פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני זקוקה לעזרה. אני בת 24 וחצי,סובלת כבר כשנתיים מחרדות סביב מחלות ומוות. מטופלת ע"י פסיכולוגית . בשנתיים האחרונות הייתי אצל הרופא אינספור פעמים - חשבתי שיש לי התקף לב, אירוע מוחי, סרטן בכל מיני מקומות ועוד. כל אחד מהפחדים התבדה תודה לאל לאחר אינספור בדיקות שעשיתי. וכמובן כל אחד מהפחדים לווה בכאבים אופייניים למחלה: כאבים בחזה, קושי נשימה, נימול בפנים ועוד. שבוע שעבר ראיתי בטלויזיה תוכנית שעסקה במחלת ה ALS . מאז, יש לי כל מיני רעידות בשרירים, כאבי שרירים וסמפטומים שדובר עלייהם שמתאימים למחלה, חס וחלילה. אני מנסה לחשוב באופן הגיוני אך ללא הועיל. האם אני משוגעת? האם אני צריכה ללכת עכשיו ולהתחיל סדרתבדיקות כדי לשלול ALS? אנא עזרו לי, בבקשה.

מתוך נבירה עצמית בלתי פוסקת, הגעתי לתובנה שיש לי קושי בנתינה. אני בהחלט חושבת שאני קמצנית לאחרים (אך לא לעצמי), ונוטה להתחשבנויות בכל נושא, חומרי ורגשי. אני סובלת מזה, ותוהה אם זה טבוע באופיי והאם אפשר לשנות את זה ע"י טיפול. בת 32 - לא מאוחר מידי?

שלום, לא מאוחר מדי כלל וכלל... בהחלט כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהמשיך את הנבירה גם שם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שמתי-לב שזה מופיע במספר הודעות בשלושה פורומים שונים של 'נענע'.

למה באמת?

מה שחשוב

היי! קראתי את התשובות שלך לגבי האוננות בכלל בנושא הזה. נכון זה אולי דבר טבעי ובריא אבל בכל זאת אני רוצה להתגבר על זה ואני לא מצליח. אני בחור בן 24 וישר כשאני חוזר מהעבודה במקום שהיא תעזור לי לא לחשוב על זה יותר מדי אז אני חוזר הביתה וישר יורד לאינטרנט לאתרי פורנו ולאוננות ויותר מזה אם בפעם הראשונה זה לא יצא משהו אז אני עושה זאת שוב כדי שארגיש טוב. פעם הרגשתי את הכאב הנפשי שבכל העולם הזה, היום גם את זה אני לא מרגיש את זה לצערי אני כבר לא יודע מה לעשות זה לא ישתחרר ממני לעולם. אנא אם יש איזושהי תרופה שתוריד את החשק לעשות זאת אשמח ובכלל מה לעשות?אני מכור חבל על הזמן!!!

שלום ערן, אוננות היא אכן דבר טבעי ובריא, אך כאשר היא מתבצעת באורח כפייתי או במקרים בהם היא מהווה תחליף לתחושות אחרות מדובר כבר בנושא אחר. מהתיאור שלך עולה שיש לך תחושה מורכבת כלפי האוננות, שמהווה מעין "תחליף" לדברים אחרים או אולי "מגנה" עליך מפני תחושות מסויימות. נראה לי נכון לברר זאת לעצמך, וזאת לפני ששוקלים טיפול תרופתי. מה דעתך להתחיל בטיפול פסיכולוגי? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מרגישה שמשהו אוכל אותי בפנים, היה לי תקופה של ירידות בחיים שמלווה בהקאות והשלשולים וכאבי בטן וחוסר תאבון לאוכל. תמיד חיפשתי את התשובה אצל הרופאים והתשובה הייתה שהכול תקין במערכת העיכול ללא הדגש על הצד הנפשי. חשוב לציין שאני סובלת מזה לעיתים רחוקות מאז 10 שנים.אני כיום בת 25, נשואה ואמא לשניים, מרגישה צורך אדיר לטיפול. הגעתי לפסיכיאטר שנתן לי טיפול שעזר, אבל מרוב הרצון להבריא צ'יק צ'אק אני פניתי לפורומים שונים כדי לשמוע חוות דעת על הטיפול שלי, שמעתי שתרופה אחת ממכרת], פחדתי והפסקתי ליטול, המצב התדרדר וחזר לקדמותו. הקאות ושלשולים וחוסר תאבון לאוכל. חזרתי להתקשר לפסיכיאטר שלי, והוא אכן אומר להמשיך את הטיפול ולא להקשיב לפורומים, ולסמוך עליו. השאלה אליכם : מה עליי לעשות? אני מפחדת להיות תלותית בתרופות? ואיך פותרים בעיות חרדה? האם קבוצות של אנשים חרדים תעזור ? האם כדאי לשלב פסיכותרפיה בנוסף לטיפול? הפחדים מצפים אותי לגבי עצמי ולא יודעת מה לעשות.

שלום שושנה, שאלתך מהווה הזדמנות להדגיש שהייעוץ הניתן בפורומים לא יכול להוות תחליף לשיחה עם איש מקצוע שיושב עמך פנים אל פנים ובקי בפרטי המקרה. חשוב שתמצאי איש מקצוע שאת סומכת עליו (בין אם הפסיכיאטר שפגשת או אחר), ואת השאלות לגבי הטיפול הפני אליו. אני רוצה להוסיף על כך את ההמלצה ללוות את הטיפול התרופתי גם בייעוץ פסיכולוגי. נדמה לי שאת מכירה בעצמך בצד הפסיכולוגי של התופעות שתיארת (הכותרת שבחרת לשאלתך "אוכלת את עצמי" בהחלט מעידה על כך), ולכן כדאי לשוחח עם פסיכולוג קליני ולבחון בעזרתו את סוג הטיפול הנחוץ. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם קיימת התופעה הזו של אדם הלא מסוגל לבכות? אדם הלא נותן לעצמו להישתחרר ביכלל ועד כמה שכואב לו הכל (מבחינה נפשית כמובן) פשוט לא מסוגל להוציא את זה בתור דמעות... למרות הרצון.. הייתי רוצה לדעת איך ניתן לטפל בזה... כי אני מוצאת את המצב הזה מציק לי יותר ויותר

כנראה שהתשובה היא כן. זה כנראה מחסום רגשי - ככה בטח יגידו המומחים לדבר אני בת 33 ומצליחה לבכות (אם בכלל) רק כשאני לבד בלילה אל תוך הכרית וגם זה נדיר - כף יד אחת תספיק לספור את הפעמים שהצלחתי לבכות בשנים האחרונות. דוגמא נוספת - אם נניח אני צופה בסרט דרמתי סוחט דמעות כשאני צופה בו לבד - הדמעות יורדות מאליהן, אך כשאני צופה בו עם אנשים נוספים ואפילו רק אדם אחד נוסף - הדמעות נתקעות בגרון. וזה מציק לי גם - כאילו גוש יושב לי שם כבר הרבה מאוד זמן ורוצה לפרוץ החוצה.

שלום לנמנעות מבכי, לכל אחד מאיתנו יש סגנון אחר לביטוי רגשי, ובהחלט לא "חייבים" לבכות על-מנת לבטא רגשות כואבים. עם זאת, מהתיאור שלכן עולה שאתן חשות חסימה או הימנעות מביטוי הכאב באופן כללי. נראה לי נכון לטפל בכאב עצמו, בתחושות העצב והבדידות, והביטוי הרגשי לא יאחר לבוא... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית היא אמרה שבפעם הבאה נקבע תאריך לסיום הטיפול ואחר כך יהיה מעקב. מה זה בדיוק מעקב? איך זה מתנהל?(הייתי במאין שוק ולא שאלתי אותה בכלל.) אני כבר 3 שנים בטיפול. גם אני כבר הרגשתי שחסר משהו שצריך לשנות משהו, אבל לזה לא ציפיתי,שאלתי אותה אם נראה לה שאני יכולה והיא אמרה שכן אחרת היא לא הייתה אומרת לי. אבל עדיין לא מצאתי את האושר הגדול אם קיים בכלל. תודה

שלום a, סיום טיפול הוא בדרך כלל תהליך הדרגתי, שבו מעבדים את הנושאים שעלו בטיפול ואת הפרידה עצמה. לאחר סיום הטיפול אפשר לקבוע מפגשים מרוחקים יותר בזמן, ואני מניחה שלכך התכוונה הפסיכולוגית שלך במונח 'מעקב'. בכל מקרה, ההודעה שלך מעבירה בבירור את תחושת ההפתעה והתדהמה שחשת, ובעיני חשוב ביותר שתעלי זאת בפגישה הבאה. אני מניחה שאת תוהה מדוע להיפרד, מדוע עכשיו, מה זה אומר ש'את מוכנה לפרידה', איזה תחושות יש לפסיכולוגית שלך בנושא ועוד. דברי על כך איתה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני זקוקה לעזרה. אני בת 24 וחצי,סובלת כבר כשנתיים מחרדות סביב מחלות ומוות. מטופלת ע"י פסיכולוגית . בשנתיים האחרונות הייתי אצל הרופא אינספור פעמים - חשבתי שיש לי התקף לב, אירוע מוחי, סרטן בכל מיני מקומות ועוד. כל אחד מהפחדים התבדה תודה לאל לאחר אינספור בדיקות שעשיתי. וכמובן כל אחד מהפחדים לווה בכאבים אופייניים למחלה: כאבים בחזה, קושי נשימה, נימול בפנים ועוד. שבוע שעבר ראיתי בטלויזיה תוכנית שעסקה במחלת ה ALS . מאז, יש לי כל מיני רעידות בשרירים, כאבי שרירים וסמפטומים שדובר עלייהם שמתאימים למחלה, חס וחלילה. אני מנסה לחשוב באופן הגיוני אך ללא הועיל. האם אני משוגעת? האם אני צריכה ללכת עכשיו ולהתחיל סדרתבדיקות כדי לשלול ALS? אנא עזרו לי, בבקשה.

שלום שירי, אנא כתבי את שאלתך שוב... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום שירי, ביקשתי שתכתבי שוב את הודעתך מאחר ואתמול אי אפשר היה לקרוא את ההודעות, ואת היית הראשונה שניסיתי לקרוא (לפני שהובהר שמדובר בתקלה כללית). בכל אופן, עכשיו אפשר לקרוא ולהשיב... שירי, התיאור שלך מצביע על כך שהחרדות "מתחלפות זו בזו", ומה שנשאר קבוע הוא התחושה שקשה מאוד לשאת את אי הוודאות בנוגע למחלות ולמוות. לכן, נראה לי נכון לטפל בתחושה העמוקה הזו, הן בטיפול הפסיכולוגי והן בעזרת טיפול תרופתי נוגד חרדה. בהחלט לא מדובר בשיגעון, אלא בחרדה מפני החלקים הבלתי נשלטים של חיינו, וניתן לטפל בכך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני עוקבת אחרי הפורום ולפעמים גם שואלת ונעזרת. רציתי להחמיא לך על תשובותיך המפורטות והמעניינות. כשאת מצרפת גם שיר מתאים, הוא תמיד מדבר אלי. גם אני מדברת המון דרך מילים של שירים. תמיד נראה לי, שתגובותיך באות ממקום אמיתי של רצון לעזור, ולא כדי לצאת ידי חובה. אני יודעת שאת עושה זאת בהתנדבות, אז שתהיה תגובה זאת שלי איזושהי תמורה עבור ההשקעה.. תודה יעלי

יעלי יקרה, תודה על דברייך החמים. הם אכן ממלאים בכוח ושמחה להמשיך. המשיכי לבוא :-) לילה טוב ליאת

האם זה נכון הביטוי "אפשר לסמוך רק על ההורים, כל אחד אחר חושב רק על עצמו". הבנתי שזה נכון. אנשים הם מאוד אינטרסנטים. גם ידידים. כל אחד חושב ודואג לעצמו. אז איך מתייחסים לזה? מקבלים וממשיכים הלאה?

ערב טוב אסף, המשפט שהבאת חביב מאד על אמהות, אך אין לראות בו "תורה מסיני". מניסיוני, אפשר לסמוך בדר"כ על חברים טובים, שלא יזיקו לך במתכוון, ושיהיו שם בשבילך בשעת הצורך. לפעמים אנשים מאכזבים אותנו, ואז אנחנו מאבדים אמון גם באלה שהיו נאמנים וטובים. כנראה שצריך לבחור היטב את החברים שלנו, אם רוצים שיהיה על מי לסמוך. בני משפחה קרובים יכולים באמת להיות משענת ומקור לביטחון, בעיקר במשפחות בהן הקשר קרוב וחם. אני שמחה שאצלך זה ככה. לילה טוב ליאת

יש בעיה בטיפול הפסיכולוגי מכיוון שהוא פעמים רבות יוצר תלות. התלות הזו היא כמו כפייה. גם אנשים שיודעים שהטיפול לא עוזר להם ממשיכים להגיע כי הם כבר תלויים במטפל והוא אמר להם ש"הטיפול יכול מאוד לעזור" (-משפט מאוד נפוץ-) כלומר, גם בטיפול פסיכולוגי רגיל נוצר מעין מצב של כפייה ולא באמת מדובר בבחירה חופשית. מה דעתך על כך?

בטיפול פסיכולוגי המטופל יוצר תלות מסויימת במטפל. בהנחה שמדובר במטפל מיקצועי והגון הוא אמור לדאוג שהתלות לא תהפוך לקשר פתולוגי אלא לקשר קרוב ואינטימי שיאפשר התקדמות בטיפול. שוב, מטפל מיקצועי והגון יאפשר למטופל לפרוש כנפיים ולעוף מהקן, כשיחוש שהמטופל בשל לכך. כדאי לזכור שגם במערכות יחסים אחרות (משפחה, חברים וכו') קיימים מרכיבים תלותיים והם לא בהכרח פתולוגים. אני מעריך שקיימים גם מטפלים שרלטנים שיכולים לנצל תופעה זו לצרכייהם שלהם למשל להעדיף את טובתם הכלכלית על טובת המטופל. מה לעשות ? רמאים יש בכל תחום. לכן כדאי לקבל את ההמלצות החוזרות של מנהלי פורום זה, להקפיד היטב בבחירת המטפל.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=319&msgid=61558424

מבולבל, מעניין שבחרת להשוות תלות לכפייה... כאילו שעבורך להיזדקק למישהו פירושו דבר שלילי... מצטערת שאני לוקחת את זה לכיוון הזה, אבל זה מה שעלה בדעתי כשקראתי את מה שכתבת. הבחירה תמיד קיימת. נכון שקשה לעזוב טיפול אחרי פרק זמן ממושך, כשכבר רגילים למטפל. אבל אם הטיפול לא מועיל בכלל - וזה דבר שכדאי לבדוק בתוך הטיפול, לפני שעוזבים - אז צריך לאזור אומץ ולדעת לעזוב. ס.מ.

מצטרפת לתגובות שנאמרו כאן במיוחד לזו של ים. אני מניחה שתלות היא דבר בעייתי אך תלות נוצרת בכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו. השאלה אני מניחה, היא מה האופציה האחרת... האם עדיפה התלות במטפל אשר כפי שאמר ים 3 אמורה לעבור אם הטיפול אכן עובד, או המשך חיים לא תקינים הנושאים את אותם דברים אשר בגינם הגיע המטופל למסגרת הטיפולית.

שלום למבולבל לגמרי :-) התשובות שנתנו לך ידיד?י כאן, ממצות את הרעיון כולו. אדם מגיע לטיפול מתוך בחירה, לרוב בשל תחושות מצוקה או סבל, המגבילות באופן זה או אחר את תפקודו. כאשר הוא נכנס לתהליך הטיפולי, הוא בהחלט מקבל על עצמו את חוקי המשחק המקובלים, המכתיבים מידה של מחוייבות ליום, שעה ומקום, ולהסכם (חוזה טיפולי) כפי שמנוסח בראשית הקשר. הוא רשאי לעזוב בכל רגע שיבחר, ואיש לא יזמין משטרה... תלות במטפל אינה חלק מהחוקים, ואפשר לראות בה יותר "תופעת לוואי" שאינה בהכרח מזיקה (ואיני מתכוונת לכיסו של המטפל דווקא). מטפל הגון יכול לרתום את התלות בו לטובת המטופל, ולסייע לו בתהליך ההיפרדות (עוד לפני הפרידה) בזמן ובקצב הנכון. תלות כפייתית היא סכנה פוטנציאלית מול כל דבר מיטיב: אנחנו יכולים לפתח תלות בספרית שלנו, בעוזרת הבית, בסיגריות ובאהבת חיינו. ובכל זאת, מרבית בני האדם לוקחים את הסיכון... ליל מנוחה ולהתראות בשבוע הבא ליאת

סה"כ הבאתי קטע מפורום שמבלבל אותי והיתה חסרה לי מאוד שם התשובה... בהחלט מסכים עם הדברים שכתבתם ועכשיו כבר הרבה פחות מבולבל ... אגב זכיתי במטפל מלאך שה"תלות" שלי בו היא במקום להיות תלוי... אז תודה לכל מי שעזר וכתב תשובות חכמות ונבונות לילה טוב

שלום. אני בן 22, יש לי חברה בת 18 5 חודשים אנחנו כבר חברים ואנחנו אוהבים אחד את השני, היא יצאה ממערכת יחסים של שנתיים עם מישהו שהתנהג אלייה בצורה מגעילה. עכשיו אני והיא בייחד, אך כל הזמן יש לי חששות, שאני לא מספיק לה, שלפעמים אני לא הכי טוב בשבילה. היא אומרת שהיא אוהבת אותי ומראה את זה אך אני עדיין מרגיש מבולבל. לפעמים היא מדברת על ידידים שלה שהם נראים כל כך טוב וכייף לה איתם, ואני כולי נאכל קנאה, אני לא בן אדם אדיש ברגע שמפריע לי משהו אני אומר אותו , וזה איכשהו מחליש אותי ומנפח לה קצת את האגו, אני מרגיש כל כך מבולבל ולפעמים אני מערער באהבה שלה כלפיי.. אני כל כך חסר ביטחון לפעמים שאין לי מושג כבר מה לעשות. אני לפעמים מרגיש שאנחנו עושים סקס שהיא רוצה יותר ממה שאני נותן לה, שהיא כביכול רוצה איבר יותר גדול או כאלה דברים שטחיים שעוברים במוחי. לפעמים היא לא גומרת ממני - בסקס אני מתכוון, היא נהנית והכל אבל לא יודע לפעמים היא נותנת את ההרגשה שאני לא מספק אותה מבחינת כללית. לפעמים היא אומרת לי שהיא לא יכולה איתי אבל לא יכולה בלעדיי.. זה פוגע. לפעמים אני חושב על הכל ורואה שהכל כל כך זמני בחיים... שלכל דבר טוב יש סוף. מוזר שאני חושב על זה כבר בשלב כזה מוקדם של הקשר... אני לא יודע מה לעשות אני הכי מבולבל בעולם לפעמים אנחנו נוסעים באוטו ופתאום אין כזה על מה לדבר ואני מרגיש איכשהו אשם כי אני לא יוזם משהו לדבר עליו, ואני מרגיש שדיברנו על הכל מהכל. ובכל זאת יש שתיקה שאיכשהו אני מרגיש שמעציבה אותה. מפה אני מקבל את חוסר הסיפוק שאני מרגיש ואת חוסר הביטחון... אנא ייעצו לי מה לעשות. תודה... כל הזמן אני חסר ביטחוןןןןןןןןן נמאס לי כבר! תעזרו לי. תודהההה

היי רועי, כאשר אנו אוהבים מישהו בכל הכוח, אנחנו לוקחים סיכון, אבל חיים במלוא העוצמה והחיות. מי שעומד כל הזמן על המשמר, אולי מפחית את סיכוייו להיפגע, אך גוזר על עצמו קיום חלקי, מהוסס, לא בטוח. זה סוג של בחירה. נראה שכרגע אתה עסוק מאד בהתבוננות על עצמך מבחוץ. אתה בודק האם אתה בסדר, בסקס, באוטו, מול החברים שלה, מול החבר הקודם שלה. אתה נוטה להעריך את עצמך באופן חסר רחמים, מה שמחליש אותך עוד יותר, ובאופן מעגלי כנראה גם מפריע לך לתפקד באופן ספונטני ונינוח. אם אתה מכיר את הדפוס הזה גם מיחסים קודמים, או משטחי חיים אחרים, כדאי לפעול לשינוי. אפשר לעשות זאת בעזרת פסיכולוג, שיסייע לך להבין את המנגנונים המכשילים, ולשקם את הדימוי העצמי שלך. זאת השקעה ממשית של משאבי זמן וכסף, אך שכרה בצידה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה ליאת

ליאת שלום אני עושה הסבה מקצועית לתחום טיפולי, אני בת 30 פלוס ובתור ילדה עברתי דברים מאד מאד קשים. אני בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים. ההסבה הגיעה כתוצאה מאי יכולתי להנות מהתחום בו עסקתי 8 שנים בקרוב וחיפשתי,, תוך כדי הטיפול נתפסתי למקום הטיפולי, להכיר את עצמי מבפנים והבנתי שלמעשה זה מה שאני מחשפת כל השנים...כך שהתחלתי את הלימודים במקביל לטיפול בו אני מנסה אט אט לשנות דפוסים מקובעים לא טובים אצלי וכמובן לקבל את עצמי עם כל חסרונותיי, מה גם לראות ממקום של כוח ולא ממקום פתולוגי את ילדותי. בשנה שעברה עשיתי הכשרה והמדריכה לא ידעה עלי אישית כמעט דבר. היא ניסתה להתקרב אבל אני לא הייתי עדיין שם ולא הרגשתי שזה נכון מעבר להבנת הדוחות בצוותא וניתוחם ולמידת התגובות , לא שיתפתי אותה. במהלך הטיפול הפסיכו' שלי אנחנו עובדות על אמון ועל קרבה וכנות. העלתי בפני הפסיכו' שלי את השאלה האם לספר למדריכה את הרקע שלי היות ותחום ההתמחות יכול להציף אותי ואז תיהיה סוג של התחשבות, או ליווי מתאים. נפגשתי עם המדריכה, ששמעתי עליה כבר קודם כמה שהיא נחמדה כך שבאתי עם דעה מגובשת מראש שהיא נחמדה, דבר שמאד מאד חשוב בהכשרה, והשיחה היתה די מוזרה בעייני. היא הייתה מעין שיחה טיפולית, המדריכה ישבה והחלה לספר על עצמה , נשאבתי לכנות שלה ולגובה העיניים שבה היא דיברה וסיפרה על עצמה. בדיעבד אני חושבת שזה נפלט לה יותר משום שהיא התרגשה, כנראה לא פחות ממני, שכן אני המודרכת הראשונה שלה. היא נגעה אל ליבי בכנות, בישירות ובשיתוף ואני כמו "מטומטמת" סיפרתי לה בקצרה את ילדותי, לא יודעת למה, אולי ממקום של "תטפלי בי" כי היום אני מוכנה כבר להיות במקום הזה, אולי בגלל שהיא מזכירה לי קצת את הפסיכו' שלי. אבל מאד מאד הצטערתי על כך, הרגשתי את הבהלה, את חוסר היכולת לעכל שהרי היא לא ציפת כלל לשיח מסוג זה וכמובן שלא לתוכן. במקום ההכשרה הזה, אנשים עם סיפור חיים כמו שלי, (של ילדותי) באים מהצד השני, משמע לקבל עזרה ולהיות מטופלים... הלכתי הביתה מאד לא רגועה, במעוקה על שגרמתי לה מה שגרמתי לה.. הפתיע אותי לראות שעד שסוף סוף אני מדברת, זה לא מתאים לסיטואציה , אני נפגעת מזה, מרגישה רגשות ששייכים לתקופות חשוכות בחיי, לפני המון שנים, מרגישה מאויימת, בלי קירות, מרגישה נטע זה ומנוכר ועכשיו צריכה להוכיח את עצמי, שאף על פי כל מה שעברתי, יש לי מה להציע.. היום התקיימה הפגישה השניה בינינו , אמרתי לה שאני מאד מצטערת מזה ששיתפתי אותה , שאפשר להבין את הבהלה והמבוכה שהיא היתה בה. היא סיפרה לי שהיא שוקלת לספר את זה למנהלת ההכשרה באוניברסטה. זה ממש ממש קומם אותי. היא אומרת שזה מחובתה ואני מרגישה שהבאתי ליחסים בינינו משהו מאד רגיש וששייך לי , אישי, היא מוציאה אותו מתחום זה ומשתפת, כך חושפת אותי למעשה וגם מפרה סוג של אמון שחשבתי שצריך להיווצר או שחשבתי שכבר נוצר בינינו. אמרתי לה שקיבלתי פידבקים מדהימים בהכשרה של שנה שעברה ושאף אחד לא ידע דבר, אמרתי לה שזה מראה שהיא גם סטיגמתית ושהיא לוקחת את זה לצד הפתולוגי ולא לצד הכוחות,, שהרי את הסיפור שלי אפשר לראות גם סיפור של הצלחה... אני מדוכאת,,, לא יודעת מה לעשות... אני מאד מאד עצובה. והשנה רק התחילה... ויש לי עוד המון זמן להעביר איתה ואני כבר רוצה לברוח.... ומרגישה שאני באמת נמצאת דרך עיניה בצד השני, של אלה שצריכים לבקש עזרה... אני מרגישה נורא נורא אשמח לקבל את דעתך לילי

לילי יקרה, דברייך עוררו בי הרבה מחשבות, על מקומנו המוזר כאנשי טיפול. האם מותר לנו להיות חלשים, נזקקים, מצולקים? האם מותר לנו לחשוף את החלקים הפגיעים שלנו? מה זה יכול לעולל לעתידנו המקצועי? לאופן בו יתפסו אותנו אנשי מקצוע אחרים? המטופלים שלנו? את בחרת לחשוף את עצמך באומץ בפני אותה מדריכה, בכנות נוגעת ללב. האם את חוששת שמה שסיפרת יכול להזיק להמשך לימודייך? האם מנהלת ההכשרה יכולה להשתמש במידע הזה כנגדך? למזלך, את נמצאת כרגע בטיפול, ואני חושבת ששם כדאי ללבן את כל ההשלכות האפשריות של אותו וידוי. אני, אישית, מאמינה שמנהלת ההכשרה, בהיותה אשת מקצוע ותיקה, כבר נתקלה במקרים דומים, ויודעת שאין בהם כדי לפגוע בהכרח באופן תפקודך. שאלת האמון האישי במדריכה זה כבר סיפור אחר, וגם איתו תצטרכי להתמודד. החיים המקצועיים יזמנו לך עוד הרבה מפגשים עם מדריכים וקולגות. ככל הנראה צריך לפתח גם מידה של זהירות ושיקול דעת, סביב השאלה למי להגיד מה ומתי. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח להמשיך במשימה שהצבת לעצמך בהצלחה רבה ליאת

אני מתנצל מראש, אם זה לא המקום המתאים, אבל זה נראה לי הקרוב ביותר..... שאלתי היא דיי פשוטה...... רציתי לדאוג האם היכולות האינטלקטואליות, האנליטיות, הריקאציות הריגשיות, או כל דבר יכול להיפגע עקב מכה בראש? אני יודע שזה כמובן אפשרי, אבל מה צריך להיות החוזק של המכה, ומה התסמינים? נניח, מכה של אבן בקוטר של כדור גולף, ברקה, יכולה להזיק? מה אמור שלהיווצר במצב כזה שיעיד על כך שאין נזק? או יותר נכון, מה אמור שלא להיווצר? בתודה ענקית, מודאג.

ערב טוב, ככלל, בהיותו האיבר החשוב ביותר בגוף החי, המוח שלנו מוגן היטב בתוך "קופסת" הגולגולת, ואמור לעמוד בחבלות מסדר גודל סביר. עם זאת, נזקים מוחיים (על השלכותיהם התפקודיות) הם דבר שקורה, ולא יעלה על הדעת להסתפק - במקרה של חשד לכך - בתשובה דרך האינטרנט, מה גם שאיש ממנהלי פורום זה אינו רופא !!! לכן, למרות הדאגה, יש לפנות בהקדם לבירור אצל רופא (נוירולוג, לדעתי) שיוכל להרגיע אותך באמת. רק בריאות ליאת

אז תודה שנכנסת..... אבל אני לא חושב שהחשד מבוסס.... ישנם סימפטומים ברורים לפגיעה, לא כן? נפיחות? רצון להקאה וכ'ו? אם הבנאדם המשיך כרגיל, יכול להיות חשש? בתודה, מודאג.

יש לי בעיה קשה של בטחון עצמי ודימוי גוף נוראי, אני סובל נורא ולא מתפקד(מטופל בתרופות בנתיים ללא הצלחה). אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהו טוב ובעל ניסיון, אבל הבעיה היא שאין לי שמץ של מושג איך לבחור מטפל...ספר הטלפונים "מפוצץ" בפסיכולוגים ואני לא יכול לדעת מי מהם יתאים לי כמובן... אני צריך פסיכולוג שיש לו ניסיון עם אנשים חסרי ביטחון- שיעזור לי לפתור את התסביך הזה שאני סובל ממנו מאז תחילת גיל ההתבגרות. יש למנהלי או גולשי הפורום הצעה או המלצה כלשהי? אם יש לכם שם ספציפי באיזור המרכז(בעיקר ראשון לציון-רחובות-אשדוד) אנא שלחו לי לאימייל

היי יגאל גם אני חושבת שלבחור פסיכולוג דרך "דפי-זהב" זה לא רעיון מי יודע מה... אולי תוכל להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם לך את התרופות,או עם אנשים באזור מגוריך שחוו טיפול טוב. כמובן שחברי הפורום שלנו מוזמנים להמליץ לך דרך המייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום רב למומחים רציתי להתייעץ לגבי נושא מסויים אני בחורה בת 22 ועזבתי עכשיו עבודה לאחר תקופה של 2וחצי ולא ממש בא לי לעבוד במקום של 8 שעות ביום שזה אומר או מכירות או משרד וכדומה חשבתי יותר בתחום של בייבי סיטר למרות שזה לא הכי מרשים בשביל בחורה צעירה אבל אני אומרת שמצד אחד גם ככה כל העבודות האלו הם זמניות אז למה לא ביותר רגוע ואם אפשר להסתכל על בעוד כיוון של לתרום משהו יותר עמוק לילדים שאני יטפל מה אתם אומרים האם זה נכון או שזה מחשבה מוטעית כמובן שאני סטודנטית תודה מראש אשמח לשמוע את חוות דעתכים המקצועית !!!

גילאת יקרה, עבודות סטודנטים מיועדות לאפשר קיום מכובד ככל האפשר במינימום מאמץ (כדי שהכוחות וההשקעה יוכלו להיות מופנים ללימודים), גם אם אינן מרשימות כלל וכלל. אם, באותה הזדמנות, את יכולה לתרום למען הזולת או החברה, מה טוב. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בלימודים, ופרנסה טובה וקלה ככל האפשר. ליאת

שלום, בני, בוגר, לאחר צבא, מגלה, מה שנראה לי, כביקורתיות יתר בנושאים כמו: התנהגות הזולת, טיב השירות, מדיניות הממשלה וכד'. הבקורת שלו נשמעת לי טוטאלית ולא סבירה, עד כדי פסילה של כל דבר.אני חושש שמא מדובר בסוג של אי-הסתגלות. האם זו תופעה מוכרת? האם יש בה כדי להצביע על בעיה כלשהיא? האם יש מאמרים שעוסקים בכך? תודה

ערב טוב, שמואל בנך הוא איש צעיר ודעתן, הנתפס בעיניך ביקורתי עד כדי חוסר הסתגלות. קשה מאד לתת אבחנה על סמך התיאור הקצר שנתת כאן, או לחשוב על חומר קריאה רלוונטי. חשוב לברר מדוע אתה חושש לחוסר הסתגלות. האם הביקורתיות שלו מפריעה לו למצוא עבודה? להשתלב במסגרת אקדמית? חברתית? האם הוא אדם בלתי-מתפקד? אם, למרות היותו כה בלתי מתפשר, הוא מצליח לתפקד כשורה במרבית שטחי חייו, אזי אין מדובר בבעיית הסתגלות. מעניין לדעת האם הוא עצמו סובל או מרגיש זקוק לעזרה? אני מזכירה לך שרבות מן המהפכות החברתיות החשובות בהיסטוריה האנושית התחוללו הודות לאנשים צעירים ודעתניים, שמאסו במצב הנתון, ויצאו באומץ לשנות סדרי עולם. חומר למחשבה. ליאת

תודה

בנך דומה לי.יסבול כל חייו .אנא ממן לו טיפול לפני שיהיה מאוחר יותר ויהיה האדם הדיכאוני שהפכתי

יש לי בעיה שמלווה אותי כבר כמה שנים, לא בדיוק בעיה , אך נושא זה מפריע לי מאוד. בכל פעם שאני נפגשת עם אנשים חדשים, או אנשים שהינם בעלי סמכות גבוהה ממני,גם אם לא ממש איכפת לי מהם יותר מדי, בבית ספר עם מורים, ואפילו עכשיו בגיל 21 שעברתי בית הספר,עם הורים של חברים ומקרים רבים ואחרים. קורה לי שאני ממש נלחצת, נהיית אדומה מאוד, לחץ הדם נהייה מהיר מאוד ואני מרגישה דופק חזק בכל הגוף שלי. זה מונע ממני להצליח להוציא משפט כראוי. אני לא מצליחה לדבר מול קבוצה של אנשים מבלי שזה יקרה, וזה לא מעובד תוך כמה שניות אלא ממשיך,ואני ממש סובלת מזה. ואנשים רואים את ההתרגשות הזאת בשניה. האם יש דרך לטפל בזה? תודה טל

טל יקרה, את מתארת סוג של חרדה חברתית, הניתנת לטיפול. כדי ללמוד לתפקד במצבים המלחיצים הללו, כדאי לפנות תחילה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. לאחר שתושג מידה של שליטה ורגיעה, תוכלי להמשיך בטיפול דינמי, כדי לעמוד על מקורותיה העמוקים של התופעה. בכל מקרה, כדאי מאד להתעקש על טיפול ולעשות את המאמץ. ההשקעה משתלמת. בהצלחה רבה ליאת

אז ככה אני בן 23 .בצבא חוויתי טראומה לא נעימה של דחייה חברתית מאוד קשה (כלומר אני לקחתי את זה קשה כך גורס הפסיכולוג שהיה לי -השבוע החלטתי לא להמשיך) .יש לציין שאני חברותי מאוד ,אך הרגישות שלי להרמוניה עולה תמיד לפני השטח והרגישות שלי מתבטאת בכושר הביטוי שלי ובהערות ציניות וכו',שימת לב לפרטים. בנים (בהכללה גסה מדובר הרב סטיירטים,קולטים את זה ולא מתחברים אלי ,ואף בצבא סבלתי מחיקוייים וכו'(לא בקטע של נשיות ממש לא יותר בקטע של השאיפה שלי לצדק ורגישות לאחרים -כמו יפות נפש). כעת ,שנתיים אחרי הטראומה התחלתי ללמוד ושוב אני חש כאלו הדבר חוזר.שוב זה מתחיל בכך שאני לא מתחבר לאנשים שלומדים עימי (מדובר בקבוצה מצומצמת-לא משנה איזה תואר) .בתחילה כמו תמיד אני מנסה להיות ידידותי ,אך ברגע שאנשים רואים מי אני-להלן אדם ציני ללא פשרות,מנסה להצחיק בציניות שמתייחסת לעולם ,ואולי גם הערות ממורמרות (כן כזה אני) אז הם תופסים מרחק(אני מדבר בעיקר על הבנים)-הם רואים שאין להם עסק עם "גבר גבר" אלא עם פילוסוף רגיש כזה.בכל מקרה,אני נפגע ,חושב על זה הלוך וחזור ומתרחק פיזית.כתוצאה מכך נוצרת אסקלציה .אולי הם חושבים שאני סנוב או מתנשא (כך העלה ההשערה הפסיכולוג שלי) ,בעודי לא יכול לשאת את העלבון ולכן מתרחק. בשלב הבא אני מנסה להתחבר לבנות ,כי הן מאיימות עלי פחות,אך הן גם רוצות להשתייך לקבוצה כולה ולפחות כרגע ,להתחבר לבנות נוספות ולרכוש חברות טובות ואז אני מ"חוץ למשחק"..בשלב הבא אני מוצא מישהו שהוא אולי מתחבר אלי טיפה(אני מדבר על כרגע בלימודים) אך אני נשאר ממורמר על זה שאני לא במרכז העניינים-כאלו שואל איך אתם יכולים? איך אתם לא מתביישים? השלב הבא -מרמור כתוצאה מכך אני נאלם דום ומחמיץ פנים .כתוצאה מכך -נוצרת שנאה .כל זה קרה בצבא.כעת אני בשלב ה"התרחקות "בלימודים. הענייין מטריד אותי בשיעורים,אני מנסה להתגבר על יצרי ושוב ושוב להתקרב לאנשים,אך נענה בדחייה.כל אחד כבר מצא את חבריו שלו ואני ה"חלש" מי ירצה להסתובב עימי? אני סובל מהסינדרום הזה כל חיי. אני חושב לנטוש את הלימודים ולעבור ללמוד באוניבריסטה הפתוחה שם לא אאלץ להתמודד עם מסגרות כאלו. אני כן חברותי ,יש לי חברים,אך הם מאוד "אני" כלומר כמוני בהרבה מובנים. כמו כן אני גיי ומאוד מאויים ע"י בנים עקב מה שקרה בצבא . הבעיה היא כזו: האם להתמודד ,לנסות עוד(זה השבןע השני ללימודים) להתחבר ? או להשלים עם העובדה שאולי אני לא חייב שהם יאהבו אותי? בעייתי היא שאנ י זקוק לחום לאהבה כל הזמן אני זקוק לזה והעובדה היא שלא הצלחתי להכחיד נטייה זוא צל המטפל הוא אמר לי שאני חייב ללמוד ש"אני לא צריך אנשים" אלא נחמד אם יתחברו אלי ואם לא ז לא .אז אני לא יכול לשאת זאת.אני חייב להיות נאהב ויותר מזה-במרכז העניינים-ולא אני סובל פשוט סובל.העניין פשוט מעיב על חיי שוב ושוב .הטיפול כנראה לא עזר .אני לא פונה שוב לפסיכולוג נמאס לי .אני כותב כאן כדי שתיתן לי עיצה מעשית איך להתמודד.? לפרוש ? להתמודד ולסבול? בטח תאמר לי למצוא אנשים אחרים -ובכן לצערי אני לומד עם הקבוצה הזו באינטנסיביות וכולם מתחברים לכולם ורק אני לא.לא אסבול 3 שנים.אני חייב אהבה אני מודה.מאידך איני יכול להיות מי שאיני.הלוואי והיתי טיפש ומאצ'ו. מצחיק אבל אני רוצה להיות מלך המקובלים וזה לא קורה כמעט אף פעם לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות .

ערב טוב, אתה מתאר דפוס מוכר וישן של התקרבות-התרחקות, המשתחזר כמעט בכל סביבה חברתית. במהלך הקריאה התעוררה אצלי חזק שאלת הביצה והתרנגולת. אתה מתאר את עצמך כחברותי מאד, אך גם כ"יפה-נפש" עם הערות ציניות. לדבריך, הציניות שלך גורמת לאנשים להתרחק, אך סביר להניח שהציניות התפתחה כמעטה הגנה מול הביקורת והזלזול שספגת בעבר. אמרת שדווקא יש לך חברים, אבל הם מאד "אתה". למה אתה מתכוון? האם אינם מספיק טובים? למה חברים שהם מאד "אתה" אינם מספקים? האם גם את הפסיכולוג שלך, שלא דחה אותך, לא לעג לך, והיה אולי (כמוך?) לא טיפש ולא מאצ'ו, לא באמת יכולת לקבל? איני יודעת לאיזו עצה מעשית אתה מצפה. ("לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות" זוכר?). אני לא חושבת שהפסקת הלימודים היא צעד נכון, בהנחה שהבעיה החברתית היא הסיבה לכך. את הצרכים העמוקים שלך (כן, גם הצורך להיות נאהב) כדאי לברר ולחקור, אך אם תסתלק מכל מסגרת שאינה מספקת אותם, אתה עלול להימצא בצרות צרורות. בכל מקום (חוץ מבבית, אולי, בחיק המשפחה הקרובה) יימצאו גם אנשים שלא אוהבים אותנו, ומה אז? אם אתה בוחר להתמודד עם בעיותיך בכוחות עצמך, ללא עזרה של פסיכולוג, אז נא להתמודד ולא לסגת. האוניברסיטה הפתוחה אולי לא "תעליב" אותך, אבל היא יכולה להותיר אותך מאד בודד. האם זה פתרון טוב? למזלנו, החיים מאפשרים לנו הזדמנות ליותר ממעגל חברתי אחד בזמן נתון. אני מקווה שתצליח למצוא אהבה בתוך או מחוץ לאוניברסיטה, מבלי לפגוע בעתידך האקדמי. הירואיקה קורבנית בדר"כ אינה מקדמת אותנו מאד. וזכור שמלך המקובלים הודח מכסאו איפשהו בכיתה ו' :-) יחי המלך החדש ליאת

1.היתי בטיפול עד לפני שבועיים.שנה וחצי לפרקים.עזר טיפה להתגבר על הטראומה -להתחזק אך פרשתי כי הפסיכולוג נמאס עלי-סנילי,שחצן .אין תוצאות כבר. 2.יש לי חברים-הכוונה יש לי חברים מהבית וכו'.מעטים.שעימם גדלתי .צייניים. לא אמרתי שאינם מספקים אך וודאי שאת נמצאת כל יום עם אנשים במסגרת את רוצה שיאהבו אותך ושתסתדרי עימם 3.העניין הוא אני לא מסתדר טוב בחבורה מוגדרת .אני מצויין בלקשור קשרים עם פרטים לעומק. בחברה אני מאבד את עצמי,אלא אם הם רובם כמוני. 4.פחד מבנים הולך עימי לכל מקום.פחד מגבריות. 5.בנים שונאים את הציניות שלי את הרגישות ביקורתיות.אני חש זאת 6.איני יכול להשתנות .זה אני .ציני ביקורתי .יש כאלה האוהבים 7.לעיתים בריחה זו הפתרון .אם היתי יכול לחזור אחורה היתי פורש מהצבא שהתחיל עניין הטראומה-עדיף שהיתי "חריג " מאשר מה שקרה לי 8.זו השאלה-האם לוותר לעצמי ולפרוש? נכון שזה "לא נכון" אך אני חש חנוק ,לא כיף לי.מפריע לי ללימודים.כל העת חושב על זה:"למה הם לא קוראים לי ? למה שאני קורא להם הם אדישים? הם אפילו לא מכירים אותי מספיק" 9.אולי אני לא בנוי לצאת .עלי להשאר בבית .אני מאוד רגיש. 10.אסתדר בעבודה ולימודים שלא מחייבים אותי להיות עם הדיוטות מסוימים כל הזמן \ 11.הכי חשוב-אני כן מנסה להתקרב .עשיתי מספר ניסיונות וכל פעם נדחה.

אטיר שלום, רציתי לספר לך משהו שעבר עלי בלימודים שלי. גם אני במהלך הלימודים הרגשתי מאד אאוטסיידרית ולא שייכת. לא הצלחתי להתחבר לקבוצה של הבנות וגם לא לקבוצה של הבנים. לקח לי כמה חודשים למצוא כמה אנשים שלמדו איתי ואיתם הצלחתי לקיים איזושהי מערכת יחסים של ידידות פונקציונלית - לצרכי צילום סיכומים, ללכת לספריה/קפיטריה ביחד וכו', אבל לא משהו שמעבר לזה ובאמת, הקשרים האלה לא החזיקו מעמד אחרי שסיימתי את הלימודים. אני לסבית ותמיד חשבתי שיש משהו בזהות המינית הלא נורמטיבית הזו שמהווה איזשהו איום מובלע על הסטרייטים הסובבים אותי. אני עדיין חושבת שיש אנשים שמרגישים לא נוח עם הסיטואציה, אבל בעיקר זו *אני* שלא מוצאת את עצמי. עם השנים למדתי להרגיש הרבה יותר בטוחה בזהות המינית שלי והרבה פחות מאויימת על ידי הנשיות שלי ושל מי שמסביבי. אף פעם לא היו לי הרבה חברות לסביות וגם היום, רוב חברי הם סטרייטים, אבל אני נשענת גם על החברות הלסביות שלי ועל החברים ההומואים שלי, שמבינים, כמוני, את המורכבות שבלהיות שונה ולא חושבים שאין בזה שום בעיה אם מקבלים אותי כמו שאני. אני לא חושבת שאתה צריך להפסיק את הלימודים ולהתבודד, אבל אני כן חושבת שאתה צריך לעבוד על עצמך כדי לשנות את הדפוסים שלך, לפחות חלק מהם, על מנת לנסות ולפרוץ את מעגל הבדידות שאתה מתאר. בעיקר אם זה דפוס חוזר אצלך, תנסה באופן מודע לשנות דברים ולעשות גם דברים שנראים לך נורא מלאכותיים ומטופשים. אולי זה מלאכותי ומטופש (ליזום שיחה, להציע ללכת לאכול משהו יחד, להביא קפה למי שיושב לידך) אבל אולי גם אחרי שמי שמסביבך (ואתה) תראה שיש סדקים בחומות שלך, יהיה לך ולו קל יותר להתקרב. אמרת שאתה לא רוצה ללכת לטיפול, ואני מכבדת את זה (למרות שחושבת אחרת ממך). רק קח בחשבון שזה אומר שתצטרך לעבוד קשה יותר עם עצמך ועל עצמך, מבלי שיהיה לך מקום בטוח לקבל בו אהבה, קרבה וחום. כל אלה למרבה הצער, לא מגיעים באופן אוטומטי בחברה הרגילה שלנו. כדי לקבל אותם, צריך ליצור קרבה, וכדי ליצור קרבה, צריך להפחית ציפיות אולי, לנסות להתגבר על הצורך לבוא בטענות כלפי אחרים, לבלוע הערות ציניות, להיות מודע למנגנוני ההגנה לנסות להפחית את השימוש בהם ובעיקר, להיות מוכן להפגע. אתה יודעת, שמתי לב עם השנים (היום אני בת 33) שככל שהצלחתי לבלוע את ההערות הציניות שלי ולא להחצין אותן, ככה היה לי קל יותר להתקרב לאנשים (ולהם אלי) וכבר לא נזקקתי להן. היום אני עדיין צינית, לפרקים, אבל שמחה שיש בי גם הרבה צדדים אחרים. זה קרה כתהליך טבעי, אולי התבגרות שלי, אולי כי היו לי אהבות בדרך, אולי כי הבנתי מה קורה לי ואולי גם בגלל לטיפול, שבכלל לא עסק בשאלות האלו... שיהיה לך הרבה הצלחה, ואתה מוזמן לשתף ולעדכן.

יש לנו (המשתתפים), פורום פסיכולוגיה קלינית, ומנהלים אותו שלושה אנשי מקצוע. התשובות אדיבות, הפורום משפחתי, ונעים לקרוא את תשובותיהם. אני יודעת ששאלה זו עלתה בעבר, אך איני מבינה מדוע אתם מתעקשים שלא להעלות תמונה של כל אחד מהמנהלים, כפי שנהוג בפורומים השכנים, ובפורומים בנושאים חשובים אלו. לקוראים בפורום, מתוך ניסיוני האישי ומתוך הבקשות הנוספות שנכתבו לכם בנושא, חשוב מאוד לראות תמונה של המנהל/ים. זה בהחלט מוסיף תחושה נעימה לפורום. אשמח אם תתייחסו ברצינות לבקשתי.

אני בטוחה שהנהלת האתר הציעה למנהלי הפורום להעלות את תמונותיהם. כנראה שהם לא מעוניינים בכך בגלל אי אלו סיבות שלהם, וכדאי לכבד את רצונם.

קודם כל אני מסכימה שיש כאן מנהלים מקסימים, אני חדשה כאן (יחסית) ומאוד נהנית מהתשובות ובכלל מהפורום. לעניין התמונות- אני דווקא מוצאת טעם מאוד טוב בכך שאין תמונות. אני מציירת לי בראש את מי שמתאים לי לאותה דמות שאת תשובותיה אני קוראת. יש משהו מאוד כיפי בזה שאנחנו מקבלים את המנהלים האמיתיים בלי הסחה שבאה באופן טבעי מראיית תמונונתיהם. מקווה שאני ברורה במה שרציתי לומר. וגם אני חושבת שאם זהו רצונם יש לכבד אותו.

שלוםרב. מזה שנתיים אני סובל מתופעה בלתי הפיכה המוכרת לרופאי העינים היטב כהנתקות אחורית של הזגוגית בעין. תופעה זו מאופיינת כ"זבובים" או צורות שונות השטים או מרחפים ממש לפני שדה הראיה. למרות שהיא מופיעה הרבה אצל אנשים מבוגרים, ובעיקר אצל קצרי ראיה, ואינה מסוכנת, היא מהווה מיטרד גדול מאוד. רופאי העינים טוענים שעם הזמן אותם גופים שוקעים או שמתרגלים. השאלה שלי היא, כיצד ניתן להתרגל למצב, או יותר נכון, ללמוד לחיות עם הבעיה. תודה!

אילן יקר, מחלה או מגבלה פיזית יכולה לנחות על כל אחד מאיתנו בכל רגע בחיינו. את התופעה ממנה אתה סובל איני מכירה כלל, אבל שמחתי לשמוע שלמרות היותה מטרד גדול היא אינה מסוכנת ואינה בעלת אופי מתדרדר. ככלל, אנשים החיים עם מגבלה פיזיולוגית כרונית נאלצים למידה של הסתגלות כמעט בכל זירות חייהם. אתה חי עם המטרד הזה כבר שנתיים, ועדיין מרגיש שקשה לך. אתה שואל איך לומדים לחיות עם זה, והדבר הראשון עליו חשבתי הוא "הפרעת קשב וריכוז". אנשים עם הפרעת קשב חייבים לסגל לעצמם את היכולת להתעלם מגירויים מסיחים ולהתמקד בגירוי המטרה. במקרה שלך שדה הגירוי הוא ויזואלי, ועליך להתעלם מגירויים ויזואליים מסיחים (אותם 'זבובים'). כמי שמטפלת גם בסטודנטים עם הפרעות קשב וריכוז, הלומדים לתארים מתקדמים, אני יכולה להעיד על כך שהדבר כנראה אפשרי. אחת הסכנות המרכזיות בסוג כזה של בעיות, היא הנטייה לראות במגבלה את הגורם הסיבתי האחד והיחיד לסבל שלנו. הרבה אנשים עם בעיות בריאות כרוניות מאמינים שאילו היו בריאים, חייהם היו נראים שונים בתכלית. חשיבה כזו, כשלעצמה, יש בה כדי לפגוע באופן מעגלי בתפקוד בפועל. כדי לצאת מהתקיעות הזו, כדאי לנסות ולהבחין בין הקשיים שאכן נגרמים בעטייה של מגבלת הראייה, לבין אלה שאינם קשורים בה. בכלל, אפשר לומר בזהירות שלכולנו יש 'זבובים' כאלה ואחרים שמפריעים לנו לראות דברים בבהירות, ומתערבים באופן בו אנו מתבוננים על עצמנו ועל עתידנו (או עברנו). אני מאחלת לך שתצליח, למרות המטרד, לראות קדימה, לראות את העיקר, ולדעת לקבל - כמו כולנו - את הכתמים השחורים המהווים חלק בלתי נפרד מחיינו. הלוואי שכל כתם שחור (כמו בשמלה של "חנה'לה ושמלת השבת") יהפוך בסופו של דבר לכתם של אור. :-) ליאת

לליאת שלום. רב תודות על תשובתך המהירה, המפורטת והענינית.אני מבין שעלי ללמוד להתעלם מהגרוי הויזואלי, אולם אינני יודע כיצד לעשות זאת. האם תוכלי ליעץ לי מהי השיטה או הטכניקה הדרושה לשם כך, או להפנות אותי לספר מתאים.קשה מאוד להתעלם מהבעיה, כאשר הדברים ה"צפים" מופיעים כל הזמן בשדה הראיה ומפריעים מאוד בעיקר על משטחים בהירים, כגון ספרים, או ביום בהיר, מולי. אגב, אם תיכנסי לאתרים העוסקים בעינים, תווכחי שהרבה אנשים סובלים מאותה תופעה. באנגלית מכנים אותם "פלוטרס" (צפים). תודה גם לרחל על הערתה. אחרי כמה זמן זה עבר לך? הרבה תודות. אילן.

כאחת שזה קצת הפריע לה(וכיום זה קיים אך אני לא מרגישה) רופאי העיניים צודקים מתרגלים לזה בסופו של דבר, השאלה איך מתרגלים אינה נכונה צריך סבלנות, מפני שהתרגלות זה משהו שמגיע מעצמו ולא תלוי באיזה עצה חכמה או פעולה שהאדם עושה לזרוז הענין, במידה והיה משהו שניתן לעשות בנידון הרי הרופאים היו אומרים זאת להקל על האדם(אני משערת) זה יכול לתסכל ולהפריע וההתרגלות יכולה לקחת זמן, אבל באמת לאחר זמן מה זה כבר ממש לא מזיז......

שלום. תודה על התיחסותך לבעיה. נכון שרופאי העינים טוענים שעם הזמן הבעיה עוברת או שמתרגלים. הבעיה היא שאני סובל כבר שנתיים, ואין שום שיפור במצב. כמה זמן לקח עד שהפלוטרס שקעו או נעלמו? אני מאבד את הסבלנות. תודה. אילן.

לליאת ולגדעון שלום רב, אני מודה מאוד לשניכם על התשובות העניניות והמפורטות. כדי שאוכל לישם את הצעותיכם, אנא הפנו אותי לספרות המתאימה היכן אוכל ללמוד על הטכניקות שהמלצתם- שינוי קשב והחלפת דמות-רקע. איך לומדים את השיטות האלו כולל הסחת הדעת מהבעיה? האם אפשר לקבל הסבר יותר מפורט על מה שהצעתם לי. הרבה תודה, ומחכה לתשובתכם,אילן.

אילן שלום, זו אכן תופעה מוכרת ומעצבנת מאוד, לפחות לפי דיווחי הסובלים מהתופעה. הדרך היחידה שאני מכיר היא ללמוד טכניקות התעלמות והסחת קשב המבוססות על שילוב של שיטות הרפיה ושינוי תשומת הלב. ראיתי שניסית ביופידבק. זה היה אמור לעזור. האם ניסית תרגילים של שינוי קשב והחלפת דמות-רקע? הבעיה הבסיסית היא שמפעם לפעם מנסים לבדוק האם "הזבובים" עדיין שם וככל שמרבים לעשות זאת רק מחריפים את הבעיה. במידה מסוימת צריך ללמוד לקבל את זה שהם תמיד יהיו שם ואז עצם הקבלה הזאת מרגיעה ומקלה. בהצלחה, גדעון

לגדעון שלום רב, אני מודה לך על עצתך.הביופידבק שאני ניסיתי היה הרפיה, נשימות ודמיון מודרך,מה שלא הוריד את רמת החרדה. האם תוכל להסביר לי מהם התרגילים של שינוי קשב והחלפת דמות-רקע? איפה אפשר ללמוד עליהם? האם תוכל להפנות אותי לספרות בנושא? מי מטפל בטכניקות אלו? הרבה תודות. מחכה לתשובתך.אילן.

תשישות הכרונית, (שמעתם על המחלה הזו?) סבלתי ממנה במשך 16 שנה (יותר ממחצית מחיי ) ניסיתי טיפולים פסיכולוגים עד שהבנתי שזו לא בעיה פסיכולוגית, ב 4 שנים האחרונות היתה החמרה בתשישות, ולאחר עשרות בדיקות רפואיות שעברתי, בדיקה אחת יצאה שלילית,הגורם לתשישות שלי !! נאלצתי לעבור ניתוח פשוט מאוד,ועכשיו אני בריא לחלוטין !! בגלל התשישות לא עבדתי במשך 4 שנים (אמלללללה!!) אני רוצה להתחיל לעבוד, אבל כל פעם שאני בא לכתוב את קורות החיים, חסרים לי 4 שנים.לא יודע מה לרשום שם. יש לי מלא אנרגיה לעבוד בכל עבודה ואני לא יודע איך להתחיל. בכל מקום שואלים אותי במה עסקתי קודם, ואני ממש מתבייש. אני לא מוגבל, לא דיכאוני ואני מסוגל לעבוד בכל עבודה, אבל לא יודע איך להתחיל . תודה

ערב טוב, כאשר אנו מתיישבים לכתוב קורות חיים, יש לפעמים פרטים שהיינו רוצים להעלים, לשנות, או ליפות - בהתאם לדרישות התפקיד החדש. יש חברות המתמחות בניסוח ו"עיצוב" קורות החיים, כך שיהלמו את דרישות התפקיד. אני, אישית, מאמינה שהאמת הפשוטה (בעיה רפואית כרונית שנפתרה סוף סוף) היא ההסבר הטוב ביותר לארבע השנים החסרות. לו הייתי 'מעסיק' הייתי מעדיפה להעסיק אדם שהבריא מאדם שמבלף... לא? אני מאחלת לך שתצליח למצוא בקרוב עבודה שתהלום את כישוריך, ושתאפשר לך לרכוש ניסיון וביטחון ביכולותיך כאדם בריא ומתפקד. אולי בהתחלה תצטרך להתפשר מעט, אבל אלה וויתורים של מתחילים וסביר שלא יימשכו לנצח. המון הצלחה ליאת

אני בן 21 וסובל מהמחלה הנוראית הזאת 3 שנים אני עובד אבל לא מצליח לתפקד בכלל עברתי עשרות בדיקות ואיבדתי כל תקווה אני לא מסוגל יותר

תעבור אפילו אלף בדיקות ותלך לאלף רופאים בגלל זה משלמים מס בריאות, לא? אני עברתי ניתוח לכריתת השקדים, חצי שנה לפני הניתוח הייתי עם חום גבוה כל שבוע !! כך ששום רופא לא יכל לפספס את גודל השקדים שהיו לי,וגם הם לחצו בגרון שהיה קשה לי לנשום. לפני שהמצב החמיר השקדים היו מוגדלים,אף רופא לא יחס לזה חשיבות רבה. גם הגרון לא כאב לי רק שבזמן הניתוח מצאו לי אבסס או צ'יסטה שעשו צרות. אני לא אומר שזו הבעיה של כל חולי התשישות הכרונית. צריך לא להתייאש וכל הזמן לחפש מה הגורם. אם אתה נוטה להאמין במשהו שזה הגורם שלו, תעשה את המקסימום כדי לעשות את כל הבדיקות האפשריות גם אם הרופא אומר לך שבדיקה מיותרת, תעשה אותה, ככה תוכל לשלול יותר ויותר מחלות. הבעיה אצלי שרופאים אמרו שהשקדים בסדר, אבל הם לא היו בסדר ובגלל זה זה נמשך זמן רב, כי רופא הוא רופא ואתה נוטה להאמין לו. מקווה שתמצאו את הגורם שלכם

היום זה קרה, אחרי 4 שנים. התמודדתי עם פוביה מסויימת, עם איזשהו פגם. בפעם הקודמת, לפני שנה.. זה נגמר מאוד לא טוב. היום, העולם לא קרס. אני לא מאמין שנלכדתי בסבך מחשבות הלא יעיל הזה במשך כל כך הרבה זמן. איזו החמצה, איזה בזבוז.. אני חושב שאני בדרך לקבל את עצמי. אין 100% מושלם - אין חיה כזאת. לכל אחד, גם לכל "הכוכבים" בטלוויזיה.. יש יתרונות וחסרונות. יש פגמים. המטרה היא לקבל אותם. ומה שהוא "פגם" בעיניי, בעיני אחרים זה יהיה יתרון. אני מרגיש חופש, הקלה עצומה.. אני יודע שאני רק בחצי הדרך.. אבל כל-כך הרבה זמן לא הרגשתי כל כך חופשי. אההההה

כמה נעים לשמוע. למקרא הדברים נזכרתי במשפטו הידוע של גנדי, המנהיג ההודי, שאמר - "החירות היא חסרת ערך, אם אין פרושה גם החירות לטעות". בהצלחה ליאת

אני עוברת תקופה קשה מאד בחיי ועם הכל מתמודדת לבד. חיפוש דירה .חיפוש עבודה . היכן ניתן לקבל יעוץ -שיחות להקלת המצב ? עיפה רצוצה דיי תשושה עצובה לא יכולה לעמוד בעומס הזה . אשמח לקבל הצעות יש לציין שמצבי הכלכלי לא מאפשר פסיכולוג יקר. תודה .

ענת שלום, דרך הפניה של רופא המשפחה שלך תוכלי לפנות למרכז לבריאות הנפש הקרוב למקום מגורייך ולקבל טיפול פסיכולוגי בחינם. זה מה שאני עושה ומקבלת טיפול מצויין. חוץ מזה יש גם אפשרות לקבל טיפול מוזל בהשתתפות קופ"ח, אבל אני מאוד ממליצה על הדרך הראשונה. בהצלחה

מלבד המקומות שציינה יעלה, יש גם את "מרכז ייעוץ לאישה" שם גובים לפי תלושי משכורת ויכולת כלכלית, כאשר המדרגה הגבוה ביותר גם נחשבת למוזלת יחסית לשוק. אל תוותרי על התמיכה הריגשית ועל היכולת לשקם את עצמך, כשבאמת רוצים טיפול מוצאים את הדרך לעשות כן בהצלחה.

הילד שלי בן 13 ובזמן האחרון יש בעיות איתו הוא אינו רוצה ללמוד , לא מעניין אותו כלום ניסה לברוח מהבית מספר פעמים אפילו שהוא מקבל הכל ויש לו הכל בבית . הוא אינו מרוצה מהחיים , מאיים על התאבדות , אני בתור אמא כל שבוע בבית הספר עקב תלונות מהמורים על התנהגותו אבל מצד שני הוא תמיד עוזר בבית בכל דבר .ואינני יודעת להסביר לגבי התנהגותו. אודה לכם אם תתנו לי מספר עצות מה עליי לעשות בנושא זה ? איך אפתור את הבעיה הזו עם ילד עם ראש אך בלי רצון ללמוד?

היי אורלי, את כותבת שיש לילד הכל ובכל זאת נשמע מדברייך שהילד צועק לעזרה כל הזמן. מצד אחד את מודעת לכך שישנה בעיה ועל כן פנית לפורום ומצד שני נראה שאולי אינך באמת רוצה לראות את הבעיה שכן את מציינת שלא חסר לילד דבר. משורותייך אני למדה שהילד נמצא במצוקה כל שהיא וההתנהגות שלו היא הדרך שלו לבקש עזרה ולהתריע על המקום שבו הוא נמצא. ילד שיש לו הכל לא מאיים בהתאבדויות ולא מנסה לברוח מהבית. ייתכן שלא חסר לו דבר חומרי אך משהו בתחום הרגשי חסר לו. נשמע כאלו מדובר בילד שזקוק ליותר חום וקירבה ריגשית. כל ילד הוא שונה ולכל ילד יש צרכים משלו, לכן יתכן כי החום והאהבה שאת מעניקה לילד אחד לא בהכרח מספיקים לילד אחר. בנוסף הייתי בודקת האם הילד עבר טראומה מסויימת ובחר לא לשתף אותך בה. כך או כך נשמע שהילד זקוק לעזרה ובהחלט הייתי ממליצה לפנות לטיפול ריגשי שיעזור לך להבין אותו, ולו להשתקם. בהצלחה.

אורלי יקרה, גם אני, כמו דנה, מתרשמת שיש כאן בעיה שמצריכה התערבות של איש מקצוע. אני פחות מודאגת מבעיות הלימודים שלו (הוא נכנס לגיל ההתבגרות, ובגיל זה יש לעיתים קרובות ירידה בתפקוד הלימודי). מה שמדאיג יותר הוא המצוקה הרגשית (אולי דיכאון?) הרצון לברוח מהבית ואולי גם לפגוע בעצמו. אני שמה לב לכך שאת שמה במוקד דווקא את ביה"ס, ואולי זה מה שקורה לך גם מול בנך. אולי את מעדיפה להתעלם מהקושי הרגשי ולהתחבר לקשיים היותר נורמטיביים. יש בזה כדי להעצים את תחושות הבדידות שלו ואת הדיכאון. אני מציעה לפנות לגורם פסיכולוגי מקצועי, בתוך או מחוץ לביה"ס, על מנת להעריך את מצבו הנפשי של בנך ולפעול מיד כדי לעזור לו. בינתיים, מומלץ להימנע מהאשמות ותוכחות, ולגייס את מלוא התמיכה לה הוא זקוק. בברכה ליאת

אמא של בן זוגי היא אשה מניפולטיבית החיה במרה שחורה וכל הזמן מתלוננת על כל דבר על מנת למשוך תשומת לב ועל מנת שיהיו סביבה ויעזרו לה.פרגון אצלה זאת מילה גסה והיא נוטה לזרוע חוסר ביטחון על כל נושא.אני מאוד משתדלת להיות בסדר איתה ולשמור על יחסים תקינים (בסה"כ היא לא אשה רעה),גם היא מקבלת אותי בסה"כ,אך אני יודעת שההשפעה שלה על בן זוגי היא שלילית,היא גורמת לו לייסורי מצפון שהוא לא עוזר לה מספיק (למרות שהוא עוזר המון) ולעיתים הוא לא נהנה בגלל התחושות הללו( לדוג' כשהוא מתארח אצל הוריי הוא מרגיש ייסורי מצפון שהוא לא אצלה ואף מסתיר ממנה את הביקורים אצל הוריי,דבר שמרתיח אותי כל פעם מחדש!).אני ובן זוגי אוהבים,אך הקשר הבעייתי שלו עם אמו מטריד אותי ומשפיע עליי ומעכיר לנו את מערכת היחסים.זה גורם לי לכעוס עליה ולרגשות לא נעימים שלא הייתי רוצה שיהיו לי איתה.אינני רוצה כל הזמן לחיות בתחושה שאני צריכה לרצות אותה (כמו שהוא עושה),ואני לא מבינה מדוע היא כל כך מקשה במקום לתמוך ולפרגן.אינני רוצה לפגוע בו ולומר לו מה אני חושבת ואני חושבת שזה גם לא ממש תפקידי.הוא מודע לבעייה אך אינו יודע כיצד להתמודד איתה.הוא גם מודע לתחושות שלי.אני רואה כיצד היא מפריעה לו לצמוח ולפתוח חיים בוגרים,להקים משפחה וגורמת לו לעכבות.בליבי אני כועסת ולעיתים אף שונאת.אינני יודעת כיצד להתמודד עם זה,אך אני מרגישה שהיא עשוייה לחבל לנו בקשר (. בן זוגי חשוב לי ואני חשובה לו מאוד,גם הוא נמצא במצב של חוסר אונים לעיתים אך מפחד לפגוע בה.בינתיים אני משתדלת להיות סלחנית אך זה מטריד אותי מאוד.אינני יודעת מה לעשות על מנת שלכולם יהיה טוב,שבן זוגי יהיה משוחרר ריגשית מחוסר הסיפוק שלה,שהיא לא תפגע וכמובן שאני לא אהיה ממורמרת.האם זה אפשרי?אני יודעת שאי שפשר לשנות אותה ושבן זוגי צריך לעשות את השינוי.אינני יודעת איך לומר וכיצד ואיזה שינוי הוא צריך לעשות בלי לפגוע בה.תודה.

יעל שלום, במעבר לחיי זוגיות אמורה להיות פרידה פסיכולוגית מההורים וכניסה אל תוך הזוגיות. בתיאוריה זה קל יחסית. המציאות קצת יותר מורכבת. אכן על בן זוגך לעשות את הצעד של "ויתור" או התרחקות מאימו. הוא כפי הנראה מתקשה בגלל שאימו יוצרת מצב של : " או אני או היא". (לא בכדי נושא החמות זכה לסיפורים ובדיחות לרוב, יש לכך בסיס במציאות). את רוצה לעשות שינוי בלי לפגוע בה. אינני בטוח שזה אפשרי. יותר נכון, אנני בטוח שהיא תתן לכם/לו להרגיש שזה אפשרי. המשימה היא להתרחק,לצמוח,לפתח חיים בוגרים ולהיות מסוגל/ים להכיל ולספוג את יסורי המצפון ואת התחושה הקשה שאימו טומנת בו שהוא לא עוזר מספיק והוא לא בן מספיק טוב. בן זוגך צריך לשאול את עצמו: האמנם אני לא עוזר מספיק? ואם הגיע למסקנה שהוא בסדר יחסית עליו לנסות ולהשתחרר מרגשות האשמה ועלייך לנסות ולעזור לו בכך וגם לנסות להשתחרר מהכעסים שמתעוררים בך. כמובן, לעשות הכל בצעדים קטנים קטנים. לדבר הרבה ביניכם ולא לתת לכל זה לערער את אהבתכם ואת הקשר הטוב ביניכם. הרבה הצלחה, גדעון

ראשית,תודה על תשובתך.הפרידה הפסיכולוגית מההורים היא מובנית,לי.אני רוצה לציין ששנינו בגילאי +30 ולכן אני קצת (הרבה) טרודה,שהרי בגיל כזה אמו צריכה כבר להבין זאת וגם הוא! האם הוא צריך להמשיך ולפעול בדרך של לגונן עליה ולא לספר לה כאשר אנחנו ניפגשים עם הוריי? לדעתי זה נותן לה לגיטימציה ומנציח את האימה שהיא זורעת בו.האם הוא לא צריך לספר בלי התנצלות על כך?או שאולי צריך לנקוט בדרך שלו,להיות חכמים ולא לספר לה מה שעשוי להזיק לו/לנו.אנחנו מודעים לכך שהיא לא צריכה לדעת הכול על מה שקורה בינינו ובן זוגי הפנים זאת.אמרת שבן זוגי צריך להתרחק. למה בדיוק אתה מתכוון?מבחינת מינונים בפגישות עמה ובשיחות הטלפון איתה?אני יודעת שהקשר שלו איתה הוא יום יומי (טלפונית) ומבחינת הפגישות,אנחנו מתראים פעם בשבוע,ולעיתים יש מצבים שהוא נוסע לבד.אשמח לשמוע מה המינונים ה"בריאים"בסוג קשר כזה ומה באופן מעשי המשמעות של "להתרחק".(אני יודעת מבן זוגי וכמובן מרגישה זאת,שהקשר הוא לא בריא והתחושות איתה הם בדר"כ לא חיוביות.) שוב תודה

אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל, ובהדרגה צללנו יחד יותר ויותר לעומק הבעיות שבעטין הגעתי לטיפול. העובדה שהוא כזה מבין, כזה חכם וכזה מדהים בניתוחים שלו, הלכה וקרבה בינינו. בנוסף,יש לנו המון תחומי עניין משותפים, שאט אט מתגלים. יצויין שהוא מקצועי מאוד, שומר מאוד על גבולות הטיפול ועלי.... הבעיה היא, שלאחרונה התאהבתי בו בטירוף. נוצר מצב, שהבעיות שבגללן אני בטיפול נראות לי פתאום שוליות, ואני עסוקה כל היום בהתאהבות הזאת, וממש מתקשה לתפקד. עוד לא אמרתי לו, למרות שהוא יודע כמה אני אוהבת ומכבדת אותו (כיום זאת לא האהבה ההיא, אלא ממש התאהבות). אני יודעת שמדברים המון על ההתאהבות במטפל כמשהו שצריך לדבר עליו וכמשהו שתורם להמשך הטיפול. מהמקום בו אני נמצאת קשה לי לראות ולהבין את זה. אני ממש סובלת. רוצה רק להיות איתו, כל הזמן, יודעת שזה לא יוכל להתממש ועצובה נורא בגלל זה. אני גם לא יכולה לשתף אף אחד בחוויה כזאת... חשבתי להפסיק את הטיפול כדי לאפשר לעצמי להתאבל - וללכת הלאה... איך משרתת ההתאהבות את הטיפול? ואיך יוצאים מהפלונטר הזה? אשמח אם תפנה אותי למאמרים בנושא, ולשמוע תגובות גם ממטופלים שעברו חוויה דומה. תודה יעלי

יעלי שלום, אולי בעקבות הסידרה "בטיפול" ואולי כי זוהי המציאות בחלק מהטיפולים, בכל מקרה נושא ההתאהבות במטפל מהווה כאן בפורום נושא שעוסקים בו רבות. אם תדפדפי בימים האחרונים תמצאי כמה וכמה התיחסויות לנושא, כולל הסבל שאת מתארת והפלונטר. איך יוצאים מזה? בעזרת המטפל, בנסיון להבין מה קורה ולמה דוקא עכשיו וע"י זה שמדברים על זה. (כן, אני יודע שאני לא מחדש לך). מאמרים? נסי לחפש דרך גוגל. ישנה התיחסות לנושא גם במאמרים וגם בכתיבה יותר כללית על נושא ההתאהבות. אני מעריך שתקבלי גם כמה התיחסויות למכתבך ממשתתפי הפורום. אעיר רק שזהו נושא "ותיק" בטיפול, עוד מימי פרויד ולא נראה שישנו "פתרון" מתקדם יותר מאשר לשוחח על כך עם המטפל. בהצלחה, גדעון

היי,רציתי לשאול מה לעשות? עזבתי עכשיו עבודה לאחר שנתיים וחצי כי כבר הרגשתי שיגרה ושאני נחנקת אני מרגישה כאילו אין לי כוח להתחיל עוד עבודה שקשורה למשרד או מכירות עצוב לי לחשוב שאם אני לא אעבוד וייקח את עצמי בידיים אז לא יהיה לי מאיפה לחיות אני באה ממשפחה מהמעמד הנמוך ואין לנו כסף אני כל היום במחשבות ודיכאון לא יודעת איך לרומם לי את מצב הרוח ואת השמחת חיים עליתי במישקל בעקבות ה אני ממש מבואסת מכל המצב אין לי כוח לכלום חסרת תחושות והתלהבות לחיים האם ניתן לשנות את המצב??. אני בת 22

לירון שלום, את מתארת מעגל קסמים בו תחושת השיגרה והחנק מזינה את תחושת הדיכאון. תחושת הדיכאון יוצרת חוסר כוח לעבוד ולחפש עבודה. חוסר בכוחות מזין את הדיכאון. וחוזר חלילה. עלייך לשבור את המעגל הזה, שהרי את צעירה, עתידך עוד לפנייך וישנן עוד עבודות מלבד מכירות ועבודות משרד. נסי לתכנן את עתידך לטווח רחוק. לשאול את עצמך מהן חלומותייך המקצועיים. לבנות את החזון האישי שלך בנוגע לתעסוקה. מכאן בידקי מה צריך לעשות כדי להגשים את החלום. יתכן ואת צריכה להרשם ללימודים . אך גם אם אין לך כסף לזה לפחות יש לך תוכנית ביד, או אז יותר קל לעבוד במשהו שלא אוהבים כדי להגיע למטרות שהצבת לעצמך. במידה ואת מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמך, מה טוב. במידה ולא אני ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע, שיוכל להנחות אותך באופן אישי יותר , מה לעשות ואיך להתקדם מהמצב בו את מצויה. בברכה ובהצלחה, גדעון

מתארגנת קבוצת תמיכה ייחודית לאנשים המתמודדים עם ההפרעה הכפייתית אובססיבית (OCD) הקבוצה תהיה בירושלים. להרשמה וקבלת פרטים טלפונית אפשר לפנות לכתובת meesgav1@ 013.net (הערה: את הכתובת יש לכתוב ברצף אחד למרות שזה כתוב בשתי שורות, כי בגלל בעיה במערכת דוקטורס, אם אכתוב את הכתובת בשורה אחת היא לא תהיה זמינה) או להשאיר שם ומספר טלפון בתא הקולי שלהלן ואחזור אליכם: 052-8499781 פרטים בסיסיים שיאפיינו את הקבוצה תוכלו לקרוא בקישור הזה. http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ocdabc

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?folderName=ocdabc&EntryId=528884

שלום, אחרי שמונה שנים אשר במהלכם דילגתי בין מסלולי למידה כאלו ואחרים וברחתי מכולם מהסיבה האחת שהיא מעין חרדה בישיבה בכיתה שבאה לידי ביטוי בדפיקות לב מואצות, לחץ גופני, היפראקטיביות, חיוורון, חוסר יכולת להקשיב ו\או ללמוד את החומר הנלמד ודיכאון בהמשך הדרך, מאסתי. (היום אני בן 29,אמנם עובד וחי חיים נורמלים אך התופעה הזו שוכנת בי כבר כ20 שנה והיא בעכרי, איני יכול לגשת וללמוד עד אשר אוכל להתגבר עליה) האם סדרת פגישות של פסיכולוגיה קלינית תוכל לעזור? האם עלי ללכת גבוה יותר לטיפול פסיכיאטרי-תרופתי? אנא עזרתכם, במו ידי הרסתי זמן רב מחיי. אנא עזרתכם.

יואב שלום, בראש ובראשונה צריך לאבחן מהי הבעיה. השערתי היא שמדובר על שילוב של הפרעת למידה והפרעת חרדה. אך זוהי השערה בלבד. הייתי ממליץ לך להתחיל מפגישת יעוץ אצל פסיכולוג קליני. רצוי כזה שמתמצא בתחום הפרעות החרדה. טיפול תרופתי? יתכן בהמשך, אך כלל לא בטוח. השלב הראשון הינו אבחנה. בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 26 , גדלתי ללא אבא עד גיל 14. בגיל 14 החלטתי שאני מחפשת את אבי (ללא ידיעת אמי) ואכן מצאתיו . (עד היום אנו בקשר טוב). עם אמא שלי אני לא ממש מסתדרת אך תמיד יש בי את הצורך להגן עליה ולשמור עליה. מאוד כואב לי על החיים שעברה ואני מנסה תמיד לגרום לה להיות שמחה . מגיל צעיר אני מאוד עצמאית ותמיד הייתי קשובה לעצמי ויודעת להבחין בין טוב ורע. בשנתיים האחרונות יש לי פלאשים מהעבר שאנני מצליחה לפתור אותם... אני מרגישה/ יודעת שהדחקתי הרבה דברים כילדה קטנה ועכשיו זה מתעורר... כשאני נכנסת לגן ילדים ומריחה את הריח של הגן (יש בגני ילדים ריח מסויים) זה מעלה לי תחושה לא נעימה ויש לי רצון לבכות, כשאני מנסה להתמקד בתחושה ולחפש מאיפה מקור העצבות זה נעלם לי. אני רוצה באמצעות ההיפנוזה להסיר את מנגנוני הגנה של הלא מודע ו"לפתור" את חידת הילדות שלי או יותר נכון לחדד את אישיותי ע"פ העבר. אני רוצה לנתח את מי שאני היום ע"פ העבר והדרך שבה גדלתי. בנוסף, נושא המיניות מאד סגור אצלי, ויש הטוענים שזה קשור בילדות שלי לזה שגדלתי ללא אבא.. האם זה קשור?. חשובה לי דעתך? האם יש לי סיבות טובות/נכונות לפנות לטיפול היפנוזי? חשוב לי לציין שאין לי את הכסף ללכת לטיפול פסיכולוגי פרטי אפע"פ שאני ממש ממש רוצה. זה חשוב לי מאוד לדעת מהן ההשלכות שגדלתי ללא אב. תודה תודה תודה... שבוע טוב

ד שלום, את מציינת סיבות טובות מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי: הרצון להבין את העבר ואת הילדות, הרצון לנתח את אישיותך על סמך מה שעברת, הרצון לבדוק מה קורה עם מיניותך. כל אילו הן סיבות נכונות וטובות לטיפול. היפנוזה הינה טכניקה , שניתן להשתמש בה כחלק מהטיפול. למשל להגיע במהירות רבה יותר למאורעות בעבר, לחדד את הזכרון לגבי תחושות שונות וארועים שונים. ניתן בהחלט לשלב היפנוזה בתוך הטיפול. הטיפול שאת מתארת של הבנת העבר והשלכותיו הינו טיפול הקרוי טיפול פסיכודינמי. וכאמור ניתן לשלב בטיפול הדינמי גם היפנוזה. את לא חייבת לגשת לטיפול פרטי. ניתן גם דרך קופת החולים שלך, או דרך השרותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. אילו הם שרותים ציבוריים במחירים זולים יותר מטיפול פרטי. אני מעודד אותך לפנות לטיפול ולגלות בטיפול יותר על עצמך. בברכה, גדעון

תודה על התשובה. הקשר הלך ונבנה, והוא הפך בהדרגה להיות האדם הכי חשוב בחיי. אני מניחה שזה מהמקום שהוא שם בשבילי עד הסוף (בפגישות שלנו) כמו שאף אחד אחר לא. ברור שאני שם בטיפול בגלל המצוקות שלי, ואני רואה בו את ה"מושיע", הקשר בינינו טוב מההתחלה, אבל היום המצב הוא שהוא מכיר אותי הכי טוב, ולמד "לקרוא" אותי הכי טוב. זה כאילו שהוא הכי מתאים לי כרגע לקשר זוגי... אני מאמינה לך שזה עובר, וחייכתי כשקראתי את ההמלצה ליהנות מההתאהבות של בת ה 14, אבל אני יודעת שזאת אהבה שלא תתממש, וזה קשה וכואב. אני סובלת באמת. אהבתי גם את ההסבר לגבי זה שהוא שומר עלי, אבל הפנטזיה היא שהוא לא.....שיתאהב בי גם. אולי הפתרון הוא להתנתק? אוף תודה (מתה להיות) אהובה

במקום להמשיך את השרשור הקודם... אמרתי לכם שאני מאוהבת...

אני רואה כאן הודעות על התאהבות במטפל. אני לא התאהבתי במטפל שלי. אני אצלו כשלוש שנים. מה זה אומר על הטיפול ? תודה.

האם לפחות יש ביניכם כימיה כלשהיא,כוונתי היא: האם את מסתדרת איתו ומרגישה נוח איתו,או שאינך סובלת אותו ובכל-זאת ממשיכה להגיע אליו? מצטערת אם שאלתי ישירה ואולי בוטה מידי.

יעל יקרה, זה בסדר גמור לא להתאהב במטפל! אמנם לפעמים זה נראה שנחוץ פורום מיוחד בנושא "אהבה בטיפול" (ואין לי ספק שסדרת הטלוויזיה 'בטיפול' תורמת את תרומתה הנכבדת לכך), אבל אין צורך להסיק שכל תהליך טיפולי מחייב התאהבות. יש אין-ספור דרכים ליצור קשר, יש מגוון "זוגות טיפוליים" שכל אחד מהם יוצר דינמיקה ייחודית משלו, ואפשר בהחלט להגיע לסיומו המוצלח של טיפול מצויין ללא שברון הלב... אגב, זה יכול להיות מעניין להעלות את השאלה הזו בטיפול שלך, ולבדוק כיצד את מבינה את אי-ההתאהבות שלך על רקע נושאים מחייך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

העדרו לא מעיד על טיב הטיפול , יש טיפולים טובים שזה לא קיים. האבסורד הגדול בזה לדעתי אנישם מגיעים לטיפול בגלל בעיה מסוימת שהייתה להם או להכיר את עצמם טוב יותר, ובמקום זה יש להם "צרות" חדשות , נכון זה לא יתממש וכד' אבל זה מאוד קשה כל התהליך ואין שום הנאה להתאהב כמו נערה בת 14 כשזה ללא תוצאה ממשית (למרבה המזל) אנשים נכנסים לטיפול כדי לפתור בעיות ולא מודעים לקושי של התהליך, חבל שהפסיכולוגים לא מיידעים בפגישות הראשונות את המטופלים כמה התהליך עלול להיות קשה מסיבות שונות.

אחרי שנה וחצי של טיפול התאהבתי בו קשות. כולם אומרים שזה חלק מהתהליך, ואני ממש לא מבינה את זה. הרי זאת אהבה שלא תמומש בחיים, ועכשיו, לא מספיקות לי הצרות שלי, אני מאוהבת כמו ילדה בת 14. חוסר תיאבון, בחילות, פרפרים בבטן לקראת הפגישה וחוסר יכולת לעבור את הימים בין פגישה לפגישה. מה הייתי צריכה את זה? ו....כן, הוא כבר יודע. אשמח לשמוע איך זה עוזר לתהליך וגם איך זה עובר, זה הרי חייב לעבור... תודה אהובה (הלוואי)

שלום אהובה, אני בטוחה שאת אהובה על ידיו, אומנם אולי לא כפי שהיית רוצה כרגע.. אגב, אם הוא לא היה דואג לך ואוהב אותך אז הוא יכל לנצל למשל את התאהבותך בו אבל הוא דואג לך ולטיפול ביניכם ולן עלייך לאהוב אותו יותר על זה שהוא שומר עלייך... לגבי ההתאהבות-אני מכירה אישית את ההרגשה. אני מבטיחה לך שעם הזמן זה יורד, זה משתפר, זה נהיה יותר קל, יש הבנה מלאה (שאין כרגע באמת) שדבר לא יתממש ולכן כנראה כדאי להשתמש בזה בטיפול. את אומרת שלא הגיוני לך שזה רק חלק מהטיפול, אבל תחשבי על זה - את מכירה אותו כבר שנה וחצי אז איך לא התאהבת עד עכשיו? הוא פחות או יותר אותו בנאדם לא? אני הייתי בודקת מה קורה לך בענייני זוגיות בזמן הזה. אולי יש לך משהו רגיש בנושא הזה והדרך הכי "קלה" להבין את זה ולהתמודד עם זה היא ע"י התאהבות במטפל שיהיה חלק מכל התהליך ויבין יחד איתך מה קורה לך שם בקשרים. אם זה לא מדבר אליך, יכולות להיות עוד הרבה סיבות אחרות, ואני ממליצה לך בחום ומנסיון לשתף את הכל. אני מכירה את ההרגשה של כמה זה קשה לספר על ההתאהבות עצמה אך מבטיחה לך שכמה שיותר תשתפי ויותר תדברי איתו על מה שאת מרגישה כך ייטב לך ולטיפול. שיהיה בהצלחה, ותהני מההתאהבותשל בת 14..יש בזה משהו נורא נורא כיף.... תותית

אהובה יקרה, אני חושבת שיש משהו ציני בלומר שההתאהבות במטפל "עוזרת" לתהליך. הרי זה יכול להיות כל-כך מרגש וכואב, וזה "מרגיש" כמו כל התאהבות שמתרחשת "מחוץ" לחדר הטיפול, אז מה בדיוק "עוזר" בזה? העניין הוא שזה לא באמת כמו כל התאהבות שמתרחשת מחוץ לחדר הטיפול. בטיפול תקין ההתאהבות הזו לעולם לא תוכל להתממש, וזה בדיוק מה שמאפשר לפנטזיות לפרוח ללא סכנת המציאות, ולזוג הטיפולי להתבונן בדברים וללמוד מהם על האופן בו המטופל/ת יוצרים קשר, בוחרים אהבה וכן הלאה. לכן, התאהבות בתוך טיפול היא "מקרה מבחן" עם המון עוצמה, שיכול לאפשר התקדמות רבה בהבנה העצמית. אבל, זה לא אומר שזה לא כואב ומייאש ולוקח זמן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בת 24. יש לי חבר 4 שנים. בחודש-חודשיים האחרונים הראש שלי טרוד במחשבות בלתי פוסקות. כבר בתקופה של השנה האחרונה אני מרגישה שאני רוצה להתנסות בדברים נוספים בגלל שהחבר שלי הוא הראשון שלי (ואני הראשונה שלו). אני חייבת להדגיש שאני רוצה להתנסות בקשרים נוספים אך לא במטרה למצוא מישהו שהוא טוב יותר עבורי, אני חושבת שהחבר שלי מדהים ויש ביננו קשר מאוד אמין ומיוחד. אני חושבת בעיקר על מישהו שיצאתי איתו בתקופה שאני וחברי היינו פרודים (למספר חודשים בגלל שלא ממש הסתדרנו זו עם זה בתקופה מסויימת). אני מרגישה צורך להיפגש איתו ואולי אף לשכב איתו ואין לי מושג למה. אני לא מתכוונת לבגוד בחבר שלי כי מבחינתי זה קו שאני לא אחצה לעולם וגם הוא (למרות שזה נשמע תמים, זה אמיתי). השאלה היא איך אני יכולה להתמודד עם זה והאם ישנה דרך להוציא את המחשבות הללו מהראש? הגעתי למצב של חוסר מנוחה תמידי, מתחילים להתעורר בי ספקות לגבי הקשר ולגבי האהבה שלי לחברי. הצילו!!!

הי שרון, יכול להיות שלא הכל מושלם בקשר ושכן יש דברים שמפרעים לך ומטרידים אותך או חסרים לך בקשר - ולכן הנושא צץ דווקא עכשיו. דרך אחת "להתמודד" עם זה, לדעתי, זה לבגוד ואז הקשר נשבר ונהרס כביכול בגלל הבגידה, אך מה שקרה בעצם זה הנושאים לא דוברו ולן גם לא יכלו להיפתר. זו הדרך הלא בריאה להתמודד עם זה. אני היתי בודקת עד כמה התקשורת ביניכם בריאה, עד כמה את יכולה להיות פתוחה וכנה איתו על דברים שחסרים לך או מפריעים לך, ובכלל - האם את יכולה לשים את האצבע על מה מפריע ואו חסר לך. והעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה פשוט לפנות לטיפול, שלא חייב להיות ארוך טווח-הוא יכול להיות לגמרי קצר וממוקד בבעיה הזו - ובו תשאלי, יחד עם המטפל, את כל אותן שאלות ותוכלי להבין יותר לגבי עצמך ולגבי הקשר ביניכם. שיהיה המון בהצלחה תותית

שלום שרון, גם בקשרים ממושכים ויציבים יש מקום לתהיות ושאלות. אני חושבת שבשלב הראשון כדאי לאפשר לעצמך לתהות יותר בחופשיות: מדוע המחשבות על הבחור האחר עולות דווקא עכשיו? מה הן מבטאות? האם היו כמיהות ורצונות מסוימים שהבחור הנ"ל מילא בעת הפרידה מחברך? וכן הלאה. לא פשוט לחשוב מחשבות כאלה, אבל מותר לחשוב אותן, ולעיתים קרובות חשוב לחשוב אותן, כדי שתוכלי להבין את עצמך ואת צרכייך בצורה יותר עמוקה. אני מסכימה עם התגובה שקבלת מתותית, שאפשר לבצע את החשיבה הזו עם עצמך, עם חברה קרובה וגם עם פסיכולוג/ית. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, עוד שאלה שהתעוררה אצלי בעקבות תשובה שלך: האם כל פסיכולוג, ולא רק מי שמצוי בתקופת ההתמחות, נמצא בהדרכה באופן רצוף, או שרק כאשר הוא נקלע למצוקה כלשהי במהלך טיפול? האם זו חובה או בחירה? שיהיה סוף שבוע נעים, יעלה

פסיכולוג בהתמחות - הדרכה חובה פסיכולוג מומחה - הדרכה בחירה בפועל רבים מהפסיכולוגים המומחים נעזרים בהדרכה, בעיקר המומחים ה"צעירים" יותר, כלומר בשנים הראשונות לאחר שעברו את מבחן ההתמחות. חלק הולכים להדרכה באופן קבוע וחלק לתקופות שונות או סביב שאלות מסוימות. יש פסיכולוגים שנעזרים בהדרכה במשך כל חייהם המקצועים. לא הייתי מגדיר שפסיכולוג הולך להדרכה כשהוא נקלע למצוקה (למרות שזה גם כמובן קורה) אלא שהוא מעונין לחלוק ולהתיעץ עם איש מקצוע נוסף שבדרך כלל וותיק ומנוסה ממנו. לסיכום, פרט למתמחים שהחוק מחייב אותם ללכת להדרכה, הפסיכולוגים פונים להדרכה בהתאם לצרכים וכמובן הדבר גם תלוי באישיותם. שבת שלום ומבורך.

אתה פסיכולוג?

הי יעלה, למיטב ידיעתי בהדרכה זה חובה ושם גם אומרים לך מתי את לא צריכה יותר הדרכה. לאחר מכן זו רק בחירה, ובאמת זה קורה במצבים כמו שתיארת. תותית

שלום יעלה, בדומה לתשובה של ים 3, אכן פסיכולוגים הנמצאים בתהליך התמחות קלינית חייבים בהדרכה, ועם סיום ההתמחות זוהי בחירה. אני מניחה שיש פסיכולוגים קלינים הרואים בהדרכה ליווי מתמשך ותומך, ויש הפונים להדרכה כאשר הם מעוניינים בהתייעצות ספציפית. כמובן, בהתאם לאישיות המטפל, המדריך והבעיות העומדות בפניהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מתשובתך אני מבינה שהתנהגותה של ביתי תואמת את גילה, עם זאת אני נשארת עם השאלה, מה לעשות כאשר היא באמצע עימות עם ילד אחר? אתמול למשל היינו במשחקיה והיא דחפה כל ילד שהעז להתקרב לבית שבו היא שחקה (שהיה בו די והותר מקום ליותר מילד אחד). האם עלי להתעלם? (בנוכחותן של אימהות אחרות זה יכול להיות קשה). אני הנחתי שכן יש טעם לחנך אותה ואני אומרת לה לא ואף עוצרת בעדה פיסית, אם היא ממשיכה כמה פעמים אני אף מרחיקה אותה מהצעצוע, ומתעלמת מהבכי למרות שתמיד היא יכולה לקבל חיבוק אם היא רוצה אבל אם אני מרחיקה אותה פיסית היא בדרך כלל כועסת עלי ובוכה נורא ולא נותנת לי להתקרב. אני מודיעה לה שכשתרצה לבא אני פא וממשיכה להתעלם מהבכי. כעת מדברייך אני מרגישה שאני טועה בהתנהגותי, שכן אם אין ביכולתה של ביתי לווסת רגשות הרי שאני דורשת ממנה להתנהג ברמת איפוק שלה איננה מסוגלת ואף מענישה אותה כשאיננה מתנהגת כך. האם עלי לנסות כמה שיותר להניח לה להסתדר עם ילדים אחרים? אני רואה הרבה פעמים אמהות שמעירות במלא הסבלנות לילדיהן אך כשהללו מתעלמים מהערותיהן הן נשארות חסרות אונים והילד ממשיך בשלו. יש כאן שחיקה של המילה אסור. מה הילד לומד מהמילה אסור אם כשהוא מתעלם ממנה לא קורה שום דבר? כך גם בגן. ביתי מצטטת שוב ושוב את הגננת שאומרת שאסור לנשוך, אך לילד שנשך לא קורה כלום ולמחרת הוא נושך אותה שוב, איזה מסר זה מעביר? וכך גם לגבי המנעות מהתערבות כאשר היא חוטפת. אני מרגישה ממש לא בטוחה לגבי הגישה בה צריך לנקוט כלפי ילד שעובר על כללי ההתנהגות. אולי תוכלי לפרט קצת מה אכן מתאים לגיל זה? (התעלמות, הסבר מילולי, עצירה פיסית של ההתנהגות התקפנית ואולי אפילו עונש תואם לגיל?)

ניצן, ילדים סביב גיל שנתיים אכן מתקשים לווסת רגשות, אבל הם לומדים זאת בהדרגה, תוך למידת החוקים החברתיים המוקנים להם ע"י המבוגרים. אני חושבת שאת פועלת נכון כשאת עוצרת אותה מלפגוע בילדים אחרים או מרחיקה אותה ממצבים בהם היא מתנהגת באופן שמפר את הסדר הציבורי. שימי לב: זה שונה מענישה ושונה מנאומים ממושכים שאינם מרשימים בני שנתיים. הדרישה שלא לפגוע באחר אינה מוגזמת או מוטעית בשום גיל. אולם יש להבין את המנגנון העומד מאחוריה, ולהתייחס בסלחנות לקושי שלה להתחשב. אם היא נושכת, עליך להרחיק אותה מהילד הנפגע, ולומר בשקט: לא נושכים! אם היא צורחת או דוחפת במשחקיה, קחי אותה משם, והסבירי שאם קשה לה לשחק בלי לפגוע בילדים אחרים, אז תגיעו בפעם אחרת, כשהיא תצליח יותר. זהו לא עונש, אלא הצבת גבולות. הזילות של המילה 'אסור' כבר נדונה כאן. אמהות המאפשרות לילד להמשיך בשלו למרות המילה 'לא' או 'אסור' מלמדות אותו לצפצף עליהן. הן משדרות מסר כפול: ה'אסור' הוא גם קצת 'מותר'. את ה'לא' מוטב לומר פעם אחת, ואז לפעול. אחרת - עדיף לא לומר דבר. אני מזמינה אותך להתקשר ביום ראשון ל"קו להורה" 03-6406888 בין תשע לשלוש. להשתמע ליאת

שלום! בתי בת ארבע, ילדה מפותחת, חכמה, מלאת שמחת חיים ו, סקרנית.... לגבי כל תחום, כולל התחום המיני. היא נוגעת בעצמה, שואלת שאלות, והכל ברוח טובה שלא נראית לי חריגה מעבר להתפתחות הטבעית. אך לאחרונה היא הגיעה עם שני סיפורים מהגן: א. סיפרה שמשחקת עם חברה (גדולה ממנה) ועם עוד בן, גדול מהן, והם סכמו שהיא התינוקת ושתוריד בגדים. הגבתי קצת בבהלה והיא נעלבה ממני, מכיוון שספרה זאת כפי שמספרת לי כל דבר שקורה בגן. ב. לאחר שהיא מתענינת מאד בנושא נשיקות מפה לפה היא ספרה שחברה (שוב, גדולה ממנה, בת 5) הראתה לה איך מתנשקים פה אל פה "עם הלשון ככה" והיא אומרת שזה היה לה לא נעים. אמרתי שהיא לא צריכה לעשות שום דבר שלא נעים לה, היא אמרה "אבל היא בקשה" והבהרתי לה שזהו גופה ורק היא מחליטה עליו. הספורים מטרידים אותי ואיני בטוחה מתי ואיך עובר הגבול מסקרנות ומשחק רגילים למשהו אחר. איני רוצה להביא למצב שתגובותי ירתיעו את בתי מלהוסיף ולספר לי כל דבר שקורה. שאלתי: האם המתואר הוא עדיין בגדר הסביר, ואיך להגיב? (כמובן שעדכנתי, לפחות לגבי הסיפור הראשון, את מטפלת הגן ובקשתי שהילדים יהיו כל הזמן תחת השגחה) לתשובה אודה

שלום מרי, קל להזדהות עם המורכבות ששאלתך מעלה: מצד אחד את רוצה לאפשר לבתך להינות מסקרנותה הטבעית לגבי גופה, ומצד שני חשוב כל-כך לשמור עליה. הסקרנות הזו היא אכן טבעית: ילדים מרגישים וקולטים מסביבתם עד כמה זה חשוב ומעניין, וכמובן רוצים לנסות לבד... מבחינה זו, תיאורייך אינם נשמעים חריגים. עם זאת, אני חושבת שפעלת נכון כאשר עדכנת את המטפלת בפריחת ההתעניינות הגופנית-מינית בגן. חשוב שהמבוגר הנמצא עם הילדים במשך היום ישים לב למתרחש. מעבר לכך, לדעתי כדאי להמשיך ולשוחח עם בתך, למרות החשש שהיא תהיה מודעת להסתייגויותייך. בדרכה, ובאופן התואם לגילה, חשוב שהיא תדע שזה נושא מורכב... בנוסף לתשובתי, אני רוצה להמליץ לך לשוחח טלפונית עם ליאת במסגרת הקו להורה של שירותי הייעוץ באוניברסיטת ת"א. ליאת משיבה ביום ראשון בבוקר, ואת הטלפון ניתן לאתר בקלות בחיפוש בפורום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה לפני כשבועיים-שלוש שלחתי לך אימייל באיזה עניין אך לא קיבלתי תשובה ממך. ניסיתי שוב לשלוח לך, אך משום מה יש בעיה טכנית, כשלוחצים על "שלח אימייל" בדף שלך באתר, זה לא פותח את דף שליחת האימייל אלא מביא שוב את הדף שלך. אודה לך מאוד אם תגידי לי אם קיבלת את האימייל, ואם כן אודה על תשובתך לעניין שהעליתי. מתנצל שאני כותב לך הודעה בפורום בעניין, זאת משום שלא היתה לי ברירה. כתובת האימייל שלי [email protected] בתודה

כנראה שיש בעיה טכנית כללית באתר זה שהופך כתובות אימייל ללא זמינות. גם האימייל שלי שרשמתי הפך ללא זמין, אז אתחכם וארשום אותו בצורה מתוחכמת, הנה: ארשדום את החלק הראשון של הכתובת, אעבור שורה ואז ההמשך, הנה: meesgav1 המשך @ המשך 013 המשך .net לא לשכוח את הנקודה אחרי ה013

אחרי הnet אין נקודה למרות שכך נרשם, יש רק נקודה אחת אחרי ה013

שלום מומי123, מבטיחה לחזור אליך בהקדם האפשרי, אורנה

אני נראת מצויין בת 25 ויש לי הרבה מחזרים אך באף אחד אני לא מעוניינת הייתה לי אהבה מאד גדולה עד לפני 3 שנים ומאז אני לבד אני כבר לא מאוהבת בבחור ההוא אבל גם עוד לא התאהבתי באחר ובכל אחד אני מוצאת פגם כלשהו ושוללת אותו אני מאד רוצה זוגיות ואהבה חדשה אבל איך אני ממשיכה הלאה?

אני יושב ובוכה כל היום על זה שאני חסר כל חיי אהבה או מין בגיל 22, שונא את החיצוניות שלי ובעל ביטחון עצמי נמוך בצורה מבחילה, מרגיש שאף אחת לא תירצה אותי אף פעם- ובני אדם אחרים מתלוננים על זה שאף אחד מהמחזרים שלהם לא מספיק טוב........איזה עולם משעשע :-)

לרויטל ויגאל, למרות שפניתם בנפרד, שניכם מייצגים בעיה דומה, של אנשים צעירים הכמהים לקשר קרוב ומשמעותי. לכל אחד מכם יש קושי למצוא את הפרטנר המתאים תחת מגבלה 'תוצרת בית'. את, רויטל, מוצאת את הפגם בבן הזוג, בעוד יגאל מעדיף לראות את עצמו כמכשלה העיקרית. ניתן להתרשם שבשני המקרים הדימוי העצמי פגוע והביטחון העצמי נמוך. אני סבורה שזוהי סוגיה נכבדת שכדאי לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי. - מדוע איני מרשה לעצמי להתאהב שוב? - האם אני מוצאת את הפגם כדי לא לאפשר לעצמי להיפגע שוב? - האם מי שמעוניין בי 'חייב' להיות פגום? - האם המראה החיצוני שלי הוא אכן הבעיה? (אולי זה נוח לחשוב ככה?) בקיצור, יש עבודה. הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו ! ליאת

אולי את רגילה לפרמטרים מסוימים אצל בן זוגך לשעבר, אולי את מחפשת תכונות דומות. לאהוב מישהו ולהמשך אליו - שני דברים שונים. אולי את מחפשת להימשך למישהו שדמה לחברך לשעבר...?

שלום אני רוצה להתייעץ בבעיה שיש לי ואינני יודעת איך להתייחס אליה. לפני כמה זמן אבא שלי ביקש ממני למשוך כסף מזומן מהחשבון ולתת לי צ'ק נגדי והסכמתי. לאחרונה צירפנו כל המשפחה את החשבונות לאותו בנק כדי לקבל תנאים טובים יותר. מהחשבון שלי ושל אחותי אבא שלי ביקש הלוואות כדי שיהיו על שמנו והוא יחזיר לנו את הכסף. יום אחד אני מגיעה לעבודה ואבא שלי קורא לי ואומר לי שהוא לקח כסף מהחשבון שלי ויחזיר לי. היה לו את דף הפירוט מולו. הזדעזעתי נורא. איך נותנים לו בבנק לעשות דברים כאלה על סמך מילה בלבד. לאחר שפניתי לאמא שלי והיא דיברה איתו סיכמנו שדבר כזה לא ייעשה שוב והוא ביקש ממני להגיד לפקיד שידעתי מההעברות שהוא עשה בשמי. וכך היה. לאחר כמה ימים שוב הגעתי לבנק וכנראה עניתי לפקיד בהיסוס כי הוא אמר לי שמעכשיו מי שירצה לעשות פעולות יחתום לו ואף אחד לא יעשה לשני. (מצב שהיה בעיניי האופטימלי). אבא שלי כעס מפני שכביכול אנחנו לא מאמינות לו אבל מבחינתי זה לא עניין של אמינות. החשבון שלי הוא שלי פרטי. אין לאף אחד זכות להשתמש בו או לדעת מה יש בתוכו רק לי. כל הכספים שיוצאים ונכנסים הם בגללי בלבד ואני אחראית עליהם. עכשיו (יותר נכון עד עכשיו) אבא שלי יכל לעשות פעולות ואני חתומה על הלוואות. האמת? אני לא ישנה כבר כמה לילות. מצד אחד אבא שלי כועס כי אנחנו כביכול לא מאמינות לו. מצד שני אני לא מאמינה באף אחד ולא רוצה לאבד מה שחסכתי בעבודה קשה. אני ממש קרועה. איך פותרים את העניין?

יעל יקרה, חשבון בנק הוא אחד הדברים האינטימיים והפרטיים בחיינו, ומחובתו של הבנק למנוע העברת מידע (בוודאי העברה של כספים) למי שאינו מורשה חתימה בחשבון. אם הבנתי נכון מבין השורות, את גם עובדת אצל אביך, או לפחות במחיצתו, ועולה כאן ניחוח של טשטוש גבולות במשפחה (או אולי בעסק המשפחתי). אבא שלך כועס על כך שאינכן מאמינות לו, אך בו בזמן פעל בניגוד למקובל, ועשה בחשבון הבנק שלכן פעולות שלא בידיעתכן. פקיד הבנק חש בהיסוס שלך, ותיקן את המעוות. (לדעתי ה"פושע" האמיתי יושב בבנק...). לפעמים הורים מתקשים להסתגל לרעיון שילדיהם כבר אינם ילדים, ועדיין חשים בעלות על שלומם ועל רכושם. ברוב המקרים הדברים נעשים בתום לב, ולפעמים אפילו מתוך חוויה של "חשבון עובר ושב" (אם אני כאבא נותן להן כסף, אני בוודאי יכול לפעמים גם להיעזר בחשבון שלהן). גם אם אבא כועס כרגע, ואת מרגישה לא נוח ומואשמת, זהו מצב עדיף על פני כעסים חוזרים ונשנים או חלילה קרע משפחתי במקרה שהמצב הישן יחזור על עצמו. המשיכי לשמור על פרטיותך ועל כספך, כיאה למי שמרוויח אותו ביושר. בברכת שפע כלכלי לכולנו ליאת

ביתי בת שנה ותשעה חודשים. בספטמבר האחרון היא נכנסה לראשונה לגן (עד אז היתה עם מטפלת). הקליטה בגן היתה קשה יחסית אך כעת היא הסתגלה ואוהבת ללכת. גם אוהבת את הגננת ומרבה לדבר עליה ועל הילדים בגן. לאחרונה ביתי חוזרת עם הרבה נשיכות, כמעט כל יום אחת חדשה. מברור עם הגננת, היא טוענת שביתי מרבה להתעמת עם ילדים אחרים ולחטוף מהם צעצועים (היא עצמה איננה נושכת או מרביצה) ובתגובה לעיתים ילדים נושכים אותה. בשיחה קודמת הגננת אמרה לי שכאשר מנסים להתערב ולגרום לה להחזיר את הצעצוע היא פורצת בבכי נוראי וקשה להרגיע אותה, אך לטענת הגננת זה כרגע משתפר. מאחר וסערת הקליטה לגן עברה, ביקשתי מהגננת שכרגע ינסו להתערב יותר באירועי החטיפה של הצעצועים ולהתעקש עם ביתי שתחזיר (כמובן בלי לחטוף לה את הצעצוע מהיד כי זה ילמד אותה בדיוק את ההפיך, שמותר לעשות זאת). מצד אחד אני חושבת שהיא בודקת את הגבולות בגן ואולי גם מצליחה ככה להשיג תשומת לב מהגננת (כאמור היא רגילה להרבה תשומת לב). מצד שני אני חוששת שהיא עדיין בתהליכים של חבלי קליטה ואולי היה עדיף להניח לה להסתדר לבד ולא להרבות באיסורים ומסרים שליליים. ביתי מאד מתקשה להתמסר. גם לסבתות שלה התמסרה בגיל יחסית מאד מבוגר (עד גיל שנה לא הסכימה שאף אחד אחר יחזיק אותה) וגם היום בגן אם ישנה סייעת מחליפה, למרות שהשתיים האחרות מוכרות, היא נכנסת מאד בחשש. בנוסף אציין שבגן ישנם 14 ילדים והיא הקטנה ביותר (אך בהפרש של שבעה חודשים מהגדול ביותר). אנא יעצו לי מה לעשות.

היי ניצן, כמו שכתבתי כאן ממש לפני דקות, גיל שנתיים הוא גיל בו הילד עוד לא רכש את היכולת לוויסות רגשי. בגיל הזה, העימותים בין הילדים סוערים מאד. אין הם יודעים להתאפק, לחכות בתור, לוותר. זהו עולם מאד ייצרי ודחפי, וכל הילדים עוברים אותו בסופו של דבר. בתך חוטפת צעצועים, וכמעט מיד חוטפת גם נשיכה או מכה מה"קורבן". כואב ככל שיהיה, זוהי דרך טבעית ללמוד את חוקי המשחק החברתי: אם אחטוף צעצוע, אחטוף גם מכות או נשיכות. הגננות אכן משתדלות להקנות חוקים ונורמות מקובלות, של שיתוף פעולה, וויתור, דחיית סיפוק והתחשבות באחר. יכולות אלה נרכשות בהדרגה במהלך שנות הילדות. עד אז, נסי להתייחס בסלחנות ל"שעונים", ולזמן גם בבית התנסויות של תסכול מבוקר. ילד שרגיל לקבל הכל ומיד, מתקשה יותר להסתגל לנורמות חברתיות מקובלות. כמו שאת רואה כרגע, גם לילדים האחרים קשה, ואין הרבה מה לעשות חוץ מלהמתין בסבלנות, ולתת לזמן ולצוות הגן לעשות את שלהם. נסי לא לכעוס על הגננות, שכן אינן יכולות למנוע לגמרי את המאבקים הללו. גם הילדים הנושכים פועלים בהתאם לגילם. אני מקווה שבשבועות הקרובים העניינים ייכנסו למסלול, וסימני הקרב ילכו ויתמעטו. בשמחות ליאת

שלום, אני לא יודעת אם פניתי לפורום המתאים, אבל אנסה לשאול. אחיינית שלי בת שנתיים. היא נעלבת מכל דבר ומתחילה לבכות בהיסטריה וכמובן לא מדברת במשך זמן מה עם האדם שהעיר לה. לפי דעתי היא היפראקטיבית עם בעיות קשב וריכוז. לדו' היא אוכלת כמות גדולה של ענבים ורוצה עוד ואנחנו אומרים לה שזה מספיק, אז היא מתחילה להשתולל עם כל הסצינות שלה. השאלה היא מה ניתן לעשות והאם זה מעיד על בעיה מסויימת? האם בעתיד זה מצב שיכול להחמיר? תודה ויום טוב

זה מעיד על ילדותיות. אבל לילדה בת שנתיים מותר להיות ילדותית. וברצינות, לא נראה לי שקיימת בעיה רצינית. אם בעוד שנה שנתיים לא יהיה כל שינוי בהתנהגותה שווה לשקול התיעצות אם אנשי מקצוע. אם ההורים לחוצים ורוצים לפנות קודם זה כמובן זכותם, ולעיתים לשמוע מאיש מקצוע שהכל תקין, וכך להרגע זה גם חשוב.

היי נילי, גיל שנתיים הוא גיל בו הילד עדיין מאד מתקשה לווסת את רגשותיו. במצבי תסכול וכעס, כאשר משהו לא ממש מסתדר לפי רצונותיו, יכול ילד פעוט לקבל התקף זעם ממש. זה מסתבך לבעיה רק אם ההורים נבהלים ונכנעים מול הדרמה. במקרה כזה, הילד לומד שבאמצעות התקף הזעם הוא שולט בעניינים, ואז מפעיל אותו כטקטיקה מוצלחת כל אימת שהוא רוצה שדברים ייעשו בהתאם לרצונו. מכירים את הילדים שמשתטחים בצרחות מול הסוכריות בסופר? בחנות הצעצועים? התנהגות זו כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על היפראקטיביות עם בעיית קשב וריכוז. לילה טוב ליאת

בעית התנהגות של שקרים וגניבה ( לא קלפטומניה ), אי אלו המלצות?

דניאלה יקרה, נסי להיעזר באלפון המטפלים. קישור אליו מופיע באתר זה. בהצלחה ליאת

שלום דוקטור ! אני בן 23 ויש לי שאלה קצת יוצאת דופן: כמעט אחרי כל פעם שאני אוכל, אני מרגיש תחושה שאני חייב ללכת ולהתרוקן. ואכן אני נוטה ללכת לשירותים ("למס' 2") מספר רב של פעמים ביום (3 פעמים , לפעמים עד 5). הדבר מגביל ומתסכל אותי מאוד ואף גורם לי לדיכאון, אני נמנע מלהיקלע למצבים שאינני קרוב לבית שימוש בשל התופעה הזאת. והדבר משבש את אורח חיי שכן בכל פעם שאני הליכה שלי לשירותים יכולה להימשך עד 50 דק' (ברצינות...) רופא שבדק אותי אמר שהוא לא מוצא בעיה יוצאת דופן בפעילות מערכת העיכול שלי. האם יכול להיות שהבעיה היא נפשית/התנהגותית, ואם כן האם ניתן להקל על המצב בטיפול פסיכולוגי/ התנהגותי ? תודה על ההקשבה.

אצל איזה רופא היית? הבעיה שלך שייכת לרופא גסטרואנטרולוג. אם הוא לא יאבחן בעיה , יתכן ומדובר בעניין פסיכולוגי.

ערב טוב, במקרים של תופעות סומטיות לא מוסברות, ניתן לחשוב על כיוונים פסיכולוגיים, אבל גם אני - כמו דוד - לא משוכנעת שמוצה כל הבירור הרפואי. יכול להיות שצריך לערב גם תזונאית כדי להבין את המכניזם עד הסוף. ככלל, מערכת העיכול לוקחת חלק פעיל במגוון מצבים נפשיים, והיא חלק מיחסי הגומלין גוף-נפש. לאחר שיישללו כל ההיבטים הפיזיולוגיים, אפשר לשקול טיפול באוריינטציה התנהגותית, אולי בשילוב של טכניקות ביו-פידבק. בברכה ליאת

שלום רציתי לדעת אם לך כפסיכולוגית יש רגעים שבהן פשוט מזועזעת ממה שמספרים לך בטיפול. הכוונה היא לא לזעזוע שעלול להתרחש כתוצאה של כעס על המטופל אולי שלא טיפל בעצמו, אלא ממש משהו אישי שהוא סיפר לך, שגם לך להזעזע, או לפחות להרגיש דחיה מסוימת?.

שלום ענת, ככל שרוכשים יותר ניסיון (ושומעים יותר ויותר תכנים) לומדים לשמוע דברים קשים ו'להישאר בחיים'. יצא לי - בעיקר בעבודתי עם ילדים - לשמוע דברים קשים שעוררו בי דחייה ובעיקר כעס גדול מאד. סיפורים אנושיים יכולים להיות לעיתים קשים, ולעורר קשת רחבה למדי של תגובות. נראה לי שזו אחת הסיבות שמטפלים מסוימים בוחרים לעצמם תחומי טיפול ספציפיים, המותאמים ליכולתם לשאת דברים מסוימים יותר מאחרים. וכן, לפעמים - גם כשמנסים לשמור - פסיכולוגים מוצאים עצמם מופתעים. לילה טוב ליאת

תודה. אבל האם קרה לך ששמעת מקרה מסוים, שאמרת לעצמך שאם יכלת היית פונה למשטרה, נניח להתלונן על המטופל שלך וכו או האם קרה לך שהפסקת טיפול עם מישהו עקב מקרה שהוא סיפר לך שדחה אותך?, אני לא מדברת על עצמי כמובן, אלא מתוך סקרנות ל"בזנס"...

במשך תקופה מסוימת, אני לא יודעת ממתי, זה מופיע מידי פעם. יש לי לעיתים חלומות מאוד מפחידים. אני לא חושבת שאי פעם היו לי ממש סיוטים כאלו כמו שמתעוררים מהם בזיעה, אבל התוכן שלהם פשוט מפחיד אותי כי הוא מרגיש מאוד מציאותי. אני חולמת שאבא שלי מת ואני נשארת לבד. כמובן שתמיד אני מספרת לו על כך כי רק ככה זה מרגיע אותי. בהתחלה הייתי אומרת לו "חלמתי עלייך" וכשהוא שואל מה, הייתי אומרת לו מה. עכשיו אני רק אומרת "חלמתי עליך" והוא כבר ישר מבין. אני מנסה להבין למה זה קורה - ואני חושבת שאני יודעת למה. לפני מספר שנים הוא עבר התקף לב בנוסף להיות אדם מבוגר (נולדתי כשהוא היה כבר יחסית מבוגר מאוד לגיל הממוצע שבו מביאים ילדים לעולם...) ופשוט אני כל הזמן חיה באמת בפחד כזה שיקרה לו משהו חס וחלילה. הוא גר כרגע לבד ואין לו בת זוג. אני מנסה למצוא לו מישהי שאולי הם יגורו ביחד, כדי שהמצב יהיה רגוע יותר. לא מזמן היינו ביחד בחו"ל ובאותו שבוע, חלמתי שני חלומות כאלו. בכל חלום כזה, אני מרגישה את העוצמה של הבדידות, איך אני נשארת לבד ואת החיסרון שלו ואת העצבות. כשאני קמה, זה מאוד מעציב אותי. אני יודעת שזה דרכו של עולם, בסוף כולם מתים, אבל כשאני חושבת על זה אני לא יודעת מה אני אעשה אם יקרה משהו, איך אני אחיה לבד ככה. יש לי איזו בעיה להתמודד עם המציאות, אני רוצה לדעת מה אפשר לעשות בנידון. אני לא רוצה לחלום חלומות כאלו יותר.

היי, חלומות אכן יכולים להיות משהו טורד שלווה. אולי ירגיע אותך מעט הרעיון לפיו חלומות מייצגים בדרך כלל משהו עמוק יותר, המסתתר מתחת לתוכן הפשוט והגלוי שלהם. כלומר - החלימה על מותו של אבא אינה מבשרת את מותו, הגם שאת חווה את הסבל הזה שוב ושוב, אלא מסמלת משהו אחר ביחסים שלכם, עליו את מוזמנת לחשוב בעצמך או בעזרת אדם נוסף. רמזת משהו על הפחד שלך להישאר לבד, ודיברת גם על המשאלה למצוא אישה אחרת שתוכל לדאוג לו, במקומך. אלה שני כיוונים שאפשר להמשיך ולפתח, וכך - אולי - להשקיט קצת את לילותייך. טיפול פסיכולוגי הוא מקום נהדר לבירור תכנים עמוקים הקשורים ביחסים עם הורינו, שלא לומר לניתוח חלומות... ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

אבל חשבתי שניתוח חלומות שייך למיסטיקה... שמעתי איפהשהוא שחלומות על מוות בד"כ מבשרים דברים טובים. אבל זה עדיין מפחיד, כי לא מדובר בחלום אחד אלא בסדרה של חלומות שונים שבכולם קורה בסופו של דבר אותו דבר. אני מחפשת לו אישה, כן במקומי, אבל לא מישהי שתמלא את מקומי - כבתו. גרתי אצלו תקופה ארוכה, ועכשיו "הגוזל פרח מהקן". אני מניחה שהמחשבה שהוא לבד טורדת את מנוחתי. אבל אני גם כרגע לא יכולה לגור איתו. לא כי רע, היה ממש טוב, אבל פשוט הגיע הזמן להתבגר קצת וללמוד לחיות לבד. לכן אני מחפשת מישהי שגם תהיה לו לבת זוג, שאולי הם יחיו ביחד ועצם העובדה הזו אני מניחה שתגרום לי ליותר נחת ובטח שגם לו ליותר רוגע...

ראיתי שאלות רבות של אנשים "איך לסיים טיפול?" מה כדי להגיד בפעם האחרונה והחשובה?" אבל אצלי המצב היה אחרת ועדין מכאיב לי הענין,היות ואמרתי למטפל שלי שאני רוצה לסיים, בתוספת צפיות שלי ממטפל שלא קימות אצלו, הוא ניהיה תקיף,האשים אותי בקשיי ועל כן לדעתו אני רוצה לסיים, ובסיום הפגישה אף קילל קללה בוטה ביותר! (בסיטואציה שאמרתי לו שאת מה שהוא אומר אני כבר יודעת ושלא יחזור), רציתי לבקש לכך התיחסות-ב"ה טוב לי, אבל לפעמים אני נזכרת בו , במי שהיה אמור לטפל בי לאורך כל הדרך ולא לצאת מגדרו, אני מדמינת אותו עם הפנים התקיפים והקללה וזה כ"כ צובט אותי בלב! מן רחמים עצמאיים- זה מה שמגיע לי ?? הקללה שלו מהדהדת בראשי וכואב לי לחשוב על עצמי באותה סיטואציה (כבר הרבה זמן אחרי) שמחתי להיות בטיפול, להשקיע בעצמי ולבסוף סימתי בבעיטה כזאת וצביטה בלב שכמעט השכיחה ממני את כל מה שהיה טוב קודם.מה לענות לעצמי שאני נזכרת במפגש המכאיב הזה, בקללה שלו אלי (לא העלתי בדעתי שמטפל יקלל בטיפול ואפילו בהנהגות הכי גרועה מצד המטופל,למרות שאני לא צריכה להתנצל-אבל אני לא כזאת) תודה.גלית. אשמח לשמוע תגובות גם ממטופלים, יש לכם מה לאמר לי? אתם גם חושבים שיש צד גדול וכ"כ לא אמין במטפלים,שגורם להם לשקוע בעצמם ולא לחשוב על מטרת הטיפול, במי ולמה, שגורם לכך שמצב מעוות כמו שחויתי יקרה?

אמרת שזה מקשה עליך להיזכר גם בדברים הטובים שהיו בטיפול זאת אומרת שבכל זאת מצאת אוזן קשבת והרווחת מהיותך בטיפול וכנראה שהמטפל בכל זאת לא לגמרי איש רע, עכשיו נסי לחשוב על אותו המטפל כבן אדם, שיתרגז אם חותכים אותו בצומת, אם יש פקקים כשהוא נורא ממהר, חלילה אני לא מצדיקה את אמרותיו שפגעו בך אך נסי להפריד בין הדברים, קיבלת ממנו הרבה דברים חיוביים נכון? וכשנאמר לו משהו הוא פשוט הגיב לפי ההרגשה שלו באותו הרגע, נכון אולי מטפלים אמורים לא לשפוט אך מה לעשות בכל זאת הם בני אדם, ומותר להם כבני מיננו, אני בטוחה שאם העיניין כ"כ מטריד אותך, תרוויחי מאד אם תפני אליו רק על מנת "לסגור" אני בטוחה שעתה הוא כבר נרגע ויהיה נכון לסגור איתך את הדברים באופן מכובד יותר, אני חושבת שאת מסתובבת עם משהו לא סגור ועליך לסגור איתו את הדברים באופן שיתן לך שלוה,

אילנית יקרה, אין מצב טיפולי שמצדיק קללה של מטופל. צר לי לשמוע על החוויה הזו. מקווה שתוכלי להתנסות בעתיד גם בחוויה שונה. מחכה איתך לשמוע תגובות נוספות. ליאת

לליאת, תעשי טיול קטן ותראה את ההתכתבות של גלית עם גידי מפרום פסיכוטרפיה. אני מאמינה שזה יתן לך יותר אינפורמציה.

שלום, אחי נכלא לאחרונה, לאחר משפט ארוך. אחי חף מפשע והאשמות הן כתוצאה ממעשה נקם כלפיו. מבלי להיכנס לפרטי המשפט הסבוכים, אומר שעליו לרצות תקופה של מס' שנים. הבחור ללא רקע פלילי, מדובר בבחור צעיר, נשוי ואב לשני תינוקות. הבחור עליו אני מדברת מפוחד למדיי ורוחו נשברה. הסיפור המשפחתי הזה ערך לי הכרות קרובה עם מערכת המשפט בישראל ושרות בתי הסוהר. לולא התנהלות הדברים בצוןרה כזאת, הידע שלי לגבי מוסדות אלה היה תיאורטי, ערטילאי ואולי גם אוטופי. אבל המציאות כ"כ כואבת. בישראל ישנן 97% הרשעות (המדינה בה אחוז ההרשעות הוא הגבוה ביותר בעולם) מבין התיקים הפליליים המוגשים לבית המשפט. כילדה רודפת צדק, חלמתי על עיסוק במשפטנות. המפגש האיום עם המציאות ניפץ לחלוטין את האידאלים שהאמנתי בהם. נתגלתה בפני מערכת מעוותת, מושחתת, שרירותית שמבוססת על מאבקי כח ושליטה, אינטריגות וכו'. מין חלוקה גסה של "טובים" ו"רעים". בפרקליטות יושבים להם "ציידי אדם" ובין כינוייהם האחרים "מטחנת בשר". הפרקליטות שואפת לנצחונות, בעוד הסניגוריה הציבורית, כזרוע נאורה של המדינה, מנסה בכוחה המדולדל להתמודד מולם. באחד הדיונים שהתנהלו לאורך השנים, השופטת פנתה אל הפרקליטה והזכירה לה שהרצון הוא לחשוף את האמת ולא לנצח. ובתי הכלא? באתר שב"ס תמצאו תמונות יפהפיות, תיאורים שבינם ובין המציאות אין שום קשר. אני משערת שמרבית הסוהרים לוקים בהפרעות אישיות או אחרות, ע"י עיסוקם הם חשים כוחניים, שולטים באימה, באכזריות יוצאת דופן תוך השפלה נוראית. תגידו לי, במה זה שונה מהשוןאה? הסוהרים הם נתינים (בלי יותר מידי ייחודיות מחשבתית), לא אנשים מבריקים, בד"כ. נתקלתי באוכלוסייה הזאת וחזיתי בזלזול וההשפלה כלפי האסירים וכלפי מבקריהם. הגיהנום אינו ערטילאי, הגיהנום הוא כאן, בתוך המדינה. איזו חוויה מצמררת! אני יודעת שצריך להרחיק אנשים מסוכנים מהחברה. אבל, כבני אנוש לבני אנוש, לא יכלנו למצוא פתרון פחות מבזה? אכזרי?לא הומני? הקלות שבה שולחים אנשים לכלא, על עבירות של מזונות, תנועה..שלא לדבר על אחוז נכבד של חפים מפשע. בבתי הכלא בישראל כלואים בני אדם, ע"י תתי אדם בתת תנאים: בצפיפות נוראית, לכלוך וזוהמה, בהרבה מקרים ללא מיטה, אנשים חלשים ו"נורמליים" נחשפים לחברה עבריינית שמתעללת בהם, מכה אותם..במה זה שונה מהשואה לעזעזאל? נסו לדמיין את חוסר האונים. כמובן שיש גם אנשים תועים, שפשעו והורחקו מהחברה..האם ההשפלה והרמיסה הזאת תהפוך אותם לאנשים טובים יותר? ואילו אנחנו, בחוץ, ערים לתחושותינו, אם רע לנו - מישהו מקשיב לנו, יש הכלה והתייחסות למה שאנחנו מרגישים. אנו חיים בשפע, מזון, ביגוד, בילויים. כ"כ הרבה משאבים כלכליים על מחקר ופיתוח, בניית קניונים, מבנים מפוארים, טיסות לחלל.. בעוד, "אחינו", בני מיננו, נמקים בתנאים תת אנושיים: בצחנה,ברעב, מחסור, נתונים לגחמות של אנשים סוציופתיים שאיבדו מזמן את הרגישות או החמלה כלפי אדם אחר. הגיהנום הוא כאן, לחלקנו, שנקלעו לנסיבות הלא נכונות, או שעשו בחירות שגויות. אבל אין מי שיושיט יד, או הכוונה לצמיחה, ההפך יש מי שירמוס וישבור את רוחך לעולם, או לפחות לחיים אלה. אילנה, שמתביישת להשתייך לבני המין האנושי http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Subjects/Maazar.htm http://www.court.org.il/nato/nato50.htm

אילנה יקרה, כמה עצוב וכמה כואב לשמוע את דברייך. אני שמחה שיכולת למצוא כאן כתובת ואוזן קשבת. הסיפור שלך אכן נשמע כמו מסכת ממושכת של מריטת עצבים, תסכול וזעם, נוכח טחנות צדק הפועלות בחסות חוק יבש, לעיתים תוך אטימות למחירים הנפשיים של כל הנוגעים בדבר. אני לא יודעת מה אוכל לומר לך היום שיקל עליך. ספק אם אפשר בכלל לחשוב על הקלה בזמן הקרוב. הזעם יכול להפוך, לעיתים, למנוף חשוב לעשייה. אולי עם שוך הסערה, לאחר שגם אתם וגם אחיך הכלוא תסתגלו למציאות החדשה, אכזרית ככל שתהיה, תוכלו להתארגן מחדש ולפעול למען שיפור איכות חייו שם בכלא. אני, אישית, מכירה אנשי רווחה הפועלים בבתי הכלא, וכולם אנשים יוצאי דופן באיכותם. יש גם בבתי הכלא נקודות אור קטנות, שכדאי לנסות להיאחז בהן, באין אור אחר. אם רק תרצי, נמשיך להיות כאן בשבילך, ולהקשיב. לפעמים גם זו נחמה. אני מקווה שתצליחו להתאושש ולהתחזק זה בזה, ורוצה להזכיר לך שרוחו של אדם, גם זה הכלוא מאחורי בריחים, היא לעולם בת-חורין. החזיקו מעמד ליאת