פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אני בת 29...בשנה האחרונה הוספתי לעצמי עוד תחום, שבו אני בררנית לגבי מציאת בן זוג- גודל איבר המין תוך העדפה לאיבר מין גדול. אני מעלה כאן את הסוגיה משום שאני חשה שזה מתחיל להוות בעיה כי פסלתי כמה בחורים טובים ואיכותיים לאחר שאיבר מינם לא מצא חן בעיני וזה קרה לאחר שכבר יצאנו תקופה והתפתחו רגשות כלשהם. משום מה, כאשר האיבר הזכרי לא מרשים אותי, אני מאבדת עניין, לא משנה כמה הבחור מתוק/מתחשב/מעניין וכו'........גם ככה קשה למצוא בן זוג בימינו בלי שום קשר לגודל איבר המין, אז כשמוסיפים גם את זה (וכמובן אני רוצה שיהיה לטעמי מבחינה חיצונית וגם יהיה בעל אישיות טובה ובעל נכסים) אז, זה הופך את העסק לכפליים קשה. למרות שנסיוני המיני במין מלא הוא לא גדול כל כך, עדיין אני מרגישה שאני מעדיפה גבר בעל איבר מין מרשים...וכשאין את זה, אני מאבדת עניין עוד בשלב המזמוזים ובכלל לא מגיעה לשלבים מתקדמים יותר. ברור לי שאני יכולה תוך ערב או שניים לגלות מיד איך נראה איבר המין של מישהו ואז להחליט אם להמשיך או לא, כשעוד אין לי רגשות אך מצד שני אני ממש לא רוצה למהר בעניין הזה...אני בכל זאת, רוצה להכיר בחור בצורה רצינית, להנות מהמפגש, מהשיחה, מהביחד איתו ולא לרוץ ישר למיטה, זה פשוט לא האופי שלי. אז.....מה דעתך בנושא?
שלום מיטל, דעתי היא שזה בהחלט לגיטימי להחליט על קריטריונים חיצוניים מגוונים (מגודל הארנק ועד גודל איבר המין) לצורך החלטה על עתידו של קשר זוגי פוטנציאלי, אבל צריך לדעת שיש לכך מחיר. והמחיר הוא, כפי שכתבת בעצמך, שבני-זוג מתוקים להפליא שאינם עומדים בקריטריונים שקבעת ייפסלו בטרם עת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
היי! נראה שכל חייך עומד על מה שעומד! אז אני יכולה לייעץ לך שתכנסי לחנות ששמה ארוס ותבחרי את הגודל המספק ואז תוכלי לחפש את הבחור ה"רציני" ואולי עסקה החבילה שלו תשתלם לך! אבל בינתיים שלא תשארי בהתלבטויות תסתפקי במה שתיקני.
שלום רב, שלום רב, אני אם לילדה בת 8,חכמה, נבונה, יפה, מקובלת, חברותית, בעלת לב רחב וטוב, אוהבת לעזור. באמת ילדה נהדרת! הילדה מאד עצבנית ומלאה כעסים. יש לה לעיתים מאד קרובות התקפות של צעקות (ענייניות) ובכי הסטרי וזה קורה כל פעם שמשהו לא נראה לה או לא מסתדר כמו שהיא רוצה. לדג': היא מתבקשת לעשות חוברת לחופש או לתת גם לאחותה לשחק במחשב, השבוע היא קיבלה עונש לא לראות תוכנית שהיא אוהבת והיא בכתה בהיסטריה כמעט שעה רצוף וכד'. האם יתכן כי מדובר בהפרעות קצב וריכוז, האם מדובר בבעיה אחרת ? אציין כי הדבר גורם לאווירה לא נעימה בבית ולהמון כעסים מיותרים, בעיקר עליה, בניגוד לאחיה האחרים. אנחנו מדברים עימה בלי סוף - הכל ברור לה היא מסכימה איתנו אבל מיד אח"כ כאילו לא דיברנו. ניסינו הכל : בטוב, ברע, לחבק, להתעלם כלום לט עובד. אנחנו די מיואשים ומפחדים שכל יום שעובר גורם לנזק בלתי הפיך. היא כבר התחילה להשמיע "אני אברח מהבית" וכד. אנחנו מיואשים בבקשה עזרו לנו! תנו כיוון ! תודה.
שלום דנה, אכן, לפעמים יש ילד מסוים במשפחה שמציב בפנינו אתגרים מיוחדים... בהתבסס על האינפורמציה שנתת, אני לא רואה אינדיקציות להפרעת קשב וריכוז דווקא. עם זאת, אני חושבת שכדאי לנסות לברר לעומק מה מטריד את בתך, ומדוע היא מגיבה רגשית באופן זה במרחב המשפחתי. הרבה מאוד פעמים כדאי לעשות בירור כזה בעזרת איש מקצוע, כמו פסיכולוג/ית חינוכי או פסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם ילדים. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית העובדים בבית הספר של בתך, ולהתייעץ עמם לגבי פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי או לגבי פנייה לפסיכולוג/ית באופן פרטי. בברכה להצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל
אני בטיפול כבר כמעט שנה. יש לי קשר טוב עם המטפלת למרות שהטיפול והקשר ידעו משברים קשים. היו תקופות שנפגשנו פעמיים בשבוע ולפני חודשיים חזרתי להגיע פעם בשבוע. אני מאד מודעת למה שעובר עלי - הרצון להתקרב ולאהוב ולהיות נאהבת וחשובה ומשמעותית ובמקביל הרצון לברוח ולא להתמודד והכמיהה להקלה. מאז שהתחילה הטיפול, הדבר היחידי שמעסיק אותי הוא הטיפול עצמו. הסיבות שבגללן הגעתי לטיפול נשכחו מזמן וכרגע רק שאלת הקשר שלי עם המטפלת נותרה במרכז. הנושא מדובר כמובן, כולל העוצמה שאני עסוקה בה, אבל הדיבור לא מקל עלי. היו תקופות שניסיתי לדבר על זה פחות והיו תקופות שדיברתי על זה יותר, ושום דבר לא משתנה. אני מרגישה כאילו שיש לי איזו מין אובססיה בעניין. כאילו OCD לא התנהגותי אלא רגשי... אני מתישה את עצמי (וגם את סביבתי הקרובה ששותפה לתהליך) ואין לי כוח יותר לעסוק בזה. החיים שלי מלאים מאד - לימודים, עבודה, זוגיות, חברים, התנדבות במקום מסויים ועל כל זה, מאפיל הטיפול והמטפלת. כאילו שכל השאר הופך להיות טפל ולא חשוב, זניח ושולי. שוב ושוב אני משחזרת דברים שנאמרו בפגישה האחרונה, דברים שאני רוצה להגיד בפגישה הבאה דברים שאני רוצה לספר לה ואיך אני אספר, איך היא תגיב... בהתחלה חשבתי שזה יעבור תוך חודש-חודשיים שלושה. כבר כמעט שנה וכלום לא השתנה...למרבה המזל, אין החרפה (לא שאני יודעת איך המצב יכול להיות גרוע יותר - אני הולכת לישון עם מחשבות עליה וברגע שאני מתעוררת אני חושבת עליה) אבל גם אין הטבה. מה יהיה איתי?
שלום יעל, תיארת באורח חי וציורי את האופן בו הקשר הטיפולי ממלא את עולמך. אני בטוחה שיש סיבות לכך ש"פינית" לטיפול מקום כה נרחב, ושאת מבטאה בכך כמיהה לסוג מסויים של מגע אנושי. אני מציעה להשתמש בטיפול כדי להבין תהליך זה יותר לעומק, גם בהקשרים אחרים. השתמשי בקשר הטיפולי כדי להתבונן באמצעותו ברגעים בהם את מרגישה "מלאה" או "ריקה", "שבעה" או "רעבה" רגשית. אשמח אם תכתבי אלינו גם בהמשך, אורנה ראובן-מגריל
חשבתי על הדברים, על האפשרות שיש סיבה שפיניתי מקום רב כל כך לטיפול. לצערי, הדברים לא כל כך פשוטים. יש לי נטיה (מאז ומתמיד או לפחות מאז שאני זוכרת) להנעל על דברים ואז הם ממלאים אותי לחלוטין. זה יכול להיות אפילו משהו שולי כמו לבחור רהיט מסויים לבית. כשמשהו כזה עולה על הפרק הוא מעסיק אותי באופן אינסופי, ממש ברמה האובססיבית. כמה שאני מנסה להפטר מזה ולשנות את הדברים זה לא עוזר ושוב ושוב אני נתקעת עם מחשבות אינסופיות, עד שהנושא נפתר ומגיע משהו אחר. אני מאמינה שהטיפול הוא פשוט נושא כזה שלא נפתר ולא הגיע נושא אחר שימלא את מקומו, רק שהפעם זה כבר מעבר לשלב שזה מפריע "סתם" זה בא על חשבון הרבה דברים אחרים ופוגע בי וגורם לי להרגיש שכל השאר לא חשוב. לפני הטיפול החים שלי היו מאד מלאים ברגש, בעשיה בתחושות מגוונות טובות ורעות גם יחד. אני חיה במערכת יחסים ומרגישה מאד נאהבת ואוהבת אבל מאז שהטיפול ככה ממלא אותי הכל הפך להיות שולי. אני ממשיכה לתפקד כרגיל אבל מרגישה שהכל איבד טעם. זה נשמע ממש מטופש אבל אפילו האוכל פחות טעים לי (ואני בן אדם שאוהב לאכול). זה מפחיד אותי המצב הזה. אם פעם חשבתי שבאיזה שהוא שלב יהיה שיפור או שינוי היום אני כבר ממש לא בטוחה. התחושה הזו כל כך ממלאת אותי שאפילו הדברים שבגללם הגעתי לטיפול ושהפריעו לי בחיים, כבר לא משנים ולא מפריעים לי בכלל. כמו שאמרתי אני מדברת על הנושא בטיפול אבל גם זה לא עוזר. לא יודעת מה לעשות ודי מיואשת מעצמי.
שוב אני נכנס להתייעץ איתכם מהנכר... אני מתלבט האם להמשיך הטיול בחול...אני כרגע בתאינלד ...האמת היא טיילתי כאן חודש ולא ממש נהניתי ההתלבטות כרגע האם להשמשיך ליעד אחר כגון ויטנאם או לחזור הביתה.. מחד אני לא נהנה כאן ...הכל תיירותי וסתם משעמם..אמא שלי עברה ניתוח קשה בארץ שגיליתי בדיעבד (יש לה סרטן\\9 ..) וכעת היא בסדר מתאוששת אך מצבה הבריאותי מושפע ממצבה הנפשי ומצבה הנפשי מושפע מנוכחותי בבית כן או לא ..לצערי... בכל זאת טסתי -היא הייתה בסדר לפני חודש...לא רצתה לגלות לי שהיא עברה ניתוח כעת חברת הוריי אומרת לי שאימי בסדר ..ואימי אומרת לי להמשיך הטיול ... הקטע הוא שאני חש כאלו לא חוויתי מספיק..אבל האם באמת זה בגלל המקום \? או שמא בגלל אישיותי? אני רוצה שאחזור לארץ ללכת לטיפול ...אני צריך את זה בהרבה הקשרים אחרים... האם זה בזבוז כסף לטייל ? יש לי כל כך הרבה דברים אחרים...העיקר זה הטיפול ... האם אהנה בויטנאם ? האמת ראיתי נופים מדהימים כאן בתאינלד וכלום לא נגע בי! משהו לא בסדר בי! כולם מטיילים שנה ואני לא נהנה! יש לציין שאני ממש לא מתגעג למשפחה או לארץ או משהו כזה...אין לי כח גם לחזור לעבוד וכו'...פשוט הטיול לא כזה אייי אי אי.. האם בארץ אחרת אני אהנה? נראה לי שמדובר בי...ייעצו לי תודה... המשך הטיול תלוי גם בעצתכם תודה...
שלום רוני, אכן, לפעמים נופים מדהימים בארץ רחוקה הם לא בדיוק מה שאנחנו צריכים... אני מבינה שנסעת לטיול מתוך תחושת עומס, שקשורה להתמודדות עם המחלה של אימך. מן הסתם קיווית שתחושות הכובד והקושי יתחלפו בשלווה ובהנאה, וציפיות כאלה לעיתים מקשות. הרי כשנסעת לטיול "לקחת" איתך גם את התחושות והנושאים שמעסיקים אותך בארץ... נדמה לי שהתשובה קשורה לאו דווקא לשאלה אם תמשיך לטייל או תחזור, אלא לשאלה מה אתה יכול לעשות עכשיו כדי להרגיש טוב יותר. את מרבית הדברים ניתן לעשות גם בארץ וגם בטיול - למשל, לדבר בכנות עם אימך, ליצור קשר קרוב עם אנשים בסביבתך ולשוחח עמם באופן אותנטי על רגשותיך, לפנק את עצמך במשהו נעים במיוחד וכן הלאה... כתוב לנו שוב בקרוב, ואיחולי החלמה לאמך, אורנה ראובן-מגריל
שלום אני רוצה להתייעץ לגבי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה טון הדיבור שלי נשמע מצחיק אבל הבעיה היא גדולה הורי תמיד מעירים לי על טון הדיבור שלי שהוא אגרסבי אבל הבעיה היא שאני ממש אבל ממש לא מתכוונת גם אם אני רוצה לומר דברים בצחוק זה יוצא רע אם אני מתווכחת זה ממש קטסטרופה אני מגיעה למצבים שאני מנסה לדבר כמו מישהו אחר לגמרי אני כאילו נכנסת לדמות אבל זה קשה להחזיק את זה כל היום אז בעבודה בסדר אבל כשמגיעים הביתה לשגרה זה נעשה קשה כרגע מה שהכי מטריד אותי זה שיש לי ילד הוא בן 3 ולפעמים אני מעירה לו או מנסה להסביר לו לפי התגובות שלו אני מבינה שהוא שומע אותי כמו האחרים אני מאוד מתוסכלת לא יודעת מה לעשות אובדת עצות איך אפשר לשנות את כך שלא יגרמו נזקים נוספים אני מבינה שזה נשמע תמוה אבל אודה על עזרתכם
שלום שירי, זה לא נשמע מצחיק בכלל, ובהחלט כדאי להשקיע מאמצים בהבנת הבעיה שמטרידה אותך. מהאינפורמציה שנתת לא לגמרי ברור לי האם כדאי להפנות אותך לבירור אצל קלינאי/ת תקשורת או אצל פסיכולוג/ית, אבל ייתכן שכדאי לעשות את שניהם. עדכני אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל
שלום, אני בטיפול פסיכולוגי ואני לא מרגישה שיפור. המטפלת שלי מאוד נחמדה ויש לנו כימיה טובה. אני בטיפול 9 חודשים. יכול להיות שיש אנשים שזה לא מתאים להם? אני אדם מאוד מעשי, אולי לי זה לא מתאים? התחלתי את הטיפול כתוצאה מייאוש מאוד גדול. כמובן ששיתפתי את המטפלת שלי בתחושות האלה והיא אמרה (כמובן) שצריך להמשיך. מה עושים? אולי די? הטיפול יותר מקשה ממקל. תודה
כמה שאני מבינה לליבך... גם אני עברתי טיפול פסיכולוגיי דיי ארוך ובכל פעם מחדש שאלתי מתי זה ייגמר. מה שהצלחתי להבין הוא שהטיפול הוא לא כמו מקל קסמים שבשנייה אחת הופך עולמות. מדובר בתהליך ארוך וממושך שמטרתו היא (בסופו של דבר) להראות לך את האור שבקצה המנהרה. להפתעתי הרבה, סיימתי את הטיפול והיום אני אדון לעצמי. מדאיג אותי קצת שכתבת שהטיפול יותר מקשה ממקל. גם אני עברתי רגעים מאוד קשים בטיפול- צריך לחזור אחורה ולשחזר כ"כ הרבה דברים כואבים, אבל חייבים להיות למטה, כי לבנות את עצמך מחדש ולהגיע למעלה. בכל מקרה אני מציעה לך לפתוח את הנושא בפני המטפלת ותנסו ביחד להגיע להסכמה בעיניין. שיהיה בהצלחה!!!
היי דנה, מה שלומך? יש לי כמה שאלות, אם זאת לא חוצפה... היום את מרגישה שהטיפול עזר לך? בסוף נשארת בטיפול וסיימת אותו? אם בכלל יש לדבר הזה סוף... כמה זמן את אחרי הטיפול? יש משהו שאת מצטערת עליו? בסוף הסבל משתלם? דיברתי עם הפסיכולוגית שלי והיא חושבת שצריך להמשיך, כמה צפוי... היא ממש בסדר אין לי טענות. אבל אולי לי זה לא מתאים? החיטוט הזה, האם הוא באמת משתלם בסוף? סליחה על המבול של השאלות, אני פשוט מוטרדת... תודה לך, דנה
שלום דניאלה, זה באמת כל-כך מסובך... מניסיוני, במרבית המקרים תחושה של קושי בטיפול מעידה על כך שנוגעים כעת בנושאים מורכבים ורגישים, ואז בהחלט כדאי להמשיך ולהתאמץ. עם זאת, אין ספק שיש מקרים בהם הטיפול הספציפי אינו מתאים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצב זה היא לבדוק את הנושא לעומקו עם המטפלת שלך. למשל, האם את מכירה ממקום אחר (יחסים אחרים, תקופת חיים אחרת) את ההרגשה של אי התקדמות? האם ההרגשה הזו קשורה לזכרונות/תחושות/מחשבות מסויימות? האם משהו במפגש עם המטפלת מאפשר לך לחוש כעת (במסגרת הקשר הטיפולי) את הייאוש שבגללו פנית לטיפול? אני בטוחה שלמטפלת שלך יהיו רעיונות נוספים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
אורנה, אני לא מכירה את ההרגשה של אי התקדמות ממקום אחר. אני מרגישה ככה כי באמת לא השתנה כלום במשך 9 חודשים, אני עדיין מיואשת. הייאוש תמיד היה שם, הוא אף פעם לא עזב אותי. מה דעתך על הפסקה בטיפול? זה מקובל? אפשרי? אני מרגישה שנתתי לטיפול צאנס, בכל זאת השקעתי 9 חודשים. אולי זה שמטפלת שלי נחמדה זה לא מספיק או שלי אישית טיפול לא מתאים. תודה
היי כולם.. אני מקווה שזה המקום הנכון לשאול... אבל אני סובלת מOCD ושלל הפרעות נוספות. התחלתי טיפול לפני כחודשיים והמטפלת הציעה לשלב טיפול תרופתי. בפורום של OCD המליצו לי על טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מה שבעצם אני בעצם מנסה לשאול, זה מה "עדיף" (וכן, אני יודעת שזה משתנה מאדם לאדם), מה בדר"כ עוזר? איך זה הולך? תודה מראש..
שלום, זה בהחלט המקום לשאול... הטיפול שנמצא היעיל ביותר ב- OCD (ובהפרעות חרדה אחרות) הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול תרופתי נוגד-חרדה. לאור זאת, אני בהחלט תומכת בהצעת המטפלת שלך להתייעץ גם עם רופא פסיכיאטר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
תודה על התשובה, אני צריכה לדבר עם המטפלת על סוג הטיפול, ולראות מה קורה הלאה, גם בהקשר התרופתי. אמממ מזה אומר קוגניטיבי-התנהגותי? שמעתי על זה בהרבה מקומות כטיפול היעיל, מה הוא כולל פחות או יותר?
שלום,רציתי לעלות בעיה מאוד עמוקה שקיימת כבר שנים אני בחורה בת 22 ויש לי אבא שמשתמש בסמים אני חייה עם אח בן 24 ועם אמי אני מרגישה שאבא שלי מוריד וחוסם לנו את כל האנרגיות החיוביות על מנת להתקדם בחיים וגורם ל-3 אנשים להיות אומללים חשוב לי לציין שאנחנו בדר"כ אנשים מלאים חיים ושמחה הוא לא מפרנס אותנו ואפשר להגיד שהוא די חי על חשבוננו כל אחד תורם אני תורמת כל כך הרבה שאני אפילו לא יכולה לחסוך למען עצמי ללימודים וכו אני רק עוזרת לאמי ואחי וזה מתבטא בקניית אוכל וכו אמא שלי סובלת ממנו כל החיים היה משפיל אותה הבאלימות מילולית מטורפת וממש רע לי לא יודעת איך אפשר לצאת מזה אני נואש וצריכה עזרה בבקשה אני אובדת עצות בתודה מראש וזה רק בתמצית
שלום ירין, אני חושבת שהמשפחה שלך באמת יכולה להיעזר מאוד ע"י התערבות מבחוץ, אבל אני לא בטוחה שהתמיכה שאנחנו יכולים להעניק בפורום זה היא מספיקה. נראה לי נכון לפנות למחלקת הרווחה בעיריה או במועצה בה אתם מתגוררים, ולשוחח באופן אישי עם עובד/ת סוציאליים. אני בטוחה שניתן להתייעץ גם עם אגודות לטיפול בנפגעי סמים ומשפחותיהם (עשי חיפוש קצר באינטרנט). אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדות העומדת בפנייך, ומקווה שתעדכני אותנו בהמשך. אורנה ראובן-מגריל
שלום אני נמצאת בטפול פסכולוגי מזה כחודש, (דרך קופ"ח,בתשלום מסובסד) בגלל דיכאון. תדירות הפגישות היא פעם בשבוע, אך אני מרגישה שזה רחוק מדי . המחשבות מטרידות אותי גם כאשר התחושות הקשות נחלשות ואני מרגישה יותר טוב, ולחכות שבוע שלם, זה הרבה זמן, לאחר שעובר שבוע המחשבות "נחלשות" וכבר לא מתחשק לי לדבר או שאני פשוט לא זוכרת מה היה. בפגישה השניה או השלישית עדכנתי את המטפלת כי חשתי צורך לקבוע פגישה נוספת, והיא הנהנה ואמרה שזו אפשרות ושנבחן אותה. הבעיה היא שאני לא מרגישה נוח לחזור ולדבר על כך מכיון שאין לי אפשרות כלכלית לממן פעמיים בשבוע (גם פעם בשבוע זה מכביד כלכלית) ואני מניחה שאולי המטפלת לא חושבת שצריך להגביר תדירות, כי אם זה היה נדרש לפי דעתה, סביר שהיא היתה מעלה את זה. אני לא מרגישה נוח לבקש להוסיף פגישה ויחד עם זאת להגיד שאין לי איך לממן את זה ולבקש את התחשבותה. מה עושים ? לפי איזה קריטריונים מטפל חושב שצריך להגביר תדירות של טיפול ? אני מרגישה מבולבלת, מצד אחד אני מכריחה את עצמי להגיע כל שבוע למרות מחשבות על בטול הפגישה, אך מצד שני קשה לי להתמודד עם דברים יומיומיים ואני זקוקה להגיע לעוד פגישה.
שלום מיטל, ראשית, אני רוצה לאחל לך הצלחה בהתמודדות עם הדיכאון... תדירות הפגישות הטיפוליות קשורה לסוג הטיפול (בפסיכואנליזה למשל יש 4 פגישות שבועיות ולפעמים יותר). בפסיכותרפיה הנטייה היא לפגישה אחת או שתיים בשבוע, כאשר צמצום משך הזמן בין הפגישות קשור למצבו של המטופל. ההחלטה היא ספציפית, ומבוססת על הצרכים והיכולות של המטופל. למשל, בתקופות בהן יש בטיפול הרגשה של עומס, שהזמן לא מספיק, שהפרידה למשך שבוע קשה מדי וכד' אפשר לבדוק את האפשרות הזו. נדמה לי שהמטפלת שלך בהחלט הזמינה אותך לדון בנושא, וכדאי להעלות אותו שוב. בין אם תחליטו על הוספת פגישה לתקופה מסויימת או לא, חשוב שהיא תדע שמחשבות אלה מעסיקות אותך בין הפגישות. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל
מיטל יקירה, את ממש לא צריכה לסבול, ואם את חשה בצורך של פגישה נוספת- תעשי זאת! גם אם הדבר אומר צימצומים מסויימים מבחינה כספית. הנפש היא דבר יקר ואסור לנו לתת לנושאים כמו כסף לדחוק את נפשנו לפינה. יש תקופות ויש תקופות. עכשיו את חשה צורך ביותר פגישות אך בעתיד הדבר ישתנה ואת ממש לא תמשיכי בשתי פגישות לשבוע כל החיים. אז באמת שאין לך מה לדאוג. כמו שהתדירות עולה, היא גם תרד. שיהיה המון בהצלחה!
אהלן מיטל, אל תתביישי לבקש מהמטפלת שלך פגישה נוספת בשבוע, תעלי בפניה את ההתלבטות שלך ואת השיקולים (גם הכלכליים) ותוכלו לדון על הנושא ביחד והיא תעזור לך להחליט, זה תפקידה כמטפלת. גם אם לא תוכלי להגביר את תדירות הפגישות מסיבה טכנית או כלכלית או כל סיבה אחרת, לפחות תהיה לך הקלה אחרי שתשתפי אותה בחששות ובקשיים. אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שנתיים והיתה תקופה שבה הרגשתי שקשה לי לחכותץ שבוע בין פגישה לפשגיה והייתי חייבת אינטנסיביות והעלתי את הנושא בפניה והגברנו את הפגישות לפעמיים בשבוע במשך כמה חודשים, מצאתי עבודה נוספת ועבדתי קשה כדי לממן את זה כי היה לי חשוב מאוד וזה גם היה שווה כל שקל. עד שלא היה לי צורך בזה וחזרנו לתדירות של פעם בשבוע. כך שיכול מאוד להיות שגם אצלך את צרכיה רק תקופה מסוימת שבה התדירות תהיה גבוהה יותר, תמיד אפשר לחזור לתדירות המקורית והכי חשוב שהמטפלת תדע מה את מרגישה וחושבת, זה חלק גדול מאוד מהטיפול. בהצלחה ואני מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב מאוד, מבינה לליבך. מוניק
שלום, אני בחורה צעירה, נאה, אקדמאית העוסקת בתחום הדורש יכולת ניהולית, במצב בריאותי ונפשי טוב. יש לי בעיה של בטחון עצמי נמוך המופיעה במצבים ספציפים במסגרת העבודה. יש לי הרגשה שיש לי את הידע אך אני לא מצליחה לתת לו ביטוי. קשה לי לבטא את עצמי, נעלמות לי המילים באמצע משפט, אני חשה חוסר נוחות לדבר מול קהל ובעיקר חסרה לי מאוד - אסרטיביות. רציתי לדעת האם קיימות סדנאות / קורסים / גורמים אחרים שניתן לפנות אליהם לעזרה או ייעוץ בתחום? האם ניתן לקבל ייעוץ פסיכולוגי בנושא?
סימה יקרה, אנשים רבים, שלא היית מעלה בדעתך לחשוד בהם, סובלים מתופעות דומות לאלה שאת מתארת. בהם אפילו אמנים העומדים על במה ערב ערב, מרצים באוניברסיטה ומנהלים בכירים. יש אנשים שהעמידה והדיבור מול קהל מאיימים עליהם, וגורמים להם לחוש חסרי אונים וחסרי ביטחון. אפשר וכדאי לטפל בקשיים הללו, בדר"כ בטכניקות התנהגותיות, המתרגלות את המטופל בסיטואציות הרגישות, ומציעות לו כלים לשליטה בחרדה ולהפחתתה. בהחלט יש מקום לייעוץ פסיכולוגי, בו תוכלי - יחד עם איש מקצוע - לשרטט תכנית טיפול שתתאים לך. אזרי אומץ וצאי לדרך. אני מאמינה שהמאמץ יישתלם. בהצלחה ליאת
הי ליאת, אני באמת במצב די נואש בנושא הזה. האם תוכלי לתת יותר פרטים, למי אוכל לפנות בנושא וכיצד מגיעים אליו. כל הדברים הללו גורמים לי הרבה מאוד עצב בחיי מאחר ואני טיפוס מאוד רגשן ולוקח הכל ללב וכל הדברים האלה מציקים לי ומשפיעים עלי מאוד.
לצורך כתבה שתתפרסם במגזין "להיות משפחה" מחפשת מחקרים שעשו על התופעה של זירוז הילדות - ילדות שמתבגרות והופכות לנשים בגיל מאוד צעיר. יש אפשרות גם לאחד המומחים יתראיינו לכתבה.
שפעת תקפה אותי בימים חמים אלו. כך שמצאתי זמן לשוטט באינטרנט וכאן בפורום לקרוא הודעות ישנות. התרשמתי מאוד מהפתיחות, הכנות, האיכפתיות שנוצרה בפורום המיוחד הזה, תודה לכולם, ושנהיה בריאים :-) במיוחד למנהלי הפורום על התשובות המקצועיות ואישיות אפילו דרך המידה הזו. נענע
היי, תודה על המילים החמות. נעים לדעת שדברים שיוצאים מן הלב, נוגעים ומהדהדים גם בנתיבים וירטואליים. מצטערת לשמוע על השפעת הקייצית שתקפה אותך. (האמת, הייתי קונה עכשיו איזה יומיים מנוחה במזגן... :-) ) הרבה בריאות, ושוב תודה ליאת
שלום רב, אני בת 33 רווקה, אף פעם לא ההייתי בטיפול פסיכולוגי, בריאה בגופי ונפשי אבל מוטרדת מאוד מבעיה שגורמת לי כבר שנים לתסכול רב. בעיה היא חוסר היכולת להתמקד בעקביות וחוסר ריכוז. המצב הזה מונע ממני בעצם לממש את הפונציאל שלי משום שכדי להגיע להישגים בחיים צריך לבחור נושא ולהתמקד בו - דבר אותו אני לא מצליחה לעשות. כדי להבהיר את העניין קצת יותר אתן דוגמא: אם ביום מסויים אני "מחליטה" להתמקד וללכת על כיוון מסויים כמקצוע למחרת אני מאבדת בו עניין לחלוטין, לא כי הוא לכשעצמו לא מעניין אלא כי משהו אחר משך את תשומת ליבי לכיוונו. במצב כזה, שוב כמו שנאמר קודם, אני לא מצליחה להגיע למימוש מטרות משום שאני לא מצליחה להחזיק באף אחת מהן מספיק זמן כדי לגרום לה להתממש. אם אני צריכה להגדיר את הבעיה הייתי אומרת שזו "היפראקטיביות מנטאלית". פיסית דרך אגב אני רחוקה מלהיות היפראקטיבית. רציתי לדעת אם יש פתרון או טיפול לבעיה (תרופתי או אחר). תודה רבה, ענבר
ענבר יקרה, ההגדרה שלך - "היפראקטיביות מנטלית", הגם שבאה לתאר מצוקה וקושי, מצאה חן בעיני. היא מסבירה היטב את אי-השקט המחשבתי, ואת הקושי להתמקד במשימה מנטלית אחת לאורך זמן. הבעיה שאת מתארת עשויה להתאים לתופעה מוכרת הנקראת 'הפרעת קשב וריכוז'. מי שסובלים מהפרעה זו מדווחים, בדר"כ כבר מילדותם, על קשיי ריכוז המפריעים להם לתפקד היטב בלימודים, בעבודה, ולפעמים אפילו בהקשרים חברתיים. אנשים כאלה נוטים להימנע מפעילויות הדורשות ריכוז והתמדה. הם שכחניים, מפוזרים, מתקשים להתארגן, ומתקשים בקבלת החלטות - וכתוצאה מכך גם מתקשים לממש בצורה טובה את היכולות שלהם. את אומרת שהתופעה הזו גורמת לך תסכול רב שנים, מה שיכול לרמוז על נוכחותה כבר בילדות. לא אמרת איזו מן תלמידה היית. האם זה ליווה אותך גם בביה"ס? בתיכון? חשוב לציין, שהדוגמא שהבאת אינה מעידה בהכרח על ההפרעה הזאת. קשיי מיקוד וקשב יכולים ללוות גם מצבים אחרים, כמו קשיים רגשיים, חרדה, ועוד. בהפרעת קשב וריכוז (גם ללא היפראקטיביות) נהוג לטפל בדר"כ תרופתית, יחד עם פסיכותראפיה התנהגותית או דינאמית. כדי להגיע לאבחנה חד משמעית יש לפנות לנוירולוג, פסיכיאטר או למכונים המתמחים באבחון הפרעות קשב וריכוז. אני חושבת שכדאי מאד להתאמץ להגיע לשורש הבעיה, כדי שתוכלי למצות טוב יותר את כישורייך ולממש את עצמך בהרבה פחות מאמץ. בהצלחה רבה ליאת
שלום מתי בעצם ניתן לומר כי הפנייה לסדנאות החופשיות המשוחררות מאזיקים מקצועיים אינה נכונה,מתי לגיטימית יעילה. האם ישנם מקרים שפניה לסדנאות כלליות מהסוג הלא מקצועי כדאית? אם אדם היה רוצה לפנות עכשיו לסדנא כזו-האם שאלות כמו רמת ציפיות,סוג הבעייה,התאמה אישיותית ,עלות מול תועלת הן אלו שמשמשות למבחן האמיתי? אם אדם משתמש בסדנאות מהסוג הזה כתחנת ריענון,חוויה מרעננת ,צובר כוח "מאפקט הטיפול",מהמחויבות הכספית שיוצרת מחויבות פנימית וכו תודה מראש
שלום זבולון אתה שואל על סדנאות חופשיות, המשוחררות מאזיקים מקצועיים, ונראה שהתשובה ניתנה כבר בגוף השאלה. בעיני, אין כל רע בסדנה חופשית, כל עוד אינה מתיימרת להחליף עבודתו של איש מקצוע מיומן. אנשים נעזרים בכל מיני מסגרות - גם בסדנאות יוגה, חבורות זמר, טיולי התבודדות במדבר, וחוגי קרמיקה או שומרי משקל. לכל אלה (ולאחרות, כמובן) יש כוח לא מבוטל להביא עמן רווחה נפשית. כמו שציינת נכון, חשוב ביותר לבחון מה ב א מ ת מבטיחים לך שם, ולמה אתה מצפה מסדנה כזו. אני מניחה שעצם קיומן של סדנאות "נפש" שונות מעיד על כך שיש להן דורש. מן הסתם יש מי שהפיקו מהן תועלת רבה, יש מי שיצאו כמו שנכנסו, ויש גם מי שניזוקו. לצערי, גם טיפול פסיכולוגי מסורתי לא עוזר לכולם במידה שווה. אני רוצה להאמין שהאזיקים המקצועיים, המכפיפים את המטפלים המורשים לחוקים של אתיקה ומסורות טיפול, מצמצמים במידה רבה את הסיכון לנזק נפשי. אני עצמי מאמינה מאד בטיפול הנעשה בידיים מיומנות, מקצועיות ומורשות. לשם גם אשלח את יקירי במידת הצורך. דרך צלחה ליאת
איזה כיף של תשובה! מאורגן,מסוגר,מסויג ומעביר מסר ברור-מענה הולם. תודה
לילדה אין אחים ואחיות בכלל. וההורים שלה די מבוגרים (בשנות הארבעים המאוחרות) אבל שלה הוא בן אדם די מתוסכל שחולה בהרבה מחלות ביניהן סכרת ומחלת החרדה אמא שלה מאוד סגורה ולא יוצאת לעולם מהבית (הילדה תמיד אומרת שהיא נשארת "לשמור" על הבית) השנה היא סיימה כיתה א' עם הרבה בעיות בקריאה ובחשבון. היא מסרבת ללמוד כי היא טוענת שילדים גדולים לומדים והיא תינוקת. היא לא מסתדרת עם ילדים בגילה והחברים היחידה שלה היא ילדה בת 4 בגן
היי מור, את מוסיפה מידע נוסף, שאכן מעורר סימני שאלה. אפשר להעלות השערות שונות אשר להתנהגות ה'רגרסיבית', וכולן יישארו בגדר ניחוש, בהיעדר מידע בדוק ומפורט. כאשר ניגשים לאבחון וטיפול בילדים, חשוב לאסוף מידע רב ככל האפשר על הילד והוריו, על ההיסטוריה המשפחתית עוד טרם לידתו, בסמוך ללידה ולאחריה, על מהלך ההתפתחות הכללי של הילד, וכו'. לא פרטת מה טיב הקשר שלך למקרה, ומה בעצם את שואלת. בכל מקרה, ניתן להניח שעבור הילדה הזו - ואולי גם עבור הוריה - להתנהגות ה'ילדותית' יש תפקיד. בהחלט אפשר שמדובר במשפחה במשבר, והילדה מאותתת בדרכה על המצוקה. אם את קרובה בדרך כלשהי למשפחה, תוכלי - אולי - להציע להם לפנות לאנשי מקצוע לשם הערכת מצב. לפעמים, מתוך הדאגה והמסירות לילדם, הורים מוכנים להתגייס ולטפל טוב יותר גם בעצמם. בברכה ליאת
שלום רב, אני סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת ניסיון רב בעבודה עם אנשים. אני מעוניינת להרחיב ניסיון זה, ולעבוד בתחום הנפש בשנה הקרובה בירושלים. אשמח אם תיצרו עימי קשר במייל: [email protected] עדנה
עדנה, מאחלת לך שתמצאי מהר עבודה שתתרום להתפתחותך המקצועית. זה לא תמיד קל, אך אל תתיאשי. בהצלחה ליאת
ליאת שלום רציתי לדעת, אם היות ועברתי גילוי עריות בילדותי, האם אני צריכה פסיכולוגית "מיוחדת" או שכל פסיכו' דינאמית מתאימה. כרגע עזבתי טיפול מכל מני סיבות. אני לא דיברתי מספיק על מה שהיה בילדותי , הבעיה היא שאין לי כמעט זכרונות. האם בהכרח יש צלקות שהן תוצאה של זה? יש לי "המון" בעיות , למשל- אני לא מאמינה ביכולת השיפוט שלי ל"מה נכון, אמיתי, ומה לא אמיתי" במיוחד עם אנשים, חברה, אני לא מאמינה ביכולת השיפוט שלי לגבי התנהגות האנשים סביבי. מעבר לזה, יש לי בעית זהות קשה, אני לא יודעת מי אני ולא מרגישה חיבור למשפחת המוצא , אני מתכוונת, שכן אני מרגישה חיבור, אבל על זמן שאול, על מקום לא בטוח, בודקת כל הזמן אם משפחתי , אם יש לי את מקומי במשפחתי. חוויותי כיום , מול ילדיי ובעלי אינם "נצרבים" בתוכי, כאילו שזה לא אמיתי וכל האמת שלי היתה כשהייתי קטנה, בבית הורי. וגם יש לי בעית אמון קשה מול החברה, חברים, אנשים, אז אני מתרחקת. אני יכולה גם להתנתק מהסביבה ולהיות במן עולם משלי , שם אני רוב הזמן. אני פורטת לך ככה הכל, אלו כל מני נקודות שהצלחתי למקד כתוצאה מהטיפול הפסיכו' שעברתי. תוכלי לענות לי על שאלותי? תודה וסליחה על האורך ניבה
ניבה יקרה, אנסה לענות לשאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו. האם את צריכה "פסיכולוגית מיוחדת"? ככלל, כל מטפל דינאמי יוכל לעזור לך בהתמודדות עם טראומות העבר שלך. עם זאת, יש גופים ה'מתמחים', בהגדרתם, בסוג בעיות ספציפי, כמו למשל כאלה המתמחים בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. בסופו של דבר, הגורם המשמעותי ביותר הוא האמון והקשר שנוצר בינך לבין המטפל/ת. את שואלת האם אירועי ילדות קשים בהכרח מותירים בנו צלקות. גם כאן, התשובה אינה חד משמעית. מרבית אירועי חיינו צרובים בנו באופן זה או אחר. הם מותירים רישום ואולי אפילו צלקת. אבל ממש כמו צלקת אמיתית, בעור, אין הכרח שהצלקת הנפשית תמשיך להכאיב ולבעור בנו לנצח. יש אפשרות לצמוח מתוך אירועי חיינו, להתרחב ולגלות את הכוחות הקיימים בתוכנו כיום. אני מאחלת לך שתצליחי - בעזרת טיפול כמובן - למקם את עצמך מחדש הן במשפחת המוצא שלך, והן במשפחה שהקמת לך כאדם בוגר. זאת בהחלט משימה נכבדת, ונראה לי שחשוב לא לוותר. יתכן שעזיבת הטיפול משקפת את אותה זהירות וחוסר אמון מול בני אדם אחרים. היכולת להתגבר על החשש, לבסס ברית טיפולית ולהתמסר לדמות מיטיבה, יכולה להיות אולי התחלה של התאוששות ותקווה. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח ליאת
שלום ליאת, מה עושים אם נמצאים בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ועדיין המאמץ לקום בבוקר ולרצות לחיות קשה מידי? מאיפה לוקחים רצון לחיות ? ומה עושים עם חוסר הרצון לעשות משהו, כל דבר ? יש בתוכי חלק גדול שמאמין שבמת לא שווה לחיות ולא כדאי, ויופי שיש טיפולים אבל אין להם השפעה כי האמת היא אותה אמת. שלא כדאי לחיות. מה את אומרת?
שלומית יקרה את מספרת שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ועדיין מתקשה להתמודד עם משימות היומיום. לא ברור כמה זמן את בטיפול, אבל את ודאי יודעת שלפעמים מדובר בתהליך שלוקח זמן. חשוב שהאנשים המטפלים בך, יידעו על תחושותייך, כדי שלא תישארי עם זה לבד. את אומרת שחלק גדול בתוכך מאמין שלא שווה לחיות. אני מעדיפה לשמוח בחלק האחר, שעדיין מאמין ומקווה שיש טעם ומשמעות לחיים למרות הכל. לפני כשבוע (או יותר), התנהל כאן, בפורום שלנו, דיון ארוך ומרתק שעסק במשמעויות הקיום האנושי. אני מציעה לך לקרוא את הדיון שקיימו יוג'ין, (סתם) מישהי ועוד חברים. היו שם הרבה הגיגים, חלקם מכאיבים ומלאי ייאוש, וחלקם מוארים ומלאי תקווה. שני הקטבים הללו, נמצאים בתוכנו כל הזמן, בעוצמות שונות, וחשוב לזכור זאת. נראה לי שכל מה שאומר לך אני, יחוויר נוכח מה שנאמר שם באופן כה מרגש וממצה. אני שולחת לך את הלינקים לדיונים ההם. החזיקי מעמד ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517375/xFP/517375 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517833/xFP/517831
הי שלומית רציתי לומר לך שאני מזדהה עם התחושה שאין טעם לחיים זה תוקף אותי עכשיו חזק וגיליתי לאחרונה שזה קורה ברגעים מסוימים כמעט לכל אחד מאיתנו בעוצמה כזו או אחרת אפשר לשאול אותך אילו תרופות את לוקחת? כי אם את אומרת שאת בטיפול פסיכיאטרי התרופות אמורות להשפיע כבר אחרי שבועיים, אני עכשיו התחלתי טיפול תרופתי ומצפה להקלה שתגיע..... בינתיים אני משתפת את הקרובים אליי בתחושות הקשות שיש לי, שתינו צריכות כל הזמן לזכור שזה זמני חזקי ואמצי אשמח לתגובתך מוניק
שלומית, את ההשפעה המלאה של תרופות פסיכיאטריות מרגישים, בד"כ, אחרי 4-6 שבועות. יש אנשים שמתחילים להרגיש הטבה גם אחרי 3 שבועות, אבל זו עדיין לא השפעה מלאה. דבר חשוב שצריך להבין בקשר לטיפול תרופתי הוא, שלעתים התרופה הראשונה שמנסים אינה מתאימה, ואז יש צורך להחליף למשהו אחר (בד"כ אחרי חודשיים של התנסות); זה תהליך שנמשך לעתים גם שנה (עד שמוצאים את התרופה הנכונה והמינון המתאים). אני יודעת שזה מתסכל, וממש מתחשק לזרוק הכל ולוותר. אבל המאמץ שווה את התוצאה. גם טיפול פסיכולוגי אינו עובד כמו קסם. ומה שקשה מאוד בטיפול זה, שלפעמים המצב נעשה גרוע יותר לפני שהוא משתפר... מעין נפילה לצורך עלייה... אם מבינים את זה, זה עוזר להמשיך הלאה. האמת היא אותה אמת, והיא לרוב סובייקטיבית. אבל זה לא משנה, כי גם אם האמת לא משתנה, אנחנו משתנים, גדלים ולומדים איך לחיות עם האמת הזו - על הטוב והרע שבה. ס.מ.
מספר עצות לי בשבילך: * קרבי אלייך את האנשים שעושים לך טוב, והרחיקי ממך את האנשים שפוגעים בך. * קומי בבוקר שעה לפני כולם, תקשיבי לשקט ותנשמי עמוק. *חייכי. גם אם זה לא אמיתי, הגוף אינו יודע את ההבדל. *עשי דברים שגורמים לך לצחוק, אפילו מעלים חיוכון קטן. *תעשי כושר, אין תרופה טובה מזו. והכי חשוב: תגידי לעצמך שאת לוקחת את עצמך בידיים ולא מוכנה להרשות לעצמך להתפורר ככה. להיות בדיכי ולברוח זו הדרך הקלה. אל תעשי לעצמך הנחות. את יודעת שאת חזקה, ואת יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה, את פשוט צריכה שמישהו יזכיר לך... אז אני מזכירה!!! בהצלחה מתוקה...
אני בחורה בת 22 ולא יודעת מה לעשות עם חיי אני מצד אחד מאוד רוצה ללמוד אבל אני צריכה להשלים בגרויות שזה די מתיש אותי ומוריד לי את המוטיבציה בכלל להתחיל ואני גם לא יודעת מה ואין לי עזרה כספית כיום אני עובדת משרה מלאה מרוויחה 4.5 חוסכת כמה שאפשר אבל עוזרת גם לאמי בבית עקב בעיות כלכליות גם לא הכי נוח לי בבית ורוצה לעזוב הכסף הוא נושא מרכזי בחיי שגורם לי לא להיות מאושרת למרות שאני מנסה להסתפק במה שיש ולומר תודה אני עובדת מאוד קשה ורוצה לעזוב למשהו יותר צנוע אבל זה כמובן יתבטא גם המשכורת מה לעשות בבקשה, אשמח לחוות דעת מקצועית בתודה מראש!
שלום לך, אני שומעת את ההתלבטות שאת מציגה כאן, ומצליחה לחוש, דרכך, את תחושת העומס. את רוצה ללמוד, אבל יודעת שזה כרוך במאמץ של שיפור בגרויות. את רוצה לעזוב את הבית, אבל יודעת שיהיו לזה מחירים. כסף הוא אכן נושא בחיינו, אבל לא כדאי להפיל עליו את כל האחריות לגורלנו. אולי בכלל הכסף הוא רק תירוץ? לא צריך הרבה כסף כדי לשפר בגרויות - צריך כוח רצון והחלטיות. לא צריך הרבה מאד כסף כדי לעבור לדירה שכורה (אולי עם שותפים) - צריך לקבל החלטה, לחפש, ולאזור אומץ לעשות זאת. לימודים אקדמאיים הם אכן דבר יקר. אבל אפשר לנסות לברר על אפשרויות של סיוע (מילגות למיניהן). יש לי הרגשה שהכסף אינו המכשלה העיקרית. אני מציעה לך להגדיר לעצמך סדרי עדיפויות, ואז לתקוף כל נושא בנפרד. לא חייבים לעשות את כל השינויים בבת אחת. בהחלט יתכן שתוכלי להפיק תועלת מפנייה לטיפול פסיכולוגי במסגרת המרפאות הציבוריות (עלול לקחת זמן כי התורים ארוכים) או בקופ"ח, ולהיעזר באיש מקצוע שילווה את תהליך ה"יציאה לחיים". ועד אז, נסי לצאת ממצב הקיפאון (מילה נחמדה בחודש אוגוסט...), להתחייב על משהו קטן ולנסות לקדם אותו. לפעמים הצלחה קטנה גוררת בעקבותיה תחושת הישג ושליטה, המהווה מנוף להתחלות נוספות. אני מאחלת לך הרבה כוחות ואומץ בדרך לשינוי ליאת
שלום רב, שמי מעיין בן 24 נראה טוב אבל יש לי בעיה ליצור קשר זוגי עם בני המין השני כלומר אני מדבר עם בנות צוחק איתן אבל קשה לי תמיד לקחת את זה צד אחד קדימה כיאלו אני תמיד בה בגישה האפלטונית ולא מצליח אפילו ממש מנסה ליזום איזה משהו שיצור קשר . אני יכול לקחת בחורה טרמפ הבייתה אני יכול לשבת וצחוק איתה בלימודים אבל לקחת את זה לכיוון קשר , מה פתאום ? כיאלו יש לי תחושה שהיא ממש תופתע אני איפילו לא חושב שאני יודע איך לעשות את זה האם לדעתך יש איזה המלצה שיכולה לפתור את הבעיה? בעצם השאלה היא איך לוקחים קשר שמובסס על קשר של לימודים או עבודה והופכים אותו ממשהו אפלטוני (גם אם אני לא ממש מכיר את הבחורה לעומק) למשהו ממשי לקשר זוגי?
מעיין יקר, אתה מתאר את עצמך כבחור פתוח וידידותי, שאינו מצליח לפרוץ את "מחסום האפלטוניות". אתה מצליח לקחת אותן טרמפ הביתה, לצחוק איתן בלימודים, ולנהל שיחות לא מחייבות, אבל המעבר לסיטואציה של קרבה ממשית קשה לך. אני מניחה שיש כאן הן את הקושי הפרוצדורלי (איך עושים את זה?) והן את החשש מקשר אינטימי עם בחורה. כדי להבין את מקורותיו של הקושי בקרבה ואינטימיות כדאי מאד לפנות לטיפול דינמי, שיסייע לך לזהות את הבעיות ולהתגבר עליהן בקצב שלך. אם תצליח להפיג מעט מן החששות הראשוניים, תוכל להעיז ולהתנסות בקשרים זוגיים, בעידודו והכוונתו של המטפל שלך. לא ציינת היכן אתה לומד, אך ברצוני להזכיר לך שבאוניברסיטאות קיימים שירותי ייעוץ וטיפול במחיר מוזל לסטודנטים. בהצלחה רבה ליאת
אני אב לילדה בת שנה וחצי, וכרגע הסכמי הראייה - מקנים לי את ימי שני ורביעי כולל שינה וכל סופ"ש שני, אבל כעת אומרים לי שלא טוב שהילדה לא ישנה במיטתה, חשובה לי דעתך לפני הגירושין תודה
ברוך יקר, במקרה של גירושין, הקשר עם ההורה שאינו משמורן חשוב מאין כמותו. מאד קשה לי לענות מכאן, מבלי להכיר לעומק את הדינמיקה המשפחתית שלכם, ואת הצרכים הספציפיים של כל אחד מכם. לא ברור מי הם אלה ש"אומרים לך". האם מדובר בבני משפחה? באנשי מקצוע? האם יש כאן שיקולים מקצועיים, או חשש שלכם, כהורים? ילדים צעירים מתקשים לפעמים להיפרד מההורה המשמורן (בדר"כ אמא), אבל חשוב לנסות להתגבר על כך, כדי לשמור על קשר רציף ומשמעותי עם ההורה האחר. לכן, רצוי ליצור תנאים זהים ככל האפשר (חדר מצוייד היטב, צעצועים, מיטה, ארון בגדים, וכו') גם בבית ההורה השני. לפעמים, במצב של חילוקי דעות קשים או בלבול, כדאי ללוות את התהליך בסיוע של איש מקצוע מנוסה, שיחסוך הרבה עוגמת נפש מכולכם. אני מאחלת לכם שתצליחו לנהל את התהליך בחכמה וברגישות. ליאת
ברוך, לא משנה מה יהיה, ולא משנה מתי היא תישן אצלך או לא, דבר אחד אני מבקשת ממך: פשוט תאהב אותה. תתן לה להרגיש שאתה תמיד שם בשבילה (גם אם לא במרחק הפיסי), תהייה חזק בשבילה, תבין אותה, תסביר לה, תצחק איתה, תבכה איתה. היא לא צריכה לסבול בגלל שהוריה כבר עכשיו סובלים. תאהב אותה הכי הרבה שאפשר. תודה.
אני חושבת שיותר חשוב לדעת מה הם עושים כשהם לא אוהבים את המטופל ו"תקועים" איתו, כי הרי לעבוד עם מטופל שאוהבים זה הרבה יותר קל... ניבה
ניבה, את מעלה שאלה חשובה. לאורך התהליך הטיפולי, שכידוע עשוי להימשך חודשים ושנים, המטופל מעורר במטפל רגשות שונים ומגוונים, לפעמים גם שליליים. (כך, אגב, קורה גם עם האנשים שאנחנו אוהבים מחוץ לטיפול). מטפל מיומן יודע להשתמש ברגשות הללו כדי לקדם את הטיפול. אגב, תקיעות בטיפול לא בהכרח קשורה לרגשות אלה. במקרים חריגים, בהם המטפל מרגיש שאין ביכולתו להקים ברית טיפולית עם אדם ספציפי, מוטב - בהתאם לכללי האתיקה - להעביר את הטיפול לאדם אחר. למזלנו, זה לא קורה לעיתים קרובות. לילה טוב ליאת
ערב טוב לכולם האם המטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? עם כן, אז לאיזה סוג אהבה זה דומה? לכיוון השני זה ברור לי, מטופל בדר"כ אוהב את המטפל שלא, אבל אני באמת רוצה לדעת האם גם המטפלים אוהבים, ואם הם אומרים את זה במילים השאלה הזאת מטרידה אנשים נוספים, (אותי זה מטריד מאוד)! נענע
ערב טוב! את מעלה שאלה כללית ומעניינת, ונראה שלמטפלים שונים יהיו תשובות שונות. אני יכולה להעיד על עצמי בלבד, ואנסה להשיב לך בגילוי לב. טיפול הוא תהליך מיוחד בו שני אנשים יוצאים יחדיו להרפתקה. כמו כל הרפתקאה , גם את זו נעים יותר לעשות בחברה טובה. כשיוצאים יחד אל הלא-ידוע, יש הרבה עמימות. בראשית הדרך, שני הצדדים מנסים ללמוד את השותף, כל אחד מזוית הראייה שלו. האם הוא דברן? שתקן? חייכן? רציני? בעל הומור? אמין? מהורהר? 'שולף' מהמותן? מיישיר מבט? ביישן? בהדרגה, לומדים את האחר, את שפת הגוף שלו, את 'כתב היד' הטיפולי שלו, ונרקמת הברית. זוהי ברית לא כתובה. ברית של אמון. ברית של תקווה. הברית הזו היא הכוח שמקנה לטיפול את העמידות שלו מול מצבים מאיימים, של כעס, של עצב, של ייאוש. כמעט תמיד מגיעה גם האהבה. האהבה במובן של אכפתיות , של דאגה כנה, של השתתפות בשמחה ובכאב. וכמובן גם במובן של צער וכאב הפרידה. שאלת האם מטפלים אומרים למטופלים שהם אהובים. אני לא יודעת. לפעמים זה יכול להכניס הרבה 'רעש' לטיפול, ולפעמים זה יכול דווקא להרגיע. אני, אישית, מאמינה שמטופלים יודעים ומרגישים עד כמה הם יקרים לי, גם בלי שהדברים ייאמרו מפורשות. אני מודה לך על ההזדמנות לדון בשאלה הזו, אפילו ביני לביני. לילה טוב ליאת
שלום... אני מכירה ילדה בת 7 וחצי והיא מתנהגת מוזר לגילה... היא עדיין מוצצת מוצץ, ועדיין יש לה מן שמיכה שהיא לוקחת לכל מקום, וששאלתי אותה אם היא רוצה לגדות היא אמרה לי שהיא רוצה להיות תינוקת, והיא עדיין רואה עקוץ הופ ובייבי, אין לי חברים, לא מעניין אותה ללמוד בגלל שהיא לא רוצה לגדול... האם יש לה מן הפרעה?? תודה רבה! -מור-
לא סיפרת כלום על הסביבה: אח קטן, הקשר שלה עם בני גילה, מה קורה עם בגן, האם זה רק בבית? חסרים פרטים. ...
שלום מור, את מתארת ילדה שנצמדת למוצץ ושמיכה אותה היא לוקחת לכל מקום. ויניקוט, פסיכואנליטיקאי חשוב שלימד אותנו רבות על התפתחותם הפסיכולוגית של ילדים, טבע את המונח "חפץ מעבר". הוא התכוון בדיוק לאותם 'סמרטוטים', בובות, או דובוני פרווה אליהם ילדים נוטים להיצמד לתקופות ממושכות, ולהירגע באמצעותם. לחפץ המעבר חשיבות התפתחותית רבה: הוא מסייע לילד לעבור ממצב של מיזוג עם אמא, למצב של נפרדות ממנה. הסמרטוט האהוב משמש בשלב הביניים הזה, מעין נחמה, תחליף, עזרה בהתמודדות עם ההיפרדות והאובדן של דמות האם, שעד אז נתפסה כבלתי נפרדת מהפעוט. הציפייה היא, שבסופו של דבר יוכל הילד להיפרד גם מחפץ המעבר. כמו שניבה ציינה נכון, לפעמים, בתקופות רגישות בחייו של הילד, נראה נסיגות להתנהגויות 'ילדותיות' יותר. לפעמים לאחר הולדת אח, הילד הבכור מרגיש שהיה מעדיף להישאר קטן. לפעמים בעקבות היעדרות של אחד ההורים (מילואים, אשפוז, נסיעה לחו"ל) מתעורר שוב הצורך בחפץ המסמל את החום והקרבה המנחמת של ההורה. לכן, אפשר לשער שלא מדובר כאן ב"הפרעה", אלא בילדה שזקוקה למגע המנחם של השמיכה ולסיפוק שמעניק המוצץ. חשוב לברר מה מקורו של הצורך הזה, ולהגיב בהתאם. בברכה ליאת
אני נמצאת בטיפול שנמשך כמעט שנתיים ובתום שנתיים אלו (עוד חודשיים) אני נאלצת להיפרד מהפסיכולוגית שלי וזה קשה מנשוא עבורי. הטיפול לא נעשה באופן פרטי אלא שייך למדור ברמן באוניברסיטת חיפה, המדור לא מאפשר לי להמשיך את הטיפול עוד שנה וגם לא מרשה לי להיפגש עם הפסיכולוגית באופן פרטי. אני פשוט לא מסוגלת להשלים עם זה. מאוד נקשרתי לפסיכולוגית ואני גם התקופה שהכי זקוקה לה והכל הכי משמעותי ביננו. אני חווה עכשיו משבר מאוד קשה בחיי והיא תומכת בי, היום התחלתי ליטול אפקשיין (כמו פרוזק) מפני שהרגשתי שדברים יוצאים משליטה ואני הלכתי לאיבוד בתוך עצמי והתחילו לי מחשבות אובדניות שלא היו בחיי לפניי כן. יכול להיות שאני נוברת בעצמי יותר מדי. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד ואני מרגישה מאוד תקועה מבחינה מקצועית, לא יודעת אם להמשיך לתואר שני לא יודעת אם אני מאמינה בטיפול פסיכולוגי כמו שהאמנתי בעבר, נחשפתי במהלך הטיפול להרבה כאב שלי והרבה כאב שיש בתחום הזה ואני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי עכשיו.הפסיכולוגית שלי כל הזמן אומרת שאני במשבר ולמרות שיש לי הרבה ידע אקדמי בנושא הייתי רוצה שתסביר לי קצת מה זה אומר משבר ומה דעתך על לקיחת התרופות ועל סיום הטיפול הכפוי הזה. תודה רבה רבה וסורי על ההודעה המבולבלת, יש לי קצת בלאגן בראש. אשמח גם לתגובות המשתתפים בפורום
מוניק יקרה, את שואלת "מה זה אומר משבר". ההסבר הכי בהיר שהצלחתי למצוא הוא כזה: חוסר איזון בין דרישות המציאות (גורמי לחץ) לבין משאבי ההתמודדות העומדים לרשותנו בזמן נתון. בדרך כלל אנחנו מצליחים להתמודד עם אירועים מלחיצים בחיינו באופן יעיל, אבל לפעמים, כשבזמן קצר מדי "נופלות" עלינו יותר מדי צרות, אנחנו מרגישים חוסר אונים, ייאוש, דיכאון - "במשבר". הפסיכולוגית שלך כנראה צודקת. את נאלצת להתמודד כרגע עם הפסקת טיפול באופן חד צדדי (לפעמים, במקומות ציבוריים, הטיפול הוא מוגבל בזמן מסיבות שונות), ולדעתי אין כל רע להיעזר בתקופות קשות גם בטיפול תרופתי "עד יעבור זעם". אני מקווה שהמטפלת אכן מודעת למצבך, כולל למחשבות האובדניות - ואם לא, כדאי שכך יהיה. הפסקת טיפול כרוכה כמעט תמיד בתחושות אובדן, ויש לעבד זאת מספיק זמן מראש, כדי להתמודד עם הרגשות הללו. העובדה שלמדת פסיכולוגיה או חינוך מיוחד לא אמורה לחסוך לך את הקשיים. אדרבא, את אמורה לדעת שפרידות הן דבר קשה ומכאיב, בעיקר מדמויות משמעותיות. כולנו בני אדם, וגם פסיכולוגים נפרדים ממטפלים ומטופלים, וקשה להם, כמו לכולם. אל תתני למשבר הנוכחי, קשה ככל שיהיה, להפריע למהלך חייך. אם שקלת המשך לימודים לתואר שני, זאת בהחלט יכולה להיות מטרה שתמלא את חייך בטעם ומשמעות. קחי לעצמך זמן להתארגנות ומנוחה, ואל תאבדי את האמונה בטיפול ובכוחות שקיבלת בעזרתו. אני שולחת לך הרבה כוח, ומזמינה חברים נוספים לשתף בחוויות דומות. אולי יהיה בכך כדי לשכך מעט מן הכאב? ליאת
אני כל כך עצובה, הלב שלי בוכהההה. חזרתי כרגע מפגישה עם הפסיכולוגית, בדרך חזרה, חמש דקות אחרי סיום הפגישה, השארתי לה הודעה במשיבון שאני יותר לא מגיעה. לצערי! בעבר היא הייתה עובדת בעיר שלי, והיום בעיר אחרת, ולסוע עד אליה כל כך קשה לי, ויש לי ילדים קטנטנים. ועד שאני מגיעה אליה, אני מרגישה החמצה, אני מרגישה שאני לא יכולה להביא בפניה צדדים כואבים, כל השבוע אני עם גוש בגרון, מועקה ועצב, וכשאני נפגשת איתה, אין כלום, כאילו מתאמצת לדבר .. ואני כבר שנה וחצי נפגשת איתה, ואני כל כך אוהבת אותה ונקשרתי אליה, איך אחיה מעטה בלעדיה, ליבי בוכה, היא היתה לי אור, ואיך בקלות היא גם מוותרת עלי ואומרת שאם קשה להגיע אליה אפשר להחליף מטפלת באזור מגוריי. איך היא עלי לא שומרת. ובתקופה זו אני בסימן נטישה, חברים עוזבים לשליחות, משפחה שמשתנה, ואני גם נוטשת, כל כך טעיתי שנקשרתי אליה, אם הייתי יודעת שכזה כאב לב יהיה לי מכל הסיפור איתה, לא הייתי מתחילה מלכתחילה.. הכל כל כך סטרילי מצידה, אני כלל לא חשובה לה, והראש לא מפסיק להתעסק איתה, בה ובכל הדמיונות... והיא כל כך משמעותית בשבילי ויחד עם זאת אני כבר לא אראה אותה וזה כל כך ע צ ו בבבבבבבבב אני לבד, כמו שתמיד הייתי , כמו שיהיה גם מחר ובעוד שנים, לצערי....
ניבה שלום, הקשר לפסיכולוגית שלך הוא בודאי מיוחד בעיניך וזה כואב מאוד להיפרד מאדם שאת קשורה אליו ומעריכה אותו. עם זאת נשמע לי שלמרות הקושי של המרחק עדיין הפרידה ביניכן דורשת עיבוד ודיבור על תחושותייך. לא הייתי ממליץ לך לעזוב בצורה כזו את הטיפול. את תצאי ממנו בתחושה קשה של אכזבה וכאב ותחושה שאת ננטשת. נראה לי שהיה בינכן יותר מזה וסיום כזה לא מגיע לך ולא לפסיכולוגית שלך. הייתי ממליץ לך שתחליטו ביחד על אופן הפרידה ביניכן, במידה ותחליטי על פרידה. ושתקדישו לכך כמה פגישות של עיבוד , סיכום ופרידה. אני מעודד אותך לחזור אליה ולשוחח איתה על תחושותייך ומחשבותייך, בהצלחה, גדעון
גדעון תודה על תגובתך, אתה כותב "ולא לפסיכולוגית שלך", הרי הכל זה עניין כספי, זו העבודה שלה והמשכורת שלה, אני לא באמת חשובה לה , זאת עובדה!!! עם כל העצב שיש בעניין, היא לא אמא שלי (למרות שהייתי כל כך רוצה דמות כמותה שתלוה אותי בחיים..חלומות), מה איכפת לה ממני, גם לא יכול להיות איכפת לה, יש לה עוד הרבה מטופלים. ביקשתי ממנה הנחה, כי הנסיעה אליה זה גם המון דלק, חניה יקרה וכך שעלויות הפגישות עלו אצלי, יש לי גם בייביסטר וזה הרבה כסף בסך הכל , היא לא הסכימה לעשות לי הנחה, זה מכעיס, אני עושה מאמצים, אבל זה שוב מראה את המציאות- שאני בשיבלה בסך הכל "עבודה", רק אני כנראה שכחתי את זה בדרך.. אם הייתי יודעת באיזה מאמץ ריגשי הטיפול כרוך, אני חושבת שהייתי שוקלת פעמיים...
שלום פעמים רבות עולות כל מיני הצעות לסדנאות כאלו ואחרות שמשפרות בדרך פלא ובזמן קצר את ההתבונות לחיים תוך מתן עצות פרקטיות. הנטייה האנושית לימדה על כך שלא ניתן ליצור שינויים משמעותיים ברגע אחד וכי תרופות בזק בדכ מוכרות מצג שווא-הבטחה עם שחר שאין בכוונתן לקיים. השאלה שלי היא מה דעתך על קיומם של סדנאות מסוג זה. האם אדם שמאמין ביכולתן לעזור לו לא זוכה למזור יותר מאשר פנייה לעזרה מבעל מקצוע שבו אין לו אמון.האם תוכל לספק חומר על הסדנאות והתופעה בכלל. מה ערכן בהשוואה לטיפול קבוצתי , תודה
אריאל שלום, תלוי כמובן אילו סדנאות. מי המנחים. מה הבסיס התיאורטי שלהן . סדנאות קצרות של יחסי אנוש לא אמורות לחולל שינוי מהותי באישיות. אולם אין להתעלם מכך שאנשים רבים מדווחים על כך שהפיקו מסדנאות. באופן כללי , אני מאמין בטיפול נפשי הנעשה בידי בעל מקצוע מיומן ואחראי. אם אותו בעל מקצוע מנחה גם סדנא אני מעריך שזה יכול להועיל גם כן. ובודאי אם מדובר על טיפול קבוצתי הרי ניתן להפיק ממנו תועלת רבה. בברכה, גדעון
האם מומלץ לשתף ולחשוף חששות על מטפל/ת -שקשורים בפסיכולוג עצמו,או לנסות להסתיר את אותן חששות,בעיקר אם יש חשש שאותן חששות עלולות לפגוע במטפל/ת?
מישהו שלום, טיפול פסיכולוגי נשען על כנות ופתיחות של המטופל כלפי מטפלו והחופש להעלות כל נושא ובמיוחד כאשר הוא קשור ישירות או בעקיפין לפסיכולוג המטפל עצמו. המטפל המיומן משתמש בכל החומר שעולה, כולל החומר שעולה ביחס אליו כדי לסייע למטופל להבין טוב יותר את עצמו. מנסיונם של מטופלים רבים: ישנה תחושת הקלה ותחושה טובה כאשר עולים נושאים הקשורים למטפל והוא לא נפגע, לא נוטר ומטפל בהם באופן ענייני. אז בקצרה: מומלץ לשתף. בברכה, גדעון
-
שלום רב, יש לי בעיה שמציקה לי יותר ויותר בתקופה האחרונה. אני נמצא כשנה וחצי במערכת יחסים, וזוהי מערכת היחסים הראשונה שלי. בתקופה האחרונה בת זוגתי טוענת שהיא איננה מרגישה קרובה אלי מכיוון שאני לא פתוח אליה מבחינה רגשית. לטענתה אני לא משתף אותה מספיק ברגשות שלי ובמחשבות שלי, אני אף פעם לא כועס עליה או מראה רגשות של כעס או קנאה, ותמיד מתנהג כאילו ש"הכל בסדר". יש מספר ימים מעטים שבהם אנחנו מצליחים להגיע לקרבה רגשית, ולדבר שיחות נפש עמוקות, אך בשאר הימים השיחות הן יותר ענייניות וחסרות תוכן רגשי. אני מאוד אוהב אותה ומצליח להראות לה את אהבתי, אך קשה לי מאוד להראות לה רגשות אחרים. כמו כן, אני זוכר שמאז ומתמיד הייתי מופנם מבחינה רגשית, אך עד היום הדבר לא היווה בעיה משמעותית כל כך בחיי. האם עלי לשקול טיפול פסיכולוגי או טיפול זוגי ? והאם אחד מהטיפולים הנ"ל יכול לעזור במקרים כאלו ?
אורן שלום, קודם כל תודה על שאלתך המאפשרת להתייחס לנושא שמופיע הרבה בטיפולים זוגיים, בטענות נשיות כלפי גברים וגם במצוקה של גברים ביחס לעצמם. נראה שגברים רבים מתקשים להביע רגשות, להיות במגע קרוב עם רגשותיהם והינם סגורים מבחינה רגשית. אני סבור שיש כאן שילוב של גורמים רבים, חלקם מולדים ושייכים להבדלים שבין גברים ונשים וחלקם (לדעתי) שייכים לחינוך השם דגש על השגיות ומטרתיות. לא נפקד גם מקומו של השרות הצבאי בארצנו התורם לסגירות רגשית גם בשל החינוך למשימתיות. כך או כך כל עוד לא מתקיימת מערכת יחסים עמוקה הרי הבעיה של הסגירות הרגשית לא בהכרח תצוץ אל פני השטח. הבעיה מתעוררת כאשר בת הזוג מתחילה לחוות את המחירים של בן זוג שלא יודע לדבר על רגשותיו ולחשוף חוויות, חולשות, תחושות וכד. אז מה עושים עם זה? קצת תלוי עד כמה זה מפריע לך ועד כמה אתה מעוניין לשנות ולגדול מבחינה רגשית. אם כן. אני בהחלט ממליץ על טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית שיוכל לסייע לך להיפתח רגשית. מאחל לך בהצלחה במסע להעמקה רגשית, גדעון
תודה רבה לך גדעון, באמת עודדת אותי בכך שיש פתרון לבעיה. אורן.
שלום רב, אשמח אם תוכל לספר לי על ההפרעה ולתת קישורים לחומר בעברית אם יש (חיפשתי ומצאתי הרבה באנגלית. אני מעדיפה לקרוא בעברית אם יש) תודה רבה
שולמית, אם את מתכוונת ל - OCD, אז הנה כמה קישורים בעברית: http://www.pridezine.com/content/GayMed.asp?id=2090&fromCat=5&fromScat=61 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=2&article=436 ס.מ.
שולמית שלום, את יכולה לחפש בגוגל : "הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית". הכוונה הינה להפרעה אישיותית המאופיינת בדפוס נוקשה של פרפקציוניזם, עיסוק יתר בפרטים, חוקים, סדר,...מסירות מופרזת לעבודה, דקדקנות יתר בפרודוקטיביות עד כדי המנעות מהנאה וקשרים ביןאישיים. קפדנות מופרזת ודבקות במוסכמות חברתיות. התעקשות לא הגיונית שאחרים יעשוהכל בדיוק בדרכו. ניתן לראות שזו הפרעה שהינה שונה מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) מעצם כך שמדובר על דפוס אישיותי. חיפוש באינטרנט יעלה מקורות מידע נוספים. בברכה, גדעון
נותר רק זכרון עמום של תקווה שהייתה בי פעם. הכל קרס, החלומות נגוזו והכוחות הדלדלו במאבק הארוך והמתיש. חופר וחושב ולא מוצא. אותן הבעיות, אותו המצב, אותו האין פתרון. דיבורים לא יעזרו. את העבר לא ניתן לשנות ואני לא רואה דרך לנווט אל עתיד טוב יותר. תשוקה עזה לנסיעה אחרונה לעזריאלי שכנראה לא תתממש. חלמתי אתמול על פקיד זוטר שמתאבד. הוא היה איש אפרורי עם מעיל גשם ארוך וכהה וכובע קטן וממורטט.
אני מקווה שאתה בכלל לא פקיד זוטר, ושאין לך מעיל גשם ארוך או כובע קטן. אי אפשר לשנות את העבר. אבל אפשר לחיות איתו יותר טוב. אפשר להשלים איתו. אפשר להבין שלפעמים יש דברים שככה קורים ומתרחשים ואין מה לעשות. העתיד זה סיפור אחר לגמרי. אחרי שנרגעים מכל הרגשות משורש י.א.ש - ניתן אפילו להציץ קדימה בלוח השנה ולגלות עתיד קטן שמחכה... לא צריך לסוע לעזריאלי. מותר לסבול ורק צריך לחכות מספיק זמן עד שזה יעבור או ישתפר כי זהו טבעו של עולם ושל נדנדות..
יואש שלום, גם לאחר לילות שחורים השמש זורחת בבוקר. אני מקווה שגם עבורך היא תזרח ותפזר את ערפילי הספק וכאב היאוש. ויחד עם זאת, למרות שלא כתבת במה מדובר וממה אתה מיואש , שהרי במידה והדיכאון והיאוש נמשכים מדוע לא לשקול לשלב טיפול תרופתי ושיחתי. לפחות תיאורטית זה אמור לסייע. אשמח אם תכתוב יותר. בברכה, גדעון
אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך לעשות זאת..אין אף אחד שימליץ לי על כך.
הי פז, אני מוכנה להמליץ לך, בתור התחלה.. בדרך כלל עדיף ללכת על מישהו ששמעת עליו המלצות, למרות שאני אישית לקחתי דפי זהב ובחרתי במי שהכי קרוב אליי הבייתה.
פז, אפשר לקבל המלצות של אנשים לגבי מטפלים, אבל צריך להתייחס אליהן בצורה הנכונה. הדבר הכי חשוב בטיפול הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. אבל כל מטופל הוא אדם שונה, כך שלא כל מטפל מתאים לכל מטופל. יכול להיות אמליץ לך על מטפל נפלא, אבל אחרי כמה פגישות איתו תגלי, שזה לא מתאים לך כמו שזה מתאים לי. חשוב להגדיר מהי מטרת הפניה לטיפול כפי שאת רואה אותה. במקביל, אפשר ללמוד קצת על שיטות הטיפול השונות. שני הדברים הללו יעזרו לך לצמצם אפשרויות מבחינת בחירת המטפל. יכול להיות שתפגשי כמה מטפלים עד שתמצאי את זה שאיתו יש לך כימיה ואת מרגישה בנוח. מציאת מטפל היא לא תמיד תהליך פשוט, אבל בהחלט מדובר בתהליך חשוב: את מחפשת מישהו שעליו תרגישי שאת יכולה לסמוך, שתרגישי בנוח לשבת מולו ולדבר על מגוון של דברים (נעימים יותר או פחות). ס.מ.
רשימה של שמות תוכלי למצוא בדפי זהב, או באתר של הסתדרות הפסיכולוגים, למרות שרצוי לקבל המלצות ממטופלים מרוצים או מאנשים שמכירים כאלה. אחרי שיהיו לך שמות, תקבעי פגישה אחת עם 3 פסיכולוגים שונים ותחליטי בעצמך, עפ"י התרשמותך, מי מתוך השלושה נראה לך הכי טוב והכי מתאים.
פז שלום, שאלה קצרה, אך בהחלט מורכבת. ישנם כמה משתנים שכדאי לקחת בחשבון ואח"כ להחליט, לאו דוקא לפי סדר החשיבות: א.מי המטפל מה הכשרתו, נסיונו... ג. סוג הבעיה שלך. ד. סוגי טיפולים: פסיכודינמי, התנהגותי. ה. פרטי או ציבורי (קופ"ח לדוגמה). התהליך המומלץ: קצת לקרוא על הנושא (אינטרנט - זו שאלה מאוד נפוצה בפורום זה ואחרים, ספר על טיפול נפשי ). לבקש המלצות (כאשר תתחיל לשאול, תגלה שאנשים בסביבתך יכולים לכוון אותך יותר ממה ששיערת). לבחור בהתאם לבעיה, לתקציב, למיקום... . לוודא שהוא פסיכולוג רשום (את פנקס הפסיכולוגים תוכל למצוא דרך אתר "פסיכולוגיה עברית". לטלפן ולקבוע פגישה. לתת לעצמך כמה פגישות כדי להתרשם. לזכור שכמו כל דבר צריך כימיה בין המטפל והמטופל וגם קצת מזל לא יזיק. בהצלחה, גדעון
חן חן לכל המשיבים האדיבים. שיהיה לכם שבוע טוב. האם נראה לכם לגיטימי לבקש כאן באתר המלצות למטפלים?
אם פסיכולוג/ית אינם מופיעים בפינקס הפסיכולוגים,האם זה אומר שהם אינם בעלי רשיון אמיתי,או לא?
שאלה קצת משונה ולא מאוד קשורה אולי לפורום.. למה שמציירים לב יש לו צורה כזו , ששונה מאוד מלב כפי שרואים בספרי אנטומיה.. מאיפה זה הגיע? אולי מישהו יודע?
ליבי שלום, שאלה מעניינת. אינני יודע. אם כי לדעתי זה לא מאוד שונה ממה שרואים בספרי האנטומיה אלא רישום פשוט יותר. נמתין לאחד ממשתתפי הפורום שאולי יחכים אותנו... גדעון.
אולי תנסי להריץ איזה חיפוש קצר דרך גוגל....
לפי דעתי, לא מתוך ידע, סתם דעה, הצורה היא בעצם כמו עיגול, אשר מסמל את השלם הנפש האנושית האין סופית, התודעה ובעצם הקיום, עיגול זה נחלק לשני חלקים אך עדיין נישאר מחובר ומכאן תפיסתינו לגבי האהבה: שני חלקים המשלימים זה את זה. באשר לסיומו המחודד מצדו השני ניתן אולי ליחס זאת לסמל פאלי, ובעצם הוא דומה גם לאיבר מין נשי וגם לאיבר מין זכרי. פעם התפיסה המקובלת היתה שכל המחשבות באות דווקא מהלב, ואילו היום מיחסים לו פטרונות על הרגשות(אם כי בצורה סימבולית בלבד), מכך אולי צורתו העגולה (התודעה) אך המחולקת(הרגשות והנפש), כמובן שגם אלמנטים פאלים לא חסרים לו. אולי זאת סתם הפשטה של צורת הלב האמיתית(: אנה
לפי דעתי, לא מתוך ידע, סתם דעה, הצורה היא בעצם כמו עיגול, אשר מסמל את השלם הנפש האנושית האין סופית, התודעה ובעצם הקיום, עיגול זה נחלק לשני חלקים אך עדיין נישאר מחובר ומכאן תפיסתינו לגבי האהבה: שני חלקים המשלימים זה את זה. באשר לסיומו המחודד מצדו השני ניתן אולי ליחס זאת לסמל פאלי, ובעצם הוא דומה גם לאיבר מין נשי וגם לאיבר מין זכרי. פעם התפיסה המקובלת היתה שכל המחשבות באות דווקא מהלב, ואילו היום מיחסים לו פטרונות על הרגשות(אם כי בצורה סימבולית בלבד), מכך אולי צורתו העגולה (התודעה) אך המחולקת(הרגשות והנפש), כמובן שגם אלמנטים פאלים לא חסרים לו. אולי זאת סתם הפשטה של צורת הלב האמיתית(: אנה
עזבתי טיפול לא מזמן ... כשאני לא זוכרת זאת אני מתפקדת היטב. כשאני ניזכרת בטיפול אני חשה דיכאון , אכזבה וגם מעט כעס.(כעס על הפסיכולוגית) אין לי בעיה לשכוח להדחיק שהייתי טיפול שנתיים ולהתייחס לזה כאלו זה לא היה. אבל האם זה נכון להתעלם ממה שהיה? ומה אני צריכה לעשות במידה ואני כן רוצה להיזכר (היו רגעים טובים וסה"כ דברים שהתקדמתי ....) או במידה ואני נזיכרת כדי לא לחוש כך?
שלום לך מאוכזבת, אולי תספרי לנו קצת יותר...למה את כועסת על הפסיכולוגית? עזבת שלא מרצונך החופשי? למה את מאוכזבת? כמה זמן זה לא מזמן? אני חושבת שזה לא יהיה נכון להדחיק שנתיים של טיפול... ממש חבל. בכל זאת את כותבת שהיו רגעים טובים ושבסה"כ התקדמת. אולי שווה לחזור עליה לפגישה לברר את כל התחושות האלה ולהבין למה את כועסת ומאוכזבת... זה בא בחשבון? חבל לוותר ככה סתם על שנתיים של טיפול... דעתי בלבד... דפנה
למאוכזבת שלום, לאחר טיפול כמו גם לאחר כל דבר שמסתיים, מתחיל תהליך ארוך של עיבוד ואבל על מה שהיה ואיננו עוד. כאשר מה שהיה נגמר בצורה טובה, או שהיה עיבוד מספק של הפרידה, הרי תהליך עיבוד האבל והאובדן מעלה בנוסף לתחושת הצער על מה שנגמר גם תחושות של גאווה, סיפוק, הכרת תודה ותחושות חיוביות אחרות. אולם כאשר, דברים מסתיימים באופן לא מספק או טרום זמנם או לאחר יחסים קונפליקטואליים מתעוררות תחושות של אכזבה, כעס, החמצה, עצבות ודיכאון. יתכן שזה המצב אצלך. אינני יודע כמה זמן את אחרי סיום הטיפול, שכן אם את זמן קצר אחרי הסיום הרי זו תגובה נורמלית בהחלט. יתכן שתרצי לתת לעצמך קצת זמן לחשוב ולעבד את סיום הטיפול. אפשרי גם לחשוב על לחזור למטפלת ולשוחח איתה על תחושותייך. הרבה פעמים הטיפול הבא עוסק גם בעיבוד הדברים שקרו בטיפול הקודם. כך תוכלי גם לחזור ולשמור אצלך את הדברים הטובים שהיו בטיפול זה וגם את התחושות הפחות טובות. בהצלחה, גדעון
אני אכן אחרי זמן קצר. אבל זה ממש אבל, ואין לי כוח לתהליך הזה לא חשבתי שזה כזה קשה אני לא ידעתי שטיפול דורש אנרגיה רבה כל כך!!!!!!! ואכן זה הסתיים לאחר יחסים קונפליקטיים , היו תקופות יותר טובות בטיפול ..... זהו, לא יודעת אין לי כוח לסבול את זה תודה על התגובה שלך כי היא בהחלט משקפת את המצב
ניסיתי ליצור איתה קשר(עם הפסיכולוגית) לקבוע פגישה ולא הצלחתי, אז כתבתי לה על הכעס שלי וממה הוא נובע לדעתי ואיזה פלא לאחר לשכתבתי ושלחתי ,פתאום הכעס והדיכאון נעלמו,(בכל אופן לבינתיים)
שלום לכולם, מה דעתכם על מגע בטיפול? חיבוק בתחילת המפגש ובסופו.. ועל מילים כמו "אני אוהב אותך.." שנאמרות מצד המטפל... אין שום מגע מיני! האופי הוא יותר אבהי, אבל בכל זאת, האם זה מקובל? שכיח? אשמח לשמוע תגובות, (גם על חיבוקים בין מטופלת למטפלת על האפשרויות השונות) תודה
שלום, אני חושבת שמאוד חשוב לדעת באיזה טיפול מדובר. בעוד חיבוק בסיום פגישה מרגשת של שיאצו נחשב לביטוי רגשי מקובל, בטיפול בדיבור נמנעים מכך, מסיבות רבות ומגוונות. אולי תרצי לספר לנו יותר? בברכה, אורנה ראובן-מגריל
היי, תודה על התגובה המהירה. מדובר בטיפול פסיכודינמי כמובן... שנמשך קצת יותר משנה.לפעמים מבוטא רגש חזק כמו בכי תוך כדי חיבוק ולפעמים בתום פגישה ולפעמים בהתחלה... למה נמנעים? זה נחשב שונה?
שלום רב לך אורנה, אני מקווה שאת זוכרת אותי משבוע שעבר... אני רציתי לברוח מהטיפול... בכל אופן אני פה כדי לעדכן. היום היתה הפגישה שלנו, ואמרתי לה הכל... דיברנו והיה ממש מצחיק... צחקנו כל הפגישה... לא הספקנו לדבר על הכל, אבל אני הצלחתי להגיד כל מה שרציתי. היא אמרה שנמשיך לדבר על זה בפגישה הבאה. אני לא בורחת למרות שלפעמים אני ממש רוצה... תודה רבה לך אורנה :-)
שלום דפנה, העלית חיוך גדול גם על שפתי... בהצלחה רבה בהמשך, אורנה
ערב טוב. אני נמצאת בתסבוכת רגשית תעסוקתית...המצב כזה: אני עובדת כמה שנים במקום שנראה שאינו מתאים לאופיי.מרגישה די תקועה ולא עושה כלום להיטיב עם המצב.כעת,אני מאוד רוצה לסיים יפה את עבודתי מחד ומצד שני חוששת להפסיק לעבוד שם בשל בעייה קשה שאני רואה מבחינת בטחון בחיפוש מחדש. אני מרגישה שאין לי כוח לכלום..ולכן חושבת שאולי עדיף להישאר ברע כדי שלא יהיה רע יותר.מחשבה מעוותת לכשעצמה אבל כולי פחדים,חששות ולחץ מתמיד. להיות או לא להיות?? בהקשר להישאר או לא? מה שקורה זה שאני כ"כ הורסת את שמי הטוב שנוצר במקום בשל התסכול הנורא שנוצר. אני שלילית לחלוטין....מדברת רק על כמה המקום מגעיל וכן העבודה. כמובן שאיני הוזה ישנו גל פיטורים והתפטרות במקום כיוון שהעבודה מאוד שוחקת. אני מרגישה שהדרישות שלי ממקום העבודה מוגזמות קצת ומצד שני עדיין מבקשת יוצרת מעין לופ של תסכול מאחר ואני גורמת לאנשים בעבודה לכעוס עליי ובהמשך "ללכלך" כשאני בעצם מבינה למה אך עדיין יוצרת אנטי.כאילו עושה דווקא. יתכן ובגלל שהיה לי כ"כ רע במהלך העבודה בשל חוסר סיפוק עצמי אני משליכה זאת כעת בבוטות יתרה.אני בטוחה שהמנהל שלי לא מבין מהיכן ההתהפכות וכן הייתי עדה פעמיים ויותר לשיחות לא טובות על התנהגותי. מצד אחד מרגישה שחייבת לומר את הדברים ומצד שני מיד אחרי מבינה שזה אולי לא תקין. מרגישה מאוד אימפולסיבית רוצה לומר מה שבא לי ובאותו רגע לא מבינה שלא כולם מוכנים או צריכים להכיל את דבריי אבל זה לא ממש עוזר לי לעצור ההתנהגות שכן היא חוזרת על עצמה בכל דרך@@ מרגישה הרבה צביעות מצד אחרים וחוסר הערכה,צדק עבורי בדרגה עליונה ואין את זה בעולמנו ואולי בשל כך אני מצטיירת אולי כ"רעה" בשל עודף הכעס שאני מקרינה כלפי חוץ,חוסר אמון ודחייה שלי מאחרים. עם כל הנאמר כאן אני עדיין חשה שיש טיפה צדק או הבנה עם מעשיי כי באמת באמת קשה לקבל כ"כ הרבה אינטרסנטיות ותככים במקום אחד/בבן אדם.קשה לי להתמודד ולומר אז מה תזרמי...כולם ככה...לא...אני חייבת לקחת הכל אישית,להיעלב,להיפגע... כמובן לעשות ניתוח פסיכולוגי לדברים ולהרגיש בפנים בפנים או לשכנע עצמי שאני צודקת... האם זה עודף פינוק? חינוך ללא ביקורת מהבית. .? חוסר בגרות?? מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות שכזו. לא מצליחה לשנותה...ולא יודעת כיצד לפעול כעת בנוגע לעבודה. לא רוצה להרגיש "מסטיק" ולמשוך תחושות רעות כאלה ומאדך מאוד חוששת ומתבעסת לעזוב מבלי גב כלכלי.??!!! תודה על העזרה!
שלום חיה, אכן תסבוכת... אני חושבת שכרגע לא כדאי להגיע להחלטות לגבי מקום העבודה, ובמקום זאת לפנות לייעוץ אישי. נראה לי נכון שיהיה לך מקום משלך לפרוק את תחושות התסכול והמתח, ולנסות להבין את המעגל השלילי שנוצר. צרי קשר עם פסיכולוג/ית קליניים באיזור מגורייך, ועדכני אותנו בהמשך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום, אחי היקר סובל מאז שאני מכירה אותו מדימוי עצמי נמוך וכתוצאה מכך מתקשה ליצור קשרים עם אנשים ואפילו לנהל שיחות חולין. הבחור בן 20, מקסים וחברותי בתוך נשמתו אך לא מצליח להחצין זאת כלפי החברה, דבר הגורם לו להיות מדוכא רוב הזמן. אני מדברת איתו הרבה על הנושא אבל הוא לא מצליח להשתחרר מהביישנות והפחד. ההורים שלי רוצים לעזור לו להיות מאושר יותר ומחפשים פסיכולוג\ית קליני\ת שיעזור לו להתגבר על הדימוי העצמי הנמוך והפחד מפני החברה. מאחר ואין לאף אחד מאיתנו ניסיון עם פסיכולוג (למרות שיש פוטנציאל!), אני אהיה אסירת תודה אם יוכלו להמליץ לאחי על מטפל מתאים. תודה מראש!
שלום, מרגש לקרוא על הדאגה והחמימות שאת מרגישה כלפי אחיך... אני ממליצה לפנות לקופת החולים שלכם, ולבקש רשימה של פסיכולוגים קליניים העובדים בקרבתכם. לאחר מכן, כדאי ליצור קשר עם אחדים מהם ולהתייעץ עמם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום האם דיכאון והתקפי חרדה תמיד באים ביחד? במידה והחרדה פוחתת גם הדיכאון איתה? אני מנסה להתמודד לבד ללא כדורים, אבל עם פסיכולוגית, בעבר לקחתי סרוקסט במשך שנתיים בערך.עכשיו אני מצליחה לבד. האם זה עובר באיזשהו שלב ויותר לא מפריע? פשוט יוצא מהחיים או שתמיד אצטרך להתמודד עם זה (התקפי חרדה כמובן). ניתן לציין שאני חושבת שהכדורים לא עזרו במיוחד כי עדיין הרגשתי חרדות, אומנם חלשות אבל חרדות (במידה והכדורים היו צריכים לחסל את התופעות). תודה מראש
שלום עדי, בתור אחד שחווה התקפי חרדה כבר כחמישה חודשים, אני יכול להגיד לך שאצלי היו מקרים שבהם הייתי נכנס לדיכאון על ההתקפים, או חרדות על הדיכאון על ההתקפים. :-) אבל חשוב לדעת שזה זמני והמחשבות האלה הן סה"כ חרדות. וחרדות הן בעצם פחד ממשהו בלתי הגיוני\לא מציאותי\שלא ניתן לניחוש. ומה זה פחד? פסימיות. יש איתי הסכמה שזה דבר מיותר בחיינו? שאלת המיליון דולר, האם בשלב כלשהו זה עובר? כל אדם בדרך ההתמודדות שלו מסוגל להתגבר על זה. ההתקפים זה משהו שעוד נבנה הרבה לפני ההתקף הראשון שלנו, והיה כמו הר געש החיכה להתפרץ. תקבלי את עובדה זאת כמתנה שלא כולם זוכים לה, זאת הזדמנות מצויינת לבחון את חיינו מלמעלה ולתקן את נשמתנו. "זה הזמן להסתכל פנימה". אולי דרך הכדורים את יכולה להשיג הרבה תוצאות בעניין הפחתת החרדות וניהול חיים סטנדרטים, אבל הן לא ישיגו את התוצאה הסופית אשר תנבע מחקירה פנימית בכדי להבין את שורש הבעיה, למה ההתקפים התחילו. וכאן מונח בסופו של דבר השיחרור העצום. אני רואה שאת מתמודדת טוב בכוחות עצמך בלי שימוש הכדורים, ולכן אני רק יכול להמליץ לך על מדיטציה. שהיא כלי ריפוי אישי שנלמד מאוד בקלות (מאמר באינטרנט) שבעזרתה את יכולה להגיע לתובנות בכל הנוגע לחרדות. מאחל לך המון בהצלחה, מקווה שעזרתי. :-) באהבה, שי.
שלום עדי, סימפטומים של חרדה ודיכאון אכן מופיעים במקרים רבים במשותף, אף שהם יכולים להתקיים גם כתופעות נפרדות. באופן טבעי, כאשר החרדה פוחתת גם תחושת הדיכאון יכולה להשתפר, וגם הטיפול התרופתי מיועד במרבית המקרים לשני סוגי הסימפטומים (כלומר, טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול תרופתי נוגד דיכאון הם במקרים רבים אותו הטיפול). על-פי המחקר בתחום, הטיפול היעיל ביותר במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, אך כמובן שיש לשקול כל מקרה לגופו. יש בהחלט אנשים שמתגברים בצורה טובה על תופעות חרדתיות, ואני מאחלת לך שכך יהיה גם אצלך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום קשה לי להתמודד לבד עם הדיכאון בו אני נמצא הייתי רוצה לשוחח ואולי להיפגש עם אנשים במצבי, למרות שאני יודע שקשה ליצור קשרים בתקופת דיכאון. אשמח אם תיצרו איתי קשר דרך הפורום או דרך המייל. כמו כן אשמח לדעת אם יש פורומים רציניים נוספים שעוסקים בדיכאון תודה
שלום, כל הכבוד על הנכונות להושיט יד מתוך הכאב והייאוש... אני מקווה שהניסיון ליצור קשר יצליח. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
ליאת שלום אני נמצאת בטיפול מזה כשנה וחצי, לאחרונה הורדתי את הטיפול מפגישה אחת לשבוע, לפגישה אחת לשבועיים, הסיבה כלכלית. שאלה: האם זה פחות פרודקדיבי? יש מצבים שאני ממש צריכה לדבר איתה, ואני צריכה להמתין וזה ממש משגע אותי וקשה לי, אז מה שקורה שאני מדברת עם חברה/ אחות, האם זה פוגע בכך שאני פורצת את גבולות הטיפול? כי אני בוכה מולן ואולי אני מפספסת את התיווך שלה, מנגד יותר קל לי לבכות להן מאשר לפסיכולוגית, נא תושבתך א
א, האמת, מפתיע אותי שהמטפלת שלך הסכימה לפגוש אותך פעם בשבועיים. לרוב זה מוריד מאיכות הטיפול ובאמת פוגע ביעילות שלו. ובקשר לשיחות עם חברה/אחות - זה בסדר ואפילו טוב שיש לך עם מי לדבר בין הפגישות. זה לא פורץ את גבולות הטיפול, משום שמדובר בסוגים שונים של דיאלוגים. אחרי הכל, אף אחד לא נדרש לוותר על שיחות עם חברים בגלל טיפול פסיכולוגי. יש לך סביבה תומכת ומקשיבה, זה נפלא ולא פוגע בטיפול. ס.מ.
לעניות דעתי, אני חושבת שהשיחה עם החברות כן מורידה מערך הטיפול וזאת מנסיון שלי על עצמי שהחלטתי לא לדבר הכל היה נראה אחרת, כי במקום לעבד את הדברים הם "מאבדים" את המשמעות האמיתית שלהם כשמוציאים אותם החוצה. יש לפגישה פעם בשבוע משמעות שעד שהפגישה מגיע את מעכלת ומעבדת את הנתונים וכשאת מדברת על הנושאים האלה אם אחרים יש בזה איזושהי חוסר עיבוד בד"כ פעם בשבועיים זה לקראת סיום.
שלום א, ליאת תחזור להשיב ביום שני, ובנתיים התייחסותי. קשה להתווכח עם נסיבות כלכליות, אך מנסיוני תדירות של פעם בשבועיים יכולה להקשות על מהלך הטיפול בשלבים בהם העבודה אינטנסיבית. לעיתים נוצרת תחושה כאילו המפגש צריך להיווצר בכל פעם מחדש, כלומר צריך לייצר מחדש את הקירבה שהייתה לפני שבועיים. זה לוקח זמן ומאמץ, ופתאום כשהתקרבנו כבר נגמרת הפגישה, ושוב צריך לחכות שבועיים... לעומת זאת, ירידה בתדירות הפגישות מאוד מקובלת לקראת סיום הטיפול, ואז היא מאפשרת התבוננות משותפת בתהליך הפרידה וההתרחקות. אני לא חושבת שיש רע בשיחה עם דמויות נוספות בחייך (וממילא איננו משוחחים רק עם המטפל/ת...), אבל מהתיאור שלך נראה לי נכון להעלות את הנושא שוב מול המטפלת ולבדוק איתה מה כדאי לעשות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום, לפני כשבועיים התחלתי פעם ראשונה בחיי טיפול פסיכוליגי איך אני יכולה לדעת שהמטפל שלי הוא אכן מקצועי ויכול לעזור לי? בחרתי אותו רנדומלית מרשימות מטפלים, איך אפשר לדעת אם הוא באמת מתאים לי? אני לא רוצה לבזבז את הזמן+כסף שלי על טיפולים מיותרים... כי בשתי פגישות שהייתי שמתי לב שרוב הזמן רק דיברתי והוא הקשיב לי אבל בקושי אמר משהו. תודה דנה.
דנה, אם את רוצה לדעת משהו על הרקע המקצועי של המטפל שלך, זכותך לשאול אותו איפה הוא למד ובמה הוא התמחה. מעבר לכך, את יכולה לבדוק אם הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות. זה בקשר למקצועיות טכנית. אם הוא מתאים לך או לא? ימים יגידו... רק אחרי כמה פגישות תוכלי לדעת עם את מרגישה איתו בנוח ואם מתחילה להיווצר כימיה או לא. בחירת מטפל לפעמים עובדת בשיטה של ניסוי וטעיה. אל תסתכלי על זה כעל בזבוז זמן וכסף, אלא כהתנסות שמטרתה מציאת המטפל הטוב ביותר עבורך. ועוד משהו - היית אצלו פעמיים, וסביר להניח שהוא נתן לך לדבר מכיוון שהוא רוצה להכיר אותך, להבין מה הקושי/קשיים שהביא/ו אותך אליו. והכי חשוב - זה הטיפול שלך, ולכן הזמן של הפגישות נועד כדי לאפשר לך לדבר על מה שאת רוצה, עם כמה שפחות "הפרעות" מצידו. ס.מ.
שלום דנה, קשר טיפולי, כמו קשרים אחרים, זקוק לזמן והתכוונות כדי להתפתח. אני מציעה לתת לזה עוד זמן, ולנסות לשים לב לשינויים בתחושות שלך לאורך הפגישות. אני מסכימה עם התשובה הקודמת שקבלת, שהמטפל שלך קרוב לוודאי מעדיף כרגע לשמוע ממך ולבסס את ההתרשמות שלו. כדאי לדעת שגם בשלבים מאוחרים יותר של הטיפול, המטפל לאו דווקא מרבה להתערב... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
אני בן 23 והולך קרוב ל3 שנים לטיפול ומכיר בחשיבות שלו יש לי אח גדול מאוד סגור ומודחק שלא נראה לי בכיוון של לסמוך על מישהו וללכת לטיפול יש אפשרות שבגלל שאני הומוסקסואל וכביכול לא דמות גברית מלאה ,אז יש לי את יכולת לבקש עזרה ובעוד אחי אמור לשדר "גבריות" והסתדרות לבד מבלי להראות חולשות ורגשות ,חסום מלהגיע לטיפול? איך בכל זאת מומלץ לכוון אדם יקר לך שחסום מלגשת לטיפול ,כן ללכת?
עידן, אין קשר מוכח בין נטיה מינית לבין הסכמה/רצון לפנות לטיפול. אתם פשוט אנשים שונים מבחינת האישיות והאופי. אולי אחיך לא רואה את המצב כמוך, ומבחינתו אין שום סיבה לפנות לטיפול. כמובן שלמתבונן מהצד דברםי נראים אחרת... אבל חוץ מלנסות ולדבר איתו על היתרונות שבטיפול (כפי שאתה רואה אותם, למשל), ולהסביר לו למה לדעתך זה יכול לעזור לו - אין שום אפשרות לגרום לו ללכת לטיפול בניגוד לרצונו. ס.מ.
שלום עידן, אני שמחה שאתה מרגיש נעזר בטיפול, אך באמת אינני חושבת שהיכולת לפנות לעזרה קשורה להעדפה מינית. בדומה לכך, אינני סבורה שהעדפה מינית הופכת אותנו לדמויות גבריות או נשיות "מלאות". זה סיפור יותר מסובך ומאוד אישי - אני מתכוונת לדרך שכל אחד מאיתנו עובר כדי להרגיש יותר "שלם" ו"מלא". בתחושה שלי, אין הרבה מה לעשות כדי "לשכנע" אדם ללכת לטיפול. אני מניחה שאפשר לספר לו על הטיפול שלך, לשתף אותו בנושאים מסוימים שעולים בטיפול וכד'. מעבר לכך, לפעמים אנחנו צריכים לחכות שהאהובים שלנו יעשו את הדרך בקצב שלהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
תיקנו אותי כבר בנושא של ההעדפה המינית וההשקפה שיצגתי היא לא שלי אלא ניסיתי להראות את זה בצורה שאני מעריך שאחי או אנשים רבים מרגישים שחשיפת רגשות מתקשרת לנשיות. בכל מקרה אני מנסה לדרבן אותו לדבר קצת ולהראות לו את הצד החיובי שבדבר וגם מדבר על עצמי ועל חלק מהדברים שאני נחשף אליהם. אני מאמין שאם הוא ימצא קצת נחמה בלהגיד לי משהו אז אולי הוא ידע שזה קיים ואפשרי ויחפש על דעת עצמו טיפול
שלום, הנני יודע כי מריחואנה מעורר התקפי חרדה, ברצוני לדעת אם הינכם יכולים להפנותי לאתר המדבר על הקשר ביניהן, ואם ידוע לכם עד כמה משנה ההחלמה מהתקפי חרדה רגילים לאלה הנסללו דרך המריחואנה? תודה רבה, דייב.
דייב, אני שולחת לך לינק לכתבה בנושא מריחואנה והשפעותיה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/273/xCT/105 קשה לי להתחייב על תשובה חד משמעית לשאלתך השניה. אולי מוטב לפנות לפורום פסיכיאטריה או רוקחות ותרופות? בהצלחה ליאת
ועוד לינק http://www.antidrugs.org.il/news/news.asp?id=42
שלום ליאת ותודה על התשובה ועל הלינק. הנני מכיר את שני הלינקים אשר שלחת, תודה שוב על המאמצים. הלינק השני אני טיפה לא מסכים עם הקיצוניות שלו באיך שהוא מפרש דברים, אז הוא פחות דיבר אלי. אני כבר עברתי תהליך נורא מסיבי כבר כמה חודשים מאז שהתחילו ההתקפים ובמהלכה אני הרגשתי שאני מתרפא ונרפאתי. אני מרגיש מצויין ברוך השם, אין לי כל כוונה לקחת תרופות. זה רק שאלה שסיקרנה אותי מההתקף הראשון כי בהתחלה חשבתי שזה איזהשהו "דפקה" מהמריחואנה כי הרגשות היו אותן רגשות כמו שאת חווה סטלה רעה. בכל מקרה, רק רציתי לדעת אם המריחואנה גורמת להתקפי חרדה רגילים וההחלמה היא גם רגילה או שיש פה איזה אקסטרה שלא ידעתי עליו. אבל "אצלי הכל בסדר ולא חשוב אם לא אמצא תשובה" :) לילה טוב, ותודה רבה. דייב.
אני סובלת ממתחים ולחצים שגורמים לי לתיסכולים ומפריעים בחיי היום יום. בברור עם פסיכולוג הוא הגדיר את הבעיה "פרפקציוניזם" ו"חוסר ביטחון עצמי" קראתי ספרים רבים ובינהם את הספר "מלחץ להצלחה" בהוצאת פוקוס. מאד התחברתי אליו, אבל עדיין יש לי קשיים ליישם אותו. האם יש בארץ פסיכולוגים העובדים בשיטה הזו? לאן עלי לפנות כדי לרכוש את הערכה שהיא מדברת עליה בספר?
היי, איני מכירה את הספר או את השיטה המוצעת בו. אולי מישהו מחברי, מנהלי הפורום האחרים, יוכל לעזור. מאחלת לך מעבר מוצלח מלחץ להצלחה ליאת
שלום, לצערי גם אני אינני מכירה את הספר שהזכרת. נסי לפנות להוצאת הספרים, ושאלי אותם לגבי הערכה הרלוונטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום אני סובלת מחרדות וכרגע ללא כדורים. שמעתי על תכניקת הזזת העיניים משמאל לימין במשך 20 שניות ולאחר מכן לקחת נשימה עמוקה. אמרו שזה מוריד מתח השאלה אם זה טוב גם להורדת חרדה ומה עוד ניתן לעשות כדי להוריד בכמות החרדה.(טבעי כמובן) תודה מראש
עדי, אני משערת שאת מתכוונת ל - EMDR. אני מצרפת לך קישור עם מידע על שיטת הטיפול הנ"ל: http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm בכל מקרה, כדאי להתייעץ עם גדעון שובל, אחד ממנהלי הפורום, שמטפל גם באמצעות EMDR. ס.מ.
עדי, אין לי מה להוסיף על דבריה של מישהי, שהוציאה לי את המילים מהפה...:-) לילה טוב, ליאת
בעלי מתפרץ לפעמים שאנחנו יושבים כל המשפחה, פעם אחת שלקח פיתה וחברה של אחותי אמרה" מה אתם לוקחים את כל הפיתות לשם ובעלי חשב שרוצים בכוונה להעליב אותו וזה היה בצחוק. אני יודעת שרואים התפרצויות הצד השני יכול לראות את זה בעין לא יפה. הורי גרושים ולאמי חשוב מאוד להפגש כל המשפחה ביחד אבל לי מפריע שבעלי מתפרץ. האם אפשר לעשות משהו בענין? תודה
אביה, את מספרת על התפרצויות של בעלך, אבל לא לגמרי ברורות לי נסיבות ההתפרצות. האם זה קורה גם כשאתם לבד? האם זה קורה רק בנוכחות אמא שלך או בני משפחתך? האם המפגשים המשפחתיים שכל כך חשובים לאמא מעייפים או מעצבנים אותו? אני שומעת שמאד חשוב לך מה אמא תרגיש או תחשוב בקשר לכך. אולי יש מקום להקשיב גם למה שמרגיש בעלך בקשר לזה? האם יש אפשרות שהוא נתון לביקורת? האם דעתו ורגשותיו זוכים אצלך להתייחסות מכבדת? בכל מקרה, חשוב שתדעו, שבמקרה של התפרצויות בלתי נשלטות הנחוות כמאיימות או תוקפניות, אפשר ורצוי לקבל עזרה מקצועית לשליטה בכעסים. מקווה שתמצאו פתרונות של שלום ליאת
אני באה ממשפחת שמנשקים אחת את השני כאשר אנחנו נפגשים כך אנחנו נותנים את החום והאהבה אחד לשני. בעלי לא אוהב להתנשק לכן הוא לא מנשק את אמי וזה קצת מפריע לי כי אמי אשה טובה שעוזרת לנו המון האם אפשר לעשות משהו בעניין?
אביה יקרה, נזכרתי בשיר ילדים מקסים של יהודה אטלס "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים - אני תכף מנגב בשרוול..." מה לעשות, לא כולם אוהבים נשיקות. את ההערכה על העזרה וטוב הלב אפשר להביע בעוד המון דרכים נוספות, ואולי כדאי שתחשבו יחד, איך אפשר לשמח את אמא בדרך שתהיה מקובלת גם על בעלך. אולי עם הזמן הוא יגלה שנשיקה היא דרך חסכונית ופשוטה, ויאמץ את השיטה... בשמחות ליאת
שלום! יש לי שני ילדים , ילדה בת 7.5 ובן בן 5.5 הם ילדים מקסימים , אנחנו אוהבים אותם מאוד. אך נדמה לנו שהבת שלנו כאילו עושה דווקא. הבן נגרר אחריה . למשל היום הם ביקשו לרדת ללובי של הבניין ולשחק שם . איפשרתי להם וביקשתי שלא לעורר רעש . הם ירדו ובאיזה שלב חזרו לקחו טוש שחור מבלי שאני אראה ירדו חזרה וקישקשו על כל הקירות של חדר המדרגות ועל הגוף שלהם . כאשר הם סיימו עלו הביתה וחשכו עניי .כעסתי מאוד שטפתי אותם , והכנסתי אותם לחדר . בכל הזמן הזה הם לא סיפרו לי על מה שעשו בחדר מדרגות . השכנה שלי שהיא במקרא גם בועד הבית הגיעה אליי וסיפרה לי מה שהם עשו. כמובן שבררתי האם זה נכון , והם הודו וצחקו כאילו זה לא נורא. כעסתי מאוד מאוד והורדתי אותם לנקות הכל . אך זה לא נגמר פה כל היום הם השתוללו וצעקו ורבו . מאוד ניסתי לא לכעוס אך ללא הועיל כי הם לא נרגעו למרות שהצעתי להם לעבוד בכל מיני חומרי עבודה וחוברות עבודה . בבקשה עצה אך להתמודד עם כל הבלגן שהם עושים במשך היום , מבלי שאצטרך לכעוס. עליי לציין שאני בהריון בחודש חמישי ואני יותר רגישה לרעש ובלגן .
אמא יקרה, אפשרת היום לילדייך היצירתיים לרדת ללובי ולשחק שם בלי להרעיש. לדעתי הם לא הפרו את ההסכם. הם שיחקו במשחק שקט להפליא, שהעניק לך מספר שעות של מנוחה... אני מתארת לי שאותך זה בודאי לא מצחיק. בחודש חמישי להריון זה ממש לא קל, לרדת ולקרצף את קירות הלובי. טוב שהכרחת אותם לרדת איתך ולשאת בתוצאות. אין "עונש" חינוכי מזה. אבל בואי לא נגזים: ילדים באמת משתעממים בקלות בימי החופש הארוכים, וציור על קירות היא פעילות מרתקת למדי לילדים בני 5-7. אני מניחה שהם למדו את הלקח, אבל חשוב שגם את תלמדי מה גורם להם להיות עסוקים יחד, בשקט, בלי לריב. בדרך כלל, ילדים מסתדרים יחד נפלא כשאנחנו לא בסביבה. הרבה פעמים המריבות הקולניות נועדו לגרור אותנו לתמונה כדי שיהיה "שמח". אפשר לחשוב על פעילות דומה לזו של היום, אבל יותר מאורגנת: הציעי להם להשתולל עם צבעי אצבעות על קירות האמבטיה. אפשר למשל, להתארגן כמה אמהות יחד, ולארגן פעילויות בחוץ עם ניילון ענק וצבעי אצבעות. הפתרון המעט יותר יקר, אבל יכול להיות מחייה נפשות - לשכור נערה צעירה המבקשת להתפרנס קצת בחודשי החופש, לכמה שעות של פעילות נמרצת, שתאפשר לך הפוגה של כמה שעות. אין ברירה, כנראה, אלא לספוג את שיגעון יולי-אוגוסט, ולקוות שספטמבר יגיע במהרה. ד"ש לועד הבית :-) ליאת
עוד רעיון שיכול להעניק שעות ארוכות של שקט: לתת להם לרחוץ את האוטו (להקפיד על סמרטוטים ומים עם קצף, ולהסתיר אביזרי קרצוף שורטים...). רעיונות נוספים של קוראים יצירתיים יתקבלו בברכה. ליאת
שלום. בעייתי היא שכל חיי אנשים מאכזבים אותי . חברים טובים שאני נותנת את כל כולי ומשקיעה בקשר בוגדים בסוף בחברות אתן דוגמאות : 1)חברה טובה מעברי לא ביקרה בביתי מאז חתונתי - שנתיים . 2) חברה טובה ביותר ביקרה פעם אחת בזמן שישבתי שבעה על מות אחי ילד בן 14 שנפטר בסבל ויסוראים ומותו הינה טרגדיה קשה עבורי ואף לא טרחה להתקשר . (לטענתה אינה נוהגת להתקשר בזמן שבעה - לדעתי טענה מגוחחת ). אפילו אנשים שאינם חברים טובים נוהגים לאכזב אותי אני טובה אליהם עוזרת ובזמן שאני צריכה אותם לדברים קטנים ( כמו אנשים מהעבוה) הם אינם. גם משפחה מאכזבים אותי לעיתים כמו אחים בני דודים וכו' הגעתי למסקנה שכנראה איני מצליחה להבין את משחק החיים . אני אדם טוב מאוןד שעוזר ונותן הכל וכנראה שהעולם אינו כך . הגעתי למסקנה שרוב האנשים רעים ואגואיסטים , ובזמן צרה אין לסמוך על אף אחד. לאחרונה איני מוצאת את עצמי בחברה בעיקבות זאת. איך אפשר להיות חבר של מישהו ובמקביל לרכל לשים רגליים וכד'. איני מצליחה לאמץ את הגישה האגואיסטית שעלי לדאוג לעצמי בלבד ולא לצפות מאף אחד מה דעתך האם אני מגזימה ? האם עד היום חייתי בבועה והיום היא התפוצצה לי בפנים? אם כך מהו משחק החיים בנושא הנ"ל בתודה מראש
יעל יקרה, אני שולחת לך תנחומים על מותו של אחיך. זו בודאי חוויה קשה מנשוא. אני מניחה שקשה שבעתיים, אם מרגישים כל כך בודדים ונטושים. את מתארת אכזבה חוזרת, שוב ושוב, מאנשים שנחשבו חברים קרובים. נפגעת כל כך, עד כי הגעת למסקנה העצובה לפיה כל האנשים רעים ואגואיסטיים. את שואלת האם משהו מוגזם בראייה הזאת. אני, אישית, רוצה להאמין שכן. שאת מגזימה. אני נוטה לחשוב שאנשים הם טובים במהותם, ומוכנים להגיש עזרה כשצריך. יכול להיות שמשהו מתפספס אצלכם בדרך. לפעמים אנשים מפתחים מערכת ציפיות לא ריאלית, ואז האכזבות הן בלתי נמנעות. לפעמים מתעוררים בנו צרכים כה ייחודיים, שהסביבה מתקשה לזהות. גם אז האכזבה מגיעה כמובן מאליו. אני חושבת שכדי לנסות ולהבין מדוע זה קורה לך, וגם כדי להתמודד עם האובדנים הקשים שחווית לאחרונה, חשוב לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי. בטיפול תוכלי לקבל את התמיכה והקשב הנחוצים לך כ"כ בימים אלה, ללמוד כיצד לנהל טוב יותר את הקשרים הבינאישיים שלך, ולמצוא את הכוחות להמשיך, למרות הכל, בחיים של שגרה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה וכוח ושלא תדעי צער ליאת
שלום רב, בן 26, יש לי שאלה שחשובה לי מאד התשובה עליה. אני כבר 4 שנים מתמודד עם מחלת ההיפוכונדריה הנוירוטית, מטופל בפבוקסיל, לעתים גם בשיחות + עבודה עצמית. רציתי לדעת כמה זמן באופן ממוצע משך זמן המלה הזו (לבן אדם שמפטפל בה באופן אגרסיבי), האם יש בכלל ריפוי מלא למחלה זו? נדמה לי שלא משנה מה אני עושה, המחלה עומדת בתילה (אמנם יש שיפור אך עדיין...) החרדה הפיזית שגורמת ההפרעה גורמת לחרדה נוספת מפני מחלות גופניות שיביאא החלת והמתח הרב. מה יהיה??? בתודה מראש, רני.
רני יקר, כמי שנמצא ב"טיפול אגרסיבי", הן ע"י פסיכיאטר והן בשיחות (מה פירוש מידי פעם? זה אגרסיבי, זה?), תוכל בודאי לקבל תשובות טובות יותר ממי שמכירים אותך היטב, מכירים את הרקע שלך, את מערכות התמיכה שלך, את מצבת כוחות ההתמודדות שלך, וכיוב'. הטיפול המשולב של תרופות נוגדות חרדה (כמו שאתה אכן מקבל) ושיחות נמצא יעיל מאד בטיפול בחרדות. אני ממליצה לך להמשיך ולהתמיד בכך(גם בטיפול בשיחות!), גם אם הדרך נראית לעיתים קשה ואין-סופית. לפעמים אפשר לגייס לעזרה גם מעט הומור. אני ממליצה לך בחום לקרוא את הפרק הראשון בספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום, בו מונה הסטודנט לרפואה את כל המחלות שמצא אצל עצמו באופן משעשע במיוחד. כדאי, ללא ספק, להמשיך ולקרוא בספר עד סופו, ללא קשר להיפוכונדריה... הרבה בריאות ושמחה ליאת
תודה רבה על תשובתך, אבל האם בכלל יש סיכוי להחלמה מלאה ממחלה זו, אם כן תוך כמה זמן בממוצע מהתפרצותה? (כמובן שבעזרת טיפול והתגברות). תודה.
