פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אני סובלת מחרדות כלליות והתקפים (מעט) , כבר למעלה מ8 שנים , כדורים אנטי דיכאוניים לא ממש עוזרים , כדורי הרגעה רק משככים את המצב לכמה שעות , טיפול פסיכולוגי רגיל לא עזר ממש , וכרגע כבר כמה חודשים אני בטיפול קוגנטיבי התנהגותי , יש מעט שיפור , במיוחד בתובנות ובחשיבה שנהייתה מעט חיובית יותר , אבל הסימפטומים עוד מאוד מציקים לי , עדיין ישנה חרדה כללית שמאד מפריעה בתיפקוד היויומי , רציתי לשאול האם יש סיכוי שלאט לאט יעלמו גם הסימפטומים שלי ( בעיקר החרדה הכללית) , או שעלי להשלים עם המצב? אולי גם להמשיך לחפש תרופה שמתאימה לי ? או לחכות בסבלנות , עד כמה שהבנתי , טיפול קוגנטיבי הוא קצר מועד , ועדיין אצלי אין תוצאות מזהירות. בברכה גלית

גלית יקרה, לחכות בסבלנות זה תמיד דבר טוב... :-) את מספרת על שמונה שנים של חרדה, אבל כשאת מדברת על הטיפולים שכבר עברת, אינך מפרטת יותר מדי, ולכן קשה לדעת מהן הסיבות בגללן לא הרגשת הטבה. את אומרת שכדורים נוגדי דיכאון לא עזרו, ונשאלת השאלה אם ניסית להיעזר בפסיכיאטר כדי לבחון התאמה של תרופה אחרת? טיפול פסיכולוגי רגיל (רגיל?) לא עזר לך. מה זה טיפול רגיל? וכמה זמן חיכית עד שויתרת? יש כאן הרבה שאלות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול להועיל, וכדאי באמת לתת לזה הזדמנות, ולהעריך את יעילותו ביחד עם המטפל. אני רוצה להזכיר לך ששילוב של טיפול כזה יחד עם תרופות נמצא יעיל יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. אולי כדאי לשקול התייעצות פסיכיאטרית נוספת דווקא עכשיו? לפעמים הסבל הוא כה גדול, עד כי מתפתחת משאלה להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. לרוע המזל, טיפול נפשי הוא תהליך, ויש להתאזר במידה רבה של אורך רוח ולקבל בברכה כל שיפור, גם אם קטן. אני מאחלת לך שתוכלי למצוא שקט ושלווה למרות הכל ליאת

אני מעל גיל 30 עדין אין לי קשר זוגי נפגשתי עם הרבה בחורים שהכרתי דרך האינטרנט והיו אולי 3 קשרים שהמשכתי בהם עד שהגעתי למסקנה שאין התאמה הבעיה שקשה לי בקטע שכל פעם אני צריכה להכיר מישהו אחר ולראות אם זה זה, קשה מבחינת כל הלחץ שנובע מהפגישות וגם מבחינת זה שזה כבר מתיש ונמאס הייתי אצל פסיכולוגית קלינית לבקש עזרה בעזרת שיחות אבל מכיון שהיא מטפלת טיפול מקיף הכוונה גם על חיי הבן אדם גם על משפחתו וכו' ואני רוצה לטפל רק בבעיה של מציאת בן זוג היא הציעה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי שנקרא: אימון אישי בפסיכולוגיה שאלתי היא מה זה הטיפול הזה בדיוק? ואיך מחפשים מישהי שמטפלת בשיטה הזו ?

רינה יקרה, אני מניחה שהכוונה ל coaching (אימון אישי), שיטה חדשנית בה המאמן מלווה את המטופל ומתרגל אותו, הלכה למעשה, בלקיחת אחריות על חייו, יצירת שינוי בתחומים ספציפיים בחייו, ובניהול טוב יותר של עצמו בעולם התעסוקתי, החברתי, הבינאישי, ובכלל. איני בקיאה בטכניקות הנהוגות בשיטה זו, לבד מן העובדה שמדובר בליווי צמוד ופעיל של המאמן. אני מציעה לך להקליד במנוע החיפוש "גוגל" את מילות המפתח "אימון אישי", לקרוא קצת על הנושא ולבחור לך את מה שנראה לך הולם לצרכייך. בהצלחה ליאת

שלום רב, כל חיי הייתי זקוקה לטיפול,לשיחות,אך מעולם לא עשיתי זאת עקב מצב כלכלי (סטודנטית שמממנת לימודים ושכר דירה). כיצד ניתן להתגבר על הבעייה?גם דרך קופות החולים גובים כסף....

מיה, אני ממליצה לך מאד מאד לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה את לומדת, וליהנות מטיפול מוזל ומקצועי מאד. במסגרת האוניברסיטה ניתן לנסות ולבקש סיוע כלכלי והשתתפות בעלות הטיפול, מה שמוזיל אותו עוד יותר. סיוע כזה מותנה באישור דקאנאט הסטודנטים, אבל מניסיוני, מקרים מוצדקים זוכים לכך. ועוד טיפ קטן: נסי לפנות עכשיו ולא לחכות לתחילת שנת הלימודים. כך תוכלי להיענות מהר יחסית ולא להיכנס לרשימות המתנה ארוכות מדי. אפשרות נוספת היא לפנות לתחנה לבריאות הנפש במקום מגורייך. הטיפול שם ניתן, למיטב ידיעתי, בחינם או כמעט-חינם, אך כרוך בהמתנה ממושכת. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, מיזם " נפש אמן " זהו מיזם השם לו למטרה - קידום אמנים נפגעי נפש בישראל ושילובם בקהילה. אנחנו שמחים לבשר על תחילת פעילות - עבודות של אמנים ראשונים שהצטרפו למיזם תוכלו לראות בקישור הבא: http://www.noamd.allbiz.co.il/Page8025.asp למיזם צורף פורום לתגובות על העבודות ובכלל... אתם מוזמנים לשתף אותנו בהתרשמותכם. המשך יום נפלא של אור אושר ואהבה ז'ק ונועם

ז'ק ונועם נכנסתי להציץ באתר שלכם, והוקסמתי. מבטיחה להגיע שוב ולהתייחס כראוי בפורום שבאתר. אני ממליצה מאד לכל חברי הפורום לבקר באתר ולהתרשם מהעושר והעוצמה ביצירות המוצגות בו. כל הכבוד ויישר כח ליאת

ליאת יקרה המון תודה לך על מילותייך החמות. אנו מאוד גאים בשם אמני נפש אמן , על התרשמותך מיצירותיהם. נשמח מאוד לקרוא את תגובתך גם שם ולדעת שהאמנים קוראים ומרגישים גאווה בזכות מילותייך. אז שוב המון תודה, ושיהיה לך , לכל חברי הפורום והמבקרים יום נפלא של אור אושר ואהבה ז'ק ונועם

איך יודעים אם בעצם אני סתם סובלת ממצבי רוח שהם נורמליים או שאני צריכה טיפול? אם אני סתם קנאית מתוך אהבה או אובססיבית בצורה לא בריאה? איזה אינדיקציה יש לי לשים גבולות לעצמי ולומר, או קיי, עד פה זה נורמלי, מכאן זה כבר ממש לא בריא?

כנראה שהאינדיקציה הטובה ביותר נחלקת לשתיים: ההפרעה עבורך, וההפרעה שהמצב יוצר לאנשים בסביבתך. אם את מרגישה שמצב הדברים כפי שהוא מפריע לך, אם הקנאה גורמת לך לקשיים בתפקוד היומיומי, אם מצבי הרוח פוגמים ביכולתך לנהל חיים תקינים - זה הרגע לגשת לטיפול. או לחילופין אם הקרובים לך מעירים לך על הדברים האלה, אז כנראה שהם שמים לב למשהו שאולי נוח לך להתעלם ממנו. אם אדם אחד מעיר לך - יתכן שהוא טועה. אבל אם מספר אנשים מעירים לך בנוגע לאותם דברים - לא סביר שכולם טועים ורק את צודקת .

טלי יקרה, גילי ענתה לך מצויין. ומעבר לכך, טיפול הוא אופציה לא רעה כלל, גם עבור אנשים נורמליים ובריאים. היית מוכנה לנסות? :-) ליאת

הייתי רוצה לנסות. אני מלאה בפחדים, אף אחד מסביבי לא אמר לי שאני צריכה טיפול, אני פשוט כל הזמן מפחדת, מפחדת שכל כך טוב לי, מפחדת שמה שיש לי ייעלם, החיים שלי מושלמים כרגע פחות או יותר יש לי הכל ואני מפחדת שהכל ייגמר לי, שאהבתו של בעלי תפסיק שיימאס לו ממני, שאני יפסיק לקבל כל מה שאני רוצה תמיד, אני מפחדת לאבד מישהו מהאנשים סביבי שאני כל כך אוהבת, שאני לא מספיק רואה טוב מה קורה מסביבי ולכן הכל נראה לי טוב כל כך.

האם זה המקום לשאול לגבי תהליך גמילה בעייתי מחיתולים? תודה

שלום גל אפשר, כמובן, להתייעץ כאן, אך טוב בהרבה לפנות מחר (יום רביעי) או ביום ראשון ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בין השעות 9:00 ל- 15:00. שם יוכלו לייעץ לך אנשי מקצוע מנוסים בנושא זה. (אני עצמי אהיה שם ביום ראשון). להשתמע ליאת

שלום רב, רציתי לשאול על סיטואציה מסוימת. במצב שבו אישה טוענת שנאנסה ומוגשת תביעה משפטית. השופטים חלוקים בניהם, מתוך הרכב של 3 שופטים, אחד מהשופטים סבור שלא בוצע אונס וה"נאנסת" משקרת. האם זה מצב שמחייב חוו"ד פסיכיאטרית על הבחורה לקביעה משפטית? האם ידוע לכם על מקרים, או תקדימים? המון תודה, מיה

מיה יקרה, חו"ד פסיכיאטרית היא עניין מקובל בבתי משפט, במקרים של ספק לגבי אמינות/אחריות פלילית ועוד. אני מציעה לך להיוועץ בפורום פסיכיאטריה השכן, או בפורום רפואה ומשפט. בהצלחה ליאת

אני יכולה להבין את הנושא של ההעברה למטפל/ת, מכל הבחינות הקיימות. אבל לא ברור לי למה מתעוררת ארוטיקה בהעברה הזאת. האם הילדה הקטנה היתה אירוטית כלפי אבא שלה כפי שאחר כך היא ארוטית כלפי המטפל? זאת לא תאוריה קצת מוקצנת?

רבקה יקרה, פרויד אכן סבר כי בתהליך ההעברה חווה המטופלת מחדש (הפעם כלפי המטפל) תחושות ורגשות שהדחיקה בילדותה בגלל הקונפליקט שעוררו בה אז. בהעברה היא משחזרת באופן לא מודע את אהבתה האדיפלית לאביה, שכללה גם משאלות ארוטיות כלפיו (שהודחקו מהיותן בלתי מקובלות ומעוררות חרדה). וכן, יש הרבה אנשים שראו ברעיונותיו של פרויד משהו מוקצן :-) ועדיין, העובדה שהם שרדו איכשהו, בוריאציות קלות, עד היום מעידה משהו על הקסם והמסתורין, לא? ליל מנוחה ליאת

תודה רבה ליאת על תשובתך המהירה. אבל בכל זאת לא ברור לי - על איזה משאלות אירוטיות דיבר פרויד כשבא לתאר ילדה קטנה כל כך כשהיא בקושי מודעת לעצמה ולזהות המינית שלה? ולמה קונפליקט? מאיפה זה צמח? כלומר- אם יש דחף לאכול - אין קונפליקט. אז למה אם לילדה יש דחף או "משאלות אירוטיות" יהיה קונפליקט. הרי כשהילדים קטנים הדברים מאוד פשוטים. רוצה לאכול -אוכל רוצה לישון - ישן. רוצה לצחוק- צוחק. למה פתאום כשמדובר במין מתעורר קונפליקט? אני מקווה שאני לא מציקה לך מדי. רבקה.

האם שני בני הזוג לא יכולים להיות בטפול אצל אותו מטפל? למה זה? הייתי חושב שזה יכול דווקא להוסיף זויות ראיה וייעול הטפול.

ידין, ראה תשובתי לפיה. אם יתעוררו שאלות נוספות, אל תהסס לשאול שוב. בברכה ליאת

ליאת, המקרה שלנו שונה. לא טיפול זוגי אלא טיפול פרטני. יש מטפל מעולה באיזור שלנו. למה הוא יכול לקחת רק אחד מאיתנו? הרי הוא יכול להיות כל כולו בשבילי בזמן שאני אצלו וכל כולו בשביל אשתי בזמן שהיא אצלו. הרי ממילא אחר כך כל אחד הולך לדרכו הוא. הוא לא ממשיך לחיות עם אף אחד מאיתנו. אז מה זה משנה? ואילו היינו באים כל אחד בפני עצמו מבלי שהוא יודע על הקשר בינינו? למה אי אפשר להסתכל על זה כך- וששנינו נקבל את הטפול הטוב שמגיע לנו. אני יודע שתגידי שיש עוד פסיכולוגים טובים - אבל הוא עובד בשיטה קצרת מועד או איך שלא קוראים לזה. וזה מתאים לנו גם מבחינת ההוצאות הכלכליות. ידין

אני במערכת יחסים כשנה (יחסים נפלאים) עם מישהי שאני מאוהב, ואני בטוח שהיא מאוהבת בי יש לי סוד שלא סיפרתי לה, שנה לפני שהכרתי אותה היו לי יחסים הומוסקסואלים בעבר, לא מערכות יחסים אבל סטוצים במשך כשנתיים. זו היתה תקופה קשה עבורי שבא חיפשתי חום של אבא שחסר לי. זו היתה תקופה של גילוי הזהות המינית שלי. היא הקשר הראשון שלי עם נשים ואני אוהב אותה מאוד.. לעיתים אני מרגיש לא טוב שלא גיליתי לה, אבל גם היא לא מדברת על מערכות יחסים קודמות, וממש לא מעניין אותי עם מי היא היתה, העיקר שהיא אוהבת אותי. וגם היא לא ממש מתעניינת בעבר שלי. יחסה להומוסקסואליות לא יודע אם הוא גמיש... היא בעלת ראש פתוח, אבל כל עוד שזה לא נוגע לה... לא בטוח שגמיש. הסיכוי שהסוד שלי יתגלה הוא אפסי מאוד ... ככל שאני חושב להציע לה נישואין כך אני קצת, קצת מרגיש לא טוב שאני לא מגלה לה... אני אוהב אותה מאוד ,לא בוגד בה.... מותר שישארו לי קצת סודות.. "שלדים בארון", לא ? אשמח לשמוע דעה של מומחה וגם דעות של נשים תודה

אתה נשמע גבר מקסים ומודע.חבל שחששת לספר לה ,אני מאמינה שזה היה בסדר מבחינתה. מכיוון שאתה נשמע לי טוטאלי ביחסך לזוגיות ,נראה לי שיהיה לך קשה להישאר עם הסוד הזה,וככל שיעבור הזמן ולא תספר,כך גם חוסר האמון מצידה יגדל ואתה תפתח חרדות כל עוד תסתיר זאת. יש אנשים שבנויים לחיים עם "סודות"מבן/בת הזוג ויש כאלה שלא.אתה לא נשמע לי כמו מישהו שיכול...האם אני טועה? תחושת בטן מתוך דבריך (נשמע שהקשר ביניכם חזק,יציב ואוהב) ולכן זה הזמן לספר לה,ולא בדרמטיות יתרה,מתוך שיחה עליה,עליך... ספר לה על החששות שהיו לך (גם אם זה היה קצת ילדותי),אמור לה שמאוד חששת לאבד אותה... אמור לה שאתה מרגיש צורך לשתף אותה,אני מאמינה שהיא תעריך זאת ואף תדע שאפשר לסמוך עליך. מה שחשוב זה להבהיר לה שזה שייך לעבר ושאתה לא נמשך לגברים ושהיא בחירתך לגמרי !!!!!!!!!!!!!(תשאל את עצמך את השאלה הזאת ,אני מניחה שזה הדבר שהכי יטריד אותה:האם הוא נמשך לגברים? )במידה ואתה שלם לגמרי עם הזהות המינית שלך,אין שום סיבה שלא תשתף אותה בחוויה כמו כל סוג אחר של חוויה שעברת ושיתפת אותה.כך אני רואה את הדברים.כך הייתי נוהגת אני . ועוד טיפ קטנטן... אם היא קצת תירתע או תחשוש או מעט תתרחק...תן לה מרחב,תכיל אותה והכי חשוב שתדע שפרק זה הסתיים בחייך!!! בהצלחה לשניכם,ושנה טובה...:)

שואל יקר, כמי שחווה במשך שנתיים יחסים הומוסקסואליים בלבד, ונמצא כיום בקשר אינטימי *ראשון* עם אישה, גם אם קשר זה נתפס כחם, עמוק, יציב ומשמעותי, הייתי ממליצה לך להמתין עם הצעת הנישואין. הסוד שלך אינו "מעשה חד פעמי" או אירוע בעברך. מדובר בתקופה ממושכת, מורכבת, קשה, הקשורה גם ביחסים בעייתיים עם אבא נעדר. מדובר בחלק חשוב ומשמעותי בעולמך, מכדי לצמצם אותו לממדים של אפיזודות חולפות. בעיני, את הדיון על חשיפת הסוד, יש לעשות עם איש מקצוע מיומן, שיוכל להתייחס לקונטקסט הרחב של הדברים, ולהביא בחשבון השלכות אפשריות של כל החלטה שתקבל. בברכה ליאת

לכולם שלום, אני חדשה כאן בפורם לאחר המלצה מחברה טובה ושמחה להיות איתכם. בעייתי היא כזאת: הייתי בטיפול זוגי עם בעלי אצל פסיכולוגית משפחתית שעזרה לנו מאוד, אח"כ נפגשתי איתה בנפרד לגבי בעיות שלי אישיות (ואכן היא עזרה לי, ד.א. היא גרה קצת רחוק מאיתנו). היום אני יודעת שאני זקוקה לתמיכה ועזרה פסיכולוגית לתווך ארוך, שמעתי שאם אמשיך אצלה את הטיפול היא לא תוכל להמשיך להיות מטפלת זוגית לי ולבעלי בעתיד, האם זה נכון? (בינתיים יש לי המלצה טובה לפסיכולוגית אחרת שדווקא גרה קרוב אלי). שאלתי במי לבחור? אודה על ההתייחסות וההסברים.

פיה יקרה, אני שמחה שהגעת הנה, ונשמח לשמוע ממך גם בעתיד על ניסיונך בטיפול ובכלל. את מעלה שאלה חשובה, בנוגע להבדלים בין טיפול זוגי לטיפול פרטני. בטיפול זוגי, הפציינט הוא הזוג, וגם אם מתקיימות שיחות עם כל אחד מבני הזוג בנפרד, המוקד הוא כמעט תמיד הזוגיות עצמה, וחלקו או תפקידו של כל אחד מבני הזוג במערכת הזוגית. בטיפול פרטני, המטפל משקיע את כל כולו במטופל הבודד, ומבסס עמו ברית ייחודית של אמון וקרבה. ברית כזו, הנוצרת פתאום רק עם אחד מבני זוג עלולה לערער מאד את בן הזוג האחר, ובכך, למעשה מונעת אפשרות של חזרה למצב הקודם. הזוג, שהפיק תועלת רבה מהטיפול, איבד למעשה את המטפל הטוב, שהיה להם לעזר כה רב, ולא יוכל לחזור ולהיעזר בו במידת הצורך בעתיד. אני הייתי בוחרת באפשרות של מטפל אחר, שיהיה "רק שלך". בהצלחה רבה ליאת

שלום אני וחברי יוצאים מזה כשנה.מערכת היחסים הסתיימה לפני כשבוע לאחר שחברי אמר שאינו יכול לעמוד בלחץ בין סירובם של משפחתו לחיבור ביננו ובין הרצון שלו להיות איתי. אנחנו בני 25 . במהלך הקשר התברר כי משפחתו של חברי ובמיוחד אימו טענו בפניו כי איני המתאימה ורמזו כל הזמן כי מוטב שיסתיים הקשר. חברי טוען כי אינו יכול לראות את משפחתו סובלת לאור אי שביעות רצונם.טענתי היתה כי ריצוי תמורת יחסים טובים אינה עובדת כנוסחה וכי גבולות בין עצמאיותו וניפרדותו ובין הסטטוס שלו כבן צריכים להיות ברורים.עוד טענתי כי הדבר בוודאי משמש שיקוף בזעיר אנפין של הקשר ביננו ויתכן שלמרות הצהרותיו אינו רואה אותו דרך אותם משקפיים שאני רואה. במהלך הקשר הרגשתי כי "אני אוהבת יותר" אולם לא ייחסתי זאת להסתייגות מצידו כי אם לתכונות אופי אישיותיות. חברי שסיים הקשר חושב כי קשר שימשיך הלאה יסב רק צער לאור התפתחותו כאשר ממילא אין הוא מקבל את החותם הסופי מצד הוריו. מה עליי\עלינו לעשות

שואלת יקרה, אני מתרשמת שההחלטה שלו כבר נפלה, והקשר הסתיים. את צודקת בכך שחבל לוותר על יחסי אהבה לטובת הצורך לרצות אנשים אחרים. אבל את אומרת גם, שבמהלך השנה בה הייתם יחד, הרגשת שהאהבה ביניכם אינה סימטרית, והיו לכם לא מעט דיונים על טיב הקשר. את שואלת מה לעשות? אני לא יודעת טוב ממך. הייתי מציעה לך לא להתעקש על משהו שממילא "צולע", לאפשר לעצמך תקופת מה של עיבוד האובדן והפרידה, ואז - לנסות לפתוח את עצמך למערכת יחסים חדשה, מתגמלת יותר, עם בן זוג שידע להעריך את אהבתך ואת ההשקעה שלך בו. דרך צלחה.

שלום רב למומחים:ברצוני להתייעץ לגבי בעיה שמטרידה אותי אני בחורה בת 22 וגרה עם ההורים ואחי בן 24 וחצי כולם קמים באותה שעה וחוזרים הבייתה באותה שעה יש תמיד אווירת מתח ועצבים בבית אני מרגישה שאני חייבת את השקט שלי בבוקר לבד ושאני חוזרת מהעבודה ואין לי את הפרטיות הזו זה מציק לי ברמות היסטריות אני פשוט מתעוררת לבוקר של לחץ ועצבים אני פשוט בא לי לבכות חשוב לי לציין שאמי ואבי לא ביחסים טובים והמצב הכלכלי שלנו לא טוב אני כבר לא יודעת מה לעשות אני מרגישה חנוקה ברמות אני שונאת לאכול לידם וכו וכו אשמח לחוות דעת מקצועית דחוף תודה

שלום אביב, לא מאד ברור לי מה את שואלת, ואוכל רק לומר שאת נשמעת באמת "על הקצה". לא כתבת האם את עובדת ומסוגלת לפרנס את עצמך. במידה וכך הדבר, אולי שווה לשקול יציאה מהבית לדירה משלך, אולי עם שותפים. לגור עם ההורים בגיל מבוגר זה לא דבר קל. כאנשים בוגרים חשובה לנו מאד הפרטיות (אגב, גם להורינו...), וכבר ביססנו לנו הרגלים מסוימים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של הורינו או אחינו. למגורים עם ההורים יש יתרון כלכלי, ופעמים רבות אנשים צעירים מעדיפים לשלם מחיר של אי נוחות אישית, ובלבד שלא ייאלצו להתמודד עם מצוקות הקיום העצמאי בחוץ. זו כבר שאלה של רווח והפסד שתאלצי להתמודד איתה בעצמך, או עם איש מקצוע, במידה ותבחרי לעשות כן. אני מקווה שתצליחי לבחור לך את הדרך הנכונה לך בהצלחה ליאת

שלום רב! 1)האם הפרעת קשב ריכוז המכונה ADD עשויה להופיע בגיל כמו 25 למרות שבילדות רמת הריכוז והקשב היו ברמה גבוהה מאוד ולא היו לכך שום סימנים? 2) האם יתכן אבחון ADD למרות שיש בעיה רק בריכוז הממוקד, ואין בעיה ניכרת בקשב? תודה רבה!

שלום גדי, הפרעת קשב וריכוז מתגלה ומאובחנת עפ"י רוב במהלך הילדות, ובדרך כלל זה קורה נוכח קשיים בתפקוד האקדמי של הילד. יש מקרים בהם ההפרעה מתגלה רק בגיל מבוגר (למשל רק באוניברסיטה), אבל בדיעבד האדם יכול לדווח על קשיים בילדות שלא זכו לתשומת לב הראוייה ו"התפספסו". מקורותיה של הפרעת הקשב וריכוז (ADD) אינם חד משמעיים, אך יש עדויות למעורבות של גורמים ביולוגיים (גנטיקה, חשיפה לרעלנים, מצוקה עוברית, ועוד). עם זאת, שכיחות ההפרעה גדולה יותר אצל ילדים הבאים מסביבות טעונות טיפוח, מה שיכול להעיד גם על כיוונים פסיכוסוציאליים. אתה מתאר ילדות ללא כל רמז להפרעת קשב, וממקד את הקשיים דווקא בריכוז ממוקד ופחות בקשב. זוהי הבחנה חשובה: קשב הוא היכולת לקלוט ללא מאמץ, ואילו ריכוז דורש מאמץ. בקשב, ההשקעה היא החוצה, בעוד הריכוז מחייב השקעה פנימה. בהנחה שהתופעה החלה רק בגיל מבוגר, אפשר לנסות ולחשוב גם על כיוונים נוספים. קשיי ריכוז יכולים ללוות לא מעט מצבים נפשיים-רגשיים, כמו למשל מצבי סטרס, חרדה או דיכאון. במצבים אלה נפגעת היכולת להשקיע מאמץ מכוון וממוקד לאורך זמן. אני מבקשת להדגיש שאין להתסמך על תשובה באינטרנט, ולפנות לאיש מקצוע לצורך אבחון יסודי. בכל מקרה, אפשר וכדאי לטפל בבעיה, יהיו מקורותיה אשר יהיו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום יש לי שאלה נוספת בקשר לבתי בת ה10. כתבתי לך כבר שהיא לקוית למידה, ונוסף על הקושי הלימודי יש לה גם קושי חברתי. היא ילדה יפה, מתוקה, ולומדת טוב, המורה אומרת שהיא משתתפת בשיעורים ועובדת יפה. אבל היא טוענת שהילדים, במיוחד הבנות מתעלמים ממנה.היא בעיקר נמצאת בהפסקות עם ילדה מהכיתה שהיא גבוהה מאוד ושמנה, ולכן גם היא דחויה חברתית. יש לה ילדה מהכתה, שאני ואימה ההינו ביחד בביה"ס, ולכן יש לנו קשרים די טובים. הילדה הזו מאוד מקובלת בכיתה, ומשחקת עם "מלכת הכתה". בימי הלימודים הרגילים היא לא מתיחסת לבתי כלל, כדי ששאר המקובלות ימשיכו לשחק איתה. אבל בסופי שבןע, בד"כ משעמם לה והיא יודעת שבתי פנויה, ואם אנחנו יוצאים לטייל, אנחנו לוקחים אותה איתנו, מכיון שהוריה עסוקים בקריירה, וכמעט ולא יוצאים מהבית בסופי שבוע. וכשהיא מתקשרת, בתי מיד מסכימה לפגוש אותה. אותי זה מרתיח, ואפילו אמרתי לבתי שתשאל אותה למה בביה"ס החא מתעלצת ממנה במופגן. בתי אכן שאלה, והיא אמרה לה שהיא כן חברה שלה, אבל בביה"ס היא מעמידה פנים שהיא לא מדברת איתה. בתי קבלה את ההסבר, ומוכנה לקבל את כל מה שהיא אומרת, העיקר שמדי פעם תשחק איתה. מה דעתך? בנוסף ישנה ילדה בכתה, מאוד כריזמטית, אבל לדעתי עם בעיות התנהגות חמורות, שכל הזמן מציקה לבתי, בין בקללות, ובבעיטת מאחורי המושב שלה, ובאספת כל הבנות שלא ידברו איתה וכו,. בתי מאוד רגישה ולא עונה לה. דברתי עם האם, אבל אחרי כל ההבטחות שום דבר לא השתנה, דברתי עם המחנכת, ואפילו בתי נתנה פתק למחנכת שתנסה לפתור את הבעיה. אמרתי לה שתנסה לענות לה כשהיא לועגת לה, ושתלעג בחזרה, ולא תשתוק, ואולי כשהיא תראה שעונים לה היא תעזוב. מה דעתך על כך? יש לך עצה איך לעור לה?

סימה יקרה, כמו שאמרתי לך כבר בפעם הקודמת, קל מאד להזדהות עם הכאב שלך, כאם, נוכח מה שנתפס בעינייך כדחייה חברתית של בתך. אבל אני חייבת לומר, עם זאת, שיש לי הרגשה שחיי החברה שלה קיבלו נפח גדול מדי אצלך. מלכת כיתה יש אחת, וסביבה יש בדר"כ חבורה מצומצמת למדי של ילדות. אבל יש הרבה בנות אחרות, חביבות, שאינן באור הזרקורים. בנות אלה הן אוצר יקר עבור ילדות כמו בתך. הן רוצות כמוה חברה, הן מרגישות כמוה קצת מחוץ לעניינים. את כועסת מאד על אותה חברה שמתעלמת מבתך בביה"ס (כדי לא לפגוע במעמדה שם), ובו בזמן מסתייגת מהחברות של בתך עם אותה ילדה גבוהה ושמנה שכן מוכנה להיות איתה. אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר שאת יכולה לעשות עבור בתך, הוא פשוט להניח לה לנהל את ענייניה החברתיים בעצמה, ולהגיד לה כמה את סומכת עליה שתדע לבחור את הבנות הנכונות לה, שלא יעזבו אותה או יבגדו בה (ואם כן - את בטוחה שתדע ללמוד מזה ולבחור טוב יותר בפעם הבאה). אני, אישית, לא מאמינה שאמהות יכולות באמת "לסדר עניינים" עבור ילדיהן. לפעמים זה עלול להשיג את ההפך הגמור. חשוב כן להתערב במקרים בהם ברור לך שבתך הופכת קרבן למעשי אלימות או התעללות, ולערב גורמים בביה"ס. אני שבה וממליצה לך להתייעץ עם איש טיפול כלשהו שיעזור לך לבסס נפרדות מבתך, ולשכלל את התקשורת ביניכן. אני מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה ליאת

שלום רב יש לי ילדה בת 6 והיא עלתה לכיתה א ובזמן האחרון חלו בעיות התנהגותיות איתה :אלימות פיזית ומילולית,חוסר משמעת,ובכלל שינוי לרעה . ברצוני לקבל עזרה מפסיכולוג לילדים שיכול לעזור לי כיצד אני יכולה למגר את תופעת האלימות שכן זה פוגע בחיי היום יום וכן בעיות בבית הספר אשמח לקבל שם של פסיכולוג תודה טלי

טלי יקרה, אני מסכימה מאד שכדאי להיוועץ בפסיכולוג ילדים. מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ שמית על מטפלים, תצטרכי לחפש בכוחות עצמך, אולי באלפון המטפלים, לפי אזור המגורים שלך. תוכלי להתייעץ, כמובן, גם עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס. אם לא יוכלו לסייע לך בעצמם, בוודאי יוכלו להפנות אותך לפסיכולוג אחר. בהצלחה לתלמידה החדשה ולמשפחתה ליאת

אם את מאזור תל אביב כתבי לי לאימייל הרשום בהודעה ואשלח לך שם של פסיכולוגית.

שלום רב, בתוכנית החדשה "בטיפול" אמרה המדריכה לפסיכולוג ששניהם יודעים שהעברה אירוטית לא יכולה להימשך זמן רב אלא אם כן המטפל משתף פעולה. האם זה נכון? - ומה זה אומר שיתוף פעולה? הרי לא קורה דבר קונקרטי. ושאלתי השניה היא - אם מטופלת מרגישה משיכה עזה אליו ואהבה כבר מעל שנה - (נגיד שנתיים..) האם אין זה ייתכן שזו באמת משיכה ואהבה ולא "העברה אירוטית"? האם לא ייתכן שזה אמיתי ולא תהליך טיפולי? אשמח לתגובות.

ערב טוב, אני מניחה שגילה התכוונה לרעיון לפיו את תהליך ההעברה יש לזהות ולפרש למטופל בשלב כלשהו בטיפול. הציפייה היא, שתוך כדי עיבוד תהליך ההעברה, ילמד המטופל לזהות/לנתח/לשנות דפוסים באינטראקציה הבינאישית שלו. ולשאלתך השניה - ההבדל בין אהבה אמיתית להעברה נעוץ ברעיון האנונימיות היחסית של המטפל. בשל היותו עלום במידה רבה עבור המטופלת, יש להניח שלא מדובר באהבה ממשית, המתבססת בדר"כ על יחסים הדדיים המתפתחים ומתקיימים במגוון סיטואציות מציאותיות, אלא בהשלכות פרי עולמה הפנימי, המתקיימות במסגרת הטיפולית, המנותקת מהרבה בחינות מקונטקסט מציאותי. חשוב להזכיר לכולנו שתי נקודות חשובות: * ראשית, "בטיפול" היא תכנית טלויזיונית, וגם אם היא קרובה מאד למציאות, יש לשפוט אותה (ואת ראובן וגילה, המטפלים) בזהירות הראוייה, ולזכור שישנם גם שיקולי רייטינג שמטפלים אמיתיים פטורים מהם ברוב המקרים. * שנית, מושגים כמו העברה, העברה אירוטית, העברה נגדית, וכיוב' לקוחים מן התיאוריה הפסיכואנליטית, שניסתה לספק הסברים כמו-מדעיים למבני האישיות ולדינמיקה התוך-נפשית. צריך לזכור שעם כל קסמה של הפסיכואנליזה, בכל זאת מדובר בתיאוריה אחת מני רבות, ובעולם מושגים רעיוני ומופשט למדי. בואו נמשיך לעקוב, ונראה לאן זה יתפתח... :-) לילה טוב ליאת

ליאת שלום, (סליחה מראש על ההודעה הארוכה) הלכתי לטיפול לפני כשנה עם בעיה מסויימת. מאז שהתחיל הטיפול התעוררו אצלי בעיות נוספות כתוצאה מהטיפול עצמו. חוץ משאלת הקשר עם הפסיכולוג שלי שהבנתי ממנו וגם מדברים שקראתי שזה חלק מהטיפול וזה בסדר, התעורר אצלי דכאון שבא והולך כבר הרבה מאד זמן. לפני הטיפול לא סבלתי מדכאון, בטח לא ברמות כאלה של תהומות וחוסר יכולת לתפקד. היום אני מרגישה שאני צריכה ממש טיפול לטיפול. איכות החיים שלי הולכת ומתדרדרת, כבר הגעתי למצב שאני שוקלת טיפול תרופתי וקשה לי לראות בזה ירידה לצורך עליה. אני מבינה שטיפול פותח פצעים ומעיר שדים, אבל אם הייתי יודעת שככה זה יהיה, בכלל לא בטוח שהייתי מתחילה בטיפול בכלל. אני גם לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד עם הדברים אצלי. לעורר אצלי דברים כאלה שממוטטים אצלי את ההגנות וגורמים לי לכזה חוסר יכולת לתפקד. אני ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שהפסיכולוג שלי אומר שזה חלק מהטיפול אבל אם בהתחלה האמנתי ובטחתי בעניין מתוך תקווה שמתי שהוא זה יגמר ויעבור עכשיו אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. אולי הוא טועה? וגם אם לא, קל לדבר אבל אלה החיים שלי ולא שלו, זה לא הוא שסובל. יש לי תחושת בטן לא טובה בקשר לטיפול, אבל אני לא יודעת אם זה חלק מהסימפטומים שאני מפתחת בעקבות הטיפול, אם זו אותה התנגדות מפורסמת או שפשוט הטיפול לא הולך טוב. הטיפול ללא ספק לא תקוע, הוא מתקדם אבל ההתקדמות היא למטה...אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסמוך על עצמי ואני כבר לא יודעת מה לעשות ומה להרגיש. התחושות שלי נכונות? לא נכונות? אולי זה הכל חלק מהדכאון? אולי זה סתם חוסר הרצון שלי לפתוח דברים? ואולי הפסיכולוג שלי לא מתאים לי? התחושות הטובות שלי בהליך הטיפולי ובמפגשים עצמם מאד נדירות. יותר רע לי מאשר טוב לי. הייתי פעם מזמן בטיפול אחר מסיבות אחרות ושם גם כשהיה קשה הרגיש בטוח וטוב. אבל אולי אני השתניתי? אולי עכשיו התחושות האלו הן בגלל שעובדים על דברים עמוקים וכואבים יותר? העליתי את העניין בעבר והוא טען ש"זה לא אני זו את" (לא במילים האלו כמובן). לטענתו הטיפול בסדר, יש התקדמות (כמו שאמרתי, אני לא רואה אותה) והסיבות שבגללן אני מרגישה שזה לא זה איתו לא קשורות בו כאדם וכמטפל אלא בי. כל כך קשה לי, והאדם האחרון שאני רוצה להודות בפניו שקשה לי ושרע לי זה הוא - הפסיכולוג שלי. הוא יודע שקשה לי, שאני בדכאון (קשה להסתיר את זה..), אבל ממש לא בא לי (שוב) לפתוח מולו את ההתלבטויות שלי בקשר לטיפול. דיברנו על זה כל כך הרבה וממש אין לי כוח לדוש בזה איתו ולשמוע ממנו שזה לא משהו שקשור אליו ושצריך להתגבר על הקושי בתוך הטיפול וכו'. יש בטיפול גם רגעים טובים, קרובים, עוטפים אבל כל פעם אחרי שזה מגיע ואני מקווה שהנה הנה, התגברתי על הקשיים, יש נפילה לרוב חזקה. איך יודעים על מה ומי לסמוך? על עצמי? עליו? מה עושים?

ערב טוב, דיכאון המתעורר בתגובה לטיפול אינו תופעה יוצאת דופן, ובמקרים מסוימים אף מצפים לו, כעדות לכך שנוצר מגע עם הכאב העמוק, האמיתי, שהסתתר שם, מתחת, זמן רב מדי. יש מטפלים המאמינים שרק מן התחתית הזו אפשר באמת לצמוח מחדש. קשה לי, מכאן, להעריך את איכות הטיפול ואיכות הקשר הטיפולי. קטונתי. אני מניחה שאם את נמצאת כבר שנה בטיפול, והצלחת לקיים מגע (גם אם כה מכאיב) עם שכבות הנפש העמוקות, זו מעין ראייה לתשתית של אמון בסיסי במטפל. מעבר לכך, ככל הנראה, אמת המידה היא את עצמך. חשוב לי להזכיר לך, שלפעמים, עם התגברות של סימפטומים דכאוניים או חרדתיים, אפשר בהחלט לשקול להיעזר בטיפול תרופתי לתקופה מוגבלת בזמן. לא כדאי לראות בזה "ירידה", אלא "תגבורת", שתסייע לך לצלוח את החודשים הקשים עד לתפנית כלשהי. אולי עם שוך הדיכאון החריף, תוכלי להעריך באופן מהימן יותר את איכות הטיפול. אני מאחלת לך רק טוב ליאת

שלום ליאת, מבקשת לדעת מהם המאפיינים העיקרייים של האבחנה pseudopsychopathic schizophrenia

גילה יקרה, למען ההגינות, עלי להודות שלא שמעתי על האבחנה הזו עד היום. חיפשתי מעט במקורות מידע מקצועיים, והרי החדשות (בתרגום חופשי מאנגלית): מדובר באבחנה המשלבת היבטים הן של סכיזופרניה והן של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. למרות שחשוב לזהותה נכון לצורך טיפול, בספרות הפסיכיאטרית היא די נזנחה, ואינה מוגדרת כיום כ"אבחנה" במדריכים הרשמיים. המאפיינים הבולטים הם מוזרו?ת בחשיבה (חשיבה מאגית, רעיונות פרנואידיים וחשדנות) בהמשגה (אילוזיות, דה-פרסונליזציה), בדיבור (דיבור חריג, מעורפל או מפורט מדי) ובהתנהגות (רגשות לא תואמים באינטראקציות חברתיות, בידוד חברתי). מאפיינים אלה אינם חריפים מספיק כדי לענות על הקריטריונים של סכיזופרניה. זהו. מקווה שעזרתי קצת. ליאת

בזמן האחרון בזמן השינה, בדרך כלל אני שמה לב לכך כשאני מתעוררת (אך לפעמים זו הסיבה שאני מתעוררת) שהלסת שלי מהודקת בחוזקה ואני מתסוכלת מכך כי אני מבינה שכנראה זה נובע ממתח ו/או לחץ, קשה לי להצביע מדוע אני חשה כך אך העיניין מתחיל לקצר את שעות השינה שלי ואינני יודעת איך להתמודד עם המצב... אשמח לעצה... תודה ויום נפלא

דקלה יקרה, שנים רבות התופעה של חריקת שיניים בזמן השינה נתפסה כתופעה פסיכולוגית במהותה. אני יודעת שכיום נהוג לראות בזה תופעה פיזיולוגית מתחום הפה והלסת. לא ברור לי האם הלסת הנעולה בחוזקה היא חלק מתופעה כזו או לא, ולכן אני ממליצה לך להתייעץ על כך קודם עם מומחה מתחום הפה והלסת (אולי אפשר להתחיל מרופא השיניים). מעבר לכך, אם את יודעת על גורמי סטרס בחייך, כדאי להפנות להם תשומת לב ולטפל בהם, עם או בלי קשר ללסת המהודקת. בברכה ליאת

שלום ליאת לקראת החגים, אני רוצה לקנות לפסיכולוגית שלי משהו. זה קצת קשה, כי אני לא יודעת עליה דבר ומה טעמה. שאלה: אני מציירת , האם לצייר ציור ולתת לה זה יותר מדי? (מבחינתה כמובן לא מבחינתי) שכן זה לא עולה לי כל כך הרבה כסף, אבל הציור עצמו נראה דבר יקר, אבל בכ"ז הוא פרי ידי , מה את אומרת?

ניבה יקרה, הנושא של מתנות בטיפול הוא מאד שנוי במחלוקת. מטופלים רבים - בעיקר בסיום הטיפול - מרגישים צורך לתת משהו למטפל, מעבר לתשלום השוטף, שיביע את תודתם והערכתם. יש מטפלים המסתייגים מצעד כזה, ויש מי שרואים בו מחווה אנושית טבעית ומחממת לב. בהנחה שהמטפלת שלך נמנית על הסוג השני, מתנה מעשה ידיה של מטופלת עשוייה (לדעתי) לרגש מאד, מעבר לעניינים של טעם אישי\אמנותי. בברכה ליאת

האם אין בהסתייגות ממד מעט צבוע , לא נעים להם לקבל מתנות או לא רוצים לקבל מתנות וכד' פסיכולוג עולה למעלה מ1000 ש"ח בחודש, מה עלותה של מתנה? נכון תוך כדי טיפול אולי זה יכול להפריע אבל באירועים שונים כמו חג סוף טיפול, מה בעיה אם זה?! זו נראה כמו התחסדות

שלום רב בני בן ה-3 לא מוכן לעשות קקי בשירותים (פיפי הוא עושה יפה מאד וכמעט בלי פיספוסיים) לפני חודשים עברנו לחו"ל לתקופה של 3 שנים וכיום אני עומדת ללדת את ילדנו השני, אך אני יכולה לעזור לו והאם לאור כל הנתונים של מעבר לחוו"ל ולידת תינוק אני צריכה להרפות ?

דנה יקרה, אין ספק שאת תהליך הגמילה כדאי לעשות בתקופה של נחת יחסית, ובהיעדר גורמי לחץ נוספים. לא ברור לי היכן ילדך כן מוכן לעשות קקי. האם בסיר? האם בחיתול? המצב הראשון עדיף על השני, שכן אז אנחנו בחצי הדרך. חשוב לציין שאצל ילדים צעירים רבים עשיית הצרכים נתפסת כפרידה מחלק מגופם, מצב מאיים לכל הדעות. הסיר - כתחנת ביניים - מאפשר פרידה ידידותית יותר. מצב של חיתול "רק לקקי" הוא פחות רצוי בעיני, ומשדר מסר כפול. לא גמול ולא תינוק. אני מציעה לך לנסות להגיע מהר ככל האפשר למצב של שגרה יציבה (לטובת כולכם, אגב) ואז להזמין את הילד לתהליך מסודר ונינוח של גמילה מלאה, ולהפחית ככל האפשר מאבקים ואלמנטים של לחץ. רצוי לעשות זאת באווירה מאפשרת וסבלנית, עם הרבה סלחנות לתאונות, והרבה עידוד על המאמץ. אם כרגע את מרגישה שאינך מסוגלת לכך, עשי הפסקה של חודש (בו אל תעלי את הנושא כלל ! ) ואז התחילי שוב "על נקי" את התהליך, ללא לחץ. אני מקווה שאתם מסתדרים במקום החדש. זה לא פשוט כלל לעשות מעבר כזה, ועוד עם בטן... נשמח לשמוע מה שלומכם, ואיך מתקדמת הגמילה ובכלל. אני מאחלת לך לידה קלה, ולכולכם שנה טובה ובריאה גם הרחק מהבית ליאת

שלום רב, רציתי לשאול מהו מבנה האישיות של אנס, או עברין מין. בקווים כלליים, או בראשי פרקים. אם קיימים מס' מבנים אישיותיים אשמח לקבל לפחות מושכ כללי. הנושא מאוד מאוד חשוב לי. אשמח להפנייה למקורות בספרות הרפואית. תודה מראש, מיה

מיה יקרה, אונס, כמו התנהגויות תוקפניות אחרות, יכול להיות נקודת סיום אחת למס' נתיבים אפשריים שונים. אין קונסטלצייה נפשית אחת ההולמת את כל מעשי האונס והתקיפה המינית. אונס יכול להיות קשור בהפרעה מינית (פאראפיליה), כאשר העוררות המינית מותנית, למשל, באובייקט שאינו מביע הסכמה או במצבי כאב והשפלה (סאדו-מזוכיזם). אונס יכול להיות קשור גם בהפרעות אישיות (גבולית או אנטי-סוציאלית בדר"כ), ואז מעשה האונס אינו אלא אירוטיזציה של צרכים אחרים הקשורים בתוקפנות כלפי האובייקט. יתכן שתוכלי להיעזר בגופים המטפלים בשיקום עברייני מין, שיסייעו לך בשרטוט פרופילים אפשריים של התוקפים. בהצלחה ליאת

מיה, אני לא חושבת שאפשר להכליל מבנה אישיותי מסויים על כל האנסים. אצל חלקם מדובר באירוע חד-פעמי (לא שזה הופך את המעשה לטוב יותר!), אצל אחרים מדובר בהתנהגות סדרתית, יש פדופילים וכו'... באופן כללי אפשר לומר, שלאנסים יש בעיה של שליטה בדחפים וצורך מוגזם בשליטה. ס.מ.

בתי בת 10 ולקוית למידה.יש לה גם קשיים חברתיים, וקשה לה לקשור ולשמר חברויות עם בנות אחרות, למרות שהיא מאוד רוצה. השנה, החלטנו שהיא מנסה להתמודד עם שעורי הבית שלה לבד, בשעות הצהריים, ורק אח"כ כשתסיים את הטלות שלה היא יכולה לעשות תכניות. היא נמצאת בחוג יוגה, ושם פגשה ילדה שהיתה איתה בגן חובה, ועכשיו בכתה מקבילה שלה, ולכן הן לא החו בקשר, אך בגלל החוג המשותף, הן חרו להיות חברות. ביום שבת, בתי הזמינה אותה לשחק ביחדף וגם אז נדמה שהיא לא יודעת איך לארח חברה, כי רק כשהיו בחוץ, הן הסתדרו, כשישבו בחדר, לא שחקו רק צפו בטלויזיה. למחרת היא קבעה עם אותה חברה, והלכה איליה למרות שלא סימה שעורים. בערב לקחתי אותה, ודי כעסתי כשאמרתי לה שהיא חייבת קודם לגמור שעורים ורק אח"כ ללכת.היא כעסה בחזרה ועשתה שעורים בעזרתי תוך כדי כעס רב. יש לה פנקסון, שהיא כותבת בו כמו יומן, על כל הקשיים שלה, וכשקראתי את מה שהיא כתבה על אותו יום נבהלתי. היא כתבה שהיא היתה מאושרת עד שאני קלקלתי לה הכל, ועצבנתי אותה עד שהיא החלה לקלל את עצמה. היא כתבה שהיא שונאת אותי. האם דבריה (אגב, לי היא לא אמרה כלום) מראים על סימן מדאיג? האם לשוחח על הנושא? האם זה טבעי שהיא תחוש רגשות קשים כל כך? אנא, אני זקוקה לעצה

סימה יקרה, קשה מאד להורים לגלות שילדיהם תופסים אותם כחודרניים ורודפניים, עד כדי הבעת שנאה. את שואלת אם זה מדאיג, והתשובה שלי היא שזה בהחלט לא מצב רצוי. תמיד המצב הרצוי הוא שילד יחוש מובן, אהוב, ומוכל ע"י הוריו. אין לי ספק שאת מתכוונת לטוב, ורוצה מאד שילדתך תהיה מאושרת. כל הורה מכיר היטב את תחושת הפספוס, כאשר כוונותיו הטובות התהפכו איכשהו, והביאו בסופו של דבר לתחושת אכזבה וייאוש. לטעמי, טיפול והכוונה ע"י פסיכולוג יכולים לחסוך לכן הרבה עוגמת נפש בהמשך. במקרה שאת מתארת כאן, למשל, אפשר היה לחסוך הרבה מן הכעס, אם היית זוכרת עד כמה קשה לילד לקוי למידה לשבת מיד עם חזרתו מבית הספר ולהכין שיעורים לבד. ילד לקוי למידה משקיע מאמץ אדיר לשרוד את שעות הלימוד בביה"ס. מי שסובל ממגבלות קשב וריכוז משקיע אין סוף כוחות כדי לצלוח את השעות הארוכות בישיבה שקטה וממושכת, ובניסיון לעקוב אחר דרישות המורה. כשהוא בא הביתה, הוא חייב מנוחה, התפרקות, ואפילו נחמה, עידוד והתפעלות מהמאמץ שהשקיע. במקום זאת, כמו שתארת, בתך מחוייבת להתיישב מיד ולהכין את שיעורי הבית כבר בצהרים. אין פלא שהיא חשה בלתי מובנת, מתוסכלת ומיואשת, וכמובן גם כועסת על מה שנתפס בעיניה בצדק כדרישה שאינה מתחשבת בה. מסיבה זו, אני מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס או לפסיכולוגית ביה"ס, או אפילו לפסיכולוג ילדים פרטי, כדי לנסות לחדד את ההבנה לצרכים המיוחדים של בתך, כולל הצורך שלה בפרטיות ואוטונומיה, וגם כדי לתת מענה לקשיים החברתיים שלה ולסייע לה בשכלול המיומנויות החברתיות שלה. בינתיים, בהחלט יש מקום לשוחח איתה, לנסות להביע את אהבתך ודאגתך לה ואת הרצון האמיתי שלך לבסס יחסי קרבה ואמון ביניכן. עליך לחשוב טוב האם לחשוף בפניה את העובדה שהצצת ליומנה. זה עלול לעורר כעס נוסף במידה רבה של צדק. מצד שני, אולי זאת הייתה הדרך שלה להגיע אליך, ולשלוח לך מסר מאותת על מצוקתה. היי זהירה ורגישה. בהצלחה רבה ליאת

האם לעזוב גבר שאחיותיו לא אוהבות אותי ומתנהגות אליי בריחוק בלי שהוא ישים לב.הן לא מפרגנות לי,לו ולזוגיות שלנו אינני יודעת אם להישאר,זה מאוד מפריע לי ואני יודעת שאם אדבר זה רק יהרוס (זה כבר הרס בעבר). אנחנו מאוד אוהבים אך אני חוששת שהדבר יפריע לנו בהמשך חיינו המשותפים וישפיע עליו.אף פעם לא הייתה לי את הבעייה הזאת,תמיד בקשרים אחרים הייתי מאוד אהובה ואוהבת.אני חוששת שהן לא מבינות שזה יכול רק להזיק לו. מה עושים?

יעל יקרה, אני מתרשמת שבן-זוגך, בהתעלמות המודעת או הלא-מודעת שלו מההסתייגות של אחיותיו, רומז לך שזה לא העניין המרכזי כאן. את מדברת על עזיבה. האין זה צעד חריג, גם בהנחה שאת לא אהובה על אחיותיו? לטעמי, עליך לבדוק מה באמת מפריע לך, ומניין נובע הצורך הזה, להיות תמיד אהובה ואוהבת. אני, אישית, מתרשמת שזה משהו שאת צריכה לבדוק עם עצמך, אולי בטיפול, ושאינו בהכרח קשור לזוגיות הנוכחית שלך. אם אתם אכן מאד אוהבים, אל תתני לעניין הזה לחבל בקשר, אלא נצלי אותו לקידום ההבנה שלך את עצמך. להבנה כזו תהיה משמעות עצומה על כל הקשרים שלך בהווה ובעתיד. בהלצחה ליאת

את צודקת.אני משתדלת לא לתת לזה לחבל לי. וכבר אמרתי לעצמי:"לא כולם חייבים לאהוב אותי". אני רק מקווה שבן זוגי לא יושפע.אחרי הכול זאת המשפחה שלו.ואני קצת חוששת,אולי יותר מידי.את צודקת.תודה

שלום! אני מעוניין ללמוד תואר שני בפסיכ' קלינית בחו"ל (בשפה האנגלית) ומחפש הנחיות מפי בעלי ניסיון. כאלו שלמדו וחזרו לארץ או לומדים עכשיו. המון תודה, דוד

גדעון שלום רציתי לדעת האם תהליך של העברה נעשה עד הפרטים הקטנים , זאת אומרת , האם אני ממש מלבישה דמות מסוימת על המטפל שלי וחווה אותו כאותו דמות ממש עד לפרטים הקטנים , או שאני מלבישה רק דברים מסוימים ומלבישה רק נקודות שונות (או שאצל כל אחד זה שונה?). האם בהעברה אפשר לחוות את המטפל כאותה דמות לתקופה של יותר משנה? מקווה שאני ברורה כי אני לא יודעת איך לנסח את השאלה... תודה מראש בת - אל

בת-אל שלום, אני לא בטוח אם הבנתי את שאלתך. בהעברה אין חוויה טוטלית של המטפל כמו אותה דמות הורית ראשונית ממנה ישנה העברה, אבל כן מועברת חוויה או אופנות מרכזית של רגש. זה מורגש "כמו" , רק במקרים מאוד קיצוניים ישנה חוויה כמו שתיארת. למה את שואלת? בברכה, גדעון

גדעון , תודה על התשובה. כבר יותר משנה שאני חווה את המטפלת שלי בצורה מסוימת וכל פעם מחדש היא הסבירה לי שזו העברה ועדיין לא הצלחתי לנתק אותה מהרגשות האלו. קרה משהו שגרם לי פתאום להתעורר ולהבין שהיא לא הדמות שהלבשתי אליה - היא לא מפלצת כמו שחשבתי וכמו שהיא ניסתה להסביר לי . אני פתאום שמה לב איך הלבשתי עליה דמות כבר יותר משנה עד ממש לפרטים הקטנים ביותר . ולא שיש נושא אחד שהוא מרכזי בטיפול. זה קצת מוזר לי וקצת מפחיד לי , לחשוב שהתיחסתי אליה כל כך הרבה זמן בתור מישהי שהיא לא . זה ממש מבלבל אותי. האם אותם מקרים קיצוניים אופיניים להפרעה נפשית מסוימת? המון תודה

אחיינית שלי, בת 3, עברה לגן חדש, ההתאקלמות קשה לה, מתחילת שבוע שעבר יצרה לעצמה "דמות" אחרת ש"הולכת" לגן במקומה. הסבר, הילדה קמה בבוקר רגיל ולפני שהולכים לגן היא כאילו נכנסת לדמות אחרת (במקרה הזה- חמור...???) והחמור הוא זה שהולך לגן, ככה מתנהגת במשך היום, מדברת בקול אחר, משחקת ומתפקת בדמות האחרת, וגם עונה רק אם פונים אליה בדמות השניה. כששואלים אותה איפה היא? (הילדה) היא עונה שהיא בבית ולא באה לגן. כשהיא חוזרת הביתה מהגן, היא יוצאת שוב מהדמות ואומרת הינה אני, חזרתי וחוזרת להיות הילדה הרגילה. זה נמשך כבר שבוע וזה מתחיל להדאיג! נא עזרתכם, בתודה מראש

סול שלום, לדעתי אין לך סיבה לדאגה . את מתארת פיתרון יצירתי של ילדה אינטליגנטית לקשיי ההתאקלמות שלה. יתכן שההורים יכולים להציע לה שהילדה תבוא עם החמור לגן ותהיה שם "בלתי נראית" ורק החמור ידע שהיא שם, ובשלב הבא הילדה תוכל להיות בגן ולשחק רק עם הילדים הנחמדים ובשאר הזמן היא תחזור להיות בלתי נראית וכן הלאה. במילים אחרות, זה פתרון יצירתי לקושי להתאקלם במקום חדש. פתרון המאפשר לאחיניתך גם ללכת לגן וגם לא ללכת לגן. ההורים בעזרת עמדה לא נלחצת, תומכת ומקבלת ויצירתית יכולים לעזור לה לבוא עם החמור לגן ולא במקומו. תעדכני אותנו לגבי ההמשך, בברכה, גדעון

תודה רבה! ממש התחלנו לדאוג שיש לילדה פיצול אישיות או משהו ! ממש תודה לך, אני מקווה שבאמת הם יתגברו , אני אעדכן את אחותי לגבי הצעתך! ושוב תודה

תודה רבה! ממש התחלנו לדאוג שיש לילדה פיצול אישיות או משהו ! ממש תודה לך, אני מקווה שבאמת הם יתגברו , אני אעדכן את אחותי לגבי הצעתך! ושוב תודה

הייתי ממליצה לבדוק עם אחותך האם קשיי ההתאקלמות שלה נובעים מסיבות אחרות שקשורות בגן,בילדים,בצוות המטפל,בכניסה שלה לגן (האם הוריה הקדישו להסתגלות שלה זמן ושהו איתה בגן ובהדרגתיות עזבו אותה?) זה נכון שהיא בחרה לעצמה פיתרון יצירתי להתמודד אך על מנת להיות שקטים,אנא בידקו,האם יש דמות בגן שהילדה מרגישה איתה בטוח ושיצרה איתה יחסי אמון ?בדקו עם הצוות כיצד הילדה מתנהגת בגן וכיצד הם עוזרים לה עם זה. יום טוב.:)

שלום רב רציתי לקבל הסבר על תופעה שאני חווה: אני חש לעיתים קרובות, בעיקר כשאני מנהל שיחה עם אדם על נושא מסוים, שתוך כדי שאני מדבר ומספר על משהו, אני נתפס במחשבה לאיזושהיא אסוציאציה למחשבה אחרת ומשם לעוד מחשבה, ואני מרגיש שרשור של מחשבות שאותם אני כביכול צריך "לשמור" כדי שאני לא אשכח לדבר עליהם במהלך השיחה. ובכלל כשאני שוקע במחשבות, לפעמים כל מחשבה מושכת אותי למחשבה אחרת וכן הלאה, ואני חש קושי לרכז את כל המחשבות. אני מרגיש כמו איזה מחסנית של מחשב שצריכה לשמור כל רגע את המחשבה שבאה באותה רגע ובו בזמן להמשיך בחשיבה הנוכחית. יש לציין שמילדות אני סובל קצת מ- OCD מה ההסבר לתופעה??? זה קשור ל OCD? מה זה עוד יכול ליהיות? לפעמים אני גם "מאבד" מחשבה, ואז אני מנסה להתעמק "שעות" כי אני מרגיש שחשבתי משהו חשוב שאני לא זוכר...

גדי שלום, נתת לזה את השם המקצועי: חשיבה אסוציאטיבית, המתאפיינת אכן בקושי להתמקד על נושא חשיבתי אחד. זה בהחלט יכול להיות קשור לOCD . הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע כדי להגיע לאבחנה מדוייקת יותר ולטיפול המומלץ. בברכה, גדעון

לפני שנתיים יצאתי עם בחור שהייתי אמורה להתחתן איתו אבל הוא היכה אותי ופירקנו את החבילה שבוע אח"כ גילינו שאננו בהריון כבר חודש וחצי. לא רציתי שלילדה שלי יהיה אבא מכה, ובניגוד לכל מה שאני מאמינה בו ביצעתי הפלה מלאכותית. לקח לי המון זמן להתגבר על המעשה שלי, עד היום יש לי התקפי בכי, אני מדברת אליה, אני מתנצלת בפניה ואפילו נתתי לה שם. היום אני שוב בסיטואציה די דומה, יצאתי עם בחור ואני בהריון. לא יודעת מה לעשות, אני בספק רב אם אני אצליח להתמודד עם דבר כזה שוב. בפעם הקודמת הייתי בטיפול, לקחתי ואבן ופרוזק. כבר חשבתי על כל מיני מעשים קיצוניים שיכולים להיות פיתרון מושלם לכאביי ולילד הזה. מה לעשות אייך אני יכולה לקבל את הכלים להתמודד עם זה מבלי לאבד את עצמי בתוך התופת הזו שאני מקיימת לעצמי. ורק לפרוטוקול, ההריונות הללו אינם מתוך טיפשות, הם קרו בעודי מגינה על עצמי עם גלולות נגד הריון. הקניקולוג שלי לא יודע כבר מה לומר לי.

אני שומעת הרבה מאד כאב סביב הרצון שלך להיות אמא אך עם זוגיות שכנראה לא מתאימה. מצד אחד, חבר מכה, מצד שני הריון. די ברור לי למה ביצעת הפלה ולמה חסכת מעצמך קשר קשה וסביר להניח שחסכת זאת לעובר אם היה נולד. אך הכאב על הילד שלא נולד הוא עדין כאב, קשה ועמוק. הריון מביא ללידת תינוק, כך כשאת ביצעת הפלה, את למעשה מרגישה כאילו לא נתת לו חיים, לא נתת לו שם, אבל את בכל זאת ממשיכה לדבר איתו ולנהל איתו משא ומתן של נקיפות מצפון, התנצלויות על מעשייך. ועכשיו את שוב באותה הנקודה: הריון שבא מתוך קשר, שהוא לא ברור מה היה הסיפור שם, מתוך מה שכתבת. זה מאד קשה לתת שם , ולהתייחס למי שבעצם לא נולד, את מחמירה את התייחסותך בכך ומגדילה את נקיפות המצפון של סביב הנושא ונמצאת בתוך מעגל של האשמה עצמית וכאב גדול. הריון הוא אחד הדברים בו ניתן לנו , כנשים, כוח של אלוהים, להחליט אם להביא את הילד או לא להביאו לעולם. וכל החלטה היא נכונה, לאותו זמן נתון. ועכשיו את כאילו משחזרת שוב את ה"תופת"- מילה מאד קשה, שאת עוברת. אולי את רוצה להשאיר את הילד ולהולידו? מאד היה קשה לך בעבר סביב אותה הסיטואציה, ואת חוששת מזה שוב... אני חושבת שאולי לא סתם נכנסת להריון שוב, אולי הפעם לא כדאי להפיל? אולי את לא רוצה בכלל להפיל? מנגד לא קל גם לגדל לבד... אולי יהיה נכון לחזור שוב לטיפול לפני שאת מבצעת החלטה כל שהיא ואז זה ילווה את התהליך הקשה שאת עוברת, לא תיהיה לבד וגם כל החלטה שתקבלי תיהיה מלווה בתמיכה , מה דעתך?

venus שלום, את מתארת סיטואציה מורכבת: ארוע טראומתי של הפלה ושאלה מה את עושה עם ההריון הנוכחי. במצבים כאלו קל ליפול להאשמות עצמיות, לדכדוך ולתחושה הכואבת כל כך של " למה זה קורה לי שוב?". אני מעודד אותך לפנות לטיפול ולעבור את התקופה הזו מלווה ע"י אשת מקצוע. במצב כזה עדיף לחשוב בשניים ולא לבד, על מה עושים ואיך מתמודדים. חזקי ואמצי, גדעון

לכבוד : שרת המשפטים ציפי לבני עצומת תמיכה בחוק למניעת כפיה מינית בשנה האחרונה חשפה התקשורת מספר מדאיג של החלטות שיפוטיות מקוממות ביחס לעבירות מין. ההחלטות המחפירות האחרונות בענייניהם של יוסף נוי ועאטף זאהר, בהן שופטים מסרבים להרשיע נאשמים בעבירות חמורות שהם עצמם מתארים שביצעו, מצטרפות להחלטות קשות נוספות בסוגיות שהופכות למכת מדינה, כמו אונס בין קטינים, בין מכרים ובמצבי שכרות. חלק מהבעיה נעוץ בהעדר השכלה של שופטים ושופטות בישראל ביחס לעבירות מין, לרבות הדינמיקה של יחסי ניצול מרות ותלות, וההיבטים הנפשיים וההתנהגותיים של טראומת קורבנות. אנו תובעות ותובעים כי שופטי ישראל יועברו ימי עיון והשתלמות בתחום חשוב זה, כדי שיוכלו להתמודד עם העבירות הקשות אשר באות בפניהם. חלק אחר של הבעיה נעוץ בעבירות המין כפי שהן מוגדרות היום בחוק העונשין. עבירות אלה הן שריד מיושן של תקופות ארכאיות, בהן עבירות מין היו "עבירות נגד המוסר". העבירות אינן קובעות מהו הערך המוגן, ואינן מכוונות את השופטים ברמה הערכית, העקרונית; הגבולות המדויקים בין "אונס", "בעילה אסורה בהסכמה", "מעשה מגונה" ו"מעשה סדום" אינם ברורים, אינם הגיוניים, ואינם קוהרנטיים, דבר המבלבל את הציבור הרחב אף את השופטים; המושגים בהם מנוסחות העבירות הם מוסרניים ואינם מעבירים את המסר הערכי הנדרש; מושג המפתח "הסכמה" אינו מוגדר והוא פרוץ לפרשנויות משתנות; היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האינוס הוא גבוה לאין שיעור מאשר בשאר ארצות המשפט המקובל, והוא מקל על הנאשמים להתחמק מאחריות; אין בחוק הליך מוסדר לתביעה אזרחית, נזיקית, בגין נזק שנגרם עקב תקיפה מינית ולא סכום פיצוי ללא הוכחת נזק (כפי שיש לגבי הטרדה מינית). לפני מספר חודשים הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק למניעת כפיה מינית, התשס"ה - 2005 (פ/3629). הצעת החוק, שהונחה על ידי ח"הכ אתי לבני, מסתמכת על כתיבה אקדמית בתחום, ונתמכת על ידי איגוד נפגעות תקיפה מינית, שדולת הנשים בישראל, והמרכז הישראלי לכבוד האדם. ההצעה מתמודדת ביסודיות מרבית עם כל נקודות התורפה של עבירות המין בישראל, ומציעה רפורמה יסודית העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון, הכתיבה אקדמית וחקיקה בשאר מדינות המשפט המקובל (ובמיוחד אנגליה וקנדה). ההצעה מחליפה את שלל העבירות הארכאיות בעבירה ברורה אחת של "כפיה מינית", שכל חלופותיה ההתנהגותיות מוגדרות, ערכית, כפוגעות בכבוד האדם. הצעת החוק מגדירה במדויק מהי הסכמה ומתי אין היא מתקיימת, וקובעת כאבן יסוד את העקרון הברור שאין חודרים לגופו של אדם בלא שמבקשים את רשותו. תפיסה זו מחליפה את חוסר הבהירות השורר כיום בחוק בדבר הבעת העדר הסכמה מצד מתלוננת, ובדבר חובתה להתנגד לתקיפה המינית. היא מטילה נטל של התחשבות אנושית מינימלית על כל אדם הבא במגע מיני עם זולתו, ויוצרת נורמות התנהגות לחברה המכבדת את בניה ובנותיה. ההצעה מאפשרת הערכות מקיפה לחינוך והסברה רחבי היקף, הנחוצים מאד במציאות הישראלית העכשווית. בימים אלה מצויה ההצעה בבחינה במשרד המשפטים. אנו דורשות שהמשרד יאמץ את ההצעה, ויקדם אותה במהירות האפשרית, כדי למנוע השנותם של פסקי דין תמוהים ומעוררי שאט נפש אשר מעודדים פגיעה בנשים בישראל וחותרים תחת הנורמות הראויות בתחום המיני. זהו מכתב תמיכה בחוק למניעת כפיה מינית, אותו מובילות אורית קמיר, איגוד מרכזי סיוע והשדולה, מצורף אף לינק למאמר של אורית קמיר הנותן רקע נוסף להצעת החוק http://www.notes.co.il/orit/ כרגע הצעת החוק ניצבת על שולחנה של שרת המשפטים הרעיון הוא לשלוח כמה שיותר אימליים ופקסים למשרדה כדי להשפיע הכתובת של השרה ציפי לבני: האימיל - [email protected] הפקס- 02-6753709 אנא שילחו והשפיעו!!!

ישנם גלים של הודאות כזב של נשים שמנצלות את האפלייה בחוק לטובתן, כיום. הגל הפמניסטי הזה לצורך אפלייה מתקנת יוצר אפלייה כנגד הגברים..מעין נקמה על המין הגברי על מאות השנים האחרונות שבהן נשים נוצלו ונפגעו. אני מוחה על היוזמה שלכן ואני מארגנת קבוצות נשים שתיאבקנה ביעדים הזויים שלכן. היום, נשים כמוכן, רואות גם ביחסי מין אונס של אישה חלשה וכנועה. לא אשקוט. ענבל

מה הקשר בין פמניזם, להקלה בעונשים של אנסים וסוטים! אני בטוחה שלא נאנסת בחייך, ואם היית נאנסת בחייך(ושלא יקרה) דעתך הייתה משתנה מייד

שלום סבלתי מדיכאון בעבר (אני מקווה שעבר) וחרדות שעוד נמצאות. כיום אני לא לוקחת שום כדור למרות שבעבר לקחתי סרוקסט כשנתיים, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי פעם בשבועיים. אני מרגישה בזמן האחרון כמו חולה, חולשה מצב אפטי בפנים, קשה לי להסתכל במראה, כל פעם אני מישהי אחרת לפחות כך זה נראה, אני מרגישה שקשה לי מאוד במיוחד להסתובב בחוץ, אני מרגישה כאילו שאני לא נמצאת, אני כאן אבל לא כאן. לפעמים זה גרוע ולפעמים קצת יותר טוב. אני מודעת לזה שאני בלחץ בזמן האחרון. אבל מה אפשר עוד לעשות?מתי אצא מכל הזבל הזה? אני לא רוצה כדורים יותר הם גם לא עזרו כל כך. האם אפשר לדעת מה זה?יש לזה שם לתחושות כאלו? אני מקווה שזה לא שוב דיכאון כי כבר היה לי אבל לא בצורה כזאת אלא במחשבות אובדניות. מקווה שאני מובנת ככל האפשר תודה מראש

יקירתי.. כל כך הצטערתי לקרוא את מה שכתבת... אני קודם כל מאוד שמחה בשבילך שאת מטופלת אצל פסיכולוג ולא מזניחה את מצבך.האם את מרוצה מהפסיכולוג?האם יש ביניכם כימיה?אמון? אם כן..הייתי ממליצה לך להגדיל את מספר הפגישות איתו ולהגיע אליו פעם בשבוע או אפילו פעמיים ולא פעם בשבועיים בתור התחלה.הוא כבר אמור לדעת לכוון אותך ולעזור לך. אני מקווה שאת רוצה לעזור לעצמך... אם כן.. את תיהי בסדר.חייכי יותר אל עצמך במראה. בהצלחה..:)

עדי שלום, יתכן שאת מגיבה זמנית ללחץ שבו את נמצאית לאחרונה. יתכן שזו תגובה דכאונית או חרדתית. בודאי לא יהיה נכון לאבחן דרך האינטרנט את מצבך. אני מצטרף להמלצה שקיבלת להגביר את תדירות הפגישות הטיפוליות שלך. בתקופה זו את זקוקה כפי הנראה ליותר מאשר מפגש דו-שבועי, כאשר תרגישי יותר טוב תוכלי לחזור למינון מרווח יותר. תרגישי טוב, בהצלחה, גדעון

יש לי שאלה שמאוד מעסיקה אותי ועם זאת בכלל לא רלוונטית כרגע- אני אסביר. אני לא נמצאית בקשר ולא היה לי כזה כבר כמה שנים טובות, אני מפחדת שכשיהיה לי מישהו רציני, אני אצטרך לספר לו שאני חוויתי דיכאונות שאחד מהם היה קשה מאוד לדעתי. גם לספר לו שאני בטיפול. מפחיד אותי שאדם שאיתו אני ארצה לבנות חיים יקום ויילך כשישמע על זה. היה לי בעבר חבר ושנינו חשבנו שהאהבה ביננו גדולה אבל הוא עזב אותי בגלל הבעיות שהיו לי. כמה שזה נשמע מגעיל, אני לא הייתי רוצה קשר עם אדם דיכאוני או עם אפיזודות דכאוניות מדי כמה שנים, ואם להגיד את האמת - הקטע הגנטי מפחיד אותי גם למרות המודעות שלי על פיצוי חברתי למצבים כאלה. כמובן שלשקר לאדם שאיתו אני יהיה לא בא בחשבון, עם זאת לא כולם מקבלים כמו שציינתי על החבר ועל עצמי הפרעות נפש. יש לציין שאני בת 27 ולכן אני כבר חושבת על מצבים כאלה.

מישהי יקרה, נראה שהבעיה היא לקבל את עצמך עם החלק הזה שלך - של הדיכאון - והחלק החיובי בו שזה הפנייה שלך לטיפול והתמודדות עם המצב. כשאוהבים מישהו רוצים את טובתו המליאה - גם עם מצבי הרוח ושאר ירקות. הקשר הקודם לא מעיד על כל הקשרים ואני מבטיחה לך שכשתהיי בקשר בריא וטוב עם מישהו שאוהסב אותך באמת - הוא יעזור לך ויתמוך בך ויאהב אותך - ואת גם תרצי לספר לו ותתמודדו עם זה יחד. בכל אופן את בטיפול אז אולי כדאי להעלות את הנושא גם שם.

כשתכירי מישהו..לא על זה תדברו בפגישות הראשונות...גם הוא מסתיר משהו..כולנו מסתירים משהו ..לכולנו יש נקודות בעבר שלנו שהיינו מעדיפים למחוק או לשכוח.ולך הייתה תקופה דכאונית וקשה.אז מה?האם זה אומר שאת לא יכולה להקים משפחה? האם זה אומר שלא תיהי אמא טובה לילדייך?או בת זוג נאמנה? אם הקשר ביניכם יהיה מוצלח..ואם הוא יאהב אותך באמת.אז כנראה שהוא בשבילך.והוא יישאר ויתמוך.לכן אנו מחפשים את האדם המתאים לנו.שיוכל לקבל ולאהוב את מי שאנחנו איך שאנחנו ועם המטען שאיתו אנו מגיעים לקשר. זה בדיוק המהות. :)

שלום לך, בנוסף להתיחסויות שקיבלת: מדוע זו לא שאלה רלבנטית? אני בהחלט מבין שזו שאלה שמעסיקה אותך, אך ההימנעות מקשר כלשהו רק מחזקת את העיסוק בשאלה. הייתי ממליץ לנסות להרחיב את כלל מכרייך ואת מגוון הקשרים שלך. יתכן שדרך זה תוכלי "להתאמן" על מה את מספרת ומשתפת ומה לא. בהצלחה, גדעון

בהמשך למכתבי מ-9/9: האם לעשות ניתוח פלסטי בסנטר: סיפור חיי כזה: מגיל 9 אין לי קשר עם אבי. ההורים התגרשו קצת אחרי כן. החוסר באב השפיע עלי לא טוב. נסיתי להשתלב בחברה בגיל ההתבגרות באמצעות ההופעה החיצונית, היה לי גוף רזה, אולם לא הייתי מושלמת בפנים ולכן תמיד הייתי בצד. כיום אני שומרת דיאטה ורציתי גם את הניתוח בסנטר. תודה.

איילת שלום, לדעתי עלייך לבחון עם עצמך מהם ציפיותייך מהניתוח: אם זה רק לשפר את הסנטר, אז למה לא? אם את בונה על שינוי הסנטר גם שינוי בדימוי העצמי ושינויים רגשיים, הייתי ממליץ על טיפול פסיכולוגי. החוסר בדמות אב שאת מציינת לא שייך להבנתי לנושא של הסנטר אלא לקשיים פסיכולוגיים עליהם את מוזמנת לעבוד במסגרת של טיפול. בכל מקרה, אני שותף לדעתה של אורנה שראוי להתייעץ על הנושא במסגרת של יעוץ אישי שיבחן יותר לעומק את ההתלבטות והשיקולים בעד ונגד. בברכה, גדעון

אני בת 32, רווקה. הכרתי בחור רווק בן 36, יצאנו פעמיים והוא ביקש לעבור לקשר ידידותי בלבד, ללא הסבר ברור מצידו. ידידות, דהיינו על בסיס סקס בלבד. העניין הוא שהוא לא מסתפק במפגשים, אלא גם טורח להיות בקשר יומיומי כלשהוא, אם זה אסאמאסים או טלפון. הבחור גר במרכז הארץ, והוריו גרים ביישוב מרוחק, והוא באופן קבוע נוסע אליהם בסופ"ש ללילה, במטרה, לטענתו, לדאוג להם כי הם אנשים מבוגרים. אמנם אנחנו מכירים רק שבועות מספר, אבל הוא לא מוכן לוותר על הנסיעה לשם, על מנת לבלות את הזמן איתי, שהוא זמן איכותי יותר בסופ"ש מאשר בשאר הימים. השאלות שלי הם: 1. האם אני צריכה להמשיך להיות איתו בקשר לא מחייב, עד שאמצא מישהו אחר. 2. לראות במחוייבות הזו להורים כמחוייבות הכי חשובה לו בחיים וסוג של חוסר מוכנות לקשר רציני עם אשה? (האם הוא כאילו "נשוי" להוריו?)

מישהי יקרה, אם מדובר בסקס בלבד והוא לא מעוניין בקשר אחר - אז פשוט בדקי אם זה מתאים לך או לא. עצם הציפיה שלך שהוא יוותר על זמן איכות עם הוריו למען סקס איתך מבהיר או ששי לך ציפיות אחרות מהקשר או שאת חושבת שאת יותר בשבילו מסקס למרות שהוא הבהיר שלא (בלי קשר לקשר הטלפוני והאסמאסי). במקומו הייתי עושה אותו דבר ואם היית מבקשת שאוותר זה היה מעצבן אותי.

אם היית מעוניין במישהי רק לסקס, היית שומר איתה על קשר יומיומי כלשהוא? זה לא קצת סותר? אולי אני תמימה..

בת 32 יקרה, את כבר יודעת את התשובה... פחד זה לא שיטה..איזרי אומץ...רק עוד קצת.חיכית 32 שנים...הוא יגיע... בהצלחה..:)

מה זאת אומרת. את מדברת באויר וברמזים.

משהי שלום נראה שאת מצפה ממנו בהמשך לקשר רציני - את מחפשת רמזים לכך במבנה אישיותו, ובוחנת עד כמה את חשובה לו (על פני משפחתו) וזאת אולי הסיבה לכך שאת נשארת איתו. אם זה כך, אני חושבת שמערכת יחסים שמתחילה כך, גם אם תהפך לרצינית בהמשך(מה שלראייתי, לא קורה בד"כ), היא מערכת יחסים לא בריאה. השאלה היא מה את מפיקה ממערכת יחסים כזו והאם זה מה שאת מחפשת. לפי דברייך את נמצאת בקשר כי ממילא אין לך משהו אחר וזה טוב מכלום. לדעתי הסיטואציה בה את "נגררת" אחרי החלטותיו לגבי רצינות הקשר, לא תורמת לבטחונך ורק גורמת לך להתאכזב כל פעם מחדש כשאת מגלה מחדש את מה שכבר נאמר: שהוא לא רוצה להקים איתך מערכת יחסים רצינית. כשאנחנו משדרים לאנשים אחרים שאנחנו במצב של חולשה, בה נקבל כל מה שיגידו,הם מתייחסים אלינו בהתאם ולא רוצים בקירבתנו. תחשבי עם עצמך אם זה מה שאת משדרת, ובאופן פרדוקסלי מרוב שאת כל כך רוצה קשר, את עושה את הפעולה ההפוכה ומרחיקה את האנשים ממך על ידי כך שאת משדרת חולשה,כאמור, או חונקת אותם(כמו הדרישה שלך לוותר על משפחתו בשבילך) שבת שלום :)

מישהי שלום, קיבלת תשובות מגוונות וממספר אנשים. בתשובות אלו מפנים אותך לבחון את עצמך ולא רק את הבחור. אני סבור שאכן טוב היה לו היית שואלת את עצמך, מה את רוצה מהקשר הזה? ורק אח"כ: מה הוא רוצה מהקשר הזה. ולגבי ההורים: יש לו מחויבות כלפי הוריו המבוגרים. הייתי מתייחס לכך כפשוטו ולא כסימן לחוסר מחויבותו של הבחור. בברכה, גדעון

האם מחוייבות כלפי הורים, כוללת שהייה אצלם כל הסופשבוע על חשבון פגישה עם בחורה?

לא.אני לא מדברת באויר.את יודעת את התשובה אחרת לא היית כותבת לנו,היית פשוט רגועה ומאושרת עד הגג שסוף סוף מצאת אותו...אך את לא...לכן,את יודעת את התשובה,אם זה זה או לא זה...ומה שהוספתי,שפחד זה לא שיטה.את יכולה להיות איתו בקשר לא מחייב כמובן...אך תשימי לב שאת לא ממשיכה ומבזבזת את זמנך...יום טוב..

שלום במהלך ה-4 שנים האחרונות אני סובלת מאנורקסיה, לא מאוד קשה ומדכאון. זכיתי לטיפולים מגוונים אצל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטניות ואף אשפוז בתל השומר במחלקה להפרעות אכילה. כיום, אינני נמצאת בנקודת מוצא שונה, אינני יודעת עדיין מה אני רוצה, רק נותרתי עם הרבה פחות אמון במערכת ובעצמי, וכן, פחות אהדה וסבלנות מהסביבה. אשמח לקבל כל עצה או דעה (אין צורך בביקורת, מזה יש לי מספיק). תודה

שלום מעיין, נראה לי רצוי שמבין כל אנשי-המקצוע שטיפלו בך תחזרי למי שאיתו/ה הרגשת הכי נוח ונתת בו/בה הכי הרבה אמון, כדי להתייעץ מה לעשות הלאה, ואולי להמשיך אצלו/ה בטיפול. עם שילוב בעיות כמו שתיארת, רצוי טיפול המשכי בערוץ בו את חשה נוח ביותר. בהצלחה, עדי קדמון, פסיכולוג קליני למבוגרים, נוער וילדים

מעיין שלום, עצתו של עדי נשמעת לי טובה . אני רק מחזק אותך להמשיך ולטפל בעצמך ולקחת נשימה ארוכה במסע הזה. לעיתים השינויים מתחילים לאחר תקופה ארוכה של חוסר שינוי. בברכה ובהצלחה, גדעון

שלום רב, בתוכנית החדשה "בטיפול" אמרה המדריכה לפסיכולוג ששניהם יודעים שהעברה אירוטית לא יכולה להימשך זמן רב אלא אם כן המטפל משתף פעולה. האם זה נכון? - ומה זה אומר שיתוף פעולה? הרי לא קורה דבר קונקרטי. ושאלתי השניה היא - אם היא כן מרגישה משיכה עזה אליו ואהבה כבר מעל שנה - האם אין זה ייתכן שזו באמת משיכה ואהבה ולא "העברה אירוטית"? האם לא ייתכן שזה אמיתי ולא תהליך טיפולי? אשמח לגובות.

אבל בטח ערוץ 2 או 10 יקנו אותה מתישהו. כמו תמיד.

יופי שלום, העברה אירוטית נחווית כמשהו אמיתי לגמרי, כמשיכה וכאהבה. אני מעריך ששיתוף הפעולה אליו היא מתכוונת בסידרה, היא רצונו המודע או הלא מודע של הפסיכולוג בהמשך ההעברה האירוטית. אך בואי ונמתין לפרקים הבאים ונראה מה קורה ... בברכה, גדעון

שלום אני בת 30. תמיד רציתי לעגל את הסנטר שלי בניתוח מכיוון שהוא ארוך וחד. האם כדאי לעשות זאת בגילי ולאור מצבי הכספי שאינו מזהיר? (הכנסתי משכורת פועלת).

איילת יקרה, אין ביכולתי לדעת עבורך מהי המשמעות העמוקה של שינוי צורת הסנטר שלך. אני מניחה שזה קשור באופנים רבים ומורכבים לדימוי העצמי ולסיפור החיים שלך, וזאת מבלי להיכנס כלל לשיקולים רפואיים ואסתטיים... אולי כדאי לפנות לייעוץ אישי, כדי שתוכלי לברר לעצמך את הדברים? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מעונינת להתחיל טיפול פסיכולוגי אני גרה באיזור השרון ( תל- מונד ) האם ידוע למשהו על מטפל\ת טוב\ה שעובדת עם קופת חולים מאוחדת ?

שלום, הדרך הטובה ביותר בעיני לבחור מטפל היא לקבוע פגישה ראשונה עם מספר מטפלים, ולהתבונן בתחושות שעולות בנו בכל מפגש כזה. הדבר חשוב משום שכמו בכל קשר, גם בקשר טיפולי מה שמתאים לאחרים אינו בהכרח מתאים לנו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב לכולם. אני בן 19, באיזהשהו שלב מסויים בחיים שלי התחלתי להתעסק עם האישיות והתכונות שלי, זה התחיל בשהבאתי יציאה לא מצחיקה אז התמרמרתי בצד ואמרתי לעצמי "שאני לא מצחיק". אני לא חושב שאני בן אדם קורע מצחוק, אבל אני יודע לשעשע את סובבי. בכל מקרה, עד לפני איזה חודש זאת הייתה התכונה היחידה כמעט שהפריעה לי. לפני חודש (אקצר) יצא לי לחשוב על השאלה "האם אני מצחיק?" ותמיד זה היה לפה או לכאן, וזה היה מונע ממני לדבר (או להצחיק) באירועים חברתיים. לאחרונה זה התחיל להתבטא בהרבה תכונות אחרים, ואני כל הזמן מגלה עוד ועוד תכונות ואישיות שמציקות לי. שאני על שלב שאני מתחיל לא לאהוב את עצמי. אני תמיד משווה את עצמי לתכונות של אחרים, על הסגנון שהם מדברים, על יציאה מצחיקה לפעמים אני חושב איך הם הגיעו אליה, ולאחרונה זה התחיל להיות מאוד אובססיבי. אני כבר שבוע בדיכאון על עצמי, שאני כל הזמן עולה על עוד תכונות ואישיות שהייתי רוצה לשנות. בבקשה תביאו לי עצה ממשית, ולא פסיכולוג\ית. הייתי מאוד רוצה לדעת מה אני יכול לעשות, לשנות את התכונות שבי? אפשר? אולי אם אגלה באמת למה זה מפריע לי כל כך אצליח להשתחרר מזה? שמתי לב שיש כאן הרבה מגיבים שהם לא פסיכולוגים, אז אשמח לקבל גם ממכם חוות דעת, ואולי עצות או הזדהות קטנה. תודה רבה, עומר.

שלום עומר, העיסוק בדימוי העצמי ובהערכה העצמית שלנו הוא מאוד טבעי, אך שמדבריך עולה שבזמן האחרון עיסוק זה מוגזם ומאוד מפריע לך. כדאי לבדוק מדוע הבדיקה העצמית הזו התגברה בחודש האחרון, ובהחלט ניתן להקל עליך. עם זאת, לצערי קשה לי לדמיין איך עושים זאת באמצעות פורום באינטרנט. למרות ספקותיך בנושא, אני ממליצה לפנות באופן אישי לפסיכולוג קליני, ולהגיע לעומק העניין. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בן 19 יקר... זה דווקא היה מצחיק...:) תראה.אם תמשיך להתעסק בשאלה האם אני מצחיק ותיכנס לדיכאונות....לעולם לא תצחיק אף אחד וסביר להניח שגם לא תצחק הרבה.אולי פשוט תשתחרר...אולי פשוט תפסיק לנסות?לחשוב?צא לארוע חברתי בלי ציפיות...פשוט תהיה אתה.אפשר גם להיעזר במשהו טיבעי להרגעה..לפני אירוע חברתי,זה יכול לעזור (רגיעון בי רילקס...) .אל,אל תנסה להיות מי שאתה לא.אם אתה לא מצחיק היום...אל תצחיק!מה זה התנאי שיאהבו אותך? אז אתה לא תהיה המצחיק שבחבורה...אז אתה תהיה....מי שאתה בחבורה... בהצלחה. :)

תודה סופי העלת לי חיוך על הבוקר. :-) נכון, כל הסוד הוא בעצם להיות עצמך! אבל בין החשיבה לבין באמת להגיע לשם יש הבדל עצום! פשוט הגעתי לשלב בחיים שלי, שגיליתי שאני בכלל לא מכיר את עצמי. ובגלל זה אני לא יודע מי אני, אני מצחיק? אני חכם? מה התכונות הטובות בי? מה הרעות? כנראה שהתחלתי בתהליך של גילוי עצמי מלווה בדיכאונות. :-) אני מרגיש שאיפשהו בדרך איבדתי קצת החוש ההומור שלי. אתמול איכשהו הגעתי לשיחה עם אמא שלי שאמרתי לה שאני כבר לא אוהב קומדיות (?!), בהיבט היותר עמוק כי זה מאוד שטחי ומיותר. אבל מה זה אומר עלי? וזה היה יום אחרי שראיתי את המופע של אלי ומריאנו.. אז יש כאן הרבה ניגודים, הרבה סתירות. ואין לי מושג איך לאחד את כל התכונות האלה ופשוט להיות עצמי. הבעיה היא, שאני לא יודע מי אני, אז אני לא יכול להיות אני אם אני לא יודע מי אני, הבנת כן? :) תודה רבה לך סופי, ושיהיה לך המשך יום נפלא!

שלום למנהלי הפורום רציתי לשאול אם ההחלמה מחרדות שנבעו מבפנים שונה מהחלמה מחרדות שנבעו מעישון גראס\חשיש? ואם כן יש איזהשהו טיפול מומלץ לחרדות מסמים? וכן מה הדרך הכי טובה להתמודד עם פוביה? תודה מראש, שמוליק.

שמוליק, לטיפול בחרדות, ולא משנה מה מקורן, מומלץ לשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. הטיפול המומלץ לפוביה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ס.מ.

שלום מישהי אין פה עניין של "להחשף" אל משהו בהדרגה, והטיפול התרופתי לא יחסל לי את הבעיה. זה פחד פנימי, פחד משינויים באופן הכללי. הפסיכולוגית שהייתי אצלה לא כל כך עזרה לי להבין את מה שרציתי להבין, אז אני משתדל ללכת לפי האמת שלי. אבל עדיין לא גיליתי כלום. לכן רציתי לבדוק איזה עוד אפשרויות יש לי שעוד לא ניסיתי. תודה רבה על תשומת הלב מישהי, ושיהיה לך לילה נפלא

שלום שמוליק, תחושה של חרדה היא תמיד חוויה פנימית מאוד לא נעימה, בין אם נוצרה בעקבות אירוע חיצוני ובין אם לאו. אני מסכימה עם התשובה שקבלת, שהטיפול המומלץ במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה (המקל על הסימפטומים ועל רמת החרדה הכללית) עם טיפול פסיכולוגי (שעוסק בגורמים הפנימיים לחוויית החרדה ובאימון בדרכי התמודדות שונות, שחשיפה היא רק אחת מהן). אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, כדי להמשיך את הייעוץ באופן אישי. אל תתייאש... אורנה ראובן-מגריל

אורנה! השאלות ששאלתי היו מאוד חשובות בשבילי, שכן רציתי לדעת קצת אינפורמציה, כי לפסיכולוגית שלי פניתי רק שהיו לי שאלות שבאמת צריכות למידה תאורתית. וכל פגישה אני מרגיש שאני סתם מבזבז את זמני ואת כספי. ולכן רציתי לפנות כאן ממש בשתי שאלות קטנות. אני לא חרד יום אחד ולא יומיים, ולא באתי בשאלה "יש לי חרדות מה עושים?" אז בבקשה תשובות קצת יותר ענייניות. (ולא ביקשתי תשובה הזקוקה להכרות אישית מעמיקה אלא מאוד כללית) נכון את לא חייבת לי כלום, אבל כל כך ציפיתי לתשובה עניינית כשקראתי שכתבת מה עושים במקרים של חרדה זה מאוד איכזב. מצטער שאני קשה, וזה נוגד לאופי שלי אבל אני אשמח אם תשימי לב להערותיי. כפסיכולוגית, את זקוקה לזה בכדי לשפר את הקשר שלך עם המטופלים. תודה רבה ושבת שלום.

שלום רב בני בן ה-16 תלמיד מצטיין אך מלבד לימודים, מחשב ,חבר קרוב אחד ומידי פעם שהוא יוצא לשחק כדורסל עם מספר חברים נוספים הוא לא יוצא עם חברים ורוב הזמן מול המחשב. כשחברים מציעים לא לצאת לפעמים הוא נענה ולפעמים לא בטענה שהוא לא מכיר אותם,ישעמם לו וכו' וכו' . אני לא יודעת איך לגרום לו לצאת לבלות אני מדברת איתו המון, אך ללא הועיל מה עלי לעשות? תודה

שלום נועה, כשמנסים להיזכר בתחושות ובמחשבות שהעסיקו אותנו בגיל 16, ניתן לשער שבנך מלא כרימון בהרהורים ותהיות... יתכן שהיציאה לבילוי מפגישה אותו עם חששות הקשורים למיניות, לתפקוד חברתי וכד', וכרגע הוא אינו רוצה להתעמת עם נושאים אלה. להערכתי, כדאי להניח לו להתפתח בקצב שלו. יש יסוד להניח שכאשר יתגבר על חששות אלה תרצי שיצא פחות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בחורה בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי דבר אשר מפריע לי מאוד אני מרגישה ממש חסרת בטחון בגלל העניין, אם אני יוצאת עם מישהו לפגישה והוא שואל איפה אני גרה, ואני אומרת אצל ההורים אז הוא מרים גבה, אז עכשיו אם שואלים אותי אני אומרת שאני גרה בשכירות.. העניין הזה ממש מציק כבר 3 שנים אני מדברת עם אנשים שאני רוצה לעזוב את הבית ועד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום, אני לא מבינה למה כל כך קשה לי להתנתק מהבית כי סה"כ אני בחורה עצמאית.... אבל אני כאילו מפחדת לעשות את הצעד ואני כאילו מחפשת את התמיכה של ההורים שלי שיגידו משהו אבל הם לא אומרים כלום כאילו מבחינתם שאני ישאר בבית עוד שנים..... אני כל הזמן מתרצת את העניין בכך שאני לא יסתדר כלכלית אבל נראה לי שהדברים אולי מורכבים מכך....... זה כמו שאחרי הצבא מאד רציתי לעשות את הטיול הגדול ולא עשיתי בגלל שלא קיבלתי תמיכה מאבא שלי ואני חיה כל הזמן עם החמצות.. אני רוצה לעשות המון המון דברים ואני פשוט חוששת לעשות וזה מאוד מאוד מטריד אותי אני לא רוצה כך לחיות את החיים שלי, אלה אני רוצה להנות ולבלות בלי לחשוב יותר מידי.. מה לדעתך הבעיה שלי? והאם זה נראה לך נורמאלי שאני בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי, ומעולם לא גרתי תקופה מחוץ לבית? האם זה מעיד על האישיות שלי? מה עליי לעשות?

שלום דנה, אני חושבת שהשאלה החשובה איננה היכן גרים, אלא מהן התחושות שלך בקשר לזה. הבהרת בכתיבתך שיש לך תחושות אמביוולנטיות ומורכבות בנוגע למגורים עם הורייך, שקשורות באופן רחב יותר לצורך שלך באישורם ובתמיכתם. נראה לי נכון לברר לעצמך את הנושאים האלה, כדי שתוכלי להגיע להחלטה מתאימה עבורך ולעמוד מאחוריה למרות הקשיים. אחד המקומות הטובים ביותר בעיני לעשות בירור מעין זה הוא טיפול פסיכולוגי דינמי. האם התנסית בכך בעבר? מה דעתך? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ארנה שלום, התנסיתי בטיפול פסיכולוגי דינמי אבל רק במשך 3 פגישות... הפסקתי כי הרגשתי שהטיפול לא תורם לי.. יכול להיות שהפסיכולוגית לא התאימה לי וכו' חשבתי לנסות ללכת למישהו אחר דרך כללית מושלם, אשמח אם תוכלי לסייע לי בעניין ולהפנות אותי לגורם המתאים... תודה דנה

תודה על התשובה בשעה מאוחרת. את מתכוונת שאני לא בסדר נכון? בדרך בכלל החיים מלמדים אני נשואה פעמים כך שאם ההורים של הגרוש שלי היה יחס אחר. וגם החיים מלמדים ,חוץ מזה אני ספרנית במקצוע וקוראת הרבה פסיכולוגיה. אני לא באה לחנך אף אחד אבל מותר לי לומר מה שאני חושבת אם משהו לא נראה לי . שתהיי בריאה דודה שלי אבל אני לא אוהבת יחס כזה........ כך לא התנהגים יש לה רק אחות אחת וזאת אמי אז מותר לדודה שלי לתת יחס של אחות . גם את בעלי לא אחנך אם הוא שככה זה בסדר אז שיהיה בריא כי הוא מתנהג כמו בבית שלו כי גם בבית לא ונותנים יחס מתנקשים ,אבל במשפחה חמה זה הדדי לתת חום ואהבה. אני לא יודעת אם את נשואה את בתך אוהבת את המשפחה שלך ואוהבים אותך ,לכן זה הדדי. רינת

שלום רינת, אני מבינה שמדובר בדיאלוג מתמשך, ואינני בטוחה שנכון להתערב בו בשלב זה. אני מקווה שהתשובות שקבלת קודם לכן סיפקו אותך ועוררו בך מחשבות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילדה בת 3 שלא הורגלה לחברת ילדים והיתה בטיפולי בבית במהלך כל הזמן הזה. לפני חצי שעה בערך כשהיינו בגן שעשועים בעלי אמר לי שיש בגן הזה המון ילדים מופרעים וכשהילדה שמעה אותה היא התחילה פתאום לפחד מאוד מילדים באופן כללי, היא מפחדת להיות ילדם,לשחק איתם,לתקשר איתם,ואם ילד בוכה או צועק היא מתחילה לבכות ולבקש שאני יקח אותה על הידיים ושנלך הביתה.השנה(לפני שבוע)היא נאלצה ללכת לגן בפעם הראשונה בחייה, בגן יש 28 ילדים, היא בוכה המון, התחילה לגמגם וממש קפואה מפחד בגן.הגננת הציעה לי להישאר איתה בבוקר שעה ואח"כ לקחת אותה ב-12:00 במקום ב-13:20,השאלה שלי היא: האם הדרך נכונה? האם אני צריכה להישאר איתה כל הזמן בגן? אודה לך על תשובתך הכנה והמהירה!

שלום צליל, אני מבינה שקשה מאוד להשאיר את בתך בגן במצב שנוצר, אך נדמה לי שלטובת כולם כדאי להתייחס לכך כתהליך קליטה במסגרת חדשה, שיכול להיות קשה ומאתגר אך אינו "מצב חירום". בתך מרגישה ומן הסתם גם מגיבה לכך שהוריה נמצאים ב"מצב חירום", ויהיה לה קל יותר להסתגל כשהיא תרגיש שאתם רגועים ושלמים עם הבחירה להתחיל ללכת לגן... המעבר מלהיות "ילדה של אימא" לאחת מבין 28 ילדים אינו פשוט, ובהחלט מומלץ לבצע אותו באופן הדרגתי. במרבית המקרים הגננות מנוסות מאוד בתהליכי פרידה, וכדאי לשמוע לעצתן ולשתף עמן פעולה. עם זאת, כאשר את נשארת עם בתך בגן חשוב לזכור שהמטרה היא לעזור לה להסתגל להיות שם לבד, וזהו המסר שצריך לעבור בהתנהגות ובדיבור. בנוסף לתשובתי, אני ממליצה בחום לפנות ביום ראשון בבוקר ל"קו ההורי" של אוניברסיטת ת"א, שם תוכלי לשוחח באופן אישי עם ליאת מנדלבאום. המון הצלחה (זה ילך ויעשה קל יותר...), אורנה ראובן-מגריל

היום שלי החל בחוויה מאוד לא נעימה, ואני מזועזת מהתגובה האימפולסיבית והאגרסיבית שלי. ירדתי עם הכלב שלי לטיול בוקר ובעת שחציתי עמו את הכביש, נהג מונית החל לנסוע ברברס, מבלי לשים לב שאני עומדת לחצות. למזלי, הוא לא פגע בי. הוא פתח את חלון רכבו וזרק לעברי משפט שהרתיח את דמי : "אולי תסתכלי לאן את הולכת" ? רציתי לצעוק לו שהוא זה שצריך לשים לב כשהוא נוסע ברברס, אך המילים נתקעו. כמו כל בוקר, אני יוצאת לסיבוב עם כוס קפה ביד. מבלי לחשוב פעמיים, העפתי את הכוס על שמשת רכבו. הכוס התנפצה למאות רסיסים, הקפה עף לכל הכיוונים והשפריץ על הולכת רגל. לרכבו ולשמשתו שלום..... הוא צעק לי " פריחה" והמשיך בנסיעה, כאילו כלום. זהו.... ולשאלתי שבנושא ההודעה : האם ייתכן שלסרוקסט יש תופעות לוואי הגורמות להתנהגות אגרסיבית / אלימה / לא-צפויה ? תודה.

שלום ניקי, אכן בוקר לא מוצלח במיוחד... אני מעדיפה לא לענות על שאלות המתייחסות לטיפול תרופתי, ולצורך זה כדאי לפנות לפורום פסיכיאטריה או לייעוץ אישי. בכל מקרה, כדאי לברר לעצמך את התגובה האימפולסיבית והתוקפנית, בשיחה עם אדם קרוב או בטיפול. אני מקווה שהמשך היום שלך היה מוצלח יותר... אורנה ראובן-מגריל

ראשית, תודה עבור תגובתך המהירה. פירסמתי את הודעתי במקביל, גם בפורום פסיכיאטריה ואני מצפה לתשובה :) יום טוב וסופ"ש רגוע :)

לבנינו החיי בחו''ל יש חברה (כבר מספר שנים ) בחורה החולה במערכות אובססיביות קשות ,שתלטנית ואנורקטית . הבן לא רואה את המצב העגום וחושב כי אלו קשיי המסתגלות . ביקרנו אצל הבן והחברה ונדהמנו לראות את חייו ההולכים ונהרסים הבחורה כל היום בקניות אובססיביות אינה עושה עם עצמה מאומה הבחורה דאגה (לא לעיני בני ) לתת לנו הרגשה לא טובה שם אצלם בבית לכל מה שעשינו היה לה מה להלין כל הזמן עם פרצופים . חזרנו משם בהלם ,הבן שלנו אינו רואה מה שאנחנו רואים וכשניסינו לדבר איתו הוא ציין כי לו היא מתאימה וכי אינה חייבת להתאים לנו כמובן שלא נתנה לנו ליצור קשר עימו ולא נתנה לו להיות עמנו לדבר כשפנינו אליו היא זאת שענתה הבן הוא בחור מדהים בחור שזורם מאוד מוצלח ומצליח ופתאום כאילו הולך לנו לאיבוד ולא בסמים לא בבתי סוהר אלה עם בחורה שהשתלטה על חייו והיא מנהלת אותו בצורה עגומה כל הזמן קניות החלפת רהיטים החלפת בתים בשעת נסיעה היא מפריעה לא ומבקשת שיקרא תוך כדי נסיעה או שיעסוק בכל מיני פעילויות ובכך מסכנת את חייו לא מתחשבת . כמובן שהיא לא רוצה להיות בטיפולים והמצב עגום ומר כל המשפחה שלנו נכנסה לדאגה לא יודעים איך לגרום לו שיראה את התמונה עצמה, ושיטפל בנדון היא חייבת לקבל עזרה ולא מוכנה אך יורה לכל הכיוונים .

שלום נטע, אני מבינה את התחושה הקשה שמתעוררת כאשר אדם אהוב עושה בחירות שנראות לנו מוטעות ובעייתיות. עם זאת, הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך הוא שלפעמים עלינו למצוא את הכוח לקבל ולכבד את הבחירות של האחר. אני מאמינה שהדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בבחירות של אנשים מבוגרים, המעידים על עצמם שהם שלמים ומרוצים מהחלטתם. מאחר ובנכם מנהל חיים עצמאיים בארץ אחרת, נראה לי חשוב שתוכלו לשמור על קשר נעים ככל האפשר איתו ועם בת-זוגו. לכן, כדאי לחשוב על דרך מכבדת ומנומסת להעלות בפניו את חששותיכם, בעיקר סביב נושאים שכרוך בהם סיכון חיים (כמו צורת הנהיגה שהזכרת). לאחר שתבטאו חששות אלה, נסו להמשיך את הקשר לצד חילוקי הדעות בינכם. אני יודעת שזה קשה מאוד... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על תשובתך באמת הפנמתי כי עלי להיות עם כוח ולהמשיך הלאה .

שלום ליאת יש דברים שבן אדם יכול להרגיש לבד כמו : דודה שלי לא מרגישה שהיא לא בסדר שלכל החברות שלה היא נוסעת לבקר ואת אמא שהיא לבד לא באה לכלל כל הזמן היינו נוסעים לדודים שלי ואף פעם הם לא באים אלינו כל פעם שאמי מזמינה יש לה סיפור אחר שהיא לא יכולה. גם שאמי עברה נתוח החלפת ברך דודה שלי לאבאה בכלל אני נסיתי בעבר לדבר איתה על כל העניין הזה אמי גם דברה איתה ושום דבר לא השתנה, רק שדודה שלי ממשיכה לגרות את אמי ולספר לה לאו נסעה ואיפוא היתה. זאת אומרת שאם בנאדם לא מרגיש שהוא לא בסדר זה לא טוב. אני אמרתי לבעלי "יש לך לב ונשמה אז תיהיה מה שאתה באמת מהלב . כל בנאדם גודל בבית שכך הוא רואה איך מתנהגים וכך הוא לומר מהבית , לפעמים הבנאדם משתנה ולפעמים לא. אני לא מתעקשת אני רוצה שיכבדו את משפחתי כמו שהיא מכבדת אחרים אמי נשמה טובה שעוזרת לנו מכל הלב ומגיע לה גם חום בחזרה. בעלי גם נזכר לומר לה אחרי שבוע מזל טוב על שאחותי תתחתן בקרוב אמי קצת נעלבה כי היא חשבה שבעלי יומר לה מזל טוב. כל טוב רינת

רינת, שימי לב לשעה המטורפת בה נכתבת הודעה זו (אני עושה זאת, כי מחר איני כאן...) הדבר האחרון, אולי, שאוכל לומר לך, בהקשר זה, הוא שה"בסדר" וה"לא בסדר" שלך, אינם בהכרח זהים לאלה של מישהו אחר. כשמדובר בילדינו, מוטלת עלינו חובה (וזכות) להנחיל להם את הערכים לאורם אנו מצפים שיפעלו. כשמדובר באדם מבוגר אחר, דודה או בן זוג, אין זה מתפקידנו (כך אני סבורה, על כל פנים) להורות מה "בסדר" או "לא בסדר". אנחנו יכולים רק לומר להם משהו על מה שהתנהגותם מעוררת בנו. ותו לא. אני מאחלת לך ולאמא שלך הרבה בריאות ושמחה באהבתכם זו לזו. ליל מנוחה ליאת

אני חותכת את עצמי כבר יותר מחצי שנה, עם הפסקות, ויש לי מחשבות התאבדות לעיתים קרובות. בעבר אף הייתי מערבבת כדורי הרגעה עם אלכוהול רק כדי לראות מה יהיה המינון המדויק שיהרוג אותי. ההורים שלי יודעים (את הרוב..) אבל אני מתארת לעצמי שהם בוחרים להתעלם או חושבים שבדרכם הם עוזרים לי, כשבעצם הם דוחפים אותי יותר קרוב לתער. הם חושבים שהפסקתי אבל התחלתי לחתוך שוב. אני מאד רוצה עזרה אבל אני מפחדת שזה יפגע בי כשאני אגיע לצבא ושלא יגייסו אותי, או שאולי זה יפגע בסיכויים שלי להתקבל לעבודה בעתיד. חוץ מזה, אף אחד לא רוצה שיתייגו אותו כחולה נפש... אני מרגישה אבודה ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני שונאת לחיות בבית שלי, ואני מפחדת לבקש עזרה. ההורים שלי גם היו מעדיפים שהעניין הזה ישאר בבית ולא יצא החוצה, חלקית מדאגה לעתיד שלי וחלק, מן הסתם, מתוך בושה. הם לא רוצים להודות שעשו טעות... השאלה שלי היא האם יש איזשהו סיכוי שאני אוכל לקבל עזרה בערוצים לא רישמיים ובלי ידיעת ההורים (האחרון לא הכרחי אך רצוי)? כל כך נמאס לי להרגיש ככה, ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק...

היי, צר לי לשמוע על הסבל המביא אותך לפגוע בעצמך פעם אחר פעם. את מצליחה, למרות הכל, להבין שאת זקוקה לעזרה, וכל הכבוד לך על זה ! כשמדובר במחשבות אובדניות ואפילו בניסיונות ממשיים, שאלת הגיוס לצבא היא משנית. קודם כל חשוב לצאת ממחול השדים הזה, ויפה שעה אחת קודם. עלייך לפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע, פסיכיאטר או פסיכולוג, ואם את חוששת לנזק אפשרי סביב הגיוס, אפשר לפנות באופן פרטי. מעורבותם של הורייך בתהליך חשובה והכרחית, לפחות ברמת הידיעה (והתשלום, כמובן). אם בכל זאת קשה לך עם זה, נסי לפנות בשלב ראשון לאחד הגורמים המופיעים בראש העמוד המצורף. הם בוודאי יוכלו לתרום לך בעצה טובה, מניסיונם. http://www.macom.org.il/hotline.asp אשמח לשמוע שאת ממשיכה לפעול בכל הכוח כדי לחלץ את עצמך מהמצב הזה. לילה טוב ליאת

לפסיכולוגית שלום לפני 4 שנים חוויתי התקף חרדה ברחוב, חולשה, סחרחורת ופחד נוראי שהנה אני עומדת להתעלף. מאז התחלתי לפחד לצאת שמא יקרה לי שוב אבל אף פעם לא וויתרתי ולא נכנעתי, יצאתי עם כל התקפי החרדה לרחוב וכל הפחדים.היו לי הרבה עליות וירידות, היו פעמים שחשבתי שהנה עבר אבל אחרי כמה זמן זה פשוט חזר. כך שהבנתי שכנראה מדובר במשהו כרוני שאין לי ברירה אלא לחיות איתו וזה מה שאני עושה. ניסיתי להיעזר בפסיכולוג אבל מהר מאוד נגמר לי הכסף. פסיכולוג דרך קופ"ח - לא היה אותו הדבר, רפואה משלימה-עזר רק באותו יום של הטיפול ולמחרת. ופסיכאטריה - לא בא בחשבון. החרדה התפשטה גם לחרדה חברתית. איבדתי את הביטחון העצמי וכיום שאני מדברת עם אנשים (ובמשך היום יוצא לי להיפגש עם הרבה אנשים), אני מדברת, אבל משהו דפוק, הדבר היחיד שחודר למחשבה זה "אם יגיע התקף או לא?", המחשבה פשוט מפריעה לי להאריך בשיחה, אני לא זורמת ולא טבעית. מאוד עצורה. הסביבה לא כל כך מרגישה מה עובר עליי, כי אני מתפקדת בתור אמא, בעבודה, בלימודים אבל.... רק אני יודעת שמשהו לא בסדר. לפעמים אני חושבת לחזור לטיפול פסיכולוגי אבל הפסיכולוג יכוון אותי לחשיפות, שזה מה שאני עושה בכל מקרה כי אני ממשיכה בחיים למרות הכל (אם אפשר לקרוא לזה חיים). ואני שואלת, איך יוצאים מזה??? ולמה למרות שאני חיה עם זה ומקבלת את זה, הדבר לא רוצה לעזוב? מיטל

מיטל יקרה, לפני הכל, אני מתפעלת מהנחישות שלך לא להיכנע לחרדה, ולהמשיך בחייך למרות הקושי. בהחלט יתכן שהחשיפות החוזרות שלך להתקפים, מבלי להימנע ומבלי להיכנע, יביאו בסופו של דבר להקלה. אבל למה לסבול כל כך הרבה זמן? את כותבת שפסיכיאטריה לא באה בחשבון, ולא כל כך ברור לי מה מקור ההתנגדות הזו. אני מאד מציעה לך לשמוע מה יש לפסיכיאטר להציע לך, ורק אז להחליט. בשיחה עמו, תוכלי לשאול את כל השאלות שמטרידות אותך, ולקבל תשובות ענייניות. אחרי הכל, איש לא יכריח אותך לבלוע בכוח כלום. זו בחירה. אני ממליצה לך מאד לשקול שוב את השילוב של טיפול תרופתי והתנהגותי, שנמצא יעיל מאד לסוג כזה של מצוקה. וזכרי, טיפול עצמי, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להחליף טיפול מקצועי ומבוקר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום במידה ואני אחליט לגשת לטיפול, האם טיפול פסיכולוגי בלבד יכול להיות יעיל, או שאני במצב שמחייב טיפול תרופתי? מיטל