבחינתי הוא כבר עבר את הגבול. אני מבקשת לדעת מה זה שקרן פתולוגי? האם ניתן לטפל בזה ולפתור, כלומר, האם ניתן להחלים מהמחלה הזו? באילו דרכים - טיפול פסיכולוגי? תרופות? על תשובתכם המהירה אודה, הגר.

שלום רב לך, התופעה שאת מציינת היא בעיה קשה וספק אם ניתנת לטיפול. ישנן סיבות עמוקות לכך שהבחור משקר ויתכן שאינו מודע להן. ניתן לנסות טיפול פסיכוטרפי לברור הסיבות. יש להניח שאת לא היחידה שהוא משקר לה והוא עושה זאת גם לאחרים. השקרים אינם בגלל רצון לחפות על משהו או להסתיר ממך משהו אלא נובעות מבעיה נפשית. אני במקומך הייתי תופס מרחק.

הגר שלום סיפורך מזכיר לי את סיפורה של אחותי, גרושה עם שלושה ילדים ... היא הכירה גבר שלקח לה זמן לגלות שהשקרים הם חלק מאישיותו, שהמון דברים שהוא אמר אינם אמיתיים.. היא התחילה להתעמת איתו ולנסות לישר קו מולו , שכן היא אהבה אותו. הוא היה משקר ולצד זה היו לו תכונות גם טובות: אהבה ענקית לאוחתי ולילדיה, נתינה חומרית... לקח לה המון שנים להחליט לפרק את הקשר, היא החליטה שכל הדברים הטובים שהוא עושה, נותן לה ולילדיה איינם שווים את חוסר יושרו ואת המציאות שאינה אמינה מולו, שכן היא אף פעם לא ידעה אם מה שהוא מסר אכן אמיתי, וזה ערער מאד את הקשר.. היא החלה טיפול להבין בכלל למה היא התחברה דוקא איתו ולמה כל כך קשה לה לעזוב אותו, הוא במקביל ניסה טיפול ( עד היום היא לא יודעת אם הוא הלך לפגישות וכמה זמן ערך הטיפול שלו), הם דיברו גם על טיפול זוגי אבל הרבה דברים כבר נהרסו שם בדרך, תוך החיפוש שלה אם להשאר איתו או לא , עימותים וריבים... היא הבינה שהשקרים הם חלק ממנו ברמה לא רצונית אבל בכל זאת לא הסכימה להם , כי היא גם התביישה בבחירה שלה, בעיקר מול ילדיה.. הקשר ידע ימים טובים בהתחלה, לפחות בשלוש שנים הראשונות, רק לאחר שהיא עשתה חושבים והחלה לשאול, החלו הבעיות.. כשהם נפרדו הוא היה אובססיבי לגביה, לא האמין שזה יקרה... היום הרבה יותר טוב לה , שקט לה, היא לא צריכה לכפות על דבריו , ולא צריכה להצדק על כל מני פליטות פה שלו... לילדים אני חושבת שהוא כן חסר, כי בסה"כ הוא היה הרבה זמן בתמונה... סיפרתי לך את סיפורה של אחותי, שברור שהוא לא זהה לשלך אני אישית חושבת שאמינות, יושר הם א"ב של כל קשר, קל וחומר של קשר זוגי שיש בו המון מטען, המון נגיעה בכל מני רובדים של החיים הפיזיים ושל החיים הנפשיים... ממה שאת כותבת זה אכן מפריע לך, אבל את גם רוצה שזה יטופל, סימן שגם אכפת לך שהקשר ימשיך, או לפחות לנסות.. השאלה היא אם הוא רואה בזה כבעיה, אם הוא רוצה לטפל בזה, אם הקשר בינכם כל כך חשוב לו שהוא מוכן לטפל בנושא ... אני לא ארפה את ידיך, אבל חשוב לבדוק, לטעמי, מה הצד השני רואה, חושב כמפריע לקשר ואם בכלל יש לו נטיה ורצון לשפר ולהשתנות? מקווה שעזרתי במעט שיהיה רק טוב ניבה

הגר שלום, כפי שראית בהתייחסויות שקיבלת, שקרנות חוזרת ונשנית אינה עניין של מה בכך. היא יכולה לנבוע מגורמים רבים. לא ברורה מה המוטיבציה של השקרן הפתולוגי להשתנות וגם אז זהו תהליך ארוך ומורכב. עד כאן אמירה כללית בנושא שקרנות פתולוגית. ולעצם העניין שלך: הרי לא ברורה האבחנה של בן זוגך ומה הסיבות לשקריו. את צריכה לשאול את עצמך : האם את מעונינת בקשר איתו ומה המחירים שאת משלמת? בכל מקרה הייתי מייעץ לך לגשת ולהתייעץ עם איש מקצוע ולא להסתפק בתשובות כלליות. יש צורך לבחון את כל המערכת הזוגית ואת עצמך בתוכה. שיחה בארבע עיניים תעשה לך שרות טוב יותר מאשר התייעצות אינטרנטית. בברכה, גדעון

שלום למנהלי הפורום רציתי לספר על בעיה שיש לי ואני לא מש יודעת איך להתמודד אני בחורה בת 22 וחצי ויש לי אובססיה מטורפת למשקל שלי אחרי דיאטה ארוכה הגעתי למימדים מדהימים ונהנתי מכל רגע בזמן האחרון עליתי משהו כמו 3 4 קילו ואני מרגישה שאני לא מתחברת ושאני לא שווה יותר חיצונית ופנימית אני רוצה לציין שאני עדיין רזה וכנראה שזו בעיה מאוד עמוקה כאילו הגוף היה בשבילי כמשהו מנצח שווה ומדהים ועכשיו כביכול ששמנתי אני לא מרגישה כך אני מאוד מתוסכלת מזה ורוצה להתגבר על והרגיש טוב ושווה עם עצמי גם אם מעלים קצת במשקל תודה מראש!

נטלי שלום, את מציינת שתחושת הערך העצמי, ואהבת העצמי שלך מזוהה עם משקלך. כשאת במשקל היעד, את מרגישה מנצחת ושווה ומדהימה, וכשעלית כמה ק"ג במשקל את מרגישה פחות שווה. בכך את לא לבד. אנו מצויים בתרבות שמעודדת את פולחן הגוף ויוצרת למעשה את ההזדהות הזו בין עליה במשקל ליחס לעצמי. אני סבור שהמודעות לכך והרצון שלך להרגיש טוב עם עצמך גם כשעלית כמה ק"ג במשקל הינם צעד ראשון וחשוב, אך לא מספיק. עלייך להמשיך ולעבוד על כך שחוויתך את עצמך והדימוי העצמי שלך לא יושפעו עד כדי כך מק"ג אחד לכאן או לכאן. גם העיסוק האובססיבי במשקל אינו דבר בריא בפני עצמו. הייתי ממליץ לך לשקול טיפול פסיכולוגי שיכול לסייע לך להבין טוב יותר את היחס לעצמך, גופך ומשקלך. בברכה, גדעון

שלום אני עומדת ללדת (בחודש 8 להריוני) בבית יש לי שני ילדים ילדה בת 7 (כתה ב') וילד בן 4.5 (הסובל מבעיות קשב וריכוז) אני חרדה לגבי הלידה קנאה, קנאה, קנאה.... ועוד בעיות שעשיות להווצר בני בעיקר מדאיג אותי כי היום ביתי ("סובלת") מפחות יחס לפעמים מכיוון שאנחנו מעניקים לבני קצת יותר ממנה, אנו מצפים ממנה להרבה יותר (לא קצת). אני מרגישה שבני הוא ילד מועדף כי הוא עם בעיה של קשב וריכוז והוא זקוק להמון בעוד שביתי היא אם אפשר לקרוא לזה "ילדה רגילה" שאין לה כלל בעיות ואני דורשת טיפול מיוחד בה... מה עושים??? נ.ב. שמתי לב שאני צועקת המון בעיקר על בני - כי הוא סובל מבעית קשב וריכוז ועל ביתי - כי אני מצפה ממנה ליותר....

שרונינה שלום, קודם כל שיהיה בהצלחה. אכן תקופת טרום הלידה הינה תקופה לחוצה והשאלה כיצד תתארגן המשפחה לקבל את הרך הנולד?. איך יגיב כל אחד מהילדים?. ההתארגנות הזוגית, הכלכלית... כל אילו שאלות שגוררות איתן הרבה לחצים. הילדים מרגישים גם הם במתח. בצד השמחה על האח הנולד הם מרגישים בציפיות, ובמתח ההורי המתגבר. אז מה עושים? א. מבינים שזו תקופה קשה ומנסים להתארגן בהתאם. ב. הרבה שיחות עם הילדים ועם הבעל. ג. לארגן תמיכה: הורים, אחים, חברים... ד. לא לשכוח לדאוג גם לעצמך. את זקוקה לכוחות לאתגרים שבדרך. ה. כדאי שיהיה ספר טוב בבית על גידול הילדים. ו. להתייעץ עם אנשי מקצוע כשמרגישים צורך בכך. למשל "קו להורה" באוניברסיטת תל-אביב בטלפון: 03-6406888. בימי ראשון ורביעי 09:00 עד 15:00. שיהיה בהצלחה ובמזל טוב, גדעון

הי ליאת, זו אני שהייתי אמורה ללכת לפגישה ולבסוף דחיתי אותה. זוכרת? (אני מקווה שכן) מאז שקבעתי את הפגישה המצב הזה רק מדכא אותי עוד יותר. אני לא מפסיקה לחשוב על זה. כבר לפני שקבעתי תור אצל הפסיכולוגית הרגשתי יותר טוב. מה לעשות?

היי, מקווה שתצליחי להגיע לפגישה של מחר. נראה לי שהחרדה שלך קצת יצאה מפרופורציה. זאת רק שיחה !! לא יעקרו לך שן ולא יוציאו לך את התוספתן :-) מחכים לשמוע חוויות. אנחנו.

היי ליאת רציתי לשאול משהו אחרון האם ישנו רישום בתיק רפואי כולשהו? תודה על התמיכה

פןטרתי מהעבןדה , אני ןבעלי מסוכסכים, בדרך כלל אני בן אדם חזק אבל כרגע מאוד קשה לי להתמודד לבד בקיצור אני צריכה עזרה נפשית . אין לי כסף . איך אני יכולה לקבל טיפול ? איך בוחרים פסיכולוג? האים יש אפשרות לקבל טיפןל דרך קופת חולים מבלי שזה ירשם בתיק האישי? .

שלום לך, טיפול בחינם ניתן לקבל במרפאות הממשלתיות לבריאות הנפש. כמה תשובות מתחתי צרפה אורנה קישור של רשימת כל המרפאות הללו. טיפול במחיר מוזל ניתן לקבל דרך הביטוח המשלים של קופת החולים שלך. כל קופה בהתאם לסידור שלה. בררי בקופה את הנוהל המדוייק. למיטב ידיעתי כן ישנו רישום בתיק הרפואי שלך בקופת חולים, אך הרישום פתוח רק לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. זאת לצורך מעקב ופיקוח על הפסיכולוג המטפל. בכל מקרה ישנה סודיות רפואית והחומר לא עובר ללא רשותך הלאה. בהצלחה, גדעון

שלום חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי את מה שהמלצת עליו . אודה לך מאוד אם תוכלי להוסיף קישור. תודה

ארול, הסתכל בשרשור הקודם. אורנה

שלום, אין לי חבר,אני מרגישה בדידות, אני חושבת שהחיים קצת משעממים, כלומר יש לי ירידות ועליות. הייתי מעוניינת לדעת אם זו סיבה לפנות לפסיכולוג.

שלום ttt בוודאי שזו סיבה לפנות לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יעסוק בכל נושא שתרצי... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

הרי בטיפול היא לא תוכל לדאוג לי לחבר, לחברים ועיסוקים נוספים, נכון? אז מה בדיוק אוכל לקבל שם. תודה

נמצא בדיכאון קשה, ובמצב כלכלי קשה, איפה אפשר לקבל טיפול? למי פונים?

שלום דני, נסה את הקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc המון הצלחה בהתמודדות הקשה, אורנה ראובן-מגריל

היי. אני סטודנטית בת 26. סובלת כ-8 שנים מורטיגו, וכן מבלט דיסק בצוואר, בשל כך אני סובלת מסחרחרות שבאות בתקופות מסוימות, בעבר לא ידעו מאיפה באות הסחרחורת אבל לאחר בדיקה משמעותית הבינו זה ורטיגו, ורמת החרדה שלי ירדה. אבל, לצערי חשה אני שהסחרחורת מעכבות אותי בחיים: בתקופה שיש לי סחרחורת (לעיתים סחרחורת יכולה להיות לי שעה ואני לא יכולה לקום מהמיטה), לכן פיתחתי לי כל מיני "דרכים" בתקופה הזו כמו ה י מ נ ע ו ת לצאת מהבית בתקופת הסחרחורת , הימנעות עם מפגש עם אנשים חדשים בכדי שאם ותתרחש לי הסחרחרת- אין לי כוח להסביר לכל אחד שאני לא מרגישה טוב. חשוב לי לציין שאני בחורה חברותית שניראת טוב מאוד אבל בתקופה של סחרחורת אני מרגישה כמו חזרה לאחור ונסגרת. בתקופת שאני מרגישה טוב אני יוצאת ומבלה אבל עדיין מנסה להימנע מדברים שעושים לי לא טוב(כמו נסיעות ארוכות מחוץ לבית,הליכות ארוכות, =כל מה שבתנועה גורם לי סחרחורת לפעמים קטנה ולעיתים גדולה). בתחילה כולם חשבו שאני בלחץ וחווה התקף חרדה- אבל יש לי חרדה מהבעייה המהותית שלי ואינני מדמיינת אותה. מה עליי לעשות? בתקופה האחרונה אני מרגישה צורך לטוס, להסתובב לבד (מה שהייתי עושה לפני כן בעבר) כלומר להיות עצמאית(אני מפחדת להיות בבית לבד שמא בבוקר כשאני מתעוררת אני אחטוף סחרחורת ולא אצליח לקום מהמיטה ואף אחד לא יוכל לעזור לי(דבר שגם קרה!), אבל, הפחד משתק אותי שמא אני לא ארגיש טוב ברחוב ואפול(דבר שקרה.)מלימודיי אני יודעת שטיפול התנהגותי יכול לעזור לי (קבלת חיזוק מפעולה) אבל הוא תקף למשך זמן מסויים - ברגע שחוזרת לי הסחרחורת כל הניסיונות שלי והחיזוקים הולכים לאיבוד!!! כולם בגילי נסעו בעולם ונמצאים במערכת יחסים. ואני עדיין מנסה להתמודד יום ביומו עם איך להגיע ממקום למקום בשלום . מה לעשות? ? ?

שלום קסם, כתבת שמלימודייך את יודעת שטיפול התנהגותי יכול לעזור, ואכן אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. הטיפול יכול לעזור לך להתמודד עם ההימנעויות שפיתחת, ויש דרכים להתמודד עם חזרה של סימפטומים. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי קסם, (רק למקרה שאת לא יודעת, ובגלל היכרות עם הנושא...) בבתי החולים הגדולים קיימות מרפאות סחרחורת, שמתמחות בשיקום המערכת הווסטיבולרית בעזרת פיזיותרפיה מיוחדת, המותאמת עפ"י תכנית אישית. אני, אישית, שמעתי דברים טובים על המרפאה של תל השומר. שווה לדעת. רק בריאות ליאת

שלום, איך אני אמורה לדעת שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי? על סמך אילו דברים? תודה

שלום שם בדוי, נסי/ה לשאול את עצמך האם יש נושאים אישיים ובין-אישיים שמסבים לך מצוקה כלשהי, שהיית רוצה לשנותם. נסי/ה לבדוק עם עצמך האם היית רוצה להבין דברים מסוימים בהתנהלות שלך יותר לעומק. ובכל מקרה, אפשר לנסות קצת ולראות מה ההרגשה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, יש נושאים שאני לא מבינה למה אני מתנהגת בצורה מסוימת. בנוסף אני אדם שקשה לו להתפתח ואת זה הייתי רוצה לשנות, אם אפשר בכלל. האומנם? אז איך אצליח להפתח בפני הפסיכולוגית? בנוסף ההרגשה הכללית שהכל שגרתי ומשעמם. אני לומדת ועובדת אך בכל זאת. תודה

האם התעסקות התינוק/הילד בעצמו תורמת לבגרותו הנפשית והשכלית או שמא רק מעכבת את בגרותו הנפשית והשכלית ? האם יש דבר כזה שאדם בתקופה קצרה יחסית פתאום מתבגר ? האם אדם מתבגר (שכלית ונפשית) מהר בעקבות טראומות או שמתגבר מהר בעקבות תנאי חיים נוחים ורגועים יותר ?

שלום שני, את שאלות שאלות שנשמעות כמעט כמו text-book בפסיכולוגיה, והיה מעניין לדעת כיצד השאלות שלך קשורות אלייך באופן אישי. אנסה להשיב לך בקצרה: * לא ברור למה כוונתך ב"התעסקות התינוק/הילד בעצמו". תינוקות וילדים מרבים להתעסק בגופם, בתחושותיהם ובסביבתם הקרובה, ולמעשה כך אנחנו גדלים. * אפשר להתבגר בכל מיני צורות, ולא ברור מהי תקופת זמן "קצרה" מבחינתך. * לגבי טראומה - שוב תלוי למה הכוונה. אירועים המסכנים את שלומנו אינם מקלים על ההתבגרות, אך ברור שאנחנו גדלים ומתפתחים דרך כל מיני התמודדויות עם עצמנו ועם סביבתנו, אכזבות, קשיים, כאבים וכד'. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב למומחים,התפטרתי עכשיו מהעבודה שלי ששם ניהלתי צוות מקסים אבל כבר נעשיתי חסרת סיפוק ומיאשת המשכורת לא הצדיקה את שעות העבודה זה היה גלובלי זה ככה בקצרה עכשיו לבעיה העיקרית:בחורה שאני המלצתי עליה לניהול שהייתה תחתי קודם ובתקופת העבודה ממש נעשינו חברות טובות שממש מדברות על הכל על הפרטים הכי איישים בכל אופן היא גרה באזור מקום עבודתי ובינתיים נתנו לה לנהל שם עכשיו מה שמציק שהיא באה בהתנשאות כאילו היא הכי טובה ורוצה להראות שהיא מסדרת את העיניינים כמו גדולה כאילו על הגב שלי ורק מבקרת ובמילים פשוטות"משחקת אותה כאילו מי ומה זה פשוט פגע בי תרתי משמע נתנה לי להרגיש כאילו לא ניהלתי כשורה וגם ממנה או לא ממש לא ציפיתי גם פתאום קשה למרות שעזבתי מבחירה וויתרתי על פיצויים פתאום יש מקום בלב שמתגעגע וכאילו זה היה פרטי שלי והיא פשוט נכנסה לפרטיות בגאווה ושינתה דברים חשוב לי לציין שהיא מאוד רוצה להראות שהיא טובה ולהתקדם בחברה ופשוט איפשהו זה על חשבוני (בתחום המכירות )ובכלל בכללי בכל מה שקשור לניהול ולתפקוד אני רוצה לנטרל אותה מראשי ובאמת להתחיל דרך חדשה בחיי ולעבור הלאה כמו התכנון שלי ושאוף קדימה והכעס וזה שנפגעתי פשוט הורגים אותי אני מרגישה שאני פשוט שונאת אותה ומאלת לה שתיפול ומצד שני אומרת שיהיה לה בהצלחה לא טוב לשמור טינה ולקלל וחבל על האנרגיותשלי בשביל דברים שכאלו אודה לכם מראש על תמיכה וקצת כיוון מה לעשות איך לגשת בדף חלק לדרכי החדשה ולניות מאושרת

שלום בת 22 זה תמיד קשה לעזוב תפקיד שהשקעת בו את כל כולך ואז לגלות בעצם "שלכל אדם יש תחליף" והכל מתנהל כשורה גם בלעדייך. עזיבת התפקיד היתה בחירה שלך וכפי הנראה היית שלמה עם בחירה זו,זה הזמן לסגור את הפרק הזה ולהמשיך הלאה. סיפרת שהבחורה הזו היתה תחתייך, אם היא מצליחה בתפקיד את צריכה להיות מאד גאה משום שהצלחת ללמד אותה טוב את התפקיד ולהביא אותה לעצמאות!.נשמע שהיא עדיין מתייחסת אלייך כאל "בוסית" ובאה לספר לך,בעלת הניסיון,על הצלחותיה כדי שתהיי גאה בה. והערה אחרונה:אם באמת היא מתנהגת בצורה שלא נעימה לך,מדוע לא תנתקי איתה את הקשר?!

שלום בת 22, נשמע שהיו לך סיבות טובות לעזוב את העבודה, ובו בזמן יש דברים שקשה להיפרד מהם, כמו הפידבק החיובי, הרגשת האחריות והגאווה על יכולות הניהול שלך. אני חושבת שכדאי לנסות לקבל את הסיטואציה הזו כמורכבת, ככזו שיש בה טוב ורע, ולא לצפות מעצמך להרגיש הקלה בלבד. מקום עבודה רציני הוא קצת כמו משפחה, ויש לנו כל מיני סוגים של יחסים ושל תחושות כלפי בני משפחה - כמו למשל הרגשת קנאה וכעס כלפי "אחותך" שהמלצת עליה לתפקיד ועכשיו "משחקת אותה". נסי לבדוק עם עצמך האם כדאי לשוחח אתה או לטפל בדברים בתוך עצמך, וכמובן כדאי למצוא לעצמך משפחה חדשה, בה תוכלי לבטא את יכולותייך ולהכיר אנשים חדשים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה,ליאת וגדעון שאלה שעלתה בפורום אחר ומעניינת אותי גם תשובתכם: "עד כמה אתה משתף את המטופל באבחנה,בדרכים לטיפול,בהרגשה שלך כלפיו וכ"ו.אם מטופל יעורר בך כעס או דחייה האם תאמר לו את זה(בעדינות...) על מנת לשקף את מצבו? אני יודעת שלרוב נמנעים מלאמר את האבחנה ובכך להדביק תווית, אך אם מטופל ישאל תענה לו?(זאת זכותו לדעת,לא?) "

שלום ירדן, השאלה שהצגת אכן מעניינת, והתשובה עליה אינה פשוטה כלל. מצד אחד, כל התערבות טיפולית היא בעצם שיתוף של המטופל בתחושות ובמחשבות של המטפל, ומצד שני ברור שלא הכל אומרים. אין לי ספק שהשיתוף יכול לפעמים להועיל מאוד, ובאותה מידה יש מקרים בהם הוא מזיק ומיותר. בעיני זה כל-כך תלוי בפרטי המקרה שקשה לי לתת תשובה כללית. בכל אופן, כדאי לדעת שהגישות הטיפוליות השונות מאוד עסוקות בנוכחות של המטפל בחדר. יש גישות טיפוליות בהן המטפל מאוד לא משתף, כמעט אפשר לומר משתדל להיות "לא נוכח" (אגב, לא כדי להיות "לא נחמד", אלא מתוך הכרה שהשיתוף אינו מאפשר סוג מסויים של קשר טיפולי, שהוא הרצוי ע"פ התיאוריה), ויש גישות טיפוליות שבהן מכירים בכך שהסובייקטיביות של המטפל (התחושות, המחשבות, הדעות וכד') היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי ומעודדים שיתוף. מבחינתי כמטפלת, לפני שאני משתפת מטופל בתחושות שלי כלפיו, אני משתדלת לחשוב היטב מהי התועלת בכך מבחינתו, באיזה אופן זה מקדם את התהליך הטיפולי, מהם המניעים האישיים שלי וכד'. אני משתדלת לקחת הכל בחשבון, ולעשות את הדבר הנכון ביותר... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב! שמי א בן 22,חייל משוחרר,עבדתי לא מזמן וכרגע לומד... הבעיה היא כזו:יש לי בטחון עצמי נמוך!!! זה מתבטא בזה שאני לא בטוח בזה שאני נראה טוב,תמיד חשוב לי שהסביבה תקבל אותי ותאהב אותי...ואני ממש נעלב מאנשים או מדברים שהם אומרים ואם זה קורה אני נכנס לדכאון ומחשבות של למה הוא אמר ככה?האם יש סיבה?(אני לא מגיע לתשובה,אלא נכנס לדכאון עמוק ולמחשבות אין סוף והורס את כל היום,לא מסוגל לתפקד). בנוסף לכל זה,מה שקורה לי די הרבה(וזה הדבר שהכי פוגע בי,לכן אבקש התייחסות) זה כשאני הולך ברחוב ואם יש אנשים שהולכים ליידי וצוחקים ואולי גם מסתכלים לכיוון שלי(גם אם לא) אני נכנס לדכאון עמוק ומרגיש שהם צוחקים עליי,וזה פשוט לא עוזב אותי,אני לא מצליח להבין למה?אני תמיד הייתי מקובל,אנשים אהבו אותי.אז מה השתנה עכשיו?מה קורה?אני רואה את עצמי אחרת?או שהם רואים אותי אחרת?אולי אני פראנוייד והם לא צוחקים עליי?ואני סתם חושב כך בגלל הבטחון העצמי שלי?זה ממש פוגע וקשה לחיות ככה מהפחד הזה שהנה האדם הזה עוד שנייה צוחק עליי...אני כבר מפחד להסתכל על אנשים,כי אני פוחד להיפגע... מה לעשות?משהו בי שונה פיזית?או הכל בראש? במהלך כל חיי הייתי אדם ביישן,אך מעולם לא היה לי כל כך רע בחיים.אני אוהב את איך שאני נראה,וכל חיי אנשים אהבו אותי,הייתי מקובל,היו לי המון חברים,בצבא הצלחתי,חברות היו לי המון,יצאתי עם בנות בלי סוף.אנשים מחמיאים לי לפעמים. אבל עדיין מרגיש שחיי השתנו...מה לעשות?

שלום א, קשה לדעת מבלי לפגוש אותך האם מדובר בירידה בביטחון העצמי (שיכולה לנבוע ממגוון סיבות) או בבעיה חמורה יותר. לכן אני מאוד ממליצה שתיצור קשר בהקדם עם פסיכולוג קליני, שיוכל להגיד לך דברים יותר ברורים לאחר מפגש פרטני. אני מקווה שבקרוב תרגיש טוב יותר, אורנה ראובן-מגריל

שלום א. אני חייבת להגיד לך שגם אני נמצאת במצב כמו שלך. במלים ברורות אמרת בדיוק את מה שאני מרגישה גם. אני מבינה מה אתה עובר עכשיו כי גם אני מרגישה כך. ואני החלטתי ללכת לקבל עזרה אני אחר חיפוש פסיכולוג קליני. ורצוי שגם אתה תלך אשמח אם תהיה בקשר ומה אתה מתכוון לעשות בהצלחה.

הי, ממשהי שהיתה במצב הזה ממש מזמן תן לי לתת לך משפט שנתן לי המון פעם. גדולה של אדם היא לדעת לצחוק על עצמו. ברגע שלא תיקח את עצמך ברצינות תהומית. הכול יהיה קל יותר. עוד כמה מסקנות אי אפשר לרצות את כול האנשים כול הזמן. גם לא בחלק מהזמן. תרצה את עצמך. תמיד תעשה מה שטוב לך , והרבה אנשים אולי חוששים כמוך והם לא מראים את זה. תשאל את עצמך למה יש לך את כול המחשבות האלה. וברור שהם לא צוחקים עליך פשוט עברת שם במקרה. מנסיוני הכול מתחיל ונגמר בהערכה עצמי. בגיל עשרים פלוס אין טעם להשתמש במילה מקובל וכו, זה כבר לא לענין. תברר עם עצמך מה הדבר שקרה לך שגרם לשינוי הגדול הזה . ותשתדל לחייך יותר להיכנס לדכאון פחות . אנשים מתחברים עם אנשים עם חיוך. ברגע שתואהב את עצמך זה פשוט יקרין ממך החוצה. בהצלחה והמון אהבה .מממני שהייתה שם

שלום רב, אני בן 25, מאז ומתמיד היתה לי בעיה לתת שתן במקומות ציבוריים אך לאחרונה הבעיה החמירה. פניתי לאורלוג שהפנה אותו לבדיקות דם, שתן (גלוקוז ותרבית) ואף אולטרסאונד לשארית שתן. כל הבדיקות יצאו תקינות. הרופא שטיפל בי חסר עצות. אני עצמי מרגיש שמדובר בבעיה הנובעת מלחץ אך אינני בן-אדם לחוץ בחיי היום-יום ובעיותי לשמחתי מתסכמות בעיקר בבעיה הנ"ל. ניסיתי במשך תקופה ארוכה להתגבר על הבעיה אך ללא הצלחה. אודה אם תוכלו לתת המלצה לטיפול אפשרי או אפילו כיוון כללי - כמו איש מקצוע המטפל בבעיה.

שלום רובי, לא לגמרי ברור מהודעתך האם הקושי במתן שתן מופיע רק במקומות ציבוריים, והאם הוא קשור למחשבות ספציפיות כמו בושה, פחד מזיהום ועוד. בכל מקרה, אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי עם פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך בפגישה מהם מקורות הקושי ומהו הטיפול המועדף. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

האם אתם חושבים שהסידרה "בטיפול" העלתה את הליברליות של אנשים להגיע לטיפול אצל פסיכולוג?

שלום איילת, התחושה שלי היא שבהחלט כן. העובדה שהסדרה הופקה בתקופה זו ולא לפני עשר שנים מעידה לכשעצמה על עלייה בפתיחות סביב נושא הטיפול הפסיכולוגי, אך מעבר לכך היא בהחלט מעוררת מחשבה ודיון ציבורי יותר פתוח. מה דעתך בנושא? אורנה ראובן-מגריל

לדעתי הסדרה עשתה רק נזק. מפחיד ליפול לידיים של מטפל מעורער נפשית שלא יודע להפריד בינו לבין מטופליו. את הפרקים האחרונים העדפתי לא לראות.

שלום רב, הגעתי למסקנה והחלטתי שאני צריכה פסיכולוג. אבל אין מוסג איך אני בוחרת, או אך לפנו אך להתחיל בכלל היתי מאוד רוצה שתעזרו לי מאוד והאם לפני שאני מחליטה על פביכולוג אני צריכה לקבל עלוי חוות דעת?

שלום חופית, אני שמחה בשבילך על החלטתך... הצעד הראשון הוא להחליט האם את מעוניינת בטיפול פסיכולוגי באמצעות מוסד ציבורי או באופן פרטי. למוסדות ציבוריים יש יתרון ברור של עלות, אך לעומת זאת יש בהם רשימת המתנה, לרוב אי אפשר לבחור את המטפל ולעיתים הטיפולים קצרים מהמבוקש. אם תבחרי במוסד ציבורי תוכלי לפנות למרפאה ממשלתית לבריאות הנפש, לקופת החולים שלך או לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך (לא צריך להיות סטודנטית). אגב, כתבתי על כך בפירוט מסויים בתשובה הקודמת (לארול), אז אולי תרצי לקרוא גם אותה. במידה ותחליטי לפנות לטיפול באופן פרטי, אני ממליצה להתעניין אצל מכרייך לגבי פסיכולוגים מומלצים בסביבת מגורייך, ולקבוע לעצמך פגישה ראשונה עם מספר מטפלים. בפגישות אלה תוכלי להתרשם מהתחושות שמתעוררות בך ומהיבטים נוספים של הסיטואציה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני מאוד מודאג לגבי ידידה שלי והייתי רוצה לקבל הדרכה או עצה. אני מכיר אותה כבר 3 חודשים.ההתנהגות שלה תמיד היתה קצת חשודה. במובן של שינויי התנהגות קיצוניים מרגע לרגע.דאגה ורגישות יתר ביחס אליי ( אנחנו מאוד קרובים ) וגם לגבי הסביבה לעיתים.הבחורה בת 22. אתמול היא התפרקה לידי ממש. בכתה כמה שרע לה והיא לא מבינה למה.היא לא מוצאת מנוחה ושלווה בחיים למרות שעל פני השטח הכל אמור להיות ממש טוב ( בדיוק עברה לדירה חדשה עם חברה טובה , מצאה עבודה חדשה עם עתיד וכולי..) . היא ממש לא ישנה טוב בלילות ויש לה היסטוריה של סיוטים שאת רובם היא לא זוכרת. חלקם כלכך נוראיים שהיא לא מוכנה לדבר עליהם. לעיתים רחוקות היא אף הכאיבה לעצמה תוך כדי החלום.היא ממש במצוקה. כל הזמן מחפשת את העיסוק הבא , את הריגוש הבא , קשה לה פתאום להירגע או להישאר לבד עם המחשבות - כך לפחות אני מפרש את זה. אתמול שהיא ממש בכתה והתפרקה לידי היא אמרה משהו שממש הדליק אצלי נורה אדומה. היא אמרה שהיא "פןחדת להיזכר" בתגובה לעצה שלי שתקבל עזרה נפשית. היא ממש בחרדה ממה שהיא עלולה לגלות.היא מתארת שיש תקופות בחיים שהיא אפילו לא זוכרת בכלל והיא מפחדת לדעת מה היה בהן.באותו שלב ניזכרתי בקשר שלה עם אביה. היא מאוד מאוד קשורה אליו. מאוד אוהבת אותו. קוראת לו "אבאלה שלי" ואומרת שהוא האדם הכי בעולם.הבחורה מאוד מושכת . לסיכום , בהתבסס על ניסיוני בעבר , הרבה ערוץ 8 וסרטים בנושא , מחלחלת בי הרגשה מאוד מפחידה שאולי היא סבלה בילדות מאיזה סוג של התעללות מינית מצידו. איכשהוא הצלחתי לשכנע אותה לנסות פסיכולוג. שאלתי היא , באיזה תחום בפסיכולוגיה כדאי לחפש מישהו ? האם כאן אתם יכולים להמליץ על מישהו ? וגם מכיון שהנושא הכלכלי הוא בעייתי , האם יש לזה מימון מהקופת חולים שלה? ובכלל אם יש עצה לגבי איך להתמודד איתה ? אני מאוד מודאג ואשמח לקבל תשובה בהקדם . תודה.

שלום ארול, לא הייתי ממהרת להגיע למסקנות בנוגע לפגיעה מינית, ובוודאי לא בנוגע לזהות הפוגע, אבל בלי קשר לכך נשמע שהידידה שלך זקוקה לעזרה. האופציות הזולות ביותר לקבלת טיפול הן באמצעות מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש (חפש באינטרנט רשימה של מרפאות ממשלתיות), באמצעות קופות החולים (לכל קופה יש נוהל מעט שונה לגבי מספר הפגישות המסובסדות ואופן הסיבסוד, וכדאי לברר אצלם), ודרך שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות (פנה לדקנאט הסטודנטים של האוניברסיטה הקרובה למקום מגוריה). ניתן בהחלט לאתר מקומות הנותנים טיפול לנפגעי תקיפה מינית, אבל אני לא בטוחה שהידידה שלך בשלה לצעד כזה. המון הצלחה, וכל הכבוד על התמיכה שאתה נותן לה, אורנה ראובן-מגריל

שלום חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי את מה שהמלצת עליו . אודה לך מאוד אם תוכלי להוסיף קישור. תודה

אני ממש מיואשת בעלי כל הזמן קורא לי שמנה ולפי דעתי אני לא ממש שמנה אני נראית כמו נינט טייב בימים שהיא הייתה קצת יותר מלאה וזה יפה בעיניי. אני אחרי 2 לידות ובעלי רוצה אותי רזה כמו שהייתי כשהייתי חיילת ואני מסבירה לו שהגוף משתנה אבל הוא בשלו ומביא לי דוגמאות של נשים אחרי לידות עם גוף יפה כמו גלית גוטמן למשל. חברים, הוא כל יום מעיר לי ומסתכל עליי כשאני אוכלת וזה לא נעים לי אני כבר נמנעת מלאכול לידו. קשה לי לעשות דיאטה קשה לי מאוד ואני אוהבת את עצמי ככה אני מאוד נאה ומטופחת וטיפה מלאה לא רוצה לאכול רק חסה כל היום ובעלי לא מבין את זה. כל הזמן הוא נוגע לי בטוסיק ובבטן ואומר לי :זה לא היה פעם. אני ממש עצובה נראה לי שהוא גם פחות נמשך אליי כי בקושי פעם בשבוע אנחנו עושים אהבה. האם כדאי לי לרזות למענו? ממתינה לתשובות תודה

אולי כדאי שתלכו לייעוץ זוגי. לי נראה שמאחורי רצונו של בעלך שתרזי , מסתתר משהו הרבה יותר עמוק. אולי הוא רוצה שתהייי דומה לכל הדוגמניות שהוא רואה בטלויזיה? מה שכמובן לא הגיוני ולא מציאותי.

זה נשמע מוגזם. לו היית שמנה וכד' זה היה מובן....... לפי התיאור שלך הבעיה היא לו ולא שלך!!!! בסופו של דבר ההתנהגות שלו כלפיך קצת מתעללת

שלום לך, אם את נראת אך שאת מתארת את עצמך, אז את נראת יופי... הביעה היא אצל בעל שלא שלם עם עצמו קודם כל, וזה בא לידי ביטוי שהוא מתחיל להציק לך ולהיער הערות כמו שתיראת. ובתך אל תראי לו שאת נפגעת כי זה רק יעשה לך רע אז לדעתי תהיא שלמה עם מה שאת. וכדי שתדברו איתו, אני מנניחה שדיברת איתו קודם.

שלום טלי, יש לי תחושה שהקושי איתו תצטרכו להתמודד אינו חמישה ק"ג יותר או פחות, אלא משהו מורכב יותר בתקשורת הזוגית שלכם. דרך הדיבור על משקל גופך בעלך מבטא אי נחת ואכזבה, ואילו את מרגישה דחויה ונעלבת. על זה חשוב לדבר, עוד לפני שמחפשים פתרונות מעשיים. מאחר וזה מאוד לא פשוט לדבר על הדברים עצמם (ולא לבטא אותם בצורות חלופיות), אני ממליצה להיעזר במטפל זוגי. ואגב, בנושא הרזייה, מאחר ומדובר בפרוייקט ארוך טווח של דחיית סיפוקים, נראה לי בלתי אפשרי לעמוד בכך עבור אדם אחר, מבלי שיש לך מוטיבציה פנימית גבוהה ויציבה. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אממ אוקי לא בטוח שאני בפורום הנכון אז אם טעיתי בפורום אז בבקשה אם תוכלו להפנות אותי לפורום הנכון :) אני ישמח אממ אז הבעיה היא כזאת אני בעיקרון בן אדם מאוד רגוע אני משתדל לא להחזיק בתוכי את מה שאני חושב גם אם זה לא דבר נעים לצד השני אני אומר את מה שאני חושב (זאת לא הבעיה) הבעיה היא שברגע שאני מיתעצבן אני פועל בלי לחשוב ואחרי שאני נירגע אני מבין שהמעשה אולי היה קיצוני מידי אם זה קשור במגע כולשהו (עדין לא קרה לי שהתפרצתי והרבצתי למישהו לא יותר ממכה אחת בודדה לפחות) אני גם לא תופס תעוצמה שאני מפעיל אני יכול לתת מכה לנגוע במישהו ולהפעיל את כל הכוח שלי בלי לחשוב על התוצאות רק מלהט הרגע ובאותו שניה אני יחשוב שאני לא מפעיל כוח בכלל אחרי שאני רואה תתגובה של הצד השני אני מיד מפסיק אבל לפעמים זה קצת מאוחר מידי ובעיקרון אני תמיד מיצטער על מה שאני עושה לפעמים זה פוגע רק בסובבים אותי לפעמים גם בי מה שמרגיע אותי זה להיכנס לחדר ולשבת פשוט ולהירגע מה שרוב הפעמים אני לא עושה לפני כי אני לא מפעיל שיקול דעת או מוזיקה שמרגיע אותי וגורמת לי לנתק את הכעס ממני ולחשוב עם עצמי הבעיה ששתי הדרכים האלו לא פרקטיות כי חדר אין לי תמיד ומוזיקה לא תמיד עלי והרעיונות שתמיד אומרים לילדים קטנים על לספור עד 10 ומים קרים על כאלו דברים אני לא חושב רציתי לדעת אם יש איזה שהיא דרך לטפל בזה \למנוע את זה ד"א אני בן 17 בקרוב חודש חודשיים ושוב אם זה לא המקום אני יודע אם תוכלו לכוון אותי למקום הנכון ואם זה המקום אז אני יודע על תשובה :) בתודה מראש לירון

לירון יקר, יש לי הרגשה שאתה בהחלט בפורום הנכון :-) אתה מתאר משהו שבלשון העממית נקרא "פתיל קצר", ובשפה היותר מקצועית נקרא "אימפולסיביות". בכל מקרה, מדובר בתגובה מיידית, מהבטן, הנעשית ללא מחשבה, ומתרחשת בעיקר בעקבות מצבי תסכול או זעם. היכולת שלנו לווסת תגובות רגשיות עוצמתיות נלמדת ומשתכללת במהלך הילדות וההתבגרות. למרות זאת, אנשים שונים אלה מאלה ביכולת שלהם לשלוט ברגשותיהם. יש כאלה שמגיבים מהר ובעוצמה רבה, ויש מי שלוקח להם המון זמן להתעצבן (הלוואי עלינו). אתה, כנראה, שייך לסוג הראשון, ולפי התיאור שלך ההתנהגות הזו גורמת נזק לך ולסובבים אותך. היכולת שלך להכיר בכך, והרצון לטפל בזה, הם שני הדברים החשובים ביותר כאן, כי בלעדיהם קשה מאד לעבוד. עוד דבר חשוב שהצלחת לזהות, זה מה מצליח להרגיע אותך. כל אלה נותנים הרבה תקווה לשינוי. הטיפול בבעיה שלך מסתמך, בדר"כ, על עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים, ולכן זה גם סוג הטיפול המומלץ. כלומר - כדאי לחפש מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, או סדנה לשליטה בכעסים. את החיפוש אפשר לעשות בסיוע יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס, או באמצעות האינטרנט, באתר של המטפלים ההתנהגותיים המצורף כאן http://www.itacbt.co.il/who_is_ita.htm אם תזדקק להכוונה נוספת, אנחנו כאן. בהצלחה, וכל הכבוד על הצעד החשוב קדימה ליאת

תודה רבה על התגובה המהירה אממ אני ישמח אם תוכלי לעזור לי בחיפוש של האתרים לדבר עם היועצת של הבצפר לא ממש יעזור היא די נימצאת להעביר תזמן ולא ממש עוזרת אחרת היתי פונה אליה ולא לכאן על ההתחלה פסיכולוג בבצפר אין לנו ולדבר עם ההורים על זה יהיה די בעיה הם יחשבו שסתם שמעמם לי או שלא יקחו אותי ברצינות :)

שיר יקירתי. למה אצל גברים זה יותר בעייתי.? אם אנחנו שואפות לשוויון בין המינים אז איפה כאן השוויון.??ואגב זה שאת מכירה הרבה כאלה לא אומר שכך זה צריך להיות.אגב אני מכירה הרבה הורים ש"מתים" כבר שהילדים הגדולים והרווקים שלהם יעזבו את הבית כדי שלהם יהיה סוף סוף קצת שקט ופרטיות. היית מאמינה??

היית מאמינה שזוגות מתחתנים וגרים עם ההורים? זה יותר יפה?

הי, תודה על העידוד אני מאוד זקוקה לזה. בעלי נמצא כרגע ב"מעצר ניצן" עד תום ההליכים. עדין לא איפשרו לנו ביקור פתוח. כל פעם הוא מגיש בקשה ומשום מה דוחים את זה. נמאס לי כבר, אני לא מאמינה לשום מילה שלהם. לאף אחד לא אכפת מאיתנו, המערכת הזאת היא אכזרית ביותר, ואני בתור אזרח קטן מרגישה שהם לא רואים אותי ממטר. לא אותי ולא את בעלי. אולי ידוע לך איזשהו פורום או קבוצת תמיכה לנשות עצירים/אסירים? אשמח אם תספרי לי כיצד התמודדת עם הסיטואציה הזאת כי אם עברת את מה שאני עוברת את בטח יודעת כמה חשוב לדבר עם בנאדם שעבר את זה ובאמת מבין מהם התחושות והרגשות האלו. אשמח לקבל תשובה "רינה".

היי רינה, אני בהחלט מבינה לליבך, גם מתחושותיי כאחות לאח שנקלע לסיטואציה הזאת וכן מתחושותיה של גיסתי. אני חושבת שהסיטואציה כ"כ הזויה, שלא ברור אם מדובר בסיוט או מציאות. גם אחי נכלא ב"מעצר ניצן" - זו הייתה התחנה השלישית בדרך, לפני כן ביום הראשון של המעצר הוחזק בתנאים שלא ניתן לדמיין ולאחר מכן מקום גרוע מניצן. אחי מתאר את זה כמעבר מהכבד - לפחות כבד. הביקור הראשון שלי את אחי בכלא ניצן הכה אותי בתדהמה..כתגובה כתבתי כאן מכתב מעומק הלב שתאר את הזעזוע שחשתי. יתרה מזאת, לאחר הביקור, נסעתי הביתה בתחושת ניתוק ועברו עלי מחשבות שאני לא בטוחה שאני רוצה להביא ילדים לעולם שכזה, שמתקיים בו רוע כזה או חוסר אנושיות. עשי חיפוש בפורום זה לפי השם שבחרתי - "ענבל". ברמה הפרקטית- את יכולה לקרוא על בית מעצר ניצן לפי חומר שתמצאי בגוגל, כמו כן באתר שב"ס. לנו בחוץ יש הרבה יותר השפעה וכח מאשר אלה ש"בפנים". תיצרי קשר עם העובדת הסוציאלית, תסבירי לה את החשיבות של מפגש בין אב ותינוקו שרק נולד, תסבירי שאת גם בדיכאון שלאחר לידה ומושפעת בצורה חריפה מכל מה שקורה. נסי להגיע עד מנהל בית המעצר. (אין לך מה להפסיד). תפני לסנגוריה הציבורית - יש להם השפעה מסוימת אם כי מוגבלת על מה שקורה "בפנים". את צריכה למצוא עו"ד מבריק, אם לא מצאת עד עתה, שימזער את הנזק וידאג לבעלך. צריך לקדם את המשפט, מכיוון שרק לאחר מכן: 1. יועבר לכלא קבוע - קל יותר, פחות או חצי פתוח (בגלל סוג העבירה) 2. יכנס לסבב חופשות 3. כאסיר עובד יש הטבות שונות. אני משערת שאת כבר יודעת שאפשר להפקיד כסף בבנק הדואר כדי שבעלך יוכל לרכוש בקנטינה. נסי להתייעץ עם עורכת הדין דיינה הר אבן - לא בחורה סימפטית במיוחד אך כוחנית ומבריקה. לגבי העתיד- זכרי שיש אפשרות של חנינה, וגם ועדת שחרורים יכולה לנכות חצי מהתקופה עפ"י החלטה. אין טעם לשקוע בייאוש או ברחמים עצמיים יותר מידי - כי זה לא יקדם את המטרות שלנו. אנחנו מתפתחים דרך חוויות החיים, ולעיתים במיוחד אלה הקשות. אני מאמינה שאת ובעלך תסתגלו למצב החדש ברגע שיהיה לו מושג ברור איפה יהיה, מה גזר הדין ומתי הכל יגמר. אני מאחלת לך שאת ובעלך תתאחדו במהרה ותגדלו יחדיו את ילדכם המשותף- זה יקרה! צריך סבלנות וניצול הכח הפנימי לעבור את המשבר הזמני הזה בחייכם וראייה לעתיד. אנונימית נ.ב. לגבי פורום או גורמים שאפשר לפנות אליהם, אני אצרף קישורים בהמשך.

היי שוב, שכחתי לציין, יש פורומים בנושאים משפטיים שאולי דרכם אפשר לקבל מידע כלשהו. לגבי טיפול נפשי - אני לא יודעת מאיזה אזור את בארץ, אבל יש בערים המרכזיות -מרכזים לפסיכוטראומה - ניתן לקבל טיפול מיידי ממוקד (מס' פגישות) הטיפול ניתן ללא תשלום ומדובר באנשיןם מאוד ייחודיים שמתמחים במתן טיפול מיידי באנשים שחוו טראומות פתאומיות. לא בטוחה שקישורים עוברים טוב דרך האתר, אבל ננסה. אם את רוצה אוכל לשלוח לך גם לאימייל.(את יכולה לפתוח אימייל אנונימי דרך :וואלה, יאהו, gmail,הוטמייל וכו'). http://atar.mscc.huji.ac.il/~mb/hs7.htm http://www.amnesty.org.il/ פורום ש.י.ל לזכויות האזרח. אפשר להפנות שאלות בתחומים שונים, בינהם חוק ומשפט. http://shil.haifa.ac.il/bin/Board/webbbs_config.pl אולי באתר tapuz יש פורום ספציפי בתחום משפחות של אסירים, אם לא אפשר להקים :) האגודה לזכויות האזרח - מאמרים בנושא תנאי בתי כלא בישראל.מרתק!!! http://shil.haifa.ac.il/bin/Board/webbbs_config.pl את יכולה לנסות לפנות לאגודה ולברר על הזכויות שלכם. ח"כ רפאל איתן מאוד מעורב בנושא תנאי בתי הכלא בישראל - אפשר לפנות אליו דרך אתרו. הרשות לשיקום האסיר http://www.socialwork.org.il/data/categdoc1020/categdoc1020.asp?mCatID=1020 פורום עם מידי מפורט בנושאי פלילים. הארכת מעצר בטרם הגשת כתב אישום - "מעצר ימים", העמדה לדין ומעצר עד תום ההליכים וכו'. ממש אנציקלופדיה למי שנקלע לסיטואציה כזו.http://www.azr.co.il/crime4.html אנונימית

היי מעניין אותי לדעת אם אתם מספרים לו/ה הכל. אבל ממש הכל. מפחיד קצת לשתף בהכל, לא? ורדית

אני עדיין בשלב (כבר די הרבה זמן) שאני לא מסוגלת לספר כמעט כלום...וזה כמובן מאד מתסכל אותי כי אני מרגישה שהטיפול לגמרי תקוע(ממש כמו החיים שלי כרגע!).את צודקת,זה באמת מפחיד לשתף,בעיקר להודות בפני עצמי את הדברים שבד"כ אני מנסה כל כך להסתיר : )

האמת אני בטיפול כבר כמה שנים טובות וזה הדבר הכי כיף ומשחרר לספר ולשתף מישהי בכל המחשבות הכי כמוסים ובכל הסיפורים ולקבל אדם שלא שופט אותך אלא נמצא איתך בכל מקום שבו אתה נמצא, אבל להגיע לכזה מצב באמת צריך לבטוח לגמריי במטפל, אחרי שבוטחים במטפל לגמרי ונעים במחיצתו/ה כל דבר אפשר לאמר ואחרי שאומרים את זה בפורום הטיפולי הרבה יותר קל להביט לכל אמת בעינים שקודם הרגשתם בושה או משהו אחר לגבי הדברים שנאמרו, ברגע שמדברים על הדברים שמנסים להסתיר כ"כ ורואים שהשד לא נורא כ"כ והאדם שממול לא נופל לתוך האדמה או מתעלף דברים מקבלים פרופורציה אחרת וישאר לך הרבה יותר אנרגיה לדברים אחרים בחיים כי כל האנרגיה של הסתרה של דברים שאת כ"כ מנסה להסתיר, זה דבר שכשלעצמו יש לו מחיר אנרגתי מאד גבוה!!!! בהצלחה אני ממליצה שלומית

עד לאחרונה ממש היה קשה לי לספר הרבה דברים(במשך שנה) היא תמיד אמרה שאני מפתיעה אותה והיא לא מכירה אותי. לאחרונה ממש הכל גם את הדברים הקטנים המרגיזים של החיים....... והלא קשורים שתמיד לא הבנתי למה זה מענין אותה. השאלה היא כמה היא צריכה לנווט את הנושיאם לאחרונה היא מעלה כל מיני דברים שממש לא הייתי פונה אליה בשבילם והי אמתעקשת שזה חשוב...

"אני אשיר לך שיר על דברים שלא אמרתי לך על מה שלא העזתי להוציא מפי אני אשיר לך שיר על מה שלא סיפרתי לך מן מנגינה פרטית שיר רק לך ולי" (אריק לביא) ערב טוב, בטח שמפחיד לספר הכל. אבל יש משא שאפשר לשאת טוב יותר בשניים. אמון שנקנה בזהירות ובהדרגה, יקר מאד למטפל ולמטופל כאחד. איש מהם לא ירצה לסכן אוצר כזה. לילה טוב ליאת

ליאת!!! כל כך יפה! גם בחדר הטיפולים את משתמשת בשירים? כי אני עושה את זה המון כמטופלת... זה מוסיף המון. יעלי

כמו שאין לי להרבה אנשים. אז אני מוכנה לספר לה הכל כמעט. אז נכון יש דברים שלא סיפרתי לה ואני מתביישת לספר אבל אלה דברים קטנים יותר. בעיקרון לפעמים שאני תופסת את עצמי אני חושבת שאולי זה מסוכן לתת אמון מלא ככה. כי מלבד האמון שהיא מקבלת יש לה עלי גם כוח. הכוח לשנות אותי לטובה ולהוביל אותי למקומות שפשוט אף אחד לא יכול. וזה באופן כללי די מפחיד לתת למישהו את הכוח להשפיע עלייה ככה. מצד שני אמון מלא וכמה שנים טובות עושות את זה.

אני מספרת לו ה כ ל. לפעמים אני חושבת שהוא יודע עלי יותר ממה שבעלי יודע עלי, ממה שהחברות שלי יודעות עלי, משום שאותו סיפור אני יכולה לספר להם, אבל לעולם הוא לא יהיה עם התחושות והמחשבות העמוקות ביותר כמו שהוא מסופר לו. אני כל כך מאמינה בו, וכל כך יודעת שהוא שומר עלי ומשתמש בדברים הנאמרים רק בתוך החדר.הוא לעולם לא ישפוט אותי על מחשבה או רגש רע שחלף או הפעיל. הוא יעזור לי לזהות אותו, לבדוק מאיפה הוא בא. הוא גם יזכור את הפרטים ויעשה בהם שימוש מושכל כשזה יתאים בפגישה אחרת שלנו. אני כל כך אוהבת אותו! כן....גם את זה סיפרתי לו...

נחמד לשמוע שאת נותנת אמון ומספרת לו הכל ולדעת שאת שלמה עם זה. רציתי לדעת אם טיפול בפסיכולוג עזר לך? ולדעת באזה מצב או בעיה הגעת אליו. כי גם אני מאוד רוצה להגיע לפסיכולוג. אשמח אם תחזרי אלי.

לפעמים פשוט בא לי לחבק אותה חזק חזק ולא להרפות. לא כדי לקבל ממנה כוח ותמיכה אלא כדי לתת לאהבה נטו. כשהתחלתי את הטיפול לפני כמה שנים לא ידעתי שאני ככה יאהב את הפסיכולוגית שלי. היא גם הרבה יותר מפסיכולוגית בשבילי. אני לא אגזים אם אומר שאני אוהבת אותה כמו אמא... והיא יודעת את זה...

שלום עירית, אני בן 27 . בחמשת השנים האחרונות אני לא עושה כלום. עבדתי מעט מאוד, אולי כשנה במצטבר במהלך השנים. אני גר אצל ההורים שלוחצים עלי מאוד לעזוב. אני במצב של חוסר מוטיבציה וחוסר תקוות לעתיד. ברקע הפרעת אישיות. מטופל בתרופות , טיפול פסיכולוגי בו התמדתי לא הניב תוצאות. הפסיכולוג המליץ על מכון סאמיט בירושליים, אבל לא יכולתי ללכת כי ביטוח לאומי לא מכיר בבעיית אישיות כבעיה ולא קיבלתי סיוע מהביטוח. הייתי רוצה לנסות להשתלב במכון שכזה, אפילו בתשלום. (הורי ישלמו) ולא יודע למי לפנות. אני ממש מרגיש תקיעות ויודע שרק יציאה מוחלטת מהבית תביא תוצאות. לא מסוגל לעשות את הצעד לבדי, חייב עזרה. מה עושים? למי פונים? תודה

התבלבלתי

ערב טוב, גם אתה וגם הוריך מבינים שבמקרה שלך, כדי לצאת מהבית לחיים עצמאיים יש צורך בליווי של איש מקצוע. מאחר והוריך מוכנים לסייע כספית, תוכל לפנות לכל מכון פרטי שתרצה, ללא תלות באישורי הביטוח. אני רוצה להזכיר לך שהטיפול בהפרעות אישיות עשוי להימשך זמן רב, ויש להתאזר בסבלנות. מקווה שתצליח להתגבר על התקיעות, ולפעול באומץ למען שיפור איכות חייך. בהצלחה ליאת

שלום.. אני בן 23 רווק.לפני כשש שנים התגלה אצלי מחלת הפטיטס C שזה נגיף רדום ואני אך ורק נסאי.. מאז אני לא מתאושש ולא מוכן לקיים חיים רגילים כמו: יחסי מין .מפחד בכלל להתקרב לנשים ולהתחיל איתם ...כל הזמן אני חוזר לאותו חדר של רופאה המפחה שלי ונזכר את גזר דיני....אני בוכה ורועד ולא יודע מה לעשות .. אמא שלי רוצה שאני יבלה ויצא לבלות אבל אני מסרב וממשיך לחשוב איך אני יכול להנות אם אני נאסי הפטיטס...כל החברים שלי שלי כבר לא חברים אני התרחקתי מהם ואני לבדד..... תודה.

ערב טוב, אתה נשא של הפטיטיס C מזה שש שנים, וזה נראה זמן ארוך מדי 'לסחוב' משא כה מיותר. נשאות של הפטיטיס לא תמיד נגמרת במחלה, מה גם שכיום מדברים על תרופות חדשות שעשויות להביא להחלמה. כרגע, בהיותך רק נשא, אתה בחור צעיר ובריא לחלוטין, ולמעט מגבלות סבירות (יחסי מין עם קונדום, איסור על תרומת דם, או הדבקה דרך מזרקים נגועים) חייך יכולים להמשיך ולנוע במסלולם באין מפריע. כמו שכבר נאמר כאן לא מזמן, מחלה או מגבלה כרונית, עלולות לקבל נפח מוגזם בחיינו, ויש מי שתולים בהן את הסיבות לכל תקיעות או קושי בחייהם. נשאות של נגיף מסוכן היא בהחלט לא שמחה גדולה, ואיני מזלזלת בפוטנציאל הנזק העתידי שלה. אך כמי שכבר נפגע, עליך לעשות כל שביכולתך לשמור על שגרת חיים בריאה, להישאר מעודכן בנוגע לתרופות החדשות, וליהנות משנים רבות של 'אין מחלה'. מדבריך ניתן להבין שאתה מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, ולפיכך הייתי ממליצה בחום לפנות לגורם מקצועי (פסיכולוג או פסיכיאטר) שיוכלו לסייע לך להיחלץ מהעמדה המובסת, ולחזור מהר ככל האפשר לחיים רגילים. נסה להידבק קצת באופטימיות של אמא שלך, ולקום ולחולל שינוי. נשמח מאד לשמוע איך מתקדם בהצלחה רבה ובבריאות טובה ליאת

בן 60 נשוי ואב ל-3 . אובחן כסובל ממתח נפשי וחרדות לפני כ-3 שנים ומקבל מאז סרוקסט. הייתי במצב טוב ואשתי אמרה לי שאני היפר אקטיבי ומפטפט יותר מידי. לאחרונה סיפר לי אחד הילדים שהוא בן 31 שלא יתחתן עד שאני לא אמות כי לא יכול לסבול אבא כזה כמוני שהתייחס אליו לא טוב בגלל מחלתי. מאז נכנסתי לדיכאון עמוק ואני במיטה רוב הזמן לא מקפיד על לקיחת תרופות ומוכן למות כדי לרפא את המשפחה, כי אשתי בדיכאון כי הילד לא מתחתן אחרי שהיו לו חברים ואפשרויות, ובכלל כולם מיואשים ממני כי איני עובד ולא אכפת לי דבר. מקבל טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע ולא הסכימו לאשפז אותי לפי בקשתי. אני בפשיטת רגל ולא יכול למצוא טיפול הולם וללא תשלום. מה עושים ולמי פונים?

ערב טוב, שי אדם הסובל ממתח נפשי וחרדות בהחלט אינו זקוק לאשפוז. טיפול פסיכולוגי ותרופתי נראה אכן מתאים יותר. העובדה שאינך לוקח את התרופות כסדר לא תזרז את מותך, וככל הנראה גם לא תרפא את משפחתך. אתה רק תהפוך חרד ומדוכא יותר, ומן הסתם גם מתפקד פחות טוב. איני מצליחה לראות מה הקשר בין מצבך הנפשי לסטטוס הזוגי של בנך. אם הוא מחליט שלא להינשא, סביר להניח שהסיבה האמיתית לכך היא לא אתה, אלא הוא. גבר בן 31 שאינו מרוצה מאביו, יכול לקום ולעזוב את הבית, ולהקים משפחה משלו. (כך עושים, אגב, רוב הגברים בני 31, כולל אלה המרוצים מהוריהם). אני חושבת שסוגיות אלו חשוב ללבן עם המטפל שלך, כולל סוגיית התשלום. ככלל, טיפול במרפאות ציבוריות (מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות) אינו כרוך בתשלום. אני מקווה שתוכל למצוא טיפול שיתאים לכיסך, ועד אז, מוטב להמשיך ולקחת את הסרוקסט בהתאם להמלצת הפסיכיאטר. בהצלחה ליאת

אני מטופלת כבר 3 חודשים אצל פסיכיאטרית שהיא גם עושה פסיכותרפיה (היא מכירה א ההורים שלי ולכן מטפלת בי בהתנדבות), ובאופן מוזר ומעצבן למדי היא נוהגת להתחיל לדבר על עצמה בזמן הטיפול, בד"כ לוקחת נושאים שאני מעלה ומספרת לי על חוויות שלה, וזה לא רק כדי לתת תמיכה אלא ממש מרגיש לי שהיוצרות מתהפכים, שהיא מדברת ופתאום אני קשובה ואמורה להכיל את הבעיות שלה שהיא מספרת לי עליהן, בזמן האחרון הבנתי שמדובר בתופעה שחוזרת על עצמה ולא באירוע בודד. מה לעשות? היא לא מרוכזת בי ובדבריי ואם כבר היא מגיבה היא עושה זאת בציניות ועוקצנות שאפילו פוגעת בי. בפגישה האחרונה אמרתי לה שאני רוצה להפסיק להגיע, היא ביקשה שאגיע לעוד פגישה כדי לדבר על כך. מצד אחד לא נעים להגיד כלום כי היא מטפלת בי ללא תשלום, מצד שני ממש לא עוזר ולא בונה עבורי להיום שם, היא טיפוס שמרתיע אותי. מה לעשות? ללכת לפגישה נוספת ולהגיד לה כל מה שאני חושבת או פשוט "לחתוך" ולמנוע את האי נעימות הזאת (ושוב, אחרי הכל היא מטפלת בי ללא תשלום ובגלל זה אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן בפניה)....

בדיוק בגלל זה אנשי מקצוע מקבלים כסף עבור העבודה שלהם - זה עוזר להגדיר גבולות, ולא יוצר את הרגשת ה"לא נעים" כשמחליטים לעזוב. אני לא הייתי הולכת בחיים לטיפול בחינם אצל חברה של ההורים שלי! לא רוצה שיעשו לי טובות שאח"כ יעלו לי הרבה יותר... לא רק להתחיל טיפול אחר ומקצועי יותר, אלא גם לשקם האמון באנשי מקצוע... בחיים לא מקבלים שום דבר בחינם - ואת רואה שאת כבר משלמת את המחיר על "הבחינם" הזה.

היי גם אני חושבת שזה לא ממש טיפול, אבל דווקא בשל המעורבות האפשרית של הורייך בטיפול. בתוך השעה הטיפולית את היא זו שאמורה לעמוד במוקד, מתוך ביטחון גמור באדם שמולך. הסיפור הזה נשמע, איכשהו, לא טוב, והרתיעה שלך מובנת לי לגמרי. בגלל הידידות עם הורייך, וכאות הערכה לנכונות שלה לטפל בך ללא תמורה (יש עוד אנשים טובים) אפשר לכבד את המטפלת בפגישה אחרונה, בה תוכלי להסביר את הקושי שלך, ולהודות לה על הזמן שהקדישה לך. מלהיות 'בן-אדם' אף אחד עוד לא מת... :-) ליאת

תודה על התגובה. ראשית אני חייבת לציין שההורים שלי לא מעורבים בטיפול בשום צורה. היא אמנם מכירה אותם והם אותה, אבל חיסיון המטפל-מטופל הוא מלא ואין לי ספק שהיא לא מדברת איתם עליי מאחורי גבי, הם גם ככה לא ממש קרובים אליה. מה שכן, בהחלט יש הרגשה של "עושה טובה", יש לי הרגשה שהיא סתם יוצאת לידי חובה כאילו כדי לעשות טובה להורים שלי בזה שהיא מטפלת בי, אבל לא נראה שיש לה עניין לטפל בי בכלל, כל הסיטואציה מגוחכת כי היא אפילו עונה לטלפונים בזמן שאני איתה . כל הזמן יש משהו דחוף כזה או אחר שהיא מתנצלת עליו וגורעת לי זמן מהטיפול שאמור להיות מוקדש לי. הבעיה העיקרית שלי היא איך באמת להגיד לה את כל זה ועדיין לכבד אותה, כי הרי אני מעבירה עליה ביקורת איומה, אז בסוף אם אני אגיד לה "אבל תודה על הזמן שהקדשת לי" מה זה כבר יעזור? המסר יהיה ברור "את מטפלת גרועה ואני לא רוצה לבוא אלייך יותר" איך אפשר גם להגיד את מה שיושב לי על הלב וגם לסיים יפה את הנושא הזה?

היי אני בכיתה י', והשנה הגיעה לכיתה שלי ילדה חדשה שעלתה מארגנטינה לפני 5 שנים.. והבעיה שלה זה שהיא בקושי מדברת איתנו, אני וחברות שלי ממש מנסות להיות חברות שלה, מדברות איתה, מזמינות אותה כשאנחנו יוצאות למקומות והיא באה, וגם שאנחנו מדברים איתה היא מדברת אבל ממש קצת... ולפעמיים היא שואלת שאלות... אבל היא בקושי מדברת.. והיא גם מדברת ממש בלחש ובקושי אפשר לשמוע אותה.. בהתחלה חשבתנו שזה ביישנות, אבל היא מכירה אותנו כבר, ולא נראה לי שזה ביישנות.. ראיתי גם את אמא שלה, ואמא שלה שונה לגמרי ממנה.. היא ממש חברותית וחמודה... יכול להיות שיש לה הפרעה חברותית כלשהיא...? מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לה? תודה רבה -הדס-

הי הדס כל הכבוד לך על הניסיון לעזור לתלמידה חדשה,אני בטוחה שהיא מאד מעריכה את זה. אולי הביישנות שלה נובעת מזה שאתן חבורה מגובשת ואילו היא אחת מול כולכן.אולי תנסי להפגש איתה יותר לבד וברגע שהיא תרגיש איתך ביטחון,יהיה לה יותר קל בקבוצה גדולה יותר. נסו להמנע מלנסות לשנות אותה וקבלו אותה כמות שהיא. בהצלחה :)

הדס יקרה, גם אני, כמו ק', מתפעלת מקבלת הפנים שלכן ומניסיונותיכן לקבל בזרועות פתוחות ילדה חדשה. פעם שמעתי הסבר האומר שמי שמדבר בלחש רוצה שיתקרבו עוד קצת... בהחלט יתכן שמדובר בסוג של חרדה חברתית, ולאנשים כאלה אפשר וצריך לעזור. תוכלי לנסות לגשש קצת עם אמה, ובמידה ומדובר במשהו שמלווה אותה כבר זמן רב, אפשר להעזר ביועצת ביה"ס שתוכל להפנות לטיפול מתאים. בינתיים, כדאי בהחלט להמשיך ולשמור על מגעים 'רכים', המתאימים ליכולת שלה ולקצב שלה. אפשר לשאול אותה איפה נוח לה יותר (בקבוצה גדולה או קטנה) ולכוון לצורך שלה. בעיני, דרך נחמדה להתקרב יכולה להיות, למשל, דרך אלבום התמונות שלה, בו תוכל להראות לך את עצמה במולדתה, את חייה הקודמים אליהם היא ודאי מתגעגעת. אפשר גם לראות יחד טלנובלות דוברות ספרדית, ולהיעזר בה כמורה לשפה המדהימה הזו. אני סומכת על הראש היצירתי של בנות בגילך. כל הכבוד על המאמץ ועל הלב החם. ליאת

שלום יש לי שאלה בקשר לנערה בת 18 שאני מכירה אשר התגייסה לצבא לפני חודש. סיימה טירונות. הצבא רוצה לשבצה בתפקיד מדריכת ירי לטירונים. היא מסרבת לקבל את התפקיד כי טוענת שיש לה פחד מנשק. בעבר היתה מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר באופן פרטי. לא רצתה להצהיר על כך לצבא. בעקבות סירובה להשתבץ בתפקיד מדריכת ירי, ביקשה לראות קב"ן שלטענתה מזלזל בטענותיה. כפי שאני מכירה אותה, היא לא טוענת סתם כי מפחדת מנשק. מה עליה לעשות? מי יקשיב לה? תודה

שלום נטלי, זוהי טענה תמוהה, שכן כיום קיימת רגישות רבה בצבא לנושא של נגישות לנשק. הייתי ממליצה לנסות לבקש פגישה עם קב"ן נוסף, ואם גם שם לא תקבל מענה הולם, עליה להתייעץ עם מי שטיפלו בה לפני הגיוס ולבקש את עזרתם. בהצלחה ליאת

שלום האם מישהו בפורום יכול להמליץ לי אל פסיכולוג שמטפל בנושא פוביות מחרקים ?

גל, ראי באלפון המטפלים באתר של איט"ה, אותו צרפתי לך למטה. בהצלחה ליאת

אשמח אם תוכלי להתייחס :) תודה.

לפורום שלום! ביתי בת 18 סובלת מזה מס' שנים מפחד מחרקים /מקקים האם יש טיפול ממוקד ומהיר בנושא כיוון שהיא אמורה להתגייס בעוד מס' חודשים ויש לה את הפחד להתקל בחרקים . ניסינו טיפול פסיכולוגי ארוך אך לא ממוקד ללא הצלחה נא עזרתכם באיתור גורמים מסייעים תודה

יש טיפול פסיכולוגי התנהגותי , קצר טווח לטיפול בפוביות. בטיפול זה חושפים את המטופל בהדרגה, לגורם שממנו הוא פוחד. לדוגמא, מי שפוחד לעלות במעלית. בתחילת הטיפול מדברים על הפחד, מה הוא מרגיש, מה עושה לו המחשבה על מעלית וכו'. במקרה של חרקים, נראה לי שהחשיפה ההדרגתית תהיה בתמונות. אתם צריכים למצוא פסיכולוג שמתמחה בצורת טיפול זו.

היי גל, אכן, טיפול התנהגותי הוא התשובה לפוביות דוגמת זו של בתך. נסי למצוא כאן את מבוקשך- http://www.itacbt.co.il/who_is_ita.htm בהצלחה ליאת

"ה שלום רב, יש לי בן בן 2.7 . הוא ילד מקסים חם שיודע להעניק הרבה אהבה לנו הוריו סביו וסבתותיו. הוא בן בכור, ללא אחים. ועד לא מזמן גם נכד יחיד. עד גיל 2.2 הוא לא דיבר כמעט בכלל למעט מספר מילים בדקנו ואובחנה בעיית שמיעה מאוד רצינית בעקבות נוזלים הוא עבר ניתוח והיום 5 חודשים מאוחר יותר הוא מצליח להרכיב משפטים בנות 4 מילים, אם כי יש עדין בעיית היגוי. הקלינאית באבחון שלה כתבה שהוא משתף פעולה יפה, תקשורת תקינה, והיא טוענת שהילד עשה שינוי משמעותי (בדקה אותו גם בגיל 2.2) ולכן רוצה לתת לו עוד זמן להדביק את הפער לבד (כרגע בלי טיפול). כמו כן הוא ילד מאוד נבון, מזהה אותיות, צבעים, מספרים ואף מסוגל להרכיב מילים שמו, אבא, אמא, ושם נוסף בעזרת אותיות. הוא נמצא בגן למעלה לשנה והבעיה העיקרית שהגננת מתארת ואני בהחלט מסכימה איתה היא, שהוא ממש מתנגד לשחק עם ילדים בני גילו. מוכן לשחק רק עם הגננת והמטפלות. הוא משחק גם בבית אך ורק עם מבוגרים (אנחנו הוריו, חברינו, דודים ודודו) במשחקי הרכבה, פאזלים, מחבואים, יצירה וכדומה. הוא מתנגד לשחק עם ילדים אחרים גם אם אלו שמפגישים איתו רבות. ואפילו חושש להסתכל עליהם ומתנגד אם הם נותנים לו יד או מחבקים אותו. כיצד עליי להתייחס להתנהגות זו? אני מאוד אודה לתשובתך. אני מאוד מוטרדת.

נראהב לי שהילד צריך לעבור אבחון יותר מקיף. פנו לרופא ילדים בקופת חולים שיפנה אתכם למכון להתפתחות הילד.

איילת יקרה, ראשית, שמחתי לשמוע שהניתוח עבר בשלום ושיש שיפור ניכר בתפקודו של בנך. העדפה של חברת מבוגרים היא תופעה מוכרת אצל ילדים יחידים, הגדלים בעיקר במחיצת מבוגרים. יש לא מעט הורים צעירים ונלהבים, הלוקחים את משימת ההורות ברצינות כה רבה, עד כי הם רואים עצמם האחראיים לסיפוק כל צרכיו של הילד, כולל חיי החברה שלו. תחושת האחריות של ההורים עלולה להתגבר אף יותר, במקרה של מגבלה פיזית כלשהי, ואז זוכה הילד לתשומת לב יתרה ופינוק, אותם אין הוא מקבל מבני גילו הקטנים. אני רוצה להזכיר שממילא רק בגיל שנתיים - שנתיים וחצי הילדים מתחילים להתעניין בפעילויות חברתיות ממשיות. עד אז הם מתנהלים בעיקר אחד לצד השני, ולא נראה ממש משחק משותף. בהחלט יתכן שבגלל בעיית השמיעה, חל עיכוב התפתחותי מסויים. ילד שאינו שומע היטב ואינו מתקשר כבני גילו, צובר חסכים בזירה החברתית והבינאישית ונוטה להתבודד. יש לקוות שעם השיפור בשמיעה ובמיומנויות התקשורת שלו, יחול שינוי לטובה גם בתחום החברתי. חשוב לאפשר לו מגע יומיומי ומגוון עם בני גילו, גם אם יש בו מידה של תסכול וקושי. חשוב, כמו שהציע ערן, שיהיה גורם מקצועי התפתחותי שילווה את התהליך, ויאפשר מעקב אחר גרף ההתקדמות. אני מאחלת לכם התקדמות מהירה והרבה ימים של נחת ליאת

בוקר טוב, לפני מס' שבועות ערכתי הכרות רומנטית בין שני חברים שלי. את הידיד אני מחבבת, את החברה פחות. אני חושבת שאותה חברה תמיד מאוד קנאה בי והייתה בתחרות איתי. מדובר בבחוקה השגית, משכילה, לא נבונה מאוד. יש לציין שביני ובינה התקיים קשר רפה, לא עמוק או "נפש" ואילו לאותו ידיד חשתי קרבה, שאפילו העמיקה סמוך להידוק קשרם (בלי קשר). נקלענו אולי לסיטואציה קלאסית בין בנות. הכרתי בין השניים לאחר שהביעו, כל אחד בנפרד, את כמיהתם לקשר , מצוקת בדידותם ורצון לחוות אהבה. החברה ידעה שיש ביני ובין חברי (היום בן זוגה) קשר חזק ואני נוטה לפנות אליו בבעיותיי ובאופן רציף. בשיחה איתו היא הביעה עד כמה היא פגועה ממני, פרצה בבכי ממושך..אני בטוחה שזו הייתה דרכה, אם במודע, או במודעות למחצה, להרחיק את ידידי ממני. לגרום לו לקבל רושם רע לגביי. היא גם דרשה ממנו לא לספר לי שהיא פגועה ממני! (למה לפנות אליו, ולא אליי, ואף להסתיר ממני?). יש לציין שהקשר שלי איתה חודש לפני כמה חודשים ביוזמתה והוא היה לא רציף מתוך הבנה וצרכים משותפים..כלומר, שום דבר לא השתנה בשבועות האחרונים, מה שכן, היא ידעה שאני משוחחת ארוכות עם בן זוגה. כעסתי מאוד כששמעתי מידידי את מעלליה של זו..כעס ש"תפס" אותי יום שלה ועד עכשיו, למעשה. צילצלתי לאותה חברה וביקשתי פסק זמן, את מכיוון שאני עסוקה בתקופה זו (עת של משבר משפחתי מאוד קשה, למען האמת). גם ביקשתי ממנה לא לשחרר ארס. איחלתי לה טוב והצלחה. חברי כעס עלי מאוד, דרש ממני להתנצל בפניה כמעט על הכל, הזדהה עם תחושותיה ואני לא אגזים אם אומר שהוא דבק בזוגתו ושינה את יחסו כלפיי..תוך שהוא מגנה אותי ומציין עד כמה היא נהדרת.. מצד אחד אני שמחה שקרבתי בין נפשות בודדות..מצד שני, הפסדתי מזה משהו..וזה תמיד קורה לי עם אותה חברה..משהו באנרגיות של אותה בחורה שואב ממני באופן עקבי (לאורך השנים). כלומר, רציתי לעזור/לעשות משהו טוב ויצאתי נפסדת. אני מרגישה אולי שנאה כלפיה (זה לא רגש "מואר")..מרמור מסוים.. מה דעתכם? להימנע ממעשים טובים? :) סתם...אולי אני צריכה להיות יותר בררנית לגבי חברים, במקרה זה חברות. מיטל

מיטל, את בוודאי מכירה את המשפט: "סוף מעשה - במחשבה תחילה". אז אם את אוהבת את הבחור, למה מכל הבנות בעולם את משדכת לו דווקא את זאת שתמיד מאוד קנאה בך והייתה בתחרות איתך. אחת כזאת שאת מודה שמשהו באנרגיות שלה שואב ממך באופן עקבי (לאורך השנים). תמוה, נכון? אם את כל כך מחבבת, מעריכה ומחשיבה את יחסייך עם הבחור, הרי היית מחפשת עבורו שידוך יותר מוצלח. ולכן, המסקנה היא: אולי בתת ההכרה רצית שהוא יראה ויווכח כמה היתרונות שלך בולטים לעומת החסרונות שלה. ובקיצור - פשוט עשית החלטה נמהרת ופזיזה מדי, בלי לחשוב יותר מדי לעומק - הותוצאה היא שכנראה פיספסת ידיד יקר.

ערב טוב מיטל, שידוך בין נשמות בודדות היא מצווה גדולה ביהדות, אך לא תמיד שכרה בצידה (לפחות לא לטווח הקצר). את, שהיית - איכשהו - חברה של שניהם, נדחקת פתאום החוצה. הידיד שלך סיפר לך (מאחורי גבה של חברתו החדשה) עד כמה היא פגועה ממך, וכשאת משוחחת איתה על כך, בתגובה, הוא כועס עלייך שבגדת באמונו. מוסר כפול, לא? היא הרי דרשה ממנו לא לספר לך, נכון? יש כאן קלחת מבעבעת של יצרים, ומקלחת רותחת כדאי להתרחק כדי לא לחטוף כוויה. אני לא חושבת שצריך להימנע ממעשים טובים, אבל כדאי ללמוד לעשות אותם נכון. מרגע שהשידוך עובד (לפחות זיווגת נכון) עלינו לקחת כמה צעדים לאחור, ולהניח להם להסתדר בלעדינו. נקווה שיום אחד יוכלו, בכל זאת, להכיר לך תודה. בשמחות ליאת

שלום רב, הבעיה שלי קצת שונה בהבעיות של אנשים שנמצאים כאן בפורום. לפני כחודשיים וחצי בעלי נעצר ע"י משטרה בחשד לעבירות כלכליות. הוא נמצא במעצר עד היום. אני היתי אז בחודש 9 להריוני ולפני כחודש וחצי ילדתי את בני. יחסי עם בעלי הם יחסים מאוד טובים, אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, ויש בינינו קשר מאוד מיוחד מאז שהכרנו (לפני 6 שנים). 9 חודשים של הריון היו חודשים נפלאים כל כך חיקינו ללידת התינוק וברגע אחד כשהיתי בשבוע 37 להריוני הכל התפוצץ לנו בפרצוף! ילדתי את בני ללא נוכחות בעלי, הוא לא היה בברית מילה וראה את התינוק פעם אחת בבית משפט נתנו לו להחזיק אותו 2 דקות בדיוק! אני מדברת איתו כל יום בטלפון ורואה אותו פעם בשבוע בביקורים (דרך זכוכית מיוחדת). אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר, אני כל כך מתגעגעת אליו, ורוצה לחבק אותו, לישון לידו, הוא ממש חסר לי, אף אחד לא יכול להבין את זה. אני מנסה לחזק אותו בטלפון והוא מחזק אותי ואומר לי שלכל דבר יש סוף וגם הסיוט הזה יגמר, אני צריכה עידוד ועזרה, אני מקווה שהיחסים שלנו יחזרו להיות כמו שהיו כשהוא יצא לחופשי.חשוב לציין שכנראה הוא יקבל עונש של מאסר בפועל לתקופה של מספר שנים, כשאני חושבת על זה אני שוקעת בדיכאון וקשה לי לצאת מהמצב הזה. אני צריכה עזרה או עצה איך אוכל להמשיך בלעדיו ולעבור את התקופה הנוראית הזאת. האם מתרגלית למציאות כזאת? ואם כן כמה זמן זה לוקח? בבקשה תיעץ לי מה עלי לעשות איך להתגבר על הרגשות האלו, כיצד אוכל להקל על עצמי ואליו.אני זקוקה לעזרה! מודה לך מראש על תשובה מקצועית.

רינה יקרה, צר לי לשמוע את הסיפור שלך. זוהי חתיכת התמודדות... המעצר קטע באכזריות את שגרת חייך, דווקא בתקופה כה רגישה, בתקופה של הריון, כשכל עתידכם המשותף עדיין לפניכם. זה עצוב ללדת לבד, ועצוב עוד יותר לחזור עם תינוק לבית ריק. נוסף על כל אלה, עליך להתמודד עם הרעיון שבן-זוגך עבר עברה, נשפט ונענש. יש לכך השלכות רבות, במישור הפרקטי ובמישור המוסרי והרגשי. לשאלתך, אני סבורה שלכל מציאות מצליחים להסתגל, גם אם זה דורש זמן. נסי לגייס את כל העזרה והתמיכה שרק אפשר, אם מבני משפחה ואם מחברים טובים. התקופה שלאחר הלידה היא תקופה רגישה ושברירית גם ללא דרמות מבחוץ. במקרה שלך, תמיכה רגשית נחוצה אף יותר. נסי להתנחם בתינוק החדש שימלא את רוב זמנך. כל האמור לעיל אינו בא במקום עזרה מקצועית שנראית כרגע רלוונטית מאד. ככל הידוע לי, יש גם במסגרת בתי הסוהר, אפשרות להיעזר ע"י פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, המכוונים את מאמצי השיקום שלהם הן לשוכני הכלא והן לבני משפחותיהם בחוץ. תוכלי, כמובן, לפנות גם לאנשי מקצוע שאינם קשורים לכלא, הכל עפ"י החלטתך ותקציבך. אני שולחת לך, מכאן, הרבה כוח ועידוד. יש בפנייך משימה לא פשוטה, אבל אפשרית. אני מסכימה מאד עם בעלך, ומזכירה לך שוב, שלכל סיוט יש סוף. מאחלת לשניכם שזה ייגמר מהר. ועד אז, נשמח להיות כאן בשבילך, כאוזן קשבת. ליל מנוחה, ליאת

אפשר בבקשה לשאול בת כמה את?

היי, אני יכולה להבין את תחושותייך..גם אני נחשפתי לסיטואציה שכללה כליאה של אדם קרוב. אני משערת שתוכלי לגלות עניין גם בתשובות שליאת נתנה במענה לשאלותיי. אני חושבת שצריך להשיג עו"ד טוב, צעד זה מאוד משמעותי להישגים בבית המשפט. לאחר שיישפט הוא יועבר לכלא קבוע ובשל אופי העבירה כנראה שיהיה מדובר בכלא "קל", עם תנאי ביקור משופרים. ברגע שיוקצב עונשו הוא גם יכנס לסבב חופשות..כמו שליאת הציה לי, חייבים להאחז בנק' האור ולעשות כל מה שניתן. באיזה בית מעצר הוא כלוא? אגב, את יכולה למצוא אינפורמציה באתר השב"ס. אנונימית

שלום, כחצי שנה ואף יותר, אני מרגישה שאני לא מתקדמת בחיים לשום מקום אני מרגישהשהכל תקוע ( אני בת 25- סטודנטית). אני מרגישה לפעמים שאני מאוכזבת מעצמי, וממה שאני.אני לא רואה כרגע שיש משמעות לחיים, הכל נראה לי כ"כ משמעם ושגרתי. אני אדם סגור ומופנם. החברים הקרובים לי- כל אחד עסוק בעניניו-כך שלבלות ולצאת מהבית לא יוצא לי כ"כ. בנוסף לפעמים יש לי מעין אובססיה אם אני מטלפנת ולא עונים לי, אני מנסה שוב ושוב...עד שהצד השני מתעצבן. אני לא יודעת אם חבר זה מה שיפתור את הבעיה.בנוסף אני אדם סגור ומופנם. אני לא יודעת אם עלי לפנות לטיפול כלשהו ואם כן אז מה עלי לומר? וכיצד טיפול אכן יוכל לעזור? מה בדיוק עוברים בטיפול פסיכולוגי. אני אפילו לא יודעת כיצד להגדיר את הבעיה.מה מומלץ לעשות? מחכה לתשובה תודה מראש

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי מיועד, בין השאר, לאנשים הנמצאים - כמוך - במצוקה, ורוצים לחולל שינוי בחייהם. כל שעליך לעשות הוא להגיע לפסיכולוג (מומלץ מאד לעשות זאת במוסד האקדמי בו את לומדת, כי המחיר שם זול יחסית), ולספר לו את מה שסיפרת כאן. טיפול יכול לעזור לך להבין מדוע את מרגישה תקועה, ולסייע בשינוי דפוסים בעייתיים להתנהגויות מסתגלות יותר. מה בדיוק עוברים בטיפול פסיכולוגי - זאת כבר שאלה גדולה. שמץ ממה שמתרחש בחדר הטיפול יכולת לראות בסדרת הטלויזיה "בטיפול" (לפחות מה שהיה שם לפני שהתחילו הדרמות הגדולות...). אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת

שלום, החלטתי לבסוף לקבוע תור לפסיכולוגית. אך אינני יודעת מה לומר לה. אני סגורה כך שאני חושבת שלא אצליח לדבר אצלה. מה את ממליצה לעשות? (ודרך אגב אני מנויה לחברת יס- אז לא יצא ל לראות הטיפול..) תודה

היי בנוסף רציתי לשאול אם אני צריכה לציין אצל הפסיכולוגית שיש לי דיסלקציה?

מה מניע אדם לספר "ספורים"שלא היו ולא נבראו על עצמו ועל חייו,תוך כדי חיזוק "העובדות"על ידי שקרים.האם יש שם לתופעה והסבר . הייתי מעוניינת לקרוא חומר בנידון. האם נתן להפנות אותי לחומר כתוב?? בתודה

שלום לך דין, לתופעה המתוארת יכולים להיות מניעים שונים ומשונים, הקשורים - בדרך כלל - לבעיות סביב הדימוי העצמי. כדי לכוון ל"אבחנה" ספציפית, יש צורך לדעת יותר, בעיקר על עוצמת ה'סימפטום', שהרי לא כל בלוף יוגדר כפתולוגיה. מונח מעניין אחד המתייחס לתופעת השקרנות הכפייתית הוא - pseudologia fantastica גוגל העולמי מחזיר עשרות אלפי "מראי מקום" להגדרה זו. לצערי לא מצאתי חומר בעברית. קריאה מהנה ליאת

האם יש אפשרות להתכונן למבחן "פילט"

ערב טוב, אני מניחה שאתה מתכוון למבחני הכוון וייעוץ תעסוקתי של מכון פיל"ת, האמנם? אם כן, ככל הידוע לי, אין צורך להתכונן למבחנים אלה. באתר של פילת- http://www.pilat.co.il/ יש אפשרות להתנסות במבחנים לדוגמא. בהצלחה במבחנים ובעבודה ש(אינשאללה) תבוא בעקבותיהם ! ליאת

אני בת 30 אמא לשניים ובעל מקסים ותומך .אני באה מבית 5 אחים אמא עקרת בית ואבא אלכוהליסט ומשתמש בסמים בערך בגיל 9 בן דודי בן 19 היה לוקח אותי לכל מיני מקומות ומפשיט אותי ושוכב איתי אז א הסבנתי את זה הייתי שוכבת קפואה ולא זזה וגם לא מתנגדת האם זה אונס ? לא סיפרתי את זה לאף אחד עד שהפסקתי את זה כי הבנתי שזה לא בסדר היום כבר עשר שנים אני לא מצליחה למצוא את עצמי מבחינה מקצועית אני נרתעת ממעסיקים שהם גברים , סיימתי תואר ראשון במדעי החברה וכל פעם אני מתחילה ללמוד מקצוע כלשהו ומפסיקה באמצע כמו הוראה , ספרנות אני נמצאת עכשיו במצב שאני מרגישה שהכל קורס מעליי ורוצה להרים ידיים לשבת בבית עם שני הילדים שלי ולהביא עוד ילדים לגדל אותם ולשמור עליהם . בעלי טוען שזו לא הדרך שזה פשוט לברוח מהמציאות ושאני חייבת לעשות משהו עם עצמי חוץ מלגדל רק ילדים בעלי טוען שיש לי מן הרס עצמי בכל פעם שאני מגיעה למשהו אני הורסת אותו מה עליי לעשות ולמי עליי לפנות

א יקרה, נשמע שעברת בעברך חוויה קשה, שצפה ועולה בכל פעם מחדש. זו חוויה שגם כשהיא "נגמרת", בעצם אף פעם לא נגמרת. גם כשנדמה שמה שהיה נגמר, הוא חוזר גם אם לא באופן מודע, בחוויות, בתחושות שמלוות... אני רוצה להמליץ לך על אתר שנקרא "מקום". האתר תומך ועוזר לנשים שחוו ניצול מיני ותקיפה מינית לכל מגוון סוגיהם. תוכלי למצוא שם הרבה חומר שיכול לעזור לך, פורומים ועוד. הכתובת היא: www.macom.co.il אתר נוסף הוא האתר של המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית: www.1202.org.il את יכולה גם להתקשר לקו התמיכה והסיוע של המרכז (צריך לחייג 1202). חות מעזרה, והפניות אפשר לקבל שם תמיכה, טלפונית ופנים אל פנים. המרכזים (יש בכל האזורים בארץ) מקיימים גם קבוצות תמיכה ועוזרים בהכוונה ראשונית ועוד דבר ועצה מנסיון - כמובן שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור, אבל מכיוון שאת "מסתובבת" עם תכנים קשים בעברך, כדאי מאד לבחור אשת (או איש) מקצוע שמכיר ויודע איך לטפל במי שעבר ושרד ניצול מיני. אני מחזקת אותך ומעודדת אותך לפנות, להתייעץ, להעזר ולהתמך. תמי

א' יקרה, התשובה שקיבלת מתמי היא הטובה ביותר שאפשר היה לתת כאן. (תודה תמי). מקווה שיימצאו בך הכוחות לקום ולפעול ללא דיחוי. בהצלחה ליאת

אני מחפשת פסיכולוג או פסיכוטרפיסט עבור בני בן 20, באיור הצפון. איפה אפשר למצוא רשימה של מטפלים אמינים וטובים? תודה על העזרה.

גבי, שאלה פשוטה אך זה לא תמיד כל כך פשוט למצוא בעל מקצוע טוב. מתחילים עם המלצות. בודקים באלפון הפסיכולוגים. משוחחים ומתרשמים ממי שנבחר. חוץ מזה, מה זה איזור הצפון: קרית שמונה או חיפה. כמובן שישנם גם רשימות פסיכולוגים של קופות החולים וגם הם טובים. בהצלחה באיתור, גדעון

שלום , מהי הדרך הנכונה ביותר לטיפול בבעית אילמות סלקטיבית לילד בן 4,? האם התופעה חולפת במשך הזמן, והאם ניתן בדרך כלשהיא לעזור לילד ?

דלית שלום, צריך קודם כל לאבחן את הבעיה. ניתן לבקש הפניה למכון להתפתחות הילד דרך רופא הילדים. או לפנות לפסיכולוגית התפתחותית באופן פרטי. בעיקרון הטיפול הינו טיפול רגשי (פסיכולוגי) ובהחלט ניתן לעזור לילד דרך טיפול להתגבר על קשייו. בברכה, גדעון

שלום לפני כחצי שנה הייתי מעורב בקשר זוגי שנמשך שנתיים. הקשר היה גדוש בחוויות וממלא אך בשלב מסויים הסתיים ביוזמתי.לאחר כתקופה התקשרה בת הזוג הקודמת וביקשה להיפגש ולשוחח ולי היה ברור שהיא מעוניינת לשחזר את הקשר.אישית אני שלם עם ההחלטה ומתקשה להתמודד עם תגובותיה של בת הזוג בעבר.לאחר שלא יצרתי קשר או נעניתי לחזוריה היא התקשרה תוך שהיא מטיחה בי האשמות רבות.מצ אחד אני מזדהה מרחם ומשתתף בציער ובכאב ומצד שני אני כואב כועס ומתוסכל מהתנהלותה.אני שואל כיצד עליי לפעול בחשיבה המעשית לניסיונות החוזרים של בת הזוג בעבר.(מציין שהיו פעמים ראשונות בהן העברתי מסר עיקבי וברור בדבר החלטתי ) האם להתעלם מהודעותיה,מהסחיטות הרגשיות,מהניסיון לגייס העבר כדי להחזיר אותי. מה עושים. תודה מראש

שלום, אם אתה לא מעוניין, אז תבהיר לה שאתה לא מעוניין. אחרי כמה פעמים היא תבין זאת. יתכן שהיא קולטת ממך את ההזדהות וההשתתפות שלך ומפרשת זאת כהתלבטות. אין מה לעשות, פרידה זה עסק קשה מאוד לשני הצדדים. בברכה, גדעון

אני חייל משוחרר, רוצה לנסוע לחו"ל. כנראה שאני אסע לבד, ואימא שלי די מורידה לי את הביטחון. במקום לעודד אותי ואת העצמאות שלי, היא מעדיפה שאני אסע לאחי בארה"ב, למרות שאני לא כל-כך רוצה. אם היא לא מאמינה שאני אסתדר לבד, אז מי כן..

בן 22 יקר, תפקידם של ההורים זה לדאוג ולשמור ולהזהיר...ותפקידך אתה זה להאמין בעצמך ולפרוס כנפיים. לא כל אחד זוכה לכך שהוריו יעודדו אותו לעשות בדיוק את מה שהוא היה רוצה. אבל יתכן שאתה יכול לשלב בין טיול עצמאי בחו"ל לבין שהיה אצל אחיך בארה"ב , שזה גם כן חו"ל. כל האופציות פתוחות בפניך. שאל את עצמך מה אתה רוצה? עם מי אתה רוצה? ואיך אתה רוצה. והגשם זאת. טיול מהנה, גדעון

כחצי שנה ואף יותר, אני מרגישה שאני לא מתקדמת בחיים לשום מקום שהכל תקוע ( אני בת 25- סטודנטית). אני מרגישה לפעמים שאני מאוכזבת מעצמי, וממה שאני.אני לא רואה כרגע שיש משמעות לחיים, הכל נראה לי כ"כ משמעם ושגרתי. החברים הקרובים לי- כל אחד עסוק בעניניו-כך שלבלות ולצאת מהבית לא יוצא לי כ"כ. בנוסף לפעמים יש לי מעין אובססיה אם אני מטלפנת ולא עונים לי, אני מנסה שוב ושוב...עד שהצד השני מתעצבן. אני לא יודעת אם חבר זה מה שיפתור את הבעיה. אני לא יודעת אם עלי לפנות לטיפול כלשהו ואם כן אז מה עלי לומר? וכיצד טיפול אכן יוכל לעזור- האם בטיפול נאמרות לי רק מילות עידוד כי זה אני לא צריכה. ומה בדיוק עוברים בטיפול פסיכולוגי. אני אפילו לא יודעת כיצד להגדיר את הבעיה.מה מומלץ לעשות? מחכה לתשובה תודה מראש

בטיפול פסיכולוגי לא אומרים רק מילות עידוד כדי לחזק את המטופל אלא מנסים להבין את הבעיה, את עולמו של המטופל, הקשיים שלו. עוזרים לו להבין את עצמו ולמצוא דרכים להתגבר על הקשיים. גם אם קשה לך לנסח את הבעיה בכתב, הרי פסיכולוג מיומן ובעל ניסיון יוכל בעזרת שאלות מנחות להגיע לשורש העניין. כסטודנטית את זכאית לעזרה במסגרת הקיימת באוניברסיטה. באוניברסיטת בר אילן יש מסגרת טיפול לבעיות של סטודנטים הטיפול ניתן ע"י סטודנטים מתמחים, בהדרכת פסיכולוגים מנוסים. תנסי לברר.

לאלמונית שלום, טיפול פסיכולוגי אינו רק מילות עידוד אלא ניסיון להבין יחד איתך את בעיותייך ולהבין את עצמך. כסטודנטית את זכאית לטיפול דרך השרות הפסיכולוגי או שרותי היעוץ לסטודנט. בכל אוניברסיטה זה קרוי מעט אחרת. השרות ניתן ע"י מתמחים בפסיכולוגיה ובהדרכת פסיכולוגים בכירים. להערכתי זה יכול להועיל לך. בהצלחה, גדעון

היי. אני בת 32, רווקה, וחוץ מחבר רציני אחד שהיה בתקופת תיכון צבא ואח"כ (גם שם היו הרבה פיצוצים ופרידות), לא היה לי קשר משמעותי עד היום. אני מאוד מתוסכלת מזה, וכבר מתחילה לחשוב שאין לי סיכוי כלל למצוא קשר. עולות בי מחשבות שאני לא בנויה לזוגיות, שמשהו דפוק באישיות שלי. גם בחורים שאני מכירה ויושבים איתי בדייט ראשון, חוקרים אותי על עברי ביחסים, כאילו זה איזה ראיון עבודה שצריך להוכיח ניסיון תעסוקתי. אני צריכה להתפתל ולהתנצל וזה מוריד לי יותר את הבטחון. בנוסף לכך, אני גרה עם הוריי עדיין, כי אני עושה מאמצים לחסוך לדירה משלי. תמיד ראיתי בשכירות זריקת כסף, ואני מנסה להגיע לבד לנכס. גם כאן אני צריכה להתנצל כל הזמן, וזה לא שהכרתי גבר רציני ומבוסס עד היום, שאצטרך להתנצל בפניו. בכלל נמאס לי לעשות חשבון לסביבה, ובמציאות של היום, צריך עור של פיל כדי להדוף שאלות מביכות וחודרניות. איך עליי לנהוג? איך אני יכולה להתקדם לעבר מציאת קשר בריא?

אחד על אחד למען האמת מרגישה בדיוק כמוך וגם כן באותו גיל אשמח גם כן לשמוע תשובה

תנסי לחשוב על הפרטים האישיים שמסרת כאן מנקודת מבטו של הבחור שאיתו את נפגשת. בת 32 , רווקה , גרה עם ההורים. ברור שפרטים אלה מעוררים שאלות שמי שמעוניין ליצור איתך קשר מעוניין גם לדעת מה קרה איתך עד עכשיו. איך זה שבגיל 32 את עדיין אצל ההורים? האמנם הסיבה היא רק רצון לחסוך?......... איך זה שעד גיל 32 לא הצלחת למצא לך קשר יציב וארוך?.......... כאמור , השאלות נשאלות מנקודת המבט של הבחור. אז זה אולי נותן לך חומר למחשבה.

טוב אז אורן, משהו דפוק איתי, כן? אין לי סיכוי? אני אצל ההורים כי אני רואה בשכירות בזבוז כסף, ונוח לי בבית.

שיר שלום, במקום להתחיל עם חשיבה שלילית שמשהו דפוק בך, נראה לי שעדיף לחשוב על מה ניתן לשפר והיכן. לשם כך הייתי ממליץ לך לשלב טיפול פרטני וטיפול קבוצתי או קבוצה ליחסים ביןאישיים. הרעיון הוא כזה: עלייך ללמוד מחד מה קורה איתך בקשר בין אישי - האם למשל את ביקורתית מידי, פוסלת מידי, פורמאלית מידי או אולי נפגעת ומנתקת מגע מידי. כלומר להבין מה הדפוס, אם קיים כזה, שגרם לכך שלא יהיה קשר משמעותי עד היום. לשם כך הקבוצה הטיפולית על הקשרים והפידבקים שבה . במקביל הטיפול הפרטני יסייע בהבנה עצמית טובה יותר ובעיבוד החומר שעולה מהקבוצה. חבל לקפוץ למסקנות שליליות על עצמך כשניתן לעשות עבודה פרודוקטיבית לשיפור המצב. בהצלחה, גדעון

נראה כי נגעת בקצת מכל דבר. אני באמת ביקורתית מאוד, וגם נפגעת מאוד ומנתקת מגע מיד. אז מה עושים עם זה?

שלוםרב, בשנה האחרונה נתקפתי במן רגשני חיתות שמתבטאים שכבר לא צריכים אותי מרחלים עלי לא אוהבים אותי כמו פעם. מה שקורה זה שהרגשות האלו באים לידי ביטוי רק בתחום המשפחתי לא שלי, אלא אצל המשפחה של בעלי שמאוד אוהבים אותי ( עד לפני שהתחלתי לחשוב שכבר לא )מבחינתי. פתאום אין לי את הביטחון שהיה לי כשהינו בחיק המשפחה בחגים בשבתות ובארועים משפחתים יכולתי להגיד מה שאני רוצה ופתאום לא. מה שוקרה שאני מאוד אוהבת להתנדב, לעשות דברים, לתת ולעזור או שכולם יושבים יחד אני תמיד אוהבת להציע את עצמי ואני עושה את זה בכייף אני מאוד אוהבת את זה וזה עושה לי טוב.רק שבתקפה האחרונה פתאום אני חושבת כמה פעמים אם כן או לא כי אני מרגישה שלא מעריכם את מה שאני עושה. אני אתן דוגמא: אם למשל אני מגיעה לבית חמותי כולם יושבים אחים של בעלי והחברות שלהם או הגיסות אני מרגישה שהם ריחלו עלי או מעבירים עלי ביקורת. חשוב לציין שאני תמיד היתי בעניינים יודעת הכל מתעניינת שיתפו אותיועכשיו אני מרגישה פחות. אני בחורה מאוד רגישה נפגעת מהר לוקחת ללב וננעלת על מילה או שנים נגיד שאומרים לי. ואז מתחילה לחשוב ולנטח למה ההוא או היא אמרו אתה אולי יש סיבה וכו'.... אשמח לקבל תגובה שתוכל לעזור לי להתמודד עם המצב או בכלל אני צריכה יעוץ אישי.

חופית שלום, אני מתקשה להבין ממכתבך מה הסיבה שישנה תחושת חוסר כיטחון ורגשי נחיתות דווקא בשנה האחרונה. בכל מקרה הייתי ממליץ לך לפנות ליעוץ אישי בכדי להבין את הסיבות לתחושותייך ובהתאם לכך את דרכי ההתמודדות המומלצות. בברכה, גדעון

גדעון שלום. מה שניסתי להגיד הוא מאז ומתמיד אני לא מפסיקה לחשוב ועוסקת בדברים לא חשובים מן תחושה כזאות שמלווה אותי.אני מאוד לא החלטית נוטה להטלבט הרבה מאוד ותמיד מנסה לעשות הרבה כדי שיגדו וואו. ותמיד חושבת מה יגידו ולא עושה את מה שאני באמת רוצה אלא שהכל יראה מבחוץ טוב. חשוב לי לציין שאני בן אדם מאוד אופטימי שמח אבל יש פתאום התקפיםכאלה שאין לי מוסג כל דבר קטן יכול לדכא אותי. במיוחד זה קורה כשאני נמצאת לבד ואניבחורה מאוד סגורה לא נוטה לשטף אנשים בתסכולים שלי או בבעיות שלי חוץ מבעלי אבל כמה הוא כבר יכול להקשיב לפעמים זה מאוד מתיש גם אותו. ואילו אנשים אחרים משתפים אותי בבעיות שלהם ואני זו שמעודדת אותם ולפעמים גם מתעודדת מהעידוד שאני נותנת. אני חייבת לציין שאני נשואה יש לי שני ילדים מקסמים אחד בן 3 והבת בת שלושה חודשים ובעל מקסים ולא חסר כלום (בעלי עו"ס) ואני מנהלת חשבונות כרגע בחופשת לידה. ועוד משהו אין לי כבר את ההתלהבות שהיתה לי רציתי לדעת ממה זה נובע. תודה

בנוסף היתי מאוד רוצה שתמליץ לי על יעוץ אישי או פסיכולוג ואך לפנות ודרך מי כי אני מרגישה שאני במבוך. פעם היתי מקחישה כשבעלי היה אומר לי שאני צריכה טיפול כעשיו אני חושבת שהוא צודק יכל להיות שאני לא שלמה עם עצמי וזה בה לידי ביטוי במה שעובר עלי. תודה ומחקה לתשובה.

בני בן 7 קפיץ מהלך. כל הזמן בתנועה מתמדת. מחפש גירויים מכל הבא ליד. וכל הזמן צורך משחקים חדשים ומחפש אטרקציות אחרות. הוא ממעט לישון. מלא שמחת חיים ויחד עם זאת בעל פתיל קצר של פקעת עצבים. יש לו התקפי זעם דומים לשלי. הוא מנסה לרצות אותי בכל מחיר אך ההיפראקטיביות שאינה מאובחנת עדיין פלוס הפרעות הקשב והריכוז שלו מוציאים אותי מדעתי ושלוותי. הוא ילד טוב ורגיש מטבעו ועד גיל 3 היה שה תמים. שקט ומופנם ולא מעורה כלל בחברה בורח ממכרים ובמיוחד מחברת זרים ולא שיתף פעולה. כיום הוא נותר רגיש ומחונן מכפי גילו(אובחן מזמן כמחונן ) אך אישיותו התהפכה על פיה. הוא גדל בבית מאד לא רגוע אך אוהב מכיל מעניק חום אהבה ומתנות לרוב ומקבל אותו כמות שהוא. הוא כל הזמן בודק גבולות. הוא יורק לריצפה לעיתים תכופות ומחפש כל העת אישורים ואישושים לאהבתי כלפיו ואהבת הקרובים אליו אף בדרכים שליליות ביותר. אני סובל מהפרעת אישיות גבולית האם יתכן שהעברתי לילד שלי את נטיתי בתורשה?? או שלפי התסמינים יתכן ואכן מדובר בהיפראקטיביות מובהקת או בהפרעות קשב וריכוז? מי אמון על אבחון ילדים כה רכים והאם הטיפול הוא תרופתי או תראפויטי או משולב?

שלום לך, כמובן שיש צורך לאבחן את הילד לפני הכל. ההשערה שהוא סובל מ-ADHD. האבחון ניתן להעשות במקומות שונים, למשל יחידה לאבחון הפרעות קשב וריכוז בתל השומר. או לברר בעמותת "ביחד" (טלפון: 09-7428181), לגבי מקומות אבחון נוספים. או בדרך הישנה והטובה מרופא המשפחה לנוירולוג ולאחד המכונים. הטיפול תלוי אבחנה: לעיתים תרופתי, לעיתים תרפויטי, לעיתים משולב. לעיתים יש צורך גם במסגרות לימודיות מיוחדות. אך קודם כל אבחנה ורק אח"כ כל השאר. בהצלחה, גדעון