פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני מנסה להבין מדוע לאורך חיי אני מרגישה פיצול.שומעת את קול החברה מהדהד לעשות את הדברים הרגילים והבנאליים(עבודה,חתונה..) ומנסה להתאים עצמי אליהם אך בפנים עמוק עמוק לא מרגישה שהם הדברים הנכונים.יש לי השקפה אחרת די לא "נורמטיבית" של לעשות מה בא לי..לא רוצה ילדים..לא רוצה קריירה מחפשת שקט..לא לרוץ אחר כסף..אחר מעמד..לטייל כל הזמן.. הבעייה שלי שאנלא לגמרי מסוגלת לעשות מה שאני רוצה כי זה לא משתלב...בחברה שבה אני נמצאת..ולכן אני הכי "מרובעת שיש" תקועה בעבודה מגעילה..התחתנתי..חוסכת כסף..ומפחדת לזוז. אבל כל זה רק כדי שאראה בסדר ולא בגלל שזה מה שאני רוצה לעשות. כל חיי חשבתי שהכל צבוע ומגעיל אבל עכשיו קיבלתי מעין פצצה שדי...נמאס כבר. יתכן והרצון לא לעשות את ההרגלים הנ"ל זה רק מפחד ולוא דווקא מתוך רצון ייחודי לעשות משהו אחר.כלומר דימוי עצמי נמוך וניסיון תמיד לעמוד בקצב ולהצליח יותר..שאני לא ממש עומדת בהם גורם לי כאילו להכחיש את הדבר האמיתי שאני רוצה? כמו פסיכולוגיה הפוכה. למשל מנסים לקדם אותי ואני שוללת כשבתוך תוכי מאוד רוצה. חתונה לא מאהבה - לא מרגישה אהבה מאז האכזבה הראשונה. חוששת להביא ילדים מאודדדדדדדד - פה למשל אני לא מרגישה שמאוד רוצה ולא עושה לא ממהרת לרכוש דירה - דבר שרוצה מאוד אבל חוששת לא לעמוד בהתחייבות. בקיצור.נראה לי אם אנתח עצמי שהכל נובע מפחד ולוא דווקא מאי רצון. בשל אכזבה מעצמי ומהישגיי בחיים אני כאילו מייחסת חוסר חשיבות לדברים המקובלים האם יש משהו בדבריי או באמת איני מקבלת את המובן מאליו?? היתכן קשר לעובדה שבחיי הרגשתי תמיד בידול בין המקובלים והטובים יותר אליי ? ראיתי עצמי תמיד ממוצעת בכל הקשור למקובלות חברתית וזכור לי מגיל 9 לערך שזה מאודד הציק לי.לכן יש לי רגישות מאוד גבוהה לחברה. זה ממוטט אותי ואיני יכולה לעשות דבר מבלי לנתח מהלכיי. מה גם שכשנמצאת בחברה ממוצעת מרגישה כוח עליון וכשלידי אנשים "חכמים" "מלומדים" מרגישה תמידדדדדדדדד שהם יותר טובים ממני, שהדיבור שלי לא אינטיליגנטי מספיק...שהם לא חושבים שאני חכמה מספיק. רק כשמקבלת חיזוק מהסביבה אני מקבלת קצת פרופורציה. מנסה לעבוד על זה שנים!! לא ממש עובד אם כי חל שיפור אך בהבזקים זה חוזר אליי בבום הנחיתות הזו ולא מבינה מדוע!!! יש לציין כי הינני אקדמאית ולא מישהי שלא עשתה כלום בחייה ועדיין אפס מאופס כך רואה עצמי.. האם יש קשר לסיפור הסבוך שהעליתי אשמח לשמוע!
שלום לילך, אני קוראת את דברייך, ושומעת אותך מאד מאד מכוונת החוצה. את עסוקה מאד בניראות שלך בעיני האחרים, לעיתים קרובות תוך ניכור מרצונותייך וצרכייך האותנטיים. ההשוואה לאחרים מתישה ומדכאת אותך, משאירה אותך בתחושות תבוסה ואשמה. את סובלת מן העובדה שאינך מסוגלת לעשות מה שאת רוצה, ואני חייבת לומר שלא מאד ברור מדברייך מה את באמת כן רוצה. מה שברור הוא שיש הרבה תסכול, כעס וחוסר אונים. אחד הצעדים החשובים שאת יכולה לעשות למען עצמך, הוא להתחיל לבחון באומץ את רצונותייך ומשאלותייך, בנפרד מאלה של האחרים, ולהפיח בהם חיים. הצלחת להגיד ביושר ש"הכל נובע מפחד ולוא דווקא מאי רצון". נדמה לי שזו שורת המפתח. אני מאמינה שבמסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי תוכלי לייעל את התהליך, למצות אותו, ולהרוויח יותר. אל פחד, ובהצלחה ליאת
שלום ליאת, אני בת 27 ויש לי חבר כשלוש שנים. אני חיה עם מחשבה מתמדת ותורדנית שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, אבל אני לא מצליחה לקבל החלטה. היה לי סיפור כזה בעבר עם החבר הקודם שלי שלבסוף נפרדנו אחרי שנים רבות ואמרתי לעצמי שלא אחזור על הטעות הזאת שוב, אך אני שוב במערכת יחסים שאני לא בטוחה לגביה (או אולי בסתרי ליבי אני יודעת לבטח שאנחנו לא מתאימים אבל מוצאת סיבות להשאר יחד). אני יכולה לקשר את הבעיה הזאת לילדות בצל הורים שחיו במתח ובהרס מתמיד... כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל גם את הצעד הזה אני לא עושה. עכשיו אני החלטתי שאני הולכת אבל לא יודעת איך לבחור את הפסיכולוג המתאים... תוכלי לעזור לי? תודה.
שלום לך נועה, אני מברכת אותך על ההחלטה לפנות לטיפול. חייך הזוגיים חשובים ומשמעותיים מכדי להניח להם להיהרס פעם אחר פעם, מבלי להבין מדוע. בטיפול תוכלי לגעת בדברים לעומק, כולל בחוויות ילדות בצל זוגיות בעייתית בבית. הייתי מציעה לך לחפש מטפל/ת דינמי/ת, אולי במסגרת קופ"ח באזור מגורייך, או במסגרת פרטית. חשוב לנסות ולקבל המלצות מאנשים בסביבתך עליהם את סומכת. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת
אני אם לילדה בת 7 אשר אבא שלה עזב את הבית ללא כל הודעה מוקדמת. האבא עבר תאונת דרכים לפני מספר שנים והינו נפגע ראש. האבא עזב את הבית ועבר להתגורר בעיר מרוחקת בבית קרובים. אין לי ולא לילדי שום אפשרות ליצור איתו קשר מאחר והוא לא יוזם שיחות וכאשר מתקשרים אליו הוא מסרב לדבר עם הילדים (2 הילדים השניים הינם בגיל ההתבגרות) ביתי בת ה- 7 כל הזמן מנסה להתקשר אל אבא שלה אך ללא מענה. יש לה חברות עם הורים גרושים והשאלה שלה למה הן נפגשות עם האבא והולכות לישון אצלו והיא אפילו לא יכולה לדבר עם אבא שלה. המצב קשה לכולנו, אינני יודעת כיצד להתמודד עם השאלות של הילדה הקטנה אשר מתגעגעת לאבא שלה אשר עזב לפני 5 שבועות. אין לנו כל קשר איתו ועם בני משפחתו לכן אין לנו אפשרות להגיע למקום שבו הוא נמצא. האבא נמצא עם אנשים אשר משפיעים עליו לרעה ומסיתים אותו נגדנו. אנא המלצתכם מה להגיד לילדה, מה לספר ואיך לענות לשאלותיה. בתודה.
אורנית יקרה, מצער לשמוע שילדים נאלצים להתמודד עם הורה נוטש. לא כתבת באילו נסיבות עזב בעלך את הבית, ובאיזו מידה הילדים היו עדים לאותן נסיבות. בכל מקרה, חשוב למנוע מצב של אשמה או ייחוס של המצב לעצמה. ילדים צעירים נוטים - בהיעדר הסבר אחר טוב יותר - לראות את עצמם או את התנהגותם כגורם אפשרי לנטישה. הייתי מנסה לתת הסבר קצר על כך שאבא כרגע בחר להתרחק, מסיבות שונות. כדאי להבטיח שאת נשארת איתה ולא עוזבת לשום מקום, ולהביע תקווה שבקרוב תוכל שוב לפגוש את אבא. הימנעי ככל האפשר מהשמצות או התפרצויות ע"י הילדים, ונסי לשדר שקט ויציבות כמידת יכולתך. במקביל, הייתי מציעה לך לגייס עזרה מבני משפחה ומאנשי מקצוע (עובדת סוציאלית או פסיכולוג) לגבי המשך ההתארגנות. שימי לב גם לילדים הגדולים. גם להם מגיע הסבר ראוי. כדאי לערב גורם מקצועי שיוכל להעריך את המצב כולו ואת השלכותיו על חיי המשפחה. אני שולחת לך הרבה כוח לילה טוב ליאת
תודה על תשובתך, לשאלתך לגבי נסיבות העזיבה: האם כאמור פגוע ראש. 4 שנים לאחר תאונת דרכים. מצבו הנפשי הידרדר, הוא סרב לקבל טיפול. גורם משפחתי השפיע עליו להגיע אליו כי כאן המשפחה לא מטפלת בו כראוי . ועקב פגיעת הראש כושר השיפוט שלו לא קיים ולכן הוא האמין שבמקום אחר יכולים לגרום לו להתגבר על הנכות שלו. הוא הלך לביקור משפחתי ופשוט לא חזר!! מאז 5 שבועות אין כל קשר איתו ואין יכולת להשיג קשר איתו. מאחר ובני המשפחה מעוניינים להרחיקו ממשפחתו. גם כאשר הילדים הגדולים נסעו אליו הוא סרב לראות אותם ולדבר איתו (למרות שהגיעו מנסיעה ארוכה)? בתודה
שלום רב... זה קצת מוזר שאני פונה כאן בבקשה למציאת חומר בביליוגרפי,אני מנסה בכל מקום אפשרי:אתרים,סיפריות וכו'...והייתי רוצה לדעת אם מישהו יכול להפנות אותי לאתרים ,שבהם אני אוכל למצוא חומר כתוב על אינטגרציות בין הגישות השונות בפסיכולוגיה...למשל בין פרוייד לקרל רוג'רס?בין הגישה האקסינציליסטית ופרוייד?וכו'... זוהי עבודתי הראשונה באוניברסיטה ואני נורא לחוצה,אז בבקשה עיזרו לי... בתודה מראש הולי
הולי, תנסי לחפש מהסוף... תחפשי דווקא ספרים שעוסקים בטיפול, ולא בתיאוריות. למה? משום שמרבית הטיפולים הדינמיים כיום הם אינטגרטיביים. אין הרבה מטפלים שמתבססים רק על התאוריה של פרויד או על סקינר, למשל. אגב, התיאוריה ההומניסטית של רוג'רס כוללת גם עקרונות דינמיים (רוג'רס החל את דרכו כפסיכואנליטיקן). אומנם זו עבודה ראשונה, אבל אין לך סיבה להילחץ כל-כך. תסתכלי על העבודה הזו כהתנסות חדשה, שתכוון אותך להמשך הדרך. ס.מ.
ערב טוב, אני מעלה מס' אפשרויות,רובן לדעתי עונות על הבקשה... 1. ספר - בדרך לפסיכותרפיה הומניסטית /בריל. 2. ספר - גילוי ההויה/רולו מיי. 3. ספר - בגנות הפסיכותרפיה /מוסאייף מייסון. 4. מאמר - ייחודיות לעומת הסתגלות : אותנטיות לפי גישות טיפוליות שונות /גידי רובינשטיין המאמר נמצא ב"שיחות" כרך ד 1990. 5. מאמר - התערבויות פסיכודינמיות כחלק מטיפול התנהגותי קוגניטיבי/קיטרון. בתוך:שיחות כרך ד 1989. מקווה שזה עוזר, בהצלחה.
תודה רבה לכולכם :))
מאז ומתמיד, כשמגיעים לחודשים האחרונים של סוף השנה תוקפת אותי תופעה קשה מאוד. אני לא זוכר כלום בצורה טוטלית, ויש לי זיכרון חזק נראה לי יותר מכל אדם אחר.. אני זוכר את תחילת אמצע ותחילת כיתות א' ו-ב' אבל אי לא זוכר את סוף השנה והחודש וחצי שקדם לו. בננוסף אני מרגיש איבוד שליטה על כל מה שנעשה סביבי, הכל כורס סביבי בחודשים האלה. ורק החופש בא ומציל אותי כשאני מתחיל את שנת הלימודים עם "תנופה" שאותה צברתי בחופש. לצערי אני עדיין מרגיש את ההרגשה הזו של איבוד שליטה סביבי. אפשר להגיד שהמוח שלי בריחוף מלא. יש לי הרגשה שאלו הלימודים גורמים לזה. החופש, כמו בשנת הלימודים: אני למדתי. כל החופש הקדשתי כדי ללמוד עוד ועוד אנגלית, להכין יומני קריאה ולקרוא ספרים בשביל זה, ללמוד עוד שפה שאני בכלל לא חייב. לא נחתי בכלל החופש. החופש כידוע נועד כדי לצבור כוחות. ביום חמישי מתחילים הלימודים ואין לי את המרץ הזה שיש לי לפני כל שנה. אינ לא רוצה שהלימודים יתחילו, ואגב, כבר אין לי כוח ללמוד כל שהיה לי בתחילת החופש. אני פוחד שההרגשה הזו של החוסר שליטה על חיי תחזור. 1.ם יש שם לתופעה הזו? 2.ם היא באמת נגרמת מהלימודים? (לקראת סוף השנה המוח שלי כבר גמור מהלימודים ואין לי כוח לכלום?) 3. האם עשיתי טעות שלמדתי בחופש? 4. ובכל אופן, איך אני מתאושש מהמצב הזה ומתרפא ממנו?
תלמיד יקר, 1. קשה לתת אבחנות דרך האינטרנט. האם אובחנת פעם כבעל לקות למידה איזשהי? 2. לימודים זה אכן דבר קשה ותובעני. רוב התלמידים והסטודנטים מרגישים עומס לקראת סוף השנה ותקופת הבחינות. גם החום בחוץ לא תורם... לפעמים רק הידיעה שתכף מתחיל החופש, גורמת לנו "לצוף" את הימים האחרונים של השנה. 3. לא נראה לי שללמוד זאת טעות, יכול להיות שמה שאתה זקוק לו, הן אסטרטגיות למידה, שיסייעו לך בחלוקת זמן ומאמץ נכונה יותר. חשוב לדעת ללמוד נכון באופן שאינו מעמיס יתר על המידה, ומשאיר זמן גם לדברים מהנים אחרים, ש"מתדלקים" אותנו. 4. אני מזכירה לך שזמן קצר מאד לאחר תחילת הלימודים מגיעה תקופת החגים. נסה לנצל אותה למנוחה והתארגנות מחודשת. הייתי מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס (או לפסיכולוגית ביה"ס) ולדבר איתה על הקשיים שלך. לפעמים ככה עולים על ליקויי למידה או הפרעות קשב. נסה לבקש ממנה הכוונה או הפנייה למי שמוסמך לתת אסטרטגיות למידה יעילות יותר לתלמידים. יש דבר כזה, והוא יעיל ביותר. אני מאחלת לך שנת לימודים פורייה ומהנה, למרות הכל ליאת
שלום רב בילדותי עברתי הטרדה מינית מתמשכת ע"י אדם המקורב למשפחה הבעיה היא שאני ממש לא זוכרת את זה, אני יודעת שזה היה, ואני זוכרת סיטואציה אחת מאוד ספציפית אבל חוץ מזה, כלום. לפני כשנתיים קיימתי יחסי מין לראשונה ולהפתעתי הרבה גיליתי שאני לא בתולה כמו שחשבתי, ומאז זה מטריד אותי, אולי היה משהו מעבר להטרדה ואני פשוט לא זוכרת. איך אני יכולה להיזכר? ומעבר לכך, בכלל כדאי לי להיזכר? אני לא בדיכאון ולא ממש סובלת מאירועי העבר, סתם מוטרדת מכל השאלות תודה מראש נועה
נועה יקרה, את שואלת שאלה מורכבת. האם קרו דברים בעברך, ואם כן, האם כדאי לשוב ולהיזכר בהם? התשובה הפשוטה והראשונה שעולה בדעתי היא להמליץ לך לפנות לטיפול, ולנסות להתמודד עם התכנים והזכרונות באופן מבוקר באווירה מוגנת, בליווי איש מקצוע שיעריך את שיעור הפגיעה ביחס לכוחות ההתמודדות שלך. חשוב לזכור שלא תמיד אנו מודעים למלוא המחיר של ההדחקה, ומצד שני, לא תמיד רישומם של אירועי העבר ממשיך לרדוף אותנו עד נצח. השאלה הגדולה היא עד כמה את מוטרדת, ועד כמה "בוער בעצמותייך" הצורך להגיע לשורש האמת. שאלה נוספת היא, עד כמה תוכלי להישאר עם העמימות ואי הוודאות? אני ממליצה לך לקרוא קצת בנושא ולגשש בינך לבינך, עד כמה את מוכנה/יכולה/רוצה/צריכה להיפגש שוב עם אירועי העבר. שולחת לך לינק בו תוכלי למצוא חומר בנושא הטרדה מינית ותקיפה מינית. http://www.macom.org.il/ אשמח להיות לך לעזר בהמשך, במידה ויתעוררו אצלך שאלות נוספות. לילה טוב ליאת
האמת היא שיש לי גם בעיה פרקטית יותר ואני מאוד אשמח אם תוכלי ליעץ לי כיצד עלי לנהוג. האדם שדיברתי עליו התאבד, מכיוון שאימי היא האדם היחידי שהיה קרוב אליו בארץ היא הבטיחה לאמו המתגוררת בח"ול, שתעלה לקברו פעם בשנה לקראת תאריך יום הולדתו. הוא התאבד לפני עשר שנים ומאז כל שנה אנו עולים לקברו. וכל שנה מחדש אני מתמלאת פחדים לקראת העלייה לקבר, לפעמים אני מוצאת תרוץ ולא מצטרפת ולפעמים לא. אני לא יודעת למה אבל אני מאוד פוחדת מהקבר שלו ותמיד יש לי סיוטים נוראיים כמה לילות לפני, שהוא מאשים אותי במותו. מה אני אמורה לעשות? מעולם לא סיפרתי לאף אחד מה קרה בילדותי, והתאריך קרב עוד פעם, אני הרי לא יכולה לספר לה באיחור של כמעט 12 שנים, מה גם שאני עצמי בקושי זוכרת תודה מראש, נועה
שלום. אני בת כמעט 25. מאז גיל 15 אני סובלת מדכאון. שנה שעברה סוף סוף התחלתי טיפול. וזאת משום שהדכאון החריף ג\כל כך עד שעזבתי את הלימודים והגעתי להתמוטטות. כבר מעל שנה אני ב\הוכלת כל שבוע לפסיכותרפיסטית מקסימה, שמאוד מנסה לעזור לי. אני הולכת לפסיכיאטר ולוקחת שילוב של תרופות, כבר כמעט שנה. אני סובלת מאוד, בהתחלה אובחנתי כסובלת מדכאון קיומי. היום אני מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית, יש לי אנורקסיה כבר כמעט שנה, ובולימיה שהחלה לפני חודשיים. בנוסף אני חותכת את עצמי כבר מעל 3 שנים. אין לי חברים בכלל, ויש לי הפרעות קשות ובלתי נשלטות במצב רוח, שהתרופות אמורות לייצב.. אבל אין מזור, אני על סף ייאוש.. המטפלים שלי עושים את המקסימום אבל אני לא קלה בכלל. אני פשוט נורא רוצה לצאת מזה..
בת שבע יקרה לפעמים לא נותר לנו אלא להתמסר בכנות למי שעושים מאמצים גדולים לעזור לנו. אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד להמשיך - למרות הקשיים - ולשמור על הרצון הזה, שלך, להחלים ולהתחבר מחדש לחיים. נשמח ללוות אותך, מכאן, בדרך אל ההחלמה. חזקי ואמצי ליאת
שלום לכם, אני סתם כותבת כי אני חייבת להוציא את זה החוצה.. :-) אני בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית מדהימה בערך 10 חודשים. אתמול בלילה חלמתי שהיא מחבקת אותי, חיבוק תמים לחלוטין, חיבוק אמהי. במציאות היא מעולם לא נגעה בי. אני לא אוהבת שאנשים נוגעים בי ואני גם לא אוהבת לגעת באנשים. לכן במציאות לא חשבתי על זה. אמא שלי לא היתה מחבקת אותי. העניין הוא שאני לא מצליחה לשכוח את ההרגשה שהרגשתי בחלום כשהיא חיבקה אותי. הרגשתי בטוחה, מוגנת, שלמה, שלווה. מעולם לא הרגשתי ככה, הרגשה כל כך מדהימה. אני נורא רוצה לספר לפסיכולוגית שלי על החלום אבל זה נורא מביך. אני יודעת שבסוף אני אספר לה כי בסוף אני מספרת לה הכל. אבל אני לא יודעת כמה זמן זה יקח לי חודש, חודשיים ואולי יותר. אני מאחלת לעצמי שיהיה לי אומץ לספר לה כבר בפגישה הקרובה. :-)
תודה ששיתפת אותנו בתחושה כל כך אינטימית וחשובה. זה מרגש. לילה טוב ליאת .
יש לנו חבר משפחה שלדעתי סובל מבעיה- הוא בן 40+, גרוש, חי עם ההורים, מובטל, שכל הזמן ממציא סיפורים, שהוא מכיר כל מיני אנשים, שהוא איש עסקים, שהוא עשיר, כל הזמן חי בעולם אחר ומדבר כאילו הוא שייך לשם, אם מזמינים אותו לא. ערב הוא אומר "אני בפגישה" ביג דיל, בסה"כ א. ערב... גם כשהיה נשוי ובעצם מהיותו נער, מספרים שהוא היה ממציא דברים ועושה כאילו הוא נורא עסוק ויש לו מה לעשות. יש לתופעה הזאת שם? זה קיים? מצריך טיפול?? אשמח לשמועה תגובות...
שני יקרה, אין גבול לרפרטואר ההתנהגות האנושי, וככל הנראה לא לכל תופעה יש שם. גם בתוך קטגוריות מוכרות, מגוון המופעים גדול, וכל אדם הוא ייחודי ושונה. יש אנשים הנוטים "לנפח" את מציאות חייהם או את עצמם, ויש מי שבוראים לעצמם מרחב חדש, ייחודי להם, בו הם השחקנים הראשיים, והאחרים - רקע. כל זמן שאדם אינו מפר את הסדר הציבורי, הפנייה לטיפול היא עניינו בלבד, ותעשה אך ורק בהתאם לצרכיו ורצונו. לילה טוב ליאת
זה נשמע לי כמו שקרן פטלוגי לא? מאמין לשקרים שהוא מספר?
אני לא מצליח להחליט מה ללמוד :משפטים או תקשורת.שני התחומים מושכים אותי ואני מפחד מכל החלטה .אני גם לא בטוח באיזה מוסד .אני מקצר כאן לפרקי פרקים כי בדקתי את כל האופציות מכל הצדדים-היתי ביייעוצים-לא עזר לי...אני מתיייעץ עם כל העולם מדמיין מה אני רוצה אבל התהליך הזה מלווה בכל כך הרבה חחש שאני מפחד לקחת החלטה מה שקורה כרגע שלא נרשמתי לכלום-הרשמה מאוחרת נסגרה אני צריך להגיש חריג ... אני פשוט לא החלטי ברמות מטורפות וזה לא מחוסר מידע!!!(כבר הגעתי לרמה שיש תואר משולב משפטים ותקשורת במכללה למנהל אבל זה לא שווה תהשקעה כי לא תקשורת מעשית) בעקרון אני רוצה להתשלב בתחום התקשורת אבל רציתי גם משפטים -גם כי מעניין וגם כי זה נותן פתח להרבה דברים...אני רואה עצמי עובד במשהו משולב-לא עו"ד גרידא..יש עוד נקודה-אני מתעצל בכלל לללמוד השנה...אולי אני אדחה בשנה? אני רוצה ללמוד אבל אין לי כח :א.לבזבז מלא כסף (התואר שאני רוצה רק במכללות) ב. לעשות עבודות,להיות לחוץ על ממוצע טוב... מה לעשות????????????????????????????. אני משתגע
יוני יקר, נדמה לי שהתשובה מסתתרת בגוף השאלה. אולי באמת אתה בוחר לא להחליט, פשוט כי אתה מתעצל ללמוד השנה, כמו שאמרת. לפעמים נחוץ פרק זמן של חופשה והתאווררות לאחר השירות הצבאי, עד שמרגישים בשלים להיכנס שוב לתהליך של מחוייבות ומאמץ. לא אמרת בן כמה אתה, אבל רוח הדברים עוברת איכשהו בדבריך. לבד מכך, כמעט כל בחירה (זוטרה או גורלית) כרוכה בוויתור על האופציה האחרת. אולי כדאי לנצל את השנה הקרובה למחשבה נוספת או אפילו לסוגים של התנסות שיאפשרו לך לטעום משהו מכל אחד מהתחומים ביניהם אתה מתלבט. דרך צלחה ליאת
אני בן 22 וחצי ..אני שנה משוחרר ....זהו לא זמן מספיק ללבטים.???. אני מתלבט כבר שנה!!! להתנסות בתור עו"ד זה לא אפשרי עד שלומדים ובתחום התקשורת-באמת חשבתי להתנסות קצת... אני פשוט אוהב ללמוד אבל אני לא אוהב את המבחנים ואת כל המסביב...זה שאני מתעצל זה רע לא?
לאחרונה אנני חש טוב בעקבות שינוי ארגוני המלחיץ אותי מאוד. ברצוני לפנות לטיפול אך אנני יודע כיצד להתחיל ואיך לבחור מטפל. בנוסף מה ההבדל בין פסכולוגיה קלינית פסיכוטרפיה ופסיכיאטריה ? תודה
היי, אתחיל מהסוף: פסיכולוגיה קלינית: ענף בפסיכולוגיה המתמחה באבחון טיפול וניתוח של בעיות נפשיות והפרעות התנהגות שונות. פסיכותראפיה: שם כולל למגוון שיטות הטיפול ע"י דיבור ("שיחות"). ישנם פסיכותראפיסטים שאינם בהכרח פסיכולוגים, כמו, למשל עובדים סוציאליים קליניים, ואחרים. פסיכיאטריה: ענף הרפואה המתמקד בתחום הפרעות ומחלות הנפש, הנותן בדר"כ מענה תרופתי להפרעות אלה. פסיכיאטר הוא תמיד רופא. פסיכיאטרים רבים נותנים, נוסף על תרופות, גם טיפול בפסיכותראפיה. רק פסיכיאטר רשאי לרשום תרופות פסיכיאטריות! לא מאד ברור מפנייתך מהו סוג הקושי שלך. אני ממליצה לך לעיין בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי - מדריך למשתמש" המופיע גם בגרסתו האינטרנטית בקישור הבא. מקווה שתמצא שם את התשובות. http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 בהצלחה ליאת
קודם כל סליחה על אורך המכתב, אך לפי השעה בוודאי תבינו באיזה מצב אני נמצאת. שלום רב. בני בן 15 ילד עם לקויות למידה, לומד בחטיבה עולה לכתה ט'. לבני ני בעיות ריגשיות, בעיות חברתיות, מרגיש דחוי ע"י ילדים, ילד טוב, לא יוצא מהבית בכלל!!! לא נפגש עם אף חבר לא מנסה ליצור קשר או ליזום. יציאות שלו הם עם הכלב לחמש דקות או עם ההורים. כל ניסיונות השכנוע לא מצליחים. אתמול היה יומו הראשון בפנימיה. הוא החליט ללכת לפנימיה מאחר ושמע ששם יש עזרה רבה בלימודים, וגם האהבה שלו לחיו ולטבע גרמה להחלטה. ההתלהבות היתה גדולה, סיפר לכל המשפחה על הפנימיה. אך אתמול היה היום הראשון. לאחר סידור הארון פתאום ראיתי שהחיוך נעלם. פתאום היה לו עצב בפנים והוא אמר לי שלא נראה לו שהמסגרת מתאימה לו.שכנעתי אותו שזה מה שהוא רצה והוא חייב לנסות. לפי כמה שעות אי אפשר להחליט. הבטחתי לו שבערב אני ואבי שלא נגיע אליו וכך היה. כאשר הגענו הוא פשוט פרץ בבכי. שלא טוב לו, שאין לו חברים, יש כאלה שהגיעו עם חבר או בן מפשחה. והוא לא יודע איך לדבר, אני לא חברותי וכו'. לאחר שיחה עם המדריך הוחלט לישון בבית ונחזיר אותו בבוקר. אך בבית שוב החל בכי היסטרי! אני יודעת שאם הוא יסתגל למקום יהיה לו טוב מבחינ לימודית ומבחינה חברתית. לחטיבה כאן בישוב הוא לא מןכן לחזור. בפנימיה הוא יהיה בין ילדים אחה"צ מה שלא היה בבית. אני מאמינה שמבחינה חברתית וגם לימודית הוא יפרח. סה"כ הוא ילד טוב, ילד נקי ומסודר, נראה טוב (נמוך לגילו) אך מי שיכיר אותו בוודאי יתחבר אליו. הסברתי לו שכאשר הוא לא מתקרב לילדים הם בטח חושבים שהוא סנוב ולא יותרין איתו קשר ולא מבינים שזה מבעיה ריגשית. אומנם היתה תמיכה מהמדריך ומהמנהל, אני ושבת שחבל לפספס את הניסיון הפנימיה. צריך לפחות לתת זמן. אך אני מרגישה שהיום אני לוקחת את הבן שלי בכח למקום שרע לו שם. הרצון להרשם לפנימיה בא ממנו. האם נכון לקחת אותו בימים הקרובים הביתה בערה עד שיסתגל או שזה לא נכון. או האם לתת לו עוד לבכות שם ולראות אם המצב יסתדר? כל הזמן הוא אומר אני לא חברותי . בבית יש לו אח קטן ילד עם ADHD שעושה לו "טרור" מעליב אותו שאין לו חברים מציק לו וכו'. כך שחשבתי שהניתוק מאחיו יעשה לו טוב. אנא תשובתכם הדחופה.
אסתי יקרה, כמה קשה לראות ילד סובל! אני מתארת לעצמי איזו מעמסה מטיל המצב החדש על כולכם, וכמה חוסר אונים ובלבול את חשה כרגע, כמי שצריכה ללוות את התהליך ולהישאר חזקה בשביל כולם. למרות הקושי העצום בו אתם נתונים כרגע, הצלחתי להבחין גם בכמה נקודות אור : הילד שלך קיבל החלטה חשובה, ובחר לעצמו מקום העונה לצרכיו הייחודיים (להכיר בקשיים ולזהות את הצרכים, גם זו יכולת ! ). הוא מצא מסגרת הנותנת מענה לקשיי הלמידה שלו, לקשיים החברתיים שלו, ולצורך בחברתם המנחמת של בעלי החיים האהובים עליו. כל מי שהקשיב פעם לשיר "לילה ראשון בלי אמא", שמע בוודאי את הבדידות והייאוש הנלווים ללילה הראשון מחוץ לבית. מה שיפה ונכון (בשיר) עבור חייל בן 18, נכון עוד יותר כשמדובר בילד בן 15, המתמודד לראשונה בחייו עם יציאה מהבית החם של אמא. חשוב לזכור שמדובר בתגובה טבעית ונורמלית, שתחלוף לאחר תקופת ההסתגלות. לטעמי, חשוב להימנע עכשיו משיחות ממושכות ו/או ביקורת על הרגליו החברתיים. מוטב להעניק לו כרגע הרבה מאד תמיכה, לעודד אותו על ניסיונותיו להתמודד ולהתגבר על הקושי, גם אם לא תמיד "מצליח לו". כדאי מאד לגייס מתוך צוות הפנימיה את כל מי שאפשר (האם יש שם פסיכולוג?), ולספר לילד שמה שעובר עליו עובר ועבר על כל הילדים האחרים. אפשר לבחון, אולי, רעיון שעולה אצלי ברגע זה (כמובן באישור הצוות), ולארגן עבורו גור כלבים קטן שיפחית מתחושת הגעגועים והבדידות, או (במידה וזה לא מתאפשר) לעודד "אימוץ" של חיה אחת מתוך פינת החי של הפנימייה, שתגביר את תחושת האחריות והשייכות למקום. עוד דבר חשוב, שאמרתי כאן כבר בהזדמנויות אחרות, הוא להימנע מהרחמים. אל תרחמו על הילד. רחמים זה דבר מחליש. במקום זאת, מוטב להפיח בו תחושת מסוגלות ויכולת. לומר לו עד כמה אתם סומכים עליו ועל יכולות ההתמודדות שלו, ולשדר זמינות ונכונות לסייע כל אימת שיהיה בכך צורך. לגבי השאלה האם לקחת אותו הביתה בלילות הראשונים. כדאי להתייעץ וללמוד מניסיונם של אנשי הצוות במקום. אני, אישית, מאמינה בהסתגלות הדרגתית במידת האפשר. הייתי מאפשרת לינה בבית, עד שהמקום ייעשה פחות זר ומאיים. עם זאת, חשוב להגביל זאת בזמן ידוע מראש, ולהסביר שהשינה בפנימייה היא חלק מחוקי הבית החדש. אני מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה, ושנת לימודים פורייה. ליאת
לאסתי שלום, בשום פנים ואופן לא להשאיר את הילד בכח בפנימיה!!!!!!!!!! אותי זרקו לפנימיה מגיל 10. היום אני כמעט בת ארבעים. לא שוכחת ולא סולחת! אין דבר יותר גרוע לילד ועוד בגיל כזה רגיש, מהרגשה של דחייה על ידי הוריו מולידיו. סליחה על ההתלהמות שמשתמעת בדברים, אבל אני חושבת שרצונו של הילד הוא הקובע....
שוב שלום, גם אני לא התרשמתי ש"זורקים את הילד לפנימיה". הרושם שאני קיבלתי הוא של מסגרת הנותנת מענה לילדים עם צרכים מיוחדים שאינם מקבלים מענה במסגרת הרגילה. אני רוצה להאמין, ליאור, שגם אותך לא זרקו. ככל הנראה היה מי שהחליט שזו המסגרת העדיפה עבורך, גם אם בעינייך זה נתפס כדחייה והרחקה. ללא ספק, זאת סוגיה לא פשוטה, המדגימה מצבי חיים מורכבים בהם נאלצים לבחור באפשרות הפחות גרועה. לילה טוב ליאת
מדוע כאשר אני מדמיין בראשי מישהו שמלקק כפות רגליים זה גורם לי להתעטש? אני מצטער שהשאלה מביכה.
שלום לך שואל יקר, השאלה אינה מביכה אותי כלל, אלא שאין לי באמת מושג מדוע אתה חש כך. אפשר להעלות השערות שונות, חלקן אפילו מרתקות, הן מתחום תעתועי התפיסה האנושית, והן מן התחום הדינמי התוך נפשי. נסה, אולי, באחד הפורומים האחרים מתחום בריאות הנפש. יום נעים ליאת
לד"ר היקר שלום אני בן 25. כאשר סיימתי את מסגרות החיים הסטנדרטיים של ימי הנעורים - בי"ס תיכון וכולו' (גיל 21 בערך) ובמילים אחרות- כאשר קיבלתי לידי את הגה החיים, ויצאתי לבחור לי את דרכי. חשתי הלם ובלבול מוחלט! שקעתי בדכאון, והרגשתי כאילו כל מה שהיה נגמר והגעתי לפרק שאינני מוכן אליו. במשך התקופה הספקתי לעבור 3 פסיכיאטרים, ו2 פסיכולוגים, שלכל אחד הייתה אבחנה אחרת ובלתי ברורה. כיום אני חש תחושה מאוד לא נוחה בתוך האישיות שלי העמוקה, ואני חש מועקה כבדה ופנימית שלא נותנת לי מנוח וריכוז לשום דבר בחיים. אני חושש מאוד שבתוך נפשי פצצה מתקתקת שתיוכח בסוף כסכיזופרניה למרות שכל הפסיכאטרים דוחים את חששותי. מה אתה אומר?
יוסי יקר, אם כל כך הרבה אנשי מקצוע שללו סכיזופרניה, איך אוכל - מכאן - לומר משהו אחראי ושונה מהם? מנוסח דבריך (ובהחלט יתכן שאני טועה!) משתמע כאילו הפניות החוזרות שלך לפסיכיאטרים ופסיכולוגים נעשו כדי להגיע לאיזו אבחנה בנוגע לאותה "פצצה מתקתקת" המפחידה אותך כל כך. סכיזופרניה היא אכן מחלת נפש רצינית, וככל מחלה פוטנציאלית אחרת, יש בה מידה של איום על כולנו. אם כל כך הרבה גורמי מקצוע שללו את המחלה, מדוע, בעצם, לא להירגע, ולנסות לטפל במה שכן מציק לך עכשיו, ללא קשר לכותרת האבחנה? אתה אומר שהגעת לפרק בחייך אליו לא היית מוכן מראש. זאת, למשל, "אבחנה" שיכולה לכלול הרבה מן המצוקות האופייניות לאנשים צעירים, החשים על פרשת דרכים, עם "הגה החיים" (איזה יופי של תיאור!) בידיהם, ללא כיוון ברור. לפעמים באמת נחוצה מעט יותר הכוונה מבחוץ. אני מציעה לך להגיע לגורם טיפולי - פסיכיאטר או פסיכולוג קליני - ולהתמיד בטיפול המוצע בו עם מידה של סבלנות. ברוב המקרים הסבלנות משתלמת, ומורגשת הקלה בתחושות המצוקה. דרך צלחה ליאת
שלום לפעמים יש לי רצון חזק שיכאב לי מאוד (פיזית או נפשית העיקר שיכאב). שמתי לב שהרצון הזה מופיע בדרך כלל כאשר אני מרגישה בסדר יחסית. כשהרצון הזה מופיע, אני לא מכאיבה לעצמי פיזית, לפעמים אני חושבת על עצמי חותכת את עצמי אך המחשבה עוברת יחסית מהר (אני פובית בכל הקשור למחטים ודם) , ולפעמים הרצון הזה עובר בלי המחשבה הנ"ל. כשכואב לי משהו באמת,זה מטריף אותי ואני רוצה שהכאב יפסק. לפעמים אני עוברת את הכביש וחושבת כמה טוב אם הייתי נדרסת, למרות שאני מאוד לא אוהבת רופאים וכל מה שקשור בבדיקות רפואיות. חשוב לי לציין כי למרות זאת, אני נזהרת מאוד בכביש ולפעמים אפילו מפחדת מתאונה אך למרות זאת המחשבה הזו מופיעה. אני נמצאת בטיפול בגלל דיכאון, העלתי זאת בפני המטפלת אך היא לא הסבירה ממה זה נובע ולמה. קשה לי לחכות עד הפגישה הבאה בעוד שבוע ולכן אני מאוד אודה לכם אם תוכלו להסביר לי את הנושא. (דרך אגב, אני בת 32) תודה !
טליה יקרה, הרצון המוזר לפגיעה וכאב עצמי עשוי להיראות הרבה פחות מוזר אם מבינים את המקום ממנו הוא בא. כדי לעמוד על מקורותיו העמוקים (הפניית התוקפנות כלפי העצמי? הקלה על כאב אחר, רגשי? רצון להתגבר על תחושת ריקנות ובלבד שארגיש משהו?), חשוב לפתוח זאת דווקא בטיפול, עם דמות עליה את סומכת, ואשר מכירה היטב את נסיבות חייך בעבר ובהווה. ברוב המקרים אין קיצורי דרך, וכדי להבין את עצמנו לעומק נדרשים, בדר"כ, זמן וסבלנות. יום נעים ליאת
בוקר טוב, יש לי מחשבות דכאוניות על החיים הכלל אך בעיקר על העבודה. אני לא רוצה להעביר את חיי בלעבוד כל יום בכדי להרוויח את לחמי, ואז לבלות את המעט שנשאר, עייפה ורצוצה, וזו בכדי להצדיק את קיומי. הקיום נראה לי חסר ערך ןתמיד שאני סובלת בעבודה ובמרוץ הלא מעניין הזה אני חושבת על סיום החיים כאופציה לא רעה. אתה תמליץ טיפול, ואני נמצאת בכזה, אבל טיפול לא יכול למנוע ממני לרצות לא לעבוד לעולם ולרצות לא להיות כאן יותר. תגיד שזו תץקופה, ושזה יעבור - אך ארוכה מידי הדרך... מה לעשות?
שלום לך, "למי תודה למי ברכה- לעבודה ולמלאכה" (ח.נ. ביאליק). אין לי הצעה קונקרטית לך, תותונת, ואוכל רק לשתף אותך במחשבות שלי בנושא. מעטים מתוכנו מקבלים את צלילי השעון המעורר בחיוך. לא כולם אוהבים לקום בבוקר לעבודה, ואצל חלק מאיתנו גם השעות שלאחר מכן כרוכות במאמץ גופני ו/או נפשי. למרות האמור כאן, יש לא מעט מחקרים שדיברו על קשר בין עבודה ותעסוקה לבין בריאות נפשית. דווקא אבטלה או חיי בטלה נקשרו יותר באובדן טעם לחיים וייאוש. כולנו חשופים, דרך התקשורת, למידע בלתי פוסק על חייהם של בני העשירון העליון, מה שעלול לעורר בנו משאלות ממשיות להגיע למעמדם. מי מאיתנו לא חלם על זכייה בלוטו? לרוע המזל, חיינו כרוכים באופן בלתי נמנע בעבודה קשה ואפורה, השזורה ברגעים קטנים של בטלה (חופשות, חגים, שביתות, ואפילו משחקי מחשב "גנובים" בשעות העבודה). המשאלה לשבת "רגל על רגל" ללא דאגות קיום כמוה כפנטזיה. לטעמי, הוויתור על הפנטזיה הוא אחד הפתרונות למצב. במקום לשבת, לחלום על העתיד ולסבול בהווה, אולי כדאי לקבל את חיינו כפי שהם, ולברוא עבור עצמנו הווה ועתיד בעלי משמעות. מבט מחלון מכונית נוסעת או רכבת, עורר אותי לא פעם למחשבות על עבודתם של האנשים הפשוטים, שבלעדיהם לא היו הגשרים, המחלפים, גורדי השחקים, הקניונים, הפרדסים, שדות הכותנה ותחנות הדלק. האין בהם כדי להצדיק את שורותיו הכה פשוטות של ביאליק? אני מאחלת לכולנו שנים רבות של פרנסה טובה ליאת
איך אפשר לדעת שבחור רוצה בחורה? יש איזשהוא דפוס התנהגות ניתן לזיהוי? הוא תמיד לחוץ ובורח כמו משד? למיטב הבנתי במצבים זהים אנשים מגיבים באותו אופן אז אולי יש דרך לנו, התוהות, לדעת "האם הוא רוצה אותי". אשמח לתשובה
טליה יקרה, כשאת אומרת "הוא תמיד לחוץ ובורח כמו משד", האם את מתכוונת לכל בחור שאת פוגשת? או שמא מדובר תמיד באותו בחור? אלו שני מצבים שונים בתכלית, את חייבת להסכים... ולעצם העניין. למרות שציינת נכון כי אנשים מגיבים באופן דומה בדר"כ למצבים זהים, בכל זאת, בענייני הלב, לא תמיד אפשר ל?צפות מראש כיצד זה ייראה. נהוג לומר כי "כשזה בא - מרגישים!" אני מאמינה שכאשר מישהו ירצה בך באמת, לא תוכלי לפספס. אם את מרגישה ש*תמיד* הדפוס הנמלט מופיע, הייתי מציעה לך לבחון באופן מעמיק יותר את הבחירות שלך. אולי שם בכלל נעוצה הבעיה? מבט מהיר על האוכלוסיה הבוגרת בעולם מעיד על כך שלפחות חלק מהגברים נשאר בסוף, בלי לברוח, ומצליח לקיים מערכת זוגית. אני מציעה לך להתמיד ולא לוותר. בסוף מישהו יישאר ויגלה שהשד אינו נורא כל כך... יום נעים ליאת
לא התכוונתי שהבחור בורח. מ-מ-ש לא. זה היתה דוגמא קיצונית ללא מעוניין (או שמא מעוניין עד כידי לחץ או משהוא כזה) אצלי זה ההפך, מדובר בבחור שכשלא ראה אותי יומיים צעק לחצי מדינת ישראל שהוא התגעגע אליי. כולם אומרים לי (לידו) שהוא מתחיל איתי, וזה גם ברור אבל עדיין אני לא יודעת בוודאות מה מרגיש כיוון שלא מעיז להגיד מפורשות. אז אני מנסה לבחון את המעשים שלו ולא יודעת להחליט אם רוצה אותי או לא. אז מה עשיתי? בצער גדול ניתקתי את הקשר. כי אני לא צריכה שישגעו אותי, מי שרוצה אותי שיגיד מפורשות או שישכח ממני. ובגלל זה חשבתי שאולי יש "נוסחאת פלא" לנו התוהות.
שלום, אנו קבוצה של חברות ,אוהבות מאד ,בנות 35 המכירות מכתה ג'. כל השנים שמרנו על קשר ואין ביננו לרוב סודות. כשהינו ילדות אחת החברות היתה תמיד ממציאה סיפורים/משקרת וכולנו ידענו שהיא פשוט אוהבת ליפות את המציאות וכ"ו. כיום כולנו נשואות + ילדים ואותה חברה ממשיכה בשלה. לפני כחצי שנה היתי חולה מאד, התעלפתי ושברתי שן. היום נודע לי מחברה אחרת שחברתינו ספרה שבעלי הכה אותי כך נשברה השן וחברה משותפת באה לעזרתי באמצע הלילה. לי סיפרה שבעלה של אחת החברות מהמר כפייתי ושבעיתו הובילה כמעט לגירושין. כל הדברים האילו מעולם לא היו. כמו שציינתי אנו מאד קרובות, אבל איננו יודעות איך ואם להתייחס לבעיה. בדרך כלל אנו מתעלמות אבל ממש מפריע לי שהיא הפיצה שמועות שבעלי מכה אותי. מה ניתן לעשות ומדוע היא מתנהגת בצורה כזאת? בתודה מראש.
יעל שלום, במקרים כאלו תמיד ישנה השאלה: האם כדאי להתערב? מחד לחברתך ישנה בעיה ומה שהיה פעם "ליפות את המציאות" הופך ל"להפוך את המציאות על פיה". מאידך, למה לעורר דובים מרבצם? את שואלת:מה ניתן לעשות ומדוע היא מתנהגת בצורה כזאת? מדוע היא מתנהגת כך? אין לי מושג. בטיפול לוקח לנו זמן רב להבין את הסיבות והמניעים להתנהגותו של בן אדם ובודאי מה שנראה כהתנהגות כה לא שיגרתית יש לכך סיבות עמוקות, מה גם שזו התנהגות שנמשכת כך מהילדות. מה לעשות? הדבר הכי פשוט זה לדבר איתה ולהגיד לה, שזה מפריע לך שהיא מפיצה עלייך שמועות לא נכונות. גם אם התנהגותה של חברתך לא תשתנה, אני מעריך שזה ישים לה גבול לגבי מה מותר לה לעשות ולומר ביחס אלייך. בהצלחה, גדעון
שלום רב, בפעם האחרונה שהייתי בדכאון כבד היו לי מחשבות אובדניות קשות. רציתי למות כל הזמן ולהיות לא קיימת בכלל, וחשבתי על זה המון והתעסקתי רק בזה עד שהעניינים מעט התבהרו והדיכאון נחלש. האם בכל פעם שאכנס לדיכאון עליי לחשוש מלהיות אובדנית שוב? אומנם הפעם זה נגמר בסדר, אך אני חוששת לעתיד.. תודה רבה.
תותי שלום, אחד האפיונים של דיכאון כבד הינן המחשבות האובדניות. ה"יתרון" של לדעת את זה מראש הינה היכולת להתכונן. לדעת שהעננים מתבהרים, שהיאוש מוקל כעבור כמה זמן, שהרצון למות כמו שמגיע גם חולף. שהדיכאון שהיה כבד נחלש עם הטיפול והזמן. דבר נוסף, לא בהכרח הפעם הבאה תהיה דכאון כבד כמו הפעם. היא יכולה להיות עוד הרבה זמן או דיכאון מוחלש יותר. החשש לפעם הבאה אופייני ומוכר לגבי כל מי שעבר ארוע גופני או נפשי. משהו מהאשליה של "לי זה לא יקרה" נסדק. אני שמח לשמוע שעכשיו את מרגישה יותר טוב, גדעון
היי הבעייה היא שכשהגל מגיע, נורא קשה לחשוב שהוא יעבור. הכל נראה חסר סיכוי, ונדמה כאילו אף אחד לא יכול באמת לעזור.... ענת
כמה מפתיע - כן. דליה רביקוביץ' ז"ל היא ההוכחה לכך. ולא רק היא. הפואנטה היא לזהות מתי מגיע גל נוסף של דכאון, ולהתחיל לטפל בו עוד לפני שהוא מתיישב ממש בנשמה. אחרת האובדנות חוזרת כאילו שמעולם לא נעלמה. בעצם - היא לעולם לא נעלמת, רק חוזרת לארון לזמן מה. אפשר להתיידד עם האובדנות, אבל לא להיכנס לקשר עמוק מדי... יש לה נטיה להיות אובססיבית... היא רוצה שיאהבו אותה עד מוות...
שלום, אני חייל העומד להשתחרר בקרוב. אני מאוהב נואשות במישהי שמשרתת איתי. התאהבות שגורמת לי לסערת נפש. למרות שכשהכרתי אותה ידעתי כי יש לה חבר לא יכולתי לשלוט ברגשותי והתקרבתי אליה והפכתי לידיד. לא העזתי לעשות צעד למשהו מעבר לכך כשאני יודע שיש לה חבר, אך איפשהו בתת מודע ההתקרבות שלי אליה תמיד הייתה כי חיפשתי משהו מעבר. זה הגיע לרמה שבה אני חושב עליה כל יום, חלק ניכר מהיום, מחפש את קירבתה כל הזמן מחפש את תשומת ליבה. כשקורה ואני לא רואה אותה זמן ממושך זה קשה לי עד מאד. כשהיא לא נותנת לי תשומת לב זה מכאיב לי מאד ומשפיע על מצב רוחי באופן מיידי. לאחרונה היא נפרדה מהחבר שלה. למרות זאת אני יודע שהיא לא מוכנה עכשיו לקפוץ לקשר חדש וחוץ מזה אני חושד שכנראה אין לה משיכה אליי למרות שאני לא יודע בוודאות. החלטתי שכדי להשתחרר מהמעין אובססיה שלי אליה אני פשוט אדבר אליה ישירות ואגיד לה את כל מה שאני מרגיש אליה למרות שהעיתוי אינו מתאים. ולמרות שיש כאן פוטנציאל למשהו שיכול להכניס אותי לדיכאון עמוק. אבל נראה לי כי רק ככה אוכל להשתחרר ממנה או להיות איתה. האם נראה לך שאני עושה את הדבר הנכון ? והאם זה בכלל נכון לשמור איתה על יחסי ידידות. אינני יכול לתאר לעצמי בכלל מצב שבו לא יהיה לי שום קשר איתה. תודה רבה.
הי חייל, אני הייתי מספרת לה אך בעדינות ולא בכבדות.. אפשר לספר לה איך אתה מרגיש בשלבים ולא חייבים "להפיל" עליה הכל בבת אחת.. בהצלחה..
שלום לך, אכן קשים יסורי האהבה, אך אני בטוח שאינך הראשון העומד בחשש מול הרצון והפחד לגלות את אשר על ליבו לזו שאהבה נפשו. נשמע לי שאתה רוצה מאוד קשר איתה ואינך יכול לדמיין מצב אחר. אז לך אחר ליבך, העמק את הידידות איתה ומצא את העיתוי הנכון לשתף ברגשותיך. וכמו שקיבלת עיצה כאן: לאט לאט ובשלבים... אנא שתף אותנו לגבי ההמשך. התאזר באומץ ובהצלחה, גדעון
ובתוספת להמלצתו של גדעון: פעל ברגישות ובנחישות ! בהצלחה.
שלום רב שמי מעיין בן 25 , אני חושב שאתאהבתי במישהיא מהלימודים (אני סטודנט) אבל יש לה חבר כבר שנתיים והיא דואגת גם להזכיר את זה כל הזמן בהקשרים שונים ומגוונים . - האם כדאי להתגלות בפניה ? או שמה להבין שיש לה חבר וטוב לה איתו ולא להכניס את עצמי לגלגל לא נעים שכן יש לי עוד כמה שנים ללימודים . מהיא דעתך ? בכל מקרה אני מרגיש דייי קשה..
שלום מעין, לשאלה ששאלת אין תשובה "כללית", וצריך לבחון באופן ספציפי ומעמיק מהן התחושות שלך כלפי כל אחת מהאפשרויות. יש אנשים שמעדיפים לפעול בהתאם לרגשותיהם ולשאת את הכאב הכרוך בכך במצב של אכזבה, ויש המעדיפים לא לבדוק בכלל אם יש סיכוי... נסה לחשוב עם עצמך איזו אופציה ניראית לך טובה יותר. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל
שלום, האם ניתן להיזכר, בעזרת טיפול, בתקופות הילדות וההתבגרות שנשכחו כליל? (למרות שמדובר בילדות והתפתחות תקינות, בלי התעללות וכו')
שלום, אכן, במקרים רבים טיפול פסיכולוגי דינמי מעודד היזכרות מעין זו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
יש לי בעיה שאני חושב היא חמורה מאוד. הכרתי מישהו דרך המסנג'ר ודיברתי איתו על תחום שאני אוהב. מאז הוא נתקע לי בראש השם שלו מופיע לי כל המזן בראש , כשאני קורא , רואה טלוויזיה כותב וזה מאוד מפריע לי , ניסיתי בכל דרך להוציא אותו , אבל זה לא עוזר , המחשבות האלה גורמות לי להרגשה שמהו עובר מהראש למקומות אחרים בגוף ומלכלך אותם. עכשיו פתחתי שוב את המסנג'ר והוא פנה אליי והופיע תמונה שלו מאז התמונה תקוע לי בראש כל הזמן ואני רואה אותה כל הזמן ולא יכול להוציא אותה מהראש. כל זה משגע אותי ואני לא יודע מה לעשות פשוט לא יודע. אני מפחד שזה ישאר לכל החיים. כי השם שלו ועכשיו התמונה תקועים לי בראש ואני לא רוצה שיהיו לי מחשבות אובסיסיות. הייתי בטיפול אצל פסיכיאטר לגבי נושא אחר , היה לי כפייתיות לגבי שטיפת ידיים והפחד שהכל עובר אליי וגם הפחד מזרע. הפסיכיאטר נתן לי לקחת תרופה בשם פלוטין , אני לוקח אותה כבר יותר משנה , זה אומנםע זר לי במקרה הקודם שהיה לי עם האובסיביות , אבל עכשיו בגלל המחשבות חזר העניין שהכל עובר אליי. אני במקש עזרה , כי אני לא יכול יותר זה בלתי אפשרי.
שלום, אכן מחשבות מטרידות... בבקשה חזור אל הפסיכיאטר שנתן לך פלוטין ותאר בפניו את המצב הנוכחי. אני מניחה שהוא ירצה לשנות את המינון או לנסות תרופה אחרת, ולא כדאי להמתין. לאחר-מכן, אני מאוד ממליצה לשלב עם הטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. ובינתיים, החזק מעמד! (אני יודעת שהסבל נורא). אורנה ראובן-מגריל
שלום אל מנהלי הפורום, שמי שי, ואני חווה התקפי חרדה כבר כחצי שנה. האמנם אני כבר מרגיש מצויין, אבל עדיין יש לי כל מיני דכאונות לפעמים (בעיקר על הצבא שהולך לנחות עלי), והמנעויות מסויימות מיציאה מהבית. מאז תחילת ההתקפים ביתי היה מבצרי האחרון, בכל פעם שהייתי בחרדה הייתי נמלט לחדרי לבד, ושם כבר פותר את הבעיה שנוצרה עם עצמי. בחצי השנה הזאת פשוט התרגלתי הרבה להיות בחדר ולפתור לעצמי את הפאזל של ההתקפי חרדה. לא הייתי יוצא הרבה מהבית. יש לציין כי מאז ההתקפים ניתקתי קשר עם הרבה חברים ככה שגם לא היה לי כל כך הרבה אפשרויות יציאה כמו אז. כיום, אני מרגיש שיש לי מין חוסר עניין לצאת מהבית. ואני בספק אם זה לא פחד אבל אני לא יכול לאמת. לפני שעה הייתי בדיכאון קל וחברתי הציעה שנעשה סיבוב בחוץ, וממש לא היה בא לי. רציתי רק לשבת עם עצמי ולכתוב את מה שעל הלב, או לעשות מדיטציה. כשאני צריך לצאת החוצה, אני יוצא בלי פחד. וזה גם תלוי לאן, אם אני יוצא למקום מוכר אז לא משנה עד כמה רחוק אני צריך ללכת אני אהיה מחוסר דאגות, ואם זה מקום "חדש" אז אני יכול להמנע מראש ולא ללכת אליו. ההמנעות באה יותר בחוסר רצון להכיר, או לחדש. וכאן גם נכנס הצבא. אם אני הולך עם הלב, אני לא מתגייס. אבל אם אני הולך ע"פ ההיגיון, אני אמצא את עצמי מהר מאוד בתוך הצבא, מתמודד עם מצבים שבאמת חשוב שאני אתמודד איתם בכדי להתגבר על החרדות. הבנתי שבאגרופוביה יש פחד מאוד כללי לצאת מהבית, ואילו אני סתם מרגיש חוסר רצון, או עניין לצאת. האם יכול להיות שאני עד כדי כך מפחד שזה מתבטא בתחושות של אי רצון או עניין? או סתם פחד ( = אי רצון :-) ) מאוד קיצוני משינויים? או שסתם התרגלתי כל כך לחדר שפשוט לא בא לי שינוי ונוח לי להעביר בו את הזמן? (הרגל שבאמת הייתי רוצה לשבור) תודה רבה, ולילה נפלא! שי.
שלום שי, מאוד מסובך (ובעיני גם לא נכון) לאבחן "דרך" האינטרנט, לכן רק אציין באופן מאוד כללי שהתיאור שנתת מוסבר בצורה מספקת ע"י התקפי פניקה ודיכאון, ולא בהכרח התפתחה גם אגורופוביה. ההתמודדות האישית שתיארת מעוררת הערכה רבה, ואני חושבת שזה נהדר שאתה כותב ו"משוחח" עם עצמך. עם זאת, לבעיות שתיארת יש טיפול מצויין - במיוחד שילוב של טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי נוגד חרדה. האם אתה נמצא בטיפול? אני חושבת שכדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע, במיוחד לפני קבלת ההחלטה בנוגע לשירות הצבאי. בנוסף, חשוב שתדע שלצבא יש מערך מצויין של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שתפקידם לעזור לחיילים בהתמודדויות שונות. אל תהסס לפנות אליהם אם תרגיש צורך. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל
שלום למנהלים האם נכון הדבר שבהפרעות אישיות קשות יש להעביר את המטופל תהליך ארוך וכואב של רגרסיה על מנת "לרפאו"? רגרסיה מכוונת על מנת שיוכל לצמוח ממנה? האם ההתיחסות היא כשל הורה (מטפל) אשר מצד אחד בועט בחוזקה בתינוק הרך (במטופל) על מנת להעביר אותו תהליך התבגרות מהיר ומצד שני מחבק ואוהב על מנת להשאירו בטיפול? אנא תשובתכם הכנה בתיה
שלום בתיה, ראשית, לטובת המשתתפים האחרים בפורום, כמה מילים כלליות לגבי הפרעות אישיות. הפרעת אישיות נוצרת כאשר קווי אישיות מסוימים מתפתחים בצורה מוגזמת ונוקשה. מהגדרה זו ניתן להבין את הקושי באבחון הפרעות אישיות, מאחר ולא קיים גבול חד בין הסוגים השונים של האישיות הנורמלית ובין האישיות המופרעת, וחלק מהמושגים בתחום אכן שנויים במחלוקת. חשוב לשים לב שמאחורי אבחנה של הפרעת אישיות מסוימת יכולים להימצא אנשים שחומרת הפרעתם שונה במידה רבה. מובן שמידת ההצלחה של הטיפול קשורה באורח ישיר לסוג ההפרעה ולעומקה. הטיפול הפסיכותרפויטי באנשים עם הפרעות אישיות יכול להיות קשה וממושך, אך יש יותר ויותר עדויות להצלחה. במקרים מסוימים ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי. המושגים שתיארת, דוגמת רגרסיה מכוונת ו"בעיטה מלווה בחיבוק", נשמעים לי צורמים. רגרסיה היא חזרה לדפוס התנהגות מוקדם, פרימיטיבי או ילדותי יותר, ובטיפול דינמי מתרחשת לעיתים תנועה בכיוון כזה. עם זאת, פרט לרגרסיה היפנוטית לא ברור לי כיצד המטפל מכוון לשם את המטופל באורח אקטיבי. בנוסף, אני חייבת להוסיף (בכנות) שמושגים כמו "בעיטה חזקה בתינוק רך" נראים לי אלימים ואינם הולמים את המקצוע כפי שאני למדתי אותו. אשמח אם תכתבי יותר על השיטה ממנה שאבת רעיונות אלה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
היי אורנה, תודה על התשובה המהירה. השאלה שלי הגיעה בעקבות מאמר שנמסר לידיי שנכתב ע"י צביאל רופא ,(אדם יקר אשר פועל רבות למען פגועי הנפש בישראל). במאמר הוא טען כי במקרים קשים של הפרעות אישיות ישנם התערביות מכוונות מצד המטפל אשר מטרתם להביא את המטופל למשבר כדי שמשם יוכל המטופל לצמוח ולהתפתח. הוא טען שבעצם הסובלים מהפרעות אישיות תקועים בשלב כלשהו בילדות וחלק ממהלך הטיפול הוא לבגר אותם . שבעצם המטופלים מבחינת הבשלות הנפשית הם ילדים והמטופלים משמשים בתהליכי העברה כהוריהם. המטפלים בעצם מעבירים את המטופלים תהליך התבגרות מהיר ולשם כך חייבים להכאיב להם. מוכרחה לציין שהוא לא אמר זאת לשלילה , אלא כחלק ממהלך הכרחי בטיפול של הפרעות אישיות קשות. מישהו הביא לי את המאמר מכיוון שחשב שזה תואם את מה שעברתי בטיפול . בתחילה חשבתי שלא הגיוני שהמטפלת שלי תשתמש כנגדי בחולשות שלי , אך עכשיו אני כבר לא יודעת. הדברים שהשמיע היו מאוד חזקים ובטוחים... רציתי לדעת כמה אמת יש בדבריו... האם ייתכן שהרגרסיה שאני עוברת בחודשים האחרונים היא מכוונת? לא מצאתי את המאמר , אך מצאתי מאמר שלו במקום אחר , אופי הדברים זהה. נושא: את המתכות לא שואלים לרצונן... מאת: צביאל רופא אם נבין שהבסיס לכל מחלת נפש, כמו גם להפרעות נפשיות פחות חמורות, הוא בעצם "תקלה כלשהי בהתפתחות הנפשית/רגשית" המתבטאת בסופו של דבר ב"אישיות פגיעה", הנוטה להיכנס למצבי משבר, אזי נשאלות לגבי סוגיה זו שתי שאלות לפחות: 1. מה גורם ל"תקלה" הזו? 2. כיצד אפשר לטפל/ לרפא (חלקית ואולי אף באופן מלא) את סובלים ממחלת נפש? את השאלה הראשונה שנהרות שלמים של דיו ודאי כבר נשפכו אודותיה, אשאיר לפעם אחרת. אתייחס לשאלה השניה באמצעות משל: אי אפשר לשנות את צורתם של הברזל ושאר המתכות בתנאים הרגילים של החום והלחץ השוררים בחדר. במובן זה, האישיות של בני האנוש דומה בקשיחותה ובעמידותה לברזל, גם עליה יש להפעיל לחצים מיוחדים על מנת לבצע בה שינויים ההכרחיים לחיזוקה. חיזוק - אשר ישנה את קבוצת הסיכון של המטופל על ציר הסיכון לעבר הקוטב המסוכן פחות. את הברזל אי אפשר לכופף בקלות בלי לחממו לטמפרטורה גבוהה (כמובן לא גבוהה מדי, שכן אז יותך) ובהיותו לוהט ונוח לעיבוד יש להכות עליו בפטיש כבד כדי לעצב את צורתו הסופית. בטיפולים בהפרעות אישיות או בקווים אישיותיים חריגים חייבים להפעיל לחץ כבד על המטופל: לעתים מפחידים אותו, לעתים מערערים קשות את בטחונו העצמי, לעתים מאשפזים אותו בכפייה וכו'. הבעיה אינה בעצם הלחץ הנפשי המכאיב/מלווה בסבל רב או במידת הסיכון (שהרי בהרבה ניתוחים פיזיים קיימים סיכויים לא מבוטלים) אלא בכך שמכניסים את המטופל ל"ניתוח נפש" שהוא למעשה מסכת לחצים קשים, הנמשך פעמים רבות כמה שנים "טובות" בלי לפרט לו את הסיכונים הרבים שבמהלך שכזה שהם עלולים להיות, למשל: סכנת התאבדות, סכנת התקף חולני נוסף, סכנת גלישה ליחסים בינאישיים קשים העלולים להביא להפסקת הלימודים ו/או העבודה, גירושין (!) ועוד כהנה וכהנה... בכך מכניסים אותו ל"שדה מוקשים" מסוכן ביותר, מבלי שהוא יודע לאן נכנס ולכמה זמן (בדרך כלל, טיפולים פסיכודינמיים מסוג זה נמשכים שנים אחדות).
שלום לפסיכולוגים ולשאר המשתתפים אני בן 34 וכוסס ציפורניים מאז הילדות שלי, באופן די חמור. כל הנסיונות שלי עד עכשיו להפסיק לא הצליחו ומעולם לא החזקתי מעמד יותר משבוע. אני רוצה להפסיק, אבל כנראה שלא מספיק (או שזה פשוט חזק ממני). רציתי לדעת אם יש טיפול שיכול לעזור לי. האם היפנוזה יכולה לעזור? תודה יוסי
שלום יוסי, אכן קשה מאוד לשנות הרגלים... בעיקרון אפשר לחשוב על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי אשר יתמקד בהחלפת ההרגל בהתנהגות מתאימה יותר. אני מציעה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולהתייעץ במפגש אישי. לגבי היפנוזה, כדאי לך להפנות שוב את השאלה לגדעון שובל (בימים שבת וראשון), מאחר והוא עוסק גם בתחום זה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל
סליחה שאני מתערבת...אבל יוסי, במקום ללכת על האופציות המורכבות והקשות יותר (טיפול נפשי, היפנוזה) מדוע שלא תלך על אופציה זמינה ופשוטה בהרבה? קוראים לזה בניית ציפרניים, זה יחסית זול (זה בוודאי יותר זול מטיפול פסיכולוגי) וזה לא מאפשר לך להמשיך לכסוס את הציפרניים ! עם הזמן, אתה פשוט נגמל מההרגל ואז לאט-לאט אתה יכול להפסיק את הבנייה ולהישאר עם הציפרניים הטבעיות שלך. אני מדברת מניסיון אישי. ולפני שאתה שואל את השאלה המתבקשת אז התשובה היא - כן, גם גברים עושים את זה.
ולכוססת לשעבר - זה באמת רעיון שבכלל לא חשבתי עליו. אני שמח לשמוע שלך זה עזר ואנסה לפתור אולי את הבעיה בדרך זו. יוסי
מה יכולה להיות סיבה לגירודים חזקים שהופיעו בחצי ראש ימני בלבד, בנוסף לגירוד בשתן. נקבה, גיל 24. יכול להיות שעצבנות וייאוש יגרמו לכך? תודה
שלום, אינני יכולה לדעת מהי הסיבה לגירוד, ונראה לי נכון להתחיל בבירור רפואי (במפגש אישי, לא באינטרנט). מעבר לכך, בתחושות העצבנות והייאוש כדאי לטפל במפגשים עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
האם את עצבנית ומיואשת
ד"ר גידי רובינשטיין, שלום! אני בחורה בת 26, השרויה במשברים (...). קראתי כמה מן המאמרים שלך, ונותרתי מבולבלת. אני לא כל-כך בטוחה מאיזה סוג של דיכאון אני סובלת, אם בכלל או אם אני סובלת מחרדה או כל בעיה נפשית אחרת, אני רק יודעת להגיד שאני סובלת. אני מתקשה בבחירת כוון בחיי, אני אפילו לא יודעת אם אני מרוצה מקשר מסוים (אם בן זוג למשל) או לא, ואם להישאר במקום העבודה שבו אני נמצאת כיום. התחושה היא כי אין דבר שאני יכולה לעשות כדי להרגיש טוב יותר, כך שגם כאשר נפתחת בפני דלת - הפסיביות משתלטת עליי. בעבר יישמתי את רעיון ההליכה לכוון המטרה: בחרתי מטרה והגשמתי אותה. העניין הוא שאף בזמן הגשמת המטרה, יש לי סיבות משלי לסבול. נושא הבדידות וחוסר תקשורת עם הזולת מאוד מאפיין אותי, על אף שאני מוקפת במס' לא מצומצם מידי של חברים. חשבתי על טיפול קבוצתי אך לאחרונה נתקלתי במקומות העוסקים בטיפול זה ונתגלה לי כי המטפלים אינם פסיכולוגים כלל וכי ישנם מטופלים הניזוקים מטיפול כזה, בעיקר עקב הביקורת הקשה מהסביבה. לפני כשנתיים וחצי הייתי בטיפול פסיכולוגי אישי במשך שנה וחצי (שהיה יעיל לאותו זמן) אך כרגע אני מרגישה שעליי לטפל בבעיה בצורה יותר מעשית. כמו כן אני יודעת כי ישנם מקומות בהם הטיפול הנו מסובסד (דרך העירייה/קופ"ח ) ועקב בעיות תקציביות זה עשוי להיות פתרון יעיל. אשמח אם תוכל לכוון אותי לטיפול ה"אידיאלי". תודה רבה וסליחה על אורך המכתב...
שם תמצאי את ד"ר רובינשטיין
ערב טוב, ד"ר גידי רובינשטיין אכן משיב בפורום פסיכותרפיה. טעות לעולם חוזרת! לילה טוב ליאת
שלום לכולם, לסדרה תיעודית בערוץ 2 בהנחיית ד"ר יורם יובל אנו מחפשים אנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות שונות, ואשר מוכנים לספר את סיפורם. לפרטים נוספים נא לפנות לדפנה 054-7581887 03-6869797 [email protected] תודה
מדובר בחשיפה מלאה?
הי, מאחר ושוחחתי טלפונית עם דפנה, אני מציעה בחום לפנות אליה באופן אישי כדי להבין במה מדובר. וכמובן, אל תשכחו לעדכן אותנו... אורנה
היי, כן, הכוונה היא חשיפה מלאה כדי שאפשר יהיה להכיר את הדמות ולהזדהות איתה. חשיפה חלקית יוצרת ניכור. מקווה לשמוע ממך שוב שיהיה יום טוב דפנה
בוקר טוב בתקופה האחרונה בייחוד לאחר שהתחתנתי ממש נמאס לי להיות עם אנשים...אני מרגישה שכולם משעממים אותי שלא מדברים על אותו גל מחשבה שלי.להתחתן היה עבורי אילוץ.כמה שלא רציתי בסוף הגעתי לשם מסיבות טכניות גרידא.נשמע מאוד עצוב אבל זה בדיוק כך.למרות שהבחירה מוצלחת מהבחינה של מה חשוב למצוא בגבר... הקלישאה של המבין..המפנק...הטוב. כ"כ מאוסה עליי דרך החיים.והכל התפוצץ לי בפרצוף אחרי החתונה. הייתי פקעת עצבים...ונראה לי שבגלל שכ"כ לא רציתי וכביכול "נשברתי" לאור הלחצים החברתיים אז אני נגעלת ומוחה כלפי כולם. מאוד קשה להיות עם כעס פנימי כל הזמן.ריקנות אינסופית. נוצר לי חלל שאנלא יודעת כיצד למלאו. אם בעבודה..אם בזוגיות..אם בכלל. אנלא יודעת אם אי פעם אוכל לחיות בשלווה עם עצמי. אני מוצאת עצמי מהרהרת כמה הכל שחור ומגעיל. אם כעת אני מרגישה כך כלפי אנשים אז איך אוכל להיות במסגרת יציבה בעבודה?? אני שונאת שונאת טיפשות...ותמיד מרגישה כרואה מעבר וזה מקשה עליי. לא נוח לי להיות חסרת סבלנות בבית כי "לא מגיע" לבעל שלי.הוא מאוד משתדל. אני מרגישה שכל חיי הייתי מבולבלת מבחינת מה אני רוצה כי לא באמת עשיתי דברים שרציתי אלא הרגשתי כמעבירה את הזמן בחיים האלו...דמות חיצונית לגופי שמנהלת חיים דוחים כשהאמת אמורה להופיע מתישהוא אבל מבינה שזה בולשיט כי הזמן עובר ולבחירות שלי עד כה יש מחיר כבד וזה הייאוש שתופס אותי בחוזקה לאחרונה. נדמה לי שמאז ומתמיד חייתי בשקר עם עצמי.רציתי להתקדם להצליח ובשל הפחד הייתי מתרצת את זה "כלא באמת רוצה". איך אפשר בינתיים לשים קצת שקט לחיי המבולבלים. בשל הבלגן הזה עזבתי עבודה ועכשיו איני יודעת כיצד להמשיך. האם אצליח בכלל? כיצד אתקיים כלכלית? לא אוהבת שינויים מפחדת מהם כמו אש ולכן תמיד תקועה עם דברים שלא מקבלת ולא עושה דבר לשנותם!!! מאז ומתמיד!! קשר לא אמיתי...עבודה שאינה מתאימה לכישוריי...חתונה ממניע סתמי... הכל סתם..סתם... נשמע כבחורה טיפשה שלא יודעת לקבל החלטות ומאוד מבולבלת אבל ללא שליטה. יש לציין...שפעם אחת אהבתי באמת ומאז נראה לי שהכל התהפך לי. יתכן ואהבה משאירה חותם כזה עצום?? נגמרה באסון נפשי וגופני. למרות היותה בגיל 18?? או שאני מנסה שוב לקשר מאורעות לאישיותי הבעייתי ובעצם זו אני וזהו?? אני נסה להסביר גורם לבעייה וכמובן שתמליץ על טיפול. אשמח לדעת איזה פסיכולוג יוכל להתאים לטיפול בבעיה מעין זה. מה משך הטיפול הממוצע?? ושוב...קצת אור על בעייתי בהמשך לדברים המתוארים
לימור יקרה הדברים שלך מאד נגעו ללבי. לרגע לא חשבתי שאת טפשה. אפשר לשמוע הרבה מהומה פנימית, הרבה עצב ובעיקר הרבה מאד גינוי עצמי. אני מתרשמת שכדי להקל על תחושות הסבל והמצוקה, וגם כדי לנסות ולהחזיר לך תחושת שליטה בחייך, חשוב מאד להגיע לטיפול באוריינטציה דינמית. זהו טיפול בשיחות, הנערכות אחת לשבוע (לפעמים אפשר יותר). מאד קשה לומר מהו משך הטיפול הצפוי. פרויד, בהתייחסו לשאלה זו ממש, אמר כה יפה: "צריך להכיר תחילה את קצב הצעידה של הנווד, לפני שניתן לחשב את משך הזמן שיידרש לו בנדודיו". שווה להתחיל. אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד לקום ולעשות למען עצמך. מגיע לך. בהצלחה ליאת
שלום רב, אני שואלת עבור אמא שלי (בת 70) שסובלת מתסמינים של בחילות בעיקר ומצב רוח ירוד ונשללה אפשרות של בעיה אורגנית עד כה. יש לי שאלה חשובה מאד: האם ידוע על תופעה של בחילה (חזקה) ללא הקאה כאחד מתסמיני דיכאון? והאם זה הגיוני שבמשך היום יש הרגשה כללית רעה ולצד זאת מעין "גלים" של תחושות רעות במיוחד? כמו "התקפים" כאלו שפתאום אופפים אותה והיא חשה כאב ואי נוחות בכל הגוף לצד בחילה ומתח ומתארת את הרגשתה כלכודה וחסרת אונים. זה נמשך כבר חודשיים. יש ימים טובים יותר וטובים פחות וזה מקשה עלינו להבין מה עובר עליה ואם עלינו להמשיך להתעקש לעשות בירור גופני או לפנות לפסיכיאטר. אודה לעצתך.
נועה יקרה, אני זוכרת את שאלתך מן השבוע שעבר. ניתן לחוש במצוקה וחוסר האונים שאתם מרגישים מול סימפטום שלא עומדים על מקורותיו. אני, אישית, נתקלתי בתופעה של בחילות חזקות כחלק מהתקפי חרדה. נראה לי שאפשר להתייעץ גם עם פסיכיאטר, זאת *מבלי* להפסיק את הבירור הרפואי. יהיו הסיבות אשר יהיו, נראה שאמך זקוקה כרגע להרבה הרגעה והכלה, וניתן לראות בפנייה לגורם מתחום בריאות הנפש פעולה תמיכתית, יותר מאשר מתן תווית או אבחנה. ככזו, איני רואה בה כל נזק. הרבה בריאות ליאת
שלום רב לכולם ולפסיכולוגים. שמי חמי ואני בן 25 הכרתי לפני חצי שנה נערה בת גילי והתפתח בנינו קשר לאחר כחודש של קשר אותה הנערה אמרה לי שהיא גרושה ללא ילדים , בנישואים שלה היא החזיקה מעמד שלושה חודשים והתגרשה , יצאה עם חברה הקודם שנה וחצי עד שהתחתנו , אני ממש לא מאמין לסיבת הגירושים שלה , אבל אני יודע בוודאות שזאת לא בגידה משום צד , מה דעתכם ? קשה לי מאד להמשיך קשר שכזה בלי אמונה ואני מתחיל לפתח אליה רגשות עזים .
חמי יקר, לא לגמרי ברור לי מדוע אינך מאמין לסיבת הגירושין כפי שהוצגה לך ע"י חברתך. האם אתה חש שהיא מסתירה ממך מידע? האם אתה חושש שהיא בגדה בעבר ואולי תעשה זאת שוב? גירושין לאחר תקופת נישואים כה קצרה מעידה, ככל הנראה, על בחירה בעייתית שקיבלה תיקון מהיר, וטוב שכך. למזלם לא היו ילדים בתמונה, וכל אחד מבני הזוג יוכל להתפנות לקשר זוגי מתאים ונכון יותר. חשוב לבסס בכל קשר זוגי, כבר מראשיתו, תשתית של אמון, ולכן כדאי שתשוחחו על התחושות שלך, ועל סיבות אפשריות להן. בברכה ליאת
שלום, יש לי בעיה קטנה, אני חושב שזה חרדה חברתית אבל אני לא בטוח. לכן אני פשוט אביא תיאור קצרצר על בעייתי. תודה מראש לכל עונה. אז אהלן וסאהלן, אני בנצי, בן 18. ובעייתי חברתית. אני בן אדם מאוד חברותי, שמוצא על מה לדבר עם כל אחד. לקראת סוף התיכון עברתי כמה שינויים דרמטיים בחיי, ובאותו הזמן החלטתי לנתק קשר עם הרבה חברים שעם רובם כבר לא הייתי באותו ראש. ומאז אני בעיקר עם שלוש חברים טובים וחברה, שאיתם אני מאוד נהנה. לא יודע מדוע ולמה אבל אני יכול להיות עם חבר או שניים טובים ולהרגיש עצמי, ולהנות, אבל נגיד ולפעמים יושבים טיפה יותר אנשים אז אני יכול פשוט לשתוק ולא להגיד כלום חוץ מששואלים "בנצי הכל בסדר?" "כן" :O ! משהו בכל ה"חבורה" הזאת מרתיעה אותי. בכל המהות של החבורה, למה זה? האם זוהי חרדה חברתית? למה אני שותק כשיש מסביבי יותר מדי חברים? תודה מראש, לילה טוב! בנצי
בנצי יקר, ראשית, שמחתי לשמוע שיש סביבך חבורה קטנה של חברים טובים. זה הרבה מאד! ובכל זאת, כאשר אתה מוקף במספר גדול יותר של אנשים זרים, אתה משתתק ונסוג. תגובה כזו נראית טבעית ומובנת. לא כולנו "שוחים כדג במים" בסיטואציות רבות משתתפים, בוודאי כאשר איננו מכירים אותם היטב. הרבה מאיתנו יחפשו - גם בתוך האירוע הגדול - אנשים בודדים בקרבתם, עמם יוכלו לשוחח בשקט, מחוץ למעגל הרחב. כאשר מדובר בחרדה חברתית, תגובות החרדה חריפות יותר, וקיימת הימנעות עקבית מסיטואציות רבות משתתפים, יש קושי גדול לדבר לפני אחרים, ופגיעה ממשית בתפקוד בשטחי חיים שונים. חשוב לזכור שגם בטווח הנורמטיבי מתקיים רצף, ואנשים יכולים להיות ביישנים ועצורים יותר מחבריהם, ועדיין לא לקבל "אבחנה". בכל מקרה, אני מציעה לך לנסות ולהיחשף בהדרגה ליותר ויותר אירועים כאלה, כדי להקהות מעט את תחושת אי הנוחות, ולנסות בכל זאת לתקשר בדרכך עם אנשים שמעניינים אותך. במקרה של החרפה בתחושת המצוקה או פגיעה ממשית בתפקוד, מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג. יום טוב ליאת
שלום...אני בן 14 ויש לי צמיחה מאוד מהירה של שיער בראש....הוא גול מהר כל כך שכל שבועיים (ואני לא מגזים) צריך להסתפר...אין לי לא את הכוח ולא את הכסף להסתפר כל שבועיים ויש מצב אפילו של שבוע שבוע וחצי...מה אני יכול לעשות?
שלום, יש לי ילד בן 6 שאיו אינו מכיר בו, בטחונו של הילד שואף ל - 0 . איך אני יכולה לעודד אותו לעזור לו , היינו בטיפול אצל פסיכולוגית ובנתיים כבר שנה וחצי לא עוזר כלום.
היי....גם לי אותו דבר קרה...אני חושב שאת צריכה לרשום אותו לחוג למשחק...כמו דרמה או תאטרון....לי זה עזר יופי אולי גם לבך זה יעזור
שלי יקרה, למה את מתכוונת שאת אומרת "היינו בטיפול"? האם טופלתם יחד? האם כל אחד לחוד? מהמעט שאמרת, אני מניחה שאת מתמודדת עם לא מעט קשיים. ביטחון עצמי אצל ילד נבנה במשך שנים, בין השאר בעזרת הורה מטפח, הנוסך בו אמון ותחושת יכולת. לעיתים קרובות, כאשר נסיבות חיים קשות פוקדות את המשפחה, יש לנו - ההורים - נטייה לרחם על הילד, לנסות לפצות אותו, ולנסות לחסוך לו מצוקות נוסף על אלו שכבר נגרמו לו. לפעמים דפוס כזה של התנהגות הורית משיג בדיוק את ההפך מהמצופה. ילד שמרחמים עליו מרגיש ראוי לרחמים וחלש. ילד שעושים למענו דברים מיותרים מרגיש בלתי כשיר וחסר ביטחון. אני חושבת שהדרך לתרום לבטחונו העצמי של כל ילד, היא להעניק לו הרבה אהבה וחום, יחד עם גבולות ברורים ויציבים, המאפשרים לו לפעול באופן עצמאי בתוך מרחב בטוח ומוגן. לטעמי, ניתן לאפשר תנאים אלה כמעט בכל נסיבות החיים, גם (ואולי דווקא) כאשר הן קשות ומורכבות. אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת
שלום, אני בת 24. בזמן האחרון התחלתי קצת לחשוב... הגיע הזמן באמת... (: שמתי לב שאני מסוגלת ממש לנתק את עצמי מבחינה רגשית. עברתי הרבה תקופות בחיים, כשכל שלב מסתיים אני כאילו אורזת אותו נפרדת ממנו ולא חוזרת אליו יותר. אני לא מרשה לעצמי להתרפק על געגועים זה כאילו "אסור" בעיני. לפני שנתיים עברתי תקופה מאוד קשה. אני יודעת שהיא היתה שם אבל אני ממש לא זוכרת כלום מאותה תקופה. וגם לא מרגישה כלום כאילו לחצתי על כפתור והתקופה הזאת בכלל לא נוגעת אלי. ואני מרגישה את זה גם בנוגע לקשרים. למשל מחבר או חברה טובה. אני עצובה 24 שעות וזהו אני "אורזת" את הקשר וממשיכה הלאה. מבלי להסתכל לאחור כאילו מעולם לא הייתי מעורבת בקשר הזה מבחינה רגשית. מה זה? ומה זה אומר עלי?
ערב טוב אולי זה אומר שאת מעדיפה לא להתמודד עם רגשות קשים ומכאיבים. ולמי, בעצם, קל עם זה? פרידות ואובדנים הם דברים קשים, התובעים מאיתנו מחיר רגשי לא פשוט. כאשר אנחנו לא מתאבלים על אובדנים - יהיו אשר יהיו - אנחנו מרוויחים (אולי) בטווח הקצר, אך מפסידים לא מעט בטווח הארוך. חוויות העבר האלה, אותן את בוחרת "לשכוח" מצטברות בסופו של דבר באיזה "בוידעם" שמתמלא ומתמלא, וגוזל לא מעט משאבי נפש. לא תמיד אנחנו מודעים למחיר הזה, אבל (כך לפחות מאמינים חסידי הגישות הפסיכודינמיות) בסופו של דבר יופיע סימפטום כלשהו, שימסור לנו דרישת שלום מאותו בוידעם. אני ממליצה לך למצוא את הדרך - אולי בעזרת איש מבחוץ - לנסות ולאוורר את אותן חוויות קשות מן העבר, ולהתוודע גם אל אותן תחושות אנושיות כל כך, המהוות חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי המלא. לילה טוב ליאת
שלום, אני בחורה בת 22 ,בתהליכים של "יציאה ממופנמות" ( מהילדות לא היו לי חברים, והרגשת הבדידות הובילה לדיכאון קל). כרגע, כשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה שאין לי מה לתת לקשר, שאני לא מושכת או מעניינת ורק שמדברים איתי אני מדברת לענין ואם לא אין לי משהו מספיק מעניין לומר, בקיצור הרגשה של אי נוחות. רציתי לשאול איך מטפלים בעניין הזה ? איך אנשים יאהבו אותי? ואיך אתפטר מההרגשה של אי נוחות כשאני נמצאת עם בן אדם אחד וחשה שאין לי מה לומר... תודה מראש, הבחורה שרוצה לחיות את החיים...
שלום איה, דבר ראשון, את לא לבד. לכולם יש את ההרגשות האלו ש"אין לי מה להגיד" או "מה אני יגיד" אבל זה אף פעם לא מסתכם ב"טוב, אני לא אגיד כלום". בסוף את תמיד אומרת משהו. לא ציינת אם את ביישנית או לא, אני חושב שזה מאוד חשוב בעניין הזה. אני לא יודע אם זה כל כך קשור, אבל אני רוצה לשתף אותך עם משל קטנטן. יום אחד באמצע היער נפגשו צפרדע ומרבה רגליים, הצפרדע נפעם מהעובדה שלמרבה רגליים יש מאה רגלים והוא לא מתבלבל בצעדיו. "איך אתה הולך עם כל המאה רגליים בלי להתבלבל?" שאל הצפרדע. המרבה רגליים חשב לעצמו "באמת איך אני הולך עם כל המאה רגליים בלי להתבלבל?" ובאותה השנייה הוא נפל וניסה לחשוב על איך כל המאה רגליים צריכות ללכת. ועד שהצפרדע שאל אותו הוא הלך מצויין בלי לחשוב על זה בכלל. זה לא היה חשוב לו, הוא פשוט הלך. מה המסקנה? כשאת מדברת, את מדברת. כשאת חושבת על מה את צריכה לדבר, את לא מצליחה להגיד כלום. כי את יותר מדי עסוקה במה את צריכה להגיד, במקום פשוט להגיד אותו. בעניין האי נוחות אני אפנה את דרכי לאחד מהמומחים בפורום לענות לך, קצת כבד עלי למען האמת. :-) המשך יום נפלא, שי.
לשי! תודה רבה לך על התגובה, היא די עודדה אותי והמשל בהחלט מתאים לי. אני יודעת שמרוב שאני חושבת מה להגיד , אני לא אומרת הרבה ומאוד מקווה כבר להשתחרר מהביישנות וכמה שיותר לעזור לעצמי בעניין.....
שלום, לפני כמה ימים אביו של בעלי התאבד. האבל הותיר חלל גדול והשאלה שלי נוגעת לשתי בנותיי בת השבע ובת חמש. כיצד עליי לנהוג בימים אלו בכל הנוגע לרימת המידע בכל מה שקשור לכך שסבם איננו עוד ובכלל בנוגע לדרך שזה זה קרה. האם נכון לבחון את רגשותיהן או לאפשר להן להדחיק.כרגע נראה שאחרי ששמעו הבשורה הן מתנהלות כאילו דבר לא קרה. תודה.
שואלת יקרה, ככלל, הגישה שלי היא לתת גם לילדים מידע אמין וענייני במקרים של מוות במשפחה. במקרה שלכם אין לי מספיק מידע על הנסיבות, וללא ספק יש להקדיש לכך מחשבה. ההנחה הבסיסית היא, שהמידע ידלוף בכל מקרה, ולכן, חשוב לשלוט ככל האפשר במה שיגיע, ולהישאר הכי צמודים שאפשר לאמת, בלי דרמטיזציה רבה מדי. אם תרצי הנחייה יותר מפורטת, את מוזמנת להתקשר מחר (יום רביעי) ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א (03-6406888) בין השעות 9-15. לצערי לא אני אישית אהיה שם מחר. אם תרצי, את יכולה לפנות אלי במייל האישי, ואנסה לעזור יותר ספציפית. משתתפת בצערכם ליאת
שלום רציתי לדעת אייך מסבירים לפי הפסיכולוגיה תופעה של קטינים שאונסים ובייחוד שמדובר באונס שמבצעים כמה נערים ביחד? למה זה קורה - חינוך לקויי? טלויזיה? תודה מראש
יפעת יקרה, החלטתי לעשות לעצמי חיים קלים הפעם, ולהפנות אותך למאמר מקיף ומעניין על תופעת האונס הקבוצתי. אם תרצי לשוחח או לשאול על כך בהמשך, את מוזמנת http://www.1202.org.il/download/files/סיכום_אונס_קבוצתי_0861.rtf שלא נדע ליאת
אני בצבא משרתת בקרבי ויש לי קבעון של שעת היציאה והתרקונות ואני מנסה בשעה אחרת ולא יוצא מה עושים תודה?
רוני יקרה, אני חוששת ששאלתך אינה שייכת לתחום עיסוקי. אין לי הבנה מספיקה בנושא זה. אני מאחלת לך שירות קל ונעים ליאת
לאיזה פורום מתאים?
שלום, אחותי בת ה - 7 מאז ומעולם לא אכלה כלום חוץ מפסטה ואורז יבשים בלי שום רוטב או תוספת. לא אוכלת בכלל פירות וירקות. כאשר היא נכנסת לסופר הריח של האוכל גורם לה פשוט בחילה ולכן היא לא מוכנה ללכת למקומות כאלו. היא סובלת מעודף משקל ואני מודאגת. האם לקחת אותה לתזונאית או שכדאי לשקול לערב פסיכולוג או פסיכיאטר?
שלום לך מורן, הפנייה לפסיכולוג או פסיכיאטר חייבת לבוא רק לאחר שנעשה ברור מקיף סביב הסיבות לבררנות הקיצונית במזון. התנהגות כמו שאת מתארת יכולה להיות קשורה ברגישות תחושתית או חישתית מקומית או כוללת, וכדאי לשלול זאת במסגרת מכון התפתחותי. פעמים רבות בררנות קיצונית כזו יכולה להיות קשורה בתופעות אחרות שמוטב לשלול לפני שמאבחנים כהפרעת אכילה. הייתי מתחילה ברופא הילדים.
בוקר טוב, אני סובלת מחוסר בטחון עצמי. לאחרונה הנושא החל להפריע לי מאוד ולכן החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי. לאחר מספר מפגשים הגענו למסקנה כי הבעיה נובעת מנסיון של ההורים שלי לאורך כל הילדות שלי ללמד אותי להיות יותר "חזקה". תמיד ניסו ללמד אותי שבמקרה הזה הייתי צריכה להיות יותר חזקה ולהגיב אחרת, לדעת מתי להבליג ומתי לענות וכו'. אני הבנתי את מורכבות הנושא ואני מנסה להשתקם. כאמא טריה הייתי רוצה ללמוד מנסיוני המר ובעצם להבין כיצד יש לנהוג בנושא עם ילדי? ברור לי כי הורי לא רצו לגרום לי נזק אלא לנסות להנחיל לי מעט מחוזקם הריגשי (אני בניגוד אליהם מאוד רגשנית ולוקחת ללב). כיצד, אם כן יש לנהוג? האם ישנם ספרים בנושא?
סימה יקרה, הגם שבטיפול שלנו אנחנו נוטים להתמקד בהורינו ובשגיאות שליוו את הגידול שלנו, חשוב לזכור שאין הורה שאינו טועה, ומרבית ההורים מביאים את ילדיהם לעולם שלא כדי להזיק להם. הורים רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, ולפעמים - כמאמר השיר - יש להם דרכים משונות לומר זאת. את שואלת כיצד תוכלי להימנע מטעויות שעשו הורייך. הבשורה הרעה היא שאי אפשר להבטיח זאת, ובוודאי אי אפשר להבטיח שלא תעשי טעויות אחרות. הבשורה הטובה היא, שמרבית הילדים גדלים בצורה טובה למרות הטעויות של הוריהם. אני מאמינה שהורה רגיש, אוהב, מעודכן, ובעיקר רגוע ומאושר לא יכול לעשות נזקים לילדיו. את עצמך למדת "מניסיונך המר" שמאמצים מכוונים לחנך ילד למשהו "נכון", עשויים להיות מאד לא תואמים לצרכיו. ולכן, העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה, היא להקשיב לילד שלך, ללמוד לאט לאט את צרכיו המשתנים, להקשיב גם לצרכייך שלך כאם, המשתנים גם הם עם השנים, וללמוד את הריקוד העדין הזה, יחד, עם או בלי הכוונה מבחוץ. אני שולחת לך לינק נחמד לדיון סביב השאלה "אינטואיציה או ספרי הדרכה?" ולינק נוסף של אתר הגיל הרך, המכוון לספרות הדרכה עפ"י נושאים. אני מאחלת לך הרבה נחת מילדייך ומהחיים בכלל ליאת http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=10966&sivug_id=7 http://www.gilrach.co.il/category.asp?id=25
שלום אני בן 26, יש לי הרבה שנים פחד גדול מבנות בטחון עצמי נמוך מאוד, אני מפחד שהן לא רוצות אותי אני אובססיבי מאוד לגבי סקס ובנות אף פעם לא הייתה לי חברה ואף פעם לא הצלחתי להשכיב בחורה, מרוב פחד כמעט ולא ניסיתי, יש לי תחושת פחד גדולה מהבנות וממחשבות הסקס שיש לי בראש ומדחיה של בנות את המחשבות הללו, יש לציין שמאז ומתמיד הייתי מופנם בחברה לא היו לי חברים כמעט בילדות, רציתי לשאול, האם פחד כזה נקרא "חרדה"? והאם יש סוג חרדה מיוחדת מבנות? כמו כן האם יש OCD מיוחד על סקס פנטזיות ובנות? אני אשמח לתשובה, וגם למידע ואתרים שמיוחדים לנושא הספציפי הזה של בעיה עם בנות.
שלום אחד, החרדה מבנות וממין היא חרדה מאוד נפוצה. הפחד הזה בהתחלה של "אם אני לא אדע מה לעשות?" או ש"האם היא תשים לב לחוסר ניסיון שלי?" וכן יש גם פחד מהאיבר המין הנשי וכן הלאה. ציינת גם פחד מדחייה. בהגדרה הכללית נראה לי שזוהי סוג של פוביה, מאוד מאוד נפוצה. מבנות. אני לא חושב שאתה חייב לטפל בזה, אבל אתה יכול אולי ללמוד להיות יותר רגוע בחברת נשים זה כן. אם אתה יותר מדי פוחד מהפעם הראשונה אתה יכול ללכת בפעם הראשונה לזונה. שאיתה מעורב הרבה פחות רגש והיא תספק לך את הניסיון הדרוש בכדי להמשיך עם זה הלאה. המשך יום נפלא, שי.
שלום לך אחד, אתה בן 26, וטבעי מאד שתהיה עסוק בשאלת הקשרים הבינאישיים שלך, במיניות שלך, ובשאלות סביב הכשירות שלך כבן זוג וכגבר. אתה שואל איך קוראים לבעיה ממנה אתה סובל. האם זאת חרדה, האם OCD? קשה ולא מקצועי לאבחן אנשים דרך שאלה קצרה באינטרנט. עקרונית, בהחלט יש חרדות סביב נושאים של קשר ומיניות, יש חרדות ביצוע, ויש גם מחשבות טורדניות אובססיביות סביב נושאים רבים ומגוונים, ביניהם גם כאלה מן הסוג המטריד אותך. אבל נראה לי שהסבל והמצוקה שלך - נקרא להם באיזה שם שלא יהיה - כדאי שיהיו מטופלים כראוי. האינטרנט, הגם שמשמש כמאגר המידע הגדול בעולם, יכול לספק תשובות כלליות, אינפורמטיביות, שאין להן ולא כלום עם טיפול. אני חושבת שאתה מעלה נושא מהותי, בעל השלכות ממשיות על חייך, ואשר ניתן בהחלט לטפל בו בהצלחה. אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי (אולי כדאי דווקא אצל מטפלת אישה, מה דעתך?) שיסייע לך לעמוד על מקור הקשיים שלך, וילווה אותך בניסיונות להיחלץ מהמצב הקיים. אז התאזר באומץ ועשה מעשה. אני מאמינה שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת
היי ליאת, אתמול הייתי אצל המטפלת שלי. זאת הייתה הפגישה האחרונה החודש אז שילמתי לה וקיבלתי קבלה. זאת הקבלה הראשונה שקיבלתי. אני בטיפול פחות מחודש. ועל הקבלה רשומה הכתובת שלה בבית. וגיליתי שהיא ואני גרות באותו רחוב. זה קצת מלחיץ אותי. מאז שגיליתי את זה אני כל הזמן מסתכלת סביב לראות שהיא לא בסביבה. אני לא יודעת אם היא יודעת שאנחנו גרות באותו רחוב כי הגעתי אליה מהמלצה של פסיכולוגית שמכירה את אבא שלי. אז אני לא יודעת אם היא אמרה לה איפה אני גרה או לא. בכל מקרה אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה להגיד לה משהו או פשוט להתעלם? אני מרגישה כאילו כל הזמן מסתכלים עלי... אני יודעת שזה משוגע... הייתי מעדיפה שהיא תגור רחוק. תודה לעונים
אני בשוק עד כמה הדברים שכתבת נוגעים גם אליי. אני הלכתי בכוונה לפסיכולוגית שגרה רחוק ממני ולעיתים אני חוששת לפגוש אותה במקרה למרות המרחק הגדול. איך אני אגיב אם אני אראה אותה באיזה בית קפה לדוגמה, לא נעים. כמובן שתלוי איפה את גרה, כי יכול להיות שבאמת לא תפגשי אותה, כמובן תחשבי על הכימייה שלך איתה, כי אם את מרגישה טוב בפגישות איתה אז חבל לבטל את הפגישות.
אפרת יקרה, במדינה קטנה כמו שלנו, פעמים רבות האנונימיות של המטפל עבור מטופליו היא כמעט אוטופיה. אני מכירה פסיכולוגים שעובדים בקיבוצים או בישובים קטנים, וזה מטיל על שני הצדדים (מטפל ומטופל) אתגר לא פשוט. לטעמי, יש מקום לפתוח את הנושא מול המטפלת שלך, ולבחון מהן המשמעויות של ה"שכנות" הזו, שלכן. מה באמת הסיכוי שתיפגשו? בסופו של דבר, יש הבדל בין רח' אבן גבירול בת"א, שהוא מספיק ארוך כדי להכיל אתכן, לבין רחוב קטן במושבה קטנה. אם את מרגישה כבר עכשיו שהקרבה הגיאוגרפית עלולה לחבל בתהליך בניית האמון, חשוב לפתוח זאת כבר בשלב ראשוני זה, ולא לחכות. אני סומכת על הפסיכולוגית, שתוכל להרגיע אותך, ולמצוא יחד איתך את הפתרון שיבטיח לך מינימום הפרעות בתהליך הטיפולי. לילה טוב ליאת
היי ליאת ועדי, אני גרה בעיר יחסית גדולה אבל האיזור שבו אני מתגוררת הוא מאוד שקט ולא מדובר על רחוב ארוך כמו אבן גבירול בת"א. ברחוב יש 40 ומשהו בתים והוא ישר כך שאם אני בחוץ אני יכולה לראות את רוב הבאים וההולכים. יש באיזור מכולת אחת, גן ילדים אחד וביה"ס אחד. כך שאני חושבת שהסיכוי שנפגש הוא די גדול. אני לא יודעת להגיד אם אני מרגישה שהקרבה הגיאוגרפית עלולה לחבל בתהליך בניית האמון (ולמה בעצם שזה יפגע? מה הסיבה?). אני פשוט מרגישה שצופים עלי כל הזמן. מה נעשה... נקבע שעות מסוימות בהן לכל אחת מותר ללכת למכולת...? :-) ואם אני אפגוש אותה, איך אני אמורה להתנהג? מותר להגיד שלום? ואם אני אהיה עם אנשים או למשל עם אמא שלי שאני ממש לא מעונינת שהיא תדע? האם זאת סיבה מספיק טובה לחפש מטפלת אחרת למרות שאני ממש מסתדרת איתה? חבל... ששנינו מאותו הכפר...
אני דוקא מאאד מאד מקנא באלו שקרובים למקום המגורים של המטפלת. אני בפנטזיות שלי, פוגשת אותה בקניון, ברחוב, בים, בתאטרון ואיפה לא,,העיקר להכיר חלקים אחרים שלה שלא רואים בטיפול, לראות אותה בזמנים ומצביםאחרים. לראות אותה בן אדם. הלואי ויכלת "להציץ" לחיים שלה ולא להיות רק במקום של המטופל. היא כל כך יקרה בעיני ואני סקרנית לאופן ניהול חייה, ליחסיה כלפי ילדיה, זוגיות ומה לא ... אני מאד מקנא על הקרבה בינכן ניבה
שלום רב למומחים ולכולם, אני אשמח לשמוע מה דעתכם. אני מטופלת אצל פסיכולוגית קצת יותר משנה. שנה הבאה אני אמורה לסיים את התואר הראשון שלי... בשמחה גדולה. לפני חודש, הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי על תואר שני (בכלל לא חשבתי על תואר שני?!). היא חושבת שאני צריכה ללכת ללמוד מקצוע טיפולי. אני מסיימת תואר ראשון במקצוע שרחוק מאוד מהמקצועות הטיפוליים. אני מסדרת עם המקצוע שאני לומדת, אני מרגישה שאני טובה בו. אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו אבל בגדול אני ממש מרוצה. היא חושבת שאני אהיה ממש טובה במקצוע טיפולי ולשם אני צריכה לפנות. אני חושבת שאני יכולה להיות טובה במקצוע טיפולי אבל אין מצב שאני אצליח בלימודים בתחום הזה. תאוריות, מאמרים וקריאה מרובה זה לא כל כך בשבילי. מקצועות מתמטיים זה יותר בשבילי. אז מה דעתכם? האמת, עד שהיא אמרה לי את זה בכלל לא חשבתי על תואר שני. זאת אומרת הנחתי שאני אעשה תואר שני אבל זה נראה לי מאוד רחוק. ומאז שהיא אמרה את זה, זה לא יוצא לי מהראש. תודה לכם
שלוםן רב, לפי דעתי את צריכה לעשות מה שמתאים לך לפי הרגשתך ונטיותייך. גם אם הפסיכולוגית שלך טוענת שאת מתאימה למקצוע טיפולי כדאי שתבדקי מה נדרש ממך במקצוע זה והאם זה מתאים לך. בפסיכולוגיה קלינית לדוגמא הלימודים הם ארוכים וקשים ויש גם תקופת התמחות לא קצרה שבמהלכה את אמורה לדעת האם את מסוגלת ומתאימה למקצוע זה.
שלום דנית, כנראה שאנחנו יכולים להיות כל מיני דברים. אנחנו לא תמיד רק "או-או" אלא "גם וגם". בהחלט יתכן שהמטפלת שלך מזהה אצלך איכויות טיפוליות, שאינן עומדות בסתירה ליכולות המתימטיות שלך. יש כיום (בתוך ומחוץ לאוניברסיטה) מקומות המציעים אבחון וייעוץ אקדמי-תעסוקתי, ואולי זה הזמן לנצל את שירותיהם. אגב, הפסיכולוגיה הקלינית, שאכן דורשת הכשרה ממושכת וקשה, אינה המקצוע הטיפולי היחיד. יש בהחלט אפשרויות נוספות שאפשר להביא בחשבון, שאינן כרוכות בהשקעה אקדמית כה מפרכת. הייתי מציעה לך לסיים את שנת הלימודים האחרונה בנחת, לקבל בגאווה את התואר הראשון, ואז להחליט מה הלאה. מה שכן, אם פוזלים לעבר התואר השני, חשוב לשמור על רמת ציונים גבוהה. אני מאחלת לך הצלחה רבה בכל החלטה שתקבלי ליאת
שלום לכן ותודה על ההתייחסות המהירה, אני קצת מבולבלת כי מצד אחד אני יודעת שלי אישית לימודים כאלה לא מתאימים. ומצד שני בשיחה הרגשתי כאילו אני "ביזבוז" אם אני לא אהיה מטפלת או משהו דומה. אני יודעת שיש אפשרות להיות פסיכולוגית קלינית ואפשרות להיות עובדת סוציאלית עם תואר שני בהתמחות קלינית יש עוד משהו? כמו שכתבתי התואר שלי רחוק מאוד משני התחומים הללו. אז מהי הדרך בעצם? כדי להיות פסיכולוגית קלינית אני אצטרך לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז תואר שני בפסיכולוגיה בהתמחות קלינית? זאת אומרת שהתואר שלי ממש לא נותן לי כלום? אני מעריצה את האנשים שעברו את כל הדרך המפרכת הזאת! אני יודעת שאני לא אהיה טובה בסוג כזה של לימודים. מה גם שאני יודעת שממש קשה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה עם התמחות בקלינית. אני לא חושבת שאני מספיק רוצה בשביל לעבור את המסלול הקשה הזה. אז המסלול הזה לא נראה לי. וכל הכבוד למי שפונה למסלול הזה! מה לגבי עבודה סוציאלית? גם שם אני אצטרך להתחיל מההתחלה? תואר ראשון בעבודה סוציאלית ואז תואר שני במגמה קלינית? איך המקומות המציעים אבחון וייעוץ אקדמאי-תעסוקתי עובדים? זאת אומרת, לפי מה הם קובעים מה מתאים לי? יש מבחנים או משהו כזה? אני מכירה את עצמי, לימודים מהסוג הזה הם לא כל כך בשבילי. אני לא אצליח בהם. מה גם שזה לא בא לי מהבטן. אני לא ממש רוצה את זה. אני רוצה ללמוד מקצוע שלא קשור לרגשות או מחשבות. משהו פשוט, שהתשובה תמיד תהיה ברורה וחד משמעית. שאני אדע ששתיים ועוד שתיים תמיד שווה ארבע. אשמח אם תתיחסו לכל השאלות שלי למרות שכרגע לא נראה לי שאני אפנה לתחום הטיפולי. אני מקווה שאני לא אאכזב אותה...
שלום, אני מתעניינת בקשר שבין דיכאון (קל/הפרעות במצב הרוח) לבין אי-שימוש מספיק במנגנוני הגנה. האם לדעתכם הדיכאון יכול להיגרם כתוצאה מכך שלא נעשה שימוש מספיק במנגנוני הגנה ואז האדם "רואה" את החיים האופן מפוכח, קודר ו"אמיתי". או אולי ההיפך, הדיכאון גורם לכך שלא נעשה שימוש מספיק באותם מנגנוני הגנה. מה בא קודם הביתה או התרנגולת?? אשמח להתייחסות. תודה.
רונית יקרה, נראה שאת מבלבלת בין שני מושגים. מנגנוני הגנה הם מושג ששורשיו נעוצים בתיאוריות פסיכודינמיות. הדיכאון, עפ"י תיאוריות אלה, הוא תגובה לחוויה של אבדן. כתוצאה מהאבדן (נניח אבדן של אדם משמעותי), יש הפנמה שלו אל תוך העצמי. הקשר האמביוולנטי עם האובייקט, הכולל רגשות חיוביים ושליליים כאחד, מתקיים בתוך האדם. כאשר האובדן נחווה (גם) כנטישה, יתעורר זעם שיופנה, עתה, כלפי פנים ויחווה כתחושת אשם ופחיתות ערך. המושג השני שאת מדברת עליו, מקורו במודל הקוגניטיבי, המתייחס לעמדה של האדם הדכאוני ביחס לאדם ועולם. כאן הכוונה, באמת, למערך של דפוסי חשיבה מוטעים המובילים לדיכאון. ככל שאני זוכרת, מדובר בדפוסים שהיו קיימים טרם הדיכאון (או שנלמדו בעקבות חוויות של כשלון), היוצרים באופן מעגלי ציפייה לכשלונות נוספים. כתוצאה מכך מתבססת עמדה פסיבית ודכאונית. חסידי גישה זו פיתחו טכניקות טיפוליות המנסות "ליירט" דפוסי מחשבה מוטעים כאלה, ולשנות כך את העמדה הדכאונית. מקוה שעזרתי במשהו בשמחות ליאת
אבקש לברר באיזה פורום אני יכולה לפנות בבעיה של אובססיה או התמכרות מינית. אודה לכם
דודו שלום, אתה יכול לשאול כאן ואתה גם יכול לחפש בגוגל לפי: "התמכרות מינית" או "sexual addiction". יש שם לפחות פורום אחד המתמקד בנושא זה. בברכה, גדעון
דני, אני מבינה מתשובתך שאתה מתרעם על סיטואציה נפוצה. לפיכך,האם עלה בדעתך שלעיתים תחושות של הלב קשות יותר מפציעה פיזית? אין לי כוונה לריב איתך פשוט העליית שאלה שבמידה והצורך דחוף יש חדר מיון-ואני לא מסכימה עם זה. על כל מקרה,הגיבו לשאלתי ואני מקוה כי עוד יגיבו בהמשך. אני מודה לך על תשומת הלב ומצטערת שבקשתי הרגיזה אותך.למרות שכאמור אינני מסכימה עם טענתך. יום נעים. ושבוע טוב אתי.
לא כאן נפתח את הדיון האם מצוקות הלב קשות ממצוקות הנפש. התנסיתי בשניהם וההשוואה נראית לי מיותרת. כאבי הגוף הם עזים, גם כאבי הנפש, והאדם אשר סובל אכן מרגיש לעתים כאילו הוא חייב עזרה דחוף ועכשיו. יחד עם זאת, נראה לי תמים במקרה הטוב וחצוף במקרה הרע לרשום הערה בנוסח: חבל שלא עונים לי.... כאשר בפועל עברה פחות מיממה מהרגע בו העלית את שאלתך כאן באתר. עם כל הכבוד לשאלתך, ויש כבוד, היות ומדובר במצב עמו את מתמודדת מזה תקופת מה, אין שום סיבה להניח ש-24 השעות הקרובות הם הם שיקבעו את הגורל לכאן או לכאן. ואם כך הוא, ואם אכן 24 השעות הללו הן קריטיות, הרי שבשום אופן אסור לך להסתמך על יעוץ באינטרנט אלא לפנות למוקד חירום כזה או אחר. מוקד חירום, לתשומתך לבך, אינו מיועד אך ורק למצוקות גופניות. יש בכל בית חולים גם מחלקה מיוחדת אליה את יכולה לפנות 24 שעות אם מדובר במצוקה נפשית, ושם לקבל סיוע אס.או.אס . רק בריאות
שלום, אמי (70) מתלוננת על בחילות וחוסר תיאבון מזה חודשיים וחצי. לאחר כל הבדיקות האפשריות שיצאו תקינות הרופאים החליטו שכנראה מקור הבעיה נפשי . קשה לי לקבל דיאגנוזה זו שכן אני מכירה היטב את אמי, היא אינה דיכאונית, מעולם (גם כשאבי נפטר) לא נקלעה למשבר ולא קדמו לבחילות הללו כל אירועים חריגים שאנחנו כמשפחה והיא כפרט זוכרים... האם היה תקדים לדבר כזה? שאדם לפתע חש בחילות בעיקר בבוקר ותאבונו נעלם כמעט לחלוטין והוא אינו יכול להריח דברים חזקים ? והמקור לכך אינו אורגני? קשה לי לקבל זאת כבת וכבעלת תואר בפסיכולוגיה. מעולם לא שמעתי על סוג כזה של תסמינים ואני לא רוצה שהיא תיקח כדורים פסיכיאטרים שלא לצורך. אשמח לעצתכם
נועה שלום, במידה וכבר עברתם את כל הרופאים והבדיקות לא יזיק להתייעץ עם פסיכיאטר מומחה ובעל ניסיון בגיל המבוגר. ועם זאת צריך לזכור שהאמירה הרפואית": "לא מצאנו ממצא פתולוגי ולכן זה כפי הנראה פסיכולוגי" אינה תמיד מדוייקת. בהצלחה, גדעון
בהמשך לדבריו של גדעון - השאלה אם רופא המשפחה חשב על כל הכיוונים האפשריים. גם רופאים מפספסים לעיתים. תנסי לשאול גם בפורום רפואת משפחה, אולי תקבלי כיוון נוסף למחשבה. כדאי שתפרטי שם את הבדיקות שעברה עד עתה. בריאות .
זה יום של גידעון שובל http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/549/xFT/516784/xFP/516784
לא תמיד אפשר לענות על השאלות בפורום מייד כשהן נשאלות ולעיתים גם לא באותו יום. ובעצם, באיזו מסגרת זה כן נעשה? גדעון