פורום פסיכולוגיה קלינית

אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך לעשות זאת..אין אף אחד שימליץ לי על כך.

הי פז, אני מוכנה להמליץ לך, בתור התחלה.. בדרך כלל עדיף ללכת על מישהו ששמעת עליו המלצות, למרות שאני אישית לקחתי דפי זהב ובחרתי במי שהכי קרוב אליי הבייתה.

פז, אפשר לקבל המלצות של אנשים לגבי מטפלים, אבל צריך להתייחס אליהן בצורה הנכונה. הדבר הכי חשוב בטיפול הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. אבל כל מטופל הוא אדם שונה, כך שלא כל מטפל מתאים לכל מטופל. יכול להיות אמליץ לך על מטפל נפלא, אבל אחרי כמה פגישות איתו תגלי, שזה לא מתאים לך כמו שזה מתאים לי. חשוב להגדיר מהי מטרת הפניה לטיפול כפי שאת רואה אותה. במקביל, אפשר ללמוד קצת על שיטות הטיפול השונות. שני הדברים הללו יעזרו לך לצמצם אפשרויות מבחינת בחירת המטפל. יכול להיות שתפגשי כמה מטפלים עד שתמצאי את זה שאיתו יש לך כימיה ואת מרגישה בנוח. מציאת מטפל היא לא תמיד תהליך פשוט, אבל בהחלט מדובר בתהליך חשוב: את מחפשת מישהו שעליו תרגישי שאת יכולה לסמוך, שתרגישי בנוח לשבת מולו ולדבר על מגוון של דברים (נעימים יותר או פחות). ס.מ.

רשימה של שמות תוכלי למצוא בדפי זהב, או באתר של הסתדרות הפסיכולוגים, למרות שרצוי לקבל המלצות ממטופלים מרוצים או מאנשים שמכירים כאלה. אחרי שיהיו לך שמות, תקבעי פגישה אחת עם 3 פסיכולוגים שונים ותחליטי בעצמך, עפ"י התרשמותך, מי מתוך השלושה נראה לך הכי טוב והכי מתאים.

פז שלום, שאלה קצרה, אך בהחלט מורכבת. ישנם כמה משתנים שכדאי לקחת בחשבון ואח"כ להחליט, לאו דוקא לפי סדר החשיבות: א.מי המטפל מה הכשרתו, נסיונו... ג. סוג הבעיה שלך. ד. סוגי טיפולים: פסיכודינמי, התנהגותי. ה. פרטי או ציבורי (קופ"ח לדוגמה). התהליך המומלץ: קצת לקרוא על הנושא (אינטרנט - זו שאלה מאוד נפוצה בפורום זה ואחרים, ספר על טיפול נפשי ). לבקש המלצות (כאשר תתחיל לשאול, תגלה שאנשים בסביבתך יכולים לכוון אותך יותר ממה ששיערת). לבחור בהתאם לבעיה, לתקציב, למיקום... . לוודא שהוא פסיכולוג רשום (את פנקס הפסיכולוגים תוכל למצוא דרך אתר "פסיכולוגיה עברית". לטלפן ולקבוע פגישה. לתת לעצמך כמה פגישות כדי להתרשם. לזכור שכמו כל דבר צריך כימיה בין המטפל והמטופל וגם קצת מזל לא יזיק. בהצלחה, גדעון

חן חן לכל המשיבים האדיבים. שיהיה לכם שבוע טוב. האם נראה לכם לגיטימי לבקש כאן באתר המלצות למטפלים?

אם פסיכולוג/ית אינם מופיעים בפינקס הפסיכולוגים,האם זה אומר שהם אינם בעלי רשיון אמיתי,או לא?

שאלה קצת משונה ולא מאוד קשורה אולי לפורום.. למה שמציירים לב יש לו צורה כזו , ששונה מאוד מלב כפי שרואים בספרי אנטומיה.. מאיפה זה הגיע? אולי מישהו יודע?

ליבי שלום, שאלה מעניינת. אינני יודע. אם כי לדעתי זה לא מאוד שונה ממה שרואים בספרי האנטומיה אלא רישום פשוט יותר. נמתין לאחד ממשתתפי הפורום שאולי יחכים אותנו... גדעון.

אולי תנסי להריץ איזה חיפוש קצר דרך גוגל....

לפי דעתי, לא מתוך ידע, סתם דעה, הצורה היא בעצם כמו עיגול, אשר מסמל את השלם הנפש האנושית האין סופית, התודעה ובעצם הקיום, עיגול זה נחלק לשני חלקים אך עדיין נישאר מחובר ומכאן תפיסתינו לגבי האהבה: שני חלקים המשלימים זה את זה. באשר לסיומו המחודד מצדו השני ניתן אולי ליחס זאת לסמל פאלי, ובעצם הוא דומה גם לאיבר מין נשי וגם לאיבר מין זכרי. פעם התפיסה המקובלת היתה שכל המחשבות באות דווקא מהלב, ואילו היום מיחסים לו פטרונות על הרגשות(אם כי בצורה סימבולית בלבד), מכך אולי צורתו העגולה (התודעה) אך המחולקת(הרגשות והנפש), כמובן שגם אלמנטים פאלים לא חסרים לו. אולי זאת סתם הפשטה של צורת הלב האמיתית(: אנה

לפי דעתי, לא מתוך ידע, סתם דעה, הצורה היא בעצם כמו עיגול, אשר מסמל את השלם הנפש האנושית האין סופית, התודעה ובעצם הקיום, עיגול זה נחלק לשני חלקים אך עדיין נישאר מחובר ומכאן תפיסתינו לגבי האהבה: שני חלקים המשלימים זה את זה. באשר לסיומו המחודד מצדו השני ניתן אולי ליחס זאת לסמל פאלי, ובעצם הוא דומה גם לאיבר מין נשי וגם לאיבר מין זכרי. פעם התפיסה המקובלת היתה שכל המחשבות באות דווקא מהלב, ואילו היום מיחסים לו פטרונות על הרגשות(אם כי בצורה סימבולית בלבד), מכך אולי צורתו העגולה (התודעה) אך המחולקת(הרגשות והנפש), כמובן שגם אלמנטים פאלים לא חסרים לו. אולי זאת סתם הפשטה של צורת הלב האמיתית(: אנה

עזבתי טיפול לא מזמן ... כשאני לא זוכרת זאת אני מתפקדת היטב. כשאני ניזכרת בטיפול אני חשה דיכאון , אכזבה וגם מעט כעס.(כעס על הפסיכולוגית) אין לי בעיה לשכוח להדחיק שהייתי טיפול שנתיים ולהתייחס לזה כאלו זה לא היה. אבל האם זה נכון להתעלם ממה שהיה? ומה אני צריכה לעשות במידה ואני כן רוצה להיזכר (היו רגעים טובים וסה"כ דברים שהתקדמתי ....) או במידה ואני נזיכרת כדי לא לחוש כך?

שלום לך מאוכזבת, אולי תספרי לנו קצת יותר...למה את כועסת על הפסיכולוגית? עזבת שלא מרצונך החופשי? למה את מאוכזבת? כמה זמן זה לא מזמן? אני חושבת שזה לא יהיה נכון להדחיק שנתיים של טיפול... ממש חבל. בכל זאת את כותבת שהיו רגעים טובים ושבסה"כ התקדמת. אולי שווה לחזור עליה לפגישה לברר את כל התחושות האלה ולהבין למה את כועסת ומאוכזבת... זה בא בחשבון? חבל לוותר ככה סתם על שנתיים של טיפול... דעתי בלבד... דפנה

למאוכזבת שלום, לאחר טיפול כמו גם לאחר כל דבר שמסתיים, מתחיל תהליך ארוך של עיבוד ואבל על מה שהיה ואיננו עוד. כאשר מה שהיה נגמר בצורה טובה, או שהיה עיבוד מספק של הפרידה, הרי תהליך עיבוד האבל והאובדן מעלה בנוסף לתחושת הצער על מה שנגמר גם תחושות של גאווה, סיפוק, הכרת תודה ותחושות חיוביות אחרות. אולם כאשר, דברים מסתיימים באופן לא מספק או טרום זמנם או לאחר יחסים קונפליקטואליים מתעוררות תחושות של אכזבה, כעס, החמצה, עצבות ודיכאון. יתכן שזה המצב אצלך. אינני יודע כמה זמן את אחרי סיום הטיפול, שכן אם את זמן קצר אחרי הסיום הרי זו תגובה נורמלית בהחלט. יתכן שתרצי לתת לעצמך קצת זמן לחשוב ולעבד את סיום הטיפול. אפשרי גם לחשוב על לחזור למטפלת ולשוחח איתה על תחושותייך. הרבה פעמים הטיפול הבא עוסק גם בעיבוד הדברים שקרו בטיפול הקודם. כך תוכלי גם לחזור ולשמור אצלך את הדברים הטובים שהיו בטיפול זה וגם את התחושות הפחות טובות. בהצלחה, גדעון

אני אכן אחרי זמן קצר. אבל זה ממש אבל, ואין לי כוח לתהליך הזה לא חשבתי שזה כזה קשה אני לא ידעתי שטיפול דורש אנרגיה רבה כל כך!!!!!!! ואכן זה הסתיים לאחר יחסים קונפליקטיים , היו תקופות יותר טובות בטיפול ..... זהו, לא יודעת אין לי כוח לסבול את זה תודה על התגובה שלך כי היא בהחלט משקפת את המצב

ניסיתי ליצור איתה קשר(עם הפסיכולוגית) לקבוע פגישה ולא הצלחתי, אז כתבתי לה על הכעס שלי וממה הוא נובע לדעתי ואיזה פלא לאחר לשכתבתי ושלחתי ,פתאום הכעס והדיכאון נעלמו,(בכל אופן לבינתיים)

שלום לכולם, מה דעתכם על מגע בטיפול? חיבוק בתחילת המפגש ובסופו.. ועל מילים כמו "אני אוהב אותך.." שנאמרות מצד המטפל... אין שום מגע מיני! האופי הוא יותר אבהי, אבל בכל זאת, האם זה מקובל? שכיח? אשמח לשמוע תגובות, (גם על חיבוקים בין מטופלת למטפלת על האפשרויות השונות) תודה

שלום, אני חושבת שמאוד חשוב לדעת באיזה טיפול מדובר. בעוד חיבוק בסיום פגישה מרגשת של שיאצו נחשב לביטוי רגשי מקובל, בטיפול בדיבור נמנעים מכך, מסיבות רבות ומגוונות. אולי תרצי לספר לנו יותר? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי, תודה על התגובה המהירה. מדובר בטיפול פסיכודינמי כמובן... שנמשך קצת יותר משנה.לפעמים מבוטא רגש חזק כמו בכי תוך כדי חיבוק ולפעמים בתום פגישה ולפעמים בהתחלה... למה נמנעים? זה נחשב שונה?

שלום רב לך אורנה, אני מקווה שאת זוכרת אותי משבוע שעבר... אני רציתי לברוח מהטיפול... בכל אופן אני פה כדי לעדכן. היום היתה הפגישה שלנו, ואמרתי לה הכל... דיברנו והיה ממש מצחיק... צחקנו כל הפגישה... לא הספקנו לדבר על הכל, אבל אני הצלחתי להגיד כל מה שרציתי. היא אמרה שנמשיך לדבר על זה בפגישה הבאה. אני לא בורחת למרות שלפעמים אני ממש רוצה... תודה רבה לך אורנה :-)

שלום דפנה, העלית חיוך גדול גם על שפתי... בהצלחה רבה בהמשך, אורנה

ערב טוב. אני נמצאת בתסבוכת רגשית תעסוקתית...המצב כזה: אני עובדת כמה שנים במקום שנראה שאינו מתאים לאופיי.מרגישה די תקועה ולא עושה כלום להיטיב עם המצב.כעת,אני מאוד רוצה לסיים יפה את עבודתי מחד ומצד שני חוששת להפסיק לעבוד שם בשל בעייה קשה שאני רואה מבחינת בטחון בחיפוש מחדש. אני מרגישה שאין לי כוח לכלום..ולכן חושבת שאולי עדיף להישאר ברע כדי שלא יהיה רע יותר.מחשבה מעוותת לכשעצמה אבל כולי פחדים,חששות ולחץ מתמיד. להיות או לא להיות?? בהקשר להישאר או לא? מה שקורה זה שאני כ"כ הורסת את שמי הטוב שנוצר במקום בשל התסכול הנורא שנוצר. אני שלילית לחלוטין....מדברת רק על כמה המקום מגעיל וכן העבודה. כמובן שאיני הוזה ישנו גל פיטורים והתפטרות במקום כיוון שהעבודה מאוד שוחקת. אני מרגישה שהדרישות שלי ממקום העבודה מוגזמות קצת ומצד שני עדיין מבקשת יוצרת מעין לופ של תסכול מאחר ואני גורמת לאנשים בעבודה לכעוס עליי ובהמשך "ללכלך" כשאני בעצם מבינה למה אך עדיין יוצרת אנטי.כאילו עושה דווקא. יתכן ובגלל שהיה לי כ"כ רע במהלך העבודה בשל חוסר סיפוק עצמי אני משליכה זאת כעת בבוטות יתרה.אני בטוחה שהמנהל שלי לא מבין מהיכן ההתהפכות וכן הייתי עדה פעמיים ויותר לשיחות לא טובות על התנהגותי. מצד אחד מרגישה שחייבת לומר את הדברים ומצד שני מיד אחרי מבינה שזה אולי לא תקין. מרגישה מאוד אימפולסיבית רוצה לומר מה שבא לי ובאותו רגע לא מבינה שלא כולם מוכנים או צריכים להכיל את דבריי אבל זה לא ממש עוזר לי לעצור ההתנהגות שכן היא חוזרת על עצמה בכל דרך@@ מרגישה הרבה צביעות מצד אחרים וחוסר הערכה,צדק עבורי בדרגה עליונה ואין את זה בעולמנו ואולי בשל כך אני מצטיירת אולי כ"רעה" בשל עודף הכעס שאני מקרינה כלפי חוץ,חוסר אמון ודחייה שלי מאחרים. עם כל הנאמר כאן אני עדיין חשה שיש טיפה צדק או הבנה עם מעשיי כי באמת באמת קשה לקבל כ"כ הרבה אינטרסנטיות ותככים במקום אחד/בבן אדם.קשה לי להתמודד ולומר אז מה תזרמי...כולם ככה...לא...אני חייבת לקחת הכל אישית,להיעלב,להיפגע... כמובן לעשות ניתוח פסיכולוגי לדברים ולהרגיש בפנים בפנים או לשכנע עצמי שאני צודקת... האם זה עודף פינוק? חינוך ללא ביקורת מהבית. .? חוסר בגרות?? מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות שכזו. לא מצליחה לשנותה...ולא יודעת כיצד לפעול כעת בנוגע לעבודה. לא רוצה להרגיש "מסטיק" ולמשוך תחושות רעות כאלה ומאדך מאוד חוששת ומתבעסת לעזוב מבלי גב כלכלי.??!!! תודה על העזרה!

שלום חיה, אכן תסבוכת... אני חושבת שכרגע לא כדאי להגיע להחלטות לגבי מקום העבודה, ובמקום זאת לפנות לייעוץ אישי. נראה לי נכון שיהיה לך מקום משלך לפרוק את תחושות התסכול והמתח, ולנסות להבין את המעגל השלילי שנוצר. צרי קשר עם פסיכולוג/ית קליניים באיזור מגורייך, ועדכני אותנו בהמשך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אחי היקר סובל מאז שאני מכירה אותו מדימוי עצמי נמוך וכתוצאה מכך מתקשה ליצור קשרים עם אנשים ואפילו לנהל שיחות חולין. הבחור בן 20, מקסים וחברותי בתוך נשמתו אך לא מצליח להחצין זאת כלפי החברה, דבר הגורם לו להיות מדוכא רוב הזמן. אני מדברת איתו הרבה על הנושא אבל הוא לא מצליח להשתחרר מהביישנות והפחד. ההורים שלי רוצים לעזור לו להיות מאושר יותר ומחפשים פסיכולוג\ית קליני\ת שיעזור לו להתגבר על הדימוי העצמי הנמוך והפחד מפני החברה. מאחר ואין לאף אחד מאיתנו ניסיון עם פסיכולוג (למרות שיש פוטנציאל!), אני אהיה אסירת תודה אם יוכלו להמליץ לאחי על מטפל מתאים. תודה מראש!

שלום, מרגש לקרוא על הדאגה והחמימות שאת מרגישה כלפי אחיך... אני ממליצה לפנות לקופת החולים שלכם, ולבקש רשימה של פסיכולוגים קליניים העובדים בקרבתכם. לאחר מכן, כדאי ליצור קשר עם אחדים מהם ולהתייעץ עמם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום האם דיכאון והתקפי חרדה תמיד באים ביחד? במידה והחרדה פוחתת גם הדיכאון איתה? אני מנסה להתמודד לבד ללא כדורים, אבל עם פסיכולוגית, בעבר לקחתי סרוקסט במשך שנתיים בערך.עכשיו אני מצליחה לבד. האם זה עובר באיזשהו שלב ויותר לא מפריע? פשוט יוצא מהחיים או שתמיד אצטרך להתמודד עם זה (התקפי חרדה כמובן). ניתן לציין שאני חושבת שהכדורים לא עזרו במיוחד כי עדיין הרגשתי חרדות, אומנם חלשות אבל חרדות (במידה והכדורים היו צריכים לחסל את התופעות). תודה מראש

שלום עדי, בתור אחד שחווה התקפי חרדה כבר כחמישה חודשים, אני יכול להגיד לך שאצלי היו מקרים שבהם הייתי נכנס לדיכאון על ההתקפים, או חרדות על הדיכאון על ההתקפים. :-) אבל חשוב לדעת שזה זמני והמחשבות האלה הן סה"כ חרדות. וחרדות הן בעצם פחד ממשהו בלתי הגיוני\לא מציאותי\שלא ניתן לניחוש. ומה זה פחד? פסימיות. יש איתי הסכמה שזה דבר מיותר בחיינו? שאלת המיליון דולר, האם בשלב כלשהו זה עובר? כל אדם בדרך ההתמודדות שלו מסוגל להתגבר על זה. ההתקפים זה משהו שעוד נבנה הרבה לפני ההתקף הראשון שלנו, והיה כמו הר געש החיכה להתפרץ. תקבלי את עובדה זאת כמתנה שלא כולם זוכים לה, זאת הזדמנות מצויינת לבחון את חיינו מלמעלה ולתקן את נשמתנו. "זה הזמן להסתכל פנימה". אולי דרך הכדורים את יכולה להשיג הרבה תוצאות בעניין הפחתת החרדות וניהול חיים סטנדרטים, אבל הן לא ישיגו את התוצאה הסופית אשר תנבע מחקירה פנימית בכדי להבין את שורש הבעיה, למה ההתקפים התחילו. וכאן מונח בסופו של דבר השיחרור העצום. אני רואה שאת מתמודדת טוב בכוחות עצמך בלי שימוש הכדורים, ולכן אני רק יכול להמליץ לך על מדיטציה. שהיא כלי ריפוי אישי שנלמד מאוד בקלות (מאמר באינטרנט) שבעזרתה את יכולה להגיע לתובנות בכל הנוגע לחרדות. מאחל לך המון בהצלחה, מקווה שעזרתי. :-) באהבה, שי.

שלום עדי, סימפטומים של חרדה ודיכאון אכן מופיעים במקרים רבים במשותף, אף שהם יכולים להתקיים גם כתופעות נפרדות. באופן טבעי, כאשר החרדה פוחתת גם תחושת הדיכאון יכולה להשתפר, וגם הטיפול התרופתי מיועד במרבית המקרים לשני סוגי הסימפטומים (כלומר, טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול תרופתי נוגד דיכאון הם במקרים רבים אותו הטיפול). על-פי המחקר בתחום, הטיפול היעיל ביותר במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, אך כמובן שיש לשקול כל מקרה לגופו. יש בהחלט אנשים שמתגברים בצורה טובה על תופעות חרדתיות, ואני מאחלת לך שכך יהיה גם אצלך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום קשה לי להתמודד לבד עם הדיכאון בו אני נמצא הייתי רוצה לשוחח ואולי להיפגש עם אנשים במצבי, למרות שאני יודע שקשה ליצור קשרים בתקופת דיכאון. אשמח אם תיצרו איתי קשר דרך הפורום או דרך המייל. כמו כן אשמח לדעת אם יש פורומים רציניים נוספים שעוסקים בדיכאון תודה

שלום, כל הכבוד על הנכונות להושיט יד מתוך הכאב והייאוש... אני מקווה שהניסיון ליצור קשר יצליח. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ליאת שלום אני נמצאת בטיפול מזה כשנה וחצי, לאחרונה הורדתי את הטיפול מפגישה אחת לשבוע, לפגישה אחת לשבועיים, הסיבה כלכלית. שאלה: האם זה פחות פרודקדיבי? יש מצבים שאני ממש צריכה לדבר איתה, ואני צריכה להמתין וזה ממש משגע אותי וקשה לי, אז מה שקורה שאני מדברת עם חברה/ אחות, האם זה פוגע בכך שאני פורצת את גבולות הטיפול? כי אני בוכה מולן ואולי אני מפספסת את התיווך שלה, מנגד יותר קל לי לבכות להן מאשר לפסיכולוגית, נא תושבתך א

א, האמת, מפתיע אותי שהמטפלת שלך הסכימה לפגוש אותך פעם בשבועיים. לרוב זה מוריד מאיכות הטיפול ובאמת פוגע ביעילות שלו. ובקשר לשיחות עם חברה/אחות - זה בסדר ואפילו טוב שיש לך עם מי לדבר בין הפגישות. זה לא פורץ את גבולות הטיפול, משום שמדובר בסוגים שונים של דיאלוגים. אחרי הכל, אף אחד לא נדרש לוותר על שיחות עם חברים בגלל טיפול פסיכולוגי. יש לך סביבה תומכת ומקשיבה, זה נפלא ולא פוגע בטיפול. ס.מ.

לעניות דעתי, אני חושבת שהשיחה עם החברות כן מורידה מערך הטיפול וזאת מנסיון שלי על עצמי שהחלטתי לא לדבר הכל היה נראה אחרת, כי במקום לעבד את הדברים הם "מאבדים" את המשמעות האמיתית שלהם כשמוציאים אותם החוצה. יש לפגישה פעם בשבוע משמעות שעד שהפגישה מגיע את מעכלת ומעבדת את הנתונים וכשאת מדברת על הנושאים האלה אם אחרים יש בזה איזושהי חוסר עיבוד בד"כ פעם בשבועיים זה לקראת סיום.

שלום א, ליאת תחזור להשיב ביום שני, ובנתיים התייחסותי. קשה להתווכח עם נסיבות כלכליות, אך מנסיוני תדירות של פעם בשבועיים יכולה להקשות על מהלך הטיפול בשלבים בהם העבודה אינטנסיבית. לעיתים נוצרת תחושה כאילו המפגש צריך להיווצר בכל פעם מחדש, כלומר צריך לייצר מחדש את הקירבה שהייתה לפני שבועיים. זה לוקח זמן ומאמץ, ופתאום כשהתקרבנו כבר נגמרת הפגישה, ושוב צריך לחכות שבועיים... לעומת זאת, ירידה בתדירות הפגישות מאוד מקובלת לקראת סיום הטיפול, ואז היא מאפשרת התבוננות משותפת בתהליך הפרידה וההתרחקות. אני לא חושבת שיש רע בשיחה עם דמויות נוספות בחייך (וממילא איננו משוחחים רק עם המטפל/ת...), אבל מהתיאור שלך נראה לי נכון להעלות את הנושא שוב מול המטפלת ולבדוק איתה מה כדאי לעשות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, לפני כשבועיים התחלתי פעם ראשונה בחיי טיפול פסיכוליגי איך אני יכולה לדעת שהמטפל שלי הוא אכן מקצועי ויכול לעזור לי? בחרתי אותו רנדומלית מרשימות מטפלים, איך אפשר לדעת אם הוא באמת מתאים לי? אני לא רוצה לבזבז את הזמן+כסף שלי על טיפולים מיותרים... כי בשתי פגישות שהייתי שמתי לב שרוב הזמן רק דיברתי והוא הקשיב לי אבל בקושי אמר משהו. תודה דנה.

דנה, אם את רוצה לדעת משהו על הרקע המקצועי של המטפל שלך, זכותך לשאול אותו איפה הוא למד ובמה הוא התמחה. מעבר לכך, את יכולה לבדוק אם הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות. זה בקשר למקצועיות טכנית. אם הוא מתאים לך או לא? ימים יגידו... רק אחרי כמה פגישות תוכלי לדעת עם את מרגישה איתו בנוח ואם מתחילה להיווצר כימיה או לא. בחירת מטפל לפעמים עובדת בשיטה של ניסוי וטעיה. אל תסתכלי על זה כעל בזבוז זמן וכסף, אלא כהתנסות שמטרתה מציאת המטפל הטוב ביותר עבורך. ועוד משהו - היית אצלו פעמיים, וסביר להניח שהוא נתן לך לדבר מכיוון שהוא רוצה להכיר אותך, להבין מה הקושי/קשיים שהביא/ו אותך אליו. והכי חשוב - זה הטיפול שלך, ולכן הזמן של הפגישות נועד כדי לאפשר לך לדבר על מה שאת רוצה, עם כמה שפחות "הפרעות" מצידו. ס.מ.

שלום דנה, קשר טיפולי, כמו קשרים אחרים, זקוק לזמן והתכוונות כדי להתפתח. אני מציעה לתת לזה עוד זמן, ולנסות לשים לב לשינויים בתחושות שלך לאורך הפגישות. אני מסכימה עם התשובה הקודמת שקבלת, שהמטפל שלך קרוב לוודאי מעדיף כרגע לשמוע ממך ולבסס את ההתרשמות שלו. כדאי לדעת שגם בשלבים מאוחרים יותר של הטיפול, המטפל לאו דווקא מרבה להתערב... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 23 והולך קרוב ל3 שנים לטיפול ומכיר בחשיבות שלו יש לי אח גדול מאוד סגור ומודחק שלא נראה לי בכיוון של לסמוך על מישהו וללכת לטיפול יש אפשרות שבגלל שאני הומוסקסואל וכביכול לא דמות גברית מלאה ,אז יש לי את יכולת לבקש עזרה ובעוד אחי אמור לשדר "גבריות" והסתדרות לבד מבלי להראות חולשות ורגשות ,חסום מלהגיע לטיפול? איך בכל זאת מומלץ לכוון אדם יקר לך שחסום מלגשת לטיפול ,כן ללכת?

עידן, אין קשר מוכח בין נטיה מינית לבין הסכמה/רצון לפנות לטיפול. אתם פשוט אנשים שונים מבחינת האישיות והאופי. אולי אחיך לא רואה את המצב כמוך, ומבחינתו אין שום סיבה לפנות לטיפול. כמובן שלמתבונן מהצד דברםי נראים אחרת... אבל חוץ מלנסות ולדבר איתו על היתרונות שבטיפול (כפי שאתה רואה אותם, למשל), ולהסביר לו למה לדעתך זה יכול לעזור לו - אין שום אפשרות לגרום לו ללכת לטיפול בניגוד לרצונו. ס.מ.

שלום עידן, אני שמחה שאתה מרגיש נעזר בטיפול, אך באמת אינני חושבת שהיכולת לפנות לעזרה קשורה להעדפה מינית. בדומה לכך, אינני סבורה שהעדפה מינית הופכת אותנו לדמויות גבריות או נשיות "מלאות". זה סיפור יותר מסובך ומאוד אישי - אני מתכוונת לדרך שכל אחד מאיתנו עובר כדי להרגיש יותר "שלם" ו"מלא". בתחושה שלי, אין הרבה מה לעשות כדי "לשכנע" אדם ללכת לטיפול. אני מניחה שאפשר לספר לו על הטיפול שלך, לשתף אותו בנושאים מסוימים שעולים בטיפול וכד'. מעבר לכך, לפעמים אנחנו צריכים לחכות שהאהובים שלנו יעשו את הדרך בקצב שלהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תיקנו אותי כבר בנושא של ההעדפה המינית וההשקפה שיצגתי היא לא שלי אלא ניסיתי להראות את זה בצורה שאני מעריך שאחי או אנשים רבים מרגישים שחשיפת רגשות מתקשרת לנשיות. בכל מקרה אני מנסה לדרבן אותו לדבר קצת ולהראות לו את הצד החיובי שבדבר וגם מדבר על עצמי ועל חלק מהדברים שאני נחשף אליהם. אני מאמין שאם הוא ימצא קצת נחמה בלהגיד לי משהו אז אולי הוא ידע שזה קיים ואפשרי ויחפש על דעת עצמו טיפול

שלום, הנני יודע כי מריחואנה מעורר התקפי חרדה, ברצוני לדעת אם הינכם יכולים להפנותי לאתר המדבר על הקשר ביניהן, ואם ידוע לכם עד כמה משנה ההחלמה מהתקפי חרדה רגילים לאלה הנסללו דרך המריחואנה? תודה רבה, דייב.

דייב, אני שולחת לך לינק לכתבה בנושא מריחואנה והשפעותיה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/273/xCT/105 קשה לי להתחייב על תשובה חד משמעית לשאלתך השניה. אולי מוטב לפנות לפורום פסיכיאטריה או רוקחות ותרופות? בהצלחה ליאת

ועוד לינק http://www.antidrugs.org.il/news/news.asp?id=42

שלום ליאת ותודה על התשובה ועל הלינק. הנני מכיר את שני הלינקים אשר שלחת, תודה שוב על המאמצים. הלינק השני אני טיפה לא מסכים עם הקיצוניות שלו באיך שהוא מפרש דברים, אז הוא פחות דיבר אלי. אני כבר עברתי תהליך נורא מסיבי כבר כמה חודשים מאז שהתחילו ההתקפים ובמהלכה אני הרגשתי שאני מתרפא ונרפאתי. אני מרגיש מצויין ברוך השם, אין לי כל כוונה לקחת תרופות. זה רק שאלה שסיקרנה אותי מההתקף הראשון כי בהתחלה חשבתי שזה איזהשהו "דפקה" מהמריחואנה כי הרגשות היו אותן רגשות כמו שאת חווה סטלה רעה. בכל מקרה, רק רציתי לדעת אם המריחואנה גורמת להתקפי חרדה רגילים וההחלמה היא גם רגילה או שיש פה איזה אקסטרה שלא ידעתי עליו. אבל "אצלי הכל בסדר ולא חשוב אם לא אמצא תשובה" :) לילה טוב, ותודה רבה. דייב.

אני סובלת ממתחים ולחצים שגורמים לי לתיסכולים ומפריעים בחיי היום יום. בברור עם פסיכולוג הוא הגדיר את הבעיה "פרפקציוניזם" ו"חוסר ביטחון עצמי" קראתי ספרים רבים ובינהם את הספר "מלחץ להצלחה" בהוצאת פוקוס. מאד התחברתי אליו, אבל עדיין יש לי קשיים ליישם אותו. האם יש בארץ פסיכולוגים העובדים בשיטה הזו? לאן עלי לפנות כדי לרכוש את הערכה שהיא מדברת עליה בספר?

היי, איני מכירה את הספר או את השיטה המוצעת בו. אולי מישהו מחברי, מנהלי הפורום האחרים, יוכל לעזור. מאחלת לך מעבר מוצלח מלחץ להצלחה ליאת

שלום, לצערי גם אני אינני מכירה את הספר שהזכרת. נסי לפנות להוצאת הספרים, ושאלי אותם לגבי הערכה הרלוונטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני סובלת מחרדות וכרגע ללא כדורים. שמעתי על תכניקת הזזת העיניים משמאל לימין במשך 20 שניות ולאחר מכן לקחת נשימה עמוקה. אמרו שזה מוריד מתח השאלה אם זה טוב גם להורדת חרדה ומה עוד ניתן לעשות כדי להוריד בכמות החרדה.(טבעי כמובן) תודה מראש

עדי, אני משערת שאת מתכוונת ל - EMDR. אני מצרפת לך קישור עם מידע על שיטת הטיפול הנ"ל: http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm בכל מקרה, כדאי להתייעץ עם גדעון שובל, אחד ממנהלי הפורום, שמטפל גם באמצעות EMDR. ס.מ.

עדי, אין לי מה להוסיף על דבריה של מישהי, שהוציאה לי את המילים מהפה...:-) לילה טוב, ליאת

בעלי מתפרץ לפעמים שאנחנו יושבים כל המשפחה, פעם אחת שלקח פיתה וחברה של אחותי אמרה" מה אתם לוקחים את כל הפיתות לשם ובעלי חשב שרוצים בכוונה להעליב אותו וזה היה בצחוק. אני יודעת שרואים התפרצויות הצד השני יכול לראות את זה בעין לא יפה. הורי גרושים ולאמי חשוב מאוד להפגש כל המשפחה ביחד אבל לי מפריע שבעלי מתפרץ. האם אפשר לעשות משהו בענין? תודה

אביה, את מספרת על התפרצויות של בעלך, אבל לא לגמרי ברורות לי נסיבות ההתפרצות. האם זה קורה גם כשאתם לבד? האם זה קורה רק בנוכחות אמא שלך או בני משפחתך? האם המפגשים המשפחתיים שכל כך חשובים לאמא מעייפים או מעצבנים אותו? אני שומעת שמאד חשוב לך מה אמא תרגיש או תחשוב בקשר לכך. אולי יש מקום להקשיב גם למה שמרגיש בעלך בקשר לזה? האם יש אפשרות שהוא נתון לביקורת? האם דעתו ורגשותיו זוכים אצלך להתייחסות מכבדת? בכל מקרה, חשוב שתדעו, שבמקרה של התפרצויות בלתי נשלטות הנחוות כמאיימות או תוקפניות, אפשר ורצוי לקבל עזרה מקצועית לשליטה בכעסים. מקווה שתמצאו פתרונות של שלום ליאת

אני באה ממשפחת שמנשקים אחת את השני כאשר אנחנו נפגשים כך אנחנו נותנים את החום והאהבה אחד לשני. בעלי לא אוהב להתנשק לכן הוא לא מנשק את אמי וזה קצת מפריע לי כי אמי אשה טובה שעוזרת לנו המון האם אפשר לעשות משהו בעניין?

אביה יקרה, נזכרתי בשיר ילדים מקסים של יהודה אטלס "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים - אני תכף מנגב בשרוול..." מה לעשות, לא כולם אוהבים נשיקות. את ההערכה על העזרה וטוב הלב אפשר להביע בעוד המון דרכים נוספות, ואולי כדאי שתחשבו יחד, איך אפשר לשמח את אמא בדרך שתהיה מקובלת גם על בעלך. אולי עם הזמן הוא יגלה שנשיקה היא דרך חסכונית ופשוטה, ויאמץ את השיטה... בשמחות ליאת

שלום! יש לי שני ילדים , ילדה בת 7.5 ובן בן 5.5 הם ילדים מקסימים , אנחנו אוהבים אותם מאוד. אך נדמה לנו שהבת שלנו כאילו עושה דווקא. הבן נגרר אחריה . למשל היום הם ביקשו לרדת ללובי של הבניין ולשחק שם . איפשרתי להם וביקשתי שלא לעורר רעש . הם ירדו ובאיזה שלב חזרו לקחו טוש שחור מבלי שאני אראה ירדו חזרה וקישקשו על כל הקירות של חדר המדרגות ועל הגוף שלהם . כאשר הם סיימו עלו הביתה וחשכו עניי .כעסתי מאוד שטפתי אותם , והכנסתי אותם לחדר . בכל הזמן הזה הם לא סיפרו לי על מה שעשו בחדר מדרגות . השכנה שלי שהיא במקרא גם בועד הבית הגיעה אליי וסיפרה לי מה שהם עשו. כמובן שבררתי האם זה נכון , והם הודו וצחקו כאילו זה לא נורא. כעסתי מאוד מאוד והורדתי אותם לנקות הכל . אך זה לא נגמר פה כל היום הם השתוללו וצעקו ורבו . מאוד ניסתי לא לכעוס אך ללא הועיל כי הם לא נרגעו למרות שהצעתי להם לעבוד בכל מיני חומרי עבודה וחוברות עבודה . בבקשה עצה אך להתמודד עם כל הבלגן שהם עושים במשך היום , מבלי שאצטרך לכעוס. עליי לציין שאני בהריון בחודש חמישי ואני יותר רגישה לרעש ובלגן .

אמא יקרה, אפשרת היום לילדייך היצירתיים לרדת ללובי ולשחק שם בלי להרעיש. לדעתי הם לא הפרו את ההסכם. הם שיחקו במשחק שקט להפליא, שהעניק לך מספר שעות של מנוחה... אני מתארת לי שאותך זה בודאי לא מצחיק. בחודש חמישי להריון זה ממש לא קל, לרדת ולקרצף את קירות הלובי. טוב שהכרחת אותם לרדת איתך ולשאת בתוצאות. אין "עונש" חינוכי מזה. אבל בואי לא נגזים: ילדים באמת משתעממים בקלות בימי החופש הארוכים, וציור על קירות היא פעילות מרתקת למדי לילדים בני 5-7. אני מניחה שהם למדו את הלקח, אבל חשוב שגם את תלמדי מה גורם להם להיות עסוקים יחד, בשקט, בלי לריב. בדרך כלל, ילדים מסתדרים יחד נפלא כשאנחנו לא בסביבה. הרבה פעמים המריבות הקולניות נועדו לגרור אותנו לתמונה כדי שיהיה "שמח". אפשר לחשוב על פעילות דומה לזו של היום, אבל יותר מאורגנת: הציעי להם להשתולל עם צבעי אצבעות על קירות האמבטיה. אפשר למשל, להתארגן כמה אמהות יחד, ולארגן פעילויות בחוץ עם ניילון ענק וצבעי אצבעות. הפתרון המעט יותר יקר, אבל יכול להיות מחייה נפשות - לשכור נערה צעירה המבקשת להתפרנס קצת בחודשי החופש, לכמה שעות של פעילות נמרצת, שתאפשר לך הפוגה של כמה שעות. אין ברירה, כנראה, אלא לספוג את שיגעון יולי-אוגוסט, ולקוות שספטמבר יגיע במהרה. ד"ש לועד הבית :-) ליאת

עוד רעיון שיכול להעניק שעות ארוכות של שקט: לתת להם לרחוץ את האוטו (להקפיד על סמרטוטים ומים עם קצף, ולהסתיר אביזרי קרצוף שורטים...). רעיונות נוספים של קוראים יצירתיים יתקבלו בברכה. ליאת

שלום. בעייתי היא שכל חיי אנשים מאכזבים אותי . חברים טובים שאני נותנת את כל כולי ומשקיעה בקשר בוגדים בסוף בחברות אתן דוגמאות : 1)חברה טובה מעברי לא ביקרה בביתי מאז חתונתי - שנתיים . 2) חברה טובה ביותר ביקרה פעם אחת בזמן שישבתי שבעה על מות אחי ילד בן 14 שנפטר בסבל ויסוראים ומותו הינה טרגדיה קשה עבורי ואף לא טרחה להתקשר . (לטענתה אינה נוהגת להתקשר בזמן שבעה - לדעתי טענה מגוחחת ). אפילו אנשים שאינם חברים טובים נוהגים לאכזב אותי אני טובה אליהם עוזרת ובזמן שאני צריכה אותם לדברים קטנים ( כמו אנשים מהעבוה) הם אינם. גם משפחה מאכזבים אותי לעיתים כמו אחים בני דודים וכו' הגעתי למסקנה שכנראה איני מצליחה להבין את משחק החיים . אני אדם טוב מאוןד שעוזר ונותן הכל וכנראה שהעולם אינו כך . הגעתי למסקנה שרוב האנשים רעים ואגואיסטים , ובזמן צרה אין לסמוך על אף אחד. לאחרונה איני מוצאת את עצמי בחברה בעיקבות זאת. איך אפשר להיות חבר של מישהו ובמקביל לרכל לשים רגליים וכד'. איני מצליחה לאמץ את הגישה האגואיסטית שעלי לדאוג לעצמי בלבד ולא לצפות מאף אחד מה דעתך האם אני מגזימה ? האם עד היום חייתי בבועה והיום היא התפוצצה לי בפנים? אם כך מהו משחק החיים בנושא הנ"ל בתודה מראש

יעל יקרה, אני שולחת לך תנחומים על מותו של אחיך. זו בודאי חוויה קשה מנשוא. אני מניחה שקשה שבעתיים, אם מרגישים כל כך בודדים ונטושים. את מתארת אכזבה חוזרת, שוב ושוב, מאנשים שנחשבו חברים קרובים. נפגעת כל כך, עד כי הגעת למסקנה העצובה לפיה כל האנשים רעים ואגואיסטיים. את שואלת האם משהו מוגזם בראייה הזאת. אני, אישית, רוצה להאמין שכן. שאת מגזימה. אני נוטה לחשוב שאנשים הם טובים במהותם, ומוכנים להגיש עזרה כשצריך. יכול להיות שמשהו מתפספס אצלכם בדרך. לפעמים אנשים מפתחים מערכת ציפיות לא ריאלית, ואז האכזבות הן בלתי נמנעות. לפעמים מתעוררים בנו צרכים כה ייחודיים, שהסביבה מתקשה לזהות. גם אז האכזבה מגיעה כמובן מאליו. אני חושבת שכדי לנסות ולהבין מדוע זה קורה לך, וגם כדי להתמודד עם האובדנים הקשים שחווית לאחרונה, חשוב לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי. בטיפול תוכלי לקבל את התמיכה והקשב הנחוצים לך כ"כ בימים אלה, ללמוד כיצד לנהל טוב יותר את הקשרים הבינאישיים שלך, ולמצוא את הכוחות להמשיך, למרות הכל, בחיים של שגרה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה וכוח ושלא תדעי צער ליאת

שלום רב, בן 26, יש לי שאלה שחשובה לי מאד התשובה עליה. אני כבר 4 שנים מתמודד עם מחלת ההיפוכונדריה הנוירוטית, מטופל בפבוקסיל, לעתים גם בשיחות + עבודה עצמית. רציתי לדעת כמה זמן באופן ממוצע משך זמן המלה הזו (לבן אדם שמפטפל בה באופן אגרסיבי), האם יש בכלל ריפוי מלא למחלה זו? נדמה לי שלא משנה מה אני עושה, המחלה עומדת בתילה (אמנם יש שיפור אך עדיין...) החרדה הפיזית שגורמת ההפרעה גורמת לחרדה נוספת מפני מחלות גופניות שיביאא החלת והמתח הרב. מה יהיה??? בתודה מראש, רני.

רני יקר, כמי שנמצא ב"טיפול אגרסיבי", הן ע"י פסיכיאטר והן בשיחות (מה פירוש מידי פעם? זה אגרסיבי, זה?), תוכל בודאי לקבל תשובות טובות יותר ממי שמכירים אותך היטב, מכירים את הרקע שלך, את מערכות התמיכה שלך, את מצבת כוחות ההתמודדות שלך, וכיוב'. הטיפול המשולב של תרופות נוגדות חרדה (כמו שאתה אכן מקבל) ושיחות נמצא יעיל מאד בטיפול בחרדות. אני ממליצה לך להמשיך ולהתמיד בכך(גם בטיפול בשיחות!), גם אם הדרך נראית לעיתים קשה ואין-סופית. לפעמים אפשר לגייס לעזרה גם מעט הומור. אני ממליצה לך בחום לקרוא את הפרק הראשון בספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום, בו מונה הסטודנט לרפואה את כל המחלות שמצא אצל עצמו באופן משעשע במיוחד. כדאי, ללא ספק, להמשיך ולקרוא בספר עד סופו, ללא קשר להיפוכונדריה... הרבה בריאות ושמחה ליאת

תודה רבה על תשובתך, אבל האם בכלל יש סיכוי להחלמה מלאה ממחלה זו, אם כן תוך כמה זמן בממוצע מהתפרצותה? (כמובן שבעזרת טיפול והתגברות). תודה.

שלום, ברצוננו לגשת עם בננו בן ה-4 לפסיכולוג, על מנת לברר חרדה קשה שתוקפת אותו בכל בוקר שנפרדים לגן. למי מיכם שיש המלצה על פסיכולוג ילדים, נשמח לקבלה. בתודה מראש.

שלום לירן, לא ציינת באיזה אזור אתם גרים. בכל מקרה, קשה לי להמליץ מכאן על מטפל ספציפי. ניתן לפנות במסגרת המרפאות הציבוריות.אוכל להזכיר כאן את מרפאת החרדה בביה"ח שניידר, המתמחה בטיפולים התנהגותיים בילדים עם הפרעות חרדה שונות. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כשנה בני החל לפחד מרעשים חזקים, כשהינו הולכים לבתי קולנוע היה נבהל ומכסה את אוזניו. לאחר תקופה מסוימת זה חלף. לפני כמה שבועות במסגרת הקיטנה הילדים צפו בסרט (באולם) ונמסר לי על ידי האחראיות שבני סרב בתוקף להיכנס משום שפחד. במשך כל הסרט ישב בחוץ. שמתי לב שאם בעלי מתרגז עליו ומרים את קולו בני מכסה את אוזניו. היום אמרתי לו שבסוף השבוע נלך לסרט, תשובתו היתה שאינו רוצה "כי זה יהיה חזק". מדוע חזר הפחד הזה? תודה

שלום שרון, אם צפית בסרט צלילי המוסיקה, את בוודאי זוכרת את הסצינה המקסימה בליל הרעמים, כאשר כל ילדי המשפחה נכנסו בזה אחר זה למיטת המטפלת מריה, מבוהלים נורא מה"בומים". מריה הכניסה אותם למיטתה, ושרה את השיר היפהפה ההוא, כדי להפיג את הפחד. הסצינה הזו, מבוססת על החיים עצמם: ילדים פוחדים מרעשים חזקים ופתאומיים. אז נכון, לא כולם, ולא כולם באותה עוצמה. יש גם ילדים עם רגישות יתר לצלילים חזקים. מה עושים? נגד רעמים נורא קשה לנו לפעול, אבל סרטי קולנוע הם בהחלט משהו שאפשר להימנע ממנו בגיל חמש וחצי. האולם המלא, החושך, והקולות החזקים מדי שמאפיינים הרבה מן הסרטים המדובבים, הם בהחלט חוויה קשה להרבה מאד ילדים. אפשר בינתיים להסתפק בוידאו הביתי. דברים דומים אפשר להגיד על צעקות של אבא. שערי בנפשך שהיה עומד מולך אדם הגבוה ממך פי שלוש לפחות, ומרעים עלייך בקול חזק. סביר להניח שרובנו היינו מגיבים בבהלה. כדאי, לכן, לנסות וליצור סביבה רגועה יותר - לפחות ככל התלוי בנו - ולקוות שהפחד יחלוף. במידה והפחד מפריע לתפקוד היומיומי של הילד, אפשר לחזור ולהתייעץ. אני מאחלת לכם הרבה ימים של שקט ושלווה ליאת

אימי בת 55 והיא מזניחה עצמה בטירוף בחום הזה ואנחנו בבית בלי מזגן ובקושי מדליקים מאוורר מתקלחת רק םפעם ביום ויש ימים שלא מתקלחת בכלל. השיניים שלה נורא רקובות והיא לא רוצה לעשות שיניים מלאכותיות כי פוחדת שלא תסתדר עם זה אבל הריח והמראה של השיניים נוראיים. יש לה שערות כהות בולטות בפנים מעולם לא עשתה אפילציה או משהו בסגנון ואומרת שלא כ"כ איכפת לה היא לא צובעת את שערה היא גם מאוד שמנה 90 ק"ג על 160 ס"מ דיברתי איתה על זה שתתחיל לקחת עצמה בידיים אבל היא מסרבת (וגם לא חסר כסף כ"כ אומנם אנחנו לא עשירים אך יש מספיק כסף לאפילציה שיניים מלאכותיות וכו..) לי כל הענין של טיפוח גוף מאוד חשוב) מה כבר אפשר לעשות?

חלי, כמו במקרה של כל טיפול, גם הטיפול בגוף הוא, ככל הנראה, עניינו של האדם עצמו. אמא שלך מכתיבה את סדרי העדיפויות בבית, אולם מדובר בביתה שלה, הלא כן? כל זמן שהורינו הם אנשים מתפקדים ובעלי בוחן מציאות תקין, חזקה עלינו להניח להם לחיות את חייהם עפ"י דרכם. ענייני טיפוח הם אכן אישיים מאד, ולכל אחד יש את "סף ההזנחה" שלו. אני מכירה לא מעט אנשים שמסתפקים במקלחת יומית אחת, ולעומתם כאלה שלא יכולים להתפשר על פחות משלוש. סטנדרטים של טיפוח עשויים להיות גם תלויי תרבות. יש תרבויות ותת-תרבויות, בהן יש סלחנות כלפי שיעור נשי, על הפנים או על הרגליים. היכרתי פעם פיליפינית יפהפיה שלא הבינה מדוע אנחנו טורחות להסיר את שיער הרגליים. "זה הרי כל כך טבעי ויפה..!" אפשר להבין שכאשר מדובר בהורים שלנו, תיתכן מבוכה מול הבדלי סגנון ואורח חיים, בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים. אבל עושה רושם שאמך חיה בשלום עם גופה, עם גילה ועם משקלה, ואת יכולה רק להציע את עזרתך בידע או בפרקטיקה של הטיפוח, במידה ותחליט לעשות מעשה. המשיכי לטפח את עצמך, ולכבד את אמך למרות הכל. אמא יש רק אחת! לילה טוב ליאת

בני בן ה5 ועשרה חודשים עדיין מרטיב בלילה, אני משתדלת מאוד לעזור לו ואני מעירה אותו פעמיים בלילה אך כאשא אני מעירה אותו פעם אחת אז בורח לו והוא מרטיב. כאשר הוא קם בבוקר הוא מאוד כועס על עצמו ועצבני אני מעוניינת לעזור לו, אשמח אם תוכלו גם אתה לתרום את עצתכם.

שלום אילנה, את מספרת על בנך שעדיין לא נגמל מהרטבת הלילה, ומדברייך ("אשמח אם תוכלו גם אתם...) ניתן להבין שכבר קיבלת לא מעט עצות. כמו שכבר נאמר כאן לפני 2-3 הודעות, הגמילה היא תהליך בו נרכשת שליטה על שרירי הסוגרים. בלילה, כאשר בנך ישן שינה עמוקה, המוח שלו מתקשה לזהות את האותות מהשלפוחית, ואין התכווצות של השרירים הסוגרים. כאשר את עצמך מעירה אותו לעשות פיפי, הוא אינו לומד להפעיל את השרירים. האחריות נשארת שלך. יש כיום מס' טכניקות (התנהגותיות) המאמנות את הילדים בלקיחת האחריות על עצמם, כולל טכניקות של אימון ותרגול השרירים. עלייך להתעניין במרפאות המטפלות בבעייה הספציפית הזו. תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלך, שיוכל, ללא ספק, להפנות אותך למומחה בתחום. אני מאחלת לכם הצלחה וגמילה מהירה, ליאת

במה הוא מתאפיין ומה גורם לו? תודה

רר, המונח זיכרון סלקטיבי אינו מונח פסיכולוגי, אלא מונח שמשמש אותנו בדיבור היום-יומי. הכוונה היא לכך, שאנשים מתעלמים מאירועים מסויימים שפשוט לא נוח להם לדון בהם. לא בהכרח מדובר בשיכחה אמיתית, אלא בהשמטה של פרטים לא נעימים. זכרון סלקטיבי בא לידי ביטוי, למשל, כשאנחנו מסתכלים אחורה על איזושהי תקופה בחיים ואומרים "זו היתה התקופה הנפלאה בחיי". אנחנו יודעים שגם בתקופה הזו קרו לנו דברים לא טובים, אבל מעדיפים להתעלם מהם ולהתייחס לתקופה בכללותה. ס.מ.

איזה יופי של עזרה! לפעמים, עד שאני מגיעה לכאן, כבר נכתבות תגובות מאירות, שחוסכות לי זמן ומאמץ. אז אכן מדובר במושג שמשמש בחיי היומיום, המרמז על המרכיב המוטיבציוני של השכחה. כנראה שלכולנו יש דברים שאנחנו מעדיפים לשכוח... בשמחות ליאת

בני בן 3 וחודשיים בערך חודש לפני גיל 3 התחלנו גמילה שהיתה די מרצונו וזרמה יפה לאחר תקופה של חודשיים שהוא היה ממש גמול מפיפי (קקי עוד היה קצת יותר קשה) היתה נסיגה בהתחלה אמרו לי שזה טיבעי שיש נסיגה בתהליך הגמילה אבל לאחרונה שמתי לב שבני "מפספס" כאשר צועקים עליו או שהוא נבהל וגם לפעמים הוא לא רוצה שיתפסו לו משחקים אז הוא מעדיף לעשות במכנסיים (לדוגמא במשחקייה) ברצוני לדעת האם המצב נורמאלי או שאני צריכה לקחת אותו לבדיקה אנא תשובתכם אני מאוד לחוצה מהעיניין.

שלום לך, ראשית, אין סיבה ללחץ. לא קורה לבנך שום דבר "לא נורמלי". למעשה, מה שאת מתארת כנסיגה, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שכן מדובר בתקופת "יובש" קצרה מאד. תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, וכן - גם מצבי לחץ - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לסיגנלים מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים במשחקיה נובעים מכך שהוא שקוע מאד במשחק, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". אני לא בטוחה שזה משיקולים מן הסוג של "שלא יתפסו לי". חשוב, אם כך, להזכיר לו לעשות פיפי לפני שיהיה שקוע במשחק. כדי להימנע מהתאונות מן הסוג השני, כדאי לאמץ סגנון כעס מתון יותר. הצעקות שלנו, מסתבר, יכולות להבהיל ילדים קטנים, כשהן באות ללא אזהרה :-) אז קחי אוויר, סבלנות ורוח טובה, וספרי לנו איך מתקדם. בהצלחה ליאת

שלום אני סובל מחרדות מזה שנתיים בעקבות ארוע מסוים שמאז חיי השתנו הייתי אצל 2 פסיכולוגים ופסיכיאטרית אחת אך ללא הועיל אני מרגיש מיואש ושאין פתרון למצבי הדבר גורם לי לא לעשות דברים בחיי ואיני מסוגל לקבל החלטות בלי חרדה ופחד שמתבטאים גם בתופעות גופניות,ומחשבות לא הגיונית שגורמות לחרדה לגבור לאחרונה התחלתי טיפול ב EMDR אך גם כאן אני מרגיש "בזבוז" כסף וזמן אשמח לקבל עזרה או כוון שיושיע אותי ממצבי אשמח לקבל המלצות למטפלים באזור הצפון דחוף

אורי, כתבת שלפני שנתיים עברת אירוע טראומתי, ומאז היית בשלושה טיפולים, שלא הועילו. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את המטפל המתאים. אבל גם אחרי שמוצאים אותו, צריך המון סבלנות. להחליף שלושה מטפלים בשנתיים זה הגיוני, אבל אז אין סיכוי שנוצר בעצם קשר טיפולי שמאפשר עבודה טובה עם ונוכח הקשיים. תן צ'אנס - אם רק לאחרונה התחלת טיפול ב - EMDR, אזי לא בטוח כלל שמדובר ב"בזבוז". אגב, לגישה של המטופל יש השפעה על איכות הטיפול ועל הקשר שכן/לא נוצר עם המטפל. אני מבינה שאתה רוצה להשתחרר מהחרדות שפוגעות באיכות חייך. אבל טיפול אינו קסם, וככל שהבעיה עמוקה יותר, כך קשה יותר לטפל בה. אז שוב, תתאזר בסבלנות. אם מצאת מטפל שמתאים לך (מבחינת הכימיה שנוצרת), תן לעצמך את הזמן הדרוש. ס.מ.

אורי יקר, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לעצות הטובות שקיבלת ממישהי. ובכל זאת, הערה קטנה, או הדגשה נוספת למשהו שכבר נאמר לך - טיפול הוא תהליך. כשאתה אומר "הייתי כבר אצל..." למה אתה מתכוון? האם אכן טופלת תרופתית ללא הועיל? או שהטיפול התרופתי מרתיע אותך? האם אכן היית בטיפול פסיכולוגי זמן מספיק כדי לחוש בתוצאות? איזה מן טיפול זה היה?חשוב שתדע שקיימים בארץ גופים המטפלים בנפגעי טראומות ספציפיות, במקצועיות וניסיון רב, תוך שימוש בטכניקות מגוונות ויעילות. לצערי איני יכולה לעזור בהמלצות ספציפיות על מטפלים מאזור הצפון. תוכל לנסות ולהיעזר באינטרנט (אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית"?) או בהמלצות מאנשים בסביבתך. אל תוותר! בהצלחה ליאת

שלום, ברצוני לדון איתכם על שאלה שבאמת מציקה לי לאחרונה, שאלה שאני מתאר לעצמי שכל אחד חושב לעצמו לפעמים אבל לא מתעמק בה יותר מדי. לשם מה אנחנו חיים? החיים שאני מנהל עכשיו היו, מהווים, ויהיו אותו דבר למעט שינויים מינורים כמו מקום עבודה, חברים אחרים.. אז למה אנחנו באמת טורחים כל בוקר לקום מוקדם, ללכת לעבודה, לחזור בערב אל האישה והילדים, לחכות לעוד סוף שבוע, והגלגל יכול להסתובב ככה עד סוף ימינו. המחשבות התחילו לי כי לפתע שמתי לב שאני כבר תקופה מאוד ארוכה חי את אותם החיים. ואלה לא מחשבות אובדניות או משהו. וגם לא רע לי בחיים, להפך. אלא פשוט שאלה שמתסכלת אותי. והחיפוש אחרי תשובות לא הועילו בינתיים. אני אפילו לא יודע איזה שאלה אני צריך לשאול, למה אנחנו ממשיכים לחיות? מה מניע אותנו? תודה, שי.

אתה רוצה תשובה כנס לאתר: http://haemet.net/index.htm

שי, והרי על זה נסובו שני הדיונים הגדולים שהיו פה בשבוע האחרון... אני מניחה שאפשר לקרוא אותם כדי להבין שאין תשובות חד-משמעיות; רק תפיסה אישית והבנה של החיים כפי שכל אחד רואה אותם דרך המשקפיים שלו, והמון המון פילוסופיה. מה דעתך? מוכן להיענות לאתגר - לקרוא את שני הדיונים הללו, ואח"כ לבדוק אם יש לך תשובות (אפילו חלקיות)? ואולי תתעוררנה אצלך שאלות חדשות... ס.מ.

שי יקר גם אני התפלאתי קצת לקרוא את שאלתך אחרי הדיון המרתק שהתנהל כאן בימים האחרונים. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שלא כולם קוראים הכל. לא נותר לי אלא להצטרף בחום להמלצתה של מישהי, ולהזמין אותך לקרוא את כל החכמה שנאספה כאן בימים האחרונים. נשמח לשמוע גם את מסקנותיך לילה טוב ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוג\ית באזור נתניה המתמחה בחרדות אצל מבוגרים. אשמח אם תוכלי להפנות אותי למישהו באזור. תודה!

שלום לך, אנא, צרי עמי קשר במייל האישי. ליאת

ראיתי לפני מס' חודשים סרט שנורא הטריד אותי. סרט על "בני טובים" שרצחו ללא מניע. מעבר לזעזוע, ניסיתי להבין מה גורם לבני אדם לפתח אישיות חסרת מצפון. מה שהיום קוראים לזה. 'הפרעת אישיות אנטי סוציאלית' ופעם קראו לזה אישיות סוציופתית או פסיכופטית. השאלה שמטרידה אותי הינה: איזה טעות עשו ההורים?? ( בהנחה שזה לא מולד, או לא רק מולד).? תודה רבה אמא

אמא לתינוק, לא ממש יודעים להסביר כיום מהם מקורותיה של ההפרעה האנטי-סוציאלית. מה שכן חושבים זה, שיש השפעה גנטית והשפעה של התעללות בילדות. ההפרעה מתפתחת כאשר הסופר-אגו של האדם לא מתפקד כשורה, וכך נוצרת אישיות חסרת מצפון ויכולת להזדהות עם אחרים. למרות שנהוג לאבחן הפרעות אישיות אחרי גיל 18, סימנים מוקדמים להפרעה אנטי-סוציאלית מופיעים כבר לפני גיל 15. לרוב מדובר בילדים ונוער שנוטים לשקר, להתעלל בבע"ח, לגנוב וכו'. הבעיה הכי גדולה עם ההפרעה - מלבד, כמובן, התוצאות של התנהגות חסרת מצפון - היא שנכון להיום אין שום טיפול שהוכח כיעיל, ולכן אפשר למצוא אחוז גבוה של אנשים עם הפרעה זו בבתי הסוהר. משום שאם אין טיפול, אז לפחות להרחיק אותם מהחברה במטרה לצמצם נזקים. ס.מ.

שלום לך, אמא של תינוק הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כמו שאר הפרעות האישיות, היא במהותה הפרעה בתפקוד וארגון האגו, האמור לתווך בין המציאות החיצונית לבין העולם הפנימי. כאשר יש כשלים בתיווך, יופיעו מנגנוני התמודדות פגועים והאדם יתקשה, פעם אחר פעם, לתפקד במציאות החברתית. נהוג לייחס התפתחות של הפרעת אישיות הן לגורמים תורשתיים-גנטיים, והן לגורמים סביבתיים, הפועלים, ככל הנראה, בהשפעה הדדית. כמו ש(סתם) מישהי אמרה נכון, לא נותנים אבחנה של הפרעת אישיות לפני גיל 18, אם כי רמזים לנוכחותה יהיו שם הרבה קודם. במקרה של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, אכן נראה, כבר בילדות או בהתבגרות, התנהגות המאופיינת בבריונות, בהתאכזרות לילדים אחרים או בעלי חיים, באלימות וחוצפה, פגיעה ברכוש, שקרים, הצתה או גניבה, בריחה מביה"ס או מהבית, ועוד. כל אלה, ילוו במעט מאד אשמה או חרטה (סופר אגו שלא התפתח). את שואלת האם יתכן שהפרעה כזו נובעת מטעויות או כשלים בחינוך ההורי. התשובה אינה קלה. נמצא כי הפרעות התנהגות קשות יופיעו בשכיחות גבוהה יותר במשפחות הרוסות, להורים מתעללים, מזניחים, אלימים, המתקשים לספק מסגרת נאותה של הכלה וגבולות. עם זאת, קיימת גם נטייה תורשתית-גנטית, ובמקרה של נטייה מולדת חזקה (עוצמה חזקה של דחפים תוקפניים, למשל), להתנהגות ההורים תהיה השפעה פחותה, על התפתחות התופעה. המקרים של "בני טובים" אכן מעוררים בנו אי שקט וחרדה, שמא גם אצלינו יכולים לגדול "עשבים שוטים". השיעור הנמוך, יחסית, של התופעה (1-3% באוכלוסיה הכללית) יכול להרגיע מעט, לא? אני מאחלת לך שתצליחי לגדל את בנך, התינוק, למצוות ולמעשים טובים :-) ליאת

הפרעה אנטי-סוציאלית קשורה לאגו ולא לסופר אגו? אחרי הכל, הסופר אגו הוא מה שמכונה מצפון, שנוצר כתוצאה מהפנמת ערכי המוסר והקודים האתיים-חברתיים, לא? אז אי-אפשר לומר, בעצם, שההפרעה נובעת כתוצאה מהיעדרו של הסופר אגו? ואז האגו לא מתווך אלא "עסוק" בלנסות ולרסן את האיד בלבד...

לצוות המערכת שלום! שאלתי היא, מה הסיבה לכך שאדם , תוך כדי שיחה רגילה לחלוטין, נוהג לדבר על עצמו מדי פעם בגוף שלישי -ליתר דיוק , כשהוא נוהג כך, הוא מציין את שמו שלו, כאילו הוא מדבר על אדם שלישי . .- למשל: - "אני אראה לך איך יעקב יודע לבשל !" וזאת, במקום להגיד:" אני אראה לך איך אני יודע לבשל ", או לדוגמא " אני אראה לך איך יעקב יודע לעבוד !- במקום:"_ אראה לך איך אני יודע לעבוד!".- תמהתי, מה ההסבר הפסיכולוגי אם קיים,לצורת הדיבור הזו?! אודה לכם במאד על תשובתכם ואשמח עוד יותר, אם זו תהא מרחיבה וברורה . בברכה - רחל.

רחל שלום, אנני יודע את התשובה לשאלתך. יכול להיות שיש כאן תופעה של תרגום משפה אחרת או תרבות אחרת ,שבה ישנה התיחסות לאדם בגוף שלישי כדי להביע כבוד. בברכה, גדעון

בהמשך לטריאלוג הנהדר שהיה עם מישהי וליאת לפני מספר ימים, אני ממשיכה לשאול. והפעם על הפרק - לחיות או לא לחיות, זאת השאלה. אני רוצה להתחיל בכך שקשה לי עם הנושא כי לאנשים קשה לנהל שיחה רצינית בעניין. הם באים נעולים מראש עם מטרה לשכנע שהחיים שווים שיחיו אותם ולא מסוגלים להקשבה אמיתית ורגועה ובטח שלא לנהל שיחה עניינית בנושא. הם יכולים להציע פסיכיאטר ופסיכולוג ותרופות ומנוחה וחופש ואהבה חדשה ומה לא - אבל הם לא מוכנים לדון ברוגע על הרצון וליתר דיוק - אי הרצון לחיות. אני מקווה שכאן זה כן יתאפשר כי אין חיבור רגשי בינינו אז אולי זה ילך. "רבים מתים מאוחר מידי ואחדים מתים מוקדם מידי. ...מות בזמן הנכון." (ניטשה). הזמן הנכון. מי קבע מהו הזמן הנכון? מי קבע שצריך לתת לזה לקרות באופן "טבעי" שבעצם הכוונה ללא התערבות ולא באופן טבעי. שאלתי היא בעצם אם אדם החי את חייו וקשה לו ורע לו והוא עצוב ומדוכא רוב ימיו, ולמרות שהוא בטיפול מצבו לא באמת משתפר (כי אפשר לטפל בדברים פתירים ולא בכל) ובאמת רוב ימיו עוברים עליו בעצב ותסכול וייאוש והמצב נמשך כבר שנים וכל פעם קשה לו יותר ויותר - למה עליו להמשיך ולהתעקש? למה עליו לחכות לימים טובים יותר שלא יגיעו? למה להמשיך ולהתעקש איתו שהחיים שווים שיחיו אותם? למה לא "לתת" לו לעשות כרצונו? אם שאיבדה את בעלה וכל ילדיה וסובלת ממחלות נפשיות אינספור - מדוע עליה להמשיך להתעקש ולחיות, לשם הדוגמא. במה חטאה שעליה להמשיך לחיות בסבל? מדוע עליה להתאבל, לעכל, להתגבר על הטראומה, לטופל וכו' - מדוע לא להבין אותה ולהניח לה לקחת חייה בשלווה? האם זה מתוך פחד שהעולם יאבד שליטה אם כל אחד יגע בחיי אדם, האם זה כמו שיש חוקים נגד רצח בכדי להגן על משהו, אז גם כאן אנחנו עוזרים להגן על משהו שאנחנו אפילו לא יודעים מהו? יש דברים שמדכאים אותי שאין להם טיפול. כי זו דרך הטבע ואין כדורים שיעלימו אמיתות מסוימות על העולם ואין לי שום רצון להסכים או לקבל אותם בהבנה. וזה מקשה לי מאוד מאוד על החיים, על כל יום שלי פה וכל שעה. אני מתלבטת מאוד לאחרונה אם החיים שווים באמת. לא בצורה סוערת נסערת היסטרית אלא בצורה הגיונית...ולמה אשמע רק קלישאות או עקיצות - ולא דיאלוג אמיתי?

מדוע עליי לקום בבוקר וללכת לעבוד בכדי להרוויח לחמי? מדוע עלייי ללמוד? מדוע עליי להתחתן ולהוליד ילדים ולבנות בית עם גדר לבנה? מדוע עליי להיות במירוץ המטורף של החיים שלא ברור, או שכן, סופו המר? או לחילופין- מדוע עליי לטייל כל חיי ולשוטט? מדוע עליי להעביר את ימיי בטלה מוחלטת? מדוע עליי לחיות חיים שלווים ללא מטרה או תכלית? ועוד- מדוע עליי לאהוב? מדוע עליי לרצות דברים בכדי לתת משמעות לחיי? מדוע עליי לשכנע את עצמי לרצות דברים בעודי לא רוצה אף אחד מהדברים שברשימה הזו? הרשימות מתרחבות כמו תמנון לאלפי רשימות קטנות ואני לא רוצה את כל הדברים האלו. משום שנולדתי עליי להסכים לכל או לחלק? עליי לשתף פעולה עם העולם? אני לא רוצה כלום. אני לא בת 20 כבר. וגם את השלושים עברתי. ואני לא מסוגלת לשמוע דברים כמו - היא עוד לא מצאה את עצמה או שתעשה ילדים ויהיה בסדר - אני לא רוצה כלום. ובעיקר אני לא בטוחה שאני מוכנה לשתף פעולה עם החיים. ומה עכשיו?

יוג'ין בוקר טוב ! אני חושבת שאת מתארת את המחשבות הכי טבעיות בעולם, ואת בוודאי לא לבד עם כל השאלות והתהיות האלה. משערת שכולנו בשלב כלשהו בחיינו התחבטנו בשאלה שעיקרה: "בשביל מה...?" (וכאן את יכולה להוסיף ככל העולה על רוחך ודמיונך, כמובן). אין לי תשובה טובה בשבילך, לכן אני אקרא לחבר טוב ואהוב שלי כדי לעזור לי, שלום חנוך (דרך אגב, העובדה שאין לו מושג שהוא חבר קרוב שלי לא תמנע ממני להמשיך ולהרגיש כך כמובן...) יש לו שיר נפלא שנקרא "היום" שמופיע באלבומו האחרון וזה הולך ככה: רק אתמול רק אתמול, פשוט נשבר לי מהכל. למות רציתי, לא לסבול אבל למות אני תמיד יכול והיום הרוח התחלף לקח את הכאב אני לא יודע איך - - - זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן הייתי מלך דון ז'ואן הכי ידוע הכי גדול הכי אמן בלא ליפול והיום אין כבר עננים הכל מאיר פנים התחלתי לחייך - - - אני לא יודע איך זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן מאוחר בלילה רחוק מכאן יחף בעשב הולך ביער לעשן בגשם על הגשר הקטן ולחלום... היום הרוח התהפך התחלתי לחייך אני לא יודע איך זה בטח בגללך אין כבר עננים והכל מאיר פנים אני לא יודע איך - זה בטח בגללך בגללך... ++++++++++++++++++++ המשפט שהכי מתקשר לי לשאלה הגדולה מאוד שלך, זה "למות רציתי, לא לסבול, אבל למות - אני תמיד יכול...." המוות הוא אופציה, לחלקנו הוא אופציה ממשית יותר בחיי היומיום מלאחרים, אבל הוא אופציה וודאית עבור כולנו. הלא ממילא כולנו נגיע לשם בסוף, אבל בינתיים לא כדאי לנסות אולי יקרו עוד כל מני התפתחויות בעלילה של הסרט שלנו לפני שנגיע לסוף הידוע שלו...? בעיניי, הדבר הבאמת מדהים בחיים זה העובדה שהם הכי בלתי צפויים שאפשר. אנחנו באמת לא יכולים לדעת מה מחכה לנו מעבר לסיבוב הבא, זה אמנם מפחיד אבל גם מרגש באותה המידה, ובדיוק כפי שהם עלולים להפיל עלינו את הצרה הבאה - - - קחי בחשבון שכך הם גם עשויים להעניק לנו תקופת חיים מלאת אושר, אהבה וסיפוק. נראה לי שכולנו לפעמים "חוטאים" בחיפוש הנוראי אחרי המילה הענקית והמפחידה הזאת: משמעות. כולנו עסוקים בלרוץ ממקום למקום ולחפש את אותה משמעות אחת ויחידה שתעניק תוקף לחיים שלנו כאן, ויתכן שכאן מקור הבעיה. יתכן שאין משמעות. יתכן שהחיים מלאים במשמעויות קטנטנות, שברירים זעירים של משמעויות, ופשוט צריך ללמוד לא לדלג עליהם תוך כדי הריצה שלנו בחיפוש אחר אותה משמעות אחת גדולה ואמיתית. מה ה"מטרה" שלנו כאן....? ספר טוב, שיר שמעלה דמעות לעיניים, נשיקה וחיבוק מחברה טובה, סרט מרגש, לשבת על החוף ולהביט בים ולהקשיב לצווחות של השחפים, לעשות אהבה, חיוך של ילד, שוקולד... זה המשמעות. נשמע טריאוויאלי מדי ....? אולי. אבל זה מה שמצאתי בינתיים.... שתהיה שבת שלום !

שירה נעזרה בשלום חנוך. אני נעזרת בחווה אלברשטיין: "לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל יש דקות של שמחה בשעות של כאב המנוחה רחוקה הייאוש מתקרב ובכל זאת נושמים ובכל זאת חיים ממשיכים כל הדרך לפעמים מנגנים נעורים הם בדידות וזקנה היא בדידות ובין זה לזה מחפשים ידידות בטח כבר ניסית לחפש ידידות התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור החיים מדכאים ופגישות המחזור מוכיחות לי שכבר אין יותר לאן לחזור בטח כבר ראית אין יותר לאן לחזור כשהחושך יורד והפחד גובר אל תצעק - "חושך כמה" בוא תדליק איזה נר לפעמים זה עוזר כשהחושך גובר אל תצעק - "חושך כמה" להדליק איזה נר לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור". כל השאלות ששאלת - אלה לא משימות שצריך וחייבים לעשות. נכון שיש איזשהו מסלול שקבעה החברה. אבל לא חייבים ללכת בדיוק בדרך בה הולכים רבים אחרים. מותר לסטות לעתים לנתיבים צדדיים. לא לצעוק "כמה חושך"... להבין שלפעמים אין שום דבר מלבד החושך, אבל שזה לא מעלים לחלוטין את קיומו של האור. ולא, את לא חייבת לאהוב. השאלה היא, אם את רוצה להיות נאהבת? את יכולה להחליט שהמשמעות של חייך היא לא לרצות דברים. ואת יכולה לרצות דברים שלא יתנו משמעות. לא. את ממש לא צריכה להסכים עם כל חלק. את אנושית ויש לך רצונות ושאיפות משל עצמך. אנחנו לא מגיעים מפס יצור של איזה מפעל. העיצוב התעשייתי נעשה מאוחר יותר, ככל שאנחנו מתבגרים. אבל מותר לדחות חלק מהדברים. ונכון שככל שדוחים יותר דברים, כך "זוכים" לתוויות חברתיות כאלה או אחרות. אז מה? כאילו שלעשות ילדים זה הפתרון... אנשים אומרים דברים, לפעמים, דווקא ברגעים שהשתיקה יפה להם. אנשים חייבים להגיד דברים, הם לא אוהבים להתעמת עם הפחדים של עצמם ושל אחרים. אז אנשים אומרים דברים, שיגידו. מה הגדרה שלך ל"שיתוף פעולה עם החיים"?

יוג'ין יקרה, את מעלה מחשבות נוקבות, שאין עליהן תשובה חד-משמעית. השורה התחתונה והעצובה היא שבאמת לכל אדם יש חירות מסויימת בבחירה האם להמשיך לחיות את חייו. לשמחתי (האישית), רוב בני האדם אכן בוחרים להמשיך ולהתמודד עם מצוקות הקיום (וגם עם שמחותיהם...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי יוג'ין, קראתי את הדברים שכתבת הבוקר, הם נגעו בי, חיברו אותי לתקופות ולמחשבות קשות שלי, סיקרנו ועיניינו אותי וחזרתי אחורה לקרוא דברים שכתבת בעבר. אין ספק שאת אדם אינטיליגינטי, מודע, עמוק ורגיש. הדיון האמיץ, הפתוח והחכם שאת מנהיגה כאן ביחס לערכם של החיים, מלמד לדעתי לא רק על המצוקה והכאבים הגדולים שאת חווה (ואני מבינה אותם אולי רק קצת, ומבינה גם שאין שום דבר בעולם עכשיו שאת מרגישה שיכול להעביר את הכאב, לתת משמעות ויכול להיות גם שכרגע כרגע את צודקת), הדיון הזה מהווה גם אינדיקציה לכוח שלך, לרצון להיעזר ולהגיע לאיזשהי הקלה ובסופו של דבר יש בו גם מידה של אופטימיות ואמונה שיכול להיות שיש לך סיבה משלך, משמעות משלך, שמחה משלך ודרך משלך שאת צריכה למצוא איך להגיע אליהם (כמובן שאני מתכוונת שמחה לרגעים, משמעות שלפעמים קצת נמסה ודרך שלפעמים, כשהולכים בה יחפים, הרבה קוצים שורטים את הרגלים...). את מבינה למה אני מתכוונת? למרות הכאב והמצוקה יש בך את הכוח, האמונה והחשק לבקש עזרה ואת לא רצה לוותר... אני חושבת שמאחורי השאלה הפילוסופית שהעלית - האם נכון להמשיך לחיות בכל מחיר - נוכחת השאלה איך אני יכולה לחיות יותר קל, עם פחות צורך להיאבק, ובעבור אילו מטרות אני לא חושבת שנכון לחיות בכל מחיר אבל אני מאמינה שאפשר להביא את החיים למקום שיאפשר לחיות אותם, ואולי אפילו לחוות כמה רגעי אושר קטנים אני יודעת שכרגע המילה אושר רחוקה ממך ומבינה שאת בכלל לא מצליחה לדמיין משהו שקשור באושר ועוד פחות משהו שמערב גם אותך, את קודם צריכה להתחזק ולחיות "בסדר" (אני מתכוונת שבין נפילה לנפילה יתקיים משך זמן ארוך יותר שיילך ויגדל ויגדל) ורק אח"כ אולי יבואו גם רגעים נעימים בנתיים אני מקווה בשבילך להפוגה בכאב, לילך

אותה סוגיה ישנה נושנה שהכניס שייקספיר לפיו של המלט - להיות או לא להיות? זאת השאלה. אין ספק שמשחר ההסטוריה אנשים התמודדו עם השאלה הזו. אם היא לא היתה קיימת, לא היה צורך באיסורים (דתיים בעיקר) על התאבדות. וככל שהאנושות מתקדמת - באדיבותה של תרבות המערב - כך מתרבים מקרי ההתאבדות מדי שנה. בתרבויות אחרות, שאולי נתפסות כפרימיטיביות, אחוזי ההתאבדות נמוכים יותר. אז כנראה שמשמעות החיים תלויה בהגדרה תרבותית - אם התרבות המערבית מגדירה את ערך החיים לפי הצלחה (וזו נמדדת בכסף, מראה ויתר הדברים השטחיים), אז לא כולם יכולים להיות "מוצלחים". ולכן הרבה אנשים תופסים את עצמם ככשלון. לא בגלל שהם באמת כאלה, אלא משום שהם לא מתאימים למסגרת התרבותית. אני חושבת שכתבתי את זה בדיון הקודם - אני לא מנסה לשכנע שהחיים שווים. החיים לא! שווים. למרבית הדברים אין ערך עצמאי משלהם. אנחנו מחליטים מה להעריך יותר ומה פחות. בעולם חומרני לדברים כמו אהבה יש פחות זכות קיום. זה לא שהיא לא קיימת, הערך שלה מתבטל נוכח שיקולים אחרים. ג'ורג' אורוול אמר: "החיים מציעים סבל יותר מאשר הנאה." וזה נכון. אף-אחד לא התחייב מעולם שהחיים גורמים רק אושר. והקיום האנושי הוא קיום אומלל למדי. אבל למה לא לנסות ולמצות את הדברים הטובים שכן קיימים? את הדברים שעדיין - כאנושות - לא הרסנו? כמו שנכתב כאן - למות תמיד אפשר. את צודקת - לא בכל אפשר לטפל. לפחות לא בהווה. אולי פעם, בעתיד... גם פרויד חשב שיום אחד כל צפונות הנפש תתגלנה. אין ספק שמהבחינה הזו התקדמנו מאז ימי פרויד, אבל עדיין יש לנו מה ללמוד. אבל שאיפה לטוב המוחלט, לחיים נטולי קשיים, היא שאיפה לא מציאותית. המטרה היא להקל במקומות שאפשר להקל, ולהשתמש בקביים במקומות שבהם אין פתרון מוחלט. כתבתי לך, די בקצרה, על המקום (הלא ממש בריא) שלי בעולם. וזה שאני חיה היום, כותבת כאן ועכשיו, לא אומר שגם מחרתיים זה יהיה ככה. אני בכלל לא חושבת על העתיד הרחוק. כשיגיע מחר, אחשוב על מחרתיים. וזה לא נובע מתוך עקשנות או אהבת החיים, זה נובע בדיוק מהמקום שכתב עליו שלום חנוך (בהודעה של שירה). איך אפשר לדעת עכשיו שימים טובים לא יגיעו? ובכלל, מהי ההגדרה של ימים טובים? גם זו הגדרה סובייקטיבית, לא? סביר להניח שימים טובים הם ימים בלי כאב, צער ועצב, או לפחות שיהיו במינון נסבל. בסופו של דבר, חייו של כל אדם נתונים בידיו. אף-אחד לא צריך לבקש רשות לפני שהוא מחליט להרוג את עצמו. האיסור הוא כללי. נכון ברגע שאדם "נתפס" בעת נסיון התאבדות, השליטה כבר לא רק בידיו. אבל מי שבאמת רוצה למות - יהרוג את עצמו בשלב כזה או אחר. אי-אפשר למנוע את זה, רק לנסות ולהבין בדיעבד למה זה קרה. ולא תמיד אפשר. את לא חושבת שייווצר איזשהו סוג של כאוס חברתי אם אנשים יתחילו להתאבד על ימין ועל שמאל? נתת דוגמא מאוד קיצונית. אבל אנשים מוכנים להרוג את עצמם על הרבה פחות מזה. כאב נחווה באופן שונה אצל כל אחד. גם היכולת לשאת כאב שונה מאדם לאדם. אבל ברגע שהתאבדות כבר לא תהיה טאבו, אנשים ימותו על דברים של מה בכך (הכל יחסי, כמובן). אני מניחה שמטרת החוקים האלה היא להגן על האדם מפני עצמו. בדיוק כמו שאיסור על רצח מגן על איש מפני רעהו. ההגדרה של חיים - מלבד ההיבט הפיזיולוגי - נתונה לויכוח מתמשך מאוד. אבל קשה להגדיר את האדם אך ורק במונחים פיזיולוגיים, ועל החלקים הבלתי-נראים (נפשיים או רוחניים או כל הגדרה אחרת) שומר הטאבו ההתאבדותי. המצב בעולם הוא מצב נתון. מי שיכולים לשנות אותו לא ממש עסוקים בזה. כל אחד יכול לשנות את הדברים הקטנים שבסביבה הקרובה שלו. אנשים עם יכולת גדולה יותר, יכולים להשפיע גם על רדיוס גדול יותר. את לא צריכה לקבל בהבנה את כל הדברים. אי-אפשר להבין את כל הדברים. חשוב להתמקד דווקא בדברים שכן אפשר לשנות. התמונה הכללית מורכבת ממיליוני פרטים. קשה להבחין בכולם בבת-אחת, אבל גם לא מציאותי להתמקד רק בחלק אחד, ולהיצמד אליו לאורך כל הדרך. כדאי להסתכל על כל החלקים - כל חלק בזמנו. כי כן, למות תמיד אפשר. אני לא פוסלת התאבדות. רק חושבת שצריך למצות את כל, אבל את כל, האפשרויות האחרות.

סתם מישהי (הכינוי שבחרת לא עושה עמך צדק) מפסיקה לרגע את העיסוק בשאלות הקיומיות שהועלו כאן, רק כדי להגיד לך שתענוג צרוף לקרוא אותך ! ראיתי שכתבת באחת מההודעות שאת לא מגדירה את עצמך אופטימית. בכל זאת, אני חייבת לומר לך שאחרי שקראתי את המילים שלך אני חושבת שבמילון אבן שושן החדש, ליד המושג אופטימיות צריך לרשום את שמך. את יודעת, בדיוק כמו שאדם אמיץ אינו אדם שלא יודע פחד מהו, אלא אדם שמודע לפחד ומתמודד עמו, כך בעיניי אדם אופטימי זה לא אדם שלא רואה את הרע, שלא מבחין בחצי הריק של הכוס אלא ההיפך - אדם שלא רק מבחין במחצית הריקה אלא גם חווה אותה, סבל ממנה, ידע צמא מהו ובכל זאת - ממשיך להאמין בקיומה של המחצית המלאה ויודע שיזכה שוב לטעום את טעמה. "אופיטימיות ריאליסטית" שכזאת... שיהיה ערב נעים וסופשבוע מלא באופטימיות, על אף ולמרות הכל.

יוג'ין שלום, הרי אי אפשר להישאר אדיש ולא להצטרף לרב שיח. קראתי בתדהמה ובהתרגשות את כל מה שנכתב כאן. נזכרתי בספר הקטן , שכבר לא מצוי על המדפים שכותרתו: "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?". וחשבתי על כך שהכתיבה על מוות , סבל והתאבדות מולידה אל תוך הפורום חיות רבה, אהבה וחיבוק מנחם ועל כך תודה לך... גדעון

שלום גדעון, אני מודה גם לך על המילים. "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" - זה מעניין שאתה כותב את זה כי זה חלק מהתסכול.. שמסתכלים על הכל בעינים רגישות ורגועות - רואים פתאום כמה שהכל שביר, אבל אז כבר נעשים במוד שביר גם כן, וזה קשה מאוד לחיות ככה. איך אפשר להסתכל על מוות של מישהו אחר למשל - ולקבל את זה? איך אפשר להסכים (בראש) שהוא לא קיים יותר? שכל דבר נפלא שהוא עשה - לא ייעשה יותר כי הוא פשוט לא קיים יותר? זו לא פרידה הגיונית. זו לא פרידה אפילו. זה לא הפסקת חשמל - זה סוף. זה נגמר לחלוטין בלי שום אפשרות למשהו אחר. אפשר לרצות את זה מעכשיו 24 שעות ביום 100 שנה וזה עדיין לא ישנה. אפילו במעט. ואז נהיה לי כאב ראש מכך שמה שזה עושה לי זו הרגשה של - אני לא רוצה לחיות יותר. איך זה ייתכן בכלל? איך אפשר להסכים לחכות לזה - שזה יקרה גם לך - ולהסכים לזה? מאיפה לוקחים מוטיבציה אפילו לזוז כשמרגישים שכל רגע זה יכול לקרות גם כן? הכל נראה הזוי מידי. להשקיע עשר שנים בלמידה, להשקיע ביצירת אנשים חדשים לעולם, וזה החלק הטוב, זה השאיפות הגדולות. ומה עם הדברים הקטנים? עם לקום בבוקר? איך אפשר להרגיש שלא רוצים יותר לקום בבוקר - ובכל זאת לקום? איך אפשר להסתדר עם מחשבות שאם העניין לא היה כרוך בסבל, בכאב - נגיד שאפשר היה להיעלם תוך שניה, על ידי מחשבה אחת בלבד, אז הלוואי שזה היה קורה עכשיו. איך אפשר להעביר כך את הימים?! איך אפשר בכלל להסביר את התחושה הזאת? לא צריך להתאבד ישר. אין צורך. הרי זה לא משנה לחכות קצת, כלום לא ישתפר חס וחלילה. אפשר באמת לחשוב על זה בהגיון ולא להתנהג כמבתוך סערת רגשות. כי אם זה מתוך סערת רגשות כולם יחשבו כל הזמן שהם יכלו לעשות משהו, לעזור, לשים לב יותר, להיות ערים, להציל, לדבר, לטפל – אבל לא. כלום לא יעזור. רק צריך לכתוב על זה ספר שלם, על כמה שזה נעשה במודעות מוחלטת תוך שיקולים רציונלים, עם כל ההוכחות וטבלת חסרונות ויתרונות. ואז הם יוכלו להירגע ולא לחשוב שזה כזה גרוע ואולי סוף סוף הם יבינו. ובכלל איך אפשר לדעת מתי אתה במצב שאתה לא יכול לצאת ממנו, מתי אתה בדיכאון לא מטופל כשהוא יטופל המחשבות והרצונות האלו יעברו ומתי זה באמת עדיף לך שלא תחיה יותר? למה המתת חסד גופנית מתקבלת על הדעת והמתת חסד נפשית לא? אם (השחקן של) סופרמן היה מתאבד אף אחד לא היה אומר כלום כי הוא סבל בטח רוב זמנו מכאבים והיה לו קשה מידי לחיות כך – ואף אחד לא היה פוצה את פיו והיה אומר שאפשר היה להציל אותו ולהראות לו שיש בשביל מה לחיות, אז למה מישהו שסובל מבפנים ועושה חישוב עם עצמו – למה לו אסור? ולמה בכלל בנו על זה הרים וגבעות של שטויות וסרטים שמי שמתאבד לא מגיע לגן עדן או כורתים לו את הראש או שהוא נקבר מחוץ לבית הקברות או שהוא עושה מעשה אסור, או לא זכותו לקחת את חיוו עצמו, מי מחליט את כל השטויות האלה, ומי האדיוט שהעביר אותם הלאה עם השנים? מתוך סבל וטראומה ובאותו רגע זה אולי נראה חבל כי באמת אם הוא היה מחכה קצת והיו עוזרים לו אז אולי הייתה עוד תקווה, אבל אם עבר מלא זמן ומישהו לא רוצה להיות יותר, פשוט לא רוצה להיות קיים יותר, למה הוא צריך שיעזרו לו? אולי כדאי לכתוב על זה עוד כמה מילים. זה לא טיפשי וזה לא מעיד על דיכאון ונטיות אובדניות. זה אומר שצריך לבדוק את זה ולחשוב על זה ולא לפחד מלחשוב על זה מפחד שזה יקרה או יוליד רצון או משהו כזה. צריך משהו שיזיז אותך מהמיטה לכיוון היום החדש שנהיה. כל יום צריך כזה. אולי יש אנשים שהחיים האלה לא בשבילם וזהו. כל הסוגים. למשל חיי המשפחה, חבר, בעל – משפחה, ילדים, ללכת לפגוש את ההורים שלו, לשלם יחד ביטוח לאומי, לאפות עוגות לשכנים, לקנות בית, לשלם משכנתא, להיות בועד הבית, לשתות בירה עם חברים משותפים, לעבוד, לחסוך לזיקנה – כל זה לא בשבילי. (זה מעורר בי בחילה עזה ורצון עוד יותר עז לישון ולשכוח כל מה שלמוח יש להציע לחשוב) וגם לא השאר - לא לטייל עד זיקנה, לא להציל גורילות או דולפינים, כלום. ושאין כלום - מה עושים? והסירוב לכימיכלים עושה את זה שיש משהו שרוצה להשאיר את המצב כמו שהוא. וזה בכלל לא מעציב אותי. למה דווקא זה לא מעציב? לרגע נדמה היה לי שזהו סוף הרב שיח, ועכשיו נראה לי שהוא רק התחיל..

גדעון, אולי בשביל לקבל חיבוק מנחם צריך ללמוד להעביר לאחרים את המחשבות שלנו, לשתף במה שאנחנו חווים דווקא באותן תקופות אפלות. מרבית האנשים כל-כך עסוקים בלהסתיר תקופות של כאב וחולשה; להיות חלש זה רע - זה המסר שאנחנו מקבלים. ומתנהגים בהתאם. ומאידך כל-כך צריכים שיבינו אותנו. אבל לא מאפשרים לאף-אחד להתקרב באמת למקומות האלה. כשאלוהים גירש את חווה מגן-עדן, הוא אמר לה: "בעצב תלדי בנים". כנראה שצריך לסבול לפעמים כדי ליצור משהו טוב. כמו עוף החול שנשרף, אבל גדל מחדש מתוך האפר. ומה בעצם אנחנו עושים: חיים בשביל לשרוד או שורדים בשביל לחיות?

שלום רב, בעקבות כאבי ראש כרוניים נתנו לי אלטרולט לקחתי כדור אחד של 10 מילגרם וקמתי היום בבוקר ואני מרגיש אי שקט. אני מצטער שלקחתי את הכדור . האם לקיחת כדור אחד , יכולה לגרום לאיזשהיא השפפעה ? אם אני לוקח רק את הכדור הזה ויפסיק מעכשיו לתמיד האם יכול להיגרם איזשהוא נזק השפעה לגוף ?

שם יענו לך על שאלות בנושא כדורים וטיפול תרופתי.

שלום מעין, אנא פנה לרופא, כדי שתהיה שקט יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם אישיות זה כמו האופי של הבן אדם? האם אנשים שאובחנו עם הפרעות נפשיות מסויימות זה אומר שיש להם אישיות דומה? למשל הפרעות אכילה- האם יש להם קוי אישיות דומים? חולי הפרעות דיכאון- כנ"ל? או שהאישיות לא קשורה להפרעה מסויימת ויכולה להיות שונה ממקרה למקרה? תודה על ההסבר.

שלום לילך, באופן כללי, אישיות היא מבנה מורכב המארגן בתוכו את התכונות והמאפיינים שלנו. הגם שאנשים יכולים להיות דומים באישיותם, עדיין רב השונה על המשותף, וכך גם במקרה של אבחון הפרעה זהה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ברצוני להודיע לכל המעוניין על פורום שאני מנהל שמטרתו לשמש מקום המציע מידע ודעה להבנה אחרת מהמקובל כלפי הפרעת הOCD וכן לאפשרות לטיפול לא קונבנציונאלי בהפרעה זו. אתם מוזמנים לספר, להציע, לכתוב להגיב ולהעיר. קישורים http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=7149

שלום מומי, אני רוצה לאחל לך הצלחה רבה. אני זוכרת היטב את הדברים המעניינים שסיפרת לי בנושא לפני כשנה, ומקווה שתמשיך לפתח את מחשבותיך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה אורנה על העידוד, ואני שמח שאת זוכרת אותי טוב. מתוך החוויות שלי ומתוך רצון להתבונן בהפרעה ומסביבה אני מרגיש שיש הרבה מקום להבנה שונה של ההפרעה וכן לטיפול אחר מהמקובל הבנוי על בסיס ותפיסה אחרים. מאחל לך הרבה הצלחה!

שלום, אני בוגרת תואר מ.א. בפסיכולוגיה קלינית של הילד וזקוקה לפרטים על התמחות / עבודה בארה"ב, האם מישהו יכול לעזור? תודה

שלום לילך, אני חושבת שכדאי ליצור קשר באמצעות האינטרנט עם גופים כמו "מועצת הפסיכולוגים" בארה"ב. בנוסף, תמיד כדאי לדבר עם מישהו שכבר התנסה בכך, ואני מקווה שתקבלי תגובות רלוונטיות בפורום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה

היי ובוקר טוב אני בת 30 ורוצה לשתף אותך בתחושותיי. לא טוב לי!!!!. אני לא מסופקת מחיי הנישואין (רק חודש עבר) ואין לייחס זאת למוסד עצמו אלא לזוגיות שלי. יש ל בעל מדהים נהדר נפלא אין לי מילים!! אבל בכל מהלך הקשר הרגשתי חוסר כלשהוא שאני לא אוהבת מספיק שמגיע לי יותר... אני לא מסופקת מחיי העבודה - מרגישה חוסר מיצוי עצום, לא אוהבת את הסביבה. אני לא מסופקת בתחום הלימודי - עברו מס' שנים מאז התואר הראשון ואנלא יודעת אם כדאי ללמוד ומה ללמוד... השאלה שאני מהרהרת בה שנים... האם זו אני כטיפוס שלילי? מדוכא? גורם אן תמיד ירגיש כך ולא משנה מה האוירה סביבי או שמא בשל דימוי עצמי מאוד נמוך שלא נראה כלל חיצונית אני מביאה עצמי לאותו דיכוי? שאכן אמיתי שכן הבחירות שלי אינן מונעות מהגורם הנכון. מאז ילדותי אני נמצאת עם בחור שכן אני מתערערת לחלוטין אם הוא לא קיים ומרגישה כאילו זה כלי אמצעי לבטחון ותו לא וכן ברוב המקרים היה גם גורם שלישי.גבר נוסף על מנת להחיות הרגשה רדודה... בעבודות התמדתי אך לא הרגשתי טוב - בעבודה הנוכחית אני ממש סובלת וחוששת להגיע לשם.מה גם שכנראה אתפטר אם לא אפוטר בקרוב... אני חשה באנדרלמוסיה נוראית.שכלום לא הולך לי.מסביבי משפחה מאוד תומכת אך שאינה הצליחה מכל הבחינות בלגן!!! אני מאוד קשורה אליהם וזה שובר אותי לדעת שהעולם הזה אכזרי!! אני לא מקבלת הרבה דברים ואפילו כועסת כאילו שזה עוזר. אני רגישה מאוד לביקורת ולהערות מה שגורם לי להתרחק מאנשים אני חשה חסרת סבלנות במשחק החברתי.נורא קשה לי להיות נחמדה או מרצה את הסביבה אולם עושה זאת כי אין ברירה. אסכם ואומר שאני בן אדם שקופא על השמרים.לא טוב אבל נשארת...בכל מצב. אני מתחילה לחשוש שעד שאתעורר אם אתעורר כבר יהיה מאוחר. אני מאוד פוחדת מהתבגרות ותמיד חושבת עבר.... לא שבעבר הייתי כ"כ מאושרת אבל זה חלק מהכחשה כנראה וחוסר התמודדות. למה אני לא מצליחה לראות טוב?? עצוב לי עם תחושת התסכול המתמשכת.. אני מגישה שעכשיו זה בשיאים כי תמיד היה לי לא טוב ופתאום זה ממש כמו פצצה מתקתקת בעיקר לאחר החתונה איך זה קשור??? אם תוכל להסביר לי מה יכולה להיות הסיבה לכך מהיכרות קצרצרה אודותיי. אשמח לשמוע מלבד האופציה שלבטח תציע לגשת לטיפול.... מן הסתם אכן תמליץ לי לגשת לטיפול - אני מאוד סקפטית לגבי זה כי אני כ"כ מבינה מה עובר עליי רק לא יודעת כיצד לפתור הבעייה.כמובן שמודעות היא חצי דרך להצלחה אבל עדיין מה כבר ניתן לומר במילים שירפאו אישיות כזו או אחרת.מבלי חלילה לזלזל במקצוע. אני מאוד נמשכת לתחום הפסיכולוגיה אך מצד אחד לא מאמינה שאוכל להיפתח מעודף חשדנות וגאווה מטופשת וכן מאיזו שהיא ראייה שזה לא יכול לעזור ממש. מעין אימרה ש"זו אני " ועליי להתמודד. רק שנהיה לי קצת יותר קשה עכשיו

שלום ליטל, הטקסט שכתבת מעביר בצורה רגישה ובהירה את תחושת התסכול והכאב הפנימי שאת חשה. נשמע שיש לך חלקים מאוד מתפקדים ומוצלחים, שנמצאים בכפיפה אחת עם חלקים פגועים ובודדים, שקשה לך לשתף בהם אנשים אחרים. אני מבינה את המחשבות הסקפטיות שלך לגבי טיפול (ואני חושבת שהן קשורות לפער הזה בין היבטים שאת מאוד אוהבת בעצמך, והיבטים שאת מרגישה מאוד פגועה לגביהם), אבל יש לי תחושה שתהני מאוד משיחות טיפוליות בנושא. את יודעת, הרבה פעמים אנחנו זקוקים להתבוננות של אדם אחר, ולאפשרות לבחון מולו מדוע לפעמים אנחנו מרגישים כל-כך "למעלה" ולפעמים כל-כך "למטה", כדי שנוכל לנוע לקראת שינוי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר קפלן שלום אינני יודעת האם אתה הכתובת לשאלותיי ואם לא, אשמח אם תפנה אותי לפורום המתאים. לי יש תינוקת שבגיל קרוב ל- 5חודשים תיכנס (בספטמבר) למשפחתון ובו פעוטון עם 10 תינוקות נוספים. רציתי לשאול מה מומלץ מבחינת הישארות עם התינוקת - כמה ימים כמה שעות ביום, איך לעשות את תהליך הפרידה הדרגתי וקל, לבתי ולי. מה עושים כאשר אחרי יומיים כבר יש שישי שבת, האם זה משבש וצריך להתחיל מחדש את התהליך (השנה ה- 1 לספטמבר יוצא ביום חמישי, שישי הוא יום קצר במסגרת ואח"כ שבת- בבית איתנו, מה עושים ביום ראשון אם בכלל?) בתודה ענת

ענת, אמנם היום תורה של אורנה לענות כאן בפורום, ובכל זאת, מאחר שמדובר בתחום התמחותי, אוכל לעזור באופן אישי, אם תתקשרי ביום ראשון בין השעות 9:00 ל-15:00, ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, טלפון: 03-6406888

שלום ענת, הפעם הראשונה בה נפרדים מתינוק הנכנס למסגרת חדשה היא באמת לא פשוטה (וביננו, גם אחר-כך זה לא קל...). אני חושבת שזה טוב להתחיל לחשוב על כך זמן מה מראש, ולהתכונן, למרות שבסופו של דבר התהליך מאוד אינדיבידואלי וקשה לצפות אותו. ההצעה של ליאת לשוחח על כך באופן אישי באמצעות ה"קו להורה" של אוניברסיטת ת"א ניראית לי מצויינת, ואם אח"כ תזדקקי לעוד עזרה את מוזמנת לכתוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, אני בטיפול פסיכולוגי חצי שנה. אני מרגישה שהקשר הזה, שלי עם המטפלת לוחץ עלי וחונק אותי. ממש בא לי לקום וללכת, אבל אני לא עושה את זה כי אני יודעת שאני זקוקה לטיפול. המטפלת שלי נפלאה, אני רואה אותה פעם בשבוע. למה זה קורה לי? זה גם תמיד קורה לי בחיים בחוץ. אני תמיד מרגישה שחונקים אותי ולא נותנים לי לנשום. ואז אני נעלמת. אני נלחמת עם עצמי להשאר בטיפול. אולי אני מרגישה תמיד שרוצים להשתלט עלי... אני לא רוצה לעזוב אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר... מה דעתכם?

שלום דפנה, נשמע שאת באמת רוצה לקבל טיפול רפואי, ויש לך הרבה מאוד נכונות להבריא. את נחנקת רק שאת מתחילה לדבר על הבעיות שלך? או כל הזמן? לפי דעתי זה נראה כמו פחד, ממשהו שכביכול את מסתירה באופן מודע\לא מודע. ואת מרגישה שאת צריכה להיות לבד ושכולם "ירדו ממך". אני בטוח שאם תלמדי טיפה להיות משוחררת ולהיות יותר רגועה זה יעשה לך נפלאות בנושא. ואני הייתי מציע לך יותר לעבוד עם הפסיכולוגית על הסיבה שבגללה את נחנקת, ורק אחרי זה על הבעיות. זה באמת יכול להועיל. באהבה, שי.

שלום שי ותודה על ההתייחסות. אני תמיד מרגישה שחונקים אותי, בכל קשר. גם כשאני לא מדברת על הבעיות שלי. המטפלת שלי יודעת את זה... בגלל זה היא לא מעיזה להתקשר אלי או משהו כזה (היא יודעת שאני אברח). אני רציתי פעם בשבועיים אבל היא לא הסכימה, היא אמרה שפעם בשבועיים זה לא טיפול. כשאני אני נקשרת אני כל כולי בקשר וזה שואב ממני המון כוחות. ואולי עכשיו אני לא רוצה שישאבו ממני יותר כוח, אולי אין לי כוח יותר... קשר זה סוג של מחויבות ולי אין כוח לזה... תודה לך, דפנה

שלום דפנה, תיארת בצורה מאוד בהירה את המורכבות שאת חשה בתוך קשר - רגשות חזקים של קרבה ורצון להתנתק. אני רוצה להציע לך להשתמש בקשר הטיפולי כ"מקרה מבחן" למה שקורה לך גם בקשרים אחרים. אני מתכוונת לכך שבטיפול עצמו, כשאת חשה רצון להתקרב או להתרחק (או גם וגם...), השתמשי בתחושות האלה בתור חומר להתבוננות ובדיקה ב"כאן ועכשיו". זה אחד היתרונות הגדולים ביותר שטיפול יכול להציע. אשמח אם תספרי לנו גם בהמשך איך זה הולך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל תודה לכם אורנה ושי! אני מרגישה קצת חריגה, זאת אומרת שאני יודעת שרוב המטופלים מחכים בקוצר רוח לפגישות עם הפסיכולוג. גם אני מחכה, אבל אני יותר רגועה כשאני יודעת שיש לי עוד הרבה זמן עד הפגישה הבאה. הייתי צריכה לבוא אליה יום ראשון ודחיתי ליום שישי כי אני צריכה חופש... (אני חושבת שהיא מתחילה לעלות עלי... :-)... אני אף פעם לא העזתי לעשות את זה (לדחות פגישה). אבל עכשיו קשה לי יותר... לא יודעת למה... אולי כי אני מרגישה שהיא קוראת אותי... אולי כי היא מתחילה להכיר אותי ממש טוב. היא יודעת שאני כזאת, דיברנו על זה... אבל מה זה עוזר לי? בינתיים זה לא עוזר לי... אני רוצה לריב איתה, אבל לצערי אין לי סיבה. אולי אם אני אריב איתה אז יהיה לי תירוץ טוב לברוח... אני רוצה ולא רוצה לברוח. ההגיון אומר להשאר אבל הרגש (אולי ההגנות שלי) אומר אחרת... אולי אני אגיד לה את זה שאני רוצה לריב איתה... אני מקווה שהיא לא תכעס עלי או תעלב או משהו כזה... אורנה, איך להביא את זה לטיפול הרי כבר אמרתי לה והיא יודעת... אני לא מבינה את כל הקטע הזה של לעבד את הדברים. הרי אני מדברת היא לפעמים מגיבה, לפעמים לא. אני אומרת-היא שומעת-היא יודעת-ומה עכשיו? להגיד עוד פעם את אותו הדבר? מה זה לעבד את הדברים? להגיד את אותו הדבר מספר רב של פעמים? הרי רק אני מדברת... זה נקרא לעבד את הדברים? זה מה שיעזור לי? מצטערת שיש לי כל הרבה שאלות... אשמח לקבל תגובה למרות שאני יודעת שזה מורכב וזה לא יפתר דרך התכתבות באינטנט (מבלי לזלזל כמובן). אני כותבת גם כדי לפרוק מעלי את כל התחושות. אני חייבת להוסיף ולציין שהפסיכולוגית שלי מדהימה ואני מאוד מעריכה אותה. ומאוד שמחה שנפל בחלקי להיות מטופלת שלה!!!

לכל משתתפי הפורום שלום לפני מספר חודשים יצאתי להפסקה ארוכה מהפורום. לצערי עלי לפרוש סופית מהפורום ולא אוכל להמשיך ולענות בו גם בעתיד. אני עובד בימים אלו על פורום שאלות ותשובות בסגנון אינטרנטי של F.A.Q שישולב בהמשך באתר דוקטורס ויכיל אינדקס מסודר של מאות שאלות ותשובות שהצטברו כאן במהלך השנים. אני מקווה שזו תהיה תרומתי לפרידה מהפורום. בגלל הכמות העצומה של המידע שהצטבר זה יקח כמה חודשים עד שהוא יוטמע לאתר. אחרי חמש שנים של שהייה יומיומית בפורום זה עצוב וקצת משונה להיפרד. בינתיים השתלבו בו פסיכולוגים נוספים ושמחתי לראות שהדברים זורמים ופועלים מצוין. המענה בפורום היה חשוב ומשמעותי עבורי ואני מאוד שמח על התקופה הארוכה בה הייתי כאן. להתראות לכולכם אורן.

אורן, עדיין אני, אם כי בשם אחר - תודה על כל הזמן, התשובות והיחס שקיבלנו ממך בשנים שניהלת את הפורום. ס.מ. (לשעבר H).

תודה על הכל...נתגעגע...

לדר' קפלן, זה היה ממש ברור. חבל שנתת לנו תיקווה . אבל ככה זה, כולם עוזבים. אחת שרגילה

דר' קפלן היקר, בשעות הכי קשות שלי היית כאן ותמכת ( 4 שנים, כמובן לסירוגין ). אהבתי את תשובותך הכנות , המקצועיות והענייניות. מאחלת לך בהצלחה בדרכך החדשה, מי ייתן וירבו אנשים כמותך!!! רז

אני בקרוב מתגייסת לצבא ומתלבטת אם לפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח או באופן פרטי. לפי מה שהבנתי, בתחקיר בטחוני צריך לחתום על ויתור סודיות רפואי, ובכך הצבא יכול לחטט בתיק הרפואי. בתפקיד שלי כרגע אין בעיה, הבעיה תצוץ אם ארצה לעסוק במשהו במודיעין, אם ארצה לצאת לקצונה. אני סובלת מטריכוטילומניה. האם ידוע לכם אם זה יכול לחסום לי את אפשרויות הקידום האלה בצבא? האם לפני תחקיר בטחוני יש לצבא דרך לגלות זאת אם אלך לפסיכולוג דרך קופ"ח? האם זה יכול לפגוע לי בעתיד בדרך כלשהי בהמשך? מה החסרונות בלפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח? תודה רבה

מינה, ראשית כל - שיהיה גיוס קל. לצבא יש אפשרות להגיע לתיק הרפואי שלך בקופ"ח, ומתוך כך גם לעובדה שאת בטיפול פסיכולוגי. מאידך, בתחקיר בטחוני שואלים אותך אם את נמצאת בטיפול, ורצוי מאוד לומר את האמת, כי אם הם מגלים - ויש להם דרכים (אני מכירה את הנושא מקרוב) - שלא אמרת את האמת, הם יכולים לפסול את התחקיר שלך ולא תוכלי לעסוק בתחומים רגישים בצבא. לא בגלל שאת בטיפול, אלא משום שהסתרת את האמת. זה החסרון העיקרי שבפניה לפסיכולוג של קופ"ח - החשיפה של התיק הרפואי בהתאם לדרישה של מקומות עבודה, למשל. אני לא חושבת שטריכוטילומניה מהווה מכשול בכל מה שקשור לתפקידים רגישים, משום שההפרעה לא פוגעת בכושר השיפוט ובבוחן המציאות. תתקשרי ללשכת גיוס ותבבקשי שיפנו אותך - טלפונית - לגורם מוסמך שיכול לענות על זה. ס.מ.

-אמרו לי שההפרעה שלי די רצינית, אע"פ שלא הגעתי לשלב קריטי בכלל. היא עדיין בחיתוליה פחות או יותר. אולי הצבא לא ירצה לקחת סיכונים. הרי לא חסרים לו אנשים בדר"כ. אולי זה תלוי עד כמה הם ירצו אותי לאותו תפקיד. -כיצד הצבא מגלה אם אשקר שאינני בטיפול פסיכולוגי? הוא באמת בודק כל אחד ואחד שמועמד לתפקיד ואת התיקים שלו? הרי אסור לו גם לפתוח את התיק אם אני לא חותמת על ויתור סודיות. האם ידוע לך באילו מקרים חותמים על ויתור סודיות מלבד תחקיר בטחוני? האם אולי לפני קורס קצינים או במהלכו? - האם באמת מקומות עבודה מבקשים להסתכל בתיק האישי? משמע זה יפגע לי בחיים בעתיד. הרבה מקומות עבודה נוהגים לעשות כן? תודה לך

מינה יקרה, אני סבורה שגדעון יוכל לענות טוב ממני בסוגיות אלה. אפנה את תשומת לבו לשאלתך, ואני מקווה שיענה בקרוב. אני מאחלת לך הצלחה רבה בשירותך הצבאי, ובטוחה שתוכלי למלא אותו על הצד הטוב ביותר, למרות הקשיים. דרך צלחה ליאת

תודה רבה לך:)

כחיילת בשרות סדיר את מחוייבת לבקש אישור ממערכת בריאות הנפש הצבאית לטיפול פסיכולוגי שאינו במסגרת הצבא. כדי לקבל אישור את נדרשת לוותר למטפל (פרטי או קופ"ח) על הסודיות הרפואית כלפי מערכת ברה"ן הצבאית. במילים אחרות, אם אינך רוצה לחרוג מהחוק הצבאי, ולקבל אישור לטיפול באופן מסודר, את צריכה לאפשר לגורמי ברה"ן הצה"ליים לקבל מידע מהמטפל שלך. בפועל העסק די פשוט ולא אמור לחבל לך בהשתלבותך בצבא. אם אין לך בעיות תפקוד קשות, סביר שלא תהיה לכך השלכה על שיבוצך בצבא. המלצתי - בקשי טיפול ע"י המטפלים הצבאיים - לא פחות טובים, וכמובן ללא תשלום. בהצלחה בגיוס ובטיפול.

שאלתי הופנתה לנושא הטיפול לפני הצבא. בכוונתי להפסיק את הטיפול טרם הגיוס. רציתי לדעת האם עצם העובדה שהייתי אצל פסיכולוג דרך קופ"ח, תפגע בי בעתיד אם אצטרך למשל לעבור תחקיר בטחוני, או בכלל להתקדם לקצונה. כמו כן בהמשך הדרך, בעתיד, האם יבקשו במקומות מסויימים, האם תהיה דרך לדעת על כך שהייית אצל פסיכולוג ועל הטריכו'. האם מקומות עבודה מסויימים יבקשו להתסכל לי בתיק הרפואי או שזה חסוי? כי הדילמה שלי היא כזאת: - מצד אחד אני יכולה לקחת מפגשים אצל פסיכולוג פרטי, לשלם פי כמה שקלים, אך עקב כך איאלץ לקחת פגישות פעם בשבוע, ובכך הטיפול יהיה הרבה יותר קצר(כי הוא יופסק טרם הגיוס)ובכך כנראה פחות יעיל, ואני מאוד רוצה לצריכה לטפל בבעיה הזו שלי, אך אין לי סכנה שהצבא יגלה את זה ואוכל להתקדם לתפקיד בכיר יותר ללא קושי. -מצד שני אני יכולה לקחת מפגשים אצל פסיכולוג דרך קופ"ח, לשלם הרבה פחות כסף וכך המפגשים יהיו פעמיים בשבוע. הטיפול יהיה יותר ארוך ובכך יותר יעיל. אך הבעיה היא הסכנה שבכך יוכתם לי התיק הרפואי. לצבא תהיה גישה אליו (כנראה אם אצטרך לומר שאני בטיפול, אני עדיין לא יודעת איך הצבא ידע אם לא אגיד לו. מה ממש ילך ויחקור? יש לו זמן לעשות את זה לכל המועמדים לתפקיד?), ואולי גם יחסמו לי דלתות, אפשרויות קידום. וזה מעט חבל לי. אז מה לעשות? אני אובדת עצות

מינה שלום, גם פסיכולוג פרטי וגם פסיכולוג דרך קופ"ח מחויבים לסודיות רפואית. משמעות הדבר : אסור להם להוציא מידע רפואי עלייך לכל גורם שהוא ללא אישורך. בהיבט הזה: אין הבדל בין קופ"ח לבין פרטי: שניהם כפופים לאותם חוקים ולאותה אתיקה מקצועית. את יכולה להישאל בשני מקרים: האם היית בטיפול נפשי? א. בלשכת הגיוס, אז יכולים להפנות אותך לקב"ן, במטרה לבחון האם שיבוצך דורש מגבלות כלשהם או האם את זקוקה לסיוע פסיכולוגי כלשהו. ב. בתחקיר בטחוני. שם את מתבקשת גם לחתום על ויתור סודיות רפואי. ודרכו אכן ניתן להגיע למידע של קופ"ח. ואת גם נשאלת האם היית בטיפול או יעוץ פסיכולוגי. עצם היותך בטיפול פסיכולוגי לא אמור למנוע ממך קידום או להיכשל בתחקיר בטחוני. את בודאי יודעת שניתן לקבל טיפול בצבא הן לחיילי חובה והן לאנשי קבע והן לאנשי מודיעין ותפקידים מסווגים. וכפי שנכתב לך זהו טיפול איכותי וטוב. הגישה כיום בתחום הטיפול בצבא ובתחום של תחקירים בטחוניים הינה פתוחה ונאורה וישנה הבנה שגם "אנשים מן הישוב" הולכים לטיפול ואין בכך כדי לפגוע בקידומו של האדם. לדעתי גישתך צריכה להיות, שאת הולכת כיום לטיפול כדי לפתור את בעייתך ולצורך כך תבחרי בטיפול שהכי מתאים לך. וכשתגיעי לשאלה הזו בצבא תאמרי שאכן היית בטיפול. אני משוכנע שעובדה זו לא תפריע לקידומך. מה שיקבע את הקידום הינם משתנים רבים מאוד כמו רמתך האישית, המוטיבציה, היכולת התפקודית ועוד. בהצלחה, גדעון

אלא הסיבה שבעטייה הייתי בטיפול. האם טריכוטילומניה נחשבת הפרעה רצינית? זו השאלה. אם הצבא יחליט לוותר עליי בגלל ההפרעה הזו, כי הרי הוא יקבל דיווח מהפסיכולוג (זה כמובן יהיה באישורי, אך בטח קבלתי לתפקיד תהיה מותנית באישורי), ועל הפסיכולוג תהיה החובה לומר זאת. ההבדל בין פרטי לקופ"ח הוא שפרטי סביר להניח שאם לא אחשוף זאת, הצבא לא ידע. בקופ"ח לצבא אני מאמינה יש דרך לדעת שהייתי אצל פסיכולוג ואז הוא יוכל לברר פרטים על הטיפול. לכן הדילמה שלי. כי טיפול בפרטי עולה לי פי 5 מטיפול בקופ"ח, וגם יהיה יותר קצר(כי יהיה פעם בשבוע). השאלה היא אם זה באמת ישתלם אחרי זה. ובכלל בהמשך, לאילו גורמים המידע אוודות הטריכוטילומניה יכול להיות נגיש?(או שאתבקש לחתום על ויתור סודיות)? תודה

ביתי בת השנתיים וחצי פוחדת מאוד מכל מה שקשור ל"רפואה" אם למשל יש לה שריטה קטנה ואני מציעה לי שאשים לה פלסטר ו/או שעקיצת יתוש מגרדת לה ואני מציעה לה שאשים לה משחה להרגעה - היא ישר נכנסת להיסטריה נוראית של בכי וצעקות. אני רוצה לציין שהיא מאוד מפותחת מבחינה וורבלית ומסבירה יפה מה עובר עליה אך כשהיא נכנסת להיסטריה שכזו היא ממש נראית "ילדה אחרת". לאחרונה ראיתי שמה שמרגיע אותה הוא - הרמת הקול שלי שאני צועקת עליה להפסיק לצרוח ואז היא מתחילה לבכות שלא אכעס עליה אך נרגעת. מגיל שלושה חודשים הילדה במסגרת של משפחתון שם היא אהובה ומפונקת במיוחד. לא היו לה טראומות של פציעות או משהו כזה. ה"היתקלות" הכי משמעותית שלה עם רופאים הייתה מייד עם היוולדה - היא נולדה קטנה במשקל (1900ג"ר) ושההתה בבית החולים 10 ימים. מהיכן יכולה לנבוע התנהגות זו - וחשוב יותר - מה עושים? תודה

איילה יקרה, בתך הקטנה פוחדת מאד מכל מה שקשור ב"רפואה". זו אינה תופעה חריגה במיוחד, ולמזלכם, מדובר בילדה בריאה שלא עברה פרוצדורות רפואיות קשות. מצבים של פציעה או מחלה אכן עלולים לעורר בחלק מהילדים פחדים מסוגים שונים: יש החוששים לשלמות הגוף, ומרגישים שכל פצע קטן "מקלקל" או מסכן אותו. יש ילדים החווים את המחלה או הפציעה כ"עונש" על מעשה שעשו. יש ילדים (כנראה שלא זה המקרה אצלכם) שזוכרים אירועים טראומטיים קודמים (זריקה, תרופה מגעילה, כאב חריף, וכו'). ברוב המקרים, לפחות עפ"י אמונתי האישית, הפחד מ"עניינים רפואיים" הוא פחד נלמד: אנחנו, ההורים, מגיבים בדר"כ בארשת דואגת במיוחד כל פעם שמי מילדינו נפגע. לפעמים, אפילו כשהילד מצליח להתגבר לבד, אנחנו מציעים לו (באופן טבעי) חיבוק ונשיקה "כדי שלא יכאב". הילדים הקטנים מבינים את העולם באמצעות התיווך שלנו, המבוגרים. הם מרגישים בחושים הדקים שלהם, מתי מדובר בסיטואציה "רגישה". מסיבה זו, אנחנו ממליצים שהילד יגיע לבדיקות רופא או רופא-השיניים, למשל, עם ההורה היותר "אמיץ", כדי שלא יחוש את המתח (גם אם סמוי) של ההורה המלווה. כאשר כבר נלמד הפחד הגדול, כמו במקרה של הבת שלך, מה כדאי לעשות? כתבת שההיסטריה מפסיקה רק כאשר את צועקת בעצמך. אני חושבת שניתן להגיע לתוצאה דומה גם בלי הצעקה הזאת. כל הורה לילד פעוט יודע, ש"אין הצגה אם אין קהל"! היסטריה היא מופע גדול ומרשים, שנועד ליצור רושם גדול על המתבונן. לכן, אני מציעה לך להגיב בשקט ובענייניות במקרה של פציעה, לראות אם יש מה לעשות (יוד, פלסטר, וכו'). ואז אפשר לומר בשקט: אני מצטערת לראות שקיבלת מכה ושכואב לך. אני בטוחה שתצליחי להתגבר. (גם מנשיקה אף אחד עוד לא מת...). בשלב הזה, אני מציעה פשוט להפסיק להתייחס לעניין, למרות הצעקות. אם הבכי נמשך, אפשר לנסות להציע אחרי מס' דקות איזו פעילות אחרת, מבלי (אני מדגישה: מבלי!) להזכיר את הפצע. כל הזמן הזה חשוב לשמור על ארשת רגועה, נינוחה ואמפתית. חשוב לבדוק מהם הרווחים האפשריים מהיסטריה כזאת. יכול להיות שאחרי הצעקה שלך, גם את עצמך נמלאת אשמה, ואז (כולנו אמהות, כולנו עשויות מאותם חומרים!) מגיע הפיצוי. בקיצור - להפסיק לעשות עניין. אם תרצי עזרה נוספת, תוכלי להתקשר אל "הקו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים א' או ד' בין השעות 9:00-15:00. טל- 03-6406888 שנהיה בריאים ליאת

נכון קיבלתי תשובה אבל מה יש אסור לשאול אחרים אל תיעלבי אבל לך רק יש ניסיון כמו שאת כותבת בעצמך ופה יש פסיכולוג שלמד 7 שנים על התנהגות של אנשים בפורום מיניות האישה די ציפיתי שרוברט יענה לי בכל מקרה תודה על התשובה את עונה בצורה מכובדת ועיניינית ובגובה העיניים מה שמאוד חשוב!! אבל בכל זאת כשאני שואלת שאלה בפורום אני מצפה לתשובה מרופא או מישהו שלמד את המקצוע הנדרש ויש לו ניסיון רב שנים.... להתראות!! אגב אני באמת שמחה בשבילך שהפכת למנהלת פורום בהחלט החלטה נבונה של צוות האתר!!! (התשובות המעמיקות שלך מוצאות חן בעיניי)

מיכל , אכן זכותך המלאה לשאול ולבקש תשובות נוספות ממי שאת בוחרת ומוצאת לנכון. לשירה אין בלעדיות בנושא זה. גם כשיש בעיה רפואית זכותו של החולה ללכת ולקבל חוות דעת נוספות כרצונו. שירה, זה בכלל לא "מוזר" שמיכל שואלת גם בפורום זה ובכל פורום אחר שיתאים לה, לדעתה. שנית, אין בנושאים כאלה "תשובה מדוייקת".... זה לא מתמטיקה.!

להתחיל דיון כאן על מה שקורה במקום אחר. למה לערבב שמחה בשמחה. מיכל, אם את רוצה תשובה מרופא אולי קצת כבוד לרופא, כמו למשל לקרוא לו דוקטור ולא בשמו הפרטי כאילו אתם חברים מהצבא. בואו נעבור לנושאים של הפורום הזה !

שלום בת 22 יש לי שאלה שקשורה לסקס פשוט כיום אי אפשר לשאול בפורום סקסולוגיה וגם במיניות האישה מה שנראה להם מוזר ישר מוחקים. האם אדם שכשהוא נמצא עם אנשים בחיי יומיום הוא ביישן וחסר ביטחון עצמי יכול להיות משוחרר וללא עכבות במיטה אחד שלא יתנגד לתנוחות חדשות ואפילו ייזום ועוד כל מיני(אני פשוט יודעת שזה לא הפורום המתאים ולא רוצה לכתוב דברים מפורשים מידי) אשמח לתשובה

מיכל יקרה, ביישנות וחוסר ביטחון יבואו בדר"כ לידי ביטוי - כמו שאמרת - בחברת אנשים זרים, בסיטואציות חברתיות רבות משתתפים, וכיוב'. המגע המיני, נעשה עפ"י רוב, בין שני אנשים קרובים, המקיימים ביניהם מערכת יחסים עמוקה וממושכת. קשר כזה, בו כל אחד מן השותפים מרגיש בטוח ומוכל, מאפשר שחרור ופתיחות, ויש בכך כדי להשפיע גם על ההתנהגות המינית. ישנם, ללא ספק, גורמים נוספים שיכולים להסביר את הפער בין שתי ההתנהגויות. בכל מקרה, מה שתארת אינו נשמע לי מוזר כלל וכלל. לילה

התכוונתי התנהגות במיטה לאו דווקא בקשרים ארוכים ועמוקיים אלא גם קשרים קצרים ומזדמנים אשמח אם אקבל תגובה שוב כתבתי התנהגות מוזרה כי לא רציתי לככתוב בנושא משהו קשור לסקס.

מיכל, כמה מוזר שאת סבורה שלא קיבלת תשובה לשאלתך בפורום מיניות האישה. אולי כדאי שתחזרי לבדוק, קיבלת תשובה מדוייקת ומיידית אמש. על לא דבר, דרך אגב.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1169/xPG/24/xFT/10806/xFP/10822

תודה לכם על התשובה והמידע בקשר להודעה שלי . אני רוצה לדעת האם אפשר לקבל טיפול שוק ( הלם ) חשמלי באופן פרטי דרך רופא פרטי אם כן איך אפשר להגיע לרופא בכיר בסוג טיפול כזה באזור המשולש , חדרה , חיפה , עפולה . אם לא איזה בתי חולים מטפלים בזה

ערב טוב, ככל הידוע לי, הטיפול ב ECT ניתן אך ורק בבית חולים, תחת השגחה רפואית קפדנית ובהרדמה כללית. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך, או להפנות את השאלה שנית בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

ערב טוב, ככל הידוע לי, הטיפול ב ECT ניתן אך ורק בבית חולים, תחת השגחה רפואית קפדנית ובהרדמה כללית. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך, או להפנות את השאלה שנית בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

אם מישהו מכיר את ד"ר בליטנר, אודה אם תתקשרו לטל' 054-7490518

עדית, צר לי, אך איני מכירה את האיש, ולא אוכל לעזור. אולי מישהו אחר? ליאת

תודה שחזרת אלי, אני מחפשת לתכנית טלויזיה דוקומנטרית שתעסוק בעישון על כל גווניו...מומחה בתחום הפסיכולוגיה קלינית שעשה דוקטורת בנושא העישון ויוכל לדבר איתי על סיווג של סוגי מעשנים, על איזה צורך עונה פעולת העישון וכדומה. את השם של ד"ר בליטנר קיבלתי כהמלצה לפסיכולוג קליני שמתמחה בדיוק בנושאים האלו, אך אין לי דרך לאתר אותו. אם תוכלו לעזור לי אם שם של מישהו אחר, שנחשב למומחה בתחום וירצה להתראיין, אני אודה לכם מאד. תוכלו להשיג אותי גם בטל': 054-7490518 עדית

שלום . הייתי מטופלת בעבר אצל פסיכולוגית והייתי מאוד מרוצה. כיום התחלתי טיפול לאחר כשנתיים בערך אצל מתמחה במסגרת אונברסטאית. האמנם הייתי רק שתי פגישות . אך רוב הפגישה המטפלת מתבוננת בי ומחכה שאני אדבר מבלי להכווין אותי כלל. וכך למעשה מתבזבז חלק רב מהפגישה. מה שרציתי לשאול זה האם יש שיטות טיפול פחות פסיביות. ומה אלי לעשות , אם ציינתי את הענין בפניה . היא אמרה שכך היא חושבת לנכון. וגם הרגשתי כאילו היא נפגעה מדברי והגיבה בתשובה איך אני אמורה להכיר אותך וכדומה. אין לי שום בעיה לדבר בפתיחות על בעיותי. אך אני צריכה אזשהיא הכוונה אפילו בשאילת שאלות מרכזיות. ושאלתי השניה היא : האם יתכן שפשוט אין לי כימיה או אינטרקציה עם המטפל או עם שיטת הטיפול בה הוא נוקט. והאם זה יכול לבוא מחוסר נסיון של המטפל. בהמון תודה, דניאל

דניאל יקרה, אני שמחה לשמוע שהיה לך בעבר ניסיון טוב בטיפול, ואת שבה ונעזרת פעם נוספת. אתן נמצאות ממש בתחילתו של הטיפול, וטבעי שיתעוררו אצלך חששות: האם נצליח לבסס קשר טיפולי טוב? האם אצליח לתת בה אמון? מטפלים רבים, צעירים או ותיקים, נוקטים טכניקות טיפוליות שונות, בהתאם להשקפה התיאורטית שלהם, בהתאם לאישיותם, בהתאם למה שנראה נכון בעיניהם למטופל ספציפי, וכד'. חשוב מאד לפתוח את התחושות שלך בפני המטפלת, ולשתף אותה בקושי שלך ובצורך שלך במעט יותר הכוונה. אשר לשאלתך השניה - בהחלט חשוב שתהיה "כימיה" בין שני השותפים למסע הטיפולי, אבל אני, אישית, מאמינה שגם כאן מדובר בתהליך. לפעמים צריך מעט יותר זמן (בעיקר אם יש היסטוריה של קשר טיפולי קודם), להתרגל, לבסס אמון, להתרגל למקצב החדש. ומשהו על מתמחים - כמו במקצועות רבים אחרים, גם במקצוע הפסיכולוגיה, יש משמעות לוותק ולניסיון. עם זאת, מטפלים צעירים רבים מפצים על ה"טריות" שלהם במסירות רבה, אכפתיות, התלהבות, רעננות וכוחות שדוהים לפעמים אצל המטפל הותיק. אני מאחלת לשתיכן, לך ולמטפלת שלך, מסע מרתק יחד ליאת

בפסיכוטרפיה הקלסית כפי שפותחה ע"י פרויד , זוהי המתכונת המקובלת של הטיפול. המטופל מדבר ומספר והמטפל לא מתערב או מתערב מדי פעם מעט מאוד. להרבה מטופלים קשה מאוד עם השיטה הזאת והם מרגישים שבעצם לא קורה כלום. לדבר במשך שעה על הבעיות ללא קבלת פידבק , כל אחד יכול לעשות עם עצמו, אז בשביל מה לעשות את זה עם מטפל שלא מגיב ועוד לשלם כסף?????? הפסיכולוג גם לא אמור לייעץ או לתת תשובות ישירות לשאלות שהמטופל שואל. התשובות צריכות לבא מן המטופל עצמו תוך כדי הטיפול, לאחר שהוא רוכש " תובנה" למצבו ( insight). בטיפול מתמשך, כאשר נוצרת הבנה וכימיה בין המטופל למטפל, המטופל מבין יותר את דרך הטיפול ומטרותיו מוחש פחות מתוסכל מהפסיביות של המטפל. למרות כל מה שכתבתי, רבים הם המקרים בהם מטופלים מפסיקים את הטיפול באמצע, בדיוק מהסיבות שנכתבו כאן. פסיביות של המטפל , תחושת תקיעות ובזבוז זמן ותחושה שאין שינוי ושיפור במצבם.

האם יש קשר בין מעבר דירה לבין הפרעה בתפקוד מיני?

ערב טוב, מעבר דירה, כמו כל מעבר או שינוי חד אחר - מתוכנן או לא מתוכנן - קוטע במידה מסויימת את רצף החיים. לעיתים מעבר דירה כרוך בשינויים נוספים, כמו החלפת מקום עבודה, התרחקות מחברים ישנים, וכיוב'. לפעמים עוברים לדירה מעבר לרחוב, ולפעמים עוברים לישוב אחר, מרוחק. יש אנשים שאפילו תזוזה של הרהיטים בתוך הבית, מעוררת בהם אי שקט. יש, כמובן, חשיבות גם לנסיבות שהביאו למעבר. מובן שכל השינויים הללו עלולים לגרום לסוג מסוים של מתח, שישפיע ישירות או בעקיפין גם על התפקוד המיני. סביר להניח שעם ההתייצבות וההסתגלות למקום החדש, תחזור רמת התפקוד לקדמותה (ואולי אפילו תשתפר?...) הרבה שמחה בבית החדש ליאת

שלום, זה כל הזמן נראה שעוד מעט הכל ייגמר, ולא כדאי לעשות תוכניות לעתיד, ולא כדאי לעשות בעצם כלום - כי עוד מעט הכל ייגמר וכל המאמצים היו לחינם.. עדיף להיות חרגול ולשבת בשמש עד שזה ייגמר.. רק שבינתיים יש המון מחשבות כאלו שדי מדכאות, האמת, ואין מה לעשות איתם. אז לוקחים כדורים. זה מנטרל את המחשבות? לא. ואם זה היה מנטרל - האם זה היה עושה אותם לא נכונות? לא. אז תגידו לי שאי אפשר לחשוב על זה כל היום? אז עובדה. ושאי אפשר לחיות כך - אז זו עובדה. השאלה המתבקשת היא - למה לא להקדים את הקץ? למה להשאיר את החיים כך בלי שליטה ובלי לעזור להם ולבחור את היום האחרון ומה יקרה בו וכו'? שאלה מצוינת ואשמח לתשובות מצוינות שלא כוללות לדיכאון כדאי לקחת פרוזאק...

יוג'ין, לא התכוונתי לכתוב ש"לדכאון כדאי לקחת פרוזאק". יש היום תרופות הרבה יותר מוצלחות מפרוזאק. מצד שני, אם האופציה התרופתית יכולה להועיל, אז למה לפסול אותה? כדורים לא אמורים לנטרל את המחשבות, הם אמורים להוות משענת בזמן שמתמודדים עם המחשבות. הרי למרבית המחשבות שמטרידות יש סיבה כלשהי - סיבה שצריך להבין. אחרי הכל, מי לא נתקל בשלב בחיים שבו מכה ההבנה, שבעצם החיים מדכאים לחלוטין? והשאלה הגדולה - בשביל מה אנחנו כאן בכלל? מה המשמעות של הקיום האנושי? והתשובה? התשובה נמצאת ברמת הפרט - אנחנו צריכים להעניק משמעות לחיים, למצוא אותה באנשים היקרים לנו, בתחביבים שלנו. כולנו היינו רוצים לחשוב שיש לנו שליטה מוחלטת על החיים שלנו. אבל זה לא נכון. צריך להבין במה אנחנו יכולים לשלוט ובמה לא. במילים אחרות - קשה לזכות ב"זכות" לזרוק הכל לפני שאפשר לעמוד מול המראה, להסתכל לעצמך בעיניים ולדעת בודאות, שניסית את כ-ל האפשרויות שיכולות להציע כיוונים קצת יותר אופטימיים. ס.מ.

הי ותודה על התשובה. לגבי התרופות - יש סיבות רפואיות אחרות שבגללם לא ניתן לקחת את התרופות המדוברות. לגבי משמעות החיים - אולי זו אשליה שצריך למצוא משמעות בדברים קטנים. אולי לא חייבים להשלים עם המציאות שבעצם דבר איננו בר שליטה ואין באמת שימחה אמיתית אלא יותר מעין שמחה בהמית ובלתי מספקת לחלוטין. מי אמר שלמחשבות יש סיבה? מה עם סובלים מ OCD למשל שחושבים שהם הולכים לפגוע בילדים שלהם ולכן נמנעים מהם? אין לכך סיבה. זו כימיה והמחשבה מופיעה ברבים כל כך מהסובלים בתופעה - ולן אין מה להבין משום שזה לא נועד להבנה בכלל אולי.. מי אמר שצריך להיות אופטימי? האם זה לא סך הכל דבר הישרדותי משום שאם לא נהיה אופטימים די נמות? (או מרוב דיכאון או מלקיחת חיינו בידינו). כלום לא מובן מאליו. בעיקר לא הקלישאות שאנו מוכרים לעצמינו והרבה פעמים לא חושבים אפילו למה והאם הם מוצדקות או שאנו פשוט משננים חוכמות ישנות של אנשים זקנים מאיתנו שגם הם לא הבינו דבר וחצי דבר על החיים.. תחביב יכול להיות דרך אחרת לתאר תעסוקה שמסיחה את דעתינו מהעצב האמיתי, מהבלתי נמנע, מסבל נוראי של אמת איומה. אנשים יקרים יכולים להיות שותפים לתא, שותפים לחדר, אך אם יכולנו לברוח מהכל תמורת האנשים היקרים - אולי היינו בורחים בשימחה. כמו בכלא אמיתי - יכולים להיות לך את כל האנשים היקרים - אך אם ישחררו אותך - תברחי כל עוד נפשך ורוחך בך - והחופש האמיתי ינצח את שאר התחושות. אני מודה לך על העידוד ועל הנסיון להיות אופטימית אך האם אין זה אוטומטי מצידינו לרצות לעודד בכדי לחזק את עצמינו דרך עידוד אחרים, כי אם לא, נרגיש גם אנחנו שבעצם טעם אמיתי אין לדבר בכלל ואולי לחיים בפרט...

הי ליאת, חיכיתי לך כל השבוע כתבתי לך בשבוע שעבר לגבי המקום שלי היום בחיים: שלושה ילדים, הסבה מקצועית, בעל שלא נמצא וכל ה"לבד " שאני נמצאת בו. לפני יומיים קיבלתי שתי תוצאות של מבחנים, נורא התאכזבתי מהם, ברור לי שאעשה מועדי ב'. העניין הוא, שלא הפסקתי לבכות במשך שעתיים, כאילו תפסתי גל של בכי ובכיתי ובכיתי ואני אפילו לא יודעת על מה... כל כך הרבה השקעה בלימודים, על חשבון הנוכחות עם הילדים, והתוצאות העגומות... כך שאני מדוכדכת, קמה מאד מאוחר בבקרים ומתקשה להרדם בלילות.. מחשבות, מן מקום של חשבון נפש ... והמון לחצים מסביב. מצד שני, מה אני מתפנקת , אני בגיל ובמצב של המון לחץ אז צריך לנשום עמוק ולהמשיך... אבל משהו מציק לי , אני לא יודעת מה?

ניבה יקרה, את לא מתפנקת! הקשיים שלך הם אמיתיים, ותחושת הלחץ בהחלט נראית תואמת למצב. השאלה החשובה, לפחות לטעמי, היא האם וכיצד אפשר להפחית מגורמי הלחץ. כמובן שאי אפשר להחליף טיפול פסיכולוגי מעמיק בייעוץ כמו שלנו, כאן, ובכל זאת, אפשר לנסות ולחשוב. האם באמת מדובר בציונים כל כך מאכזבים? האם הציונים שאת מקבלת עכשיו באמת כ"כ חשובים לעתידך? האם הם באמת יורידו לטמיון את המאמצים המרשימים שאת עושה? מאיפה מגיע הפרפקציוניזם הזה? כשמחליטים להנות מכל העולמות (אמהות, הנקה, לימודים גבוהים) חייבים להביא בחשבון מחירים מסוימים, והמחיר עשוי להיות ציונים שאינם מושלמים (סטודנטים ללא ילדים יכולים ללמוד יותר שעות, גם בלילות, אין להם במי לטפל, אין להם בישול, כביסות, והסעות לחוגים. התחרות בהם היא קרב אבוד מראש, ובדרך כלל גם המרצים יודעים זאת, ומוכנים להתחשב ולהקל). מחיר נוסף הוא פיחות בשעות הבילוי המשפחתי, לפחות לזמן מה. מבחינה טכנית, את מצליחה לתמרן היטב, כמו שכבר ציינתי בהתפעלות לפני שבוע. עם זאת, המחיר הנפשי שאת משלמת על כך הוא כנראה גבוה ממה שציפית. הזכרת את בעלך, ואמרת שקשה לך לבקש ממנו עזרה "כי הוא עובד". הרשי לי להזכיר לך שאת עובדת לא פחות קשה, גם אם כרגע אי אפשר לכמת זאת למושגים של הכנסה. בן-זוג, כמו שהזכרתי לפני כמה הודעות לקרין, הוא שותף מלא למסע המפרך של חיי הנישואין. אם תחלקי איתו את התחושות הקשות שלך, את תחושת המעמסה, הלחץ, האכזבה, אולי תגלי שאת לא כל כך בודדה כמו שחשבת? אולי יהיו לו רעיונות כיצד יוכל לסייע יותר, ולהפחית מעט מתחושת האשמה והתסכול? הקשיים שאת מתארת יוצרים אצלי הד של חוויה מוכרת (שחלפה, תודה לאל). עם זאת, אל תתני לדברים להחריף, ואם את ממשיכה להרגיש רע כל כך, פני לקבל עזרה. שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

ליאת, תודה על תגובתך אני חושבת שדרך האינטרנט יותר קל להביע דברים רגשיים, אני לא מאמינה שפנים מול פנים זה בא באותה הקלות לכן אני מוצאת את עצמי כותבת לך: הבלתי ידועה, שכל דבר שיש לי בראש יכול להיות מושלך כלפייך, פנים מול פנים זה הרבה יותר קשה: ביקורת, שפיטה, פחד אני יודעת שאני צריכה טיפול מעמיק: 1. למצא את הזמן לכך 2. למצוא את הכסף 3. למצוא את האומץ 4. יש בי "מחוזות" שאני לא מכירה ולא יודעת בכלל איך לגעת בהם 5. קשה לתת למישהו אחר "כוח" עליך ולתת לו מקום כזה ע נ ק, זה מחזיר אותי להיות מאד קטנה ניבה