פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום.. אני בן 23 רווק.לפני כשש שנים התגלה אצלי מחלת הפטיטס C שזה נגיף רדום ואני אך ורק נסאי.. מאז אני לא מתאושש ולא מוכן לקיים חיים רגילים כמו: יחסי מין .מפחד בכלל להתקרב לנשים ולהתחיל איתם ...כל הזמן אני חוזר לאותו חדר של רופאה המפחה שלי ונזכר את גזר דיני....אני בוכה ורועד ולא יודע מה לעשות .. אמא שלי רוצה שאני יבלה ויצא לבלות אבל אני מסרב וממשיך לחשוב איך אני יכול להנות אם אני נאסי הפטיטס...כל החברים שלי שלי כבר לא חברים אני התרחקתי מהם ואני לבדד..... תודה.

ערב טוב, אתה נשא של הפטיטיס C מזה שש שנים, וזה נראה זמן ארוך מדי 'לסחוב' משא כה מיותר. נשאות של הפטיטיס לא תמיד נגמרת במחלה, מה גם שכיום מדברים על תרופות חדשות שעשויות להביא להחלמה. כרגע, בהיותך רק נשא, אתה בחור צעיר ובריא לחלוטין, ולמעט מגבלות סבירות (יחסי מין עם קונדום, איסור על תרומת דם, או הדבקה דרך מזרקים נגועים) חייך יכולים להמשיך ולנוע במסלולם באין מפריע. כמו שכבר נאמר כאן לא מזמן, מחלה או מגבלה כרונית, עלולות לקבל נפח מוגזם בחיינו, ויש מי שתולים בהן את הסיבות לכל תקיעות או קושי בחייהם. נשאות של נגיף מסוכן היא בהחלט לא שמחה גדולה, ואיני מזלזלת בפוטנציאל הנזק העתידי שלה. אך כמי שכבר נפגע, עליך לעשות כל שביכולתך לשמור על שגרת חיים בריאה, להישאר מעודכן בנוגע לתרופות החדשות, וליהנות משנים רבות של 'אין מחלה'. מדבריך ניתן להבין שאתה מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, ולפיכך הייתי ממליצה בחום לפנות לגורם מקצועי (פסיכולוג או פסיכיאטר) שיוכלו לסייע לך להיחלץ מהעמדה המובסת, ולחזור מהר ככל האפשר לחיים רגילים. נסה להידבק קצת באופטימיות של אמא שלך, ולקום ולחולל שינוי. נשמח מאד לשמוע איך מתקדם בהצלחה רבה ובבריאות טובה ליאת

בן 60 נשוי ואב ל-3 . אובחן כסובל ממתח נפשי וחרדות לפני כ-3 שנים ומקבל מאז סרוקסט. הייתי במצב טוב ואשתי אמרה לי שאני היפר אקטיבי ומפטפט יותר מידי. לאחרונה סיפר לי אחד הילדים שהוא בן 31 שלא יתחתן עד שאני לא אמות כי לא יכול לסבול אבא כזה כמוני שהתייחס אליו לא טוב בגלל מחלתי. מאז נכנסתי לדיכאון עמוק ואני במיטה רוב הזמן לא מקפיד על לקיחת תרופות ומוכן למות כדי לרפא את המשפחה, כי אשתי בדיכאון כי הילד לא מתחתן אחרי שהיו לו חברים ואפשרויות, ובכלל כולם מיואשים ממני כי איני עובד ולא אכפת לי דבר. מקבל טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע ולא הסכימו לאשפז אותי לפי בקשתי. אני בפשיטת רגל ולא יכול למצוא טיפול הולם וללא תשלום. מה עושים ולמי פונים?

ערב טוב, שי אדם הסובל ממתח נפשי וחרדות בהחלט אינו זקוק לאשפוז. טיפול פסיכולוגי ותרופתי נראה אכן מתאים יותר. העובדה שאינך לוקח את התרופות כסדר לא תזרז את מותך, וככל הנראה גם לא תרפא את משפחתך. אתה רק תהפוך חרד ומדוכא יותר, ומן הסתם גם מתפקד פחות טוב. איני מצליחה לראות מה הקשר בין מצבך הנפשי לסטטוס הזוגי של בנך. אם הוא מחליט שלא להינשא, סביר להניח שהסיבה האמיתית לכך היא לא אתה, אלא הוא. גבר בן 31 שאינו מרוצה מאביו, יכול לקום ולעזוב את הבית, ולהקים משפחה משלו. (כך עושים, אגב, רוב הגברים בני 31, כולל אלה המרוצים מהוריהם). אני חושבת שסוגיות אלו חשוב ללבן עם המטפל שלך, כולל סוגיית התשלום. ככלל, טיפול במרפאות ציבוריות (מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות) אינו כרוך בתשלום. אני מקווה שתוכל למצוא טיפול שיתאים לכיסך, ועד אז, מוטב להמשיך ולקחת את הסרוקסט בהתאם להמלצת הפסיכיאטר. בהצלחה ליאת

אני מטופלת כבר 3 חודשים אצל פסיכיאטרית שהיא גם עושה פסיכותרפיה (היא מכירה א ההורים שלי ולכן מטפלת בי בהתנדבות), ובאופן מוזר ומעצבן למדי היא נוהגת להתחיל לדבר על עצמה בזמן הטיפול, בד"כ לוקחת נושאים שאני מעלה ומספרת לי על חוויות שלה, וזה לא רק כדי לתת תמיכה אלא ממש מרגיש לי שהיוצרות מתהפכים, שהיא מדברת ופתאום אני קשובה ואמורה להכיל את הבעיות שלה שהיא מספרת לי עליהן, בזמן האחרון הבנתי שמדובר בתופעה שחוזרת על עצמה ולא באירוע בודד. מה לעשות? היא לא מרוכזת בי ובדבריי ואם כבר היא מגיבה היא עושה זאת בציניות ועוקצנות שאפילו פוגעת בי. בפגישה האחרונה אמרתי לה שאני רוצה להפסיק להגיע, היא ביקשה שאגיע לעוד פגישה כדי לדבר על כך. מצד אחד לא נעים להגיד כלום כי היא מטפלת בי ללא תשלום, מצד שני ממש לא עוזר ולא בונה עבורי להיום שם, היא טיפוס שמרתיע אותי. מה לעשות? ללכת לפגישה נוספת ולהגיד לה כל מה שאני חושבת או פשוט "לחתוך" ולמנוע את האי נעימות הזאת (ושוב, אחרי הכל היא מטפלת בי ללא תשלום ובגלל זה אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן בפניה)....

בדיוק בגלל זה אנשי מקצוע מקבלים כסף עבור העבודה שלהם - זה עוזר להגדיר גבולות, ולא יוצר את הרגשת ה"לא נעים" כשמחליטים לעזוב. אני לא הייתי הולכת בחיים לטיפול בחינם אצל חברה של ההורים שלי! לא רוצה שיעשו לי טובות שאח"כ יעלו לי הרבה יותר... לא רק להתחיל טיפול אחר ומקצועי יותר, אלא גם לשקם האמון באנשי מקצוע... בחיים לא מקבלים שום דבר בחינם - ואת רואה שאת כבר משלמת את המחיר על "הבחינם" הזה.

היי גם אני חושבת שזה לא ממש טיפול, אבל דווקא בשל המעורבות האפשרית של הורייך בטיפול. בתוך השעה הטיפולית את היא זו שאמורה לעמוד במוקד, מתוך ביטחון גמור באדם שמולך. הסיפור הזה נשמע, איכשהו, לא טוב, והרתיעה שלך מובנת לי לגמרי. בגלל הידידות עם הורייך, וכאות הערכה לנכונות שלה לטפל בך ללא תמורה (יש עוד אנשים טובים) אפשר לכבד את המטפלת בפגישה אחרונה, בה תוכלי להסביר את הקושי שלך, ולהודות לה על הזמן שהקדישה לך. מלהיות 'בן-אדם' אף אחד עוד לא מת... :-) ליאת

תודה על התגובה. ראשית אני חייבת לציין שההורים שלי לא מעורבים בטיפול בשום צורה. היא אמנם מכירה אותם והם אותה, אבל חיסיון המטפל-מטופל הוא מלא ואין לי ספק שהיא לא מדברת איתם עליי מאחורי גבי, הם גם ככה לא ממש קרובים אליה. מה שכן, בהחלט יש הרגשה של "עושה טובה", יש לי הרגשה שהיא סתם יוצאת לידי חובה כאילו כדי לעשות טובה להורים שלי בזה שהיא מטפלת בי, אבל לא נראה שיש לה עניין לטפל בי בכלל, כל הסיטואציה מגוחכת כי היא אפילו עונה לטלפונים בזמן שאני איתה . כל הזמן יש משהו דחוף כזה או אחר שהיא מתנצלת עליו וגורעת לי זמן מהטיפול שאמור להיות מוקדש לי. הבעיה העיקרית שלי היא איך באמת להגיד לה את כל זה ועדיין לכבד אותה, כי הרי אני מעבירה עליה ביקורת איומה, אז בסוף אם אני אגיד לה "אבל תודה על הזמן שהקדשת לי" מה זה כבר יעזור? המסר יהיה ברור "את מטפלת גרועה ואני לא רוצה לבוא אלייך יותר" איך אפשר גם להגיד את מה שיושב לי על הלב וגם לסיים יפה את הנושא הזה?

היי אני בכיתה י', והשנה הגיעה לכיתה שלי ילדה חדשה שעלתה מארגנטינה לפני 5 שנים.. והבעיה שלה זה שהיא בקושי מדברת איתנו, אני וחברות שלי ממש מנסות להיות חברות שלה, מדברות איתה, מזמינות אותה כשאנחנו יוצאות למקומות והיא באה, וגם שאנחנו מדברים איתה היא מדברת אבל ממש קצת... ולפעמיים היא שואלת שאלות... אבל היא בקושי מדברת.. והיא גם מדברת ממש בלחש ובקושי אפשר לשמוע אותה.. בהתחלה חשבתנו שזה ביישנות, אבל היא מכירה אותנו כבר, ולא נראה לי שזה ביישנות.. ראיתי גם את אמא שלה, ואמא שלה שונה לגמרי ממנה.. היא ממש חברותית וחמודה... יכול להיות שיש לה הפרעה חברותית כלשהיא...? מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לה? תודה רבה -הדס-

הי הדס כל הכבוד לך על הניסיון לעזור לתלמידה חדשה,אני בטוחה שהיא מאד מעריכה את זה. אולי הביישנות שלה נובעת מזה שאתן חבורה מגובשת ואילו היא אחת מול כולכן.אולי תנסי להפגש איתה יותר לבד וברגע שהיא תרגיש איתך ביטחון,יהיה לה יותר קל בקבוצה גדולה יותר. נסו להמנע מלנסות לשנות אותה וקבלו אותה כמות שהיא. בהצלחה :)

הדס יקרה, גם אני, כמו ק', מתפעלת מקבלת הפנים שלכן ומניסיונותיכן לקבל בזרועות פתוחות ילדה חדשה. פעם שמעתי הסבר האומר שמי שמדבר בלחש רוצה שיתקרבו עוד קצת... בהחלט יתכן שמדובר בסוג של חרדה חברתית, ולאנשים כאלה אפשר וצריך לעזור. תוכלי לנסות לגשש קצת עם אמה, ובמידה ומדובר במשהו שמלווה אותה כבר זמן רב, אפשר להעזר ביועצת ביה"ס שתוכל להפנות לטיפול מתאים. בינתיים, כדאי בהחלט להמשיך ולשמור על מגעים 'רכים', המתאימים ליכולת שלה ולקצב שלה. אפשר לשאול אותה איפה נוח לה יותר (בקבוצה גדולה או קטנה) ולכוון לצורך שלה. בעיני, דרך נחמדה להתקרב יכולה להיות, למשל, דרך אלבום התמונות שלה, בו תוכל להראות לך את עצמה במולדתה, את חייה הקודמים אליהם היא ודאי מתגעגעת. אפשר גם לראות יחד טלנובלות דוברות ספרדית, ולהיעזר בה כמורה לשפה המדהימה הזו. אני סומכת על הראש היצירתי של בנות בגילך. כל הכבוד על המאמץ ועל הלב החם. ליאת

שלום יש לי שאלה בקשר לנערה בת 18 שאני מכירה אשר התגייסה לצבא לפני חודש. סיימה טירונות. הצבא רוצה לשבצה בתפקיד מדריכת ירי לטירונים. היא מסרבת לקבל את התפקיד כי טוענת שיש לה פחד מנשק. בעבר היתה מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר באופן פרטי. לא רצתה להצהיר על כך לצבא. בעקבות סירובה להשתבץ בתפקיד מדריכת ירי, ביקשה לראות קב"ן שלטענתה מזלזל בטענותיה. כפי שאני מכירה אותה, היא לא טוענת סתם כי מפחדת מנשק. מה עליה לעשות? מי יקשיב לה? תודה

שלום נטלי, זוהי טענה תמוהה, שכן כיום קיימת רגישות רבה בצבא לנושא של נגישות לנשק. הייתי ממליצה לנסות לבקש פגישה עם קב"ן נוסף, ואם גם שם לא תקבל מענה הולם, עליה להתייעץ עם מי שטיפלו בה לפני הגיוס ולבקש את עזרתם. בהצלחה ליאת

שלום האם מישהו בפורום יכול להמליץ לי אל פסיכולוג שמטפל בנושא פוביות מחרקים ?

גל, ראי באלפון המטפלים באתר של איט"ה, אותו צרפתי לך למטה. בהצלחה ליאת

אשמח אם תוכלי להתייחס :) תודה.

לפורום שלום! ביתי בת 18 סובלת מזה מס' שנים מפחד מחרקים /מקקים האם יש טיפול ממוקד ומהיר בנושא כיוון שהיא אמורה להתגייס בעוד מס' חודשים ויש לה את הפחד להתקל בחרקים . ניסינו טיפול פסיכולוגי ארוך אך לא ממוקד ללא הצלחה נא עזרתכם באיתור גורמים מסייעים תודה

יש טיפול פסיכולוגי התנהגותי , קצר טווח לטיפול בפוביות. בטיפול זה חושפים את המטופל בהדרגה, לגורם שממנו הוא פוחד. לדוגמא, מי שפוחד לעלות במעלית. בתחילת הטיפול מדברים על הפחד, מה הוא מרגיש, מה עושה לו המחשבה על מעלית וכו'. במקרה של חרקים, נראה לי שהחשיפה ההדרגתית תהיה בתמונות. אתם צריכים למצוא פסיכולוג שמתמחה בצורת טיפול זו.

היי גל, אכן, טיפול התנהגותי הוא התשובה לפוביות דוגמת זו של בתך. נסי למצוא כאן את מבוקשך- http://www.itacbt.co.il/who_is_ita.htm בהצלחה ליאת

"ה שלום רב, יש לי בן בן 2.7 . הוא ילד מקסים חם שיודע להעניק הרבה אהבה לנו הוריו סביו וסבתותיו. הוא בן בכור, ללא אחים. ועד לא מזמן גם נכד יחיד. עד גיל 2.2 הוא לא דיבר כמעט בכלל למעט מספר מילים בדקנו ואובחנה בעיית שמיעה מאוד רצינית בעקבות נוזלים הוא עבר ניתוח והיום 5 חודשים מאוחר יותר הוא מצליח להרכיב משפטים בנות 4 מילים, אם כי יש עדין בעיית היגוי. הקלינאית באבחון שלה כתבה שהוא משתף פעולה יפה, תקשורת תקינה, והיא טוענת שהילד עשה שינוי משמעותי (בדקה אותו גם בגיל 2.2) ולכן רוצה לתת לו עוד זמן להדביק את הפער לבד (כרגע בלי טיפול). כמו כן הוא ילד מאוד נבון, מזהה אותיות, צבעים, מספרים ואף מסוגל להרכיב מילים שמו, אבא, אמא, ושם נוסף בעזרת אותיות. הוא נמצא בגן למעלה לשנה והבעיה העיקרית שהגננת מתארת ואני בהחלט מסכימה איתה היא, שהוא ממש מתנגד לשחק עם ילדים בני גילו. מוכן לשחק רק עם הגננת והמטפלות. הוא משחק גם בבית אך ורק עם מבוגרים (אנחנו הוריו, חברינו, דודים ודודו) במשחקי הרכבה, פאזלים, מחבואים, יצירה וכדומה. הוא מתנגד לשחק עם ילדים אחרים גם אם אלו שמפגישים איתו רבות. ואפילו חושש להסתכל עליהם ומתנגד אם הם נותנים לו יד או מחבקים אותו. כיצד עליי להתייחס להתנהגות זו? אני מאוד אודה לתשובתך. אני מאוד מוטרדת.

נראהב לי שהילד צריך לעבור אבחון יותר מקיף. פנו לרופא ילדים בקופת חולים שיפנה אתכם למכון להתפתחות הילד.

איילת יקרה, ראשית, שמחתי לשמוע שהניתוח עבר בשלום ושיש שיפור ניכר בתפקודו של בנך. העדפה של חברת מבוגרים היא תופעה מוכרת אצל ילדים יחידים, הגדלים בעיקר במחיצת מבוגרים. יש לא מעט הורים צעירים ונלהבים, הלוקחים את משימת ההורות ברצינות כה רבה, עד כי הם רואים עצמם האחראיים לסיפוק כל צרכיו של הילד, כולל חיי החברה שלו. תחושת האחריות של ההורים עלולה להתגבר אף יותר, במקרה של מגבלה פיזית כלשהי, ואז זוכה הילד לתשומת לב יתרה ופינוק, אותם אין הוא מקבל מבני גילו הקטנים. אני רוצה להזכיר שממילא רק בגיל שנתיים - שנתיים וחצי הילדים מתחילים להתעניין בפעילויות חברתיות ממשיות. עד אז הם מתנהלים בעיקר אחד לצד השני, ולא נראה ממש משחק משותף. בהחלט יתכן שבגלל בעיית השמיעה, חל עיכוב התפתחותי מסויים. ילד שאינו שומע היטב ואינו מתקשר כבני גילו, צובר חסכים בזירה החברתית והבינאישית ונוטה להתבודד. יש לקוות שעם השיפור בשמיעה ובמיומנויות התקשורת שלו, יחול שינוי לטובה גם בתחום החברתי. חשוב לאפשר לו מגע יומיומי ומגוון עם בני גילו, גם אם יש בו מידה של תסכול וקושי. חשוב, כמו שהציע ערן, שיהיה גורם מקצועי התפתחותי שילווה את התהליך, ויאפשר מעקב אחר גרף ההתקדמות. אני מאחלת לכם התקדמות מהירה והרבה ימים של נחת ליאת

בוקר טוב, לפני מס' שבועות ערכתי הכרות רומנטית בין שני חברים שלי. את הידיד אני מחבבת, את החברה פחות. אני חושבת שאותה חברה תמיד מאוד קנאה בי והייתה בתחרות איתי. מדובר בבחוקה השגית, משכילה, לא נבונה מאוד. יש לציין שביני ובינה התקיים קשר רפה, לא עמוק או "נפש" ואילו לאותו ידיד חשתי קרבה, שאפילו העמיקה סמוך להידוק קשרם (בלי קשר). נקלענו אולי לסיטואציה קלאסית בין בנות. הכרתי בין השניים לאחר שהביעו, כל אחד בנפרד, את כמיהתם לקשר , מצוקת בדידותם ורצון לחוות אהבה. החברה ידעה שיש ביני ובין חברי (היום בן זוגה) קשר חזק ואני נוטה לפנות אליו בבעיותיי ובאופן רציף. בשיחה איתו היא הביעה עד כמה היא פגועה ממני, פרצה בבכי ממושך..אני בטוחה שזו הייתה דרכה, אם במודע, או במודעות למחצה, להרחיק את ידידי ממני. לגרום לו לקבל רושם רע לגביי. היא גם דרשה ממנו לא לספר לי שהיא פגועה ממני! (למה לפנות אליו, ולא אליי, ואף להסתיר ממני?). יש לציין שהקשר שלי איתה חודש לפני כמה חודשים ביוזמתה והוא היה לא רציף מתוך הבנה וצרכים משותפים..כלומר, שום דבר לא השתנה בשבועות האחרונים, מה שכן, היא ידעה שאני משוחחת ארוכות עם בן זוגה. כעסתי מאוד כששמעתי מידידי את מעלליה של זו..כעס ש"תפס" אותי יום שלה ועד עכשיו, למעשה. צילצלתי לאותה חברה וביקשתי פסק זמן, את מכיוון שאני עסוקה בתקופה זו (עת של משבר משפחתי מאוד קשה, למען האמת). גם ביקשתי ממנה לא לשחרר ארס. איחלתי לה טוב והצלחה. חברי כעס עלי מאוד, דרש ממני להתנצל בפניה כמעט על הכל, הזדהה עם תחושותיה ואני לא אגזים אם אומר שהוא דבק בזוגתו ושינה את יחסו כלפיי..תוך שהוא מגנה אותי ומציין עד כמה היא נהדרת.. מצד אחד אני שמחה שקרבתי בין נפשות בודדות..מצד שני, הפסדתי מזה משהו..וזה תמיד קורה לי עם אותה חברה..משהו באנרגיות של אותה בחורה שואב ממני באופן עקבי (לאורך השנים). כלומר, רציתי לעזור/לעשות משהו טוב ויצאתי נפסדת. אני מרגישה אולי שנאה כלפיה (זה לא רגש "מואר")..מרמור מסוים.. מה דעתכם? להימנע ממעשים טובים? :) סתם...אולי אני צריכה להיות יותר בררנית לגבי חברים, במקרה זה חברות. מיטל

מיטל, את בוודאי מכירה את המשפט: "סוף מעשה - במחשבה תחילה". אז אם את אוהבת את הבחור, למה מכל הבנות בעולם את משדכת לו דווקא את זאת שתמיד מאוד קנאה בך והייתה בתחרות איתך. אחת כזאת שאת מודה שמשהו באנרגיות שלה שואב ממך באופן עקבי (לאורך השנים). תמוה, נכון? אם את כל כך מחבבת, מעריכה ומחשיבה את יחסייך עם הבחור, הרי היית מחפשת עבורו שידוך יותר מוצלח. ולכן, המסקנה היא: אולי בתת ההכרה רצית שהוא יראה ויווכח כמה היתרונות שלך בולטים לעומת החסרונות שלה. ובקיצור - פשוט עשית החלטה נמהרת ופזיזה מדי, בלי לחשוב יותר מדי לעומק - הותוצאה היא שכנראה פיספסת ידיד יקר.

ערב טוב מיטל, שידוך בין נשמות בודדות היא מצווה גדולה ביהדות, אך לא תמיד שכרה בצידה (לפחות לא לטווח הקצר). את, שהיית - איכשהו - חברה של שניהם, נדחקת פתאום החוצה. הידיד שלך סיפר לך (מאחורי גבה של חברתו החדשה) עד כמה היא פגועה ממך, וכשאת משוחחת איתה על כך, בתגובה, הוא כועס עלייך שבגדת באמונו. מוסר כפול, לא? היא הרי דרשה ממנו לא לספר לך, נכון? יש כאן קלחת מבעבעת של יצרים, ומקלחת רותחת כדאי להתרחק כדי לא לחטוף כוויה. אני לא חושבת שצריך להימנע ממעשים טובים, אבל כדאי ללמוד לעשות אותם נכון. מרגע שהשידוך עובד (לפחות זיווגת נכון) עלינו לקחת כמה צעדים לאחור, ולהניח להם להסתדר בלעדינו. נקווה שיום אחד יוכלו, בכל זאת, להכיר לך תודה. בשמחות ליאת

שלום רב, הבעיה שלי קצת שונה בהבעיות של אנשים שנמצאים כאן בפורום. לפני כחודשיים וחצי בעלי נעצר ע"י משטרה בחשד לעבירות כלכליות. הוא נמצא במעצר עד היום. אני היתי אז בחודש 9 להריוני ולפני כחודש וחצי ילדתי את בני. יחסי עם בעלי הם יחסים מאוד טובים, אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, ויש בינינו קשר מאוד מיוחד מאז שהכרנו (לפני 6 שנים). 9 חודשים של הריון היו חודשים נפלאים כל כך חיקינו ללידת התינוק וברגע אחד כשהיתי בשבוע 37 להריוני הכל התפוצץ לנו בפרצוף! ילדתי את בני ללא נוכחות בעלי, הוא לא היה בברית מילה וראה את התינוק פעם אחת בבית משפט נתנו לו להחזיק אותו 2 דקות בדיוק! אני מדברת איתו כל יום בטלפון ורואה אותו פעם בשבוע בביקורים (דרך זכוכית מיוחדת). אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר, אני כל כך מתגעגעת אליו, ורוצה לחבק אותו, לישון לידו, הוא ממש חסר לי, אף אחד לא יכול להבין את זה. אני מנסה לחזק אותו בטלפון והוא מחזק אותי ואומר לי שלכל דבר יש סוף וגם הסיוט הזה יגמר, אני צריכה עידוד ועזרה, אני מקווה שהיחסים שלנו יחזרו להיות כמו שהיו כשהוא יצא לחופשי.חשוב לציין שכנראה הוא יקבל עונש של מאסר בפועל לתקופה של מספר שנים, כשאני חושבת על זה אני שוקעת בדיכאון וקשה לי לצאת מהמצב הזה. אני צריכה עזרה או עצה איך אוכל להמשיך בלעדיו ולעבור את התקופה הנוראית הזאת. האם מתרגלית למציאות כזאת? ואם כן כמה זמן זה לוקח? בבקשה תיעץ לי מה עלי לעשות איך להתגבר על הרגשות האלו, כיצד אוכל להקל על עצמי ואליו.אני זקוקה לעזרה! מודה לך מראש על תשובה מקצועית.

רינה יקרה, צר לי לשמוע את הסיפור שלך. זוהי חתיכת התמודדות... המעצר קטע באכזריות את שגרת חייך, דווקא בתקופה כה רגישה, בתקופה של הריון, כשכל עתידכם המשותף עדיין לפניכם. זה עצוב ללדת לבד, ועצוב עוד יותר לחזור עם תינוק לבית ריק. נוסף על כל אלה, עליך להתמודד עם הרעיון שבן-זוגך עבר עברה, נשפט ונענש. יש לכך השלכות רבות, במישור הפרקטי ובמישור המוסרי והרגשי. לשאלתך, אני סבורה שלכל מציאות מצליחים להסתגל, גם אם זה דורש זמן. נסי לגייס את כל העזרה והתמיכה שרק אפשר, אם מבני משפחה ואם מחברים טובים. התקופה שלאחר הלידה היא תקופה רגישה ושברירית גם ללא דרמות מבחוץ. במקרה שלך, תמיכה רגשית נחוצה אף יותר. נסי להתנחם בתינוק החדש שימלא את רוב זמנך. כל האמור לעיל אינו בא במקום עזרה מקצועית שנראית כרגע רלוונטית מאד. ככל הידוע לי, יש גם במסגרת בתי הסוהר, אפשרות להיעזר ע"י פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, המכוונים את מאמצי השיקום שלהם הן לשוכני הכלא והן לבני משפחותיהם בחוץ. תוכלי, כמובן, לפנות גם לאנשי מקצוע שאינם קשורים לכלא, הכל עפ"י החלטתך ותקציבך. אני שולחת לך, מכאן, הרבה כוח ועידוד. יש בפנייך משימה לא פשוטה, אבל אפשרית. אני מסכימה מאד עם בעלך, ומזכירה לך שוב, שלכל סיוט יש סוף. מאחלת לשניכם שזה ייגמר מהר. ועד אז, נשמח להיות כאן בשבילך, כאוזן קשבת. ליל מנוחה, ליאת

אפשר בבקשה לשאול בת כמה את?

היי, אני יכולה להבין את תחושותייך..גם אני נחשפתי לסיטואציה שכללה כליאה של אדם קרוב. אני משערת שתוכלי לגלות עניין גם בתשובות שליאת נתנה במענה לשאלותיי. אני חושבת שצריך להשיג עו"ד טוב, צעד זה מאוד משמעותי להישגים בבית המשפט. לאחר שיישפט הוא יועבר לכלא קבוע ובשל אופי העבירה כנראה שיהיה מדובר בכלא "קל", עם תנאי ביקור משופרים. ברגע שיוקצב עונשו הוא גם יכנס לסבב חופשות..כמו שליאת הציה לי, חייבים להאחז בנק' האור ולעשות כל מה שניתן. באיזה בית מעצר הוא כלוא? אגב, את יכולה למצוא אינפורמציה באתר השב"ס. אנונימית

שלום, כחצי שנה ואף יותר, אני מרגישה שאני לא מתקדמת בחיים לשום מקום אני מרגישהשהכל תקוע ( אני בת 25- סטודנטית). אני מרגישה לפעמים שאני מאוכזבת מעצמי, וממה שאני.אני לא רואה כרגע שיש משמעות לחיים, הכל נראה לי כ"כ משמעם ושגרתי. אני אדם סגור ומופנם. החברים הקרובים לי- כל אחד עסוק בעניניו-כך שלבלות ולצאת מהבית לא יוצא לי כ"כ. בנוסף לפעמים יש לי מעין אובססיה אם אני מטלפנת ולא עונים לי, אני מנסה שוב ושוב...עד שהצד השני מתעצבן. אני לא יודעת אם חבר זה מה שיפתור את הבעיה.בנוסף אני אדם סגור ומופנם. אני לא יודעת אם עלי לפנות לטיפול כלשהו ואם כן אז מה עלי לומר? וכיצד טיפול אכן יוכל לעזור? מה בדיוק עוברים בטיפול פסיכולוגי. אני אפילו לא יודעת כיצד להגדיר את הבעיה.מה מומלץ לעשות? מחכה לתשובה תודה מראש

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי מיועד, בין השאר, לאנשים הנמצאים - כמוך - במצוקה, ורוצים לחולל שינוי בחייהם. כל שעליך לעשות הוא להגיע לפסיכולוג (מומלץ מאד לעשות זאת במוסד האקדמי בו את לומדת, כי המחיר שם זול יחסית), ולספר לו את מה שסיפרת כאן. טיפול יכול לעזור לך להבין מדוע את מרגישה תקועה, ולסייע בשינוי דפוסים בעייתיים להתנהגויות מסתגלות יותר. מה בדיוק עוברים בטיפול פסיכולוגי - זאת כבר שאלה גדולה. שמץ ממה שמתרחש בחדר הטיפול יכולת לראות בסדרת הטלויזיה "בטיפול" (לפחות מה שהיה שם לפני שהתחילו הדרמות הגדולות...). אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת

שלום, החלטתי לבסוף לקבוע תור לפסיכולוגית. אך אינני יודעת מה לומר לה. אני סגורה כך שאני חושבת שלא אצליח לדבר אצלה. מה את ממליצה לעשות? (ודרך אגב אני מנויה לחברת יס- אז לא יצא ל לראות הטיפול..) תודה

היי בנוסף רציתי לשאול אם אני צריכה לציין אצל הפסיכולוגית שיש לי דיסלקציה?

מה מניע אדם לספר "ספורים"שלא היו ולא נבראו על עצמו ועל חייו,תוך כדי חיזוק "העובדות"על ידי שקרים.האם יש שם לתופעה והסבר . הייתי מעוניינת לקרוא חומר בנידון. האם נתן להפנות אותי לחומר כתוב?? בתודה

שלום לך דין, לתופעה המתוארת יכולים להיות מניעים שונים ומשונים, הקשורים - בדרך כלל - לבעיות סביב הדימוי העצמי. כדי לכוון ל"אבחנה" ספציפית, יש צורך לדעת יותר, בעיקר על עוצמת ה'סימפטום', שהרי לא כל בלוף יוגדר כפתולוגיה. מונח מעניין אחד המתייחס לתופעת השקרנות הכפייתית הוא - pseudologia fantastica גוגל העולמי מחזיר עשרות אלפי "מראי מקום" להגדרה זו. לצערי לא מצאתי חומר בעברית. קריאה מהנה ליאת

האם יש אפשרות להתכונן למבחן "פילט"

ערב טוב, אני מניחה שאתה מתכוון למבחני הכוון וייעוץ תעסוקתי של מכון פיל"ת, האמנם? אם כן, ככל הידוע לי, אין צורך להתכונן למבחנים אלה. באתר של פילת- http://www.pilat.co.il/ יש אפשרות להתנסות במבחנים לדוגמא. בהצלחה במבחנים ובעבודה ש(אינשאללה) תבוא בעקבותיהם ! ליאת

אני בת 30 אמא לשניים ובעל מקסים ותומך .אני באה מבית 5 אחים אמא עקרת בית ואבא אלכוהליסט ומשתמש בסמים בערך בגיל 9 בן דודי בן 19 היה לוקח אותי לכל מיני מקומות ומפשיט אותי ושוכב איתי אז א הסבנתי את זה הייתי שוכבת קפואה ולא זזה וגם לא מתנגדת האם זה אונס ? לא סיפרתי את זה לאף אחד עד שהפסקתי את זה כי הבנתי שזה לא בסדר היום כבר עשר שנים אני לא מצליחה למצוא את עצמי מבחינה מקצועית אני נרתעת ממעסיקים שהם גברים , סיימתי תואר ראשון במדעי החברה וכל פעם אני מתחילה ללמוד מקצוע כלשהו ומפסיקה באמצע כמו הוראה , ספרנות אני נמצאת עכשיו במצב שאני מרגישה שהכל קורס מעליי ורוצה להרים ידיים לשבת בבית עם שני הילדים שלי ולהביא עוד ילדים לגדל אותם ולשמור עליהם . בעלי טוען שזו לא הדרך שזה פשוט לברוח מהמציאות ושאני חייבת לעשות משהו עם עצמי חוץ מלגדל רק ילדים בעלי טוען שיש לי מן הרס עצמי בכל פעם שאני מגיעה למשהו אני הורסת אותו מה עליי לעשות ולמי עליי לפנות

א יקרה, נשמע שעברת בעברך חוויה קשה, שצפה ועולה בכל פעם מחדש. זו חוויה שגם כשהיא "נגמרת", בעצם אף פעם לא נגמרת. גם כשנדמה שמה שהיה נגמר, הוא חוזר גם אם לא באופן מודע, בחוויות, בתחושות שמלוות... אני רוצה להמליץ לך על אתר שנקרא "מקום". האתר תומך ועוזר לנשים שחוו ניצול מיני ותקיפה מינית לכל מגוון סוגיהם. תוכלי למצוא שם הרבה חומר שיכול לעזור לך, פורומים ועוד. הכתובת היא: www.macom.co.il אתר נוסף הוא האתר של המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית: www.1202.org.il את יכולה גם להתקשר לקו התמיכה והסיוע של המרכז (צריך לחייג 1202). חות מעזרה, והפניות אפשר לקבל שם תמיכה, טלפונית ופנים אל פנים. המרכזים (יש בכל האזורים בארץ) מקיימים גם קבוצות תמיכה ועוזרים בהכוונה ראשונית ועוד דבר ועצה מנסיון - כמובן שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור, אבל מכיוון שאת "מסתובבת" עם תכנים קשים בעברך, כדאי מאד לבחור אשת (או איש) מקצוע שמכיר ויודע איך לטפל במי שעבר ושרד ניצול מיני. אני מחזקת אותך ומעודדת אותך לפנות, להתייעץ, להעזר ולהתמך. תמי

א' יקרה, התשובה שקיבלת מתמי היא הטובה ביותר שאפשר היה לתת כאן. (תודה תמי). מקווה שיימצאו בך הכוחות לקום ולפעול ללא דיחוי. בהצלחה ליאת

אני מחפשת פסיכולוג או פסיכוטרפיסט עבור בני בן 20, באיור הצפון. איפה אפשר למצוא רשימה של מטפלים אמינים וטובים? תודה על העזרה.

גבי, שאלה פשוטה אך זה לא תמיד כל כך פשוט למצוא בעל מקצוע טוב. מתחילים עם המלצות. בודקים באלפון הפסיכולוגים. משוחחים ומתרשמים ממי שנבחר. חוץ מזה, מה זה איזור הצפון: קרית שמונה או חיפה. כמובן שישנם גם רשימות פסיכולוגים של קופות החולים וגם הם טובים. בהצלחה באיתור, גדעון

שלום , מהי הדרך הנכונה ביותר לטיפול בבעית אילמות סלקטיבית לילד בן 4,? האם התופעה חולפת במשך הזמן, והאם ניתן בדרך כלשהיא לעזור לילד ?

דלית שלום, צריך קודם כל לאבחן את הבעיה. ניתן לבקש הפניה למכון להתפתחות הילד דרך רופא הילדים. או לפנות לפסיכולוגית התפתחותית באופן פרטי. בעיקרון הטיפול הינו טיפול רגשי (פסיכולוגי) ובהחלט ניתן לעזור לילד דרך טיפול להתגבר על קשייו. בברכה, גדעון

שלום לפני כחצי שנה הייתי מעורב בקשר זוגי שנמשך שנתיים. הקשר היה גדוש בחוויות וממלא אך בשלב מסויים הסתיים ביוזמתי.לאחר כתקופה התקשרה בת הזוג הקודמת וביקשה להיפגש ולשוחח ולי היה ברור שהיא מעוניינת לשחזר את הקשר.אישית אני שלם עם ההחלטה ומתקשה להתמודד עם תגובותיה של בת הזוג בעבר.לאחר שלא יצרתי קשר או נעניתי לחזוריה היא התקשרה תוך שהיא מטיחה בי האשמות רבות.מצ אחד אני מזדהה מרחם ומשתתף בציער ובכאב ומצד שני אני כואב כועס ומתוסכל מהתנהלותה.אני שואל כיצד עליי לפעול בחשיבה המעשית לניסיונות החוזרים של בת הזוג בעבר.(מציין שהיו פעמים ראשונות בהן העברתי מסר עיקבי וברור בדבר החלטתי ) האם להתעלם מהודעותיה,מהסחיטות הרגשיות,מהניסיון לגייס העבר כדי להחזיר אותי. מה עושים. תודה מראש

שלום, אם אתה לא מעוניין, אז תבהיר לה שאתה לא מעוניין. אחרי כמה פעמים היא תבין זאת. יתכן שהיא קולטת ממך את ההזדהות וההשתתפות שלך ומפרשת זאת כהתלבטות. אין מה לעשות, פרידה זה עסק קשה מאוד לשני הצדדים. בברכה, גדעון

אני חייל משוחרר, רוצה לנסוע לחו"ל. כנראה שאני אסע לבד, ואימא שלי די מורידה לי את הביטחון. במקום לעודד אותי ואת העצמאות שלי, היא מעדיפה שאני אסע לאחי בארה"ב, למרות שאני לא כל-כך רוצה. אם היא לא מאמינה שאני אסתדר לבד, אז מי כן..

בן 22 יקר, תפקידם של ההורים זה לדאוג ולשמור ולהזהיר...ותפקידך אתה זה להאמין בעצמך ולפרוס כנפיים. לא כל אחד זוכה לכך שהוריו יעודדו אותו לעשות בדיוק את מה שהוא היה רוצה. אבל יתכן שאתה יכול לשלב בין טיול עצמאי בחו"ל לבין שהיה אצל אחיך בארה"ב , שזה גם כן חו"ל. כל האופציות פתוחות בפניך. שאל את עצמך מה אתה רוצה? עם מי אתה רוצה? ואיך אתה רוצה. והגשם זאת. טיול מהנה, גדעון

כחצי שנה ואף יותר, אני מרגישה שאני לא מתקדמת בחיים לשום מקום שהכל תקוע ( אני בת 25- סטודנטית). אני מרגישה לפעמים שאני מאוכזבת מעצמי, וממה שאני.אני לא רואה כרגע שיש משמעות לחיים, הכל נראה לי כ"כ משמעם ושגרתי. החברים הקרובים לי- כל אחד עסוק בעניניו-כך שלבלות ולצאת מהבית לא יוצא לי כ"כ. בנוסף לפעמים יש לי מעין אובססיה אם אני מטלפנת ולא עונים לי, אני מנסה שוב ושוב...עד שהצד השני מתעצבן. אני לא יודעת אם חבר זה מה שיפתור את הבעיה. אני לא יודעת אם עלי לפנות לטיפול כלשהו ואם כן אז מה עלי לומר? וכיצד טיפול אכן יוכל לעזור- האם בטיפול נאמרות לי רק מילות עידוד כי זה אני לא צריכה. ומה בדיוק עוברים בטיפול פסיכולוגי. אני אפילו לא יודעת כיצד להגדיר את הבעיה.מה מומלץ לעשות? מחכה לתשובה תודה מראש

בטיפול פסיכולוגי לא אומרים רק מילות עידוד כדי לחזק את המטופל אלא מנסים להבין את הבעיה, את עולמו של המטופל, הקשיים שלו. עוזרים לו להבין את עצמו ולמצוא דרכים להתגבר על הקשיים. גם אם קשה לך לנסח את הבעיה בכתב, הרי פסיכולוג מיומן ובעל ניסיון יוכל בעזרת שאלות מנחות להגיע לשורש העניין. כסטודנטית את זכאית לעזרה במסגרת הקיימת באוניברסיטה. באוניברסיטת בר אילן יש מסגרת טיפול לבעיות של סטודנטים הטיפול ניתן ע"י סטודנטים מתמחים, בהדרכת פסיכולוגים מנוסים. תנסי לברר.

לאלמונית שלום, טיפול פסיכולוגי אינו רק מילות עידוד אלא ניסיון להבין יחד איתך את בעיותייך ולהבין את עצמך. כסטודנטית את זכאית לטיפול דרך השרות הפסיכולוגי או שרותי היעוץ לסטודנט. בכל אוניברסיטה זה קרוי מעט אחרת. השרות ניתן ע"י מתמחים בפסיכולוגיה ובהדרכת פסיכולוגים בכירים. להערכתי זה יכול להועיל לך. בהצלחה, גדעון

היי. אני בת 32, רווקה, וחוץ מחבר רציני אחד שהיה בתקופת תיכון צבא ואח"כ (גם שם היו הרבה פיצוצים ופרידות), לא היה לי קשר משמעותי עד היום. אני מאוד מתוסכלת מזה, וכבר מתחילה לחשוב שאין לי סיכוי כלל למצוא קשר. עולות בי מחשבות שאני לא בנויה לזוגיות, שמשהו דפוק באישיות שלי. גם בחורים שאני מכירה ויושבים איתי בדייט ראשון, חוקרים אותי על עברי ביחסים, כאילו זה איזה ראיון עבודה שצריך להוכיח ניסיון תעסוקתי. אני צריכה להתפתל ולהתנצל וזה מוריד לי יותר את הבטחון. בנוסף לכך, אני גרה עם הוריי עדיין, כי אני עושה מאמצים לחסוך לדירה משלי. תמיד ראיתי בשכירות זריקת כסף, ואני מנסה להגיע לבד לנכס. גם כאן אני צריכה להתנצל כל הזמן, וזה לא שהכרתי גבר רציני ומבוסס עד היום, שאצטרך להתנצל בפניו. בכלל נמאס לי לעשות חשבון לסביבה, ובמציאות של היום, צריך עור של פיל כדי להדוף שאלות מביכות וחודרניות. איך עליי לנהוג? איך אני יכולה להתקדם לעבר מציאת קשר בריא?

אחד על אחד למען האמת מרגישה בדיוק כמוך וגם כן באותו גיל אשמח גם כן לשמוע תשובה

תנסי לחשוב על הפרטים האישיים שמסרת כאן מנקודת מבטו של הבחור שאיתו את נפגשת. בת 32 , רווקה , גרה עם ההורים. ברור שפרטים אלה מעוררים שאלות שמי שמעוניין ליצור איתך קשר מעוניין גם לדעת מה קרה איתך עד עכשיו. איך זה שבגיל 32 את עדיין אצל ההורים? האמנם הסיבה היא רק רצון לחסוך?......... איך זה שעד גיל 32 לא הצלחת למצא לך קשר יציב וארוך?.......... כאמור , השאלות נשאלות מנקודת המבט של הבחור. אז זה אולי נותן לך חומר למחשבה.

טוב אז אורן, משהו דפוק איתי, כן? אין לי סיכוי? אני אצל ההורים כי אני רואה בשכירות בזבוז כסף, ונוח לי בבית.

שיר שלום, במקום להתחיל עם חשיבה שלילית שמשהו דפוק בך, נראה לי שעדיף לחשוב על מה ניתן לשפר והיכן. לשם כך הייתי ממליץ לך לשלב טיפול פרטני וטיפול קבוצתי או קבוצה ליחסים ביןאישיים. הרעיון הוא כזה: עלייך ללמוד מחד מה קורה איתך בקשר בין אישי - האם למשל את ביקורתית מידי, פוסלת מידי, פורמאלית מידי או אולי נפגעת ומנתקת מגע מידי. כלומר להבין מה הדפוס, אם קיים כזה, שגרם לכך שלא יהיה קשר משמעותי עד היום. לשם כך הקבוצה הטיפולית על הקשרים והפידבקים שבה . במקביל הטיפול הפרטני יסייע בהבנה עצמית טובה יותר ובעיבוד החומר שעולה מהקבוצה. חבל לקפוץ למסקנות שליליות על עצמך כשניתן לעשות עבודה פרודוקטיבית לשיפור המצב. בהצלחה, גדעון

נראה כי נגעת בקצת מכל דבר. אני באמת ביקורתית מאוד, וגם נפגעת מאוד ומנתקת מגע מיד. אז מה עושים עם זה?

שלוםרב, בשנה האחרונה נתקפתי במן רגשני חיתות שמתבטאים שכבר לא צריכים אותי מרחלים עלי לא אוהבים אותי כמו פעם. מה שקורה זה שהרגשות האלו באים לידי ביטוי רק בתחום המשפחתי לא שלי, אלא אצל המשפחה של בעלי שמאוד אוהבים אותי ( עד לפני שהתחלתי לחשוב שכבר לא )מבחינתי. פתאום אין לי את הביטחון שהיה לי כשהינו בחיק המשפחה בחגים בשבתות ובארועים משפחתים יכולתי להגיד מה שאני רוצה ופתאום לא. מה שוקרה שאני מאוד אוהבת להתנדב, לעשות דברים, לתת ולעזור או שכולם יושבים יחד אני תמיד אוהבת להציע את עצמי ואני עושה את זה בכייף אני מאוד אוהבת את זה וזה עושה לי טוב.רק שבתקפה האחרונה פתאום אני חושבת כמה פעמים אם כן או לא כי אני מרגישה שלא מעריכם את מה שאני עושה. אני אתן דוגמא: אם למשל אני מגיעה לבית חמותי כולם יושבים אחים של בעלי והחברות שלהם או הגיסות אני מרגישה שהם ריחלו עלי או מעבירים עלי ביקורת. חשוב לציין שאני תמיד היתי בעניינים יודעת הכל מתעניינת שיתפו אותיועכשיו אני מרגישה פחות. אני בחורה מאוד רגישה נפגעת מהר לוקחת ללב וננעלת על מילה או שנים נגיד שאומרים לי. ואז מתחילה לחשוב ולנטח למה ההוא או היא אמרו אתה אולי יש סיבה וכו'.... אשמח לקבל תגובה שתוכל לעזור לי להתמודד עם המצב או בכלל אני צריכה יעוץ אישי.

חופית שלום, אני מתקשה להבין ממכתבך מה הסיבה שישנה תחושת חוסר כיטחון ורגשי נחיתות דווקא בשנה האחרונה. בכל מקרה הייתי ממליץ לך לפנות ליעוץ אישי בכדי להבין את הסיבות לתחושותייך ובהתאם לכך את דרכי ההתמודדות המומלצות. בברכה, גדעון

גדעון שלום. מה שניסתי להגיד הוא מאז ומתמיד אני לא מפסיקה לחשוב ועוסקת בדברים לא חשובים מן תחושה כזאות שמלווה אותי.אני מאוד לא החלטית נוטה להטלבט הרבה מאוד ותמיד מנסה לעשות הרבה כדי שיגדו וואו. ותמיד חושבת מה יגידו ולא עושה את מה שאני באמת רוצה אלא שהכל יראה מבחוץ טוב. חשוב לי לציין שאני בן אדם מאוד אופטימי שמח אבל יש פתאום התקפיםכאלה שאין לי מוסג כל דבר קטן יכול לדכא אותי. במיוחד זה קורה כשאני נמצאת לבד ואניבחורה מאוד סגורה לא נוטה לשטף אנשים בתסכולים שלי או בבעיות שלי חוץ מבעלי אבל כמה הוא כבר יכול להקשיב לפעמים זה מאוד מתיש גם אותו. ואילו אנשים אחרים משתפים אותי בבעיות שלהם ואני זו שמעודדת אותם ולפעמים גם מתעודדת מהעידוד שאני נותנת. אני חייבת לציין שאני נשואה יש לי שני ילדים מקסמים אחד בן 3 והבת בת שלושה חודשים ובעל מקסים ולא חסר כלום (בעלי עו"ס) ואני מנהלת חשבונות כרגע בחופשת לידה. ועוד משהו אין לי כבר את ההתלהבות שהיתה לי רציתי לדעת ממה זה נובע. תודה

בנוסף היתי מאוד רוצה שתמליץ לי על יעוץ אישי או פסיכולוג ואך לפנות ודרך מי כי אני מרגישה שאני במבוך. פעם היתי מקחישה כשבעלי היה אומר לי שאני צריכה טיפול כעשיו אני חושבת שהוא צודק יכל להיות שאני לא שלמה עם עצמי וזה בה לידי ביטוי במה שעובר עלי. תודה ומחקה לתשובה.

בני בן 7 קפיץ מהלך. כל הזמן בתנועה מתמדת. מחפש גירויים מכל הבא ליד. וכל הזמן צורך משחקים חדשים ומחפש אטרקציות אחרות. הוא ממעט לישון. מלא שמחת חיים ויחד עם זאת בעל פתיל קצר של פקעת עצבים. יש לו התקפי זעם דומים לשלי. הוא מנסה לרצות אותי בכל מחיר אך ההיפראקטיביות שאינה מאובחנת עדיין פלוס הפרעות הקשב והריכוז שלו מוציאים אותי מדעתי ושלוותי. הוא ילד טוב ורגיש מטבעו ועד גיל 3 היה שה תמים. שקט ומופנם ולא מעורה כלל בחברה בורח ממכרים ובמיוחד מחברת זרים ולא שיתף פעולה. כיום הוא נותר רגיש ומחונן מכפי גילו(אובחן מזמן כמחונן ) אך אישיותו התהפכה על פיה. הוא גדל בבית מאד לא רגוע אך אוהב מכיל מעניק חום אהבה ומתנות לרוב ומקבל אותו כמות שהוא. הוא כל הזמן בודק גבולות. הוא יורק לריצפה לעיתים תכופות ומחפש כל העת אישורים ואישושים לאהבתי כלפיו ואהבת הקרובים אליו אף בדרכים שליליות ביותר. אני סובל מהפרעת אישיות גבולית האם יתכן שהעברתי לילד שלי את נטיתי בתורשה?? או שלפי התסמינים יתכן ואכן מדובר בהיפראקטיביות מובהקת או בהפרעות קשב וריכוז? מי אמון על אבחון ילדים כה רכים והאם הטיפול הוא תרופתי או תראפויטי או משולב?

שלום לך, כמובן שיש צורך לאבחן את הילד לפני הכל. ההשערה שהוא סובל מ-ADHD. האבחון ניתן להעשות במקומות שונים, למשל יחידה לאבחון הפרעות קשב וריכוז בתל השומר. או לברר בעמותת "ביחד" (טלפון: 09-7428181), לגבי מקומות אבחון נוספים. או בדרך הישנה והטובה מרופא המשפחה לנוירולוג ולאחד המכונים. הטיפול תלוי אבחנה: לעיתים תרופתי, לעיתים תרפויטי, לעיתים משולב. לעיתים יש צורך גם במסגרות לימודיות מיוחדות. אך קודם כל אבחנה ורק אח"כ כל השאר. בהצלחה, גדעון

שלום הייתי רוצה לדעת מהם הסימפטומים של הפרעת אישיות מוחצת מה זה בעצם בכלל? תודה

אילנית שלום, אני מתאר לעצמי שהביטוי הפרעת אישיות מוחצנת או אקסטרוברטית מגיע מהג'רגון הצה"לי. למיטב ידיעתי בספרי הפסיכיאטריה לא קיימת הפרעת אישיות כזו, אולם בצה"ל קיבצו לשם הנוחות כמה מההפרעות האישיות יחדיו לקוד משותף. הפרעות שמה שמשותף להם זו המוחצנות. בברכה, גדעון

זה אכן רק של צה"ל ולא מצאתי מה זה אומר בשום מקום אבל אם רשמו אבחנה כזאת.. מה זה אומר בסה"כ? שהבנאדם מחצין?

היי ליאת, פניתי אלייך לפני מס' שבועות באותו ענין. אחי נשפט ונגזר עליו לרצות עונש מאסר של שנתיים. אחי חף מפשע ובמהלך משפטו הארוך נגרם לו עוול רב. השופטים היו חלוקים בינהם, ומסיבות "פוליטיות" ולא צדק ואמת , אחי הורשע. אחי הינו בחיר עדין ורגיש מאוד. השבועות הראשונים הותירו בו טראומה מאוד קשה. אני חושבת שאנו, האזרחים מבחוץ, לא יודעים דבר על מחול השדים שמתחולל במקומות הללו. מדובר בגיהנום של ממש, עד אובדן צלם אנוש ממש. בתוך מס' שבועות הכי השתנה ללא היכר. ביום הראשון שבו נעצר הוא נכלא בתא של מטרX מטר ללא חלון במשך יום שלם. לאחר מכן הועבר למעצר שם שהה עם חברה מפחידה מאוד, רוצחים וכו' בתוך כלא קטן בתנאים מחפירים, צחנה, ללא אוכל, מקקים מכל עבר שהיה עליו להעיף מבגדיו וגופו. בכלא אחר שאליו הועבר שהה בתא עם בחורים אלימים שהקניטו אותו, תקפו אותו, אכלו את כל האוכל (הם היו מחוברים על בסיס מוצא מסוים). לבסוף הוא הועבר לתא אחר, זאת אחרי שבהזדמנות הראשונה שהוצא מהתא התחנן בפםני הסוהרים לעבור אותו למקום אחר, תוך שהוא מסביר להם שמדובר בעניין של חיים ומוות. אני חושבת שאחי עבר טראומה מאוד קשה וכעת הוא במצב הישרדותי ומאוד חרדתי. (אין לו עבר קודם של חרדות). הוא עבר לכלא יחסית סביר לריצוי המשך התקופה. פגשתי אותו לאחרונה. הוא נראה שונה, כאילו שמשהו בו מת, הוא נראה מוזנח, חסר חיות, חשדן וחרדתי. כששוחחנו בטלפון הוא שאל אותי שאלות שעוררו בי דאגה רבה. הוא מרגיש מאוד מאויים מהסביבה. אמרתי לו שאני חושבת שהוא חווה טראומה קשה וכעת הוא חש שלא יוכל לבטוח באף אחד. הוא שאל שאלות מוזרות. (למה השותף שלו לחדר שואל שאלות ואולי הוא "סוכן כפול"..) אני לא יודעת איך לעזור לו..לא נראה לי שניתנים טיפולים פסיכולוגיים בכלא הספציפי שלו, כמו כן טיפול במסגרת הכלא הוא בעייתי כי במסגרת הטיפול אתה צריך לקבל אחריות עלהפשע שביצעת ולהביע חרטה (והוא בעצם לא פשע..). אני חסרת אונים..הוא בממצב נפשי קשה ואני חוששת שיגרם לו נזק נפשי בלתי הפיך..אני כ"כ רוצה לעזור לו.. המצב הזה קורע את המשפחה שלי. ההורים שלי שבורים ובוכים ללא הפסקה. (במיוחד אבי). תלשו את אחי מאישתו והתינוקות שלו, מהעבודה שלו. המשפט נערך לפני כ-8 שנים. המצב מכאיב לי כל כך. אני חשה ש"המדינה" גורמת כ"כ הרבה נזק וכאב, תולשת אדם שאינו מסוכן לחברה, מהעבודה, ממשפחתו..מעבירה אותו מסע של עינוי, השפלה, כאב וסבל..עד אובדן השפיות. מה משיגים מכך? והערה אחרונה לסיום, גם אלה שכן פשעו, פשעים קטנים- עד גדולים, למה לנהוג כלפיהם באכזריות שואתית שכזאת? זה יהפוך אותם לאנשים טובים יותר, האם אפשר באמעות אכזריות (יוצאת דופן) ליצור משהו טוב? בהמון כאב, אנונימית

שלום לך, ליאת תשוב לפורום מחר ובנתיים התיחסות קצרה. למיטב ידיעתי יש בכלא שרות פסיכיאטרי ופסיכולוגי. אכן נשמע שאחיך במצב נפשי לא קל וצריך לנסות ולאתר מי בכלא אחראי על מצבם הנפשי של הכלואים. נסי דרך מפקד הכלא או העו"ס של הכלא. מי שמדאיג לא פחות אלו הורייך ואביך. דווקא הם צריכים להיות חזקים כדי לתמוך באשתו של אחיך, בבנם ובעצמם. הייתי ממליץ שהם יפנו לאיש מקצוע לקבלת יעוץ. כשהם ירגישו חזקים יותר, לכולם יהיה קל יותר. אני מקווה ומאחל שהמצב המשפחתי שלכם יוקל, בברכה, גדעון

תודה על התשובה, אשמח לקבל התייחסות גם מליאת. בנוסף, האם יש ספר שתוכלו להמליץ עליו אשר יוכל לחזק את אחי במקום שהוא נמצא בו? (פרנקל אולי?) תודה.

ערב טוב, גם אני, כמו גדעון, מתרשמת שאחיך ומשפחתך צריכים מאד עזרה כרגע. ולכן, דווקא בגלל תחושת חוסר האונים שלך, כדאי לפעול. לעיתים קרובות, העשייה עצמה ממלאת אותנו בכוחות ובתחושת שליטה במצב. העובדה שאחיך הועבר לכלא סביר, מעידה על כך שהיה מי שראה את המצוקה ופעל לשינוי המצב. עכשיו צריך למצוא את האנשים הטובים בתוך המערכת, ולהפעיל אותם למען שיפור איכות חייו ברמה היומיומית. אני מציעה לך לנסות - בכל הכוח (אני יודעת שזה קשה) - להיחלץ מהעמדה המרחמת, שכן יש ברחמים משהו מחליש ומדכא ("אם מרחמים עלי כנראה שמצבי באמת עלוב"). במקום זאת, נסי לעודד, לחבר את אחיך למקומות החזקים שבתוכו, ולדרבן אותו לנצל בדרך המועילה ביותר את תקופת מאסרו. ספרים זו דרך נפלאה להימלט ממציאות מרה. ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") זה רעיון נהדר. כך גם "מאה שנים של בדידות" של מארקס או "ואלה תולדות" של אלזה מורנטה. ספרים משעשעים ומקסימים במיוחד תוכלו למצוא בסדרה המרתקת שכתב הוטרינר ג'יימס הריוט ("כל היצורים גדולים כקטנים" ועוד). יש, כמובן, אפשרות ללמוד דרך האוניברסיטה הפתוחה, קורסים אקדמיים בנושאים שונים. אבל תני לכולכם את הזמן. חייבים לכבד גם את הקושי, את המאבק על השפיות. שמחה שאנחנו יכולים להוות משענת קטנה בימים הקשים. החזיקו מעמד ליאת

שלום ליאת, תודה על ההכוונה והתמיכה בתשובתך. איישם עצותייך. לגבי הורי - אבי במצב נפשי ירוד, בצער ודיכאון. כפנסיונר הוא נמצא בבית כל שעות היום, וממתין ליום שיעבור. אמא שלי - מעצם נטייתה להתפרצויות, מגיבה ביתר שאת, התפרצויות של בכי ופאניקה..בנוסף, לפעמים כשאחי מצלצל, הוא מאשימה אותו במצב. כלומר, הצדדים מזינים את החולשה של האחר. הצעתי להוריי טיפול פסיכולוגי..מבחינתם, טיפול לא נותן פתרון מיידי ולכן מיותר. מדובר באנשים מהדור הישן, אינטלגנציה לא מאוד גבוהה, חוסר מודעות בצורה מאוד משמעותית. גם לאחר שאני מפצירה באבי לפנות לטיפול פסיכולוגי, אני מקבלת תגובות מסוג "עוד לא הגעתי למצב כזה, ברוך השם".."פסיכולוג לא ישנה את מה שאני מרגיש"..לא מוצאת את הדרך לעזור לו לעזור לעצמו. יש מחסום רציני של נוקשות מחשבה וחוסר פתיחות, יחד עם זאת סבל גדול..אני לא יכולה לעשות בשבילו את מה שהוא צריך..לפעמים אני פונה בתקיפות וטוענת שצריך להתחזק, להרים את הראש..והוא מייבב על מר גורלו. ההתמודדות שלי עם הנוקשות, התפיסה המעוותת וחוסר הפתיחות, לא קלה. אני חשה תסכול גדול. ההתמודדות של ההורים שלי לא בריאה וניכרת חוסר הכלה שליוותה אותי ואת אחי גם בילדותנו, לדעתי היו לכך השלכות הרסניות עלי ועליו. כשאני מנסה להסביר לאמא שלי שעליה לתמוך באחי ולהימנע מהאשמות במצבו הנוכחי, היא מגיבה בהתלהמות ובפאניקה, כאוס מחשבתי, חוסר הגיון ומודעות. אני חשה מחויבת לעזור להם, אבל הדרך שלהם, החולשות שלהם מקוממות אותי. איך לעזור למישהו כאשר אינך דובר את שפתו? ללמוד את שפתו?(אני לא רוצה לחשוב בצורה מעוותת)..הזקוק לעזרה אינו בעל כישורים ללמוד את שפתך. דרכים לא מילוליות? כבעלי תבונה זה ערוץ התקשורת המרכזי שלנו. מבוי סתום. אלמונית

מה אני אעשה? מיום ליום אני הופכת ליותר ויותר עצבנית. אני מתעצבנת משטויות על בעלי , על ילדים. צועקת עליהם, מדברת בזילזול, התחלתי גם לקלל.בעלי שותק. אבל כמה זמן הוא יוכל לסבול את זה.גם ילדה ניהתה עצבנית . זה עובר לכול המשפחה. בכללי הכול בסדר אצלינו ו איןי לי ממה להיות עצבנית. אני יודעת שהרבה נשים היו רוצות להתחלף איתי. אבל זה לא מרגיע אותי.הבעיה היא, שאני לא עובדת, אין לי תעסוקה חוץ מלנהל את הבית.בעלי גם רוב הזמן בבית .אני יודעת שזה הרבה בגלל זה.אבל אני לא יכולה לשנות פה משהו. מה אני יכולה לעשות במצב הנוכחי,כדי להיות רגועה? תודה מראש.קרן

קרן, כנראה שבכללי לא הכל בסדר. וודאי יש סיבה או מספר סיבות לעצבנות. אולי תיסכול שאת לא עובדת, אולי משהו אחר. בכל מיקרה מכיוון שגם את וגם משפחתך סובלת מהמצב, ומכיוון שאת צופה שהמצב בבית עלול להתדרדר עוד - כדאי לטפל בכך. שלב ראשון - הערכה: הייתי פונה לאיש מקצוע וביחד מנסה לברר מה גורם לעצבנות שלך. השלבים הבאים שאמורים לשפר את המצב ינבעו מין הסתם מהערכה. בהצלחה.

קרן שלום, את מציינת שתי סיבות טובות להיותך עצבנית: 1. את לא עובדת ונמצאית כל היום בבית. 2. בעלך יחד איתך בבית. אילו הם שני גורמים שיכולים להסביר באופן חלקי את עצבנותך. אך עדיין: מדוע את עצבנית דוקא עכשיו? מדוע זה מתגבר? יתכן שישנם גורמים נוספים בחייך שמוסיפים למתח. אני ממליץ לך לשוחח ולהתייעץ עם איש מקצוע הן לגבי הגורמים לעצבנותך והן לגבי הפתרונות. בהצלחה, גדעון

שלום אני בחורה רווקה. הלכתי לרופא והתלוננתי שאני שומעת קולות של השכנים שמדברים עליי. היום בדיעבד אחרי שקראתי מאמרים אני חושבת שזה קרה גם בגלל לחץ חיצוני מאנשים בבית עצמו (לא אכנס לעניין), וגם אני חושבת שהיתה לי חרדה ופאניקה היות שאני בודדה ואין לי עם מי לדבר (מלבד המעטים שגרים בבית). ולכן הרגשתי רע. נתנו לי כדורים לסכיזופרניה ואני ממעטת לקחת אותם כי אני חושבת שזה ימוטט אותי נפשית, כי המחשבה שלי תהיה שהשכנים ניצחו אותי. למעשה אני זקוקה לקולות שלהם מפני שאין לי עם מי לדבר. נתנו לי כדורי הרגעה שאותם אני לוקחת לפי הצורך והם עוזרים. הם לא כדורים חזקים. מה לעשות עם הכדורים החזקים האלה שנתנו לי (זיפרקסה)? האם כאשר היה נדמה לי שהשכנים צועקים עליי, אני חייבת לקחת זיפרקסה? האם זה מתאים לכך? ומה עושים במקרה שתהיה לי התמוטטות עצבים? האם כדור ספציפי לחרדות לא עדיף במקרה זה על הכדורים האלה שמאוד מחלישים ואני פוחדת שלא אוכל אפילו לעבוד אם אקח אותם קבוע.. ?

שלום שלומית. אכן נראה שאת מאד חרדה ומבולבלת. מה לעשות ? להיות בקשר קבוע עם רופא-פסכיאטר שאת סומכת עליו שיבנה לך תוכנית טיפולית כולל תרופתית. להשתמש בתרופות בהתאם לתוכנית (אם יש בעיות תוכלי כמובן להתיעץ עם הרופא) ובשום אופן, לא להתחיל/להפסיק לקחת תרופות לפי הנחיות של משתתפים אנונימים בפורום באינטרנט. אני מבין שאת חוששת שהתרופות ימוטטו אותך נפשית, אך יכול להיות שאם לא תיקחי אותם, הנזק שיגרם לך יהיה אף גדול יותר. בהצלחה ושתרגישי טוב.

שלום שלומית, ההתלבטות שאת מעלה מורכבת ומסובכת מדי בשביל לדון בה באינטרנט, מבלי להכיר אותך לעומק. באופן כללי, טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי לא לוקחים "לפי הצורך" (למשל, רק כאשר שומעים קולות), אלא יש חשיבות גבוהה לנטילה עקבית ומתמשכת של הטיפול. אני לא יכולה לדעת האם את עדיין זקוקה לטיפול אנטי פסיכוטי או שטיפול נוגד חרדה יספיק, ואני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לחזור אל הרופא שנתן לך את הטיפול. שמרי על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, לפני כחודש שיתפתי אתכם בהתלבטות שלי לגבי קשר שהתחלתי. אתזכר בקצרה במה מדובר, הכרתי בחור בן 34 שמעולם לא היה בקשר זוגי, בחור משכיל בעל תואר שני, עבר רק לפני מספר חודשים לגור לבד, אין לו חברים (מבחירה לטענתו, לא ממש הסביר זאת ) ובנוסף לכל אין לו רכב.... אני לעומתו, מאוד עצמאית, דומיננטית, אסרטיבית שצריך, היו לי מערכות יחסים, יש לי חברים ( כמובן, זה אמור להיות ברור, לא? ) מתגוררת לבד ויש לי רכב. הכרנו דרך אתר הכרויות ( בד"כ אני אנטי, נראה לי שכולם לא רציניים שם וקצת " שרוטים" ) הפגישה הראשונה הייתה נחמדה, לפגישה השניה כבר לא רציתי ללכת, לבסוף הלכתי ורציתי כבר לחזור הביתה....( בדרך חזרה הביתה לא הפסקתי לבכות, בכי קורע לב כאילו איבדתי מישהו מאוד יקר, הבכי נמשך כשעה ואף יותר ) לאחר הפגישה השניה החלטתי שזה לא זה וגם נתתי לו להבין זאת, הוא אכן הבין ולא התקשר, חלפו ארבעה ימים ואני התקשרתי אליו ( אין לי תשובה לזה ) הוא מאוד שמח והתלהב. אז אתם שואלים איפה הבעיה? זהו שאני לא יודעת בדיוק להצביע איפה ולמה , אבל יש כאן בעיה מסויימת. הבחור התאהב בי ממבט ראשון, הוא לא מפסיק להחמיא לי, מתקשר אליי כל יום, שולח SMS וכו' ( אני מוכרחה לציין שלמרות הכל הוא לא חונק ולא אובססיבי ) לפני שבוע שכבנו לראשונה, לא ממש התכוונתי שזה יקרה, אני עדיין לא מרגישה אליו כלום. בזמן ששכבו היה שלב שהבחור נישק אותי כמו איזה משהי קדושה, כמו שמנשקים מזוזה ופלט מפיו "... אני אוהב אותך..." לא ייחסתי לזה חשיבות וכך עברנו הלאה. השבוע הוא היה אצלי לראשונה, התחרטתי שהזמנתי אותו אבל לא הייתה דרך חזרה. ישבנו אני בספה אחת והוא בשניה, ככה ישבנו 3.5 שעות בלי לגעת אחד בשני ( אני הייתי מאוד סגורה, הייתי אנטי וגם שידרתי זאת ). בשלב מסויים רציתי שיילך כבר וברגע שהוא הלך שוב התחלתי לבכות.... אני מאוד מבולבלת, לא יודעת להבחין אם יש מקום להמשכיות או שפשוט צריך לחתוך. אני יודעת שהבחור מאוהב ולכן אוליי הוא " קצת" מתלהב. הוא מחכה תמיד לאישור ממני, לא עושה דברים בניגוד לרצוני, נותן את הספייס המגיע. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני צריכה להיפרד ממנו רק אחרי שאכיר אותו ולא לפני שאני מכירה אותו. היא גם אומרת שאם לא אפרד ממנו רק אחרי שהכרתי אותו, מעולם לא אצליח ליצור קשר וזה בעצם מה שמפחיד אותי. היא אומרת שאני בחרדה ומבולבלת ולכן אני לא יודעת להבחין אם הבחור מתאים או לא. ביום שהוא היה אצלי ובכיתי לאחר שהוא הלך, כעסתי על הפסיכולוגית שלי ועל זה שהיא " מפחידה" אותי שאם לא אמשיך בקשר עד שאכיר אותו, לא אכנס לקשר לעולם... היום אנחנו אמורים לצאת, אני צריכה לאסוף אותו ואני מרגישה שאני אוספת את הילד שלי ולא בא לי בכלל להיפגש איתו. מה עושים??? הפסיכולוגית שלי בחו"ל ואני פוחדת להיפרד ממנו עד לפגישה איתה. אשמח לחוות דעת נוספת וסליחה מראש על ההשתפכות הארוכה... ליעד.

ליעד שלום, לי נשמע שכבר יש לך את התשובה בכל מה שאמרת, עושה רושם שאת מאד רוצה להיות בקשר זוגי, הפסיכולוגית שלך צודקת שצריך לתת לאנשים צ'אנסים אבל צריך גם ללמוד להקשיב לתחושות הבטן שלך, ולרגשות שלך שאת מתארת איך הרגשת כשהוא הגיע אל ביתך, ואיך את מרגישה כשאת אוספת אותו לפגישות וכו, נראה לי שאת בעצם מחפשת מין אישור להיפרד ממנו, האמת נראה לי שכן נתת לו צ'אנס, וגם מאד יכול להיות שזה פשוט לא הבחור, גם אם הוא מאד נחמד משכיל ורציני, בהצלחה בהחלטתך אתי

שלום ליעד, אני זוכרת את פנייתך הקודמת, ואת התחושה בפורום שיש מספיק סיבות טובות לתת לבחור צ'אנס. נשמע שהבחור ממשיך לעורר בך תחושות מורכבות, מהרגשת ספק ודחייה ועד כאב עז כשהוא הולך. את הרגשות האלה חשוב להמשיך לברר, בין אם תמשיכי להיפגש עם הבחור ובין אם לאו. למשל, לא לגמרי ברור האם כשהוא הולך את בוכה בגללו או בגללך, וזה יכול להועיל לדעת מאיפה מגיע הבכי הזה... כרגע, נסי לבדוק עם עצמך האם את מעדיפה להמשיך להיפגש ולשאת את המורכבות הזו, או שהתחושות השליליות שעולות בך חזקות מדי. רק את יכולה לדעת איזו אופציה מושכת אותך יותר כרגע. אגב, אני לא בטוחה שהפסיכולוגית שלך התכוונה לומר שאם לא תנסי לקיים קשר עם הבחור הספציפי הזה לעולם לא יהיה לך קשר. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו יודע מתי ובאיזה אופן יהיה לך קשר, ופסיכולוגים הם לא יוצאים מהכלל בנושא זה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום השאלה נוגעת לתגובות ההורים ובעיקר האם לבכי בתקופת השנה הראשונה לחייו של הנולד. האם ישנם מצבים בהם בכי של תינוק(כמובן אחרי זיהוי מילויים של כל צרכיו השונים-אכילה וצרכים אחרים) אמור להישאר ללא תגובות האם בגיל זה. תודה.

שלום, אם תרצי להפנות שוב את שאלתך לליאת, עשי זאת בימים ב'-ד'. בנוסף, ניתן לשוחח עם ליאת טלפונית ביום ראשון בבוקר בקו להורה של אוניברסיטת ת"א. מנקודת מבטי, בכי של תינוק הוא כלי התקשורת המרכזי שלו בשנת החיים הראשונה, ולכן הוא לא אמור להישאר ללא תגובה. עם זאת, כמובן שמכאן אנחנו נכנסות לאין-ספור דקויות, למשל, האם בדיקת הצרכים הפיזיים היא תגובה מספקת בפני עצמה, האם חייבים לספק את צרכי התינוק מיד או שהתינוק יכול לשאת שהות מסויימת וכן הלאה. נראה לי נכון לדון בנושא באורח יותר ספציפי (למשל, דרך תיאור סיטואציה ספציפית בה הנושא עולה ומטריד אותך). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני זקוקה לעזרה. אני בת 24 וחצי,סובלת כבר כשנתיים מחרדות סביב מחלות ומוות. מטופלת ע"י פסיכולוגית . בשנתיים האחרונות הייתי אצל הרופא אינספור פעמים - חשבתי שיש לי התקף לב, אירוע מוחי, סרטן בכל מיני מקומות ועוד. כל אחד מהפחדים התבדה תודה לאל לאחר אינספור בדיקות שעשיתי. וכמובן כל אחד מהפחדים לווה בכאבים אופייניים למחלה: כאבים בחזה, קושי נשימה, נימול בפנים ועוד. שבוע שעבר ראיתי בטלויזיה תוכנית שעסקה במחלת ה ALS . מאז, יש לי כל מיני רעידות בשרירים, כאבי שרירים וסמפטומים שדובר עלייהם שמתאימים למחלה, חס וחלילה. אני מנסה לחשוב באופן הגיוני אך ללא הועיל. האם אני משוגעת? האם אני צריכה ללכת עכשיו ולהתחיל סדרתבדיקות כדי לשלול ALS? אנא עזרו לי, בבקשה.

מתוך נבירה עצמית בלתי פוסקת, הגעתי לתובנה שיש לי קושי בנתינה. אני בהחלט חושבת שאני קמצנית לאחרים (אך לא לעצמי), ונוטה להתחשבנויות בכל נושא, חומרי ורגשי. אני סובלת מזה, ותוהה אם זה טבוע באופיי והאם אפשר לשנות את זה ע"י טיפול. בת 32 - לא מאוחר מידי?

שלום, לא מאוחר מדי כלל וכלל... בהחלט כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהמשיך את הנבירה גם שם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שמתי-לב שזה מופיע במספר הודעות בשלושה פורומים שונים של 'נענע'.

למה באמת?

מה שחשוב

היי! קראתי את התשובות שלך לגבי האוננות בכלל בנושא הזה. נכון זה אולי דבר טבעי ובריא אבל בכל זאת אני רוצה להתגבר על זה ואני לא מצליח. אני בחור בן 24 וישר כשאני חוזר מהעבודה במקום שהיא תעזור לי לא לחשוב על זה יותר מדי אז אני חוזר הביתה וישר יורד לאינטרנט לאתרי פורנו ולאוננות ויותר מזה אם בפעם הראשונה זה לא יצא משהו אז אני עושה זאת שוב כדי שארגיש טוב. פעם הרגשתי את הכאב הנפשי שבכל העולם הזה, היום גם את זה אני לא מרגיש את זה לצערי אני כבר לא יודע מה לעשות זה לא ישתחרר ממני לעולם. אנא אם יש איזושהי תרופה שתוריד את החשק לעשות זאת אשמח ובכלל מה לעשות?אני מכור חבל על הזמן!!!

שלום ערן, אוננות היא אכן דבר טבעי ובריא, אך כאשר היא מתבצעת באורח כפייתי או במקרים בהם היא מהווה תחליף לתחושות אחרות מדובר כבר בנושא אחר. מהתיאור שלך עולה שיש לך תחושה מורכבת כלפי האוננות, שמהווה מעין "תחליף" לדברים אחרים או אולי "מגנה" עליך מפני תחושות מסויימות. נראה לי נכון לברר זאת לעצמך, וזאת לפני ששוקלים טיפול תרופתי. מה דעתך להתחיל בטיפול פסיכולוגי? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מרגישה שמשהו אוכל אותי בפנים, היה לי תקופה של ירידות בחיים שמלווה בהקאות והשלשולים וכאבי בטן וחוסר תאבון לאוכל. תמיד חיפשתי את התשובה אצל הרופאים והתשובה הייתה שהכול תקין במערכת העיכול ללא הדגש על הצד הנפשי. חשוב לציין שאני סובלת מזה לעיתים רחוקות מאז 10 שנים.אני כיום בת 25, נשואה ואמא לשניים, מרגישה צורך אדיר לטיפול. הגעתי לפסיכיאטר שנתן לי טיפול שעזר, אבל מרוב הרצון להבריא צ'יק צ'אק אני פניתי לפורומים שונים כדי לשמוע חוות דעת על הטיפול שלי, שמעתי שתרופה אחת ממכרת], פחדתי והפסקתי ליטול, המצב התדרדר וחזר לקדמותו. הקאות ושלשולים וחוסר תאבון לאוכל. חזרתי להתקשר לפסיכיאטר שלי, והוא אכן אומר להמשיך את הטיפול ולא להקשיב לפורומים, ולסמוך עליו. השאלה אליכם : מה עליי לעשות? אני מפחדת להיות תלותית בתרופות? ואיך פותרים בעיות חרדה? האם קבוצות של אנשים חרדים תעזור ? האם כדאי לשלב פסיכותרפיה בנוסף לטיפול? הפחדים מצפים אותי לגבי עצמי ולא יודעת מה לעשות.

שלום שושנה, שאלתך מהווה הזדמנות להדגיש שהייעוץ הניתן בפורומים לא יכול להוות תחליף לשיחה עם איש מקצוע שיושב עמך פנים אל פנים ובקי בפרטי המקרה. חשוב שתמצאי איש מקצוע שאת סומכת עליו (בין אם הפסיכיאטר שפגשת או אחר), ואת השאלות לגבי הטיפול הפני אליו. אני רוצה להוסיף על כך את ההמלצה ללוות את הטיפול התרופתי גם בייעוץ פסיכולוגי. נדמה לי שאת מכירה בעצמך בצד הפסיכולוגי של התופעות שתיארת (הכותרת שבחרת לשאלתך "אוכלת את עצמי" בהחלט מעידה על כך), ולכן כדאי לשוחח עם פסיכולוג קליני ולבחון בעזרתו את סוג הטיפול הנחוץ. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם קיימת התופעה הזו של אדם הלא מסוגל לבכות? אדם הלא נותן לעצמו להישתחרר ביכלל ועד כמה שכואב לו הכל (מבחינה נפשית כמובן) פשוט לא מסוגל להוציא את זה בתור דמעות... למרות הרצון.. הייתי רוצה לדעת איך ניתן לטפל בזה... כי אני מוצאת את המצב הזה מציק לי יותר ויותר

כנראה שהתשובה היא כן. זה כנראה מחסום רגשי - ככה בטח יגידו המומחים לדבר אני בת 33 ומצליחה לבכות (אם בכלל) רק כשאני לבד בלילה אל תוך הכרית וגם זה נדיר - כף יד אחת תספיק לספור את הפעמים שהצלחתי לבכות בשנים האחרונות. דוגמא נוספת - אם נניח אני צופה בסרט דרמתי סוחט דמעות כשאני צופה בו לבד - הדמעות יורדות מאליהן, אך כשאני צופה בו עם אנשים נוספים ואפילו רק אדם אחד נוסף - הדמעות נתקעות בגרון. וזה מציק לי גם - כאילו גוש יושב לי שם כבר הרבה מאוד זמן ורוצה לפרוץ החוצה.

שלום לנמנעות מבכי, לכל אחד מאיתנו יש סגנון אחר לביטוי רגשי, ובהחלט לא "חייבים" לבכות על-מנת לבטא רגשות כואבים. עם זאת, מהתיאור שלכן עולה שאתן חשות חסימה או הימנעות מביטוי הכאב באופן כללי. נראה לי נכון לטפל בכאב עצמו, בתחושות העצב והבדידות, והביטוי הרגשי לא יאחר לבוא... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית היא אמרה שבפעם הבאה נקבע תאריך לסיום הטיפול ואחר כך יהיה מעקב. מה זה בדיוק מעקב? איך זה מתנהל?(הייתי במאין שוק ולא שאלתי אותה בכלל.) אני כבר 3 שנים בטיפול. גם אני כבר הרגשתי שחסר משהו שצריך לשנות משהו, אבל לזה לא ציפיתי,שאלתי אותה אם נראה לה שאני יכולה והיא אמרה שכן אחרת היא לא הייתה אומרת לי. אבל עדיין לא מצאתי את האושר הגדול אם קיים בכלל. תודה

שלום a, סיום טיפול הוא בדרך כלל תהליך הדרגתי, שבו מעבדים את הנושאים שעלו בטיפול ואת הפרידה עצמה. לאחר סיום הטיפול אפשר לקבוע מפגשים מרוחקים יותר בזמן, ואני מניחה שלכך התכוונה הפסיכולוגית שלך במונח 'מעקב'. בכל מקרה, ההודעה שלך מעבירה בבירור את תחושת ההפתעה והתדהמה שחשת, ובעיני חשוב ביותר שתעלי זאת בפגישה הבאה. אני מניחה שאת תוהה מדוע להיפרד, מדוע עכשיו, מה זה אומר ש'את מוכנה לפרידה', איזה תחושות יש לפסיכולוגית שלך בנושא ועוד. דברי על כך איתה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני זקוקה לעזרה. אני בת 24 וחצי,סובלת כבר כשנתיים מחרדות סביב מחלות ומוות. מטופלת ע"י פסיכולוגית . בשנתיים האחרונות הייתי אצל הרופא אינספור פעמים - חשבתי שיש לי התקף לב, אירוע מוחי, סרטן בכל מיני מקומות ועוד. כל אחד מהפחדים התבדה תודה לאל לאחר אינספור בדיקות שעשיתי. וכמובן כל אחד מהפחדים לווה בכאבים אופייניים למחלה: כאבים בחזה, קושי נשימה, נימול בפנים ועוד. שבוע שעבר ראיתי בטלויזיה תוכנית שעסקה במחלת ה ALS . מאז, יש לי כל מיני רעידות בשרירים, כאבי שרירים וסמפטומים שדובר עלייהם שמתאימים למחלה, חס וחלילה. אני מנסה לחשוב באופן הגיוני אך ללא הועיל. האם אני משוגעת? האם אני צריכה ללכת עכשיו ולהתחיל סדרתבדיקות כדי לשלול ALS? אנא עזרו לי, בבקשה.

שלום שירי, אנא כתבי את שאלתך שוב... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום שירי, ביקשתי שתכתבי שוב את הודעתך מאחר ואתמול אי אפשר היה לקרוא את ההודעות, ואת היית הראשונה שניסיתי לקרוא (לפני שהובהר שמדובר בתקלה כללית). בכל אופן, עכשיו אפשר לקרוא ולהשיב... שירי, התיאור שלך מצביע על כך שהחרדות "מתחלפות זו בזו", ומה שנשאר קבוע הוא התחושה שקשה מאוד לשאת את אי הוודאות בנוגע למחלות ולמוות. לכן, נראה לי נכון לטפל בתחושה העמוקה הזו, הן בטיפול הפסיכולוגי והן בעזרת טיפול תרופתי נוגד חרדה. בהחלט לא מדובר בשיגעון, אלא בחרדה מפני החלקים הבלתי נשלטים של חיינו, וניתן לטפל בכך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני עוקבת אחרי הפורום ולפעמים גם שואלת ונעזרת. רציתי להחמיא לך על תשובותיך המפורטות והמעניינות. כשאת מצרפת גם שיר מתאים, הוא תמיד מדבר אלי. גם אני מדברת המון דרך מילים של שירים. תמיד נראה לי, שתגובותיך באות ממקום אמיתי של רצון לעזור, ולא כדי לצאת ידי חובה. אני יודעת שאת עושה זאת בהתנדבות, אז שתהיה תגובה זאת שלי איזושהי תמורה עבור ההשקעה.. תודה יעלי

יעלי יקרה, תודה על דברייך החמים. הם אכן ממלאים בכוח ושמחה להמשיך. המשיכי לבוא :-) לילה טוב ליאת

האם זה נכון הביטוי "אפשר לסמוך רק על ההורים, כל אחד אחר חושב רק על עצמו". הבנתי שזה נכון. אנשים הם מאוד אינטרסנטים. גם ידידים. כל אחד חושב ודואג לעצמו. אז איך מתייחסים לזה? מקבלים וממשיכים הלאה?

ערב טוב אסף, המשפט שהבאת חביב מאד על אמהות, אך אין לראות בו "תורה מסיני". מניסיוני, אפשר לסמוך בדר"כ על חברים טובים, שלא יזיקו לך במתכוון, ושיהיו שם בשבילך בשעת הצורך. לפעמים אנשים מאכזבים אותנו, ואז אנחנו מאבדים אמון גם באלה שהיו נאמנים וטובים. כנראה שצריך לבחור היטב את החברים שלנו, אם רוצים שיהיה על מי לסמוך. בני משפחה קרובים יכולים באמת להיות משענת ומקור לביטחון, בעיקר במשפחות בהן הקשר קרוב וחם. אני שמחה שאצלך זה ככה. לילה טוב ליאת

יש בעיה בטיפול הפסיכולוגי מכיוון שהוא פעמים רבות יוצר תלות. התלות הזו היא כמו כפייה. גם אנשים שיודעים שהטיפול לא עוזר להם ממשיכים להגיע כי הם כבר תלויים במטפל והוא אמר להם ש"הטיפול יכול מאוד לעזור" (-משפט מאוד נפוץ-) כלומר, גם בטיפול פסיכולוגי רגיל נוצר מעין מצב של כפייה ולא באמת מדובר בבחירה חופשית. מה דעתך על כך?

בטיפול פסיכולוגי המטופל יוצר תלות מסויימת במטפל. בהנחה שמדובר במטפל מיקצועי והגון הוא אמור לדאוג שהתלות לא תהפוך לקשר פתולוגי אלא לקשר קרוב ואינטימי שיאפשר התקדמות בטיפול. שוב, מטפל מיקצועי והגון יאפשר למטופל לפרוש כנפיים ולעוף מהקן, כשיחוש שהמטופל בשל לכך. כדאי לזכור שגם במערכות יחסים אחרות (משפחה, חברים וכו') קיימים מרכיבים תלותיים והם לא בהכרח פתולוגים. אני מעריך שקיימים גם מטפלים שרלטנים שיכולים לנצל תופעה זו לצרכייהם שלהם למשל להעדיף את טובתם הכלכלית על טובת המטופל. מה לעשות ? רמאים יש בכל תחום. לכן כדאי לקבל את ההמלצות החוזרות של מנהלי פורום זה, להקפיד היטב בבחירת המטפל.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=319&msgid=61558424

מבולבל, מעניין שבחרת להשוות תלות לכפייה... כאילו שעבורך להיזדקק למישהו פירושו דבר שלילי... מצטערת שאני לוקחת את זה לכיוון הזה, אבל זה מה שעלה בדעתי כשקראתי את מה שכתבת. הבחירה תמיד קיימת. נכון שקשה לעזוב טיפול אחרי פרק זמן ממושך, כשכבר רגילים למטפל. אבל אם הטיפול לא מועיל בכלל - וזה דבר שכדאי לבדוק בתוך הטיפול, לפני שעוזבים - אז צריך לאזור אומץ ולדעת לעזוב. ס.מ.

מצטרפת לתגובות שנאמרו כאן במיוחד לזו של ים. אני מניחה שתלות היא דבר בעייתי אך תלות נוצרת בכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו. השאלה אני מניחה, היא מה האופציה האחרת... האם עדיפה התלות במטפל אשר כפי שאמר ים 3 אמורה לעבור אם הטיפול אכן עובד, או המשך חיים לא תקינים הנושאים את אותם דברים אשר בגינם הגיע המטופל למסגרת הטיפולית.

שלום למבולבל לגמרי :-) התשובות שנתנו לך ידיד?י כאן, ממצות את הרעיון כולו. אדם מגיע לטיפול מתוך בחירה, לרוב בשל תחושות מצוקה או סבל, המגבילות באופן זה או אחר את תפקודו. כאשר הוא נכנס לתהליך הטיפולי, הוא בהחלט מקבל על עצמו את חוקי המשחק המקובלים, המכתיבים מידה של מחוייבות ליום, שעה ומקום, ולהסכם (חוזה טיפולי) כפי שמנוסח בראשית הקשר. הוא רשאי לעזוב בכל רגע שיבחר, ואיש לא יזמין משטרה... תלות במטפל אינה חלק מהחוקים, ואפשר לראות בה יותר "תופעת לוואי" שאינה בהכרח מזיקה (ואיני מתכוונת לכיסו של המטפל דווקא). מטפל הגון יכול לרתום את התלות בו לטובת המטופל, ולסייע לו בתהליך ההיפרדות (עוד לפני הפרידה) בזמן ובקצב הנכון. תלות כפייתית היא סכנה פוטנציאלית מול כל דבר מיטיב: אנחנו יכולים לפתח תלות בספרית שלנו, בעוזרת הבית, בסיגריות ובאהבת חיינו. ובכל זאת, מרבית בני האדם לוקחים את הסיכון... ליל מנוחה ולהתראות בשבוע הבא ליאת

סה"כ הבאתי קטע מפורום שמבלבל אותי והיתה חסרה לי מאוד שם התשובה... בהחלט מסכים עם הדברים שכתבתם ועכשיו כבר הרבה פחות מבולבל ... אגב זכיתי במטפל מלאך שה"תלות" שלי בו היא במקום להיות תלוי... אז תודה לכל מי שעזר וכתב תשובות חכמות ונבונות לילה טוב

שלום. אני בן 22, יש לי חברה בת 18 5 חודשים אנחנו כבר חברים ואנחנו אוהבים אחד את השני, היא יצאה ממערכת יחסים של שנתיים עם מישהו שהתנהג אלייה בצורה מגעילה. עכשיו אני והיא בייחד, אך כל הזמן יש לי חששות, שאני לא מספיק לה, שלפעמים אני לא הכי טוב בשבילה. היא אומרת שהיא אוהבת אותי ומראה את זה אך אני עדיין מרגיש מבולבל. לפעמים היא מדברת על ידידים שלה שהם נראים כל כך טוב וכייף לה איתם, ואני כולי נאכל קנאה, אני לא בן אדם אדיש ברגע שמפריע לי משהו אני אומר אותו , וזה איכשהו מחליש אותי ומנפח לה קצת את האגו, אני מרגיש כל כך מבולבל ולפעמים אני מערער באהבה שלה כלפיי.. אני כל כך חסר ביטחון לפעמים שאין לי מושג כבר מה לעשות. אני לפעמים מרגיש שאנחנו עושים סקס שהיא רוצה יותר ממה שאני נותן לה, שהיא כביכול רוצה איבר יותר גדול או כאלה דברים שטחיים שעוברים במוחי. לפעמים היא לא גומרת ממני - בסקס אני מתכוון, היא נהנית והכל אבל לא יודע לפעמים היא נותנת את ההרגשה שאני לא מספק אותה מבחינת כללית. לפעמים היא אומרת לי שהיא לא יכולה איתי אבל לא יכולה בלעדיי.. זה פוגע. לפעמים אני חושב על הכל ורואה שהכל כל כך זמני בחיים... שלכל דבר טוב יש סוף. מוזר שאני חושב על זה כבר בשלב כזה מוקדם של הקשר... אני לא יודע מה לעשות אני הכי מבולבל בעולם לפעמים אנחנו נוסעים באוטו ופתאום אין כזה על מה לדבר ואני מרגיש איכשהו אשם כי אני לא יוזם משהו לדבר עליו, ואני מרגיש שדיברנו על הכל מהכל. ובכל זאת יש שתיקה שאיכשהו אני מרגיש שמעציבה אותה. מפה אני מקבל את חוסר הסיפוק שאני מרגיש ואת חוסר הביטחון... אנא ייעצו לי מה לעשות. תודה... כל הזמן אני חסר ביטחוןןןןןןןןן נמאס לי כבר! תעזרו לי. תודהההה

היי רועי, כאשר אנו אוהבים מישהו בכל הכוח, אנחנו לוקחים סיכון, אבל חיים במלוא העוצמה והחיות. מי שעומד כל הזמן על המשמר, אולי מפחית את סיכוייו להיפגע, אך גוזר על עצמו קיום חלקי, מהוסס, לא בטוח. זה סוג של בחירה. נראה שכרגע אתה עסוק מאד בהתבוננות על עצמך מבחוץ. אתה בודק האם אתה בסדר, בסקס, באוטו, מול החברים שלה, מול החבר הקודם שלה. אתה נוטה להעריך את עצמך באופן חסר רחמים, מה שמחליש אותך עוד יותר, ובאופן מעגלי כנראה גם מפריע לך לתפקד באופן ספונטני ונינוח. אם אתה מכיר את הדפוס הזה גם מיחסים קודמים, או משטחי חיים אחרים, כדאי לפעול לשינוי. אפשר לעשות זאת בעזרת פסיכולוג, שיסייע לך להבין את המנגנונים המכשילים, ולשקם את הדימוי העצמי שלך. זאת השקעה ממשית של משאבי זמן וכסף, אך שכרה בצידה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה ליאת

ליאת שלום אני עושה הסבה מקצועית לתחום טיפולי, אני בת 30 פלוס ובתור ילדה עברתי דברים מאד מאד קשים. אני בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים. ההסבה הגיעה כתוצאה מאי יכולתי להנות מהתחום בו עסקתי 8 שנים בקרוב וחיפשתי,, תוך כדי הטיפול נתפסתי למקום הטיפולי, להכיר את עצמי מבפנים והבנתי שלמעשה זה מה שאני מחשפת כל השנים...כך שהתחלתי את הלימודים במקביל לטיפול בו אני מנסה אט אט לשנות דפוסים מקובעים לא טובים אצלי וכמובן לקבל את עצמי עם כל חסרונותיי, מה גם לראות ממקום של כוח ולא ממקום פתולוגי את ילדותי. בשנה שעברה עשיתי הכשרה והמדריכה לא ידעה עלי אישית כמעט דבר. היא ניסתה להתקרב אבל אני לא הייתי עדיין שם ולא הרגשתי שזה נכון מעבר להבנת הדוחות בצוותא וניתוחם ולמידת התגובות , לא שיתפתי אותה. במהלך הטיפול הפסיכו' שלי אנחנו עובדות על אמון ועל קרבה וכנות. העלתי בפני הפסיכו' שלי את השאלה האם לספר למדריכה את הרקע שלי היות ותחום ההתמחות יכול להציף אותי ואז תיהיה סוג של התחשבות, או ליווי מתאים. נפגשתי עם המדריכה, ששמעתי עליה כבר קודם כמה שהיא נחמדה כך שבאתי עם דעה מגובשת מראש שהיא נחמדה, דבר שמאד מאד חשוב בהכשרה, והשיחה היתה די מוזרה בעייני. היא הייתה מעין שיחה טיפולית, המדריכה ישבה והחלה לספר על עצמה , נשאבתי לכנות שלה ולגובה העיניים שבה היא דיברה וסיפרה על עצמה. בדיעבד אני חושבת שזה נפלט לה יותר משום שהיא התרגשה, כנראה לא פחות ממני, שכן אני המודרכת הראשונה שלה. היא נגעה אל ליבי בכנות, בישירות ובשיתוף ואני כמו "מטומטמת" סיפרתי לה בקצרה את ילדותי, לא יודעת למה, אולי ממקום של "תטפלי בי" כי היום אני מוכנה כבר להיות במקום הזה, אולי בגלל שהיא מזכירה לי קצת את הפסיכו' שלי. אבל מאד מאד הצטערתי על כך, הרגשתי את הבהלה, את חוסר היכולת לעכל שהרי היא לא ציפת כלל לשיח מסוג זה וכמובן שלא לתוכן. במקום ההכשרה הזה, אנשים עם סיפור חיים כמו שלי, (של ילדותי) באים מהצד השני, משמע לקבל עזרה ולהיות מטופלים... הלכתי הביתה מאד לא רגועה, במעוקה על שגרמתי לה מה שגרמתי לה.. הפתיע אותי לראות שעד שסוף סוף אני מדברת, זה לא מתאים לסיטואציה , אני נפגעת מזה, מרגישה רגשות ששייכים לתקופות חשוכות בחיי, לפני המון שנים, מרגישה מאויימת, בלי קירות, מרגישה נטע זה ומנוכר ועכשיו צריכה להוכיח את עצמי, שאף על פי כל מה שעברתי, יש לי מה להציע.. היום התקיימה הפגישה השניה בינינו , אמרתי לה שאני מאד מצטערת מזה ששיתפתי אותה , שאפשר להבין את הבהלה והמבוכה שהיא היתה בה. היא סיפרה לי שהיא שוקלת לספר את זה למנהלת ההכשרה באוניברסטה. זה ממש ממש קומם אותי. היא אומרת שזה מחובתה ואני מרגישה שהבאתי ליחסים בינינו משהו מאד רגיש וששייך לי , אישי, היא מוציאה אותו מתחום זה ומשתפת, כך חושפת אותי למעשה וגם מפרה סוג של אמון שחשבתי שצריך להיווצר או שחשבתי שכבר נוצר בינינו. אמרתי לה שקיבלתי פידבקים מדהימים בהכשרה של שנה שעברה ושאף אחד לא ידע דבר, אמרתי לה שזה מראה שהיא גם סטיגמתית ושהיא לוקחת את זה לצד הפתולוגי ולא לצד הכוחות,, שהרי את הסיפור שלי אפשר לראות גם סיפור של הצלחה... אני מדוכאת,,, לא יודעת מה לעשות... אני מאד מאד עצובה. והשנה רק התחילה... ויש לי עוד המון זמן להעביר איתה ואני כבר רוצה לברוח.... ומרגישה שאני באמת נמצאת דרך עיניה בצד השני, של אלה שצריכים לבקש עזרה... אני מרגישה נורא נורא אשמח לקבל את דעתך לילי

לילי יקרה, דברייך עוררו בי הרבה מחשבות, על מקומנו המוזר כאנשי טיפול. האם מותר לנו להיות חלשים, נזקקים, מצולקים? האם מותר לנו לחשוף את החלקים הפגיעים שלנו? מה זה יכול לעולל לעתידנו המקצועי? לאופן בו יתפסו אותנו אנשי מקצוע אחרים? המטופלים שלנו? את בחרת לחשוף את עצמך באומץ בפני אותה מדריכה, בכנות נוגעת ללב. האם את חוששת שמה שסיפרת יכול להזיק להמשך לימודייך? האם מנהלת ההכשרה יכולה להשתמש במידע הזה כנגדך? למזלך, את נמצאת כרגע בטיפול, ואני חושבת ששם כדאי ללבן את כל ההשלכות האפשריות של אותו וידוי. אני, אישית, מאמינה שמנהלת ההכשרה, בהיותה אשת מקצוע ותיקה, כבר נתקלה במקרים דומים, ויודעת שאין בהם כדי לפגוע בהכרח באופן תפקודך. שאלת האמון האישי במדריכה זה כבר סיפור אחר, וגם איתו תצטרכי להתמודד. החיים המקצועיים יזמנו לך עוד הרבה מפגשים עם מדריכים וקולגות. ככל הנראה צריך לפתח גם מידה של זהירות ושיקול דעת, סביב השאלה למי להגיד מה ומתי. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח להמשיך במשימה שהצבת לעצמך בהצלחה רבה ליאת

אני מתנצל מראש, אם זה לא המקום המתאים, אבל זה נראה לי הקרוב ביותר..... שאלתי היא דיי פשוטה...... רציתי לדאוג האם היכולות האינטלקטואליות, האנליטיות, הריקאציות הריגשיות, או כל דבר יכול להיפגע עקב מכה בראש? אני יודע שזה כמובן אפשרי, אבל מה צריך להיות החוזק של המכה, ומה התסמינים? נניח, מכה של אבן בקוטר של כדור גולף, ברקה, יכולה להזיק? מה אמור שלהיווצר במצב כזה שיעיד על כך שאין נזק? או יותר נכון, מה אמור שלא להיווצר? בתודה ענקית, מודאג.

ערב טוב, ככלל, בהיותו האיבר החשוב ביותר בגוף החי, המוח שלנו מוגן היטב בתוך "קופסת" הגולגולת, ואמור לעמוד בחבלות מסדר גודל סביר. עם זאת, נזקים מוחיים (על השלכותיהם התפקודיות) הם דבר שקורה, ולא יעלה על הדעת להסתפק - במקרה של חשד לכך - בתשובה דרך האינטרנט, מה גם שאיש ממנהלי פורום זה אינו רופא !!! לכן, למרות הדאגה, יש לפנות בהקדם לבירור אצל רופא (נוירולוג, לדעתי) שיוכל להרגיע אותך באמת. רק בריאות ליאת

אז תודה שנכנסת..... אבל אני לא חושב שהחשד מבוסס.... ישנם סימפטומים ברורים לפגיעה, לא כן? נפיחות? רצון להקאה וכ'ו? אם הבנאדם המשיך כרגיל, יכול להיות חשש? בתודה, מודאג.

יש לי בעיה קשה של בטחון עצמי ודימוי גוף נוראי, אני סובל נורא ולא מתפקד(מטופל בתרופות בנתיים ללא הצלחה). אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהו טוב ובעל ניסיון, אבל הבעיה היא שאין לי שמץ של מושג איך לבחור מטפל...ספר הטלפונים "מפוצץ" בפסיכולוגים ואני לא יכול לדעת מי מהם יתאים לי כמובן... אני צריך פסיכולוג שיש לו ניסיון עם אנשים חסרי ביטחון- שיעזור לי לפתור את התסביך הזה שאני סובל ממנו מאז תחילת גיל ההתבגרות. יש למנהלי או גולשי הפורום הצעה או המלצה כלשהי? אם יש לכם שם ספציפי באיזור המרכז(בעיקר ראשון לציון-רחובות-אשדוד) אנא שלחו לי לאימייל

היי יגאל גם אני חושבת שלבחור פסיכולוג דרך "דפי-זהב" זה לא רעיון מי יודע מה... אולי תוכל להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם לך את התרופות,או עם אנשים באזור מגוריך שחוו טיפול טוב. כמובן שחברי הפורום שלנו מוזמנים להמליץ לך דרך המייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום רב למומחים רציתי להתייעץ לגבי נושא מסויים אני בחורה בת 22 ועזבתי עכשיו עבודה לאחר תקופה של 2וחצי ולא ממש בא לי לעבוד במקום של 8 שעות ביום שזה אומר או מכירות או משרד וכדומה חשבתי יותר בתחום של בייבי סיטר למרות שזה לא הכי מרשים בשביל בחורה צעירה אבל אני אומרת שמצד אחד גם ככה כל העבודות האלו הם זמניות אז למה לא ביותר רגוע ואם אפשר להסתכל על בעוד כיוון של לתרום משהו יותר עמוק לילדים שאני יטפל מה אתם אומרים האם זה נכון או שזה מחשבה מוטעית כמובן שאני סטודנטית תודה מראש אשמח לשמוע את חוות דעתכים המקצועית !!!

גילאת יקרה, עבודות סטודנטים מיועדות לאפשר קיום מכובד ככל האפשר במינימום מאמץ (כדי שהכוחות וההשקעה יוכלו להיות מופנים ללימודים), גם אם אינן מרשימות כלל וכלל. אם, באותה הזדמנות, את יכולה לתרום למען הזולת או החברה, מה טוב. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בלימודים, ופרנסה טובה וקלה ככל האפשר. ליאת

שלום, בני, בוגר, לאחר צבא, מגלה, מה שנראה לי, כביקורתיות יתר בנושאים כמו: התנהגות הזולת, טיב השירות, מדיניות הממשלה וכד'. הבקורת שלו נשמעת לי טוטאלית ולא סבירה, עד כדי פסילה של כל דבר.אני חושש שמא מדובר בסוג של אי-הסתגלות. האם זו תופעה מוכרת? האם יש בה כדי להצביע על בעיה כלשהיא? האם יש מאמרים שעוסקים בכך? תודה

ערב טוב, שמואל בנך הוא איש צעיר ודעתן, הנתפס בעיניך ביקורתי עד כדי חוסר הסתגלות. קשה מאד לתת אבחנה על סמך התיאור הקצר שנתת כאן, או לחשוב על חומר קריאה רלוונטי. חשוב לברר מדוע אתה חושש לחוסר הסתגלות. האם הביקורתיות שלו מפריעה לו למצוא עבודה? להשתלב במסגרת אקדמית? חברתית? האם הוא אדם בלתי-מתפקד? אם, למרות היותו כה בלתי מתפשר, הוא מצליח לתפקד כשורה במרבית שטחי חייו, אזי אין מדובר בבעיית הסתגלות. מעניין לדעת האם הוא עצמו סובל או מרגיש זקוק לעזרה? אני מזכירה לך שרבות מן המהפכות החברתיות החשובות בהיסטוריה האנושית התחוללו הודות לאנשים צעירים ודעתניים, שמאסו במצב הנתון, ויצאו באומץ לשנות סדרי עולם. חומר למחשבה. ליאת

תודה

בנך דומה לי.יסבול כל חייו .אנא ממן לו טיפול לפני שיהיה מאוחר יותר ויהיה האדם הדיכאוני שהפכתי

יש לי בעיה שמלווה אותי כבר כמה שנים, לא בדיוק בעיה , אך נושא זה מפריע לי מאוד. בכל פעם שאני נפגשת עם אנשים חדשים, או אנשים שהינם בעלי סמכות גבוהה ממני,גם אם לא ממש איכפת לי מהם יותר מדי, בבית ספר עם מורים, ואפילו עכשיו בגיל 21 שעברתי בית הספר,עם הורים של חברים ומקרים רבים ואחרים. קורה לי שאני ממש נלחצת, נהיית אדומה מאוד, לחץ הדם נהייה מהיר מאוד ואני מרגישה דופק חזק בכל הגוף שלי. זה מונע ממני להצליח להוציא משפט כראוי. אני לא מצליחה לדבר מול קבוצה של אנשים מבלי שזה יקרה, וזה לא מעובד תוך כמה שניות אלא ממשיך,ואני ממש סובלת מזה. ואנשים רואים את ההתרגשות הזאת בשניה. האם יש דרך לטפל בזה? תודה טל

טל יקרה, את מתארת סוג של חרדה חברתית, הניתנת לטיפול. כדי ללמוד לתפקד במצבים המלחיצים הללו, כדאי לפנות תחילה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. לאחר שתושג מידה של שליטה ורגיעה, תוכלי להמשיך בטיפול דינמי, כדי לעמוד על מקורותיה העמוקים של התופעה. בכל מקרה, כדאי מאד להתעקש על טיפול ולעשות את המאמץ. ההשקעה משתלמת. בהצלחה רבה ליאת

אז ככה אני בן 23 .בצבא חוויתי טראומה לא נעימה של דחייה חברתית מאוד קשה (כלומר אני לקחתי את זה קשה כך גורס הפסיכולוג שהיה לי -השבוע החלטתי לא להמשיך) .יש לציין שאני חברותי מאוד ,אך הרגישות שלי להרמוניה עולה תמיד לפני השטח והרגישות שלי מתבטאת בכושר הביטוי שלי ובהערות ציניות וכו',שימת לב לפרטים. בנים (בהכללה גסה מדובר הרב סטיירטים,קולטים את זה ולא מתחברים אלי ,ואף בצבא סבלתי מחיקוייים וכו'(לא בקטע של נשיות ממש לא יותר בקטע של השאיפה שלי לצדק ורגישות לאחרים -כמו יפות נפש). כעת ,שנתיים אחרי הטראומה התחלתי ללמוד ושוב אני חש כאלו הדבר חוזר.שוב זה מתחיל בכך שאני לא מתחבר לאנשים שלומדים עימי (מדובר בקבוצה מצומצמת-לא משנה איזה תואר) .בתחילה כמו תמיד אני מנסה להיות ידידותי ,אך ברגע שאנשים רואים מי אני-להלן אדם ציני ללא פשרות,מנסה להצחיק בציניות שמתייחסת לעולם ,ואולי גם הערות ממורמרות (כן כזה אני) אז הם תופסים מרחק(אני מדבר בעיקר על הבנים)-הם רואים שאין להם עסק עם "גבר גבר" אלא עם פילוסוף רגיש כזה.בכל מקרה,אני נפגע ,חושב על זה הלוך וחזור ומתרחק פיזית.כתוצאה מכך נוצרת אסקלציה .אולי הם חושבים שאני סנוב או מתנשא (כך העלה ההשערה הפסיכולוג שלי) ,בעודי לא יכול לשאת את העלבון ולכן מתרחק. בשלב הבא אני מנסה להתחבר לבנות ,כי הן מאיימות עלי פחות,אך הן גם רוצות להשתייך לקבוצה כולה ולפחות כרגע ,להתחבר לבנות נוספות ולרכוש חברות טובות ואז אני מ"חוץ למשחק"..בשלב הבא אני מוצא מישהו שהוא אולי מתחבר אלי טיפה(אני מדבר על כרגע בלימודים) אך אני נשאר ממורמר על זה שאני לא במרכז העניינים-כאלו שואל איך אתם יכולים? איך אתם לא מתביישים? השלב הבא -מרמור כתוצאה מכך אני נאלם דום ומחמיץ פנים .כתוצאה מכך -נוצרת שנאה .כל זה קרה בצבא.כעת אני בשלב ה"התרחקות "בלימודים. הענייין מטריד אותי בשיעורים,אני מנסה להתגבר על יצרי ושוב ושוב להתקרב לאנשים,אך נענה בדחייה.כל אחד כבר מצא את חבריו שלו ואני ה"חלש" מי ירצה להסתובב עימי? אני סובל מהסינדרום הזה כל חיי. אני חושב לנטוש את הלימודים ולעבור ללמוד באוניבריסטה הפתוחה שם לא אאלץ להתמודד עם מסגרות כאלו. אני כן חברותי ,יש לי חברים,אך הם מאוד "אני" כלומר כמוני בהרבה מובנים. כמו כן אני גיי ומאוד מאויים ע"י בנים עקב מה שקרה בצבא . הבעיה היא כזו: האם להתמודד ,לנסות עוד(זה השבןע השני ללימודים) להתחבר ? או להשלים עם העובדה שאולי אני לא חייב שהם יאהבו אותי? בעייתי היא שאנ י זקוק לחום לאהבה כל הזמן אני זקוק לזה והעובדה היא שלא הצלחתי להכחיד נטייה זוא צל המטפל הוא אמר לי שאני חייב ללמוד ש"אני לא צריך אנשים" אלא נחמד אם יתחברו אלי ואם לא ז לא .אז אני לא יכול לשאת זאת.אני חייב להיות נאהב ויותר מזה-במרכז העניינים-ולא אני סובל פשוט סובל.העניין פשוט מעיב על חיי שוב ושוב .הטיפול כנראה לא עזר .אני לא פונה שוב לפסיכולוג נמאס לי .אני כותב כאן כדי שתיתן לי עיצה מעשית איך להתמודד.? לפרוש ? להתמודד ולסבול? בטח תאמר לי למצוא אנשים אחרים -ובכן לצערי אני לומד עם הקבוצה הזו באינטנסיביות וכולם מתחברים לכולם ורק אני לא.לא אסבול 3 שנים.אני חייב אהבה אני מודה.מאידך איני יכול להיות מי שאיני.הלוואי והיתי טיפש ומאצ'ו. מצחיק אבל אני רוצה להיות מלך המקובלים וזה לא קורה כמעט אף פעם לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות .

ערב טוב, אתה מתאר דפוס מוכר וישן של התקרבות-התרחקות, המשתחזר כמעט בכל סביבה חברתית. במהלך הקריאה התעוררה אצלי חזק שאלת הביצה והתרנגולת. אתה מתאר את עצמך כחברותי מאד, אך גם כ"יפה-נפש" עם הערות ציניות. לדבריך, הציניות שלך גורמת לאנשים להתרחק, אך סביר להניח שהציניות התפתחה כמעטה הגנה מול הביקורת והזלזול שספגת בעבר. אמרת שדווקא יש לך חברים, אבל הם מאד "אתה". למה אתה מתכוון? האם אינם מספיק טובים? למה חברים שהם מאד "אתה" אינם מספקים? האם גם את הפסיכולוג שלך, שלא דחה אותך, לא לעג לך, והיה אולי (כמוך?) לא טיפש ולא מאצ'ו, לא באמת יכולת לקבל? איני יודעת לאיזו עצה מעשית אתה מצפה. ("לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות" זוכר?). אני לא חושבת שהפסקת הלימודים היא צעד נכון, בהנחה שהבעיה החברתית היא הסיבה לכך. את הצרכים העמוקים שלך (כן, גם הצורך להיות נאהב) כדאי לברר ולחקור, אך אם תסתלק מכל מסגרת שאינה מספקת אותם, אתה עלול להימצא בצרות צרורות. בכל מקום (חוץ מבבית, אולי, בחיק המשפחה הקרובה) יימצאו גם אנשים שלא אוהבים אותנו, ומה אז? אם אתה בוחר להתמודד עם בעיותיך בכוחות עצמך, ללא עזרה של פסיכולוג, אז נא להתמודד ולא לסגת. האוניברסיטה הפתוחה אולי לא "תעליב" אותך, אבל היא יכולה להותיר אותך מאד בודד. האם זה פתרון טוב? למזלנו, החיים מאפשרים לנו הזדמנות ליותר ממעגל חברתי אחד בזמן נתון. אני מקווה שתצליח למצוא אהבה בתוך או מחוץ לאוניברסיטה, מבלי לפגוע בעתידך האקדמי. הירואיקה קורבנית בדר"כ אינה מקדמת אותנו מאד. וזכור שמלך המקובלים הודח מכסאו איפשהו בכיתה ו' :-) יחי המלך החדש ליאת

1.היתי בטיפול עד לפני שבועיים.שנה וחצי לפרקים.עזר טיפה להתגבר על הטראומה -להתחזק אך פרשתי כי הפסיכולוג נמאס עלי-סנילי,שחצן .אין תוצאות כבר. 2.יש לי חברים-הכוונה יש לי חברים מהבית וכו'.מעטים.שעימם גדלתי .צייניים. לא אמרתי שאינם מספקים אך וודאי שאת נמצאת כל יום עם אנשים במסגרת את רוצה שיאהבו אותך ושתסתדרי עימם 3.העניין הוא אני לא מסתדר טוב בחבורה מוגדרת .אני מצויין בלקשור קשרים עם פרטים לעומק. בחברה אני מאבד את עצמי,אלא אם הם רובם כמוני. 4.פחד מבנים הולך עימי לכל מקום.פחד מגבריות. 5.בנים שונאים את הציניות שלי את הרגישות ביקורתיות.אני חש זאת 6.איני יכול להשתנות .זה אני .ציני ביקורתי .יש כאלה האוהבים 7.לעיתים בריחה זו הפתרון .אם היתי יכול לחזור אחורה היתי פורש מהצבא שהתחיל עניין הטראומה-עדיף שהיתי "חריג " מאשר מה שקרה לי 8.זו השאלה-האם לוותר לעצמי ולפרוש? נכון שזה "לא נכון" אך אני חש חנוק ,לא כיף לי.מפריע לי ללימודים.כל העת חושב על זה:"למה הם לא קוראים לי ? למה שאני קורא להם הם אדישים? הם אפילו לא מכירים אותי מספיק" 9.אולי אני לא בנוי לצאת .עלי להשאר בבית .אני מאוד רגיש. 10.אסתדר בעבודה ולימודים שלא מחייבים אותי להיות עם הדיוטות מסוימים כל הזמן \ 11.הכי חשוב-אני כן מנסה להתקרב .עשיתי מספר ניסיונות וכל פעם נדחה.

אטיר שלום, רציתי לספר לך משהו שעבר עלי בלימודים שלי. גם אני במהלך הלימודים הרגשתי מאד אאוטסיידרית ולא שייכת. לא הצלחתי להתחבר לקבוצה של הבנות וגם לא לקבוצה של הבנים. לקח לי כמה חודשים למצוא כמה אנשים שלמדו איתי ואיתם הצלחתי לקיים איזושהי מערכת יחסים של ידידות פונקציונלית - לצרכי צילום סיכומים, ללכת לספריה/קפיטריה ביחד וכו', אבל לא משהו שמעבר לזה ובאמת, הקשרים האלה לא החזיקו מעמד אחרי שסיימתי את הלימודים. אני לסבית ותמיד חשבתי שיש משהו בזהות המינית הלא נורמטיבית הזו שמהווה איזשהו איום מובלע על הסטרייטים הסובבים אותי. אני עדיין חושבת שיש אנשים שמרגישים לא נוח עם הסיטואציה, אבל בעיקר זו *אני* שלא מוצאת את עצמי. עם השנים למדתי להרגיש הרבה יותר בטוחה בזהות המינית שלי והרבה פחות מאויימת על ידי הנשיות שלי ושל מי שמסביבי. אף פעם לא היו לי הרבה חברות לסביות וגם היום, רוב חברי הם סטרייטים, אבל אני נשענת גם על החברות הלסביות שלי ועל החברים ההומואים שלי, שמבינים, כמוני, את המורכבות שבלהיות שונה ולא חושבים שאין בזה שום בעיה אם מקבלים אותי כמו שאני. אני לא חושבת שאתה צריך להפסיק את הלימודים ולהתבודד, אבל אני כן חושבת שאתה צריך לעבוד על עצמך כדי לשנות את הדפוסים שלך, לפחות חלק מהם, על מנת לנסות ולפרוץ את מעגל הבדידות שאתה מתאר. בעיקר אם זה דפוס חוזר אצלך, תנסה באופן מודע לשנות דברים ולעשות גם דברים שנראים לך נורא מלאכותיים ומטופשים. אולי זה מלאכותי ומטופש (ליזום שיחה, להציע ללכת לאכול משהו יחד, להביא קפה למי שיושב לידך) אבל אולי גם אחרי שמי שמסביבך (ואתה) תראה שיש סדקים בחומות שלך, יהיה לך ולו קל יותר להתקרב. אמרת שאתה לא רוצה ללכת לטיפול, ואני מכבדת את זה (למרות שחושבת אחרת ממך). רק קח בחשבון שזה אומר שתצטרך לעבוד קשה יותר עם עצמך ועל עצמך, מבלי שיהיה לך מקום בטוח לקבל בו אהבה, קרבה וחום. כל אלה למרבה הצער, לא מגיעים באופן אוטומטי בחברה הרגילה שלנו. כדי לקבל אותם, צריך ליצור קרבה, וכדי ליצור קרבה, צריך להפחית ציפיות אולי, לנסות להתגבר על הצורך לבוא בטענות כלפי אחרים, לבלוע הערות ציניות, להיות מודע למנגנוני ההגנה לנסות להפחית את השימוש בהם ובעיקר, להיות מוכן להפגע. אתה יודעת, שמתי לב עם השנים (היום אני בת 33) שככל שהצלחתי לבלוע את ההערות הציניות שלי ולא להחצין אותן, ככה היה לי קל יותר להתקרב לאנשים (ולהם אלי) וכבר לא נזקקתי להן. היום אני עדיין צינית, לפרקים, אבל שמחה שיש בי גם הרבה צדדים אחרים. זה קרה כתהליך טבעי, אולי התבגרות שלי, אולי כי היו לי אהבות בדרך, אולי כי הבנתי מה קורה לי ואולי גם בגלל לטיפול, שבכלל לא עסק בשאלות האלו... שיהיה לך הרבה הצלחה, ואתה מוזמן לשתף ולעדכן.

יש לנו (המשתתפים), פורום פסיכולוגיה קלינית, ומנהלים אותו שלושה אנשי מקצוע. התשובות אדיבות, הפורום משפחתי, ונעים לקרוא את תשובותיהם. אני יודעת ששאלה זו עלתה בעבר, אך איני מבינה מדוע אתם מתעקשים שלא להעלות תמונה של כל אחד מהמנהלים, כפי שנהוג בפורומים השכנים, ובפורומים בנושאים חשובים אלו. לקוראים בפורום, מתוך ניסיוני האישי ומתוך הבקשות הנוספות שנכתבו לכם בנושא, חשוב מאוד לראות תמונה של המנהל/ים. זה בהחלט מוסיף תחושה נעימה לפורום. אשמח אם תתייחסו ברצינות לבקשתי.

אני בטוחה שהנהלת האתר הציעה למנהלי הפורום להעלות את תמונותיהם. כנראה שהם לא מעוניינים בכך בגלל אי אלו סיבות שלהם, וכדאי לכבד את רצונם.

קודם כל אני מסכימה שיש כאן מנהלים מקסימים, אני חדשה כאן (יחסית) ומאוד נהנית מהתשובות ובכלל מהפורום. לעניין התמונות- אני דווקא מוצאת טעם מאוד טוב בכך שאין תמונות. אני מציירת לי בראש את מי שמתאים לי לאותה דמות שאת תשובותיה אני קוראת. יש משהו מאוד כיפי בזה שאנחנו מקבלים את המנהלים האמיתיים בלי הסחה שבאה באופן טבעי מראיית תמונונתיהם. מקווה שאני ברורה במה שרציתי לומר. וגם אני חושבת שאם זהו רצונם יש לכבד אותו.