פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכם יש לי תלמיד בכיתה ח' שכל יום התלמידות באותה כיתה מתלוננות על התנהגויותיו המוזרות כך שהתלמיד מסתכל עליהן בצורה צוזרה ומביישת, לא מפספס הזדמנות להתקרב מהבנות ולגעת בהן בצורה מגעילה תמיד זורק מילים שמכילות משמעות של מין השאלה איך ניתן לתפל בתלמיד כזה מה השלב הראשון בטיפון אנא עזרו לי

מירה1 שלום, נשמע לי שהתלמיד זקוק לטיפול ואת זקוקה להדרכה. השלב הראשון בטיפול הוא שהוא ירצה בטיפול מתוך הבנה שהוא זקוק לעזרה. ההדרכה עבורך היא איך לשים גבולות לתלמיד כזה מחד וליצור איתו קשר מאידך. אם את מורה ישנן דרכים שונות לקבל את ההדרכה הזו. הדרך הפשוטה ביותר הינה דרך יועצת ביה"ס. אפשרות נוספת הינה השרות הפסיכולוגי החינוכי, אשר יוכל גם ליעץ לך וגם לטפל בתלמיד. בהצלחה, גדעון

כשילדה בת 3 רוצה לראות בולבול של אדם מבוגר איך צריך להתיחס?מה לומר? האם לומר לה שמותר לראות רק את של אחיה ושל הוריה? איך מתייחסים לעניין זה על מנת שתבין לא לשאול זרים בענין זה?

רונה שלום, גיל 3 הינו גיל בו הסקרנות המינית אצל הילד מתפתחת מאוד . הילד מחד לומד להבין את גבולות התנהגותו ומאידך המיניות במובנה החברתי קשה להבנתו. זה הגיל שצריך לדבר עם הילד על גופו ועל מיניותו ועם זאת ללמוד את ההבדל בין גבולות הדיבור והעשיה. לגבי בתך : שאלתה מעידה על סקרנות בריאה וטוב שהיא שואלת אתכם ולא זרים. ובודאי יש לה שאלות נוספות, למשל - למה לבנים יש בולבול ולבנות אין?. נראה לי שלראות איברי מין של אח צעיר, או של ילדים בני גילה. לכך היא חשופה בודאי בגן או במקלחת משותפת. אני מסוייג לגבי לראות איבר מין של אביה. יש דברים שהצינעה והפרטיות יפה להם וזה צריך להיות גם המסר לילדה. ממליץ שיהיה בבית, ספר בנושא של לדבר על נושאים מיניים עם ילדים. בברכה, גדעון

מדובר בילדה בת 3 אשר מתנהגת כמו גדולה,בנוכחות משפחתית מדמה את עצמה כגננת ומצפה מאחרים להיות הילדים בגן,לכל אורך התנהגותה מתנהגת כביכול כבוגרת לגילה,איך צריך להתייחס? ועל מה זה מעיד? בנוסף כשהיא מבקשת ללכת איתה לאיזה שהוא מקום,וכשהיא נענת בשלילה, אז היא מיד שואלת אם היא יכולה להישאר בנוכחותך ,האם זה מעיד על חוסר ביטחון? או שמה היא זקוקה להרבה תשומת לב?

ליאת, מה טבעי יותר לילד מאשר להזדהות עם גדולים, כמו הגננת ולהתנהג כמו הגננת. היא "מתרגלת" כך משחק תפקידים של עצמה כגדולה ומעבדת חוויות יומיומיות שלה מהגן בצורה כזו. זה טבעי, נורמלי וטוב. החלק השני של שאלתך פחות מובן לי. היא מבקשת ללכת לחדר הסמוך? או לבד לגן המשחקים? עם זאת נשמע לי שביתך מצויה בשלב של "להיות גדולה" אבל גם "להיות קטנה". היא בוחנת את גבולותיה, עצמאותה, כוחה והשפעתה על הסביבה , אך עדיין כמובן זקוקה לעזרה, תמיכת המבוגרים, תשומת ליבם של המבוגרים והגנה של הגדולים, שידעו להסביר לה לגבי מגבלות כוחה. בברכה, גדעון

אני רואה את עצמי כאדם טוב, ובכל זאת לאחרונה צצו בי רגשות קינאה ורוע אשר זרים לי ואיני מצליחה להדחיקם. מדובר בגיסתי אשר ילדה את ביתה הראשונה סמוך להולדת בני הראשון, וכבר בזמן ההריון דמיינתי שאני בועטת לה בבטן וקיוויתי שיאונה להריון רע. כביכול כעסתי על כך שהיא נכנסה להריון יחד איתי. לאחר הלידה זה לא נגמר, ועד היום אני מייחלת ביני לביני שיתגלו בעיות בהתפתחות של הילדה. כשמדברים עליה אני מעבירה נושא. אני מעסיקה את עצמי הרבה במחשבות הרעות האלה. אציין שהיא ובעלה אנשים טובים ונחמדים, והיחס שאני מקבלת במשפחה הוא כאל בת משפחה. כמו-כן אני בת יחידה להוריי.מה קורה לי? מאיפה הרוע הזה? אני ממש נבהלת כשאני קוראת את מה שכתבתי. בברכה.

איך אפשר אפילו לחלום לבעוט בבטן של אשה הרה? ולייחל לתינוקת חפה מפשע בעיות בריאות? את פשוט מזעזעת אותי..... אולי הפינוק שקיבלת בתור בת יחידה, כשכל העולם קפץ דום לכל גחמה שלך, גרם לך לאנוכיות שכזאת? לראות רק את עצמך וזהו? אני המומה ... אמא לילדים.

אנחנו לא כאן כדי לשפוט אחד את השני. רונה בעצמה אומרת שהיא לא מרוצה מהמחשבות האלה.

רונה שלום, פנטזיות יכולות להיות לפעמים מפחידות מאוד. ביחוד כשהן תוקפניות ועוד יותר כשאנחנו לא מכירים את הצדדים הללו בתוכינו. כדאי לך לדעתי לברר את נושא רגשות הקינאה שבך במסגרת בטוחה ומסודרת של טיפול. ועם זאת כמה מחשבות ראשוניות: תהליך ההריון והלידה פותח במקביל עוד "חלונות" בתוך הנפש. "חלון ההורות", בו נפתחים חשבונות חדשים - ישנים עם הורינו , במקביל לבחינה העצמית שלנו כהורים. בחלון זה למשל מתקבלות ההבטחות , שלעולם לא נהיה כמו הורינו... . חלון נוסף הינו "חלון הילדות" - כאן נפתחים נושאים של הזדהות עם ילדינו ועולים נושאים של קינאת אחים, תחושות קיפוח וכדומה. יתכן שרגשות הקינאה שלך שייכים ל"חלון" הזה, שנפתח לאחרונה. כאמור, תוכלי להפיק לדעתי בבחינה מסודרת יותר של תחושותייך ורגשותייך בטיפול. שיהיה בהצלחה, גדעון

אז זהו, טיפסתי וטיפסתי מתחתית המסך והנה אני כאן. שבת שלום וחג שמח לכולכם, אורנה

אני בת 44, גרושה עם שלושה ילדים. בארבע וחצי השנים האחרונות אני במערכת יחסים. אהבה של פעם בחיים. והיום זה נגמר. הבעיה היחידה לאורך כל הזמן היתה הקנאה שלי. אחרי 20 שנות נישואין לאדם חונק וצורך לחופש, הפכתי לחונקת בעצמי. רוצה אותו רק לעצמי, מפחדת שיתאהב במשהי אחרת. לא יכולה לסבול שמדבר עם אחרים, מפחדת לאבד אותו. מבחורה מוקפת בחברים ופעילה בהמון נושאים הפכתי למישהו שצמוד, חי חיים של אדם אחר. נתתי את כולי וביטלתי את עצמי. בחודש האחרון הגיעו מים עד נפש מבחינתו. נמאסתי עליו לגמרי, והבאתי על עצמי את מה שחששתי ממנו מכל. אני יודעת שאהבתו אלי אדירה אבל לא הצלחתי להתאפק, לא רציתי שייפגש/ידבר/יקשר לאחרים. האם הבעיה שלי היא אובססיה אליו, או חרדת נטישה? אף פעם לא הרגשתי חוסר ביטחון כזה באף מערכת יחסים. האם זו מערכת היחסים הספציפית הזו או שאולי פיתחתי בעיות פסיכולוגיות/פסיכיאטריות? אני במצוקה נוראית. לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. תודה.

את טוענת שאינך מצליחה להגדיר את הבעיה. ההגדרה המדויקת באמת פחות חשובה. בטח לא היום שסיימת מערכת יחסים מאד משמעותית. ההתרשמות שאת מוצפת ומבולבלת, וביום שמסיימים מערכת יחסים כה משמעותית, זה מאד מתאים ו"נורמלי" להרגיש מוצף ומבולבל. כיון שהכל טרי (אני מבין שזה ממש מהיום) נראה שפשוט צריך להמתין מספר ימים, ואולי הדברים יראו יותר מאורגנים ויותר ברורים. אולי תקבלי מעצמך את התשובות לכל השאלות ששאלת. שווה גם לשקול פניה לגורם מיקצועי שיוכל לסייע לך לעבור את התקופה המבלבלת ולחפש ביחד כיוונים. המון בהצלחה.

לפני הכל תודה על התגובה המיידית זה לא ממש מהיום,זה כבר חודשיים, התכוונתי לומא שזה טרי. וכבר כל השנים האלה אני מתלבטת לגבי ההתנהגות שלי. הייתי בשיחות עם פסיכולוג וברור לי שישנה בעיה. אולי אני צריכה טיפול תרופתי? למה ההתנהגות הזאת חזקה ממני

שלום שירי, אני יודעת שכאב הפרידה יכול להיות בלתי נסבל, ובוודאי כאשר את חשה אשמה בבעיות שנוצרו בקשר. הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך, הוא שכדאי לשתף בכאב אנשים הקרובים לך, ומנקודת מבטי זה גם זמן טוב לחזור לטיפול ולהיתמך שם. תהליכים בזוגיות הם תמיד מורכבים וקשורים לשני הצדדים. כשבעלך היה "החונק" את יכולת להיות משוחררת וחופשיה, ובלעדיו גילית שגם לך יש חלקים "חונקים" וחוששים משלך. אני חושבת שכדאי לברר לעצמך לעומק מתי מתאפשר לך לחוש בטוחה בעצמך ומתי את כל-כך פוחדת, בראש ובראשונה עבור עצמך, וגם לקראת הקשר הבא. טיפול פסיכולוגי הוא מרחב מצויין לבירור כזה. בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 34 ומזה כמה שנים נמצאת בטיפול, אין לי ספק שהטיפול הועיל לי בהרבה תחומי חיים חשובים, אולם כעת יש לי בעיה, עד עתה התמקדתי בטיפול בפתרון "בעיות קיומיות" על אף שמה שהביא אותי מלכתחילה לטיפול היה קושי ביצירת זוגיות, אחרי כל השינויים שחלו בי, קריירה אישיות ובכלל אני לא מצליחה למצוא קשר זוגי, כל מי שאני מכירה ומוצא חן בעיני, (ואני מחפשת קשר רציני בלבד שיוביל לעתיד משותף,) נעלם אחרי שבוע שבועיים, גם אחרי שאמר לי בהתחלה כמה הוא מחפש קשר רציני, ואני נשארת עם תחושות מתסכלות, השתכנעתי בטיפול ש"גם לי מגיע" ושיש לי המון מה לתת ומאד טוב לי עם עצמי היום, הייתי מאד מעוניינת לשמוע חוות דעת ואולי איזה הכוונה קצת, מאד מעניין אותי היכן אני טועה או מה אולי כדאי לי כן לשנות, לעשות, יש לציין שבד"כ בסיומי הקשרים הבחורים המעורבים אומרים כמה שאני מוצאת חן בעיניהם וכמה הם לא רוצים לפגוע בי, רק המשפט הזה, "אני לא יכול לתת לך את מה שאת מחפשת..."

שלום רב, לפני כשלושה שבועות הכרתי בחור נחמד ומאז יצאנו 3 פעמים. הדייט הראשון היה די מוצלח, הייתה כימיה , השיחה קלחה. למחרת הבחור התקשר ואמר לי ללא כל " סינון " שמצאתי חן בעיניו ושהוא סיפר לאמא שלו שהוא הכיר בחורה מקסימה ושהוא מתכוון ללכת על זה.... שמעתי את הדברים וכמובן שנרתעתי. הבחור בן 34, ללא ניסיון משמעותי בקשר זוגי. הוא מאוד אינטיליגנט ורגיש, נראה לא רע בכלל , אך בכל מה שקשור בינו לבינה הוא קצת " ילדותי" בלשון המעטה. החלטתי לתת צ'אנס ולנסות להכיר אותו ורק לאחר שאכיר אחליט אם להמשיך בקשר או להיפרד. אני לא נמשכת אליו, אך יחד עם זאת הוא כלל לא דוחה אותי. מה עושים? האם המשיכה יכולה לבוא בהמשך? מהו פרק הזמן הסביר לניסיון? אף פעם לא קרה לי שהמשכתי לצאת עם בחור שאני לא נמשכת אליו ושהוא לא " עושה " לי את זה. אני בת 33 , היו לי בעבר מערכות יחסים ארוכות ואני דוגלת ומאמינה גדולה באהבה!!! האם זה שהוא מצהיר על רגשותיו כלפיי, זה גורם לי לדחייה? האם יהיה זה נכון לומר לו שיאט את הקצב מבחינה ריגשית ושישמור את רגשותיו לעצמו בשלב הקרוב? אודה על תשובתכם, בברכה, ליעד

"אף פעם לא קרה לי שהמשכתי לצאת עם בחור שאני לא נמשכת אליו" ובמקרה הנוכחי זה דווקא כן קרה. לדעתי, כדאי לך לברר עם עצמך מדוע הפעם יש שינוי. לא בהכרח שהתשובה פשוטה וחד מימדית, ואת כמובן יכולה להעזר באיש מקצוע. בירור שכזה יכול לספק לך תשובות לחלק מהשאלות ששאלת. בהצלחה.

אני מאוד שמח לשמוע כמה דברים בסיפור. א. שהיה לך כיף. ב. שאת נותנת לזה צ'אנס. ג. הבחור. תשמעי, אני הייתי מאוד מעריך את זה, יש בזה משהו מקסים וכנה לדבר כך ללא סינון על ההתחלה. אני מבין שזה נראה כילדותיות כי כביכול הוא אמור להבין דבר בסיסי כמו "לא להראות רגשות על ההתחלה" - אבל תחשבי כמה זה בעצם הדבר הלא נכון. זה דווקא מאוד חיובי בעייני שהוא שם את כל הקלפים לפנייך. את לא צריכה לחשוש שמא חיבב אותךם או לא, אם כיף לו או לא - הוא אומר לך שזה מתוק בעייני.. לגבי המשיכה - מנסיון שלי משיכה יכולה להגיע אחר כך. את יודעת אפילו הגיבן מנוטר דם נהיה בחור מושך לאחר שמתאהבים בו ולכן זה לא לגמרי משיכה על השניה הראשונה או לא בכלל. אני במקומך הייתי הולך על זה ומנזה לראות לאן זה לוקח אותי. שיהיה המון הצלחה ותכתבי עדכונים..

שלום ליעד, לאחר שקראתי את חילופי הדברים בפורום, אין לי אלא להצטרף לתחושה שיש כאן מספיק דברים ששווים המשך בדיקה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי, אני סטודנט שמעוניין בטיפול נפשיבמסגרת התקציב שלי, כשמה שאפשרי כרגע הוא טיפול דרך מוסד הלימוד. אבל לצערי הבירוקרטיה מונעת ממני, עלי למלא טופס בו יש צורך להסביר מדוע אני מעוניין בטיפול, טיפולים קדומים וגם בהמשך ללכת לשיחה אצל מרצה שאחראית על כך שבמקרה גם מיכרה אותי שתבחן את דחיפות הטיפול ולא רק זה במידה ומאשרים הם משתתפים ב4 עד 8 פגישו שגם זה נראה לי מעט יחסית... מה אני העשה במידה וארצה להמשיך? ממש אין לי 200 ו... להוציא על טיפול פרטי ומצד שני זה קצת פולשני מידי כל הפרוצדורה (אני לא מעוניין דרך קופ"ח כי זה ממש לא יותר זול וגם לא רוצה שזה יהיה כתוב במקום ציבורי כלשהו). מה עושים?? האם עלי להגיד לה מהן סיבותי שבגללן אני זקוק לטיפול? מביך אותי להיחשף כך בפני אדם שבשנים הבאות ימשיך להיות מרצה שלי... אשמח על עצה ... חג שמח, רון

המלצתי לרשום בטופס סיבה כללית ומנימליסטית לדוגמא: בעיות אישיות לבקש שהשיחה הנדרשת תהיה עם מישהו אחר תוך הסבר שאתה מכיר את המרצה שבדר"כ מבצעת את השיחות. אם מדובר במסגרת טיפולית רצינית, כל הקשורים ל"בירוקרטיה", כולל מזכירות, אמורים לשמור על חסיון רפואי, כך שלא צריכה להיות בעיה מיוחדת. אם מדובר במסגרת טיפולית לא רצינית עדיף להיות מטופל במקום אחר.

רון, עוד אפשרות, שאינה כרוכה בתשלום ו/או יצירת קשר (מעבר לקשר מורה-תלמיד) עם המרצה שלך היא טיפול נפשי במסגרת המרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות באיזור מגוריך. גם שם תצטרך להסביר מדוע אתה מבקש טיפול - אבל המידע לא יגיע למוסד האקדמי בו אתה לומד ולא ישפיע בשום צורה על הלימודים שלך. ס.מ.

שלום רון, לטיפול במסגרת ציבורית יש יתרונות וחסרונות. עלות הטיפול מהווה יתרון בולט, אך למולו צריך לקחת בחשבון רשימת המתנה, חוסר אפשרות לבחור את המטפל ועוד. עם זאת, מנסיוני עם מסגרות ציבוריות ישנה אפשרות לפתור לא מעט מהבעיות אם מסבירים את מקור הקושי. למשל, נראה סביר בהחלט לבקש שאת ראיון הקבלה יערוך מטפל אחר במקום המרצה שלך. כדאי להשתמש בטופס הראשוני שהתבקשת למלא גם לתיאור הצרכים הספציפיים שלך, ולבקש שיבדקו את האפשרות להיענות לצרכים אלה. אגב, נשמע לי מוזר שמדובר ב 4-8 פגישות מסובסדות בלבד, וכדאי לבדוק זאת שוב. בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א ישנו מחיר קבוע לשעה טיפולית לסטודנט (125 ש"ח) ולמי שאינו סטודנט (180 ש"ח), ומחיר זה נשאר קבוע לאורך הטיפול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

פגשתי כמה אנשים בחיים שלי, שמהרגע הראשון שראיתי אותם, שמתי לב שהם פשוט לא מסוגלים לדבר בלי ללוות את זה בחיוך. קשה לי להאמין שזה נובע מאיזה אושר יוצא דופן, כך שאני מניח שיש פה איזה "קטע" פסיכולוגי... הם מחייכים גם כשנושא השיחה "רציני" ואין שום סיבה לחייך או לצחוק. יש הסבר?

זה יכול לנבוע מסיבות שונות. לדוגמא: ממבוכה.

שוקי, יש גם אנשים מאושרים בעולם... לפעמים זה נשמע כמו רעיון דמיוני, אבל כן, יש כאלה שמצאו את האושר שלהם. מעבר לכך, יש אנשים שפשוט מנסים להותיר רושם נחמד וחברותי על אחרים, ולכן מלווים את דבריהם בחיוך (זה קורה בעיקר בפגישות ראשונות. ברגע שנוצר קשר, האדם מרשה לעצמו להפגין גם צדדים אחרים ופחות "חייכניים" שלו). אצל אחרים, כמו שים 3 כתבה לך, חיוכים הם תוצאה של מבוכה. אי-אפשר לתייג את כל המחייכים למיניהם תחת טיפוס אישיות יחיד, משום שמאחורי החיוכים של כל אדם יש אופי שונה וסיטואציות שונות. ס.מ.

זה בטח תלוי במיליוני דברים אך לי עולה לראש ישר מבוכה או פחד להישמע טיפש או חוסר ביטחון עצמי-דימוי עצמי נמוך - שכביכול במילים שאני אומר לא מספיקות, אני צריך לחייך. אולי צריך שיאהבו אותי.

שלום שוקי, אין לי הרבה להוסיף על התשובות המחכימות שקבלת. כשאין התאמה טובה בין תוכן הדיבור והבעת הפנים אפשר להניח שיש כאן קושי מסוים (מבוכה, נסיון להימנע מרגשות מסוימים, חשש שהרגש האותנטי לא יתקבל וכד'). בפעם הבאה שתיתקל בכך אולי תרצה לשאול... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

1) מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותרפיה ? 2) האם ידועה לכם סטטיסטיקה: % החלמה מהפרעות אישיות (האם יש הבדל בין הפרעות שונות ?) % מהאוכלוסייה שהם פסיכופטים והאם זה במגמת עלייה או ירידה ? תודה מראש

שלום ברק, פסיכולוגיה קלינית היא תחום המחקר והטיפול בפתולוגיה נפשית, והיא כוללת ענפים רבים ומגוונים. פסיכותרפיה הוא שם כללי לטיפול נפשי (פסיכה=נפש תרפיה=טיפול). לגבי סטטיסטיקה, כדאי לך לחפש מחקרים עדכניים בנוגע לטיפול בהפרעות אישיות (למשל, לחפש מחקר השוואתי הבוחן שיטות טיפול שונות - סוגים שונים של פסיכותרפיה עם וללא טיפול תרופתי, וסוגים שונים של הפרעות אישיות). חיפוש במאגרי המידע של אחת הספריות האוניברסיטאיות יכול להועיל מאוד. לגבי פסיכופתים, לא ברור לי האם אתה מתכוון להפרעת אישיות אנטי סוציאלית או לפסיכוזה, ובכל מקרה אין בידי מידע סטטיסטי מעודכן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה קשה מאד של קורדינציה וחולשות עברתי כל מיני בדיקות של תשישות כרונית ועכשיו אני מבצע בדיקות נוירלוגיות , זה משהו שממש מתיש אותי המאבק הזה והחוסר עונים של בעיית קורדנצייה בידיים אני חייב עזרה יש מישהו שיכול לעזור ולהפנות רק להפנות למקום שיכול לעזור בשיפור הקורדינציה ממש ממש תודה ....גילי

גילי, מכיוון שהתחלת אבחון נוירולגי, תתאזר בסבלנות, משום שמרבית בעיות הקורדינציה קשורות בצורה כזו או אחרת למערכת העצבית של האדם. ס.מ.

שלום גילי, תהליך של אבחון יכול להיות כל-כך מתיש... נכון שכדאי להמתין בסבלנות לסיום תהליך האבחון, אבל ישנם דברים שאפשר לעשות בינתיים. למשל, אפשר להתחיל לבנות מערכת תמיכה טובה, שתעזור לך להתמודד. מערכת תמיכה יכולה לכלול בני משפחה וחברים שתרצה לשתף בכנות במה שעובר עליך, ויכולה להתרחב לכלל פגישות אישיות עם איש מקצוע שילווה אותך במתח הנוכחי. מה דעתך? בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, זה אולי יהיה נשמע קצת מוזר אבל חשבתי שבכל זאת אני חייבת איך שהוא להוציא את זה ולהתייעץ עם מישהו... אני בת 23, לא מזמן איבחן שכנראה יש לי IBS, ובגלל שאני נחשבת מאוד רזה הוא שלך אותי לדיאטנית בשביל לסדר את התזונה. בגלל שהבטן שלי מאוד רגישה, כמעט כל אוכל לא מוכן להיכנס לבטן וזה מאוד כואב. עכשיו זה כמו מעגל אצלי, אני מתרגזת בגלל שכואב לי, ואז כואב לי יותר... לפעמים היום שלי מתחיל עם כאבים ואז כל היום "נדפק", כי יש לי מצב רוח רע.. גם בלילות אני בדרך כלל לא ישנה טוב, יש לי הרבה סיוטים ואני כל הזמן מתעוררת באמצע. אני גרה עם חבר שלי, עברתי לעיר כי במקום הוקדם היה לי לא טוב, העבודה המקום עצמו... פה טוב לי עם חבר שלי, שאני מאוד אוהבת אותו! אבל עדיין יש לי מצבי רוח מוזרים.. כל דבר יכול להכניס אותי לזה וברגע שאני נכנסת לזה, היציאה מאוד מאוד קשה.. אני מסוג האנשים שכל הזמן חושבים ודואגים על מה קורה ביום, מה שיקרה בעוד כמה ימים.. גם בגלל הבטן אני צריכה לתכנן כל דבר לפרטים וזה "משגע" אותי. וה"עצבים" בדרך כלל יוצאים על חבר שלי כי הוא שם, אבל הוא ממש עוזר ותומך! בעצם רציתי לקבל חוות דעת.. כי לפעמים אני מרגישה כאילו אני "משתגעת"... תודה וסליחה על המייל הארוך!

שלום לז, אבחנה של בעיה רפואית היא לעיתים קרובות רק תחילת הדרך, ועכשיו הזמן לנסות להבין את מקור המחלה, לצמצם את השפעותיה השליליות ככל האפשר, ובכלל ללמוד לחיות עם הבעיה בשלום... אני מבינה שבמקרה שלך מדובר בחיפוש המזון המתאים שגורם לך פחות ייסורים, ואני בטוחה שזה אינו חיפוש קל. חשוב שתמשיכי לקבל ייעוץ מקצועי ממומחה בתחום התזונה, ואולי כדאי לשוחח עם אנשים שסובלים מבעיה דומה וללמוד מניסיונם. מעבר לכך, אני חושבת שכדאי לטפל בתחושות המתח, הדאגה, שינויי מצב הרוח וקשיי השינה שתיארת. לצורך זה, כדאי לפנות לייעוץ אישי אצל פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך כיצד ניתן לסייע לך. אני מאחלת לך הקלה קרובה והצלחה רבה בהתמודדות, אורנה ראובן-מגריל

היי אני בת 23 ועד לפני זמן לא רב היו לי שתי חברות האחת נפטרה בנסיבות טרגיות לפנחי שנתיים השנייה התחתנה לפני כמה חודשים ועכשיו אני מרגישה מאוד בודדה גם בבי"ס עד כיתה ח בערך נהגו להציג לי כל הבנים בבית ספר כמעט כי התפתחתי לפני שאר הבהנות ובנוסף הייתי שמנה ועם המון פצעי בגרות היו מציקים לי הן גופנית הן מילולית בנתיים אני לא עובדת אך מתחילה ללמוד עוד מעט במוסד אקדמי קשה לי מאוד ליצור קשרים מקסימום אומרת שלום אבל כמובן כששואלחים אותי שאלות אני עונה ומרגישה שאני מסוגלת לדבר עם בן אדם זר רק בנוכחות אדם אחר מוכר לי ושנוח לי בחברתו אני מרגישה בדכאון ובודדה לאחרונה גם התאהבתי במישהו שמבוגר ממני בכ15 שנה הוא רווק ללא ילדים גר ביישוב שלי (אנחנו בני עדה מסוימת כל היישוב) וממש לא מסוגלת להתחיל איתו כי כבר לפני כשנה כשרציתי ליצור קשר ידידותי עם מישהו אמר לי שאני לא יפה בפרצוף (לא יודעת אולי הייתי יותר מדי תוקפנית או גסה אליו) בקיצור מה אני עושה (אני מוכנה לשנות את האופי שלי אבל צריכה עזרה ....

טליה יקרה, לא בטוח ש"שינוי אופי" הוא הצעד הדרוש (ספק אם זה בכלל אפשרי). ביישנות היא תכונה יציבה למדי, שיש ללמוד לחיות עמה ולעקוף את המכשולים שהיא מציבה. את מתארת חוויות קשות מתקופת ההתבגרות, והן מועצמות נוכח העובדה שגדלת ונשארת עד היום באותו יישוב קטן וסגור. אבל מוכרים לי לא מעט מקרים של אנשים שהצליחו לנצח את עברם, כאשר יצאו לעולם הגדול, פגשו חיים חדשים, אנשים חדשים ותחומי עניין חדשים. את עומדת בפתחה של תקופה חדשה, תקופת לימודים. באקדמיה אנשים נמדדים לא רק עפ"י מראה חיצוני, וזו בהחלט הזדמנות להפגין כישורים אחרים. זו גם הזדמנות טובה למפגש עם אנשים רבים ומגוונים, בני גילך (!) חלקם ביישנים כמוך, שכמהים לחברה וקשר. ברצוני להזכיר לך, שבמסגרת האוניברסיטאות אפשר לפנות לשירותי הייעוץ, ולהגיע לטיפול פסיכולוגי במחירים שווים לכל נפש. במידה ותמשיכי להרגיש בודדה או עצובה, זו בהחלט אופציה ראוייה כתחילתו של השינוי המיוחל. במסגרת שירותי הייעוץ באוניברסיטה מתקיימים לעיתים קרובות גם טיפולים קבוצתיים המתמקדים בשיפור מיומנויות בינאישיות וחברתיות. אני מאחלת לך שנת לימודים פורייה ומהנה, שנה של התחלות חדשות והישגים. בהצלחה ליאת

ולא כל מי שאומר לך משהו זה קדוש. נכון, זה פוגע, אבל זה מאוד תלוי גם איך את תקחי את זה. ותרשי לי להגיד לך, את הוא האדם החשוב פה, כי מדובר בך. וכשמדובר בך, את הבוס. וכדאי מאוד שתקריני את זה לסביבה! חג שמח, דנה

ליאת, מצטערת אבל הייתי חייבת להגיב.... את כזו מקסימה... תמיד עם תשובות מרגיעות, מעוררות והכי חשוב - תמיד עוזרות. יישר כח!!! שירה

שירה יקרה, תודה על דברייך החמים. הם ממלאים באנרגיה להמשיך. חג שמח ליאת

ליאת אני מצטרפת לשירה, מתשובותיך עולה הרבה חום, רגש, אכפתיות לי אישית מאד נוגעות התשובות שלך, המקום הגדול שיש לך בלב בתגובות שלך תודה ניבה

שלום רב , שמי דוד ואני בן 29 , רציתי לספר לכולם וגם לפסיכולוגים או לפחות לנסות בקצרה את מה שעובר עליי ואולי לקבל חיזוקים מאנשי הפורום, וייעוץ מקצועי מאנשי המקצוע . מזה כ7 שנים לערך אני סובל מחרדות ורק לאחרונה ( שנה וחצי ) מטופל בקלונקס כחצי מ"ג ביום , לא מינון ממש גבוהה אבל בהחלט מספק מבחינה פסיכולוגית , כל השנים החרדה היתה מלווה בפחד , פחד בעיקר על הקרובים אליי , פחדים היפוכונדראליים רבים גם לגבי עצמי אבל המינון של מחשבות אלו היה נמוך יחסית ולא הפריע לי משמעותית בשגרת החיים . במשך כל השנים האלו היתה לי שגרת חיים רגילה : עבודה , חברים , מערכות יחסים , וכו'... לפני כמה חודשים הפסקתי לעבוד ואני נמצא בבית ללא שום תעסוקה דבר שבוודאי משפיע עליי נפשית , אינני סובל מחרדות כמו בעבר אבל לאחרונה אני מרגיש שאני מתחיל להיכנס למערות מאד חשוכות של דיכאון ופחדים ממש עד כדי צמרמורות בלילה של פחד במקרים קיצוניים . אני מרגיש שכל מה שאני חושב סוגר עליי והופך להיות דבר לא טוב ופחד מהלא נודע . לפרנויות אלו נוספים פחדים נוספים ואז נוצרת מפלצת שקשה מאד להילחם נגדה לבדי , זאת ממש מלחמה יום יומית שעדיין לא הרמתי ידיים בה ולא נכנעתי , אני רחוק מלהיכנע כרגע אבל אני מרגיש שאני נכנס עמוק יותר ולאט לאט אני מתחיל לאבד את כוחי ואת השליטה בזה. כמעט כל דבר פסימי שאני רואה או שומע , גורם לי לברוח ממנו ולא להתמודד מולו , אם זה ערוץ או סרט בטלויזיה או סתם חבר שמספר משהו שנראה לי מפחיד אני מנסה להתעלם או "לא לשמוע " דבר זה גורם לי להתנהג באופן מוזר ולא נורמטיבי בחברה בכלל ובחדריי חדרים ( האני הפנימי ) בפרט . אני מרגיש שאני מבזבז את כל שנותיי היפות בפחדים וללא איכות חיים , במקום להינות מאיכות חיים כמו של כל אדם בגילי . הגעתי לפרשת דרכים בחיי העבודה , והזוגיות , לכל המשתמע מכך ובמקום לנסות להתמודד רק עם זה נוספו לי דברים אחרים שאני צריך להתמודד איתם והמעמסה מתחילה להיות כבדה על כתפיי. יש לציין שדברים אלו אינם גלויים לקרובים אליי בצורה ברורה , ואני עדיין חיי , צוחק , ומנסה להינות מהחיים במחשבה תמידית לחשוב בצורה חיובית אבל מי כמוכם יודע שזאת עבודת חיים . מודה על הקשבתכם , ומקווה לקבל תגובה מהגורמים המקצועיים . סיני

דוד יקר, אתה מתאר בדרך פיוטית ממש את המצוקה שלך, עד כי אפשר כמעט לחוש בה, אפילו ממרחק. מתוך הניסיון להבין מה עובר עליך, אתה מנסה הסברים שונים, וחלקם - כך נדמה לי - סותרים זה את זה. אתה אומר שה'קלונקס' "בהחלט מספק מבחינה פסיכולוגית', ובו בזמן מדבר על התדרדרות במצבך הנפשי. אתה אומר "אינני סובל מחרדות כבעבר", ובו בזמן מזכיר מערות חשוכות, דיכאון, ופחדים עד כדי צמרמורת. יש לי הרגשה שכדאי מאד לחזור לפסיכיאטר שרשם לך את הקלונקס (או שמא היה זה רופא המשפחה? אם כן, עדיף לפנות הפעם לפסיכיאטר), לתאר בפניו את מה שסיפרת לנו, ולבקש חשיבה נוספת אשר לטיפול התרופתי. בנוסף, כדאי לשקול טיפול פסיכולוגי, שיסייע בהתארגנות טובה יותר בחיי היומיום, ובהבנה מעמיקה יותר של הדינמיקה התוך-נפשית שלך. השילוב של שיחות+תרופות נמצא יעיל יותר מטיפול תרופתי בלבד. בינתיים, אני מאחלת לך שתצליח להעביר את ימי החג בשלווה יחסית, וליהנות מהחגיגיות של הגשם הראשון... ליאת

ליאת , ראשית ברצוני להודות לך על תשובתך , יכול להיות שהסברתי את עצמי לא כלכך מובן , חרדות במובן שלי הן נפשיות ופיסיות החרדות שעברתי בעבר היו מלוות בדפיקות לב מהירות , יובש בפה כאבים בחזה וביד שמאל וכו.. כל הסימפטומים שמראים חס ושלום התקף לב , לזה התכוונתי בעצם שבעבר הייתי לוקח 2 מ"ג ליום ולאט הורדתי במינון וכמובן שזה עזר לחרדות להיעלם , במשך הזמן כבר לא היו לי את כל ההרגשות האלו הקלונקס עזר לי עד למינון של חצי מ"ג אותו אני לוקח למרות שאני מאמין שאני אמשיך להרגיש טוב גם אם אני לא אקח אותו כי הוא מכנה לי הרגשה של בטחון , לזה התכוונתי כשאמרתי " מספק מבחינה פסיכולוגית " , וכשאמרתי צמרמורות הכוונה היא שאני מצתמרר מפחד, ממחשבות שלוקחות אותי רחוק מאד . אני מתנצל מראש שלא הסברתי מה כוונתי היתה לחרדות . הפרופ' הפסיכיאטר רשם לי בנוסף חצי כדור של "מרוניל" למשך תקופה מסויימת אך אינני רוצה להתמסר לכדורים לכן לא נטלתי אותו עד ליום זה . שאלתי היא , האם אפשר לשפר מצב כמו שלי ע"י שיחה עם מישהו מקצועי בלבד וללא כדורים ? מישהו שאני יכול לשפוך בפניו את סודותיי הכי כמוסים , את הדברים הכי "מוזרים" שיש לי , האם ע"י שיחה שכזאת מצבי יכול להשתפר ? אני מודה מראש על תשובתך נ.ב אחד הדברים שבאמת עושים לי טוב זה גשם . סיני

שלום לך אני מבקשת לדעת איך לבקש מבן זוג חדש לערוך בדיקות רפואיות כמו איידס או כל כל מחלה מדבקת אחרת ,איך מבקשים בלי לפגוע ביחסים שלנו.אני בת 29 רווקה ,ומאוד חשוב לי הבדיקות לפני שאני ניכנסת למערכת זוגית ,שנינו אקדמאים תשובה דחופה בבקשה ,תודה וחג שמח

אסתר יקרה, את שואלת איך מבקשים מבן-זוג לעשות בדיקת איידס. התשובה שלי נורא פשוטה: בעברית ! בימינו זו דרישה מקובלת ומלאת הגיון. אפשר להפוך זאת ליום כייף משותף, שכן לא יעלה על הדעת לשלוח אותו ולא לעשות זאת בעצמך. שניכם זקוקים לביטחון באותה מידה. לא ברור איזה מחלות מדבקות נוספות את רוצה לשלול, אבל השתדלי לא להעביר אותו 'גיבושון' שיוציא לו את החשק... חג שמח לשניכם ליאת

לחברתי היה ניסיון התאבדות באמצעות כדורים לפני כ-4 חודשים. היא טופלה באמצעות פסיכיאטר וקיבלה כדורים שהופסקו על דעתה כשבועיים מתחילת השימוש. הבחנתי כי מאז ניסיון ההתאבדות חלו תופעות של חוסר ריכוז(חציית כביש גם שלא במעבר חצייה מבלי להתבונן לצדדים), בלבול, שכחה (מיקום הנחת חפצים, מילים שפתאום נעלמות). ניסיתי לשכנעה לגשת לטיפול רפואי אולם היא חיה בהדחקה ולטענתה הכל בסדר, יש פעמים שהיא מציינת בפני שהיא מרגישה תחושות מוזרות כגון: אי הפעלת שיקול דעת בפעולות יומיומיות, שלפעמים גם נגרמים תקלות כתוצאה מכך אולם היא חשה שאין לה שליטה בכך. האם התופעות מעידות על דיכאון? חרדה? או בעיה רפואית אחרת? אודה על תשובתך.

יהודית יקרה, כמו שציינו כאן אין ספור פעמים, לא ניתן לספק אבחנות ב'שלט-רחוק', אבל אין ספק שחברתך זקוקה לעזרה מקצועית. נסי לבדוק איתה מדוע החליטה להפסיק את התרופות. יתכן שהביקור הקודם אצל הפסיכיאטר, שהתרחש מיד לאחר הניסיון האובדני, היה טראומטי והיא התקשתה לתת אמון. יתכן שהופיעו תופעות לוואי לתרופות. חשוב לדעת שניתן להחליף תרופות, ושהשפעתן המיטיבה עשויה להגיע רק לאחר מס' שבועות. נסי לדבר על לבה, ואולי להציע לה ליווי לביקור הבא אצל הרופא. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני במתכונת של מערכת יחסים מוזרה, מורבידית ולא שגרתית. אני בת 28 ואילו אהובי בן 55- בגיל של אבי- בשל תסביך אלקטרה... לשנינו רפרטואר עשיר עם בני/ות זוג כחול אשר על שפת הים. אני לעומתו(הוא מאמין גדול באהבה ובאחת ויחידה)אינני מאמינה ב"אהבה" והתאהבתי ונסחפתי למערכת היחסים מבלי משים. (בתחילה הוא היה עוד אחד מהחברה מבחינתי) נקשרתי אליו ואל הריח שלו, הסקס ביננו בדרך כלל מרטיט חושים והוא מחזר אחרי ומכרכר סביבי כמאהב לטיני בן 16. הבלבול נובע מהסיבות הבאות העיקריות: 1. זה מאיים על 3 ילדיו הבוגרים- במיוחד על הבן בן 14 ומחצה. וכן על הבת בת 18 ובת נוספת נשואה באושר עם תינוקת. הם טוענים כלפיו(לא כלפי!) שאני נוטלת את אהבת אביהם וגורעת מחלקם שלהם. מערכת היחסים עם הבן שלו במיוחד סמביוטית ללא גבול והפרדה כלל בין אב לבן. והילד סובל מחרדת נטישה עזה. חשוב לציין כי הוא אב חד הורי במשמורת יחידה- המגדל את ילדיו במסירות נפש של ממש והקריב את כל חיוו למענם! כאשר הוא עזב את הבית בפעם הראשונה על מנת להסיע אותי למעוני הילד בכה בכיות קורעות לב ותפס בכנף בגדו של אביו שלא יעזוב אותו! לא הועילו חיבוקים, הפצרות, הבטחות ומניפולציות! הוא היה בטוח שאבא שלו עזב אותו לטובתי! כאמא בעצמי נקרע לי הלב והתחננתי לאהובי שהילד יסע עמנו וננסה להרגיע אותו ולהגיע אתו להסדר מנחם ומרגיע הבן נכנס לרכב והגביר את בכיו וקילל את אביו על שהוא זונח אותו ומגיע מאוחר ולא רואה אותו ממטר מאז שהכיר אותי ושישרוף לו את הרכב וכדומה..(ילד עדין ורגיש מטבעו) לבסוף הגענו לפשרה וחתמנו על חוזה "סולחה" - בנוגע למועדי החזרה של אביו למתחם הבית והילד קיבל רשת ביטחון וידו היתה על העליונה. ליטפתי אותו והבהרתי לו שאני אתו ולא נגדו! ומאז הרוגע שב לשרור מכיוונו. הבעיה כעת הנה עם הבת היא מקנא לי ברמות בל תתוארנה! וההתמודדות-תהליך הקבלה ההדדי אינו פשוט כלל ועיקר וגורם לי ליסורי מצפון כבדים. 2. הבן בשיא גיל ההתבגרות בו ההורמונים שלו משתוללים- התאהב בי טיפין טיפין בשל גילויי האהבה שלא זכה לקבל מאמו חולת הנפש. וכל אימת שהוא עובר לידי מזדקר לו והוא מתבלבל. קיימת לי משיכה אמהית כלפיו ואני חוששת לחצות את הגבולות המטושטשים בלהוו הכי. האב שת לבו לכך ואני במבוכה ובהלקאה עצמית מאחר ואני אשה מאד מוסרית! ואיני נמשכת לצעירים קל וחומר לא לקטינים. וקל וחומר לא לבן של אהוב לבי!(כנפגעת תקיפה מינית מילדותי- הגבולות אצלי מטושטשים ואינם חד משמעיים) 3. פער הגילים ביננו אינו נותן לי מנוח! 4. אהובי סובל מחרדת נטישה עזה, מאובססיה כלפי ומקנאה חולנית. זה מלחיץ אותי ולא מעניק לי מרחב מחייה. 5. אבדתי את האנלוגיה והראש (האנליטי)- שהיה מנת חלקי. והתאהבתי כמו מסוממת התלויה במנת הסם. איך יוצאים מזה או איך משלימים ומקבלים את מערכת היחסים- על יתרונותיה, מגרעותיה וחששותיה?

שלום לך, הסיפור שלך באמת מורכב, ויש בו חומר לעבודה טיפולית רבה. יש כאן חיבור בין שני אנשים עם עבר בעייתי וכאוב, ועם אנשים נוספים מסביב (ילדים שלך ושלו). כל "פרק ב'" כרוך, מן הסתם, בהתמודדות עם קנאה וכעס מצד בני משפחה אחרים, ומבחינה זו לא המצאת כלום. אני ממליצה לכם לפנות יחד ליועץ זוגי או משפחתי, שיוכל לעזור לשניכם להבין את הדינמיקה התוך-נפשית והמשפחתית של כל אחד מכם. יש באתר זה פורום שעניינו ייעוץ משפחתי וזוגי, בהנהלת הד"ר עידית שלו. אולי תוכלי להפנות את שאלתך גם לשם, ולשמוע התייחסות נוספת מקצועית. בברכה ליאת

ילדה בת 4 חורקת שיניים מתוך שינה בלילה, איך מתמודדים עם זה??

היי, יש להתייעץ עם רופא השיניים. הם יודעים להתמודד עם הבעייה במידת הצורך, או להרגיע במידה ואין חשש לנזק. חג שמח ליאת

לאחרונה היחסים ביני לבין הפסיכולוגית שלי ממש לא מוצלחים.....(בלשון המעטה) מצד אחד אני מאוד קשורה אליה ומצד שני לאחר שנה וחצי אני מגלה פתאום שהיא ממש לא מבינה אותי אני לא מבינה איך לא חשתי כך קודם לכן , אני יוצאת ממש מתוסכלת מכל הפגישות(וזה ממש הורס לי את המצב רוח) ובפגישות מדברים על היחסים בינינו אבל בתכלס שום דבר לא משתנה!! היחסים העכורים הם כתוצאה לדעתי מהתחושה שלי שהיא חותרת רק למקום אחד שהיא חושבת שהוא חשוב וניתן לדחות אותו (בפגישה האחרונה היא אמרה שהיא מסכימה איתי אבל היא חושבת שהיא לא יכולה לעזור לי בשאר התחומים), מפני שזו תקופת מעבר בחיי (כגון עבודה חדשה ושינויים נוספים רבים) והם בעוד שחיי מלאים בדברים אחרים שלא משקפים את הטיפול שבהם ברגע זה אני צריכה תמיכה(ואין לי כל כך היכן לקבל אותה) והיא ממש לא מבינה אותי כל תקופה זו..... יש לי עוד שורה שלמה של טענות כלפיה אבל אולי במידה גדולה יותר הקשר שלי אליה מאוד חזק מבחינה רגשית וקשה לי לעזוב אני לא יודעת מה לעשות , רציתי לדעת האם זה מקובל לגשת לפסיכולוג נוסף לכמה פגישות מוגדרות מראש להתייעצות והאם אני צריכה לידע אותה על כך.

גם לי היתה תקופה כזאת. היו לי טענות בלי סוף למטפל שלי, ויצאתי מתוסכלת מכל פגישה, עצבנית על בזבוז הזמן והכסף וחושבת לעזוב. איכשהו, התקופה עברה, והוא היום שוב האדם הכי משמעותי עבורי והכי מבין ועוזר. אני מוכרחה להתוודות, שהוא לא השתנה, זאת אני שהשתניתי. אני קוראת לתקופה ההיא: תקופת ההתבגרות שלי. ממש כמו מתבגרת לא הייתי מוכנה להקשיב לכלום. התווכחתי איתו על כל ניסיון ניתוח של הדברים. וכל הזמן התרסתי כלפיו, שהוא לא מבין. אני חושבת שגם כעסתי באיזה שהוא אופן, שהוא לא יכול להיות בשבילי באופן טוטאלי, והתוקפנות שלי כלפיו נבעה גם ממקום זה. למזלי, הפסיכולוג שלי לא ויתר לי ועלי. וכיום הטיפול שוב מאוד יעיל עבורי. אני חושבת שהם יכולים לעזור לנו רק אם אנחנו מאפשרים. ואני חושבת שגם תקופה כזאת של אנטי, אם בוחנים אותה נכון, יכולה לקדם את הטיפול. כך היה אצלי.... בהצלחה.

ליעל תודה על התשובה היא בהחלט פתחה לי קו חשיבה נוסף (יש בזה משהו גם לגבי אבל לא לחלוטין.... הבעיה היא שאני לא רואה איך יוצאים מהמצב שבו אני נמצאת בקשר איתה(הופכים את המצב ממתסכל לאחר) והבעיה היותר גדולה שזה ממש לא הזמן המתאים בחיים שלי לירידות הללו אני צריכה תמיכה בנושאים אחרים לחלוטין שמשום מה היא מעדיפה להתעלם מהם.(היא כאלו תוקעת את העתיד שלי ומאירה אותי בעבר) אני מרגישה כאלו היא חושבת שאם אני ממשיכה הלאה אני מותירה את הכל מאחור זה לא נכון אבל צריך לזוז......) לליאת תודה על התגובה אני בהחלט שוקלת את צהעד הזה ושמחה לשמוע שזה בסדר(ואל כמו איזה בגידה מאחורי הגב שלה) בכל מקרה השקול יהיה האם להפסיק או להמשיך אתה (ולא האם להחליף פסיכולוג אין לי כוח להתחיל את הכל מחדש)או אולי לקבל תמיכה נקודתית בתקופה זו בצומת הדרכים שאני נמצאת בה(והיא לא עוזרת לי) ולאחר מכן אולי לחזור לטיפול אצלה.

אלמונית יקרה, אני חושבת שקיבלת תשובה נהדרת מיעל. בנוסף, קראי את תשובתי לאדווה. http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/569/xFT/528689/xFP/528762 התייעצות עם פסיכולוג נוסף היא דבר לגיטימי, ויש פסיכולוגים שאפילו מעודדים זאת. להחלטה על החלפת מטפל יש מחירים לצד מה שנראה כיתרונות. שקלי היטב האם זה באמת מה שברצונך לעשות. גם ההחלטה אם ליידע את המטפלת שלך על ההתייעצות היא בידייך, ואין כללי ברזל בעניין. מקווה שתחליטי נכון, ושתוכלי להפיק את המירב מן הבחירה שלך. בהצלחה ליאת

היום דודתי בת ה50 אמרה שנשים מתנהגות בטיפשות שהן יותר עצבניות ונוהגות להגיב לשכנה רעה נניח במקום לפתור בעיות בשקט או להתעלם ואמרה שהאשמה היא על גברים שאם יש גבר אינטלגנט פיקח במשפחה הוא לא היה נותן לה להתנהג ככה(העניין הוא אוניברסלי ולא מדובר על אישה או גבר מסוימים) האם זה נכון שאכן נשים בדר"כ טיפשות מגברים שרק גבר חכם יכול להרגיע את האישה אני בת 23 ובכלל לא מסכימה עם דודתי אך בכל זאת רוצה לשמוע דעה מקצועית על הענין תודה

מעיין, השאלה שלך גרמה לי לחייך... יש לנו שכן פרימיטיבי במקצת שטען, שנשים הן אזרחים סוג ב'. באותו רגע חשבתי "וואו! איזו הצהרה מטופשת!!!" ואח"כ הבנתי, שעל ערכים כאלה הוא גדל בבית הוריו. יתרה מזו, יש לשכנים הללו 3 ילדים: שתי בנות ובן. הבן הוא המלך בבית (ככה הם קוראים לו X המלך), וככה צומח דור חדש של גברים ונשים, שרואים את הנשים כנחותות (גם מבחינה אינטלקטואלית) מהגברים. אז לא, זה ממש לא נכון מה שאמרה דודתך. לפחות לא מבחינה מדעית. אבל כל אחד גדל במשפחה עם ערכים ואמונות שונים, כך שאנו גדלים מתוך מה שאנחנו סופגים בבית. זה גם תלוי תקופה. רק במאה ה - 20 הנשים קיבלו, לאחר מאבקים מרובים, את הזכות להצביע בבחירות, למשל. נשים אינן טיפשות מגברים. יש להן צורת מחשבה אחרת. לא צריך גבר חכם (או כל גבר) בשביל להרגיע אישה - היא יכולה להירגע בעצמה. ולפעמים נשים דווקא מעדיפות להירגע בעזרתה של חברה טובה, ולא גבר כזה או אחר. ס.מ.

מעיין יקרה, את יכולה לבשר לדודה שלך, שהיו לא מעט אנשים שהחליטו לבדוק מחקרית את הטענה שלה. אז הרי החדשות ועיקרן תחילה- עובדתית, יש אכן יותר בנים בתחומי ההנדסה והמדעים, ויותר נשים בתחומי ההוראה, השירותים החברתיים והפקידות. כדי להבין מדוע זה כך, ניסו חוקים לבדוק האם קיימים הבדלים ביכולות אינטלקטואליות ספציפיות, או שמדובר בסוג של אפלייה סטריאוטיפית. רוב המחקרים לא מצאו פערים אינטלקטואליים בין שני המינים, למעט יתרון קל לבנים בתחום התפיסה המרחבית ויתרון לבנות בתחומי הכושר המילולי. הבדלים אלה, אגב, הולכים ומצטמצמים, והחוקרים מסבירים זאת בגמישות הרבה יותר ביחס לתפקידי המין. כיום מעודדים יותר את הילדים לעסוק בפעילויות שפעם היו אופייניות רק למין האחד. החשיפה להתנסויות המגוונות בשנות הילדות מאפשרת שכלול הכשרים האינטלקטואליים של בני שני המינים. חשוב לזכור, כמו שציינה ס.מ., את השפעתם המכרעת של גורמים סביבתיים (הורים, מורים, נורמות חברתיות ותרבותיות) על התפתחות האינטליגנציה, ועל האופן בו תופסים גברים ונשים את עצמם. ואם היא כבר דיברה על עצבנות, הדודה שלך, ספרי לה שהגברים נמצאו תוקפניים יותר מנשים, לפחות כשמדובר בתוקפנות גופנית, ולפער הזה אחראים דווקא גורמים ביולוגיים הורמונליים. מסתבר שהדודה שלך לא לבד, ויש עדיין לא מעט אנשים שמייחסים עליונות לגזע, לאום או מין זה או אחר, רק בגלל שאף אחד לא טורח להתנגד או לתקן זאת. את מוזמנת לבשר לה את הבשורה. כה לחי ליאת

שלום, אחותי הגדולה ( 35 ) נתפסה גונבת את מספר כרטיס האשראי של הוריי וכמובן עשתה בו שימוש, בעבר גם גנבה לי. אנו מעונינים לטפל בבעיה הזו בהקדם. היא לא קלפטומנית מכיוון שהיא קונה דברים שהיא מאד אוהבת. האם ניתן לטפל בבעיה? איך נקראת הבעיה? לפי דעת כל בני המשפחה מדובר באובססיה ודחף עצום לבצע רכישה של מוצר שהיא רוצה אף על פי שידה אינה משגת ולכן היא בוחרת בדרך מכוערת ולא חוקית שכזו. מה עושים??? אשמח לקבל קישורים הרלוונטים לנושא ע"מ שאקרא חומר. תודה מראש.

דניאלה יקרה, הבעייה נקראת גניבה. אובססיה ודחף עצום לקבל משהו שאינו שייך לנו היא דרך עדינה לנסח את הבעיה. אפשר, כמובן, לדבר על הגניבות כעל קושי בהפנמת נורמות מוסריות, קושי לשלוט בדחפים, רכושנות, ועוד. אם אחותך מודעת לבעייתיות שבהתנהגותה ומגלה עניין לבדוק את המניעים לה, אפשר יהיה להמליץ לה על פנייה לטיפול. אם אינה מעוניינת בכך, זה יוצא מתחום הפסיכולוגיה ונשאר בתחום הפלילי. גוגל מחזיר 125,000 הפניות כשמקלידים "גניבה". תוכלי לצמצם ע"י 'חיפוש בתוך התוצאות' (למטה, בגוגל, יש אפשרות להקליד נושא נוסף) עם מילים כגון 'פסיכולוגיה' או 'בתוך משפחה', וכדו. בהצלחה. ליאת

בני בן השבע לומד בכתה ב'. מזה כחודש המורה מדווחת על אוננות מוגברת בזמן השיעור, בעיקר כשמוטלת משימה על הילדים. האוננות נראית גם בבית, אך אינה מופיעה בצורה כפייתית כמו בכתה. עליי לציין כי מדובר בילד חכם במיוחד, אהוב על חבריו, אחראי ובעל רגישות גדולה לעולם. אודה על תגובותיכם באתר

טלי יקרה, אוננות היא תופעה נורמלית לחלוטין אצל ילדים בכל הגילאים. יש להסביר לילד שהוא רשאי להמשיך בפעילות הגורמת לו הנאה, אבל תחת תנאים מסוימים: בפרטיות בחדרו. לפעמים, בשל המבוכה והקושי לדון בנושא כזה עם הילד, הורים פשוט מתעלמים מן התופעה, הגם שהיא מעוררת בהם אי נוחות רבה. יש להסביר לילד שזוהי התנהגות טבעית ומהנה אך כזו שאינה מקובלת בחברה, ממש כמו חיטוט באף... אפשר לבקש מן המורה לדאוג שיהיה עסוק במשימות מאתגרות, ואף להזכיר לו בעדינות ובשקט שהתנהגותו אינה הולמת את הנסיבות. לילה טוב ליאת

האם אדם שהוא גדל ומתבגר הוא זוכר את התקופה הזו של הילדות והאוננות? משום מה כל הנושא של מיניות התחיל להתפתח אצלי רק בשנות העשרים..... האם משהו לא רגיל אצלי?

כיצד ניתן לעשות בדיקת דם לאדם הסובל מחרדת מחטים ?

רצוי לטפל קודם כל בחרדת המחטים עצמה. CBT יכול לעזור. מה הטעם להתמודד עם החרדה בכל פעם מחדש כאשר עולה צורך בדקירה כזו או אחרת (חיסון, ב.דם)?

גיל יקר, כמו שליאנה ציינה, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי הוא הטיפול המומלץ במקרים כאלה. זהו טיפול יעיל וקצר יחסית. עם זאת, במקרה של צורך דחוף בבדיקה, ניתן להפחית חרדה באמצעות הגברת תחושות של שליטה בזמן הבדיקה. הכוונה לאפשר לאדם להתיידד קצת עם הסיטואציה. להחזיק מזרק ביד (אולי אפילו ערב קודם, בבית, בהיעדר איום), להתנסות בחסימת העורק, להדגים כיצד אפשר לאלחש מעט את מקום הדקירה רק באמצעות מכות קלות על האזור, וכיוב'. ידועים מקרים מרשימים מאד של אנשים עם פוביות קשות, שבגלל אילוצים של חוסר ברירה תפקדו למרות הפוביה שלהם. כך למשל בזמן מלחמת העולם השנייה, בזמן השואה, אנשים שסבלו מאגורפוביה, נאלצו לצאת מבתיהם ולהרחיק נדוד. רק אחרי המלחמה, הם חזרו להסתגר בבתיהם כמקודם. עשינו סיבוב ארוך, והכל בגלל מזרק קטן... בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני באופן אישי מאוד סובלת מבדחקות דם ואף נוטה להתעלף ולהסתחרר מהן. דבר שמאוד עוזר לי הוא לבצע את הבדיקה בשכיבה (יש מיטה בכל מעבדה) ולהשאר עליה גם כמה דקות אחרי הבדיקה. הדבר הזה עוזר לדם להגיע אל המוח ביתר קלות ומנטרל את תופעת הסחרור והעלפון. בהצלחה.

אני בת 23 ודתייה ויש לי פחדים קשים מאוד מסוף העולם ומאסונות טבע עד כדי אי יכולת לתפקד בחיי היומיום אין לי כבר חשק ללמוד או לעשות משהו מועיל עם עצמי כי גם ככה חינו הולכים להיגמר עוד מעט אם אני שומעת שקרה באיזה מקום בעולם אסון טבע זה לא כ"כ רתיע אותי אלא כשאני שומעת שזה עלול לקרותצ בישראל למשל רעידת אדמה חזקה אני מאוד מפחדת גם מתאונות דרכים וכל פעם שאני נוסעת לאיזה מקון אני מרגישה שאולי לא אחזור אני מאוד מאמינה בחיים לאחר המוות וחושבת הרבה איך ארגיש אחרי אמות בלי יכולת לזוז בלי שליטה על מה שיקרה לי ודיבורים על סוף העולם בכלל עושים לי צמרמורת אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר לא לשקר ולא ללכלך על אנשים (מה לעשות אני לא מושלמת) לפעמים כשמישהו מעצבן אותי אני אומרת עליו כל מיני דברים לא יפים ואחרי זה אני מתחרטת ואומרתלעצמי שזה לא יקרה שוב אבל שוב חוזרת על הטעות לאחר מכן איך אני יכולה לגרום לעצמי להיות אדם טוב יותר? סבלני יותר? וברור שסוף העולם יגיע מתישהו ושנמות מתישהו באיזה דרך שהוא אך איך אני מתמודדת עם החרדות זה לא משו שקורה כל יום אלא רק כאשר שאני שומעת הרצאות של אנשי דת שסוף העולם קרב זה משאיר בי פחד עצום לכ 3 עד 4 ימים ואחרי זה אני איכשהו נרגעת. שתבין שהרצון שלי הוא לא לחיות כמה שיותר למרות שלא הייתי מתנגדת לחיות עד גיל 80 נגיד חים טובים אלא מה שהכי מפחיד אותי מה יקרה אחרי המוות האם יהיה לי טוב ? אשמח אם תעזור לי להתמודד עם השאלות ולהגיד לי האם בןאדם באמת יכול לשפר בצורה דרמטית את האופי שלו?????

אניטה יקרה, פחד המוות וההתכלות הוא עתיק כ??י?מ?יה של האנושות. מאז ומעולם אנשים עסקו בשאלת הבריאה, הקיום האנושי, הכוחות העליונים, וכמובן בשאלת המוות. לא מעט פילוסופים נתנו דעתם על שאלות של גוף ונפש, על שאלות של 'עולם הבא', 'שכר ועונש', המסדירות למעשה את הגרעין של כל הדתות בעולם. יש אנשים שרעיונות אלה מעסיקים את מחשבותיהם, יש מי שמשועשעים מהם, ויש מי שהדבר מהלך עליהם אימים. את נשמעת בחורה רגישה ונבונה, אבל מאד מאד מבוהלת. כדי להשתחרר מן השאלה איך ומתי תפרדי מן העולם, הייתי מציעה לך להתמקד בשאלה כיצד ניתן לחיות בו באופן מלא ומספק, תוך מימוש יכולותייך וכישורייך הייחודיים. אני ממליצה לך לפנות לגורם טיפולי (פסיכולוגי) שיוכל לסייע לך להשתחרר מהחרדות, ולהתפנות למשימות חייך השוטפות. אני מאחלת לך ולכולנו חיים ארוכים, טובים, שקטים ומלאי סיפוק ליאת

אניטה שלום, תשמעי מתוקה, מכניסים לך רעיונות לראש וממש מרעילים אותך. היות ואת דתיה, לא הייתי אומרת לך להפסיק להתפלל. אולם, לדעתי כדאי שתשקלי אם כדאי לך בכלל להמשיך להגיע להרצאות של אנשי דת. הם מכניסים לך חרדות שסוף העולם קרב. הם ממש מכניסים אותך לפניקה. תראי מה זה עושה לך. פשוט תפסיקי להגיע להרצאות מסוג זה ואת מבחינתך תשתדלי להיות אדם טוב יותר. זה המקסימום שאת יכולה לעשות. אני, למשל, בחורה מאוד רגישה ובגלל זה משתדלת לשמוע חדשות לעיתים כמה שיותר רחוקות. מאז שקיבלתי החלטה זו אני מרגישה הרבה יותר טוב. תרגישי טוב, שירי

לא יעזור להתעלם ממה שבאמת יקרה בעתיד תעזבי דת אוקיי אבל גם למדענים יש המון תאוריות שהעולם יגיע נלקיצו בסופו של דבר שהקרחונים בקוטב יימסו ויציפו את כל העולם או שכוכב מסוים יתנגש בעולם ויהרוס אותו מה שבטוח שהעולם ייגיע לקיצו מתישהו ו10000 אחוז בטוח שיש חיים אחרי החיים בעולם הזה וכל אחד יקבל מה שמגיע לו בעולם של צדק מי שהיה אדם טוב ייכנס לגן עדן ומי שהיה רע גנב רצח לכלך על אנשים ועשה כל מה שהתחשק לו באותו רגע ייכס לגיהנום ובלי שוםקשר לןדת ולגהנום או גן עדן נכון שיש המון אנשים שמתנגדים לדת וחושבים שהוא קשה מאוד ליישום ושמשעמם לחיות לפי עקרונות דת אך אם תחשבי בהגיון מה שכתוב בספרי דת איך אנשים צריכים להתנהג אחד עם השני זה לטובת אנשים כי בלי קשר לגן עדן גיהנום עולם הבא וכו וכו...זה לטובת אנשים כדי שיהיה ביטחון בעולם וסדר ולא בלאגנים כמו עכשיו שכשאת יוצאת מהבית נניח נוהגת באוטו יש פחד שאיזה מישהו שיכור יתנגש בך או שיהיה פיגוע או שיגנבו לך את הכסף תחשבי שאם כל האנשים היו מיישמים לפחות את הקטעים של יחס בין אדם לחברו שכניו בוריו החיים היו נראים הרבה יותר טוב חוץ מאסונות טבע או מחלות שאין להן פתרון של 100% אז בשורה התחתונה לא יעזור להתעלם ולהתכחש למה שהולך לקרות. התעלמות לא תביא לפתרון הבעיה אלא רק התמודדות עם המצב וכשאין מה לעשות אז השלמה עם הגורל שיהיה לך חג סוכות נעים !!!!!!!!!!

שלום רב, אני נמצאת בטיפול מזה מס' חודשים. כל העניין הזה חדש לי. מעבר לדברים החשובים מאוד שעולים בטיפול ושלשמם הגעתי אליו, חלק לא מבוטל מהזמן הולך על שיחה על היחסים בתוך הטיפול, ביני לבין המטפל (האם אני סומכת עליו, מה אני מצפה ממנו, האם אני תלויה בו וכיוב'). מעיון בשאלות קודמות כאן בפורום אני רואה שזה דבר מקובל ואני מבינה שזה חלק חשוב מהתהליך (הפתיע אותי לגלות עד כמה זה נפוץ) ובכל זאת אני מרגישה מטופשת בכל פעם ששוב הנושא הזה עולה בטיפול (לעיתים אני מעלה את הנושא ולעיתים המטפל). אני מרגישה שאנחנו טוחנים מים במקום לעסוק בעיקר. עד כמה העיסוק ביחסים הוא אכן קריטי והאם יכול להיות "עיסוק יתר" בנושא? תודה, יעלה

יעלה יקרה, היחסים בין המטפל למטופל הם נושא מרכזי בחדר הטיפול, בין אם מדברים עליו ובין אם לאו. אם את מרגישה שהנושא גורם לך לחוש מטופשת, או מבזבזת זמן, נסי לדון בו באופן שונה. בטיפול דינמי (ואני יכולה להניח בזהירות מדברייך שזוהי האוריינטציה בטיפול שלך) המטופל הוא זה שמוביל ומנווט את השיח לעניינים המעסיקים אותו ובוערים לו. אם אתם מגיעים לנושא היחסים שוב ושוב, אולי - איכשהו - זה בכל זאת נושא קריטי אצלך, למרות הכל? בכל מקרה, לפחות לטעמי, קיימת תופעה של "עיסוק יתר" (ללא קשר לנושא ספציפי), ובדרך כלל יש לה תפקיד הגנתי כלשהו שעליכם לנסות ולהבין. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת. רציתי לשאול בהמשך לשאלה על יחסים בין מטפל למטופל- בפעם האחרונה שהייתי אצל המטפלת, היא תקפה אותי חלק נכבד מהפגישה שבעצם אין התקדמות בגללי,כי היא סה"כ מקשיבה בנוסף,רצתה לדבר על נושא מסוים שקשור ביחסים ביננו שלא רציתי לדבר איתה עליו. היא לחצה ולחצה ואני נשברתי והלכתי משם.העניין הוא שנעלבתי ממנה נורא ואני ממש לא רוצה לחזור לשם, הנחתי ששם אמור להיות מקום בטוח בשבילי והרגשתי כאילו הפגישה הזאת הייתה מלחמה ואני הותקפתי מכל כיוון.הבעייה היא שאני לא יכולה לראות בה שום דבר טוב כרגע, אין לי טיפת הערכה אליה אחרי מה שהיה. כולם לוחצים עליי לחזור לפגישה נוספת, אני לא יודעת מה נכון לעשות. השאלה שלי היא אם נושא היחסים בין מטפל למטופל כ"כ חשוב? עד כדי שבירת המטופל והברחתו מהקליניקה?

שלום, יש לי שאלה. אני חושב שאני נמצא כבר כמה שנים במצב של דיכאון. אני לא אספר פה סיפורים אבל בקצרה - הרגשה כללית כזאת שהכל קשה בחיים ואין תקווה לכלום. תחושה שהתגברה בתיכון (שבקושי הצלחתי לסיים) ובצבא, ועכשיו שנה אחרי השחרור אני בקושי מסוגל לצאת מהבית. אני לא מרוכז והימים עוברים לי בלי כלום, אני לא יכול לעשות דברים פשוטים כמו לסדר את החדר. אני לא מסוגל ללמוד ובקושי לקרוא פרק בספר. כל הסביבה בטוחה שאני עצלן, מפונק ופרזיט. אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר קרוב לשנה והוא לא עוזר בכלל ואפילו מזיק כי גם הפסיכולוג בטוח שאני עצלן מפונק ולא בדכאון, כי לדבריו אני מראה נכונות לצאת מהמצב אז אני לא בדכאון, סתם עצלן. זה ממש מגיע למצב שקשה לי לצאת מהבית, ואני מפחד שאם אני לא אצא מזה זה ימשיך לעוד שנים. כבר החלפתי פסיכולוג פעם אחת בגלל בעיה בירוקרטית. והפסיכולוג שאני איתו כרגע הוא מישהו "נחשב" שאחראי בין השאר על שיבוצים של פסיכולוגים במכון. אני לא רוצה ליצור בעיה ביחסי המטפל-מטופל שלנו (למרות שהם לא מזהירים בכל מקרה). ואני מפחד שאם אני "יאבד" אותו ויגיע למישהו יותר גרוע אז אבוד לי. מה כדאי לי לעשות? להתעקש על להחליף פסיכולוג? כי יש לי הרגשה שלנוכחי אין זמן כל כך להקשיב. והאם אני באמת סתם עצלן ופרזיט? אם כולם אומרים כולל הפסיכולוג אז אולי זה נכון? מתי זה דיכאון ומתי זה סתם עצלנות?

שלום רב, לא אוכל מכאן, על סמך תיאור קצר, לעזור לפתור את החידה "דיכאון או עצלות". לדיכאון יש קריטריונים המפורטים היטב בספר האבחנות הפסיכיאטרי, וכל איש מקצוע מכיר אותם היטב. עצלנות היא משהו יותר פרשני ופחות נחרץ. לי, אישית, יש חיבה יתרה לאנשים שיודעים קצת להתבטל, אז אולי אני קצת משוחדת... במהלך הקריאה עלו אצלי מס' מחשבות. בגלל האופי המתמשך של תחושות העייפות וחוסר האנרגיה, הייתי מציעה להגיע גם לרופא המשפחה, ולבקש, למשל, בדיקות דם מקיפה. לפעמים גם אנמיה פשוטה יכולה 'לעשות' תמונה דומה. אם נשללו העניינים הפיזיולוגיים, אפשר לחשוב שוב על טיב הטיפול, ואולי לנסות להיעזר גם בפסיכיאטר, שיוכל לנסות כיוון תרופתי. הנכונות לצאת מהמצב אינה מעידה על כך שאינך סובל מדיכאון ! היא מעידה על מוטיבציה לשינוי שחשוב מאד לנצל אותה נכון. אתה שואל אם להחליף מטפל, וזאת שאלה שאני מחזירה אליך. האם הצלחת לבסס אמון בו? מדוע אתה מתרשם שאין לו זמן להקשיב לך? אלה תחושות שכדאי מאד להעלות בטיפול. אני מציעה לך להמשיך להתבטל לפחות עד אחרי סוכות :-), ואז, להתחיל ברור יסודי יותר, ולפעול בעזרת המטפל שלך ליצירת שינוי. זכור, שעצלנות היא פריווילגיה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם... מועדים לשמחה, ובהצלחה ליאת

אשמח אם תעזרו לי לעשות סדר בראש. אני מישהי. יש לי הורים, ושני אחים. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי, בערך שנה. (וכן, אני מאוד נמשכת ואוהבת את הפסיכולוג). נגיד שאכיר אדם בשם X. שבו אתאהב. שאלתי היא- למי הוא יהיה דומה יותר? לדמות האידיאלית שיצרתי למטפל שלי??? לאבא שלי? לאישיות ההפוכה משל אימי? אולי מזכיר בתכונותיו גם את אחיי? אם כן, ואבחר אותו כי הוא יזכיר את הדמות האידיאלית של המטפל, ונגיד שאני אוהבת את המטפל במיוחד בגלל שהוא בעל אופי מסויים, או תכונה מסויימת. האם זה אומר שזאת התכונה שחשוב לי שתיהיה במושא אהבתי? או להפך, שאמשך אליו ר-ק אם תיהיה לו התכונה (או האופי מסויים)? האם כל אותן תכונות שאני משליכה על המטפל נוצרו מהחינוך שקיבלתי? האם חשוב לשתף אותו כיצד אני רואה אותו (ובתכל'ס -אילו תכונות אני משליכה עליו)? חג שמח, ותודה רבה.

חג שמח ! כשקראתי את דברייך, חייכתי. לא יכולתי שלא לחשוב על מישהו שאוכל עוגת קצפת טעימה, ובמקום להנות מהמתיקות והכייף, הוא עסוק בלספור קלוריות, רמת סוכר, ובחישוב הכמויות המדוייקות של אבות המזון בכל אחד ממרכיבי העוגה. ברור שככה אין סיכוי להנות מהעוגה... אני מאחלת לך שתצליחי למצוא את הבחור ה'טעים' לך, שתוכלי לאהוב אותו בכל לבך, לצאת איתו למסעות המטלטלים של החיים ללא חת, לחלוק איתו רגעים של נחת, רגעים של פחד, רגעים של אושר ורגעים של קושי, מישהו שיהיה ראוי לאהבתך. הבחירות שלנו הן כה מורכבות: משתתפים בהם כל כך הרבה גורמים - פסיכולוגיים וביולוגיים - מכדי להסבירם, ככה, עוד לפני שנולדו. עזבי את זה. צאי לחיים חופשייה וספונטנית, והשאירי לחדר הטיפול רק באמת את מה שנחוץ. חג שמח ליאת

אני בהריון ראשון, הריון ספונטני, טבעי, ממש בלי בעיות.. אני גדלה מיום ליום וחיצונית אפשר כבר לראות.. אבל מבפנים אני מרגישה "לא מחוברת", המון סטירות פנימיות כן רוצה ולא רוצה... בעיקר אשמה על הרגשות האמביוולנטיים שלי. כולם מתייחסים להריון כדבר נפלא, משמח ומרגש זה באמת ככה אבל, יש גם את הצד השני: את החלק החודני החסר פרטיות, את החלק של ההרגשה שמשהו חודר, גדל, תופס מקום. הרגשה של שינוי גדול, וויתור בעיקר תחושה של לבד, כי הריון תמיד נתפס כחוויה חיובית. אני מקווה שהצלחתי להסביר טוב את עצמי ואולי מישהו ירגיע שאני לא לבד בתחושות האלה?

לא יכולה שלא להגיב. יש לי שלושה ילדים. ההריון הראשון שלי היה מאד מתוכנן ומאד רצוי, אבל בהריון השלישי שלא היה מתוכנן, ממש הרגשתי כמו שאת מתארת: חודרניות, הרגשתי שאני נחנקת מהעובר בבטני, ואני מכירה עוד בנות שלא אהבו להיות בהריון, אבל את התינוק שנולד אהבו מאד, וזה מה שחשוב לדעתי. בכל אופן, מאד מובנת לי התחושה: הגוף משתנה , ההרגשה, שינויים הורמונליים שקשה להתמודד עמם וכן משהו חשוב נוסף: את מבינה בדיוק מה זה ההריון, מה הוא יביא איתו בסופו: לידת תינוק שיהיה מרכז העולם שלך לזמן לא מבוטל... כך שאת עם עיניים מאד פקוחות לגבי הורות, סטירות פנימיות כפי שאת כותבת... אני מבטיחה לך שאת מה שיוצא בסוף ההריון אין סיכוי שלא אוהבים, לפעמים זה לוקח יותר זמן להתחבר אל התינוק, אבל אני אישית היום לא יכולה לראות את חיי ללא אחד מילדיי, כך שעם כל התחושות של הלבד, ואולי בושה ואשמה בשל אותן התחושות, היום אני כל כך מחוברת אליהם , אל כל אחד מהם. החברה אכן מצפה שנגדל לצדד בהריונות ולאותם כרצויים וטובים, אבל מה שאת חווה הוא אמיתי מאד ואני יודעת שהמון בנות חולקות את אותה התחושה, אבל אני מוצאת לנכון גם לעודד אותך , את התינוק כל כך אוהבים , , כל כך הרבה דברים נוספים לומדים דרכו ונפגשים עמו... מותר לך להרגיש כמו שאת מרגישה... תהני, המשך הריון תקין ולידה קלה כמובן ניבה

חג שמח, השתדלתי להשהות מעט את תשובתי לך, למרות שקראתי אותה כבר אתמול. קיוויתי שעוד בנות יתייחסו, והן כמובן מוזמנות לעשות זאת בהמשך. הפנייה שלך שימחה אותי, כי לפעמים במשך שנים של התעסקות במכאובי נפש, ההתמודדויו?ת הב?ריאו?ת נדחקות מעט הצידה. הריון הוא אחת התקופות האלה בחיינו, כנשים, המציבות בפנינו אתגר גופני ונפשי. ניבה כתבה כל כך יפה ונכון. הקושי, אי הנוחות, החששות, לפעמים גם הבחילות והצרבת, הרגליים הנפוחות - כל אלה נלווים גם לתחושות של גאווה, מסתורין, סיפוק, מלאו?ת, נשיות, יופי, אהבה. אני לא בטוחה עד כמה בהריון ראשון מודעים מאד לקיומו של תינוק בתוכנו. אנו יודעות זאת במודעות החושבת שלנו, מבינות זאת שכלית, אבל הרגע הבלתי נשכח ההוא, של המפגש הממשי לאחר הלידה, זכור לי כהפתעה המסעירה ביותר שחוויתי. אני מאחלת לך חודשים יפים ומעניינים. אל תנסי להיאבק ברגשות שלך, יהיו אשר יהיו. הם חלק מהדיל. את לא לבד ! יש הרבה נשים שמרגישות כמוך - קוצר רוח, בדידות, נחדרו?ת, איבוד השליטה במידה מסוימת. אני, איכשהו, גיליתי שהטבע חכם גדול, ועם התקדמות ההריון, הרגשות הללו שוככים קצת, ומפנים מקומם לציפייה ומוכנות גדולה. נשמח ללוות אותך, מכאן, לאורך הדרך עד ללידה, וכמובן גם בהמשך (ב"קו להורה"?)... ועד אז, מועדים לשמחה ליאת

מחפש מאמרים בנושא

היי, ממליצה להפנות את הבקשה לד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותראפיה השכן, שכן זה תחום מומחיותו, ובוודאי ישמח לעזור. ליאת

שלום, רציתי לדעת האם ביישנות מוגדרת כהפרעה נפשית ומהן דרכי הטיפול בתופעה (פסיכולוגיים, פסיכיאטריים..?). אני בחורה בשנות העשרים וסובלת מאוד מהביישנות שלי (מאז הייתי ילדה קטנה), מאחר והיא גורמת לי לא לחיות את חיי כפי שהייתי רוצה. אני מתביישת לעשות ולהגיד דברים בכל התחומים בחיים(מתביישת לחשוף את גופי, להודות שאני זקוקה לקשר אינטימי, להודות בפחדים וחולשות, בצורך שלי להלחם על שלי ולהצליח וכדומה). אני לא יודעת כ"כ מה לעשות ומרגישה שזה חלק מאוד חזק מן האישיות שלי ושיהיה מאוד קשה לשנותו, אם בכלל.

ביישנית יקרה, את צודקת. ביישנות היא בדר"כ משהו אישיותי שמלווה במידה זו או אחרת את האדם כתכונה יציבה כל חייו. יש לא מעט מחקרים שעמדו על קשר בין תכונת הביישנות לגורמים ביולוגיים-מוחיים, ולא רק פסיכולוגיים (כמו שנהוג לחשוב). למרות אי הנוחות הרבה והקשיים שתארת, שהם מנת חלקם של לא מעט אנשים בעולמנו, לא מדובר בהפרעה נפשית. אנשים ביישנים מוצאים לעצמם חברים, בני זוג, וחיי חברה מספקים, גם אם זה קורה לאט יותר (או אחרת) מאצל חבריהם הלא ביישנים. לפעמים, בגלל הביישנות וההימנעות ממצבים חברתיים, נוצרים - כתופעה משנית - חסכים במיומנויות חברתיות ובינאישיות, חרדות או פגיעה בדימוי העצמי. במקרה כזה, מומלץ מאד להיעזר בטיפול פסיכולוגי, כי בתופעות הללו אפשר וכדאי מאד לטפל ! מדברייך ניתן לחוש במצוקה, אבל גם ברצון אמיתי לשינוי. נצלי את העוררות הזו, ואת תחילתה של השנה, להחלטות חשובות למען עצמך. אני שולחת לך הרבה עידוד לקום ולעשות מעשה, ואשמח מאד מאד לשמוע על הישגים חדשים אם תבחרי לשתף אותנו. יישר כוח ליאת

רב תודות, ליאת.

שלום. אני סובלת מפרפקציוניזם חמור שמקשה עלי מאוד בחיי היום יום בלשון המעטה. רמת הפרפקציוניזם שלי מגיעה לרמות גבוהות עד כדי כך שכאשר אני לא עומדת במה שהצבתי לעצמי זה מגיע עד לכדי בכי, הרגשות הרסניות, ודיכאון. זה מתבטא בעיקר בלימודים. איני יודעת מה לעשות עם עצמי , קיימת בי נוסף לכול תחושת התחרותיות באננשים אחרים דבר המקשה עליי עוד יותר. אני שונאת את האדם שהפכתי להיות ואיני יודעת מה עוד לעשות למרות שמנסים לעזור לי בכול דרך אפשרית..(שיחות עפ פסיכולוג, תמיכה משפחתית אך עד עכשיו כלום לא עזר) אני מרגישה שאם אין לא אשיג את הציונים הגבוהים הסנטנדרטים הגבוהים שאני מציבה לעצמי אני לא שווה כלום. יש להודות שעברתי הרבה משברים בחיי וזה הדבר היחידי שעזר לי להמשיך הלאה.

רונית יקרה, אנשים שונים מאד אלה מאלה גם בצורך ההישג שלהם, במידת השאפתנות ובמידת הנכונות שלהם לשאת במחירים של אותה שאפתנות. כמו שזיהית נכון, הפרפקציוניזם מספק הגנה כנגד תחושת אפסות, חוסר אונים וחוסר יכולת, המתעוררת בעוצמה רבה גם מול כשלים קטנים ואנושיים. ההגנה הזו - כמו שאת יודעת היטב - גובה מחיר יקר של עייפות והכבדה. בטיפול פסיכולוגי ניתן לעבוד על קבלה עצמית וסלחנות רבה יותר ביחס לעצמי, על הגמשה של ההגנות, כך שיותירו כוחות ואנרגיה למשימות היומיום. לא כתבת מתי היית בטיפול. אם זה קרה מזמן, הייתי ממליצה לך לנסות שוב, בתקווה שקיימת בשלות רבה יותר לתהליך. אם את בטיפול כרגע, כדאי להיאזר בסבלנות, ולהתמסר אליו, כי המאמץ ישתלם. אני מפנה את תשומת לבך למשפט האחרון שלך - "יש להודות שעברתי הרבה משברים בחיי וזה הדבר היחידי שעזר לי להמשיך הלאה". את מדגישה את התפקיד המיוחד שקיבל אצלך אותו פרפקציוניזם חסר פשרות. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא דרכים מסתגלות יותר להתמודד עם משבר, ולהתיר לעצמך חיים קלים יותר שהנאה בצדם. מועדים לשמחה והרבה הצלחה ליאת

הייתי כבר בטיפול פסיכולוגי במשך המון זמן (שנתיים וחצי בערך) הפסקתי את הטיפול לפני 3חודשים.. המפגשים עם הפסיכולוג העיקו עליי יותר ויותר ואיני יכולה לחזור שוב לאותו מקום שהוא באמת מחליא אותי (סליחה על הבוטות) ומאוד קשה לי שם מבחינה נפשית (וזה די לגיטימי).. אני די מנסה להתמודד בעצמי עם הבעיה שכיום היא יותר ויותר מתעצמת לצערי:( למרות שמאוד מאוד קשה לי עם זה, אני לא רוצה לחזור שוב לאותם טיפולים מכבידים ומתישים. די נמאס לי (בכול זאת שנתיים וחצי זה לא קצת)..אני חייבת לומר שאני גם סובלת מחרדות נוסף לכול והלימודים הם אלה שמקדמים אותי ונותנים לי תחושת סיפוק, אני די מרגישה שאם אין לי אותם אין לי עוד מטרות או חשיבות בחיי..

"אוננות" מילה שקל להגיד אותה אבל להיפרד ממנה קשה. אני בחור בן 24 סטודנט. אני סובל הרבה משינוי במצבי הרוח אפשר לומר דיכאון. אין הרבה לבד עם עצמי ואני גם לא עושה הרבה אבל דבר אחד אני יכול להגיד וזה המציק לי ביותר נושא האוננות. אני ממש מכור לזה לצערי הרב וכל דיכאון הכי קטן את יודעת מה אפילו סתם תמיד אני נכנס לאינטרנט וגולש לי והתוצאה ידועה אני כבר לא יכול יותר לחיות ככה אני מאוד רוצה להיגמל מזה אבל אני לא יודע איך האם רק זה שאתחיל את הלימודים בקרוב זה מה שיעזור? אני חושש שזה ירדוף אותי כל חיי נכון אני מת וצמא לחברה אבל עד אז את כל הכעסים שלי אני מוציא על כולם על המשפחה ועל האחים. עזרי לי לצאת מזה! לא יכול להיות שכל החיים אהיה בגועל הזה

ערב טוב, כגבר צעיר ובריא, איני רואה מדוע אתה מתייחס לאוננות כאל "הגועל הזה". אני מניחה שמה שמפריע לך זה היעדרו של קשר רגשי עמוק, שיתן משמעות מלאה ומספקת יותר גם לפעילות המינית שלך. אני מקווה שעם תחילת הלימודים (זה ממש מתקרב, הא?) תחוש הקלה, תפגוש שוב אנשים ותהיה עסוק בעניינים נוספים. כדי להתמודד עם הכעסים והתסכול שלך (שמתפוצצים כרגע על בני המשפחה), ואולי גם עם הקושי למצוא חברים ובת-זוג, אני ממליצה לך מאד לפנות לעזרה מבחוץ. במסגרת שירותי הייעוץ באוניברסיטה ניתנים טיפולים פסיכולוגיים במחיר מוזל. לעיתים ניתן לקבל במסגרת זו גם טיפול קבוצתי, המדגיש יותר את הקשיים בזירה הבינאישית. הסיכוי שזה "ירדוף אותך כל חייך" נראה בעיני קלוש. אני מאחלת לך שנת לימודים מהנה ומלאת סיפוק ליאת

יש לי בעיה שמאד מטרידה אותי. לפני כשבועיים חזרתי משהות של שנה בחול, (הייתי בהודו 7 חודשים ובאירופה 4 חודשים). לפני כחודשיים וחצי ניתקלתי בבעיה מאד מטרידה: בוקר אחד קמתי עם לחץ נוראי בתוך הראש. חשתי כאילו אני מסוגל להשתמש רק ב 40% מהיכולת המוחית הרגילה שלי. מעיין תחושת אפיפות כאילו שיש לי ערפל בתוך הראש אשר מונע ממני מלחשוב בבהירות ומלתפקד כראוי. לפתע הכל נהיה לי קשה, אפילו דברים פשוטים כמו ניהול שיחה או להכין לעצמי ארוחת בוקר. יכולת השיפוט שלי ירדה, קושי בביצוע החלטות, תחושת בלבול קבוע, חוסר התמצאות וחוסר הבנה של המתרחש סביב, ירידה בכושר הזיכרון בריכוז ובקשב, חוסר עניין בכלום. כל הזמן תחושה של אני כאן אבל לא ממש כאן, אני לא ממש מחובר למציאות ולמתרחש. נהייתי אפטי לחלוטין לא מעוניין בכלום וללא כל רצון לכלום. רצון רק לדבר אחד, שזה יעבור לי ואחזור לתפקוד נורמלי. זה כל מה שעניין אותי. יחד עם הסמפטומים הנפשיים היו גם פיזיים: כל הגוף רגיש, לא נינוח, לפעמים הידיים רועדות, תחושה כאילו כל הגוף תפוס ומכווץ. לפעמים הלב מתחיל לדפוק בקצב מטורף (הדופק מגיע ל 120) ולא נרגע שעות. דפיקות לב חזקות. לעיתים עייף כל הזמן ולא מצליח לישון בלילות. במשך הזמן המצב השתפר מעט, הלחץ בראש כבר לא היה קבוע אלא בא והלך, הסימפטומים הפיזיים גם לא נשארו קבועים. אבל התחושה של אפיפות וחוסר יכולת לחשוב בבירור ותחושת הניתוק מהמציאות נשארו זהים. זה כבר חודשיים וחצי מאז שזה התחיל וזה מאד מטריד אותי. אני לא יודע ממה זה נובע, כיצד לטפל בזה והאם זהוא מצב ידוע ומוכר??? אנא אם תוכלו לתת לי כל פיסת מידע בנושא, כיצד להתמודד והאם זה מצב מוכר. שכן אני חש כבר שאני נואש מהמצב...

מוטרד יקר, לפני שמפליגים לאבחנות נפשיות כאלה ואחרות (שממילא לא ניתן לעשות דרך האינטרנט), מוטב לפנות לרופא המשפחה ולתאר לו את הסימפטומים מהם אתה סובל. חשוב לדווח גם על התנסויות יוצאות דופן, אם היו (עישון או שימוש בחומרים, שיכולים - אולי - לחולל תחושות כאלה), שכן השפעתם יכולה להגיע באיחור. רק לאחר שהרופא ישלול תופעות פיזיולוגיות, אפשר יהיה להתייחס אל המצוקה שלך כאל מופע נפשי ולטפל בו בהתאם. התופעות שאתה מתאר יכולות להיות קשורות למצבים נפשיים מוכרים. נסה להעביר את ימי החג בשלווה, ולפנות אחריהם לרופא שיוכל להרגיע אותך. אני מאחלת לך התאקלמות מהירה בבית (לפעמים ה'נחיתה' מחופשה ממושכת יכולה כשלעצמה לעורר דיכאון (-: ). ליאת

וזהו מאז לא ראיתי אותו. אני התגייסתי לצה"ל והוא לא יכל לטפל בי מאז רופא המשפחה רושם לי את המרשם וזהו אני לא מטופלת בשום מקום. לצערי איני יכולה לממן רופא מקצוע גם לא להתיעצות והתור בבריאות הנפש הוא 3 חודשים.. מאוד מודה לך על תשובתך... אני פשוט משתגעת מדאגה קצת הרגעת אותי כרגע אני כן אסמוך על ההבחנה דרך אינטרנט מחוסר ברירה לכן אני מאוד! מודה לך על התייחסותך! אני אנסה להרגע קצת. חג שמח.

אופס

שלום , ילדי בן השלוש וחמישה חודשים ילד מקסים (אני מאמינה שכל אמא חושבת כך על הילד שלה) שמתי לב כשהו נמצא בחברה של ילדים (למשל בגן או עם בני הדודים שלו מצד אביו אני בכוונה מציינת מאיזה צד מפני שלא שמתי לב להתנהגות כזו עם בני משפחה מצידי וסתם לציין אני בסדר גמור עם שני הצדדים) הוא מנסה להיות "הליצן" ולעשות שטיות שממש לא מתאימות בכדי לגרום לילדים האלו לצחוק אם זה במשחק עם אוכל או דיבור תינוקי מגוחכך כזה או בתנועות אויליות כאלו אני חייבת לציין שזה ממש מרגיז אותי וכבר הסברתי לו מספר פעמים שזה לא יפה להיות הליצן של "החברה" ולא הצלחתי להבין ממה זה נובע??? עוד דבר ששמתי לב אצלו שהוא שותק אם מדברים אליו לא יפה או מרביצים לו אני תמיד מסבירה לו שלא יפה לדבר במילים מכוערות (למרות שהוא מוצא לעצמו דרכים להוציא כעס כמו "קללת" "אני אשים לך חרקים בראש" וכו') או למשל יש לו בן דוד שכל הזמן מדבר אליו בביטוים כמו אתה לא יכול אתה לא עושה טוב כמוני אני יותר גבוהה או מדבר אליו בצעקות למה אתה עושה כך וכך ובני או עונה בשקט או לא מתייחס בכלל זה מוציא מדעתי אני לא רוצה שהוא יהיה חסר ביטחון או שהילד הזה יגרום לו להרגיש נחות אז אני תמיד מציעה לבוא הביתה כדי להרחיק אותו מאותו ילד. האם אני פועלת נכון??? ועוד דוגמא בת משפחה סיפרה לי שהיא ראתה את בני ועוד שתי בנות משפחה משחקים ופתאום אחת מהם נתנה לו סטירה וגערה בו על דבר שהוא בכלל לא עשה והוא לו אמר כלום לא לילדה ולא לי אני ממש מודאגת האם סתם איך אני יכולה לעזור להיות בעל ביטחון רב וביטוי עצמי גבוה כדי שלא ישתוק "ויחזיר" סליחה על אריכות הדברים אודה על תשובתך.

שלום לך אם יקרה, את מתארת דילמה מאד מוכרת וחשובה. איך נגרום לילד שלנו להתנהג בדרך ראוייה, ללא אלימות, אך גם באופן אסרטיבי ומלא ביטחון? את מסבירה לו שלא יפה לקלל (קללה נחמדה, דווקא, עם החרקים בראש, כמו מהספר "מקס ומוריץ"...), אבל מצד שני את דואגת כשהוא לא מגיב כאשר פוגעים בו, והיית רוצה שלא ישתוק ו"יחזיר". כדי לקבל פרופורציות ולהבין אם יש כאן בעייה ממשית, הייתי מציעה לך לפנות אל הגננת שלו, ולבדוק האם היא מבחינה בבעייה כלשהי של חוסר ביטחון או קושי חברתי. בדרך כלל ניתן לסמוך במידה רבה על הערכות הגננת, שכן יש לה בסיס רחב להשוואה, והיא רואה את הילד במגוון מצבים. אולי בגלל שאת מציינת שזה קורה רק אצל משפחת בעלך, מדובר במשהו מצבי, אולי אפילו מול בן-דוד מסויים שהוא מעריץ במיוחד? אולי בכלל מדובר ברגישות יתר שלך, דווקא בסביבה פחות בטוחה מבחינתך? ההתנהגות ה"ליצנית" והמטופשת (אני מזכירה לך שהוא רק בן שלוש וחצי !) אכן יכולה להיות דרך למצוא חן או להשתלב בחברת בני הדודים היותר גדולים או יותר חזקים. עם זאת, הייתי מציעה לך לא להתרגש יותר מדי, ולהניח לו להבין לבד שלא תהיה תפארתו על הדרך הזו. כרגע, התגובות שלך יכולות דווקא לזכות אותו בתשומת לב מיוחדת סביב זה, ולחזק את ההתנהגות שהיית רוצה להכחיד. לטעמי, עדיף להתעלם מכך, ולשבח - במקום - התנהגויות בוגרות ורצויות. ככלל, ביטחון עצמי הוא משהו שנבנה בהדרגה, מתוך התנסות בחוויות של הצלחה, הערכה מצד דמויות חשובות (אנחנו ההורים, אלא מי?), חוויה של אהבה וקבלה ללא תנאים, והזדהות עם דמות חזקה ובטוחה, ועוד. לטעמי, ניסיונות ללמד ילד "להחזיר" ולא לשתוק, אינם הדרך המועדפת. לפעמים הבלגה שקטה היא חכמה וכוח ולא פחדנות. דווקא בזמנים אלה, של אלימות גואה, המסר צריך להיות של פתרונות לא אלימים. כך תגבירי את הסיכוי שלא יהיה מעורב בתקריות אלימות וילמד להתרחק ממצבים המסכנים את שלומו. בהצלחה וחג שמח ליאת

ליאת, אם תוכלי בבקשה להרחיב ולתת דוגמאות ל"קבלה ללא תנאים", אני לא יודעת אם אני כזאת מול ילדי. מה גורם לנו לא לקבל את ילדנו כפי שהם, ואיך אפשר לשנות זאת תודה מראש ניבה

שלום, אני אמא לילד בן 3 וחמישה חודשים ומאוד חשוב לי להקנות הרגלי למידה כדי שלא יהיה "חרוץ" כמוני כבר קניתי לו כל מיני חוברות שמלמדות הפכים וכל מיני מושגים ולעבוד על קשר עין יד אבל כשני יושבת איתו אנחנו מצליחים לעשות דף וחצי אולי והוא מאבד לי את הסבלנות וטוען שזה לא מעניין אותו ודורש לבצע דברים אחרים יותר יצירות עם הדבקות בדבק מדבקות זה לא מספיק טוב אני תמיד מעודדת אותו ומשבחת אותו על הצלחותיו. האם עצם העובדה שהוא לא מוכן לשבת יותר זמן מעיד על בעית לימוד כל שהיא או איך לגשת אליו? אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני צריכה להכריח אותו כמו שעשו לי? אודה על תשובתך חג שמח (-:

לאמא החרוצה, לא נעים להודות, אבל לפעמים הילדים שלנו יודעים טוב יותר מאיתנו מה טוב ונכון עבורם בזמן נתון. אני חוששת שזה מה שקורה כרגע גם אצלכם. הילד שלך לומד, אך אינו תלמיד, וככזה, אינו זקוק כרגע להקנייה ושכלול של הרגלי למידה (לפחות לא בדרך של חוברות עבודה). ילד בן שלוש וחצי, אינו צריך לשבת עם חוברות, אלא לשחק, לעבוד, לשמוע סיפורים, לשכלל יכולות מוטוריות, חברתיות, רגשיות וקוגניטיביות בתוך משחק חופשי. הללו יוכלו להסדיר סוג של 'בשלות' ללמידה פורמלית בביה"ס. לקראת הכניסה לביה"ס, בגן חובה, אפשר להנהיג שגרת עבודה מעט יותר דידקטית, הכוללת גם התמודדות עם מטלות 'לימודיות' יותר, בהן גם עבודה מתוך חוברות. אני יודעת שכיום הורים (לצערי גם גננות) נחשפים לסוג של לחץ סביבתי: תמיד יש איזה ילד שקורא וכותב כבר בגיל שלוש, מה שהופך את הילד שלנו ל"בעייתי ואיטי". אני מציעה מאד להורים להירגע, ולסמוך על הילד ועל יכולתו הבסיסית להתמודד עם משימות חייו. על יחס בין גופים (הפכים, הבדלים, מושגי גודל וכמות) ילד לומד גם מבנייה בקוביות, משחק בחצר או בפינת הבובות. אם אנחנו רוצים ילד ערני, סקרן, נבון וחושב, מוטב לקרוא לו סיפורים ושירים. כך הוא מרוויח גם חוויה מעשירה מבחינה קוגניטיבית (מחשבתית) וגם קרבה נעימה להורה ופעילות משותפת שנעימה לשני הצדדים. פעילות כפוייה מהסוג שאת מתארת עלולה, לעומת זאת, להשיג את ההפך: ליצור תחושה של התנגדות ושיעמום מול מטלות "בית-ספריות", כעס עלייך, ותחושת כישלון ודימוי עצמי נמוך מול חוסר היכולת שלו לעמוד בציפיות שלך. אם בכל זאת חשוב לך מאד שימלא את החוברת, עשי זאת בקצב שלו, תוך שמחה והנאה, ללא לחץ, תוך הקפדה על משכי זמן שהולמים את גילו (5-10 דקות ריכוז ברצף). אם תרצי חיזוק גם בע"פ, את מוזמנת להתקשר אחרי החג ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימי ראשון ורביעי בין השעות 9:00-15:00 לטלפון 03-6406888. (אני שם בימי ראשון). חג שמח ליאת

ליאת שלום רב, ראשית פעלתי לעצת מר שובל והעלתי את השאלה גם בפניך.(הוא ענה לי אתמול). יש לי בת שלישית, בת 11 חודשים. עד גיל 7 חודשים היתה עמי בבית ומאז עם מטפלת מקסימה עד 13:00 אח"כ אני מגיעה. שני אחים גדולים 5 ו 8. הילדה נוחה מקסימה חייכנית. אנו משפחה אוהבת חמה ומעניקה. הילדה עדיין יונקת. וכמה בלילה מספר פעמים לינוק. הבעיה: בשבועיים האחרונים החלה לצווח צווחות הסטריות כשאנו "עוזבים" הכוונה לשים לרגע בלול או במיטה (גם שאנו בטווח ראיתה) או על השטיח - אז חייבים לשבת לידה. אם אנו מורידים לרצפה היא זוחלת אחרינו וצווחת. הצווחות נוראיות. לעיתים לא נרגעת ומתגבר ולעיתים נרגעת ומתחילה לשחק ורק שאנו חולפים לידה (מרחוק) מתחילה שוב. הדבר מקשה עליה ועלינו כי לא ניתן להיות עימה 24 שעות. בלילה בעבר ינקה וחזרה לינוק ועתה אם היא חצי ערה היא צווחת ומתעוררת לגמרי. האם לדעתך מדובר בחרדת נטישה? האם יכול להיגרם ממשהו אחר אולי עם המטפלת??? (למרות שלדעתנו היא מדהימה !) אולי קשור לאחים שלה שלעיתים רצים וצועקים והיא נבהלת ? אנא עזרי לי. כמו כן כיצד להתמודד עם התופעה? האם להתעלת מהבכי או שיש בעיה שנדרש בה טיפול וההתעלמטת תחמיר אותה? בתודה מראש ובברכת חג שמח. טל

טל יקרה, כמו שגדעון כבר ציין, אכן מדובר בגיל בו חרדת הנטישה (וחרדת הזרים) בעיצומה. מהתיאור שלך אני מבינה שהצרחות מופיעות לאו דווקא במצבים של פרידה והישארות עם המטפלת, אלא גם כאשר כולכם בבית, ועוזבים אותה אפילו לזמן קצר במיטתה או על השטיח. חשוב לזכור שהחרדה הבסיסית מפני הפרידה מההורים (בעיקר מן האם) היא חרדה טבעית ונורמלית, ויש בה כדי להעיד על התפתחות תקינה. כמעט כל הורה יכול לספר על 'הצגה' קבועה של לפני השינה, בה התינוק מסרב להישאר במיטתו בשקט, או צווחות קורעות לב בשער הגנון או בחילופי המשמרות עם המטפלת. אז מה עושים? ראשית, מתנחמים בעובדה שבסביבות גיל שנה וחצי שנתיים זה נגמר. שנית, מנסים להגיב בשלווה יחסית לגילויי החרדה, ולא להפוך אותם לעניין גדול יתר על המידה. לעיתים קרובות התגובה שלנו (בהלה, אשמה, רחמים) מעצימות את תגובת הילד, אשר לומד - מבחינתו - להפעיל את ההורים באמצעות כלי חדש ויעיל ביותר. הילד לומד שהצרחות שלו מביאות אותנו אליו מהר במיוחד, לפעמים בארשת חמורה ומיוסרת, ובעקבות זאת מגיעים גם ניסיונות נואשים לפייס אותו ולפנקו. כאן, לפעמים, מתחילות הצרות. לכן, אני מציעה להישאר שלווים ככל האפשר. לנסות לחשוף את הילד לפרידות קצרות ולתסכולים שהם 'לפי כוחו'. כשהוא צורח, גם אם החלטנו להגיע אליו ולגאול אותו מהבדידות, לא צריך לרחם, להתנצל או לחוש אשמה. אפשר להגיע, להישאר בסביבה הקרובה, ולומר בשקט: הנה, אני פה. לנסות ליזום מצבים בהם הילד עסוק ואנחנו 'ברקע' (לא מעורבים כל הזמן באותה אינטנסיביות). בלילה, כדאי לצמצם למינימום את הפעילות. לפעול בענייניות, ללא גילויי חיבה מופרזים, כדי לא להפוך את השעות הללו ל'זמן איכות'. את כל האהבה שבעולם לשמור לשעות היום... כדי לקבל פרספקטיבה משעשעת, אני מצרפת לינק לסרטון קטן וחמוד להפליא שקיבלתי השבוע מחברה לעבודה, המדגים בדיוק כמה התינוקות שלנו חכמים ולא מציגים אם אין קהל... (לוקח לזה מעט זמן להיטען, אבל שווה להמתין ולפתוח רמקולים) http://www.dumpalink.com/media/1129105870 אני מאחלת לכולנו חג סוכות שמח, ולילות שקטים ליאת

מצטרפת לשאלה על הדחקה- כיצד ניתן לברר תוך כדי טיפול האם באמת הזכרון הוא אמיתי או סתם דמיון? ז"א- גם אם מעבדים את הרגשות, לאו דוקא מגיעים למסקנה ברורה כלשהי, ובכלל-האם הוודאות משנה את התחושה לגבי אותו אירוע? האם ניתן לטפל בתחושות כה כבדות ועמוקות (של התעללות) גם אם לא יודעים כלל האם מדובר בדמיון או מציאות? (ז"א- האם זה אפקטיבי?) תודה מראש, לי

לי יקרה, אנא קראי את תשובתי לפרידה, ואם יהיו שאלות נוספות, חזרי לכתוב. חשוב לזכור שבחדר הטיפול, חשיבותן של העובדות נופלת מעוצמת חשיבותן בבית המשפט. אנחנו, כמטפלים, פחות עסוקים ב'נכונות' העובדות, ומשתדלים להתמקד בחוויה האישית, בפרשנות שניתנה לאירועים, ולהשלכות של אלה על איכות חייו של המטופל. מועדים לשמחה ליאת

גדעון שלום, לפי הבנתי את דבריך ותקן אותי אם אני טועה יתכן מצב של זכרון אשר מורכב גם מחוסר אמיתות עקב אירוע טראומתי אך האם יתכן מעין זכרון מעורפל או אפילו מעין תחושה של אירוע בעבר שכלל לא התרחש? שאכן משפיע בצורה זו או אחרת על התנהגות יום יומית? אודה לך גם אם תוכל להרחיב לגבי ההליך אשר בעזרתו ניתן לרדת לשורש הענין

שלום פרידה, גדעון יחזור לענות בשבת הבאה, והוא כמובן מוזמן לעזור בהתייחסות קודם לכן. כשמדובר בזכרונות מוקדמים, בעיקר זכרונות טראומטיים, קשה מאד לוודא את אמיתותם המוחלטת, הן מחמת פגעי הזמן, והן בשל מנגנונים דוגמת ההדחקה, שהתפתחו כטקטיקה הגנתית. זהו נושא מורכב, בעל השלכות נרחבות - כולל השלכות משפטיות - שעורר הרבה סערות במהלך ההיסטוריה הקצרה של מדע הפסיכולוגיה. מה שמשפיע על ההתנהגות, גם זו היומיומית של שנים אחרי הטראומה, היא החוויה כפי שהותירה בנו את רישומה, כפי שנתפרשה אז, בילדות. במקרה כזה, חשיבותם של הפרטים המדוייקים היא משנית, שכן אין בהם כדי למחות את החוויה. גישות שונות בפסיכולוגיה עושות שימוש בטכניקות מגוונות להצפה ורענון של תכנים מודחקים,כמו למשל - עיסוק בחלומות, באסוציאציות חופשיות, טכניקות של היפנוזה, וכיוב'. תוכלי לקרוא עוד על הנושא במאמר מעניין שהתפרסם בעיתון הארץ, הדן בדיוק בשאלה שלך. הנה הקישור- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=586991 חג שמח ליאת

ליאת שלום, אני מתנצלת מראש עם יש איזושהי חזרה על חלק משאלתה של פרידה, אבל אני רוצה לחדד לעצמי משהו. השאלה שלה נופלת בדיוק על ההתלבטות הכי גדולה שלי לגבי הטיפול הפסיכולוגי בו אני נמצאת כרגע. כבר שנים מתרוצץ לי בראש איזה חלקיק זיכרון של משהו שאבי (נשפטר בינתיים) עשה לי. אני יודעת בוודאות שהדבר קרה ואני לא בטוחה לגבי הפרשנות של זה. יום לאחר האירוע (הייתי כבת 16) הייתי מוטרדת מאוד ואז שכחתי מזה בערך ל-10 שנים. מאז שזה חזר אלי אני מידי פעם חושבת על המשמעות של המקרה והאם היו מקרים אחרים אותם אני לא זוכרת. הדבר לא מתאים להתנהגות של אבי בדרך כלל. אני יודעת שב-99% שאבי לא עשה לי כלום ושזה איזה ניסיון תת מודע שלי לחפש תירוצים לתסביכים שלי (והם רבים). הבטחתי לעצמי לפני שהתחלתי בטיפול שאני לא אומר את זה אף פעם כי אני חוששת שמרגע שאני אדבר על זה, אז זה יהפוך למעין עובדה קיימת. יש לי רגשי אשמה עצומים על העוול שאני גורמת לאבי, גם ם זה ביני לבין עצמי. מה דעתך, האם בכל זאת להעלות את זה במהלך הטיפול (ממנו אני מאוד מרוצה)? אגב, קראתי את הקישור שהוספת בתשבותך הקודמת וזה רק הוסיף לבלבול שלי. מלבד זאת אני רוצה לומר שזו אמנם הפעם הראשונה שאני שואלת כאן שאלה אבל אני צופה פאסיבית בפורום מזה מס' שבועות ואני חושבת שאת ושותפייך עושים עבודה מדהימה. אני מקבלת כאן תשובות להמון שאלות שלי. חג שמח

יעלה יקרה, ראשית אני מברכת אותך על בואך אל הפורום, ועל השתתפותך בו לראשונה. כמו שכבר נאמר כאן, הנושא של זכרונות מודחקים ("היה או לא היה") הוא רגיש ומורכב. אני חושבת שאם את נמצאת בטיפול טוב, אין מסגרת ראויה יותר ללבן את הסוגיה הזו. הדיבור על מה שהיה או לא היה אינו בשום אופן 'גרימת עוול' לאבא או לזכרו. ההתעלמות מן הנושא - בהנחה שהוא חי ובועט בתוכך - היא עוול גדול כלפייך עצמך. אני מאמינה שלאחר ברור ועיבוד מעמיק של מה שקרה שם, אם קרה, תוכלי להיפרד מזה באמת (או ללמוד לחיות עם זה) ולהמשיך בשגרת חיים בריאה יותר. מקווה שתצליחי לגייס את האומץ הדרוש, והכוח להתמודד. ליאת

לאחר זמן רב של התייעצויות בפורומים השונים כאן, החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. כיוון שאין לי כסף לפסיכולוג פרטי, התקשרתי לאחד הפסיכולוגים של קופת חולים מכבי.הוא הסביר לי כי אין סודיות מלאה בגלל שזה דרך קופת החולים ועליו להזין את הנתונים והדברים שייאמרו למחשב של קופת החולים, כלומר אם ארצה סודיות מלאה אוכל לעשות זאת רק באופן פרטי. האם כך זה פועל? כי מדברייך הבנתי כי קיימת סודיות רפואית מלאה. תודה.

שלום לך רציתי לומר שתדע שיש חוק שאוסר על כל רופא/מטפל לחשוף מידע רפואי של מטופל. אולי הוא צריך להזין את פרטיך ולפרט בתיק שלך לגבי ההתקדמות של הטיפול וכו' אבל אסור לו בשום אופן לחשוף את התיק הזה למישהו אחר, לא משנה מי. אפילו משטרה צריכה אישור משפטי כדי לקבל מידע רפואי! השאלה היא ממה אתה חושש בדיוק. מבחינת חשיפת שמך וכד' אין לך מה לדאוג כי אף מטפל לא יעלה את שמך בשום מקום. אם אתה חושש מחשיפת מידע לא חוקי- גם זה בטוח כיוון שרק אם המטפל רואה עילה סבירה לחשיפת המידע הזה- הוא מדווח עליו, ואם מתברר אח"כ שהסיבה לא היתה מוצדקת- הוא ישלם על זה בגדול. לכן הם גם לא מדווחים (אלא אם כן מדובר בפשע רציני) אבל כל זה נכון גם למטפל פרטי. רק שאצל מטפל פרטי התיק שלך נמצא אצלו בשידה ובקופ"ח התיק שלך נמצא במחשב של קופ"ח. אף אחד לא יכול לראות את זה. לעיניין- לך על זה. אל תדחה טיפול בגלל כסף או בגלל חששות תפלים. ושיהיה בהצלחה.

שלום שרון, כפי שנאמר לך כאן, כל פסיכולוג חייב לנהל רישום מעקב על הטיפול. בקופ"ח, כמו במקרה של טיפול רפואי רגיל, מוזנים הפרטים שלך אל המחשב, יחד עם רישום מעקב קצר. על תכני השיחות שלכם חל חסיון במסגרת החוק. איני יודעת לומר בוודאות מי מורשה להיחשף לתכנים של המחשב בקופ"ח, ויתכן שאת זה תוכל לברר עם המטפל שלך. אני מסכימה שבטיפול פרטי יש סיכוי קטן יותר לגלישת תכנים החוצה, אבל רוצה להאמין שגם במסגרת קופ"ח נוהלי האבטחה משביעי רצון. אני מדגישה, שוב, כפי שגדעון שובל ציין כבר אתמול, ששום מידע אינו עובר באופן יזום לכל גורם חיצוני, אלא בהסכמת המטופל. אני מציעה לך לא לוותר על ההחלטה לפנות לטיפול ! בהצלחה ליאת

פסיכולוג של קופ"ח מכבי חייב להעביר אחת לתקופה מידע עליך, כדי שהוא יוכל לקבל שכר לעבודתו. המידע מועבר לפסיכיאטר המחוזי של מכבי, שהוא הגורם שממונה עליו מבחינה מקצועית. גם טיפול פרטי לא נותן לך סודיות מוחלטת אלא בדרגה יותר גבוהה. מכיוון שנושא הסודיות הוא מאד רגיש לכולם, אז רצוי לעשות מאמץ ולפנות לפסיכולוג שאין לו קשר עם קופות החולים. לגבי תשלום- גם במכבי טיפול עולה כסף אז הרווח לא גדול. אם כבר עדיף לך לפנות למרפאה לבריאות הנפש בבתי החולים ששם הטיפול בחינם ואין דיווח לקופת חולים. אבל טיפול פרטי הוא המועדף ביותר גם בגלל סיבות נוספות, אשר קשורות לאיכויות של המטפלים ולמשך הטיפול. במכבי למשל טיפול ניתן ל-30 פגישות לכל היותר, כאשר 5-10 מתוכן מתמסמסות בשלב של היכרות עם המטפל.

לכל מנהלי הפורום, גדעון, ליאת ואורנה. אני נכנסת מדי פעם לפורום (גם נעזרתי בעצות שלכם). ואני רוצה להגיד לכם שהתחושה שלי היא שאתם עושים עבודה נהדרת... משיבים במהירות לפונים.... וזה בסדר גמור להשיב גם ביום כיפור. העצות שלכם ענייניות, מרגיעות, ובהחלט אפקטיביות. כל הכבוד ותודה בשם משתתפי הפורום.

אני מרגישה שאני נחנקת מהלבד שלי... שוב כמו בכל פעם מצאתי את עצמי אחרי שבועיים של קשר עם עוד ידיד... למה לעזאזל הם רוצים או סקס או ידידות... אני מנסה להבין מה כל כך דפוק בי. הפסיכולוג שלי בעבר טען שאני לא באמת פנויה לקשר... שאני לא בטמת רוצה את זה למרות שאני מרגישה את זה בכל חלק בגופי. הידיד הכי טוב שלי טוען כל הזמן שזה מה שאני משדרת. ואני מרגישה בכל מאודי שאני רוצה אהבה, ואני מחפשת אותה. אני לא נכנסת למיטה עם כל גבר ולא מתנהגת כמו אחת מהחבר'ה או משהו. אבל אני מנסה להבין מה קורה איתי. אני יודעת שאין לי בריאות נפשית. יש בי נטיות להרס עצמי, אני לא אוהבת את עצמי, אני לא יודעת כל כך לקבל והנתינה שלי היא טוטאלית... אבל תמיד חשבתי שאם מישהו יאהב אותי כמו שאני מאמינה שיש אהבה בעולם זה יסתדר... אני אני מסדרת לעצמי את הראש, יש לי כל כך הרבה מחשבת התאבדות בגלל כל הלב הזה... למה לא הצלחתי בפעם הראשונה וכאלה... שונאת את המחשבות האלו.

יעל שלום, טוטליות הינה תמיד דבר קשה, אם זה בנתינה או בקבלה, שכן היא מלווה בד"כ בציפיה שגם העולם/האנשים יתיחסו בצורה דומה . אני מעודד אותך לא להתייאש, כדברי השיר אותו את מצוטטת. כמו כן למה פסיכולוג בעבר? למה לא פסיכולוג/ית בהווה? אני מקווה שיהיה לך קשר ותוכלי למצוא את האהבה אותה את מחפשת. לעיתים זה עניין של מזל ושל תזמון. איחולים לטוב, גדעון

שלום רב, אינני יודעת אם אני בפורום המתאים וסליחה מראש אם לא. אני אמא לבת 11 חודשים ילדה שלישית במשפחה. אנו משפחה אוהבת, חמה ומעניקה. הילדה עד 13:00 עם מטפלת מקסימה. מ- 13:00 איתי. עד גיל 7 חודשים היתה איתי בבית. הילדה נוחה ומקסימה ומפותחת יפה לגילה. בשבועיים האחרונים איך שאנחנו זזים ממנה או שמים אותה בלול או במיטה היא פורצת בצווחות הסטריות. אם היא בלול ויושבים בסלון וקמים מהספה כנ"ל.בגלל שהיא יונקת היא מתעוררת בלילה לעיתים תכופות. עד עתה הייתי משכיבה לאחר הנקה. עתה אם היא טיפה ערה שוב צווחות. לא חוויתי דבר כזה עם ילדי הבוגרים. האם מדובר בחרדת נטישה אם כן - למה עלי לצפות ? אם לא - מה יכול להסביר את התופעה. בכל מקרה מהי הדרך לטפל בה ולהתמודד איתה כי לא ניתן להיות איתה כל רגע ורגע (הכוונה לא להשאיר מעט בלול במיטה וכד'). בתודה מראש. טל

טל שלום, יתכן מאוד שמדובר על תגובה של חרדת נטישה/עזיבה. זה הגיל המתאים לכך. מה לעשות? משחקי "קוקו" מסייעים לילד בגיל הזה ללמוד שדברים שנעלמים שבים ומופיעים ואת השמחה שמתלווה לכך. להרבות בהסברים ,כך שתשמע את קולך ותוכל להבין מתוכן וטון הדברים את נוכחותך . בעיקר לא להילחץ, זה שלב טיבעי והוא עובר. לידיעתך, ניתן לקבל יעוץ טלפוני ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א . בטלפון 03-6406888. ימי ראשון ורביעי 09:00 עד 15:00 , אחרי החגים. את מוזמנת לחזור על השאלה גם מחר וליאת תוכל להתייחס גם כן. בברכה, גדעון

אפשר לקרוא בספר של דייויד שרייבר - "ללא פרוזאק ללא פרויד" הכל אודות היתרונות של אומגה 3. ממש מעניין ושווה קריאה.

איך אפשר לדעת אם עברתי בעבר התעללות שהדחקתי או שאני סתם מושפעת מסרטים וטלוויזיה והמצאתי את ההרגשה הזו שמשהו עבר עלי בילדותי

פרידה שלום, שאלה קצרה הנוגעת בנושא מאוד מורכב בתחום הטראומה והאם הזכרונות של האנשים מארועים שעברו הינם אמיתיים או שקריים. אז לדעת בודאות כפי הנראה אי אפשר. יחד עם זאת בפסיכותרפיה ניתן להפיק תועלת מהעבודה על עצם החוויה עצמה, של התעללות. כמו כן אציין שזו שאלה שעולה הרבה אצל מטופלים לגבי תחומים לא פתורים מעברם ובעיקר תחומים טראומתיים. היבט נוסף של שאלתך שייך לשאלה של מה קורה לזכרון במצבי טראומה. בגלל העוצמה הרגשית ועודף גרויים במצב כגון התעללות, אזי אין למוח יכולת לעבד ולקטלג את כל הזכרון בצורה מסודרת ולכן נותרת חוויה מטושטשת של הארועים ועם איכות של "חוסר אמיתיות". מקווה שלא "סיבכתי " עם תשובתי יותר מידי, אך זהו אכן נושא מורכב. בברכה, גדעון

האם ילד או ילדה בת 3 שרוצה שיקראו לה סיפור אך לא מסוגלת לשבת יותר מידי זמן,ולאחר כחצי דקה קמה והולכת,ובכלל כשמדברים איתה לא מיד מתיחסת למה ששואלים אותה ורק לאחר שחוזרים על השאלה פעם נוספת מתייחסת, האם ניתן להסיק על בעיה של ריכוז?או שמה זה אופייני לילדים קטנים?

שלום לך, קשה לאבחן רק על סמך הפרטים שמסרת. יכול להיות שבתך הינה טמפרמנטית יותר, או בעלת ריכוז קצר. ילד בן 3 לרוב מסוגל לשבת יותר מחצי דקה ולהקשיב לסיפור. כדאי לבחון יותר לעומק , גם עם הגננת, כיצד היא מתרכזת בפעילויות אחרות. לדוגמה: משחק לגו, משחק דמיוני וכו'. אם את ממשיכה להיות מוטרדת ניתן להתייעץ עם רופא ילדים ולבקש הפניה למכון להתפתחות הילד לבדיקה מקיפה יותר. אך כאמור ממליץ לך לשוחח קודם כל עם הגננת. בברכה, גדעון

כמה עולה לזוג אצל פסיכיאטר קליני עבור מסוגלות הורים. תודה מראש

גמאלאת שלום, אני מצרף לך כמה אתרים שמסבירים מה זו בדיקת מסוגלות הורית וגם תעריפים של היחידה העוסקת בנושא בביה"ח איכילוב. כמו כן אתה מוזמן לחפש בגוגל הסברים ותעריפים נוספים. www.getup.co.il/article.asp?id=462 - 29k www.horut-shava.org.il/support/recommended/ichilov.htm - 16k לשימושך, גדעון

http://www.horut-shava.org.il/support/recommended/ichilov.htm http://www.getup.co.il/article.asp?id=462

שלום! רציתי לשאול מה ההשלכות לאורך טווח מטראומה לא מטופלת? למשל הטרדה מינית בגיל קטן אולי כיתה א'

שלום לך, זו שאלה כללית ואין לה תשובה אחת - ברורה ונכונה תמיד. יש אנשים שעוברים ארוע טראומתי ומגיבים אליו באופן מיידי וחריף. אחרים - לא מגיבים כלל באופן מיידי והתגובה יוצאית כעבור שנים ובאופן מפתיע. וישנם כאלו שהארוע לא נחווה אצלם כלל כטראומתי והוא מודחק או נשכח. לכן כשמדובר על ארוע הטרדה מינית ישנן הרבה גורמים שצריך לבדוק. כגון מי המטריד? עד כמה היתה אלימות מעורבת הארוע ההטרדה? עד כמה הארוע נחווה כארוע טראומתי ? בברכה, גדעון

אני בת 24 מטופלת מספר שנים בסרוקסט בגלל דיכאון. לאחרונה הופיעה אצלי תופעה ממש מוזרה ומאוד חריגה. אני אנסה לתאר מקווה שאצליח... אני מרגישה צורך (לא רצון) אלא צורך של ממש בתנועות מסויימות כמו: נאמר שאני במחשב אני מרגישה צורך ללחוץ על כפתור אגב זה תופס גם לגבי פלאפון ושלט של טלויזיה... אני יודעת שאם אני אלחץ לא יקרה שום דבר או מגיד במחשב זה סתם יצור אי נוחות יחזיר אותי אחורה בדפדפן או משהו כזה... ניסיתי להחזיק את עצמי ולא לעשות את זה אבל אני ממש לא יכולה... זה הופיעה לפני כחודשיים אבל זה היה בקטן ועכשיו מתגבר וזה כמעט רוב היום... הנה עכשיו אני מדפיסה פתאום יש לי צורך נוראיייי ללחוץ על המקש של אות מסויימת. ניסיתי לעשות נקישות באצבעות במקום זה.. לתופף כזה אצבע על אצבע, לא עוזר. אני -חייבת- ללחוץ. לפני 4 ימים הופיעו לי תיקים בעין אני לא בטוחה שיש קשר אבל לידע כללי. זה נמשכים במשך כל היום ונורא מפריעים. האם אני מתחילה להיות חולה במשהו???? האם מתפתחת אצלי איזו מחלה? למה קשורה התופעה הזאת... חשבתי שזה יעלם כמו שבא וזה לא וזה מתחיל ממש להפריע בחיי יום יום שלי. אשמח מאודדד לתשובה. בברכה הילה.

הילה שלום, את מתארת קרוב לודאי, תופעה של התנהגות קומפולסיבית, שבה את מרגישה הכרח לעשות פעולה מסוימת. הפעולה הזו מרגיעה את החרדה וחוסר השקט , שהיו לפני כן. אך לא לזמן רב ואז את חוזרת על הפעולה. התהליך הינו בדרך כלל כך: ישנה מחשבה מפחידה כמו :"משהו איום יכול לקרות". מחשבה זו מעלה את רמת החרדה. ההתנהגות של לחיצה על הכפתור מורידה לזמן קצר את החרדה ושוב התהליך מתחיל. הטיקים יכולים להיות קשורים לרמת המתח בו את נמצאית. אז מה לעשות? א. לקרוא על OCD. (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית) ב. לא לסמוך על אבחנה שניתנת באינטרנט ולגשת להתייעץ עם איש מקצוע. היות ואת מטופלת בסרוקסט, המלצתי היא להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך. ג. לדעת שהן דיכאון והן מתח והן הפרעות חרדה מטופלות טוב יותר ע"י שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, בהשוואה לטיפול תרופתי בלבד. בהצלחה, גדעון

וזהו מאז לא ראיתי אותו. אני התגייסתי לצה"ל והוא לא יכל לטפל בי מאז רופא המשפחה רושם לי את המרשם וזהו אני לא מטופלת בשום מקום. לצערי איני יכולה לממן רופא מקצוע גם לא להתיעצות והתור בבריאות הנפש הוא 3 חודשים.. מאוד מודה לך על תשובתך... אני פשוט משתגעת מדאגה קצת הרגעת אותי כרגע אני כן אסמוך על ההבחנה דרך אינטרנט מחוסר ברירה לכן אני מאוד! מודה לך על התייחסותך! אני אנסה להרגע קצת. חג שמח.