פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 29...בשנה האחרונה הוספתי לעצמי עוד תחום, שבו אני בררנית לגבי מציאת בן זוג- גודל איבר המין תוך העדפה לאיבר מין גדול. אני מעלה כאן את הסוגיה משום שאני חשה שזה מתחיל להוות בעיה כי פסלתי כמה בחורים טובים ואיכותיים לאחר שאיבר מינם לא מצא חן בעיני וזה קרה לאחר שכבר יצאנו תקופה והתפתחו רגשות כלשהם. משום מה, כאשר האיבר הזכרי לא מרשים אותי, אני מאבדת עניין, לא משנה כמה הבחור מתוק/מתחשב/מעניין וכו'........גם ככה קשה למצוא בן זוג בימינו בלי שום קשר לגודל איבר המין, אז כשמוסיפים גם את זה (וכמובן אני רוצה שיהיה לטעמי מבחינה חיצונית וגם יהיה בעל אישיות טובה ובעל ערכים) אז, זה הופך את העסק לכפליים קשה. למרות שנסיוני המיני במין מלא הוא לא גדול כל כך, עדיין אני מרגישה שאני מעדיפה גבר בעל איבר מין מרשים...וכשאין את זה, אני מאבדת עניין עוד בשלב המזמוזים ובכלל לא מגיעה לשלבים מתקדמים יותר. ברור לי שאני יכולה תוך ערב או שניים לגלות מיד איך נראה איבר המין של מישהו ואז להחליט אם להמשיך או לא, כשעוד אין לי רגשות אך מצד שני אני ממש לא רוצה למהר בעניין הזה...אני בכל זאת, רוצה להכיר בחור בצורה רצינית, להנות מהמפגש, מהשיחה, מהביחד איתו ולא לרוץ ישר למיטה, זה פשוט לא האופי שלי. אז מה דעתך בנושא?

יש כמה שאלות שמתעוררות אצלי בעקבות מה שכתבת. מהם הנושאים האחרים בהם את בררנית? מדוע את בררנית כל כך? האם ייתכן כי את בוררת את הגברים כי יש בך חשש לפתח מערכת יחסים רצינית ולכן את דוחה את הגברים בגלל סיבות שונות? האם העדפת איבר מין גדול התחילה בעקבות איזה מקרה מסוים? או עם בן זוג מסוים? מצד אחד את אומרת שהיו גברים טובים ואיכותיים, ומצד שני ברגע שאין להם איבר מין גדול כל האישיות שלהם מתבטלת ברגע. זה משהו הרי שהם לא יכולים לשנות... האם פעם קרה לך שגבר איבד בך עניין לאחר שראה כי איבר זה או אחר בגופך אינו לטעמו?

מיטל יקרה, אני זוכרת את פנייתך הקודמת לאורנה. לא לגמרי ברור לי מה את שואלת, ולא נותר לי אלא לאחל לך, שתצליחי למצוא את מבוקשך בשנה הקרובה. למצוא בחורים טובים ואיכותיים זו משימה נכבדת עד מאד, ואם את בוחרת לצמצם את האוכלוסיה הזו עוד יותר, עליך להתאזר בסבלנות, ולדעת שהחיפוש עשוי להימשך זמן רב יותר. אני סומכת על טובי בחורינו שיוכלו להעמיד עצמם לשיפוטך, ללא חת. בהצלחה ליאת

שלום לכולם! רציתי לשאול: מה האבדלים בין מתח, חרדה,פחד,לחץ, ועצבנות? חלק מהם הם מילים נרדפות או כל אחד אומר משהו אחר? תודה לכל עונה!

צדוק יקר, פתחתי למענך את מילון אבן שושן. קבל: מתח - דריכות, מצב של התרגשות וכוננות. חרדה - פחד גדול, בהלה, רעדה. פחד - מורא, יראה. לחץ - דחיקה, העקה על משהו ע"י כובד ומשא. עצבנות - מתיחות עצבים. הגבה מופרזת של אדם שלא בהתאם לגירוי, נטייה להתרגזות. אלה ההסברים המילוניים (אגב, משהו יודע - בלי להציץ במילון מה פירוש המילה "ט?ר?פ??ע?יק"? סתם, אם כבר פתחתי מילון, אז למה לא לשלוח לכם חידה שתוסיף מעט מתח ועצבנות? ניחושים יתקבלו בברכה :-) ). ונחזור לשאלתו של צדוק. המילים שהבאת אכן מתארות מצבים נפשיים שונים. ההבדל החביב על פסיכולוגים הוא זה שבין פחד לחרדה. נהוג להתייחס אל הפחד כאל תגובה תואמת מול גירוי מאיים באמת, בעוד החרדה היא תגובה חזקה ועוצמתית לא תמיד מול גירוי ספציפי (כלומר, יכולה לבוא משום מקום) ולא בהכרח תואמת את גודל הסכנה הממשית. מתח ולחץ בשימוש הפסיכולוגי קרובים למדי, אם כי ללחץ מיוחסות איכויות אקוטיות יותר, ואילו עצבנות יכולה להיות מיוחסת גם לתחושה פיזית של אי שקט, חוסר מנוחה וקופצנות. מאחלת לכולנו שקט ושלווה ליאת

היום כתבתי באיזה פורום שעברתי הטרדה מינית כשעליתי טרמפ עם בחור לא מוכר בצהרי יום והיעד היה מ ושב קרוב הכביש היה הומה אז לא ציפיתי שיקרה משהו והכי הדהים אותי תגובות הבנות שאמרו שאני אשמה ב100% ושאני לא יכולה לחשוב שהעולם מלא אנשים נחמדים וטהורים. פשוט לפני אותו מקרה לא עברתי שום הטרדה מינית ואותו יום גם היה נורא קר זה היה בחורף והאוטובוס איחר ואני במצב שכבר נמאס לי מזה שאין לי אוטו ואני גם לא יכולה כל הזמן להתחננן לקרובי משפחה או חברות שיקחו אותי ממקום למקום. מה דעתך על תגובת הבנות האם בחורה שלוקחת טרמפ אם חס וחלילה נתקלת בסוטה אשמתה 100% אם קורה משהו ? חשוב מאוד לציין שהייתי לבושה מאוד צנוע לא מחשוף לא חולצת בטן חצאיות מיני וכו... אשמח לדעה? ביי!!

הייתי מציע להפריד בין אשמה לבין לקיחת סיכון. האם את אשמה ? לא. אשם מי שהטריד אותך. האם כשאת נכנסת לרכב של גבר לא מוכר, את מגדילה את הסיכוי שתוטרדי מינית ? יתכן בהחלט שכן. תישמרי על עצמך.

שלום לך, את לא אשמה. ועם זאת יש משפט שאומר : "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". אז למה לקחת סיכונים אם אפשר שלא לקחת אותם. בכל מקרה, אני לא חושב שאת צריכה להאשים את עצמך, אבל כן לשמור על עצמך. בברכה, גדעון

שלום רב. אני רווקה בת 34 . יתומה מהוריי. אני חיה בשכירות עם שותף. היו ביננו יחסי קירבה ומין בעבר אך לא קשר שמוביל לחתונה. כיום הקשר ביננו חברי מאוד ותו לא. בשנים האחרונות אני לא מצליחה להכיר בחור וזה די מתסכל. אומנם חלק מהזמן היתי בדיכאון לאחר מות הוריי וסביר ששידרתי לצד הנגדי חוסר עניין ורצון. כיום אני נראית טוב יותר ומרגישה שיצאתי מהדיכאון אך עדיין אנני מצליחה להכיר בחור. אני בחורה טובה ביתית ונראית טוב מאוד. בנוסף אציין כי היו לי מערכות יחסים ארוכות בעבר אך הם לא הובילו לחתונה. גם חברות אין לי חוץ מחברה אחת של קשר פעם בשבוע שבועיים. מה הבעיה שלי ומה ניתן לעשות

דנה שלום, לדעתי דווקא הגדרת את הבעיה שלך בצורה טובה: את לא מצליחה להכיר בחור. מה הגורם לבעיה הזו? זו כבר שאלה יותר מסובכת. אולי את לא נמצאית בחוגי הפנויים - פנויות המתאימים. אולי את לא רשומה באתרי האינטרנט המתאימים. אולי אין לך מזל. אבל אולי גם יש משהו בדרך התקשורת שלך עם בחורים שמשדרת משהו שאת לא מודעת לו. מה ניתן לעשות? תלוי מה את תופסת שהינו המוקד הבעייתי. אם הקושי הינו טכני, כדאי אולי להרחיב את חוג האנשים שישמעו עלייך וירצו לצאת איתך. אם ישנו קושי מהותי יותר (ואת רומזת לכיוון הזה, בכך שעברת תקופת אבל לא פשוטה) את יכולה למצוא עזר רב בטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

ברצוני לשאול - בתקופה האחרונה שמתי לב שחלק גדול מפרטי הלבוש או הנוי שאני קונה אני מחזירה לחנות ומחליפה למוצר אחר. האם זה מעיד על בעיה פסיכולוגית כלשהי?

ורד שלום, אם זה לא מפריע לך ואם החנות מוכנה לקבל את המוצרים ואם שיגרת חייך לא נפגעת מהותית ע"י החזרת המוצרים. אז איני רואה בעיה פסיכולוגית בכך. בברכה, גדעון

שלום! אני התחלתי לעשות דיאטות כבר בגיל 10, הייתי אצל מירי בלקין, שומרי משקל, דיאטניות וכו'. כמובן שלאחר כל דיאטה שעשיתי הוספתי עוד מס' קילוגרמים... בגיל 16 עשיתי דיאטה (בשומרי משקל) הורדתי 15 ק"ג והתחלתי לעלות בחזרה, זה שהמנחה בשומרי משקל ירדה עלי כל פעם שעליתי לא עזר במיוחד... אז התחלתי לעשות שטויות- לאכול 150 קל' ביום ולהתעלף אחרי שבוע, היו לי בולמוסים נוראיים, אבל לא הצלחתי להקיא... לבסוף וויתרתי והעלתי הכל. תמיד נורא אהבתי ספורט אבל כשהעלתי במשקל התביישתי ללכת והפסקתי. אחרי הצבא העלתי קרוב ל- 15 ק"ג. הייתי בדיכאון במשך מס' חודשים (בערך חצי שנה), היו לי שוב בולמוסים, הסתובבתי בבית כל היום בפיג'מה, לא יצאתי מהבית חוץ מלאוניברסיטה. לפני שנה וחצי, אבא שלי, שראה באיזה מצב אני נמצאת וממש הכריח אותי להתחיל ללכת למכון כושר. כשהתחלתי ללכת לשם התחלתי גם דיאטה מבוקרת, יצאתי מהדיכאון, ירדתי 20 ק"ג בחמישה חודשים, הרגשתי מצויין. אבל אח"כ שוב התחילו בולמוסים, עליתי 6 ק"ג, שוב הביטחון העצמי שלי ירד, אני יודעת שאם אני יעלה עוד 2 ק"ג אני אפסיק לעשות ספורט כי אני אתבייש לחזור לשם. אני כל הזמן מרגישה שאנשים בוחנים אותי ובודקים כמה השמנתי... בנוסף לכל זה, למרות שלא הובחנתי, אני די בטוחה שאני לקויית למידה. בתיכון לא הייתה לי שום בעיה, קיבלתי ציונים גבוהים למרות שלא השקעתי יותר מידי,קיבלתי קרוב ל- 700 בפסיכומטרי בלי להתאמץ יותר מידיי. אבל כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ניתקלתי בקשיים...למרות שלמדתי הרבה הציונים שלי היו מאוד נמוכים, אני לא מסוגלת להתרכז ולקרוא הרבה חומר. לאחר שנה באוניברסיטה, עם תחושה של כישלון, החלטתי להתחיל ללמוד משהו חדש, מה שלא עזר במיוחד לבטחון העצמי שלי. מאז הצבא גם התחלתי לגמגם ולשכוח מילים... אני פשוט מרגישה מטומטמת... אני כל הזמן חושבת על מה שאנשים חושבים עלי- אם חושבים שאני טיפשה או שמנה. מנסה למצוא חן בעיני אנשים באופן פתטי... מעולם לא חוויתי קשר זוגי עקב ביטחון עצמי נמוך. היה לי קשה מאוד בראיונות עבודה כי אני פשוט לא מסוגלת להגיד על עצמי דברים טובים. (אני עובדת כרגע) אני מרגישה שאני שוב שוקעת לתוך דיכאון ולא יודעת מה לעשות! יש לי עודף משקל של 25 ק"ג ואני מפחדת לעלות בחזרה את מה שכבר הורדתי המצב הכלכלי שלי כרגע לא מאפשר לי ללכת לפסיכולוג פרטי, הקשר שלי עם ההורים לא פתוח מספיק כדי לספר להם ולבקש מהם עזרה. האם אוכל לקבל הפניה מרופא משפחה לפסיכולוג מהקופה? הבנתי שיש כל מיני התמחויות של פסיכולוגים, איזה פסיכולוג לבקש? אשמח לקבל חוות דעתך! תודה רבה, לילי

לילי שלום, בהפרעות אכילה רצוי בד"כ לשלב בין כמה אנשי מקצוע: דיאטנית - להיבט התזונתי. רופא משפחה - להיבט התמונה הגופנית. פסיכולוג - להיבט הרגשי והנפשי. (ולעיתים גם פסיכיאטר, שכן לעיתים יש צורך בשילוב של טיפול תרופתי אנטי דכאוני). ברוב קופות החולים אין צורך לפנות לפסיכולוג דרך רופא המשפחה אלא ישירות דרך רשימות הפסיכולוגים שיש בביטוח המשלים. אם כי כאמור במקרה שלך כן הייתי ממליץ להתייעץ עם רופא המשפחה ודיאטנית. עלייך להסתכל ברשימות על פסיכולוג קליני (רצוי עם התמחות בתחום הפרעות האכילה ). הטיפול הפסיכולוגי גם יתייחס לתחום של הביטחון העצמי הנמוך. בברכה ובהצלחה, גדעון

היי שגבר בן 40 ישכב עם בת 17 והיא לא חברה רצינית שלו...?או אשתו? הכוונה מבחינה חברתית ולא חוקית?

זה לא ממש סטיה אבל השאלה היא מה בת 17 מחפשת אצל גבר בן 40? הרי הוא יכול להיות אבא שלה........ אולי העניין הוא משיכה לגברים מבוגרים? אז צריך לברר מה בדיוק הסיבה למשיכה הזאת כי זה לא ממש נורמטיבי.

נעמה, פורמלית בהיבט הפסיכולוגי זו לא סטיה. בהיבט החברתי- סוציולוגי אינני יודע. אני מעריך שזה לא כל כך נפוץ. השאלה בעיני היא: מה בן ה40 מחפש אצל בת ה17 ומה בת ה17 מחפשת אצל בן ה40? בברכה, גדעון

גם את פיתית אותו כמוני? סוטה קטנה!!!

אבא שלי בדיכאון. לא אפרט כאן את הסיבות ודיכאון רק אציין שהוא בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי של בית החולים (על ידי קופת חולים) משום מה נראה לי שטיפול פרטי יהיה מושקע יותר ויעזור לו יותר (הוא מטופל רק פעם בשבוע וגם לוקח תרופות והמצב שלו מדרדר במקום ההפך). הוא מטופל כבר כחצי שנה. גיסתי היא פסיכולוגית שחיה בארה"ב והיא המליצה לי (עפ"י מה שהיא מכירה את אבי) שהוא יטופל אצל פסיכולוגית מסוג "אקזיסטיאליסטית הומנית" האם יש דבר כזה בארץ? ממי אני יכולה לקבל מידע על פסיכולוגים באיזורי (אני מתכוונת האם יש איגוד פסיכולוגים או משהו כזה שיכול לתת לי תמיכה במציאת פסיכולוג לאבי) תודה מראש, אורית

http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=5454

אורית שלום, ישנן אכן תיאוריות אקזיסטנציאליות - הומניות, אך איני מכיר אגודה כזו בארץ. (יתכן שיש, אך אני לא מכיר). אני מאמין שמה שחשוב עבור אביך הינו טיפול טוב, עם מטפל שיצור איתו קשר טיפולי עמוק, שיוכל להבין אותו באופן אמפתי. לטעמי (וגם מחקרית), זה חשוב יותר מהגישה הטיפולית, או הכותרת של הטיפול. איך למצוא פסיכולוג טוב באופן פרטי? זו שאלה מצוינת שנדונה בפורום יותר מפעם אחת, דוקא בשל מורכבותה ודוקא בגלל שאין פתרון בי"ס. היות וחשובה הכימיה והתקשורת עם הפסיכולוג/ית . חשוב הנסיון הטיפולי וההכשרה הפורמלית ועוד ועוד מדדים שונים. הייתי ממליץ לגשת דרך השיטה הבדוקה של המלצות, דרך חברים, ידידים, קרובים, פסיכולוגים אחרים ולבסוף כשיש שם או שניים לקבוע פגישת התייעצות ולהתרשם. איחולי החלמה לאביך ובהצלחה, גדעון

ד"ר שבול שלום. המון תודה על תגובתך המהירה. אך דבר אחד ששאלתי לא נענתי. לא חיפשתי אגודה של מטפלים ע"י תאוריה אקזיסטיאליסטית, אלא אני שואלת אם יש אגודה של פסיכולוגים שתוכל לתת לי מידע מהי שיטת הטיפול של הפסיכולוגים הקיימים תחתיה. ושוב תודה על התגובה ועידוד, אורית

האם להורים שהבן או הבת שלהם חוו תקיפה מינית, יכולה להיות בעצמם פגיעה? כמו למשל ירידה בחשק המיני? או אי יכולת להנות מיחסי מין? בגלל הידיעה שלבת שלהם ניגרמה פגיעה על הרקע הזה? האם ידוע משהו בספרות במקצועית? האם ההורים עצמם נעשים זקוקים לטיפול, למרות שלכאורה הפגיעה לא בגופם שלהם?

גלי שלום, אחת התחושות והשאלות הנוקבות אצל הורים הינה : "האם הגנתי מספיק על הילד שלי?" או "האם הייתי שם מספיק בשבילו כאשר היה זקוק לי?". זו גם אחת מתחושות האשם הנפוצות בה נפגשים בקליניקה עם הורה. אז בודאי הורה לילד שחווה תקיפה מינית חווים תחושות רבות: כאב נפשי שלהם שילדם נפגע. הזדהות עם תחושות הילד שנפגע. אשם שלא הגנו עליו. כל אלו יכולים להוביל לירידה זמנית בחשק המיני וביכולת להנות מיחסי מין ואף לתחושות דיכאון כחלק מתחושת אשמה. ההזדקקות לטיפול הינה פונקציה של מה הרגש המרכזי השולט: אם אכן ישנה חוויה של ירידה במצב הנפשי ובתפקוד, אזי בהחלט יש מקום לטיפול. יתכן גם שיהיה "סתם" רצון לחלוק עם איש מקצוע את התחושות והמחשבות ורצון להתייעץ לגבי תחושות אלו. או אז ישנה אפשרות לפנות להתערבות קיצרת מועד או ליעוץ. בברכה, גדעון

אני רווקה בת 32, וככל שהשנים עוברות, ואני מסתכלת אחורה ובוחנת את הקשרים הזוגיים שהיו לי (רובם קצרצרים), אני נוכחת לגלות שאני נמשכת שוב ושוב לגברים שלא מסוגלים להעניק לי את מה שאני זקוקה לו מבחינה רגשית, שזה מחוייבות, רצינות ואמפטיה. אני נמשכת ונכנסת באופן ססטמטי כמעט, לקשרים שידועים ככשלון ידוע מראש, אם זה בגלל גיל לא מתאים, או הצהרה מכוונת מבן הזוג כי אינו מעוניין ביחסים רציניים ושלל סיבות מגוונות. העניין מאוד מתסכל אותי, החזרה על אותו דפוס שוב ושוב. זה גורם לי קושי לקיים מערכת כלשהיא שתצלח יותר מחודש, ואני תוהה מה הגורמים לכך. השאלה אם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור בכך, או שהכל עניין של ביש מזל. מה דעתך?

שיר שלום, חשוב כמובן שיהיה מזל בקשרים ובחיים, אבל השליטה שלנו בו אינה רבה בדרך כלל. לדעתי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור מאוד בזהוי דפוסים ביןאישיים וזוגיים. בהבנה מדוע את מתנהגת כך ובמציאת פתרונות וחלופות טובות יותר להתנהגות שתקדם אותך לכיוון קשר זוגי טוב. בקיצור, ממליץ במקרה שלך על טיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

הבן שלי בן 4 וקצת, ילד מאוד נבון, עצמאי וחברותי, אך יחד עם זאת, מסתבר, גם די שתלטן ורכושני. יש לנו חברים שהילדים היו ביחד בגן מגיל שנה עד שנתיים, לאחר מכן היו בגנים נפרדים והשנה הם שוב יחד בגן. במהלך השנתיים נפגשנו מדי פעם אך לא לעיתים קרובות מדי והכל היה בסדר. בחודשים האחרונים, הבן שלי פיתח מין אובססיה מוזרה לבן של החברים, הוא מקרקר סביבו כל היום, מנסה למשוך את תשומת ליבו, כועס עם ילדים אחרים שרוצים בחברתו, מחליט בשבילו מה לעשות, במה לשחק ולפעמים ממש מציק. האמת היא שאם זה היה הדדי, זה היה פחות מפריע לי, אבל הבן של החברים הוא אנטיתזה באופי לבן שלי, הוא פשוט כ"כ אדיש שאת הבן שלי זה כנראה קצת מטריף וכשהוא לא מקבל ממנו את תשומת הלב הראויה, לדעתו, הוא פשוט לא עוזב אותו. זה מדהים איזה כושר התמדה יש לו, הוא פשוט לא מוותר ולעיתים זה כבר ממש פתטי. יש לציין כי גם בגן, הגננת מפרידה ביניהם במפגש ולעיתים גם בארוחת הבוקר כי הבן שלי כנראה מתניע אותו (הוא ילד מאוד פעיל ומלא מרץ) ואז הם מתחילים להפריע. ההתנהגות הזו שלו ממש מפריע לי ולבעלי, ניסינו לשוחח איתו מס' פעמים בעניין, להגיד לו שלפעמים הוא מציק וצריך גם לדעת מתי לעזוב, אבל הוא לא מצליח להבין מה הבעיה ואומר: "אבל הוא חבר שלי" ואני באמת מבינה אותו כי הרי הוא לא מסוגל לראות את הדברים בעיניים שלנו, אבל זה עדיין מאוד, מאוד, מפריע לנו ואנחנו לא כ"כ יודעים כיצד לנהוג. זה כבר הגיע למצב שאנחנו נמנעים ממפגשים משותפים כי זה ממש נהיה מביך. אודה לך אם תחווי דעה בעניין.

לילך שלום, יכולתינו כהורים להשפיע על החברים של הילדים הינה בסה"כ די מועטת. גם בגילאים הצעירים וגם אח"כ. נשמע שההתנהגות של בנכם מפריע בעיקר לכם . לו עצמו הכל נראה בסדר וגם הבן של החברים לא סובל מזה וממשיך להפגין אדישות . אז מה בעצם הבעיה? בגן? הגננת פותרת את הבעיה. אם מפריעה לכם שתלטנותו נסו לגוון את חבריו ועיסוקיו של בנכם. יתכן שכך פחות יתמקד רק בבן של החברים. את מוזמנת לחזור על השאלה ביום שני ולקבל את התייחסותה של ליאת לנושא. בברכה, גדעון

שלום, אני מטופלת כבר כחודשיים אצל פסיכולוגית. בפעם הראשונה היא ביקשה שתשלום של 170 ש"ח (יחסית זול עבור טיפול). לאחר הטיפול מסרתי לה את הכסף והיא איננה נתנה קבלה. הדבר גרם לי לפקפק בכך שהיא אכן פסיכולוגית מוסמכת. גם ה"קליניקה" בה היא מקבלת אותי, היא למעשה משרד של בעלה ואין סימן לספרי פסיכולוגיה או תעודות. בפגישה שניה שאלתי אותה אם היא פסיכולוגית מוסמכת ותשובתה היתה חיובית אך הבחנתי בכך שהיא מיד עוברת לנושא אחר. החלטתי להכנס לאינטרנט ולחפש אותה ברשימת הפסיכולוגים. שמה לא מופיע שם. לאחר כ 4 פגישות ביקשה ממני להפגש בבית מלון מאחר ואין היא יכולה לקבל אותי בקליניקה. הדבר גרם לי לפקפק עוד יותר במקצועיות שלה ואף גרם לי עוגמת נפש בכך שנתתי את אמוני לאדם שעלול להיות לא אמין. השאלות שלי הן: האם ייתכן ושמה לא מופיע ברשימה למרות שהיא פסיכולוגית? האם מקובל להפגש בבית מלון ( בלובי) ? היכן ניתן להתקשר על מנת לברר אם אכן היא פסכילוגית מוסמכת. מה עליי לעשות לפי דעתך אם וכאשר אגלה כי אין לה הסמכה? רב תודות sr

בארץ אין צורך בשום תעודה כדי לעסוק בטיפול. גם אני יכולה לומר שאני מטפלת. מי שהוא פסיכולוג מופיע בפנקס הפסיכולוגים. לא נהוג להיפגש במקום ציבורי לטיפול, אלא אם מדובר בטיפול התנהגותי בו יש משמעות למיקום, בדר"כ טיפול מתקיים באותו מקום ובאותה שעה שכן למסגרת יש משמעות. בטח יש מקום להתלונן על אנשים שמתחזים לפסיכולוגים.

שלום לך, אנא בדקי שוב בפנקס הפסיכולוגים: http://www.health.gov.il/oskimbbriut/plogic/pname.asp כל פסיכולוג אמור להיות רשום שם. בקשי ממנה הבהרות במידה ולא רשומה שם. ברורים ניתן לעשות דרך מועצת הפסיכולוגים או מנהלת פנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות. לא מקובל להיפגש בלובי של מלון כפגישה טיפולית . הערה קטנה: ישנם אנשים בעלי הכשרה בפסיכותרפיה אשר מגדירים עצמם כפסיכותרפיסטים. זאת היות ואינם פסיכולוגים. האם יתכן שהגדירה עצמה כפסיכותרפיסטית ולא כפסיכולוגית? ממליץ לך להעמיק את הברור ולבקש ממנה הבהרות לנושא. אשמח אם תעדכני אותנו בפורום. בברכה, גדעון

בדקתי שוב בפנקס הפסיכולוגים והיא איננה מופיעה שם. אני בבירור זוכרת ששאלתי אותה אם היא פסיכולוגית מוסמכת והיא טענה שכן אבל היה נראה שהיא ממהרת לנושא אחר. אני אברר איתה ( למרות שהדבר קשה לי) ואעדכן אותך ואת הפורום. SR

אני בת 26 וסובלת כל החיים מדימוי עצמי נמוך ומדימוי גוף נמוך. על פניו אין לי יותר מדי סיבות להרגיש כך :בילדותי אובחנתי כמחוננת, היו לי ציונים טובים למרות שלא השקעתי כלל בלימודים, הוצאתי ציון שהוא באחוזות ה-98 בפסיכומטרי, התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה בת"א, הייתי חיילת מצטיינת בצבא, בכל עבודה שעבדתימאוד העריכו את עבודתי. מעולם לא הייתי צריכה להתאמץ בלימודים לפני האוניברסיטה, אבל תמיד היו לי בעיות בקריאה, הייתי מאבדת ריכוז בשיעורים, הייתי משרבטת המון תוך כדי הקשבה למורה, אחרת לא הייתי מצליחה להתרכז, היה לי קושי באירגון זמן אלא אם הייתי מקפידה על לו"ז קפדני. אף פעם זה לא הפריע להשגי אלא רק אחרי התחלתי לימודים אקדמים. חברי ומשפחתי נוהגים להתייעץ איתי בנושאים מגוונים כי יש לי הרבה ידע וגם ראיית חיים בוגרת. אני פרקטית אבל גם אמפטית ולכן אנשים מרגישים מאוד נוח להיפתח בפני. מבחינה חברתית תמיד הייתי אהובה ורצויה, אבל תמיד היה לי קשה להתקרב לאנשים מחשש שלא יאהבו אותי "באמת" (היה לי גם קשה להבין סיטואציות חברתיות שונות והרבה פעמים הייתי נעלבת או מרגישה דחויה למרות שהכוונה הייתה הפוכה) בנושא הזוגיות לא היו לי הצלחות רבות : עד הצבא הייתי מאוד סגורה ולא היו לי הרבה חברים, בצבא היה לי חבר אחד, ואז נפתחתי מעט והתחילו איתי המון גברים (כי מסתבר שאני ניראית טוב מאוד) כמה בחורים שהייתי מעוניינית בהם והתחלתי איתם אמרו לי שהם תמיד חשבו שאני מושכתוהיו מעוניינים אבל חששו לגשת אלי כי ניראיתי להם ברמה גבוהה מהם מבחינת המראה החיצוני ומבחינת אינטלקטואלית (למרות שמבחינת התחושה הפנימית שלי מעולם לא הרגשתי כך ולדעתי גם מעולםלא התנהגתי בצורה מתנשאת) בעקבות פרידה מהחבר הראשון שלי הייתי בטיפול פסיכולוגי שנה אצל פסיכולוג עם אוריינטצית טיפול יונגיאנית שלא הועיל לי במיוחד ועזבתי את הטיפול עם כל הבעיות. התחלתי ללמוד באוניברסיטהוחויתי קשיים גדולים בלימודים. אחרי שנתיים מתום הטיפול נכנסתי לדיכאון - אפיזודה לא חמורה במיוחד וטופלתי תרופתית כשנה וחזרתי לטיפול פסיכולוגי של שנה וחצי שתחילתו היה טיפול קוגניטיבי והמשכו בשיחות. בעיקבות הטיפול מצבי השתפר והדיכאון נעלם אחרי חודשים בודדים ואל חזר מאז. הרגשתי שהטיפול בשיחות מועיל לי בכל הנוגע ליציאה מהדיכאון, אולם מרגע שיצאתי מהדיכאון הרגשי שהטיפול אל תורם לי. למרות זאת נשארתי עם אותה פסיכולוגית עוד מספר חודישם ודיברתי איתה כמובן על התחושה שהטיפול אל מקדם אותי, להבנתי, לעיתים כשהטיפול "נתקע" לפעמים זה הרגע בו מתחיל טיפול עמוק יותר - כי שם קשה להגיע לרמות עמוקות יותר של תכנים, אבל זה אל קרה אצלה ולכם אחרי שנה וחצי עזבתי. מאז עברה שנה וחצי. הרגשתי מותשת מההתמודדות עם הדיכאון והטיפול הפסיכולוגי ולכן החלטתי לקחת הפסקה למרות שהתחושות לגבי עצמי עדיין לא טובות. בגלל קשיים בלימודים באוניברסיטה שהתחילו עוד לפני הדיכאון, והמשיכו גם אחרי סיום הטיפול בדיכאון (כולל חוויות דומות מהתיכון והיסודי), פניתי לאיבחון של הפרעת קשב וריכוז ואובחנתי כסובלת מADHD (גם קצת היפר - בעיקר חוסר שקט פיזי ודיבור מהיר ואסוציאטיבי). התחלתי טיפול בריטאלין ויש לכך השפעה טובה אבל כיוון שאני מסיימת את התואר בימים אלו, לא אוכל להנות מההשפעה המבורכת והציונים שלי לצערי מאוד נמוכים. אין ספק ההשיגים הנמוכם בלימודים רק הפכו את הדימוי העצמי לפחות טוב. דימוי הגוף שלי מאז ומעולם היה גרוע כי הייתי ילדה שמנמנה ולמרות שכבר בתחילת גיל ההתבגרות רזיתי , דימוי הגוף לא השתפר, והוא קיבל תפנית שלילית נוספת כשבעקבות הדיכאון עליתי 20 קילו (שעוד לא הצלחתי להוריד - מאז עברו 3 שנים) ברור לי שעלי לטפל בבעיית הדימוי העצמי ובזהות שיש אצלי בין דמוי גוף לדימוי העצמי, אבל בעקבות הכשלונות הקודמים אני קצת תוהה אם יש טעם ללכת לטיפות פסיכולוגי. ואם כן, לאיזה סוג כדאי? לגילוי החדש של ה ADHD יש אפקט טוב על המצב אבל לא מאופן מהותי, ואני מתכננת לפנות לטיפולת ומך נוסף כדי להתמודד עם בעיית האירגון וניהול המשימות, ואויל אף ללמידה מתקנת כי אני מעוניינת להמשיך בלימודים - אבל כל אלו לא ישפרו לי את הדימוי העצמי. אין ספק שלADHD יש אולי תפקיד במצב זה,אבל כרגע אי אפשר להחזיר את הגלגל ואני רוצה למצוא דרך לפתור את הבעיה הזו. האם יש עצה ?

למתוסכלת שלום רב, יותר ויותר אני מגלה אנשים שגילו בגיל מאוחר את עובדת היותם בעלי לקות למידה כזו או אחרת ואת הקשר שיש לכך עם דימוי עצמי נמוך. לדימוי העצמי הנמוך ישנה בודאי יותר מסיבה אחת אך אין לזלזל בקשר עם לקות הלמידה. כרגע יש אכן לעשות עבודה משולבת: מחד למידה מתקנת ולימוד מיומנויות בתחומים הספיצפיים הדורשים שיפור. ובנוסף טיפול פסיכולוגי באורייטציה פסיכודינמית, שיעזור בשיפור הדימוי העצמי וילווה אותך גם בנושא הקשרים הזוגיים. אין לזלזל גם באורח חיים נכון ופעילויות ספורט שיסייעו לך לרדת את המשקל העודף ולשפר במקביל את הדימוי הגופני. אני מתרשם שפעלת עד עתה לשיפור מצבך דרך האבחונים והטיפולים שעברת ואני מעודד אותך בחום להמשיך ולטפל בעצמך, בהצלחה רבה, גדעון

אני מודעת להשלכות שיש ללקות למדיה לא מאובחנת על דימוי עצמי נמוך במבוגרים. אי ספק ששיוך ה"ליקויים" לאינטיליגנציה או יכולת אישית נמוכה מול הידיעה הפנימית של יכולת יוצרת דיסוננס שקשה להתמודד איתו. אצלי קושי גדול כזה הדרדר בסופו של דבר לדיכאון בסוף שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. לצערי או למזלי, תלוי, אני חיה אורח חיים בריא מאוד, ועודף המשקל שלי נמצא עדיין בקטגוריית ה"קל" מבחינת מדד BMI. אתה וודאי יודע שמחקרים מראים שאין קשר בין אורח חיים לעודף משקל קל. רוב האנשים סביבי, גם אם הם רזים, מנהלים אורח חיים גרוע ביותר. אני לא שותה אלכוהול ולא מעשנת, אני מקפידה על ביצוע ספורט בעצימות גבוהה מאז גיל 12. קיבלתי ייעוץ תזונתי ואני מקפידה לצרוך אוכל עם רמת עיבוד נמוכה, אינדקס גליקמי נמוך, הרבה סיבים. אני בטחה שרוב האנשים לא אוכלים בריא כמוני. אין זה המקום לפרט מה מכיל התפריט שלי, אבל הייתי שמחה לעשות כן. הבעיות בזוגיות שלי נובעות, לפחות לדעתי, מהדימוי העצמי הנמוך שלי והתחושה שאני "לא ראויה" לקשר טוב. אני לא מצליחה לקבל מחמאות והן תמיד מתקבלות בעיני כזיוף וזילזול, כניסיון לשפר את המצב הרוח שלי באמצעות שקרים - כל זאת לא מתוך חוסר רצון להיות מוחמאת אלא מתוך קושי עמוק ביותר להאמין שיש בי משהו טוב. מבחינת מעורבות ה ADHD - יש לי קושי בקריאת מצבים חברתיים ואין ספק שיש לכך קשר לבעיות החברתיות והזוגיות שלי. אני מאמינה בטיפול כוללני כי הוא היחיד שגורם לשינוי מערכתי אמיתי באדם, ולכן אין לי שום בעיה לפנות לטיפול - עשיתי זאת בעבר מיוזמתי. הבעיה שלי היא שכבר הייתי פעמיים בטיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות אצל שני מטפלים שונים משני המינים. בטיפול ה"יונגיאני" לא קיבלתי מענה וגם בטיפול הדינאמי לא קיבלתי מענה או קצה חוט לפתירת הבעיה. הטיפול הקוניטיבי שהתבצע כחודש שיפר את האפקט הדיכאוני אבל לא הצליח לרומם אותי מעבר לכך, ונותרתי, גם לאחר תום הטיפול בדיכאון באותה רמה של דימוי עצמי נמוך זהות בין דימוי גוף לדימוי עצמי. דימוי גוף נמוך היה לי כל הילדות וגם בתקופת גיל ההתבגרות עד הדיכאון - למרות שבתקופה זו הייתי בכושר גופני מעולה והייתי רזה. מאז ומעולם מחמיאים לי על המראה החיצוני שלי ואני אף פעם לא מרגישה "מחוברת" לזה. אני תמדי מרגישה שלא יכול להיות שאומרים את זה לי, זה כל כך רחוק ממני.

מה הקשר בין Gender Identity Disorder לדינמיקה משפחתית?. אשמח בעיקר למאמרים (אנגלית ובעברית).

יש סברה בחוגי הפסיכולוגיה הטוענת שנטיה מינית לבן אותו המין נובעת בין היתר מתסביך אדיפוס (או תסביך אלקטרה אצל הבת) , הפוך. הבת מתאהבת בגיל הילדות המוקדמת באביה והבן באימו, ובגיל גדול יותר זה נפתר ומשתנה. אצל הומואים ולסביות זה קורה הפוך, הבת מתאהבת באמא והבן באבא מה שיוצר קיבעון גם בגיל הבוגר ומביא למשיכה מינית לבן אותו המין. הסבר זה הוא פשטני מאוד רק כדי להסביר את העניין אבל ההסבר המקצועי הרבה יותר מורכב. יש לזכור שכל ההנחות וההסברים בנושא זה הן השערות בלתי מוכחות באופן מדעי חד משמעי וכך יש להתיחס אליהן.

זיגמונד שלום, שאלתך כללית ורחבה מידי. תשובה חלקית ניתנה לך ע"י שוקי אך ישנן עוד תיאוריות העוסקות במהות ההפרעה הזו. נסה לאתר ע"י google מאמרים רלבנטים. בברכה, גדעון

הי יש לי איזו בעיה, אני מגדירה את עצמי חברותית - אין לי בעיה לפתוח בשיחות ולדבר עם אנשים, אבל הבעיה שלי היא כזו - פעם הייתי יותר חברותית, ז"א פעם הייתי ממשיכה קשרי חברות - בין אם זה להפגש או לדבר בטלפון וכיו"ב. היום, לפחות בשנים האחרונות מאוד, אני מתחילה קשרים - רומנטיים או אפלטוניים, אני מוסרת את מס הטלפון שלי ברצון אבל אח"כ כשמתקשרים אני לא עונה. ובד"כ גם לרובם אני לא מתכוונת לחזור. ככה זה גם עם חברים קיימים, לרוב הם מתקשרים אלי הרבה ואני עונה להם רק מידי פעם, חלק כבר התייאשו והפסיקו להתקשר, חלק ביקשו סליחה על כך שהם חשו שהם מטרידים אותי וניתקו קשר. אני רוצה לציין שאני לא מרגישה שהם "מטרידים" אותי כהגדרה "הטרדה", פשוט אין לי כוח. לגבי חברים ישנים או ישנים יחסית - אני גם לא מרגישה "הטרדה", מבחינת החדשים יותר - לעיתים יש כאלה שאני פשוט לא חוזרת אליהם לעולם והם לא מבינים את הרמז, לזה אני כבר מייחסת הטרדה, אבל העניין הוא שהם כל כך מתעקשים - ואני יכולה להבין למה - אני מראה להם שאני מאוד רוצה להמשיך לדבר איתם בהמשך. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מסתגרת בבית, לא יוצאת אפילו לבתים של חברים, אני מרגישה שאין לי כוח לזה יותר. מצד אחד מאוד נוח לי עם זה, נוח ונעים לי להיות עם עצמי, לבד בלי אף אחד. - ותמיד הייתי כזו, במובן של גם אם הייתי אצל חברים, תמיד באיזשהוא שלב חיפשתי את הפינה שלי להיות "קצת" לבד... לא נוח לי להיות עם מישהו כל הזמן, למרות שאני רוצה. התחלתי לצאת עם מישהו, אבל אני לא חוזרת אליו. לפעמים יש לי מצבי רוח של "טלפונים" ואז אני מדברת עם אנשים אבל זה לא קורה כל הזמן. לפעמים ממש נמאס לי מזה שיש עלי סלולרי שכל הזמן מתקשרים. אני תמיד מפגינה שאני רוצה בקשרים ידידותיים או רומנטיים - במידה וזה מישהו שמוצא חן בעיני לפחות על ההתחלה. אני לא חושבת קדימה. אני מתחילה גם קשרים רומנטיים בסערה והם גם נגמרים מהר, וגם ההתלהבות שלי פוחתת, כבר אין "ריגוש". למרות שממש נוח לי עם זה וכיף לי, זה מקבל את הבום כשאני מרגישה בודדה מידי, וכשאני יודעת שבגלל ההתנהגות שלי, אף אחד לא רוצה לדבר איתי יותר. עדיין מתקשרים, אנשים מראים התעניינות בי, חברים ממש קרובים - אני מדברת קצת יותר, אבל עדיין.. הם כועסים שאני לא נפגשת איתם. כפי שאמרתי, לא הייתי מרגישה שזו בעיה, אם הייתי יודעת שזה נחשב "נורמלי", אבל זה לא, אני בת 24 ואני חושבת שלגילי זה לא נורמלי כל כך, מה גם שזה גורם לי לחשוב אם אי פעם אצליח להיות במערכת זוגית רגילה - של לחיות ביחד בשיתוף ולוותר על הרבה דברים כמו פרטיות (שמאוד חשובה לי) מרחב אישי, ושיתוף בכל דבר... אני אוהבת ללכת לישון לבד, לוקח לי זמן להרדם אם אני עם מישהו, אני אוהבת לשבת עם עצמי, אני מתרכזת יותר טוב כשאני רואה טלויזיה לבד למשל. כבר היו לי ריבים עם חברים לשעבר - שהם כעסו על זה שאני צריכה ספייס לפעמים (לא מדבר בספייס "קונבנציונלי", אלא בספייס רחב הרבה יותר). קצת מפחיד אותי לגור עם מישהו כל הזמן... לחברים אני תמיד מסבירה להם ש"זה לא הם"... וזה באמת לא הם. אני מנסה להסביר להם שלא תמיד יש לי מצבי רוח לדבר בטלפון, העניין הוא שה"לא תמיד" הזה הופך לפעמים לשבוע שלא בא לי לדבר עם אף אחד. כשאני יוצאת למשל, תמיד אני מעדיפה ללכת למקומות פחות הומי אדם, כי הצפיפות מעצבנת אותי, כשאני הולכת לקיוסק, לפעמים אין לי אפילו כוח לבקש את סוג הסגריות, אני פשוט מעבירה את הכסף והם מנחשים כבר לבד. לפעמים אני יושבת בקבוצת אנשים ולא בא לי לדבר, בא לי להקשיב ואנשים שואלים למה אני שותקת או למה אני ביישנית. זה לא שאני ביישנית פשוט לא בא לי לדבר. לא ספציפית איתם אלא בכלליות... חשבתי אולי אני פשוט "שונאת אנשים", ולפעמים אני באמת מרגישה שנאה כלפיהם, שפשוט אין לי כוח אליהם יותר. אבל העניין הוא שלפעמים גם לא בא לי לדבר עם המשפחה או חברים ממש קרובים וזה לא שאני שונאת אותם...! בכלל לא... אני לא מבינה איך זה קרה שנהפכתי לכזו חסרת כוחות, פעם הייתי אוהבת לצאת, לרקוד, להשקיע בעצמי, בהופעה שלי, להכיר אנשים - ולהמשיך קשרים... היום זה ממש ההפך הקיצוני...

היי מיטל... קראתי את מה שכתבת ואני מזדהה עם התחושות והמחשבות שלך. גם אני כמוך לא סבלתי מהתחושות האלה בעבר. בכדי לפתור את הבעיה ניסיתי טיפול של חצי שנה בכדי להציף את מה שגורם לתחושות האלו ולצערי לא הגעתי לפתרון מוחלט. לדעתי זו התמכרות מסויימת לפרטיות יתר וקצת איבדנו את האיזון בכל מה שנוגע ליצירת קשרים ואיך משלבים את זה בחיים האישיים. בכל מקרה... אני גם בן 25 והחששות שלי לגבי העתיד דומות לשלך. אני אשמח אם נדבר על הנושא או בכלל... 052-8450669 עדי.

מיטל שלום, חיפשתי בתוך מכתבך גם שאלה ולא מצאתי. אשאל במקומך: את מתארת בעיה שיש לך, עם עצמך ועם האנשים הקרובים לך וסתם ידידים. מה את רוצה לעשות עם בעייתך? לדעתי עלייך להבין טוב יותר מה פשר התנהגותך. את זה תוכלי לעשות במסגרת של טיפול פסיכולוגי וזאת גם המלצתי. יתכן שיש לך צורך במרחב אישי רב יותר. יתכן גם שאת "יותר מידי נחמדה" לאנשים בשלב הראשוני ורק אח"כ את מרגישה שזה היה יותר מידי בשבילך. בהצלחה בחשיבה על בעייתך ועל הדרך שתבחרי להעמיק בה, גדעון

שלום אני אמא לילד בן שלוש וארבעה חודשים אני לא מצליחה להצביע על דבר מיוחד שקרה לנו חוץ ממעבר לגן חדש (גן עיריה) שמשפיע בצורה כל כך נוראית על הילד הוא פשוט מתנהג בצורה בלתי נסבלת כל דבר הוא עושה בכוונה אי אפשר לדבר איתו משתולל מרביץ יורק ועל יד חברים או ילדי המשפחה (בני דודים וכו') בכלל הוא נעשה היפר אקטיבי אני מרגישה שאני ממש יוצאת מדעתי הוא הורס לי שמחות ואני פשוט צועקת מה אפשר לעשות?????? אני פשוט לא מצליחה להרגע אולי גם אני מגזימה בתגובה אבל פשוט יום אחרי יום זה בלתי נסבל יש לציין שפעם הוא לא היה ככה זה רק בתקופה האחרונה. אודה על תשובתכם.

שלום לך, אמא מתוסכלת התיאור שלך באמת נשמע דרמטי. האם כל התופעות שציינת הופיעו אכן רק בחודש האחרון? אם לפני כן ילדך היה רגוע, נינוח ולא אלים, סביר להניח שמדובר בתגובה למצב החדש. חשוב לברר האם הוא מתנהג ככה גם בגן, או רק במחיצתך (כחלק מהתנהגות 'מחרבת שמחות' המכוונת כלפייך). האם יש אח או אחות צעירים? האם את נעדרת הרבה מן הבית בגלל עבודה? אם מדובר בהתנהגות שקשורה בגן, חשוב מאד לברר מה קורה שם. אולי יש בגן קבוצת בנים פרועה שעוד לא נכנסה לתלם? אולי הוא מחקה התנהגויות שרואה שם? אולי קשה לו מאד במסגרת החדשה וככה הוא פורק את הזעם והתסכול? חשוב לזכור שעם כל הכבוד לגן-עירייה, עדיין מדובר בילד מאד צעיר, שנאלץ להתמודד עם מסגרת חדשה מרובת משתתפים, עם חוקים והגבלות שאינם מוכרים מקודם, ותובעים לא מעט כוחות התמודדות. ובינתיים, נסי להתאזר בסבלנות, להעניק הרבה תמיכה ואהבה, יחד עם גבולות ברורים וחד משמעיים. אם הוא מתנהג באופן שמבייש אותך או פוגע בך או באחרים, קומי ועשי מעשה: קחי אותו הביתה ללא הסברים מיותרים, או הרחיקי אותו באופן תקיף (לא תוקפני ! יש הבדל !)מהסיטואציה. במקרה של השתוללות או יריקות, אני מציעה להחזיק אותו חזק בזרועותייך, (ללא הטפות מוסר או נזיפות), ולהמתין עד שיירגע. חשוב לזכור שמדובר רק בילד קטן. כאשר אנחנו עוצרים אותו בתקיפות ובעקביות, הוא לומד שיש על מי לסמוך. שיש מי ששומר עליו ומונע ממנו לפגוע בעצמו, בסביבתו, או באנשים שהוא אוהב. לפעמים ילדים מותחים את הגבול רק כדי שמישהו כבר יעצור אותם. במידה ותרצי הכוונה יותר ספציפית, את מוזמנת להתקשר ביום ראשון או רביעי ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, לטל: 03-6406888 בין תשע לשלוש, שם תוכלי לקבל עזרה או עצה מאנשי מקצוע מנוסים. ועד אז, שנה טובה והתאקלמות מהירה ליאת

ליאת אני מאוד מודה לך על התייחסותך והעצות הנפלאות יש משהו מאוד מרגיע בלקרוא את תגובותייך שוב תודה. לשאלותייך אין לבני אחים בנתיים (בדרך (-: ) ובני לא יודע עדיין כי זה בתחילת הדרך ואני לא נעדרת הרבה שעות מהבית מאוד משתדלת לעשות איתו פעילות ולהפגש עם חברים כמעט כל אחה"צ. אני חייבת לספר לך עוד משהו באותו ערב אחותי באה לישון אצלי כי בעלי היה בטיול (מה שקורה לעיתים נדירות) בדרך היא הציעה ללכת לחברים שיש להם גם ילדים ואני סרבתי וסיפרתי לה למה ומה קרה (זה קרה בזמן נהיגה) והיא הסתובבה לשאול אותו למה הוא מתנהג ככה וראתה אותו מתמוגג בזמן שאני מספרת לה על מעלליו מה דעתך????

היי. אני בת 33,רווקה, ויש לי ידיד בן 40, רווק. אין לי ידידים או ידידות לכן הלכתי למרכז קהילתי ליד ביתי שהוא של נפגעי נפש. היו שם אנשים עם בעיות יותר קשות ופחות קשות. הכרתי שם את הידיד שאני לא מוצאת בו משהו חריג בהתנהגות פרט לדבר אחד - הוא סגור. באבחנה שנתנו לו הוא מוגדר סכיזופרן. גם חיצונית הוא מאוד חמוד ואני נמשכת אליו כי גם אני טיפוס סגור. הבעיה היא שאני כל הזמן מתקשרת אליו ומזמינה אותו אלי והוא בא, אבל הוא כמעט ולא מתקשר אלי. תמיד אני מתקשרת. גם בשיחות איתו הוא סגור וצריך לדובב איתו. הוא מבלה את שעות הפנאי שלו עם המשפחה. אני מרגישה שאולי אני מושכת אותו חיצונית בלבד. לאחרונה הוא ביקש שאבוא לישון איתו אבל לא התקשר כל השבוע. חוץ מזה בפגישות הוא לא מפגין חיבה וחיבוקים. האם להמשיך לבנות מחשבות על קשר רציני איתו? נ.ב. - דיברתי איתו על האפשרות של הבאת ילדים משותפים בעתיד והוא לא נרתע.

יעל יקרה, אני תמיד אוהבת לשמוע על נשמות בודדות שמצאו חיבור. יש בזה כל כך הרבה תקווה. את שואלת אם אפשר 'לבנות מחשבות על קשר רציני', ויש לי הרגשה שאת כבר בונה. כבר דיברת על ילדים משותפים אפילו. במצבים בהם קשה להחליט, עדיף לחכות. את מתארת אדם חמוד ומושך, אך גם סגור מאד, שתקן ומכונס בעצמו. בהחלט יתכן שמדובר באספקטים של מחלת הסכיזופרניה, שנותנים אותותיהם גם בתקופות של רמיסיה. בהנחה שכך הדבר, עליך להביא בחשבון שתופעות אלה עלולות ללוות אתכם גם בעתיד, ולתקופות מסוימות אף להחמיר. למרות זאת, אני מכירה גם לא מעט גברים בריאים ה'מואשמים' בקרירות ואדישות, המוציאה את בנות זוגם מן הדעת... אז לכי תדעי. אם התנהגות זו מקשה עליך כיום, יש להניח שתקשה עליך גם להבא. האם ניסית לדבר איתו על הצורך שלך ביותר מגע וחום? האם את באמת מוכנה לוותר על זה? אני חושבת שיש לך חומר למחשבה. נסו לשוחח על הצרכים שלכם, לבדוק לעוד תקופת זמן את טיב הקשר, ובעיקר - לא להיחפז. אני מאחלת לך שנת אהבה ובריאות. ליאת

שלום, יש לי ילד בן 4 ו-3 חודשים, ילד יחיד (אני בהריון), הוא ילד מאוד פיקח ובוגר, נמרץ מאוד, דינמי, עירני ומלא אנרגיות. הבעיה היא שכל דבר איתו כרוך במשא ומתן, כל דבר צריך לבקש כמה פעמים ואם הוא לא עושה צריך לעבור לאיומים וואח"כ לעונשים ואנחנו כבר די מותשים מלהתווכח איתו כל הזמן. אנחנו מרגישים שכל דבר איתו כרוך במאבקים והבעיה היא שככל שהוא גדל המאבקים נעשים קשים יותר כי הוא מתווכח איתנו ומנהל מו"מ (הוא ילד מאוד ורבלי). אנחנו מאוד משתדלים להציב לו גבולות ברורים, לא לאיים סתם אלא לקיים, לותר איפה שאפשר ולעמוד על העיקר ואף דוגלים בשיטה של חיזוקים חיוביים ושלילים למשל, הוא מאוד אוהב שוקולד ורגיל לקבל שורה אחת כאשר הוא חוזר מהגן. הוא יודע שאם הגננת מספרת לי שהוא לא התנהג יפה בגן הוא לא יקבל שוקולד באותו יום וזה לא יעזור אם הוא יבכה וישתולל, הוא פשוט לא מקבל. לעומת זאת, אם הוא מתנהג יפה הוא מקבל הפתעה שהוא רוצה. אנחנו באמת מאוד משתדלים, אך עושה רושם שזה לא ממש עוזר. בגן, הגננת אומרת שהוא ילד מאוד נבון, עם הרבה קסם אישי, אך יחד עם זאת גם לה קשה איתו בעניין המשמעת. הוא ילד מקסים , אבל כל כך עקשן ודעתן, כל דבר יש לו מה להגיד שאנחנו ממש מותשים וזה רק ילד אחד. חשבנו להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים על מנת לקבל חיזוקים לשיטה שאנו נוקטים בה או לשמוע אולי הצעות נוספות. מה דעתך?? בגן, הגננת אומרת שהוא ילד מאוד נבון ומקסים ויש לו המון קסם אישי, אך יחד עם זאת לגילו ,אבל הוא ילד קשה מבחינה התנהגותית. כל דבר צריך לבקש ממנו כמה פעמים ובסוף צריך ל

לימור יקרה, זו אכן נשמעת כמו בעיית גבולות. הילד שלך אכן מקסים ונבון, ובחושיו הבריאים הוא למד שבבית הזה אפשר וכדאי לנהל משא ומתן. אלא שמשפחה אינה 'עסק', 'חנות' או אפילו דמוקרטיה. במשפחה יש זוג הורים שמחליטים ואומרים (לא תמיד עם הסברים מעמיקים) מה מותר ומה אסור ! את מתעקשת מאד על שורת השוקולד, אבל ככל הנראה במקומות אחרים העניינים נזילים יותר. את אומרת: כל דבר צריך לבקש כמה פעמים, ואז עוברים לאיומים...ואז לעונשים. אני מציעה לך לחדול מהנוהג הזה, וללמוד להגיד דברים רק פעם אחת. כאשר אנחנו אומרים דברים שוב ושוב, הילד לומד שלמילה שלנו אין כל ערך. חשבי רגע על חוקי השוק: מה שיש בשפע - ערכו יורד ! כך בדיוק קורה גם עם המילים שלנו, עליהן אנחנו חוזרים שוב ושוב. ה'לא' שלנו הוא לא 'לא', ה'אסור' שלנו הוא לא 'אסור', והילד לומד שאפשר לצפצף על מה שאת אומרת ולהתיש אותך במאבקי כוח. אם תפעלי אחרי פעם אחת, הוא ידע שכשאת אומרת משהו, את מתכוונת אליו. רק כך הוא ילמד לכבד את האמירות שלך, ולפעול עפ"יהן. כך הוא ילמד עוד משהו: הוא ילמד שההורים שלו הם אנשים יציבים, עקביים, ששומרים עליו (גם מפני ההתנהגות התוקפנית שלו עצמו) ומציבים לו גבולות שיאפשרו לו להתנהל באופן בטוח וצפוי בעולם. כאשר הילד לומד שהוריו חלשים, ניתנים למניפולציות ומותשים, וכאשר הוא עצמו (בסה"כ ילד קטן בן ארבע) מנהל את הבית ואת סדרי החיים - אזי העולם נתפס בעיניו כמאד מאד מפחיד. פעמים רבות ילדים כאלה, גם אם מתנהגים כבריונים קטנים בחוץ, הם למעשה ילדים עם הרבה פחדים וחוסר ביטחון. למרבה המזל, אפשר לפתור את הקשיים הללו בזמן קצר מאד, עם הכוונה של איש מקצוע מנוסה. אני מזמינה אותך להתקשר - אם תרצי - ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימי ראשון או רביעי, בין השעות 9:00 ל- 15:00, לטל: 03-6406888. אני עצמי עונה שם בימי ראשון. שבת שלום ליאת

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שנה וקצת ובמשך כל הזמן הזה הפסיכולוגית מתעקשת שאני אתחיל את השיחה בכל פעם, היא פשוט שותקת עד שאני מעלה משהו. לפעמים זה גורם לי ממש לחשוב וכמעט להמציא על מה לדבר היום. האם ככה זה מקובל? למה היא לא יכולה להתחיל בשאלה או ליזום איזה נושא?

את צריכה להרחיב לה על המצב שלך. הרבה אנשים חשים שהם נפגשים עם פסיכולוגית, מוציאים 300 שקל והפסיכולוגית התפקיד שלה זה להיות לאוזן קשבת. אם כבר הרחבתם על הנושא הרבה, ולמרות שהיא מכירה אותך מספיק טוב כמטופלת עם בעיות משלה, היא לא יכולה להגיד לך מה מפריע לך. את אמורה לדבר איתה על מה שמפריע לך, וככה יהיה לה כיוון לענות לך ולכוון אותך לדרך חשיבה אחרת. אם את רואה שזה באמת מוגזם, אני מציע לך שתעירי לה על זה. ואם זה לא עוזר, אז תחליפי פסיכולוגית. שבת שלום.

מיכל יקרה, אין לך מושג כמה הרבה נכתב על השתיקות בטיפול. יש שתיקות של תחילת השעה, ושתיקות של סוף הפגישה, יש שתיקות של כעס והתנגדות, ויש שתיקות של אינטימיות וקרבה. לא כולם מסתדרים עם השקט. לא כולנו גם רגילים לקבל כל כך הרבה מקום רק לעצמנו. אין לי ספק שהמטפלת שלך בוחרת להשאיר לך את כל המרחב של הזמן והמקום, ואני מציעה לך לא להיבהל מזה. לפעמים ההמתנה השקטה מאפשרת מחשבה והתבוננות פנימה, התכנסות לתוך העולם הפנימי, חיבור נכון יותר לתחושות ולרגשות שלא יכולים לצוף כשיש 'רעש'. במקרים שזה מאד מאד קשה, אפשר להגיד 'היום קשה לי'. ברוב המקרים מטפלים יכולים לעזור קצת. אני רוצה להתייחס, ברשותך, למשפט האחרון של שי, שאמר "ואם זה לא עוזר, אז תחליפי פסיכולוגית". אני מניחה שיש כאן איזשהו הד למשהו שאמרתי בתגובתי הקודמת שכותרתה "עצבות". חשוב לי מאד להבהיר, שבשאלה ההיא, חששתי (אולי העדפתי להאמין) שמדובר בסוג של 'מתיחה' מצד הפונה (ואם לא, אני מתנצלת מעומק הלב), ועניתי במעין הומור. אין לי כל כוונה לבקר באמצעות הפורום עבודה של עמיתים. חשוב שכולנו נזכור, שמכאן קשה מאד לשפוט תהליכים וטכניקות של מטפלים, מה גם שהם מובאים אלינו באופן צר, במנותק מההקשר המציאותי והרחב שלהם. אני מאחלת לכולנו שבת שקטה ונעימה ליאת

אני במצב של עצבות מתמשכת ,הלכתי לפסיכולוגית ואחרי שתי פגישות היא אמרה לי שחבל לי על הכסף אני לא צריך פסיכולוגית אני צריך מאהבת ,זה בכלל מדכא אותי עוד יותר כי אני אוהב את אישתי ולא רוצה לפגוע בה ,חוץ מזה אני לא בנוי לשקר מה את מציעה ?

ניר יקר, תחליף פסיכולוגית! לילה טוב ליאת

אתה אוהב את אישתך? ואם זה מה שהפסיכולוגית שלך אמרה לך, אז באמת חבל לך לבזבז את הכסף, עליה. נפגשת איתה כולה פעמיים. תנסה פסיכולוגית אחרת, ממש נדיר למצוא פסיכולוגית שתגיד לך דבר כזה. אם כן, בשביל מה היא הלכה ללמוד פסיכולוגיה? בטוח לא בשביל כסף ולעזור לאנשים.

שלום אני בת 26 טופלתי לסירוגין עם פבוקסיל בהתחלה עי פסיכיאטר ואחכ באופן כרוני עי רופא משפחה מגיל 17 לאחרונה הפסקתי את הטיפול וניסיתי דברים אחרים כמו ביופידבק הומיאופטיה צמחי מרפא על מנת להוריד מתח וטיקים.שום דבר לא עזר ניסיתי להתייעץ בפורום וגם טלפונית עם פסיכולוגית שהיא גם מהפנטת.היא אמרה לי שזה לא אחראי שהטיפול הפסיכיאטרי שקיבלתי הומשך רק עי רופא משפחה ולא במעקב פסיכיאטר וכששאלתי אותה על היפנוזה היא אמרה שזה יכול להיות מסוכן ולא לכל אחד עושים טיפול כזה ואמרתי לה שזה נמצא בקופת חולים כללית כטיפול במשלימה היא היתה נדהמת?מה לעשות אני לא טובה בלדבר עם פסיכולוג לכן חשבתי על היפנוזה אבל אני מפחדת להזיק לעצמי .כיצד להמשיך?

ערב טוב, לצערי, איני יכולה לייעץ לך בנושא ההיפנוזה ומגבלותיה. את יכולה לחזור ולהפנות את שאלתך לגדעון שובל, שעונה כאן בימי שבת-ראשון. עם זאת, במקרה כמו שלך לא מומלץ בעיני להתבסס על ייעוץ טלפוני או אינטרנטי, והייתי ממליצה לך לחזור אל הפסיכיאטר שטיפל בך, או לראות פסיכיאטר אחר, שיוכל להביא בחשבון את ההיסטוריה שלך, את המצב הנוכחי שלך, ולקבל יחד איתך החלטה על טיפול מתאים. כל טוב ובהצלחה ליאת

שלום, מה יכולה להיות הסיבה שילד בן שנה ו-8 חודשים לעיתים קרובות נותן לעצמו מכות בראש בלי קשר לכלום (באמצע משחק או נסיעה באוטו או סתם),ומדובר בילד שלא חסר לו כלום ומוקף אהבה. האם זו דרך למשוך תשומת לב? מה עושים- מתעלמים או כועסים? אמא דואגת...

מיטל יקרה, פגיעה עצמית מן הסוג שאת מתארת יכולה להיות קשורה במגוון מצבים התפתחותיים, וקשה להסביר אותה על סמך המידע המועט שנתת כאן. זו יכולה להיות התנהגות סתמית (אפילו של חיקוי), התנהגות של גרייה עצמית, או היבט של בעיה התפתחותית כלשהי. אני מציעה לך להתייעץ עם גורם מתחום התפתחות הילד (רופא ילדים, טיפת חלב או המכון להתפתחות הילד) שיוכל להרגיע אותך. בברכה ליאת

לו הייתם חוזרים אחורה לתקופה שבה אתם צריכים להחליט מסלול לימודים האם הייתם בוחרים , בפסיכולוגיה?

היי כמי שבחרה את מקצוע הפסיכולוגיה כקריירה שנייה, עשיתי זאת מתוך שלמות גמורה ובשלות. כן, הייתי עושה זאת שוב. ושוב. ליאת

ליאת יקרה, אני חייבת להתוודות. כבר כמה זמן אני קוראת בשקיקה ועם המון עניין את כל תשובותייך כאן בפורום ולומדת ממך המון. את השאלה הזאת קראתי קודם וחיכיתי לתשובתך. היה ברור לי שזה מה שתעני. כבר חשתי את אהבתך למקצוע ואת הנתינה העצומה שלך. כן ירבו כמוך... שיהיה לך המשך יום נפלא מלא אור אושר ואהבה נועם דוייב

שלום, שמי תמר ואני זקוקה לטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון מתמשך וכל מיני דברים המתלווים לכך אני מחפשת פסיכולוג קליני מומלץ כי אני לא רוצה להמשיך כך ורוצה להתחיל טיפול כבר אשמח אם תמליצו לי על פסיכולוג באיזור המרכז רצוי בראשל"צ אך לא מחייב אגב אני קראתי חומרים ואני יודעת שקיימים סוגי טיפולים כך שבמצבי כרגע אני זקוקה לטיפול דינמי תודה

תמר יקרה, לצערי אין אנו, כמנהלי פורום, נוהגים להמליץ מכאן על מטפלים באופן אישי. תוכלי להיעזר באלפון המטפלים, או בהמלצות מאנשים מרוצים באזורך. מניסיוני - כשמחפשים מוצאים ! כל הכבוד על ההחלטה החשובה, והמון הצלחה בטיפול. ליאת

מצוקה אישית אופפת אותי זה ימים אחדים איני מוצא מנוחה לנפשי מחשבות מתרוצצות במוחי כמו פטיש בלב הם מכפילות את פעימות ליבי לא מוצא כוחות להתגבר - וגם לא מוכן לוותר תחושה של איבוד חושים ופחד מהבלתי נודע כל צעד כעת קריטי – לטוב ולרע אני מרגיש תשוש עייף וחסר אונים

שלום יקר, המילים שלך מצליחות להעביר בצורה פיוטית ומרגשת את המצוקה הקשה בה אתה שרוי כרגע. אני ממליצה לך לא להישאר עם זה לבדך, ולמצוא אדם קרוב עמו תוכל לחלוק רגשות אלה, ולמצוא נחמה ועידוד. חשוב שתדע שיש דרכים יעילות למדי להקל על הסבל. כדאי מאד לפנות לאיש מקצוע, פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להעריך את המצב ולהציע טיפול מתאים. חזק ואמץ ליאת

תודה, המילים שלך עוטפות אותי ומרגשים אותי העשה כדברייך

בתי בת 24,ילדה יפהפהיה שסובלת מבולמיה. היא מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, ובעצמה סטודנטית לפסיכולוגיה. היא נתונה כעת בתוך דכאון מתמשך, היא טוענת שיש לה נטיות דכאוניות שמתפרצות לעיתים בהקשר למצוקות שלה. היא כל כך שלילית לגבי מצבה, אומרת שאין לה מזל בכלום (חברות, אהבהף עבודה שהיא כל כך רצתה ועכשין היא כל כך סובלת שם). יש לי הרושם ששום דבר לא יגרום לה אושר, ושתמיד ברגע שהיא תגיע לאנשהוא, היא תרצה יותר או אחר. ניסיתי לשוחח איתה, לומר לה שתנסה למצוא בעצמה את הכוחות שישיו אותה מהשחור שאופף אןתה, היא אומרת שהיא מתפקדת אבל בקושי רב, שהיא נאבקת כל בוקר לצאת מהמיטה.הצעתי לה חוג יוגה, חאו חוג אחר, משהו שהיא תוכל להתענג עליו, אבל היא חוזרת על כך שאין לה כוח לחיים האלה, שנמאס לה להילחם. מה עושים? האם בחורה בטיפול צריכה להגיע למצב כזה? או שהפסיכולוגת היתה אמורה למצוא כלים ע"מ לעזור לה? איך לעזור לה לצאת מהמרה השחורה?

סימה יקרה, גם כאשר נמצאים בתוך תהליך טיפול, יש נסיגות. במקרה שאת מתארת יש מקום, לדעתי, להתייעצות עם פסיכיאטר שיוכל לסייע בטיפול תרופתי. מבין השורות הצלחתי להבין שלמרות הדיכאון בתך לומדת, עובדת, ומציבה לעצמה רף ציפיות גבוה. ניכר שאת מנסה מאד לסייע לה, אך חשוב להציע את העזרה בדרך מכבדת, לא חודרנית, שתאפשר לה את המרחב ללא ביקורת. לפעמים ברגעי ייאוש, כשאומרים לנו "קחי את עצמך בידיים", זה רק מכעיס ומייאש עוד יותר. נסי להחזיק עבורה את התקווה, ולעודד אותה להמשיך בטיפול למרות הכל. אני מאחלת לשתיכן הרבה כוח וסבלנות במאבק בדיכאון. ליאת

סימה, טיפול אינו דרך חלקה, נעימה וחד-כיוונית. במהלך הטיפול יש עליות ומורדות, שנובעות מהתמודדות עם דברים שצפים ועולים על-פני השטח. אפשר לראות כל משבר טיפולי שכזה כירידה לצורך עלייה. כמובן שאני לא מכירה את הבת שלך או מתמצאת בפרטי הטיפול שלה, אבל תנסי לברר איתה מה היא מרגישה כלפי הטיפול. אופציה נוספת שכדאי לשקול - עם בתך, כמובן - היא קבלת טיפול תרופתי נגד הדכאון. התרופות מקלות את התחושות הרעות, ומאפשרות למטופל להתנהל טוב יותר במסגרת של טיפול פסיכולוגי. ס.מ.

אני אם לשלושה בנים (9 ותאומים בני כמעט 7). התאומים זה עתה עלו לכיתה א'. מסתבר שכבר בימים הראשונים אחד מהתאומים "דאג להתבלט" אך בצורה שלילית ביותר,בעיקר כשהגיעו אורחים/מכובדים לכיתה. לדוגמא בהכרות הראשונה עם מנהלת בית הספר הוא "הציג" את עצמו " אני ילד מטורף" ובמקרה אחר אמר " אני נמלה" וכאילו הלך כמו נמלה. בבית אני לא רואה שינויים בהתנהגותו ואפילו הוא מכין שיעורים עם המון מוטיבציה ואף מתחיל לקרוא מאוד יפה!! לעומתו אחיו התאום ללא מוטיבציה כלל עם הכנת השיעורים ואני דיי צריכה "לרדוף אחריו" ולהזכיר לו אבל בביה"ס עד כמה שלי ידוע הכל כשורה . סיימנו טיפול אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגנטיבי -התנהגותי לפני כ-4 חודשים. לדעתי הילדים זקוקים לטיפול רגשי - למי עליי לפנות ? האם קופ"ח מכסה מקרים כגון אלו ? אודמ מאוד על עזרתך !!

סיגל יקרה, קופות החולים נוהגות להשתתף בעלויות הטיפול הרגשי לתקופה מוגבלת בזמן. לאחר תקופה זו המחיר עולה מעט, ולאחר תקופה נוספת תחוייבי בתוספת נוספת. מדובר בכל מקרה במחיר מוזל. מעבר לכך, ישנן מרפאות של משרד הבריאות (מרפאות לבריאות הנפש לילדים ונוער), ושם המחיר הוא חינם או סמלי ממש, אבל התורים מאד ארוכים. תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס. יש רשויות מסוימות בהן השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) נותן במחיר מסובסד גם טיפולים רגשיים. תוכלי, כמובן, להתייעץ עם המטפל שעבד אתכם ולבקש את המלצתו. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 4 ויש לי איתו בעיה. בזמן האחרון הוא סיגל לעצמו טון דיבור תינוקי, והתנהגות תינוקית!!! זה נשמע נורא. הוא ילד מאוד חכם ובוגר. הוא לא מתנהג כך כל הזמן , אבל זה הולך ונהיה לעתים יותר קרובות. יש לו אחות בת 3 והוא מאוד מקנא בה. האם זאת יכולה להיות הסיבה? איך מטפלים בזה? איך עלינו להתנהג במצבים כאלה? האם תריך לקחת אותו ליעוץ? או שאנחנו בעצמנו צריכים ללכת ליעוץ? תודה.

יונית יקרה, ילדך בן הארבע הוא ככל הנראה נבון דיו כדי להבין שתינוקות זוכים איכשהו לתשומת לב רבה יותר. לא ברור אם הוא למד זאת אצלכם בבית, בהקשר של אחותו הקטנה, או אולי אצל סבא וסבתא המתייחסים אחרת לנכדים היותר צעירים. בכל מקרה, את מספרת שהוא מאד מקנא באחות הקטנה, ואפשר לראות קשר הגיוני בין הקנאה להתנהגות המתיילדת. את מתארת אותו כחכם ובוגר, אבל הוא עצמו היה מוותר בשמחה על הסטטוס הזה, ובוחר להיות "התינוק של אמא". ולכן, לא הייתי מציעה להעיר לו ובטח שלא ללעוג או לכעוס על ההתנהגות הזו. במקום זאת, להרעיף הרבה תשומת לב ואהבה ללא קשר להתנהגותו, לשבח התנהגויות רצויות, ולהימנע מלהשתמש במונחים של בוגר/תינוק. אל תגיבי באופן מיוחד לדיבור התינוקי, ונסי לשמור על ענייניות ורוח טובה. כמו שיכולים להעיד לא מעט הורים מנוסים - התופעה תחלוף מעצמה. בברכה ליאת

לקחתי את זה מהתאר - זדיכאון: "אני מטיל ספק ביכולתי לעשות משהו כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות לחלוטין, אני מוטרד מחוסר התקווה לגבי כל דבר. אחרים אומרים 'זה רק זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אבל כמובן שאין להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לזוז, לחשוב או שיהיה לי איכפת ממשהו, אז מה הפואנטה?"זה אני זה בדיוק אני ! בנוסף לזה אני סובל מתשישות כרונית ובקושי מצליח להקליד על המקלדת אני רק בן 21 והמח שלי גמור מעייפות וכל הגוף שלי גם ואין לי כוחות יותר מה לעשות? הייתי אצל כל כך הרבה רופאים אין לי כח יותר ...

שלום גילי בן אדם שחווה דיכאונות בעבר יודע בדיוק איך אתה מרגיש. ודיכאון זה בין התופעות השליליות היותר נפוצות. אז אל תרגיש מיוחד, ברגע שתפסיק להרגיש מיוחד ושאף אחד לא מבין אותך, תראה לפתע כמה אנשים במצב שלך. "צרת רבים חצי נחמה". אתה יכול לחפש פורומים המדברים על דכאונות בתפוז או בהייד פארק, ולשאול אנשים שהתגברו על הדיכאון מה הם עשו, איך הם פעלו, ובכך לקבל רעיונות נוספים או קו חשיבה חדש. אתה יכול לקרוא ספרים המדברים על דכאון, או על חשיבה אופטימית. או לנסות להרגיל את עצמך להיות אופטימי בכל מה שקשור לחייך. אם תנסה גם טיפה לרדת מהרחמים העצמיים, ותהיה יותר משוחרר. אתה יכול אפילו ללכת עם כמה חברים למופעי סטנד אפ, או אם אתה רוצה אתה אפילו יכול להוריד מהאי מיול הופעות של רועי לוי (הוא ענק). בכל מקרה, מאחל לך המון בהצלחה. וככל שתצחק יותר ותהיה יותר אופטימי, כך יוטב לך ותצא מהמצב הנוכחי. יום נפלא!

גילי, התחושה ש"אף-אחד לא באמת מבין אותי" מאפיינת הרבה מאוד מדוכאים. מעבר לכך, אדם שמעולם לא חווה דכאון עמוק ו/או מתמשך לא יכול להיכנס לנעליים של מי שנמצא במצב כזה. בדיוק - וסלח לי אם ההשוואה קצת מנותקת - כמו שגבר לעולם לא יוכל להבין באמת את המשמעות של להיות בהריון. אובחנת כסובל מתשישות כרונית? ואף-אחד מהרופאים המרובים שראית לא המליץ לך על טיפול נפשי תומך? עם או בלי התשישות הכרונית (שבמקרה הזה תורמת לקיומו של הדכאון) כדאי להיכנס למסגרת טיפולית תומכת, שכוללת טיפול פסיכולגי וטיפול תרופתי (במידה והדכאון באמת חריף, ולא ניתן לטפל בו רק באמצעות שיחות). חבל למשוך ככה את הימים בתחושה של ריקנות, עייפות וחוסר תוחלת. אתה רק בן 21... לא היית רוצה לשנות את זה עכשיו, כשכל העתיד עוד לפניך? ס.מ.

גילי יקר, אתה מדבר על שתי תופעות קשות (דיכאון ותסמונת התשישות הכרונית) מאד, הגורמות - כל אחת לבד - לעומס יתר על המשק הנפשי. גם אני, כמו מישהי, מתפלאה על כך שאיש לא הפנה אותך עד היום לטיפול נפשי. הגם ששתי התופעות הללו הן בנות חלוף, אין סיבה לסבול את התקופה הזו בלי עזרה. יצא לך לשמוע פעם מציל שמדריך אנשים איך להיחלץ ממערבולת סוחפת בים? מסתבר שאחת הטעויות שאנשים עושים במקרה כזה, זה לנסות ולשחות במאמץ רב אל מחוץ למערבולת. במצב כזה אדם חסר סיכוי כמעט, כי הוא מתיש את עצמו במאבק-שווא מול כוח חזק בהרבה. המצילים ממליצים במקרה כזה לנסות להירגע, ולתת לזרם לשאת אותך החוצה, בלי להיאבק. נראה לי שכרגע אתה מותש מאד, מבוהל, וכועס על עצמך על כך שנכנעת לדיכאון ולעייפות. אני מציעה לך לנסות להפסיק לכעוס על עצמך, לתת לעצמך את הזמן, למצוא לך את המקום הבטוח והתומך (טיפול!) ולהתאזר בסבלנות. העצות של שי ומישהי טובות מאד, ואני מנצלת את ההזדמנות להודות לשניהם על ההתגייסות הנעימה (תמיד) שלהם לטובת אנשים במצוקה. תודה לשניכם, ובהצלחה לגילי ליאת

אני ואשתי מטופלים אצל פסיכולוגים שונים המכירים אחד את השני ואף חברים טובים האם יש לחשוש שמעבירים ביניהם מידע כלשהו

אלי יקר, חסיון המטופל הוא אחד הכללים המקודשים ביותר במקצוע שלנו. לפיכך, יש לצפות שמידע מן החדר לא ידלוף ממנו, אלא בהסכמת המטופל (המוחתם פיזית שהוא מתיר לעשות כן). במקרים מסוימים, בהם מטפלים בבני אותה משפחה מס' אנשי מקצוע, יש יתרון להתייעצות ביניהם, אך גם על כך יש להחליט מראש, להגדיר היטב באזני המטופלים את הרציונל לכך, ולקבל את הסכמתם. אם אין סיבה מיוחדת לעשות כך, דליפת המידע בין המטפלים נחשבת לעבירה אתית. בברכה ליאת

שלום לכולם, בימים חמישי ושישי השבוע ליאת תענה במקומי, מאחר ואני נוסעת לכנס בנושא טיפול. להתראות בשבוע הבא, אורנה

צאתך בשלום. שובך בשלום. ובהצלחה.

לאורנה מאחלת לך נסיעה חשובה ומהנה, ובטוחה שתייצגי אותנו בכבוד בהרצאתך שם. נשמח לשמוע רשמים עם שובך. ליאת

התחלתי טיפול לפני שלשה חודשים במקביל לאשתי בחרתי לעשות טיפול במטרה לשפר את איכות חיי שהם טובים ומוצלחים רציתי לשאול: האם בטיפול חייבים לדבר על הכל וגם להתוודות על דברים לא ראויים או לא מוסריים האם זה חשוב להצלחת הטיפול? אני מאוד מתבייש לחשוף דברים שעשיתי אולי גם פלילים ובסך הכל היום אני עוסק בדברים ערכים וחשובים בחיים ואף מעמדי חשוב. נא עזרתך....

מ.ח.ב, לפי התפיסה שלי, המילה "חייבים" לא שייכת ללקסיקון הטיפולי. ברור שגם למטופל יש חובות, אבל הן לא כוללות את התוכן שהוא בוחר להעלות. עכשיו, ברגע שלא חייבים, צריך להחליט מה רוצים. כן, יש משהו חושפני בטיפול. עולים דברים שמפחידים אותנו, דוחים אותנו, מאיימים עלינו וכו'... אבל בשביל זה הכל מתרחש בתוך מסגרת ברורה ובטוחה. אם אתה עדיין לא מרגיש בטוח בטוח לדון בנושאים מסוימים, אתה יכול לחכות עוד קצת, עד שתחושת האמון שלך במטפל/ת תתבסס. בקשר למעשים שעלולים להיות פליליים - תשאל את המטפל/ת שלך על מה הוא חייב לדווח ועל מה לא (בד"כ, אם לא מדובר ברצח, אלימות קשה ומסכנת חיים ודברים בסדר גודל דומה, מטפל לא ידווח). ואחרי זה תקבל החלטה. ס.מ.

ערב טוב, כל הכבוד על ההחלטה לפנות לטיפול. אתה מעיד על עצמך כמי שחי חיים טובים ומוצלחים, ובחר לפנות לטיפול כדי לשפר את איכות החיים. למיטב הבנתי, סודות אפלים מעברינו אינם מומלצים במיוחד כמתכון לחיים נוחים. דווקא ההזדמנות לאוורר אותם בסביבה בטוחה ומכילה, להיפרד מהם סופית, וללמוד לאהוב את עצמך למרות טעויות העבר, נשמעת לי נכונה ומשמעותית יותר לאיכות חיים בהווה ובעתיד. עם זאת, כמו שאמרה לך נכון מישהי, שום דבר אינו חובה. בטיפול לעולם אתה הנווט, ואתה המחליט גם על קצב ההתקדמות. אולי באמת חשוב לבסס קודם כל תשתית של אמון וביטחון במטפל/ת, ורק אז לחשוף את הדברים הכואבים ביותר. אני מאחלת לך שנת שלום, בריאות ומעשים טובים :-) ליאת

שלום. אני נשואה לבעלי כ- 10 שנים , לבעלי יש אחות גדולה ממנו שגם היא נשואה . היחסים ביניהם טובים עד מצוינים . אחותו עד היום לא הזמינה אותנו פעם אחת אליה לחגוג את ימי ההולדת שלה . החודש היא הייתה בת 40 ושוב התעלמה מלחגוג את יום ההולדת שלה איתנו והתעלמה לחלוטין . אני רוצה לציין כי בכל ימי ההולדת שלי ושל בעלי תמיד הזמנו אותם לחגוג את ימי ההולדת שלי וגם של בעלי ואף פעם היא לא הביאה מתנה לא לי ולא לבעלי אפילו לא פרח או בקבוק יין . הוריי שהבושה אוכלת אותם החליטו לחגוג לה את יום ההולדת על חשבונם ולהזמין את בני המשפחה כאשר אחותי נשארת פסיבית לחלוטין . שאלתי : 1. האם עלינו לקנות לה מתנה ליום הולדתה ה- 40 . 2. האם עלינו ללכת למסיבה או להתעלם ולא ללכת . 3. האם ההתנהגות שלה מצביעה על : אנוכיות , קמצנות , אגואיסטיות וכו"י . תודה

נשמע שאת כועסת עליה. יש לך אומץ לדבר איתה ולשאול אותה למה היא מצפה? מהן צפיותיה? ניבה

תודה על התגובה המהירה. אין לי מה לשאול אותה כי אין לה ציפיות , אני פשוט מתביישת בה כי אני חושבת שהיא אנוכית אגואיסטית וקמצנית . אני בדעה + בעלי שלא צריך לקנות לה כלום גם לא פרח . בעלי מתלבט אם ללכת לארוחה שההורים מארגנים לכבודה . מה דעתך ? תעזרי לי להחליט מבלי לשאול אותה כי ההתנהגות שלה כבר צצה מספר פעמים והתעלמנו , הפעם היא הגזימה . תודה

שלום יעלי, לא ברור מדברייך, האם האחות חוגגת את ימי ההולדת שלה עם אחרים (ורק אתם לא מוזמנים), או שמא היא כלל לא חוגגת. יש הבדל בין שני המצבים הללו. חשוב לזכור שלא כולם מחשיבים ימי הולדת באותה מידה. יש אנשים ש"לא עושים עניין", ויש מי שחוגגים בהגזמה באירועים רבי רושם. שני המצבים לגיטימיים ויש לכבדם. אני חושבת שאם היא חוגגת בחברתם של כל בני המשפחה האחרים ורק אתכם אינה מזמינה, זה תמוה ואף מעליב. לעומת זאת, יש אפשרות שהיא חוגגת עם חברים שאינם משפחה, ואז לא תמיד "זה נדבק", מכל מיני סיבות. יש, כמובן אפשרות שהיא אינה חוגגת כלל, כי זה פשוט לא חשוב בעיניה כל כך. אחרי שתחשבי איזה מן האפשרויות האלה היא המתאימה, אולי תוכלי לחשוב שוב מה בכוונתך לעשות. בכלל, בעניין מתנות, מאד קשה לייעץ. יש מי שנהנים לתת ללא קשר למה שקיבלו. יש מי שזוכרים מה קיבלו ונותנים בהתאם, ויש מי שמתנדנדים. אני חושבת שאם הקשר בין האחים הוא טוב עד מצויין, היא כנראה לא כל כך נוראית, ואפשר אולי לתת לבעלך להחליט מה ברצונו לעשות. אני מקווה שתתחיל לכם שנה משפחתית ונעימה יותר, ומאחלת מזל טוב לכל החוגגים. ליאת

שלום. אני שואלת את עצמי מדוע עלינו להזמין אותה כאשר אנחנו חוגגים ימי הולדת עם המשפחה , מאחר והיא אחותו מעדיפה לחגוג את ימי ההולדת עם חברים שלה ולא או גם איתנו כך שאולי עלינו בשנה הבאה לא להזמין אותה ואת בעלה כאשר אנחנו ניגוג את ימי ההולדת שלנו בחוג המשפחה . אני חושבת שאין לה ענין בנו לכן אני חושבת פעמיים באם לצאת ולחגוג את יום ההולדת שלה עם בעלי במסעדה כאשר ההזמנה בוצעה ע"י ההורים שלה . מסקנה שלי שהיא רוצה שמישהו אחר יחגוג עבורה וישלם עבורה ובמקרה זה הם ההורים שלה , הסיפור לא נראה לי , אנחנו דיי מלוכדים לא לקנות לה מתנה ולהתעלם לחלוטין כפי שהיא עושה כאשר מזמינים אותה , הבעיה הקשה שלנו זה להחליט אם להגיע למסעדה שההורים שלה ושל בעלי הזמינו כדי לחגוג את יום ההולדת שלה ועל חשבון ההורים . מה דעתך ?????????????????.

לפסיכולוגית שלום. שאלה: העברה היא העברת האהבה מדמויות ההורים לאנשים איתם באים בקשר במשך החיים, כך אני מבינה. מה קורה לאותה העברה/ אהבה, כאשר ילד נמסר לפנימיה בין הגילאים (אולי פחות מגיל 4) 4 ל-6 ואז מחזירים אותו הביתה. בגילאים אלו נמסרתי לפנימיה, אני לא מרגישה אהבה כלפי הוריי או כל נחיצות אליהם. אני נמנעת מאנשים במציאות וחווה תמיד דחיה, אבל הייתי רוצה אם תוכלי למקד לי : איזה נזקים יכולים להיווצר לילד שמנותק מהוריו, אחיו (משפחה ברוכת ילדים) בגיל כל כך קטן, גיל שלא מבינים עוד הרבה דברים, לא מבינים מה קרה ולמה "מרחיקים" אותי מהמשפחה, אל מקום שבזכרונותיי היה מלא כאב, בדידות, פחד מהעולם. תודה ש

ש' יקרה, ילדות בלא הורים היא תמיד דבר עצוב. כמעט תמיד ילדים מו?צ?א?ים מהבית כדרך למנוע פגיעה אפשרית מעצם החשיפה לנסיבות חיים קשות. יש לא מעט סימני שאלה סביב צעד כזה, ולעיתים מתברר כי בניסיון למנוע נזק, נוצר למעשה נזק מסוג אחר, כולל תחושות של דחייה, עצב ובדידות. את שואלת איזה נזקים עלול לגרום הנתק מההורים, וקשה לענות על כך חד משמעית. זה כמו לשאול איזה נזק יכולים לגרום לילד גירושי הוריו. זה תלוי. תלוי מהי המסגרת אליה נשלחת. האם היו שם דמויות חמות ומיטיבות המעניקות תחושת חמימות ואכפתיות. האם הצרכים הבסיסיים סופקו במלואם. האם היו מפגשים עם ההורים בזמן הזה. כיצד הוסבר לך הניתוק מהבית. האם היו לצד הבדידות והעצב גם חוויות נעימות. את יודעת, אני מכירה לא מעט אנשים מבוגרים שהיו בילדותם ילדי חוץ בקיבוץ. אנשים אלה, הגם שמדברים, כמוך, על תחושות של נתק, בדידות ודחייה (הן מהבית והן מצד ילדי הקיבוץ), יודעים גם להכיר תודה על החינוך האיכותי שקיבלו, על ההווי המיוחד, ועל ההזדמנות להיחלץ מחיים של מחסור ועוני. אז ממש קשה לדעת. מן הסתם לתחושות שאת מתארת, תחושות של חשדנות והימנעות מחברת אנשים, יש שורשים אי שם בחוויות הילדות שלך, אבל לתפיסתי אפשר בכל גיל לעבד חוויות קשות אלה, ולצמוח מהן מחוזקת יותר לקראת העתיד. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול, ולנסות להתמסר לחוויה של קשר ייחודי ומיטיב, מבלי להטריד עצמך כל כך במונחים תיאורטיים ומשמעותם. אני חושבת שמגיע לך הטוב הזה. דרך צלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך. אני רוצה לחדד את שאלתי בעניין העברה. האם תינוקות חווים אהבה כל הזמן במטפל שלהם'/ הורה שלהם? ז"א האם זהו הרגש העיקירי שיחוו בכל פעם שיסתכלו על ההורים? אני פשוט רוצה להבין את הבסיס לרגש הזה שמשליכים כלפי המטפל. והיה ותינוק/ ילד חווה ילדות קשה, האם ההעברה שיחווה כלפי המטפל תיהיה גדולה יותר, חזקה יותר, דורשת יותר זמן לעיבוד, בשונה מילד שיחווה ילדות טובה ויגיע לטיפול בגיל מבוגר, האם עוצמת ההעברה תלויה בחוויות הילדות. האם כילד היו צריכים לממש את האהבה הזאת ע"י הכלה, דאגה וכו'? מה השתבש בתהליך? ש

אני בן 18 ורציתי לשמוע עצה לגביי בעיה שיש לי כבר הרבה זמן... הבעיה שלי היא כזאת: כשאני עצבני לא מעניין אותי מאף אחד ואני אומר דברים שאני מתחרט ועושה דברים שאני מתחרט(בעבר גם הרמתי יד) שאני במצב רגוע כמו עכשיו אני מודע למעשיי ומוכן לשמוע מכולם לגביי הנושא אבל שאני ברגע של עצבים אני יכול בשניה מה שבניתי בזמן רב.. איך אוכל להתמודד ולשלוט בעצביי גם בזמן עצבים ולא רק בזמן רוגע?? האם ניתן לקבל איזשהי הדרכה או מספר טיפים לשליטה עצמית. אני לפניי צבא כך שכרגע טיפול פסיכולוגי לא מתאפשר לי(בעבר הייתי בטיפול משפחתי שלא עזר מאומה) אודה לך באם תענה לי בתודה מראש אביגדור

אביגדור יקר, נראה לי שדווקא לפני הצבא, תקופה עם פוטנציאל למשבר וקושי, כדאי להגיע לאיזון ושליטה אופטימליים. אל תבנה על כמה טיפים דרך האינטרנט, אלא על טיפול מסודר. אם, באמת, נראה שכרגע שטיפול נפשי זאת משימה כבדה מדי, נסה לפנות לאחת הסדנאות המציעות פתרונות בזמן קצר יחסית (אגב, גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחשב קצר בהשוואה לטיפולים אחרים). נסה למצוא כאן משהו שיהלום את צרכיך : http://www.google.co.il/search?hl=iw&lr=&q=%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%94+%D7%91%D7%9B%D7%A2%D7%A1%D7%99%D7%9D&as_q=%D7%A1%D7%93%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA&btnG=%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9+%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9A+%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%95%D7%AA בהצלחה ליאת

שלום אני נמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומסתדרת טוב עם המטפלת שלי. בזמן האחרון אני כביכול מאשימה אותה במה שקורה לי כמו למשל התקף חרדה שהיה לי כי בעצם היא לא עזרה לי איכשהו למנוע אותו. מה אפשר לעשות עם זה? עדיין לא אמרתי לה כלום למרות שנראה לי שהיא מודעת לזה כבר לפניי. אני חושבת שאולי אני בכוונה עושה דברים כאלו רק כדי שיהיה לי קל יותר לעזוב בעתיד מאין התנתקות. מה עושים? תודה מראש

שלום לך, שואלת לא הבנתי מה בעצם עשתה המטפלת שלך, שהכעיס אותך כל כך. התקפי חרדה הם משהו שצריך ללמוד לחוות עם סוג של נכונות, וידיעה ש"זה רק התקף". הפסיכולוגית שלך לא יכולה לחסוך ממך התקפי חרדה, אלא רק ללמד אותך לשלוט בהם, מתוך תקווה שיופיעו פחות, ככל שתפחדי מהם פחות. (האם שקלת טיפול תרופתי?) נראה שהכעס שאת חשה כלפיה נעוץ במקום אחר, וכמו שרמזת, גם היא כנראה מודעת לכך. לפיכך, אין מנוס מלדבר על כך במסגרת השעה שלכן, ולבדוק מה קורה שם, ביניכן. לפעמים, באמת לקראת סיום טיפול, יש נסיגה קלה ומעין התגברות של הסימפטומים, וגם על זה כדאי לדבר באומץ. חזקי ואמצי ליאת

אני רווקה בשנות השלושים של חיי. הכרתי גבר רווק באותו הגיל. יצאנו פעמיים, ומיד החליט כי לא נסתדר, והציע שנעבור לקשר ידידותי (דהיינו סקס). בהתחלה נרתעתי, אך החלטתי לנסות. נפגשנו מספר פעמים, ואני מרגישה שאני רוצה יותר מקשר (עבר חודש). הבחור מצידו חיזר הרבה גם בין המפגשים, אך לא ממש השקיע את נשמתו. הוא ממשיך בשלו, ולא משדר שינוי בכוונות שלו, להיפך, רק ממשיך למצוא בי את הרע בתכונותיי, ומצהיר עדיין כי אין לנו סיכוי כזוג, אך כמובן רוצה להמשיך להיפגש. מצד אחד אומרים לי, תמשיכי, ולו בשביל הסקס, ואולי הקשר ייבנה לאט. אולי הבחור יתעשת וישנה את דעתו בסוף. מצד שני, אומרים לי שזה חסר סיכוי, ואם הרצונות שלנו שונים, עדיף לנתק וכמה שיותר מהר כי אני עלולה להיפגע. אני מתלבטת מה עליי לעשות... אני מרגישה שזה לא יילך כי הוא מציב בפניי קשיים, אך גם לא יודעת אם לשבור את הכלים.

ממה שרשמת נראה ברור שלידיד שלך מאוד נוח עם המצב, הוא ימשיך להחזיק אותך על אש קטנה, יבוא כשירצה, יקרא לך כשירצה ואני לא בטוחה אבל נראה שהוא מוריד לך את הביטחון כי רשמת שהוא מוצא את הדברים הרעים שבך. עכשיו, את צריכה לחשוב על כאן ועכשיו לדעתי- טוב לך איתו? את מסופקת איתו? זה מה שאת רוצה ומחפשת במערכת יחסים? אם התשובה שלך היא כן, אז התשובה היא שאת תשארי בקשר כי לא רע לך. אבל- אם את מחפשת מישהו לטווח ארוך, שיכבד אותך ויעריך אותך על מי ומה שאת ויידע לחפש ולמצוא את היתרונות שבתכונותייך, הידיד חברנו הוא לא האדם המתאים לך. שמתי לב מחוויות שלי ושל הסובבים אותי שיש לנו נטייה "להתקע" על אנשים שלא מתאימים לנו, אנחנו לא רוצים להיות לבד, לעיתים פקטור הגיל מלחיץ גם ואנחנו נכנסים לקשרים לא בריאים ולא מתאימים לנו ועוד נלחמים עליהם! תקשיבי לעצמך, תנסי לברר מה את רוצה ומה את מרגישה שמגיע לך, ותלכי עם זה, תזרמי עם ההחלטה. ולסיום- אני יודעת שזה נדוש ואת בטח לא רוצה לשמוע את זה אבל-הוא באמת לא הגבר היחיד שימצא חן בעינייך אם תחליטי לא להיות עם הידיד את תמצאי מישהו שאיתו מערכת היחסים תהיה דו צדדית. שיהיה לך המון בהצלחה!

שואלת יקרה, מעבר לדברים הנכונים שאמרה לך ליטל, חשוב להוסיף, שנכנסת מרצון למשחק שחוקיו היו ידועים מראש. למה זה קורה לנו? יש כאן, כנראה משהו שמשרת שני צדדים. הוא - מחזר אומלל שמבסס את כל בטחונו העצמי על כיבושי המיטה שלו, מן הסתם כי זו הדרך היחידה בה הוא יכול להרגיש "גבר". הוא מכריז מראש שכל מה שהוא רוצה זה סקס, ובכך מבטיח לעצמו חיזור נואש מצד קרבנותיו, הנקשרות אליו דרך מיטתו ורוצות בו עוד. היא - מרגישה נחשקת, מחוזרת, מאותגרת (אם תצליח להחזירו למוטב, איפה שכל האחרות נכשלו, איזה הישג עצום זה יהיה עבורה, לא?). הבשורה הרעה היא, ששני הצדדים נשארים בסופו של דבר בודדים, אומללים, ודורכים במקום. את חוששת שאת עלולה להיפגע, ואני חושבת שאת כבר פגועה. זהו משחק עם חוקים משפילים שהסכמת לשחק. למזלנו, במשחקים לא הוגנים אפשר (וצריך לפעמים) לשבור את הכלים. מקוה שתמצאי את הכוחות לשמור על עצמך מפגיעה נוספת. בהצלחה ליאת

תודה

My son is 5 1/2 years old. He does not sleep through the night.He fall asleep quicker but gets up about 2 OR 3 hours after falling asleep AND when i ask him what is wrong he wont tell me.if ANYBODY can help...or give me some advice I would appreciate it sooo much

מירי יקרה, כמה קשה לא לישון בלילה ! אני רוצה לסייג ולומר, לפני הכל, שלפני שפונים להתייעצות בעלת גוון פסיכולוגי-רגשי, חשוב לשלול בעיות פיזיולוגיות אצל רופא הילדים. לא ברור כמה זמן נמשכת התופעה שאת מתארת, והאם היקיצה מלווה בבכי או לא. לא הצלחתי להבין מה קורה לאחר שהילד מתעורר משנתו. כדי לסייע בתחום זה, חשוב מאד לדעת האם מדובר בפחדים? האם מדובר סתם ב"יציאה מהשינה"? גם אם אינו אומר בדיוק מה הבעיה, בדר"כ אמהות מצליחות לזהות כיוון אפשרי. איך אתם נוהגים להרגיע אותו או להרדים אותו לאחר ההתעוררות? לפעמים מאמצי ההרדמה של ההורים מביאים לתוצאה הפוכה ומעוררת דווקא (אוכל, שתיה, סרט וידאו, וכיוב') קצת קשה ע"ס המידע המוגבל שהבאת, להעריך באיזה קושי מדובר. חשוב לומר שאצל כולנו יש מעגלי שינה במהלך הלילה, הכוללים יקיצות קצרות. לפעמים לילדים צעירים קשה להרגיע את עצמם ולחזור לשינה, בעיקר אם התרגלו לנוכחותו של ההורה כמי שמסייע להם להירדם שוב. אני מציעה לך לנסות ולהתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א בימים א' או ד' בין השעות 9:00 ל- 15:00 (טל: 03-6406888) ולקבל סיוע מאיש מקצוע שיוכל לשמוע את כל הפרטים. אני עצמי עונה לפניות בימי ראשון. אם לא, נסי לתת מעט יותר מידע. ליל מנוחה ליאת

שלום ליאת. תידה רבה על תגובתך. הייתי רוצה להשלים לך כצד את התמונה. הבעיה היא שהוא אפילו לא מפריע לי לשון. זה לא שהוא רוצה את תשומת לבי או משהו כזה... הוא נרדם מהר ואז מתעורר תוך שלוש-ארבה שעות ומתחיל להסתובב במיטה וכך עד הבוקר. עם עיניים פתוחות. אומר שלא יכול להרדם חזרה. אומר שהוא לא יכול לישון אבל נח במשך הלילה. מה זה אמור להיות? האם ילד בגילו לא אמור לישון שינה עמוקה במשך הלילה? הוא מסתובב עייף כל הזמן. ולא נרדם במשך היום. עוד פעם תודה. מירי.

במשך 5 השנים האחרונות אני נמצאת בטיפול אצל פסיכיאטר ופסיכולוג (התחלפו במשך התקופה)ונראה כי דבר לא דבר השתנה. אינני יודעת כיצד להיגמל מאותם מינהגים "רעים" שפוגעים בי ישירות או בעקיפין, ולמרות שדיברתי עליהם אינני מסוגלת להפסיק. מה עוד ביכולתי לעשות?

שרון יקרה, בהנחה שאנשי מקצוע המכירים אותך מקרוב חמש שנים אינם מצליחים לעזור לך, לא נראה לי שאוכל לעזור בעצה מכאן על סמך מידע כה מועט. לפעמים השינוי מתרחש, אך הוא איטי ומתון מכדי שנבחין בו. לפעמים המנהגים ה"רעים" שלנו משרתים צרכים לא מודעים, והוויתור עליהם נתפס כמסוכן. לפעמים השיפור מאחר להגיע, וכבר אין מי שיקבל את פניו. ולפעמים, כמה עצוב לומר, יש מגבלות גם לטיפול המקצועי. לא תמיד ולא לכולם אפשר לעזור. אני מאחלת לך שתצליחי לחיות עם עצמך בשלום למרות הכל. לילה טוב ליאת

אני מבוטחת במכבי ואני רוצה להיות מטופלת שלך זה אפשרי? תודה קארין

קארין יקרה, תודה על הבעת האמון. לצערי, כרגע איני עובדת בהסדר עם קופת חולים מכבי (או אחרת). בברכה ליאת

וזה גם לא אתי.

ליאת שלום. יש לי שאלה שאני מתלבטת בה הרבה, אני בטיפול פסיכו' כשנה וחצי. כל הזמן אני שומעת מסביב על חברותיי שמדברות כמה הטיפול עוזר להן. אני לא מרגישה שהוא מקדם או עוזר לי , כמו שאני מרגישה צורך ורצון לראות אותה, להיות איתה באותו החדר בו בזמן אני מפחדת נורא ממנה. זה משהו שאני מרגישה ולא יכולה לעזוב אותה. אני בקושי מתבטא , אני מתכוונת שאני לא מצליחה להביא את עצמי ומאד מאד קשה. בזמן האחרון חל יותר שיפור בפתיחות שלי כלפיה, אבל שוב, בתכלס אין שיפור, אני כל היום מתעסקת בה, חושבת על חייה, ובכל זאת לא עוזבת אותה. אני לא מבינה למה אני לא עוזבת אותה למרות שהיא לא עוזרת לי. מה את אומרת, אולי כדאי לעזוב, בסה"כ זה לשלם הרבה מאד כסף בכדי רק לראות אותה ולספוג אותה. מצד שני גם מזה אני מפחדת, מלא לראות אותה בכלל. ואני כל כך מרגישה מבויישת שאני בכלל לא מתקדמת , בכלל המון זמן לא הבנתי בכלל מה צריך לדבר ועל מה ואיך זה הולך הטיפול, וכבר שנה וחצי עברה. היא אמרה שאיתי זה יותר לאט אבל לא הוסיפה מעבר לזה. מה את אומרת

נראה שיש משהו קצת מעבר לקשר הרשמי שיש לך ולפסיכולוגית שלך כמטופלת-מטפלת, ולמרות שאת לא מרגישה שהטיפול עצמו עוזר לך את בכל זאת ממשיכה ללכת אליה. את לא עוזבת אותה כי נקשרת אליה, היא בחיים שלך כבר שנה וחצי. וזה פחות או יותר אותו דבר כמו לעזוב חברה טובה עם לב טוב. אם היא הייתה עוזבת אותך? או בדימוי טיפה אחר אבל עם אותו עיקרון, אם חבר שלך היה עוזב אותך? לשניהם נקשרת, משניהם תפגעי. זה בלתי נמנע. אבל אם תאזרי אומץ ותחליטי שהקשר הזה הוא לא בשבילך למרות הכל, ואת תעשי את הצעד של הפרידה, ובהתחלה זה קצת יכאב, ויהיו געגועים. אבל זה יעבור. עוד בעתיד תצחקי על זה. לילה נפלא.

ערב טוב, את מצליחה להעביר היטב את תחושת התקיעות והיאוש שלך, אבל לפני שאת חושבת על עזיבת הטיפול, כדאי להביא בחשבון את העובדה שהיחסים בטיפול משקפים פעמים רבות דפוסי אינטראקציה בינאישית מן החיים שמחוץ לחדר. את מדברת על תחושות של פחד מצד אחד, אך גם תלות ועיסוק בלתי פוסק בה (מה שמעיד על תפקיד משמעותי שהיא ממלאה בחייך). הדרך בה את מתמודדת עם האמביוולנטיות הזו - לפחות כרגע - היא קפיאה משתקת וחוסר יכולת להיחלץ. לעזוב את הטיפול זו אופציה אחת (בריחה?) ולנסות להבין יחד איתה מה קורה לך זאת דרך שניה. הדרך השניה, עשויה להוות פריצת דרך חשובה, גם כשבירת דפוס וגם כמנוף ליצירת שינוי. אני מציעה לך להקדיש לכך מחשבה לפני שאת פועלת. בהצלחה רבה ליאת

הוא הרבה יותר נפוץ ממה שאת מדמיינת והוא במקרים רבים מעיד על כך שלקשר הזה יש עוצמה ויכולת להגיע עמוק ואולי גם לאפשר שינוי עמוק. אני לא יודעת למה פנית לטיפול, אבל לדעתי התלות שנוצרת במהלך הטיפול היא תופעה מאד מאד שכיחה, ואני חושבת שהדבר הכי טוב הוא לדבר עם המטפלת על כך. אני חושבת שחלילה לך מ"לרדת על עצמך", יש טיפולים שבהם במהלך תקופה לא קצרה המטפל/ת הופכים לדמות מאד משמעותית בחיים, אבל אחר כך זה עובר, במיוחד אם לא מנסים להלחם בזה. החשיפה בטיפול, בקשר כל כך אינטימי גם היא לפעמים מאד לא פשוטה, ואני חושבת שכנראה שהמטפלת שלך יודעת מה שהיא אומרת - שאולי הקצב שלכן הוא כזה שלא משיגים שיפור מהיר. אגב, חשוב בכל זאת לבדוק למה פנית לטיפול ומה את בכל זאת רוצה להשיג, ולדבר איתה על זה.

בזמן האחרון התחלתי לחלום על הפסיכולוגית שלי חלומות שכוללים הרבה מאד נגיעות. אני יודעת שזה חלק מהטיפול והיא יודעת שאני חולמת עליה אבל לא יודעת מה בדיוק. זה נורא מביך אותי לספר לה על זה. אני אפילו לא מצליחה לדמיין את עצמי אומרת את זה. אני מבינה שהיא אמורה להיות מתורגלת בדברים האלה ושזה לא יביך אותה וזה אמור להיות בסדר אבל בכל זאת אני בחיים לא אצליח להגיד לה כזה דבר. וגם לא לכתוב כזה דבר ולתת לה. מצד שני החלומות האלה לא עוברים לי והם בכלל אל קשורים לדברים שיש בפגישות שלנו.

ר.נ יקרה, אולי יקל עליך מעט אם תוכלי להתייחס לנגיעות האלה (גם אם בחלום יש להן גוון אירוטי מובהק) כמייצגות משהו נוסף, עמוק ומשמעותי יותר בקשר הרגשי ביניכן. אולי המעצור הזה, מלספר לה את הדברים 'עד הסוף', הוא זה שעומד מאחורי החלומות האלה? האם קיימת משאלה (ועמה גם הרבה חרדה) שהיא אכן תצליח לגעת בנשמתי (ואני בה) עד הסוף, עד לעצב החשוף? תני לכן את הזמן. ליאת

שלום לך, אני בת 58 ויש לי שני ילדים, בן ובת. אני ובני לא קרובים, הוא הבכור. ובתי בת 23 ילדה טובה ומאוד חכמה. בתי כל הזמן שואלת אותי אם אני אוהבת אותה. אנחנו משפחה מאוד יציבה אך עם זאת כנראה שלא כל כך חמה. בתי ילדה גדולה ועצמאית ואני לא מבינה למה היא כל הזמן שואלת אותי אם אני אוהבת אותה. היא ילדה חזקה ומאוד בטוחה בעצמה. מה דעתך?

שרה יקרה, אחד הדברים שכנראה אף פעם לא מעייפים אותנו, זה לשמוע כמה אנחנו אהובים על האנשים החשובים לנו. הגם שבתך נתפסת בעינייך כגדולה, עצמאית, חזקה ובטוחה בעצמה, היא זקוקה ל"תדלוק" הזה, ממך. נשאלת השאלה מדוע גם בגיל כה בוגר היא זקוקה לאישוש התכוף לאהבתך. האם היא מטילה בה ספק? האם ה"מוצלחו?ת" והעוצמה שהיא משדרת לך, באות כדי לזכות בה? לא ברור מדוע התרחקת מבנך הבכור, אבל האם יתכן שמצב כזה מאיים מאד על בתך? אולי היא חוששת שתוכלי להתרחק יום אחד גם ממנה? הרבה שאלות. בכל גיל כדאי לנסות ולעבוד על מערכות היחסים במשפחה. אפשר להיעזר לשם כך בטיפול (לך? לבתך? לשתיכן?), בעיקר כשמדובר בדפוסים של שנים רבות. המאמץ כדאי. אני מאחלת לך הרבה נחת ואהבה מילדייך ליאת

שלום ליאת, ברור שאני מאוד אוהבת את בתי. אבל מעטות הפעמים שאמרתי לה את זה במילים מפורשות. תמיד חשבתי שמעשים יותר חשובים מסתם מילים. כמובן שכמו כל אמא השתדלתי לעשות הכי טוב בשבילה. אני בטוחה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה. אני ממש מעריצה אותה, היא כל כך בוגרת ומבינה כל כך הרבה דברים ויודעת להתמודד עם המון מצבים שונים וקשים. יתכן וה"מוצלחות" והעוצמה שהיא משדרת הן באמת כדי לזכות באהבתי. היא יודעת שאני לעולם לא אתרחק ממנה, אני ממש צריכה אותה. היא האור שלי! לפעמים כשהיא שואלת אותי אם אני אוהבת אותה זה כאילו מתוך שיעמום, כאילו היא סתם זורקת לאויר כי אין לה משהו חשוב להגיד. יכול להיות שזה סתם? או שבטוח מסתתר מאחורי זה משהו עמוק יותר? אני חושבת שלי אין את הכוחות ללכת לטיפול אבל אני באמת אמליץ לה לפנות. תודה לך על התייחסותך שרה

שלום אני בת 18. עומדת להתגייס כאשר לפניי דילמה קשה.אני ספורטאית שנים ארוכות ולפניי שתי אופציות,להתגייס כספורטאית או לגשת לתפקיד יוקרתי אחר ובכך לוותר על חלום ההתמקצעות הספורטיביית בתחום בו אני עוסקת. אני פוחדת לוותר על הספורט כיון שאני עלולה להתחרט אחכ ומצד שני המסלול השני יכול לשמש קרש קפיצה לקריירה אחרת בהמשך. מה עושים?

שואלת יקרה, אני מוכנה להמר שיימצאו מעט מאד פסיכולוגים שיתנו לך עצה חד משמעית מה עושים. זהו סוג ההחלטות שאדם נאלץ לקבל בכוחות עצמו, תוך שהוא מביא בחשבון השלכות אפשריות לכל אלטרנטיבה שתיבחר. חשבי לאיזה מן האפשרויות תהיה השלכה "גורלית" יותר על חייך, או - למשל - איזה מן האפשרויות ניתן לדחות בזמן. האם תוכלי, למשל, לחזור לספורט באותה רמה אחרי הצבא? או האם תוכלי, אולי, להגיע לקריירה מפוארת גם ללא השירות היוקרתי בצבא? אני מאחלת לך הצלחה רבה מאד בכל החלטה שתיקחי, ומאחלת לכולנו רק דילמות "ידידותיות" כאלה. ליאת

שאלה החיים.

הבן שלי בן 6 סובל מבעיות רגשיות , לא מוכן להרישם לחוגים, לא מוכן להכינס לכול מיני דברים שמצריכים קצתמאמץ חברתי, איך אני יכולה לעזור לו לפני כיתה אלף, השארתי אותו שנה שנייה בגן בגלל זה.

נעמה יקרה, לא לגמרי ברור לי מדוע השארת את בנך שנה נוספת בגן, כי התנגדות לחוגים אינה בהכרח מעידה על בעיה התפתחותית. חשוב לי לציין - בעיקר לטובת ההורים האחרים - שהישארות שנה נוספת בגן חייבת להיות מוצדקת, ואין בה - כשלעצמה - כדי לפתור בעיה אם קיימת כזו. אם החלטתם להשאיר את הילד שנה נוספת, חשוב מאד לטפל במהלך השנה בבעיות שבגללן לא עלה לכיתה א'. מבחינה רגשית, ילד בשל לביה"ס חייב להיות מסוגל לרמה של מודעות עצמית (יודע מה שם משפחתו, איפה הוא גר, וכו') מודעות לתוצאות מעשיו, מצפים שתהיה לו מידה של צורך הישג, סקרנות ועניין בסביבה, יכולת לעמוד בתסכולים (בעיקר לשאת כישלון או הפסד) ולדחות סיפוק, צריך מידה נכבדת של עצמאות (אוכל, מתלבש ומתפשט לבד, שורך נעליים ומכפתר לבד), מידה של ביטחון עצמי ויכולת להיפרד לכמה שעות מההורים. המון פעמים הבית מעודד ילד להישאר תינוק אפילו לא במתכוון. חשוב לאפשר לו להתנסות בפעולות עצמאיות גם אם "אנחנו עושים את זה בצ'יק צ'ק". אם נעשה במקומו דברים מיותרים, הישארות שנה נוספת בגן לא תפתור את הבעיה ! חשוב לעודד סקרנות טבעית, ולענות בסבלנות על שאלות. כדאי לעודד יוזמה - למשל "כל הכבוד על הרעיון" או "איזה שאלות מעניינות יש לך". חשוב לעזור בהתמודדות עם אכזבה ותסכול, ולעודד לנסות שוב. "באמת חבל שלא הצליח לך הציור הזה, אולי תנסה שוב?". מומלץ מאד לנסות ליצור מצבים בהם הסיפוק מגיע בהשהייה מסויימת, ולא תכף ומיד. "חכה שאסיים לתלות כביסה, ואז נשחק" או "חבל שהחנות סגורה, ננסה מחר לבוא שוב". התמודדות עם משימות של גדולים חשובה ביותר: עריכת השולחן, טאטוא בחצר, השגחה על התינוק לזמן קצר. "אנחנו סומכים עליך". מבחינה חברתית, כבר בגן הילד אמור להיות מסוגל לשחק עם כמה ילדים במשחקי דמיון ומשחקים עם חוקים. חשוב שידע לשתף פעולה עם אחרים. מה זה אומר? לחכות בתור, ליזום, לוותר, להתחשב באחרים, לתת ולקבל, להתחלק ולעבוד בצוות. חשוב שיצליח ללכת אחה"צ לחבר ולהישאר שם בלי ההורים. שיידע לבקש עזרה ממבוגר במידת הצורך, וכן לכבד מרות בלי להיעלב או להתעצבן. בביה"ס מצפה לילד התמודדות חברתית משמעותית, שתשפיע במידה רבה על הדימוי העצמי שלו. ילד מוטרד חברתית אינו פנוי ללמידה. חשוב, לכן, לעודד יצירת קשרים חברתיים ולשמור עליהם. במקרים של מריבה או משבר, חשוב לנסות לעזור לו להבין מה קרה, ולחפש יחד פתרונות אפשריים ליישוב הסכסוך או למניעת ריב נוסף. לא לפתור את הבעיות במקום הילדים. כשרואים שלילד מאד מאד קשה לחכות בתור או לשמור על חוקי המשחק, סביר להניח שעדיין אינו בשל מבחינה חברתית. לא לגעור או להעליב, כדי לא ליצור אשמה. מוטב להמשיך ולנסות לתרגל את הילד בעתיד. מקווה שקיבלת רעיונות, ומאחלת שנת לימודים פורייה ליאת

שלום רב! אני חוששת שיש לי בעלי איזשהו הפרעת אישיות,לא יודעת מה זה.. יש לו כול הזמן תנודה במצבי רוח-וזה במשך 3 שנים אחרונות רק עולה בתדירות. הוא יכול להיות שבוע נהדר ואוהב ופתאום מרוחק וכואס ולא מדבר שבועות ארוכים. סיבות שהוא מוצה לעשות לי ברוגז מאוד מאוד לא רציניות,דוגמא: יוצאים לעשות קניות-אני נכנסת למדוד משהו הוא אומר שמשעמם לו והוא מחקה בחוץ,אחרי שאני יוצאת הוא כבר לא מדבר איתי(שבוע-שבועיים),דוגמה שניה אני שואלת האם הוא רוצה לנסוע להורים-הוא אומר-לא,אני מסכימה,בלי להתווכח-הוא פתאום מתלבש ואומר שהוא כן רוצה לנסוע-נוסעים-והוא מפסיק לדבר איתי... ניסיתי לדבר איתו,לברר,ללכת לטיפול(הינו בטיפול -הוא לא עזר והוא מסרב ללכת שוב) הוא נסע לבלות לצפון עם חברים מעבודה,אני נשארתי בבית עם ילד חולה,כשהוא חזר הוא אמר שאני אגויסטית וחושבת רק על עצמי.אני אמרתי אתה ביליתה עם חברים ואני טיפלתי בילד חולה,למה אני אגויסטית,תן לי דוגמה של התנהגות אגויסטית אחד מצידי-הוא אמר שלא עולה לו בראש כרגע שום דוגמה וממשיך להתעלם ממני טוטלית. משהו לא בסדר ומוזר כי זה קורה מיליון פעמים בשנים אחרונות,לפעמים אני חושבת שאני משתגעת.יום אחד אחרי ברוגז ממושך של שבועיים או שלושה הוא פשות קם בן אדם אחר נעים וחם ואחרי שבוע חוזר להיות מפלצת. מה זה יכול להיות?

שלום לך, לפי תאורך זה באמת נשמע כבעיה פסיכיאטרית שיש לטפל בה בדחיפות. מכיוון שאי אפשר לטפל במי שלא מעוניין תצטרכי להמשיך ולשכנע אותו שאת לא יכולה להמשיך כך עם הברוגז שהוא עושה ללא סיבה. את יכולה ללכת לייעוץ של פגישה אחת עם פסיכיאטר לבדך, ותשאלי אותו האם יש דרך לשכנע את בעלך לבוא לטיפול.

איזה בעיה זה יכולה להיות? זה לא סכיזופרניה ולא דיכאון לדעתי. התקופות הארוכות האלו של התכנסות פנימה והתעלמות מכולם,אבל זה לא משפיע לתיפקודו הוא לא רוצה לשמוע שיש לו בעיה,הוא אומר: זאת את שצריכה טיפול,את פסיכית...

הלן שלום, את מתארת בעיה במצבי הרוח של בעלך, בהתנהגותו וביחסו כלפייך. בעיה שנשכת מזה כמה שנים. קשה לאבחן לפי תיאורך מה יש לו. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם איש מקצוע .בשלב הראשון לחזור ולהציע משהו זוגי ואם זה לא עוזר לגשת להתייעצות עבור עצמך. בהצלחה, גדעון

אין לו שום בעיית אישיות מה שיש לכם , לשנכם , זו בעיה בזוגיות

אני בקשר רומנטי עם אשה נפלאה כארבעה חודשים. בשלושת החודשים הראשונים היחסים היו מאוד טובים והייתה הרגשה שהכל מתקדם לכיוון הנכון. חברתי עברה כמה טרגדיות בעברה ומטופלת ברסיטל (נגד חרדות). היא לא מטופלת באופן קבוע אצל פסיכולוג/פסיכיאטר. לפני כחודש הכל השתנה בפתאומיות. היא נכנסה למצב של דכאון - כל הזמן רצתה להיות לבד ודי דחקה אותי. היא אמרה שהיא יודעת שהיא פוגעת בי ושיש לה גם חרדות ממחויבות. אני מאוד אוהב אותה ומשתדל לתת לה את ההרגשה שאין בכוונתי לנטוש אותה ושאני אוהב אותה. אני מאמין שעם טיפול נכון ועקבי היא תוכל לצאת מהמצב הנפשי. יש לי כמה שאלות: 1. אני לא מאמין שתרופה לבד פוטר בעיות נפשיות ושצריך שילוב של תרופות ושל פסיכולוג. האם יש פסיכיאטרים שמשלבים את שניהם. האם מקובל שפסיכיאטר ופסיכוטרפיסט עובדים במשותף? 2. אני מודע שכל עוד היא לא תעשה את הצעד לקבל עזרה כמו שצריך, יש גבול למה שאני יכול ומסוגל לסייע לה. החודש האחרון היה בשבילי די סיוט. זה לא רק כואב לראות אדם שאתה אוהב סובל. הדחייה, החוסר התחשבות וחוסר היחס הפתאומית ממש כואבים. מתחילים לעלות לי מחשבות שאולי עשיתי משהו לא בסדר וכו'. מה אני יכול לעשות בנדון?

שלמה שלום, זה אכן קשה ולא פשוט להיות ליד אדם אהוב וסובל וידך קצרה מלהושיע. מאוד יתכן שהטיפול הנכון עבור חברתך יהיה לשלב בין פסיכותרפיה לבין טיפול תרופתי. מדוע שהיא לא תתיעץ עם הפסיכיאטר המטפל בה? ישנם פסיכיאטרים המשלבים טיפול שיחתי ותרופתי, אחרים יעדיפו שיהיו שני מטפלים - האחד פסיכותרפיסט והשני פסיכיאטר. הכי פשוט שהיא תתיעץ עם המטפל הקבוע שלה. ובנתיים תתמוך ואל תאשים את עצמך! בהצלחה, גדעון

שלום יש לי שאלה, כל חיי עסקתי בתחומים שלא משכו את ליבי, אך הגעתי אליהם מסיבות שהגעתי... היום אני רוצה לעשות הסבה לתחום טיפולי, תחום שגיליתי אותו די לאחרונה ומאז אני לא מפסיקה לקרוא מאמרים בנושא ולהשאב לזה. הבעיה שלי היא שאני כילדה גדלתי במשפחה לא קלה, אני חושבת שהיום אני מזהה בתוכי המון בעיות רגשיות, משהו שלא הייתי ערה להם בעבר. ומכאן מתבקשת שאלתי, האם כל אדם שמתעסק בתחום הטיפולי חייב לבוא מבסיס טוב, כלמור והיה ועשיתי טיפול פסיכולוגי, בהכרח כל בעיותיי יפתרו? האם איש טיפול טוב הוא דוקא אדם שבא ממקום נקי ולא חווה הרבה דברים, ולא הרגיש הרבה "פצעים", או שמא איש טיפול שחווה הרבה דברים הוא "טוב" יותר. אני באה מבית בו חויתי התעללות פיזית, מינית ונפשית. במצאיות הפיזית שלי אני במקום אחר ולא ניתן לקשר ביני לבין מה שעברתי גם מבחינת המעמד המקצועי בו אני נמצאת, כאמור, תחום שאותו אני מתעדת לעזוב, אבל נפשי לא שקטה ואני חשה שרק אם אפגוש מצוקות, שם אוכל גם לטפל בעצמי בצורה הטובה ביותר, בבחינת "תיקון". מה דעתך?

שלום לך, אנשים מגיעים לתחום הטיפולי מסיבות שונות, אך בודאי המשיכה לתחום קשורה כל אחד לחוויות העבר שלו. אני לא יודע מה זה להגיע "נקי" לתחום הטיפולי. ללא חוויות עבר? רק עם חוויות טובות? לדעתי ולדעת רבים העוסקים בתחום, ישנה חשיבות רבה שמי שעוסק בטיפול יעבור גם הוא טיפול מעמיק כדי שיכיר את עצמו טוב יותר ויוכל "לתקן" את הניתן לתיקון. אז ההמלצה הינה ללכת לטיפול כדי לטפל בכל אותן בעיות רגשיות שאת מרגישה שקיימות בך.ויחד עם זה אין צורך להמתין שכל הבעיות יסתיימו ויפתרו ורק אח"כ לעשות הסבה מקצועית. אפשר גם וגם. בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 27 ויש לי בן זוג קרוב לשנתיים, יש כל מני דברים שמפריעים לי בזוגיות ואני מתלבטת אם הבעיה היא בזוגיות הספציפית הזו או בי. אני מעוניינת לטיפול פסיכולוגי קצר יחסית עם אדם מקצועי. יש המלצות?

שירה שלום, השאלה: טיפול פרטני או טיפול זוגי כשהבעיות מתבטאות בזוגיות הינה שאלה מורכבת מאוד. באופן פשטני ואולי פשטני מידי הייתי אומר ,שבמידה ולא היית בעבר בטיפול אישי שלך הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול עבור עצמך. בטיפול כזה תוכלי לברר מהם החלקים שלך שתורמים לבעיות בזוגיות, ולהגיע להבנה מעמיקה יותר של עצמך. לאחר מכן כאשר תבררי לעצמך את השאלה האם הבעיה היא בזוגיות הספיציפית הזו או בעצמך, תוכלי להחליט הלאה לגבי טיפול זוגי. תוכלי גם להתייעץ עם הפסיכולוג אליו תגיעי מה לדעתו יהיה נכון יותר לאחר שישמע את מכלול הבעיות ויוכל אז לחוות דיעה על סמך נתונים מבוססים יותר. בברכה, גדעון

שלום יש לי בעייה של שנים מאז גיל ההתבגרות כיום אני בת 26 של מתח רב שהביא לדיכאון קל בא יחד עם מחשבות מטרידות וטיקים בגוף במיוחד בצד הימני של הגוף משום מה.הייתי בטיפול פסיכיאטרי של תרופת פבוקסיל כל השנים עם ניסיונות להפסיקה אבל כל פעם היה לי סיבות להלחץ ולהכנס למתח.היום במעקב רופא הורדתי את התרופות לגמרי ואני לוקחת צמחי מרפא.אני מרגישה שיש לי עדיין בעיה של התפרצויות כעס ומתח רב שמתבטא בטיקים שמפריעים לי מאוד מאוד.חשוב לציין שבעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי זה לא עזר כי נרתעתי מלדבר שם .אני סגורה מאוד.הייתי גם בטיפול ביופידבק ואצל הומיאופט.ולא עזרו לי .מה יכול לעזור בכל זאת שהוא לא טיפול תרופתי? מה לגבי היפנוזה?האם זה יכול לעזור?האם זה מתאים למקרה כזה?האם זה מרתיע כמו שזה נשמע?בכמה פגישות מדובר בדרכ?

שלום לך, היפנוזה הינה טכניקה טיפולית. ניתן להשתמש בה כמו בכל טכניקה אחרת למטרות שונות כגון הסרת סימפטומים. מה שמרתיע אנשים בד"כ זה ההיכרות עם ההיפנוזה הבידורית והחשש לאובדן שליטה בתוך התהליך ההיפנוטי. אבל מקובל היום ללמד היפנוזה עצמית ובצורה כזו להתגבר על החשש מאובדן שליטה. הייתי ממליץ לך גם לחשוב על האפשרות של שילוב טיפול היפנוטי עם טיפול דינמי מסורתי יותר להבנת המתחים שמהם את סובלת. (גם אם זה לא עבד בעבר). בברכה, גדעון