פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום....מגיל אפס גודלים לי פצעים נוראיים בפה...צהובים כאלה...וככל שעובר זמן הם גודלים וגודלים...אבל לאחר תקופה ארוכה יורדים לגמרי..אני ואימי ניסינו כל חוות דעת של רופא...רופא המשפחה אמר לטפל עם משחות הנקראות דקטרין ועזרקאין...לא עזר...לפני שנה וחצי הרכבתי גשר...אז האורטודנט אמר לשים משחה הנקראת אורקורט E...אבל לכל הרופאים שפגשנו הייתה חוות דעת אותו הדבר...אפתות...ואני האמנתי..אבל לא יכולתי לסבול את זה יותר הלכתי עד איכילוב..ושם מומחי הרופאים אמרו שזה בעצם נובא מנשיכה של הפה...אמרו שיכול להיות שאני נושך את עצמי באמצע הלילה...וחלק מהרופאים בכלל אמרו שזה תקופות בחיים שלי...מתי שאני בדיכאון יש לי ומתי שאני שמח אין לי...אבל זה לא הגיוני...כי עשיתי בעצמי מחקר וראיתי תקופה של חודש שמחה אבל יש עדיין פצעים....ניסיתי אפילו תרופות סבתא....כגון מלח עם מים...לימון...ואפילו חומץ...אבל זה רק הגדיל אותם...אתם לא יודעים כמה סבל זה...זה כל כך כואב ואני צריך כל שנייה לשתות כדי שזה ירגיע את זה...כל בוקר אני מתעורר בתקווה של הלוואי וזה נעלם אבל אז אני בידיוק חש את הכאב ויודע שלא...אפילו הייתה לי פעם חברה שהתנשקנו והכל והיה לי באותה תקופה פצע אז כל פעם שהיא רצתה לנשק אותי אז הדחקתי אותה שאין לי כוח וזרקתי לה כל מיני תירוצים....כל הפה נפוח מתי שיש לי אותם וגם ככה השפתיים לי ענקיות רצח...ואני בן רק שתדעו אני כבר לא יודע מה לעשות...תרופות רופאים אין שום דבר לא עוזר...אנא עזרה בבקשה אודה מאוד מאוד מאוד מאוד למי שיעזור

007 שלום, הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הרופאים המטפלים לגבי פצעים אילו והאם ישנו מרכיב נפשי של מתח בהיווצרותם. במידה וכן יתכן שתחום שיכול לסייע לך הינו "ניהול מצבי מתח" . בברכה, גדעון

שלום רב למנהלי הפורום. רציתי רק לבדוק אם ניתן לאמת את חוויתי בנוגע לנושא מסויים בהתקפי חרדה. כשאני בעיצומו של התקף חרדה אני מרגיש מן איזה כובד מסויים בראש, של שליליות. כי על רוב המקרים ששמעתי על אנשים שחווים התקפי חרדה גם אז זה מתבטא ביותר הרגשות פיסיות כגון דופק מואץ, הזעה וכו'. לכן רק רציתי לשאול אם הכובד הזה בראש הוא נורמאלי, וכן רק אם אפשר לפרט על זה קצת כי עדיין קשה לי לבטא "איך" אני מרגיש בזמן ה"כובד" הזה (אשמח אם זה יהיה לי מוגדר בראש) . ואם זה נושא שקשור לחרדה. תודה רבה מראש, לילה טוב!

אריק שלום, שאלתך דורשת הבהרה: האם הכובד הינו פיסי או נפשי?. מה זה "שליליות"? נסה להסביר את ההרגשה הפיסית והנפשית המתלווה לתחושה הספיציפית הזו, אילו מחשבות עוברות לך בראש כשאתה מרגיש את התחושה הזו? בברכה, גדעון

שלום ד"ר גדעון. הכובד שהנני מרגיש הוא נפשי, הוא יכול להתבטא בהסתכלות על עצמי בחוסר אונים על העובדה שיש לי התקפי חרדה, שבמילה אחרת היא נקראת הפרעה נפשית. וזה מתסכל. (במיוחד על עצם העובדה שאני מוריד על זה פרופיל בצבא, הרגשה רחוקה מלהיות טהורה) ה"שליליות" מתבטאת במחשבות שליליות שצפות אצלי. שהן גם מאוד לא הגיוניות ורלוונטיות. מן איזה מבט בודד וכולל על כל החיים עצמם. מרגיש כאילו אין לי חלק בהם, או שלא יהיה לי חלק בהם. וכל דבר עליו אני חושב פשוט נהפך לשחור, או פסול. ומכאן נובע לי גם הכובד הנפשי הזה בראש. כל התקף חרדה שהיה לי התבטא בעיקר בתחושות האלו, לכן אני חושב שאם אדע קצת יותר על התחושות האלו אני אדע גם איך לעבוד איתן ולנצל אותן לטובתי. תודה רבה, אריק.

בעלי (23)אדם שסובל מבעית משקל שמפריעה לו בהיבט הבריאותי(110 ק"ג על 170 ס"מ). לצערי,הוא חזר לעשן -לאחר שנתיים בהם לא עישן וזאת למרות שהעישון והשומן גרמו לו לקשיים בנשימה. מעבר לכך- הוא לא מדבר על דברים שעוברים עליו בהיבט הרגשי העמוק (לדוגמה - גירושיהם הקשים והכואבים של הוריו) וכאשר יש משהו שעלול להגיע לידי ויכוח הוא מעדיף לשקר אפילו בכדי להתחמק משיחה עלכך. חשוב לי לומר שאף על כל הנאמר כאן-הוא אדם פעיל ביותר -עובד ולומד שעות רבות.הוא בן זוג טוב רומנטי וכייפי ואני אוהבת אותו מאד מאד. לאחר שהודיע לי שחזר לעשו אמרתי לו כי לדעתי הסיגריות והאוכל הנם אמצעי להתחמק מבעיות שיש לו איתי ועם הסביבה וכי אני חושבת שהוא צריך טיול שיתן לו כלים להתמודד עם קשיים ללא אמצעי בריחה .הוא לא בטוח שזה נכון.לטענתו הוא אוכל כי "טעים לו" ומעשן"כי בא לו" אולי הייתי מסכימה עם זה אם הוא לא היה משקר(עם הסייג שבמשפחתו נהוג לשקר בכדי לא לדון בבעיות). הוא מסכים שהוא מעדיף לא לדבר יל בעיות בכדי לא לריב וחושב שאולי בגלל זה הוא כן צריך טיפול. לדבריו,הוא מוכן ללכת לכל סוג של טיפול אך הוא לא יודע מה יעזור לו .. אחרי כל מה שכתבתי (ותודה שקראתם) שאלותי הן- א.האם מומלץ במצבו ללכת לטיפול(בעיני כן אבל אולי אני טועה.) ב.איזה של סוג של טיפול מתאים לו? במכבי (בה אנו חברים ) יש פסיכו' קליניים האם זה מה שמתאים לו? אודה על תשובה!! אתי.

אתי יקרה, אם הייתי יודעת מה להשיב לך הייתי עונה. אני חושבת שכדי שתחכי לאחד המומחים שיתייחס לשאלתך. אני אישית יכולה להגיד לך שאם הוא מוכן ללכת לטיפול אז בהחלט שווה לנסות. ולדעתי פסיכולוג קליני הוא אכן הכתובת הנכונה. אגב יש גם עובדים סוציאלים קלינים שמטפלים. שינסה, אין לו מה להפסיד (חוץ מכסף כמובן) בתקווה שתפנו למטפל טוב והוא אכן ירגיש שיפור במצבו. אני חושבת שאת צריכה לדעת שמדובר בתהליך מאוד ארוך ומאוד מאוד מורכב. וסביר להניח שיהיו לו בתהליך גם הרבה רגעי משבר. ואני חושבת שגם לך כבת זוגתו יהיה לעיתים מאוד קשה. השאלה היא האם אתם מוכנים לצאת להרפתקאה הזאת?

מה זה ממש צריכה עזרה ? אם מדובר בנושא של חיים ומוות יש לך את חדר מיון. עברה יממה מאז שלחת את שאלתך. מדוע את חושבת שזה לא בסדר שאף אחד עדיין לא ענה לך ? מה גורם לאנשים לחשוב שפורום באינטרנט מיועד למקרי חירום רפואיים ?

אתי שלום, צריך לדעתי להבחין בין הבעיות השונות, כמו גם מה מפריע לך ומה מפריע לבעלך. מה שמפריע לו לדברייך זה, שהוא מעדיף לא לדבר על הבעיות כדי לא לריב. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לו לעשות סדר בעולמו הרגשי ויסיע לדבר על הבעיות, בתחילה עם איש מקצוע ואח"כ אם ירצה בכך גם עם בני המשפחה הרלבנטיים. בהיבט הזה הרעיון של טיפול דרך "מכבי" הוא מצויין. לגבי ההשמנה והעישון - יתכן שבעלך ירצה לשלב ולהוסיף גם יעוץ דיאטני וגם פעילות ספורטיבית. כמו שצויין כאן , טיפול פסיכולוגי של אחד מבני בזוג הוא גם מסע טיפולי של הזוג ותמיכתך ומוכנותך לכךהינה חשובה. בהצלחה, גדעון

השאלה שלי אולי תראה מוזרה אבל מעניין אותי לדעת אם מטפלים נקשרים למטופלים שלהם. כלומר האם האיכפתיות שלהם באה לידי ביטוי במחשבות על המטופלים מחוץ לשעות הטיפול לדוגמה. ברור לי שחלקם - הקטן אני מקווה, בטח נשחק ואולי גם האיכפתיות, אבל אני הייתי רוצה לדעת במקרה שלי אם אני משמעותית למטפל שלי, אם באמת איכפת לו ממני ואני לא סתם שעה שהוא צריך לסגור בשביל הכסף, אותו אני כמובן לא אשאל כוון שתשובה אמיתית אני לא מאמינה שאקבל. ואף אחד לא יוכל לענות על זה במקומו, אבל חשוב לי לקבל תשובה ברמת העיקרון. שבוע נעים לכולם.

היי לילך, מה שלומך? כמה זמן את מטופלת? אכן שאלה קשה שאלת... אין לי מושג מה התשובה... אבל האם את מרגישה שלמטפל שלך אכפת ממך? נראה לי שקשה לזייף דברים כאלה... אני רוצה להאמין שהמטפלים מתייחסים אלינו (גם אני מטופלת-10 חודשים) כמו אל ילדים ולכן יש להם פינה חמה בשביל כל אחד מאיתנו. כמו שלך יש מקום בשביל הרבה אנשים שונים בחייך. ככה נראה לי... אני מקווה שאני בכיוון... גם אני אשמח לשמוע עוד תגובות...

לילך שלום. א. הם נקשרים. ב. למטופלים שונים נקשרים במידה שונה. ג. אני ממליץ לך מאד לשתף את המטפל שלך שאת עסוקה בשאלה "האם את משמעותית עבורו ?" יתכן שהוא לא יענה לך קונקרטית, אך סביר שיפתח כיוון טיפולי חשוב. בהצלחה.

שלום ים, מאיפה אתה יודע? איך אתה כל כך בטוח? אני בטוחה שהשחוקים לא נקשרים לאף אחד. אתה מטפל בעצמך?

לילך שלום, נראה שהנושא מעסיק לא רק אותך ונהניתי מאוד לקרוא את הדיון הער שהתפתח. הנושא הזה עולה אחת לכמה זמן בפורום סביב שאלות שונות הנוגעות לתשלום, להסדרי הזמן וגבולות הטיפול ועיקרו האם המטפל מרגיש רגשות כמו אהבה, איכפתיות למטופליו או שהוא רק עושה את עבודתו, או אולי "משחק" או סתם נמצא שם בשביל כסף. תוכלי לראות התיחסויות שונות שלנו, של מנהלי הפורום כל אחד לפי התיחסותו. לצערי אף תשובה לא תתן לך את התשובה אותה את רוצה לשמוע: "האם המטפל שלך אוהב אותך?" . יתירה מזו גם אם הוא יגיד זאת במפורש, ספק אם תאמיני בזה, שהרי גם את "שיחקת" בצורה מוצלחת בעבודתך. אני סבור שפתיחת השאלה וההתלבטות הזו במסגרת הטיפול יכולה להיות מענינת ופוריה עבורך. לא בגלל התשובה, אלא עצם ההתבוננות על השאלה יכולה להוביל אותך למקומות נוספים בטיפול. שתפי אותנו בהמשך, בהצלחה, גדעון

ולמה אין תשובה על השאלה תמיד התשובה בסגנון "השאלה יכולה להוביל אותך למקומות נוספים בטיפול" ובטיפול זה ממוקד במקום בתשובה של המטפל באדם שמולו. אולי אתם מפחדים להפסיד קליינט

ילדתנו בת שנתיים ולעיתים תכופות מאד אנו רואים אותה מאוננת לפני שנת הצהריים (כמעט באופן קבוע) או לפני שנת הערב. כמו כן פעמים רבות אנו רואים אותה מתחככת בנו כשאנו מרימים אותה על הידים (כשהיה יושבת ישיבה צידית על מותננו) או אפילו כשהיא יושבת לאכול. תחילה חשבנו שתופעה זו תפסק מעצמה אך עם הזמן ניתן לראות שהילדה אף נהנית מאוד מביצוע האוננות. יש לציין שהילדה הינה בת יחידה וכן אינה חשופה למיניות של הוריה. ברצוננו לדעת כיצד עלינו להגיב,ולנהוג? (יש לציין שכיום אנחנו לא מפריעים ולא מעירים לה). נודה לכם על התייחסותכם.

ג שלום לך, נושא האוננות אצל ילדים פופולרי מאוד בפורום והייתי ממליץ לך לבצע חיפוש בפורום כדי ללקט כמה תשובות בנושא זה. אציין שזוהי תופעה נורמלית, לא מזיקה ושרצוי שתעשה בפרטיות. כאשר היא מוגזמת היא יכולה להעיד על שעמום או עייפות או חרדה. בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. לידיעתך אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום ,אני מנסה להבין מה ההבדל בין תקיפה מינית, הטרדה מינית, התעללות מינית, אונס. אולי נשמע קצת דבילי ואין לי מושג למה, פשוט מנסה למצוא את ההגדרה שאני נמצאת בה. חיפשתי כבר באינטרנט ולא מצאתי מקום שממש מסביר מהזה כל אחד ובטח שלא מה ההבדל בינהם. אשמח אם מישהו יסביר לי במלים שלו. תודה מראש הצילו מבולבלת

מבולבלת, עיקר ההבדל מצוי בהיבט החוקי-משפטי. תקיפה מינית הוא מושג כולל שמקיף את יתר המושגים שהזכרת. הטרדה מינית מתבטאת בד"כ באמירות מילוליות או במגע שאינו כולל אקט מיני (ליטוף לא רצוי, צביטה בישבן לא רצויה וכו'). התעללות מינית מתייחסת בד"כ לתקיפה מינית שאינה חד-פעמית, אלא מתמשכת על-פני פרק זמן מסוים. אונס מתייחס לתקיפה מינית שכוללת חדירה בכפייה. חדירה אנאלית כפויה נקראת מעשה סדום. זה ההסבר במילים שלי... מקווה שהוא מפזר קצת את ערפל הבלבול. ס.מ.

תודה לס.מ. . ההסבר ממצה וברור. גדעון

שלום גדעון, גם בהפרעת אישיות תלותית וגם בהפרעת אישיות גבולית יש תלות גדולה שמתבטאת בחרדת נטישה. מה בעצם ההבדל בין ההפרעות מבחינה זו? תודה.

חני שלום, מעבר לשוני הגדול באופנות הסימפטומטית של שני סוגי האישיויות הללו, נראה לי שההבדל בהיבט של התלות קשור לחרדה המרכזית העומדת בבסיס כל הפרעה. התלותי חושש מאובדן אהבת האובייקט ולכן תלותיותו. הגבולי חושש מאובדן האובייקט עצמו ולכן תלותיותו. אילו שתי חוויות שונות בעוצמתן ובמקורן. בברכה, גדעון

גידעון , תודה על התשובה האם בשני סוגי האישיות התלות מתפזרת על אוביקט אחד ומרכזי או יותר?

מה ההבדל בין הפרעת אישיות פרנואידית לבין Delusional Disorder הרי בשניהם אין לרוב הלוציונציות והדלוזיות הן לא ביזאריות, אז מה ההבדל? תודה

א, ההבדל הוא במיקוד. אם בהפרעת אישיות פראנואידית מחשבות השווא ממוקדות סביב הנושא של רדיפה, הרי שבהפרעה דלוזיונלית אין מיקוד ספציפי, ומחשבות השווא יכולות להתבטא במגלומניה למשל. אגב, במובן מסוים בשתי ההפרעות המחשבות כן ביזאריות... לא מבחינת הקיום שלהן, אלא מבחינת העוצמה וההפרעות בתפקוד שהן גורמות. ס.מ.

בהפרעת אישיות פרנואידית, או כל הפרעת אישיות אחרת, אין מחשבות שווא, כלומר, אין דלוזיה. יש בעיקר קווי אופי נוקשים שפוגעים בהסתגלות החברתית. האדם מסוגל להפריד בין מציאות לדמיון והוא אחראי למעשיו. בהפרעה דלוזיונלית וגם בסכיזופרניה יש מחשבות שווא=דלוזיה. האדם לא מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון, הוא משוכנע שדמיונותיו אמיתיים ואין אפשרות לשכנע אותו אחרת. להבדיל מסכיזופרניה, בהפרעה דלוזיונלית הפרנויה יכולה להיות רק בנושא ספציפי מסויים ובשאר התחומים החשיבה וההתנהגות יהיו נורמליים.

לאחר התייעצות עם פרופסור נראה כי אתה צודק, ואילו סתם מישהי לא דייקה כלל, אבל אני מודה גם לה שענתה לי והקדישה לי מזמנה. הרי מחשבות השווא ב DD הן לא ביזאריות לעומת אלו של הסכיזופרניות. וזה לא עניין של מיקוד...

הפרעת אישיות פרנואידית מתאפיינת במבנה אישיותי נוקשה המאופיין בנטיה לפרש התנהגות של אנשים כמכוונת להרע, לאיים או לפגוע בו. כלומר טיפוס חשדן מאוד !!! בדלוזיה פאראנואידית ישנה אמונת שוא ממוקדת (שעוקבים אחריו, מרעילים אותו וכדומה) אך מעבר לאזור הדלוזיונאלי ההתנהגות אינה מוזרה או ביזארית. האישיות יכולה להיות כל אישיות שהיא ועדיין שתהיה הפרעה מסוג הפרעה דלוזיונאלית. בברכה, גדעון

נכנסתי לאתר של האיגו הישראלי לכירורגיה פלסטית, ונתקפתי ממש פחד! הישראליות חושבות רק על הגדלת חזה. יש כמויות עצומות של נשים שמבקשות להגדיל את החזה. מה רע בחזה קטן ויפה? כולן רוצות מגה ציצי!!! איך מסבירים את התופעה הזו מבחינה פסיכולוגית-סוציולוגית?

דניאל, ההסבר מורכב מכמה גורמים. אחד הדברים הוא, שנשים חושבות/יודעות/בטוחות (וכן הלאה) שגברים מעדיפים נשים עם חזה גדול. אני מניחה שזה נכון לגבי חלק מהגברים, אבל לא תופס לגבי כולם. אצל הרבה נשים יש בלבול בין דימוי עצמי לדימוי גוף, והן יוצאות מתוך נקודת הנחה שאם הן תשפצנה איבר כזה או אחר, כל החיים שלהן ישתפרו מכל הבחינות. אולי זה נכון לגבי אחוז מסוים של נשים, אבל באופן כללי הגדלת חזה (או כל שיפוץ אחר) שנובע מהמניע הזה יוביל רק למפח נפש. ס.מ.

דניאל, ישנה האפשרות להסתכל על התופעה בהיבט ההישרדותי - כלומר מנקודת מבט של "מה מושך את תשומת הלב של הזכרים?" ואז התנהגות כזו סביר להניח שתשרוד יותר. אפשרות אחרת היא לחשוב על ההיבטים הסוציולוגיים והשפעת המדיה והאופנה. כאן ניתן יהיה לבחון השפעות תרבותיות וחברתיות. בהיבט הפסיכואנאליטי , אפשרי לחשוב על הרצון לשיפור הדימוי העצמי והגופני. כל טוב, גדעון

שלום רב, אני נשואה כבר 10 שנים. בעלי אוהב להסתכל בסרטים פורנוגרפיים. למרות שאני מבקשת ממנו להמנע מכך. קשה לי לקבל את זה שהוא מסתכל בסרטים שבהם מנצלים נשים. זה כמו זנות לפי דעתי וקשה לי לקבל את זה שבעלי מסתכל על זה. זה גם מעליב אותי- שהא מסתכל על איברי מין של נשים כאילו הן עומדים בפני עצמם. כאילו הם מנותקים מהאשה. לא יודעת אם אני מסבירה את זה כמו שצריך. הוא כמובן מתנגד וכועס על בקשותי החוזרות להמנע מזה. הוא מתנפל עלי ואומר שכל הגברים אוהבים להסתכל על סרטים פורנוגרפיים ושנשים מתגרות מדברים אחרים. האם הוא צודק? האם אני סתם פוריטנית כמו שהוא טוען? סתם רגישה? או אולי יש צדק ברגשותי. אני מרגישה שהוא בוגד בי אבל זה אפילו לא מישהי אחרת אלא רק איבר המין שלה. זה נראה לי יותר גרוע מאשר בגידה אמיתית. האם אני צריכה לעצום עין ולקבל את זה? אחרי שאני תופסת אותו כאילו - אני נגעלת ממנו ומתרחקת ממנו. האם משהו בי לא בסדר?

שלום לך, אז מי צודק? את, שאכן מרגישה נגעלת ונבגדת. או אולי הוא, שנהנה מסרטים פורנוגרפיים? אני משער שכאשר תקבלי כאן תשובות ממשתתפי הפורום יהיו כאלו שיתמכו בך ובתחושותייך ואולי יהיו אחרים שיצדיקו את בעלך. כך או כך נראה לי שלא כל כך משנה מי צודק, אלא איך מיישבים ומלבנים את הסכסוך סביב הסרטים הפורנוגרפיים. האם יתכן שישנה כאן בעיה נרחבת יותר בזוגיות או אולי במיניות? איך התקשורת ביניכם בנושאים אחרים? מה המשמעות של הסרטים הפורנוגרפיים הללו בתוך הזוגיות שלכם? נראה לי שכאשר שאלות אלו תהיינה ברורות יותר, גם השאלות שאת מעלה תהיינה ברורות יותר והתקשורת הזוגית ביניכם תשתפר. יתכן שתעדיפי ללבן את השאלות הללו יחד עם בן זוגך במסגרת של יעוץ/טיפול זוגי. בהצלחה, גדעון

שלום לכולם.אני חדש כאן.אני פעיל בכמה פורומים של תמיכה נפשית כבר יותר משנה,ואני גם מטופל כבר שנה בערך.בימים אלו ממש הפסקתי טיפול פסיכיאטרי שלא עזר לי,וכיום אני מחפש טיפול אצל אחד שמתמחה בדיכאון.שדיכאון זו פשוט ההתמחות שלו(אם יש כזה דבר...).ועל כן אני חייב המלצה על מישהו טוב שאתם מכירים. מחכה להמלצות...

שלום רב לך, חבר חדש בגלל שאתה חדש, עוד לא הספקת להבחין שאין אנו נוהגים להמליץ על שמות של מטפלים. קיימת האופציה של אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית", או באתר הבא http://www.sahar.org.il/helporgs.asp ניתן לפנות, כמובן, גם דרך קופ"ח בה אתה מבוטח. תמיד כדאי לנסות ולקבל המלצות מאנשים בסביבתך עליהם אתה סומך. אני מזמינה אותך להיות חלק גם בפורום שלנו, ולתרום מניסיונך. מקווה שתמצא לך את המטפל הנכון, ואת שלוות הנפש. שבת שלום ליאת

שלום לכולם, אני מתנצלת ששכחתי להודיע שאני בחופשה בימים הקרובים. ליאת תשיב במקומי על השאלות של היום (תודה ליאת!) להתראות בשבוע הבא, אורנה

אורנה יקרה חופשה נעימה! נחכה לך.

שלום....אני בן 13 ו 8 חודשים ויש לי בעיה קצת גדולה....יש לי גבות מאוד לא אסטתיות....בקרוב אני יהיה חד גבה אם המצב ימשיך כך....יש לי גבה אחד מסודרת ויפה...אבל השנייה סוטה מהמקום שלה לכיוון הראשונה....וגם באמצע בין שניהם לא חבר לי שערות....יש לי חברים שסידרו את זה וראיתי שהיה שינוי בגבות שלהם...דיברתי עם אימי והיא רק אמרה לי לי שאני גודל ולפעמים הגוף לא ודל טבעי כי אני עדיין בהתפתחות והיא גם אמרה שגברים לא מסדרים את הגבות היא צודקת...אבל אני ממש חד גבה...אני רק רוצה שהגבות שלי יהיו כמו של כולם כי זה לא יכול להיות שכולם נולדו עם גבות מסודרות...אנא עזרה...ואם טעיתי בפורום תפנו אותי לפורום הנכון....בתודה שולמן

שולמן שולמן! הפעם אמא צודקת. אתה עדיין בגיל ההתבגרות, ובתקופה זו השינויים הגופניים גדולים ודרמטיים. יש מעט מאד מתבגרים שמרגישים שאצלם הכל בסדר. יש מי שמוטרדים מהיעדר שיער (כשכל החברים כבר מתגלחים) ויש מי שמתים מבושה בגלל שיער שצומח להם פתאום בכל מקום. יש מי שסובלים מאד מפצעי הבגרות המפורסמים, ויש מי שעסוקים בשאלות של גובה ומשקל. הדמויות המושלמות שכולנו רואים על שערי המגזינים או בפרסומות בטלוויזיה קצת מבלבלות. למה, לעזאזל, אצלינו זה לא נראה כל כך מושלם? פעמים רבות נערים ונערות בגילך 'נתפסים' לפגם פעוט בהופעתם, ותולים בכך את הסיבה לכל צרותיהם. תעשייה שלמה של מכונים ומנתחים פלסטיים משגשגת על גבם של אותם מתבגרים. למרבה המזל, בסוף תקופת ההתבגרות העניינים נכנסים לפרופורציה, וכל מיני חסרונות קטנים שהפריעו לנו נורא בגיל 14 פתאום לא נחשבים בכלל. מזל נוסף - שאנחנו חיים כיום בעידן הגבר המטופח, שאינו מתבייש בכך. במקרה הכי נורא, אם הדבר יפריע לך מאד, תוכל אכן להסיר את השיער המיותר. עד אז, אני מאחלת לך שתצליח לאהוב את עצמך כפי שאתה. בדרך כלל כשאנחנו אוהבים את עצמנו, מצטרפים אלינו גם האחרים :-) בברכה ליאת

תודה רבה ליאת מקווה שבאמת זה לא יטריד אותי כמו עכשיו אבל אם זה ימשיך לגדול....אני חושב שלי ולאימי תהיה שיחה קצת ארוכה שוב תודה

היי. מה יכולה להיות הסיבה לראייה שלילית וביקורתית כלפי אחרים? אני כאילו מזלזלת וטוענת לראייה ייחודית שלי על פניהם אך לא עושה כלום עם עצמי. כאילו צופה מהצד ויודעת לתת משוב לכל אחד אך עם עצמי איני מסתדרת ולא שלמה בכלל!!!!! לדוג' אוכל להעיר על מנהל כזה או אחר אך כשאני מקבלת את התפקיד אני כאילו לא רוצה לקבלו מפחד שלא אתמודד. האם יתכן שכל הביקורת וההתנשאות הזו דווקא באה ממקום של חוסר בטחון עמוק? הכיצד חסר בטחון יכול לשחק אותה כלפי חוץ כ"כ חזק? באיזה מנגנון משתמשים בשביל זה .זה כ"כ סותר אחד את השני. אני משחקת אותה הכי טובה בעולם ומרגישה הכי גרוע בעולם. על פניו נראה שאני מאושרת ובפנים רקבון טוטאלי. אף פעם לא מסוגלת לגלות קושי או פחד תמיד הכל בסדר כלפי אנשים וחלילה שיידעו או יכלו את האמת עליי. כ"כ קשה לחיות כך.חוסר אמונה טוטלית כלפי העולם. חוסר צדק. אני לא מצליחה להתמווד עם זה יותר...ולכן מתחילה לחשוש שאיני יכולה להסתגל יותר לחיים האלה. אני כאילו מסתכלת מחוץ לגופי על דברים כי כ"כ הרבה ניגודים בבן אדם לא יכולים להתיישב יחד. איך אוכל להביא ילדים לעולם כך? לא רוצה להנחיל להם יצר רע שטמון בי כ"כ עמוק. מרגישה אי שלמות בכל,לא אוהבת את עצמי ותמיד מבקרת כל פעולה שלי גם אם מרגישה צודקת בגלל תחושת חוסר הערכה תמיד אומרת "אולי אני לא בסדר.." אני חושבת שמשהו לא תקין אצלי לחלוטין. לא מצליחה להתגבר על כך. כשמדברת עם אנשים והם מספרים לי שגם להם רע אני מתנחמת רק מעצם הידיעה שאני לא משוגעת ולכולם בעיות. האם אמא שתמיד מטאטטאת האמת מתחת לשטיח ואכפת לה רק מהחיצוני והנורמטיבי יכולה לגרום לבעייה כזו אצלי? חשוב לה תמיד מה יגידו...ושנהיה במסגרת כדי שכאילו הכל יראה בסדר חיצונית אני כועסת כי בן אדם שרע לו לא יכול לנצח לשחק לפי כללי החברה. זה לא הגיוני להילחם נג...תחושות הגוף. זה לא מסוכן לעשות זאת ד"ר או שזו דרך הסתגלות פשוט להיטמע בין כולם? אני משוכנעת שאתה יורד לסוף דעתי בנושא אבל תמיד הרהרתי האם כדאי להתעמק בדברים או לנסות לראותם כפי שהם בלי פענוח. למה אני כ"כ עמוקה? מתה לא להתייחס לכל דבר. פשוט לחיות בשקט. זה אפשרי? הכיצד?

נינה יקרה אמרת יפה כל כך: אדם שרע לו, לא יכול לשחק לנצח לפי חוקים שאינם החוקים שלו. את צודקת. לכולנו קשה לפעול ולהתנהג בניכור לאמת הפנימית שלנו. כאשר אנו עושים כך לאורך זמן, אנחנו מרגישים מתוסכלים ומדוכאים. את מתארת תחושות של חוסר ביטחון וספקות עצמיים, המתורגמים, בסופו של דבר, לביקורת נוקבת וחסרת פשרות כלפי האחרים. נראה שאת מתקשה לקבל מצבים "אפורים". גם את וגם האחרים צריכים להיות או מושלמים, או ראויים לגינוי. אבל כמו שאת בטח מבינה, בכולנו יש טוב ורע גם יחד. אנחנו לא מושלמים - לא את ולא הזולת. היכולת לקבל את עצמנו ואת האחרים כבני אדם מורכבים, שנקודות החולשה שלהם אינן "מזהמות" או מבטלות את הטוב והמוצלח שבהם, חשובה מאין כמותה. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד ברכישת אותה יכולת, בהבנייה מחודשת של תפיסת העצמי, ובהבנה טובה יותר של המקורות לקשיים שאת מתארת. דרך צלחה ליאת

אני סובלת כבר שנים (לפחות 10) מחרדה, דכאון חרדתי משתק, חוסר אנרגיה קיצוני - אפילו לחשוב קשה... גם - אגורפוביה. מעניין מאוד לדעת, האם יש לתחום הזה (חוץ מתחום פסיכיאטרי) תשובות בקשר לסיבות ולפתרונות של המחלה הזאת. זה לא מאפשר לתפקד, לממש חלומות, להשיג דברים, להנות מהחיים וגם פוגע בבעל ובילדים שזה ממש לא מגיע להם....

שלום לך, כמעט לכל אחת מן התופעות הנפשיות יש מספר הסברים תיאורטים. אחד מהם יהיה, לעיתים קרובות, ביולוגי/גנטי/אורגני. הטיפול התרופתי נגזר בדר"כ מגישה זו, אך לצידו קיימות גישות נוספות. גם לדיכאון ולחרדה שאת מתארת יש הסברים ושיטות טיפול שאינם תרופתיים (כגון טיפול דינאמי, קוגניטיבי, התנהגותי, ועוד). כמובן שישנן כיום גישות "אלטרנטיביות", חלקן מבוססות על תורות מן המזרח, חלקן על עקרונות הומיאופתיים, וכמובן עוד. לכל אחד מאיתנו קיימת ועומדת זכות הבחירה אשר לטיפול המועדף. כדאי לברר מראש (בעיקר כשפונים לשיטות חדשניות שאינן תמיד בלב הקונסנזוס) מהם היתרונות והחסרונות, והאם השיטה אכן הולמת את אורח חייו, אמונותיו והסטטוס הנפשי של הפונה. בהצלחה ליאת

שלום לכורסא שלום לכרית שלום לחדר שלום לך. הדלת נסגרה פגרה. לדעת לא לדעת מה קורה שם ברגש פנימה אולי אלמד פעם אולי אלמד להתגעגע לאהוב להיעצב לבכות לכעוס להרגיש חופש שמור על עצמך, שיהיה מי שיחזור אנא שמור

גם חופשת קיץ יכולה להיחוות בטיפול כסוג של הינתקות. שיר מרגש. תודה ששיתפת אותנו. ליאת

שלום רב ! ביתי בת ה 3 נוהגת לאבד את הכרתה בכל פעם כשהיא בוכה. המראה מפחיד ומלחיץ אותי ואת אשתי מאוד. הילדה מגלגל את עיניה ושומטת ראשה לעיתים עד מספר דקות. התייעצנו עם רופאת משפחה והיא טענה שמדובר בפינוק יתר. האם היא דוברת אמת או שמא מדובר בבעייה נפשית , פסיכולוגית ?

לאבא הלחוץ, אני מניחה שרופאת המשפחה התכוונה לתופעה המוכרת, הנקראת breath holding spell זוהי אכן בעיה פסיכולוגית במהותה, המאפיינת תינוקות ופעוטות שעוצרים את נשימתם בשעת בכי. אם אכן זו התופעה, הרי שלמרות "מופע האימים", אין סכנה ממשית לילדה. נהוג להאמין שבדרך זו הפעוט זוכה לתשומת לב ורווחים נוספים, רק בגלל החשש של ההורים מהתקפת הבכי הבאה. כאשר ההורים רגועים, ומתודרכים כיצד להגיב נכון, התופעה נעלמת בדר"כ בלי להשאיר נזקים. בהחלט אפשר להתייעץ עם אנשי מקצוע מומחים לילדים, כדי לקבל הדרכה והכוונה. בינתיים התאזרו בסבלנות ונסו לשמור על קור רוח ליאת

שלום הדברים הבאים או חלק מהם מתאימים להפרעה בזהות? א - כשמישהו לא מבחין בין הרצון שלו לרצון של מישהו אחד אחר , למשל ילד שעושה דברים שאבא שלו רוצה , ולא כדי לרצות אותו. האם זאת הפרעה בזהות ב - מישהו שתמיד היו לו הדעות של אחיו ומעולם לא גיבש דעה משל עצמו ג - מישהו שכשהוא רואה מישהו אחר סובל הוא סובל איתו , מרגיש פיזית ונפשית את הרגשות של מי שלידו ולא חשוב אם הוא מכיר אותו או לא תודה

ברכה יקרה, אני חוששת שקשה (ומאד לא מקצועי) לתת אבחנות נפשיות דרך תיאור קצר באינטרנט. אני ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע שיוכל להרגיע אותך. בברכה ליאת

ליאת שלום - תודה על התשובה כבר הלכתי לפסיכאטר והוא אמר שיש לי הפרעה בזהות - רציתי לדעת יותר מה בדיוק מהדברים זה כולל ואני לא רוצה ללכת לפסיכאטר שוב בשביל זה וגם כשהייתי לא שאלתי אותו את יכולה בכל זאת לענות? אני אתייחס אל זה בכללי ולא אלי כי אני יודעת שאת לא מכירה אותי שוב תודה

אני פחדתי נרא מהיום הזה ניסיתי לא לחשוב עליו כאילו לעולם לא יגיע... אבל הוא בא... היום שבו נגמר לי הכוח לחלוטין. אמרתי הרבה פעמים אין לי כ והמשכתי להלחם. אמרתי שאני לא יכולה יותר והמשכתי עוד קצת ועוד קצת עוד יום ועוד יום... אבל אני לא יכולה יותר להמשיך נגמרו הסיבות. היום נגמר לי הכוח. אבל באמת... זה מוזר... להשאר בלי תקווה... באמת היו לי ימים רעים אבל הייתה ברקע תקוה. היום... אני לא מקווה אני יודעת שלא יקרה כלום. בטח לא לי... אלוהים אוהב להשתעשע איתי.. הוא מראה לי משהו טוב... ואומר את רואה כמה טוב זה יכול להיות? טוב לך נכון? יופי עכשיו נ-ג-מ-ר. ולוקח את זה חזרה... וכל החיים שלי ככה. זה ככה עם עבוד זה ככה עם גברים זה ככה עם כל מצבי החיים שלי. אין לי שום סיבה להתעורר ואין לי שום סיבה לחיות. שום סיבה.. אני בת 23 כולה וכן כללללל החיים לפני ובלה בלה בלה... מי צריך חיים כאלה? כל פעם שמשהו היה אומר לי את זה יכלתי רק לחשוב תביני הכל עוד לפניך יש עוד הרבה סוגים של סבל שעוד לא עברת יש עוד מלא דברים רעים שיכולים לקרות לך יש עוד כל כך הרבה דמעות שנשאר לך לשפוך כל כך הרבה זמן להיות לבד! הכל לפני נכון. הכל... נמגר לי הכל... ואין לי מושג מה נשאר לי... רק למות.... רק להפסיק לנשום... רק להפסיק לסבול... מה אני עושה? מה... אני כל כך לבד... אפילו בין כולם... אני כל כך לבד... אין לי כוח מה אני עושה? מישהו יכול להגיד לי מה לעשות כשאין כוח יותר? אני מוכנה להכנע... זה הדבר הנכון לעשות?

אני מציעה לך בחום לגשת לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לקבל את העזרה המתאימה כדי להרגיש טוב עם עצמך ועם החיים. אני מזדהה מאוד עם תחושותייך והן מוכרות לי היטב. אני באמת ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש, מפני שאני מאמינה אמונה שלמה שבעזרת קצת עזרה תפיקי סיפוק מחייך. ושוב לא תחווי כאב ובדידות.

שלום לך, כותבת יקרה אני קוראת את הדברים, וכואבת איתך את הייאוש הגדול. זה קשה מאד מאד להרגיש שאוזלים הכוחות, שאוזלת התקווה. אני מבקשת ממך מאד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות האלה. לא אנסה להתווכח איתך עכשיו ולומר לך שאת טועה...שיש טעם. כל מה שאני מבקשת ממך עכשיו זה לדאוג ולהימצא על יד מישהו שיסכים להקשיב לך ולהיות איתך בקושי הנורא הזה. את חייבת להאמין שממרחק של כמה שעות, כמה ימים, אולי יותר, הדברים עשויים להיראות אחרת. אבל את אותן שעות או ימים חשוב להעביר לצד מישהו שמוכן להקשיב. אני מבקשת ממך לנסות ולהגיע לאיש מקצוע עוד היום, שיפגוש אותך וישמע אותך ישירות. במידה ולא תצליחי לעשות זאת, אנא פני לער"ן או לאחד ממנהלי הפורום הזה. אני שולחת לך חיבוק ליאת

תודה למגיבים... אלוי שלגשת ליעוץ הייתה אופציה התורים בבריאות הנפש הם קצת מעבר לחודשיים בערך... אין לי שום אפשרות לגשת לרופא באופן פרטי... בטח לא כרגע! אגב תגידו לי מזל טוב בנוסף לכל הצרות האחרות שלי פיטרו אותי! יפה הא? לא בגלל התנהגות דיכאונית או משהו כזה יש לי אוסף מסכות נהדר שאני לובשת מדי יום. רק אין לי אף אחד שאני יכולה להיות איתו אני עצמי לספר לו על הכאב... האמיתי... הנורא הזה!!! אתם לא יודעים כמה נורא זה להרגיש כל כך לבדדדד אין לי עם מי לדבר אני כל כך צריכה לספר למישהו... שמישהו ידע... שמישהו יבין... בקיצר עכשיו אני לא יכולה לממן רופא פרטי... ולהפגש פעם אחת בחודשיים ל45 דקות... לא נראה לי שיעזור לי... שום דבר כבר לא יעזור לי... או ככה זה נראה לפחות אני לא שווה כלום... העבר שלי רודף אותי ואני לא יכולה לראות שום דבר טוב בעתיד... 23 שנה סבלתי שום דבר לא יכול לגרום לי לחשוב שפתאום משהו ישתנה... ניסיתי הרבה והנה עובדה... אין לי כוח.

ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי חינם במירפאת הדר בהרצליה מספר טלפון9581811 09-.זה מקום מאוד פרטי.אני בטוחה יש עוד מרפאות לבריאות הנפש שמקבלים בחינם .תשאלי את הקופה שלך.את בחורה צעירה תטפלי בעצמך.את חשובה למי שברא אותך .והוא ברא את העולם רק בשבילך.בהצלחה

אשמח אם תוכלו לענות לי לשאלתי "פגיעה עצמית".

שלום לך, פסיכולוגים לומדים הרבה על הפרעות הנפש השונות ועל הדינמיקה המונחת בבסיסן. פגיעה עצמית היא תופעה מוכרת, הנלמדת במהלך ההכשרה המקצועית, כמו תופעות רבות אחרות. במהלך שנות ההתמחות והעבודה, מרחיבים הפסיכולוגים את הידע והניסיון שלהם גם בתחומים ספציפיים יותר, בהתאם לרמת העניין האישי או הצורך. אפשר שגדעון ירצה להוסיף על דברי בימים שבת-ראשון

שלום לכולם לא יודעת מי מכם צפה אמש בתכניתו של אמנון לוי, שעסקה בין היתר בפרופסור (?) בשם גיורא דרומי, המציג עצמו כפרופסור לפסיכולוגיה (בין יתר עשרות ההכשרות המרשימות שבאמתחתו), ועל כרטיס הביקור שלו רשום "פסיכולוג קליני". במשך עשור האיש טיפל באלוהים-יודע-כמה אנשים, גבה מהם מאות שקלים על שעת טיפול, היה חבר בסגל המרצים באוניברסיטת ת"א (ביה"ס לרפואה) ורק אמש נחשפה האמת המבהילה: האיש רכש את שלל התארים שלו במשך שנה וחצי בסה"כ (!!!) במוסד "אקדמי" בארה"ב שאינו מוכר שם או בשום מקום אחר בעולם לצורך העניין, וכאשר לחצו אותו אל הקיר הוא שינה את גישתו במאה שמונים מעלות וטען שהוא אינו פסיכולוג כי אם "פסיכותרפיסט" וככזה מותר לו לעסוק בפסיכותרפייה כאוות נפשו ולמעשה הוא אינו עובר כל עבירה... התכנית זעזעה אותי עמוקות. מצאתי את עצמי בוהה במסך מתוך חוסר אמון מוחלט, קשה לעכל את הרוע האנושי הזה שמאפשר לאיש נבזי לנצל את מצוקותיהם האמיתיות של אנשים תמימים, לגזול את כספם במרמה ולגרום להם לשים את מבטחם בו, למרות שלא מגיע לו. חשבתי על טיפול פסיכולוגי, על הנימים הדקים המרכיבים אותו, כמה חשוב לנו כמטופלים לבטוח באיש שיושב מולנו, לו אנחנו מספרים על פי רוב את הדברים הכי אינטימיים בחיינו, חושפים בפניו את החולשות שלנו ואת הפגיעות שלנו. איך מרגישים היום המטופלים של אותו שרלטן ?? לבי איתם, ואני מקווה שהחשיפה אמש לא הותירה אותם בטראומה גדולה מדי.

שלום אלה, מקרים כאלה אכן מעוררים דאגה, ומחדדים את שאלת אחריותו של כל אחד מאיתנו על בחירת המטפל הראוי, שהוסמך לתפקידו כחוק. בברכה ליאת

שלום לך אני גרושה בת 30 ואם לשניים. התחלתי עבודה לפני 6 חודשים בתחומי שבו אני עוסקת כ 10 שנים(לא אציין את עיסוקי) אני נחשבת לטיפוס מאד לחוץ בלשון המעטה , צריכה שדברים ייסגרו באותו רגע,לענות בזמן למיילים, להספיק לעדכן לקוחות ,,,כל הזמן בלחץ. בשני מקומות כבר העירו לי על הנושא,אבל גם בחיים אני כל הזמן בלחץ - הכל על הראש שלי -להספיק, לארגן שני ילדים,לדאוג לארוחות וכו,,. הבעייה שלי בעבודה כרגע היא שמאז שהגעתי ,עוד לא הייתה פעם אחת שהמחלקה הייתה בהרכב מלא,ותמיד אני, בניגוד לכל האחרים מתנדבת לגבות את זה שחסר. בעוד שאחרים עובדים בשיא הרוגע, (עובדים שם כבר מספר שנים),כאילו לא אכפת להם מה קורה במחשב של האדם החסר שדורש טיפול , אני כבר על הבוקר מסיימת את העבודה שלי וניגשת למלא את מקומו. מה שקרה הוא שהשבוע, בשתי הפעמים בהם גיביתי , הייתה "פאדיחה" מה שנקרא ,שלא באשמתי . מישהו לא טיפל במשהו בשבוע שעבר, ואני המשכתי בהנחה שזה טופל, ובסופו של דבר באו אליי בטענות. זה מאד מציק לי.אני די מצוברחת בגלל זה . מצד אחד - אף אחד לא ביקש ממני כל הזמן לגבות , שהרי יש עוד אנשים במחלקה, ומצד שני, אני מרגישה ויודעת שאם אני לא אגש, הדברים לא יטופלו כי הם פשוט "שמים פס" או שהם פשוט פחות לחוצים ממני. חברים אומרים לי -"תשימי גם את פס",,,אבל אם משהו יתפספס , בטוח יישאלו -למה אף אחד לא גיבה ?- מזה אני חוששת. אני רוצה לעלות את הנושא בפני הממונה עליי בשיחה , אך מה אומר כדי שזה לא יישמע קטנוני מצידי וכדי שלא אפגע מכל הנושא (מאד פוחדת מפיטורים). הוא הרי זה שצריך לחלק סמכויות איפה מתחילה האחריות של מי כשבן אדם חסר , איך לעשות זאת בצורה הטובה ביותר ? תודה על תשובתך המהירה ענת

ענת יקרה, נראה שהשאלה שלך הייתה זוכה למענה טוב יותר מפי פסיכולוג ארגוני, הבקי ברזי הדינמיקה ההיררכית-ארגונית של מקומות עבודה מסוג זה שלך. ובכל זאת, גם המשק הנפשי שלנו - כמו המשק הכלכלי - מוטב שיתנהל עפ"י עקרונות של כלכלה נכונה, חלוקת משאבים אופטימלית וחסכנות. האם יש אפשרות שאת נוהגת בזבזנות בכל הנוגע לכוחותייך? האם באמת ההשקעה הרבה שלך, גם בעמדות המחשב הלא מאויישות, נחוצה והכרחית לקיומו של הארגון? האם באמת פאשלות פוטנציאליות ייוחסו לך? אני מתרשמת מהחריצות, האחריות והאכפתיות שלך, ומניחה שהממונים עלייך ערים לזה. ובכל זאת, ההתנדבות הקבועה וההתייצבות לדגל תמיד ובכל מצב עלולה ליצור שחיקה ועייפות, אשר עלולות לסכן בסופו של דבר את יכולתך למלא את תפקידך שלך באופן יעיל וטוב. לכן, הצעתי לך: נסי להתנהל כמו רץ למרחקים ארוכים. שמרי על הכוחות שלך, גם לטובת השעות שאחרי העבודה. הורידי לחץ. נסי לאתר אנשים טובים נוספים במקום העבודה שיוכלו לחלוק איתך את הנטל (וגם את המחמאות, אין מה לעשות...), והשתדלי לעשות הכי טוב שאת יכולה במסגרת התפקיד שלשמו נשכרת. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, קידום ובונוסים :-) ליאת

היי, בחיי היומיום שלי אני ורבלית מאוד, מדברת, יוזמת, פעילה. בזמן האחרון מרגישה בטיפול כאילו נעלמות לי המילים... לא מצליחה לצור שלושה משפטים ברצף, לא מצליחה להסביר, שותקת הרבה. אפילו לצור משפטי תחבירי נכון אני לא מצליחה.. זה לא היה ככה פעם, אז למה עכשיו? תודה

היי, רבות נכתב על השתיקה בטיפול. שתיקה היא חלק מתקשורת בינאישית. שתיקה היא מסר. מהו המסר שאת מנסה להעביר בחדר הטיפול? האם השתיקה היא כעס? התנגדות? אינטימיות? קרבה? אולי מנוחה? אולי רגרסיה לשפה ינקותית? העובדה שהשתיקה שלך היא שלב חדש בטיפול, שלא היה בעבר, מחדדת את משמעותה כמעבירה מסר. כדאי לנסות ולשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולברר יחד "מה אומרות עינייך?". האם השקט סמיך ומעיק, או שמא זה שקט נעים ומאפשר? מה הדבר שלא מצליח לקבל ביטוי מילולי ישיר? ומדוע? שלמה ארצי שר בצדק- "...מה הן המילים אם לא שתיקה תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה." שווה להקשיב. ליאת

שלום אני מחפשת באופן דחוף מסגרת טיפולית בבולימיה לחברה שלי. היא לא במצב טוב. יש לה מחשבות אובדניות.היא גרה באיזור ירושלים. תודה

נטלי יקרה, נסי להיעזר באחד הארגונים המרוכזים כאן - http://www.sahar.org.il/ed.asp בהצלחה ליאת

שלום זה קצת מביך כי אף פעם לא הוצאתי את זה, בחיי היום יום אני אוהבת לשלוט בחיי ועומדת על שלי אך במיטה אני רוצה שישלטו בי, ישפילו אותי ושהגבר שלי יעשה בי ככל העולה על רוחו, מעולם לא אמרתי לו את זה אך אני מנסה להעביר לו את זה במעשים, זה סוג של הפרעה לדעתי והייתי רוצה להבין למה וממה זה, זה נמשך כבר שנים רבות אני לא יודעת אם זה מפריע לי אבל זה מבייש אותי ולא מובן לי האם אני צריכה טיפול? תודה

גלית יקרה, כמו שכבר נאמר כאן לפני כשבוע, הפנטזיות הן חלק חשוב ולגיטימי בחוויה המינית האנושית. הגם שלא היינו מעלות בדעתנו להזמין על עצמנו אונס בעולם המציאות, הרי שבמיטה, עם בן-זוג נבחר, פנטזיות אונס ומשחקי שליטה הם דבר מוכר ומותר. כל עוד אין ניצול בכפייה, וכללי המשחק מקובלים על כל השותפים לו (מטורף ככל שיהיה), איני רואה בכך דבר פסול מבייש או מופרע. טיפול פסיכולוגי הוא אפשרות הפתוחה בפני כל מי שרוצה להתעמק בשכבות הנפש שלו ולהבין את המקורות להתנהגותו, למשאלותיו, לחרדותיו, צרכיו וכו'. לא כולם חייבים... יום טוב ליאת

שלום! אני מחפשת פסיכולוג דתי לנוער לידיד קרוב שלי, בן 18 [שביקש ממני לחפש]. חשוב שיהיה דתי! צריך שיהיה באזור העמק, רצוי בעפולה עצמה. תודה!

שלום לך, אפשר לנסות להיעזר במכון שילה, המאגד רשימות של מטפלים לציבור הדתי מאזורים שונים בארץ. אני מצרפת לינק לאתר http://n.1asphost.com/contactpsy/shiloSite/frame.htm אולי למישהו מחברי הפורום תהיה המלצה ספציפית יותר. בהצלחה ליאת

אני באמצע שנות העשרים של חיי ומידי פעם יש לי מחשבות האם אני יצליח להיות אדם לא לומר מפורסם אבל שהחיים שלי יהיו "שווים " אני לא עוסקת בשאלה של משמעות החיים אלא בנושאים כמו" האם אני יצליח להגשים שאיפות שונות שלי האם אני יצליח בעוד כמה שנים להגיע ליעדים שהצבתי לי? אלו מחשבות נורמליות אבל הן כבר ברמה מציקה כי החשש מלווה אותן תמיד ומותיר טעם של דכאון.....

היי, אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, נוטים להתעסק בשאלות של זהות, הגשמה, משמעות ומימוש עצמי. כולנו מציבים לעצמנו מטרות אלה ואחרות, חלקן משורטטות בדיוק ובקפידה, וחלקן עמומות ולא מגובשות. תחושות הסיפוק והאושר שלנו תלויות פעמים רבות בגודל הפער שבין השאיפות לבין ההישגים בפועל. ככל שהפער הזה גדל, כך מתעצמים גם התסכול, הצער והאכזבה. המפתח לתחושת איזון וביטחון היא היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות, שיאתגרו אותנו ולא יירפו את ידינו. לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים אפשר לגייס לשם כך סיוע מבחוץ (נכון. טיפול). אני מאחלת לך שתצליחי למצוא בתוכך את האיזון הבריא שיוביל אותך לחוויות חוזרות של הצלחה והישג. בהצלחה ליאת

האם זה הגיוני שבגיל 22 אני עדיין פוחדת מחושך? כלומר אני מפחדת להיכנס למקומות חשוכים, באמת מפחדת, הלב שלי מאיץ ואני מתחילה להזיע ולפעמים אפילו הבטן שלי מתהפכת, זה פשוט משהו שנשאר אצלי עוד הילדות, לפעמים אני לא מצליחה להירדם בלילה בגלל שאני כל כך לחוצה מהחושך (אבל לא תמיד!). ממה זה יכול לנבוע זה לא משהו שאמור לעבור בילדות? תודה מראש פחדנית.

היי, כנראה שנשארו בכולנו שרידים מאבותינו הקדמונים. בחושך אנחנו פגיעים יותר, שולטים פחות, וחוש הראייה, המרכזי כל כך בשעות האור, לא מועיל לנו הרבה בלילה... פחדי הילדות שלנו עוברים לפעמים 'גלגולים' שונים במהלך ההתבגרות, ועל מרביתם אנחנו מצליחים להתגבר (או לומדים להסוות). אם הפחד הזה מאד מפריע לך, ואת ממש מעוניינת להיכנס למקומות חשוכים ללא חת, תוכלי לפנות לטיפול התנהגותי שיתרגל אותך בהתמודדות עם הפחד. בטיפול דינמי, לעומת זאת, תוכלי לבחון לעומק את המשמעויות העמוקות של החושך עבורך. האם זהו הפחד מאיבוד שליטה? האם הפחד מלפגוש את ה'שדים והרוחות' שבתוכך? אני מאחלת לך המשך שבוע מואר ליאת

יש לי אח בן 21 שפשוט לא יכול לסבול כל מגע וכל שהות על יד צמר גפן. לי זה נראה מאוד מוזר ואני גם מכירה עוד בחורה שגם ה יש את אותה הבעיה. לגבי אחי העניין הוא שפשוט אם בטעות נמצא לידו אפילו פיסה קטנה על המיטה או בטעות אם יש לו מגע עם הצמר גפן הוא פשוט נלחץ בורח מהאזור "הנגוע" וממתין שיפנו את ה"פסולת". השאלה היא... ההפרעה הזאת ממה נובעת יש לציין שאחי הוא בחוא נורמלי לחלוטין ללא כל הפרעות נפשיות ואני רואה את ההפרעה שלו כשריטה בלבד אך מסקרנות הייתי רוצה לדעת יותר על התופעה הזאת אשמח לתגובות . ממה זה נובע ומה זה בכלל

שלום מאי, התופעה שאת מתארת עשויה להתאים לקריטריונים של הפרעה פובית, שמאפייניה העיקריים הם תגובת פחד מוגזמת לאובייקט תמים למדי, והימנעות עקבית ממפגש עמו. גישות תיאורטיות שונות מתייחסות באופן שונה למקורות ההפרעה הזו, אבל יהיו מקורותיה אשר יהיו, הטיפול בה (התנהגותי בדר"כ) נחשב קצר ויעיל ביותר. חשוב לזכור שלפעמים גם 'שריטה' שמשקלה כמשקל צמר-גפן, עלולה לגרום למצוקה ממשית, וככזו כדאי להיפטר ממנה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בן 31 ורווק. לפני כ-3 שנים עברתי בדיקת דם פשוטה שהוזמנה ע"י רופאת העור שלי עבור בירור מסויים. התוצאות היו עם מספר ערכים גבוהים מעט מעל הממומצע מה שגרם לרופאה להתקשר אלי דחוף ולשלוח אותי מיידית לרופא משפחה שלי שהרגיע אותי ואמר לי להמתין עוד כמה שבועות ולבצע בדיקות חוזרות. לאחר מס' שבועות בבדיקות החוזרות מצבי חזר לנורמה. עד לנקודה זו הייתי יחסית אדיש למצבי הבריאותי ולא התייחסתי יותר מדי ברצינות לבעיות בריאותיות כל שהן. מאז אותו מקרה ועד חודש מאי האחרון (קצת פחות מ-3 שנים) אני חרד בצורה נוראית לבריאותי ולפי מיטב הבנתי סובל מהיפוכונדריה. הדבר מתבטא בבדיקות חוזרות ונישנות של גופי לגילוי סימנים מחשידים, כאבים פיסיים שגורמים לי לחשוב על מחלות נוראיות ביותר וכו' וכו' - התופעות מוכרות וידועות. אולם! אני בשום אופן לא חוזר לרופא שלי או לכל רופא אחר ובטח ובטח לא אלך לביצוע בדיקות כל שהן. אני כל כך חרד שמשהו נוראי יתגלה (שאני חלילה וחס חולה בסרטן, איידס וכו') ואני לא מוכן בשום אופן לפנות לקבל סיוע רפואי או ייעוץ לאור הטראומה ההיא. לאחר חודשים ארוכים והרבה התלבטויות פניתי לפסיכיאטרית שרשמה לי רסיטל 20 מ"ל (זה היה בחודש מאי האחרון). מאז כל המחשבות הנוראיות, החרדות, הדיכאונות וכו' פשוט הפסיקו!!! זה מדהים!!!! אני פשוט מרגיש אדם חדש!!! אבל מפעם לפעם התחושות המדאיגות חוזרות ומספיק שאני קורא כתבה כל שהיא על מחלה או משהו כזה ע"מ שאותן חרדות יחזרו אבל גם זה עובר לאחר זמן ממש קצר. האם עדיין רצוי לפנות לקבל טיפול פסיכולוגי ואם כן - מה סוג הטיפול המומלץ? עד מתי עלי להמשיך לקחת את התרופה שקיבלתי? נכון להיות הפסיכיאטרית שלי ממשיכה לרשום לי כדורים לאור העובדה שהם עוזרים לי מאוד. השאלה - עד מתי? מה המלצתך? תודה רבה!

חיים יקר, כמה טוב לשמוע שהצלחת להשתחרר מהלפיתה המוחצת של החרדה ההיא. להערכתי, איש מאיתנו אינו משוחרר לחלוטין מהדאגה לבריאותו, ובכולנו מתעוררת מידה זו או אחרת של אי שקט מול האפשרות של מחלה קשה. עם זאת, בשל אותו אירוע טראומטי, וכדי שלא תתפתח תלות ממושכת בתרופות או הימנעות חרדתית מפנייה לגורמים רפואיים, מוטב לשקול גם פסיכותרפיה (שיחות) לשיפור יכולת ההתמודדות עם איום פיזיולוגי או אחר. על העיתוי הנכון להפסקת הטיפול התרופתי מוטב להתייעץ עם הפסיכיאטרית, ובהמשך - אולי עם הפסיכולוג המטפל. רק בריאות ליאת

השאלה שלי היא קצת תאורטית אבל יכולה לעזור לי המון. מדוע העברה למטפל גורמת אצלי רגשות אהבה עזה יוצאת דופן שלא הרגשתי עד כה כלפי אף גבר אחר? ולמה זה קורה כשברור לי שהוא לא אוהב אותי בחזרה? ולמה טוענים שהעברה כזאת היא חלק מהטפול? אילו ידעתי שזה חלק מהטפול לא הייתי הולכת לטפול. לא חסרות לי צרות אלא רק להתאהב במטפל שלי אהבה חד סטרית?

תתנחמי בזה שהמון מטופלות מתאהבות במטפל שלהם במהלך הטיפול. זה טבעי. גם אני התאהבתי במטפל. וזה לגמרי חד סיטרי. אבל אותי זה משעשע. כי קראתי בנושא, ואני יודעת שזה הכי טבעי בעולם. תחשבי שאת מספרת לו את כל הדברים המביכים בך שאת לא מעיזה לספר לאף אדם אחר חוץ ממנו. והוא פשוט יושב שם רגל על רגל ומקשיב לך. ברור שתתאהבי בו!!! איך לא? הוא נראה כמו אלוהים שתמיד יודע מה להגיד, תמיד יחייך אלייך, ותמיד יחמיא לך בדיוק ברגע שבו את זקוקה לזה, מקשיב ונותן תשומת לב. קשה מאוד לא לאהוב אדם כזה. בהחלט קשה. הוא אינו מספר לך את החסרונות שבו, ומה מפריע לו בחייו הפרטיים, ושהשכן ממול לא סובל אותו ושהם לא מפסיקים לריב. כי אם הוא היה מספר לך את זה- זה כבר לא היה טיפול. את אמורה לראות אותו כלוח חלק (ע"פ פרויד), שעליו את יכולה להשליך את תחושותיך. בסופו של דבר, ברגע שתשתפי אותו בהרגשתך (אלה אמורים להיות רגעים מאוד נעימים- מאלה שחושבים אליהם הרבה זמן אחרי הפגישה...), ואתם אמורים לדבר ביוזמתו על משמעות ההעברה שלך אליו כך- שתרגישי איתה בנוח.

גל יקרה, בתהליך ההעברה הרגשות, המשאלות והפנטזיות שהופנו בעברו המוקדם של המטופל אל דמויות משמעותיות (ההורים בדרך כלל), מופנים עתה אל המטפל, תוך שחזור החוויות המחשבות ודפוס היחסים המקורי. תהליך זה, לפחות עפ"י פרויד, חשוב מאד לתהליך הטיפולי, שכן באמצעותו לומד המטפל להכיר את מערך הכוחות המנוגדים הפועלים בנפשו של המטופל, ולפעול ליישוב הקונפליקט בזירה העכשווית באופן מסתגל ותואם יותר. המטפל המנוסה, ער לתהליכי ההעברה (וגם לתהליכי ההעברה הנגדית, דהיינו לתחושות והרגשות המתעוררים בו עצמו כלפי המטופל) ורותם אותם לטובת תהליך העיבוד המעמיק בטיפול. כאשר מתפתחת העברה אירוטית, ומתעוררת תשוקה/אשלייה/פנטזיה אירוטית כלפי המטפל, חייב המטפל (האתי !) לסייג את האהבה הזו ולהציב גבולות ברורים וחד משמעיים במפגש הטיפולי. זוהי משימה לא קלה עבור המטפל, שמצד אחד רוצה לעודד את תהליך ההעברה ולשמור על האהבה כמקדמת את התהליך הטיפולי, ומצד שני חייב "לחסום" עצמו מפני חיזוריו של המטופל/ת מבלי שזה יחווה כדחייה או חוסר רגישות. למרות שקיים פוטנציאל להשפעות שליליות על מהלך הטיפול, בכל זאת ההעברה האירוטית היא תופעה מוכרת ושכיחה, כמו שציינה לילה, וכשהיא חולפת, הקשר הטיפולי מתחזק וכך גם האמון במטפל. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תחושותייך וללבן אותן ללא חשש במסגרת הטיפול. יישר כוח ליאת

תודה רבה לך, ענית לי בצורה עדינה ומספקת. רק קצת כואב לי לדעת שכל התהליך הזה של ההתאהבות הוא בעצם מקרי לחלוטין. זה יכול להיות בעצם כל מטפל - אם הוא ממין זכר. זה אולי קצת מעליב -אפילו לחשוב שאין ייחודיות לי או למטפל שלי . אולי בעצם הייחודיות שלי זה הדרך המקרית שבה העיוותים הנפשיים שלי הסתדרו להם בגלל שההורים או הדודים שלי לא היו מספיק קשובים? וכל הייחוד של המטפל הוא בעצם רק בזה שהוא במקרה שם? זה יכול היה להיות כל אחד בעצם. אני מקווה שאני לא מבלבלת לך את המוח מדי. בכל אופן תודה.

אני מטפלת אצל עובדת סוציאלית קלינית, סביב נושא של תקיפה מינית. במשך המון שנים וגם עכשיו תוך כדי טיפול, יש לי יותר מהרגשה שאני סובלת מדיכאון. אני מתכוונת להתפרצויות קשות של בכי שנמשך שעות מדי יום. מלווה בתחושה של עצב מתמשך.... הרגשה של חיים בתוך בועה משלי, כמו בועת זכוכית, הכל עובר דרכי ושום דבר לא נוגע בי... שנים רבות שאין לי אפילו דחף מיני, או רצון לזוגיות... אני בחורה אינטיליגנטית, קוראת מאמרים מקצועיים סביב הנושא, ויודעת שהתחושות שלי הן תחושות של דיכאון קליני. אני מאד מתוסכלת, במיוחד לאור העובדה שאני מאד, מאד סובלת, ויתכן מאד שיש פתרון תרופתי, והסבל הזה איני מחויב המציאות, הטיפול מקל עלי במקום הזה שהזכרונות הקשים עוברים תהליך של עיבוד וכבר לא תופסים מקום גדול כמו פעם, אבל אין שום התקדמות בתחושות הקשות האחרות אותן תארתי. שיתפתי את המטפלת שלי בכל התחושות הללו,, והעליתי לא פעם את האפשרות לטיפול תרופתי. (אולי חסר לי סרוטונין במח, אולי מדובר בשיבוש כימיקלי). אבל היא חוזרת ואומרת שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי, ואם הייתי זקוקה היא היתה מרגישה מייד. ושיש לי המון כוכות ועובדה שאני עובדת מתפקדת מתמידה בטיפול וכולי... אני מאד מתוסכלת, האם מומלץ לעקוף את רצון המטפלת במצב כזה? אודה לתשובה מהירה.

המטפלת שלך נוטה לחשוב שאת אינך זקוקה לטיפול תרופתי. אבל את מרגישה שאת סובלת מאוד. אין שום סיבה לדעתי שלא תנסי טיפול תרופתי. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שיוקל לך מהמצב הקשה בו את נמצאת. קשה לי להבין מדוע המטפלת שלך מסרבת בתוקף שתקחי תרופות אנטי דיכאוניות. אולי כי היא רוצה שתמשיכי לבקר אצלה. בכל אופן, מניסיון, תרופות פסיכיאטריות יכולות להקל מאוד מאוד על תחושות קשות כמו שלך. פשוט תנסי. אין לך מה להפסיד. (חוץ מתופעות לוואי נסבלות בהחלט, בימים הראשונים)

ריבי יקרה, ממש כמו בקרב הציבור הרחב, כך, לעיתים, גם בין מטפלים ואנשי מקצוע, אין תמימות דעים מוחלטת בנוגע לשיטות הטיפוליות האופטימליות. בסופו של דבר, ההחלטה היא של המטופל עצמו. גם אם המטפלת שלך סבורה שטיפול תרופתי הוא מיותר, עדיין עומדת בפנייך האופציה של התייעצות פסיכיאטרית. לאחר שתשמעי גם על הטיפול התרופתי, אולי יהיה לך יותר קל לקבל החלטה. אני מציעה לך ליידע את המטפלת שלך על כוונתך לשמוע דעה נוספת. זאת זכותך הבסיסית, ואין בכך כדי לערער על מהות הקשר הטיפולי ביניכן. בהצלחה ליאת

לליאת שלום, היום נפגשתי עם המטפלת שלי, העליתי את ננושא של הטיפול התרופתי. היא עדיין ממשיכה לסרב, וכששאלתי מדוע? היא ענתה לי שייתכן והתרופות יכניסו אותי למצב רוח טוב מדי, ויפריעו לי להוציא החוצה את הכאב והטראומות, ועוד היא טוענת שתחושות עצב הם חלק חשוב בתהליך ההחלמה, האומנם? אודה להתיחסותך. ריבי.

אני בדיוק בתקופה האחרונה חוזרת כל פגישה ומעלה את הנושא של טיפול תרופתי והפסיכולוגית שלי טוענתשאני לא צריכה. אני מטופלת על רקע תקיפה מינית. האמת שבסופו של דבר לו אני יצליח לצאת התחושות של הדכאון לבד ללא תרופות אני ירגיש יותר טוב עם עצמי, אבל ברגעים שאני בדכאון אני מרגישה שאני רק רוצה טיפול תרופתי כדי לצאת מהענין ולא שום דבר אחר אצלי הדיכאון החל דווקא מהתקופה שהגעתי לטיפול והתחלתי לעסוק בנושא ובעקבות כך התפתח גם הדיכאון

אנונימית יקרה, אנשים רבים סבורים בטעות שהסתייעות בתרופה כמוה כ"הרמת ידיים". גם אם תתחילי בטיפול תרופתי, עדיין יש עבודה עצמית רבה לפנייך, שכן השילוב של שיחות ותרופות נמצא לעיתים קרובות יעיל יותר מכל אחד מהם לבד. אין כל סיבה לפתח הירואיקה של סבל, רק כדי להתגאות בעצמי ש"הצלחתי בלי". בכל מקרה, יש להביא בחשבון גם את חוות דעתו של המטפל, בהנחה שזו מבוססת על רציונל מקצועי מנומק. מאחלת הרבה טוב ליאת

שלום לכם. אני עושה עבודה קטנה בנושא השפעת מזג האוויר על מצבי הרוח. אשמח אם תוכלו לענות לשלוש השאלות הבאות: 1. הכיצד העדר אור משפיע על הכימיקלים במח? 2. האם הדכאון עובר כשמגיע הקיץ? 3. האם יש טיפול שיכול למנוע את חזרת הדכאון בכל חורף? לתשובתכם אודה מאד.

ל. שלום, אנא עייני בתשובתי ל"דכאון חורף" מלפני כמה שעות, או חפשי אתרים סביב הנושא של "דיכאון עונתי" בהצלחה בעבודתך, גדעון

הי תתפלאי לשמוע אך ישנם אנשים שאוהבים חורף וכשמגיע הקיץ נכנסים לדיכדוך אני ביניהם - אני לא יכולה לסבול את החום והשמש שצורבת בעיניים הלחות והאוויר הדחוס שיש בחוץ, הזיעה זה עושה לי רע. אני באופן אישי בקיץ מאוד לא רגועה ועצבנית מהחום (אני לא מוקפת במזגנים 24 שעות ביממה) בחורף לעומת זה - האוויר נקי וישנה תחושה של רעננות. האם רק אני חושבת כך ?

שלום רב, ראשית, הפורום שלכם מקסים. הייתי רוצה לקרוא (לא דרך האינטרנט) על פגיעה/פציעה עצמית. האם ישנו ספר בספרות המקצועית על נושא זה? מאמר כלשהו? תודה רבה.

שירה שלום, א. תודה ב. החיפוש אחר ספר צריך להיות בנושא של: "self mutilation". אני לא מכיר ספר בעברית בנושא. מאמרים את יכולה לחפש באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת". ספרים באנגלית יש הרבה למשל: Cutting: Understanding AND Overcoming Self-Mutilation . וניתן להזמין (שוב דרך האינטרנט). אם תמצאי מאמר רלבנטי, אנא עדכני אותנו.כמובן שברשת ניתן לקרוא, למשל באתר של סהר. בברכה, גדעון

תודה לך. האם פסיכולוגים לומדים על כך בהרחבה באוניברסיטה?

שלום לכולם יש לי מעין בעיה, אני לא באמת בטוחה שזאת בעיה, אולי אלה סתם מחשבות שטורדות אותי קצת. אני לא מצליחה להבין מי אני, או אולי את משמעות המילה אני, אני חופרת וחופרת ובסופו של דבר נשארת מיואשת ומבואסת. אני מתחילה לסלוד מהצביעות השנקינאית בה אני חיה, כולם כל כך שואפים להיות או להוות חברה, אני לא מבינה את זה. התידדתי לאחרונה עם אדם חסר בית אשר גר בסמוך אלי וכולם שופטים אותי על כך בהרמת גבה. אני מנסה לבלות לבד בחושך על מנת להבדיל את עצמי מרשמים חיצוניים והכל מסתכם בבילבול. אני פשוט לא מרגישה את עצמי יותר, יש לי חברים ותחומי עניין, יש לי הכל, אבל הכל מרגיש ריק וקר ולא אמיתי, האם באמת ניתן להבדיל בין החיים שלנו כיצורים חברתיים, לבין, אני אפילו לא יודעת איך לנסח את זה. וזה קצת מייאש. יכול להיות שזאת סתם רגרסיה חזרה לגיל ההתבגרות?

לבת ה20 שלום, זו לא רגרסיה לגיל ההתבגרות, אלא תקופה שנחשבת עדיין לשלהי גיל ההתבגרות, עם הנושא המרכזי המעסיק: מציאת הזהות ואיתור ה"אני" ואבחנתו מה"לא אני". וזה ממש לא מסתיים בגיל 20 ! להערכתי תוכלי להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. האפשרות לדבר ולבחון את השאלות הללו באוירה בטוחה ותומכת מסייעת לגדילה ולגיבוש העצמיות. בהצלחה, גדעון

האם מטפל שתוארו M.S.W הינו פסיכולוג קליני?

MSW הוא תואר שני בעבודה סוציאלית. ישנם עובדים סוציאלים קליניים (יש מסלול לימודים כזה) אשר מטפלים בפסיכותרפיה, רבים מהם לאחר שסימו לימודים בבתי ספר לפסיכותרפיה. לדעתי אין הבדל באיכות הטיפול בין פסיכולוגים קליניים לעו"ס קליניים - מה שחשוב הוא הנסיון, הגישה והכימיה בין המטופל/ת למטפל/ת (וזו לא רק סיסמא, זה באמת ככה, לפחות מנסיוני)

אורית שלום, M.S.W הינו תואר שני בעבודה סוציאלית. בברכה, גדעון

שמתי לב שאני כל חורף נכנסת לדיכאון בעוד בקיץ אני הרבה יותר שמחה קלילה ואנרגטית, בצורה קיצונית. מה ניתן לעשות בנידון ? שמעתי שיש מנורות מיוחדות שניתן לקנות כדי להקל על התופעה, האם ניתן לרכוש אותן בארץ?

קרן שלום, קודם כל ברצוני לברך אותך על השאלה המקורית !!! (לשאול על דיכאון חורף בשיא החום של הקיץ, זה אכן משובב נפש). ישנה אכן תופעה כזו הקשורה להשפעת האור או יותר נכון חוסר האור,על חומר הקרוי מלוטונין ובעקבות זה על שורה של תופעות וביניהן דיכאון. את מוזמנת לעשות חיפוש בגוגל ולקרוא על זה מעט יותר. באנגלית: winter depression או Seasonal Affective Disorder ובעברית: דיכאון עונתי. ישנו אכן טיפול באור אך איני יודע היכן הוא מתבצע בארץ, אם בכלל. במידה ותצליחי להגיע למידע הזה אשמח אם תעדכני אותי. בברכה, גדעון

אולי זה יעזור לך http://www.refuah.co.il/heb/treatments/hyperphoton.asp

שלום יש לי קרובי משפחה שאחד הבנים שלהם גר באיזור מרוחק מאוד מהם עיר אחרת אנו המפחה המדוברת ואני גרים בכפר קטן אותו בן שלהם עזב את הבית לאחיר שלא היה מסתדר עם משפחתו בעיקר עם אביו שהתנהגותו הבריחה אותו ידוע לי שבת דודתי ראתה אותו פעם באותו עיר ודיברה איתו למה הוא לא חוזר..? והוא אמר ממש ככה שהוא בורח מהבעיות ושעכשיון טוב לו. לא מדובר במתבגר אלא בגבר כבן 40 כשהיה יותר צעיר בסביבות גיל 18 הוא עדיין היה גר בביתו ואביו היה צועק ומביך אותו בפני חבריו שבאו לבקר אותו בביתו (אמו טוענת שמדובר בחברים טובים ממשפחה טןובה)גם כן אותו בחור כשהיה בגיל 26 בערך רצה להתחתן עם בחורה אחת מהכפר(כך זה מקובל) אביו כעס מאוד וכן כשהכיר אחרת גם כעס ולא הסכים לקשר. בכפר שלנו נהוג לא משנה באיזה גיל כל עוד אדם רווק הוא גר עם הוריו (ורק אם הוא לומד או עובד במקום מרוחק הוא יכול לגור בסביבת עבודתו או לימודיו) מה שאותו גבר עשה זה שהוא גר רחוק מאו מהוריו ולא בקשר כלל עם המשפחה משפחתו לא יודעת איזה שכונה הוא גר מה הוא עושה שומדבר בקיצור)נחשב לבושה גדולה. הוא גר רחוק מהם כבר כ10 שנים אימו מאוד רוצה נשיחזור הביתה שיתחתן יעשה משהו עם חיו(הוא עובד באותה עיר אך סיבת העזיבה היחידה הייתה התרחקות מהמשפחה ומהבעיות. איך גורמים לאדם כזה לחזור וליצור קשר לפחות עם הוריו ומשפחתו....?

אורטל שלום, מדובר בגבר בן 40, שעזב את בית ההורים לפני כ10 שנים בשל רצונו העצמאי בכך. מרצונו הוא התרחק ממשפחתו, מהוריו ובעיותיו. יתירה מזו הוא אומר שטוב לו עכשיו. אם כך איזו סיבה יכולה להיות לו לחזור וליצור קשר עם הוריו ומשפחתו? כאשר תמצאי סיבה כזו , במידה וישנה, הייתי ממליץ לדבר איתו ולנסות ולשכנע אותו ליצור את הקשר עם המשפחה. לדעתי הוא מאוד כועס על המשפחה ועד שהמשפחה לא תבין על מה הכעס ותצדיק אותו הוא לא יחזור. בברכה, גדעון

היי רציתי לדעת מה גורם לאדם לעשות כאילו הוא מוריד מכנסיו כאילו משחרר את הרוכסן בחתונות מסיבות אך ורק לפני בנות(מדובר בגבר) הוא לא ממש מוריד את מכנסיו הוא עושה כאילו הולך להוריד ונהנה מכך שבנות נרתעות ממנו(מדובר בחברה די שמרנית מסורתית כל החברה כזאת...) אה.. והאם יש הבדל בין אדם כזה שעושה את זה כשהוא שיכור ואחד שעושה זאת כאשר הוא פיכח(לא שיכור)..? האם אדם שהיה משתכר יכול לחזור בתשובה ולהפסיק עם צריכת האלכוהול לחלוטין...? האם כל האלכוהוליסטים הם אנשים אלימים גופנית ונפשית(מקללים מעליבים מכים ופוגעים...?

שני שלום, אלכוהוליזם כלומר התמכרות לאלכוהול. תחת אלכוהול השליטה בדחפים יורדת וכמו כן שיקול הדעת נפגע. דבר זה יכול להסביר שאותו בןאדם עושה מעשים שהינם לא מקובלים , פוגעים ועל גבול האסורים. הפסקת השימוש באלכוהול דורשת טיפול מסודר ובעיקר שתהיה מוטיבציה לאותו בןאדם. מוטיבציה שנשענת על ההבנה שהוא פוגע בעצמו וסביבתו. בברכה, גדעון

שלום אני בת 22 ויש לי חרדה בקשר ללימודים אקדמאים(אם הדבר אפשרי אני רוצה תשובה רק מד"ר גדעון שובל. למדתי לפני כשנתיים במכללה להוראה והחלטתי ללמוד את זה רק בגלל תנאי קבלה נמוכים וחוצמזה באותו רגע שהחלטתי חלשבתי שזה יתאים לי המקצוע הזה אבל ברגע שהתחלתי ללמוד נכנסתי לדיכאון ממש איבדתי חשק ללמוד ובכלל היתי ממש בדכאון שהחלטתי החלטה לא נכונה ולא כ"כ השקעתי בלימודים באותה שנה שלמדתי במכללה תמיד היו עושים הפגנות על כך שמפטרים מורים והיו המון כתבות בעיתונים על איך תלמידים מתעללים במורים שלהם מה שהוסיף לדכאון. עכשיו אני הולכת ללמוד שירותי אנוש במכללה שקרובה לאזור מגוריי אומנם אני מרגישה טוב עם ההחלטה הנוכחית שלי אך מה שמדאיג אותי אולי אכשל בלימודים (במכללה להוראה שלמדתי בה הפסיקו את לימודיי בגלל שלא עברתי ברוב הקורסים ) אני מתחילה ללמוד עוד כחודשיים ואני די דואגת שלא יהיה לי מספיק חשק וכוח רצון ללמוד וגם שלא אבין את החומר הנלמד. יש לציין שגם בתיכון שלמדתי לא הוצאתי בגרות שלמה בי"ב אלא השלמתי 3 נושאים אחרי י"ב ובשאר הציונים היו טובים ועכשיו יש לי ממוצע 83 בבגרות לא כולל בונוסים. נדמה לי שאני גם לא יודעת לארגן את הזמן \שלי כמו שצריך מה עושים? איך מתמודדים עם החרדה הלימודית? ני מאוד רוצה ללמוד ולהצליח ולהוציא תואר ראשון ואולי אפילו שני... פשוט גם יש לי שיעור יתר(אני יודעת שזה לא קשור לפורום פה) השיעור יתר הוא בכל מיני מקומות בלתי קונבנציונליים (מעל השפתיים חזה ישבן ושערות ממש שחורות כבר 5 שנים אני מטפלת בשיעור יתר קרק בפנים בעזרת אפילציה ולא מרגישה שיפור וחשבתי לעשות לייזר שהוא יעלה לי כ17000 ש"ח כל המקומות שהזכרתי יש לציין שנורא חשוב לי להראות טוב ומטופחת ואני גם מאוד צעירה ובלי חבר ודי ברור שאם בחור יראה את השיעור יתר שהוא ממש בולט לעין יגעל ממני אני כל הזמן חושבת על העניין הזה..ממש מתלבטת מה לעשות כי בינתיים איןם לי ממש כסף לעשות את הטיפולים ובלייזר לוקח שבועיים עד שהשיער מתחיל לנשור ואסור לגעת בשיער מטיפול לטיפול כך שאני ממש מתלבטת אנשים יצטרכו לראות את השיער כי בכל זאת אי אפשר להסתיר פנים כמו בית שחי רגליים וכו...גם המחשבות האלה מטרידות אותי... אבל הכי חשוב קודם זה עניין הלימודים אני רוצה לדעת לארגן את הזמן שלי כמו שצריך שיהיה לי כוח רצון ללמוד(בתיכון הייתי ממש יושבת ודוגרת על הספרים)ועכשיו אני אפילו מפחדת מספרים...מה עושים???ממש לא יכולה להרשות עצמי להיכשל שוב זו תהיה השפלה בזבוז כסף רציני וזמן וגם ירסק לי את הבטחון העצמי המועט שעוד נותר לי.

היי מיטל. קודם כל רציתי לומר שגם אני חששתי כמוך, אני ממש סבלתי בתיכון והציונים שלי היו נמוכים מאוד, הייתי בטוחה שבחיים לא אעשה תואר, שזה לא בשבילי. נרשמתי לתואר ראשון רק בגלל לחץ מסביבת החברים, וגם נלחצתי שכולם מתחילים ללמוד ורק אני לא, לא ידעתי מה לעשות. סתם שתדעי שכשעושים החלטה מסוימת לפעמים הדברים נראים אחרת- סיימתי את התואר בציונים טובים מאוד. כי החלטתי שאני הולכת על זה. פשוט הדברים שתיארת הזכירו לי את המשפט- "נבואה שמגשימה את עצמה". את מפחדת מהלימודים וכלל לא שלמה איתם וזאת הסיבה שנכשלת בלימודי הוראה. ההוכחה היא שיש לנו כח שאנחנו לא מודעים לו לשנות, אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי שייתן לך הבנה ותמיכה בדרכך, החשוב ביותר הוא שתגיעי בשלה ועם רצון טוב להצליח, במקרה כזה אני מבטיחה לך שתצליחי. המון הצלחה!

מיטל שלום, את מציינת שלושה אזורים הדורשים התייחסות: א. חרדת הלימודים. ב. הקושי להתארגן עם הזמן. ג. הביטחון העצמי והדימוי העצמי. כפי שראית מהתיחסותה של אדווה, את לא לבד בכך וניתן להצליח גם אם ישנם אזורים בעייתים הדורשים מאמץ. הייתי ממליץ לך קודם כל על תהליך אבחוני. (בעיקר כדי לבדוק האם ישנן הפרעות למידה לא מאובחנות.) ואח"כ על טיפול באורינטציה דינמית. טיפול כזה יכול לאפשר לך עבודה על התחומים השונים שהזכרתי, והוא עם פוטנציאל רב לסייע לך. האוניברסיטאות ובחלק מהמכללות ישנו שרות פסיכולוגי המסייע לסטודנטים הן בטיפול, הן באבחון ובחלק מהמקומות גם בסדנאות לחרדת בחינות. נסי לברר דרך מקום הלימוד אליו נרשמת, איך את יכולה להגיע לשרות הפסיכולוגי הרלבנטי. בהצלחה רבה, גדעון

שלום,אני בת 27 ויש לי בעיה שהתחילה עוד בילדות אבל אף פעם לא טיפלתי בה, והאמת שאני לא יודעת לאן לפנות ואיך להסביר. במילים כלליות, בעיקר כשאני נמצאת בתקופות לחוצות אני עושה פעולות מיתרות חוזרות שקשה להפסיק - כמו לשתוף ידיים, לפתוח ולקשור שרוכים וכו' לאן אפשר לפנות, מה עושים עם זה ואולי איך זה נקרא?

שלום לך, סביר שמה שאת מתארת זו הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, או בלעז:OCD. חיפוש בגוגל יעזור לך לקרוא על התופעה הנפוצה הזו, שבקצרה אלו הם טקסים כפיתיים המסייעים בהפחתת החרדה לטווח הקצר, אך אינם יעילים כלל בהכחדת החרדה ולכן היקבעות התופעה. לאן לפנות? לטיפול פסיכולוגי. אם את מעוניינת רק בהכחדת הסימפטום אזי לטיפול התנהגותי קוגנטיבי. אם תהיי מעונינת להבין טוב יותר את הסיבות לחרדה ובטיפול עומק יותר אז תשלבי אח"כ טיפול דינמי. יש לציין כי שילוב עם תרופות הוכח כיעיל בטיפול ב- OCD. אני מעודד אותך לטפל בבעיה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, יש לנו ילדה חכמה ונבונה בת 6 בשנה האחרונה אנחנחו נתקלים עימהבתופעה של אוננות על בסיס יומיומי בעיקר בצפייה בטלויזיה ( כאשר היא פחות עסוקה) מאחר ואנו ליברלים שוחחנו עימה על העניין והסברנו לה בצורה יפה שאם זה נעיםלה אין לנו בעיה עם העניין רק שתיגש ותעשה זאת בחדרה בפרטיותישלנו ילד נוסף בן 2.5 . היא הבינה ולמרות זאת אנו כל פעם חוזרים מחדש על העניין (לעיתים אף יותר בתקיפות) בימים האחרונים היא נכנסת לחדר "עושה לעצמה נעים" ויוצאת מהחדר ומשתפת אותי שהיא לה נעים. איננו יודעים איך להתמודד עם העניין? האם לשלוח לחדר זה נכון? ואם כן איך להגיב על השיתוף שלה ? ובכלל האם זה מצב תקין? או שמא מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע? חשוב לציין שבדר"כ היא עושה זאת רק בבית ולא במקומות אחרים, בל מאחר והיא עולה לכיתה א' חשובלנו לקבל מידע נוסף. ממתינה לתשובה בהקדם

טל שלום, את מתארת מצב נורמלי והתמודדות טובה שלכם עם תופעה מוכרת, נפוצה ונורמלית אצל ילדים. (וגם מבוגרים). יתכן שהצפיה בטלביזיה משעממת את בתכם או שהיא נעשית עייפה או לא רגועה ואז האוננות הינה דרך להרגיע ולנחם את עצמה. כאמור האוננות הינה נורמלית לחלוטין ועליה להיות פרטית ומהנה. אך לא מומלץ שתהיה תרופת נגד לשעמום, עייפות או חרדה. אם תעשי שמוש ב"חיפוש בפורום זה" תגלו שאלות רבות בנושא אוננות אצל ילדים ותגובות והתיחסויות מנהלי הפורום. ןלהמלצתי הקבועה :בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. יתכן גם שתרצי לקבל את התייחסותה של ליאת בפורום זה שעונה על השאלות מחר. בברכה, גדעון

שלום רב שמי שי, אני כרגע לפני צבא. שירות קרבי מאוד מושך אותי אבל אני בהתלבטות גדולה בגלל אישיותי. אני בחור די עצלן, עייף רוב הזמן, וקשה לי קצת לחשוב על איך הולכים "לקרוע" אותי בקרבי במצב העייפות שאני שקוע בו לרוב. לעומת זאת יש לי מצבי רוח שאני מרגיש מאוד "קרבי", ובאותו זמן אני כל הזמן מתרוצץ, והדבר האחרון שבא לי לעשות זה לשבת ולא לעשות כלום. והמצב רוח הזה מדרבן אותי להתגייס לקרבי. שאלתי היא: איזה מצב רוח הוא עם פונטציאל להיות יותר דומיננטי? או אם אני אתגייס לקרבי אני אצליח להתאקלם שם עם חמש שעות שינה בלילה (אני לא מצליח לתפקד אם אני לא יושן שבע שעות) ועצם היותי בחור עצלן? תבין אותי, לא מחפש לרצות זמן בכלא. :-) תודה מראש, שי.

שי שלום, זו התלבטות מאוד אופיינית . בחלקה היא קשורה לחוסר מידע על הצבא וכמובן חוסר הידיעה איך תתפקד בתוך הצבא. חלק מהאנשים במצבך ניגשים לקורסי הכנה לצבא. דרך עשיית הכושר באופן משותף, ההרצאות וההכנה המנטלית, ההתלבטות ובעקבותיה ההחלטה נעשית ברורה יותר. שיהיה גיוס קל ובהצלחה, גדעון

ד"ר שלום בני בן 14.5 נבון מאוד אגואיסט במידה מסוימת חברותי עם חבריו הרבה חברים לפני כחצי שנה אולי בגלל יחס מחבריו בנוגע לחיבור הגבות בפניו החל מתקן את הגבות עם סכין גילוח הפך אותם לקצרות יותר ולא טבעיות אנו כהורים חששנו חלילה למשהו לא טבעי והגבנו היום אנו יודעים בצורה חריגה של הצקות בנוגע חענין כולל העלבות על "טמטום וכיוא בזה כל פעם הבטיח לאלגעת בהם ושוב חוזר חלילה לאחר תקופה קצרה יחסית החל לנסות להסתיר את הענין ע"י אי הישרות מבט כלפינו וכלפי אחרים וע"י כך חשב שיוכל להסתיר את הגבה הקצוצה גם הטיית גופו החלה להיות לא טבעית כשהיה משוחח איתנו מעין הטייה קלה (אינו עומד חזיתית)הערנו העלבנו ושום דבר אינו עוזר כולל שיחות נפש איתנו כשהואאינו משתף פעולה גם צורת ההליכה הפכה להיות לא טבעית מעין הליכה של אחורה לצד משהו לא טבעי בעיני מתבונן חדש אין יכולת להבחין ולהגדיר אלא לאחר ממש התביתות ניתן להבחין באי טבעיות (אני חש שזה רק בגלל הגבה הארורה שגורמת לנו למריבות יש לציין כי הבן מאוד נבון ורואה את החיים בכלל בצורה מחושבת ובריאה מאוד בקשתי היא נתינת כיוון לטיפול או למשהו וממה נובע הדבר להערכתך(כמובן שהוא טוען שהכל בסדר"רדו ממני" יש לציין כי הוא מאוד ביישן בנוגע לבנות המין השני דואג למראו ולאיך הוא נראה"חתיך"וכאלה לתשובתך אודה

יש לציין כי הבחור מאוד שנון ואהב לצחוק ןספ רבדיחות וכל מ ה שקשור לצחוק ובדיחות הוא ראשון

לאבא היקר שלום, האם כבר שאלת את השאלה הזו? במידה ולא אזי תגלה כי לפני כמה שבועות נשאלה כאן שאלה דומה. נראה לי לפיכך שכל המתבגרים הצעירים הולכים מעט עקום כי הגוף רוצה ללכת לכיוון אחד.( כפי הנראה מההורים והלאה.) והפנים נשארות עדיין לכיוון ההורים. (כפי הנראה בשל הנימוס הטוב.). בנך מתבגר וככזה הוא עסוק בגופו ובפניו ובגבותיו וברצונו להיראות טוב בעיני החברה. אין טעם להתעקש על הגבה, שהרי זו בסה"כ גבה. עדיף היה לו הייתם שומרים על קשר טוב וחברי. שם הוא זקוק לך יותר כאבא שיכול להדריך ולכוון אותו במשימה הכלל לא פשוטה של התבגרות. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום...אני בן 13 וחצי...ואני מאונן...יום אחד החלטתי שזה לא מגרה אותי...ואני מאוד גמיש אז החלטתי למצוץ לעצמי....ואז קראתי כתבה באינטרנט שיש סיכוי לאיידס למוצץ....אני ממש מפחד....ממש ממש....לא גמרתי או משו בפה....רק מצצתי לעצמי...וזה ממש מעיק!!!אני מפחד!!! אני לא יכול להיבדק לבד כי אני קטין ולא רוצה לספר להורים!!! האם אתם יכולים לעזור לי? מחכה לתשובה בוגי

בוגי שלום, אני מתאר לעצמי שאתה פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית ולא לפורום רפואי כלשהו בשל החרדה שלך. אך עדיין זוהי שאלה רפואית. ובכל זאת: למיטב הבנתי אדם לא יכול להדביק את עצמו באיידס או בכל מחלה אחרת. כך שנראה לי שאין סיבה ממשית לפחד שלך. בברכה, גדעון

וואי תודה לך גדעון....ממש לא ישנתי בלילות בגלל זה....עכשיו אני בטוח שלא קורה כלום תודה

שלום, לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי, (ללא תרופות) בעקבות אבחנה של דיכאון (לאחר התקף דיכאון קיצוני, וסדרה של התקפים קלים יותר לפניו, עם תקופות יותר טובות, שנמשכים כשנה). מאז ועד היום אני מגיעה לטיפול בגלל שאני מכריחה את עצמי,ומתוך חשש ליפול למשהו קיצוני שוב. לא מתחשק לי לדבר בפגישה, אין לי כל כך על מה, רק בימים שרע לי אז יש לי מה להגיד קצת, וגם אז אני לא מצליחה להתאפק ואני בוכה כמעט כל הפגישה, כבר אמרתי את זה למטפלת וכבר שיתפתי אותה במחשבה שאגיע אליה רק בתקופות קשות אך היא כמובן איכשהו גרמה לי להמשיך להגיע בכל זאת. כמעט כל פגישה אני מכריחה את עצמי להגיד משהו כדי לא להעביר את כל הפגישה בשתיקה. בפגישה האחרונה, התעצבנתי שהמטפלת לא עונה חד משמעית לשאלותי. שאלתי על חומרת מצבי והיא העדיפה לא לענות באופן חד משמעי אלא לשאול כמה שאלות בנושא. יצאתי מהפגישה מאוד עצבנית, וחשבתי שלא מתאים לי טפול, ושעדיף להפסיק. מאז מצבי הנפשי השתפר, אני מרגישה הרבה יותר טוב, אפילו מתפקדת יותר טוב. הפגישה הבאה מתקרבת... מצד אחד אני רוצה להודיע לה שאני מפסיקה, אבל אני לא רוצה שהיא תתחיל לשאול על זה שאלות, מצד שני יש בי איזה חשש מכיון שפסיכיאטר שהייתי אצלו לפני התחלת הטיפול, המליץ לי לא להישאר ללא טיפול. אני מרגישה טוב, ואין לי רצון להכריח את עצמי לספר סיפורים כל שבוע, ובטח לא לקבל תשובות חד משמעיות ועוד להתאמץ לשלם על כך. אני רוצה להודיע על הפסקת הטפול במשיבון אך אני צריכה לשלם וזה יאלץ אותי להגיע לעוד פגישה שהמטפלת בטח תמליץ שאישאר בטפול ואולי אפילו איכשהו תגרום לי להגיע לפגישה נוספת . אין לי שאיפות ורצונות גדולים. השאיפה היחידה זה לישון טוב בלילה, ולהצליח לתפקד באופן מינימלי. וכבר כמה ימים שזה בהחלט קיים. רציתי לשמוע את דעתכם בנושא. תודה

טליה שלום, הייתי ממליץ לך שלא להחפז בהחלטותייך. היה מצב של התקף דכאוני חריף. עוד כמה התקפים קלים יותר. פסיכיאטר שחשב שלא כדאי להיות ללא טיפול. רק כמה ימים בלבד את מרגישה טוב. את בסה"כ חודשיים בטיפול. כשאני מסתכל על סך הנתונים הללו נראה לי שקבלת החלטה על סיום הטיפול בשלב זה הינה חפוזה מידי. בברכה, גדעון

שלום, אני בן 30 ונמצא בטיפול פסיכולוגי מזה כ-3 שנים שעזר לי מאוד(!) להתמודד עם הבעיות, הגעתי לתובנות יפות אולם... אני עדיין ממשיך לסבול,אומנם בעוצמות ובתדירות נמוכה הרבה יותר מחרדות שלובשות צורות שונות אם זה בצורה של מצבים דיסוציטיביים או דרך חרדת ביצוע במיטה, המנעויות למיניהם וכו', שוב כיום אני לא נבהל מהתופעות ואני למדתי לחיות איתם(עם מה שנישאר...) אבל בכל זאת זה מפריע לי, זה פוגע לי ביכולת הקוגנטיבית וביכולת הריכוז, פוגע בקשר עם בחורות ועוד... השאלה היא מה עושים? אני מרגיש שהטיפול הפסיכולוגי קרוב למיצויי השאלה היא האם להיוועץ בפסיכיאטר? האם לנסות טיפול התנהגותי?? דיברתי על כך עם הפסיכולוג אולם הוא נאמן לדרכו וטען שאין צורך בשינויי הפסיכותרפיה, אשמח לעצה, לזווית נוספת של התייחסות.

רן שלום, אתה מציין אפיונים של חרדות עם דברים נוספים: מצבים דיסוציטיבים, פגיעה בריכוז ובתפקודים קוגנטיביים. כמו כן תחושה שהטיפול מיצה את עצמו. מדוע אם כן לא לדון עם המטפל שלך באופן פתוח על רצונך בחוו"ד נוספת. אולי ניתן לשלב את הטיפול עם טיפולים נוספים: טיפול תרופתי, טיפול התנהגותי, טיפול סקסולוגי, טיפול קבוצתי. הרי לא חייבים לוותר על הקיים כדי לשלב עם גישה נוספת או התבוננות על הבעיה בדרך אחרת. בסה"כ: הרצון בזוית נוספת נשמע לי לגיטימי וסביר. שיהיה בהצלחה, גדעון

מהו טיפול דינמי בקצרה וכיצד למצוא מטפל המתמחה הצורה זו של טיפול? תודה, דינה

טיפול דינמי, בקצרה, הוא טיפול המנסה להבין ולרדת לשורשי הבעיות של המטופל. הטיפול מנסה להבין את המקורות של הבעיות ולקשר בין ההווה- המצוקה לבין המקור. מטפלים בגישה זו את יכולה למצוא באלפון הפסיכולוגים, או בדפי זהב, כאשר את יכולה לשאול בטלפון את המטפל באיזה גישה הוא מטפל.

דינה שלום, טיפול דינמי הינו הטיפול הפסיכולוגי הנפוץ יותר. זהו טיפול העוסק בהבנה מעמיקה של נפש האדם על בעיותיו וכוחותיו. הטיפול הינו שיחתי ומתבצע לרוב בפגישה אחת לשבוע. את יכולה להגיע לטיפול כזה או באופן פרטי. רצוי בעזרת המלצות מאנשים שהתנסו בקשר טיפולי והיו מרוצים. או דרך ציבורית כגון מטפלים בקופת חולים, שרותים פסיכולוגים של האוניברסיטאות, מרפאות בריאות הנפש וכדומה. בברכה, גדעון

בתי בת הזקונים בגיל 8.5 אחות לילד בן 17 ובת 14 , לפני כחדשיים החלה אצלה תופעה חדשה כל שניה היא רצה לרחוץ ידיים שמא נגעה במשהו עם חידקים ובנוסף כל שאלה ששואלים אותה היא עונה " נראה לי" למרות שלעיתים התשובות ברורות וחד משמעיות כגון: עם מי שוחחת בטלפון? התשובה שלה "נראה לי" שעם ... ובנוסף לזה שכל שניה רוחצת ידיים עם סבון היא גם שואלת את הסובבים אותה כל הזמן שאלות שנשמעות טפשיות כגון: אם הילד של השכנה נגע לי ביד ואח"כ הכנסתי יד לפה יקרה לי משהו? לעיתים אנו כבר עונים לה בגסות רוח כי היא משגעת אותנו וסבלנותינו פוקעת , אנא יעץ לי מה לעשות ומה פשר התופעה הנ"ל תודה מירב

מירב שלום, יתכן שבתך סובלת מחרדה והטקסים אותם את מתארת של שטיפת הידיים הינן טקסים כפיתיים , שמיועדים לשחרר אותה מחרדותיה, אך ללא הצלחה. הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים ונוער. בברכה, גדעון

אני שואלת בקשר לביתי בת 24שקיימת אצלה בעיה חברתית .הבעיה היא שהיא מאוד חברותית, יוצרת קשרים ואוהבת מאוד אנשים ובלויים, חברים אוהבים אותה אולם אחרי מספר מפגשים מתרחקים ממנה ומפסיקים להזמין אותה ליציאות ובלויים משותפים הכוונה היא גם לבנים וגם לבנות. כמובן שקיימת איזו שהיא בעיה ביחס או בהתנהגות. לצערי היום הדבר גורם לה לירידה בבטחון העצמי ופחד מתגובה של חברים נוספים שכבר לא נותרו.אין אני יודעת לאיזה גורם להפנות אותה, האם לסדנא קבוצתית או לפסיכולוג.אודה לכם אם תוכלו לעזור לי.

אפרת שלום, סדנא קבוצתית תאפשר מתן פידבק מחברי הקבותה על ההתנהגות וכך התמונה של מדוע אנשים מתרחקים ממנה תהיה יותר ברורה. עבודה טיפולית עם פסיכולוג תאפשר תובנה עמוקה יותר למקורות הבעיה ודרכים לפתרון. כך שלמעשה, מדוע לא לשלב טיפול פרטני עם טיפול קבוצתי? הייתי ממליץ על שילוב שני הגורמים יחדיו. בברכה, גדעון