פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי חבר בערך כ- 3 חודשים ואני אוהבת אותו, הבעיה שיש בחור שאני בקשר איתו כבר במשך שנתיים שהוא לא בדיוק ידיד שלי ואני ממש לא אדישה אליו... וכל פעם שאני רואה אותו קורה משהו בנינו, ניסיתי אין ספור פעמים לנתק איתו קשר אך ללא הצלחה כי כל פעם שהוא יוצר איתי קשר אני מתקשה להגיד לו לא....... אני ממש לא יודעת מה לעשות כי אני אוהבת את חבר שלי ואני לא רוצה להרוס את המערכת יחסים שלי בגלל הבחור הזה אבל מצד שני אני חושבת עליו המון ויש לי חולשה אליו.... אני לא יודעת מה לעשות? איך מנתקים קשר עם בנדאם כזה? אני ממש לא מסוגלת להגיד לו להפסיק להתקשר אליו כי יש לי רגשות כלפיו, אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות??? ואיך אני יכולה לדעת אם לבחור זה שאני בקשר איתו כל כך הרבה זמן יש רגשות כלפיי או שהוא סתם מתעתע בי? אפשר לקבל עצה

גל שלום, עצות תוכלי לקבל לרוב, ואפילו את מייעצת לעצמך לנתק את הקשר. הבעיה היא ליישם את העצה הזו, שהרי ניסית כבר כמה פעמים לנתק את הקשר ללא הצלחה. אז מה ניתן לעשות כשהלב נתון לשני אנשים? ההמלצה שלי היא לדון על כך במסגרת של טיפול. יהיה לך קל יותר לברר לעצמך את סבך רגשותייך ואף להתיר את הסבך בעזרתו של איש מקצוע. ישנן הרבה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך: מה את אוהבה בכל אחד מהבחורים. מה מושך אותך באחד ומה בשני? ועוד. זו דעתי. נראה מה עוד יכתבו לך משתתפי הפורום. בהצלחה, גדעון

בעייתי היא כזו: מאז שאני זוכרת עצמי הרגשתי נחיתות כלשהיא אל מול האחר.איני מפגינה זאת כלפי חוץ ומראה בדיוק את הייפך.אך בפנים עמוק מבינה שהכל הסוואה אחת גדולה שכן בהתמודוות אמיתית אני נחלשת ד כדי תסכול עמוק.אני מאוד חוששת מאי התפקוד במצבים מעין אלו ובעיקר כאשר מדובר במציאת עבודה.תמיד מרגישה שיש טובים ממני..במרכזי הערכה מרגישה מגמגמת..בוחנת עצמי תוך כדי ראיון דבר שכנראה מונע בעדי להיות מוצלחת יותר.מאוד ביקורתית כלפי עצמי וחושבת שדברים שהחברה מהצג תרים גבה אם תדע את האמת על עצמי...רק מאחר ומקרינה כ"כ אחרת בכל מקרה,לאורך שנים "הרסתי" עצמי בשל הפחד ולכן תמיד בחרתי במסגרת שלא מתאימה רצונות וכישורים,העיקר מסגרת.זה מה שהיה חשוב כדי להדחיק את המועקה. כפי שהינך לבטח יודע פחדים ודימוי עצמי צצים בכל התמודדות וגם ללא התמודדות כי יש בי כעס חבוי "למה אני לא יכולה יותר..ושצריך להמשיך להילחם". הגאווה מאימי נטועה בי כה חזק שבכל פעם שיש נפילונת אני מיד קמה ולא מרשה לעצמי לדעוך.יש בבית אח עם סכיזופרניה דבר שבכל שנות חיי "התעלמו" ממנו. מעין הכחשה בעיקר של אימי "אצלנו זה לא יכול להיות".עליי זה השפיע המון אולי כי אני רגישה אולי כי מעמיקה...אבל אנלא מבינה איך אפשר להתעלם מבעיות כאלה ולחשוב שזה לא יכה בסובב בבית.לא יודעת אם יש קשר ישיר לבעייה הסבוכה שלי אבל כנראה שכן.אפילו כשחוויתי תאונה מאוד קשה חזרתי לעצמי כה מהר שחס וחלילה לא "יראו" שנפלתי..וכך אני זוכרת עצמי בין נפילות קטנות כגדולות שבה "לעצמי"... והנה בשנה האחרונה קיבלתי מעין סטירה שהעירה אותי ופתאום הרגשתי בעוצמת יתר שאני חיה חיי שקר קשים.כיוון שבפנים תמיד מרגישה רע.חוסר חשק.ריקנות. כמעבירה זמני בעולם אך לא חווה אותו באמת. תחושות התסכול הללו גרמו לי להעלאת כעס פנימי וחיצוני כלפי החברה...למה אני לא עושה מה שבאמת רוצה.?? וכן עד מתי אחיה בצורה של דחייה מחוסר הבטחון הזה? עוצמת הכעס הופנתה בעבודה ואמרתי דברים קשים לגבי חוסר העניין שלי בעבודה שהיא משעממת ומגעילה...ולמי הדברים נאמרו?? למנהל ישיר שלי. כאילו הכל פרץ החוצה..מבלי מחסומים שנהגתי לשים. הרגשתי בלבול קשה חשבתי שאני בדכאון א ו משהו כי חשתי כ"כ רע עם עצמי וחיי. מה שהכי מוזר..ששוב...כמו כל פעם אחרת פתאום אני חשה טוב יותר ומתנהגת בעבודה כשורה אם כי פוטרתי???!!! בגלל התנהגותי.. פתאום הכל נראה לי בסדר ולמה להתנגח בכל דבר ולחשוב שהעולם מעוות??? רק אחרי שקיבלתי הצעה ממקום עבודה חדש ושוב התחלתי בבלבול "לא...זה לא מתאים לי.." ואני מחפשת משהו אחר...." הבנתי שאין לי ברירה אלא לנצח איכשהוא את המשחק המטורף הזה שבתוכי. כנראה מרגישה טוב באופן רגעי והכל יחזור אליי בבום!!! מתישהוא. כנראה,בקרוב.שאהיה מובטלת ואחזור למעגל הבלגן של הדימוי הנמוך שלי. רציתי מאוד לעזוב עבודתי כי הרגשתי שאיני יכולה להתמודד יותר ולהיות חזקה "בכוח" אז..חשבתי שקצת חופש ורגיעה ממירוץ החיים ישים אותי באיזון,בזמן זה אחשוב מה אני רוצה לעשות..אניח לשגעון הזמני...אהיה רגועה יותר -אולי.. נראה לי כעת שהיתה זו טעות מרה.כי אני חוששת מהרגשה זו שתגרור אחריה התפרצות חוסר אונים בשנית. כי הרי מוערך רק מי שעומד במירוץ החיים לא??? אני מפחדת לא למצוא עבודה.מבינה שדפקתי את חיי כי עד כה לא טיפלתי בבעיה כמו שצריך..לא מאמינה שאפשר לטפל בה כי זה מושרש עמוק כ"כ...לא נראה לי ששיחה עוזרת..סקפטית מאוד לגבי העתיד בשל ניסיון העבר.. אז למה אומרים לי שלילית? אני מכירה עצמי ויודעת מה יקרה הלאה....הייתי שם...בחיפוש כושל של עבודה.... לא יהיה לי טוב....ולכן החזקתי בשיניים עבודה שממשששששששש לא אהבתי. מה קורה ד"ר ? ממה כל הבלבול נובע? האם יכולתי להמשיך לעבוד במקום שלא נותן לי סיפוק ולו רגעי?? האם בעייתי תצוץ בכל מקום ולכן לא יעזור חיפוש מחדש? האם עדיף להמשיך להילחם כדי לשרוד כי אלו הם חיינו ואף אחד לא מרוצה? ורק לי נראה שאני סובלת???

צביה שלום, תחושת נחיתות ודמוי עצמי נמוך עלולות להקרין החוצה ולבוא לידי ביטוי גם בחיים החברתיים וגם במקום העבודה. לדעתי את צריכה לעשות עבודה עם עצמך בשני מישורים. המישור הפנימי - עלייך לעבוד על עצמך ולהבין טוב יותר את עצמך. לכן הייתי ממליץ להיות בטיפול. גם אם את כרגע לא מאמינה ששיחות עוזרות במישור השני - המישור התעסוקתי, לנסות למצוא עבודה בו תוכלי להביא לידי ביטוי חלקים טובים ויצרניים שלך ולהנות מפרי עמלך. לפי מה שאת מתארת - ניסית ועד עתה זה לא הלך בקלות. אני מעודד אותך להמשיך לנסות ולא להתייאש. בברכה, גדעון

מחפש המלצה על ספר שדן בהתמודדות בחרדה חברתית על השיטות השונות לטיפול בבעיה הזו על טיפול פסיכיאטרי חשבתי - אבל הפסיכיאטר לא מאשר לי בגלל בעיות רפואיות בכבד. על טיפול פסיכולוגי חשבתי - אבל אני אסטרונאוט ואדם מאוד מופנם ככה ש 90 אחוז מהזמן אני "מעופף" אז אם בטיפול פסיכולוגי אני אקלוט ואיישם 10 אחוז מהטיפול אז חשבתי שמתוך ספר אקלוט ואיישם 90 אחוז .... בטוח שיש ספרים בנושא... ספר שדן ב"תאכלס" לשיטות שונות ומגוונות לטיפול בחרדה חברתית.. אם יש איזה אתר שעוסק בנושא זה גם כן טוב אודה לכם מאוד

שלום לך, ישנם ספרים רבים העוסקים בחרדה ובהתמודדות עם חרדה. אתרים בנושא ניתן לאתר דרך מנועי החיפוש השונים. ובכל זאת נראה לי שעדיף להתמודד בעזרת איש מקצוע. גם אם בהתחלה תקלוט רק 10%, הרי בהמשך רמת החרדה תרד ותוכל לקלוט הרבה יותר . בברכה, גדעון

שלום. רציתי להוסיף שמטרת הפגישה היתה ליצור לי מקום נוסף ללכת אליו כאשר ישעמם לי בבית או כאשר אצטרך ללכת מבית אימי מסיבות שונות. כמו כן חשבתי שאבא שלי יוכל להוסיף לי דברים וחיזוקים בכיוון של בטחון עצמי ושלווה - מה שרק אבא אמיתי יכול לעשות.שוב מציינת שהאבא הוא אדם מופרע בנפשו. האם בגילי איחרתי את המועד?

בואי נשים הדברים על השולחן: ללא קשר לגילך, אם אבא שלך הוא פסיכופט מסוכן ואדם מופרע בנפשו, כנראה שלא הוא יוסיף לך בטחון עצמי ושלווה. אם את מחפשת פתרון לשעמום - יש המון מקומות אחרים. את יכולה בהחלט לחדש את הקשר עם אבא, אך יש לחשוב על כל המשמעויות הקשורות לכך. בהצלחה.

כוכבה שלום, באומרי "בולמי זעזועים" כוונתי היתה לאנשים נוספים שיהיו בסביבה להגן עלייך. מעבר לכך מסכים עם התייחסותה של ים 3 - אנשים מופרעים בדרך כלל לא מוסיפים לשלוותינו. אם את רוצה להיפגש עם אביך לאחר זמן כה רב, למה שלא תעשו את זה בבית קפה . שם לפחות תוכלי להיות באזור שלא מקובלת בו התנהגות פרועה. וכן הייתי ממליץ על פגישה מתואמת ולא מפתיעה. בברכה, גדעון

הבת שלי היא בת 3.5 חודשים. הבעיה היא בוכה בנוכחות "זרים" כמו אמא שלי וההורים של בעלי. אני יודעת שזו לא חרדת הזרים שמתפתחת בגיל 9 חודשם. לבעלי היא רגילה יותר אבל גם התהליך הזה לקח זמן ועדיין יש רגעים שהיא נרגעת רק עלי. אני חוזרת השבוע לעבודה חלקית של 4-5 שעות ביום. פרט לבעלי שישמור עליה בחלק מהימים, תשמור עליה יום בשבוע סבתא אחת ויום בשבוע הסבתא השניה. אני ממש חוששת מהסידור... האם זה יכול לגרום לה טראומה? האם היא תזכור זאת בהמשך או שיש סיכוי שהיא תתרגל? האם זה מעיד על האופי בהמשך? האם זה סימן של אוטיזם?

בגיל כל כך קטן כמו של הבת שלך יש הרבה תופעות שנראות כמו חרדות משונות. בגיל כזה זה עדיין לא מעיד על שום בעיה ובדרך כלל זה עובר. שום טראומה לא יכולה להגרם משמירה על הילדה ע"י שתי הסבתות, אם כי רצוי שתתרגל לדמויות קבועות בחייה.

נירית שלום, זה באמת לא פשוט לחזור לעבודה ולהשאיר את בתך בלעדייך. בהתחלה זה אפילו קשה מאוד. אבל...בעלך והסבתות הינם סידור טוב והיא בהחלט תתרגל. מה שאת מתארת יכול להיות קשור לכך שבתך רגישה יותר לדרך שבה את מחזיקה אותה, אולי בוכה כשהיא לא מריחה אותך, אך אין לכך כל קשר לחרדת זרים או אוטיזם. גם לא הייתי מסיק מכך לגבי האופי בהמשך. בברכת הסתגלות נעימה לך ולבתך, גדעון

מבקשת מידע על האבחנה Pseudopsychopatic Schizophrenia

הקידומת "פסאודו" מעידה על משהו שנראה כמו... אבל זה לא ה"דבר האמיתי".

גילה שלום, זו אבחנה שאינה בשימוש כיום(בכל אופן לא בdsm-4). ההגדרה של האבחנה הזו היתה: A personality disorder in which there are oddities of thought (magical thinking, paranoid ideation, suspiciousness), perception (illusions, depersonalization), speech (digressive, vague, overelaborate), AND behavior (inappropriate affect in social interactions, frequently social isolation) that are not severe enough to characterize schizophrenia. בברכה, גדעון

שלום! אני בת 16. בחודשים האחרונים אני סובלת מקשיי נשימה ודופק מואץ ברמה גבוהה ביותר. עשיתי כמה בדיקות ואף אחד לא מצליח לגלות מה יש לי. יש לי 2 שאלות: 1. במצב הזה אני לא יכולה לתפקד, כיוון שאני בדכאון ובחרדה כל הזמן מן ההתקף הבא. האם יש דרכים שאתה מכיר להתגבר על הדכאון והחרדה שגורם המצב הזה? 2. אני יודעת שאחת הסיבות של דופק מהיר וקשיי נשימה זה לחץ. אבל אני לא לחוצה בד"כ. מה שכן, יש לי כמה חרדות פנימיות שאני לרוב לא מוציאה החוצה. אבל, ההתקפים באים לי כשאני בכלל לא בחרדה, אלא להפך, כשאני עושה דברים רגילים ולא חושבת בכלל על החרדות או על הבעיה הפיזית. האם בכל זאת אלו הן החרדות הפנימיות, שמתפרצות ברגעים לא קשורים? האם ניתן לטפל בזה אצל פסיכולוג קליני לנוער? האם יש תרופות שיכולות להרגיע את זה? אשמח לקבל את תשובתך בהקדם. ליאה.

ליאה שלום, בראש ובראשונה צריך לשלול כל בעיה פיסית. בהנחה שפנית לרופא ולא נמצאה סיבה רפואית יתכן שיש לך התקף חרדה או מה שקרוי בלעז: panic attack. התקף חרדה יכול בהחלט להגיע באופן בלתי צפוי, כשאת עוסקת בענייניך ומאופיין בתחושת לחץ בחזה, דופק מהיר, קשיי נשימה, תחושת חרדה ולעיתים נימול או תחושת חולשה. בהחלט כדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג ולדון על חרדותייך ומצבך הרגשי. בהחלט יכול להיות קשר בין קשיי הנשימה והדופק המואץ ולחרדות הפנימיות שלך. פסיכולוג יוכל לעזור לך הן בהתמודדות עם התקף החרדה והן בהבנה טובה יותר של החרדות והתמודדות איתן. את יכולה לפנות או דרך קופ"ח או לשרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגורייך . שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום רב. אני בת 33. ניפגשתי עם אח של אבי לאחר שלא ראיתי את שניהם 24 שנים. ההורים התגרשו כשהייתי בת 12. דיברתי עם האח של אבא שלי ועם האבא שלו, והסבא אמר שזה כבר "מת", כלומר הסיפור לא טרי ואין מה לעשות. האח אמר לי לנסות להשיג את האבא שלי בבית שלו. אני מציינת שאבא שלי הוא אדם פסיכופת ומסוכן, ולא צפוי. אני מפחדת שהוא יגיע לבית שלנו וינסה לפגוע באמא שלי לאחר שהוא יקבל התקף עצבים כאשר יראה אותי. מה לעשות במקרה כזה? תודה.

כוכבה שלום, מה המטרה שלך בפגישה הזו לאחר 24 שנים? האם הכנת אותה? האם אביך יודע על בואך? ברמה העקרונית הייתי ממליץ שפגישות בין בני משפחה שלא התראו כל כך הרבה זמן ובודאי יש חלקים רגשיים לא פשוטים, שפגישות כאלו יהיו מתואמות ועם אנשים נוספים שיהוו "בולמי זעזועים" במידה ודברים יוצאים מכלל תכנון או שליטה. בברכה, גדעון

שלום רב, אני משרתת בתור מדריכת נוער כבר שנה וחצי בבי"ס ספר "קשים". עכשיו החלה שנת לימודים חדשה ואני מרגישה שאין לי כוח יותר. את השנה שהיתה היתחלתי במלוא המרץ שהיה לי בתור חיילת טריה, ועכשיו כבר אין לי כוח יותר, התמודדתי עם חניכים שעכשיו הגיעו לכלא על עבירות כאלו ואחרות, עם סיפורים מאוד מאוד קשים של אבים מכים ומתעללים, ואמהות נרקומניות או זונות, עם סתם ילדים בעלי פיגור שיכלי קל ועוד ועוד סיפורים ומקרים בלתי ניגמרים, באחד מבתי הספר האלה היה מיקרה של תלמידים שנעלו בכיתה והטרידו אותי, עם הישמע הצילצול הם פשוט הלכו, זה היה "בצחוק" אבל לי מאוד קשה להתמודד עם תלמידים גדולים וחזקים ממני פי כמה וכמה וללא ספק מתוסבכים ממני. אפילו היה חניך אשר אליו ניקשרתי והוא אליי אשר פיתח אובבססיה כלפי ובשלב מסוים אף איים לפגוע בי, באמת לא רציתי להגיע בגישה של ילדה תל אביבית מפונקת אשר לא יודעת להיתמודד עם "החיים", ואני עדיין לא רוצה אני לא רוצה לשמור על עצמי או לדאוד לעצמי יותר מדי כאשר להם בעצם מגיעה הדאגה שלי ושל אחרים יותר, הם סבלו יותר, זה לא פייר מצידי לדאוג רק לעצמי. אבל אני לא יכולה יותר באמת מאוד קשה לי, אתמול היתחילה שנת הלימודים, נשארתי בבי"ס בדיוק שעה וברחתי, נתקפתי פחד לא יכולתי להתמודד, הצעקות שלהם כאילו החרישו אותי ועטפו אותי עד שהרגשתי סחרחורת, כל היום אחרי זה הרגשתי רע, הרגשתי בחילה, אני לא יודעת מה לעשות, לא רוצה לאכזב או "להיתפנק" אבל גם לא יכולה להיתמודד יותר. אשמח לעצה בתודה חיילת מתוסכלת

שלום חיילת, הייתי מציע לך לפנות לקב"ן עם אותו סיפור כי באמת לא נראה שיש לך רצון להתמודד עם זה. לפעמים כשאנו "יורדים" מאתגר כלשהו זה נראה כאילו אנחנו "חלשים", אבל סה"כ אנחנו עושים את זה בכדי שיהיה לנו יותר רצון וכיף להתמודד עם משהו אחר. (במקרה שלך החלפת תפקיד)

לחיילת המתוסכלת שלום רב, קודם כל, כל הכבוד על ההתמודדות עם התפקיד הקשה והמורכב הזה. זה לא פשוט לאנשי מקצוע ותיקים ובודאי שזה לא פשוט גם לך להתמודד. אני מתאר לעצמי ומקווה שיש לך מערכת תומכת של מורות חיילות נוספות, או אולי אפילו הדרכה, שאמורה לעזור לך להתמודד עם סיטואציות קשות כמו שאת מתארת והייתי ממליץ בשלב הראשון לפנות אל מעגל התמיכה הכי בסיסי שיש לך, שאלו הן חברותייך למקצוע ומפקדייך. אפשרות נוספת היא לבקש סיוע מקצועי של קב"ן, אשר יכול לעזור לך לגייס את משאבי ההתמודדות שלך ולחשוב ביחד איתו איך להתמודד עם המשימות העומדות לפנייך. כמו כל שנת לימודים הימים הראשונים הם הקשים יותר ולאחר מכן ישנה הסתגלות. ועם זאת הייתי בהחלט ממליץ לשתף בקשייך ומחשבותייך את האנשים שיכולים לסייע לך. חזקי ואמצי , גדעון

שלום, מקווה שתוכל לעזור.מצטערת שהמכתב ארוך, הוא בטח קצר יותר מהמורכבות.. תודה על ההתיחסות. אני בת 22, הפסקתי טיפול של שנה עם מטפל פסיכודינמי אחרי שהרגשתי שבמשך תקופה ארוכה בעיות שחיפשתי להם מענה לא נענו, אלא רק דיברנו עליהם והסתובבנו תמיד סביב אותם המשפטים. אני מתכוונת בין היתר לכך שאני עוד לא יוצאת עם בחורים, אני נמשכת למגע והתעלסות אך נגעלת מאוד מאבר מין, פוחדת מחדירה של משהו לגופי, דיברתי על כך רבות בטיפול אך הסתובבנו סביב אותם משפטים, ברחתי מהטיפול שהרגשתי שאני לא מפיקה תועלת.1) מה עוד יש לי לעשות בענין-אני פשוט נגעלת מאבר מין גברי וזהו!דיברנו על כך רבות בטיפול אך תמיד חזרתי לכך שלא אכפת לי כל מגע אך לא באבר מין, ואני ממשיכה להרתע מזה. 2)אני ב"ה אחת חושבת וחכמה שיודעת איפה אני נמצאת ומה הבעיות,לדעתך אני יכולה להתגבר על זה לבד כך שאנסה להתחיל להפגש עם בחורים ואולי המפגש יגרום לי לחוש אחרת, היות ואני מאוד נמשכת לאהבה והתעלסות (שוב,אך לא חדירה)? בנוסף, צפיתי רבות באתרי פורנו כדי לחשוף את עצמי לחדירה מינית מה שמגעיל ומפחיד אותי כדי להפחית את הרתיעה, אתה חושב שצפיה בפורנו יכולה להביא להשלכות שליליות כשאצא עם בחורים? תודה רבה. גלית

היי אני מכינה הרצאה בהתנדבות על אליס מילר . אבל אני לא יכולה בלי כמה פרטים עליה וולא מצאתי את הפרטים הבסיסים עליה. לא מצאתי לא בספרים בספרייה ולא ברשת, אשמח אם מישהו ייתן לי, את: שנת לידה שלה הארץ שבה היא עובדת, למדה (גרמניה או צרפת?) וקצת פרטים עליה, פסיכולוגית או פסיכיאטרית? יש לה אתר באינטרנט באנגלית וגם שם לא מצאתי. אודה אם למישהו יש ספר שלה ויכול לבדוק בכריכה מאחור... (יש לי את הדרמה של הילד המחונן ואין שם) או אם נתקלתם באתר שכן יש בו... תודה ורד

ורד שלום, חיפוש בגוגל לפי: "alice miller biography" מעלה ראיונות איתה וביוגרפיה שלה. למשל הקטע הבא: Born in Poland in 1923, Miller was educated AND lives in Switzerland. She studied philosophy, sociology, AND psychology AND took her doctorate in 1953. She completed her psychoanalytic training in Zurich, AND as a practicing psychoanalyst she has been involved in teaching AND training for more than 20 years. בהצלחה בהכנת ההרצאה, גדעון

ליאת שלום, אני בחורה בת 27 ויש לי חבר בערך כ- 4 חודשים ואני חייבת לציין שאין לי שום פרפרים בבטן שאני רואה אותו. כיף לי איתו אכפת לי ממני הוא מכבד ומעריך אותי אבל הבעיה שלי איתו שאני מרגישה שהוא רוצה אותי יותר מידי והוא יעשה הכל כדי לרצות אותי העיקר שיהיה לי טוב (אני חושבת שלפעמים הוא יקריב את הצרכים והרצונות שלו בשבילי) וזה ממש מפריע לי להיות עם בנדאם כזה שממש ממש אוהב אותי... מנגד יש בחור אחר ברקע שאני בקשר איתו במשך שנתיים והוא ההפך הגמור מזה שאני יוצאת איתו הוא קשה להשגה הוא מאתגר אותי מצד אחד אני מרגישה שהוא מאד אוהב אותי אבל בתכל'ס בשטח לא קורה כלום.... זה בנדאם שממש יש לי חולשה אליו ויצא לי לפגוש אותו לפני כשבוע והתנשקנו. כמה שאלות: 1)האם כל מה שתיארתי לך מעיד על כך שאני לא אוהבת את החבר שלי ואני צריכה להיפרד ממנו? אני ממש לא יודעת, אני יודעת רק דבר אחד שאני לא רוצה לעשות משהו שאני אצטער אליו אח"כ 2) מה הסיפור עם הבחור הזה שאנחנו בקשר שנתיים וקשה לנו לנתק קשר אחד מהשני או שהוא חוזר להיות בקשר או שאני..... אני ממש לא מבינה מה הבנדאם רוצה ממני 3) למה אני נמשכת לסוג מסויים של אנשים כאלו? אודה לך מאוד אם תעני לי על השאלות תודה סתיו

סתיו שלום, ליאת תשוב לענות ביום שני. אני מקווה שאת לא באמת מצפה לקבל תשובה באינטרנט בסגנון: "נתקי את הקשר איתו" או "הישארי איתו". את מתארת "בעיה" מוכרת: הימשכות לאדם שלא נמשך אלייך ומאידך כשיש לך כבר ביד מישהו טוב שרוצה בך את לא נמשכת אליו. למה זה כך? את זה הייתי ממליץ לברר בתוך מסגרת של טיפול אישי. בברכה, גדעון

שלום לליאת, איך אני יכולה לדעת אם חבר שלי אובססיבי כלפי, והאם קשר כזה בריא? עד איפה עובר הגבול בין אהבה לאהבה אובססיבית? אשמח לתשובה תודה טל

טל שלום, ליאת תשוב לענות ביום שני. ובנתיים: הגבול בין אהבה בריאה לאהבה אובססיבית עובר באזור שבו נשמר לך חופש הפעולה להיות את עצמך עם עיסוקים משלך וללא קנאות מצד בן הזוג. כמובן שזה שטח רחב, שבו עוברים כמה קווי גבול וכל אחד מגדיר במידה מסוימת לעצמו מה מידת האובססיה ה"מותרת". עוד על הנושא את יכולה לקרוא בספר בשם: "אהבה אובססיבית " מאת סוזן פורווארד. בברכה, גדעון

.

אני סובל מדיכאון.הפסיכיאטר הפנה אותי לפסיכולוג.באיזה שיטות הפסכולוג יכול לעזור ?מה זה טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי?בתודה דוד

דוד יקר, קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות בדיכאון, לבד - כמובן - מן הטיפול התרופתי. הטיפול הקוגניטיבי אכן נמצא יעיל מאד לעניין זה. מדובר בטכניקות טיפוליות המכוונות אל התפיסות והאמונות של המטופל ביחס למצבי חייו השונים. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה, שאצל האדם הדכאוני התבססה מערכת של מחשבות שליליות אוטומטיות, הנחות מוטעות ותפיסות שגויות ביחס לעצמו, לעולם, ולאופן בו הוא פועל בעולם. באופן כללי, בטיפול, מלמדים את המטופל לזהות את המחשבות האוטומטיות (הקוגניציות) השליליות, ולהחליפן באחרות, מציאותיות ומסתגלות יותר. ניתן לומר שמדובר בגישה אקטיבית ומוגבלת בזמן, בניגוד, למשל, לגישה הדינמית, שתנסה באמצעות טיפול ממושך יותר לבחון לעומק את המקורות לדיכאון. אני מאחלת לך הקלה ורפואה שלמה ליאת

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/428/xPG/74/xFT/52983/xFP/52983 סליחה על זה, אודה לתשובה...

שלום לך, על השאלה מדוע את נמשכת לסוג מסוים מאד של גברים, כדאי לחשוב במסגרת טיפול דינמי, המביא בחשבון את חוויות העבר שלך, את מערך הצרכים שלך, ואת התפיסה העצמית והבינאישית שלך, וכיוב'. לגבי הבחור שאת מתארת - גם כאן, לכל אחד הגבולות שלו, ורק את זו שתוכלי להחליט האם התנהגות מסוימת היא דבר נסלח בעינייך או לא. אני, אישית, חושבת שפשע, דהיינו התנהגות פוגענית כלפי אדם, בע"ח או רכוש, אינה עולה בקנה אחד עם טוב לב. אבל זה כבר עניין של ערכים, תפיסת עולם ותפיסת עצמי. תוכלי לנסות ולהיעזר במערכת המגדירה את גבולות החוק הפלילי, ותבדקי האם מעשיו עדיין חינניים ומושכים. ליל מנוחה ליאת

אז זהו שמה שהוא עשה, לא כל כך חוקי... הוא לא פגע בכוונת זדון, זה יותר פגיעה לטווח ארוך אולי...ז"א בעתיד. אני לא מסתכלת על זה כאל משהו נסלח, ואני לא מקבלת את זה. השאלה היא האם זה בסדר מבחינתי לקבל אותו כאדם והאם זה שאני מקבלת אותו כאדם וידיד שלי, אומרת שאני מקבלת את מה שהוא עשה? האם זה הופך אותי ל"שותפה" שלו למרות שלא הייתי נוכחת בדברים שהוא עשה?

הכרתי חברה טובה באוניברסיטה ואנחנו נהיינו חברות כבר בתחילת התואר הראשון, אנחנו כעת בתואר שני גם כן יחדיו, חברתי אובססיבית לקבל ציונים גבוהים אבל זה לא נובע ממנה אלא מאביה שמלחיץ אותה בצורה יוצאת דופן ולוחץ עליה להוציא ציונים גבוהים ולהיות מצטיינת בכל מחיר, לאחרונה קיבלנו ציון באחד הקורסים ואבא שלה צילצל עבורה לבדוק את הציון והיא סיפרה לי שכשהוא שמע שהציון הוא 86 הוא נהיה לבן והיה על סף קבלת התקף לב והתחיל לקלל ולהגיד דברים כמו :"אני לא מאמין שזה קורה לי!" , אני ניסיתי להסביר לה מאוד בעדינות שהיא חייבת להפסיק לקחת אותו ברצינות כי ציונים זה לא הכל בעולם!!! וגם אמרתי לה ממש בעדינות שלאבא שלה יש בעיה, עוד אציין כי כבר בתואר הראשון במשך כל התואר בכל שנה אביה היה מאשפז אותה בביה"ח על מנת לקבל מועדי ג'!!!! (כך זה גם עכשיו), לא לדבר על זה שלאחר האשפוז הייתי נפגשת איתה והיד שלה הייתה שחורה ממחטים מרוב הבדיקות שהיו עושים לה כי כמובן שלא היו מגלים כלום (אבא שלה היה אומר לה להגיד שיש לה כאבי בטן), זה נראה לי פשוט חולני בכל רמה שהיא ואני לא יודעת מה לעשות כי היא ממש אומללה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה (בת 24) ואני לא יכולה לערב גורמים סוציאלים ולא משנה מה אני אגיד היא לא תקשיב לי, ממש ממש כואב לי עליה ואני לא יודעת איך לעזור לה, היא כל הזמן אומרת שהייתה רוצה הורים כמו שלי שלא אכפת להם מהציונים, בעלי הציע לי שלא להתערב כי היא כבר לא ילדה קטנה ואם היא לא קולטת שאבא שלה חולה זה בעיה שלה אבל קשה לי עם זה, אני רואה שהיא מאוד סובלת, האובססיביות לסיים את התואר בהצטיינות גובה ממנה מחיר נפשי כבד ובא לי להגיד לאבא שלה מה אני חושבת עליו אבל אני לא אעז, מה אני יכולה לעשות? להתערב? ואם כן אז איך? או שזה לא ענייני ולא להתערב? אני ממש ממש מרחמת עליה.

יעל יקרה, את מספרת סיפור קשה מאד. כמו שאמרת נכון, קשה ביותר להיות בעמדת מתבונן נוכח מעשי התעללות בתוך משפחה, אולם כשמדובר באנשים שאינם קטינים, האחריות היא בכל זאת שלהם. אומר בזהירות, שלפעמים גם לעמדה הקורבנית יש היגיון משלה, וההחלטה לצאת ממנה חייבת להיות של הקרבן עצמו. כחברה טובה, כל מה שנותר לך לעשות זה לתמוך, להכיל ולהציע עזרה במידה ותידרשי לכך. תוכלי לנסות ולהציע לה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, שם תוכל לקבל סיוע נפשי במחיר מוזל. בברכה ליאת

שלוםץ ברצוני לדעת, מה היתרונות של טיפול לאקנייני לעומת טיפול רגיל, ואיפה מותאים מטפל בשיטה הזו.

ישי יקר, הטיפול הלקאניאני מעוגן בתיאוריה הפסיכואנליטית, ומדגיש את תפקידה של השפה בעיצוב והבניית המערך הנפשי. אחד המאפיינים המפורסמים של הטיפול הזה, הן הפגישות הנמשכות לפרקי זמן שאינם ידועים מראש למטופל. לצערי איני בקיאה בתיאוריה הלקאניאנית ובשיטת הטיפול הנגזרת ממנה, ולכן אין ביכולתי למנות את יתרונותיה. אני מפנה אותך לפורום השכן, של ד"ר גידי רובינשטיין, ולנסות שם, או לנסות ולהפנות מחר את השאלה לגדעון, כאן אצלינו. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם לקרוא לזה רצון כי אני לא רוצה התחושה של הבחילה פשוט משתלטת עליי.. ברגע זה יש לי תחושה כזאת מחר אני מתחילה את שנת הלימודים של כיתה יב אני לא ממש מתרגשת אבל עדיין יש לי את התחושה המאיימת הזו שאני אקיא... יש לציין שזה קורה לי בעוד מקרים , לרוב כשאני מתרגשת.. מה ניתן לעשות כדי להפסיק הרגשה זאת..?

רעות.. חבל שלא ציינת האם את מקיאה בסופו של דבר או שאת כן מצליחה להתגבר על התחושה. מניסיוני, מה שקורה לך הוא התקף חרדה. פחד אמורה להיות דרך טבעית של אדם להתמודד עם גורמים מאיימים, אבל לפעמים המוח קצת מגזים ומתחיל לפרש דברים לא נכונים כגורמים מאיימים.. בעקרון יש תרופות שעוזרות לזה. אבל לדעתי חשוב שתנסי קודם כל לשבת עם עמצך ברגעי החרדה או כשאת יודעת שמצב יכול לגרום לך לחרדה ולנסות לנתח את המצב כאילו היית מישהו שאת מעריכה את שיקול דעתו (הורה, חבר, ידיד מבוגר, אח..) ותנסי לחשוב האם הגורם הזה באמת כל כך מאיים. אם כן, תעלי לעצמך רעיונות להתמודדות. ואם לא, סימן שאין סיבה להמשיך לדאוג. אני יודעת שזה לא קל, רק מניסיון.. אבל זה גם מה שפסיכולוג ינסה לעשות למענך.. ועוד משהו, קחי לך משהו כמו קמיע או תהילים ותשתמשי בזה כשר\את בלחץ או בחרדה.. לי זה עוזר! בהצלחה מותק!

רעות קרה, גם אני, כמו מלין, התרשמתי שמדובר בחרדה. יש אנשים שזו אכן הדרך בה הם מגיבים למצבי לחץ וחרדה. טיפול התנהגותי יכול לאמן אותך בטכניקות של הרפייה, נשימות ודמיון מודרך, כדי לשלוט בתופעות החרדה. אני מאחלת לך שנת לימודים (אחרונה!!!) פוריה ומהנה ליאת

שלום, אני בת 22, וישנו בחור שכבר 5 שנים מאוהב בי.. בהתחלה הייתי רואה אותו הרבה פעמים ברחוב ליד הבית שלי,הוא כנראה היה מחכה שאני אעבור שם והיה שואל אותי מה שלומי, אומר לי שלום כל פעם וכו'.. לא ייחסתי לזה כלל חשיבות והתעלמתי ממנו. יש לציין שלא הכרתי אותו כלל לפני כן ובהתחלה חשבתי שהוא מתבלבל ביני למישהי אחרת.. במשך כל 5 השנים האחרונות הייתי רואה אותו הרבה פעמים ליד הבית שלי, נועץ בי מבטים, עובר לידי "במקרה" וכו'.. אך התעלמתי מכל הסיפור. לפני כשנתיים הוא חיכה לי ממש ליד הבית (הוא כבר יודע בדיוק היכן אני גרה..) והביא לי פתק בו כתב שהוא אוהב אותי כבר הרבה שנים, רוצה להיות איתי, לא מסוגל לחשוב שאהיה עם מישהו אחר וכו'.. אז כבר הבנתי שאותו בחור לא לגמרי בריא בנפשו ואובססיבי לגבי. המשכתי להתעלם מכל העניין (בעיקר מהסיבה שבאותה התק' לא גרתי בבית ולכן גם לא פחדתי להפגש עמו שוב). כיום, אני שוב גרה בבית, אני רואה אותו הרבה פעמים מסתובב ליד הבית שלי ואני כבר די מפוחדת.. עד כדי כך שאני מפחדת לצאת לבד מהבית מחשש שאראה אותו. לפני כשבוע הוא השאיר לי מכתב בתיבת דואר בו הוא כתב שהוא מוכן לחכות לי כמה שידרש ושהוא רק רוצה לדעת אם יש סיכוי שאני ארצה אותו.. הוא כתב שאני לא צריכה לפחד ממנו או להתבייש להגיד לו שאני מעוניינת(?!) ושכל מה שהוא רוצה זה לדעת האם להמשיך לחכות לי או לא.. מהמכתב היה נראה כאילו הוא מאמין שאני כן רוצה אותו אבל כנראה מתביישת או מפחדת לגשת אליו ולדבר איתו. מס' ימים אחרי ששלח לי את המכתב הוא חיכה לי מחוץ לבית וכשיצאתי לרגע הוא בא אלי וניסה לדבר איתי על אותו מכתב.. אמרתי לו שאני ממהרת ושנדבר כבר בפעם אחרת (לקחתי ממנו את מס' הטלפון). אני מבינה שאני לא יכולה להמשיך להתעלם מהמצב, הוא מחכה לתשובה ממני וכל עוד אני לא עונה לו הוא עלול שוב לארוב לי מחוץ לבית ואולי גם להיות תוקפני יותר בפעם הבאה. השאלה היא איך עלי לפנות אליו? באיזו גישה לדבר איתו? בצורה תקיפה? עדינה? לשלוח מישהו שיאיים עליו? המצב מאד עדין בגלל העובדה שהוא כנראה לא לגמרי נורמלי וצריך לפנות אליו בצורה הכי נכונה ושקולה שאפשר. ממה שקצת קראתי הבנתי שמדובר ב"אהבה אובססיבית" / "אהבה פתולוגית" ולכן חשבתי שאולי איש מקצוע יוכל לעזור לי. אשמח לעצה והכוונה איך להתמודד עם אותו בחור . תודה רבה רבה מראש! וסליחה על האריכות. נטלי.

נטלי יקרה, ההתנהגות העדינה והזהירה שלך מתפרשת, ככל הנראה, כמשהו שמתדלק אצלו את התקווה שאולי בכל זאת יש לו סיכוי. יתכן שיש צורך לנקוט גישה אסרטיבית יותר, גם אם מנומסת. אפשר לבקש ממנו לחדול מן החיזור הזה, הגורם לך אי-נוחות ומבוכה, ולהסביר מפורשות שאינך מעוניינת בקשר. חשוב לציין שגם אנשים מעורערים בנפשם יכולים להיות עדינים, פגיעים ומתחשבים. מרבית מקרי האלימות נעשים דווקא ע"י אנשים הנתפסים בריאים ונורמליים. אם גם אחרי שתבקשי בצורה מפורשת תרגישי מאויימת ומוטרדת, תוכלי לערב את רשויות החוק. נקווה שלא תזדקקי להם לילה טוב ליאת

שלום, עפ"י התפיסה הפרוידאנית, לצבע, משמעות רחבה מאד בניתוח אישיותנו. ידוע היטב השימוש בציור / צבע ככלי בדיקה פסיכולוגית. איפה זה מתחבר לנו בחלום, שם אנו לא בוחרים את הצבע. לעצם השאלה, לאחרונה, הצבע הצהוב בוהק זכור לי היטב מרצף חלומות אחרונים ימים אלו ; כמו שקית צהובה שאני נושאת בידי...בגד צהוב...קיר צבוע, כיו"ב. מעולם לא אהבתי ולא השתמשתי מאומה בצבע זה; לא בגד, קישוט, כלי שימושי או אחרת. מה המשמעות לכך?

שלום לך, החולמת בצבעים מעבדת החלום היא א?ת עצמך, ורק את יכולה להבין את פשר הצבע הצהוב ואת משמעותו עבורך. נסי לחשוב מה מעורר בך הצבע הזה, ומהן האסוציאציות העולות סביבו. ישנן, כמובן, גם אסוציאציות קולקטיביות לצבע הצהוב, כמו קנאה, רכילות (צהובונים), הגזע האנושי מלוכסן העיניים, ועוד. מאד קשה, אם לא בלתי אפשרי, להבין חלומות מבלי להכיר את החולם, את עולמות התוכן שלו, את אירועי חייו, וכיוב'. נסי לדבר על החלומות שלך עם מישהו קרוב, ואולי יחד, תוכלו להעלות השערות. בעיני זו תמיד פעילות מהנה ומרתקת. חלומות פז ליאת

שלום! יש לי בעיה ובגלל מיליוני האתרים והמטפלים שיש באינטרנט אני כבר לא יודע מה אני צריך. סוף סוף שמתי לב שיש לי בעיה גדולה של חוסר ביטחון, הערכה עצמית נמוכה ופיתוח תלות בסובבים אותי. אני בן 25, אחרי פרידה כואבת שנבעה מכלל הבעיות שפרטתי. עכב הבעיות הללו אני מוצא עצמי מבטל את עצמי לטובת אחרים, מושפע לתגובות הסביבה על מעשי, עושה השוואות אם אני מספיק טוב לעומת אחרים. אני רוצה ללמוד להעמיד את עצמי בראש ובראשונה, להגביר את הביטחון העצמי שלי כך שאוכל להמשיך הלאה אחרי נפילה בראש מורם, לדעת להגיד לא מבלי לחשוש מהתגובה של הסביבה. התלות לא רק בבת זוג אלא גם בצורך לחברים ובצורך להישאר אהוב. אבקש שתפנו אותי למשהו שיוכל לעזור לי. תודה!

אני צריך פסיכולוג?

שלום הילדה שלי סיימה השנה כיתה יב. מתברר ששכחו להכניסה לספר המחזור והיא נפגעה מכך קשות. מהיכן מגיעה אותה תחושה קשה?האם היא מוצדקת? היא עצובה ופגועה . מה ניתן לעשות לדעתך

לא פסיכלוגית. עונה מהאינטואיציה- אני חושבת שביתך אינה מגזימה או שהיא נוטה לרגישות יתר.היא צודקת. זה באמת מעליב. גם אני הייתי נפגעת קשות אם היו שוכחים אותי . בטח ובטח בסוף י'ב שהיא סיום פרק משמעותי ובטח ובטח בגיל שהוא עדיין רגיש יותר. האם ה"שיכחה" היה עניין טכני או מכוון? בכל אופן הייתי מדשרת עם המחנכת ודורשת להוציא מהדורה חדשה. לפחות לכיתה שלה.

מצטרפת בכל פה לדבריה של סיגל. זאת אכן פגיעה כואבת במיוחד, גם אם טעויות טכניות הן דבר שקורה. גם לטעמי, יש מקום לדבר עם הנהלת ביה"ס (לא להסתפק במורה), ולשמוע איך בדעתם או ביכולתם לפצות על הפגיעה הקשה. ספרי לנו על ההתפתחויות. ליאת

אני עובדת במשרד כבר 7 שנים. בהתחלה הפן החברתי היה מצויין. במהלך הזמן הצוות התחלף. אני לא רוצה להשמע גזענית אבל נוצר מצב שכל העובדות למעט אני ועוד אחת ממוצא רוסי. כל הזמן הן מסתודדות ברוסית, צוחקות ומרכלות כך שאני , ברוב עוונותי , לא מכירה את השפה ונשארתי בחוץ. ניסיתי, תחילה ברמיזות ואחר כך בפרוש אך בחביבות לבקש שידברו בנוכחותי בעיברית. אך דבר לא הועיל . התגובה שלהן נעה מצחוק מזלזל ל- "בעיה שלך תלמדי רוסית". הבוס שלי שגם הוא לא ישראלי ( אך לא דובר רוסית) מתעלם מהמצב. לנוכח העובדה שקולטים משהי חדשה- שיתפתי אותו בתחושותי ובקשתי שלצורך האיזון יקלוט משהי ישראלית הפעם, אך הוא אמר שחבל שאני חשה כך אך לו- הפטפטת ברוסית לא מפריעה. הגעתי למצב שאין לי חשק לדבר עם אף אחד. אני לבד מול קבוצה שוקקת ומרגישה נורא.

מאיה יקרה, מאחר ולא הפנית אלי שאלה ספציפית, אוכל רק לשתף אותך במחשבות שלי. במעגל המצומצם של מקום העבודה שלך, נקרתה לך הזדמנות להכיר מקרוב את חוויית הבדידות, החריגות והשונות של הזר. שווי בנפשך מה עובר (או עבר) על כל אחת מהבנות העולות, כשהגיעו ארצה, ללא שפה וללא היכרות עם הקודים המקומיים. אולי כך הן מדגימות לך שמץ מאותה חוויה קשה של זרות. לגופו של עניין, נסי בכל זאת למצוא נקודות חיבור, הציעי את עזרתך, וחפשי דרך שתאפשר לך לשוב ולהיות חלק חשוב במארג החברתי במקום העבודה שלך. וזכרי - מעולה לעולה כוחנו עולה ! (סיסמא ישנה מן השנים בהן עוד יכולנו להודות כי כל עולה הוא אכן נכס למדינת ישראל). ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך (מיום שני) קיבלתי את המלצתך. קודם כל הייתי די קשוחה בשיחות הטלפון. ניסיתי לעודד ולא לרחם. בהסבר שבפנימיה יהיה לך טוב, יהיו לך חברים שכאן לא היו לך. הסברתי לבני שהכי קל לעזוב אבל אני פוחדת שאחר כך הוא יצטער על זה . והאפשרות השניה היא לחזור לאותה כיתה שאותה לא אהב. ועל כך בני הסכים איתי. אתמול קיבלתי ממנו טלפון כבר בבוקר. קצת קיטר שזה לא מתאים לו , שוב עידודו מימני. ועוד מספר שיחות טלפון. אמרתי לו שכדאי שנדבר רק פעם אחת ביום בערב, כי כל פעם שהוא מדבר איתי גורם לו לבכות. בערב היה השיא. בני התקשר בוכה כמו ילד. אני כלכך הבנתי אותו. קשה לי לא להיות בבית, אני מצטער זבאתי לכאן, אני מצטער שהחלטתי על פנימיה וכו'. הוא סיפר שהכיר קצת חברים , היה איתם עכשיו אך עזב אותם כדי להתקשר. הסברתי לו שהוא חייב לנסות להתחבר עם ילדים (הוא כל הזמן מדקלם מה אני יעשה שאני לא חברותי ולא יודע איך להתחבר עם ילדים) הסברתי לו שאם הוא ישב בצד ויחכה, אף אחד לא יבוא אליו. בזמן ששוחחנו בטלפון אבא שלו היה בדרך אליו עם בן משפחה אחרי צבא שהיה גם כן בפנימיה צבאית. ביקשתי ממנו שיסע לפנימיה של בני כדי שיעודד אותו קצת. אך כשהגיעו הם פגשו אותו ליד פינת החי יושב בצד ובוכה. (כאמור לאחר שיחת הטלפון איתי). קבלתי את עצתך להסתגלות הדרגתית , שוחחתי על כך עם המדריך וביקשתי זאת וממש לא היתה התנגדות. להיפך. אך למרות זאת אבא שלו שוחח איתו ושכנע אותו שכדאי לו להשאר כי כך הוא יתרגל. אך לאחר שיחה עם המדריך הוא השתכנע שפנימיה זה בשבילו והחליט להשאר. אני כעסתי על האבא שלא החזיר אותו הביתה עד היום בבוקר. האם אחרי בכי כדאי היה להשאיר אותו בכל אופן? היום אני שוקלת בכל אופן לקחת אותו הביתה לישון. בני טוען שהוא לא אוכל בכלל כי אין לו חשק. גם כשיצא עם אבא שלו מחוץ לפנימיה הוא לא רצה לאכול. בד"כ הוא אוכל ללא כל בעיה. שאלתי היא האם במצב זה של חוסר תאבון, בכי על זה שקשה לו מחוץ לבית וההתעקשות שלי שהוא חייב לנסות לא עלולה לגרום לו יותר נזק?? גם כך הוא רגיש, לאחר אבחון הומלץ על טיפול פסיכולוגי אך הוא סרב. (אני שוקלת על טיפול באומנות). אודה לך על תגובתך ותשובתך. בברכת יום טוב

אסתי שלום, עם כל הכבוד לילד שלכם, והבנתי ממך עד כמה הוא יודע מה טוב עבורו, הוא בכל זאת רק ילד. הבנתי שעבר אבחון, ושהפנימייה הייתה מענה לצרכיו המיוחדים. אם נמצא באבחון שהילד אכן זקוק לטיפול (וכמו שאולי עולה מן הדברים, כדאי להרחיב את ההתערבות גם למשהו משפחתי) אתם אלה שצריכים לדאוג שזה יקרה. בדיוק כמו שאת מתעקשת על הישארותו בפנימיה למרות הבכי, כך עלייך להתעקש על טיפול פסיכולוגי עבורו. הייתי מאפשרת (בעיקר בגלל שבפנימייה מסכימים ומאשרים) לילד לישון בבית עד שהפנימייה תהפוך מקום מוכר וידידותי יותר. לא צריך קשיחות, אלא עידוד, הקשבה וחום. (לא רחמים. יש הבדל!). במידה והילד ממשיך לא לאכול, חובה לעקוב, ולוודא שגם בפנימייה יהיה מי שישגיח ויהווה תחליף להורה. אם אין גורם כזה בפנימיה, צריך לשקול שוב את הישארותו שם. בינתיים קחו עוד קצת אוויר וסבלנות, ואל תוותרי על טיפול פסיכולוגי בברכה ליאת

הפניתי את השאלה שלך לפורום סמוך תקראי את דעתו http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/402/xPG/153/xFT/100089/xFP/100134

לד"ר היקר\ה שלום רב שאלתי: האם יתכן שמשבר זהות (משהו כמו בלבול נפשי לגבי מה אתה בדיוק ומה אתה רוצה ליהיות. משהו מאוד עמוק ופנימי באישיות) המלווה בדכאונות ובירידה בתפקוד הקוגנטיבי, יכול להימשך כ 6 שנים? (גיל 19 -25) או שאם כך מדובר בבעיה חמורה יותר? האם מצב כזה שטמון בתוככי האישיות יכול להתדרדר במהרה לסכיזופרניה? (שהיא בעצם משקפת שבר עמוק באישיות) עם יד על הלב - האם ע"י טיפול פסיכולוגי מסודר ועקבי ניתן לסייע במידה משמעותית? כי ממבט מסוים הרי מדובר בחלק יסודי מאוד באישיות האדם שלא התגבשה במהלך מוקדם בחיים, אז איך יתכן שטיפול פסיכולוגי יתקן דבר כזה? תודה רבה

עמי יקר, תופעות נפשיות רבות עלולות להמשך גם שנים רבות, אולם לא תמיד משך הזמן מעיד על חומרת הבעיה. יכולים להיות משברים חריפים קצרי מועד, או מצבים עמומים יותר הנמשכים שנים רבות. כמובן ששנים רבות של מצוקה הן לא דבר רצוי. טיפול פסיכולוגי "מסודר ועקבי" (כלשונך) אמור לסייע לכל אחת מן התופעות שהזכרת, כולל הפרעות אישיות שונות. המינוח בו בחרת - "לתקן" הוא מעט בעייתי בעיני, שכן הפסיכולוגיה (לפחות כמו שאני מבינה אותה) אינה מתיימרת לתקן אנשים, אלא להקל על סבלם ולשפר את יכולות ההתמודדות שלהם עם מצוקות הקיום. אני חושבת שבמצב שאתה מתאר רצוי מאד להגיע ולקבל עזרה מקצועית, ולהקל על תחושות מצוקה כה ממושכות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מנסה להבין מדוע לאורך חיי אני מרגישה פיצול.שומעת את קול החברה מהדהד לעשות את הדברים הרגילים והבנאליים(עבודה,חתונה..) ומנסה להתאים עצמי אליהם אך בפנים עמוק עמוק לא מרגישה שהם הדברים הנכונים.יש לי השקפה אחרת די לא "נורמטיבית" של לעשות מה בא לי..לא רוצה ילדים..לא רוצה קריירה מחפשת שקט..לא לרוץ אחר כסף..אחר מעמד..לטייל כל הזמן.. הבעייה שלי שאנלא לגמרי מסוגלת לעשות מה שאני רוצה כי זה לא משתלב...בחברה שבה אני נמצאת..ולכן אני הכי "מרובעת שיש" תקועה בעבודה מגעילה..התחתנתי..חוסכת כסף..ומפחדת לזוז. אבל כל זה רק כדי שאראה בסדר ולא בגלל שזה מה שאני רוצה לעשות. כל חיי חשבתי שהכל צבוע ומגעיל אבל עכשיו קיבלתי מעין פצצה שדי...נמאס כבר. יתכן והרצון לא לעשות את ההרגלים הנ"ל זה רק מפחד ולוא דווקא מתוך רצון ייחודי לעשות משהו אחר.כלומר דימוי עצמי נמוך וניסיון תמיד לעמוד בקצב ולהצליח יותר..שאני לא ממש עומדת בהם גורם לי כאילו להכחיש את הדבר האמיתי שאני רוצה? כמו פסיכולוגיה הפוכה. למשל מנסים לקדם אותי ואני שוללת כשבתוך תוכי מאוד רוצה. חתונה לא מאהבה - לא מרגישה אהבה מאז האכזבה הראשונה. חוששת להביא ילדים מאודדדדדדדד - פה למשל אני לא מרגישה שמאוד רוצה ולא עושה לא ממהרת לרכוש דירה - דבר שרוצה מאוד אבל חוששת לא לעמוד בהתחייבות. בקיצור.נראה לי אם אנתח עצמי שהכל נובע מפחד ולוא דווקא מאי רצון. בשל אכזבה מעצמי ומהישגיי בחיים אני כאילו מייחסת חוסר חשיבות לדברים המקובלים האם יש משהו בדבריי או באמת איני מקבלת את המובן מאליו?? היתכן קשר לעובדה שבחיי הרגשתי תמיד בידול בין המקובלים והטובים יותר אליי ? ראיתי עצמי תמיד ממוצעת בכל הקשור למקובלות חברתית וזכור לי מגיל 9 לערך שזה מאודד הציק לי.לכן יש לי רגישות מאוד גבוהה לחברה. זה ממוטט אותי ואיני יכולה לעשות דבר מבלי לנתח מהלכיי. מה גם שכשנמצאת בחברה ממוצעת מרגישה כוח עליון וכשלידי אנשים "חכמים" "מלומדים" מרגישה תמידדדדדדדדד שהם יותר טובים ממני, שהדיבור שלי לא אינטיליגנטי מספיק...שהם לא חושבים שאני חכמה מספיק. רק כשמקבלת חיזוק מהסביבה אני מקבלת קצת פרופורציה. מנסה לעבוד על זה שנים!! לא ממש עובד אם כי חל שיפור אך בהבזקים זה חוזר אליי בבום הנחיתות הזו ולא מבינה מדוע!!! יש לציין כי הינני אקדמאית ולא מישהי שלא עשתה כלום בחייה ועדיין אפס מאופס כך רואה עצמי.. האם יש קשר לסיפור הסבוך שהעליתי אשמח לשמוע!

שלום לילך, אני קוראת את דברייך, ושומעת אותך מאד מאד מכוונת החוצה. את עסוקה מאד בניראות שלך בעיני האחרים, לעיתים קרובות תוך ניכור מרצונותייך וצרכייך האותנטיים. ההשוואה לאחרים מתישה ומדכאת אותך, משאירה אותך בתחושות תבוסה ואשמה. את סובלת מן העובדה שאינך מסוגלת לעשות מה שאת רוצה, ואני חייבת לומר שלא מאד ברור מדברייך מה את באמת כן רוצה. מה שברור הוא שיש הרבה תסכול, כעס וחוסר אונים. אחד הצעדים החשובים שאת יכולה לעשות למען עצמך, הוא להתחיל לבחון באומץ את רצונותייך ומשאלותייך, בנפרד מאלה של האחרים, ולהפיח בהם חיים. הצלחת להגיד ביושר ש"הכל נובע מפחד ולוא דווקא מאי רצון". נדמה לי שזו שורת המפתח. אני מאמינה שבמסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי תוכלי לייעל את התהליך, למצות אותו, ולהרוויח יותר. אל פחד, ובהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני בת 27 ויש לי חבר כשלוש שנים. אני חיה עם מחשבה מתמדת ותורדנית שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, אבל אני לא מצליחה לקבל החלטה. היה לי סיפור כזה בעבר עם החבר הקודם שלי שלבסוף נפרדנו אחרי שנים רבות ואמרתי לעצמי שלא אחזור על הטעות הזאת שוב, אך אני שוב במערכת יחסים שאני לא בטוחה לגביה (או אולי בסתרי ליבי אני יודעת לבטח שאנחנו לא מתאימים אבל מוצאת סיבות להשאר יחד). אני יכולה לקשר את הבעיה הזאת לילדות בצל הורים שחיו במתח ובהרס מתמיד... כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל גם את הצעד הזה אני לא עושה. עכשיו אני החלטתי שאני הולכת אבל לא יודעת איך לבחור את הפסיכולוג המתאים... תוכלי לעזור לי? תודה.

שלום לך נועה, אני מברכת אותך על ההחלטה לפנות לטיפול. חייך הזוגיים חשובים ומשמעותיים מכדי להניח להם להיהרס פעם אחר פעם, מבלי להבין מדוע. בטיפול תוכלי לגעת בדברים לעומק, כולל בחוויות ילדות בצל זוגיות בעייתית בבית. הייתי מציעה לך לחפש מטפל/ת דינמי/ת, אולי במסגרת קופ"ח באזור מגורייך, או במסגרת פרטית. חשוב לנסות ולקבל המלצות מאנשים בסביבתך עליהם את סומכת. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת

אני אם לילדה בת 7 אשר אבא שלה עזב את הבית ללא כל הודעה מוקדמת. האבא עבר תאונת דרכים לפני מספר שנים והינו נפגע ראש. האבא עזב את הבית ועבר להתגורר בעיר מרוחקת בבית קרובים. אין לי ולא לילדי שום אפשרות ליצור איתו קשר מאחר והוא לא יוזם שיחות וכאשר מתקשרים אליו הוא מסרב לדבר עם הילדים (2 הילדים השניים הינם בגיל ההתבגרות) ביתי בת ה- 7 כל הזמן מנסה להתקשר אל אבא שלה אך ללא מענה. יש לה חברות עם הורים גרושים והשאלה שלה למה הן נפגשות עם האבא והולכות לישון אצלו והיא אפילו לא יכולה לדבר עם אבא שלה. המצב קשה לכולנו, אינני יודעת כיצד להתמודד עם השאלות של הילדה הקטנה אשר מתגעגעת לאבא שלה אשר עזב לפני 5 שבועות. אין לנו כל קשר איתו ועם בני משפחתו לכן אין לנו אפשרות להגיע למקום שבו הוא נמצא. האבא נמצא עם אנשים אשר משפיעים עליו לרעה ומסיתים אותו נגדנו. אנא המלצתכם מה להגיד לילדה, מה לספר ואיך לענות לשאלותיה. בתודה.

אורנית יקרה, מצער לשמוע שילדים נאלצים להתמודד עם הורה נוטש. לא כתבת באילו נסיבות עזב בעלך את הבית, ובאיזו מידה הילדים היו עדים לאותן נסיבות. בכל מקרה, חשוב למנוע מצב של אשמה או ייחוס של המצב לעצמה. ילדים צעירים נוטים - בהיעדר הסבר אחר טוב יותר - לראות את עצמם או את התנהגותם כגורם אפשרי לנטישה. הייתי מנסה לתת הסבר קצר על כך שאבא כרגע בחר להתרחק, מסיבות שונות. כדאי להבטיח שאת נשארת איתה ולא עוזבת לשום מקום, ולהביע תקווה שבקרוב תוכל שוב לפגוש את אבא. הימנעי ככל האפשר מהשמצות או התפרצויות ע"י הילדים, ונסי לשדר שקט ויציבות כמידת יכולתך. במקביל, הייתי מציעה לך לגייס עזרה מבני משפחה ומאנשי מקצוע (עובדת סוציאלית או פסיכולוג) לגבי המשך ההתארגנות. שימי לב גם לילדים הגדולים. גם להם מגיע הסבר ראוי. כדאי לערב גורם מקצועי שיוכל להעריך את המצב כולו ואת השלכותיו על חיי המשפחה. אני שולחת לך הרבה כוח לילה טוב ליאת

תודה על תשובתך, לשאלתך לגבי נסיבות העזיבה: האם כאמור פגוע ראש. 4 שנים לאחר תאונת דרכים. מצבו הנפשי הידרדר, הוא סרב לקבל טיפול. גורם משפחתי השפיע עליו להגיע אליו כי כאן המשפחה לא מטפלת בו כראוי . ועקב פגיעת הראש כושר השיפוט שלו לא קיים ולכן הוא האמין שבמקום אחר יכולים לגרום לו להתגבר על הנכות שלו. הוא הלך לביקור משפחתי ופשוט לא חזר!! מאז 5 שבועות אין כל קשר איתו ואין יכולת להשיג קשר איתו. מאחר ובני המשפחה מעוניינים להרחיקו ממשפחתו. גם כאשר הילדים הגדולים נסעו אליו הוא סרב לראות אותם ולדבר איתו (למרות שהגיעו מנסיעה ארוכה)? בתודה

שלום רב... זה קצת מוזר שאני פונה כאן בבקשה למציאת חומר בביליוגרפי,אני מנסה בכל מקום אפשרי:אתרים,סיפריות וכו'...והייתי רוצה לדעת אם מישהו יכול להפנות אותי לאתרים ,שבהם אני אוכל למצוא חומר כתוב על אינטגרציות בין הגישות השונות בפסיכולוגיה...למשל בין פרוייד לקרל רוג'רס?בין הגישה האקסינציליסטית ופרוייד?וכו'... זוהי עבודתי הראשונה באוניברסיטה ואני נורא לחוצה,אז בבקשה עיזרו לי... בתודה מראש הולי

הולי, תנסי לחפש מהסוף... תחפשי דווקא ספרים שעוסקים בטיפול, ולא בתיאוריות. למה? משום שמרבית הטיפולים הדינמיים כיום הם אינטגרטיביים. אין הרבה מטפלים שמתבססים רק על התאוריה של פרויד או על סקינר, למשל. אגב, התיאוריה ההומניסטית של רוג'רס כוללת גם עקרונות דינמיים (רוג'רס החל את דרכו כפסיכואנליטיקן). אומנם זו עבודה ראשונה, אבל אין לך סיבה להילחץ כל-כך. תסתכלי על העבודה הזו כהתנסות חדשה, שתכוון אותך להמשך הדרך. ס.מ.

ערב טוב, אני מעלה מס' אפשרויות,רובן לדעתי עונות על הבקשה... 1. ספר - בדרך לפסיכותרפיה הומניסטית /בריל. 2. ספר - גילוי ההויה/רולו מיי. 3. ספר - בגנות הפסיכותרפיה /מוסאייף מייסון. 4. מאמר - ייחודיות לעומת הסתגלות : אותנטיות לפי גישות טיפוליות שונות /גידי רובינשטיין המאמר נמצא ב"שיחות" כרך ד 1990. 5. מאמר - התערבויות פסיכודינמיות כחלק מטיפול התנהגותי קוגניטיבי/קיטרון. בתוך:שיחות כרך ד 1989. מקווה שזה עוזר, בהצלחה.

תודה רבה לכולכם :))

מאז ומתמיד, כשמגיעים לחודשים האחרונים של סוף השנה תוקפת אותי תופעה קשה מאוד. אני לא זוכר כלום בצורה טוטלית, ויש לי זיכרון חזק נראה לי יותר מכל אדם אחר.. אני זוכר את תחילת אמצע ותחילת כיתות א' ו-ב' אבל אי לא זוכר את סוף השנה והחודש וחצי שקדם לו. בננוסף אני מרגיש איבוד שליטה על כל מה שנעשה סביבי, הכל כורס סביבי בחודשים האלה. ורק החופש בא ומציל אותי כשאני מתחיל את שנת הלימודים עם "תנופה" שאותה צברתי בחופש. לצערי אני עדיין מרגיש את ההרגשה הזו של איבוד שליטה סביבי. אפשר להגיד שהמוח שלי בריחוף מלא. יש לי הרגשה שאלו הלימודים גורמים לזה. החופש, כמו בשנת הלימודים: אני למדתי. כל החופש הקדשתי כדי ללמוד עוד ועוד אנגלית, להכין יומני קריאה ולקרוא ספרים בשביל זה, ללמוד עוד שפה שאני בכלל לא חייב. לא נחתי בכלל החופש. החופש כידוע נועד כדי לצבור כוחות. ביום חמישי מתחילים הלימודים ואין לי את המרץ הזה שיש לי לפני כל שנה. אינ לא רוצה שהלימודים יתחילו, ואגב, כבר אין לי כוח ללמוד כל שהיה לי בתחילת החופש. אני פוחד שההרגשה הזו של החוסר שליטה על חיי תחזור. 1.ם יש שם לתופעה הזו? 2.ם היא באמת נגרמת מהלימודים? (לקראת סוף השנה המוח שלי כבר גמור מהלימודים ואין לי כוח לכלום?) 3. האם עשיתי טעות שלמדתי בחופש? 4. ובכל אופן, איך אני מתאושש מהמצב הזה ומתרפא ממנו?

תלמיד יקר, 1. קשה לתת אבחנות דרך האינטרנט. האם אובחנת פעם כבעל לקות למידה איזשהי? 2. לימודים זה אכן דבר קשה ותובעני. רוב התלמידים והסטודנטים מרגישים עומס לקראת סוף השנה ותקופת הבחינות. גם החום בחוץ לא תורם... לפעמים רק הידיעה שתכף מתחיל החופש, גורמת לנו "לצוף" את הימים האחרונים של השנה. 3. לא נראה לי שללמוד זאת טעות, יכול להיות שמה שאתה זקוק לו, הן אסטרטגיות למידה, שיסייעו לך בחלוקת זמן ומאמץ נכונה יותר. חשוב לדעת ללמוד נכון באופן שאינו מעמיס יתר על המידה, ומשאיר זמן גם לדברים מהנים אחרים, ש"מתדלקים" אותנו. 4. אני מזכירה לך שזמן קצר מאד לאחר תחילת הלימודים מגיעה תקופת החגים. נסה לנצל אותה למנוחה והתארגנות מחודשת. הייתי מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס (או לפסיכולוגית ביה"ס) ולדבר איתה על הקשיים שלך. לפעמים ככה עולים על ליקויי למידה או הפרעות קשב. נסה לבקש ממנה הכוונה או הפנייה למי שמוסמך לתת אסטרטגיות למידה יעילות יותר לתלמידים. יש דבר כזה, והוא יעיל ביותר. אני מאחלת לך שנת לימודים פורייה ומהנה, למרות הכל ליאת

שלום רב בילדותי עברתי הטרדה מינית מתמשכת ע"י אדם המקורב למשפחה הבעיה היא שאני ממש לא זוכרת את זה, אני יודעת שזה היה, ואני זוכרת סיטואציה אחת מאוד ספציפית אבל חוץ מזה, כלום. לפני כשנתיים קיימתי יחסי מין לראשונה ולהפתעתי הרבה גיליתי שאני לא בתולה כמו שחשבתי, ומאז זה מטריד אותי, אולי היה משהו מעבר להטרדה ואני פשוט לא זוכרת. איך אני יכולה להיזכר? ומעבר לכך, בכלל כדאי לי להיזכר? אני לא בדיכאון ולא ממש סובלת מאירועי העבר, סתם מוטרדת מכל השאלות תודה מראש נועה

נועה יקרה, את שואלת שאלה מורכבת. האם קרו דברים בעברך, ואם כן, האם כדאי לשוב ולהיזכר בהם? התשובה הפשוטה והראשונה שעולה בדעתי היא להמליץ לך לפנות לטיפול, ולנסות להתמודד עם התכנים והזכרונות באופן מבוקר באווירה מוגנת, בליווי איש מקצוע שיעריך את שיעור הפגיעה ביחס לכוחות ההתמודדות שלך. חשוב לזכור שלא תמיד אנו מודעים למלוא המחיר של ההדחקה, ומצד שני, לא תמיד רישומם של אירועי העבר ממשיך לרדוף אותנו עד נצח. השאלה הגדולה היא עד כמה את מוטרדת, ועד כמה "בוער בעצמותייך" הצורך להגיע לשורש האמת. שאלה נוספת היא, עד כמה תוכלי להישאר עם העמימות ואי הוודאות? אני ממליצה לך לקרוא קצת בנושא ולגשש בינך לבינך, עד כמה את מוכנה/יכולה/רוצה/צריכה להיפגש שוב עם אירועי העבר. שולחת לך לינק בו תוכלי למצוא חומר בנושא הטרדה מינית ותקיפה מינית. http://www.macom.org.il/ אשמח להיות לך לעזר בהמשך, במידה ויתעוררו אצלך שאלות נוספות. לילה טוב ליאת

האמת היא שיש לי גם בעיה פרקטית יותר ואני מאוד אשמח אם תוכלי ליעץ לי כיצד עלי לנהוג. האדם שדיברתי עליו התאבד, מכיוון שאימי היא האדם היחידי שהיה קרוב אליו בארץ היא הבטיחה לאמו המתגוררת בח"ול, שתעלה לקברו פעם בשנה לקראת תאריך יום הולדתו. הוא התאבד לפני עשר שנים ומאז כל שנה אנו עולים לקברו. וכל שנה מחדש אני מתמלאת פחדים לקראת העלייה לקבר, לפעמים אני מוצאת תרוץ ולא מצטרפת ולפעמים לא. אני לא יודעת למה אבל אני מאוד פוחדת מהקבר שלו ותמיד יש לי סיוטים נוראיים כמה לילות לפני, שהוא מאשים אותי במותו. מה אני אמורה לעשות? מעולם לא סיפרתי לאף אחד מה קרה בילדותי, והתאריך קרב עוד פעם, אני הרי לא יכולה לספר לה באיחור של כמעט 12 שנים, מה גם שאני עצמי בקושי זוכרת תודה מראש, נועה

שלום. אני בת כמעט 25. מאז גיל 15 אני סובלת מדכאון. שנה שעברה סוף סוף התחלתי טיפול. וזאת משום שהדכאון החריף ג\כל כך עד שעזבתי את הלימודים והגעתי להתמוטטות. כבר מעל שנה אני ב\הוכלת כל שבוע לפסיכותרפיסטית מקסימה, שמאוד מנסה לעזור לי. אני הולכת לפסיכיאטר ולוקחת שילוב של תרופות, כבר כמעט שנה. אני סובלת מאוד, בהתחלה אובחנתי כסובלת מדכאון קיומי. היום אני מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית, יש לי אנורקסיה כבר כמעט שנה, ובולימיה שהחלה לפני חודשיים. בנוסף אני חותכת את עצמי כבר מעל 3 שנים. אין לי חברים בכלל, ויש לי הפרעות קשות ובלתי נשלטות במצב רוח, שהתרופות אמורות לייצב.. אבל אין מזור, אני על סף ייאוש.. המטפלים שלי עושים את המקסימום אבל אני לא קלה בכלל. אני פשוט נורא רוצה לצאת מזה..

בת שבע יקרה לפעמים לא נותר לנו אלא להתמסר בכנות למי שעושים מאמצים גדולים לעזור לנו. אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד להמשיך - למרות הקשיים - ולשמור על הרצון הזה, שלך, להחלים ולהתחבר מחדש לחיים. נשמח ללוות אותך, מכאן, בדרך אל ההחלמה. חזקי ואמצי ליאת

שלום לכם, אני סתם כותבת כי אני חייבת להוציא את זה החוצה.. :-) אני בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית מדהימה בערך 10 חודשים. אתמול בלילה חלמתי שהיא מחבקת אותי, חיבוק תמים לחלוטין, חיבוק אמהי. במציאות היא מעולם לא נגעה בי. אני לא אוהבת שאנשים נוגעים בי ואני גם לא אוהבת לגעת באנשים. לכן במציאות לא חשבתי על זה. אמא שלי לא היתה מחבקת אותי. העניין הוא שאני לא מצליחה לשכוח את ההרגשה שהרגשתי בחלום כשהיא חיבקה אותי. הרגשתי בטוחה, מוגנת, שלמה, שלווה. מעולם לא הרגשתי ככה, הרגשה כל כך מדהימה. אני נורא רוצה לספר לפסיכולוגית שלי על החלום אבל זה נורא מביך. אני יודעת שבסוף אני אספר לה כי בסוף אני מספרת לה הכל. אבל אני לא יודעת כמה זמן זה יקח לי חודש, חודשיים ואולי יותר. אני מאחלת לעצמי שיהיה לי אומץ לספר לה כבר בפגישה הקרובה. :-)

תודה ששיתפת אותנו בתחושה כל כך אינטימית וחשובה. זה מרגש. לילה טוב ליאת .

יש לנו חבר משפחה שלדעתי סובל מבעיה- הוא בן 40+, גרוש, חי עם ההורים, מובטל, שכל הזמן ממציא סיפורים, שהוא מכיר כל מיני אנשים, שהוא איש עסקים, שהוא עשיר, כל הזמן חי בעולם אחר ומדבר כאילו הוא שייך לשם, אם מזמינים אותו לא. ערב הוא אומר "אני בפגישה" ביג דיל, בסה"כ א. ערב... גם כשהיה נשוי ובעצם מהיותו נער, מספרים שהוא היה ממציא דברים ועושה כאילו הוא נורא עסוק ויש לו מה לעשות. יש לתופעה הזאת שם? זה קיים? מצריך טיפול?? אשמח לשמועה תגובות...

שני יקרה, אין גבול לרפרטואר ההתנהגות האנושי, וככל הנראה לא לכל תופעה יש שם. גם בתוך קטגוריות מוכרות, מגוון המופעים גדול, וכל אדם הוא ייחודי ושונה. יש אנשים הנוטים "לנפח" את מציאות חייהם או את עצמם, ויש מי שבוראים לעצמם מרחב חדש, ייחודי להם, בו הם השחקנים הראשיים, והאחרים - רקע. כל זמן שאדם אינו מפר את הסדר הציבורי, הפנייה לטיפול היא עניינו בלבד, ותעשה אך ורק בהתאם לצרכיו ורצונו. לילה טוב ליאת

זה נשמע לי כמו שקרן פטלוגי לא? מאמין לשקרים שהוא מספר?

אני לא מצליח להחליט מה ללמוד :משפטים או תקשורת.שני התחומים מושכים אותי ואני מפחד מכל החלטה .אני גם לא בטוח באיזה מוסד .אני מקצר כאן לפרקי פרקים כי בדקתי את כל האופציות מכל הצדדים-היתי ביייעוצים-לא עזר לי...אני מתיייעץ עם כל העולם מדמיין מה אני רוצה אבל התהליך הזה מלווה בכל כך הרבה חחש שאני מפחד לקחת החלטה מה שקורה כרגע שלא נרשמתי לכלום-הרשמה מאוחרת נסגרה אני צריך להגיש חריג ... אני פשוט לא החלטי ברמות מטורפות וזה לא מחוסר מידע!!!(כבר הגעתי לרמה שיש תואר משולב משפטים ותקשורת במכללה למנהל אבל זה לא שווה תהשקעה כי לא תקשורת מעשית) בעקרון אני רוצה להתשלב בתחום התקשורת אבל רציתי גם משפטים -גם כי מעניין וגם כי זה נותן פתח להרבה דברים...אני רואה עצמי עובד במשהו משולב-לא עו"ד גרידא..יש עוד נקודה-אני מתעצל בכלל לללמוד השנה...אולי אני אדחה בשנה? אני רוצה ללמוד אבל אין לי כח :א.לבזבז מלא כסף (התואר שאני רוצה רק במכללות) ב. לעשות עבודות,להיות לחוץ על ממוצע טוב... מה לעשות????????????????????????????. אני משתגע

יוני יקר, נדמה לי שהתשובה מסתתרת בגוף השאלה. אולי באמת אתה בוחר לא להחליט, פשוט כי אתה מתעצל ללמוד השנה, כמו שאמרת. לפעמים נחוץ פרק זמן של חופשה והתאווררות לאחר השירות הצבאי, עד שמרגישים בשלים להיכנס שוב לתהליך של מחוייבות ומאמץ. לא אמרת בן כמה אתה, אבל רוח הדברים עוברת איכשהו בדבריך. לבד מכך, כמעט כל בחירה (זוטרה או גורלית) כרוכה בוויתור על האופציה האחרת. אולי כדאי לנצל את השנה הקרובה למחשבה נוספת או אפילו לסוגים של התנסות שיאפשרו לך לטעום משהו מכל אחד מהתחומים ביניהם אתה מתלבט. דרך צלחה ליאת

אני בן 22 וחצי ..אני שנה משוחרר ....זהו לא זמן מספיק ללבטים.???. אני מתלבט כבר שנה!!! להתנסות בתור עו"ד זה לא אפשרי עד שלומדים ובתחום התקשורת-באמת חשבתי להתנסות קצת... אני פשוט אוהב ללמוד אבל אני לא אוהב את המבחנים ואת כל המסביב...זה שאני מתעצל זה רע לא?

לאחרונה אנני חש טוב בעקבות שינוי ארגוני המלחיץ אותי מאוד. ברצוני לפנות לטיפול אך אנני יודע כיצד להתחיל ואיך לבחור מטפל. בנוסף מה ההבדל בין פסכולוגיה קלינית פסיכוטרפיה ופסיכיאטריה ? תודה

היי, אתחיל מהסוף: פסיכולוגיה קלינית: ענף בפסיכולוגיה המתמחה באבחון טיפול וניתוח של בעיות נפשיות והפרעות התנהגות שונות. פסיכותראפיה: שם כולל למגוון שיטות הטיפול ע"י דיבור ("שיחות"). ישנם פסיכותראפיסטים שאינם בהכרח פסיכולוגים, כמו, למשל עובדים סוציאליים קליניים, ואחרים. פסיכיאטריה: ענף הרפואה המתמקד בתחום הפרעות ומחלות הנפש, הנותן בדר"כ מענה תרופתי להפרעות אלה. פסיכיאטר הוא תמיד רופא. פסיכיאטרים רבים נותנים, נוסף על תרופות, גם טיפול בפסיכותראפיה. רק פסיכיאטר רשאי לרשום תרופות פסיכיאטריות! לא מאד ברור מפנייתך מהו סוג הקושי שלך. אני ממליצה לך לעיין בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי - מדריך למשתמש" המופיע גם בגרסתו האינטרנטית בקישור הבא. מקווה שתמצא שם את התשובות. http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 בהצלחה ליאת

קודם כל סליחה על אורך המכתב, אך לפי השעה בוודאי תבינו באיזה מצב אני נמצאת. שלום רב. בני בן 15 ילד עם לקויות למידה, לומד בחטיבה עולה לכתה ט'. לבני ני בעיות ריגשיות, בעיות חברתיות, מרגיש דחוי ע"י ילדים, ילד טוב, לא יוצא מהבית בכלל!!! לא נפגש עם אף חבר לא מנסה ליצור קשר או ליזום. יציאות שלו הם עם הכלב לחמש דקות או עם ההורים. כל ניסיונות השכנוע לא מצליחים. אתמול היה יומו הראשון בפנימיה. הוא החליט ללכת לפנימיה מאחר ושמע ששם יש עזרה רבה בלימודים, וגם האהבה שלו לחיו ולטבע גרמה להחלטה. ההתלהבות היתה גדולה, סיפר לכל המשפחה על הפנימיה. אך אתמול היה היום הראשון. לאחר סידור הארון פתאום ראיתי שהחיוך נעלם. פתאום היה לו עצב בפנים והוא אמר לי שלא נראה לו שהמסגרת מתאימה לו.שכנעתי אותו שזה מה שהוא רצה והוא חייב לנסות. לפי כמה שעות אי אפשר להחליט. הבטחתי לו שבערב אני ואבי שלא נגיע אליו וכך היה. כאשר הגענו הוא פשוט פרץ בבכי. שלא טוב לו, שאין לו חברים, יש כאלה שהגיעו עם חבר או בן מפשחה. והוא לא יודע איך לדבר, אני לא חברותי וכו'. לאחר שיחה עם המדריך הוחלט לישון בבית ונחזיר אותו בבוקר. אך בבית שוב החל בכי היסטרי! אני יודעת שאם הוא יסתגל למקום יהיה לו טוב מבחינ לימודית ומבחינה חברתית. לחטיבה כאן בישוב הוא לא מןכן לחזור. בפנימיה הוא יהיה בין ילדים אחה"צ מה שלא היה בבית. אני מאמינה שמבחינה חברתית וגם לימודית הוא יפרח. סה"כ הוא ילד טוב, ילד נקי ומסודר, נראה טוב (נמוך לגילו) אך מי שיכיר אותו בוודאי יתחבר אליו. הסברתי לו שכאשר הוא לא מתקרב לילדים הם בטח חושבים שהוא סנוב ולא יותרין איתו קשר ולא מבינים שזה מבעיה ריגשית. אומנם היתה תמיכה מהמדריך ומהמנהל, אני ושבת שחבל לפספס את הניסיון הפנימיה. צריך לפחות לתת זמן. אך אני מרגישה שהיום אני לוקחת את הבן שלי בכח למקום שרע לו שם. הרצון להרשם לפנימיה בא ממנו. האם נכון לקחת אותו בימים הקרובים הביתה בערה עד שיסתגל או שזה לא נכון. או האם לתת לו עוד לבכות שם ולראות אם המצב יסתדר? כל הזמן הוא אומר אני לא חברותי . בבית יש לו אח קטן ילד עם ADHD שעושה לו "טרור" מעליב אותו שאין לו חברים מציק לו וכו'. כך שחשבתי שהניתוק מאחיו יעשה לו טוב. אנא תשובתכם הדחופה.

אסתי יקרה, כמה קשה לראות ילד סובל! אני מתארת לעצמי איזו מעמסה מטיל המצב החדש על כולכם, וכמה חוסר אונים ובלבול את חשה כרגע, כמי שצריכה ללוות את התהליך ולהישאר חזקה בשביל כולם. למרות הקושי העצום בו אתם נתונים כרגע, הצלחתי להבחין גם בכמה נקודות אור : הילד שלך קיבל החלטה חשובה, ובחר לעצמו מקום העונה לצרכיו הייחודיים (להכיר בקשיים ולזהות את הצרכים, גם זו יכולת ! ). הוא מצא מסגרת הנותנת מענה לקשיי הלמידה שלו, לקשיים החברתיים שלו, ולצורך בחברתם המנחמת של בעלי החיים האהובים עליו. כל מי שהקשיב פעם לשיר "לילה ראשון בלי אמא", שמע בוודאי את הבדידות והייאוש הנלווים ללילה הראשון מחוץ לבית. מה שיפה ונכון (בשיר) עבור חייל בן 18, נכון עוד יותר כשמדובר בילד בן 15, המתמודד לראשונה בחייו עם יציאה מהבית החם של אמא. חשוב לזכור שמדובר בתגובה טבעית ונורמלית, שתחלוף לאחר תקופת ההסתגלות. לטעמי, חשוב להימנע עכשיו משיחות ממושכות ו/או ביקורת על הרגליו החברתיים. מוטב להעניק לו כרגע הרבה מאד תמיכה, לעודד אותו על ניסיונותיו להתמודד ולהתגבר על הקושי, גם אם לא תמיד "מצליח לו". כדאי מאד לגייס מתוך צוות הפנימיה את כל מי שאפשר (האם יש שם פסיכולוג?), ולספר לילד שמה שעובר עליו עובר ועבר על כל הילדים האחרים. אפשר לבחון, אולי, רעיון שעולה אצלי ברגע זה (כמובן באישור הצוות), ולארגן עבורו גור כלבים קטן שיפחית מתחושת הגעגועים והבדידות, או (במידה וזה לא מתאפשר) לעודד "אימוץ" של חיה אחת מתוך פינת החי של הפנימייה, שתגביר את תחושת האחריות והשייכות למקום. עוד דבר חשוב, שאמרתי כאן כבר בהזדמנויות אחרות, הוא להימנע מהרחמים. אל תרחמו על הילד. רחמים זה דבר מחליש. במקום זאת, מוטב להפיח בו תחושת מסוגלות ויכולת. לומר לו עד כמה אתם סומכים עליו ועל יכולות ההתמודדות שלו, ולשדר זמינות ונכונות לסייע כל אימת שיהיה בכך צורך. לגבי השאלה האם לקחת אותו הביתה בלילות הראשונים. כדאי להתייעץ וללמוד מניסיונם של אנשי הצוות במקום. אני, אישית, מאמינה בהסתגלות הדרגתית במידת האפשר. הייתי מאפשרת לינה בבית, עד שהמקום ייעשה פחות זר ומאיים. עם זאת, חשוב להגביל זאת בזמן ידוע מראש, ולהסביר שהשינה בפנימייה היא חלק מחוקי הבית החדש. אני מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה, ושנת לימודים פורייה. ליאת

לאסתי שלום, בשום פנים ואופן לא להשאיר את הילד בכח בפנימיה!!!!!!!!!! אותי זרקו לפנימיה מגיל 10. היום אני כמעט בת ארבעים. לא שוכחת ולא סולחת! אין דבר יותר גרוע לילד ועוד בגיל כזה רגיש, מהרגשה של דחייה על ידי הוריו מולידיו. סליחה על ההתלהמות שמשתמעת בדברים, אבל אני חושבת שרצונו של הילד הוא הקובע....

שוב שלום, גם אני לא התרשמתי ש"זורקים את הילד לפנימיה". הרושם שאני קיבלתי הוא של מסגרת הנותנת מענה לילדים עם צרכים מיוחדים שאינם מקבלים מענה במסגרת הרגילה. אני רוצה להאמין, ליאור, שגם אותך לא זרקו. ככל הנראה היה מי שהחליט שזו המסגרת העדיפה עבורך, גם אם בעינייך זה נתפס כדחייה והרחקה. ללא ספק, זאת סוגיה לא פשוטה, המדגימה מצבי חיים מורכבים בהם נאלצים לבחור באפשרות הפחות גרועה. לילה טוב ליאת

מדוע כאשר אני מדמיין בראשי מישהו שמלקק כפות רגליים זה גורם לי להתעטש? אני מצטער שהשאלה מביכה.

שלום לך שואל יקר, השאלה אינה מביכה אותי כלל, אלא שאין לי באמת מושג מדוע אתה חש כך. אפשר להעלות השערות שונות, חלקן אפילו מרתקות, הן מתחום תעתועי התפיסה האנושית, והן מן התחום הדינמי התוך נפשי. נסה, אולי, באחד הפורומים האחרים מתחום בריאות הנפש. יום נעים ליאת

לד"ר היקר שלום אני בן 25. כאשר סיימתי את מסגרות החיים הסטנדרטיים של ימי הנעורים - בי"ס תיכון וכולו' (גיל 21 בערך) ובמילים אחרות- כאשר קיבלתי לידי את הגה החיים, ויצאתי לבחור לי את דרכי. חשתי הלם ובלבול מוחלט! שקעתי בדכאון, והרגשתי כאילו כל מה שהיה נגמר והגעתי לפרק שאינני מוכן אליו. במשך התקופה הספקתי לעבור 3 פסיכיאטרים, ו2 פסיכולוגים, שלכל אחד הייתה אבחנה אחרת ובלתי ברורה. כיום אני חש תחושה מאוד לא נוחה בתוך האישיות שלי העמוקה, ואני חש מועקה כבדה ופנימית שלא נותנת לי מנוח וריכוז לשום דבר בחיים. אני חושש מאוד שבתוך נפשי פצצה מתקתקת שתיוכח בסוף כסכיזופרניה למרות שכל הפסיכאטרים דוחים את חששותי. מה אתה אומר?

יוסי יקר, אם כל כך הרבה אנשי מקצוע שללו סכיזופרניה, איך אוכל - מכאן - לומר משהו אחראי ושונה מהם? מנוסח דבריך (ובהחלט יתכן שאני טועה!) משתמע כאילו הפניות החוזרות שלך לפסיכיאטרים ופסיכולוגים נעשו כדי להגיע לאיזו אבחנה בנוגע לאותה "פצצה מתקתקת" המפחידה אותך כל כך. סכיזופרניה היא אכן מחלת נפש רצינית, וככל מחלה פוטנציאלית אחרת, יש בה מידה של איום על כולנו. אם כל כך הרבה גורמי מקצוע שללו את המחלה, מדוע, בעצם, לא להירגע, ולנסות לטפל במה שכן מציק לך עכשיו, ללא קשר לכותרת האבחנה? אתה אומר שהגעת לפרק בחייך אליו לא היית מוכן מראש. זאת, למשל, "אבחנה" שיכולה לכלול הרבה מן המצוקות האופייניות לאנשים צעירים, החשים על פרשת דרכים, עם "הגה החיים" (איזה יופי של תיאור!) בידיהם, ללא כיוון ברור. לפעמים באמת נחוצה מעט יותר הכוונה מבחוץ. אני מציעה לך להגיע לגורם טיפולי - פסיכיאטר או פסיכולוג קליני - ולהתמיד בטיפול המוצע בו עם מידה של סבלנות. ברוב המקרים הסבלנות משתלמת, ומורגשת הקלה בתחושות המצוקה. דרך צלחה ליאת

שלום לפעמים יש לי רצון חזק שיכאב לי מאוד (פיזית או נפשית העיקר שיכאב). שמתי לב שהרצון הזה מופיע בדרך כלל כאשר אני מרגישה בסדר יחסית. כשהרצון הזה מופיע, אני לא מכאיבה לעצמי פיזית, לפעמים אני חושבת על עצמי חותכת את עצמי אך המחשבה עוברת יחסית מהר (אני פובית בכל הקשור למחטים ודם) , ולפעמים הרצון הזה עובר בלי המחשבה הנ"ל. כשכואב לי משהו באמת,זה מטריף אותי ואני רוצה שהכאב יפסק. לפעמים אני עוברת את הכביש וחושבת כמה טוב אם הייתי נדרסת, למרות שאני מאוד לא אוהבת רופאים וכל מה שקשור בבדיקות רפואיות. חשוב לי לציין כי למרות זאת, אני נזהרת מאוד בכביש ולפעמים אפילו מפחדת מתאונה אך למרות זאת המחשבה הזו מופיעה. אני נמצאת בטיפול בגלל דיכאון, העלתי זאת בפני המטפלת אך היא לא הסבירה ממה זה נובע ולמה. קשה לי לחכות עד הפגישה הבאה בעוד שבוע ולכן אני מאוד אודה לכם אם תוכלו להסביר לי את הנושא. (דרך אגב, אני בת 32) תודה !

טליה יקרה, הרצון המוזר לפגיעה וכאב עצמי עשוי להיראות הרבה פחות מוזר אם מבינים את המקום ממנו הוא בא. כדי לעמוד על מקורותיו העמוקים (הפניית התוקפנות כלפי העצמי? הקלה על כאב אחר, רגשי? רצון להתגבר על תחושת ריקנות ובלבד שארגיש משהו?), חשוב לפתוח זאת דווקא בטיפול, עם דמות עליה את סומכת, ואשר מכירה היטב את נסיבות חייך בעבר ובהווה. ברוב המקרים אין קיצורי דרך, וכדי להבין את עצמנו לעומק נדרשים, בדר"כ, זמן וסבלנות. יום נעים ליאת

בוקר טוב, יש לי מחשבות דכאוניות על החיים הכלל אך בעיקר על העבודה. אני לא רוצה להעביר את חיי בלעבוד כל יום בכדי להרוויח את לחמי, ואז לבלות את המעט שנשאר, עייפה ורצוצה, וזו בכדי להצדיק את קיומי. הקיום נראה לי חסר ערך ןתמיד שאני סובלת בעבודה ובמרוץ הלא מעניין הזה אני חושבת על סיום החיים כאופציה לא רעה. אתה תמליץ טיפול, ואני נמצאת בכזה, אבל טיפול לא יכול למנוע ממני לרצות לא לעבוד לעולם ולרצות לא להיות כאן יותר. תגיד שזו תץקופה, ושזה יעבור - אך ארוכה מידי הדרך... מה לעשות?

שלום לך, "למי תודה למי ברכה- לעבודה ולמלאכה" (ח.נ. ביאליק). אין לי הצעה קונקרטית לך, תותונת, ואוכל רק לשתף אותך במחשבות שלי בנושא. מעטים מתוכנו מקבלים את צלילי השעון המעורר בחיוך. לא כולם אוהבים לקום בבוקר לעבודה, ואצל חלק מאיתנו גם השעות שלאחר מכן כרוכות במאמץ גופני ו/או נפשי. למרות האמור כאן, יש לא מעט מחקרים שדיברו על קשר בין עבודה ותעסוקה לבין בריאות נפשית. דווקא אבטלה או חיי בטלה נקשרו יותר באובדן טעם לחיים וייאוש. כולנו חשופים, דרך התקשורת, למידע בלתי פוסק על חייהם של בני העשירון העליון, מה שעלול לעורר בנו משאלות ממשיות להגיע למעמדם. מי מאיתנו לא חלם על זכייה בלוטו? לרוע המזל, חיינו כרוכים באופן בלתי נמנע בעבודה קשה ואפורה, השזורה ברגעים קטנים של בטלה (חופשות, חגים, שביתות, ואפילו משחקי מחשב "גנובים" בשעות העבודה). המשאלה לשבת "רגל על רגל" ללא דאגות קיום כמוה כפנטזיה. לטעמי, הוויתור על הפנטזיה הוא אחד הפתרונות למצב. במקום לשבת, לחלום על העתיד ולסבול בהווה, אולי כדאי לקבל את חיינו כפי שהם, ולברוא עבור עצמנו הווה ועתיד בעלי משמעות. מבט מחלון מכונית נוסעת או רכבת, עורר אותי לא פעם למחשבות על עבודתם של האנשים הפשוטים, שבלעדיהם לא היו הגשרים, המחלפים, גורדי השחקים, הקניונים, הפרדסים, שדות הכותנה ותחנות הדלק. האין בהם כדי להצדיק את שורותיו הכה פשוטות של ביאליק? אני מאחלת לכולנו שנים רבות של פרנסה טובה ליאת

איך אפשר לדעת שבחור רוצה בחורה? יש איזשהוא דפוס התנהגות ניתן לזיהוי? הוא תמיד לחוץ ובורח כמו משד? למיטב הבנתי במצבים זהים אנשים מגיבים באותו אופן אז אולי יש דרך לנו, התוהות, לדעת "האם הוא רוצה אותי". אשמח לתשובה

טליה יקרה, כשאת אומרת "הוא תמיד לחוץ ובורח כמו משד", האם את מתכוונת לכל בחור שאת פוגשת? או שמא מדובר תמיד באותו בחור? אלו שני מצבים שונים בתכלית, את חייבת להסכים... ולעצם העניין. למרות שציינת נכון כי אנשים מגיבים באופן דומה בדר"כ למצבים זהים, בכל זאת, בענייני הלב, לא תמיד אפשר ל?צפות מראש כיצד זה ייראה. נהוג לומר כי "כשזה בא - מרגישים!" אני מאמינה שכאשר מישהו ירצה בך באמת, לא תוכלי לפספס. אם את מרגישה ש*תמיד* הדפוס הנמלט מופיע, הייתי מציעה לך לבחון באופן מעמיק יותר את הבחירות שלך. אולי שם בכלל נעוצה הבעיה? מבט מהיר על האוכלוסיה הבוגרת בעולם מעיד על כך שלפחות חלק מהגברים נשאר בסוף, בלי לברוח, ומצליח לקיים מערכת זוגית. אני מציעה לך להתמיד ולא לוותר. בסוף מישהו יישאר ויגלה שהשד אינו נורא כל כך... יום נעים ליאת

לא התכוונתי שהבחור בורח. מ-מ-ש לא. זה היתה דוגמא קיצונית ללא מעוניין (או שמא מעוניין עד כידי לחץ או משהוא כזה) אצלי זה ההפך, מדובר בבחור שכשלא ראה אותי יומיים צעק לחצי מדינת ישראל שהוא התגעגע אליי. כולם אומרים לי (לידו) שהוא מתחיל איתי, וזה גם ברור אבל עדיין אני לא יודעת בוודאות מה מרגיש כיוון שלא מעיז להגיד מפורשות. אז אני מנסה לבחון את המעשים שלו ולא יודעת להחליט אם רוצה אותי או לא. אז מה עשיתי? בצער גדול ניתקתי את הקשר. כי אני לא צריכה שישגעו אותי, מי שרוצה אותי שיגיד מפורשות או שישכח ממני. ובגלל זה חשבתי שאולי יש "נוסחאת פלא" לנו התוהות.

שלום, אנו קבוצה של חברות ,אוהבות מאד ,בנות 35 המכירות מכתה ג'. כל השנים שמרנו על קשר ואין ביננו לרוב סודות. כשהינו ילדות אחת החברות היתה תמיד ממציאה סיפורים/משקרת וכולנו ידענו שהיא פשוט אוהבת ליפות את המציאות וכ"ו. כיום כולנו נשואות + ילדים ואותה חברה ממשיכה בשלה. לפני כחצי שנה היתי חולה מאד, התעלפתי ושברתי שן. היום נודע לי מחברה אחרת שחברתינו ספרה שבעלי הכה אותי כך נשברה השן וחברה משותפת באה לעזרתי באמצע הלילה. לי סיפרה שבעלה של אחת החברות מהמר כפייתי ושבעיתו הובילה כמעט לגירושין. כל הדברים האילו מעולם לא היו. כמו שציינתי אנו מאד קרובות, אבל איננו יודעות איך ואם להתייחס לבעיה. בדרך כלל אנו מתעלמות אבל ממש מפריע לי שהיא הפיצה שמועות שבעלי מכה אותי. מה ניתן לעשות ומדוע היא מתנהגת בצורה כזאת? בתודה מראש.

יעל שלום, במקרים כאלו תמיד ישנה השאלה: האם כדאי להתערב? מחד לחברתך ישנה בעיה ומה שהיה פעם "ליפות את המציאות" הופך ל"להפוך את המציאות על פיה". מאידך, למה לעורר דובים מרבצם? את שואלת:מה ניתן לעשות ומדוע היא מתנהגת בצורה כזאת? מדוע היא מתנהגת כך? אין לי מושג. בטיפול לוקח לנו זמן רב להבין את הסיבות והמניעים להתנהגותו של בן אדם ובודאי מה שנראה כהתנהגות כה לא שיגרתית יש לכך סיבות עמוקות, מה גם שזו התנהגות שנמשכת כך מהילדות. מה לעשות? הדבר הכי פשוט זה לדבר איתה ולהגיד לה, שזה מפריע לך שהיא מפיצה עלייך שמועות לא נכונות. גם אם התנהגותה של חברתך לא תשתנה, אני מעריך שזה ישים לה גבול לגבי מה מותר לה לעשות ולומר ביחס אלייך. בהצלחה, גדעון

שלום רב, בפעם האחרונה שהייתי בדכאון כבד היו לי מחשבות אובדניות קשות. רציתי למות כל הזמן ולהיות לא קיימת בכלל, וחשבתי על זה המון והתעסקתי רק בזה עד שהעניינים מעט התבהרו והדיכאון נחלש. האם בכל פעם שאכנס לדיכאון עליי לחשוש מלהיות אובדנית שוב? אומנם הפעם זה נגמר בסדר, אך אני חוששת לעתיד.. תודה רבה.

תותי שלום, אחד האפיונים של דיכאון כבד הינן המחשבות האובדניות. ה"יתרון" של לדעת את זה מראש הינה היכולת להתכונן. לדעת שהעננים מתבהרים, שהיאוש מוקל כעבור כמה זמן, שהרצון למות כמו שמגיע גם חולף. שהדיכאון שהיה כבד נחלש עם הטיפול והזמן. דבר נוסף, לא בהכרח הפעם הבאה תהיה דכאון כבד כמו הפעם. היא יכולה להיות עוד הרבה זמן או דיכאון מוחלש יותר. החשש לפעם הבאה אופייני ומוכר לגבי כל מי שעבר ארוע גופני או נפשי. משהו מהאשליה של "לי זה לא יקרה" נסדק. אני שמח לשמוע שעכשיו את מרגישה יותר טוב, גדעון

היי הבעייה היא שכשהגל מגיע, נורא קשה לחשוב שהוא יעבור. הכל נראה חסר סיכוי, ונדמה כאילו אף אחד לא יכול באמת לעזור.... ענת

כמה מפתיע - כן. דליה רביקוביץ' ז"ל היא ההוכחה לכך. ולא רק היא. הפואנטה היא לזהות מתי מגיע גל נוסף של דכאון, ולהתחיל לטפל בו עוד לפני שהוא מתיישב ממש בנשמה. אחרת האובדנות חוזרת כאילו שמעולם לא נעלמה. בעצם - היא לעולם לא נעלמת, רק חוזרת לארון לזמן מה. אפשר להתיידד עם האובדנות, אבל לא להיכנס לקשר עמוק מדי... יש לה נטיה להיות אובססיבית... היא רוצה שיאהבו אותה עד מוות...

שלום, אני חייל העומד להשתחרר בקרוב. אני מאוהב נואשות במישהי שמשרתת איתי. התאהבות שגורמת לי לסערת נפש. למרות שכשהכרתי אותה ידעתי כי יש לה חבר לא יכולתי לשלוט ברגשותי והתקרבתי אליה והפכתי לידיד. לא העזתי לעשות צעד למשהו מעבר לכך כשאני יודע שיש לה חבר, אך איפשהו בתת מודע ההתקרבות שלי אליה תמיד הייתה כי חיפשתי משהו מעבר. זה הגיע לרמה שבה אני חושב עליה כל יום, חלק ניכר מהיום, מחפש את קירבתה כל הזמן מחפש את תשומת ליבה. כשקורה ואני לא רואה אותה זמן ממושך זה קשה לי עד מאד. כשהיא לא נותנת לי תשומת לב זה מכאיב לי מאד ומשפיע על מצב רוחי באופן מיידי. לאחרונה היא נפרדה מהחבר שלה. למרות זאת אני יודע שהיא לא מוכנה עכשיו לקפוץ לקשר חדש וחוץ מזה אני חושד שכנראה אין לה משיכה אליי למרות שאני לא יודע בוודאות. החלטתי שכדי להשתחרר מהמעין אובססיה שלי אליה אני פשוט אדבר אליה ישירות ואגיד לה את כל מה שאני מרגיש אליה למרות שהעיתוי אינו מתאים. ולמרות שיש כאן פוטנציאל למשהו שיכול להכניס אותי לדיכאון עמוק. אבל נראה לי כי רק ככה אוכל להשתחרר ממנה או להיות איתה. האם נראה לך שאני עושה את הדבר הנכון ? והאם זה בכלל נכון לשמור איתה על יחסי ידידות. אינני יכול לתאר לעצמי בכלל מצב שבו לא יהיה לי שום קשר איתה. תודה רבה.

הי חייל, אני הייתי מספרת לה אך בעדינות ולא בכבדות.. אפשר לספר לה איך אתה מרגיש בשלבים ולא חייבים "להפיל" עליה הכל בבת אחת.. בהצלחה..

שלום לך, אכן קשים יסורי האהבה, אך אני בטוח שאינך הראשון העומד בחשש מול הרצון והפחד לגלות את אשר על ליבו לזו שאהבה נפשו. נשמע לי שאתה רוצה מאוד קשר איתה ואינך יכול לדמיין מצב אחר. אז לך אחר ליבך, העמק את הידידות איתה ומצא את העיתוי הנכון לשתף ברגשותיך. וכמו שקיבלת עיצה כאן: לאט לאט ובשלבים... אנא שתף אותנו לגבי ההמשך. התאזר באומץ ובהצלחה, גדעון

ובתוספת להמלצתו של גדעון: פעל ברגישות ובנחישות ! בהצלחה.

שלום רב שמי מעיין בן 25 , אני חושב שאתאהבתי במישהיא מהלימודים (אני סטודנט) אבל יש לה חבר כבר שנתיים והיא דואגת גם להזכיר את זה כל הזמן בהקשרים שונים ומגוונים . - האם כדאי להתגלות בפניה ? או שמה להבין שיש לה חבר וטוב לה איתו ולא להכניס את עצמי לגלגל לא נעים שכן יש לי עוד כמה שנים ללימודים . מהיא דעתך ? בכל מקרה אני מרגיש דייי קשה..

שלום מעין, לשאלה ששאלת אין תשובה "כללית", וצריך לבחון באופן ספציפי ומעמיק מהן התחושות שלך כלפי כל אחת מהאפשרויות. יש אנשים שמעדיפים לפעול בהתאם לרגשותיהם ולשאת את הכאב הכרוך בכך במצב של אכזבה, ויש המעדיפים לא לבדוק בכלל אם יש סיכוי... נסה לחשוב עם עצמך איזו אופציה ניראית לך טובה יותר. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, האם ניתן להיזכר, בעזרת טיפול, בתקופות הילדות וההתבגרות שנשכחו כליל? (למרות שמדובר בילדות והתפתחות תקינות, בלי התעללות וכו')

שלום, אכן, במקרים רבים טיפול פסיכולוגי דינמי מעודד היזכרות מעין זו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה שאני חושב היא חמורה מאוד. הכרתי מישהו דרך המסנג'ר ודיברתי איתו על תחום שאני אוהב. מאז הוא נתקע לי בראש השם שלו מופיע לי כל המזן בראש , כשאני קורא , רואה טלוויזיה כותב וזה מאוד מפריע לי , ניסיתי בכל דרך להוציא אותו , אבל זה לא עוזר , המחשבות האלה גורמות לי להרגשה שמהו עובר מהראש למקומות אחרים בגוף ומלכלך אותם. עכשיו פתחתי שוב את המסנג'ר והוא פנה אליי והופיע תמונה שלו מאז התמונה תקוע לי בראש כל הזמן ואני רואה אותה כל הזמן ולא יכול להוציא אותה מהראש. כל זה משגע אותי ואני לא יודע מה לעשות פשוט לא יודע. אני מפחד שזה ישאר לכל החיים. כי השם שלו ועכשיו התמונה תקועים לי בראש ואני לא רוצה שיהיו לי מחשבות אובסיסיות. הייתי בטיפול אצל פסיכיאטר לגבי נושא אחר , היה לי כפייתיות לגבי שטיפת ידיים והפחד שהכל עובר אליי וגם הפחד מזרע. הפסיכיאטר נתן לי לקחת תרופה בשם פלוטין , אני לוקח אותה כבר יותר משנה , זה אומנםע זר לי במקרה הקודם שהיה לי עם האובסיביות , אבל עכשיו בגלל המחשבות חזר העניין שהכל עובר אליי. אני במקש עזרה , כי אני לא יכול יותר זה בלתי אפשרי.

שלום, אכן מחשבות מטרידות... בבקשה חזור אל הפסיכיאטר שנתן לך פלוטין ותאר בפניו את המצב הנוכחי. אני מניחה שהוא ירצה לשנות את המינון או לנסות תרופה אחרת, ולא כדאי להמתין. לאחר-מכן, אני מאוד ממליצה לשלב עם הטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. ובינתיים, החזק מעמד! (אני יודעת שהסבל נורא). אורנה ראובן-מגריל

שלום אל מנהלי הפורום, שמי שי, ואני חווה התקפי חרדה כבר כחצי שנה. האמנם אני כבר מרגיש מצויין, אבל עדיין יש לי כל מיני דכאונות לפעמים (בעיקר על הצבא שהולך לנחות עלי), והמנעויות מסויימות מיציאה מהבית. מאז תחילת ההתקפים ביתי היה מבצרי האחרון, בכל פעם שהייתי בחרדה הייתי נמלט לחדרי לבד, ושם כבר פותר את הבעיה שנוצרה עם עצמי. בחצי השנה הזאת פשוט התרגלתי הרבה להיות בחדר ולפתור לעצמי את הפאזל של ההתקפי חרדה. לא הייתי יוצא הרבה מהבית. יש לציין כי מאז ההתקפים ניתקתי קשר עם הרבה חברים ככה שגם לא היה לי כל כך הרבה אפשרויות יציאה כמו אז. כיום, אני מרגיש שיש לי מין חוסר עניין לצאת מהבית. ואני בספק אם זה לא פחד אבל אני לא יכול לאמת. לפני שעה הייתי בדיכאון קל וחברתי הציעה שנעשה סיבוב בחוץ, וממש לא היה בא לי. רציתי רק לשבת עם עצמי ולכתוב את מה שעל הלב, או לעשות מדיטציה. כשאני צריך לצאת החוצה, אני יוצא בלי פחד. וזה גם תלוי לאן, אם אני יוצא למקום מוכר אז לא משנה עד כמה רחוק אני צריך ללכת אני אהיה מחוסר דאגות, ואם זה מקום "חדש" אז אני יכול להמנע מראש ולא ללכת אליו. ההמנעות באה יותר בחוסר רצון להכיר, או לחדש. וכאן גם נכנס הצבא. אם אני הולך עם הלב, אני לא מתגייס. אבל אם אני הולך ע"פ ההיגיון, אני אמצא את עצמי מהר מאוד בתוך הצבא, מתמודד עם מצבים שבאמת חשוב שאני אתמודד איתם בכדי להתגבר על החרדות. הבנתי שבאגרופוביה יש פחד מאוד כללי לצאת מהבית, ואילו אני סתם מרגיש חוסר רצון, או עניין לצאת. האם יכול להיות שאני עד כדי כך מפחד שזה מתבטא בתחושות של אי רצון או עניין? או סתם פחד ( = אי רצון :-) ) מאוד קיצוני משינויים? או שסתם התרגלתי כל כך לחדר שפשוט לא בא לי שינוי ונוח לי להעביר בו את הזמן? (הרגל שבאמת הייתי רוצה לשבור) תודה רבה, ולילה נפלא! שי.

שלום שי, מאוד מסובך (ובעיני גם לא נכון) לאבחן "דרך" האינטרנט, לכן רק אציין באופן מאוד כללי שהתיאור שנתת מוסבר בצורה מספקת ע"י התקפי פניקה ודיכאון, ולא בהכרח התפתחה גם אגורופוביה. ההתמודדות האישית שתיארת מעוררת הערכה רבה, ואני חושבת שזה נהדר שאתה כותב ו"משוחח" עם עצמך. עם זאת, לבעיות שתיארת יש טיפול מצויין - במיוחד שילוב של טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי נוגד חרדה. האם אתה נמצא בטיפול? אני חושבת שכדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע, במיוחד לפני קבלת ההחלטה בנוגע לשירות הצבאי. בנוסף, חשוב שתדע שלצבא יש מערך מצויין של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שתפקידם לעזור לחיילים בהתמודדויות שונות. אל תהסס לפנות אליהם אם תרגיש צורך. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום למנהלים האם נכון הדבר שבהפרעות אישיות קשות יש להעביר את המטופל תהליך ארוך וכואב של רגרסיה על מנת "לרפאו"? רגרסיה מכוונת על מנת שיוכל לצמוח ממנה? האם ההתיחסות היא כשל הורה (מטפל) אשר מצד אחד בועט בחוזקה בתינוק הרך (במטופל) על מנת להעביר אותו תהליך התבגרות מהיר ומצד שני מחבק ואוהב על מנת להשאירו בטיפול? אנא תשובתכם הכנה בתיה

שלום בתיה, ראשית, לטובת המשתתפים האחרים בפורום, כמה מילים כלליות לגבי הפרעות אישיות. הפרעת אישיות נוצרת כאשר קווי אישיות מסוימים מתפתחים בצורה מוגזמת ונוקשה. מהגדרה זו ניתן להבין את הקושי באבחון הפרעות אישיות, מאחר ולא קיים גבול חד בין הסוגים השונים של האישיות הנורמלית ובין האישיות המופרעת, וחלק מהמושגים בתחום אכן שנויים במחלוקת. חשוב לשים לב שמאחורי אבחנה של הפרעת אישיות מסוימת יכולים להימצא אנשים שחומרת הפרעתם שונה במידה רבה. מובן שמידת ההצלחה של הטיפול קשורה באורח ישיר לסוג ההפרעה ולעומקה. הטיפול הפסיכותרפויטי באנשים עם הפרעות אישיות יכול להיות קשה וממושך, אך יש יותר ויותר עדויות להצלחה. במקרים מסוימים ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי. המושגים שתיארת, דוגמת רגרסיה מכוונת ו"בעיטה מלווה בחיבוק", נשמעים לי צורמים. רגרסיה היא חזרה לדפוס התנהגות מוקדם, פרימיטיבי או ילדותי יותר, ובטיפול דינמי מתרחשת לעיתים תנועה בכיוון כזה. עם זאת, פרט לרגרסיה היפנוטית לא ברור לי כיצד המטפל מכוון לשם את המטופל באורח אקטיבי. בנוסף, אני חייבת להוסיף (בכנות) שמושגים כמו "בעיטה חזקה בתינוק רך" נראים לי אלימים ואינם הולמים את המקצוע כפי שאני למדתי אותו. אשמח אם תכתבי יותר על השיטה ממנה שאבת רעיונות אלה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, תודה על התשובה המהירה. השאלה שלי הגיעה בעקבות מאמר שנמסר לידיי שנכתב ע"י צביאל רופא ,(אדם יקר אשר פועל רבות למען פגועי הנפש בישראל). במאמר הוא טען כי במקרים קשים של הפרעות אישיות ישנם התערביות מכוונות מצד המטפל אשר מטרתם להביא את המטופל למשבר כדי שמשם יוכל המטופל לצמוח ולהתפתח. הוא טען שבעצם הסובלים מהפרעות אישיות תקועים בשלב כלשהו בילדות וחלק ממהלך הטיפול הוא לבגר אותם . שבעצם המטופלים מבחינת הבשלות הנפשית הם ילדים והמטופלים משמשים בתהליכי העברה כהוריהם. המטפלים בעצם מעבירים את המטופלים תהליך התבגרות מהיר ולשם כך חייבים להכאיב להם. מוכרחה לציין שהוא לא אמר זאת לשלילה , אלא כחלק ממהלך הכרחי בטיפול של הפרעות אישיות קשות. מישהו הביא לי את המאמר מכיוון שחשב שזה תואם את מה שעברתי בטיפול . בתחילה חשבתי שלא הגיוני שהמטפלת שלי תשתמש כנגדי בחולשות שלי , אך עכשיו אני כבר לא יודעת. הדברים שהשמיע היו מאוד חזקים ובטוחים... רציתי לדעת כמה אמת יש בדבריו... האם ייתכן שהרגרסיה שאני עוברת בחודשים האחרונים היא מכוונת? לא מצאתי את המאמר , אך מצאתי מאמר שלו במקום אחר , אופי הדברים זהה. נושא: את המתכות לא שואלים לרצונן... מאת: צביאל רופא אם נבין שהבסיס לכל מחלת נפש, כמו גם להפרעות נפשיות פחות חמורות, הוא בעצם "תקלה כלשהי בהתפתחות הנפשית/רגשית" המתבטאת בסופו של דבר ב"אישיות פגיעה", הנוטה להיכנס למצבי משבר, אזי נשאלות לגבי סוגיה זו שתי שאלות לפחות: 1. מה גורם ל"תקלה" הזו? 2. כיצד אפשר לטפל/ לרפא (חלקית ואולי אף באופן מלא) את סובלים ממחלת נפש? את השאלה הראשונה שנהרות שלמים של דיו ודאי כבר נשפכו אודותיה, אשאיר לפעם אחרת. אתייחס לשאלה השניה באמצעות משל: אי אפשר לשנות את צורתם של הברזל ושאר המתכות בתנאים הרגילים של החום והלחץ השוררים בחדר. במובן זה, האישיות של בני האנוש דומה בקשיחותה ובעמידותה לברזל, גם עליה יש להפעיל לחצים מיוחדים על מנת לבצע בה שינויים ההכרחיים לחיזוקה. חיזוק - אשר ישנה את קבוצת הסיכון של המטופל על ציר הסיכון לעבר הקוטב המסוכן פחות. את הברזל אי אפשר לכופף בקלות בלי לחממו לטמפרטורה גבוהה (כמובן לא גבוהה מדי, שכן אז יותך) ובהיותו לוהט ונוח לעיבוד יש להכות עליו בפטיש כבד כדי לעצב את צורתו הסופית. בטיפולים בהפרעות אישיות או בקווים אישיותיים חריגים חייבים להפעיל לחץ כבד על המטופל: לעתים מפחידים אותו, לעתים מערערים קשות את בטחונו העצמי, לעתים מאשפזים אותו בכפייה וכו'. הבעיה אינה בעצם הלחץ הנפשי המכאיב/מלווה בסבל רב או במידת הסיכון (שהרי בהרבה ניתוחים פיזיים קיימים סיכויים לא מבוטלים) אלא בכך שמכניסים את המטופל ל"ניתוח נפש" שהוא למעשה מסכת לחצים קשים, הנמשך פעמים רבות כמה שנים "טובות" בלי לפרט לו את הסיכונים הרבים שבמהלך שכזה שהם עלולים להיות, למשל: סכנת התאבדות, סכנת התקף חולני נוסף, סכנת גלישה ליחסים בינאישיים קשים העלולים להביא להפסקת הלימודים ו/או העבודה, גירושין (!) ועוד כהנה וכהנה... בכך מכניסים אותו ל"שדה מוקשים" מסוכן ביותר, מבלי שהוא יודע לאן נכנס ולכמה זמן (בדרך כלל, טיפולים פסיכודינמיים מסוג זה נמשכים שנים אחדות).

שלום לפסיכולוגים ולשאר המשתתפים אני בן 34 וכוסס ציפורניים מאז הילדות שלי, באופן די חמור. כל הנסיונות שלי עד עכשיו להפסיק לא הצליחו ומעולם לא החזקתי מעמד יותר משבוע. אני רוצה להפסיק, אבל כנראה שלא מספיק (או שזה פשוט חזק ממני). רציתי לדעת אם יש טיפול שיכול לעזור לי. האם היפנוזה יכולה לעזור? תודה יוסי

שלום יוסי, אכן קשה מאוד לשנות הרגלים... בעיקרון אפשר לחשוב על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי אשר יתמקד בהחלפת ההרגל בהתנהגות מתאימה יותר. אני מציעה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולהתייעץ במפגש אישי. לגבי היפנוזה, כדאי לך להפנות שוב את השאלה לגדעון שובל (בימים שבת וראשון), מאחר והוא עוסק גם בתחום זה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

סליחה שאני מתערבת...אבל יוסי, במקום ללכת על האופציות המורכבות והקשות יותר (טיפול נפשי, היפנוזה) מדוע שלא תלך על אופציה זמינה ופשוטה בהרבה? קוראים לזה בניית ציפרניים, זה יחסית זול (זה בוודאי יותר זול מטיפול פסיכולוגי) וזה לא מאפשר לך להמשיך לכסוס את הציפרניים ! עם הזמן, אתה פשוט נגמל מההרגל ואז לאט-לאט אתה יכול להפסיק את הבנייה ולהישאר עם הציפרניים הטבעיות שלך. אני מדברת מניסיון אישי. ולפני שאתה שואל את השאלה המתבקשת אז התשובה היא - כן, גם גברים עושים את זה.

ולכוססת לשעבר - זה באמת רעיון שבכלל לא חשבתי עליו. אני שמח לשמוע שלך זה עזר ואנסה לפתור אולי את הבעיה בדרך זו. יוסי