פורום פסיכולוגיה קלינית

השאלה שלי היא קצת תאורטית אבל יכולה לעזור לי המון. מדוע העברה למטפל גורמת אצלי רגשות אהבה עזה יוצאת דופן שלא הרגשתי עד כה כלפי אף גבר אחר? ולמה זה קורה כשברור לי שהוא לא אוהב אותי בחזרה? ולמה טוענים שהעברה כזאת היא חלק מהטפול? אילו ידעתי שזה חלק מהטפול לא הייתי הולכת לטפול. לא חסרות לי צרות אלא רק להתאהב במטפל שלי אהבה חד סטרית?

תתנחמי בזה שהמון מטופלות מתאהבות במטפל שלהם במהלך הטיפול. זה טבעי. גם אני התאהבתי במטפל. וזה לגמרי חד סיטרי. אבל אותי זה משעשע. כי קראתי בנושא, ואני יודעת שזה הכי טבעי בעולם. תחשבי שאת מספרת לו את כל הדברים המביכים בך שאת לא מעיזה לספר לאף אדם אחר חוץ ממנו. והוא פשוט יושב שם רגל על רגל ומקשיב לך. ברור שתתאהבי בו!!! איך לא? הוא נראה כמו אלוהים שתמיד יודע מה להגיד, תמיד יחייך אלייך, ותמיד יחמיא לך בדיוק ברגע שבו את זקוקה לזה, מקשיב ונותן תשומת לב. קשה מאוד לא לאהוב אדם כזה. בהחלט קשה. הוא אינו מספר לך את החסרונות שבו, ומה מפריע לו בחייו הפרטיים, ושהשכן ממול לא סובל אותו ושהם לא מפסיקים לריב. כי אם הוא היה מספר לך את זה- זה כבר לא היה טיפול. את אמורה לראות אותו כלוח חלק (ע"פ פרויד), שעליו את יכולה להשליך את תחושותיך. בסופו של דבר, ברגע שתשתפי אותו בהרגשתך (אלה אמורים להיות רגעים מאוד נעימים- מאלה שחושבים אליהם הרבה זמן אחרי הפגישה...), ואתם אמורים לדבר ביוזמתו על משמעות ההעברה שלך אליו כך- שתרגישי איתה בנוח.

גל יקרה, בתהליך ההעברה הרגשות, המשאלות והפנטזיות שהופנו בעברו המוקדם של המטופל אל דמויות משמעותיות (ההורים בדרך כלל), מופנים עתה אל המטפל, תוך שחזור החוויות המחשבות ודפוס היחסים המקורי. תהליך זה, לפחות עפ"י פרויד, חשוב מאד לתהליך הטיפולי, שכן באמצעותו לומד המטפל להכיר את מערך הכוחות המנוגדים הפועלים בנפשו של המטופל, ולפעול ליישוב הקונפליקט בזירה העכשווית באופן מסתגל ותואם יותר. המטפל המנוסה, ער לתהליכי ההעברה (וגם לתהליכי ההעברה הנגדית, דהיינו לתחושות והרגשות המתעוררים בו עצמו כלפי המטופל) ורותם אותם לטובת תהליך העיבוד המעמיק בטיפול. כאשר מתפתחת העברה אירוטית, ומתעוררת תשוקה/אשלייה/פנטזיה אירוטית כלפי המטפל, חייב המטפל (האתי !) לסייג את האהבה הזו ולהציב גבולות ברורים וחד משמעיים במפגש הטיפולי. זוהי משימה לא קלה עבור המטפל, שמצד אחד רוצה לעודד את תהליך ההעברה ולשמור על האהבה כמקדמת את התהליך הטיפולי, ומצד שני חייב "לחסום" עצמו מפני חיזוריו של המטופל/ת מבלי שזה יחווה כדחייה או חוסר רגישות. למרות שקיים פוטנציאל להשפעות שליליות על מהלך הטיפול, בכל זאת ההעברה האירוטית היא תופעה מוכרת ושכיחה, כמו שציינה לילה, וכשהיא חולפת, הקשר הטיפולי מתחזק וכך גם האמון במטפל. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תחושותייך וללבן אותן ללא חשש במסגרת הטיפול. יישר כוח ליאת

תודה רבה לך, ענית לי בצורה עדינה ומספקת. רק קצת כואב לי לדעת שכל התהליך הזה של ההתאהבות הוא בעצם מקרי לחלוטין. זה יכול להיות בעצם כל מטפל - אם הוא ממין זכר. זה אולי קצת מעליב -אפילו לחשוב שאין ייחודיות לי או למטפל שלי . אולי בעצם הייחודיות שלי זה הדרך המקרית שבה העיוותים הנפשיים שלי הסתדרו להם בגלל שההורים או הדודים שלי לא היו מספיק קשובים? וכל הייחוד של המטפל הוא בעצם רק בזה שהוא במקרה שם? זה יכול היה להיות כל אחד בעצם. אני מקווה שאני לא מבלבלת לך את המוח מדי. בכל אופן תודה.

אני מטפלת אצל עובדת סוציאלית קלינית, סביב נושא של תקיפה מינית. במשך המון שנים וגם עכשיו תוך כדי טיפול, יש לי יותר מהרגשה שאני סובלת מדיכאון. אני מתכוונת להתפרצויות קשות של בכי שנמשך שעות מדי יום. מלווה בתחושה של עצב מתמשך.... הרגשה של חיים בתוך בועה משלי, כמו בועת זכוכית, הכל עובר דרכי ושום דבר לא נוגע בי... שנים רבות שאין לי אפילו דחף מיני, או רצון לזוגיות... אני בחורה אינטיליגנטית, קוראת מאמרים מקצועיים סביב הנושא, ויודעת שהתחושות שלי הן תחושות של דיכאון קליני. אני מאד מתוסכלת, במיוחד לאור העובדה שאני מאד, מאד סובלת, ויתכן מאד שיש פתרון תרופתי, והסבל הזה איני מחויב המציאות, הטיפול מקל עלי במקום הזה שהזכרונות הקשים עוברים תהליך של עיבוד וכבר לא תופסים מקום גדול כמו פעם, אבל אין שום התקדמות בתחושות הקשות האחרות אותן תארתי. שיתפתי את המטפלת שלי בכל התחושות הללו,, והעליתי לא פעם את האפשרות לטיפול תרופתי. (אולי חסר לי סרוטונין במח, אולי מדובר בשיבוש כימיקלי). אבל היא חוזרת ואומרת שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי, ואם הייתי זקוקה היא היתה מרגישה מייד. ושיש לי המון כוכות ועובדה שאני עובדת מתפקדת מתמידה בטיפול וכולי... אני מאד מתוסכלת, האם מומלץ לעקוף את רצון המטפלת במצב כזה? אודה לתשובה מהירה.

המטפלת שלך נוטה לחשוב שאת אינך זקוקה לטיפול תרופתי. אבל את מרגישה שאת סובלת מאוד. אין שום סיבה לדעתי שלא תנסי טיפול תרופתי. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שיוקל לך מהמצב הקשה בו את נמצאת. קשה לי להבין מדוע המטפלת שלך מסרבת בתוקף שתקחי תרופות אנטי דיכאוניות. אולי כי היא רוצה שתמשיכי לבקר אצלה. בכל אופן, מניסיון, תרופות פסיכיאטריות יכולות להקל מאוד מאוד על תחושות קשות כמו שלך. פשוט תנסי. אין לך מה להפסיד. (חוץ מתופעות לוואי נסבלות בהחלט, בימים הראשונים)

ריבי יקרה, ממש כמו בקרב הציבור הרחב, כך, לעיתים, גם בין מטפלים ואנשי מקצוע, אין תמימות דעים מוחלטת בנוגע לשיטות הטיפוליות האופטימליות. בסופו של דבר, ההחלטה היא של המטופל עצמו. גם אם המטפלת שלך סבורה שטיפול תרופתי הוא מיותר, עדיין עומדת בפנייך האופציה של התייעצות פסיכיאטרית. לאחר שתשמעי גם על הטיפול התרופתי, אולי יהיה לך יותר קל לקבל החלטה. אני מציעה לך ליידע את המטפלת שלך על כוונתך לשמוע דעה נוספת. זאת זכותך הבסיסית, ואין בכך כדי לערער על מהות הקשר הטיפולי ביניכן. בהצלחה ליאת

לליאת שלום, היום נפגשתי עם המטפלת שלי, העליתי את ננושא של הטיפול התרופתי. היא עדיין ממשיכה לסרב, וכששאלתי מדוע? היא ענתה לי שייתכן והתרופות יכניסו אותי למצב רוח טוב מדי, ויפריעו לי להוציא החוצה את הכאב והטראומות, ועוד היא טוענת שתחושות עצב הם חלק חשוב בתהליך ההחלמה, האומנם? אודה להתיחסותך. ריבי.

אני בדיוק בתקופה האחרונה חוזרת כל פגישה ומעלה את הנושא של טיפול תרופתי והפסיכולוגית שלי טוענתשאני לא צריכה. אני מטופלת על רקע תקיפה מינית. האמת שבסופו של דבר לו אני יצליח לצאת התחושות של הדכאון לבד ללא תרופות אני ירגיש יותר טוב עם עצמי, אבל ברגעים שאני בדכאון אני מרגישה שאני רק רוצה טיפול תרופתי כדי לצאת מהענין ולא שום דבר אחר אצלי הדיכאון החל דווקא מהתקופה שהגעתי לטיפול והתחלתי לעסוק בנושא ובעקבות כך התפתח גם הדיכאון

אנונימית יקרה, אנשים רבים סבורים בטעות שהסתייעות בתרופה כמוה כ"הרמת ידיים". גם אם תתחילי בטיפול תרופתי, עדיין יש עבודה עצמית רבה לפנייך, שכן השילוב של שיחות ותרופות נמצא לעיתים קרובות יעיל יותר מכל אחד מהם לבד. אין כל סיבה לפתח הירואיקה של סבל, רק כדי להתגאות בעצמי ש"הצלחתי בלי". בכל מקרה, יש להביא בחשבון גם את חוות דעתו של המטפל, בהנחה שזו מבוססת על רציונל מקצועי מנומק. מאחלת הרבה טוב ליאת

שלום לכם. אני עושה עבודה קטנה בנושא השפעת מזג האוויר על מצבי הרוח. אשמח אם תוכלו לענות לשלוש השאלות הבאות: 1. הכיצד העדר אור משפיע על הכימיקלים במח? 2. האם הדכאון עובר כשמגיע הקיץ? 3. האם יש טיפול שיכול למנוע את חזרת הדכאון בכל חורף? לתשובתכם אודה מאד.

ל. שלום, אנא עייני בתשובתי ל"דכאון חורף" מלפני כמה שעות, או חפשי אתרים סביב הנושא של "דיכאון עונתי" בהצלחה בעבודתך, גדעון

הי תתפלאי לשמוע אך ישנם אנשים שאוהבים חורף וכשמגיע הקיץ נכנסים לדיכדוך אני ביניהם - אני לא יכולה לסבול את החום והשמש שצורבת בעיניים הלחות והאוויר הדחוס שיש בחוץ, הזיעה זה עושה לי רע. אני באופן אישי בקיץ מאוד לא רגועה ועצבנית מהחום (אני לא מוקפת במזגנים 24 שעות ביממה) בחורף לעומת זה - האוויר נקי וישנה תחושה של רעננות. האם רק אני חושבת כך ?

שלום רב, ראשית, הפורום שלכם מקסים. הייתי רוצה לקרוא (לא דרך האינטרנט) על פגיעה/פציעה עצמית. האם ישנו ספר בספרות המקצועית על נושא זה? מאמר כלשהו? תודה רבה.

שירה שלום, א. תודה ב. החיפוש אחר ספר צריך להיות בנושא של: "self mutilation". אני לא מכיר ספר בעברית בנושא. מאמרים את יכולה לחפש באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת". ספרים באנגלית יש הרבה למשל: Cutting: Understanding AND Overcoming Self-Mutilation . וניתן להזמין (שוב דרך האינטרנט). אם תמצאי מאמר רלבנטי, אנא עדכני אותנו.כמובן שברשת ניתן לקרוא, למשל באתר של סהר. בברכה, גדעון

תודה לך. האם פסיכולוגים לומדים על כך בהרחבה באוניברסיטה?

שלום לכולם יש לי מעין בעיה, אני לא באמת בטוחה שזאת בעיה, אולי אלה סתם מחשבות שטורדות אותי קצת. אני לא מצליחה להבין מי אני, או אולי את משמעות המילה אני, אני חופרת וחופרת ובסופו של דבר נשארת מיואשת ומבואסת. אני מתחילה לסלוד מהצביעות השנקינאית בה אני חיה, כולם כל כך שואפים להיות או להוות חברה, אני לא מבינה את זה. התידדתי לאחרונה עם אדם חסר בית אשר גר בסמוך אלי וכולם שופטים אותי על כך בהרמת גבה. אני מנסה לבלות לבד בחושך על מנת להבדיל את עצמי מרשמים חיצוניים והכל מסתכם בבילבול. אני פשוט לא מרגישה את עצמי יותר, יש לי חברים ותחומי עניין, יש לי הכל, אבל הכל מרגיש ריק וקר ולא אמיתי, האם באמת ניתן להבדיל בין החיים שלנו כיצורים חברתיים, לבין, אני אפילו לא יודעת איך לנסח את זה. וזה קצת מייאש. יכול להיות שזאת סתם רגרסיה חזרה לגיל ההתבגרות?

לבת ה20 שלום, זו לא רגרסיה לגיל ההתבגרות, אלא תקופה שנחשבת עדיין לשלהי גיל ההתבגרות, עם הנושא המרכזי המעסיק: מציאת הזהות ואיתור ה"אני" ואבחנתו מה"לא אני". וזה ממש לא מסתיים בגיל 20 ! להערכתי תוכלי להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. האפשרות לדבר ולבחון את השאלות הללו באוירה בטוחה ותומכת מסייעת לגדילה ולגיבוש העצמיות. בהצלחה, גדעון

האם מטפל שתוארו M.S.W הינו פסיכולוג קליני?

MSW הוא תואר שני בעבודה סוציאלית. ישנם עובדים סוציאלים קליניים (יש מסלול לימודים כזה) אשר מטפלים בפסיכותרפיה, רבים מהם לאחר שסימו לימודים בבתי ספר לפסיכותרפיה. לדעתי אין הבדל באיכות הטיפול בין פסיכולוגים קליניים לעו"ס קליניים - מה שחשוב הוא הנסיון, הגישה והכימיה בין המטופל/ת למטפל/ת (וזו לא רק סיסמא, זה באמת ככה, לפחות מנסיוני)

אורית שלום, M.S.W הינו תואר שני בעבודה סוציאלית. בברכה, גדעון

שמתי לב שאני כל חורף נכנסת לדיכאון בעוד בקיץ אני הרבה יותר שמחה קלילה ואנרגטית, בצורה קיצונית. מה ניתן לעשות בנידון ? שמעתי שיש מנורות מיוחדות שניתן לקנות כדי להקל על התופעה, האם ניתן לרכוש אותן בארץ?

קרן שלום, קודם כל ברצוני לברך אותך על השאלה המקורית !!! (לשאול על דיכאון חורף בשיא החום של הקיץ, זה אכן משובב נפש). ישנה אכן תופעה כזו הקשורה להשפעת האור או יותר נכון חוסר האור,על חומר הקרוי מלוטונין ובעקבות זה על שורה של תופעות וביניהן דיכאון. את מוזמנת לעשות חיפוש בגוגל ולקרוא על זה מעט יותר. באנגלית: winter depression או Seasonal Affective Disorder ובעברית: דיכאון עונתי. ישנו אכן טיפול באור אך איני יודע היכן הוא מתבצע בארץ, אם בכלל. במידה ותצליחי להגיע למידע הזה אשמח אם תעדכני אותי. בברכה, גדעון

אולי זה יעזור לך http://www.refuah.co.il/heb/treatments/hyperphoton.asp

שלום יש לי קרובי משפחה שאחד הבנים שלהם גר באיזור מרוחק מאוד מהם עיר אחרת אנו המפחה המדוברת ואני גרים בכפר קטן אותו בן שלהם עזב את הבית לאחיר שלא היה מסתדר עם משפחתו בעיקר עם אביו שהתנהגותו הבריחה אותו ידוע לי שבת דודתי ראתה אותו פעם באותו עיר ודיברה איתו למה הוא לא חוזר..? והוא אמר ממש ככה שהוא בורח מהבעיות ושעכשיון טוב לו. לא מדובר במתבגר אלא בגבר כבן 40 כשהיה יותר צעיר בסביבות גיל 18 הוא עדיין היה גר בביתו ואביו היה צועק ומביך אותו בפני חבריו שבאו לבקר אותו בביתו (אמו טוענת שמדובר בחברים טובים ממשפחה טןובה)גם כן אותו בחור כשהיה בגיל 26 בערך רצה להתחתן עם בחורה אחת מהכפר(כך זה מקובל) אביו כעס מאוד וכן כשהכיר אחרת גם כעס ולא הסכים לקשר. בכפר שלנו נהוג לא משנה באיזה גיל כל עוד אדם רווק הוא גר עם הוריו (ורק אם הוא לומד או עובד במקום מרוחק הוא יכול לגור בסביבת עבודתו או לימודיו) מה שאותו גבר עשה זה שהוא גר רחוק מאו מהוריו ולא בקשר כלל עם המשפחה משפחתו לא יודעת איזה שכונה הוא גר מה הוא עושה שומדבר בקיצור)נחשב לבושה גדולה. הוא גר רחוק מהם כבר כ10 שנים אימו מאוד רוצה נשיחזור הביתה שיתחתן יעשה משהו עם חיו(הוא עובד באותה עיר אך סיבת העזיבה היחידה הייתה התרחקות מהמשפחה ומהבעיות. איך גורמים לאדם כזה לחזור וליצור קשר לפחות עם הוריו ומשפחתו....?

אורטל שלום, מדובר בגבר בן 40, שעזב את בית ההורים לפני כ10 שנים בשל רצונו העצמאי בכך. מרצונו הוא התרחק ממשפחתו, מהוריו ובעיותיו. יתירה מזו הוא אומר שטוב לו עכשיו. אם כך איזו סיבה יכולה להיות לו לחזור וליצור קשר עם הוריו ומשפחתו? כאשר תמצאי סיבה כזו , במידה וישנה, הייתי ממליץ לדבר איתו ולנסות ולשכנע אותו ליצור את הקשר עם המשפחה. לדעתי הוא מאוד כועס על המשפחה ועד שהמשפחה לא תבין על מה הכעס ותצדיק אותו הוא לא יחזור. בברכה, גדעון

היי רציתי לדעת מה גורם לאדם לעשות כאילו הוא מוריד מכנסיו כאילו משחרר את הרוכסן בחתונות מסיבות אך ורק לפני בנות(מדובר בגבר) הוא לא ממש מוריד את מכנסיו הוא עושה כאילו הולך להוריד ונהנה מכך שבנות נרתעות ממנו(מדובר בחברה די שמרנית מסורתית כל החברה כזאת...) אה.. והאם יש הבדל בין אדם כזה שעושה את זה כשהוא שיכור ואחד שעושה זאת כאשר הוא פיכח(לא שיכור)..? האם אדם שהיה משתכר יכול לחזור בתשובה ולהפסיק עם צריכת האלכוהול לחלוטין...? האם כל האלכוהוליסטים הם אנשים אלימים גופנית ונפשית(מקללים מעליבים מכים ופוגעים...?

שני שלום, אלכוהוליזם כלומר התמכרות לאלכוהול. תחת אלכוהול השליטה בדחפים יורדת וכמו כן שיקול הדעת נפגע. דבר זה יכול להסביר שאותו בןאדם עושה מעשים שהינם לא מקובלים , פוגעים ועל גבול האסורים. הפסקת השימוש באלכוהול דורשת טיפול מסודר ובעיקר שתהיה מוטיבציה לאותו בןאדם. מוטיבציה שנשענת על ההבנה שהוא פוגע בעצמו וסביבתו. בברכה, גדעון

שלום אני בת 22 ויש לי חרדה בקשר ללימודים אקדמאים(אם הדבר אפשרי אני רוצה תשובה רק מד"ר גדעון שובל. למדתי לפני כשנתיים במכללה להוראה והחלטתי ללמוד את זה רק בגלל תנאי קבלה נמוכים וחוצמזה באותו רגע שהחלטתי חלשבתי שזה יתאים לי המקצוע הזה אבל ברגע שהתחלתי ללמוד נכנסתי לדיכאון ממש איבדתי חשק ללמוד ובכלל היתי ממש בדכאון שהחלטתי החלטה לא נכונה ולא כ"כ השקעתי בלימודים באותה שנה שלמדתי במכללה תמיד היו עושים הפגנות על כך שמפטרים מורים והיו המון כתבות בעיתונים על איך תלמידים מתעללים במורים שלהם מה שהוסיף לדכאון. עכשיו אני הולכת ללמוד שירותי אנוש במכללה שקרובה לאזור מגוריי אומנם אני מרגישה טוב עם ההחלטה הנוכחית שלי אך מה שמדאיג אותי אולי אכשל בלימודים (במכללה להוראה שלמדתי בה הפסיקו את לימודיי בגלל שלא עברתי ברוב הקורסים ) אני מתחילה ללמוד עוד כחודשיים ואני די דואגת שלא יהיה לי מספיק חשק וכוח רצון ללמוד וגם שלא אבין את החומר הנלמד. יש לציין שגם בתיכון שלמדתי לא הוצאתי בגרות שלמה בי"ב אלא השלמתי 3 נושאים אחרי י"ב ובשאר הציונים היו טובים ועכשיו יש לי ממוצע 83 בבגרות לא כולל בונוסים. נדמה לי שאני גם לא יודעת לארגן את הזמן \שלי כמו שצריך מה עושים? איך מתמודדים עם החרדה הלימודית? ני מאוד רוצה ללמוד ולהצליח ולהוציא תואר ראשון ואולי אפילו שני... פשוט גם יש לי שיעור יתר(אני יודעת שזה לא קשור לפורום פה) השיעור יתר הוא בכל מיני מקומות בלתי קונבנציונליים (מעל השפתיים חזה ישבן ושערות ממש שחורות כבר 5 שנים אני מטפלת בשיעור יתר קרק בפנים בעזרת אפילציה ולא מרגישה שיפור וחשבתי לעשות לייזר שהוא יעלה לי כ17000 ש"ח כל המקומות שהזכרתי יש לציין שנורא חשוב לי להראות טוב ומטופחת ואני גם מאוד צעירה ובלי חבר ודי ברור שאם בחור יראה את השיעור יתר שהוא ממש בולט לעין יגעל ממני אני כל הזמן חושבת על העניין הזה..ממש מתלבטת מה לעשות כי בינתיים איןם לי ממש כסף לעשות את הטיפולים ובלייזר לוקח שבועיים עד שהשיער מתחיל לנשור ואסור לגעת בשיער מטיפול לטיפול כך שאני ממש מתלבטת אנשים יצטרכו לראות את השיער כי בכל זאת אי אפשר להסתיר פנים כמו בית שחי רגליים וכו...גם המחשבות האלה מטרידות אותי... אבל הכי חשוב קודם זה עניין הלימודים אני רוצה לדעת לארגן את הזמן שלי כמו שצריך שיהיה לי כוח רצון ללמוד(בתיכון הייתי ממש יושבת ודוגרת על הספרים)ועכשיו אני אפילו מפחדת מספרים...מה עושים???ממש לא יכולה להרשות עצמי להיכשל שוב זו תהיה השפלה בזבוז כסף רציני וזמן וגם ירסק לי את הבטחון העצמי המועט שעוד נותר לי.

היי מיטל. קודם כל רציתי לומר שגם אני חששתי כמוך, אני ממש סבלתי בתיכון והציונים שלי היו נמוכים מאוד, הייתי בטוחה שבחיים לא אעשה תואר, שזה לא בשבילי. נרשמתי לתואר ראשון רק בגלל לחץ מסביבת החברים, וגם נלחצתי שכולם מתחילים ללמוד ורק אני לא, לא ידעתי מה לעשות. סתם שתדעי שכשעושים החלטה מסוימת לפעמים הדברים נראים אחרת- סיימתי את התואר בציונים טובים מאוד. כי החלטתי שאני הולכת על זה. פשוט הדברים שתיארת הזכירו לי את המשפט- "נבואה שמגשימה את עצמה". את מפחדת מהלימודים וכלל לא שלמה איתם וזאת הסיבה שנכשלת בלימודי הוראה. ההוכחה היא שיש לנו כח שאנחנו לא מודעים לו לשנות, אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי שייתן לך הבנה ותמיכה בדרכך, החשוב ביותר הוא שתגיעי בשלה ועם רצון טוב להצליח, במקרה כזה אני מבטיחה לך שתצליחי. המון הצלחה!

מיטל שלום, את מציינת שלושה אזורים הדורשים התייחסות: א. חרדת הלימודים. ב. הקושי להתארגן עם הזמן. ג. הביטחון העצמי והדימוי העצמי. כפי שראית מהתיחסותה של אדווה, את לא לבד בכך וניתן להצליח גם אם ישנם אזורים בעייתים הדורשים מאמץ. הייתי ממליץ לך קודם כל על תהליך אבחוני. (בעיקר כדי לבדוק האם ישנן הפרעות למידה לא מאובחנות.) ואח"כ על טיפול באורינטציה דינמית. טיפול כזה יכול לאפשר לך עבודה על התחומים השונים שהזכרתי, והוא עם פוטנציאל רב לסייע לך. האוניברסיטאות ובחלק מהמכללות ישנו שרות פסיכולוגי המסייע לסטודנטים הן בטיפול, הן באבחון ובחלק מהמקומות גם בסדנאות לחרדת בחינות. נסי לברר דרך מקום הלימוד אליו נרשמת, איך את יכולה להגיע לשרות הפסיכולוגי הרלבנטי. בהצלחה רבה, גדעון

שלום,אני בת 27 ויש לי בעיה שהתחילה עוד בילדות אבל אף פעם לא טיפלתי בה, והאמת שאני לא יודעת לאן לפנות ואיך להסביר. במילים כלליות, בעיקר כשאני נמצאת בתקופות לחוצות אני עושה פעולות מיתרות חוזרות שקשה להפסיק - כמו לשתוף ידיים, לפתוח ולקשור שרוכים וכו' לאן אפשר לפנות, מה עושים עם זה ואולי איך זה נקרא?

שלום לך, סביר שמה שאת מתארת זו הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, או בלעז:OCD. חיפוש בגוגל יעזור לך לקרוא על התופעה הנפוצה הזו, שבקצרה אלו הם טקסים כפיתיים המסייעים בהפחתת החרדה לטווח הקצר, אך אינם יעילים כלל בהכחדת החרדה ולכן היקבעות התופעה. לאן לפנות? לטיפול פסיכולוגי. אם את מעוניינת רק בהכחדת הסימפטום אזי לטיפול התנהגותי קוגנטיבי. אם תהיי מעונינת להבין טוב יותר את הסיבות לחרדה ובטיפול עומק יותר אז תשלבי אח"כ טיפול דינמי. יש לציין כי שילוב עם תרופות הוכח כיעיל בטיפול ב- OCD. אני מעודד אותך לטפל בבעיה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, יש לנו ילדה חכמה ונבונה בת 6 בשנה האחרונה אנחנחו נתקלים עימהבתופעה של אוננות על בסיס יומיומי בעיקר בצפייה בטלויזיה ( כאשר היא פחות עסוקה) מאחר ואנו ליברלים שוחחנו עימה על העניין והסברנו לה בצורה יפה שאם זה נעיםלה אין לנו בעיה עם העניין רק שתיגש ותעשה זאת בחדרה בפרטיותישלנו ילד נוסף בן 2.5 . היא הבינה ולמרות זאת אנו כל פעם חוזרים מחדש על העניין (לעיתים אף יותר בתקיפות) בימים האחרונים היא נכנסת לחדר "עושה לעצמה נעים" ויוצאת מהחדר ומשתפת אותי שהיא לה נעים. איננו יודעים איך להתמודד עם העניין? האם לשלוח לחדר זה נכון? ואם כן איך להגיב על השיתוף שלה ? ובכלל האם זה מצב תקין? או שמא מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע? חשוב לציין שבדר"כ היא עושה זאת רק בבית ולא במקומות אחרים, בל מאחר והיא עולה לכיתה א' חשובלנו לקבל מידע נוסף. ממתינה לתשובה בהקדם

טל שלום, את מתארת מצב נורמלי והתמודדות טובה שלכם עם תופעה מוכרת, נפוצה ונורמלית אצל ילדים. (וגם מבוגרים). יתכן שהצפיה בטלביזיה משעממת את בתכם או שהיא נעשית עייפה או לא רגועה ואז האוננות הינה דרך להרגיע ולנחם את עצמה. כאמור האוננות הינה נורמלית לחלוטין ועליה להיות פרטית ומהנה. אך לא מומלץ שתהיה תרופת נגד לשעמום, עייפות או חרדה. אם תעשי שמוש ב"חיפוש בפורום זה" תגלו שאלות רבות בנושא אוננות אצל ילדים ותגובות והתיחסויות מנהלי הפורום. ןלהמלצתי הקבועה :בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. יתכן גם שתרצי לקבל את התייחסותה של ליאת בפורום זה שעונה על השאלות מחר. בברכה, גדעון

שלום רב שמי שי, אני כרגע לפני צבא. שירות קרבי מאוד מושך אותי אבל אני בהתלבטות גדולה בגלל אישיותי. אני בחור די עצלן, עייף רוב הזמן, וקשה לי קצת לחשוב על איך הולכים "לקרוע" אותי בקרבי במצב העייפות שאני שקוע בו לרוב. לעומת זאת יש לי מצבי רוח שאני מרגיש מאוד "קרבי", ובאותו זמן אני כל הזמן מתרוצץ, והדבר האחרון שבא לי לעשות זה לשבת ולא לעשות כלום. והמצב רוח הזה מדרבן אותי להתגייס לקרבי. שאלתי היא: איזה מצב רוח הוא עם פונטציאל להיות יותר דומיננטי? או אם אני אתגייס לקרבי אני אצליח להתאקלם שם עם חמש שעות שינה בלילה (אני לא מצליח לתפקד אם אני לא יושן שבע שעות) ועצם היותי בחור עצלן? תבין אותי, לא מחפש לרצות זמן בכלא. :-) תודה מראש, שי.

שי שלום, זו התלבטות מאוד אופיינית . בחלקה היא קשורה לחוסר מידע על הצבא וכמובן חוסר הידיעה איך תתפקד בתוך הצבא. חלק מהאנשים במצבך ניגשים לקורסי הכנה לצבא. דרך עשיית הכושר באופן משותף, ההרצאות וההכנה המנטלית, ההתלבטות ובעקבותיה ההחלטה נעשית ברורה יותר. שיהיה גיוס קל ובהצלחה, גדעון

ד"ר שלום בני בן 14.5 נבון מאוד אגואיסט במידה מסוימת חברותי עם חבריו הרבה חברים לפני כחצי שנה אולי בגלל יחס מחבריו בנוגע לחיבור הגבות בפניו החל מתקן את הגבות עם סכין גילוח הפך אותם לקצרות יותר ולא טבעיות אנו כהורים חששנו חלילה למשהו לא טבעי והגבנו היום אנו יודעים בצורה חריגה של הצקות בנוגע חענין כולל העלבות על "טמטום וכיוא בזה כל פעם הבטיח לאלגעת בהם ושוב חוזר חלילה לאחר תקופה קצרה יחסית החל לנסות להסתיר את הענין ע"י אי הישרות מבט כלפינו וכלפי אחרים וע"י כך חשב שיוכל להסתיר את הגבה הקצוצה גם הטיית גופו החלה להיות לא טבעית כשהיה משוחח איתנו מעין הטייה קלה (אינו עומד חזיתית)הערנו העלבנו ושום דבר אינו עוזר כולל שיחות נפש איתנו כשהואאינו משתף פעולה גם צורת ההליכה הפכה להיות לא טבעית מעין הליכה של אחורה לצד משהו לא טבעי בעיני מתבונן חדש אין יכולת להבחין ולהגדיר אלא לאחר ממש התביתות ניתן להבחין באי טבעיות (אני חש שזה רק בגלל הגבה הארורה שגורמת לנו למריבות יש לציין כי הבן מאוד נבון ורואה את החיים בכלל בצורה מחושבת ובריאה מאוד בקשתי היא נתינת כיוון לטיפול או למשהו וממה נובע הדבר להערכתך(כמובן שהוא טוען שהכל בסדר"רדו ממני" יש לציין כי הוא מאוד ביישן בנוגע לבנות המין השני דואג למראו ולאיך הוא נראה"חתיך"וכאלה לתשובתך אודה

יש לציין כי הבחור מאוד שנון ואהב לצחוק ןספ רבדיחות וכל מ ה שקשור לצחוק ובדיחות הוא ראשון

לאבא היקר שלום, האם כבר שאלת את השאלה הזו? במידה ולא אזי תגלה כי לפני כמה שבועות נשאלה כאן שאלה דומה. נראה לי לפיכך שכל המתבגרים הצעירים הולכים מעט עקום כי הגוף רוצה ללכת לכיוון אחד.( כפי הנראה מההורים והלאה.) והפנים נשארות עדיין לכיוון ההורים. (כפי הנראה בשל הנימוס הטוב.). בנך מתבגר וככזה הוא עסוק בגופו ובפניו ובגבותיו וברצונו להיראות טוב בעיני החברה. אין טעם להתעקש על הגבה, שהרי זו בסה"כ גבה. עדיף היה לו הייתם שומרים על קשר טוב וחברי. שם הוא זקוק לך יותר כאבא שיכול להדריך ולכוון אותו במשימה הכלל לא פשוטה של התבגרות. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום...אני בן 13 וחצי...ואני מאונן...יום אחד החלטתי שזה לא מגרה אותי...ואני מאוד גמיש אז החלטתי למצוץ לעצמי....ואז קראתי כתבה באינטרנט שיש סיכוי לאיידס למוצץ....אני ממש מפחד....ממש ממש....לא גמרתי או משו בפה....רק מצצתי לעצמי...וזה ממש מעיק!!!אני מפחד!!! אני לא יכול להיבדק לבד כי אני קטין ולא רוצה לספר להורים!!! האם אתם יכולים לעזור לי? מחכה לתשובה בוגי

בוגי שלום, אני מתאר לעצמי שאתה פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית ולא לפורום רפואי כלשהו בשל החרדה שלך. אך עדיין זוהי שאלה רפואית. ובכל זאת: למיטב הבנתי אדם לא יכול להדביק את עצמו באיידס או בכל מחלה אחרת. כך שנראה לי שאין סיבה ממשית לפחד שלך. בברכה, גדעון

וואי תודה לך גדעון....ממש לא ישנתי בלילות בגלל זה....עכשיו אני בטוח שלא קורה כלום תודה

שלום, לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי, (ללא תרופות) בעקבות אבחנה של דיכאון (לאחר התקף דיכאון קיצוני, וסדרה של התקפים קלים יותר לפניו, עם תקופות יותר טובות, שנמשכים כשנה). מאז ועד היום אני מגיעה לטיפול בגלל שאני מכריחה את עצמי,ומתוך חשש ליפול למשהו קיצוני שוב. לא מתחשק לי לדבר בפגישה, אין לי כל כך על מה, רק בימים שרע לי אז יש לי מה להגיד קצת, וגם אז אני לא מצליחה להתאפק ואני בוכה כמעט כל הפגישה, כבר אמרתי את זה למטפלת וכבר שיתפתי אותה במחשבה שאגיע אליה רק בתקופות קשות אך היא כמובן איכשהו גרמה לי להמשיך להגיע בכל זאת. כמעט כל פגישה אני מכריחה את עצמי להגיד משהו כדי לא להעביר את כל הפגישה בשתיקה. בפגישה האחרונה, התעצבנתי שהמטפלת לא עונה חד משמעית לשאלותי. שאלתי על חומרת מצבי והיא העדיפה לא לענות באופן חד משמעי אלא לשאול כמה שאלות בנושא. יצאתי מהפגישה מאוד עצבנית, וחשבתי שלא מתאים לי טפול, ושעדיף להפסיק. מאז מצבי הנפשי השתפר, אני מרגישה הרבה יותר טוב, אפילו מתפקדת יותר טוב. הפגישה הבאה מתקרבת... מצד אחד אני רוצה להודיע לה שאני מפסיקה, אבל אני לא רוצה שהיא תתחיל לשאול על זה שאלות, מצד שני יש בי איזה חשש מכיון שפסיכיאטר שהייתי אצלו לפני התחלת הטיפול, המליץ לי לא להישאר ללא טיפול. אני מרגישה טוב, ואין לי רצון להכריח את עצמי לספר סיפורים כל שבוע, ובטח לא לקבל תשובות חד משמעיות ועוד להתאמץ לשלם על כך. אני רוצה להודיע על הפסקת הטפול במשיבון אך אני צריכה לשלם וזה יאלץ אותי להגיע לעוד פגישה שהמטפלת בטח תמליץ שאישאר בטפול ואולי אפילו איכשהו תגרום לי להגיע לפגישה נוספת . אין לי שאיפות ורצונות גדולים. השאיפה היחידה זה לישון טוב בלילה, ולהצליח לתפקד באופן מינימלי. וכבר כמה ימים שזה בהחלט קיים. רציתי לשמוע את דעתכם בנושא. תודה

טליה שלום, הייתי ממליץ לך שלא להחפז בהחלטותייך. היה מצב של התקף דכאוני חריף. עוד כמה התקפים קלים יותר. פסיכיאטר שחשב שלא כדאי להיות ללא טיפול. רק כמה ימים בלבד את מרגישה טוב. את בסה"כ חודשיים בטיפול. כשאני מסתכל על סך הנתונים הללו נראה לי שקבלת החלטה על סיום הטיפול בשלב זה הינה חפוזה מידי. בברכה, גדעון

שלום, אני בן 30 ונמצא בטיפול פסיכולוגי מזה כ-3 שנים שעזר לי מאוד(!) להתמודד עם הבעיות, הגעתי לתובנות יפות אולם... אני עדיין ממשיך לסבול,אומנם בעוצמות ובתדירות נמוכה הרבה יותר מחרדות שלובשות צורות שונות אם זה בצורה של מצבים דיסוציטיביים או דרך חרדת ביצוע במיטה, המנעויות למיניהם וכו', שוב כיום אני לא נבהל מהתופעות ואני למדתי לחיות איתם(עם מה שנישאר...) אבל בכל זאת זה מפריע לי, זה פוגע לי ביכולת הקוגנטיבית וביכולת הריכוז, פוגע בקשר עם בחורות ועוד... השאלה היא מה עושים? אני מרגיש שהטיפול הפסיכולוגי קרוב למיצויי השאלה היא האם להיוועץ בפסיכיאטר? האם לנסות טיפול התנהגותי?? דיברתי על כך עם הפסיכולוג אולם הוא נאמן לדרכו וטען שאין צורך בשינויי הפסיכותרפיה, אשמח לעצה, לזווית נוספת של התייחסות.

רן שלום, אתה מציין אפיונים של חרדות עם דברים נוספים: מצבים דיסוציטיבים, פגיעה בריכוז ובתפקודים קוגנטיביים. כמו כן תחושה שהטיפול מיצה את עצמו. מדוע אם כן לא לדון עם המטפל שלך באופן פתוח על רצונך בחוו"ד נוספת. אולי ניתן לשלב את הטיפול עם טיפולים נוספים: טיפול תרופתי, טיפול התנהגותי, טיפול סקסולוגי, טיפול קבוצתי. הרי לא חייבים לוותר על הקיים כדי לשלב עם גישה נוספת או התבוננות על הבעיה בדרך אחרת. בסה"כ: הרצון בזוית נוספת נשמע לי לגיטימי וסביר. שיהיה בהצלחה, גדעון

מהו טיפול דינמי בקצרה וכיצד למצוא מטפל המתמחה הצורה זו של טיפול? תודה, דינה

טיפול דינמי, בקצרה, הוא טיפול המנסה להבין ולרדת לשורשי הבעיות של המטופל. הטיפול מנסה להבין את המקורות של הבעיות ולקשר בין ההווה- המצוקה לבין המקור. מטפלים בגישה זו את יכולה למצוא באלפון הפסיכולוגים, או בדפי זהב, כאשר את יכולה לשאול בטלפון את המטפל באיזה גישה הוא מטפל.

דינה שלום, טיפול דינמי הינו הטיפול הפסיכולוגי הנפוץ יותר. זהו טיפול העוסק בהבנה מעמיקה של נפש האדם על בעיותיו וכוחותיו. הטיפול הינו שיחתי ומתבצע לרוב בפגישה אחת לשבוע. את יכולה להגיע לטיפול כזה או באופן פרטי. רצוי בעזרת המלצות מאנשים שהתנסו בקשר טיפולי והיו מרוצים. או דרך ציבורית כגון מטפלים בקופת חולים, שרותים פסיכולוגים של האוניברסיטאות, מרפאות בריאות הנפש וכדומה. בברכה, גדעון

בתי בת הזקונים בגיל 8.5 אחות לילד בן 17 ובת 14 , לפני כחדשיים החלה אצלה תופעה חדשה כל שניה היא רצה לרחוץ ידיים שמא נגעה במשהו עם חידקים ובנוסף כל שאלה ששואלים אותה היא עונה " נראה לי" למרות שלעיתים התשובות ברורות וחד משמעיות כגון: עם מי שוחחת בטלפון? התשובה שלה "נראה לי" שעם ... ובנוסף לזה שכל שניה רוחצת ידיים עם סבון היא גם שואלת את הסובבים אותה כל הזמן שאלות שנשמעות טפשיות כגון: אם הילד של השכנה נגע לי ביד ואח"כ הכנסתי יד לפה יקרה לי משהו? לעיתים אנו כבר עונים לה בגסות רוח כי היא משגעת אותנו וסבלנותינו פוקעת , אנא יעץ לי מה לעשות ומה פשר התופעה הנ"ל תודה מירב

מירב שלום, יתכן שבתך סובלת מחרדה והטקסים אותם את מתארת של שטיפת הידיים הינן טקסים כפיתיים , שמיועדים לשחרר אותה מחרדותיה, אך ללא הצלחה. הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים ונוער. בברכה, גדעון

אני שואלת בקשר לביתי בת 24שקיימת אצלה בעיה חברתית .הבעיה היא שהיא מאוד חברותית, יוצרת קשרים ואוהבת מאוד אנשים ובלויים, חברים אוהבים אותה אולם אחרי מספר מפגשים מתרחקים ממנה ומפסיקים להזמין אותה ליציאות ובלויים משותפים הכוונה היא גם לבנים וגם לבנות. כמובן שקיימת איזו שהיא בעיה ביחס או בהתנהגות. לצערי היום הדבר גורם לה לירידה בבטחון העצמי ופחד מתגובה של חברים נוספים שכבר לא נותרו.אין אני יודעת לאיזה גורם להפנות אותה, האם לסדנא קבוצתית או לפסיכולוג.אודה לכם אם תוכלו לעזור לי.

אפרת שלום, סדנא קבוצתית תאפשר מתן פידבק מחברי הקבותה על ההתנהגות וכך התמונה של מדוע אנשים מתרחקים ממנה תהיה יותר ברורה. עבודה טיפולית עם פסיכולוג תאפשר תובנה עמוקה יותר למקורות הבעיה ודרכים לפתרון. כך שלמעשה, מדוע לא לשלב טיפול פרטני עם טיפול קבוצתי? הייתי ממליץ על שילוב שני הגורמים יחדיו. בברכה, גדעון

שלום, חוויתי תקופות של דיכאון מאז גיל 20. הכניסה למצבים הדיכאונים ארעה בעיקר במהלך תקופות של שינויים מרכזיים בחיי: גיוס לצה"ל, תחילת לימודים באוניברסיטה, במהלך לימודים מתקדמים בחו"ל וכעת שוב לפני תחילת עבודה חדשה. כל אחד מן התקופות אופינה בלחצים נפשיים שהיו סבירים ברובם ואני חשה כי פרפקציוניזם ולחץ הפך את החוויות הללו לקשות וגרם לכניסה למצבים אלה. לצערי, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להצביע לגורמים לכך בסופו של יום. נפגשתי עם פסיכולוגית מספר פעמים שעודדה אותי להתחיל טיפול תרופתי. האפיזודות הדכאוניות הקשות ארעו 5-6 פעמים ובאופן כללי אני מתפקדת ושמחה רוב הזמן מאז התחלתי לסבול מדיכאון. כיום אני בת 32. קראתי הרבה חומר על דיכאון ועל מחקרים רפואיים מכיוון שחשוב היה ללמוד על הסימפטומים. אני כן חשה שהיסמפטומים מחמירים מחוויה לחוויה מכיוון שלא טיפלתי בענין. עם זאת, ממה שקראתי עד כה לא השתכנעתי ביעילותן של התרופות בטיפול ואני לא יודעת אם זו הדרך לטפל בבעיה. הבנתי שלוקח זמן די רב למצוא תרופה מתאימה. שאלותיי: האם יש צורך לקחת טיפול תרופתי כל הזמן גם אם המצבים הדיכאוניים זמניים ולא יומיומיים? מה היית ממליצה לעשות במצבי? האם כדאי להמשיך בשיחות? אני לא מרגישה שהפסיכולוגית מסייעת לי. מה תרומתן של שיחות? כיצד הן עשויות לסייע? הקושי המרכזי הוא להתמודד עם הדיכאון. אני ממש חוששת לעבור אפיזודה נוספת כי החוויה האחרונה שעברתי היתה קשה ובתקופה מאוד לא טובה - בדיוק נבחנתי בבחינות רישוי במהלך התקופה הזו וזה השפיע רבות על יכולתי ללמוד, למרות שנבחנתי לבסוף. אני הרגשתי שממש הרגעתי לתחתית עם חוסר יכולת להתמודד עם שום דבר מלווה בבכי בלתי פוסק ומחשבות שליליות תמידיות בלתי נשלטות. לא ידעתי שאלו סימפטומים כי זו הפעם הראשונה שחוויתי זאת. בתחילה ממש האשמתי את עצמי שאני חושבת בצורה שלילית. כיצד ניתן למנוע את האפיזודה הבאה? האם את יכולה להמליץ על ספרות מקיפה בנושא דיכאון - אם אפשר באנגלית כיוון שאין לי נגישות לספרים בארץ. תודה רבה. דינה

דינה שלום, ההתיעצות הכי טובה במקרה שלך הינו עם הגורמים המטפלים. ישנם סוגים שונים של דיכאון ובעוצמות שונות. לעיתים קרובות ישנו שילוב של דיכאון וחרדה. הטיפול המומלץ הינו שילוב של טיפול תרופתי ושיחתי. את מוסיפה ומתארת פרפקציוניזם שזו אמנם לא מחלה, אך תכונה המוסיפה הרבה קושי לחיים. הייתי ממליץ לך להפנות את השאלות בנוגע לטיפול לפסיכולוגית שלך . כך תוכלו לדון בהם בצורה פתוחה ואני מקווה גם פרודוקטיבית. התייעצות נוספת הינה עם הפסיכיאטר לגבי הפן התרופתי והאם ישנו צורך לשנות תרופות. ומילה אחרונה לסיום: לכולנו יש מצבים של ירידה במצב הנפשי במצבי לחץ ועומסים חיצוניים. זה לא הזמן לחשבונות נפש כואבים. את אלו רצוי לשמור לימים היותר אופטימיים ושמחים. בהצלחה רבה, גדעון

שלום שמי שירי ואני אם לילד בן 3 וחודשיים שהוא בנתיים בני יחידי שמתי לב שלבני יש זיכרון פנומנלי זה התבטא בכך שהוא זוכר מקומות גם אם היינו שם בלילה ולאחר מכן ביום במשחק הזכרון למשל הוא זוכר מיקומים טוב אומנם יש פספוסים לפעמים אבל רואים את הפוטנציאל. אני יודעת שכל הורה חושב "שהילד שלו הוא הכי חכם בעולם" גם בגן הגננת היתה אומרת לי שהוא קולט ממש טוב הייתי מעוניינת לדעת איך אפשר לפתח את זה והאם זה בכלל הגיל. מעבר לכך היתי רוצה לציין משהו אני בתור ילדה לא אהבתי ללמוד במיוחד ותמיד אמרו לי את יכולה אבל לא משקיעה לא הייתי רוצה שזה יקרה לילד שלי מה הדרך הטובה לעידוד למידה בדרכים טובות וכפיות אשמח מאוד לתשובה. יום טוב.

שירי שלום, אכן חלק גדול מהאמהות חושבות, שהילד שלהן הוא הכי חכם בעולם וזה גם נכון. כלומר עבורן הוא הכי הכי..וטוב שזה כך. הילד מתפתח נפשית גם דרך ההערצה וההתפעלות של ההורים ממנו. הדרך הטובה לעידוד למידה ולהתפתחות הילד הינה דרך משחק. גם ילדים וגם מבוגרים אוהבים לשחק ודרך המשחק מתפתחים כישורים רבים. גם אינטלקטואליים כגון הזכרון וגם הרגשיים והחברתיים. בנוסף הילד שומר כך על היותו ילד ולא "מבוגר קטן". אז מה לעשות? להיות איתו, לשחק. לאפשר לו להיות עם ילדים בני גילו ולאזן בין הגדילה השכלית, הרגשית והחברתית, ע"י פעילות כיפית. הלמידה תהיה תוצר לואי ותבוא מאליה. כדאי כמובן שיהיו ספרים בבית בנושא התפתחות הילד, דרכם תוכלי גם את ללמוד ולעקוב אחר הגדילה של בנך. והכי חשוב - המשיכי להנות ממנו . דרך צלחה, גדעון

לא אוכלת הרבה זה נגיד השבוע נסענו לחול ולא אכלתי הרבה בוקר קערה קטנה של דגנים בצהריים צלחת צ'יפס עם לחמניה עם המבורגר (אכלתי את זה רק פעמיים במשך השבוע הזה) ובערב גם צלחת ציפס קטנה וגם לא גמרתי הכל... ירדתי קילו וחצי

דנה שלום, קשה לאבחן דרך האינטרנט. אבל תשאלי את עצמך כמה זמן הכל נמשך (המחשבות הרעות ובעיות האכילה). האם את מגיבה לארוע כלשהו? האם מצב רוחך כרגיל או שהינו ירוד/מדוכא/מצוברח? . האם ישנם דברים נוספים שאינם כרגיל? בעיות אכילה וחשיבה על מוות יכולות להיות ארוע חולף וחסר חשיבות בגיל ההתבגרות ויכולות גם לסמן, שמשהו יותר חמור מטריד אותך ואז כדאי להתייחס לזה. את יכולה להתייעץ עם הורייך או רופא המשפחה בשלב הראשון. בהצלחה, גדעון

יש לי בעיה אכילה . אני מכורה לתה משלשל וגם אוכלת בקושי, מצטערת ש אני אוכלת ,מרגישה רע עם עצמי. היום אני לא צעירה כבר 49 ,אני די בחוסר אונים, אני מרגישה שאני במלכודת מה אני עושה?

אווה שלום, מה דעתך על לפנות לטיפול? חבל לסבול, להרגיש רע ולהיות בחוסר אונים. בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 15 ויש לי כל מיני מחשבות לא טובות על מוות וחולשה וכאלה.. רציתי לדעת מה ההשלכות של זה..האם זה קשור בזה שאני לא אוכלת הרבה? (בזמן האחרון יש לי חוסר תיאבון)? אמח אם תענה לי...

שלום דנה, אינני יודעת מה זה אומר בשבילך "לא אוכלת הרבה", והאם את דואגת לתת לגופך באופן סדיר את כל רכיבי התזונה שיאפשרו לו להפוך לגוף בריא של אישה. תחושת חולשה בהחלט יכולה להיות קשורה לתזונה לקוייה, וחשוב לטפל בכך בהקדם. אנשים חושבים על מוות, המהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, ולפעמים בגיל ההתבגרות המחשבות האלה מתגברות. אם המחשבות מטרידות אותך באופן ניכר כדאי לשוחח על כך עם הורייך ו/או עם פסיכולוג. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כלתי ובני ילדו בבית את נכדתי היה לי קשה אבל קבלתי את העובדה שהכל עושים בדרך שונה הכרונית! אבל נכדתי כבר בת 6 חודשים רק עכשו התחילה לתת לה מים בבקבוק לא לוקחת אותה לטיפת חלב לא נתנו לה חיסונים. אני מאוד חרדה אינני יכולה לדבר אל כלתי שום דבר היא לא מוכנה לשמוע איך אני יכולה להשפיע?

שלום, אני מאוד מבינה את הקושי לעמוד מנגד, כשיש לך תחושה שנעשות טעויות בטיפול בנכדתך. עם זאת, אני לא בטוחה שניסיונות התערבות בהחלטותיהם של בני-הזוג יועילו. הם הלא הוריה הבוגרים של נכדתך... לכן אני חושבת שכדאי לבחור בקפידה נושא אחד או שניים שאת מרגישה שהינם מהותיים מאוד, ולפנות אליהם רק בנושאים אלה. למשל, אין כל טעם לדבר על החלטות עבר כמו לידה בבית, וגם סגנון ההאכלה נראה עניינם הפרטי (אגב, ככל הידוע היום, תינוקות יונקים אינם זקוקים לתוספת נוזלים בשתייה מבקבוק בחודשים הראשונים). עם זאת, אולי תרצי לקבוע עמם פגישה במקום נעים ונינוח, ולבטא באוזניהם את חששך לבריאות הנכדה בשל ההימנעות מחיסונים באופן כוללני. הציעי להם להתייעץ עם אנשי מקצוע, ולבחון את נושא החיסונים באופן פרטני. חשוב לקחת בחשבון שהם יכולים להתנגד להצעתך, אבל אני מקווה שגם יוכלו לראות שאת משתדלת להביע את דעתך רק בנושאים שהם באמת קריטיים בעיניך, ומאמינה ביכולתם לגדל היטב את התינוקת שלהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ככה אמרה בחורה שאני יוצא איתה שבועיים לערך. שלום לפסיכולוגים המנהלים את הפורום , אז כמו שהבנתם זו האימרה ה"בעייתית " ששמעתי ממנה וצריך להבין שלא מדובר בחזיר גס רוח שאוכל כמו בהמה אלא במדריך כושר חטוב נראה טוב (עם כל הצניעות) שאוכל בשיא הנימוס והעדינות .(כזה דבר עוד לא שמעתי). היא גם לא אמרה שאני לא אוכל יפה בסך הכל אכלנו פיצה בצלחת אלא משהו הפריע והיא לא יכולה לשים את האצבע . בפרופיל שלה בכרטיס של אתר ההכרויות היא כתבה בסוף ".......בקיצור שיהיה סופרמן" . לא יודע כמה זה קשור אבל אני משוכנע שמשהו עומד מאחורי משפט כזה והמשפט שלעיל . אני בן 35 והיא 33 אם זה חשוב הבחורה לבורנטית בביה'ח עם ראש . אשמח לשמוע את דעתכם הראשונית כמובן והלא מחייבת . תודה מראש. אגב אכלנו עוד כמה פעמים גלידות וכאלה קפה עוגיות ולא ממש אמרה משהו , מה שכן היא סיימה לאכול לפניי בכמה דקות טובות .

שלום לדעתי, פשוט לא נעים לשמוע הערה מעין זו. אתה צריך להחליט אם זה נראה לך.

אריק, תשאל את עצמך האם מפריע לך לראות אותה נעלמת לך מהחיים, וזו התשובה ש(לדעתי) חשובה כאן. קח בחשבון שאתם יוצאים שבועיים, פרק זמן קצר לכל הדיעות וכבר הביקורתיות מרימה את ראשה... קרוב לוודאי שעם הזמן היא תרגיש נוח יותר וביקורת נוספת תצוץ. האם זה מתאים לך או לא - רק אתה יכול להשיב.

שלום אריק, אכן, אין גבול לכאבי הלב שאפשר לחוות כשיוצרים קשר עם אדם אחר... אני חושבת שכדאי לזכור שבתחילת הקשר איננו יודעים דברים מאוד מהותיים על האדם האחר. יתכן שלבחורה שפגשת יש "סיפור" משלה עם אוכל, שיכול לנוע מרגישות יתר ועד הפרעת אכילה מסויימת. אינך יכול "לקחת אחריות" על הקשיים שלה, אך בהחלט אפשר לקחת אחריות אישית ולהגיד שהמשפט הנ"ל עורר בך תחושה מאוד לא נוחה. אז תוכל לראות האם היא מגיבה לכך ברגישות ובאורח מתאים, וכיצד אתה מרגיש הלאה... לגבי סופרמן, אני לא בטוחה שאני יכולה לעזור למצוא את הקשר, פרט לכך שבעיני הרבה יותר מעניין לצאת עם מישהו אנושי, שיש לו מעלות וחסרונות, אפילו אכילה איטית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 25 ויש לי חבר כבר שנה ושלושה חודשים. אנחנו מאוד מאוד מאוהבים ורוב הזמן ממש טוב לנו יחד. די בהתחלה שמתי לב שהוא משקר לי על דברים קטנים וזה נמשך עד היום. אני לא מצליחה להבין למה הוא משקר והאם הוא מסתיר ממני דברים יותר גדולים. למשל, פעם אחת הוא ישב מול המחשב והגעתי מאחוריו וראיתי אותו מוחק איזו הודעה מהאימייל שלו, וברגע שהוא שמע אותי מאחוריו- הוא עבר לאתר אחר. אז שאלתי אותו (שאלה רטורית) האם הוא נכנס לאימייל שלו, והוא ענה שלא(אחרי שראיתי שכן).או שלמשל שמתי לב שהוא נועל את הפלאפון שלו עם קוד, וכל מיני דברים כאלה. אני חוששת שהוא מתנהג כך ומשקר שקרים קטנים בגלל שאני מאוד קנאית. הרבה דברים מפריעים לי ונראה לי שהוא חושש מתגובותיי. העיניין הוא שדיברתי איתו על זה ואמרתי לו שאם זה בגלל הקנאה שלי, אז אני מבטיחה שלא אגיב באופן קיצוני לשום דבר, כל עוד אני אדע שהוא אומר לי את האמת תמיד. אבל בכל זאת שמתי לב לדברים קטנים שהוא לא כנה לגביהם. אני סומכת עליו במאה אחוז שהוא נאמן לי, והוא גם מספר לי הרבה דברים מיוזמתו שהוא יודע שעלולים להפריע לי, כדי ליהיות כנה איתי. לכן יש לי התנגשות בין שתי ההתנהגויות הללו. למה הוא עדיין משקר? מה אני יכולה עוד לאמר לו או לעשות כדי שיפסיק? הוא אפילו לא נותן לי הזדמנות להוכיח לו שאני עומדת בהבטחה שלי... נא עזרתכם! תודה

שלום, את מייחסת קשר מאוד הדוק בין הנטייה של בן-זוגך לשקרים "קטנים", לבין הנטייה שלך לקנא לו. חשוב לי לכתוב לך שהקישור הזה אינו הכרחי, וייתכן שחברך נוטה "להעלים" פרטים מסויימים מאז ומתמיד, מסיבותיו שלו. למשל, לפעמים אנשים קצת "מחליקים" את האמת מתוך תחושה שלא יקבלו אותם באותו האופן אם יהיו "שקופים" לחלוטין. ולפעמים זה סתם הרגל רע... אני חושבת שבמקום לעסוק באשמה, כדאי לחזור ולפתוח את הדברים בשיחה כנה ומעמיקה. למשל, יתכן שתרצי לספר לו שישנם רגעים בהם את יודעת בבירור שהוא משקר, וזה מעורר תחושות שכדאי לבדוק אותן. נסי גם לשמוע אותו מבלי שאת יודעת מראש שהוא משקר בגלל קנאתך. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. לפני יותר משנה כלבי האהוב מת, לאחר שחי אצלנו כ- 8 שנים. הכלב הזה ליווה אותי בכל שנות ההתבגרות שלי, וברגעים קשים במיוחד שהיו לי, מצאתי אצלו נחמה- בעיניו האוהבות, בהתכרבלויות שלו ובחום שלו... הכלב, שחי בתוך ביתנו, היה ממש לחלק מהמשפחה, ואף חלק גדול למדי. כשהוא מת, לפני שנה וחצי, לקחתי זאת מאוד קשה ולא הפסקתי לכתוב עליו, לתלות תמונות שלו בחדר שלי, ולבכות את מותו. הרגשתי שאיבדתי את היצור שאהבתי יותר מהכל, יותר מהוריי אפילו... הבעיה היא שעד היום אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו ועל כמה טוב הוא עשה לי, ולבכות עליו המון. אני כל הזמן מרגישה אשמה על כך שאולי הוא לא הבין עד כמה אני אוהבת אותו, והגיעה לו כל האהבה שבעולם ממני. זה אוכל אותי ואני חולמת עליו בלי הפסקה. אני חולמת שהוא בחיים ושאני מחבקת אותו ומנשקת אותו... אני פשוט לא מצליחה להתגבר עליו, וחוויתי בחיי עד היום אובדנים, לצערי, אבל הכלב הזה היה בשבילי בתקופות מאוד קשות, ותמיד אהב אותי, לא משנה מה. אני לא יודעת למה אני עדיין כואבת כל כך הרבה, ואני לא יודעת מה לעשות כדי להשתחרר מן הכאב הזה. תוכל לחוות דעתך בבקשה?

שלום מיקה, תחושות האובדן והאשמה שאת מתארת מכאיבות ביותר. נראה שהכלב שלך מילא צרכים מאוד עמוקים ובסיסיים בנפשך, וחסרונו ניכר. אני חושבת שכדאי לך לשקול שיחות ייעוץ עם פסיכולוג, בהן תוכלי לחשוב על החסר העמוק הזה, ולמצוא את הדרך האישית שלך לחיות עמו. אני מאחלת לך השלמה והקלה, אורנה ראובן-מגריל

הי, אולי הגיעה העת להעלות משהו העולה במקומות הרגישים והפגיעים יותר שלי ולאחרונה שב ומציף (ומציק) ללא הרף. אולי המקום הראוי וההולם איננו אתר אינטרנט, אך מאחורי החזות ה"אתרית" עומדים אנשים - הלא כן? (ורצוי שלא להתקל במבטם בספרי זאת). אשמח מאד לתגובה ולעזרה. אני בת 30, רווקה. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי דחף מיני ובילדותי הרביתי לאונן. כשהייתי בת 5 או 6 - אינני זוכרת בדיוק, לא את הגיל ולא את האירוע - אוננתי כשאחותי בת השלוש שכבה לצדי במיטה; נגעתי בה וביקשתי אותה לגעת בי [כמה קשה היה לכתוב את המשפט האחרון...]. אינני יודעת אם היא זוכרת זאת. אני לא שכחתי. אם כי אינני נוטה להזכר בכך השכם והערב. דומה שאפילו תחושות האשמה והבושה שלי כבר נשחקו, והבכי העמוק, המר, שלעיתים נלווה לזכרון הידיעה (את החווייה עצמה אינני זוכרת. יש בי רק ידיעה, וגם היא עצמה מעורפלת משהו) יבש. הנה, אני מספרת, ואף לא דמעה אחת עולה בי. הייתי רוצה לקרוע את גרוני בבכי. כיצד עלי להתמודד עם הזכרון? פעמים רבות דחיתי את האפשרות של סיפור ה"סיפור" למטפלת שלי : אם מפני שהדבר קשה לי מנשוא - העלאת התוכן לאור יום, הבושה שאחוש - ואם מפני שבאמת אינני יודעת עד כמה הפינה האפלה הזו הינה בעלת חשיבות. אני חוששת שזהו מסוג הדברים שעשוי לשמש "מזון לפסיכולוגים", כלומר: שהיא (שאני מאד אוהבת), ובעקבותיה אני (ואולי הסדר הפוך?), עשויה לראות בכך מעין מפתח ל"פיצוח הקוד" או להסרת המעטה מעל אירועים בחיי, נטיות שלי, התנהגותי המינית וכו'. ואולי לא כן הוא? אולי זהו פרט שולי ולא רלוונטי? (אולי בעצם אני חוששת לגלות במהלך הטיפול כי המפתח הנסתר שלי ל"גאולה" - קרי: ה"סיפור" הזה - הינו פשטני, נעדר כל תוקף, נעדר משמעות)?? תודה על ההזדמנות לכתוב, לפתוח, לפצוח. סליחה על אורך המכתב, על חוסר המיקוד; אני עצמי איני יודעת מה אני שואלת.

אמנם אינני פסיכולוגית או מומחית, בסך הכל עוד אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית, ובזה הידע שלי בתחום מסתכם. אבל דעתי היא זו; אם את חשה כל כך הרבה תחושות לגבי אותו מקרה, הרי שאיננו "פרט שולי". גם אם אחותך לא זוכרת את זה, וגם אם עליה זה לא השאיר שום חותם, הרי שעלייך זה השאיר הרבה רגשות אשם, בושה וייסורים שמונעים ממך להעלות את הנושא מול המטפלת שלך.אם כן, ודאי שלאירוע הזה היתה השפעה עלייך ועל התנהגותך במהלך השנים. ההמנעות שלך מלהעלות זאת בשיחות מובנת לחלוטין, כיוון שאת חשה המון בושה ומבוכה לדבר ולשמוע את הדברים האלה, שזכורים לך כמשהו נורא... את לא מעוניינת לשמוע את עצמך אומרת את המילים האלה (שאפילו לכתוב אותן התקשית) בקול מול אדם אחר. אבל... (הנה זה הגיע) אל תשכחי שמדובר בחויה שחוית לפני שנים רבות, והחויה שנשארה בך היא אותה חויה של הילדה הקטנה והמובכת, וכל פעם שאת "מעיזה" לחשוב על זה, עולות בך התחושות הרעות של פעם. אם תנסי להעלות זאת בטיפול- אפילו לאט לאט, עם הכנה והקדמה...- את תוכחי שהזכרון שלך הרבה יותר גדול ממה שהדבר במציאות.תחשבי על כך שכשהיית קטנה- מקום כמו ה"לונה- פארק" נראה ממש כמו עיר, וכשאת חוזרת לשם אחרי שנים שלא ביקרת בו, את רואה שבעצם התפיסה שלך כילדה היתה שונה, אבל המתקנים לא גדולים ומפחידים כמו שזכרת... זה אפילו קצת מעלה גיחוך שזכרת אותם כל כך ענקיים ומפחידים, מרגשים ומאתגרים, והיום זה ממש שטויות! כך זה עם כל זכרון מהילדות. אם תנסי להעלות את העניין, אולי תרגישי פחות נורא ממה שאת מרגישה עכשיו- את אותם רגשות ילדותיים מאז. לכל אחד מאתנו יש זכרונות רעים, מפחידים או מבישים מן העבר, אבל כשמתבגרים כבר יש את הכלים להתעמת עם האיומים הללו, ולכן אין סיבה ממשית לחשוש מהם. אני מציעה לך לטפל בזכרון שלך לעומק עם המטפלת, גם אם זה קשה בהתחלה, כי לדברים כאלו יש יותר השפעה ממה שתאמיני- על החיים שלנו. בהצלחה...

"בסך הכל אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית"?! סליחה שאני מתערבת, אבל התשובה שלך הייתה כ"כ יפה שהעזתי אפילו לכעוס על הפתיחה של ההודעה שלך. גברת- רואים שיש בך חוכמה ונסיון. מקווה שנשמע אותך כאן יותר.

LG יקרה, תודה על תשובתך הרגישה כל כך. תמיד נדמה לי שרגישות כזאת אפשר להפיק רק בשעות לילה מאוחרות, בשעה שהעולם ישן. אני חושבת שזה היה ממש קריטי עבורי לקבל "טון" כזה כתגובה. את צודקת - אני אצטרך לספר זאת במוקדם או במאוחר. מצד אחד, אולי באמת אגלה שהלונה פארק הזה אינו אלא פארק שעשועים שכונתי ובלתי מאיים והדבר יאפשר לי לנשום ביתר קלות, אך מאידך אולי בדיוק מכך אני חוששת: ה"אוצר" הזה שאני שומרת לעצמי בלבד, גם אם שחור משחור, מכונן במידת מה את האני שלי; אם אספר אותו, הרי שהוא יקטן ויאבד מערכו, כלומר- חלק ממני יתפוגג (בסוף אשאר ריקה... ואולי זה מפחיד אף יותר). האם חשת דבר מה דומה במהלך הטיפול שלך? שאף על מכאובים קשה לוותר? ממש תודה ציפורה

שלום ציפורה, גם אני התרגשתי לקרוא את שכתבת ואת התגובות שקבלת... אני רוצה להוסיף מנקודת מבטי, שפסיכולוגים אינם נוטים לתפוס את המטופלים שלהם כ"תוצר" של אירוע אחד, מהותי ומשמעותי ככל שיהיה. הנטייה היא לראות אנשים כיצורים מורכבים, רבי סתירות פנימיות, עם חלקים שלאו דווקא נמצאים (או צריכים להיות) באינטגרציה, וקשה לי להאמין שאירוע אחד יהווה את ה"מפתח" היחיד האפשרי, בין אם הוא דרמטי ביותר או בעצם אנושי ומובן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום ברצוני לדעת האם מצב נפשי כמו לחץ פתאומי או מחשבה פתאומית אולי חרדה יכול להוביל לחום? בזמן האחרון יש לי חום רק לרגע ולאחריו הוא עובר. אני מרגישה ע"י מגע שלי חום חזק בגוף ואז יש לי הרגשה שאני חולה, מודדת חום ויש לי חום.אוסיף עוד שלפני שנתיים בערך היה לי חום נמוך מאוד אפילו הגעתי ל-34.9 אולי עכשיו בדיעבד זה מסביר הכל. יכול להיות דבר שכזה?? תודה מראש.

עוד שאלה בעבר הלא רחוק כל כך, סבלתי מדיכאון ומחשבות אובדניות, יצאתי מזה ע"י כדורים ושיחות שעדיין מתקימות. לעיתים במצב קשה אני חוזרת לאותם המחשבות נלחמת בהן ואחרי שעה שעתיים הן עוברות. רציתי לדעת אם זה "טיבעי"? האם זה יעבור איי פעם? ואם מפחדים מהמחשבות או שתעשה משהו, זה נכון שהן לא באות? תודה מראש.

שוב שלום, בהחלט טבעי לחזור למחשבות שהעסיקו אותך והכאיבו לך בעבר, ואני מקווה שכעת הן מעסיקות אותך באופן שונה. לא לגמרי ברורה לי שאלתך בנוגע למחשבות שאינן באות. אני לא בטוחה שלזה התכוונת, אבל מחשבות דווקא נוטות להתגבר כאשר מנסים להימנע מהן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, מצבי חרדה יכולים לבוא לידי ביטוי בשלל סימפטומים גופניים, כמו דפיקות לב מהירות, הזעה, בחילה ועוד. עלייה פתאומית בחום הגוף אינה בהכרח סימפטום מוכר, אך אם תרצי ניתן להעמיק את הבירור בשיחה אישית עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם הקופ"ח שלי יכולה להפנות אותי לפסיכולוג או שאני צריך ללכת ללמרפאה פרטית? האם יש כיסוי של בטוח בריאות של הקופ"ח על טיפולים פסיכולוגים?

הביטוח של קופ"ח מכסה חלק מהטיפול. אתה צריך להתקשר למוקד הטלפוני של הקופה שלך ולשאול על השירותים הפסיכולוגים שהם נותנים, מה המחיר לפגישה, וכו. לא כדאי שתדחה את זה, תתקשר בהקדם ותשאל כל מה שאתה צריך לשאול- בלי להתבייש! (גם אני הייתי שם) בהצלחה...

שלום לזקוק, אכן כדאי לפנות למוקד השירות של קופת החולים בה אתה חבר. לכל קופה יש נוהלים מעט אחרים בנוגע לגובה הסבסוד, מספר הפגישות המסובסדות וכד', וכדאי לברר זאת עמם. בהצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, אני מקווה שאני לא מטרידה. אבל מאוד אשמח אם תתיחסי להודעה האחרונה שלי משבוע שעבר. פשוט התחושות לא עוברות ואני מאוד מוטרדת. וסליחה אם אני מטרידה. אגב להודעה קוראים "אולי די" אני לא יודעת איך לעשות קישור. מקווה שתתיחסי ואבין אם לא תתיחסי. ושוב תודה!

שלום דניאלה, וודאי שאינך מטרידה... אני זוכרת שמדובר בשאלה שהתייחסה לסיום טיפול. אני מבטיחה לחפש אותה לאחר שאסיים את שפע השאלות של היום. בברכה, אורנה

שלום דניאלה, כתבתי לך תשובה שנמצאת בע"מ 552. אם את רוצה להמשיך לשוחח בנושא, אנא כתבי הודעה חדשה (שתופיע בעמ' הנוכחי של הפורום). בברכה, אורנה

שלום לך אורנה, אני רוצה להודות לך על התייחסותך החמה. באמת, ממש ממש תודה! הייתי מוטרדת מהנושא כל השבוע. אך בעקבות התיחסותך החלטתי להמשיך בינתיים. ואם יהיה לי מאוד קשה אני אעשה הפסקה אבל לא אעזוב את הטיפול. אני עוד לא החלטתי אם אני אגיד לה על התגובות שלה. כי בכל זאת אני לא רוצה שהיא תשב מולי עם ארשת פנים קפואה. מזל שיש עוד אנשים כמוך! ושוב, אני מאוד מאוד מודה לך!

אני אם חד הורית. ומאז שאני מכירה את ילדי, הוא מסויט ומבועת ועתיר פחדים, פוביות, חרדות וחששות כמעט מכל אלמנט שהוא. כשהיה תינוק עד גיל 3 לערך הוא חשש מזרים ופרץ בבכיות קורעות לב במחיצתם ונצמד לדש בגדי כאל עוגן הצלה. ככלל הוא ילד נבון, גאון ומחונן הרבה מכפי גילו והוא קורא וכותב שוטף מגיל 3 -4. בהיותו בסביבות גיל 3 הוא היה משתתק לגמרי בנוכחות זרים ואף קרובים שלא בא במגע יום יומי עמם. והיה סוכר פיו מים למשך שעות ארוכות בנוכחותם! ו מדובר בילד פעלתן, עירני ופטפטן! בעקבות תמריצי ועידודי המסיבי והאינטנסיבי הוא הפך להיות חברותי בשנה האחרונה והחל לשוחח אף עם ילדים זרים בני גילו ולשחק עמם, כנ"ל בגינה שהיה חושש ממנה וכן החל לתקשר בדיאלוג רציף עם מבוגרים המצויים עימי. כמו כן מאז לידתו ועד בכלל הוא חושש להיות בחדר לבד ולשהות בו דקה!, לא רק בלילה, כי אם גם ביום ! הוא רודף ונצמד אחרי יושבי הבית בכל חדר בו הם נמצאים. שלא לדבר על טקס ההשכבה בלילה שבשל הצורך להיות צמודה למדד שלי, אני משותקת מכלל עשייה שעות מרובות עד אשר הילד שסובל מאינסומניה מחליט להרדם. הוא חושש ללכת לשירותים בגפו ונעתר להתפנות רק בליווי, הוא חושש מרעשים בצורה כרונית, אף אם אינן סנציונים כמו הזזת כיסא ושולחן או פתיחת מקרר וכדומה. הוא חולם הרבה על חיות רעות שטורפות אותו ועל כך שהוא מת מהעולם(כדבריו) הוא חולם על רובים ועל ערבים ושאר מרעין בישין. בדרך כלל הוא משתף בחלומות ביעותים. כמו כן הוא מצייר אנשים קטועי ידיים בעיקר. ובקיצור איכות חייו וחיינו שואפת לאפס. איך ניתן לסייע לילד חמד שלי? מה הטיפול האפקטיבי ביותר לבעיות שמניתי?

שלום אמא של ילד מבועת, הטיפול המומלץ להערכתי הוא טיפול פסיכולוגי דינמי. כדאי לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, ובכך לאפשר לילדך מרחב לבטא בו את רגשותיו באמצעות משחק ודיבור. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא יודעת כבר למי לפנות אני מרגישה תקועה ולא זורמת. אני פגיעה מאוד מכל דבר קטן אני בוכה מפרשת דברים מהסביבה ונפגעת ללא כל שום סיבה.. נפגעת מחוסר תשומת לב של האנשים סביבי אפילו מבן זוגי דורשת כל הזמן תשומת לב רוצה להיות כל הזמן במרכז העניינים ומוכנה לוותר על הרבה דברים למען כך. מקנאה אם יש מישהו שמקבל תשומת לב יותר ממני או שמצליח ממני למה אני קנאית? כל צעד ושעל שאני עושה אני מחשבת לפני כן מה יגידו עלי מה יעשו לי כתוצאה מזה כל מי שנמצא סביבי מזלזל בי לוקחים אותי תמיד כמובן מאליו ולא מתייחסים לדעותי... אני על סף יאוש וכל הזמן אני מנסה לרצות את הסביבה שלי על ידי מתנות כדי שיאהבו אותי או על ידי חיבוקים ונשיקות או על ידי המצאות של סיפורים שלא היו ולא נבראו רק כדי שיקבלו אותי ויאהבו אותי וישקו אותי ויתנו לי תשומת לב. אציין שאני מאוד אוהבת את בן זוגי אבל קשה לי עם הכל וכל דבר מפריע לי אני רוצה יחס מיוחד מכולם ואם מישהו לא מתייחס אלי או לא אומר לי שלום אני נפגעת וישר מפרשת שהוא לא רוצה לדבר איתי מה עושים?...... היה לי לא מזמן ריב עם בת משפחתי והיא מאז לא מדברת איתי ואני כל הזמן מתחנפת אליה מנסה להתקרב אליה אפילו פעם בלי שום סיבה ביקשתי ממנה סליחה על התנהגותי למרות שלא ידעתי על מה הסליחה בעצם פשוט רק רציתי שהיא תדבר איתי ותאהב אותי אבל יחסה אלי נהייה יותר גרוע היא בכלל לא מדברת איתי ואפילו מתעלמת ממני שזה הורג אותי ואני בוכה על זה כל הזמן למה היא לא אוהבת אותי למרות שניסיתי כמה פעמים ליצור איתה קשר אבל כלום השפלתי את עצמי המון פעמים אבל ללא הועיל ולא מספיק זה אני כל כך מקנאה לה ואינני יודעת למה אנא עיזרו לי לצאת מהסבך הזה ויעצו לי מה לעשות למה אני מרגישה שנשמתי דועכת ודועכת ואני רק בוכה ובוכה ומצפה לעזרה ואני רוצה להיות אני כמו שאני ולא לשחק אותה טובה ומיוחדת למרות שאני מרגישה טובה ולעיתים יותר מידי טובה עם הסביבה שלי... איך מתנהגים? מה עושים הלואי ויהיו לי פתרונים. תודה

שלום א, זה באמת יכול להיות כל-כך מכאיב, להרגיש את הפגיעות הזו בפנים... את יודעת, אני מרגישה שזה יהיה לא נכון מצידי להציע כל מיני הסברים ופתרונים כלליים למשהו שהוא תהליך כל-כך אישי. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולבנות לעצמך מקום ומרחב לדבר בו על הפגיעות, על התנועה בין אהבה, כאב וכעס... אשמח אם תמישיכי לכתוב אלינו, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך יש לי שאלה, ולמרות שזה אינטרנט וזה אנונימי מאד קשה לי לכתוב, אך אשתף כי אני כבר שנתיים מתחבטת בה: בילדותי עברתי ניצול מיני ע" אחי, גיסי, בן דוד (משפחה חולנית). מה שמפריע לי הוא זה: כשאני שומעת ברדיו ארועים כגון אלה אני מזדעזעת, יש ואני מכבר את הרדיו/ טלויזיה ורוצה לברוח, להעלם, אך מנגד, כשאני קוראת ספרים , סיפורים בנושא זה באופן ארוטי, מיני, אני מגורה. (תסלחי לי) זה מזעזע לחשוב מצד אחד שעברתי את זה ומצד שני, כשאני קוראת ספרים סיפוריים, לא תיאורתיים כמובן, שכתובים בצורה אירוטית זה מגרה אותי, האם אני חולנית? איזה דפוס זה? האם זה קשור לחוויה שעברתי כילדה? מה אני יכולה לעשות בנידון? זה נורא לחשוב שגילוי עריות יכול להיות מעורר, בפרט שעברתי את זה... אני מזדעזעת מעצמי ומזה שאני מעיזה סוף סוף להגיד את זה... תוכלי בבקשה לפרט לי את מה שעומד מאחורי תגובה כזאת? האם זה קשור לניצול המיני שעברתי? איך זה קשור? האם זה ניתן לטיפול? האם זו סטיה ? ל

שלום ל, אני חושבת שזה טוב וחשוב שכתבת אלינו בנושא כל-כך רגיש וכואב. אחד החלקים המורכבים ביותר בעבודה הטיפולית עם נפגעי התעללות מינית, הוא העיסוק ברגעים בהם הנפגע/ת חשו סוג מסויים של התרגשות. למשל, הרגעים בהם ילדה מרגישה מיוחדת ונבחרת, בגלל שדוד שלה "בחר" אותה מכל הילדות... סוג כזה של הרגשה יכול לעורר תחושת אשמה כבדה, וכמובן מאוד לא מוצדקת. גם בהמשך החיים יכולים להיות מצבים בהם משהו ביחסי הכוחות המאוד לא שווים, ב"לקיחה" של מין בכוח, יעורר תחושת עוררות מינית. הספרות הרבה בנושא יחסי שליטה, מזוכיזם וסאדיזם יכולה לשפוך אור נוסף על הנושא. בכל מקרה, אינני חושבת כלל שתגובתך היא חולנית או מזעזעת, אבל אני כן חושבת שכדאי לך לברר את התחושות האלה לעומק בטיפול פסיכולוגי, פשוט כדי שיהיה לך יותר קל... המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום תודה על תגובתך. העניין הוא שאני כן נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה ולחצי, ומלבד להזכיר זאת כמה פעמים , אני בכלל לא מדברת על זה. אין לי גם כל כך מה לספר. אני לא זוכרת הרבה דברים, אחיות שלי סיפרו לי כל מני דברים. יש הרבה שתיקה וסקרנות שלי שאין לה מענה...אני לא מבינה, איך אני יכולה היום לאהוב את אחי, גיסי, אפילו לנשק אותם, כאילו כלום לא היה... עניין הלקיחה של מין בכוח, אני לא מסוגלת לקיים יחסים עם בעלי אם הוא מפעיל אפילו מעט כוח, הכל מאד מאד עדין מצידו, אחרת כולי כואבת, אז איך זה מתחבר למה שאת ענית לי בעניין ההנאה של מין בכוח, יכול להיות שזה מודחק? ואיך זה שאין לי זכרונות...

שלום רב, אני רוצה לשאול על מחשבות אובדניות. אני בת 30 עובדת בהיי טק ולומדת במקביל. חיי בסדר באופן כללי, יש לי משפחה אוהבת, חברים, היו לי מערכות יחסים זוגיות ארוכות וטובות ואין לי תלונות על חיי החיצוניים. (לא בעיות כלכליות,לא בעיות בקשרים, לא בעיות בלימודים או במקום העבודה וכו'). הבעיה היא שיש לי המון המון המון מחשבות על הרצון להפסיק לחיות. אין לי כוונות מעשיות, לא עשיתי תוכניות של כיצד ואיך אך אני חושבת על זה המון וכבר תקופה ארוכה מאוד. אני לא סובלת מדיכאון כרגע. בעבר סבלתי, טופלתי ועכשיו אני לא דכאונית. יחד עם זאת אני לא מצליחה למצוא את המוטיבציה לחיות. (קראתי לפני שבועיים אולי את השיחות שהיו כאן בנושא, והזדהתי עם חלקים רבים.) אני לא מבינה איך ייתכן רצון למות, לא להיות, לא להיות קיימת, לא לחוות כלום מבלי להיות בדיכאון. למה זה קורה לי? שאלתי היא - מתי עליי להתחיל לדאוג? יש לי חרדות שאני פתאום ארצה למות בבת אחת ואעשה משהו בפזיזות, יש לי פחדים שפתאום זה ידרדר ולא אדע מה לעשות, יש לי מחשבות שאני לא אחיה חיים ארוכים ושהתאבדות היא תמיד אופציה. מתי עליי לדאוג שאין מדובר בהרהורים (מטרידים ככל שיהיו) ומתי מדובר במצב מסוכן? האם תתכן התאבדות אימפולסיבית? לעיתים אני מפחדת לישון למשל עם חפצים מסוימים ליד המיטה מחשש שאוכל לקום באמצע הלילה ולהתאבד מבלי להיות מודעת לגמרי.. אני מניחה שתציעי טיפול אך אני כבר נמצאת בטיפול, פשוט אני רוצה חוות דעת חיצונית ואובייקטיבית לגמרי. תודה ולילה טוב...

שלום מיקה, לדיכאון יש פנים רבות, ואני משערת שהמחשבות התכופות שלך אודות חוסר רצון לחיות קשורות באורח מסויים לדיכאון שחווית בעבר. אני חושבת שכדאי להעלות בטיפול את האופציה של התייעצות פסיכיאטרית, כדי שיהיה עוד איש מקצוע בתמונה. התנהגות אובדנית עלולה להיות אימפולסיבית, ופסיכיאטרים מכירים את הדקויות בצורה הטובה ביותר. אשמח אם תמשיכי לכתוב אלינו (כפי שראית, הנושא מעסיק משתתפים רבים בפורום). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מודה לך על תגובתך וכמובן שאמשיך לשאול. אני לא רוצה רופא אני רוצה למות. זה בדיוק העניין. ומה שיותר מפחיד אותי זה שיש בי חלק שרוצה שמצבי לא ישתפר. גם בדכאונות העבר מעולם לא חשתי רצון להפסיק להיות, אז מדוע זה נולד לו דווקא עכשיו? נראה לי שעכשיו אני פשוט מעבירה את הזמן. גם בפני הפסיכולוג אני לא מודה בכך בפה מלא אך זה כל מה שאני חושבת עליו. אני פוחדת מכאב פיזי, אני פוחדת שזה יקרה בכלל, אני פוחדת שזה יקרה אימפולסיבית בלי שליטה, אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין את זה אלא כולם שולחים לרופא - שזה מובן אך זה לא עונה לי על מה שאני רוצה.. אם יכולתי להיעלם, כמו בקסם, הייתי עושה את זה סביר להניח. אבל ההרגשה הזו כזאת בלתי נסבלת. אני יכולה לסבול דכאונות קשים, אני יודעת כבר מעברי, אך לסבול את הרצון הזה - זה יותר מידי. אני לא מצליחה לברוח מזה. אני פוחדת שלעולם לא אצליח לחזור ל - לא לחשוב על זה, לעולם זה לא יהיה יותר טוב, לעולם ימשיכו להגיד לי שזו רק תקופה אך התקופה הזו לעולם לא תלך.

שלום לכולם, אני חיילת משוחררת ומחפשת מקום עבודה בתחום הנפשי. אין לי ניסיון בתחום . באיזור חיפה או מרכז. אשמח לכל הצעה או רעיון. תודה רבה ויום טוב לכולם. .

שלום שירלי, אני מציעה לך לבקר במספר מוסדות לבריאות הנפש, ולשוחח באופן אישי עם אנשי המקצוע שם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום , רציתי לדעת מה זה הפרעה בזהות, מה מאפיין אותה . תודה

שלום חגית, שאלת שאלה מאוד כללית, ולכן התשובה תתייחס לנושא באופן רחב. כתבי שוב אם יש לך שאלה יותר ספציפית. זהות עצמית היא תחושה המאפשרת לאדם לתפוס את עצמו, את גופו ואת מינו כבעלי יחודיות והמשכיות. הפרעה בזהות העצמית היא אחד הביטויים המרכזיים של מחלות כמו סכיזופרניה: החולה עלול להרגיש בלבול באשר לזהותו, למשמעות קיומו, לגבול בין עולמו הפנימי למציאות החיצונית. לפעמים חולים בסכיזופרניה מרגישים את עצמם מוצפים בדחפים, או כקורבן לפלישה של כוחות מבחוץ ( תחושה המכונה "אובדן גבולות האני"). זוהי באופן כללי, הפרעה בזהות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, יש לי בת זוג כבר שנה ותשעה חודשים לערך, והזוגיות שלנו טובה בסה"כ. אולם, לא פעם היא סובלת ממצבי רוח ירודים וכאשר יש לנו מריבות היא לוקחת את זה למצבים קשים מאוד ואף למקרים של דכאונות. היא לא לוקחת תרופות, מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוג מוכר, אך לפי דעתי אין יותר מידי שנוי. לעיתים אני מרגיש שאני כבר לי יכול עם זה, אך אני אוהב אותה מאוד מאוד. בנוסף לכך, אני די חושש מהעתיד איתה, במקרה שנקים משפחה יחדיו: דכאון אחרי לידה, לקיחת אחריות/טיפול על הילדים וכיו"ב. מה עושים עם מקרה כזה???

דרור יקר, יש לך בת זוג שאתה מאד מאד אוהב, ואף בוחן אפשרות של עתיד משותף. היא מטופלת מזה שנתיים, אך אתה מטיל ספק ביעילותו של הטיפול וביכולתו לחולל שינוי. לא ברור לי מה השינוי שאתה מצפה לו. האם גם היא סבורה שאין שינוי במצבה? לא מזמן הצעתי לראות את חיי הנישואין כטראק משותף להימאלאיה. איש לא מבטיח לנו שהעניינים ילכו חלק. תמיד ישנם קשיים לא צפויים. (דיכאון לאחר לידה, אגב, יכול להופיע גם אצל נשים ללא היסטוריה של דיכאון). בחיי נישואים יש לעולם שניים, והאחריות היא משותפת. אתה מתאר את המריבות שלכם שמשהו שיכול לגרום לה למצבי רוח קשים ואף לדיכאון. אפשר לנחש שהקשר איתך חשוב ומשמעותי עבורה, ושגם היא מאד מאד אוהבת אותך. האם יש אפשרות שמשהו מהספקות שלך ביחס לעתיד המשותף מחלחל גם אליה ומדאיג אותה? האם יש אפשרות שהיא מרגישה במבחן? אתה שואל מה עושים עם מקרה כזה. אני מציעה לא להסכל עליה כעל 'מקרה', אלא כבת זוג אהובה שעוברת תקופה מורכבת וזקוקה לאהבתך ותמיכתך. בסופו של דבר, כולנו היינו רוצים שינהגו בנו כך בשעת משבר, לא? יישר כוח ליאת

הי ליאת, אני ממש ממש מעריך את תשובתך המהירה. אני מצטט קטע שכתבת, אליו אני רוצה להתייחס: "האם יש אפשרות שמשהו מהספקות שלך ביחס לעתיד המשותף מחלחל גם אליה ומדאיג אותה? האם יש אפשרות שהיא מרגישה במבחן?" אז לגבי הערה זו, העניין הוא שבאמת לאחרונה עולות אצלי כל מיני תהיות, ואכן היא מרגישה. ישנה "מעמסה רבה על כתפי", המתבטאת בפחדים למיניהם (כגון התמודדות עם ילדים או מצבה לאחר הלידה...). מצד שני אני אוהב אותה מאוד, אני ממש ממש מבולבל ולא יודע מה לעשות. האם לקיחת תרופות על בסיס קבוע יכולה "לשפר את מצבנו"? רב תודות

שלום, אנוכי בחורה בת 25 ללא ניסיון מיני מעשי. ההתעוררות המינית שלי חלה בגיל 17 כאשר התחלתי לגלות סקרנות גופנית במין והיצר הזה הציף אותי די בפתאומיות והיה לי קשה לעכל את השינויים שחלו בי אז. מאז עברתי תהליך ארוך וקשה של הפנמת הצרכים המיניים שלי ואין לי בעיה עם הנאה מאוננות למשל, אך עדיין איני בשלה ליחסים של ממש עם בנים (ממגוון סיבות...)... הבעיה שלי היא עם האופי שהפנטזיות המיניות שלי לובשות לעיתים די קרובות, תחושות של אלימות וחוסר אונים שממש מדכאות אותי, בהתחלה אני נוטה להן ממקום שמחפש ריגוש אבל מהר מאוד זה פשוט מביא אותי לתחושה קשה ואפילו בכי מחניק כשבסך הכל אני שוכבת במיטה שלי בלי שקרה שום דבר, כאילו למחשבות יש חיים משל עצמן ואני מרגישה את ה"פנטסיה" משפיעה עליי יתר על המידה, ממש הזדהות עמוקה עם אותה דמות שאני נוטה אליה, נאנסת ונכבלת במצב של חוסר אונים ואני מרגישה את החוסר אונים הזה בצורה מוחשית ביותר, זה משפיע על חיי באופן כללי, אני קמה בבוקר ומרגישה שלילה לפני כן עברתי חוויה קשה כאילו בעולם אחר, אפל, שחור, מרגישה בושה שתסריטים כאלה מנהלים את עולמי הפנימי בסתר, איפושהו זה יוצא כאילו אני חיה שם, בפנטזיה ולא בעולם הזה, מרגישה מעוותת בגלל זה, כי זה משהו שכופה את עצמו עליי, מן יצר הרסני אפילו, ואין לי דרך להמנע מזה, כשאני רואה סרטי אהבה מקובלים זה גורם לי לגחך, זה מרגיש לי כמו בדיחה, סוג של אשלייה, יש לי מן תפיסה מאוד הרסנית של המיניות שלי ששמה אותי במקום פגיע וחסר אונים ואני לא מרגישה שאני מסוגלת לשלוט בזה, זה מוכתב לי מבפנים, סוג של נטיה. איך אני יכולה להשתחרר מההשפעה המדכאת של זה על החיים שלי?

מורן יקרה, החוויה המינית של כולנו כוללת, לבד מן המעשה עצמו, גם פנטזיות מסוגים שונים. אין בכך שום דבר מעוות או אפל, גם אם הפנטזיות כוללות מרכיבי אונס ואלימות. כל עוד איננו פוגעים באדם אחר מותר לנו לנהל את עולם הפנטזיות שלנו באין מפריע. עם זאת, כדי לנסות להבשיל (אני משתמשת במושג שלך) לקראת יחסים זוגיים אמיתיים, הכרוכים גם באינטימיות וקשר רגשי משמעותי, מוטב לפנות לטיפול דינמי, שיאפשר לך ברור מעמיק של הקשיים, הפגיעות ותחושת חוסר האונים שלך. ההחלטה לקום ולעשות את הצעד הראשון למען עצמך היא לעיתים הדבר הקשה ביותר. אני רוצה להאמין שאחרי כן קל יותר, ובוודאי שווה את המאמץ. דרך צלחה ליאת

אני ואשתי נשואים כשנה. לאחרונה פוטרה אשתי מעבודתה בצורה פתאומית.הדבר מכביד מאד על מצב הרוח,לאוו דווקא על מערכת האיוורור הכלכלית המשותפת,כיון שאני מרוויח טוב מאד ומשכורתה ממילא לא היתה חלק מכריע,כי אם במישור הבין אישי.(זמן פנוי,שיעמום,תיסכול בצידה וודאי יעוררו את כל המערכת הזוגית וישפיעו עליה לרעה) היייתי מבקש לקבל הפנייה למאמרים ,אם ישנם הנותנים טיפים מעשיים לתקופה הקרובה ובכלל. אשמח לשמוע מאחד מהמנהלים של הפורום גם כן,טיפים שיעזרו לבחון את המצב החדש בחשיבה המעשית,לטטוח הקצר והארוך בכל הנוגע לדרכי הפעולה במסגרת ההתמודדות הזוגית. (האם לחכות כמה ימים לפני שחושבים על אלטרנטיבות,להתמודד עם השינוי הקשה וכו וכו)

שלום למתחבט פיטורין ואבטלה הם אכן מצבי דחק, ויש להם השלכות ישירות ועקיפות גם על חיי המשפחה והזוגיות. למזלכם, ההשפעה של פיטורין אלה על התקציב המשפחתי מינימלית, הודות לעבודתך שלך. אתה מבקש הפנייה למאמרים וטיפים מעשיים. הקלדה של מילת המפתח "פיטורין" או "אבטלה" בגוגל, העלתה לא מעט אתרים המספקים את המידע שאתה מבקש. אני, אישית, מציעה לך לנסות ולתקוף את הנושא באופן פחות 'מדעי', ולהתמקד בפן האנושי הפשוט של הדברים. אני מתכוונת למתן תמיכה לא שיפוטית לאשתך, גיוס סבלנות ו'אוויר' למשך זמן מה כדי לאפשר לה להתארגן במסגרת המצב החדש, למצוא תחומי עניין ואולי גם עבודה אחרת ללא לחץ. אדם שמפוטר מעבודתו עלול לחוש פגיעה ממשית בערך העצמי שלו, בתחושת המסוגלות שלו, בביטחון העצמי שלו, ובאמונה שהוא אהוב ומקובל כבראשונה. כאן תפקידו של בן-זוג תומך חשוב מאין כמותו. הטיפ החשוב ביותר שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע, הוא להיות מסוגל לתת לה את המרחב והזמן הדרוש לה להתארגנות מחודשת, ולשדר זמינות בכל הנוגע לעזרה מעשית במידה ותידרש כזו ממך. בברכה ליאת

שלום, לחברתי יש פובייה מג'וקים,ז"א שברגע שהיא רואה אחד התגובות שלהם היסטריות וגם לאחר ממעיפים או הורגים אותו היא עדיין מחפשת מאיפה הוא יבוא עכשיו וכל מגע קטן כמו שהקוח מזיזה את השער שלה על הכתף גורמת לבהלה.רציתי לשאול מהו הטיפול שניתן לפוביות כאלה והאם הוא אפקטיבי? כמה זמן הוא לוקח והאם זה נכון שאישה יכולה להפיל עובר מבהלה?

היי, אכן פוביה! מדובר בתגובת פחד מוגזמת, שאינה הולמת את הסכנה הממשית, ומפריעה לתפקוד הימיומי. הטיפול בפוביות הוא התנהגותי בעיקר, והוא נמצא יעיל מאד וקצר בהשוואה לטיפולים אחרים. ג'וקים הם אכן דבר מגעיל במיוחד, אבל לא ידוע לי אם הבהלה מהם עלולה לגרום הפלה. אולי שווה להתייעץ עם גורם רפואי. אל תיפול רוחכם ליאת

שלום לכולם לאחרונה אני חולמת אותו חלום מוזר כל כמה לילות בחלום אני כאילו לועסת את הפה שלי מבפנים ויורקת חתיכות מדממות החוצה כשבשיא החלום אני נוגסת את לשוני ויורקת אותה, בזמן שהלשון עפה קדימה אני שומעת קולות שלוחשים לי כמו בסרט אימה דל תקציב "תפסיקי להגיד שאת חיה את לא מבינה שאת מתה כבר?" וזה ממש ממש מוזר, אני מתעוררת כמעט כל לילה רק כדי לבדוק אם יש לי עדיין לשון. אני צריכה לקום כל בוקר מאוד מוקדם ובגלל החלום הזה אני אח"כ לא מצליחה לשוב ולהירדם, מה עושים? איך מפסיקים חלומות מעצבנים? אשמח לעצה תודה מראש ענת

היי ענת התאור של החלום נשמע כל כך מפחיד ולא נעים, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי היא שיש משהו שצריך להעלים אותו וללעוס חזק חזק כדי שהוא יתפורר ואז לרוק החוצה. זה יכול להיות המון דברים, אבל מניסיון זה קשה לעשות את זה לבד. נסי לדבר על זה עם מישהו קרוב אולי זה יעזור. ואם לא אז אולי עם בעל מקצוע. לילה שקט ורגוע

ענת, רק את יכולה לפרש את החלום בדרך הכי נכונה עבורך. החלום הוא מסר מהתת-מודע שלך, ולכן הפרשנות של כל אחד אחר לא בהכרח תואמת את המציאות שלך, משום שיתכן שהאסוציאציות שעולות אצלי לאור הדברים שכתבת מכוונות לכיוון מסוים, שבכלל לא מדבר אלייך. שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך בקשר לחלום, כדי לעזור לעצמך להבין אותו קצת יותר הן: מה אני מרגישה במהלך החלום? עם איזו הרגשה אני מתעוררת? מה המשמעות עבורי של הפרטים בחלום? האם קורה לי משהו ביום יום? כדי להפסיק חלומות מעצבנים צריך להקשיב להם ולהבין אותם כפי שרק את יכולה. כמובן שתמיד אפשר להיעזר באיש מקצוע לשם כך. ס.מ.

ענת יקרה, באמת חלום מפחיד! דווקא האסוציאציה שלי לקחה אותי לסרט "מיליון דולר בייבי", לסצינה העצובה ההיא, של ניסיון ההתאבדות. אבל זוהי האסוציאציה שלי, ולנענע הייתה אסוציאציה אחרת. המעבדה לניתוח החלום היא לעולם א?ת עצמך. כדי להבין את פשרו עלייך לחשוב על משמעותם של תכני החלום עבורך. מה מסמלים עבורך הפה, הלשון? מניין נובעת הבהלה הגדולה מאיבוד הלשון? אפשר להמשיך ולשער השערות, אך - כאמור - הצופן הוא אצלך. ללא ספק, בתוך הקשר של טיפול, החלומות מקבלים ערך נוסף בהיותם מסמלים תכנים ודימויים משכבות הנפש העמוקות, הפחות נגישות לנו בחיי הערות. יש המאמינים שכאשר החלום 'נפתר' והובן, הוא מפסיק להופיע ולטרוד את מנוחתנו. אני מאחלת לך לילה טוב וחלומות נעימים ליאת

אני בת 32, רווקה. לאחרונה הבנתי כי יש לי בעיה בכל הקשור למשיכה לבן הזוג ואסביר. במשך שנים ארוכות לא היה לי חבר רציני ואת יחסי המין קיימתי במסגרת מערכות יחסים לא מחייבות כשהמין תמיד היה מעולה. משוחרר, יצירתי, זורם ללא כל מעצורים. והנה כשסוף סוף מצאתי בן זוג לחיים, בחור שאני אוהבת ושטוב לי איתו, דווקא כאן אני מגלה פתאום חוסר חשק, חוסר משיכה וגם כשכבר מתחילים אקט מיני אני ביקורתית, לא ממש זורמת ולא במיטבי. כשהייתי בת 20 התופעה הופיעה לראשונה עם החבר הרציני הראשון שהיה לי ונפרדתי ממנו אז כי חשבתי שפשוט אנחנו לא מתאימים כי אין משיכה מינית. אלא שמאז התופעה חוזרת על עצמה בכל מערכת יחסים רצינית שיש לי. כלומר: מהרגע שהקשר מוגדר "רציני" או בפוטנציאל להיות כזה - משהו אצלי משתבש וברור לי שהבעיה אצלי בראש. למעלה מזאת, גיליתי שכשאני מתמסטלת קצת , פתאום אני משוחררת והבעיה נעלמת, אבל ברור לי שזה לא הפתרון ההולם. האם זו תופעה מוכרת? האם הפתרון היחיד הוא טיפול פסיכולוגי? האם אתם יכולים להפנות אותי לספרות (ככל שזו קיימת) בנושא?

נירית יקרה, התופעה שאת מתארת בהחלט מוכרת. אני לא מצליחה לחשוב על פתרון מוצלח ויעיל יותר מטיפול דינמי, בו תוכלי לברר עם עצמך, בעזרת אדם נוסף, מדוע קשר "רציני" ואינטימי כה מאיים עבורך. כמו שאת מזהה נכון, הבעייה אינה במיניות שלך, אלא במשהו אחר, מורכב יותר, בזירה הבינאישית, שמקבל ביטוי גלוי במפלס החשק המיני. כשיתבהר מעט יותר המקור לאותו קושי, תוכלי לחפש חומר כתוב על כך באופן יותר ספציפי. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם הגעתי לפורום המתאים, אולם אם לא - אודה אם תפנו אותי למקור שלפי מיטב ידיעתכם יכול לסייע לי. אני בת 31, רווקה, אחות ל- 3 אחים נשואים עם ילדים בשלל גילאים. לפני מספר חודשים זיהיתי אצל הבן של אחי, ילד בן 10, סוג של מודעות מינית שנראית בעיניי בעייתית. זה החל כשבילינו כל המשפחה סופשבוע במלון ובאופן מקרי מצאתי אותו באחד החדרים לבדו, עם אחיין נוסף, (לא אחיו אלא בן דודו, כלומר הבן של אחותי) ילד כבן 3, כשהוא מושיב/משכיב את הילד הקטן מעליו בדיוק באיזור איבר המין ללא כל סיבה מובנת. מאז, הדבר הלך ונהיה יותר ויותר וודאי מבחינתי. בכל פעם שהילד אצלי לביקור עם אחיינים או אחייניות קטנים ממנו, אני מוצאת אותם מתחבאים ביחד בפינה נסתרת של הבית ותמיד יש נגיעות באיברי המין. בקיצור, אין לי ספק שהתופעה קיימת ואין לי ספק שמקור התופעה הוא בילד הזה ולא באחרים.הבעיה היא שאף אחד לא מודע לתופעה זו מלבדי.כלומר, הורי הילד (אחי וגיסתי) לא מודעים לה ואף לא שאר ההורים (אחיי). אבקש עזרתכם - האם עלי לספר למי מהם? אם כן - האם רק להורי הילד? והכי חשוב - האם יש מקור ממנו אוכל ללמוד/לקרוא על התופעה ועל הדרכים להתמודד עמה?

לילי יקרה, ילדים הם יצורים מיניים, והם מודעים ועסוקים בו במהלך שנות ההתפתחות ברמות שונות. פעמים רבות נראה, בעיקר בגילאי הגן, משחקים הכרוכים בפעילויות בעלות גוון מיני מובהק, המשקפים את הסקרנות האופיינית לגיל זה (משחקי הרופא למיניהם, או משחקי אבא ואמא). ההתנהגות שאת מתארת, בעיקר בשל פער הגילים המשמעותי, חורגת ממשחקי הסקרנות הטבעית, ו'מריחה' כמו ניצול סקרנותו ואמונו של הילד הקטן, לטובת צרכים מיניים שונים בתכלית. יש להפנות את תשומת לבם של הורי שני הילדים למעשים הללו, ולהפסיק אותם מיד. לטעמי יש מקום להתייעץ עם איש מקצוע בעניין הילד הגדול, ולוודא שאין ברקע שלו קשיים או אירועים חריגים שיכולים לעמוד מאחורי התנהגות כזו (למשל, שאינו קרבן למעשים דומים שנעשו או נעשים כלפיו). בשל רגישות הנושא, חשוב להימנע מליצור מהומה משפחתית, ויש להשתדל להישאר ענייניים ומעשיים, כדי לא ליצור פגיעה מיותרת במי מהילדים. אם תרצי הנחייה נוספת, את מוזמנת לפנות אלי במייל האישי. כל הכבוד על העירנות ליאת

שלום, אני מחפשת ספר בנושא השפעת הטיפול הראשוני (בשנות החיים המוקדמות) על התפתחות הילד/האדם הבוגר. אשמח מאוד לשמוע המלצות, אלה

אלה, מרבית התאורטיקנים עסקו בשאלת הקשרים הראשוניים של התינוק. ולכן, ספרים של מלאני קליין, דונלד וויניקוט, זיגמונד פרויד, אנה פרויד וכן הלאה יוכלו להיות לך לעזר. סביר מאוד להניח שיש גם ספרים של תאורטיקנים משנים מאוחרות יותר, ואותם תוכלי למצוא, כמו גם את ה"ישנים" והטובים, בחנויות הספרים השונות. רק קחי בחשבון דבר אחד - למרות שהרבה מהתאוריות מבוססות על העקרונות של פרויד, כל תאורטיקן לקח את נושא השנים הראשונות לכיוון אחר, כך שלכאורה מתקבל המון מידע, סותר בחלקו. ולפעמים כל המידע יוצר פאזל - כל תאורטיקן מוסיף עוד פיסה של מידע שמשתלבת במה שכבר קיים, ונוצר מארג מעניין של רעיונות. ס.מ.

שלום אלה, לא ברור האם את מתעניינת בחומר תיאורטי לצרכים אקדמיים, או בחומר קריאה להורים. אני שולחת לך לינק למאמר בנושא attachment (התקשרות ראשונית). http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=32 ספרים טובים מאד (להורים) בנושא השנים המוקדמות הם 'יומנו של תינוק' של דניאל סטרן, ו'השנים המופלאות' של סלמה פרייברג. קריאה מהנה. ליאת

ביתי בת 7 . במשך שנת הלימודים היא הלכה לצהרון, בחופשת הקיץ היא הלכה לקייטנה שהיא המשך של הצהרון. אציין שהיא מכירה ואוהבת את הצוות ואת ילדי הצהרון , שחלקם חברים שלה. לאחר שבועיים של בילוי כייף בקייטנה אחת הילדות סיפרה לה שיש ילד בקייטנה אשר 2 אצבעות מכף ידו מחוברות. הילדה לא סיפרה לי על כך בערב אותו יום. למחרת בצירוף מקרים חברתה - זו שסיפרה התעלפה בקייטנה והוריה לקחו אותה לבית חולים. באותו יום לאחר המקרה ביתי לא חשה בטוב היא התלוננה על בחילות וגועל ובילתה בפינת מנוחה שיש בקייטנה מאותו יום ועד סיום הקייטנה -שבועיים ביתי ניסתה לא להגיע לקייטנה. אני אם עובדת ולא יכולתי להישאר בבית, בחלק מהימים שכנעתי אותה ללכת ובמעט ימים כשזה התאפשר היא נשארה עם אחיה. במשך השבועיים דברנו והסברנו מאות פעמים על המקרה של הילד. רוב הפעמים היא ביקשה לדבר על זה- והיא גם אמרה שהיא מבינה שאין סכנה מהילד והיא מבינה את ההסברים אבל זה חזק ממנה והיא לא יכולה אפילו לחשוב על זה מבלי שזה יעורר בה גועל אני בשיחה עם רופאת הילדים ושיחות במשפחה החלטנו לתת לדבר לחלוף . מזה שבוע אני נמצאת איתה בבית , והנושא כאילו נשכח אך לא לפני יומיים ביתי אומרת לי שיש לה מחשבות מפחידות ואפילו ביקשה לסגור את החלון בחדרה. כששאלתי למה היא סיפרה לי שהיא חוששת כי מה שיש לילד יכנס מהחלון וידביק אותה בהמשך היא היתנתה את הליכתה לצהרון בכך שהילד לא יהיה שם אני פונה אליכם בגלל ההתפתחות בימים האחרונים. האם לתת לסיפור להעלם עם הזמן , או שאני צריכה להעזר באנשי מקצוע ואם כן במי?

מירי יקרה, לרוע המזל, אנשים רבים סביבנו אינם מושלמים, ולעיתים אף אינם שלמים בגופם. זוהי עובדה ככל עובדות החיים האחרות, אליה כולנו חייבים להסתגל. ניתן לפתח את הנושא הזה לשיח רחב סביב שאלת החריג ומקומו בחברה, אך נראה שאין זה המקום כרגע. כמו הרבה דברים אחרים, נחוצים או מיותרים, גם את היחס לשונה והחריג לומדים ילדינו מאחרים בסביבתם. התגובה הספונטנית של בתך - תגובה של רתיעה, חלחלה, ואולי גם גועל - יכולה להיות מובנת בהקשר של מפגש ראשוני עם רעיון הגוף הפגום, השונה. תגובה זו יכולה להיות מובנת אף יותר על רקע גילה, בו עדיין מתערבים לפעמים מציאות ודמיון. לא ברור לי מה בדיוק נאמר לבתך ע"י אותה ילדה, אך חשוב יותר מה אמרתם לה אתם, ההורים האמורים לתווך עבורה את העולם. אני חושבת שיש טעם לעשות שיחה קצרה, עניינית מאד, בה מועברות העובדות באופן הקרוב ביותר למציאות, כפי שאתם מכירים אותה. לפעמים הניסיונות להרגיע ילד או לחסוך לו 'אמיתות כואבות', גוררים אותנו לאמירות יצירתיות מאד, היכולות לעורר דמיונות ופחדים שלא תכננו. איני יודעת מה אמרתם לילדה, אבל לדעתי חשוב להדגיש שלא מדובר ב'מחלה', אלא בפגם מולד, שהשפעתו על חייו של הילד מינימלית. אפשר להשאיר בידיה את הברירה לשחק עם ילד כזה או להתרחק ממגע ישיר עמו, עד שתבחר אחרת. מאחר והקייטנה כבר מאחוריכם, אפשר לנסות להרגיע את הנושא. אם תראו שהחרדה מתעצמת ומפריעה לתפקוד נורמלי, אפשר לשקול כמה שיחות הדרכה עם איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום אני מחפש פסיכיאטר פרטי או מרפאה פרטית באיזור ירושלים. זה לא שאני לא מכיר רופאים פרטיים אלא שאני לא מכיר רופאים שנותנים יחס טוב ושיש ביניהם "כימיה" בין המטפל למטופל . אני בן 19 והייתי מטופל במרפאה ציבורית עד לפני שנה אך בגלל רשלנות של הרופא מכל הבחינות עזבתי אותו . אני צריך מעקב עם טיפול ובסיומו המלצות בשביל רכזת סל השיקום בירושלים.

רפי, לצערי לא אוכל לעזור לך. אולי מישהו אחר מבאי הפורום? בהצלחה

( לא חובה לקרוא. המונולוג הזה מתאר את התחושות שלי בימים אלו.) הכתיבה שלי בד"כ עוזרת לי להתגבר על הכל, אבל עכשיו כשאני מדוכאת בעוצמה כזאת שלא חוויתי כמותה, אפילו הכתיבה שלי נראית לי כדבר שולי ולא חשוב (עוד משהו שהאנשים החיים עושים). אני מרגישה שהעולם שלי נסדק, שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים. כל יום נראה גרוע מהיום שלפני. אפילו הדברים שאני הכי אוהבת לעשות, האנשים האהובים עלי ביותר- פתאום נראים לי לא ממשיים, לא אמיתיים.אני מרגישה שהם נמצאים מאחורי זכוכית עבה ששם גם נמצאים החיים שלי בתקופה שבאמת חייתי. אני כבר לא חיה. אני לא מרגישה כך לפחות. אומנם ה"אני" שלי (=מפסידנית, מוזרה, לא יוצלחת וכו') ממשיך להתקיים לו אי-שם בצללים, אבל כל השאר נראה לא מציאותי ומרוחק (כמו מן פנטזיה רחוקה שכזאת שאני לא יכולה להיות חלק ממנה). אני שונאת להסתכל על עצמי במראה. זה גורם לי להיזכר מי אני או מה שנשאר ממני. ויותר מזה, זה מזכיר לי שפעם הייתי כ"כ נורמלית, כ"כ מצחיקה, כ"כ יצירתית, כ"כ אהובה, כ"כ חכמה, ומה לא בעצם?! הייתי אחת כזאת שכולם הצליחו לאהוב. זה גרם לי לאהוב את עצמי ולהעריך את מי שאני. הייתי מן סוג של שלמות (שלמות עד כמה ששלמות אפשרית). שלמות מהסוג שאנשים שואפים וחולמים להגיע אליה. שלמות מעוררת השתאות והערצה. קשה לי להאמין שפעם באמת הייתי אותה שלמות נשגבת. קשה לי להאמין שקראו לשלמות הזאת- "אני". אז לאיפה "אני" נעלמתי? לאיפה כולם נעלמו? למה בכלל ה"אני החדש" שלי ממשיך להתקיים? האם זאת בקשה מוגזמת לחזור לאותם חיים שיכולתי לקרוא לעצמי "אני" ולאהוב את הצליל של זה? כנראה שכן. מבחינתי הדרך חזרה חסומה. מה שנותר זה רק ללמוד לשרוד איכשהו בנתיבים הצרים ולהעביר עוד יום אומלל -בחיים לא "חיים" כשאני כבר לא "אני".

שמתי לב שקצת נגדתי את עצמי באיזשהו קטע עם ה"אני". זה מה שקורה כשאתם בדכאון והמח שלכם גוסס גסיסה איטית...

מישהי יקרה, קראתי בתשומת לב רבה את המונולוג שלך. הוא מעציב. עצוב לשמוע שלמישהו כל כך קשה. אני מקווה שיימצאו בך הכוחות לחלץ את עצמך מהחשכה הזאת. ובכל זאת, אני רוצה להגיד לך משהו קטן נוסף. את מסתכלת היום, כמו מבעד לזכוכית עבה, על אותה "את" שהיית. "...כל כך נורמלית, כל כך מצחיקה, כל כך יצירתית, כל כך אהובה, כל כך חכמה". הרבה פעמים אנחנו נוטים לשקוע בנוסטלגיה מוזרה, להתרפק על מה שהיינו ולא נוכל להיות עוד. זה נתפס כמשהו נכסף כל כך, ועם זאת כה בלתי אפשרי. האמנם? האם באמת הייתה שם "שלמות מעוררת הערצה"? האם שלמות כה נשגבת יכולה להיסדק ולהתפורר לאבק? האם יכול להיות שמה שהיה שם פעם, היה בעצם שברירי וחלש, ולכן התפורר ונשבר? לפעמים נקודת השבר היא נקודת המפנה האמיתית. שם מתחיל משהו חדש, הנבנה לאט לאט על יסודות איתנים בהרבה מאלה שהיו שם קודם. האם יתכן שזו משימתו של "האני החדש" שלך, הממשיך להתקיים? אולי זה היסוד שעליו אפשר להתחיל ולבנות משהו אמין יותר, עמיד יותר? אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד לילה טוב ליאת

שלום רציתי לשאול שאלה דבילית: מה הוא המצב הנפשי האידאלי לפעולה הורמונאלית כוללת שמונעת הזדקנות? אם יש לכם בעיה עם שאלה לא רגשית שכזו בבקשה עברו הלאה. אם לא, ענו בבקשה רק מה שאתם יודעים בודאות והסבירו כמה שיותר בפירוט. אשמח אם מישהו שלמד פסיכולוגיה קלינית יכות לענות על זה, למרות שזו שאלה שיכולה למלא מאמר שלם.

מישו, יש הבדל ע-צ-ו-ם בין הזדקנות פיזית למנטלית. אתה שואל בהקשר של של הזדקנות פיזית? כי למרות ההבדל יש קשר הדוק בין השתיים. ס.מ.

האמת היא - אני שואל את זה בכלל בהקשר של היהדות. אך מה שהתכוונתי הוא: ידוע שמצבים נפשיים שונים משפיעים על ייצור ההורמונים השונים של הגוף, וישנם הורמונים שעוזרים לחילוף חומרים נכון, ואחרים דווקא גורמים למוות של תאים שיכול להיות קשור לתהליכי הזדקנות... אני לא מבין בזה מספיק ורוצה ללמוד יותר, לכן אני שואל.

שלום מישו, כמי שלמדה פסיכולוגיה קלינית אוכל לענות לך רק שנמצא קשר בין איזון נפשי לבריאות פיזית. על יתר הקריטריונים שביקשת אתקשה לענות, כי אין בידי כרגע חומר "ודאי" ומבוסס מחקרית הנוגע לפעילות הורמונלית אופטימלית (אם בכלל יש כזו...). אם תמצא תשובה, נשמח אם תשתף את כולנו, כדי שנישאר צעירים גם אנחנו :-) אני מאחלת לכולנו איזון, בריאות, שקט ושלווה ליאת