פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי שאלה שמאוד מעסיקה אותי ועם זאת בכלל לא רלוונטית כרגע- אני אסביר. אני לא נמצאית בקשר ולא היה לי כזה כבר כמה שנים טובות, אני מפחדת שכשיהיה לי מישהו רציני, אני אצטרך לספר לו שאני חוויתי דיכאונות שאחד מהם היה קשה מאוד לדעתי. גם לספר לו שאני בטיפול. מפחיד אותי שאדם שאיתו אני ארצה לבנות חיים יקום ויילך כשישמע על זה. היה לי בעבר חבר ושנינו חשבנו שהאהבה ביננו גדולה אבל הוא עזב אותי בגלל הבעיות שהיו לי. כמה שזה נשמע מגעיל, אני לא הייתי רוצה קשר עם אדם דיכאוני או עם אפיזודות דכאוניות מדי כמה שנים, ואם להגיד את האמת - הקטע הגנטי מפחיד אותי גם למרות המודעות שלי על פיצוי חברתי למצבים כאלה. כמובן שלשקר לאדם שאיתו אני יהיה לא בא בחשבון, עם זאת לא כולם מקבלים כמו שציינתי על החבר ועל עצמי הפרעות נפש. יש לציין שאני בת 27 ולכן אני כבר חושבת על מצבים כאלה.

מישהי יקרה, נראה שהבעיה היא לקבל את עצמך עם החלק הזה שלך - של הדיכאון - והחלק החיובי בו שזה הפנייה שלך לטיפול והתמודדות עם המצב. כשאוהבים מישהו רוצים את טובתו המליאה - גם עם מצבי הרוח ושאר ירקות. הקשר הקודם לא מעיד על כל הקשרים ואני מבטיחה לך שכשתהיי בקשר בריא וטוב עם מישהו שאוהסב אותך באמת - הוא יעזור לך ויתמוך בך ויאהב אותך - ואת גם תרצי לספר לו ותתמודדו עם זה יחד. בכל אופן את בטיפול אז אולי כדאי להעלות את הנושא גם שם.

כשתכירי מישהו..לא על זה תדברו בפגישות הראשונות...גם הוא מסתיר משהו..כולנו מסתירים משהו ..לכולנו יש נקודות בעבר שלנו שהיינו מעדיפים למחוק או לשכוח.ולך הייתה תקופה דכאונית וקשה.אז מה?האם זה אומר שאת לא יכולה להקים משפחה? האם זה אומר שלא תיהי אמא טובה לילדייך?או בת זוג נאמנה? אם הקשר ביניכם יהיה מוצלח..ואם הוא יאהב אותך באמת.אז כנראה שהוא בשבילך.והוא יישאר ויתמוך.לכן אנו מחפשים את האדם המתאים לנו.שיוכל לקבל ולאהוב את מי שאנחנו איך שאנחנו ועם המטען שאיתו אנו מגיעים לקשר. זה בדיוק המהות. :)

שלום לך, בנוסף להתיחסויות שקיבלת: מדוע זו לא שאלה רלבנטית? אני בהחלט מבין שזו שאלה שמעסיקה אותך, אך ההימנעות מקשר כלשהו רק מחזקת את העיסוק בשאלה. הייתי ממליץ לנסות להרחיב את כלל מכרייך ואת מגוון הקשרים שלך. יתכן שדרך זה תוכלי "להתאמן" על מה את מספרת ומשתפת ומה לא. בהצלחה, גדעון

בהמשך למכתבי מ-9/9: האם לעשות ניתוח פלסטי בסנטר: סיפור חיי כזה: מגיל 9 אין לי קשר עם אבי. ההורים התגרשו קצת אחרי כן. החוסר באב השפיע עלי לא טוב. נסיתי להשתלב בחברה בגיל ההתבגרות באמצעות ההופעה החיצונית, היה לי גוף רזה, אולם לא הייתי מושלמת בפנים ולכן תמיד הייתי בצד. כיום אני שומרת דיאטה ורציתי גם את הניתוח בסנטר. תודה.

איילת שלום, לדעתי עלייך לבחון עם עצמך מהם ציפיותייך מהניתוח: אם זה רק לשפר את הסנטר, אז למה לא? אם את בונה על שינוי הסנטר גם שינוי בדימוי העצמי ושינויים רגשיים, הייתי ממליץ על טיפול פסיכולוגי. החוסר בדמות אב שאת מציינת לא שייך להבנתי לנושא של הסנטר אלא לקשיים פסיכולוגיים עליהם את מוזמנת לעבוד במסגרת של טיפול. בכל מקרה, אני שותף לדעתה של אורנה שראוי להתייעץ על הנושא במסגרת של יעוץ אישי שיבחן יותר לעומק את ההתלבטות והשיקולים בעד ונגד. בברכה, גדעון

אני בת 32, רווקה. הכרתי בחור רווק בן 36, יצאנו פעמיים והוא ביקש לעבור לקשר ידידותי בלבד, ללא הסבר ברור מצידו. ידידות, דהיינו על בסיס סקס בלבד. העניין הוא שהוא לא מסתפק במפגשים, אלא גם טורח להיות בקשר יומיומי כלשהוא, אם זה אסאמאסים או טלפון. הבחור גר במרכז הארץ, והוריו גרים ביישוב מרוחק, והוא באופן קבוע נוסע אליהם בסופ"ש ללילה, במטרה, לטענתו, לדאוג להם כי הם אנשים מבוגרים. אמנם אנחנו מכירים רק שבועות מספר, אבל הוא לא מוכן לוותר על הנסיעה לשם, על מנת לבלות את הזמן איתי, שהוא זמן איכותי יותר בסופ"ש מאשר בשאר הימים. השאלות שלי הם: 1. האם אני צריכה להמשיך להיות איתו בקשר לא מחייב, עד שאמצא מישהו אחר. 2. לראות במחוייבות הזו להורים כמחוייבות הכי חשובה לו בחיים וסוג של חוסר מוכנות לקשר רציני עם אשה? (האם הוא כאילו "נשוי" להוריו?)

מישהי יקרה, אם מדובר בסקס בלבד והוא לא מעוניין בקשר אחר - אז פשוט בדקי אם זה מתאים לך או לא. עצם הציפיה שלך שהוא יוותר על זמן איכות עם הוריו למען סקס איתך מבהיר או ששי לך ציפיות אחרות מהקשר או שאת חושבת שאת יותר בשבילו מסקס למרות שהוא הבהיר שלא (בלי קשר לקשר הטלפוני והאסמאסי). במקומו הייתי עושה אותו דבר ואם היית מבקשת שאוותר זה היה מעצבן אותי.

אם היית מעוניין במישהי רק לסקס, היית שומר איתה על קשר יומיומי כלשהוא? זה לא קצת סותר? אולי אני תמימה..

בת 32 יקרה, את כבר יודעת את התשובה... פחד זה לא שיטה..איזרי אומץ...רק עוד קצת.חיכית 32 שנים...הוא יגיע... בהצלחה..:)

מה זאת אומרת. את מדברת באויר וברמזים.

משהי שלום נראה שאת מצפה ממנו בהמשך לקשר רציני - את מחפשת רמזים לכך במבנה אישיותו, ובוחנת עד כמה את חשובה לו (על פני משפחתו) וזאת אולי הסיבה לכך שאת נשארת איתו. אם זה כך, אני חושבת שמערכת יחסים שמתחילה כך, גם אם תהפך לרצינית בהמשך(מה שלראייתי, לא קורה בד"כ), היא מערכת יחסים לא בריאה. השאלה היא מה את מפיקה ממערכת יחסים כזו והאם זה מה שאת מחפשת. לפי דברייך את נמצאת בקשר כי ממילא אין לך משהו אחר וזה טוב מכלום. לדעתי הסיטואציה בה את "נגררת" אחרי החלטותיו לגבי רצינות הקשר, לא תורמת לבטחונך ורק גורמת לך להתאכזב כל פעם מחדש כשאת מגלה מחדש את מה שכבר נאמר: שהוא לא רוצה להקים איתך מערכת יחסים רצינית. כשאנחנו משדרים לאנשים אחרים שאנחנו במצב של חולשה, בה נקבל כל מה שיגידו,הם מתייחסים אלינו בהתאם ולא רוצים בקירבתנו. תחשבי עם עצמך אם זה מה שאת משדרת, ובאופן פרדוקסלי מרוב שאת כל כך רוצה קשר, את עושה את הפעולה ההפוכה ומרחיקה את האנשים ממך על ידי כך שאת משדרת חולשה,כאמור, או חונקת אותם(כמו הדרישה שלך לוותר על משפחתו בשבילך) שבת שלום :)

מישהי שלום, קיבלת תשובות מגוונות וממספר אנשים. בתשובות אלו מפנים אותך לבחון את עצמך ולא רק את הבחור. אני סבור שאכן טוב היה לו היית שואלת את עצמך, מה את רוצה מהקשר הזה? ורק אח"כ: מה הוא רוצה מהקשר הזה. ולגבי ההורים: יש לו מחויבות כלפי הוריו המבוגרים. הייתי מתייחס לכך כפשוטו ולא כסימן לחוסר מחויבותו של הבחור. בברכה, גדעון

האם מחוייבות כלפי הורים, כוללת שהייה אצלם כל הסופשבוע על חשבון פגישה עם בחורה?

לא.אני לא מדברת באויר.את יודעת את התשובה אחרת לא היית כותבת לנו,היית פשוט רגועה ומאושרת עד הגג שסוף סוף מצאת אותו...אך את לא...לכן,את יודעת את התשובה,אם זה זה או לא זה...ומה שהוספתי,שפחד זה לא שיטה.את יכולה להיות איתו בקשר לא מחייב כמובן...אך תשימי לב שאת לא ממשיכה ומבזבזת את זמנך...יום טוב..

שלום במהלך ה-4 שנים האחרונות אני סובלת מאנורקסיה, לא מאוד קשה ומדכאון. זכיתי לטיפולים מגוונים אצל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטניות ואף אשפוז בתל השומר במחלקה להפרעות אכילה. כיום, אינני נמצאת בנקודת מוצא שונה, אינני יודעת עדיין מה אני רוצה, רק נותרתי עם הרבה פחות אמון במערכת ובעצמי, וכן, פחות אהדה וסבלנות מהסביבה. אשמח לקבל כל עצה או דעה (אין צורך בביקורת, מזה יש לי מספיק). תודה

שלום מעיין, נראה לי רצוי שמבין כל אנשי-המקצוע שטיפלו בך תחזרי למי שאיתו/ה הרגשת הכי נוח ונתת בו/בה הכי הרבה אמון, כדי להתייעץ מה לעשות הלאה, ואולי להמשיך אצלו/ה בטיפול. עם שילוב בעיות כמו שתיארת, רצוי טיפול המשכי בערוץ בו את חשה נוח ביותר. בהצלחה, עדי קדמון, פסיכולוג קליני למבוגרים, נוער וילדים

מעיין שלום, עצתו של עדי נשמעת לי טובה . אני רק מחזק אותך להמשיך ולטפל בעצמך ולקחת נשימה ארוכה במסע הזה. לעיתים השינויים מתחילים לאחר תקופה ארוכה של חוסר שינוי. בברכה ובהצלחה, גדעון

שלום רב, בתוכנית החדשה "בטיפול" אמרה המדריכה לפסיכולוג ששניהם יודעים שהעברה אירוטית לא יכולה להימשך זמן רב אלא אם כן המטפל משתף פעולה. האם זה נכון? - ומה זה אומר שיתוף פעולה? הרי לא קורה דבר קונקרטי. ושאלתי השניה היא - אם היא כן מרגישה משיכה עזה אליו ואהבה כבר מעל שנה - האם אין זה ייתכן שזו באמת משיכה ואהבה ולא "העברה אירוטית"? האם לא ייתכן שזה אמיתי ולא תהליך טיפולי? אשמח לגובות.

אבל בטח ערוץ 2 או 10 יקנו אותה מתישהו. כמו תמיד.

יופי שלום, העברה אירוטית נחווית כמשהו אמיתי לגמרי, כמשיכה וכאהבה. אני מעריך ששיתוף הפעולה אליו היא מתכוונת בסידרה, היא רצונו המודע או הלא מודע של הפסיכולוג בהמשך ההעברה האירוטית. אך בואי ונמתין לפרקים הבאים ונראה מה קורה ... בברכה, גדעון

שלום אני בת 30. תמיד רציתי לעגל את הסנטר שלי בניתוח מכיוון שהוא ארוך וחד. האם כדאי לעשות זאת בגילי ולאור מצבי הכספי שאינו מזהיר? (הכנסתי משכורת פועלת).

איילת יקרה, אין ביכולתי לדעת עבורך מהי המשמעות העמוקה של שינוי צורת הסנטר שלך. אני מניחה שזה קשור באופנים רבים ומורכבים לדימוי העצמי ולסיפור החיים שלך, וזאת מבלי להיכנס כלל לשיקולים רפואיים ואסתטיים... אולי כדאי לפנות לייעוץ אישי, כדי שתוכלי לברר לעצמך את הדברים? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מעונינת להתחיל טיפול פסיכולוגי אני גרה באיזור השרון ( תל- מונד ) האם ידוע למשהו על מטפל\ת טוב\ה שעובדת עם קופת חולים מאוחדת ?

שלום, הדרך הטובה ביותר בעיני לבחור מטפל היא לקבוע פגישה ראשונה עם מספר מטפלים, ולהתבונן בתחושות שעולות בנו בכל מפגש כזה. הדבר חשוב משום שכמו בכל קשר, גם בקשר טיפולי מה שמתאים לאחרים אינו בהכרח מתאים לנו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב לכולם. אני בן 19, באיזהשהו שלב מסויים בחיים שלי התחלתי להתעסק עם האישיות והתכונות שלי, זה התחיל בשהבאתי יציאה לא מצחיקה אז התמרמרתי בצד ואמרתי לעצמי "שאני לא מצחיק". אני לא חושב שאני בן אדם קורע מצחוק, אבל אני יודע לשעשע את סובבי. בכל מקרה, עד לפני איזה חודש זאת הייתה התכונה היחידה כמעט שהפריעה לי. לפני חודש (אקצר) יצא לי לחשוב על השאלה "האם אני מצחיק?" ותמיד זה היה לפה או לכאן, וזה היה מונע ממני לדבר (או להצחיק) באירועים חברתיים. לאחרונה זה התחיל להתבטא בהרבה תכונות אחרים, ואני כל הזמן מגלה עוד ועוד תכונות ואישיות שמציקות לי. שאני על שלב שאני מתחיל לא לאהוב את עצמי. אני תמיד משווה את עצמי לתכונות של אחרים, על הסגנון שהם מדברים, על יציאה מצחיקה לפעמים אני חושב איך הם הגיעו אליה, ולאחרונה זה התחיל להיות מאוד אובססיבי. אני כבר שבוע בדיכאון על עצמי, שאני כל הזמן עולה על עוד תכונות ואישיות שהייתי רוצה לשנות. בבקשה תביאו לי עצה ממשית, ולא פסיכולוג\ית. הייתי מאוד רוצה לדעת מה אני יכול לעשות, לשנות את התכונות שבי? אפשר? אולי אם אגלה באמת למה זה מפריע לי כל כך אצליח להשתחרר מזה? שמתי לב שיש כאן הרבה מגיבים שהם לא פסיכולוגים, אז אשמח לקבל גם ממכם חוות דעת, ואולי עצות או הזדהות קטנה. תודה רבה, עומר.

שלום עומר, העיסוק בדימוי העצמי ובהערכה העצמית שלנו הוא מאוד טבעי, אך שמדבריך עולה שבזמן האחרון עיסוק זה מוגזם ומאוד מפריע לך. כדאי לבדוק מדוע הבדיקה העצמית הזו התגברה בחודש האחרון, ובהחלט ניתן להקל עליך. עם זאת, לצערי קשה לי לדמיין איך עושים זאת באמצעות פורום באינטרנט. למרות ספקותיך בנושא, אני ממליצה לפנות באופן אישי לפסיכולוג קליני, ולהגיע לעומק העניין. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בן 19 יקר... זה דווקא היה מצחיק...:) תראה.אם תמשיך להתעסק בשאלה האם אני מצחיק ותיכנס לדיכאונות....לעולם לא תצחיק אף אחד וסביר להניח שגם לא תצחק הרבה.אולי פשוט תשתחרר...אולי פשוט תפסיק לנסות?לחשוב?צא לארוע חברתי בלי ציפיות...פשוט תהיה אתה.אפשר גם להיעזר במשהו טיבעי להרגעה..לפני אירוע חברתי,זה יכול לעזור (רגיעון בי רילקס...) .אל,אל תנסה להיות מי שאתה לא.אם אתה לא מצחיק היום...אל תצחיק!מה זה התנאי שיאהבו אותך? אז אתה לא תהיה המצחיק שבחבורה...אז אתה תהיה....מי שאתה בחבורה... בהצלחה. :)

תודה סופי העלת לי חיוך על הבוקר. :-) נכון, כל הסוד הוא בעצם להיות עצמך! אבל בין החשיבה לבין באמת להגיע לשם יש הבדל עצום! פשוט הגעתי לשלב בחיים שלי, שגיליתי שאני בכלל לא מכיר את עצמי. ובגלל זה אני לא יודע מי אני, אני מצחיק? אני חכם? מה התכונות הטובות בי? מה הרעות? כנראה שהתחלתי בתהליך של גילוי עצמי מלווה בדיכאונות. :-) אני מרגיש שאיפשהו בדרך איבדתי קצת החוש ההומור שלי. אתמול איכשהו הגעתי לשיחה עם אמא שלי שאמרתי לה שאני כבר לא אוהב קומדיות (?!), בהיבט היותר עמוק כי זה מאוד שטחי ומיותר. אבל מה זה אומר עלי? וזה היה יום אחרי שראיתי את המופע של אלי ומריאנו.. אז יש כאן הרבה ניגודים, הרבה סתירות. ואין לי מושג איך לאחד את כל התכונות האלה ופשוט להיות עצמי. הבעיה היא, שאני לא יודע מי אני, אז אני לא יכול להיות אני אם אני לא יודע מי אני, הבנת כן? :) תודה רבה לך סופי, ושיהיה לך המשך יום נפלא!

שלום למנהלי הפורום רציתי לשאול אם ההחלמה מחרדות שנבעו מבפנים שונה מהחלמה מחרדות שנבעו מעישון גראס\חשיש? ואם כן יש איזהשהו טיפול מומלץ לחרדות מסמים? וכן מה הדרך הכי טובה להתמודד עם פוביה? תודה מראש, שמוליק.

שמוליק, לטיפול בחרדות, ולא משנה מה מקורן, מומלץ לשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. הטיפול המומלץ לפוביה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ס.מ.

שלום מישהי אין פה עניין של "להחשף" אל משהו בהדרגה, והטיפול התרופתי לא יחסל לי את הבעיה. זה פחד פנימי, פחד משינויים באופן הכללי. הפסיכולוגית שהייתי אצלה לא כל כך עזרה לי להבין את מה שרציתי להבין, אז אני משתדל ללכת לפי האמת שלי. אבל עדיין לא גיליתי כלום. לכן רציתי לבדוק איזה עוד אפשרויות יש לי שעוד לא ניסיתי. תודה רבה על תשומת הלב מישהי, ושיהיה לך לילה נפלא

שלום שמוליק, תחושה של חרדה היא תמיד חוויה פנימית מאוד לא נעימה, בין אם נוצרה בעקבות אירוע חיצוני ובין אם לאו. אני מסכימה עם התשובה שקבלת, שהטיפול המומלץ במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה (המקל על הסימפטומים ועל רמת החרדה הכללית) עם טיפול פסיכולוגי (שעוסק בגורמים הפנימיים לחוויית החרדה ובאימון בדרכי התמודדות שונות, שחשיפה היא רק אחת מהן). אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, כדי להמשיך את הייעוץ באופן אישי. אל תתייאש... אורנה ראובן-מגריל

אורנה! השאלות ששאלתי היו מאוד חשובות בשבילי, שכן רציתי לדעת קצת אינפורמציה, כי לפסיכולוגית שלי פניתי רק שהיו לי שאלות שבאמת צריכות למידה תאורתית. וכל פגישה אני מרגיש שאני סתם מבזבז את זמני ואת כספי. ולכן רציתי לפנות כאן ממש בשתי שאלות קטנות. אני לא חרד יום אחד ולא יומיים, ולא באתי בשאלה "יש לי חרדות מה עושים?" אז בבקשה תשובות קצת יותר ענייניות. (ולא ביקשתי תשובה הזקוקה להכרות אישית מעמיקה אלא מאוד כללית) נכון את לא חייבת לי כלום, אבל כל כך ציפיתי לתשובה עניינית כשקראתי שכתבת מה עושים במקרים של חרדה זה מאוד איכזב. מצטער שאני קשה, וזה נוגד לאופי שלי אבל אני אשמח אם תשימי לב להערותיי. כפסיכולוגית, את זקוקה לזה בכדי לשפר את הקשר שלך עם המטופלים. תודה רבה ושבת שלום.

שלום רב בני בן ה-16 תלמיד מצטיין אך מלבד לימודים, מחשב ,חבר קרוב אחד ומידי פעם שהוא יוצא לשחק כדורסל עם מספר חברים נוספים הוא לא יוצא עם חברים ורוב הזמן מול המחשב. כשחברים מציעים לא לצאת לפעמים הוא נענה ולפעמים לא בטענה שהוא לא מכיר אותם,ישעמם לו וכו' וכו' . אני לא יודעת איך לגרום לו לצאת לבלות אני מדברת איתו המון, אך ללא הועיל מה עלי לעשות? תודה

שלום נועה, כשמנסים להיזכר בתחושות ובמחשבות שהעסיקו אותנו בגיל 16, ניתן לשער שבנך מלא כרימון בהרהורים ותהיות... יתכן שהיציאה לבילוי מפגישה אותו עם חששות הקשורים למיניות, לתפקוד חברתי וכד', וכרגע הוא אינו רוצה להתעמת עם נושאים אלה. להערכתי, כדאי להניח לו להתפתח בקצב שלו. יש יסוד להניח שכאשר יתגבר על חששות אלה תרצי שיצא פחות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בחורה בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי דבר אשר מפריע לי מאוד אני מרגישה ממש חסרת בטחון בגלל העניין, אם אני יוצאת עם מישהו לפגישה והוא שואל איפה אני גרה, ואני אומרת אצל ההורים אז הוא מרים גבה, אז עכשיו אם שואלים אותי אני אומרת שאני גרה בשכירות.. העניין הזה ממש מציק כבר 3 שנים אני מדברת עם אנשים שאני רוצה לעזוב את הבית ועד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום, אני לא מבינה למה כל כך קשה לי להתנתק מהבית כי סה"כ אני בחורה עצמאית.... אבל אני כאילו מפחדת לעשות את הצעד ואני כאילו מחפשת את התמיכה של ההורים שלי שיגידו משהו אבל הם לא אומרים כלום כאילו מבחינתם שאני ישאר בבית עוד שנים..... אני כל הזמן מתרצת את העניין בכך שאני לא יסתדר כלכלית אבל נראה לי שהדברים אולי מורכבים מכך....... זה כמו שאחרי הצבא מאד רציתי לעשות את הטיול הגדול ולא עשיתי בגלל שלא קיבלתי תמיכה מאבא שלי ואני חיה כל הזמן עם החמצות.. אני רוצה לעשות המון המון דברים ואני פשוט חוששת לעשות וזה מאוד מאוד מטריד אותי אני לא רוצה כך לחיות את החיים שלי, אלה אני רוצה להנות ולבלות בלי לחשוב יותר מידי.. מה לדעתך הבעיה שלי? והאם זה נראה לך נורמאלי שאני בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי, ומעולם לא גרתי תקופה מחוץ לבית? האם זה מעיד על האישיות שלי? מה עליי לעשות?

שלום דנה, אני חושבת שהשאלה החשובה איננה היכן גרים, אלא מהן התחושות שלך בקשר לזה. הבהרת בכתיבתך שיש לך תחושות אמביוולנטיות ומורכבות בנוגע למגורים עם הורייך, שקשורות באופן רחב יותר לצורך שלך באישורם ובתמיכתם. נראה לי נכון לברר לעצמך את הנושאים האלה, כדי שתוכלי להגיע להחלטה מתאימה עבורך ולעמוד מאחוריה למרות הקשיים. אחד המקומות הטובים ביותר בעיני לעשות בירור מעין זה הוא טיפול פסיכולוגי דינמי. האם התנסית בכך בעבר? מה דעתך? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ארנה שלום, התנסיתי בטיפול פסיכולוגי דינמי אבל רק במשך 3 פגישות... הפסקתי כי הרגשתי שהטיפול לא תורם לי.. יכול להיות שהפסיכולוגית לא התאימה לי וכו' חשבתי לנסות ללכת למישהו אחר דרך כללית מושלם, אשמח אם תוכלי לסייע לי בעניין ולהפנות אותי לגורם המתאים... תודה דנה

תודה על התשובה בשעה מאוחרת. את מתכוונת שאני לא בסדר נכון? בדרך בכלל החיים מלמדים אני נשואה פעמים כך שאם ההורים של הגרוש שלי היה יחס אחר. וגם החיים מלמדים ,חוץ מזה אני ספרנית במקצוע וקוראת הרבה פסיכולוגיה. אני לא באה לחנך אף אחד אבל מותר לי לומר מה שאני חושבת אם משהו לא נראה לי . שתהיי בריאה דודה שלי אבל אני לא אוהבת יחס כזה........ כך לא התנהגים יש לה רק אחות אחת וזאת אמי אז מותר לדודה שלי לתת יחס של אחות . גם את בעלי לא אחנך אם הוא שככה זה בסדר אז שיהיה בריא כי הוא מתנהג כמו בבית שלו כי גם בבית לא ונותנים יחס מתנקשים ,אבל במשפחה חמה זה הדדי לתת חום ואהבה. אני לא יודעת אם את נשואה את בתך אוהבת את המשפחה שלך ואוהבים אותך ,לכן זה הדדי. רינת

שלום רינת, אני מבינה שמדובר בדיאלוג מתמשך, ואינני בטוחה שנכון להתערב בו בשלב זה. אני מקווה שהתשובות שקבלת קודם לכן סיפקו אותך ועוררו בך מחשבות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילדה בת 3 שלא הורגלה לחברת ילדים והיתה בטיפולי בבית במהלך כל הזמן הזה. לפני חצי שעה בערך כשהיינו בגן שעשועים בעלי אמר לי שיש בגן הזה המון ילדים מופרעים וכשהילדה שמעה אותה היא התחילה פתאום לפחד מאוד מילדים באופן כללי, היא מפחדת להיות ילדם,לשחק איתם,לתקשר איתם,ואם ילד בוכה או צועק היא מתחילה לבכות ולבקש שאני יקח אותה על הידיים ושנלך הביתה.השנה(לפני שבוע)היא נאלצה ללכת לגן בפעם הראשונה בחייה, בגן יש 28 ילדים, היא בוכה המון, התחילה לגמגם וממש קפואה מפחד בגן.הגננת הציעה לי להישאר איתה בבוקר שעה ואח"כ לקחת אותה ב-12:00 במקום ב-13:20,השאלה שלי היא: האם הדרך נכונה? האם אני צריכה להישאר איתה כל הזמן בגן? אודה לך על תשובתך הכנה והמהירה!

שלום צליל, אני מבינה שקשה מאוד להשאיר את בתך בגן במצב שנוצר, אך נדמה לי שלטובת כולם כדאי להתייחס לכך כתהליך קליטה במסגרת חדשה, שיכול להיות קשה ומאתגר אך אינו "מצב חירום". בתך מרגישה ומן הסתם גם מגיבה לכך שהוריה נמצאים ב"מצב חירום", ויהיה לה קל יותר להסתגל כשהיא תרגיש שאתם רגועים ושלמים עם הבחירה להתחיל ללכת לגן... המעבר מלהיות "ילדה של אימא" לאחת מבין 28 ילדים אינו פשוט, ובהחלט מומלץ לבצע אותו באופן הדרגתי. במרבית המקרים הגננות מנוסות מאוד בתהליכי פרידה, וכדאי לשמוע לעצתן ולשתף עמן פעולה. עם זאת, כאשר את נשארת עם בתך בגן חשוב לזכור שהמטרה היא לעזור לה להסתגל להיות שם לבד, וזהו המסר שצריך לעבור בהתנהגות ובדיבור. בנוסף לתשובתי, אני ממליצה בחום לפנות ביום ראשון בבוקר ל"קו ההורי" של אוניברסיטת ת"א, שם תוכלי לשוחח באופן אישי עם ליאת מנדלבאום. המון הצלחה (זה ילך ויעשה קל יותר...), אורנה ראובן-מגריל

היום שלי החל בחוויה מאוד לא נעימה, ואני מזועזת מהתגובה האימפולסיבית והאגרסיבית שלי. ירדתי עם הכלב שלי לטיול בוקר ובעת שחציתי עמו את הכביש, נהג מונית החל לנסוע ברברס, מבלי לשים לב שאני עומדת לחצות. למזלי, הוא לא פגע בי. הוא פתח את חלון רכבו וזרק לעברי משפט שהרתיח את דמי : "אולי תסתכלי לאן את הולכת" ? רציתי לצעוק לו שהוא זה שצריך לשים לב כשהוא נוסע ברברס, אך המילים נתקעו. כמו כל בוקר, אני יוצאת לסיבוב עם כוס קפה ביד. מבלי לחשוב פעמיים, העפתי את הכוס על שמשת רכבו. הכוס התנפצה למאות רסיסים, הקפה עף לכל הכיוונים והשפריץ על הולכת רגל. לרכבו ולשמשתו שלום..... הוא צעק לי " פריחה" והמשיך בנסיעה, כאילו כלום. זהו.... ולשאלתי שבנושא ההודעה : האם ייתכן שלסרוקסט יש תופעות לוואי הגורמות להתנהגות אגרסיבית / אלימה / לא-צפויה ? תודה.

שלום ניקי, אכן בוקר לא מוצלח במיוחד... אני מעדיפה לא לענות על שאלות המתייחסות לטיפול תרופתי, ולצורך זה כדאי לפנות לפורום פסיכיאטריה או לייעוץ אישי. בכל מקרה, כדאי לברר לעצמך את התגובה האימפולסיבית והתוקפנית, בשיחה עם אדם קרוב או בטיפול. אני מקווה שהמשך היום שלך היה מוצלח יותר... אורנה ראובן-מגריל

ראשית, תודה עבור תגובתך המהירה. פירסמתי את הודעתי במקביל, גם בפורום פסיכיאטריה ואני מצפה לתשובה :) יום טוב וסופ"ש רגוע :)

לבנינו החיי בחו''ל יש חברה (כבר מספר שנים ) בחורה החולה במערכות אובססיביות קשות ,שתלטנית ואנורקטית . הבן לא רואה את המצב העגום וחושב כי אלו קשיי המסתגלות . ביקרנו אצל הבן והחברה ונדהמנו לראות את חייו ההולכים ונהרסים הבחורה כל היום בקניות אובססיביות אינה עושה עם עצמה מאומה הבחורה דאגה (לא לעיני בני ) לתת לנו הרגשה לא טובה שם אצלם בבית לכל מה שעשינו היה לה מה להלין כל הזמן עם פרצופים . חזרנו משם בהלם ,הבן שלנו אינו רואה מה שאנחנו רואים וכשניסינו לדבר איתו הוא ציין כי לו היא מתאימה וכי אינה חייבת להתאים לנו כמובן שלא נתנה לנו ליצור קשר עימו ולא נתנה לו להיות עמנו לדבר כשפנינו אליו היא זאת שענתה הבן הוא בחור מדהים בחור שזורם מאוד מוצלח ומצליח ופתאום כאילו הולך לנו לאיבוד ולא בסמים לא בבתי סוהר אלה עם בחורה שהשתלטה על חייו והיא מנהלת אותו בצורה עגומה כל הזמן קניות החלפת רהיטים החלפת בתים בשעת נסיעה היא מפריעה לא ומבקשת שיקרא תוך כדי נסיעה או שיעסוק בכל מיני פעילויות ובכך מסכנת את חייו לא מתחשבת . כמובן שהיא לא רוצה להיות בטיפולים והמצב עגום ומר כל המשפחה שלנו נכנסה לדאגה לא יודעים איך לגרום לו שיראה את התמונה עצמה, ושיטפל בנדון היא חייבת לקבל עזרה ולא מוכנה אך יורה לכל הכיוונים .

שלום נטע, אני מבינה את התחושה הקשה שמתעוררת כאשר אדם אהוב עושה בחירות שנראות לנו מוטעות ובעייתיות. עם זאת, הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך הוא שלפעמים עלינו למצוא את הכוח לקבל ולכבד את הבחירות של האחר. אני מאמינה שהדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בבחירות של אנשים מבוגרים, המעידים על עצמם שהם שלמים ומרוצים מהחלטתם. מאחר ובנכם מנהל חיים עצמאיים בארץ אחרת, נראה לי חשוב שתוכלו לשמור על קשר נעים ככל האפשר איתו ועם בת-זוגו. לכן, כדאי לחשוב על דרך מכבדת ומנומסת להעלות בפניו את חששותיכם, בעיקר סביב נושאים שכרוך בהם סיכון חיים (כמו צורת הנהיגה שהזכרת). לאחר שתבטאו חששות אלה, נסו להמשיך את הקשר לצד חילוקי הדעות בינכם. אני יודעת שזה קשה מאוד... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על תשובתך באמת הפנמתי כי עלי להיות עם כוח ולהמשיך הלאה .

שלום ליאת יש דברים שבן אדם יכול להרגיש לבד כמו : דודה שלי לא מרגישה שהיא לא בסדר שלכל החברות שלה היא נוסעת לבקר ואת אמא שהיא לבד לא באה לכלל כל הזמן היינו נוסעים לדודים שלי ואף פעם הם לא באים אלינו כל פעם שאמי מזמינה יש לה סיפור אחר שהיא לא יכולה. גם שאמי עברה נתוח החלפת ברך דודה שלי לאבאה בכלל אני נסיתי בעבר לדבר איתה על כל העניין הזה אמי גם דברה איתה ושום דבר לא השתנה, רק שדודה שלי ממשיכה לגרות את אמי ולספר לה לאו נסעה ואיפוא היתה. זאת אומרת שאם בנאדם לא מרגיש שהוא לא בסדר זה לא טוב. אני אמרתי לבעלי "יש לך לב ונשמה אז תיהיה מה שאתה באמת מהלב . כל בנאדם גודל בבית שכך הוא רואה איך מתנהגים וכך הוא לומר מהבית , לפעמים הבנאדם משתנה ולפעמים לא. אני לא מתעקשת אני רוצה שיכבדו את משפחתי כמו שהיא מכבדת אחרים אמי נשמה טובה שעוזרת לנו מכל הלב ומגיע לה גם חום בחזרה. בעלי גם נזכר לומר לה אחרי שבוע מזל טוב על שאחותי תתחתן בקרוב אמי קצת נעלבה כי היא חשבה שבעלי יומר לה מזל טוב. כל טוב רינת

רינת, שימי לב לשעה המטורפת בה נכתבת הודעה זו (אני עושה זאת, כי מחר איני כאן...) הדבר האחרון, אולי, שאוכל לומר לך, בהקשר זה, הוא שה"בסדר" וה"לא בסדר" שלך, אינם בהכרח זהים לאלה של מישהו אחר. כשמדובר בילדינו, מוטלת עלינו חובה (וזכות) להנחיל להם את הערכים לאורם אנו מצפים שיפעלו. כשמדובר באדם מבוגר אחר, דודה או בן זוג, אין זה מתפקידנו (כך אני סבורה, על כל פנים) להורות מה "בסדר" או "לא בסדר". אנחנו יכולים רק לומר להם משהו על מה שהתנהגותם מעוררת בנו. ותו לא. אני מאחלת לך ולאמא שלך הרבה בריאות ושמחה באהבתכם זו לזו. ליל מנוחה ליאת

אני חותכת את עצמי כבר יותר מחצי שנה, עם הפסקות, ויש לי מחשבות התאבדות לעיתים קרובות. בעבר אף הייתי מערבבת כדורי הרגעה עם אלכוהול רק כדי לראות מה יהיה המינון המדויק שיהרוג אותי. ההורים שלי יודעים (את הרוב..) אבל אני מתארת לעצמי שהם בוחרים להתעלם או חושבים שבדרכם הם עוזרים לי, כשבעצם הם דוחפים אותי יותר קרוב לתער. הם חושבים שהפסקתי אבל התחלתי לחתוך שוב. אני מאד רוצה עזרה אבל אני מפחדת שזה יפגע בי כשאני אגיע לצבא ושלא יגייסו אותי, או שאולי זה יפגע בסיכויים שלי להתקבל לעבודה בעתיד. חוץ מזה, אף אחד לא רוצה שיתייגו אותו כחולה נפש... אני מרגישה אבודה ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני שונאת לחיות בבית שלי, ואני מפחדת לבקש עזרה. ההורים שלי גם היו מעדיפים שהעניין הזה ישאר בבית ולא יצא החוצה, חלקית מדאגה לעתיד שלי וחלק, מן הסתם, מתוך בושה. הם לא רוצים להודות שעשו טעות... השאלה שלי היא האם יש איזשהו סיכוי שאני אוכל לקבל עזרה בערוצים לא רישמיים ובלי ידיעת ההורים (האחרון לא הכרחי אך רצוי)? כל כך נמאס לי להרגיש ככה, ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק...

היי, צר לי לשמוע על הסבל המביא אותך לפגוע בעצמך פעם אחר פעם. את מצליחה, למרות הכל, להבין שאת זקוקה לעזרה, וכל הכבוד לך על זה ! כשמדובר במחשבות אובדניות ואפילו בניסיונות ממשיים, שאלת הגיוס לצבא היא משנית. קודם כל חשוב לצאת ממחול השדים הזה, ויפה שעה אחת קודם. עלייך לפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע, פסיכיאטר או פסיכולוג, ואם את חוששת לנזק אפשרי סביב הגיוס, אפשר לפנות באופן פרטי. מעורבותם של הורייך בתהליך חשובה והכרחית, לפחות ברמת הידיעה (והתשלום, כמובן). אם בכל זאת קשה לך עם זה, נסי לפנות בשלב ראשון לאחד הגורמים המופיעים בראש העמוד המצורף. הם בוודאי יוכלו לתרום לך בעצה טובה, מניסיונם. http://www.macom.org.il/hotline.asp אשמח לשמוע שאת ממשיכה לפעול בכל הכוח כדי לחלץ את עצמך מהמצב הזה. לילה טוב ליאת

לפסיכולוגית שלום לפני 4 שנים חוויתי התקף חרדה ברחוב, חולשה, סחרחורת ופחד נוראי שהנה אני עומדת להתעלף. מאז התחלתי לפחד לצאת שמא יקרה לי שוב אבל אף פעם לא וויתרתי ולא נכנעתי, יצאתי עם כל התקפי החרדה לרחוב וכל הפחדים.היו לי הרבה עליות וירידות, היו פעמים שחשבתי שהנה עבר אבל אחרי כמה זמן זה פשוט חזר. כך שהבנתי שכנראה מדובר במשהו כרוני שאין לי ברירה אלא לחיות איתו וזה מה שאני עושה. ניסיתי להיעזר בפסיכולוג אבל מהר מאוד נגמר לי הכסף. פסיכולוג דרך קופ"ח - לא היה אותו הדבר, רפואה משלימה-עזר רק באותו יום של הטיפול ולמחרת. ופסיכאטריה - לא בא בחשבון. החרדה התפשטה גם לחרדה חברתית. איבדתי את הביטחון העצמי וכיום שאני מדברת עם אנשים (ובמשך היום יוצא לי להיפגש עם הרבה אנשים), אני מדברת, אבל משהו דפוק, הדבר היחיד שחודר למחשבה זה "אם יגיע התקף או לא?", המחשבה פשוט מפריעה לי להאריך בשיחה, אני לא זורמת ולא טבעית. מאוד עצורה. הסביבה לא כל כך מרגישה מה עובר עליי, כי אני מתפקדת בתור אמא, בעבודה, בלימודים אבל.... רק אני יודעת שמשהו לא בסדר. לפעמים אני חושבת לחזור לטיפול פסיכולוגי אבל הפסיכולוג יכוון אותי לחשיפות, שזה מה שאני עושה בכל מקרה כי אני ממשיכה בחיים למרות הכל (אם אפשר לקרוא לזה חיים). ואני שואלת, איך יוצאים מזה??? ולמה למרות שאני חיה עם זה ומקבלת את זה, הדבר לא רוצה לעזוב? מיטל

מיטל יקרה, לפני הכל, אני מתפעלת מהנחישות שלך לא להיכנע לחרדה, ולהמשיך בחייך למרות הקושי. בהחלט יתכן שהחשיפות החוזרות שלך להתקפים, מבלי להימנע ומבלי להיכנע, יביאו בסופו של דבר להקלה. אבל למה לסבול כל כך הרבה זמן? את כותבת שפסיכיאטריה לא באה בחשבון, ולא כל כך ברור לי מה מקור ההתנגדות הזו. אני מאד מציעה לך לשמוע מה יש לפסיכיאטר להציע לך, ורק אז להחליט. בשיחה עמו, תוכלי לשאול את כל השאלות שמטרידות אותך, ולקבל תשובות ענייניות. אחרי הכל, איש לא יכריח אותך לבלוע בכוח כלום. זו בחירה. אני ממליצה לך מאד לשקול שוב את השילוב של טיפול תרופתי והתנהגותי, שנמצא יעיל מאד לסוג כזה של מצוקה. וזכרי, טיפול עצמי, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להחליף טיפול מקצועי ומבוקר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום במידה ואני אחליט לגשת לטיפול, האם טיפול פסיכולוגי בלבד יכול להיות יעיל, או שאני במצב שמחייב טיפול תרופתי? מיטל

שלום. אני בת 32. יש לי חבר טרי (חודשיים) אשר רוצה מאוד להינשא איתי ולהקים משפחה. אני לא אוהבת את חברי אך גם לא שונאת אותו. האם כדאי להתחתן עם מישהו שאני לא אוהבת? הציפיות של שנינו הן דומות מהחיים - להתחתן ולהקים משפחה. וגם תכונות האופי די דומות, אך אני לא נמשכת אליו כלל (גופנית). מה לעשות?

יעל יקרה, אני מניחה שהציפייה להינשא ולהקים משפחה אינה "תלושה" מהציפייה לעשות זאת עם אדם אהוב, איתו את רוצה לחלוק גם רגעים של נחת אינטימית. מניסיוני, כאשר אין אהבה ומשיכה מראש, הן גם לא יתפתחו בהמשך. האם היית רוצה להעביר את חייך תוך ויתור על שתיהן? אני מציעה לך להשהות את ההחלטה כרגע, ולתת לעצמך עוד זמן למחשבה. אני מזמינה את חברי הפורום להביע מחשבות בנושא. לילה טוב ליאת

אז מה את עושה איתו אם את לא אוהבת אותו בלי שום קשר - את לא חושבת שחודשיים של היכרות הם זמן קצר מדי בכדי להחליט על חתונה ?

יעל יקרה, אני מבינה ללילבך... בגיל 32 כבר רוצים להתחתחן,כבר בשלים להורות,כולן מסביבך כבר נשואות ,מניקות ועם ילדים.אך הרשי לי לעודד אותך...היום יותר ויותר נשים מתחתנות בגיל מאוחר יותר,בעבודה מול הורים אני מוצאת שהורות בוגרת היא ברוב הפעמים טובה יותר מהורות צעירה ולא מגובשת.אני מבינה את התחושות...אך אני לא חושבת שבגלל גילך את צריכה להיזדרז ולהינשא לגבר שאת לא אוהבת ולא נימשכת אליו.את תינשאי,תביאי ילד ופתאום תיפלי לתהום...ואז..יהיה מאוחר מידי.זה נכון,את מסתכלת סביבך ורואה בחורות שהתחתנו,פחות יפות ממך,פחות מוצלחות ממך...ורק את..מה קרה?בררנות יתר?כמובן.גם אני הייתי עם כזה שהיה מקסים אך היה קמצן,היה עשיר אך היה אגואיסט,עם מוסיקאי ולא רציתי שיהיה עם כולן,עם הייטקיסט שהיה לי משעמם מידי,עם גרוש אך עם ילד..ועוד...ואת כולם אהבתי.אך לא נישארתי עם אף אחד...בכל אחד היה משהו שהפריע לי. אני כן חושבת שצריך להתפשר.כולם מתפשרים!!!!!!!!!!! לא הכול מושלם.השאלה הגדולה היא על מה מתפשרים... אהבה ומשיכה הם שני דברים בסיסיים.ואת יכולה למצוא עצמך אומללה מאוד.תני זמן.אך לא יותר מידי.במידה ואת רואה שזה לא מסתדר.חיתכי.וקדימה.חפשי אותו.הוא מחכה לך...:) בהצלחה..

אממ הגעתי למסקנה שיש לי בעיה... אני רוצה נורא ללכת לפגישה עם פסיכולוג כי אני בדיכאון כבר למעלה מ6 שנים אני לא יודעת איפה אפשר לקבל את העזרה לה אני דרושה לכן אם אתם מכירים פסיכולוגיים פרטיים באיזור רחובות אני אשמח מאוד לייצור איתם קשר

ערב טוב, אני מברכת אותך מכל לב על ההחלטה לקום ולפנות לטיפול. אין אנו נוהגים להשתמש בפורום כבמה לפרסום מטפלים, ולכן אני ממליצה לך להיעזר באלפון המטפלים או בהמלצותיהם של אנשים באזור שלך שהתנסו והיו מרוצים. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת

יש לי שאלה ואני לא יודעת אם אני בפורום המתאים. בעלי הוא פשוט חולה נקיון בצורה מחרידה גם אם הבית מבריק הוא יגיד שהבית מלוכלך אני בחודש 9 ושיהיה ילד אז מן הסתם הבית לא יהיה תמיד מבריק. רציתי לדעת האם כדי לפנות לפסיכולוג בעניין או אם יש פתרון אחר אני אשמח לשמוע.

כדי להבין את מצבו יותר טוב את צריכה לפרט יותר. האם הוא למשל מתקלח הרבה פעמים ביום, האם לא נוגע בחפצים כי לדעתו יש עליהם חיידקים גורמי מחלות? באיזה עוד צורות מתבטאת מחלת הניקיון שלו? אם התשובה לשאלות שכתבתי היא חיובית, יש צורך באבחון פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

לי יקרה, ההתנהגות של בעלך אכן יכולה להיות קשורה בתופעה הנקראת OCD, המתאפיינת, בין השאר, בהתנהגויות כפייתיות הנעשות כדרך לשיכוך חרדה. דפוסים אובססיביים כפייתיים כאלה יכולים להיות גם חלק ממה שמכונה אישיות אובססיבית כפייתית. יש, לטעמי, מקום להתייעץ עם פסיכולוג או פסיכיאטר, ולטפל בכך לפני שהדברים יגיעו לכדי הפרעה לחיי המשפחה התקינים. בדר"כ מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם או בלי טיפול תרופתי. אורנה, חברתי לניהול הפורום, מתמחה בדיוק בסוג זה של תופעות, ואפשר להתייעץ עמה מחר, ולקבל הסבר נוסף. בברכה ליאת

שלום לכולם, (אני מקווה שאני כותב בפורום הנכון) אני סטודנט בן 22. בסביבות גיל 6 חוויתי לראשונה התפרצות מסויימת של חרדת מוות (זאת ההגדרה שנראית לי המתאימה ביותר) - הבנתי בבת אחת שיבוא יום ואני אפסיק להתקיים. שבאיזושהי נקודת זמן, שתגיע בוודאות בסופו של דבר, לא יהיה "אני" יותר. לא יהיו מחשבות,רגשות, חלומות ותקוות. "אני" אגמר (זה המקום לציין שאני לא מאמין בחיים אחרי המוות, או בגלגול נשמות). הרעיון כל כך הבהיל אותי שזנקתי המקום וקראתי לאמי בהיסטריה, בלי שליטה. כעבור כמה רגעים התאוששתי, עדיין קצת מבוהל, והמשכתי לתפקד כרגיל, מגרש את המחשבות מהראש. מאותה הפעם אני עובר חוויה דומה אחת לכמה ימים. (אם כי היו תקופות שבהן זה היה תכוף יותר והיו תקופות שפחות). ברוב הפעמים זה קורה ממש לפני שאני נרדם (כשאני עוד עירני לגמרי), כשאני שוכב במיטה בחושך, ובדרך כלל לא כשאני בחברת אנשים אחרים. מחשבה על מושגים כמו "נצח" ו"אינסוף", ולפעמים גם בהייה בכוכבים מעוררות את אותו אפקט. המחשבה הזאת תמיד איכשהו חוזרת אליי כל הזמן, ותמיד התגובה היא אותה תגובה - אני מזנק, לפעמים קורא או צועק באימה, ולאחר כמה שניות נרגע. כאילו התודעה שלי לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה הזאת, ולכן היא מנסה להסיח את דעתי באמצעים הטכניים שעומדים לרשותה. מעולם לא נתקלתי באדם אחר שעובר חוויה דומה או שמעתי על התופעה. אשמח לקבל תגובות.

אתה לא לבד ידידי ! השאיפה לחיי נצח מלווה את הקיום האנושי מראשית ימיו. מרבית בני האדם (לפחות בתרבויות המערב) עושים לא מעט, כדי להימנע מהמפגש הישיר עם גבולות הקיום שלנו, עם ההזדקנות והמוות. היידגר, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מן המאה שעברה, דיבר על חוויית האימה, המתעוררת בעוצמה רבה מול המודעות המלאה למוות ולאפשרות שנפסיק להתקיים. הבשורה הטובה, עפ"י היידגר, היא שדווקא אימת המוות מנערת את האדם מאדישותו, ומתוך הייאוש וחוסר האונים, הוא נאלץ למצוא משמעות ותכלית בחייו. אז מה עושים? אם כל כך הרבה שנים אתה חש כה מובס מן החרדה, אולי מוטב לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך למצוא את אותה משמעות לחייך. אפשר לפנות לפסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי להפחתת חרדה, ובהמשך - פסיכותראפיה (שיחות) במטרה להביא להקלה ושינוי. אני מזמינה את חברי הפורום להתייחס ולהביא מחשבות בנושא. לילה טוב ליאת

אני מזדהה עם ההרגשה. לפעמים אני תופסת את עצמי בבת אחת תופסת את נשימתי ונבהלת (כאילו ראיתי משהו נורא מפחיד) אחרי מחשבות דומות. פתאום למשל אני חושבת שאולי אני חולה במחלה חשוכת מרפא - ובבת אחת נהיה לי קוצר נשימה, כאילו שאני לא יכולה להכיל את המחשבה הזו, כאילו שהיא יותר משאני מסוגלת לקבל ולהסכים. אני מרגישה כך לעיתים גם כשאני חושבת על מוות של קרוביי - הוריי, אחיי והשאר. אני מסכימה עם ליאת שיש לתפוס את זה - את הרגע - ולתת לו למשוך אותך הלאה. להביא אותך לנקודה בה אתה עסוק בחייך ומעשייך בם ופחות מוטרד מהרגע בו יסתיימו. זה נשמע לי כמו הדבר הטבעי ביותר להרגיש, אפשר להתעלם ממנו, ואנשים עושים את זה בכל רגע ובכל דקה - אבל אני חושבת שיש משהו מנער במחשבה הזאת, משהו שלא מאפשר לחיות באדישות ולהעביר את הזמן - אלא ההבנה שכדאי להיות תמיד עם הלב במקום הנכון, להיות איפה שהלב נמצא ולעשות את מה שהוא רוצה באמת. מה אתה אומר?

שלום ליאת קודם בנשואים בריאים טוב לספר הכל אחרי אם מסתירים דברים זה פוגע בנישואים בקשר לנשיקות אני בחורה פתוחה שכל מה שיש לי על הלב אני אומרת לבעלי ,יש דברים והוא לא יודעת כי לא גדל אם זה או לא ראה בבית אז אפשר להסביר. אם את פסיכולוגית את בתך יודעת שאין כמו נשואים בריאים אין כמו אהבה חיבה וחום לומר מחמאות זה דבר הכי חשוב בחיים שוב שוב מאוד להחמיא לאנשים אין יותר מזה , ומי שלא יודע יכול ללמוד כמו כל דבר בחיים. רינת

רינת יקרה, כבר אמרו חכמים - "חנוך לנער על פי דרכו". אי אפשר ללמד מישהו דבר שאינו רוצה ללמוד. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר על ללמוד בכוח לאהוב או להפגין חמימות. אני מרגישה שאת מתעקשת על משהו שבעלך לא יכול כרגע לספק, ונראה לי שההתעקשות הזו משיגה תוצאה הפוכה. נישואים בריאים הם גם היכולת לקבל את בן הזוג כמו שהוא, לכבד את בחירותיו, ולאפשר לו מרחב מחייה ההולם את צרכיו. אני משוכנעת שכאשר אדם מרגיש אהוב ומקובל, הוא ישיב בסופו של דבר ביחס דומה. בברכה ליאת

שלום רב. ברצוני לשאול מה עושים במצב של בחורה צעירה (כבת 27) שלא מוצאת את עצמה,נוסעת ובורחת כל הזמן,נמצאת בדיכאון ובחרדות,בוכה ומתפרצת מכל דבר,לאחרונה גם יש לה פריחות בגוף(כאשר היא מתעצבנת),לא מצליחה להחזיק יחסי זוגיות לאורך זמן ולאחרונה אף מאיימת בהתאבדות. הבחורה יפה ואינטיליגנטית,בעלת תואר ראשון,אך אינה מצליחה להתמודד עם החיים.לאחרונה מדברת יותר מידי על התאבדויות.פסיכיאטר שפנתה אליו נתן לה כדורי הרגעה נגד חרדות (איני זוכרת את שם הכדור).מצבה לא משתפר! כיום היא רוצה שוב לטוס לחו"ל.אנחנו מאוד דואגים לה ואינני יודעת כיצד לעזור לה,למי אוכל לפנות,אינני רוצה להרגיש שאני מאבדת אותה לגמרי.מה כדאי לעשות?ולמי לפנות?תודה.

מירה יקרה, העובדה שראה את חברתך פסיכיאטר מרגיעה במקצת. עליך לזכור שתרופות אנטי-חרדתיות ואנטי-דכאוניות משפיעות ברוב המקרים רק לאחר מס' שבועות, ולכן יתכן שאינך מבחינה עדין בהשפעתן המיטיבה. צריך להבין שמדובר באדם בוגר וריבוני, וכך גם צריך להתייחס לבחירותיה. אם כרגע היא בחרה לטוס לחו"ל, אין הרבה מה לעשות, מלבד להביע את הדאגה לשלומה, לבקש ממנה לנהוג באחריות, ולשדר זמינות עבורה במידת הצורך. אפשר לנסות לגייס רשת תמיכה פוטנציאלית גם בחו"ל, למקרה שתהיה התדרדרות במצבה, או לצייד אותה עוד בארץ בתכנית פעולה מסודרת וידועה מראש, שתוכל לנהוג על פיה במידת הצורך. מקווה שהתרופות אכן יעשו את שלהן, ודאגתך תתבדה. בהצלחה

ראשית תודה על תשובתך המהירה. מדובר באחותי ולפי מיטב ידיעתי היא נוטלת את התרופות כבר חודשיים או יותר.ייתכן שהתרופות לא עוזרות?מה ניתן לעשות ברמה הטיפולית? האם פסיכולוג יעזור לה? כיצד מתמודדים עם מצב כזה? כיצד ניתן להקל עליה?כיצד ניתן להתמודד עם הרצון שלה לשים קץ לחייה (כמובן שכרגע זה בגדר אמירות בלבד,אך זה בהחלט מדליק נורה אדומה). אנחנו רוצים לסייע לה אך איננו יודעים כיצד...תודה.

טוב אני לא יודעת כל כך איך להתחיל אבל אני ינסה אני בת 22 ואין לי פשוט כוחות יותר אני מיאשת מהעבודה שלי בתחום המכירות אני מתלבטת לגבי מה ללמוד אני מרגישה שאני סתם מבזבזת זמן המצב הכלכלי של משפחתי ירוד ואמי מנקה בתים של אנשים כי היא בת55 ולא נראית הכי טוב וזה פשוט קורע אותי ומעציב אותי מאוד אני מתביישת להביא חברים הבייתה כי הבית לא יפה אני שונאת את התחושה הזאת אני נאבקת כל יום עם משקל גופי אני בחורה רזה לאחר דיאטות ומפחדת להשמין אני מצטערת שרשמתי זאת באי סדר כי באמת הכל כך בחיי כרגע אשמח לחוות דעת מה עליי לעשות בכדי להתעודד וקבל קצת שליטה בחיי תודה מראש!

היי, אני מניחה שאי הסדר משקף את התחושה שלך כרגע בחייך. זה באמת נשמע עמוס, מבלבל, מכאיב, ומייאש. לפעמים הדבר הכי נכון לעשות במצבים כאלה - זה קצת סדר. נסי לבודד תחום אחד שבו היית רוצה לראות שינוי מהיר, ולשם הפני את כוחותייך. מאד קשה (אם לא בלתי אפשרי) ליצור שינויים דרמטיים בכל תחומי חיינו. את מדברת על עבודה, על לימודים, על מצוקה כלכלית, על בעיית משקל, ועל קשיים ביחסך לאמא. לטעמי מדובר בנושאים כבדי משקל וחשיבות, ולכן הייתי ממליצה לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי דרך קופת החולים שלך, או דרך המרפאות הציבוריות של משרד הבריאות, ובכך להקל על עצמך ולעבוד יותר יעיל. קחי אוויר, קחי אחריות על חייך, ואני מאמינה שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

בני בן ה-3 נגמל מחיתולים לפני כארבעה חודשים. בבית הוא גמול לחלוטין גם בלילה אך בגן הוא אינו מעוניין ללכת לשירותים ומתאפק עד ש"בורח" לו. מה לעשות? האם לחכות או לטפל? כרמית.

כרמית יקרה, למה את קוראת לטפל? בהנחה שילדך נגמל לגמרי מחיתול, ביום ובלילה, נראה לי שאין צורך לגייס כרגע אנשי מקצוע. כדאי לבדוק מה קורה בדיוק בגן. האם יש משהו שמרתיע אותו בשירותים של הגן? האם בבית הוא רגיל לסיר? האם בגן הוא מתבייש לבקש עזרה ב"ניגוב"? האם בגן הוא שקוע במשחקים, ואז לא מפנה מספיק תשומת לב לאיתותים מן השלפוחית? אולי בכלל הילד מגיב לגן כמקום חדש (בכל זאת אנחנו בספטמבר!) לכל אחת מן האפשרויות הללו, אפשר וצריך לתת מענה במסגרת הגן. אפשר לבקש מצוות הגן להיות עירניים ולהזכיר לבנך לעיתים קרובות יותר לבקר בשירותים. קשה מאד להשיב מכאן, מבלי לדעת טוב יותר את המקור לקושי. נסי לבדוק עם הצוות, ולחזור אלינו שוב, לעדכונים במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שכחתי לציין שבני כבר שנה שלישית בגן זה והוא מסרב בכל תוקף להיכנס לשירותים. אין לו רתיעה מחדרי שירותים זרים כגון, מסעדות, בתים זרים וכו', אלא רק בגן עצמו.

ליאת שלום אני בטיפול פסיכו' כשנתיים, ועדיין מאד קשה לי לדבר ולהיפתח , למרות שדי השתפרתי. אך היום קרה מקרה שממש הפליא אותי, נפגשתי עם עו"ס בנושא מסויים הקשור לבני, ומאד נפתחתי אליה והיה לי מאד קל לדבר איתה, משהו שהוא מאד שונה מהמפגש שלי עם הפסיכו', היא גם יותר מביאה את עצמה ומדברת, מה שמוריד מאד את החרדה. התחלתי לחשוב שאולי זה שאני מצליחה לדבר עם העו"סית בגובה העיניים יותר מקל להיפתח אליה, משהו שהוא בלתי אפשרי מבחינתי עם הפסיכו'. שאלה: האם זה סימן לכימיה? האם זה אומר שאני צריכה לעזוב את הפסיכו' ולחפש מטפלת שאני יכולה לדבר איתה בגובה העיניים? או שמא חלק מהטיפול הוא : למה בכלל אני מעלה את הפסיכ' לגובה כזה, ולא מדברת איתה בגובה העיניים? בכל אופן אשמח אם תעני לי על השאלה: האם בטיפול , חלק מהקריטריונים לכימיה עם המטפלת, זה שניתן לדבר בגובה העיניים ולהיפתח ללא בעיה? אשמח אם תעני לי בנושא נעמה

נעמה יקרה, את שואלת שאלה חשובה. האם זו הכימיה, או היעדרה, המשפיעה על טיב הקשר ורמת הפתיחות? אין לי תשובה חד משמעית. במקרה שאת מתארת, בהחלט יכול להיות שהיה לך קל יותר לדבר על הבן שלך, מאשר לדבר על עצמך. קשה יותר לדבר את עצמנו, את המורכבויות שלנו, את הקונפליקטים שלנו. חשוב שתדעי שפסיכולוג ש"אינו מביא את עצמו" לטיפול, עושה זאת לא מתוך התנשאות, אלא מתוך רציונל טיפולי, המותיר לך את המרחב ההכרחי כל כך לעבודה הנפשית. עובדים סוציאליים מכוונים בעבודתם להיבטים יותר פרקטיים בחיי הפונים אליהם, ולפיכך נהנים ממידה רבה יותר של חופש להישאר "בגובה העיניים". לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תגובתך. בשיחה עם העו"סית, דיברנו על בני וגם עלי, חצי מהזמן דברנו על בני, וחצי מהזמן עלי, פחות או יותר. מצאתי את עצמי מספרת לה דברים בצורה מאד פתוחה, שהפתיעה אותי מאד, חשיפה שלקחה לי המון זמן מול הפסיכולוגית, מה גם שבכיתי בפניה , משהו שאף פעם איני מצליחה לעשות מול הפסיכולוגית. מאד הפתיעה אותי, אבל הרגשתי את ההבדל המהותי במפגש. אני שוב שואלת אותך- האם זה אומר שאני צריכה להחליף פסיכולוגית? את בטח לא תעני על זה אבל אנא תנסי לכוון אותי יותר לשאלות שאני צריכה לשאול, למה שאני צריכה לבדוק.. אצל הפסיכולוגית סיפרתי לה המון דברים אבל אני חושבת שהרוב נעשה ללא רגש, יותר איפורמטיבי, אני מאויימת על ידיה מצד אחד, היא נראת מאד טוב, חתיכה, אני שמה אותה במקום מאד גבוה ובלתי נגיש. מצד שני אני מאד אוהבת אותה, ומוצאת את עצמי מנסה לדמיין את חייה האמיתיים. אני ממש מבולבלת, תוכלי לעזור לי? תודה נעמה

שלום רב. לפני מספר חודשים קראתי את "אינטיליגנציה רגשית" של דניאל גולמן. באחד הפרקים הוא מתאר את ה"תופעה" (לא יודע איך לקרוא לזה) "אלקסיטימיה". שלפי מיטב הבנתי מתארת אנשים שאינם מודעים לרגשות שלהם. כאשר קראתי את התאור, הופתעתי לראות ששזה מאוד מזכיר לי את עצמי... לכן, בשלב ראשון, הייתי רוצה לדעת היכן ניתן למצוא עוד חומר בנושא. תודה.

ערב טוב, המושג אלקסיתימיה מתייחס לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים, או בגלל שהם חסרים את ה'לקסיקון' הרגשי, או בגלל הקושי שלהם להבחין בין הרגשות השונים. פעמים רבות אנשים כאלה מפתחים סימפטומים סומטיים (גופניים) כדרך לתקשר את רגשותיהם. מי שכתבה על כך רבות היא ג'ויס מקדוגל, ואפשר למצוא בעברית את ספריה "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש". קריאה מהנה ליאת

במכתב האחרון שלך כתבת לי שכדי לי ולבעלי ללכת לטיפול האמת שאני יודעת את זה שבעלי צריך טיפול היינו אצל יועצת נישואים ושדברנו על הנשיקות אז אמרה "שזה צפיה" אני חושבת שנשיקה זה בכלל לא צפיה אלי חוב אהבה וערכה לבן אדם. בעלי כנראה גדל בבית שלא נותנים חום ובגלל זה הוא לא יודעת לתת חום . אפילו שאחותי אמרה לנו שהחבר שלה הציעה לה נישואים בעלי לא התקשר לברך את אמי , אמי אמרה לי "מעניין פז בעלך לא התקשר לברך אותי מה אני זרה . אז גם אחרים מרגישים שהוא לא משדר חום. רינת

רינת יקרה, גדעון ישוב לענות כאן בשבת-ראשון, ועד אז אשתף אותך במחשבות שלי בנושא. אני זוכרת את פניותייך הראשונות בעניין הנשיקות. זה נכון שבכל משפחה מראים אחרת אהבה וחום. יש משפחות בהן נהוג לחבק ולנשק, ויש מי שמעדיפים להביע רגשות במבט, בדיבור, במעשים. לצערנו, יש גם אנשים שקשה להם עם ביטויים גלויים של רגש. לא ברור לי אם זה המצב אצל בעלך, או שהוא פשוט לא כל כך אוהב את משפחתך. האם זה מצב אפשרי מבחינתך? האם תוכלי לקבל מצב בו בעלך מאד אוהב אותך, אך אוהב פחות (או בכלל לא) את משפחתך? בעיני זה מצב לגיטימי, כל עוד אין פגיעה או העלבה במכוון. אני יכולה לשער שמי שמכריחים אותו לאהוב, או להתחבק ולהתנשק בניגוד לרצונו, יפתח סוג של התנגדות ורתיעה מהדרישה הזאת, ואולי נשיג בדיוק את ההפך. הייתי מציעה לך להניח לו בעניין הזה, ולנסות לעבוד על ביטויי הרגש ביניכם, כזוג. אולי אם ירגיש חופשי לנהוג כרצונו, המצב ישתפר מעצמו. בברכה ליאת

ד"ר יקר שלום אי סובל תקופה ארוכה ממצוקה נפשית(דיכאון,חרדה,חוסר ריכוז) שלפי הגדרת הפסיכיאטר- היא קשורה למשהו בעייתי באישיות. אני פשוט מרגיש שהפכתי לאדם אחר לגמרי. באיזושהיא נקודה בחיים נשברתי, ואני מתנהל יותר באופן מלאכותי ללא חשק ומרץ, עם מועקה תמידית בתוכי. תרופות בינתיים לא עזרו לי, ואני מתחיל להשתכנע שהטיפול בשיחות יהיה דווקא טוב עבורי. אך שאלתי החשובה היא: הבנתי שיש מגוון דיי רחב של גישות פסיכולוגיות לטיפול, והשאלה היא האם כל פסיכולוג מתמחה או דוגל בגישה אחרת, וא"כ איך אדע מה לבחור??? מה לדעתך מתאים לי לפי התיאור הקצר שתיארתי??? או שבעצם כל פסיכולוג טוב מתמחה בכל הגישות, והוא כבר יתאים לי גישה??? נ.ב פסיכואנליזה נראה לי משהו מעמיק ויעיל, זה נכון?

איציק ! בד"כ מטפלים משלבים כמה שיטות טיפול בטיפול , ולא אחד. לגבי פסכואנליזה , זה לא מתאים לכל אחד , ( כלומר כל אחד והפרעותיו ) אין הרבה פסיכנאלטיקנים , ובד"כ הפגישות לטיפולים כאלה הם יותר מסיבים (פעמים בשבוע ) . אם אתה סובל מחרדות ודיכאון , לדעתי העבודה צריכה להעשות בתחום התנהגותי קוגניטיבי. לשנות מחשבות שליליות בחיוביות , להתמודד עם החרדות או אם יש לך פוביות למניהן שלא ציינת . אתה יכול בעצם לדבר על הכל . גם אם יש לך חלום שמטריד אותך אתה יכול להביא אותו לטיפול ,ולנסות לנתח אותו , יש בזה קצת מהפסיכאונליזה. רק טוב , מיטל

איציק יקר, ככלל, שתי הגישות המקובלות לטיפול בדיכאון וחרדה הן הגישה הפסיכודינמית, המנסה להתחקות אחר המקורות העמוקים להפרעה ולטפל בהם, והגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, המכוונת להיבטים הקוגניטיביים (מחשבות, אמונות וציפיות שליליות, המחזקות את מעגל הקסמים הדכאוני) וההתנהגותיים (הימנעות, פסיביות, וכד') במטרה להכחיד את הסימפטומים החרדתיים או הדכאוניים. הגישה הראשונה נוטה להיות ארוכה יותר עפ"י רוב, כשהמטפל מקפיד על עמדה ניטראלית, בעוד הגישה השניה ישירה ואקטיבית יותר, ומחייבת לעיתים גם משימות ו"שיעורי בית" שעל המטופל לבצע. הבחירה בין שתי האפשרויות הללו תלויה בין השאר באישיותו של המטופל, בהעדפותיו, בסבלנותו, ובעוצמת הסימפטומים (לפעמים כדי להיפטר מן הסימפטום כדאי לנקוט בגישה הקוגניטיבית התנהגותית, ורק בהמשך, כשמושגת מידה של הקלה, אפשר לעבור לטיפול דינמי (שבעיני מרתק ומעניין יותר - אבל זה באמת עניין של העדפה וסגנון). הטיפול בפסיכואנליזה המסורתית כרוך במספר מפגשים במהלך השבוע (2-5), בהם העבודה היא בעיקרה ניתוח מעמיק של רבדי הנפש השונים, תוך שימוש באסוציאציות, חלומות, וחומרים שמביא המטופל, השוכב על הספה (כמו בימיו של פרויד). יש להביא בחשבון שטיפול כזה הוא ממושך ויקר משני האחרים. דרך צלחה ליאת

לקוראי הפורום שלום!! אני פניתי לפסיכולוגית שלי בזמנו , דווקא לאישה בגלל שחששתי שיהיה לי קשה עם גבר , בגלל הדמות הגברית אולי האבהית , שחששתי ממנה קצת משום שאני גדלתי ללא אבא בסביבתי וזה יצר אצלי הרבה משקעים עם השנים , ויחסים בינאישיים. אני כבר 4 חודשים לא בטיפול , ואני שוקלת לחזור לטיפול , כי אני צריכה מסגרת ויעוץ בגלל גבולות אדומים שחציתי. הסוגיה שלי היא עקשנית ואני לא יודעת מה להחליט ? הלבטים הם כאלה, אני יודעת שבסה"כ המטפלת הקודמת שלי , מכירה אותי טוב , ואני כאילו לא צריכה להתחיל מחדש שוב ( טופלתי אצלה שנה ) , מצד אחר באיזשוהי צורה לא נוצר איזה קשר אוהב איתה (מה שרציתי אולי שיקרה ) ואני מכבדת אותה , משתפת אותה , אבל אני מרגישה שכאילו חסר משהו.. יש בי הרגשה כאילו להתחיל משהו חדש עם מטפל חדש , אבל שוב אני חושבת שצריך לעבור את כל התהליך מחדש , ולספר לה כל מה שהייתי ומה קרה לי בשנה האחרונה . וזה גם מרתיע אותי באיזשהו מקום. והסוגיה האחרונה , אולי דווקא גבר ? אולי דווקא מהמקום שקשה לי להתמודד איתו בחיים , גברים , אבא שלי יכול לצמוח בטיפול כזה (עם כל הקושי שאני יודעת שיהיה עם זה ) משהו מועיל עבורי ? חברה ,עצות , עצות מנהלי הפורום מה דעתכם המקצועית בעניין ? רק טוב , מיטל

מיטל, אני מרגישה שהצורך שלך כרגע לחזור לטיפול נובע ממצוקה עכשווית "בוערת". במצב כזה, אולי עדיף באמת להישאר עם דמות מוכרת, שכבר הרוויחה את האמון שלך. יכול להיות שבעתיד, לאחר שתמצי את מה שהטיפול הנוכחי יכול לתת לך, אפשר יהיה לשקול פניה למטפל גבר. כרגע נראה לי נכון לא לחולל מהפכות מרחיקות לכת. בברכה ליאת

בתי בת 10, ולומדת בכתה ה'. היא ילדה יפה, נראית טוב ולומדת לא רע, למרות לקויות למידה שלה. הבעיה שלה היא שהיא לא מקובלת בכיתה שלה. הכיתה מחולקת לחבורות שונות שאותן מנהיגות בנות שונות, או לזוגות של חברות טובות והיא לא שייכת לאף מסגרת. אתמול בערב היא לא מצאה את ספר החשבון והחלה לבכות, אבל הבכי היה קורע לב ומתמשך, וכל נסיונותי להרגיע אותה עלו בתוהו. רק אח"כ היא ניאותה לספר לי שהיא בוכה לא רק בגלל הספר, אלא בגלל שרע לה בכיתה. היא אמרה לי שלו הייתי במקומה גם אני הייתי סובלת מהעובדה שהיא נמצאת שם, אבל היא כאילו בלתי נראית, כי אף אחד לא מדבר איתה. כשהיא מנסה ללכת אחרי ילדות ע"מ לשחק איתן, הן אומרות לה שתפסיק לעקוב אחרי ילדים ובורחות משם. אני יודעת שדבריה נכונים, מכיון שאף אחד לא מתקשר איליה אחה"צ, והיא לא נפגשת עם אף ילד מהכיתה שלה..לכן גם כל שעות הפנאי היא מבלה איתי, אפילו בהליכה לקניות בסופר, כי משעמם לה לבד בבית כל היום. לבי נקרע בתוכי, אני יודעת שילדים הם אכזריים, אך אינני מוצאת סיבה למה כולם נוטפלים איליה. האם אפשר לעזור לה? וכיצד? איך אני אמורה לנהוג? לדבר עם המורה? או שזה רק יחריף את המצב? להתעלם ולתת לה להתגבר? לשאול על הנושא כל הזמן, או להמשיך לזרום כאילו ההתפרצות לא היתה?ושאלה אחרונה, היא מאוד רוצה כלב בבית, ואני מאוד לא אוהבת חיות בבית. אך לאור המצב והנידוי החברתי האם כדאי לשקול לאמץ כלב בשבילה? האם התחושה שתהיה לה אהבה תמידית שלא מותנית בשום דבר, תביא לה עזרה מבחינה נפשית?

סימה יקרה, אחת הסיטואציות היותר קשות לנו, כהורים, זו הידיעה שהילד שלנו אינו אהוד, מבודד או דחוי. זה אכן קורע לב. בניגוד להרבה מצבים אחרים, כאן היכולת שלנו להושיע מוגבלת יחסית, ואנחנו חשים חסרי אונים. מה כן אפשר לעשות? ראשית, קיימות במסגרת "מרפאות בריאות הנפש לילדים ונוער" קבוצות טיפוליות לשיפור מיומנויות חברתיות. פעמים רבות מדובר באמת בילדים עם לקויות למידה או הפרעות קשב, שלא מאד תורמות לסטטוס החברתי שלהם. ניתן, כמובן לשקול גם טיפול פרטני, שיסייע לה לשקם את הדימוי העצמי ואת הביטחון העצמי. שתי האפשרויות הללו נראות טובות מעיני, וחשוב לנסות ולפעול בכיוון. בנוסף, ולא בהכרח "בימקום", אפשר בהחלט לפנות למורה בבקשה לסייע. מורות יכולות לעשות לא מעט בנושא, למשל בדרך של הטלת משימות קבוצתיות, שתחייבנה את הקבוצה לפעול במשותף. אפשר לתת לבתך תפקיד כיתתי כלשהו שיאפשר לה מגע שוטף עם האחרים. במקביל, אפשר לנסות לחשוב מהם תחומי החוזק שלה, ולתגבר אותם בחוגי העשרה מחוץ לשעות הלימודים, הן כדי לתרום לביטחון ולדימוי העצמי ולזמן חוויה של הצלחה, והן כדי להרחיב מעט את המעגלים החברתיים. (חשוב לזכור שבהרבה מקרים התמונה חוזרת על עצמה גם בקבוצת ילדים אחרת, ואין לטפח אשליות מרחיקות לכת. אני חושבת שהפתרון הוא עבודה אינטנסיבית על כישורים חברתיים שכנראה לקויים). ובעניין הכלב. אני, אישית, חושבת שכלב בבית מביא הרבה שמחה. יחד עם זאת, אם תנאי המגורים שלכם אינם מאפשרים זאת, או אם זה יהיה עבורך מטרד בלתי נסבל, הדבר יכול להוביל, בסופו של דבר, ליותר קונפליקטים ופחות שמחה. חשבי טוב אם זה מתאים לך, כי פרידה מכלב היא טראומטית לילד ולכלב כאחד. זאת מחוייבות רצינית. הדבר הכי חשוב, הוא ליצור בבית את המקום הטוב והמכיל, הרואה את הקסם והיופי שבה, ומחזיק עבורה את הביטחון והתקווה שהדברים יסתדרו בסופו של דבר, ככל שתתבגר. אחרי הכל, לא כולנו היינו "מלכות הכיתה", ובכל זאת, איכשהו, מצאנו בסוף את הסביבה החברתית המתאימה לנו כאנשים בוגרים. שתהיה בכל זאת שנה טובה ליאת

שלום, תוכלו אולי להסביר מה זה יחסי אוביקט ואיך זה משפיע על החיים הבוגרים?

ציפי יקרה, אנסה לעזור - תיאוריות "יחסי אובייקט" נגזרו מן התיאוריה הפסיכואנליטית. המושג "אובייקט" בגישה הפסיכואנליטית התייחס לדמות כלפיה מופנות המשאלות הייצריות. בתיאוריות "יחסי אובייקט" קיבל המושג משמעות מעט אחרת: האובייקט הוא האחר המשמעותי והייצוג המופנם שלו. כאן לא מדובר רק על היחסים הממשיים עם האחר, אלא גם בחוויה האישית, בה מקבל הזולת המשמעותי חלק בעולמנו הפנימי. כלומר, יחסי אובייקט כוללים גם את הקשר המציאותי בין שתי הדמויות, אך גם את יחסו של האחד אל הדמות המופנמת בתוכו של האחר. כך, למשל, הורה נשאר דמות משמעותית עבור בנו (כאובייקט מופנם) גם אחרי שנים של פרידה, ואפילו לאחר המוות. מקווה שקצת יותר בהיר ליאת

מעולם לא יעצרו אותך אחרי יותר מ 45 דקות, בדרך כלל יעצרו אותך אחרי 25 דקות שהמים של הקפה רותחים, או שהיא / הוא צריכים ללכת לסופר. סתם שיטה מטופשת שיש לנפסיק אותה.

השיטה מטופשת או שהמטפל/ת מטופש/ת?

גדי יקר, כדי לשפוט גישה תיאורטית וטיפולית יש להכיר אותה על בורייה. יותר מדי אנשים הקדישו ממרצם וזמנם כדי להתעמק ברעיונותיו של לקאן, ולפיכך נראה שאמירה כמו "שיטה מטופשת" עשויה להיות מעט נחפזת, הלא כן? האם היית בטיפול כזה? אם כן, נשמח לשמוע על חוויותיך משם. לילה טוב ליאת

אני הייתי בטיפול פניתי למטפלת שהייתה נראית לי מתאימה לי בלי להבין בגישה שלה. אחד הדברים המוזרים בטיפול (חשבתי שמוזרים) זה שלא היה זמן ובדרך כלל דווקא הטיפול היה ארוך היו פעמים שהייתי שעה וחצי וכד' וברוב המקרים הייתי יותר משעה. עכשיו אני מבינה מהדיונים על לקאן שזה חלק מהגישה וזה לא מוזר......... יש מטפלים שמאריכים ואני חושבת שאיש מקצוע שפועל לפי גישה זו עושה מה שנכון מקצועית וחבל להכליל

רציתי לדעת למה יש נשים שמפנטזות על אונס? הבנתי שיש בזה הנאה פסיכולוגית ולא בהכרח פיזית... מה גורם להן להגיע לנקודה הזו שהן רוצות להיאנס? ומה ההבדל בין אלו שרק מפנטזות אבל לא רוצות באמת או שמבקשות מהבן זוג שלהן "לשחק משחק", לבין אלו שממש מפנטזות על אונס אמיתי?

היי, את מבחינה נכון בין פנטזיה של אונס, לבין מקרים בהם מצבים אמיתיים הכרוכים בכאב והשפלה נחוצים כדרך להגיע לעוררות מינית. במקרה הראשון, מדובר אכן בפנטזיה של נשים רבות, שאינן בהכרח זקוקות לה כדי להגיע לריגוש מיני או אורגזמה. בדו"ח קינזי הידוע, שחקר כבר בשנות ה-50 את ההתנהגות המינית האנושית, דיווחו כ-12% מן הנשים על עוררות מינית כתוצאה מסיפורים על אונס ומעשי כפייה. במקרה האחר, כאשר מדובר בצורך ממשי בסבל והשפלה כתנאי להנאה וריגוש מיני, אנו כבר עוברים לתחום המזוכיסטי. נהוג לחשוב שלהתנהגות מינית כזו שורשים עמוקים בחוויות ילדות מוקדמות (יחסי אובייקט בעייתיים). יתכן שתוכלי לקבל הסבר מקיף יותר בפורומים השכנים (של ד"ר רובינשטיין, או של ד"ר בירן). ליל מנוחה ליאת

גיליתי שאני אדם מאוד פרפקציוניסט, אבל ברמות שאי אפשר לתאר בכלל, אני לא יודעת מאיפה זה התחיל, אף פעם למשל לא הייתי תלמידה טובה בבית ספר ויש לי כל מיני לקויות למידה, אולי זה קשור אולי לא. אני כבר שנה עובדת על איזה פרוייקט שהייתי צריכה למסור אותו כעבור שבוע, כל פעם הוא לא נראה לי מספיק טוב ואני כל הזמן מנסה לשפר אותו וזה אף פעם לא נראה לי מספיק. אני כבר חמש שנים מתכננת לנסוע לחו"ל, ואני מפחדת לעשות את הצעד הזה, אני מרגישה כאילו אני עדיין לא מוכנה וזה טפשי כי למה אני צריכה להיות מוכנה בכלל, זה רק נסיעה לחו"ל. אני מרגישה שאני כל הזמן מתפשרת על שהייה בארץ למרות שאני רוצה לנסוע קצת לנקות את הראש. הייתי אמורה להכנס לדירה מושכרת שלשום, ואני עדיין בבית, לא ארזתי אפילו, פתאום אני מתחילה לפחד מה יהיה הלאה, וכל האירגון הזה, כשאני מסתכלת על כל הבלאגן שאני צריכה לארוז אני מרגישה כאילו אין לי כוחות לזה. אני עכשיו סטודנטית, שנה שעברה כשהייתי צריכה להגיש כל מיני פרוייקטים לשיעורים, פתאום לפני ההגשה קיבלתי רגליים קרות, שאולי זה לא מספיק טוב, החסרתי איזה שישה שיעורים בגלל זה כי עבדתי המון על הפרוייקט וכל הזמן זה נראה לי לא מספיק, כמעט העיפו אותי מהקורס. כשאני מתחילה פרוייקט יש לי רעיונות טובים והכל הולך בסדר אבל אח"כ אני מתחילה עם כל השיפורים,והיישורים וזה לא נגמר אף פעם. אני חושבת שחלק מהאנשים כבר אמרו נואש. כשאני אמורה לצאת לאנשהו, אני תמיד מתמהמהת, אני אומרת לעצמי יש עוד זמן ואין לי כוחות להתכונן ותמיד אני מאחרת. פתאום קלטתי למה אני לא אורזת לדירה, כי אני פשוט מתה מפחד, אין סיבה ברורה למה, אבל פתאום אני מרגישה כאילו אני עוד לא מוכנה למרות שאני צריכה וכבר חתמתי חוזה. היום חשבתי על כל הזמן שביזבזתי וכמה דברים יכולתי לעשות בזמן הזה, אני מרגישה שהדברים שאני באמת רוצה לא קורים, למרות שאני יכולה להתאמץ בשבילם ואני אפילו לא מנסה כי מראש אני מפחדת שאולי אני לא אצליח בהם. יש דברים שאני כן מנסה לעבוד עליהם אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אין לי כבר כוחות להם. תמיד הסתכלתי קדימה והייתי די אופטימית לגבי העתיד שלי, ראיתי דברים גדולים, גדולים ממני, כי חשבתי שיש לי יתרונות מסוימים ושיש בי ייחוד מסוים, אולי אפשר לקרוא לזה נאיביות. לעומת זאת, בזמן האחרון אני מתחילה להסתכל על עצמי בתור ה"איש הקטן" הזה מתוך מיליוני אנשים אחרים שמנסים ופתאום אני רואה שכל צעד שאני עושה זה בסה"כ גרגר קטן. אני יודעת שהרבה אנשים יכולים להרים גבה למשמע הדברים, אבל באמת, פתאום ראיתי את עצמי כזו קטנה, וכבולה, היה לי מין דאון כזה, זה לא שהרגשתי שאני אפס, אני לא מרגישה שאני אפס, אין לי דימוי עצמי כזה נמוך, אני מרגישה פשוט כמו איזו נקודה קטנה, הכל נראה חסר משמעות, אין צבע ואין טעם ואין משקל או תחושה או מימד. חשבתי על כל החלומות שיש לי לעשות כל מיני דברים, ואני לא רואה את זה קורה.אני רק רואה בועה, יציר דמיון ולא אמת. ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, בכל פעם שאני אומרת שאני רוצה להתחיל מגיעה נקודה שאני מרגישה איך שיקרתי לעצמי כל הזמן שלא במודע, פתאום אני מתחילה ממש לפחד ולהרגיש שאני עוד לא מוכנה מספיק לשינויים. אני מרגישה כמו נכה נפשית, אני לא מצליחה לבנות שום דבר נכון, וגם אני כל הזמן מתאכזבת מדברים ומקשרים זוגיים. איך הכל תקוע ככה, ולא זז לשום מקום. אין לא חושבת שיש לי רף ציפיות גבוה, אבל הדברים הקטנים לא מצליחים להתממש ואני לא מצליחה לממש אותם. אני מרגישה כאילו אני כל הזמן משקרת לעצמי, כשאני אומרת ש"יום אחד אולי..." אבל עכשיו פתאום המציאות מכה בי ואני מתחילה להבין שהכל זה סתם. אני לא יודעת אם זה מה שנקרא "להתבגר", אבל האם כל מי שמתחיל להתבגר אמור להרגיש שהוא סתם אחד מתוך מיליונים? אני בסה"כ נמצאת בגיל מתאים שבו אני אמורה לחפש את עצמי בכל מיני מישורים ואני מרגישה כל הזמן כאילו אני לא מוכנה ואז אני חשה עצבות ומנוונות, למה אני לא נותנת לעצמי ללכת. לחוות את מה שאנשים בגילי אמורים לחוות. זה לא עניין של לחץ חברתי, אני לא מסתכלת בצלחות של אחרים, אני רק רוצה לפעמים להשתחרר מכל החרא שלי, ומכל הטירוף הזה, למה אני לא יכולה להיות מה שאני רוצה להיות ואיפה שאני רוצה להיות.

ערב טוב, קראתי בעניין רב את התיאור היפה של מה שעובר עליך. אני אומרת "יפה", כי ראיתי בו המון כנות, המון פתיחות, ובעיקר הרבה מחשבה ויכולת התבוננות פנימה. זה לא הולך ברגל - לא כולם מסוגלים לזה! אני לא חושבת שבזבזת זמן. לפעמים, הזמן הזה שאנו לוקחים לעצמנו, מבלי להשיג בו משהו, מבלי להפיק משהו, הגם שנראה בעיני האחרים כבזבוז, הוא זמן למחשבה, זמן לתהייה, זמן להבשלה. הדברים שאת אומרת כאן, על ציפיות, על פחדים, על משאלות, על ה?ס?פ?ק, נשמעים כמו משהו שהושקעה בו מחשבה רבה. בעיני זה לא בזבוז, אלא "כאבי גדילה". עם זאת, יש באמת תחושה של הימנעות, של פספוס, של קפיאה. פרפקציוניזם משתק. למה לא ללכת לטיפול, ולהתיר לאט לאט את הפלונטר הזה? אני מתרשמת שאת מועמדת טובה לטיפול באוריינטציה דינמית, ותוכלי להפיק ממנו הרבה מאד. זכרי - הזורעים בדמעה ...וגו' לילה טוב ליאת

אני באמת מרגישה שכל הזמן הזה, שעבר מאז שהשתחררתי מהצבא, היה זמן להתבשלות. זמן שבו התנסתי קצת, הצלחתי לבנות איזה בסיס, וזה לא היה "פיס אוף קייק", זה היה תהליך ארוך. למרות זאת, אני מרגישה מצד אחד, שבאמת הזמן הארוך שחלף מאז אולי עזר לי לבנות את ה"תחתית", וזה משהו שאני מרגישה אותו בתור הישג יפה, גם לגילי וללימודים שלי, במיוחד אחרי כל הזמן הזה שלא הייתי תלמידה טובה וכו. אני מצליחה להוכיח למשפחה שלי שאני משתדלת. ושדברים יפים יכולים לצאת ממני. אבל אולי זה לא מספיק. אני מודעת לכוחות שלי, אני לא סופרמן, אבל אולי מרגיש לי שהייתי יכולה לקצת יותר... אין לי לחץ מהמשפחה, אני חושבת שהם מודעים לזה שאני מנסה לעבוד על עצמי בתחומים מסוימים, והם מודעים לכמות הכוחות שיש לי, ולפעמים הם מעריכים את העבודה שאני עושה עם עצמי. אבל לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להגיע כבר למעלה, להצליח יותר... להוכיח שמשהו ממש טוב יכול לצאת ממני. ולפעמים אני מרגישה כזאת "קטנה". והזמן הזה, שכביכול אותו לקחתי להבשלה, הרי יכלתי גם לעשות אותו בחו"ל ולא עשיתי. ואני כבר רוצה לנסוע אבל מרגישה כאילו כבולה, כאילו צד אחד שלי רוצה לברוח, "להתפרק", לצעוק ולהנות ולנצל את ה"שנים היפות" והצד השני מפחד, עצור יותר, טוב לו בנקודה שלו, שבה הוא לא צריך לעשות יותר מידי אלא להתבשל בעצמו. יש אנשים שפשוט קונים כרטיס ונוסעים. ויש כאלה שמתכננים הרבה זמן ונוסעים. ואני שומעת את זה הרבה וכולם מספרים עד כמה טוב להם. אבל אצלי זה לא הולך ככה, אני חושבת שאני די ספונטנית במחשבות, במעשים פחות. למרות שהיו מקרים ייחודיים לכשעצמם, יצא לי פעם לטוס לבד לחופשה קצרצרה בהתראה של שבועיים וכשרוב האנשים וחלק מהמשפחה לא מודעים בכלל לעובדה שאני לא בארץ, זה היה מענג. אבל מישהו נתן לי פוש,אני לא ממש מסוגלת לתת פוש לעצמי בעניינים האלה. רציתי נורא לנסוע לתקופה ארוכה, "כאבי הגדילה" האלה, אני מרגישה שהם לא אפקטיביים באמת, לא כשאתה תקוע באיזה מקום ואתה נורא רוצה לברוח ולא יכול, כי צד אחד אומר לך ככה והצד השני אומר אחרת. בקטע הזה אני באמת מרגישה שאני מפספסת משהו חשוב. חוויה כלשהיא, שאולי אי אפשר לחזור עליה בגיל מבוגר יותר. מזה טיפול באוריינטציה דינמית? זה נשמע מעניין אבל... אין לי כוחות ללכת לטיפול, טיפול מבחינתי זה כמו חו"ל, זה כמו הדירה, זה כמו הפרוייקטים, רק מדברים על זה הרבה אבל לא עושים, או שלא מסוגלים לעשות. אני לא מרגישה שיש בי את הכוחות האלה. אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לומר משהו בטיפול, אני מודה שאני מפחדת גם מזה, כי זה אומר להתחיל לדבר על דברים שלפעמים לא בא לי לדבר עליהם.

היי. היה לי אתמול בלילה חלום שבו אני טרוד בנושאי לימודים (אני סטודנט), ומה שהיה מפתיע בחלום היה שבנוסף לקורסי הלימוד שאני לומד שהטרידו אותי בחלום (בחלום תיכננתי את זמני הלימוד שלי) הופיעו גם 3 מיקצועות לימוד שהפעם האחרונה שלמדתי אותם היה בכיתה י' (ומדובר במיקצועות קלים יחסית שעולם לא הטרידו אותי,והם ממש נחשבים בדיחה לעומת נושאי הלימוד הקשים והמורכבים שאני לומד). החלום הייתי מאוד לחוץ איך להקצות להם זמן לימוד ..ודווקא הם הטרידו אותי בחלום ולא קורסי ההווה.. . וזה היה מפתיע שדווקא הם הופיעו, כאלה שהפסקתי ללמוד מזמן - (ועכשיו אני שואל את עצמי למה דווקא הם ולא מיקצועות מכיתה י"ב למשל). ניראה כאילו שבחלום שלי הזמן התבלבל ... כאילו המציאות וההווה התבלבל אצלי בחלום עם תקופה מסויימת מלפני 8 שנים. העיניין מאוד מסקרן אותי. האם להתייחס לכל החלום הזה במיקריות גמורה או שיש לדעתכם משמעות דווקא לחזרה בזמן בחלום לתקופה של כיתה י' ?

ערב טוב, ההחלטה האם להתייחס או לא לחלומות נתונה בידינו תמיד, אבל לטעמי חשוב וכדאי לנסות לתהות על פשרם. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, קשה מאד לפרש ולנתח חלום ללא מעורבות פעילה של החולם, וללא היכרות מעמיקה איתו. עם זאת, אפשר לנסות לחשוב על כיוונים. - האם באמת קרה משהו אז, לפני שמונה שנים, שהיה חשוב ומשמעותי עבורך? כיתה י' היא כיתת המעבר לחטיבת הביניים. האם גם עכשיו אתה עומד לפני מעבר? - האם המקצועות הקלים יכולים לייצג עבורך משהו נוסף שיש להקדיש לו זמן? האם בכלל נותר לך זמן לדברים קלים ומהנים? - האם יש משהו משותף נוסף לאותם שלושה מקצועות, חוץ מהעובדה שהיו "קלי קלות"? אולי לימד אותם מישהו מסויים? האם היה אז קשר משמעותי עם אדם אחר? - אולי בכלל המקצועות, הקלים והקשים, מייצגים משימות חיים אחרות, מורכבות יותר או פחות, שעמן אתה נאלץ להתמודד? ועוד ועוד. המשך לחשוב, וספר לנו אם תגלה משהו חדש ומעניין על עצמך. בהצלחה ליאת

שלום למנהלי הפורום כבר כמה שנים אנשים מעירים לי כל הזמן למה אני עצוב כל הזמן בהתחלה לא הבנתי למה הם מתכוונים אבל אחרי שהעירו לי הרבה אנשים הבנתי שיש בזה משהו. האמת שאני מרגיש מת מבפנים, אני חסר ביטחון עצמי לגמריי!! וגם חושש מכל דבר אבל למרות החששות אני לא מרים ידיים ומנסה לנהל אורח חיים נורמאלי המוח שלי גם עובד שעות נוספות כל הזמן אני עסוק במחשבות כאלה ואחרות בעיניי אנשים רבים אני נתפס כבן אדם מוזר ודיכאוני וזה מתחיל להפריע לי אבל מצד שני לפעמים אני מתמלא בעודף ביטחוןן ורגשות עזים מציפים אותי ואני מרגיש טוב לזמן מסוים עד שזה חולף לבד למה אני לא שולט ברגשות שלי??? ולמה אני ככה??? כשהייתי בן 10 היו לי התקפי חרדה האם זה קשורר???

ערב טוב, התמונה שאתה מתאר היא לאו דווקא של אדם שאינו שולט ברגשותיו. זה נראה יותר כמו הלך רוח כמעט-כרוני, של עצב ודכדוך. מכאן גם התחושה של "מת מבפנים" עליה אתה מדבר. תחושת החיו?ת קשורה, בין השאר, ליכולת לחוות באופן מלא קשת רחבה של רגשות, חיוביים ושליליים כאחד, באופן תואם לנסיבות החיים. הרגשות החיוביים ותחושת הביטחון העצמי, המגיחים מידי פעם, הם פתח לתקווה ושינוי. אני ממליצה לך לשקול פנייה לטיפול, כדי לבחון את הסיבות למצב בו אתה נתון ולשנותו. לא ברור באיזו מידה החרדות של גיל 10 קשורות להרגשתך היום (גם לא ציינת בן כמה אתה), אבל חרדות בהחלט יכולות להביא לאורח חיים מצומצם והגנתי, מה שעלול להוביל לפעמים גם לדיכאון. אני מקווה שתמצא את הכוחות לקום ולחולל את השינוי לילה טוב ליאת

שלום רב! הסיפור שלנו די מורכב, אבל עיקרו דיכאון מחריף אצל בן זוגי. מעט רקע: אנחנו זוג אקדמאים, שהתאחד לפני כעשר שנים, כל אחד לאחר מערכת יחסים כואבת ופרידה תראומטית, כשלכל אחד מאיתנו ילד משלו (ילדו של בן הזוג מתגורר אצל אמו, אך מבקר באופן תדיר, ומקיימים איתו קשר יומיומי). מלכתחילה היו לנו בעיות בזוגיות, בן זוגי נכנס למערכת היחסים שלנו לפני שהספיק לעבד את הגירושים שלו, מהם נפגע קשות. הוא אדם מופנם מטבעו, ולא מדבר הרבה על הרגשות. היו לו הרבה תקופות של שפל, בהם הסתגר, היה מאוד מופנם,מנוכר וסירב להתקרב, אבל לי היה עולם ומלואו מחוץ לבית, וזה איפשר לא לשים יותר מדי דגש על הבעיות איתו. היו לו נפילות גם מבחינת תעסוקה, הוא פותר מהייטק, ולא הצליח להתגבר על זה נפשית. הוא הלך ונעשה יותר ויותר פאסיבי, נסחף עם הזרם, עבד רק כשהציעו לו עבודה , וכשלא הייתה עבודה, לא יזם ושקע בדכדוך. לפני חמש שנים נולד בננו המשותף. לפני לידתו הצלחנו לגבש יחסים משפחתיים חמים, מכילים ומקבלים עבור שני הילדים היינו די מגובשים כהורים באשר לתפיסת החינוך שאנחנו רוצים להעניק לילדים, הנהגנו כללים משותפים ולמרות הקשיים הילדים אכן הרגישו בית. כל אחד עשה כמיטב יכולתו שהילדים ירגישו משפחה. אחרי לידת הילד המשותף עברנו תקופה איומה, משום שבכורי חלה במחלה קשה ונדירה, והתמוטט בן לילה, ונאלצנו להתמודד עם הכל יחד - תינוק וילד מאוד חולה. הטיפול במחלה גבה מחירים שכן התברר כי מדובר במחלה כרונית חסוכת מרפא. הילד הועבר למוסד טיפולי, וכך ממשפחה עם שני ילדים הפכנו למשפחה עם תינוק ושני ילדי שבת. הייתה זו תקופה קשה עבורי, אחרי ריצות והתמודדות אינסופית הגיעה גם נפילת מתח, אך בכל זאת, אחרי עזרה מקצועית הצלחתי להתגבר "ולחזור לשורה". הילד הצעיר היה למגדלור וסיפוק צרכיו והתפתחותו התקינה עמדו לנגד עיני מעל לכל. בזמן הזה בן זוגי תפקד באופן טכני אך תרם תרומה שלא תסולה בפז, והיום אנחנו חמש שנים אחרי, עם שגרת חיים "מסודרת" יחסית. אולם במקביל בשנים האחרונות הוא עובר תהליך מחריד של "התרוקנות" - כשיש עבודה הוא הולך, מבצע אותה "בטייס אוטומטי". בשאר הזמן הוא שוהה בבית. הרשת החברתית שלו הצטמצמה לבני הבית בלבד או למפגש עם חברים שלי שאיתם אני שומרת על קשר. במפגשים חברתיים לרוב שותק או משחרר מליצות ציניות, לרוב מעדיף את חברת הילדים (!). בבית הוא לא מצליח לארגן את העצמו, אין לו סדר יום או תוכניות כלשהן. התנהלות שלו כאוטית, חסרת כל תכלית, הוא זורע אי סדר ומזניח את נושא הנקיון, ולרוב הוא בוהה במחשב או נצמד לילד בכל פעילויותיו. לעיתים הוא לא נרדם עד שעות הבוקר ונשאר לשחק במחשב. העניין במין מתעורר פעם בחודש- חודשיים. התקשורת ביננו כמעט ולא קיימת, הוא לא יוזם שום שיחה, וממהר לסיים כל שיחה שאני מתחילה. זה הופך לאקוטי בתקופות של חופשות, בייחוד עם אני כן עובדת והוא נשאר עם הילד. אז הוא משדר חרדת נטישה, נצמד אליו אף יותר, יוצר איתו "קואליציה של נטושים" לרוב המפגש עם הילד לאחר שהות ארוכה עם בעלי הוא קשה - הילד תוקפן, כעוס, צורח ומבולבל, ויש צורך "לכנס אותו לגבולותיו". כל הסמפטומים מורים על דיכאון מחריף, הוא מצידו לא מוכן לשמוע על טיפול, פורץ בהתקפי זעם בכל פעם שאני מעלה את הנושא, ובשבוע האחרון רק הולך ומדרדר. שתי בעיות מטרידות אותי בהקשר הזה.: - מה אני עושה עם הבעל? איך לעזור לו ולעצמי, כי אני פשוט כבר לא עומדת בזה מכל הבחינות - מה לעשות עם הילד, אשר מגיב בצורה מדאיגה, נכנס לרגרסיה התנהגותית, מורד ומגיב בתוקפנות פתאומית כלפי, לעיתים ללא סיבה נראית לעין. הבעיה חמורה אף יותר היא בנושא הגבולות. בעלי אינו מציב גבולות כלל (!), כאילו ביטל כלל כל התנהגות חברתית. בנוכחותו הילד "מתנהל" מעצמו, האבא נגרר אחריו, הילד הוא המוביל (ונראה יותר הורה) ולכן באופן טבעי הוא "מעדיף" את אבא חסר הגבולות שמאפשר לו "לעשות מה שבא לו" לעומת האמא שדורשת. כשמתעורר הוויכוח , וכשאני עומדת בתקיפות על ביצוע פעולות בסיסיות של סדר היום, בעלי מגיע "להציל את הילד". הוא מתערב באינטראקציה ומבטל את כל מה שאני אומרת, מאלץ להגיע למצב של מאבקי כוח, שמטרתן אינה ברורה לי, והמצב מעציב אותי עד מאוד! מצב כזה פתח פתח ל"הפרד ומשול" הילד פתאום בוחר למי ללכת, מי יטפל בו, דבר ש"נעים" לאבא, אבל הרסני לילד, ונראה שאין לי שום דרך לעצור את המבול הזה. בעלי משתמש בו כ"בדובי",וכעת הילד מבולבל ולא מבין מהם הכללים. מילד רגוע, חינני, סקרן ומתקדם הפך לילד היסטרי וחרד ואני נחושה לעצור את זה! אבל איך???? איך "לנטרל" את ההשפעה השלילית של מצבו של בעלי על הילד בלא שיתוף הפעולה מצידו? הוא בהכחשה טוטלית, חסום לגמרי, אין עם מי לדבר.

שלום לך, שואלת יקרה ללא ספק, חיינו היו פשוטים בהרבה אם בכל דבר ועניין היינו מגיעים לקונסנזוס. פעמים רבות פסיכולוגים של ילדים נתקלים בעמדות סותרות של ההורים, הן ביחס להגדרת הבעיה והן כלפי הטיפול המוצע. המצב מסובך עוד יותר כאשר ההורה עצמו "מואשם" (בניגוד גמור לאמונתו) כמי שאחראי למצוקה של הילד. את מתארת אירועים קשים שעברו עליכם כזוג בשנים האחרונות. סיפרת שדווקא באותם ימים אפלים, סביב מחלתו של בנך הבכור, בן זוגך תפקד - גם אם טכנית - באופן שאפשר לך לחזור לחיים. אפשר ללמוד מן התיאור הזה, שהייתה בו היכולת להתגייס למען האחר המשמעותי (את? בנך הבכור?) בשעה של צורך ומצוקה חריפים. למרות דברייך הנחרצים, ולמרות מה שמוצג כהתעקשות גורפת מצדו, נראה לי שאין זה בלתי אפשרי לגייס אותו כיום לטובת בנו. חשוב לזכור שגם במצבים של פסיביות והתנגדות, אפשר לעבוד רק עם הורה אחד (בהנחה שההורה המתנגד מתיר זאת מבחינה חוקית), ולחולל שינוי. מעבר לזה, נוצר אצלי רושם של משהו קשה ולא פתור ביניכם. את מספרת על "עזרה מקצועית" שקיבלת לאחר אותם ימים קשים, ולא ברור באיזו מידה בעלך היה חלק מאותה התערבות. האם היה גם לו מקום בו יוכל לעבד (איתך?) את הטראומה? את מתארת את ילדכם המשותף כמי שקיבל אצלך מקום של "מגדלור", כאשר כל המשאבים שלך מופנים לסיפוק צרכיו ההתפתחותיים. נשאלת השאלה, באיזו מידה את יכולה להפנות משאבים גם לטובת הזוגיות שלכם? לטובת "ילדי השבת"? לטובת עצמך, כרעייה וכאישה? הדברים מורכבים, אכן. אני מציעה לך לחזור ולהיעזר בגורם מקצועי, שיוכל למקד אותך בקושי האמיתי, ולסייע לך בהקצאה יעילה יותר של המשאבים הנפשיים, לטובתך ולטובת בני ביתך. בברכה ליאת

ליאת שלום! מודה לך מאוד על התגובה. הבעיה הכי קשה בקשר היא חוסר הנכונות/ היכולת של בן זוגי להכיר בבעיות ולהתגייס לטפל בהן. מרבית הבעיות נובעות מבעיות עבר בלתי פתורות שלו עצמו, שאיתם הוא לא מתמודד, ולכן המחשבה שהוא זקוק לטיפול, אך הוא מסרב לקבלו. אני כרעיה לא מסוגלת לטפל בו באופן מקצועי, אין לי את הכלים. ומה שכן ביכולתי לעשות, ברמת התמיכה והעידוד פשוט אינו מספיק, משום שהבעיה אצלו היא עמוקה, יסודית והיא מעבר למה שבן אדם מהשורה מסוגל להכיל. כואב לי לראות אותו מתדרד, מאמצי לעזור לו אינם נושאים פרי, והאנרגיה שאני מוציאה היא למעשה לשווא כי הוא מנוהג בביטול גם כלפי העידוד שהוא מקבל. הוא עושה ככל שבביכולתו להנציח את המצב של הזנחה וחוסר פתרון, ובכך מעורר הרבה כעס בקרבי, משום שהוא לא בן אדם שצופים בו מהצד ורק מרחמים. הלחץ ביננו נוצר כתוצאה מהציפיה שלי שיעבוד על עצמו, ושיהווה פרטנר, ואילו הוא מצדו משדר את הזעקה האילמת שלו שאטפל בו כאמא. הזעקה הזאת באה בצורה של התערבות ביחסיי עם הילד, בהצמדות אליו כפתרון לבעיות הזוגיות ולצורכים שלו שהוא לא מסוגל לבטא או לגבש. המערכת המשפחתית למעשה "מונשמת" על-ידי, אני "מפעילה" את המערכת ברמה הרוחנית והרגשית למעשה לבדי. שאלת כיצד התמודדתי עם מחלת הבן והאם היה לבן זוגי מקום. כשהתפרצה המחלה שנינו קיבלו תמיכה ברמה הזוגית והכוונה מקצועית כיצד לחיות עם המצב בבית, אני נעזרתי מאוד מהפגישות הללו, בן זוגי הרגיש בהם נטל, ושיתף פעולה באופן מיזערי. אחר-כך הרגשתי צורך לקבל תמיכה באופן אישי, משום העומס הרב ו"ביטול" החיים הקודמים שהיה לי לפני "המבול". זה נראה כאילו שאחרי ש"חזרתי" למצב on, בן זוגי "הרשאה" לעצמו לחזור למצב off, ומאוד קשה לתפקד כשצד אחת "משותק", אך קשה עוד יותר כשהוא מחבל במאמצי התפקוד שלי. יותר מאשר ברצוני "להאשים" את בן זוגי בהתנהגותו של הילד, אני חושבת שהילד בהתנהגותו מאותת שיש בסביבתו בעיה, ושהוא חרד בגללה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותו נפגע מהמצב. השאלה שאני שואלת את עצמי היום היא האם ניתן "לאזן את הסירה" שאחד "החותרים" לא חותר, ואף מטרפד את מאמצי השני, בהרכב הקיים. ואיך עושים את זה?

אני אמרתי לבעלי שהתנהג איך שהוא רוצה כי נמאס לי שמתנהגים איתו בחום והוא מחזיר קרירות. גם בבית שלו לא נותנים יחס חם , אבל לפי דעתי הוא יאבד אנשים קרובים לו אם התנהגות כזאת. עניין אחר בעלי גם לא אוהב בעלי חיים ואני אוהבת חתולים בגללו אין לי חתול בבית כל החיים היה לי גם בעלי אומר לכלב של אחותי לך מפה זוז כבר לך כאילו שהכלב עשה לא משהו בסך הכל עבר לידו.

רינת, יתכן שתהיי מעוניינת לשקול טיפול זוגי . מקום שיהיה במה להשמיע ולשמוע טענות בנוגע לזוגיות ולהגיע לפתרון משביע רצון לשניכם. גדעון

קודם תודה על התשובה אני נשואה לבעלי חמש שנים לא ראיתי פעם אחת שאמא מנשקת את האבא או את האחות או הפוך. בעלי היה מנשק את אמי ואחותי בחום עכשיו הוא אומר שלא אוהב אני לא נקבלת את זה זה נראה לי סתם תשובה לא לעניין . כבר דברתי איתו כמה פעמיים אבל אין לא תשובה רצינית לעניין. צר לי לומר שצורת ההתנהגות מפריעה לי תודה

רינת, הכלל אומר: מי שלא נושק לא מנשק. יתכן שבעלך נהג לנשק בעבר בתקופה שהיתה יותר "חמה" בחייו. יתכן שזה מצביע על כך שמרגיש יותר בנוח להתנהג איך שמתאים לו ולא לפי כללי הנימוס המקובלים. יתכן שיש כאן מסר אלייך או אל משפחתך. יתכן שזה מפריע רק לך ולא למשפחה שלך. הרבה יתכנים. כדאי לכם לדבר על זה ביניכם באופן פתוח ובאוירה חיובית. בברכה, גדעון

שלום יש לי שתי שאלות: 1. מהו הצורך להביא ילדים, ממה הוא נובע: נורמות חברתיות או ביולוגיות? האם בטיפול אותו הצורך יכול לרדת, משום ההבנה והקבלה של עצמך: במובן שלהיות יותר סביב עצמך, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך, האם זהו צורך המנוגד להבאת ילדים, שלהם נותנים בלי סוף? איך זה שיש אנשים שמביאים שבעה ילדים ואחרים מסתפקים בשניים, האם זה פשוט החלטה מודעת והתכחשות לצורך של רביה (אם בכלל קיים צורך כזה?) 2. בטיפול הפסיכולוגי, הרי לא מכירים את המטפל, אז מה בעצם אוהבים, מהי אותה אהבה שמרגישים כלפי מטפל שבכלל לא מכירים , מאיפה היא נובעת? והאם האהבה הזאת יכולה לרדת? תודה, נעמה

נעמה שלום, שתי שאלות קצרות אך כבדות משקל. 1. לגבי הילדים היתה לא מזמן כתבה על כך. למיטב זכרוני במוסף של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים. כתבה שעסקה בהחלטה המודעת שלא להביא ילדים לעולם. אז מה זה? צו אלוהי? (פרו ורבו). צורך ביולוגי מולד או אולי גחמה חברתית. הפסיכולוגיה תגיד גם זה וגם זה. בטיפול בנושא הזה ניתן יהיה לגבש את הדיעה והעמדה שלך ביחס לקונפליקטים של גידול ילדים מול השקעה בעצמי ולהיות מסוגלת לחיות בשלום עם הבחירה שלך. 2. לגבי ההתאהבות במטפל. כאן אני מפנה אותך לדיונים נרחבים בפורום סביב השאלה הזו. באופן כללי בטיפול מתקיימת תופעה שנקראית "העברה", של העברת רגשות מדמויות משמעותיות בחיי המטופל אל המטפל. גם רגשות של אהבה והתאהבות. חלק מהטיפול הינו "פתרון" סוגיית ה"העברה". דרך אגב, בסידרה החדשה "בטיפול" עולים שני הנושאים הללו ויהיה מעניין לראות איך יתיחסו לנושאים הללו שם. בברכה, גדעון

אני יודעת שהנושא נדוש ובכל זאת הרי יש מטפלים שהמטופלים לא יוצרים איתם כימיה, ז"א שכן יש התיחסות בטיפול לאישיות המטפל, אז אולי כן יש כאן קשר לתכונות של המטפל עצמו ...... אולי ניתן ליחס כל התאהבות גם בחיים האמיתיים עצמם להעברה, כי בכל אופן אנחנו תוצר של מה שעברנו בחיינו.

ד"ר יקר שלום האם אחד התסמינים של קונפליקטים\משברים באישיות ובזהות(חוץ מסכיזופרניה) הינו שרוב האנרגיה והריכוז הנפשי מתרכזים סביב ה"עצמי" של האדם הסובל וכתוצאה מכך אינו יכול להתרכז ולחוות בצורה טובה את הסביבה, ואינו יכול לנתב את האנרגיה שלו לדברים חיצוניים? ומצב כגון זה יכול להמשך אף שנים? או שאם המצב הוא כזה, זאת אינדיקציה גבוהה יותר לסכיזופרניה מתפתחת?

יוני שלום, יש אנשים שיותר ממוקדים ומרוכזים בעצמם ויש כאלו שפחות. ואף זכור השיר "אדם אצל עצמו הוא גר". באופן טבעי כשישנן תקופות מתוחות האדם יותר מרוכז בעצמו ובצרותיו. אין קשר בין המיקוד בעצמי לבין מחלות נפש, מלבד העובדה הסבירה שאדם חולה נפשית עסוק יותר בעצמו. אבל זה לא אומר שאדם המרוכז בעצמו הינו חולה נפשית. בברכה, גדעון

בדיכאון וחרדות ישנה נטיה להיות מרוכז בעצמך. זה נשמע כמו דיכאון עם חרדה ממחלת הסיכזופרניה

שלום רב יש לי דבר למאוד מפריע לי בעלי פתאום לא אוהב לנשק אף אחד, אני יודעת כדי לתת חום אהבה עם זה לחמה אחות חשוב להחזיר בנשיקה. אני באה מבית חם מאוד שמנשקים אחד את השני ככה אנחנו משגרים חום אחד לשני ובעלי לא אוהב זה מפריע לי מאוד כי יש כאלה שאני רואה שהוא כן מנשק כמו דודה שלו אז למה את המשפחה שלי לא שכל כך אוהבת אותו . בעלי אפילו לא אומר לי את הסיבה למצב ולי נראה שזה סתם. תודה רינת

רינת, למה שלא תשאלי אותו? תגידי לו שזה מפריע לך, שאת הדודה שלו הוא כן מנשק ואת בני משפחתך לא ותמתיני לתגובתו. בהקשר הזה רק אוסיף שיש משפחות שאינן חמות ומנשקות והמנהג הנישוקי לא "מתישב" עליהן. אז האם זה המצב של משפחת בעלך? האם פתאום הפסיק לנשק? אני מציע לפתוח איתו את הנושא. בהצלחה, גדעון

יש לי חבר בערך כ- 3 חודשים ואני אוהבת אותו, הבעיה שיש בחור שאני בקשר איתו כבר במשך שנתיים שהוא לא בדיוק ידיד שלי ואני ממש לא אדישה אליו... וכל פעם שאני רואה אותו קורה משהו בנינו, ניסיתי אין ספור פעמים לנתק איתו קשר אך ללא הצלחה כי כל פעם שהוא יוצר איתי קשר אני מתקשה להגיד לו לא....... אני ממש לא יודעת מה לעשות כי אני אוהבת את חבר שלי ואני לא רוצה להרוס את המערכת יחסים שלי בגלל הבחור הזה אבל מצד שני אני חושבת עליו המון ויש לי חולשה אליו.... אני לא יודעת מה לעשות? איך מנתקים קשר עם בנדאם כזה? אני ממש לא מסוגלת להגיד לו להפסיק להתקשר אליו כי יש לי רגשות כלפיו, אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות??? ואיך אני יכולה לדעת אם לבחור זה שאני בקשר איתו כל כך הרבה זמן יש רגשות כלפיי או שהוא סתם מתעתע בי? אפשר לקבל עצה

גל שלום, עצות תוכלי לקבל לרוב, ואפילו את מייעצת לעצמך לנתק את הקשר. הבעיה היא ליישם את העצה הזו, שהרי ניסית כבר כמה פעמים לנתק את הקשר ללא הצלחה. אז מה ניתן לעשות כשהלב נתון לשני אנשים? ההמלצה שלי היא לדון על כך במסגרת של טיפול. יהיה לך קל יותר לברר לעצמך את סבך רגשותייך ואף להתיר את הסבך בעזרתו של איש מקצוע. ישנן הרבה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך: מה את אוהבה בכל אחד מהבחורים. מה מושך אותך באחד ומה בשני? ועוד. זו דעתי. נראה מה עוד יכתבו לך משתתפי הפורום. בהצלחה, גדעון

בעייתי היא כזו: מאז שאני זוכרת עצמי הרגשתי נחיתות כלשהיא אל מול האחר.איני מפגינה זאת כלפי חוץ ומראה בדיוק את הייפך.אך בפנים עמוק מבינה שהכל הסוואה אחת גדולה שכן בהתמודוות אמיתית אני נחלשת ד כדי תסכול עמוק.אני מאוד חוששת מאי התפקוד במצבים מעין אלו ובעיקר כאשר מדובר במציאת עבודה.תמיד מרגישה שיש טובים ממני..במרכזי הערכה מרגישה מגמגמת..בוחנת עצמי תוך כדי ראיון דבר שכנראה מונע בעדי להיות מוצלחת יותר.מאוד ביקורתית כלפי עצמי וחושבת שדברים שהחברה מהצג תרים גבה אם תדע את האמת על עצמי...רק מאחר ומקרינה כ"כ אחרת בכל מקרה,לאורך שנים "הרסתי" עצמי בשל הפחד ולכן תמיד בחרתי במסגרת שלא מתאימה רצונות וכישורים,העיקר מסגרת.זה מה שהיה חשוב כדי להדחיק את המועקה. כפי שהינך לבטח יודע פחדים ודימוי עצמי צצים בכל התמודדות וגם ללא התמודדות כי יש בי כעס חבוי "למה אני לא יכולה יותר..ושצריך להמשיך להילחם". הגאווה מאימי נטועה בי כה חזק שבכל פעם שיש נפילונת אני מיד קמה ולא מרשה לעצמי לדעוך.יש בבית אח עם סכיזופרניה דבר שבכל שנות חיי "התעלמו" ממנו. מעין הכחשה בעיקר של אימי "אצלנו זה לא יכול להיות".עליי זה השפיע המון אולי כי אני רגישה אולי כי מעמיקה...אבל אנלא מבינה איך אפשר להתעלם מבעיות כאלה ולחשוב שזה לא יכה בסובב בבית.לא יודעת אם יש קשר ישיר לבעייה הסבוכה שלי אבל כנראה שכן.אפילו כשחוויתי תאונה מאוד קשה חזרתי לעצמי כה מהר שחס וחלילה לא "יראו" שנפלתי..וכך אני זוכרת עצמי בין נפילות קטנות כגדולות שבה "לעצמי"... והנה בשנה האחרונה קיבלתי מעין סטירה שהעירה אותי ופתאום הרגשתי בעוצמת יתר שאני חיה חיי שקר קשים.כיוון שבפנים תמיד מרגישה רע.חוסר חשק.ריקנות. כמעבירה זמני בעולם אך לא חווה אותו באמת. תחושות התסכול הללו גרמו לי להעלאת כעס פנימי וחיצוני כלפי החברה...למה אני לא עושה מה שבאמת רוצה.?? וכן עד מתי אחיה בצורה של דחייה מחוסר הבטחון הזה? עוצמת הכעס הופנתה בעבודה ואמרתי דברים קשים לגבי חוסר העניין שלי בעבודה שהיא משעממת ומגעילה...ולמי הדברים נאמרו?? למנהל ישיר שלי. כאילו הכל פרץ החוצה..מבלי מחסומים שנהגתי לשים. הרגשתי בלבול קשה חשבתי שאני בדכאון א ו משהו כי חשתי כ"כ רע עם עצמי וחיי. מה שהכי מוזר..ששוב...כמו כל פעם אחרת פתאום אני חשה טוב יותר ומתנהגת בעבודה כשורה אם כי פוטרתי???!!! בגלל התנהגותי.. פתאום הכל נראה לי בסדר ולמה להתנגח בכל דבר ולחשוב שהעולם מעוות??? רק אחרי שקיבלתי הצעה ממקום עבודה חדש ושוב התחלתי בבלבול "לא...זה לא מתאים לי.." ואני מחפשת משהו אחר...." הבנתי שאין לי ברירה אלא לנצח איכשהוא את המשחק המטורף הזה שבתוכי. כנראה מרגישה טוב באופן רגעי והכל יחזור אליי בבום!!! מתישהוא. כנראה,בקרוב.שאהיה מובטלת ואחזור למעגל הבלגן של הדימוי הנמוך שלי. רציתי מאוד לעזוב עבודתי כי הרגשתי שאיני יכולה להתמודד יותר ולהיות חזקה "בכוח" אז..חשבתי שקצת חופש ורגיעה ממירוץ החיים ישים אותי באיזון,בזמן זה אחשוב מה אני רוצה לעשות..אניח לשגעון הזמני...אהיה רגועה יותר -אולי.. נראה לי כעת שהיתה זו טעות מרה.כי אני חוששת מהרגשה זו שתגרור אחריה התפרצות חוסר אונים בשנית. כי הרי מוערך רק מי שעומד במירוץ החיים לא??? אני מפחדת לא למצוא עבודה.מבינה שדפקתי את חיי כי עד כה לא טיפלתי בבעיה כמו שצריך..לא מאמינה שאפשר לטפל בה כי זה מושרש עמוק כ"כ...לא נראה לי ששיחה עוזרת..סקפטית מאוד לגבי העתיד בשל ניסיון העבר.. אז למה אומרים לי שלילית? אני מכירה עצמי ויודעת מה יקרה הלאה....הייתי שם...בחיפוש כושל של עבודה.... לא יהיה לי טוב....ולכן החזקתי בשיניים עבודה שממשששששששש לא אהבתי. מה קורה ד"ר ? ממה כל הבלבול נובע? האם יכולתי להמשיך לעבוד במקום שלא נותן לי סיפוק ולו רגעי?? האם בעייתי תצוץ בכל מקום ולכן לא יעזור חיפוש מחדש? האם עדיף להמשיך להילחם כדי לשרוד כי אלו הם חיינו ואף אחד לא מרוצה? ורק לי נראה שאני סובלת???

צביה שלום, תחושת נחיתות ודמוי עצמי נמוך עלולות להקרין החוצה ולבוא לידי ביטוי גם בחיים החברתיים וגם במקום העבודה. לדעתי את צריכה לעשות עבודה עם עצמך בשני מישורים. המישור הפנימי - עלייך לעבוד על עצמך ולהבין טוב יותר את עצמך. לכן הייתי ממליץ להיות בטיפול. גם אם את כרגע לא מאמינה ששיחות עוזרות במישור השני - המישור התעסוקתי, לנסות למצוא עבודה בו תוכלי להביא לידי ביטוי חלקים טובים ויצרניים שלך ולהנות מפרי עמלך. לפי מה שאת מתארת - ניסית ועד עתה זה לא הלך בקלות. אני מעודד אותך להמשיך לנסות ולא להתייאש. בברכה, גדעון

מחפש המלצה על ספר שדן בהתמודדות בחרדה חברתית על השיטות השונות לטיפול בבעיה הזו על טיפול פסיכיאטרי חשבתי - אבל הפסיכיאטר לא מאשר לי בגלל בעיות רפואיות בכבד. על טיפול פסיכולוגי חשבתי - אבל אני אסטרונאוט ואדם מאוד מופנם ככה ש 90 אחוז מהזמן אני "מעופף" אז אם בטיפול פסיכולוגי אני אקלוט ואיישם 10 אחוז מהטיפול אז חשבתי שמתוך ספר אקלוט ואיישם 90 אחוז .... בטוח שיש ספרים בנושא... ספר שדן ב"תאכלס" לשיטות שונות ומגוונות לטיפול בחרדה חברתית.. אם יש איזה אתר שעוסק בנושא זה גם כן טוב אודה לכם מאוד

שלום לך, ישנם ספרים רבים העוסקים בחרדה ובהתמודדות עם חרדה. אתרים בנושא ניתן לאתר דרך מנועי החיפוש השונים. ובכל זאת נראה לי שעדיף להתמודד בעזרת איש מקצוע. גם אם בהתחלה תקלוט רק 10%, הרי בהמשך רמת החרדה תרד ותוכל לקלוט הרבה יותר . בברכה, גדעון

שלום. רציתי להוסיף שמטרת הפגישה היתה ליצור לי מקום נוסף ללכת אליו כאשר ישעמם לי בבית או כאשר אצטרך ללכת מבית אימי מסיבות שונות. כמו כן חשבתי שאבא שלי יוכל להוסיף לי דברים וחיזוקים בכיוון של בטחון עצמי ושלווה - מה שרק אבא אמיתי יכול לעשות.שוב מציינת שהאבא הוא אדם מופרע בנפשו. האם בגילי איחרתי את המועד?

בואי נשים הדברים על השולחן: ללא קשר לגילך, אם אבא שלך הוא פסיכופט מסוכן ואדם מופרע בנפשו, כנראה שלא הוא יוסיף לך בטחון עצמי ושלווה. אם את מחפשת פתרון לשעמום - יש המון מקומות אחרים. את יכולה בהחלט לחדש את הקשר עם אבא, אך יש לחשוב על כל המשמעויות הקשורות לכך. בהצלחה.

כוכבה שלום, באומרי "בולמי זעזועים" כוונתי היתה לאנשים נוספים שיהיו בסביבה להגן עלייך. מעבר לכך מסכים עם התייחסותה של ים 3 - אנשים מופרעים בדרך כלל לא מוסיפים לשלוותינו. אם את רוצה להיפגש עם אביך לאחר זמן כה רב, למה שלא תעשו את זה בבית קפה . שם לפחות תוכלי להיות באזור שלא מקובלת בו התנהגות פרועה. וכן הייתי ממליץ על פגישה מתואמת ולא מפתיעה. בברכה, גדעון

הבת שלי היא בת 3.5 חודשים. הבעיה היא בוכה בנוכחות "זרים" כמו אמא שלי וההורים של בעלי. אני יודעת שזו לא חרדת הזרים שמתפתחת בגיל 9 חודשם. לבעלי היא רגילה יותר אבל גם התהליך הזה לקח זמן ועדיין יש רגעים שהיא נרגעת רק עלי. אני חוזרת השבוע לעבודה חלקית של 4-5 שעות ביום. פרט לבעלי שישמור עליה בחלק מהימים, תשמור עליה יום בשבוע סבתא אחת ויום בשבוע הסבתא השניה. אני ממש חוששת מהסידור... האם זה יכול לגרום לה טראומה? האם היא תזכור זאת בהמשך או שיש סיכוי שהיא תתרגל? האם זה מעיד על האופי בהמשך? האם זה סימן של אוטיזם?

בגיל כל כך קטן כמו של הבת שלך יש הרבה תופעות שנראות כמו חרדות משונות. בגיל כזה זה עדיין לא מעיד על שום בעיה ובדרך כלל זה עובר. שום טראומה לא יכולה להגרם משמירה על הילדה ע"י שתי הסבתות, אם כי רצוי שתתרגל לדמויות קבועות בחייה.

נירית שלום, זה באמת לא פשוט לחזור לעבודה ולהשאיר את בתך בלעדייך. בהתחלה זה אפילו קשה מאוד. אבל...בעלך והסבתות הינם סידור טוב והיא בהחלט תתרגל. מה שאת מתארת יכול להיות קשור לכך שבתך רגישה יותר לדרך שבה את מחזיקה אותה, אולי בוכה כשהיא לא מריחה אותך, אך אין לכך כל קשר לחרדת זרים או אוטיזם. גם לא הייתי מסיק מכך לגבי האופי בהמשך. בברכת הסתגלות נעימה לך ולבתך, גדעון

מבקשת מידע על האבחנה Pseudopsychopatic Schizophrenia

הקידומת "פסאודו" מעידה על משהו שנראה כמו... אבל זה לא ה"דבר האמיתי".

גילה שלום, זו אבחנה שאינה בשימוש כיום(בכל אופן לא בdsm-4). ההגדרה של האבחנה הזו היתה: A personality disorder in which there are oddities of thought (magical thinking, paranoid ideation, suspiciousness), perception (illusions, depersonalization), speech (digressive, vague, overelaborate), AND behavior (inappropriate affect in social interactions, frequently social isolation) that are not severe enough to characterize schizophrenia. בברכה, גדעון