פורום פסיכולוגיה קלינית

לו הייתם חוזרים אחורה לתקופה שבה אתם צריכים להחליט מסלול לימודים האם הייתם בוחרים , בפסיכולוגיה?

היי כמי שבחרה את מקצוע הפסיכולוגיה כקריירה שנייה, עשיתי זאת מתוך שלמות גמורה ובשלות. כן, הייתי עושה זאת שוב. ושוב. ליאת

ליאת יקרה, אני חייבת להתוודות. כבר כמה זמן אני קוראת בשקיקה ועם המון עניין את כל תשובותייך כאן בפורום ולומדת ממך המון. את השאלה הזאת קראתי קודם וחיכיתי לתשובתך. היה ברור לי שזה מה שתעני. כבר חשתי את אהבתך למקצוע ואת הנתינה העצומה שלך. כן ירבו כמוך... שיהיה לך המשך יום נפלא מלא אור אושר ואהבה נועם דוייב

שלום, שמי תמר ואני זקוקה לטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון מתמשך וכל מיני דברים המתלווים לכך אני מחפשת פסיכולוג קליני מומלץ כי אני לא רוצה להמשיך כך ורוצה להתחיל טיפול כבר אשמח אם תמליצו לי על פסיכולוג באיזור המרכז רצוי בראשל"צ אך לא מחייב אגב אני קראתי חומרים ואני יודעת שקיימים סוגי טיפולים כך שבמצבי כרגע אני זקוקה לטיפול דינמי תודה

תמר יקרה, לצערי אין אנו, כמנהלי פורום, נוהגים להמליץ מכאן על מטפלים באופן אישי. תוכלי להיעזר באלפון המטפלים, או בהמלצות מאנשים מרוצים באזורך. מניסיוני - כשמחפשים מוצאים ! כל הכבוד על ההחלטה החשובה, והמון הצלחה בטיפול. ליאת

מצוקה אישית אופפת אותי זה ימים אחדים איני מוצא מנוחה לנפשי מחשבות מתרוצצות במוחי כמו פטיש בלב הם מכפילות את פעימות ליבי לא מוצא כוחות להתגבר - וגם לא מוכן לוותר תחושה של איבוד חושים ופחד מהבלתי נודע כל צעד כעת קריטי – לטוב ולרע אני מרגיש תשוש עייף וחסר אונים

שלום יקר, המילים שלך מצליחות להעביר בצורה פיוטית ומרגשת את המצוקה הקשה בה אתה שרוי כרגע. אני ממליצה לך לא להישאר עם זה לבדך, ולמצוא אדם קרוב עמו תוכל לחלוק רגשות אלה, ולמצוא נחמה ועידוד. חשוב שתדע שיש דרכים יעילות למדי להקל על הסבל. כדאי מאד לפנות לאיש מקצוע, פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להעריך את המצב ולהציע טיפול מתאים. חזק ואמץ ליאת

תודה, המילים שלך עוטפות אותי ומרגשים אותי העשה כדברייך

בתי בת 24,ילדה יפהפהיה שסובלת מבולמיה. היא מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, ובעצמה סטודנטית לפסיכולוגיה. היא נתונה כעת בתוך דכאון מתמשך, היא טוענת שיש לה נטיות דכאוניות שמתפרצות לעיתים בהקשר למצוקות שלה. היא כל כך שלילית לגבי מצבה, אומרת שאין לה מזל בכלום (חברות, אהבהף עבודה שהיא כל כך רצתה ועכשין היא כל כך סובלת שם). יש לי הרושם ששום דבר לא יגרום לה אושר, ושתמיד ברגע שהיא תגיע לאנשהוא, היא תרצה יותר או אחר. ניסיתי לשוחח איתה, לומר לה שתנסה למצוא בעצמה את הכוחות שישיו אותה מהשחור שאופף אןתה, היא אומרת שהיא מתפקדת אבל בקושי רב, שהיא נאבקת כל בוקר לצאת מהמיטה.הצעתי לה חוג יוגה, חאו חוג אחר, משהו שהיא תוכל להתענג עליו, אבל היא חוזרת על כך שאין לה כוח לחיים האלה, שנמאס לה להילחם. מה עושים? האם בחורה בטיפול צריכה להגיע למצב כזה? או שהפסיכולוגת היתה אמורה למצוא כלים ע"מ לעזור לה? איך לעזור לה לצאת מהמרה השחורה?

סימה יקרה, גם כאשר נמצאים בתוך תהליך טיפול, יש נסיגות. במקרה שאת מתארת יש מקום, לדעתי, להתייעצות עם פסיכיאטר שיוכל לסייע בטיפול תרופתי. מבין השורות הצלחתי להבין שלמרות הדיכאון בתך לומדת, עובדת, ומציבה לעצמה רף ציפיות גבוה. ניכר שאת מנסה מאד לסייע לה, אך חשוב להציע את העזרה בדרך מכבדת, לא חודרנית, שתאפשר לה את המרחב ללא ביקורת. לפעמים ברגעי ייאוש, כשאומרים לנו "קחי את עצמך בידיים", זה רק מכעיס ומייאש עוד יותר. נסי להחזיק עבורה את התקווה, ולעודד אותה להמשיך בטיפול למרות הכל. אני מאחלת לשתיכן הרבה כוח וסבלנות במאבק בדיכאון. ליאת

סימה, טיפול אינו דרך חלקה, נעימה וחד-כיוונית. במהלך הטיפול יש עליות ומורדות, שנובעות מהתמודדות עם דברים שצפים ועולים על-פני השטח. אפשר לראות כל משבר טיפולי שכזה כירידה לצורך עלייה. כמובן שאני לא מכירה את הבת שלך או מתמצאת בפרטי הטיפול שלה, אבל תנסי לברר איתה מה היא מרגישה כלפי הטיפול. אופציה נוספת שכדאי לשקול - עם בתך, כמובן - היא קבלת טיפול תרופתי נגד הדכאון. התרופות מקלות את התחושות הרעות, ומאפשרות למטופל להתנהל טוב יותר במסגרת של טיפול פסיכולוגי. ס.מ.

אני אם לשלושה בנים (9 ותאומים בני כמעט 7). התאומים זה עתה עלו לכיתה א'. מסתבר שכבר בימים הראשונים אחד מהתאומים "דאג להתבלט" אך בצורה שלילית ביותר,בעיקר כשהגיעו אורחים/מכובדים לכיתה. לדוגמא בהכרות הראשונה עם מנהלת בית הספר הוא "הציג" את עצמו " אני ילד מטורף" ובמקרה אחר אמר " אני נמלה" וכאילו הלך כמו נמלה. בבית אני לא רואה שינויים בהתנהגותו ואפילו הוא מכין שיעורים עם המון מוטיבציה ואף מתחיל לקרוא מאוד יפה!! לעומתו אחיו התאום ללא מוטיבציה כלל עם הכנת השיעורים ואני דיי צריכה "לרדוף אחריו" ולהזכיר לו אבל בביה"ס עד כמה שלי ידוע הכל כשורה . סיימנו טיפול אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגנטיבי -התנהגותי לפני כ-4 חודשים. לדעתי הילדים זקוקים לטיפול רגשי - למי עליי לפנות ? האם קופ"ח מכסה מקרים כגון אלו ? אודמ מאוד על עזרתך !!

סיגל יקרה, קופות החולים נוהגות להשתתף בעלויות הטיפול הרגשי לתקופה מוגבלת בזמן. לאחר תקופה זו המחיר עולה מעט, ולאחר תקופה נוספת תחוייבי בתוספת נוספת. מדובר בכל מקרה במחיר מוזל. מעבר לכך, ישנן מרפאות של משרד הבריאות (מרפאות לבריאות הנפש לילדים ונוער), ושם המחיר הוא חינם או סמלי ממש, אבל התורים מאד ארוכים. תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס. יש רשויות מסוימות בהן השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) נותן במחיר מסובסד גם טיפולים רגשיים. תוכלי, כמובן, להתייעץ עם המטפל שעבד אתכם ולבקש את המלצתו. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 4 ויש לי איתו בעיה. בזמן האחרון הוא סיגל לעצמו טון דיבור תינוקי, והתנהגות תינוקית!!! זה נשמע נורא. הוא ילד מאוד חכם ובוגר. הוא לא מתנהג כך כל הזמן , אבל זה הולך ונהיה לעתים יותר קרובות. יש לו אחות בת 3 והוא מאוד מקנא בה. האם זאת יכולה להיות הסיבה? איך מטפלים בזה? איך עלינו להתנהג במצבים כאלה? האם תריך לקחת אותו ליעוץ? או שאנחנו בעצמנו צריכים ללכת ליעוץ? תודה.

יונית יקרה, ילדך בן הארבע הוא ככל הנראה נבון דיו כדי להבין שתינוקות זוכים איכשהו לתשומת לב רבה יותר. לא ברור אם הוא למד זאת אצלכם בבית, בהקשר של אחותו הקטנה, או אולי אצל סבא וסבתא המתייחסים אחרת לנכדים היותר צעירים. בכל מקרה, את מספרת שהוא מאד מקנא באחות הקטנה, ואפשר לראות קשר הגיוני בין הקנאה להתנהגות המתיילדת. את מתארת אותו כחכם ובוגר, אבל הוא עצמו היה מוותר בשמחה על הסטטוס הזה, ובוחר להיות "התינוק של אמא". ולכן, לא הייתי מציעה להעיר לו ובטח שלא ללעוג או לכעוס על ההתנהגות הזו. במקום זאת, להרעיף הרבה תשומת לב ואהבה ללא קשר להתנהגותו, לשבח התנהגויות רצויות, ולהימנע מלהשתמש במונחים של בוגר/תינוק. אל תגיבי באופן מיוחד לדיבור התינוקי, ונסי לשמור על ענייניות ורוח טובה. כמו שיכולים להעיד לא מעט הורים מנוסים - התופעה תחלוף מעצמה. בברכה ליאת

לקחתי את זה מהתאר - זדיכאון: "אני מטיל ספק ביכולתי לעשות משהו כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות לחלוטין, אני מוטרד מחוסר התקווה לגבי כל דבר. אחרים אומרים 'זה רק זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אבל כמובן שאין להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לזוז, לחשוב או שיהיה לי איכפת ממשהו, אז מה הפואנטה?"זה אני זה בדיוק אני ! בנוסף לזה אני סובל מתשישות כרונית ובקושי מצליח להקליד על המקלדת אני רק בן 21 והמח שלי גמור מעייפות וכל הגוף שלי גם ואין לי כוחות יותר מה לעשות? הייתי אצל כל כך הרבה רופאים אין לי כח יותר ...

שלום גילי בן אדם שחווה דיכאונות בעבר יודע בדיוק איך אתה מרגיש. ודיכאון זה בין התופעות השליליות היותר נפוצות. אז אל תרגיש מיוחד, ברגע שתפסיק להרגיש מיוחד ושאף אחד לא מבין אותך, תראה לפתע כמה אנשים במצב שלך. "צרת רבים חצי נחמה". אתה יכול לחפש פורומים המדברים על דכאונות בתפוז או בהייד פארק, ולשאול אנשים שהתגברו על הדיכאון מה הם עשו, איך הם פעלו, ובכך לקבל רעיונות נוספים או קו חשיבה חדש. אתה יכול לקרוא ספרים המדברים על דכאון, או על חשיבה אופטימית. או לנסות להרגיל את עצמך להיות אופטימי בכל מה שקשור לחייך. אם תנסה גם טיפה לרדת מהרחמים העצמיים, ותהיה יותר משוחרר. אתה יכול אפילו ללכת עם כמה חברים למופעי סטנד אפ, או אם אתה רוצה אתה אפילו יכול להוריד מהאי מיול הופעות של רועי לוי (הוא ענק). בכל מקרה, מאחל לך המון בהצלחה. וככל שתצחק יותר ותהיה יותר אופטימי, כך יוטב לך ותצא מהמצב הנוכחי. יום נפלא!

גילי, התחושה ש"אף-אחד לא באמת מבין אותי" מאפיינת הרבה מאוד מדוכאים. מעבר לכך, אדם שמעולם לא חווה דכאון עמוק ו/או מתמשך לא יכול להיכנס לנעליים של מי שנמצא במצב כזה. בדיוק - וסלח לי אם ההשוואה קצת מנותקת - כמו שגבר לעולם לא יוכל להבין באמת את המשמעות של להיות בהריון. אובחנת כסובל מתשישות כרונית? ואף-אחד מהרופאים המרובים שראית לא המליץ לך על טיפול נפשי תומך? עם או בלי התשישות הכרונית (שבמקרה הזה תורמת לקיומו של הדכאון) כדאי להיכנס למסגרת טיפולית תומכת, שכוללת טיפול פסיכולגי וטיפול תרופתי (במידה והדכאון באמת חריף, ולא ניתן לטפל בו רק באמצעות שיחות). חבל למשוך ככה את הימים בתחושה של ריקנות, עייפות וחוסר תוחלת. אתה רק בן 21... לא היית רוצה לשנות את זה עכשיו, כשכל העתיד עוד לפניך? ס.מ.

גילי יקר, אתה מדבר על שתי תופעות קשות (דיכאון ותסמונת התשישות הכרונית) מאד, הגורמות - כל אחת לבד - לעומס יתר על המשק הנפשי. גם אני, כמו מישהי, מתפלאה על כך שאיש לא הפנה אותך עד היום לטיפול נפשי. הגם ששתי התופעות הללו הן בנות חלוף, אין סיבה לסבול את התקופה הזו בלי עזרה. יצא לך לשמוע פעם מציל שמדריך אנשים איך להיחלץ ממערבולת סוחפת בים? מסתבר שאחת הטעויות שאנשים עושים במקרה כזה, זה לנסות ולשחות במאמץ רב אל מחוץ למערבולת. במצב כזה אדם חסר סיכוי כמעט, כי הוא מתיש את עצמו במאבק-שווא מול כוח חזק בהרבה. המצילים ממליצים במקרה כזה לנסות להירגע, ולתת לזרם לשאת אותך החוצה, בלי להיאבק. נראה לי שכרגע אתה מותש מאד, מבוהל, וכועס על עצמך על כך שנכנעת לדיכאון ולעייפות. אני מציעה לך לנסות להפסיק לכעוס על עצמך, לתת לעצמך את הזמן, למצוא לך את המקום הבטוח והתומך (טיפול!) ולהתאזר בסבלנות. העצות של שי ומישהי טובות מאד, ואני מנצלת את ההזדמנות להודות לשניהם על ההתגייסות הנעימה (תמיד) שלהם לטובת אנשים במצוקה. תודה לשניכם, ובהצלחה לגילי ליאת

אני ואשתי מטופלים אצל פסיכולוגים שונים המכירים אחד את השני ואף חברים טובים האם יש לחשוש שמעבירים ביניהם מידע כלשהו

אלי יקר, חסיון המטופל הוא אחד הכללים המקודשים ביותר במקצוע שלנו. לפיכך, יש לצפות שמידע מן החדר לא ידלוף ממנו, אלא בהסכמת המטופל (המוחתם פיזית שהוא מתיר לעשות כן). במקרים מסוימים, בהם מטפלים בבני אותה משפחה מס' אנשי מקצוע, יש יתרון להתייעצות ביניהם, אך גם על כך יש להחליט מראש, להגדיר היטב באזני המטופלים את הרציונל לכך, ולקבל את הסכמתם. אם אין סיבה מיוחדת לעשות כך, דליפת המידע בין המטפלים נחשבת לעבירה אתית. בברכה ליאת

שלום לכולם, בימים חמישי ושישי השבוע ליאת תענה במקומי, מאחר ואני נוסעת לכנס בנושא טיפול. להתראות בשבוע הבא, אורנה

צאתך בשלום. שובך בשלום. ובהצלחה.

לאורנה מאחלת לך נסיעה חשובה ומהנה, ובטוחה שתייצגי אותנו בכבוד בהרצאתך שם. נשמח לשמוע רשמים עם שובך. ליאת

התחלתי טיפול לפני שלשה חודשים במקביל לאשתי בחרתי לעשות טיפול במטרה לשפר את איכות חיי שהם טובים ומוצלחים רציתי לשאול: האם בטיפול חייבים לדבר על הכל וגם להתוודות על דברים לא ראויים או לא מוסריים האם זה חשוב להצלחת הטיפול? אני מאוד מתבייש לחשוף דברים שעשיתי אולי גם פלילים ובסך הכל היום אני עוסק בדברים ערכים וחשובים בחיים ואף מעמדי חשוב. נא עזרתך....

מ.ח.ב, לפי התפיסה שלי, המילה "חייבים" לא שייכת ללקסיקון הטיפולי. ברור שגם למטופל יש חובות, אבל הן לא כוללות את התוכן שהוא בוחר להעלות. עכשיו, ברגע שלא חייבים, צריך להחליט מה רוצים. כן, יש משהו חושפני בטיפול. עולים דברים שמפחידים אותנו, דוחים אותנו, מאיימים עלינו וכו'... אבל בשביל זה הכל מתרחש בתוך מסגרת ברורה ובטוחה. אם אתה עדיין לא מרגיש בטוח בטוח לדון בנושאים מסוימים, אתה יכול לחכות עוד קצת, עד שתחושת האמון שלך במטפל/ת תתבסס. בקשר למעשים שעלולים להיות פליליים - תשאל את המטפל/ת שלך על מה הוא חייב לדווח ועל מה לא (בד"כ, אם לא מדובר ברצח, אלימות קשה ומסכנת חיים ודברים בסדר גודל דומה, מטפל לא ידווח). ואחרי זה תקבל החלטה. ס.מ.

ערב טוב, כל הכבוד על ההחלטה לפנות לטיפול. אתה מעיד על עצמך כמי שחי חיים טובים ומוצלחים, ובחר לפנות לטיפול כדי לשפר את איכות החיים. למיטב הבנתי, סודות אפלים מעברינו אינם מומלצים במיוחד כמתכון לחיים נוחים. דווקא ההזדמנות לאוורר אותם בסביבה בטוחה ומכילה, להיפרד מהם סופית, וללמוד לאהוב את עצמך למרות טעויות העבר, נשמעת לי נכונה ומשמעותית יותר לאיכות חיים בהווה ובעתיד. עם זאת, כמו שאמרה לך נכון מישהי, שום דבר אינו חובה. בטיפול לעולם אתה הנווט, ואתה המחליט גם על קצב ההתקדמות. אולי באמת חשוב לבסס קודם כל תשתית של אמון וביטחון במטפל/ת, ורק אז לחשוף את הדברים הכואבים ביותר. אני מאחלת לך שנת שלום, בריאות ומעשים טובים :-) ליאת

שלום. אני נשואה לבעלי כ- 10 שנים , לבעלי יש אחות גדולה ממנו שגם היא נשואה . היחסים ביניהם טובים עד מצוינים . אחותו עד היום לא הזמינה אותנו פעם אחת אליה לחגוג את ימי ההולדת שלה . החודש היא הייתה בת 40 ושוב התעלמה מלחגוג את יום ההולדת שלה איתנו והתעלמה לחלוטין . אני רוצה לציין כי בכל ימי ההולדת שלי ושל בעלי תמיד הזמנו אותם לחגוג את ימי ההולדת שלי וגם של בעלי ואף פעם היא לא הביאה מתנה לא לי ולא לבעלי אפילו לא פרח או בקבוק יין . הוריי שהבושה אוכלת אותם החליטו לחגוג לה את יום ההולדת על חשבונם ולהזמין את בני המשפחה כאשר אחותי נשארת פסיבית לחלוטין . שאלתי : 1. האם עלינו לקנות לה מתנה ליום הולדתה ה- 40 . 2. האם עלינו ללכת למסיבה או להתעלם ולא ללכת . 3. האם ההתנהגות שלה מצביעה על : אנוכיות , קמצנות , אגואיסטיות וכו"י . תודה

נשמע שאת כועסת עליה. יש לך אומץ לדבר איתה ולשאול אותה למה היא מצפה? מהן צפיותיה? ניבה

תודה על התגובה המהירה. אין לי מה לשאול אותה כי אין לה ציפיות , אני פשוט מתביישת בה כי אני חושבת שהיא אנוכית אגואיסטית וקמצנית . אני בדעה + בעלי שלא צריך לקנות לה כלום גם לא פרח . בעלי מתלבט אם ללכת לארוחה שההורים מארגנים לכבודה . מה דעתך ? תעזרי לי להחליט מבלי לשאול אותה כי ההתנהגות שלה כבר צצה מספר פעמים והתעלמנו , הפעם היא הגזימה . תודה

שלום יעלי, לא ברור מדברייך, האם האחות חוגגת את ימי ההולדת שלה עם אחרים (ורק אתם לא מוזמנים), או שמא היא כלל לא חוגגת. יש הבדל בין שני המצבים הללו. חשוב לזכור שלא כולם מחשיבים ימי הולדת באותה מידה. יש אנשים ש"לא עושים עניין", ויש מי שחוגגים בהגזמה באירועים רבי רושם. שני המצבים לגיטימיים ויש לכבדם. אני חושבת שאם היא חוגגת בחברתם של כל בני המשפחה האחרים ורק אתכם אינה מזמינה, זה תמוה ואף מעליב. לעומת זאת, יש אפשרות שהיא חוגגת עם חברים שאינם משפחה, ואז לא תמיד "זה נדבק", מכל מיני סיבות. יש, כמובן אפשרות שהיא אינה חוגגת כלל, כי זה פשוט לא חשוב בעיניה כל כך. אחרי שתחשבי איזה מן האפשרויות האלה היא המתאימה, אולי תוכלי לחשוב שוב מה בכוונתך לעשות. בכלל, בעניין מתנות, מאד קשה לייעץ. יש מי שנהנים לתת ללא קשר למה שקיבלו. יש מי שזוכרים מה קיבלו ונותנים בהתאם, ויש מי שמתנדנדים. אני חושבת שאם הקשר בין האחים הוא טוב עד מצויין, היא כנראה לא כל כך נוראית, ואפשר אולי לתת לבעלך להחליט מה ברצונו לעשות. אני מקווה שתתחיל לכם שנה משפחתית ונעימה יותר, ומאחלת מזל טוב לכל החוגגים. ליאת

שלום. אני שואלת את עצמי מדוע עלינו להזמין אותה כאשר אנחנו חוגגים ימי הולדת עם המשפחה , מאחר והיא אחותו מעדיפה לחגוג את ימי ההולדת עם חברים שלה ולא או גם איתנו כך שאולי עלינו בשנה הבאה לא להזמין אותה ואת בעלה כאשר אנחנו ניגוג את ימי ההולדת שלנו בחוג המשפחה . אני חושבת שאין לה ענין בנו לכן אני חושבת פעמיים באם לצאת ולחגוג את יום ההולדת שלה עם בעלי במסעדה כאשר ההזמנה בוצעה ע"י ההורים שלה . מסקנה שלי שהיא רוצה שמישהו אחר יחגוג עבורה וישלם עבורה ובמקרה זה הם ההורים שלה , הסיפור לא נראה לי , אנחנו דיי מלוכדים לא לקנות לה מתנה ולהתעלם לחלוטין כפי שהיא עושה כאשר מזמינים אותה , הבעיה הקשה שלנו זה להחליט אם להגיע למסעדה שההורים שלה ושל בעלי הזמינו כדי לחגוג את יום ההולדת שלה ועל חשבון ההורים . מה דעתך ?????????????????.

לפסיכולוגית שלום. שאלה: העברה היא העברת האהבה מדמויות ההורים לאנשים איתם באים בקשר במשך החיים, כך אני מבינה. מה קורה לאותה העברה/ אהבה, כאשר ילד נמסר לפנימיה בין הגילאים (אולי פחות מגיל 4) 4 ל-6 ואז מחזירים אותו הביתה. בגילאים אלו נמסרתי לפנימיה, אני לא מרגישה אהבה כלפי הוריי או כל נחיצות אליהם. אני נמנעת מאנשים במציאות וחווה תמיד דחיה, אבל הייתי רוצה אם תוכלי למקד לי : איזה נזקים יכולים להיווצר לילד שמנותק מהוריו, אחיו (משפחה ברוכת ילדים) בגיל כל כך קטן, גיל שלא מבינים עוד הרבה דברים, לא מבינים מה קרה ולמה "מרחיקים" אותי מהמשפחה, אל מקום שבזכרונותיי היה מלא כאב, בדידות, פחד מהעולם. תודה ש

ש' יקרה, ילדות בלא הורים היא תמיד דבר עצוב. כמעט תמיד ילדים מו?צ?א?ים מהבית כדרך למנוע פגיעה אפשרית מעצם החשיפה לנסיבות חיים קשות. יש לא מעט סימני שאלה סביב צעד כזה, ולעיתים מתברר כי בניסיון למנוע נזק, נוצר למעשה נזק מסוג אחר, כולל תחושות של דחייה, עצב ובדידות. את שואלת איזה נזקים עלול לגרום הנתק מההורים, וקשה לענות על כך חד משמעית. זה כמו לשאול איזה נזק יכולים לגרום לילד גירושי הוריו. זה תלוי. תלוי מהי המסגרת אליה נשלחת. האם היו שם דמויות חמות ומיטיבות המעניקות תחושת חמימות ואכפתיות. האם הצרכים הבסיסיים סופקו במלואם. האם היו מפגשים עם ההורים בזמן הזה. כיצד הוסבר לך הניתוק מהבית. האם היו לצד הבדידות והעצב גם חוויות נעימות. את יודעת, אני מכירה לא מעט אנשים מבוגרים שהיו בילדותם ילדי חוץ בקיבוץ. אנשים אלה, הגם שמדברים, כמוך, על תחושות של נתק, בדידות ודחייה (הן מהבית והן מצד ילדי הקיבוץ), יודעים גם להכיר תודה על החינוך האיכותי שקיבלו, על ההווי המיוחד, ועל ההזדמנות להיחלץ מחיים של מחסור ועוני. אז ממש קשה לדעת. מן הסתם לתחושות שאת מתארת, תחושות של חשדנות והימנעות מחברת אנשים, יש שורשים אי שם בחוויות הילדות שלך, אבל לתפיסתי אפשר בכל גיל לעבד חוויות קשות אלה, ולצמוח מהן מחוזקת יותר לקראת העתיד. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול, ולנסות להתמסר לחוויה של קשר ייחודי ומיטיב, מבלי להטריד עצמך כל כך במונחים תיאורטיים ומשמעותם. אני חושבת שמגיע לך הטוב הזה. דרך צלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך. אני רוצה לחדד את שאלתי בעניין העברה. האם תינוקות חווים אהבה כל הזמן במטפל שלהם'/ הורה שלהם? ז"א האם זהו הרגש העיקירי שיחוו בכל פעם שיסתכלו על ההורים? אני פשוט רוצה להבין את הבסיס לרגש הזה שמשליכים כלפי המטפל. והיה ותינוק/ ילד חווה ילדות קשה, האם ההעברה שיחווה כלפי המטפל תיהיה גדולה יותר, חזקה יותר, דורשת יותר זמן לעיבוד, בשונה מילד שיחווה ילדות טובה ויגיע לטיפול בגיל מבוגר, האם עוצמת ההעברה תלויה בחוויות הילדות. האם כילד היו צריכים לממש את האהבה הזאת ע"י הכלה, דאגה וכו'? מה השתבש בתהליך? ש

אני בן 18 ורציתי לשמוע עצה לגביי בעיה שיש לי כבר הרבה זמן... הבעיה שלי היא כזאת: כשאני עצבני לא מעניין אותי מאף אחד ואני אומר דברים שאני מתחרט ועושה דברים שאני מתחרט(בעבר גם הרמתי יד) שאני במצב רגוע כמו עכשיו אני מודע למעשיי ומוכן לשמוע מכולם לגביי הנושא אבל שאני ברגע של עצבים אני יכול בשניה מה שבניתי בזמן רב.. איך אוכל להתמודד ולשלוט בעצביי גם בזמן עצבים ולא רק בזמן רוגע?? האם ניתן לקבל איזשהי הדרכה או מספר טיפים לשליטה עצמית. אני לפניי צבא כך שכרגע טיפול פסיכולוגי לא מתאפשר לי(בעבר הייתי בטיפול משפחתי שלא עזר מאומה) אודה לך באם תענה לי בתודה מראש אביגדור

אביגדור יקר, נראה לי שדווקא לפני הצבא, תקופה עם פוטנציאל למשבר וקושי, כדאי להגיע לאיזון ושליטה אופטימליים. אל תבנה על כמה טיפים דרך האינטרנט, אלא על טיפול מסודר. אם, באמת, נראה שכרגע שטיפול נפשי זאת משימה כבדה מדי, נסה לפנות לאחת הסדנאות המציעות פתרונות בזמן קצר יחסית (אגב, גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחשב קצר בהשוואה לטיפולים אחרים). נסה למצוא כאן משהו שיהלום את צרכיך : http://www.google.co.il/search?hl=iw&lr=&q=%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%94+%D7%91%D7%9B%D7%A2%D7%A1%D7%99%D7%9D&as_q=%D7%A1%D7%93%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA&btnG=%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9+%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9A+%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%95%D7%AA בהצלחה ליאת

שלום אני נמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומסתדרת טוב עם המטפלת שלי. בזמן האחרון אני כביכול מאשימה אותה במה שקורה לי כמו למשל התקף חרדה שהיה לי כי בעצם היא לא עזרה לי איכשהו למנוע אותו. מה אפשר לעשות עם זה? עדיין לא אמרתי לה כלום למרות שנראה לי שהיא מודעת לזה כבר לפניי. אני חושבת שאולי אני בכוונה עושה דברים כאלו רק כדי שיהיה לי קל יותר לעזוב בעתיד מאין התנתקות. מה עושים? תודה מראש

שלום לך, שואלת לא הבנתי מה בעצם עשתה המטפלת שלך, שהכעיס אותך כל כך. התקפי חרדה הם משהו שצריך ללמוד לחוות עם סוג של נכונות, וידיעה ש"זה רק התקף". הפסיכולוגית שלך לא יכולה לחסוך ממך התקפי חרדה, אלא רק ללמד אותך לשלוט בהם, מתוך תקווה שיופיעו פחות, ככל שתפחדי מהם פחות. (האם שקלת טיפול תרופתי?) נראה שהכעס שאת חשה כלפיה נעוץ במקום אחר, וכמו שרמזת, גם היא כנראה מודעת לכך. לפיכך, אין מנוס מלדבר על כך במסגרת השעה שלכן, ולבדוק מה קורה שם, ביניכן. לפעמים, באמת לקראת סיום טיפול, יש נסיגה קלה ומעין התגברות של הסימפטומים, וגם על זה כדאי לדבר באומץ. חזקי ואמצי ליאת

אני רווקה בשנות השלושים של חיי. הכרתי גבר רווק באותו הגיל. יצאנו פעמיים, ומיד החליט כי לא נסתדר, והציע שנעבור לקשר ידידותי (דהיינו סקס). בהתחלה נרתעתי, אך החלטתי לנסות. נפגשנו מספר פעמים, ואני מרגישה שאני רוצה יותר מקשר (עבר חודש). הבחור מצידו חיזר הרבה גם בין המפגשים, אך לא ממש השקיע את נשמתו. הוא ממשיך בשלו, ולא משדר שינוי בכוונות שלו, להיפך, רק ממשיך למצוא בי את הרע בתכונותיי, ומצהיר עדיין כי אין לנו סיכוי כזוג, אך כמובן רוצה להמשיך להיפגש. מצד אחד אומרים לי, תמשיכי, ולו בשביל הסקס, ואולי הקשר ייבנה לאט. אולי הבחור יתעשת וישנה את דעתו בסוף. מצד שני, אומרים לי שזה חסר סיכוי, ואם הרצונות שלנו שונים, עדיף לנתק וכמה שיותר מהר כי אני עלולה להיפגע. אני מתלבטת מה עליי לעשות... אני מרגישה שזה לא יילך כי הוא מציב בפניי קשיים, אך גם לא יודעת אם לשבור את הכלים.

ממה שרשמת נראה ברור שלידיד שלך מאוד נוח עם המצב, הוא ימשיך להחזיק אותך על אש קטנה, יבוא כשירצה, יקרא לך כשירצה ואני לא בטוחה אבל נראה שהוא מוריד לך את הביטחון כי רשמת שהוא מוצא את הדברים הרעים שבך. עכשיו, את צריכה לחשוב על כאן ועכשיו לדעתי- טוב לך איתו? את מסופקת איתו? זה מה שאת רוצה ומחפשת במערכת יחסים? אם התשובה שלך היא כן, אז התשובה היא שאת תשארי בקשר כי לא רע לך. אבל- אם את מחפשת מישהו לטווח ארוך, שיכבד אותך ויעריך אותך על מי ומה שאת ויידע לחפש ולמצוא את היתרונות שבתכונותייך, הידיד חברנו הוא לא האדם המתאים לך. שמתי לב מחוויות שלי ושל הסובבים אותי שיש לנו נטייה "להתקע" על אנשים שלא מתאימים לנו, אנחנו לא רוצים להיות לבד, לעיתים פקטור הגיל מלחיץ גם ואנחנו נכנסים לקשרים לא בריאים ולא מתאימים לנו ועוד נלחמים עליהם! תקשיבי לעצמך, תנסי לברר מה את רוצה ומה את מרגישה שמגיע לך, ותלכי עם זה, תזרמי עם ההחלטה. ולסיום- אני יודעת שזה נדוש ואת בטח לא רוצה לשמוע את זה אבל-הוא באמת לא הגבר היחיד שימצא חן בעינייך אם תחליטי לא להיות עם הידיד את תמצאי מישהו שאיתו מערכת היחסים תהיה דו צדדית. שיהיה לך המון בהצלחה!

שואלת יקרה, מעבר לדברים הנכונים שאמרה לך ליטל, חשוב להוסיף, שנכנסת מרצון למשחק שחוקיו היו ידועים מראש. למה זה קורה לנו? יש כאן, כנראה משהו שמשרת שני צדדים. הוא - מחזר אומלל שמבסס את כל בטחונו העצמי על כיבושי המיטה שלו, מן הסתם כי זו הדרך היחידה בה הוא יכול להרגיש "גבר". הוא מכריז מראש שכל מה שהוא רוצה זה סקס, ובכך מבטיח לעצמו חיזור נואש מצד קרבנותיו, הנקשרות אליו דרך מיטתו ורוצות בו עוד. היא - מרגישה נחשקת, מחוזרת, מאותגרת (אם תצליח להחזירו למוטב, איפה שכל האחרות נכשלו, איזה הישג עצום זה יהיה עבורה, לא?). הבשורה הרעה היא, ששני הצדדים נשארים בסופו של דבר בודדים, אומללים, ודורכים במקום. את חוששת שאת עלולה להיפגע, ואני חושבת שאת כבר פגועה. זהו משחק עם חוקים משפילים שהסכמת לשחק. למזלנו, במשחקים לא הוגנים אפשר (וצריך לפעמים) לשבור את הכלים. מקוה שתמצאי את הכוחות לשמור על עצמך מפגיעה נוספת. בהצלחה ליאת

תודה

My son is 5 1/2 years old. He does not sleep through the night.He fall asleep quicker but gets up about 2 OR 3 hours after falling asleep AND when i ask him what is wrong he wont tell me.if ANYBODY can help...or give me some advice I would appreciate it sooo much

מירי יקרה, כמה קשה לא לישון בלילה ! אני רוצה לסייג ולומר, לפני הכל, שלפני שפונים להתייעצות בעלת גוון פסיכולוגי-רגשי, חשוב לשלול בעיות פיזיולוגיות אצל רופא הילדים. לא ברור כמה זמן נמשכת התופעה שאת מתארת, והאם היקיצה מלווה בבכי או לא. לא הצלחתי להבין מה קורה לאחר שהילד מתעורר משנתו. כדי לסייע בתחום זה, חשוב מאד לדעת האם מדובר בפחדים? האם מדובר סתם ב"יציאה מהשינה"? גם אם אינו אומר בדיוק מה הבעיה, בדר"כ אמהות מצליחות לזהות כיוון אפשרי. איך אתם נוהגים להרגיע אותו או להרדים אותו לאחר ההתעוררות? לפעמים מאמצי ההרדמה של ההורים מביאים לתוצאה הפוכה ומעוררת דווקא (אוכל, שתיה, סרט וידאו, וכיוב') קצת קשה ע"ס המידע המוגבל שהבאת, להעריך באיזה קושי מדובר. חשוב לומר שאצל כולנו יש מעגלי שינה במהלך הלילה, הכוללים יקיצות קצרות. לפעמים לילדים צעירים קשה להרגיע את עצמם ולחזור לשינה, בעיקר אם התרגלו לנוכחותו של ההורה כמי שמסייע להם להירדם שוב. אני מציעה לך לנסות ולהתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א בימים א' או ד' בין השעות 9:00 ל- 15:00 (טל: 03-6406888) ולקבל סיוע מאיש מקצוע שיוכל לשמוע את כל הפרטים. אני עצמי עונה לפניות בימי ראשון. אם לא, נסי לתת מעט יותר מידע. ליל מנוחה ליאת

שלום ליאת. תידה רבה על תגובתך. הייתי רוצה להשלים לך כצד את התמונה. הבעיה היא שהוא אפילו לא מפריע לי לשון. זה לא שהוא רוצה את תשומת לבי או משהו כזה... הוא נרדם מהר ואז מתעורר תוך שלוש-ארבה שעות ומתחיל להסתובב במיטה וכך עד הבוקר. עם עיניים פתוחות. אומר שלא יכול להרדם חזרה. אומר שהוא לא יכול לישון אבל נח במשך הלילה. מה זה אמור להיות? האם ילד בגילו לא אמור לישון שינה עמוקה במשך הלילה? הוא מסתובב עייף כל הזמן. ולא נרדם במשך היום. עוד פעם תודה. מירי.

במשך 5 השנים האחרונות אני נמצאת בטיפול אצל פסיכיאטר ופסיכולוג (התחלפו במשך התקופה)ונראה כי דבר לא דבר השתנה. אינני יודעת כיצד להיגמל מאותם מינהגים "רעים" שפוגעים בי ישירות או בעקיפין, ולמרות שדיברתי עליהם אינני מסוגלת להפסיק. מה עוד ביכולתי לעשות?

שרון יקרה, בהנחה שאנשי מקצוע המכירים אותך מקרוב חמש שנים אינם מצליחים לעזור לך, לא נראה לי שאוכל לעזור בעצה מכאן על סמך מידע כה מועט. לפעמים השינוי מתרחש, אך הוא איטי ומתון מכדי שנבחין בו. לפעמים המנהגים ה"רעים" שלנו משרתים צרכים לא מודעים, והוויתור עליהם נתפס כמסוכן. לפעמים השיפור מאחר להגיע, וכבר אין מי שיקבל את פניו. ולפעמים, כמה עצוב לומר, יש מגבלות גם לטיפול המקצועי. לא תמיד ולא לכולם אפשר לעזור. אני מאחלת לך שתצליחי לחיות עם עצמך בשלום למרות הכל. לילה טוב ליאת

אני מבוטחת במכבי ואני רוצה להיות מטופלת שלך זה אפשרי? תודה קארין

קארין יקרה, תודה על הבעת האמון. לצערי, כרגע איני עובדת בהסדר עם קופת חולים מכבי (או אחרת). בברכה ליאת

וזה גם לא אתי.

ליאת שלום. יש לי שאלה שאני מתלבטת בה הרבה, אני בטיפול פסיכו' כשנה וחצי. כל הזמן אני שומעת מסביב על חברותיי שמדברות כמה הטיפול עוזר להן. אני לא מרגישה שהוא מקדם או עוזר לי , כמו שאני מרגישה צורך ורצון לראות אותה, להיות איתה באותו החדר בו בזמן אני מפחדת נורא ממנה. זה משהו שאני מרגישה ולא יכולה לעזוב אותה. אני בקושי מתבטא , אני מתכוונת שאני לא מצליחה להביא את עצמי ומאד מאד קשה. בזמן האחרון חל יותר שיפור בפתיחות שלי כלפיה, אבל שוב, בתכלס אין שיפור, אני כל היום מתעסקת בה, חושבת על חייה, ובכל זאת לא עוזבת אותה. אני לא מבינה למה אני לא עוזבת אותה למרות שהיא לא עוזרת לי. מה את אומרת, אולי כדאי לעזוב, בסה"כ זה לשלם הרבה מאד כסף בכדי רק לראות אותה ולספוג אותה. מצד שני גם מזה אני מפחדת, מלא לראות אותה בכלל. ואני כל כך מרגישה מבויישת שאני בכלל לא מתקדמת , בכלל המון זמן לא הבנתי בכלל מה צריך לדבר ועל מה ואיך זה הולך הטיפול, וכבר שנה וחצי עברה. היא אמרה שאיתי זה יותר לאט אבל לא הוסיפה מעבר לזה. מה את אומרת

נראה שיש משהו קצת מעבר לקשר הרשמי שיש לך ולפסיכולוגית שלך כמטופלת-מטפלת, ולמרות שאת לא מרגישה שהטיפול עצמו עוזר לך את בכל זאת ממשיכה ללכת אליה. את לא עוזבת אותה כי נקשרת אליה, היא בחיים שלך כבר שנה וחצי. וזה פחות או יותר אותו דבר כמו לעזוב חברה טובה עם לב טוב. אם היא הייתה עוזבת אותך? או בדימוי טיפה אחר אבל עם אותו עיקרון, אם חבר שלך היה עוזב אותך? לשניהם נקשרת, משניהם תפגעי. זה בלתי נמנע. אבל אם תאזרי אומץ ותחליטי שהקשר הזה הוא לא בשבילך למרות הכל, ואת תעשי את הצעד של הפרידה, ובהתחלה זה קצת יכאב, ויהיו געגועים. אבל זה יעבור. עוד בעתיד תצחקי על זה. לילה נפלא.

ערב טוב, את מצליחה להעביר היטב את תחושת התקיעות והיאוש שלך, אבל לפני שאת חושבת על עזיבת הטיפול, כדאי להביא בחשבון את העובדה שהיחסים בטיפול משקפים פעמים רבות דפוסי אינטראקציה בינאישית מן החיים שמחוץ לחדר. את מדברת על תחושות של פחד מצד אחד, אך גם תלות ועיסוק בלתי פוסק בה (מה שמעיד על תפקיד משמעותי שהיא ממלאה בחייך). הדרך בה את מתמודדת עם האמביוולנטיות הזו - לפחות כרגע - היא קפיאה משתקת וחוסר יכולת להיחלץ. לעזוב את הטיפול זו אופציה אחת (בריחה?) ולנסות להבין יחד איתה מה קורה לך זאת דרך שניה. הדרך השניה, עשויה להוות פריצת דרך חשובה, גם כשבירת דפוס וגם כמנוף ליצירת שינוי. אני מציעה לך להקדיש לכך מחשבה לפני שאת פועלת. בהצלחה רבה ליאת

הוא הרבה יותר נפוץ ממה שאת מדמיינת והוא במקרים רבים מעיד על כך שלקשר הזה יש עוצמה ויכולת להגיע עמוק ואולי גם לאפשר שינוי עמוק. אני לא יודעת למה פנית לטיפול, אבל לדעתי התלות שנוצרת במהלך הטיפול היא תופעה מאד מאד שכיחה, ואני חושבת שהדבר הכי טוב הוא לדבר עם המטפלת על כך. אני חושבת שחלילה לך מ"לרדת על עצמך", יש טיפולים שבהם במהלך תקופה לא קצרה המטפל/ת הופכים לדמות מאד משמעותית בחיים, אבל אחר כך זה עובר, במיוחד אם לא מנסים להלחם בזה. החשיפה בטיפול, בקשר כל כך אינטימי גם היא לפעמים מאד לא פשוטה, ואני חושבת שכנראה שהמטפלת שלך יודעת מה שהיא אומרת - שאולי הקצב שלכן הוא כזה שלא משיגים שיפור מהיר. אגב, חשוב בכל זאת לבדוק למה פנית לטיפול ומה את בכל זאת רוצה להשיג, ולדבר איתה על זה.

בזמן האחרון התחלתי לחלום על הפסיכולוגית שלי חלומות שכוללים הרבה מאד נגיעות. אני יודעת שזה חלק מהטיפול והיא יודעת שאני חולמת עליה אבל לא יודעת מה בדיוק. זה נורא מביך אותי לספר לה על זה. אני אפילו לא מצליחה לדמיין את עצמי אומרת את זה. אני מבינה שהיא אמורה להיות מתורגלת בדברים האלה ושזה לא יביך אותה וזה אמור להיות בסדר אבל בכל זאת אני בחיים לא אצליח להגיד לה כזה דבר. וגם לא לכתוב כזה דבר ולתת לה. מצד שני החלומות האלה לא עוברים לי והם בכלל אל קשורים לדברים שיש בפגישות שלנו.

ר.נ יקרה, אולי יקל עליך מעט אם תוכלי להתייחס לנגיעות האלה (גם אם בחלום יש להן גוון אירוטי מובהק) כמייצגות משהו נוסף, עמוק ומשמעותי יותר בקשר הרגשי ביניכן. אולי המעצור הזה, מלספר לה את הדברים 'עד הסוף', הוא זה שעומד מאחורי החלומות האלה? האם קיימת משאלה (ועמה גם הרבה חרדה) שהיא אכן תצליח לגעת בנשמתי (ואני בה) עד הסוף, עד לעצב החשוף? תני לכן את הזמן. ליאת

שלום לך, אני בת 58 ויש לי שני ילדים, בן ובת. אני ובני לא קרובים, הוא הבכור. ובתי בת 23 ילדה טובה ומאוד חכמה. בתי כל הזמן שואלת אותי אם אני אוהבת אותה. אנחנו משפחה מאוד יציבה אך עם זאת כנראה שלא כל כך חמה. בתי ילדה גדולה ועצמאית ואני לא מבינה למה היא כל הזמן שואלת אותי אם אני אוהבת אותה. היא ילדה חזקה ומאוד בטוחה בעצמה. מה דעתך?

שרה יקרה, אחד הדברים שכנראה אף פעם לא מעייפים אותנו, זה לשמוע כמה אנחנו אהובים על האנשים החשובים לנו. הגם שבתך נתפסת בעינייך כגדולה, עצמאית, חזקה ובטוחה בעצמה, היא זקוקה ל"תדלוק" הזה, ממך. נשאלת השאלה מדוע גם בגיל כה בוגר היא זקוקה לאישוש התכוף לאהבתך. האם היא מטילה בה ספק? האם ה"מוצלחו?ת" והעוצמה שהיא משדרת לך, באות כדי לזכות בה? לא ברור מדוע התרחקת מבנך הבכור, אבל האם יתכן שמצב כזה מאיים מאד על בתך? אולי היא חוששת שתוכלי להתרחק יום אחד גם ממנה? הרבה שאלות. בכל גיל כדאי לנסות ולעבוד על מערכות היחסים במשפחה. אפשר להיעזר לשם כך בטיפול (לך? לבתך? לשתיכן?), בעיקר כשמדובר בדפוסים של שנים רבות. המאמץ כדאי. אני מאחלת לך הרבה נחת ואהבה מילדייך ליאת

שלום ליאת, ברור שאני מאוד אוהבת את בתי. אבל מעטות הפעמים שאמרתי לה את זה במילים מפורשות. תמיד חשבתי שמעשים יותר חשובים מסתם מילים. כמובן שכמו כל אמא השתדלתי לעשות הכי טוב בשבילה. אני בטוחה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה. אני ממש מעריצה אותה, היא כל כך בוגרת ומבינה כל כך הרבה דברים ויודעת להתמודד עם המון מצבים שונים וקשים. יתכן וה"מוצלחות" והעוצמה שהיא משדרת הן באמת כדי לזכות באהבתי. היא יודעת שאני לעולם לא אתרחק ממנה, אני ממש צריכה אותה. היא האור שלי! לפעמים כשהיא שואלת אותי אם אני אוהבת אותה זה כאילו מתוך שיעמום, כאילו היא סתם זורקת לאויר כי אין לה משהו חשוב להגיד. יכול להיות שזה סתם? או שבטוח מסתתר מאחורי זה משהו עמוק יותר? אני חושבת שלי אין את הכוחות ללכת לטיפול אבל אני באמת אמליץ לה לפנות. תודה לך על התייחסותך שרה

שלום אני בת 18. עומדת להתגייס כאשר לפניי דילמה קשה.אני ספורטאית שנים ארוכות ולפניי שתי אופציות,להתגייס כספורטאית או לגשת לתפקיד יוקרתי אחר ובכך לוותר על חלום ההתמקצעות הספורטיביית בתחום בו אני עוסקת. אני פוחדת לוותר על הספורט כיון שאני עלולה להתחרט אחכ ומצד שני המסלול השני יכול לשמש קרש קפיצה לקריירה אחרת בהמשך. מה עושים?

שואלת יקרה, אני מוכנה להמר שיימצאו מעט מאד פסיכולוגים שיתנו לך עצה חד משמעית מה עושים. זהו סוג ההחלטות שאדם נאלץ לקבל בכוחות עצמו, תוך שהוא מביא בחשבון השלכות אפשריות לכל אלטרנטיבה שתיבחר. חשבי לאיזה מן האפשרויות תהיה השלכה "גורלית" יותר על חייך, או - למשל - איזה מן האפשרויות ניתן לדחות בזמן. האם תוכלי, למשל, לחזור לספורט באותה רמה אחרי הצבא? או האם תוכלי, אולי, להגיע לקריירה מפוארת גם ללא השירות היוקרתי בצבא? אני מאחלת לך הצלחה רבה מאד בכל החלטה שתיקחי, ומאחלת לכולנו רק דילמות "ידידותיות" כאלה. ליאת

שאלה החיים.

הבן שלי בן 6 סובל מבעיות רגשיות , לא מוכן להרישם לחוגים, לא מוכן להכינס לכול מיני דברים שמצריכים קצתמאמץ חברתי, איך אני יכולה לעזור לו לפני כיתה אלף, השארתי אותו שנה שנייה בגן בגלל זה.

נעמה יקרה, לא לגמרי ברור לי מדוע השארת את בנך שנה נוספת בגן, כי התנגדות לחוגים אינה בהכרח מעידה על בעיה התפתחותית. חשוב לי לציין - בעיקר לטובת ההורים האחרים - שהישארות שנה נוספת בגן חייבת להיות מוצדקת, ואין בה - כשלעצמה - כדי לפתור בעיה אם קיימת כזו. אם החלטתם להשאיר את הילד שנה נוספת, חשוב מאד לטפל במהלך השנה בבעיות שבגללן לא עלה לכיתה א'. מבחינה רגשית, ילד בשל לביה"ס חייב להיות מסוגל לרמה של מודעות עצמית (יודע מה שם משפחתו, איפה הוא גר, וכו') מודעות לתוצאות מעשיו, מצפים שתהיה לו מידה של צורך הישג, סקרנות ועניין בסביבה, יכולת לעמוד בתסכולים (בעיקר לשאת כישלון או הפסד) ולדחות סיפוק, צריך מידה נכבדת של עצמאות (אוכל, מתלבש ומתפשט לבד, שורך נעליים ומכפתר לבד), מידה של ביטחון עצמי ויכולת להיפרד לכמה שעות מההורים. המון פעמים הבית מעודד ילד להישאר תינוק אפילו לא במתכוון. חשוב לאפשר לו להתנסות בפעולות עצמאיות גם אם "אנחנו עושים את זה בצ'יק צ'ק". אם נעשה במקומו דברים מיותרים, הישארות שנה נוספת בגן לא תפתור את הבעיה ! חשוב לעודד סקרנות טבעית, ולענות בסבלנות על שאלות. כדאי לעודד יוזמה - למשל "כל הכבוד על הרעיון" או "איזה שאלות מעניינות יש לך". חשוב לעזור בהתמודדות עם אכזבה ותסכול, ולעודד לנסות שוב. "באמת חבל שלא הצליח לך הציור הזה, אולי תנסה שוב?". מומלץ מאד לנסות ליצור מצבים בהם הסיפוק מגיע בהשהייה מסויימת, ולא תכף ומיד. "חכה שאסיים לתלות כביסה, ואז נשחק" או "חבל שהחנות סגורה, ננסה מחר לבוא שוב". התמודדות עם משימות של גדולים חשובה ביותר: עריכת השולחן, טאטוא בחצר, השגחה על התינוק לזמן קצר. "אנחנו סומכים עליך". מבחינה חברתית, כבר בגן הילד אמור להיות מסוגל לשחק עם כמה ילדים במשחקי דמיון ומשחקים עם חוקים. חשוב שידע לשתף פעולה עם אחרים. מה זה אומר? לחכות בתור, ליזום, לוותר, להתחשב באחרים, לתת ולקבל, להתחלק ולעבוד בצוות. חשוב שיצליח ללכת אחה"צ לחבר ולהישאר שם בלי ההורים. שיידע לבקש עזרה ממבוגר במידת הצורך, וכן לכבד מרות בלי להיעלב או להתעצבן. בביה"ס מצפה לילד התמודדות חברתית משמעותית, שתשפיע במידה רבה על הדימוי העצמי שלו. ילד מוטרד חברתית אינו פנוי ללמידה. חשוב, לכן, לעודד יצירת קשרים חברתיים ולשמור עליהם. במקרים של מריבה או משבר, חשוב לנסות לעזור לו להבין מה קרה, ולחפש יחד פתרונות אפשריים ליישוב הסכסוך או למניעת ריב נוסף. לא לפתור את הבעיות במקום הילדים. כשרואים שלילד מאד מאד קשה לחכות בתור או לשמור על חוקי המשחק, סביר להניח שעדיין אינו בשל מבחינה חברתית. לא לגעור או להעליב, כדי לא ליצור אשמה. מוטב להמשיך ולנסות לתרגל את הילד בעתיד. מקווה שקיבלת רעיונות, ומאחלת שנת לימודים פורייה ליאת

שלום רב! אני חוששת שיש לי בעלי איזשהו הפרעת אישיות,לא יודעת מה זה.. יש לו כול הזמן תנודה במצבי רוח-וזה במשך 3 שנים אחרונות רק עולה בתדירות. הוא יכול להיות שבוע נהדר ואוהב ופתאום מרוחק וכואס ולא מדבר שבועות ארוכים. סיבות שהוא מוצה לעשות לי ברוגז מאוד מאוד לא רציניות,דוגמא: יוצאים לעשות קניות-אני נכנסת למדוד משהו הוא אומר שמשעמם לו והוא מחקה בחוץ,אחרי שאני יוצאת הוא כבר לא מדבר איתי(שבוע-שבועיים),דוגמה שניה אני שואלת האם הוא רוצה לנסוע להורים-הוא אומר-לא,אני מסכימה,בלי להתווכח-הוא פתאום מתלבש ואומר שהוא כן רוצה לנסוע-נוסעים-והוא מפסיק לדבר איתי... ניסיתי לדבר איתו,לברר,ללכת לטיפול(הינו בטיפול -הוא לא עזר והוא מסרב ללכת שוב) הוא נסע לבלות לצפון עם חברים מעבודה,אני נשארתי בבית עם ילד חולה,כשהוא חזר הוא אמר שאני אגויסטית וחושבת רק על עצמי.אני אמרתי אתה ביליתה עם חברים ואני טיפלתי בילד חולה,למה אני אגויסטית,תן לי דוגמה של התנהגות אגויסטית אחד מצידי-הוא אמר שלא עולה לו בראש כרגע שום דוגמה וממשיך להתעלם ממני טוטלית. משהו לא בסדר ומוזר כי זה קורה מיליון פעמים בשנים אחרונות,לפעמים אני חושבת שאני משתגעת.יום אחד אחרי ברוגז ממושך של שבועיים או שלושה הוא פשות קם בן אדם אחר נעים וחם ואחרי שבוע חוזר להיות מפלצת. מה זה יכול להיות?

שלום לך, לפי תאורך זה באמת נשמע כבעיה פסיכיאטרית שיש לטפל בה בדחיפות. מכיוון שאי אפשר לטפל במי שלא מעוניין תצטרכי להמשיך ולשכנע אותו שאת לא יכולה להמשיך כך עם הברוגז שהוא עושה ללא סיבה. את יכולה ללכת לייעוץ של פגישה אחת עם פסיכיאטר לבדך, ותשאלי אותו האם יש דרך לשכנע את בעלך לבוא לטיפול.

איזה בעיה זה יכולה להיות? זה לא סכיזופרניה ולא דיכאון לדעתי. התקופות הארוכות האלו של התכנסות פנימה והתעלמות מכולם,אבל זה לא משפיע לתיפקודו הוא לא רוצה לשמוע שיש לו בעיה,הוא אומר: זאת את שצריכה טיפול,את פסיכית...

הלן שלום, את מתארת בעיה במצבי הרוח של בעלך, בהתנהגותו וביחסו כלפייך. בעיה שנשכת מזה כמה שנים. קשה לאבחן לפי תיאורך מה יש לו. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם איש מקצוע .בשלב הראשון לחזור ולהציע משהו זוגי ואם זה לא עוזר לגשת להתייעצות עבור עצמך. בהצלחה, גדעון

אין לו שום בעיית אישיות מה שיש לכם , לשנכם , זו בעיה בזוגיות

אני בקשר רומנטי עם אשה נפלאה כארבעה חודשים. בשלושת החודשים הראשונים היחסים היו מאוד טובים והייתה הרגשה שהכל מתקדם לכיוון הנכון. חברתי עברה כמה טרגדיות בעברה ומטופלת ברסיטל (נגד חרדות). היא לא מטופלת באופן קבוע אצל פסיכולוג/פסיכיאטר. לפני כחודש הכל השתנה בפתאומיות. היא נכנסה למצב של דכאון - כל הזמן רצתה להיות לבד ודי דחקה אותי. היא אמרה שהיא יודעת שהיא פוגעת בי ושיש לה גם חרדות ממחויבות. אני מאוד אוהב אותה ומשתדל לתת לה את ההרגשה שאין בכוונתי לנטוש אותה ושאני אוהב אותה. אני מאמין שעם טיפול נכון ועקבי היא תוכל לצאת מהמצב הנפשי. יש לי כמה שאלות: 1. אני לא מאמין שתרופה לבד פוטר בעיות נפשיות ושצריך שילוב של תרופות ושל פסיכולוג. האם יש פסיכיאטרים שמשלבים את שניהם. האם מקובל שפסיכיאטר ופסיכוטרפיסט עובדים במשותף? 2. אני מודע שכל עוד היא לא תעשה את הצעד לקבל עזרה כמו שצריך, יש גבול למה שאני יכול ומסוגל לסייע לה. החודש האחרון היה בשבילי די סיוט. זה לא רק כואב לראות אדם שאתה אוהב סובל. הדחייה, החוסר התחשבות וחוסר היחס הפתאומית ממש כואבים. מתחילים לעלות לי מחשבות שאולי עשיתי משהו לא בסדר וכו'. מה אני יכול לעשות בנדון?

שלמה שלום, זה אכן קשה ולא פשוט להיות ליד אדם אהוב וסובל וידך קצרה מלהושיע. מאוד יתכן שהטיפול הנכון עבור חברתך יהיה לשלב בין פסיכותרפיה לבין טיפול תרופתי. מדוע שהיא לא תתיעץ עם הפסיכיאטר המטפל בה? ישנם פסיכיאטרים המשלבים טיפול שיחתי ותרופתי, אחרים יעדיפו שיהיו שני מטפלים - האחד פסיכותרפיסט והשני פסיכיאטר. הכי פשוט שהיא תתיעץ עם המטפל הקבוע שלה. ובנתיים תתמוך ואל תאשים את עצמך! בהצלחה, גדעון

שלום יש לי שאלה, כל חיי עסקתי בתחומים שלא משכו את ליבי, אך הגעתי אליהם מסיבות שהגעתי... היום אני רוצה לעשות הסבה לתחום טיפולי, תחום שגיליתי אותו די לאחרונה ומאז אני לא מפסיקה לקרוא מאמרים בנושא ולהשאב לזה. הבעיה שלי היא שאני כילדה גדלתי במשפחה לא קלה, אני חושבת שהיום אני מזהה בתוכי המון בעיות רגשיות, משהו שלא הייתי ערה להם בעבר. ומכאן מתבקשת שאלתי, האם כל אדם שמתעסק בתחום הטיפולי חייב לבוא מבסיס טוב, כלמור והיה ועשיתי טיפול פסיכולוגי, בהכרח כל בעיותיי יפתרו? האם איש טיפול טוב הוא דוקא אדם שבא ממקום נקי ולא חווה הרבה דברים, ולא הרגיש הרבה "פצעים", או שמא איש טיפול שחווה הרבה דברים הוא "טוב" יותר. אני באה מבית בו חויתי התעללות פיזית, מינית ונפשית. במצאיות הפיזית שלי אני במקום אחר ולא ניתן לקשר ביני לבין מה שעברתי גם מבחינת המעמד המקצועי בו אני נמצאת, כאמור, תחום שאותו אני מתעדת לעזוב, אבל נפשי לא שקטה ואני חשה שרק אם אפגוש מצוקות, שם אוכל גם לטפל בעצמי בצורה הטובה ביותר, בבחינת "תיקון". מה דעתך?

שלום לך, אנשים מגיעים לתחום הטיפולי מסיבות שונות, אך בודאי המשיכה לתחום קשורה כל אחד לחוויות העבר שלו. אני לא יודע מה זה להגיע "נקי" לתחום הטיפולי. ללא חוויות עבר? רק עם חוויות טובות? לדעתי ולדעת רבים העוסקים בתחום, ישנה חשיבות רבה שמי שעוסק בטיפול יעבור גם הוא טיפול מעמיק כדי שיכיר את עצמו טוב יותר ויוכל "לתקן" את הניתן לתיקון. אז ההמלצה הינה ללכת לטיפול כדי לטפל בכל אותן בעיות רגשיות שאת מרגישה שקיימות בך.ויחד עם זה אין צורך להמתין שכל הבעיות יסתיימו ויפתרו ורק אח"כ לעשות הסבה מקצועית. אפשר גם וגם. בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 27 ויש לי בן זוג קרוב לשנתיים, יש כל מני דברים שמפריעים לי בזוגיות ואני מתלבטת אם הבעיה היא בזוגיות הספציפית הזו או בי. אני מעוניינת לטיפול פסיכולוגי קצר יחסית עם אדם מקצועי. יש המלצות?

שירה שלום, השאלה: טיפול פרטני או טיפול זוגי כשהבעיות מתבטאות בזוגיות הינה שאלה מורכבת מאוד. באופן פשטני ואולי פשטני מידי הייתי אומר ,שבמידה ולא היית בעבר בטיפול אישי שלך הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול עבור עצמך. בטיפול כזה תוכלי לברר מהם החלקים שלך שתורמים לבעיות בזוגיות, ולהגיע להבנה מעמיקה יותר של עצמך. לאחר מכן כאשר תבררי לעצמך את השאלה האם הבעיה היא בזוגיות הספיציפית הזו או בעצמך, תוכלי להחליט הלאה לגבי טיפול זוגי. תוכלי גם להתייעץ עם הפסיכולוג אליו תגיעי מה לדעתו יהיה נכון יותר לאחר שישמע את מכלול הבעיות ויוכל אז לחוות דיעה על סמך נתונים מבוססים יותר. בברכה, גדעון

שלום יש לי בעייה של שנים מאז גיל ההתבגרות כיום אני בת 26 של מתח רב שהביא לדיכאון קל בא יחד עם מחשבות מטרידות וטיקים בגוף במיוחד בצד הימני של הגוף משום מה.הייתי בטיפול פסיכיאטרי של תרופת פבוקסיל כל השנים עם ניסיונות להפסיקה אבל כל פעם היה לי סיבות להלחץ ולהכנס למתח.היום במעקב רופא הורדתי את התרופות לגמרי ואני לוקחת צמחי מרפא.אני מרגישה שיש לי עדיין בעיה של התפרצויות כעס ומתח רב שמתבטא בטיקים שמפריעים לי מאוד מאוד.חשוב לציין שבעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי זה לא עזר כי נרתעתי מלדבר שם .אני סגורה מאוד.הייתי גם בטיפול ביופידבק ואצל הומיאופט.ולא עזרו לי .מה יכול לעזור בכל זאת שהוא לא טיפול תרופתי? מה לגבי היפנוזה?האם זה יכול לעזור?האם זה מתאים למקרה כזה?האם זה מרתיע כמו שזה נשמע?בכמה פגישות מדובר בדרכ?

שלום לך, היפנוזה הינה טכניקה טיפולית. ניתן להשתמש בה כמו בכל טכניקה אחרת למטרות שונות כגון הסרת סימפטומים. מה שמרתיע אנשים בד"כ זה ההיכרות עם ההיפנוזה הבידורית והחשש לאובדן שליטה בתוך התהליך ההיפנוטי. אבל מקובל היום ללמד היפנוזה עצמית ובצורה כזו להתגבר על החשש מאובדן שליטה. הייתי ממליץ לך גם לחשוב על האפשרות של שילוב טיפול היפנוטי עם טיפול דינמי מסורתי יותר להבנת המתחים שמהם את סובלת. (גם אם זה לא עבד בעבר). בברכה, גדעון

יש לי בעיה בזהות המינית.אני בן 23.רוב ניסיותיי המיניים הם עם גברים (חדירות מספר פעמים מועטות)-לא שכבתי אף פעם עם אשה בצורה מלאה.אני יותר נמשך להיות הנחדר גם בפנטזיות.אני מטופל אצל פסיכולוג קליני תקופה ארוכה והוא ייעץ לי להתנסות עם בנות.ואכן כיוון שאין לי שותפה שבתוך העניינים ואין "פוטנציאלית" כזו שתבין הכל,הלכתי לזונות- שם לא עמד לי גם בנסיון אחד שלקחתי סיאליס לפני...(הזונה צעקה עלי ואמרה שאני מבזבז תזמן שלה).הפסיכולוג שלי רוצה שאפתח הצד שנמשך לנשים(אם ישנו),שאצא למקומות של סטיירטים.אך זה קשה מאוד-אני לא מסוגל להפסיק לפנטז על בנים או להפגש עימם-לסטוצים ... יש ידידה אחת שהיא מאוד אסרטיבית-רוצה שנשכב אך היא לא מודעת לזה שאני בתול והיא מאוד אגרסיבית ואני מפחד ממה שיהיה..גם עם ויאגרה... מה לעשות??? האם פסיכולוג עוזר במקרה זה? האם להרים ידיים ולומר "אני הומו"? האם לנסות בכח-להכריח את עצמי לצאת לפאבים, להתנזר מבנים ..? יש לציין שהפסיכולוג שייך לאסכולה שאומרת שכל אדם הוא דו מיני ושעלי לנסות שני הצדדים לפני שאני מחליט סופית ואני מסכים עימו-אך ניסיתי בכל הערוצים-מנט ועד פאבים כמה פעמים וכלום...מאוד קשה לי עם הפחד הזה..אין לי בעעיה לדבר עם בנות אבל מה יהיה אם אכיר מישהי ואגיע איתה למיטה?....

נסה גם להכנס לפורום השכן "שרינק פרנדלי", הגישה שם היא שלא ניתן ואף מזיק לנסות לשנות זהות מינית

גיא שלום, מחד אני מבין את הרצון לשמוע "דיעה נוספת", שתעזור להגדיר טוב יותר מה עליך "לעשות" כדי לקדם את נושא גיבוש זהותך המינית. מאידך אתה נמצא בטיפול הרבה זמן ובודאי עברתם שלבים רבים עד שהוצע לך מה שהוצע. כפי שאתה מבין ויודע ישנן גישות שונות לגבי: האם ניתן לשנות ע"י פסיכותרפיה נטיה מינית. אני מקווה שההתלבטות הנוכחית והנסיונות הנוכחיים יעזרו במעבר עוד שלב בדרך לגיבוש זהותך. לעיתים אין דרך קיצור בדברים של נטיות הלב והמסלול לגיבוש הזהות יכול להיות ארוך ואף מייסר. מאחל לך בהצלחה בדרך, גדעון

אני בטיפול כבר שלוש שנים. רובו מוצלח וקידם אותי בכל מיני תחומים. לאחרונה, הטיפול מאוד מעמיק וקשה להתמודדות. ממש נגיעה בדברים הכי כואבים. הבעייה היא שאני כבר לא מרגישה את האמפתיה מצד המטפלת. זאת שאיפשרה לי לשרוד את הימים בין פגישה לפגישה. במקום זה יש לי הרגשה שהיא "מרגיזה אותי" יותר ויותר כדי שאמשיך לעבוד ולהתקדם. אני ממש עייפה מזה, ולפעמים שואלת את עצמי אם היא עוד "אוהבת אותי", ובשביל מה אני צריכה את זה. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה על זה, ועל חלק מהדברים דיברתי. אבל איכשהו בכל פגישה אני מכניסה את עצמי שוב לעומקים האלה (הרבה בגלל מה שקורה עכשיו בחיי מחוץ לטיפול), ואז אין מקום למנוחה הזאת שאני כל כך צריכה. הייתי שמחה לשמוע את דעתכם וחוויותיכם בנושא. תודה יעל

שלום רב, הנגיעה בתחומים קשים וכואבים היא חלק בלתי נפרד מהטיפול. רק אם תדברי על זה ןתחשפי דברים, תוכלי להתמודד איתם. מה לעשות שטיפול פסיכולוגי איננו שיחה על כוס קפה, אלא מין "טיפול שורש" בבעיות כואבות. לכל אדם יש בעיות או תחומים בחייו שקשה לו איתם, אך לא לכל אחד מתאפשר לדבר עליהם בקול רם במסגרת טיפולית. חבל לעזוב הכל באמצע בגלל שאת חשה שאין לך כוח. את צריכה להחליט שאת הולכת על זה ומתמודדת עם כל הקושי.

יעל שלום, ישנן תקופות בחיים בהן צריך מנוחה מהכל. מנוחה מהדברים "בחוץ" ומנוחה מהדברים "בפנים". דוקא אז קשה למצוא את המנוחה הזו. החוץ מציק ורוצים לדבר עליו בטיפול וזה מוביל ישירות לדברים הכואבים מבפנים. אני סבור שצריך לשקול בתקופות כאלו מה הכי יכול לעזור לך לנוח. יתכן שדווקא העלאת המינון הטיפולי לשתי פגישות בשבוע יצור רגיעה ותחושה של יותר הכלה. בכל מקרה אני כן מעודד אותך לדבר עם המטפלת שלך גם על אותם דברים שעדיין לא דיברתם. יתכן שהמטבע מצויה דוקא שם. בהצלחה במציאת נקודת האיזון, גדעון

שלום, חלמתי חלום: מישהו חטף אותי, והכניס אותי לתוך ארון ממתכת פתוח. הוא מילא את הארון בבטון שכיסה כמעט את כולי חוץ מ 2-3 סנטימטר האחרונים לאורך כל הגוף, כך שקצות אצבעותיי ביצבצו להם, הבטן, אף לסת עיניים. אני לא יכולתי לזוז, את כל הארון הזה יחד איתי הוא ועוד עוזר שלו לקחו והגיעו לכביש ראשי ושם עצרו את התנועה, בכסיש היה כבר מוכן בור שמתאים בדיוק לארון, הם הניחו אותי שם כמובן שלא היתה לי יכול לזוז והתנועה התחילה לזרום. המכוניות ריטשו את כל מה שהיה חשוף, אף, אצבעות, בטן, פנים, שיניים עיניים ומצח, אך הם לא הרגו אותי, הסבל היה מטורף, תארו לכם, כאבים מטורפים וידיעה שאיבדתי כל צלם אנוש ואת יכולת הראייה מישוש והכול בעצם. והכאבים לא הפסיקו. זהו, התעוררתי, סיפרתי לאישתי והיא אמרה לך לספיכיאטר דחוף, האם כן? חוץ מזה הכול סבבה.

יש סיבה אמיתית שמאחוריה אישתך אמרה לך שכדאי לך ללכת לפסיכיאטר דחוף? חלומות מוזרים היו ויהיו, אם החלומות האלה לא חוזרים כל פעם וזה באמת משהו שמפריע לך, למה לך ללכת לפסיכיאטר? לפסיכיאטר הולכים לבעיות בחיים האמיתיים, ולא בחלומות. כל בן אדם שתשאל יכול לספר לך כמה טראומות שהוא עבר תוך כדי חלום, אני עברתי תאונה אכזרית עם אחותי בזמן חלום. אבל זה חלום, יש להפריד. אם אתה באמת מעוניין, יש כל מיני אנשי מקצוע שמתעסקים בכל הקשור לחלומות. הם יכולים גם לעזור לך לפרש את החלום, ובעיקר להרגיע את אישתך. :-) הכל סבבה גיא! לילה טוב

גיא שלום, אם הכל סבבה אז הכל סבבה ותתעלם מהחלום. במידה וישנם דברים שמטרידים אותך יתכן שהם באו לידי ביטוי בחלום. במקרה כזה תנסה לחשוב עם עצמך כיצד החלום יכול להתקשר לחייך. למשל: מי היו האנשים האלה. למה שייתחסו אליך בצורה כזו? וכן הלאה. בטיפול העבודה על חלום הינה דרך האסוציאציות של המטופל על חלומו הוא. נסה לראות מה האסוציאציות שלך לחלומך ובדרך זו לנסות להבין מה מסתתר שם. שיהיו חלומות נעימים בהמשך, גדעון

ד"ר שלום בני בן ה-15 נבון מאוד בעל חושים מחודדים במיוחד לנעשה סביבו עד לפני שנה הכל היה בסדר(בסדר אך אגוצנטרי אינו מביע רגשות כלפיי ושקרן די מקצועי) למעט בעיות התנהגות שהמורים היו מעירים אך אנו כהורים היינו מאוד סקפטים מפני שהבן תמיד הוכיח לנו ולהם כי הדברים אינם מדויקים ד.א בפגישות גם עם המנהלת בני תמיד היה מוציא את עצמו כמו עו"ד טוב מול כולם שפה גבוהה ושנינות .. אך אני די נשברתי היות והדברים היו מאוד תכופים .כמובן שניסינו הכל דף קשר וכו'(יש לציין כי המורה פשוט היתה מעריצה שלו בגלל החוכמה והשנינות התחננה"חבל על הילד הוא יכול להיות הראשון בשכבה")לפני כשמונה חודשים לערך שמנו לב כי הוא מתקן את הגבות באמצע ע,י גילוח חסר חן ברישול(יש לציין כי הוא די שמאלי בשתי הידיים הערנו לו כי זה היה מאוד לא יפה ובמבט ראשון לא הבנת מה לא בסדר הערנו בטוב הערנו בכל הדרכים כי האמת חששנו להומו סקסואליות כך הסיפור נמשך חודשיים כולל צעקות ניסיון לעונשיים בקיצור הגבות גודלות ושוב חוזר חלילה עד "שנרגעתי כי במחשב מצאתי סרטים ותמונות של בחורות ואז המתח די ירד שלי ושל אשתי .הוא כמובן לא ידע על כך . מאז שמנו לב גם אחי לתופעה מוזרה של הסטתת המבט מאדם גם זר גם משפחה "אינו מיישיר מבט " וגם גופו אינו ישר מול המשוחח מעין הטיית גוף קלה (גם הספר מבקש להתיישר מול המראה והבן עונה אני ישר והספר לא אתה לא ישר ) קשה מאוד לשוחח כי כל הזמן כאילו כל הגוף יחד עם הצוואר מופנה לצד.זר לא יבחין זאת בהתחלה. גם נניח ואנו אמו או אני נכנסים לחדר או לסלון במהלך צפייה שלו בטלווזיה או קריאת עתון הוא מנטר ממקומו ושואל מה? גם עם בנות הוא אינו יוצא פעם עוד היה מתלונן על חבריו שאינו יוצאים עם בנות ואיזה חברה דפוקים וכו' והים הבנים יוצאים והוא ביישן בנושא בצורה ממש לא תואמת את הדרישות לפני שנה שוחחתי עם חברו אחד מיני רבים היום בערב מבלי ידעתו שאלתי מה קורה למה הם לא יוצואים והוא ענה כי הבן,ממש אסטרונאוט בכיתה ושהם כן יוצאים עם בנות ביום שישי קבוצה גדולה אך הבן תמיד מבטיח שיבוא ואינו בא ביקשתי ממנו לבוא שבוע הבא ולקחת את הבן אפילו בכוח(אלו חברה וקבוצה גדולה מילדות) מה עושים?מה הכיוון?אנו בדיוק לפני חיפוש דירה האם לשנות מקום וסביבה האם נובע מחרדה חברתית או ביששנות יתר(הבן אינומעונין בשום עזרה שהוצעה ומה אנו כאן בבית יכולים לעזור ד.א הוא טוען שהבעייה אצלנו(כפי שאמרתי מאוד שנון צוחק המן אוהב לספר בדיחות ומרכונים דבר נוסף מאוד עצלן. אודה לך מראש על הפורום הנפלא יישר כוח!

אביב שלום, גם לי שאלה: האם שאלת כבר לגבי בנך בפורום הזה? במידה וכן, האם משהו השתנה מאז? משאלתך אני מבין, שלבן ישנם חברים רבים, שהוא תלמיד טוב, חכם ושנון ולא מזהה אצל עצמו בעיה כלשהי. יתכן, שאין בעיה והבן מצוי באותו תהליך התבגרותי של מציאת דרכו בעולם, הן ביחס לבנות, הן ביחס לגופו ולגבותיו והן ביחס להוריו. אינני יודע לגבי אותה הפנית גוף וצואר "בלתי נראית כמעט". האם אתם מזהים משהו קיים או שמא ישנה כאן רגישות יתר שלכם. במידה ושאלת בעבר ואתה עדיין מוטרד, אולי יהיה נכון להתייעץ ישירות עם איש מקצוע: למשל יועצת ביה"ס או פסיכולוג. בברכה, גדעון

לאור העובדה כי שאלת את השאלות (פעם לגבי הגבות ופעם לגבי הפניית גבו), בפורומים השונים יותר מפעם אחת ולאור העובדה כי העדת על עצמך שאתה מעט חרדתי , הייתי מאוד ממליצה לך ללכת לטיפול מקצועי . הלחץ שלך ודאגת היתר לגבי הפרטים הקטנים אינם עוזרים לך ובטח שלא לילד. גיל ההתבגרות היא גם ככה תקופה קשה , ואתה נתפס על ידו כמישהו שיפוטי ולא כמי שתומך ומבין. לדעתי אתה מחבל ומפסיד את הקשר איתו. גם בני המתבגר מסדר גבות והוא ממש לא הומו , יש לו חברה והכל "תקין" ,(וגם אם היה , זה כזה נורא?). תרפה מהילד , אתה דוחף ולוחץ עליו וזה לא מועיל , אם כבר מזיק. פנינה

שלום רציתי לדעת מה זה: TURE PERSONALITY מה התרגום לעברית, ומה משמעות התופעה תודה מראש

אילן, לא שמעתי על המושג הזה. אולי: " true"? . היכן נתקלת במושג/ תופעה? גדעון

שלום בעבר סבלתי מחרדות וטופלתי ע"י כדורים. בזמן האחרון הראש כל הזמן חושב על מה שיקרה לי. מה שקרה לי (התקף פניקה לפני שלוש שנים) וזה גורם שוב לחרדות, השבוע גם הרגשתי תחושה זוועתית. אני לא לוקחת כדורים אבל נמצאת בטיפול. איך מוציאים את המחשבות האלו מהראש?אני יודעת שאם לא אחשוב על זה זה לא יקרה. מה עושים? תודה מראש.

שלום לך, חרדות חוזרות בד"כ בתקופה שבה יש עליה במתחים ובלחצים ויתכן שעכשיו זו תקןפה כזו אצלך. קשה להסיח את הדעת ממחשבות על "מה יהיה?", אבל נסי לבחון אם את מצליחה בכך. במקביל הורידי את רמת הלחצים בחייך ע"י כל טכניקה שעבדה בעבר: יותר פעילות זמן פנוי, תרגול גופני, עשיית דברים מהנים וכד'. בהיבט הטיפולי התייעצי עם המטפלת שלך ובנוסף, ניתן גם לשקול לחזור לתקופת מה לטיפול תרופתי. בהצלחה, גדעון

שלום לכולם, אני מצטערת על העיכוב בהתייחסות לשאלותיכם. הייתי חולה בימים האחרונים. אעשה עכשיו כמיטב יכולתי, ומצטערת מראש אם חלקכם תיענו רק מחר. אורנה

רפואה שלמה. ובהצלחה.

שוב שלום לכם, בהמשך לתיסכולים של בני בן ה-5. רציתי להוסיף כמה דברים: - אני מוצאת אותו משחק הרבה לבד, כאשר ישנם חברים הוא די מרוכז במה שהוא רוצה לומר להם (פחות מעניין מה הם עונים לו) וככה גם איתנו ההורים. - כאשר מצב מסוים לא מוצא חן בעיניו, ואני נותנת הסבר מסוים והוא מוצא שההסבר לא משביע את רצונו, הוא שואל / מסביר בדרך אחרת, (המצאה, דימיונית משלו) את המצב, כלומר נותן הסבר שמרגיע אותו, אך שואל אותי אם זה נכון, כלומר מחכה שאני יאשר לו את ההסבר (הלא נכון שהוא נתן) שלו. ואם אני עונה בשלילה ומסבירה לפעמים זה עוזר, אך לפעמים לא, והוא מתעצבן! - שוב דוגמאת התיסכול שלו. לפעמים בעלי עונה לו כן, ויוצא לידי חובה, (מקבל שקט) אך איני יודעת האם זו הדרך? מקווה שלא העמסתי יותר מידי בפורום, אשמח לדעת / להבין יותר איך אפשר לטפל בנושא של הרגישות אצל בני. עוד דבר, לי נראה שבני בסה"כ מחפש יותר מצבים של "הצלחות" בחייו, על מנת שיקבל עידוד תמיכה ופירגון מאיתנו. כיוון שאחותו בת ה-3 היא מאוד מצליחנית יחסית. אשמח לענות על עוד שאלות רלוונטיות לנושא. יום נעים. ושוב תודה על הסבלנות והקריאה.

פיה יקרה, את מתארת ילד אהוב מאוד, שמרבה להרגיש תסכול בשל קשייו ומחפש דרכים לבטאו. אני חושבת שזה מצויין שיש לו מסגרת לימודית תומכת ומותאמת, וממליצה בראש ובראשונה להשקיע ביצירת קשר קרוב עם המטפלים שלו שם. נדמה לי שהם האנשים הנכונים להתייעץ עימם לגבי התפתחותו, מאחר והם מכירים גם את יכולותיו הטובות וגם את בעיותיו מקרוב. אני רוצה להוסיף שתי נקודות למחשבה בנוגע אליכם - ההורים. הראשונה מתייחסת לכך שנראה לי נכון שאת ובעלך תמצאו דרך עקבית להגיב בה אל בנכם. אני חושבת שזה מאוד יקל עליו לדעת שיש "חוקים" ברורים (למשל, כיצד אתם מגיבים אליו כאשר הוא ממציא משהו, כיצד מגיבים אליו כשהוא צועק וכד'). הנקודה השנייה מתייחסת למקורות התמיכה שלכם. זה מאוד לא קל לגדל ילד עם פגיעה כלשהי, ולפעמים זה יכול להיראות כמו מאמץ אינסופי... זה אומר שכדי שיהיה לכם כוח אתם צריכים גם לנוח לפעמים, לבלות זמן זוגי ולשמור על עצמכם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה - תודה על התשובה.

בעבר חטפתי התקף פניקה שהוביל לחרדות ודיכאון. החרדות עברו רק הבעיה שהחרדה מהחרדה לא עוזבת אותי וזה מפתח חרדות לפעמים ... למישהו יש פיתרון יצירתי לבעיה (פרט לכדורים שעןזרים אך לא פותרים את הבעיה)....

שלום ירון, אכן, במקרים רבים החרדה מהחרדה היא גורם משתק ומפריע הרבה יותר מהתקף פניקה שכבר חלף מזמן... באופן כללי, הטיפול המועדף במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. כמובן שאפשר לנסות רק אחד מהם. האם התנסית בעבר בטיפול פסיכולוגי המותאם לחרדה? המון הצלחה במאבק, אורנה ראובן-מגריל

עדיין לא עשיתי טיפול התחלתי טיפול התנהגותי מותאם לחרדה רק טיפול פיכו דינאמי שלא עוזר.......

שלום רב, רציתי בבקשה לדעת עד כמה ההשפעה של הזוגיות של ההורים שלי משפיעה על הזוגיות של הילדים... אני בחורה בת 27 והזוגיות של ההורים של ממש לא משהו לא נראה לי שההורים שלי ממש אוהבים אחד את השני הם גם לא ישנים ביחד כל אחד ישן בנפרד.. בקיצור הזוגיות שלהם ממש לא נוראמלית..... האם מצב כזה משפיע עליי ובגלל זה אף פעם לא חברתי לקשר משמעותי ובד"כ שהקשר מתחיל להתהדק אני בד"כ בורחת..... מה הבעיה שלי??? תודה ליאת

שלום ליאת, כן, הזוגיות של הורינו משפיעה על האופן בו אנחנו מתפתחים, ועל הדימויים שיש לנו לגבי איך אנו עצמנו נתפקד בתוך קשר. חלק מההשפעות האלה ניתן לאתר בקלות יחסית, אך חלקן מורכבות ולא לגמרי מודעות לנו וצריך "לחפש" אותן בהיסטוריה האישית. בכל מקרה, מדובר בחיפוש אישי מאוד, ואני לא יכולה לדעת "בשלט רחוק" כיצד הדברים התעצבו אצלך. לעומת זאת, אני כן יכולה להמליץ לך בחום לבדוק את הדברים באופן מעמיק בטיפול משלך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אולי לא הגעתי למקום הנכון, אבל ננסה בכל זאת. אני בת 27, נשואה ומצפה לתינוקת בעוד כשבוע (טפו טפו טפו). במהלך ההריון היו לי חלומות מיניים מאוד חזקים, חלקם קשורים לפנטזיות שלי, חלקם ממש ממש לא, ואף ביזאריים. את כולם קיבלתי בהבנה ובהומור, ואף שיתפתי את בעלי. אולם, היו לי גם חלומות על אבא שלי. חלומות אלה היו מיניים מאוד, חלקם אף מענגים מאוד, והם גורמים לי למצוקה כשאני מתעוררת. בחלומות אחרים שלי בהם מופיע אבי, הוא תמיד "מפריע" ואיני יודעת איך להתייחס אליו. יש לציין, כי אבי עזב את המשפחה לפני כ-9 שנים, ומאז איני בקשר עמו. שאר אחיי ואחיותי כן. בבקשה תסבירי לי, אפילו שזה על רגל אחת, למה זה קורה לי, זה מטריד וגורם לי לתחושה איומה. תודה.

יעלי יקרה, הריון הוא זמן מאוד "מסעיר" מבחינה גופנית ונפשית, ובשלב הזה אני כבר לא צריכה לספר לך שהשינויים שאנחנו עוברות הם מרחיקי לכת... נשים רבות חוות עלייה בדחף המיני (במיוחד בשליש השני), וכחלק מזה גם חלומות מיניים. העובדה שאביך "מבקר" אותך בחלומות, בצורה שהיא גם מענגת וגם מעוררת מצוקה, מעידה בעיני על עיסוק רב בקשר שלכם. יתכן שברמה המודעת החלטת שאינך מעוניינת בקשר עמו, אך ברמה הלא-מודעת "מתרוצצים" אצלך גם דחפים ומשאלות אחרות... בעיני זה מאוד טבעי שאת עסוקה בקשר המנותק עם אביך, בשעה שאת עצמך עומדת להפוך להורה. לאחר שתתרגלי קצת להורות, אולי תרצי להעמיק לחשוב על זה ולשוחח עם איש מקצוע. זה יכול מאוד לעזור לך להבין את הקונפליקטים והמשאלות. שתהיה לך לידה קלה הורות מקסימה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ליאת,, אני נמצאת בטיפול למעלה משנה עם מטפל שיש לי איתו כימיה טובה. למרות הכימיה הטובה יש לי תחושה שהוא לא מאמין ביכולות שלי (שאיתן יש לי בעיה). אף פעם הוא לא אמר לי שהוא מאמין בי, שאני מסוגלת וכו. בעקבות זאת לאחרונה למרות הכימיה והחיבה שלי כלפיו (אפילו אהבה), אני חשה טינה וכעס כלפיו (" לא אכפת לא באמת ממני", " הוא בטח לא מאמין בי אחרת הוא היה אומר לי" ). בכל מיקרה כרגע אני מרגישה כלפיו גם אהבה וגם "שינאה". האם תחושות כאלה מקובלות? אהבה-שינאה?

שלום אוהבת-שונאת, כן, תחושות כאלה מקובלות, והן חלק טבעי ונורמלי מטווח הרגשות שקיים בקשרים אנושיים. מעבר לכך, נראה לי שאת נמצאת בשלב חשוב מאוד בטיפול שלך, שבו את חשה כלפי המטפל שלך רגשות שאת וודאי מכירה ממקומות אחרים בחיים. דברי איתו על זה!!! בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי, אני אנסה לתאר את התחושות שלי בדרך הכי פשוטה שאני יכולה וסליחה מראש על ההודעה הארוכה. אני בת 34 רווקה, עובדת במשרה מלאה, טיפוס די בייתי - לא ממש אוהבת לצאת וכשיוצאת זה פעם ב......... יש לי חברות ומס' ידידים, תחביבים וכו' הבעיה שאני רוצה לדבר עליה כזו אנשים מדברים על חברים טובים וחברי נפש ושיעשו הכל למען החברים שלהם כל דבר מעולם לא חשתי את זה כלפי החברות - ואפילו הקרובות ביותר גם לא כלפי ידידים (אולי כי לא תמיד זורמות השיחות) כשאני יוצאת זה בכדי להעביר את זמן ולא כי אני באמת רוצה. לא מרגישה שכיף לי - אם כן זה נדיר אני כבויה - - - זה היה תמיד ככה בד"כ מחכה שיעבור כבר הזמן ואחזור הבייתה כלפי חוץ אני נראית אדם מלא שמחת חיים וביטחון וחברותית - בפנים הכל קר מנוקר ללא רגשות כלל !!! לפעמים שאני מכירה אנשים חדשים - אני משדרת משהו אחר ממה שאני - פתאום אחרי זה מגלים את האני האמיתי שלי - הפחדן - החסר ביטחון והחסר חיים אני מרגישה שזה לא בסדר ולא כך צריך להיות כלפי חוץ אני לא משדרת את זה ומראה איכפתיות וכו' אך בפנים בתוכי מרגישה מן ריקנות כזו כמו ____________ קו של איש מת בבי"ח לא יודעת מה זה להרגיש, מה זה קירבה אמיתית לאדם מהלב - הכל אצלי מהראש בלי רגש. מה זה בכלל ידידי נפש ומה אני אמורה להרגיש ? אני לא מרגישה שאני יכולה להקריב את חיי למען מישהו חברה טובה שלי - מתקשרת ואומרת שהיא מתגעגעת אחרי הרבה זמן שאנחנו לא מתראות - אני לא יודעת אם היא באמת מתכוונת למרות שהיא אמיתית - אני עונה לה - שגם אני למרות שאני לא מרגישה כך. חברה אחרת (חברה של מס' שנים) שנסעה לפני מס' שבועות לתקופה מהארץ - עשתה מסיבה ולא הרגשתי צורך ללכת - הלכתי ודווקא נהנתי בסופו של דבר- אבל כל הטקס הזה של להתכונן ולצאת ולהיות עם עוד אנשים תמיד מלחיץ אותי לפני כל יציאה אני עושה כזה סיפור ויש לי כאלו מלחמות עם עצמי מליון פעם בראש "ללכת" "לא ללכת" "ללכת" "לא ללכת" ובסוף אני הולכת גם כשאני עם אנשים ואני צוחקת (כלפי חוץ) ורוקדת, בפנים אני מרגישה ריקנות איכס כזה, האם כולם ככה ? האם משהו לא בסדר איתי אני רוצה לציין שמעבר לכל זה - אני אדם מאוד סגור רגשית סוחבת איתי במשך מרבית חיי בעיה גנטית מאוד לא סימפטית ולא אסטתית מה שסוגר אותי עוד יותר. ניסיתי מס' פסיכולוגים ללא הועיל - אני לא מרגישה צורך לדבר ולשפוך וגם כשאני שם אני לא מדברת מהלב אלא מהראש פשוט יורה את כל מה שיש לי כמו אדם שמספר סיפור מהצד ולא חווה אותו באופן אישי לא עושה לי כלום לדבר - אני יכולה לדבר מהיום ועד מחר ולהתלונן זה ישאר בפנים ולא ירפה. אני גם לא טיפוס שבוכה בכלל ואם כן אז כשאף אחד לא רואה אני לא מצליחה להשתחרר ליד אנשים - - - בכלל !!!!!!!!! לאחרונה מעדיפה להיות לרוב לבד אם כי לא ממש יוצא לי כלפי חוץ שוב, לא רואים עלי כלום ולא מרגישים . התחלתי בנושא אחד ונגררתי לאחר שאולי הוא קשור ואולי לא - סליחה על הבלאגן אשמח לשמוע חוות דעת

תראי. את מאוד מסכנה, אני חושב. את לא מרגישה כלום, ומשחקת אותה נהנית. בשביל מה את חיה בעצם? תלכי לפסיכולוג, כי נראה לי שאת בסכנת חיים. אני אומר את זה מהלב.

אני לא יודעת למה אני חיה. הייתי אצל מספר פסיכולוגים אך גם שם הרגשתי שאני מבזבזת זמן יושבת ומדברת ומדברת ובעצם לא מרגישה כלום אני מספרת סיפור כל פעם שבעצם זה סיפור החיים שלי אך בכל זאת מרגישה כצופה מהצד ולא כמי שחווה אותו

קראתי את מה שכתבת, והתכווץ לי הלב, באמת. התחושה הזו, שאתה לבד (אמרת שאין מישהו שבאמת קרוב אלייך או שאת מרגישה קרובה אליו..), היא תחושה כבדה, חוויתי אותה בעצמי בתקופות מסוימות. נשמע שאת סוחבת איתך מועקה מאוד גדולה, מורכבת, כבר הרבה זמן, אפילו כתבת שאת לא יודעת למה את חיה.. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך את בדיוק חשה, אבל זה נשמע שממש קשה לך. אני לא בורחת מלהיות אתך במקום הקשה הזה, אבל אני כן רוצה לכתוב לך משהו, ומבקשת שתחשבי עליו קצת, ואולי תחזירי תשובה לגביו. אני לא כותבת את זה ממקום של שיפוטיות, אלא שואלת את זה כי אולי לא ניסית או שכן ולא הלך.. אני מצטערת אם זה נשמע פלצני עד כדי בחילה. לפעמים, כשהתיק שאנחנו סוחבים אתנו בדרך הזו שנקראת החיים, נהיה כבד, זה נחמד להתחלק עם מישהו בסחיבה. פתאום מגלים שאפשר ללכת זקוף, לנשום יותר בקלות, להנות מהנוף ומהחברה. נשמע שיש לך חברים, ואף כמה טובים כפי שכתבת, והשאלה שלי היא, אף אחד מהם לא מספיק טוב או לא מסוגל לעזור לך לסחוב קצת? או שניסית פעם והתאכזבת? אחד הפחדים הגדולים בלתת אמון ולהפתח הוא האפשרות להפגע. מצד שני, אפשר לגלות חברים חדשים ואמיתיים!!! וגם דברים על עצמך. אולי אולי את מגנה על עצמך מהעולם עם הגישה הזו של המנעות?? תכתבי לי בחזרה, מישהי. לפעמים,

הי, אני עונה לך אין לי בעיה לכתוב על זה או לדבר על זה רוב החברים/ות מכירים את "סיפור" החיים שלי שגורם לי בחלקו להסתגרות בחלקם מכירים את המצב שאני בלי מצב רוח ובלי חשק לדבר 2 חברות יודעות שאין לי כח לעשות משהו עם עצמי, על האפתיות שלי אני לא מסתירה אפילו בעבודה (עם שותפתי לחדר שאין לי איתה קשרי חברות מעבר לעבודה) אני מספרת את תחושותי אבל שוב - כל השיתוף הזה והדיבורים האלה הם בגדר סיפור שאני מרגישה שאני מספרת על מישהו מהצד ולא על עצמי - בלי רגשות בלי בכיות - מונוטוני לחלוטין. רק שיובהר דבר אחד - אני יוצאת (לפעמים) - ורוקדת (לפעמים)- ומנויה במכון כושר - ועובדת אבל למרות כל זה בפנים הכל רקוב, אני לא מצליחה לחשוב חיובי.

שלום "קספר" יקרה, ההודעת שכתבת כל-כך נוגעות ללב, עד שאין לי ספק שלא הכל "ריק ורקוב" בפנים... כפי שאפשר להבין גם מהתגובה החמה של "מישהי", את לא לבד בעולם עם ההרגשה הזו של פער בין "פנים" ו"חוץ". למעשה כולנו מסתובבים עם פער מסויים, וזה נכון שבדרך-כלל מרגישים טוב יותר כאשר הפער מצטמצם. אני לא לגמרי בטוחה איך לנסח את זה, אבל מאוד הייתי רוצה שלא תפסיקי לקוות לאפשרות להרגיש טוב יותר עם עצמך, ולחוות קשר חם ואותנטי עם אדם אחר. בשבילי, הדרך לשם עוברת פעמים רבות דרך התנסות בקשר טיפולי ממושך, שבו עוברים גם שלבים של ניתוק וריחוק, אבל לא מוותרים ומתקדמים לקראת אפשרויות נוספות. האם תהיי מוכנה לנסות שוב? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני אמא לילדה בת שלוש וארבעה חודשים. ראשית אציין כי אני סובלת מהשמנת יתר מאז שאני זוכרת את עצמי. ביתי ילדה מקסימה ואנרגטית מליאת שמחת חיים. לאחרונה עלתה מאוד במשקל והתעגלה(גובה 92 משקל 15 ק"ג). אנחנו מאוד משתדלים ובבית אין חטיפים וממתקים (קרטיב פעם ביום ולעיתים רחוקות נכנסת איזו במבה בדלת האחורית). היא אוכלת צהריים בגן ואנחנו מקפידים על ארוחת ערב מזינה (עגבניה, פסטה מחיטת דורום חביתה וגבינה, לעיתים מילקי קל). הבעיה היא א. שהילדה נהייתה אובססיבית על אוכל, בבית היא כל הזמן סביב המקרר, מבקשת כל הזמן "בא לי משהו בריא, בא לי משהו לא בריא" (ע"פ המלצה אנחנו לא משתמשים במונחי משמין אלא בריא לא בריא), ומחוץ לבית היא מתנפלת על כל ילד שמחזיק איזשהו חטיף, ומושיטה יד לכל אדם שמחזיק אוכל ממש באובססיה. ב. אני מהמקום של ההשמנה שלי ממש לחוצה וחוששת שהילדה שומעת יותר מידי "לא" בהקשר של אוכל. האם אני צריכה להתיר את החבל? עד כמה? אני פוחדת שיתפתחו הפרעות אכילה כיון שזה נהיה נושא עימות מרכזי בנינו. תודה

לימור שלום מתיאורך עולה כי העברת לבתך את המסר כי אוכל הוא נושא מרכזי ושנוי במחלוקת, כפי שאת חווה אותו. לכן, בתך מבטאת את רגשותיה ורצונותיה דרך האוכל, שמבטא,אולי,אמצעי תקשורת אלייך(שכולל גם "מרד" בך וביטוי האני שלה). אם יש לך בעיית השמנה,את לבטח יודעת שאנשים שאוכלים רק מתוך תחושת רעב ולא נותנים לאוכל מקום כה נכבד בחייהם, הם בד"כ אנשים רזים וללא הפרעות אכילה ולכן בכך שאת חרדה כל כך להשמנת בתך וקובעת כללים כה נוקשים לגבי אוכל בבית,את בעצם משיגה את המטרה ההפוכה וגורמת לתחושת רעב (רגשית) תמידית אצל בתך שמתבטא,לדבריך,בהתנפלות על אוכל מחוץ לביית והתעסקות אובססיבית בו. לדעתי, אם העיסוק באוכל יהיה פחות משמעותי ונוקשה, בתך תפתח,באופן טבעי, הרגלים בריאים יותר. וקצת מניסיוני האישי: לאמי היתה מאז ומתמיד בעית השמנה, תמיד היתה מרזה ומשמינה, מתחילה ומפסיקה דיאטות.תמיד כעסה עליי כשאכלתי יותר מדי או השמנתי. הדיאטה היחידה שבאמת הצליחה היתה כשעזבתי את הביית. ואז, כשיכולתי לאכול כל מה שרציתי, אחרי שניסיתי כבר את כל הממתקים בעולם, זה כבר לא היה כזה "אסור ומפתה" וכך הפסיקו בעיות האכילה שלי. חשבי על זה

שלום לימור, אני חושבת שהתגובה שקיבלת מ- ק מאוד מעניינת, ונוגעת בנקודה החשובה של העברת מסרים בנוגע להנאה מאכילה, ה"זכות" לאכול וכדומה. אין ספק שזה מפעיל אותך ונוגע בך באופן מורכב (מעניין למשל אם זה מעלה זכרונות לגבי המסרים שאת עצמך קיבלת כילדה בת שלוש...). עם זאת, אני חושבת שהפתרון אינו "פשוט" להרשות הכל, אלא למצוא את הדרך האישית ליצור סיטואציות אכילה משותפות, מהנות, וגם... מוגבלות. לצורך זה כדאי מאוד להיעזר בדמות חיצונית, שיכולה להסתכל על הדברים ולעזור לאתר דפוסים בעייתיים ופתרונות אפשריים. יש לא מעט דיאטנים המתמחים בעבודה עם ילדים ומשפחות, וכדאי לשוחח עם מישהו באופן אישי. המון הצלחה (ועדכני אותנו...) אורנה ראובן-מגריל

אם מישהו אובחן ע"י פסיכולוג כסובל מחרדות. מה זה אומר למעשה? איזה חרדות? לא מדובר במשהו ספציפי, לא כמו שראיתי פה בפורום חרדות מדם או חרדות מאנשים או משהו כזה. סתם חוסר בטחון עצמי, חוסר יכולת להחליט, חוסר שלמות והרגשה רעה מתמדת. אז באילו חרדות יכול להיות שמדובר? אשמח לתשובה אפשרית ולא התחמקותית, אין אפשרות לשאול את הפסיכולוג ולכן הייתי שמחה לקבל כאן אופציות לפרוש הדבר.

שלום, יש הרבה מאוד סוגים של חרדות, פוביות למיניהן, אגרופוביה, פחד ממוות, פחד מלחלות וכו', אם מישהו אובחן כחרד ע"י פסיכולוג סימן שיש משהו, אולי איזה טריגר, שמביא לו חרדה. הסימפטומים שרשמת האמנם הם יכולים להיות קשורים לחרדה, אבל הבאת תחושות שמלוות את החרדה. ולא את החרדה עצמה. ממה החרדה? אם המישהו הזה זה לא אתה, מוטב שתשאל אותו מה עובר עליו. ואם זה אתה, כדאי שתשאל את עצמך את השאלות ששאלת כאן. אני בטוח שתעלה לפחות על מחשבה אחת. יום נפלא.

אני, צריך להבדיל בין חרדה מוכללת לבין חרדות כמו אלה שהזכרת. חרדה מוכללת כשמה כן היא - אינה קשורה לדבר מסוים (דם, כלבים וכו'). התקפי חרדה שנובעים ממנה לא מופיעים בהכרח נוכח חשיפה למשהו, אלא לכאורה בלי הסבר. ס.מ.

שלום, ביקשת תשובה אפשרית ולא "התחמקותית", אבל חשוב לי שתדעי שאין אפשרות לדעת "ממרחק" (מבלי לפגוש אותך ולשוחח עמך) לאילו חרדות בדיוק התכוון המשורר... התיאור שנתת לגבי חוסר ביטחון, חוסר יכולת להחליט, חוסר שלמות והרגשה רעה מתמדת יכול להתאים למגוון מצבים, ובכל מקרה נראה לי כדאי לטפל בזה ולא להמשיך לסבול. אז אולי לא אצל הפסיכולוג הנ"ל שאת מרגישה שאין אפשרות לשאול אותו, אבל מה לגבי מישהו אחר? בברכה להרגשה טובה יותר, אורנה ראובן-מגריל

שלוםרב. בני בן 32, רווק גר עדיין בביתי. לדעתי הוא צריך טפול אך הוא לא מעונין לשמוע על כך. יש לו מספר בעיות: הוא מאד ילדותי, הוא אינו מצליח לחסוך אגורה למרות שהוא עובד כבר מעל 10 שנים ואין לו כמעט חברים. יש לציין שיש לי עוד 2 ילדים צעירים ממנו והבית תמיד היה מלא חברים שלהם אך הוא אף פעם לא אהב להזמין חבר הביתה. הוא יצא במשך שנתיים עם בחורה צעירה ממנו ביותר מ-10 שנים והאהבה פרחה.אך עתה הם נפרדו. דאגתי היא שבגלל אופיו הילדותי הוא לא יצליח למצוא בת זוג מתאימה ולבנות זוגיות נורמלית. האם יש מה לעשות בנידון? תודה שרה

שלום שרה, ניכרת האהבה והדאגה שלך לבנך הבכור, ונראה שאכן יש לו נושאים מסויימים לטפל בהם... אבל, הוא צריך לרצות לטפל בהם, והרצון שלך אינו מספיק. אני חושבת שכדאי לנהל איתו שיחה מעמיקה, להסביר בכנות את חששותייך ותחושותייך, ולהציע שוב את האופציה של התייעצות עם מישהו מבחוץ. אינני יודעת אם את חשה כך, אבל בהדרגה אפשר גם להעביר את המסר שלאחר 32 שנות גידול ילדים היית רוצה שהבית יתפנה - צעד שיחייב את בנך להתחיל לחשוב על בניית חיים עצמאיים. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, ואשמח אם תחזרי אלינו לעדכן, אורנה ראובן-מגריל

שלום יש לי בעייה של שנים מאז גיל ההתבגרות כיום אני בת 26 של מתח רב שהביא לדיכאון קל בא יחד עם מחשבות מטרידות וטיקים בגוף במיוחד בצד הימני של הגוף משום מה.הייתי בטיפול פסיכיאטרי של תרופת פבוקסיל כל השנים עם ניסיונות להפסיקה אבל כל פעם היה לי סיבות להלחץ ולהכנס למתח.היום במעקב רופא הורדתי את התרופות לגמרי ואני לוקחת צמחי מרפא.אני מרגישה שיש לי עדיין בעיה של התפרצויות כעס ומתח רב שמתבטא בטיקים שמפריעים לי מאוד מאוד.חשוב לציין שבעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי זה לא עזר כי נרתעתי מלדבר שם .אני סגורה מאוד.הייתי גם בטיפול ביופידבק ואצל הומיאופט.ולא עזרו לי .מה יכול לעזור בכל זאת שהוא לא טיפול תרופתי? מה לגבי היפנוזה?האם זה יכול לעזור?האם זה מתאים למקרה כזה?האם זה מרתיע כמו שזה נשמע?בכמה פגישות מדובר בדרכ?

שלום, נשמע שאת נאבקת במתח, בחרדות ובדיכאון בצורה מאוד מרשימה... אני לא הייתי מוותרת כל-כך מהר על האופציה של טיפול פסיכולוגי, משום שלפעמים לוקח זמן עד שפוגשים את המטפל ה"נכון" בזמן ה"נכון" (כמו בכל קשר בעצם...). כדאי לך להתייעץ באופן אישי עם פסיכולוג שמתמחה בהפרעות חרדה. לגבי היפנוזה, אני מציעה לכתוב שוב לגדעון (בימים שבת וראשון), מאחר והוא מטפל באמצעות היפנוזה ויוכל לעזור מניסיונו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום קוראים לי רפי אני סובל מחרדות בעיקר חברתיות שמשביתות אותי מכל הבחינות האפשריות . אני יודע וגם אנשי מקצוע יודעים שזה נובע מטראומות של התעללות נפשית מבחינה חברתית וחוסר הצלחה מבחינה חברתית מבחינת מעמד ( אני בן 19) אני יוצא לטיפול בצורה של מסגרת כלשהי שאמורה לעזור להפחית את החרדות החברתיות . אני מעוניין בטיפול בהיפנוזה אני בטוח שזה יכול לחזק אותי כי שמעתי שממש מהפנטים אותך וגורמים לך לחזור למצבים שהביאו למשבר ולרפות אותם אם תוכלו לתת לי שם של מהפנט בכיר וידוע אודה לכם מאוד,,,, במיוחד אם הוא נמצא באיזור ירושלים אבל לא חייב תודה מראש

רפי יקר כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול. אני מקווה שתמצא לך את הכוחות להתמודד באומץ עם עברך, ולהגיע להקלה מהירה. לצערי איני יכולה להמליץ על מהפנט ידוע ומוכר מירושלים, אבל אוכל לשלוח לך לינק לרשימת האנשים המורשים, ממנה תוכל לבחור מישהו מאזור ירושלים, ולהתעניין עליו בסביבתך. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת והנה הקישור: http://www.health.gov.il/hip/hip_htm.asp

אני נערה בת 19 ת כל כך מפחדת מהדם עד כדי כך שאם אני רואה טיפת דם אני מיד מתעלפת .. ביום הראשון של המחזור אני מרגישה שאני הולכת למות .. הסיבה לכך שאני מפחדת מדם היא שפעם לפני כמה שנים דרכתי על אפרוח !!! אני כל כך אוהבת את התחומימם הבריאותים ואפילו חושבת ללמוד רפואהץץ אבל איניני יכולה לעמוד במצבים כאלה שיש בהם דם .

שלום לך, וערב טוב פוביה של דם היא תופעה מוכרת למדי, ומאפיינת נשים בעיקר. זוהי תופעה מעניינת ומעט שונה מהפוביות הרגילות, לפחות מההיבט הפסיכופיזיולוגי. אצל פובים אחרים, למשל מי שפוחדים מעכבישים, כאשר הם נתקלים באובייקט המפחיד - העכביש, לחץ הדם והדופק ממריאים בבת אחת. אצל הפובי מדם, הנתקל בפציעה או דם, לחץ הדם והדופק צונחים בבת אחת ותיתכן התעלפות. לכן, הטיפול בפוביית הדם שונה מעט מהטיפול בפוביות האחרות. בניגוד להרפייה המומלצת במקרים של פוביה רגילה, כאן מלמדים את המטופל דווקא להעלות את מתח השרירים, ואיתו גם את לחץ הדם והדופק. מדובר ממש בפעולה הפוכה מההרפייה שאנחנו מכירים. המטופל לומד את המיומנות הזו, כדי שיוכל להשתמש בה במקרה של חשיפה לדם ולמנוע את ההתעלפות. מעניין שאת מעוניינת דווקא במקצוע רפואי. חשבת כבר על תחום ספציפי? אני מקווה שעד שתעמדי כרופאה מול פצוע אמיתי, כבר תתגברי על הבעיה בעזרת טיפול. ואם לא, אולי תשקלי פסיכיאטריה? :-) רק בריאות ליאת

שלום ליאת ציינת בתשובה כי נשים סובלות מפוביית דם פצע יותר מגברים וכך גם למדתי. אני לא מבינה איך זה הגיוני כוון שנשים מקבלות מחזור ובמשך שנים רגילות לראות דימום, למרות זאת ישנם- כמוני שלא יכולים לראות דם- איך זה מסתדר? תודה מראש

שלום אני בטיפול מזה כשנה וחצי, לאחרונה אני מאד עצבנית, צועקת המון על הילדים, ללא סבלנות , ללא שינה. אני ממש לא יודעת מה לעשות, אני רוצה להשתנות דרך הטיפול, אבל במקום זה אני נעשית גרועה יותר ויותר, ממש מיואשת... יכול להיות שבעקבות הטיפול אני נעשית כזאת גרועה? מה לעשות? אולי בכלל לעזוב את הטיפול? נעמה

נעמה יקרה, טיפול, ממש כמו הורות טובה, אינו מבטיח לנו חסינות מפני טרדות הקיום ומצוקות היומיום. את מרגישה עצבנות, ייאוש וקשיי שינה בזמן האחרון. לעיתים, יש נסיגה בזמן הטיפול למצבי רוח אפרוריים ואפילו לדיכאון, כתוצאה ממפגש עם תכנים כואבים ועמוקים אליהם לא היינו מודעים קודם לכן. לא ברור מדברייך אם זהו המצב. לעיתים, במהלך הטיפול, קורים לנו דברים שאינם קשורים בטיפול, והעובדה שאנו סובלים למרות היותנו בטיפול מאכזבת ומייאשת. בהנחה שהצלחת לבסס יחסי אמון וקרבה עם המטפל/ת שלך, הייתי מציעה לך לבדוק שם את מה שקורה לך, ולחשוב יחד על גורל הטיפול. נסיגה חד צדדית לא תמיד מביאה שלום :-) ליל מנוחה ליאת

היי אני סובלת מחרדות כלליות והתקפים (מעט) , כבר למעלה מ8 שנים , כדורים אנטי דיכאוניים לא ממש עוזרים , כדורי הרגעה רק משככים את המצב לכמה שעות , טיפול פסיכולוגי רגיל לא עזר ממש , וכרגע כבר כמה חודשים אני בטיפול קוגנטיבי התנהגותי , יש מעט שיפור , במיוחד בתובנות ובחשיבה שנהייתה מעט חיובית יותר , אבל הסימפטומים עוד מאוד מציקים לי , עדיין ישנה חרדה כללית שמאד מפריעה בתיפקוד היויומי , רציתי לשאול האם יש סיכוי שלאט לאט יעלמו גם הסימפטומים שלי ( בעיקר החרדה הכללית) , או שעלי להשלים עם המצב? אולי גם להמשיך לחפש תרופה שמתאימה לי ? או לחכות בסבלנות , עד כמה שהבנתי , טיפול קוגנטיבי הוא קצר מועד , ועדיין אצלי אין תוצאות מזהירות. בברכה גלית

גלית יקרה, לחכות בסבלנות זה תמיד דבר טוב... :-) את מספרת על שמונה שנים של חרדה, אבל כשאת מדברת על הטיפולים שכבר עברת, אינך מפרטת יותר מדי, ולכן קשה לדעת מהן הסיבות בגללן לא הרגשת הטבה. את אומרת שכדורים נוגדי דיכאון לא עזרו, ונשאלת השאלה אם ניסית להיעזר בפסיכיאטר כדי לבחון התאמה של תרופה אחרת? טיפול פסיכולוגי רגיל (רגיל?) לא עזר לך. מה זה טיפול רגיל? וכמה זמן חיכית עד שויתרת? יש כאן הרבה שאלות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול להועיל, וכדאי באמת לתת לזה הזדמנות, ולהעריך את יעילותו ביחד עם המטפל. אני רוצה להזכיר לך ששילוב של טיפול כזה יחד עם תרופות נמצא יעיל יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. אולי כדאי לשקול התייעצות פסיכיאטרית נוספת דווקא עכשיו? לפעמים הסבל הוא כה גדול, עד כי מתפתחת משאלה להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. לרוע המזל, טיפול נפשי הוא תהליך, ויש להתאזר במידה רבה של אורך רוח ולקבל בברכה כל שיפור, גם אם קטן. אני מאחלת לך שתוכלי למצוא שקט ושלווה למרות הכל ליאת

אני מעל גיל 30 עדין אין לי קשר זוגי נפגשתי עם הרבה בחורים שהכרתי דרך האינטרנט והיו אולי 3 קשרים שהמשכתי בהם עד שהגעתי למסקנה שאין התאמה הבעיה שקשה לי בקטע שכל פעם אני צריכה להכיר מישהו אחר ולראות אם זה זה, קשה מבחינת כל הלחץ שנובע מהפגישות וגם מבחינת זה שזה כבר מתיש ונמאס הייתי אצל פסיכולוגית קלינית לבקש עזרה בעזרת שיחות אבל מכיון שהיא מטפלת טיפול מקיף הכוונה גם על חיי הבן אדם גם על משפחתו וכו' ואני רוצה לטפל רק בבעיה של מציאת בן זוג היא הציעה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי שנקרא: אימון אישי בפסיכולוגיה שאלתי היא מה זה הטיפול הזה בדיוק? ואיך מחפשים מישהי שמטפלת בשיטה הזו ?

רינה יקרה, אני מניחה שהכוונה ל coaching (אימון אישי), שיטה חדשנית בה המאמן מלווה את המטופל ומתרגל אותו, הלכה למעשה, בלקיחת אחריות על חייו, יצירת שינוי בתחומים ספציפיים בחייו, ובניהול טוב יותר של עצמו בעולם התעסוקתי, החברתי, הבינאישי, ובכלל. איני בקיאה בטכניקות הנהוגות בשיטה זו, לבד מן העובדה שמדובר בליווי צמוד ופעיל של המאמן. אני מציעה לך להקליד במנוע החיפוש "גוגל" את מילות המפתח "אימון אישי", לקרוא קצת על הנושא ולבחור לך את מה שנראה לך הולם לצרכייך. בהצלחה ליאת