פורום פסיכולוגיה קלינית

בת 33 רווקה חסרת ביטחון בהרבה דברים בחיים ללא נסיון בקשרים זוגיים עבר טיפולי (שיחות) שלא ממש עזר דבר נוסף ומוזר - בשיחות טלפון עם אנשים (לקוחות דרך העבודה) אני יכולה להיות נהדרת ואשת שיחה פשוט נפלאה אך כשזה מגיע לשיחה פרונטלית אני פשוט לא מוצאת את עצמי ולא מסוגלת שיסתכלו עלי כשאני מדברת (עם חברים ומשפחה זה לא קורה) טיפולים לא עוזרים לי האם קורסים וסדנאות יכולים להועיל ואם כן אילו קורסים מי יכול להמליץ תודה

ערב טוב, מקורסים וסדנאות אפשר להרוויח מאד, שכן הן מאפשרים עבודה תוך-נפשית לצד ובשיתוף אנשים אחרים. לא לגמרי ברור לי מוקד הקושי שלך, האם מדובר בביישנות, חרדה חברתית, דימוי גוף בעייתי, או קושי אחר. בכל מקרה, חיפוש בגוגל תחת כל אחת מן ההגדרות הללו, וצמצום החיפוש ל"סדנאות" מחזיר לא מעט שמות של סדנאות. איני יכולה להמליץ מכאן על משהו ספציפי (למעט קבוצה דינמית שמתחילה בקרוב בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א - 03-6408505). אני מציעה לך לבדוק בחסות איזה מוסד פועלת כל סדנה כזו, ולוודא שהיא מופקדת בידיו של אדם מוסמך כחוק (רישום בפנקס הפסיכולוגים, למשל). אולי תוכלי לקבל המלצות ספציפיות מאנשים בפורום. בהצלחה ליאת

ליאת, שלום רב! תודה רבה לך על התייחסותך ועל עצותיך. http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530589 בנוסף הייתי רוצה לשאול במה אני כאמא יכולה לעזור לבני על מנת לחזק את הבטחון העצמי שלו ולהיפתר מהסטיגמה של "ילד רע" ששירשו לו בגן. אני משתדלת להיות מאוד מפרגנת, מעודדת אותו בהרבה חום כאשר הוא מתנהג יפה וחוזרת לאוזניו שהוא הילד הכי טוב בעולם. היום כאשר אני שואלת אותו "איך היה בבית הספר" במקרה והוא מבין שהתנהג לא הכי טוב הוא מעדיף לענות "לא זוכר"... אני מאוד שמחה שהוא בוחר לא לשקר אלא לשמור על זכות השתיקה, אבל עוד יותר הייתי רוצה להחזיר את האמון שלו בי... מצד שני, לא נראה לי נכון לדסקס כל הזמן על הנושא הבעיתי של התנהגותו מול ילדים אחרים, יכול להיות שזה מה שעשיתי ולכן הוא מעדיף בכלל לא לדבר איתי על זה. יכול להיות שיש אילו עצות מעשיות שתוכלי ליעץ ואוכל לאמץ? אודה מקרב לב על תשובתך הנדיבה.

יוליה יקרה, אפשר לשמוע מדברייך שהצלחת לזהות לבד את הדפוס שהוביל את בנך לצורך לשמור על זכות השתיקה. את צודקת כשאת מדברת על הנטייה שלנו כהורים (לא המצאת כלום, כולנו נופלים בפחים דומים) לדסקס כל הזמן את הבעיות. אם נבדוק היטב את עצמנו, נוכל לזהות כמעט ללא קושי את הנטייה שלנו לפתח שיחה סביב משהו "שקרה היום בביה"ס". כאשר אנחנו שואלים "איך היה?" והילד עונה לנו בקצרה: "כיף!" - מעטים ההורים שיבקשו פירוט. כך לומדים הילדים שאותנו מעניין לשמוע עליהם רק כשיש בעיות. חשוב מאד להקשיב לילדים, גם כאשר הם מספרים על יום נעים, על מבחן שהלך טוב, על משחק כדורגל בו 'ניצחנו', על שיחה קרובה עם חבר או חברה, על מחמאה מהמורה. כך לומד הילד להרחיב את השפה הרגשית שלו גם בהקשרים חיוביים, וכך אנו מזמנים לעצמנו חוויה שונה של שיחה נעימה עם הילד, שמביעה התעניינות אמיתית בו, ללא הטפות מוסר וביקורת, ללא האשמות, אכזבות ואיומים בעונש. כך אנחנו יוצרים נפח גדול יותר להצלחות, להישגים הקטנים, לרגעים הנעימים שמסוכמים על ידו בדר"כ בקיצור נמרץ כשהוא עונה "היה כיף". עצה נוספת שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא לנסות להימנע משימוש במושג "התנהג טוב או רע בביה"ס". כולנו חייבים לזכור שעבור ילדים צעירים, יום שלם בגן או בביה"ס כמוהו כנצח. הרי אין להעלות על הדעת שבכל חמש או שש השעות שהיה שם הוא התנהג רע. מה שקורה בפועל, זה שההתנהגות הרעה, גם אם התרחשה למשך דקות ספורות, 'צובעת' את היום כולו, ומבטלת את כל אותן שעות ארוכות בהן התנהג למופת. כדאי לכן לדבר גם עם המורה, ולנסות לבקש גם ממנה, לחלק את היום לחלקים קטנים יותר, שאינם קשורים זה בזה. כאשר הילד עושה שטויות בשיעור השני, הוא עדיין היה בסדר בשיעור הראשון, השלישי והרביעי. מגיע לו שבח על כך, ובדרך כלל אין הוא זוכה לו. המשיכי לשבח את בנך על התנהגותו הטובה ולעזור לו להתגבר על המצבים בהם הוא הצליח פחות. אל תפסיקי את מה שביה"ס נותן לו (טיפול באמנות, בדרמה, וכו'), כי זה בוודאי לא מזיק ויש ילדים שצריכים להתחנן לזכאות הזו. אני מאחלת לכולכם שהעניינים יסתדרו בסופו של דבר, על הצד הטוב ביותר. אם תרצי סיוע נוסף, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת תל אביב, בימים ראשון ורביעי בין תשע לשלוש, לטלפון 03-6406888 . בהצלחה ליאת

שלום אני בת 26 , גדלתי ללא אבא עד גיל 14. בגיל 14 החלטתי שאני מחפשת את אבי (ללא ידיעת אמי) ואכן מצאתיו . (עד היום אנו בקשר טוב). עם אמא שלי אני לא ממש מסתדרת אך תמיד יש בי את הצורך להגן עליה ולשמור עליה. מאוד כואב לי על החיים שעברה ואני מנסה תמיד לגרום לה להיות שמחה . מגיל צעיר אני מאוד עצמאית ותמיד הייתי קשובה לעצמי ויודעת להבחין בין טוב ורע. בשנתיים האחרונות יש לי פלאשים מהעבר שאנני מצליחה לפתור אותם... אני מרגישה/ יודעת שהדחקתי הרבה דברים כילדה קטנה ועכשיו זה מתעורר... כשאני נכנסת לגן ילדים ומריחה את הריח של הגן (יש בגני ילדים ריח מסויים) זה מעלה לי תחושה לא נעימה ויש לי רצון לבכות, כשאני מנסה להתמקד בתחושה ולחפש מאיפה מקור העצבות זה נעלם לי. אני רוצה באמצעות ההיפנוזה להסיר את מנגנוני הגנה של הלא מודע ו"לפתור" את חידת הילדות שלי או יותר נכון לחדד את אישיותי ע"פ העבר. אני רוצה לנתח את מי שאני היום ע"פ העבר והדרך שבה גדלתי. בנוסף, נושא המיניות מאד סגור אצלי, ויש הטוענים שזה קשור בילדות שלי לזה שגדלתי ללא אבא.. האם זה קשור?. חשובה לי דעתך? האם יש לי סיבות טובות/נכונות לפנות לטיפול היפנוזי? חשוב לי לציין שאין לי את הכסף ללכת לטיפול פסיכולוגי פרטי אפע"פ שאני ממש ממש רוצה. זה חשוב לי מאוד לדעת מהן ההשלכות שגדלתי ללא אב. תודה תודה תודה... שבוע טוב

ערב טוב, התיאור שלך ממחיש בדרך מאד מרגשת איך נחרטים בנו זכרונות לא מילוליים, חושיים, כל כך טעונים רגשית, הנותנים אותותיהם גם שנים רבות לאחר שנצרבו בנו. הסקרנות שלך ביחס לחידת עברך מרשימה מאד. זה הופך אותך מועמדת טובה לטיפול דינמי ממושך, שיוכל לחשוף רובד אחר רובד בחיי הנפש שלך. ההתעניינות שלך בהיפנוזה נשמעת לי כמו ניסיון לקצר תהליכים ולהגיע בזמן קצר (וחסכוני) לאיזו אמת שתפתור לך את העמימות ותושיב את כל חלקי הפאזל במקומם. איני בקיאה ברזי ההיפנוזה, אבל למיטב ידיעתי הדברים אינם פועלים כך. היפנוזה לא יכולה להחליף תהליך ממושך ומעמיק, אלא רק - אולי - ללוותו ולסייע ככלי נוסף. אם ממילא לא מדובר במשבר אקוטי, ואת יכולה להיכנס לרשימת המתנה, אני ממליצה לך לנסות לפנות לטיפול באחת המרפאות הציבוריות, הגובות - אם בכלל - מחיר סמלי עבור הטיפול. אפשרות אחרת היא פנייה דרך קופת החולים, היכולה להבטיח טיפול טוב במחיר סביר. את מוזמנת להפנות את שאלתך בשנית לגדעון, העונה כאן בימי שבת וראשון, ולשמוע את תגובתו כמומחה גם בטכניקות היפנוזה. בברכה ליאת

אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית כמה א ה ב ה אפשר להרגיש כלפיה בלילה , מתוך עייפות ושובע של רגש שהיה בטיפול לחשתי אל תוך הכרית בלי לשים לב " אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך , אני אוהבת אותך..." העייפות משחררת מעצורים... אני שוב ילדה קטנה ... אני פשוט מאוהבת בה.. ואני אישה, אמא מוזר סתם רציתי לשתף אתכם באהבה הגדולה שלי כלפיה ניבה

רופא יקר שלום במצב נורמלי כאשר אדם דואג או מוטרד מדבר מסוים, בד"כ או שהסיבה לדאגה נעלמת ואז התחושה עוברת, או שהאדם מרגיע את עצמו ועם הזמן הוא שוכח. איך ניתן להסביר מצב שבו אדם לא מצליח להשתחרר מדאגה מסוימת במשך חודשים רבים משום שהוא כלל לא יודע להסביר אפילו לעצמו ממה הוא דואג? האם יש לזה הגדרה מקצועית? ואיך ניתן להשתחרר?

איציק יקר, איני רופאה, אלא פסיכולוגית, ואנסה להשיב לך בכל זאת. התופעה שאתה מתאר מוכרת היטב, והיא יכולה לנוע בתוך טווח רחב למדי של עוצמות. יש אנשים שחשים דאגה עמומה ולא מוגדרת, יש מי שדואגים באופן ספציפי מפני משהו שיקרה להם או ליקיריהם, ויש מי שחווים חרדה בעוצמה רבה יותר, עם או בלי טריגר ברור. לפעמים המחשבה הטורדנית (או הדאגה) מגיחה מבעד למחשבות האחרות, ולפעמים היא כה עקשנית ומשתלטת, עד כדי קושי ממשי לתפקוד התקין. במקרה כזה נהוג להגדירה כאובססיה. תהא אשר תהא ההגדרה המקצועית, חשוב שתדע שיש טיפול יעיל מאד לתופעה זו, בדר"כ שילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי, וכדאי מאד לנצל אותו ולחזור לחיי שגרה. בהצלחה רבה ליאת

איציק, הרבה פעמים חוסר שקט שכזה, ממשהו לא ברור או מוגדר מכונה פשוט חרדה בשפה המקצועית. אם התחושה הנ"ל פוגעת באורך החיים ומהווה מטרד, אפשר לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר. ס.מ.

היו לו תקופות טובות יותר ותקופות רעות אבל עכשיו אין לו אף חבר מהכיתה. הוא גם אומר שהילדים אומרים עליו שהוא שונה או עושה את הדברים בצורה שונה מהם. הוא בכיתה ה, והבנים לא בקשר בכלל עם הבנות בכיתה כלל. כמו כן כל הבנים חוץ ממנו ללא יוצא מן הכלל משחקים בכדור רגל בכל ההפסקות והוא לא (מבחירה הוא לא סובל את המשחקת וגם לא טוב בו). יש לו שני חברים טובים מאד מכיתות אחרות ובתי ספר אחרים. האם אני צריכה לקחת אותו לטיפול אצל פסיכולוג ואם כן איך אני מאורה למצוא אחד טוב? אמא אוהבת.

לאמא האוהבת, לא כל בעיה דורשת התערבות של פסיכולוג, לפחות לא לפני שמוצו אפשרויות אחרות. לא לגמרי ברור לי מהי אותה התנהגות שונה שמרחיקה ממנו את הילדים. אשמח אם תוכלי לפרט מעט יותר. בכל מקרה, בכיתה ה' (שלהי תקופת החביון) בנים ובנות עדיין מתקיימים די בנפרד, ועיקר החברויות הן בתוך קבוצת בני המין. לא כל הבנים אוהבים כדורגל, ועובדה שהוא מצא לו לפחות עוד שניים עם שפה משותפת. שני חברים טובים זה המון, גם אם אינם מהכיתה. אפשר לפנות גם אל המורה, ולנסות לשמוע את ההתרשמות שלה ביחס למצבו החברתי. מורות יכולות לעשות לא מעט למען ילדים הנדחקים לשוליים. זכרי - כמו שציינת בעצמך בראשית דברייך - שדברים הם דינמיים ומשתנים. אם בכל זאת תחליטי להתייעץ עם פסיכולוג (זה בכל זאת לא אסון) תוכלי להיעזר בהמלצה מיועצת ביה"ס או לפנות לפסיכולוגית ביה"ס. כמובן שיש גם אופציה של פסיכולוג דרך קופ"ח, עפ"י המלצות של אנשים בסביבתך. בהצלחה ליאת

שלום, הבת שלי בת שש וחצי (יש לה אח בן 9). היא ילדה מאושרת ונוטה להתחבר מהר. עם זאת היא החלה לספר לאחרונה (בבכי מר) שבהפסקות בביהס היא כל הזמן לבד מאחר שכשהיא מצטרפת לקבוצת בנות מסויימת, הבת הדומיננטית באותה קבוצה אומרת לה ללכת. יש לה שתי חברות מאוד טובות בכיתה וכנראה שהיא הגורם החלש יותר במשולש הזה ולכן נדחקת תמיד החוצה. השאלה שלי היא מה לייעץ לה ואיך להגיב. אני לא יודעת אם צריך לעודד אותה להיות יותר חזקה או להפך להגיד לה להתרחק ממי שלא רוצה אותה? אחת הבעיות היא שהיא מטעה. היא נראית מלאת ביטחון, אבל (כנראה) כשהיא צריכה להסתדר רק עם הילדים בלי מעורבות מבוגר היא מוותרת/נעלבת. איך אפשר לעזור לה? תודה

עדי יקרה, כמו שנאמר כאן כבר לא מעט פעמים, אחד הדברים שמאד מכאיבים להורים הוא הרעיון שילדם אינו מקובל חברתית. אל הכאב מתווסף לעיתים גם חוסר אונים, שכן יכולתנו כהורים להשפיע על הסטטוס החברתי של הילד מוגבלת למדי. בתך עדיין מאד צעירה, ומתיאורך לא מתקבל רושם של דחייה חברתית. ילדים הם עם נטול גינונים, ויכולתם לפגוע ולהעליב מרשימה מאד. עם זאת, נראה שזוהי מנת חלקם של כל הילדים בשלב זה או אחר של חייהם. גן הילדים או ביה"ס אינם אלא 'מעבדה חברתית' פעילה, באמצעותה לומדים הילדים את הקודים החברתיים, משכללים את כישוריהם החברתיים והבינאישיים, ומתנסים במגוון רחב של אינטראקציות (חיוביות ושליליות). תפקידנו כהורים הוא להעניק להם את מלוא האהבה והתמיכה בבית, מתוך אמונה שכ??ן-שיגור מוצלח יחסוך תקלות בהמשך (או לפחות ימזער את נזקיהן). אני לא יודעת מה נכון יותר לומר לבתך, פשוט כי איני מכירה אותה. אני חושבת שהמסר העיקרי צריך להיות משהו כמו: אני אוהבת אותך, ואני סומכת עליך שתצליחי לבחור לך את החברות הנחמדות ולהסתדר בכוחות עצמך במקרה של מריבה. אנו חייבים להודות שלא נצליח לחסוך לילדינו קונפליקטים או עלבונות במהלך התפתחותם, ולפיכך עלינו לעודד אותם לסמוך על יכולתם להתגבר ולהתמודד גם עם מצוקה חברתית זמנית. התערבות ממשית שלנו, המבוגרים, נדרשת כאשר מזהים בעיה אמיתית במיומנויות החברתיות, או כאשר אנו חושדים שהילד נופל קרבן להתעללות מתמשכת או דחייה עקבית. בברכת כל ישראל חברים... ליאת

ליאת תודה, אך לא התכוונתי מה אני אעשה, כי מה שהמלצת אני באמת עושה, מה שכוונתי היא , אחרי שברור שיש אפליה וזה לא חשד, זה פשוט ברור וידוע...מה בן זוגי אמור לעשות, שאלתי בשמו ובשבילו. זה באמת גורם לדכאון וממש תחושת בידוד וניתוק כאילו שאין לו משפחה.ובצדק...איך הוא יכול להיות בן פחות טוב ופחות חשוב ובעדיפות פחותה מבן אחר.

היי שוב, הילה אני עדיין סבורה שמה שנתפס כאפלייה ברגע מסויים עשוי להתברר בזמן אחר כחלוקת משאבים עם היגיון מסוים. לגופו של עניין, ידועים גם מקרים של אי-צדק משווע (עם או בלי כוונה) וכנגד זאת, לא נותר לנו לעשות דבר במישור המעשי (צדיק ורע לו...) . כדי להתמודד עם הסבל והמצוקה הנפשית הנגרמת לו, ניתן לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני, ולהנות מחוויה "הורית" מתקנת. בטיפול הוא יוכל לעבד את חוויות הקיפוח והבדידות, ולמצוא דמות מכילה ומיטיבה שלא תבגוד בו. אני מאחלת לשניכם שתצליחו לבסס קשר זוגי איתן, שיהווה נחמה ופיצוי על הקשיים האחרים. בהצלחה ליאת

להבנתי לכל אחד יש קווים נרקיסיסטיים. אצלי, בעקבות מבחני-אישיות, נקבע שאצלי זה קיצוני יותר - העיסוק בעצמי. כל דבר אני מקשר אליי. דברים בסיסיים, כמו ללכת ברחוב, אנשים לא מסתכלים עליי, אני מתרץ בנוסחה הקבועה (כי אני לא יפה לדעתי). האם אפשר לשנות את זה, או שתמיד נשאר ככה?

אסף יקר, אתה צודק! לכל אחד יש גרעין נרציסטי. הרעיונות הנרקיסיסטיים נולדו מתוך האגדה היוונית על נרקיס, שנגזר עליו להיות מאוהב בעצמו, כעונש על שלא הצליח לאהוב אף אחת מן הנערות שרצו בו. הוא הביט בבבואתו המרהיבה שהשתקפה במי האגם, התאהב בעצמו עד כאב, והבין בתוך כך את סבלן הגדול של אותן נערות שהתאהבו במי שהיה כה בלתי מושג. אותו עלם חמודות גחן מעתה מול דמותו המשתקפת, עד שמת לבסוף מצער וערגה, ובמקומו עלה ופרח פרח הנרקיס היפהפה הנושא את שמו. עצוב ומקסים גם יחד, לא? מי שדיבר על הנרציזם הבריא (היינץ קוהוט למי שמתעניין) התכוון לייצוג חיובי, בריא ומאוזן של העצמי, המאפשר קיום מאושר ויצירתי בעולם. לעיתים, ההתמקדות בעצמי אינה נובעת דווקא מהתאהבות עצמית, אלא מחוויה שונה בתכלית, של חולשה, חוסר ערך והתבטלות, כנגדה מגייס האדם מסכה של התנשאות (גרנדיוזיות) מנופחת. כך נולד מעין פיצול, בין שתי תפיסות עצמי מנוגדות. אפשר לשנות את החוויה הזו באמצעות טיפול דינמי, המכוון לאותו פער בתפיסה העצמית, ומאפשר חוויה שלמה יותר של העצמי. דרך צלחה ליאת

שאלתי שאלה וקיבלתי כמה תשובות אבל אף תשובה לא נתנה לי משהו סופי, שאלתי לגבי כל קשר אפשרי עם פסיכולוגית לאחר טיפול ממושך וקשר אישי ןאהבה רבה שהתפתחה במהלך השנים, קיבלתי תשובה שאפשר להיפגש עם מרווחי זמן לעידכון והכונה שלי הייתה לא רק על מנת לעדכן במצבי אלא שהפסיכולוגית תשבור בעצם את הדיסטנס, האם זה קרה? האם זו אפשרות שיקרה כזה דבר? אני מבינה את המוגבלויות, ואת רעיון הפרידה הבלתי נמנעת אבל רציתי בכל מקרה לדעת האם יש איזהשהיא אפשרות לקשר אחרי תום טיפול, קשר דו סיטרי, אילנית

אילנית יקרה, יש הבדל בין "שבירת דיסטנס" שהוא מושג צבאי שלא בהכרח תואם את הברית הטיפולית, לבין קשר דו-סטרי במובן שאת מתכוונת אליו. הקשר הטיפולי (לפחות בעיני) הוא הדבר הכי מנוגד ל'דיסטנס' הצה"לי. מדובר בקשר קרוב, ייחודי, מכיל ומאפשר, הגם שאינו סימטרי במובן המקובל של יחסים בינאישיים. לפעמים, לקראת סוף טיפול, יש התרופפות של חוקים ומגבלות, ומתאפשרת קרבה רבה יותר, משוחררת, חגיגית. אבל אין הכוונה לשבירת חוקים כללית. במצב הרצוי, קשר טיפולי נשאר כזה לתמיד. במצב הרצוי, מטופל לעולם יוכל לחזור אל המטפל שלו ולדעת שהוא יהיה שם בשבילו. במצב הרצוי, אין לערב בקשר הטיפולי מגעים נוספים (מסחריים, מיניים, משפחתיים, וכו') גם אם על פניהם הם נראים תמימים והוגנים. קשר חברי הדדי, כמו זה שאת היית רוצה לקיים עם המטפלת שלך, יזהם בהכרח את הברית הטיפולית. הוא יגזור את דינה של מערכת היחסים הטיפולית למוות. עם זאת, כמו שגדעון כתב, ההיסטוריה האנושית (והטיפולית בכלל זה) כבר ראתה הכל. איפה שיש אנשים, הכל אפשרי. לפעמים קודים, איסורים, טאבו'ים והחלטות רציונליות מתפוררים לאבק מול כוחות אחרים, עוצמתיים לא פחות. לפעמים זה נגמר רע. לפעמים לא קורה כלום. לפעמים קורה נס קטן של חסד. לכי תדעי... לילה טוב ליאת

תודה רבה על תשובתך . כיצד אוכל לפנות אלייך או למטפל אחר באיזור הצפון?

ממש מוזר לי לכתוב את ההודעה הזו. התחלתי טיפול לפני שנה וקצת ותוך זמן קצר הרגשתי שאני עולה על סחרחרת רגשית. חשבתי שאם שאתף בזה את הפסיכולוגית שלי זה יעזור, אבל זה ממש לא שינה את הדברים. הטיפול הפך להיות כל החיים שלי והכל מתגמד לעומתו. כל יום וכל היום אני חושבת (כמעט) רק על זה. מדמיינת איך אני מספרת לה דברים, מה אני מספרת, אוספת חוויות במהלך השבוע וחושבת איך לספר לה עליהם. רק שבסוף, בטיפול, כלום לא יוצא ואני בעיקר שותקת... בנוסף מאז שהכל התחיל אני מוצאת את עצמי מתמכרת לפורומים האלה של תמיכה ודיבור על טיפולים וקוראת מאמרים וספרים על טיפול. גם כאן וגם באתרים אחרים אני ממש שוחה כל יום וכל היום. העבודה שלי היא עם מחשב ואני יותר גולשת באינטרנט וקוראת דברים על טיפול מאשר עובדת. אמרתי לעצמי כבר המון פעמים שאני חייבת להפסיק עם זה אבל אני לא מצליחה להתנתק. אם הייתי יכולה הייתי בוחרת להתנתק מכל החיים שלי ולעשות רק את זה. אני יודעת שזה כבר לא נורמלי אבל לא מצליחה לצאת מזה. חשבתי אפילו להפסיק את הטיפול אבל רק המחשבה על זה מפחידה אותי מדי.

תמר יקרה, בדחף של שובבות והומור, הייתי מציעה לך לחפש עבודה כמנהלת פורום אינטרנטי בענייני טיפול... אבל אם נהיה רציניים, יש כאן משהו שמריח כמו התמכרות, אך פועל כמנגנון הגנה מרחיק. את מושקעת מאד בחשיבה על, בקריאה על, בבריחה אל - הכל ממרחק. בטיפול עצמו, בו את מוזמנת לגעת בדברים מקרוב, את נבהלת ומשתתקת. באחד מביקורי בפורום השכן של ד"ר גידי רובינשטיין (לא רק את משוטטת, יקירתי :-)), ראיתי שהוא המליץ לאחד מהפונים להראות לפסיכולוג שלו את הדברים שכתב בפורום. ככל שהדברים נראו בעיני מוזרים אז, אני מוצאת בהם לפתע היגיון מול מה שכתבת לי כאן. אולי כדאי לכתוב את הדברים שוב, ולהביא אותם אל המטפלת שלך כמו שהם? אני חושבת שהדברים מחייבים התייחסות בתוך מסגרת הטיפול, ושם גם המפתח לשינוי. אל פחד ובהצלחה ליאת

ליאת שלום הבעייה שלי ממש זהה לבעייה של תמר,אני נמצאת כמעט שנה בטיפול ועדיין לא מרגישה שאני יכולה להפתח,אני בקושי מסוגלת להישיר מבט.זה כל כך מתסכל אותי! אני מרגישה שהטיפול כל כך תקוע ולא רואה איך זה אי פעם הולך להשתנות.לאחר כל פגישה אני מחליטה שאני לא מסוגלת יותר,שאין טעם,ושאולי כל העסק הזה לא בשבילי, ולבסוף איכשהו שוב ממשיכה בגלל שביב התקווה הקטן שנותר לי שאולי בכל זאת משהו ישתנה. ממש כמו תמר,אני כל השבוע עוסקת כמעט רק בזה,אך כשמגיע הטיפול - כלום! אין פגישה בה לא העלנו את הנושא הזה,אבל אני פשוט לא מסוגלת...אני חוזרת מהפגישות כל כך מיואשת וחסרת אונים וכועסת עליה שהיא לא מצליחה לעזור לי,לדובב אותי לדבר. אולי אני צריכה להחליף מטפלת?אולי מטפלת אחרת תדע איך להתמודד עם זה?אני כבר מיואשת לגמרי!

(כרגיל) הדברים שלך חמים, ונוגעים ומעידים על רגישות והבנה. תודה לך על כך. למרות שאני יודעת שכך צריך להיות, אני ממש לא רואה את עצמי מספרת את הדברים האלה לפסיכולוגית שלי. זה מביך מדי ומרגיש לי ממש על גבול ההשפלה. מילה קשה, היססתי לפני שכתבתי אותה אבל כן, ככה זה מרגיש לי. האם אני מתרחקת מהדברים עצם או שאני מחפשת תחליפים, דרך אחרת לגעת, להיות איתה, בלי להיות באמת (ואולי זה אותו דבר?). ודווקא את זה קל לי הרבה יותר להגיד לה, וכבר אמרתי - את הרצון להיות שם יותר , להיות איתה יותר, להיות יותר שלה ושהיא תהיה יותר שלי. ועדין התחושה הבלתי נסבלת הזו מהדהדת, שאם אני אספר לה מה באמת אני עושה (דווקא הצעת התעסוקה הזו נשמעת לא רע :-) אני לא אוכל יותר להיות שם, מולה, כאילו שבזה אני מוותרת על מעט הכבוד העצמי שעוד נותר בי. הקושי הוא לא להגיד את הדברים בקול, לעניין זה אמירה בקול או בכתב היא בעיני אותו הדבר. הקושי הוא להתמודד עם כך שהיא תדע אותם.

שלום רב, אני בת 26 אחי בן 25 ואחותי בת 19 .אני שואלת את השאלה בשם אימי. אחותי היתה ילדה טובה בסה"כ כל השנים אך תמיד היו איתה בעיות בכל תחום ובכל נושא ונדמה כאילו הבעיות אינן מפסיקות עד היום כשהיא כבר נושקת לשנות העשרים לחייה ולנו בתור משפחתה הקרובה נגמרו העיצות.. אולי נתחיל בכך שהוריי חיים ביחד פיסית אך אינם בני זוג ולא מחליפים ביניהם מילה כבר שנים ארוכות ובעצם כמעט מאז ומעולם למעט מס' נסיונות מעטים של התקרבות שאני מניחה שבעקבותיהם באנו לעולם .כמו כן היו מצבי אלימות קשים בעבר מצד אבי שכולנו נחשפנו אליהם בילדותינו וגם אחותי, ונפסקו לגמרי היום. הקשר שלה עם שני ההורים תקין וקרוב אפילו.וכך גם איתנו האחים. הבעיה : היא כל הזמן משקרת , בכל תחום ובכל נושא עד כדי כך שכמעט ולא ניתן להאמין למילה שיוצאת מפיה ובנוסף אינה מצליחה לסיים שום דבר שמתחילה אחותי בעלת מנת משכל גבוהה , תפיסה מהירה ויכולות מצויינות כמו כולנו (גם אחי וגם אני סיימנו בהצטיינות לימודים גבוהים בתחומי הנדסה במקומות יוקרתיים)אבל- לא הצליחה לסיים את הבגרות .. אין לה מוטיבציה בשום תחום ,אין לה יכולת להתמיד במה שהיא עושה , הבטחון העצמי שלה נמוך, אם היא נקלעת למצבי עימות היא פשוט שותקת ובוכה אנחנו מאוד קרובות אבל אף פעם לא ראיתי אותה מגנה על עצמה.כעת היא בצבא ולא הצליחה לסיים קורס שאליו שובצה . אינני יודעת מה הבעיה ואני דואגת לעתידה אין לי דרך לנחם אותה על כשלונותיה החוזרים (היא מאוד מדוכאת עקב כך )וקשה לי אף יותר לעזור בשל השקרים הרבים. בקיצור- מה דעתך? מה עושים? איך היית מאבחנת את מה שעובר עליה והאם יש צורך לפנות לטיפול? תודה רבה וסליחה על אורך המכתב

מורן יקרה, הדברים שלך נוגעים ללב. אין לי יומרה לתת אבחנות מרחוק, אבל אוכל לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו בי במהלך הקריאה. אחותך נולדה וגדלה "במרחק" של שש שנים מאחיך וממך, אולי קצת בנפרד מכם (שמאד קרובים בגיל). במשך שנות ילדותה נחשפה למתחים קשים בין הוריכם, ואפילו לתקריות אלימות. לפעמים ילדים מעדיפים לברוח לעולם של פנטזיה שקרית, כדי להימלט מן הבדידות והסבל. אולי הפערים בינה לבין שניכם מקורם במציאות המעט שונה אליה נולדה. יתכן שנאלצה להתמודד עם הורות אחרת מזו שהיתה לכם. אולי ההורים היו כה שקועים בסבל ובמאבק שלהם זה עם זה, עד כי אחותך למדה להאמין כי אין טעם להצליח ולהשיג (כי ממילא איש לא יבחין בכך). לפעמים ילדים לומדים שבדרך פרדוכסלית, דווקא הקשיים והבעיות שלהם, מצליחים לאחד וללכד את ההורים. לפעמים זה "מצליח להם", במחיר של דימוי עצמי ירוד וחוסר ביטחון. אין לי ספק שאחותך תוכל להפיק תועלת מטיפול באוריינטציה דינמית, במסגרתו תוכל לחקור לעומק את המקורות לקשיים שלה, הן בזירה האקדמית והן בזירה הבינאישית. נסי להימנע מביקורת או זלזול כלפי התנהגותה, ובמקום זאת לשמור על תקווה לשינוי ולעודד פניה לטיפול. מאחלת לכולכם הרבה שקט ושלווה ליאת

בן זוגי כבר בשנות ה-20 שלו אך הוריו מפלים אותו עם בנם השני, לצערי הרב זה יוצר הרבה הרבה כאב וקרעים בינו לבין משפחתו ואף משפיע ישירות עליי, גם בהתייחסותם אליי וגם בדבר נוסף...הבן השני קיבל ומקבל עולם ומלואו אך הם לא נותנים לבן זוגי את אותם הדברים , אפשר לומר שמסיבה כלשהי אנו תלויים גם בהם זה כבר שנה, נכון שזו בחירה, אבל זה יוצר מצב מאוד כואב שמפריע לנו להתקדם ויוצר דכאון ויאוש. הוא דיבר איתם וניסה את כל הדרכים אך ללא הועיל. אמא שלו התחילה לערב אותי ולבקש שאני אפתור את הבעיה ואני אעזור לה, אך אני הרגשתי שהיא ממש מטפסת על גבי ואוכלת ארוחות על חשבוני, בהתחלה הכל היה בסדר וטוב והיה שלום בית, עכשיו כבר אין ואני יכולה להשפיע על זה אבל אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להתערב כי גם ככה נכנסתי באמצע, מה גם שזה משפיע על מצב רוחי באופן בולט. אוכל לקבל עיצה מועילה?? תודה מראש

הילה יקרה, העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, קרובה מאד להחלטה שקיבלת ממילא. לזוז הצידה. הורים מתייחסים לילדיהם באופן שונה, ולא בטוח שזה רע כל כך. לפעמים לילדים שונים יש צרכים שונים (ולא תמיד הבדלים אלה גלויים לעיניים זרות), ומה שנראה כמו אפלייה או הזנחת האחד על חשבון האחר אינו אלא התאמת המשאבים הקיימים לצרכים המשפחתיים הדינמיים. גם אם - במקרה הרע - מדובר אכן באפלייה, תוכחות מצידך עלולות רק להחריף את המצב. לכן, לפחות כמו שהדברים נראים מכאן, מוטב לחזק את בן זוגך, לשדר לו אמונה ביכולתו להסתדר, להציע את עזרתך, ולנסות לשמור על מערכת יחסים רגועה ונינוחה עם הוריו. בהצלחה ליאת

שלום, דוקטור! ילדי הוא בן 6, מקסים, מוצלח, נבון ומפותח מכל הבחינות הרבה מאשר צפוי בגילו. פרט לתחום אחד - התנהגותי-חברתי. עד גיל 3 הילד לא הלך לגן (שנה היה איתי ועוד שנתיים עם מטפלת פרטית). אחר כך כאשר הגיע לגן ויצ"ו התחילו הבעיות ההתנהגותיות ובעקבותיהן אובחן במכון להתפתחות הילד כ-"אינפלנטילי רגשית".בערך באותה תקופה התגרשתי מאביו אשר גם היום לא ממש לוקח חלק בגידול הילד ולדעתי כאדם לא מפותח במיוחד יותר הורס מאשר תורם, רק שאין לי הרבה מה לעשות עם זה. בגיל 3.8, כשראיתי שהילד כמעט מתמוטט עקב חוסר יכולת להתמודד ולהסתגל בקבוצת ילדים גדולה, הוצאתי אותו מהמסגרת של גן גדול והעברתי למסגרת של משפחתון קטן פרטי, שם הוא חזר לעצמו, פרח ולא היו יותר תלונות על התנהגותו. בשנה אחרונה הוא היה בגן חובה עירוני והבעיות החברתיות חזרו ובגדול. קיבלנו טיפול מפסיכולוגית קלינית מטעם קופ"ח במשך חצי שנה פעמיים בשבוע אשר לטעמי לא תרם כלום. צוות הגן והן הפסיכולוג מטעם העיריה לא הצליחו למצוא פתרון לבעיה, עד סוף שנת הלימודים הילד רכש תוית של מציקן, מרביץ, מרדן - כלומר "ילד רע". חשוב לציין שההתנהגות הלא חברתית נראית אך ורק בסביבות מסוימות. במקרים אחרים הילד מתנהג למופת, כך שקשה לי לחשוב שמדובר בבעיה כרונית, ניורולוגית או פיזיולוגית. השנה הילד הלך לכיתה א' והבעיות מול ילדים אחרים חזרו שוב. הוא מפריע במהלך השיעור, יכול למשל לקום באמצע בלי רשות. הרבה מאוד פעמים לוקח חפצים ששייכים לילדים ואפילו למורה, משמיע קולות משונים וצורמים בלי סיבה, מציק לילדים, כופה עליהם לנשק אותם... כמובן שלאור התנהגות כזאת הילדים לא רוצים להתחבר איתו והוא מאוד נפגע מזה. מבחינה דידקטית הוא נמצא ברמה מעל גילו. חשוב לציין שהוא לומד בבית הספר שמאוד תומך, מאוד מפרגן ומעודד התנהגות טובה. ועדיין הילד אומר על עצמו עם דמעות בעיניים "קשה לי להתנהג יפה, אני ילד רע". בשבוע הבא בעקבות דרישה של היועצת של בית הספר רשמתי אותו לביקור אצל ניורולוג ילדים, על אף שאני נחושה בדעתי שבעיותיו הן רגשיות בלבד. הילד אינו היפראקטיבי ואין לו בעית קשב או ריכוז. בינתיים הילד עבר 5 טיפולים אצל מטפלת באומנות, מוסיקה ותנועה, אני שוקלת להפסיק את הטיפולים הללו מיכוון שלא רואה שזה עוזר במשהו. בכלל, צר על עליו עם כל המומחים האלו שבלי סוף בוחנים אותו, מאבחנים אותו, דנים עליו - איך הוא אמור להרגיש נורמלי עם כל הצפיה הזאת בו תחת זכוכית מגדלת?!? אנא, ייעצו לי איך עלי לגשת לבעיה הזאת ואיך לעזור לבני. תודה רבה מראש - אמא מודאגת.

יוליה יקרה, את פונה ומתייעצת איתנו, אבל מודה - כמעט באותה נשימה - שהתעייפת כבר מכל היועצים הללו, שלא ממש עוזרים לך ולבנך. אני מבינה שמדובר בבעיות התנהגות ובעיות רגשיות שמפריעות לתפקוד התקין בביה"ס. יחסית לגילו הצעיר, בנך אכן עבר תחת עינם וטיפולם של לא מעט אנשי מקצוע. היו שם המכון להתפתחות הילד, שני פסיכולוגים, יועצת, ומטפלות באמנות, מוסיקה ותנועה. לא ברור מתי (ואיך) מתקבלת אצלך ההחלטה שהטיפול לא תורם כלום. טיפול פסיכולוגי, כמו שאת וודאי יודעת, הוא תהליך מתמשך שעלול להימשך חודשים. כשמדובר בילדים צעירים, יש לשלב בתהליך הדרכת הורים אינטנסיבית ולעבוד עם שניהם על יצירת אטמוספירה תומכת ומחזיקה. לא ברורה לי סיבת ההפנייה לנוירולוג, אבל אני מציעה לך, מיד לאחריה, לנסות ולדבוק בקו טיפולי אחד ברור (במסגרתו ניתן בהחלט לשלב עבודה של מספר אנשי מקצוע), ולהתמסר לתהליך למשך תקופת זמן משמעותית (מספר חודשים). את אומרת בסוף דברייך - "צר לי עליו עם כל המומחים האלו שבלי סוף בוחנים אותו, מאבחנים אותו, דנים עליו - איך הוא אמור להרגיש נורמלי עם כל הצפיה הזאת בו תחת זכוכית מגדלת?!?". את נותנת ביטוי לתחושות מאד טבעיות של הורים, המרגישים מאויימים ומבוהלים מול כל האבחונים והתצפיות. באופן מאד מובן, מתעוררים אצל ההורים רגשות אשמה, בושה, הכחשה, חרדה, צורך להתגונן, ועוד. בהחלט אפשר שבנך מרגיש (דרכך) את הבלבול והקושי לתת אמון, ולהתמסר להשפעה המיטיבה של הטיפול. נסי לקבל בברכה את הניסיונות האמיתיים לעזור, ולהשתחרר מהחשדנות והספק. זכרי שכדי להצליח בטיפול חייבים לשתף פעולה ולפעול כתף אל כתף עם הצוות, למרות הקשיים. התפקיד החשוב ביותר שלך הוא להמשיך ולאהוב את ילדך, לקבל אותו כפי שהוא, לזהות ולטפח את החלקים החזקים והמקסימים שבו, ולסלוח לו על החלקים האחרים. בהצלחה רבה ליאת

שלום, הפסיכולוג שלי אמר לי שכנראה יש לי בעיה עם תהליך ההפרדות מהאמא/סמכות בגיל 3-4 , מה שמתחיל לבוא לידי ביטוי הכי חזק בגיל ההתבגרות, כשיש מאין הפרדות שניה בוגרת יותר. אני כל הזמן חיי בעצבנות ובמתח ובתסכול ומחפש אחר שליטה מוחלטת בחיים ובסביבה. מה עליי לעשות? כיצד מתקנים תהליך הפרדות לא טוב או שלא הושלם?

רז שלום, האם אתה חושב שניתן לשלוט שליטה מלאה בחיים ובסביבה? אני סבור שזה די בלתי אפשרי. ואולי הלמידה הרצויה הינה דווקא להרפות וללמוד לא לשלוט בחלק מהדברים. ולגבי שאלתך: מה עליך לעשות? שום דבר מיוחד - אתה כבר עושה מעצם היותך בטיפול וחשיבתך על הנושאים הטיפוליים. בהצלחה, גדעון

התחלתי לקחת גלולות מרסילון לפני כחודשיים(עכשיו זו חפיסה 2)ולפני כשבועיים התחלתי לחוש בתחושות עצב ודכאון וכיום לא בא לי לעשות שום דבר מה גם שיש לי הרגשה שאני לא מחוברת לשום דבר שאני עושה .רצוי לציין שאף פעם לא הייתה לי בעייה פסיכולוגית או תופעות כאלו.קראתי בהוראות שימוש של הגלולה שאפשר להכנס לדכאון ממנה.מה לעשות והאם זה באמת מהגלולה??אובדת עצות...

שחר שלום, הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הרופא המטפל. הוא ידע טוב יותר עד כמה סביר שהדיכאון הינו תופעת לואי של הגלולה או לא. בברכה, גדעון

אני בת 30 ועדיין מוצצת אצבע. זה לא מפריע לי אבל רציתי לשאול אם זה בעייתי מבחינה פסיכולוגית

רונה שלום, אני לא מבין את הביטוי "בעייתי מבחינה פסיכולוגית". לדעתי, אם זה לא מפריע לך או לסביבתך אז אין בכך כל בעייתיות פסיכולוגית. בברכה, גדעון

אני בחור בן 22 שסובל מהפרעה טורדנית קשה ביותר שהורסת לי את החיים(אין לי חיים בכלל למעשה). זה מתבטא באופן כללי במחשבות בלתי פוסקות על המראה החיצוני שלי ועל מין(אין לי מין). הפסיכיאטר הנוכחי שלי הזכיר לגבי גם את המושג body dysmorphic disorder. אני התחלתי לאחרונה טיפול תרופתי(לא ניסיון ראשון) ורוצה לנסות גם טיפול פסיכולוגי\פסיכותראפי אצל מישהו שמתמחה באנשים טורדניים מהסוג שלי, ולא חולי OCD כפייתיים שמבצעים טקסים. אני צריך מישהו מאיזור המרכז, רצוי איזור רחובות-ראשון לציון.

היי אין לי מישהו ספיציפי לייעץ לך באיזור המרכז אבל מתוך נסיון לך על טיפול פסיכודינמי שהוא טיפול מעמיק וארוך. אני סבלתי מאותה בעיה-מראה חיצוני וכיום לאחר 3 שנים של טיפול (עוד לא סיימתי) מצבי השתפר מאוד. אני לוקחת בנוסף תרופה אך יש כבר תרופה אחת שהורדתי. בהצלחה

לשוקי, פסיכיאטר מצוין מראשון לציון, נוח גונן. תחפש את הטלפון שלו במדריך או במודיעין. שווה לנסות ובהצלחה.

מעניין אותי לשמוע איך זה בא אצל אנשים אחרים...ומה עזר לך?

שוקי שלום, אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על מטפלים פרטיים אלא רק מיידעים על טיפול באופן מוסדי-ציבורי. מה דעתך להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך? בברכה, גדעון

שלח לי מייל: [email protected]

בוקר טוב. אני מקווה שאני בפורום הנכון... אני בת 18 וסובלת כבר 8 שנים מהפרעות אכילה שמתבטאות בבולמוסים בלתי נשלטים במהלכם אני אוכלת אוכל בכמויות עצומות עד למצב של כאב בטן ותחושת הקאה. (אבל אני לא מקיאה). מלבד ההפרעה הזאת אורח חיי הוא די בריא (באופן אבסורדי - אני מודעת מאוד לתזונה בריאה) וטוב מכל שאר הבחינות. ולמרות זאת, פעמים רבות המחלה מפריעה לי לעשות דברים שאני רוצה ואוהבת, ולעיתים אף להיפגש עם חברים (קשה לתפקד אחרי דחיסת כמויות אוכל גדולות) וזה מתסכל אותי מאוד. לאחרונה אני מנסה לשחזר מהיכן הכל התחיל ומדוע לקיתי במחלה מלכתחילה. אני מנסה לשחזר את יחסי עם הורי באותה תקופה (הם היו גרושים אבל גרו יחד ורבו הרבה) ועם שאר סביבתי (למרות שהמסקנה שהגעתי אליה עד כה היא שהטריגר העיקרי היה המצב בבית). שאלתי היא: עד כמה חשוב לטיפול תהליך "הגילוי העצמי הזה". כיצד ניתן לבצעו בלי להיעזר באיש מקצוע (ומלבד פשוט להרהר בדברים). ואיך התובנות אליהן אני אגיע יעזרו לי בשינוי הרגלי האכילה (הבולמוסים הם בלתי נשלטים ובמהלכם אני כמעט ולא חושבת על כלום ונמצאת במצב של חוסר-שליטה) שזוהי הקושי העיקרי שלי. כלומר - איך משנים הרגלים של 8 שנים?! תודה ויום טוב

מאיה שלום, הפרעת אכילה ניתנת אכן לטיפול, אך אני מתקשה לחשוב על מצב בו הטיפול הוא עצמי(ללא איש מקצוע) וגם אפקטיבי. כפי הנראה לא בכדי את לכודה בסבך בולמוסי האכילה מזה כ-6 שנים. יש בהפרעת האכילה נושאים חבויים רבים מעבר לנושא האוכל. לכן הטיפול המומלץ מערב בתוכו כמה אנשי מקצוע: פסיכולוג, דיאטנית, רופא משפחה ולעיתים גם פסיכיאטר. תלוי כמובן בעוצמת הבעיה. אני מציע לך לפנות לטיפול ולהתחיל את הדרך לריפוי. זה שיש לך תובנות לגבי משפחתך וחייך עד כה רק יסייע ויאיץ את תהליך הריפוי. במידה ואת מתגייסת בקרוב, את יכולה לפנות במערכת הצבאית לקב"ן ולהיות מטופלת דרך המסגרת הצבאית. הרבה הצלחה, אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך לגבייך, גדעון

זו בעיה מתמשכת שמציקה לי בצורה קיצונית. אני בת 25 בחורה מאושרת עם ארוס מדהים שתמיד אהבה ללמוד, היום אני מתחילה את לימודי המשפטים בהמשך ישיר לתואר הראשון בהיסטוריה. אני אדם ישר שרואה בלימודים האקדמאיים הרבה פנים:ביטחון כלכלי, גאוה וכל מה שלימודים אקדמאיים מייצגים. אני באה ממשפחה לא עשירה שנמצאת במינוס כרוני שנים. הבעיה היא שבסוף השנה הראשונה באוניברסיטה בשל נמצב כלכלי קשה בבית עשיתי תמורת תשלום לסטודנטית בפקולטה שלי מבחן בית שניתן לה למשך 24 שעות. היא דיסלקטית ובאתי כדי רק להדפיס ולהסביר לה את החומר (באותו קורס קיבלתי 90) ונוצר מצב שהכנתי לה למעשה את כל העבודה. מאז חיי וחיי בן זוגי נהפכו לסיוט הייתי חרדה שיגלו על כך והתקבלתי ללימודים על סמך תעודה זו והחרדה לא עוזבת אותי שלוש שנים כל יום. אם הייתי נתפסת הייתי צריכה לקבל הערת משמעת בגיליון הציונים ובטוח לא היו מקבלים אותי ללימודי משפטים, האובססיה היא נוראה ואני דנה על כך כל יום-יומיים עם בן זוגי, אין לי מנוחה בגוף או בנפש. כבר הרסתי את כל ההנאה שלי מהלימודים בתואר הראשון\, אני לא רוצה שזה יקרה גם עכשיו מה לעשות??? נ.ב-אני אפילו מקדישה לחרדה מכך שכל לימודי ירדו לטמיון כל תחילת מבחן וזה הסיוט הכי גדול.

דפנה שלום. ראשית, בהצלחה בשנת הלימודים החדשה. מבחינה רציונלית אין סיבה לחשוש - שלוש שנים לא עלו על כך, מדוע שמישהו יעלה על זה עכשיו ? מבחינה מוסרית - נכון, לא יפה אך יש פשעים נוראים יותר. לא רצחת אף אחד (לפחות לא מוזכר בהודעתך), את מתיסרת ומביעה חרטה, ורק לאחרונה חל יום הכיפורים. אז מה נשאר לנו ? אני חושב שהחרדה, ובכלל כל הסיפור של המבחן שעשית תמורת תשלום, "מתלבש" על משהו קדום יותר שאינך מודעת לו. אולי איזה מעשה "לא יפה" שעשית כילדה, אולי איזה שקר קטן בילדות.אם הדבר כל כך מפריע לך ואינך מצליחה להפתר ממנו בכוחות עצמך, מאד הייתי ממליץ לפנות לאיש מקצוע שבהחלט יוכל לסייע לך. מקווה שהארוע הזה שקרה שלמדת היסטוריה, יכנס בעצמו להיסטוריה, ותוכלי להיות יותר פנויה ונינוחה ללמוד את התואר השני. בהצלחה.

דבר ראשון שעל משפטן לדאוג הוא שלא יתפסו אותו.

דפנה שלום, את מתארת את הבעיה שלך ואף נותנת לה שם: "אובססיה". ואכן את באמת סובלת ונמצאית במצוקה שאינה רציונלית. את זקוקה לאיק מקצוע שיעזור לך להשתחרר מהאובססיה הזו. אין טעם להרוס את ההנאה מהלימודים או את הקשר הזוגי בעיסוק בארוע הזה. עצתי לך: פני לאיש מקצוע וטפלי בבעיה. בברכה, גדעון

אמי בת 67. מזה שנים רבות (כ15) היא מתלוננת על כל מיני כאבים. תחילה התלוננה על כאבי בטן עזים ובגלל תלונותיה היא עברה את כל הבדיקות האפשריות, כולל MRI ולא נמצא דבר. לימים נמצא לה גוש בשד (שפיר) והיא הופנתה לבית חולים. נוכח תלונותיה הרבות על תופעות לא קיימות, הרופא שבדק אותה אמר לה שהיא היפוכונדר. אבל היא דוחה "אשמה" כזאת מכל וכל וממשיכה להתלונן על כאבים שונים, כך שאם יש לה בעייה רפואית אמיתית, אין לדעת אם הכאבים שהיא מתלוננת עליהם הם אמיתיים. לאחרונה התגלו אצלה שינויים בעמוד השדרה והיא מקבלת זריקות של וולטרן אך ללא תקנה. היא עוברת מרופא לרופא ובדרך כלל לא נותנת אמון. למרות ההפצרות, היא שוללת פנייה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, בטענה שזה לא יעזור כנגד הכאבים. היא רוכשת תרופות בכמויות, אך יום אחד אחרי נטילת התרופה היא עוברת למגירה. היא נוטלת בכ"ז באופן סדיר אלטרול או אלטרולט לסירוגין. יחד עם זה המשיכה לעבוד עד גיל 65 ושם לא נתנה ביטוי לתלונותיה, שאחרת היו מפטרים אותה. האם קיים טיפול לתופעה (מחלה?) מסוג זה?.

בן שלום, לא בהכרח מדובר על היפוכונדריה. במצבי דיכאון מסוימים ישנן תלונות סומטיות רבות. כמו כן אתה מתאר שישנם ממצאים גופניים (גידול שפיר,..עמוד השידרה). תנסה לשכנע אותה להתייעץ עם פסיכיאטר. גם באמירה שאלטרול או אלטרולט הינה תרופה שניתנת גם נגד דיכאון ולכן כדאי שרופא פסיכיאטר יביע את דעתו. תדגיש את העובדה שפסיכיאטר הינו רופא! אפשרות נוספת הינה התיעצות עם פסיכולוגים המתמחים בטיפולים נגד כאב בשיטות היפנוטיות או ביופידבק. יתכן שלזה היא כן תהיה מוכנה. בהצלחה, גדעון

והאם הם בהכרח תופעות נלוות המהוות חלק אינטגראלי ממחלת נפש פסיכוטית? או שהם יכולות להיות הפרעה בפני עצמה או נלוות להפרעה אישיותית וכדומה?

דלוזיה - מחשבת שווא. הנפוצות ביותר הן המחשבות הפרנוידליות. לדוגמא: אני חושב שהשכן מקומה 3 מתכנן להרעיל אותי (בהנחה שבמציאות אין לו כונה כזו..) הלוצינציה - חוויה של גרוי (יכול להיות בכל אחד מהחושים) ללא נוכחות של גירוי חיצוני באמת. לדוגמא: אני שומע שמישהו קורא בשמי למרות שבמציאות אף אחד לא קרא. לסיכום דלוזיה היא הפרעה במחשבה והלוצינציה בתפיסה. שתי התופעות נפוצות במחלות נפש אך יכולות להתרחש גם במצבים אחרים כגון: מצבי לחץ קיצוניים, חסך חושי מתמשך, והשפעה של חומרים כימים.

למודאג שלום, תשובתה של ים 3 מקיפה וטובה. אין לי מה להוסיף. ים - תודה !! גדעון

קראתי כמה פעמים על חוזים טיפולים אני בטיפול חצי שנה ואין לי שום חוזה טיפולי האם זה מעלה חשש כלשהו בכלל מדוע המטפל שלי לא מופיע בפנקס הפסיכולוגים ובחשבונית שלו מופיע M.S.W. מה זה

כנראה המטפל שלך הוא עובד סוציאלי בעל תואר שני Master of Social Work זה לא אומר שהטיפול אמור להיות יותר טוב או פחות טוב. אם זה מטריד אותך, למה שלא תעלי את זה במפגש בניכם ? בהצלחה.

ניני שלום, בחוזה טיפולי הכוונה הינו להסכם בע"פ בין המטפל והמטופל על המסגרת והתכניתהטיפולית. למשל: החוזה כזה ידובר על פגישה פעם בשבוע, בעלות של ..., ביום... והתכנים הינם חופשיים. או בטיפול קצר מועד ניתן להגדיר מועד סיום ומוקד ספיציפי לטיפול. MSW - פרושו תואר שני בעבודה סוציאלית. בברכה, גדעון

אני נמצא בטיפול זה ארבעה חודשים. הסיבה שלשמה באתי לטיפול הוא כדי להעצים את עצמי ולשפר את איכות חיי.(נשוי באושר ואב לילדים ועובד במשרה מכובדת) וברצוני להפנות אליכם בשאלות המטרידות אותי: א. העלתי מאוד הרבה דברים במהלך הפגישות חלקם כבדי משקל וחלקם פחות. האם כדאי להתקמד בכל פגישה בנושא אחד לדון עליו ולהתמקד בו או כפי שקורה היום, אני מספר את סיפור השבועי שלי תוך שאני חולף על פני מס' נושאים? ב. אני בחיים קבלתי מאוד הרב פידבקים וגם היום ודווקא בטיפול אני שם לב שהמטפלת מגיבה לדברים מסויימים בקושי כלומר בהנהון ראש. ואני שם לב שזה באופן שיטתי. זה נותן לי הרגשה לא כ"כ טובה. ג. במשך השבוע אני חושב על הדברים שהעלה בפגישה אך כשאני מגיע אני לא זוכר אותם והם לא מסודרים לי. האם כדאי לרשום את זה במהלך השבוע או ....? מצפה למענה חברים!

שלום לך השאלות שלך מזכירות לי את תחילת הטיפול שלי. אתה נמצא עדיין בתחילתו של הטיפול, דברים עדיין לא גובשו וצצים. השאלות שאתה מפנה לפורום ולא אל המטפלת הפסיכ' מראות כמה הקשר עדיין לא גובש, לא נוצר אמון מלא בו אתה יכול לשתף את הפסיכו' בהתלבטויות שלך. א. התמדקות: בטיפול אתה אמור להביא את עולמך, מה שמתאים לך. תבדוק עם עצמך כמה אתה פתוח וכן מולה, יכול להיות שהתהיות שלך נובעות מהמקום הזה. אתה אמור להציף מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש נוסחא, לדעתי כל מטופל יש לו סגנון משלו מול הפסיכ' ב. על נושא זה כדאי לך מאד לדבר עם הפיסכ'. זה לא סתם שאתה מרגיש הרגשה לא טובה.. ג. אני אישית רושמת את הפגישה , כמובן מה שאני זוכרת וגם את הנעשה איתי במשך השבוע זה עוזר בעיקר לי : להבין, להתקדם וגם להביא בפני הפסיכו' את התמונה שאני רוצה לדבר עליה. שיהיה לך רק טוב ניבה

שלום לך השאלות שלך מזכירות לי את תחילת הטיפול שלי. אתה נמצא עדיין בתחילתו של הטיפול, דברים עדיין לא גובשו וצצים. השאלות שאתה מפנה לפורום ולא אל המטפלת הפסיכ' מראות כמה הקשר עדיין לא גובש, לא נוצר אמון מלא בו אתה יכול לשתף את הפסיכו' בהתלבטויות שלך. א. התמדקות: בטיפול אתה אמור להביא את עולמך, מה שמתאים לך. תבדוק עם עצמך כמה אתה פתוח וכן מולה, יכול להיות שהתהיות שלך נובעות מהמקום הזה. אתה אמור להציף מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש נוסחא, לדעתי כל מטופל יש לו סגנון משלו מול הפסיכ' ב. על נושא זה כדאי לך מאד לדבר עם הפיסכ'. זה לא סתם שאתה מרגיש הרגשה לא טובה.. ג. אני אישית רושמת את הפגישה , כמובן מה שאני זוכרת וגם את הנעשה איתי במשך השבוע זה עוזר בעיקר לי : להבין, להתקדם וגם להביא בפני הפסיכו' את התמונה שאני רוצה לדבר עליה. שיהיה לך רק טוב ניבה

שלום לך השאלות שלך מזכירות לי את תחילת הטיפול שלי. אתה נמצא עדיין בתחילתו של הטיפול, דברים עדיין לא גובשו וצצים. השאלות שאתה מפנה לפורום ולא אל המטפלת הפסיכ' מראות כמה הקשר עדיין לא גובש, לא נוצר אמון מלא בו אתה יכול לשתף את הפסיכו' בהתלבטויות שלך. א. התמדקות: בטיפול אתה אמור להביא את עולמך, מה שמתאים לך. תבדוק עם עצמך כמה אתה פתוח וכן מולה, יכול להיות שהתהיות שלך נובעות מהמקום הזה. אתה אמור להציף מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש נוסחא, לדעתי כל מטופל יש לו סגנון משלו מול הפסיכ' ב. על נושא זה כדאי לך מאד לדבר עם הפיסכ'. זה לא סתם שאתה מרגיש הרגשה לא טובה.. ג. אני אישית רושמת את הפגישה , כמובן מה שאני זוכרת וגם את הנעשה איתי במשך השבוע זה עוזר בעיקר לי : להבין, להתקדם וגם להביא בפני הפסיכו' את התמונה שאני רוצה לדבר עליה. שיהיה לך רק טוב ניבה

לנרי שלום, מאד מזכיר לי מה שאני עברתי בטיפול... סיפרתי למטפלת שלי חצאי אמיתות, והעצמתי את עצמי בהגזמה, כדי להרשים אותה... האמת גם שיקרתי לה, והיא עלתה על זה מהר מאד...האמת היא שזה נורא מביך להתוודות בפני מטפל שאתה לא דובר אמת, ואיפה ומתי..לפי דעתי על מנת שהטיפול יהיה יעיל, צריך לבוא אליו מלכתחילה ממקום של להגיד את האמת. לאט ובקצב שלך.אבל רק את האמת...

נרי שלום, קיבלת כמה התייחסויות. ברצוני להדגיש כי זו באמת ההתחלה. אתה מוזמן להעלות בפני המטפלת שלך את הנושאים שהעלית כאן ולבדוק יחד איתה מה נכון ומה טוב עבורך. אין כאן תשובה של מה נכון לעשות, אלא מה שנכון ומתאים לך בשלב זה של תחילת הטיפול. בהצלחה, גדעון

כבר עברתי כמה מערכות יחסים ותמיד זה חוזר על עצמו עברתי גם כמה נסיונות טיפול אצל פסיכו' ולא הרגשתי שזה עוזר לי אני אדם די מודע לעצמו ואני מאוד מנסה לחקור בתוכי מאיפה באות המחשבות האלו אני מדבר על מחשבות של קנאה,הקשרות מאוד מהירה,פחד מנטישה הרצון שהבחורה תהיה רק איתי. אני אדם לא מאוד חברותי ומאוד מופנם. אני לא רוצה שאנשים שהם לא בעלי מקצוע יכתבו לי כי מה שאני רוצה זה את הדעה המלומדת של אלו שכן למדו ואולי ידעו לשייך את הבעיות האלו לדברים שהם מכירים. לפי כל מני דעות בפיסכולוגיה. כי כמה שאני מחפש בתוכי אני לא מוצא מאיפה זה מגיע. טוב מקווה לתגובות. תודה.

נועם שלום, עברת כמה נסיונות טיפול פסיכולוגי וזה לא עזר. אתה אדם מודע ומחפש בתוך עצמך - זה גם לא עזר. אני מקווה שאתה לא באמת מאמין שתשובה קצרה באינטרנט תתן פתרון ממשי ואמיתי לשאלתך. המלצתי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. להתמיד בו. אני מעריך שאז אולי תוכל גם להבין טוב יותר את עצמך וגם לפתור חלק מהבעיות. דרך אגב, למה "אני לא רוצה שאנשים שהם לא בעלי מקצוע יכתבו לי". שהרי כבר נאמר: "היזהר בבני עניים שמהם תצא תורה". בברכה, גדעון

ואני גם לא מצפה שיפתרו לי פה את הבעיות אני בכלל לא מדבר עלי ספציפית בשאלה הזאת מחפש תשובה כללית מה היה עולה לפסיכו' בראש לבעיות כאלו מה עלול לגרום לכאלו מחשבות. מקווה שתבין למה אני מתכוון.

נועם שלום. לדעתי ניתן ללמוד משהו מהדינמיקה שעוררת בפורום. כתבת הודעה. ביקשתה עזרה, ותחת זאת "זכית" במיתקפה לא קטנה מחברים בפורום. אני מנחש שלאחר כעשר תגובות אתה מרגיש שלא הבינו אותך ואולי אף נטשו אותך מאוכזב. זה מוכר לך ? האם גם במערכות היחסים שלך התכוונת לטוב ונותרת נטוש ומאוכזב ? מהתאור הקצר נראה שהבעיה שלך היא בקשרים בינאישיים. גם פה בפורום עוררת מהומה לא קטנה. ניחוש שלי: אתה אולי מפחד מנטישה, אך הפחד מהקשר עצמו גדול עוד יותר. למה ? את זה אי אפשר להעריך בפורום באינטרנט, ולדעתי גם לא מתאוריות שמישהו "יזרוק" לך. הצעתי: אל תוותר. פנה שוב לטיפול, ותנסה להתמודד יחד עם המטפל/ת בבעיות. בהצלחה.

אני מאוד אוהבת את התשובות שלך

היי אני מתחילה ללמוד מחר בעזרת השם במכללה אקדמית בפעם השנייה לפני כשנתיים נכשלתי במכללה אחרת והפסיקו לימודיי לאחר השנה הראשונה. ועכשיו אני נורא בלחץ אם הפעם אצליח ואוכל להתמיד ולהשקיע בנוסף לכל אימא שלי נורא קמצנית היא לא מדברת איתי כלל על לימודים גבוהים ומעולם לא עשתה זאת היא אומרת מאיםפה נביא כסף ללימודים יש לי רק עוד אח אחגד שלומד בתיכון אמא שלי מקבלת קצבת ביטוח מלאה ואבי מרוויח 3300 בחודש בנוסף לכל לי יש חסכונות בבנק שיספיקו לכשנתיים לימודים כולל נסיעות כולל הכל ולאימי גם יש חסכנות בבנק שיספקו להשלים לי את כל הלימודים ואף יותר אך היא טוענת שתמיד היא צריכה להוציא כסף מהבנק כל חודש ושבכלל אין לנו כסףיש אפשרות לאנשים שמוגדרים נכים לעבוד במקום מסוים בכפר ולקבל כ800 ש"ח בחודש אך היא אומרת שבגילה (55)כבר לא צעירה וכבר לא מסוגלת לעבוד היא אפילו בריאה יותר מאחיותה אין לה כאבי גב בריאה ושלמה ברוך השם לדעתי סתם מתעצלת. אין לנו אוטו במשפחה וכל הכפר שמרנים מאוד לא מקובל בכלל שבחורה תעבוד בשעות הערב ותחזור באוטובוס או מונית רק אם יש לה אוטו פרטי לא מדברים ..... אבא שלי גם כן די קמצן רק מעדיף שארוויח כסף ולא אבזבז כסף על לימודים כככ שאף אחד לא תומך בי בעניין הלימודים יש לי בגרות מלאה ממוצע 90 ואני מאוד מעונינת ללמוד ולהצליח עכשיו גם רק מדובר בתואר ראשון אני רווקה בת 23 גרה עם הורים אני מרגישה שנמאס לי לא מספיק שאני בלחץ מהלימודים חשבתי גם לדבר עם פסיכולוג שיגיד לי איך לגרום לעצמי להשקיע ולהצליח ברור שאם יושבים בחיבוק ידיים לא מצליחים אבל בנוסף לכל יש לי את הבעיה הכספית על הראש מה שגם מדאיג אותי שלא אקבל מלגה כי המצב הכלכלי שלנו לא כ"כ קשה ושלא אמצא עבודה בתקופת לימודים בגלל שאין רכב וכפר ומשפחה שמרנית....מה שגם אין לי הכשרה מקצועית וגם אם יש קשה למצוא עבודה גמישה ועוד בלי רכב אין לי מה לכתוב יותר מה אתה מציע לי לעשות ? בנוסף לכל יש לי בעיה קוסמטית שמאוד מפריעה לי ויעלה כ17000 ש"ח לפתור אותה והיא די דחוםפה בעיניי אני בינתים מטפלת בזה בעצמי בבית אך טיפול ביתי בלתי מקצועי רק מחמיר עוד יותר את הבעיה בקיצר הילפ!!!!!!!!!!!!!!!!!1

שלום לצעירה הנכבדת א. ברצוני קודם להעלות בפנייך כי לפני הלימודים עלייך ללמוד דרך ארץ מהי!!! להכתיר את הורייך כקמצנים בזמן שהם מתבססים על ביטוח לאומי אינה דרך ארץ שקדמה לתורה ולעבודה!!! ראי את החצי כוס המלאה הורייך נותנים לך אפשרות לחיות בגילך על חשבונם מבלי לבקש השתתפות במימון הבית מה גם שלא היו טענות מצידך לגבהם על היותך חלק מתוך המשפחה ולכן את מחוייבת בהשתתפות המחיה ועכשיוו לצד הפרקטי..... אולי כדאי למצוא עבודה ביבבי סיטר או לתת שנה של עבודה מחוץ לכפר ולאחר חסכון של הכסף הנדרש להתחיל ללמוד (לפי מכתבך נראה כי מוטיבציה אינה חסרה) בהצלחה

כנראה לא קרראת מה שכתבתי כמו שצריך אימא שלי טוענת שבשביל לעבוד צריך אוטו והיא אומרת שבשביל לקנות אוטו צריך כסף אתה מבין את האבסורד פה ותאמין לי אני קורעת לעצמי את התחת כדי למצא עבודה שתהיה רק ביום כי כמו שאמרתי במשפחה ובכפר השמרנים שלנו לא מתירים לבחורה לעבוד בשעות ערב אלא אם כן יש לה רכב פרטי ובמשפחתי לא מסכימים כלל לקנות רכב אני אישית לא יכולה כי הכסף שיש לי בבנק בקושי מספיק ללימודים ממש לא מזיז לי לעבוד בניקיון משרדים אך לצערי גם עבודה זו לא נחשבת מקובלת על מישהי רווקה רק אם את נשואה בשביל כסף והתצלחה בלימודים אהיה מוכנה לעבוד אפילו אם אצטרך לנקות רק שירותים למשך 8 שעות אם היית גר אלמוני יקר ונכבד בכפר שאני גרה בו כשאנשים חושבים כמו בתקופת המערות וכל דבר בשביל בחורה לא מכובד ומשפיל כמעט חוץ אולי מהזכות לנשום היית מבין את המצב שאני נמצאת בו ובקשר לבייביסיטר מכיוון שיש בכפר שלנו נשים עם ילדים עם ניסיון בגידול ילדים שהן עקרות בית ומעונינות לעבוד כבייביסיטריות אז אף אחד לא מוכן "להפקיר" את ילדיו בידי בחורה חסרת ניסיון מקווה שהבהרתי עצמי מספיק......(גם את האופציה הזו ניסיתי ואף אחד לא רצה לתת לי את הילדים שלו מפאת חוסר ניסיוני) וחוצמזה לדעתי הורים שהם לא משכילים הוריי רק גמרו כיתה ח צריכים להתאמץ בשביל ילדים שלהם בשביל ללמד אותם אז נכון אם הייתי חילונית בטח לא הייתי כותבת הודעה זו אך מה גם שמאוד מגבילים אותי הוריי לא מוכנים שאעבוד בערב מחוץ לכפר והתחננתי לאימי שתתן לי לעבוד בניקיון כדי שאוכל לחסוך כסף אך היא סירבה בטענה שזה משפיל ועוד באה אליי בטענות שאין כסף ללימודים פה טמונה הבעיה.....מבין?!

שרה שלום, קראתי את מכתבייך והתגובות ואני מתרשם הן מהמוטיבציה להצליח ולצאת ממגבלות הבית, הכפר והמנטאליות שסוגרות עלייך ומהקשיים האמיתיים: הכלכליים, התרבותיים שאיתם עלייך להתמודד. כמה מחשבות לבנתיים: נסי לעשות לעצמך סדר עדיפויות: מה הדבר הדחוף ביותר כרגע , שעלייך להשקיע בו את עיקר המאמץ ומה יכול להמתין עוד שנה או שנתיים. (כך למשל, יתכן שהבעיה הקוסמטית או כל בעיה אחרת,תידחה בסדר העדיפויות, וגם פחות תלחיץ כי תוכלי להגיד לעצמך שתטפלי בזה בעוד שנה). נסי לזהות מהם המשאבים ומקורות התמיכה העומדים לרשותך והעזרי בהם. (חברות שעשו את זה, מישהו מאחייך, דודים...) נסי לברר במכללה האקדמית איזה אופציות יש להם לתמיכה כלכלית ואיזה אופציות יש להם לטיפול פסיכולוגי מוזל. באוניברסיטה למשל , בדיקאנט הסטודנטים, ישנם גופים שנועדו לסייע בדיוק לבעיות הללו. נסי לבדוק אם ישנן אופציות דומות גם במכללה. עזרי אומץ, אספי את כל כוחותייך, האמיני בעצמך ואני בטוח שההצלחה תאיר לך פנים, גדעון

ד"ר נכבד בן 39 נשוי ואב לשלושה מזה כעשרים שנה חי יחד עם אישתי בת ה-35 בילדותה בערך בגיל 3 התגרשו הוריה היא חיה אצל מטפלתעד השעה 16 ולאחר מכן אמה אספה אותה לביתם וכמובן הרעיפה עליה אהבה ומסירות רבה בגידולה גם היחסים עם האב(ז"ל)היו טובים אם כי הם התראו אחת לשבוע בביתם של הסבתא היא קיבלה האהבה וכסף גם מהאב יש לציין כי במהלך השנים אמה לא התחתנה ואשתי הייתה לבת יחידה הכרתיה בגיל 14 בבית הספר עם האהבה גדולה הייתי בן 17 שנים התגיסנו היינו יחד במהלך שירותי הצבאי וכנ"ל היינו יחד כל הזמן שאפשר(אני התנתקתי מחברים וגם היא מחברות יחד יחד יחד ) האהבה גדולה מריבות גדולות בעיקר על "מתי תבוא -אל תאחר לאן אתה הולך מאז שאנו מכירים תמיד אני הצד שהולך ובא עם השנים נולדו הילדים מקום ההעבודה תמיד ליווה אותנו מתי מתי יש לציין כי מאז שאני זוכר את עצמי תמיד לא חשתי בנוח מול שאלות אלו גם היום בתפקיד בכיר, קבענו על מנת שלא יתעוררו ויכוחים שיכולים להמשך שעתיים על 15 דקות איחור מהשעה הקבועה ביננו.(לאחר שנניח אני "מאחר שלוש פעמים רצוף" אין את היכולת ההבנתית הבסיסית של עלות מול תועלת .עבודתי נמשכת כ11 שעות בממוצע במהלך הויכוכים רעיתי אינה שמה לב לנעשה סביבה ילדים שמקשיבים או יותר נכון שומעים את הויכוכים הכל כך דבילים על האיחור. היום אני במצב של הימלט כפי יכולתך להליכות בחוץ איני אוהב להיות תחת לווין של מה קורה היכן אתה וכו. עלינו היום על מושג שיכול להוות עבורנו פריצת דרך היות ויש הבנה גם מצידה להכרה במושג "חרדת נטישה" האם ייתכן על פי הסיפור ?וכיצד מטפלים יש לציין כי התחושה שלי היא שרק איתי סובב המעגל שלה עוד יש לציין כי ברגע שהיא עבדה (כרגע מובטלת שבועיים) וכשהיא בין חברות לעבודה העסק של "ההתקרצצות" יורד פלאים במהלך היום בלבד עדין מחכה לשעת השין האם זהו חלק מהסיפטומים של החרדה? לתשובתך המנומקת אודה מקרב לב אין כוח האמת שלא נשאר היה המון ועכיו אין תודה מראש.

תודה גדעון

דוד שלום, לומר שזו חרדת נטישה או לא אינני יודע ואיני רוצה לתת אבחנות אינטרנט. לדעתי אתה מתאר בעייה זוגית. אשתך טוענת כלפיך טענה הקשורה לזמן הגעתך הביתה. סביר כי מתחת לטענה זו מסתתרות עוד טענות נוספות. אתה חווה את זה כ"התקרצצות" ומתרחק יותר.ומתחיל מעגל: היא רודפת ואתה מתרחק והילדים עדים ושומעים. הייתי ממליץ לכם לפנות ליעוץ זוגי. זה בהחלט יכול לסייע. (ואם קיימת שם חרדת נטישה, גם היא תעלה ותבורר) בהצלחה, גדעון

התפספסה השאלה ששאלתי, לגבי קשר כלשהו אפשרי עם הפסיכולוגית בסיום הטיפול, אודה לך מאד לשמוע דעתך על כל אפשרות כזאת האם קיימת אילנית

אילנית שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי. לבנתיים: האם זו פנטזיה או אולי מציאות , שהרי עולם הטיפול כבר ידע את הכל. גם קשרים שהמשיכו בצורה זו או אחרת לאחר סיום הקשר הטיפולי. למרות שזה בודאי לא סיום טיפול "קלסי". זוהי גם פנטזיה מאוד אופיינית בשלבים של לפני סיום טיפול: שהקשר ימשך אך בצורה אחרת... אך למה את מצפה? איך את רואה קשר אפשרי ביניכם לאחר סיום הטיפול? על מה הוא נשען? ובעיקר: מדוע הנושא לא עולה בתוך הטיפול? ממה החשש? אני סבור בעיקר שאת השאלה הזו עלייך להפנות אל עצמך ואל המטפלת שלך בתוך השעה הטיפולית. זה דורש אומץ וזה לא פשוט כי כל התשובות אפשריות . בהצלחה, גדעון

שלום. רציתי לשאול את הצעתכם. יש לי משפחה מאושרת ומלוכדת ובכל יום הולדת שלי , אישתי ושל הילדים אנחנו חוגגים יחד ומזמינים אלינו את האחים והאחיות שלי ושל אישתי . בחגיגת יום ההולדת האחרונה לפני שנה של אישתי שמתי לב שאחותה של אישתי הגיעה אלינו לחגוג את יום ההולדת של אשתי ללא מתנה הפשוטה ביותר כמו בקבוק יין כאשר כל האורחים הביאו תשומת לב כלשהיא , זו לא הפעם הראשונה שאחותה מגיעה ללא מתנות . רצוי לציין כי אחותה של אישתי לא הזמינה אותנו עד היום (בעבר) לחגוג עמה את יום ההולדת בביתה ומחכה שמשהו אחר יזמין את כולם למסעדה לחגוג את יום ההולדת שלה על חשבון המוזמנים ז"א היא לא מוכנה לשלם עבור ההזמנה . בקרוב לאשתי יש יום הולדת האם עלי להזמין את משפחת אחותה אלינו ? האם להזמין אותם למסעדה על חשבון המוזמנים ? לדעתי אחותה קמצנית ואגואיסטית וחושבת רק על עצמה ויש להתנהג אליה ולמשפחתה באותו מטבע על מנת שתפקח את עיניה מאחר ותופעת יומי הולדת היא פירור ליתר המקרים שעולים וצצים. אישתי וגם אני לא מוכנים להעיר לה על התנהגות זו . האם יש לכם המלצה כיצד לפעול בעדינות שתבין שהתנהגותה מגעילה מבלי לגרום לסיכסוכים ומריבות בין האחיות . תודה

חיים שלום, הצלחתם עד כה לשמור את מערכות היחסים בין אשתך ואחותה שקטות יחסית. במערכות יחסים כאלו ,כאשר מתחת לפני השטח ישנן רגשות כעס, תחושות חוסר צדק או קיפוח יש פוטנציאל רב לפיצוץ. אתם מודעים כמובן למה יש לכם לומר לאחות. אך אולי אם תעירו לה, גם לה יהיה מה לומר לכם ויכולה להיפתח "תיבת פנדורה". לכן, צריך באמת למצוא דרך שקטה ועדינה. כאן שם המשחק הוא "יצירתיות". למשל להודיע לכל האחים והאחיות שהשנה אתם לא חוגגים ולהמתין , אולי מישהו יזמין השנה אתכם למסעדה. (כלומר, לקחת טרמפ על השיטה של האחות). אפשרות אחרת: להזמין את כל האחים והאחיות אבל לחלק תפקידים מראש. כך כל אחד מביא פריט אוכל או שתיה וגם האחות. בסופו של דבר ההצעות הללו הן רק לעקוף את הבעיה האמיתית - התחושות שמתעוררות כלפי ההתנהגות מצידה של האחות והאגואיסטיות שלה , שבאה לידי ביטוי גם במקומות אחרים ואופנים אחרים. כך שאם אתם לא רוצים לפתוח את הסיפור מולה נשארה האופציה האחרונה והיא: להתעלם. לכל אחד יש את החסרונות שלו. לא תשנו את האחות או את התנהגותה. אולי שווה לנסות ולקבל את מגרעותיה. נמתין גם לתגובות משתתפי הפורום, עצותיהם במקרים רבים לא פחות טובות משלי. בברכה, גדעון

לחיים, יתכן מאד שהיא אינה מודעת למגרעותיה ומקבלת זאת כמובן מאליו. מבחינתה עצם השתתפותה ונוכחותה בשמחותיכם הם מעל ומעבר ליכולתה/לצורך ולהבנה שלה. עליכם לעורר אותה בעקיפין ליצור מודעות לעניין. בצורה אלגנטית ונון שאלנטית, אסרטיבית ולא תוקפנית וישירה. ניתן להכין תוכנית רצינית אומנותית(אורקולית או מחזה) באמצעות הילדים שלכם או מישהו אוביקטיבי על נושא אכפתיות ונתינה, על ערכו הרב של הענקת מתנה בשמחות ובימי הולדת ועל הפקת הרווחים הדדים לכל המשפחה וכך זה יחלחל לה בתבונה ובדלת אחורית. ניתן להפעיל עליה מניפולציה רגשית וביום ההולדת של אשתך לבקש ממנה שתתרום את ביתה לאירוח לשינוי האוירה וליצירת אפקט גורם ההפתעה לכל המשפחה כולה. וכך תאלץ להתמודד עם נתינה לאחותה ולמשפחה המורחבת- בעל כורחה. באם יש מאכל מיוחד ופיקנטי ידוע שהיא מכינה למשפחתה להתחנן שתכין אותו לאירוע יום ההולדת הקרב ובא בהבטחה שכולם ילקקו את אצבעותיהם ממטעמיה. בכך היא תהא מסופקת וקורנת ותהנה מעצם הענקה ומן הרווח הנקי של יכולת הנתינה ובמעגל קסמים תחפוץ בהזדמנויות שונות להעניק ולפרגן ולתת מעצמה. כך שגם תשורה לאחותה ליום הולדת יהא לה מובן מאליו ויגרום לה לתחושה של שייכות וקרבה ויגביר את האהבה והאחווה המשפחתית שתשרור בינכם.

תודה על העצה . לצערי לא אני ולא אישתי ולא ההורים שלה רוצים ומעונינים לעלות את הנושא מחשש לפיצוף . בכל פעם שהנושא עולה אצלנו בבית הנושא נשלח מהר מאוד מתחת לשטיח בטענה שאין לאישתי כל כוונה לריב איתה ולא מעונינת לטפל בנושא . לדעתי יש להמנע מלהזמין אותה ובני משפחתה לימי הולדת אלינו , מה דעתכם ? תודה לכן

שלום, בשיחה עם בני בן ה16, הוא שיתף אותי בחשש שיש לו מנטיותיו המיניות. הוא בפירוש טען שהוא נמשך מאוד לבנות, אבל מצד שני התחיל לענג את עצמו דרך הרקטום בנוסף לאוננות הרגילה. הוא מאוד חושש ,האם זה מעיד על נטיותיו והאמת גם אני קצת מבולבלת, האם זה במסגרת הסקרנות הטיבעית שלו ושל בני גילו, האם גם חבריו נוהגים כך? או שזו מעיד על נטיותיו המיניות. מחכה לתשובתך שירה

קודם כל רציתי להגיד לך שכל הכבוד לך!! אני מעריצה אותך שאת מדברת על הנושאים האלה באופן כ"כ פתוח וגלוי עם בנך, הלואי שהיה כך אצל כולם, אני לא פסיכולוגית אבל נראה לי שזה מאד נורמלי, הרי זה הדבר הכי טבעי בעולם במיוחד בגיל שלו להתעניין בגוף שלו, ני

שירה שלום, אם בנך אומר שהוא נמשך לבנות אז לדעתי יש לראות את העניין כפשוטו - הווה אומר הוא נמשך לבנות ולא לבנים. זה דבר שנפרד מהנושא של אופנות האוננות שלו. הוא יכול לענג את עצמו גם באזור הרקטום היות וזהו איזור ארוטוגני. לדעתי אין לך מה לדאוג. זה הגיל. זה הסקרנות של הגיל. שיהנה. תהני גם את מהתקשורת הפתוחה שיש לך עם בנך. אני מקווה שאת מעריכה את זה, שכן יכולת כזו לשיתוף אינה שכיחה. ברכות, גדעון

יש לי ידידה, אני עצמי אישה, שעל פי קריטריונים מרובים היא בעלת אישיות נרקיסיסטית, על כל פנים,על פי עניות דעתי הבלתי מקצועית. היא רואה את העולם כבמה שעליה היא מככבת. ולמרות שהיא אישה מאוד בינונית ורדודה היא רואה עצמה ככליל השלמות. היא ידידותית מאוד, ומחפשת תמיד חברתן של חברות, אבל כשאנו נפגשות בשתיים, אני נאלצת לשבוע מונולוג ארוך , לפעמים של כמה שעות ברצף, שעוסק כולו בה ובנוגע לה, ומכל משפט משתמעת ההערצה שלה לעצמה. אני , איני אלא ק הל שתקן ומעריץ , כך נדמה לה. פעמים רבות תהיתי עד כמה התנהגות כזו היא חולנית. כמובן אוכל לתאר את תכונות אופיה כהנה וכהנה, אך נראה לי שהעיקר נאמר. שאלתי היא אם אכן צדקתי בהשערתי, ואם כן, עד כמה אפשרית ידידות עם אישיות כזו,שהרי אלה בסך הכל יחסים מאוד לא הדדיים.

יתכן שכן ויתכן שלא. זה לא מספיק מקצועי לקבוע אבחנה על סמך תאור בין מספר שורות של גורם שלישי. תכל'ס מה זה משנה לך ? נראה שאת מתלבטת לגבי המשך הקשר עימה. הייתי מציע שתקבלי את החלטתך בלי קשר להגדרה פסכיאטרית, אלא על סמך התנהגותה, וכיצד את מסתדרת ומקבלת התנהגות זאת. אם היא אכן ידידתך, כפי שתארת, את יכולה לשוחח איתה על התנהגויות שמפריעות לך. יתכן שהיא יכולה לשנות או להפחית התנהגויות מסוימות, ותוכלי בהחלט להמשיך את הידידות. במידה ולא, זכותך לבחור האם להשאר עימה בקשר. זכותך להחליט האם את מוכנה להיות חלק מהקהל בהצגה הזו. לעניות דעתי, אבחנה פסכיאטרית של הידידה לא תקדם אותך כלל. בהצלחה

שלום פשה, לא אוכל לסייע לך ב"אבחון באמצעות האינטרנט", אך אני כן רוצה להעיר משהו בנוגע לקווי אישיות נרציסטיים. בעיקרון, הפרעת אישיות נרציסטית קשורה מצד אחד להרגשה מוגזמת של ערך עצמי וגדלות, אך מצד שני קיימת הרגשה עזה של נחיתות והשפלה. אדם עם הפרעת אישיות נרציסטית יכול להיות עסוק בפנטזיות של הצלחה ולדרוש תשומת לב והערצה, אך מתחת לכל אלה ישנם בושה, ריקנות ודיכאון. נסי לשים לב האם את חשה את המורכבות הזו במפגשים עם ידידתך, למשל - תנודות בין ציפיות גבוהות לאכזבה וקנאה קשות. ואם את באמת רוצה להיות ידידתה, אולי תוכלי לדבר איתה על האופן בו את מרגישה במחיצתה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 27 עם עבודה מסודרת וגרה עם הורים מקסימים.. עד כאן הכל נשמע ורוד.. הבעייה היא שאני לא מוצאת עניין לחיים, נכון שיש לי את הדבר שכל כך רציתי וזאת העבודה שלי ..בעבודה אני חייה ומתפקדת בצורה מדהימה אבל הכל מתהפך כשאני חוזרת הביתה, אני מסתגרת בחדר שלי ( טוב שיש לי לפחות אינטרנט אז אני רוב הזמן כאן ) או שאני יושבת וקוראת ספרים כשיש לי טיפה של מצב רוח ( שזה מאוד נדיר ) או שאני לוקחת כדור שינה ולא מתעוררת למשך 10 - 16 שעות וזה קורה המון כי אני לא יכולה לראות את עצמי זזה ועושה פעילות כל שהיא. (אם ליקורא לזה דיכאון אוליי יש בזה משהו ). אני מרגישה שמיציתי את עצמי בעולם הזה והגיע הזמן שיגמר כל הסבל של המשחקים והמסכות, העייפות הפיזית והנפשית כל כך חזקים. להציע לי ללכת לטיפול זה כמו להגיד לאדם שלא יודע לרקוד לקום ולהתחיל לרקוד הרי הוא לא יודע אז מה יתן לו לקום? הוא קם על הרגליים ואז מה??? כלום נעמד כמו שהוא בלי לזוז.. ככה אני מרגישה כשאני אצל מטפל/ת יושבת מקשיבה ולא מבינה מה רוצים מימני, נכון לא בחרתי להיוולד אבל אני יכולה לבחור מתיי למות זאת מדינה דמוקראטית לא?? כל אחד יכול לעשות מה שבא לו.. אני מיואשת בטירוף ולא יודעת מה אני עושה עם עצמי, מאוד רוצה שהחלום שלי יתגשם, להעלם כמו שבאתי לעולם ככה ללכת מימנו בלי הרבה שאלות.. תודה על ההקשבה מעיין..

שלום מעין, לא, זה לא נשמע וורוד בכלל. זה נשמע בודד ועצוב, עם מאמץ אדיר להסתיר הכל למשך שעות העבודה. מנקודת מבטי, מאוד כדאי להתייעץ עם פסיכולוג קליני ועם פסיכיאטר, ולבדוק כיצד ניתן לעזור לך ברמה המיידית ולטווח הארוך יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ממה שכתבת זה מאד מזכיר לי את המקום שאני הייתי בו בגיל שלך, אני היום בת 34, ואז לא האמנתי שיכול להיות אחרת, ורציתי רק להעלם ולא לחזור למרות העבודה הטובה שהיתה לי, אבל גם הייתי גרה בבית, ומה שמאד עזר היה היציאה מבית ההורים, כמובן עשיתי זאת מאד בהדרגה של כמה ימים בשבוע במקום משלי וסופי שבוע הייתי נוסעת להורים, בזמן הזה גם התחלתי טיפול, וטוב אני לא רוצה להמליץ לך ללכת לטיפול כפי שאמרת... אלא פשוט לצאת לחפש אולי פסיכולוג שמתאים לך, הם כולם שונים כ"כ אחד מהשני ואני גם במהלך השנה הראשונה של הטיפול לא ממש הבנתי מה רוצים ממני ועל התיסכול הזה דיברנו המון עד שהבנתי קצת יותר... מלבד זאת בימינו היום יש באמת מבחר גדול ומאד מומלץ של תרופות שפשוט מאזנות את הכימיקלים במוח ועושים להמון אנשים בעולם חיים הרבה יותר נוחים, אני מקווה שעזרתי קצת הילה

אני בת 24 ולומדת לתואר שני, זוהו הסמסטר האחרון שלי ואני צריכה לסיים חייבת לסיים כי קבלתי הארכה ואני לחוצה מאוד האם אני אצליח לסיים הכול בזמן, שהכול יהיה בסדר אני ממש דואגת ביום רביעי האחרון הרגשתי נורא ממש פרצתי בבכי בלתי נשלט רציתי רק לבכות, ובלילה זה חזר הייתי במצב נוראי, הרגשתי שהגוף שלי חם ובטן במערבולת קצת לחץ לי בחזה והרגשתי בחילות זה משהו שקרה לי כבר, כול פעם שאני לחוצה

שלום הדס, כשסיימתי לקרוא את הודעתך חשבתי שבסה"כ את מספיקה הכל מאוד מהר - בת 24 וכבר בסיום התואר השני... אני מבינה את הלחץ שאת נמצאת בו, אבל כרגע נשמע שהלחץ מחבל ביכולת שלך להתמודד עם הדברים בצורה מיטבית. במקרה כזה כדאי לפעמים לשקול להשקיע זמן מסוים בהרגעת המצב (כמה שעות של בטלה, מדיטציה, ספא - כל דבר שמתאים לך). זה אמנם נראה כמו "בזבוז" זמן, אבל אחרי שתמלאי את המצברים את עשויה לגלות שאת הרבה יותר יעילה. וכמובן, תמיד קיימת האופציה לשוחח עם פסיכולוג, ללמוד שיטות שונות של הרפייה וכד'. בברכה להצלחה בסיום הלימודים, אורנה ראובן-מגריל

הבעיה היא שגם כשאני נמצאת כביכול בבטלה מסוימת המחשבות שלי הורגות אותי כל פעם משהו חדש שמציק לי, כאילו אני מחפשת משהו חדש שיציק לי ויפריע לי אנימאבדת שעות שינה והסבלנות שלי נאבדת אני מוצאת את עצמי במצב נואש לפעמים ופשוט בוכה בהיסטריה אנימודעת שאני יוצרת את הפחדים הללו לבד, אבל אני לא מצליחה לעצור את הפחד והחרדה מהם

שלום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר יותר מ-6 שנים, הגעתי אליה עם כל מכלול הבעיות הקלאסיות, חרדה, אשמה רגשי נחיתות, בהתחלה הייתי מאד תלויה בה מהרגע הראשון שראיתי אותה התאהבתי בה ועם השנים הרגשות שלי רק הלכו והתעצמו, דיברנו הרבה על הקשר בין שתינו כיום אני באמת מרגישה עצמאית כמעט לחלוטין ופשוט מאד אוהבת את נוכחותה בחיים שלי, שאלתי היא כזאת, האם יש איזה אפשרות בעתיד הרחוק/קרוב אחרי הפרידה מהטיפול, להיות איתה בקשר כלשהו? אני מרגישה שהאהבה שלי אליה היום מאד שונה מהתלות וההעברה שהייתה בתחילה אלא אני באמת רואה אותה בדמיוני כבן אדם לחלוטין ואני אוהבת ומעריכה אותה בכלל על מי שגיליתי שהיא, כלומר אשה מאד מיקצועית ועקשנית, חריפה וגם עם חוש הומור, בדיוק דומה לפרופיל האנשים שהייתי רוצה להיות בקשר בחיי היומיום שלי, הפרידה היא בלתי נמנעת בקרוב בגלל ההתקדמות שלי, ורציתי לדעת האם יש איזשהו סיכוי לאיזהשהוא קשר, בעתיד? אני מרגישה מאד מתוסכלת כי אני אוהבת אותה כ"כ אילנית

אילנית שלום. כל כך אני מזדהה איתך וכל כך מבינה. וגם מנחם לדעת שאני לא לבד בסיוט הזה. אני גם שש שנים בטיפול ועם הזמן התלות וההתאהבות והאובססיה נהפכו למרכז חיי. שאר הבעיות שאיתם פניתי לטיפול נדחקו הצידה. אני מרגישה שאין לי חיים בלעדייה ומכיון שהקשר הוא לא הדדי אני בקושי מתפקדת ביום יום. גם מחשבות רעות על סיום חיי. אני מבינה שאני צריכה להשיג לי חיים ולנסות להשתלט על המחשבות אבל אני לא מצליחה.מאד מעניין אותי לדעת איך הצלחת לעבור את שלבי התלות ולהתגבר עלייהם. גם אני מדברת על כך איתה בזהירות כי הנושא מאד רגיש.ושאלת השאלות מה היא מרגישה כלפייך?

גוני!! האמת שגם אני שמחתי לראות שיש עוד מישהי שמבינה מה אני מרגישה.... כי הרגשתי די בודדה ומסתבר שלא, תראי, במהלך השנים היו והיו לי הרבה תקופות של תלות מוחלטת בה! זה ממש הגיע לזה שניתקתי כמעט לגמרי קשרים חברתים והיה רק אותה ומה היא אומרת, כנראה שהטיפול בכל זאת עזר לי כי כעת אני מרגישה הרבה פחות צורך לדבר ולהעלות הרבה מהדברים שהיינו מדברות עליהם, כאילו טחנו את כל הדברים כ"כ שבע"פ אני יודעת ומרגישה מה שאני "אמורה" לדעת ולהרגיש, היא טוענת שמדובר בשינוי העמדה הפנימית, אני מנסה לחשוב איך אני עוזרת לך להתנתק מהרגשת התלות הזאת ואני חושבת שבעצם נק' המפנה אצלי הייתה, ככה, היא בן אדם בדיוק כמונו, עובדת ומתפרנסת ודואגת לטובתה יותר מכל גם יותר אפילו מדאגתה הרבה למטופליה (היא פשוט מדהימה ואני בטוחה שכל מטופליה חשים כך) במהלך השנים היא "לימדה" אותי לאהוב ולהעריך את החיים שלי ולהתלהב ממה שיש בהם, וככה לאט לאט הרבה מהאנרגיה שהייתה מושקעת ב"אובססיה" שלי כלפיה עבר פשוט לפרויקטים אחרים בחיים שלי, עבודה, חברות חדשות, בני משפחה רחוקים, ואת יודעת מה גיליתי? שגם שם אפשר למצוא הרבה אהבה, ועניין, ובעצם אני מיישמת את מה שהיא כל הזמן ניסתה ללמד אותי, לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי באופן שהוא טוב עבורי, (לפני שהכרתי אותה הייתי עושה כל הזמן דברים שחייבים לעשות ולא ממש אהבתי את הדברים האלה וגם את עצמי לא ממש אהבתי כי עשיתי בסופו של דבר את הדברים האלה) כל הסיפור הזה קרה די לאט ובצעדים קטנים, אבל אני חושבת שהיום אני נמצאת במקום די טוב, אבל, תמיד יש אבל... אני באמת מאד מאד אוהבת אותה, והמחשבה על לא לראות אותה אפילו שלא תאמר כלום רק תסתכל עלי כמו שהיא מסתכלת, המחשבה הזאת אפילו שאני כותבת לך על זה עכשיו ממש קורעת אותי מבפנים! וזה גם שאני יודעת שבקרוב מאד באמת לא יהיה לנו כבר יותר מידי על מה לדבר... אני ממש מרגישה שהחיים שלי לא יהיו יותר "בסדר" או אפילו טובים כי פשוט היא חלק כ"כ טוב ופעיל ואהוב בחיים שלי, אני מקווה שבכל זאת עזרתי לך קצת כי אני רואה ששוב אני כותבת על התסכול והכאב שלי... אני מנסה לא לחשוב על רגע פרידה, זה נראה לי משהו בלתי אפשרי בחיים שאוכל לעמוד בו, לא בגלל שאני חושבת שכל מה שהרוחתי מהטיפול יעלם אלא פשוט כי זה ממש כמו מוות של אדם סופר אהוב, בגלל שאני חושבת שאחרי פרידה שום דבר לא יעלם ממה שנלמד אני לא בטוחה ולא ברור לי אם יש אולי איזה אפשרות של קשר ולו חלקי רק שלא תעלם מהחיים שלי, עוד משהו שהייתי ממליצה לך זה לדבר איתה בדיוק על כל איך שאת מרגישה, זה מפחיד קצת נכון וצריך לאט ובהדרגה, אבל זה באמת עוזר והיא סביר להניח לא תיבהל ותנטוש.... לשאלת השאלות של מה היא מרגישה כלפי, תראי, אני חושבת לרגע, מלבד תואר בפסיכולוגיה קלינית היא בעיקר בן אדם וממה שהכרתי אותה היא רגישה ודואגת איזה בן אדם במיוחד כזה לא יאהב מישהי שכ"כ אוהבת אותה? היא גם בן אדם ואני בטוחה שהיא מרגישה משהו, לפחות אני מעדיפה ללכת עם המחשבה הזאת, אני מקווה שעזרתי קצת ואשמח להוסיף ולדבר איתך תשלחי לי במייל את המייל שלך אם את מעוניינת ביי

אני קוראת פה לפעמים ונתקלתי בהודעה שלך שמביעה הרבה יאוש. שאלה- דיברת עם הפסיכולוגית שלך על כך? אני חושבת שהיא תוכל לעזור לך בזה. הייתי גם במצב דומה ואני מאד מזדהה עם מה שאילנית כתבה. עם הקטע שאני אוהבת את המטפלת שלי כאדם בגלל תכונותייה הנפלאות שאני מכירה כשברור לי לגמרי שיש אעוד תכונות שאני פחות מכירה. אבל אני בהחלט "מאוהבת" בה אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא אובססיבית אלייה באופן קבוע אך מידי פעם יש גלים של חשק חזק מידי להיות בקרבתה. אבל אני למדתי בעזרתה גם להתגבר על כך ולזהות את הסיבה לצורך הפתאומי בה. הרבה חסכים יכולים לגרום להזדקקות הזו וכמובן זה סוג של העברה. עד שלא תדברי איתה על זה אז זה לא ייפתר.

שלום אילנית, וגם גוני, שתיכן כתבתן בצורה מאוד נוגעת על הרגשות העזים שיכולים להתעורר בטיפול. ודווקא בגלל זה אני לא רוצה לכתוב את הנאום "המוכר" על העברה ועל כללי התהליך הטיפולי, אלא לעודד אתכן לבטא את התחושות האלה במלוא עוצמתן בתוך הטיפול. האהבה הזו, התחושה שהפרידה תהיה בלתי נסבלת - חשוב שיהיה להן מקום בטיפול, בין אם נקרא להן "העברה" ובין אם נראה בהן את החלק המציאותי של הקשר ביניכן. ועוד מילה לאילנית - את יודעת, החלטה על סיום טיפול אינה קשורה רק ל"קצב ההתקדמות" בחיים. לפעמים זקוקים להמשך הליווי והעיבוד של תחושות גם כשקל יותר וכשדברים מסתדרים. דברי עם המטפלת שלך על התחושה שהתקדמותך מובילה לסיום, וחפשי ביחד איתה את העיתוי והדרך הנכונה בשבילך. תודה לשתיכן על מילים מרגשות, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, מרוב שכתבתי שאלתי העיקרית נעלמה, האם יש איזה מצב של איזהשהוא סוג של קשר אחרי סיום תהליך טיפולי ביני לבין המטפלת לשעבר? אילנית

שלום אני לא יודעת אם תוכלי לעזור לי אבל זאת בעייתי כשהייתי בת 17 הייתי בקשר מיני עם גבר בגיל 40 והדבר הכי טיפשי הוא שבאותו זמן הייתי מעדיפה לחשוב שהוא אוהב אותי למרות שהיה נשוי עם ילדים ומלכתחילה היה ברור שהקשר ביננו היה מיני בלבד הוא נהג להגיד ל שהוא אוהב אותי ושאני יפה בעיניו. אני בחורה ביישנית ומאז ומעולם יש לי קושי בליצור קשר עם אנשים בכלל עם בנים בפרט ובכלל מעולם לא הרגשתי יפה עם עצמי אז כשאותו בחור התחיל איתי ואמר לי שאני יפה ומושכת ישר הוקסמתי ולא עניין אותי שהוא נשוי מה שגם היו לי המון בעיות בבית והייתי צריכה להרגיש אהובה החיבוק שלו שידר לי חום ואיכפתיות הייתי בתולה לפניו והוא הראשון ששכבתי איתו. לאחר כשנה של מפגשים (לקח המון זמן עד שממש קיימנו יחסי מין מלאים) כי כל הזמן הייתי נרתעת ועוצרת אותו... בכל מקרה לאחר כשנה של מפגשים החלטתי לנתק את הקשר איתו ולהפסיק עם הפ]גישות שלא מובילות לשומקום. מה גם שבמהלך השנה שהכרתי אותו הרגשתי שאני ושה משהו מיוחד ושאני קולית(אני יודעת שזה נשמע דפוק אבל אז הייתי בת 17 ) בכל מקרה הוא לא הבין למה אני לא רוצה להיפגש איתו יותר אמרתי לו שזה לא נראה לי בסדר מה שאנחנו עושים הוא אמר מה יכפת לך אנחנו נהנים ומכייפים ושזה בסדר גמור בכל מקרה הוא לא הצליח לשכנע אותי והפסקתי את הפגישות מיוזמתי. אני בת 21 עכשיו ונורא מתחרטת על מה שקרה אומרת לעצי איך היית יכולה להיות כ"כ זנותית ולשכב עם מישהו נשוי שידעת בביטחון מלא שלא יצא מזה כלום והכי דפוק הוא שבמבט לאחור אני הרגשתי שממש נהנתי מהמגע שלו בי מהמילים היפות שהיה לוחש לי ואומרת לעצי איזה מזל שהפרידה היתה מיוזמתי כי אם הוא היה זורק אותי אני לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי בכלל בכל מקרה כעת יש לי חבר כבר חצי שנה בן 25 ואני לא מרגישה שאני נמשכת אליו בכלל פשוט ולא מסוגלת לשכב איתו ממש החבר הנוכחי ברוך השם הוא רווק אבל כשאנחנו מגיעים לקטע המינמי שהוא נוגע בי אני קופאת כמו פסל הוא האקטיבי ואני פסיבית אני מרגישה שכאילו אם לא אזוז אז כאילו אני לא מקיימת יחסי מין בכלל ולא מרגישה כמו זונהוחוצמזה אנו לא מקיימים יחסי מין ממש (בלי חדירה) ורוב הזמן כשאני איתו אני מרגישה עצובה ונזכרת בבחור השני הקשר עם הבן 25 הוא קשר רציני אבל אני מרגישה שלא מגיעה לי אהבה בגלל מה שעשיתי בקיצור מה את אומרת? אני אפילו לא מסוגלת להגיד לעצמי שאני הייתי הקורבן פה ושניצלו אותי כי בכל זאת גיל 17 הוא לא כ"כ גיל קטן ושמאוד קל גם להאשים אחרים בטעויות שלך לא? אשמח לתגובה

שלום רב לך, מה שאת חווה כרגע בעקבות אותו קשר עם הגבר בן ה 40 הוא רגשות אשמה. עברו מאז כמה שנים, התבגרת והבנת שזו לא היתה אהבה אלא מעין פיצוי שהיית זקוקה לו כדי לברוח מבעיות אחרות שהיו לך. כל המילים היפות שאמר לך אותו הגבר , נאמרו כדי לפתות אותך להמשיך בקשר המיני ולא כי הוא באמת אוהב אותך. אם את לא מצליחה להתגבר בעצמך על התחושות שמעורר בך הזיכרון מאותו קשר , אולי כדאי שתלכי לייעוץ או כמה שיחות עם פסיכולוג/ית. שיחות כאלה יכולות לעזור לך להבין את עצמך ולהשתחרר מהתחושה הקשה. אין שום סיבה בעולם לתחושה שלך שלא מגיעה לך אהבה בגלל אותו קשר. הקשר ההוא מאחורייך, הגבר הההוא ניצל את תמימותך ואת גילך הצעיר. עכשיו הזמן לפתוח דף חדש ונקי ולומר לעצמך שמגיע לך כל הטוב שהחיים מסוגלים לתת, גם קשר טוב ומספק וגם אהבה ותחושה שאת רצויה ואהובה.

סיגל יקרה, אני חושבת שזה טבעי ונכון להרהר בדברים שעשינו בעבר, ולעיתים קרובות כדאי ללמוד מהם. בסיפור שלך, למשל, בולט הצורך שלך בחום ובביטחון שחשבת שתוכלי לקבל מגבר שגילו כפול מגילך, ואפשר לנסות להבין מה היה חסר ומכאיב באותה התקופה. אבל, נדמה לי שכרגע את לא מצליחה ללמוד מהעבר ולהמשיך הלאה, אלא עברך מאוד משפיע על מערכת היחסים שאת מקיימת היום. במקרה כזה כדאי להיעזר בשיחות עם איש מקצוע, בהן תוכלי לברר מה היה חסר אז ומה חסר היום, איך פתרת את הכאב אז ואיך היית רוצה לעשות זאת היום. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, הדבר הראשון שאת צריכה לעשות זה להפסיק להתחרט!. אין לך מה להתחרט - לא פשעת בדבר, לא בגדת באישתו (הוא זה שבגד) וגם אם בגד, אין זה פשע נוראי... זה אמנם לא יפה ולא לויאלי מצידו לעשות את זה, אבל הדבר האחרון שאת צריכה זה להרגיש רגשות אשם על כך! אני חושבת שהוא פשוט חיפש מישהי מהצד, לאו דווקא לקשרי אהבה ומצד שני, אולי והוא דווקא כן חיפש סוג של שותפה שניה לאהבה וכו. בכל אופן, כל זה כבר לא נוגע לך. זה ברור מאליו שההבדל המנטלי בין גבר לילדה בת 17 הוא עצום, לכן לא חטאת בזה שלא הבנת את פשר הקשר... וגם אם היית מבוגרת יותר, זה עדיין לא אשמתך. יש הרבה אנשים שמחפשים קשרים לא מחייבים, וזה לא זנותי בכלל. אולם צר לי שהוא לא הסביר לך את הנושא קצת יותר מקרוב וגרם לך להרגיש מנוצלת וכן הלאה (במיוחד לגילך הצעיר). אני איכשהוא דוגלת בשיטה של "מה שהיה - היה", לשבת ולהתחרט על מה שהיה בעבר לא יתקן את ההווה, אלא אם תעשי זאת בצורה מסודרת - בשיטת הטיפול הפסיכולוגי, שאולי יצליח לגרום לך להשתחרר מהכאב שאת מרגישה כעת. לגבי מה שכתבת "אני אפילו לא מסוגלת להגיד לעצמי שאני הייתי הקורבן פה ושניצלו אותי כי בכל זאת גיל 17 הוא לא כ"כ גיל קטן ושמאוד קל גם להאשים אחרים בטעויות שלך לא?" התשובה היא שאני יכולה להבין למה את מרגישה כפי שאת מרגישה, אבל כפי שכתבת בעצמך - היית בת 17. זה אולי נחשב ל"בוגר" יחסית בקרב הנוער, אך עדיין זהו גיל תמים למידי. לא בכדי קוראים לזה "גיל ההתבגרות" משום שזה הגיל שבו מתבגרים קצת ומבינים קצת יותר טוב את פשר החיים. כולם עושים טעויות, אבל טעויות נועדו בכדי שנוכל ללמוד מהם ולחיות את חיינו קצת יותר טוב. הסיפור עם קשר עם גבר נשוי נמצא בכל רבדי הגיל - גם נשים מבוגרות מוצאות את עצמן מקיימות קשרים אינטימיים עם גברים נשואים שמבטיחים להן הרים וגבעות (גירושים וכו) ולא עושים עם זה דבר. אני חושבת שזה שניתקת איתו את הקשר מראה שכבר אז הצלחת לגלות את החוזק הפנימי שלך להפסיק את זה, אני חושבת שאת צריכה לטפוח לעצמך על השכם שאת זו שהפסקת את הקשר ולא הוא. לפעמים כשנמצאים ברגעי משבר יש כאלו שמעדיפים לדמיין שהכל בסדר, כפי שכתבת, העדפת לחשוב שהוא אוהב אותך וכו. אולי הוא באמת אהב, אבל זה לא העניין. העניין הוא שהיית נתונה ברגע של חולשה והעדפת לחמוק לרגעים קצת יותר "קסומים". כשהבנת שזה לא זה, ניתקת את הקשר. זה טוב שאת מבינה את זה עכשיו, שאת מסוגלת להסתכל על כך באופן מפוכח יותר. זה מראה שיש בך יותר בגרות. ולכן לדעתי את צריכה לחשוב בצורה יותר חיובית - שאת חזקה יותר ולפנות מקום לאהבות אמיתיות. תסתכלי על זה בתור אבן דרך, תחנה שעברת בחיים ולמדת ממנה משהו... לצד המינוסים יש גם פלוסים. בקשר לביישנות - אפשר לטפל בזה בעזרת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה.

אני בת 27. חולה במחלה כרונית לא קלה. לפני זמן מה קראתי בעיתון מאמר שאומר שתלישת שיער היא בעיה פסיכולוגית רצינית. יש לי נטיה לשחק עם השיער בראש ואז לתלוש שערה... הדבר חוזר כמה וכמה פעמים ביום. אני מאמינה שאני תולשת בלי לשים לב כ-15 שערות ביום. אני לא תולשת קווצת שיער אלא רק שערה אחת בכל פעם. רציתי לדעת אם ההפרעה עליה היה מדובר קיימת אצלי ואם כן מה אפשר לעשות כנגד זה? טיפול פסיכולוגי או משהו? אודה על תשובה, מפל

שלום רב לך, ההפרעה הזו נקראת טריכוטילומאניה והטיפול בה הוא פסיכיאטרי תרופתי. במקרים הקשים תלישת השיער היא עד כדי יצירת קרחות קטנות באזור התלישה. כדי לאבחן את מצבך באופן מקצועי , פני לרופא המשפחה בקופת חולים ובקשי הפנייה לפסיכיאטר. רק פסיכיאטר יוכל לאבחן אם זו אכן טריכוטילומאניה ולהציע טיפול.

שלום מפל, המחלה עליה כתבת נקראת טריכוטילומניה, וכדי לקרוא עליה יותר אני ממליצה לפנות לאתר http://trichotilomania.info/ אם תמצאי שם הדים לחששותייך ותרצי להתייעץ, כדאי לפנות לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם גם תלישת גבות נמצאת בהפרעה הזו? אני מוצאת את עצמי תולשת לעצמי שיער גבות מתוך שעמום/לחץ וכו. פעם לא הייתי עושה את זה, אני מכירה אחת שעושה את זה ודי "נדבקתי" ממנה... אח"כ זה כבר הפך להיות לשגרה. רציתי לדעת אם יש קשר. תודה.

אורנה שלום, האם את מכירה תופעה בה בעקבות טראומה יש זיכרון מאוד חזק של ריח שלא עוזב. כמו פלשבקים של ריח במקום תמונות... או כמו הזיות- משום שהריח אמיתי כל כך , אבל אין לו שום עדות בנמצא. איפה אני יכולה לקרוא על זה? תודה רבה ויום טוב נטלי

נטלי יקרה, התיאור שלך סביר בהחלט. לאחר אירוע טראומטי יכולים להישאר זכרונות מטרידים, והם אינם מוגבלים לתמונות וויזואליות בלבד. כדי לקרוא בנושא אני מציעה לך לערוך חיפוש בגוגל עם מילים כמו 'הפרעת דחק פוסט-טראומטית' Post Traumatic Stress Disorder בנוסף, אם אני זוכרת נכון, בספר 'סערת נפש' של ד"ר יורם יובל יש פרק בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני אמא לילד בן 4.5 (וכרגע בהריון מתקדם, מה שמגביל אותי פיסית לצאת איתו בחוץ ולכוון אותו באופן אקטיבי) ילדי הוא ילד שאוהב חברה (כבר מהיותו בן שנה), אבל הוא "חנון". הוא לא מצליח לעמוד על שלו, הוא בוכה(עצוב) מכל דבר, רגשני מדי ולא יודע איך למשוך אליו חברים. הדבר מפריע לו עד מאוד והוא מבטא את זה. גם מבחינה מוטורית הוא לא ספורטאי גדול. יש לציין שהוא ילד טוב (אולי מידי?),חכם, ובין היפים והגבוהים בגן. תמיד הוא רוצה לרצות את כולם (זאת בעיה גדולה מאוד!), תמיד דואג שאני לא אכעס עליו (ואני ממש אמא לא קשוחה). לאחרונה ראיתי אותו מרביץ לעצמו בפנים ליד חברה מהגן ואומר: "אני לא אוהב את עצמי". - אני חושבת שזה ממש בעיתי. אני ממש שבורת לב. אני לא יודעת מה לעשות. הוא כ"כ מתוסכל מעצמו. יש פתרון? תודה

שלום אושרת, אני יכולה להבין את חששותייך בנוגע לבנך, אף שבסך הכל מדברייך עולה תמונה של ילד נחמד ונעים עם רגישויות מסוימות, שהן לאו דווקא חריגות... אני חושבת שכדאי לך לשוחח עם הגננת של בנך, ולבדוק באיזה מידה היא שותפה לחששותייך. במידה ויש צורך, היא תוכל להפנות אותך להמשך התייעצות בשפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי). שם יוכלו לייעץ לך בנושא של אבחון וטיפול, אך כאמור אינני בטוחה שיש צורך בכך. בינתיים נסי לתמוך בבנך ולקבלו כפי שהוא, גם עם החלקים הרגישים והפגיעים. זו אמנם אמירה פשטנית, אך ככל שירגיש בטוח יותר במחיצתך, יוכל לבטא חלקים בטוחים גם במחיצת אנשים אחרים. אם תרצי להמשיך להתייעץ בשיחה טלפונית, את מוזמנת להתקשר לקו ההורי באוניברסיטת ת"א 03-6406888. ליאת תוכל לשוחח עמך בטלפון זה ביום ראשון בבוקר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היכן ניתן להשתתף בסדנה כזאת?

שלום מלי, אינני יודעת לאיזו סדנה בדיוק את מתכוונת. אם כוונתך לקבוצה דינמית העוסקת בנושא יחסים בין-אישיים, כדאי לך לפנות למכוני שונים לפסיכותרפיה (משירותי הייעוץ באוניברסיטאות ועד מכונים פרטיים). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אנו מעוניינים לדעת מתי/באיזה גיל רצוי להפסיק להסתובב בערום בקרבת הילדים עם בכלל. אנו מרגישים מאוד חופשי להסתובב בערום בבית אבל איננו רוצים לפגוע בילדים

שלום ע, אין "כללים" חד משמעיים בנוגע לעירום בנוכחות ילדים, והדבר תלוי בעיקר בנוהג החברתי-תרבותי (אני מתכוונת לכך שיש בתים בהם הדבר ייחשב לנורא, בעוד בבתים אחרים העירום יתקבל בטבעיות נינוחה). בעיני, חשוב לשים לב לתגובה של הילדים (בכל גיל) - האם זה מעורר בהם מבוכה ובושה, האם הם מתעניינים בגוף ההורה באורח שיש בו מאפיינים אירוטיים וכד'. להערכתי, כאשר יש סימנים למבוכה כדאי להניח לנושא, ולהסביר לילדים שהגוף הוא דבר מהנה ביותר, אבל גם פרטי... מקווה שזה עוזר לכם בחיפוש הדרך האישית שלכם בהורות, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני מרגישה כמעט תמיד רע, קרוב להרגשת בחילה, אני יודעת שזה לא משהו פיזי, אלא נפשי, מרגישים את זה. הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר. אין איזו סיבה מרכזית, הרבה דברים קטנים לא הכי מסתדרים ,אבל אני מאמינה שאצל הרבה אנשים לא הכל מסתדר, התחושה הזו מלווה אותי כבר כמה שנים, למרות שאני בחורה צעירה(25) . מה עוד אפשר לעשות חוץ מהטיפול ? האם במצב כזה מומלצות תרופות? סה"כ אני מתפקדת כלפי חוץ כמו שצריך...

שלום הילה, את מתארת תחושת מועקה מתמדת הנמשכת לאורך שנים, ואינני רואה סיבה מדוע לא לברר את הנושא גם בייעוץ פסיכיאטרי. יתכן שיהיה להם רעיון טוב כיצד לעזור... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

עוד פעם תרופות... לא רוצה יותר. "קיבלת פעם פרוזאק? מה דעתך לנסות?". כן, קיבלתי פעם פרוזאק. לא רוצה לנסות שוב. זה מתחיל באנטי דכאוני כרעיון. בפועל? קודם צריך להתחיל עם אנטי פסיכוטי, כי אחרת לאנטי דכאוני תהיה השפעה איומה והרסנית. זה שהם לא מבינים כלום, לא אומר שאני צריכה להיות שפן נסיונות. לא רוצה תרופות. רק רוצה שיעזבו אותי בשקט... זה דבר כל-כך מסובך להבנה? ממשיכה עם הטיפול הפסיכולוגי, אם כי בכלל לא ברור למה, אבל שיהיה.

שלום DID, תחושת הייאוש עוברת בבירור... אני יכולה להבין את ההרגשה של "שפן נסיונות", אבל האמת היא שלא תמיד פשוט למצוא את הטיפול התרופתי הנכון, במינון הנכון, שיצור את האיזון הנכון. זה אכן לוקח זמן, ולפעמים הסבל בתהליך רב. אני שולחת לך מכאן עידוד ותקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

אני נתקלת בעיות רבות בעת הגלישה בפורום. לרוב, כשאני מנסה להכנס להודעות נאמר לי שהדפים לא זמינים והפורום מאוד איטי לי. רציתי לברר האם זאת בעיה ידועה בפורום או שזאת בעיה שאני צריכה לבדוק במחשב שלי (למרות שזה קורה לי רק בפורום הזה). תודה בכל אופן

דנה יקרה, גם לי זה קורה כאן לפעמים. שמתי לב שזה קורה כשאני מדפדפת מהר מדי מהודעה להודעה. נסי לשאול בפורום 'אתם ואנחנו', שם הם יוכלו לתת תשובה מוסמכת. ועד אז - נסי לדפדף לאט יותר. מה בוער? ליאת

ליאת, אני באמת חייבת להגיד לך שמקריאתי את תגובותייך ותשובותיך לפונים בפורום זה, ניכר שאת פסיכולוגית מדהימה ואנושית. מעבר לחוכמה הרגשית ולתבונה שאת מפגינה, מבין השורות ניתן לחוש ברכות שלך, בחום שלך ובאהבה העצומה שיש בך להעניק לכל כך הרבה אנשים. הלוואי והיית המטפלת שלי. נראה לי שהייתי נירפאת רק מכוח האהבה שלך. מנחם לדעת שאת קיימת. תודה.

ממש לא מזמן גיליתי את הפורום הזה ויצא לי קצת לעבור על תגובותיך ורציתי להצטרף לדעתה של אני, הרגישות שלך ואופן הראיה האופטימית שלך לדברים זה פשוט תענוג לקרוא את תשובותייך, באמת תודה רבה לך שאת נמצאת כאן בהישג יד אלכס

(מעפעפת בענווה): תודה על המחמאות. שמחה לעזור. :-) ליאת

אבל גם אורנה, וגדעון...

פניתי לפני יומיים לגביי שאלה בנושא זוגיות, והיום יש לי שאלת דומא למה שהתכוונתי, הכרתי בחור נחמד בן 35 דיברנו תחילה הרבה בטלפון ומההתחלה הוא אמר שבדיוק יצא מקשר ומרגיש קצת עצבות וקושי, דיברנו הרבה על זה והוא התחיל לחבב אותי מהשיחות שלנו בטלפון, שהיו נעימות ונשמעו לי כנות, נפגשנו והייתה גם משיכה שראיתי את זה כסימן טוב, נפגשנו 3 פעמים והוא נהג לטלפן אלי כל יום, אחרי שחזר מהעבודה, פתאום, הוא התחיל להתקשר בתדירות הרבה יותר נמוכה על אף ששנינו פתאום התפנינו מהעבודה בגלל חופש החג, וכשנפשנו הוא טען שאני מוצאת חן בעיניו והוא נמשך אליי אבל קשה לו כי הוא מרגיש שהוא לא יכול להיות בשבילי מה שאני רוצה, אני אמרתי לו שאני ילדה גדולה ואם אני נמצאת במקום שלא טוב לי הו אני פשוט אקום ואלך וחבל לי שעל סמך הרגשותיו הוא קובע שאין עתיד, אחרי שבשבוע הראשון בשיחות טען שוב ושוב כמה הוא מעוניין בקשר אמיתי ולא סתם מזדמן, וחבל שפשוט במקום להניח שפשוט ישאל אותי מה אני רוצה, לא? בקיצור פגישתנו האחרונה הייתה ביום חמישי, ולא שמעתי שוב ממנו עד אתמול בלילה שהוא התקשר וסיפר שעברו עליו כמה ימים קשים, והוא לא מבין מה מצאתי בו וכו', האמת היא שהוא מוצא חן בעיני, לפחות לפי מה שהצלחתי להכיר עד עכשיו ואני יודעת שיש עוד דרך ארוכה להכיר כדי באמת להחליט, אני אבל לא מבינה מה אני אמורה לעשות עכשיו, מצד אחד אני לא רוצה להציב לו עובדות כי אני פוחדת שיברח לי ומצד שני מצב כזה ממש לא מקובל עליי, לחכות לטלפונים שאולי יגיעו ואולי לא, אני מבולבלת ממנו כי אני מרגישה שהוא כן מחבב אותי אבל אני לא מצליחה לראות ולהבין האם יש אולי סיכוי או לא, בבקשה תעזרו לי להבין את הראש של הבחור המתוק הזה אלכס

אלכס יקרה, איני מתיימרת להיות יועצת לענייני דייטים באינטרנט (אני באמת לא טובה בזה...). ובכל זאת - להתחיל מע' יחסים מתוך עמדה של 'פחד שהוא יברח לי' נשמע לי לא כ"כ בריא. למיטב ניסיוני, כאשר נוצר קליק נכון, ויש משיכה אמיתית, הדברים פשוט קורים מעצמם, ואין חשיבות דרמטית מאד למה שתגידי או תעשי (אלא אם כן זה יהיה אסון ממש). כשמתנהלים בתוך מערכת יחסים עם פחד עצום להינטש, זה בדרך כלל משתקף החוצה ויוצא לא מוצלח. אני חושבת שמוטב לתת לדברים לזרום בקצב נינוח, ולכבד את המרחב והמקצב של הצד האחר. אני גם יודעת שקל מאד לדבר... אין אהבות שמחות :-) ליאת

אני בת 30, בחורה מוצלחת לכל הדעות, נראית טוב, קרירה משגשגת וכו' היו לי מספר בני זוג לאורך השנים. הרגשתי מאוד לא בטוחה בתוך הקשרים, תמיד כשנכנסתי לקשר פחדתי מהרגע שהוא יסתיים והרגשתי שמשהו קורה לי, כאילו אני נהיית חלשה פתאום וחרדה ולא חושבת בהגיון וכל הזמן דואגת ודואגת ולא מצליחה להרגע אפילו שאני יודעת שההתנהגות שלי לא הגיונית. בין הקשרים היו תקופות ארוכות של לבד ותמיד סטואציה של היכרות מלחיצה אותי, אני מרגישה לא מושכת ולא זורמת וישר יודעת שלא ירצו אותי ואני מרגישה כאילו אני גורמת ברים לא לקרות ומרגישה שאני לא אוהבת את עצמי ושאני בן אדם דפוק. . גם כאן אני חושבת וחושבת ולא מצליחה להפסיק לחשוב את המחשבות המטרידות האלו. הן כאילו רודפות אותי, אני מרגישה כאילו הן לא שלי בכלל אלא רק באות ומציקות לי. קשה לי ככה מאוד. הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנים ודיברנו הרבה על הנושאים האלו, אבל אני לא מרגישה שמשהו השתנה. מה אפשר לעשות? האם כדאי לי לקחת תרופות? איך יוצאים מזה? אני לא רוצה להיות לבד כל החיים או להיות בקשרים שאני מרגישה לא טוב בהם.

שירה יקרה, תרופות אינן פותרות קשיים בזוגיות. הן יכולות להיות יעילות מאד במקרה שדיכאון או חרדה מחבלים ביכולת לקיים קשרים אינטימיים ומשמעותיים. לפיכך, הייתי שוקלת טיפול תרופתי רק יחד עם איש מקצוע שיעריך בזהירות רבה את הצורך בכך. בהנחה שטיפול דינמי לא עזר לחולל את השינוי הרצוי, ניתן לבחון אפשרות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיסייע בשינוי מחשבות ואמונות ביחס לעצמך, ובתרגול 'ידידותי' ושיטתי של מצבים בינאישיים מלחיצים. אופציה נוספת היא סדנא קבוצתית לשיפור מיומנויות בינאישיות. אני רוצה להזכיר לך גם, שטיפול המגיע בזמן הנכון, כשנוצרת בשלות ומוטיבציה חזקה, עשוי להועיל יותר מטיפול הניתן בזמן אחר. אולי הפעם זה יוכל להיות אחרת? אל תוותרי ! בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך הטיפול שהייתי נמשך חמש שנים. במהלכו לפי מה שסיפרה לי המטפלת ניסינו שיטה דינמית וגם קוגניטיבית התנהגותית.הייתי גם בקבוצה טיפולית בעבר. איכשהו שנכנסנו בטיפול לתוך המחשבות שיש לי בראש הן רק גדלו ונהייו יותר מאיימות. אני די עייפה מנסיונות אלו. הטיפול הסתיים לא מזמן וכעת אין לי כוחות לנסות עוד טיפול. אולי בהמשך. אבל בינתיים לא טוב לי. לכן התחלתי לחשוב על תרופות. גם המטפלת שלי הציעה לי אפשרות זו בעבר. אני מבולבלת ולא יודעת מה טוב. עוד טיפול, קבוצה טיפולית, תרופות...לפעמים יותר קל לי כשאני פשוט מצליחה לצחוק על הכל אבל יש רגעים שממש רע לי ואני לא יודעת מה הפתרון.

אני במבוי סתום בחיי רוב החברים והחברות נשואים הרווקים רחוקים ממני כך שלא נפגשים לעיתים קרובות המציאות הנפשית והפיזית כואבת מאוד גילי 33 ולבד שיחות שניסיתי במשך תקופה לא עזרו כלל, להיפכך הוציאו אותי עם עצבים יותר חזקים ממה שהיו לפני השיחות. קיימת גם מחלה גנטית בעור (נוירופיברומטוזיס) שהיא לדעתי שורש הבעיה שנראית חיצונית על פני הגוף כולו - מתרבה עם השנים ומגרד נורא ומאוד לא סימפטי הבעיה הזו מושכת מבטים של אנשים - מבטים לא נעימים בכלל הביטחון ירוד גם כך וחוסר אונים מוחלט של מה הולך לקרות במשך החיים בעתיד עבודה כרגיל - היום עובר איכשהו - שיגרה נוראית - נשמה כבויה ומתה החיים עוברים מיום ליום ו.... סתם לא משהו מיוחד קיים פחד להתחיל דברים חדשים או להכיר אנשים חדשים מפאת התגובה של המחלה המקוללת הזו פשוט זוועה שמעתי על כל מני סדנאות של חשיבה חיובית - הייתי בעבר היה על הפנים סדנאות של אסרטיביות או דמיון מודרך או יחסי אנוש השאלה היא אם לאור התיאורים שתיארתי יש את הסיכוי שאוכל להשתלב בסדנאות מסוג זה לאור העובדה שמגיעים לשם אנשים עם בעיות שאולי יהיה לי יותר קל להשתלב איך אדע לאיזו סדנא ניתן ללכת מבלי ליפול בפח עם כל מני שרלטנים תודה מראש

שלום לך, מגבלה גופנית מהסוג שתיארת היא אכן אתגר לא פשוט. יחד עם זאת, מוגבלויות, נכויות או פגמים אסתטיים זוכים לעיתים למשקל רב מכפי שיש להם באמת כקובעים בלעדיים של איכות חיינו. ההחלטה לפנות לסדנה בעלת אופי בינאישי 'מתמודד' נראית בעיני מבורכת ואמיצה. כדי להבטיח שמדובר בסדנה רצינית ואחראית, יש לבחור בזהירות את האכסניה שלה. יש לא מעט מכונים פרטיים המנוהלים ע"י אנשי מקצוע רציניים וידועים (פנקס הפסיכולוגים עומד לרשותך כאינדיקציה להכשרה פורמלית, וכך גם רשיונות מטעם משרד הבריאות) ואין להתבייש כששואלים על הפרטים הללו. דרך נוספת אפשרית, היא להתעניין אצל חולים אחרים דרך האינטרנט (נתקלתי בכמה כאלה בפורומים ש'חזרו' בעקבות חיפוש קצר בגוגל). אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח לשמוע על התפתחויות. ו...כן. אני חושבת שהחיים יפים, למרות שהם מזמנים לנו לפעמים 'סיבובים חדים'. ביי ליאת

בעבודתי ניתקלתי עם לקוח שבמהלך דיבורו עם אנשים אוהב לקלל כל הזמן, מחפש את ההזדמנות להשחיל קללה או ניבול פה כל שהוא,בהתחלה הייתי בהלם, אך בהמשך התרגלתי והבנתי שזהו צורך אישי שלו להשחיל קללות,מעין סיפוק אישי. גם בטלפון הסלולרי כשמתקשרים אליו המזכירה האלקטרונית משאירה צרור של קללות,ברצוני לציין שהאדם הינו אדם נחמד אינטליגנט ורגיש לזולת,מאוד מעניין אותי התופעה ומה ההסבר שלה

ירון יקר, יתכן שמדובר בהפרעה הנקראת 'טורט', שמאפייניה העיקריים הם 'טיקים' מוטוריים וקוליים והתפרצויות לא נשלטות של קללות מביכות. אם תרצה לקרוא יותר על התופעה, תוכל לעשות זאת כאן (באתר של ארגון טורט הישראלי). http://www.solgar.co.il/tur-et/ בהחלט יתכן שהמניעים להתנהגות זו שונים בתכלית, אך לא נוכל לעמוד עליהם מכאן. בברכה ליאת

שלום לכם אני יועצת חדשה בבית הספר במגזר הבדוי, פנתה אלי מורה שהיא אמא לילד בן שש, והיא מספר שמגיל ארבע הבן שלה מתעניין בגוף שלו, מוריד את הבגדים ומשחק בגוף. בשבוע שעבר האמא ראתה שהבן שלה נכנס לחדר עם בת דודתו והסתתר מתחת למיטה וביקש מהילדה להוריד את הבגדים ולשחק איתו משחקי מין כששאלתי את האמא האם הילד רואה את ההורים מקיימים יחסים אזה היא אמר שאף פעם. המלצתי לה להתייעץ עם פסיכולוג השאלה שלי מה עושים במקרים כאלה? למי פונים? מי יכול להגיש עזרה? הרבה תודות

נירית יקרה, להתייעץ עם אנשי מקצוע זה אף פעם לא מזיק. ולעצם העניין. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, ילדים הם סקרנים מטבעם, וגופם הוא בהחלט נושא מכובד לחקירה. חשוב להסביר לילדים בכל גיל, שגופם הוא עניין פרטי, ובמיוחד איברי המין - ואין להרשות לאיש זר לגעת בהם, גם אם המגע הוא נעים. באופן דומה יש לכבד את גופם של האחרים. כל ילד אמור לדעת די מוקדם מהן נגיעות 'מותרות' ומהם האזורים הפרטיים בגופנו, אליהם 'אין כניסה'. חשוב להימנע מלשים על הילד 'תווית' של ילד בעייתי או מסוכן, שכן מדובר בהתנהגות טבעית ונפוצה, שיש לטפל בה ברגישות ותבונה. בהצלחה ליאת

לצערי, למרות הכותרת, תשובתי ניתנה תחת הרושם שמדובר בילד בן ארבע. כשמדובר בילד בן שש, ההתנהגות כן דורשת התייחסות, שכן בגיל זה ילדים אמורים להכיר כבר את נורמות ההתנהגות הללו. עדיין אין לראות בו 'עבריין מין', אך לפעול לאלתר להפסקת התופעה, ולוודא שהילד עצמו אינו קרבן למעשים דומים. הפנייה לגורמים מקצועיים נראית רלוונטית במקרה זה. ערב טוב ליאת

שלום רציתי לדעת אם יש מחלות שיכחה בגיל צעיר שהן לא סניליות בגיל מבוגר. אני שואלת כי במהלך השנתיים האחרונות אני מתנהגת באופן מאוד משונה, אני לא זוכרת דבר. לא שמות של אנשים לא אנשים שפגשתי זמן קצת לפני כן, לא חומרי קריאה, לא תוכניות וסרטים שראיתי, לא מקומות שביקרתי בהם, לא דברים ששאלתי ודיברתי עליהם זמן קצר לפני כן (לפעמים אני שואלת את אותה השאלה בהפרש זמן קצר) וכן הלאה. אני מרגישה קצת מנוונת. אני רוצה לדעת אם זה פסיכולוגי או נוירולוגי ומה לעשות בנידון. אני בת 24. תודה.

עמית יקרה, הזיכרון שלנו הוא כמו מחסן ענק, עם המון מדפים ומגירות. גורמים רבים ושונים משפיעים על יכולת הזכירה שלנו. לפעמים הבעיה היא במחסן עצמו, לפעמים משהו בשיטת האחסון אינו יעיל, ולפעמים המחסנאי עצמו עייף או מבולבל :-). אין לצפות שאוכל, מכאן, לדעת היכן הכשל, ואם בכלל מדובר בכשל. לשם כך יש צורך בבירור יסודי. הייתי מתחילה אצל רופא המשפחה, שיוכל להעריך האם יש בכלל בעיה, והאם הכיוון הוא נוירולוגי/אורגני או אחר. אשמח לשמוע עדכונים, אם תרצי כמובן. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני פשוט סובלת מבלק אאוט טוטאלי.

אני לא בדיוק בטוח שזה קשור לפה?? אבל נקווה שתוכל לענות לי.. לקחתי תרופת רואקוטן נגד אקנה בכיתה י' בערך...כיום אני כבר אחרי צבא.. מאז כיתה י' לערך אני במצב נפשי ירוד מאוד ואפילו הייתי קרוב להתאבדות יום לפני הגיוס (לא בגלל הצבא חלילה)..קראתי לא מזמן כתבות שרואקוטן יכול לגרום לדיכאונות ואפילו להתאבדויות..האם זה יתכן שאני מרגיש תופעות לוואי של התרופה אחרי 6 שנים כמעט??? או שמה זה לא בגלל זה...מאוד חשוב לי לדעת...לענות בהקדם

ערב טוב, לא אוכל להשיב על שאלתך בעניין התרופה והשלכותיה. תוכל להתייעץ על כך בפורום 'רוקחות ותרופות'. אולם ללא קשר לסיבות שחוללו אותו, יש לטפל בדיכאון ללא דיחוי. אין להישאר לבד במצב כזה, בוודאי כאשר מדובר במחשבות אובדניות. חשוב שתדע שיש פתרונות יעילים למדי להתמודדות עם דיכאון, ואין סיבה לחכות. אני מעודדת אותך בכל לב לפנות לגורם מקצועי (פסיכולוג, פסיכיאטר) שיוכלו לחשוב איתך על טיפול מתאים. גם דיכאון חריף (יהיו סיבותיו אשר יהיו) אינו 'דופק את החיים' לנצח. דרך צלחה ליאת