פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
יש לי בעיה בזהות המינית.אני בן 23.רוב ניסיותיי המיניים הם עם גברים (חדירות מספר פעמים מועטות)-לא שכבתי אף פעם עם אשה בצורה מלאה.אני יותר נמשך להיות הנחדר גם בפנטזיות.אני מטופל אצל פסיכולוג קליני תקופה ארוכה והוא ייעץ לי להתנסות עם בנות.ואכן כיוון שאין לי שותפה שבתוך העניינים ואין "פוטנציאלית" כזו שתבין הכל,הלכתי לזונות- שם לא עמד לי גם בנסיון אחד שלקחתי סיאליס לפני...(הזונה צעקה עלי ואמרה שאני מבזבז תזמן שלה).הפסיכולוג שלי רוצה שאפתח הצד שנמשך לנשים(אם ישנו),שאצא למקומות של סטיירטים.אך זה קשה מאוד-אני לא מסוגל להפסיק לפנטז על בנים או להפגש עימם-לסטוצים ... יש ידידה אחת שהיא מאוד אסרטיבית-רוצה שנשכב אך היא לא מודעת לזה שאני בתול והיא מאוד אגרסיבית ואני מפחד ממה שיהיה..גם עם ויאגרה... מה לעשות??? האם פסיכולוג עוזר במקרה זה? האם להרים ידיים ולומר "אני הומו"? האם לנסות בכח-להכריח את עצמי לצאת לפאבים, להתנזר מבנים ..? יש לציין שהפסיכולוג שייך לאסכולה שאומרת שכל אדם הוא דו מיני ושעלי לנסות שני הצדדים לפני שאני מחליט סופית ואני מסכים עימו-אך ניסיתי בכל הערוצים-מנט ועד פאבים כמה פעמים וכלום...מאוד קשה לי עם הפחד הזה..אין לי בעעיה לדבר עם בנות אבל מה יהיה אם אכיר מישהי ואגיע איתה למיטה?....
נסה גם להכנס לפורום השכן "שרינק פרנדלי", הגישה שם היא שלא ניתן ואף מזיק לנסות לשנות זהות מינית
גיא שלום, מחד אני מבין את הרצון לשמוע "דיעה נוספת", שתעזור להגדיר טוב יותר מה עליך "לעשות" כדי לקדם את נושא גיבוש זהותך המינית. מאידך אתה נמצא בטיפול הרבה זמן ובודאי עברתם שלבים רבים עד שהוצע לך מה שהוצע. כפי שאתה מבין ויודע ישנן גישות שונות לגבי: האם ניתן לשנות ע"י פסיכותרפיה נטיה מינית. אני מקווה שההתלבטות הנוכחית והנסיונות הנוכחיים יעזרו במעבר עוד שלב בדרך לגיבוש זהותך. לעיתים אין דרך קיצור בדברים של נטיות הלב והמסלול לגיבוש הזהות יכול להיות ארוך ואף מייסר. מאחל לך בהצלחה בדרך, גדעון
אני בטיפול כבר שלוש שנים. רובו מוצלח וקידם אותי בכל מיני תחומים. לאחרונה, הטיפול מאוד מעמיק וקשה להתמודדות. ממש נגיעה בדברים הכי כואבים. הבעייה היא שאני כבר לא מרגישה את האמפתיה מצד המטפלת. זאת שאיפשרה לי לשרוד את הימים בין פגישה לפגישה. במקום זה יש לי הרגשה שהיא "מרגיזה אותי" יותר ויותר כדי שאמשיך לעבוד ולהתקדם. אני ממש עייפה מזה, ולפעמים שואלת את עצמי אם היא עוד "אוהבת אותי", ובשביל מה אני צריכה את זה. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה על זה, ועל חלק מהדברים דיברתי. אבל איכשהו בכל פגישה אני מכניסה את עצמי שוב לעומקים האלה (הרבה בגלל מה שקורה עכשיו בחיי מחוץ לטיפול), ואז אין מקום למנוחה הזאת שאני כל כך צריכה. הייתי שמחה לשמוע את דעתכם וחוויותיכם בנושא. תודה יעל
שלום רב, הנגיעה בתחומים קשים וכואבים היא חלק בלתי נפרד מהטיפול. רק אם תדברי על זה ןתחשפי דברים, תוכלי להתמודד איתם. מה לעשות שטיפול פסיכולוגי איננו שיחה על כוס קפה, אלא מין "טיפול שורש" בבעיות כואבות. לכל אדם יש בעיות או תחומים בחייו שקשה לו איתם, אך לא לכל אחד מתאפשר לדבר עליהם בקול רם במסגרת טיפולית. חבל לעזוב הכל באמצע בגלל שאת חשה שאין לך כוח. את צריכה להחליט שאת הולכת על זה ומתמודדת עם כל הקושי.
יעל שלום, ישנן תקופות בחיים בהן צריך מנוחה מהכל. מנוחה מהדברים "בחוץ" ומנוחה מהדברים "בפנים". דוקא אז קשה למצוא את המנוחה הזו. החוץ מציק ורוצים לדבר עליו בטיפול וזה מוביל ישירות לדברים הכואבים מבפנים. אני סבור שצריך לשקול בתקופות כאלו מה הכי יכול לעזור לך לנוח. יתכן שדווקא העלאת המינון הטיפולי לשתי פגישות בשבוע יצור רגיעה ותחושה של יותר הכלה. בכל מקרה אני כן מעודד אותך לדבר עם המטפלת שלך גם על אותם דברים שעדיין לא דיברתם. יתכן שהמטבע מצויה דוקא שם. בהצלחה במציאת נקודת האיזון, גדעון
שלום, חלמתי חלום: מישהו חטף אותי, והכניס אותי לתוך ארון ממתכת פתוח. הוא מילא את הארון בבטון שכיסה כמעט את כולי חוץ מ 2-3 סנטימטר האחרונים לאורך כל הגוף, כך שקצות אצבעותיי ביצבצו להם, הבטן, אף לסת עיניים. אני לא יכולתי לזוז, את כל הארון הזה יחד איתי הוא ועוד עוזר שלו לקחו והגיעו לכביש ראשי ושם עצרו את התנועה, בכסיש היה כבר מוכן בור שמתאים בדיוק לארון, הם הניחו אותי שם כמובן שלא היתה לי יכול לזוז והתנועה התחילה לזרום. המכוניות ריטשו את כל מה שהיה חשוף, אף, אצבעות, בטן, פנים, שיניים עיניים ומצח, אך הם לא הרגו אותי, הסבל היה מטורף, תארו לכם, כאבים מטורפים וידיעה שאיבדתי כל צלם אנוש ואת יכולת הראייה מישוש והכול בעצם. והכאבים לא הפסיקו. זהו, התעוררתי, סיפרתי לאישתי והיא אמרה לך לספיכיאטר דחוף, האם כן? חוץ מזה הכול סבבה.
יש סיבה אמיתית שמאחוריה אישתך אמרה לך שכדאי לך ללכת לפסיכיאטר דחוף? חלומות מוזרים היו ויהיו, אם החלומות האלה לא חוזרים כל פעם וזה באמת משהו שמפריע לך, למה לך ללכת לפסיכיאטר? לפסיכיאטר הולכים לבעיות בחיים האמיתיים, ולא בחלומות. כל בן אדם שתשאל יכול לספר לך כמה טראומות שהוא עבר תוך כדי חלום, אני עברתי תאונה אכזרית עם אחותי בזמן חלום. אבל זה חלום, יש להפריד. אם אתה באמת מעוניין, יש כל מיני אנשי מקצוע שמתעסקים בכל הקשור לחלומות. הם יכולים גם לעזור לך לפרש את החלום, ובעיקר להרגיע את אישתך. :-) הכל סבבה גיא! לילה טוב
גיא שלום, אם הכל סבבה אז הכל סבבה ותתעלם מהחלום. במידה וישנם דברים שמטרידים אותך יתכן שהם באו לידי ביטוי בחלום. במקרה כזה תנסה לחשוב עם עצמך כיצד החלום יכול להתקשר לחייך. למשל: מי היו האנשים האלה. למה שייתחסו אליך בצורה כזו? וכן הלאה. בטיפול העבודה על חלום הינה דרך האסוציאציות של המטופל על חלומו הוא. נסה לראות מה האסוציאציות שלך לחלומך ובדרך זו לנסות להבין מה מסתתר שם. שיהיו חלומות נעימים בהמשך, גדעון
ד"ר שלום בני בן ה-15 נבון מאוד בעל חושים מחודדים במיוחד לנעשה סביבו עד לפני שנה הכל היה בסדר(בסדר אך אגוצנטרי אינו מביע רגשות כלפיי ושקרן די מקצועי) למעט בעיות התנהגות שהמורים היו מעירים אך אנו כהורים היינו מאוד סקפטים מפני שהבן תמיד הוכיח לנו ולהם כי הדברים אינם מדויקים ד.א בפגישות גם עם המנהלת בני תמיד היה מוציא את עצמו כמו עו"ד טוב מול כולם שפה גבוהה ושנינות .. אך אני די נשברתי היות והדברים היו מאוד תכופים .כמובן שניסינו הכל דף קשר וכו'(יש לציין כי המורה פשוט היתה מעריצה שלו בגלל החוכמה והשנינות התחננה"חבל על הילד הוא יכול להיות הראשון בשכבה")לפני כשמונה חודשים לערך שמנו לב כי הוא מתקן את הגבות באמצע ע,י גילוח חסר חן ברישול(יש לציין כי הוא די שמאלי בשתי הידיים הערנו לו כי זה היה מאוד לא יפה ובמבט ראשון לא הבנת מה לא בסדר הערנו בטוב הערנו בכל הדרכים כי האמת חששנו להומו סקסואליות כך הסיפור נמשך חודשיים כולל צעקות ניסיון לעונשיים בקיצור הגבות גודלות ושוב חוזר חלילה עד "שנרגעתי כי במחשב מצאתי סרטים ותמונות של בחורות ואז המתח די ירד שלי ושל אשתי .הוא כמובן לא ידע על כך . מאז שמנו לב גם אחי לתופעה מוזרה של הסטתת המבט מאדם גם זר גם משפחה "אינו מיישיר מבט " וגם גופו אינו ישר מול המשוחח מעין הטיית גוף קלה (גם הספר מבקש להתיישר מול המראה והבן עונה אני ישר והספר לא אתה לא ישר ) קשה מאוד לשוחח כי כל הזמן כאילו כל הגוף יחד עם הצוואר מופנה לצד.זר לא יבחין זאת בהתחלה. גם נניח ואנו אמו או אני נכנסים לחדר או לסלון במהלך צפייה שלו בטלווזיה או קריאת עתון הוא מנטר ממקומו ושואל מה? גם עם בנות הוא אינו יוצא פעם עוד היה מתלונן על חבריו שאינו יוצאים עם בנות ואיזה חברה דפוקים וכו' והים הבנים יוצאים והוא ביישן בנושא בצורה ממש לא תואמת את הדרישות לפני שנה שוחחתי עם חברו אחד מיני רבים היום בערב מבלי ידעתו שאלתי מה קורה למה הם לא יוצואים והוא ענה כי הבן,ממש אסטרונאוט בכיתה ושהם כן יוצאים עם בנות ביום שישי קבוצה גדולה אך הבן תמיד מבטיח שיבוא ואינו בא ביקשתי ממנו לבוא שבוע הבא ולקחת את הבן אפילו בכוח(אלו חברה וקבוצה גדולה מילדות) מה עושים?מה הכיוון?אנו בדיוק לפני חיפוש דירה האם לשנות מקום וסביבה האם נובע מחרדה חברתית או ביששנות יתר(הבן אינומעונין בשום עזרה שהוצעה ומה אנו כאן בבית יכולים לעזור ד.א הוא טוען שהבעייה אצלנו(כפי שאמרתי מאוד שנון צוחק המן אוהב לספר בדיחות ומרכונים דבר נוסף מאוד עצלן. אודה לך מראש על הפורום הנפלא יישר כוח!
אביב שלום, גם לי שאלה: האם שאלת כבר לגבי בנך בפורום הזה? במידה וכן, האם משהו השתנה מאז? משאלתך אני מבין, שלבן ישנם חברים רבים, שהוא תלמיד טוב, חכם ושנון ולא מזהה אצל עצמו בעיה כלשהי. יתכן, שאין בעיה והבן מצוי באותו תהליך התבגרותי של מציאת דרכו בעולם, הן ביחס לבנות, הן ביחס לגופו ולגבותיו והן ביחס להוריו. אינני יודע לגבי אותה הפנית גוף וצואר "בלתי נראית כמעט". האם אתם מזהים משהו קיים או שמא ישנה כאן רגישות יתר שלכם. במידה ושאלת בעבר ואתה עדיין מוטרד, אולי יהיה נכון להתייעץ ישירות עם איש מקצוע: למשל יועצת ביה"ס או פסיכולוג. בברכה, גדעון
לאור העובדה כי שאלת את השאלות (פעם לגבי הגבות ופעם לגבי הפניית גבו), בפורומים השונים יותר מפעם אחת ולאור העובדה כי העדת על עצמך שאתה מעט חרדתי , הייתי מאוד ממליצה לך ללכת לטיפול מקצועי . הלחץ שלך ודאגת היתר לגבי הפרטים הקטנים אינם עוזרים לך ובטח שלא לילד. גיל ההתבגרות היא גם ככה תקופה קשה , ואתה נתפס על ידו כמישהו שיפוטי ולא כמי שתומך ומבין. לדעתי אתה מחבל ומפסיד את הקשר איתו. גם בני המתבגר מסדר גבות והוא ממש לא הומו , יש לו חברה והכל "תקין" ,(וגם אם היה , זה כזה נורא?). תרפה מהילד , אתה דוחף ולוחץ עליו וזה לא מועיל , אם כבר מזיק. פנינה
שלום רציתי לדעת מה זה: TURE PERSONALITY מה התרגום לעברית, ומה משמעות התופעה תודה מראש
אילן, לא שמעתי על המושג הזה. אולי: " true"? . היכן נתקלת במושג/ תופעה? גדעון
שלום בעבר סבלתי מחרדות וטופלתי ע"י כדורים. בזמן האחרון הראש כל הזמן חושב על מה שיקרה לי. מה שקרה לי (התקף פניקה לפני שלוש שנים) וזה גורם שוב לחרדות, השבוע גם הרגשתי תחושה זוועתית. אני לא לוקחת כדורים אבל נמצאת בטיפול. איך מוציאים את המחשבות האלו מהראש?אני יודעת שאם לא אחשוב על זה זה לא יקרה. מה עושים? תודה מראש.
שלום לך, חרדות חוזרות בד"כ בתקופה שבה יש עליה במתחים ובלחצים ויתכן שעכשיו זו תקןפה כזו אצלך. קשה להסיח את הדעת ממחשבות על "מה יהיה?", אבל נסי לבחון אם את מצליחה בכך. במקביל הורידי את רמת הלחצים בחייך ע"י כל טכניקה שעבדה בעבר: יותר פעילות זמן פנוי, תרגול גופני, עשיית דברים מהנים וכד'. בהיבט הטיפולי התייעצי עם המטפלת שלך ובנוסף, ניתן גם לשקול לחזור לתקופת מה לטיפול תרופתי. בהצלחה, גדעון
שלום לכולם, אני מצטערת על העיכוב בהתייחסות לשאלותיכם. הייתי חולה בימים האחרונים. אעשה עכשיו כמיטב יכולתי, ומצטערת מראש אם חלקכם תיענו רק מחר. אורנה
רפואה שלמה. ובהצלחה.
שוב שלום לכם, בהמשך לתיסכולים של בני בן ה-5. רציתי להוסיף כמה דברים: - אני מוצאת אותו משחק הרבה לבד, כאשר ישנם חברים הוא די מרוכז במה שהוא רוצה לומר להם (פחות מעניין מה הם עונים לו) וככה גם איתנו ההורים. - כאשר מצב מסוים לא מוצא חן בעיניו, ואני נותנת הסבר מסוים והוא מוצא שההסבר לא משביע את רצונו, הוא שואל / מסביר בדרך אחרת, (המצאה, דימיונית משלו) את המצב, כלומר נותן הסבר שמרגיע אותו, אך שואל אותי אם זה נכון, כלומר מחכה שאני יאשר לו את ההסבר (הלא נכון שהוא נתן) שלו. ואם אני עונה בשלילה ומסבירה לפעמים זה עוזר, אך לפעמים לא, והוא מתעצבן! - שוב דוגמאת התיסכול שלו. לפעמים בעלי עונה לו כן, ויוצא לידי חובה, (מקבל שקט) אך איני יודעת האם זו הדרך? מקווה שלא העמסתי יותר מידי בפורום, אשמח לדעת / להבין יותר איך אפשר לטפל בנושא של הרגישות אצל בני. עוד דבר, לי נראה שבני בסה"כ מחפש יותר מצבים של "הצלחות" בחייו, על מנת שיקבל עידוד תמיכה ופירגון מאיתנו. כיוון שאחותו בת ה-3 היא מאוד מצליחנית יחסית. אשמח לענות על עוד שאלות רלוונטיות לנושא. יום נעים. ושוב תודה על הסבלנות והקריאה.
פיה יקרה, את מתארת ילד אהוב מאוד, שמרבה להרגיש תסכול בשל קשייו ומחפש דרכים לבטאו. אני חושבת שזה מצויין שיש לו מסגרת לימודית תומכת ומותאמת, וממליצה בראש ובראשונה להשקיע ביצירת קשר קרוב עם המטפלים שלו שם. נדמה לי שהם האנשים הנכונים להתייעץ עימם לגבי התפתחותו, מאחר והם מכירים גם את יכולותיו הטובות וגם את בעיותיו מקרוב. אני רוצה להוסיף שתי נקודות למחשבה בנוגע אליכם - ההורים. הראשונה מתייחסת לכך שנראה לי נכון שאת ובעלך תמצאו דרך עקבית להגיב בה אל בנכם. אני חושבת שזה מאוד יקל עליו לדעת שיש "חוקים" ברורים (למשל, כיצד אתם מגיבים אליו כאשר הוא ממציא משהו, כיצד מגיבים אליו כשהוא צועק וכד'). הנקודה השנייה מתייחסת למקורות התמיכה שלכם. זה מאוד לא קל לגדל ילד עם פגיעה כלשהי, ולפעמים זה יכול להיראות כמו מאמץ אינסופי... זה אומר שכדי שיהיה לכם כוח אתם צריכים גם לנוח לפעמים, לבלות זמן זוגי ולשמור על עצמכם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
אורנה - תודה על התשובה.
בעבר חטפתי התקף פניקה שהוביל לחרדות ודיכאון. החרדות עברו רק הבעיה שהחרדה מהחרדה לא עוזבת אותי וזה מפתח חרדות לפעמים ... למישהו יש פיתרון יצירתי לבעיה (פרט לכדורים שעןזרים אך לא פותרים את הבעיה)....
שלום ירון, אכן, במקרים רבים החרדה מהחרדה היא גורם משתק ומפריע הרבה יותר מהתקף פניקה שכבר חלף מזמן... באופן כללי, הטיפול המועדף במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. כמובן שאפשר לנסות רק אחד מהם. האם התנסית בעבר בטיפול פסיכולוגי המותאם לחרדה? המון הצלחה במאבק, אורנה ראובן-מגריל
עדיין לא עשיתי טיפול התחלתי טיפול התנהגותי מותאם לחרדה רק טיפול פיכו דינאמי שלא עוזר.......
שלום רב, רציתי בבקשה לדעת עד כמה ההשפעה של הזוגיות של ההורים שלי משפיעה על הזוגיות של הילדים... אני בחורה בת 27 והזוגיות של ההורים של ממש לא משהו לא נראה לי שההורים שלי ממש אוהבים אחד את השני הם גם לא ישנים ביחד כל אחד ישן בנפרד.. בקיצור הזוגיות שלהם ממש לא נוראמלית..... האם מצב כזה משפיע עליי ובגלל זה אף פעם לא חברתי לקשר משמעותי ובד"כ שהקשר מתחיל להתהדק אני בד"כ בורחת..... מה הבעיה שלי??? תודה ליאת
שלום ליאת, כן, הזוגיות של הורינו משפיעה על האופן בו אנחנו מתפתחים, ועל הדימויים שיש לנו לגבי איך אנו עצמנו נתפקד בתוך קשר. חלק מההשפעות האלה ניתן לאתר בקלות יחסית, אך חלקן מורכבות ולא לגמרי מודעות לנו וצריך "לחפש" אותן בהיסטוריה האישית. בכל מקרה, מדובר בחיפוש אישי מאוד, ואני לא יכולה לדעת "בשלט רחוק" כיצד הדברים התעצבו אצלך. לעומת זאת, אני כן יכולה להמליץ לך בחום לבדוק את הדברים באופן מעמיק בטיפול משלך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
אולי לא הגעתי למקום הנכון, אבל ננסה בכל זאת. אני בת 27, נשואה ומצפה לתינוקת בעוד כשבוע (טפו טפו טפו). במהלך ההריון היו לי חלומות מיניים מאוד חזקים, חלקם קשורים לפנטזיות שלי, חלקם ממש ממש לא, ואף ביזאריים. את כולם קיבלתי בהבנה ובהומור, ואף שיתפתי את בעלי. אולם, היו לי גם חלומות על אבא שלי. חלומות אלה היו מיניים מאוד, חלקם אף מענגים מאוד, והם גורמים לי למצוקה כשאני מתעוררת. בחלומות אחרים שלי בהם מופיע אבי, הוא תמיד "מפריע" ואיני יודעת איך להתייחס אליו. יש לציין, כי אבי עזב את המשפחה לפני כ-9 שנים, ומאז איני בקשר עמו. שאר אחיי ואחיותי כן. בבקשה תסבירי לי, אפילו שזה על רגל אחת, למה זה קורה לי, זה מטריד וגורם לי לתחושה איומה. תודה.
יעלי יקרה, הריון הוא זמן מאוד "מסעיר" מבחינה גופנית ונפשית, ובשלב הזה אני כבר לא צריכה לספר לך שהשינויים שאנחנו עוברות הם מרחיקי לכת... נשים רבות חוות עלייה בדחף המיני (במיוחד בשליש השני), וכחלק מזה גם חלומות מיניים. העובדה שאביך "מבקר" אותך בחלומות, בצורה שהיא גם מענגת וגם מעוררת מצוקה, מעידה בעיני על עיסוק רב בקשר שלכם. יתכן שברמה המודעת החלטת שאינך מעוניינת בקשר עמו, אך ברמה הלא-מודעת "מתרוצצים" אצלך גם דחפים ומשאלות אחרות... בעיני זה מאוד טבעי שאת עסוקה בקשר המנותק עם אביך, בשעה שאת עצמך עומדת להפוך להורה. לאחר שתתרגלי קצת להורות, אולי תרצי להעמיק לחשוב על זה ולשוחח עם איש מקצוע. זה יכול מאוד לעזור לך להבין את הקונפליקטים והמשאלות. שתהיה לך לידה קלה הורות מקסימה, אורנה ראובן-מגריל
שלום ליאת,, אני נמצאת בטיפול למעלה משנה עם מטפל שיש לי איתו כימיה טובה. למרות הכימיה הטובה יש לי תחושה שהוא לא מאמין ביכולות שלי (שאיתן יש לי בעיה). אף פעם הוא לא אמר לי שהוא מאמין בי, שאני מסוגלת וכו. בעקבות זאת לאחרונה למרות הכימיה והחיבה שלי כלפיו (אפילו אהבה), אני חשה טינה וכעס כלפיו (" לא אכפת לא באמת ממני", " הוא בטח לא מאמין בי אחרת הוא היה אומר לי" ). בכל מיקרה כרגע אני מרגישה כלפיו גם אהבה וגם "שינאה". האם תחושות כאלה מקובלות? אהבה-שינאה?
שלום אוהבת-שונאת, כן, תחושות כאלה מקובלות, והן חלק טבעי ונורמלי מטווח הרגשות שקיים בקשרים אנושיים. מעבר לכך, נראה לי שאת נמצאת בשלב חשוב מאוד בטיפול שלך, שבו את חשה כלפי המטפל שלך רגשות שאת וודאי מכירה ממקומות אחרים בחיים. דברי איתו על זה!!! בברכה, אורנה ראובן-מגריל
הי, אני אנסה לתאר את התחושות שלי בדרך הכי פשוטה שאני יכולה וסליחה מראש על ההודעה הארוכה. אני בת 34 רווקה, עובדת במשרה מלאה, טיפוס די בייתי - לא ממש אוהבת לצאת וכשיוצאת זה פעם ב......... יש לי חברות ומס' ידידים, תחביבים וכו' הבעיה שאני רוצה לדבר עליה כזו אנשים מדברים על חברים טובים וחברי נפש ושיעשו הכל למען החברים שלהם כל דבר מעולם לא חשתי את זה כלפי החברות - ואפילו הקרובות ביותר גם לא כלפי ידידים (אולי כי לא תמיד זורמות השיחות) כשאני יוצאת זה בכדי להעביר את זמן ולא כי אני באמת רוצה. לא מרגישה שכיף לי - אם כן זה נדיר אני כבויה - - - זה היה תמיד ככה בד"כ מחכה שיעבור כבר הזמן ואחזור הבייתה כלפי חוץ אני נראית אדם מלא שמחת חיים וביטחון וחברותית - בפנים הכל קר מנוקר ללא רגשות כלל !!! לפעמים שאני מכירה אנשים חדשים - אני משדרת משהו אחר ממה שאני - פתאום אחרי זה מגלים את האני האמיתי שלי - הפחדן - החסר ביטחון והחסר חיים אני מרגישה שזה לא בסדר ולא כך צריך להיות כלפי חוץ אני לא משדרת את זה ומראה איכפתיות וכו' אך בפנים בתוכי מרגישה מן ריקנות כזו כמו ____________ קו של איש מת בבי"ח לא יודעת מה זה להרגיש, מה זה קירבה אמיתית לאדם מהלב - הכל אצלי מהראש בלי רגש. מה זה בכלל ידידי נפש ומה אני אמורה להרגיש ? אני לא מרגישה שאני יכולה להקריב את חיי למען מישהו חברה טובה שלי - מתקשרת ואומרת שהיא מתגעגעת אחרי הרבה זמן שאנחנו לא מתראות - אני לא יודעת אם היא באמת מתכוונת למרות שהיא אמיתית - אני עונה לה - שגם אני למרות שאני לא מרגישה כך. חברה אחרת (חברה של מס' שנים) שנסעה לפני מס' שבועות לתקופה מהארץ - עשתה מסיבה ולא הרגשתי צורך ללכת - הלכתי ודווקא נהנתי בסופו של דבר- אבל כל הטקס הזה של להתכונן ולצאת ולהיות עם עוד אנשים תמיד מלחיץ אותי לפני כל יציאה אני עושה כזה סיפור ויש לי כאלו מלחמות עם עצמי מליון פעם בראש "ללכת" "לא ללכת" "ללכת" "לא ללכת" ובסוף אני הולכת גם כשאני עם אנשים ואני צוחקת (כלפי חוץ) ורוקדת, בפנים אני מרגישה ריקנות איכס כזה, האם כולם ככה ? האם משהו לא בסדר איתי אני רוצה לציין שמעבר לכל זה - אני אדם מאוד סגור רגשית סוחבת איתי במשך מרבית חיי בעיה גנטית מאוד לא סימפטית ולא אסטתית מה שסוגר אותי עוד יותר. ניסיתי מס' פסיכולוגים ללא הועיל - אני לא מרגישה צורך לדבר ולשפוך וגם כשאני שם אני לא מדברת מהלב אלא מהראש פשוט יורה את כל מה שיש לי כמו אדם שמספר סיפור מהצד ולא חווה אותו באופן אישי לא עושה לי כלום לדבר - אני יכולה לדבר מהיום ועד מחר ולהתלונן זה ישאר בפנים ולא ירפה. אני גם לא טיפוס שבוכה בכלל ואם כן אז כשאף אחד לא רואה אני לא מצליחה להשתחרר ליד אנשים - - - בכלל !!!!!!!!! לאחרונה מעדיפה להיות לרוב לבד אם כי לא ממש יוצא לי כלפי חוץ שוב, לא רואים עלי כלום ולא מרגישים . התחלתי בנושא אחד ונגררתי לאחר שאולי הוא קשור ואולי לא - סליחה על הבלאגן אשמח לשמוע חוות דעת
תראי. את מאוד מסכנה, אני חושב. את לא מרגישה כלום, ומשחקת אותה נהנית. בשביל מה את חיה בעצם? תלכי לפסיכולוג, כי נראה לי שאת בסכנת חיים. אני אומר את זה מהלב.
אני לא יודעת למה אני חיה. הייתי אצל מספר פסיכולוגים אך גם שם הרגשתי שאני מבזבזת זמן יושבת ומדברת ומדברת ובעצם לא מרגישה כלום אני מספרת סיפור כל פעם שבעצם זה סיפור החיים שלי אך בכל זאת מרגישה כצופה מהצד ולא כמי שחווה אותו
קראתי את מה שכתבת, והתכווץ לי הלב, באמת. התחושה הזו, שאתה לבד (אמרת שאין מישהו שבאמת קרוב אלייך או שאת מרגישה קרובה אליו..), היא תחושה כבדה, חוויתי אותה בעצמי בתקופות מסוימות. נשמע שאת סוחבת איתך מועקה מאוד גדולה, מורכבת, כבר הרבה זמן, אפילו כתבת שאת לא יודעת למה את חיה.. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך את בדיוק חשה, אבל זה נשמע שממש קשה לך. אני לא בורחת מלהיות אתך במקום הקשה הזה, אבל אני כן רוצה לכתוב לך משהו, ומבקשת שתחשבי עליו קצת, ואולי תחזירי תשובה לגביו. אני לא כותבת את זה ממקום של שיפוטיות, אלא שואלת את זה כי אולי לא ניסית או שכן ולא הלך.. אני מצטערת אם זה נשמע פלצני עד כדי בחילה. לפעמים, כשהתיק שאנחנו סוחבים אתנו בדרך הזו שנקראת החיים, נהיה כבד, זה נחמד להתחלק עם מישהו בסחיבה. פתאום מגלים שאפשר ללכת זקוף, לנשום יותר בקלות, להנות מהנוף ומהחברה. נשמע שיש לך חברים, ואף כמה טובים כפי שכתבת, והשאלה שלי היא, אף אחד מהם לא מספיק טוב או לא מסוגל לעזור לך לסחוב קצת? או שניסית פעם והתאכזבת? אחד הפחדים הגדולים בלתת אמון ולהפתח הוא האפשרות להפגע. מצד שני, אפשר לגלות חברים חדשים ואמיתיים!!! וגם דברים על עצמך. אולי אולי את מגנה על עצמך מהעולם עם הגישה הזו של המנעות?? תכתבי לי בחזרה, מישהי. לפעמים,
הי, אני עונה לך אין לי בעיה לכתוב על זה או לדבר על זה רוב החברים/ות מכירים את "סיפור" החיים שלי שגורם לי בחלקו להסתגרות בחלקם מכירים את המצב שאני בלי מצב רוח ובלי חשק לדבר 2 חברות יודעות שאין לי כח לעשות משהו עם עצמי, על האפתיות שלי אני לא מסתירה אפילו בעבודה (עם שותפתי לחדר שאין לי איתה קשרי חברות מעבר לעבודה) אני מספרת את תחושותי אבל שוב - כל השיתוף הזה והדיבורים האלה הם בגדר סיפור שאני מרגישה שאני מספרת על מישהו מהצד ולא על עצמי - בלי רגשות בלי בכיות - מונוטוני לחלוטין. רק שיובהר דבר אחד - אני יוצאת (לפעמים) - ורוקדת (לפעמים)- ומנויה במכון כושר - ועובדת אבל למרות כל זה בפנים הכל רקוב, אני לא מצליחה לחשוב חיובי.
שלום "קספר" יקרה, ההודעת שכתבת כל-כך נוגעות ללב, עד שאין לי ספק שלא הכל "ריק ורקוב" בפנים... כפי שאפשר להבין גם מהתגובה החמה של "מישהי", את לא לבד בעולם עם ההרגשה הזו של פער בין "פנים" ו"חוץ". למעשה כולנו מסתובבים עם פער מסויים, וזה נכון שבדרך-כלל מרגישים טוב יותר כאשר הפער מצטמצם. אני לא לגמרי בטוחה איך לנסח את זה, אבל מאוד הייתי רוצה שלא תפסיקי לקוות לאפשרות להרגיש טוב יותר עם עצמך, ולחוות קשר חם ואותנטי עם אדם אחר. בשבילי, הדרך לשם עוברת פעמים רבות דרך התנסות בקשר טיפולי ממושך, שבו עוברים גם שלבים של ניתוק וריחוק, אבל לא מוותרים ומתקדמים לקראת אפשרויות נוספות. האם תהיי מוכנה לנסות שוב? בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום, אני אמא לילדה בת שלוש וארבעה חודשים. ראשית אציין כי אני סובלת מהשמנת יתר מאז שאני זוכרת את עצמי. ביתי ילדה מקסימה ואנרגטית מליאת שמחת חיים. לאחרונה עלתה מאוד במשקל והתעגלה(גובה 92 משקל 15 ק"ג). אנחנו מאוד משתדלים ובבית אין חטיפים וממתקים (קרטיב פעם ביום ולעיתים רחוקות נכנסת איזו במבה בדלת האחורית). היא אוכלת צהריים בגן ואנחנו מקפידים על ארוחת ערב מזינה (עגבניה, פסטה מחיטת דורום חביתה וגבינה, לעיתים מילקי קל). הבעיה היא א. שהילדה נהייתה אובססיבית על אוכל, בבית היא כל הזמן סביב המקרר, מבקשת כל הזמן "בא לי משהו בריא, בא לי משהו לא בריא" (ע"פ המלצה אנחנו לא משתמשים במונחי משמין אלא בריא לא בריא), ומחוץ לבית היא מתנפלת על כל ילד שמחזיק איזשהו חטיף, ומושיטה יד לכל אדם שמחזיק אוכל ממש באובססיה. ב. אני מהמקום של ההשמנה שלי ממש לחוצה וחוששת שהילדה שומעת יותר מידי "לא" בהקשר של אוכל. האם אני צריכה להתיר את החבל? עד כמה? אני פוחדת שיתפתחו הפרעות אכילה כיון שזה נהיה נושא עימות מרכזי בנינו. תודה
לימור שלום מתיאורך עולה כי העברת לבתך את המסר כי אוכל הוא נושא מרכזי ושנוי במחלוקת, כפי שאת חווה אותו. לכן, בתך מבטאת את רגשותיה ורצונותיה דרך האוכל, שמבטא,אולי,אמצעי תקשורת אלייך(שכולל גם "מרד" בך וביטוי האני שלה). אם יש לך בעיית השמנה,את לבטח יודעת שאנשים שאוכלים רק מתוך תחושת רעב ולא נותנים לאוכל מקום כה נכבד בחייהם, הם בד"כ אנשים רזים וללא הפרעות אכילה ולכן בכך שאת חרדה כל כך להשמנת בתך וקובעת כללים כה נוקשים לגבי אוכל בבית,את בעצם משיגה את המטרה ההפוכה וגורמת לתחושת רעב (רגשית) תמידית אצל בתך שמתבטא,לדבריך,בהתנפלות על אוכל מחוץ לביית והתעסקות אובססיבית בו. לדעתי, אם העיסוק באוכל יהיה פחות משמעותי ונוקשה, בתך תפתח,באופן טבעי, הרגלים בריאים יותר. וקצת מניסיוני האישי: לאמי היתה מאז ומתמיד בעית השמנה, תמיד היתה מרזה ומשמינה, מתחילה ומפסיקה דיאטות.תמיד כעסה עליי כשאכלתי יותר מדי או השמנתי. הדיאטה היחידה שבאמת הצליחה היתה כשעזבתי את הביית. ואז, כשיכולתי לאכול כל מה שרציתי, אחרי שניסיתי כבר את כל הממתקים בעולם, זה כבר לא היה כזה "אסור ומפתה" וכך הפסיקו בעיות האכילה שלי. חשבי על זה
שלום לימור, אני חושבת שהתגובה שקיבלת מ- ק מאוד מעניינת, ונוגעת בנקודה החשובה של העברת מסרים בנוגע להנאה מאכילה, ה"זכות" לאכול וכדומה. אין ספק שזה מפעיל אותך ונוגע בך באופן מורכב (מעניין למשל אם זה מעלה זכרונות לגבי המסרים שאת עצמך קיבלת כילדה בת שלוש...). עם זאת, אני חושבת שהפתרון אינו "פשוט" להרשות הכל, אלא למצוא את הדרך האישית ליצור סיטואציות אכילה משותפות, מהנות, וגם... מוגבלות. לצורך זה כדאי מאוד להיעזר בדמות חיצונית, שיכולה להסתכל על הדברים ולעזור לאתר דפוסים בעייתיים ופתרונות אפשריים. יש לא מעט דיאטנים המתמחים בעבודה עם ילדים ומשפחות, וכדאי לשוחח עם מישהו באופן אישי. המון הצלחה (ועדכני אותנו...) אורנה ראובן-מגריל
אם מישהו אובחן ע"י פסיכולוג כסובל מחרדות. מה זה אומר למעשה? איזה חרדות? לא מדובר במשהו ספציפי, לא כמו שראיתי פה בפורום חרדות מדם או חרדות מאנשים או משהו כזה. סתם חוסר בטחון עצמי, חוסר יכולת להחליט, חוסר שלמות והרגשה רעה מתמדת. אז באילו חרדות יכול להיות שמדובר? אשמח לתשובה אפשרית ולא התחמקותית, אין אפשרות לשאול את הפסיכולוג ולכן הייתי שמחה לקבל כאן אופציות לפרוש הדבר.
שלום, יש הרבה מאוד סוגים של חרדות, פוביות למיניהן, אגרופוביה, פחד ממוות, פחד מלחלות וכו', אם מישהו אובחן כחרד ע"י פסיכולוג סימן שיש משהו, אולי איזה טריגר, שמביא לו חרדה. הסימפטומים שרשמת האמנם הם יכולים להיות קשורים לחרדה, אבל הבאת תחושות שמלוות את החרדה. ולא את החרדה עצמה. ממה החרדה? אם המישהו הזה זה לא אתה, מוטב שתשאל אותו מה עובר עליו. ואם זה אתה, כדאי שתשאל את עצמך את השאלות ששאלת כאן. אני בטוח שתעלה לפחות על מחשבה אחת. יום נפלא.
אני, צריך להבדיל בין חרדה מוכללת לבין חרדות כמו אלה שהזכרת. חרדה מוכללת כשמה כן היא - אינה קשורה לדבר מסוים (דם, כלבים וכו'). התקפי חרדה שנובעים ממנה לא מופיעים בהכרח נוכח חשיפה למשהו, אלא לכאורה בלי הסבר. ס.מ.
שלום, ביקשת תשובה אפשרית ולא "התחמקותית", אבל חשוב לי שתדעי שאין אפשרות לדעת "ממרחק" (מבלי לפגוש אותך ולשוחח עמך) לאילו חרדות בדיוק התכוון המשורר... התיאור שנתת לגבי חוסר ביטחון, חוסר יכולת להחליט, חוסר שלמות והרגשה רעה מתמדת יכול להתאים למגוון מצבים, ובכל מקרה נראה לי כדאי לטפל בזה ולא להמשיך לסבול. אז אולי לא אצל הפסיכולוג הנ"ל שאת מרגישה שאין אפשרות לשאול אותו, אבל מה לגבי מישהו אחר? בברכה להרגשה טובה יותר, אורנה ראובן-מגריל
שלוםרב. בני בן 32, רווק גר עדיין בביתי. לדעתי הוא צריך טפול אך הוא לא מעונין לשמוע על כך. יש לו מספר בעיות: הוא מאד ילדותי, הוא אינו מצליח לחסוך אגורה למרות שהוא עובד כבר מעל 10 שנים ואין לו כמעט חברים. יש לציין שיש לי עוד 2 ילדים צעירים ממנו והבית תמיד היה מלא חברים שלהם אך הוא אף פעם לא אהב להזמין חבר הביתה. הוא יצא במשך שנתיים עם בחורה צעירה ממנו ביותר מ-10 שנים והאהבה פרחה.אך עתה הם נפרדו. דאגתי היא שבגלל אופיו הילדותי הוא לא יצליח למצוא בת זוג מתאימה ולבנות זוגיות נורמלית. האם יש מה לעשות בנידון? תודה שרה
שלום שרה, ניכרת האהבה והדאגה שלך לבנך הבכור, ונראה שאכן יש לו נושאים מסויימים לטפל בהם... אבל, הוא צריך לרצות לטפל בהם, והרצון שלך אינו מספיק. אני חושבת שכדאי לנהל איתו שיחה מעמיקה, להסביר בכנות את חששותייך ותחושותייך, ולהציע שוב את האופציה של התייעצות עם מישהו מבחוץ. אינני יודעת אם את חשה כך, אבל בהדרגה אפשר גם להעביר את המסר שלאחר 32 שנות גידול ילדים היית רוצה שהבית יתפנה - צעד שיחייב את בנך להתחיל לחשוב על בניית חיים עצמאיים. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, ואשמח אם תחזרי אלינו לעדכן, אורנה ראובן-מגריל
שלום יש לי בעייה של שנים מאז גיל ההתבגרות כיום אני בת 26 של מתח רב שהביא לדיכאון קל בא יחד עם מחשבות מטרידות וטיקים בגוף במיוחד בצד הימני של הגוף משום מה.הייתי בטיפול פסיכיאטרי של תרופת פבוקסיל כל השנים עם ניסיונות להפסיקה אבל כל פעם היה לי סיבות להלחץ ולהכנס למתח.היום במעקב רופא הורדתי את התרופות לגמרי ואני לוקחת צמחי מרפא.אני מרגישה שיש לי עדיין בעיה של התפרצויות כעס ומתח רב שמתבטא בטיקים שמפריעים לי מאוד מאוד.חשוב לציין שבעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי זה לא עזר כי נרתעתי מלדבר שם .אני סגורה מאוד.הייתי גם בטיפול ביופידבק ואצל הומיאופט.ולא עזרו לי .מה יכול לעזור בכל זאת שהוא לא טיפול תרופתי? מה לגבי היפנוזה?האם זה יכול לעזור?האם זה מתאים למקרה כזה?האם זה מרתיע כמו שזה נשמע?בכמה פגישות מדובר בדרכ?
שלום, נשמע שאת נאבקת במתח, בחרדות ובדיכאון בצורה מאוד מרשימה... אני לא הייתי מוותרת כל-כך מהר על האופציה של טיפול פסיכולוגי, משום שלפעמים לוקח זמן עד שפוגשים את המטפל ה"נכון" בזמן ה"נכון" (כמו בכל קשר בעצם...). כדאי לך להתייעץ באופן אישי עם פסיכולוג שמתמחה בהפרעות חרדה. לגבי היפנוזה, אני מציעה לכתוב שוב לגדעון (בימים שבת וראשון), מאחר והוא מטפל באמצעות היפנוזה ויוכל לעזור מניסיונו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום קוראים לי רפי אני סובל מחרדות בעיקר חברתיות שמשביתות אותי מכל הבחינות האפשריות . אני יודע וגם אנשי מקצוע יודעים שזה נובע מטראומות של התעללות נפשית מבחינה חברתית וחוסר הצלחה מבחינה חברתית מבחינת מעמד ( אני בן 19) אני יוצא לטיפול בצורה של מסגרת כלשהי שאמורה לעזור להפחית את החרדות החברתיות . אני מעוניין בטיפול בהיפנוזה אני בטוח שזה יכול לחזק אותי כי שמעתי שממש מהפנטים אותך וגורמים לך לחזור למצבים שהביאו למשבר ולרפות אותם אם תוכלו לתת לי שם של מהפנט בכיר וידוע אודה לכם מאוד,,,, במיוחד אם הוא נמצא באיזור ירושלים אבל לא חייב תודה מראש
רפי יקר כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול. אני מקווה שתמצא לך את הכוחות להתמודד באומץ עם עברך, ולהגיע להקלה מהירה. לצערי איני יכולה להמליץ על מהפנט ידוע ומוכר מירושלים, אבל אוכל לשלוח לך לינק לרשימת האנשים המורשים, ממנה תוכל לבחור מישהו מאזור ירושלים, ולהתעניין עליו בסביבתך. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת והנה הקישור: http://www.health.gov.il/hip/hip_htm.asp
אני נערה בת 19 ת כל כך מפחדת מהדם עד כדי כך שאם אני רואה טיפת דם אני מיד מתעלפת .. ביום הראשון של המחזור אני מרגישה שאני הולכת למות .. הסיבה לכך שאני מפחדת מדם היא שפעם לפני כמה שנים דרכתי על אפרוח !!! אני כל כך אוהבת את התחומימם הבריאותים ואפילו חושבת ללמוד רפואהץץ אבל איניני יכולה לעמוד במצבים כאלה שיש בהם דם .
שלום לך, וערב טוב פוביה של דם היא תופעה מוכרת למדי, ומאפיינת נשים בעיקר. זוהי תופעה מעניינת ומעט שונה מהפוביות הרגילות, לפחות מההיבט הפסיכופיזיולוגי. אצל פובים אחרים, למשל מי שפוחדים מעכבישים, כאשר הם נתקלים באובייקט המפחיד - העכביש, לחץ הדם והדופק ממריאים בבת אחת. אצל הפובי מדם, הנתקל בפציעה או דם, לחץ הדם והדופק צונחים בבת אחת ותיתכן התעלפות. לכן, הטיפול בפוביית הדם שונה מעט מהטיפול בפוביות האחרות. בניגוד להרפייה המומלצת במקרים של פוביה רגילה, כאן מלמדים את המטופל דווקא להעלות את מתח השרירים, ואיתו גם את לחץ הדם והדופק. מדובר ממש בפעולה הפוכה מההרפייה שאנחנו מכירים. המטופל לומד את המיומנות הזו, כדי שיוכל להשתמש בה במקרה של חשיפה לדם ולמנוע את ההתעלפות. מעניין שאת מעוניינת דווקא במקצוע רפואי. חשבת כבר על תחום ספציפי? אני מקווה שעד שתעמדי כרופאה מול פצוע אמיתי, כבר תתגברי על הבעיה בעזרת טיפול. ואם לא, אולי תשקלי פסיכיאטריה? :-) רק בריאות ליאת
שלום ליאת ציינת בתשובה כי נשים סובלות מפוביית דם פצע יותר מגברים וכך גם למדתי. אני לא מבינה איך זה הגיוני כוון שנשים מקבלות מחזור ובמשך שנים רגילות לראות דימום, למרות זאת ישנם- כמוני שלא יכולים לראות דם- איך זה מסתדר? תודה מראש
שלום אני בטיפול מזה כשנה וחצי, לאחרונה אני מאד עצבנית, צועקת המון על הילדים, ללא סבלנות , ללא שינה. אני ממש לא יודעת מה לעשות, אני רוצה להשתנות דרך הטיפול, אבל במקום זה אני נעשית גרועה יותר ויותר, ממש מיואשת... יכול להיות שבעקבות הטיפול אני נעשית כזאת גרועה? מה לעשות? אולי בכלל לעזוב את הטיפול? נעמה
נעמה יקרה, טיפול, ממש כמו הורות טובה, אינו מבטיח לנו חסינות מפני טרדות הקיום ומצוקות היומיום. את מרגישה עצבנות, ייאוש וקשיי שינה בזמן האחרון. לעיתים, יש נסיגה בזמן הטיפול למצבי רוח אפרוריים ואפילו לדיכאון, כתוצאה ממפגש עם תכנים כואבים ועמוקים אליהם לא היינו מודעים קודם לכן. לא ברור מדברייך אם זהו המצב. לעיתים, במהלך הטיפול, קורים לנו דברים שאינם קשורים בטיפול, והעובדה שאנו סובלים למרות היותנו בטיפול מאכזבת ומייאשת. בהנחה שהצלחת לבסס יחסי אמון וקרבה עם המטפל/ת שלך, הייתי מציעה לך לבדוק שם את מה שקורה לך, ולחשוב יחד על גורל הטיפול. נסיגה חד צדדית לא תמיד מביאה שלום :-) ליל מנוחה ליאת
היי אני סובלת מחרדות כלליות והתקפים (מעט) , כבר למעלה מ8 שנים , כדורים אנטי דיכאוניים לא ממש עוזרים , כדורי הרגעה רק משככים את המצב לכמה שעות , טיפול פסיכולוגי רגיל לא עזר ממש , וכרגע כבר כמה חודשים אני בטיפול קוגנטיבי התנהגותי , יש מעט שיפור , במיוחד בתובנות ובחשיבה שנהייתה מעט חיובית יותר , אבל הסימפטומים עוד מאוד מציקים לי , עדיין ישנה חרדה כללית שמאד מפריעה בתיפקוד היויומי , רציתי לשאול האם יש סיכוי שלאט לאט יעלמו גם הסימפטומים שלי ( בעיקר החרדה הכללית) , או שעלי להשלים עם המצב? אולי גם להמשיך לחפש תרופה שמתאימה לי ? או לחכות בסבלנות , עד כמה שהבנתי , טיפול קוגנטיבי הוא קצר מועד , ועדיין אצלי אין תוצאות מזהירות. בברכה גלית
גלית יקרה, לחכות בסבלנות זה תמיד דבר טוב... :-) את מספרת על שמונה שנים של חרדה, אבל כשאת מדברת על הטיפולים שכבר עברת, אינך מפרטת יותר מדי, ולכן קשה לדעת מהן הסיבות בגללן לא הרגשת הטבה. את אומרת שכדורים נוגדי דיכאון לא עזרו, ונשאלת השאלה אם ניסית להיעזר בפסיכיאטר כדי לבחון התאמה של תרופה אחרת? טיפול פסיכולוגי רגיל (רגיל?) לא עזר לך. מה זה טיפול רגיל? וכמה זמן חיכית עד שויתרת? יש כאן הרבה שאלות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול להועיל, וכדאי באמת לתת לזה הזדמנות, ולהעריך את יעילותו ביחד עם המטפל. אני רוצה להזכיר לך ששילוב של טיפול כזה יחד עם תרופות נמצא יעיל יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. אולי כדאי לשקול התייעצות פסיכיאטרית נוספת דווקא עכשיו? לפעמים הסבל הוא כה גדול, עד כי מתפתחת משאלה להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. לרוע המזל, טיפול נפשי הוא תהליך, ויש להתאזר במידה רבה של אורך רוח ולקבל בברכה כל שיפור, גם אם קטן. אני מאחלת לך שתוכלי למצוא שקט ושלווה למרות הכל ליאת
אני מעל גיל 30 עדין אין לי קשר זוגי נפגשתי עם הרבה בחורים שהכרתי דרך האינטרנט והיו אולי 3 קשרים שהמשכתי בהם עד שהגעתי למסקנה שאין התאמה הבעיה שקשה לי בקטע שכל פעם אני צריכה להכיר מישהו אחר ולראות אם זה זה, קשה מבחינת כל הלחץ שנובע מהפגישות וגם מבחינת זה שזה כבר מתיש ונמאס הייתי אצל פסיכולוגית קלינית לבקש עזרה בעזרת שיחות אבל מכיון שהיא מטפלת טיפול מקיף הכוונה גם על חיי הבן אדם גם על משפחתו וכו' ואני רוצה לטפל רק בבעיה של מציאת בן זוג היא הציעה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי שנקרא: אימון אישי בפסיכולוגיה שאלתי היא מה זה הטיפול הזה בדיוק? ואיך מחפשים מישהי שמטפלת בשיטה הזו ?
רינה יקרה, אני מניחה שהכוונה ל coaching (אימון אישי), שיטה חדשנית בה המאמן מלווה את המטופל ומתרגל אותו, הלכה למעשה, בלקיחת אחריות על חייו, יצירת שינוי בתחומים ספציפיים בחייו, ובניהול טוב יותר של עצמו בעולם התעסוקתי, החברתי, הבינאישי, ובכלל. איני בקיאה בטכניקות הנהוגות בשיטה זו, לבד מן העובדה שמדובר בליווי צמוד ופעיל של המאמן. אני מציעה לך להקליד במנוע החיפוש "גוגל" את מילות המפתח "אימון אישי", לקרוא קצת על הנושא ולבחור לך את מה שנראה לך הולם לצרכייך. בהצלחה ליאת
שלום רב, כל חיי הייתי זקוקה לטיפול,לשיחות,אך מעולם לא עשיתי זאת עקב מצב כלכלי (סטודנטית שמממנת לימודים ושכר דירה). כיצד ניתן להתגבר על הבעייה?גם דרך קופות החולים גובים כסף....
מיה, אני ממליצה לך מאד מאד לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה את לומדת, וליהנות מטיפול מוזל ומקצועי מאד. במסגרת האוניברסיטה ניתן לנסות ולבקש סיוע כלכלי והשתתפות בעלות הטיפול, מה שמוזיל אותו עוד יותר. סיוע כזה מותנה באישור דקאנאט הסטודנטים, אבל מניסיוני, מקרים מוצדקים זוכים לכך. ועוד טיפ קטן: נסי לפנות עכשיו ולא לחכות לתחילת שנת הלימודים. כך תוכלי להיענות מהר יחסית ולא להיכנס לרשימות המתנה ארוכות מדי. אפשרות נוספת היא לפנות לתחנה לבריאות הנפש במקום מגורייך. הטיפול שם ניתן, למיטב ידיעתי, בחינם או כמעט-חינם, אך כרוך בהמתנה ממושכת. בהצלחה ליאת
שלום לכולם, מיזם " נפש אמן " זהו מיזם השם לו למטרה - קידום אמנים נפגעי נפש בישראל ושילובם בקהילה. אנחנו שמחים לבשר על תחילת פעילות - עבודות של אמנים ראשונים שהצטרפו למיזם תוכלו לראות בקישור הבא: http://www.noamd.allbiz.co.il/Page8025.asp למיזם צורף פורום לתגובות על העבודות ובכלל... אתם מוזמנים לשתף אותנו בהתרשמותכם. המשך יום נפלא של אור אושר ואהבה ז'ק ונועם
ז'ק ונועם נכנסתי להציץ באתר שלכם, והוקסמתי. מבטיחה להגיע שוב ולהתייחס כראוי בפורום שבאתר. אני ממליצה מאד לכל חברי הפורום לבקר באתר ולהתרשם מהעושר והעוצמה ביצירות המוצגות בו. כל הכבוד ויישר כח ליאת
ליאת יקרה המון תודה לך על מילותייך החמות. אנו מאוד גאים בשם אמני נפש אמן , על התרשמותך מיצירותיהם. נשמח מאוד לקרוא את תגובתך גם שם ולדעת שהאמנים קוראים ומרגישים גאווה בזכות מילותייך. אז שוב המון תודה, ושיהיה לך , לכל חברי הפורום והמבקרים יום נפלא של אור אושר ואהבה ז'ק ונועם
איך יודעים אם בעצם אני סתם סובלת ממצבי רוח שהם נורמליים או שאני צריכה טיפול? אם אני סתם קנאית מתוך אהבה או אובססיבית בצורה לא בריאה? איזה אינדיקציה יש לי לשים גבולות לעצמי ולומר, או קיי, עד פה זה נורמלי, מכאן זה כבר ממש לא בריא?
כנראה שהאינדיקציה הטובה ביותר נחלקת לשתיים: ההפרעה עבורך, וההפרעה שהמצב יוצר לאנשים בסביבתך. אם את מרגישה שמצב הדברים כפי שהוא מפריע לך, אם הקנאה גורמת לך לקשיים בתפקוד היומיומי, אם מצבי הרוח פוגמים ביכולתך לנהל חיים תקינים - זה הרגע לגשת לטיפול. או לחילופין אם הקרובים לך מעירים לך על הדברים האלה, אז כנראה שהם שמים לב למשהו שאולי נוח לך להתעלם ממנו. אם אדם אחד מעיר לך - יתכן שהוא טועה. אבל אם מספר אנשים מעירים לך בנוגע לאותם דברים - לא סביר שכולם טועים ורק את צודקת .
טלי יקרה, גילי ענתה לך מצויין. ומעבר לכך, טיפול הוא אופציה לא רעה כלל, גם עבור אנשים נורמליים ובריאים. היית מוכנה לנסות? :-) ליאת
הייתי רוצה לנסות. אני מלאה בפחדים, אף אחד מסביבי לא אמר לי שאני צריכה טיפול, אני פשוט כל הזמן מפחדת, מפחדת שכל כך טוב לי, מפחדת שמה שיש לי ייעלם, החיים שלי מושלמים כרגע פחות או יותר יש לי הכל ואני מפחדת שהכל ייגמר לי, שאהבתו של בעלי תפסיק שיימאס לו ממני, שאני יפסיק לקבל כל מה שאני רוצה תמיד, אני מפחדת לאבד מישהו מהאנשים סביבי שאני כל כך אוהבת, שאני לא מספיק רואה טוב מה קורה מסביבי ולכן הכל נראה לי טוב כל כך.
האם זה המקום לשאול לגבי תהליך גמילה בעייתי מחיתולים? תודה
שלום גל אפשר, כמובן, להתייעץ כאן, אך טוב בהרבה לפנות מחר (יום רביעי) או ביום ראשון ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בין השעות 9:00 ל- 15:00. שם יוכלו לייעץ לך אנשי מקצוע מנוסים בנושא זה. (אני עצמי אהיה שם ביום ראשון). להשתמע ליאת
שלום רב, רציתי לשאול על סיטואציה מסוימת. במצב שבו אישה טוענת שנאנסה ומוגשת תביעה משפטית. השופטים חלוקים בניהם, מתוך הרכב של 3 שופטים, אחד מהשופטים סבור שלא בוצע אונס וה"נאנסת" משקרת. האם זה מצב שמחייב חוו"ד פסיכיאטרית על הבחורה לקביעה משפטית? האם ידוע לכם על מקרים, או תקדימים? המון תודה, מיה
מיה יקרה, חו"ד פסיכיאטרית היא עניין מקובל בבתי משפט, במקרים של ספק לגבי אמינות/אחריות פלילית ועוד. אני מציעה לך להיוועץ בפורום פסיכיאטריה השכן, או בפורום רפואה ומשפט. בהצלחה ליאת
אני יכולה להבין את הנושא של ההעברה למטפל/ת, מכל הבחינות הקיימות. אבל לא ברור לי למה מתעוררת ארוטיקה בהעברה הזאת. האם הילדה הקטנה היתה אירוטית כלפי אבא שלה כפי שאחר כך היא ארוטית כלפי המטפל? זאת לא תאוריה קצת מוקצנת?
רבקה יקרה, פרויד אכן סבר כי בתהליך ההעברה חווה המטופלת מחדש (הפעם כלפי המטפל) תחושות ורגשות שהדחיקה בילדותה בגלל הקונפליקט שעוררו בה אז. בהעברה היא משחזרת באופן לא מודע את אהבתה האדיפלית לאביה, שכללה גם משאלות ארוטיות כלפיו (שהודחקו מהיותן בלתי מקובלות ומעוררות חרדה). וכן, יש הרבה אנשים שראו ברעיונותיו של פרויד משהו מוקצן :-) ועדיין, העובדה שהם שרדו איכשהו, בוריאציות קלות, עד היום מעידה משהו על הקסם והמסתורין, לא? ליל מנוחה ליאת
תודה רבה ליאת על תשובתך המהירה. אבל בכל זאת לא ברור לי - על איזה משאלות אירוטיות דיבר פרויד כשבא לתאר ילדה קטנה כל כך כשהיא בקושי מודעת לעצמה ולזהות המינית שלה? ולמה קונפליקט? מאיפה זה צמח? כלומר- אם יש דחף לאכול - אין קונפליקט. אז למה אם לילדה יש דחף או "משאלות אירוטיות" יהיה קונפליקט. הרי כשהילדים קטנים הדברים מאוד פשוטים. רוצה לאכול -אוכל רוצה לישון - ישן. רוצה לצחוק- צוחק. למה פתאום כשמדובר במין מתעורר קונפליקט? אני מקווה שאני לא מציקה לך מדי. רבקה.
האם שני בני הזוג לא יכולים להיות בטפול אצל אותו מטפל? למה זה? הייתי חושב שזה יכול דווקא להוסיף זויות ראיה וייעול הטפול.
ידין, ראה תשובתי לפיה. אם יתעוררו שאלות נוספות, אל תהסס לשאול שוב. בברכה ליאת
ליאת, המקרה שלנו שונה. לא טיפול זוגי אלא טיפול פרטני. יש מטפל מעולה באיזור שלנו. למה הוא יכול לקחת רק אחד מאיתנו? הרי הוא יכול להיות כל כולו בשבילי בזמן שאני אצלו וכל כולו בשביל אשתי בזמן שהיא אצלו. הרי ממילא אחר כך כל אחד הולך לדרכו הוא. הוא לא ממשיך לחיות עם אף אחד מאיתנו. אז מה זה משנה? ואילו היינו באים כל אחד בפני עצמו מבלי שהוא יודע על הקשר בינינו? למה אי אפשר להסתכל על זה כך- וששנינו נקבל את הטפול הטוב שמגיע לנו. אני יודע שתגידי שיש עוד פסיכולוגים טובים - אבל הוא עובד בשיטה קצרת מועד או איך שלא קוראים לזה. וזה מתאים לנו גם מבחינת ההוצאות הכלכליות. ידין
אני במערכת יחסים כשנה (יחסים נפלאים) עם מישהי שאני מאוהב, ואני בטוח שהיא מאוהבת בי יש לי סוד שלא סיפרתי לה, שנה לפני שהכרתי אותה היו לי יחסים הומוסקסואלים בעבר, לא מערכות יחסים אבל סטוצים במשך כשנתיים. זו היתה תקופה קשה עבורי שבא חיפשתי חום של אבא שחסר לי. זו היתה תקופה של גילוי הזהות המינית שלי. היא הקשר הראשון שלי עם נשים ואני אוהב אותה מאוד.. לעיתים אני מרגיש לא טוב שלא גיליתי לה, אבל גם היא לא מדברת על מערכות יחסים קודמות, וממש לא מעניין אותי עם מי היא היתה, העיקר שהיא אוהבת אותי. וגם היא לא ממש מתעניינת בעבר שלי. יחסה להומוסקסואליות לא יודע אם הוא גמיש... היא בעלת ראש פתוח, אבל כל עוד שזה לא נוגע לה... לא בטוח שגמיש. הסיכוי שהסוד שלי יתגלה הוא אפסי מאוד ... ככל שאני חושב להציע לה נישואין כך אני קצת, קצת מרגיש לא טוב שאני לא מגלה לה... אני אוהב אותה מאוד ,לא בוגד בה.... מותר שישארו לי קצת סודות.. "שלדים בארון", לא ? אשמח לשמוע דעה של מומחה וגם דעות של נשים תודה
אתה נשמע גבר מקסים ומודע.חבל שחששת לספר לה ,אני מאמינה שזה היה בסדר מבחינתה. מכיוון שאתה נשמע לי טוטאלי ביחסך לזוגיות ,נראה לי שיהיה לך קשה להישאר עם הסוד הזה,וככל שיעבור הזמן ולא תספר,כך גם חוסר האמון מצידה יגדל ואתה תפתח חרדות כל עוד תסתיר זאת. יש אנשים שבנויים לחיים עם "סודות"מבן/בת הזוג ויש כאלה שלא.אתה לא נשמע לי כמו מישהו שיכול...האם אני טועה? תחושת בטן מתוך דבריך (נשמע שהקשר ביניכם חזק,יציב ואוהב) ולכן זה הזמן לספר לה,ולא בדרמטיות יתרה,מתוך שיחה עליה,עליך... ספר לה על החששות שהיו לך (גם אם זה היה קצת ילדותי),אמור לה שמאוד חששת לאבד אותה... אמור לה שאתה מרגיש צורך לשתף אותה,אני מאמינה שהיא תעריך זאת ואף תדע שאפשר לסמוך עליך. מה שחשוב זה להבהיר לה שזה שייך לעבר ושאתה לא נמשך לגברים ושהיא בחירתך לגמרי !!!!!!!!!!!!!(תשאל את עצמך את השאלה הזאת ,אני מניחה שזה הדבר שהכי יטריד אותה:האם הוא נמשך לגברים? )במידה ואתה שלם לגמרי עם הזהות המינית שלך,אין שום סיבה שלא תשתף אותה בחוויה כמו כל סוג אחר של חוויה שעברת ושיתפת אותה.כך אני רואה את הדברים.כך הייתי נוהגת אני . ועוד טיפ קטנטן... אם היא קצת תירתע או תחשוש או מעט תתרחק...תן לה מרחב,תכיל אותה והכי חשוב שתדע שפרק זה הסתיים בחייך!!! בהצלחה לשניכם,ושנה טובה...:)
שואל יקר, כמי שחווה במשך שנתיים יחסים הומוסקסואליים בלבד, ונמצא כיום בקשר אינטימי *ראשון* עם אישה, גם אם קשר זה נתפס כחם, עמוק, יציב ומשמעותי, הייתי ממליצה לך להמתין עם הצעת הנישואין. הסוד שלך אינו "מעשה חד פעמי" או אירוע בעברך. מדובר בתקופה ממושכת, מורכבת, קשה, הקשורה גם ביחסים בעייתיים עם אבא נעדר. מדובר בחלק חשוב ומשמעותי בעולמך, מכדי לצמצם אותו לממדים של אפיזודות חולפות. בעיני, את הדיון על חשיפת הסוד, יש לעשות עם איש מקצוע מיומן, שיוכל להתייחס לקונטקסט הרחב של הדברים, ולהביא בחשבון השלכות אפשריות של כל החלטה שתקבל. בברכה ליאת
לכולם שלום, אני חדשה כאן בפורם לאחר המלצה מחברה טובה ושמחה להיות איתכם. בעייתי היא כזאת: הייתי בטיפול זוגי עם בעלי אצל פסיכולוגית משפחתית שעזרה לנו מאוד, אח"כ נפגשתי איתה בנפרד לגבי בעיות שלי אישיות (ואכן היא עזרה לי, ד.א. היא גרה קצת רחוק מאיתנו). היום אני יודעת שאני זקוקה לתמיכה ועזרה פסיכולוגית לתווך ארוך, שמעתי שאם אמשיך אצלה את הטיפול היא לא תוכל להמשיך להיות מטפלת זוגית לי ולבעלי בעתיד, האם זה נכון? (בינתיים יש לי המלצה טובה לפסיכולוגית אחרת שדווקא גרה קרוב אלי). שאלתי במי לבחור? אודה על ההתייחסות וההסברים.
פיה יקרה, אני שמחה שהגעת הנה, ונשמח לשמוע ממך גם בעתיד על ניסיונך בטיפול ובכלל. את מעלה שאלה חשובה, בנוגע להבדלים בין טיפול זוגי לטיפול פרטני. בטיפול זוגי, הפציינט הוא הזוג, וגם אם מתקיימות שיחות עם כל אחד מבני הזוג בנפרד, המוקד הוא כמעט תמיד הזוגיות עצמה, וחלקו או תפקידו של כל אחד מבני הזוג במערכת הזוגית. בטיפול פרטני, המטפל משקיע את כל כולו במטופל הבודד, ומבסס עמו ברית ייחודית של אמון וקרבה. ברית כזו, הנוצרת פתאום רק עם אחד מבני זוג עלולה לערער מאד את בן הזוג האחר, ובכך, למעשה מונעת אפשרות של חזרה למצב הקודם. הזוג, שהפיק תועלת רבה מהטיפול, איבד למעשה את המטפל הטוב, שהיה להם לעזר כה רב, ולא יוכל לחזור ולהיעזר בו במידת הצורך בעתיד. אני הייתי בוחרת באפשרות של מטפל אחר, שיהיה "רק שלך". בהצלחה רבה ליאת
שלום אני וחברי יוצאים מזה כשנה.מערכת היחסים הסתיימה לפני כשבוע לאחר שחברי אמר שאינו יכול לעמוד בלחץ בין סירובם של משפחתו לחיבור ביננו ובין הרצון שלו להיות איתי. אנחנו בני 25 . במהלך הקשר התברר כי משפחתו של חברי ובמיוחד אימו טענו בפניו כי איני המתאימה ורמזו כל הזמן כי מוטב שיסתיים הקשר. חברי טוען כי אינו יכול לראות את משפחתו סובלת לאור אי שביעות רצונם.טענתי היתה כי ריצוי תמורת יחסים טובים אינה עובדת כנוסחה וכי גבולות בין עצמאיותו וניפרדותו ובין הסטטוס שלו כבן צריכים להיות ברורים.עוד טענתי כי הדבר בוודאי משמש שיקוף בזעיר אנפין של הקשר ביננו ויתכן שלמרות הצהרותיו אינו רואה אותו דרך אותם משקפיים שאני רואה. במהלך הקשר הרגשתי כי "אני אוהבת יותר" אולם לא ייחסתי זאת להסתייגות מצידו כי אם לתכונות אופי אישיותיות. חברי שסיים הקשר חושב כי קשר שימשיך הלאה יסב רק צער לאור התפתחותו כאשר ממילא אין הוא מקבל את החותם הסופי מצד הוריו. מה עליי\עלינו לעשות
שואלת יקרה, אני מתרשמת שההחלטה שלו כבר נפלה, והקשר הסתיים. את צודקת בכך שחבל לוותר על יחסי אהבה לטובת הצורך לרצות אנשים אחרים. אבל את אומרת גם, שבמהלך השנה בה הייתם יחד, הרגשת שהאהבה ביניכם אינה סימטרית, והיו לכם לא מעט דיונים על טיב הקשר. את שואלת מה לעשות? אני לא יודעת טוב ממך. הייתי מציעה לך לא להתעקש על משהו שממילא "צולע", לאפשר לעצמך תקופת מה של עיבוד האובדן והפרידה, ואז - לנסות לפתוח את עצמך למערכת יחסים חדשה, מתגמלת יותר, עם בן זוג שידע להעריך את אהבתך ואת ההשקעה שלך בו. דרך צלחה.
שלום רב למומחים:ברצוני להתייעץ לגבי בעיה שמטרידה אותי אני בחורה בת 22 וגרה עם ההורים ואחי בן 24 וחצי כולם קמים באותה שעה וחוזרים הבייתה באותה שעה יש תמיד אווירת מתח ועצבים בבית אני מרגישה שאני חייבת את השקט שלי בבוקר לבד ושאני חוזרת מהעבודה ואין לי את הפרטיות הזו זה מציק לי ברמות היסטריות אני פשוט מתעוררת לבוקר של לחץ ועצבים אני פשוט בא לי לבכות חשוב לי לציין שאמי ואבי לא ביחסים טובים והמצב הכלכלי שלנו לא טוב אני כבר לא יודעת מה לעשות אני מרגישה חנוקה ברמות אני שונאת לאכול לידם וכו וכו אשמח לחוות דעת מקצועית דחוף תודה
שלום אביב, לא מאד ברור לי מה את שואלת, ואוכל רק לומר שאת נשמעת באמת "על הקצה". לא כתבת האם את עובדת ומסוגלת לפרנס את עצמך. במידה וכך הדבר, אולי שווה לשקול יציאה מהבית לדירה משלך, אולי עם שותפים. לגור עם ההורים בגיל מבוגר זה לא דבר קל. כאנשים בוגרים חשובה לנו מאד הפרטיות (אגב, גם להורינו...), וכבר ביססנו לנו הרגלים מסוימים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של הורינו או אחינו. למגורים עם ההורים יש יתרון כלכלי, ופעמים רבות אנשים צעירים מעדיפים לשלם מחיר של אי נוחות אישית, ובלבד שלא ייאלצו להתמודד עם מצוקות הקיום העצמאי בחוץ. זו כבר שאלה של רווח והפסד שתאלצי להתמודד איתה בעצמך, או עם איש מקצוע, במידה ותבחרי לעשות כן. אני מקווה שתצליחי לבחור לך את הדרך הנכונה לך בהצלחה ליאת
שלום רב! 1)האם הפרעת קשב ריכוז המכונה ADD עשויה להופיע בגיל כמו 25 למרות שבילדות רמת הריכוז והקשב היו ברמה גבוהה מאוד ולא היו לכך שום סימנים? 2) האם יתכן אבחון ADD למרות שיש בעיה רק בריכוז הממוקד, ואין בעיה ניכרת בקשב? תודה רבה!
שלום גדי, הפרעת קשב וריכוז מתגלה ומאובחנת עפ"י רוב במהלך הילדות, ובדרך כלל זה קורה נוכח קשיים בתפקוד האקדמי של הילד. יש מקרים בהם ההפרעה מתגלה רק בגיל מבוגר (למשל רק באוניברסיטה), אבל בדיעבד האדם יכול לדווח על קשיים בילדות שלא זכו לתשומת לב הראוייה ו"התפספסו". מקורותיה של הפרעת הקשב וריכוז (ADD) אינם חד משמעיים, אך יש עדויות למעורבות של גורמים ביולוגיים (גנטיקה, חשיפה לרעלנים, מצוקה עוברית, ועוד). עם זאת, שכיחות ההפרעה גדולה יותר אצל ילדים הבאים מסביבות טעונות טיפוח, מה שיכול להעיד גם על כיוונים פסיכוסוציאליים. אתה מתאר ילדות ללא כל רמז להפרעת קשב, וממקד את הקשיים דווקא בריכוז ממוקד ופחות בקשב. זוהי הבחנה חשובה: קשב הוא היכולת לקלוט ללא מאמץ, ואילו ריכוז דורש מאמץ. בקשב, ההשקעה היא החוצה, בעוד הריכוז מחייב השקעה פנימה. בהנחה שהתופעה החלה רק בגיל מבוגר, אפשר לנסות ולחשוב גם על כיוונים נוספים. קשיי ריכוז יכולים ללוות לא מעט מצבים נפשיים-רגשיים, כמו למשל מצבי סטרס, חרדה או דיכאון. במצבים אלה נפגעת היכולת להשקיע מאמץ מכוון וממוקד לאורך זמן. אני מבקשת להדגיש שאין להתסמך על תשובה באינטרנט, ולפנות לאיש מקצוע לצורך אבחון יסודי. בכל מקרה, אפשר וכדאי לטפל בבעיה, יהיו מקורותיה אשר יהיו. בהצלחה ליאת
ליאת שלום יש לי שאלה נוספת בקשר לבתי בת ה10. כתבתי לך כבר שהיא לקוית למידה, ונוסף על הקושי הלימודי יש לה גם קושי חברתי. היא ילדה יפה, מתוקה, ולומדת טוב, המורה אומרת שהיא משתתפת בשיעורים ועובדת יפה. אבל היא טוענת שהילדים, במיוחד הבנות מתעלמים ממנה.היא בעיקר נמצאת בהפסקות עם ילדה מהכיתה שהיא גבוהה מאוד ושמנה, ולכן גם היא דחויה חברתית. יש לה ילדה מהכתה, שאני ואימה ההינו ביחד בביה"ס, ולכן יש לנו קשרים די טובים. הילדה הזו מאוד מקובלת בכיתה, ומשחקת עם "מלכת הכתה". בימי הלימודים הרגילים היא לא מתיחסת לבתי כלל, כדי ששאר המקובלות ימשיכו לשחק איתה. אבל בסופי שבןע, בד"כ משעמם לה והיא יודעת שבתי פנויה, ואם אנחנו יוצאים לטייל, אנחנו לוקחים אותה איתנו, מכיון שהוריה עסוקים בקריירה, וכמעט ולא יוצאים מהבית בסופי שבוע. וכשהיא מתקשרת, בתי מיד מסכימה לפגוש אותה. אותי זה מרתיח, ואפילו אמרתי לבתי שתשאל אותה למה בביה"ס החא מתעלצת ממנה במופגן. בתי אכן שאלה, והיא אמרה לה שהיא כן חברה שלה, אבל בביה"ס היא מעמידה פנים שהיא לא מדברת איתה. בתי קבלה את ההסבר, ומוכנה לקבל את כל מה שהיא אומרת, העיקר שמדי פעם תשחק איתה. מה דעתך? בנוסף ישנה ילדה בכתה, מאוד כריזמטית, אבל לדעתי עם בעיות התנהגות חמורות, שכל הזמן מציקה לבתי, בין בקללות, ובבעיטת מאחורי המושב שלה, ובאספת כל הבנות שלא ידברו איתה וכו,. בתי מאוד רגישה ולא עונה לה. דברתי עם האם, אבל אחרי כל ההבטחות שום דבר לא השתנה, דברתי עם המחנכת, ואפילו בתי נתנה פתק למחנכת שתנסה לפתור את הבעיה. אמרתי לה שתנסה לענות לה כשהיא לועגת לה, ושתלעג בחזרה, ולא תשתוק, ואולי כשהיא תראה שעונים לה היא תעזוב. מה דעתך על כך? יש לך עצה איך לעור לה?
סימה יקרה, כמו שאמרתי לך כבר בפעם הקודמת, קל מאד להזדהות עם הכאב שלך, כאם, נוכח מה שנתפס בעינייך כדחייה חברתית של בתך. אבל אני חייבת לומר, עם זאת, שיש לי הרגשה שחיי החברה שלה קיבלו נפח גדול מדי אצלך. מלכת כיתה יש אחת, וסביבה יש בדר"כ חבורה מצומצמת למדי של ילדות. אבל יש הרבה בנות אחרות, חביבות, שאינן באור הזרקורים. בנות אלה הן אוצר יקר עבור ילדות כמו בתך. הן רוצות כמוה חברה, הן מרגישות כמוה קצת מחוץ לעניינים. את כועסת מאד על אותה חברה שמתעלמת מבתך בביה"ס (כדי לא לפגוע במעמדה שם), ובו בזמן מסתייגת מהחברות של בתך עם אותה ילדה גבוהה ושמנה שכן מוכנה להיות איתה. אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר שאת יכולה לעשות עבור בתך, הוא פשוט להניח לה לנהל את ענייניה החברתיים בעצמה, ולהגיד לה כמה את סומכת עליה שתדע לבחור את הבנות הנכונות לה, שלא יעזבו אותה או יבגדו בה (ואם כן - את בטוחה שתדע ללמוד מזה ולבחור טוב יותר בפעם הבאה). אני, אישית, לא מאמינה שאמהות יכולות באמת "לסדר עניינים" עבור ילדיהן. לפעמים זה עלול להשיג את ההפך הגמור. חשוב כן להתערב במקרים בהם ברור לך שבתך הופכת קרבן למעשי אלימות או התעללות, ולערב גורמים בביה"ס. אני שבה וממליצה לך להתייעץ עם איש טיפול כלשהו שיעזור לך לבסס נפרדות מבתך, ולשכלל את התקשורת ביניכן. אני מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה ליאת
שלום רב יש לי ילדה בת 6 והיא עלתה לכיתה א ובזמן האחרון חלו בעיות התנהגותיות איתה :אלימות פיזית ומילולית,חוסר משמעת,ובכלל שינוי לרעה . ברצוני לקבל עזרה מפסיכולוג לילדים שיכול לעזור לי כיצד אני יכולה למגר את תופעת האלימות שכן זה פוגע בחיי היום יום וכן בעיות בבית הספר אשמח לקבל שם של פסיכולוג תודה טלי
טלי יקרה, אני מסכימה מאד שכדאי להיוועץ בפסיכולוג ילדים. מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ שמית על מטפלים, תצטרכי לחפש בכוחות עצמך, אולי באלפון המטפלים, לפי אזור המגורים שלך. תוכלי להתייעץ, כמובן, גם עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס. אם לא יוכלו לסייע לך בעצמם, בוודאי יוכלו להפנות אותך לפסיכולוג אחר. בהצלחה לתלמידה החדשה ולמשפחתה ליאת
אם את מאזור תל אביב כתבי לי לאימייל הרשום בהודעה ואשלח לך שם של פסיכולוגית.
שלום רב, בתוכנית החדשה "בטיפול" אמרה המדריכה לפסיכולוג ששניהם יודעים שהעברה אירוטית לא יכולה להימשך זמן רב אלא אם כן המטפל משתף פעולה. האם זה נכון? - ומה זה אומר שיתוף פעולה? הרי לא קורה דבר קונקרטי. ושאלתי השניה היא - אם מטופלת מרגישה משיכה עזה אליו ואהבה כבר מעל שנה - (נגיד שנתיים..) האם אין זה ייתכן שזו באמת משיכה ואהבה ולא "העברה אירוטית"? האם לא ייתכן שזה אמיתי ולא תהליך טיפולי? אשמח לתגובות.
ערב טוב, אני מניחה שגילה התכוונה לרעיון לפיו את תהליך ההעברה יש לזהות ולפרש למטופל בשלב כלשהו בטיפול. הציפייה היא, שתוך כדי עיבוד תהליך ההעברה, ילמד המטופל לזהות/לנתח/לשנות דפוסים באינטראקציה הבינאישית שלו. ולשאלתך השניה - ההבדל בין אהבה אמיתית להעברה נעוץ ברעיון האנונימיות היחסית של המטפל. בשל היותו עלום במידה רבה עבור המטופלת, יש להניח שלא מדובר באהבה ממשית, המתבססת בדר"כ על יחסים הדדיים המתפתחים ומתקיימים במגוון סיטואציות מציאותיות, אלא בהשלכות פרי עולמה הפנימי, המתקיימות במסגרת הטיפולית, המנותקת מהרבה בחינות מקונטקסט מציאותי. חשוב להזכיר לכולנו שתי נקודות חשובות: * ראשית, "בטיפול" היא תכנית טלויזיונית, וגם אם היא קרובה מאד למציאות, יש לשפוט אותה (ואת ראובן וגילה, המטפלים) בזהירות הראוייה, ולזכור שישנם גם שיקולי רייטינג שמטפלים אמיתיים פטורים מהם ברוב המקרים. * שנית, מושגים כמו העברה, העברה אירוטית, העברה נגדית, וכיוב' לקוחים מן התיאוריה הפסיכואנליטית, שניסתה לספק הסברים כמו-מדעיים למבני האישיות ולדינמיקה התוך-נפשית. צריך לזכור שעם כל קסמה של הפסיכואנליזה, בכל זאת מדובר בתיאוריה אחת מני רבות, ובעולם מושגים רעיוני ומופשט למדי. בואו נמשיך לעקוב, ונראה לאן זה יתפתח... :-) לילה טוב ליאת
ליאת שלום, (סליחה מראש על ההודעה הארוכה) הלכתי לטיפול לפני כשנה עם בעיה מסויימת. מאז שהתחיל הטיפול התעוררו אצלי בעיות נוספות כתוצאה מהטיפול עצמו. חוץ משאלת הקשר עם הפסיכולוג שלי שהבנתי ממנו וגם מדברים שקראתי שזה חלק מהטיפול וזה בסדר, התעורר אצלי דכאון שבא והולך כבר הרבה מאד זמן. לפני הטיפול לא סבלתי מדכאון, בטח לא ברמות כאלה של תהומות וחוסר יכולת לתפקד. היום אני מרגישה שאני צריכה ממש טיפול לטיפול. איכות החיים שלי הולכת ומתדרדרת, כבר הגעתי למצב שאני שוקלת טיפול תרופתי וקשה לי לראות בזה ירידה לצורך עליה. אני מבינה שטיפול פותח פצעים ומעיר שדים, אבל אם הייתי יודעת שככה זה יהיה, בכלל לא בטוח שהייתי מתחילה בטיפול בכלל. אני גם לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד עם הדברים אצלי. לעורר אצלי דברים כאלה שממוטטים אצלי את ההגנות וגורמים לי לכזה חוסר יכולת לתפקד. אני ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שהפסיכולוג שלי אומר שזה חלק מהטיפול אבל אם בהתחלה האמנתי ובטחתי בעניין מתוך תקווה שמתי שהוא זה יגמר ויעבור עכשיו אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. אולי הוא טועה? וגם אם לא, קל לדבר אבל אלה החיים שלי ולא שלו, זה לא הוא שסובל. יש לי תחושת בטן לא טובה בקשר לטיפול, אבל אני לא יודעת אם זה חלק מהסימפטומים שאני מפתחת בעקבות הטיפול, אם זו אותה התנגדות מפורסמת או שפשוט הטיפול לא הולך טוב. הטיפול ללא ספק לא תקוע, הוא מתקדם אבל ההתקדמות היא למטה...אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסמוך על עצמי ואני כבר לא יודעת מה לעשות ומה להרגיש. התחושות שלי נכונות? לא נכונות? אולי זה הכל חלק מהדכאון? אולי זה סתם חוסר הרצון שלי לפתוח דברים? ואולי הפסיכולוג שלי לא מתאים לי? התחושות הטובות שלי בהליך הטיפולי ובמפגשים עצמם מאד נדירות. יותר רע לי מאשר טוב לי. הייתי פעם מזמן בטיפול אחר מסיבות אחרות ושם גם כשהיה קשה הרגיש בטוח וטוב. אבל אולי אני השתניתי? אולי עכשיו התחושות האלו הן בגלל שעובדים על דברים עמוקים וכואבים יותר? העליתי את העניין בעבר והוא טען ש"זה לא אני זו את" (לא במילים האלו כמובן). לטענתו הטיפול בסדר, יש התקדמות (כמו שאמרתי, אני לא רואה אותה) והסיבות שבגללן אני מרגישה שזה לא זה איתו לא קשורות בו כאדם וכמטפל אלא בי. כל כך קשה לי, והאדם האחרון שאני רוצה להודות בפניו שקשה לי ושרע לי זה הוא - הפסיכולוג שלי. הוא יודע שקשה לי, שאני בדכאון (קשה להסתיר את זה..), אבל ממש לא בא לי (שוב) לפתוח מולו את ההתלבטויות שלי בקשר לטיפול. דיברנו על זה כל כך הרבה וממש אין לי כוח לדוש בזה איתו ולשמוע ממנו שזה לא משהו שקשור אליו ושצריך להתגבר על הקושי בתוך הטיפול וכו'. יש בטיפול גם רגעים טובים, קרובים, עוטפים אבל כל פעם אחרי שזה מגיע ואני מקווה שהנה הנה, התגברתי על הקשיים, יש נפילה לרוב חזקה. איך יודעים על מה ומי לסמוך? על עצמי? עליו? מה עושים?
ערב טוב, דיכאון המתעורר בתגובה לטיפול אינו תופעה יוצאת דופן, ובמקרים מסוימים אף מצפים לו, כעדות לכך שנוצר מגע עם הכאב העמוק, האמיתי, שהסתתר שם, מתחת, זמן רב מדי. יש מטפלים המאמינים שרק מן התחתית הזו אפשר באמת לצמוח מחדש. קשה לי, מכאן, להעריך את איכות הטיפול ואיכות הקשר הטיפולי. קטונתי. אני מניחה שאם את נמצאת כבר שנה בטיפול, והצלחת לקיים מגע (גם אם כה מכאיב) עם שכבות הנפש העמוקות, זו מעין ראייה לתשתית של אמון בסיסי במטפל. מעבר לכך, ככל הנראה, אמת המידה היא את עצמך. חשוב לי להזכיר לך, שלפעמים, עם התגברות של סימפטומים דכאוניים או חרדתיים, אפשר בהחלט לשקול להיעזר בטיפול תרופתי לתקופה מוגבלת בזמן. לא כדאי לראות בזה "ירידה", אלא "תגבורת", שתסייע לך לצלוח את החודשים הקשים עד לתפנית כלשהי. אולי עם שוך הדיכאון החריף, תוכלי להעריך באופן מהימן יותר את איכות הטיפול. אני מאחלת לך רק טוב ליאת
שלום ליאת, מבקשת לדעת מהם המאפיינים העיקרייים של האבחנה pseudopsychopathic schizophrenia
גילה יקרה, למען ההגינות, עלי להודות שלא שמעתי על האבחנה הזו עד היום. חיפשתי מעט במקורות מידע מקצועיים, והרי החדשות (בתרגום חופשי מאנגלית): מדובר באבחנה המשלבת היבטים הן של סכיזופרניה והן של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. למרות שחשוב לזהותה נכון לצורך טיפול, בספרות הפסיכיאטרית היא די נזנחה, ואינה מוגדרת כיום כ"אבחנה" במדריכים הרשמיים. המאפיינים הבולטים הם מוזרו?ת בחשיבה (חשיבה מאגית, רעיונות פרנואידיים וחשדנות) בהמשגה (אילוזיות, דה-פרסונליזציה), בדיבור (דיבור חריג, מעורפל או מפורט מדי) ובהתנהגות (רגשות לא תואמים באינטראקציות חברתיות, בידוד חברתי). מאפיינים אלה אינם חריפים מספיק כדי לענות על הקריטריונים של סכיזופרניה. זהו. מקווה שעזרתי קצת. ליאת
בזמן האחרון בזמן השינה, בדרך כלל אני שמה לב לכך כשאני מתעוררת (אך לפעמים זו הסיבה שאני מתעוררת) שהלסת שלי מהודקת בחוזקה ואני מתסוכלת מכך כי אני מבינה שכנראה זה נובע ממתח ו/או לחץ, קשה לי להצביע מדוע אני חשה כך אך העיניין מתחיל לקצר את שעות השינה שלי ואינני יודעת איך להתמודד עם המצב... אשמח לעצה... תודה ויום נפלא
דקלה יקרה, שנים רבות התופעה של חריקת שיניים בזמן השינה נתפסה כתופעה פסיכולוגית במהותה. אני יודעת שכיום נהוג לראות בזה תופעה פיזיולוגית מתחום הפה והלסת. לא ברור לי האם הלסת הנעולה בחוזקה היא חלק מתופעה כזו או לא, ולכן אני ממליצה לך להתייעץ על כך קודם עם מומחה מתחום הפה והלסת (אולי אפשר להתחיל מרופא השיניים). מעבר לכך, אם את יודעת על גורמי סטרס בחייך, כדאי להפנות להם תשומת לב ולטפל בהם, עם או בלי קשר ללסת המהודקת. בברכה ליאת
שלום ליאת לקראת החגים, אני רוצה לקנות לפסיכולוגית שלי משהו. זה קצת קשה, כי אני לא יודעת עליה דבר ומה טעמה. שאלה: אני מציירת , האם לצייר ציור ולתת לה זה יותר מדי? (מבחינתה כמובן לא מבחינתי) שכן זה לא עולה לי כל כך הרבה כסף, אבל הציור עצמו נראה דבר יקר, אבל בכ"ז הוא פרי ידי , מה את אומרת?
ניבה יקרה, הנושא של מתנות בטיפול הוא מאד שנוי במחלוקת. מטופלים רבים - בעיקר בסיום הטיפול - מרגישים צורך לתת משהו למטפל, מעבר לתשלום השוטף, שיביע את תודתם והערכתם. יש מטפלים המסתייגים מצעד כזה, ויש מי שרואים בו מחווה אנושית טבעית ומחממת לב. בהנחה שהמטפלת שלך נמנית על הסוג השני, מתנה מעשה ידיה של מטופלת עשוייה (לדעתי) לרגש מאד, מעבר לעניינים של טעם אישי\אמנותי. בברכה ליאת
האם אין בהסתייגות ממד מעט צבוע , לא נעים להם לקבל מתנות או לא רוצים לקבל מתנות וכד' פסיכולוג עולה למעלה מ1000 ש"ח בחודש, מה עלותה של מתנה? נכון תוך כדי טיפול אולי זה יכול להפריע אבל באירועים שונים כמו חג סוף טיפול, מה בעיה אם זה?! זו נראה כמו התחסדות
שלום רב בני בן ה-3 לא מוכן לעשות קקי בשירותים (פיפי הוא עושה יפה מאד וכמעט בלי פיספוסיים) לפני חודשים עברנו לחו"ל לתקופה של 3 שנים וכיום אני עומדת ללדת את ילדנו השני, אך אני יכולה לעזור לו והאם לאור כל הנתונים של מעבר לחוו"ל ולידת תינוק אני צריכה להרפות ?
דנה יקרה, אין ספק שאת תהליך הגמילה כדאי לעשות בתקופה של נחת יחסית, ובהיעדר גורמי לחץ נוספים. לא ברור לי היכן ילדך כן מוכן לעשות קקי. האם בסיר? האם בחיתול? המצב הראשון עדיף על השני, שכן אז אנחנו בחצי הדרך. חשוב לציין שאצל ילדים צעירים רבים עשיית הצרכים נתפסת כפרידה מחלק מגופם, מצב מאיים לכל הדעות. הסיר - כתחנת ביניים - מאפשר פרידה ידידותית יותר. מצב של חיתול "רק לקקי" הוא פחות רצוי בעיני, ומשדר מסר כפול. לא גמול ולא תינוק. אני מציעה לך לנסות להגיע מהר ככל האפשר למצב של שגרה יציבה (לטובת כולכם, אגב) ואז להזמין את הילד לתהליך מסודר ונינוח של גמילה מלאה, ולהפחית ככל האפשר מאבקים ואלמנטים של לחץ. רצוי לעשות זאת באווירה מאפשרת וסבלנית, עם הרבה סלחנות לתאונות, והרבה עידוד על המאמץ. אם כרגע את מרגישה שאינך מסוגלת לכך, עשי הפסקה של חודש (בו אל תעלי את הנושא כלל ! ) ואז התחילי שוב "על נקי" את התהליך, ללא לחץ. אני מקווה שאתם מסתדרים במקום החדש. זה לא פשוט כלל לעשות מעבר כזה, ועוד עם בטן... נשמח לשמוע מה שלומכם, ואיך מתקדמת הגמילה ובכלל. אני מאחלת לך לידה קלה, ולכולכם שנה טובה ובריאה גם הרחק מהבית ליאת
שלום רב, רציתי לשאול מהו מבנה האישיות של אנס, או עברין מין. בקווים כלליים, או בראשי פרקים. אם קיימים מס' מבנים אישיותיים אשמח לקבל לפחות מושכ כללי. הנושא מאוד מאוד חשוב לי. אשמח להפנייה למקורות בספרות הרפואית. תודה מראש, מיה
מיה יקרה, אונס, כמו התנהגויות תוקפניות אחרות, יכול להיות נקודת סיום אחת למס' נתיבים אפשריים שונים. אין קונסטלצייה נפשית אחת ההולמת את כל מעשי האונס והתקיפה המינית. אונס יכול להיות קשור בהפרעה מינית (פאראפיליה), כאשר העוררות המינית מותנית, למשל, באובייקט שאינו מביע הסכמה או במצבי כאב והשפלה (סאדו-מזוכיזם). אונס יכול להיות קשור גם בהפרעות אישיות (גבולית או אנטי-סוציאלית בדר"כ), ואז מעשה האונס אינו אלא אירוטיזציה של צרכים אחרים הקשורים בתוקפנות כלפי האובייקט. יתכן שתוכלי להיעזר בגופים המטפלים בשיקום עברייני מין, שיסייעו לך בשרטוט פרופילים אפשריים של התוקפים. בהצלחה ליאת
מיה, אני לא חושבת שאפשר להכליל מבנה אישיותי מסויים על כל האנסים. אצל חלקם מדובר באירוע חד-פעמי (לא שזה הופך את המעשה לטוב יותר!), אצל אחרים מדובר בהתנהגות סדרתית, יש פדופילים וכו'... באופן כללי אפשר לומר, שלאנסים יש בעיה של שליטה בדחפים וצורך מוגזם בשליטה. ס.מ.
בתי בת 10 ולקוית למידה.יש לה גם קשיים חברתיים, וקשה לה לקשור ולשמר חברויות עם בנות אחרות, למרות שהיא מאוד רוצה. השנה, החלטנו שהיא מנסה להתמודד עם שעורי הבית שלה לבד, בשעות הצהריים, ורק אח"כ כשתסיים את הטלות שלה היא יכולה לעשות תכניות. היא נמצאת בחוג יוגה, ושם פגשה ילדה שהיתה איתה בגן חובה, ועכשיו בכתה מקבילה שלה, ולכן הן לא החו בקשר, אך בגלל החוג המשותף, הן חרו להיות חברות. ביום שבת, בתי הזמינה אותה לשחק ביחדף וגם אז נדמה שהיא לא יודעת איך לארח חברה, כי רק כשהיו בחוץ, הן הסתדרו, כשישבו בחדר, לא שחקו רק צפו בטלויזיה. למחרת היא קבעה עם אותה חברה, והלכה איליה למרות שלא סימה שעורים. בערב לקחתי אותה, ודי כעסתי כשאמרתי לה שהיא חייבת קודם לגמור שעורים ורק אח"כ ללכת.היא כעסה בחזרה ועשתה שעורים בעזרתי תוך כדי כעס רב. יש לה פנקסון, שהיא כותבת בו כמו יומן, על כל הקשיים שלה, וכשקראתי את מה שהיא כתבה על אותו יום נבהלתי. היא כתבה שהיא היתה מאושרת עד שאני קלקלתי לה הכל, ועצבנתי אותה עד שהיא החלה לקלל את עצמה. היא כתבה שהיא שונאת אותי. האם דבריה (אגב, לי היא לא אמרה כלום) מראים על סימן מדאיג? האם לשוחח על הנושא? האם זה טבעי שהיא תחוש רגשות קשים כל כך? אנא, אני זקוקה לעצה
סימה יקרה, קשה מאד להורים לגלות שילדיהם תופסים אותם כחודרניים ורודפניים, עד כדי הבעת שנאה. את שואלת אם זה מדאיג, והתשובה שלי היא שזה בהחלט לא מצב רצוי. תמיד המצב הרצוי הוא שילד יחוש מובן, אהוב, ומוכל ע"י הוריו. אין לי ספק שאת מתכוונת לטוב, ורוצה מאד שילדתך תהיה מאושרת. כל הורה מכיר היטב את תחושת הפספוס, כאשר כוונותיו הטובות התהפכו איכשהו, והביאו בסופו של דבר לתחושת אכזבה וייאוש. לטעמי, טיפול והכוונה ע"י פסיכולוג יכולים לחסוך לכן הרבה עוגמת נפש בהמשך. במקרה שאת מתארת כאן, למשל, אפשר היה לחסוך הרבה מן הכעס, אם היית זוכרת עד כמה קשה לילד לקוי למידה לשבת מיד עם חזרתו מבית הספר ולהכין שיעורים לבד. ילד לקוי למידה משקיע מאמץ אדיר לשרוד את שעות הלימוד בביה"ס. מי שסובל ממגבלות קשב וריכוז משקיע אין סוף כוחות כדי לצלוח את השעות הארוכות בישיבה שקטה וממושכת, ובניסיון לעקוב אחר דרישות המורה. כשהוא בא הביתה, הוא חייב מנוחה, התפרקות, ואפילו נחמה, עידוד והתפעלות מהמאמץ שהשקיע. במקום זאת, כמו שתארת, בתך מחוייבת להתיישב מיד ולהכין את שיעורי הבית כבר בצהרים. אין פלא שהיא חשה בלתי מובנת, מתוסכלת ומיואשת, וכמובן גם כועסת על מה שנתפס בעיניה בצדק כדרישה שאינה מתחשבת בה. מסיבה זו, אני מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס או לפסיכולוגית ביה"ס, או אפילו לפסיכולוג ילדים פרטי, כדי לנסות לחדד את ההבנה לצרכים המיוחדים של בתך, כולל הצורך שלה בפרטיות ואוטונומיה, וגם כדי לתת מענה לקשיים החברתיים שלה ולסייע לה בשכלול המיומנויות החברתיות שלה. בינתיים, בהחלט יש מקום לשוחח איתה, לנסות להביע את אהבתך ודאגתך לה ואת הרצון האמיתי שלך לבסס יחסי קרבה ואמון ביניכן. עליך לחשוב טוב האם לחשוף בפניה את העובדה שהצצת ליומנה. זה עלול לעורר כעס נוסף במידה רבה של צדק. מצד שני, אולי זאת הייתה הדרך שלה להגיע אליך, ולשלוח לך מסר מאותת על מצוקתה. היי זהירה ורגישה. בהצלחה רבה ליאת
האם לעזוב גבר שאחיותיו לא אוהבות אותי ומתנהגות אליי בריחוק בלי שהוא ישים לב.הן לא מפרגנות לי,לו ולזוגיות שלנו אינני יודעת אם להישאר,זה מאוד מפריע לי ואני יודעת שאם אדבר זה רק יהרוס (זה כבר הרס בעבר). אנחנו מאוד אוהבים אך אני חוששת שהדבר יפריע לנו בהמשך חיינו המשותפים וישפיע עליו.אף פעם לא הייתה לי את הבעייה הזאת,תמיד בקשרים אחרים הייתי מאוד אהובה ואוהבת.אני חוששת שהן לא מבינות שזה יכול רק להזיק לו. מה עושים?
יעל יקרה, אני מתרשמת שבן-זוגך, בהתעלמות המודעת או הלא-מודעת שלו מההסתייגות של אחיותיו, רומז לך שזה לא העניין המרכזי כאן. את מדברת על עזיבה. האין זה צעד חריג, גם בהנחה שאת לא אהובה על אחיותיו? לטעמי, עליך לבדוק מה באמת מפריע לך, ומניין נובע הצורך הזה, להיות תמיד אהובה ואוהבת. אני, אישית, מתרשמת שזה משהו שאת צריכה לבדוק עם עצמך, אולי בטיפול, ושאינו בהכרח קשור לזוגיות הנוכחית שלך. אם אתם אכן מאד אוהבים, אל תתני לעניין הזה לחבל בקשר, אלא נצלי אותו לקידום ההבנה שלך את עצמך. להבנה כזו תהיה משמעות עצומה על כל הקשרים שלך בהווה ובעתיד. בהלצחה ליאת
את צודקת.אני משתדלת לא לתת לזה לחבל לי. וכבר אמרתי לעצמי:"לא כולם חייבים לאהוב אותי". אני רק מקווה שבן זוגי לא יושפע.אחרי הכול זאת המשפחה שלו.ואני קצת חוששת,אולי יותר מידי.את צודקת.תודה
שלום! אני מעוניין ללמוד תואר שני בפסיכ' קלינית בחו"ל (בשפה האנגלית) ומחפש הנחיות מפי בעלי ניסיון. כאלו שלמדו וחזרו לארץ או לומדים עכשיו. המון תודה, דוד
גדעון שלום רציתי לדעת האם תהליך של העברה נעשה עד הפרטים הקטנים , זאת אומרת , האם אני ממש מלבישה דמות מסוימת על המטפל שלי וחווה אותו כאותו דמות ממש עד לפרטים הקטנים , או שאני מלבישה רק דברים מסוימים ומלבישה רק נקודות שונות (או שאצל כל אחד זה שונה?). האם בהעברה אפשר לחוות את המטפל כאותה דמות לתקופה של יותר משנה? מקווה שאני ברורה כי אני לא יודעת איך לנסח את השאלה... תודה מראש בת - אל
בת-אל שלום, אני לא בטוח אם הבנתי את שאלתך. בהעברה אין חוויה טוטלית של המטפל כמו אותה דמות הורית ראשונית ממנה ישנה העברה, אבל כן מועברת חוויה או אופנות מרכזית של רגש. זה מורגש "כמו" , רק במקרים מאוד קיצוניים ישנה חוויה כמו שתיארת. למה את שואלת? בברכה, גדעון
גדעון , תודה על התשובה. כבר יותר משנה שאני חווה את המטפלת שלי בצורה מסוימת וכל פעם מחדש היא הסבירה לי שזו העברה ועדיין לא הצלחתי לנתק אותה מהרגשות האלו. קרה משהו שגרם לי פתאום להתעורר ולהבין שהיא לא הדמות שהלבשתי אליה - היא לא מפלצת כמו שחשבתי וכמו שהיא ניסתה להסביר לי . אני פתאום שמה לב איך הלבשתי עליה דמות כבר יותר משנה עד ממש לפרטים הקטנים ביותר . ולא שיש נושא אחד שהוא מרכזי בטיפול. זה קצת מוזר לי וקצת מפחיד לי , לחשוב שהתיחסתי אליה כל כך הרבה זמן בתור מישהי שהיא לא . זה ממש מבלבל אותי. האם אותם מקרים קיצוניים אופיניים להפרעה נפשית מסוימת? המון תודה
אחיינית שלי, בת 3, עברה לגן חדש, ההתאקלמות קשה לה, מתחילת שבוע שעבר יצרה לעצמה "דמות" אחרת ש"הולכת" לגן במקומה. הסבר, הילדה קמה בבוקר רגיל ולפני שהולכים לגן היא כאילו נכנסת לדמות אחרת (במקרה הזה- חמור...???) והחמור הוא זה שהולך לגן, ככה מתנהגת במשך היום, מדברת בקול אחר, משחקת ומתפקת בדמות האחרת, וגם עונה רק אם פונים אליה בדמות השניה. כששואלים אותה איפה היא? (הילדה) היא עונה שהיא בבית ולא באה לגן. כשהיא חוזרת הביתה מהגן, היא יוצאת שוב מהדמות ואומרת הינה אני, חזרתי וחוזרת להיות הילדה הרגילה. זה נמשך כבר שבוע וזה מתחיל להדאיג! נא עזרתכם, בתודה מראש
סול שלום, לדעתי אין לך סיבה לדאגה . את מתארת פיתרון יצירתי של ילדה אינטליגנטית לקשיי ההתאקלמות שלה. יתכן שההורים יכולים להציע לה שהילדה תבוא עם החמור לגן ותהיה שם "בלתי נראית" ורק החמור ידע שהיא שם, ובשלב הבא הילדה תוכל להיות בגן ולשחק רק עם הילדים הנחמדים ובשאר הזמן היא תחזור להיות בלתי נראית וכן הלאה. במילים אחרות, זה פתרון יצירתי לקושי להתאקלם במקום חדש. פתרון המאפשר לאחיניתך גם ללכת לגן וגם לא ללכת לגן. ההורים בעזרת עמדה לא נלחצת, תומכת ומקבלת ויצירתית יכולים לעזור לה לבוא עם החמור לגן ולא במקומו. תעדכני אותנו לגבי ההמשך, בברכה, גדעון
תודה רבה! ממש התחלנו לדאוג שיש לילדה פיצול אישיות או משהו ! ממש תודה לך, אני מקווה שבאמת הם יתגברו , אני אעדכן את אחותי לגבי הצעתך! ושוב תודה
תודה רבה! ממש התחלנו לדאוג שיש לילדה פיצול אישיות או משהו ! ממש תודה לך, אני מקווה שבאמת הם יתגברו , אני אעדכן את אחותי לגבי הצעתך! ושוב תודה
הייתי ממליצה לבדוק עם אחותך האם קשיי ההתאקלמות שלה נובעים מסיבות אחרות שקשורות בגן,בילדים,בצוות המטפל,בכניסה שלה לגן (האם הוריה הקדישו להסתגלות שלה זמן ושהו איתה בגן ובהדרגתיות עזבו אותה?) זה נכון שהיא בחרה לעצמה פיתרון יצירתי להתמודד אך על מנת להיות שקטים,אנא בידקו,האם יש דמות בגן שהילדה מרגישה איתה בטוח ושיצרה איתה יחסי אמון ?בדקו עם הצוות כיצד הילדה מתנהגת בגן וכיצד הם עוזרים לה עם זה. יום טוב.:)
שלום רב רציתי לקבל הסבר על תופעה שאני חווה: אני חש לעיתים קרובות, בעיקר כשאני מנהל שיחה עם אדם על נושא מסוים, שתוך כדי שאני מדבר ומספר על משהו, אני נתפס במחשבה לאיזושהיא אסוציאציה למחשבה אחרת ומשם לעוד מחשבה, ואני מרגיש שרשור של מחשבות שאותם אני כביכול צריך "לשמור" כדי שאני לא אשכח לדבר עליהם במהלך השיחה. ובכלל כשאני שוקע במחשבות, לפעמים כל מחשבה מושכת אותי למחשבה אחרת וכן הלאה, ואני חש קושי לרכז את כל המחשבות. אני מרגיש כמו איזה מחסנית של מחשב שצריכה לשמור כל רגע את המחשבה שבאה באותה רגע ובו בזמן להמשיך בחשיבה הנוכחית. יש לציין שמילדות אני סובל קצת מ- OCD מה ההסבר לתופעה??? זה קשור ל OCD? מה זה עוד יכול ליהיות? לפעמים אני גם "מאבד" מחשבה, ואז אני מנסה להתעמק "שעות" כי אני מרגיש שחשבתי משהו חשוב שאני לא זוכר...
גדי שלום, נתת לזה את השם המקצועי: חשיבה אסוציאטיבית, המתאפיינת אכן בקושי להתמקד על נושא חשיבתי אחד. זה בהחלט יכול להיות קשור לOCD . הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע כדי להגיע לאבחנה מדוייקת יותר ולטיפול המומלץ. בברכה, גדעון
לפני שנתיים יצאתי עם בחור שהייתי אמורה להתחתן איתו אבל הוא היכה אותי ופירקנו את החבילה שבוע אח"כ גילינו שאננו בהריון כבר חודש וחצי. לא רציתי שלילדה שלי יהיה אבא מכה, ובניגוד לכל מה שאני מאמינה בו ביצעתי הפלה מלאכותית. לקח לי המון זמן להתגבר על המעשה שלי, עד היום יש לי התקפי בכי, אני מדברת אליה, אני מתנצלת בפניה ואפילו נתתי לה שם. היום אני שוב בסיטואציה די דומה, יצאתי עם בחור ואני בהריון. לא יודעת מה לעשות, אני בספק רב אם אני אצליח להתמודד עם דבר כזה שוב. בפעם הקודמת הייתי בטיפול, לקחתי ואבן ופרוזק. כבר חשבתי על כל מיני מעשים קיצוניים שיכולים להיות פיתרון מושלם לכאביי ולילד הזה. מה לעשות אייך אני יכולה לקבל את הכלים להתמודד עם זה מבלי לאבד את עצמי בתוך התופת הזו שאני מקיימת לעצמי. ורק לפרוטוקול, ההריונות הללו אינם מתוך טיפשות, הם קרו בעודי מגינה על עצמי עם גלולות נגד הריון. הקניקולוג שלי לא יודע כבר מה לומר לי.
אני שומעת הרבה מאד כאב סביב הרצון שלך להיות אמא אך עם זוגיות שכנראה לא מתאימה. מצד אחד, חבר מכה, מצד שני הריון. די ברור לי למה ביצעת הפלה ולמה חסכת מעצמך קשר קשה וסביר להניח שחסכת זאת לעובר אם היה נולד. אך הכאב על הילד שלא נולד הוא עדין כאב, קשה ועמוק. הריון מביא ללידת תינוק, כך כשאת ביצעת הפלה, את למעשה מרגישה כאילו לא נתת לו חיים, לא נתת לו שם, אבל את בכל זאת ממשיכה לדבר איתו ולנהל איתו משא ומתן של נקיפות מצפון, התנצלויות על מעשייך. ועכשיו את שוב באותה הנקודה: הריון שבא מתוך קשר, שהוא לא ברור מה היה הסיפור שם, מתוך מה שכתבת. זה מאד קשה לתת שם , ולהתייחס למי שבעצם לא נולד, את מחמירה את התייחסותך בכך ומגדילה את נקיפות המצפון של סביב הנושא ונמצאת בתוך מעגל של האשמה עצמית וכאב גדול. הריון הוא אחד הדברים בו ניתן לנו , כנשים, כוח של אלוהים, להחליט אם להביא את הילד או לא להביאו לעולם. וכל החלטה היא נכונה, לאותו זמן נתון. ועכשיו את כאילו משחזרת שוב את ה"תופת"- מילה מאד קשה, שאת עוברת. אולי את רוצה להשאיר את הילד ולהולידו? מאד היה קשה לך בעבר סביב אותה הסיטואציה, ואת חוששת מזה שוב... אני חושבת שאולי לא סתם נכנסת להריון שוב, אולי הפעם לא כדאי להפיל? אולי את לא רוצה בכלל להפיל? מנגד לא קל גם לגדל לבד... אולי יהיה נכון לחזור שוב לטיפול לפני שאת מבצעת החלטה כל שהיא ואז זה ילווה את התהליך הקשה שאת עוברת, לא תיהיה לבד וגם כל החלטה שתקבלי תיהיה מלווה בתמיכה , מה דעתך?
venus שלום, את מתארת סיטואציה מורכבת: ארוע טראומתי של הפלה ושאלה מה את עושה עם ההריון הנוכחי. במצבים כאלו קל ליפול להאשמות עצמיות, לדכדוך ולתחושה הכואבת כל כך של " למה זה קורה לי שוב?". אני מעודד אותך לפנות לטיפול ולעבור את התקופה הזו מלווה ע"י אשת מקצוע. במצב כזה עדיף לחשוב בשניים ולא לבד, על מה עושים ואיך מתמודדים. חזקי ואמצי, גדעון
