פורום פסיכולוגיה קלינית

שלוםרב. מזה שנתיים אני סובל מתופעה בלתי הפיכה המוכרת לרופאי העינים היטב כהנתקות אחורית של הזגוגית בעין. תופעה זו מאופיינת כ"זבובים" או צורות שונות השטים או מרחפים ממש לפני שדה הראיה. למרות שהיא מופיעה הרבה אצל אנשים מבוגרים, ובעיקר אצל קצרי ראיה, ואינה מסוכנת, היא מהווה מיטרד גדול מאוד. רופאי העינים טוענים שעם הזמן אותם גופים שוקעים או שמתרגלים. השאלה שלי היא, כיצד ניתן להתרגל למצב, או יותר נכון, ללמוד לחיות עם הבעיה. תודה!

אילן יקר, מחלה או מגבלה פיזית יכולה לנחות על כל אחד מאיתנו בכל רגע בחיינו. את התופעה ממנה אתה סובל איני מכירה כלל, אבל שמחתי לשמוע שלמרות היותה מטרד גדול היא אינה מסוכנת ואינה בעלת אופי מתדרדר. ככלל, אנשים החיים עם מגבלה פיזיולוגית כרונית נאלצים למידה של הסתגלות כמעט בכל זירות חייהם. אתה חי עם המטרד הזה כבר שנתיים, ועדיין מרגיש שקשה לך. אתה שואל איך לומדים לחיות עם זה, והדבר הראשון עליו חשבתי הוא "הפרעת קשב וריכוז". אנשים עם הפרעת קשב חייבים לסגל לעצמם את היכולת להתעלם מגירויים מסיחים ולהתמקד בגירוי המטרה. במקרה שלך שדה הגירוי הוא ויזואלי, ועליך להתעלם מגירויים ויזואליים מסיחים (אותם 'זבובים'). כמי שמטפלת גם בסטודנטים עם הפרעות קשב וריכוז, הלומדים לתארים מתקדמים, אני יכולה להעיד על כך שהדבר כנראה אפשרי. אחת הסכנות המרכזיות בסוג כזה של בעיות, היא הנטייה לראות במגבלה את הגורם הסיבתי האחד והיחיד לסבל שלנו. הרבה אנשים עם בעיות בריאות כרוניות מאמינים שאילו היו בריאים, חייהם היו נראים שונים בתכלית. חשיבה כזו, כשלעצמה, יש בה כדי לפגוע באופן מעגלי בתפקוד בפועל. כדי לצאת מהתקיעות הזו, כדאי לנסות ולהבחין בין הקשיים שאכן נגרמים בעטייה של מגבלת הראייה, לבין אלה שאינם קשורים בה. בכלל, אפשר לומר בזהירות שלכולנו יש 'זבובים' כאלה ואחרים שמפריעים לנו לראות דברים בבהירות, ומתערבים באופן בו אנו מתבוננים על עצמנו ועל עתידנו (או עברנו). אני מאחלת לך שתצליח, למרות המטרד, לראות קדימה, לראות את העיקר, ולדעת לקבל - כמו כולנו - את הכתמים השחורים המהווים חלק בלתי נפרד מחיינו. הלוואי שכל כתם שחור (כמו בשמלה של "חנה'לה ושמלת השבת") יהפוך בסופו של דבר לכתם של אור. :-) ליאת

לליאת שלום. רב תודות על תשובתך המהירה, המפורטת והענינית.אני מבין שעלי ללמוד להתעלם מהגרוי הויזואלי, אולם אינני יודע כיצד לעשות זאת. האם תוכלי ליעץ לי מהי השיטה או הטכניקה הדרושה לשם כך, או להפנות אותי לספר מתאים.קשה מאוד להתעלם מהבעיה, כאשר הדברים ה"צפים" מופיעים כל הזמן בשדה הראיה ומפריעים מאוד בעיקר על משטחים בהירים, כגון ספרים, או ביום בהיר, מולי. אגב, אם תיכנסי לאתרים העוסקים בעינים, תווכחי שהרבה אנשים סובלים מאותה תופעה. באנגלית מכנים אותם "פלוטרס" (צפים). תודה גם לרחל על הערתה. אחרי כמה זמן זה עבר לך? הרבה תודות. אילן.

כאחת שזה קצת הפריע לה(וכיום זה קיים אך אני לא מרגישה) רופאי העיניים צודקים מתרגלים לזה בסופו של דבר, השאלה איך מתרגלים אינה נכונה צריך סבלנות, מפני שהתרגלות זה משהו שמגיע מעצמו ולא תלוי באיזה עצה חכמה או פעולה שהאדם עושה לזרוז הענין, במידה והיה משהו שניתן לעשות בנידון הרי הרופאים היו אומרים זאת להקל על האדם(אני משערת) זה יכול לתסכל ולהפריע וההתרגלות יכולה לקחת זמן, אבל באמת לאחר זמן מה זה כבר ממש לא מזיז......

שלום. תודה על התיחסותך לבעיה. נכון שרופאי העינים טוענים שעם הזמן הבעיה עוברת או שמתרגלים. הבעיה היא שאני סובל כבר שנתיים, ואין שום שיפור במצב. כמה זמן לקח עד שהפלוטרס שקעו או נעלמו? אני מאבד את הסבלנות. תודה. אילן.

לליאת ולגדעון שלום רב, אני מודה מאוד לשניכם על התשובות העניניות והמפורטות. כדי שאוכל לישם את הצעותיכם, אנא הפנו אותי לספרות המתאימה היכן אוכל ללמוד על הטכניקות שהמלצתם- שינוי קשב והחלפת דמות-רקע. איך לומדים את השיטות האלו כולל הסחת הדעת מהבעיה? האם אפשר לקבל הסבר יותר מפורט על מה שהצעתם לי. הרבה תודה, ומחכה לתשובתכם,אילן.

אילן שלום, זו אכן תופעה מוכרת ומעצבנת מאוד, לפחות לפי דיווחי הסובלים מהתופעה. הדרך היחידה שאני מכיר היא ללמוד טכניקות התעלמות והסחת קשב המבוססות על שילוב של שיטות הרפיה ושינוי תשומת הלב. ראיתי שניסית ביופידבק. זה היה אמור לעזור. האם ניסית תרגילים של שינוי קשב והחלפת דמות-רקע? הבעיה הבסיסית היא שמפעם לפעם מנסים לבדוק האם "הזבובים" עדיין שם וככל שמרבים לעשות זאת רק מחריפים את הבעיה. במידה מסוימת צריך ללמוד לקבל את זה שהם תמיד יהיו שם ואז עצם הקבלה הזאת מרגיעה ומקלה. בהצלחה, גדעון

לגדעון שלום רב, אני מודה לך על עצתך.הביופידבק שאני ניסיתי היה הרפיה, נשימות ודמיון מודרך,מה שלא הוריד את רמת החרדה. האם תוכל להסביר לי מהם התרגילים של שינוי קשב והחלפת דמות-רקע? איפה אפשר ללמוד עליהם? האם תוכל להפנות אותי לספרות בנושא? מי מטפל בטכניקות אלו? הרבה תודות. מחכה לתשובתך.אילן.

תשישות הכרונית, (שמעתם על המחלה הזו?) סבלתי ממנה במשך 16 שנה (יותר ממחצית מחיי ) ניסיתי טיפולים פסיכולוגים עד שהבנתי שזו לא בעיה פסיכולוגית, ב 4 שנים האחרונות היתה החמרה בתשישות, ולאחר עשרות בדיקות רפואיות שעברתי, בדיקה אחת יצאה שלילית,הגורם לתשישות שלי !! נאלצתי לעבור ניתוח פשוט מאוד,ועכשיו אני בריא לחלוטין !! בגלל התשישות לא עבדתי במשך 4 שנים (אמלללללה!!) אני רוצה להתחיל לעבוד, אבל כל פעם שאני בא לכתוב את קורות החיים, חסרים לי 4 שנים.לא יודע מה לרשום שם. יש לי מלא אנרגיה לעבוד בכל עבודה ואני לא יודע איך להתחיל. בכל מקום שואלים אותי במה עסקתי קודם, ואני ממש מתבייש. אני לא מוגבל, לא דיכאוני ואני מסוגל לעבוד בכל עבודה, אבל לא יודע איך להתחיל . תודה

ערב טוב, כאשר אנו מתיישבים לכתוב קורות חיים, יש לפעמים פרטים שהיינו רוצים להעלים, לשנות, או ליפות - בהתאם לדרישות התפקיד החדש. יש חברות המתמחות בניסוח ו"עיצוב" קורות החיים, כך שיהלמו את דרישות התפקיד. אני, אישית, מאמינה שהאמת הפשוטה (בעיה רפואית כרונית שנפתרה סוף סוף) היא ההסבר הטוב ביותר לארבע השנים החסרות. לו הייתי 'מעסיק' הייתי מעדיפה להעסיק אדם שהבריא מאדם שמבלף... לא? אני מאחלת לך שתצליח למצוא בקרוב עבודה שתהלום את כישוריך, ושתאפשר לך לרכוש ניסיון וביטחון ביכולותיך כאדם בריא ומתפקד. אולי בהתחלה תצטרך להתפשר מעט, אבל אלה וויתורים של מתחילים וסביר שלא יימשכו לנצח. המון הצלחה ליאת

אני בן 21 וסובל מהמחלה הנוראית הזאת 3 שנים אני עובד אבל לא מצליח לתפקד בכלל עברתי עשרות בדיקות ואיבדתי כל תקווה אני לא מסוגל יותר

תעבור אפילו אלף בדיקות ותלך לאלף רופאים בגלל זה משלמים מס בריאות, לא? אני עברתי ניתוח לכריתת השקדים, חצי שנה לפני הניתוח הייתי עם חום גבוה כל שבוע !! כך ששום רופא לא יכל לפספס את גודל השקדים שהיו לי,וגם הם לחצו בגרון שהיה קשה לי לנשום. לפני שהמצב החמיר השקדים היו מוגדלים,אף רופא לא יחס לזה חשיבות רבה. גם הגרון לא כאב לי רק שבזמן הניתוח מצאו לי אבסס או צ'יסטה שעשו צרות. אני לא אומר שזו הבעיה של כל חולי התשישות הכרונית. צריך לא להתייאש וכל הזמן לחפש מה הגורם. אם אתה נוטה להאמין במשהו שזה הגורם שלו, תעשה את המקסימום כדי לעשות את כל הבדיקות האפשריות גם אם הרופא אומר לך שבדיקה מיותרת, תעשה אותה, ככה תוכל לשלול יותר ויותר מחלות. הבעיה אצלי שרופאים אמרו שהשקדים בסדר, אבל הם לא היו בסדר ובגלל זה זה נמשך זמן רב, כי רופא הוא רופא ואתה נוטה להאמין לו. מקווה שתמצאו את הגורם שלכם

היום זה קרה, אחרי 4 שנים. התמודדתי עם פוביה מסויימת, עם איזשהו פגם. בפעם הקודמת, לפני שנה.. זה נגמר מאוד לא טוב. היום, העולם לא קרס. אני לא מאמין שנלכדתי בסבך מחשבות הלא יעיל הזה במשך כל כך הרבה זמן. איזו החמצה, איזה בזבוז.. אני חושב שאני בדרך לקבל את עצמי. אין 100% מושלם - אין חיה כזאת. לכל אחד, גם לכל "הכוכבים" בטלוויזיה.. יש יתרונות וחסרונות. יש פגמים. המטרה היא לקבל אותם. ומה שהוא "פגם" בעיניי, בעיני אחרים זה יהיה יתרון. אני מרגיש חופש, הקלה עצומה.. אני יודע שאני רק בחצי הדרך.. אבל כל-כך הרבה זמן לא הרגשתי כל כך חופשי. אההההה

כמה נעים לשמוע. למקרא הדברים נזכרתי במשפטו הידוע של גנדי, המנהיג ההודי, שאמר - "החירות היא חסרת ערך, אם אין פרושה גם החירות לטעות". בהצלחה ליאת

אני עוברת תקופה קשה מאד בחיי ועם הכל מתמודדת לבד. חיפוש דירה .חיפוש עבודה . היכן ניתן לקבל יעוץ -שיחות להקלת המצב ? עיפה רצוצה דיי תשושה עצובה לא יכולה לעמוד בעומס הזה . אשמח לקבל הצעות יש לציין שמצבי הכלכלי לא מאפשר פסיכולוג יקר. תודה .

ענת שלום, דרך הפניה של רופא המשפחה שלך תוכלי לפנות למרכז לבריאות הנפש הקרוב למקום מגורייך ולקבל טיפול פסיכולוגי בחינם. זה מה שאני עושה ומקבלת טיפול מצויין. חוץ מזה יש גם אפשרות לקבל טיפול מוזל בהשתתפות קופ"ח, אבל אני מאוד ממליצה על הדרך הראשונה. בהצלחה

מלבד המקומות שציינה יעלה, יש גם את "מרכז ייעוץ לאישה" שם גובים לפי תלושי משכורת ויכולת כלכלית, כאשר המדרגה הגבוה ביותר גם נחשבת למוזלת יחסית לשוק. אל תוותרי על התמיכה הריגשית ועל היכולת לשקם את עצמך, כשבאמת רוצים טיפול מוצאים את הדרך לעשות כן בהצלחה.

הילד שלי בן 13 ובזמן האחרון יש בעיות איתו הוא אינו רוצה ללמוד , לא מעניין אותו כלום ניסה לברוח מהבית מספר פעמים אפילו שהוא מקבל הכל ויש לו הכל בבית . הוא אינו מרוצה מהחיים , מאיים על התאבדות , אני בתור אמא כל שבוע בבית הספר עקב תלונות מהמורים על התנהגותו אבל מצד שני הוא תמיד עוזר בבית בכל דבר .ואינני יודעת להסביר לגבי התנהגותו. אודה לכם אם תתנו לי מספר עצות מה עליי לעשות בנושא זה ? איך אפתור את הבעיה הזו עם ילד עם ראש אך בלי רצון ללמוד?

היי אורלי, את כותבת שיש לילד הכל ובכל זאת נשמע מדברייך שהילד צועק לעזרה כל הזמן. מצד אחד את מודעת לכך שישנה בעיה ועל כן פנית לפורום ומצד שני נראה שאולי אינך באמת רוצה לראות את הבעיה שכן את מציינת שלא חסר לילד דבר. משורותייך אני למדה שהילד נמצא במצוקה כל שהיא וההתנהגות שלו היא הדרך שלו לבקש עזרה ולהתריע על המקום שבו הוא נמצא. ילד שיש לו הכל לא מאיים בהתאבדויות ולא מנסה לברוח מהבית. ייתכן שלא חסר לו דבר חומרי אך משהו בתחום הרגשי חסר לו. נשמע כאלו מדובר בילד שזקוק ליותר חום וקירבה ריגשית. כל ילד הוא שונה ולכל ילד יש צרכים משלו, לכן יתכן כי החום והאהבה שאת מעניקה לילד אחד לא בהכרח מספיקים לילד אחר. בנוסף הייתי בודקת האם הילד עבר טראומה מסויימת ובחר לא לשתף אותך בה. כך או כך נשמע שהילד זקוק לעזרה ובהחלט הייתי ממליצה לפנות לטיפול ריגשי שיעזור לך להבין אותו, ולו להשתקם. בהצלחה.

אורלי יקרה, גם אני, כמו דנה, מתרשמת שיש כאן בעיה שמצריכה התערבות של איש מקצוע. אני פחות מודאגת מבעיות הלימודים שלו (הוא נכנס לגיל ההתבגרות, ובגיל זה יש לעיתים קרובות ירידה בתפקוד הלימודי). מה שמדאיג יותר הוא המצוקה הרגשית (אולי דיכאון?) הרצון לברוח מהבית ואולי גם לפגוע בעצמו. אני שמה לב לכך שאת שמה במוקד דווקא את ביה"ס, ואולי זה מה שקורה לך גם מול בנך. אולי את מעדיפה להתעלם מהקושי הרגשי ולהתחבר לקשיים היותר נורמטיביים. יש בזה כדי להעצים את תחושות הבדידות שלו ואת הדיכאון. אני מציעה לפנות לגורם פסיכולוגי מקצועי, בתוך או מחוץ לביה"ס, על מנת להעריך את מצבו הנפשי של בנך ולפעול מיד כדי לעזור לו. בינתיים, מומלץ להימנע מהאשמות ותוכחות, ולגייס את מלוא התמיכה לה הוא זקוק. בברכה ליאת

אמא של בן זוגי היא אשה מניפולטיבית החיה במרה שחורה וכל הזמן מתלוננת על כל דבר על מנת למשוך תשומת לב ועל מנת שיהיו סביבה ויעזרו לה.פרגון אצלה זאת מילה גסה והיא נוטה לזרוע חוסר ביטחון על כל נושא.אני מאוד משתדלת להיות בסדר איתה ולשמור על יחסים תקינים (בסה"כ היא לא אשה רעה),גם היא מקבלת אותי בסה"כ,אך אני יודעת שההשפעה שלה על בן זוגי היא שלילית,היא גורמת לו לייסורי מצפון שהוא לא עוזר לה מספיק (למרות שהוא עוזר המון) ולעיתים הוא לא נהנה בגלל התחושות הללו( לדוג' כשהוא מתארח אצל הוריי הוא מרגיש ייסורי מצפון שהוא לא אצלה ואף מסתיר ממנה את הביקורים אצל הוריי,דבר שמרתיח אותי כל פעם מחדש!).אני ובן זוגי אוהבים,אך הקשר הבעייתי שלו עם אמו מטריד אותי ומשפיע עליי ומעכיר לנו את מערכת היחסים.זה גורם לי לכעוס עליה ולרגשות לא נעימים שלא הייתי רוצה שיהיו לי איתה.אינני רוצה כל הזמן לחיות בתחושה שאני צריכה לרצות אותה (כמו שהוא עושה),ואני לא מבינה מדוע היא כל כך מקשה במקום לתמוך ולפרגן.אינני רוצה לפגוע בו ולומר לו מה אני חושבת ואני חושבת שזה גם לא ממש תפקידי.הוא מודע לבעייה אך אינו יודע כיצד להתמודד איתה.הוא גם מודע לתחושות שלי.אני רואה כיצד היא מפריעה לו לצמוח ולפתוח חיים בוגרים,להקים משפחה וגורמת לו לעכבות.בליבי אני כועסת ולעיתים אף שונאת.אינני יודעת כיצד להתמודד עם זה,אך אני מרגישה שהיא עשוייה לחבל לנו בקשר (. בן זוגי חשוב לי ואני חשובה לו מאוד,גם הוא נמצא במצב של חוסר אונים לעיתים אך מפחד לפגוע בה.בינתיים אני משתדלת להיות סלחנית אך זה מטריד אותי מאוד.אינני יודעת מה לעשות על מנת שלכולם יהיה טוב,שבן זוגי יהיה משוחרר ריגשית מחוסר הסיפוק שלה,שהיא לא תפגע וכמובן שאני לא אהיה ממורמרת.האם זה אפשרי?אני יודעת שאי שפשר לשנות אותה ושבן זוגי צריך לעשות את השינוי.אינני יודעת איך לומר וכיצד ואיזה שינוי הוא צריך לעשות בלי לפגוע בה.תודה.

יעל שלום, במעבר לחיי זוגיות אמורה להיות פרידה פסיכולוגית מההורים וכניסה אל תוך הזוגיות. בתיאוריה זה קל יחסית. המציאות קצת יותר מורכבת. אכן על בן זוגך לעשות את הצעד של "ויתור" או התרחקות מאימו. הוא כפי הנראה מתקשה בגלל שאימו יוצרת מצב של : " או אני או היא". (לא בכדי נושא החמות זכה לסיפורים ובדיחות לרוב, יש לכך בסיס במציאות). את רוצה לעשות שינוי בלי לפגוע בה. אינני בטוח שזה אפשרי. יותר נכון, אנני בטוח שהיא תתן לכם/לו להרגיש שזה אפשרי. המשימה היא להתרחק,לצמוח,לפתח חיים בוגרים ולהיות מסוגל/ים להכיל ולספוג את יסורי המצפון ואת התחושה הקשה שאימו טומנת בו שהוא לא עוזר מספיק והוא לא בן מספיק טוב. בן זוגך צריך לשאול את עצמו: האמנם אני לא עוזר מספיק? ואם הגיע למסקנה שהוא בסדר יחסית עליו לנסות ולהשתחרר מרגשות האשמה ועלייך לנסות ולעזור לו בכך וגם לנסות להשתחרר מהכעסים שמתעוררים בך. כמובן, לעשות הכל בצעדים קטנים קטנים. לדבר הרבה ביניכם ולא לתת לכל זה לערער את אהבתכם ואת הקשר הטוב ביניכם. הרבה הצלחה, גדעון

ראשית,תודה על תשובתך.הפרידה הפסיכולוגית מההורים היא מובנית,לי.אני רוצה לציין ששנינו בגילאי +30 ולכן אני קצת (הרבה) טרודה,שהרי בגיל כזה אמו צריכה כבר להבין זאת וגם הוא! האם הוא צריך להמשיך ולפעול בדרך של לגונן עליה ולא לספר לה כאשר אנחנו ניפגשים עם הוריי? לדעתי זה נותן לה לגיטימציה ומנציח את האימה שהיא זורעת בו.האם הוא לא צריך לספר בלי התנצלות על כך?או שאולי צריך לנקוט בדרך שלו,להיות חכמים ולא לספר לה מה שעשוי להזיק לו/לנו.אנחנו מודעים לכך שהיא לא צריכה לדעת הכול על מה שקורה בינינו ובן זוגי הפנים זאת.אמרת שבן זוגי צריך להתרחק. למה בדיוק אתה מתכוון?מבחינת מינונים בפגישות עמה ובשיחות הטלפון איתה?אני יודעת שהקשר שלו איתה הוא יום יומי (טלפונית) ומבחינת הפגישות,אנחנו מתראים פעם בשבוע,ולעיתים יש מצבים שהוא נוסע לבד.אשמח לשמוע מה המינונים ה"בריאים"בסוג קשר כזה ומה באופן מעשי המשמעות של "להתרחק".(אני יודעת מבן זוגי וכמובן מרגישה זאת,שהקשר הוא לא בריא והתחושות איתה הם בדר"כ לא חיוביות.) שוב תודה

אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל, ובהדרגה צללנו יחד יותר ויותר לעומק הבעיות שבעטין הגעתי לטיפול. העובדה שהוא כזה מבין, כזה חכם וכזה מדהים בניתוחים שלו, הלכה וקרבה בינינו. בנוסף,יש לנו המון תחומי עניין משותפים, שאט אט מתגלים. יצויין שהוא מקצועי מאוד, שומר מאוד על גבולות הטיפול ועלי.... הבעיה היא, שלאחרונה התאהבתי בו בטירוף. נוצר מצב, שהבעיות שבגללן אני בטיפול נראות לי פתאום שוליות, ואני עסוקה כל היום בהתאהבות הזאת, וממש מתקשה לתפקד. עוד לא אמרתי לו, למרות שהוא יודע כמה אני אוהבת ומכבדת אותו (כיום זאת לא האהבה ההיא, אלא ממש התאהבות). אני יודעת שמדברים המון על ההתאהבות במטפל כמשהו שצריך לדבר עליו וכמשהו שתורם להמשך הטיפול. מהמקום בו אני נמצאת קשה לי לראות ולהבין את זה. אני ממש סובלת. רוצה רק להיות איתו, כל הזמן, יודעת שזה לא יוכל להתממש ועצובה נורא בגלל זה. אני גם לא יכולה לשתף אף אחד בחוויה כזאת... חשבתי להפסיק את הטיפול כדי לאפשר לעצמי להתאבל - וללכת הלאה... איך משרתת ההתאהבות את הטיפול? ואיך יוצאים מהפלונטר הזה? אשמח אם תפנה אותי למאמרים בנושא, ולשמוע תגובות גם ממטופלים שעברו חוויה דומה. תודה יעלי

יעלי שלום, אולי בעקבות הסידרה "בטיפול" ואולי כי זוהי המציאות בחלק מהטיפולים, בכל מקרה נושא ההתאהבות במטפל מהווה כאן בפורום נושא שעוסקים בו רבות. אם תדפדפי בימים האחרונים תמצאי כמה וכמה התיחסויות לנושא, כולל הסבל שאת מתארת והפלונטר. איך יוצאים מזה? בעזרת המטפל, בנסיון להבין מה קורה ולמה דוקא עכשיו וע"י זה שמדברים על זה. (כן, אני יודע שאני לא מחדש לך). מאמרים? נסי לחפש דרך גוגל. ישנה התיחסות לנושא גם במאמרים וגם בכתיבה יותר כללית על נושא ההתאהבות. אני מעריך שתקבלי גם כמה התיחסויות למכתבך ממשתתפי הפורום. אעיר רק שזהו נושא "ותיק" בטיפול, עוד מימי פרויד ולא נראה שישנו "פתרון" מתקדם יותר מאשר לשוחח על כך עם המטפל. בהצלחה, גדעון

היי,רציתי לשאול מה לעשות? עזבתי עכשיו עבודה לאחר שנתיים וחצי כי כבר הרגשתי שיגרה ושאני נחנקת אני מרגישה כאילו אין לי כוח להתחיל עוד עבודה שקשורה למשרד או מכירות עצוב לי לחשוב שאם אני לא אעבוד וייקח את עצמי בידיים אז לא יהיה לי מאיפה לחיות אני באה ממשפחה מהמעמד הנמוך ואין לנו כסף אני כל היום במחשבות ודיכאון לא יודעת איך לרומם לי את מצב הרוח ואת השמחת חיים עליתי במישקל בעקבות ה אני ממש מבואסת מכל המצב אין לי כוח לכלום חסרת תחושות והתלהבות לחיים האם ניתן לשנות את המצב??. אני בת 22

לירון שלום, את מתארת מעגל קסמים בו תחושת השיגרה והחנק מזינה את תחושת הדיכאון. תחושת הדיכאון יוצרת חוסר כוח לעבוד ולחפש עבודה. חוסר בכוחות מזין את הדיכאון. וחוזר חלילה. עלייך לשבור את המעגל הזה, שהרי את צעירה, עתידך עוד לפנייך וישנן עוד עבודות מלבד מכירות ועבודות משרד. נסי לתכנן את עתידך לטווח רחוק. לשאול את עצמך מהן חלומותייך המקצועיים. לבנות את החזון האישי שלך בנוגע לתעסוקה. מכאן בידקי מה צריך לעשות כדי להגשים את החלום. יתכן ואת צריכה להרשם ללימודים . אך גם אם אין לך כסף לזה לפחות יש לך תוכנית ביד, או אז יותר קל לעבוד במשהו שלא אוהבים כדי להגיע למטרות שהצבת לעצמך. במידה ואת מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמך, מה טוב. במידה ולא אני ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע, שיוכל להנחות אותך באופן אישי יותר , מה לעשות ואיך להתקדם מהמצב בו את מצויה. בברכה ובהצלחה, גדעון

מתארגנת קבוצת תמיכה ייחודית לאנשים המתמודדים עם ההפרעה הכפייתית אובססיבית (OCD) הקבוצה תהיה בירושלים. להרשמה וקבלת פרטים טלפונית אפשר לפנות לכתובת meesgav1@ 013.net (הערה: את הכתובת יש לכתוב ברצף אחד למרות שזה כתוב בשתי שורות, כי בגלל בעיה במערכת דוקטורס, אם אכתוב את הכתובת בשורה אחת היא לא תהיה זמינה) או להשאיר שם ומספר טלפון בתא הקולי שלהלן ואחזור אליכם: 052-8499781 פרטים בסיסיים שיאפיינו את הקבוצה תוכלו לקרוא בקישור הזה. http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ocdabc

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?folderName=ocdabc&EntryId=528884

שלום, אחרי שמונה שנים אשר במהלכם דילגתי בין מסלולי למידה כאלו ואחרים וברחתי מכולם מהסיבה האחת שהיא מעין חרדה בישיבה בכיתה שבאה לידי ביטוי בדפיקות לב מואצות, לחץ גופני, היפראקטיביות, חיוורון, חוסר יכולת להקשיב ו\או ללמוד את החומר הנלמד ודיכאון בהמשך הדרך, מאסתי. (היום אני בן 29,אמנם עובד וחי חיים נורמלים אך התופעה הזו שוכנת בי כבר כ20 שנה והיא בעכרי, איני יכול לגשת וללמוד עד אשר אוכל להתגבר עליה) האם סדרת פגישות של פסיכולוגיה קלינית תוכל לעזור? האם עלי ללכת גבוה יותר לטיפול פסיכיאטרי-תרופתי? אנא עזרתכם, במו ידי הרסתי זמן רב מחיי. אנא עזרתכם.

יואב שלום, בראש ובראשונה צריך לאבחן מהי הבעיה. השערתי היא שמדובר על שילוב של הפרעת למידה והפרעת חרדה. אך זוהי השערה בלבד. הייתי ממליץ לך להתחיל מפגישת יעוץ אצל פסיכולוג קליני. רצוי כזה שמתמצא בתחום הפרעות החרדה. טיפול תרופתי? יתכן בהמשך, אך כלל לא בטוח. השלב הראשון הינו אבחנה. בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 26 , גדלתי ללא אבא עד גיל 14. בגיל 14 החלטתי שאני מחפשת את אבי (ללא ידיעת אמי) ואכן מצאתיו . (עד היום אנו בקשר טוב). עם אמא שלי אני לא ממש מסתדרת אך תמיד יש בי את הצורך להגן עליה ולשמור עליה. מאוד כואב לי על החיים שעברה ואני מנסה תמיד לגרום לה להיות שמחה . מגיל צעיר אני מאוד עצמאית ותמיד הייתי קשובה לעצמי ויודעת להבחין בין טוב ורע. בשנתיים האחרונות יש לי פלאשים מהעבר שאנני מצליחה לפתור אותם... אני מרגישה/ יודעת שהדחקתי הרבה דברים כילדה קטנה ועכשיו זה מתעורר... כשאני נכנסת לגן ילדים ומריחה את הריח של הגן (יש בגני ילדים ריח מסויים) זה מעלה לי תחושה לא נעימה ויש לי רצון לבכות, כשאני מנסה להתמקד בתחושה ולחפש מאיפה מקור העצבות זה נעלם לי. אני רוצה באמצעות ההיפנוזה להסיר את מנגנוני הגנה של הלא מודע ו"לפתור" את חידת הילדות שלי או יותר נכון לחדד את אישיותי ע"פ העבר. אני רוצה לנתח את מי שאני היום ע"פ העבר והדרך שבה גדלתי. בנוסף, נושא המיניות מאד סגור אצלי, ויש הטוענים שזה קשור בילדות שלי לזה שגדלתי ללא אבא.. האם זה קשור?. חשובה לי דעתך? האם יש לי סיבות טובות/נכונות לפנות לטיפול היפנוזי? חשוב לי לציין שאין לי את הכסף ללכת לטיפול פסיכולוגי פרטי אפע"פ שאני ממש ממש רוצה. זה חשוב לי מאוד לדעת מהן ההשלכות שגדלתי ללא אב. תודה תודה תודה... שבוע טוב

ד שלום, את מציינת סיבות טובות מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי: הרצון להבין את העבר ואת הילדות, הרצון לנתח את אישיותך על סמך מה שעברת, הרצון לבדוק מה קורה עם מיניותך. כל אילו הן סיבות נכונות וטובות לטיפול. היפנוזה הינה טכניקה , שניתן להשתמש בה כחלק מהטיפול. למשל להגיע במהירות רבה יותר למאורעות בעבר, לחדד את הזכרון לגבי תחושות שונות וארועים שונים. ניתן בהחלט לשלב היפנוזה בתוך הטיפול. הטיפול שאת מתארת של הבנת העבר והשלכותיו הינו טיפול הקרוי טיפול פסיכודינמי. וכאמור ניתן לשלב בטיפול הדינמי גם היפנוזה. את לא חייבת לגשת לטיפול פרטי. ניתן גם דרך קופת החולים שלך, או דרך השרותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. אילו הם שרותים ציבוריים במחירים זולים יותר מטיפול פרטי. אני מעודד אותך לפנות לטיפול ולגלות בטיפול יותר על עצמך. בברכה, גדעון

תודה על התשובה. הקשר הלך ונבנה, והוא הפך בהדרגה להיות האדם הכי חשוב בחיי. אני מניחה שזה מהמקום שהוא שם בשבילי עד הסוף (בפגישות שלנו) כמו שאף אחד אחר לא. ברור שאני שם בטיפול בגלל המצוקות שלי, ואני רואה בו את ה"מושיע", הקשר בינינו טוב מההתחלה, אבל היום המצב הוא שהוא מכיר אותי הכי טוב, ולמד "לקרוא" אותי הכי טוב. זה כאילו שהוא הכי מתאים לי כרגע לקשר זוגי... אני מאמינה לך שזה עובר, וחייכתי כשקראתי את ההמלצה ליהנות מההתאהבות של בת ה 14, אבל אני יודעת שזאת אהבה שלא תתממש, וזה קשה וכואב. אני סובלת באמת. אהבתי גם את ההסבר לגבי זה שהוא שומר עלי, אבל הפנטזיה היא שהוא לא.....שיתאהב בי גם. אולי הפתרון הוא להתנתק? אוף תודה (מתה להיות) אהובה

במקום להמשיך את השרשור הקודם... אמרתי לכם שאני מאוהבת...

אני רואה כאן הודעות על התאהבות במטפל. אני לא התאהבתי במטפל שלי. אני אצלו כשלוש שנים. מה זה אומר על הטיפול ? תודה.

האם לפחות יש ביניכם כימיה כלשהיא,כוונתי היא: האם את מסתדרת איתו ומרגישה נוח איתו,או שאינך סובלת אותו ובכל-זאת ממשיכה להגיע אליו? מצטערת אם שאלתי ישירה ואולי בוטה מידי.

יעל יקרה, זה בסדר גמור לא להתאהב במטפל! אמנם לפעמים זה נראה שנחוץ פורום מיוחד בנושא "אהבה בטיפול" (ואין לי ספק שסדרת הטלוויזיה 'בטיפול' תורמת את תרומתה הנכבדת לכך), אבל אין צורך להסיק שכל תהליך טיפולי מחייב התאהבות. יש אין-ספור דרכים ליצור קשר, יש מגוון "זוגות טיפוליים" שכל אחד מהם יוצר דינמיקה ייחודית משלו, ואפשר בהחלט להגיע לסיומו המוצלח של טיפול מצויין ללא שברון הלב... אגב, זה יכול להיות מעניין להעלות את השאלה הזו בטיפול שלך, ולבדוק כיצד את מבינה את אי-ההתאהבות שלך על רקע נושאים מחייך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

העדרו לא מעיד על טיב הטיפול , יש טיפולים טובים שזה לא קיים. האבסורד הגדול בזה לדעתי אנישם מגיעים לטיפול בגלל בעיה מסוימת שהייתה להם או להכיר את עצמם טוב יותר, ובמקום זה יש להם "צרות" חדשות , נכון זה לא יתממש וכד' אבל זה מאוד קשה כל התהליך ואין שום הנאה להתאהב כמו נערה בת 14 כשזה ללא תוצאה ממשית (למרבה המזל) אנשים נכנסים לטיפול כדי לפתור בעיות ולא מודעים לקושי של התהליך, חבל שהפסיכולוגים לא מיידעים בפגישות הראשונות את המטופלים כמה התהליך עלול להיות קשה מסיבות שונות.

אחרי שנה וחצי של טיפול התאהבתי בו קשות. כולם אומרים שזה חלק מהתהליך, ואני ממש לא מבינה את זה. הרי זאת אהבה שלא תמומש בחיים, ועכשיו, לא מספיקות לי הצרות שלי, אני מאוהבת כמו ילדה בת 14. חוסר תיאבון, בחילות, פרפרים בבטן לקראת הפגישה וחוסר יכולת לעבור את הימים בין פגישה לפגישה. מה הייתי צריכה את זה? ו....כן, הוא כבר יודע. אשמח לשמוע איך זה עוזר לתהליך וגם איך זה עובר, זה הרי חייב לעבור... תודה אהובה (הלוואי)

שלום אהובה, אני בטוחה שאת אהובה על ידיו, אומנם אולי לא כפי שהיית רוצה כרגע.. אגב, אם הוא לא היה דואג לך ואוהב אותך אז הוא יכל לנצל למשל את התאהבותך בו אבל הוא דואג לך ולטיפול ביניכם ולן עלייך לאהוב אותו יותר על זה שהוא שומר עלייך... לגבי ההתאהבות-אני מכירה אישית את ההרגשה. אני מבטיחה לך שעם הזמן זה יורד, זה משתפר, זה נהיה יותר קל, יש הבנה מלאה (שאין כרגע באמת) שדבר לא יתממש ולכן כנראה כדאי להשתמש בזה בטיפול. את אומרת שלא הגיוני לך שזה רק חלק מהטיפול, אבל תחשבי על זה - את מכירה אותו כבר שנה וחצי אז איך לא התאהבת עד עכשיו? הוא פחות או יותר אותו בנאדם לא? אני הייתי בודקת מה קורה לך בענייני זוגיות בזמן הזה. אולי יש לך משהו רגיש בנושא הזה והדרך הכי "קלה" להבין את זה ולהתמודד עם זה היא ע"י התאהבות במטפל שיהיה חלק מכל התהליך ויבין יחד איתך מה קורה לך שם בקשרים. אם זה לא מדבר אליך, יכולות להיות עוד הרבה סיבות אחרות, ואני ממליצה לך בחום ומנסיון לשתף את הכל. אני מכירה את ההרגשה של כמה זה קשה לספר על ההתאהבות עצמה אך מבטיחה לך שכמה שיותר תשתפי ויותר תדברי איתו על מה שאת מרגישה כך ייטב לך ולטיפול. שיהיה בהצלחה, ותהני מההתאהבותשל בת 14..יש בזה משהו נורא נורא כיף.... תותית

אהובה יקרה, אני חושבת שיש משהו ציני בלומר שההתאהבות במטפל "עוזרת" לתהליך. הרי זה יכול להיות כל-כך מרגש וכואב, וזה "מרגיש" כמו כל התאהבות שמתרחשת "מחוץ" לחדר הטיפול, אז מה בדיוק "עוזר" בזה? העניין הוא שזה לא באמת כמו כל התאהבות שמתרחשת מחוץ לחדר הטיפול. בטיפול תקין ההתאהבות הזו לעולם לא תוכל להתממש, וזה בדיוק מה שמאפשר לפנטזיות לפרוח ללא סכנת המציאות, ולזוג הטיפולי להתבונן בדברים וללמוד מהם על האופן בו המטופל/ת יוצרים קשר, בוחרים אהבה וכן הלאה. לכן, התאהבות בתוך טיפול היא "מקרה מבחן" עם המון עוצמה, שיכול לאפשר התקדמות רבה בהבנה העצמית. אבל, זה לא אומר שזה לא כואב ומייאש ולוקח זמן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בת 24. יש לי חבר 4 שנים. בחודש-חודשיים האחרונים הראש שלי טרוד במחשבות בלתי פוסקות. כבר בתקופה של השנה האחרונה אני מרגישה שאני רוצה להתנסות בדברים נוספים בגלל שהחבר שלי הוא הראשון שלי (ואני הראשונה שלו). אני חייבת להדגיש שאני רוצה להתנסות בקשרים נוספים אך לא במטרה למצוא מישהו שהוא טוב יותר עבורי, אני חושבת שהחבר שלי מדהים ויש ביננו קשר מאוד אמין ומיוחד. אני חושבת בעיקר על מישהו שיצאתי איתו בתקופה שאני וחברי היינו פרודים (למספר חודשים בגלל שלא ממש הסתדרנו זו עם זה בתקופה מסויימת). אני מרגישה צורך להיפגש איתו ואולי אף לשכב איתו ואין לי מושג למה. אני לא מתכוונת לבגוד בחבר שלי כי מבחינתי זה קו שאני לא אחצה לעולם וגם הוא (למרות שזה נשמע תמים, זה אמיתי). השאלה היא איך אני יכולה להתמודד עם זה והאם ישנה דרך להוציא את המחשבות הללו מהראש? הגעתי למצב של חוסר מנוחה תמידי, מתחילים להתעורר בי ספקות לגבי הקשר ולגבי האהבה שלי לחברי. הצילו!!!

הי שרון, יכול להיות שלא הכל מושלם בקשר ושכן יש דברים שמפרעים לך ומטרידים אותך או חסרים לך בקשר - ולכן הנושא צץ דווקא עכשיו. דרך אחת "להתמודד" עם זה, לדעתי, זה לבגוד ואז הקשר נשבר ונהרס כביכול בגלל הבגידה, אך מה שקרה בעצם זה הנושאים לא דוברו ולן גם לא יכלו להיפתר. זו הדרך הלא בריאה להתמודד עם זה. אני היתי בודקת עד כמה התקשורת ביניכם בריאה, עד כמה את יכולה להיות פתוחה וכנה איתו על דברים שחסרים לך או מפריעים לך, ובכלל - האם את יכולה לשים את האצבע על מה מפריע ואו חסר לך. והעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה פשוט לפנות לטיפול, שלא חייב להיות ארוך טווח-הוא יכול להיות לגמרי קצר וממוקד בבעיה הזו - ובו תשאלי, יחד עם המטפל, את כל אותן שאלות ותוכלי להבין יותר לגבי עצמך ולגבי הקשר ביניכם. שיהיה המון בהצלחה תותית

שלום שרון, גם בקשרים ממושכים ויציבים יש מקום לתהיות ושאלות. אני חושבת שבשלב הראשון כדאי לאפשר לעצמך לתהות יותר בחופשיות: מדוע המחשבות על הבחור האחר עולות דווקא עכשיו? מה הן מבטאות? האם היו כמיהות ורצונות מסוימים שהבחור הנ"ל מילא בעת הפרידה מחברך? וכן הלאה. לא פשוט לחשוב מחשבות כאלה, אבל מותר לחשוב אותן, ולעיתים קרובות חשוב לחשוב אותן, כדי שתוכלי להבין את עצמך ואת צרכייך בצורה יותר עמוקה. אני מסכימה עם התגובה שקבלת מתותית, שאפשר לבצע את החשיבה הזו עם עצמך, עם חברה קרובה וגם עם פסיכולוג/ית. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, עוד שאלה שהתעוררה אצלי בעקבות תשובה שלך: האם כל פסיכולוג, ולא רק מי שמצוי בתקופת ההתמחות, נמצא בהדרכה באופן רצוף, או שרק כאשר הוא נקלע למצוקה כלשהי במהלך טיפול? האם זו חובה או בחירה? שיהיה סוף שבוע נעים, יעלה

פסיכולוג בהתמחות - הדרכה חובה פסיכולוג מומחה - הדרכה בחירה בפועל רבים מהפסיכולוגים המומחים נעזרים בהדרכה, בעיקר המומחים ה"צעירים" יותר, כלומר בשנים הראשונות לאחר שעברו את מבחן ההתמחות. חלק הולכים להדרכה באופן קבוע וחלק לתקופות שונות או סביב שאלות מסוימות. יש פסיכולוגים שנעזרים בהדרכה במשך כל חייהם המקצועים. לא הייתי מגדיר שפסיכולוג הולך להדרכה כשהוא נקלע למצוקה (למרות שזה גם כמובן קורה) אלא שהוא מעונין לחלוק ולהתיעץ עם איש מקצוע נוסף שבדרך כלל וותיק ומנוסה ממנו. לסיכום, פרט למתמחים שהחוק מחייב אותם ללכת להדרכה, הפסיכולוגים פונים להדרכה בהתאם לצרכים וכמובן הדבר גם תלוי באישיותם. שבת שלום ומבורך.

אתה פסיכולוג?

הי יעלה, למיטב ידיעתי בהדרכה זה חובה ושם גם אומרים לך מתי את לא צריכה יותר הדרכה. לאחר מכן זו רק בחירה, ובאמת זה קורה במצבים כמו שתיארת. תותית

שלום יעלה, בדומה לתשובה של ים 3, אכן פסיכולוגים הנמצאים בתהליך התמחות קלינית חייבים בהדרכה, ועם סיום ההתמחות זוהי בחירה. אני מניחה שיש פסיכולוגים קלינים הרואים בהדרכה ליווי מתמשך ותומך, ויש הפונים להדרכה כאשר הם מעוניינים בהתייעצות ספציפית. כמובן, בהתאם לאישיות המטפל, המדריך והבעיות העומדות בפניהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מתשובתך אני מבינה שהתנהגותה של ביתי תואמת את גילה, עם זאת אני נשארת עם השאלה, מה לעשות כאשר היא באמצע עימות עם ילד אחר? אתמול למשל היינו במשחקיה והיא דחפה כל ילד שהעז להתקרב לבית שבו היא שחקה (שהיה בו די והותר מקום ליותר מילד אחד). האם עלי להתעלם? (בנוכחותן של אימהות אחרות זה יכול להיות קשה). אני הנחתי שכן יש טעם לחנך אותה ואני אומרת לה לא ואף עוצרת בעדה פיסית, אם היא ממשיכה כמה פעמים אני אף מרחיקה אותה מהצעצוע, ומתעלמת מהבכי למרות שתמיד היא יכולה לקבל חיבוק אם היא רוצה אבל אם אני מרחיקה אותה פיסית היא בדרך כלל כועסת עלי ובוכה נורא ולא נותנת לי להתקרב. אני מודיעה לה שכשתרצה לבא אני פא וממשיכה להתעלם מהבכי. כעת מדברייך אני מרגישה שאני טועה בהתנהגותי, שכן אם אין ביכולתה של ביתי לווסת רגשות הרי שאני דורשת ממנה להתנהג ברמת איפוק שלה איננה מסוגלת ואף מענישה אותה כשאיננה מתנהגת כך. האם עלי לנסות כמה שיותר להניח לה להסתדר עם ילדים אחרים? אני רואה הרבה פעמים אמהות שמעירות במלא הסבלנות לילדיהן אך כשהללו מתעלמים מהערותיהן הן נשארות חסרות אונים והילד ממשיך בשלו. יש כאן שחיקה של המילה אסור. מה הילד לומד מהמילה אסור אם כשהוא מתעלם ממנה לא קורה שום דבר? כך גם בגן. ביתי מצטטת שוב ושוב את הגננת שאומרת שאסור לנשוך, אך לילד שנשך לא קורה כלום ולמחרת הוא נושך אותה שוב, איזה מסר זה מעביר? וכך גם לגבי המנעות מהתערבות כאשר היא חוטפת. אני מרגישה ממש לא בטוחה לגבי הגישה בה צריך לנקוט כלפי ילד שעובר על כללי ההתנהגות. אולי תוכלי לפרט קצת מה אכן מתאים לגיל זה? (התעלמות, הסבר מילולי, עצירה פיסית של ההתנהגות התקפנית ואולי אפילו עונש תואם לגיל?)

ניצן, ילדים סביב גיל שנתיים אכן מתקשים לווסת רגשות, אבל הם לומדים זאת בהדרגה, תוך למידת החוקים החברתיים המוקנים להם ע"י המבוגרים. אני חושבת שאת פועלת נכון כשאת עוצרת אותה מלפגוע בילדים אחרים או מרחיקה אותה ממצבים בהם היא מתנהגת באופן שמפר את הסדר הציבורי. שימי לב: זה שונה מענישה ושונה מנאומים ממושכים שאינם מרשימים בני שנתיים. הדרישה שלא לפגוע באחר אינה מוגזמת או מוטעית בשום גיל. אולם יש להבין את המנגנון העומד מאחוריה, ולהתייחס בסלחנות לקושי שלה להתחשב. אם היא נושכת, עליך להרחיק אותה מהילד הנפגע, ולומר בשקט: לא נושכים! אם היא צורחת או דוחפת במשחקיה, קחי אותה משם, והסבירי שאם קשה לה לשחק בלי לפגוע בילדים אחרים, אז תגיעו בפעם אחרת, כשהיא תצליח יותר. זהו לא עונש, אלא הצבת גבולות. הזילות של המילה 'אסור' כבר נדונה כאן. אמהות המאפשרות לילד להמשיך בשלו למרות המילה 'לא' או 'אסור' מלמדות אותו לצפצף עליהן. הן משדרות מסר כפול: ה'אסור' הוא גם קצת 'מותר'. את ה'לא' מוטב לומר פעם אחת, ואז לפעול. אחרת - עדיף לא לומר דבר. אני מזמינה אותך להתקשר ביום ראשון ל"קו להורה" 03-6406888 בין תשע לשלוש. להשתמע ליאת

שלום! בתי בת ארבע, ילדה מפותחת, חכמה, מלאת שמחת חיים ו, סקרנית.... לגבי כל תחום, כולל התחום המיני. היא נוגעת בעצמה, שואלת שאלות, והכל ברוח טובה שלא נראית לי חריגה מעבר להתפתחות הטבעית. אך לאחרונה היא הגיעה עם שני סיפורים מהגן: א. סיפרה שמשחקת עם חברה (גדולה ממנה) ועם עוד בן, גדול מהן, והם סכמו שהיא התינוקת ושתוריד בגדים. הגבתי קצת בבהלה והיא נעלבה ממני, מכיוון שספרה זאת כפי שמספרת לי כל דבר שקורה בגן. ב. לאחר שהיא מתענינת מאד בנושא נשיקות מפה לפה היא ספרה שחברה (שוב, גדולה ממנה, בת 5) הראתה לה איך מתנשקים פה אל פה "עם הלשון ככה" והיא אומרת שזה היה לה לא נעים. אמרתי שהיא לא צריכה לעשות שום דבר שלא נעים לה, היא אמרה "אבל היא בקשה" והבהרתי לה שזהו גופה ורק היא מחליטה עליו. הספורים מטרידים אותי ואיני בטוחה מתי ואיך עובר הגבול מסקרנות ומשחק רגילים למשהו אחר. איני רוצה להביא למצב שתגובותי ירתיעו את בתי מלהוסיף ולספר לי כל דבר שקורה. שאלתי: האם המתואר הוא עדיין בגדר הסביר, ואיך להגיב? (כמובן שעדכנתי, לפחות לגבי הסיפור הראשון, את מטפלת הגן ובקשתי שהילדים יהיו כל הזמן תחת השגחה) לתשובה אודה

שלום מרי, קל להזדהות עם המורכבות ששאלתך מעלה: מצד אחד את רוצה לאפשר לבתך להינות מסקרנותה הטבעית לגבי גופה, ומצד שני חשוב כל-כך לשמור עליה. הסקרנות הזו היא אכן טבעית: ילדים מרגישים וקולטים מסביבתם עד כמה זה חשוב ומעניין, וכמובן רוצים לנסות לבד... מבחינה זו, תיאורייך אינם נשמעים חריגים. עם זאת, אני חושבת שפעלת נכון כאשר עדכנת את המטפלת בפריחת ההתעניינות הגופנית-מינית בגן. חשוב שהמבוגר הנמצא עם הילדים במשך היום ישים לב למתרחש. מעבר לכך, לדעתי כדאי להמשיך ולשוחח עם בתך, למרות החשש שהיא תהיה מודעת להסתייגויותייך. בדרכה, ובאופן התואם לגילה, חשוב שהיא תדע שזה נושא מורכב... בנוסף לתשובתי, אני רוצה להמליץ לך לשוחח טלפונית עם ליאת במסגרת הקו להורה של שירותי הייעוץ באוניברסיטת ת"א. ליאת משיבה ביום ראשון בבוקר, ואת הטלפון ניתן לאתר בקלות בחיפוש בפורום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה לפני כשבועיים-שלוש שלחתי לך אימייל באיזה עניין אך לא קיבלתי תשובה ממך. ניסיתי שוב לשלוח לך, אך משום מה יש בעיה טכנית, כשלוחצים על "שלח אימייל" בדף שלך באתר, זה לא פותח את דף שליחת האימייל אלא מביא שוב את הדף שלך. אודה לך מאוד אם תגידי לי אם קיבלת את האימייל, ואם כן אודה על תשובתך לעניין שהעליתי. מתנצל שאני כותב לך הודעה בפורום בעניין, זאת משום שלא היתה לי ברירה. כתובת האימייל שלי [email protected] בתודה

כנראה שיש בעיה טכנית כללית באתר זה שהופך כתובות אימייל ללא זמינות. גם האימייל שלי שרשמתי הפך ללא זמין, אז אתחכם וארשום אותו בצורה מתוחכמת, הנה: ארשדום את החלק הראשון של הכתובת, אעבור שורה ואז ההמשך, הנה: meesgav1 המשך @ המשך 013 המשך .net לא לשכוח את הנקודה אחרי ה013

אחרי הnet אין נקודה למרות שכך נרשם, יש רק נקודה אחת אחרי ה013

שלום מומי123, מבטיחה לחזור אליך בהקדם האפשרי, אורנה

אני נראת מצויין בת 25 ויש לי הרבה מחזרים אך באף אחד אני לא מעוניינת הייתה לי אהבה מאד גדולה עד לפני 3 שנים ומאז אני לבד אני כבר לא מאוהבת בבחור ההוא אבל גם עוד לא התאהבתי באחר ובכל אחד אני מוצאת פגם כלשהו ושוללת אותו אני מאד רוצה זוגיות ואהבה חדשה אבל איך אני ממשיכה הלאה?

אני יושב ובוכה כל היום על זה שאני חסר כל חיי אהבה או מין בגיל 22, שונא את החיצוניות שלי ובעל ביטחון עצמי נמוך בצורה מבחילה, מרגיש שאף אחת לא תירצה אותי אף פעם- ובני אדם אחרים מתלוננים על זה שאף אחד מהמחזרים שלהם לא מספיק טוב........איזה עולם משעשע :-)

לרויטל ויגאל, למרות שפניתם בנפרד, שניכם מייצגים בעיה דומה, של אנשים צעירים הכמהים לקשר קרוב ומשמעותי. לכל אחד מכם יש קושי למצוא את הפרטנר המתאים תחת מגבלה 'תוצרת בית'. את, רויטל, מוצאת את הפגם בבן הזוג, בעוד יגאל מעדיף לראות את עצמו כמכשלה העיקרית. ניתן להתרשם שבשני המקרים הדימוי העצמי פגוע והביטחון העצמי נמוך. אני סבורה שזוהי סוגיה נכבדת שכדאי לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי. - מדוע איני מרשה לעצמי להתאהב שוב? - האם אני מוצאת את הפגם כדי לא לאפשר לעצמי להיפגע שוב? - האם מי שמעוניין בי 'חייב' להיות פגום? - האם המראה החיצוני שלי הוא אכן הבעיה? (אולי זה נוח לחשוב ככה?) בקיצור, יש עבודה. הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו ! ליאת

אולי את רגילה לפרמטרים מסוימים אצל בן זוגך לשעבר, אולי את מחפשת תכונות דומות. לאהוב מישהו ולהמשך אליו - שני דברים שונים. אולי את מחפשת להימשך למישהו שדמה לחברך לשעבר...?

שלום אני רוצה להתייעץ בבעיה שיש לי ואינני יודעת איך להתייחס אליה. לפני כמה זמן אבא שלי ביקש ממני למשוך כסף מזומן מהחשבון ולתת לי צ'ק נגדי והסכמתי. לאחרונה צירפנו כל המשפחה את החשבונות לאותו בנק כדי לקבל תנאים טובים יותר. מהחשבון שלי ושל אחותי אבא שלי ביקש הלוואות כדי שיהיו על שמנו והוא יחזיר לנו את הכסף. יום אחד אני מגיעה לעבודה ואבא שלי קורא לי ואומר לי שהוא לקח כסף מהחשבון שלי ויחזיר לי. היה לו את דף הפירוט מולו. הזדעזעתי נורא. איך נותנים לו בבנק לעשות דברים כאלה על סמך מילה בלבד. לאחר שפניתי לאמא שלי והיא דיברה איתו סיכמנו שדבר כזה לא ייעשה שוב והוא ביקש ממני להגיד לפקיד שידעתי מההעברות שהוא עשה בשמי. וכך היה. לאחר כמה ימים שוב הגעתי לבנק וכנראה עניתי לפקיד בהיסוס כי הוא אמר לי שמעכשיו מי שירצה לעשות פעולות יחתום לו ואף אחד לא יעשה לשני. (מצב שהיה בעיניי האופטימלי). אבא שלי כעס מפני שכביכול אנחנו לא מאמינות לו אבל מבחינתי זה לא עניין של אמינות. החשבון שלי הוא שלי פרטי. אין לאף אחד זכות להשתמש בו או לדעת מה יש בתוכו רק לי. כל הכספים שיוצאים ונכנסים הם בגללי בלבד ואני אחראית עליהם. עכשיו (יותר נכון עד עכשיו) אבא שלי יכל לעשות פעולות ואני חתומה על הלוואות. האמת? אני לא ישנה כבר כמה לילות. מצד אחד אבא שלי כועס כי אנחנו כביכול לא מאמינות לו. מצד שני אני לא מאמינה באף אחד ולא רוצה לאבד מה שחסכתי בעבודה קשה. אני ממש קרועה. איך פותרים את העניין?

יעל יקרה, חשבון בנק הוא אחד הדברים האינטימיים והפרטיים בחיינו, ומחובתו של הבנק למנוע העברת מידע (בוודאי העברה של כספים) למי שאינו מורשה חתימה בחשבון. אם הבנתי נכון מבין השורות, את גם עובדת אצל אביך, או לפחות במחיצתו, ועולה כאן ניחוח של טשטוש גבולות במשפחה (או אולי בעסק המשפחתי). אבא שלך כועס על כך שאינכן מאמינות לו, אך בו בזמן פעל בניגוד למקובל, ועשה בחשבון הבנק שלכן פעולות שלא בידיעתכן. פקיד הבנק חש בהיסוס שלך, ותיקן את המעוות. (לדעתי ה"פושע" האמיתי יושב בבנק...). לפעמים הורים מתקשים להסתגל לרעיון שילדיהם כבר אינם ילדים, ועדיין חשים בעלות על שלומם ועל רכושם. ברוב המקרים הדברים נעשים בתום לב, ולפעמים אפילו מתוך חוויה של "חשבון עובר ושב" (אם אני כאבא נותן להן כסף, אני בוודאי יכול לפעמים גם להיעזר בחשבון שלהן). גם אם אבא כועס כרגע, ואת מרגישה לא נוח ומואשמת, זהו מצב עדיף על פני כעסים חוזרים ונשנים או חלילה קרע משפחתי במקרה שהמצב הישן יחזור על עצמו. המשיכי לשמור על פרטיותך ועל כספך, כיאה למי שמרוויח אותו ביושר. בברכת שפע כלכלי לכולנו ליאת

ביתי בת שנה ותשעה חודשים. בספטמבר האחרון היא נכנסה לראשונה לגן (עד אז היתה עם מטפלת). הקליטה בגן היתה קשה יחסית אך כעת היא הסתגלה ואוהבת ללכת. גם אוהבת את הגננת ומרבה לדבר עליה ועל הילדים בגן. לאחרונה ביתי חוזרת עם הרבה נשיכות, כמעט כל יום אחת חדשה. מברור עם הגננת, היא טוענת שביתי מרבה להתעמת עם ילדים אחרים ולחטוף מהם צעצועים (היא עצמה איננה נושכת או מרביצה) ובתגובה לעיתים ילדים נושכים אותה. בשיחה קודמת הגננת אמרה לי שכאשר מנסים להתערב ולגרום לה להחזיר את הצעצוע היא פורצת בבכי נוראי וקשה להרגיע אותה, אך לטענת הגננת זה כרגע משתפר. מאחר וסערת הקליטה לגן עברה, ביקשתי מהגננת שכרגע ינסו להתערב יותר באירועי החטיפה של הצעצועים ולהתעקש עם ביתי שתחזיר (כמובן בלי לחטוף לה את הצעצוע מהיד כי זה ילמד אותה בדיוק את ההפיך, שמותר לעשות זאת). מצד אחד אני חושבת שהיא בודקת את הגבולות בגן ואולי גם מצליחה ככה להשיג תשומת לב מהגננת (כאמור היא רגילה להרבה תשומת לב). מצד שני אני חוששת שהיא עדיין בתהליכים של חבלי קליטה ואולי היה עדיף להניח לה להסתדר לבד ולא להרבות באיסורים ומסרים שליליים. ביתי מאד מתקשה להתמסר. גם לסבתות שלה התמסרה בגיל יחסית מאד מבוגר (עד גיל שנה לא הסכימה שאף אחד אחר יחזיק אותה) וגם היום בגן אם ישנה סייעת מחליפה, למרות שהשתיים האחרות מוכרות, היא נכנסת מאד בחשש. בנוסף אציין שבגן ישנם 14 ילדים והיא הקטנה ביותר (אך בהפרש של שבעה חודשים מהגדול ביותר). אנא יעצו לי מה לעשות.

היי ניצן, כמו שכתבתי כאן ממש לפני דקות, גיל שנתיים הוא גיל בו הילד עוד לא רכש את היכולת לוויסות רגשי. בגיל הזה, העימותים בין הילדים סוערים מאד. אין הם יודעים להתאפק, לחכות בתור, לוותר. זהו עולם מאד ייצרי ודחפי, וכל הילדים עוברים אותו בסופו של דבר. בתך חוטפת צעצועים, וכמעט מיד חוטפת גם נשיכה או מכה מה"קורבן". כואב ככל שיהיה, זוהי דרך טבעית ללמוד את חוקי המשחק החברתי: אם אחטוף צעצוע, אחטוף גם מכות או נשיכות. הגננות אכן משתדלות להקנות חוקים ונורמות מקובלות, של שיתוף פעולה, וויתור, דחיית סיפוק והתחשבות באחר. יכולות אלה נרכשות בהדרגה במהלך שנות הילדות. עד אז, נסי להתייחס בסלחנות ל"שעונים", ולזמן גם בבית התנסויות של תסכול מבוקר. ילד שרגיל לקבל הכל ומיד, מתקשה יותר להסתגל לנורמות חברתיות מקובלות. כמו שאת רואה כרגע, גם לילדים האחרים קשה, ואין הרבה מה לעשות חוץ מלהמתין בסבלנות, ולתת לזמן ולצוות הגן לעשות את שלהם. נסי לא לכעוס על הגננות, שכן אינן יכולות למנוע לגמרי את המאבקים הללו. גם הילדים הנושכים פועלים בהתאם לגילם. אני מקווה שבשבועות הקרובים העניינים ייכנסו למסלול, וסימני הקרב ילכו ויתמעטו. בשמחות ליאת

שלום, אני לא יודעת אם פניתי לפורום המתאים, אבל אנסה לשאול. אחיינית שלי בת שנתיים. היא נעלבת מכל דבר ומתחילה לבכות בהיסטריה וכמובן לא מדברת במשך זמן מה עם האדם שהעיר לה. לפי דעתי היא היפראקטיבית עם בעיות קשב וריכוז. לדו' היא אוכלת כמות גדולה של ענבים ורוצה עוד ואנחנו אומרים לה שזה מספיק, אז היא מתחילה להשתולל עם כל הסצינות שלה. השאלה היא מה ניתן לעשות והאם זה מעיד על בעיה מסויימת? האם בעתיד זה מצב שיכול להחמיר? תודה ויום טוב

זה מעיד על ילדותיות. אבל לילדה בת שנתיים מותר להיות ילדותית. וברצינות, לא נראה לי שקיימת בעיה רצינית. אם בעוד שנה שנתיים לא יהיה כל שינוי בהתנהגותה שווה לשקול התיעצות אם אנשי מקצוע. אם ההורים לחוצים ורוצים לפנות קודם זה כמובן זכותם, ולעיתים לשמוע מאיש מקצוע שהכל תקין, וכך להרגע זה גם חשוב.

היי נילי, גיל שנתיים הוא גיל בו הילד עדיין מאד מתקשה לווסת את רגשותיו. במצבי תסכול וכעס, כאשר משהו לא ממש מסתדר לפי רצונותיו, יכול ילד פעוט לקבל התקף זעם ממש. זה מסתבך לבעיה רק אם ההורים נבהלים ונכנעים מול הדרמה. במקרה כזה, הילד לומד שבאמצעות התקף הזעם הוא שולט בעניינים, ואז מפעיל אותו כטקטיקה מוצלחת כל אימת שהוא רוצה שדברים ייעשו בהתאם לרצונו. מכירים את הילדים שמשתטחים בצרחות מול הסוכריות בסופר? בחנות הצעצועים? התנהגות זו כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על היפראקטיביות עם בעיית קשב וריכוז. לילה טוב ליאת

בעית התנהגות של שקרים וגניבה ( לא קלפטומניה ), אי אלו המלצות?

דניאלה יקרה, נסי להיעזר באלפון המטפלים. קישור אליו מופיע באתר זה. בהצלחה ליאת

שלום דוקטור ! אני בן 23 ויש לי שאלה קצת יוצאת דופן: כמעט אחרי כל פעם שאני אוכל, אני מרגיש תחושה שאני חייב ללכת ולהתרוקן. ואכן אני נוטה ללכת לשירותים ("למס' 2") מספר רב של פעמים ביום (3 פעמים , לפעמים עד 5). הדבר מגביל ומתסכל אותי מאוד ואף גורם לי לדיכאון, אני נמנע מלהיקלע למצבים שאינני קרוב לבית שימוש בשל התופעה הזאת. והדבר משבש את אורח חיי שכן בכל פעם שאני הליכה שלי לשירותים יכולה להימשך עד 50 דק' (ברצינות...) רופא שבדק אותי אמר שהוא לא מוצא בעיה יוצאת דופן בפעילות מערכת העיכול שלי. האם יכול להיות שהבעיה היא נפשית/התנהגותית, ואם כן האם ניתן להקל על המצב בטיפול פסיכולוגי/ התנהגותי ? תודה על ההקשבה.

אצל איזה רופא היית? הבעיה שלך שייכת לרופא גסטרואנטרולוג. אם הוא לא יאבחן בעיה , יתכן ומדובר בעניין פסיכולוגי.

ערב טוב, במקרים של תופעות סומטיות לא מוסברות, ניתן לחשוב על כיוונים פסיכולוגיים, אבל גם אני - כמו דוד - לא משוכנעת שמוצה כל הבירור הרפואי. יכול להיות שצריך לערב גם תזונאית כדי להבין את המכניזם עד הסוף. ככלל, מערכת העיכול לוקחת חלק פעיל במגוון מצבים נפשיים, והיא חלק מיחסי הגומלין גוף-נפש. לאחר שיישללו כל ההיבטים הפיזיולוגיים, אפשר לשקול טיפול באוריינטציה התנהגותית, אולי בשילוב של טכניקות ביו-פידבק. בברכה ליאת

שלום רציתי לדעת אם לך כפסיכולוגית יש רגעים שבהן פשוט מזועזעת ממה שמספרים לך בטיפול. הכוונה היא לא לזעזוע שעלול להתרחש כתוצאה של כעס על המטופל אולי שלא טיפל בעצמו, אלא ממש משהו אישי שהוא סיפר לך, שגם לך להזעזע, או לפחות להרגיש דחיה מסוימת?.

שלום ענת, ככל שרוכשים יותר ניסיון (ושומעים יותר ויותר תכנים) לומדים לשמוע דברים קשים ו'להישאר בחיים'. יצא לי - בעיקר בעבודתי עם ילדים - לשמוע דברים קשים שעוררו בי דחייה ובעיקר כעס גדול מאד. סיפורים אנושיים יכולים להיות לעיתים קשים, ולעורר קשת רחבה למדי של תגובות. נראה לי שזו אחת הסיבות שמטפלים מסוימים בוחרים לעצמם תחומי טיפול ספציפיים, המותאמים ליכולתם לשאת דברים מסוימים יותר מאחרים. וכן, לפעמים - גם כשמנסים לשמור - פסיכולוגים מוצאים עצמם מופתעים. לילה טוב ליאת

תודה. אבל האם קרה לך ששמעת מקרה מסוים, שאמרת לעצמך שאם יכלת היית פונה למשטרה, נניח להתלונן על המטופל שלך וכו או האם קרה לך שהפסקת טיפול עם מישהו עקב מקרה שהוא סיפר לך שדחה אותך?, אני לא מדברת על עצמי כמובן, אלא מתוך סקרנות ל"בזנס"...

במשך תקופה מסוימת, אני לא יודעת ממתי, זה מופיע מידי פעם. יש לי לעיתים חלומות מאוד מפחידים. אני לא חושבת שאי פעם היו לי ממש סיוטים כאלו כמו שמתעוררים מהם בזיעה, אבל התוכן שלהם פשוט מפחיד אותי כי הוא מרגיש מאוד מציאותי. אני חולמת שאבא שלי מת ואני נשארת לבד. כמובן שתמיד אני מספרת לו על כך כי רק ככה זה מרגיע אותי. בהתחלה הייתי אומרת לו "חלמתי עלייך" וכשהוא שואל מה, הייתי אומרת לו מה. עכשיו אני רק אומרת "חלמתי עליך" והוא כבר ישר מבין. אני מנסה להבין למה זה קורה - ואני חושבת שאני יודעת למה. לפני מספר שנים הוא עבר התקף לב בנוסף להיות אדם מבוגר (נולדתי כשהוא היה כבר יחסית מבוגר מאוד לגיל הממוצע שבו מביאים ילדים לעולם...) ופשוט אני כל הזמן חיה באמת בפחד כזה שיקרה לו משהו חס וחלילה. הוא גר כרגע לבד ואין לו בת זוג. אני מנסה למצוא לו מישהי שאולי הם יגורו ביחד, כדי שהמצב יהיה רגוע יותר. לא מזמן היינו ביחד בחו"ל ובאותו שבוע, חלמתי שני חלומות כאלו. בכל חלום כזה, אני מרגישה את העוצמה של הבדידות, איך אני נשארת לבד ואת החיסרון שלו ואת העצבות. כשאני קמה, זה מאוד מעציב אותי. אני יודעת שזה דרכו של עולם, בסוף כולם מתים, אבל כשאני חושבת על זה אני לא יודעת מה אני אעשה אם יקרה משהו, איך אני אחיה לבד ככה. יש לי איזו בעיה להתמודד עם המציאות, אני רוצה לדעת מה אפשר לעשות בנידון. אני לא רוצה לחלום חלומות כאלו יותר.

היי, חלומות אכן יכולים להיות משהו טורד שלווה. אולי ירגיע אותך מעט הרעיון לפיו חלומות מייצגים בדרך כלל משהו עמוק יותר, המסתתר מתחת לתוכן הפשוט והגלוי שלהם. כלומר - החלימה על מותו של אבא אינה מבשרת את מותו, הגם שאת חווה את הסבל הזה שוב ושוב, אלא מסמלת משהו אחר ביחסים שלכם, עליו את מוזמנת לחשוב בעצמך או בעזרת אדם נוסף. רמזת משהו על הפחד שלך להישאר לבד, ודיברת גם על המשאלה למצוא אישה אחרת שתוכל לדאוג לו, במקומך. אלה שני כיוונים שאפשר להמשיך ולפתח, וכך - אולי - להשקיט קצת את לילותייך. טיפול פסיכולוגי הוא מקום נהדר לבירור תכנים עמוקים הקשורים ביחסים עם הורינו, שלא לומר לניתוח חלומות... ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

אבל חשבתי שניתוח חלומות שייך למיסטיקה... שמעתי איפהשהוא שחלומות על מוות בד"כ מבשרים דברים טובים. אבל זה עדיין מפחיד, כי לא מדובר בחלום אחד אלא בסדרה של חלומות שונים שבכולם קורה בסופו של דבר אותו דבר. אני מחפשת לו אישה, כן במקומי, אבל לא מישהי שתמלא את מקומי - כבתו. גרתי אצלו תקופה ארוכה, ועכשיו "הגוזל פרח מהקן". אני מניחה שהמחשבה שהוא לבד טורדת את מנוחתי. אבל אני גם כרגע לא יכולה לגור איתו. לא כי רע, היה ממש טוב, אבל פשוט הגיע הזמן להתבגר קצת וללמוד לחיות לבד. לכן אני מחפשת מישהי שגם תהיה לו לבת זוג, שאולי הם יחיו ביחד ועצם העובדה הזו אני מניחה שתגרום לי ליותר נחת ובטח שגם לו ליותר רוגע...

ראיתי שאלות רבות של אנשים "איך לסיים טיפול?" מה כדי להגיד בפעם האחרונה והחשובה?" אבל אצלי המצב היה אחרת ועדין מכאיב לי הענין,היות ואמרתי למטפל שלי שאני רוצה לסיים, בתוספת צפיות שלי ממטפל שלא קימות אצלו, הוא ניהיה תקיף,האשים אותי בקשיי ועל כן לדעתו אני רוצה לסיים, ובסיום הפגישה אף קילל קללה בוטה ביותר! (בסיטואציה שאמרתי לו שאת מה שהוא אומר אני כבר יודעת ושלא יחזור), רציתי לבקש לכך התיחסות-ב"ה טוב לי, אבל לפעמים אני נזכרת בו , במי שהיה אמור לטפל בי לאורך כל הדרך ולא לצאת מגדרו, אני מדמינת אותו עם הפנים התקיפים והקללה וזה כ"כ צובט אותי בלב! מן רחמים עצמאיים- זה מה שמגיע לי ?? הקללה שלו מהדהדת בראשי וכואב לי לחשוב על עצמי באותה סיטואציה (כבר הרבה זמן אחרי) שמחתי להיות בטיפול, להשקיע בעצמי ולבסוף סימתי בבעיטה כזאת וצביטה בלב שכמעט השכיחה ממני את כל מה שהיה טוב קודם.מה לענות לעצמי שאני נזכרת במפגש המכאיב הזה, בקללה שלו אלי (לא העלתי בדעתי שמטפל יקלל בטיפול ואפילו בהנהגות הכי גרועה מצד המטופל,למרות שאני לא צריכה להתנצל-אבל אני לא כזאת) תודה.גלית. אשמח לשמוע תגובות גם ממטופלים, יש לכם מה לאמר לי? אתם גם חושבים שיש צד גדול וכ"כ לא אמין במטפלים,שגורם להם לשקוע בעצמם ולא לחשוב על מטרת הטיפול, במי ולמה, שגורם לכך שמצב מעוות כמו שחויתי יקרה?

אמרת שזה מקשה עליך להיזכר גם בדברים הטובים שהיו בטיפול זאת אומרת שבכל זאת מצאת אוזן קשבת והרווחת מהיותך בטיפול וכנראה שהמטפל בכל זאת לא לגמרי איש רע, עכשיו נסי לחשוב על אותו המטפל כבן אדם, שיתרגז אם חותכים אותו בצומת, אם יש פקקים כשהוא נורא ממהר, חלילה אני לא מצדיקה את אמרותיו שפגעו בך אך נסי להפריד בין הדברים, קיבלת ממנו הרבה דברים חיוביים נכון? וכשנאמר לו משהו הוא פשוט הגיב לפי ההרגשה שלו באותו הרגע, נכון אולי מטפלים אמורים לא לשפוט אך מה לעשות בכל זאת הם בני אדם, ומותר להם כבני מיננו, אני בטוחה שאם העיניין כ"כ מטריד אותך, תרוויחי מאד אם תפני אליו רק על מנת "לסגור" אני בטוחה שעתה הוא כבר נרגע ויהיה נכון לסגור איתך את הדברים באופן מכובד יותר, אני חושבת שאת מסתובבת עם משהו לא סגור ועליך לסגור איתו את הדברים באופן שיתן לך שלוה,

אילנית יקרה, אין מצב טיפולי שמצדיק קללה של מטופל. צר לי לשמוע על החוויה הזו. מקווה שתוכלי להתנסות בעתיד גם בחוויה שונה. מחכה איתך לשמוע תגובות נוספות. ליאת

לליאת, תעשי טיול קטן ותראה את ההתכתבות של גלית עם גידי מפרום פסיכוטרפיה. אני מאמינה שזה יתן לך יותר אינפורמציה.

שלום, אחי נכלא לאחרונה, לאחר משפט ארוך. אחי חף מפשע והאשמות הן כתוצאה ממעשה נקם כלפיו. מבלי להיכנס לפרטי המשפט הסבוכים, אומר שעליו לרצות תקופה של מס' שנים. הבחור ללא רקע פלילי, מדובר בבחור צעיר, נשוי ואב לשני תינוקות. הבחור עליו אני מדברת מפוחד למדיי ורוחו נשברה. הסיפור המשפחתי הזה ערך לי הכרות קרובה עם מערכת המשפט בישראל ושרות בתי הסוהר. לולא התנהלות הדברים בצוןרה כזאת, הידע שלי לגבי מוסדות אלה היה תיאורטי, ערטילאי ואולי גם אוטופי. אבל המציאות כ"כ כואבת. בישראל ישנן 97% הרשעות (המדינה בה אחוז ההרשעות הוא הגבוה ביותר בעולם) מבין התיקים הפליליים המוגשים לבית המשפט. כילדה רודפת צדק, חלמתי על עיסוק במשפטנות. המפגש האיום עם המציאות ניפץ לחלוטין את האידאלים שהאמנתי בהם. נתגלתה בפני מערכת מעוותת, מושחתת, שרירותית שמבוססת על מאבקי כח ושליטה, אינטריגות וכו'. מין חלוקה גסה של "טובים" ו"רעים". בפרקליטות יושבים להם "ציידי אדם" ובין כינוייהם האחרים "מטחנת בשר". הפרקליטות שואפת לנצחונות, בעוד הסניגוריה הציבורית, כזרוע נאורה של המדינה, מנסה בכוחה המדולדל להתמודד מולם. באחד הדיונים שהתנהלו לאורך השנים, השופטת פנתה אל הפרקליטה והזכירה לה שהרצון הוא לחשוף את האמת ולא לנצח. ובתי הכלא? באתר שב"ס תמצאו תמונות יפהפיות, תיאורים שבינם ובין המציאות אין שום קשר. אני משערת שמרבית הסוהרים לוקים בהפרעות אישיות או אחרות, ע"י עיסוקם הם חשים כוחניים, שולטים באימה, באכזריות יוצאת דופן תוך השפלה נוראית. תגידו לי, במה זה שונה מהשוןאה? הסוהרים הם נתינים (בלי יותר מידי ייחודיות מחשבתית), לא אנשים מבריקים, בד"כ. נתקלתי באוכלוסייה הזאת וחזיתי בזלזול וההשפלה כלפי האסירים וכלפי מבקריהם. הגיהנום אינו ערטילאי, הגיהנום הוא כאן, בתוך המדינה. איזו חוויה מצמררת! אני יודעת שצריך להרחיק אנשים מסוכנים מהחברה. אבל, כבני אנוש לבני אנוש, לא יכלנו למצוא פתרון פחות מבזה? אכזרי?לא הומני? הקלות שבה שולחים אנשים לכלא, על עבירות של מזונות, תנועה..שלא לדבר על אחוז נכבד של חפים מפשע. בבתי הכלא בישראל כלואים בני אדם, ע"י תתי אדם בתת תנאים: בצפיפות נוראית, לכלוך וזוהמה, בהרבה מקרים ללא מיטה, אנשים חלשים ו"נורמליים" נחשפים לחברה עבריינית שמתעללת בהם, מכה אותם..במה זה שונה מהשואה לעזעזאל? נסו לדמיין את חוסר האונים. כמובן שיש גם אנשים תועים, שפשעו והורחקו מהחברה..האם ההשפלה והרמיסה הזאת תהפוך אותם לאנשים טובים יותר? ואילו אנחנו, בחוץ, ערים לתחושותינו, אם רע לנו - מישהו מקשיב לנו, יש הכלה והתייחסות למה שאנחנו מרגישים. אנו חיים בשפע, מזון, ביגוד, בילויים. כ"כ הרבה משאבים כלכליים על מחקר ופיתוח, בניית קניונים, מבנים מפוארים, טיסות לחלל.. בעוד, "אחינו", בני מיננו, נמקים בתנאים תת אנושיים: בצחנה,ברעב, מחסור, נתונים לגחמות של אנשים סוציופתיים שאיבדו מזמן את הרגישות או החמלה כלפי אדם אחר. הגיהנום הוא כאן, לחלקנו, שנקלעו לנסיבות הלא נכונות, או שעשו בחירות שגויות. אבל אין מי שיושיט יד, או הכוונה לצמיחה, ההפך יש מי שירמוס וישבור את רוחך לעולם, או לפחות לחיים אלה. אילנה, שמתביישת להשתייך לבני המין האנושי http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Subjects/Maazar.htm http://www.court.org.il/nato/nato50.htm

אילנה יקרה, כמה עצוב וכמה כואב לשמוע את דברייך. אני שמחה שיכולת למצוא כאן כתובת ואוזן קשבת. הסיפור שלך אכן נשמע כמו מסכת ממושכת של מריטת עצבים, תסכול וזעם, נוכח טחנות צדק הפועלות בחסות חוק יבש, לעיתים תוך אטימות למחירים הנפשיים של כל הנוגעים בדבר. אני לא יודעת מה אוכל לומר לך היום שיקל עליך. ספק אם אפשר בכלל לחשוב על הקלה בזמן הקרוב. הזעם יכול להפוך, לעיתים, למנוף חשוב לעשייה. אולי עם שוך הסערה, לאחר שגם אתם וגם אחיך הכלוא תסתגלו למציאות החדשה, אכזרית ככל שתהיה, תוכלו להתארגן מחדש ולפעול למען שיפור איכות חייו שם בכלא. אני, אישית, מכירה אנשי רווחה הפועלים בבתי הכלא, וכולם אנשים יוצאי דופן באיכותם. יש גם בבתי הכלא נקודות אור קטנות, שכדאי לנסות להיאחז בהן, באין אור אחר. אם רק תרצי, נמשיך להיות כאן בשבילך, ולהקשיב. לפעמים גם זו נחמה. אני מקווה שתצליחו להתאושש ולהתחזק זה בזה, ורוצה להזכיר לך שרוחו של אדם, גם זה הכלוא מאחורי בריחים, היא לעולם בת-חורין. החזיקו מעמד ליאת

בת 33 רווקה חסרת ביטחון בהרבה דברים בחיים ללא נסיון בקשרים זוגיים עבר טיפולי (שיחות) שלא ממש עזר דבר נוסף ומוזר - בשיחות טלפון עם אנשים (לקוחות דרך העבודה) אני יכולה להיות נהדרת ואשת שיחה פשוט נפלאה אך כשזה מגיע לשיחה פרונטלית אני פשוט לא מוצאת את עצמי ולא מסוגלת שיסתכלו עלי כשאני מדברת (עם חברים ומשפחה זה לא קורה) טיפולים לא עוזרים לי האם קורסים וסדנאות יכולים להועיל ואם כן אילו קורסים מי יכול להמליץ תודה

ערב טוב, מקורסים וסדנאות אפשר להרוויח מאד, שכן הן מאפשרים עבודה תוך-נפשית לצד ובשיתוף אנשים אחרים. לא לגמרי ברור לי מוקד הקושי שלך, האם מדובר בביישנות, חרדה חברתית, דימוי גוף בעייתי, או קושי אחר. בכל מקרה, חיפוש בגוגל תחת כל אחת מן ההגדרות הללו, וצמצום החיפוש ל"סדנאות" מחזיר לא מעט שמות של סדנאות. איני יכולה להמליץ מכאן על משהו ספציפי (למעט קבוצה דינמית שמתחילה בקרוב בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א - 03-6408505). אני מציעה לך לבדוק בחסות איזה מוסד פועלת כל סדנה כזו, ולוודא שהיא מופקדת בידיו של אדם מוסמך כחוק (רישום בפנקס הפסיכולוגים, למשל). אולי תוכלי לקבל המלצות ספציפיות מאנשים בפורום. בהצלחה ליאת

ליאת, שלום רב! תודה רבה לך על התייחסותך ועל עצותיך. http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530589 בנוסף הייתי רוצה לשאול במה אני כאמא יכולה לעזור לבני על מנת לחזק את הבטחון העצמי שלו ולהיפתר מהסטיגמה של "ילד רע" ששירשו לו בגן. אני משתדלת להיות מאוד מפרגנת, מעודדת אותו בהרבה חום כאשר הוא מתנהג יפה וחוזרת לאוזניו שהוא הילד הכי טוב בעולם. היום כאשר אני שואלת אותו "איך היה בבית הספר" במקרה והוא מבין שהתנהג לא הכי טוב הוא מעדיף לענות "לא זוכר"... אני מאוד שמחה שהוא בוחר לא לשקר אלא לשמור על זכות השתיקה, אבל עוד יותר הייתי רוצה להחזיר את האמון שלו בי... מצד שני, לא נראה לי נכון לדסקס כל הזמן על הנושא הבעיתי של התנהגותו מול ילדים אחרים, יכול להיות שזה מה שעשיתי ולכן הוא מעדיף בכלל לא לדבר איתי על זה. יכול להיות שיש אילו עצות מעשיות שתוכלי ליעץ ואוכל לאמץ? אודה מקרב לב על תשובתך הנדיבה.

יוליה יקרה, אפשר לשמוע מדברייך שהצלחת לזהות לבד את הדפוס שהוביל את בנך לצורך לשמור על זכות השתיקה. את צודקת כשאת מדברת על הנטייה שלנו כהורים (לא המצאת כלום, כולנו נופלים בפחים דומים) לדסקס כל הזמן את הבעיות. אם נבדוק היטב את עצמנו, נוכל לזהות כמעט ללא קושי את הנטייה שלנו לפתח שיחה סביב משהו "שקרה היום בביה"ס". כאשר אנחנו שואלים "איך היה?" והילד עונה לנו בקצרה: "כיף!" - מעטים ההורים שיבקשו פירוט. כך לומדים הילדים שאותנו מעניין לשמוע עליהם רק כשיש בעיות. חשוב מאד להקשיב לילדים, גם כאשר הם מספרים על יום נעים, על מבחן שהלך טוב, על משחק כדורגל בו 'ניצחנו', על שיחה קרובה עם חבר או חברה, על מחמאה מהמורה. כך לומד הילד להרחיב את השפה הרגשית שלו גם בהקשרים חיוביים, וכך אנו מזמנים לעצמנו חוויה שונה של שיחה נעימה עם הילד, שמביעה התעניינות אמיתית בו, ללא הטפות מוסר וביקורת, ללא האשמות, אכזבות ואיומים בעונש. כך אנחנו יוצרים נפח גדול יותר להצלחות, להישגים הקטנים, לרגעים הנעימים שמסוכמים על ידו בדר"כ בקיצור נמרץ כשהוא עונה "היה כיף". עצה נוספת שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא לנסות להימנע משימוש במושג "התנהג טוב או רע בביה"ס". כולנו חייבים לזכור שעבור ילדים צעירים, יום שלם בגן או בביה"ס כמוהו כנצח. הרי אין להעלות על הדעת שבכל חמש או שש השעות שהיה שם הוא התנהג רע. מה שקורה בפועל, זה שההתנהגות הרעה, גם אם התרחשה למשך דקות ספורות, 'צובעת' את היום כולו, ומבטלת את כל אותן שעות ארוכות בהן התנהג למופת. כדאי לכן לדבר גם עם המורה, ולנסות לבקש גם ממנה, לחלק את היום לחלקים קטנים יותר, שאינם קשורים זה בזה. כאשר הילד עושה שטויות בשיעור השני, הוא עדיין היה בסדר בשיעור הראשון, השלישי והרביעי. מגיע לו שבח על כך, ובדרך כלל אין הוא זוכה לו. המשיכי לשבח את בנך על התנהגותו הטובה ולעזור לו להתגבר על המצבים בהם הוא הצליח פחות. אל תפסיקי את מה שביה"ס נותן לו (טיפול באמנות, בדרמה, וכו'), כי זה בוודאי לא מזיק ויש ילדים שצריכים להתחנן לזכאות הזו. אני מאחלת לכולכם שהעניינים יסתדרו בסופו של דבר, על הצד הטוב ביותר. אם תרצי סיוע נוסף, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת תל אביב, בימים ראשון ורביעי בין תשע לשלוש, לטלפון 03-6406888 . בהצלחה ליאת

שלום אני בת 26 , גדלתי ללא אבא עד גיל 14. בגיל 14 החלטתי שאני מחפשת את אבי (ללא ידיעת אמי) ואכן מצאתיו . (עד היום אנו בקשר טוב). עם אמא שלי אני לא ממש מסתדרת אך תמיד יש בי את הצורך להגן עליה ולשמור עליה. מאוד כואב לי על החיים שעברה ואני מנסה תמיד לגרום לה להיות שמחה . מגיל צעיר אני מאוד עצמאית ותמיד הייתי קשובה לעצמי ויודעת להבחין בין טוב ורע. בשנתיים האחרונות יש לי פלאשים מהעבר שאנני מצליחה לפתור אותם... אני מרגישה/ יודעת שהדחקתי הרבה דברים כילדה קטנה ועכשיו זה מתעורר... כשאני נכנסת לגן ילדים ומריחה את הריח של הגן (יש בגני ילדים ריח מסויים) זה מעלה לי תחושה לא נעימה ויש לי רצון לבכות, כשאני מנסה להתמקד בתחושה ולחפש מאיפה מקור העצבות זה נעלם לי. אני רוצה באמצעות ההיפנוזה להסיר את מנגנוני הגנה של הלא מודע ו"לפתור" את חידת הילדות שלי או יותר נכון לחדד את אישיותי ע"פ העבר. אני רוצה לנתח את מי שאני היום ע"פ העבר והדרך שבה גדלתי. בנוסף, נושא המיניות מאד סגור אצלי, ויש הטוענים שזה קשור בילדות שלי לזה שגדלתי ללא אבא.. האם זה קשור?. חשובה לי דעתך? האם יש לי סיבות טובות/נכונות לפנות לטיפול היפנוזי? חשוב לי לציין שאין לי את הכסף ללכת לטיפול פסיכולוגי פרטי אפע"פ שאני ממש ממש רוצה. זה חשוב לי מאוד לדעת מהן ההשלכות שגדלתי ללא אב. תודה תודה תודה... שבוע טוב

ערב טוב, התיאור שלך ממחיש בדרך מאד מרגשת איך נחרטים בנו זכרונות לא מילוליים, חושיים, כל כך טעונים רגשית, הנותנים אותותיהם גם שנים רבות לאחר שנצרבו בנו. הסקרנות שלך ביחס לחידת עברך מרשימה מאד. זה הופך אותך מועמדת טובה לטיפול דינמי ממושך, שיוכל לחשוף רובד אחר רובד בחיי הנפש שלך. ההתעניינות שלך בהיפנוזה נשמעת לי כמו ניסיון לקצר תהליכים ולהגיע בזמן קצר (וחסכוני) לאיזו אמת שתפתור לך את העמימות ותושיב את כל חלקי הפאזל במקומם. איני בקיאה ברזי ההיפנוזה, אבל למיטב ידיעתי הדברים אינם פועלים כך. היפנוזה לא יכולה להחליף תהליך ממושך ומעמיק, אלא רק - אולי - ללוותו ולסייע ככלי נוסף. אם ממילא לא מדובר במשבר אקוטי, ואת יכולה להיכנס לרשימת המתנה, אני ממליצה לך לנסות לפנות לטיפול באחת המרפאות הציבוריות, הגובות - אם בכלל - מחיר סמלי עבור הטיפול. אפשרות אחרת היא פנייה דרך קופת החולים, היכולה להבטיח טיפול טוב במחיר סביר. את מוזמנת להפנות את שאלתך בשנית לגדעון, העונה כאן בימי שבת וראשון, ולשמוע את תגובתו כמומחה גם בטכניקות היפנוזה. בברכה ליאת

אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית כמה א ה ב ה אפשר להרגיש כלפיה בלילה , מתוך עייפות ושובע של רגש שהיה בטיפול לחשתי אל תוך הכרית בלי לשים לב " אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך , אני אוהבת אותך..." העייפות משחררת מעצורים... אני שוב ילדה קטנה ... אני פשוט מאוהבת בה.. ואני אישה, אמא מוזר סתם רציתי לשתף אתכם באהבה הגדולה שלי כלפיה ניבה

רופא יקר שלום במצב נורמלי כאשר אדם דואג או מוטרד מדבר מסוים, בד"כ או שהסיבה לדאגה נעלמת ואז התחושה עוברת, או שהאדם מרגיע את עצמו ועם הזמן הוא שוכח. איך ניתן להסביר מצב שבו אדם לא מצליח להשתחרר מדאגה מסוימת במשך חודשים רבים משום שהוא כלל לא יודע להסביר אפילו לעצמו ממה הוא דואג? האם יש לזה הגדרה מקצועית? ואיך ניתן להשתחרר?

איציק יקר, איני רופאה, אלא פסיכולוגית, ואנסה להשיב לך בכל זאת. התופעה שאתה מתאר מוכרת היטב, והיא יכולה לנוע בתוך טווח רחב למדי של עוצמות. יש אנשים שחשים דאגה עמומה ולא מוגדרת, יש מי שדואגים באופן ספציפי מפני משהו שיקרה להם או ליקיריהם, ויש מי שחווים חרדה בעוצמה רבה יותר, עם או בלי טריגר ברור. לפעמים המחשבה הטורדנית (או הדאגה) מגיחה מבעד למחשבות האחרות, ולפעמים היא כה עקשנית ומשתלטת, עד כדי קושי ממשי לתפקוד התקין. במקרה כזה נהוג להגדירה כאובססיה. תהא אשר תהא ההגדרה המקצועית, חשוב שתדע שיש טיפול יעיל מאד לתופעה זו, בדר"כ שילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי, וכדאי מאד לנצל אותו ולחזור לחיי שגרה. בהצלחה רבה ליאת

איציק, הרבה פעמים חוסר שקט שכזה, ממשהו לא ברור או מוגדר מכונה פשוט חרדה בשפה המקצועית. אם התחושה הנ"ל פוגעת באורך החיים ומהווה מטרד, אפשר לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר. ס.מ.

היו לו תקופות טובות יותר ותקופות רעות אבל עכשיו אין לו אף חבר מהכיתה. הוא גם אומר שהילדים אומרים עליו שהוא שונה או עושה את הדברים בצורה שונה מהם. הוא בכיתה ה, והבנים לא בקשר בכלל עם הבנות בכיתה כלל. כמו כן כל הבנים חוץ ממנו ללא יוצא מן הכלל משחקים בכדור רגל בכל ההפסקות והוא לא (מבחירה הוא לא סובל את המשחקת וגם לא טוב בו). יש לו שני חברים טובים מאד מכיתות אחרות ובתי ספר אחרים. האם אני צריכה לקחת אותו לטיפול אצל פסיכולוג ואם כן איך אני מאורה למצוא אחד טוב? אמא אוהבת.

לאמא האוהבת, לא כל בעיה דורשת התערבות של פסיכולוג, לפחות לא לפני שמוצו אפשרויות אחרות. לא לגמרי ברור לי מהי אותה התנהגות שונה שמרחיקה ממנו את הילדים. אשמח אם תוכלי לפרט מעט יותר. בכל מקרה, בכיתה ה' (שלהי תקופת החביון) בנים ובנות עדיין מתקיימים די בנפרד, ועיקר החברויות הן בתוך קבוצת בני המין. לא כל הבנים אוהבים כדורגל, ועובדה שהוא מצא לו לפחות עוד שניים עם שפה משותפת. שני חברים טובים זה המון, גם אם אינם מהכיתה. אפשר לפנות גם אל המורה, ולנסות לשמוע את ההתרשמות שלה ביחס למצבו החברתי. מורות יכולות לעשות לא מעט למען ילדים הנדחקים לשוליים. זכרי - כמו שציינת בעצמך בראשית דברייך - שדברים הם דינמיים ומשתנים. אם בכל זאת תחליטי להתייעץ עם פסיכולוג (זה בכל זאת לא אסון) תוכלי להיעזר בהמלצה מיועצת ביה"ס או לפנות לפסיכולוגית ביה"ס. כמובן שיש גם אופציה של פסיכולוג דרך קופ"ח, עפ"י המלצות של אנשים בסביבתך. בהצלחה ליאת

שלום, הבת שלי בת שש וחצי (יש לה אח בן 9). היא ילדה מאושרת ונוטה להתחבר מהר. עם זאת היא החלה לספר לאחרונה (בבכי מר) שבהפסקות בביהס היא כל הזמן לבד מאחר שכשהיא מצטרפת לקבוצת בנות מסויימת, הבת הדומיננטית באותה קבוצה אומרת לה ללכת. יש לה שתי חברות מאוד טובות בכיתה וכנראה שהיא הגורם החלש יותר במשולש הזה ולכן נדחקת תמיד החוצה. השאלה שלי היא מה לייעץ לה ואיך להגיב. אני לא יודעת אם צריך לעודד אותה להיות יותר חזקה או להפך להגיד לה להתרחק ממי שלא רוצה אותה? אחת הבעיות היא שהיא מטעה. היא נראית מלאת ביטחון, אבל (כנראה) כשהיא צריכה להסתדר רק עם הילדים בלי מעורבות מבוגר היא מוותרת/נעלבת. איך אפשר לעזור לה? תודה

עדי יקרה, כמו שנאמר כאן כבר לא מעט פעמים, אחד הדברים שמאד מכאיבים להורים הוא הרעיון שילדם אינו מקובל חברתית. אל הכאב מתווסף לעיתים גם חוסר אונים, שכן יכולתנו כהורים להשפיע על הסטטוס החברתי של הילד מוגבלת למדי. בתך עדיין מאד צעירה, ומתיאורך לא מתקבל רושם של דחייה חברתית. ילדים הם עם נטול גינונים, ויכולתם לפגוע ולהעליב מרשימה מאד. עם זאת, נראה שזוהי מנת חלקם של כל הילדים בשלב זה או אחר של חייהם. גן הילדים או ביה"ס אינם אלא 'מעבדה חברתית' פעילה, באמצעותה לומדים הילדים את הקודים החברתיים, משכללים את כישוריהם החברתיים והבינאישיים, ומתנסים במגוון רחב של אינטראקציות (חיוביות ושליליות). תפקידנו כהורים הוא להעניק להם את מלוא האהבה והתמיכה בבית, מתוך אמונה שכ??ן-שיגור מוצלח יחסוך תקלות בהמשך (או לפחות ימזער את נזקיהן). אני לא יודעת מה נכון יותר לומר לבתך, פשוט כי איני מכירה אותה. אני חושבת שהמסר העיקרי צריך להיות משהו כמו: אני אוהבת אותך, ואני סומכת עליך שתצליחי לבחור לך את החברות הנחמדות ולהסתדר בכוחות עצמך במקרה של מריבה. אנו חייבים להודות שלא נצליח לחסוך לילדינו קונפליקטים או עלבונות במהלך התפתחותם, ולפיכך עלינו לעודד אותם לסמוך על יכולתם להתגבר ולהתמודד גם עם מצוקה חברתית זמנית. התערבות ממשית שלנו, המבוגרים, נדרשת כאשר מזהים בעיה אמיתית במיומנויות החברתיות, או כאשר אנו חושדים שהילד נופל קרבן להתעללות מתמשכת או דחייה עקבית. בברכת כל ישראל חברים... ליאת

ליאת תודה, אך לא התכוונתי מה אני אעשה, כי מה שהמלצת אני באמת עושה, מה שכוונתי היא , אחרי שברור שיש אפליה וזה לא חשד, זה פשוט ברור וידוע...מה בן זוגי אמור לעשות, שאלתי בשמו ובשבילו. זה באמת גורם לדכאון וממש תחושת בידוד וניתוק כאילו שאין לו משפחה.ובצדק...איך הוא יכול להיות בן פחות טוב ופחות חשוב ובעדיפות פחותה מבן אחר.

היי שוב, הילה אני עדיין סבורה שמה שנתפס כאפלייה ברגע מסויים עשוי להתברר בזמן אחר כחלוקת משאבים עם היגיון מסוים. לגופו של עניין, ידועים גם מקרים של אי-צדק משווע (עם או בלי כוונה) וכנגד זאת, לא נותר לנו לעשות דבר במישור המעשי (צדיק ורע לו...) . כדי להתמודד עם הסבל והמצוקה הנפשית הנגרמת לו, ניתן לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני, ולהנות מחוויה "הורית" מתקנת. בטיפול הוא יוכל לעבד את חוויות הקיפוח והבדידות, ולמצוא דמות מכילה ומיטיבה שלא תבגוד בו. אני מאחלת לשניכם שתצליחו לבסס קשר זוגי איתן, שיהווה נחמה ופיצוי על הקשיים האחרים. בהצלחה ליאת

להבנתי לכל אחד יש קווים נרקיסיסטיים. אצלי, בעקבות מבחני-אישיות, נקבע שאצלי זה קיצוני יותר - העיסוק בעצמי. כל דבר אני מקשר אליי. דברים בסיסיים, כמו ללכת ברחוב, אנשים לא מסתכלים עליי, אני מתרץ בנוסחה הקבועה (כי אני לא יפה לדעתי). האם אפשר לשנות את זה, או שתמיד נשאר ככה?

אסף יקר, אתה צודק! לכל אחד יש גרעין נרציסטי. הרעיונות הנרקיסיסטיים נולדו מתוך האגדה היוונית על נרקיס, שנגזר עליו להיות מאוהב בעצמו, כעונש על שלא הצליח לאהוב אף אחת מן הנערות שרצו בו. הוא הביט בבבואתו המרהיבה שהשתקפה במי האגם, התאהב בעצמו עד כאב, והבין בתוך כך את סבלן הגדול של אותן נערות שהתאהבו במי שהיה כה בלתי מושג. אותו עלם חמודות גחן מעתה מול דמותו המשתקפת, עד שמת לבסוף מצער וערגה, ובמקומו עלה ופרח פרח הנרקיס היפהפה הנושא את שמו. עצוב ומקסים גם יחד, לא? מי שדיבר על הנרציזם הבריא (היינץ קוהוט למי שמתעניין) התכוון לייצוג חיובי, בריא ומאוזן של העצמי, המאפשר קיום מאושר ויצירתי בעולם. לעיתים, ההתמקדות בעצמי אינה נובעת דווקא מהתאהבות עצמית, אלא מחוויה שונה בתכלית, של חולשה, חוסר ערך והתבטלות, כנגדה מגייס האדם מסכה של התנשאות (גרנדיוזיות) מנופחת. כך נולד מעין פיצול, בין שתי תפיסות עצמי מנוגדות. אפשר לשנות את החוויה הזו באמצעות טיפול דינמי, המכוון לאותו פער בתפיסה העצמית, ומאפשר חוויה שלמה יותר של העצמי. דרך צלחה ליאת

שאלתי שאלה וקיבלתי כמה תשובות אבל אף תשובה לא נתנה לי משהו סופי, שאלתי לגבי כל קשר אפשרי עם פסיכולוגית לאחר טיפול ממושך וקשר אישי ןאהבה רבה שהתפתחה במהלך השנים, קיבלתי תשובה שאפשר להיפגש עם מרווחי זמן לעידכון והכונה שלי הייתה לא רק על מנת לעדכן במצבי אלא שהפסיכולוגית תשבור בעצם את הדיסטנס, האם זה קרה? האם זו אפשרות שיקרה כזה דבר? אני מבינה את המוגבלויות, ואת רעיון הפרידה הבלתי נמנעת אבל רציתי בכל מקרה לדעת האם יש איזהשהיא אפשרות לקשר אחרי תום טיפול, קשר דו סיטרי, אילנית

אילנית יקרה, יש הבדל בין "שבירת דיסטנס" שהוא מושג צבאי שלא בהכרח תואם את הברית הטיפולית, לבין קשר דו-סטרי במובן שאת מתכוונת אליו. הקשר הטיפולי (לפחות בעיני) הוא הדבר הכי מנוגד ל'דיסטנס' הצה"לי. מדובר בקשר קרוב, ייחודי, מכיל ומאפשר, הגם שאינו סימטרי במובן המקובל של יחסים בינאישיים. לפעמים, לקראת סוף טיפול, יש התרופפות של חוקים ומגבלות, ומתאפשרת קרבה רבה יותר, משוחררת, חגיגית. אבל אין הכוונה לשבירת חוקים כללית. במצב הרצוי, קשר טיפולי נשאר כזה לתמיד. במצב הרצוי, מטופל לעולם יוכל לחזור אל המטפל שלו ולדעת שהוא יהיה שם בשבילו. במצב הרצוי, אין לערב בקשר הטיפולי מגעים נוספים (מסחריים, מיניים, משפחתיים, וכו') גם אם על פניהם הם נראים תמימים והוגנים. קשר חברי הדדי, כמו זה שאת היית רוצה לקיים עם המטפלת שלך, יזהם בהכרח את הברית הטיפולית. הוא יגזור את דינה של מערכת היחסים הטיפולית למוות. עם זאת, כמו שגדעון כתב, ההיסטוריה האנושית (והטיפולית בכלל זה) כבר ראתה הכל. איפה שיש אנשים, הכל אפשרי. לפעמים קודים, איסורים, טאבו'ים והחלטות רציונליות מתפוררים לאבק מול כוחות אחרים, עוצמתיים לא פחות. לפעמים זה נגמר רע. לפעמים לא קורה כלום. לפעמים קורה נס קטן של חסד. לכי תדעי... לילה טוב ליאת

תודה רבה על תשובתך . כיצד אוכל לפנות אלייך או למטפל אחר באיזור הצפון?

ממש מוזר לי לכתוב את ההודעה הזו. התחלתי טיפול לפני שנה וקצת ותוך זמן קצר הרגשתי שאני עולה על סחרחרת רגשית. חשבתי שאם שאתף בזה את הפסיכולוגית שלי זה יעזור, אבל זה ממש לא שינה את הדברים. הטיפול הפך להיות כל החיים שלי והכל מתגמד לעומתו. כל יום וכל היום אני חושבת (כמעט) רק על זה. מדמיינת איך אני מספרת לה דברים, מה אני מספרת, אוספת חוויות במהלך השבוע וחושבת איך לספר לה עליהם. רק שבסוף, בטיפול, כלום לא יוצא ואני בעיקר שותקת... בנוסף מאז שהכל התחיל אני מוצאת את עצמי מתמכרת לפורומים האלה של תמיכה ודיבור על טיפולים וקוראת מאמרים וספרים על טיפול. גם כאן וגם באתרים אחרים אני ממש שוחה כל יום וכל היום. העבודה שלי היא עם מחשב ואני יותר גולשת באינטרנט וקוראת דברים על טיפול מאשר עובדת. אמרתי לעצמי כבר המון פעמים שאני חייבת להפסיק עם זה אבל אני לא מצליחה להתנתק. אם הייתי יכולה הייתי בוחרת להתנתק מכל החיים שלי ולעשות רק את זה. אני יודעת שזה כבר לא נורמלי אבל לא מצליחה לצאת מזה. חשבתי אפילו להפסיק את הטיפול אבל רק המחשבה על זה מפחידה אותי מדי.

תמר יקרה, בדחף של שובבות והומור, הייתי מציעה לך לחפש עבודה כמנהלת פורום אינטרנטי בענייני טיפול... אבל אם נהיה רציניים, יש כאן משהו שמריח כמו התמכרות, אך פועל כמנגנון הגנה מרחיק. את מושקעת מאד בחשיבה על, בקריאה על, בבריחה אל - הכל ממרחק. בטיפול עצמו, בו את מוזמנת לגעת בדברים מקרוב, את נבהלת ומשתתקת. באחד מביקורי בפורום השכן של ד"ר גידי רובינשטיין (לא רק את משוטטת, יקירתי :-)), ראיתי שהוא המליץ לאחד מהפונים להראות לפסיכולוג שלו את הדברים שכתב בפורום. ככל שהדברים נראו בעיני מוזרים אז, אני מוצאת בהם לפתע היגיון מול מה שכתבת לי כאן. אולי כדאי לכתוב את הדברים שוב, ולהביא אותם אל המטפלת שלך כמו שהם? אני חושבת שהדברים מחייבים התייחסות בתוך מסגרת הטיפול, ושם גם המפתח לשינוי. אל פחד ובהצלחה ליאת

ליאת שלום הבעייה שלי ממש זהה לבעייה של תמר,אני נמצאת כמעט שנה בטיפול ועדיין לא מרגישה שאני יכולה להפתח,אני בקושי מסוגלת להישיר מבט.זה כל כך מתסכל אותי! אני מרגישה שהטיפול כל כך תקוע ולא רואה איך זה אי פעם הולך להשתנות.לאחר כל פגישה אני מחליטה שאני לא מסוגלת יותר,שאין טעם,ושאולי כל העסק הזה לא בשבילי, ולבסוף איכשהו שוב ממשיכה בגלל שביב התקווה הקטן שנותר לי שאולי בכל זאת משהו ישתנה. ממש כמו תמר,אני כל השבוע עוסקת כמעט רק בזה,אך כשמגיע הטיפול - כלום! אין פגישה בה לא העלנו את הנושא הזה,אבל אני פשוט לא מסוגלת...אני חוזרת מהפגישות כל כך מיואשת וחסרת אונים וכועסת עליה שהיא לא מצליחה לעזור לי,לדובב אותי לדבר. אולי אני צריכה להחליף מטפלת?אולי מטפלת אחרת תדע איך להתמודד עם זה?אני כבר מיואשת לגמרי!

(כרגיל) הדברים שלך חמים, ונוגעים ומעידים על רגישות והבנה. תודה לך על כך. למרות שאני יודעת שכך צריך להיות, אני ממש לא רואה את עצמי מספרת את הדברים האלה לפסיכולוגית שלי. זה מביך מדי ומרגיש לי ממש על גבול ההשפלה. מילה קשה, היססתי לפני שכתבתי אותה אבל כן, ככה זה מרגיש לי. האם אני מתרחקת מהדברים עצם או שאני מחפשת תחליפים, דרך אחרת לגעת, להיות איתה, בלי להיות באמת (ואולי זה אותו דבר?). ודווקא את זה קל לי הרבה יותר להגיד לה, וכבר אמרתי - את הרצון להיות שם יותר , להיות איתה יותר, להיות יותר שלה ושהיא תהיה יותר שלי. ועדין התחושה הבלתי נסבלת הזו מהדהדת, שאם אני אספר לה מה באמת אני עושה (דווקא הצעת התעסוקה הזו נשמעת לא רע :-) אני לא אוכל יותר להיות שם, מולה, כאילו שבזה אני מוותרת על מעט הכבוד העצמי שעוד נותר בי. הקושי הוא לא להגיד את הדברים בקול, לעניין זה אמירה בקול או בכתב היא בעיני אותו הדבר. הקושי הוא להתמודד עם כך שהיא תדע אותם.

שלום רב, אני בת 26 אחי בן 25 ואחותי בת 19 .אני שואלת את השאלה בשם אימי. אחותי היתה ילדה טובה בסה"כ כל השנים אך תמיד היו איתה בעיות בכל תחום ובכל נושא ונדמה כאילו הבעיות אינן מפסיקות עד היום כשהיא כבר נושקת לשנות העשרים לחייה ולנו בתור משפחתה הקרובה נגמרו העיצות.. אולי נתחיל בכך שהוריי חיים ביחד פיסית אך אינם בני זוג ולא מחליפים ביניהם מילה כבר שנים ארוכות ובעצם כמעט מאז ומעולם למעט מס' נסיונות מעטים של התקרבות שאני מניחה שבעקבותיהם באנו לעולם .כמו כן היו מצבי אלימות קשים בעבר מצד אבי שכולנו נחשפנו אליהם בילדותינו וגם אחותי, ונפסקו לגמרי היום. הקשר שלה עם שני ההורים תקין וקרוב אפילו.וכך גם איתנו האחים. הבעיה : היא כל הזמן משקרת , בכל תחום ובכל נושא עד כדי כך שכמעט ולא ניתן להאמין למילה שיוצאת מפיה ובנוסף אינה מצליחה לסיים שום דבר שמתחילה אחותי בעלת מנת משכל גבוהה , תפיסה מהירה ויכולות מצויינות כמו כולנו (גם אחי וגם אני סיימנו בהצטיינות לימודים גבוהים בתחומי הנדסה במקומות יוקרתיים)אבל- לא הצליחה לסיים את הבגרות .. אין לה מוטיבציה בשום תחום ,אין לה יכולת להתמיד במה שהיא עושה , הבטחון העצמי שלה נמוך, אם היא נקלעת למצבי עימות היא פשוט שותקת ובוכה אנחנו מאוד קרובות אבל אף פעם לא ראיתי אותה מגנה על עצמה.כעת היא בצבא ולא הצליחה לסיים קורס שאליו שובצה . אינני יודעת מה הבעיה ואני דואגת לעתידה אין לי דרך לנחם אותה על כשלונותיה החוזרים (היא מאוד מדוכאת עקב כך )וקשה לי אף יותר לעזור בשל השקרים הרבים. בקיצור- מה דעתך? מה עושים? איך היית מאבחנת את מה שעובר עליה והאם יש צורך לפנות לטיפול? תודה רבה וסליחה על אורך המכתב

מורן יקרה, הדברים שלך נוגעים ללב. אין לי יומרה לתת אבחנות מרחוק, אבל אוכל לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו בי במהלך הקריאה. אחותך נולדה וגדלה "במרחק" של שש שנים מאחיך וממך, אולי קצת בנפרד מכם (שמאד קרובים בגיל). במשך שנות ילדותה נחשפה למתחים קשים בין הוריכם, ואפילו לתקריות אלימות. לפעמים ילדים מעדיפים לברוח לעולם של פנטזיה שקרית, כדי להימלט מן הבדידות והסבל. אולי הפערים בינה לבין שניכם מקורם במציאות המעט שונה אליה נולדה. יתכן שנאלצה להתמודד עם הורות אחרת מזו שהיתה לכם. אולי ההורים היו כה שקועים בסבל ובמאבק שלהם זה עם זה, עד כי אחותך למדה להאמין כי אין טעם להצליח ולהשיג (כי ממילא איש לא יבחין בכך). לפעמים ילדים לומדים שבדרך פרדוכסלית, דווקא הקשיים והבעיות שלהם, מצליחים לאחד וללכד את ההורים. לפעמים זה "מצליח להם", במחיר של דימוי עצמי ירוד וחוסר ביטחון. אין לי ספק שאחותך תוכל להפיק תועלת מטיפול באוריינטציה דינמית, במסגרתו תוכל לחקור לעומק את המקורות לקשיים שלה, הן בזירה האקדמית והן בזירה הבינאישית. נסי להימנע מביקורת או זלזול כלפי התנהגותה, ובמקום זאת לשמור על תקווה לשינוי ולעודד פניה לטיפול. מאחלת לכולכם הרבה שקט ושלווה ליאת

בן זוגי כבר בשנות ה-20 שלו אך הוריו מפלים אותו עם בנם השני, לצערי הרב זה יוצר הרבה הרבה כאב וקרעים בינו לבין משפחתו ואף משפיע ישירות עליי, גם בהתייחסותם אליי וגם בדבר נוסף...הבן השני קיבל ומקבל עולם ומלואו אך הם לא נותנים לבן זוגי את אותם הדברים , אפשר לומר שמסיבה כלשהי אנו תלויים גם בהם זה כבר שנה, נכון שזו בחירה, אבל זה יוצר מצב מאוד כואב שמפריע לנו להתקדם ויוצר דכאון ויאוש. הוא דיבר איתם וניסה את כל הדרכים אך ללא הועיל. אמא שלו התחילה לערב אותי ולבקש שאני אפתור את הבעיה ואני אעזור לה, אך אני הרגשתי שהיא ממש מטפסת על גבי ואוכלת ארוחות על חשבוני, בהתחלה הכל היה בסדר וטוב והיה שלום בית, עכשיו כבר אין ואני יכולה להשפיע על זה אבל אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להתערב כי גם ככה נכנסתי באמצע, מה גם שזה משפיע על מצב רוחי באופן בולט. אוכל לקבל עיצה מועילה?? תודה מראש

הילה יקרה, העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, קרובה מאד להחלטה שקיבלת ממילא. לזוז הצידה. הורים מתייחסים לילדיהם באופן שונה, ולא בטוח שזה רע כל כך. לפעמים לילדים שונים יש צרכים שונים (ולא תמיד הבדלים אלה גלויים לעיניים זרות), ומה שנראה כמו אפלייה או הזנחת האחד על חשבון האחר אינו אלא התאמת המשאבים הקיימים לצרכים המשפחתיים הדינמיים. גם אם - במקרה הרע - מדובר אכן באפלייה, תוכחות מצידך עלולות רק להחריף את המצב. לכן, לפחות כמו שהדברים נראים מכאן, מוטב לחזק את בן זוגך, לשדר לו אמונה ביכולתו להסתדר, להציע את עזרתך, ולנסות לשמור על מערכת יחסים רגועה ונינוחה עם הוריו. בהצלחה ליאת

שלום, דוקטור! ילדי הוא בן 6, מקסים, מוצלח, נבון ומפותח מכל הבחינות הרבה מאשר צפוי בגילו. פרט לתחום אחד - התנהגותי-חברתי. עד גיל 3 הילד לא הלך לגן (שנה היה איתי ועוד שנתיים עם מטפלת פרטית). אחר כך כאשר הגיע לגן ויצ"ו התחילו הבעיות ההתנהגותיות ובעקבותיהן אובחן במכון להתפתחות הילד כ-"אינפלנטילי רגשית".בערך באותה תקופה התגרשתי מאביו אשר גם היום לא ממש לוקח חלק בגידול הילד ולדעתי כאדם לא מפותח במיוחד יותר הורס מאשר תורם, רק שאין לי הרבה מה לעשות עם זה. בגיל 3.8, כשראיתי שהילד כמעט מתמוטט עקב חוסר יכולת להתמודד ולהסתגל בקבוצת ילדים גדולה, הוצאתי אותו מהמסגרת של גן גדול והעברתי למסגרת של משפחתון קטן פרטי, שם הוא חזר לעצמו, פרח ולא היו יותר תלונות על התנהגותו. בשנה אחרונה הוא היה בגן חובה עירוני והבעיות החברתיות חזרו ובגדול. קיבלנו טיפול מפסיכולוגית קלינית מטעם קופ"ח במשך חצי שנה פעמיים בשבוע אשר לטעמי לא תרם כלום. צוות הגן והן הפסיכולוג מטעם העיריה לא הצליחו למצוא פתרון לבעיה, עד סוף שנת הלימודים הילד רכש תוית של מציקן, מרביץ, מרדן - כלומר "ילד רע". חשוב לציין שההתנהגות הלא חברתית נראית אך ורק בסביבות מסוימות. במקרים אחרים הילד מתנהג למופת, כך שקשה לי לחשוב שמדובר בבעיה כרונית, ניורולוגית או פיזיולוגית. השנה הילד הלך לכיתה א' והבעיות מול ילדים אחרים חזרו שוב. הוא מפריע במהלך השיעור, יכול למשל לקום באמצע בלי רשות. הרבה מאוד פעמים לוקח חפצים ששייכים לילדים ואפילו למורה, משמיע קולות משונים וצורמים בלי סיבה, מציק לילדים, כופה עליהם לנשק אותם... כמובן שלאור התנהגות כזאת הילדים לא רוצים להתחבר איתו והוא מאוד נפגע מזה. מבחינה דידקטית הוא נמצא ברמה מעל גילו. חשוב לציין שהוא לומד בבית הספר שמאוד תומך, מאוד מפרגן ומעודד התנהגות טובה. ועדיין הילד אומר על עצמו עם דמעות בעיניים "קשה לי להתנהג יפה, אני ילד רע". בשבוע הבא בעקבות דרישה של היועצת של בית הספר רשמתי אותו לביקור אצל ניורולוג ילדים, על אף שאני נחושה בדעתי שבעיותיו הן רגשיות בלבד. הילד אינו היפראקטיבי ואין לו בעית קשב או ריכוז. בינתיים הילד עבר 5 טיפולים אצל מטפלת באומנות, מוסיקה ותנועה, אני שוקלת להפסיק את הטיפולים הללו מיכוון שלא רואה שזה עוזר במשהו. בכלל, צר על עליו עם כל המומחים האלו שבלי סוף בוחנים אותו, מאבחנים אותו, דנים עליו - איך הוא אמור להרגיש נורמלי עם כל הצפיה הזאת בו תחת זכוכית מגדלת?!? אנא, ייעצו לי איך עלי לגשת לבעיה הזאת ואיך לעזור לבני. תודה רבה מראש - אמא מודאגת.

יוליה יקרה, את פונה ומתייעצת איתנו, אבל מודה - כמעט באותה נשימה - שהתעייפת כבר מכל היועצים הללו, שלא ממש עוזרים לך ולבנך. אני מבינה שמדובר בבעיות התנהגות ובעיות רגשיות שמפריעות לתפקוד התקין בביה"ס. יחסית לגילו הצעיר, בנך אכן עבר תחת עינם וטיפולם של לא מעט אנשי מקצוע. היו שם המכון להתפתחות הילד, שני פסיכולוגים, יועצת, ומטפלות באמנות, מוסיקה ותנועה. לא ברור מתי (ואיך) מתקבלת אצלך ההחלטה שהטיפול לא תורם כלום. טיפול פסיכולוגי, כמו שאת וודאי יודעת, הוא תהליך מתמשך שעלול להימשך חודשים. כשמדובר בילדים צעירים, יש לשלב בתהליך הדרכת הורים אינטנסיבית ולעבוד עם שניהם על יצירת אטמוספירה תומכת ומחזיקה. לא ברורה לי סיבת ההפנייה לנוירולוג, אבל אני מציעה לך, מיד לאחריה, לנסות ולדבוק בקו טיפולי אחד ברור (במסגרתו ניתן בהחלט לשלב עבודה של מספר אנשי מקצוע), ולהתמסר לתהליך למשך תקופת זמן משמעותית (מספר חודשים). את אומרת בסוף דברייך - "צר לי עליו עם כל המומחים האלו שבלי סוף בוחנים אותו, מאבחנים אותו, דנים עליו - איך הוא אמור להרגיש נורמלי עם כל הצפיה הזאת בו תחת זכוכית מגדלת?!?". את נותנת ביטוי לתחושות מאד טבעיות של הורים, המרגישים מאויימים ומבוהלים מול כל האבחונים והתצפיות. באופן מאד מובן, מתעוררים אצל ההורים רגשות אשמה, בושה, הכחשה, חרדה, צורך להתגונן, ועוד. בהחלט אפשר שבנך מרגיש (דרכך) את הבלבול והקושי לתת אמון, ולהתמסר להשפעה המיטיבה של הטיפול. נסי לקבל בברכה את הניסיונות האמיתיים לעזור, ולהשתחרר מהחשדנות והספק. זכרי שכדי להצליח בטיפול חייבים לשתף פעולה ולפעול כתף אל כתף עם הצוות, למרות הקשיים. התפקיד החשוב ביותר שלך הוא להמשיך ולאהוב את ילדך, לקבל אותו כפי שהוא, לזהות ולטפח את החלקים החזקים והמקסימים שבו, ולסלוח לו על החלקים האחרים. בהצלחה רבה ליאת

שלום, הפסיכולוג שלי אמר לי שכנראה יש לי בעיה עם תהליך ההפרדות מהאמא/סמכות בגיל 3-4 , מה שמתחיל לבוא לידי ביטוי הכי חזק בגיל ההתבגרות, כשיש מאין הפרדות שניה בוגרת יותר. אני כל הזמן חיי בעצבנות ובמתח ובתסכול ומחפש אחר שליטה מוחלטת בחיים ובסביבה. מה עליי לעשות? כיצד מתקנים תהליך הפרדות לא טוב או שלא הושלם?

רז שלום, האם אתה חושב שניתן לשלוט שליטה מלאה בחיים ובסביבה? אני סבור שזה די בלתי אפשרי. ואולי הלמידה הרצויה הינה דווקא להרפות וללמוד לא לשלוט בחלק מהדברים. ולגבי שאלתך: מה עליך לעשות? שום דבר מיוחד - אתה כבר עושה מעצם היותך בטיפול וחשיבתך על הנושאים הטיפוליים. בהצלחה, גדעון

התחלתי לקחת גלולות מרסילון לפני כחודשיים(עכשיו זו חפיסה 2)ולפני כשבועיים התחלתי לחוש בתחושות עצב ודכאון וכיום לא בא לי לעשות שום דבר מה גם שיש לי הרגשה שאני לא מחוברת לשום דבר שאני עושה .רצוי לציין שאף פעם לא הייתה לי בעייה פסיכולוגית או תופעות כאלו.קראתי בהוראות שימוש של הגלולה שאפשר להכנס לדכאון ממנה.מה לעשות והאם זה באמת מהגלולה??אובדת עצות...

שחר שלום, הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הרופא המטפל. הוא ידע טוב יותר עד כמה סביר שהדיכאון הינו תופעת לואי של הגלולה או לא. בברכה, גדעון

אני בת 30 ועדיין מוצצת אצבע. זה לא מפריע לי אבל רציתי לשאול אם זה בעייתי מבחינה פסיכולוגית

רונה שלום, אני לא מבין את הביטוי "בעייתי מבחינה פסיכולוגית". לדעתי, אם זה לא מפריע לך או לסביבתך אז אין בכך כל בעייתיות פסיכולוגית. בברכה, גדעון

אני בחור בן 22 שסובל מהפרעה טורדנית קשה ביותר שהורסת לי את החיים(אין לי חיים בכלל למעשה). זה מתבטא באופן כללי במחשבות בלתי פוסקות על המראה החיצוני שלי ועל מין(אין לי מין). הפסיכיאטר הנוכחי שלי הזכיר לגבי גם את המושג body dysmorphic disorder. אני התחלתי לאחרונה טיפול תרופתי(לא ניסיון ראשון) ורוצה לנסות גם טיפול פסיכולוגי\פסיכותראפי אצל מישהו שמתמחה באנשים טורדניים מהסוג שלי, ולא חולי OCD כפייתיים שמבצעים טקסים. אני צריך מישהו מאיזור המרכז, רצוי איזור רחובות-ראשון לציון.

היי אין לי מישהו ספיציפי לייעץ לך באיזור המרכז אבל מתוך נסיון לך על טיפול פסיכודינמי שהוא טיפול מעמיק וארוך. אני סבלתי מאותה בעיה-מראה חיצוני וכיום לאחר 3 שנים של טיפול (עוד לא סיימתי) מצבי השתפר מאוד. אני לוקחת בנוסף תרופה אך יש כבר תרופה אחת שהורדתי. בהצלחה

לשוקי, פסיכיאטר מצוין מראשון לציון, נוח גונן. תחפש את הטלפון שלו במדריך או במודיעין. שווה לנסות ובהצלחה.

מעניין אותי לשמוע איך זה בא אצל אנשים אחרים...ומה עזר לך?

שוקי שלום, אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על מטפלים פרטיים אלא רק מיידעים על טיפול באופן מוסדי-ציבורי. מה דעתך להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך? בברכה, גדעון

שלח לי מייל: [email protected]

בוקר טוב. אני מקווה שאני בפורום הנכון... אני בת 18 וסובלת כבר 8 שנים מהפרעות אכילה שמתבטאות בבולמוסים בלתי נשלטים במהלכם אני אוכלת אוכל בכמויות עצומות עד למצב של כאב בטן ותחושת הקאה. (אבל אני לא מקיאה). מלבד ההפרעה הזאת אורח חיי הוא די בריא (באופן אבסורדי - אני מודעת מאוד לתזונה בריאה) וטוב מכל שאר הבחינות. ולמרות זאת, פעמים רבות המחלה מפריעה לי לעשות דברים שאני רוצה ואוהבת, ולעיתים אף להיפגש עם חברים (קשה לתפקד אחרי דחיסת כמויות אוכל גדולות) וזה מתסכל אותי מאוד. לאחרונה אני מנסה לשחזר מהיכן הכל התחיל ומדוע לקיתי במחלה מלכתחילה. אני מנסה לשחזר את יחסי עם הורי באותה תקופה (הם היו גרושים אבל גרו יחד ורבו הרבה) ועם שאר סביבתי (למרות שהמסקנה שהגעתי אליה עד כה היא שהטריגר העיקרי היה המצב בבית). שאלתי היא: עד כמה חשוב לטיפול תהליך "הגילוי העצמי הזה". כיצד ניתן לבצעו בלי להיעזר באיש מקצוע (ומלבד פשוט להרהר בדברים). ואיך התובנות אליהן אני אגיע יעזרו לי בשינוי הרגלי האכילה (הבולמוסים הם בלתי נשלטים ובמהלכם אני כמעט ולא חושבת על כלום ונמצאת במצב של חוסר-שליטה) שזוהי הקושי העיקרי שלי. כלומר - איך משנים הרגלים של 8 שנים?! תודה ויום טוב

מאיה שלום, הפרעת אכילה ניתנת אכן לטיפול, אך אני מתקשה לחשוב על מצב בו הטיפול הוא עצמי(ללא איש מקצוע) וגם אפקטיבי. כפי הנראה לא בכדי את לכודה בסבך בולמוסי האכילה מזה כ-6 שנים. יש בהפרעת האכילה נושאים חבויים רבים מעבר לנושא האוכל. לכן הטיפול המומלץ מערב בתוכו כמה אנשי מקצוע: פסיכולוג, דיאטנית, רופא משפחה ולעיתים גם פסיכיאטר. תלוי כמובן בעוצמת הבעיה. אני מציע לך לפנות לטיפול ולהתחיל את הדרך לריפוי. זה שיש לך תובנות לגבי משפחתך וחייך עד כה רק יסייע ויאיץ את תהליך הריפוי. במידה ואת מתגייסת בקרוב, את יכולה לפנות במערכת הצבאית לקב"ן ולהיות מטופלת דרך המסגרת הצבאית. הרבה הצלחה, אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך לגבייך, גדעון

זו בעיה מתמשכת שמציקה לי בצורה קיצונית. אני בת 25 בחורה מאושרת עם ארוס מדהים שתמיד אהבה ללמוד, היום אני מתחילה את לימודי המשפטים בהמשך ישיר לתואר הראשון בהיסטוריה. אני אדם ישר שרואה בלימודים האקדמאיים הרבה פנים:ביטחון כלכלי, גאוה וכל מה שלימודים אקדמאיים מייצגים. אני באה ממשפחה לא עשירה שנמצאת במינוס כרוני שנים. הבעיה היא שבסוף השנה הראשונה באוניברסיטה בשל נמצב כלכלי קשה בבית עשיתי תמורת תשלום לסטודנטית בפקולטה שלי מבחן בית שניתן לה למשך 24 שעות. היא דיסלקטית ובאתי כדי רק להדפיס ולהסביר לה את החומר (באותו קורס קיבלתי 90) ונוצר מצב שהכנתי לה למעשה את כל העבודה. מאז חיי וחיי בן זוגי נהפכו לסיוט הייתי חרדה שיגלו על כך והתקבלתי ללימודים על סמך תעודה זו והחרדה לא עוזבת אותי שלוש שנים כל יום. אם הייתי נתפסת הייתי צריכה לקבל הערת משמעת בגיליון הציונים ובטוח לא היו מקבלים אותי ללימודי משפטים, האובססיה היא נוראה ואני דנה על כך כל יום-יומיים עם בן זוגי, אין לי מנוחה בגוף או בנפש. כבר הרסתי את כל ההנאה שלי מהלימודים בתואר הראשון\, אני לא רוצה שזה יקרה גם עכשיו מה לעשות??? נ.ב-אני אפילו מקדישה לחרדה מכך שכל לימודי ירדו לטמיון כל תחילת מבחן וזה הסיוט הכי גדול.

דפנה שלום. ראשית, בהצלחה בשנת הלימודים החדשה. מבחינה רציונלית אין סיבה לחשוש - שלוש שנים לא עלו על כך, מדוע שמישהו יעלה על זה עכשיו ? מבחינה מוסרית - נכון, לא יפה אך יש פשעים נוראים יותר. לא רצחת אף אחד (לפחות לא מוזכר בהודעתך), את מתיסרת ומביעה חרטה, ורק לאחרונה חל יום הכיפורים. אז מה נשאר לנו ? אני חושב שהחרדה, ובכלל כל הסיפור של המבחן שעשית תמורת תשלום, "מתלבש" על משהו קדום יותר שאינך מודעת לו. אולי איזה מעשה "לא יפה" שעשית כילדה, אולי איזה שקר קטן בילדות.אם הדבר כל כך מפריע לך ואינך מצליחה להפתר ממנו בכוחות עצמך, מאד הייתי ממליץ לפנות לאיש מקצוע שבהחלט יוכל לסייע לך. מקווה שהארוע הזה שקרה שלמדת היסטוריה, יכנס בעצמו להיסטוריה, ותוכלי להיות יותר פנויה ונינוחה ללמוד את התואר השני. בהצלחה.

דבר ראשון שעל משפטן לדאוג הוא שלא יתפסו אותו.

דפנה שלום, את מתארת את הבעיה שלך ואף נותנת לה שם: "אובססיה". ואכן את באמת סובלת ונמצאית במצוקה שאינה רציונלית. את זקוקה לאיק מקצוע שיעזור לך להשתחרר מהאובססיה הזו. אין טעם להרוס את ההנאה מהלימודים או את הקשר הזוגי בעיסוק בארוע הזה. עצתי לך: פני לאיש מקצוע וטפלי בבעיה. בברכה, גדעון

אמי בת 67. מזה שנים רבות (כ15) היא מתלוננת על כל מיני כאבים. תחילה התלוננה על כאבי בטן עזים ובגלל תלונותיה היא עברה את כל הבדיקות האפשריות, כולל MRI ולא נמצא דבר. לימים נמצא לה גוש בשד (שפיר) והיא הופנתה לבית חולים. נוכח תלונותיה הרבות על תופעות לא קיימות, הרופא שבדק אותה אמר לה שהיא היפוכונדר. אבל היא דוחה "אשמה" כזאת מכל וכל וממשיכה להתלונן על כאבים שונים, כך שאם יש לה בעייה רפואית אמיתית, אין לדעת אם הכאבים שהיא מתלוננת עליהם הם אמיתיים. לאחרונה התגלו אצלה שינויים בעמוד השדרה והיא מקבלת זריקות של וולטרן אך ללא תקנה. היא עוברת מרופא לרופא ובדרך כלל לא נותנת אמון. למרות ההפצרות, היא שוללת פנייה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, בטענה שזה לא יעזור כנגד הכאבים. היא רוכשת תרופות בכמויות, אך יום אחד אחרי נטילת התרופה היא עוברת למגירה. היא נוטלת בכ"ז באופן סדיר אלטרול או אלטרולט לסירוגין. יחד עם זה המשיכה לעבוד עד גיל 65 ושם לא נתנה ביטוי לתלונותיה, שאחרת היו מפטרים אותה. האם קיים טיפול לתופעה (מחלה?) מסוג זה?.

בן שלום, לא בהכרח מדובר על היפוכונדריה. במצבי דיכאון מסוימים ישנן תלונות סומטיות רבות. כמו כן אתה מתאר שישנם ממצאים גופניים (גידול שפיר,..עמוד השידרה). תנסה לשכנע אותה להתייעץ עם פסיכיאטר. גם באמירה שאלטרול או אלטרולט הינה תרופה שניתנת גם נגד דיכאון ולכן כדאי שרופא פסיכיאטר יביע את דעתו. תדגיש את העובדה שפסיכיאטר הינו רופא! אפשרות נוספת הינה התיעצות עם פסיכולוגים המתמחים בטיפולים נגד כאב בשיטות היפנוטיות או ביופידבק. יתכן שלזה היא כן תהיה מוכנה. בהצלחה, גדעון