פורום פסיכולוגיה קלינית

והאם הם בהכרח תופעות נלוות המהוות חלק אינטגראלי ממחלת נפש פסיכוטית? או שהם יכולות להיות הפרעה בפני עצמה או נלוות להפרעה אישיותית וכדומה?

דלוזיה - מחשבת שווא. הנפוצות ביותר הן המחשבות הפרנוידליות. לדוגמא: אני חושב שהשכן מקומה 3 מתכנן להרעיל אותי (בהנחה שבמציאות אין לו כונה כזו..) הלוצינציה - חוויה של גרוי (יכול להיות בכל אחד מהחושים) ללא נוכחות של גירוי חיצוני באמת. לדוגמא: אני שומע שמישהו קורא בשמי למרות שבמציאות אף אחד לא קרא. לסיכום דלוזיה היא הפרעה במחשבה והלוצינציה בתפיסה. שתי התופעות נפוצות במחלות נפש אך יכולות להתרחש גם במצבים אחרים כגון: מצבי לחץ קיצוניים, חסך חושי מתמשך, והשפעה של חומרים כימים.

למודאג שלום, תשובתה של ים 3 מקיפה וטובה. אין לי מה להוסיף. ים - תודה !! גדעון

קראתי כמה פעמים על חוזים טיפולים אני בטיפול חצי שנה ואין לי שום חוזה טיפולי האם זה מעלה חשש כלשהו בכלל מדוע המטפל שלי לא מופיע בפנקס הפסיכולוגים ובחשבונית שלו מופיע M.S.W. מה זה

כנראה המטפל שלך הוא עובד סוציאלי בעל תואר שני Master of Social Work זה לא אומר שהטיפול אמור להיות יותר טוב או פחות טוב. אם זה מטריד אותך, למה שלא תעלי את זה במפגש בניכם ? בהצלחה.

ניני שלום, בחוזה טיפולי הכוונה הינו להסכם בע"פ בין המטפל והמטופל על המסגרת והתכניתהטיפולית. למשל: החוזה כזה ידובר על פגישה פעם בשבוע, בעלות של ..., ביום... והתכנים הינם חופשיים. או בטיפול קצר מועד ניתן להגדיר מועד סיום ומוקד ספיציפי לטיפול. MSW - פרושו תואר שני בעבודה סוציאלית. בברכה, גדעון

אני נמצא בטיפול זה ארבעה חודשים. הסיבה שלשמה באתי לטיפול הוא כדי להעצים את עצמי ולשפר את איכות חיי.(נשוי באושר ואב לילדים ועובד במשרה מכובדת) וברצוני להפנות אליכם בשאלות המטרידות אותי: א. העלתי מאוד הרבה דברים במהלך הפגישות חלקם כבדי משקל וחלקם פחות. האם כדאי להתקמד בכל פגישה בנושא אחד לדון עליו ולהתמקד בו או כפי שקורה היום, אני מספר את סיפור השבועי שלי תוך שאני חולף על פני מס' נושאים? ב. אני בחיים קבלתי מאוד הרב פידבקים וגם היום ודווקא בטיפול אני שם לב שהמטפלת מגיבה לדברים מסויימים בקושי כלומר בהנהון ראש. ואני שם לב שזה באופן שיטתי. זה נותן לי הרגשה לא כ"כ טובה. ג. במשך השבוע אני חושב על הדברים שהעלה בפגישה אך כשאני מגיע אני לא זוכר אותם והם לא מסודרים לי. האם כדאי לרשום את זה במהלך השבוע או ....? מצפה למענה חברים!

שלום לך השאלות שלך מזכירות לי את תחילת הטיפול שלי. אתה נמצא עדיין בתחילתו של הטיפול, דברים עדיין לא גובשו וצצים. השאלות שאתה מפנה לפורום ולא אל המטפלת הפסיכ' מראות כמה הקשר עדיין לא גובש, לא נוצר אמון מלא בו אתה יכול לשתף את הפסיכו' בהתלבטויות שלך. א. התמדקות: בטיפול אתה אמור להביא את עולמך, מה שמתאים לך. תבדוק עם עצמך כמה אתה פתוח וכן מולה, יכול להיות שהתהיות שלך נובעות מהמקום הזה. אתה אמור להציף מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש נוסחא, לדעתי כל מטופל יש לו סגנון משלו מול הפסיכ' ב. על נושא זה כדאי לך מאד לדבר עם הפיסכ'. זה לא סתם שאתה מרגיש הרגשה לא טובה.. ג. אני אישית רושמת את הפגישה , כמובן מה שאני זוכרת וגם את הנעשה איתי במשך השבוע זה עוזר בעיקר לי : להבין, להתקדם וגם להביא בפני הפסיכו' את התמונה שאני רוצה לדבר עליה. שיהיה לך רק טוב ניבה

שלום לך השאלות שלך מזכירות לי את תחילת הטיפול שלי. אתה נמצא עדיין בתחילתו של הטיפול, דברים עדיין לא גובשו וצצים. השאלות שאתה מפנה לפורום ולא אל המטפלת הפסיכ' מראות כמה הקשר עדיין לא גובש, לא נוצר אמון מלא בו אתה יכול לשתף את הפסיכו' בהתלבטויות שלך. א. התמדקות: בטיפול אתה אמור להביא את עולמך, מה שמתאים לך. תבדוק עם עצמך כמה אתה פתוח וכן מולה, יכול להיות שהתהיות שלך נובעות מהמקום הזה. אתה אמור להציף מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש נוסחא, לדעתי כל מטופל יש לו סגנון משלו מול הפסיכ' ב. על נושא זה כדאי לך מאד לדבר עם הפיסכ'. זה לא סתם שאתה מרגיש הרגשה לא טובה.. ג. אני אישית רושמת את הפגישה , כמובן מה שאני זוכרת וגם את הנעשה איתי במשך השבוע זה עוזר בעיקר לי : להבין, להתקדם וגם להביא בפני הפסיכו' את התמונה שאני רוצה לדבר עליה. שיהיה לך רק טוב ניבה

שלום לך השאלות שלך מזכירות לי את תחילת הטיפול שלי. אתה נמצא עדיין בתחילתו של הטיפול, דברים עדיין לא גובשו וצצים. השאלות שאתה מפנה לפורום ולא אל המטפלת הפסיכ' מראות כמה הקשר עדיין לא גובש, לא נוצר אמון מלא בו אתה יכול לשתף את הפסיכו' בהתלבטויות שלך. א. התמדקות: בטיפול אתה אמור להביא את עולמך, מה שמתאים לך. תבדוק עם עצמך כמה אתה פתוח וכן מולה, יכול להיות שהתהיות שלך נובעות מהמקום הזה. אתה אמור להציף מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש נוסחא, לדעתי כל מטופל יש לו סגנון משלו מול הפסיכ' ב. על נושא זה כדאי לך מאד לדבר עם הפיסכ'. זה לא סתם שאתה מרגיש הרגשה לא טובה.. ג. אני אישית רושמת את הפגישה , כמובן מה שאני זוכרת וגם את הנעשה איתי במשך השבוע זה עוזר בעיקר לי : להבין, להתקדם וגם להביא בפני הפסיכו' את התמונה שאני רוצה לדבר עליה. שיהיה לך רק טוב ניבה

לנרי שלום, מאד מזכיר לי מה שאני עברתי בטיפול... סיפרתי למטפלת שלי חצאי אמיתות, והעצמתי את עצמי בהגזמה, כדי להרשים אותה... האמת גם שיקרתי לה, והיא עלתה על זה מהר מאד...האמת היא שזה נורא מביך להתוודות בפני מטפל שאתה לא דובר אמת, ואיפה ומתי..לפי דעתי על מנת שהטיפול יהיה יעיל, צריך לבוא אליו מלכתחילה ממקום של להגיד את האמת. לאט ובקצב שלך.אבל רק את האמת...

נרי שלום, קיבלת כמה התייחסויות. ברצוני להדגיש כי זו באמת ההתחלה. אתה מוזמן להעלות בפני המטפלת שלך את הנושאים שהעלית כאן ולבדוק יחד איתה מה נכון ומה טוב עבורך. אין כאן תשובה של מה נכון לעשות, אלא מה שנכון ומתאים לך בשלב זה של תחילת הטיפול. בהצלחה, גדעון

כבר עברתי כמה מערכות יחסים ותמיד זה חוזר על עצמו עברתי גם כמה נסיונות טיפול אצל פסיכו' ולא הרגשתי שזה עוזר לי אני אדם די מודע לעצמו ואני מאוד מנסה לחקור בתוכי מאיפה באות המחשבות האלו אני מדבר על מחשבות של קנאה,הקשרות מאוד מהירה,פחד מנטישה הרצון שהבחורה תהיה רק איתי. אני אדם לא מאוד חברותי ומאוד מופנם. אני לא רוצה שאנשים שהם לא בעלי מקצוע יכתבו לי כי מה שאני רוצה זה את הדעה המלומדת של אלו שכן למדו ואולי ידעו לשייך את הבעיות האלו לדברים שהם מכירים. לפי כל מני דעות בפיסכולוגיה. כי כמה שאני מחפש בתוכי אני לא מוצא מאיפה זה מגיע. טוב מקווה לתגובות. תודה.

נועם שלום, עברת כמה נסיונות טיפול פסיכולוגי וזה לא עזר. אתה אדם מודע ומחפש בתוך עצמך - זה גם לא עזר. אני מקווה שאתה לא באמת מאמין שתשובה קצרה באינטרנט תתן פתרון ממשי ואמיתי לשאלתך. המלצתי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. להתמיד בו. אני מעריך שאז אולי תוכל גם להבין טוב יותר את עצמך וגם לפתור חלק מהבעיות. דרך אגב, למה "אני לא רוצה שאנשים שהם לא בעלי מקצוע יכתבו לי". שהרי כבר נאמר: "היזהר בבני עניים שמהם תצא תורה". בברכה, גדעון

ואני גם לא מצפה שיפתרו לי פה את הבעיות אני בכלל לא מדבר עלי ספציפית בשאלה הזאת מחפש תשובה כללית מה היה עולה לפסיכו' בראש לבעיות כאלו מה עלול לגרום לכאלו מחשבות. מקווה שתבין למה אני מתכוון.

נועם שלום. לדעתי ניתן ללמוד משהו מהדינמיקה שעוררת בפורום. כתבת הודעה. ביקשתה עזרה, ותחת זאת "זכית" במיתקפה לא קטנה מחברים בפורום. אני מנחש שלאחר כעשר תגובות אתה מרגיש שלא הבינו אותך ואולי אף נטשו אותך מאוכזב. זה מוכר לך ? האם גם במערכות היחסים שלך התכוונת לטוב ונותרת נטוש ומאוכזב ? מהתאור הקצר נראה שהבעיה שלך היא בקשרים בינאישיים. גם פה בפורום עוררת מהומה לא קטנה. ניחוש שלי: אתה אולי מפחד מנטישה, אך הפחד מהקשר עצמו גדול עוד יותר. למה ? את זה אי אפשר להעריך בפורום באינטרנט, ולדעתי גם לא מתאוריות שמישהו "יזרוק" לך. הצעתי: אל תוותר. פנה שוב לטיפול, ותנסה להתמודד יחד עם המטפל/ת בבעיות. בהצלחה.

אני מאוד אוהבת את התשובות שלך

היי אני מתחילה ללמוד מחר בעזרת השם במכללה אקדמית בפעם השנייה לפני כשנתיים נכשלתי במכללה אחרת והפסיקו לימודיי לאחר השנה הראשונה. ועכשיו אני נורא בלחץ אם הפעם אצליח ואוכל להתמיד ולהשקיע בנוסף לכל אימא שלי נורא קמצנית היא לא מדברת איתי כלל על לימודים גבוהים ומעולם לא עשתה זאת היא אומרת מאיםפה נביא כסף ללימודים יש לי רק עוד אח אחגד שלומד בתיכון אמא שלי מקבלת קצבת ביטוח מלאה ואבי מרוויח 3300 בחודש בנוסף לכל לי יש חסכונות בבנק שיספיקו לכשנתיים לימודים כולל נסיעות כולל הכל ולאימי גם יש חסכנות בבנק שיספקו להשלים לי את כל הלימודים ואף יותר אך היא טוענת שתמיד היא צריכה להוציא כסף מהבנק כל חודש ושבכלל אין לנו כסףיש אפשרות לאנשים שמוגדרים נכים לעבוד במקום מסוים בכפר ולקבל כ800 ש"ח בחודש אך היא אומרת שבגילה (55)כבר לא צעירה וכבר לא מסוגלת לעבוד היא אפילו בריאה יותר מאחיותה אין לה כאבי גב בריאה ושלמה ברוך השם לדעתי סתם מתעצלת. אין לנו אוטו במשפחה וכל הכפר שמרנים מאוד לא מקובל בכלל שבחורה תעבוד בשעות הערב ותחזור באוטובוס או מונית רק אם יש לה אוטו פרטי לא מדברים ..... אבא שלי גם כן די קמצן רק מעדיף שארוויח כסף ולא אבזבז כסף על לימודים כככ שאף אחד לא תומך בי בעניין הלימודים יש לי בגרות מלאה ממוצע 90 ואני מאוד מעונינת ללמוד ולהצליח עכשיו גם רק מדובר בתואר ראשון אני רווקה בת 23 גרה עם הורים אני מרגישה שנמאס לי לא מספיק שאני בלחץ מהלימודים חשבתי גם לדבר עם פסיכולוג שיגיד לי איך לגרום לעצמי להשקיע ולהצליח ברור שאם יושבים בחיבוק ידיים לא מצליחים אבל בנוסף לכל יש לי את הבעיה הכספית על הראש מה שגם מדאיג אותי שלא אקבל מלגה כי המצב הכלכלי שלנו לא כ"כ קשה ושלא אמצא עבודה בתקופת לימודים בגלל שאין רכב וכפר ומשפחה שמרנית....מה שגם אין לי הכשרה מקצועית וגם אם יש קשה למצוא עבודה גמישה ועוד בלי רכב אין לי מה לכתוב יותר מה אתה מציע לי לעשות ? בנוסף לכל יש לי בעיה קוסמטית שמאוד מפריעה לי ויעלה כ17000 ש"ח לפתור אותה והיא די דחוםפה בעיניי אני בינתים מטפלת בזה בעצמי בבית אך טיפול ביתי בלתי מקצועי רק מחמיר עוד יותר את הבעיה בקיצר הילפ!!!!!!!!!!!!!!!!!1

שלום לצעירה הנכבדת א. ברצוני קודם להעלות בפנייך כי לפני הלימודים עלייך ללמוד דרך ארץ מהי!!! להכתיר את הורייך כקמצנים בזמן שהם מתבססים על ביטוח לאומי אינה דרך ארץ שקדמה לתורה ולעבודה!!! ראי את החצי כוס המלאה הורייך נותנים לך אפשרות לחיות בגילך על חשבונם מבלי לבקש השתתפות במימון הבית מה גם שלא היו טענות מצידך לגבהם על היותך חלק מתוך המשפחה ולכן את מחוייבת בהשתתפות המחיה ועכשיוו לצד הפרקטי..... אולי כדאי למצוא עבודה ביבבי סיטר או לתת שנה של עבודה מחוץ לכפר ולאחר חסכון של הכסף הנדרש להתחיל ללמוד (לפי מכתבך נראה כי מוטיבציה אינה חסרה) בהצלחה

כנראה לא קרראת מה שכתבתי כמו שצריך אימא שלי טוענת שבשביל לעבוד צריך אוטו והיא אומרת שבשביל לקנות אוטו צריך כסף אתה מבין את האבסורד פה ותאמין לי אני קורעת לעצמי את התחת כדי למצא עבודה שתהיה רק ביום כי כמו שאמרתי במשפחה ובכפר השמרנים שלנו לא מתירים לבחורה לעבוד בשעות ערב אלא אם כן יש לה רכב פרטי ובמשפחתי לא מסכימים כלל לקנות רכב אני אישית לא יכולה כי הכסף שיש לי בבנק בקושי מספיק ללימודים ממש לא מזיז לי לעבוד בניקיון משרדים אך לצערי גם עבודה זו לא נחשבת מקובלת על מישהי רווקה רק אם את נשואה בשביל כסף והתצלחה בלימודים אהיה מוכנה לעבוד אפילו אם אצטרך לנקות רק שירותים למשך 8 שעות אם היית גר אלמוני יקר ונכבד בכפר שאני גרה בו כשאנשים חושבים כמו בתקופת המערות וכל דבר בשביל בחורה לא מכובד ומשפיל כמעט חוץ אולי מהזכות לנשום היית מבין את המצב שאני נמצאת בו ובקשר לבייביסיטר מכיוון שיש בכפר שלנו נשים עם ילדים עם ניסיון בגידול ילדים שהן עקרות בית ומעונינות לעבוד כבייביסיטריות אז אף אחד לא מוכן "להפקיר" את ילדיו בידי בחורה חסרת ניסיון מקווה שהבהרתי עצמי מספיק......(גם את האופציה הזו ניסיתי ואף אחד לא רצה לתת לי את הילדים שלו מפאת חוסר ניסיוני) וחוצמזה לדעתי הורים שהם לא משכילים הוריי רק גמרו כיתה ח צריכים להתאמץ בשביל ילדים שלהם בשביל ללמד אותם אז נכון אם הייתי חילונית בטח לא הייתי כותבת הודעה זו אך מה גם שמאוד מגבילים אותי הוריי לא מוכנים שאעבוד בערב מחוץ לכפר והתחננתי לאימי שתתן לי לעבוד בניקיון כדי שאוכל לחסוך כסף אך היא סירבה בטענה שזה משפיל ועוד באה אליי בטענות שאין כסף ללימודים פה טמונה הבעיה.....מבין?!

שרה שלום, קראתי את מכתבייך והתגובות ואני מתרשם הן מהמוטיבציה להצליח ולצאת ממגבלות הבית, הכפר והמנטאליות שסוגרות עלייך ומהקשיים האמיתיים: הכלכליים, התרבותיים שאיתם עלייך להתמודד. כמה מחשבות לבנתיים: נסי לעשות לעצמך סדר עדיפויות: מה הדבר הדחוף ביותר כרגע , שעלייך להשקיע בו את עיקר המאמץ ומה יכול להמתין עוד שנה או שנתיים. (כך למשל, יתכן שהבעיה הקוסמטית או כל בעיה אחרת,תידחה בסדר העדיפויות, וגם פחות תלחיץ כי תוכלי להגיד לעצמך שתטפלי בזה בעוד שנה). נסי לזהות מהם המשאבים ומקורות התמיכה העומדים לרשותך והעזרי בהם. (חברות שעשו את זה, מישהו מאחייך, דודים...) נסי לברר במכללה האקדמית איזה אופציות יש להם לתמיכה כלכלית ואיזה אופציות יש להם לטיפול פסיכולוגי מוזל. באוניברסיטה למשל , בדיקאנט הסטודנטים, ישנם גופים שנועדו לסייע בדיוק לבעיות הללו. נסי לבדוק אם ישנן אופציות דומות גם במכללה. עזרי אומץ, אספי את כל כוחותייך, האמיני בעצמך ואני בטוח שההצלחה תאיר לך פנים, גדעון

ד"ר נכבד בן 39 נשוי ואב לשלושה מזה כעשרים שנה חי יחד עם אישתי בת ה-35 בילדותה בערך בגיל 3 התגרשו הוריה היא חיה אצל מטפלתעד השעה 16 ולאחר מכן אמה אספה אותה לביתם וכמובן הרעיפה עליה אהבה ומסירות רבה בגידולה גם היחסים עם האב(ז"ל)היו טובים אם כי הם התראו אחת לשבוע בביתם של הסבתא היא קיבלה האהבה וכסף גם מהאב יש לציין כי במהלך השנים אמה לא התחתנה ואשתי הייתה לבת יחידה הכרתיה בגיל 14 בבית הספר עם האהבה גדולה הייתי בן 17 שנים התגיסנו היינו יחד במהלך שירותי הצבאי וכנ"ל היינו יחד כל הזמן שאפשר(אני התנתקתי מחברים וגם היא מחברות יחד יחד יחד ) האהבה גדולה מריבות גדולות בעיקר על "מתי תבוא -אל תאחר לאן אתה הולך מאז שאנו מכירים תמיד אני הצד שהולך ובא עם השנים נולדו הילדים מקום ההעבודה תמיד ליווה אותנו מתי מתי יש לציין כי מאז שאני זוכר את עצמי תמיד לא חשתי בנוח מול שאלות אלו גם היום בתפקיד בכיר, קבענו על מנת שלא יתעוררו ויכוחים שיכולים להמשך שעתיים על 15 דקות איחור מהשעה הקבועה ביננו.(לאחר שנניח אני "מאחר שלוש פעמים רצוף" אין את היכולת ההבנתית הבסיסית של עלות מול תועלת .עבודתי נמשכת כ11 שעות בממוצע במהלך הויכוכים רעיתי אינה שמה לב לנעשה סביבה ילדים שמקשיבים או יותר נכון שומעים את הויכוכים הכל כך דבילים על האיחור. היום אני במצב של הימלט כפי יכולתך להליכות בחוץ איני אוהב להיות תחת לווין של מה קורה היכן אתה וכו. עלינו היום על מושג שיכול להוות עבורנו פריצת דרך היות ויש הבנה גם מצידה להכרה במושג "חרדת נטישה" האם ייתכן על פי הסיפור ?וכיצד מטפלים יש לציין כי התחושה שלי היא שרק איתי סובב המעגל שלה עוד יש לציין כי ברגע שהיא עבדה (כרגע מובטלת שבועיים) וכשהיא בין חברות לעבודה העסק של "ההתקרצצות" יורד פלאים במהלך היום בלבד עדין מחכה לשעת השין האם זהו חלק מהסיפטומים של החרדה? לתשובתך המנומקת אודה מקרב לב אין כוח האמת שלא נשאר היה המון ועכיו אין תודה מראש.

תודה גדעון

דוד שלום, לומר שזו חרדת נטישה או לא אינני יודע ואיני רוצה לתת אבחנות אינטרנט. לדעתי אתה מתאר בעייה זוגית. אשתך טוענת כלפיך טענה הקשורה לזמן הגעתך הביתה. סביר כי מתחת לטענה זו מסתתרות עוד טענות נוספות. אתה חווה את זה כ"התקרצצות" ומתרחק יותר.ומתחיל מעגל: היא רודפת ואתה מתרחק והילדים עדים ושומעים. הייתי ממליץ לכם לפנות ליעוץ זוגי. זה בהחלט יכול לסייע. (ואם קיימת שם חרדת נטישה, גם היא תעלה ותבורר) בהצלחה, גדעון

התפספסה השאלה ששאלתי, לגבי קשר כלשהו אפשרי עם הפסיכולוגית בסיום הטיפול, אודה לך מאד לשמוע דעתך על כל אפשרות כזאת האם קיימת אילנית

אילנית שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי. לבנתיים: האם זו פנטזיה או אולי מציאות , שהרי עולם הטיפול כבר ידע את הכל. גם קשרים שהמשיכו בצורה זו או אחרת לאחר סיום הקשר הטיפולי. למרות שזה בודאי לא סיום טיפול "קלסי". זוהי גם פנטזיה מאוד אופיינית בשלבים של לפני סיום טיפול: שהקשר ימשך אך בצורה אחרת... אך למה את מצפה? איך את רואה קשר אפשרי ביניכם לאחר סיום הטיפול? על מה הוא נשען? ובעיקר: מדוע הנושא לא עולה בתוך הטיפול? ממה החשש? אני סבור בעיקר שאת השאלה הזו עלייך להפנות אל עצמך ואל המטפלת שלך בתוך השעה הטיפולית. זה דורש אומץ וזה לא פשוט כי כל התשובות אפשריות . בהצלחה, גדעון

שלום. רציתי לשאול את הצעתכם. יש לי משפחה מאושרת ומלוכדת ובכל יום הולדת שלי , אישתי ושל הילדים אנחנו חוגגים יחד ומזמינים אלינו את האחים והאחיות שלי ושל אישתי . בחגיגת יום ההולדת האחרונה לפני שנה של אישתי שמתי לב שאחותה של אישתי הגיעה אלינו לחגוג את יום ההולדת של אשתי ללא מתנה הפשוטה ביותר כמו בקבוק יין כאשר כל האורחים הביאו תשומת לב כלשהיא , זו לא הפעם הראשונה שאחותה מגיעה ללא מתנות . רצוי לציין כי אחותה של אישתי לא הזמינה אותנו עד היום (בעבר) לחגוג עמה את יום ההולדת בביתה ומחכה שמשהו אחר יזמין את כולם למסעדה לחגוג את יום ההולדת שלה על חשבון המוזמנים ז"א היא לא מוכנה לשלם עבור ההזמנה . בקרוב לאשתי יש יום הולדת האם עלי להזמין את משפחת אחותה אלינו ? האם להזמין אותם למסעדה על חשבון המוזמנים ? לדעתי אחותה קמצנית ואגואיסטית וחושבת רק על עצמה ויש להתנהג אליה ולמשפחתה באותו מטבע על מנת שתפקח את עיניה מאחר ותופעת יומי הולדת היא פירור ליתר המקרים שעולים וצצים. אישתי וגם אני לא מוכנים להעיר לה על התנהגות זו . האם יש לכם המלצה כיצד לפעול בעדינות שתבין שהתנהגותה מגעילה מבלי לגרום לסיכסוכים ומריבות בין האחיות . תודה

חיים שלום, הצלחתם עד כה לשמור את מערכות היחסים בין אשתך ואחותה שקטות יחסית. במערכות יחסים כאלו ,כאשר מתחת לפני השטח ישנן רגשות כעס, תחושות חוסר צדק או קיפוח יש פוטנציאל רב לפיצוץ. אתם מודעים כמובן למה יש לכם לומר לאחות. אך אולי אם תעירו לה, גם לה יהיה מה לומר לכם ויכולה להיפתח "תיבת פנדורה". לכן, צריך באמת למצוא דרך שקטה ועדינה. כאן שם המשחק הוא "יצירתיות". למשל להודיע לכל האחים והאחיות שהשנה אתם לא חוגגים ולהמתין , אולי מישהו יזמין השנה אתכם למסעדה. (כלומר, לקחת טרמפ על השיטה של האחות). אפשרות אחרת: להזמין את כל האחים והאחיות אבל לחלק תפקידים מראש. כך כל אחד מביא פריט אוכל או שתיה וגם האחות. בסופו של דבר ההצעות הללו הן רק לעקוף את הבעיה האמיתית - התחושות שמתעוררות כלפי ההתנהגות מצידה של האחות והאגואיסטיות שלה , שבאה לידי ביטוי גם במקומות אחרים ואופנים אחרים. כך שאם אתם לא רוצים לפתוח את הסיפור מולה נשארה האופציה האחרונה והיא: להתעלם. לכל אחד יש את החסרונות שלו. לא תשנו את האחות או את התנהגותה. אולי שווה לנסות ולקבל את מגרעותיה. נמתין גם לתגובות משתתפי הפורום, עצותיהם במקרים רבים לא פחות טובות משלי. בברכה, גדעון

לחיים, יתכן מאד שהיא אינה מודעת למגרעותיה ומקבלת זאת כמובן מאליו. מבחינתה עצם השתתפותה ונוכחותה בשמחותיכם הם מעל ומעבר ליכולתה/לצורך ולהבנה שלה. עליכם לעורר אותה בעקיפין ליצור מודעות לעניין. בצורה אלגנטית ונון שאלנטית, אסרטיבית ולא תוקפנית וישירה. ניתן להכין תוכנית רצינית אומנותית(אורקולית או מחזה) באמצעות הילדים שלכם או מישהו אוביקטיבי על נושא אכפתיות ונתינה, על ערכו הרב של הענקת מתנה בשמחות ובימי הולדת ועל הפקת הרווחים הדדים לכל המשפחה וכך זה יחלחל לה בתבונה ובדלת אחורית. ניתן להפעיל עליה מניפולציה רגשית וביום ההולדת של אשתך לבקש ממנה שתתרום את ביתה לאירוח לשינוי האוירה וליצירת אפקט גורם ההפתעה לכל המשפחה כולה. וכך תאלץ להתמודד עם נתינה לאחותה ולמשפחה המורחבת- בעל כורחה. באם יש מאכל מיוחד ופיקנטי ידוע שהיא מכינה למשפחתה להתחנן שתכין אותו לאירוע יום ההולדת הקרב ובא בהבטחה שכולם ילקקו את אצבעותיהם ממטעמיה. בכך היא תהא מסופקת וקורנת ותהנה מעצם הענקה ומן הרווח הנקי של יכולת הנתינה ובמעגל קסמים תחפוץ בהזדמנויות שונות להעניק ולפרגן ולתת מעצמה. כך שגם תשורה לאחותה ליום הולדת יהא לה מובן מאליו ויגרום לה לתחושה של שייכות וקרבה ויגביר את האהבה והאחווה המשפחתית שתשרור בינכם.

תודה על העצה . לצערי לא אני ולא אישתי ולא ההורים שלה רוצים ומעונינים לעלות את הנושא מחשש לפיצוף . בכל פעם שהנושא עולה אצלנו בבית הנושא נשלח מהר מאוד מתחת לשטיח בטענה שאין לאישתי כל כוונה לריב איתה ולא מעונינת לטפל בנושא . לדעתי יש להמנע מלהזמין אותה ובני משפחתה לימי הולדת אלינו , מה דעתכם ? תודה לכן

שלום, בשיחה עם בני בן ה16, הוא שיתף אותי בחשש שיש לו מנטיותיו המיניות. הוא בפירוש טען שהוא נמשך מאוד לבנות, אבל מצד שני התחיל לענג את עצמו דרך הרקטום בנוסף לאוננות הרגילה. הוא מאוד חושש ,האם זה מעיד על נטיותיו והאמת גם אני קצת מבולבלת, האם זה במסגרת הסקרנות הטיבעית שלו ושל בני גילו, האם גם חבריו נוהגים כך? או שזו מעיד על נטיותיו המיניות. מחכה לתשובתך שירה

קודם כל רציתי להגיד לך שכל הכבוד לך!! אני מעריצה אותך שאת מדברת על הנושאים האלה באופן כ"כ פתוח וגלוי עם בנך, הלואי שהיה כך אצל כולם, אני לא פסיכולוגית אבל נראה לי שזה מאד נורמלי, הרי זה הדבר הכי טבעי בעולם במיוחד בגיל שלו להתעניין בגוף שלו, ני

שירה שלום, אם בנך אומר שהוא נמשך לבנות אז לדעתי יש לראות את העניין כפשוטו - הווה אומר הוא נמשך לבנות ולא לבנים. זה דבר שנפרד מהנושא של אופנות האוננות שלו. הוא יכול לענג את עצמו גם באזור הרקטום היות וזהו איזור ארוטוגני. לדעתי אין לך מה לדאוג. זה הגיל. זה הסקרנות של הגיל. שיהנה. תהני גם את מהתקשורת הפתוחה שיש לך עם בנך. אני מקווה שאת מעריכה את זה, שכן יכולת כזו לשיתוף אינה שכיחה. ברכות, גדעון

יש לי ידידה, אני עצמי אישה, שעל פי קריטריונים מרובים היא בעלת אישיות נרקיסיסטית, על כל פנים,על פי עניות דעתי הבלתי מקצועית. היא רואה את העולם כבמה שעליה היא מככבת. ולמרות שהיא אישה מאוד בינונית ורדודה היא רואה עצמה ככליל השלמות. היא ידידותית מאוד, ומחפשת תמיד חברתן של חברות, אבל כשאנו נפגשות בשתיים, אני נאלצת לשבוע מונולוג ארוך , לפעמים של כמה שעות ברצף, שעוסק כולו בה ובנוגע לה, ומכל משפט משתמעת ההערצה שלה לעצמה. אני , איני אלא ק הל שתקן ומעריץ , כך נדמה לה. פעמים רבות תהיתי עד כמה התנהגות כזו היא חולנית. כמובן אוכל לתאר את תכונות אופיה כהנה וכהנה, אך נראה לי שהעיקר נאמר. שאלתי היא אם אכן צדקתי בהשערתי, ואם כן, עד כמה אפשרית ידידות עם אישיות כזו,שהרי אלה בסך הכל יחסים מאוד לא הדדיים.

יתכן שכן ויתכן שלא. זה לא מספיק מקצועי לקבוע אבחנה על סמך תאור בין מספר שורות של גורם שלישי. תכל'ס מה זה משנה לך ? נראה שאת מתלבטת לגבי המשך הקשר עימה. הייתי מציע שתקבלי את החלטתך בלי קשר להגדרה פסכיאטרית, אלא על סמך התנהגותה, וכיצד את מסתדרת ומקבלת התנהגות זאת. אם היא אכן ידידתך, כפי שתארת, את יכולה לשוחח איתה על התנהגויות שמפריעות לך. יתכן שהיא יכולה לשנות או להפחית התנהגויות מסוימות, ותוכלי בהחלט להמשיך את הידידות. במידה ולא, זכותך לבחור האם להשאר עימה בקשר. זכותך להחליט האם את מוכנה להיות חלק מהקהל בהצגה הזו. לעניות דעתי, אבחנה פסכיאטרית של הידידה לא תקדם אותך כלל. בהצלחה

שלום פשה, לא אוכל לסייע לך ב"אבחון באמצעות האינטרנט", אך אני כן רוצה להעיר משהו בנוגע לקווי אישיות נרציסטיים. בעיקרון, הפרעת אישיות נרציסטית קשורה מצד אחד להרגשה מוגזמת של ערך עצמי וגדלות, אך מצד שני קיימת הרגשה עזה של נחיתות והשפלה. אדם עם הפרעת אישיות נרציסטית יכול להיות עסוק בפנטזיות של הצלחה ולדרוש תשומת לב והערצה, אך מתחת לכל אלה ישנם בושה, ריקנות ודיכאון. נסי לשים לב האם את חשה את המורכבות הזו במפגשים עם ידידתך, למשל - תנודות בין ציפיות גבוהות לאכזבה וקנאה קשות. ואם את באמת רוצה להיות ידידתה, אולי תוכלי לדבר איתה על האופן בו את מרגישה במחיצתה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 27 עם עבודה מסודרת וגרה עם הורים מקסימים.. עד כאן הכל נשמע ורוד.. הבעייה היא שאני לא מוצאת עניין לחיים, נכון שיש לי את הדבר שכל כך רציתי וזאת העבודה שלי ..בעבודה אני חייה ומתפקדת בצורה מדהימה אבל הכל מתהפך כשאני חוזרת הביתה, אני מסתגרת בחדר שלי ( טוב שיש לי לפחות אינטרנט אז אני רוב הזמן כאן ) או שאני יושבת וקוראת ספרים כשיש לי טיפה של מצב רוח ( שזה מאוד נדיר ) או שאני לוקחת כדור שינה ולא מתעוררת למשך 10 - 16 שעות וזה קורה המון כי אני לא יכולה לראות את עצמי זזה ועושה פעילות כל שהיא. (אם ליקורא לזה דיכאון אוליי יש בזה משהו ). אני מרגישה שמיציתי את עצמי בעולם הזה והגיע הזמן שיגמר כל הסבל של המשחקים והמסכות, העייפות הפיזית והנפשית כל כך חזקים. להציע לי ללכת לטיפול זה כמו להגיד לאדם שלא יודע לרקוד לקום ולהתחיל לרקוד הרי הוא לא יודע אז מה יתן לו לקום? הוא קם על הרגליים ואז מה??? כלום נעמד כמו שהוא בלי לזוז.. ככה אני מרגישה כשאני אצל מטפל/ת יושבת מקשיבה ולא מבינה מה רוצים מימני, נכון לא בחרתי להיוולד אבל אני יכולה לבחור מתיי למות זאת מדינה דמוקראטית לא?? כל אחד יכול לעשות מה שבא לו.. אני מיואשת בטירוף ולא יודעת מה אני עושה עם עצמי, מאוד רוצה שהחלום שלי יתגשם, להעלם כמו שבאתי לעולם ככה ללכת מימנו בלי הרבה שאלות.. תודה על ההקשבה מעיין..

שלום מעין, לא, זה לא נשמע וורוד בכלל. זה נשמע בודד ועצוב, עם מאמץ אדיר להסתיר הכל למשך שעות העבודה. מנקודת מבטי, מאוד כדאי להתייעץ עם פסיכולוג קליני ועם פסיכיאטר, ולבדוק כיצד ניתן לעזור לך ברמה המיידית ולטווח הארוך יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ממה שכתבת זה מאד מזכיר לי את המקום שאני הייתי בו בגיל שלך, אני היום בת 34, ואז לא האמנתי שיכול להיות אחרת, ורציתי רק להעלם ולא לחזור למרות העבודה הטובה שהיתה לי, אבל גם הייתי גרה בבית, ומה שמאד עזר היה היציאה מבית ההורים, כמובן עשיתי זאת מאד בהדרגה של כמה ימים בשבוע במקום משלי וסופי שבוע הייתי נוסעת להורים, בזמן הזה גם התחלתי טיפול, וטוב אני לא רוצה להמליץ לך ללכת לטיפול כפי שאמרת... אלא פשוט לצאת לחפש אולי פסיכולוג שמתאים לך, הם כולם שונים כ"כ אחד מהשני ואני גם במהלך השנה הראשונה של הטיפול לא ממש הבנתי מה רוצים ממני ועל התיסכול הזה דיברנו המון עד שהבנתי קצת יותר... מלבד זאת בימינו היום יש באמת מבחר גדול ומאד מומלץ של תרופות שפשוט מאזנות את הכימיקלים במוח ועושים להמון אנשים בעולם חיים הרבה יותר נוחים, אני מקווה שעזרתי קצת הילה

אני בת 24 ולומדת לתואר שני, זוהו הסמסטר האחרון שלי ואני צריכה לסיים חייבת לסיים כי קבלתי הארכה ואני לחוצה מאוד האם אני אצליח לסיים הכול בזמן, שהכול יהיה בסדר אני ממש דואגת ביום רביעי האחרון הרגשתי נורא ממש פרצתי בבכי בלתי נשלט רציתי רק לבכות, ובלילה זה חזר הייתי במצב נוראי, הרגשתי שהגוף שלי חם ובטן במערבולת קצת לחץ לי בחזה והרגשתי בחילות זה משהו שקרה לי כבר, כול פעם שאני לחוצה

שלום הדס, כשסיימתי לקרוא את הודעתך חשבתי שבסה"כ את מספיקה הכל מאוד מהר - בת 24 וכבר בסיום התואר השני... אני מבינה את הלחץ שאת נמצאת בו, אבל כרגע נשמע שהלחץ מחבל ביכולת שלך להתמודד עם הדברים בצורה מיטבית. במקרה כזה כדאי לפעמים לשקול להשקיע זמן מסוים בהרגעת המצב (כמה שעות של בטלה, מדיטציה, ספא - כל דבר שמתאים לך). זה אמנם נראה כמו "בזבוז" זמן, אבל אחרי שתמלאי את המצברים את עשויה לגלות שאת הרבה יותר יעילה. וכמובן, תמיד קיימת האופציה לשוחח עם פסיכולוג, ללמוד שיטות שונות של הרפייה וכד'. בברכה להצלחה בסיום הלימודים, אורנה ראובן-מגריל

הבעיה היא שגם כשאני נמצאת כביכול בבטלה מסוימת המחשבות שלי הורגות אותי כל פעם משהו חדש שמציק לי, כאילו אני מחפשת משהו חדש שיציק לי ויפריע לי אנימאבדת שעות שינה והסבלנות שלי נאבדת אני מוצאת את עצמי במצב נואש לפעמים ופשוט בוכה בהיסטריה אנימודעת שאני יוצרת את הפחדים הללו לבד, אבל אני לא מצליחה לעצור את הפחד והחרדה מהם

שלום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר יותר מ-6 שנים, הגעתי אליה עם כל מכלול הבעיות הקלאסיות, חרדה, אשמה רגשי נחיתות, בהתחלה הייתי מאד תלויה בה מהרגע הראשון שראיתי אותה התאהבתי בה ועם השנים הרגשות שלי רק הלכו והתעצמו, דיברנו הרבה על הקשר בין שתינו כיום אני באמת מרגישה עצמאית כמעט לחלוטין ופשוט מאד אוהבת את נוכחותה בחיים שלי, שאלתי היא כזאת, האם יש איזה אפשרות בעתיד הרחוק/קרוב אחרי הפרידה מהטיפול, להיות איתה בקשר כלשהו? אני מרגישה שהאהבה שלי אליה היום מאד שונה מהתלות וההעברה שהייתה בתחילה אלא אני באמת רואה אותה בדמיוני כבן אדם לחלוטין ואני אוהבת ומעריכה אותה בכלל על מי שגיליתי שהיא, כלומר אשה מאד מיקצועית ועקשנית, חריפה וגם עם חוש הומור, בדיוק דומה לפרופיל האנשים שהייתי רוצה להיות בקשר בחיי היומיום שלי, הפרידה היא בלתי נמנעת בקרוב בגלל ההתקדמות שלי, ורציתי לדעת האם יש איזשהו סיכוי לאיזהשהוא קשר, בעתיד? אני מרגישה מאד מתוסכלת כי אני אוהבת אותה כ"כ אילנית

אילנית שלום. כל כך אני מזדהה איתך וכל כך מבינה. וגם מנחם לדעת שאני לא לבד בסיוט הזה. אני גם שש שנים בטיפול ועם הזמן התלות וההתאהבות והאובססיה נהפכו למרכז חיי. שאר הבעיות שאיתם פניתי לטיפול נדחקו הצידה. אני מרגישה שאין לי חיים בלעדייה ומכיון שהקשר הוא לא הדדי אני בקושי מתפקדת ביום יום. גם מחשבות רעות על סיום חיי. אני מבינה שאני צריכה להשיג לי חיים ולנסות להשתלט על המחשבות אבל אני לא מצליחה.מאד מעניין אותי לדעת איך הצלחת לעבור את שלבי התלות ולהתגבר עלייהם. גם אני מדברת על כך איתה בזהירות כי הנושא מאד רגיש.ושאלת השאלות מה היא מרגישה כלפייך?

גוני!! האמת שגם אני שמחתי לראות שיש עוד מישהי שמבינה מה אני מרגישה.... כי הרגשתי די בודדה ומסתבר שלא, תראי, במהלך השנים היו והיו לי הרבה תקופות של תלות מוחלטת בה! זה ממש הגיע לזה שניתקתי כמעט לגמרי קשרים חברתים והיה רק אותה ומה היא אומרת, כנראה שהטיפול בכל זאת עזר לי כי כעת אני מרגישה הרבה פחות צורך לדבר ולהעלות הרבה מהדברים שהיינו מדברות עליהם, כאילו טחנו את כל הדברים כ"כ שבע"פ אני יודעת ומרגישה מה שאני "אמורה" לדעת ולהרגיש, היא טוענת שמדובר בשינוי העמדה הפנימית, אני מנסה לחשוב איך אני עוזרת לך להתנתק מהרגשת התלות הזאת ואני חושבת שבעצם נק' המפנה אצלי הייתה, ככה, היא בן אדם בדיוק כמונו, עובדת ומתפרנסת ודואגת לטובתה יותר מכל גם יותר אפילו מדאגתה הרבה למטופליה (היא פשוט מדהימה ואני בטוחה שכל מטופליה חשים כך) במהלך השנים היא "לימדה" אותי לאהוב ולהעריך את החיים שלי ולהתלהב ממה שיש בהם, וככה לאט לאט הרבה מהאנרגיה שהייתה מושקעת ב"אובססיה" שלי כלפיה עבר פשוט לפרויקטים אחרים בחיים שלי, עבודה, חברות חדשות, בני משפחה רחוקים, ואת יודעת מה גיליתי? שגם שם אפשר למצוא הרבה אהבה, ועניין, ובעצם אני מיישמת את מה שהיא כל הזמן ניסתה ללמד אותי, לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי באופן שהוא טוב עבורי, (לפני שהכרתי אותה הייתי עושה כל הזמן דברים שחייבים לעשות ולא ממש אהבתי את הדברים האלה וגם את עצמי לא ממש אהבתי כי עשיתי בסופו של דבר את הדברים האלה) כל הסיפור הזה קרה די לאט ובצעדים קטנים, אבל אני חושבת שהיום אני נמצאת במקום די טוב, אבל, תמיד יש אבל... אני באמת מאד מאד אוהבת אותה, והמחשבה על לא לראות אותה אפילו שלא תאמר כלום רק תסתכל עלי כמו שהיא מסתכלת, המחשבה הזאת אפילו שאני כותבת לך על זה עכשיו ממש קורעת אותי מבפנים! וזה גם שאני יודעת שבקרוב מאד באמת לא יהיה לנו כבר יותר מידי על מה לדבר... אני ממש מרגישה שהחיים שלי לא יהיו יותר "בסדר" או אפילו טובים כי פשוט היא חלק כ"כ טוב ופעיל ואהוב בחיים שלי, אני מקווה שבכל זאת עזרתי לך קצת כי אני רואה ששוב אני כותבת על התסכול והכאב שלי... אני מנסה לא לחשוב על רגע פרידה, זה נראה לי משהו בלתי אפשרי בחיים שאוכל לעמוד בו, לא בגלל שאני חושבת שכל מה שהרוחתי מהטיפול יעלם אלא פשוט כי זה ממש כמו מוות של אדם סופר אהוב, בגלל שאני חושבת שאחרי פרידה שום דבר לא יעלם ממה שנלמד אני לא בטוחה ולא ברור לי אם יש אולי איזה אפשרות של קשר ולו חלקי רק שלא תעלם מהחיים שלי, עוד משהו שהייתי ממליצה לך זה לדבר איתה בדיוק על כל איך שאת מרגישה, זה מפחיד קצת נכון וצריך לאט ובהדרגה, אבל זה באמת עוזר והיא סביר להניח לא תיבהל ותנטוש.... לשאלת השאלות של מה היא מרגישה כלפי, תראי, אני חושבת לרגע, מלבד תואר בפסיכולוגיה קלינית היא בעיקר בן אדם וממה שהכרתי אותה היא רגישה ודואגת איזה בן אדם במיוחד כזה לא יאהב מישהי שכ"כ אוהבת אותה? היא גם בן אדם ואני בטוחה שהיא מרגישה משהו, לפחות אני מעדיפה ללכת עם המחשבה הזאת, אני מקווה שעזרתי קצת ואשמח להוסיף ולדבר איתך תשלחי לי במייל את המייל שלך אם את מעוניינת ביי

אני קוראת פה לפעמים ונתקלתי בהודעה שלך שמביעה הרבה יאוש. שאלה- דיברת עם הפסיכולוגית שלך על כך? אני חושבת שהיא תוכל לעזור לך בזה. הייתי גם במצב דומה ואני מאד מזדהה עם מה שאילנית כתבה. עם הקטע שאני אוהבת את המטפלת שלי כאדם בגלל תכונותייה הנפלאות שאני מכירה כשברור לי לגמרי שיש אעוד תכונות שאני פחות מכירה. אבל אני בהחלט "מאוהבת" בה אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא אובססיבית אלייה באופן קבוע אך מידי פעם יש גלים של חשק חזק מידי להיות בקרבתה. אבל אני למדתי בעזרתה גם להתגבר על כך ולזהות את הסיבה לצורך הפתאומי בה. הרבה חסכים יכולים לגרום להזדקקות הזו וכמובן זה סוג של העברה. עד שלא תדברי איתה על זה אז זה לא ייפתר.

שלום אילנית, וגם גוני, שתיכן כתבתן בצורה מאוד נוגעת על הרגשות העזים שיכולים להתעורר בטיפול. ודווקא בגלל זה אני לא רוצה לכתוב את הנאום "המוכר" על העברה ועל כללי התהליך הטיפולי, אלא לעודד אתכן לבטא את התחושות האלה במלוא עוצמתן בתוך הטיפול. האהבה הזו, התחושה שהפרידה תהיה בלתי נסבלת - חשוב שיהיה להן מקום בטיפול, בין אם נקרא להן "העברה" ובין אם נראה בהן את החלק המציאותי של הקשר ביניכן. ועוד מילה לאילנית - את יודעת, החלטה על סיום טיפול אינה קשורה רק ל"קצב ההתקדמות" בחיים. לפעמים זקוקים להמשך הליווי והעיבוד של תחושות גם כשקל יותר וכשדברים מסתדרים. דברי עם המטפלת שלך על התחושה שהתקדמותך מובילה לסיום, וחפשי ביחד איתה את העיתוי והדרך הנכונה בשבילך. תודה לשתיכן על מילים מרגשות, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, מרוב שכתבתי שאלתי העיקרית נעלמה, האם יש איזה מצב של איזהשהוא סוג של קשר אחרי סיום תהליך טיפולי ביני לבין המטפלת לשעבר? אילנית

שלום אני לא יודעת אם תוכלי לעזור לי אבל זאת בעייתי כשהייתי בת 17 הייתי בקשר מיני עם גבר בגיל 40 והדבר הכי טיפשי הוא שבאותו זמן הייתי מעדיפה לחשוב שהוא אוהב אותי למרות שהיה נשוי עם ילדים ומלכתחילה היה ברור שהקשר ביננו היה מיני בלבד הוא נהג להגיד ל שהוא אוהב אותי ושאני יפה בעיניו. אני בחורה ביישנית ומאז ומעולם יש לי קושי בליצור קשר עם אנשים בכלל עם בנים בפרט ובכלל מעולם לא הרגשתי יפה עם עצמי אז כשאותו בחור התחיל איתי ואמר לי שאני יפה ומושכת ישר הוקסמתי ולא עניין אותי שהוא נשוי מה שגם היו לי המון בעיות בבית והייתי צריכה להרגיש אהובה החיבוק שלו שידר לי חום ואיכפתיות הייתי בתולה לפניו והוא הראשון ששכבתי איתו. לאחר כשנה של מפגשים (לקח המון זמן עד שממש קיימנו יחסי מין מלאים) כי כל הזמן הייתי נרתעת ועוצרת אותו... בכל מקרה לאחר כשנה של מפגשים החלטתי לנתק את הקשר איתו ולהפסיק עם הפ]גישות שלא מובילות לשומקום. מה גם שבמהלך השנה שהכרתי אותו הרגשתי שאני ושה משהו מיוחד ושאני קולית(אני יודעת שזה נשמע דפוק אבל אז הייתי בת 17 ) בכל מקרה הוא לא הבין למה אני לא רוצה להיפגש איתו יותר אמרתי לו שזה לא נראה לי בסדר מה שאנחנו עושים הוא אמר מה יכפת לך אנחנו נהנים ומכייפים ושזה בסדר גמור בכל מקרה הוא לא הצליח לשכנע אותי והפסקתי את הפגישות מיוזמתי. אני בת 21 עכשיו ונורא מתחרטת על מה שקרה אומרת לעצי איך היית יכולה להיות כ"כ זנותית ולשכב עם מישהו נשוי שידעת בביטחון מלא שלא יצא מזה כלום והכי דפוק הוא שבמבט לאחור אני הרגשתי שממש נהנתי מהמגע שלו בי מהמילים היפות שהיה לוחש לי ואומרת לעצי איזה מזל שהפרידה היתה מיוזמתי כי אם הוא היה זורק אותי אני לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי בכלל בכל מקרה כעת יש לי חבר כבר חצי שנה בן 25 ואני לא מרגישה שאני נמשכת אליו בכלל פשוט ולא מסוגלת לשכב איתו ממש החבר הנוכחי ברוך השם הוא רווק אבל כשאנחנו מגיעים לקטע המינמי שהוא נוגע בי אני קופאת כמו פסל הוא האקטיבי ואני פסיבית אני מרגישה שכאילו אם לא אזוז אז כאילו אני לא מקיימת יחסי מין בכלל ולא מרגישה כמו זונהוחוצמזה אנו לא מקיימים יחסי מין ממש (בלי חדירה) ורוב הזמן כשאני איתו אני מרגישה עצובה ונזכרת בבחור השני הקשר עם הבן 25 הוא קשר רציני אבל אני מרגישה שלא מגיעה לי אהבה בגלל מה שעשיתי בקיצור מה את אומרת? אני אפילו לא מסוגלת להגיד לעצמי שאני הייתי הקורבן פה ושניצלו אותי כי בכל זאת גיל 17 הוא לא כ"כ גיל קטן ושמאוד קל גם להאשים אחרים בטעויות שלך לא? אשמח לתגובה

שלום רב לך, מה שאת חווה כרגע בעקבות אותו קשר עם הגבר בן ה 40 הוא רגשות אשמה. עברו מאז כמה שנים, התבגרת והבנת שזו לא היתה אהבה אלא מעין פיצוי שהיית זקוקה לו כדי לברוח מבעיות אחרות שהיו לך. כל המילים היפות שאמר לך אותו הגבר , נאמרו כדי לפתות אותך להמשיך בקשר המיני ולא כי הוא באמת אוהב אותך. אם את לא מצליחה להתגבר בעצמך על התחושות שמעורר בך הזיכרון מאותו קשר , אולי כדאי שתלכי לייעוץ או כמה שיחות עם פסיכולוג/ית. שיחות כאלה יכולות לעזור לך להבין את עצמך ולהשתחרר מהתחושה הקשה. אין שום סיבה בעולם לתחושה שלך שלא מגיעה לך אהבה בגלל אותו קשר. הקשר ההוא מאחורייך, הגבר הההוא ניצל את תמימותך ואת גילך הצעיר. עכשיו הזמן לפתוח דף חדש ונקי ולומר לעצמך שמגיע לך כל הטוב שהחיים מסוגלים לתת, גם קשר טוב ומספק וגם אהבה ותחושה שאת רצויה ואהובה.

סיגל יקרה, אני חושבת שזה טבעי ונכון להרהר בדברים שעשינו בעבר, ולעיתים קרובות כדאי ללמוד מהם. בסיפור שלך, למשל, בולט הצורך שלך בחום ובביטחון שחשבת שתוכלי לקבל מגבר שגילו כפול מגילך, ואפשר לנסות להבין מה היה חסר ומכאיב באותה התקופה. אבל, נדמה לי שכרגע את לא מצליחה ללמוד מהעבר ולהמשיך הלאה, אלא עברך מאוד משפיע על מערכת היחסים שאת מקיימת היום. במקרה כזה כדאי להיעזר בשיחות עם איש מקצוע, בהן תוכלי לברר מה היה חסר אז ומה חסר היום, איך פתרת את הכאב אז ואיך היית רוצה לעשות זאת היום. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, הדבר הראשון שאת צריכה לעשות זה להפסיק להתחרט!. אין לך מה להתחרט - לא פשעת בדבר, לא בגדת באישתו (הוא זה שבגד) וגם אם בגד, אין זה פשע נוראי... זה אמנם לא יפה ולא לויאלי מצידו לעשות את זה, אבל הדבר האחרון שאת צריכה זה להרגיש רגשות אשם על כך! אני חושבת שהוא פשוט חיפש מישהי מהצד, לאו דווקא לקשרי אהבה ומצד שני, אולי והוא דווקא כן חיפש סוג של שותפה שניה לאהבה וכו. בכל אופן, כל זה כבר לא נוגע לך. זה ברור מאליו שההבדל המנטלי בין גבר לילדה בת 17 הוא עצום, לכן לא חטאת בזה שלא הבנת את פשר הקשר... וגם אם היית מבוגרת יותר, זה עדיין לא אשמתך. יש הרבה אנשים שמחפשים קשרים לא מחייבים, וזה לא זנותי בכלל. אולם צר לי שהוא לא הסביר לך את הנושא קצת יותר מקרוב וגרם לך להרגיש מנוצלת וכן הלאה (במיוחד לגילך הצעיר). אני איכשהוא דוגלת בשיטה של "מה שהיה - היה", לשבת ולהתחרט על מה שהיה בעבר לא יתקן את ההווה, אלא אם תעשי זאת בצורה מסודרת - בשיטת הטיפול הפסיכולוגי, שאולי יצליח לגרום לך להשתחרר מהכאב שאת מרגישה כעת. לגבי מה שכתבת "אני אפילו לא מסוגלת להגיד לעצמי שאני הייתי הקורבן פה ושניצלו אותי כי בכל זאת גיל 17 הוא לא כ"כ גיל קטן ושמאוד קל גם להאשים אחרים בטעויות שלך לא?" התשובה היא שאני יכולה להבין למה את מרגישה כפי שאת מרגישה, אבל כפי שכתבת בעצמך - היית בת 17. זה אולי נחשב ל"בוגר" יחסית בקרב הנוער, אך עדיין זהו גיל תמים למידי. לא בכדי קוראים לזה "גיל ההתבגרות" משום שזה הגיל שבו מתבגרים קצת ומבינים קצת יותר טוב את פשר החיים. כולם עושים טעויות, אבל טעויות נועדו בכדי שנוכל ללמוד מהם ולחיות את חיינו קצת יותר טוב. הסיפור עם קשר עם גבר נשוי נמצא בכל רבדי הגיל - גם נשים מבוגרות מוצאות את עצמן מקיימות קשרים אינטימיים עם גברים נשואים שמבטיחים להן הרים וגבעות (גירושים וכו) ולא עושים עם זה דבר. אני חושבת שזה שניתקת איתו את הקשר מראה שכבר אז הצלחת לגלות את החוזק הפנימי שלך להפסיק את זה, אני חושבת שאת צריכה לטפוח לעצמך על השכם שאת זו שהפסקת את הקשר ולא הוא. לפעמים כשנמצאים ברגעי משבר יש כאלו שמעדיפים לדמיין שהכל בסדר, כפי שכתבת, העדפת לחשוב שהוא אוהב אותך וכו. אולי הוא באמת אהב, אבל זה לא העניין. העניין הוא שהיית נתונה ברגע של חולשה והעדפת לחמוק לרגעים קצת יותר "קסומים". כשהבנת שזה לא זה, ניתקת את הקשר. זה טוב שאת מבינה את זה עכשיו, שאת מסוגלת להסתכל על כך באופן מפוכח יותר. זה מראה שיש בך יותר בגרות. ולכן לדעתי את צריכה לחשוב בצורה יותר חיובית - שאת חזקה יותר ולפנות מקום לאהבות אמיתיות. תסתכלי על זה בתור אבן דרך, תחנה שעברת בחיים ולמדת ממנה משהו... לצד המינוסים יש גם פלוסים. בקשר לביישנות - אפשר לטפל בזה בעזרת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה.

אני בת 27. חולה במחלה כרונית לא קלה. לפני זמן מה קראתי בעיתון מאמר שאומר שתלישת שיער היא בעיה פסיכולוגית רצינית. יש לי נטיה לשחק עם השיער בראש ואז לתלוש שערה... הדבר חוזר כמה וכמה פעמים ביום. אני מאמינה שאני תולשת בלי לשים לב כ-15 שערות ביום. אני לא תולשת קווצת שיער אלא רק שערה אחת בכל פעם. רציתי לדעת אם ההפרעה עליה היה מדובר קיימת אצלי ואם כן מה אפשר לעשות כנגד זה? טיפול פסיכולוגי או משהו? אודה על תשובה, מפל

שלום רב לך, ההפרעה הזו נקראת טריכוטילומאניה והטיפול בה הוא פסיכיאטרי תרופתי. במקרים הקשים תלישת השיער היא עד כדי יצירת קרחות קטנות באזור התלישה. כדי לאבחן את מצבך באופן מקצועי , פני לרופא המשפחה בקופת חולים ובקשי הפנייה לפסיכיאטר. רק פסיכיאטר יוכל לאבחן אם זו אכן טריכוטילומאניה ולהציע טיפול.

שלום מפל, המחלה עליה כתבת נקראת טריכוטילומניה, וכדי לקרוא עליה יותר אני ממליצה לפנות לאתר http://trichotilomania.info/ אם תמצאי שם הדים לחששותייך ותרצי להתייעץ, כדאי לפנות לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם גם תלישת גבות נמצאת בהפרעה הזו? אני מוצאת את עצמי תולשת לעצמי שיער גבות מתוך שעמום/לחץ וכו. פעם לא הייתי עושה את זה, אני מכירה אחת שעושה את זה ודי "נדבקתי" ממנה... אח"כ זה כבר הפך להיות לשגרה. רציתי לדעת אם יש קשר. תודה.

אורנה שלום, האם את מכירה תופעה בה בעקבות טראומה יש זיכרון מאוד חזק של ריח שלא עוזב. כמו פלשבקים של ריח במקום תמונות... או כמו הזיות- משום שהריח אמיתי כל כך , אבל אין לו שום עדות בנמצא. איפה אני יכולה לקרוא על זה? תודה רבה ויום טוב נטלי

נטלי יקרה, התיאור שלך סביר בהחלט. לאחר אירוע טראומטי יכולים להישאר זכרונות מטרידים, והם אינם מוגבלים לתמונות וויזואליות בלבד. כדי לקרוא בנושא אני מציעה לך לערוך חיפוש בגוגל עם מילים כמו 'הפרעת דחק פוסט-טראומטית' Post Traumatic Stress Disorder בנוסף, אם אני זוכרת נכון, בספר 'סערת נפש' של ד"ר יורם יובל יש פרק בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני אמא לילד בן 4.5 (וכרגע בהריון מתקדם, מה שמגביל אותי פיסית לצאת איתו בחוץ ולכוון אותו באופן אקטיבי) ילדי הוא ילד שאוהב חברה (כבר מהיותו בן שנה), אבל הוא "חנון". הוא לא מצליח לעמוד על שלו, הוא בוכה(עצוב) מכל דבר, רגשני מדי ולא יודע איך למשוך אליו חברים. הדבר מפריע לו עד מאוד והוא מבטא את זה. גם מבחינה מוטורית הוא לא ספורטאי גדול. יש לציין שהוא ילד טוב (אולי מידי?),חכם, ובין היפים והגבוהים בגן. תמיד הוא רוצה לרצות את כולם (זאת בעיה גדולה מאוד!), תמיד דואג שאני לא אכעס עליו (ואני ממש אמא לא קשוחה). לאחרונה ראיתי אותו מרביץ לעצמו בפנים ליד חברה מהגן ואומר: "אני לא אוהב את עצמי". - אני חושבת שזה ממש בעיתי. אני ממש שבורת לב. אני לא יודעת מה לעשות. הוא כ"כ מתוסכל מעצמו. יש פתרון? תודה

שלום אושרת, אני יכולה להבין את חששותייך בנוגע לבנך, אף שבסך הכל מדברייך עולה תמונה של ילד נחמד ונעים עם רגישויות מסוימות, שהן לאו דווקא חריגות... אני חושבת שכדאי לך לשוחח עם הגננת של בנך, ולבדוק באיזה מידה היא שותפה לחששותייך. במידה ויש צורך, היא תוכל להפנות אותך להמשך התייעצות בשפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי). שם יוכלו לייעץ לך בנושא של אבחון וטיפול, אך כאמור אינני בטוחה שיש צורך בכך. בינתיים נסי לתמוך בבנך ולקבלו כפי שהוא, גם עם החלקים הרגישים והפגיעים. זו אמנם אמירה פשטנית, אך ככל שירגיש בטוח יותר במחיצתך, יוכל לבטא חלקים בטוחים גם במחיצת אנשים אחרים. אם תרצי להמשיך להתייעץ בשיחה טלפונית, את מוזמנת להתקשר לקו ההורי באוניברסיטת ת"א 03-6406888. ליאת תוכל לשוחח עמך בטלפון זה ביום ראשון בבוקר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היכן ניתן להשתתף בסדנה כזאת?

שלום מלי, אינני יודעת לאיזו סדנה בדיוק את מתכוונת. אם כוונתך לקבוצה דינמית העוסקת בנושא יחסים בין-אישיים, כדאי לך לפנות למכוני שונים לפסיכותרפיה (משירותי הייעוץ באוניברסיטאות ועד מכונים פרטיים). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אנו מעוניינים לדעת מתי/באיזה גיל רצוי להפסיק להסתובב בערום בקרבת הילדים עם בכלל. אנו מרגישים מאוד חופשי להסתובב בערום בבית אבל איננו רוצים לפגוע בילדים

שלום ע, אין "כללים" חד משמעיים בנוגע לעירום בנוכחות ילדים, והדבר תלוי בעיקר בנוהג החברתי-תרבותי (אני מתכוונת לכך שיש בתים בהם הדבר ייחשב לנורא, בעוד בבתים אחרים העירום יתקבל בטבעיות נינוחה). בעיני, חשוב לשים לב לתגובה של הילדים (בכל גיל) - האם זה מעורר בהם מבוכה ובושה, האם הם מתעניינים בגוף ההורה באורח שיש בו מאפיינים אירוטיים וכד'. להערכתי, כאשר יש סימנים למבוכה כדאי להניח לנושא, ולהסביר לילדים שהגוף הוא דבר מהנה ביותר, אבל גם פרטי... מקווה שזה עוזר לכם בחיפוש הדרך האישית שלכם בהורות, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני מרגישה כמעט תמיד רע, קרוב להרגשת בחילה, אני יודעת שזה לא משהו פיזי, אלא נפשי, מרגישים את זה. הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר. אין איזו סיבה מרכזית, הרבה דברים קטנים לא הכי מסתדרים ,אבל אני מאמינה שאצל הרבה אנשים לא הכל מסתדר, התחושה הזו מלווה אותי כבר כמה שנים, למרות שאני בחורה צעירה(25) . מה עוד אפשר לעשות חוץ מהטיפול ? האם במצב כזה מומלצות תרופות? סה"כ אני מתפקדת כלפי חוץ כמו שצריך...

שלום הילה, את מתארת תחושת מועקה מתמדת הנמשכת לאורך שנים, ואינני רואה סיבה מדוע לא לברר את הנושא גם בייעוץ פסיכיאטרי. יתכן שיהיה להם רעיון טוב כיצד לעזור... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

עוד פעם תרופות... לא רוצה יותר. "קיבלת פעם פרוזאק? מה דעתך לנסות?". כן, קיבלתי פעם פרוזאק. לא רוצה לנסות שוב. זה מתחיל באנטי דכאוני כרעיון. בפועל? קודם צריך להתחיל עם אנטי פסיכוטי, כי אחרת לאנטי דכאוני תהיה השפעה איומה והרסנית. זה שהם לא מבינים כלום, לא אומר שאני צריכה להיות שפן נסיונות. לא רוצה תרופות. רק רוצה שיעזבו אותי בשקט... זה דבר כל-כך מסובך להבנה? ממשיכה עם הטיפול הפסיכולוגי, אם כי בכלל לא ברור למה, אבל שיהיה.

שלום DID, תחושת הייאוש עוברת בבירור... אני יכולה להבין את ההרגשה של "שפן נסיונות", אבל האמת היא שלא תמיד פשוט למצוא את הטיפול התרופתי הנכון, במינון הנכון, שיצור את האיזון הנכון. זה אכן לוקח זמן, ולפעמים הסבל בתהליך רב. אני שולחת לך מכאן עידוד ותקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

אני נתקלת בעיות רבות בעת הגלישה בפורום. לרוב, כשאני מנסה להכנס להודעות נאמר לי שהדפים לא זמינים והפורום מאוד איטי לי. רציתי לברר האם זאת בעיה ידועה בפורום או שזאת בעיה שאני צריכה לבדוק במחשב שלי (למרות שזה קורה לי רק בפורום הזה). תודה בכל אופן

דנה יקרה, גם לי זה קורה כאן לפעמים. שמתי לב שזה קורה כשאני מדפדפת מהר מדי מהודעה להודעה. נסי לשאול בפורום 'אתם ואנחנו', שם הם יוכלו לתת תשובה מוסמכת. ועד אז - נסי לדפדף לאט יותר. מה בוער? ליאת

ליאת, אני באמת חייבת להגיד לך שמקריאתי את תגובותייך ותשובותיך לפונים בפורום זה, ניכר שאת פסיכולוגית מדהימה ואנושית. מעבר לחוכמה הרגשית ולתבונה שאת מפגינה, מבין השורות ניתן לחוש ברכות שלך, בחום שלך ובאהבה העצומה שיש בך להעניק לכל כך הרבה אנשים. הלוואי והיית המטפלת שלי. נראה לי שהייתי נירפאת רק מכוח האהבה שלך. מנחם לדעת שאת קיימת. תודה.

ממש לא מזמן גיליתי את הפורום הזה ויצא לי קצת לעבור על תגובותיך ורציתי להצטרף לדעתה של אני, הרגישות שלך ואופן הראיה האופטימית שלך לדברים זה פשוט תענוג לקרוא את תשובותייך, באמת תודה רבה לך שאת נמצאת כאן בהישג יד אלכס

(מעפעפת בענווה): תודה על המחמאות. שמחה לעזור. :-) ליאת

אבל גם אורנה, וגדעון...

פניתי לפני יומיים לגביי שאלה בנושא זוגיות, והיום יש לי שאלת דומא למה שהתכוונתי, הכרתי בחור נחמד בן 35 דיברנו תחילה הרבה בטלפון ומההתחלה הוא אמר שבדיוק יצא מקשר ומרגיש קצת עצבות וקושי, דיברנו הרבה על זה והוא התחיל לחבב אותי מהשיחות שלנו בטלפון, שהיו נעימות ונשמעו לי כנות, נפגשנו והייתה גם משיכה שראיתי את זה כסימן טוב, נפגשנו 3 פעמים והוא נהג לטלפן אלי כל יום, אחרי שחזר מהעבודה, פתאום, הוא התחיל להתקשר בתדירות הרבה יותר נמוכה על אף ששנינו פתאום התפנינו מהעבודה בגלל חופש החג, וכשנפשנו הוא טען שאני מוצאת חן בעיניו והוא נמשך אליי אבל קשה לו כי הוא מרגיש שהוא לא יכול להיות בשבילי מה שאני רוצה, אני אמרתי לו שאני ילדה גדולה ואם אני נמצאת במקום שלא טוב לי הו אני פשוט אקום ואלך וחבל לי שעל סמך הרגשותיו הוא קובע שאין עתיד, אחרי שבשבוע הראשון בשיחות טען שוב ושוב כמה הוא מעוניין בקשר אמיתי ולא סתם מזדמן, וחבל שפשוט במקום להניח שפשוט ישאל אותי מה אני רוצה, לא? בקיצור פגישתנו האחרונה הייתה ביום חמישי, ולא שמעתי שוב ממנו עד אתמול בלילה שהוא התקשר וסיפר שעברו עליו כמה ימים קשים, והוא לא מבין מה מצאתי בו וכו', האמת היא שהוא מוצא חן בעיני, לפחות לפי מה שהצלחתי להכיר עד עכשיו ואני יודעת שיש עוד דרך ארוכה להכיר כדי באמת להחליט, אני אבל לא מבינה מה אני אמורה לעשות עכשיו, מצד אחד אני לא רוצה להציב לו עובדות כי אני פוחדת שיברח לי ומצד שני מצב כזה ממש לא מקובל עליי, לחכות לטלפונים שאולי יגיעו ואולי לא, אני מבולבלת ממנו כי אני מרגישה שהוא כן מחבב אותי אבל אני לא מצליחה לראות ולהבין האם יש אולי סיכוי או לא, בבקשה תעזרו לי להבין את הראש של הבחור המתוק הזה אלכס

אלכס יקרה, איני מתיימרת להיות יועצת לענייני דייטים באינטרנט (אני באמת לא טובה בזה...). ובכל זאת - להתחיל מע' יחסים מתוך עמדה של 'פחד שהוא יברח לי' נשמע לי לא כ"כ בריא. למיטב ניסיוני, כאשר נוצר קליק נכון, ויש משיכה אמיתית, הדברים פשוט קורים מעצמם, ואין חשיבות דרמטית מאד למה שתגידי או תעשי (אלא אם כן זה יהיה אסון ממש). כשמתנהלים בתוך מערכת יחסים עם פחד עצום להינטש, זה בדרך כלל משתקף החוצה ויוצא לא מוצלח. אני חושבת שמוטב לתת לדברים לזרום בקצב נינוח, ולכבד את המרחב והמקצב של הצד האחר. אני גם יודעת שקל מאד לדבר... אין אהבות שמחות :-) ליאת

אני בת 30, בחורה מוצלחת לכל הדעות, נראית טוב, קרירה משגשגת וכו' היו לי מספר בני זוג לאורך השנים. הרגשתי מאוד לא בטוחה בתוך הקשרים, תמיד כשנכנסתי לקשר פחדתי מהרגע שהוא יסתיים והרגשתי שמשהו קורה לי, כאילו אני נהיית חלשה פתאום וחרדה ולא חושבת בהגיון וכל הזמן דואגת ודואגת ולא מצליחה להרגע אפילו שאני יודעת שההתנהגות שלי לא הגיונית. בין הקשרים היו תקופות ארוכות של לבד ותמיד סטואציה של היכרות מלחיצה אותי, אני מרגישה לא מושכת ולא זורמת וישר יודעת שלא ירצו אותי ואני מרגישה כאילו אני גורמת ברים לא לקרות ומרגישה שאני לא אוהבת את עצמי ושאני בן אדם דפוק. . גם כאן אני חושבת וחושבת ולא מצליחה להפסיק לחשוב את המחשבות המטרידות האלו. הן כאילו רודפות אותי, אני מרגישה כאילו הן לא שלי בכלל אלא רק באות ומציקות לי. קשה לי ככה מאוד. הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנים ודיברנו הרבה על הנושאים האלו, אבל אני לא מרגישה שמשהו השתנה. מה אפשר לעשות? האם כדאי לי לקחת תרופות? איך יוצאים מזה? אני לא רוצה להיות לבד כל החיים או להיות בקשרים שאני מרגישה לא טוב בהם.

שירה יקרה, תרופות אינן פותרות קשיים בזוגיות. הן יכולות להיות יעילות מאד במקרה שדיכאון או חרדה מחבלים ביכולת לקיים קשרים אינטימיים ומשמעותיים. לפיכך, הייתי שוקלת טיפול תרופתי רק יחד עם איש מקצוע שיעריך בזהירות רבה את הצורך בכך. בהנחה שטיפול דינמי לא עזר לחולל את השינוי הרצוי, ניתן לבחון אפשרות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיסייע בשינוי מחשבות ואמונות ביחס לעצמך, ובתרגול 'ידידותי' ושיטתי של מצבים בינאישיים מלחיצים. אופציה נוספת היא סדנא קבוצתית לשיפור מיומנויות בינאישיות. אני רוצה להזכיר לך גם, שטיפול המגיע בזמן הנכון, כשנוצרת בשלות ומוטיבציה חזקה, עשוי להועיל יותר מטיפול הניתן בזמן אחר. אולי הפעם זה יוכל להיות אחרת? אל תוותרי ! בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך הטיפול שהייתי נמשך חמש שנים. במהלכו לפי מה שסיפרה לי המטפלת ניסינו שיטה דינמית וגם קוגניטיבית התנהגותית.הייתי גם בקבוצה טיפולית בעבר. איכשהו שנכנסנו בטיפול לתוך המחשבות שיש לי בראש הן רק גדלו ונהייו יותר מאיימות. אני די עייפה מנסיונות אלו. הטיפול הסתיים לא מזמן וכעת אין לי כוחות לנסות עוד טיפול. אולי בהמשך. אבל בינתיים לא טוב לי. לכן התחלתי לחשוב על תרופות. גם המטפלת שלי הציעה לי אפשרות זו בעבר. אני מבולבלת ולא יודעת מה טוב. עוד טיפול, קבוצה טיפולית, תרופות...לפעמים יותר קל לי כשאני פשוט מצליחה לצחוק על הכל אבל יש רגעים שממש רע לי ואני לא יודעת מה הפתרון.

אני במבוי סתום בחיי רוב החברים והחברות נשואים הרווקים רחוקים ממני כך שלא נפגשים לעיתים קרובות המציאות הנפשית והפיזית כואבת מאוד גילי 33 ולבד שיחות שניסיתי במשך תקופה לא עזרו כלל, להיפכך הוציאו אותי עם עצבים יותר חזקים ממה שהיו לפני השיחות. קיימת גם מחלה גנטית בעור (נוירופיברומטוזיס) שהיא לדעתי שורש הבעיה שנראית חיצונית על פני הגוף כולו - מתרבה עם השנים ומגרד נורא ומאוד לא סימפטי הבעיה הזו מושכת מבטים של אנשים - מבטים לא נעימים בכלל הביטחון ירוד גם כך וחוסר אונים מוחלט של מה הולך לקרות במשך החיים בעתיד עבודה כרגיל - היום עובר איכשהו - שיגרה נוראית - נשמה כבויה ומתה החיים עוברים מיום ליום ו.... סתם לא משהו מיוחד קיים פחד להתחיל דברים חדשים או להכיר אנשים חדשים מפאת התגובה של המחלה המקוללת הזו פשוט זוועה שמעתי על כל מני סדנאות של חשיבה חיובית - הייתי בעבר היה על הפנים סדנאות של אסרטיביות או דמיון מודרך או יחסי אנוש השאלה היא אם לאור התיאורים שתיארתי יש את הסיכוי שאוכל להשתלב בסדנאות מסוג זה לאור העובדה שמגיעים לשם אנשים עם בעיות שאולי יהיה לי יותר קל להשתלב איך אדע לאיזו סדנא ניתן ללכת מבלי ליפול בפח עם כל מני שרלטנים תודה מראש

שלום לך, מגבלה גופנית מהסוג שתיארת היא אכן אתגר לא פשוט. יחד עם זאת, מוגבלויות, נכויות או פגמים אסתטיים זוכים לעיתים למשקל רב מכפי שיש להם באמת כקובעים בלעדיים של איכות חיינו. ההחלטה לפנות לסדנה בעלת אופי בינאישי 'מתמודד' נראית בעיני מבורכת ואמיצה. כדי להבטיח שמדובר בסדנה רצינית ואחראית, יש לבחור בזהירות את האכסניה שלה. יש לא מעט מכונים פרטיים המנוהלים ע"י אנשי מקצוע רציניים וידועים (פנקס הפסיכולוגים עומד לרשותך כאינדיקציה להכשרה פורמלית, וכך גם רשיונות מטעם משרד הבריאות) ואין להתבייש כששואלים על הפרטים הללו. דרך נוספת אפשרית, היא להתעניין אצל חולים אחרים דרך האינטרנט (נתקלתי בכמה כאלה בפורומים ש'חזרו' בעקבות חיפוש קצר בגוגל). אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח לשמוע על התפתחויות. ו...כן. אני חושבת שהחיים יפים, למרות שהם מזמנים לנו לפעמים 'סיבובים חדים'. ביי ליאת

בעבודתי ניתקלתי עם לקוח שבמהלך דיבורו עם אנשים אוהב לקלל כל הזמן, מחפש את ההזדמנות להשחיל קללה או ניבול פה כל שהוא,בהתחלה הייתי בהלם, אך בהמשך התרגלתי והבנתי שזהו צורך אישי שלו להשחיל קללות,מעין סיפוק אישי. גם בטלפון הסלולרי כשמתקשרים אליו המזכירה האלקטרונית משאירה צרור של קללות,ברצוני לציין שהאדם הינו אדם נחמד אינטליגנט ורגיש לזולת,מאוד מעניין אותי התופעה ומה ההסבר שלה

ירון יקר, יתכן שמדובר בהפרעה הנקראת 'טורט', שמאפייניה העיקריים הם 'טיקים' מוטוריים וקוליים והתפרצויות לא נשלטות של קללות מביכות. אם תרצה לקרוא יותר על התופעה, תוכל לעשות זאת כאן (באתר של ארגון טורט הישראלי). http://www.solgar.co.il/tur-et/ בהחלט יתכן שהמניעים להתנהגות זו שונים בתכלית, אך לא נוכל לעמוד עליהם מכאן. בברכה ליאת

שלום לכם אני יועצת חדשה בבית הספר במגזר הבדוי, פנתה אלי מורה שהיא אמא לילד בן שש, והיא מספר שמגיל ארבע הבן שלה מתעניין בגוף שלו, מוריד את הבגדים ומשחק בגוף. בשבוע שעבר האמא ראתה שהבן שלה נכנס לחדר עם בת דודתו והסתתר מתחת למיטה וביקש מהילדה להוריד את הבגדים ולשחק איתו משחקי מין כששאלתי את האמא האם הילד רואה את ההורים מקיימים יחסים אזה היא אמר שאף פעם. המלצתי לה להתייעץ עם פסיכולוג השאלה שלי מה עושים במקרים כאלה? למי פונים? מי יכול להגיש עזרה? הרבה תודות

נירית יקרה, להתייעץ עם אנשי מקצוע זה אף פעם לא מזיק. ולעצם העניין. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, ילדים הם סקרנים מטבעם, וגופם הוא בהחלט נושא מכובד לחקירה. חשוב להסביר לילדים בכל גיל, שגופם הוא עניין פרטי, ובמיוחד איברי המין - ואין להרשות לאיש זר לגעת בהם, גם אם המגע הוא נעים. באופן דומה יש לכבד את גופם של האחרים. כל ילד אמור לדעת די מוקדם מהן נגיעות 'מותרות' ומהם האזורים הפרטיים בגופנו, אליהם 'אין כניסה'. חשוב להימנע מלשים על הילד 'תווית' של ילד בעייתי או מסוכן, שכן מדובר בהתנהגות טבעית ונפוצה, שיש לטפל בה ברגישות ותבונה. בהצלחה ליאת

לצערי, למרות הכותרת, תשובתי ניתנה תחת הרושם שמדובר בילד בן ארבע. כשמדובר בילד בן שש, ההתנהגות כן דורשת התייחסות, שכן בגיל זה ילדים אמורים להכיר כבר את נורמות ההתנהגות הללו. עדיין אין לראות בו 'עבריין מין', אך לפעול לאלתר להפסקת התופעה, ולוודא שהילד עצמו אינו קרבן למעשים דומים. הפנייה לגורמים מקצועיים נראית רלוונטית במקרה זה. ערב טוב ליאת

שלום רציתי לדעת אם יש מחלות שיכחה בגיל צעיר שהן לא סניליות בגיל מבוגר. אני שואלת כי במהלך השנתיים האחרונות אני מתנהגת באופן מאוד משונה, אני לא זוכרת דבר. לא שמות של אנשים לא אנשים שפגשתי זמן קצת לפני כן, לא חומרי קריאה, לא תוכניות וסרטים שראיתי, לא מקומות שביקרתי בהם, לא דברים ששאלתי ודיברתי עליהם זמן קצר לפני כן (לפעמים אני שואלת את אותה השאלה בהפרש זמן קצר) וכן הלאה. אני מרגישה קצת מנוונת. אני רוצה לדעת אם זה פסיכולוגי או נוירולוגי ומה לעשות בנידון. אני בת 24. תודה.

עמית יקרה, הזיכרון שלנו הוא כמו מחסן ענק, עם המון מדפים ומגירות. גורמים רבים ושונים משפיעים על יכולת הזכירה שלנו. לפעמים הבעיה היא במחסן עצמו, לפעמים משהו בשיטת האחסון אינו יעיל, ולפעמים המחסנאי עצמו עייף או מבולבל :-). אין לצפות שאוכל, מכאן, לדעת היכן הכשל, ואם בכלל מדובר בכשל. לשם כך יש צורך בבירור יסודי. הייתי מתחילה אצל רופא המשפחה, שיוכל להעריך האם יש בכלל בעיה, והאם הכיוון הוא נוירולוגי/אורגני או אחר. אשמח לשמוע עדכונים, אם תרצי כמובן. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני פשוט סובלת מבלק אאוט טוטאלי.

אני לא בדיוק בטוח שזה קשור לפה?? אבל נקווה שתוכל לענות לי.. לקחתי תרופת רואקוטן נגד אקנה בכיתה י' בערך...כיום אני כבר אחרי צבא.. מאז כיתה י' לערך אני במצב נפשי ירוד מאוד ואפילו הייתי קרוב להתאבדות יום לפני הגיוס (לא בגלל הצבא חלילה)..קראתי לא מזמן כתבות שרואקוטן יכול לגרום לדיכאונות ואפילו להתאבדויות..האם זה יתכן שאני מרגיש תופעות לוואי של התרופה אחרי 6 שנים כמעט??? או שמה זה לא בגלל זה...מאוד חשוב לי לדעת...לענות בהקדם

ערב טוב, לא אוכל להשיב על שאלתך בעניין התרופה והשלכותיה. תוכל להתייעץ על כך בפורום 'רוקחות ותרופות'. אולם ללא קשר לסיבות שחוללו אותו, יש לטפל בדיכאון ללא דיחוי. אין להישאר לבד במצב כזה, בוודאי כאשר מדובר במחשבות אובדניות. חשוב שתדע שיש פתרונות יעילים למדי להתמודדות עם דיכאון, ואין סיבה לחכות. אני מעודדת אותך בכל לב לפנות לגורם מקצועי (פסיכולוג, פסיכיאטר) שיוכלו לחשוב איתך על טיפול מתאים. גם דיכאון חריף (יהיו סיבותיו אשר יהיו) אינו 'דופק את החיים' לנצח. דרך צלחה ליאת

איך מתמודדים עם פיטורין? אני בן 22, פעם 1 שפיטרו אותי (אחרי 8.5 חודשים, שזו תקופה ארוכה במקום בו אני נמצא, טלמרקטינג).

ערב טוב, פיטורין ממוקמים גבוה יחסית בסולם 'גורמי הסטרס'. לפסקת העבודה שלנו באופן חד צדדי יש השלכות מעשיות (אבדן פרנסה, זמן לא מנוצל) ופסיכולוגיות (עלבון, פגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי) גם יחד. לא סיפרת מדוע פוטרת מעבודתך - האם זה היה על רקע אישי (חוסר התאמה) או על רקע צמצומים, ויש הבדל בין השניים. אם זה על רקע אישי, לא נותר לך אלא לשמוח על כך שנפטרת ממשהו שלא באמת מתאים לך. אם זה על רקע של צמצומים או קשיים של החברה, זה בוודאי אינו מעיד דבר עליך ועל כישוריך. נראה לי שבכל מקרה, פיטורין בגילך אינם אסון כבד מדי, שכן אתה צעיר, וכל עתידך לפניך. נסה לקחת אוויר, להרשות לעצמך כמה ימי חופשה, ולהתחיל לחפש במרץ מקום עבודה חדש שיכיר בכישוריך. ועד אז - נא להדק חגורות... :-) נסה לשמור על אופטימיות והומור, ולהביא אותם עמך לראיונות העבודה. חיוך הוא תמיד סחורה מבוקשת. הרבה הרבה הצלחה בפעם הבאה ליאת

תודה רבה על התגובה. מדובר אכן על אי התאמה על רקע אישי (שחיקה שלי שהובילה לחוסר מקצועיות). אני רואה את זה כמנוף, הזדמנות לתכנן את הטיול אחרי צבא לחו"ל.

שלום סבתא שלי ז"ל, לקראת סוף חייה בהיותה בת 80 הייתה רואה צללים של חיות על הקירות. זה היה קורה לה בלילות.ממה היא סבלה? היא הייתה אישה חולנית - מחלות פיסיות למיניהן וגם קצת דיכאון. קיבלה תרופה נגד דיכאון. תודה

נטלי יקרה, סבתא שלך סבלה - כמו שסיפרת בעצמך - ממחלות פיזיות ומדיכאון. האם העובדה שראתה צללים על הקיר מבהילה אותך, שמא יש כאן איזו מחלה מסתורית נוספת? לא אוכל, כמובן, לדעת על סמך התיאור שלך האם הייתה כאן 'אבחנה' כלשהי שלא אותרה, אבל מעניין אותי לשמוע מה מעוררת אצלך התופעה הזו? לא סיפרת הרבה על מצבה המנטלי, על מידת הצלילות שלה, על חדות המחשבה שלה. צריך לזכור שאנשים מבוגרים נוטלים בדר"כ לא מעט תרופות, וחלקן (גם אם הן נועדו לטפל בתופעות פיזיות לגמרי) יכולות לגרום אצל קשישים למידה של בלבול וטשטוש בין מציאות לדמיון. אני מקווה שתצליחי להתגבר על הפרידה מסבתא, ולזכור אותה כפי שהייתה בימיה הטובים. הרבה בריאות ליאת

שלום , אני כבן 30 ומגיל צעיר ,אני סובל מהפרעות בהשתנה ,בשנים האחרונות זה רק מחמיר יש לי בעיה ,מאין שלפוחית בישנית ,שיש איתי אנשים זרים בבית ,ובמקומות זרים או שאני מרגיש שלא נוח לי להשתין ,אני לא מצליח להשתין ,לא משנה כמה אני צריך ,פשוט אני עומד מול האסלה וכלום לא יוצא. הדבר משפיע לי על החיים ,אני פתאום מפחד בגלל זה לטוס או לצאת לנסיעות ארוכות הייתי מעוניין לדעת ממה זה נובע ,וכיצד אפשר לטפל בזה (איזה טיפולים מומלצים ? NLP אולי או היפנוזה ?)

רועי יקר, התופעה שאתה מתאר אכן מכבידה מאד על חיי היומיום. כדי להתעמק בשאלה 'ממה זה נובע', יהיה עליך להתמסר לטיפול דינמי ממושך, אך נדמה שלפני כן, עדיף באמת טיפול התנהגותי, הכולל אחת או יותר מן השיטות שהזכרת (אם כי לא רק). הייתי ממליצה לך לפנות למטפל התנהגותי מיומן (הבקי בדר"כ במגוון טכניקות טיפוליות) ולהתייעץ איתו על השיטה הספציפית המועדפת במקרה שלך. רק לאחר שתחוש הקלה בסימפטום, תוכל להתפנות לעיסוק מעמיק יותר בסיבות לו. אני מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

שלום אני אמא ל3 בנים אחד מהם חייל בן 20 יש לו חברה קבועה ולפניה היתה לו חברה אחרת במשך שנתיים ואני לא יודעת למה יש לי חששות לפעמים שמה הוא מתנסה ביחסים עם בני הזוג השני:גברים אולי בגלל שהוא מבלה הרבה מאוד זמן עם החברים שלו ואחד מהם די עושה רושם של הומו . הוא הרבה מאוד יוצא איתו , מבלה אצלו בבית , המון מדבר איתו בטלפון. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני סתם מדמיינת או שיש דברים בגו דרך הגב הוא טוען שאני טועה והחבר בכלל לא הומו. השאלה שלי כאמא מה הם הסימנים? איך אני יכולה לדעת אם אני צודקת או לא תייעצו לי תודה

תפסיקי לאהוב את הבן שלך? תפסיקי להיות אמא שלו? אני בטוחה שלא. וחוץ מזה מאד יתכן לאור העובדה שיש לו חברה, שהוא אפילו לא בכיוון של הומוסקסואליות... אני רוצה לספר לך משהו. במקום העבודה שלי יש מישהי שהבת שלה לומדת באוניברסיטה, בפקולטה יוקרתית עם רף קבלה מאד גבוה. וכל הזמן היא היתה נורא גאה בבת שלה.. ויום אחד אני רואה אותה עם דמעות בעניים, שאלתי אותה מה קרה? והיא אמרה לי שהבת הזאת מקור הגאווה שלה התוודתה בפניה שהיא לסבית...שעה ארוכה הרגעתי אותה שמדובר בנטייה מינית לגיטימית לגמרי.. שאלתי אותה מה מפריע לה? אמרה שלא יהיו לה נכדים... נתתי לה דוגמא של זמרת מפורסמת לסבית מוצהרת, שמגדלת יחד עם בת זוגה תינוק. המשכתי לשאול... אחר כך הפריע לה שהבת שלה עם כל ההשכלה שלה בחרה לצאת עם...מלצרית. הלאה מה עוד? לא היה משהו מיוחד, והיא רק נזקקה לזמן כדי לעקל את הידיעה... התחננתי אליה שתשכיל לקבל את ביתה על הנטייה המינית שלה. וזה עדיף מאשר לאבד אותה. והיא הסכימה איתי. מקווה שהתשובה שלי סייעה לך לא לראות את העניין כסוף העולם.

חני, ונניח, רק בשביל הדיון, שהבן שלך מתנסה גם או רק ביחסים הומוסקסואליים - אז מה? אני יודעת שקל לשאול את זה ויותר קשה לענות על זה. אני לא יודעת אם עקבת אחרי העונה, שהסתיימה זה לא מכבר, של "רצים לדירה"; הזוג שזכה בדירה הוא זוג חד-מיני, יש להם זוגיות מדהימה! הרבה יותר מוצלחת משל מרבית הזוגות ההטרוסקסואליים שהשתתפו בתכנית. בכל אופן, הנטיה המינית של האדם לא משנה את האופי שלו, אם מישהו יוצא מהארון, זה לא הופך אותו למפלצת או לאדם נחות. ואת, כאמא, לא היית רוצה לדעת שבנך מאושר וטוב לו? זה היה רק לצורך הדיון. בפועל, אם בנך הומוסקסואל או לא רק הוא יודע (וגם זה לא ודאי) בשלב זה. אולי הוא יודע אבל פוחד לספר, משום שהוא ספג בבית או בבילויים עם החבר'ה רמה מסוימת של הומופוביה. אם הוא יחליט להסתיר מכם - בני הבית - את הנטיה המינית שלו, יהיה לכם קשה למצוא סימנים, ואולי גם בלתי אפשרי. השאלה היא, מה באמת מפריע לך ברעיון, שאולי זו הנטיה המינית של בנך? ס.מ.

חני שלום אני מרגישה את הבהלה שלך. קל להזדהות עם הרתיעה שלך. היום הומסקסואליות הנה יותר "מקובלת" מבעבר ויש לגיטמציה גדולה יותר. אבל אני יכולה להבין אותך, גם אני לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה הומו, זה מבהיל, מלחיץ ואפשר בקלות ללכת לאיבוד בתוך התהיה של כן או לא. את כותבת שבנך אמר לך שהוא לא הומו, למה לא להאמין לו? אני חושבת שהיום יש טשטוש גבולות גדולים יותר בין בנים לבנות.למשל: מתלבשים אותו הדבר, נועלים אותן נעלים, גברים מתאפרים יותר... יש מקום רגיש יותר לגברים מאשר היה פעם . כך שיכול להיות שהגבול המטושטש הזה שנראה מעינייך, שלא שייכת לדור של הילדים, כלא מתאים. למה לא להאמין פשוט לילד שלך? אני חושבת שאם הבחור היה הומו, בגיל הזה, גיל 20, נוטים יותר להסתיר את זה, וגם את "הסימנים " לזה, מה שלא נשמע בסיפור שלך. דבר נוסף, בגיל הזה יש המון חבריות של בנים עם בנים ובנות עם בנות: חבר'ה מהצבא, חבר'ה מהלימודים. אני יודעת את זה מהאחיינים שלי שכל הזמן מסתובבים עם כמה חברים קבועים, נפגשים מדי ערב באחד הבתים (למורת רוחם של ההורים) ואפילו ישנים המון אחד אצל השני. זה גיל כנראה שמחפשים את הקשרים בעיקר של בני אותו המין, בעיני זה יפה קשר טוב בין חברים וזה עוזר אחר כך , בהמשך החיים... אני לא חושבת שתוכלי למצוא סימנים, חבר של אחי הומו, בן 40 שרק לפני 3 שנים אמר להוריו את סיפור חייו, אמו התעלפה.. היא לא ידעה כלום, אבל היום היא למדה לקבל את זה. החיים מסתבר צופנים לנו המון הפתעות, חלקן נעימות וחלקן פחות, אני מאחלת לך לחוות כמה שיותר חוויות נעימות, אבל לא פחות להשכיל לקבל גם את אלו שנבצר מידנו לשנות ודרוש מאיתנו להכיל. שיהיה לך רק טוב ניבה

חני יקרה, התשובות הכל כך רגישות וחכמות שקיבלת כאן לא מותירות לי הרבה מה להוסיף. מתחילת דברייך עלתה נימה של חשש או תחושת בטן (חששות לפעמים...שואלת את עצמי...מדמיינת...), אך בסוף דברייך נוצר רושם של עימות גלוי, ממש כאילו היית חוקר בזירת הפשע, המחפש באופן נואש טביעות אצבע או עדות מרשיעה אחרת של מישהו שכבר הורשע. ניבה צודקת. הורים מתקשים לקבל חריגות אצל ילדיהם, והחששות שלך מובנים לי לגמרי. מרבית ההורים יעדיפו ילד שיהיה 'כמו כולם' (מותר לו להיות יותר חכם ויותר יפה) ויצעד במסלול מוכר וצפוי מראש. לצערנו, לילדים שלנו יש רצונות והעדפות משל עצמם, שלא תמיד חופפים לאלה שלנו. לא נוכל, מכאן, להכריע בשאלת ההעדפות המיניות של בנך, אך נוכל להציע לך להניח לזה, לאהוב ולתמוך בו בצעדיו הראשונים כאדם בוגר ועצמאי, ולבסס יחסי אמון וקרבה בינכם. כל טוב ליאת

יש לי קשר טוב עם אחיינית בת 3 שנים,משחק איתה וברוב המקרים גם מדבר אליה כאילו אני בין גילה,למרות שאני מציין תמיד שהיא ילדה קטנה ואני בן אדם מבוגר,היא סקרנית לדעת דברים וזה אופייני לגילה,מה גם שהיא רוצה להראות ולהידמות כאדם מבוגר,לדוגמה : היא אומרת אני רוצה להיות אימא,מתי תהיה אתה אבא? האם אמירות בסיגנון זה תקינות למערכת היחסים שנוצרו בינינו?וזאת אני טוען כדי להבין אם אין סכנה שהיא תאבד את הילדות שלה תוך כדי רצונה העז להיות מבוגר?

aa, עבור ילדים עולם המבוגרים נראה מסעיר, ומותר לעשות המון דברים שלילדים אסור או שהם עדיין לא יכולים. ולכן, הרצון של האחיינית שלך "להיות גדולה" מובן מאוד. סקרנות היא תכונה שאופיינית לילדים, משום שהם עדיין צעירים וצריכים ללמוד את מה שלנו, המבוגרים, נראה מובן מאליו. ס.מ.

היי, ילדים צעירים הם אכן יצורים סקרנים מאין כמותם, ויותר מזה - הם יצורים לומדים. אם תתבונן במשחק חברתי של ילדי גן, תוכל לראות שהוא מורכב ברובו ממשחקי 'כאילו', בהם ממלאים הילדים תפקידים של אנשים מבוגרים (אמא ואבא, גננת או מורה, נהג רכבת, כבאי-אש, שוטר, סופרמן, וכיוב'). תפקידנו, כמבוגרים, לאפשר להם זירה בטוחה ומוגנת לאותם משחקים, תוך שמירה על שלומם הגופני והנפשי. לפעמים ילדים קטנים 'מתאהבים' במבוגרים ואף 'רוצים להתחתן איתם'. אין צורך להיבהל מאמירות כאלה או לראות בהן 'אבדן הילדות'. זהו ביטוי אמיתי וספונטני לאהבתם הילדותית, ויש לראותו ככזה. בברכה ליאת

שלום רב, אימי בגיל 60 ועברה לפני חמישה ימים ניתוח קשה ומורכב להוצאת גידול וכעת היא בהתאוששות והעניין הוא שנראה שהיא שקעה במרה שחורה היא ממעטת לדבר מה שלא אופייני לה בכלל, בוהה בתיקרה רוב היום, היא צלולה בדעתה וכששואלים אותה היא עונה לעניין אבל משיבה בקצרה וחוזרת להתכנס בתוך עצמה, שאלתי היא האם זהו תהליך טבעי או משהו שדורש התערבות של פסיכולוג או פסיכיאטר, ובמה אני יכולה לעזור לה בכדיי לנסות להוציא אותה מהמצב הזה?

שרון, אם מצב הרוח של אמך - לפני הניתוח - היה טוב, אז הגיוני שהירידה במצב הרוח היא תוצאה ישירה של הניתוח. זו תגובה טבעית להליך לא נעים, ולכל אחד דרוש פרק זמן אחר להתאוששות מהחוויה, שעבור חלק מהאנשים היא טראומתית מאוד. תני לה "זמן התאוששות", פיזי ונפשי. במקביל כדאי להתייעץ עם איש בריאות הנפש (פסיכולוג, עו"ס, פסיכיאטר) לגבי פרק זמן סביר להתאוששות, שלאחריו יש כבר מקום לבירור מקיף יותר של מצבה הנפשי של אמך. ס.מ.

שרון יקרה, ניתוח להסרת גידול אינו דבר של מה בכך. מעבר לקושי הפיזי (כאבים, אי נוחות, שינויים בשגרת מעגלי שינה ואכילה) קיימת ההתמודדות עם הפחדים, הדאגה לעתיד, הכעסים (למה דווקא לי?), האבל על הגוף הבריא שאינו עוד, וכד'. לפעמים, דווקא לאחר שהסכנה המיידית חולפת, אפשר להתפנות לכל אותן תחושות קשות, ויש לכבד זאת. בדרך כלל, במחלקות בתי החולים ישנן עובדות סוציאליות ופסיכולוגים רפואיים שיכולים להיות לעזר רב, גם אם מדובר בדכדוך טבעי וחולף. אני חושבת שאת בהחלט יכולה להיות לעזר, אם תצליחי לקבל את מצב הרוח הדקורני ללא בהלה גדולה מדי. אני מניחה שגם עליך עברו לא מעט ימי חרדה לפני ובמהלך הניתוח. לפעמים מתבזבזת לא מעט אנרגיה, הן של החולה והן של מקורביו, על ניסיונות להסתיר זה מזה את הכאב, את הדאגה ואת הדיכאון. לטעמי, כדאי לעבור את הדברים יחד, מבלי לנסות לכפות זה על זה עליצות מלאכותית. עם זאת, חשוב שמישהו מכם יוכל להחזיק עבורה את הביטחון בהמשכיות וברצף הבריא של החיים. אפשר להביא אליה נכדים לביקור (אם כבר יש כאלה), להזמין חברים טובים במינון מבוקר, ולשדר ציפייה עדינה להתאוששות בקצב שלה. לא אמרת מהיכן הוצא הגידול, אבל יש לא מעט עמותות וקבוצות תמיכה הפועלות בהתנדבות מול חולים 'דומים', ומסתבר שזה מחולל פלאים. נסי להתעניין אצל העובדת הסוציאלית במחלקה. וכמו ש(ס)מישהי ציינה, חשוב להמשיך ולעקוב, ולערב גורם מקצועי במידה והמצב נותר ללא שינוי. אני מאחלת לאמא החלמה מהירה והרבה הרבה בריאות ונחת עד מאה ועשרים. ליאת

שאגודה למלהמה בסרטן נתנה לי קבוצה תמיהה וכל חיים אני לבד כמו כלב, אף אהד לא טוק טוק אצלי בדלת אז עכשיו למרות סבל של הקרנות והימותרפיה יש לי פתאום הברים מקבוצה של תמיהה, שאני אומרת שאין טוב בלי רע ורע בלי טוב

אני יודעת שכבר כתבו לכם זאת בעבר,אך - היום יום-הולדתי,ואני מרגישה תסכול עצום במקום לשמוח,בנוסף לא שמרתי קשרים עם חברות וחברים ובמשפחה המורחבת לא זוכרים אפילו שזה יום-הולדתי,ורק במשפחה המצומצמת זוכרים ואמרו לי מזל-טוב וכו'. מה עושים כדי לצאת מהיאוש שאני חשה כעת?

לכלת יום ההולדת המון מזל טוב ! כמו שאת זוכרת, באמת הזכרנו כאן לא מזמן את התופעה המוכרת של דכדוך יום ההולדת. לא כתבת בת כמה את, אבל אני מסכימה שעם השנים השמחה הופכת עמומה מעט, וכובעי הליצן ושקיות ההפתעה מפנים מקומם לתחושות של חשבון נפש, תהיות ולפעמים אפילו עצב ותסכול. לא הסברת מדוע בחרת להתרחק מחברים ובני משפחה, אבל אולי יום ההולדת הגיע כדי להזכיר לך שנוכחותם בחייך חשובה בכל זאת, ויש להשקיע בהם כדי שיישארו חלק ממך. לטעמי, לא כדאי - דווקא היום - להכות על חטא או להתחשבן עם עצמך. במקום זאת, הייתי מציעה לך לקחת הרבה אוויר, להביט בראי, ולחשוב מה יעשה לך טוב ונעים היום. אמבטיית קצף? להזמין את עצמך לפאב? (אלוהים, אני מקווה שאת לא בת 12...) לעשות טיול אופניים ברחבי העיר ולתת לרוח להעיף את השערות לכל עבר? להזמין ארוחת שחיתות ממסעדה כייפית? אפשר לנסות להתגבר על מחסומים, ולהזמין חברים ישנים בהפתעה וללכת יחד לאיזה מקום מדליק, כחלק מחגיגה מאולתרת. אפשר, כמובן, להתנחם בעובדה שמחר זה נגמר, והשגרה המבורכת חוזרת. בסופו של דבר יומולדת הוא עוד יום בשנה. אפשר גם להזמין את חברי הפורום לשלוח לך מתנות וירטואליות. אנסה לשלוח לך אחת, ממני, ולאחל לך הרבה בריאות, שמחה, הצלחות, והישגים, מלוא חופניים. http://www.tipo.co.il/zone/uploaded/91956293663353/260615-13536945277666u22.GIF עד מאה ועשרים ליאת

תודה זה כ"כ חמוד,אני בת 35 היום, ולכן הדכדוך.

אוי את מקסימה... את הלב והנשמה הענקית שלך את מביאה לפורום. אלמד את העצות שלך למיואשת, ומבטיחה לנסות ולישם לפחות אחת מהן ביום הולדתי הרחוק. שמיאש אותי מסיבה אחרת. הוא חל בחג הפסח והעוגה הכשרה בהתאם... ולמיואשת המון מזל טוב....

שלום, אני בת 34, רווקה ונמצאת בטיפול כבר כמה שנים, הגעתי לטיפול בעקבות חוסר ההצלחה שלי למצוא קשר, בעבר היו לי 2 קשרים ארוכי טווח ומשמעותיים מאד אך מאז הפרידה האחרונה, לפני 8 שנים אינני מצליחה למצוא קשר יותר משבועיים, במהלך הטיפול עלו בעיות אחרות שהיו דחופות בשעתן אך עד היום אינני מצליחה להחזיק מעמד בקשר יותר מכמה ימים, ברור לי שזה כנראה משהו שאני משדרת כי הדפוס הוא קבוע , מישהו ראוי תמיד יעזוב, גם אם בהתחלה שיכנע כמה הוא מעוניין בקשר רציני, אני מאד מתוסכלת מהמצב, הטיפול מאד עזר לי להבין שבעצם אינני פחות מאף אדם אחר אולם אין לי מושג איך להעביר את המידע הזה לפועל??? אשמח מאד לשמוע תגובות ואולי כמה עצות על מה צריך להשתנות תודה

כתבת כי מישהו ראוי תמיד יעזוב ומכאן אני מבינה כי כנראה בפנים את חשה כי אינך ראויה, אחרת מדוע שגבר ראוי לא יהיה איתך? מה שאת חשה כלפי עצמך הוא מה שאת מקרינה. אני שמחה שבטיפול הבנת שאינך פחות מאף אחד אך אני תוהה האם ההבנה שלך היא רציונאלית בלבד או מופנמת. כלומר- האם את חושבת שאינך פחות מאף אחד או האם את מרגישה כי אינך פחות מאף אחד. יכול להיות פער בין מה שהראש מבין ויודע לבין מה שהלב מרגיש ומקבל. ההבנה לא בהכרח מביאה לשינוי הרגשות במיידי, זהו תהליך וההבנה היא בהחלט צעד ראשון. תמשיכי בטיפול כי נראה שהוא עוזר ולמרות שזה קשה תנסי להעזר בסבלנות, את בדרך הנכונה ותזכרי שקיצורי דרך אינם מובילים לשום מקום. בהצלחה

היי, לפעמים, כמו שדנה ציינה נכון, מתבססת אצלינו הבנה על הסיבות והמניעים העמוקים להתנהגות שלנו, אך אין בה די כדי להביא את השינוי המיוחל. לא ברור מדברייך על איזה רקע נולד ה'קלקול' אחרי שבועיים, ועוד פחות ברור לי מהו בחור ראוי או בלתי ראוי בעינייך (אולי בכלל כאן הבעיה?). האם מי שבוחר להישאר איתך ולא לברוח הופך בעיניך לבלתי ראוי? זהו, למשל, דפוס מוכר אצל מי שעוד לא השתכנע מהראש ומהבטן (כהגדרותיה של דנה) שהוא אכן "שווה". בהחלט יכול להיות שתוכלי להפיק תועלת (בנוסף על הטיפול שלך) מטיפול קבוצתי הממוקד במיומנויות בינאישיות, וכאלה אפשר למצוא במכונים טיפוליים או באוניברסיטה. אני מאחלת לך שהשנה החדשה תביא עמה בשורות חדשות, הפתעות נעימות, והרבה שמחה. ליאת

תודה על התשובות שלכן, ראוי, גרמתן לי לחשוב על הגדרתי כ"ראוי" ובכן, זוהי ההגדרה שלי למישהו שמושך אותי פיזית ריגשית ואינטלקטואלית, לפחות בשלב ההתחלה כשנדמה לי שיש בסיס לנסות להכיר האחד את השני, איפשהו בנק' הזאת שיש משהו ראשוני בד"כ הדדי הכל בסדר לכמה ימים, ואז הכל נהרס, "הבריחה הגדולה" והרבה פעמים הם גם "בורחים" בצורה מאד מנומסת, כמה אני ממש מוצאת חן בעינהם, אבל פשוט, לא, זאת הרגשה מאד מתסכלת, וכנראה באמת שיש אולי הבנה בראש של דברים אך בפועל ברגעי האמת אני לא נמצאת שם לעזרתי, מתסכל אותי כי אני מאד רוצה להיות בקשר זוגי ואני חווה כישלון אחר כישלון, היו בערך 6 בחורים כאלה בחצי שנה האחרונה, עד אז לא הייתי בכלל מוכנה להסתכל על בחורים במשך יותר מידי זמן, כעת אני מרגישה "מוכנה" ו"רוצה" קשר ופשוט לא הולך לי! תודה שוב על עזרתכן, דנה וליאת אשמח לעוד תובנות אלכס

שמתי לב שהמטפלת שלי מפהקת מדי פעם וזה נותן לי הרגשה של חוסר אכפתיות האם יש משהו בזה?

תחשוב על עצמך בסיטואציות מסויימות. למשל, נניח שאתה רואה סרט ממש מרתק ומעניין. לא קורה לך שלמרות זאת אתה מפהק תוך כדי הצפייה ? האם זה אומר שאתה לא מתעניין בסרט או שלא אכפת לך מה קורה בהמשך ? אולי זה פשוט אומר שאתה עייף או שסתם קפץ עליך פיהוק שלא בשליטתך...? אני ממש לא חושבת שפיהוקים הם אינדיקציה לחוסר אכפתיות בפני עצמם, אבל תלוי אם הם קשורים לעוד צורות התנהגות שגם הן מעידות על חוסר אכפתיות או לשפת גוף שמתפרשת כחוסר אכפתיות. האם יש משהו נוסף בהתנהגות שלך שנותן לך להרגיש שלא אכפת לה ממך ?

תודה, אכן אין סימנים נוספים המעידים על חוסר אכפתיות.

וואו, בהחלט לא נעים כשהמטפל מפהק מולך. האמת שזאת סוגיה מאוד מעניינת. מצד אחד בהחלט ייתכן כי המטפל אולי אינו עושה את עבודתו כראוי ובכך משדר כי אינך מעניין אותו אך מצד שני יש תופעות בפסיכולוגיה שיכולות להסביר את זה. פעם מטפל סיפר לי שהוא מפהק אך ורק עם מטופל אחד, ובכל מפגש עם אותו המטופל זה קורה. לאחר בירורים התברר שהפיהוק של המטפל הוא ביטוי לתחושות של המטופל-קצת מסובך אבל אני בכל אופן הייתי ממליצה לך לפתוח את זה בפני המטפל מפני שייתכן שדרך זה תעלו מדרגה בטיפול.

אני לא אותה המגיבה שהגיבה למעלה

ערב טוב וחג שמח, לא נעים להודות, אבל לפני כמה שנים יצא גליון שלם של "שיחות" שהוקדש לנושא המטפל הנרדם בטיפול. נכתבו שם תלי תלים של הסברים מלומדים על סיבות אפשריות לתופעה. מי שממש מתעניין יוכל לחפש ולהתענג על ההסברים העמקניים. ממש כמו שנכתב כאן בהודעה הקודמת, מטפלים הם בני אדם, עם מנגנונים ביולוגיים זהים לאלה של מטופליהם. מטפלים לפעמים שוכחים, לפעמים סובלים מכאב ראש, רבים עם בן-זוגם, קמים לתינוק בלילה, ואפילו עייפים. יש לאורך יום העבודה, כמעט לכל מטפל, שעות מסוימות של משבר עייפות. אין בכך ולא כלום עם זלזול או חוסר אכפתיות. אם, כמו בתיאור שלך, זה משהו שחוזר לעיתים קרובות, אולי באמת הגרלת את השעה הזאת, של משבר העייפות. אגלה לך סוד קטן שאולי ינחם אותך. הפיהוקים שלי (טוב, זה לא קורה כל הזמן, אבל בכל זאת...) חומקים דווקא במחיצת מטופלים שאיתם התבססה קרבה מיוחדת ותחושת אמון ונינוחות. היש בכך מעט נחמה? ושמחת בחגך והיית אך שמח ! ליאת

אבל זה ממש-ממש לא מנומס לפהק מול הפרצוף של מטופל. זה ממש נותן הרגשה של זילזול, גם אם לא מתכוונים לכך. תחשבו על זה...

שלום ליאת האם פסיכולוג/ית אמורים לזכור את כל מה שהמטופל מספר להם בטיפול? במקרה המסויים שאני מתכוונת אליו, המטפלת נזכרה בסיטואציה מסויימת לאחר שהתחלתי לספר (והודתה שהיא זכרה משהו בנושא אך לא זכרה תוכן) ,ובמקרה אחר ביקשה שאזכיר לה במה חולה אימי (בערך בפגישה השלישית הזכרתי את זה ולאחר כחודשיים ,כשדיברתי על הנושא שוב היא בקשה תזכורת...). האם אפשר לקבוע את נושא הזיכרון כקריטריון לעד כמה המטפל טוב ? האם זה מפריע לי רק בגלל הצורך שלי שהיא תזכור את מה שאני מספרת כדי שאני לא אצטרך לחזור על הדברים, או אולי מתוך צורך אחר או שיש כאן בעיה מבחינת הטפול ? חשוב לי לציין שהיא מאוד משתדלת, והיא בהחלט יוצרת אוירה טובה שתאפשר לי להיפתח ולדבר אך למרות זאת מפריע לי מאוד שהיא לא זוכרת לפעמים, ואני מוצאת את עצמי לפעמים חוזרת על דברים למקרה שהיא לא זוכרת.... מה דעתך ? נ.ב. תודה על הפורום הנפלא ! (הוא מסייע לי באופן אישי כבר כמה פעמים)

היי ליאת, המון פעמים אנחנו תולים כל כך הרבה במטפל שלנו. אנחנו רוצים שהוא יראה אותנו, ידע כל דבר, יזכור כל פרט ופרט שאי פעם דיברנו עליו. בנוסף לציפיות שלנו אנחנו נוטים להאדיר את המטפל ושוכחים לפעמים שהוא לא סופרמן אלא בן אדם רגיל. אמנם היינו רוצים לחשוב שאנחנו המטופלים היחידים או לפחות שאנחנו המטופלים האהובים על המטפל ולכן הוא יזכור הכל, ובכל זאת אנחנו לא. המחשבה שהמטפל יזכור כל מילה ומילה שנאמרה במרחב הטיפולי אינה מעשית, כשם שאת בוודאי אינך זוכרת הכל. אני מניחה שכשאת מספרת משהו והמטפלת שלך לא זוכרת, את חשה שאולי אינך חשובה לה מספיק או שהיא אינה רואה אותך.

טליה יקרה, מיומנות ההקשבה הטיפולית אינה מובנת מאליה, וצריך להבין שמטפל חייב להקשיב לפעמים להרבה יותר מערוץ אחד. לפעמים דווקא אזכורים טכניים (אפילו כמו שם של מחלה) חשובים פחות מהאופן בו המטופל מזכיר אותם, מהבעות פניו, משפת הגוף שלו, ומהחוויה העוברת מבעד לתיאור המילולי. דווקא פרויד הוא זה שהמליץ על סוג קשב מסוים מאד, שיאפשר תשומת לב קבועה ומתמשכת, שאינה מוסבת דווקא לעניין זה או אחר. לדבריו, המאמץ להתרכז במכוון בדבר אחד, מחייב את המטפל לברור מתוך החומר את מה "שחשוב יותר או פחות", ובכך לחטוא לחומרים שמביא המטופל, ולשמוע - אולי - רק את מה שהוא מצפה לשמוע. לטענתו של פרויד, ברגע הנכון, יצופו אצל המטפל הדברים הרלוונטיים, שנדמה היה לו ששכח. ומעבר לזה, כמו שאמרה דנה כל כך נכון, מטפלים הם רק בני אדם. חג שמח ליאת

שלום רב, אני חושדת שארחותי חולה במחלת נפש כלשהי ואני זקוקה למידע למי לפנות וביאיזו דרך ניתן לעזור לה , אחותי בת 38 גרושה , גרה בארה"ב , בשיחותינו האחרונות היא מאשימה את כל העולם שרודף אותה (כולל המשפחה) היא מאיימת בהתאבדות ובנקמות ,היא חושבת שכל הזמן מצלמים אותה , היא נמצאת לבד , בלי בית עבודה ומשפחה . אני לא יודעת למי לפנות , ניסית את הקונסוליה ואיזו אגודהשל יהודים שעוזרים זה לזה , ללא הועיל . האם יש מישהו שיכול לעזור לי להציל אותה ? אני לא רוצה לערב את ההורים שלנו כי שניהם חולים . תודה , שרי

שרית שלום, אני מציע להיות בקשר עם הקהילה היהודית בעיר מגוריה של אחותך. נסי לברר מי הרבי המקומי ולשוחח איתו. אם זו עיר מספיק גדולה יתכן ותהיינה כמה קהילות - קונסרבטיבית ורפורמית. יתכן וגוף כזה שאינו פסיכיאטרי - ממסדי יוכל להוות "גשר" אל אחותך. בהצלחה, גדעון

שלום רב לבני יש התקפי זעם מרביץ משתולל עשיתי לו איבחון בנוסף סובל מתסמונת טוראט נורולוג אמר שהילד זקוק לפסיכולוג שאלתי יש ליד הבית שלי תחנה לבריאות הנפש ללא תשלום שיושבים שם פסיכולוגים יש לציין שאין לי תקציב לשלם לפסיכולוגים האם דרך מישרד הבריאות זה לא מסוכן הכוונה שיפגע בעתיד של בני עם זה בצבא לאורך כל הדרך

רונית שלום, התחנה לבריאות הנפש מומלצת מכמה סיבות: הן כלכלית אבל גם מקצועית. זה לא יפגע בעתיד בנך, גם לא בצבא, שכן ישנה סודיות רפואית על הטיפול שמגנה עליו. בברכה, גדעון

יש לי חברה טובה מאד, כבר הרבה שנים. עברנו הרבה ביחד, אם כי בשנתיים האחרונות התווסף הרבה מתח למערכת היחסים שלנו. מאז שנולדה לה הילדה שלה, היא הפכה למאד אגואיסטית (שלזה עוד הייתי רגילה מקודם) אך גם במקרים אחדים גם מאד מעליבה ופוגענית הן כלפי והן כלפי ילדי. היתה תקופה ארוכה ש"ויתרתי" לה מאחר והשתדלתי להתייחס לקשייה כאם חד הורית במצב כלכלי קשה וללא תמיכה, אך בתקופה מסויימת התחלתי להתרחק כי היה נדמה לי שלא רק אני נפגעת מהתנהגותה אלא גם ילדי (היא מרשה לעצמה לצעוק עליהם בהזדמנויות שממש לא נחשבות מקובלות בעיני). לאחרונה נחתו על חברתי אסונות קשים. ילדתה אובחנה כסובלת ממחלת ניוון שרירים קשה מאד עם פרוגנוזה של הדרדרות מהירה ומוות תוך מספר שנים. בנוסף אימה חלתה בסרטן, ומצבה מתקדם מכדי שיהיה בר טיפול. כמובן שחשתי רחמים עזים על חברתי ותקופה ארוכה (לאורך תהליכי האיבחון הקשים) העמדתי את עצמי לרשותה כפי יכולתי. חברתי, שעברה תקופה קשה מאד, לא הקלה עלי לעמוד לצידה. היא העמידה אותי במקום (בו לדעתי הייתי בעיניה לאורך כל השנים) של החברה ה"מוצלחת" שלה יש את כל המזל בחיים.היא מרשה לעצמה להוציא עלי את כל הכעסים והתיסכולים שלה. כך כל פעם שהיא רואה את ילדי היא אומרת :" לך יש את כל המזל בחיים, ילדיך בריאים" (לפעמים היא מוסיפה גם רמיזה פוגענית כגון, "מה זה עזר לי שביתי יפה אם היא חולה"\ כדי לרמוז שילדי לא יפים כמוה, למרבה המזל אני לא נעלבת מהאמירה שכן אינני חושבת כך, אך אני נעלבת מהעובדה שהיא מנסה לפגוע בי). כשמצאתי עבודה, בתקופה ששתינו חיפשנו (אך היא הפסיקה לחפש בשל מצבה של ביתה) וסיפרתי לה (בחשש רב) היא הגיבה שוב בכעס, "את רואה, לך יש הכל". אני מנסה לספוג הכל ולהבין שעוברת עליה תקופה קשה וזה לא הזמן להוכיח אותה על התנהגותה, למרות זאת אני כן מנסה לצמצם את הגעתה אלינו שכן כעת היא רוצה לבא הרבה כי ילדתה נהנית לשחק בביתנו, אך היא צועקת אף יותר על ילדי (אם במקרה הם משחקים בצעצוה שלהם שילדה רוצה עכשיו היא דורשת שהם יוותרו, אך גם הם ילדים קטנים בעצמם). לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כועסת עליה ופחות ופחות מרחמת עליה. בנוסף על התנהגותה כלפי היא מצטיירת בעיני כיותר ויותר קרה וחסרת רגש. היא סיפרה לי איך כעסה על אביה שהתקשר לבכות על אימה וטענה כלפיו שיש לה מספיק צרות בחיים ולא נשאר לה פנאי לרחם על אימה (אליה היתה בעבר קשורה מאד). לעיתים היא אומרת אמירות שלא מובנות לי, למשל אחרי ששמעה מהרופאה את הפרוגנוזה על מחלת ביתה, היא התקשרה אלי לספר, וגם אמרה שהיא חשבה לעצמה שזה אומר שתצטרך לעשות עוד ילד. אני הרגשתי שזה ממש צורם, העובדה שהיא מוטרדת מההריון הבא שלה כשרק עכשיו שמעה על גורל ביתה המאד אהובה. כעת היא חושבת על המתת חסד (לא חושבת שהיא אכן תבצע זאת בפועל). אני יכולה להבין מחשבות כאלה אך כשהיא מדברת על כך היא נשמעת כל כך קרה ועינינית שאני מתחתחלת (היא מזכירה לי את המתנחלת מרצועת עזה שלשלושה מילדיה נקטעו רגלים בפיגוע באוטובוס של בית ספר לפני מספר שנים וצוטטה בדרך לבית החולים אומרת "אני יודעת אילו נכויות יתרוצצו לי עכשיו בבית?" משפט שסימן בעיני את שיא חוסר הרגש האימהי. אי אפשר להגיד שחברתי חסרת רגש לגמרי, היא מרבה לבכות (אך כבר אני חושדת בה שהיא בוכה על עצמה ולא על ילדתה). היא גם מרבה להגיד לי שאלמלא אני לא היה לה למי לבכות, מה שמחזק את רגשות האשם שלי (החזקים במילא בשל ההבדל בין מר גורלה לבין גורלי). עם זאת אני מאבדת בהדרגתיות את האמפתיה שלי כלפיה ומתחילה להרגיש כלפיה רגשות עוינים (מה שכמובן מגביר את תחושת האשם שלי). לפעמים אני אפילו חושדת בעצמי שיותר קל לכעוס עליה מאשר לחיות עם מלא עוצמת הכאב שלה, אך אני לא שולטת בעצמי. אני מחפשת עיצה, או דרך להחזיר את האמפתיה שלי אליה (אני מנסה לשכנע את עצמי שההערות הקרות והמחושבות שלה הן דרך התמודדות עם כזו עוצמה של כאב, אך אני לא לגמרי מצליחה להשתכנע). אשמח לכל תגובה. עדי.

עדי שלום, שאלתך ארוכה. תשובתי קצרה. דברי איתה ישירות. חברות טובה נמדדת בין השאר ביכולת לומר לחבר גם את תחושותינו אנו. את לא חייבת להיות רק זו שמכילה ותומכת ואמפתית וסימפטית ומבינה ומחבקת וסופגת... מותר לך גם לבטא ולהמחיש לחברתך שיש שני צדדים למטבע וגם לך יש רגשות ותחושות. זה לא פשוט, אבל לדעתי יש לזה מקום. בהצלחה, גדעון

שלום לכולם, לפני כמה חדשים החלטתי החלטה שדרשה ממני המון אומץ, והלכתי למפגש בפעם הראשונה בחיי עם פסיכולוגית. כשהגעתי הסתבר לי שהיא עובדת סוציאלית, אבל שיתפתי פעולה. כיוון שאף פעם לא הייתי במפגש מהסוג הזה, ייתכן שהיו לי קצת ציפיות. העניין הוא, שיכלתי להשבע שאני רק מפריעה לה שם. לאחר ששאלה אותי על העדה שלי מצד אימא, מצד אבא ומצד כל סבתא, היא נתנה לי שתיקה ומבט נועץ למעלה מ - 10 דקות. הסתכלתי מסביב, החדר היה מלוכלך ומבולגן. אני לא אדם ביקורתי, ואני מודה שאני מבולגנת ללא תקנה בעצמי. אבל היא המשיכה לשתוק, כשאמרתי לה שאף פעם לא היתי בפגישה כזאת, היא לא ענתה. היא הסתכלה בשעון כל 10 דקות ובשלב הזה התחלתי לבכות: מה אני עושה פה? איך הגעתי לזה? כמובן שהיא גם לא זכרה את שמי והמציאה לי שמות חדשים: "אמ... דליה, נכון?" היא הסתכלה עלי, אבל ברור שלא הקשיבה. כששתקתי, היא המשיכה להסתכל. וחצי שעה לפני שהפגישה הסתיימה, היא כבר הסתכלה בייתר הפגנתיות בשעון: "..טוב..." "..אמ..." ונקבה במחיר. זה עשה לי אסוציאציה לא נעימה של דברים שאדם משלם עליהם, ולא נופלים תחת ההגדרה "אהבה" או "אכפתיות". באתי להגיד לה שכל הדלתות בחיים שלי סגורות, והיא טרקה לי עוד אחת. זה תמיד ככה?

הי דנה. נתחיל מהסוף - לא זה ממש לא תמיד ככה. חבל ש(כפי הנראה) נפלת על מטפלת שהרגישות שלה לאחרים היא לא מפותחת במיוחד. זה ממש לא מייצג את כלל אוכלוסיית המטפלים בנפש ! אני מקווה שלא תניחי למקרה המצער הזה למנוע ממך את המשך הטיפול בעצמך (כמובן לא אצל האישה הזו אלא אצל מישהו אחר). והערה קטנה אך משמעותית לדעתי: ציינת שהיא היתה עובדת סוציאלית אבל שיתפת פעולה למרות זאת... האופי שלה מן הסתם לא היה שונה לו היא היתה לומדת פסיכולוגיה במקום עבודה סוציאלית. לצערי יש גם פסיכולוגים (או פסיכיאטרים) מוסמכים לכל דבר ש-מה לעשות- לא נולדו עם התכונה החשובה מכל לטעמי לעוסקים בתחום בריאות הנפש: רגישות לזולת. בחיפושייך אחר המטפל הבא שלך, נסי לא לפסול על הסף אדם שהוא "רק" בעל תואר בעבודה סוציאלית, כי יתכן מאוד שהוא יהיה מטפל הכי טוב שאפשר עבורך. בהצלחה ואל ייאוש ! אבישג

דנה שלום, התייחסתי אתמול לפגישה האחרונה בטיפול ואת מעלה את הנושא של הפגישה הראשונה בטיפול. כמה חרדות מחד וציפיות מאידך קיימות לגבי הפגישה הזו. אכן לא היה לך ברור למה לצפות ומה אמור להתרחש בחדר הטיפול.מי מדבר? מה עושים כשהמטפל שותק? אני סבור שזה לא חייב להיות כך והאחריות היא עלינו המטפלים, שלא להשאיר את המטופל נבוך ובחוסר ידיעה מוחלטת. ההמלצה שלי בבחירת מטפל היא : לקבל המלצות, ללכת לכמה פגישות היכרות כדי לראות אם יש "כימיה". ואם לא - אז "לא קרה אסון", להמשיך הלאה ולחפש. חשוב שתרגישי שאת בוטחת באדם מקצועי ומהימן . מקווה שלא תתיאשי ושתמצאי את המטפל שמתאים לך, גדעון

מה הסיבה האמיתית שבן אדם שקט באירועים חברתיים, וכשהוא עם לבד עם עוד מישהו נגיד הוא מרגיש חופשי להביע דעתו? ביישנות? אפשרות לחרדה חברתית? אם לא הספקתם לנחש, הבעיה אצלי. זה בא לי בתקופות, לפעמים אני מאוד יכול להיות בשיחה ולהשתתף כמו כולם, אבל ברגע שאני מתחיל לחשוב רק שפונים אלי אני מתחיל לדבר. אני לא בן אדם ביישן, וגם לא חרד חברתית לדעתי. העניין הוא כשאני מתחיל לחשוב מחשבות, כמו "איזה בן אדם אני? שקט? דברן?" "אולי אני באמת בן אדם שקט באירועים חברתיים וזהו?" ואז מישהו יכול לבוא אלי בהערה של "אתה יותר מדי שקט היום", ואני שם לב שזה בגלל שאני חושב יותר מדי. במקום להשתתף בשיחה. מה אני יכול לעשות? אני יודע שחלק נכבד מהסיטואציות שבהם אני שקט זה בגלל שאני חושב שלילי, אבל זאת עדיין לא ידיעה שמשחררת אותי. ואני ממשיך לחשוב כל פעם מחדש, ולהיות שקט ולא נוכח בשיחות בכלל. במצבים שבהם אני לא חושב, אני בהרבה יותר משוחרר, וצוחק ומצחיק ונוכח באופן מוחלט בשיחה. יש לציין שעברתי התקפי פאניקה בעבר, ועדיין נשאר לי קצת בסיס במחשבות שליליות רבות. תודה מראש!

אלעד שלום, אתה מתאר מצב , שאתה "חושב יותר מידי" . כאילו שאתה בוחן את עצמך בשאלה: "למה אני לא ספונטני?". אבל איך אפשר להיות ספונטני כשכל הזמן חלק ממך מנהל בקרה כל כך צמודה? זה אכן יכול להיות קשור לאפיונים חרדתיים , שאתה עדיין סובל מהם. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם איש מקצוע , שכן גם טיפול תרופתי וגם טיפול פסיכולוגי הינם בעלי פוטנציאל לעזור. תלוי כמובן במגוון של משתנים שיכולים להיות מאובחנים בפגישה היעוצית. בברכה, גדעון

שלום, אני בת 24. ומתישהו אני אכיר את הבחור שאיתו ארצה להתחתן ואני ממש מרחמת על הילדים שיהיו לי. אני טיפוס ביישן, חסר ביטחון, לא יוזמת, עדינה מדיי ובגדול- לא ממש משתלבת בעולם הזה. אין לי מחשבות אובדניות אבל אני כנה עם עצמי ויודעת שהעולם הזה הוא לא בשביל אנשים כמוני. ממש לא פשוט לי פה. אין לי אופי. אני אישה אבל לא נשית (לא מתאפרת, לא מפזרת שיער, נראית ילדה-ומרגישה ככה ועוד מיליון דברים שאין פה מקום להמשיך ולהרחיב... אפילו לערוך שולחן בקושי יודעת. וזה עצוב מאד.. אני בת 24 לא בת 4..). זה נורמלי להרגיש ככה? אני רוצה ילדים אבל אני אהיה אמא על הפנים. יש עוד בחורות שמרגישות ככה או רק אני ? זה נורמלי ? איזה בחור ירצה להתחתן עם בחורה כמוני. אני תמיד אומרת להורים שלי שקבלתי את כל הגנים הדפוקים. וזה לא נובע מביטחון עצמי נמוך זה פשוט האמת.

טליה יקרה, אני מכירה ומזדהה עם התחושה של הלבד הזה בעולם. של העולם הזה לא בשביל אנשים כמוני, ואז אני שומעת על עוד אנשים שמרגישים כך ואני חושבת שגם לנו מגיע, פשוט קשה לנו יותר. אני במקומך הייתי עושה שני דברים. האחד הוא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולדבר על הדברים שאת מעלה פה - על חוסר הביטחון, על הפחד, בדידות ועוד תחושות קשות. ודבר שני - אולי הצד המעשי יותר- דברים שמפריעים לך (למשל לערוך שולחן). פשוט עשי לך רשימה עם כל הדברים שהיית רוצה לדעת לעשות ואז כל שבוע ברי אחד ועשי אותו. חפשי דודה שמסדרת הכי יפה לדעתך ותבקשי ממנה אם תוכל להראות לך מה עושים, וכך לגבי שאר הדברים. אני בטוחה שזה יהיה מהנ, ויחד עם זאת גם תדעי לעשות את אותם דברים שאת חושבת שצריך לדעת לעשות וגם אולי ביטחונך יגבר כי תראי שאת מסוגלת, כמו כל אחת אחרת. לגבי ילדים - אני בטוחה שדברים יראו לך אחרת, לאחר שתכירי את הבחור, לאחר שתרצי להתמסד, דברים יקרו בעצמם, למרות שעדיין הייתי נעזרת בטיפול דווקא בגלל שאת מתארת בדידות שכזו. שיהיה לך שבוע מצויין וחג שמח.

טליה, את מכירה את המלאך הטוב והמלאך הרע שנמצא לכל אחד מאיתנו מעל הכתפיים? כשקראתי את דברייך יכלתי לראות איך על כתף ימין עומדת טליה האישה שרק מחכה שטליה הילדה תגלה אותה ותתן לה לפרוץ, ובכתף שמאל ראיתי את טליה המפוחדת אשר נותנת לפחד להשתלט. את כותבת שזה לא חוסר בטחון אלא הכרה שכזו את, אך מצד שני ברור לכל קורא כי המצב אינו מוצא חן בענייך וכי היית רוצה לשנותו. כשרוצים לשנות משהו ולא עושים כן, סימן שיש משהו שמונע מאתנו לעשותו. בין השורות של דברייך אני רואה פחד שלך לצאת אל העולם ולכבוש אותו. את אומרת שאינך חשה נשית מכייון שאינך מתאפרת, לא מפזרת שיער- כביכול התשובה ברורה לכך- פזרי שיער ותתאפרי. אני חשה שיש בך כוח גדול מבפנים שמונע מהאישה העצמאית והבטוחה שבך לצאת, ולדעתי כדאי שתנסי לבדוק מהיכן הוא נובע ואיך קוראים לו. בא לי לתת לך חיבוק גדול ולאחר מכן לתת לך דחיפה לצאת אל המסע לעצמך על מנת שתכלי להתגבר על זה שיושב לך על הכתף השמאלית ומונע ממך לחיות את חייך כפי שהיית רוצה לחיות אותם. כך או כך שיהיה בהצלחה

תודה

טליה שלום, קראתי את ההתיחסויות החמות והתומכות שקיבלת וחשבתי על כך שהאומץ שלך לפנות דרך האינטרנט אל העולם מביא איתו אהדה ותמיכה וגם נותן לך , כך אני מקווה, הרגשה שאת לא לבד בעולם. הרבה אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי עם הרגשה של "לא משתלב בעולם" או "לא נשית" או "לא גברי" ואני סבור שרובם אף מצליחים להעזר בטיפול ולהרגיש טוב יותר עם עצמם. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול ולהתחיל את ה"מסע" הזה. הרבה הצלחה, גדעון

או.. יזיזות. הכרתי גבר באמצע שנות השלושים לחייו, ומהתחלה הוא הבהיר לי שהוא לא מעוניין איתי בקשר מחייב, אלא בידידות בלבד, כיון שהוא לא מסוגל כרגע לתת לי יותר.. שכבנו כמה פעמים, אבל במהלך המפגשים האלה התעוררו בי ספקות ו"זרקתי" אותו כמה פעמים, אך גם החזרתי אותו ברגע של חולשה. בפעם האחרונה שהוא "חזר" הוא הזמין אותי ללכת איתו לים סתם לשבת, ולמרות שהיה לו רצון לסקס, זה לא קרה בפעם הזו. אני תוהה, האם ניתן לקיים קשר כזה, כשכל הזמן מרחפת העננה הזו של חוסר הוודאות? האם להחזיק אותו בצד כי אין משהו אחר בנתיים, ולגלות סבלנות, אולי הבחור מבולבל וכן יכול להתפתח פה משהו?

יתכן כי הבחור מבולבל. יתכן גם שאת מבולבלת לא פחות ממנו. הייתי מציע לך לחשוב מה את רוצה מהקשר הזה, למרות אי הוודאות הרבה הנלוות אליו. אין מה לעשות, החלטות רבות בחיינו נעשות בתנאים של חוסר וודאות. האם ההחלטה מסוימת לגבי הקשר הנדון היא בלתי הפיכה או יכולה לגרום נזק בלתי הפיך ? אם התשובה שלילית אז אולי אפשר קצת להירגע וללכת עם תחושותייך ? וכמובן, אפשר להתיעץ עם איש מקצוע לגבי הלבטים. בהצלחה.

שלום לך, הוא מעוניין בידידות או ביזיזות, תלוי כפי הנראה במצב רוחו. הוא לא מסוגל כרגע לתת לך יותר. השאלה היא האם "החוזה" הזה נראה לך או לא? אם את רוצה, מסוגלת ומתאים לך להיות בקשר כזה, אז כן. ואם לא מתאים לך, אז לא. השאלה כמובן - מה את רוצה ומה מתאים לך? ואת זה את צריכה לשאול את עצמך. אפשר ישירות ואפשר גם דרך טיפול. בהצלחה, גדעון

מתאים לי יותר. אני רוצה ביותר. אבל קשה לי למצוא. אני נמצאת לבד הרבה מאוד זמן, והוא אופציה מסויימת למעט סקס. האמת שגם אני מבולבלת, ואולי אף לא מעריכה את עצמי מספיק.

אני כבר לא יודעת מה קורה לי. אני חושבת שזה משהו שקורה לי בשנה האחרונה. אני מרגישה שאני ממש ממש עצבנית ברמות שאין לי מושג מאיפה הן מגיעות. תמיד הייתי אדם שאולי יחסית לאחרים קצת חם מזג (כנראה בירושה מאבא שלי) אבל זה אף פעם לא הפריע לי. עכשיו, אני כבר לא יודעת מי אני. אני מתעצבנת על אבל! על כל שטות. אני עובדת בשרות לקוחות ולפעמים הלקוחות מצליחים להוציא אותי מהכלים ובגלל שאני צריכה תמיד לשמור על 100% שירותיות אני סופגת הרבה כעסים בעבודה ולפעמים מסיימת לעבוד ממש בלי כוחות נפשיים. החבר שלי מזה 5 שנים מצליח לפעמים ממש לשגע אותי לא בדברים שהוא עושה לי ישירות אלא בדברים שקשורים לצורת החיים שלו לדוגמא זה שהוא לא מוריד את הכלב שלו מספיק או זה שהוא בכונה לא משלם וועד בדירה שלו. הוא פשוט אדם כזה אולי הוא מקור הבעיה? אני יכולה ממש להשתגע מאנשים שעושים שטויות מאצ'ואיות בכביש. אולי זה בגלל שיש בי מעין רצון לשנות את התרבות בארץ? אני כבר לא יודעת אם כדאי לי לקחת כדורי הרגעה כימיים או צמחיים או ללכת לפסיכולוג. אני יודעת שאני ממש רוצה לקחת הכל בקלות גם את חבר שלי. מה עושים??

הי רלי, קודם כל אני מניחה שחלק מזה יכול להיות חלק מהאופי שלך והאישיות וחלק אחר של זה יכול להיות מוגזם או בעייתי. את החלק שבך שחם מזג תיאלצי לקבל, נראה לי, כחלק ממך, ולראות את היתרונות שלו, למשל שזה גורם לך "להזיז עניינים" ולהיות יעילה ומהירה אולי. לגבי החלק שמפריע לך - צריך לשים מאין זה נובע - האם זה מהעבודה באמת, האם מדובר בעצבים שנגרמים ממתחים מסוימים. לא ציינת את גילך אך אני מניחה שאת בשנות העשרים שלך, אולי כדאי לפנות לכמה פגישות ייעוץ אצל פסיכולוג בכדי להיעזר בו להבין מה עושה אותך כך ואיך ניתן לשנות את זה. שתהיה שנה רגועה ומעולה..

רלי שלום, יכולות להיות הרבה סיבות לעצבנות שלך ואת ציינת חלק מהן: העבודה עם לקוחות והצורך להיות נחמדה ושרותית, יכולה לעצבן גם את האנשים היותר סבלניים. יתכן שאת גם אדם עם צרכי שליטה גבוהים ומתקשה לפיכך לקבל אותם מצבים בהם אינך שולטת. גם ירושת האבות והתפוח שלא נפל רחוק מהעץ, גם לכך יש חלק. אני סבור שעלייך להשקיע יותר בעצמך, לעשות דברים שהינם טיפוליים עבורך. הליכה לפסיכולוג וטיפול בעצמך יכולה להיות התחלה טובה לשנה שהינה רגועה יותר . ברכות, גדעון

היי רלי, אני יכולה רק "לשים את עצמי בנעלייך". את מזכירה לי ממש את עצמי. גם אני, כמוך, מסוגלת לצאת מהכלים בגלל אנשים שמתנהגים בצורה לא הולמת, מזלזלת, או אנשים שעושים דווקא. לא אוהבת "פוזות", דאווינים וכו'. בדרך כלל אנשים עצבניים הם אנשים יותר אחראיים, פרפקציוניסטים, רגישים, איכפתיים, שלא אוהבים ש"דברים לא זזים" ומרגישים שהכל על הכתפיים שלהם. גם את כזו, נכון או לא? איך פותרים את הבעיה? לצערי אני לא יכולה להגיד לך. הדבר הכי מעצבן שהיו אומרים לי זה: "תירגעי", "אל תילחצי" או "תספרי עד עשר". זה אולי טוב בתור קלישאה שכבר "יצאה לפנסיה". מה שכן, אני קצת התמתנתי עם הזמן. אני פשוט מכניסה לעצמי לראש שאי-אפשר לשנות את העולם ואי-אפשר לחנך את כל האנשים. נכון שזה מרגיז שאנשים מתנהגים לפעמים כמו שהם מתנהגים, אבל חבל על הבריאות שלנו, יקירתי! מצד שני, כמובן שאי-אפשר להתעלם מהיתרונות. זה לא רע להיות עירני, אכפתי, פרפקציוניסט וטמפרמנטי. רק צריך אולי לדעת לנתב את זה לאפיקים הנכונים. שיהיה לך בהצלחה!!

פגישה אחרונה עם מטופל לאחר שנתיים איך היא צריכה להיות. אני כמטופלת מצפה שלאחר תקופה של שנתיים, יועבר למטופל גם כמה מילים טובות על הבן אדם... מצד המטפל למטופל , בכל אדם ניתן למצוא כמה נקודות חיוביות אני לא חושבת שתוך כדי טיפול זה תמיד נחוץ ונכון תלוי באדם ובסיטואציה , אבל בסוף טיפול האם זה לא מקובל?

רחל שלום, אז מה היה שם בפגישה האחרונה הזו? האם נאמר משהו עלייך? האם ביקשת לשמוע? האם תחושת האכזבה היתה כבר בתוך החדר או התעוררה רק לאחר כמה שעות? למעשה רחל, אין מה שמקובל לפגישה האחרונה. מומלץ שהמטפל יהיה יותר גמיש, קשוב לאותם דברים קטנים שצפויים לעלות בין השורות. הרי המטופל בודאי רוצה לשמוע משהו עליו. מטופלים שאלו אותי: אז איך הייתי? או בהומור: אפשר לקבל תעודת סיום? מה יהיה ברגע הפרידה עצמו? לחיצת יד רשמית, חיבוק? סתם לומר שלום? כל כך הרבה שאלות ישנן ושאלות אלו מכילות בתוכן גם רגעי כאב על החמצה על אכזבה. כאב על קשר טיפולי שנגמר ומסתיים. כאב על פרידה. הכרת תודה. והכל מתכווץ לדקות אחרונות של פרידה. או לשעות אחרונות של מפגשי סיום. אז אולי נפנה שאלה למשתתפי הפורום: איך היה המפגש האחרון שלכם עם הפסיכולוג/ית? האם אמרו לכם "כמה מילים טובות"? אולי דרך הנסיון שלכם נלמד "מה מקובל". ממתין להתיחסויות, גדעון

בצבא היה לי קב"ן מדהים, הייתה כימיה נפלאה (סער תודה). והוא הוסיף לי ארבעה מפגשים ביוזמתו, כי ידע שהפרידה ממנו לא פשוטה עבורי. ובפגישה האחרונה אמר לי שלדעתו צעדתי ארבעה צעדים קדימה... ועניתי לו (בהומור המיוחד שלי) וחזרתי חמישה אחורה... והוא צחק נורא, ואמר לי שגם בתור בדיחה, זה לא מוצלח...אבל צחק... וכמה שנים עברו מאז?...שבע עשרה שנים, ואני זוכרת עדיין. כי לי התאים להפרד ממקום של הומור...

מכיוון שבאמת אין איזה ספר חוקים שמפרט בדיוק איך אמורה להתנהל פגישה טיפולית אחרונה, אני מניחה שהפגישה האחרונה משקפת את הלך הרוח של כל המפגשים שקדמו לה. אם האווירה בכלל בפגישות היתה כזו שהמטפל אפשר לעצמו להעיר הערות אישיות יותר, אז בוודאי שהוא יעשה זאת גם בפגישה האחרונה. מצד שני, יש מטפלים שמנסים לשמור על אווירה מאוד מקצועית (להבדיל מאישית) במהלך כל הטיפול, כך שיתכן שהם יתייחסו למפגש האחרון כאל סיכום מקצועי, ולא כל-כך יתייחסו לפן האישי של המטופל. מנסיוני האישי, הפגישה האחרונה הוקדשה באמת למעין סיכום של העבודה שעשינו ביחד במשך התקופה, דיברנו על הדברים שהושגו לעומת הדברים ששנינו הרגשנו שעדיין נשארו לא פתורים, לא זכורה לי התייחסות אישית והאמת שלי באופן אישי זה מתאים יותר (בטח הייתי פורצת בבכי אם זה היה קורה... וגם ככה היה לי קשה בסיטואציה הזו של הפרידה). ההתייחסות האישית מבחינתי תמיד קיימת ממילא, כי הנושאים שעולים בטיפול הם הכי אישיים שאפשר, כך שכל האינטראקציה חייבת להיות אישית גם ללא "הערות אישיות" בהגדרתן. כשנפרדנו שאלתי אם אפשר לחבק אותו והתשובה היתה שכן, זה היה משהו שרציתי לעשות ואני שמחה שעשיתי זאת . חבל שסיימת את הפגישה האחרונה בתחושה כזו. אם זה עדיין מפריע לך, אולי יש אפשרות לאיזו חוויה מתקנת... ? (יש לך אפשרות לבקש פגישה נוספת ?) אבישג

את מציינת שבטח היית פורצת בבכי לו היה מועבר משהו אישי כלפיך לא התכוונתי למשהו איש ברמה זו אני חשובת שלומר לאדם משהו טוב על עצמו להמשך הדרך (קליל) להרגשה הטובה זה טוב, אני לא מהטיפוס שבוכה אצל פסיכולוגים אבל, אם זה מה שמתאים לרגע של פרידה כשאומרים את הדברים שצריך, אז מה הבעיה אם זה? כמובן שכל אחד מה שמתאים לו ולמטפל שלו.

האם במהלך השנתיים לא זכית מצד המטפל שלך לשמוע קצת דברים חיוביים עלייך?? נשמע לי תמוהה ולא הגיוני... האם "זכית" לשמוע ממנו רק דברים שליליים?? אולי זאת ההרגשה שלך כחלק ממורכבות הפרידה? אולי יש בך קצת כעס על הפרידה או משהו כזה... בקשר לאיך אמורה להראות הפגישה האחרונה, אני מצטרפת לקודמי שאמר שאין מרשם לפרידה. בדרך כלל הפרידה אמורה להמשך על יותר ממפגש אחד. אם עדיין לא הייתה הפגישה האחרונה נסי לדעתי לא לתכנן אותה יותר מידי, תני לה פשוט לקרות.