פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה

האם פסיכולוגים גם מפרשים חלומות של אנשים ?

כן

נכון...

אהלן, שאלה לי... הלכתי ללמוד מקצוע טיפולי עקב העיניין שבכך ולא על מנת להיות מטפלת אבל אני לא יודעת אם זה קורה רק לי או בכלל לחבר'ה שלומדים קורסים בפסיכולוגיה. זה מכניס אותי לסרטים, באמת כל ניתוח האישיות, פסיכו' אבנורמלית וכאלו, אתה מתחיל לפחד שאתה סובל מאיזושהי תופעה מנתח את עצמך ואת סביבתך.. האם בדקו פעם אם הלימודים משפיעים על על כך? האם זה קורה וזה עובר או שלומדים לחיות עם זה .כמו פסיכולוגים או שגם הם סובלים מניתוח עצמי ? בקיצר יכול להיות שזה כיוון לא מתאים לאישיות שלי ללכת ללמוד מקצוע טיפולי בגלל זה? טוב, תודה... דפי

כן... זה ידוע... אני לומדת עכשיו פסיכולוגיה ומנתחת גם את עצמי, גם חבריי עושים זאת. כמובן השאלה היא באיזו רמה.. אם את באמת חוששת שיש לך הפרעה את יכולה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, לאיבחון. אבל אם הנושא מעניין אותך ואת רוצה לעסוק בזה אז תמשיכי ללמוד.

שלום דפי, אבחון וניתוח עצמי הוא "סימפטום" ידוע של הכשרה טיפולית, ועם הזמן לומדים להפסיק עם זה... זה נכון שפסיכולוג "נשאר" פסיכולוג גם כשהוא יוצא מחדר הטיפול, אבל לא ממשיכים לעסוק בדברים באותה הצורה, ולומדים לעשות את ההפרדות הנחוצות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נושא: הפרעת אישיות גבולית! הנני חושבת שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית אני מעוניינת לדעת מהי הפרעה זו ומה נסיבותיה אני מעוניינת לקבל איזה קישור אשר מצביע על כך שאני סובלת מהפרעה זו. הנני סובלת מדכאונות חריפים,ממחשבות אובדניות,ביצוע מחשבות אובדניות אלו מספר פעמים,ירידת מצב רוח,תחושת אומללות,הרגשת חוסר אונים,חוסר עיניין בהמון תחומים,אשמה,חוסר ביצוע פעולות...ועוד המון הנני מעוניינת בספרים לטיפול בעייתי כל אשר תיהיה האם בעיות אלו מצריכות לטיפול פסיכולוגי? אשמח לקבל כמה שיותר מידע תורה רבה ממני אירית המשך ערב נעים ושבוע טוב

אירית, אם את חושבת שאת סובלת מהפרעה כלשהי, אני מציעה שתפני לאבחון פסיכולוגי אצל איש מקצוע (פסיכולוג קליני). אבחון עצמי לרוב אינו מדויק, לא אחראי ועלול לגרום לנזקים; בעיקר אם על-סמך טקסט כזה או אחר "תאבחני" את עצמך כבעלת הפרעה כזו או אחרת, ובפועל זה לא נכון. ולכן, כל קישור אפשרי שיצורף כאן לא יצביע על שום דבר, ויוכל לשמש עבורך ככלי לקבלת מידע בלבד. גם ספרים תוכלי לרכוש אחרי שעשית אבחון מסודר, משום שכרגע את בעצם לא יודעת אם יש לך הפרעה כלשהי, ואם כן - מהי. כעקרון, הסימפטומים שתיארת יכולים להתאים להרבה דברים, ולאו דווקא להפרעת אישיות גבולית. פני לאיש מקצוע ותבררי את הדברים בצורה מסודרת, מקצועית ואחראית. ס.מ.

שלום אירית, אני מאוד מסכימה עם התשובה האחראית שקבלת, וממליצה לפעול על-פיה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, רציתי לדעת מה דין ההתמחות כאשר לומדים פסיכולוגיה בחוץ לארץ? האם ניתן לעשות את ת הההתמחות של ארבעת השנים גם בארץ וגם בחו"ל? ומה מקובל?

שלום שלי, אין "דין" כללי, אלא כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לתוכנית הלימודים וההתמחות באוניברסיטה הספציפית בחו"ל. מומלץ ליצור קשר עם מועצת הפסיכולוגים, ולברר פרטים יותר מדוייקים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אני בשנות העשרים המוקדמות ויש לי בעיות קשות עם אמי אני חיה בחברה שמרנית ונהוג בכפר שלנו שכל מי שלא נשואה תגור בבית הוריה (אין דבר כזה לגור עם החבר לצאת איתו לבלות) בקיצור חברה שמרנית כמו כן לא מסתכלים בעין יפה על מי שהולך לפסיכולוג למרות שלדעתי זה בסדר גמור ואף רצוי הבעיות שלי עם אימא הן כאלה סיימתי לימודי תיכון לפני 4 שנים לפני כשנתיים למדתי במכללה אקדמית ובמהלך השנה הזו הבנתי שאותו מקצוע שבחרתי לא מתאים לי וגם לא השקעתי בלימודים מרוב דכאון ונכשלתי והפסיקו את לימודיי יש לציין שאין לנו אוטו במשפחה אני מעוניינת לעבוד(מוכרת בחנות עובדת ניקיון נציגת שירות מה שיש!!) ואימא שלי עושה לי בעיות היא אומרת מה תרוויחי מזה שתעבדי? אני לא יודעת אם כוונתה בכסף או בתועלת שיצמח לי מזה נרשמתי ללימודים אקדמיים במקום אחר (מהמקום שלמדתי בו והפעם אני מאוד רוצה את המקצוע הזה וחושבת שהאופי שלי מתאים למקצוע) וגם בעניין זה אומרת מה תרוויחי מזה? כבר הפסיקו את לימודייך תעזבי את הלימודים לא יצמח ממך כלום !!! יש לציין ל שלאימייהייתה לפני כ 5 שנים הפרעה אובססיבית קומלסיבית ומאז הפסיכיאטר אמר לה שהיא צריכה לקחת תצרופות כל חייה כי אם לא המחלה תחזור אומנם המצב שלה השתפר מאוד אך לפני שהייתה חולה היתה עושה ניקיון בבית והיתה חרוצה ועכשיו חוץ מבישולים אני זו שעושה הכל(אני בת יחידה ויש לחי עוד אח צעיר) וגם הדיכאון לא עבר לה והיא ממעיטה לדבר אם משוחחים איתה עונה בקושי בלי רצון היו לה בעיות עם חמותה מאז ומתמיד היא(סבתא שלי מצד אבא) הייתה מעלילה עליה שקרים שהיא גנבה לה כל מיני דברים שניסתה לשרוף את פניה שהיא לא מבשלת לא מנקה את הבית אבל הכל שקר הבעיה גם שהיא גרה קומה מתחתינו וגם אימי לא מסתדרת עם אבי כ"כ סבתי משכנע אותה לבוא נגדנו ומשכנעת אותה שאנחנו בזבזנים בקיצור אני רוצה שתגיד לי איך לדברעם אימאאיך לשכנע אותה לדבר אליי יפה כשאני אומרת אני רוצה לעבוד וללמוד היא אומרת מה תרוויחי מזה את לא חרוצה את לא חכמה ועוד מילים שמורידים לי את הביטחון בטירוף!!! יש לציין שבזמן שאימי הייתה חולה אבא לא עזר בכלום והיה אומר שנכנס בה שד ושהיא שטן ואני זו שהייתה לוקחת אותה לפסיכיאטרים וגם אחיותיה עזרו קצת אני ממש במצוקה תעזור לי!!!!!!!!

היי גלית. הסיפור שלך נגע לי ללב, גם אני מגיעה ממשפחה דומה, אומנם לא שמרנית, אבל היחס אליי דומה למה שציינת. את חייבת אבל באמת חייבת, לרצות לשנות את החיים שלך, את חייבת לרצות חיים טובים יותר. תמצאי עבודה כדי שתוכלי להיות ברשות עצמך, לחסוך כסף, כן!!!! ללכת ללמוד, וללכת לטיפול. שלושת אלו, שציינת שאת רוצה אבל אימך מתנגדת לכך, אלו החשובים ביותר להתפתחות שלך. אימא שלך תתנגד, אולי תנסה להוריד לך את הביטחון- אבל בסופו של דבר גלית- אלו החיים שלך!!! אני מבטיחה לך (מנסיון), שאם תלכי לטיפול- והיא לא חייבת לדעת על זה, החיים שלך ישתנו, הביטחון שלך יעלה. אני יודעת שזה לא קל, אבל זה אפשרי. אגב- תוכלי לעבור לגור במוסד האקדמי אליו תפני. לכי על זה!!

שלום גלית, כשקראתי את ההודעה שלך שמתי לב שאין בה כלל פסיקים ונקודות, וזה כאילו שצריך לקחת המון אוויר ולקרוא הכל בנשימה אחת... אני חושבת שזה מאוד סימלי, כי מה שאני רוצה לומר לך הוא: לקחת המון אוויר, לנשימה ממש ארוכה, ולצאת לדרך. אני בטוחה שקשה לצאת לדרך ללא תמיכת המשפחה, אבל נדמה לי שיש לך את הרצון והכוחות לעשות זאת. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה לחאיזה דרך לצאת ? לא זוכרת שכתבתי לך שאני מתכננת טיול לאמריקה או משהו והאם הסקת את המסקנה הזו רק בגלל שלא שמתי פסיקים התשובה שלך מאוד לא ברורה כמו שכתבתי ברור שאינני מתכוונת להקשיב לה בעיניינים כאלה אני גם אלמד ואעבוד אבל זה הפתרון שלך? לצאת לדרך? לאן בדיוק? אתץ לא מציעה לי איך להסתדר איתה ? אני חושבת שזה מאוד חשוב להסתדר עם המשפחה וגם התמיכה שמעניקים אחד לשני אני הענקתי המון תמיכה לאימי כשהיא הייתה חולה (מחלת נפש כלשהי) הייתי כל הזמן אומרת לה שהיא תצא מזה כמובן זה היה בשילוב טיפול פסיכיאטרי בקיצר אני רוצה תשובה אמיתית וכנה !!!!!!!!!!!

קוראים לי מור ואני בת 15, וכשהייתי יותר קטנה נהגתי לשחק כאילו אני דמויות מכל מיני סדרות שראיתי, והמצאתי דברים וממש שחקתי את הדמויות. אבל גם עכשיו אני עדיין עושה את זה, אבל שונה... עכשיו אני נדמיינת סיפורים על ילדים שההורים שלהם מכים אותם או עוזבים אותם... האם זה מוזר? האם אני צריכה ללכת לפסיכולוג? בבקשה תעזור לי! תודה מור

שלום מור, נראה שאת עוסקת באופנים שונים בתחושות של תוקפנות ופגיעות, וזה בהחלט בסדר. אני יכולה לספר לך מעבודתי כפסיכולוגית, שאנשים חושבים ומדמיינים לעצמם כל מיני מחשבות, ואין בכך כל רע (כמובן, כל עוד שמים לב להבחנה בין מחשבה ומעשה). אני חושבת שאין כל הכרח שתפני לפסיכולוג, אבל את עשוייה מאוד להינות מכך שיהיה אדם שיחלוק איתך את העולם הפנימי העשיר שלך. כך שזה לבחירתך... חופש נעים, אורנה ראובן-מגריל

בני בן 8+ ידוע כילד עם בעיות ריגשיות. בהמלצה של רופאה בוצע מבחן טובה שלא נתנה תשובה חד משמעית ,וגם לדברי הרופאה הנירולוגית קיימת הפרעת קשב וריכוז אך גבולית שלא כדאי בשלב זה לטפל בתרופות. אך בני נתקל בהמון בעיות בבי"ס . כיצד ניתן לעזור לילד בשלב זה על מנת שלא תדבק אליו סטיגמת הילד הרע?

שלום, ראשית חשוב לי להפנות אותך שוב אל אנשי המקצוע שפגשו ואבחנו את בנך. מאחר ואינני יודעת באילו בעיות רגשיות מדובר, התשובה שאתן כללית למדי. נשמע לי נכון לשקול טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לבנך לבטא בחופשיות רגשות שלא תמיד יש להם מקום במסגרות החיים הרגילות. אפשר לחשוב למשל, על טיפול בתנועה, שמאפשר בדיקה של הגבולות הגופניים והרגשיים שלנו במרחב. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוגית ביה"ס לגבי פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי, שם יוכלו להמשיך לעזור. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום הייתי רוצה להתיעץ איתך בקשר לבתי בת ה23. היא ילדה יפה מאוד, סטודנטית באוניברסיטה, ולומדת טוב . לפני 3 שנים היה לה משבר רומנטי חמור, ומאז היא נפלה להפאעת אכילה. (היא היתה שמנה ). בשלב מסוים פנינו לעזרה פסיכולוגית, וכיום היא בטפול כבר שנתיים. היא אומרת שהטפול עוזר לה מאוד, ובאמת פעם בעת האכילה היתה טאבו, והיום היא יותר פתוחה אלי, ויותר משתפת אותי במה שקורה לה. בשביל רקע כללי לא טוב לה עם עצמה. היא מאוד רוצה זוגיות ואין לה, היא מאוד רוצה קשר אמיץ עם חברות וגם זה אין לה, בלימודים היא משקיעה המון המון, ובכל זאת מתוסכלת שהיא לא חכמה כמו הבנות בחוג שלה, עבודה היא מנסה המון זמן למצוא (חלקית, ולא מלצרות) היתה באין סוף מיונים, ולא התקבלה לכלום. אתמול אחרי בחינה מלחיצה, ישבנו לשתות קפה ביחד, והיא אמרה לי שהפסיכולוגית שלה אומרת שיש לה נטיות לדכאון, ולכן כל כך קשה לה לראות את העולם בצורה חיובית. היא ספרה לי שכל בוקר הוא צלחמה בשבילה לצאת מהמיטה, וכל יום היא צריכה להלחם חזק עם עצמה בשביל לא לשקוע, ולהגיע לרמת נורמליות של אחרים. והיא פוחדת מהעתיד, עוד מעט נגמרים המבחנים, ואם היא לא תמצא תעסוקה היא תשקע בדכאון קליני חזק. היא ממש בכתה שאמרה לי, שהיא פוחדת שלא ימצא מי שיהיה מוכן לחיות איתה, בגלל הנטיות שלה והבעיה שלה, ושהיא פוחדת שאם היא תהתיה בהריון פעם, היא תגרר לדכאון שלאחר לידה. היא אומרת שהמסיכה שלה כלפי חוץ יפה ומושלמת, אבל בפנים הכל רקוב. אינני יכולה לתאר אפילו מעט מהכאב שאני חשה כשהיא אומרת דברים כאלה, ואינני יודעת איך אני יכולה לעזור לה. אגב, בעוד שנה היא מסימת תואר ראשון, וישנה אופציה להמשיך לתואר שני שהוא בן 3 שנים, ומאוד מלחיץ (56 ש"ש) מה שלא מותיר זמן לעבוד וכו,. היא מאוד מתלבטת מה לעשות, מצד אחד היא רוצה ללמוד אותו (התואר הוא בליקויי למידה), ומצד שני היא אומרת שלא טוב לה לאבד שליטה, ואם היא תמשיך לא תהיה לה ברבה שליטה, כי היא לא תוכל לעבוד, ולא יהי לה כסף משלה, ולא תוכל לעזוב את הבית, מה שהיא מאוד רוצה. האם כדאי לה, במצבה להכניס את עצמה לעוד 3 שנים לוחצות? האם לא כדאי לעזוב כרגע את הלימודים (אחרי סיום התואר הנוכחי) ולקחת פסק זמן? האם יש פתרון לאדם שיש לו נטיות דיכאוניןת, חוץ מכדורי שאיליהם היא מתנגדת? האם טוב שאדם במצבה יעבור לגור בדירה לבד? או שדוקא המסגרת יכולה לשמור עליה? האם היא צודקת בחששותיה לעתיד? האם הטיפול הפסיכולוגי לא אמור לתת מענה לכל הבעיות האלה? ושאלה אחרונה האם ידוע לך על שיטת קינסולוגיה מוח אחד? ישנו שנוי באישיות שלה מאז שהיא החלה בטיפול, והוא לטובה, היא יותר מודעת לעצמה ולצרכים שלה, יותר אסרטיבית, ופחות נשברת לרסיסים אחרי משברים, אך עדיין האם אפשר להגיע לרפוי מלא?

שלום אלינור, כתבת באורח נוגע ללב על הכאב שאת מרגישה בעקבות הכאב של בתך, ואני מקווה שהיא יודעת ומרגישה את האמפטיה הזו. לצד האמפטיה, נראה לי חשוב להעביר לבתך בכל דרך שתוכלי, את ההרגשה שאת סומכת עליה שתמצא את דרכה. סומכת עליה שהיא תמצא את הדרך לחוש יותר בטוחה ושלמה... סומכת עליה שתעשה את כל הדרוש כדי להמשיך לגדול ולהתפתח, גם אם הדרך מכאיבה ולא ברור אם לכל קושי יש מענה... סומכת עליה שהיא יכולה לבחור ולעמוד מאחורי בחירותיה, בדיוק כפי שאת עשית ועושה. אני מקווה שבקורב בתך תרגיש עוד יותר טוב עם עצמה ועם סביבתה, אורנה ראובן-מגריל אגב, אינני מכירה את שיטת הקינסיולוגיה.

שמי מעיין ואני בת 19 ויש לי הרבה בעיות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל פשוט אני צריכה עזרה... בגיל 17 היה לי חבר ראשון ואהבתי אותו והיה לי קשה מאד להפתח אליו רק אחרי חצי שנה נפתחתי איתו במיטה היינו שנה ונפרדנו וכל הזמן הוא טען שאני קרה במיטה...הבעיה שלי היתה שהייתי לחוצה במיטה כל הזמן וכאשר אני מרגישה שאני הולכת לגמור אני מפסיקה את הפעולה המינית בגלל זה אני אף פעם לא גומרת(גמרתי איתו רק 3 פעמים),בנוסף לא שכבנו ואני בתולה. למה אני מפחדת מגמירה?גם אני לא מצליחה לספק את עצמי ברגע של "שיא"אני מפסיקה,האם יש הסבר הגיוני לכך? בנוסף אני בחורה עצבנית וקשה לי להתחבר עם בנות(עם בנים אני חברמנית) ,אני בחורה פאסימית ויש לי מצבי רוח וגם לחץ ודכאונות. יש לי בעיות בבית עם ההורים אני לא מסתדרת איתם וגם הם לא מסתדרים עם עצמם וכל הזמן יש צעקות מגיל קטן,יכול להיות זה מה שהשפיע על מהלך ההתפתחות שלי? בבקשה אל תגידו לי ללכת ליעוץ פסיכולוגי כי אני מתביישת תעזרו לי לפתור את הבעיה שלי.

מעין שלום. אווירה מתוחה בבית, צעקות בין ההורים ותחושה שאת לא מסתדרת עם אף אחד במשפחה בהחלט עלולים לגרום לך לחוש פסימית ומצוברחת, זה טבעי. אינך יכולה לשנות את המצב הקיים בבית כנראה, אינך יכולה לשנות את הורייך אבל את יכולה לשנות את הבחירה שלך להתמודד עם המצב הקיים, כלומר - את יכולה להחליט שאת ממעטת ככל האפשר לשהות בבית בו האווירה אינה לרוחך. העבירי את הזמן עם חברים קרובים ואהובים, אולי אפילו תנסי לברר האם יש באפשרותך לצאת מהבית ולעבור אל דירה משלך עם שותפים, עשי ככל יכולתך כדי לא להיות בתוך הקלחת הזאת של מתח, צעקות ולחץ. לגבי הנושא המיני, לא הייתי מציעה לך להילחץ מהעניין הזה. יתכן שפשוט היה לך ניסיון ראשון לא כל-כך מוצלח עם החבר הראשון (העובדה שהוא "האשים" אותך שאת קרה לא מוסיפה לו נקודות זכות מבחינתי), יתכן מאוד שהניסיון הבא שלך יהיה מוצלח בהרבה. אם את רואה שהמצב לא משתנה ואין שיפור, את תמיד יכולה לפנות לטיפול סקסולוגי דרך קופת החולים שלך, זה לא יעלה לך כסף למיטב ידיעתי. מעין, אין כל פסול בטיפול נפשי ואין בכך בושה. הבושה היא לחיות במשך שנים על גבי שנים עם מצב מעיק ומטריד ולא לעשות דבר כדי לפתור אותו, למרות האופציות הקיימות. בדיוק כשם שהיית בוחרת ללכת לרופא אילו היה כואב לך איבר כלשהו בגופך, ככה את אמורה לבחור ללכת לפסיכולוג/סקסולוג או כל מטפל אחר, כדי לטפל בחלקים האחרים בגופך ובנפשך.

תודה רבה לך... אני מנסה כמה שפחות להיות בחברת ההורים שלי...פשוט יש לי אח קטן בבית בן 3 וחצי וזה מה שגורם לכל האוירה והמתח בבית...גם לפני שהוא נולד היה צעקות תמיד אבל עכשיו זה כבר הגיע לשיא וזה כנראה משפיע עליי מאד...אין לי לאן לעבור אחרי החבר אני ניסיתי עם עוד בחור וגם איתו לא הלך...ושכחתי לציין שגם אני בוכה להם במיטה...אני לא משתלטת על עצמי ומגיע לפורקן של בכי וזה מפחיד אותם וכשהם שואלים למה את בוכה אין לי הסבר הגיוני לכך כי אני עצמי לא יודעת למה זה ככה פשוט אני אומרת שזה בגלל שאני מתרגשת. אני אתן דוגמא לכך:נגיד אם מישהו יבוא אליכם וידגדג אתכם חזק אתם תצחקו ומבחוץ זה יראה שאתם נהנים אבל אתם תתחננו לבן אדם שיפסיק לדגדג אתכם תגיעו לשלב שאתם לא יכולים יותר ומתים שהוא יפסיק, ככה אני מרגישה שאני מגיע לרגע של ה"שיא" שאני עומדת לגמור אני מפסיקה את הבן אדם ובגלל זה אני לא גומרת .יכול להיות בגלל שיש לי גמירה חזקה אני כבר לא יודעת מה לחשוב זה מדכא כל כך...

שלום מעיין, את מתארת בצורה מאוד רגישה את הקשיים וההתלבטויות שיכולים ללוות תהליך של גדילה, ונשמע שאין לך הרבה תמיכה מסביב. אני מבינה את הקושי לדבר על נושאים אינטימיים, אבל אני באמת חושבת שלאחר שתתגברי על הקושי הראשוני את תהני מאוד מנוכחות של מטפלת שתקשיב לתחושות שלך. אני מקווה שתהיי מוכנה לנסות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

רציתי לדעת איך אני יכולה לברר אילו פסיכולוגים פרטיים עובדים עם קופ"ח כללית?

שלום, פשוט ע"י פנייה לקופ"ח, ובקשת הרשימה הרלוונטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כבר 3 שנים אני סובל מהיפוכונדריה שהתפרצה באופן חריף והפכה להיות נוירוזה משתקת. אני מטופל בפבוקסיל. הסבל עדיין עצום למרות השיפור המשמעותי. המאבק ההתנהגותי שלי בהפרעה אינטנסבי וחזק אך נתקל עדיין בקשיים רבים שגורמים לכניעה ובכך לחרדה קיצונית נוספת. ברצוני לדעת מה הם אותם גורמים, שורשים משותפים בילדותי שהביאו לאותה מחלה, והאם הסיבה שאחרי 3-4 שנים שבהם עדיין אני סובל ממחלה זו בחומרה, היא ליקוי בטיפול הפסיכיאטרי/פסיכולוגי או חוסר מאמץ מספיק שלי??? עייף חרד וקפוא, בתודה מראש, רני

שלום רני, אין זה נכון לדבר על גורמים כלליים למחלה, ויש צורך לבחון את הדברים ברמה האישית. מאוד כדאי להעלות שאלות אלה בטיפול הפסיכולוגי, ולהקפיד לשלב אותו עם הטיפול התרופתי. אינני חושבת שהעובדה שאתה ממשיך לסבול מקורה בהכרח בליקוי בטיפול או ברמת המאמץ שאתה משקיע. לצערי, לפעמים הסבל נמשך גם כאשר מטפלים בבעיות ומתאמצים מאוד... אני מאחלת לך כוח להמשיך לנסות, אורנה ראובן-מגריל

קחי בחשבון שכל מוסד אקדמי שיש לו לימודים מתקדמים בפסיכולוגיה יעדיף את הסטודנטים שלמדו אצלו ורק בעדיפות שניה סטודנטים ממקומות אחרים.

שלום אסי, בתהליך הקבלה לתואר שני במגמות הטיפוליות נקבע סף של ציון תואר ראשון + מבחן מתאם, שכל מי שעובר אותו מוזמן לתהליכי מיון אישיים או קבוצתיים. לאור זאת, מעבר הסף מאפשר לבוגרי כל האוניברסיטאות (כולל הפתוחה) להתמודד על מקום במגמה טיפולית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילד בן חמש ויש לי בעיה הוא טועם כל דבר כל דבר הוא שם בפה, הוא נוגע ברגליים ואז מריח ושם את היד בפה, הוא לא מספר שהיה בשירותים ומן הסתם עדיין לא מסוגל להתנקות כמו שצריך ואז הוא נוגע בטוסיק ושוב מריח וטועם וזה גורם לו לפצעים בפה. כל דבר הוא מלקק זה מפריע לי ונראה לי ממש לא בריא מה עושים? בתודה אמא מודאגת

שלום, נראה שיש לך ילד סקרן, עם צרכים אוראליים מאוד חזקים. אני מציעה להתייעץ באופן אישי עם פסיכולוג התפתחותי, על מנת שתוכלי להביע את התהיות ולקבל המלצות התנהגותיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 28 נשואה+ 1 . יש תופעה לא נעימה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה. אני מאד עצבנית..בוויכוחים שיש לי עם בעלי אני נוטה להתפרץ ולהתעצבן..לצעוק.. ופעם אפילו דחפתי אותו וזרקתי חפץ.. זו התנהגות שאני מתביישת בה והיא ילדותית ולא אינטלגנית לדעתי... אני חייבת ללמוד להתמודד אחרת עם המצבים ..ואך אני לא יודעת איך ..ומה אני עושה.. אני מאד נעימה עם הבן שלי..מכבדת אותו ולא צועקת עליו לעולם.. אבל אני מודאגת מן ההשפעה שיש ליחס שלי אל בעלי והדרך בה אני מתמודדת עם מצבים ..כך שגם הוא ילמד להתמודד עם אנשים ומצבים בעתיד.. כמו שאני הושפעתי( אמא שלי התנהגה ועדיין מתנהגת כך). אני מרגישה שאני חייבת להשתנות בעניין ולשנות את המצב כי בעלי לא יוכל לסבול את זה לתמיד..הוא אדם נעים מאד ורגוע..אני אוהבת אותו ואוהבת את המשפחה.. אני רוצה לדעת מה אני עושה ולאן לפנות כדי לקבל עזרה וייעוץ מבלי שזה יעלה לי הרבה כסף.. כי אנילא יכולה להרשות לעצמי יותר מדי.. בנוסף חשוב לי כי הדבר ישמר באותה מסגרת ולא יצא החוצה ..כך שלא תהיה אפשרות למעסיקים ..למשל..לדעת על הטיפול והעזרה שאני אקבל... תודה

שלום קטי, כל הכבוד על הנכונות והמחוייבות לטפל בקושי שלך. אני חושבת שמאוד כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, שיאפשר לך להבין את הסיבות העמוקות לכעס שאת חווה, וליצור שינוי הדרגתי בהתנהגות. יש לך אפשרות לפנות לטיפול במסגרת ציבורית או פרטית, וכדאי לבדוק את נושא הסודיות ואת נושא העלות במסגרות שונות. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

לכבוד הפסיכולוגים/אורנה ראובן מגריל אספר לך מדוע זה מטריד אותי... לא נהוג לעשות איבחון פסיכולוגי ולקבל את חתימתו של הנוירולוג כולל את מספר הרישיון(שאגב לא מתמצא באיבחונים פסיכולוגים ואין לו חצי מושג בכל מה שקשור אליהם) והנוירופסיכולוג לא רושם מה מספר הרישיון שלו... ולכן ביררתי עם הפקולטה שלו באוני' וכן עם משרד הבריאות: מדובר בסטודנט לפסיכולוגיה שיקומית שלא סיים את ההתמחות, ולכן לא קיבל מספר רישיון... ולא רשום בפנקס הפסיכולוגים... אין לי מושג אם הוא בכלל קיבל אפילו תעודה רשמית. את "עבודת השדה" שהם מחוייבים לצבור בתואר שני על מנת לקבל רישיון הוא עובר בכלל בבית חולים אחר... ובמקרה זה נהוג שהמדריך יחתום (כסוג של כיסוי) ואין את חתימת המדריך... דיברתי במקרה עם המדריך שלו הבוקר והוא ציין בפניי כי מה שהוא עשה במקרה שלי לא קשור ללמודים שלו והאונ' לא לוקחת אחריות על האבחון שלו, כמו כן זו כנראה עבודה צדדית.. סליחה ???? זו חוצפה ממדרגה ראשונה !!!!! אם הייתי יודע מזה מראש לא הייתי מתחיל את האבחון ! כמו כן אף אחד לא מקבל את האבחון בשל כך !! הוא לא פסיכולוג !!! עדיין... כמו כן יש לי הרגשה שהוא לא ממש יודע להעביר אבחונים... (יש לי ניסיון כי עברתי המון כמטופל) והסיבה לתחושתי זה בגלל שתוצאות יצאו שונות לחלוטין ממה שאני יודע שהם יוצאים בד"כ.... אני רוצה לפנות אליהם (לא מזמן קיבלתי רק את האבחון בדואר...) ולדרוש את הכסף בחזרה. מה דעתך ? בכבוד רב, צחי

שלום צחי, אני מציעה לחזור ולברר את הדברים בביה"ח בו אובחנת. אינני יכולה לדעת דבר על איכותו או תוקפו של דו"ח האבחון שקבלת, וכדאי לדבר עם הנוגעים בדבר באופן ישיר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בדיכאון וחרדות...בת 40 סובלת מזה שנים...מטופלת בכדורים..וטיפול פסיכולוגי אך אין כל שיפור במצב החרדות ממשיכות . אני אשמח לקבל תשובה ולהסביר יותר תמצב... תודה.

שלום, אנא כתבי יותר (איזה סוג של טיפול את מקבלת, במה ממוקדים הדיכאון והחרדות וכד'). אני מקווה שנוכל לשלוח לך עידוד ותמיכה דרך הפורום... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ביקרתי לראשונה אצל פסיכולוגית דרך קופת החולים, ולהפתעתי נתבקשתי לחתום על טופס ויתור סודיות. האם עיניין זה עלול לפגוע בי בעתיד? למה דרושה החתימה על מסמך זה? האם עלי לוותר ולפנות לייעוץ פרטי? תודה, רונית

רונית, המשמעות של ויתור סודיות באה לידי ביטוי בשתי דרכים: 1. כל רופא בקופה יכול לבדוק ולראות שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי, אך תוכן השיחות נותר חסוי. 2. והיה ותחפשי עבודה, יש מקומות שדורשים לראות את התיק הרפואי. שוב, כל מה שמופיע בתיק הרפואי זו העובדה שאת בטיפול. אם הפרטיות שלך חשובה לך, ואת לא מעוניינת שעצם היותך בטיפול יהיה גלוי, אז האופציה של טיפול פרטי עדיפה. ס.מ.

בקופ"ח מכבי פסיכולוגים מעבירים לפסיכיאטר המחוזי של הקופה מידע על כל המטופלים שהגיעו אליהם לטיפול דרך הקופה. המידע כולל מידע כללי עליך, אבחנה, הטיפול הנדרש ועוד. אחת לתקופה הפסיכולוגים שולחים אליו דוח המפרט התקדמות בטיפול וכו'. כלומר המידע מוגן אבל יש לפסיכיאטר של המחוז או אנשי לשכתו (כמו עובדת סוציאלית, למשל) גישה מדוייקת למידע הרפואי הרלוונטי. מכיוון שהקופה משתתפת במימון חלקי של הטיפול אז הגורמים שאחראים על הבקרה של שירותי בריאות הנפש בקופה מבקשים לדעת למה את בטיפול וכיצד הטיפול עזר לך לאחר זמן מה של פגישות. לא מדובר רק על עצם הטיפול אלא לכל מידע מקצועי רלוונטי שהפסיכולוג מחוייב לדווח עליו לגורם שמעסיק אותו. אם את לא רוצה שיהיה דיווח לשום גורם אז רק טיפול פרטי עונה על צרכיך.

שלום רונית, אין לי אינפורמציה נוספת על המשמעויות של וויתור סודיות בקופ"ח, ואני מבינה שבתשובות שקבלת יש סתירה מבחינת היקף ועומק המידע על הטיפול שמועבר לגורמים מנהליים ורפואיים בתוך הקופה. אני מציעה לברר בקופת החולים עצמה, ונשמח אם תעדכני אותנו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שמעתי על מטופלים שהיו בטיפול אצל פסיכולוג ופסיכיאטר במקביל והתקבלו לעבודות רגישות מבחינה ביטחונית. מקום העבודה מראיין את הפסיכולוג ואת הפסיכיאטר לבדוק אם אין לאדם נטיות אובדניות או נטיה לשקר... דברים כאלה.

לד"ר היקרים שלום ברצוני להפנות אליכם שאלה פשוטה, אך שאלה שחשובה בה ה-כנות: האם ניתן להחלים\להיפטר מהדיסתימיה??? ושיהיה זה אחרי שנה,שנתיים או שלוש, ע"י הזמן , ע"י תרופות, ע"י שיחות, או ע"י כל אלה יחד... או שבעצם, כל הניסיונות עשויות להביא למושגים בסגנון : "שיפור" "התמודדות טובה יותר" "יציבות" הפחתת סימפטומים" "הקלה" ולא יותר... בטח שקוף לכם למה אני מגיש את השאלה בצורה פסימית כזאת, כי זאת ההרגשה שקיבלתי מקריאת חומר בפורומים ומניסיון אישי של 2 תרופות מ2 הקבוצות העיקריות למשך 3-4 חודשים. אני טועה? תודה רבה אנשים יקרים

שחר, הטיפול בדיסתימיה אינו שומה מטיפול בכל דכאון אחר. ולכן, השילוב של שיחות ותרופות הוא המומלץ ביותר. לגבי הטיפול התרופתי - עוד לא ניסית מספיק בשביל לדעת שזה לא עוזר. לפעמים מחליפים גם 7-8 תרופות לפני שמגיעים לתרופה המתאימה. אז אל תתייאש מוקדם מדי. זה לא עניין של טועה או לא; אתה צריך המון סבלנות כדי למצוא את הדרך הנכונה ולהתמיד בה כדי להרגיש טוב יותר. ס.מ.

שלום שחר, אכן הטיפול המועדף בדיסתימיה (כמו הטיפול בצורות אחרות של דיכאון), הנו שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה. המשך לנסות לחפש את הדרך האישית שלך... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי חרדות אשר גורמות לי לא ליזום דברים חדשים אני טיפוס מאד פתוח וזורם ומלא חיים אך החרדות הללו מעקבות אותי זה בא לידי ביוטוי שאני למשל פוחדת לקיים פגישה או ליזום דברים כי אני חוששת שתיהיה לי חרדה ....?מה אתה מציע או ממליץ..?

שלום, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי (במקרה זה יתכן שיש עדיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ולטפל בחרדות ובהימנעויות הנובעות מהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רציתי לשאול אולי מישהו יודע אם התואר הראשון בפסיכולוגיה המתקבל בסיום הלימודים באוניברסיטה הפתוחה הוא תואר מקובל?? ואם אפשר להתקבל למוסדות ולעבודה בתחום ? ואם אפשר להמשיך אם התואר הזה להתמחות במוסדות/אוניברסיטאות אחרות בארץ,למשל בפסיכותרפיה?????? מאוד אשמח אם מישהו יוכל לענות לי. תודה רבה לילך

לילך, החל מפברואר 2005 קיבלה האוניברסיטה הפתוחה אישור מהמועצה להשכלה גבוהה להעניק B.A. בפסיכולוגיה (ולא כפי שהיה מקובל עד היום - תואר במדעי החברה עם התמקדות בפסיכולוגיה). בכל אופן, התואר מוכר בכל המוסדות הרלוונטיים שמציעים מסלול של M.A. בפסיכולוגיה, כולל ההתמחויות השונות. ס.מ.

שלום לילך, אין לי אינפורמציה נוספת בנושא. אם את עדיין מודאגת כדאי לברר עם מזכירות החוג לפסיכולוגיה באחת האוניברסיטאות. למיטב ידיעתי, אין בעיה מיוחדת ללימודים מתקדמים לאחר תואר של האוניברסיטה הפתוחה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום יוסי, אני מציעה לפנות לקופת החולים אליה אתם משתייכים, ולברר שם על מטפלים העובדים בסמוך למקום מגוריכם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום! ביתי בת 4 והשבוע קיבלתי דוח לגבי סיכום תיפקודה בגן (סוף שנה). היא מהללת ומשבחת את יכולתה בכל התחומים (להוציא את זה שהיא צובעת ויוצאת מהקווים). היא בעלת כושר ריכוז גבוה, מתאמצת להשיג מטרות, מקובלת חברתית ומתפקדת מצויין. לאורך כל הדוח בולטת תכונה שאני מכירה גם בבית. בכל עבודה היא זקוקה שיהיו לידה ויתנו לה חיזוקים. היא תמיד מבקשת לשבת לידה וברוב הזמן לא מוכנה לעבוד לבדה. זה קורה כשמדובר בפעילויות אשר דורשות מחשבה (חוברות עבודה) ולא בציור או צביעה. אני מאוד הייתי רוצה לפעול על מנת שתהיה יותר עצמאית גם בעבודה דידקטית. איך מחזקים אותה על מנת שתהיה יותר עצמאית? (בסה"כ היא ילדה עצמאית ומאוד בוגרת). בתודה, מיכל

שלום מיכל, אני מבינה שבגן של בתך נהוג לתת להורים דוחות מסכמים לגבי תפקוד הילדים, באופן גורף וללא קשר לבעיות התפתחותיות המחייבות מעקב. אציין בסוגריים שלא לגמרי ברור לי מדוע יש צורך בדוח מעין זה, מעבר לשיחה של ההורים והגגנת. בכל מקרה, הדוח שתיארת נשמע מצויין, ובהחלט ניתן לצפות שלכל אדם (גם בילדות) יהיו תחומים בהם הוא מרגיש יותר בטוח ותחומים בהם הוא זקוק ליותר חיזוקים ותמיכה. באופן כללי, נראה לי נכון להמשיך לתמוך ולחזק את בתך, במגוון תחומים, ולהינות מהתפתחותה הטובה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, למה הכוונה במשפט "אדם צריך לאהוב את עצמו" ? איך אדם יודע אם הוא אוהב את עצמו ? תודה

עדי, לאהוב את עצמך פירושו לקבל את עצמך למרות המגרעות שלך (ולכולנו יש...), לדעת לסלוח לעצמך על טעויות, לדעת להעריך את הדברים הטובים שיש בך, לא לעשות דברים שמזיקים לעצמך (כולל מעשים של הרס עצמי), לכבד את עצמך ולכבד אחרים. אני מניחה שאפשר למצוא עוד "סימנים", אבל על זה הצלחתי לחשוב כרגע. ס.מ.

שלום עדי, בנוסף לתשובה שקבלת, אציין שחוויה עצמית חיובית תבוא לידי ביטוי (ומן הסתם כך אפשר לדעת...), בהתנהלות נינוחה עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב הייתי מעוניינת לקבל המלצות לפסיכולוגים קליניים העובדים במסגרת מושלם של קופ"ח כללית שתחום מומחיותם הינו טיפול במאניה דיפרסיה. בתודה מראש יעלי

שלום יעלי, במידה ועדיין לא עשית זאת, כדאי לקבל את רשימת המטפלים העובדים עם כללית מושלם באיזור מגורייך, ולשוחח עם כמה מהם על תחום התמחותם. אני מניחה שבמידת הצורך הם יוכלו להפנות אותך אל האדם המתאים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לחברי הפורום, יש לי שתי שאלות: 1. המושגים "חיזוק" ו"עונש", עם איזו גישה בפסיכולוגיה חברתית הם מזוהים? גישת הגשטאלט או גישת הביהייביוריזם? 2. האם מישהו יכול להבהיר לי מה ההבדל בין סטריאוטיפ, דעות קדומות ואפלייה? היום נבחנתי באוניברסיטה בפסיכולוגיה חברתית ושתי השאלות הללו אינן ברורות לי. זה נושא שמעניין אותי גם מחוץ לשעות הלימודים. אשמח מאוד אם מישהו שמבין יוכל לעזור לי להבין טוב יותר במה מדובר.

ירדן, התשובה לשאלתך הראשונה היא בהייביוריזם. חיזוק (חיובי ושלילי) ועונש הם מושגים שטבע סקינר במהלך מחקריו על הלמידה. ולשאלתך השניה - אפשר לומר שאפליה נובעת הרבה פעמים כתוצאה מסטראוטיפים. סטריאוטיפ הוא איזשהו דימוי שמתלווה לסטטוס מסוים (מקצועי, מגדרי וכו'). כשנוצר סטריאוטיפ שלילי, "נולדות" גם הדעות הקדומות = דעות שאין להן בהכרח בסיס מציאותי, ושרוב האנשים בכלל לא יודעים מה מקורן. ס.מ. נ.ב. מקווה שהלך בסדר במבחן.

שלום ירדן, אין לי מה להוסיף... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לפסיכולוג/ית שלום רב, האם מאבחנים נוירו-פסיכולוגים מקבלים רישיון (כפי פסיכולוג קליני מקבל ?) ? עברתי איבחון נוירו-פסיכולוגי בבי"ח. כשקראתי את האבחון עד סופו, שמתי לב שחתומים עליו שני אנשים: נוירולוג, ונוירו-פסיכולוג, אך רק לנוירולוג יש רשיון (אפילו שניים) ולמאבחן הנוירו-פסיכולוגי לא ! כלומר, מופיע השמות, חתימה ידנית, התמחות, אך לא רשום מספר רישיון למאבחן הנוירופסיכולוגי ואילו לנוירולוג כן. כשנשאל הנוירו-פסיכולוג על עובדה זו, הסתבך מעט וטען כי הוא קיבל תעודה ולא מקבלים רישיון. מה דעתכם ??? בכבוד רב, צחי

שלום צחי, ישנו ריבוי שאלות על נוירופסיכולוגים... אינני יכולה לדעת מהי הכשרתו של המאבחן שפגשת, אך בכל מקרה נראה שהדו"ח שקבלת חתום ע"י אנשי מקצוע רציניים. מדוע הדבר מטריד אותך? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום! ילד בןשלוש ותשעה חודשים,פיתח הרגל של הכנסת חולצה לתוך הפה.לפעמים מתןך מבוכה,לפעמים עיפות,ולפעמים ללא סיבה נראית. כיצד להגיב?

שלום מיקי, לתחושתי, כדאי "לא לעשות עניין" מהכנסת החולצה לפה, ובמקום זאת לנסות לטפל בגורמי המבוכה/עייפות ולעזור לו להתמודד עמם. קרוב לוודאי שההרגל יחלוף כפי שהופיע... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה ותהיתי אם תוכלו ליעץ לי מה לעשות ולאן לפנות. כיום יש לי חבר שהדימוי העצמי שלו נמוך מאד, יש לו כעסים מאד גדולים כלפי אנשים והם מתפרצים מדי פעם.... וחוץ מזה אני חושבת שהוא די מדוכא הוא כל הזמן חושב על דברים רעים ושהוא מסכן והוא אף פעם לא יוצא מהסרטים הרעים שיש לו בראש. ניסיתי לשכנע אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי ןאכן קיבלנו המלצה על פסיכולוגית מאד נחמדה בשתי הפגישות הראשונות הוא התלהב אבל כשהיא אמרה לו שיש לו עבודה רבה והטיפוך יקח זמן, הוא הפסיק לראות אותה. אני לא יכולה לנהל מערכת יחסים איתו ולכן הודעתי לו שאנחנו נפרדים, והוא פשוט נשבר נכנס בתוך עצמו, לא אוכל לא שותה ןבקושי מתפקד בעבודה. (ואני לא חושבת שזה בגלל אהבתו אלי אלא בגלל שהוא מאד תלותי) בכל מקרה אני לא מסוגלת לעזוב אותו ככה, מה עלי לעשות?

אלמונית, אי-אפשר להכריח מישהו לקבל עזרה אם הוא לא רוצה בה. אפשר לדבר, לנסות לשכנע, לא יותר. הוא לא המשיך בטיפול כי צפויה לא דרך ארוכה ולא תמיד נעימה? אם הוא לא מוכן להתמודד, אלא רק לברוח, לא תוכלי לעשות הרבה בשבילו. ובינתיים, עד כמה שזה נשמע אנוכי, תחשבי קצת על עצמך... את לא עושה טוב לשניכם אם את נשארת איתו מתוך רחמים. את צריכה להמשיך לחיות כמו שטוב לך, והוא צריך ללמוד להתמודד עם דברים. ס.מ.

שלום, אני חושבת שכדאי להמשיך לבטא את המידה המתאימה מבחינתך של דאגה ואיכפתיות, ולחזור ולהדגיש בפניו את החשיבות של טיפול. לצד זאת, חשוב שתזכירי לעצמך שכל אדם אחראי לחייו, ושאינך יכולה "לתקן" את הדברים במקומו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מחפש פסיכולוג\ית של מכבי מומלץ באזור המרכז רצוי ר"ג - גבעתיים - בני ברק - בקעת אונו תודה עדי

עדי, תבדקי בספר החדש של מכבי. אם אין לך אותו, סביר להניח שתוכלי למצוא עותק בסניף שלך. בכל מקרה, המלצה כמו שאת מבקשת לא בהכרח תעזור לך. יכול להיות שתקבלי המלצה על מישהו/י, אבל אחרי כמה פגישות תגלי שזה לא מתאים לך, שלא נוצרת הכימיה הדרושה. תתקשרי לסניף שלך ותבררי אם יש מטפל מומלץ במיוחד. ואם לא, לפעמים התחלה של טיפול מבוססת על ניסוי וטעיה; נפגשים לפגישה אחת עם יותר ממטפל אחד, ואחרי כן מחליטים מי מתאים. ס.מ.

שלום עדי, אני מאוד מסכימה עם התשובה שקבלת. בהצלחה בחיפושים... אורנה ראובן-מגריל

היי יש לי שאלה כללית בנוגע לרשיון לפסיכולוגיה האם ייתכן כי נויורופסיכולוג יהיה ללא מספר רשיון והאם זה תלוי בהרשמתו להסתדרות הפסיכולוגים הארצית? מה לגבי מתמחים בפסיכו' , האם הינם רשאים להעביר טסטים תחת השגחה וללא ידיעת המטופל ?

הכוונה ללא ידיעת המטופל כי הנם מתמחים ועדיין נמצאים בתהליכי קבלת תואר ורשיון.

שלום דנה, פסיכולוג יכול להירשם בפנקס הפסיכולוגים לאחר סיום חובות לימודי התואר השני שלו. רישום כמומחה מחייב תקופת התמחות ועמידה בבחינת התמחות, בהתאם לדרישות התחום הספציפי. פסיכולוגים מתמחים מעבירים טסטים כחלק מדרישות ההתמחות, בהדרכה של איש מקצוע מנוסה (ככה לומדים...). כדי לדעת יותר אני מציעה לך להיכנס לאתר "פסיכולוגיה עברית", ולחפש את קוד האתיקה לפסיכולוגים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, מעניין אותי לדעת האם יש איזשהו סיכוי להתגבר סופית על חרדות והתקפי חרדה (ברמה ביינונית) ללא שום טיפול תרופתי? ועוד שאלה קטנה... האם זה נכון שיש אנשים שניתקפים חרדות מסיבה בריאותית בלבד (מחסור בחומר כזה או אחר בגופם/מוחם..), ולא בהכרח מסיבה פסיכולוגית??? תודה על הסבלנות.

הי דנה, לי נגמרו התקפי החרדה ללא תרופות. פעם הייתי סובלת מכך על בסיס יומיומי והיום אחת לחצי שנה אני סובלת מהתקפון אבל אני בהחלט קוראת לזה להיפתר די לגמרי.. לגבי חרדות בכלל - תלוי למה את מתכוונת, כי קצת חרדה אנחנו צריכים, נגיד אם נראה פתאום תנין ברחוב, כדאי שניחרד... בכל אופן, אם את בטיפול פסיכולוגי, ללא תרופות, יש סיכויים גדולים להרגיש הרבה הרבה יותר טוב ופחות חרדתיות.. בהצלחה..

שלום דנה, טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים במצבי חרדה שונים מגיעים ע"פ המחקר בתחום לתוצאות טובות, אך התוצאות היציבות ביותר מושגות באמצעות שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לגבי "מחסור בחומרים": מצבי חרדה קשורים למחסור בסרוטונין (אחד הנוירוטרנסמיטורים במוח), ותרופות אנטי חרדתיות רבות פועלות במסלול סרוטונרגי. לאור זאת, בהחלט אפשר לומר שאנחנו חרדים כי "חסר לנו משהו במוח", אבל בעיני לא נכון להפריד זאת מהביטויים הפסיכולוגים של המחסור... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

איזה כיף! אני די כאן רק לפעמים מתפלקים לי שמות אחרים....

הפסיכולוג טוני שחר שהופיע בתכנית משעל חם כמתנגד לשימוש הרחב בSSRI ותומך נלהב בפסיכותרפיה כתב במאמר בעיתון הארץ את הדברים הבאים "משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. " מנקודת השקפה אחרת אפשר לאמר שכאשר תרופות מוכיחות את יעילותם אין מוטיבציה לפנות לפסיכוטרפיה כי אין סבל. ממה שטוני שחר כתב אפשר להבין שאנשים שמשתמשים בתרופות הם חסרי שיקול דעת כי הם מולעטים ב"סמים" שמשבשים את דעתם ולכן טועים בכך שבניהול תקציב המשפחה נמנעים מהוצאות על פסיכותרפיה. מניסיון אישי כאשר שוחחתי עם מטפלים פוטנציאליים על אפשרות לקבוע פגישה כל המטפלים אמרו לי שאין להם זמן פנוי למטופלים חדשים אחרי שאמרתי להם שאני מגיב טוב לתרופות לאחר אירוע דיכאוני. לאחר שנים הבנתי שלאחר שרמזתי שתיתכן מערכת יחסים בין מטפל שמקבל תשלום לבין מטופל שלא מבין מה מהות הטיפול העדיפו מטפלים לסיים את השיחה כדי לא להתבזות במו"מ בין נותן שרות למקבל שירות בהעלאת האופציה של כשל תמורה

התרופה האמיתית לדיכאון מאת טוני שחר שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה בעשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם "אחרי כשלושים שנה של חברות אני מגיש את מכתב ההתפטרות מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בשמחה מהולה באכזבה... בנקודת הזמן הנוכחית, לדעתי, הפסיכיאטריה נשלטת כמעט לחלוטין על ידי חברות התרופות... איננו מנסים עוד להבין בני אדם בשלמותם, בהקשר החברתי שלהם, אלא מסתפקים בהסדרת המוליכים העצביים שלהם... אנו מטפחים את השימוש המופרז והלא תקין בכימיקלים רעילים שאת התוצאות החמורות ארוכות הטווח שלהם אנו מכירים: דיסקנזיה מאוחרת (תסמונת נוירולוגית שמתבטאת בתנועות בלתי רצוניות - ט"ש), שיטיון מאוחר ותסמונות גמילה חריפות... האם אני מוכן להיות הפתי של יצרני התרופות שמשחק במולקולות בעזרת ההנחיות שלהם? לא, תודה רבה". זהו לקט ציטוטים ממכתב הפרישה של הפסיכיאטר הד"ר לורן מושר מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה. הד"ר מושר ניהל בין השנים 1980-1969 את המרכז לחקר הסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש - NIMH. הוא ייסד וערך את כתב העת היוקרתי "סכיזופרניה בולטין", וגם חלוץ ומוביל בתחום הפסיכיאטריה הקהילתית בזכות פרויקט Soteria, שיזם וניהל במשך יותר מעשור. זה היה פרויקט ניסיוני, שאילו התייחסו אליו ברצינות הראויה, היה אמור לחולל מהפכה בגישה הטיפולית באנשים הלוקים בפסיכוזה. מושר הוכיח שאפשר לטפל באנשים פסיכוטיים בלי תרופות בהצלחה מרשימה. לטיפול הקהילתי הלא-תרופתי היתה עדיפות ברורה מבחינת ההשתלבות המקצועית והחברתית. מסקנות Soteria נדחקו משום שלא תאמו את הלוך הרוח הביולוגיסטי-הרפואי והכביכול מדעי. הפסיכיאטריה הביולוגית גורסת שהפרעות נפשיות יסודן בשיבושים ביוכימיים במוח שהם כשלעצמם בעלי רקע גנטי. מכאן שהטיפול צריך להיות מושתת על התערבויות ביולוגיות - תרופות פסיכואקטיוויות, נזעי חשמל ולעתים ניתוחי מוח. אף שלפעמים מודים דוברי הגישה הביולוגית שגם לגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים יש השפעה מסוימת, לגורמים אלה מיוחס תפקיד משני. מדובר כאן באידיאולוגיה במסווה של מדע. למעשה, מוצא הפסיכיאטריה הביולוגית הוא במגמת העל של דטרמיניזם ביולוגי-גנטי השולט במחשבה האמריקאית, שלפיה תופעות אנושיות וחברתיות, כגון מנת משכל, תוקפנות ואלימות וגם פסיכופתולוגיה, נעוצות בסיבות ביולוגיות ורקע גנטי. כיום דברי ביקורת והסתייגות נתקלים בהרמת גבה ובחיוכים סרקסטיים מצד רבים, הוכחה לכך שטיעוני הפסיכיאטריה הביולוגית נעשו נכסי צאן ברזל. מהן המגבלות והכשלים של הפסיכיאטריה הביולוגית? בראש וראשונה ההתמקדות בהפחתת סימפטומים במקום לטפל בבעיות שיוצרות מצוקה. לדוגמה, ה"מחלה" ששמה דיכאון מז'ורי מוגדרת באמצעות רשימת תסמינים ספציפיים. הסברה היא שהגורם למחלה זו הוא שיבוש ביוכימי-גנטי, אף שהדבר לא הוכח. הכשל הלוגי שקוף. למקבץ סימפטומים קוראים "דיכאון מז'ורי" המוגדר כ"מחלה" המטופלת בעזרת תרופות המכונות "נוגדות דיכאון", אף שלאמיתו של דבר לא מזוהים ולא מטופלים הגורמים מייצרי הסימפטומים. כל קלינאי יודע שגם אחרי הפחתת הסימפטומים בעזרת תרופות, רוב המטופלים מעוניינים להמשיך לדבר על מצוקתם. רובם? לא לגמרי מדויק. כי כיום לרוב המטופלים נאמר שפסיכותרפיה היא בזבוז זמן, שהפתרון למצוקתם הוא בהמשך נטילת התרופות לפרקי זמן ארוכים ואפילו בלתי מוגבלים, גם במקרים שאין בהם שום תועלת ממשית. למעשה, התמונה ביחס לתועלתם של נוגדי דיכאון שונה לגמרי ממה שטוענים יצרני התרופות ובעלי בריתם הפסיכיאטרים. לאחר פרסום מאמרים שניתחו מחדש ממצאים של עבודות מחקר שבדקו תועלת של תכשירים נוגדי דיכאון מול פלצבו (למשל, עבודת החוקרים אירווינג וקירש מ-2002), מתברר שעדיפות התרופות היא מינימלית, אם בכלל. גולת הכותרת של האשליה ה"מדעית"-הביולוגיסטית היא ספר האבחנות המוכר כ-DSM-IV. בו נמצאות כל "ההפרעות הנפשיות" המוכרות והן מאופיינות על ידי רשימות תסמינים. מכאן שמחלות נפשיות מושוות לתסמינים. והרי לכם מיתוס יפהפה שיצרה הפסיכיאטריה המודרנית ולפיו הפרעות אכן קיימות כישויות נבדלות ולהן גורם ביולוגי ידוע וטיפול ספציפי בהתאם. זו תרמית פסוודו-מדעית, שמקורה בשאיפה של הפסיכיאטריה לחקות את מדע הרפואה המודרני תוך התעלמות מכוונת מכך שאופיה האקזיסטנציאלי של המצוקה הנפשית אינו מתיישב עם השיח והעשייה של הרפואה המודרנית. כיום רופאים המתמחים בפסיכיאטריה משננים לעייפה את רשימות הסימפטומים מגדירי ההפרעות השונות, מסווגים אותם כחלק מהפרעה נפשית מוכרת, ואז כל מה שנותר הוא להמליץ על אחד מתכשירי הפלא מפחיתי הסימפטומים שקיימים בארסנל התרופתי. ומה בנוגע לאפשרות שמצוקה נפשית - כולל סימפטומים - היא שם כדי להצביע על דבר מה לא תקין בחיינו? הס מלהזכיר, שהרי אנו בעידן הקידמה המדעית שהופכת מטופלים ליצורים וירטואליים בעלי ליקויים בהולכה עצבית; להם מיועד טיפול "ספציפי" שמטרתו תיקון הפגם המוחי. הקביעה שדיכאון הוא הפרעה שנובעת מ"הפרת איזון כימי" היא לא יותר מסמנטיקה ומפנטסיה של פסיכיאטרים וחוקרים - אבל כנראה גם של ציבור רחב שסוגד לכל מה שקיבל את חותם מדע הרפואה. עצם השיח הפסיכיאטרי המודרני מטעה כדי ליצור את אשליית הידע והיעילות. לדבר על תרופות "נוגדות חרדה", תכשירים "נוגדי דיכאון", "נוגדי פסיכוזה", "מייצבי מצב רוח", כפי שמקובל כיום - זהו סילוף המציאות. בעצם מדובר רק בכימיקלים המשבשים את פעילות המוח. לעתים השיבוש הזה יכול להיראות או להיחוות כשיפור במצב הנפשי, אלא שלרוב המחיר הוא עצום. למשל, אנשים שנוטלים תרופות שהן כביכול "נוגדות פסיכוזה" מדווחים על ירידה חמורה בעירנות, בחיי הרגש וכו', אנשים שנוטלים "נוגדי דיכאון" מדווחים לא פעם על תחושת ניתוק מעצמם ומהסביבה. יתר על כן, המיתוס של ספציפיות פרמקולוגית מופרך מיסודו. אותן תרופות ממש ניתנות לאנשים שסובלים מדיכאון, חרדה, תסמונת טורדנית-כפייתית, התקפי פאניקה, הפרעות אכילה ועוד. אז היכן הספציפיות? ואם לא די בכך, אזי לרוב המטופלים הללו מוסיפים תכשירים מקבוצת "נוגדי פסיכוזה", כדי למתן את תופעות הלוואי או להעצים את השפעת תכשירי הבסיס. רוב המטופלים מקבלים בסופו של דבר קצת מכל דבר והרי לכם מתכון בטוח להרעלת המוח. רעה חולה בפסיכיאטריה המודרנית היא המעורבות המסיווית של יצרני התרופות. אליוט וולנשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקר מוח, מייחד פרק בספרו "להאשים את המוח" לתיאור האופן שבו יצרני תרופות מעצבים את דעת הקהל ומטים את המחקר הפסיכיאטרי, כך שתכשירים פסיכיאטריים ייראו יעילים ובטוחים. המידע שהם מפיצים בנוגע לסגולות התרופות, כותב וולנשטיין, מטעה ולא מאוזן. ואם לא די בכך, הרי, כפי שגילה וולנשטיין, מאחר שאת רוב המחקר הקליני מממנים יצרני התרופות, הם מתערבים לא פעם כדי שהממצאים יתמכו בערך התרופות. למשל: בהתקשרויות רבות בין היצרן המממן את המחקר לבין החוקר יש סעיף המאפשר ליצרן להעלים מידע מהדו"חות טרם פרסומם או לעכב פרסום של מחקרים. יצרני התרופות הם גם המפיצים העיקריים של התיאוריות הביוכימיות של הפרעות נפשיות האמורות להצדיק שימוש מוגבר בתרופות לטיפול במצוקה נפשית. משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. אני פוגש לא מעט מטופלים לאחר שנים של ניסיונות תרופתיים עקרים, שמעולם לא הוצע להם טיפול פסיכולוגי, אלא נאמר להם שיש להם, לרוע המזל, מוח חולה. המטופלים הללו שוכנעו (בחלקם לא!) שהם אכן סובלים מהפרה של איזון כימי אף שלא קיימת שום בדיקה מעבדתית או אחרת לאישוש אותו שיבוש ביוכימי, ואיש אינו מסוגל להגדיר איזון כימי תקין מהו. זאת ועוד, יש מקום להניח שהואיל ולא הוכח ששיבוש כימי אכן קיים ביסוד ההפרעה הנפשית, אזי נטילת תרופות פסיכואקטיוויות עלולה לחולל שיבוש ביוכימי שלא היה שם קודם. את זה טוען ומוכיח בלהט הד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי ממובילי ההתנגדות לפסיכיאטריה הביולוגית. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם. על הפסיכיאטריה להודות שבפועל שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה במשך העשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. תגליות כאלה לא הושגו לא כי המאמץ וההשקעה בכך לא היו מספיקים. להיפך, סכומי עתק הושקעו, עם תוצאות דלות ביותר. מכל האמור לעיל אין להסיק בהכרח שהשימוש בתרופות פסיכיאטריות הוא פסול מכל וכל. אפשר פה ושם, במקרים קיצוניים, וכדי להקל על מצוקות קשות, לעשות שימוש מוגבל וזהיר בתכשירים פסיכיאטריים. בשום אופן אין לראות בכך את חזית הטיפול הנפשי. כותב הד"ר דייוויד קייזר, פסיכיאטר אמריקאי, במאמר ביקורת חריף על הפסיכיאטריה הביולוגית Times") ("Psychiatric, 1996 : "אני יודע שאילו הכלי היחיד שעמד לרשותי כמטפל היה פנקס המרשמים, הייתי נהפך לפסיכיאטר גרוע". באחת ממודעות הפרסומת לפרוזאק כתוב: "יש לו 20 מיליון פרצופים אך רק שם אחד... דיכאון". הגיע הזמן שהפסיכיאטרים יגלו מחדש את 20 מיליון הפרצופים. הד"ר שחר הוא פסיכולוג קליני וחבר במרכז הבינלאומי לחקר הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ICSPP) - ארגון שמטרתו טיפוח האתיקה של הטיפול הנפשי

היידי, התשובה של ד"ר יורם יובל היתה עניינית מאוד - במקרים של דכאון קל עד בינוני יתכן ואפשר למצוא חלופות לטיפול תרופתי. במקרים של דכאון קליני עמוק - לא. אני מסכימה עם ד"ר יובל. יש מקרים, הרבה מקרים, שבהם אפיזודה דכאונית קלינית תפחה למימדים של דכאון פסיכוטי... ואז לא רק שיש צורך ב - SSRI אלא גם באנטי-פסיכוטי. מאידך, בעידן הפוסט-מודרני שבו כולם רוצים הכל ומהר, אז נוצר ביקוש עצום לפרוזאק וחבר מרעיו הכימיים. מעולם, אבל מעולם, לא שמעתי על פסיכולוג שנמנע מטיפול רק בגלל שהמטופל הפוטנציאלי קיבל טיפול תרופתי! להיפך, אני מכירה הרבה פסיכולוגים שמעודדים טיפול תרופתי במקרים בהם הם חשים אוזלת יד נוכח הסימפטומים של מטופליהם. האדם נולד ומת סתם ככה בלי סיבה. אז למה לסבול יותר ממה שאפשר? בחיים עצמם אין כלום מלבד המשמעות שאנחנו מעניקים להם, ואם דכאון (למשל) גורם לנו לאבד גם את המשמעות הזאת, אז מה בעצם נשאר לנו? יש לנו זמן קצוב. לכולנו. אז אם אפשר להקל במקומות מסוימים, למה לא? רוב המטפלים - פסיכותרפיסטים ופסיכיאטרים - מעודדים טיפול משולב (שיחות+תרופות), כך שקשה לומר שמישהו חוסם משהו. כמובן, וזה חשוב, שיש להתייחס לכל אדם ואדם בנפרד. אולי באמת רצוי להפעיל יותר שיקול דעת לפני שרושמים למישהו טיפול תרופתי, אבל לפסול את האופציה הזו? ס.מ.

שלום לד"ר.ראשית אני בת 23 ואני סובלת מאז ומתמיד מבעיית איחורים כרונית. סולקתי ממסגרות רבות בעקבות בעייה זו. קשה לי להסביר ולהבין ממה זה נובע,קשה לי לעמוד בזמנים שנדרשו ממני. קשה לי להגיע למקום הדרוש לפני הזמן המיועד. אני מאחרת לארועים פשוטים וגם לארועים החשובים של חיי.<עבודה,לימודים,לכל מקום!> היום אני כבר ילדה גדולה,כמעט אישה.ואני סובלת נפשית מהמצב הזה. כל חיי ספגתי מבטי זלזול וכעס שגרמו לי להרבה שנאה עצמית. אני כל יום אוכלת את עצמי שהסביבה לא מכירה בבעיה שלי כבעיה רפואית . אני לא מתפקדת כראוי,אני מרגישה כאדם חולה.אני לא משתלטת על הבעיה הזו. אשמח אם ניתן להפנות אותי לגורם מתאים<ניסתי פסיכולוג קליני,זה לא עזר ומצבי הכלכלי לא מאפשר לי זאת>. אשמח לקרוא מאמרים בנושא,להבין דרך מחקרים ממה זה נובע. או לקבל כל מידע שנוגע לזה. תודה ענקית במידה ותעזרו...

שלום דקלה, באופן כללי, כאשר מתקשים להגיע בזמן למקומות שונים, כדאי לנסות לברר עם עצמנו מה מטריד או מפחיד או מקשה עלינו להגיע לשם בזמן. אני מאמינה שכדאי להיעזר באיש מקצוע בבירור הסיבות לאיחורים ולקושי לעמוד בדרישות הסביבתיות, ותמיד יש אפשרות לפנות למסגרת ציבורית (כמו מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר אורן קפלן שלום רב. יש לנו ילדה מקסימה בת 11 , יפה, נבונה, חברותית, רגישה .( ועוד שני בנים גדולים יותר) לפני כשלושה שבועות היא אמרה לי, אמא אני לא מרגישה טוב, כששאלתי מה את מרגישה? היא אמרה: "אני מרגישה כמו בתוך חלום. והרגשתי את זה גם אתמול במסיבת פיג'מות אצל דורין, בלילה כשכולן מפטפטות ואני נרדמתי, לפתע התעוררתי ושמעתי את החברות, אבל הרגשתי שכאילו הכל חלום, והיה לי רע" ואז היא ממש נכנסה למין חרדה, נכנסה מיד למיטה, התחילה לרעוד, אמרה שהיא לא מאושרת, שמאוד רע לה,שאלתי אותה אם מישהו עשה לה משהו בבית של דורין, אם היא נפגעה ממשהו, אם יש בעיה אחרת בבית ספר, והיא התעקשה שלא קרה שום דבר. אמרתי לה לחשוב על דברים טובים, אז היא אמרה שאין לה כאלה, ושאלה אמא למה זה קורה לי? למה אני לא מאושרת?למה כל כך רע לי? תעזרי לי. היא רצתה שאשב לידה עד שתרדם, היא לא הצליחה לישון עד 2 בלילה. לבסוף נרדמה עם קלטת בוידאו, ואני לידה כל הזמן כמובן. היא שאלה אם זה יעבור לה, אם זה קורה לעוד אנשים, היא בטוחה שרק לה זה קורה ושזה לא יעבור לעולם. מאז זה קורה כמעט כל ערב, הכל לכאורה בסדר ביום, היא הולכת לבית ספר, לצופים, לחברות, אך פתאום בערב שוב נכנסת לחרדה והמון בכי ולא מצליחה לישון, ומבקשת שנעזור לה. היא מספרת שלפעמים זה קורה לה גם בבית ספר והיא מרגישה בתוך חלום והיא לא מרוכזת, אבל זה עובר לה.היא הציעה שהיא ואני נעשה כל יום משהו כיפי ביחד, וככה יהיה לה דבר טוב לחשוב עליו כשהיא תרגיש רע. אתמול בערב הזעיקה אותנו ממסיבת יום הולדת שנבוא מיד לקחת אותה כי היא שוב לא מרגישה טוב. אנחנו אובדי עצות, ולא מבינים מה עובר על הילדה. אנא עזור לנו להבין, כיצד אפשר לעזור לה, והאם צריך לקחת אותה לפסיכולוג?

כדאי מאוד לקחת אותה לפסיכולוג. ההודעה שלך עשתה לי לבכות.אני הייתי ילה בדיוק כזאת, ואותי לא לקחו כי לא דיברתי ולא סיפרתי, ושגדלתי הדכאונות והחרדות גדלו איתי - טאני משלימה היום המון שעות פסיכולוג... אני חושבת שאת צריכה לשמוח שהיא חולקת איתך ואומרת לך מה היא צריכה (אמא, תעזרי לי). בהצלחה..

מה ההתלבטות ? ברור שצריך לקחת את הילדה לפסיכולוג או פסיכאטר היא מבקשת ממך במפורש עזרה . מה השאלה בכלל?

שלום ליז, כן, אני חושבת שכדאי לפנות להתייעצות אישית, בה ניתן יהיה להעריך כיצד ניתן להקל על בתך. כיוון ראשוני להתייעצות הוא הפסיכולוג/ית בבית הספר, שיוכלו להפנות אתכם הלאה בהתאם לצורך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה לכל הכותבים אורנה, האם פנייה דרך פסיכולוגית בית הספר לא יכולה באיזו דרך להזיק? אם ברצוננו לחפש פסיכולוג/ית פרטית , איפה מחפשים? מה מתאים לילדה בת 11? האם משנה מינו של המטפל? תודה

אוי... כמה שהייתי רוצה לחבק את הילדה שלך עכשיו... הייתי רוצה להגיד לה שהיא לא לבד בעולם הזה ושזה בסדר לפחד. הייתי רוצה שתדע שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים ככה ושהם פשוט מתביישים לספר. הייתי מספרת לה שגם אני גדלתי ככה אבל בגלל פחד וחוסר מודעות, לא טיפלתי בזה, ורק היום, ממרומי גילי (21..) יש לי את היכולת להתמודד עם הדבר. הייתי מדגישה בפנייה שללכת לטיפול פסיכולוגי זה לא דבר שצריך להתבייש בו, אלא להתגאות בו על כך שהיא מודעת לבעיות שלה, מוכנה לדבר עלייהן ולפתור אותן. כולי תקווה שהיא תהייה חזקה בתהליך הזה כי הוא לא פשוט בכלל. שיהיה לשתייכן המון בריאות, אושר והצלחה. מכל הלב.

גדעון, תודה על תגובתך. אך אתה לא כל כך הבנת את הבעיה ותשובתך לא ענתה לי על השאלה. חברתי לא מתחילה עם גבר שמוצא חן בעיניי, כי אז זה היה אבסורד הרי אין לי מונופול על כל גבר שנראה לי (כי יכול להיווצר מצב שמישהו נראה לי אבל היא מוצאת חן בעיניו ואז אם הוא מוצא חן בעיניה אני לא אפריע לה במהלך העניינים ואתפוס מרחק), אלא כוונתי היתה שהיא מנסה להתחיל עם שמתחיל איתי ושאני מוצאת חן בעיניו (העניין כאן זה בכלל לא הבחור, אם הוא מוצא חן בעיניי או לא, אלא מה שמפריע לי זו התנהגות חברתי ולא התנהגותם של הגברים. הרי אני בחרתי בה בתור חברתי ואיתם אין לי שום דבר). יכול להיות שהתנהגותה נובעת מכך שהיא אולי רוצה לנסות להוכיח לעצמה שהיא יכולה להשיג כל גבר, גם גבר שמראה התעניינות בי ולא בה ואת זה אני ממש לא יכולה להכיל. מה שמפריע לי כאן זה בכלל לא הסיטואציה (כי התנהגות כזו יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות), אלא איך אני יכולה לבטוח בכזו בחורה שמתנהגת לפי דעתי בצורה לא מוסרית. תמיד אפשר לדבר ולנסות להעביר את מה שמרגישים השאלה האם אני יכולה לגרום לחברתי להתנהג אחרת מכיוון שדפוס התנהגות זה כבר טבוע בה. ואם אפשר אשמח לקבל תשובה אמיתית, אפילו אם היא מכאיבה. תודה שירה

שלום שירה, התיאור שכתבת מעביר בבירור את תחושתך, שחברתך מתנהגת באורח מאוד תחרותי כלפייך ואינה מתחשבת ברגשותייך. אני מניחה שהדרך לשנות את המצב תכלול שיחה כנה עמה, בה תגדירי בבירור מה מכאיב לך ותחשבו ביחד על דרכים לשנות את המצב. במידה וחברתך לא תגלה הבנה ונכונות לשנות את ההתנהגות שפוגעת בך, אני מניחה שתצטרכי לשקול את המשך מערכת היחסים עמה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

זה המכתב שתכתבי לפסיכולוג יש לי כ"כ הרבה בעיות. ואני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל. אבל אני כן התחיל.. מה שאני יגיד בתכלס. זה שאני צריכה זה לעבור להיות קרוב לבית. ושאני צריכה להיות עם אנשים איכותיים, וצריכה שיהיו לי יציאות טובות. אני נועה בת 18 וחצי. ואני רוצה לגעת בכמה נגיעות: (שים לב, שנורא קשה לי להתבטא) 1. אני מבזבזת את כל הילדות שלי, פשוט כל הילדות שלי הולכות. נתחיל בזה שאני לקוית למידה. – שהלוואי וזאת הייתה הבעיה שלי כרגע. – פשוט רציתי שתדע. היו לי הפרעות אכילה, שהתחילו לי מכיתה ט' עד אמצע כיתה י', בכיתה י' הכרתי תזונאית מצוינת. שבזכותה עברו לי ההפרעות אכילה. הייתי מאוד גמישה עם עצמי באוכל.. בזכותה הפסקתי להיות אובססית לכפיפות בטן, ולאירובי וכו'. הגעתי עליה שכבר הייתי מאוד רזה, והבטחתי לה שעם היא תכתוב לי תפריט שאני ישמין בו והוא יהיה תפריט טוב, ובעצם כל מה שהיא תגיד לי אני יעשה, כי הבנתי לבד שאני צריכה לעלות במשקל. ההורים שלי נגד טיפול פסיכולוגי והבנתי שאין לי ברירה. ואז התגייסתי, וכאן הפסקתי את הטיפולים שלי איתה. בטירונות ובקורס אכלתי רק שטויות, עכשיו הבעיה היחידה שלי, שאני מתעסקת באוכל כל הזמן, אני אוכלת כמות בסדר של אוכל, כמו שצריך, וכמו שמתאים לי, אבל אני לא מפסיקה לחשב קלוריות, כל יום שישי ושבת שלי נהרסים כדי לחשב כמה יש בזה, ומה להביא לבסיס לכל השבוע.. ואיזה כושר אני יעשה בסוף שבוע? ואיך אני הספיק גם לעשות את זה, וגם להפגש איתה, אני כל הזמן שוקלת את הקורנפלקסים שאני רוצה לאכול, וכל הזמן מודדת בכוס מדידה את החלב כדי לדעת בדיוק כמה אני יכולה לשתות נס היום.. פשוט הבעיה שלי עכשיו – וזאת בעיה שלו הייתה לי לפני שהתגייסתי, שאני ממש מודדת ומחשבת כל דבר – רק לפני שבועיים בערך התחלתי ללכת שוב לתזונאיית.. (ועוד הסבר אני המשיך בדיבור). זה נורא קשה. כי הכסף נגמר לי מאוד מהר, ואני לא אוכלת בחדר אוכל, כי אני לא מסוגלת לאכול שם, וגם לא להיכנס לחדר אוכל. אני לא מסוגלת משום מה להריח את הריח בחדר אוכל, וגם בטירונות לא נכנסתי. והבעיה שאני לא מסוגלת לעשות תורנות מטבח, אני ישר מחליפה עם מישהי ועושה עבודות רס"ר – לא אכפת לי לעשות את זה כל בשבוע, רק לא לעשות מטבח. אני לא מסוגלת להריח את החדר אוכל הצבאי. בטירונות הייתי נכנסת לשם וסותמת את האף, אני בטוחה שזה קשור להפרעות אכילה איכשהוא.. ולהתעסקות שלי באוכל. עם הייתי קרובה לבית, היה לי יותר קל לטפל בהתעסקות הזאת, ולא היה נגמר לי הכסף בבנק. בגלל ההפרעות האכילה שהיו לי בתקופת החטיבה, לא למדתי ואין לי בגרויות, ואני לא יודעת אנגלית (דבר שאני כ"כ מצטערת עילו) והוא כל כך חשוב לי. כל כך חשוב לי לשרת ליד הבית ושיהיו לי יציאות טובות כדי, לטפל בהתעסקות שלי באוכל וללמוד קודם כל לדעת לדבר ולהבין אנגלית. 2. הלחץ – אני לא יודעת למה.. ואני לא יודעת עם זה בגלל שאני רחוקה מהבית או לא, אבל לדעתי זה יותר העבודה עצמה. אני כל הזמן מסתכלת בשעון בפלאפון, ואני מפחדת לעבוד כל הזמן נכנסת עבודה מיידית ואני נכנסת ללחץ אני לא ישנה בלילה מרוב לחץ, של מה יהיה מחר, העם אני השתחרר בשעה 17:30? או שהמפקד ידפוק אתי באיזה עבודה שצריכה להיות מוכנה למחר ב 20:00, אני חיה בחוסר ודעות, העבודה בפיקוד נורא מלחיצה אותי, איך שהיא נכנסת פתאום מהר במיידית, וגם עם יש עבודה שוטפת אני לא מרשה לעצמי לנוח לצאת לכמה דקות לשאוף אוויר, כי אני כל הזמן חושבת על העבודה, עד כדי כך שבלילה הלב שלי דופק ממש מהר, ולוקח לי המון המונים של זמן להירדם, ועם אני נרדמת אני כמה עוד כמה פעמים ועוד כמה פעמים, וככה מהרגע שנכנסתי לפיקוד , וחבל לי כי סוף סוף יצא לי להיות במקום עם אנשים איכותיים, ולהכיר אנשים נחמדים, אבל זה לא בשבילי. כל הזמן אני מוצאת את עצמי במרפאה, והרופא אמר לי שזה בגלל שאני כל הזמן בלחץ כל הזמן חושבת כל הזמן מוטרדת לא רגוע לרגע, פשוט מתוחה כמו שרוך. תראה אני לא רוצה שתוריד לי פורפיל נפשי, אני כן רוצה לשרת בצה"ל – אבל בתור משהו שאני כן יכולה לעשות ולתרום – למשל פקידה ותפקידים שאני כן יכולה לתרום, ושבמקביל עליהם אני אוכל לטפל בהתעסקות שלי באוכל ובהחלמה שלי. ועם אתה חושב להוריד לי פרופיל נפשי, נגיד בגלל שאני לא מסוגלת להכנס לתורנות מטבח, אז מצידי תוריד לי רק על זה, כי אני באמת לא מסוגלת ומפחדת, אני לא יודעת מה לעשות בקשר ללחץ, ולא יודעת מה לעשות בקשר להתעסקות לאכול – אני מודעת לזה שאני מתעסקת ושיש לי בעיה, ואני רוצה לטפל בה, ושוב אני אוכל לטפל בה והתחלתי לטפל בה, רק עכשיו עם אני יהיה קרוב לבית ויהיו לי יציאות טובות, אני אוכל גם לעשות יוגה \ ללכת לשחות לעשות דברים שירגיעו אותי, ולא לחשוב כל סופ"ש מה לקחת לבסיס ולהיסחב עם שתי תיקים. כבדים שהורגים לי את הגב, סך הכל אני רוצה להרגיש טוב, ולהפסיק לא להרגיש טוב כל יום, ולישון כמו בן אדם ולאכול כמו בן אדם. 3. הדבר האחרון שהוא קצת פחות מלחיץ אותי זה לשמור, ומזל שבבסיס שלנו אנחנו לא שומרים, כי בטירונות הביאו לי נשק והייתי בסדר, גם במטווחים למרות שלא ממש הצלחתי הייתי בסדר. אבל ברגע שעליתי לעמדת שמירה , התחלתי לפחוד וכל הלילה שבאותו יום, היו לי סיוטים וחלמתי שפוגעים בי, הוא שבאים עליי מחבלים. פשוט סיוטים, ולכן היה לי מזל שאין לבנות בבסיס הזה שמירות, עד שאמרו שעכשיו יתחילו כנראה השמירות גם לבנות, ושוב לא ישנתי כל הלילה מרוב שחשבתי על זה מרוב פחד, מה שעשו איתי בסוף בטירונות נתנו לי לשמור יחד עם עוד שתי בנות, וככה הייתי בסדר.

שלום נעמה, אני מבינה שזה המכתב שאת מתכננת לתת לפסיכולוג הצבאי. הוא בהחלט מעביר את התחושה שיש הרבה דברים שמעסיקים ומטרידים אותך, ושאת זקוקה לכך שמישהו יעזור "לעשות סדר". אני מאחלת לך המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

מה הן תופעות הלוואי של התמכרות למחשב ולאינטרנט?(בממוצע 10 שעות ביו) תודה רבה , גילית

כאבי גב, כאבי ידיים, כאבי צוואר, כאבי עיניים, ומו בכל התמכרות אחרת - לא עושים שום דבר אחר. ובמקרה זה - למשל לא יוצאים החוצה, לא הולכים לים, לא פוגשים אנשים אחרים, לא קוראים ספרים, לא רואים סרטים ולא עושים לום. כי 8 שעות עבודה ועוד 10 שעות מחשב והשאר שינה - אין זמן לכלום.

שלום גילית, אני חושבת שכדאי למקד את השאלה בתופעות הספציפיות שמטרידות אותך. בנוסף, אולי תרצי להתחיל לחשוב על פנייה לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לך לברר את הסיבות האישיות שלך להתמכרות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אתמול בלילה שוחחתי עם ידיד והעברתי עליו ביקורת חריפה על הדרך בה הוא בחר לגשת לטיפול. הוא נמצא בטיפול כבר למעלה מחודשיים ומידי פעם מספר פה ושם על הלך הדברים. הנקודה שהכי מפריעה לי, היא המטפלת בה הוא בחר. הוא נמצא בטיפול שבועי ,שהמטפלת היא עובדת סוציאלית במקצועה ולא פסיכולוגית!!!! כאחת שהייתה בטיפול ויודעת מהו פסיכולוג טוב ומהם ערכי המוסף שמקבלים מטיפול פסיכולוגי, אני לא מקבלת זאת שעובדת סוציאלית תשמש כפסיכולוגית. נתתי לו דוגמא שזה כמו ללכת לרופא עור בזמן שאתה צריך רופא קרדיולוג, הרי שניהם למדו רפואה, לא???? אחד הדברים שקוממו אותי הוא שהמטפלת " החליטה " לעזור לו לממש את חיידק הבמה וללכת ללמוד משחק.הבחור מתקרב לשנות השלושים, מעולם לא היה בצוות הווי ובידור, מעולם לא היה בכשרונות צעירים ומעולם לא הופיע בהצגות , אפילו לא בביה"ס. דעתי היא שגם אם זה טבוע בך ולא הלכת ללמוד מאיזשהי סיבה, אוליי מתוך פחד של כישלון, אתה תעשה דברים בדרך כמו לגשת לכל מיני פרוייקטים שכונתיים, ניצבות בסרטים וכו'. הרי יש רבים בשוק שחיידק הבמה נמצא בם והם עושים " חלטורות " וכו', כי הם מאמינים בעצמם. ציינתי גם שלדעתי יש נושאים חשובים יותר לטיפול כרגע כמו ביטחון עצמי, עצמאות וכו'. בקיצור ירדתי עליו ללא הפסקה וכל אותה העת חזרתי על כך שהוא לא מפרגן לעצמו ואף פעם הוא לא בוחר את הטוב ביותר עבורו. הוספתי גם שאני בטוחה שהטיפול יועיל לו, כי בכל זאת הוא עשה צעד משמעותי, אך חבל שלא מדובר במטפל טוב יותר שזה המקצוע שלו. אני קצת מצטערת על הביקורת החריפה שנקבתי, הרי מה שטוב לי לא בהכרח טוב לאחר ולהיפך. המטפלת מקוממת אותי, האם בצדק? האם עובדת סוציאלית יכולה לשמש כפסיכולוגית? עליי לציין שאותה מטפלת, עוסקת בבקרים כעובדת סוציאלית לכל דבר ואילו אחה"צ משמשת כפסיכולוגית. אודה על התייחסותכם. בברכה, תהל.

פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קלינים ופסיכיאטריים, עוברים הכשרה לטיפול- פסיכוטרפיה. לדעתי חבל שאת נוטעת בו ספקות כלפי המטפלת שכן ייתכן שעברה את ההכשרה- תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית והיא מוסמכת לטפל. מעבר לזה, כפי שאת בוודאי יודעת מטיפול שאת עברת, ישנם דברים שאנחנו מספרים למטפל ולא מספרים גם לחבר הטוב ביותר,הכוונה שלי היא שלמרות שהוא משתף אותך, את לא בדיוק יודעת מה הולך שם. אולי את צודקת ואולי לא- תני לו להחליט מה טוב בשבילו.

סתם מחשבה: אולי הוא בשבילך קצת יותר מסתם ידיד ואת רוצה קירבה גדולה יותר? אפשר להבין מפה את הכעסים שבכלל מופנים למקומות אחרים, וגם את כל הנושא של השליטה / איבוד שליטה. אבל סתם רעיון. לא רציתי להרחיב כי אין לי מושג איך פני הדברים. אם הם שונים, התשובה שלי הייתה מפורטת הרבה יותר וגם שונה מאד.

לאסתי, תודה על התייחסותך, אך טעית בגדול. לא בכל מערכת יחסים בין גבר לאישה יש משיכה. נכון שיש סברה כי אין דבר כזה " ידידות " בין גבר לאישה, אך פה בהחלט זה כך לפחות מהצד שלי. תהל.

שלום תהל, אני נוטה להסכים עם הכותבים האחרים בפורום, שהשאלה החשובה כאן איננה הכשרתה המקצועית של המטפלת, אלא מדוע הטיפול של ידידך מעורר בך תגובה רגשית כה עזה. זוהי שאלה שראוי לעסוק בה, על מנת שתוכלו להשאיר זה לזו מרחב לדעות ולהחלטות עצמאיות ונפרדות (כמו ההחלטה באיזה מקצוע לעסוק ואיזה סיכונים אנחנו בוחרים לקחת בהקשר המקצועי...). לגבי הכשרה של מטפלים - נכון שכדאי לשאול בתחילת טיפול מהי ההכשרה של המטפל (בפסיכותרפיה, אגב, עוסקים בעיקר פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים - שלכולם הכשרה ממושכת ומקיפה), אך תמיד צריך להשאיר מקום למפגש הבין-אישי הייחודי שמתרחש בין מטפל ומטופל ספציפיים. בהקשר הזה, לא תמיד סוג ההכשרה הוא הגורם המכריע, אלא משהו באיכות הבין-אישית של המפגש. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מרגישה ואני יודעת שאני מבזבזת את הילדות שלי.. ובעצם כבר ביזבזתי. אני הספר בקצרה, כי הגעתי לאתר שלך והתחלתי לקרוא את מלוא מאמרי הפורום בנושאיי הפסיכולוגיה.. אני בת 18 וחצי, בצבא כרגע - רחוק מהבית לצערי.. בקרוב יהיה קרוב, כי ביקשתי הפיינה לפסיכולוג.. יש לי הרבה הרבה בעיות. שאני כבר לא יודעת איפה לכבור את עצמי. נתחיל בזה שאני לקוית למידה (שזאת הבעיה הכי קלה כרגע), או שנתחיל מזה שאני חיילת כרגע, שלא יודעת אנגלית ושלא עשתה בגרויות, כי למה? כי היו לי הפרעות אכילה, ועכשיו כבר אין לי, אבל אני כן מתעסקת המון בנושאי ספירת הקלוריות ובכמויות זה מטריד אותי יום-ויום ועוד יותר מטריד אותי בגלל שאני בבסיס רחוק מהבית, וכל הזמן אני יורדת לסופר לקנות.. ואני מחשבת כל הזמן, יש מי שמטפל בי בזה בפרטי רק לפני שבוע התחלתי אז אני כבר פחות דואגת עוד שבועיים יהיה לי תפריט כמו שצריך. או שנתחיל בזה? שאני בחיל המודיעין בתפקיד ממש טיפשי לחיל. שזה לא משנה איזה תפקיד אבל אף אחד שם לא יודע שיש לי הפרעות אכילה או שהיו לי, ואני בקרוב הולכת לפסיכולוג של הצבא, כדי לספר לו, למה אני צריכה שיעיבר אותי קרוב לבית.. ואני מקווה שהוא לא יוצא אותי מהחייל.. הוא יוריד לי נפשי, אין מצב נכון?. או שרגע!! אני יודעת נתחיל בזה, שהיום יום חמישי השעה 23:00 כולם הלכו לרקוד במסיבה סיום קורס של אחותי התאומה, ואני נשארתי בבית כי טיפה כואב לי הרגל, וכי מחר אני צריכה לקום בבוקר מוקדם בשביל הספינינג? וביינתים עובר לי בראש: "העם יעבירו אותי בסיס או לא" העם הפסיכולוג יוצא אותי מהחייל - למרות שאני לא רוצה, אני כן רוצה להיות פקידה באותו חייל ולעשות כמה שאני יכולה על מנת לתרום לצבא. "העם אני יצליח לישון בלילה? משום מה תמיד בלילה הלב שלי פועם בבומים לא יודעת למה, ולוקח לי זמן להירדם. עוד חודש אני תורנית במבטח בבסיס, מה אני יעשה כדי לצאת מזה?): עוד מחשבות שעובורת לי בראש *אני לא יכולה להתקשר עכשיו למור, עכשיו אני צריכה להתאמו על שפגטים, כי עם אני יבוא לקיקבוקסינג ויראו שאני כבר פחות עושה שפגטים טוב, לא יאוהבו אותי ולא יחמיאו לי! אבל מצד שני.. אני כל הזמן קוראת ספרי פסיכולוגיה, ועושה לי טבלאות וספרים של ד"ר ברנס ואני מבינה שאני לא בסדר, ואני אומרת שמהיום לא משנה באיזה שעה מעכשיו אני התחיל לממש, ולא זה לא מצליח משום מה. אני נהיית אובססיבית מהר מאוד לדברים. אני נורא איטית ואדישה בעבודה, אני הכי רוצה בעולם, לשרת בשירות צבאי קרוב לבית. באותו חייל, עם זה אפשרי, להיות פקידה לא לעשות תורניות, אבל לעבור כמו שצריך ושאני יחזור הביתה אני אוכל ללמוד אנגלית, כי עם לא לטפל בזה עכשיו אז מתי? אחרי הצבא.. זה כבר יהיה מאוחר מידי, איך אני פותחת את העיינים עכשיו? ונהנת מהחיים? יש ימים שאני נהנת וכל שהאר הימים לא משהו.. אני יודעת שהצבא זה בית ספר לחיים, אבל אני לא מפיקה כלום ואני בקושי ישנה בין שבת לראשון(היום בו חוזרים לבסיס) מה אני עושה ומה אני צריכה להגיד לאותו פסיכולוג שאני הולכת עילו של הצבא, כדי שיעיבר אותי קרוב לבית? ויבין למה אני צריכה. בעצם מה אני עושה עם עצמי עכשיו? ממש בלי מסיבה.. והם כבר הלכו אבל אני צריכה ללכת לישון כי מחר צריכים לקום ב 8 לאכול כי ב 9 וחצי צריכים לצאת לספינינג, ואחרי זה צריכים ללכת לעשות תכשיט בחרוז כזה.. אין לי כוחות יותר! פשוט אין לי! אני רוצה עזרה , ורוצה לשמוע מה אתה חושב תודה.

שלום נעמה, אני חושבת שכדאי שיהיה לך טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי "לפרוק" את ההרגשות וההתלבטיוית וההסתבכויות הרגשיות שאת חווה - וזה בסדר, הן כולן חלק מ"לגדול". נסי לבדוק עם הפסיכולוג הצבאי שאת נפגשת איתו, האם יש אפשרות להתחיל טיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא. ואל תשכחי לעדכן אותנו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נעמה , בין השורות תיארת מאפינים של הפרעת קשב וריכוז. זה יכול להסביר את העובדה שאין לך בגריות את הקושי ללמוד אנגלית את תחושת האיטיות דחיית דברים ועוד. יש לזה טיפול ע"י נורולוג. בדקת פעם אם יש לך בעיות קשב? אני הייתי דבר ראשון בודקת בכיוון זה ובמקביל פונה לפסיכולוג.

שלום רב, אני בחורה בת 26, אקדמאית (תואר ראשון, בדרך לשני) ו-רווקה. יצאתי עם הרבה, וגם חוויתי מערכות יחסים משמעותיות (אחת הובילה לאירוסין שבוטלו). המשותף לכל הקשרים ברור לי מאוד - קייימת אצלי משיכה ל'רע'. עצוב ככל שיהיה, זה המצב (שחלק לא מבוטל ממנו נעוץ בקשר אב-בת רע ביוחד), ואני מעוניינת לשנותו. מס' שאלות: 1. ברור לי שיש כאן צורך בטיפול עומק, ויש בי את הנכונות להתחיל אחד כזה. האם מדובר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית?כלומר מטפל/ת ש-כן מייחס משמעות ללא מודע (חלומות וכו'), אבל בשונה מפסיכואנליזה - כבר אין צורך לשכב על הספה אלא פנים מול פנים. 2. אני חברת "מכבי"- האם ניתן לקבל החזר מהקופה במקרה שרופא המשפחה מפנה אותי? 3. היכן אני יכולה לעיין ברשימה של מטפלים הקרובים לאזור מגוריי ? 4. האם קיים סוג נוסף של טיפול שתוכלו להמליץ לי ע"מ שאוכל לכוונן את עצמיבבחירת מטפל/ת? 5. שמעתי שמחיר סביר לפגישה הטיפולית עומד על 250-300, האם המידע מדוייק? 6. מבחינה מדעית, האם אחוז המטופלים שמצליחים לבצע שינוי אחרי טיפול ארוך (מעל שנה)אצל פסיכולוג קליני הוא גבוה?

מתלבטת, 1. את כנראה מתכוונת לטיפול פסיכודינמי, שמקורותיו בפסיכואנליזה, ושבו הספה המיתולוגית כבר לא קיימת, המטפל והמטופל יושבים זה מול זה. מעבר לכך, גם בטיפול פסיכודינמי יש חשיבות ללא מודע, לחלומות וליתר הדברים עליהם דיבר פרויד בזמנו. 2. את יכולה לקבל טיפול מסובסד אצל פסיכולוג שעובד עם הקופה. מדובר ב - 30 מפגשים בסה"כ. ההשתתפות העצמית משתנה ככל שמספר הפגישות גדל. הקופה לא מחזירה כסף על טיפול פרטי, גם אם יש לך המלצה והפניה מרופא המשפחה. 3. בספר שמכבי שלחה לכל חבריה בתחילת השנה. אם אין לך, אני מניחה שתוכלי לקבל אותו בסניף שלך. 4. סוג נוסף של טיפול מאיזו בחינה? יש סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי. אפשר למצוא מידע על רובם (אם לא על כולם) באינטרנט. למשל - המאמר הבא: http://www.psychologia.co.il/facts1a.htm אחרי שתלמדי קצת מה כל טיפול מציע, אולי יהיה לך קל יותר לבחור את שיטת הטיפול שתתאים לך. 5. הכל תלוי באיזור המגורים שלך. במרכז, למשל, פגישה טיפולית יכולה לעלות גם 350-400 ש"ח. 6. השאלה שלך קצת בעייתית. כשבוחנים אחוזי הצלחה צריך לבדוק כמה דברים: מה מביא את האדם לטיפול? מהי תדירות המפגשים? מהי ההגדרה הסובייקטיבית של שינוי? וכן הלאה ס.מ.

לטיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח מכבי לא צריך הפניה מרופא אך את נדרשת לחתום על וויתור סודיות רפואית אצל הפסיכולוג עבור מכבי כך שהם יוכלו לגשת לתיק הרפואי שנמצא במרפאה של הפסיכולוג. כמו כן הפסיכולוג שולח למכבי דוח עליך, האבחנה שלו, התקדמות שלך בטיפול וכיוצ"ב. היתרון לטיפול דרך מכבי- עלות נמוכה- 95 ש"ח ל-15 פגישות ראשונות, 140 ש"ח ל-15 פגישות נוספות. החל מהפגישה ה-31 אין השתתפות של מכבי אך הפסיכולוגים מתחייבים לקחת עד 250 ש"ח לפגישה. באופן פרטי המחירים נעים בין 200 ל-400 ש"ח עבור כל פגישה שנמשכת בד"כ כ-50 דקות. תדירות הפגישות היא בד"כ פעם בשבוע וזה אחד ההבדלים בין טיפול דינמי לעומת הפסיכואנליזה ששם הטיפול נעשה 4-5 פעמים בשבוע. כמובן שיש גם היום מטפלים פסיכואנליטיים למרות שזה פחות פופולרי. לא תמיד צריך לשכב על ספה. יש גישות מתקדמות/אחרות בפסיכואנליזה שבהם אפשר לראות אחד את השני פנים אל פנים. יש סוגים נוספים ואחרים של שיטות טיפול. ייתכן שכדאי לך לקרוא ספר בנושא אבל חשוב שתזכרי שהדבר החשוב ביותר להצלחת הטיפול איננו שיטת הטיפול המדוייקת אלא הקשר שנוצר בינך לבין הפסיכולוגית.

שלום, שוב עשו את "עבודתי" בצורה כל-כך נבונה ורגישה, עד שאני לא רוצה לקלקל... התשובות שקיבלת נכונות במלואן, כתבי אם את זקוקה לסיוע נוסף. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה, לא הרגשתי שהיא ממש עוזרת, אבל היה לי טוב להרגיש את הנוכחות שלה.לקחתי אותה איתי, חשבתי עליה המון. אבל בשיחות לא הייתי פתוחה ממש, לקח לי המון המון זמן.. אחרי שנה עשיתי הפסקה בת 5 חודשים, ועכשיו אני שוב נפגשת איתה ממקום אחר, ממקום של היזדקקות, ממקום של להיות מוכנה לראות כמה היא חשובה לי ולהודות זאת מולה. לא קל.. השאלה שלי: האם זה נורמלי ששנה אני התעסקתי רק "בה". שנה שרציתי לראותה, אבל לא עשיתי טיפול. חברות שלי היו להן המון תובנות, המון דברים , ואני הרגשתי שאני לא מתקדמת כלום, מלבד "לספוג את הנוכחות שלה". מאד תסכל אותי, אבל היה לי יותר טוב עם עצמי ויותר טוב עם הסביבה... אתמול קראתי על הפרעת אישיות אובססיבית, ולדעתי זה בדיוק מה שיש לי. אני מסתכלת אחורה לשיחות שלי עם הפסיכולוגית, וזה כל כך ברור. מאד עצוב לי... אני מרגישה פגומה, ממש פגומה...מקום מאוד נחות וחסר תיקון. למה הפסיכולוגית לא שיתפה אותי בזה? האם היא ניסתה להגן מאמת מרה עד שאוכל לקבלה? פתאום כשהפסקתי להתעסק בה, וב"התאהבות" שלי כלפיה, נופלים לי הרבה אסימונים, ואני יותר שקועה בעצמי , מאד מאוכזבת מעצמי, מהמקום שלי בחיים, מול החברה, מול הקשרים. זה לא שלא ידעתי שאין לי בעיות, רק ברגע שמצאתי קיטלוג, ממש עשה לי רע, כאילו אני מאד פגומה ואין דרך לתקן, כאילו אני לא מספיק טובה לבן הזוג, לילדים, לכל העולם, נעשה לי ממש רע..

ילי, אל תמהרי לאבחן את עצמך על סמך מה שקראת. תשאירי את האבחון לאיש מקצוע, ואם את רוצה להיות בטוחה אם יש לך הפרעת אישיות אובססיביות, תעשי אבחון פסיכולוגי מקצועי. לא כזה שמבוסס על טקסט כזה או אחר. וזה חשוב, כי כרגע את חושבת שהמטפלת שלך הסתירה ממך משהו... אבל מה אם המשהו הזה בכלל לא נכון? דברי איתה על זה; על החששות והפסקות. אולי עשית הר מעכבר ואולי מה שקראת באמת נכון לגבייך. ההשוואה לחברותייך לגיטימית והגיונית, אבל רק מקלקלת לך בסופו של דבר. כל טיפול הוא קשר מיוחד בין שני אנשים - מטפל ומטופל - ולכן אי אפשר להשוות בין טיפולים שונים של אנשים שונים. חזרת לטיפול ממקום של צורך והיזדקקות. זה הזמן לדבר על כל הדברים בטיפול - לשתף אותה בשנה הטיפולית הראשונה ובהבדלים שבין "אז" לעכשיו. ואל תקטלגי את עצמך לשווא. את אדם אמיתי, חי ונושם, לא שם של הפרעה כזו או אחרת. ס.מ.

שלום ילי, אני חושבת שקבלת תגובות כל-כך חמות ונכונות משירה ומ"סתם מישהי", עד שאין לי הרבה מה להוסיף. הצורך שלך "לספוג את הנוכחות" של המטפלת שלך לתוכך, נוגע בדברים מאוד חשובים ועדינים המתרחשים בטיפול, וזה בסדר גמור להקדיש לתחושה זו זמן ומשאבים רגשיים. לגבי הפרעת אישיות אובססיבית - באמת מומלץ להימנע מאיבחון עצמי (גם אנשי מקצוע בתחום נעזרים במישהו אחר כשמתעורר חשש לבעיה הדורשת אבחון), וכדאי להעלות את הנושא בטיפול. אני מאחלת לך המון הצלחה בדרך לחיפוש חוויה עצמית טובה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה, לא הרגשתי שהיא ממש עוזרת, אבל היה לי טוב להרגיש את הנוכחות שלה.לקחתי אותה איתי, חשבתי עליה המון. אבל בשיחות לא הייתי פתוחה ממש, לקח לי המון המון זמן.. אחרי שנה עשיתי הפסקה בת 5 חודשים, ועכשיו אני שוב נפגשת איתה ממקום אחר, ממקום של היזדקקות, ממקום של להיות מוכנה לראות כמה היא חשובה לי ולהודות זאת מולה. לא קל.. השאלה שלי: האם זה נורמלי ששנה אני התעסקתי רק "בה". שנה שרציתי לראותה, אבל לא עשיתי טיפול. חברות שלי היו להן המון תובנות, המון דברים , ואני הרגשתי שאני לא מתקדמת כלום, מלבד "לספוג את הנוכחות שלה". מאד תסכל אותי, אבל היה לי יותר טוב עם עצמי ויותר טוב עם הסביבה... אתמול קראתי על הפרעת אישיות אובססיבית, ולדעתי זה בדיוק מה שיש לי. אני מסתכלת אחורה לשיחות שלי עם הפסיכולוגית, וזה כל כך ברור. מאד עצוב לי... אני מרגישה פגומה, ממש פגומה...מקום מאוד נחות וחסר תיקון. למה הפסיכולוגית לא שיתפה אותי בזה? האם היא ניסתה להגן מאמת מרה עד שאוכל לקבלה? פתאום כשהפסקתי להתעסק בה, וב"התאהבות" שלי כלפיה, נופלים לי הרבה אסימונים, ואני יותר שקועה בעצמי , מאד מאוכזבת מעצמי, מהמקום שלי בחיים, מול החברה, מול הקשרים. זה לא שלא ידעתי שאין לי בעיות, רק ברגע שמצאתי קיטלוג, ממש עשה לי רע, כאילו אני מאד פגומה ואין דרך לתקן, כאילו אני לא מספיק טובה לבן הזוג, לילדים, לכל העולם, נעשה לי ממש רע..

הי ילי. תוך כדי התשובה שלי אני אכניס גם המלצה קטנה לספר מקסים (אם לא קראת) "שלושה בסירה אחת". נזכרתי בספר הזה כשקראתי שאת משוכנעת שיש לך הפרעת אישיות אובססיבית אחרי שקראת כתבה המתארת את הסימפטומים. בספר יש קטע נפלא המתאר מישהו מדפדף בספר עב-כרס המכיל את כל האבחנות של כל המחלות הידועות בעולם בערך, ובכל מחלה שהוא מגיע אליה הוא פשוט המום כי הוא מגלה שיש לו את כמעט את כל הסימפטומים (כולל מחלות של עצים, ומחלות שרק חיות משק נדבקות בהן....) אני חושבת שזה נורא טבעי, וכמעט כולנו נזדהה עם הרבה מאוד סימפטומים של תופעות שונות ומשונות, ובעיקר כאשר מדובר על תופעות הקשורות בנפש. כנראה שזה על אותו משקל של אנשים שמיד מתחיל לגרד להם הראש כאשר מישהו מדבר על כינים...העובדה שמצאת כמה סימפטומים שנראה לך שמתאימים להפרעת אישיות אובססיבית - ממש לא מעידה על כך שזה אכן כך. תופעת ה"התאהבות" במטפל/ת היא מאוד, מאוד שכיחה, אני חושבת שלא תמצאי ספר פסיכולוגיה שלא מדבר בהרחבה על התופעה. נסי לחשוב האם את מכירה את התופעה הזו בחייך גם במערכות יחסים אחרות. האם את מכירה את תחושת הנזקקות הזאת, את הפחד מהניתוק (חרדת נטישה), האם זה מאפיין קשרים אחרים שלך ? אנחנו מביאים אל תוך הדינמיקה הטיפולית הרבה מאוד מדפוסי ההתנהגות שלנו עם העולם ה"חיצוני", וזה כמובן חיובי מבחינת הטיפול, כי זה מעניק לנו הזדמנות לנתח ביחד עם המטפל את ההתנהגות שלנו, לבדוק מה מניע אותנו לנהוג כך או אחרת. נראה לי שחשוב מאוד שתדברי עם הפסיכולוגית שלך על תחושותייך. זה עשוי להוות קרש קפיצה להמשך הטיפול, והזדמנות עבורך להגיע לתובנות חדשות על נפשך (פחות פסימיות מהתובנות עליהן דיברת בהודעתך). בהצלחה !

אני מתמודד עם בעיה זה הרבה שנים. הייתי בלא מעט טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים והתאכזבתי מאוד. הטיפולים לא היו רציניים ומעמיקים, ויותר מכך, הם כלל לא נעשו (לדעתי הפשוטה) בצורה רצינית ומושכלת. הם כלל לא תאמו דברים מאוד יפים ומרשימים שקראתי בספרי פסיכולוגיחה על איך צריך "להיראות" ולהיעשות טיפול פסיכולוגי. הדברים שאמרתי למעלה נכונים גם כלפי הרבה אנשים שאני מכיר עם בעיה ספיציפית שטופלו והטיפול כלל לא הזיז אצלם כלום. הגעתי למסקנות אלה: א. יש פער עצום בין מה שכתוב בספרי הפסיכולוגיה ובין אין שהתיאוריה מיושמת בשטח. ב. טיפול פסיכולוגי טוב הלכה למעשה ויכול לעזור בצורה ברורה ונראית לעין לבעיות "כלליות", היינו לתת תמיכה ואוזן קשבת, אבל לבעיות ספיציפיות ומוגדרות (כמו ביטחון עצמי ירוד, רגשי אשם, חרדה, הפרעות מוגדרות היטיב, דיכאון מתמשך ועוד) אין סוג כזה של טיפול יעיל הלכה למעשה אף שברמת התיאוריה יש הסבר "איך לטפל", אבל כמו שאמרתי יש פער עצום בין התיאוריה למעשה. ג. לא כל מי שלמד פסיכולוגיה ועוסק בפסיכולוגיה הוא מתאים למקצוע. מ'קצוע זה צראיך לבוא מהלב, לא מהראש. ויש הרבה שלומדים פסיכולוגיה וניגשים למקצוע דרך הראש, כמו שניגשים למתמטיקה, וזו הסיבה לדעתי לכך שבשטח הם פשוט לא יודעים לעזור לפונים אליהם. הם יכולים לקבל 100 במבחנים ולדעת בע"פ את כל התיאוריות, אבל לפתור בעיות בשטח, לא נראה שהם מסוגלים. ואני מעלה זאת כאן דוקא, לא כדי להרגיז ולא כדי לפגוע ולא כדי לנפנף בבד אדום כנגד מישהו, אלא כדי להעלות נושא בצורה כנה ולשמוע את דבריהם של מי שעוסקים בתחום בצורה כנה. וכמובן שדברי נאמרו באופן כללי ובגדול ובטח שיש בעלי מקצוע טובים ואף מעולים גם ברמת השטח, ואני לא מתכוון ליוצאי דופן אלה, אלה על הכלל.

ומצאתי סימוכין לתחושתי זו שאפשר לטעון עליה משהו כמו "האם ניסית את כל הפסיכולוגים שבעולם.....? מספרו של ד"ר דויד סרוואר שרייבר "ללא פרויד ללא פרוזק" שבעצמו פסיכיאטר המביא טיעון דומה.

עמיטל בוקר טוב. לא יודעת אם שמת לב, עניתי לך גם בפורום אחר בו דיברת על הנושא והבעת את חוסר האמון שאתה רוחש כלפי הפסיכולוגיה. תראה, נתחיל דווקא מהשורה התחתונה... אתה כותב שהתחושה שלך מסתמכת על נסיונך שלך ועל נסיונם (המאכזב) של מקורביך. אני מוצאת שזה די ברור מאליו, בדיוק כפי שאני משערת שרוב חבריך מחזיקים בדיעות פוליטיות דומות לשלך, רוב חבריך נהנים מאותם תחביבים פחות או יותר, ורוב חבריך חולקים דיעות משותפות לשלך בתחומי חיים שונים. המשפט החכם והידוע "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" עדיין נכון גם לאחר הרבה שנים של שימוש... ובדיוק על פי אותו הגיון, גם לי יש "מקורבים", וברוח אותו הגיון - הם מאוד מעריכים את תרומת הפסיכולוגיה לבריאות הנפשית של כולנו... הרבה מחבריי הטובים עברו בעבר/עוברים בהווה טיפול פסיכולוגי, כולם מרגישים שהם נתרמו רבות מהטיפול, וכל אחד מאיתנו מוכן להישבע שהוא מצא את הפסיכולוג הטוב ביותר בעולם... (אבל רק אני צודקת בזה, כמובן). אתה מדבר על רגשי אשמה, ואני מניחה שזה הטריגר בגללו היה לי רצון לענות לך. אחת הסיבות המרכזיות שפניתי לטיפול היה רגש אשמה בלתי נסבל. אני חולקת על דעתך לחלוטין אודות סיכויי ההצלחה בטיפול בנוגע לרגשי אשמה. אם אתה זקוק להוכחה חיה שזה עובד - הנה אני, חיה ונושמת, ומינוס 100 קילו של רגשי אשמה כבדים מנשוא. טיפול פסיכולוגי אינו מדע מדוייק עמיטל. ועם כל הכבוד למה שמתואר בספרי הפסיכולוגיה, התיאוריות הן נפלאות אבל בפועל אף אחד מאיתנו לא זכה לראות או למשש או לעשות דסקציה לנפש האדם. הלב של הטיפול הוא שני אנשים, והאינטראקציה שמתרחשת ביניהם בחדר אחד קטן במשך 50 דקות. מסכימה איתך לגמרי שלא מדובר במתמטיקה ושצריך לערב את הלב, אבל להבדיל מקשר בין חברים, תפקידו של המטפל אינו להיות לבבי או חברי. רצוי מאוד שהוא יעניק אמפתיה, אבל רצוי עוד יותר שהוא ידע גם לכוון את ההסתכלות של המטופל אל הצד השכלי ולא רק אל הלב. נראה שיש לך התנגדות פנימית חזקה לפסיכולוגיה בכלל, ובמצב כזה אני בספק גדול אם תמצא פסיכולוג שיענה על צרכיך, כי התנאי הראשון והחשוב מכל להצלחה בטיפול פסיכולוגי (או כל טיפול, לצורך העניין) - הוא האמונה ש כ ן , השינוי יכול להגיע והוא אכן יגיע ! אם אתה נכנס מראש אל הטיפול מתוך חוסר אמונה, מתוך ספק גדול ומתוך תחושה ש"זה לא מה שקראתי בספר" ומוצא סימוכין לגישה הזאת על ידי חברים שמרגישים כמוך - - - ברור מאליו שהטיפול יוכתר ככשלון. שיהיה לך בהצלחה רבה, בכל דרך שתבחר.

עמיטל, צריך להפריד בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי. טיפול תרופתי זה עניין של כימיה נטו. או שכדור מסוים עוזר או שלא, אבל אז אפשר לנסות משהו אחר, עד שמגיעים לתרופה הנכונה. וכן, לפעמים זה יכול לכלול 6-7 (ויותר) נסיונות עד שמגיעים למה שעוזר. התאוריות בספרי הפסיכולוגיה הן תאוריות. מרבית המטפלים שעוסקים בטיפול פסיכודינמי עובדים בשיטה אינגרטיבית, היינו לא נצמדים לתאוריה אחת, אלא משלבים בין כמה וכמה תאוריות בהתאם למטופל ולסיטואציה שנוצרת בחדר בכל שלב ושלב. ובוא נזכור שיש שיטות טיפול שונות, וכל אחת מהן מתאימה יותר לבעיות מסוימות. נכון להיום הפסיכואנליזה לא ממש פופולרית, בעוד שכוכבו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי עולה. מה שלא אומר ששיטת טיפול זו אכן מתאימה לכל בעיה. ובקשר למסקנות שלך: א. נכון. תאוריות הן בעיקר מילים שמבוססות על עבודתו של תאורטיקן זה או אחר. בפועל, לקשר שנוצר בין המטפל למטופל יש השפעה הרבה יותר גדולה מאשר לתאוריה זו או אחרת. ולכן, על-פניו, לפעמים נדמה שכל קשר בין הספרים למציאות מקרי בהחלט. ב. אני לא ממש מסכימה איתך בנקודה הזו. קשה להפריד בין בעיות "כלליות" לבעיות ספציפיות, היות שלרוב מדובר בפקעת סבוכה של יותר מבעיה אחת. כמה אנשים אתה מכיר, שסובלים למשל מבטחון עצמי נמוך, אבל זה לא גורם להם לדכאון ברמה כלשהי? הנפש הרבה יותר מדי מורכבת בשביל לדבר על בעיה ספציפית לעומת בעיה "כללית". תמיכה ואוזן קשבת הן המון בשביל מי שמצוי במשבר (קצר או מתמשך); אלה כלים שאין להפחית בערכם. ג. נכון. אבל זה לא תקף רק לפסיכולוגים. הרבה אנשים בוחרים מקצוע מסוים, שלא ממש מתאים להם. להיות פסיכולוג פירושו לדעת להיות אמפתי, אבל לחשוב עם הראש בעיקר. פסיכולוג שיפעל רק לפי רחשי הלב עלול להיכשל בתפקידו. בטיפול שבו המטופל שרוי במצוקה, שלעתים מעוותת את תפיסת עולמו, צריך להיות צד שלא מושפע מכך ומסוגל להאיר את עיני המטופל בנקודות כאלה ואחרות. כמובן שפסיכולוג שפועל ב"שיטה מתמטית" לא מתאים לכל אחד. אבל אנשים שצריכים בדיוק כזה סוג של טיפול; מישהו שיהיה שם בשביל להיות הקול הרציונלי. אגב, פסיכולוגים לא אמורים, ולדעתי רובם גם לא מתיימרים, לפתור בעיות בשטח. הם לא אינסטלטורים. המטופל צריך לפתור את הבעיות, המטפל מחזיק עבורו את הפנס. ס.מ.

פשוט נהנתי לקרוא את ההודעה שלך!

לדעתי כמעט הכל תלוי במטפל כלומר אם נפלת על מטפל טוב אז יש סיכוי שהעזרה אכן תגיע...כמובן ולצערי ישנם מקרים אבודים שבהם לא תמיד ניתן לעזור...אבל בהחלט דווקא ברוב המקרים מטפל טוב ומקצועי עם דגש על כימיה עם המטופל...בהחלט עוזר ולעיתים מציל ממש חיים -אסור לזלזל ולו בפסיק,,,, אם התאכזבת מהפסיכולגיה נטו...אולי כדאי לך לנסות לשלב טיפול פסיכיאטרי תרופתי קל ביחד עם שיחות...ולשם כך אתה צריך למצוא פסיכיאטר מומחה לבעיה שלך שהוא לא רק רופא... אבל ישנם בהחלט בעלי מקצוע מעולים וטובים בין הפסיכולגים וסביר להניח שיש בינהם אכן גרועים ורעים מאוד כמו בכל סקטור במדינה... נקווה שהטובים מנצחים לפחות בתחום הרגיש הזה...:-)

איך היית מגדיר "פסיכולוג טוב"? מהם הקריטריונים שלך? לא יכול להיות מצב שבו מטפל יהיה "טוב" עבור מטופל x אבל מטפל "רע" עבור מטופל y? הייתי אומרת, שמכיוון שטיפול פרטני הוא סיטואציה של אחד על אחד, אז קשה לומר ש"הכל תלוי במטפל". נניח ואני ממליצה בחום על מטפל/ת מסוים/ת, מישהו קורא את ההמלצה שלי, לוקח אותה ברצינות, מתנסה ו... מתאכזב עד עמקי נשמתו. זה אומר שהמלצתי על מטפל/ת גרוע/ה?

שלום עמיטל והמשיבים האחרים, העליתם שאלות קשות וסבוכות, שהרבה מאוד עבודות דוקטורט בפסיכולוגיה מכוונות אליהן: מה עוזר בטיפול פסיכולוגי? מה מרפא את כאבי הנפש? ואיך אפשר לדעת שהטיפול שלי מתקדם בכיוון הנכון? באופן מאוד כללי, המטרה של טיפול פסיכולוגי היא להביא לשיפור במצב הרגשי, בגישות ובהתנהגויות שגורמות סבל למטופל. מטופלים מביאים לטיפול פסיכולוגי בעיות שמקורן בעבר, ובעיות שנובעות מלחצים פנימיים וחיצוניים בהווה. האמצעים הטיפוליים הם קשר, אמון, תמיכה, הזדהות, למידה, העברה, אינטרפרטציה ועוד - בהתאם לדגשים שכל שיטה טיפולית מתמקדת בהם. חשוב לדעת שהגישות הטיפוליות מאוד שונות זו מזו, ופסיכואנליזה קלאסית נראית ונחווית מאוד אחרת מטיפולים קוגניטיביים ומטיפולים התנהגותיים, מטיפול זוגי או מערכתי. לכן אני חושבת שלפני בחירת מטפל ושיטת טיפול, כדאי לעשות "עבודה" מסויימת של הכנה, שיכולה לכלול למשל מספר מפגשים עם מטפלים מאסכולות שונות, כדי שניתן יהיה לבדוק איתם כיצד הם רואים את התהליך הצפוי וכיצד אתם מרגישים במחיצתם. מעבר לכל זאת, יש בטיפול פסיכולוגי גם הרבה שאינו ידוע ומובן, והוא בתחום הסמוי והחמקמק של דברים שמתרחשים בין שני אנשים, ויכולים להיות מאוד מיטיבים ומגדלים... אני מציעה לך לחפש ספרות בתחום של שינוי בטיפול. יש קבוצות שלמות שעוסקות בכך (למשל, the Boston Change Process Study Group), ואנשים בתחום בהחלט חושבים ושואלים את עצמם את השאלות הקשות האלה. מבחינה זו, לא רק שהחשיבה הביקורתית חשובה ומותרת, יש לה מקום של כבוד גם בתוך התחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ברור לי שיש הרבה תנאים להצלחת טיפול כפי שציינת. לעתי תחום זה די פרוץ, לא רק מצד התאמה אמיתית של מטפל למקצוע, אלא גם מצד אופן העבודה של העוסקים במקצוע. אחד הדברים הצורמים אותם ראיתי בטיפול פסיכולוגי זה היעדר תוכנית טיפולית מסודרת (כמו שכשרוצים לבנות בית, אז יש תוכנית אדריכלית, למה אין בטיפול תוכנית אדריכלית?) דבר שני זה היעדר מתן מקום של כבוד לדבריו של המטופל, לא כסיפור מה שמציק לו, אלא כמשהו שיש למטפל מה ללמוד ממנו ע"מ לכוון ולהוביל את הטיפול (בסגנון של "ללמוד מן המטופל) דבר שלישי, זה ההיצמדות (של המטפל) לקונספציה ידועה, ואי מוכנות להיפתח לקונספציות אחרות חבל שזה כך, וזה מה שגורם שטיפולים נמשכים עד אין סוף, ותועלתם המעשית (העומדת במבחן התוצאה) נמוכה ביותר. ואגב, כשכתבתי את הודעתי הראשונה לא שמתי לב שאת אורנה אחת ממנהלות הפורום, ועכשיו שאני שם לב, אני אומר לך שלום, כי נפגשנו פעם באוניב. ת"א. (ואל תצייני בגלוי בטעות את סוג הבעיה שלי ע"ג הפורום)

היי זו שוב דניאלה בת 17 אחרי שאני מנתקת קשר עם אותו בחור נשוי ומבוגר ואחרי שאכיר חבר מתאים בגילי האם כדאי לספר לו על הרומן שהי או שעדיף פשוט להסתיר ולא לגלות בכל זאת אני לא רוצה שיחשוב שאני מוזרה איך התאהבתי במישהו בן 40? ועוד נשוי?? תודה !!

אחרי שתכירי מישהו מתאים בן גילך תראי בעצמך איך את מרגישה ביחס לקשר עם המבוגר ואז תחליטי אם לספר או לא וכיצד לספר. דרך אגב לא הבנתי למה את לא מתנתקת מהקשר המוזר הזה כבר מעכשיו. מה יש לגבר נשוי בן 40 לחפש אצל נערה בגילך? ומה יש לך לחפש אצלו?

היי זה לא משנה מה הוא רוצה ממני ומה אני ממנו העיקר שהבנתי סוף סוף שאין לנו מה לחפש אחד אצל השני ועדיף שאני אחשוב על חיי (לימודים קריירה חברות וכו וכו...) תודה על העצות שלכם באמת הועלתם לי ביי!!!!!!!!!!!!1

שלום דניאלה, אין לי הרבה להוסיף על התגובות שקבלת בפורום. אכן, כל דבר בעיתו, וכשתהיי במערכת יחסים חדשה יהיה טעם לחשוב על האירועים מעברך בהם תרצי לשתף. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב מזה כמה חודשים יש לי התקפי חרדה . ברצוני לפנות לפסיכיאטר על מנת לקבל כדורים . שאלתי היא - מה ההשפעה על ילדיי אם אני אקבל תרופה דרך קופ"ח מכבי, הרי זה ירשם אצלי בתיק האישי. האם עתיד ילדיי עלול להיות מושפע מכך בהנחה שהם רוצים לפתח קריירה שבה נדרשים נתונים על ההורים (בצבא,קורס טיס, מודיעין וכ'ו) ? האם כשפונים לרופא פרטי אין את הבעיות האלו ? האם יש חיסיון ואין גישה לאף אחד כולל הצבא במרשם מרופא פרטי ? האם אפשר להמליץ על רופא פרטי - פסיכיאטר שמוסמך לתת תרופות באיזור השרון (כפר סבא,רעננה,הוד השרון או הרצליה) ? אודה מאד על תשובתך ורדה

שלום ורדה, ראשית אני רוצה לכתוב מילה מעודדת ומחזקת, על הצעד החשוב שאת עושה על-מנת לטפל בבעייתך. באופן כללי, אינני רואה כל השפעה על עתידם המקצועי של ילדייך, אם תחליטי לקבל טיפול נוגד חרדה באמצעות קופות החולים. עם זאת, יתכן שבשלב זה יהיה נכון יותר לפנות לרופא באופן פרטי (אז את באמת מוגנת באמצעות נוהלים של חיסיון רפואי), על מנת להימנע מגורמי חרדה ומתח נוספים. בהמשך תוכלי כמובן לשקול את הדברים שוב. לגבי חיפוש רופא, אני מציעה להתעניין במרכזים רפואיים באיזורך (כמו, שלוותה), עם איזה רופאים ניתן להיפגש באופן פרטי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, רציתי לשאול איך בוחרים פסיכולוג? פתחתי את ספר היועצים-פסיכולוגים קליניים באיזורי ובחרתי אחד - כמו דפי זהב. האם זה מומלץ? אשמח לקבל עצות בנושא. תודה רונית

הי רונית, יש כמה דרכים ומה שניסית זו דרך יצירתית אחת.. אפשר קודם כל לשמוע המלצות מאנשים קרובים, אולי מישהו מכיר מישהו וממליץ עליו. דבר שני שאפשר לעשות זה באמת ללכת לפגישת ייעוץ ראשונית אקראית, כמוך, ואת יכולה אף להרחיב את זה - את יכולה לבחור ארבעה. ואז ללכת לכמה פגישות ראשונות ולראות עם מי הכי נוח לך, מי את מרגישה שיכול לעזור לך ועם מי הכימיה הכי טובה. אומרים שבסופו של דבר מה שחשוב זו איננה השיטה הטיפולית אלא הקשר בין המטפל למטופל - ולכן אני הייתי מנסה לבחור את מי שהכי מתאים לי מתוך כמה. בהצלחה..מקווה לשמוע רשמים מהפעם הראשונה...

שלום רונית, קוקי צודקת בהמלצתה להיפגש עם מספר אנשי מקצוע, לשאול אותם לגבי טכניקת העבודה שלהם, ולבדוק עם עצמך איך את מרגישה במחיצתם. מעבר לזה, כמו בכל קשר, צריך מזל... וצריך לתת לדברים זמן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אבל איך אני אמורה להפגש עם כמה מטפלים? זה לא יהיה מוזר לשלם לכמה מהם בלי תוצאה? רונית

שלום אורנה, שמעתי פעם שכשמישהו מרגיש חוסר אויר ללא סיבה פיזיולוגית, ניתן להעזר בשקית ולנשום ולשאוף מספר פעמים ויש לכך השפעה מרגיעה. האם בשעת "התקף"...שבו מרגישים חוסר אויר ולחץ. לנשום לשקית יכול לעזור? אם מגלים שזה עוזר, מה הסיבה שזה עזר? (זאת שאלתי העיקרית ביותר) האם נהוג להציע למטופלים שסובלים מחרדה להיעזר בנשימה לתוך שקית? את ממליצה? תודה רבה מראש.

שלום, נשימה לתוך שקית (הנפוצה בעיקר בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, והרבה פחות כשיטת טיפול ממשית...) נועדה ליצור התמקדות בנשימה כחלק מתהליך של הרפייה. בעת מצבי חרדה שונים אני ממליצה להיעזר בטכניקות של הרפייה והירגעות (אותן ניתן ללמוד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ולהשתמש בהן לפני השקית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אם את בוחרת בשקית, השתמשי בשקית נייר ולא בשקית ניילון (זה לא באמת ניילון, שילוב אחר של פולימרים, אבל עדיין לא מומלץ).

דר שלום, לפני כתשעה ימים הכרתי בחור שמאוד מוצא חן בעיני. מיום הכרותינו היינו יחד יום יום,הגענו לרמה אינטימית גבוהה ומאוד נהנינו אחד עם השני. הועלתה הפליאה על ידיו שיש בנינו אינטימיות ושהכל קרה כל כך מהר,ואף חשתי שהוא קצת נלחץ אך הבהרתי לו שלא יעשה שום דבר שלא מתוך רצון ובלב שלם. אתמול בצהריים נפרדנו לשלום בידיעה שלא נפגש בערב,אני בלימודי והוא בעיסוקיו. היה לי מבחן חשוב ורציתי שיתקשר ויתעניין , ברם עד היום לא יצר עימי קשר (אף לא טלפוני) דבר שגרם לי לעצבות. כיצד אלי לנהוג,האם להתקשר? האם לתת לו את המרחב ולהמתין בסבלנות שיזום התקשרות? כיצד עלי להגיב לכשיתקשר? אשמח לשמוע את עצתך. תודה

שלום אורלי, אכן בימים הראשונים של זוגיות ישנם גם היסוסים וכאבי לב, ולא רק התרגשות... אני לא חושבת שיש צורת התנהגות מסויימת שהיא "נכונה" באופן אבסולוטי (למשל להתקשר, או לחילופין לא להתקשר...), ונדמה לי שתצטרכו למצוא את הדרך שלכם להרגיש קרבה וגם נפרדות. אתמול נפרדתם לשלום בידיעה שלא תפגשו בערב, ואני מקווה שהדברים יסתדרו לקראת הערב הנוכחי... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שמתי לב שיש לך התמחות בהיפנוזה .. ורציתי לשאול.. אני עומדת לעבור ניתוח להסרת שקדים, וכידוע לאחר הניתוח יש כאבי תופת במשך שבועיים !! האם לדעתך ניתן לעבור היפנוט מס' ימים לפני הניתוח, בכדי לשכך את הכאבים לאחר הניתוח, האם זה אפשרי האם ההיפנוט יעיל ? תודה

שלום, מאחר וגדעון שובל בחופשה, אנסה להבהיר במה מדובר כאשר מבצעים טיפול בהיפנוזה. היפנוזה היא למעשה הפחתת מתח והרפייה עמוקה של השרירים, שמלווה בקשב מיוחד כלפי המטפל ובהפחתת תשומת הלב לגירויים חיצוניים. משתמשים בהיפנוזה לטווח רחב של הפרעות גופניות ורגשיות, ויש תחומים (כמו רפואת שיניים ומיילדות) בהם יש להיפנוזה מקום חשוב כאמצעי להרפייה ולהפחתת כאבים. לאור מידע זה, בהחלט יתכן שטיפול בהיפנוזה בזמן ההתאוששות מהניתוח יאפשר הרפייה והרגעה עצמית, אך לא מדובר במצב בו טיפול בהיפנוזה לפני הניתוח ימנע תחושת כאב לאחריו. בכל מקרה, כדאי להמשיך ולהתייעץ במפגש פנים אל פנים עם מומחה בתחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל