פורום פסיכולוגיה קלינית

ביתי בת 7 . במשך שנת הלימודים היא הלכה לצהרון, בחופשת הקיץ היא הלכה לקייטנה שהיא המשך של הצהרון. אציין שהיא מכירה ואוהבת את הצוות ואת ילדי הצהרון , שחלקם חברים שלה. לאחר שבועיים של בילוי כייף בקייטנה אחת הילדות סיפרה לה שיש ילד בקייטנה אשר 2 אצבעות מכף ידו מחוברות. הילדה לא סיפרה לי על כך בערב אותו יום. למחרת בצירוף מקרים חברתה - זו שסיפרה התעלפה בקייטנה והוריה לקחו אותה לבית חולים. באותו יום לאחר המקרה ביתי לא חשה בטוב היא התלוננה על בחילות וגועל ובילתה בפינת מנוחה שיש בקייטנה מאותו יום ועד סיום הקייטנה -שבועיים ביתי ניסתה לא להגיע לקייטנה. אני אם עובדת ולא יכולתי להישאר בבית, בחלק מהימים שכנעתי אותה ללכת ובמעט ימים כשזה התאפשר היא נשארה עם אחיה. במשך השבועיים דברנו והסברנו מאות פעמים על המקרה של הילד. רוב הפעמים היא ביקשה לדבר על זה- והיא גם אמרה שהיא מבינה שאין סכנה מהילד והיא מבינה את ההסברים אבל זה חזק ממנה והיא לא יכולה אפילו לחשוב על זה מבלי שזה יעורר בה גועל אני בשיחה עם רופאת הילדים ושיחות במשפחה החלטנו לתת לדבר לחלוף . מזה שבוע אני נמצאת איתה בבית , והנושא כאילו נשכח אך לא לפני יומיים ביתי אומרת לי שיש לה מחשבות מפחידות ואפילו ביקשה לסגור את החלון בחדרה. כששאלתי למה היא סיפרה לי שהיא חוששת כי מה שיש לילד יכנס מהחלון וידביק אותה בהמשך היא היתנתה את הליכתה לצהרון בכך שהילד לא יהיה שם אני פונה אליכם בגלל ההתפתחות בימים האחרונים. האם לתת לסיפור להעלם עם הזמן , או שאני צריכה להעזר באנשי מקצוע ואם כן במי?

מירי יקרה, לרוע המזל, אנשים רבים סביבנו אינם מושלמים, ולעיתים אף אינם שלמים בגופם. זוהי עובדה ככל עובדות החיים האחרות, אליה כולנו חייבים להסתגל. ניתן לפתח את הנושא הזה לשיח רחב סביב שאלת החריג ומקומו בחברה, אך נראה שאין זה המקום כרגע. כמו הרבה דברים אחרים, נחוצים או מיותרים, גם את היחס לשונה והחריג לומדים ילדינו מאחרים בסביבתם. התגובה הספונטנית של בתך - תגובה של רתיעה, חלחלה, ואולי גם גועל - יכולה להיות מובנת בהקשר של מפגש ראשוני עם רעיון הגוף הפגום, השונה. תגובה זו יכולה להיות מובנת אף יותר על רקע גילה, בו עדיין מתערבים לפעמים מציאות ודמיון. לא ברור לי מה בדיוק נאמר לבתך ע"י אותה ילדה, אך חשוב יותר מה אמרתם לה אתם, ההורים האמורים לתווך עבורה את העולם. אני חושבת שיש טעם לעשות שיחה קצרה, עניינית מאד, בה מועברות העובדות באופן הקרוב ביותר למציאות, כפי שאתם מכירים אותה. לפעמים הניסיונות להרגיע ילד או לחסוך לו 'אמיתות כואבות', גוררים אותנו לאמירות יצירתיות מאד, היכולות לעורר דמיונות ופחדים שלא תכננו. איני יודעת מה אמרתם לילדה, אבל לדעתי חשוב להדגיש שלא מדובר ב'מחלה', אלא בפגם מולד, שהשפעתו על חייו של הילד מינימלית. אפשר להשאיר בידיה את הברירה לשחק עם ילד כזה או להתרחק ממגע ישיר עמו, עד שתבחר אחרת. מאחר והקייטנה כבר מאחוריכם, אפשר לנסות להרגיע את הנושא. אם תראו שהחרדה מתעצמת ומפריעה לתפקוד נורמלי, אפשר לשקול כמה שיחות הדרכה עם איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום אני מחפש פסיכיאטר פרטי או מרפאה פרטית באיזור ירושלים. זה לא שאני לא מכיר רופאים פרטיים אלא שאני לא מכיר רופאים שנותנים יחס טוב ושיש ביניהם "כימיה" בין המטפל למטופל . אני בן 19 והייתי מטופל במרפאה ציבורית עד לפני שנה אך בגלל רשלנות של הרופא מכל הבחינות עזבתי אותו . אני צריך מעקב עם טיפול ובסיומו המלצות בשביל רכזת סל השיקום בירושלים.

רפי, לצערי לא אוכל לעזור לך. אולי מישהו אחר מבאי הפורום? בהצלחה

( לא חובה לקרוא. המונולוג הזה מתאר את התחושות שלי בימים אלו.) הכתיבה שלי בד"כ עוזרת לי להתגבר על הכל, אבל עכשיו כשאני מדוכאת בעוצמה כזאת שלא חוויתי כמותה, אפילו הכתיבה שלי נראית לי כדבר שולי ולא חשוב (עוד משהו שהאנשים החיים עושים). אני מרגישה שהעולם שלי נסדק, שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים. כל יום נראה גרוע מהיום שלפני. אפילו הדברים שאני הכי אוהבת לעשות, האנשים האהובים עלי ביותר- פתאום נראים לי לא ממשיים, לא אמיתיים.אני מרגישה שהם נמצאים מאחורי זכוכית עבה ששם גם נמצאים החיים שלי בתקופה שבאמת חייתי. אני כבר לא חיה. אני לא מרגישה כך לפחות. אומנם ה"אני" שלי (=מפסידנית, מוזרה, לא יוצלחת וכו') ממשיך להתקיים לו אי-שם בצללים, אבל כל השאר נראה לא מציאותי ומרוחק (כמו מן פנטזיה רחוקה שכזאת שאני לא יכולה להיות חלק ממנה). אני שונאת להסתכל על עצמי במראה. זה גורם לי להיזכר מי אני או מה שנשאר ממני. ויותר מזה, זה מזכיר לי שפעם הייתי כ"כ נורמלית, כ"כ מצחיקה, כ"כ יצירתית, כ"כ אהובה, כ"כ חכמה, ומה לא בעצם?! הייתי אחת כזאת שכולם הצליחו לאהוב. זה גרם לי לאהוב את עצמי ולהעריך את מי שאני. הייתי מן סוג של שלמות (שלמות עד כמה ששלמות אפשרית). שלמות מהסוג שאנשים שואפים וחולמים להגיע אליה. שלמות מעוררת השתאות והערצה. קשה לי להאמין שפעם באמת הייתי אותה שלמות נשגבת. קשה לי להאמין שקראו לשלמות הזאת- "אני". אז לאיפה "אני" נעלמתי? לאיפה כולם נעלמו? למה בכלל ה"אני החדש" שלי ממשיך להתקיים? האם זאת בקשה מוגזמת לחזור לאותם חיים שיכולתי לקרוא לעצמי "אני" ולאהוב את הצליל של זה? כנראה שכן. מבחינתי הדרך חזרה חסומה. מה שנותר זה רק ללמוד לשרוד איכשהו בנתיבים הצרים ולהעביר עוד יום אומלל -בחיים לא "חיים" כשאני כבר לא "אני".

שמתי לב שקצת נגדתי את עצמי באיזשהו קטע עם ה"אני". זה מה שקורה כשאתם בדכאון והמח שלכם גוסס גסיסה איטית...

מישהי יקרה, קראתי בתשומת לב רבה את המונולוג שלך. הוא מעציב. עצוב לשמוע שלמישהו כל כך קשה. אני מקווה שיימצאו בך הכוחות לחלץ את עצמך מהחשכה הזאת. ובכל זאת, אני רוצה להגיד לך משהו קטן נוסף. את מסתכלת היום, כמו מבעד לזכוכית עבה, על אותה "את" שהיית. "...כל כך נורמלית, כל כך מצחיקה, כל כך יצירתית, כל כך אהובה, כל כך חכמה". הרבה פעמים אנחנו נוטים לשקוע בנוסטלגיה מוזרה, להתרפק על מה שהיינו ולא נוכל להיות עוד. זה נתפס כמשהו נכסף כל כך, ועם זאת כה בלתי אפשרי. האמנם? האם באמת הייתה שם "שלמות מעוררת הערצה"? האם שלמות כה נשגבת יכולה להיסדק ולהתפורר לאבק? האם יכול להיות שמה שהיה שם פעם, היה בעצם שברירי וחלש, ולכן התפורר ונשבר? לפעמים נקודת השבר היא נקודת המפנה האמיתית. שם מתחיל משהו חדש, הנבנה לאט לאט על יסודות איתנים בהרבה מאלה שהיו שם קודם. האם יתכן שזו משימתו של "האני החדש" שלך, הממשיך להתקיים? אולי זה היסוד שעליו אפשר להתחיל ולבנות משהו אמין יותר, עמיד יותר? אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד לילה טוב ליאת

שלום רציתי לשאול שאלה דבילית: מה הוא המצב הנפשי האידאלי לפעולה הורמונאלית כוללת שמונעת הזדקנות? אם יש לכם בעיה עם שאלה לא רגשית שכזו בבקשה עברו הלאה. אם לא, ענו בבקשה רק מה שאתם יודעים בודאות והסבירו כמה שיותר בפירוט. אשמח אם מישהו שלמד פסיכולוגיה קלינית יכות לענות על זה, למרות שזו שאלה שיכולה למלא מאמר שלם.

מישו, יש הבדל ע-צ-ו-ם בין הזדקנות פיזית למנטלית. אתה שואל בהקשר של של הזדקנות פיזית? כי למרות ההבדל יש קשר הדוק בין השתיים. ס.מ.

האמת היא - אני שואל את זה בכלל בהקשר של היהדות. אך מה שהתכוונתי הוא: ידוע שמצבים נפשיים שונים משפיעים על ייצור ההורמונים השונים של הגוף, וישנם הורמונים שעוזרים לחילוף חומרים נכון, ואחרים דווקא גורמים למוות של תאים שיכול להיות קשור לתהליכי הזדקנות... אני לא מבין בזה מספיק ורוצה ללמוד יותר, לכן אני שואל.

שלום מישו, כמי שלמדה פסיכולוגיה קלינית אוכל לענות לך רק שנמצא קשר בין איזון נפשי לבריאות פיזית. על יתר הקריטריונים שביקשת אתקשה לענות, כי אין בידי כרגע חומר "ודאי" ומבוסס מחקרית הנוגע לפעילות הורמונלית אופטימלית (אם בכלל יש כזו...). אם תמצא תשובה, נשמח אם תשתף את כולנו, כדי שנישאר צעירים גם אנחנו :-) אני מאחלת לכולנו איזון, בריאות, שקט ושלווה ליאת

כיצד ניתן לחזק ביטחון עצמי ודמוי עצמי נמוך באמצעות אילו כלים ? וכיצד ניתן לטפל בלחץ ?

שרית יקרה, לא ברור האם את שואלת כיצד ניתן לחזק דימוי עצמי אצל עצמך, או אצל מישהו אחר בקרבתך. בכל מקרה, דימוי עצמי הוא משהו שנבנה במשך שנים, החל בילדות המוקדמת, כתוצאה מחוויות חוזרות של הצלחה/כישלון/קבלה ללא תנאי/יכולת...וכד'. פעמים רבות אנחנו חושבים על עצמנו ומעריכים את עצמנו "דרך" או באמצעות עיני האחרים המשמעותיים לנו. הביטחון שלנו מתחזק כל אימת שאנו מרגישים בעלי יכולת, מצליחים, מתמודדים. כאשר ההצלחות שלנו מעוררות הד חיובי אצל האחר המשמעותי, וכאשר האחר המשמעותי מוכן לאהוב ולקבל אותנו גם אם אנו נכשלים או חלשים, הדימוי העצמי שלנו מתעצם. ולהפך. במצבים של דימוי עצמי שלילי ופגוע ניתן וכדאי לטפל בעזרת איש מקצוע. הטיפול במצבי לחץ הוא מורכב ומגוון, בכפוף לסוג הלחץ, למידת ההשפעה שלו על החיים ולגורמים המחוללים אותו. בברכה ליאת

הלחץ אצלי נובע מתחושת חוסר אמונה בעצמי וחוסר בטחון ומעט דמוי עצמי שלילי , כאשר אני סוחבת ממשקעים מהעבר שאנינו מרפה ושאני לא מצליחה לשכוח למרות גילי היחסית המיתקדם. הלחץ נובע מלחץ לבחינות ,לחץ נפשי , שאני כול הזמן טרודה מה יהיה , אני רוצה להפסיק לחשוב הרבה ואני רוצה לישון טוב בלילות . כיצד אני יכולה להיתנתק מהמחשבות של מה יהיה מה יקרה ? כדי לא להיות לחוצה בכלל וגם כי זה גם מזיק לי לפעמים אני לא ישנה בלילה ? לפעמים גם עצבנית ללא סיבה .אני עושה מידי פעם תרפיה ,ושומעת מוזיקה מרגיעה ,ועושה ספרוט הליכה מידי פעם., עזרי לי אני כרגע אני רוצה מאוד להשתנות להפסיק לחשוב מה יהיה האם יש עידן סכוי שאוכל להשתנות בלחץ ? ודמוי העצמי ? במחשבות במיוחד להפסיק לחשוב כמעט בכלל? אילו כלים ? ניתן לעזור לי בכוחות עצמי פרט לטיפול פרטני עי"י איש מקצועי.אשר אנסה להיתמך גם כן אבל קודם לכן אני רוצה לעזור לעצמי תחילה .

שרית יקרה, את מתארת חוויה מתמשכת של לחץ ומצוקה, ואומרת שכל האמצעים, היעילים בדרך כלל, להרגעה עצמית, כמו הרפייה, ספורט ומוסיקה, אינם עוזרים לך. אני חושבת שכדאי בכל זאת לפנות לעזרה מבחוץ. לפעמים, כשתחושות העומס מתגברות, אין ברירה אלא לגייס מישהו חיצוני. עד אז, נסי להמשיך בפעילויות נעימות שאת אוהבת, ובמפגשים חברתיים עם אנשים קרובים, כדי לא להישאר לבד עם תחושות המצוקה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מחפש פסיכולוג או פסיכיאטר שמומחה מבין ובעל ניסיון בבעיות אישיות (PD) ובעיקר NPD. עם עדיפות לאזור השרון/מרכז. אם אתם לא רוצים לפרסם את שמו כאן אז אפשר לדבר ב-E-MAIL או כל דרך אחרת שרק תרצו. תודה רבה לכל עונה.

רז יקר, אני נוהגת להפנות אל אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית". מעבר לזה, אולי תוכל להיעזר יותר במבקרי הפורום האחרים שימליצו מניסיונם. בהצלחה ליאת

שלום. אני בת 32. במצב טוב בסך הכל. לאחרונה אני חשה תחושה שהייתה תמיד מוכרת אך תדירותה עלתה. התחושה היא איפשהו בין הפיסי לרגשי ולחלוטין לא מילולית ולכן קצת קשה לי לתאר אותה. כמו מעיין צמרמורת מאוד עדינה, שמשוייכת לתחושת ניכור /בדידות. חשוב לי לציין שהתחושה לא מלווה במחשבה. לרוב התחושה מופיעה גם במצבים "פיסיים"- בתרגול של יוגה, או לאחרונה בלבד, בסמוך לקיום יחסי מין. אני בהריון ויכול להיות שיש לזה קשר, למרות שההרגשה מוכרת זה שנים. האם זה נשמע מוכר? מה יכול להיות המקור לתחושה? איך אפשר להפטר מתחושה זו. תודה רבה.

שלום ענת, לעיתים קרובות ההבחנה בין תחושות נפשיות לגופניות קשה וחמקמקה. מצבי נפש שונים נחווים במידה רבה גם דרך הגוף. החרדה היא הדוגמא הבולטת, המלווה כמעט תמיד גם בתגובות פיזיולוגיות בולטות, כמו רעד, דופק מואץ, הזעה, הסמקה, וכיוב'. אחד הדברים המשותפים לשלושת המצבים שתארת - יוגה, יחסי מין, והריון - היא ההקשבה לתחושות הגוף. את מדברת על תחושה עדינה, ספק פיזית ספק נפשית, המלווה את תחושות הבדידות שלך, אשר נחווית (אולי גם היא) באופן עמום, ספק ישנה ספק איננה. במקום לנסות ולהיפטר ממנה, אני מזמינה אותך לנסות להקשיב לה, אולי יחד עם אדם נוסף, לנסות להכיר אותה ולעמוד על מקורותיה. הריון בהחלט יכול להיות מלווה, אצל נשים מסוימות, בתחושות דכדוך ובדידות. אני מחזקת אותך ומאחלת לך הריון נעים ולידה קלה ליאת

1. האם "ניתוקים" קצרצרים של שנייה או שניים המתבטאים במה שנראה כחוסר ריכוז, או שמיעה לא טובה או "חשיבה על משהוא אחר" יכולים להיות מוסברים ע"י אפילפסיה מסוג כלשהוא? אם כן 2 האם יש לכך טיפול תרופתי? 3 האם יתכן קשר בין " ניתוקים" אלו לשינויים במצבי רוח , ואין הכוונה למניה ודכאון , אלא להתפרצויות כעס ותסכול פתאומיות שחולפות תוך דקות ואז "הכל טוב ויפה"

מלי יקרה, על אפילפסיה ומגוון התופעות שלה עליך להתייעץ עם נוירולוג או רופא המשפחה שלך. לצערי לא אוכל לעזור לך מכאן. אני מאחלת לך בריאות טובה ליאת

זה קצת מוזר לשאול את זה, אבל אולי בכל זאת אוכל לקבל תשובה. אני בת 30, נשואה ללא ילדים, עובדת במקצוע תובעני, נחשבת לעובדת טובה, לקראת סיום התואר השני. יש לי לא מעט חברים וסך הכל מנהלת חיים "נורמליים". כבר הרבה שנים אני חושבת על מוות. מעולם לא ניסיתי להתאבד ואני יודעת שגם לא אנסה. למרות זאת, אם ישאלו אותי מה הכי הכי הייתי רוצה, זה למות. עכשיו. לא כי רע לי, אלא פשוט כי לא בא לי לחיות. מדי פעם יש לי תקופות של "דאון", שבהן אני בוכה הרבה ואין לי חשק לעשות דברים, אבל התקופות האלה עוברות. לפעמים זה נמשך יום ולפעמים חודש, אבל גם כשאני בדאון כזה, אני מצליחה לתפקד לפחות באופן מינימלי, כלומר לעבוד, ללמוד, לנהל את החיים. בזמן האחרון הרצון למות רק מתחזק והופך למשהו מאד חזק ונוכח. אני לא מפחדת מהרצון הזה, ומצליחה גם לדבר על זה עם בעלי. הוא יודע, לא נבהל ממני אבל גם לא מצליח באמת להבין. זה לא שאני הולכת לעשות עם זה משהו, ממש לא. לא מזמן נתקלתי במישהו שאובחן כדכאוני והוא סיפר לי שגם לו יש מחשבות מאד חזקות על מוות (אצלו זה קצת יותר "פרקטי" ממני). האם אני בדכאון? האם צריך לטפל בזה? או שלהמשיך פשוט לחיות ככה, עם הרצון למות שלא מרפה? אני חוששת שאת אהיה בהריון ואלד, הסיכוי שלי לחלות בדכאון שלאחר לידה גדול ואני חוששת שאז אני עלולה לפגוע בילד (לא פיזית אלא נפשית). אשמח לשמוע מה דעתך בעניין. תודה, ענת

שלום לענת! רק רציתי לשתף אותך בכך שגם אני בת 31 ולפני שנה בערך היתה לי את אותה הרגשה, מאד חזקה של מוות, חוסר הרצון לחיות, לא להרגיש שום דבר. גם אצלי הכל בסדר רק שהמוות די העסיק אותי. אבל היום מה שמעסיק אותי יותר, זה כמה לא הספקתי ושאני רוצה לעשות משהו בחיי ורק לעשות, למרות שזה עדיין בגדר של מחשבה אבל זה הרבה יותר טוב מלחשוב שאני לא רוצה להרגיש לעשות ובכלל לעזור בעולם הזה. אני בטוחה שמחשבה זו תחלוף, הדרך מלמטה היא רק למעלה והרגשתך תשתפר! בהצלחה בכל!

ענת יקרה, אם היית יושבת עכשיו מולי, אני חושבת שהייתי שמחה לשמוע קצת יותר על המחשבות האלה שלך, על המוות. את אומרת - וטוב שכך - שאינך מתכוונת באמת לפגוע בעצמך. המוות הוא מן פנטזיה, של משהו אחר, של אלטרנטיבה, לחיים שאינך רוצה לחיות. כמו כל פנטזיה, גם את זו שווה לבחון לעומק עם אדם נוסף. את שואלת "האם זה דיכאון"? נראה לי שהגדרות תיאורטיות אינן העיקר כאן. גם אם את מתפקדת היטב מול המציאות החיצונית היומיומית שלך, העולם הפנימי שלך מתאפיין באפלולית, בעצב, בייאוש וברצון להיות במקום אחר. האם באמת חשוב איך קוראים לזה?! אני מציעה לך לפנות ללא היסוס לטיפול, גם כדי להתחיל את חוויית ההורות ממקום מחוזק יותר. בהצלחה ליאת

סליחה! אבל אם היעוץ היה עבור ליאת, אז טעית! תבדקי את עצמך!

תודה ליאת על התגובה. מילים מחממות ומאירות קצת את החשיכה... ענת

לימודי פסיכולוגיה , זה מסלול ארוך. בשונה ממקצועות אחרים(למשל מחשבים שניתן לעבוד לאחר תואר ראשון וגם הרבה לפני סיום התואר) בפסיכולוגיה זה לא כך. כמו כל דרך ארוכה , האם במהלך הדרך לא עלו שאלות, תהיות כמו למשל: האם הלימודים לא לחינם? האם הריו רגעי חרטה על הבחירה? תהיות האם אני יצליח בעבודתי? האם יהיו לי לקוחות פרטיים לאחר כל כך הרבה שנים, כדי שאוכל להרוויח קצת השקעה רבה כל כך? וכד' מענים אותי לדעת מאנשים (מנהלי הפורום) שעברו את המסלול הזה, האם הדרך הייתה תמיד בטוחה או ש.... ומה חושבים עכשיו לאחר שהצליחו לעבור כל זאת.

רחל יקרה, "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך. צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך." (לאה גולדברג) מקצוע הפסיכולוגיה, כמו מקצועות רבים אחרים (גם מחשבים, אגב) אינו קופא על שמריו, ומחייב - לבד מהכשרה ממושכת ויקרה - התעדכנות בלתי פוסקת, השקעה והתפתחות אישית. הדרך מעולם אינה נגמרת, וכך גם הספקות, החששות, האכזבות, השמחות ורגעי הסיפוק והנחת. אני נוטה להאמין שללא קשר למקצוע בו אתה עוסק, עבודה קשה התמדה ונחישות, יחד עם תרומה כנה ואמיתית גם למה ולמי שסביבך, מביאות איתן תחושה של משמעות וערך לקיומנו. בברכה ליאת

ליאת תודה על התגובה!! מדוע שאלתי את שאלתי: אני עובדת במחשבים .... וכל קורס שלקחתי בחיים בתחום של מחשבים זה משהו שיש לו בסיס וניתן לעבוד איתו.(לעומת פסיכולוגיה שכל קורס זה עוד ידע אבל אין לו ערך בפני עצמו ללא התואר השלם) בתחום זה ברור לי שאני טובה ומצליחה ללא בעיות ובקלות והתחלתי לעבוד עוד לפני סיום התואר הראשון עם משכורת יפה. זה נכון שהכל מתקדם וצריך ללמוד אני אוהבת את השינוי ונהנית ממנו. במקביל לעבודתי למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ואני לקראת סיומו. אני חושבת לעיתים על תואר שני בתחום ואז מתעוררות בי שאלות שלא היו קיימות בתחום מחשבים..... מי אומר שתצליחי, כל השלב של ההתמחות וכד' ארוך ואם לא תצליחי הכל יהיה לשווא? הרי זה לא כמו מחשבים שיש לך נסיון מגיל צעיר והוכחת את עצמך, כדי להוכיח את עצמי בפסיכולוגיה יש לעבור דרך מאוד מאוד ארוכה , איך יודעים אם זה מתאים לי? אני מעדיפה השקעה בתחום אנושי על פני עבודה במחשבים, ולכן אני מוכנה להשתחרר לתקופה מהבטחון הכלכלי שיש לי היום , אבל יש לי חששות שלא היו לי עד היום. למרות זאת , אני רוצה שינוי......

שלום, יש לי סתם שאלה. אני בטיפול פסיכולוגי כמעט 9 חודשים. במהלך השלושה חודשים האחרונים רזיתי בערך 8 קילו. לא הייתי שמנה לפני שהורדתי במשקל. הפסיכולוגית שלי לא אמרה לי שום דבר בנושא. יש לציין שלפני 7 שנים סבלתי מהפרעות אכילה והפסיכולוגית שלי יודעת את זה. היום אני בריאה לחלוטין. פשוט חשבתי לעצמי למה היא לא שואלת אותי שום דבר? למה היא לא שואלת למה רזיתי? או אם אני בסדר? אולי ההפרעות אכילה חזרו... למה היא לא שואלת? למה היא מתעלמת? קשה לי להאמין שהיא לא שמה לב. מה דעתכם?

שואלת יקרה, לפני הכל, אני שמחה לשמוע שהצלחת לנצח את הפרעת האכילה שלך. זה הישג חשוב ומשמעותי. השאלה שלך מחדדת את ההיבט התקשורתי של הפרעות האכילה. פעמים רבות הפרעות אכילה נתפסות כניסיון להתמודד עם הגנת יתר, חודרנות וטשטוש גבולות בין בני משפחה. יש הורים שמפאת החרדה עסוקים באופן אובססיבי במשקלה של הבת, ויש מי שבוחרים - בגלל אותה חרדה ממש - להתעלם ולא לראות אני רוצה להאמין שהמטפלת שלך רואה אותך, ומודעת גם לשינויים החיצוניים שבך. אני ממליצה לך לפתוח בפניה את התחושות שלך, ואת הצורך להיות נראית באופן הנכון לך. בסופו של דבר, היכולת לזהות, לארגן ולהביע באופן מפורש את הצרכים שלנו היא אחת המטרות החשובות בטיפול. המשיכי לשמור על עצמך, בריאה וחזקה ליאת

ליאת, תודה! אני מצטערת אבל אני עדיין לא מבינה למה היא מתעלמת, בגלל החרדה?!?!?!?! היא פסיכולוגית, היא לא אמורה להיות בחרדה, לא? סליחה אם לא הבנתי נכון!!!! את היית נוהגת אותו הדבר? סליחה אם השאלה לא במקום!!! בכל אופן אני לא מתכוונת להגיד לה דבר, אם היא רוצה להתעלם, סבבה!!! אני מרגישה כאילו שאני בוחנת אותה עכשיו, נראה מתי היא תתעורר... זה נושא רגיש אצלי, לא נושא רגיל...

שלום, אני אמא לתינוק בן חודשיים. בן זוגי שותף מלא לטיפול בו. כאשר יהיה כבן 10 חודשים, אני צפויה לנסוע לחו"ל למשך שבוע ימים. התוכנית היא להשאירו עם אביו. קראתי שבסיביבות גיל 9 חודשים מתפתחת חרדת נטישה. האם לאור זאת כדאי לבטל או לדחות את הנסיעה? ואם לדחות- אז עד מתי? יש לציין שהנסיעה חשובה לי מאוד אך יחד עם זאת אין ברצוני לפגוע בהתפתחותו. מה דעתך?

הדס יקרה, את צודקת. בערך בגיל 9 – 7 חודשים, מתפתחת "חרדת הזרים": התינוק לומד להבחין בין האנשים הקבועים בחייו לבין אנשים אחרים. ההורים מקבלים משמעות מאד מיוחדת והיעדרותם עלולה להיחוות כנטישה. בתקופה זו, הפעוט נצמד מאד להוריו, ועלול לפרוץ בבכי גם בזרועותיהם של אנשים מוכרים וחביבים שאינם הוריו. בתקופה זו נראה לפעמים את ההיצמדות ל"חפץ המעבר" הידוע (חיתול בד, שמיכה או דובי), המסמל את החום והרוך של אמא. הגם ש'אמא יש רק אחת', אני מאמינה מאד במקום הטוב והבטוח שמספקים אבות לילדיהם. בהנחה שאביו של התינוק הוא שותף מלא לטיפול ולטיפוח, והתינוק רואה בו דמות חשובה ומשמעותית, איני רואה כל בעיה בהישארות עם אבא למשך שבוע. עם כל הכבוד לתיאוריות 'פסיכולוגיות', החיים מזמנים לנו לעיתים אילוצים ותביעות, שלא מאפשרים לנו התמסרות מושלמת, כמו שאולי היינו רוצים. ועדיין - מרבית הילדים גדלים ומתפתחים כשורה. אפשר לנסות, לקראת הנסיעה, לתת לאבא יותר ויותר מקום, ויותר תפקידים ביומיום, כדי שההיעלמות שלך - לפחות ברמה הפרקטית - לא תגרור הרבה שינויים בסדר היום של הילד. אנא, מסרי לבן זוגך שאנחנו כאן, מוכנים לתמוך בהיעדרך בעידוד ועצה. ולך - אני מאחלת נסיעה מהנה ומוצלחת. ליאת

ליאת שלום לפני כשלוש וחצי שנים, בתי היתה בת 8.5 חדשים. אני ובעלי נסענו יחד לתיאלנד ל15 יום. לא ידעתי שאסור להשאיר תינוק בגיל זה מנותק מהוריו (טמטום שלי לגבי חופשה סוף סוף, לפני שהיא תגדל ולא אוכל באמת לנסוע..) היום היא בת 4. איך אוכל לבדוק נושא זה, האם יש לה חרדת נטישה, אין לה פחד מלהשאר אצל חברים / משפחה וכו' בתקופה שנסעתי, השארתי אותה אצל אחותי, אך הן לא הכירו ממש קודם לכן. יש לה פחדים כמו: שאחיה, הגדול ממנה בשנתיים ועשרה חודשים, (בן 7) יתקע במעלית, או יעשה משהו שובבני ממש ויקרה לו משהו, סביב זה היא מאד נלחצת. הלילות הם לילות ללא שינה, היא מתעוררת בתקופה האחרונה בין 3 ל- 4 פעמים כל לילה, ואפילו משחקת בצעצעוים. אני מניחה שזה כן קשור ללידת בתי השלישית לפני כ7 חודשים. אבקש לשמוע ממך איך אני יכולה לדעת אם גרמתי לה בצורה כל שהיא לחרדת הנטישה? והאם זה קשור לחרדה שלה סביב אחיה הגדול וללילות בלי שינה? תודה ניבה

היי אני בן 31 נשוי + 2 יש לי בעיה אני מכניס לעצמי "סרטים" לראש לדוגמא:אני מפלרטט עם מישהי ישר אני נכנס לסרט שהיא נגיד תתקשר אל אישתי,תאשים אותי באונס,אני רואה את עצמי בבית משפט ואז אני נכנס ללופ מלחיץ או נגיד בעבודה מישהו זורק לי מילה ישר אני נכנס לסרט,שלא אוהבים אותי שיהיו שמועות וזה מתפתח,מה אני עושה במצב כזה חייב עזרה

עמי יקר, למזלנו, ב"סרטים" שאנחנו יוצרים (בניגוד לסרטים שמזמנים לנו החיים האמיתיים) - אנחנו התסריטאים, המפיקים, המלהקים והבמאים! כדי לנסות ולשנות את התסריט השינוי צריך לקרות אצלנו. בתוכנו. כמו בהוליווד, גם כאן, לפעמים צריך מעט עזרה מידידים. לא תמיד צריך ואפשר לעשות את הכל לבד. ואם נהיה מעט יותר רציניים - אתה מתאר מצב של קושי לסנן מחשבות טורדניות, המפריעות לך לתפקד באופן ספונטני ומסתגל, וגורמות לך הרבה סבל מיותר. אפשר וכדאי לטפל בזה, במסגרת טיפול פסיכולוגי דינאמי. גם כאן, כמו בהוליווד, זה עשוי לעלות במחיר לטווח הקצר, אך להביא לרווחים גדולים בהמשך. בהצלחה ליאת

היי עמי! אומרים מי שאינו מאמין לאחרים, אין בו אמונה! אני לא יודעת למה אתה מכניס את העצמך לסרטים, נראה כי היית באיזה סרט פעם?! או שאתה רואה יותר מידי סרטים סביבך! תבדוק את זה עם עצמך ותראה מאיפה זה הגיע! בהצלחה!

old guy with 34 soft otizim AND easy menatal problem loking for any kind of hostel OR other option for treatmanet

שלום רון, כפי שאתה בוודאי יודע, מציאת פתרון לאנשים מבוגרים עם בעיות הסתגלות זו לא משימה פשוטה. לכל אחד מהם סיפור חיים משלו, צרכים ייחודיים לו, ופעמים רבות גם שק של אכזבות. אני שולחת לך מס' לינקים לאתרים רלוונטיים. הלינק האחרון מפרט רשימה של הוסטלים. כדי למצוא את המקום המתאים ביותר, אני מניחה שתצטרך לכתת רגליים גם מחוץ למחשב, ולהיווכח במו עיניך מה מציע המקום. באתרים של אלו"ט, למשל, אני הייתי מעדיפה להיכנס לפורומים של ההורים והמשפחות, ולשמוע ישירות מהם על ניסיונם. http://www.beit-lauren.org.il/default.asp http://www.alut.org.il/ http://makom-m.cet.ac.il/pages/homepage.asp http://www.voices.co.il/guide/guide3d.asp בהצלחה ליאת

תודה רבה..

בתי בת שנה וחמישה חודשים. היא אומרת כבר 20 מילים (אולי אפילו יותר), הולכת, מאוד חברותית, ואוהבת ילדים. כרגע היא בטיפול של מטפלת אצלנו בבית (מגיל שבעה חודשים). האם בגיל שנה וחצי כדאי להכנסי אותה לגן עד השעה אחת? האם זה לא מוקדם מדי?

תמר, עדיף שליאת תענה לך על השאלה מחר. בברכה, גדעון

תמר יקרה, את שואלת האם כדאי להכניס ילדה בת שנה וחצי לגן. אני מניחה שפסיכולוגים ומחנכים שונים ייתנו לך תשובות שונות. לטעמי האישי, לפני גיל שנתיים - שנתיים וחצי, המסגרת העדיפה היא טיפול "סולו" בבית, כאשר דמות אחת, קבועה ומסורה, מופקדת על מילוי כל צרכיו של הילד. אנסה להסביר: ילדים צעירים, גם אם מאד אוהבים חברת ילדים כמו שאת מתארת, עדיין אינם "משחקים יחד". הם משחקים לבד, אחד על יד השני. המשחק החברתי האמיתי מתחיל רק מגיל שנתיים ואילך. כאשר זה קורה, יש למפגש החברתי חשיבות רבה מאד. עד אז, מפגשים אקראיים בגן השעשועים או אחה"צ בהחלט עונים על הצרכים החברתיים שלהם. בגיל צעיר, לכל ילד מעגלי שינה/משחק/אכילה/הפרשה אופייניים לו, ומוטב להתחשב בהם. ילד שנכנס לגן חייב לתפקד "לפי שעון", בהתאם ללוח זמנים פחות גמיש, ותקופת ההסתגלות עשויה להיות ממושכת וקשה. פעמים רבות גם הגמילה מחיתולים 'נופלת' ממש בתקופה זו, ולטעמי עדיף לעשות זאת במסגרת הבטוחה והחמימה של הבית. מעבר לכך, ישנם שיקולים פרקטיים: בגן הילד חשוף להידבקויות חוזרות במחלות עונתיות, ואז ממילא צריך להשאירו בבית ימים רבים במהלך השנה. בגן יש לא מעט מאבקי כוח (בגיל הזה ילדים מתקשים לוותר לחבר או להתאפק!), שבהחלט יכולים לחכות שנה... אין ספק שלגן יש גם יתרונות: הוא בדר"כ זול יותר. הצוות בדר"כ מקצועי ומפוקח. הילד מפתח מיומנויות-עצמאות מהר יותר ונחשף למנה גדולה יותר של גירויים והפעלות שבבית קשה לספק לו. אני אישית מאמינה שילדים שמגיעים בגיל שנתיים, אחרי טיפול חם ואוהב בבית, מדביקים את הפער ללא קושי, ומסתגלים בקלות רבה יותר לדרישות המצב החדש. אם תרצי דיון נוסף בנושא, את מוזמנת להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, טלפון: 03-6406888 בימי ראשון ורביעי (אני שם בימי ראשון). בהצלחה ליאת

שלום רציתי לדעת אם יש סיבה לכך שאני חולמת בזמן האחרון הרבה על מישהו שהיה לי איתו רק סטוץ, למרות שמבחינתי רציתי יותר, אבל הוא היה אמור להתחתן. מה יכולה להיות הסיבה? תודה מראש.

שלום לך, נראה לי שהתשובה טמונה בתוך השאלה. כלומר : מבחינתך זה לא היה רק סטוץ ורצית יותר. החלומות עליו מראים לך שאת עסוקה בו יותר ממה שבמודע את יכולה להרשות לעצמך, "שהרי הוא אמור להתחתן". אפשרי שדרך החלום, את מעבדת את האובדן . בברכה, גדעון

במסגרת עבודתו, בעלי פגש בחורה צעירה שעובדת בבניין של אחד מלקוחותיו. כל הקשר ביניהם הסתכם בפגישה ידידות ותו לא. מאז, במשך חודשים רבים היא אינה מרפה ומרבה להטרידו פעמים רבות ביום. היא בוכה וטוענת שהוא אהבת חייה ומתחננת שיענה לאהבתה. הבחורה ידועה כבעייתית- היא מטופלת שנים ע"י פסיכולוגית בשילוב תרופות נגד דיכאון. כל מה שניסינו – בטוב, בבקשה הגיונית ואפילו באיומים ללכת למשטרה או לאביה – לא הועילו. זה כנראה חזק ממנה והיא לא שולטת בזה. ההטרדות נעשו בלתי נסבלות . היו מקרים שאף הפסיכולוגית של ה התקשרה לבעלי בבקשה לשיתוף פעולה. אך גם זה לא הועיל. בעלי ואני אובדי עצות. מה לעשות. וכיצד לגרום לה לחדול ממעשיה.

ניצה שלום, את מתארת מצב של "אהבה אובססיבית". עוד על התופעה תוכלי לקרוא בספר בשם זה. או דרך חיפוש באינטרנט על התופעה. לדעתי, יש לשים גבולות בצורה ברורה מאוד ואם זה לא עוזר לפנות למשטרה . בהצלחה, גדעון

אני אובדת עצות - האם מישהו יוכל להפנות או לעזור? במהלך השנה האחרונה אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ותרופתי, ובמקביל הפסקתי לעבוד בצורה מסודרת. קיבלתי מהביטוח הלאומי טופס להצהרת נכות כללית, אך אף אחד מרופאיי אינו מוכן לחתום עליו!! רופא המשפחה (שהוא 'זמני' מזה כשנה ביישוב) מסרב בתירוץ שאין לו את ההיסטוריה הרפואית ושולח אותי לפסיכולוג המטפל, וזה שולח אותי בחזרה לרופא המשפחה. ניסיתי לפנות לקופת החולים אך שם שולחים אותי שוב אל הרופאים!! הגעתי למצב בו אני חוששת מהפסיכולוג ומעוניינת להחליפו, אך הוא טוען שלא יאפשר לי ללכת למטפל אחר (הטיפול אצלו מסובסד לחלוטין ע"י הקופה) ... האם מישהו מבין בנושא (או נתקל בבעיה) ויוכל לסייע לי? אני מרגישה שנפלתי בין הכיסאות ובינתיים חובי בביטוח הלאומי גדל. אשמח לכל סיוע, אני כבר לא יודעת מה לעשות! האם אוכל לעבור לקופת חולים אחרת ושרופא משפחה אחר יוכל לחתום על הטפסים?

נירית שלום, אמתין יחד איתך לתשובה של אחד ממשתתפי הפורום. לבנתיים כמה עצות: א. שלחי את שאלתך גם לפורומים מקבילים כגון פורום רפואי - משפטי. ב. חזרי והתייעצי עם הגורם המפנה בביטוח לאומי ועם מנהל סניף קופת חולים. ג. ישנם גופים פרטיים, שעיקר עיסוקם הינו בסיוע לתביעות נכות מסיבות רפואיות ופסיכולוגיות. הם בודאי יוכלו לסייע, תמורת עמלה. חפשי דרך גוגל גוף כזה. בברכה, גדעון

שלום לכם, האם הפסיכולוגיה הקלינית מקבלת את התאוריות של פרויד בדבר קיומם של תסביך אדיפוס ותסביך אלקטה? האם עדיין מקובלת התאוריה שלו בדבר קנאת הפין? בכל זאת משהו כמו 100 שנים עברו. החברה השתנתה. איך הפסיכולוגיה מתמודדת עם התאוריות האלה היום?

שרה שלום, כיום הפסיכולוגיה הקלינית מונה עשרות תיאוריות וחלקי תיאוריות ועשרות סוגים של טיפולים, אך עדיין חלקם הגדול נשען ומתבסס , לפחות באופן חלקי, על פרויד. גם פרויד עצמו בראשית דרכו אינו פרויד בסוף דרכו - כלומר גם התיאוריות שלו השתנו. עדיין התסביך האדיפלי בגירסה מרוככת יותר ומודרנית יותר מהווה אבן דרך התפתחותית ומקובלת על חלק גדול מהתיאוריות "המודרניות" יותר. המצב קצת יותר קשה לגבי "קינאת הפין", שעברה התקפה מסיבית מצד גופים פמיניסטיים. סבך התיאוריות רק מעשיר את "תפיסת האדם" לפי הפסיכולוגיה ובזה גם יתרונן. בברכה, גדעון

שלום רב אבי נפטר לפני כ 7 שנים ואמי פעם בתקופות די ארוכות מרגישה שהיא במצב נפשי ירוד ועקב כך פונה ליעוץ. השבוע שוב חשה באותה הרגשה ופנתה ליעוץ. באותו יעוץ נתנו לה את מבחן אוקספורד ובו 200 שאלות שעליהן היא צריכה לענות. ובעקבות המבחן קבעה היועצת כי לאימי יש בעית זיכרון. מאחר ואימי ( בשנות ה50 לחייה ) לא חשה בדבר ואף מעבירה שיעורים ומרצה ואינה נתקלה בבעיה חריגה בזכרונה. הדבר הלחיץ אותה מאוד והכניסה לפחדים שמא הדבר אמור להתגבר ואז תחוש בכך וכו' . ולכן אני פונה אליכם בבקשה להסביר לי אודות המבחן ומה ההשפעות של הדברים שנאמרו לטווח הרחוק. אודה מאוד מאוד לתשובתכם.

אילנית שלום, גם אני לא מכיר את מבחן אוקספורד ולכן חיפשתי דרך גוגל ומצאתי ש: "מבדק היכולת של אוקספורד מבדק אוקספורד בודק את הפוטנציאל האישי. הוא מבוסס על שאלון המכיל 200 שאלות. תוצאותיו מתורגמות לגרף העובר דרך עשרה נקודות אישיות (יציב/לא יציב, מאושר/מדוכא, שלו/עצבני, ודאות/חוסר ודאות, פעיל/לא פעיל, תקיף/עצור, אחראי/לא אחראי, הערכה נכונה/ביקורתי, הוקרה/חוסר התאמה, תקשורתי/ נמנע מתקשורת). כמו כן ניתן ללמוד דברים נוספים מהגרף על האדם, כגון מידת יוזמתו האישית, כיצד הוא מנהל את זמנו (ביעילות או בחוסר יעילות), מה מידת יכולת השליטה שלו (להתחיל לשנות ולעצור דברים)." אבל לא ברורה לי מידת המהימנות והתקפות של המבחן. יתירה מזו זכרון הינה פונקציה רגישה מאוד למצבים. כך למשל במצבי חרדה יכולת הריכוז והזכרון שלנו נפגעת. והרי כתבת שאימך במצב נפשי ירוד. האם יתכן שאימך היתה לחוצה ולכן במבחן הופיעה ירידה בזכרון? או שאימך סובלת מירידה בזכרון כחלק ממצבה הנפשי הירוד? כך או כך הייתי ממליץ לאימך לחזור ולהפנות את השאלות למי שהעביר לה את השאלון או למי שנתן לה את הפידבק. זכותה לקבל תמונה מלאה על מצבה וסביר שאיש המקצוע שהעביר לה את המבחן יוכל לתת לה תשובות ואף להרגיע אותה. בברכה, גדעון

שלום אני בן 30, לפני מס' שבועות הכרתי בחורה (בת 22) אשר לימים הסתבר שהיא אוהבת כחלק אינטגרלי מיחסי המין משחקי שליטה וכאב כלפייה. היא טוענת שנחשפה לזה לפני כשנה בעקבות קשר עם בחור שהיה 'בקטע' ומאז היא דלוקה על זה. השאלה היא מה זה עשויי להעיד על אישיותה של הבחורה, נדמה לי שקראתי פעם שחובבי הסאדו למיניהם נמשכים לזה בגלל שהם בעצמם עברו השפלות או טראומות בילדותם וכמו כן סובלים מחוסר בטחון בקשרים עם בני המין השני. האם יש אמת מסויימת בכך? האם ניתן לאפיין ולומר מהם הסיבות האפשריות שאדם נמשך להפלות וכאב(אמיתי!) ולמה זה מגרה אותו מינית?

שאול שלום, דרגות קלות של גריה סדומזוכיסטית משמשות ברגיל להגברת פעילות מינית תקינה. לכן, קשה לדעת משאלתך מהי הדרגה של סדומזוכיזם המתקיימת אצלה ולכן עד כמה הינה נורמטיבית או פתולוגית. כך או כך אין בהכרח קשר בין הפרעה בהעדפה המינית לבין הפרעה באישיות. כך שלא בהכרח בעיתיות במישור של יחסי המין (אם זו בעיתיות) מצביעה על בעיתיות באישיות, או רקע ספיציפי בילדות. בברכה, גדעון

תוכל להפנות אותי לחומר מקצועי(פסיכולוגי) בנושא הנ"ל?? תודה, שאול

אני בת 28, נאה, אקדמאית נשואה ועובדת. באופן כללי אני מאוד מאושרת בחיי. אני סובלת מרגישות יתר, "בכיינות". אני מתחילה לבכות לעיתים קרובות מאוד ללא יכולת לשלוט בבכי. אני נעלבת מהר מאוד ובד"כ חושבת שדברים שנאמרים נאמרים כדי לפגוע בי. לא מעט פעמים גם במסגרת העבודה אני מתחילה לבכות, לעיתים אפילו לפני אנשים אחרים. כיצד ניתן להגדיר בעיה זו? ומה הטיפול שניתן לקבל על מנת לדעת לשלוט בבכי במיוחד כשמדובר במצבים בהם קיימת נוכחות של אנשים נוספים? האם יש לבעיה קשר עם בטחון עצמי נמוך? ( יש מצבים בהם אני חשה כך).

ליאת שלום, לעיתים ההשגים שלנו בחיים - כמו היותך נאה, נשואה, אקדמאית ועובדת, כל אלו לא עוזרים כשמגיעים לאזורי הרגישות והפגיעות שלנו. יתכן שאת בן אדם רגיש ופגיע ולכן גם נעלבת מהר. הבכי הוא רק ביטוי חיצוני לתחושת העלבון והפגיעות. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול כזה יוכל לסייע לך בשליטה טובה יותר על הבכי ובהפחתת פגיעות היתר. בברכה, גדעון

שלום ברצוני להבין תופעה מסויימת שניתקלתי בה: הכרתי בחור שלא הפסיק לשקר לי ולהסתיר ממני דברים במשך שמונה חודשים הוא ניהל איתי מערכת יחסים בעוד שיש לו חברה הוא כל הזמן אמר לי שהוא אוהב אותי ולא טרח לספר לי שהוא ניפגש איתה ושהוא למעשה חברה שלו ושהם לא נפרדו בכלל. הוא אמר לי שהוא יעזוב אותה ויהיה איתי והבטיח לא לפגוע בי. חברה טובה שלי ראתה אותם במסיבה. למחרת היא שאלה את חברותיה אם הם ביחד והן אמרו שכן ולא הבינו מאין באה השאלה הזו האמת נתגלתה והחברה שלו שמעה על כך אבל הוא מיד עטף אותה בשקרים שאני מסכסכת ושכולם משקרים. אני לא האמנתי שכך הוא מסוגל לדבר עלי. הוא משקר לה ומשקר לי..כל התקופה הזו שזה לא יאמן. השאלה שלי היא האם הוא לוקה במחלה נפשית מסוימת האם הוא שקרן פתולוגי או משהו כזה הייתי רוצה להבין את התופעה.

זו תופעה מוכרת - קוראים לה "גברים"

רק תוספת קטנה לדבריה של ים 3 - זו אכן תופעה מוכרת אבל לא קוראים לה "גברים" אלא "הגברים מהסוג הלא נכון"... כי חשוב לזכור שיש גם אחרים, רגישים טובים ומתחשבים, בדיוק כשם שישנם סוגים שונים של נשים.

אהבתי!

נעמה שלום, התופעה ברורה: הוא משקר כל הזמן - גם לך וגם לבחורה השניה. מה זה משנה איזה שם ניתן לתופעה הזו? (בוגדנות, מניפולציה,שקרנות כרונית, רמאות). כל השמות לא יעזרו לתחושת הכעס , העלבון והפגיעה. מה שחשוב זה ללמוד מהמקרה, להתרחק מהבחור ולקוות שתזכי להכיר גם בחורים אחרים - רגישים ואמינים. בהצלחה, גדעון

צודק! אין חכם כבעל נסיון!

צודק! אין חכם כבעל נסיון!

האם יש קשר בין הפרעה בתפקוד מיני לבין לחץ והתפרצויות?

יכול להיות קשרים שונים. למשל : הפרעה בתפקוד המיני יוצרת תסכול ומתח ולכן הלחץ וההתפרצויות. או סוגים שונים של דיכאום יכולים לבוא לידי ביטוי הן בהפרעה בתפקוד המיני והן בביטויים לא נשלטים של כעס. כך או כך הייתי ממליץ לטפל בנושא בעזרת איש מקצוע. אין סיבה שאיכות החיים תפגע ע"י הפרעה בתיפקוד המיני וע"י התפרצויות. בברכה, גדעון

שלום, קוראים לי מיכל אני בת 15. בתקופה האחרונה אני מרגישה שעמום, וזה נחשב לי כדבר נורמלי כי לכולם משעמם בחופש, אולם נתקלתי במאמר שעסק בסוגי שעמום, וגיליתי שיש לי מספר תסמינים של דבר מה הנקרא שעמום כרוני התסמינים שנאמרו שהיו מתאימים להרגשתי לאות וחוסר חיוניות - האדם חושב כי הוא חולה מאד (רצוי להיבדק אצל רופא) מעט מורת רוח לא ברורה. נטייה להימנע ממחויבות למטלות, לתוכניות ויעדים שונים. שיבה לא רציונלית, עיסוק בפנטזיות על אהבה, מעשי גבורה וכד`. התסמין הראשון במיוחד,.....ניסיתי לגוון ולעסוק בפעילויות שונות,(טיולים,יצירה ועוד)..ועדיין חלק מהתסמינים אינם עוברים!.אני מודאגת למצבי הנפשי. אם תוכלו לומר לי מה לעשות והאם זו מחלה? תודה מראש

מיכל שלום, השאלה החשובה היא: "כמה זמן את משועממת?". אם מדובר על תקופה של כמה שבועות, כלומר בזמן החופש הגדול הרי אין לך מה לדאוג. זה טבעי, נורמלי וסביר. במקרה כזה נסי לגוון בין עיסוקייך, לפגוש חברות וגם להרשות לעצמך להשתעמם קצת, כי אז החזרה לשיגרה תהיה משמחת יותר. בהצלחה, גדעון

בהתחלה חשבתי שזה רק מהחוםפש הגדול אבל זה התחיל כבר מתקופת בית הספר....לפני מספר חודשים!. והסימפטומים הללו מדאיגים אותי

שלום רב, אני בת 18, ובשנתיים האחרונות סבלתי מדכאון (לפי אבחנתי) אשר היה בשיאו לפני כשנה, ניסיתי (מחוסר ברירה) טיפול פסיכולוגי אך ויתרתי על הרעיון לאחר מספר מצומצם של מפגשים. לאחר אותו וויתור לא חל שינוי מהותי במצב, שלדעתי האישית בלבד, היה מעין דכאון כלומר-חוסר עניין, התבודדות הרס עצמי וכיוב'.. אך בחודשים האחרונים מצב הרוח במגמת עלייה למרות סיטואציות אשר מזכירות לי את המצב הקודם, כלומר "ניצוצות" של אותו תהליך דכאוני ממושך (אך לא כמו פעם!!). האם אפשר לכנותם תחת הגדרה של- דכאון קל (מצבי הרוח מאופיינים באותו חוסר עניין, הרס עצמי וחשיבה פסימית, אך חשוב לציין שאם בעבר אילו נמשכו חודשים הפעם לא מדובר יותר מכמה ימים לכל היותר ולא באותה העוצמה) או שאילו מצבים לגיטימיים כמו כל אחד בחייו ? האם,לדעתך המקצועית, יש לתת למצבים האילו לדעוך ולפחות מעוצמתם באופן טבעי(מה שהוביל למצב הקיים) זאת כאשר אני יודעת שאם העבר אינו "מכוסה" אני לא עתידה לעתיד "וורוד" למדי ובכל זאת האם לערב צד מקצועי (למרות שאני בכלל לא מעוניינת בכך!!!)? אני יודעת כי שאלותיי אינן ברורות דיו,מקווה שאתבדה, ובכל זאת- תודה מראש! שבוע טוב, מיטל

שלום מיטל, גם דיכאון קל הינו מצב לגיטימי. השאלה בעיני הינה: עד כמה מצבי הרוח, הדיכאון וההתבודדות וההרס העצמי מפריעים לך ואילו דברים חיוביים יש בנוסף להם? (למשל: חיי חברה, חוגים, דברים שאת נהנית לעשות, תוכניות לעתיד). כלומר מה האיזון בין הדיכאון לבין חלקים של שמחה ומצב רוח טוב. אם יש איזון שהינו סביר לך, אז את יכולה להרשות לעצמך להמתין שהתקופה הלא טובה תעלם ותחל תקופה טובה. אם את סובלת, מדוע שלא להעזר באיש מקצוע. לבנתיים תשימי לב לכמה זמן העליה במצב הרוח, ואם הדברים מסתדרים אז מה טוב. במידה ולא - תשקלי לערב איש מקצוע. בהצלחה רבה, גדעון

אני בת 29...בשנה האחרונה הוספתי לעצמי עוד תחום, שבו אני בררנית לגבי מציאת בן זוג- גודל איבר המין תוך העדפה לאיבר מין גדול. אני מעלה כאן את הסוגיה משום שאני חשה שזה מתחיל להוות בעיה כי פסלתי כמה בחורים טובים ואיכותיים לאחר שאיבר מינם לא מצא חן בעיני וזה קרה לאחר שכבר יצאנו תקופה והתפתחו רגשות כלשהם. משום מה, כאשר האיבר הזכרי לא מרשים אותי, אני מאבדת עניין, לא משנה כמה הבחור מתוק/מתחשב/מעניין וכו'........גם ככה קשה למצוא בן זוג בימינו בלי שום קשר לגודל איבר המין, אז כשמוסיפים גם את זה (וכמובן אני רוצה שיהיה לטעמי מבחינה חיצונית וגם יהיה בעל אישיות טובה ובעל נכסים) אז, זה הופך את העסק לכפליים קשה. למרות שנסיוני המיני במין מלא הוא לא גדול כל כך, עדיין אני מרגישה שאני מעדיפה גבר בעל איבר מין מרשים...וכשאין את זה, אני מאבדת עניין עוד בשלב המזמוזים ובכלל לא מגיעה לשלבים מתקדמים יותר. ברור לי שאני יכולה תוך ערב או שניים לגלות מיד איך נראה איבר המין של מישהו ואז להחליט אם להמשיך או לא, כשעוד אין לי רגשות אך מצד שני אני ממש לא רוצה למהר בעניין הזה...אני בכל זאת, רוצה להכיר בחור בצורה רצינית, להנות מהמפגש, מהשיחה, מהביחד איתו ולא לרוץ ישר למיטה, זה פשוט לא האופי שלי. אז.....מה דעתך בנושא?

שלום מיטל, דעתי היא שזה בהחלט לגיטימי להחליט על קריטריונים חיצוניים מגוונים (מגודל הארנק ועד גודל איבר המין) לצורך החלטה על עתידו של קשר זוגי פוטנציאלי, אבל צריך לדעת שיש לכך מחיר. והמחיר הוא, כפי שכתבת בעצמך, שבני-זוג מתוקים להפליא שאינם עומדים בקריטריונים שקבעת ייפסלו בטרם עת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי! נראה שכל חייך עומד על מה שעומד! אז אני יכולה לייעץ לך שתכנסי לחנות ששמה ארוס ותבחרי את הגודל המספק ואז תוכלי לחפש את הבחור ה"רציני" ואולי עסקה החבילה שלו תשתלם לך! אבל בינתיים שלא תשארי בהתלבטויות תסתפקי במה שתיקני.

שלום רב, שלום רב, אני אם לילדה בת 8,חכמה, נבונה, יפה, מקובלת, חברותית, בעלת לב רחב וטוב, אוהבת לעזור. באמת ילדה נהדרת! הילדה מאד עצבנית ומלאה כעסים. יש לה לעיתים מאד קרובות התקפות של צעקות (ענייניות) ובכי הסטרי וזה קורה כל פעם שמשהו לא נראה לה או לא מסתדר כמו שהיא רוצה. לדג': היא מתבקשת לעשות חוברת לחופש או לתת גם לאחותה לשחק במחשב, השבוע היא קיבלה עונש לא לראות תוכנית שהיא אוהבת והיא בכתה בהיסטריה כמעט שעה רצוף וכד'. האם יתכן כי מדובר בהפרעות קצב וריכוז, האם מדובר בבעיה אחרת ? אציין כי הדבר גורם לאווירה לא נעימה בבית ולהמון כעסים מיותרים, בעיקר עליה, בניגוד לאחיה האחרים. אנחנו מדברים עימה בלי סוף - הכל ברור לה היא מסכימה איתנו אבל מיד אח"כ כאילו לא דיברנו. ניסינו הכל : בטוב, ברע, לחבק, להתעלם כלום לט עובד. אנחנו די מיואשים ומפחדים שכל יום שעובר גורם לנזק בלתי הפיך. היא כבר התחילה להשמיע "אני אברח מהבית" וכד. אנחנו מיואשים בבקשה עזרו לנו! תנו כיוון ! תודה.

שלום דנה, אכן, לפעמים יש ילד מסוים במשפחה שמציב בפנינו אתגרים מיוחדים... בהתבסס על האינפורמציה שנתת, אני לא רואה אינדיקציות להפרעת קשב וריכוז דווקא. עם זאת, אני חושבת שכדאי לנסות לברר לעומק מה מטריד את בתך, ומדוע היא מגיבה רגשית באופן זה במרחב המשפחתי. הרבה מאוד פעמים כדאי לעשות בירור כזה בעזרת איש מקצוע, כמו פסיכולוג/ית חינוכי או פסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם ילדים. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית העובדים בבית הספר של בתך, ולהתייעץ עמם לגבי פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי או לגבי פנייה לפסיכולוג/ית באופן פרטי. בברכה להצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

אני בטיפול כבר כמעט שנה. יש לי קשר טוב עם המטפלת למרות שהטיפול והקשר ידעו משברים קשים. היו תקופות שנפגשנו פעמיים בשבוע ולפני חודשיים חזרתי להגיע פעם בשבוע. אני מאד מודעת למה שעובר עלי - הרצון להתקרב ולאהוב ולהיות נאהבת וחשובה ומשמעותית ובמקביל הרצון לברוח ולא להתמודד והכמיהה להקלה. מאז שהתחילה הטיפול, הדבר היחידי שמעסיק אותי הוא הטיפול עצמו. הסיבות שבגללן הגעתי לטיפול נשכחו מזמן וכרגע רק שאלת הקשר שלי עם המטפלת נותרה במרכז. הנושא מדובר כמובן, כולל העוצמה שאני עסוקה בה, אבל הדיבור לא מקל עלי. היו תקופות שניסיתי לדבר על זה פחות והיו תקופות שדיברתי על זה יותר, ושום דבר לא משתנה. אני מרגישה כאילו שיש לי איזו מין אובססיה בעניין. כאילו OCD לא התנהגותי אלא רגשי... אני מתישה את עצמי (וגם את סביבתי הקרובה ששותפה לתהליך) ואין לי כוח יותר לעסוק בזה. החיים שלי מלאים מאד - לימודים, עבודה, זוגיות, חברים, התנדבות במקום מסויים ועל כל זה, מאפיל הטיפול והמטפלת. כאילו שכל השאר הופך להיות טפל ולא חשוב, זניח ושולי. שוב ושוב אני משחזרת דברים שנאמרו בפגישה האחרונה, דברים שאני רוצה להגיד בפגישה הבאה דברים שאני רוצה לספר לה ואיך אני אספר, איך היא תגיב... בהתחלה חשבתי שזה יעבור תוך חודש-חודשיים שלושה. כבר כמעט שנה וכלום לא השתנה...למרבה המזל, אין החרפה (לא שאני יודעת איך המצב יכול להיות גרוע יותר - אני הולכת לישון עם מחשבות עליה וברגע שאני מתעוררת אני חושבת עליה) אבל גם אין הטבה. מה יהיה איתי?

שלום יעל, תיארת באורח חי וציורי את האופן בו הקשר הטיפולי ממלא את עולמך. אני בטוחה שיש סיבות לכך ש"פינית" לטיפול מקום כה נרחב, ושאת מבטאה בכך כמיהה לסוג מסויים של מגע אנושי. אני מציעה להשתמש בטיפול כדי להבין תהליך זה יותר לעומק, גם בהקשרים אחרים. השתמשי בקשר הטיפולי כדי להתבונן באמצעותו ברגעים בהם את מרגישה "מלאה" או "ריקה", "שבעה" או "רעבה" רגשית. אשמח אם תכתבי אלינו גם בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

חשבתי על הדברים, על האפשרות שיש סיבה שפיניתי מקום רב כל כך לטיפול. לצערי, הדברים לא כל כך פשוטים. יש לי נטיה (מאז ומתמיד או לפחות מאז שאני זוכרת) להנעל על דברים ואז הם ממלאים אותי לחלוטין. זה יכול להיות אפילו משהו שולי כמו לבחור רהיט מסויים לבית. כשמשהו כזה עולה על הפרק הוא מעסיק אותי באופן אינסופי, ממש ברמה האובססיבית. כמה שאני מנסה להפטר מזה ולשנות את הדברים זה לא עוזר ושוב ושוב אני נתקעת עם מחשבות אינסופיות, עד שהנושא נפתר ומגיע משהו אחר. אני מאמינה שהטיפול הוא פשוט נושא כזה שלא נפתר ולא הגיע נושא אחר שימלא את מקומו, רק שהפעם זה כבר מעבר לשלב שזה מפריע "סתם" זה בא על חשבון הרבה דברים אחרים ופוגע בי וגורם לי להרגיש שכל השאר לא חשוב. לפני הטיפול החים שלי היו מאד מלאים ברגש, בעשיה בתחושות מגוונות טובות ורעות גם יחד. אני חיה במערכת יחסים ומרגישה מאד נאהבת ואוהבת אבל מאז שהטיפול ככה ממלא אותי הכל הפך להיות שולי. אני ממשיכה לתפקד כרגיל אבל מרגישה שהכל איבד טעם. זה נשמע ממש מטופש אבל אפילו האוכל פחות טעים לי (ואני בן אדם שאוהב לאכול). זה מפחיד אותי המצב הזה. אם פעם חשבתי שבאיזה שהוא שלב יהיה שיפור או שינוי היום אני כבר ממש לא בטוחה. התחושה הזו כל כך ממלאת אותי שאפילו הדברים שבגללם הגעתי לטיפול ושהפריעו לי בחיים, כבר לא משנים ולא מפריעים לי בכלל. כמו שאמרתי אני מדברת על הנושא בטיפול אבל גם זה לא עוזר. לא יודעת מה לעשות ודי מיואשת מעצמי.

שוב אני נכנס להתייעץ איתכם מהנכר... אני מתלבט האם להמשיך הטיול בחול...אני כרגע בתאינלד ...האמת היא טיילתי כאן חודש ולא ממש נהניתי ההתלבטות כרגע האם להשמשיך ליעד אחר כגון ויטנאם או לחזור הביתה.. מחד אני לא נהנה כאן ...הכל תיירותי וסתם משעמם..אמא שלי עברה ניתוח קשה בארץ שגיליתי בדיעבד (יש לה סרטן\\9 ..) וכעת היא בסדר מתאוששת אך מצבה הבריאותי מושפע ממצבה הנפשי ומצבה הנפשי מושפע מנוכחותי בבית כן או לא ..לצערי... בכל זאת טסתי -היא הייתה בסדר לפני חודש...לא רצתה לגלות לי שהיא עברה ניתוח כעת חברת הוריי אומרת לי שאימי בסדר ..ואימי אומרת לי להמשיך הטיול ... הקטע הוא שאני חש כאלו לא חוויתי מספיק..אבל האם באמת זה בגלל המקום \? או שמא בגלל אישיותי? אני רוצה שאחזור לארץ ללכת לטיפול ...אני צריך את זה בהרבה הקשרים אחרים... האם זה בזבוז כסף לטייל ? יש לי כל כך הרבה דברים אחרים...העיקר זה הטיפול ... האם אהנה בויטנאם ? האמת ראיתי נופים מדהימים כאן בתאינלד וכלום לא נגע בי! משהו לא בסדר בי! כולם מטיילים שנה ואני לא נהנה! יש לציין שאני ממש לא מתגעג למשפחה או לארץ או משהו כזה...אין לי כח גם לחזור לעבוד וכו'...פשוט הטיול לא כזה אייי אי אי.. האם בארץ אחרת אני אהנה? נראה לי שמדובר בי...ייעצו לי תודה... המשך הטיול תלוי גם בעצתכם תודה...

שלום רוני, אכן, לפעמים נופים מדהימים בארץ רחוקה הם לא בדיוק מה שאנחנו צריכים... אני מבינה שנסעת לטיול מתוך תחושת עומס, שקשורה להתמודדות עם המחלה של אימך. מן הסתם קיווית שתחושות הכובד והקושי יתחלפו בשלווה ובהנאה, וציפיות כאלה לעיתים מקשות. הרי כשנסעת לטיול "לקחת" איתך גם את התחושות והנושאים שמעסיקים אותך בארץ... נדמה לי שהתשובה קשורה לאו דווקא לשאלה אם תמשיך לטייל או תחזור, אלא לשאלה מה אתה יכול לעשות עכשיו כדי להרגיש טוב יותר. את מרבית הדברים ניתן לעשות גם בארץ וגם בטיול - למשל, לדבר בכנות עם אימך, ליצור קשר קרוב עם אנשים בסביבתך ולשוחח עמם באופן אותנטי על רגשותיך, לפנק את עצמך במשהו נעים במיוחד וכן הלאה... כתוב לנו שוב בקרוב, ואיחולי החלמה לאמך, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני רוצה להתייעץ לגבי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה טון הדיבור שלי נשמע מצחיק אבל הבעיה היא גדולה הורי תמיד מעירים לי על טון הדיבור שלי שהוא אגרסבי אבל הבעיה היא שאני ממש אבל ממש לא מתכוונת גם אם אני רוצה לומר דברים בצחוק זה יוצא רע אם אני מתווכחת זה ממש קטסטרופה אני מגיעה למצבים שאני מנסה לדבר כמו מישהו אחר לגמרי אני כאילו נכנסת לדמות אבל זה קשה להחזיק את זה כל היום אז בעבודה בסדר אבל כשמגיעים הביתה לשגרה זה נעשה קשה כרגע מה שהכי מטריד אותי זה שיש לי ילד הוא בן 3 ולפעמים אני מעירה לו או מנסה להסביר לו לפי התגובות שלו אני מבינה שהוא שומע אותי כמו האחרים אני מאוד מתוסכלת לא יודעת מה לעשות אובדת עצות איך אפשר לשנות את כך שלא יגרמו נזקים נוספים אני מבינה שזה נשמע תמוה אבל אודה על עזרתכם

שלום שירי, זה לא נשמע מצחיק בכלל, ובהחלט כדאי להשקיע מאמצים בהבנת הבעיה שמטרידה אותך. מהאינפורמציה שנתת לא לגמרי ברור לי האם כדאי להפנות אותך לבירור אצל קלינאי/ת תקשורת או אצל פסיכולוג/ית, אבל ייתכן שכדאי לעשות את שניהם. עדכני אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בטיפול פסיכולוגי ואני לא מרגישה שיפור. המטפלת שלי מאוד נחמדה ויש לנו כימיה טובה. אני בטיפול 9 חודשים. יכול להיות שיש אנשים שזה לא מתאים להם? אני אדם מאוד מעשי, אולי לי זה לא מתאים? התחלתי את הטיפול כתוצאה מייאוש מאוד גדול. כמובן ששיתפתי את המטפלת שלי בתחושות האלה והיא אמרה (כמובן) שצריך להמשיך. מה עושים? אולי די? הטיפול יותר מקשה ממקל. תודה

כמה שאני מבינה לליבך... גם אני עברתי טיפול פסיכולוגיי דיי ארוך ובכל פעם מחדש שאלתי מתי זה ייגמר. מה שהצלחתי להבין הוא שהטיפול הוא לא כמו מקל קסמים שבשנייה אחת הופך עולמות. מדובר בתהליך ארוך וממושך שמטרתו היא (בסופו של דבר) להראות לך את האור שבקצה המנהרה. להפתעתי הרבה, סיימתי את הטיפול והיום אני אדון לעצמי. מדאיג אותי קצת שכתבת שהטיפול יותר מקשה ממקל. גם אני עברתי רגעים מאוד קשים בטיפול- צריך לחזור אחורה ולשחזר כ"כ הרבה דברים כואבים, אבל חייבים להיות למטה, כי לבנות את עצמך מחדש ולהגיע למעלה. בכל מקרה אני מציעה לך לפתוח את הנושא בפני המטפלת ותנסו ביחד להגיע להסכמה בעיניין. שיהיה בהצלחה!!!

היי דנה, מה שלומך? יש לי כמה שאלות, אם זאת לא חוצפה... היום את מרגישה שהטיפול עזר לך? בסוף נשארת בטיפול וסיימת אותו? אם בכלל יש לדבר הזה סוף... כמה זמן את אחרי הטיפול? יש משהו שאת מצטערת עליו? בסוף הסבל משתלם? דיברתי עם הפסיכולוגית שלי והיא חושבת שצריך להמשיך, כמה צפוי... היא ממש בסדר אין לי טענות. אבל אולי לי זה לא מתאים? החיטוט הזה, האם הוא באמת משתלם בסוף? סליחה על המבול של השאלות, אני פשוט מוטרדת... תודה לך, דנה

שלום דניאלה, זה באמת כל-כך מסובך... מניסיוני, במרבית המקרים תחושה של קושי בטיפול מעידה על כך שנוגעים כעת בנושאים מורכבים ורגישים, ואז בהחלט כדאי להמשיך ולהתאמץ. עם זאת, אין ספק שיש מקרים בהם הטיפול הספציפי אינו מתאים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצב זה היא לבדוק את הנושא לעומקו עם המטפלת שלך. למשל, האם את מכירה ממקום אחר (יחסים אחרים, תקופת חיים אחרת) את ההרגשה של אי התקדמות? האם ההרגשה הזו קשורה לזכרונות/תחושות/מחשבות מסויימות? האם משהו במפגש עם המטפלת מאפשר לך לחוש כעת (במסגרת הקשר הטיפולי) את הייאוש שבגללו פנית לטיפול? אני בטוחה שלמטפלת שלך יהיו רעיונות נוספים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, אני לא מכירה את ההרגשה של אי התקדמות ממקום אחר. אני מרגישה ככה כי באמת לא השתנה כלום במשך 9 חודשים, אני עדיין מיואשת. הייאוש תמיד היה שם, הוא אף פעם לא עזב אותי. מה דעתך על הפסקה בטיפול? זה מקובל? אפשרי? אני מרגישה שנתתי לטיפול צאנס, בכל זאת השקעתי 9 חודשים. אולי זה שמטפלת שלי נחמדה זה לא מספיק או שלי אישית טיפול לא מתאים. תודה

היי כולם.. אני מקווה שזה המקום הנכון לשאול... אבל אני סובלת מOCD ושלל הפרעות נוספות. התחלתי טיפול לפני כחודשיים והמטפלת הציעה לשלב טיפול תרופתי. בפורום של OCD המליצו לי על טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מה שבעצם אני בעצם מנסה לשאול, זה מה "עדיף" (וכן, אני יודעת שזה משתנה מאדם לאדם), מה בדר"כ עוזר? איך זה הולך? תודה מראש..

שלום, זה בהחלט המקום לשאול... הטיפול שנמצא היעיל ביותר ב- OCD (ובהפרעות חרדה אחרות) הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול תרופתי נוגד-חרדה. לאור זאת, אני בהחלט תומכת בהצעת המטפלת שלך להתייעץ גם עם רופא פסיכיאטר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על התשובה, אני צריכה לדבר עם המטפלת על סוג הטיפול, ולראות מה קורה הלאה, גם בהקשר התרופתי. אמממ מזה אומר קוגניטיבי-התנהגותי? שמעתי על זה בהרבה מקומות כטיפול היעיל, מה הוא כולל פחות או יותר?

שלום,רציתי לעלות בעיה מאוד עמוקה שקיימת כבר שנים אני בחורה בת 22 ויש לי אבא שמשתמש בסמים אני חייה עם אח בן 24 ועם אמי אני מרגישה שאבא שלי מוריד וחוסם לנו את כל האנרגיות החיוביות על מנת להתקדם בחיים וגורם ל-3 אנשים להיות אומללים חשוב לי לציין שאנחנו בדר"כ אנשים מלאים חיים ושמחה הוא לא מפרנס אותנו ואפשר להגיד שהוא די חי על חשבוננו כל אחד תורם אני תורמת כל כך הרבה שאני אפילו לא יכולה לחסוך למען עצמי ללימודים וכו אני רק עוזרת לאמי ואחי וזה מתבטא בקניית אוכל וכו אמא שלי סובלת ממנו כל החיים היה משפיל אותה הבאלימות מילולית מטורפת וממש רע לי לא יודעת איך אפשר לצאת מזה אני נואש וצריכה עזרה בבקשה אני אובדת עצות בתודה מראש וזה רק בתמצית

שלום ירין, אני חושבת שהמשפחה שלך באמת יכולה להיעזר מאוד ע"י התערבות מבחוץ, אבל אני לא בטוחה שהתמיכה שאנחנו יכולים להעניק בפורום זה היא מספיקה. נראה לי נכון לפנות למחלקת הרווחה בעיריה או במועצה בה אתם מתגוררים, ולשוחח באופן אישי עם עובד/ת סוציאליים. אני בטוחה שניתן להתייעץ גם עם אגודות לטיפול בנפגעי סמים ומשפחותיהם (עשי חיפוש קצר באינטרנט). אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדות העומדת בפנייך, ומקווה שתעדכני אותנו בהמשך. אורנה ראובן-מגריל

שלום אני נמצאת בטפול פסכולוגי מזה כחודש, (דרך קופ"ח,בתשלום מסובסד) בגלל דיכאון. תדירות הפגישות היא פעם בשבוע, אך אני מרגישה שזה רחוק מדי . המחשבות מטרידות אותי גם כאשר התחושות הקשות נחלשות ואני מרגישה יותר טוב, ולחכות שבוע שלם, זה הרבה זמן, לאחר שעובר שבוע המחשבות "נחלשות" וכבר לא מתחשק לי לדבר או שאני פשוט לא זוכרת מה היה. בפגישה השניה או השלישית עדכנתי את המטפלת כי חשתי צורך לקבוע פגישה נוספת, והיא הנהנה ואמרה שזו אפשרות ושנבחן אותה. הבעיה היא שאני לא מרגישה נוח לחזור ולדבר על כך מכיון שאין לי אפשרות כלכלית לממן פעמיים בשבוע (גם פעם בשבוע זה מכביד כלכלית) ואני מניחה שאולי המטפלת לא חושבת שצריך להגביר תדירות, כי אם זה היה נדרש לפי דעתה, סביר שהיא היתה מעלה את זה. אני לא מרגישה נוח לבקש להוסיף פגישה ויחד עם זאת להגיד שאין לי איך לממן את זה ולבקש את התחשבותה. מה עושים ? לפי איזה קריטריונים מטפל חושב שצריך להגביר תדירות של טיפול ? אני מרגישה מבולבלת, מצד אחד אני מכריחה את עצמי להגיע כל שבוע למרות מחשבות על בטול הפגישה, אך מצד שני קשה לי להתמודד עם דברים יומיומיים ואני זקוקה להגיע לעוד פגישה.

שלום מיטל, ראשית, אני רוצה לאחל לך הצלחה בהתמודדות עם הדיכאון... תדירות הפגישות הטיפוליות קשורה לסוג הטיפול (בפסיכואנליזה למשל יש 4 פגישות שבועיות ולפעמים יותר). בפסיכותרפיה הנטייה היא לפגישה אחת או שתיים בשבוע, כאשר צמצום משך הזמן בין הפגישות קשור למצבו של המטופל. ההחלטה היא ספציפית, ומבוססת על הצרכים והיכולות של המטופל. למשל, בתקופות בהן יש בטיפול הרגשה של עומס, שהזמן לא מספיק, שהפרידה למשך שבוע קשה מדי וכד' אפשר לבדוק את האפשרות הזו. נדמה לי שהמטפלת שלך בהחלט הזמינה אותך לדון בנושא, וכדאי להעלות אותו שוב. בין אם תחליטו על הוספת פגישה לתקופה מסויימת או לא, חשוב שהיא תדע שמחשבות אלה מעסיקות אותך בין הפגישות. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

מיטל יקירה, את ממש לא צריכה לסבול, ואם את חשה בצורך של פגישה נוספת- תעשי זאת! גם אם הדבר אומר צימצומים מסויימים מבחינה כספית. הנפש היא דבר יקר ואסור לנו לתת לנושאים כמו כסף לדחוק את נפשנו לפינה. יש תקופות ויש תקופות. עכשיו את חשה צורך ביותר פגישות אך בעתיד הדבר ישתנה ואת ממש לא תמשיכי בשתי פגישות לשבוע כל החיים. אז באמת שאין לך מה לדאוג. כמו שהתדירות עולה, היא גם תרד. שיהיה המון בהצלחה!

אהלן מיטל, אל תתביישי לבקש מהמטפלת שלך פגישה נוספת בשבוע, תעלי בפניה את ההתלבטות שלך ואת השיקולים (גם הכלכליים) ותוכלו לדון על הנושא ביחד והיא תעזור לך להחליט, זה תפקידה כמטפלת. גם אם לא תוכלי להגביר את תדירות הפגישות מסיבה טכנית או כלכלית או כל סיבה אחרת, לפחות תהיה לך הקלה אחרי שתשתפי אותה בחששות ובקשיים. אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שנתיים והיתה תקופה שבה הרגשתי שקשה לי לחכותץ שבוע בין פגישה לפשגיה והייתי חייבת אינטנסיביות והעלתי את הנושא בפניה והגברנו את הפגישות לפעמיים בשבוע במשך כמה חודשים, מצאתי עבודה נוספת ועבדתי קשה כדי לממן את זה כי היה לי חשוב מאוד וזה גם היה שווה כל שקל. עד שלא היה לי צורך בזה וחזרנו לתדירות של פעם בשבוע. כך שיכול מאוד להיות שגם אצלך את צרכיה רק תקופה מסוימת שבה התדירות תהיה גבוהה יותר, תמיד אפשר לחזור לתדירות המקורית והכי חשוב שהמטפלת תדע מה את מרגישה וחושבת, זה חלק גדול מאוד מהטיפול. בהצלחה ואני מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב מאוד, מבינה לליבך. מוניק

שלום, אני בחורה צעירה, נאה, אקדמאית העוסקת בתחום הדורש יכולת ניהולית, במצב בריאותי ונפשי טוב. יש לי בעיה של בטחון עצמי נמוך המופיעה במצבים ספציפים במסגרת העבודה. יש לי הרגשה שיש לי את הידע אך אני לא מצליחה לתת לו ביטוי. קשה לי לבטא את עצמי, נעלמות לי המילים באמצע משפט, אני חשה חוסר נוחות לדבר מול קהל ובעיקר חסרה לי מאוד - אסרטיביות. רציתי לדעת האם קיימות סדנאות / קורסים / גורמים אחרים שניתן לפנות אליהם לעזרה או ייעוץ בתחום? האם ניתן לקבל ייעוץ פסיכולוגי בנושא?

סימה יקרה, אנשים רבים, שלא היית מעלה בדעתך לחשוד בהם, סובלים מתופעות דומות לאלה שאת מתארת. בהם אפילו אמנים העומדים על במה ערב ערב, מרצים באוניברסיטה ומנהלים בכירים. יש אנשים שהעמידה והדיבור מול קהל מאיימים עליהם, וגורמים להם לחוש חסרי אונים וחסרי ביטחון. אפשר וכדאי לטפל בקשיים הללו, בדר"כ בטכניקות התנהגותיות, המתרגלות את המטופל בסיטואציות הרגישות, ומציעות לו כלים לשליטה בחרדה ולהפחתתה. בהחלט יש מקום לייעוץ פסיכולוגי, בו תוכלי - יחד עם איש מקצוע - לשרטט תכנית טיפול שתתאים לך. אזרי אומץ וצאי לדרך. אני מאמינה שהמאמץ יישתלם. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני באמת במצב די נואש בנושא הזה. האם תוכלי לתת יותר פרטים, למי אוכל לפנות בנושא וכיצד מגיעים אליו. כל הדברים הללו גורמים לי הרבה מאוד עצב בחיי מאחר ואני טיפוס מאוד רגשן ולוקח הכל ללב וכל הדברים האלה מציקים לי ומשפיעים עלי מאוד.

לצורך כתבה שתתפרסם במגזין "להיות משפחה" מחפשת מחקרים שעשו על התופעה של זירוז הילדות - ילדות שמתבגרות והופכות לנשים בגיל מאוד צעיר. יש אפשרות גם לאחד המומחים יתראיינו לכתבה.

שפעת תקפה אותי בימים חמים אלו. כך שמצאתי זמן לשוטט באינטרנט וכאן בפורום לקרוא הודעות ישנות. התרשמתי מאוד מהפתיחות, הכנות, האיכפתיות שנוצרה בפורום המיוחד הזה, תודה לכולם, ושנהיה בריאים :-) במיוחד למנהלי הפורום על התשובות המקצועיות ואישיות אפילו דרך המידה הזו. נענע

היי, תודה על המילים החמות. נעים לדעת שדברים שיוצאים מן הלב, נוגעים ומהדהדים גם בנתיבים וירטואליים. מצטערת לשמוע על השפעת הקייצית שתקפה אותך. (האמת, הייתי קונה עכשיו איזה יומיים מנוחה במזגן... :-) ) הרבה בריאות, ושוב תודה ליאת

שלום רב, אני בת 33 רווקה, אף פעם לא ההייתי בטיפול פסיכולוגי, בריאה בגופי ונפשי אבל מוטרדת מאוד מבעיה שגורמת לי כבר שנים לתסכול רב. בעיה היא חוסר היכולת להתמקד בעקביות וחוסר ריכוז. המצב הזה מונע ממני בעצם לממש את הפונציאל שלי משום שכדי להגיע להישגים בחיים צריך לבחור נושא ולהתמקד בו - דבר אותו אני לא מצליחה לעשות. כדי להבהיר את העניין קצת יותר אתן דוגמא: אם ביום מסויים אני "מחליטה" להתמקד וללכת על כיוון מסויים כמקצוע למחרת אני מאבדת בו עניין לחלוטין, לא כי הוא לכשעצמו לא מעניין אלא כי משהו אחר משך את תשומת ליבי לכיוונו. במצב כזה, שוב כמו שנאמר קודם, אני לא מצליחה להגיע למימוש מטרות משום שאני לא מצליחה להחזיק באף אחת מהן מספיק זמן כדי לגרום לה להתממש. אם אני צריכה להגדיר את הבעיה הייתי אומרת שזו "היפראקטיביות מנטאלית". פיסית דרך אגב אני רחוקה מלהיות היפראקטיבית. רציתי לדעת אם יש פתרון או טיפול לבעיה (תרופתי או אחר). תודה רבה, ענבר

ענבר יקרה, ההגדרה שלך - "היפראקטיביות מנטלית", הגם שבאה לתאר מצוקה וקושי, מצאה חן בעיני. היא מסבירה היטב את אי-השקט המחשבתי, ואת הקושי להתמקד במשימה מנטלית אחת לאורך זמן. הבעיה שאת מתארת עשויה להתאים לתופעה מוכרת הנקראת 'הפרעת קשב וריכוז'. מי שסובלים מהפרעה זו מדווחים, בדר"כ כבר מילדותם, על קשיי ריכוז המפריעים להם לתפקד היטב בלימודים, בעבודה, ולפעמים אפילו בהקשרים חברתיים. אנשים כאלה נוטים להימנע מפעילויות הדורשות ריכוז והתמדה. הם שכחניים, מפוזרים, מתקשים להתארגן, ומתקשים בקבלת החלטות - וכתוצאה מכך גם מתקשים לממש בצורה טובה את היכולות שלהם. את אומרת שהתופעה הזו גורמת לך תסכול רב שנים, מה שיכול לרמוז על נוכחותה כבר בילדות. לא אמרת איזו מן תלמידה היית. האם זה ליווה אותך גם בביה"ס? בתיכון? חשוב לציין, שהדוגמא שהבאת אינה מעידה בהכרח על ההפרעה הזאת. קשיי מיקוד וקשב יכולים ללוות גם מצבים אחרים, כמו קשיים רגשיים, חרדה, ועוד. בהפרעת קשב וריכוז (גם ללא היפראקטיביות) נהוג לטפל בדר"כ תרופתית, יחד עם פסיכותראפיה התנהגותית או דינאמית. כדי להגיע לאבחנה חד משמעית יש לפנות לנוירולוג, פסיכיאטר או למכונים המתמחים באבחון הפרעות קשב וריכוז. אני חושבת שכדאי מאד להתאמץ להגיע לשורש הבעיה, כדי שתוכלי למצות טוב יותר את כישורייך ולממש את עצמך בהרבה פחות מאמץ. בהצלחה רבה ליאת

שלום מתי בעצם ניתן לומר כי הפנייה לסדנאות החופשיות המשוחררות מאזיקים מקצועיים אינה נכונה,מתי לגיטימית יעילה. האם ישנם מקרים שפניה לסדנאות כלליות מהסוג הלא מקצועי כדאית? אם אדם היה רוצה לפנות עכשיו לסדנא כזו-האם שאלות כמו רמת ציפיות,סוג הבעייה,התאמה אישיותית ,עלות מול תועלת הן אלו שמשמשות למבחן האמיתי? אם אדם משתמש בסדנאות מהסוג הזה כתחנת ריענון,חוויה מרעננת ,צובר כוח "מאפקט הטיפול",מהמחויבות הכספית שיוצרת מחויבות פנימית וכו תודה מראש

שלום זבולון אתה שואל על סדנאות חופשיות, המשוחררות מאזיקים מקצועיים, ונראה שהתשובה ניתנה כבר בגוף השאלה. בעיני, אין כל רע בסדנה חופשית, כל עוד אינה מתיימרת להחליף עבודתו של איש מקצוע מיומן. אנשים נעזרים בכל מיני מסגרות - גם בסדנאות יוגה, חבורות זמר, טיולי התבודדות במדבר, וחוגי קרמיקה או שומרי משקל. לכל אלה (ולאחרות, כמובן) יש כוח לא מבוטל להביא עמן רווחה נפשית. כמו שציינת נכון, חשוב ביותר לבחון מה ב א מ ת מבטיחים לך שם, ולמה אתה מצפה מסדנה כזו. אני מניחה שעצם קיומן של סדנאות "נפש" שונות מעיד על כך שיש להן דורש. מן הסתם יש מי שהפיקו מהן תועלת רבה, יש מי שיצאו כמו שנכנסו, ויש גם מי שניזוקו. לצערי, גם טיפול פסיכולוגי מסורתי לא עוזר לכולם במידה שווה. אני רוצה להאמין שהאזיקים המקצועיים, המכפיפים את המטפלים המורשים לחוקים של אתיקה ומסורות טיפול, מצמצמים במידה רבה את הסיכון לנזק נפשי. אני עצמי מאמינה מאד בטיפול הנעשה בידיים מיומנות, מקצועיות ומורשות. לשם גם אשלח את יקירי במידת הצורך. דרך צלחה ליאת

איזה כיף של תשובה! מאורגן,מסוגר,מסויג ומעביר מסר ברור-מענה הולם. תודה

לילדה אין אחים ואחיות בכלל. וההורים שלה די מבוגרים (בשנות הארבעים המאוחרות) אבל שלה הוא בן אדם די מתוסכל שחולה בהרבה מחלות ביניהן סכרת ומחלת החרדה אמא שלה מאוד סגורה ולא יוצאת לעולם מהבית (הילדה תמיד אומרת שהיא נשארת "לשמור" על הבית) השנה היא סיימה כיתה א' עם הרבה בעיות בקריאה ובחשבון. היא מסרבת ללמוד כי היא טוענת שילדים גדולים לומדים והיא תינוקת. היא לא מסתדרת עם ילדים בגילה והחברים היחידה שלה היא ילדה בת 4 בגן

היי מור, את מוסיפה מידע נוסף, שאכן מעורר סימני שאלה. אפשר להעלות השערות שונות אשר להתנהגות ה'רגרסיבית', וכולן יישארו בגדר ניחוש, בהיעדר מידע בדוק ומפורט. כאשר ניגשים לאבחון וטיפול בילדים, חשוב לאסוף מידע רב ככל האפשר על הילד והוריו, על ההיסטוריה המשפחתית עוד טרם לידתו, בסמוך ללידה ולאחריה, על מהלך ההתפתחות הכללי של הילד, וכו'. לא פרטת מה טיב הקשר שלך למקרה, ומה בעצם את שואלת. בכל מקרה, ניתן להניח שעבור הילדה הזו - ואולי גם עבור הוריה - להתנהגות ה'ילדותית' יש תפקיד. בהחלט אפשר שמדובר במשפחה במשבר, והילדה מאותתת בדרכה על המצוקה. אם את קרובה בדרך כלשהי למשפחה, תוכלי - אולי - להציע להם לפנות לאנשי מקצוע לשם הערכת מצב. לפעמים, מתוך הדאגה והמסירות לילדם, הורים מוכנים להתגייס ולטפל טוב יותר גם בעצמם. בברכה ליאת

שלום רב, אני סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת ניסיון רב בעבודה עם אנשים. אני מעוניינת להרחיב ניסיון זה, ולעבוד בתחום הנפש בשנה הקרובה בירושלים. אשמח אם תיצרו עימי קשר במייל: [email protected] עדנה

עדנה, מאחלת לך שתמצאי מהר עבודה שתתרום להתפתחותך המקצועית. זה לא תמיד קל, אך אל תתיאשי. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רציתי לדעת, אם היות ועברתי גילוי עריות בילדותי, האם אני צריכה פסיכולוגית "מיוחדת" או שכל פסיכו' דינאמית מתאימה. כרגע עזבתי טיפול מכל מני סיבות. אני לא דיברתי מספיק על מה שהיה בילדותי , הבעיה היא שאין לי כמעט זכרונות. האם בהכרח יש צלקות שהן תוצאה של זה? יש לי "המון" בעיות , למשל- אני לא מאמינה ביכולת השיפוט שלי ל"מה נכון, אמיתי, ומה לא אמיתי" במיוחד עם אנשים, חברה, אני לא מאמינה ביכולת השיפוט שלי לגבי התנהגות האנשים סביבי. מעבר לזה, יש לי בעית זהות קשה, אני לא יודעת מי אני ולא מרגישה חיבור למשפחת המוצא , אני מתכוונת, שכן אני מרגישה חיבור, אבל על זמן שאול, על מקום לא בטוח, בודקת כל הזמן אם משפחתי , אם יש לי את מקומי במשפחתי. חוויותי כיום , מול ילדיי ובעלי אינם "נצרבים" בתוכי, כאילו שזה לא אמיתי וכל האמת שלי היתה כשהייתי קטנה, בבית הורי. וגם יש לי בעית אמון קשה מול החברה, חברים, אנשים, אז אני מתרחקת. אני יכולה גם להתנתק מהסביבה ולהיות במן עולם משלי , שם אני רוב הזמן. אני פורטת לך ככה הכל, אלו כל מני נקודות שהצלחתי למקד כתוצאה מהטיפול הפסיכו' שעברתי. תוכלי לענות לי על שאלותי? תודה וסליחה על האורך ניבה

ניבה יקרה, אנסה לענות לשאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו. האם את צריכה "פסיכולוגית מיוחדת"? ככלל, כל מטפל דינאמי יוכל לעזור לך בהתמודדות עם טראומות העבר שלך. עם זאת, יש גופים ה'מתמחים', בהגדרתם, בסוג בעיות ספציפי, כמו למשל כאלה המתמחים בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. בסופו של דבר, הגורם המשמעותי ביותר הוא האמון והקשר שנוצר בינך לבין המטפל/ת. את שואלת האם אירועי ילדות קשים בהכרח מותירים בנו צלקות. גם כאן, התשובה אינה חד משמעית. מרבית אירועי חיינו צרובים בנו באופן זה או אחר. הם מותירים רישום ואולי אפילו צלקת. אבל ממש כמו צלקת אמיתית, בעור, אין הכרח שהצלקת הנפשית תמשיך להכאיב ולבעור בנו לנצח. יש אפשרות לצמוח מתוך אירועי חיינו, להתרחב ולגלות את הכוחות הקיימים בתוכנו כיום. אני מאחלת לך שתצליחי - בעזרת טיפול כמובן - למקם את עצמך מחדש הן במשפחת המוצא שלך, והן במשפחה שהקמת לך כאדם בוגר. זאת בהחלט משימה נכבדת, ונראה לי שחשוב לא לוותר. יתכן שעזיבת הטיפול משקפת את אותה זהירות וחוסר אמון מול בני אדם אחרים. היכולת להתגבר על החשש, לבסס ברית טיפולית ולהתמסר לדמות מיטיבה, יכולה להיות אולי התחלה של התאוששות ותקווה. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח ליאת

שלום ליאת, מה עושים אם נמצאים בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ועדיין המאמץ לקום בבוקר ולרצות לחיות קשה מידי? מאיפה לוקחים רצון לחיות ? ומה עושים עם חוסר הרצון לעשות משהו, כל דבר ? יש בתוכי חלק גדול שמאמין שבמת לא שווה לחיות ולא כדאי, ויופי שיש טיפולים אבל אין להם השפעה כי האמת היא אותה אמת. שלא כדאי לחיות. מה את אומרת?

שלומית יקרה את מספרת שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ועדיין מתקשה להתמודד עם משימות היומיום. לא ברור כמה זמן את בטיפול, אבל את ודאי יודעת שלפעמים מדובר בתהליך שלוקח זמן. חשוב שהאנשים המטפלים בך, יידעו על תחושותייך, כדי שלא תישארי עם זה לבד. את אומרת שחלק גדול בתוכך מאמין שלא שווה לחיות. אני מעדיפה לשמוח בחלק האחר, שעדיין מאמין ומקווה שיש טעם ומשמעות לחיים למרות הכל. לפני כשבוע (או יותר), התנהל כאן, בפורום שלנו, דיון ארוך ומרתק שעסק במשמעויות הקיום האנושי. אני מציעה לך לקרוא את הדיון שקיימו יוג'ין, (סתם) מישהי ועוד חברים. היו שם הרבה הגיגים, חלקם מכאיבים ומלאי ייאוש, וחלקם מוארים ומלאי תקווה. שני הקטבים הללו, נמצאים בתוכנו כל הזמן, בעוצמות שונות, וחשוב לזכור זאת. נראה לי שכל מה שאומר לך אני, יחוויר נוכח מה שנאמר שם באופן כה מרגש וממצה. אני שולחת לך את הלינקים לדיונים ההם. החזיקי מעמד ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517375/xFP/517375 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517833/xFP/517831

הי שלומית רציתי לומר לך שאני מזדהה עם התחושה שאין טעם לחיים זה תוקף אותי עכשיו חזק וגיליתי לאחרונה שזה קורה ברגעים מסוימים כמעט לכל אחד מאיתנו בעוצמה כזו או אחרת אפשר לשאול אותך אילו תרופות את לוקחת? כי אם את אומרת שאת בטיפול פסיכיאטרי התרופות אמורות להשפיע כבר אחרי שבועיים, אני עכשיו התחלתי טיפול תרופתי ומצפה להקלה שתגיע..... בינתיים אני משתפת את הקרובים אליי בתחושות הקשות שיש לי, שתינו צריכות כל הזמן לזכור שזה זמני חזקי ואמצי אשמח לתגובתך מוניק

שלומית, את ההשפעה המלאה של תרופות פסיכיאטריות מרגישים, בד"כ, אחרי 4-6 שבועות. יש אנשים שמתחילים להרגיש הטבה גם אחרי 3 שבועות, אבל זו עדיין לא השפעה מלאה. דבר חשוב שצריך להבין בקשר לטיפול תרופתי הוא, שלעתים התרופה הראשונה שמנסים אינה מתאימה, ואז יש צורך להחליף למשהו אחר (בד"כ אחרי חודשיים של התנסות); זה תהליך שנמשך לעתים גם שנה (עד שמוצאים את התרופה הנכונה והמינון המתאים). אני יודעת שזה מתסכל, וממש מתחשק לזרוק הכל ולוותר. אבל המאמץ שווה את התוצאה. גם טיפול פסיכולוגי אינו עובד כמו קסם. ומה שקשה מאוד בטיפול זה, שלפעמים המצב נעשה גרוע יותר לפני שהוא משתפר... מעין נפילה לצורך עלייה... אם מבינים את זה, זה עוזר להמשיך הלאה. האמת היא אותה אמת, והיא לרוב סובייקטיבית. אבל זה לא משנה, כי גם אם האמת לא משתנה, אנחנו משתנים, גדלים ולומדים איך לחיות עם האמת הזו - על הטוב והרע שבה. ס.מ.

מספר עצות לי בשבילך: * קרבי אלייך את האנשים שעושים לך טוב, והרחיקי ממך את האנשים שפוגעים בך. * קומי בבוקר שעה לפני כולם, תקשיבי לשקט ותנשמי עמוק. *חייכי. גם אם זה לא אמיתי, הגוף אינו יודע את ההבדל. *עשי דברים שגורמים לך לצחוק, אפילו מעלים חיוכון קטן. *תעשי כושר, אין תרופה טובה מזו. והכי חשוב: תגידי לעצמך שאת לוקחת את עצמך בידיים ולא מוכנה להרשות לעצמך להתפורר ככה. להיות בדיכי ולברוח זו הדרך הקלה. אל תעשי לעצמך הנחות. את יודעת שאת חזקה, ואת יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה, את פשוט צריכה שמישהו יזכיר לך... אז אני מזכירה!!! בהצלחה מתוקה...

אני בחורה בת 22 ולא יודעת מה לעשות עם חיי אני מצד אחד מאוד רוצה ללמוד אבל אני צריכה להשלים בגרויות שזה די מתיש אותי ומוריד לי את המוטיבציה בכלל להתחיל ואני גם לא יודעת מה ואין לי עזרה כספית כיום אני עובדת משרה מלאה מרוויחה 4.5 חוסכת כמה שאפשר אבל עוזרת גם לאמי בבית עקב בעיות כלכליות גם לא הכי נוח לי בבית ורוצה לעזוב הכסף הוא נושא מרכזי בחיי שגורם לי לא להיות מאושרת למרות שאני מנסה להסתפק במה שיש ולומר תודה אני עובדת מאוד קשה ורוצה לעזוב למשהו יותר צנוע אבל זה כמובן יתבטא גם המשכורת מה לעשות בבקשה, אשמח לחוות דעת מקצועית בתודה מראש!

שלום לך, אני שומעת את ההתלבטות שאת מציגה כאן, ומצליחה לחוש, דרכך, את תחושת העומס. את רוצה ללמוד, אבל יודעת שזה כרוך במאמץ של שיפור בגרויות. את רוצה לעזוב את הבית, אבל יודעת שיהיו לזה מחירים. כסף הוא אכן נושא בחיינו, אבל לא כדאי להפיל עליו את כל האחריות לגורלנו. אולי בכלל הכסף הוא רק תירוץ? לא צריך הרבה כסף כדי לשפר בגרויות - צריך כוח רצון והחלטיות. לא צריך הרבה מאד כסף כדי לעבור לדירה שכורה (אולי עם שותפים) - צריך לקבל החלטה, לחפש, ולאזור אומץ לעשות זאת. לימודים אקדמאיים הם אכן דבר יקר. אבל אפשר לנסות לברר על אפשרויות של סיוע (מילגות למיניהן). יש לי הרגשה שהכסף אינו המכשלה העיקרית. אני מציעה לך להגדיר לעצמך סדרי עדיפויות, ואז לתקוף כל נושא בנפרד. לא חייבים לעשות את כל השינויים בבת אחת. בהחלט יתכן שתוכלי להפיק תועלת מפנייה לטיפול פסיכולוגי במסגרת המרפאות הציבוריות (עלול לקחת זמן כי התורים ארוכים) או בקופ"ח, ולהיעזר באיש מקצוע שילווה את תהליך ה"יציאה לחיים". ועד אז, נסי לצאת ממצב הקיפאון (מילה נחמדה בחודש אוגוסט...), להתחייב על משהו קטן ולנסות לקדם אותו. לפעמים הצלחה קטנה גוררת בעקבותיה תחושת הישג ושליטה, המהווה מנוף להתחלות נוספות. אני מאחלת לך הרבה כוחות ואומץ בדרך לשינוי ליאת

שלום רב, שמי מעיין בן 24 נראה טוב אבל יש לי בעיה ליצור קשר זוגי עם בני המין השני כלומר אני מדבר עם בנות צוחק איתן אבל קשה לי תמיד לקחת את זה צד אחד קדימה כיאלו אני תמיד בה בגישה האפלטונית ולא מצליח אפילו ממש מנסה ליזום איזה משהו שיצור קשר . אני יכול לקחת בחורה טרמפ הבייתה אני יכול לשבת וצחוק איתה בלימודים אבל לקחת את זה לכיוון קשר , מה פתאום ? כיאלו יש לי תחושה שהיא ממש תופתע אני איפילו לא חושב שאני יודע איך לעשות את זה האם לדעתך יש איזה המלצה שיכולה לפתור את הבעיה? בעצם השאלה היא איך לוקחים קשר שמובסס על קשר של לימודים או עבודה והופכים אותו ממשהו אפלטוני (גם אם אני לא ממש מכיר את הבחורה לעומק) למשהו ממשי לקשר זוגי?

מעיין יקר, אתה מתאר את עצמך כבחור פתוח וידידותי, שאינו מצליח לפרוץ את "מחסום האפלטוניות". אתה מצליח לקחת אותן טרמפ הביתה, לצחוק איתן בלימודים, ולנהל שיחות לא מחייבות, אבל המעבר לסיטואציה של קרבה ממשית קשה לך. אני מניחה שיש כאן הן את הקושי הפרוצדורלי (איך עושים את זה?) והן את החשש מקשר אינטימי עם בחורה. כדי להבין את מקורותיו של הקושי בקרבה ואינטימיות כדאי מאד לפנות לטיפול דינמי, שיסייע לך לזהות את הבעיות ולהתגבר עליהן בקצב שלך. אם תצליח להפיג מעט מן החששות הראשוניים, תוכל להעיז ולהתנסות בקשרים זוגיים, בעידודו והכוונתו של המטפל שלך. לא ציינת היכן אתה לומד, אך ברצוני להזכיר לך שבאוניברסיטאות קיימים שירותי ייעוץ וטיפול במחיר מוזל לסטודנטים. בהצלחה רבה ליאת

אני אב לילדה בת שנה וחצי, וכרגע הסכמי הראייה - מקנים לי את ימי שני ורביעי כולל שינה וכל סופ"ש שני, אבל כעת אומרים לי שלא טוב שהילדה לא ישנה במיטתה, חשובה לי דעתך לפני הגירושין תודה

ברוך יקר, במקרה של גירושין, הקשר עם ההורה שאינו משמורן חשוב מאין כמותו. מאד קשה לי לענות מכאן, מבלי להכיר לעומק את הדינמיקה המשפחתית שלכם, ואת הצרכים הספציפיים של כל אחד מכם. לא ברור מי הם אלה ש"אומרים לך". האם מדובר בבני משפחה? באנשי מקצוע? האם יש כאן שיקולים מקצועיים, או חשש שלכם, כהורים? ילדים צעירים מתקשים לפעמים להיפרד מההורה המשמורן (בדר"כ אמא), אבל חשוב לנסות להתגבר על כך, כדי לשמור על קשר רציף ומשמעותי עם ההורה האחר. לכן, רצוי ליצור תנאים זהים ככל האפשר (חדר מצוייד היטב, צעצועים, מיטה, ארון בגדים, וכו') גם בבית ההורה השני. לפעמים, במצב של חילוקי דעות קשים או בלבול, כדאי ללוות את התהליך בסיוע של איש מקצוע מנוסה, שיחסוך הרבה עוגמת נפש מכולכם. אני מאחלת לכם שתצליחו לנהל את התהליך בחכמה וברגישות. ליאת

ברוך, לא משנה מה יהיה, ולא משנה מתי היא תישן אצלך או לא, דבר אחד אני מבקשת ממך: פשוט תאהב אותה. תתן לה להרגיש שאתה תמיד שם בשבילה (גם אם לא במרחק הפיסי), תהייה חזק בשבילה, תבין אותה, תסביר לה, תצחק איתה, תבכה איתה. היא לא צריכה לסבול בגלל שהוריה כבר עכשיו סובלים. תאהב אותה הכי הרבה שאפשר. תודה.

אני חושבת שיותר חשוב לדעת מה הם עושים כשהם לא אוהבים את המטופל ו"תקועים" איתו, כי הרי לעבוד עם מטופל שאוהבים זה הרבה יותר קל... ניבה

ניבה, את מעלה שאלה חשובה. לאורך התהליך הטיפולי, שכידוע עשוי להימשך חודשים ושנים, המטופל מעורר במטפל רגשות שונים ומגוונים, לפעמים גם שליליים. (כך, אגב, קורה גם עם האנשים שאנחנו אוהבים מחוץ לטיפול). מטפל מיומן יודע להשתמש ברגשות הללו כדי לקדם את הטיפול. אגב, תקיעות בטיפול לא בהכרח קשורה לרגשות אלה. במקרים חריגים, בהם המטפל מרגיש שאין ביכולתו להקים ברית טיפולית עם אדם ספציפי, מוטב - בהתאם לכללי האתיקה - להעביר את הטיפול לאדם אחר. למזלנו, זה לא קורה לעיתים קרובות. לילה טוב ליאת

ערב טוב לכולם האם המטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? עם כן, אז לאיזה סוג אהבה זה דומה? לכיוון השני זה ברור לי, מטופל בדר"כ אוהב את המטפל שלא, אבל אני באמת רוצה לדעת האם גם המטפלים אוהבים, ואם הם אומרים את זה במילים השאלה הזאת מטרידה אנשים נוספים, (אותי זה מטריד מאוד)! נענע

ערב טוב! את מעלה שאלה כללית ומעניינת, ונראה שלמטפלים שונים יהיו תשובות שונות. אני יכולה להעיד על עצמי בלבד, ואנסה להשיב לך בגילוי לב. טיפול הוא תהליך מיוחד בו שני אנשים יוצאים יחדיו להרפתקה. כמו כל הרפתקאה , גם את זו נעים יותר לעשות בחברה טובה. כשיוצאים יחד אל הלא-ידוע, יש הרבה עמימות. בראשית הדרך, שני הצדדים מנסים ללמוד את השותף, כל אחד מזוית הראייה שלו. האם הוא דברן? שתקן? חייכן? רציני? בעל הומור? אמין? מהורהר? 'שולף' מהמותן? מיישיר מבט? ביישן? בהדרגה, לומדים את האחר, את שפת הגוף שלו, את 'כתב היד' הטיפולי שלו, ונרקמת הברית. זוהי ברית לא כתובה. ברית של אמון. ברית של תקווה. הברית הזו היא הכוח שמקנה לטיפול את העמידות שלו מול מצבים מאיימים, של כעס, של עצב, של ייאוש. כמעט תמיד מגיעה גם האהבה. האהבה במובן של אכפתיות , של דאגה כנה, של השתתפות בשמחה ובכאב. וכמובן גם במובן של צער וכאב הפרידה. שאלת האם מטפלים אומרים למטופלים שהם אהובים. אני לא יודעת. לפעמים זה יכול להכניס הרבה 'רעש' לטיפול, ולפעמים זה יכול דווקא להרגיע. אני, אישית, מאמינה שמטופלים יודעים ומרגישים עד כמה הם יקרים לי, גם בלי שהדברים ייאמרו מפורשות. אני מודה לך על ההזדמנות לדון בשאלה הזו, אפילו ביני לביני. לילה טוב ליאת

שלום... אני מכירה ילדה בת 7 וחצי והיא מתנהגת מוזר לגילה... היא עדיין מוצצת מוצץ, ועדיין יש לה מן שמיכה שהיא לוקחת לכל מקום, וששאלתי אותה אם היא רוצה לגדות היא אמרה לי שהיא רוצה להיות תינוקת, והיא עדיין רואה עקוץ הופ ובייבי, אין לי חברים, לא מעניין אותה ללמוד בגלל שהיא לא רוצה לגדול... האם יש לה מן הפרעה?? תודה רבה! -מור-

לא סיפרת כלום על הסביבה: אח קטן, הקשר שלה עם בני גילה, מה קורה עם בגן, האם זה רק בבית? חסרים פרטים. ...

שלום מור, את מתארת ילדה שנצמדת למוצץ ושמיכה אותה היא לוקחת לכל מקום. ויניקוט, פסיכואנליטיקאי חשוב שלימד אותנו רבות על התפתחותם הפסיכולוגית של ילדים, טבע את המונח "חפץ מעבר". הוא התכוון בדיוק לאותם 'סמרטוטים', בובות, או דובוני פרווה אליהם ילדים נוטים להיצמד לתקופות ממושכות, ולהירגע באמצעותם. לחפץ המעבר חשיבות התפתחותית רבה: הוא מסייע לילד לעבור ממצב של מיזוג עם אמא, למצב של נפרדות ממנה. הסמרטוט האהוב משמש בשלב הביניים הזה, מעין נחמה, תחליף, עזרה בהתמודדות עם ההיפרדות והאובדן של דמות האם, שעד אז נתפסה כבלתי נפרדת מהפעוט. הציפייה היא, שבסופו של דבר יוכל הילד להיפרד גם מחפץ המעבר. כמו שניבה ציינה נכון, לפעמים, בתקופות רגישות בחייו של הילד, נראה נסיגות להתנהגויות 'ילדותיות' יותר. לפעמים לאחר הולדת אח, הילד הבכור מרגיש שהיה מעדיף להישאר קטן. לפעמים בעקבות היעדרות של אחד ההורים (מילואים, אשפוז, נסיעה לחו"ל) מתעורר שוב הצורך בחפץ המסמל את החום והקרבה המנחמת של ההורה. לכן, אפשר לשער שלא מדובר כאן ב"הפרעה", אלא בילדה שזקוקה למגע המנחם של השמיכה ולסיפוק שמעניק המוצץ. חשוב לברר מה מקורו של הצורך הזה, ולהגיב בהתאם. בברכה ליאת

אני נמצאת בטיפול שנמשך כמעט שנתיים ובתום שנתיים אלו (עוד חודשיים) אני נאלצת להיפרד מהפסיכולוגית שלי וזה קשה מנשוא עבורי. הטיפול לא נעשה באופן פרטי אלא שייך למדור ברמן באוניברסיטת חיפה, המדור לא מאפשר לי להמשיך את הטיפול עוד שנה וגם לא מרשה לי להיפגש עם הפסיכולוגית באופן פרטי. אני פשוט לא מסוגלת להשלים עם זה. מאוד נקשרתי לפסיכולוגית ואני גם התקופה שהכי זקוקה לה והכל הכי משמעותי ביננו. אני חווה עכשיו משבר מאוד קשה בחיי והיא תומכת בי, היום התחלתי ליטול אפקשיין (כמו פרוזק) מפני שהרגשתי שדברים יוצאים משליטה ואני הלכתי לאיבוד בתוך עצמי והתחילו לי מחשבות אובדניות שלא היו בחיי לפניי כן. יכול להיות שאני נוברת בעצמי יותר מדי. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד ואני מרגישה מאוד תקועה מבחינה מקצועית, לא יודעת אם להמשיך לתואר שני לא יודעת אם אני מאמינה בטיפול פסיכולוגי כמו שהאמנתי בעבר, נחשפתי במהלך הטיפול להרבה כאב שלי והרבה כאב שיש בתחום הזה ואני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי עכשיו.הפסיכולוגית שלי כל הזמן אומרת שאני במשבר ולמרות שיש לי הרבה ידע אקדמי בנושא הייתי רוצה שתסביר לי קצת מה זה אומר משבר ומה דעתך על לקיחת התרופות ועל סיום הטיפול הכפוי הזה. תודה רבה רבה וסורי על ההודעה המבולבלת, יש לי קצת בלאגן בראש. אשמח גם לתגובות המשתתפים בפורום

מוניק יקרה, את שואלת "מה זה אומר משבר". ההסבר הכי בהיר שהצלחתי למצוא הוא כזה: חוסר איזון בין דרישות המציאות (גורמי לחץ) לבין משאבי ההתמודדות העומדים לרשותנו בזמן נתון. בדרך כלל אנחנו מצליחים להתמודד עם אירועים מלחיצים בחיינו באופן יעיל, אבל לפעמים, כשבזמן קצר מדי "נופלות" עלינו יותר מדי צרות, אנחנו מרגישים חוסר אונים, ייאוש, דיכאון - "במשבר". הפסיכולוגית שלך כנראה צודקת. את נאלצת להתמודד כרגע עם הפסקת טיפול באופן חד צדדי (לפעמים, במקומות ציבוריים, הטיפול הוא מוגבל בזמן מסיבות שונות), ולדעתי אין כל רע להיעזר בתקופות קשות גם בטיפול תרופתי "עד יעבור זעם". אני מקווה שהמטפלת אכן מודעת למצבך, כולל למחשבות האובדניות - ואם לא, כדאי שכך יהיה. הפסקת טיפול כרוכה כמעט תמיד בתחושות אובדן, ויש לעבד זאת מספיק זמן מראש, כדי להתמודד עם הרגשות הללו. העובדה שלמדת פסיכולוגיה או חינוך מיוחד לא אמורה לחסוך לך את הקשיים. אדרבא, את אמורה לדעת שפרידות הן דבר קשה ומכאיב, בעיקר מדמויות משמעותיות. כולנו בני אדם, וגם פסיכולוגים נפרדים ממטפלים ומטופלים, וקשה להם, כמו לכולם. אל תתני למשבר הנוכחי, קשה ככל שיהיה, להפריע למהלך חייך. אם שקלת המשך לימודים לתואר שני, זאת בהחלט יכולה להיות מטרה שתמלא את חייך בטעם ומשמעות. קחי לעצמך זמן להתארגנות ומנוחה, ואל תאבדי את האמונה בטיפול ובכוחות שקיבלת בעזרתו. אני שולחת לך הרבה כוח, ומזמינה חברים נוספים לשתף בחוויות דומות. אולי יהיה בכך כדי לשכך מעט מן הכאב? ליאת