פורום פסיכולוגיה קלינית

בלעלי בת מנישואיו הראשונים,בת 12. לנו 3 ילדים משותפים והיחסים בין כולנו הם טובים מאוד. בחצי השנה האחרונה הבת של בעלי,מתמרדת מאוד... לא ממלאת את מחויובותיה כקודם( ביה"ס), ומעדיפה את חברת החבר'ה על פני כל דבר, כולל אותנו. הקשר בין הילדה ואימה מבוסס על כעס והתמרמרות הדדית. הילדה טוענת שאימה לא מבינה אותה והאם טוענת שהילדה לא מנסה אפילו להקשיב. אנחנו שותפים לבעיה ורוצים לנסות לעזור, אף כי קשה בשלט רחוק (גרים באיזור מגורים אחר). מצד אחד אנחנו מנסים לגלות אמפטיה לצרכים של הילדה ומצד שני היא חייבת להקשיב ל"סמכות" שמגדלת אותה. בעלי וגרושתו איבדו כל שפה משותפת ביניהם ואני ערוץ התקשורת העיקרי, אין לי עצות יותר ,אולי לכם יש?! העצות שלי היו בעיקר: הצבת גבולות מחד והתחשבות מאידך (לאם)

ערב טוב, בתו הבכורה של בעלך הגיעה לגיל המרד, שתפס אתכם קצת לא מוכנים (ומי בעצם יודע להתכונן לזה?). נעים לשמוע שכל המבוגרים בחייה של הנערה מקיימים ביניהם סוג של דיאלוג, גם אם זה שבין בעלך לגרושתו יותר מורכב וטעון. החיים לצד מתבגרים (בעיקר המתבגרים הצעירים) אינם פשוטים כלל, וכרוכים בעימותים, ווכחנות, ומאבקי כוח. בתקופה כה קצרה, על המתבגר להתמודד עם שינויים מרחיקי לכת בגופו, בתחושותיו, במחשבותיו, ביחסיו עם האחרים, וכמובן בדחפים והמניעים שלו. המעבר ממצב של תלות מוחלטת בהורים למצב של עצמאות וזהות מגובשת הוא אתגר לא פשוט, הן למתבגר עצמו והן להוריו. אם אנחנו, המבוגרים, נהיה מודעים לדרמה הזו, ההתמודדות עמה עשוייה להיות יעילה וקלה יותר. יש אין ספור ספרים בנושא, ואני מאד ממליצה לכם (ולאמה) לרכוש את אחד מהם כדי ללמוד לצלוח את התקופה בשלום. את עצמך נמצאת במצב רגיש. מחד, את יכולה להוות בולם זעזועים, גורם ממתן ומפשר (בין בעלך לגרושתו, בין הנערה לאמה, בין הנערה לאביה) בהיותך מעורבת פחות מהבחינה הרגשית. מאידך, את עלולה למצוא את עצמך בחזית המאבק, ולספוג "כדורים טועים", דווקא בשל היותך מעט מרוחקת. נראה לי שמוטלת עליך משימה רגישה, המצריכה הרבה שיקול דעת ותבונה. אני סבורה שאם הצלחת עד היום ליצור מערכת יחסים טובה עם הנערה ועם אמה, את ממילא מצויידת באותה רגישות וחכמה הנחוצות כל כך בתקופות כאלה. נסי להרגיש מתי ההתערבות שלך חיונית ותורמת, ומתי מוטב לזוז קצת הצידה. הבשורה הטובה היא, שגיל ההתבגרות אינו נמשך לנצח, וזה משהו שאת יכולה להזכיר - כנחמה קטנה - לאמה של הנערה. אני מקווה שהאימונים של היום יכשירו אותך לקראת הבאות, עם ילדייך שלך. כל טוב, ושנה טובה ליאת

בילדותי גדלתי בפנימיה, בגילאים מאד צעירים, אני מדברת על גילאים של שלוש, עד שבע. יש לי הרבה כאב ואני עד היום נושאת אותו, לא יודעת לפרוק אותו או לבטאו, בטח לא מול אימי. הקשר עם הורי מאד ענייני, ואפשר די להגיד שגדלתי ללא הורים, ללא תמיכה רגשית, ההפך הוא הנכון, הם רק הרסו בי ופצעו אותי במשך כל חיי, גם על סמך מה שעברתי אני אומרת את זה, וגם על סמך הקשר ביניהם שהיה גרוע ביותר. אני בטיפול פסיכולוגי, כשסיפרתי את זה למטפלת , היא אמרה " אמא שלך היא קורבן", נורא מכעיס, היא סתמה לי גם אצלה את הפה... אז מה אני עושה עם כל מה שיש לי בלב. חברות שלי אומרות שאני "מתרפקת" על זה ואולי נותנת לזה יותר מדי משקל גם היום. אתה חושב שקשיים גם התנתקויות, בדידות, אי מסוגלות להיות בעבודה שותפת, בעיה באינטימיות , שלא נדבר על קשר שאינו ענייני גרדא. התחלתי לחשוב אולי אני צריכה להרפות, לשכוח, לא להחזיק בתוכי את הילדה הקטנה והבודדה שאני כל כך רוצה לחבק , לתת לה כוח, אפילו להיות לה לאם. אולי אני צריכה לעזוב את הפצעים, אולי אני בכוח לא מרפה מהם ומנסה למצוא בהם תשובות לשאלות שלעולם לא יהיה להן מענה. מול ילדיי הקטנים, עולות בי התמונות, של היתמות הבלתי נסבלת, של הניתוק, הניכור, הבדידות , ממש הלכתי לאיבוד. אני מקלחת את ביתי ונזכרת כמה שזה לא היה לי ואני כל כך קטנה כל כך נזקקת כמוהה ואף אחד לא היה שם בשבילי.. אני נשרפת בתוך עצמי...אני נשרפת בתוך הכאב שלי ומגוננת על ילדיי כלביאה ואין בי נחמה, מה דעתך , איך אני מרפה מאותה "אני"" קטנה שחיה ונושמת בתוכי , איך אני גורמת לה לגדול? ולהפסיק את הכאב כל פעם שאני רואה את הילדים שלי בכל מני מקומות, להפסיק להשליך את מה שיש לי בפנים.... אני כל כך עייפה מהחיים שלי

שטח הפקר / עלי מוהר ובחוץ השמיים מתכסים בעננים והרוח עוברת בין הים והבתים והשמש יורדת ושום אור אינו עולה והחדר באופל מתמלא. ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב כי לא יום ולא לילה זהו שטח ההפקר והלב מסרב להשתחרר הו - הלוואי שהיית איתי פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. והזמן שחלף מאז כאילו לא חלף בחלון מתנועע למולי אותו ענף תאריך מתחלף אבל בחוץ אותו הסתיו ולרגע האז הוא העכשיו. הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. ובחוץ השמיים כבר כהים וחמורים ובערב נדלקים כבר האורות בחדרים ואני שעייפתי את האור פה מעלה מסלק את החושך - והולך. ניבה יקרה, לפעמים כל כך קשה לסלק את החושך וללכת. היתמות - דווקא כשיש הורים - היא אכן בלתי נסבלת, וזו תחושה שמקבלת הד גם בטיפול שלך. נדמה לך שגם שם, הכעס, הזעם, הכאב שלך מתדפקים על דלת סגורה. את מתקשה להרפות מן הילדה היתומה והעזובה שבתוכך, ובצדק. דווקא היום, כאשר את עצמך אמא לילדים קטנים, מתעוררים החמלה והכאב ביתר שאת, ועמם גם המרירות מול אי צדק וקיפוח. דווקא בשל אותן תחושות, הייתי מציעה לך לנסות ולהתעקש על הטיפול שלך. להחיות מחדש את היכולת להיות מוחזקת נכון יותר, להיות מטופלת, מוגנת, קטנה ושברירית (ופחות "לביאה לוחמת"). אולי אם תניחי לאותה ילדה להתמסר להורות אחרת, טובה יותר, היא תצליח לגדול, לסלוח, ולמצוא מנוחה. השורות הקטנות האלה, מקבלות בעיני משמעות מיוחדת כשחושבים על כל האמהות בסיפור שלך. "הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא." ליאת

ינחם אותך במשהו אם אגיד לך שמאתמול כשקראתי את ההודעה שלך, אני בוכה... כמה הזדהות, אותה מסכת חיים אומללה... גם אני גדלתי בפנמיות מגיל מאד קטן... והיום אני אמא לילדים, והם בגילאים שהייתי אני ואחי כשננטשנו.. ואני רואה כמה הם קטנים וזקוקים לחמימות של הבית, לחיבוק של אמא, ודרכם אני רואה כמה הפגיעה בי היתה אנושה...(גם עכשיו אני בוכה נורא). אני מזדהה עם כל מה שכתבת, ומאחלת לך שמתוך החסכים שלך, מתוך הפצע המדמם הזה בנשמה שלך, תשכילי לתת לילדים שלך, את האמא שלא היתה לך... ואני סתם רוצה להוסיף משהו להורים שמביאים ילדים לעולם, ואחר כך נוטשים אותם כמו כלבים עזובים... תדעו לכם שאין פשע גדול מזה, ואל תתנו חיים לאנשים אחרים ואחר כך תהרסו אותם... זה לא ניסלח לעולם. היום אני לא בקשר עם ההורים שלי, אין לי שום רגש אליהם... אני מסוגלת לאהוב אנשים זרים ולא אותם. ומאד ריגשה אותי התגובה של ליאת.

ניבה יקרה סיפורך עורר אצלי זכרונות אישיים ,אמנם לא זהים.אך, קרובים במהותם. ואני חייבת להודות שזה העלה בי דמעות בעיניים. המכתב שלך כפי שרשמת אותו מאוד מרגש. אני מרגישה דרכו אשה כל כך חכמה , כל כך עדינה ושברירית, כל כך יפת נפש...אין לי ספק שאת גם יפה פיזית... ולא יכולתי שלא לכתוב לך זאת. אני מרגישה את מערבולת הרגשות שנכנסת אליה , האמיני לי , את נשמעת בדרך הנכונה וזה יעבור. בשביל להבריא את ה"פצע" צריך מעט סבלנות. אני ציירת,וזה משהו שנולד פתאום...לפני 3 שנים, כשהייתי בתוך ה"מערבולת" שאת מתארת.היום אני בטוחה שזה לא היה מקרי... חפשי אולי יש משהו שאת עושה באהבה גדולה , אני בטוחה שיש משהו כזה. ותתמקדי באור והאושר שהוא מעניק לך. אני רק רוצה לספר לך מנסיוני מה עזר לי-התמסרתי רק לאותם תחומים שיש בהם אהבה. אוהבת לצייר - התמסרתי לציור אוהבת את ילדיי- התמסרתי לאהבה הזאת אוהבת את בעלי- התמסרתי לאהבה הזאת אוהבת את הבית והגינה- התמסרתי גם לאהבה הזאת וכו' במקום שהיתה בו אהבה-נשארתי. במקום שלא הרגשתי אותה - נפלטתי... את הזכרונות הכואבים- "ארזתי בקופסה וורודה עם סרט" והנחתי בצד. לא "נאבקתי" בהם.ידעתי שהם קיימים ויבוא יום שהם ישתחחרו החוצה. מה שעשיתי בינתיים זה התחזקתי. הבנתי שאני אחראית לחיי, שהאושר שלי תלוי רק בי. שאהבה וחיוך מרפאים הכל. אהבתי ,חייכתי ,נתתי ,קיבלתי ,התמסרתי לאור... ואז, פתאום , לפני משהו כמו שנה, הרגשתי סליחה כל כך גדולה, ענקית ממש. אין לנו אפשרות לשנות את הורינו.הם זה הם ואנחנו זה אנחנו. כל מה שהיה ונעשה , נעשה מתוך אותה יכולת שלהם .אולי מצומצמת, אבל שלהם, לא שלך. עכשיו את אמא. תניחי את זה בצד,במודע, תני לעצמך זמן. אל תנסי לפתור הכל בבת אחת ואז להמשיך. תמשיכי ותפתרי לאט לאט. התמקדי באהבה ופתאום תגלי שהכאב קיים- אבל אחרת. תגלי שאותו כאב שינה אותך והוליד מתוכך אישה מדהימה- יפה , אוהבת , נותנת, מפרגנת , אמא לדוגמא ואשת איש למופת. אין צורך להצטער- זה היה המסלול שלך. ניבה, ידעת לכתוב כל כך יפה, נגעת בליבי. אני מאמינה בך ויודעת שתצליחי. שיהיה לך המון בהצלחה וחיים שופעים אור אושר ואהבה בהערכה נועם

ליאת יקרה כל כך הרבה חום אני מקבלת מתוך מילותייך, תודה, תודה על השיר ותודה על הנחמה. את כותבת על ההתעקשות להיות מוכלת/ מוחזקת, אבל אני במקום אחר- כאילו "מלחמה" על שליטה, חוסר אמון בה,ובד בבד המון אהבה כלפיה, זה דרך אגב מה שגורם לי להמשיך לבוא אליה, האהבה הגדולה שאני מרגישה כלפיה ולא רוצה שתגמר. אז יש קונפליקט וקצוות, כאילו רוצה להיות איתה אבל לא לדבר. מאד קשה לתת אמון , אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל מולה, למרות שהיום אני במקום אחר מאשר בהתחלה. איך אפשר להיות קטנה ושברירית כשאני כל כך "גדולה", בשליטה. אני בכלל לא מכירה את המקום הזה של להיות מטופלת על ידי אדם אחר. אבל אני כן רוצה להתקדם, אני כן רוצה להמשיך גם עם עצמי, אבל יש את הפחד , פחד שמלווה כל צעד וגם ים של כאב שמאד מאד קשה להרגיש... ומעל הכל , יש את הילדים שלי שלצערי סופגים ממני לא רק דברים טובים, שאלות כמו: אמא למה את עצובה, כשאני בכלל לא שמה לב למראה פני. אני לעיתים כל כך איומה מולם שזה עוד יותר מכעיס לדעת שאין לי כלים מול הזעם שעולה בי ולא שוכח. אני לא אמא מושלמת, מן הסתם גם לא אהיה כזאת לעולם אבל אני הרבה יותר "אמא" לילדי ממה שהיה לי ויש בי המון רגישות לחוויות שלהם ומעורבות במה שהם עוברים, אפילו מעורבות יתר... העיייפות שבי מתבטאת בעיקר נוכח הכאב שאני משליכה עליהם והמחשבות האין סופיות האם הם חווים טראומות בגללי והאם אני שם מספיק בשבילם ...הכנסתי כאן המון נושאים, אפילו לא יודעת למה, אולי לעשות סדר לעצמי.. תודה רבה לך על התייחסותך החמה ניבה

מעניין, אבל את הדמעות הוציאה ממני התשובה שלך.... כל כך נגעת (גם) בי, תודה יעלי

אני בטיפול של שנתיים אצל פסיכולוג. בחודשים האחרונים אני לא מצליחה לבכות אצלו אפילו שעולים דברים קשים. אני מספרת לחבר או לחברה משהו ובוכה בקלות. לפעמים יותר מדי בקלות, אבל כשאני מספרת לו אותו דבר בדיוק אני לא מצליחה להוריד דמעה. הדבר מאוד מקשה עלי כי לפעמים תוך כדי דיבור אני רוצה מאוד לשחרר את העצב על ידי הבכי, כמו שקרה אצלו במשך חודשים רבים. אבל לא מצליחה, והבכי כאילו נשאר תקוע בגרון, וגורם לי להרגיש יותר רע בסוף הפגישה. כמובן שאני מדברת איתו על זה. הוא מעלה כל פעם השערה מסויימת שלא ממש מדברת אלי, אבל אני לא מצליחה להבין מה קרה. אני מתוסכלת ומגיעה למצבים שכל כך קשה לי, שאני שוקלת להפסיק את הטיפול. האם מישהו מכיר או חווה תופעה כזאת? מה עושים? תודה מיכל

תנסי לברר מה את מרגישה עכשיו כלפיו. הוא עוד מעניין אותך. הוא צפוי בשבילך? הרגשות שלך לגבי הסיפורים שלך אמיתיים ? דברים כאלה לפי דעתי יעזרו לך להבין למה את לא בוכה אצלו יןתר

מיכל יקרה, זאת שאלה מעניינת שמעוררת מחשבה (וגם כל מיני ניחושים על סיבות אפשריות). כמובן שקשה מאד להבין ממרחק מה בדיוק קורה לך בתוך התהליך, מה גם שאת והמטפל לא ממש מצליחים בכך. שווה לבדוק, אולי בעזרת הרישומים של הפסיכולוג, האם קרה משהו באותה תקופה שבה התחלת לחוש בשינוי. האם הייתה איזו תקרית חריגה, התערבות מסויימת, שיכולה הייתה לחולל את התפנית הזו. אולי חופשה? אגב, לא בטוח שהשינוי מעיד בהכרח על תקיעות. אולי הטיפול עבר לפאזה חדשה, אחרת, המביאה אותך לדפוסי תגובה שונים מבעבר? אני מקווה שתצליחו לפתור את זה במסגרת הטיפול, ולהתקדם להישגים חדשים. שנה טובה ומועדים לשמחה ליאת

תודה על התשובות. הוא לא רושם דבר, אבל זוכר הכל.... ההשערה שלו קשורה באמת למשהו שקרה בינינו בזמן שזה התחיל, אבל ההשערה לא מתקשרת אצלי בחוויה לדבר הזה. אני אכן לא מרגישה תקועה בטיפול, הוא מתקדם, והפסיכולוג משמעותי לי מאוד. יחד עם זאת מפריע לי מאוד חוסר היכולת שלי לבכות, ואני יוצאת מהפגישה בתחושת כובד ומועקה. לפעמים הבכי משתחרר אחרי, בדרך הביתה, ואז זה קל יותר, אבל עדיין מעלה את השאלה מדוע זה לא קורה בטיפול. האם לדעתך כדאי להמשיך ולדון בזה בטיפול (קצת בזבוז זמן, כי לא מוביל לשום מקום), או לקוות שהמצב ישתנה במשך הזמן? תודה וגמר חתימה טובה

למיכל שלום, גם אני נמצאת למעלה משנה בטיפול. יש לי מטפלת טובה, הכימיה זורמת... אבל גם לי קורה המון פעמים, שדברים שתיכננתי כל השבוע לספר לה, אשר גורמים לי למצב רוח ירוד והתקפי בכי... ברגע שאני אצלה כלום שום בכי. ואני מדברת איתה על זה, ולדעתה זה שאני לא מצליחה לפעמים לבכות לא מעיד שהדברים לא כואבים... והכאב הוא אותנתי לחלוטין... התחושות האלה מאד לגיטימיות. ואולי את מרגישה מספיק מוגנת אצלו שאין לך צורך בהגנה הזאת של הבכי כדי להוציא החוצה דברים?

אני חברה דוקא בקופ"ח כללית. לפי מה שהבנתי זו הקופה היחידה שהטיפולים בה הם לגמרי בחינם

טעות שלי, שנבעה מכך שבד"כ למכבי יש הסדרים עם תה"ש (לכל בית חולים יש הסדרים עם קופה אחרת, בד"כ). בד"כ קופ"ח נותנת לחבריה טיפול נפשי חינם (בניגוד לקופות אחרות) אבל דרך המרפאות הציבוריות של בריאות הנפש (שוב, בניגוד לקופות אחרות שיש להן הסדרים עם פסיכולוגים). ובכל מקרה, כדי להיות בטוחה שאת מתחילה טיפול שיש ביכולתך להמשיך בו (מבחינה כלכלית), צרי קשר עם הקופה ותבררי אם יש הגבלת זמן. ס.מ.

שלום רב, אושר לי טיפול במרפאת חוץ של תה"ש ואני ממתינה כעת לתחילתו. נכון לעכשיו אושרו לי שלושה חודשי טיפול ורציתי לברר מהו אורכו המקסימלי של טיפול הניתן במימון מלא כי אני לא רואה טעם להתחיל בטיפול של שלושה חודשים בלבד. תודה, יעל

יעל, תבררי את העניין בקופת החולים בה את חברה, משום שלמרות הדמיון שבהסדרים, לכל קופ"ח יש תנאים שונים. ולכן מה שרלוונטי עבור מכבי, למשל, לא בהכרח מתאים עבור מאוחדת. בכל אופן, אני מניחה שאת חברה מכבי, אז צרי קשר עם הסניף באיזור מגורייך או עם הסניף המרכזי ותבררי כמה פגישות הם מאשרים בסה"כ. ס.מ.

טיפול בחינם ניתן רק בבתי החולים הכלליים או הפסיכיאטריים, או במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש של משרד הבריאות או קופ"ח כללית. המטפל יכול להיות גם פסיכולוג מתמחה ולא מומחה. בקופות החולים יש מטפלים מומחים עצמאיים במחיר מסובסד, פחות מפרטי אבל עדיין מדובר על 90-160 ש"ח לפגישה, עד מכסה מסויימת של פגישות (6 חודשים בממוצע). באופן פרטי המחיר 250-350 ש"ח לפגישה, אצל פסיכולוג קליני מומחה, ללא הגבלת זמן. טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית נמשך בממוצע 3 שנים, אבל בגישות התנהגותיות וקוגנטיביות שונות, לעיתים מספיקים 10-30 פגישות, שניתנות גם ברפואה הציבורית.

יעל יקרה, מאחר וקיבלת תשובות מקיפות, לא נותר לי אלא לאחל לך דרך צלחה וטיפול מרתק. שנה טובה ליאת

שלום לפני כמה שנים טסתי לברצלונה והמטוס רעד הרבה ואפילו נפל מהגובה שלו בערך 15 שניות.. ומאז אני ממש מפחדת מהרבה דברים, אבל הכי מפריע לי זה הפחד מטיסה כי אני אוהבת לטוס וזה מפריע לי... האם יש דרך שאני יכולה להעלים את הפחד מטיסה?? תודה רבה -הדס-

הדס, כנראה חווית כיס אוויר לא סימפטי במיוחד (לא שיש כאלה שהם כן סימפטים), וזו חוויה בהחלט לא נעימה. כדי להתגבר על החרדה מטיסות, שהיא די ממוקדת, כדאי להתחיל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא טיפול קצר ומהיר ביחס לטיפולים דינמיים, ונותן מענה לחרדות ספציפיות. ס.מ.

הדס יקרה, קיבלת תשובה ממצה ונכונה ממישהי. רק לידיעה: באל על יש סדנה המיועדת לאנשים עם פחדי טיסה, המספקת הסברים על כל תופעות הטיסה ה'פחות נעימות', כולל שיחה עם טייס וביקור בתוך מטוס (נדמה לי שאף בתא הטייס). שווה בדיקה. ליאת

לגדעון אורנה או ליאת כותב רק לכם. אני נמצא כבר חצי שנה בטיפול פסיכולוגי שמאוד עוזר לי. לאחרונה חלה אצלי נסיגה חריפה במצב הרוח מטופל בתרופות נגד דיכאון נמצא במעקב רפואי סובל מהפרעת אישיות גבולית. תענו לי מה לעשות אלמוני.

ערב טוב לאלמוני, נסיגות במצב הרוח הן חלק כמעט בלתי נמנע מטיפול נפשי עמוק. הדיכאון או הדכדוך קשורים בדרך כלל להצפה של תכנים קשים מן העבר או מהעולם הפנימי הנוכחי. עליך לזכור שהשפעתן המיטיבה של התרופות נוגדות הדיכאון מגיעה לאחר שבועות ספורים, ולכן יש להתאזר בסבלנות ולנסות להתגבר על הימים הקשים בעזרת המטפל. חזק ואמץ ליאת

שלום רב, אני בחורה צעירה שעדין גרה בבית עם הוריי. אבי מובטל כבר הרבה מאוד שנים (10 שנים בערך) רב השנים הוא היה יחסית "בסדר", לא משהו חריג הוא כבר לא צעיר ובשנה האחרונה היו לו בעיות רפואיות, הוא אושפז אבל הוא בסדר עכשיו מבחינה רפואית. אבל מבחינה נפשית... הוא בדכאון עמוק, בגלל כדורים שהוא לוקח הוא ישן רב היום אינו מדבר אינו מתייחס מגיב בקול שקט,כל היום בבית... הוא הולך לפסיכולוג. שאלתי היא לאן המצב עוד יכול להגיע? האם.... מוות יכול להגרם כתוצאה מדיכאון עמוק אצל אנשים מבוגרים?

שוש יקרה, צר לי לשמוע על המצוקה אליה נקלעתם. אבטלה היא, ללא ספק, אחד מגורמי הדחק המרכזיים בחייו של אדם, וכך גם מחלה פיזית. לפעמים דווקא לאחר ההחלמה הפיזית, "מתפנים" להתעסק בהשפעות הרגשיות של הטראומה. את מתארת דיכאון עמוק. האם הכדורים שהוא לוקח קשורים בדיכאון או במחלה הפיזית? זה שהוא נמצא בטיפול כרגע יכול להרגיע במידה מסוימת, ולתת לו (וגם לך) תחושה שהוא מוחזק ומוכל, עד יעבור זעם. את שואלת האם דיכאון עמוק יכול לגרום למוות. מבחינת "בריאות הנפש", אובדנות היא הסכנה הגדולה ביותר, ואנשים דכאוניים הם קבוצת סיכון מבחינה זו. מעבר לכך, ישנו הקשר הידוע בין בריאות נפשית למערכת החיסון של הגוף. בהנחה שאביך מטופל כרגע (תבדקי האם הוא נעזר בנוגדי-דיכאון שיכולים להקל מאד על מצבו), הייתי מנסה להרגע, ולנסות להחזיק - גם עבורו - את התקווה להחלמה והתבגרות שלווה. גם בזקנה אפשר למצוא שעות של חסד ונחת רוח. שנה טובה ליאת

שלום אני אם לשני ילדים ילדה בת ארבע וילד בן חצי שנה.בעייתי נוגעת לילד בן חצי השנה. נראה כי אינו מוכן לעזוב את נוכחתי.כשאני בסביבה הוא רגוע משחק מתפקד אולם בכל פעם שאינם שם בוכה ומתייפח ללא הפסקה.נאלצתי להפסיק את העברתו למטפלת מאחר ובפעוטון בו היה לא הפסיק לבכות.הוא מתפקד בשאר התחומים ,כלומר התפתחותית ואף בריא בכל הנוגע למערכות הפיסיות.הוא עדיין יונק ולא מוכן מהבקבוק.נאלצתי לעזוב העבודה כיון שבפעוטון אצל המטפלת אינו מוכן להישאר. איני יודעת מה לעשות?האם אני מחזקת את החרדה שלו בכל שבכל פעם שבוכה מרימה אותו ושועה לבקשתו שאהיה לידו?האם זה חריג? מה עושים?האם יש עצות פרקטיות? תודה מראש.

ערב טוב, את מתארת מצב מוכר, בו נאלצים האם והתינוק להסתגל לנסיבות חדשות, בהן הפרידה הזמנית ביניהם היא בלתי נמנעת. למעשה, מרגע היוולדו, נמצא התינוק בתהליך רציף של היפרדות, כאשר בשעת משבר או מצוקה האם מאפשרת לו לשוב ולשמר את אשליית ההתאחדות המנחמת עמה. כאשר התינוק צעיר מאד, בשבועות הראשונים לחייו, הוא מקיים עם האם מעין סימביוזה, המבססת דפוס של התכווננות רגישה של האם כלפי צרכיו של התינוק. בהדרגה, נאלץ התינוק לשאת יותר ויותר תסכולים קטנים, בהם האם לא יכולה להיות שם בשבילו באופן כה טוטאלי כבעבר. לפעמים עליו לחכות שהחלב יתקרר (כשמפסיקים להניק), או לחכות שאמא תצא מהמקלחת או מהשירותים, ומאוחר יותר, עליו לחכות שאמא תחזור מהסופר ובהמשך גם מהעבודה. מאחר והבכי הוא הדרך היחידה העומדת לרשות התינוק לצורך מחאה, הוא מנצל את זכותו הטבעית, ופשוט בוכה כל אימת שהוא נתקל באכזבה או תסכול. כאמנהות, עלינו לנסות להימנע מרגשות אשמה, ולהבין שהפרידה היא, לעיתים קרובות, בלתי נמנעת, ותהיה כרוכה בכל מקרה בקושי ובכאב. פעמים רבות, הקושי שלנו, כאמהות, רב וכבד מזה של ילדינו, ואז אנו ממהרות להיכנע לביטויי הכאב ולוותר. ולכן, לדעתי, אם החלטת לשוב לעבודה, עליך להיות מוכנה לתקופת הסתגלות של הילד למטפלת או לפעוטון, ולהיות מוכנה להתמודד גם עם רגשותייך שלך. אם תצליחי לסמוך על המטפלת (ועל הילד שלך) באמת, ולוותר על רגשי האשמה (לפחות לצמצם אותם), יש לי הרגשה שהתהליך יהיה קל יותר לשניכם. זכרי שילדים כמעט בכל גיל, חשים באמביוולנטיות שלנו ומגיבים אליה. אני מציעה לך לנסות להיפרד למס' שעות, אפילו באמצעות בייביסיטר, ולתרגל את הפרידה עד שתהיה פחות טראומטית עבורכם. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, אני בת 22 ואני מאוד רוצה ללכת לפסיכולוג. אני יודעת שאני זקוקה לזה מאוד אבל יש לי בעיה. אני יודעת שביקור אצל פסיכולוג עולה הרבה כסף ואין לי,באמת. להוריי אין הרבה כסף ובטח שלא אבקש כסף לפסיכולוג ואני עובדת אבל גם לומדת ומנסה לחסוך וזה ממש מבאס אותי. מה לעשות?

מיכל שלום, את יכולה לפנות ל"שרות הפסיכולוגי" במוסד הלימודים בו את לומדת. אפשרות שניה הינה דרך הביטוח המשלים של קופת החולים שלך. בשתי הדרכים הללו תוכלי להיות בטיפול פסיכולוגי בעלות מינימלית. בהצלחה, גדעון

אני לא לומדת כסטודנטית אז אני לא יכולה דרך מוסד לימודים. אם תוכל להיות יותר ספציפי מזה עלות מינימלית?

אני פסיכולוגית קלינית המעונינת להשתלב בקבוצת הדרכה או קבוצת קריאה . אשמח להכוונה/המלצות בנושא.

גל שלום, ממליץ לך לעיין באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת" - שם מתפרסמות לעיתים הצעות לקבוצות קריאה והדרכה. כמו כן באתרים של מכונים לפסיכותרפיה, שמרביתם גם מפעילים קבוצות למידה והדרכה לאנשי מקצוע. ממליץ לך לפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית" את בקשתך ואז תוכלי לקבל הצעות רלבנטיות. בברכה, גדעון

שלום, בן של חברה בן 10 והוא אובחן כסובל מהיפר אקטיביות ובעיית קשב. הילד מקבל ריטלין בבית הספר . הילד הנ"ל אינו ממושמע כלל . במידה ומבקשים ממנו משהו לא רק שאינו מבצע את המבוקש הוא מנבל את הפה - מדבר בחוצפה כגון - אומר לדודו ( אדם מבוגר)מפגר , דפוק . בנוסף מזה שנתיים הילד מתעניין במין , רואה באינטרנט אתרי סקס ושפתו בנושא מזעזעת. כשאמרתי לו משהו שאינו היה מרוצה ממנו ניבל את פיו כך :" את עושה סקס , בעלך יורד לך , מוצץ לך , בעלך הומו הוא נותן בתחת וכו..." . שאלתי היא כזו : ניבולי הפה שלו והחוצפה שלו נובעת מבעיית ההיפר אקטיביות שלו? האם נורמלי שילד בן 8 - 10 שנים מתעניין ומדבר על סקס באופן שכזה? האם הדרך שהוא מתנהג היום הקשורה למין יכולה להעיד על כך שהילד יכול להתעלל מינית היום או כשיגדל ?

יעל שלום, את מתארת התנהגות חריגה, שיכולה לרמז על בעיה התנהגותית בנוסף לבעיית ה-ADHD ממנה סובל הילד. ממליץ שההורים יפנו ליעוץ. מיידע גם על קיומה של עמותת "ביחד", וגם שם ניתן להתייעץ. פרטי העמותה: "עמותת "ביחד עמותת "ביחד" הינה עמותה של הורים לילדים עם הפרעות קשב, ריכוז והתנהגות. בעמותה חברים כ- 2,000- הורים :איך להתקשר לעמותה טלפון: 09-7428181 פקס: 09-7425047 בברכה, גדעון

שלום, אפשר להבין מדוע ישנו איסור על המטפל ליצור מגע מיני עם המטופלת. אך קשה לי להבין מדוע אסור (?) שהמטפל יראה את המטופלת עירומה אם זה נעשה בהסכמת שניהם. בלי ליצור שום מגע פיזי!!!

הרבה אנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי הם אנשים חלשים נפשית שכל להשפיע עליהם. חלקם גם קטינים ואין להם עדיין כוח, עצמאיות והבנה של מה קורה סביבם. שלא לדבר על אנשים עם בעיות קשות שממש קל לנצל. ככה שגם אם תבקש הסכמה של מישהו עם פיגור שכלי, או איזה נערה בת 16 שאין לה שום ביטחון עצמי והיא על סף התאבדות - זה יהיה ניצול של המעמד והמצב. ולכן ישנם חוקים כדי למנוע את המצבים הללו... בנוסף אני בטוח שישנם עוד סיבות רבות אחרות , מקצועיות או אתיות אבל הם משניות לסיבה שהצגתי.

שלום לך, בספרו של ד"ר יורם יובל ישנו פרק הדן בהעברה אירוטית ובו מתוארת מטופלת המראה למטפל את תמונות העירום שלה ואף אומרת לו שכרופא הוא יכול לראות את הגוף של המטופלת שלו. המטפל עונה לה שכדי לאפשר את האינטימיות של הטיפול עליו לשמור גם על גבולות הטיפול. אבל אני סקרן : מאיפה באה שאלתך? מה בעצם את/ה שואל? בברכה, גדעון

כי בכמה פורומים כאן אמרו שאינם מכירים אותה. עשיתי חיפוש כלשהו עם שמה ואיני מוצאת דר' בשם זה. יש להניח כי מדובר במתחזה. אלו חלק מהדברים שהיא כתבה לי -sara levi <[email protected]> [הוסף לספר כתובות] [הצג כל ההודעות] שם פרטי: שם משפחה: אל: tal brown <[email protected]> , spam:-99.275000 גברת נכבדה הנני מנהלת פורום באחד מאתרי הבריאות המפורסמים אינני מבינה את טרוניותך-אך את מטרידה אותי בניגוד לחוק. הבהרתי לך שבמרחב ההתקשרויות של האינטרנט ישנם מתחזים שכנראה עשו שימוש בשמך אין לך אלא להלין אל עצמך. בכך אני מסיימת את ההתדיינות ביננו.

חיפוש קצר בגוגל מעלה כי דר' שרה לוי היא אחראית ארצית על הסיעוד בגריאטריה, אגף לגריאטריה, משרד הבריאות.

תתעלמי ממנה וזהו. היא נכנסת בשמות שונים לפורומים שונים ומנסה להרוס.

אהלן - יש לי שאלה שקשורה לנושא של חיוך - (: אני בן 20 וחשוב לי להיות מושך וגברי, ואני יודע בוודאות שהחיוך שלי לא יפה והוא די מכער ומשדר חולשה וילדותיות... ממש עושה אותי להראות בן 13. לכן הייתי מעדיף לא לחייך , מצד שני אני יודע שלחיוך ישנה חשיבות ושלפעמים חשוב לחייך. ואני הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בעניין - מה עדיף במצבי לחייך או לא?

אם אתה חושב שהחיוך שלך משדר חולשה וילדותיות אז כנראה שזה מה שאתה חושב על עצמך. החיוך לכשעצמו מהווה רק מתווך ולא שורש הבעיה. אם חשוב לך להרגיש מושך וגברי, מפגשים עם פסיכולוג בהחלט יכולים לעזור. ובינתיים...אל תפסיק לחייך !

שאני מסתכל במראה אני רואה שהחיוך שלי ממש לא יפה ועושי אותי לילד קטן. בתמונות שמצטלמים תמיד אומרים לחייך אז אני תמיד הייתי מחייך והתמונות שלי היו יוצאות על הפנים. כשהייתי מפסיק לחייך התמונות שלי היו יוצאות של גבר מסוקס כמו שצריך.... כבר כמה אנשים אמרו לי שהחיוך שלי לא מחמיא לי... אני נראה מוזר בו לטעמי....

רז שלום, אם החיוך שלך מכער ומשדר חולשה וילדותיות,בעוד אתה רוצה להיראות גברי, אז אל תחייך. אם אתה מעוניין לעשות עבודה עמוקה יותר על: "מי אתה - גבר או ילד", או אז מומלצת פנייתך לפסיכולוג. בברכה, גדעון

שלום, אני מבקשת עזרה. אני מבקשת אותה כבר הרבה זמן ללא הואיל.. אני בחורה צעירה, בת 25- שעד לפני שנתיים הייתי בריאה ומאושרת.לפני כשנתיים החלו לי כאבים בחזה וכאבים ביד שמאל. התחלתי בירור רפואי- הכל תקין. ( בירור קרדיולוגי ובדיקות דם ושתן כלליות). הכאב לא חלף- ולכן עברתי צילום חזה ומיפוי עצמות- הכל תקין. לאורך התקופה החלו לי קשיי נשימה- עברתי בדיקת ריאות אצל מומחה ריאות- בדיקת תפקודי ריאות תקינה. מאז הספקתי לעבור- סחרחורות ותחושות נימול בפנים- בדיקה נוירולוגית תקינה. דופק מהיר- הולטר תקין. הסמפטומים לא נעלמים ורק מתחלפים ביניהם- כל הרופאים אבחנו אותי כסובלת מחרדות ונשלחתי לפסיכולוג עם המלצה לפסיכיאטר. ( בעיקר כי כלהממצאים הרפואיים תקינים, והבעיות החלו לאחר שאבא שלי נפטר מהתקף לב פתאומי). אני צריכה דיעה נוספת- בבקשה- אני סובלת ומפחדת שמא לא אובחנתי נכון ולכן אני לא מטופלת.בבקשה, אל תזניחו את חיי- האם זה אכן מראה על תמונה של חרדה או שמא אולי התפספס משהו.. בבקשה- בבקשה- תעזרו לי. אני מתחתנת בעוד חצי שנה בעזרת השם ורוצה להרגיש טוב יותר- אני מתחננת לעזרה תודה, באמת...

יעל שלום, לא מומלץ לעבור אבחון דרך האינטרנט. התמונה שאת מתארת יכולה להתאים לתמונה קלינית חרדתית. הדינמיקה של טראומה או התקף לב אצל קרוב משפחה ולאחריו התקף חרדה אצל בן משפחה הינה שכיחה ומוכרת. ממליץ לך בחום לגשת לבדיקה פסיכיאטרית. היות והפסיכיאטר הינו קודם כל רופא הוא יוכל גם לודא שלא פספסת בדיקה רפואית רלבנטית. בעיקרון, שילוב של טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי יכול לסייע לך. דרך אגב, גם נישואין, עם כל השמחה שבכך, מהווה מקור לחץ לא קטן. אז ברכות והצלחה לכל השמחות שבדרך, גדעון

יש לי בעיה שמאד מטרידה אותי. לפני כשבועיים חזרתי משהות של שנה בחול, (הייתי בהודו 7 חודשים ובאירופה 4 חודשים). לפני כחודשיים וחצי ניתקלתי בבעיה מאד מטרידה: בוקר אחד קמתי עם לחץ נוראי בתוך הראש. חשתי כאילו אני מסוגל להשתמש רק ב 40% מהיכולת המוחית הרגילה שלי. מעיין תחושת אפיפות כאילו שיש לי ערפל בתוך הראש אשר מונע ממני מלחשוב בבהירות ומלתפקד כראוי. לפתע הכל נהיה לי קשה, אפילו דברים פשוטים כמו ניהול שיחה או להכין לעצמי ארוחת בוקר. יכולת השיפוט שלי ירדה, קושי בביצוע החלטות, תחושת בלבול קבוע, חוסר התמצאות וחוסר הבנה של המתרחש סביב, ירידה בכושר הזיכרון בריכוז ובקשב, חוסר עניין בכלום. כל הזמן תחושה של אני כאן אבל לא ממש כאן, אני לא ממש מחובר למציאות ולמתרחש. נהייתי אפטי לחלוטין לא מעוניין בכלום וללא כל רצון לכלום. רצון רק לדבר אחד, שזה יעבור לי ואחזור לתפקוד נורמלי. זה כל מה שעניין אותי. יחד עם הסמפטומים הנפשיים היו גם פיזיים: כל הגוף רגיש, לא נינוח, לפעמים הידיים רועדות, תחושה כאילו כל הגוף תפוס ומכווץ. לפעמים הלב מתחיל לדפוק בקצב מטורף (הדופק מגיע ל 120) ולא נרגע שעות. דפיקות לב חזקות. לעיתים עייף כל הזמן ולא מצליח לישון בלילות. במשך הזמן המצב השתפר מעט, הלחץ בראש כבר לא היה קבוע אלא בא והלך, הסימפטומים הפיזיים גם לא נשארו קבועים. אבל התחושה של אפיפות וחוסר יכולת לחשוב בבירור ותחושת הניתוק מהמציאות נשארו זהים. זה כבר חודשיים וחצי מאז שזה התחיל וזה מאד מטריד אותי. אני לא יודע ממה זה נובע, כיצד לטפל בזה והאם זהוא מצב ידוע ומוכר??? אנא אם תוכלו לתת לי כל פיסת מידע בנושא, כיצד להתמודד והאם זה מצב מוכר. שכן אני חש כבר שאני נואש מהמצב...

שלום רב, אני בחורה באמצע שנות העשרים, נראית מצויין, אך כבר תקופה ארוכה אני לא מצליחה לפתח קשר אינטימי עם בחורים ואין לי מושג ממה זה נובע. האם לדעתך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי לפתור את הבעיה, או שזה עניין של זמן?

דפנה שלום, אחת הסיבות השכיחות בהגעה לטיפול פסיכולוגי הינה סביב שאלות הקשורות ליכולת לפתח קשר קרוב עם בני המין השני. לדעתי ומנסיוני טיפול פסיכולוגי יכול להיות מקום מצויין לבחון את השאלה: מדוע אינך מצליחה בקשר אינטימי עם בחורים. בהצלחה, גדעון

בימים האחרונים אישה זו שולחת למייל שלי הודעות שונות הקשורות בכדורי סרוקסט. אין לי מושג איך היא הגיעה למייל שלי ומדוע רשמה את מה שרשמה. לא זכור שאי פעם נכנסתי לפורום הזה או דומה והתעניינתי בסרוקסט. יתכן שזו מתחזה אך קודם לכן החלטתי לברר כאן אם מישהו מכם מכיר אותה.

טלי שלום, אינני מכיר את ד"ר שרה לוי. מה דעתך לשלוח לה מייל חזרה עם השגותייך? בברכה, גדעון

היי, רציתי לשאול שאלה. האם חוסר רצון להתחייב לזמנים ולקבוע דברים לעתיד (גם הקרוב) מצביע על איזושהי הפרעה ידועה? האם העובדה שפלוני נלחץ בכל פעם שעולה איזושהו רצון לקבוע משהו לזמן עתידי, אם זה נסיעה, פגישה או אפילו נופש, מצביעה על איזושהי בעיה? בתודה מראש, משה

משה שלום רב, חוסר המוכנות להתחייב על משהו בזמן עתידי יכול להצביע על : נטייה לדחיינות או חוסר מוכנות לקבל על עצמו התחייבות או נסיון להתחמק מהבן אדם אשר כן רוצה לקבוע משהו עתידי. אני חושב שישנה כאן בעיה , שכן איני רואה איך בעולם המודרני בו אנו חיים אפשר להתארגן מבלי לקבוע ולהתחייב למשהו עתידי. בברכה, גדעון

אם הבעיה אינה מול אדם ספציפי אלא מול כולם? ורציתי לדעת, מעבר לעובדה ולהכרה בכך שזו אכן בעיה, האם יש לבעיה הזו איזשהו מונח מקצועי או שהיא מתקשרת לאיזושהי תופעה אחרת המוכרת בפסיכולוגיה? שאלה נוספת היא, האם יש איזושהי דרך לטפל בבעיה? (חוץ מהברור מאליו - להתחיל להתחייב :-) ) האם יש דרך או תהליך שמומלץ?

שלום רב! אני בת 38 אם ל3 ילדים נפלאים.לפני כחצי שנה עברתי ארוע לא נעים.החלו אצלי רגעים פתאומיים של חולשה.(ערכתי את כל הבדיקות שיכולות להיות).גם CT מוח, בדיקות דם, מבחן מאמץ יעוץ קריולוגי וכו. המיחוש הזה הוא פתאום לא התראה אני מרגישה רגע של חולשה על כל הגוף ודפיקות לב כמובן. בעבר הייתי מאוד נלחצת בוכה ופחדתי לצאת מתחומי הבית, רק לעבודה שאיני צריכהלנסוע... לאחר התייעצות עם הרפא משפ' סיכמנו שהמצב הזה כנראה מלחץ כמובן כככללל הבדיקות תקינות. (יש לי קצת MVP? אך אני במעקב לפי הקרדיולוג הכל בסדר. המחושים אלו עברו ועכשיו חזרו לקראת החגים לחץ בעבודה בבית וממש מדי יום אני מרגשה פתאום את החולשה. אני לא מחליפה צבעים בפנים בכלל אףצ אחד לא שם לב שמשהו עובר עלי אם אני לא אומרת. מלחיץ אותי מאוד כל התחושות אלו. יש לי איכשהו שליטה על זה.ביום של החג כל היום חשבתי שאני מקווה שאני ארגיש טוב וכמובן איך שעליתי לאותו הרגשתי חולשה כמו שמרגישים בחדר סגור. זה רקורא לי גם במעליות או כשהילדים חולים. אני ממשיכה לתפקד רגיל בכל המובנים אבל ברור שזה משפיעה על איכות חיי. שבוע הבא אני אמורה לנסוע לאילת לנופש עם המשפיחה וכבר חוששת שאני לא ארגיש טוב ואעשה הצגה לבעלי.אני רוצה לצאת מזה ומשתדלת לא להתייחס אך אני סובלת בשקט ומפחיד אותי שזה משהו אחר ולא עולים על הבעייה. היום שוב חזרה החולשה ריפיון בגוף באמצע עבודה כשני בישיבה מול מחשב.תחושה רגעית מאוד לא נעימה.היתכן שיש מקור למצוא את הסיבה? או אצטרך מכאן לחיות עם הדבר, כאשר לרופא המשפחה אין תשובות. הייתי רוצה יעוץ או כיוון. תודה וגח שמח. אישה מודאגת.

שלום אישה מודאגת, לאור הממצאים הרפואיים התקינים שתיארת, נראה לי נכון לפתוח ערוץ נוסף של עזרה - והפעם מהכיוון הפסיכולוגי. למרות שאי אפשר לאבחן את מצבך בפורום אינטרנט, חשוב שתדעי שהסימפטומים הגופניים שאת מתארת, וגם הרצון להימנע מיציאה מהבית, מוכרים היטב לפסיכולוגים שמתמחים בהפרעות חרדה. לכן, אני ממליצה בחום לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג קליני, ולבחון את האפשרות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני בת 20 ולא היה לי אף פעם חבר כאשר מתחילים איתי במועדון ,אני ניתקפת פחדים, או אם מישהו מתחיל איתי והוא סתם מדבר אני ניבהלת מיזה ... הדבר היחיד שיש לי בראש זה שבטח הוא מתחיל איתי רק מסיבה אחת ואני מתחמקת... זה לא עוזב אותי כבר מגיל צעיר.. אני מפחדת להיתאהב שיהיה לי בן זוג ומצד שאני אני קצת מדוכאת שאף פעם לא היה לי חבר.. כי אני נידלקת אם אפשר להגיד על בחורים ואני ממש מיתאהבת בהם, אבל אני מסוגלת רק מרחוק ולא לנסות להיתקרב ולהכיר אותן, מה יכול להיות הבעיה שלי? מצד אחד אני רוצה ומצד שאני אני מפחדת להיפגע והקטע שבחיים לא היה לי חבר בכלל....אז מה הקטע שלי... ?

שלום עלמה, זה טבעי לחוש מתח וחששות בשלבים הראשונים של יצירת קשר. עם זאת, נדמה לי שעדיין לא הייתה לך הזדמנות ממשית להכיר בחור מקרוב ולראות שבסה"כ מדובר בבן-אדם... אני תוהה אם יהיה לך קל יותר להכיר בחורים בנסיבות פחות המוניות ורועשות, למשל דרך איזושהי פעילות משותפת. אז תהיה לך הזדמנות להכיר את האדם עצמו, ולבדוק עם עצמך האם הוא נחמד בעיניך... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, מצטערת מראש על הכתיבה הארוכה. אני בחורה בת 24 ,קיימות אצלי כמה הפרעות שמציקות לי ואין לי מושג איך להמשיך להתמודד איתן עוד למרות שעד היום אני חייתי עם זה ואני מספיק בוגרת ודי מבינה את מצבי, קשרים הם אחד הבעיות שקיימות,יש לי פחד נטישה,זה כמובן תוצאה של בעיות מהעבר וזה גורם לי לא ליצור קשרים עם בחורים עד היום, לא הרגשתי שאני אוהבת או נאהבת מהצד השני שזה חסך רגשי עמוק מאד שקיים אצלי ואני מתמודדת עם זה בכל יום למרות שאני מנסה תמיד לדלג על זה שיש לי את הפחד הזה האיום אבל שפת הגוף שלי משדרת דחייה וחוסר רצון אצל המין השני להתקרב אליי בניגוד למראה החיצוני שלי המאד מקובל. אני מאד זקוקה לחום אהבה ולשותפות ,זה חסר לי מאד כל הזמן,ולפעמים למרות שאני מודעת לתזונה נכונה ולגוף בריא ,יש ימים בלילה שתוקפים אותי רגעי התקפה על כל מיני מאכלים שאני משתמשת בזה כדי לסגור פערים ולהקל על עצמי מחוסר האהבה שאני מקבלת וזה כמובן טעות גדולה, איך אפשר לשפר את זה אם ניתן,ואיפה אפשר לקבל ייעוץ פסיכולוגי שהעלות שלו לא גדולה. תודה מראש,

שלום, שאלתי קצת לא קשורה אבל בכל זאת... מה אפשר לעשות עם תואר ראשון בפסיכולוגיה??

שלום, השאלה בסדר גמור... תואר ראשון בפסיכולוגיה מהווה בדרך כלל צעד בדרך לרכישת מקצוע טיפולי או מחקרי שנלמד בתואר השני. כך שתחומי העיסוק האפשריים עם תואר ראשון בלבד הם מאוד מוגבלים (בכיוון הטיפולי למשל, מדובר בתפקידים כמו חונך, מדריך וכד'). עם זאת, חשוב לדעת שיש טווח שלם של מקצועות מעניינים מאוד שניתן להתפתח אליהם לאחר התואר הראשון - מתרפיה באמנות ועד ייעוץ אירגוני... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מזה בדיוק תרפיה באומנות? והיכן אני יכולה לראות את כלל המקצועות שאפשר להתפתח מהם מתואר ראשון בלבד?

להרשם לתואר שני... וברצינות, האפשרויות עם תואר ראשון בפסיכולוגיה די מוגבלות כיוון שאת/ה לא פסיכולוג (להבדיל למשל מעבודה סוציאלית). העדיפות הראשונה היא לתואר שני באחד מהמגמות של הפסיכולוגיה. ניתן גם ללמוד תואר שני במקצוע קרוב (שוב, עבודה סוציאלית) לאחר תהליך של השלמת לימודים. לעבוד עם תואר ראשון ? אולי תפקיד טיפולי או טיפולי למחצה כמו חונך, מדריך או מנחה. אפשר גם לעסוק במחקר. באתר פסיכולוגיה עברית יש מידי פעם הצעות עבודה לבוגרי תואר ראשון. בהצלחה

איך הייתם מגדירים מישהי החיה חלק נכבד מזמנה בפינטוז על מקומות רחוקים? מישהי שלא מסוגלת להתמודד עם רגשות ברמה הבסיסית ביותר? לא מביעה אף לא רגש אחד אמיתי מהנשמה? מישהי שמרגישה שהנשמה שלה כלואה! לא בצורה ניירוטית (מידי).. האם אני משתגעת? אני גם אוסיף ואומר שאני חווה שינויים במצבי רוח קיצוניים (לא מגיעה לתחושות של High, וגם לא דיכאון עמוק, הכל מאופק ונשלט). אז במקביל לזה שאני נכנסת יותר ויותר לקריאה והתעסקות בקבלה, אסטרולוגיה, יהדות וממשיכה להרגיש תחושת ריקנותמתסכלת שלא מניחה לי, אני אשמח לשמוע אם לדעתכם אני צריכה טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי, הורמונים, What ever. מיכל

שלום מיכל, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יהיה מקום מצויין להתחיל ממנו. אני אמנם "משוחדת" (כפסיכולוגית), אבל באמת מאמינה שזה מרחב מתאים לברר לעצמנו את הכאבים והתהיות, ולשאול אנא פנינו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני יוצא עם מישהי זמן רב ממש טוב לנו יחד ואני רואה אותה כפרטנרית לחיים, אני אוהב אותה אך אני מרגיש שלא בעוצמה שאמורה להיות (לפעמים אני תוהה אם בכלל...) האם ניתן לברר בטיפול של היפנוזה אם באמת אוהבים אדם מסויים???

יניב היקר, לעניות דעתי, אם טוב לכם ביחד, אתה רואה אותה כפרטנרית לחיים ואוהב אותה - מה זה משנה איך "קוראים" לזה? ולשאלתך - לא, היפנוזה אינה נותנת תשובות ספציפיות לשאלות. היפנוזה היא בסה"כ תהליך של מעבר מודרך לרמת מודעות מעט אחרת, אבל אנחנו נשארים "אנחנו", עם אותן תהיות ושאלות... טיפול דינמי, לעומת זאת, הוא מקום מצויין לחקור בו נושאים מעין זה, ואתה מוזמן לנסות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מהו טיפול דינמי? ע"י מי הוא מתבצע? תודה

בפנקס הפסיכולוגים רשומים שמות של מי שאין להם תואר "מומחה", אך הם רשומים שם כי אינם מתמחים. האם מותר להם להעניק טיפול עצמאי?

שלום דורון, בפנקס הפסיכולוגים רשומים אנשים שסיימו את חובות לימודי התואר השני בפסיכולוגיה. חלק ניכר מהרשומים כפסיכולוגים נמצאים בתהליך התמחות, ואין זה נכון להסיק ש"הם רשומים שם כי אינם מתמחים". פסיכולוג בתהליך התמחות מטפל עם הדרכה מפסיכולוג מומחה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בפנקס מופיע הסטטוס "מומחה" למי שסיים התמחות (ועמד בהצלחה במבחן) וכן "מדריך" למי שסיים תהליך של הסמכה להדרכה (אותו ניתן להתחיל כ- 3 שנים לאחר סיום ההתמחות). מי שלא מופיע באחד מהסטטוסים הנ"ל, יכול בהחלט להיות במהלך תהליך ההתמחות, או לא. למיטב ידיעתי אין סימון המפריד בין מי שנמצא בתהליך ההתמחות למי שטרם החל בו, או בכלל לא חושב להתחיל בו. לפסיכולוגים בתהליך ההתמחות מותר להעניק טיפול עצמאי בכפוף לתנאים מסויימים. לאחר נסיון מסויים ובעיקר חובה עליהם להיות במסגרת הדרכה אצל פסיכולוגים בכירים. מבלבל ? נכון, קצת מבלבל. המלצה: לשאול את המטפל מה ההכשרה שלו ומה ההסמכות שלו. בהחלט מקובל לפני תחילת הטיפול. בהצלחה.

קראתי את ההודעה הזו והסתקרנתי ובדקתי וגיליתי שהפסיכולוג שלי גם כן רשום בפנקס הפסיכולוגים לא כמומחה בשום תחום שהוא. הוא כבר פסיכולוג 6-7 שנים בערך והוא אמר לי פעם שהוא מטפל כבר הרבה שנים. אני יודעת שהוא עובד גם בשירותי יעוץ באוניברסיטה (אני הולכת אליו באופן פרטי). האם יכול להיות שהוא עדיין מתמחה ולכן הוא לא רשום כמומחה? האם פסיכולוג שהוא לא מומחה ולא מתמחה יכול לטפל? אני אצלו בטיפול כבר שנה וחצי ולא נעים לי פתאום לשאול אותו מה ההכשרה שלו וכולי.

שוב אני דיברתי בטלפון עם הפסיכולוגית שלי לקבוע מועד אחר לפגישה כי יש חג, ונראה לי שהיא פנתה אלי במין עצבנות, קבענו וסגרתי את הטלפון. אני מרגישה שאולי היא לא רוצה שאני אבוא בכלל ושאולי נמאס לה ממני אחרי כל כך הרבה זמן. אני יודעת שבטח תגידו שזה השלכה לגביי אבל אני לא בטוחה. ומצד שני אולי תגידו שהיא הייתה עצבנית על משהו אחר שבכלל לא קשור אליי! מה שצפוי. בכל מקרה אין מה לעשות אלו כנראה החיים! תודה

א, ויש גם צד שלישי - אולי היא בכלל לא כעסה ושמעת בקול שלה דבר שבעצם לא היה שם? במקום להיות מוטרדת במה שנאמר ולא נאמר, דברי איתה על זה בפגישה הקרובה. תציגי בפניה את הדברים שכתבת פה. וזה בהחלט מראה שכנראה יש מה לעשות... להשתמש בטיפול בשביל לבחון דברים שמתרחשים במסגרתו, ומתוך כך לגדול עוד קצת ולשפר את התפקוד היומי. ס.מ.

שוב שלום, אני מאוד מסכימה עם התגובה שקבלת, וחושבת שכדאי לדבר עם המטפלת על תחושת האכזבה והפגיעה שלך. לצורך העניין, זה אפילו לא לגמרי חשוב אם זיהית עצבנות "אמיתית"בקולה, והאם העצבנות הייתה קשורה אלייך או לשלל נושאים אפשריים אחרים. מה שחשוב הוא שהרגשת נטושה ולא רצויה, ואלה רגשות שכדאי לבדוק ביחד איתה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

הייתי באשפוז יום, הייתי גם בטיפול פסיכותרפי, ועכשיו אני בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי. יש לי מחשבות בלתי פוסקות על איזשהו פגם אצלי (חיצוני..) שקשור בשיער. אולי נשמע מצחיק או שטותי אבל יש לי ממש אובססיה עם השיער, עד כדי כך שעברתי ניתוח מסויים.. מבחינתי הוא צריך להיות מושלם, ואני חושב עליו כל הזמן ושם את כל המשקל של המראה שלי עליו, הוא אפילו היה טריגר שגרם לניסיון התאבדות. איך אפשר להיפטר מזה???? אני רוצה לנסוע לחו"ל, ונמאס לי לפחד להסתכל במראה בגלל.. שיער והמצח הגבוה שלי.

שלום בן 22, זה לא נשמע מצחיק או שטותי בכלל, אלא מאוד מכאיב. לצערי אין לי פתרונות קסם שאני יכולה לשלוח באינטרנט, ואני יכולה רק לעודד אותך להמשיך בטיפול ולהמשיך לקוות... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

מה יכולה להיות הסיבה שאיני אוהבת אנשים? אני מרגישה שאפחד לא באמת אמיתי שהכל מונע מתוך אינטרס ולכן קשה לי לפתח קשר אמין עם מישהו.לכן..עם השנים הפסקתי בכלל לשוחח ולהיפגש עם חברים כי מצאתי ריקנות חוזרת על עצמה ומאחר ולא קיים בי אמון בסיסי אני תמיד מעדיפה לא לספר על חיי וכך אני בכלל מבינה שאין לי צורך בחברתם כי לא בא לי רק להקשיב לשטויות שלהם. מדוע אני שופטת כל דבר ובעיקר לשלילה? מדוע אני גורמת ל"אש" כי אני תמיד אומרת על ליבי...?. מה יהיה הסוף?.. אני מרגישה שכל דבר שנאמר על ידי נבדק אח"כ ואני מוצאת עצמי אומרת " למה אמרת כך וכך..זה לא יפה..? אני ממש לוקחת בכובד דברי אחרים וסיטואציות חברתיות ולכן אני מנסה בכל תוקף להימנע מהן.רק שלא ידברו עליי רע ורק שלא "אבהילם" בדעות הקיצוניות שלי. פשוט קשה לי להיות סטנדרטית ואני משתגעת מזה.. רוצה להרגיש "פשוט ונקי יותר..,"

שלום טובה, אני חושבת שזה נחמד שהצירוף של 'נושא ההודעה' ו'שם המחבר' מתקבל במקרה שלך "חברה טובה". נחמד כי זה בדיוק העניין - את לא חייבת לאהוב "אנשים" באופן כללי וגורף, אבל כן כדאי לבדוק עם עצמך מה קורה לך בנוכחות אדם קרוב, כמו חברה טובה... נשמע שאת חווה משהו מאוד ביקורתי, גם כלפי עצמך וגם כלפי אחרים, ובו בזמן את כמהה למשהו זורם ופשוט יותר, ונראה לי נכון להעמיק ולחקור את העניין. מה דעתך לשוחח בנושא עם פסיכולוג/ית? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום האם איי פעם החרדות נגמרות ולא חוזרת יותר לעולם?(בלי כדורים כמובן) למרות שאני נמצאת בטיפול תרופתי כי אני כבר לא יכולה יותר לסבול את זה! תודה

בעצם אל תענו לי אני כבר לא רוצה לדעת !

שלום, חרדה היא חלק מטווח התחושות האנושיות, וכולנו חווים חרדה במידה מסויימת ובזמנים מסויימים. מבחינה זו, החרדות לא "נגמרות", פשוט כי הן חלק מהחיים. העניין הוא שאפשר ללמוד לחיות יותר טוב לצד החרדות, ולסבול מהן במינון ובעוצמה פחותה. אני מקווה שזה מעודד אותך, כי זה באמת לא כל-כך מעט... אורנה ראובן-מגריל

ליאת יקרה , זו שוב מישהי מהעץ למטה, לא הוספתי שם את התגובה הזאת כי פחדתי שתפספסי... השאלה שלי היא, מה מביא תוך כדי תהליך הנתק בזמן הטיפול, הרגרסיה כמו שקראת לזה. לתחושות קשות בכי, כאב פיזי (באמת) מראות ריחות, ובכלל תחושה של חזרה בזמן, אפילו הפחד הוא קיומי ואמיתי? הרי אני לא נמצאת כבר במקום הפוגע, אז מה מסביר את התחושות הללו? ולמה לא צפו כל השנים, אלא רק תוך כדי טיפול? אני מודה לך על התשובות החכמות והמעשירות שלך... ההתיחסות הרצינית שלך משמחת אותי...ומחכימה אותי... מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ואם יהיו לי עוד שאלות אבוא לבקר ברשותך כמובן. וסתם הערה אחרונה, מקווה שהשאלות שלי כאן לא מהוות בגידה במטפלת שלי, זה עבר לי בראש לרגע...

מישהי יקרה, אני "גונבת" קצת מהיום של ארנה, כדי לענות לך. אני לא חושבת שאת בוגדת במטפלת שלך, שכן אין להעלות על הדעת שפורום אינטרנטי יכול להחליף טיפול בשום צורה ואופן. ולעצם העניין, כאשר נוצר בטיפול האמון והביטחון במטפל, והמטופל מרגיש "מוחזק" היטב, הוא מרשה לעצמו מעין נסיגה למצב פחות שמור, ומרופף חלק מן ההגנות שלו. כתוצאה, עולים אותם תכנים כואבים שהודחקו בעבר, אולי גם בגלל הידיעה שהמטפל (בניגוד אולי לדמויות חשובות בחיינו) לא יתמוטט מזה, ויצליח להכיל אותנו גם כשאנחנו כה שבריריים וכאובים. וכן, לפעמים המכאובים והעצב מופיעים במלוא עוצמתם גם לאחר שנים, והתקווה היא, שעיבוד שלהם דווקא "כשהמלחמה כבר נגמרה" יאפשר התגברות והחלמה. מקווה שהדברים מעט יותר בהירים עכשיו. סופשבוע נעים ושוב שנה טובה ליאת

אם כבר מדברים על פסיכולוגיה וטלוויזיה מה לדעתך קורה בסופרנוס אמנם יש שם פחות דגש על הקטע הפסיכולוגי של הגיבור ויותר על עלילה אבל טוני סופרנו הוא הדמות היחידה שלומדים מה היא מרגישה באמת ( שחקן גדול ההבעות פנים שלו זה משהו שלא נראה זמן רב על המסך הקטן) אגב לעיתים אני חושב שההליכה שלי לנערת הליווי נעשה בגלל משיכה שלי אחרי דמויות כאלו כמו טוני סופרנו או דמויות שמשחק אל פאצינו אפלות מדוכאות שמזיקות לעצמם את חושבת שטיפול יעזור לי ולבעיהה שלי היא מאוד מעיקה עליי?

הי שוב, לצערי איני צופה בסדרה שהזכרת ולכן לא אוכל להתייחס לשאלותיך. על הסיבות והמניעים למעשיך מוטב באמת לדבר בטיפול, יחד עם מי שמכיר את מלוא רוחב היריעה ההיסטורית של חייך. אני ממליצה לך בחום להישאר בטיפול ולנסות לקבל שם את התשובות. הערה: אני מגיבה לך כאן, למרות שזה היום של ארנה, רק די לשמור על הרצף, וכדי לא לחייב את אורנה להיכנס להיסטוריה שלנו. אשמח לשוב ולדון עמך בדברים ביום שני,כשיגיע שוב תורי... :-) סופשבוע נעים ליאת

אחי, לגברים אמיתיים יש חיים של ממש שם בחוץ וקורים להם דברים. לכן אני מציע לך לקחת את עצמך בידיים ולהפסיק לחיות מסדרות ומכתיבה בפורומים אלא מחיים של ממש. כל טוב לך ולבני משפחתך. טוני.

היי תוהה כל חיי זה היה נראה לי הזוי לעשות דבר כזה נורא ואיום למשהי תחשוב איך היא מרגישה שכל רגע יכול להגיע בנאדם להרביץ לה להתעלל בה או שאולי יבוא סוטה מנייאק יש כל כך הרבה דברים איומים בדבר הזה לכן אני סובל מדכאון עצום בשל השתתפותי ביחס משפיל ומבזה לאדם כלשהו שזה דבר לא מוסרי יכול להיות שאני משמע צדקן או גבר מוזר אבל אני בהחלט מרגיש שבצעתי פשע באישה הזו למרות שאני מתאר לעצמי שהיא לא זוכרת אותי בכלל

היי, איני יודעת מה יעזור לך להתמודד כרגע עם תחושותיך. צר לי שאיני יכולה להצטרף להלקאה העצמית שלך ולשפוט אותך על המעשה. אבל יום כיפור בפתח, ותמיד אפשר להתנקות מחטאים בדרך של חרטה ובקשת מחילה. הדיון המוסרי-אינטלקטואלי שהתפתח כאן זאת כבר שאלה אחרת... בברכה ליאת

אניבת 26 ובשנים האחרונות יש לי דיכאון יומולדת. בערך שבועיים לפני המועד אני מתחילה להתכנס בעצמי, להתבודד, להתעצבן מכל דבר, אין חשק וכח לכלום. אנימתחילה לחשוב על כל הדבריםש רציתי לעשות בשנה שעברה ולא הצלחתי כמו שציפיתי או לא הגעתי אליהם. ברך חודש אחרי היומולדת אני מצליחה להחזיר לעצמי איזשהו מצב רוח סביר ולהתעלם מהפיספוסים של חיי. מה אפשר לעשות עם זה?

היי, יש לי רשימת דברים להציע. א. את צריכה ממש לשמוח כי את מרגישה רע אבל את יודעת בדיוק למה כך שרמת התסכול יכולה להיות גבוהה יותר ולכן יש בכך משהו מנחם, במודעות. ב. אם את מרגישה שיש דברים שרצית לעשות ולא הספקת - אז הפעם לכבוד היומולדת הנוכחי הכיני לעצמך רשימה - עם דברים גדולים וקטנים שאת צריכה לעשות ושימי אותה היכנשהו בחדר. אולי בדלת הפנימית של הארון בגדים או משהו כזה, אולי בביפנוכו של היומן. ואז כל פעם שביצעת משהו קטן או גדול תעשי עליו וי. כך תוך שנה תוכלי לראות שלא באמת לא הספקת כלום, ובנוסף תמיד תהיה לך תזכורת לדברים האלו שנראים לך חשובים. ג. את יכולה בכדי להפוך את הרגשת הנאחס מהיומולדת לתכנן לך יום ממש מרגש. את יכולה לקחת חופש מהעבודה, ללכת לקבל מסאז' עם חברה טובה, ללכת לאכול קינוחים באיזו מסעדה מעולה, לקנות בקבוק יין ולפתוח אותו עם מישהו נעים, ללכת לים - כל מיני. פשוט להפוך את זה ליום שאת מחכה לו ולא שאת מחכה שייגמר. ד. אולי זו יותר תחושה פנימית של פספוס, אולי את קשה עם עצמך, אולי יש לך ביקורת חזקה מידי על עתך - ולכן אולי כדאי להכין רשימה בדיוק הפוכה. במקום לראות כל מה שפיספסת נסי להכין רשימה של מה כן עשית השנה. איזה אנשים מדהימים פגשת, כמה דברים טובים עשית, מה היה לך כיף נורא ועוד. אני בטוחה שזה יעשה לך להרגיש נעים ויעשה לך להתמקד קצת במים ולא באוויר שבכוס.. אני מאחלת לך המון שנים של אושר. ותחזרי לדווח על חגיגות יום ההולדת..

מתוסכלת יקרה, אשתף אותך במשהו אישי - גם אצלי, יום כיפור ויום ההולדת הם שני ימי חשבון הנפש. למזלי הם אינם כה רחוקים (ואני מבינה שגם אצלך...). העצות של דייזי נשמעות לא רע בכלל, ואולי גם אני אאמץ חלק מהן. אני יכולה להבטיחך נאמנה שדיכאון יומולדת של שנות ה-20 הוא אין ואפס לעומת זה של שנות ה-40. גם זאת נחמה, לא? :-) מזל טוב, שנה טובה, וגמר חתימה טובה (אם כבר הזכרנו את יום כיפור) ליאת

באחת מהודעותיך את מזכירה את סידר הטלביזיה בטיפול. מענים מה אתם אנשי המקצוע חושבים על סדרה זו (בכלל בתקופה האחרונה בהמון סרטים מוסיפים דמות של פסיכותרפיסט) האם היא מקצועית בעינכם? משקפת את מה שאתם עוברים? האם היא מביאה למודעות של האנשים טוב יותר מה זה פסיכולוג וגורמת לאנשים להגיע לטיפול או שלהיפך מרחיקה אנשים מפסיכולוגים ? תודה מראש

רחל יקרה, השאלה שלך נשאלה בחודש האחרון הרבה מאד, גם ע"י המטופלים שלי. לטעמי, מדובר בסדרה מרתקת, המעבירה באופן נאמן למדי את מה שמתרחש בחדר הטיפול. בגלל שבכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה, שאינה נקייה משיקולי רייטינג ולוח זמנים, התהליכים בה קורים מהר מכפי שהם מתרחשים במציאות, ולעיתים גם בווליום גבוה יתר על המידה. איכשהו, יש לי הרגשה שחלק ממעטה המיסתורין סביב הטיפול הפסיכולוגי מוסר באמצעות הסדרה, ויש - אולי - פחות פחד מפני מה שקורה שם, בחדרי חדרים. אבל יש גם חשש שנוצרת כאן איזו תבנית, עפ"י מידותיו של ראובן, שאינה בהכרח הולמת את המטפלים כולם. אם התכנית תביא יותר אנשים לקליניקה שלנו, זאת שאלה שאיני יודעת להשיב עליה. נצטרך לחכות ולראות. אגב, באתר "פסיכולוגיה עברית" נפתח פורום בנושא הסדרה, בו לוקחים חלק אנשים הצופים בתכנית, בהם מטפלים ומטופלים. נדמה לי שהפורום נסגר כרגע עד לשובה של התכנית, וייפתח שוב עם תחילת השידורים מחדש. ביקרתי שם פעם, והתרשמתי שמעניין שם. אשמח לשמוע התייחסויות של משתתפי הפורום (שלנו) האחרים. שנה טובה ליאת

בדקתי והפורום שם הוא עבור מטפלים בלבד, יש בזה הגיון,ממבטו של מטופל , אני לא חושבת שפסיכולוגים יוכלו לכתוב בצורה משוחררת שאולי אחד מהמטופלים שלהם קורא מה שהם כותבים.

שלום, אחי בתחילת שנות ה-40 לחייו יוצא כבר שנים רבות עם אישה מבוגרת,המבוגרת ממנו בכ-15 שנה,שמנצלת אותו והורסת את חייו,בעיקר בגללה אין לו עדיין עבודה קבועה,אין לו בית משלו ואת רוב דבריו הוא נותן לה,הוא כל הזמן מבזבז את כספו עליה,ולא חיפש עבודה במשך כשנה, בגלל שנאלץ לטפל בה כשחלתה. איני יכולה (וזה לא רק אני-גם כל בני-משפחתי האחרים וחבריו וכו')לסבול יותר את הניצול הבלתי-פוסק שלה אותו ואת כספו,וגם אותנו,כשהוא לא נמצא; אך מצד-שני איני יכולה להגיד לו או לה את זה בפרצוף,כי אז הוא יגמור איתי לגמרי את היחסים. בכל נושא אחר אני מעריכה אותו כאדם חכם עם שכל רב,ובנוגע אליה הוא נראה לי כמו "שפוט שלה", שאין לו שכל להבין ולראות עד כמה היא מנצלת אותו. זה הגיע עד למצב שאימי כבר מוכנה לוותר על אחי לגמרי עם הוא יחזור לגור עם "אישה שטן " זו,ואיני מגזימה כי קשה לתאר עד כמה היא ממררת לכולנו במשך שנים רבות את חיינו.מילא שבגללה אין לו ולא יהיו לו ילדים, ושהוא לא יתחתן,אך למה אנחנו כל הזמן צריכים לעשות טובות לנצלנית החוצפנית הזאת.איני יכולה לסבול יותר את האישה הזאת, ובגלל שכרגע הוא בחו"ל ואנחנו צריכים להעביר לה דברים מסויימים שהוא שלח לה וכו',אנחנו צריכים לשמור עם ה"טיפוס המגעיל הזה" על קשר. כשהיתה לו הזדמנות לעזוב אותה -מספר פעמים,היא מיד "טירפדה" זאת. מה עושים? אני מיואשת?בא לי להגיד לה הכל בפרצוף. ( איני מבינה מה הוא מוצא בה,אין לה לא יופי,לא חוכמה,לא כסף-לא שום דבר ששווה להקריב את חייו למענה,והוא "קופץ" על כל "ציוץ" קטן שלה,ובנוסף היא מתייחסת אליו בזילזול,כמו אל ילד קטן,יחס שלא היה מוכן לספוג מאף-אחד וממנה כן). זה בטח ישמע מוגזם אבל היא כמו "קללה" שנפלה עלינו ולא מרפה מאיתנו,ואין פתרון לקללה הזאת. אני פשוט מיואשת ממנה וממנו-בעיקר, כבר.

לאלמונית היקרה, קראתי את מה שכתבת, ואמרתי שאני חייבת לשתף אותך בדבר דומה... לפני כמה שנים אחי הכיר מישהי... במקביל "אבא" שלי התאהב בה. באותו הזמן "אבא" שלי יצא לפנסיה מוקדמת, ואת הפיצויים הגדולים שהוא קיבל הוא בזבז עליה ועל אחי(אחי טיפוס תמים) אף שכל העולם ראה ש "אבא" שלי מאוהב בה. הבחורה שבאה ממשפחה שמרנית קלטה איזו הזדמנות נפלה בחייקה. היא התחתנה עם אחי כעבור זמן קצר רק בשביל הכסף... קרוב למאה אלף דולר הוא בזבז עליה. קנה לה יחידת דיור שהוצבה בחצר הבית של הוריה. מכונית חדשה. תכשיטים יקרים, בזמן שאני הבת שלו בשר מבשרו נאבקת בתהליך גרושים עם ילדים קטנים, שידעו ימים קשים של רעב אפילו... הבחורה אחרי שגמרה לחלוב את הפרה, אחרי שילדה בת שיהיה מקור פרנסה כמובן... זרקה את אחי, אגב כשנה וחצי בלבד לאחר הנישואים. ידענו למה התהליך יוביל הזהרנו ולא עזר כלום. הבחור תמים עד כדי כסילות אפילו... אחרי שזרקה את אחי, זרקה כמובן גם את "אבא" שלי שנכנס למשבר נפשי, הפך ללעג ולקלס. עזב את הבית ושוב חזר. מה שנשאר לו היום זה כיס ריק. המשך חיים בחוסר וודאות כלכלית. ויחסים עכורים עם כל הילדים שלו. אני מקווה שאחיך יתעשת במהרה... אולי תגייסו למטרה הזאת איזה בן משפחה שהוא מעריך במיוחד, ומכבד. כדי שידבר על ליבו. אולי תגייסו איזו הוכחה אם יש לכם על בגידה או משהו אחר מצידה ותראו לו כשיחזור. ההתפכחות ממנה יכולה לבוא גם אחרי שנים... ואז יכולה לבוא הנפילה הגדולה. חבל... מקווה שיסתדר לכם. גם אני באופן אישי שונאת את הטיפוס של הנצלניות האלה... כל טוב.

גילי שלום, תודה על תגובתך, הסיפור שלך נגע לי ללב,ואני מצטערת על מה שעברת,סיפורך הראה לי שיש מצבים יותר גרועים ממצבנו (לא שלא ידעתי זאת קודם, אך לא שמעתי זאת אישית מפי מישהי מהצד שלי,שפחות או יותר מבינה את מה שעובר עליי ועל משפחתי). בנוגע לאחי נראה לי שזה "מצב אבוד",כיוון שהוא כבר שנים איתה ובלעדיה,ולא קולט שהיא מנצלת אותו.כל חבריו ניסו להכיר לו בחורות אחרות ולהתערב בעיניין זה(שנמשך כבר שנים),אך הוא כמו "עיוור לחלוטין" בכל מה שקשור אליה,כך שחלק מחבריו כבר לא מנסים אפילו לדבר על-כך יותר,והוא ניתק את הקשר עם אחד מחבריו הטובים ביותר - חבר ילדות,רק בגלל שהוא הציק לו בקשר לקשר הזה שלו. אני שונאת בחורות נצלניות,הן משיגות את מבוקשן בכל מחיר,ובלי שאיכפת להן במי הן פוגעות תוך כדי כך. דבר נוסף שהעיר את תשומת-ליבי הוא שרשמת את המילה "אבא" במרכאות,ולא בדיוק הבנתי מה הסיבה(למרות שיש לי השערות),ואודה לך מאוד אם תגידי לי מה הסיבה,רק אם תירצי כמובן.

אלמונית יקרה, לפעמים הבחירות של האנשים המקורבים לנו נתפסות מוזרות ותמוהות. כך קורה עם אחיך, וכך קרה גם עם אחיה ואביה של גילי. בהיותם - כולם - אנשים בוגרים ואוטונומיים, אין לנו אלא להתעצב בתוכנו, ולהניח להם לחיות את חייהם עפ"י בחירתם. בהחלט יתכן שאותה אישה שבעינייך היא מפלצת, ניחנה בסגולות כלשהן, הגורמות לאחיך להיות כה כרוך אחריה. אני מציעה לשתיכן לנסות לשמור על הקשרים המשפחתיים ככל האפשר, ולקוות לטוב. לרוע המזל (או אולי למרבה המזל) הבחירות הרומנטיות של בני המשפחה אינן באחריותנו. אני מאחלת לשתיכן שנה טובה ורגועה בכל זאת. ליאת

תודה ושנה-טובה, היתה לי תחושה שזאת תהיה תשובתך,כי זה הגיוני,למרות שבתוך-תוכי אני מחפשת מישהו שיצדיק אותי ושייעץ לי לפעול נגדה,ונגד הניצול שלה,ואיני מקבלת חיזוקים לרצוני העז לפעול כדי למנוע קשר זה.

שלום, יש כאן מישהו שיכול להפנות אותי למאמרים בפסיכולוגיה בנושא של ילד סנביץ?

יש אתר מעולה: www.hebpsy.co.il נסה לחפש שם - יש המון המון חומר.

היי, ילד סנדביץ הוא מושג פופולרי, אך אינו מושג פסיכולוגי מדעי. יתכן שאפשר יהיה למצוא משהו באתרי הייעוץ לגיל הרך, דרך גוגל. שווה לנסות ללכת גם בעקבות ההמלצה של דייזי. מילות מפתח נוספות אפשריות הן :סדר לידה, אחאים, ילד אמצעי. מצטערת שאין ביכולתי לעזור כרגע יותר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

כשאתאומרת שהסיכון הוא לא רק מחלות מין למה את מתכוונת? המעשה שעשיתי לא נעשה מתוך חרמנות פשוט רציתי לבדוק מה יקרה לי ואיך אני אחיה עם דבר שכזה שתמיד נראה לי הדבר הכי נורא שיכול בנאדם לעשות לעצמו נכשלתי במבחן הזה אני חש ברע מאוד ואני לא ילד אני אדם בוגר אמנם רווק בלי חברה כרגע ואני לא חייב כלום לאף אחד אבל הדכאון שאני חש זה דבר שלא חוויתי מעולם

היי, אני מתכוונת, למשל, לתחושות של אשמה או בושה כמו אלה שאתה חווה עכשיו... אני מציעה לך להירגע, ולנסות להתמסר לטיפול שלך, כדי לחזור לשגרה המבורכת. ליאת

למה גבר שמשלם לזונה תמורת חדירה נטו צריך אח"כ להתבייש או להצטער? אם כבר אז הבחורה צריכה להתבייש שהיא עוסקת במקצוע הזה. אבל מה יש לגבר להתבייש. שהוא לא הצליח להשיג זיון בחינם? חוץ מזה, תגידו לי, בחורה שמזדיינת עם המון גברים בלי כסף (ולא חסר כאלה), אלא רק תמורת איזה משקה בפאב, או ארוחה קטנה, אז מצבה הנפשי יותר טוב? ככה לפחות יש לבחורה הכנסה מכובדת כל חודש. נו אז מה אם היא לא תמיד (או אף פעם) נהנית מהעבודה שלה. ממתי מישהו חייב להנות מהעבודה שלו? אם הבחורה היתה עובדת בשטיפת כלים, או ניקוי חדרי מדרגות, היא היתה נהנית יותר? זה כסף קל, מזומן, מהיר ונטול מיסים.

אני לא צוחק על כולם אני באמת באמת בדכאון קשה מזה אני לא ישן לא אוכל ואני בפרנויה אמיתי שיש לי 1001 מחלות מין שונות ומשונות אני התחלתי ללכת לפסיכולוגית ועשיתי כבר מיליוני בדיקות אז תן קצת כבוד עשיתי שטות ואני מצטער עליה מאוד ואני סובל מדכאון עצום ומחרדה איומה

MR BLUE יקר, אני שמחה לשמוע שפנית לקבל עזרה. אשמה היא רגש שיכול לחולל בנו שמות. אני מקווה שתצליח למצוא שלווה מהר, ולחזור לחייך כבראשונה. אני מאחלת לך שנה נפלאה של אהבה אמיתית ליאת

אולי אני לא קשור לכאן? לפני 3 שבועות קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי בפעם הראשונה והאחרונה כל חיי אהבתי נשים ובאמת התנהגתי אליהן למופת אף פעם לא שלחתי יד או כפיתי עצמי על משהי היה לי קשר ארוך של מספר שנים ונתתי לה את נשמתי אך היא הכאיבה לי לאחר שנפרדנו חפשתי באמת ובתמים אהבה חדשה במהלך החיפוש ולאחר האכזבה שנחלתי לאחר הקשר הארוך עם חברתי הקודמת הרגשתי דכאון שאולי לא נולדתי להיות מאושר תמיד הפריע לי ניצול ציני של נשים ותמיד כאב לי שקראתי על אונס (לפעמים יותר מנשים שאני מכיר) כשראיתי סרטי תעודה על נערות ליווי תמיד התחלחלתי כעת אני מרגיש שאנסתי אישה ונאנסתי אני מפחד שלא אוכל להכיר אישה חדשה ולהביט לה בעיינים בגלל רגע אחד שנכנסתי לדכאון עצום לא חשבתי על ההשלכות של מעשיי כלפי אותה אישה וכלפיי אני יודע שהיא נערת ליווי ושזה העבודה שלה אך אני חושב על זה הרבה היא הגיעה לזה אולי בגלל גורל אכזר שהחיים בעצם גלגלו אותה למצב הזה ואני במקום להושיט לה יד עשיתי את מה שרוב הגברים עושים נצלתי אותה ואת הבעייה שלה אני חש דכאון מוחלט אני מרגיש שמתתי באותו היום ונולד אדם חדש רע אני לא אוכל ולא שותה רק חש נקיפות מצפון ופחד מפני מחלות אני מת מהלך האם אוכל אי פעם למצוא אהבה חדשה? אני בחור שיוצא עם נשים אבל בגלל האכזבה הקודמת נהייתי מאוד בררן והתקשתי למצוא משהי מתאימה לי נכון שזה פרדוקס(כי בסוף הייתי עם נערת ליווי) אבל מאוד חששתי גם מקשר חדש

אין כאן ממש עניין של ניצול. היא קיבלה כסף תמורת שירות שהיא נותנת. גם פסיכולוגית מדברת איתך תמורת כסף. איך זה מתחיל? הרבה פעמים זה מתחיל בזה שבחורה צעירה מזדיינת עם כולם, עד שבסוף היא אומרת לעצמה, למה לתת בחינם כשאפשר גם להרוויח באותה הזדמנות? כלומר הרבה פעמים זה באופי שלהן ולא דבר מקרי. לא תמיד הן באות ממשפחות מצוקה. יש גם סטודנטיות שרוצות להרוויח כסף קל וזה באמת כסף קל וגם פטור ממס.

אני לא חושב שמשהי נהנית לעשות את זה אני סמוך ובטוח שיש מס נשים שעושות את זה כי זה כסף קל וזה דבר ידוע אבל אני מאוד מפחד שאני אכיר משהי שלא תרצה אותי בגלל זה ושאני לא אמצא אהבה חדשה ויש פחד להדביק משהי בשל מחלה כלשהי ויש את הפחד לקום כל בוקר ולבדוק את איבר המין שלי אולי התפתח נגע כלשהו זה דבר שיהרוס את חיי לחלוטין לא תהיה לי תקווה בחיים האלו גם ברגעים קשים מה שהחזיק אותי תמיד זה שהייתה י חברה או שהייתי לבד זה היה שלא נורא נכיר משהי עכשיו אני הולך לבדיקות ואני לא יכול להכיר משהי חצי שנה עד שאדע שהכל בסדר וגם אז לא בטוח כי יש מחלות שאין להן סמנים

היי, גדלתי בבית כאוטי, מה שהפך אותי לנוירוטית מתוסבכת. אני מנסה להכניס לחיי סדר, הגיון ויציבות. יש תקופות שבהן זה מצליח לי יותר, ובאחרות פחות. יש לי רגשות מעורבים כלפי הוריי. חמלה, אמפטיה, רחמים, צורך לאהוב שנתנגש עם חוסר יכולת. ואילו עתה מתחולל משבר ענק בתוך המשפחה, אני נשאבת לתוך זה, בני המשפחה (הקרובה מאוד) במצב נפשי קשה מאוד והרסני, צער, חוסר שליטה.. בניתי את חיי במנותק מהם באופנים מסוימים (רגשיים) ואתה המעורבות שלי נעשתה גדולה מידיי. הם הורסים לעצמם את החיים, אורח חיים קלוקל, תפיסות מעוותות וחוסר פתיחות..אני מתקשה להשלים עם מה שהם. ובנוסף, אני מרגישה מין אשמה להרגיש טוב או להמשיך בחיי שגרה, שכל חייהם מתמוטטים כעת. נקלעתי למצוקה. אני חשה מיוסרת ולכודה. אני מפחדת שאני חוזרת להיות האדם שהייתי פעם, אדם שלא סבור שיש לו זכות קיום נפרדת, זכות להיות מאושר, לחיים טובים. התחושות הישנות מאיימות ומתעתעות. מיטל

מיטל יקרה, אני לא חושבת שאנחנו חוזרים כל כך מהר להיות מה שהיינו. הישגים שהושגו במאמץ כה רב אינם יורדים לטמיון. אם משפחתך בצרות, ועוברת תקופה נוראה, איני רואה סיבה מדוע לא לסייע במידת הצורך, ואז, לחזור בהדרגה לחייך, כפי שהיו לפני המשבר. יש הבדל בין מעורבות ונוכחות מסייעת, לבין סימביוזה הרסנית. אני מציעה לך לנסות לגייס עמדה לא שיפוטית כלפי משפחתך, להיות שם בשבילם במידת הצורך, ולשוב הביתה בשלום. אם את מרגישה שהקרבה המחודשת מאיימת מדי, כדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע (או לחזור למטפל שלך, אם היה כזה) עד יעבור זעם. מאחלת לך ולמשפחתך שהסערה תחלוף והחיים ישובו מהר למסלולם. שנה טובה ליאת

הי, אני בת 32, בעיקרון טיפוס די חזק ודי אהוב. יש לציין שלמרות זאת אני רגישה. בכל אופן, אתמול (בגילי המופלג) גיליתי שההורים שלי, בעיקר אמא שלי לא אוהבת אותי. אני לא כל כך יודעת איך אני ממשיכה מכאן.... זה ממש כואב... אני

ערב טוב, אני לא יודעת מה קרה אתמול שהביא לתגלית המכאיבה, אבל חשוב להזכיר שתקופות של חגים וארוחות משפחתיות עלולות להביא ללא מעט "תקריות גבול", ולא כדאי לבסס מסקנות מרחיקות לכת על סמך מאורעות מקריים. טיפוס חזק ואהוב - כפי שאת מתארת את עצמך - לא יכול בדר"כ לצמוח בתוך הקשר של דחייה והזנחה. לאהבה פנים רבות, ולעיתים קשה לנו להבחין בה. אם תמשיכי להרגיש כמו שאת מרגישה היום, כדאי לנסות ולעבד את הכאב עם אדם נוסף (אחים, קרובי משפחה, אבא, פסיכולוג) וללמוד לצמוח ממנו אל מערכות יחסים מספקות יותר. אני מקווה שהמסקנה שלך תתברר כנחפזת ומוטעית. שנה טובה ליאת

שלום רב , יש לי שני בעיות ורציתי לדעת אם הם ידועות בעולם הפסיכולוגיה וכיצד מטפלים בהם. 1. אני לא מסתכל לאנשים בעיניים על דרך קבע... (אין לי חרדה חברתית או משהו כזה - אני קצת ביישן אבל). 2. הדבר היחיד שאני מחפש כל הזמן הוא אהבה של אישה - בצורה די כפייתית ולפעמים אומללה. (אני בן 20+). אני לא יכול לחשוב על דבר אחר במשך היום והחברים שלי והמכרים שלי כמעט ולא מעניינים אותי (או תחביבים אחרים). אשמח לייעוץ ולדעת האם הבעיה מוכרת ויש לה שם. תודה,

ערב טוב וחג שמח קשר-עין הוא אחת מצורות התקשורת הבינאישית, אולי אפילו הבסיסית שבהן. חשוב על תינוק שזה עתה נולד. קשר העין עם האם הוא הדרך הכמעט יחידה לתקשר עמה. לעיתים, הסטת המבט היא הדרך היחידה של התינוק לשמור על עצמו מפני גריית-יתר. אצל בעלי חיים (ואנחנו גם בעלי חיים, מה לעשות...) מבט ישיר כמוהו כקריאת תגר. השפלת המבט כמוהו ככניעה. הקושי ליצור קשר עין בהחלט יכול להיות קשור לביישנות וחוסר ביטחון. בהרבה מאד קורסים לאנשי עסקים או אנשי מכירות מתייחסים למיומנות הזו כדרך לשכלל את התקשורת עם לקוחות פוטנציאליים, לשדר ביטחון ומקצועיות, ולהגביר את יכולת ההשפעה. הבעיה השניה שאתה מתאר היא הצורך באהבת אישה. אתה אומר שהחיפוש שלך נעשה בדרך כפייתית ואומללה, וגם אם לא מאד ברור לי למה אתה מתכוון, ברור שאתה סובל ומוטרד מכך. אנשים צעירים, כמו שכבר נאמר כאן היום, עסוקים מאד בשאלות של זוגיות ומיניות, ואין בכך שום דבר חריג. עם זאת, מדבריך עולה "ארומה" של חוסר ביטחון, דימוי עצמי בעייתי וחרדה סביב עניינים אלה. ההימנעות מחברתם של אנשים וחברים מותירה אותך בבדידות, ויוצרת בעיה משנית של כישורים חברתיים פגועים. נראה שתוכל להפיק תועלת רבה מפנייה לגורם מקצועי שיוכל לסייע לך ברכישת מיומנויות חברתיות ותקשורתיות מסתגלות יותר, ובשיקום הדימוי העצמי וההערכה העצמית. אני מאחלת לך הצלחה רבה ושנה טובה ליאת

שלום, אני בחורה בת 26 שלא מסוגלת להחדיר אפילו טמפון עקב וגיניסמוס שאובחן רק לאירונה. מעולם לא עברתי שום סוג של התעללות מינית, אמנם אני באה מרקע של יחסים קשים בין ההורים. מהן הסיבות הידועות לתופעה? האם זה פגם פיזי ונפשי מולד?

ערב טוב וחג שמח, תופעת הוגיניסמוס, הגם שהביטוי שלה הוא פיזיולוגי מובהק (התכווצות של שרירי הנרתיק), היא תופעה פסיכולוגית במהותה. לא מדובר בפגם - לא פיזי ולא נפשי - אלא ברתיעה קשה מהחדירה הכרוכה במגע המיני. ישנם מספר הסברים לתופעה זו, וכדי לדעת איזה מהם הוא ההולם אותך, יש להכיר היטב את הרקע והעבר שלך. בכל מקרה, יש מגוון שיטות טיפול, ואני מציעה לך מאד להתחיל להתעניין בהן ולפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע בתחום. אם תקלידי "וגיניסמוס" במנוע החיפש של גוגל הישראלי, תמצאי שפע מידע הן על התופעה והן על השיטות המקובלות לטיפול בה. אני מאחלת לך שנה טובה, שנה של התחלות חדשות והתחדשות. ליאת

תודה לך על התשובה וחג שמח. אני מרגישה שקיימות בעיות רגשיות אצלי, אך לא יודעת אם לבחור בשיטה הפרקטית-כלומר, טיפול מיני או לגשת לטיפול פסיכולוגי מעמיק. הזמן הוא גורם מכריע, אני כבר לא ילדה ומעולם לא היה לי קשר עם גברים בגלל הפחד והרתיעה. מאיפה מתחילים?

זו טעות להגדיר אדם, יצור אנושי, לפי קריטריונים שכתובים באיזה ספר (DSM/ICD). אבל אני עושה את זה, כי אני וההפרעה שלי בלתי נפרדות בעליל. כי אני תוצר של ההפרעה שלי, שהיא תוצר שלי. לקח להם זמן להבין. זה כנראה בגלל סוג מסוים של סקפטיות שאופף את ההפרעה. הדעות החלוקות סביב הממשות שלה. קשה להבין ולקבל - אפילו לאנשי מקצוע - את הממשות שב - DID. קשה לי להבין את זה. ובכל זאת, התובנה שהגיעה באיחור (כמו הרבה דברים אחרים, שכנראה אחראים במידה זו או אחרת על לידתה של ההפרעה) האירה את הקיום באופן שונה, נכון יותר. עברתי בדרך שלל אבחנות, חלקן נכונות במובן מסוים, במובן של הדיסוציאציה וההשלכות שלה. אבל הן לא שיקפו את מי שאני באמת. אי-אפשר לתאר את החיים תחת שלל ה"זהויות" השונות. זה לא מעניין בכלל. אבל ראש השנה עכשיו, ואני יודעת שגם אם לעולם לא אהיה שלמה (במובן הזהות הכללית), לפחות הייתי רוצה שהשנה הזו תהיה אחרת - פחות סוערת, מכאיבה, פוגעת, מזיקה, הרסנית. ואולי זו סתם משאלה של ראש השנה, כי הדברים כאלה כבר הרבה שנים. יותר מדי שנים. ולמה שהשנה יהיה אחרת? ואני לא מתעלמת מההיבטים החיוביים שבהפרעה; אבל הם לא מצדיקים את שימורה. אז עוד טיפול ועוד טיפול. כמעט חצי חיים אני מעבירה בטיפולים. לא מתייאשת (עדיין), אבל מבינה היטב שזה יכול להיגמר ככה סתם, כל יום, כל שעה.

שלום לך, אני שמחה שבחרת, דווקא בראש השנה החדשה, לחלוק איתנו את הרגשות והמחשבות סביב הקיום המורכב בצל תופעות הדיסוציאציה. אני מאד מסכימה עם המחאה שלך כנגד הניסיון לתייג אנשים תחת קריטריונים שרירותיים של אבחנה זו או אחרת. לצערנו, עדין אנו נזקקים לאותן אבחנות, ולו כדי להמשיך ולקיים שפה משותפת מקצועית, ולאצור את ההבנות התיאורטיות ומסורות הטיפול. אני מצטרפת למשאלה שלך לשנה חדשה ושונה, שתביא איתה נחמה, הקלה ואולי אפילו שלווה לכולנו. חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת ושנה טובה - מה באמת הגישה של הממסד (פסיכיאטרי, פסיכולוגי) כלפי הסוגיה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית? איך יכול להיות מצב שבו לא כל אנשי המקצוע מכירים בקיומה של ההפרעה? או שהיא באמת לא קיימת? ואם היא לא קיימת, מדוע היה צורך בשינוי שמה MPD ----> DID? תודה.

כי קודם כל זה נראה לי משהו מאוד יקר, ודבר שני אני חושב שעצם זה שאני אהיה בטיפול מיני יפגע לי קשות באגו הלא חזק גם כך שלי. סרוגייט זה נראה לי משהו שפונים אליו בגיל יותר מאוחר אם אני עדיין אהיה באותו מצב בו אני עכשיו. ברור שנערת ליווי זה גם משהו שלא יוסיף לי לתחושת הערך העצמי, אלא להיפך... אני מאד מתבייש בעובדה שמחשבות כאלו נכנסות לי לראש. אבל אני פשוט כבר לא יודע מה לעשות. אני כל כך זקוק למגע אנושי חם ואני מדבר אפילו על חיבוק או ליטוף ולאו דווקא מגע מיני, שאני כבר לא יודע מה לעשות. אם לפני כמה שנים הייתי יודע שעכשיו בגיל 22 אני אאלץ להשתמש בשירותיהם של זונות, נראה לי שהייתי מתאבד, זה כל כך מנוגד לאופי שלי ודוחה אותי. אבל זה כל כך קשה לחכות שמשהו כזה יבוא מעצמו... כמה זמן שאני כבר מחכה ויש כל כך הרבה חומות לפרוץ ומחסומים לשבור לפני שזה יקרה אם בכלל, ובנוסף יש את הדחפים שלפעמים חזקים יותר מההגיון עד שאני לא יודע מה לעשות. אלוהים, באמת שאני אבוד...

שוב שלום, קראתי פעם מטאפורה יפה המתארת את מה שקורה אצל אנשים צעירים מבחינת התגברות הדחפים המיניים: "נוכל לדמיין לנו את המתרחש בבניין שמתקיימת בו ישיבה חשובה, בה מנסים להגיע להבנה ולמיזוג של כמה חברות ענקיות, ובו זמנית, יש הצפה אדירה, הבאה מפתיחת צינורות המים והקיטור שבמרתפי הבניין" (שמואל ארליך, מתוך מאמרו על פריצת המיניות אצל מתבגרים). זה נכון. אתה נמצא בגיל בו יוצאים לחיים. מחליטים על כיוון לימודים, על בחירת מקצוע, אולי יוצאים לטיול בעולם, מחפשים את בת הזוג האחת הנבחרת - החלטות חשובות ומרכזיות בחיינו. במקביל, ב"מרתפים", הלחץ בשיאו. אני לא חושבת שאתה אבוד כלל וכלל. יש אנשים רבים בגילך שעדיין לא חוו מערכות יחסים מיניות ואחרות, אך החיים עוד בהחלט לפניהם. העובדה שאתה בטיפול חשובה ומהותית. אני חושבת שיש מקום להתגבר על המבוכה ולפתוח את הנושא בטיפול. חומות לא שוברים ביום אחד, ואתה בהחלט בדרך. נצל את השנה החדשה לגדילה, התפתחות ויצירת שינוי. אנחנו, מכאן, נמשיך לעודד, ונשמח לשמוע על ההתפתחויות. שנה נהדרת ליאת

אבקש לדעת מה משמעותה של תופעה של אדם בגיל כ-30 לערך שכאשר יושב לאכול,עד שמקבל את האוכל ,שפתיו רועדות.עם קבלת האוכל נרגע.

גד יקר, איני יודעת לענות על שאלתך. אולי מישהו ממנחי הפורום האחרים יוכל לעזור? שנה טובה ליאת

מה בעצם הרעיון שעומד מאחוריי טיפול באמצעות שיחות? כלומר , מה שאני מנסה לשאול זה, מה מתרחש במוחו שח מטופל (שמטופל באמצעות שיחות) שמשפר את מצבו באמצעות השיחות ? קל להבין שאדם שחולק את בעיותיו עם אדם אחר מרגיש הקלה - יש יש לו שותף לעול, אבל האם יש לטיפול אפקט עמוק יותר ?

קשה לדבר על רעיון אחד שעומד מאחורי שיחות... אבל אפשר להתייחס - בצקרה, בהתאם למגבלה של פורום - לכמה היבטים: 1. הטיפול מעניק למטופל מקום שבו הוא יכול לדבר על ה-כ-ל, ולא שופטים אותו, משום שהמטפל הוא צופה-משתתף אובייקטיבי, שלא מעביר ביקורת. זה דבר שבד,כ לא מתאפשר בשיחה עם חברים, שמרשים לעצמם - מתוקף החברות - להעיר, לבקר כמו גם לתמוך ולעודד. 2. שיחה עם אדם אובייקטיבי, שאינו מעורב באופן פעיל בהתנסויות היום-יומיות של המטופל, אלא באמצעות דיווח של המטופל, מאפשרת נקודת מבט שונה, חיצונית, ונטולת אינטרסים. 3. הטיפול, כמיקרו-קוסמוס, מאפשר למטופל לשחזר חוויות ולעבד אותן מחדש. או, כפי שנהוג לומר, לפתוח את הפצע ולנקז את המוגלה - הפצע מחלים מחדש, אבל כבר פחות מכאיב, ובד"כ אי-אפשר להימנע מצלקת; אבל זו גורמת פחות יסורים מפצע מזוהם. 4. באמצעות תהליך ההעברה משחזר המטופל גם יחסים עם אובייקטים שונים (לרוב ההורים), ומאפשר לעצמו להחלים מפגיעות שנגרמו לו (בכוונה או לא) בזמנים אחרים בחיים. אין לי ספק שיש עוד מטרות לטיפול, אבל השעה קצת מאוחרת... ובכל זאת - ערב חג... שאלת גם "מה מתרחש במוחו של המטופל?" ובכן, קשה לי להאמין שיש תשובה נכונה וכללית לשאלה הזו, משום שלכל מטופל יש עולם פנימי שונה, מחשבות שונות, דרכי עיבוד שונות, התנסויות שונות וכו'... המחשבות משתנות כל הזמן ותלויות הן בסיטואציה הטיפולית והן בתקופות שונות בחיים. אז כן, לטיפול אמור להיות אפקט עמוק יותר. המטרה היא לא לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח; יש סיבה לכך שהן הזדחלו משם החוצה. המטרה היא לרדת לשורש העניין (עד כמה שאפשר) ועבד מחדש את הדברים. אגב, כל הנ"ל מתייחס בעיקר לשיטות טיפול דינמיות. שיטות טיפול התנהגותיות-קוגניטיביות עוסקות בתכל'ס, בכאן ועכשיו. הרעיון הכללי הוא, שמטפלים במה שרואים ובכלל לא מחטטים בנבכי הנפש. שנה טובה, ס.מ.

ערב טוב וחג שמח, אין שאלה גדולה מזו לשעות הראשונות של שנה חדשה בפורום פסיכולוגיה קלינית ! השאלה ששאלת היא אחת השאלות המרכזיות בתחום שלנו: מה בעצם קורה בטיפול? למה זה "עובד"? ולמה לפעמים זה "לא עובד"? כדי שנוכל להעריך האם טיפול הצליח, עלינו להגדיר קודם מה אנחנו מצפים מהטיפול. תיאוריות שונות ניסו להגדיר מטרות מרכזיות בטיפול - סילוק סימפטומים? הגמשה של הגנות? פתרון קונפליקטים תוך נפשיים? הרחבה של העצמי? שינוי עמדות ואמונות? נשאלת גם השאלה, כיצד נוכל להעריך או למדוד הצלחה? האם הטיפול עזר? האם האומדן הוא ההרגשה הסובייקטיבית של המטופל? אולי של המטפל? האם יש איזה מבחן פסיכולוגי שיוכל להעיד על השיפור? לרוע המזל, אין דרך 'אובייקטיבית' להערכת האפקטיביות של הטיפול. לכן גם אין הסבר אחד ל"מה עובד". לתפיסתי, הסיטואציה הטיפולית, המוגדרת היטב בתוך מסגרת ייחודית וקבועה של מקום וזמן, עם כללים ברורים וקבועים מראש, מאפשרת למטופל עיסוק מעמיק בתוככי נפשו בתוך מרחב מוגן ובטוח, בעזרתו של אדם נוסף, המחוייב לכללי אתיקה מקצועיים, עמו נרקמת מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית. בניגוד לסברה הרווחת, מטפלים אינם יודעים מה מתרחש במוחם של המטופלים. תפקיד המטפל הוא ליצור עבור המטופל את התנאים האופטימליים לעבודה הנפשית. הקשר מטפל-מטופל זכה להרבה מאד כינויים - קשר של "אמפתיה", "ברית טיפולית", "קבלה בלתי מותנית", "הורות טובה דיה", ועוד. הקשר הייחודי הזה, הוא אחד התנאים החשובים ליצירת זירה מאפשרת ובטוחה להתבוננות עצמית. מי שמחולל את השינוי בסופו של דבר הוא המטופל ! הרבה פעמים מתקשים מטופלים לקבל רעיון זה, ואז על המטפל לעבוד קשה מאד כדי לשכנעם בכך. בסדרה "בטיפול", אמר אחד המטופלים לראובן, הפסיכולוג: אני משלם לך 400 שקל לפגישה, אז אני רוצה לראות אותך מתאמץ ! עד כמה שהדבר ייראה מוזר, לעיתים מטופל משלם הרבה כסף כדי ללמוד להתאמץ ולהבין את עצמו. ברוב המקרים שם טמון המפתח לשינוי/ריפוי/צמיחה/הקלה. זה אכן נושא גדול, מורכב ורגיש מאין כמוהו. אני מזמינה אנשים נוספים בפורום להעלות מחשבות בנושא, ולספר מחוויותיהם כמטופלים (או מטפלים). מה "עבד" או "לא עבד" אצלכם? אשמח לשמוע עוד ליאת

שלום ליאת, אני בטיפול כבר שנה וחצי, ואני נמצאת עכשיו במקום אחר. רציתי לשתף מה "עבד". בפגישה הראשונה הרגשתי כאילו זרקו אותי לתוך אמבטיית מי- קרח. המטפל נתן לי בדיוק את מה שהייתי זקוקה כדי לצאת מהמשבר קשה : אמפטיה, עדינות, רוך, סבלנות אין קץ כשלא הצלחתי לדבר, מחמאות שנאמרו בזמן המתאים ובשיא הטאקט. ובעיקר- נתן את ההרגשה שלכאב שלי יש זכות קיום.... זה היה כ"כ במקום, וכ"כ הייתי זקוקה לזה, אז שיחזרתי בראש את הפגישות איתו : את תשומת הלב והאיכפתיות הרבה שהביע, וזה בהחלט גרם לי להרגיש טוב יותר גם ימים אחרי. מה לא "עבד"? הרבה דברים לא "עבדו". וזה כאב מאוד. ועדיין כואב. אבל מה שיפה פה זה שעכשיו יש לי יותר כלים להתמודד! חג שמח לכל משתתפי הפורום.

גם אני במהלך טיפול ארוך. אכן שאלת מיליון הדולר.... אומרים, שטבטיפול המטופל לומד לאהוב את עצמו יותר. אני מניחה שזה קורה עקב הימצאותו מול אדם שאין לו שום אינטרס אחר מלבד לשקף למטופל מה קורה לו ולעזור לו להבין ולשנות. בשום תגובה או תשובה של המטפל (האולטימטיבי...) לא מעורב משהו לא "נקי". כלומר - איזשהו חשבון מן העבר, איזשהו כעס על המטופל בגלל מה שאמר לו בפגישה הקודמת וכ"ו. ואם עולה דבר כזה, הוא מעובד על ידי המטפל בפגישת ההדרכה שלו, כדי שיבוא שוב "נקי" לפגישה. בטיפול שלי אני נמצאת דווקא בתקופה פחות טובה, בה אני אוהבת את עצמי פחות, עקב מה שקורה לי בתוך ומחוץ לחדר הטיפול. אני מקווה שזו תקופה זמנית, ויש לה תפקיד בהתקדמות הטיפול. חג שמח ושנה טובה

טלי יקרה תודה גם לך על ההתייחסות. ללמוד לאהוב את עצמנו, או לפחות לקבל את עצמנו עם מעט פחות ביקורת ומעט יותר חמלה, זאת מטרה חשובה בטיפול. זכרי שטיפול מתקדם לפעמים בקצב הטנגו (שני צעדים קדימה וצעד קטן לאחור) :-) בהצלחה ושנה טובה ליאת

דהיינו: ירידה לצורך עלייה. וזה מוכיח כי הטיפול אפקטיבי ופרודוקטיבי. שנה טובה לך והצלחה בהמשך המהלך הטיפולי ו"במגרש החיים".

גם השנה / לאה גולדברג כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר. כל שנה ושנה אדמה מתחדשת, מלבין החצב ומזהיב ההדר. כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושנאה. יש מישהו הרוצה רק טוב - גם השנה. * * * לכל באי הפורום, הרבה הרבה טוב בשנה החדשה, מאחלת מכל הלב ליאת

ליאת יקרה מאחלת לך ולכל חברי הפורום, שנה נפלאה , שנה של הגשמה , שנה של אור אושר ואהבה. זהו פורום נפלא ואני אוהבת לבקר כאן.תודה לכולכם. נועם דוייב

שלום איזה סימפטומים חייבים להופיע כדי שאדם יאובחן כסובל מהפרעת אשיות גבולית משום שההפרעה יכולה להיות דומה להפרעות אחרות כמו דיכאון, לדוג'.מה מבדיל בין הפרעת אשיות גבולית לבין דכאון? תודה

נטלי יקרה, ככלל, הפרעת אישיות היא חוויה או תפקוד המלווים את האדם כמעט כל חייו. מדובר בתופעה עקבית המתמידה לאורך זמן, זאת - בניגוד להפרעות נפשיות אחרות. אפילו בהפרעות נפשיות כרוניות, בכל זאת נראה איזשהו מצב אקוטי ואחריו הפוגה (שלא כמו בהפרעות האישיות). מבלי להיכנס לקריטריונים המגדירים הפרעת האישיות הגבולית, אוכל לציין כי מדובר בחוויה של חרדה ואי-יציבות, בהגנות נמוכות (השלכה ופיצול), בקושי לעבד חוויה פנימית או לסבול חוויה של פגיעה פנימית. הדימוי העצמי נוטה להיות נמוך ולא יציב, ובעקבות כך גם דפוס לא יציב של יחסים בינאישיים (התקרבות קיצונית, ואז, במקרה של פגיעה, התרחקות קיצונית) מסוג "שחור או לבן". למרות בוחן מציאות תקין, העולם הבינאישי מתאפיין בבוחן מציאות פגום, ומערכות היחסים יהיו אימפולסיביות ותנודתיות. המאפיין הבולט ביותר הוא הפחד הגדול מנטישה, גם אם יש רק איום רחוק לכך. גם רמז קטן לאובדן או נטישה של האחר המשמעותי עלול להביא לנסיגה מהירה וטוטאלית. העולם הרגשי מאד סוער: או אהבה עזה, או כעס, זעם ושנאה. אין רגשות מעובדים או מעודנים. מאפיין בולט אחר של ההפרעה הגבולית הן התנהגויות של פגיעה עצמית. תוכלי לראות, אם כן, שהסערה הזאת לא מאד דומה לסימפטומים של דיכאון, הגם שדיכאון יכול להופיע לעיתים קרובות כהפרעה נלווית להפרעה הגבולית. מקווה שהעמימות התפזרה, לפחות חלקית. בברכת שנה טובה ובריאה ליאת

כאדם המצוי בסופת הוריקן תמידית? נתון לתנודות חדות ותכופות במצבי הרוח וביחסים הבן אישיים ונטול הגנות טיבעיות לויסות הסופה? היש דרך קלינית מוכחת ובטוחה לטיפול בהפרעה הנוראה? איך עולה בקנה אחד בוחן מציאות תקין ואילו לקות של בוחן בינאישי- בוחן בינאישי פגום?

שלום, זו הזדמנות טובה להודות לכם על העזרה והזמן שאתם משקיעים כדי לעזור ולכוון אותנו.אתם מבצעים עבודת קודש, כשמדובר במכאוביי הלב והנפש.. אני מאחלת לכם שנה נהדרת ומבחינה אישית התפתחות בכיוונים שתחפצו. בהערכה, מיטל

מיטל יקרה דברייך מחממים את הלב, וממלאים בכוח להמשיך. אני מאחלת גם לך ולמשפחתך הרבה שמחה, נחת ובריאות בשנה החדשה. חג שמח ליאת