פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, יש לי בעיה קטנה, אני חושב שזה חרדה חברתית אבל אני לא בטוח. לכן אני פשוט אביא תיאור קצרצר על בעייתי. תודה מראש לכל עונה. אז אהלן וסאהלן, אני בנצי, בן 18. ובעייתי חברתית. אני בן אדם מאוד חברותי, שמוצא על מה לדבר עם כל אחד. לקראת סוף התיכון עברתי כמה שינויים דרמטיים בחיי, ובאותו הזמן החלטתי לנתק קשר עם הרבה חברים שעם רובם כבר לא הייתי באותו ראש. ומאז אני בעיקר עם שלוש חברים טובים וחברה, שאיתם אני מאוד נהנה. לא יודע מדוע ולמה אבל אני יכול להיות עם חבר או שניים טובים ולהרגיש עצמי, ולהנות, אבל נגיד ולפעמים יושבים טיפה יותר אנשים אז אני יכול פשוט לשתוק ולא להגיד כלום חוץ מששואלים "בנצי הכל בסדר?" "כן" :O ! משהו בכל ה"חבורה" הזאת מרתיעה אותי. בכל המהות של החבורה, למה זה? האם זוהי חרדה חברתית? למה אני שותק כשיש מסביבי יותר מדי חברים? תודה מראש, לילה טוב! בנצי

בנצי יקר, ראשית, שמחתי לשמוע שיש סביבך חבורה קטנה של חברים טובים. זה הרבה מאד! ובכל זאת, כאשר אתה מוקף במספר גדול יותר של אנשים זרים, אתה משתתק ונסוג. תגובה כזו נראית טבעית ומובנת. לא כולנו "שוחים כדג במים" בסיטואציות רבות משתתפים, בוודאי כאשר איננו מכירים אותם היטב. הרבה מאיתנו יחפשו - גם בתוך האירוע הגדול - אנשים בודדים בקרבתם, עמם יוכלו לשוחח בשקט, מחוץ למעגל הרחב. כאשר מדובר בחרדה חברתית, תגובות החרדה חריפות יותר, וקיימת הימנעות עקבית מסיטואציות רבות משתתפים, יש קושי גדול לדבר לפני אחרים, ופגיעה ממשית בתפקוד בשטחי חיים שונים. חשוב לזכור שגם בטווח הנורמטיבי מתקיים רצף, ואנשים יכולים להיות ביישנים ועצורים יותר מחבריהם, ועדיין לא לקבל "אבחנה". בכל מקרה, אני מציעה לך לנסות ולהיחשף בהדרגה ליותר ויותר אירועים כאלה, כדי להקהות מעט את תחושת אי הנוחות, ולנסות בכל זאת לתקשר בדרכך עם אנשים שמעניינים אותך. במקרה של החרפה בתחושת המצוקה או פגיעה ממשית בתפקוד, מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג. יום טוב ליאת

שלום...אני בן 14 ויש לי צמיחה מאוד מהירה של שיער בראש....הוא גול מהר כל כך שכל שבועיים (ואני לא מגזים) צריך להסתפר...אין לי לא את הכוח ולא את הכסף להסתפר כל שבועיים ויש מצב אפילו של שבוע שבוע וחצי...מה אני יכול לעשות?

שלום, יש לי ילד בן 6 שאיו אינו מכיר בו, בטחונו של הילד שואף ל - 0 . איך אני יכולה לעודד אותו לעזור לו , היינו בטיפול אצל פסיכולוגית ובנתיים כבר שנה וחצי לא עוזר כלום.

היי....גם לי אותו דבר קרה...אני חושב שאת צריכה לרשום אותו לחוג למשחק...כמו דרמה או תאטרון....לי זה עזר יופי אולי גם לבך זה יעזור

שלי יקרה, למה את מתכוונת שאת אומרת "היינו בטיפול"? האם טופלתם יחד? האם כל אחד לחוד? מהמעט שאמרת, אני מניחה שאת מתמודדת עם לא מעט קשיים. ביטחון עצמי אצל ילד נבנה במשך שנים, בין השאר בעזרת הורה מטפח, הנוסך בו אמון ותחושת יכולת. לעיתים קרובות, כאשר נסיבות חיים קשות פוקדות את המשפחה, יש לנו - ההורים - נטייה לרחם על הילד, לנסות לפצות אותו, ולנסות לחסוך לו מצוקות נוסף על אלו שכבר נגרמו לו. לפעמים דפוס כזה של התנהגות הורית משיג בדיוק את ההפך מהמצופה. ילד שמרחמים עליו מרגיש ראוי לרחמים וחלש. ילד שעושים למענו דברים מיותרים מרגיש בלתי כשיר וחסר ביטחון. אני חושבת שהדרך לתרום לבטחונו העצמי של כל ילד, היא להעניק לו הרבה אהבה וחום, יחד עם גבולות ברורים ויציבים, המאפשרים לו לפעול באופן עצמאי בתוך מרחב בטוח ומוגן. לטעמי, ניתן לאפשר תנאים אלה כמעט בכל נסיבות החיים, גם (ואולי דווקא) כאשר הן קשות ומורכבות. אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

שלום, אני בת 24. בזמן האחרון התחלתי קצת לחשוב... הגיע הזמן באמת... (: שמתי לב שאני מסוגלת ממש לנתק את עצמי מבחינה רגשית. עברתי הרבה תקופות בחיים, כשכל שלב מסתיים אני כאילו אורזת אותו נפרדת ממנו ולא חוזרת אליו יותר. אני לא מרשה לעצמי להתרפק על געגועים זה כאילו "אסור" בעיני. לפני שנתיים עברתי תקופה מאוד קשה. אני יודעת שהיא היתה שם אבל אני ממש לא זוכרת כלום מאותה תקופה. וגם לא מרגישה כלום כאילו לחצתי על כפתור והתקופה הזאת בכלל לא נוגעת אלי. ואני מרגישה את זה גם בנוגע לקשרים. למשל מחבר או חברה טובה. אני עצובה 24 שעות וזהו אני "אורזת" את הקשר וממשיכה הלאה. מבלי להסתכל לאחור כאילו מעולם לא הייתי מעורבת בקשר הזה מבחינה רגשית. מה זה? ומה זה אומר עלי?

ערב טוב אולי זה אומר שאת מעדיפה לא להתמודד עם רגשות קשים ומכאיבים. ולמי, בעצם, קל עם זה? פרידות ואובדנים הם דברים קשים, התובעים מאיתנו מחיר רגשי לא פשוט. כאשר אנחנו לא מתאבלים על אובדנים - יהיו אשר יהיו - אנחנו מרוויחים (אולי) בטווח הקצר, אך מפסידים לא מעט בטווח הארוך. חוויות העבר האלה, אותן את בוחרת "לשכוח" מצטברות בסופו של דבר באיזה "בוידעם" שמתמלא ומתמלא, וגוזל לא מעט משאבי נפש. לא תמיד אנחנו מודעים למחיר הזה, אבל (כך לפחות מאמינים חסידי הגישות הפסיכודינמיות) בסופו של דבר יופיע סימפטום כלשהו, שימסור לנו דרישת שלום מאותו בוידעם. אני ממליצה לך למצוא את הדרך - אולי בעזרת איש מבחוץ - לנסות ולאוורר את אותן חוויות קשות מן העבר, ולהתוודע גם אל אותן תחושות אנושיות כל כך, המהוות חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי המלא. לילה טוב ליאת

שלום, אני בחורה בת 22 ,בתהליכים של "יציאה ממופנמות" ( מהילדות לא היו לי חברים, והרגשת הבדידות הובילה לדיכאון קל). כרגע, כשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה שאין לי מה לתת לקשר, שאני לא מושכת או מעניינת ורק שמדברים איתי אני מדברת לענין ואם לא אין לי משהו מספיק מעניין לומר, בקיצור הרגשה של אי נוחות. רציתי לשאול איך מטפלים בעניין הזה ? איך אנשים יאהבו אותי? ואיך אתפטר מההרגשה של אי נוחות כשאני נמצאת עם בן אדם אחד וחשה שאין לי מה לומר... תודה מראש, הבחורה שרוצה לחיות את החיים...

שלום איה, דבר ראשון, את לא לבד. לכולם יש את ההרגשות האלו ש"אין לי מה להגיד" או "מה אני יגיד" אבל זה אף פעם לא מסתכם ב"טוב, אני לא אגיד כלום". בסוף את תמיד אומרת משהו. לא ציינת אם את ביישנית או לא, אני חושב שזה מאוד חשוב בעניין הזה. אני לא יודע אם זה כל כך קשור, אבל אני רוצה לשתף אותך עם משל קטנטן. יום אחד באמצע היער נפגשו צפרדע ומרבה רגליים, הצפרדע נפעם מהעובדה שלמרבה רגליים יש מאה רגלים והוא לא מתבלבל בצעדיו. "איך אתה הולך עם כל המאה רגליים בלי להתבלבל?" שאל הצפרדע. המרבה רגליים חשב לעצמו "באמת איך אני הולך עם כל המאה רגליים בלי להתבלבל?" ובאותה השנייה הוא נפל וניסה לחשוב על איך כל המאה רגליים צריכות ללכת. ועד שהצפרדע שאל אותו הוא הלך מצויין בלי לחשוב על זה בכלל. זה לא היה חשוב לו, הוא פשוט הלך. מה המסקנה? כשאת מדברת, את מדברת. כשאת חושבת על מה את צריכה לדבר, את לא מצליחה להגיד כלום. כי את יותר מדי עסוקה במה את צריכה להגיד, במקום פשוט להגיד אותו. בעניין האי נוחות אני אפנה את דרכי לאחד מהמומחים בפורום לענות לך, קצת כבד עלי למען האמת. :-) המשך יום נפלא, שי.

לשי! תודה רבה לך על התגובה, היא די עודדה אותי והמשל בהחלט מתאים לי. אני יודעת שמרוב שאני חושבת מה להגיד , אני לא אומרת הרבה ומאוד מקווה כבר להשתחרר מהביישנות וכמה שיותר לעזור לעצמי בעניין.....

שלום, לפני כמה ימים אביו של בעלי התאבד. האבל הותיר חלל גדול והשאלה שלי נוגעת לשתי בנותיי בת השבע ובת חמש. כיצד עליי לנהוג בימים אלו בכל הנוגע לרימת המידע בכל מה שקשור לכך שסבם איננו עוד ובכלל בנוגע לדרך שזה זה קרה. האם נכון לבחון את רגשותיהן או לאפשר להן להדחיק.כרגע נראה שאחרי ששמעו הבשורה הן מתנהלות כאילו דבר לא קרה. תודה.

שואלת יקרה, ככלל, הגישה שלי היא לתת גם לילדים מידע אמין וענייני במקרים של מוות במשפחה. במקרה שלכם אין לי מספיק מידע על הנסיבות, וללא ספק יש להקדיש לכך מחשבה. ההנחה הבסיסית היא, שהמידע ידלוף בכל מקרה, ולכן, חשוב לשלוט ככל האפשר במה שיגיע, ולהישאר הכי צמודים שאפשר לאמת, בלי דרמטיזציה רבה מדי. אם תרצי הנחייה יותר מפורטת, את מוזמנת להתקשר מחר (יום רביעי) ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א (03-6406888) בין השעות 9-15. לצערי לא אני אישית אהיה שם מחר. אם תרצי, את יכולה לפנות אלי במייל האישי, ואנסה לעזור יותר ספציפית. משתתפת בצערכם ליאת

שלום רציתי לדעת אייך מסבירים לפי הפסיכולוגיה תופעה של קטינים שאונסים ובייחוד שמדובר באונס שמבצעים כמה נערים ביחד? למה זה קורה - חינוך לקויי? טלויזיה? תודה מראש

יפעת יקרה, החלטתי לעשות לעצמי חיים קלים הפעם, ולהפנות אותך למאמר מקיף ומעניין על תופעת האונס הקבוצתי. אם תרצי לשוחח או לשאול על כך בהמשך, את מוזמנת http://www.1202.org.il/download/files/סיכום_אונס_קבוצתי_0861.rtf שלא נדע ליאת

אני בצבא משרתת בקרבי ויש לי קבעון של שעת היציאה והתרקונות ואני מנסה בשעה אחרת ולא יוצא מה עושים תודה?

רוני יקרה, אני חוששת ששאלתך אינה שייכת לתחום עיסוקי. אין לי הבנה מספיקה בנושא זה. אני מאחלת לך שירות קל ונעים ליאת

לאיזה פורום מתאים?

שלום, אחותי בת ה - 7 מאז ומעולם לא אכלה כלום חוץ מפסטה ואורז יבשים בלי שום רוטב או תוספת. לא אוכלת בכלל פירות וירקות. כאשר היא נכנסת לסופר הריח של האוכל גורם לה פשוט בחילה ולכן היא לא מוכנה ללכת למקומות כאלו. היא סובלת מעודף משקל ואני מודאגת. האם לקחת אותה לתזונאית או שכדאי לשקול לערב פסיכולוג או פסיכיאטר?

שלום לך מורן, הפנייה לפסיכולוג או פסיכיאטר חייבת לבוא רק לאחר שנעשה ברור מקיף סביב הסיבות לבררנות הקיצונית במזון. התנהגות כמו שאת מתארת יכולה להיות קשורה ברגישות תחושתית או חישתית מקומית או כוללת, וכדאי לשלול זאת במסגרת מכון התפתחותי. פעמים רבות בררנות קיצונית כזו יכולה להיות קשורה בתופעות אחרות שמוטב לשלול לפני שמאבחנים כהפרעת אכילה. הייתי מתחילה ברופא הילדים.

בוקר טוב, אני סובלת מחוסר בטחון עצמי. לאחרונה הנושא החל להפריע לי מאוד ולכן החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי. לאחר מספר מפגשים הגענו למסקנה כי הבעיה נובעת מנסיון של ההורים שלי לאורך כל הילדות שלי ללמד אותי להיות יותר "חזקה". תמיד ניסו ללמד אותי שבמקרה הזה הייתי צריכה להיות יותר חזקה ולהגיב אחרת, לדעת מתי להבליג ומתי לענות וכו'. אני הבנתי את מורכבות הנושא ואני מנסה להשתקם. כאמא טריה הייתי רוצה ללמוד מנסיוני המר ובעצם להבין כיצד יש לנהוג בנושא עם ילדי? ברור לי כי הורי לא רצו לגרום לי נזק אלא לנסות להנחיל לי מעט מחוזקם הריגשי (אני בניגוד אליהם מאוד רגשנית ולוקחת ללב). כיצד, אם כן יש לנהוג? האם ישנם ספרים בנושא?

סימה יקרה, הגם שבטיפול שלנו אנחנו נוטים להתמקד בהורינו ובשגיאות שליוו את הגידול שלנו, חשוב לזכור שאין הורה שאינו טועה, ומרבית ההורים מביאים את ילדיהם לעולם שלא כדי להזיק להם. הורים רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, ולפעמים - כמאמר השיר - יש להם דרכים משונות לומר זאת. את שואלת כיצד תוכלי להימנע מטעויות שעשו הורייך. הבשורה הרעה היא שאי אפשר להבטיח זאת, ובוודאי אי אפשר להבטיח שלא תעשי טעויות אחרות. הבשורה הטובה היא, שמרבית הילדים גדלים בצורה טובה למרות הטעויות של הוריהם. אני מאמינה שהורה רגיש, אוהב, מעודכן, ובעיקר רגוע ומאושר לא יכול לעשות נזקים לילדיו. את עצמך למדת "מניסיונך המר" שמאמצים מכוונים לחנך ילד למשהו "נכון", עשויים להיות מאד לא תואמים לצרכיו. ולכן, העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה, היא להקשיב לילד שלך, ללמוד לאט לאט את צרכיו המשתנים, להקשיב גם לצרכייך שלך כאם, המשתנים גם הם עם השנים, וללמוד את הריקוד העדין הזה, יחד, עם או בלי הכוונה מבחוץ. אני שולחת לך לינק נחמד לדיון סביב השאלה "אינטואיציה או ספרי הדרכה?" ולינק נוסף של אתר הגיל הרך, המכוון לספרות הדרכה עפ"י נושאים. אני מאחלת לך הרבה נחת מילדייך ומהחיים בכלל ליאת http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=10966&sivug_id=7 http://www.gilrach.co.il/category.asp?id=25

שלום אני בן 26, יש לי הרבה שנים פחד גדול מבנות בטחון עצמי נמוך מאוד, אני מפחד שהן לא רוצות אותי אני אובססיבי מאוד לגבי סקס ובנות אף פעם לא הייתה לי חברה ואף פעם לא הצלחתי להשכיב בחורה, מרוב פחד כמעט ולא ניסיתי, יש לי תחושת פחד גדולה מהבנות וממחשבות הסקס שיש לי בראש ומדחיה של בנות את המחשבות הללו, יש לציין שמאז ומתמיד הייתי מופנם בחברה לא היו לי חברים כמעט בילדות, רציתי לשאול, האם פחד כזה נקרא "חרדה"? והאם יש סוג חרדה מיוחדת מבנות? כמו כן האם יש OCD מיוחד על סקס פנטזיות ובנות? אני אשמח לתשובה, וגם למידע ואתרים שמיוחדים לנושא הספציפי הזה של בעיה עם בנות.

שלום אחד, החרדה מבנות וממין היא חרדה מאוד נפוצה. הפחד הזה בהתחלה של "אם אני לא אדע מה לעשות?" או ש"האם היא תשים לב לחוסר ניסיון שלי?" וכן יש גם פחד מהאיבר המין הנשי וכן הלאה. ציינת גם פחד מדחייה. בהגדרה הכללית נראה לי שזוהי סוג של פוביה, מאוד מאוד נפוצה. מבנות. אני לא חושב שאתה חייב לטפל בזה, אבל אתה יכול אולי ללמוד להיות יותר רגוע בחברת נשים זה כן. אם אתה יותר מדי פוחד מהפעם הראשונה אתה יכול ללכת בפעם הראשונה לזונה. שאיתה מעורב הרבה פחות רגש והיא תספק לך את הניסיון הדרוש בכדי להמשיך עם זה הלאה. המשך יום נפלא, שי.

שלום לך אחד, אתה בן 26, וטבעי מאד שתהיה עסוק בשאלת הקשרים הבינאישיים שלך, במיניות שלך, ובשאלות סביב הכשירות שלך כבן זוג וכגבר. אתה שואל איך קוראים לבעיה ממנה אתה סובל. האם זאת חרדה, האם OCD? קשה ולא מקצועי לאבחן אנשים דרך שאלה קצרה באינטרנט. עקרונית, בהחלט יש חרדות סביב נושאים של קשר ומיניות, יש חרדות ביצוע, ויש גם מחשבות טורדניות אובססיביות סביב נושאים רבים ומגוונים, ביניהם גם כאלה מן הסוג המטריד אותך. אבל נראה לי שהסבל והמצוקה שלך - נקרא להם באיזה שם שלא יהיה - כדאי שיהיו מטופלים כראוי. האינטרנט, הגם שמשמש כמאגר המידע הגדול בעולם, יכול לספק תשובות כלליות, אינפורמטיביות, שאין להן ולא כלום עם טיפול. אני חושבת שאתה מעלה נושא מהותי, בעל השלכות ממשיות על חייך, ואשר ניתן בהחלט לטפל בו בהצלחה. אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי (אולי כדאי דווקא אצל מטפלת אישה, מה דעתך?) שיסייע לך לעמוד על מקור הקשיים שלך, וילווה אותך בניסיונות להיחלץ מהמצב הקיים. אז התאזר באומץ ועשה מעשה. אני מאמינה שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אתמול הייתי אצל המטפלת שלי. זאת הייתה הפגישה האחרונה החודש אז שילמתי לה וקיבלתי קבלה. זאת הקבלה הראשונה שקיבלתי. אני בטיפול פחות מחודש. ועל הקבלה רשומה הכתובת שלה בבית. וגיליתי שהיא ואני גרות באותו רחוב. זה קצת מלחיץ אותי. מאז שגיליתי את זה אני כל הזמן מסתכלת סביב לראות שהיא לא בסביבה. אני לא יודעת אם היא יודעת שאנחנו גרות באותו רחוב כי הגעתי אליה מהמלצה של פסיכולוגית שמכירה את אבא שלי. אז אני לא יודעת אם היא אמרה לה איפה אני גרה או לא. בכל מקרה אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה להגיד לה משהו או פשוט להתעלם? אני מרגישה כאילו כל הזמן מסתכלים עלי... אני יודעת שזה משוגע... הייתי מעדיפה שהיא תגור רחוק. תודה לעונים

אני בשוק עד כמה הדברים שכתבת נוגעים גם אליי. אני הלכתי בכוונה לפסיכולוגית שגרה רחוק ממני ולעיתים אני חוששת לפגוש אותה במקרה למרות המרחק הגדול. איך אני אגיב אם אני אראה אותה באיזה בית קפה לדוגמה, לא נעים. כמובן שתלוי איפה את גרה, כי יכול להיות שבאמת לא תפגשי אותה, כמובן תחשבי על הכימייה שלך איתה, כי אם את מרגישה טוב בפגישות איתה אז חבל לבטל את הפגישות.

אפרת יקרה, במדינה קטנה כמו שלנו, פעמים רבות האנונימיות של המטפל עבור מטופליו היא כמעט אוטופיה. אני מכירה פסיכולוגים שעובדים בקיבוצים או בישובים קטנים, וזה מטיל על שני הצדדים (מטפל ומטופל) אתגר לא פשוט. לטעמי, יש מקום לפתוח את הנושא מול המטפלת שלך, ולבחון מהן המשמעויות של ה"שכנות" הזו, שלכן. מה באמת הסיכוי שתיפגשו? בסופו של דבר, יש הבדל בין רח' אבן גבירול בת"א, שהוא מספיק ארוך כדי להכיל אתכן, לבין רחוב קטן במושבה קטנה. אם את מרגישה כבר עכשיו שהקרבה הגיאוגרפית עלולה לחבל בתהליך בניית האמון, חשוב לפתוח זאת כבר בשלב ראשוני זה, ולא לחכות. אני סומכת על הפסיכולוגית, שתוכל להרגיע אותך, ולמצוא יחד איתך את הפתרון שיבטיח לך מינימום הפרעות בתהליך הטיפולי. לילה טוב ליאת

היי ליאת ועדי, אני גרה בעיר יחסית גדולה אבל האיזור שבו אני מתגוררת הוא מאוד שקט ולא מדובר על רחוב ארוך כמו אבן גבירול בת"א. ברחוב יש 40 ומשהו בתים והוא ישר כך שאם אני בחוץ אני יכולה לראות את רוב הבאים וההולכים. יש באיזור מכולת אחת, גן ילדים אחד וביה"ס אחד. כך שאני חושבת שהסיכוי שנפגש הוא די גדול. אני לא יודעת להגיד אם אני מרגישה שהקרבה הגיאוגרפית עלולה לחבל בתהליך בניית האמון (ולמה בעצם שזה יפגע? מה הסיבה?). אני פשוט מרגישה שצופים עלי כל הזמן. מה נעשה... נקבע שעות מסוימות בהן לכל אחת מותר ללכת למכולת...? :-) ואם אני אפגוש אותה, איך אני אמורה להתנהג? מותר להגיד שלום? ואם אני אהיה עם אנשים או למשל עם אמא שלי שאני ממש לא מעונינת שהיא תדע? האם זאת סיבה מספיק טובה לחפש מטפלת אחרת למרות שאני ממש מסתדרת איתה? חבל... ששנינו מאותו הכפר...

אני דוקא מאאד מאד מקנא באלו שקרובים למקום המגורים של המטפלת. אני בפנטזיות שלי, פוגשת אותה בקניון, ברחוב, בים, בתאטרון ואיפה לא,,העיקר להכיר חלקים אחרים שלה שלא רואים בטיפול, לראות אותה בזמנים ומצביםאחרים. לראות אותה בן אדם. הלואי ויכלת "להציץ" לחיים שלה ולא להיות רק במקום של המטופל. היא כל כך יקרה בעיני ואני סקרנית לאופן ניהול חייה, ליחסיה כלפי ילדיה, זוגיות ומה לא ... אני מאד מקנא על הקרבה בינכן ניבה

שלום רב למומחים ולכולם, אני אשמח לשמוע מה דעתכם. אני מטופלת אצל פסיכולוגית קצת יותר משנה. שנה הבאה אני אמורה לסיים את התואר הראשון שלי... בשמחה גדולה. לפני חודש, הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי על תואר שני (בכלל לא חשבתי על תואר שני?!). היא חושבת שאני צריכה ללכת ללמוד מקצוע טיפולי. אני מסיימת תואר ראשון במקצוע שרחוק מאוד מהמקצועות הטיפוליים. אני מסדרת עם המקצוע שאני לומדת, אני מרגישה שאני טובה בו. אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו אבל בגדול אני ממש מרוצה. היא חושבת שאני אהיה ממש טובה במקצוע טיפולי ולשם אני צריכה לפנות. אני חושבת שאני יכולה להיות טובה במקצוע טיפולי אבל אין מצב שאני אצליח בלימודים בתחום הזה. תאוריות, מאמרים וקריאה מרובה זה לא כל כך בשבילי. מקצועות מתמטיים זה יותר בשבילי. אז מה דעתכם? האמת, עד שהיא אמרה לי את זה בכלל לא חשבתי על תואר שני. זאת אומרת הנחתי שאני אעשה תואר שני אבל זה נראה לי מאוד רחוק. ומאז שהיא אמרה את זה, זה לא יוצא לי מהראש. תודה לכם

שלוםן רב, לפי דעתי את צריכה לעשות מה שמתאים לך לפי הרגשתך ונטיותייך. גם אם הפסיכולוגית שלך טוענת שאת מתאימה למקצוע טיפולי כדאי שתבדקי מה נדרש ממך במקצוע זה והאם זה מתאים לך. בפסיכולוגיה קלינית לדוגמא הלימודים הם ארוכים וקשים ויש גם תקופת התמחות לא קצרה שבמהלכה את אמורה לדעת האם את מסוגלת ומתאימה למקצוע זה.

שלום דנית, כנראה שאנחנו יכולים להיות כל מיני דברים. אנחנו לא תמיד רק "או-או" אלא "גם וגם". בהחלט יתכן שהמטפלת שלך מזהה אצלך איכויות טיפוליות, שאינן עומדות בסתירה ליכולות המתימטיות שלך. יש כיום (בתוך ומחוץ לאוניברסיטה) מקומות המציעים אבחון וייעוץ אקדמי-תעסוקתי, ואולי זה הזמן לנצל את שירותיהם. אגב, הפסיכולוגיה הקלינית, שאכן דורשת הכשרה ממושכת וקשה, אינה המקצוע הטיפולי היחיד. יש בהחלט אפשרויות נוספות שאפשר להביא בחשבון, שאינן כרוכות בהשקעה אקדמית כה מפרכת. הייתי מציעה לך לסיים את שנת הלימודים האחרונה בנחת, לקבל בגאווה את התואר הראשון, ואז להחליט מה הלאה. מה שכן, אם פוזלים לעבר התואר השני, חשוב לשמור על רמת ציונים גבוהה. אני מאחלת לך הצלחה רבה בכל החלטה שתקבלי ליאת

שלום לכן ותודה על ההתייחסות המהירה, אני קצת מבולבלת כי מצד אחד אני יודעת שלי אישית לימודים כאלה לא מתאימים. ומצד שני בשיחה הרגשתי כאילו אני "ביזבוז" אם אני לא אהיה מטפלת או משהו דומה. אני יודעת שיש אפשרות להיות פסיכולוגית קלינית ואפשרות להיות עובדת סוציאלית עם תואר שני בהתמחות קלינית יש עוד משהו? כמו שכתבתי התואר שלי רחוק מאוד משני התחומים הללו. אז מהי הדרך בעצם? כדי להיות פסיכולוגית קלינית אני אצטרך לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז תואר שני בפסיכולוגיה בהתמחות קלינית? זאת אומרת שהתואר שלי ממש לא נותן לי כלום? אני מעריצה את האנשים שעברו את כל הדרך המפרכת הזאת! אני יודעת שאני לא אהיה טובה בסוג כזה של לימודים. מה גם שאני יודעת שממש קשה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה עם התמחות בקלינית. אני לא חושבת שאני מספיק רוצה בשביל לעבור את המסלול הקשה הזה. אז המסלול הזה לא נראה לי. וכל הכבוד למי שפונה למסלול הזה! מה לגבי עבודה סוציאלית? גם שם אני אצטרך להתחיל מההתחלה? תואר ראשון בעבודה סוציאלית ואז תואר שני במגמה קלינית? איך המקומות המציעים אבחון וייעוץ אקדמאי-תעסוקתי עובדים? זאת אומרת, לפי מה הם קובעים מה מתאים לי? יש מבחנים או משהו כזה? אני מכירה את עצמי, לימודים מהסוג הזה הם לא כל כך בשבילי. אני לא אצליח בהם. מה גם שזה לא בא לי מהבטן. אני לא ממש רוצה את זה. אני רוצה ללמוד מקצוע שלא קשור לרגשות או מחשבות. משהו פשוט, שהתשובה תמיד תהיה ברורה וחד משמעית. שאני אדע ששתיים ועוד שתיים תמיד שווה ארבע. אשמח אם תתיחסו לכל השאלות שלי למרות שכרגע לא נראה לי שאני אפנה לתחום הטיפולי. אני מקווה שאני לא אאכזב אותה...

שלום, אני מתעניינת בקשר שבין דיכאון (קל/הפרעות במצב הרוח) לבין אי-שימוש מספיק במנגנוני הגנה. האם לדעתכם הדיכאון יכול להיגרם כתוצאה מכך שלא נעשה שימוש מספיק במנגנוני הגנה ואז האדם "רואה" את החיים האופן מפוכח, קודר ו"אמיתי". או אולי ההיפך, הדיכאון גורם לכך שלא נעשה שימוש מספיק באותם מנגנוני הגנה. מה בא קודם הביתה או התרנגולת?? אשמח להתייחסות. תודה.

רונית יקרה, נראה שאת מבלבלת בין שני מושגים. מנגנוני הגנה הם מושג ששורשיו נעוצים בתיאוריות פסיכודינמיות. הדיכאון, עפ"י תיאוריות אלה, הוא תגובה לחוויה של אבדן. כתוצאה מהאבדן (נניח אבדן של אדם משמעותי), יש הפנמה שלו אל תוך העצמי. הקשר האמביוולנטי עם האובייקט, הכולל רגשות חיוביים ושליליים כאחד, מתקיים בתוך האדם. כאשר האובדן נחווה (גם) כנטישה, יתעורר זעם שיופנה, עתה, כלפי פנים ויחווה כתחושת אשם ופחיתות ערך. המושג השני שאת מדברת עליו, מקורו במודל הקוגניטיבי, המתייחס לעמדה של האדם הדכאוני ביחס לאדם ועולם. כאן הכוונה, באמת, למערך של דפוסי חשיבה מוטעים המובילים לדיכאון. ככל שאני זוכרת, מדובר בדפוסים שהיו קיימים טרם הדיכאון (או שנלמדו בעקבות חוויות של כשלון), היוצרים באופן מעגלי ציפייה לכשלונות נוספים. כתוצאה מכך מתבססת עמדה פסיבית ודכאונית. חסידי גישה זו פיתחו טכניקות טיפוליות המנסות "ליירט" דפוסי מחשבה מוטעים כאלה, ולשנות כך את העמדה הדכאונית. מקוה שעזרתי במשהו בשמחות ליאת

אבקש לברר באיזה פורום אני יכולה לפנות בבעיה של אובססיה או התמכרות מינית. אודה לכם

דודו שלום, אתה יכול לשאול כאן ואתה גם יכול לחפש בגוגל לפי: "התמכרות מינית" או "sexual addiction". יש שם לפחות פורום אחד המתמקד בנושא זה. בברכה, גדעון

דני, אני מבינה מתשובתך שאתה מתרעם על סיטואציה נפוצה. לפיכך,האם עלה בדעתך שלעיתים תחושות של הלב קשות יותר מפציעה פיזית? אין לי כוונה לריב איתך פשוט העליית שאלה שבמידה והצורך דחוף יש חדר מיון-ואני לא מסכימה עם זה. על כל מקרה,הגיבו לשאלתי ואני מקוה כי עוד יגיבו בהמשך. אני מודה לך על תשומת הלב ומצטערת שבקשתי הרגיזה אותך.למרות שכאמור אינני מסכימה עם טענתך. יום נעים. ושבוע טוב אתי.

לא כאן נפתח את הדיון האם מצוקות הלב קשות ממצוקות הנפש. התנסיתי בשניהם וההשוואה נראית לי מיותרת. כאבי הגוף הם עזים, גם כאבי הנפש, והאדם אשר סובל אכן מרגיש לעתים כאילו הוא חייב עזרה דחוף ועכשיו. יחד עם זאת, נראה לי תמים במקרה הטוב וחצוף במקרה הרע לרשום הערה בנוסח: חבל שלא עונים לי.... כאשר בפועל עברה פחות מיממה מהרגע בו העלית את שאלתך כאן באתר. עם כל הכבוד לשאלתך, ויש כבוד, היות ומדובר במצב עמו את מתמודדת מזה תקופת מה, אין שום סיבה להניח ש-24 השעות הקרובות הם הם שיקבעו את הגורל לכאן או לכאן. ואם כך הוא, ואם אכן 24 השעות הללו הן קריטיות, הרי שבשום אופן אסור לך להסתמך על יעוץ באינטרנט אלא לפנות למוקד חירום כזה או אחר. מוקד חירום, לתשומתך לבך, אינו מיועד אך ורק למצוקות גופניות. יש בכל בית חולים גם מחלקה מיוחדת אליה את יכולה לפנות 24 שעות אם מדובר במצוקה נפשית, ושם לקבל סיוע אס.או.אס . רק בריאות

שלום, אמי (70) מתלוננת על בחילות וחוסר תיאבון מזה חודשיים וחצי. לאחר כל הבדיקות האפשריות שיצאו תקינות הרופאים החליטו שכנראה מקור הבעיה נפשי . קשה לי לקבל דיאגנוזה זו שכן אני מכירה היטב את אמי, היא אינה דיכאונית, מעולם (גם כשאבי נפטר) לא נקלעה למשבר ולא קדמו לבחילות הללו כל אירועים חריגים שאנחנו כמשפחה והיא כפרט זוכרים... האם היה תקדים לדבר כזה? שאדם לפתע חש בחילות בעיקר בבוקר ותאבונו נעלם כמעט לחלוטין והוא אינו יכול להריח דברים חזקים ? והמקור לכך אינו אורגני? קשה לי לקבל זאת כבת וכבעלת תואר בפסיכולוגיה. מעולם לא שמעתי על סוג כזה של תסמינים ואני לא רוצה שהיא תיקח כדורים פסיכיאטרים שלא לצורך. אשמח לעצתכם

נועה שלום, במידה וכבר עברתם את כל הרופאים והבדיקות לא יזיק להתייעץ עם פסיכיאטר מומחה ובעל ניסיון בגיל המבוגר. ועם זאת צריך לזכור שהאמירה הרפואית": "לא מצאנו ממצא פתולוגי ולכן זה כפי הנראה פסיכולוגי" אינה תמיד מדוייקת. בהצלחה, גדעון

בהמשך לדבריו של גדעון - השאלה אם רופא המשפחה חשב על כל הכיוונים האפשריים. גם רופאים מפספסים לעיתים. תנסי לשאול גם בפורום רפואת משפחה, אולי תקבלי כיוון נוסף למחשבה. כדאי שתפרטי שם את הבדיקות שעברה עד עתה. בריאות .

זה יום של גידעון שובל http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/549/xFT/516784/xFP/516784

לא תמיד אפשר לענות על השאלות בפורום מייד כשהן נשאלות ולעיתים גם לא באותו יום. ובעצם, באיזו מסגרת זה כן נעשה? גדעון

שלום....מגיל אפס גודלים לי פצעים נוראיים בפה...צהובים כאלה...וככל שעובר זמן הם גודלים וגודלים...אבל לאחר תקופה ארוכה יורדים לגמרי..אני ואימי ניסינו כל חוות דעת של רופא...רופא המשפחה אמר לטפל עם משחות הנקראות דקטרין ועזרקאין...לא עזר...לפני שנה וחצי הרכבתי גשר...אז האורטודנט אמר לשים משחה הנקראת אורקורט E...אבל לכל הרופאים שפגשנו הייתה חוות דעת אותו הדבר...אפתות...ואני האמנתי..אבל לא יכולתי לסבול את זה יותר הלכתי עד איכילוב..ושם מומחי הרופאים אמרו שזה בעצם נובא מנשיכה של הפה...אמרו שיכול להיות שאני נושך את עצמי באמצע הלילה...וחלק מהרופאים בכלל אמרו שזה תקופות בחיים שלי...מתי שאני בדיכאון יש לי ומתי שאני שמח אין לי...אבל זה לא הגיוני...כי עשיתי בעצמי מחקר וראיתי תקופה של חודש שמחה אבל יש עדיין פצעים....ניסיתי אפילו תרופות סבתא....כגון מלח עם מים...לימון...ואפילו חומץ...אבל זה רק הגדיל אותם...אתם לא יודעים כמה סבל זה...זה כל כך כואב ואני צריך כל שנייה לשתות כדי שזה ירגיע את זה...כל בוקר אני מתעורר בתקווה של הלוואי וזה נעלם אבל אז אני בידיוק חש את הכאב ויודע שלא...אפילו הייתה לי פעם חברה שהתנשקנו והכל והיה לי באותה תקופה פצע אז כל פעם שהיא רצתה לנשק אותי אז הדחקתי אותה שאין לי כוח וזרקתי לה כל מיני תירוצים....כל הפה נפוח מתי שיש לי אותם וגם ככה השפתיים לי ענקיות רצח...ואני בן רק שתדעו אני כבר לא יודע מה לעשות...תרופות רופאים אין שום דבר לא עוזר...אנא עזרה בבקשה אודה מאוד מאוד מאוד מאוד למי שיעזור

007 שלום, הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הרופאים המטפלים לגבי פצעים אילו והאם ישנו מרכיב נפשי של מתח בהיווצרותם. במידה וכן יתכן שתחום שיכול לסייע לך הינו "ניהול מצבי מתח" . בברכה, גדעון

שלום רב למנהלי הפורום. רציתי רק לבדוק אם ניתן לאמת את חוויתי בנוגע לנושא מסויים בהתקפי חרדה. כשאני בעיצומו של התקף חרדה אני מרגיש מן איזה כובד מסויים בראש, של שליליות. כי על רוב המקרים ששמעתי על אנשים שחווים התקפי חרדה גם אז זה מתבטא ביותר הרגשות פיסיות כגון דופק מואץ, הזעה וכו'. לכן רק רציתי לשאול אם הכובד הזה בראש הוא נורמאלי, וכן רק אם אפשר לפרט על זה קצת כי עדיין קשה לי לבטא "איך" אני מרגיש בזמן ה"כובד" הזה (אשמח אם זה יהיה לי מוגדר בראש) . ואם זה נושא שקשור לחרדה. תודה רבה מראש, לילה טוב!

אריק שלום, שאלתך דורשת הבהרה: האם הכובד הינו פיסי או נפשי?. מה זה "שליליות"? נסה להסביר את ההרגשה הפיסית והנפשית המתלווה לתחושה הספיציפית הזו, אילו מחשבות עוברות לך בראש כשאתה מרגיש את התחושה הזו? בברכה, גדעון

שלום ד"ר גדעון. הכובד שהנני מרגיש הוא נפשי, הוא יכול להתבטא בהסתכלות על עצמי בחוסר אונים על העובדה שיש לי התקפי חרדה, שבמילה אחרת היא נקראת הפרעה נפשית. וזה מתסכל. (במיוחד על עצם העובדה שאני מוריד על זה פרופיל בצבא, הרגשה רחוקה מלהיות טהורה) ה"שליליות" מתבטאת במחשבות שליליות שצפות אצלי. שהן גם מאוד לא הגיוניות ורלוונטיות. מן איזה מבט בודד וכולל על כל החיים עצמם. מרגיש כאילו אין לי חלק בהם, או שלא יהיה לי חלק בהם. וכל דבר עליו אני חושב פשוט נהפך לשחור, או פסול. ומכאן נובע לי גם הכובד הנפשי הזה בראש. כל התקף חרדה שהיה לי התבטא בעיקר בתחושות האלו, לכן אני חושב שאם אדע קצת יותר על התחושות האלו אני אדע גם איך לעבוד איתן ולנצל אותן לטובתי. תודה רבה, אריק.

בעלי (23)אדם שסובל מבעית משקל שמפריעה לו בהיבט הבריאותי(110 ק"ג על 170 ס"מ). לצערי,הוא חזר לעשן -לאחר שנתיים בהם לא עישן וזאת למרות שהעישון והשומן גרמו לו לקשיים בנשימה. מעבר לכך- הוא לא מדבר על דברים שעוברים עליו בהיבט הרגשי העמוק (לדוגמה - גירושיהם הקשים והכואבים של הוריו) וכאשר יש משהו שעלול להגיע לידי ויכוח הוא מעדיף לשקר אפילו בכדי להתחמק משיחה עלכך. חשוב לי לומר שאף על כל הנאמר כאן-הוא אדם פעיל ביותר -עובד ולומד שעות רבות.הוא בן זוג טוב רומנטי וכייפי ואני אוהבת אותו מאד מאד. לאחר שהודיע לי שחזר לעשו אמרתי לו כי לדעתי הסיגריות והאוכל הנם אמצעי להתחמק מבעיות שיש לו איתי ועם הסביבה וכי אני חושבת שהוא צריך טיול שיתן לו כלים להתמודד עם קשיים ללא אמצעי בריחה .הוא לא בטוח שזה נכון.לטענתו הוא אוכל כי "טעים לו" ומעשן"כי בא לו" אולי הייתי מסכימה עם זה אם הוא לא היה משקר(עם הסייג שבמשפחתו נהוג לשקר בכדי לא לדון בבעיות). הוא מסכים שהוא מעדיף לא לדבר יל בעיות בכדי לא לריב וחושב שאולי בגלל זה הוא כן צריך טיפול. לדבריו,הוא מוכן ללכת לכל סוג של טיפול אך הוא לא יודע מה יעזור לו .. אחרי כל מה שכתבתי (ותודה שקראתם) שאלותי הן- א.האם מומלץ במצבו ללכת לטיפול(בעיני כן אבל אולי אני טועה.) ב.איזה של סוג של טיפול מתאים לו? במכבי (בה אנו חברים ) יש פסיכו' קליניים האם זה מה שמתאים לו? אודה על תשובה!! אתי.

אתי יקרה, אם הייתי יודעת מה להשיב לך הייתי עונה. אני חושבת שכדי שתחכי לאחד המומחים שיתייחס לשאלתך. אני אישית יכולה להגיד לך שאם הוא מוכן ללכת לטיפול אז בהחלט שווה לנסות. ולדעתי פסיכולוג קליני הוא אכן הכתובת הנכונה. אגב יש גם עובדים סוציאלים קלינים שמטפלים. שינסה, אין לו מה להפסיד (חוץ מכסף כמובן) בתקווה שתפנו למטפל טוב והוא אכן ירגיש שיפור במצבו. אני חושבת שאת צריכה לדעת שמדובר בתהליך מאוד ארוך ומאוד מאוד מורכב. וסביר להניח שיהיו לו בתהליך גם הרבה רגעי משבר. ואני חושבת שגם לך כבת זוגתו יהיה לעיתים מאוד קשה. השאלה היא האם אתם מוכנים לצאת להרפתקאה הזאת?

מה זה ממש צריכה עזרה ? אם מדובר בנושא של חיים ומוות יש לך את חדר מיון. עברה יממה מאז שלחת את שאלתך. מדוע את חושבת שזה לא בסדר שאף אחד עדיין לא ענה לך ? מה גורם לאנשים לחשוב שפורום באינטרנט מיועד למקרי חירום רפואיים ?

אתי שלום, צריך לדעתי להבחין בין הבעיות השונות, כמו גם מה מפריע לך ומה מפריע לבעלך. מה שמפריע לו לדברייך זה, שהוא מעדיף לא לדבר על הבעיות כדי לא לריב. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לו לעשות סדר בעולמו הרגשי ויסיע לדבר על הבעיות, בתחילה עם איש מקצוע ואח"כ אם ירצה בכך גם עם בני המשפחה הרלבנטיים. בהיבט הזה הרעיון של טיפול דרך "מכבי" הוא מצויין. לגבי ההשמנה והעישון - יתכן שבעלך ירצה לשלב ולהוסיף גם יעוץ דיאטני וגם פעילות ספורטיבית. כמו שצויין כאן , טיפול פסיכולוגי של אחד מבני בזוג הוא גם מסע טיפולי של הזוג ותמיכתך ומוכנותך לכךהינה חשובה. בהצלחה, גדעון

השאלה שלי אולי תראה מוזרה אבל מעניין אותי לדעת אם מטפלים נקשרים למטופלים שלהם. כלומר האם האיכפתיות שלהם באה לידי ביטוי במחשבות על המטופלים מחוץ לשעות הטיפול לדוגמה. ברור לי שחלקם - הקטן אני מקווה, בטח נשחק ואולי גם האיכפתיות, אבל אני הייתי רוצה לדעת במקרה שלי אם אני משמעותית למטפל שלי, אם באמת איכפת לו ממני ואני לא סתם שעה שהוא צריך לסגור בשביל הכסף, אותו אני כמובן לא אשאל כוון שתשובה אמיתית אני לא מאמינה שאקבל. ואף אחד לא יוכל לענות על זה במקומו, אבל חשוב לי לקבל תשובה ברמת העיקרון. שבוע נעים לכולם.

היי לילך, מה שלומך? כמה זמן את מטופלת? אכן שאלה קשה שאלת... אין לי מושג מה התשובה... אבל האם את מרגישה שלמטפל שלך אכפת ממך? נראה לי שקשה לזייף דברים כאלה... אני רוצה להאמין שהמטפלים מתייחסים אלינו (גם אני מטופלת-10 חודשים) כמו אל ילדים ולכן יש להם פינה חמה בשביל כל אחד מאיתנו. כמו שלך יש מקום בשביל הרבה אנשים שונים בחייך. ככה נראה לי... אני מקווה שאני בכיוון... גם אני אשמח לשמוע עוד תגובות...

לילך שלום. א. הם נקשרים. ב. למטופלים שונים נקשרים במידה שונה. ג. אני ממליץ לך מאד לשתף את המטפל שלך שאת עסוקה בשאלה "האם את משמעותית עבורו ?" יתכן שהוא לא יענה לך קונקרטית, אך סביר שיפתח כיוון טיפולי חשוב. בהצלחה.

שלום ים, מאיפה אתה יודע? איך אתה כל כך בטוח? אני בטוחה שהשחוקים לא נקשרים לאף אחד. אתה מטפל בעצמך?

לילך שלום, נראה שהנושא מעסיק לא רק אותך ונהניתי מאוד לקרוא את הדיון הער שהתפתח. הנושא הזה עולה אחת לכמה זמן בפורום סביב שאלות שונות הנוגעות לתשלום, להסדרי הזמן וגבולות הטיפול ועיקרו האם המטפל מרגיש רגשות כמו אהבה, איכפתיות למטופליו או שהוא רק עושה את עבודתו, או אולי "משחק" או סתם נמצא שם בשביל כסף. תוכלי לראות התיחסויות שונות שלנו, של מנהלי הפורום כל אחד לפי התיחסותו. לצערי אף תשובה לא תתן לך את התשובה אותה את רוצה לשמוע: "האם המטפל שלך אוהב אותך?" . יתירה מזו גם אם הוא יגיד זאת במפורש, ספק אם תאמיני בזה, שהרי גם את "שיחקת" בצורה מוצלחת בעבודתך. אני סבור שפתיחת השאלה וההתלבטות הזו במסגרת הטיפול יכולה להיות מענינת ופוריה עבורך. לא בגלל התשובה, אלא עצם ההתבוננות על השאלה יכולה להוביל אותך למקומות נוספים בטיפול. שתפי אותנו בהמשך, בהצלחה, גדעון

ולמה אין תשובה על השאלה תמיד התשובה בסגנון "השאלה יכולה להוביל אותך למקומות נוספים בטיפול" ובטיפול זה ממוקד במקום בתשובה של המטפל באדם שמולו. אולי אתם מפחדים להפסיד קליינט

ילדתנו בת שנתיים ולעיתים תכופות מאד אנו רואים אותה מאוננת לפני שנת הצהריים (כמעט באופן קבוע) או לפני שנת הערב. כמו כן פעמים רבות אנו רואים אותה מתחככת בנו כשאנו מרימים אותה על הידים (כשהיה יושבת ישיבה צידית על מותננו) או אפילו כשהיא יושבת לאכול. תחילה חשבנו שתופעה זו תפסק מעצמה אך עם הזמן ניתן לראות שהילדה אף נהנית מאוד מביצוע האוננות. יש לציין שהילדה הינה בת יחידה וכן אינה חשופה למיניות של הוריה. ברצוננו לדעת כיצד עלינו להגיב,ולנהוג? (יש לציין שכיום אנחנו לא מפריעים ולא מעירים לה). נודה לכם על התייחסותכם.

ג שלום לך, נושא האוננות אצל ילדים פופולרי מאוד בפורום והייתי ממליץ לך לבצע חיפוש בפורום כדי ללקט כמה תשובות בנושא זה. אציין שזוהי תופעה נורמלית, לא מזיקה ושרצוי שתעשה בפרטיות. כאשר היא מוגזמת היא יכולה להעיד על שעמום או עייפות או חרדה. בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. לידיעתך אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום ,אני מנסה להבין מה ההבדל בין תקיפה מינית, הטרדה מינית, התעללות מינית, אונס. אולי נשמע קצת דבילי ואין לי מושג למה, פשוט מנסה למצוא את ההגדרה שאני נמצאת בה. חיפשתי כבר באינטרנט ולא מצאתי מקום שממש מסביר מהזה כל אחד ובטח שלא מה ההבדל בינהם. אשמח אם מישהו יסביר לי במלים שלו. תודה מראש הצילו מבולבלת

מבולבלת, עיקר ההבדל מצוי בהיבט החוקי-משפטי. תקיפה מינית הוא מושג כולל שמקיף את יתר המושגים שהזכרת. הטרדה מינית מתבטאת בד"כ באמירות מילוליות או במגע שאינו כולל אקט מיני (ליטוף לא רצוי, צביטה בישבן לא רצויה וכו'). התעללות מינית מתייחסת בד"כ לתקיפה מינית שאינה חד-פעמית, אלא מתמשכת על-פני פרק זמן מסוים. אונס מתייחס לתקיפה מינית שכוללת חדירה בכפייה. חדירה אנאלית כפויה נקראת מעשה סדום. זה ההסבר במילים שלי... מקווה שהוא מפזר קצת את ערפל הבלבול. ס.מ.

תודה לס.מ. . ההסבר ממצה וברור. גדעון

שלום גדעון, גם בהפרעת אישיות תלותית וגם בהפרעת אישיות גבולית יש תלות גדולה שמתבטאת בחרדת נטישה. מה בעצם ההבדל בין ההפרעות מבחינה זו? תודה.

חני שלום, מעבר לשוני הגדול באופנות הסימפטומטית של שני סוגי האישיויות הללו, נראה לי שההבדל בהיבט של התלות קשור לחרדה המרכזית העומדת בבסיס כל הפרעה. התלותי חושש מאובדן אהבת האובייקט ולכן תלותיותו. הגבולי חושש מאובדן האובייקט עצמו ולכן תלותיותו. אילו שתי חוויות שונות בעוצמתן ובמקורן. בברכה, גדעון

גידעון , תודה על התשובה האם בשני סוגי האישיות התלות מתפזרת על אוביקט אחד ומרכזי או יותר?

מה ההבדל בין הפרעת אישיות פרנואידית לבין Delusional Disorder הרי בשניהם אין לרוב הלוציונציות והדלוזיות הן לא ביזאריות, אז מה ההבדל? תודה

א, ההבדל הוא במיקוד. אם בהפרעת אישיות פראנואידית מחשבות השווא ממוקדות סביב הנושא של רדיפה, הרי שבהפרעה דלוזיונלית אין מיקוד ספציפי, ומחשבות השווא יכולות להתבטא במגלומניה למשל. אגב, במובן מסוים בשתי ההפרעות המחשבות כן ביזאריות... לא מבחינת הקיום שלהן, אלא מבחינת העוצמה וההפרעות בתפקוד שהן גורמות. ס.מ.

בהפרעת אישיות פרנואידית, או כל הפרעת אישיות אחרת, אין מחשבות שווא, כלומר, אין דלוזיה. יש בעיקר קווי אופי נוקשים שפוגעים בהסתגלות החברתית. האדם מסוגל להפריד בין מציאות לדמיון והוא אחראי למעשיו. בהפרעה דלוזיונלית וגם בסכיזופרניה יש מחשבות שווא=דלוזיה. האדם לא מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון, הוא משוכנע שדמיונותיו אמיתיים ואין אפשרות לשכנע אותו אחרת. להבדיל מסכיזופרניה, בהפרעה דלוזיונלית הפרנויה יכולה להיות רק בנושא ספציפי מסויים ובשאר התחומים החשיבה וההתנהגות יהיו נורמליים.

לאחר התייעצות עם פרופסור נראה כי אתה צודק, ואילו סתם מישהי לא דייקה כלל, אבל אני מודה גם לה שענתה לי והקדישה לי מזמנה. הרי מחשבות השווא ב DD הן לא ביזאריות לעומת אלו של הסכיזופרניות. וזה לא עניין של מיקוד...

הפרעת אישיות פרנואידית מתאפיינת במבנה אישיותי נוקשה המאופיין בנטיה לפרש התנהגות של אנשים כמכוונת להרע, לאיים או לפגוע בו. כלומר טיפוס חשדן מאוד !!! בדלוזיה פאראנואידית ישנה אמונת שוא ממוקדת (שעוקבים אחריו, מרעילים אותו וכדומה) אך מעבר לאזור הדלוזיונאלי ההתנהגות אינה מוזרה או ביזארית. האישיות יכולה להיות כל אישיות שהיא ועדיין שתהיה הפרעה מסוג הפרעה דלוזיונאלית. בברכה, גדעון

נכנסתי לאתר של האיגו הישראלי לכירורגיה פלסטית, ונתקפתי ממש פחד! הישראליות חושבות רק על הגדלת חזה. יש כמויות עצומות של נשים שמבקשות להגדיל את החזה. מה רע בחזה קטן ויפה? כולן רוצות מגה ציצי!!! איך מסבירים את התופעה הזו מבחינה פסיכולוגית-סוציולוגית?

דניאל, ההסבר מורכב מכמה גורמים. אחד הדברים הוא, שנשים חושבות/יודעות/בטוחות (וכן הלאה) שגברים מעדיפים נשים עם חזה גדול. אני מניחה שזה נכון לגבי חלק מהגברים, אבל לא תופס לגבי כולם. אצל הרבה נשים יש בלבול בין דימוי עצמי לדימוי גוף, והן יוצאות מתוך נקודת הנחה שאם הן תשפצנה איבר כזה או אחר, כל החיים שלהן ישתפרו מכל הבחינות. אולי זה נכון לגבי אחוז מסוים של נשים, אבל באופן כללי הגדלת חזה (או כל שיפוץ אחר) שנובע מהמניע הזה יוביל רק למפח נפש. ס.מ.

דניאל, ישנה האפשרות להסתכל על התופעה בהיבט ההישרדותי - כלומר מנקודת מבט של "מה מושך את תשומת הלב של הזכרים?" ואז התנהגות כזו סביר להניח שתשרוד יותר. אפשרות אחרת היא לחשוב על ההיבטים הסוציולוגיים והשפעת המדיה והאופנה. כאן ניתן יהיה לבחון השפעות תרבותיות וחברתיות. בהיבט הפסיכואנאליטי , אפשרי לחשוב על הרצון לשיפור הדימוי העצמי והגופני. כל טוב, גדעון

שלום רב, אני נשואה כבר 10 שנים. בעלי אוהב להסתכל בסרטים פורנוגרפיים. למרות שאני מבקשת ממנו להמנע מכך. קשה לי לקבל את זה שהוא מסתכל בסרטים שבהם מנצלים נשים. זה כמו זנות לפי דעתי וקשה לי לקבל את זה שבעלי מסתכל על זה. זה גם מעליב אותי- שהא מסתכל על איברי מין של נשים כאילו הן עומדים בפני עצמם. כאילו הם מנותקים מהאשה. לא יודעת אם אני מסבירה את זה כמו שצריך. הוא כמובן מתנגד וכועס על בקשותי החוזרות להמנע מזה. הוא מתנפל עלי ואומר שכל הגברים אוהבים להסתכל על סרטים פורנוגרפיים ושנשים מתגרות מדברים אחרים. האם הוא צודק? האם אני סתם פוריטנית כמו שהוא טוען? סתם רגישה? או אולי יש צדק ברגשותי. אני מרגישה שהוא בוגד בי אבל זה אפילו לא מישהי אחרת אלא רק איבר המין שלה. זה נראה לי יותר גרוע מאשר בגידה אמיתית. האם אני צריכה לעצום עין ולקבל את זה? אחרי שאני תופסת אותו כאילו - אני נגעלת ממנו ומתרחקת ממנו. האם משהו בי לא בסדר?

שלום לך, אז מי צודק? את, שאכן מרגישה נגעלת ונבגדת. או אולי הוא, שנהנה מסרטים פורנוגרפיים? אני משער שכאשר תקבלי כאן תשובות ממשתתפי הפורום יהיו כאלו שיתמכו בך ובתחושותייך ואולי יהיו אחרים שיצדיקו את בעלך. כך או כך נראה לי שלא כל כך משנה מי צודק, אלא איך מיישבים ומלבנים את הסכסוך סביב הסרטים הפורנוגרפיים. האם יתכן שישנה כאן בעיה נרחבת יותר בזוגיות או אולי במיניות? איך התקשורת ביניכם בנושאים אחרים? מה המשמעות של הסרטים הפורנוגרפיים הללו בתוך הזוגיות שלכם? נראה לי שכאשר שאלות אלו תהיינה ברורות יותר, גם השאלות שאת מעלה תהיינה ברורות יותר והתקשורת הזוגית ביניכם תשתפר. יתכן שתעדיפי ללבן את השאלות הללו יחד עם בן זוגך במסגרת של יעוץ/טיפול זוגי. בהצלחה, גדעון

שלום לכולם.אני חדש כאן.אני פעיל בכמה פורומים של תמיכה נפשית כבר יותר משנה,ואני גם מטופל כבר שנה בערך.בימים אלו ממש הפסקתי טיפול פסיכיאטרי שלא עזר לי,וכיום אני מחפש טיפול אצל אחד שמתמחה בדיכאון.שדיכאון זו פשוט ההתמחות שלו(אם יש כזה דבר...).ועל כן אני חייב המלצה על מישהו טוב שאתם מכירים. מחכה להמלצות...

שלום רב לך, חבר חדש בגלל שאתה חדש, עוד לא הספקת להבחין שאין אנו נוהגים להמליץ על שמות של מטפלים. קיימת האופציה של אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית", או באתר הבא http://www.sahar.org.il/helporgs.asp ניתן לפנות, כמובן, גם דרך קופ"ח בה אתה מבוטח. תמיד כדאי לנסות ולקבל המלצות מאנשים בסביבתך עליהם אתה סומך. אני מזמינה אותך להיות חלק גם בפורום שלנו, ולתרום מניסיונך. מקווה שתמצא לך את המטפל הנכון, ואת שלוות הנפש. שבת שלום ליאת

שלום לכולם, אני מתנצלת ששכחתי להודיע שאני בחופשה בימים הקרובים. ליאת תשיב במקומי על השאלות של היום (תודה ליאת!) להתראות בשבוע הבא, אורנה

אורנה יקרה חופשה נעימה! נחכה לך.

שלום....אני בן 13 ו 8 חודשים ויש לי בעיה קצת גדולה....יש לי גבות מאוד לא אסטתיות....בקרוב אני יהיה חד גבה אם המצב ימשיך כך....יש לי גבה אחד מסודרת ויפה...אבל השנייה סוטה מהמקום שלה לכיוון הראשונה....וגם באמצע בין שניהם לא חבר לי שערות....יש לי חברים שסידרו את זה וראיתי שהיה שינוי בגבות שלהם...דיברתי עם אימי והיא רק אמרה לי לי שאני גודל ולפעמים הגוף לא ודל טבעי כי אני עדיין בהתפתחות והיא גם אמרה שגברים לא מסדרים את הגבות היא צודקת...אבל אני ממש חד גבה...אני רק רוצה שהגבות שלי יהיו כמו של כולם כי זה לא יכול להיות שכולם נולדו עם גבות מסודרות...אנא עזרה...ואם טעיתי בפורום תפנו אותי לפורום הנכון....בתודה שולמן

שולמן שולמן! הפעם אמא צודקת. אתה עדיין בגיל ההתבגרות, ובתקופה זו השינויים הגופניים גדולים ודרמטיים. יש מעט מאד מתבגרים שמרגישים שאצלם הכל בסדר. יש מי שמוטרדים מהיעדר שיער (כשכל החברים כבר מתגלחים) ויש מי שמתים מבושה בגלל שיער שצומח להם פתאום בכל מקום. יש מי שסובלים מאד מפצעי הבגרות המפורסמים, ויש מי שעסוקים בשאלות של גובה ומשקל. הדמויות המושלמות שכולנו רואים על שערי המגזינים או בפרסומות בטלוויזיה קצת מבלבלות. למה, לעזאזל, אצלינו זה לא נראה כל כך מושלם? פעמים רבות נערים ונערות בגילך 'נתפסים' לפגם פעוט בהופעתם, ותולים בכך את הסיבה לכל צרותיהם. תעשייה שלמה של מכונים ומנתחים פלסטיים משגשגת על גבם של אותם מתבגרים. למרבה המזל, בסוף תקופת ההתבגרות העניינים נכנסים לפרופורציה, וכל מיני חסרונות קטנים שהפריעו לנו נורא בגיל 14 פתאום לא נחשבים בכלל. מזל נוסף - שאנחנו חיים כיום בעידן הגבר המטופח, שאינו מתבייש בכך. במקרה הכי נורא, אם הדבר יפריע לך מאד, תוכל אכן להסיר את השיער המיותר. עד אז, אני מאחלת לך שתצליח לאהוב את עצמך כפי שאתה. בדרך כלל כשאנחנו אוהבים את עצמנו, מצטרפים אלינו גם האחרים :-) בברכה ליאת

תודה רבה ליאת מקווה שבאמת זה לא יטריד אותי כמו עכשיו אבל אם זה ימשיך לגדול....אני חושב שלי ולאימי תהיה שיחה קצת ארוכה שוב תודה

היי. מה יכולה להיות הסיבה לראייה שלילית וביקורתית כלפי אחרים? אני כאילו מזלזלת וטוענת לראייה ייחודית שלי על פניהם אך לא עושה כלום עם עצמי. כאילו צופה מהצד ויודעת לתת משוב לכל אחד אך עם עצמי איני מסתדרת ולא שלמה בכלל!!!!! לדוג' אוכל להעיר על מנהל כזה או אחר אך כשאני מקבלת את התפקיד אני כאילו לא רוצה לקבלו מפחד שלא אתמודד. האם יתכן שכל הביקורת וההתנשאות הזו דווקא באה ממקום של חוסר בטחון עמוק? הכיצד חסר בטחון יכול לשחק אותה כלפי חוץ כ"כ חזק? באיזה מנגנון משתמשים בשביל זה .זה כ"כ סותר אחד את השני. אני משחקת אותה הכי טובה בעולם ומרגישה הכי גרוע בעולם. על פניו נראה שאני מאושרת ובפנים רקבון טוטאלי. אף פעם לא מסוגלת לגלות קושי או פחד תמיד הכל בסדר כלפי אנשים וחלילה שיידעו או יכלו את האמת עליי. כ"כ קשה לחיות כך.חוסר אמונה טוטלית כלפי העולם. חוסר צדק. אני לא מצליחה להתמווד עם זה יותר...ולכן מתחילה לחשוש שאיני יכולה להסתגל יותר לחיים האלה. אני כאילו מסתכלת מחוץ לגופי על דברים כי כ"כ הרבה ניגודים בבן אדם לא יכולים להתיישב יחד. איך אוכל להביא ילדים לעולם כך? לא רוצה להנחיל להם יצר רע שטמון בי כ"כ עמוק. מרגישה אי שלמות בכל,לא אוהבת את עצמי ותמיד מבקרת כל פעולה שלי גם אם מרגישה צודקת בגלל תחושת חוסר הערכה תמיד אומרת "אולי אני לא בסדר.." אני חושבת שמשהו לא תקין אצלי לחלוטין. לא מצליחה להתגבר על כך. כשמדברת עם אנשים והם מספרים לי שגם להם רע אני מתנחמת רק מעצם הידיעה שאני לא משוגעת ולכולם בעיות. האם אמא שתמיד מטאטטאת האמת מתחת לשטיח ואכפת לה רק מהחיצוני והנורמטיבי יכולה לגרום לבעייה כזו אצלי? חשוב לה תמיד מה יגידו...ושנהיה במסגרת כדי שכאילו הכל יראה בסדר חיצונית אני כועסת כי בן אדם שרע לו לא יכול לנצח לשחק לפי כללי החברה. זה לא הגיוני להילחם נג...תחושות הגוף. זה לא מסוכן לעשות זאת ד"ר או שזו דרך הסתגלות פשוט להיטמע בין כולם? אני משוכנעת שאתה יורד לסוף דעתי בנושא אבל תמיד הרהרתי האם כדאי להתעמק בדברים או לנסות לראותם כפי שהם בלי פענוח. למה אני כ"כ עמוקה? מתה לא להתייחס לכל דבר. פשוט לחיות בשקט. זה אפשרי? הכיצד?

נינה יקרה אמרת יפה כל כך: אדם שרע לו, לא יכול לשחק לנצח לפי חוקים שאינם החוקים שלו. את צודקת. לכולנו קשה לפעול ולהתנהג בניכור לאמת הפנימית שלנו. כאשר אנו עושים כך לאורך זמן, אנחנו מרגישים מתוסכלים ומדוכאים. את מתארת תחושות של חוסר ביטחון וספקות עצמיים, המתורגמים, בסופו של דבר, לביקורת נוקבת וחסרת פשרות כלפי האחרים. נראה שאת מתקשה לקבל מצבים "אפורים". גם את וגם האחרים צריכים להיות או מושלמים, או ראויים לגינוי. אבל כמו שאת בטח מבינה, בכולנו יש טוב ורע גם יחד. אנחנו לא מושלמים - לא את ולא הזולת. היכולת לקבל את עצמנו ואת האחרים כבני אדם מורכבים, שנקודות החולשה שלהם אינן "מזהמות" או מבטלות את הטוב והמוצלח שבהם, חשובה מאין כמותה. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד ברכישת אותה יכולת, בהבנייה מחודשת של תפיסת העצמי, ובהבנה טובה יותר של המקורות לקשיים שאת מתארת. דרך צלחה ליאת

אני סובלת כבר שנים (לפחות 10) מחרדה, דכאון חרדתי משתק, חוסר אנרגיה קיצוני - אפילו לחשוב קשה... גם - אגורפוביה. מעניין מאוד לדעת, האם יש לתחום הזה (חוץ מתחום פסיכיאטרי) תשובות בקשר לסיבות ולפתרונות של המחלה הזאת. זה לא מאפשר לתפקד, לממש חלומות, להשיג דברים, להנות מהחיים וגם פוגע בבעל ובילדים שזה ממש לא מגיע להם....

שלום לך, כמעט לכל אחת מן התופעות הנפשיות יש מספר הסברים תיאורטים. אחד מהם יהיה, לעיתים קרובות, ביולוגי/גנטי/אורגני. הטיפול התרופתי נגזר בדר"כ מגישה זו, אך לצידו קיימות גישות נוספות. גם לדיכאון ולחרדה שאת מתארת יש הסברים ושיטות טיפול שאינם תרופתיים (כגון טיפול דינאמי, קוגניטיבי, התנהגותי, ועוד). כמובן שישנן כיום גישות "אלטרנטיביות", חלקן מבוססות על תורות מן המזרח, חלקן על עקרונות הומיאופתיים, וכמובן עוד. לכל אחד מאיתנו קיימת ועומדת זכות הבחירה אשר לטיפול המועדף. כדאי לברר מראש (בעיקר כשפונים לשיטות חדשניות שאינן תמיד בלב הקונסנזוס) מהם היתרונות והחסרונות, והאם השיטה אכן הולמת את אורח חייו, אמונותיו והסטטוס הנפשי של הפונה. בהצלחה ליאת

שלום לכורסא שלום לכרית שלום לחדר שלום לך. הדלת נסגרה פגרה. לדעת לא לדעת מה קורה שם ברגש פנימה אולי אלמד פעם אולי אלמד להתגעגע לאהוב להיעצב לבכות לכעוס להרגיש חופש שמור על עצמך, שיהיה מי שיחזור אנא שמור

גם חופשת קיץ יכולה להיחוות בטיפול כסוג של הינתקות. שיר מרגש. תודה ששיתפת אותנו. ליאת

שלום רב ! ביתי בת ה 3 נוהגת לאבד את הכרתה בכל פעם כשהיא בוכה. המראה מפחיד ומלחיץ אותי ואת אשתי מאוד. הילדה מגלגל את עיניה ושומטת ראשה לעיתים עד מספר דקות. התייעצנו עם רופאת משפחה והיא טענה שמדובר בפינוק יתר. האם היא דוברת אמת או שמא מדובר בבעייה נפשית , פסיכולוגית ?

לאבא הלחוץ, אני מניחה שרופאת המשפחה התכוונה לתופעה המוכרת, הנקראת breath holding spell זוהי אכן בעיה פסיכולוגית במהותה, המאפיינת תינוקות ופעוטות שעוצרים את נשימתם בשעת בכי. אם אכן זו התופעה, הרי שלמרות "מופע האימים", אין סכנה ממשית לילדה. נהוג להאמין שבדרך זו הפעוט זוכה לתשומת לב ורווחים נוספים, רק בגלל החשש של ההורים מהתקפת הבכי הבאה. כאשר ההורים רגועים, ומתודרכים כיצד להגיב נכון, התופעה נעלמת בדר"כ בלי להשאיר נזקים. בהחלט אפשר להתייעץ עם אנשי מקצוע מומחים לילדים, כדי לקבל הדרכה והכוונה. בינתיים התאזרו בסבלנות ונסו לשמור על קור רוח ליאת

שלום הדברים הבאים או חלק מהם מתאימים להפרעה בזהות? א - כשמישהו לא מבחין בין הרצון שלו לרצון של מישהו אחד אחר , למשל ילד שעושה דברים שאבא שלו רוצה , ולא כדי לרצות אותו. האם זאת הפרעה בזהות ב - מישהו שתמיד היו לו הדעות של אחיו ומעולם לא גיבש דעה משל עצמו ג - מישהו שכשהוא רואה מישהו אחר סובל הוא סובל איתו , מרגיש פיזית ונפשית את הרגשות של מי שלידו ולא חשוב אם הוא מכיר אותו או לא תודה

ברכה יקרה, אני חוששת שקשה (ומאד לא מקצועי) לתת אבחנות נפשיות דרך תיאור קצר באינטרנט. אני ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע שיוכל להרגיע אותך. בברכה ליאת

ליאת שלום - תודה על התשובה כבר הלכתי לפסיכאטר והוא אמר שיש לי הפרעה בזהות - רציתי לדעת יותר מה בדיוק מהדברים זה כולל ואני לא רוצה ללכת לפסיכאטר שוב בשביל זה וגם כשהייתי לא שאלתי אותו את יכולה בכל זאת לענות? אני אתייחס אל זה בכללי ולא אלי כי אני יודעת שאת לא מכירה אותי שוב תודה

אני פחדתי נרא מהיום הזה ניסיתי לא לחשוב עליו כאילו לעולם לא יגיע... אבל הוא בא... היום שבו נגמר לי הכוח לחלוטין. אמרתי הרבה פעמים אין לי כ והמשכתי להלחם. אמרתי שאני לא יכולה יותר והמשכתי עוד קצת ועוד קצת עוד יום ועוד יום... אבל אני לא יכולה יותר להמשיך נגמרו הסיבות. היום נגמר לי הכוח. אבל באמת... זה מוזר... להשאר בלי תקווה... באמת היו לי ימים רעים אבל הייתה ברקע תקוה. היום... אני לא מקווה אני יודעת שלא יקרה כלום. בטח לא לי... אלוהים אוהב להשתעשע איתי.. הוא מראה לי משהו טוב... ואומר את רואה כמה טוב זה יכול להיות? טוב לך נכון? יופי עכשיו נ-ג-מ-ר. ולוקח את זה חזרה... וכל החיים שלי ככה. זה ככה עם עבוד זה ככה עם גברים זה ככה עם כל מצבי החיים שלי. אין לי שום סיבה להתעורר ואין לי שום סיבה לחיות. שום סיבה.. אני בת 23 כולה וכן כללללל החיים לפני ובלה בלה בלה... מי צריך חיים כאלה? כל פעם שמשהו היה אומר לי את זה יכלתי רק לחשוב תביני הכל עוד לפניך יש עוד הרבה סוגים של סבל שעוד לא עברת יש עוד מלא דברים רעים שיכולים לקרות לך יש עוד כל כך הרבה דמעות שנשאר לך לשפוך כל כך הרבה זמן להיות לבד! הכל לפני נכון. הכל... נמגר לי הכל... ואין לי מושג מה נשאר לי... רק למות.... רק להפסיק לנשום... רק להפסיק לסבול... מה אני עושה? מה... אני כל כך לבד... אפילו בין כולם... אני כל כך לבד... אין לי כוח מה אני עושה? מישהו יכול להגיד לי מה לעשות כשאין כוח יותר? אני מוכנה להכנע... זה הדבר הנכון לעשות?

אני מציעה לך בחום לגשת לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לקבל את העזרה המתאימה כדי להרגיש טוב עם עצמך ועם החיים. אני מזדהה מאוד עם תחושותייך והן מוכרות לי היטב. אני באמת ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש, מפני שאני מאמינה אמונה שלמה שבעזרת קצת עזרה תפיקי סיפוק מחייך. ושוב לא תחווי כאב ובדידות.

שלום לך, כותבת יקרה אני קוראת את הדברים, וכואבת איתך את הייאוש הגדול. זה קשה מאד מאד להרגיש שאוזלים הכוחות, שאוזלת התקווה. אני מבקשת ממך מאד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות האלה. לא אנסה להתווכח איתך עכשיו ולומר לך שאת טועה...שיש טעם. כל מה שאני מבקשת ממך עכשיו זה לדאוג ולהימצא על יד מישהו שיסכים להקשיב לך ולהיות איתך בקושי הנורא הזה. את חייבת להאמין שממרחק של כמה שעות, כמה ימים, אולי יותר, הדברים עשויים להיראות אחרת. אבל את אותן שעות או ימים חשוב להעביר לצד מישהו שמוכן להקשיב. אני מבקשת ממך לנסות ולהגיע לאיש מקצוע עוד היום, שיפגוש אותך וישמע אותך ישירות. במידה ולא תצליחי לעשות זאת, אנא פני לער"ן או לאחד ממנהלי הפורום הזה. אני שולחת לך חיבוק ליאת

תודה למגיבים... אלוי שלגשת ליעוץ הייתה אופציה התורים בבריאות הנפש הם קצת מעבר לחודשיים בערך... אין לי שום אפשרות לגשת לרופא באופן פרטי... בטח לא כרגע! אגב תגידו לי מזל טוב בנוסף לכל הצרות האחרות שלי פיטרו אותי! יפה הא? לא בגלל התנהגות דיכאונית או משהו כזה יש לי אוסף מסכות נהדר שאני לובשת מדי יום. רק אין לי אף אחד שאני יכולה להיות איתו אני עצמי לספר לו על הכאב... האמיתי... הנורא הזה!!! אתם לא יודעים כמה נורא זה להרגיש כל כך לבדדדד אין לי עם מי לדבר אני כל כך צריכה לספר למישהו... שמישהו ידע... שמישהו יבין... בקיצר עכשיו אני לא יכולה לממן רופא פרטי... ולהפגש פעם אחת בחודשיים ל45 דקות... לא נראה לי שיעזור לי... שום דבר כבר לא יעזור לי... או ככה זה נראה לפחות אני לא שווה כלום... העבר שלי רודף אותי ואני לא יכולה לראות שום דבר טוב בעתיד... 23 שנה סבלתי שום דבר לא יכול לגרום לי לחשוב שפתאום משהו ישתנה... ניסיתי הרבה והנה עובדה... אין לי כוח.

ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי חינם במירפאת הדר בהרצליה מספר טלפון9581811 09-.זה מקום מאוד פרטי.אני בטוחה יש עוד מרפאות לבריאות הנפש שמקבלים בחינם .תשאלי את הקופה שלך.את בחורה צעירה תטפלי בעצמך.את חשובה למי שברא אותך .והוא ברא את העולם רק בשבילך.בהצלחה

אשמח אם תוכלו לענות לי לשאלתי "פגיעה עצמית".

שלום לך, פסיכולוגים לומדים הרבה על הפרעות הנפש השונות ועל הדינמיקה המונחת בבסיסן. פגיעה עצמית היא תופעה מוכרת, הנלמדת במהלך ההכשרה המקצועית, כמו תופעות רבות אחרות. במהלך שנות ההתמחות והעבודה, מרחיבים הפסיכולוגים את הידע והניסיון שלהם גם בתחומים ספציפיים יותר, בהתאם לרמת העניין האישי או הצורך. אפשר שגדעון ירצה להוסיף על דברי בימים שבת-ראשון

שלום לכולם לא יודעת מי מכם צפה אמש בתכניתו של אמנון לוי, שעסקה בין היתר בפרופסור (?) בשם גיורא דרומי, המציג עצמו כפרופסור לפסיכולוגיה (בין יתר עשרות ההכשרות המרשימות שבאמתחתו), ועל כרטיס הביקור שלו רשום "פסיכולוג קליני". במשך עשור האיש טיפל באלוהים-יודע-כמה אנשים, גבה מהם מאות שקלים על שעת טיפול, היה חבר בסגל המרצים באוניברסיטת ת"א (ביה"ס לרפואה) ורק אמש נחשפה האמת המבהילה: האיש רכש את שלל התארים שלו במשך שנה וחצי בסה"כ (!!!) במוסד "אקדמי" בארה"ב שאינו מוכר שם או בשום מקום אחר בעולם לצורך העניין, וכאשר לחצו אותו אל הקיר הוא שינה את גישתו במאה שמונים מעלות וטען שהוא אינו פסיכולוג כי אם "פסיכותרפיסט" וככזה מותר לו לעסוק בפסיכותרפייה כאוות נפשו ולמעשה הוא אינו עובר כל עבירה... התכנית זעזעה אותי עמוקות. מצאתי את עצמי בוהה במסך מתוך חוסר אמון מוחלט, קשה לעכל את הרוע האנושי הזה שמאפשר לאיש נבזי לנצל את מצוקותיהם האמיתיות של אנשים תמימים, לגזול את כספם במרמה ולגרום להם לשים את מבטחם בו, למרות שלא מגיע לו. חשבתי על טיפול פסיכולוגי, על הנימים הדקים המרכיבים אותו, כמה חשוב לנו כמטופלים לבטוח באיש שיושב מולנו, לו אנחנו מספרים על פי רוב את הדברים הכי אינטימיים בחיינו, חושפים בפניו את החולשות שלנו ואת הפגיעות שלנו. איך מרגישים היום המטופלים של אותו שרלטן ?? לבי איתם, ואני מקווה שהחשיפה אמש לא הותירה אותם בטראומה גדולה מדי.

שלום אלה, מקרים כאלה אכן מעוררים דאגה, ומחדדים את שאלת אחריותו של כל אחד מאיתנו על בחירת המטפל הראוי, שהוסמך לתפקידו כחוק. בברכה ליאת

שלום לך אני גרושה בת 30 ואם לשניים. התחלתי עבודה לפני 6 חודשים בתחומי שבו אני עוסקת כ 10 שנים(לא אציין את עיסוקי) אני נחשבת לטיפוס מאד לחוץ בלשון המעטה , צריכה שדברים ייסגרו באותו רגע,לענות בזמן למיילים, להספיק לעדכן לקוחות ,,,כל הזמן בלחץ. בשני מקומות כבר העירו לי על הנושא,אבל גם בחיים אני כל הזמן בלחץ - הכל על הראש שלי -להספיק, לארגן שני ילדים,לדאוג לארוחות וכו,,. הבעייה שלי בעבודה כרגע היא שמאז שהגעתי ,עוד לא הייתה פעם אחת שהמחלקה הייתה בהרכב מלא,ותמיד אני, בניגוד לכל האחרים מתנדבת לגבות את זה שחסר. בעוד שאחרים עובדים בשיא הרוגע, (עובדים שם כבר מספר שנים),כאילו לא אכפת להם מה קורה במחשב של האדם החסר שדורש טיפול , אני כבר על הבוקר מסיימת את העבודה שלי וניגשת למלא את מקומו. מה שקרה הוא שהשבוע, בשתי הפעמים בהם גיביתי , הייתה "פאדיחה" מה שנקרא ,שלא באשמתי . מישהו לא טיפל במשהו בשבוע שעבר, ואני המשכתי בהנחה שזה טופל, ובסופו של דבר באו אליי בטענות. זה מאד מציק לי.אני די מצוברחת בגלל זה . מצד אחד - אף אחד לא ביקש ממני כל הזמן לגבות , שהרי יש עוד אנשים במחלקה, ומצד שני, אני מרגישה ויודעת שאם אני לא אגש, הדברים לא יטופלו כי הם פשוט "שמים פס" או שהם פשוט פחות לחוצים ממני. חברים אומרים לי -"תשימי גם את פס",,,אבל אם משהו יתפספס , בטוח יישאלו -למה אף אחד לא גיבה ?- מזה אני חוששת. אני רוצה לעלות את הנושא בפני הממונה עליי בשיחה , אך מה אומר כדי שזה לא יישמע קטנוני מצידי וכדי שלא אפגע מכל הנושא (מאד פוחדת מפיטורים). הוא הרי זה שצריך לחלק סמכויות איפה מתחילה האחריות של מי כשבן אדם חסר , איך לעשות זאת בצורה הטובה ביותר ? תודה על תשובתך המהירה ענת

ענת יקרה, נראה שהשאלה שלך הייתה זוכה למענה טוב יותר מפי פסיכולוג ארגוני, הבקי ברזי הדינמיקה ההיררכית-ארגונית של מקומות עבודה מסוג זה שלך. ובכל זאת, גם המשק הנפשי שלנו - כמו המשק הכלכלי - מוטב שיתנהל עפ"י עקרונות של כלכלה נכונה, חלוקת משאבים אופטימלית וחסכנות. האם יש אפשרות שאת נוהגת בזבזנות בכל הנוגע לכוחותייך? האם באמת ההשקעה הרבה שלך, גם בעמדות המחשב הלא מאויישות, נחוצה והכרחית לקיומו של הארגון? האם באמת פאשלות פוטנציאליות ייוחסו לך? אני מתרשמת מהחריצות, האחריות והאכפתיות שלך, ומניחה שהממונים עלייך ערים לזה. ובכל זאת, ההתנדבות הקבועה וההתייצבות לדגל תמיד ובכל מצב עלולה ליצור שחיקה ועייפות, אשר עלולות לסכן בסופו של דבר את יכולתך למלא את תפקידך שלך באופן יעיל וטוב. לכן, הצעתי לך: נסי להתנהל כמו רץ למרחקים ארוכים. שמרי על הכוחות שלך, גם לטובת השעות שאחרי העבודה. הורידי לחץ. נסי לאתר אנשים טובים נוספים במקום העבודה שיוכלו לחלוק איתך את הנטל (וגם את המחמאות, אין מה לעשות...), והשתדלי לעשות הכי טוב שאת יכולה במסגרת התפקיד שלשמו נשכרת. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, קידום ובונוסים :-) ליאת

היי, בחיי היומיום שלי אני ורבלית מאוד, מדברת, יוזמת, פעילה. בזמן האחרון מרגישה בטיפול כאילו נעלמות לי המילים... לא מצליחה לצור שלושה משפטים ברצף, לא מצליחה להסביר, שותקת הרבה. אפילו לצור משפטי תחבירי נכון אני לא מצליחה.. זה לא היה ככה פעם, אז למה עכשיו? תודה

היי, רבות נכתב על השתיקה בטיפול. שתיקה היא חלק מתקשורת בינאישית. שתיקה היא מסר. מהו המסר שאת מנסה להעביר בחדר הטיפול? האם השתיקה היא כעס? התנגדות? אינטימיות? קרבה? אולי מנוחה? אולי רגרסיה לשפה ינקותית? העובדה שהשתיקה שלך היא שלב חדש בטיפול, שלא היה בעבר, מחדדת את משמעותה כמעבירה מסר. כדאי לנסות ולשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולברר יחד "מה אומרות עינייך?". האם השקט סמיך ומעיק, או שמא זה שקט נעים ומאפשר? מה הדבר שלא מצליח לקבל ביטוי מילולי ישיר? ומדוע? שלמה ארצי שר בצדק- "...מה הן המילים אם לא שתיקה תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה." שווה להקשיב. ליאת

שלום אני מחפשת באופן דחוף מסגרת טיפולית בבולימיה לחברה שלי. היא לא במצב טוב. יש לה מחשבות אובדניות.היא גרה באיזור ירושלים. תודה

נטלי יקרה, נסי להיעזר באחד הארגונים המרוכזים כאן - http://www.sahar.org.il/ed.asp בהצלחה ליאת

שלום זה קצת מביך כי אף פעם לא הוצאתי את זה, בחיי היום יום אני אוהבת לשלוט בחיי ועומדת על שלי אך במיטה אני רוצה שישלטו בי, ישפילו אותי ושהגבר שלי יעשה בי ככל העולה על רוחו, מעולם לא אמרתי לו את זה אך אני מנסה להעביר לו את זה במעשים, זה סוג של הפרעה לדעתי והייתי רוצה להבין למה וממה זה, זה נמשך כבר שנים רבות אני לא יודעת אם זה מפריע לי אבל זה מבייש אותי ולא מובן לי האם אני צריכה טיפול? תודה

גלית יקרה, כמו שכבר נאמר כאן לפני כשבוע, הפנטזיות הן חלק חשוב ולגיטימי בחוויה המינית האנושית. הגם שלא היינו מעלות בדעתנו להזמין על עצמנו אונס בעולם המציאות, הרי שבמיטה, עם בן-זוג נבחר, פנטזיות אונס ומשחקי שליטה הם דבר מוכר ומותר. כל עוד אין ניצול בכפייה, וכללי המשחק מקובלים על כל השותפים לו (מטורף ככל שיהיה), איני רואה בכך דבר פסול מבייש או מופרע. טיפול פסיכולוגי הוא אפשרות הפתוחה בפני כל מי שרוצה להתעמק בשכבות הנפש שלו ולהבין את המקורות להתנהגותו, למשאלותיו, לחרדותיו, צרכיו וכו'. לא כולם חייבים... יום טוב ליאת

שלום! אני מחפשת פסיכולוג דתי לנוער לידיד קרוב שלי, בן 18 [שביקש ממני לחפש]. חשוב שיהיה דתי! צריך שיהיה באזור העמק, רצוי בעפולה עצמה. תודה!

שלום לך, אפשר לנסות להיעזר במכון שילה, המאגד רשימות של מטפלים לציבור הדתי מאזורים שונים בארץ. אני מצרפת לינק לאתר http://n.1asphost.com/contactpsy/shiloSite/frame.htm אולי למישהו מחברי הפורום תהיה המלצה ספציפית יותר. בהצלחה ליאת

אני באמצע שנות העשרים של חיי ומידי פעם יש לי מחשבות האם אני יצליח להיות אדם לא לומר מפורסם אבל שהחיים שלי יהיו "שווים " אני לא עוסקת בשאלה של משמעות החיים אלא בנושאים כמו" האם אני יצליח להגשים שאיפות שונות שלי האם אני יצליח בעוד כמה שנים להגיע ליעדים שהצבתי לי? אלו מחשבות נורמליות אבל הן כבר ברמה מציקה כי החשש מלווה אותן תמיד ומותיר טעם של דכאון.....

היי, אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, נוטים להתעסק בשאלות של זהות, הגשמה, משמעות ומימוש עצמי. כולנו מציבים לעצמנו מטרות אלה ואחרות, חלקן משורטטות בדיוק ובקפידה, וחלקן עמומות ולא מגובשות. תחושות הסיפוק והאושר שלנו תלויות פעמים רבות בגודל הפער שבין השאיפות לבין ההישגים בפועל. ככל שהפער הזה גדל, כך מתעצמים גם התסכול, הצער והאכזבה. המפתח לתחושת איזון וביטחון היא היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות, שיאתגרו אותנו ולא יירפו את ידינו. לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים אפשר לגייס לשם כך סיוע מבחוץ (נכון. טיפול). אני מאחלת לך שתצליחי למצוא בתוכך את האיזון הבריא שיוביל אותך לחוויות חוזרות של הצלחה והישג. בהצלחה ליאת

האם זה הגיוני שבגיל 22 אני עדיין פוחדת מחושך? כלומר אני מפחדת להיכנס למקומות חשוכים, באמת מפחדת, הלב שלי מאיץ ואני מתחילה להזיע ולפעמים אפילו הבטן שלי מתהפכת, זה פשוט משהו שנשאר אצלי עוד הילדות, לפעמים אני לא מצליחה להירדם בלילה בגלל שאני כל כך לחוצה מהחושך (אבל לא תמיד!). ממה זה יכול לנבוע זה לא משהו שאמור לעבור בילדות? תודה מראש פחדנית.

היי, כנראה שנשארו בכולנו שרידים מאבותינו הקדמונים. בחושך אנחנו פגיעים יותר, שולטים פחות, וחוש הראייה, המרכזי כל כך בשעות האור, לא מועיל לנו הרבה בלילה... פחדי הילדות שלנו עוברים לפעמים 'גלגולים' שונים במהלך ההתבגרות, ועל מרביתם אנחנו מצליחים להתגבר (או לומדים להסוות). אם הפחד הזה מאד מפריע לך, ואת ממש מעוניינת להיכנס למקומות חשוכים ללא חת, תוכלי לפנות לטיפול התנהגותי שיתרגל אותך בהתמודדות עם הפחד. בטיפול דינמי, לעומת זאת, תוכלי לבחון לעומק את המשמעויות העמוקות של החושך עבורך. האם זהו הפחד מאיבוד שליטה? האם הפחד מלפגוש את ה'שדים והרוחות' שבתוכך? אני מאחלת לך המשך שבוע מואר ליאת

יש לי אח בן 21 שפשוט לא יכול לסבול כל מגע וכל שהות על יד צמר גפן. לי זה נראה מאוד מוזר ואני גם מכירה עוד בחורה שגם ה יש את אותה הבעיה. לגבי אחי העניין הוא שפשוט אם בטעות נמצא לידו אפילו פיסה קטנה על המיטה או בטעות אם יש לו מגע עם הצמר גפן הוא פשוט נלחץ בורח מהאזור "הנגוע" וממתין שיפנו את ה"פסולת". השאלה היא... ההפרעה הזאת ממה נובעת יש לציין שאחי הוא בחוא נורמלי לחלוטין ללא כל הפרעות נפשיות ואני רואה את ההפרעה שלו כשריטה בלבד אך מסקרנות הייתי רוצה לדעת יותר על התופעה הזאת אשמח לתגובות . ממה זה נובע ומה זה בכלל

שלום מאי, התופעה שאת מתארת עשויה להתאים לקריטריונים של הפרעה פובית, שמאפייניה העיקריים הם תגובת פחד מוגזמת לאובייקט תמים למדי, והימנעות עקבית ממפגש עמו. גישות תיאורטיות שונות מתייחסות באופן שונה למקורות ההפרעה הזו, אבל יהיו מקורותיה אשר יהיו, הטיפול בה (התנהגותי בדר"כ) נחשב קצר ויעיל ביותר. חשוב לזכור שלפעמים גם 'שריטה' שמשקלה כמשקל צמר-גפן, עלולה לגרום למצוקה ממשית, וככזו כדאי להיפטר ממנה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בן 31 ורווק. לפני כ-3 שנים עברתי בדיקת דם פשוטה שהוזמנה ע"י רופאת העור שלי עבור בירור מסויים. התוצאות היו עם מספר ערכים גבוהים מעט מעל הממומצע מה שגרם לרופאה להתקשר אלי דחוף ולשלוח אותי מיידית לרופא משפחה שלי שהרגיע אותי ואמר לי להמתין עוד כמה שבועות ולבצע בדיקות חוזרות. לאחר מס' שבועות בבדיקות החוזרות מצבי חזר לנורמה. עד לנקודה זו הייתי יחסית אדיש למצבי הבריאותי ולא התייחסתי יותר מדי ברצינות לבעיות בריאותיות כל שהן. מאז אותו מקרה ועד חודש מאי האחרון (קצת פחות מ-3 שנים) אני חרד בצורה נוראית לבריאותי ולפי מיטב הבנתי סובל מהיפוכונדריה. הדבר מתבטא בבדיקות חוזרות ונישנות של גופי לגילוי סימנים מחשידים, כאבים פיסיים שגורמים לי לחשוב על מחלות נוראיות ביותר וכו' וכו' - התופעות מוכרות וידועות. אולם! אני בשום אופן לא חוזר לרופא שלי או לכל רופא אחר ובטח ובטח לא אלך לביצוע בדיקות כל שהן. אני כל כך חרד שמשהו נוראי יתגלה (שאני חלילה וחס חולה בסרטן, איידס וכו') ואני לא מוכן בשום אופן לפנות לקבל סיוע רפואי או ייעוץ לאור הטראומה ההיא. לאחר חודשים ארוכים והרבה התלבטויות פניתי לפסיכיאטרית שרשמה לי רסיטל 20 מ"ל (זה היה בחודש מאי האחרון). מאז כל המחשבות הנוראיות, החרדות, הדיכאונות וכו' פשוט הפסיקו!!! זה מדהים!!!! אני פשוט מרגיש אדם חדש!!! אבל מפעם לפעם התחושות המדאיגות חוזרות ומספיק שאני קורא כתבה כל שהיא על מחלה או משהו כזה ע"מ שאותן חרדות יחזרו אבל גם זה עובר לאחר זמן ממש קצר. האם עדיין רצוי לפנות לקבל טיפול פסיכולוגי ואם כן - מה סוג הטיפול המומלץ? עד מתי עלי להמשיך לקחת את התרופה שקיבלתי? נכון להיות הפסיכיאטרית שלי ממשיכה לרשום לי כדורים לאור העובדה שהם עוזרים לי מאוד. השאלה - עד מתי? מה המלצתך? תודה רבה!

חיים יקר, כמה טוב לשמוע שהצלחת להשתחרר מהלפיתה המוחצת של החרדה ההיא. להערכתי, איש מאיתנו אינו משוחרר לחלוטין מהדאגה לבריאותו, ובכולנו מתעוררת מידה זו או אחרת של אי שקט מול האפשרות של מחלה קשה. עם זאת, בשל אותו אירוע טראומטי, וכדי שלא תתפתח תלות ממושכת בתרופות או הימנעות חרדתית מפנייה לגורמים רפואיים, מוטב לשקול גם פסיכותרפיה (שיחות) לשיפור יכולת ההתמודדות עם איום פיזיולוגי או אחר. על העיתוי הנכון להפסקת הטיפול התרופתי מוטב להתייעץ עם הפסיכיאטרית, ובהמשך - אולי עם הפסיכולוג המטפל. רק בריאות ליאת

השאלה שלי היא קצת תאורטית אבל יכולה לעזור לי המון. מדוע העברה למטפל גורמת אצלי רגשות אהבה עזה יוצאת דופן שלא הרגשתי עד כה כלפי אף גבר אחר? ולמה זה קורה כשברור לי שהוא לא אוהב אותי בחזרה? ולמה טוענים שהעברה כזאת היא חלק מהטפול? אילו ידעתי שזה חלק מהטפול לא הייתי הולכת לטפול. לא חסרות לי צרות אלא רק להתאהב במטפל שלי אהבה חד סטרית?

תתנחמי בזה שהמון מטופלות מתאהבות במטפל שלהם במהלך הטיפול. זה טבעי. גם אני התאהבתי במטפל. וזה לגמרי חד סיטרי. אבל אותי זה משעשע. כי קראתי בנושא, ואני יודעת שזה הכי טבעי בעולם. תחשבי שאת מספרת לו את כל הדברים המביכים בך שאת לא מעיזה לספר לאף אדם אחר חוץ ממנו. והוא פשוט יושב שם רגל על רגל ומקשיב לך. ברור שתתאהבי בו!!! איך לא? הוא נראה כמו אלוהים שתמיד יודע מה להגיד, תמיד יחייך אלייך, ותמיד יחמיא לך בדיוק ברגע שבו את זקוקה לזה, מקשיב ונותן תשומת לב. קשה מאוד לא לאהוב אדם כזה. בהחלט קשה. הוא אינו מספר לך את החסרונות שבו, ומה מפריע לו בחייו הפרטיים, ושהשכן ממול לא סובל אותו ושהם לא מפסיקים לריב. כי אם הוא היה מספר לך את זה- זה כבר לא היה טיפול. את אמורה לראות אותו כלוח חלק (ע"פ פרויד), שעליו את יכולה להשליך את תחושותיך. בסופו של דבר, ברגע שתשתפי אותו בהרגשתך (אלה אמורים להיות רגעים מאוד נעימים- מאלה שחושבים אליהם הרבה זמן אחרי הפגישה...), ואתם אמורים לדבר ביוזמתו על משמעות ההעברה שלך אליו כך- שתרגישי איתה בנוח.

גל יקרה, בתהליך ההעברה הרגשות, המשאלות והפנטזיות שהופנו בעברו המוקדם של המטופל אל דמויות משמעותיות (ההורים בדרך כלל), מופנים עתה אל המטפל, תוך שחזור החוויות המחשבות ודפוס היחסים המקורי. תהליך זה, לפחות עפ"י פרויד, חשוב מאד לתהליך הטיפולי, שכן באמצעותו לומד המטפל להכיר את מערך הכוחות המנוגדים הפועלים בנפשו של המטופל, ולפעול ליישוב הקונפליקט בזירה העכשווית באופן מסתגל ותואם יותר. המטפל המנוסה, ער לתהליכי ההעברה (וגם לתהליכי ההעברה הנגדית, דהיינו לתחושות והרגשות המתעוררים בו עצמו כלפי המטופל) ורותם אותם לטובת תהליך העיבוד המעמיק בטיפול. כאשר מתפתחת העברה אירוטית, ומתעוררת תשוקה/אשלייה/פנטזיה אירוטית כלפי המטפל, חייב המטפל (האתי !) לסייג את האהבה הזו ולהציב גבולות ברורים וחד משמעיים במפגש הטיפולי. זוהי משימה לא קלה עבור המטפל, שמצד אחד רוצה לעודד את תהליך ההעברה ולשמור על האהבה כמקדמת את התהליך הטיפולי, ומצד שני חייב "לחסום" עצמו מפני חיזוריו של המטופל/ת מבלי שזה יחווה כדחייה או חוסר רגישות. למרות שקיים פוטנציאל להשפעות שליליות על מהלך הטיפול, בכל זאת ההעברה האירוטית היא תופעה מוכרת ושכיחה, כמו שציינה לילה, וכשהיא חולפת, הקשר הטיפולי מתחזק וכך גם האמון במטפל. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תחושותייך וללבן אותן ללא חשש במסגרת הטיפול. יישר כוח ליאת

תודה רבה לך, ענית לי בצורה עדינה ומספקת. רק קצת כואב לי לדעת שכל התהליך הזה של ההתאהבות הוא בעצם מקרי לחלוטין. זה יכול להיות בעצם כל מטפל - אם הוא ממין זכר. זה אולי קצת מעליב -אפילו לחשוב שאין ייחודיות לי או למטפל שלי . אולי בעצם הייחודיות שלי זה הדרך המקרית שבה העיוותים הנפשיים שלי הסתדרו להם בגלל שההורים או הדודים שלי לא היו מספיק קשובים? וכל הייחוד של המטפל הוא בעצם רק בזה שהוא במקרה שם? זה יכול היה להיות כל אחד בעצם. אני מקווה שאני לא מבלבלת לך את המוח מדי. בכל אופן תודה.

אני מטפלת אצל עובדת סוציאלית קלינית, סביב נושא של תקיפה מינית. במשך המון שנים וגם עכשיו תוך כדי טיפול, יש לי יותר מהרגשה שאני סובלת מדיכאון. אני מתכוונת להתפרצויות קשות של בכי שנמשך שעות מדי יום. מלווה בתחושה של עצב מתמשך.... הרגשה של חיים בתוך בועה משלי, כמו בועת זכוכית, הכל עובר דרכי ושום דבר לא נוגע בי... שנים רבות שאין לי אפילו דחף מיני, או רצון לזוגיות... אני בחורה אינטיליגנטית, קוראת מאמרים מקצועיים סביב הנושא, ויודעת שהתחושות שלי הן תחושות של דיכאון קליני. אני מאד מתוסכלת, במיוחד לאור העובדה שאני מאד, מאד סובלת, ויתכן מאד שיש פתרון תרופתי, והסבל הזה איני מחויב המציאות, הטיפול מקל עלי במקום הזה שהזכרונות הקשים עוברים תהליך של עיבוד וכבר לא תופסים מקום גדול כמו פעם, אבל אין שום התקדמות בתחושות הקשות האחרות אותן תארתי. שיתפתי את המטפלת שלי בכל התחושות הללו,, והעליתי לא פעם את האפשרות לטיפול תרופתי. (אולי חסר לי סרוטונין במח, אולי מדובר בשיבוש כימיקלי). אבל היא חוזרת ואומרת שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי, ואם הייתי זקוקה היא היתה מרגישה מייד. ושיש לי המון כוכות ועובדה שאני עובדת מתפקדת מתמידה בטיפול וכולי... אני מאד מתוסכלת, האם מומלץ לעקוף את רצון המטפלת במצב כזה? אודה לתשובה מהירה.

המטפלת שלך נוטה לחשוב שאת אינך זקוקה לטיפול תרופתי. אבל את מרגישה שאת סובלת מאוד. אין שום סיבה לדעתי שלא תנסי טיפול תרופתי. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שיוקל לך מהמצב הקשה בו את נמצאת. קשה לי להבין מדוע המטפלת שלך מסרבת בתוקף שתקחי תרופות אנטי דיכאוניות. אולי כי היא רוצה שתמשיכי לבקר אצלה. בכל אופן, מניסיון, תרופות פסיכיאטריות יכולות להקל מאוד מאוד על תחושות קשות כמו שלך. פשוט תנסי. אין לך מה להפסיד. (חוץ מתופעות לוואי נסבלות בהחלט, בימים הראשונים)

ריבי יקרה, ממש כמו בקרב הציבור הרחב, כך, לעיתים, גם בין מטפלים ואנשי מקצוע, אין תמימות דעים מוחלטת בנוגע לשיטות הטיפוליות האופטימליות. בסופו של דבר, ההחלטה היא של המטופל עצמו. גם אם המטפלת שלך סבורה שטיפול תרופתי הוא מיותר, עדיין עומדת בפנייך האופציה של התייעצות פסיכיאטרית. לאחר שתשמעי גם על הטיפול התרופתי, אולי יהיה לך יותר קל לקבל החלטה. אני מציעה לך ליידע את המטפלת שלך על כוונתך לשמוע דעה נוספת. זאת זכותך הבסיסית, ואין בכך כדי לערער על מהות הקשר הטיפולי ביניכן. בהצלחה ליאת

לליאת שלום, היום נפגשתי עם המטפלת שלי, העליתי את ננושא של הטיפול התרופתי. היא עדיין ממשיכה לסרב, וכששאלתי מדוע? היא ענתה לי שייתכן והתרופות יכניסו אותי למצב רוח טוב מדי, ויפריעו לי להוציא החוצה את הכאב והטראומות, ועוד היא טוענת שתחושות עצב הם חלק חשוב בתהליך ההחלמה, האומנם? אודה להתיחסותך. ריבי.

אני בדיוק בתקופה האחרונה חוזרת כל פגישה ומעלה את הנושא של טיפול תרופתי והפסיכולוגית שלי טוענתשאני לא צריכה. אני מטופלת על רקע תקיפה מינית. האמת שבסופו של דבר לו אני יצליח לצאת התחושות של הדכאון לבד ללא תרופות אני ירגיש יותר טוב עם עצמי, אבל ברגעים שאני בדכאון אני מרגישה שאני רק רוצה טיפול תרופתי כדי לצאת מהענין ולא שום דבר אחר אצלי הדיכאון החל דווקא מהתקופה שהגעתי לטיפול והתחלתי לעסוק בנושא ובעקבות כך התפתח גם הדיכאון

אנונימית יקרה, אנשים רבים סבורים בטעות שהסתייעות בתרופה כמוה כ"הרמת ידיים". גם אם תתחילי בטיפול תרופתי, עדיין יש עבודה עצמית רבה לפנייך, שכן השילוב של שיחות ותרופות נמצא לעיתים קרובות יעיל יותר מכל אחד מהם לבד. אין כל סיבה לפתח הירואיקה של סבל, רק כדי להתגאות בעצמי ש"הצלחתי בלי". בכל מקרה, יש להביא בחשבון גם את חוות דעתו של המטפל, בהנחה שזו מבוססת על רציונל מקצועי מנומק. מאחלת הרבה טוב ליאת