פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בהריון ראשון, הריון ספונטני, טבעי, ממש בלי בעיות.. אני גדלה מיום ליום וחיצונית אפשר כבר לראות.. אבל מבפנים אני מרגישה "לא מחוברת", המון סטירות פנימיות כן רוצה ולא רוצה... בעיקר אשמה על הרגשות האמביוולנטיים שלי. כולם מתייחסים להריון כדבר נפלא, משמח ומרגש זה באמת ככה אבל, יש גם את הצד השני: את החלק החודני החסר פרטיות, את החלק של ההרגשה שמשהו חודר, גדל, תופס מקום. הרגשה של שינוי גדול, וויתור בעיקר תחושה של לבד, כי הריון תמיד נתפס כחוויה חיובית. אני מקווה שהצלחתי להסביר טוב את עצמי ואולי מישהו ירגיע שאני לא לבד בתחושות האלה?

לא יכולה שלא להגיב. יש לי שלושה ילדים. ההריון הראשון שלי היה מאד מתוכנן ומאד רצוי, אבל בהריון השלישי שלא היה מתוכנן, ממש הרגשתי כמו שאת מתארת: חודרניות, הרגשתי שאני נחנקת מהעובר בבטני, ואני מכירה עוד בנות שלא אהבו להיות בהריון, אבל את התינוק שנולד אהבו מאד, וזה מה שחשוב לדעתי. בכל אופן, מאד מובנת לי התחושה: הגוף משתנה , ההרגשה, שינויים הורמונליים שקשה להתמודד עמם וכן משהו חשוב נוסף: את מבינה בדיוק מה זה ההריון, מה הוא יביא איתו בסופו: לידת תינוק שיהיה מרכז העולם שלך לזמן לא מבוטל... כך שאת עם עיניים מאד פקוחות לגבי הורות, סטירות פנימיות כפי שאת כותבת... אני מבטיחה לך שאת מה שיוצא בסוף ההריון אין סיכוי שלא אוהבים, לפעמים זה לוקח יותר זמן להתחבר אל התינוק, אבל אני אישית היום לא יכולה לראות את חיי ללא אחד מילדיי, כך שעם כל התחושות של הלבד, ואולי בושה ואשמה בשל אותן התחושות, היום אני כל כך מחוברת אליהם , אל כל אחד מהם. החברה אכן מצפה שנגדל לצדד בהריונות ולאותם כרצויים וטובים, אבל מה שאת חווה הוא אמיתי מאד ואני יודעת שהמון בנות חולקות את אותה התחושה, אבל אני מוצאת לנכון גם לעודד אותך , את התינוק כל כך אוהבים , , כל כך הרבה דברים נוספים לומדים דרכו ונפגשים עמו... מותר לך להרגיש כמו שאת מרגישה... תהני, המשך הריון תקין ולידה קלה כמובן ניבה

חג שמח, השתדלתי להשהות מעט את תשובתי לך, למרות שקראתי אותה כבר אתמול. קיוויתי שעוד בנות יתייחסו, והן כמובן מוזמנות לעשות זאת בהמשך. הפנייה שלך שימחה אותי, כי לפעמים במשך שנים של התעסקות במכאובי נפש, ההתמודדויו?ת הב?ריאו?ת נדחקות מעט הצידה. הריון הוא אחת התקופות האלה בחיינו, כנשים, המציבות בפנינו אתגר גופני ונפשי. ניבה כתבה כל כך יפה ונכון. הקושי, אי הנוחות, החששות, לפעמים גם הבחילות והצרבת, הרגליים הנפוחות - כל אלה נלווים גם לתחושות של גאווה, מסתורין, סיפוק, מלאו?ת, נשיות, יופי, אהבה. אני לא בטוחה עד כמה בהריון ראשון מודעים מאד לקיומו של תינוק בתוכנו. אנו יודעות זאת במודעות החושבת שלנו, מבינות זאת שכלית, אבל הרגע הבלתי נשכח ההוא, של המפגש הממשי לאחר הלידה, זכור לי כהפתעה המסעירה ביותר שחוויתי. אני מאחלת לך חודשים יפים ומעניינים. אל תנסי להיאבק ברגשות שלך, יהיו אשר יהיו. הם חלק מהדיל. את לא לבד ! יש הרבה נשים שמרגישות כמוך - קוצר רוח, בדידות, נחדרו?ת, איבוד השליטה במידה מסוימת. אני, איכשהו, גיליתי שהטבע חכם גדול, ועם התקדמות ההריון, הרגשות הללו שוככים קצת, ומפנים מקומם לציפייה ומוכנות גדולה. נשמח ללוות אותך, מכאן, לאורך הדרך עד ללידה, וכמובן גם בהמשך (ב"קו להורה"?)... ועד אז, מועדים לשמחה ליאת

מחפש מאמרים בנושא

היי, ממליצה להפנות את הבקשה לד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותראפיה השכן, שכן זה תחום מומחיותו, ובוודאי ישמח לעזור. ליאת

שלום, רציתי לדעת האם ביישנות מוגדרת כהפרעה נפשית ומהן דרכי הטיפול בתופעה (פסיכולוגיים, פסיכיאטריים..?). אני בחורה בשנות העשרים וסובלת מאוד מהביישנות שלי (מאז הייתי ילדה קטנה), מאחר והיא גורמת לי לא לחיות את חיי כפי שהייתי רוצה. אני מתביישת לעשות ולהגיד דברים בכל התחומים בחיים(מתביישת לחשוף את גופי, להודות שאני זקוקה לקשר אינטימי, להודות בפחדים וחולשות, בצורך שלי להלחם על שלי ולהצליח וכדומה). אני לא יודעת כ"כ מה לעשות ומרגישה שזה חלק מאוד חזק מן האישיות שלי ושיהיה מאוד קשה לשנותו, אם בכלל.

ביישנית יקרה, את צודקת. ביישנות היא בדר"כ משהו אישיותי שמלווה במידה זו או אחרת את האדם כתכונה יציבה כל חייו. יש לא מעט מחקרים שעמדו על קשר בין תכונת הביישנות לגורמים ביולוגיים-מוחיים, ולא רק פסיכולוגיים (כמו שנהוג לחשוב). למרות אי הנוחות הרבה והקשיים שתארת, שהם מנת חלקם של לא מעט אנשים בעולמנו, לא מדובר בהפרעה נפשית. אנשים ביישנים מוצאים לעצמם חברים, בני זוג, וחיי חברה מספקים, גם אם זה קורה לאט יותר (או אחרת) מאצל חבריהם הלא ביישנים. לפעמים, בגלל הביישנות וההימנעות ממצבים חברתיים, נוצרים - כתופעה משנית - חסכים במיומנויות חברתיות ובינאישיות, חרדות או פגיעה בדימוי העצמי. במקרה כזה, מומלץ מאד להיעזר בטיפול פסיכולוגי, כי בתופעות הללו אפשר וכדאי מאד לטפל ! מדברייך ניתן לחוש במצוקה, אבל גם ברצון אמיתי לשינוי. נצלי את העוררות הזו, ואת תחילתה של השנה, להחלטות חשובות למען עצמך. אני שולחת לך הרבה עידוד לקום ולעשות מעשה, ואשמח מאד מאד לשמוע על הישגים חדשים אם תבחרי לשתף אותנו. יישר כוח ליאת

רב תודות, ליאת.

שלום. אני סובלת מפרפקציוניזם חמור שמקשה עלי מאוד בחיי היום יום בלשון המעטה. רמת הפרפקציוניזם שלי מגיעה לרמות גבוהות עד כדי כך שכאשר אני לא עומדת במה שהצבתי לעצמי זה מגיע עד לכדי בכי, הרגשות הרסניות, ודיכאון. זה מתבטא בעיקר בלימודים. איני יודעת מה לעשות עם עצמי , קיימת בי נוסף לכול תחושת התחרותיות באננשים אחרים דבר המקשה עליי עוד יותר. אני שונאת את האדם שהפכתי להיות ואיני יודעת מה עוד לעשות למרות שמנסים לעזור לי בכול דרך אפשרית..(שיחות עפ פסיכולוג, תמיכה משפחתית אך עד עכשיו כלום לא עזר) אני מרגישה שאם אין לא אשיג את הציונים הגבוהים הסנטנדרטים הגבוהים שאני מציבה לעצמי אני לא שווה כלום. יש להודות שעברתי הרבה משברים בחיי וזה הדבר היחידי שעזר לי להמשיך הלאה.

רונית יקרה, אנשים שונים מאד אלה מאלה גם בצורך ההישג שלהם, במידת השאפתנות ובמידת הנכונות שלהם לשאת במחירים של אותה שאפתנות. כמו שזיהית נכון, הפרפקציוניזם מספק הגנה כנגד תחושת אפסות, חוסר אונים וחוסר יכולת, המתעוררת בעוצמה רבה גם מול כשלים קטנים ואנושיים. ההגנה הזו - כמו שאת יודעת היטב - גובה מחיר יקר של עייפות והכבדה. בטיפול פסיכולוגי ניתן לעבוד על קבלה עצמית וסלחנות רבה יותר ביחס לעצמי, על הגמשה של ההגנות, כך שיותירו כוחות ואנרגיה למשימות היומיום. לא כתבת מתי היית בטיפול. אם זה קרה מזמן, הייתי ממליצה לך לנסות שוב, בתקווה שקיימת בשלות רבה יותר לתהליך. אם את בטיפול כרגע, כדאי להיאזר בסבלנות, ולהתמסר אליו, כי המאמץ ישתלם. אני מפנה את תשומת לבך למשפט האחרון שלך - "יש להודות שעברתי הרבה משברים בחיי וזה הדבר היחידי שעזר לי להמשיך הלאה". את מדגישה את התפקיד המיוחד שקיבל אצלך אותו פרפקציוניזם חסר פשרות. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא דרכים מסתגלות יותר להתמודד עם משבר, ולהתיר לעצמך חיים קלים יותר שהנאה בצדם. מועדים לשמחה והרבה הצלחה ליאת

הייתי כבר בטיפול פסיכולוגי במשך המון זמן (שנתיים וחצי בערך) הפסקתי את הטיפול לפני 3חודשים.. המפגשים עם הפסיכולוג העיקו עליי יותר ויותר ואיני יכולה לחזור שוב לאותו מקום שהוא באמת מחליא אותי (סליחה על הבוטות) ומאוד קשה לי שם מבחינה נפשית (וזה די לגיטימי).. אני די מנסה להתמודד בעצמי עם הבעיה שכיום היא יותר ויותר מתעצמת לצערי:( למרות שמאוד מאוד קשה לי עם זה, אני לא רוצה לחזור שוב לאותם טיפולים מכבידים ומתישים. די נמאס לי (בכול זאת שנתיים וחצי זה לא קצת)..אני חייבת לומר שאני גם סובלת מחרדות נוסף לכול והלימודים הם אלה שמקדמים אותי ונותנים לי תחושת סיפוק, אני די מרגישה שאם אין לי אותם אין לי עוד מטרות או חשיבות בחיי..

"אוננות" מילה שקל להגיד אותה אבל להיפרד ממנה קשה. אני בחור בן 24 סטודנט. אני סובל הרבה משינוי במצבי הרוח אפשר לומר דיכאון. אין הרבה לבד עם עצמי ואני גם לא עושה הרבה אבל דבר אחד אני יכול להגיד וזה המציק לי ביותר נושא האוננות. אני ממש מכור לזה לצערי הרב וכל דיכאון הכי קטן את יודעת מה אפילו סתם תמיד אני נכנס לאינטרנט וגולש לי והתוצאה ידועה אני כבר לא יכול יותר לחיות ככה אני מאוד רוצה להיגמל מזה אבל אני לא יודע איך האם רק זה שאתחיל את הלימודים בקרוב זה מה שיעזור? אני חושש שזה ירדוף אותי כל חיי נכון אני מת וצמא לחברה אבל עד אז את כל הכעסים שלי אני מוציא על כולם על המשפחה ועל האחים. עזרי לי לצאת מזה! לא יכול להיות שכל החיים אהיה בגועל הזה

ערב טוב, כגבר צעיר ובריא, איני רואה מדוע אתה מתייחס לאוננות כאל "הגועל הזה". אני מניחה שמה שמפריע לך זה היעדרו של קשר רגשי עמוק, שיתן משמעות מלאה ומספקת יותר גם לפעילות המינית שלך. אני מקווה שעם תחילת הלימודים (זה ממש מתקרב, הא?) תחוש הקלה, תפגוש שוב אנשים ותהיה עסוק בעניינים נוספים. כדי להתמודד עם הכעסים והתסכול שלך (שמתפוצצים כרגע על בני המשפחה), ואולי גם עם הקושי למצוא חברים ובת-זוג, אני ממליצה לך מאד לפנות לעזרה מבחוץ. במסגרת שירותי הייעוץ באוניברסיטה ניתנים טיפולים פסיכולוגיים במחיר מוזל. לעיתים ניתן לקבל במסגרת זו גם טיפול קבוצתי, המדגיש יותר את הקשיים בזירה הבינאישית. הסיכוי שזה "ירדוף אותך כל חייך" נראה בעיני קלוש. אני מאחלת לך שנת לימודים מהנה ומלאת סיפוק ליאת

יש לי בעיה שמאד מטרידה אותי. לפני כשבועיים חזרתי משהות של שנה בחול, (הייתי בהודו 7 חודשים ובאירופה 4 חודשים). לפני כחודשיים וחצי ניתקלתי בבעיה מאד מטרידה: בוקר אחד קמתי עם לחץ נוראי בתוך הראש. חשתי כאילו אני מסוגל להשתמש רק ב 40% מהיכולת המוחית הרגילה שלי. מעיין תחושת אפיפות כאילו שיש לי ערפל בתוך הראש אשר מונע ממני מלחשוב בבהירות ומלתפקד כראוי. לפתע הכל נהיה לי קשה, אפילו דברים פשוטים כמו ניהול שיחה או להכין לעצמי ארוחת בוקר. יכולת השיפוט שלי ירדה, קושי בביצוע החלטות, תחושת בלבול קבוע, חוסר התמצאות וחוסר הבנה של המתרחש סביב, ירידה בכושר הזיכרון בריכוז ובקשב, חוסר עניין בכלום. כל הזמן תחושה של אני כאן אבל לא ממש כאן, אני לא ממש מחובר למציאות ולמתרחש. נהייתי אפטי לחלוטין לא מעוניין בכלום וללא כל רצון לכלום. רצון רק לדבר אחד, שזה יעבור לי ואחזור לתפקוד נורמלי. זה כל מה שעניין אותי. יחד עם הסמפטומים הנפשיים היו גם פיזיים: כל הגוף רגיש, לא נינוח, לפעמים הידיים רועדות, תחושה כאילו כל הגוף תפוס ומכווץ. לפעמים הלב מתחיל לדפוק בקצב מטורף (הדופק מגיע ל 120) ולא נרגע שעות. דפיקות לב חזקות. לעיתים עייף כל הזמן ולא מצליח לישון בלילות. במשך הזמן המצב השתפר מעט, הלחץ בראש כבר לא היה קבוע אלא בא והלך, הסימפטומים הפיזיים גם לא נשארו קבועים. אבל התחושה של אפיפות וחוסר יכולת לחשוב בבירור ותחושת הניתוק מהמציאות נשארו זהים. זה כבר חודשיים וחצי מאז שזה התחיל וזה מאד מטריד אותי. אני לא יודע ממה זה נובע, כיצד לטפל בזה והאם זהוא מצב ידוע ומוכר??? אנא אם תוכלו לתת לי כל פיסת מידע בנושא, כיצד להתמודד והאם זה מצב מוכר. שכן אני חש כבר שאני נואש מהמצב...

מוטרד יקר, לפני שמפליגים לאבחנות נפשיות כאלה ואחרות (שממילא לא ניתן לעשות דרך האינטרנט), מוטב לפנות לרופא המשפחה ולתאר לו את הסימפטומים מהם אתה סובל. חשוב לדווח גם על התנסויות יוצאות דופן, אם היו (עישון או שימוש בחומרים, שיכולים - אולי - לחולל תחושות כאלה), שכן השפעתם יכולה להגיע באיחור. רק לאחר שהרופא ישלול תופעות פיזיולוגיות, אפשר יהיה להתייחס אל המצוקה שלך כאל מופע נפשי ולטפל בו בהתאם. התופעות שאתה מתאר יכולות להיות קשורות למצבים נפשיים מוכרים. נסה להעביר את ימי החג בשלווה, ולפנות אחריהם לרופא שיוכל להרגיע אותך. אני מאחלת לך התאקלמות מהירה בבית (לפעמים ה'נחיתה' מחופשה ממושכת יכולה כשלעצמה לעורר דיכאון (-: ). ליאת

וזהו מאז לא ראיתי אותו. אני התגייסתי לצה"ל והוא לא יכל לטפל בי מאז רופא המשפחה רושם לי את המרשם וזהו אני לא מטופלת בשום מקום. לצערי איני יכולה לממן רופא מקצוע גם לא להתיעצות והתור בבריאות הנפש הוא 3 חודשים.. מאוד מודה לך על תשובתך... אני פשוט משתגעת מדאגה קצת הרגעת אותי כרגע אני כן אסמוך על ההבחנה דרך אינטרנט מחוסר ברירה לכן אני מאוד! מודה לך על התייחסותך! אני אנסה להרגע קצת. חג שמח.

אופס

שלום , ילדי בן השלוש וחמישה חודשים ילד מקסים (אני מאמינה שכל אמא חושבת כך על הילד שלה) שמתי לב כשהו נמצא בחברה של ילדים (למשל בגן או עם בני הדודים שלו מצד אביו אני בכוונה מציינת מאיזה צד מפני שלא שמתי לב להתנהגות כזו עם בני משפחה מצידי וסתם לציין אני בסדר גמור עם שני הצדדים) הוא מנסה להיות "הליצן" ולעשות שטיות שממש לא מתאימות בכדי לגרום לילדים האלו לצחוק אם זה במשחק עם אוכל או דיבור תינוקי מגוחכך כזה או בתנועות אויליות כאלו אני חייבת לציין שזה ממש מרגיז אותי וכבר הסברתי לו מספר פעמים שזה לא יפה להיות הליצן של "החברה" ולא הצלחתי להבין ממה זה נובע??? עוד דבר ששמתי לב אצלו שהוא שותק אם מדברים אליו לא יפה או מרביצים לו אני תמיד מסבירה לו שלא יפה לדבר במילים מכוערות (למרות שהוא מוצא לעצמו דרכים להוציא כעס כמו "קללת" "אני אשים לך חרקים בראש" וכו') או למשל יש לו בן דוד שכל הזמן מדבר אליו בביטוים כמו אתה לא יכול אתה לא עושה טוב כמוני אני יותר גבוהה או מדבר אליו בצעקות למה אתה עושה כך וכך ובני או עונה בשקט או לא מתייחס בכלל זה מוציא מדעתי אני לא רוצה שהוא יהיה חסר ביטחון או שהילד הזה יגרום לו להרגיש נחות אז אני תמיד מציעה לבוא הביתה כדי להרחיק אותו מאותו ילד. האם אני פועלת נכון??? ועוד דוגמא בת משפחה סיפרה לי שהיא ראתה את בני ועוד שתי בנות משפחה משחקים ופתאום אחת מהם נתנה לו סטירה וגערה בו על דבר שהוא בכלל לא עשה והוא לו אמר כלום לא לילדה ולא לי אני ממש מודאגת האם סתם איך אני יכולה לעזור להיות בעל ביטחון רב וביטוי עצמי גבוה כדי שלא ישתוק "ויחזיר" סליחה על אריכות הדברים אודה על תשובתך.

שלום לך אם יקרה, את מתארת דילמה מאד מוכרת וחשובה. איך נגרום לילד שלנו להתנהג בדרך ראוייה, ללא אלימות, אך גם באופן אסרטיבי ומלא ביטחון? את מסבירה לו שלא יפה לקלל (קללה נחמדה, דווקא, עם החרקים בראש, כמו מהספר "מקס ומוריץ"...), אבל מצד שני את דואגת כשהוא לא מגיב כאשר פוגעים בו, והיית רוצה שלא ישתוק ו"יחזיר". כדי לקבל פרופורציות ולהבין אם יש כאן בעייה ממשית, הייתי מציעה לך לפנות אל הגננת שלו, ולבדוק האם היא מבחינה בבעייה כלשהי של חוסר ביטחון או קושי חברתי. בדרך כלל ניתן לסמוך במידה רבה על הערכות הגננת, שכן יש לה בסיס רחב להשוואה, והיא רואה את הילד במגוון מצבים. אולי בגלל שאת מציינת שזה קורה רק אצל משפחת בעלך, מדובר במשהו מצבי, אולי אפילו מול בן-דוד מסויים שהוא מעריץ במיוחד? אולי בכלל מדובר ברגישות יתר שלך, דווקא בסביבה פחות בטוחה מבחינתך? ההתנהגות ה"ליצנית" והמטופשת (אני מזכירה לך שהוא רק בן שלוש וחצי !) אכן יכולה להיות דרך למצוא חן או להשתלב בחברת בני הדודים היותר גדולים או יותר חזקים. עם זאת, הייתי מציעה לך לא להתרגש יותר מדי, ולהניח לו להבין לבד שלא תהיה תפארתו על הדרך הזו. כרגע, התגובות שלך יכולות דווקא לזכות אותו בתשומת לב מיוחדת סביב זה, ולחזק את ההתנהגות שהיית רוצה להכחיד. לטעמי, עדיף להתעלם מכך, ולשבח - במקום - התנהגויות בוגרות ורצויות. ככלל, ביטחון עצמי הוא משהו שנבנה בהדרגה, מתוך התנסות בחוויות של הצלחה, הערכה מצד דמויות חשובות (אנחנו ההורים, אלא מי?), חוויה של אהבה וקבלה ללא תנאים, והזדהות עם דמות חזקה ובטוחה, ועוד. לטעמי, ניסיונות ללמד ילד "להחזיר" ולא לשתוק, אינם הדרך המועדפת. לפעמים הבלגה שקטה היא חכמה וכוח ולא פחדנות. דווקא בזמנים אלה, של אלימות גואה, המסר צריך להיות של פתרונות לא אלימים. כך תגבירי את הסיכוי שלא יהיה מעורב בתקריות אלימות וילמד להתרחק ממצבים המסכנים את שלומו. בהצלחה וחג שמח ליאת

ליאת, אם תוכלי בבקשה להרחיב ולתת דוגמאות ל"קבלה ללא תנאים", אני לא יודעת אם אני כזאת מול ילדי. מה גורם לנו לא לקבל את ילדנו כפי שהם, ואיך אפשר לשנות זאת תודה מראש ניבה

שלום, אני אמא לילד בן 3 וחמישה חודשים ומאוד חשוב לי להקנות הרגלי למידה כדי שלא יהיה "חרוץ" כמוני כבר קניתי לו כל מיני חוברות שמלמדות הפכים וכל מיני מושגים ולעבוד על קשר עין יד אבל כשני יושבת איתו אנחנו מצליחים לעשות דף וחצי אולי והוא מאבד לי את הסבלנות וטוען שזה לא מעניין אותו ודורש לבצע דברים אחרים יותר יצירות עם הדבקות בדבק מדבקות זה לא מספיק טוב אני תמיד מעודדת אותו ומשבחת אותו על הצלחותיו. האם עצם העובדה שהוא לא מוכן לשבת יותר זמן מעיד על בעית לימוד כל שהיא או איך לגשת אליו? אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני צריכה להכריח אותו כמו שעשו לי? אודה על תשובתך חג שמח (-:

לאמא החרוצה, לא נעים להודות, אבל לפעמים הילדים שלנו יודעים טוב יותר מאיתנו מה טוב ונכון עבורם בזמן נתון. אני חוששת שזה מה שקורה כרגע גם אצלכם. הילד שלך לומד, אך אינו תלמיד, וככזה, אינו זקוק כרגע להקנייה ושכלול של הרגלי למידה (לפחות לא בדרך של חוברות עבודה). ילד בן שלוש וחצי, אינו צריך לשבת עם חוברות, אלא לשחק, לעבוד, לשמוע סיפורים, לשכלל יכולות מוטוריות, חברתיות, רגשיות וקוגניטיביות בתוך משחק חופשי. הללו יוכלו להסדיר סוג של 'בשלות' ללמידה פורמלית בביה"ס. לקראת הכניסה לביה"ס, בגן חובה, אפשר להנהיג שגרת עבודה מעט יותר דידקטית, הכוללת גם התמודדות עם מטלות 'לימודיות' יותר, בהן גם עבודה מתוך חוברות. אני יודעת שכיום הורים (לצערי גם גננות) נחשפים לסוג של לחץ סביבתי: תמיד יש איזה ילד שקורא וכותב כבר בגיל שלוש, מה שהופך את הילד שלנו ל"בעייתי ואיטי". אני מציעה מאד להורים להירגע, ולסמוך על הילד ועל יכולתו הבסיסית להתמודד עם משימות חייו. על יחס בין גופים (הפכים, הבדלים, מושגי גודל וכמות) ילד לומד גם מבנייה בקוביות, משחק בחצר או בפינת הבובות. אם אנחנו רוצים ילד ערני, סקרן, נבון וחושב, מוטב לקרוא לו סיפורים ושירים. כך הוא מרוויח גם חוויה מעשירה מבחינה קוגניטיבית (מחשבתית) וגם קרבה נעימה להורה ופעילות משותפת שנעימה לשני הצדדים. פעילות כפוייה מהסוג שאת מתארת עלולה, לעומת זאת, להשיג את ההפך: ליצור תחושה של התנגדות ושיעמום מול מטלות "בית-ספריות", כעס עלייך, ותחושת כישלון ודימוי עצמי נמוך מול חוסר היכולת שלו לעמוד בציפיות שלך. אם בכל זאת חשוב לך מאד שימלא את החוברת, עשי זאת בקצב שלו, תוך שמחה והנאה, ללא לחץ, תוך הקפדה על משכי זמן שהולמים את גילו (5-10 דקות ריכוז ברצף). אם תרצי חיזוק גם בע"פ, את מוזמנת להתקשר אחרי החג ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימי ראשון ורביעי בין השעות 9:00-15:00 לטלפון 03-6406888. (אני שם בימי ראשון). חג שמח ליאת

ליאת שלום רב, ראשית פעלתי לעצת מר שובל והעלתי את השאלה גם בפניך.(הוא ענה לי אתמול). יש לי בת שלישית, בת 11 חודשים. עד גיל 7 חודשים היתה עמי בבית ומאז עם מטפלת מקסימה עד 13:00 אח"כ אני מגיעה. שני אחים גדולים 5 ו 8. הילדה נוחה מקסימה חייכנית. אנו משפחה אוהבת חמה ומעניקה. הילדה עדיין יונקת. וכמה בלילה מספר פעמים לינוק. הבעיה: בשבועיים האחרונים החלה לצווח צווחות הסטריות כשאנו "עוזבים" הכוונה לשים לרגע בלול או במיטה (גם שאנו בטווח ראיתה) או על השטיח - אז חייבים לשבת לידה. אם אנו מורידים לרצפה היא זוחלת אחרינו וצווחת. הצווחות נוראיות. לעיתים לא נרגעת ומתגבר ולעיתים נרגעת ומתחילה לשחק ורק שאנו חולפים לידה (מרחוק) מתחילה שוב. הדבר מקשה עליה ועלינו כי לא ניתן להיות עימה 24 שעות. בלילה בעבר ינקה וחזרה לינוק ועתה אם היא חצי ערה היא צווחת ומתעוררת לגמרי. האם לדעתך מדובר בחרדת נטישה? האם יכול להיגרם ממשהו אחר אולי עם המטפלת??? (למרות שלדעתנו היא מדהימה !) אולי קשור לאחים שלה שלעיתים רצים וצועקים והיא נבהלת ? אנא עזרי לי. כמו כן כיצד להתמודד עם התופעה? האם להתעלת מהבכי או שיש בעיה שנדרש בה טיפול וההתעלמטת תחמיר אותה? בתודה מראש ובברכת חג שמח. טל

טל יקרה, כמו שגדעון כבר ציין, אכן מדובר בגיל בו חרדת הנטישה (וחרדת הזרים) בעיצומה. מהתיאור שלך אני מבינה שהצרחות מופיעות לאו דווקא במצבים של פרידה והישארות עם המטפלת, אלא גם כאשר כולכם בבית, ועוזבים אותה אפילו לזמן קצר במיטתה או על השטיח. חשוב לזכור שהחרדה הבסיסית מפני הפרידה מההורים (בעיקר מן האם) היא חרדה טבעית ונורמלית, ויש בה כדי להעיד על התפתחות תקינה. כמעט כל הורה יכול לספר על 'הצגה' קבועה של לפני השינה, בה התינוק מסרב להישאר במיטתו בשקט, או צווחות קורעות לב בשער הגנון או בחילופי המשמרות עם המטפלת. אז מה עושים? ראשית, מתנחמים בעובדה שבסביבות גיל שנה וחצי שנתיים זה נגמר. שנית, מנסים להגיב בשלווה יחסית לגילויי החרדה, ולא להפוך אותם לעניין גדול יתר על המידה. לעיתים קרובות התגובה שלנו (בהלה, אשמה, רחמים) מעצימות את תגובת הילד, אשר לומד - מבחינתו - להפעיל את ההורים באמצעות כלי חדש ויעיל ביותר. הילד לומד שהצרחות שלו מביאות אותנו אליו מהר במיוחד, לפעמים בארשת חמורה ומיוסרת, ובעקבות זאת מגיעים גם ניסיונות נואשים לפייס אותו ולפנקו. כאן, לפעמים, מתחילות הצרות. לכן, אני מציעה להישאר שלווים ככל האפשר. לנסות לחשוף את הילד לפרידות קצרות ולתסכולים שהם 'לפי כוחו'. כשהוא צורח, גם אם החלטנו להגיע אליו ולגאול אותו מהבדידות, לא צריך לרחם, להתנצל או לחוש אשמה. אפשר להגיע, להישאר בסביבה הקרובה, ולומר בשקט: הנה, אני פה. לנסות ליזום מצבים בהם הילד עסוק ואנחנו 'ברקע' (לא מעורבים כל הזמן באותה אינטנסיביות). בלילה, כדאי לצמצם למינימום את הפעילות. לפעול בענייניות, ללא גילויי חיבה מופרזים, כדי לא להפוך את השעות הללו ל'זמן איכות'. את כל האהבה שבעולם לשמור לשעות היום... כדי לקבל פרספקטיבה משעשעת, אני מצרפת לינק לסרטון קטן וחמוד להפליא שקיבלתי השבוע מחברה לעבודה, המדגים בדיוק כמה התינוקות שלנו חכמים ולא מציגים אם אין קהל... (לוקח לזה מעט זמן להיטען, אבל שווה להמתין ולפתוח רמקולים) http://www.dumpalink.com/media/1129105870 אני מאחלת לכולנו חג סוכות שמח, ולילות שקטים ליאת

מצטרפת לשאלה על הדחקה- כיצד ניתן לברר תוך כדי טיפול האם באמת הזכרון הוא אמיתי או סתם דמיון? ז"א- גם אם מעבדים את הרגשות, לאו דוקא מגיעים למסקנה ברורה כלשהי, ובכלל-האם הוודאות משנה את התחושה לגבי אותו אירוע? האם ניתן לטפל בתחושות כה כבדות ועמוקות (של התעללות) גם אם לא יודעים כלל האם מדובר בדמיון או מציאות? (ז"א- האם זה אפקטיבי?) תודה מראש, לי

לי יקרה, אנא קראי את תשובתי לפרידה, ואם יהיו שאלות נוספות, חזרי לכתוב. חשוב לזכור שבחדר הטיפול, חשיבותן של העובדות נופלת מעוצמת חשיבותן בבית המשפט. אנחנו, כמטפלים, פחות עסוקים ב'נכונות' העובדות, ומשתדלים להתמקד בחוויה האישית, בפרשנות שניתנה לאירועים, ולהשלכות של אלה על איכות חייו של המטופל. מועדים לשמחה ליאת

גדעון שלום, לפי הבנתי את דבריך ותקן אותי אם אני טועה יתכן מצב של זכרון אשר מורכב גם מחוסר אמיתות עקב אירוע טראומתי אך האם יתכן מעין זכרון מעורפל או אפילו מעין תחושה של אירוע בעבר שכלל לא התרחש? שאכן משפיע בצורה זו או אחרת על התנהגות יום יומית? אודה לך גם אם תוכל להרחיב לגבי ההליך אשר בעזרתו ניתן לרדת לשורש הענין

שלום פרידה, גדעון יחזור לענות בשבת הבאה, והוא כמובן מוזמן לעזור בהתייחסות קודם לכן. כשמדובר בזכרונות מוקדמים, בעיקר זכרונות טראומטיים, קשה מאד לוודא את אמיתותם המוחלטת, הן מחמת פגעי הזמן, והן בשל מנגנונים דוגמת ההדחקה, שהתפתחו כטקטיקה הגנתית. זהו נושא מורכב, בעל השלכות נרחבות - כולל השלכות משפטיות - שעורר הרבה סערות במהלך ההיסטוריה הקצרה של מדע הפסיכולוגיה. מה שמשפיע על ההתנהגות, גם זו היומיומית של שנים אחרי הטראומה, היא החוויה כפי שהותירה בנו את רישומה, כפי שנתפרשה אז, בילדות. במקרה כזה, חשיבותם של הפרטים המדוייקים היא משנית, שכן אין בהם כדי למחות את החוויה. גישות שונות בפסיכולוגיה עושות שימוש בטכניקות מגוונות להצפה ורענון של תכנים מודחקים,כמו למשל - עיסוק בחלומות, באסוציאציות חופשיות, טכניקות של היפנוזה, וכיוב'. תוכלי לקרוא עוד על הנושא במאמר מעניין שהתפרסם בעיתון הארץ, הדן בדיוק בשאלה שלך. הנה הקישור- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=586991 חג שמח ליאת

ליאת שלום, אני מתנצלת מראש עם יש איזושהי חזרה על חלק משאלתה של פרידה, אבל אני רוצה לחדד לעצמי משהו. השאלה שלה נופלת בדיוק על ההתלבטות הכי גדולה שלי לגבי הטיפול הפסיכולוגי בו אני נמצאת כרגע. כבר שנים מתרוצץ לי בראש איזה חלקיק זיכרון של משהו שאבי (נשפטר בינתיים) עשה לי. אני יודעת בוודאות שהדבר קרה ואני לא בטוחה לגבי הפרשנות של זה. יום לאחר האירוע (הייתי כבת 16) הייתי מוטרדת מאוד ואז שכחתי מזה בערך ל-10 שנים. מאז שזה חזר אלי אני מידי פעם חושבת על המשמעות של המקרה והאם היו מקרים אחרים אותם אני לא זוכרת. הדבר לא מתאים להתנהגות של אבי בדרך כלל. אני יודעת שב-99% שאבי לא עשה לי כלום ושזה איזה ניסיון תת מודע שלי לחפש תירוצים לתסביכים שלי (והם רבים). הבטחתי לעצמי לפני שהתחלתי בטיפול שאני לא אומר את זה אף פעם כי אני חוששת שמרגע שאני אדבר על זה, אז זה יהפוך למעין עובדה קיימת. יש לי רגשי אשמה עצומים על העוול שאני גורמת לאבי, גם ם זה ביני לבין עצמי. מה דעתך, האם בכל זאת להעלות את זה במהלך הטיפול (ממנו אני מאוד מרוצה)? אגב, קראתי את הקישור שהוספת בתשבותך הקודמת וזה רק הוסיף לבלבול שלי. מלבד זאת אני רוצה לומר שזו אמנם הפעם הראשונה שאני שואלת כאן שאלה אבל אני צופה פאסיבית בפורום מזה מס' שבועות ואני חושבת שאת ושותפייך עושים עבודה מדהימה. אני מקבלת כאן תשובות להמון שאלות שלי. חג שמח

יעלה יקרה, ראשית אני מברכת אותך על בואך אל הפורום, ועל השתתפותך בו לראשונה. כמו שכבר נאמר כאן, הנושא של זכרונות מודחקים ("היה או לא היה") הוא רגיש ומורכב. אני חושבת שאם את נמצאת בטיפול טוב, אין מסגרת ראויה יותר ללבן את הסוגיה הזו. הדיבור על מה שהיה או לא היה אינו בשום אופן 'גרימת עוול' לאבא או לזכרו. ההתעלמות מן הנושא - בהנחה שהוא חי ובועט בתוכך - היא עוול גדול כלפייך עצמך. אני מאמינה שלאחר ברור ועיבוד מעמיק של מה שקרה שם, אם קרה, תוכלי להיפרד מזה באמת (או ללמוד לחיות עם זה) ולהמשיך בשגרת חיים בריאה יותר. מקווה שתצליחי לגייס את האומץ הדרוש, והכוח להתמודד. ליאת

לאחר זמן רב של התייעצויות בפורומים השונים כאן, החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. כיוון שאין לי כסף לפסיכולוג פרטי, התקשרתי לאחד הפסיכולוגים של קופת חולים מכבי.הוא הסביר לי כי אין סודיות מלאה בגלל שזה דרך קופת החולים ועליו להזין את הנתונים והדברים שייאמרו למחשב של קופת החולים, כלומר אם ארצה סודיות מלאה אוכל לעשות זאת רק באופן פרטי. האם כך זה פועל? כי מדברייך הבנתי כי קיימת סודיות רפואית מלאה. תודה.

שלום לך רציתי לומר שתדע שיש חוק שאוסר על כל רופא/מטפל לחשוף מידע רפואי של מטופל. אולי הוא צריך להזין את פרטיך ולפרט בתיק שלך לגבי ההתקדמות של הטיפול וכו' אבל אסור לו בשום אופן לחשוף את התיק הזה למישהו אחר, לא משנה מי. אפילו משטרה צריכה אישור משפטי כדי לקבל מידע רפואי! השאלה היא ממה אתה חושש בדיוק. מבחינת חשיפת שמך וכד' אין לך מה לדאוג כי אף מטפל לא יעלה את שמך בשום מקום. אם אתה חושש מחשיפת מידע לא חוקי- גם זה בטוח כיוון שרק אם המטפל רואה עילה סבירה לחשיפת המידע הזה- הוא מדווח עליו, ואם מתברר אח"כ שהסיבה לא היתה מוצדקת- הוא ישלם על זה בגדול. לכן הם גם לא מדווחים (אלא אם כן מדובר בפשע רציני) אבל כל זה נכון גם למטפל פרטי. רק שאצל מטפל פרטי התיק שלך נמצא אצלו בשידה ובקופ"ח התיק שלך נמצא במחשב של קופ"ח. אף אחד לא יכול לראות את זה. לעיניין- לך על זה. אל תדחה טיפול בגלל כסף או בגלל חששות תפלים. ושיהיה בהצלחה.

שלום שרון, כפי שנאמר לך כאן, כל פסיכולוג חייב לנהל רישום מעקב על הטיפול. בקופ"ח, כמו במקרה של טיפול רפואי רגיל, מוזנים הפרטים שלך אל המחשב, יחד עם רישום מעקב קצר. על תכני השיחות שלכם חל חסיון במסגרת החוק. איני יודעת לומר בוודאות מי מורשה להיחשף לתכנים של המחשב בקופ"ח, ויתכן שאת זה תוכל לברר עם המטפל שלך. אני מסכימה שבטיפול פרטי יש סיכוי קטן יותר לגלישת תכנים החוצה, אבל רוצה להאמין שגם במסגרת קופ"ח נוהלי האבטחה משביעי רצון. אני מדגישה, שוב, כפי שגדעון שובל ציין כבר אתמול, ששום מידע אינו עובר באופן יזום לכל גורם חיצוני, אלא בהסכמת המטופל. אני מציעה לך לא לוותר על ההחלטה לפנות לטיפול ! בהצלחה ליאת

פסיכולוג של קופ"ח מכבי חייב להעביר אחת לתקופה מידע עליך, כדי שהוא יוכל לקבל שכר לעבודתו. המידע מועבר לפסיכיאטר המחוזי של מכבי, שהוא הגורם שממונה עליו מבחינה מקצועית. גם טיפול פרטי לא נותן לך סודיות מוחלטת אלא בדרגה יותר גבוהה. מכיוון שנושא הסודיות הוא מאד רגיש לכולם, אז רצוי לעשות מאמץ ולפנות לפסיכולוג שאין לו קשר עם קופות החולים. לגבי תשלום- גם במכבי טיפול עולה כסף אז הרווח לא גדול. אם כבר עדיף לך לפנות למרפאה לבריאות הנפש בבתי החולים ששם הטיפול בחינם ואין דיווח לקופת חולים. אבל טיפול פרטי הוא המועדף ביותר גם בגלל סיבות נוספות, אשר קשורות לאיכויות של המטפלים ולמשך הטיפול. במכבי למשל טיפול ניתן ל-30 פגישות לכל היותר, כאשר 5-10 מתוכן מתמסמסות בשלב של היכרות עם המטפל.

לכל מנהלי הפורום, גדעון, ליאת ואורנה. אני נכנסת מדי פעם לפורום (גם נעזרתי בעצות שלכם). ואני רוצה להגיד לכם שהתחושה שלי היא שאתם עושים עבודה נהדרת... משיבים במהירות לפונים.... וזה בסדר גמור להשיב גם ביום כיפור. העצות שלכם ענייניות, מרגיעות, ובהחלט אפקטיביות. כל הכבוד ותודה בשם משתתפי הפורום.

אני מרגישה שאני נחנקת מהלבד שלי... שוב כמו בכל פעם מצאתי את עצמי אחרי שבועיים של קשר עם עוד ידיד... למה לעזאזל הם רוצים או סקס או ידידות... אני מנסה להבין מה כל כך דפוק בי. הפסיכולוג שלי בעבר טען שאני לא באמת פנויה לקשר... שאני לא בטמת רוצה את זה למרות שאני מרגישה את זה בכל חלק בגופי. הידיד הכי טוב שלי טוען כל הזמן שזה מה שאני משדרת. ואני מרגישה בכל מאודי שאני רוצה אהבה, ואני מחפשת אותה. אני לא נכנסת למיטה עם כל גבר ולא מתנהגת כמו אחת מהחבר'ה או משהו. אבל אני מנסה להבין מה קורה איתי. אני יודעת שאין לי בריאות נפשית. יש בי נטיות להרס עצמי, אני לא אוהבת את עצמי, אני לא יודעת כל כך לקבל והנתינה שלי היא טוטאלית... אבל תמיד חשבתי שאם מישהו יאהב אותי כמו שאני מאמינה שיש אהבה בעולם זה יסתדר... אני אני מסדרת לעצמי את הראש, יש לי כל כך הרבה מחשבת התאבדות בגלל כל הלב הזה... למה לא הצלחתי בפעם הראשונה וכאלה... שונאת את המחשבות האלו.

יעל שלום, טוטליות הינה תמיד דבר קשה, אם זה בנתינה או בקבלה, שכן היא מלווה בד"כ בציפיה שגם העולם/האנשים יתיחסו בצורה דומה . אני מעודד אותך לא להתייאש, כדברי השיר אותו את מצוטטת. כמו כן למה פסיכולוג בעבר? למה לא פסיכולוג/ית בהווה? אני מקווה שיהיה לך קשר ותוכלי למצוא את האהבה אותה את מחפשת. לעיתים זה עניין של מזל ושל תזמון. איחולים לטוב, גדעון

שלום רב, אינני יודעת אם אני בפורום המתאים וסליחה מראש אם לא. אני אמא לבת 11 חודשים ילדה שלישית במשפחה. אנו משפחה אוהבת, חמה ומעניקה. הילדה עד 13:00 עם מטפלת מקסימה. מ- 13:00 איתי. עד גיל 7 חודשים היתה איתי בבית. הילדה נוחה ומקסימה ומפותחת יפה לגילה. בשבועיים האחרונים איך שאנחנו זזים ממנה או שמים אותה בלול או במיטה היא פורצת בצווחות הסטריות. אם היא בלול ויושבים בסלון וקמים מהספה כנ"ל.בגלל שהיא יונקת היא מתעוררת בלילה לעיתים תכופות. עד עתה הייתי משכיבה לאחר הנקה. עתה אם היא טיפה ערה שוב צווחות. לא חוויתי דבר כזה עם ילדי הבוגרים. האם מדובר בחרדת נטישה אם כן - למה עלי לצפות ? אם לא - מה יכול להסביר את התופעה. בכל מקרה מהי הדרך לטפל בה ולהתמודד איתה כי לא ניתן להיות איתה כל רגע ורגע (הכוונה לא להשאיר מעט בלול במיטה וכד'). בתודה מראש. טל

טל שלום, יתכן מאוד שמדובר על תגובה של חרדת נטישה/עזיבה. זה הגיל המתאים לכך. מה לעשות? משחקי "קוקו" מסייעים לילד בגיל הזה ללמוד שדברים שנעלמים שבים ומופיעים ואת השמחה שמתלווה לכך. להרבות בהסברים ,כך שתשמע את קולך ותוכל להבין מתוכן וטון הדברים את נוכחותך . בעיקר לא להילחץ, זה שלב טיבעי והוא עובר. לידיעתך, ניתן לקבל יעוץ טלפוני ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א . בטלפון 03-6406888. ימי ראשון ורביעי 09:00 עד 15:00 , אחרי החגים. את מוזמנת לחזור על השאלה גם מחר וליאת תוכל להתייחס גם כן. בברכה, גדעון

אפשר לקרוא בספר של דייויד שרייבר - "ללא פרוזאק ללא פרויד" הכל אודות היתרונות של אומגה 3. ממש מעניין ושווה קריאה.

איך אפשר לדעת אם עברתי בעבר התעללות שהדחקתי או שאני סתם מושפעת מסרטים וטלוויזיה והמצאתי את ההרגשה הזו שמשהו עבר עלי בילדותי

פרידה שלום, שאלה קצרה הנוגעת בנושא מאוד מורכב בתחום הטראומה והאם הזכרונות של האנשים מארועים שעברו הינם אמיתיים או שקריים. אז לדעת בודאות כפי הנראה אי אפשר. יחד עם זאת בפסיכותרפיה ניתן להפיק תועלת מהעבודה על עצם החוויה עצמה, של התעללות. כמו כן אציין שזו שאלה שעולה הרבה אצל מטופלים לגבי תחומים לא פתורים מעברם ובעיקר תחומים טראומתיים. היבט נוסף של שאלתך שייך לשאלה של מה קורה לזכרון במצבי טראומה. בגלל העוצמה הרגשית ועודף גרויים במצב כגון התעללות, אזי אין למוח יכולת לעבד ולקטלג את כל הזכרון בצורה מסודרת ולכן נותרת חוויה מטושטשת של הארועים ועם איכות של "חוסר אמיתיות". מקווה שלא "סיבכתי " עם תשובתי יותר מידי, אך זהו אכן נושא מורכב. בברכה, גדעון

האם ילד או ילדה בת 3 שרוצה שיקראו לה סיפור אך לא מסוגלת לשבת יותר מידי זמן,ולאחר כחצי דקה קמה והולכת,ובכלל כשמדברים איתה לא מיד מתיחסת למה ששואלים אותה ורק לאחר שחוזרים על השאלה פעם נוספת מתייחסת, האם ניתן להסיק על בעיה של ריכוז?או שמה זה אופייני לילדים קטנים?

שלום לך, קשה לאבחן רק על סמך הפרטים שמסרת. יכול להיות שבתך הינה טמפרמנטית יותר, או בעלת ריכוז קצר. ילד בן 3 לרוב מסוגל לשבת יותר מחצי דקה ולהקשיב לסיפור. כדאי לבחון יותר לעומק , גם עם הגננת, כיצד היא מתרכזת בפעילויות אחרות. לדוגמה: משחק לגו, משחק דמיוני וכו'. אם את ממשיכה להיות מוטרדת ניתן להתייעץ עם רופא ילדים ולבקש הפניה למכון להתפתחות הילד לבדיקה מקיפה יותר. אך כאמור ממליץ לך לשוחח קודם כל עם הגננת. בברכה, גדעון

כמה עולה לזוג אצל פסיכיאטר קליני עבור מסוגלות הורים. תודה מראש

גמאלאת שלום, אני מצרף לך כמה אתרים שמסבירים מה זו בדיקת מסוגלות הורית וגם תעריפים של היחידה העוסקת בנושא בביה"ח איכילוב. כמו כן אתה מוזמן לחפש בגוגל הסברים ותעריפים נוספים. www.getup.co.il/article.asp?id=462 - 29k www.horut-shava.org.il/support/recommended/ichilov.htm - 16k לשימושך, גדעון

http://www.horut-shava.org.il/support/recommended/ichilov.htm http://www.getup.co.il/article.asp?id=462

שלום! רציתי לשאול מה ההשלכות לאורך טווח מטראומה לא מטופלת? למשל הטרדה מינית בגיל קטן אולי כיתה א'

שלום לך, זו שאלה כללית ואין לה תשובה אחת - ברורה ונכונה תמיד. יש אנשים שעוברים ארוע טראומתי ומגיבים אליו באופן מיידי וחריף. אחרים - לא מגיבים כלל באופן מיידי והתגובה יוצאית כעבור שנים ובאופן מפתיע. וישנם כאלו שהארוע לא נחווה אצלם כלל כטראומתי והוא מודחק או נשכח. לכן כשמדובר על ארוע הטרדה מינית ישנן הרבה גורמים שצריך לבדוק. כגון מי המטריד? עד כמה היתה אלימות מעורבת הארוע ההטרדה? עד כמה הארוע נחווה כארוע טראומתי ? בברכה, גדעון

אני בת 24 מטופלת מספר שנים בסרוקסט בגלל דיכאון. לאחרונה הופיעה אצלי תופעה ממש מוזרה ומאוד חריגה. אני אנסה לתאר מקווה שאצליח... אני מרגישה צורך (לא רצון) אלא צורך של ממש בתנועות מסויימות כמו: נאמר שאני במחשב אני מרגישה צורך ללחוץ על כפתור אגב זה תופס גם לגבי פלאפון ושלט של טלויזיה... אני יודעת שאם אני אלחץ לא יקרה שום דבר או מגיד במחשב זה סתם יצור אי נוחות יחזיר אותי אחורה בדפדפן או משהו כזה... ניסיתי להחזיק את עצמי ולא לעשות את זה אבל אני ממש לא יכולה... זה הופיעה לפני כחודשיים אבל זה היה בקטן ועכשיו מתגבר וזה כמעט רוב היום... הנה עכשיו אני מדפיסה פתאום יש לי צורך נוראיייי ללחוץ על המקש של אות מסויימת. ניסיתי לעשות נקישות באצבעות במקום זה.. לתופף כזה אצבע על אצבע, לא עוזר. אני -חייבת- ללחוץ. לפני 4 ימים הופיעו לי תיקים בעין אני לא בטוחה שיש קשר אבל לידע כללי. זה נמשכים במשך כל היום ונורא מפריעים. האם אני מתחילה להיות חולה במשהו???? האם מתפתחת אצלי איזו מחלה? למה קשורה התופעה הזאת... חשבתי שזה יעלם כמו שבא וזה לא וזה מתחיל ממש להפריע בחיי יום יום שלי. אשמח מאודדד לתשובה. בברכה הילה.

הילה שלום, את מתארת קרוב לודאי, תופעה של התנהגות קומפולסיבית, שבה את מרגישה הכרח לעשות פעולה מסוימת. הפעולה הזו מרגיעה את החרדה וחוסר השקט , שהיו לפני כן. אך לא לזמן רב ואז את חוזרת על הפעולה. התהליך הינו בדרך כלל כך: ישנה מחשבה מפחידה כמו :"משהו איום יכול לקרות". מחשבה זו מעלה את רמת החרדה. ההתנהגות של לחיצה על הכפתור מורידה לזמן קצר את החרדה ושוב התהליך מתחיל. הטיקים יכולים להיות קשורים לרמת המתח בו את נמצאית. אז מה לעשות? א. לקרוא על OCD. (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית) ב. לא לסמוך על אבחנה שניתנת באינטרנט ולגשת להתייעץ עם איש מקצוע. היות ואת מטופלת בסרוקסט, המלצתי היא להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך. ג. לדעת שהן דיכאון והן מתח והן הפרעות חרדה מטופלות טוב יותר ע"י שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, בהשוואה לטיפול תרופתי בלבד. בהצלחה, גדעון

וזהו מאז לא ראיתי אותו. אני התגייסתי לצה"ל והוא לא יכל לטפל בי מאז רופא המשפחה רושם לי את המרשם וזהו אני לא מטופלת בשום מקום. לצערי איני יכולה לממן רופא מקצוע גם לא להתיעצות והתור בבריאות הנפש הוא 3 חודשים.. מאוד מודה לך על תשובתך... אני פשוט משתגעת מדאגה קצת הרגעת אותי כרגע אני כן אסמוך על ההבחנה דרך אינטרנט מחוסר ברירה לכן אני מאוד! מודה לך על התייחסותך! אני אנסה להרגע קצת. חג שמח.

אכן לא נשמרת סודיות מקצועית? האם האינפורמציה מושם מועברת באופן שיגרתי לגורמים כגון צה"ל, משרד הפנים, מוסדות להשכלה גבוהה וכו... אני לא מדברת על אשפוז פסיכיאטרי, לקיחת תרופות, ומצבי סיכון כמו אובדנות אלא רק טיפול שמתבסס על שיחות. והשאלה היא גם לגבי שיחות אצל עובדת סוציאלית קלינית במסגרת שרותי הרווחה. אנא תשובתכם, אני מוטרדת...

שלום לך, הסודיות הרפואית הינה מכוח חוק זכויות החולה ומחייבת כל איש מקצוע העוסק בטיפול נפשי, בכל מסגרת בה הוא מועסק. אם זו מסגרת פרטית או ציבורית. החוק לא מאפשר להעביר אינפורמציה לגופים מוסדיים ללא ויתור סודיות חתום ע"י המטופל. למיטב ידיעתי אין העברת מידע לגופים כגון צבא, מוסדות להשכלה גבוהה וכן הלאה. לדעתי את יכולה להיות רגועה. וליתר ביטחון תשאלי את העו"ס בשרותי הרווחה אצלה את מטופלת כדי שתרגיע אותך עוד יותר. בברכה, גדעון

שלום יש לי חבר קרוב אשר לומד סנטולוגיה. לאחר חיטוט באינטרנט וקריאה בנושא התחלתי ממש לפחד לשלומו. אני מעוניינת לעזור לו אך אינני יודעת כיצד. הוא לא יודע את דעתי בנושא. אני מעמידה פני מתעניינת שאינה מבינה דבר על מנת שלא יתרחק ממני ושאוכל לדעת באיזה שלב הוא נמצא ומה קורה איתו, ופוחדת שאם אגיד לו את דעתי או אפנה אותו לכתבות שיוצאות נגד זה הוא יסגר בפני. מה עלי לעשות?

שלום לך, אינני מתמצא בנושא הסינטולוגיה. אם זו כת בעיניך אזי ישנם אנשים שתחום מומחיותם הינו "שליפת" אנשים מכתות. אולי חברי הפורום יוכלו לסייע לך באיתור גוף או אדם כזה. בברכה, גדעון

ישנו אתר מעולה שנקרא - האתר למידע על כתות בישראל. והנה הקישור לפרקים על סיינטולוגיה: http://www.katot.org/CULTS/Scientology.asp אני מכירה אישית את מנהלי הפורום והם מאוד רציניים ויכולים לסייע בכל המתבקש. בהצלחה

שלום רב, נמאס לי מהאני העליון השתלטן שלי. ברור שיש לו תפקיד חשוב , אבל חלאס... הוא מפריעה לי להנות, לצחוק, להיות רגוע... שאני על אלכוהול הוא נחלש ואז הכי סבבה לי. יש עוד דרכים לנטרל אותו? (נמאס ממנו)

לנטרל את האני העליון? טוב, ברור שיש לך מושג כלשהו במונחי יסוד בפסיכולוגיה, אבל עד כמה הידע שלך מעמיק? לא מנטרלים אני עליון. המטרה היא לחזק את האגו כדי שיתפקד טוב יותר תחת הלחצים והדרישות שמופנים כלפיו מהאיד ומהאני העליון. או לפתח אישיות סוצויופתית... הם לא מוטרדים מהאני העליון בכלל.

רז שלום, בקצרה: נמאס לך מעצמך ומכך שאתה לא יודע להנות ולצחוק. זה הזמן הטוב ביותר לפנות לטיפול וללמוד לחיות טוב יותר עם עצמך. האני העליון? זה רק מינוח מקצועי... בהצלחה, גדעון

למה ישנם אנשים שצוחקים הרבה ומחייכים הרבה. וישנם כאלו שלא? מה זה אומר על שני סוגי הטיפוסים במידה ושניהם בריאים נפשית ואישיותית. זה מעיד משהו עם הסיפוק שלהם מהחיים שלהם? על האושר שלהם?

אני בת 24 ויש לי חבר 4 שנים. לאחרונה, מזה תקופה האחרונה יש מספר דברים שמטרידים את מנוחתי ראשית – אני מרגישה שבשנה האחרונה איבדתי המון חברים לא בגלל ריבים אלא פשוט כי הקשרים נותקו. לא הקדשתי לזה מספיק זמן ועכשיו הכל חוזר אלי כמו בומרנג. רוב החברות שלי הכירו חברים ובאופן טבעי זה תופס את כל עולמן אני מרגישה כאילו אף אחד כבר לא באמת זקוק לי וכל הקשרים נעשו רדודים. אני בן אדם שמאוד חשוב לו להרגיש תמיכה ושצריכים אותי על אף שאני ממש לא מפגינה את זה. אני מרגישה שכל יום מחדש אני מבינה כמה כל הקשרים מבוססים פחות או יותר על אינטרסים – עכשיו כשלכולן יש חבר הקשרים התרופפו. אז קשה לי עם המצב שנוצר ואני מרגישה בודדה ולפעמים שוקעת בדיכאון וכבדות דבר נוסף – אני חשה שהקשר שבו אני נמצאת כבר "מתיישן". הוא כבר שיגרתי, לא מרגש אותי וכאילו לכולם יש דברים חדשים בחיים חוץ מאשר לי. זה גורם לי לחשוב שאני כבר לא אוהבת את חבר שלי אבל לפעמים אני מאמינה שזה מכלול של דברים שגורמים לחוש את זה. בסך הכל אם אני חושבת על זה בצורה בוגרת יש לי חבר שלא הייתי רוצה להחליף אותו באף אחד אחר. הבעיה הכי גדולה היא שאני ממש מקנאה בזוגות אחרים ובאנשים אחרים. לאחרונה אני מקנאה ממש בכל אחד ואני לא יודעת למה. אני סטודנטית מצטיינת, יש לי חבר באמת מדהים שאוהב אותי ואני אותו (אבל חיי המין שלנו גרועים כי אין לי חשק אף פעם), משפחה חמה, אז למה זה קורה לי? למה אני מקנאה בכל מה שזז? למה אני חשה כל כך בודדה? (זה עד כדי כך שבא לי לחדש קשר עם מישהו שיצאתי איתו פעם כדי להרגיש שיש מישהו חדש בחיים שלי אבל אני מפחדת שזה יגרור דברים נוספים) בקיצור אני מרגישה כמישהי שאבד עליה הכלח, חסרת חידושים וריגושים. נמאס לי להרגיש כך כי כל החיים לפני ותחושות כאלה מתאימות לגיל מבוגר יותר במקרה הרע. איך אני יכולה להתמודד עם התחושות? אני יודעת שאני אמורה להבין מהיכן זה נובע ואז לטפל בזה, אבל אני לא יודעת כיצד ואני גם לא יכולה ללכת לפסיכולוג (מבחינה כלכלית ובגלל שאני מפחדת שזה יפגע לי בעתיד במקרה ולא תהיה סודיות כמו אצל פסיכולוג דרך קופ"ח)

שרון שלום, אכן כדאי לך להסתייע באיש מקצוע. אין סיבה ממשית שתרגישי כל כך רע עם עצמך: גם בדידות וגם קינאה וגם חיים לא מרגשים ומספקים. את יכולה לפנות לשרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה את לומדת. לחילופין לפסיכולוג דרך קופ"ח. המחויבות לסודיות רפואית הינה מחויבות מקצועית ומתקיימת בכל מוסד רפואי או שרות פסיכולוגי .אין גם סיבה שטיפול פסיכולוגי יפגע בעתידך. נהגו לחשוב כך בעבר, אך אין לכך כל ביסוס ממשי. אני מעודד אותך לפנות לטיפול ומאחל לך שיפור בהרגשתך. בברכה, גדעון

יש לי בעיה שאני מתמודדת איתה כבר למלעה משנה בערך לפני שנה + גילו לי שעור יתר למרות שכבר מגיל 20 כבר חשדתי בכך לפני כן כל חיי הייתי חלקה לגמרי אני בהירה וכך גם משפחתי חלקה ונטולת שיער אפילו לאבי שיער בלונד גינגי כזה ואין לו כמעט שיער בבגוף. מאז התופעה רק החמירה למרות טיפול תרופתי שניתן לי גלולות וכו' צמח לי שער במקומות שלא אמור להיות בהם שיער והדבר גרם לי למבוכה רבה והדבר מחמיר כל יום אני כבר שנה מתמודדת עם זה וזה מאוד מפריע לי בקשרים עם גברים לפני שנה בערך יצאתי עם גברים ומאז שהתגלה לי האבחנה אני נרתעת מקשר אינטימי עם גבר לפני כשנה בזמן שגיליתי את זה נכנסתי לדכאון של מספר חודשים שפשוט לא עשיתי כלום לא עבדתי ורק ישנתי והייתי אצל פסיכולוגית שלא עזרה בכלל עכשיו שנה אחרי אני עם עבודה טובה כבר למלעה מחצי שנה מתחילה ללמוד בקרוב אבל מה שלא נפתר זה הקשר עם גברים שאני די פוחדת ממנו מה את ממליצה לי לעשות? ומה דעתך בנושא הזה?

לאלמונית שלום, לדעתי עומדות לפנייך כמה אופציות: האחת - יעוץ רפואי : מה ניתן לעשות נגד שיעור היתר? השניה - יעוץ קוסמטי ( למשל טיפול בליזר נגד שיעור יתר). השלישית - טיפול פסיכולוגי. היות וניסית שתיים מהאופציות. מה דעתך לנסות את האופציה השלישית? בברכה, גדעון

מהו חוק הפסיכותרפיה המדובר? מדוע אין מאשרים אותו בארץ?

בוגי שלום, חוק הפסיכותרפיה אמור להסדיר בצורה חוקית למי מותר לעסוק במתן טיפול נפשי. במצב הנוכחי בהעדר חוק מסודר כל אחד יכול לקרוא לעצמו פסיכותרפיסט ולעסוק במתן טיפול נפשי. (ולמעשה זה אכן קורה: בפסיכותרפיה עוסקים בעלי מקצועות שונים, חלקם בעלי הכשרה מסודרת בתחום וחלקם כלל לא). למה החוק לא מאושר? אינני בקיא בסטטוס הנוכחי של חוק הפסיכותרפיה. הוא כפי הנראה לא עובר מכמה סיבות: גם כי לא פשוט להגדיר מהו טיפול נפשי, מהי הנפש וכדומה. וגם אני מעריך שישנם גם מאבקי כוח לא פשוטים ואינטרסים מנוגדים של בעלי העניין השונים. (אני מודע לניסוח המעורפל ). לבנתיים ההמלצה שלי למטופלים היא לבדוק היטיב אצל מי הם מטופלים ומה הכשרת מטפליהם. בברכה, גדעון

אני בחורה בת22 שגרה עם ההורים ואח אחד בן 24 וחצי ואנחנו סובלים מאבא שמשתמש בסמים ואת כל האנרגיות השליליות משרה עלינו אמי משתוקקת להתגרש ממנו אבל לא עושה זו משיקולים כלכלים אני שונאת אותו מתאבת אותו תמיד שהוא בבית יש אוירה קודר ומתוחה כאילו מפחדים ממנו אני סובל הוא חוסם את כל האנרגיות בבית אני אובדת עצות מתוסכלת ברמות בוכה כמעט כל יום ממרמור ולא מסוגלת לשכוח אחרי הרבה שנים האם יש אפשרות לשפר את המצב האבוד הזה??? תודה מראש!

כבר אני ואחי ואמא שלי מתעצבנים וכועסים אחד על השני אין פרטיות כולם עצובים כועסים וממורמרים מצב שמדכא את כל דרכי החיים

כבר אני ואחי ואמא שלי מתעצבנים וכועסים אחד על השני אין פרטיות כולם עצובים כועסים וממורמרים מצב שמדכא את כל דרכי החיים

שלום לך ! אני מכיר את הסיטואציה שאת מתארת מנסיון. מדוע את ואחיך אינך יכולים לצאת מהבית? לגור בנפרד? האם יש משהו שמונע ממכם לעשות זאת?

שלום לך, את מתארת תמונה קשה בו האב שולט בבית ומשרה אנרגיות שליליות על כל הסובבים. הדרך לצאת ולשפר את המצב מתחילה בהחלטה מודעת להתמודד עם המצב: לנסות ולהבחין מה ניתן לשינוי ומה לא ניתן לשינוי. מה באחריותך ומה לא באחריותך וכן הלאה .סביר שאת אביך לא תוכלי לשנות, אך יש לשקול : האם לעזוב את הבית ולראות כיצד את חיה את חייך באופן עצמאי יותר; איך ניתן לסייע לאימך לחיות את חייה באיכות טובה יותר. הייתי ממליץ לך לשקול ליווי טיפולי של איש מקצוע . עומדת לפנייך תקופה לא קלה ונראה לי שתוכלי להעזר רבות בליווי מסוג זה. בברכה, גדעון

שלום לך מאוד מאוד קשה לי כל הזמן שיש חופש חגים אני מתחילה לדאוג איך להעביר את החג, ואז אני פשוט יוצאת מהכלים מתוסכלת ,עצבנית לא רגועה, למרות שאני לוקחת ונלה פעמיים ביום, וגם אלספה פעמיים ביום, מנסה להרגיש טוב, ואין ממורמרת ולא מרוצה משום דבר, מאוד קשה לי ככה אני כבר קיבלתי שיחות שנתיים, אבל הפסיכולוגית שלי מהתחלה לא עזר לא היה חיבור בינינו, כי רק אני סיפרתי הכל ופחות קיבלתי תמיכה. למרות שבעלי אומר שהוא חושב שקיבלתי מכל מה שהיה, ושאני חיבת לעזור ולהיות חזקה, אבל בכלל לא קל לי הבעיה שלי שאין לי שום שקט,איפו אוכאל לקבל תמיכה בחינם,כי אין לי כסף, וגם אים ילך לטיפול בכסף ולא יעזור לי, בעלי יגיד את רואה אין קוסם. אני חושבת שאני עושה הרבה וחלק כבר מישמת מה שלא היתי עושה. אבל המחשבות עדיין לא עוזבות אותי.

שלום לך, הקושי בתקופת החגים אינו רק נחלתך. זהו קושי המלווה הרבה אנשים , זוגות ומשפחות, אשר מוצאים כי החגים אינם מקור מרגוע ושלווה אלא דוקא תקופות מתח. במובן הזה את לא לבד. לגבי האפשרות של טיפול או ליווי טיפולי בחינם, אנני בטוח שישנו דבר כזה, אך את מוזמנת לבדוק בתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. במידה ולא נסי בכוחותייך את ובתהיעצויות דרך גופים טלפוניים כגון ער"ן. בהצלחה, גדעון

אני בת 25 וחצי, בריאה.. לפני כשנה סבלתי מקשיי נשימה, היה קשה לי לנשום והייתי צריכה לנשום כמה פעמים עד שהייתי מצליחה לנשום ולהכניס את האוויר לריאות.הייתי צריכה לפהק גם כדי לנשום. מאוד נלחצתי והלכתי למומחה ריאות שבדק אותי וביצע בדיקת תפקודי נשימה שיצאה תקינה. כמו כן, צילום חזה- תקין. הוא קבע שזה מלחץ נפשי ושהוא נתקל בתופעה הזאת הרבה אצל בנות צעירות. זה באמת עבר. הבעייה היא שלעיתים זה חוזר- וזה קצת מלחיץ. זה תמיד עובר אבל האם יש משהו שניתן לעשות כדי שזה לא יחזור, או דרך טובה להתמודדות כשזה חוזר? והאם זה אכן הגיוני שזה מלחץ? תודה וגמר חתימה טובה.

שלום דגנית, קשיים בנשימה יכולים להיות סימן של חרדה או לחץ (למשל, בהפרעת פניקה מופיעה לעיתים היפרוונטילציה - נשימה עמוקה ומהירה מאוד). אם הבעיה חוזרת, כדאי ללמוד שיטות של הרפייה שיסייעו לך להתמודד. תוכלי לעשות זאת במפגש עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

או שהדברים אמורים להישאר איתי

שלום לילי, החלטה לגבי שיתוף אנשים אחרים (קרובים ככל שיהיו) במתרחש במסגרת הטיפול היא החלטה מאוד אישית, ואין כללים בנוסח נכון/לא נכון. הטיפול הוא מרחב פרטי של המטופל עם המטפל, שנועד לאפשר למטופל לדבר בביטחון על מחשבותיו ותחושותיו. אני יכולה לחשוב על הרהורים שהיה נחמד מאוד לשתף בהם בת/בת זוג, ומנגד על מחשבות שכדאי שישארו במרחב הפרטי של הטיפול, לפחות עד שיעובדו ברמה המתאימה... לפיכך, נראה לי נכון, מותר ואפילו חשוב לעשות סלקציה של דברים שיוצאים מהמרחב הטיפולי ודברים שנשארים רק בתוכו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני חושבת שיש לי בעית נתינה. קשה לי מאוד לתת מעצמי, בכל אופן שהוא לזולת, אם זה ריגשי ואם זה חומרי. אני פשוט אדם גם לא סבלני, לא לעצמי ולא לזולת. אני משערת שזו הבעיה שלי ביצירת זוגיות, אך אני לא בטוחה בכך. נראה לי שזו תכונה שקשה לשנות אותה, ואני לא יודעת אם אצליח - קמצנות מסויימת. איך עובדים על זה?

שלום שירי, לדעתי, עובדים על זה תוך ניסיון להבין את הסיבות העמוקות לקושי שלך לתת, ותוך התבוננות באופן בו הקושי בא לידי ביטוי לאורך ההיסטוריה האישית שלך. טיפול הוא מרחב מצויין להתנסות בכך. מה דעתך? אורנה ראובן-מגריל

שירי חוסר היכולת לתת לאנשים אחרים נובע, כפי שכתבת בין השורות, מחוסר היכולת לתת לעצמך. כאנלוגיה,אדם השרוי במצוקה כלכלית,בד"כ לא יתרום או ילווה כסף לאחרים. כדי שתהיה לאדם יכולת להעניק לאחרים,הוא צריך בראש ובראשונה,להרגיש שלם עם עצמו,לאהוב את עצמו,לסלוח לעצמו. כשתרגישי שבתוכך יש שפע,תוכלי בנקל גם לתרום ממנו לאחרים. אולי תתנדבי בזמנך הפנוי ובכך תגלי עד כמה נפלאה ומספקת התרומה לזולת.

שלום. אבא שלי חלה בסכיזופרניה( למיטב ידעתי סכיזופניה פרנואידית) למדתי על המחלה בקורסים בפסיכולוגיה באוניברסיטה וקראתי דיי הרבה חומר מעז שגיליתי על המחלה ותמיד גיליתי כי אין דרך לטפל אם אין החולה לא יודע על המחלה... אני כבר ממש נועש מבחינת חיפוש עזרה. לפני כ 20 שנה אבא שלי חלה במחלה והייה מעושפז פעמים בבית חולים פסכיאטרי בברית המועצות המטפלת אז אמרה לאמא שלי שבעוד מספר חודשים האב יפסיק לנטול תרופות ויחושב שהוא בריא ואמרה כי על אמא שלי להמשיך ולתת לו את התרופה במזון, ושתוך 16 שנה אפשר להפסיק. כך בדיוק קרה ועד היום אבא מקבל תרופות מבלי שיודע על כך, התרופה שהוא מקבל נקראת semap והיום הוא מקבל אותה במינון ממש קטן ממש מדי פעם פשוט כי היא לא עובדת יותר, פנינו למספר רופאים פסיכיאטרים בבקשה כי יבואו לביתנו ויבדקו אותו מבלי שידע שהם אכן רופאים אחרת הוא פשוט לא יסכים להבדק אך שום רופא לא הסכים לא להזדהות. למרת שאני באמת מבין את הרופאים הרי אין זה אתי לבדוק חולה מבלי שזה יודע שהוא בבדיקה אך גם אין שום פתרון אחר, לפעמים המחלה שלו גורמת לו לפרצי עלימות למשל אתמול הוא הרים יד על סבא שלי כיוון שיום לפני כן סבא שלי יצא ונחנס הבייתה מבלי שאבא שלי שם לב ואבא שלי חשב שהוא יצא דרך החלון כדי להרגיז אותו, וגרועה מכך שהוא חשב כך הוא הרים עליו יד. מיותר לציין שהיו כבר מספר פעמים שהוא הרים יד על אמא שלי ועפילו פעם אחת עליי, ואתמול אחרי ביקור שוטר בבית בגלל מה שקרה אם סבא שלי התחלתי לטהות אם הדבר הנכון לעשות זה פשוט לפנות למשטרה ואז הוא כנראה ילכך לבדיקה ואולי ישלח לטיפול אך זה נראה פתרון נוראי... בבקשה תעזרו...

שלום מקסים, המקרה שאתה מתאר דורש הרבה יותר מתשובה בפורום אינטרנט. יש כאן מורכבות רבה, ואני חושבת שכדאי שתפנו לייעוץ אישי במסגרת המרפאה לבריאות הנפש באיזור מגוריכם. באופן כללי, אני רוצה לציין שניתן לבקש בדיקה פסיכיאטרית כפוייה באמצעות פנייה לפסיכיאטר המחוזי, אך כאמור נחיצות ההתערבות הזו תהיה הרבה יותר ברורה לאחר ייעוץ אישי. באיחולים לשקט, אורנה ראובן-מגריל

למה שלא תעלו תמונות שלכם לפורום כמו בשאר הפורומים? אני חושב שזה יהפוך את הפורום ליותר ידידותי, נח ולפחות אנונימי. יוסי

שלום יוסי, עד כה חשנו בנוח בשמירה יחסית על אנונימיותנו, אך אני מבטיחה שנדון בכך שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

סעיף 9 ב לחוק הפסיכולוגים אומר ב) לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו. השאלות 1. מתי מחוייב פסיכולוג לשלוח מטופל לאבחון אצל פסיכיאטר ? האם סבירות שטיפול בנוגדי דיכאון יעזור ללקוח עונה על ההגדרה של חדש לרקע אורגני ? 2. למה סעיף 9 ב בחוק לא מיושם ולא מופעל ?

אוסקר, רקע אורגני משמעו מחלה/פגיעה פיזית אשר גוררת השלכות נפשיות (תסמונת הנטינגטון, למשל, שפוגעת במוח ובין הסימנים הראשונים שלה ישנה התנהגות דמויית התנהגות פסיכוטית). פסיכולוג יישלח מטופל לפסיכיאטר במידה והוא מאמין שיש צורך בהתערבות תרופתית, על-סמך נסיונו המקצועי והיכרותו עם מגוון התסמינים המאפיינים הפרעות/מחלות נפשיות הדורשות איזון תרופתי. אבחון פסיכיאטרי נדרש גם במקרים בהם יש צו של בית משפט. למה, לטענתך, הוא לא מיושם בפועל? אני יודעת, שפסיכיאטרים מבררים את הרקע הרפואי של המטופל לפני! שהם נותנים טיפול תרופתי (זה כולל הפניה לבדיקות דם למשל, וראיון עם המטופל - במידת האפשר, אם לא מדובר באדם שמצוי בעיצומו של התקף פסיכוטי, ובני משפחתו - הורים, במידה ומדובר בקטין). ס.מ.

שלום אוסקר, ראשית ברצוני לציין את התחושה ששאלתך נושאת אופי משפטי יותר מאשר אופי קליני. מאחר ואינני משפטנית ולא לקחתי חלק בכתיבת חוק הפסיכולוגים, אענה כמיטב ידיעתי. השימוש הנפוץ במונח 'רקע אורגני' מתייחס לפגיעות מולדות ולפגיעות גרמיות, אך כמובן שבהתייחסות רחבה יותר גם להפרעות נפשיות יש סיבתיות ביולוגית. כאשר פסיכולוגים רואים מטופל אשר לפי שיקול דעתם יש צורך בהתייעצות פסיכיאטרית בעניינו (צרכים כמו מתן טיפול תרופתי, הערכת מסוכנות וכד'), הם עושים זאת בשמחה. לאור זאת, אינני יודעת איזה חלק מסעיף ב' אינו מיושם לדעתך (ואינני בטוחה שהתגובות שקיבלת בנושא חוק הפסיכותרפיה הנן רלוונטיות לשאלתך). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מידי מס חודשים עלי לערוך סדרת בדיקות לאיתור השנות סרטן זה גורם לי להרגיש עצובה ולפעמים גם פיזית רע אני כאילו מתפקדת רגיל(עבודה משפחה וכו) אבל בעצם לא..... איך אפשר לעזור?? לא צריכה תרופות לטווח ארוך אולי רק לתקופת הלחך ידוע לך איך אוכל לעזור לעצמי??? קשה לי לחיות עם חוסר וודאות. באופן כללי וכאן זה מקרה קלאסי שלא תלוי בי.י

שלי יקרה, אני מבינה מדברייך שהבדיקות התקופתיות "מחזירות" אותך רגשית לתקופה מורכבת ומכאיבה ביותר. אינני יודעת אם נעזרת בפסיכותרפיה בעבר, וחשוב לי שתדעי שטיפול פרטני / קבוצתי יכול לתמוך בצורה מאוד טובה בהתמודדויות בזמן ולאחר מחלה. זה כל-כך טבעי לחוש עצב ופחד, וחבל להישאר עם התחושות לא מדוברות ולא מעובדות. באיחולים לבריאות ושלווה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ברצוני לברר שניי דברים שונים: 1)מדוע המטפלים שומרים כ"כ באדיקות על סודיות חייהם הפרטיים? שמירה חלקית מובנת לי,אך לדעתי כן צריכים לשתף את המטופלים במס'פרטים בסיסיים,כמו:גיל,מצב משפחתי וכו'. 2)האם פסיכולוג קליני שמתמחה בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי הוא קודם-כל פסיכולוג קליני רגיל? או שהוא רק מבין ויכול לעסוק בתחום ההתנהגותי-קוגנטיבי?

שלום, אענה לפי סדר שאלותיך. מטפלים דינמיים נוטים לשמור על פרטיותם לא מתוך גחמה, אלא בהתאם לאחד העקרונות הבסיסיים של הפסיכואנליזה: לאפשר השלכה והעברה במרחב הטיפולי. המחשבה היא שכאשר דמות המטפל שומרת על פרישות מסויימת (ואינה מוכרת למטופל כמו חבר או בן-משפחה), מתאפשרת העברה של אלמנטים מתוך קשרים מוקדמים אל הקשר הטיפולי. אלמנטים אלה זוכים לאחר מכן לפירוש והתייחסות במסגרת הטיפול. אם ננסה להסתכל על זה בהפשטה, יתכן שקל יותר להתייחס אל הפסיכולוגית כמייצגת את דמות האם שלך, כאשר אינך יודע לאיזה בית-ספר הולכים ילדיה ואיזה ספורט היא מחבבת במיוחד... לגבי שאלתך השנייה, פסיכולוג קליני שמתמחה ב- CBT הוא מן הסתם פסיכולוג שעבר תוכנית התמחות כללית בפסיכולוגיה קלינית, ובנוסף הוכשר באופן ספציפי בתחום הקוגניטיבי-התנהגותי. אגב, לגבי תהליך ההכשרה מאוד כדאי לשוחח עם הפסיכולוג שלך. בניגוד לפרטים אישיים, פרטים על הכשרה מקצועית מקובל ונכון לשאול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קורה לי הרבה בזמן האחרון שאני מגיע למצב שאני יכול לשהות באותה תנוחה זמן ממושך של זמן ורק במאמץ מצליח להכניס את עצמי לתנועה. אני גם מגיע למצב שאני שותק ומסרב לפעמים להיכנס לדיאולוג ולהשיב ומפתח אדישות כללית. יש לציין שבאופן כללי אני אדם שקט מאוד, לא מתקשר הרבה, מסוגל לשהות פרק זמן ארוך עם עצמי. אני מתחיל לפחד שאני מפתח קטטוניות ולא הצלחתי להירדם רק מהמחשבה הזאת. יש עבר במשפחה של סכיזופרניה קלה של דוד שלי, שחי על תרופות ומתפקד.. איכשהו.. מה את חושבת על זה והאם יש טיפול תרופתי יעיל? יש לי מחשבות אובדניות כאשר אני חושב על זה שאני לא אהיה מה שמצפים ממני להיות (בעל משפחה ועבודה) ויש לי גם מחשבות אובדניות כאשר אני מכניס את עצמי בכוח לתרחישים בהם אני נמצא במציאות שאני מחזיק מקצוע ועובד. לפעמים אני יכול להרגיש שאני משתגע כאשר המחשבות האלו לא מרפות. בנוסף, יש לי מחשבות מפחידות על תמונות מסרטי אימה כאשר אני מהלך בחושך, אני מפחד ממחשבות אכזריות של עצמי. יש לי גם גוננות-יתר על ההורים.. כתבתי את הכל כי חשבתי שאולי הכל קשור, יתכן שאני סובל ממחלת נפש כלשהי או בעל אישיות אסוציאלית (יש בי צד שמסרב ללכת לטיפול)? אולי תוכלי לתת קצת שלוות נפש?.. ערן

ערן היקר, התסמינים שתיארת אינם בהכרח קשורים לסכיזופרניה או למחלת נפש אחרת, אבל הם בהחלט מעידים על כך שאתה אדם מורכב ומוטרד. אתה מתאר קונפליקטים ברמה הבין-אישית (אתה מול אנשים אחרים - אנשים שאינך רוצה לפתח עמם דיאלוג, הוריך שמגוננים), בדימוי העצמי (אכזבה מעצמך, פחד משיגעון ומאי-תפקוד) וכן חרדות מציקות. בעיני, זה יהיה רעיון מצויין לפנות לטיפול ולברר את הנושאים האלה לעומק. טיפול בהחלט יכול להוביל לשלוות נפש... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מאוד רחוקה מלהיות דתיה,מסורתית וכו'. אני לא צמה. אין לי שום טענה כלפי גולשים ששואלים שאלות בכיפור אבל האם מנהלת פורום לא יכולה להתאפק עוד קצת עם התשובה ? ולו רק כדי לכבד את מי שכן שומר על היום הזה ?.

שלום ד''ר, בתקופה האחרונה אני נמצא בלחץ נפשי ובחרדה גדולה הן בגלל הכיוון התעסוקתי והן בגלל חיי היום יום שלא מסתדרים לי, אני חרד למצבי הבריאותי(יש לציין שאני מודאג באופן מוגזם למצבי הבריאותי בוא נגיד שאני ממהר לראות רופא כול פעם שיש איזה בעיה ומתאר לעצמי מספר מחלות אפשריות). בזמן האחרון אני חש בבעיות בריאותיות של חולשה והתכווציות בשרירים מין פסיקולציות בגפיים (התכווצויות עדינות בתוך השרירים). ד''ר האם תופעה זו מוכר/ת לך? והאם בעיות פיזיות יכולות לנבוע מחרדה ולחץ נפשי ? אילו תופעות פיזיות שכיחות מופיעות ממצב של חרדה? אני קראתי שמהתקף חרדה יכולה להווצר תופעה שנקראת ניוון -פסיכו מוטורי אני מציין שאני עברתי טיפול פסיכולוגי לפני כמה חודשים אך בגלל עבודתי(נסיעה לחו''ל הייתי צריך להפסיק,אך אני מתעתד להמשיך בטיפול עכשיו שאני חזרתי) תודה רבה רבה על תשובתך

רון יקר, לדעתי עניתי לך אתמול כאן - http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/567/xFT/527799/xFP/527838 אני שבה ומדגישה שאין להסתפק בתשובה בפורום. נראה לי שכדאי להתייעץ עם פסיכיאטר או פסיכולוג שיוכלו להרגיע אותך. אם אתה מתחיל שוב טיפול, זה טוב מאד, ואני משוכנעת שתוכלו לחשוב יחד עם דרכים להקלת המצוקה שלך. נסה להירגע ככל האפשר, לפחות למשך ימי החג, ולפתוח את השנה החדשה בעשייה למען עצמך. גמר חתימה טובה ליאת

אני מעונין לגור לבד במצב שאני אדם כמעט בודד עם חבר אחד ורק חברה של המשפחה רציתי לדעת האם במקרה כזה יש סיכון לסבל מגבוה של בדידות ?

שלום לך, לא סיפרת עם מי אתה גר היום. אין ספק שמי שגר בגפו חייב להביא בחשבון אפשרות של תחושות בדידות. העובדה שאתה כאן, מעידה על כך שלפחות יש לך אפשרות לתקשר באמצעות מחשב, ואולי כך להרחיב את מעגל המכרים שלך. אפשר לנסות ולהשתלב בפעילויות למבוגרים בשעות אחה"צ והערב, במסגרת קורסים, הרצאות, ריקודי עם, שירה בציבור, וכו' - עפ"י נטיית לבך. ההמלצה החמה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה, זה לפנות לצער בעלי חיים, ולאמץ כלב או חתול שמחפשים בית. אין לך מושג איזה חבר טוב אתה יכול למצוא שם ! אני מאחלת לך שנה של התחלות חדשות, היכרויות, והרבה שמחה. ליאת

אני גר עם שותף ולא מסתדר איתו ונמעס לי משותפים

שלום ליאת, התשובות שלך ממש ממש מקסימות ואת ממש שימחה ונכס לפורום, את בטח יודעת. רציתי לשאול על אובדנות בעיקר. אני סובלת מחרדות ומאניה דיפרסיה בעיקר. לאחרונה עברתי דכאון ארוך וקשה שלווה בתרופות ורק לאחרונה יש ממש תחושת הקלה. קודם המחשבות על אובדנות היו משהו רגשי יותר, הרגשה כזו שאני קמה בבוקר ומרגישה שאין צורך להתאמצ כי גם כך אמות בקרוב כי רק את זה אני רוצה. מאז שאני מרגישה הקלה ברגשות אלו, הקלה רגשית שהיא גם פיזית-לא שוקעת לי הבטן ויותר קל לי לנשום למשל. אבל מאז נהיו לי מחשבות שכלתניות על התאבדות. אני חושבת שזה הפתרון האמיתי, אני חושבת שקשה לי מידי, אני חושבת שלמרות הכל אני לא רואה את עצמי חיה את החיים האלו של עבודה רוב היום (למרות שאני בדרך למקצוע המתאים לי) משפחה ילדים טיול פעם בשנה - אני לא בפאזה הזאת, מעולם לא הייתי ואני כבר מעל גיל 30 ואין לי שום רצון לכך. אני יכולה להנות מזוגיות אך אני לא מתמסרת יותר עד הסוף, יש לי משפחה גדולה ואוהבת יש לי לא מעט חברים - אבל תמיד אני שומרת על ריחוק מסוים - ואותו אני רוצה להגדיל על מנת שיתרגלו ויהיה להם פחות קל לאחר שאמות. אני לא מרגישה שאני חייבת להתאבד אני פשוט רוצה וחושבת על זה בצורה הכי רציונלית שניתן. אני לא רוצה להמשיך את החיים כמו שהם למרות שאני נהנית בחיי היום יום בתקופה הזו, אבל גם במאניה וגם בדיפרסיה 0- אני חווה את רוב הימים שלי כקשים וזה על אף התרופות שאני לוקחת(שהפסיכיאטר משוכנע שהן הנכונות). אינני יודעת מה לחשוב כי אני לא מרגישה דכאונית. אני קמה בקלות בבוקר, אני אוכלת וישנה יופי, אני מבלה עם חברים הרבה, יש לי חשק מיני - הכל נראה תקין, ואחרי הדכאון הגדול זו ממש הקלה - אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. מה עליי לעשות? אני מדברת על כך בטיפול, והוא מקשיב ושואל את השאלות הנכונות אבל דבר לא משנה את הרגשתי העמוקה ביותר. מה לעשות?

תותי יקרה. תודה על המחמאות שבראשית דברייך. אולי בגלל המילים הטובות שלך, ואולי בגלל יום הכיפורים היורד עלינו, אני רוצה לשתף אותך בחוויה אישית מאד. אני חוזרת ממש ברגעים אלה מביקור בהוספיס לחולים סופניים, שם ביקרתי מישהו שמאד מאד קרוב ללבי. בעודי יושבת שם, מול המיטה, נכנס אל החדר אדם שהציג עצמו כמתנדב. את השעות האחרונות לפני כניסת החג הוא בא להעביר בהוספיס, במחיצת האנשים השוכבים שם, עם חיוך גדול, שקט ונועם הליכות. כשהודנו לו על הביקור ועל עבודתו שם, הוא ביטל זאת בהינף יד, ואמר שחייו קיבלו משמעות מאד מיוחדת מרגע שהחל לבוא לשם. הוא אכן נראה מאושר ושלם עם דרכו, אני חייבת לומר. כשיצאתי אל העולם שבחוץ, והרוח החמה נשבה בחוץ, אנשים עוד עמדו בחוץ עם שקיות הקניות לחג. מיהרו הביתה. חשבתי פתאום כמה החיים ראויים שנחייה אותם. אין לי טיעונים מוחצים להביא בפנייך, את מכירה את כולם. כנראה שעל כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה הקשה, אם תרצי - משימת ה"אקסטרים" - למצוא טעם ומשמעות לחייו. ביום הזה, אני מעדיפה להסתפק בדברים האלה, אולי בגלל החוויה המאד עמוקה שלי. אני מאחלת לך חג שקט ושלו עוד נדבר ליאת

הי ליאת, המילים שכתבת כל-כך נוגעות ונכונות... תודה שהזכרת לכולנו משהו שקל לשכוח. אורנה

שלום, השתחררתי היום מצה"ל. אני בהלם, ונורא מבולבל... מצד אחד אני מתרגש, זה משהו שאני חולם עליו כל כך הרבה זמן, ומצד שני אני עצוב, משום שאני נפרדתי היום מאנשים שמאוד יקרים לי וממסגרת שלמרות כל הקשיים שבה אני כבר רגיל אליה ומצאתי בה מקום בו מאד נהנתי לשרת. מה שאני מתאר זה משהו מוכר שרבים חווים, ולא בנוגע לכך הייתי רוצה להתייעץ, זוהי רק הקדמה. אתמול הייתה לי פגישה אחרונה עם קב"נית אצלה הייתי מטופל בשנתיים האחרונות. מטפלת שיצרתי עמה קשר מאד קרוב. הפגישה הייתה כאובה בצורה שקשה להסביר. אני לא יודע איך עוד אפשר לתאר זאת אבל פשוט הנפש שלי דיממה. אני בכיתי לאורך כמעט כל הפגישה וזה לא כזה שכיח אצלי שאני בוכה... גם היא בכתה. הפרידה הייתה טובה כפי שפרידה שכזו אמורה להיות אני מניח. לאחר שיצאתי אתמול ממשרדה המשכתי לבכות עוד מספר דקות, אבל אז בגלל נוכחתם של אנשים, הכרחתי עצמי להפסיק ופניתי לכל מיני סידורים... ו"שכחתי" את העניין לזמן מה. היום הייתי עסוק בכל עניין השחרור, הקלירנס, השתיית שחרור, להפרד מאנשים, להצטלם וכו' (חוויה לא קלה בפני עצמה). בכל אופן, היום בצהריים חזרתי לביתי ולראשונה מאז אתמול היה לי זמן לעצמי. יש לי במחשב את המכתב אותו הקראתי למטפלת בפגישה, קראתי אותו שוב, ומייד עלו דמעות בעיניי. אני עדיין לא מעכל, לא תופס, אני לא הולך לראות אותה שוב, אין עוד פגישה, כבר עכשיו יש לי הרבה מה לומר לה ולהתייעץ ולשאול... והיא איננה שם עוד בשבילי. הכאב הולם בי בעוצמה שלא תאמן. וזאת למרות שהחל מלפני כחדשיים התחלתי לקחת כדורים (שאגב עוזרים לי באופן כללי). אני מרגיש שנותרתי לבדי. אני לא אחד שמפסיק לתפקד כאשר אני נכנס לדיכאון, אני לא חושב שזה יקרה, אבל... אני פשוט לא יודע מה לעשות אני לא יודע איך להתמודד... כרגע הדרך היחידה היא לא לחשוב על זה אבל כל פעם שאני נזכר... רעל מתחיל לזרום לי בעורקים או במוח או אני לא יודע מה... המטפלת נתנה לי שם של פסיכולוגית אותה היא מכירה ועליה היא ממליצה. אך לפחות בשלב זה אינני מסוגל לפנות למישהי אחרת, להתחיל את כל התהליך הזה מהתחלה פשוט אין לי כח. המטפלת אמרה לי תתקשר אליי בעניין של חיפוש טיפול (אם זה לא יסתדר עם זאת שהיא המליצה עליה) אבל היא לא אמרה שאני יכול להתקשר סתם לתמיכה. למרות שהיא אמרה שהיא תמיד תחשוב עליי ותתהה מה קורה איתי וכו'. אני לא בטוח שאני כותב כאן בשביל עצה כי אני חושב שאני יודע מה יציעו לי פה אנשים. כנראה בעיקר לעשות את המאמץ ולהתחיל טיפול חדש... אני כותב כאן בעיקר כדי לשתף. (פעם היתה לי דרך טובה יותר לעשות זאת) בכל אופן אשמח לכל תגובה. תודה.

שלום לך, משתחרר יקר, ראשית, אני מברכת אותך לרגל השחרור מהצבא. זוהי צומת חשובה בחייו של כל ישראלי צעיר, צומת בה הוא יוצא לחיים חדשים ועצמאיים, כשכל האפשרויות עוד לפניו, כשמותר עוד לחלום כל חלום ולנסות להגשים אותו. לעיתים קרובות, שפע האפשרויות הנפתחות בשלב הזה, יוצרות בלבול, מבוכה וחרדה. אתה נפרד, לא רק מפרק חשוב ומשמעותי בחייך, אלא גם מדמות חשובה ומשמעותית, שליוותה אותך במשך שנתיים תמימות. הכאב והמצוקה סביב פרידה זו נראים בהחלט תואמים וטבעיים, ומעידים על ערכו של הקשר הטיפולי שהתבסס ביניכם. עד כמה שהדבר עלול להישמע מוזר, דווקא מי שמצליח להתמסר כל כך לקשר הטיפולי, הוא בעל סיכוי טוב מאד להפיק תועלת בטיפול נוסף בעתיד. מי שחווה את הקשר הייחודי הזה וידע להפיק ממנו כה הרבה, יוכל בדר"כ להשתמש בטיפול ולהסתייע גם במטפל אחר. אין בכך כדי לעמעם או להקהות את צער הפרידה. פרידות הן חלק בלתי נפרד מחיינו, ונדמה לי שהצלחתם לעשות זאת בצורה מיוחדת ורגישה. אני מאחלת לך שתצליח לנצור את החוויה הייחודית הזו, ולצרף אותה אל יתר האוצרות שנאספו (ועוד ייאספו) בחייך. דרך צלחה בחייך כאזרח טרי, והמון שמחה בשנה החדשה ליאת

שלום רב, שמעתי שישנו סיפטום של ניוון פסיכו מוטורי לחרדות האם זה נכון?ומהם הסיפטומים? בכלל בבקשה מה הם הסיפטומים הפיזיים לחרדות? (אני עברתי בדיקות קלינייות וכול הבדיקות יצאו תקינות)אני מודה לך מאוד אני לחוץ בתקופה האחרונה(כמה חודשים)ועוברת עליי תקופה קשה אני חרד למצבי הבריאותי שבא לידיי ביטוי בעיפות ,מין שרירים נתפסים,ומין חולשה בכול הגוף,מין תחושה של ניוון קל,אני יודע שזה נשמע קצת מוזר אך זהו המצב. אנא דוקטור חווה דעתך ואמור לי האם הסיפטומים האלה יכולים לנבוע מחרדה ומדכאון תודה רבה גיא

גיא יקר, אני מזכירה לך וגם לפונים האחרים, שלא ניתן (ומאד לא מקצועי) לתת אבחנות דרך האינטרנט. אוכל לומר באופן כללי, שלחרדה נלווים באופן טיפוסי מגוון רחב של ביטויים פיזיולוגיים, בהם גם אלה שאתה מתאר. בהתקפי חרדה, הגוף שלנו נכנס לתגובת חירום, כאילו היינו ניצבים מול סכנה או איום ממשיים. כל מערכות החירום של הגוף מופעלות (כמו באזעקת שווא). כך, נוכל לחוות דופק מואץ, רעד, הזעה מוגברת, דריכות בשרירים (או תחושות של נימול), כאב בטן או שלשול, ועוד. אני מציעה לך לפנות לאבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להציע עזרה יעילה במידת הצורך. לחרדות יש טיפול יעיל, ואין סיבה לסבול. אני מאחלת לך שנת שלום ושלווה, וכמובן הרבה בריאות ליאת

אני בטיפול מעט יותר משנה וחצי. בשנה הראשונה לא פיספסתי כמעט שום פגישה , הגעתי גם שלא יכולתי הרגשתי שגם הפסיכולוגית שלי עושה מאמצים, פעמים שהיה קשה לי להגיע תמיד הגעתי כי היא טענה שזה חשוב לשמור על רצף, פעמים שהיה צורך לשנות שעה בגלל דרישה שלה התגמשתי, עד כאן הכל בסדר והגיוני. הבעיה שלי היא שבחודשים האחרונים היא עמוסה יותר, וברגע שאני לא יכולה היא פשוט לא תמצא לי שעה אחרת כי אין לה, והיא תואמר שזה ענין של סדר עדיפויות שלי, זה ממש מרגיז כי אני מרגישה שעד עכשיו זה לא היה כך וסדר העדיפויות שלה השתנה.... אני כועסת על עצמי על כל הפעמים שהתאמצתי להגיע שלא יכולתי, העליתי את הנושא בפגישה והבעיה היא שאני אצלה אז פתאום הכל ורוד ואולי נהיה מובן אבל לאחר מכן הסיטואציה חוזרת, ואני מרגישה שפשוט אין לה זמן..... זה מרגיז כי אם היא הייתה מתנהגת כך מההתחלה לא הייתי נקשרת אליה ולא היה לי בעיה לעזוב אותה, או שהייתי מרגישה שהיא לא מתאימה לי , אבל לאחר שנה וחצי להתחיל להתנהג כך זה ממש לנצל את התלות שלי בה!!!!!!

שלום לך, אלמונית אני מצליחה לשמוע את הכעס שלך, ואפילו את הכאב והעלבון. כולנו אוהבים להרגיש רצויים, חשובים ואפילו מועדפים על האנשים היקרים לנו. עם זאת, חשוב לזכור שטיפול אינו דומה למערכות יחסים אחרות, בין השאר בהיותו תחום בתוך גבולות ברורים מאד של מקום וזמן. את מתארת תקריות חוזרות בהן "אין לה זמן" כמו בעבר. מעבר לאפשרות הפשוטה שהיא באמת עמוסה בזמן, אני שואלת את עצמי מדוע קורה כל כך הרבה שאת לא יכולה להגיע לטיפול? האם יש כאן ניסיון לבדוק את הגבולות? לראות אם באמת היא אוהבת אותך עד כדי כך שתוותר על עיסוקיה האחרים למענך? נסי להיזכר בחוזה הטיפולי שלכן - האם לא נקבעו שם יום ושעה המוקדשים רק לך? אולי ההתעקשות שלה על הגבולות באה דווקא כדי לשמור עלייך מפני התלות הכל כך גדולה בה? האם השאלות הללו עלו ביניכן בטיפול? נראה לי שאם נושאים אלה לא עלו עד היום בחדר, זה הזמן ! בהצלחה, ושנה טובה ליאת

אני סתם מגיבה להוציא את התיסכול שלי אין צורך להתייחס. זה לא כל כך הרבה שאני לא יכולה להגיע(זה פעם אחת שלי שמתחבר לחגים והיא הייתה יכולה לחשוב על זה קודם לכן , בעבר זה לא היה קורה) מה גם שלנסות אותה אני כבר לא מנסה כי מבחינתי היא אכזבה אותי כבר מספיק ואין לי ענין לנסות אותה ובדיוק מה שאת כותבת מרגיז אותי, אין כאן ניסיון לבדוק גבולות אני זו שיחסית הצבתי גבולות כמה שזה נשמע מוזר,לדוגמה: לא היה לי יום ושעה קובעים בהתחלה כל פעם היא סדרה אותי איך שהסתדר , עד שיום אחד אני הודעתי לה שאם אין לה יום ושעה קבועים בשבילי אז אני עוזבת... ומאז קבענו יום ושעה וזה בהחלט הרבה יותר נוח . לגבי התלות אני חושבת שהיא יצרה אותה ולא אני(אני ממש אדם לא תלותי) בעבר זה עלה בטיפול והיא טענה שהגעתי אליה הייתי במצב לא טוב וכך היא הייתה צריכה להתנהג, נכון הגעתי אליה יחסית בהתמוטטות אבל אני חושבת שאם היא משנה צורת התנהגות היא צריכה להודיע לי במפורש עד היום היה כך וכך בגלל ש... ומהיום ואילך..... זה לא היה כך , מה גם שהיא הסכימה איתי שבעבר היא הייתה יותר פנויה. בשיחה היא גם טענה שאני לא תלותית מידי , ומה רע בעצם שאני חושבת עליה במשך היום.. (אני כועסת כי אני חושבת שאם היא פנויה יותר אז זה לא נכון "להשקיע " במטופל יותר מהרגיל מפני שמה שקורה אחר כך שהיא לא פנויה הכל נופל על המטופל!!!) מה שהכי מרגיז זה שקשה לי לומר לה שלום ולא להתראות, ניסיתי והייתי ממש באבל על העזיבה וחזרתי , למרות שעזיבה שלי מתבקשת, , אוף למה הכרתי את האשה הזאת ועוד אני עדין מחבבת אותה למרות הכל.

היי שוב, אכן, בקריאה שניה אני מבינה שזה לא קורה הרבה (כמו שחשבתי) שאינך יכולה להגיע, ואני מתנצלת על חוסר תשומת הלב. בכל מקרה, אני עדיין חושבת שנכון לדון עם המטפלת על ההתארגנות שלכן סביב המפגשים, ועל התחושות שמתעוררות בך מול מה שנחווה בעינייך כדחייה או ניצול של התלות בה. אלו נושאים טיפוליים חשובים ממדרגה ראשונה. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אחרי שעזבתי-ברחתי מטיפול דינמי של שנה אני מעונינת בטיפול חדש אבל כעת אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת, די מוזר שיהיה קיים דבר כזה אבל רציתי לשאול אולי בכל זאת מישהו מכיר, זה יכול לסייע לי מאוד- אני מחפשת *מטפלת באזור ירושלים/מודיעין *חשוב לי מאוד שתיהיה דתיה *בעלת הרבה נסיון, מבוגרת *משלבת טיפול קוגנטיבי ודינמי *ידועה כטובה, מומלצת. אשה פיקחית *בנוסף לכל הנתונים אין לי הרבה כסף ולכן אם במקרה אתם מכירים אחת כזאת שעובדת דרך קופ"ח מכבי זה יהיה מצוין ביותר, בכל אופן אם יש למישהו מכם המלצה על מישהי כזאת אפילו שגובה הרבה כסף, אשמח לשמוע. תודה וגמר חתימה טובה.

קרן יקרה, לצערי לא אוכל לעזור מכאן בהפנייה ספציפית, שכן אין אנו נוהגים כך בפורום זה. אולי מישהו ממשתתפי הפורום מכיר מטפלת העונה לצרכייך, ויוכל להמליץ לך למייל האישי. בכל מקרה, אני מחזקת אותך על החלטתך החשובה, ומקווה שההתנסות הבאה תהיה מוצלחת יותר ומיטיבה. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

בלעלי בת מנישואיו הראשונים,בת 12. לנו 3 ילדים משותפים והיחסים בין כולנו הם טובים מאוד. בחצי השנה האחרונה הבת של בעלי,מתמרדת מאוד... לא ממלאת את מחויובותיה כקודם( ביה"ס), ומעדיפה את חברת החבר'ה על פני כל דבר, כולל אותנו. הקשר בין הילדה ואימה מבוסס על כעס והתמרמרות הדדית. הילדה טוענת שאימה לא מבינה אותה והאם טוענת שהילדה לא מנסה אפילו להקשיב. אנחנו שותפים לבעיה ורוצים לנסות לעזור, אף כי קשה בשלט רחוק (גרים באיזור מגורים אחר). מצד אחד אנחנו מנסים לגלות אמפטיה לצרכים של הילדה ומצד שני היא חייבת להקשיב ל"סמכות" שמגדלת אותה. בעלי וגרושתו איבדו כל שפה משותפת ביניהם ואני ערוץ התקשורת העיקרי, אין לי עצות יותר ,אולי לכם יש?! העצות שלי היו בעיקר: הצבת גבולות מחד והתחשבות מאידך (לאם)

ערב טוב, בתו הבכורה של בעלך הגיעה לגיל המרד, שתפס אתכם קצת לא מוכנים (ומי בעצם יודע להתכונן לזה?). נעים לשמוע שכל המבוגרים בחייה של הנערה מקיימים ביניהם סוג של דיאלוג, גם אם זה שבין בעלך לגרושתו יותר מורכב וטעון. החיים לצד מתבגרים (בעיקר המתבגרים הצעירים) אינם פשוטים כלל, וכרוכים בעימותים, ווכחנות, ומאבקי כוח. בתקופה כה קצרה, על המתבגר להתמודד עם שינויים מרחיקי לכת בגופו, בתחושותיו, במחשבותיו, ביחסיו עם האחרים, וכמובן בדחפים והמניעים שלו. המעבר ממצב של תלות מוחלטת בהורים למצב של עצמאות וזהות מגובשת הוא אתגר לא פשוט, הן למתבגר עצמו והן להוריו. אם אנחנו, המבוגרים, נהיה מודעים לדרמה הזו, ההתמודדות עמה עשוייה להיות יעילה וקלה יותר. יש אין ספור ספרים בנושא, ואני מאד ממליצה לכם (ולאמה) לרכוש את אחד מהם כדי ללמוד לצלוח את התקופה בשלום. את עצמך נמצאת במצב רגיש. מחד, את יכולה להוות בולם זעזועים, גורם ממתן ומפשר (בין בעלך לגרושתו, בין הנערה לאמה, בין הנערה לאביה) בהיותך מעורבת פחות מהבחינה הרגשית. מאידך, את עלולה למצוא את עצמך בחזית המאבק, ולספוג "כדורים טועים", דווקא בשל היותך מעט מרוחקת. נראה לי שמוטלת עליך משימה רגישה, המצריכה הרבה שיקול דעת ותבונה. אני סבורה שאם הצלחת עד היום ליצור מערכת יחסים טובה עם הנערה ועם אמה, את ממילא מצויידת באותה רגישות וחכמה הנחוצות כל כך בתקופות כאלה. נסי להרגיש מתי ההתערבות שלך חיונית ותורמת, ומתי מוטב לזוז קצת הצידה. הבשורה הטובה היא, שגיל ההתבגרות אינו נמשך לנצח, וזה משהו שאת יכולה להזכיר - כנחמה קטנה - לאמה של הנערה. אני מקווה שהאימונים של היום יכשירו אותך לקראת הבאות, עם ילדייך שלך. כל טוב, ושנה טובה ליאת

בילדותי גדלתי בפנימיה, בגילאים מאד צעירים, אני מדברת על גילאים של שלוש, עד שבע. יש לי הרבה כאב ואני עד היום נושאת אותו, לא יודעת לפרוק אותו או לבטאו, בטח לא מול אימי. הקשר עם הורי מאד ענייני, ואפשר די להגיד שגדלתי ללא הורים, ללא תמיכה רגשית, ההפך הוא הנכון, הם רק הרסו בי ופצעו אותי במשך כל חיי, גם על סמך מה שעברתי אני אומרת את זה, וגם על סמך הקשר ביניהם שהיה גרוע ביותר. אני בטיפול פסיכולוגי, כשסיפרתי את זה למטפלת , היא אמרה " אמא שלך היא קורבן", נורא מכעיס, היא סתמה לי גם אצלה את הפה... אז מה אני עושה עם כל מה שיש לי בלב. חברות שלי אומרות שאני "מתרפקת" על זה ואולי נותנת לזה יותר מדי משקל גם היום. אתה חושב שקשיים גם התנתקויות, בדידות, אי מסוגלות להיות בעבודה שותפת, בעיה באינטימיות , שלא נדבר על קשר שאינו ענייני גרדא. התחלתי לחשוב אולי אני צריכה להרפות, לשכוח, לא להחזיק בתוכי את הילדה הקטנה והבודדה שאני כל כך רוצה לחבק , לתת לה כוח, אפילו להיות לה לאם. אולי אני צריכה לעזוב את הפצעים, אולי אני בכוח לא מרפה מהם ומנסה למצוא בהם תשובות לשאלות שלעולם לא יהיה להן מענה. מול ילדיי הקטנים, עולות בי התמונות, של היתמות הבלתי נסבלת, של הניתוק, הניכור, הבדידות , ממש הלכתי לאיבוד. אני מקלחת את ביתי ונזכרת כמה שזה לא היה לי ואני כל כך קטנה כל כך נזקקת כמוהה ואף אחד לא היה שם בשבילי.. אני נשרפת בתוך עצמי...אני נשרפת בתוך הכאב שלי ומגוננת על ילדיי כלביאה ואין בי נחמה, מה דעתך , איך אני מרפה מאותה "אני"" קטנה שחיה ונושמת בתוכי , איך אני גורמת לה לגדול? ולהפסיק את הכאב כל פעם שאני רואה את הילדים שלי בכל מני מקומות, להפסיק להשליך את מה שיש לי בפנים.... אני כל כך עייפה מהחיים שלי

שטח הפקר / עלי מוהר ובחוץ השמיים מתכסים בעננים והרוח עוברת בין הים והבתים והשמש יורדת ושום אור אינו עולה והחדר באופל מתמלא. ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב כי לא יום ולא לילה זהו שטח ההפקר והלב מסרב להשתחרר הו - הלוואי שהיית איתי פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. והזמן שחלף מאז כאילו לא חלף בחלון מתנועע למולי אותו ענף תאריך מתחלף אבל בחוץ אותו הסתיו ולרגע האז הוא העכשיו. הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. ובחוץ השמיים כבר כהים וחמורים ובערב נדלקים כבר האורות בחדרים ואני שעייפתי את האור פה מעלה מסלק את החושך - והולך. ניבה יקרה, לפעמים כל כך קשה לסלק את החושך וללכת. היתמות - דווקא כשיש הורים - היא אכן בלתי נסבלת, וזו תחושה שמקבלת הד גם בטיפול שלך. נדמה לך שגם שם, הכעס, הזעם, הכאב שלך מתדפקים על דלת סגורה. את מתקשה להרפות מן הילדה היתומה והעזובה שבתוכך, ובצדק. דווקא היום, כאשר את עצמך אמא לילדים קטנים, מתעוררים החמלה והכאב ביתר שאת, ועמם גם המרירות מול אי צדק וקיפוח. דווקא בשל אותן תחושות, הייתי מציעה לך לנסות ולהתעקש על הטיפול שלך. להחיות מחדש את היכולת להיות מוחזקת נכון יותר, להיות מטופלת, מוגנת, קטנה ושברירית (ופחות "לביאה לוחמת"). אולי אם תניחי לאותה ילדה להתמסר להורות אחרת, טובה יותר, היא תצליח לגדול, לסלוח, ולמצוא מנוחה. השורות הקטנות האלה, מקבלות בעיני משמעות מיוחדת כשחושבים על כל האמהות בסיפור שלך. "הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא." ליאת

ינחם אותך במשהו אם אגיד לך שמאתמול כשקראתי את ההודעה שלך, אני בוכה... כמה הזדהות, אותה מסכת חיים אומללה... גם אני גדלתי בפנמיות מגיל מאד קטן... והיום אני אמא לילדים, והם בגילאים שהייתי אני ואחי כשננטשנו.. ואני רואה כמה הם קטנים וזקוקים לחמימות של הבית, לחיבוק של אמא, ודרכם אני רואה כמה הפגיעה בי היתה אנושה...(גם עכשיו אני בוכה נורא). אני מזדהה עם כל מה שכתבת, ומאחלת לך שמתוך החסכים שלך, מתוך הפצע המדמם הזה בנשמה שלך, תשכילי לתת לילדים שלך, את האמא שלא היתה לך... ואני סתם רוצה להוסיף משהו להורים שמביאים ילדים לעולם, ואחר כך נוטשים אותם כמו כלבים עזובים... תדעו לכם שאין פשע גדול מזה, ואל תתנו חיים לאנשים אחרים ואחר כך תהרסו אותם... זה לא ניסלח לעולם. היום אני לא בקשר עם ההורים שלי, אין לי שום רגש אליהם... אני מסוגלת לאהוב אנשים זרים ולא אותם. ומאד ריגשה אותי התגובה של ליאת.

ניבה יקרה סיפורך עורר אצלי זכרונות אישיים ,אמנם לא זהים.אך, קרובים במהותם. ואני חייבת להודות שזה העלה בי דמעות בעיניים. המכתב שלך כפי שרשמת אותו מאוד מרגש. אני מרגישה דרכו אשה כל כך חכמה , כל כך עדינה ושברירית, כל כך יפת נפש...אין לי ספק שאת גם יפה פיזית... ולא יכולתי שלא לכתוב לך זאת. אני מרגישה את מערבולת הרגשות שנכנסת אליה , האמיני לי , את נשמעת בדרך הנכונה וזה יעבור. בשביל להבריא את ה"פצע" צריך מעט סבלנות. אני ציירת,וזה משהו שנולד פתאום...לפני 3 שנים, כשהייתי בתוך ה"מערבולת" שאת מתארת.היום אני בטוחה שזה לא היה מקרי... חפשי אולי יש משהו שאת עושה באהבה גדולה , אני בטוחה שיש משהו כזה. ותתמקדי באור והאושר שהוא מעניק לך. אני רק רוצה לספר לך מנסיוני מה עזר לי-התמסרתי רק לאותם תחומים שיש בהם אהבה. אוהבת לצייר - התמסרתי לציור אוהבת את ילדיי- התמסרתי לאהבה הזאת אוהבת את בעלי- התמסרתי לאהבה הזאת אוהבת את הבית והגינה- התמסרתי גם לאהבה הזאת וכו' במקום שהיתה בו אהבה-נשארתי. במקום שלא הרגשתי אותה - נפלטתי... את הזכרונות הכואבים- "ארזתי בקופסה וורודה עם סרט" והנחתי בצד. לא "נאבקתי" בהם.ידעתי שהם קיימים ויבוא יום שהם ישתחחרו החוצה. מה שעשיתי בינתיים זה התחזקתי. הבנתי שאני אחראית לחיי, שהאושר שלי תלוי רק בי. שאהבה וחיוך מרפאים הכל. אהבתי ,חייכתי ,נתתי ,קיבלתי ,התמסרתי לאור... ואז, פתאום , לפני משהו כמו שנה, הרגשתי סליחה כל כך גדולה, ענקית ממש. אין לנו אפשרות לשנות את הורינו.הם זה הם ואנחנו זה אנחנו. כל מה שהיה ונעשה , נעשה מתוך אותה יכולת שלהם .אולי מצומצמת, אבל שלהם, לא שלך. עכשיו את אמא. תניחי את זה בצד,במודע, תני לעצמך זמן. אל תנסי לפתור הכל בבת אחת ואז להמשיך. תמשיכי ותפתרי לאט לאט. התמקדי באהבה ופתאום תגלי שהכאב קיים- אבל אחרת. תגלי שאותו כאב שינה אותך והוליד מתוכך אישה מדהימה- יפה , אוהבת , נותנת, מפרגנת , אמא לדוגמא ואשת איש למופת. אין צורך להצטער- זה היה המסלול שלך. ניבה, ידעת לכתוב כל כך יפה, נגעת בליבי. אני מאמינה בך ויודעת שתצליחי. שיהיה לך המון בהצלחה וחיים שופעים אור אושר ואהבה בהערכה נועם

ליאת יקרה כל כך הרבה חום אני מקבלת מתוך מילותייך, תודה, תודה על השיר ותודה על הנחמה. את כותבת על ההתעקשות להיות מוכלת/ מוחזקת, אבל אני במקום אחר- כאילו "מלחמה" על שליטה, חוסר אמון בה,ובד בבד המון אהבה כלפיה, זה דרך אגב מה שגורם לי להמשיך לבוא אליה, האהבה הגדולה שאני מרגישה כלפיה ולא רוצה שתגמר. אז יש קונפליקט וקצוות, כאילו רוצה להיות איתה אבל לא לדבר. מאד קשה לתת אמון , אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל מולה, למרות שהיום אני במקום אחר מאשר בהתחלה. איך אפשר להיות קטנה ושברירית כשאני כל כך "גדולה", בשליטה. אני בכלל לא מכירה את המקום הזה של להיות מטופלת על ידי אדם אחר. אבל אני כן רוצה להתקדם, אני כן רוצה להמשיך גם עם עצמי, אבל יש את הפחד , פחד שמלווה כל צעד וגם ים של כאב שמאד מאד קשה להרגיש... ומעל הכל , יש את הילדים שלי שלצערי סופגים ממני לא רק דברים טובים, שאלות כמו: אמא למה את עצובה, כשאני בכלל לא שמה לב למראה פני. אני לעיתים כל כך איומה מולם שזה עוד יותר מכעיס לדעת שאין לי כלים מול הזעם שעולה בי ולא שוכח. אני לא אמא מושלמת, מן הסתם גם לא אהיה כזאת לעולם אבל אני הרבה יותר "אמא" לילדי ממה שהיה לי ויש בי המון רגישות לחוויות שלהם ומעורבות במה שהם עוברים, אפילו מעורבות יתר... העיייפות שבי מתבטאת בעיקר נוכח הכאב שאני משליכה עליהם והמחשבות האין סופיות האם הם חווים טראומות בגללי והאם אני שם מספיק בשבילם ...הכנסתי כאן המון נושאים, אפילו לא יודעת למה, אולי לעשות סדר לעצמי.. תודה רבה לך על התייחסותך החמה ניבה

מעניין, אבל את הדמעות הוציאה ממני התשובה שלך.... כל כך נגעת (גם) בי, תודה יעלי

אני בטיפול של שנתיים אצל פסיכולוג. בחודשים האחרונים אני לא מצליחה לבכות אצלו אפילו שעולים דברים קשים. אני מספרת לחבר או לחברה משהו ובוכה בקלות. לפעמים יותר מדי בקלות, אבל כשאני מספרת לו אותו דבר בדיוק אני לא מצליחה להוריד דמעה. הדבר מאוד מקשה עלי כי לפעמים תוך כדי דיבור אני רוצה מאוד לשחרר את העצב על ידי הבכי, כמו שקרה אצלו במשך חודשים רבים. אבל לא מצליחה, והבכי כאילו נשאר תקוע בגרון, וגורם לי להרגיש יותר רע בסוף הפגישה. כמובן שאני מדברת איתו על זה. הוא מעלה כל פעם השערה מסויימת שלא ממש מדברת אלי, אבל אני לא מצליחה להבין מה קרה. אני מתוסכלת ומגיעה למצבים שכל כך קשה לי, שאני שוקלת להפסיק את הטיפול. האם מישהו מכיר או חווה תופעה כזאת? מה עושים? תודה מיכל

תנסי לברר מה את מרגישה עכשיו כלפיו. הוא עוד מעניין אותך. הוא צפוי בשבילך? הרגשות שלך לגבי הסיפורים שלך אמיתיים ? דברים כאלה לפי דעתי יעזרו לך להבין למה את לא בוכה אצלו יןתר

מיכל יקרה, זאת שאלה מעניינת שמעוררת מחשבה (וגם כל מיני ניחושים על סיבות אפשריות). כמובן שקשה מאד להבין ממרחק מה בדיוק קורה לך בתוך התהליך, מה גם שאת והמטפל לא ממש מצליחים בכך. שווה לבדוק, אולי בעזרת הרישומים של הפסיכולוג, האם קרה משהו באותה תקופה שבה התחלת לחוש בשינוי. האם הייתה איזו תקרית חריגה, התערבות מסויימת, שיכולה הייתה לחולל את התפנית הזו. אולי חופשה? אגב, לא בטוח שהשינוי מעיד בהכרח על תקיעות. אולי הטיפול עבר לפאזה חדשה, אחרת, המביאה אותך לדפוסי תגובה שונים מבעבר? אני מקווה שתצליחו לפתור את זה במסגרת הטיפול, ולהתקדם להישגים חדשים. שנה טובה ומועדים לשמחה ליאת

תודה על התשובות. הוא לא רושם דבר, אבל זוכר הכל.... ההשערה שלו קשורה באמת למשהו שקרה בינינו בזמן שזה התחיל, אבל ההשערה לא מתקשרת אצלי בחוויה לדבר הזה. אני אכן לא מרגישה תקועה בטיפול, הוא מתקדם, והפסיכולוג משמעותי לי מאוד. יחד עם זאת מפריע לי מאוד חוסר היכולת שלי לבכות, ואני יוצאת מהפגישה בתחושת כובד ומועקה. לפעמים הבכי משתחרר אחרי, בדרך הביתה, ואז זה קל יותר, אבל עדיין מעלה את השאלה מדוע זה לא קורה בטיפול. האם לדעתך כדאי להמשיך ולדון בזה בטיפול (קצת בזבוז זמן, כי לא מוביל לשום מקום), או לקוות שהמצב ישתנה במשך הזמן? תודה וגמר חתימה טובה

למיכל שלום, גם אני נמצאת למעלה משנה בטיפול. יש לי מטפלת טובה, הכימיה זורמת... אבל גם לי קורה המון פעמים, שדברים שתיכננתי כל השבוע לספר לה, אשר גורמים לי למצב רוח ירוד והתקפי בכי... ברגע שאני אצלה כלום שום בכי. ואני מדברת איתה על זה, ולדעתה זה שאני לא מצליחה לפעמים לבכות לא מעיד שהדברים לא כואבים... והכאב הוא אותנתי לחלוטין... התחושות האלה מאד לגיטימיות. ואולי את מרגישה מספיק מוגנת אצלו שאין לך צורך בהגנה הזאת של הבכי כדי להוציא החוצה דברים?

אני חברה דוקא בקופ"ח כללית. לפי מה שהבנתי זו הקופה היחידה שהטיפולים בה הם לגמרי בחינם

טעות שלי, שנבעה מכך שבד"כ למכבי יש הסדרים עם תה"ש (לכל בית חולים יש הסדרים עם קופה אחרת, בד"כ). בד"כ קופ"ח נותנת לחבריה טיפול נפשי חינם (בניגוד לקופות אחרות) אבל דרך המרפאות הציבוריות של בריאות הנפש (שוב, בניגוד לקופות אחרות שיש להן הסדרים עם פסיכולוגים). ובכל מקרה, כדי להיות בטוחה שאת מתחילה טיפול שיש ביכולתך להמשיך בו (מבחינה כלכלית), צרי קשר עם הקופה ותבררי אם יש הגבלת זמן. ס.מ.