פורום פסיכולוגיה קלינית

נכון קיבלתי תשובה אבל מה יש אסור לשאול אחרים אל תיעלבי אבל לך רק יש ניסיון כמו שאת כותבת בעצמך ופה יש פסיכולוג שלמד 7 שנים על התנהגות של אנשים בפורום מיניות האישה די ציפיתי שרוברט יענה לי בכל מקרה תודה על התשובה את עונה בצורה מכובדת ועיניינית ובגובה העיניים מה שמאוד חשוב!! אבל בכל זאת כשאני שואלת שאלה בפורום אני מצפה לתשובה מרופא או מישהו שלמד את המקצוע הנדרש ויש לו ניסיון רב שנים.... להתראות!! אגב אני באמת שמחה בשבילך שהפכת למנהלת פורום בהחלט החלטה נבונה של צוות האתר!!! (התשובות המעמיקות שלך מוצאות חן בעיניי)

מיכל , אכן זכותך המלאה לשאול ולבקש תשובות נוספות ממי שאת בוחרת ומוצאת לנכון. לשירה אין בלעדיות בנושא זה. גם כשיש בעיה רפואית זכותו של החולה ללכת ולקבל חוות דעת נוספות כרצונו. שירה, זה בכלל לא "מוזר" שמיכל שואלת גם בפורום זה ובכל פורום אחר שיתאים לה, לדעתה. שנית, אין בנושאים כאלה "תשובה מדוייקת".... זה לא מתמטיקה.!

להתחיל דיון כאן על מה שקורה במקום אחר. למה לערבב שמחה בשמחה. מיכל, אם את רוצה תשובה מרופא אולי קצת כבוד לרופא, כמו למשל לקרוא לו דוקטור ולא בשמו הפרטי כאילו אתם חברים מהצבא. בואו נעבור לנושאים של הפורום הזה !

שלום בת 22 יש לי שאלה שקשורה לסקס פשוט כיום אי אפשר לשאול בפורום סקסולוגיה וגם במיניות האישה מה שנראה להם מוזר ישר מוחקים. האם אדם שכשהוא נמצא עם אנשים בחיי יומיום הוא ביישן וחסר ביטחון עצמי יכול להיות משוחרר וללא עכבות במיטה אחד שלא יתנגד לתנוחות חדשות ואפילו ייזום ועוד כל מיני(אני פשוט יודעת שזה לא הפורום המתאים ולא רוצה לכתוב דברים מפורשים מידי) אשמח לתשובה

מיכל יקרה, ביישנות וחוסר ביטחון יבואו בדר"כ לידי ביטוי - כמו שאמרת - בחברת אנשים זרים, בסיטואציות חברתיות רבות משתתפים, וכיוב'. המגע המיני, נעשה עפ"י רוב, בין שני אנשים קרובים, המקיימים ביניהם מערכת יחסים עמוקה וממושכת. קשר כזה, בו כל אחד מן השותפים מרגיש בטוח ומוכל, מאפשר שחרור ופתיחות, ויש בכך כדי להשפיע גם על ההתנהגות המינית. ישנם, ללא ספק, גורמים נוספים שיכולים להסביר את הפער בין שתי ההתנהגויות. בכל מקרה, מה שתארת אינו נשמע לי מוזר כלל וכלל. לילה

התכוונתי התנהגות במיטה לאו דווקא בקשרים ארוכים ועמוקיים אלא גם קשרים קצרים ומזדמנים אשמח אם אקבל תגובה שוב כתבתי התנהגות מוזרה כי לא רציתי לככתוב בנושא משהו קשור לסקס.

מיכל, כמה מוזר שאת סבורה שלא קיבלת תשובה לשאלתך בפורום מיניות האישה. אולי כדאי שתחזרי לבדוק, קיבלת תשובה מדוייקת ומיידית אמש. על לא דבר, דרך אגב.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1169/xPG/24/xFT/10806/xFP/10822

תודה לכם על התשובה והמידע בקשר להודעה שלי . אני רוצה לדעת האם אפשר לקבל טיפול שוק ( הלם ) חשמלי באופן פרטי דרך רופא פרטי אם כן איך אפשר להגיע לרופא בכיר בסוג טיפול כזה באזור המשולש , חדרה , חיפה , עפולה . אם לא איזה בתי חולים מטפלים בזה

ערב טוב, ככל הידוע לי, הטיפול ב ECT ניתן אך ורק בבית חולים, תחת השגחה רפואית קפדנית ובהרדמה כללית. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך, או להפנות את השאלה שנית בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

ערב טוב, ככל הידוע לי, הטיפול ב ECT ניתן אך ורק בבית חולים, תחת השגחה רפואית קפדנית ובהרדמה כללית. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך, או להפנות את השאלה שנית בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

אם מישהו מכיר את ד"ר בליטנר, אודה אם תתקשרו לטל' 054-7490518

עדית, צר לי, אך איני מכירה את האיש, ולא אוכל לעזור. אולי מישהו אחר? ליאת

תודה שחזרת אלי, אני מחפשת לתכנית טלויזיה דוקומנטרית שתעסוק בעישון על כל גווניו...מומחה בתחום הפסיכולוגיה קלינית שעשה דוקטורת בנושא העישון ויוכל לדבר איתי על סיווג של סוגי מעשנים, על איזה צורך עונה פעולת העישון וכדומה. את השם של ד"ר בליטנר קיבלתי כהמלצה לפסיכולוג קליני שמתמחה בדיוק בנושאים האלו, אך אין לי דרך לאתר אותו. אם תוכלו לעזור לי אם שם של מישהו אחר, שנחשב למומחה בתחום וירצה להתראיין, אני אודה לכם מאד. תוכלו להשיג אותי גם בטל': 054-7490518 עדית

שלום . הייתי מטופלת בעבר אצל פסיכולוגית והייתי מאוד מרוצה. כיום התחלתי טיפול לאחר כשנתיים בערך אצל מתמחה במסגרת אונברסטאית. האמנם הייתי רק שתי פגישות . אך רוב הפגישה המטפלת מתבוננת בי ומחכה שאני אדבר מבלי להכווין אותי כלל. וכך למעשה מתבזבז חלק רב מהפגישה. מה שרציתי לשאול זה האם יש שיטות טיפול פחות פסיביות. ומה אלי לעשות , אם ציינתי את הענין בפניה . היא אמרה שכך היא חושבת לנכון. וגם הרגשתי כאילו היא נפגעה מדברי והגיבה בתשובה איך אני אמורה להכיר אותך וכדומה. אין לי שום בעיה לדבר בפתיחות על בעיותי. אך אני צריכה אזשהיא הכוונה אפילו בשאילת שאלות מרכזיות. ושאלתי השניה היא : האם יתכן שפשוט אין לי כימיה או אינטרקציה עם המטפל או עם שיטת הטיפול בה הוא נוקט. והאם זה יכול לבוא מחוסר נסיון של המטפל. בהמון תודה, דניאל

דניאל יקרה, אני שמחה לשמוע שהיה לך בעבר ניסיון טוב בטיפול, ואת שבה ונעזרת פעם נוספת. אתן נמצאות ממש בתחילתו של הטיפול, וטבעי שיתעוררו אצלך חששות: האם נצליח לבסס קשר טיפולי טוב? האם אצליח לתת בה אמון? מטפלים רבים, צעירים או ותיקים, נוקטים טכניקות טיפוליות שונות, בהתאם להשקפה התיאורטית שלהם, בהתאם לאישיותם, בהתאם למה שנראה נכון בעיניהם למטופל ספציפי, וכד'. חשוב מאד לפתוח את התחושות שלך בפני המטפלת, ולשתף אותה בקושי שלך ובצורך שלך במעט יותר הכוונה. אשר לשאלתך השניה - בהחלט חשוב שתהיה "כימיה" בין שני השותפים למסע הטיפולי, אבל אני, אישית, מאמינה שגם כאן מדובר בתהליך. לפעמים צריך מעט יותר זמן (בעיקר אם יש היסטוריה של קשר טיפולי קודם), להתרגל, לבסס אמון, להתרגל למקצב החדש. ומשהו על מתמחים - כמו במקצועות רבים אחרים, גם במקצוע הפסיכולוגיה, יש משמעות לוותק ולניסיון. עם זאת, מטפלים צעירים רבים מפצים על ה"טריות" שלהם במסירות רבה, אכפתיות, התלהבות, רעננות וכוחות שדוהים לפעמים אצל המטפל הותיק. אני מאחלת לשתיכן, לך ולמטפלת שלך, מסע מרתק יחד ליאת

בפסיכוטרפיה הקלסית כפי שפותחה ע"י פרויד , זוהי המתכונת המקובלת של הטיפול. המטופל מדבר ומספר והמטפל לא מתערב או מתערב מדי פעם מעט מאוד. להרבה מטופלים קשה מאוד עם השיטה הזאת והם מרגישים שבעצם לא קורה כלום. לדבר במשך שעה על הבעיות ללא קבלת פידבק , כל אחד יכול לעשות עם עצמו, אז בשביל מה לעשות את זה עם מטפל שלא מגיב ועוד לשלם כסף?????? הפסיכולוג גם לא אמור לייעץ או לתת תשובות ישירות לשאלות שהמטופל שואל. התשובות צריכות לבא מן המטופל עצמו תוך כדי הטיפול, לאחר שהוא רוכש " תובנה" למצבו ( insight). בטיפול מתמשך, כאשר נוצרת הבנה וכימיה בין המטופל למטפל, המטופל מבין יותר את דרך הטיפול ומטרותיו מוחש פחות מתוסכל מהפסיביות של המטפל. למרות כל מה שכתבתי, רבים הם המקרים בהם מטופלים מפסיקים את הטיפול באמצע, בדיוק מהסיבות שנכתבו כאן. פסיביות של המטפל , תחושת תקיעות ובזבוז זמן ותחושה שאין שינוי ושיפור במצבם.

האם יש קשר בין מעבר דירה לבין הפרעה בתפקוד מיני?

ערב טוב, מעבר דירה, כמו כל מעבר או שינוי חד אחר - מתוכנן או לא מתוכנן - קוטע במידה מסויימת את רצף החיים. לעיתים מעבר דירה כרוך בשינויים נוספים, כמו החלפת מקום עבודה, התרחקות מחברים ישנים, וכיוב'. לפעמים עוברים לדירה מעבר לרחוב, ולפעמים עוברים לישוב אחר, מרוחק. יש אנשים שאפילו תזוזה של הרהיטים בתוך הבית, מעוררת בהם אי שקט. יש, כמובן, חשיבות גם לנסיבות שהביאו למעבר. מובן שכל השינויים הללו עלולים לגרום לסוג מסוים של מתח, שישפיע ישירות או בעקיפין גם על התפקוד המיני. סביר להניח שעם ההתייצבות וההסתגלות למקום החדש, תחזור רמת התפקוד לקדמותה (ואולי אפילו תשתפר?...) הרבה שמחה בבית החדש ליאת

שלום, זה כל הזמן נראה שעוד מעט הכל ייגמר, ולא כדאי לעשות תוכניות לעתיד, ולא כדאי לעשות בעצם כלום - כי עוד מעט הכל ייגמר וכל המאמצים היו לחינם.. עדיף להיות חרגול ולשבת בשמש עד שזה ייגמר.. רק שבינתיים יש המון מחשבות כאלו שדי מדכאות, האמת, ואין מה לעשות איתם. אז לוקחים כדורים. זה מנטרל את המחשבות? לא. ואם זה היה מנטרל - האם זה היה עושה אותם לא נכונות? לא. אז תגידו לי שאי אפשר לחשוב על זה כל היום? אז עובדה. ושאי אפשר לחיות כך - אז זו עובדה. השאלה המתבקשת היא - למה לא להקדים את הקץ? למה להשאיר את החיים כך בלי שליטה ובלי לעזור להם ולבחור את היום האחרון ומה יקרה בו וכו'? שאלה מצוינת ואשמח לתשובות מצוינות שלא כוללות לדיכאון כדאי לקחת פרוזאק...

יוג'ין, לא התכוונתי לכתוב ש"לדכאון כדאי לקחת פרוזאק". יש היום תרופות הרבה יותר מוצלחות מפרוזאק. מצד שני, אם האופציה התרופתית יכולה להועיל, אז למה לפסול אותה? כדורים לא אמורים לנטרל את המחשבות, הם אמורים להוות משענת בזמן שמתמודדים עם המחשבות. הרי למרבית המחשבות שמטרידות יש סיבה כלשהי - סיבה שצריך להבין. אחרי הכל, מי לא נתקל בשלב בחיים שבו מכה ההבנה, שבעצם החיים מדכאים לחלוטין? והשאלה הגדולה - בשביל מה אנחנו כאן בכלל? מה המשמעות של הקיום האנושי? והתשובה? התשובה נמצאת ברמת הפרט - אנחנו צריכים להעניק משמעות לחיים, למצוא אותה באנשים היקרים לנו, בתחביבים שלנו. כולנו היינו רוצים לחשוב שיש לנו שליטה מוחלטת על החיים שלנו. אבל זה לא נכון. צריך להבין במה אנחנו יכולים לשלוט ובמה לא. במילים אחרות - קשה לזכות ב"זכות" לזרוק הכל לפני שאפשר לעמוד מול המראה, להסתכל לעצמך בעיניים ולדעת בודאות, שניסית את כ-ל האפשרויות שיכולות להציע כיוונים קצת יותר אופטימיים. ס.מ.

הי ותודה על התשובה. לגבי התרופות - יש סיבות רפואיות אחרות שבגללם לא ניתן לקחת את התרופות המדוברות. לגבי משמעות החיים - אולי זו אשליה שצריך למצוא משמעות בדברים קטנים. אולי לא חייבים להשלים עם המציאות שבעצם דבר איננו בר שליטה ואין באמת שימחה אמיתית אלא יותר מעין שמחה בהמית ובלתי מספקת לחלוטין. מי אמר שלמחשבות יש סיבה? מה עם סובלים מ OCD למשל שחושבים שהם הולכים לפגוע בילדים שלהם ולכן נמנעים מהם? אין לכך סיבה. זו כימיה והמחשבה מופיעה ברבים כל כך מהסובלים בתופעה - ולן אין מה להבין משום שזה לא נועד להבנה בכלל אולי.. מי אמר שצריך להיות אופטימי? האם זה לא סך הכל דבר הישרדותי משום שאם לא נהיה אופטימים די נמות? (או מרוב דיכאון או מלקיחת חיינו בידינו). כלום לא מובן מאליו. בעיקר לא הקלישאות שאנו מוכרים לעצמינו והרבה פעמים לא חושבים אפילו למה והאם הם מוצדקות או שאנו פשוט משננים חוכמות ישנות של אנשים זקנים מאיתנו שגם הם לא הבינו דבר וחצי דבר על החיים.. תחביב יכול להיות דרך אחרת לתאר תעסוקה שמסיחה את דעתינו מהעצב האמיתי, מהבלתי נמנע, מסבל נוראי של אמת איומה. אנשים יקרים יכולים להיות שותפים לתא, שותפים לחדר, אך אם יכולנו לברוח מהכל תמורת האנשים היקרים - אולי היינו בורחים בשימחה. כמו בכלא אמיתי - יכולים להיות לך את כל האנשים היקרים - אך אם ישחררו אותך - תברחי כל עוד נפשך ורוחך בך - והחופש האמיתי ינצח את שאר התחושות. אני מודה לך על העידוד ועל הנסיון להיות אופטימית אך האם אין זה אוטומטי מצידינו לרצות לעודד בכדי לחזק את עצמינו דרך עידוד אחרים, כי אם לא, נרגיש גם אנחנו שבעצם טעם אמיתי אין לדבר בכלל ואולי לחיים בפרט...

הי ליאת, חיכיתי לך כל השבוע כתבתי לך בשבוע שעבר לגבי המקום שלי היום בחיים: שלושה ילדים, הסבה מקצועית, בעל שלא נמצא וכל ה"לבד " שאני נמצאת בו. לפני יומיים קיבלתי שתי תוצאות של מבחנים, נורא התאכזבתי מהם, ברור לי שאעשה מועדי ב'. העניין הוא, שלא הפסקתי לבכות במשך שעתיים, כאילו תפסתי גל של בכי ובכיתי ובכיתי ואני אפילו לא יודעת על מה... כל כך הרבה השקעה בלימודים, על חשבון הנוכחות עם הילדים, והתוצאות העגומות... כך שאני מדוכדכת, קמה מאד מאוחר בבקרים ומתקשה להרדם בלילות.. מחשבות, מן מקום של חשבון נפש ... והמון לחצים מסביב. מצד שני, מה אני מתפנקת , אני בגיל ובמצב של המון לחץ אז צריך לנשום עמוק ולהמשיך... אבל משהו מציק לי , אני לא יודעת מה?

ניבה יקרה, את לא מתפנקת! הקשיים שלך הם אמיתיים, ותחושת הלחץ בהחלט נראית תואמת למצב. השאלה החשובה, לפחות לטעמי, היא האם וכיצד אפשר להפחית מגורמי הלחץ. כמובן שאי אפשר להחליף טיפול פסיכולוגי מעמיק בייעוץ כמו שלנו, כאן, ובכל זאת, אפשר לנסות ולחשוב. האם באמת מדובר בציונים כל כך מאכזבים? האם הציונים שאת מקבלת עכשיו באמת כ"כ חשובים לעתידך? האם הם באמת יורידו לטמיון את המאמצים המרשימים שאת עושה? מאיפה מגיע הפרפקציוניזם הזה? כשמחליטים להנות מכל העולמות (אמהות, הנקה, לימודים גבוהים) חייבים להביא בחשבון מחירים מסוימים, והמחיר עשוי להיות ציונים שאינם מושלמים (סטודנטים ללא ילדים יכולים ללמוד יותר שעות, גם בלילות, אין להם במי לטפל, אין להם בישול, כביסות, והסעות לחוגים. התחרות בהם היא קרב אבוד מראש, ובדרך כלל גם המרצים יודעים זאת, ומוכנים להתחשב ולהקל). מחיר נוסף הוא פיחות בשעות הבילוי המשפחתי, לפחות לזמן מה. מבחינה טכנית, את מצליחה לתמרן היטב, כמו שכבר ציינתי בהתפעלות לפני שבוע. עם זאת, המחיר הנפשי שאת משלמת על כך הוא כנראה גבוה ממה שציפית. הזכרת את בעלך, ואמרת שקשה לך לבקש ממנו עזרה "כי הוא עובד". הרשי לי להזכיר לך שאת עובדת לא פחות קשה, גם אם כרגע אי אפשר לכמת זאת למושגים של הכנסה. בן-זוג, כמו שהזכרתי לפני כמה הודעות לקרין, הוא שותף מלא למסע המפרך של חיי הנישואין. אם תחלקי איתו את התחושות הקשות שלך, את תחושת המעמסה, הלחץ, האכזבה, אולי תגלי שאת לא כל כך בודדה כמו שחשבת? אולי יהיו לו רעיונות כיצד יוכל לסייע יותר, ולהפחית מעט מתחושת האשמה והתסכול? הקשיים שאת מתארת יוצרים אצלי הד של חוויה מוכרת (שחלפה, תודה לאל). עם זאת, אל תתני לדברים להחריף, ואם את ממשיכה להרגיש רע כל כך, פני לקבל עזרה. שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

ליאת, תודה על תגובתך אני חושבת שדרך האינטרנט יותר קל להביע דברים רגשיים, אני לא מאמינה שפנים מול פנים זה בא באותה הקלות לכן אני מוצאת את עצמי כותבת לך: הבלתי ידועה, שכל דבר שיש לי בראש יכול להיות מושלך כלפייך, פנים מול פנים זה הרבה יותר קשה: ביקורת, שפיטה, פחד אני יודעת שאני צריכה טיפול מעמיק: 1. למצא את הזמן לכך 2. למצוא את הכסף 3. למצוא את האומץ 4. יש בי "מחוזות" שאני לא מכירה ולא יודעת בכלל איך לגעת בהם 5. קשה לתת למישהו אחר "כוח" עליך ולתת לו מקום כזה ע נ ק, זה מחזיר אותי להיות מאד קטנה ניבה

דבר ראשון, אם תוכלו לאמר לי איך משרשרים הודעות כלומר, עונים להודעה מסויימת כי לא מצאתי את האפשרות ואני כל פעם פותחת כאילו נושא חדש. דבר שני, אני נורא מפחדת לעשות טעות, לעזוב אותו ואז להצטער על זה כי יש בו הרבה דברים חיוביים שכמובן עם הזמן, כשהתרגלתי לדברים החיוביים שלו הם כבר מתגמדים מול המגרעות שלו.אני יודעת שאני צריכה לחשוב עם עצמי אם אני יכולה לקבל אותו כמו שהוא וזו הבעיה אני לא מצליחה להגיע למסקנה.מה אמורים לקבל ומה לא. עד כמה מתפשרים. כמובן, שלי יש כמה מגרעות והוא אמר לי שהו מקבל אותי איתם. דיברתי איתו על זה כבר כמה פעמים כמובן שלא אמרתי לו את העניין של הכסף כי אני לא רוצה שהוא יבטל את הטיול שלו ויחזיר לי זה לא יהיה שווה כי אז לא הוא ולא אני ניסע וגם שאני מתביישת להגיד לו גם את העניין של ההורים שלו שמרגיזים אותי לפעמים עם השטויות שלהם אני לא יכולה להגיד ואז בעצם יוצא שמלא דברים שאני חושבת עם עצמי נישארים איתי ולאף אחד אני לא יכולה לספר את זה ואז אני מתמלאת בכעס שלעולם לא יתפרץ.בקשר למגרעות שלו התשובה שלו היא שהוא יכול לנסות להשתנות אבל הוא לא בטוח שיצליח וגם אם יצליח לא בטוח שזה יקרה מהיום למחר. אולי יש בעיה אחרת ביננו אני כבר לא מבינה. אשמח לתגובות

כדי להמשיך דיון מן ההודעה לה את רוצה לענות, עלייך פשוט 'לגלגל' את הדף למטה, שם יחכה לך חלון ובראשו הכותרת "טופס שליחת הודעה". על שאלותייך השתדלתי לענות מתחת להודעתך הקודמת. בהצלחה ליאת

שלום, שמי עמית בן 19, ואני חווה התקפי חרדה כארבעה חודשים. הגעתי לשלב בחקירה הפנימית שאני פשוט לא בטוח אם זה עדיין ההתקפים או שזה משהו מעבר, ואשמח מאוד אם תוכלו לעזור\לכוון אותי כי קשה לי להבין את זה לבד. לפני ארבעה חודשים כאמור, היה התקפי הראשון. הוא היה על נושא מאוד רגיש אצלי, המיניות. באותו הזמן ההתקף היה על האפשרות שאולי אני הומו, למרות שזה היה מנוגד לטבעי (אני סטרייט לחלוטין). במשך התסכול הרב אני נפתחתי לעולם המדיטציות ולמודעות והתחלתי להתבונן פנימה ולהכיר את עצמי. מחקירתי עליתי על מספר פחדים שקיימים בי, כגון: פחד מלהפך להומו, משפטים כמו "מי שהומופוב בסוף נהיה הומו" וכל מיני דברים שגרמו לי לפחד ולפתח את המחלה הזאת. ואחרי אין ספור שיחות עם כמה חברים ואמא שלי, וחקירה פנימית מסיבית, עליתי על שחרור גדול בהבנה שכל הסיפור הזה הוא בעצם רק חרדה. הבנה שעזרה לי להציל את עצמי מעצמי. ולאחר מכן יותר טיפלתי בחרדה ועם זה ההתקפים פחתו באופן משמעותי ולמדתי להשתלט על ההתקפים עד גבול מסויים. לפני שבוע בדיוק, נפגשתי עם מישהי שחבר שלי רצה שאני אכיר. היא בחורה מאוד מעניינת אבל לא כל כך נמשכתי אל המראה שלה. בכל אופן, בשקיעה (זמן שבכל יום אני מוצא בו תחושת אי נעימות ורוחק) קיבלתי התקף (אני כבר לא יודע אם לקרוא לזה התקף כי זה מתבטא בחשיבה מופרזת, אי שקט, ותחושת רוחק מהכל). ואני לא מצליח להבין על מה זה, אני כבר שבוע חש כל הזמן את ה"התקפים" האלה מסיבה שאלה פשוט מחשבות שקשה לי לא לחשוב עליהן. המחשבות העיקריות הן בעיקר על שאני לא מסוגל להתקרב למישהי (באופן כללי) ואני יכול להסתכל על כל בן, אפילו מצוייר (!), חתיכת ספוג וכוכב ים עם קול של בן (לא ברור לי הקטע עדיין :) ) ולהתחיל לרוץ עם המחשבות החרדתיות. יש עלי כמה עובדות שטיפה יכולות להשפיע והן: 1. הנני עדיין בתול, עם ניסיון "לא בשמיים". ומפחידה אותי הפעם הראשונה 2. היה לי גירודים שנתיים במפשעה מה שהקשה עלי להיות פתוח עם בנות, הסתרתי את זה באופן מוחלט, ונחרדתי מ-שהן יגלו, ומה תהיה התגובה לכך. עובדה נוספת שהרגע גיליתי היא שזה קורה לי רק בבית, כשאני יושב באפס מעשייה. בחוץ זה קורה לי ממש לעיתים נדירות. אני מאמין מאוד שהכל קשור אני פשוט נתקע על פרטים ולא מסתכל על התמונה הכוללת. האם תוכלו להסביר לי בבקשה מה פשר ההתקפים הקלים האלה שאני חווה? האם זה באמת התקפים אבל חלשים? או שזה כבר משהו אחר שלא קשור אליהם? וממה נוצר המחשבות הבלתי פוסקות האלה אשר מפריעות לי בכל תחומי חיי? מה גורם לי ל"התקף" בשקיעה? ואיפה שוכנת האמת??! סליחה על אורך הודעתי ועל השאלות הרבות אני פשוט נורא מוטרד מכל העניין. :-) תודה רבה מראש, עמית. :]

בוקר טוב עמית, אישית ממי שסובלת מהתקפי חרדה ומחשבות "בלתי פוסקות" - אני ממליצה לך, גם אחרי שתקרא כל מה שיענו לך, גם אחרי טיפולים אלטרנטיבים - אני מציעה פשוט לפנות לטיפול פסיכולוגי. אפשר לטפל בחרדה עליה אתה מדבר, אפשר לדבר ולעבד את כל המחשבות שמטרידות אותך - ואפשר ללמוד מה בדיוק מפריע לך ומציק לך - ולפתור את הכל. לגבי הבתולים ונשים - פשוט תנסה לטפל בבעיה הפיסית של הגירודים, התייעץ עם רופא - כך שזה לא יטריד אותך יותר. יכול להיות שיש לך פשוט נטיה לחרדה וזה כל פעם משתנה - ממחשבות על זהות מינית עד מחשבות וחרדות ממגע פיזי וקירבה לנשים - ויכול להיות שזה ימשיך להתשנות - ולכן כדאי לטפל בתשתית של החרדה - ובשביל זה יש טיפול.. מקווה שתרגיש טוב בהקדם יוג'ין

ראשית בוקר טוב גם לך ותודה על תשובתך המהירה והאוזן הקשבת. :-) כמה זמן את חווה את ההתקפים? ואמרת שאת חוות את זה בהווה, עוד לא פתרת את העניין? בעניין החקירה, אני מאמין שלמדתי את רוב מה שיכולתי ללמוד על הבעיה וגורמיה בכוחות עצמי. מה שיש לי בפנים, בין אם זה התשובה, או השאלה, וביניהן השחרור, קשה לי מאוד להגיע לזה בכוחות עצמי. וגם במדיטציות אני לא מקבל שום סימנים. ובגלל המצב אני מרגיש מאוד תקוע וחסר אונים, אין לי לאן לחקור ואני סתם חווה התקפים. אני מחפש את השאלה ממה זה התחיל? (זוהי תשתית החרדה שעליה דיברת) ברגע שאני יקבל את התמונה הכוללת אני יקבל הארה בנושא הזה. בבעיה הפיסית כבר טיפלתי והנני ממשיך לטפל. אני מטופל עם פסיכולוגית ויש לי טיפול הוליסטי בקרוב - ריברסינג אם שמעת על זה במקרה, זה טיפול שנועד לשחרר מטענים מהעבר או חרדות מהעתיד. אני מאוד מאמין בכוח השלווה העצום כמרפה לחרדות. ההתקפים זה משהו מופרז שלא טיפלנו שעוד הייתה חרדה. צריך רק להאמין שהכל בסדר, והכל באמת יהיה בסדר. :-) כי הכל זמני בחיים!! יום נפלא, עמית.

עמית יקר, למרות שאתה מתאר מצוקה ניכרת, ההומור שלך גרם לי לחייך במהלך קריאת הדברים. הומור הוא תכונה נפלאה, וכדאי לזכור להשתמש בו, גם בימי סגריר... שלב החקירה הפנימית הוא שלב חשוב, וכדאי - כמו שאתה בטח מנחש שאומר - לעשות אותו יחד עם איש מקצוע. אנשים צעירים, בגילך, נמצאים עדיין בשלב של חיפוש וחקירה עצמית, והמיניות שלנו היא בהחלט נושא ראוי לחקירה עצמית. האפשרות של העדפה הומוסקסואלית (זו אינה מחלה!!!) אכן מעוררת חרדה אצל חלק מן הגברים הצעירים, אבל לא רק היא. גם החשש הטבעי מפני מגע מיני ראשון עם נשים: איך אצליח לתפקד? האם אני נראה טוב? האם היא תדחה אותי? האם אני מספיק 'גבר'?! חשוב לבדוק בטיפול את המקורות לחרדה, בפתיחות ובאומץ. אתה שואל מהם ה"התקפים" האלה, שאתה חווה, והאם בכלל מדובר ב"התקפים"? לא לגמרי ברור האם מדובר בהתקפי חרדה 'קלאסיים' או אולי בסוג של מחשבות טורדניות, מציפות, מהן קשה לך להשתחרר. בכל מקרה, אין ספק לגבי המצוקה שאתה חש. אגב, הטיפול בשתי התופעות הללו דומה למדי... אתה שואל למה דווקא בזמן השקיעה? יש אנשים שאכן מדווחים על שינויים במצב הרוח בהתאם למעגלי זמן מסוימים. יש מי שקשה להם 'על הבוקר', יש מי שמקבלים דכדוך לא מוסבר עם שקיעת השמש, ויש, למשל, אנשים שהופכים מדוכאים ממש דווקא בחורף. את השאלה האחרונה שלך אהבתי יותר מכולן: איפה שוכנת האמת? האמת, ידידי, חמקמקה למדי. אם היינו מגלים היכן היא שוכנת, אפשר שהיינו נופלים לשממון גדול. נמשיך, כנראה, לחפש אותה, כל עוד אנו חיים. בהצלחה בטיפול ליאת

וואו, תודה רבה על תשובה באמת מפרטת ומהלב. :-) אחרי חודשיים של טיפולים עם פסיכולוגית, שהיא דווקא טובה בתחום ואוהבת ועוזרת, היא עזרה לי בעיקר על שאלות ששאלתי את עצמי במשך החקירה הפנימית. וכאמור בחודשיים שאני כבר לא בטיפול אז הצטבר בי הרבה שאלות, ואני שוקל לחזור לפסיכולוגית לפגישה או שניים, אבל עם זאת אני מתכוון ללכת לריברסינג. אני פשוט מרגיש שקשה לי להגיע אל כל התשובות האלה לבד. משהו עוצר אותי מלהגיע אל השחרור. ויש לי בעיות קיבה בעקבות זה במשך השבועיים האחרונים. :] אני מודע אל העניין שלהיות הומו זה לא מחלה, פעם ככה הסתכלתי על זה לצערי. בהתקף הראשון שהיה לי הנושא, שמסיבה מאוד לא ברורה חשבתי שאני הומו (והייתי רוצה לדעת באמת למה!) אמרתי לעצמי שאם באמת אני יוצא מכן הומו אני מתאבד. אין לי למה לחיות חיים כאלה. רק חשבתי על איך אני חוזר הביתה ומספר להורים ולחברים שלי שאני הומו. וכן העניין שזה הסתבר שבסוף זה רק חרדות! זה מאוד בילבל אותי והיה לי קשה להבין למה זה קרה, היה גם תקופה שלא האמנתי שעברתי תהליך כזה ואני נשארתי עם אותו העדפה מינית כמו מלפני ההתקף. אבל ברגע שהבנתי שזה חרדה כאמור אני רק הפחתתי יותר את החרדה ולמדתי לקבל אותם (יותר, לא לגמרי) ולא לפחד מהם. אני בטוח שהשחרור יבוא לי ברגע שאני אבין את הסיבה האמיתית מדוע פיתחתי את המחלה הזאת. שכל כך חיכתה לתאריך המושלם להתפרץ. תודה רבה על התשובה על מה אני חווה כרגע, כי בהתקפים הייתי מתרוצץ ללא הפסקה, עכשיו זה רק מתבטא לי בהרגשת שביזות וחשיבה מופרזת. יכול מאוד להיות שזה רק מחשבות טורדניות. השאלה היא מה הטיפול הנכון לבעיה האינדווידואלית שלי? מה אני יכול לעשות בשביל אולי להנות מהשקיעה? זה יכול להכניס אותי לשלושה שעות של באסה, מתחילת השקיעה עד שאני עושה מדיטציה שבאמת מצליחה להרגיע אותי. ואני לא מחפש את האמת שלי, אני מחפש את האמת לבעיה שלי. יש כזה אמת לא? תודה רבה, באמת שעזרת לי. יום נפלא, עמית. :]

שלום, יש לי חבר קרוב ל 5 שנים. בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו המון וחושבת על כך שאולי די, אולי כבר אין יותר טעם להישאר ביחד. הסיבות שאני מתעצבנת עליו הם בשורה אחת - אני רוצה להיות איתו אבל שהוא ישתנה. כלומר שכל המגרעות שלו (חוסר בהשקעה ויזואלית בעצמו, נקמנות, קצת חוסר שיש לי באמון בו בגלל פעמים שהוא הסתיר מידע כדי שאני לא יציק לו כי אני נודניקית, והמשפחה שלו שברוב הזמן אני אוהבת אותם והם אותי אבל יש דברים שהם עושים שפשוט מטריפים אותי וכמובן לאף אחד אני לא יכולה להגיד). לפני כמה זמן הלוויתי לו כסף לשיפוץ דירה ולפני כמה זמן הבנתי ממנו שהכסף לא יחזור אליי עד לפחות 2007 ובגלל זה אני לא יכולה לנסוע לחופש בעוד שהוא רוצה לנסוע לטיול החלומות שלו ובשביל זה הוא מגרד כסף מאנשים ואפילו לא חושב על להחזיר לי את הכסף, לא שאני קמצנית אבל אולי זה שנכנסו עניינים כספיים ביננו מפריע לנו. בנושא אהבה ורגשות- אני לא יודעת להגיד אם אני אוהבת אותו או רגילה אליו. אני יודעת שגם אם זה ייגמר יהיה לי מא מאד קשה להתרגל לחיים בלעדיו. אני ממש רוצה עצה מקצועית ובבקשה אל תגידו לי שאף אחד לא יכול להחליט בשבילי כי אני נמצאת בקשר הזה.כל דעה שלילית או חיובית תעזור לי. תודה.

אני מניחה שמרגישים שזהו, ונשמע שאת די קרובה לזהו הזה.. עצם השאלה שלך כאן מראה שאת שוקלת במוחך ברצינות את ה "זהו" עליו את כותבת... מדברייך את מתארת חוסר התחשבות מצידו (לגבי הטיול שלך והכסף אותו הוא חייב), שזה דבר קונקרטי, ואת מדברת על חסרונותיו - שזה כבר עניין של בחירה..(ההסתכלות ומציאת הבעיות אצלו..) שמתאהבים אז הכל נראה ורדרד ומתקתק וגם החסרונות נראים קצת מתוקים וסבילים, עם הזמן זה משתנה - ועם יותר זמן נראה שזה ממש מציק. אני מניחה שאת יודעת שלכולם יש חסרונות, כולל לך, והעניין הוא האם את מקבלת ואוהבת אותו כמו שהוא עם חסרונותיו (ובדברים הגדולים אנשים לא משתנים) או שאת נחרצת לשנות אותו - מה שסביר להניח לא יקרה - ואז דרכיכם תיפרד. אני בעד שיחה פתוחה וישירה עם בן זוגך - שיכולה להתחיל בדברים שמפריעים לך (כמו הטיול, הסתרת מידע וכו') ותמשיך בדעתך לגבי הקשר והמשכו, ותשמעי מה לו יש להגיד בנושא. בהצלחה במה שתחליטי.

קרין יקרה אתחיל מהסוף: את מתחננת "בבקשה אל תגידו לי שאף אחד לא יכול להחליט בשבילי". אין לי בשורות. בנושא אהבה, זוגיות, משיכה מינית, מחוייבות - איש לא יכול להחליט טוב ממך. {בקושי הצלחנו לעשות את זה עבור עצמנו... :-) }. ובכל זאת, אפשר לעזור לך לעשות קצת סדר: אתם יחד חמש שנים, ואת תוהה, האם מדובר באהבה או הרגל. את מפקפקת בטעם להישאר יחד. את הקשיים את מונה ללא מאמץ: הוא מעצבן אותך. הוא מזניח את עצמו. הוא נקמן. הוא מסתיר ממך דברים כדי להימנע מקונפליקט. הוא לווה ממך כסף ואין לו כוונה להחזירו בזמן הקרוב. את מתקשה לשוחח עמו על דברים שמפריעים לך. את רוצה שהוא ישתנה (שיהיה מישהו אחר?). המשפחה שלו מעצבנת אותך לפעמים (טיעון חלש, יחסית, כי לא בהכרח קשור בו). את הדברים הטובים לא כל כך הזכרת, למעט, אולי, העובדה שיהיה לך קשה בלעדיו, בגלל ההרגל. אני מציעה לך לעשות רשימה דומה, של הדברים שאת אוהבת בו, ולראות האם היא ארוכה יותר או משמעותית יותר. ברשימה שכן עשית כאן,באזנינו, יש דברים שאפשר לשנות, ויש דברים שלא. חשוב להזכיר לעצמך את אותם דברים שאינם משתנים, כדי לא ליפול בפח האשליות. לאנשים המתלבטים בבחירת בן-זוג אני מציעה לחשוב: האם היית לוקח אותו איתך לטראק בהימלאיה? התשובה על שאלה זו יכולה לתת בדר"כ כיוון לא רע... החיים המשותפים הם משימה נכבדת ומלאת הפתעות. צריך לבחור טוב. מקווה שתחליטי נכון ליאת

דעתך, תודה. אנחנו ביחד כבר 5 שנים, מפחיד לפרק את ה"חבילה, כי לא בטוח שבחוץ יהיה משהו יותר טוב יהיה נורא קשה להתרגל לחיים בלעדיו ולא בטוח שזה צעד נכון להיות בלעדיו מצחיק אותי, כיף לנו ביחד. אמנם בזמן האחרון בגללי קצת פחות כיף כי הראש שלי תפוס במחשבות היה שם בשבילי ברגעים לא נעימים שלי ואני יודעת שגם יהיה בעתיד משקיע בימי ההולדת שלי ובימי שנה תמיד מכין לי יצירות מקוריות מפרי ידו יש לו גישה לילדים ויודע לבשל (סתם משהו שאני חושבת שהוא רלוונטי) אני באמת לא יודעת מה לרשום על הרגש כי כפי שכתבתי בהודעה הקודמת.אני בטוחה שאני לא מתרגשת לראות אותו כל פעם ואין לי פרפרים בבטן, אני רגילה אליו ואני לא יודעת להגדיר אהבה בכלל. האם אני אוהבת או רק רגילה. אני מודה לכולם על התשובות

קרין הי הדיעה שלי היא לא מקצועית, אבל לי נשמע כאילו את בצומת. לפעמים, כשיוצאים / חברים מספיק זמן, צריכים איך שהו או למסד את היחסים, או לבדוק מה האלטרנטיבות ואולי את בדיוק שם בצומת הזו. והחלטה זו היא לא קלה, אז או שמוצאים תירוצים "לברוח" או שמנסים להתמודד ולהמשיך ולהיות אמיצה. אני לא יודעת אם הבהרתי את עצמי די, לי נשמע שאת מאד מודעת ורואה את התמונה בכללותה: יתרונות וחסרונות..קחי את הזמן שלך, אני לא מאמינה בלהחליט מהר... בהצלחה ניבה

האחרונה ששלחתי, תודה

ביתי בת ה-16 סובלת מחרדות כנראה פחד ממקומות הומים. היא ממעטת ללכת למסיבות ולמקומות הומי אדם ואם כבר הלכה היא מאבדת שליטה עד עילפון. לציין כי בדיקות דם ואי.אי. ג'י לא הראו ממצאים חיוביים. המצב גורם לה לפחד ממוות, ובכך היא מפסידה את שנות נעוריה. אודה לך על עצה (מלבד פניה לפסיכולוג שהרי זה ברור).

שלום דניאלה, בתך בת ה-16 סובלת, ככל הנראה, מהתקפי פאניקה, ואת צודקת כשאת אומרת שהיא מפסידה חלק חשוב משמחת הנעורים האופיינית לבני גילה. מסיבה זאת, חשוב ביותר לפנות לקבל עזרה מקצועית. הטיפול היעיל במצבים אלה, הוא שילוב של טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות יחד עם טיפול תרופתי. ביקשת, בכל זאת, עצה נוספת. אני יכולה לתאר לעצמי עד כמה הדאיגו אותך אותם אירועים דרמטיים שעברה בתך. אני בטוחה שעברת ימים לא פשוטים בכלל, עד ששללתם את כל הדברים ה"מפחידים". עכשיו את בהחלט יכולה להרגע, ולדאוג שבתך תקבל את הטיפול (המאד יעיל!)במסגרת הטובה ביותר שתוכלי למצוא עבורה. כאמהות (ואבות, כמובן) יש לנו תפקיד חשוב ביצירת אווירה מאפשרת ותומכת בבית, גם (ובעיקר) במצבים מאתגרים ומורכבים. במקרה שלך, כדאי לנסות ולצמצם את ה"נפח" של אותם התקפי חרדה בשיח המשפחתי, ולשמור על שגרת חיים רגילה. לא כדאי להפוך את הבת ל"מקרה" או לנהוג בה באופן שונה מבכל ילד אחר בבית. חשוב לצמצם את רמות החרדה שלנו עצמנו, כהורים, ולהאמין שבסופו של דבר ההתקפים ייחלשו או ייעלמו, והילדה תחזור לתפקד כיתר בני גילה. חשוב להימנע מגינוי או הטפות מוסר. בתך מודעת היטב למחירים שהחרדה גובה ממנה, ותזכורות כאלה מצדך עלולות להגביר את תחושת חוסר האונים (לא ציינת שאת עושה כך, אבל רק ליתר ביטחון...). התפקיד החשוב ביותר שלנו, כהורים, הוא להמשיך לאהוב, לעודד, ולהאמין בייחודיות והקסם של כל אחד מילדינו. אשמח לשמוע כיצד מתקדם הטיפול. את מוזמנת להמשיך ולספר לנו. בהצלחה ליאת

סירוב נמרץ לההיסתפר ,הארכת השיער,עיסוק ומשיכה לאביזרי בנות ונשים ,אצל ילד בן 7,ברצוני לקבל חומר תאורטי בנושא זהות מינית אצל ילדים בגיל זה והאם נעשתה עבודה כלשהי המחברת בין משמעות השיער למצב הנפשי/רגשי.

שלום לך, התופעה שאתה מתאר מוכרת, וכפי שאמרת, קשורה בהתפתחות הזהות המינית. אנשי חינוך רבים, ובעיקר גננות, נתקלים מדי פעם בילדים המתעקשים להתנהג (לעיתים גם להתלבש) באופן שאינו תואם את מינם. בנות כאלה יעדיפו להשתולל עם הבנים, לטפס על עצים וללבוש מכנסיים בלבד. הבנים - יעדיפו להתלבש כבנות (או לאלתר "תחפושות" של נסיכות וכיוב') ויעדיפו משחק בבובות או התנהגות האופיינית לבנות. איני מכירה, אישית, מאמרים שהתמקדו בשיער דווקא (אם כי כולנו זוכרים את שמשון הגיבור, ששערו היה מקור כוחו). חשוב לציין כי ילדים כאלה עלולים לסבול מהתעלמות (במקרה הטוב) דחייה ולעג (במקרה הפחות טוב), ולכן חשוב מאד שההורים והמבוגרים האחרים בסביבתו יאפשרו לו לחוש רצוי, אהוב ומקובל, ויימנעו מביקורת וכעס. ילדים אלה פגיעים מאד לבעיות משניות, כגון חרדה או פגיעה בדימוי העצמי. מסיבה זו, מומלץ מאד לפנות מוקדם ככל האפשר לטיפול פסיכולוגי, שיסייע לילד ולהוריו להתמודד עם הקשיים. אני מפנה אותך לשני מאמרים בנושא (באנגלית). אם תרצה לחפש בעצמך חומר נוסף, המונח המקצועי לתופעה הוא cross gender identification . והנה הקישורים: http://www.chclibrary.org/micromed/00049230.html http://www.psychiatrictimes.com/p011244.html מקווה שקיבלת מענה ליאת

האם ניתן למצוא חומר תאורטי (ניתן גם באנגלית) המדבר על עיסוק יתר אצל בנים בנושא השיער.

אם במקרה מדובר גם בתלישת שיער ולא רק בעיסוק, אפשר להתעניין באתר הבא: www.trichotilomania.info

אני סובל מבעיית דיכאון מאוד קשה , אחד הרופאים שבדק אותי המליץ לי על טיפול שיכול להועיל לפתרון הבעיה שזה שוק חשמלי אני מבקשת לדעת יותר על זה סיכונים אפשריים בטיפול זה . ואם יש טיפול שונה טבעי עם פחות סיכונים כי המצב שלי הולך ומדרדר ואני ניסית כמה פעמים השבוע להתאבד.

קצת מידע על ECT (טיפול בנזעי חשמל): http://www6.snunit.k12.il/green/faq5.html

שלום לך, אתה מוזמן אכן לקרוא על טיפול ב- ECT בלינק שצורף לך. אני מעריך שניסית אכן טיפול תרופתי שלא סייע לך. כדאי לשוחח עם הפסיכיאטר המטפל בך כדי לדון על היתרונות והחסרונות לטיפול זה במצבך. אציין רק שלמיטב ידיעתי הטיפול ב-ECT נחשב לטיפול יעיל במצבי דכאון חמורים לאחר שהאופציה התרופתית לא הועילה. בברכה, גדעון

ד"ר שלום יש לי בן אחד מתוך שלושה בן 14.5 ילד נבון (באמת)הבעייה (לטעמי ולטעם רעייתי)החלה לפני כחצי שנה הבן התחיל בחוסר יכולת להיישיר מבט עם המשוחח ואיתנו בפרט הערנו לו חזור ואמור לא עזר ההפך הבעייה החמירה כי הוא מצא משהו נוסף לפני כחודשיים לערך צורת ההליכה השתנתה קשה לי להסביר אך אנסה בכל זאת נוצר מצב שכשהוא הולך נניח לידי או ליד אימו הוא מסתובב בנקודה לידנו כאילו סיבוב מלא וממשיך אתה יודע מה עכשיו כשאני מסביר על הכתב אני יכול לומר שהוא למעשה לא נותן לנו את הגב אלא בשליטה מלאה עלינו גם כשהוא בא ממולנו וממול אחרים הוא אפילו יושב לצורך בדיקה הוא יושב כשגופו וראשו נוטים מעט הצידה(לא ממול) דברים נוספים הוא מקיים קשרי חברות עם מספר רב של חברים (אך ביישן עם בנות בצורה חריגה מעט (למרות שיצא בפעם הראשונה עם חברים וחברות יחד ומאוד נהנה לאחר עידוד של חבריו .שאלתי מה לעשות כי תכף אצא מדעתי ואגרום גם תסכול לכל המשפחה . ד.א הוא תמיד נתון ללחץ שמדברים עליו וזה מציק לו (מה שבאת קורה) מה עושים?? תודה מראש ויישר כוח

לאב המודאג שלום, בנך מצוי בגיל ההתבגרות, גיל שהינו מורכב הן למתבגר והן לסביבתו. עומדות לפניו משימות התפתחותיות מורכבות של גבוש זהותו, השלמה עם גופו המשתנה, מציאת חברים וחברות, גילוי המרחק המתאים והקירבה המתאימה להורים. ועוד ועוד. אלו משימות פסיכולוגיות ודרוש זמן ומרחב והתנסות וטעיה כדי לבצע אותן. כל עוד בנך שומר על קשרים נאותים עם בני גילו, מצליח בלימודיו, נהנה משעות הפנאי באופן חיובי - לא הייתי מודאג מכך שלא מישיר אליכם מבט. יתכן שישנם דברים שמקשים עליו להסתכל לכם בעיניים ולומר לכם. בודאי שאין מקום לדאגה מכך שהוא ביישן עם בנות, שהרי לא כל בני ה14.5 צפויים להיות פתוחים ובוטחים בעצמם בנושאי המין השני. נסה לא לדאוג. נסה לטפח קשר קרוב עם בנך כך שיוכל להתייעץ עימך בעת הצורך. ובמידה ואתה עדיין מוטרד תמיד ישנה אפשרות להתייעץ עם איש מקצוע ולדון איתו ביתר פירוט על המתרחש עם בנך. בברכה, גדעון

שלום לאחר שני טיפולים כושלים (של חודשיים ולאחר מכן שנה) ,והטיפול הנוכחי (חצי שנה) שגם בו אני מעלה חרס, אני כבר באמת מתחילה להתייאש. אין בי עוד כוח לצאת שוב למסע חיפושים אחרי מטפל,ואין לי עוד טעם להמשיך בטיפול. אני חסרת אונים ותוהה האם יש משהו בעולם שיעזור לי. אני מאד ביישנית ופשוט לא מסוגלת לדבר בפגישות. אני כל כך מפחדת להגיד דברים מטומטמים ולא קשורים, וכל כך מעסיק אותי מה המטפל יחשוב עלי (דבר מעורר רחמים לכשעצמו, לשגות באשליות שאכפת לו ממני ושהוא יחשוב עלי משהו... ).אני מטבעי נוטה לפתח תלות אובססיבית באנשים ובאמת בטיפול הקודם, למרות שגם שם לא הצלחתי להיפתח, פיתחתי תלות גדולה מאוד במטפלת, תלות שגרמה לי לחשוב ולחלום ולחיות רק אותה, וכשהתחלתי להיפתח, התלות הזו כל כך גברה עד שלא יכולתי להכיל אותה יותר, ועברתי תקופה קשה של סערת רגשות ,דיכאונות,התרכזות בעצמי וחוסר תפקוד.כעסתי על עצמי שנשאבתי לכל זה ביודעין,וכעסתי עליה ועל המשפחה, ששכנעו אותי להישאר בטיפול,למרות שלא רציתי להישאר בו כי ידעתי לאן זה יוביל.החלטתי להחליף מטפל, והגעתי לטיפול הנוכחי, והפעם עם שריון ממוגן יותר, שלא תרם להצלחת הטיפול... לאחר כל פגישה, החלטתי שאני עוזבת, ובשארית השבוע שכנעתי את עצמי לתת לזה עוד הזדמנות.לאחר כשלושה חודשים של תקיעות, הגעתי למסקנה שזה באמת מגוחך ללכת לטיפול בשביל לשתוק,ושאני כנראה לא בשלה לטיפול או שמטפל,[שוב...:) ] לא מתאים לי.ושיתפתי אותו ברצון לעזוב.המטפל גרס, שזוהי בדיוק הבעיה שלי,שאני בורחת מקשרים ושהגיע הזמן להתעמת עם זה. החלטתי שאני עוברת את המשוכה הזו ויהי מה. ובאמת,באמת שניסיתי להיפתח והחלטתי לפתוח דף חדש ועוד אלף החלטות. אבל בכל פעם שאני מגיעה לפגישה, אני פשוט נחסמת,מרגישה לגמרי אבודה, לא יודעת על מה לדבר,פתאום שום דבר לא נראה לי חשוב או בעייתי כל כך, ומה שנראה לי חשוב, לא מוכן לצאת לי מהפה ,הראש שלי פשוט מתרוקן ממחשבות (שבד"כ דווקא ממאנות לעזוב...). אמרתי למטפל את כל זה, והוא באמת מנסה לדובב אותי ולעזור,אבל זה לא עוזר. התקיעות הממושכת הזו בטיפול, משתלטת לי על החיים, ובאמת לא נעימה לי (בלשון המעטה). אני כבר באמת לא יודעת מה יהיה איתי, ואם אעזוב, לאן אפנה? טיפול קבוצתי? עם פורום רחב אני בכלל לא מסתדרת. גם מפסיכודרמה ברחתי לאחר חודש. אני חסרת אונים, אולי יש לך עצה?!

הי לילך, נשמע שאכן יש בעיה אך אני בטוחה שגם יש לה פתרון. אני חושבת שדבר ראשון שאת צריכה לעשות זה להישאר בטיפול. למרות הקושי, למרות הרגשת התקיעות, למרות התיסכול - ודווקא בגלל כל אלו עלייך להתעקש ולהצליח בטיפול. המטפל אמר לך שזו בדיוק הבעיה שלך - ואם הוא מודע לכך אז הוא יוכל לעזור לך ואולי צריך פשוט יותר סבלנות. אני מזדהה עם הרבה מתחושותייך - לחשוב על המטפל, לחשוב מה הוא יאמר, לא לרצות להגיד שום דבר טיפשי ועוד. אני חושבת שחשוב מאוד לומר לו את הכל, במילים אלו, כמו שאת אומרת כאן, ואולי כדאי לדבר איתו על דרכים לפתור את הבעיה יחד. למשל - שלי קשה לספר למטפל דברים אני כותבת אותם על פתק למשל, ומוסרת לו אותו כשאני מגיעה לטיפול. ואז גם הוא יודע את הדבר, גם לא הייתה לי ברירה יותר כי הדבר נעלם וגם ראיתי שהוא מגיב באהבה וחמימות גם לדברים "הנוראיים" ביותר, וזה חיזק אותי לנסות וכן לדבר בפעם הבאה. לגבי מה שכתבת - שזו כביכול אשליה שהוא אוהב אותך ודואג לך - גם על זה שווה לדבר. אני חושבת שקשר מטפל-מטופל הוא מורכב אך עלייך לזכור שהמטפל הוא גם בנאדם, וגם לו רגשות.. והוא לא חוסם את עצמו מלחוש אמפטיה וחיבה למטופל. אולי זו לא אותה סוג אהבה כי לנו יש מטפל אחד ולו יש אולי 20 מטופלים (שאני בטוחה שלכולם הוא מרגיש דברים, גם אם לא אהבה סוערת..) - אבל בהחלט שווה לדבר על כך, ואולי תוכלי לשמוע שהוא גם חושב עלייך בין הפגישות ודואג לשלומך וחושב על דרכים לעזור לך. אני לא הייתי הולכת לנסות משהו חדש ודווקא מתעקשת על הטיפול הזה. דווקא בגלל שקשה כל כך דווקא בגלל שאת מרגישה מיואשת. עשית צעד בכך שדיברת איתו על כך, ואולי אפשר להרחיב את השיחה הזאת - לספר לו על הטיפול הקודם ועל רגשותייך כלפי המטפלת הקודמת (זה אולי יהיה קל יותר מאשר לדבר עלייך ועליו) ולומר לו פשוט את הכל, זה רק יקדם אותך ואת הטיפול. נסי אולי למצוא נושא לכל פגישה. תחליטי שאת מספרת משהו שקשה לך, שאת סובלת ממנו , בפגישה הבאה למשל. במשך הזמן עד הפגישה נסי לחשוב על דברים שאת רוצה לומר, איך לומר אותם - וכו' - ואולי זה יקל עלייך. שאלי אותו מה הוא מציע לעשות כשקשה לך - ודברו על הכל בפתיחות וישירות עד כמה שניתן. אני מאחלת לך המון הצלחה ושתרגישי טוב

תודה על התשובה הארוכה והמושקעת!! ותודה על העידוד העניין הוא שניסיתי כבר את כל מה שהצעת לי. הוא יודע כל מה שכתבתי כאן. ניסיתי גם הרבה פעמים לחשוב במהלך השבוע על נושאים ואפילו כתבתי אותם. וכשבאתי לפגישה, או שלא היתי מסוגלת לדבר עליהם או שדיברתי עליהם בתחילת הפגישה אבל לא היתי מסוגלת לפתח אותם ושוב הכל נתקע. ואני שואלת את עצמי, האם חצי שנה זה לא מספיק זמן, והאם יש טעם להתעקש על משהו שפשוט לא מצליח.האם אין דרך אחרת, שכן תצליח. אולי טיפול כזה אינו הפתרון בשבילי, ואם כן, אולי המטפל הזה לא נכון בשבילי, אולי אוכל למצוא מטפל שכן אצליח להפתח אליו, ויצליח לדובב אותי יותר.לא חבל על הכסף והזמן שלי?

לילך שלום, נראה לי שבשלב הזה את כבר יודעת מה קורה לך בתוך טיפול: את מתחילה את הטיפול עם מצוקה ועם רצון לשינוי ולאחר זמן את מגלה שהדפוס המוכר לך משתלט גם על הטיפול - היכולת לדבר נעלמת ועימה התסכול גדל והתהיה האם לעזוב את הטיפול הנוכחי. ועם כל זאת את מתארת תהליך המוכר מטיפולים רבים. כלומר, הטיפול מהווה מעין מדגם מייצג לחיי הנפש גם מחוץ לטיפול. כך שאם את ביישנית ונוטה להימנע מקשרים בדרך כלל, הרי גם בטיפול תתקשי לדבר. תוך כדי עבודה על הנושא הזה בטיפול ותחילת ההיפתחות התוך הקשר הטיפולי תוכלי להרגיש שגם בחוץ הדברים משתחררים אט אט. השיטה היא בדיוק מה שהתחלת לעשות: לדבר עם המטפל שלך על הלבטים והקשיים להיפתח ולדבר בטיפול. צפי לכך שזהו תהליך שלוקח זמן אך אני מעודד אותך להמשיך בו. בהצלחה, גדעון

טסתי לחול לתקופה ארורכה למזרח ואני ממש סובל כרגע ...לא בקטע של המקןם או געגוגעים אלא בקטע החברתי...נסעתי עם אחת שהייתה בראש שלי -מפונקת טיפה חששנית קצת ועכשיו היא מצאה חבר שלה מהצבא ומסתבוובת איתו...אני לא מצליח להתחבר לאנשים (אגב גם בארץ יש לי בעיה קשה בנושא-אני מתחבר לאנשים מסוג מאוד מסוים-צינים רגישים וכו') אני פשוט מרגיש בדיכאון זה פשוט רודף אותי כל החיים-מהצבא ועד עכשיו...לא יכול להסתובב עם אנשים שאני לא מחבב מיד...אני פשוט בורח...ועכשיו זאתי שאני כביכול מטייל איתה הולכת עם החבר הזה לצפון תאילנד והוא ממש לא מוצא חן בעיני(החבר ) -ממש קשה בקטע הזה.אני מרגיש מחד רצון להיות לבד מאידך כמו שאני מכיר את עצמי -אחרי כמה שעות אני אבכה ואחוש בודד ורע.אני לא חושב שאני אכיר כאן בראש שלי-כולם כאן "אחי " וכל הקטע הזה ואני לא סובל את זה...תיירים פדיחות פתאום להתחבא איתם... אני בכלל לא מתגעגע לארץ למשפחה או משהו... מה לעשות? לטייל לבד? ללכת איתם לצפון? להמשיך איתם על אף שאני סובל?(יש לציין שאני פשוט נראה לי מרגיש ככה עם כולם לא רק עם החבר הזה והיא ממש לחוצה ללכת איתו) תודה

הי יוני, נשמע שיש כמה אפשרויות: האחת - לטייל איתם - שעל זה לא בא לך. והשאר - כן לפגוש אנשים שתוכל לטייל איתם ואולי להתחבר עם תיירים - שמנסיון הטיול שלי- אין נפלא מכך. את החבר'ה הישראלים אני פוגשת פה כל יום, אבל זו הזדמנות נהדרת לפגוש אנשים מכל העולם, גברים ונשים ולהתחבר ואף לטייל איתם. נשמע שיש לך עניין שיש לפתור אותו, אבל לזה תוכל להתפנות כשתגיע לארץ, באמצעות טיפול למשל, אך בינתיים אני מטייל וכדאי לך להוציא את המקסימום מהטיול ולהנות כמה שתוכל. תהנה...

תודה רבה שהגבת... זה קצת פדיחות להדחף לתיירים באמצע.... זה מפדח...להכנס פתאום לשיחה שלהם....נראה לי אני אטייל לבד לצערי

יוני שלום, נחמד לקבל שאלות בפורום מחוץ לגבולות המדינה. בכל מקרה, נראה לי שטיול מטרתו היא אחת: להנות ! ולא לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות והרגשיות. תחושות דכאון או קושי ביחסי אנוש - את הפתרון העמוק יותר כדאי לחפש בטיפול פסיכולוגי לכתחזור לארץ. לבנתיים תשתדל לעשות את מה שמביא להנאה, או אם אין אופציות ממש טובות אז לפחות סבל. נסה להרחיב את טווח ההתנסויות שלך. כך למשל אתה כותב שאתה לא יכול לטייל עם אנשים שאתה לא מחבב מייד. נסה לשנות במעט את ההתיחסות שלך ל"מייד". יתכן שתוך 48 שעות תרגיש אחרת כלפיהם והם כלפיך. כך כשתחזור תוכל להגיד לעצמך שהתנסית גם בדברים ומצבים שלא האמנת על עצמך שתתנסה בהם. המשך טיול מוצלח, גדעון

שלום רב אני בת 30 ועברתי בשנתיים האחרונות הרבה טראומות ואני לא מצליחה להשתחרר מתחושת הפחד והחרדה שמלוות אותי אני בוכה הרבה וכול רעש קטן מקפיץ אותי אני לא יושנת ולא אוכלת נורמלי האם יש איזה דרך לצאת מהמצב הזה ? המון תודה למי שעוזר ( ברגע שאני נזכרת אני מתחילה לרעוד בכול הגוף + פחד ממקומות סגורים)

שלום הדר, נשמע שזו תקופה ממש לא נעימה של חרדות פחדים וטראומות. נוסף לכך את סובלת מחוסר שינה ואכילה לא נכונה - ואני בטוחה שהכל יחד גורם למצב להיות גרוע יותר. עצתי היא לפנות לפסיכולוג בהקדם האפשרי. קודם כל הוא יוכל ללמד אותך שיטות הרגעה, מה שיוכל לפחות להחזיר את השינה למצב תקין. עצם ההמצאות בטיפול תרגיע אותך גם כן, וגם תוכל לגרום לשיפור מיידי. בנוסף, בטיפול יהיה עיבוד של הטרומות, הבנת החרדה והפחדים וטיפול בכל - כך שלא נותר אלא רק להתחיל. אפשר לפנות לטיפול פרטי (אם ישנה אפשרות כלכלית, מדובר בסביבות 300 ש"ח לפגישה שבועית) או בדרכים אחרות כמו קופת החולים (חצי מחיר בערך), שירותי הייעוץ באוניברסיטאות(מחיר מוזל יותר) או השירות הפסיכולוגי החינוכי למשל (יותר מוזל). תרגישי רק טוב ואל תחכי עם הטיפול, אין שום סיבה לא להרגיש יותר טוב כמה שיותר מהר..

אני מודה לך על התשובה אבל הבעיה היא שאם אני אלך לפסיכולוג ואספר לו את כול מה שעברתי זה יגרום לי להזכר מחדש בפרטי האירועים ואני מנסה לשכוח אותם ללא הצלחה וגם עקב המצב שאני נמצאת בו אני לא עובדת ואין לי שום מקור הכנסה לשלם לפסיכולוגים ( בקושי יש כסף לקצת אוכל ולאינטרנט )

הדר שלום, לאחר ארועים טראומתיים עלול להתקיים מגוון סימפטומים המקשים מאוד לשכוח את הטראומה ולחזור לשיגרה. את מציינת כמה מהם: ההיזכרות בטראומה בצורה מאוד חיה וכואבת. הנסיונות לשכוח שלא מצליחים. הרגישות לרעשים. ועוד. עוגי מציע לך לפנות לטיפול ואני מסכים איתו. קשה ללא טיפול מקצועי להתארגן עם כל מה שעברת ולחזור לשיגרה ולתפקוד. את כותבת שאת חוששת לחזור ולהיזכר בטראומות שעברת ולשוב ולסבול. זה אכן הקושי והחשש העיקריים המלווים את הסובלים מתסמונות פוסט טראומתיות. אבל ישנם כל מיני זכרונות וחוויות רגשיות המלוות את הזכרון. מטרת הטיפול תהיה שתוכלי להיזכר בארוע הטראומתי ולא תצטרכי לחיות אותו מחדש. כך הזכרון הטראומתי יהפך להיות כמו כל זכרון אחר שלא מעורר בהכרח תגובה רגשית. בודאי שתהליך טיפולי כזה הוא תהליך כואב אך יש בו גם נחמה ורפוי. ולגבי הכסף: את יכולה לפנות למקומות ציבוריים כגון קופ"ח או ישנם גם גופים הטפלים בטראומות ספיציפיות כגון נשים שעברו תקיפה מינית או נט"ל - נפגעי טראומה לאומית. בכל מקרה, המלצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

איזה טיפול מביניהם יכול להיות יעיל יותר וקצר יותר (אם בכלל) לטיפול בהסמקה רבת שנים כתוצאה מחרדה חברתית? (לעיתים קרובות ההסמקה מתרחשת בגלל מהפחד להסמיק). יש לציין שהחרדה אינה כתוצאה מטראומה ולכן ייתכן כי EMDR לא יתאים לי. מה דעתך? תודה

מעולים בעניין: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בהצלחה..

שירי שלום, ממליץ לך בראש ובראשונה לקרוא יותר על היפנוזה ועל EMDR. חסידי הEMDR יגידו שאמנם EMDR החל ממקום של טיפול בטראומה אך ניתן לשימוש גם בסימפטומטולוגיה חרדתית יותר מגוונת. חסידי ההיפנוזה יגידו שהיפנוזה יעילה יותר במצבים של תגובות סומטיות, כגון הסמקה. כך או כך מדובר על שתי טכניקות קצרות ויכולות גם להיות יעילות כשהן בשימוש של מטפל אחראי ומיומן. מטפל שכזה יראין אותך כדי להגיע לאבחנה מדוייקת יותר של החרדה ממנה את סובלת ויבנה לך תוכנית טיפולית אשר תתן מענה גם לסימפטום של ההסמקה ואולי גם לסימפטומים נוספים המאפיינים חרדה חברתית. בהצלחה, גדעון

שלום,טני נמצאת בשלב בחיים שבו אני כל יום כל היום חושבת על כסף ועושר והמצב הכספי שלי עוצר ממני לעשות דברים שאני צריכה ורוצה לדוגמא: לימודים אני עוזרת למשפחתי אני כיום בת 22 אני מוצאת את עצמי בדיכאון ולא שמחה וזה מעצבן אותי לחשוב על זה כל הזמן מה אפשר לעשות מצד אחד אני אומרת תודה לאל על הכל ומצד שני..... כבר לא יודעת איך להתמודד?????אני יודעת זה נשמע שאני מפונקת אבל ממש לא גדלתי בתנאים עם הרבה התמודדויות לחץ אודה לכם על צומת הלב

שלום גילאת, נשמע שכדאי לך לברר יותר לעומק מהם הרצונות והצרכים שלך, שנשארים כל-כך לא מסופקים בשלב זה של חייך. מה דעתך לפנות למרפאה קהילתית לבריאות הנפש באיזור מגורייך, ולהתחיל טיפול פסיכולוגי? אני מאמינה שהתנסות כזו יכולה לעזור לך לזהות מה עוצר אותך כעת, ואילו דברים את יכולה לעשות כדי להיות יותר מאושרת, למרות הקושי הכלכלי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם. יש לי שאלה: האם יש מכונים בארץ בייחוד בתל-אביב שדומים למכון סאמיט והכוונה היא למכונים של משרד הבריאות או פרטיים או שניהם ביחד חשוב לי המקום הטוב ביותר באיזור תל אביב והסביבה או לאו דווקא אני בן 19 אם הגיל יכול לעזור..........

שלום רפי, אני מניחה שזהו המשך להודעתך הקודמת, שעסקה בחרדה חברתית והסתגרות. נראה לי נכון ליצור קשר עם איש מקצוע באיזור מגוריך הנוכחי (למשל במרפאה הקהילתית הקרובה). בכל מרפאה כזו ישנם אנשי מקצוע שעוסקים בתחום של שיקום והפניות למכוני טיפול נוספים, ואני בטוחה שתוכל לקבל שם עזרה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, הייתי בטיפול שלוש וחצי שנים. בשנה וחצי האחרונות קיבלתי מהמטפלת שלי הנחה בתשלום עקב מצב כלכלי. היום יותר משנה אחרי סיום הטיפול מצבי הכלכלי השתפר ואני רוצה לשלם למטפלת את כל מה שלא שילמתי במהלך הטיפול. אני לא יודעת איך היא תגיב. מה דעתך?

שלום נעמה, כמו סוגיות אחרות הנוגעות לקשר הטיפולי, הדבר הנכון ביותר יהיה להעלות את מחשבותייך בפני המטפלת עצמה. קשה לי להעריך את תגובתה (התלוייה בגורמים רבים, ממאפייני האישיות שלה ועד הסיבות הספציפיות שהובילו אותה להציע תשלום מופחת). בכל מקרה, אני בטוחה שיהיו לכן שיחות מעניינות בנושא, ואשמח אם תעדכני אותנו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך אורנה ותודה על תגובתך, ההנחה ניתנה לי עקב כך שהתחלתי ללמוד. וכסטודנטית לא יכולתי לעבוד הרבה שעות כמו קודם. היא אף פעם לא עשתה עניין מכסף. כפי שכתבתי הטיפול הסתיים לפני יותר משנה כך שאני לא בקשר איתה אך אני מעוניינת להוקיר לה תודה. היה בינינו קשר מאוד טוב ואני מפחדת שזה אולי יהרוס משהו. אני ממש לא יודעת איך היא תגיב. את חושבת שיש סיכוי שהיא תראה את זה בעין לא יפה או משהו כזה? אולי תעלב? אין לי מושג מה היא תחשוב. ושוב תודה לך אורנה.

אני מזה שנים סובלת מדיכאון וחרדות קשות טופלתי בעבר עם פסיכולג ואין התקדמות ושינוי במצב לוקחת כדורים מזה חודשים אך ללא תוצאות אשמח אם תעזרו תודה מיכל

שלום מיכל, כדאי לחזור להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, וכן להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי שינויים אפשריים בטיפול התרופתי שאת מקבלת. חשוב לדעת שבמרבית המקרים של חרדה, הטיפול המומלץ הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי נוגד חרדה. לגבי הטיפול במצבים משולבים של חרדה ודיכאון, כדאי להיעזר בייעוץ פרטני. אני מאחלת לך הצלחה רבה בהתמודדות שלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום שמי ענת ואני סובלת מזה שמונה שנים מהתקפי פאניקה. הייתי פעמיים בטיפול אצל פסיכולוגים. הטיפולים היו מאוד טובים ועזרו לי ללמוד המון על עצמי. לפני שנתיים בערך קיבלתי התקף בעבודה ומאז החלטתי להתחיל טיפול תרופתי (סרוקסט). אני לוקחת כדור ליום ומרגישה מאוד טוב. מנהלת חיים נורמלים לחלוטין. לא מזמן קראתי את הספר: "ללא פרויד וללא פרוזאק" וגיליתי שם המון שיטות חדשות לטיפול בבעיה. מאוד מעניין אותי האם יש נסיון בארץ בסוגי טיפול אלו והאם אפשר לחיות ללא כדורים ולהיפטר מההתקפים הללו. תודה מראש ענת

שלום ענת, קודם כל כדאי לדעתי להתייעץ על כך עם הרופא המטפל ולשאול את דעתו לגבי מצבך והאם את יכולה לדעתו לנסות להפחית בתרופות ולנסות דברים אחרים. לגבי הספר- ד"ר שרייבר מדבר על שיטות שאפשר בהחלט למצוא אותם גם בארץ. הוא מדבר על EMDR, ואני מצרפת לך מאמר של ד"ר אורן קפלן שמסביר על השיטה (והוא גם מתמחה בטיפול זה ויש עוד רבים אחרים בארץ) http://www.psychologia.co.il/emdr.htm לגבי כיוונון השעון הביולוגי - את יכולה לעשות זאת לבד.. לגבי דיקור סיני ושליטה על הצ'י שהוא מדבר עליה - לא חסר מטפלים אלטרנטיבים בארץ שיכולים לעזור בכך. לגבי חומצות שומן אומגה 3 - יש 2 דרכים - או להגביר משמעותית את אכילת הדגים (וכדאי דגי ים רוויות שומן כמו סלמון / מקרל / סרדינים שהם בעלי אחוז גבוה יותר של אומגה 3) או שאפשר לקחת כמוסות - http://www.doctorteva.co.il/tevashop/index.php?cPath=90 ומה שנשאר זה הפרקים האחרונים שמדברים על אהבה, וגם את זה אפשר למצוא בארץ די בשפע. בהצלחה...

לקוקי ולאורנה תודה רבה. מבחינת רופא המשפחה אין צורך שאני יקח את הכדורים אך אני מפחדת להפסיק. האם ידוע למשהו מכם על מטפל בצפון שעובד באחת השיטות הללו ויש לו הצלחה וחיים ללא כדורים? תודה מראש ענת

שלום ענת, אין לי מה להוסיף על התשובה היפה של קוקי... אשמח אם תמשיכי לעדכן אותנו בנושא, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, יש לי ידידה קרובה שלאחרונה איבדה אדם מאוד קרוב אליה. תמיד היא הייתה דיכאונית כזאתי ומרבה להתלונן על מצבי רוח רעים. אולם עכשיו היא מרגישה ממש רע ואף מרבה לדבר על התאבדות. היא לא אומרת שהיא רוצה להתאבד או משהו כזה, אבל אומרת שאפשר להתאבד שלא מתוך סערת רגשות אלא פשוט לאחר הבנה שלא טוב בחיים יותר ושאין רצון להמשיך אותם. היא לא רוצה לשמוע על טיפול פסיכולוגי או אחר ואני חושש לה ולחייה כמובן. מה אתם ממליצים? אני מבין שקשה בלי טיפול אבל היא לא נראית לי דכאונית עד אובדנית - היא מתפקדת יופי, היא אפילו עובדת בעבודה נחשבת ומסתובבת עם חברות שלה וכל זה. מה לעשות איתה? קשה לי לנהל איתה שיחות על "התאבדות רציונלית" כמו שהיא מתארת, כי אני מפחד שמשהו יקרה. תעזרו לי. יוני.

שלום... כל האנשים חושבים מדי פעם על התאבדות... אבל לא כולם באמת עושים זאת... לפי דעתי תברר איתה למה היא מתכוונת כי עכשיו המצב שלה לא כל כך טוב בגלל איבוד יקר שלה ולכן, תחכה כמה זמן ובנתיים תשמור עליה שלא תעשה שום דבר לא רצוי ואם זה לא השתנה בעוד כמה אז תשכנע אותה ללכת לטיפול פסיכולוגי... מקווה שעזרתי! -מרווה-

אולי לא הייתי מספיק חמור. היא כותבת דברים מוזרים כמו רשימות של סיבות להתאבד (כאילו סיבות הגיוניות) בכדי שלאחרים יהיה יותר קל וגם כותבת מכתב לחברה טובה שלנו שאומר שאם היא תעשה משהו - אז היא מסבירה למה. היא בכלל לא נראית לי בסערת רגשות אלא נורא רגועה ולא שמחה. היא אפילו כותבת רשימות של למי להודיע - כל זאת בהסברים (כתובים) שלהראות שהיא עושה את זה צלולה ורציונלית ולא בהחלטה של רגע או משהו כזה. מה עושים?????

תמיד שבעלי נמצא בחברת אנשים, הוא מרבה איתם בדיבור, אינו משתף אותי לאחר מכן על מה שוחח איתם? תמיד אני צריכה לחלוב ממנו מילים. ביממה מדבר איתי בממוצע 5 דקות. האם זה נחשב להרבה? אני תמיד פתוחה וגלויה איתו ב ה כ ל. הוא טוען שהוא לא מרגיש צורך ולא מרגיש שזה חשוב לשתף אותי ולכן שותק. אותי זה מקומם. זה גורם לי להתרחקות ממנו מבחינה נפשית ומינית. כי האישה היא לא זונה. אנו 2 אנשים עובדים במשרה מלאה. כשהוא חוזר מהעבודה, אני תמיד מגלה התעניינות, "מה חדש"- תגובתו: אין חדש, אין משהו מיוחד. האם כשעובדים במקום עבודה אין כבר על מה לספר לאישה???? אני מרגישה לא מספיק חשובה בכדי שיוציא אנרגיה בדיבור כלפי, וגם מרגישה כאילו שהוא מסתיר ממני הרבה, בגלל היותו שתקן מדופלם, אבל רק איתי. הוא אומר שהוא לא אוהב לדבר והוא לא עושה זאת בכוונה. אם הוא לא דברן, אז איך עם אחרים הוא יודע היטב לפטפט/לפרלטט????. לעיתים קרובות אני מרגישה נשואה-בודדה. האם אני מגזימה שהתנהגותו גורמת לי לדיכאון, האם זה בסדר שבעל מרבה לדבר עם אחרים ואינו משתף את אשתו (מכסימום 3 משפטים???) במה שדיבר???. -תודה, וסליחה על האריכות-שולה.

היי את מתארת בדידות ביחסים קרים ולא משותפים. אם את מעוניינת לשנות את המצב משני אנשים שותפים לדירה למערכת יחסים זוגית כדאי לך לפנות לטיפול זוגי, גם אם איננו רוצה להשתתף בזה. ולא - 3 משפטים זה לא נורמלי, בטיפול תוכלו לבדוק המאין כל זה נובע, אולי זו בעייה ששניכם שותפים לה, וכך אתם מגיבים האחד לשני, אולי הוא סובל מדיכאון, או אולי הוא באמת כזה ואם לא יראה נכונות לטיפול, שינוי ביחסים, את תצטרכי לבדוק עם עצמך האם את מוכנה ליחסים האלה. בכל אופן- כדאי לפנות לייעוץ כדי שכל החלטה תבוא ממקום של הבנה וזמן. המון הצלחה.

שלום שולה, בהחלט כדאי לטפל במעגלים השליליים שנוצרים בינכם - מעגלים של עלבון והתרחקות. הציעי לבעלך להתנסות בטיפול זוגי, והתנסי בעצמך בטיפול פרטני. אני מקווה שבקרוב תוכלי לחוש הקלה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני כבת 32 ויש לי חבר מזה שנה וחצי. לחבר שלי לא הייתה מערכת יחסים סדירה וממושכת כמו שלנו מעולם (הוא כבן 33). הוא סיגל לו הרגל של צפייה מרובה בסרטים כחולים ובאתרי סקס (לגיטימי לחיי רווקות, אני מניחה). אני גיליתי את ההרגל הזה רק חמישה חודשים לאחר שהכרנו, כאשר גיליתי אוסף של כ350 סרטים.הייתי קצת בשוק, אך החלטתי להתעמת עמו בסוגיה, והוא הסביר לי את הצורך הזה ושלמעשה זו הדרך היחידה שלו לגוון. קשה לי עם זה נורא, ומאז אני אף עושה משהו אסור- עוקבת דרך המחשב אחרי הרגלי הצפייה שלו. כשאני לא בבית הוא כמעט תמיד צופה בזה. קצת על אופיו: הוא אדם קצת קר ואני מאוד חמה ואוהבת מגע.הוא אינו בעל יכולת להביע וורבלית, ולכן איני שומעת ממנו לעולם מחמאה או מילה טובה.כנ"ל גם במיטה- לעולם אינו אומר שהוא נמשך, פשוט כלום. אנחנו שוכבים בערך 1-2 בשבוע. וחיי המין שלנו בסדר גמור. אני זקוקה ליותר מזה (יותר מפעם פעמיים). יש לי תחושה שזה בא על חשבוני. האם תחושתי מוצדקת? האם יש לי סיבה לדאגה? מה עושים במצב כזה? האם אני יכולה לבקש ממנו מינון מבוקר, נגיד אחת-פעמיים בשבוע? האם זה לגיטימי לבקש דבר כזה?. אני בבעיה רצינית. אני מאוד מקנאה בהרגלל הזה שלו, כיון שאיני מקבלת ממנו פידבקים וגם מפני שהוא עושה זאת לבדו ומפנטז על בחורות צעירות כל הזמן. מהתייעצות עם סקסולוג הבנתי שסף הגירוי בעקבות הרגל כזה עולה וייתכן שבעתיד יווצר מצב שיהיה לו מאוד קשה להתגרות מיחסי מין רגילים. כשאני במחזור אנו לעיתים צופים בסרטים כחולים יחד, וזה דווקא נחמד, הבעייה נוצרת כשהוא צופה בהם לבדו והרבה. מה עושים? האם זה לגיטימי לבקש ממנו לעשות זאת מעט יותר? בבקשה עזרי לי. זה מטריד אותי מאוד. אלמונית.

שלום אלמונית, אני חושבת שכדאי ליצור הפרדה בין שני נושאים: הרגלי הצפייה בחומרים מיניים של בן-זוגך, שהיא סוגייה פרטית שלו, והמיניות המשותפת שלכם, שכשמה כן היא - משותפת לשניכם. ההפרדה הזו נחוצה משום שהבעיות לא בהכרח נובעות זו מזו (כלומר, יתכן שהמיניות המשותפת שלכם יכולה להשתנות באורח חיובי, מבלי שבן-זוגך ישנה את הרגלי המיניות הפרטית שלו). נראה לי נכון להתחיל לדבר על המיניות המשותפת שלכם - מה אתם אוהבים בה ומה פחות, מה הייתם רוצה לשנות, למה אתם זקוקים וכן הלאה. בהחלט כדאי לשקול, לצד השיחות האישיות שלכם, לשוחח גם עם מטפל זוגי שיוכל לכוון אתכם לנקודות מרכזיות בדיון. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום דוקטור קוראים לי רפי אני בן 19 וחצי גר במקום בודד ליד ים המלח... אני סובל מחרדה חברתית קשה ,ומחרדה מכל מה שקשור "להובלת צעד אחד קדימה", אני אפילו לא יודע מה המונח הרפואי לבעיה. ידוע לי שבתהליך ההתבגרות שעברתי בעצם נהרס לגמרי כל מה שהייתי צריך ללמוד להתמודד איתו ובעצם לא הצלחתי להתמודד עם כלום למרות רצוני המאוד חזק! ואני מדבר בראשונה עם ההתמודדות שלי עם החברה לא הצלחתי להתחבר עם החברה בכל מסגרת לימודית שהייתי בה כולל טיפולית החברה התרחקה ממני ולעתים קרובות נטפלה אליי . לא הצלחתי להתמודד עם גופי כאשר בתחילת תהליך ההתבגרות גופי הלך והשמין (בעקבות זה גם לא יצרתי קשר חברתי אלא התעללות חברתית וביטחון עצמי נמוך) . כל זה הביא אותו למשברים ככה שאחד רודף תשני ומקושר לשני . יחד עם המשברים ליווה אותי תהליך שעכשיו אני מודע שבעצם היה תהליך של פחד,בריחה ,נסיגה,חוסר התמודדות,לחץ מתח עצבנות, שהלך והתעצם ממשבר למשבר עד שבמשבר באחרון לפני שנתיים וחצי הוא התפוצץ בשיא החוזק.... . כעת אני בבית בעל כורחי כבר שנתיים וחצי אני לא מסוגל לצאת לא מסוגל ליצור בכלל קשר חברתי גם עם החברים הבודדים שהיו לי ... ,תמונות מרגעי המשברים עולות ומשגעות אותי אני לא עושה כלום חי בלחץ מתמיד בגלל המציאות שאני לא מסוגל לחיות איתה אך גם לא מסוגל לעשות אצבע אחת קדימה בקשתי היא לפי מה שתארתי לך בצורה מקיפה על מצבי מהו המכון \האדם\המוסד שיוכל לעזור לי בצורה הטובה ביותר גם אם הוא פרטי ועולה הון יש לי וזה לא הבעיה (אני מקבל קצבת נכות מלאה )

שלום רפי, נראה לי נכון לפנות לשתי התייעצויות: אחת עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, והשנייה עם פסיכיאטר. לאחר התייעצויות אלה תוכל להגיע להחלטה על תוכנית טיפולית משולבת, שיכולה להיות מאוד יעילה. לגבי פנייה ספציפית לאנשי מקצוע באיזור הדרום, לצערי לא אוכל לסייע בכך, אך אני מקווה שמשתתפים נוספים בפורום יגיבו בקרוב. אני מאחלת לך הצלחה רבה בדרך העומדת בפניך, אורנה ראובן-מגריל

הפנייה היא למשתתפים בפורום וכמובן למנהלים אני מבקשת את עזרתכם בהמלצה על פסיכולוג קליני ראוי בתחומו מאזור הצפון (עכו , נהריה) תודה מראש וכן תודה על התשובה הקודמת מליאת.

גלי, באתר "פסיכולוגיה עברית" יש מאגר פסיכולוגים, שם תוכלי לחפש עפ"י אזור מבוקש. בהצלחה ליאת

אפשר לחפש שמות באתר של הסתדרות הפסיכולוגים או ב"דפי זהב" (ספר טלפונים) אבל אין כמו המלצה אישית ממישהו שאת סומכת עליו ושמכיר פסיכולוג טוב!!! והכי טוב- לקבל המלצות ממטופלים מרוצים של אותו פסיכולוג!!! http://www.psychology.org.il/hpi/Phonebook.asp

נעשה לי עוול ע-נ-ק והעיפו אותי מהלימודים באוניברסיטה. למרות העובדה שלא "לקקתי דבש" שם, הייתי מוכנה לסבול בשקט העיקר לסיים את התואר שרציתי. כשהועפתי מצד אחד שמחתי שהסבל שלי הסתיים אבל גם הרגשתי שאכזבתי את עצמי, הרגשתי כישלון, אפס, אבודה ומיואשת. לקח לי הרבה זמן לחזור לחייך, ושזה יבוא ממקום אמיתי בלב. ההחלמה לקחה הרבה זמן ועברתי שלבים קשים. אני שנתיים אחרי ועדיין בוכה. לא רציתי לשמוע על לימודים גבוהים ופשוט רציתי שקט. אילולא אמי שלחצה עליי להמשיך הלאה, לא הייתי נרשמת ללימודים (במקום אחר כמובן ובמקצוע אחר) ואז בטוח הייתי שוקעת בדיכאון חמור יותר ממה שהייתי (לא הייתי מסוגלת לאכול מרוב צער, נדודי שינה...). הבעיה היא שיש לי ידידה משם שעברה את מה שאני עברתי רק הרבה אחריי והיא סובלת כמו שסבלתי. כשאני מדברת איתה אני מבינה שהיא עוברת את מה שעברתי. ההחלמה שלי הייתה בזכות זה שעברתי תהליך טבעי (תקופה של הדחקה והכחשה, אח"כ האשמת כולם חוץ מעצמי במה שקרה, האשמת עצמי, השלמה מסויימת שאני לא אשמה...). תהליך קשה אבל כשעברתי אותו ידעתי שעם הזמן אני אהיה בסדר. השאלה היא אם לעזור לחברה שלי מהניסיון שלי ? לשתף אותה מראש בשלבים שעברתי עד ה"החלמה" או שזה יגרום לה אולי לפסוח על שלבים שהכרחי שהיא תעבור? כאחת שסבלה אני רוצה שהיא לא תגיע למצב שהייתי בו. איך הכי טוב לעזור לה "לצאת" מזה. המושחתים שפגעו בנו לא חשבו על ההשלכות של מעשיהם ואנחנו עכשיו נאבקות עם הכאב. ממש מרגיז.

שלום לך, הצטערתי לקרוא שנאלצת להפסיק את לימודייך. ללא קשר לנסיבות שהביאו לכך, אני בטוחה שמדובר בחוויה קשה. כמה טוב שהצלחת לחזור ולחייך, ולשקם את חייך במסלול אחר (שאולי בכלל יותר מתאים לך). כיום, חברתך מתמודדת עם חוויה דומה, ואת תוהה האם וכיצד תוכלי לעזור. זוכרת כמה אמא עזרה לך? אני חושבת שהידיעה שאת לא לבד, שיש מישהו שממשיך להאמין בך וביכולות שלך, שיש מי שמעודד אותך להמשיך ולנסות שוב - זוהי עזרה ממשית. כחברה קרובה, בהחלט יש מקום לתמוך ולנחם, להביע אמון ולעודד. אולי לא תחסכי לה את התהליך, אבל בהחלט אפשר להקל בתחושת העלבון, הכאב והאכזבה. בשביל זה יש חברים, לא? בהצלחה לשתיכן. ליאת

היי למה העיפו אותך מהאוניברסיטה מה קרה באיזה תחום למדת? גם אותי העיפו ממוסד להוראה פשוט לא השקעתי וקיבלתי ציונים נמוכים מה שאני יודעת בטוח שבחיים לא אחזור למקצוע הזה יותר מראש לא התאים לי הוראה אשמח אם תשתפי אותי קצת

ליאת שלום ברוכה הבאה לפורום, נהנתי לקרוא את תגובותייך.. אני בת 34, אם לשלושה ילדים, לפני חצי שנה ילדתי את בתי התינוקת, כל זה על רקע של הסבה מקצועית שאני עושה, הסבה דורשנית ובעלת השקעה רבה. אני חיה בלחץ א ט ו מ י: להיות אמא, להכין שיעורים עם הילד, לקחת לחוגים, לקרוא מאמרים, להניק את התינוקת, לגשת לבחינות, לנקות קצת את הבית, לצייר עם האמצעית,,, ומה לא. מצד אחד אני רוצה להיות אמא, מצד שני אני לא רוצה להפסיק ללמוד, אני כל כך נהנית וסוף סוף מתחברת למשהו שאני לומדת ורוצה מאד לעסוק בו, כך שלהיות מאה אחוז בכל תחום הוא בלתי אפשרי והמחיר שאני משלמת: לומדת על חשבון הילדים, הוא לא פשוט, אך אני לא מוכנה לוותר ונקיפות המצפון שלי חוגג... העניין הוא שלפני יומיים קיבלתי ציון "נמוך" מבחיניתי, זה הוציא לי את כל האויר מהמפרסים, אני משקיעה, ולומדת בלילות להוציא ציונים טובים בכדי שאוכל להמשיך בלימודים מתקדמים אם ארצה, ופתאום כל מה שהשקעתי כאילו יורד לטימיון, כאילו משהו התפקשש לי נורא ואני לא יודעת מה וזה מחדד את הדילמה ואת המהות של כל מה שאני עושה, ומנגד עומדים הילדים והסבלנות הקצרה שלי כלפיהם , בגלל המתח הנלווה ללימודים. אני תוהה מה אני עושה ולאן עלי לפנות, ברור לי שאני ממשיכה ללמוד, אך משום מה אני מדוכדכת מאד, קשה לי לקום בבוקר, כאילו אני במצב של דכאון, ויש לי מועקה גדולה מאד בלב, אני מתפרצת על הילדים בקלות וממש לא מגיע להם כי הם מ ד ה י מ י ם.. אני הארכתי במילים, לא יודעת מה בדיוק רציתי לשאול, אולי קצת לחדד. את חושבת שאני אולי בדיכאון? מה בעצם התחדד אצלי כשהציון איכזב, מה התנפץ? תודה על הקריאה ניבה

ניבה יקרה, אכן לחץ א ט ו מ י ! כשקראתי את דברייך, חייכתי. כי את מתארת משהו כל כך מוכר. להיות אמא במשרה מלאה, זו משימה קשה. להיות אמא לתינוקת בת חצי שנה, עם עוד שני ילדים בבית, זאת משימה קשה מאד. להניק כל כך הרבה זמן - זאת השקעה נכבדה. ויחד עם כל זה גם ללמוד - זאת כבר גבורה. ובכל זאת, את מציינת שאת מצליחה לקחת לחוגים, לצייר עם הבת, לעשות שיעורים עם הבן הגדול, ולקרוא מאמרים. כשסיפרת שקיבלת ציון "נמוך" מבחינתך, הצלחתי להבין מבין השורות, שזה כנראה לא באמת ציון נמוך, אלא רק "לא מספיק גבוה". כל מי שלמד לימודים גבוהים, מכיר את המרוץ המשוגע של סוף סמסטר. אבל כולנו יודעים גם, שלא כל ציון מאכזב "מוריד לטמיון" את כל ההשקעה. באמת לא שאלת שאלה ספציפית, ובכל זאת, אשמח להזכיר לך: 1. אפילו את, ניבה, לא "סופרמן". וכמו שאמרת יפה, להיות 100% בכל תחום זה פשוט לא אפשרי. מותר לנו קצת לזייף פה ושם. 2. לא מוותרים על משהו שאוהבים כל כך (לימודים במקרה שלך), גם אם לתקופה מסוימת התפקוד שלנו בתחומים אחרים אינו מושלם. אם זה נורא מכביד, אפשר להפחית מעט את הקצב, ו"למשוך" את הלימודים עוד שנה. 3. אמהות עובדות/לומדות סובלות תמיד מנקיפות מצפון. זאת אכן לוליינות לא פשוטה. אבל אפשר עם הרבה אהבה (לא פינוק!) לפצות על השעות בהן את עסוקה. זה שהילדים שלך כל כך מדהימים, כפי שציינת, מעיד משהו על איכות הטיפול בהם, לא? 4. אמהות שמתמסרות בהתלהבות אמיתית לפרוייקט של לימודים מאוחרים, משמשות מודל נהדר לילדיהן. (כאן תחשבי על דוגמא אישית שאת יכולה לתת לילדים שלך, גם באופן בו את מתמודדת עם ציון שאינו מושלם...). 5. בסוף כל תקופת מבחנים יש חופשה. נצלי אותה להנות כמה שיותר עם הילדים. הם, בסופו של דבר, הדלק שייתן לך כוח לעוד שנת לימודים. 6. (העצה הכי חשובה!): דעי לקבל עזרה! לא אמרת כלום על בן זוגך, אבל במידה והוא שם, דעי להאציל סמכויות. גם סבתות יכולות להיות שימושיות מאד בתקופות כאלה. אני מאחלת לך המון המון הצלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך, באמת אני רואה יותר את הכיוון של "אני בסדר" ואולי אני באמת קצת "סופר וומן". לצערי, איני יכולה להסתמך כל כך על עזרתו של בן זוגי, היות והוא עובד, הוא כרגע המפרנס היחידי, כך שאני חייבת לנסות להסתדר לבד, ככה הייתי תמיד, למרות שזה מאד קשה ולפעמים הייאוש והבקשה לעזרה כל כך גדולים, אבל בולעים צפרדעים די גדולים בדרך... הרי גם לו יש את המועקות משלו מהעבודה, אחריות ולחץ ואיך אני יכולה להפריע לו "בקטנות". כרגע מטריד אותי הדכדוך בו אני נמצאת, המחנק והצעקה שאולי לא יוצאת כי אין לאן ולמי כשכל כך הרבה זוויות רגישות סביבי... תודה

ניבה, מהודעתך הראשונה התקבל הרושם שמדובר בדכדוך של יומיים, מאז קיבלת את אותו ציון מאכזב. את בהחלט נשמעת תחת מעמסה כבדה, אך למרות זאת, את מתארת את עצמך כמי שמצליחה להנות מאד מהלימודים, לתפקד ברמה טובה בכל התחומים. למרות זאת, המצוקה העכשווית מדאיגה אותך. האם הסתיימה תקופת הבחינות שלך? האם את בחופשה כרגע? כמה זמן נמשך הקושי לקום בבוקר? אם התופעות הללו נמשכות מעבר למספר ימים, אפשר לעשות הערכה מחודשת, אולי בעזרת איש מקצוע. אני לא יודעת היכן את לומדת, אבל אם סטודנטית באוניברסיטה, ניתן לפנות לשרות הפסיכולוגי שבדקאנאט, ולקבל עזרה בעלות נמוכה יחסית. חזרי לעדכן אותי מה שלומך ליאת

זקוקה דחוף למידע על סדנאות או כל מקום אחר שבו יכולים לעזור לי להתמודד עם התפרצויות זעם אלימים מהם אני סובלת . אולי סדנא לשליטה בכעסים אם יש כזה דבר

מילי יקרה כמו שכתבתי ממש לפני מס' שעות (להודעה "אימפולסיבי"), ההכרה בכך שקיימת בעיה היא צעד חשוב לקראת שינוי. ישנן, כאמור, שיטות התנהגותיות המקנות כלים להרגעה ושליטה עצמית. אפשר לפנות למטפל בשיטה התנהגותית-קוגניטיבית, או לפנות למכונים המתמחים, בין השאר, בשליטה בכעסים. יש מכונים פרטיים המסובסדים ע"י קופות החולים (אני עצמי מצאתי כאלה ב"גוגל". יש להקליד בחיפוש "שליטה בכעסים"). לעיתים מתקיימות סדנאות קבוצתיות בתחנות לייעוץ משפחתי. לאחר שמשיגים יכולת טובה יותר לשליטה עצמית, כדאי לנסות ולעמוד על המקורות לזעם, במסגרת טיפול דינמי. כל הכבוד על ההחלטה לקום ולעשות מעשה! בהצלחה ליאת

אחותי בת 34 גרה עם ההורים, אינה עובדת כבר מספר שנים מסתגרת בבית ונמנעת מקשרים חברתיים. כל ניסיונותי לעזור נדחו בצורה תקיפה. ברור לי שהיא זקוקה לעזרה מקצועית, אולם היא לא מוכנה לשמוע על כך. מה עושים? כציד שוברים את המעגל?

לאחות המודאגת, אכן סיפור עצוב. להסתגרות והימנעות כמו שאת מתארת יכולות להיות סיבות שונות. לעיתים קרובות מדובר בסוג מסוים של חרדה (חרדה חברתית, חרדה כללית, או אפילו התקפי חרדה חוזרים). יתכן שמדובר בדיכאון. ויש, כמובן, גם אפשרויות נוספות. לעיתים קרובות, אנשים מסוגרים ומפוחדים כלל אינם מודעים לעובדה שאפשר לעזור להם. לפעמים הם מתביישים, לפעמים חושבים שהם "משתגעים". לפעמים הדאגה והתוכחה של המשפחה הקרובה מעצימה את החרדה שלהם. במקרה של אחותך, לא ברור מוקד הקושי. אולי תנסי לספר לה על קיומנו? אולי הפנייה אלינו, באמצעות המחשב, תהיה פחות מאיימת עבורה? אשמח להיות לעזר, מכאן ליאת.

מצבי המשפחתי והמקצועי שונה מאד. אני מניחה שזה לא תורם לתקשורת בינינו (לעיתים קרובות היא מסרבת לשוחח עימי). אמי מלאה רגשות אשם ואחותי מנצלת זאת היטב. ברור לי שאחותי לא תפנה אליכם או לכל גורם מקצועי אחר, ומאידך אנו חשים שהיא זקוקה לעזרה .. האם ישנם מאמרים/ספרים העשויים לסייע? באילו אמצעים נוכל לרכוש כלים בכדי להתמודד עם הבעיה שמחריפה כמובן עם השנים?

שלום לעיתים קרובות אני נוטה להתפרץ מעצבים אם בבית או במקום העבודה, מכיוון שאני עובד מספר חודשים במקום העבודה החדש אני פוחד שזה יגרום לי נזק. כלומר למרות שאני משקיע ותורם בעבודה, לא יראו בעין יפה התפרצויות אלו במשך הזמן. כמו כן אני רוצה גם להימנע ממצבים אלו ליד אישתי והילדים הקטנים שלי. מה ניתן לעשות?

שלום עמית, אתה מתאר מצב של קושי לווסת את עצמך במצבים של כעס או תסכול. ההתפרצויות אכן גורמות סבל מיותר, שעלול לעלות במחיר תעסוקתי ומשפחתי. אני שומעת שאתה מכיר בכך, ומבין שכדאי לטפל במצב. זה צעד חשוב מאד מאד! למרבה המזל, יש טכניקות טובות באמצעותן ניתן לאמן אנשים לשלוט בכעס, ולמתן במידה רבה את התגובה הסוערת. מדובר בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, המתרגלות את המטופל (ולפעמים גם את משפחתו) ברכישת דפוסים חדשים להתמודדות עם קונפליקט. כדאי לחפש באזור מגוריך מטפל המתמחה בשיטה זו. לעיתים, במסגרת המרפאות הציבוריות, מתקיימות סדנאות קבוצתיות לשליטה בכעסים. שווה לבדוק. בהצלחה ליאת

שלום איני יודעת אם זה הפורום הנכון אך יש לי 3 שאלות : 1. אני מעוניינת ללכת לפסיכולוג ורציתי לדעת מה דעתכם לגבי הפסיכולוגים של כללית משלים , האם זה רציני , איזה מן פסיכולוגים רציניים ירצו להיות חלק משיטה שכזו. כי אולי אלה דווקא פסיכולוגים לא כל כך טובים שאין להם לקוחות ולכן הם מצטרפים לרשימת הכללית? (האם אני פרנואידית?) 2. איך אני אמורה לדעת שהפסיכולוג אליו אני פונה הוא טוב , מה לשאול , מה אני צריכה לוודא שלא עומד בפני איזשהו שרלטן? 3. האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוג/ית טוב באיזור הצפון (נהריה...)?

שלום גלי, את בהחלט לא פרנואידית. כולנו רוצים לדעת שאנו מטופלים רק ע"י מי שהוסמך לתפקידו. מסיבה זו, חשוב מאד לוודא מהי הכשרתו של המטפל, מהו הניסיון שרכש, והאם הוא רשום כחוק כמי שרשאי לתת טיפול נפשי. בנוסף, ישנן גישות טיפוליות שונות, ומטפלים המתמחים בתחומים ספציפים - ויש להביא מידע זה בחשבון כשאנו פונים לקבל עזרה. במסגרת קופות החולים עובדים פסיכולוגים ומטפלים שהוכשרו כחוק, ועומדים בכל הסטנדרטים הנדרשים מאיש מקצוע. מטפלים רבים מאד, טובים ורציניים, בוחרים להיות חלק ממערכת ציבורית, מתוך מגוון שיקולים כגון עבודה בצוות, תרומה לקהילה, המשך התפתחות מקצועית, ועוד. אם תחפשי בפורום שלנו, תוכלי לראות שבעבר הייתה התייחסות לנושא "כיצד בוחרים מטפל". תוכלי לעשות זאת באמצעות המקש 'חיפוש בפורום זה'. אני יכולה להזכיר גם את ספרו של דרור גרין "טיפול נפשי, מדריך למשתמש", בו הוא מפרט, צעד אחר צעד, את הדרך להגיע לטיפול מוצלח. אני מאחלת לך הרבה הצלחה במסע שלך אל תוך עצמך. המאמץ משתלם! ליאת

אני עובדת בעבודה שאני לא בא לי עליה יותר ומרגישה חסרת כל ביצוע מצד אחד אני רוצה להיתפטר אבל מצד אחד רוצה שיפטרו אותי בשביל פיצויים אחרי וותק של שנתיים אני רוצה לגור לבד אני מרויחה קרוב ל5 בחודש ולא נעים לי בבית לא יודעת מה לעשות מרגישה אובדת עצות ואני גם עוזרת מבחינה כספית בבית ?????? עזרה דחוף אני לא נהנת מהחיים בשיט אני בת22 אשמח אם תוכל לענות לי מכל הלב

הי אביבית, נראה לי שיש לעשות סדר בדברים ותוכנית מסודרת. 1. את רוצה לעזוב את העבודה 2. את רוצה לעזוב את הבית ולגור לבד. 3. לא טוב לך, אולי בגלל 2 אלה ואולי בכלל. נראה לי שאת צריכה לעשות רשימה של דברים לעשות: - חפשי לך עבודה חדשה לפני שאת עושה צעד לעזיבת הישנה. - יש לברר מבחינת החוק ומבחינת המקום בו את עובדת, לפעמים מקבלים פיצויים גם כשעוזבים - בדקי את החוזה שלך - זה צריך להיות כתוב, במה את עובדת? -תתחילי לברר על דירות, אפילו עם שותפים, באיזור בו תרצי לגור - ותראי כמה כסף את צריכה בכדי להסתדר בחודש - ותראי אם את יכולה לעמוד בכך. אני הייתי מציעה 2 דברים: הראשון הוא להסתדר מבחינת עבודה ורק אחר כך לעבור דירה, כי אם תמצאי את עצמך ללא עבודה בבית חדש - ולבד- זה יהיה קשה. ודבר שני תתחילי ללעשות צעדים לכיוון שינוי - כל זה כבר יעשה לך להרגיש יותר טוב ולהתעודד. בהצלחה...

אביבית יקרה, אנשים צעירים, בגילך, אכן מרגישים לעיתים קרובות על פרשת דרכים. את מתארת חוסר סיפוק במקום העבודה שלך, וקושי להינתק מבית ההורים. היית רוצה לעזוב לדירה משלך, אבל זה כרוך בהוצאה כספית גדולה. בנוסף, עזיבת בית ההורים מעוררת רגשי אשמה, כי את תורמת את חלקך לתקציב המשפחתי. את אכן עומדת בפני החלטות לא פשוטות, וכמו שנאמר כאן, כדאי לעשות סדרי עדיפויות. אני חושבת שלא כדאי להתמודד עם הרבה שינויים בבת אחת, ולכן ממליצה לך להחליט איזה מבין הבעיות "לוחצת" יותר, ואיתה לנסות להתמודד בדרך שקולה ואחראית. כמובן שאפשר ללוות את התהליך בעזרה מבחוץ, כמו למשל לפנות לייעוץ תעסוקתי שיסייע בבחירת עבודה שתהלום את כישורייך ואישיותך, או לשקול טיפול פסיכולוגי שילווה את תהליך עזיבת בית ההורים. חשוב לזכור ששינויים בחיינו, גם כשהם צפויים ונורמליים - כמו במקרה של החלפת מקום עבודה או עזיבת בית ההורים - כרוכים לעיתים קרובות בתחושות בלבול ומצוקה, וברוב המקרים תחושות אלה חולפות כשחוזרת היציבות. אני מאחלת לך הצלחה בדרך החדשה בה תבחרי ליאת

שלום נתקלתי באחד הפורומים ביחס מוזר של אחד הגולשים מישהי ענתה לבחורה עפ בעיה לפני שהרופ ענה וציינה את גילה הצעיר ומאז פשוט אותה בחורה שענו מתייחסת בזלזול בלתי יאומן לבחורה אומרת ששפתה דלה שהיא חושבת שמבינה מכל דבר ושהיא סתם צעירה ואין לה ניסיון ואגב אותה בחורה שנענתה דואגת לציין כל הזמן עד כמה היא יפה עתירת ניסיון ואקדמאית האם זה נראה לכם בסדר? האם ככה צריך להתנהג עם אנשים תמימית שרק מנסים לעזור?

מה אתם מצפיםן? זה חופשי, זה בחינם, כל אחד יכול להתהולל ולהעמיד פנים, תפסיקו להרגש מכל מני מעמידי פנים, זו המדיה...

שלום אילנית, כמו שמיסי ציינה, האינטרנט היא רשת ענקית, המאפשרת למיליוני אנשים גישה חופשית כמעט לכל אתר בארץ ובעולם. כמו שבעולם המציאותי ישנם אנשים שונים, עם הרגלים ונימוסים שונים, כך גם בעולם הוירטואלי. האנונימיות של ה"חיים ברשת"- כאשר אין אנו רואים, פנים אל פנים, את מי שמולנו - מאפשרת קרבה גדולה ופתיחות, אך לפעמים גם תוקפנות וזלזול. הבה נקווה שלפחות משתתפי הפורום הזה, יקבלו על עצמם לנהוג כבוד בכל אדם, למען כולנו, כאן ובעולם שבחוץ. יום נעים ליאת

אני בן 23 ...נמאס לי כבר מאמא שלי ...מחד יש בינינו אהבת נפש ואפילו סימביוזה מסוכנת מאידך אני עברתי שינוי גדול בצבא וע"י פסיכולוג לאישיות הרבה פחות לחוצה ורגשנית לפחות כלפי חוץ ...לדוג :אני טס לחול ואימי מרוב דאגה קנתה לי ציוד שאיני זקוק לו ב2000 שח ...כל מיני תכשירים..קיבלתי עצבים ...וזה לא פעם ראשונה שהיא עושה את זה .אחרי זה היא בןכה שאין לה כסף ולווה ממני ..(אחרי שקנתה ללא היכר ובלחץ דברים).המוכרים ביצעו עליה מניפולציות רגשיות כמובן ואני יודע כי אני איש מכירות . נמאס לי כבר ואני בז לרגישות המוגברת שלה לפחד שלה לנהי המתמשך בחייה.כלפי חוץ היא יעני חזקה ובבית ישר נלחצת מכל דבר שקשור בי כאלו לא יודע מה.........אנ י חש אשם על שקנתה את הציוד הטיפשי האישי במקום לחסוך לתרופות שלה-היא חולה בסרטן גם..נמאס לייייייייייייייי למה היא לא יכולה לפעול ע"פ הגיון ? שתשתנה כבר

אמיר יקר, אמהות לא תמיד נוהגות על פי ההגיון. תיארת את הקשר שלכם כ"אהבת נפש" מצד אחד, אך גם כ"סימביוזה מסוכנת". שמחתי לשמוע שהצלחת, בעזרת טיפול פסיכולוגי, לחולל שינוי, והנסיעה הקרובה מעידה ככל הנראה על מגמה של השתחררות מהסימביוזה. עם זאת, נסיעה לחו"ל היא דבר שנוטה להדאיג אמהות (וכמו שאתה מציין, יש תעשייה שלמה שמתפרנסת מזה). אני מניחה שהקניות של אמא, גם אם נראות כלא הכרחיות, מסייעות לה להתמודד עם הנסיעה הקרובה, ונותנות לה תחושה של שליטה מול האי-וודאות והדאגה. קבל זאת באהבה וסלחנות. אני מאחלת לך טיול נעים ובטוח, ולאמא - הרבה בריאות. ליאת

מהי שפיכה מעוכבת? מהו פסיכוסקסולוג? מהי שיטת הטיפול שלו? תודה

שלום לך, פסיכוסקסולוג הוא מי שמתמקד בעבודתו הטיפולית בהיבטים הפסיכולוגיים הקשורים בתפקוד המיני, נוסף על ההיבטים הפיזיולוגיים. לתשומת לבך, באתר זה קיים פורום סקסולוגיה אותו מנהל פסיכוסקסולוג. הוא בודאי ישמח לענות לך על שאלות מתחום עיסוקו. בברכה ליאת

שלום קוראים לי מעיין אם את זוכרת...אני במצב מסויים של דיכאון לא יודעת איזה ולא יודעת כלום...אתמול והיום הרגשתי ממש רע,רק רציתי למות...אני כל הזמן חושבת על המחשבות האלה בראש שלי,כל מיני דרכים איך להרוג את עצמי, והכל בראש ,לא יודעת...אני צריכה מספרים של פסיכולוגים באיזור המרכז אם מישהו יודע...אין לי אומץ ללכת באמת לפסיכולוג אבל אני ישמור אותם למקרה שיהיה לי אומץ קטן(הבעיה היא גם שאני רוצה אם כבר לפתור את הבעיה שלי אז בלי שאף אחד יידע,לא הורים לא חברים,וזה נראה לי לא אפשרי אבל אני חייבת לפתור את זה כך,כי אם זה לא אפשרי אז נראה לי שאני לא יפתור את זה בחיים ו...אולי מתי שהוא ימות או משהו כזה...את מבינה אני חייבת שזה יהיה אפשרי...)אני כבר לא יודעת מה לעשות,אתמול בערב כל כך רציתי למות...הייתי כולי עצבנית,והרגשתי איך הלב שלי דופק בכל הגוף ו......ולפעמים כל כך רע לי עמוק בפנים שאני מעדיפה הרבה פעמים למות...כל הזמן אומרים את המשפט הקבוע "אולי את צריכה ללכת לטיפול" ,בפורומים כמובן(כי אף אחד כולל הורים כולל חברים לא יודע מה אני מרגישה...)ואולי אני מחפשת תשובות כאן ואולי אני פשוט צריכה לדבר עם מישהו שיבין אותי ולא נראה לי שיש מישהו כזה אז אני מנסה בפורומים...אני חוזרת מחר לצבא לשבועיים,לא יודעת איך אני יעבור את זה,מקווה שבשלום...אוף אין לי כוח יותר לחיות את החיים או להתמודד איתם...... תודה על ההקשבה מעיין...

לתחושה כזאת יש סיבה. תנסי להבין עם עצמך מה גורם לזה. ואז תנסי לחשוב איך ניתן לפתור את מה שמציק. ואז אולי הרגשתך תשתפר. לפעמים כשלא יודעים מה מציק כ"כ זה הגורם שמפריע לשיפור ההרגשה שלנו. (לפחות אצלי זה כך)

מעיין שלום, אם את חיילת אז את יכולה לפנות לקב"ן היחידה שלך. באופן דיסקרטי, ללא ידיעת ההורים או החברים. כך תוכלי שמישהו מקצועי יקשיב לך וינסה גם לעזור. אם את לא יודעת איך ואיפה, רופא היחידה שלך יוכל לכוון אותך. ממליץ לך בחום למצוא את האומץ כדי לעשות את הצעד הזה. בברכת חזקי ואמצי, גדעון

אבל הקב"ן לא יכול להעיף מהצבא?או מהתפקיד?אני לא יודעת באילו צעדים הוא ינקוט וזה מפחיד אותי...

שלום! מישהו יודע כיצד אני יכולה להגיע לד"ר יורם יובל? או לחלופין להמליץ לי על פסיכולוג טוב באיזור ירושלים. תודה

שושי שלום, למיטב זכרוני נשאלה שאלה דומה לפני מספר חודשים וניתנה תשובה מאחד ממשתתפי הפורום עם הטלפון של ד"ר יובל בקליניקה שלו. השתמשי בפונקציית ה"חיפוש בפורום זה". או המתיני לתשובות משתתפי הפורום. בברכה, גדעון

תנסי 02-5790911

היי דר' בעייתי היא כזו: אני עובדת כ-3 שנים במקום עבודה מסודר לא מרוצה מהרגע הראשון שנכנסתי אליו בשל אופיו.איני טיפוס מוכרן והעבודה דורשת זאת בתוקף.משכתי את הזמן ואלי זה יזקף לזכותי כי איני זוכרת ולו יום אחד בו הגעתי בכיף או חזרתי מהעבודה רגועה.נהפוך הוא מעולם לא הייתה בי רגיעה...תמיד מתח וכעס ליווה אותי בדרכי ובשהותי בעבודה.יש לציין שהעבודה מחייבת מפגש עם קהל ללא הפסקה מה שמאוד מקשה עליי כיוון שאיני ממש סבלנית עם הזולת ודי לא מקבלת כשלא מבינים מה שאני מסבירה. אני בקונפליקט אחד מהבחינה של רצוני העז כן לאהוב ולקבל את העבודה שכן אני מקבלת תמורה כספית יפה ונהנית ממסגרת שרבים היו שואפים להיכנס לתוכה אך איני יכולה להתכחש לתחושותיי הקשות בעקבות אותה מסגרת.שכן אני מרגישה לחוצה ושקשה לי מאוד להתמודד ולעשות שינוי חד על מנת להיטיב עם המצב. החלטתי לגשש מה אקבל במידה וארצה לעזוב.הסברתי שאיני מפיקה את המאה אחוז מצידי ורצוני להיות כנה ולומר "אפסו כוחותיי".הוסבר לי שלא אקבל דבר דהיינו פיצויים.מאוד נפגעתי כי חשבתי לתומי שברוב הזמן כן נתתי מעצמי והייתי טובה ועובדה לכך היה הרצון לקדם אותי ולכן ציפיתי בייחוד לאור פנייתי בנועם ולא במלחמה לקבל את המגיע לי.הוסבר שלא כך.אלא אם אפוטר והם לא מעוניינים בכך. מאז..יש לי רק הרגשה רעה יותר. המנהלת נכנסה לברוגז, עושה לי פרצופים בקושי מתייחסת.היא חושבת שאני עושה דווקא על מנת שיפטרו אותי ולכן כנראה מנסה לשבור אותי קודם.אני לא ממש יודעת כיצד לנהוג.אין לי עבודה אחרת המצב התעסוקתי לא בשמיים...ולכן אני חוששת מאוד. האם עליי לנהוג בצורה כזו שאקבל פיצויים? האם עליי לעזוב טרם מציאת עבודה רק כדי להרגיע את נפשי? האם התחושות שלי מוגזמות ועליי לקבל את רוע הגזירה ולהישאר שם? אני כבר לא מפרידה בין היותי אדם "רע" שלא מסתגל לבין מצב בו אני לא מתאימה למסגרת נקודה! אני מאוד מתוסכלת.יודעת שאשבר ללא עבודה כיוון שיש לי בעייה קשה בדימוי העצמי בכל הקשור לקריירה,פחד להיכנס למקום חדש. לפעמים אני רוצה להיות ראש קטנטן כי קשה לי להתמודד. אני מפרשת כל תגובה קטנה של אנשים ולוקחת קשה הכל!!!!!!!!!! מאוד מתוח לי ולחוץ לי ואני חושבת שעליי להיעזר במישהו מקצועי אך עד אז מהי המלצתך?? לציין...שהייתי מאוד רוצה לנקוט בגישה של "לא אכפת לי" ולא לחשוב כל הזמן איפה אני לא בסדר.תמיד נראה לי מבפנים שאני צודקת אך יש לי סביב האמונה הזו תהיות ומחשבות של מה יגידו...היא בטח כועסת אני רוצה שיאהבו אותי.." ממה זה נובע ד"ר.?? החברה הורסת - בא לי לנהוג כרצוני אך עליי להתאים לנורמה וקשה לי עם זה מאודדד!

שלי שלום , ברצוני לעודד אותך לפנות ליעוץ מקצועי. את מעלה דילמה שהינה מחד נורמטיבית ומוכרת ומאידך העוצמה שלה עבורך הינה קשה וגורמת לך סבל. מחד הרצון לעבוד במקום שיתאים לך, שתוכלי להיות עם חיוך ולהנות ממקום העבודה. (לא, זו לא דרישה מוגזמת) ומאידך אין אופציות אחרות ברורות, זה מקום משתלם כספית...ואת עושה את עבודתך נאמנה ובצורה טובה. הדילמה מביאה אותך כבר לסכסוכים עם המנהלת ולתחושות קשות שלא מעריכים אותך מספיק. לדעתי, זה רק עלול להחריף היות שהסכסוך עם המנהלת משקף למעשה את הסכסוך הפנימי ביניך לבין עצמך ואת השאלה הלא פתורה שלך. יעוץ מקצועי יוכל לעזור לך להבין טוב יותר את צרכייך ורצונותייך ויוכל ללוות אותך בהחלטה לגבי דרכך המקצועית. בהצלחה, גדעון

יש לי אח בן 30 שלא מוצא או לא רוצה למצא עבודה היות שהוא למד תואר ראשון בכלכלה ואינו מוצא עבודה בתחום ולא מוכן להתפשר בעבודה שחורה ולא מקצועית הוא גר אצל ההורים ולא רוצה להתחתן או להכיר בחורות ובעצם לא עושה כלום עם עצמו לא מוכן ללכת לעזרה פסיכולוגית והוריי קצרה ידם מלעזור לו יותר מה עושים במצב כזה?

בעלי גם לא עובד, וגם הוא מהנדס. וגם הוא לא מוכן לעבוד בעבודה אחרת. הדבר הראשון שלדעתי צריך לעשות (ואני לא רופאה, רק מניסיון) הוא לתת לבחור בטחון. הבטחון של הגברים שלא עובדים שואף לאפס, איך אתה רוצה שהוא יצא עם בחורות מה הוא יגיד להם שהוא מובטל? בחורות בבליינד דיט יודעות יופי להוריד עוד יותר את הבטחון והמצב רוח. צריך ללכת איתו ולא להתנגד ולהלחם בו. תנו לו בטחון אהבה... הוא ימצא עבודה הבטחון יעלה יכיר בת זוג,אל תלחיצו אותו. זו דעתי והיא לא מקצועית. בהצלחה

אבי שלום, כדי לעזור למישהו הוא צריך לרצות לקבל עזרה. המצב שאתה מתאר בו אחיך לא עושה כלום הינו מצב בעייתי. אך הבעיה היותר גדולה הינה אי מוכנותו לקבל עזרה. לדעתי עליכם להשקיע מאמץ לשכנע אותו לקבל סיוע. במידה ואינכם מצליחים הניחו לו להתמודד עם מצבו בקצב שלו. לפעמים הזמן הוא המושיע הטוב ביותר. בהצלחה, גדעון

שלום רב ד"ר קפלן. מזה תקופה ארוכה אני נוטל כדורים נוגדי דיכאון כאשר רק הקומפלקס האחרון(ליתיום,לוסטרל ומרוניל) הוא זה שעזר לי, אך גם לפני כן נטלתי כדורים שלא צלחו, בסה"כ הכללי אני נוטל כדורים במשך שנתיים וחצי(עם החלפות כמובן) וממש בימים אלה אני לקראת סיום טיפול בן 9 חודשים במעקב של פסיכיאטר ועכשיו לאחר תקופה נורא ארוכה אני בעצם אוכל לקיים יחסי מין כמו שצריך ואפשר, וזאת מכיוון שלאורך כל התקופה בה נטלתי תרופות היתה לי בעיה בקיום יחסי מין מכיוון שאף פעם לא הצלחתי להגיע לאורגזמה. תקופה כ"כ ארוכה כזאת בעצם דיכאה לי את כל היצר המיני ואני לא מרגיש שום דחף או תשוקה מינית כלל. בנוסף לכך, לאורך כל התקופה בגלל המצב הנפשי לא היה לי שום חשק למין גם אם הייתי כשיר מהבחינה הזאת, כך שנכון להיום אשתי ואני, ובעיקר אני מאוד לא נמשכים זה לזה וזה לא קשור אליה או אלי, כי אני נורא אוהב אותה ומוצא אותה נורא מושכת בעיניי אך אין לא לי ולא לה חשק ו/או קירבה מינית. רציתי לשאול אותך בעצם מנסיונך, מה צריך לעשות אדם אשר עבר דבר דומה לשלי על מנת להחזיר את חיי המין שלו למה שהיה, להחיותם? תודה רבה מראש, ארז

ארז שלום, הייתי ממליץ להפנות את השאלה גם בפורום פסיכיאטריה וסקסולוגיה כדי שיהיו לך עוד חוו"ד , שכן ישנם כאן כמה גורמים הקשורים לתחום המיני: ההשפעה התרופתי והשפעת המצב הנפשי הדכאוני. נראה לי שלאחר תקופה כזו, ישנה בודאי פגיעה בכל תחומי הקירבה, האינטימיות והזוגיות ולא רק המיניות, כך שתוכנית השיקום והחזרה לשיגרה צריכה להתייחס לכלל המרכיבים : הרגשיים, והגופניים. עליכם לשוחח בפתיחות על התקופה הלא פשוטה שעברת ולנסות ליזום קירבה הדרגתית ביניכם, שתהיה גם קירבה רגשית ובעקבותיה כך אני מעריך תגיע גם הקירבה המינית. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בך, כדי שיהיה לך מושג כללי לגבי מה הצפי של חזרה לתפקוד נורמטיבי בתחומים השונים בחייך כולל התחום המיני. בהצלחה, גדעון

שלום לך ד"ר, רציתי לשאול, האם יש מסגרת-טיפולית-יומיומית לנערה מתחת לגיל 18? מקום שיוכל להכיל את הסבל והכאב שלא מרפים...ורק לתקופה קצרה...עד שהטיפול התרופתי ישפיע באופן משמעותי. (מסגרת שהיא לא בית חולים- אלא מסגרת למקרים קשים פחות...שבהם אין סכנת התאבדות אלא "רק" סבל ופגיעה עצמית- בולימיה וחיתוך....) אני מאוד אשמח לקבל כתובת או שם של מסגרת כזו, אם קיימת. זה מאוד חשוב שכן קשה לי מאוד להמשיך את חיי היום יום הרגילים. גם מבחינה פיזית (שכן האכילה שלי גרועה והגוף ממוטט), וגם מבחינה נפשית. המון המון תודה.

מירב שלום, את מתארת צורך במסגרת של "אשפוז יום". האם זו כוונתך? משהו כזה שבאים בבוקר לקבוצות ופסיכותרפיות וחוזרים הביתה. למיטב ידיעתי ישנה מסגרת כזו באזור המרכז, בביה"ח תה"ש. ואני בטוח שישנן עוד מסגרות כאלו, גם באזורים אחרים. נסי להתייעץ על כך עם הרופא המטפל שלך. הוא יוכל בהתאם למצבך להפנותך למסגרת מתאימה. בברכה, גדעון

אורנה שלום הבן שלי בן 8. בן בכור נבון שבדרך כלל מקבל את מה שמבקש ובגדר יכולתי לתת. הבעיה היא שהוא מאוד תובעני מבחינת התשומת לב, לא מסוגל לשחק לבדו ולהעסיק את עצמו, גם שאנחנו נמצאים עם חברים שיש להם ילדים הוא רוצה שאנחנו נשחק איתו, דבר שמקשה עליי להתפנות לאחיו הקטן, ואם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא מתפרץ ומתחצף, רוטן וצועק. אני מרגישה שאני במחיצתו אני נמצאת כל הזמן בחרדה, עצבנית ובלחץ מפני התנהגותו ומפני התפרצות מצידו ואף פחד של מבוכה לפני האחרים. ככל שדיברתי איתו זה לא עוזר. עונשים כמו אי מתן דמי כיס וכו' - לא מרתיע אותו, ולצעוק עליו רק מחמיר את העצבנות מצידו ומצידי. ההתנהגות הזו יוצרת לחץ בבית ואף מתח ביני לבין בעלי. האם יש פתרון? מיטל

מיטל שלום, אורנה תענה בהמשך השבוע ולבנתיים התייחסותי: באופן כללי ילדים זקוקים לגבולות וילדים יודעים להרגיש את נקודות התורפה של הוריהם ודווקא שם "בבטן הרכה" ללחוץ. אני מעריך שבנך מרגיש שאת נלחצת מהתפרצויותיו ומהמבוכה שהוא מסב לך. עם זאת זכותך להקדיש זמן גם לבנך הצעיר יותר ואף לעצמך מבלי שתהיי בלחץ שהוא יתפרץ. בחיים עלינו ללמוד שלא כל דבר נקבל. ובנך גם עליו ללמוד את זה. המילכוד טמון במשפט הראשון שלך: "שבדרך כלל מקבל את מה שמבקש ". עליו ללמוד שישנם דברים שיבקש ולא יקבל. בתחילה יצעק, אח"כ יבכה, אח"כ יעשה בושות אבל אם את לא תתרגשי, לא תנקמי בו, לא תצעקי עליו בחזרה. הוא ילמד שהוא יכול להיות מתוסכל ועדיין להיות אהוב. זה לקח חשוב מאוד בשבילו (וגם בשבילך כהורה). המשימה הלא פשוטה היא לשים לו את הגבולות בצורה עדינה, אוהבת, אבל תקיפה ולא להיות בחרדה מפניו. בהצלחה, גדעון

אני בת 17 אני לא אוהבת לבלות לא אוהבת לצאת למסיבות ורוב הדברים שמעניינים ילדים בגילי לא מעניינים אותי... לפעמים כמשהו מחבריי מורד אני יכולה לצפות את התוצאה אני מרגישה שאני מבוגרת.. אף פעם לא היה לי חבר, וזה מפחיד אותי שאני אשאר לבד.. אני לא מתלבשת חשוף וכאלה, כי אני בעד להתלבש איך שנוח לי ולא לנסות לרצות אחרים (מה שמאפיין את בני גילי) אני גם דיי מתביישת בגוף שלי, אני לא שמנה או משהו כזה... ובים אני הולכת אני עם בקיני ומכנס. הייתי רוצה שהתקופה המטושת הזאת תעבור, הייתי רוצה להיות כבר בת 25, לא בתולה, לומדת פסיכולוגיה, אחרי צבא וכל הבולשיט הזה... משהו לא בסדר אצלי? אני לא עוברת את מה שבני גילי עוברים, גם שהייתי קטנה אמא שלי ספרה שאף פעם לא ראיתי את התוכניות לילדים, כי לא האמנתי לזה. האם אני צריכה טיפול? האם אני סגורה מידיי? האם אני כן צריכה לצאת עם בני גילי אפילו שאני לא מזדהה איתם וחושבת שמה שהם עושים (לא כולם, אני לא מכלילה..) זה סתם לבזבז כסף על דברים דביליים..?

דניאל שלום, נראה לי שהרבה יזדהו עם מכתבך ובעיקר עם החלק הרוצה להיות כבר אחרי גיל ההתבגרות. מה שאת מתארת נשמע לי נורמטיבי. לא כל בני גילך אוהבים לבלות במסיבות, להתלבש חשוף. לא לכל בני גילך יש חבר בגיל 17 וכן הלאה... אך כשאת חשופה לסגנון כזה את בודאי מרגישה חריגה. יתכן שאת בוגרת יחסית לבני גילך. יתכן גם שטעמך שונה. כך או כך, נראה לי חשוב שתוכלי למצוא לעצמך חברה איתה את מזדהה ומרגישה שייכת. יתכן שחברים כאלו, שכמוך לא אוהבים סגנון מוחצן כזה יחזירו לך את התחושה שאת בסדר. את כמובן יכולה להעזר גם בטיפול, שיכול לסייע בהתמודדות עם תחושת השונות אותה את מציינת. בהצלחה, גדעון

כיצד ניתן להפסיק את ההקאות שנובעות מהתרגשות? כשאני מתוחה או מתרגשת ממשהו אני חשה בחילה ומקיאה.. גם לפני מבחני בגרות, ושנה הבאה אהיה ב יב', שם יש מלא בחינות בגרות לעשות... אני מקיאה כנראה כשאין לי שליטה... הייתי כבר בעבר אצל פסיכולוגית, אך זה לא עזר. היא נסתה לרפא אותי בעזרת שיה כזאת שצריך לעקוב עם העיניים וזה בעצם מוחק את החויה או משהו כזה, וזה לא עזר לי. היא גם עשתה לי מדיטציה וזה לא עזר. מה ניתן לעשות כדי למגר את התופעה, שממש מציקה לי כבר מגיל 12? אני רוצה להוסיף, שעוד ארבעה ימים אני נגשת לבחינת בגרות במתמטיקה בחינה של מועד ב' שאני בחרתי לעשות, ומעכשיו לא ישנתי כל הלילה והייתה לי הרגשה של בחילה, חשבתי כבר לדחוף אצבע כי לא הקאתי וההרגשה הזאת של הבחילה לא הפסיקה לרדוף אותי ואני לא יכולה לסבול אותה. איך שאני נשכבת במיטה אני מתחילה לשמוע רק את הנשימות שלי שהולכות ומתמהרות ואת פעימות הלב וזה עוד יותר מלחיץ אותי, השקט הזה... אני חייבת לציין שלפני בחינה רגילה אני לא נלחצת רק לפני בחינות בגרות, אני יודעת שזה טבעי להלחץ אבל יש תדירות מסויימת של לחץ, ושאני נלחצת זה פוגע בי פיזית, ואני לא יכולה לסבול את זה, ויש כבר כמה דברים שויתרתי עליהם עקב כך. אני מרגישה שלעולם לא הגיע למה שאני מסוגלת בגלל הסימפטום הזה... וזה מדכא.

גילי שלום, את מתארת תופעה של חרדת בחינות עזה המתבטאית בתחושת לחץ מוגברת, דפיקות לב, מתח עד כדי הקאה. ניסית כמה שיטות, ביניהן EMDR -( השיטה שתארת עם העיניים). הייתי מציע לך בשלב ראשון לעבור סדנא של חרדת בחינות. בסדנא כזו תוכלי ללמוד שיטות הרפיה ולעבוד על טכניקות שונות שיעזרו לך להתמודד טוב יותר עם החרדה שלך. אפשרות נוספת: טיפול התנהגותי קוגנטיבי, שיעזור לך להתמודד עם התופעות שתיארת. בהצלחה, גדעון

הי אני בת 23. אנסה לכתוב בקצרה ככל שאוכל... אני לא יכולה כמובן לפרט פה את הכל כי זה יותר מדי דברים אבל בכלליות אני מקבלת מספר שנים סרוקסאט שלא עוזר לי החיים שלי הם פשוט לא חיים אני סובלת יום יום אני לא מסוגלת להתעורר ישנה 12 שעות מינימום וזה גורם לי לבעיות נוספות כמובן. אני סובלת כל הזמן אני בוכה יש לי התקפי חרה נוראיים כמו ברגע זה... אני רועדת, נחנקת, חם לי אני רוצה למות! נמאס לי לרצות למות כל יום אני מתעוררת עם ההרגשה הזאת והולכת לישון איתה... אני לא יכולה ככה יותר... אני לא יכולה לסבול יותר... אין לי מהיכן לקבל עזרה... אין לי אפשרות ללכת לרופא פרטי ובבריאות הנפש תור המתנה הוא חודשיים מינימום... ביררתי... אני לא חושבת שאוכל לעמוד בזה... אני לא חושבת שאוכל לשרוד את החודשיים הקרובים עד לתור... ההרגשה הזאת לא חדשה היא מלוות אותי המון שנים רק שעכשיו נשברתי ואני מודה שאני חייבת עזרה רפואית.. ועכשיו אני מבינה שאין לי גם מהיכן לקבל עזרה רפואית... אני לא בחורה רעה אני לא עושה דברים רעים אני לא טיפשה בעיקרון ורוצה להצליח באיזשהו מקום אבל אני חוששת שזה לא יקרה כבר... העבר שלי רודף אותי כל הכאב וכל הסבל שלי לא נותן לי מנוח... אני רק רוצה למות זה הכל להפסיק את הסבל הזה... אני לא מבינה למה אנשים שרוצים לחיות מתים ואני ממשיכה לחיות למרות שאני לא רוצה. זה לא פייר! אני לא מסוגלת יותר אני באמת לא יכולה... אולי כדאי לי לוותר על הכל לוותר על כל תקווה שאי פעם היתי בי לוותר על החיים שחשבתי שפעם אני אוכל להגיע אליהם להתאשפז באיזה בית חולים לחולי נפש וזהו? אולי לא מגיע לי יותר מזה.... אולי אני באמת מטורפת... תאמינו לי יש לי את ל הסיבות בעולם להרגיש ככה... זה לא שאני איזה מפונקת שמשעמם לה בחיים... ממש לא יש לי את כל הסיבות שבעולם להרגיש ככה אבל אני פשוט לא רוצה להרגיש ככה יותר.. נואשתי... אני לא יודעת מה לעשות למי לפנות? מי יכול לעזור לי? אני צריכה לדבר עם מישהו לספר לו על הכל.. ואין לי עם מי אני צריכה לשמוע שאני לא מטורפת... שמה שאני מרגישה זה טבעי.. שאני יכולה להתגבר על זה... שיש דרכים... אני צריכה ללמוד על דרך... ואין לי איך... בבקשה מישהו בבקשה אני כל כך צריכה שתעזרו לי אני לא יכולה יותר... אני לא יכולה... בבקשה אני מתחננת לעזרה לכיוון אני לא יודעת למה... אולי אתם יודעים? אין לי אף אחד בעולם הזה שאני אוכל לפנות אליו אף אחד! אין לי כסף לרופא מומחה אין לי מה לעשות... בבקשה מישהו יכול לעזור איכשהו? לא אכפת לי איך.... אני רק רוצה או להפסיק לסבול או למות... אין פה אפור... רק שחור ולבן... אין עוד משהו... אין כוחות למשהו אחר... בבקשה! בבקשה! עיזרו לי איכשהו... בבקשה...

שלום לך, את כותבת באופן כה כנה על יאושך מחד , רצונך להעזר מאידך והרצון הכל כך מובן להפסיק את הסבל והכאב הנפשי. נראה לי שהאינטרנט הינו מקום שבו היכולת להעזר הינה די מוגבלת וצריך קול אנושי שיוכל לנחם ולהראות אופציות. מה דעתך בלילות שחורים כאלו להרים טלפון לער"ן - עזרה ראשונה נפשית? ובאופן כללי יותר - טיפול נפשי משולב בטיפול תרופתי הוא מה שיכול לאפשר תיקווה. אני מציע לא להתייאש ולהיכנס לתור המתנה של קופת החולים שלך. בסופו של דבר תורך יגיע ואז תזכי למקום שבו יקשיבו לך ויתנו לך תיקווה. עזרי עוז וכוח, בברכה, גדעון