פורום פסיכולוגיה קלינית

האם מחלות כמו דכאון קליני ופוביות למיניהן יכולות לעבור בתורשה או שזה דבר נרכש? הכוונה היא האם אם שנמצאת במצב של דיכאון קליני מגיל ממאוד צעיר (עם הטבות לסירוגין בתקופות שונות של החיים) ויש לה גם בעיות נוספות מלבד הדיכאון (פחדים למיניהם וכו') יכולה להעביר את המצב לילדים (או לנכדים) שלה?

התופעות שציינת אכן עשויות לעבור מהורים לבנים ובנות. אך אין זו תורשה במובן הפשוט מכיון שלא נמצא עדיין גן ספציפי הגורם לדיכאון או לחרדות. לכן מקובל לנגדיר זאת כנטיה משפחתית ולא כתורשה.

מוסכם שהגורמים שציינת נובעים מתורשה וסביבה. כלומר, אם האם סובלת מדיכאון אך יכולה לתת לילדה תנאים כמו גירויים, חברה, ביטחון, חוויות, אהבה וחום לדוגמה, ניתן להפחית את הסיכוי להתפתחות דיכאון אצל הילד. מה שאני מנסה להגיד זה שגם לסביבה כח השפעה לא מבוטל.

אנונימי שלום. התגובות שקיבלת משקפות את מצב הידע היום לגבי העברה תורשתית מאם לבניה או לנכדיה מחלות כגון דיכאון קליני. כלומר, האפשרות שלבן תהיה מחלה דכאונית , תלויה בגורמים רבים: התורשה משני ההורים, הסביבה בה גדל, סיטואציית החיים הנוכחית בה הוא חי, גורמי סטרס נוכחיים ובעבר, גורמי תמך ועוד . בנוסף שאלת התורשה הגנטית-סביבה שהעסיקה כה רבות את החוקרים בנושאי מחלות כגון דיכאון קליני, קשה לתת לה תשובה אחידה שכן אותה אם מעבירה את השפעתה לבנה בשני הערוצים גם יחד. כאמור, יש כאן שאלות נלוות: גורמים מחסנים, גורמי תמך ומה בעצם מביא שחלק גדול מהאוכלוסיה לא חולה בדיכאון קליני למרות שישנה תורשה של מחלות נפשיות במשפחה. בברכה, גדעון

שלום למומחים אני חייבת ייעוץ מהיר כי אני מרגישה שחברתי במצוקה אני אנסה להעביר את הבעיה בקצרה . היא בקשר עם בחור נשוי כבר כמה נשים היא מאוד קשורה בו למרות שהוא שולט בה מאודד מגביל אותה בהתנהגות וביצאות שלה לא מפרגן אלה נותן להרגיש שניא לא שווה לידו ולא יודעת כלום למרות שניא משדרת לאנשים אחרים שהיא עם אישיות חזקה , הוא אלים איתה במיוחד בזמן האחרון "פיזית ומילולית" היא מודעת שצריכה לעזוב אותו אך כל הזמן אומרת לי שהיא" לא מצליחה לעשות את זה ומה תעשה בלעדיו " כי התרגלה שהוא ינהל לה את החיים , דרך אגב היא לא תלויה בו כספית כי הוא לא עוזר לה למרות מצבו הכספי הטוב יש לה מקצוע והיא עובדת אצלו ולא משתכנעת לעזוב את העבודה ולנתק הקשר , שהיא לא איתו כל הזמן משתעממת אין התעסקות אחרת בחיים חוץ מהקשר איתו . ואני החברה היחידה שיש לה . הגעתי למצב שאין בדי עוד כלים או דרך להוציא אותה מזה נא תעזרו לי אותדריכו אותי מה לעשותתת?????????????? תודה

שלום. מרגש לראות את הדאגה שלך לחברתך. היא בת מזל שיש לה חברה כמוך ! החדשות הרעות הן שאי אפשר לעזור למישהו שלא משוכנע שהוא אכן זקוק לעזרה, ושאינו רוצה בעזרתנו. לכן, ככל שתנסי לדבר איתה ולשכנע אותה שהיא אכן זקוקה לעזרה - אם היא לא מאמינה בכך אז אני חוששת שאין הרבה שתוכלי לעשות בשלב זה. הדרך הנכונה לדעתי לעזור היא להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי, אבל שוב - רק במידה והיא עצמה מאמינה שהיא זקוקה לו. בינתיים, חשוב לא פחות - תמשיכי להיות לה חברה. אל תאיימי עליה שתנטשי אותה אם לא תשמע לעצותייך, פשוט תהיי שם בשבילה כאשר תזדקק לכתף תומכת. בהצלחה

תודה אבישג על עצתך היא מתחילה להבין שאכן היא צריכה עזרה אפילו אני הצעתי לה שתלך לפסיכולוג והיא הסכימה אך פשוט אני לא יודעת בדיוק איך לעשות את זה ולמי . אני נקווה שצוות הפסיכולוגים כאן בפורום יוכלו להנחות אותי למציאת פסיכולוג . וזה בדיוק מה שאמרתי לה אתמול שאני לא אוותר לה אפילו אם היא לא תלך בעצתי אני אהיה מה שיהיה.

אני אמא לילד בן 14 בחצי, תלמיד מצויין, בן יחיד.הוא כל הזמן יושב מול המחשב ומשחק דרך INTERNET. אני הצעתי לו ללכת לעבוד בחופש הגדול ולעזור לפרנסת המשפחה, הוא ענה לי שאף ילד בכיתתו עובד שכולם נחים ומשחקים במחשב ושאנו לא חיים בעולם השלישי בו עוני. אבא שלו אמר לי לא להתייחס לדבריו ופשוט לשלוח אותו ללשכת התעסוקה, שכך ילמד להעריך מהשהוא מקבל. אנני יודעת מה לעשות. אני שואלת האם יכול להזיק לבן שלנו לעבוד בגיל כה צעיר ואם ירגיש לא רצוי או שלא מכבדים את צריכים שלו כגון: משחקים או פשוט לנוח. אודה לתשובה בהקדם.

לינה שלום, עבודה בתקופת החופש כדי שיהיה לבנך קצת כסף כיס אינה מזיקה.מפתיע, אבל היה נדמה לי שרוב הנערים מעוניינים לשלב בין פעילויות פנאי לבין עבודה. אולי הנושא מוצג באופן של מאבק כוחות ("לשלוח אותו ללשכת התעסוקה"). יתכן שאם בנך יבין שהכסף שירוויח יהיה כסף שלו, יהיה לו קל יותר לוותר על דברים אחרים ואולי הוא גם יצליח לשלב בין מנוחה ובילויים, לעבודה. בברכה, גדעון

היי אני בת 17 ונמצאת בקשר רומנטי עם גבר בן 40 נשוי שהוא גם הראשון שלי הקשר ביננו כולל גם יחסי מין האם קשר כזה יכול לגרום בעיות נפשיות לבחורה בעתיד והאם קשר כזה הוא חוקי?(בתחום יחסי מין כמובן?) תודה מראש וביי!

הי דניאלה. לשאלה שלך בחרת לתת את הכותרת: "קשר עם בחור מבוגר", אז רק תיקון קטן (אבל משמעותי) - לא מדובר בבחור מבוגר. את נמצאת בקשר עם גבר, נקודה. את בחורה צעירה, שנמצאת בקשר זוגי/מיני עם גבר מבוגר בן 40, נשוי. כבר בתוך המשפט הזה ישנם כמה גורמים בעייתיים - הפרש הגילאים בין שניכם הוא גדול, ובפרט בגילאים אלה (לו היית בת 30 זה וודאי היה פחות קריטי, אבל את עדיין בגיל ההתבגרות). מעבר לכך, מדובר באדם נשוי ולכן לא ברור כלל לאיזה כיוון הולכים היחסים האלה. בנוגע לשאלותייך (החוקיות והנזק הנפשי) - אני לא בקיאה בחוק אבל נדמה לי שעד גיל 18 את נחשבת "קטינה" ולכן היחסים המיניים עלולים להיות מוגדרים כ"בעילת קטינה" אבל שוב, אני לא בטוחה. אני פחות מודאגת מנושא החוקיות של העניין, כמו מהשאלה השניה שהעלית על הנזקים הנפשיים. אני בהחלט חושבת שאם תתאהבי בו ותיקשרי אליו (בהנחה שזה עדיין לא קרה) את חושפת את עצמך לפגיעה אפשרית, כי רוב הסיכויים שיחסים אלה לא יובילו לעתיד משותף של שניכם, אלא לשברון לב ועלבון מצידך. אני מבינה את המשיכה שיש ברומן עם גבר מבוגר, ואני משערת שההתעניינות שלו בך מחמיאה לך מאוד וזה בוודאי נעים ומחניף, אבל תנסי להסתכל על התמונה הרחבה ולראות את כל החסרונות של קשר מסוג זה, נסי להגן על עצמך ככל יכולתך מפגיעה אפשרית.

היי שירה הבעיה היא שאני מאוהבת בו מאוד ניסיתי כמה פעמים לנתק קשר אך אני חושבת עליו כל הזמן ויוזמת שוב את הקשר הוא אומנם נשוי אך אומר לי שלא אוהב את אשתו רק מכבד אותה ודואג לצרכיה האמת נראה לי שהסיבה שהתאהבתי בו היא שאבא שלי לא כל כך דואג למשפחה השיחות שלי איתו ממש סתמיות ושטחיות (עם האבא) ולאחרונה גיליתי שאני נמשכת רק לגברים שמבוגרים ממני בהרבה בקיצר אני ממש נואשת לא מצליחה להתנתק ממנו ולהפסיק לחשוב עליו כל היום

דניאלה שלום, אני מצטרף לדבריה של שירה: את בחורה צעירה, הוא גבר מבוגר. לטעמי זה קשר לא בריא. את כותבת שאת נואשת ולא מצליחה לנתק את הקשר ולכן אני סבור שזו סיבה טובה להגיע ליעוץ פסיכולוגי מקצועי. עומדות לפנייך כמה אופציות: הטובה ביותר היא לבקש טיפול בשרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגורייך (ניתן להגיע אליהם דרך יועצת ביה"ס, גם בלי שאת צריכה להסביר את הסיבה האמיתית ברצון שלך בטיפול) אפשרות נוספת: בכל ישוב גדול ישנו קו לנוער, דלת פתוחה לנוער והם יוכלו לתת יעוץ ראשוני ולהפנות לטיפול המשך. בכל מקרה, לדעתי אל תישארי לבד עם הקשר הרומנטי הזה. לגבי החוקיות: למיטב הבנתי היות ואת מעל גיל 16, אין כאן בעיה חוקית. (בהסתייגות שאני פסיכולוג ולא משפטן). את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום, אני בחור בן 28 הסובל מבעיה שמגבילה את חיי. אני חש חרדה בכל פעם שעלי להכנס למקומות או בניינים גדולים (כמו האנגר או בניין גבוה) וסגורים (ללא פתחי יציאה מרובים). בכדי להבהיר אתן דוגמאות: שדה התעופה החדש הוא משימה בלתי אפשרית עבורי, וכן גם בניין "איקאה" וסופרים גדולים. גם קניון עזריאלי אימתני ואיני יכול לבקר בבניין בן מעל 6 קומות. התופעה הופיעה לראשונה בגיל 16 ומאז היא מחריפה והפכה את החרדה ליומיומית. הסימנים המופיעים במצב זה הנם סימני חרדה נפוצים (זיעה, דופק מהיר, קשיי נשימה ותחושה כללית של אובדן שליטה). השערתי היא כי הגורם לכך הוא תופעת התעלפויות שפקדה אותי עד גיל 6 מספר פעמים ובאחת הפעמים התעוררתי בפתח דלת הבית לשם נלקחתי ע"י הורי כדי לנשום אויר צח (אולי זוהי אחת הסיבות לכך שאני זקוק לפתחים או למקומות מילוט). בין גיל 6 לגיל 13 לא היו בעיות מיוחדות, ומגיל 13 התחלתי להרגיש תחושת אי נוחות במקומות הנ"ל. ברצוני לציין כי אני מחשיב עצמי בחור בטוח בעצמו, הישגי ושואף להצלחה. הבעיה מטרידה אותי מאוד ומגבילה את חיי ואפשרויות הקידום המקצועי שלי בצורה ניכרת. ברצוני למצוא פתרון לבעיה באופן יחסית מהר. אני מעוניין להגיע אל המטפל הטוב ביותר בתחום ולכן אבקש את עצתך לגבי שיטת הטיפול המומלצת ושמות מטפלים מומלצים בתחום. המון תודות, עידו

עידו שלום, יתכן שאתה סובל מ"התקפי פניקה עם אגורפוביה", שזה שייך לתחום הפרעות החרדה. כמובן שאת האבחנה המדוייקת צריך לעשות הפסיכולוג המטפל. הטיפול המומלץ הינו קוגנטיבי התנהגותי. בד"כ טיפול שעוסק בחשיפה הדרגתית לגורמי החרדה ובכך מאפשר התרגלות ורגיעה במקומות שעד עתה היו גורמי חרדה. לא טיפול מורכב מידי או ארוך מידי. יתכן שתרצה לשלב אח"כ גם טיפול דינמי העוסק בהבנה עמוקה יותר של מקורות החרדה. בהיבט ההפנייתי: אני נוהג להפנות למקומות הציבוריים, כגון קופות חולים, תחנות לבריאות הנפש, שרותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. אין צורך למשוך את הבעיה הזו לא מטופלת: היא מטרידה, פוגעת באיכות החיים וניתנת לטיפול. בהצלחה, גדעון

היי עידו, גם אני סובלת מסוג של חרדה שכזו... איזה סבל להתמודד עם ביניינים גדולים ומסובכים. הפחד הזה להישאר תקוע בפנים ולא להצליח לצאת (או לנשום). אני מבינה לחלוטין את מה שאתה עובר. להלן המלצתי: טיפול בעזרת כדורים שיפחיתו את עוצמת החרדה הגופנית, וכך כשתיכנס למקומות שכאלה ולפתע לא תרגיש את הסממנים הגופניים (המלחיצים בפני עצמם) תוכל להתמודד עם הפחד טוב יותר (וכמובן בעזרת טיפול פסיכולוגי לפי המלצת הדוקטור...). שיהיה בהצלחה!

ברצוני לדעת האם אתה יכול להפנותי לאיש מקצוע טוב המטפל בבעיות פסיכוסומטיות הבאות לידי ביטוי במצוקה נשימתית, עייפות ועוד?

אתה צריך פסיכולוג מותק. יש בפורום שלושה מנהלים וכל אחד מהם מומחה לעניין - אולי תפנה אליהם במייל האישי...

יעקב שלום, טיפול פסיכולוגי אתה יכול לקבל או דרך קופות החולים או דרך תחנות לבריאות הנפש באזור מגוריך או דרך שרותי היעוץ הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. כל אלו הינם שרותים ציבוריים ועלות הטיפול הינה סבירה יחסית. אתה תעבור שם תהליך ראשוני של אינטייק - ברור הבעיה ובהתאם לכך תופנה לטיפול. בכל מקרה של בעיה המשלבת מופע פיסי, כגון בעיות פסיכוסומטיות, עייפות , קוצר נשימה ודומיהן הייתי ממליץ לך לעבור ברור ראשוני אצל רופא המשפחה, לפני תחילת התהליך הפסיכולוגי. (סביר שאתה תשמע את זה גם בפגישה הראשונית אצל הפסיכולוג, שירצה להיות בטוח שנשללו האופציות הגופניות לתופעות הסימפטומטיות ). בברכה, גדעון

היי אני סובלת מחרדות כלליות והתקפי חרדה כבר למעלה מ8 שנים , מטופלת בתרופות שלצערי לא עושות את כל העבודה , התחלתי בטיפול קוגנטיבי לפני כחודשיים (כבר 12 פגישות) , אומנם אני מרגישה איזהשהוא שיפור קל , בעיקר בתפקוד , ואולם המצב עדיין לא ממש מזהיר , יש לי בערך יום אחד טוב יותר ויום אחד רע ומייאש , אני די מיואשת , חשבתי שטיפול קוגנטיבי הוא קצר מועד והסימפטומים הפיזים שלי אמורים להחלש מאד , ועדיין הם תוקפים אותי מרבית שעות היום , (ישנם אומנם ימים שהם נחלשים ), האם לדעתכם אני בדרך הנכונה , או שגם טיפול זה לא מתאים לי? בברכה גלית

אני אישית סבלתי רבות מחרדות ומהתקפי חרדה ודווקא הלכתי על טיפול דינאמי. אני לא חסידה גדולה של הטיפול ההתנהגותי, אני חושבת שיש לטפל בתשתית של הנפש, למצוא את מקור החרדות, להפחית את גורם הלחץ ומה שמתחת ולאו דווקא את ההתנהגות באותו רגע. הטיפול עוזר לי מאוד ואני כבר ללא התקפי חרדה, רק עם חרדות אחרות שיש לי דרכים להתמודד איתם הרבה יותר מפעם. דברי עם המטפל שלך, בטאי את כל תיסכולייך ושאלי אותו מה דעתו. בהצלחה ותרגישי טוב..

גלית שלום, בספרות העוסקת בהפרעות חרדה מקובל השילוב של טיפול התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי כשילוב היעיל ביותר. אני סבור שלעיתים קרובות יש חשיבות לעבור לטיפול דינמי לאחר הטכניקות ההתנהגותיות כדי לברר יותר לעומק את הסיבות לחרדות ולטפל בעצמך באופן מעמיק יותר. דברי על כך עם המטפל שלך גם כדי להבין ממנו לגבי מימד הזמן בטיפול הקוגנטיבי . בהצלחה, גדעון

כיצד ניתן להתגבר על חרדה חברתית - קושי ליצור קשרים עם אנשים, לפתח שיחות? האם יש אפשרות להשתמש בתרופה טבעית? שניתן לרכוש באופן פרטי ללא מרשם רופא.

טל שלום, חרדה חברתית ניתנת לטיפול באמצעות שיחות (הן טיפול התנהגותי או טיפול דינמי להבנת הסיבות העמוקות יותר של החרדה. אפשרי גם טיפול קבוצתי, להגברת המיומנות הביןאישית) כל זאת ניתן לעשות בשילוב עם טיפול תרופתי. תרופות טבעיות לכך אינן מוכרות לי. בברכה, גדעון

שלום לכם, אני זקוק להמלצה על פסיכולוג אמפתי וחכם עם שכל ישר, רצוי אקזיסטנציאלי. שיסיע לי ויעזור לי להרגיש טוב ולא יעשה לי שחור. אם למישהו יש נסיון טוב - אשמח לקבל המלצה ממש חשוב לי בתודה מראש אהרון

פסיכולוג הפורום (ד"ר אורן קפלן) מוכר לי אישית (טיפולית) ואני ממליצה עליו בחום. פנה אליו במייל האישי.

שלום לכולם שמי אלון אני תאמת קצת מבולבל בשל היותי אדם שעושה דברים ואחראי מאוד דומיננטי וחזק ופתאום יש לי מעין פנטזיה לא מובנת שאני רוצה שנשים יהיו לי למלכות ואני יהיה עבדם וישרת אותן דבר שלא יוכל להתממש כי אני בעד שוויון תאמת ואם כבר אז אני זה שאומר ולא מקבל פקודות וזה מפריע לי לנהל חיי יום יום רגילים חשבתי לנסות זאת אבל לא מסוגל פשוט ? אולי תמצא תפתרונות עבורי אשמח לכל עזרה בברכה אלון

אתה רוצה להסביר למה אתה מתכוון? אתה מדבר על המובן המיני של העניין או במובן הזוגי?

אלון שלום, אתה מתאר פער בין ההתנהגות היומיומית שלך כאדם דומיננטי לבין פנטזיה להתנהגות כנועה. פער שמפריע לך לדעת מי אתה, מה אתה רוצה ואיך להתנהג. יתכן שישנן גם שאלות נוספות : האם לממש את הפנטזיה הזו? איך? מה זה אומר עלי? איך להגבר על הבלבול? נראה לי שלא תוכל לקבל תשובות משביעות רצון דרך האינטרנט לשאלות אלו והייתי ממליץ לך לשקול טיפול פסיכולוגי , שיוכל לתת לך אפשרות לברר את השאלות הללו באופן מעמיק יותר. בברכה, גדעון

שלום לכולם! אספר לכם קצת על יחסיי עם החברה שעזבה אותי... לפני 3 וחצי חודשים חברתי נפרדה ממני.היא טוענת שהסיבה לכך היא מפני שמרוב שהיא כל כך אהבה אותי היא לא רצתה לעשות כלום חוץ מלהיות איתי וזה פשוט שבר אותה.היא היתה רק סביבי,חייה היו מנוהלים סביבי בלבד,היא לא רצתה לעשות שום דבר אחר אלא רק להיות איתי,וכשהיא לא איתי אז לדבר איתי בטלפון.היא הגיעה למצבים שהיא היתה מוותרת על לעשות דברים בשבילה כמו לאכול,להתקלח,לבלות עם המשפחה שלה והכל בכדי להיות איתי.חשוב לי להדגיש שאני לא ביקשתי שתוותר על חייה בשבילי,להפך,אני אפילו גיניתי זאת מאוד ותמיד האצתי בה שהיא חייבת להעסיק עצמה ולמצוא תחביבים!היא היתה מתקשרת אליי כל חצי שעה,היא ממש אהבה אותי ואני אותה,המון.ממש אהבתי אותה.היה לנו טוב ביחד.קנינו דברים אחד לשני,דאגנו ובמשך כל הקשר(9 חודשים) מעולם לא התווכחנו.היינו מאושרים,עשינו דברים וכו'.היא האהבה הראשונה שלי ואני הראשונה שלה.סיבה נוספת לפרידה היא שהיא טוענת שאמא שלה מתחה ביקורת על איך שהיא מנהלת את הקשר שלנו,היא טוענת שכמעט במשך כל הקשר היא התווכחה איתה אך איך שהקשר מתנהל ושזה פשוט שבר אותה.היא טוענת שאני הייתי חבר מצויין ושהיא אוהבת אותי ושנתתי לה המון ושהיא לא תשכח אותי לעולם.היא מדגישה שהפרידה לא בגללי אלא בגלל הווכוחים עם אמה ועם איך שהיא מנהלת את החיים שלה.היא טוענת שהיא עדיין ילדה ולא יודעת לשלב חבר בקשר.טוענת שהיא צריכה להתבגר.בכל מקרה ביום בהיר אחד היא שלחה לי הודעה שהיא צריכה להיות לבד.זה נפל עליי כמו פצצה במשקל של טון...לא ידעתי מה לעשות?למה?איך?מה עשיתי?לא היו לכך שום סימנים מקדימים,לא רבנו לפני זה,רק אהבנו,באמת!לא ידעתי איך לעכל את זה,אני כבר תיכננתי לטייל איתה בעולם,היו לי חלומות איתה ביחד והכל פשוט התמוטט בשנייה,ואני אפילו לא אשם בכך,זה ממש כאב לי כי בנינו משהו טוב והיא רצתה להיפרד בגלל משהו שלא קשור אליי,לא בגלל שלא הייתי טוב,אלא בגלל שהיא לא מצליחה לנהל את חייה.למה זה מגיע לי?מה אני אשם בזה?היא אפילו תמיד אמרה שאני לא אשם!שהייתי חבר טוב!אני דימיינתי עצמי חיי רק איתה,רציתי להיות מחוייב רק לה,לא רציתי אף אחת אחרת,הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל אם צריך.היא מילאה את חיי באושר,לא רציתי אף אחת אחרת אלא רק אותה.בחודש הראשון ניסיתי להבין מדוע היא עושה זאת,כל הזמן ניסיתי לשכנע אותה ולהסביר לה שלא זורקים משהו טוב לפח כי לא בכל יום מוצאים משהו כזה ושאני לא הבעיה ושאני כאן בשבילה ושאנו נעבור זאת ביחד אבל זה לא עזר,זה הוביל רק לוויכוחים מיותרים,אבל פשוט לא ידעתי איך לעכל את הפרידה,כי מעולם לא חשבתי שניפרד.אהבנו המון!!!מעולם לא רבנו אבל בחודש הזה התווכחנו כל כך הרבה.לאחר מכן בחודשיים הבאים היו מצבים שעשינו פסק זמן לשבוע-שבועיים והחלטנו שאנו רוצים להשאר בקשר כי אנחנו חשובים אחד לשני.ניסינו,זה היה קשה כי היא משכה לכיוון חברי ואני לכיוון רומנטי.היו לנו רצונות שונים,זה ממש כאב לי.בכיתי המון(גם לפניה),3 חודשים הייתי בדכאון,לא אכלתי,לא ישנתי,בעבודה הייתי מדוכא,חשבתי רק עליה,היא לא יצאה לי מהראש.אני פשוט אוהב אותה,מודה וגאה בזה!אומנם עכשיו אני כבר מצליח לחיות בלעדיה ולמלא את הריק בחברים וכו',וכן כבר השלמתי עם הפרידה,אבל זה לא זה בלעדיה.כרגע אנחנו בקשר למרות שאיבדנו חלק מאוד חשוב בינינו.התווכחנו המון.אבל שנינו עדיין חשובים אחד לשני.בסופי שבוע למשל אני תוהה מה היא עושה ועם מי היא יוצאת וזה ממש כואב שהיא מבלה בחברת אחרים ולא איתי,אני כבר לא שיקול בעיניה.מפחד שהיא תפגוש מישהו במקומי כי אני עדיין אוהב אותה.יוצא לי לחלום עליה בלילה לפעמים.אני ממש אוהב אותה,שלא תבינו לא נכון,אני לא אובססיבי אליה,אני לא מציק לה ומתקשר אליה כל שנייה כמו נודניק.לא אני לא כזה.אבל אני מת שהיא תחזור אלי,זו הבקשה הכי גדולה שלי!זה הדבר שיעשה אותי הכי מאושר.בבקשה עיזרו לי,יעצו לי,מניסיונכם,כיצד ניתן לגרום לה לחזור אלי?אני עדיין חשוב לה ואני לא הסיבה שנפרדנו.אני מבקש בכל לשון של בקשה,האם ישנה דרך עובדת שאתם מכירים שיכולה לגרום לה להתחרט ולרצות לחזור אלי?משהו פרקטי ויעיל שניתן לעשות?כמו להתנהג בצורה מסויימת,לאמר משהו מסויים,משהו?עזרו לי...

כל כך מבינה לליבך,,, חווה באופן דומה פרידה

אמיר שלום, (אני כתבתי לך תגובה בפורום השני,אך בשל בעיות טכניות כנראה שהיא לא הגיעה עדיין). הדבר העיקרי שרציתי לומר לך, הוא שלפי מה שנראה לי, אם תיתן לחברתך מעט חופש ומרחב להיות לבד ו/או עם אחרים, יכול להיות שתוך זמן קצר היא תראה את הדברים בצורה שונה,ואולי בעצמה תיזום את החזרה אליך,ואז תדע שהיא מרצונה החופשי חזרה אליך ולא מתוך לחץ או אילוצים.{אך כמובן שזו דעתי הפרטית,ואתה תבחר אם לקבל אותה או לא}. בהצלחה ע.

אמיר שלום, אשמח אם תעדכן אותנו . להת' ע.

שלום ע. תודה לך על התעניינותך.אני מקווה שהפתרון שהצעת יעזור. תודה לך,אשתדל לעדכן אותך בהמשך!

אמיר שלום, קשים עד מאוד יסורי האהבה ! אתה מתאר בצורה כל כך כנה את תחושותיך ואת הכאב הנפשי. לוקח הרבה זמן להתגבר על כאב הפרידה ואובדן הקשר, ואפילו עכשיו לאחר שלושה חודשים אתה ממשיך להרגיש את הכאב וזה סביר ונורמלי. קיבלת תגובות מנחמות ותומכות ולצערי הפסיכולוגיה עדיין לא יודעת את התשובה איך להמשיך ולגרום למי שאהבה נפשך לחזור להיות איתך ולאהוב אותך ולהחזיר את הגלגל לאחור. עצתי היא לנסות לתת לה מרחב וזמן. יתכן שההישאבות לתוך הקשר יחד עם הלחץ מאמא שלה, יצרו תחושה שהיא זקוקה לזמן עם עצמה, כדי לשלב קשר אך הפעם בלי לאבד את עצמה. יתכן שהזמן שתתן לה יצור מחדש את הגעגועים ועמם את הרצון לחדש את הקשר והפעם ממקום בוגר יותר. בברכה, גדעון

שלום רב, אני בחורה בת 29, רווקה ללא מקצוע מוגדר ועדיין גרה עם אמא. לאחרונה עברתי קורס שלומדים בו המון פסיכולוגיה ובעקבות הקורס הזה למדתי המון על עצמי ועל הבעיות שלי בעיקר על העובדה שיש לי חשש גדול לעזוב את הבית, במיוחד את אמא ונמנעת מזוגיות בשל כך. חשוב לציין שאני בחורה נאה מאוד עם אינטלגנציה גבוהה מאוד אך עדיין הדימוי העצמי שלי מאוד נמוך. עד לפני למעלה משנה היתה לי זוגיות עם גבר שבזמנו היה נשוי ובמשך היותי איתו כבר התגרש אך היום בדיעבד אני יודעת שזוגיות זו מלכתחילה לא יכלה להתממש כיוון שבאיזה שהוא מקום ידעתי שזה לא ניתן למימוש וזה נוח לי, כך לא אצטרך לעזוב את הבית ואת אמא. אימי בת 72 (אימי הביאה אותי בגיל מאוחר יחסית בגיל 42), אשה יחסית בריאה אך הגיל מתחיל להראות אותותיו ולאחרונה אני מתקשה להירדם מהמחשבות שחלילה יקרה לה משהו ואיך אתמודד עם כך. אני כבר כמעט שנתיים ללא זוגיות בכלל, התרגלתי להיות לבד, ובכלל להיות עם זוגיות זה מחשבה מוזרה בעניי מרוב שהתרגלתי ללבד. החלום של אמא הוא לראות אותי נשואה עם ילדים (יש לי אחים גדולים ממני שנשואים), וזה היה גם החלום שלי עד שהתיאשתי מכך. אני כמעט ולא יוצאת לבלות רק במקרה וחברים מזמינים אותי פעם בכמה חודשים (אני גם לא ניידת מבחינת רכב וזה מקשה עליי) היציאות היחידות שלי הם לעבודה או לקורסי העשרה שאני לוקחת לעצמי.אני לא מתאמצת למצוא זוגיות ואני כיום כבר לא מסוגלת לחשוב על המושג בליינד דייט (מרוב שבעבר יצאתי למעל 100 כאלו והבנתי שזה לא בשבילי) אני היום פשוט חיה את מעגל השגרה שלי מתוך תקווה שהזוגיות תצוץ יום אחד לבד בלי שאתאמץ ותצמח מתוך בסיס ידידותי של חברות אמיתית אך בתוך תוכי אני מרגישה שאני לא בסדר, שאני פוחדת שזה לא יקרה ואשאר לבד,שזה שנוח לי להיות ללא זוגיות זה לא בסדר ואלוהים יודע כמה אני באמת רוצה להתחתן אך התייאשתי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין איך יוצאים מהמעגל הזה? אודה לך על חוות דעתך

שלום, את מתארת קונפליקט בין בניית זוגיות בוגרת וחיים עצמאיים, לבין החיים המשותפים עם אמא והרגשות העזים שיש לך כלפיה. נדמה לי שאת יודעת בעצמך לאיזה כיוון החיים מובילים... אך יש לך עוד צורך לעבד את הנושא לעומקו. מה דעתך בנוגע לטיפול פסיכולוגי דינמי? בטיפול תוכלי לחשוב על הקשר המיוחד שלך עם אמך, על תחושותייך לגבי נפרדות ממנה ועוד, ואני חושבת שתהני מכך מאוד. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, קוראים לי רותם אני בן 20 ומשרת בצה"ל קרוב לשנה. במשך כל חיי סבלתי מבעיה נפשית שנגרמה לדעתי מתהליך גנטי לקוי או לחלופין מתהליך נרכש במהלך חיי. מאז גיל 13 גיליתי כי אני נמשך למין הגברי ואין לי כלל משיכה לנשים, אני הומו וידועה לי העובדה כבר 7 שנים, גם במשך ילדותי נמצאו בי סממנים נשיים המעידים על הנפש ההפוכה למין שלי ועל כך אני בטוח בהחלט. לאור העובדה כי קיימת בי אישיות אחרת אני סבלתי וממשיך לסבול מיחס שונה ומשפיל מצד הסביבה, מדיכאון קליני עמוק ביותר ומהתקפות המתפרצות מתוך דיכאון זה. כל הסימנים המעידים על דיכאון קליני באים לידי ביטוי באורח חיי והדבר הולך ומחמיר עם הזמן. כשלמדתי בחטיבת הביניים היו לי חששות עמוקים מהדבר ואף קרה לי מקרה מאוד מצער שגבר לקח אותי לשירותים והתחיל לבצע בי מעשים מגונים. כשהגעתי לתיכון המשיך הדיכאון להחמיר ככל שההתאהבתי בגבר מסויים יותר ויותר. הדיכאון התבטא בחוסר שינה בלילות או לחלופין שינה מרובה כדי לשכוח מהמציאות העגומה שלי, חוסר תיאבון, מחשבות אובדניות,הזנחת הלימודים, עבודות ועוד...כשהגעתי לצבא פחדתי נורא מהיחס שאקבל שם. הגעתי לצבא במחשבה שבשלב זה של החיים אני הולך לגמור-בצבא אני כבר לא אחיה יותר. אך ממעט השמחה שארבה לי הפחד מהגיוס חלף עם השיבוץ בבקו"מ ועד היום. היום אני שמח לשרת, אך עדיין קיימים בי תיסכולים ובעיות רציניות של הזנחת הדברים החשובים לי בחיים, חוסר ביטוי מיני, המחסור באהבה והפחד הנוראי של היציאה מהארון (עד היום במשך 7 שנים לא יצאתי מהארון) אני לא מסוגל לעשות את זה בשל היחס של הוריי לנושא, החברה שתשפיל אותי מעובדה זאת וכל מה שכרוך בכך. עוד עובדה שקשה לי לוותר עליה היא הדת- אני בחור שומר מסורת, הדבר מבטא דילמה בעלת ניגוד חריף- היציאה מהארון מול דת האוסרת בכל תוקף התהוותם של זוגות חד מיניים וחייהם המשותפים. אשמח אם תעזרו לי למצוא את עתידי מכיוון שכבר מעכשיו אני בטוח בכך שלא אקים לעולם משפחה, בית עם ילדים כמו אדם נורמאלי, לעולם לא אחיה בסביבה רגילה ולעולם לא אגשים את שאיפותיי מחיי הזוגיות שלי. תודה רותם.

הי רותם, אתה כותב על תסכולים ודכאון וקשיים ובעיות אידיאולוגיות ופחד מהסביבה והחברה ונראה לי שצריך לעשות הרבה סדר בבאלאגן ואין דרך טובה יותר מאשר טיפול פסיכולוגי. צריך להגיע לשלב בו אתה מקבל את עצמך ואת נטיותיך, וכשזה יקרה יהיה לך קל יותר גם עם עצמך, גם עם החברה, הסביבה, וגם עם ענייני הדת. צריך לעבד את כל התקופה הזאת שכוללת את המקרה המצער ואת שאר השנים בהם לא יכולת לבטא את מה שעובר עלייך ואת קשייך בפני אף אחד, בפרט הורייך. וכמובן יש לטפל בדיכאון שנגרם כתוצאה מהכל. אני אישית יצאתי מהארון עוד בתיכון. היום אני מצטערת שלא חיכיתי עד אחרי הצבא כי הדבר גרם לי סבל רב. זה קרה לפני 10 שנים ואז זה היה הרבה פחות מקובל מהיום. הטרידו אותי לא רק הוריי והתלמידים האחרים שאינם חבריי אלא גם המורים וכל מי שסביב. היום אני עצמאית, אינני משויכת לאף מסגרת (בי"ס,צבא) ואף אחד לא יכול להזיק לי ולכן אני מבינה את אי יציאתך מהארון וחושבת שבעזרת טיפול תוכל להרגיש דברים אחרת ולהיות מוכן יותר לזמן שבו ן תחליט לצאת מהארון. לגבי הדת, גם בי עלו מחשבות שהייתי בתיכון אך בסופו של דבר החלטתי שאם אלוהים יצר אותי כך, סימן שהוא רוצה שאהיה כזו ולן אין הוא יכול לבוא בתלונות.... אולי לא תוכל / תרצה /תבחר לגור בסביבה דתית עקב כך - אבל כשתהיה שלם עם עצמך ועם בחירתך- אתה תוכל לחיות עם עצמך יופי.לפי מה שאתה מתאר לא צריך נטייה גנטית בכדי להיכנס לדיכאון, נראה שהשנים האחרונות היו מספיק קשות לך בכדי שתפתח אחד כזה, אבל הכל פתיר וניתן לטיפול, בעיקר כשזה נהיה גרוע יותר ומתווספות מחשבות אובדניות. אני מאחלת לך שתיכנס לתהליך טיפולי מהר ככל האפשר (אני גם הייתי בטיפול פסיכולוגי בזמן שירותי הצבאי) ושתרגיש טוב ושיהיו לך חיים נפלאים. קלרי

היי קלרי, אני מודה לך מאוד על התגובה להודעה. רק אם תוכלי לענות לי על כמה שאלות אני אשמח. קודם כל בקשר לטיפול פסיכולוגי בזמן השירות- חייל הסובל מפגיעה נפשית רשאי לפנות אל קצין בריאות הנפש ולמוקדי סיוע אחרים הנוגעים בדבר, אך למיטב ידיעתי, כל פגישה עם פסיכולוג בזמן השירות משפיעה על תפקיד החייל בצבא ויותר מזה התוצאה של הפגישה יכולה ליצור מגבלות של תעסוקה אחרי הצבא. אני נורא מפחד לפנות לסיוע בצבא, אך מנגד אני יודע שאני חייב. אמרת שכרגע את בחורה עצמאית אז אני מאמין שאת יכולה לענות על השאלות: מדוע אדם שסובל מבעיה נפשית צריך להיות מוגבל במקומות עבודה? ומה הוא צריך לעשות כדי לא להפגע מזה? אני יודע שהדרך הטובה היא ללכת לפסיכולוג ומצד שני אני גם מפחד שזה לא יעזור ושאף פעם אני לא אתקדם בחיים באף תחום. שאיפותיי בעבר היו כ"כ רבות וכעת הן מתמוססות מול עיני. אני רוצה להגשים גם דברים שאוכל בתור גיי אבל ישנם דברים החוסמים אותי כמו היחס של הסביבה שמוריד לי את הבטחון להגשים הרבה מאוד דברים. אם תוכלי בבקשה לצרף להודעה הבאה איזה שהם מוקדי סיוע מומלצים שאת מכירה או שפנית אליהם זה יעזור לי מאוד תודה על ההקשבה רותם.

שלום רותם, אני מאוד מסכימה עם התשובה של קלרי, בנוגע לחשיבות הפנייה לעזרה. יש מספרנושאים שאתה צריך לברר לעצמך, וכדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע. לצבא יש אנשי מקצוע מצויינים בתפקיד של קבני"ם בדיוק בשביל זה - כדי לסייע לחיילים שזקוקים לייעוץ ותמיכה. נשמח אם תמשיך לעדכן אותנו בפורום על התקדמותך בטיפול ובחיים... אורנה ראובן-מגריל

האם אני אמורה לטפל בזה? או שזה חלק מהאישיות?

אם זה מטריד אותך כנראה שיש מקום לשיפור... במה זה בא לידי ביטוי? איך את מגדירה מיזנטרופיות?

שלום, מיזנתרופיה (לטובת הקוראים האחרים) מוגדרת כשנאת גברים, או באופן כללי יותר שנאת בני אדם. אנא כתבי ביתר פירוט במה את חווה את עצמך כמיזנתרופית, על מנת שאוכל להתייחס ברמה האישית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ובכן, לא ידעתי שמיזנתרופיה זו שנאת גברים. זה לא מפריע לי במיוחד, אבל זה מוזר שזה הגיע למצב הזה. פעם הייתי אדם מאוד חברותי וידעתי לשמור על קשרי ידידות, הייתי סוג של "חיית מסיבות" ותמיד עניין אותי להכיר אנשים אחרים. בשנים האחרונות זה לא ככה, אני לא אוהבת יותר ללכת למסיבות ו"להתחכך" בקהל, תמיד זה מעצבן אותי להיות בחברת אנשים שאני לא מכירה. אני בת 23 עכשיו, ככה שזה מוזר לי שזה ככה, משום שאני יודעת שאולי עם השנים ככל שמתבגרים אז "מאבדים את זה", ז"א נרגעים קצת וכולי. אבל מצד שני, הרבה אנשים בגילי הם יותר חברותיים ממני ככה שאני מרגישה שאולי זה קשור למשהו אחר. דווקא אני מקבלת הרבה הזמנות למסיבות אבל זה פשוט לא מעניין אותי יותר. הביטחון העצמי שלי גם פחת הרבה יותר ואני די ביישנית עכשיו. בשנים שקדמו לזה, ידעתי לקדם את עצמי מבחינת העיסוק שלי ומבחינת בן אדם הרבה יותר טוב מאשר עכשיו, עכשיו אני מרגישה רק שאני רוצה שיניחו לי. גם מעדל החברים שלי הצטמצם, ניתקתי קשר עם הרבה אנשים ונשארו לי רק מעט מאוד חברים טובים. אפשר לומר שאולי יש לי 2-3 חברים שאני מדברת איתם על בסיס קבוע, אבל גם זה בקושי. עדיין יוצא לי להכיר אנשים, ובהתחלה ההתלהבות גדולה ואני מראה להם שאני מעוניינת ביצירת קשר אבל זה עובר גם מהר מאוד וכעבור יום-יומיים אני גם לא מחזירה טלפונים ודי "עוזבת" אותם. יש גם אנשים שניתקו איתי קשר על בסיס העובדה ש"לא איכפת לי מהם" ושהם חושבים (וכנראה גם צודקים) שאני לא מעוניינת להגיע למפגשים החברתיים שלהם. באופן כללי אני אדם שמאוד רגיל להיות לבד ואני מניחה שאני אוהבת את זה ככה. גם בקשרים זוגיים אני מוצאת את עצמי מעדיפה להיות יותר לבד מאשר בזוג. אני מעדיפה להיות עם עצמי ולא להיות עם עוד מישהו. חשבתי שזה קשור למצב רוח או אולי לבן זוג אבל זו רוטינה שחוזרת על עצמה עם עוד בני זוג שהיו. אני מרגישה מאוד לא נוח במפגשים חברתיים, פעם חשבתי שאני אדם מאוד מעניין אבל התחוור לי לגלות עם הזמן שזה לא ככה. אולי עם השנים ככל שנושאי השיחה התרחבו פתאום ראיתי שאין לי מה לומר או להשתתף בשיחות. תמיד הייתי מאוד מרוכזת בעצמי ובבעיות שלי ואני חושבת שבאיזה שהוא אופן נתתי לבעיות שלי להשתלט עלי ככה שאין לי מה לחלוק עם אנשים יותר מאשר הבעיות של עצמי. אין על מה לדבר בין אם זה על ספרים/סרטים/חווית וכן הלאה ואני חושבת שאולי זו הסיבה להתרחקות שלי מהחברה, אני אוהבת להתחבר לאנשים חכמים מעל הממוצע אבל בסופו של דבר נהנית יותר להקשיב להם מאשר לפצות פה. אני מרגישה שאולי אם אני אדבר אני רק אצדיק את המשפט "סייג לחוכמה - שתיקה". אני מבינה עכשיו שזה אולי הפחד הגדול יותר שלי, משום שאני לא מוצאת את עצמי בחברת אנשים לא משכילים ותמיד מחפשת בני זוג משכילים מאוד אבל מצד שני אני מפחדת שיחשבו שאני טיפשה. אני יודעת שאני אדם אינטילגנטי, אבל אין לכך שום קשר לידע כללי. אני מרגישה שאין לי כוח לשום דבר, לא להכיר אנשים לא ללמוד דבר חדש ובנוסף לכל זה, אני שוכחת דברים מאוד מהר. אני שוכחת דברים שקושרים לידע בסיסי וכללי, דברים שאהבתי פעם - אני לא זוכרת אותם יותר. אני שוכחת שמות של אנשים ואני מרגישה שלעיתים פשוט אין לי כוח (כמו כוח פיזי) לזכור אותם. אני מרגישה שאין לי את הכוח השכלי (זה נשמע נורא) לעשות את זה. אני דווקא כן לומדת משהו בתור סטודנטית אבל אני שוכחת הכל ואין לי כוח ללמוד למבחנים אפילו. קניתי לעצמי כל מיני ספרים שלא קראתי בכלל והם שוכבים ומעלים אבק. חשבתי להרשם לכל מיני חוגים אבל גם אין לי כוח ללכת אליהם. אני מרגישה שאני מסוג האנשים שרק מדברים - אבל לא עושים שום דבר. אני מרגישה מאוד ריקנית. קלטתי את זה כשהכרתי בחור וכשדיברנו, אחרי ששוב שפכתי בפניו את הבעיות שלי (ולא התכוונתי בכלל לעשות את זה אבל לא היה דבר אחר לומר) פתאום לא היה לי על מה לדבר ואח"כ הבנתי שהוא חושב שאני די סתומה. אני מרגישה שאנשים הם יצורים רעים שרק מזיקים לי אישית מאשר מועילים לי. אני חושבת שגם קצת הרסתי לעצמי קשרי עבודה בשל העובדה שאני מתרחקת מאנשים ולא מקיימת הבטחות. הרבה אנשים אמרו לי שאני אדם אינטרסנטי שפונה אליהם רק כשאני צריכה משהו - בין אם זו אוזן קשבת או דברים אחרים. אפילו החברה הכי טובה שלי אמרה לי את זה פעם ולמרות שניסיתי לשפר את עצמי זה עדיין לא ממש עזר. באשר לעניין האחר - שנאת גברים ובכן, למרות שחשבתי שמיזנטרופיה זו שנאת אדם, אני מרגישה גם שאני שונאת גברים... אני תמיד מרגישה שהם לא באמת רוצים אותי כבנאדם ולא באמת מעוניינים לדבר איתי אלא רק רוצים אותי רק במישור המיני. הרבה בחורים מוצאים בי בחורה של "סטוץ" מאשר קשר אמיתי. ואפילו כשהם אומרים שזה לא ככה, אני מרגישה שזה כן ככה. הרבה בחורים שיצאתי איתם התגלו כחארות (סליחה על הביטוי) - הם התנהגו לא יפה, בילדותיות, לא היו רציניים או שהיו להם הרבה מאוד בעיות והם לא רצו לפתור אותן. אני בחורה שנראית טוב מאוד ואני יודעת שאולי זו אמורה להיות מחמאה שהם כן נמשכים אלי, אבל אני איכשהוא מרגישה עד כמה שזה שטחי ולא אמיתי. לסיכום, אני חושבת שאני אדם מאוד בודד ואני חושבת שאני לא באמת רוצה לפתור את זה. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני לבד ואין לי את הכוח להשקיע בכוחות האלה. אני לא חושבת שאני רוצה לפתור את זה, אולי זו בריחה אבל אני חושבת שזה לא ככה. אני חושבת שפשוט מאוד התרגלתי להיות עם עצמי, מגיל מאוד צעיר האמת היא שפשוט אהבתי להיות לבד. אז האם כל זה אמור להפתר? או שאם אני לא מעוניינת לפתור את זה, האם אני כן אמורה? תודה.

שלום, אני בתחילתו של טיפול פסיכולוגי (עברתי עד עכשיו חמישה טיפולים), ובמפגש האחרון דיברתי עם הפסיכולוגית על נושא מסויים, נושא שכשחשבתי עליו לבדי בכיתי כי הוא גרם לי כאב רב, אולם בפגישה עם המטפלת, למרות שחשבתי שברגע שאני אתחיל לדבר על הנושא הזה אני ממש אבכה ונורא יכאב לי, יצא שדיברתי בצורה מאד אינפורמטיבית, בלי טיפת רגש. וגם אמרתי את זה למטפלת, והיא צדקה כשאמרה שזה נושא שצריך לטפל בו- מעין ניתוק בין עולם ה"לבד", העולם הפנימי לעולם ש"בחוץ", דבר שמשפיע גם על יצירת קשרים חברתיים. כמו כן, כבר הרבה זמן שאני נמנעת מליצור קשר משמעותי עם בני משפחתי מאחר וקשר כזה יפגע בי (אני מבקרת אותם כל שבוע, אולם "מתנתקת" בכדי לא להיפגע מדפוסי התנהגות מסויימים שלהם). זה דבר שצריך לטפל בו, אולם לא הצלחתי לחשוב על שום דבר בקשר לכך- מה אני יכולה להתחיל לעשות בקשר לכך, או כל דבר אחר הקשור לנושא משום צד, אספקט (אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מעבר למה שאמרתי). אולי יש למישהו רמז כלשהוא להציע לי? על מה לחשוב? תודה

שלום, התיאור שלך מצביע על כך שאת בהחלט בדרך הנכונה - את בודקת במרחב הטיפולי מתי את מתנתקת ובאילו תנאים את יכולה לא להתנתק, ובהמשך תוכלי לבדוק את הנושא בהקשרים נוספים, חוץ טיפוליים. פשוט המשיכי בעבודה הטיפולית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על התגובה. חיפשתי "קצות חוט", איזשהם דברים/ מחשבות איתם אוכל לבוא לטיפול הבא, ולא מצאתי. ואולי זו הנקודה בה מתחברים שני ה"עולמות"? אולי זהו קו התפר שבין הניתוק לבין האמת אותה אני רוצה לחוות?

אכן המשכתי בהליך הטיפולי, ועכשיו ממש קשה לי.. רק התחיל הטיפול, וכבר יש לי "מצבי רוח", אני עצובה בלילות ועכשיו זה מתחיל לעבור גם לימים, ובנוסף מאחר ואחת הבעיות שבאות לידי ביטוי מהניתוק הזה הוא חוסר קשרים חברתיים משמעותיים, אני מתהלכת בתחושת בדידות שמוסיפה ומעכירה על האווירה הכללית.. אני באמת מאד מקווה שכן יתחיל לצמוח מזה משהו, שכן ההליך הטיפולי הינו ארוך וממושך, ושתחושות אלו לא ילוו אותי ו"ישתלטו" על אורח חיי במשך זמן ממושך של יותר מכמה חודשים. אבל עדיין זה נורא קשה, עצוב ובודד..

לא מצאתי פורום מתאים יותר ועל כן אני שואל כאן. כפי שאני יודע שנת החלום היא חלק מכמה סוגי שינה והיא מופיעה כשלב שני או שלישי בעת השינה. אצלי יש תופעה משונה .אני חולם הרבה.לא פעם אני מתעורר, חושב על החלום ונרדם שוב אבל מייד אני חולם שוב.כשאני מתעורר ומביט בשעון הסתבר לי כי נרדמתי לפני 3-5 דקות ומיד התחלתי לחלום. כוונתי היא שכמעט כל זמן השינה שלי מורכב משנת חלום . היתכן ? יש תופעה כזו והאם יש בה נזק כלשהו ?

שלום, אני לא מומחית בענייני שינה וחלימה, אך למיטב ידיעתי לכולנו מחזורי שינה דומים למדי (מבחינת סוג השלבים שעוברים בכל מחזור שינה). לאור זאת, אני מניחה שאתה נמצא גם בשלבי שינה אחרים, אלא שאז אינך מתעורר על-מנת למדוד את משכם... נדמה לי שאתה עשוי להינות משיחה עם מומחה בתחום, ובהחלט מומלץ לברר באוניברסיטאות השונות לגבי מעבדות השינה שלהם והניסויים הנערכים בהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר אורנה שלום, תודה על התייחסותך ותשובתך הכנה. אבקש לדעת לאיזה סוג של תהליך טיפולי התכוונת, והיכן ניתן לקבל עזרה? תודה ושבוע טוב

שלום שרון, כשכתבתי את תשובתי חשבתי על טיפול פסיכולוגי דינמי. זה לוקח זמן, אבל דברים עמוקים יכולים להשתנות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

דר' שלום, אני בת 32,לפני כשנה וחצי התנתקתי מבית הוריי ושכרתי דירה משלי. מאז השתניתי והצלחתי במעט לפתח קשרים, ברם, קצרים לחודש,חודשיים,שלושה ולא יותר. אני קוראת הרבה ספרים בתחום הזוגי על מנת לבדוק את הסיבה שקשריי אינם מחזיקים מעמד על אף מאמציי וברור לי שמדובר בבעיה הקשורה בתהליך החיברות שלי ובשל המודל של זוגיות הוריי. חשוב לי לציין שלפני כחצי שנה התגוררתי עם בן זוג כחודש וחצי הקשר לא צלח ומאז יצאתי פעם אחת כחודש עם אחר והוא נעלם ולא יצר קשר. בשבוע האחרון התחלתי קשר נפלא עם בחור שמוצא חן בעיני,מאז שהיה בנינו קשר מיני נקשרתי אליו ו אני חוששת בכל יום שהקשר יסתיים וכועסת על עצמי שאני חסרת בטחון חשדנית כלפיו (מה שאין אני מראה לו אלא רק במחשבותי). אולי אצטרך סיוע אבל כעת על מנת לא לאבד את הקשר אני צריכה עזרה נקודתית . חברותי מייעצוות לשחק את המשחק של "קשה להשגה" על מנת שימשיך להתעניין מה שלא מתאים לאישיותי. האם זה מה שעלי לעשות,לא להתקשר אליו,לא להציע לו להפגש,להעמיד פנים? תודה

שלום שרון, אני חוששת שלא אוכל להועיל הרבה ב"עצות נקודתיות", בעיקר משום שאינני מאמינה ב"מתכונים" לקשר. אני מניחה שאת צודקת שיהיה לכם קל יותר לבנות את הקשר כאשר תרגישי בטוחה בעצמך ורגועה, אבל אין לי מתכון "אינסטנט" לחווייה עצמית נינוחה יותר. במקום זאת, אני רוצה להציע לך להתחיל תהליך טיפולי בו תוכלי לברר את השאלות האלה לעומקן. ואני באמת מקווה שהבחור יישאר בסביבה מספיק זמן, כדי לחוות איתך רגעים בהם תרגישי את עצמך אהובה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, שמי רון ואני בן 32, אקדמאי ועובד בחברת הייטק. העיניין הוא שאין לי כמעט אף פעם אומץ להתחיל עם בחורה. זה לא שלא עשיתי זאת בכלל מימי. אלא שאני נרתע ב 99 אחוז מהמקרים. נכון שבטח להרבה בחורים יש את הבעיה, אך אני, עם כל ההערכה העצמית שיש לי, החברים שרכשתי, והכלים שרכשתי שאיפשרו לי להתקדם בעבודה לתפקיד בכיר, לא הצלחתי להתמודד עם קושי זה. והחלטתי לפנות לעזרה, כיוון שנושא זה חשוב לי. השאלה לי היא: 1. האם מומלץ לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר? או אחר? 2. אם ההמלצה היא פסיכולוג, איזה סוג של פסיכולוג. 3. אשמח לקבל כל עצה חכמה אחרת. רון

שלום רון, הקושי שאתה מתאר נשמע מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי דינמי. בהתאם לכך, אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני העובד בגישה דינמית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לרב לכולכם...הרגע כתבתי כאן הודעה ממש ארוכה והכל נמחק לי..זה ממש מעצבן אז אני אנסה לשחזר את ההודעה...טוב אז אני רוצה להתנצל מראש אם ההודעה תהיה קצת ארוכה מכיון שאני אשתדל לכתוב את הבעיה שלי ביתר פירוט על מנת שתוכלו להבין אותי עד כמה שאפשר להבין דרך כתיבה בפורום שכזה ולא בפגישה פנים מול פנים...אז ככה...אני בת 21,השתחררתי מהצבא לפני חצי שנה ומאז עשיתי פסיכומטרי ,עבדתי טיפה ואני מתחילה ללמוד באוקטובר הקרב.הבעיה שלי היא שחרף גילי המקדם(אני יודעת שחלקכם בוודאי יצחקו מן ההגדרה "מתקדם" אך אני בהחלט מרגישה זקנה לעומת בני 15,16 שיש להם הרבה יותר ניסין ממני)-כמעט ואין לי שום ניסיון עם בנים!וזה לא שאין הצעות או שלא היו...דווקא היו לי הרבה "מחזרים" בשנים האחרונות והרבה בנים נדלקו עלי ורצו לצאת איתי,אני חושבת שאני נראית טוב ושאני בהחלט חמודה,אמנם אני לא דוגמנית מהממת או משהו כזה ואני גם די נמוכה (מה שמוריד לי מאד את הביטחון העצמי לצערי) אבל אני כן משקיעה בעצמי ומשתדלת להראות טוב,אבל הבעיה היא שכל פעם אבל כל פעם ולא משנה מיהו הבחור ומהן הנסיבות בהן אנחנו מכירים(אפילו עכשיו יש אחד כזה),כל פעם חוזר על עצמו אותו דפוס התנהגות מצידי-אני לא בטוחה שאני רוצה,אני נלחצת ומרגישה לא נעים לדחות את אותו בחור,במקרה הטוב אני יוצאת איתו כמה פעמים כדי שלא יפגע ואז איכשהו מתחמקת ומנתקת את הקשר,במקרה הרע אני אפילו לו נותנת לזה צ'אנס ומיד מחפשת לעצמי כל מיני תירוצים כדי לא לצאת איתו כמו למשל שהוא לא נראה טוב או שהוא לא מספיק איכותי בשבילי...רציתי שמוע את דעתכם-האם זה הגיוני שבאת אף בחור שהתחיל איתי עד עכשיו פשוט לא עשה לי את זה ולא נמשכתי אליו וזה פשוא צירוף מקרים מתסכל,או שמשהו כאן לא הגיוני והביעה נעוצה בי?הרי איך יתכן שמבין כל כך הרבה בנים אף אחד לא מצא-חן בעיני?אני מאד בררנית ומה לעשות,אולי זה שיטחי,אבל חשוב לי מאד המראה החיצוני,אמנם אני לא מחפשת איזה דוגמן מהמם אבל חשוב לי שהוא יראה טוב בעיני ושאני אמשך אליו ואני מרגישה כאילו אני מחכה לאביר על הסוס הלבן ולאיזה בחור מדהים שלעולם לא יגיע!חברים וקרובים אומרים לי שזה לא חייב להיות מישהו שאני אדלק עליו על ההתחלה וישר יהיו ניצוצות באויר ושאני חייבת לתת לכל קשר זמן ושלפעמים המשיכה באה רק אחרי כמה זמן,אבל אצלי זה פשוט לא קורה ואני תמיד מתייאשת וממשיכה הלאה.אני כאילו מראש פוסלת את הקשר הזה וכל פעם שאני יוצאת עם בחור מסויים אני בכלל לא נהנית ורק חושבת על זה שהוא מלחיץ אותי ועל איך אני אגיד לא שאני לא מעוניינת.תמיד יש לי הרגשה שאלה שרוצים אותי הם טיפוסים לא יוצלחים שפשוט לא הלך להם עם בנות אחרות אז בגלל זה הם באו אלי ושדווקא בחורים שאני מתעניינת בהם בכלל לא שמים שלי.מצד אחד בכל פעם שאני שומעת על חברות או סתם בנות מסביבי שיש להן חבר אני מתפוצצת מקנאה כי חבר נראה לי דבר שממלא המון חללים בחיים וגורם להרבה אושר והתרגשות,אבל האבסורד הוא שברגע שמשהו כזה יכול לקרות גם אצלי אני מיד חוטפת רגליים קרות ומתחמקת.ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר מתוסכלת כי בעצם אני הולכת ומתבגרת ועדיין אין לי ניסיון ואני גם נעשית יותר בררנית כי אני חושבת שאם חיכיתי עד עכשיו אז אני באמת צריכה לחכות למישהו מושלם ואני לא אתייאש ואפשר על סתם מישהו שלא ממש מוצא- חן בעיני.חבר נראה לי כבר כמו מין חלום רחוק שלעולם לא יתגשם וכמו משהו ממש קשה להשגה והפחד שלי הוא שאני אשאר בתולה זקנה לנצח ולעולם לא אתחתן ולא אביא ילדים לעולם והפחד הזה משתק אותי!חשוב לי לציין שבניגוד להשערות שעלולות לעלות כאן-מעולם לא עברתי הטרדה מינית חס וחלילה או הטרדה או התעללות מכל סוג שהוא ולכן לא ברור לי מהיכן נובע הפחד הזה שלי מבנים ומזוגיות. אשמח לקבל תגובות ועצות-ושוב-תודה רבה למי שהגיע עד לכאן וקרא את הכל!

היי נועה, קראתי את שכתבת ובכנות,נגע לליבי. החלום למצוא אהבה ממושכת ומספקת,הוא חלום טבעי וניתן להגשימו לכן,על תחשבי ולו לרגע שרצונך יוצא מהכלל ושתשארי "בתולה זקנה". מנסיון אני יכולה לומר לך שבגיל מאוד מאוחר אף יותר מאוחר משלך התחלתי לצאת עם גברים. נכון ,הסביבה מלחיצה ,סביר שכל חברותייך כבר התנסו ואת שומעת הרבה "חויות" אבל על תתני לזה להתריד אותך .עצם המודעות שלך והפניה לעזרה היא צעד אחד קדימה. ייתכן שהמחסומים שלך נובעים מהדגם של נישואי הורך,על הטוב והרע שבו,מתהליך החיברות (סוציאליזציה)בילדות ,תסכולים מהעבר ועוד.. אני ממליצה לך בחום לקרוא ספר מדהים שקראתי המשלב מידע ותרגול עצמי. הספר נקרא "לשמור על האהבה הזו" ( לקראת זוגיות)/ד"ר הארוויל הנדריקס. חשוב מאוד לדימוי העצמי שלך ועל מנת שתמצאי את ה"אני" לעשות את כל התרגילים בספר. בהצלחה רבה ומקווה שהצלחתי לתרום ולו במעט. אורית נ.ב: תתעלמי מכל ה"מייעצים" וה"חברים" למינהם,תנסי לסנן אנרגיות שליליות ולהקשיב לאינטואיציות שלך .

שלום נועה, נדמה לי שאם תמצאי את המסגרת הנכונה לדבר בה בכנות על רגשותייך, תגלי שאת לא לבד עם הספקות והתחבטויות הנפש... אין עוד נושא שמעסיק בני אדם בצורה כה אינטנסיבית, כמו בניית קשר מתאים ומיטיב. אני חושבת שכדאי לחפש קבוצה דינמית של בני גילך העוסקת בקשר, לשמוע דעות נוספות ולהשמיע את שלך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם ניתן לקבל ממך המלצה לפסיכולוג באיזור חולון או תל אביב ובכלל כיצד בוחרים פסיכולוג.

הי, 1. אני יכולה לתת לך המלצה לפסיכולוגית בתל אביב, פשוט פני אליי למייל האישי: [email protected] 2. לגבי הבחירה שלו, פשוט קובעים פגישה, מדברים קצת, בודקים אם מרגישים שיש כימיה ואם יש הרגשה שהפסיכולוג יכול לעזור לך - ומתחילים... אפשר לעבור כמה פגישות אצל כמה פסיכולוגים שונים ואז לבחור מביניהם את מי שהכי מתאים. בהצלחה...

שלום, אני מציעה להתחיל בבירור (עם עצמך ועם אנשים נוספים שהתנסו בטיפול) לגבי סוג הטיפול בו את מתעניינת (למשל, דינמי או קוגניטיבי-התנהגותי, קצר-מועד או ארוך-טווח וכד'). לאחר שיהיה לך מושג ראשוני בנושא, באמת כדאי להיפגש לפגישות ראשונות עם מספר מטפלים, לשאול אותם על סגנון עבודתם, ולבדוק עם עצמך כיצד את מרגישה בנוכחותם ועד כמה נוחים לך ההסדרים הטכניים (כמו תשלום, מיקום הקליניקה, זמני פגישות אפשריים וכד'). כמו בקשרים אחרים, הרבה פעמים צריך "מזל" ו"זמן" כדי שיווצר הקשר המתאים בין מטפל ומטופל, כך שכדאי להיות סבלניים... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

גדעון שובל שלום, אני כותבת את השאלה הזאת בפעם השנייה כי הייתי רוצה לקבל גם את עצתך. הבעיה שלי קשורה למישהי שאני מכירה. היא בת 21 משוחררת כחצי שנה. לפני כשנה היה לה אירוע כלשהו בצבא שהיא לא מדברת עליו. בעקבות האירוע כל החברים שלה מהבסיס התרחקו ממנה. המצב שלה הלך והחמיר. היא ניתקה קשרים עם כל החברים שלה מהצבא ומהבית. המצב שלה עם ההורים החמיר עד כדי כך שמדי פעם היא מצאה את עצמה ברחוב. עוד לפני המקרה חשדתי שיש לה אנורקסיה ומאז היא ירדה במשקל עוד יותר. היא מבודדת לגמרי מבחינה חברתית, מרחיקה את כל מי שמנסה להתקרב אלה. היא לא יוצאת לשום מקום, בבוקר היא עובדת אך כאשר היא חוזרת לביתה היא מסתגרת בחדר ומעבירה את הזמן בטלויזיה ובאינטרנט ובספורט אובססיבי.. פעם היא אמרה לי שלעולם לא תסמוך יותר על אף אחד. יצא לה ללכת פעם אחת לפסיכולוג והיא נרתעה, לדבריה מהמחיר אבל אני מאמינה שזה כי בתור מטפל שלה היא תצטרך לסמוך עליו. לטיפול פרטי היא מפחדת מאוד ולמעשה מתנגדת בתוקף ללכת. אני אציין גם שהיא חסמה גם לי כמעט כל גישה אליה. אני רוצה לדעת מה אפשר לעשות למענה והאם יש מקום שיוכל לעזור לה. בתודה מראש, עדי

התכוונתי שלטיפול ציבורי היא מתנגדת בתוקף ללכת. עדי.

שלום עדי, גדעון שובל משיב בפורום בימים א'-ג', כך שאולי תרצי לשלוח את השאלה שוב בעוד מספר ימים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

עדי שלום, כל עוד אין מוכנות בסיסית להגיע לטיפול אני מתקשה לחשוב על פתרון. נסי לשכנע אותה לגשת לטיפול פרטי ולנסות להבין ממנה מדוע היא לא תתן צ'אנס לאיש מקצוע. כפי הנראה הארוע אותו עברה בצבא היה כל כך קשה שכרגע היא מרגישה צורך להתרחק מקשר קרוב. יתכן שתצליחי לשכנע אותה שלא תיגש עכשיו לטיפול אלא בעוד שלושה חודשים. יתכן שתהיה לה תחושת מרחב מעצם האופציה הזו. זה קשה לקבל, שלא תמיד ניתן לעזור גם כשהאדם הקרוב אלינו סובל וברור לנו מה יכול לעזור לו. בברכה, גדעון

הכוונה,לא במסגרת קופ"ח,ואם כן היכן ניתן לקבל זאת? בתודה מראש ע.

למודאגת שלום, טיפולים במחיר מסובסד ניתן לקבל במקומות הבאים: קופת חולים, תחנות לבריאות הנפש, תחנות פסיכולוגיות חינוכיות, שרותים פסיכולוגיים באוניברסיטאות. בנוסף ישנן יחידות העוסקות בטיפולים התנהגותיים קוגנטיביים כחלק מהשרות הפסיכולוגי והפסיכיאטרי של בתי החולים. למשל בהדסה עין כרם בירושלים ובשניידר, פתח-תיקוה. בברכה, גדעון

תודה על תשובתך,אך האם התחנות לבריאות הנפש והתחנות הפסכולוגיות חינוכיות שייכות לקופות-החולים? האם הטיפול נרשם בתיק הרפואי בקופ"ח? כמו-כן - בשניידר,זה נועד רק לילדים -נכון? בתודה מראש מודאגת

לביתי בת ה-13 לאחרונה יש חרדות בתחילה היו אלו חרדות שהיא עלולה לפגוע במישהו יקר לה ולאחרונה חרדות מפני מחלות. פרטים נוספים: ביתי מידי כמה לילות מתהלכת מתוך שינה(קמה הולכת לסלון וחוזרת בעצמה למיטה) ביתי טופלה עד לפני שנה בהטרוקסין לטיפול בבלוטת התריס, טיפול שהופסק. האם יש קשר בין התופעות? האם החרדות קשורות לגיל ההתבגרות? מהו הטיפול או הבדיקות הנחוצות

אמיר שלום רב, אתה מתאר סימפטומים של מתח, חרדה והפרעת שינה , שלא ברור מה טיבה ( האם בתך מודעת להליכתה תוך כדי שינה?). היות וחסר רקע: מה קורה איתה בחייה השגרתיים, בבית, בבית הספר, עם חברותיה, ממה מוטרדת וכדומה, קשה לתת תשובה לגבי הקשר בין התופעות. בנוסף לא ברורה לי מידת החומרה של התופעות ולכן קשה להתייחס לגבי מידת הנורמטיביות שלהם. לכן, המלצתי הינה לגשת ליעוץ: להתחיל עם הרופא המשפחתי, שיוכל גם לחוות דיעה לגבי הקשר האפשרי עם הטיפול מלפני שנה בבלוטת התריס ולחוות דיעה לגבי הפרעת השינה. ולאחר מכן להתייעץ עם פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים. בהצלחה, גדעון

ניכר כי תשובתיך, וזו לא שאלתי הראשונה פה, לא ניתנות כלאחר יד לצאת לידי חובה. דבר די נדיר בפורומים למינהם.

ענת, תודה לך, מחמם את הלב... גדעון

אני נשואה באושר ויש לי שלשה ילדים לפני כשנה עברתי הפלה הייתי בת 41 ולא רציתי עוד ילדים אבל מאז אני בדכאון עמוק כל היום חושבת איזה טעות עשיתי לומה עשיתי הפלה אלוקים יעניש אותי ועוד מחשבות כאלה , שמחת החיים שהיתה לי ירדה פלאים . אומנם אני מתפקדת עובדת . בבית לא חסר כלום אך יש בי המון עצבות . הילדה הקטנה שלי בת שש וחשבתי לעצמי אולי אפצה את עצמי אם הכנס שוב להריון כיום אני בת 42. אני ממש מבולבלת אנא יעץ לי מה לעשות

מה שכדאי ליעץ לך לעשות זה לפנות לטיפול פסיכולוגי. גם בכדי לעבד את מה שקרה ולטפל בעצבות שכבר נמשכת המון זמן, וגם בכדי להתייעץ מה לעשות בעתיד. לא כדאי שיתנו לך תשובה של כמה שורות באינטרנט ועל פי זה תפעלי. מדובר בעתידך ובהבאת עוד ילד לעולם, וברצונות שלך ובכלל - וממש כדאי לתת לזה את תשומת הלב הראויה. בהצלחה..

רוטל שלום, אני מצטרף לתשובתה של קלרי. כאב האובדן, האשמה, העצבות הינם נושאים כבדים מידי לתשובת אינטרנט קצרה. ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ושם גם לבחון את שאלת הילד הנוסף. בברכה, גדעון

בחרתי בשם קרל, אני מהססת מפני שקשה לי בכמה משפטים לתאר את המצב שמביא אותי לכתוב את ההודעה.בתקופה בה הייתי בהריון הראשון שלי הייתי במצב נפשי קשה. אח"כ בתקופת ההריון השני המצב שוב נעשה קשה. תחושה של לבד של אף אחד לא מבין בדידות נוראה. מחשבות מפחידות, חלומות מאוד לא נעים. פחד להשאיר את הילדים לבד עם בנהזוג, עד כדי כך שקנינו מצלמת וידאו - כדי שאוכל לצלם את הילדים (כביכול איך הם מתפתחים) בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה להנצייח איך הוא או אני מטפלים בהם... כשיגדלו שלא יוכלו לומר שהיו שם דברים שלא היו... מאוד מעסיק אותי, חוסר הידיעה מה היה איך היה בבית שלנו אין לי זיכרונות עד גיל 10 בערך כשעברנו דירה - רק אירועים קטנים פה ושם (בעיקר של אלימות, והשפלה) רוצה לעשות עם זה משהו, לא מוצאת את המיסגרת ... התחלתי טיפול והפסקתי המרחק... העלות...שאולי הם רק תירוצים אבל יש להם משקל לא קטן כשמרווחים רק סכום של 2,500 שח לחודש בממוצע, ובנהזוג מובטל כרגע.

הי, נשמע שאת מספיק סובלת בכדי לטפל בכל במהרה. אני יודעת שטיפול הוא יקר אך יש מסגרות זולות יותר ולא חייבים ללכת לטיפול פרטי. אפשר ללכת לקופת חולים, אפשר לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי ואפשר לשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות. זה לא עניין של תירוץ, זה עניין של זכותך להרגיש טוב למען עצמך, וחובתך להרגיש טוב למען ילדייך ומשפחתך. אני בטוחה שהבדידות והמחשבות המטרידות יכולות להשתפר פלאים, ואולי יש עוד חלקים שלא כתבת עליהם - והכל יכול להרגיש הרבה יותר טוב אבל צריך לעשות מעשה ולבקש עזרה. המון הצלחה

תודה, ניסיתי ואני עדיין מנסה דרך קופ"ח בה אני חברה - ללא הצלחה - הם עסוקים וצריך לחכות עד שמישהו יתפנה. מיכיוון שאני גרה במקום די קטן למרות שאנחנו כביכול עיר אני לא הולכת על הכיוון של עו"ס אני גם מתוך המערכת (במקום מגורי) כך שאני מתבישת - למרות שאני לא מבינה למה אני נותנת לזה מישקל כ"כ רב, המחיר שאנחנו משלמים הוא יקר כ"כ , ועם כל הידיעה הלעשות את הצעד כ"כ קשה ואפילו מפחיד. וכן יש עוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעלות ולגעת בם...אבל... תודה על ההתיחסות, הופתעתי מהתגובה המהירה. שוב תודה.קרל

קרל שלום, קיבלת תגובה תומכת וחמה מקלרי וכבר זכית במשהו עבור עצמך. רציתי להוסיף עוד נקודה: הרבה פעמים ההריון והולדת הילדים פותחים משהו בתוכינו: בהקשר של הקשר עם ההורים, אנחנו כילדים ונושאים אחרים שהיו סגורים שנים רבות ונפתחים (לא תמיד בזמן הכי מתאים בהיבט של שאר הלחצים בחיים). דבר נוסף: גם אני מעודד אותך להגיע לטיפול, דרך קופת חולים, שרותי בריאות הנפש במקום מגורייך, תחנות חינוכיות, שרות פסיכולוגי של האוניברסיטה הקרובה או לשנות את סדר העדיפויות, ולגשת לטיפול פרטי. אני מאמין שהרווח והרווחה הנפשיים הינם משהו ששווה להשקיע בו. איחולי הצלחה, גדעון

ילד בן 4, בעל בעיה קלה בתקשורת. לאחרונה בעל פחדים מעשיית צרכים(צואה). נמנע מעשיית צרכים במשך ימים, והדבר בעל השפעה רבה על מצב רוחו. הנושא מאוד מטריד אותו, וגם את משפחתו, שרוצה לעזור לו אך לא יודעת איך. אשמח לתשובה.

יוסי שלום, פחדים מעשיית צרכים הינה שכיחה אצל בנים בגיל זה. עם זאת יכול להיווצר מעגל שלילי: פחד גורר עצירות שגורר כאבים במתן צואה ואז הפחד גדל והתופעה מתרחבת. מה שמומלץ בשלב ראשון זה לשלול בעיה רפואית שיוצרת את העצירות. הרופא יוכל אז להמליץ מה לעשות כדי להקל על הבעיה הנוכחית. במידה ואין בעיה רפואית הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל להדריך אתכם איך לעזור לבנכם לחזור לשיגרת יציאות סבירה. ושוב אחזור על המלצותי לקבוצת גיל זו: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

בתי בת ה-4,מדברת עם ילדי הגן, ואיתנו המשפחה הקרובה. שמתי לב שעם אנשים חדשים שפוגשת לא עונה לשאלותיהם, גם לא פונה לגננת ביוזמתה ובקושי עונה לשאלותיה. גם לא לעוזרת בגן. חברים קרובים אלינו, אם פוגשת לאחר תקופה ארוכה, לא מדברת, רק כשהאדם משקיע בקשר איתה, היא עונה. שפתה טובה ומתאימה לבני גילה, היא זקוקה להרבה בטחון באדם ובמקום חדש לפני שיוצרת קשר. והיא ילדה מלאת שמחת חיים.אני מכירה את תופעת הסלקטיב מוטיזם ודואגת. אין הסטוריה משפחתית בנושא, ואנו אנשים תקשורתיים. תודה.

דני שלום, נראה לי כי אתה עונה על השאלה בעצמך: בתך זקוקה כפי הנראה לבטחון בקשר לפני שהיא יוצרת קשר. בשאר המדדים היא נורמטיבית ולכן לא נראה לי שיש מקום לדאגה. אני חוזר על המלצותי ה"שגרתיות" לגבי קבוצת הגיל הזו: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

בתי בת 10 חודשים מאוננת בעת שהיא שוכבת על הבטן ובשל כך אינה זוחלת, כמו כן לעיתים היא מאוננת אף מתוך שינה והדבר מפריע לה בשנתה. מצבי האוננות אצל בתי החלו לפני כחודש ימים בעת ששמנו אותה על הבטן ברצפה על מנת שתחל לזחול.יצוין, כי ככול הנראה בעת האוננות היא אף מוציאה אנרגיה רבה. לפיכך, השאלות הן: הכיצד בתור הורים עלינו להתמודד עם דבר זה, כמו כן האם יתכן כי בתנו מאבדת משקל עקב הוצאת האנרגיה בעת האוננות, וכן האם רצוי לשים את בתנו על הבטן ברצפה בכל זאת או שמא להמנע ממצב זה.

תמי שלום, את מציינת כי בשל האוננות של בתך בת ה10 חודשים מתרחשות התופעות הבאות: היא אינה זוחלת, שנתה אינה טובה, היא מאבדת ממשקלה. אנני מומחה בגיל הרך אך נראה לי כי הקישור לאוננות כגורם לכל אילו אינו סביר. הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע בתחום התפתחות הילד כדי לבחון האם ביתך עונה על קריטריונים התפתחותיים נורמטיביים, שהרי לא כל התינוקות בגיל 10 חודשים כבר זוחלים. וישנה ירידה באחוזוני המשקל כתוצאה משינויי הרגלי אכילה, ובעיות השינה יכולות להיות מסיבות שונות. לפיכך הייתי ממליץ על התייעצות עם האחות בטיפת חלב בשלב הראשון והיא כבר תוכל להפנות הלאה. בהיבט הפסיכולוגי : אוננות בגיל הרך הינה נורמטיבית ולא צריכה לעורר מקום לדאגה. בברכה, גדעון

אחד מההסימפטומים של דיכאון זה ירידה במשקל. האם ירידה זו נגרמת מכך שאוכלים פחות ועל כן אכילה רגילה תגרום לעליה חזרה למשקל תקין. או שזה איכשהו תופעה של הדיכאון שלא נגרמת מחוסר תאבון

ענת שלום, אחד הסימפטומים הדכאוניים הינו חוסר חשק וחוסר הנאה, כולל מאוכל. כלומר חוסר התיאבון, שגורר אכילה מועטה ובעקבות זאת הירידה במשקל. בברכה, גדעון

שלום יש לי בעיה שאולי תשמע קצת מוזר. אני נושכת את הלחיים ללא הפסקה במשך השנים האחרונות. הדבר מאוד לא בריא, והומלץ לי מספר פעמים להפסיק (ע"י רופאי שיניים לרוב). אך איני מצליחה ! כשאני לא נושכת את הלחיים אני כוססת ציפורניים. אני הולכת לטיפול כבר כשנה (לא בנוגע לנושא זה). מה ניתן לעשות בנושא ?

עינב שלום, את מתארת תסמינים שנשמעים כתוצר של מתח. כדאי לכן לטפל בסיבות למתח וללחץ. ללמוד טכניקות להורדת לחצים וכמובן ללמוד להסיר את התסמינים הללו. ניתן לעשות זאת בטכניקות שונות: היפנוזה, טיפול התנהגותי. אני מציע שתתיעצי עם המטפל/ת שלך בנושא. בברכה, גדעון

שלום! החלטתי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. מצאתי כמה פסיכולוגים באיזור מגוריי והחלטתי להתקשר אליהם לשמוע פרטים על טיפול אצלם. הבעייה שלי היא, שנגיד שאני מתקשרת ואז...מה? אני לא יודעת מה לומר, איך להציג את עצמי, איך בכלל להתחיל להגיד מה הבעייה ומה אני רוצה... אשמח לקבל עצה שכל מי שעשה את זה בעבר... תודה. שני

הי שני, את מתקשרת, מציגה את שמך ואומרת שאת מעוניינת לעבור טיפול פסיכולוגי ומצאת את הטלפון שלו ב....ואם הוא יוכל לספר לך קצת על הטיפולים שהוא נותן. ואז אולי הוא ישאל אותך מה תלונתך העיקרית או שהוא יציע לך פגישת הכרות - ואז תלכי אליה, ואז תראי איך את מרגישה, אם יש כימיה, אם את מרגישה שהוא יכול לעזור לך. יכול להיות שתעברי כמה פגישות כאלו עם כמה פסיכולוגים ואז תחליטי עם מי תרצי לעבוד. בהצלחה..

שני שלום, את מעלה נושא שכל מטופל מתמודד איתו לפני בחירת מטפל ולכן מעניין אילו תשובות תקבלי. כדאי שתרשמי לפנייך מה בעיקר חשוב לך לדעת עוד בשלב הטלפוני. ( שיטת הטיפול, איך זה מתרחש, מחיר, וכן הלאה). ואז את מתקשרת (את צריכה גם לחשוב איזה הודעה את משאירה במידה והוא לא עונה), מציגה את עצמך ואומרת שאת רוצה לשמוע פרטים על אפשרות טיפול אצלו (בדיוק כמו שכתבת), לאחר מכן תשאלי עוד שאלה או שתיים ואז תקבעי פגישה. (גם כאן לפעמים צפויות הפתעות ובעיות תיאום זמנים). רוב האנשים נחמדים וענייניים בשיחות הטלפון כך שהמשימה הזו לא כל כך מורכבת. שיהיה בהצלחה ואת מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, גדעון

אחי סובל מחוסר ביטחון עצמי שגורם לו להרגיש שהוא פחות שווה מאחרים ולא מעניין לכן הוא נמנע לצאת עם נשים. האם יש מסגרת שתוכל לעזור לו לשפר את הבטחון העצמי ואת יכולת התקשורת עם אנשים שהוא פחות מכיר? אני אשמח להמלצות ספציפיות. תודה

אם תימסרי מהו הגיל של אחיך הדבר יעזור להמליץ

אגי שלום, השאלה מאוד כללית לכן ניתן להמליץ שאחיך יהיה בטיפול פסיכולוגי . אפשר גם לשקול טיפול קבוצתי במידה והבעיה הינה בעיקר בתחום התקשורת הביו אישית. בברכה, גדעון

אחי בן 35 , הוא זקוק להנחיה מעשית שתעזור לו לצאת מהמצב שהוא נמצא בו של חוסר הערכה עצמית וחוסר אמון שמישהי תמצא בו עיניין ותרצה לפתח איתו קשר רומנטי.

שלום ד"ר קפלן אני גבר [33] שפשוט מפחד מהחיים, אני נוטה לכעסנות ועצבנות , תמיד בתהיות על העתיד ועל העבר אציין שאני נוטה להרסנות עצמית לכל סוגיה,להיסתגרות טוטלית אציין שאין ידי משגת טיפול מקצועי

לדעתי לא ניתן לפתור את בעיותיך באינטרנט. אתה זקוק לטיפול מיקצועי אותו תוכל לקבל ללא תשלום במרפאות ציבוריות. תאלץ לחכות זמן מה ברשימת המתנה אך זה עדיף על חוסר טיפול בכלל. כמו כן יש מסגרות שונות שמעניקות טיפול במחירים מופחתים (כגון: מטפלים שבהסדר עם קופ"ח, אוניברסיטאות ועוד) בהצלחה

שלום לך, אתה מציין בעיות רבות הדורשות התיחסות מקצועית. ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי בתשלום מופחת מאוד דרך המסגרות הציבוריות השונות: קופת חולים, מרפאות לבריאות הנפש, שרותים פסיכולוגיים באוניברסיטאות. צריך להתגבר מעט על הפחד והחשש ולעשות את הצעד הראשון. שאר המסע יבוא אח"כ. בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, אני כמעט בת 30. החלטתי שאני לא רוצה ילדים. אין לי רצון לכך בכלל ובנוסף בשל היותי סובלת לעיתים קרובות מדיכאונות וחרדות ובכלל ממאניה דיפרסיה - חיי מלאים תהפוכות של מצב רוח ובנוסף לדכאונות וכו' - הכל לא יציב, דבר כשלעצמו הוא בסדר והשלמתי איתו, למדתי לחיות איתו - אך אני לא רוצה לנהל חיי משפחה בדרך זו. התגרשתי מבעלי עקב אי הרצון שלי לחיי משפחה מורחבים והרצון העז שלו כן לקיימם. אני נתקלת בבעיה כאשר אני מכירה גברים חדשים (שיכולים להיות בני זוג פוטנציאלים). כולם נרתעים מחוסר הרצון למשפחה, ובאופן טבעי כולם מדברים על משפחה כחלק משאיפותיהם החיים. בינתיים אני מוצאת עצמי או לבד או מנהלת מערכות יחסים קצרות שאינני רואה בהם טעם כי אני יודעת שלא ימשכו זמן רב עקב הידיעה שאני לא מסוגלת או רוצה לתת להם את אשר הם רוצים. מה עליי לעשות? אני נמצאת בטיפול ואני מבטאת דאגות אלו גם שם ואני זוכה להקשבה אך לא לפתרון.. אני לא רוצה לוותר על זוגיות בחיי למרות שאני מוכנה לוותר על ילדים אך נראה שהשילוב בין גבר מוצלח לגבר שלא רוצה ילדים כמוני הוא בלתי ניתן למציאה.... (אני לא רוצה גבר גרוש עם ילדים שילדיו יבואו אלינו לסופי שבוע וחגים וכו'- שגם זו העיה..) סביר להניח שתציע לי להתפשר.. אך אני לא רואה את זה קורה.. מה אתה מציע לי לעשות? קלרי

קלרי שלום, את מחפשת קשר זוגי עם גבר שלא ירצה ילדים ממך ושואלת אותי מה אני מציע לך לעשות? אני מציע להמשיך לחפש...אבל לא תחת הפנס שבו את מחפשת את בן הזוג שלך. יתכן שזה ידרוש פשרה, אבל את הרי גם מבקשת פשרה מבן זוגך. אז מה את מוכנה לתת בתמורה? יתכן פשוט שאת מחפשת בני זוג שהם מהסוג הרוצה ילדים וצריך לכן לחפש בכיוונים קצת אחרים. בברכה והצלחה, גדעון

הי קלרי. ראשית אני יכולה לומר לך שאני מזדהה עם תחושותייך. אני בת 30 + ומעולם לא חשתי את הרצון/צורך בילדים, למרות שאני אוהבת את הילדים של חברותיי/בני משפחתי, לפעמים אני צוחקת ואומרת שנולדתי בלי הגן שאחראי על הרצון להיות אמא... על כל פנים, אני מסכימה איתך שלמצוא קשר עם גבר שגם הוא חש בדיוק כמוך זו משימה לא פשוטה. כפי שאני רואה זאת, האופציה המתבקשת היא אולי להתמקד בגילאים המבוגרים יותר, של גברים גרושים בעלי ילדים מבוגרים יותר (כך לא תיתקלי בנושא של ילדים שמגיעים אל ביתכם בסופי השבוע). חוץ מזה, קחי בחשבון שהחיים הם דבר דינאמי מאוד, ואנחנו משתנים ללא הרף. אני משוכנעת שבתחומים שונים בחייך, את אינך אותו אדם היום כמו שהיית לפני עשור למשל. קחי בחשבון שיתכן שחוסר הרצון שלך בילדים כרגע עשוי להשתנות בעוד אי אלו שנים. יתכן שכאשר את מתחילה קשר חדש, האפשרות לשלול לחלוטין אופציה של ילדים בעתיד היא מוטעית, מתוך הידיעה שאנחנו אכן משתנים במשך הזמן ושהתחושות שאת חשה כיום כשאת נטולת בן זוג, עשויות להשתנות כאשר תהיי חלק מקשר זוגי מספק ובריא - מי יודע איזה תחושות זה יעורר בך ?

שלום לך דוקטור אני יוסי ואני בן 25 בערך טופלתי בעבר ועד היום בשיחות עם פסיכולוג ופסיכיאטר ולא נמצאה לי תשובה מספקת למה שבעצם קורה לי ועובר עלי ? אני משתמש ברידאזין כבר איזה 3 שנים בערך קבוע אבל מה שרציתי להבין זה שפתאום הרגשתי צורך או משיכה כזאת לכיוון שליטה נשית עלי דבר שלא היה לי מעולם כי אני אדם מאוד דומיננטי בחיי ועומד על שלי רק מאז שנכנסתי לחרדות ופחדים חיי השתנו מהקצה לקצה והיתי בהרגשה רעה כל הזמן . עכשיו התחלתי להסתכל בזה מקורות באנטרנט פורומים שונים והתכתבויות באינטרנט בסגנון מלכה ועבד וזה היה לי מאוד מוזר נמשכתי לתמונות לסרטים אבל לא מבין מדוע זה קורה ? אני רוצה לחיות בשקט ללא הפרעות מיותרות במידה ואני כזה אני אחיה את זה ולא אתבייש אבל זה מה שאני רוצה לדעת רק את הזהות שלי בבקשה תעזור לי בזה !

יוסי שלום, אני יכול להבין את הרצון לגבש את זהותך והרצון לדעת מי אתה, אך לא נראה לי שתשובה קצרה באינטרנט תוכל באמת לספק את מבוקשך. בתוך התהליכים הנפשיים הנחשפים בטיפול פסיכולוגי ישנן תקופות של מורדות, יתכן שאצלך הן באות לידי ביטוי בשאלות של זהות ושל משיכה מינית. נראה לי שהדבר החשוב ביותר הוא לדון בלבטיך באופן פתוח עם הפסיכולוג שלך. בנוסף נסה להיות סבלני כלפי עצמך והזמן הנדרש כדי לגבש את זהותך ולהיות סגור על עצמך למה אתה נמשך ומה קורה איתך. בברכה, גדעון

גדעון שלום, תודה רבה על תגובתך המהירה אני ישתמש בעצות הללו ואולי מי יודע זה יעזור לי לצאת מהמשבר הזה כי כבר נמאס לי ואני מאוד רוצה להגשים את שאיפותי ולהצליח בברכה , יוסי

האם מומלץ טיפול תרופתי בנוסף לשיחות במקרה של דיכאון,או שאפשר להצליח גם בלי?

הכל תלוי בכמה הדכאון קשה או ארוך או נסבל. כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג איתו מדברים והוא יעזור להחליט אם יש צורך. אם את שואלת אם כדאי או לא, אז כדאי להרגיש טוב, ולכן כל מה שיכול לעזור לזה לקרות אמור להתקבל בברכה.... תרגישי טוב..

למודאגת שלום, קיבלת תשובה מלאה מקוקי: א. תלוי ב"טיב" הדכאון. ככל שהוא עמוק יותר וממושך יותר כך הטיפול התרופתי מומלץ יותר. ב. כדאי אכן להתייעץ עם הפסיכולוג המטפל. בברכה, גדעון

שלום ד"ר אורן שמי רועי ואני שתיתי כ3 חודשים וחצי רידאזין להרגעה, הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר לי לקחת אותם קראתי עליהם המון באינטרנט ויש להם המון המון השפעות על האדם ששותה אותם לאחר כ3 חודשים שלקחתי אותם התגלה לי סימן חדש מתחת לעיניים, שני סימנים כחולים כאלה כמו שנותנים אגרוף לבן אדם הפנים שלי השתנו, לא כמו שההיתי, תווי הפנים השתנו ואני רוצה לדעת אם זה קשור לרידאזין, עכשיו הפסקתי אותם וזה היה לפני חודשיים אני רוצה לדעת עם הכהויות האלה יפסקו ופני יחזרו להרגלם אני ההיתי שותה 25mg- 75 mg תודה רבה עכשיו הפ

הי רועי, אתה בפורום הלא נכון. פורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385

רועי שלום, שאלות בנושא תרופות, תופעות לוואי וכיו"ב תוכל להפנות לפורום פסיכיאטריה הסמוך וכמובן להתייעץ עם הרופא המטפל. בברכה, גדעון

שלום , אני בחורה בת 18 . הבעיה שלי מוגדרת כך , לפני 5 שנים בערך נכנסתי לגל של האנורקסיה (לא סתם רציתי להיראות טוב , היו לזה גורמים רבים)ושקלתי 33 ק"ג, אחרי שנתיים של אישפוזים ממושכים , הרבה סבל ובכי חזרתי לחיים הרגילים בחוץ במשקל של 48 ק"ג , במשך שנה נהפכתי לבולמית ואז לאכלמית יתר ושקלתי בשיא 64 ק"ג על 164 ,לפני שנה וחצי חזרתי שוב אנורקטית ושקלתי 37 ק"ג , היום אני שוקלת בערך 47 ק"ג , הבעיה היא שלפני שבוע שקלתי 45 ובמשך השבוע עליתי 2 ק"ג , עכשיו אני לא יודעת מה לעשות , אני מתנפלת ושונאת את עצמי , אני חייבת להוריד אותם במהרה ואני לא יודעת , אני מרגישה בלחץ , בעצב , בדיכאון ובאי נחת . כל חיי שניתי את עצמי ועדיין שונאת וזה כל כך מעצבן . עזור לי בבקשה לצאת מזה . תודה וחג שמח

את מדברת על שינויים חיצונים (עליה וירידה במשקל) אך על מנת לאהוב את עצמך ולהרגיש טוב יותר את כנראה זקוקה לשינויים פנימיים (לדוג' דימוי עצמי) אותם תוכלי להשיג בעזרת טיפול. אם ניסיית טיפול בעבר והוא לא עזר את חייבת לנסות שוב. בכל מקרה אסור לוותר, את בחורה צעירה ולכן סיכויי ההחלמה טובים יותר. בהצלחה וחג שמח גם לך.

נטע שלום, את מתארת שילוב של אנורקסיה ובולימיה. כדאי לטפל בכך באופן משולב: טיפול פסיכולוגי כדי לטפל במרכיבים הרגשיים הנלווים (שנאה עצמית, מתח, מצבי רוח) ובגורמים להפרעת האכילה. דיאטנית, שתדריך אותך לשמירת משקל מאוזנת ונכונה. רופא משפחה, שיבדוק את המדדים הגופניים השונים. לעיתים יש המשלבים גם טיפול תרופתי לאיזון המצב הרגשי ואף טיפול משפחתי (במצבים שונים). כפי שאת רואה זה טיפול שדורש השקעת אנרגיה רבה וצוות שלם שעוזר לך להתייצב ולחזור לתחושות טובות עם עצמך וגופך. אני מקווה שאת כבר מטופלת ולכן כדאי אולי לדון עם המטפלת אם יש צורך להוסיף מרכיבים נוספים למארג הטיפולי. איחולי הצלחה, גדעון

בחצי שנה האחרונה אני מנהלת קשר וירטואלי שעבר גם לטלפון עם גבר. הקשר הזה גרם לי בהתחלה להרבה אושר. לרגע לא חשבתי להעביר אותו לעולם האמיתי כי אני נשואה באושר ומעולם לא בגדתי בבעלי. הגבר ניסה כל הזמן להעביר את הקשר לעולם האמיתי וסיפר לי על חיי הנישואים שלו שעומדים כנראה לפני סיום. אני הבהרתי לו מהתחלה שמבחינתי אין שום סכוי להיפגש אי פעם. בתקופה האחרונה כבר לא נהנתי מהקשר בגלל הלחץ שלו להיפגש בעיקר אך גם בגלל שהכרתי בו צדדים שלא ממש אהבתי. ניסיתי להפסיק את הקשר אבל לא הצלחתי. אין לי ספק שהקשר הזה הוא סוג של התמכרות. ופשוט לא יכולתי להיגמל מהקשר הזה. בשבוע האחרון הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לשוחח איתו. והפסקתי לדבר איתו. גם לא כל כל מרגישה דחף ליצור איתו קשר . אבל להפתעתי אני מרגישה מאז סוג של מועקה נפשית שאולי אפילו אפשר להגדיר כדכאון. איבדתי את שמחת החיים, כל הזמן מרגישה כמו לפני בכי, ולא מרגישה רגועה גם כשעושה דברים שתמיד נהנתי מהם . רציתי לדעת האם יתכן שהתופעה הזו של הדיכאון נובעת מהפרידה(סוג של גמילה) אני בת 54, וחוששת אולי זו סתם התחלה של דיכאון.(אחד מתופעות גיל המעבר) אודה לך על תשובתך.

ענת שלום, בהחלט יכול להיות שהדיכאון או הדכדוך שאת מרגישה הוא בגלל אובדן הקשר הוירטואלי. (גם קשרים וירטואלים הינם קשרים ומספקים צרכים רגשיים). יתכן שכל הקשר הזה החל על רקע של חסך רגשי ו/או כניסתך אל גיל המעבר, זו הרי אינה תקופה פשוטה ומעוררת מחשבות סביב החיים, הזמן שעובר, הילדים שגדלו, הנשיות שמשתנה, הגוף שמשתנה). בתקופה כזו חיזור וגם חיזור וירטואלי יכול להחיות לעורר ולנחם וכשהוא מסתיים, הקשיים שהיו שם לפני כן חוזרים ומקשים. יתכן שתרצה לשוחח על כך עם איש מקצוע וגם זו אפשרות שניתן לשקול. בברכה, גדעון

יש לי חברה שאני מחשיבה אותה כמאוד טובה (אנחנו חברות כבר למעלה מעשור, שתינו באותו גיל 36, רווקות ונראות טוב מאוד אך אני במראה יותר עדינה ופחות מוחצנת ממנה), אך שמתי לב שאם ביציאה בחור מתחיל איתי ואני מוצאת חן בעיניו היא לא יכולה לקבל את זה ואם הוא מצטרף אלינו לשולחן היא משתלטת על השיחה, מדי פעם יכולה אף לגעת בו בכתף או ביד ויוצרת איתו סוג של אינטימיות.אתמול בערב יצאנו אני והיא לבר מאוד נחמד ושקט ובחור שבכלל לא מצא חן בעיניי התחיל איתי בגלוי ואף התעקש לדבר איתי. אני הייתי אליו חביבה אך לא יצרתי איתו שיחה כי הוא לא לטעמי. כשישבנו על הבר שמתי לב שעיניי חברתי מדי פעם פוזלות לכיוון שלו (הוא ישב מאחורי ולא ראיתי אותו), אך הייתי בטוחה שהיא סתם מסתכלת לכיוון שלו. לבסוף כשהתפנה מקום הוא וחברו הצטרפו לשבת לידנו על הבר, אני לא כל כך שיתפתי פעולה בשיחה ואילו חברתי ממש פיתחה איתו שיחה, התלהבה והוא אף התחיל איתה וביקש את מספר הטלפון שלה. האם הבעיה היא אצלי שאני רכושנית כי הבחור בכלל לא מעניין אותי אבל מצד שני יש לי חשש שאם מישהו כן ימצא חן בעיניי ואם היא תתנהג בכזאת צורה אז אני אפגע באמת. לבסוף היא סיכמה את העניין שהוא בהתחלה נדלק עליי ואחר כך עליה אבל אני לא אמרתי לה שהיא התנהגה בצורה זולה ולא אמינה. כי נראה לי שהיה לה ממש חשוב "לכבוש" אותו, אפילו שהוא לא נראה לה רק כדי שהיא תרגיש כאילו היא "ניצחה אותי". אני ממש מאוכזבת ממנה ושוקלת אף לנתק איתה קשר למרות שאנחנו קשורות כי אני לא מוכנה שיש סיכוי שהיא תפגע בי בעתיד. מה דעתך?

גדעון, תודה על תשובתך. אני מקבלת את חוות דעתך. אבל יחד עם זאת, האם דפוס התנהגות שחוזר על עצמו שוב ושוב יכול פתאום כך סתם להיעלם רק בגלל שאני אגיד לה והעיר לה על התנהגותה. חברתי שניחנה בהרבה תכונות מדהימות וטובות ניחנה גם בחוסר היכולת לקבל ביקורת (על סמך ניסיוני בעבר גם ממני וגם מאנשים אחרים), ומגיבה על כך בצורה לא בוגרת, מספרת על מה שאומרים לה לכולם ועושה מזה "דרמה". לכן, עולה בי החשש להעיר לה על התנהגותה כי אני יודעת שהיא מאוד תיפגע, תאשים אותי שאני חסרת טקט וישירה מדי (כמו שבעבר כשהייתי מעירה לה) ולא תקבל את זה. ודבר נוסף שמאוד מעיק עליי האם חברות לא אמורה להתבסס על אמון הדדי, ואם אין את זה, אז מה הטעם בחברות? אם אני לא יכולה לסמוך על חברה. חג שמח ותודה שירה

שירה שלום, לחברתך יש מגרעות וסביר כי לא תוכלי לשנות את מגרעותיה, אך אולי תוכלי למתן אותן במעט, במידה והיא תהיה מוכנה ללכת לקראתך ולהתחשב בך. גם לך אציע לא לחשוב במונחים של "הכל או לא כלום", לכן לנתק קשר של חברות טובה רק בגלל האופציה שחברתך תגזול ממך את הבחור הבא שימצא חן בעינייך...לא כל כך נראה לי. אז או שלא תצאי איתה להיכרויות משותפות, או שבמידה ובחור מוצא חן בעינייך וחברתך מנסה להשתלט על הסיטואציה, תעירי לי אז. חוץ מזה, אז מה אם היא לא מוכנה לקבל ביקורת, אמירת הביקורת היא גם בשבילך כדי שלא תשמרי את הכל בבטן ותוכלי להרגיש חופשיה עם חברתך. חג שמח, גדעון

יש לי חברה שאני מחשיבה אותה כמאוד טובה (אנחנו חברות כבר למעלה מעשור, שתינו באותו גיל 36, רווקות ונראות טוב מאוד אך אני במראה יותר עדינה ופחות מוחצנת ממנה), אך שמתי לב שאם ביציאה בחור מתחיל איתי ואני מוצאת חן בעיניו היא לא יכולה לקבל את זה ואם הוא מצטרף אלינו לשולחן היא משתלטת על השיחה, מדי פעם יכולה אף לגעת בו בכתף או ביד ויוצרת איתו סוג של אינטימיות.אתמול בערב יצאנו אני והיא לבר מאוד נחמד ושקט ובחור שבכלל לא מצא חן בעיניי התחיל איתי בגלוי ואף התעקש לדבר איתי. אני הייתי אליו חביבה אך לא יצרתי איתו שיחה כי הוא לא לטעמי. כשישבנו על הבר שמתי לב שעיניי חברתי מדי פעם פוזלות לכיוון שלו (הוא ישב מאחורי ולא ראיתי אותו), אך הייתי בטוחה שהיא סתם מסתכלת לכיוון שלו. לבסוף כשהתפנה מקום הוא וחברו הצטרפו לשבת לידנו על הבר, אני לא כל כך שיתפתי פעולה בשיחה ואילו חברתי ממש פיתחה איתו שיחה, התלהבה והוא אף התחיל איתה וביקש את מספר הטלפון שלה. האם הבעיה היא אצלי שאני רכושנית כי הבחור בכלל לא מעניין אותי אבל מצד שני יש לי חשש שאם מישהו כן ימצא חן בעיניי ואם היא תתנהג בכזאת צורה אז אני אפגע באמת. לבסוף היא סיכמה את העניין שהוא בהתחלה נדלק עליי ואחר כך עליה אבל אני לא אמרתי לה שהיא התנהגה בצורה זולה ולא אמינה. כי נראה לי שהיה לה ממש חשוב "לכבוש" אותו, אפילו שהוא לא נראה לה רק כדי שהיא תרגיש כאילו היא "ניצחה אותי". אני ממש מאוכזבת ממנה ושוקלת אף לנתק איתה קשר למרות שאנחנו קשורות כי אני לא מוכנה שיש סיכוי שהיא תפגע בי בעתיד. מה דעתך?

אני מקווה שאת שואלת את דעת כולם ולא רק את מנהל/ת הפורום כי אני מתכוונת גם להביע דעתי.. אני חושבת שאתן ילדות גדולות ויכולות לדבר על העניין באופן גלוי. את יכולה לומר לה את אשר את חוששת ממנו, את יכולה להסב את תשומת ליבה להתנהגותה ולבקש ממנה לשים לב ולראות מה היא עושה אם היא איננה שמה לב, ולומר לה שאת מרגישה שקשה לך לסמוך עליה וכו'. אתן חברות שנים רבות ואתן בוגרות וסביר להניח שיכולות לנהל שיחה שכזו במקום לנתק יחסים מבלי לדבר. מה את אומרת?

היי קלרי תודה על עצתך...את צודקת. אבל מה קורה אם היא לא יכולה לקבל ביקורת, נפגעת מכך מאוד ואחר כך מזכירה את זה כל הזמן ומספרת על מה שאמרתי לה לכולם ועושה מזה דרמה.

שירה שלום, לדעתי את יכולה פשוט לדבר עם חברתך על מה שאת מרגישה. על החשש שלך שהיא תשתלט על המחזר הפוטנציאלי הבא ובעיקר על כך שהתנהגותה מקשה עלייך. לדעתי , חבל לנתק קשר של חברות טובה בלי שנתת צ'אנס לשיחה פתוחה מלב אל לב. חג שמח, גדעון

לפני שבוע חליתי במחלה נדירה שפוגעת במערכת העצבים, המחלה נמשכת 3 שבועות. אני סובלת מכאבים חזקים בגוף שמונעים ממני את האפשרות לזוז הרבה ולכן רוב הזמן אני במיטה, המחלה יכולה להיות גם מדבקת. אני לוקחת משככי כאבים חזקים אבל הכאבים לא מפסיקים כבר כל השבוע וקשה לי לישון בלילות ולזוז בכלל, אני לא רואה את החברות שלי ואת החבר שלי ואני מרגישה בודדה. אני כל היום רק בוכה וכואב לי ואני לוקחת איזה אלף תרופות והכאבים פשוט לא עוברים, כל יום שעובר הוא קשה מקודמו ואני מתחילה לאבד תקווה. אני בן אדם שאוהב לצאת הרבה, וזאת פעם ראשונה זה שנתיים שאני לא יכולה אני גם לא יכולה לעזור לאימא שלי בבית ואני בקושי מצליחה לתפקד לבד, כשתמיד הייתי בריאה וחזקה לא משנה מה. אני שונאת להיות כזו חסרת אונים, איך לצאת מזה?

הי דינה. אני מתארת לעצמי עד כמה זה מעצבן ומדכא ואני בטוחה שהמחשבה "למה דווקא אני" חולפת לך בראש אחת לדקה בערך... אבל תנסי להתמקד בעובדות לרגע, והעובדות הן דווקא מאוד מעודדות לדעתי: את אומרת שהמחלה אמורה להימשך 3 שבועות, והנה כבר חלף שבוע שלם, שליש שלם של התקופה הזו כבר מאחורייך ! (חשבי כמה נורא לו היה מדובר בתקופה של חודשים ארוכים !) נכון שזה מעצבן שאינך יכולה לקום ולהסתובב, לצאת או לראות אנשים, אבל מדובר בסך הכל בשבועיים, אז תחליטי שבפרק הזמן הזה את עושה את כל הדברים הנעימים והכיפיים שאפשר לעשות לבד, שלא דורשים יציאה מהבית. אני בטוחה שאם תבקשי מחברות להביא לך ספרים או עיתונים הן ישמחו (בלי להיכנס לחדרך כדי לא להידבק כמובן), את יכולה לקרוא, לשמוע מוסיקה, לראות טלויזיה, נסי לישון כמה שיותר, הגוף זקוק להרבה שינה ומנוחה כדי להבריא. אם כתבת את ההודעה הזו במחשב אני מניחה שיש לך גם גישה לאינטרנט אז הנה עוד אופציה להעברת הזמן. בקיצור, מדובר רק בשבועיים, והדרך שאת תבחרי להסתכל על השבועיים האלה תקבע את מצב הרוח הכללי. אם תסתכלי על זה כעל אסון לאומי וטרגדיה נוראית שקרתה לך - אין ספק שזה עומד להיות סיוט. אבל אם תסתכלי על כל הדברים שאת יכולה לעשות לבד וליהנות מהם, דברים שבדרך כלל אין לנו זמן לעשות אותם בחיי היומיום במרוץ המטורף של עבודה/לימודים/חבר/משפחה - אז אולי פתאום תגלי שזה לא כל-כך נורא להיות עם עצמך. אני מבינה שהכאבים הם קשים, קחי משככי כאבים בהתאם לצורך ותזכרי כל הזמן שזה רק זמני וזה יעבור. תהיי בריאה !

דינה שלום, זה אכן מאוד לא נעים להיות חולה ובכאבים. בנוסף לתשובתה התומכת של דניאלה איתה אני מסכים, אוסיף ואייעץ לך לא להילחם במחלה. נסי לקבל את העובדה שהגוף צריך לנוח, שאסור לך לראות חברות , שכואב לך. עצם זה שלא תילחמי במחלה ותנסי להפיק את המיטב מהשבועיים שנותרו יסייעו לאחלמתך. החלמה מהירה, גדעון

החיים אינם רק דבש. יש בהם הרבה קושי. היכולת לקבל את הקושי, להתבונן אל תוך הבדידות, לתוך הכאב, יכולה להפוך 3 שבועות של סיוט, ל-3 שבועות של סיוט שאת עצמך לומדת ממנו משהו. יש סבל בעולם בלי סוף, ולשלך דווקא יהיה סוף, נסי לקחת משהו ממה שתלמדי חזרה לחיים הבריאים שאחר כך. כי בעצם, כולנו חולים, ובריאים, כולנו על פי תהום, אז עכשיו את טועמת "תהום" - וכשרע לגוף, רע לנפש, אבל עדיין זה זמן שאפשר ללמוד ממנו. אני גם לא מאמינה שאנו נהיים חולים "סתם", למרות שישנם מחלות, וירוסים, חיידקים וכו', יש גם אותנו - את החוסן שלנו, את הלחצים, הרצונות, המאווים. אפילו כתרגיל, כדאי לך לנסות לבדוק למה חלית עכשיו דווקא. גם אם זאת לא האמת המלאה.

4 שנים חלפו, 4 שנים ללא זוגיות והלב זועק, הבדידות מכה ומשתקת גם יחד..... אני בשנות השלושים לחיי, עובדת בעבודת מאתגרת ומאושרת בה, פעילה מבחינה חברתית ואופטימית ככל שניתן. מזה כארבע שנים אני ללא זוגיות, נכון היו פה ושם קשרים אבל בהחלט זו לא הייתה זוגיות. זה קשה מנשוא להיות לבד, למרות שאני יודעת להעסיק את עצמי ואפילו פה ושם נהנית מהלבד, ישנם ימים שהלב מדמם. לאחרונה אני שואלת עצמי , האם לא הגיע הזמן להרות? האם זה לא השלב שמתחילים לבנות את החיים בידיעה שהמיוחל לא בטוח יגיע? אז נכנסתי לפורומים השונים של אימהות חד הוריות ובדקתי את השטח, קצת נבהלתי.... אוליי אחכה עוד שנה שנתיים, עדיין לא חציתי את ה-35, האם יש עדיין תקווה? אני שומעת כ"כ הרבה סיפורי סינדרלה, למה לי זה לא קורה? למה כ"כ הרבה זמן אני לבד? למה? סליחה על הבלאגן וצורת ההתנסחות, פשוט הכל מבולגן אצלי בראש והמחשבות לא ממוקדות. רוצה רק לאהוב, האם ביקשתי הרבה...? אושרי

נראה לי ששווה לבדוק למה אין לך זוגיות במיוחד כשאת רוצה בה כל כך. אולי יש סיבה שקשורה לקשר האחרון שהיה או סיבה אחרת ושווה לבדוק את זה בייעוץ פסיכולוגי בכדי לא להרגיש תקועה ולהמשיך לזרום עם החיים ולחוות את כל שאת רוצה... נראה לך?

אושרי שלום, "האם ביקשתי הרבה?" את שואלת. לא, לא ביקשת הרבה. הרצון הכל כך טבעי בזוגיות ובהורות הוא לגיטימי ומובן מאליו. עם זאת יתכן שיש מקום לבדוק מדוע הזוגיות הכל כך מיוחלת לא הגיעה? מה היה בקשרים הקודמים שלך? מה קורה לך בתוך הקשר? בתחילתו? כשהוא כבר מתפתח? מה הציפיות ההדדיות? ועוד שאלות רבות. הייתי ממליץ לך לבחון כל זאת בתוך טיפול פסיכולוגי. אני סבור שהתבוננות מעמיקה את תוך מערכות היחסים ופנימה אל תוך הנפש יכולה לסייע באיתור ה"נקודות העיוורות" ולפתוח את הדרך אל הזוגיות. בהצלחה, גדעון

שלום. בעלי פגע בי, פגע בי מינית כמה פעמים. לפני שנה וחצי פניתי לטיפול אחרי שהייתי בסכנת חיים (פעמיים נסינו טיפול זוגי)הטיפול לא עזר.מאז אני נמצאת בטיפול אצל מטפלת זוגית. אני די מפוצלת. מצד אחד אני מבינה שהכי נכון להפרד (יש לנו הסכם מאושר על ידי בית המשפט)ומצד שני ... 13 שנים ביחד, יש שני ילדים, הוא היה אצלי ראשון ויחיד, יש בו גם חלקים טובים... הוא אפילו לא מבין עד כמה הוא פוגע בי, מבחינתו זה תאונות כשהוא פוגע בי מינית.המטפלת שלי אומרת שפיצול בין שכל לרגש הוא מנגנון הגנה שלי ושנתקדם לאט כדי שאני לא אתפרק. אך יש לי נטיה לסלוח לו למרות שראש שלי אומר שאם זה קרה כמה פעמים והוא לא מבין ולא רוצה לטפל בעצמו זה לפתוח דלת לפעם נוספת.קשה לי להשלים עם הפרידה...

מעיין החזקת מעמד 13 שנים קשות ואני מסירה בפנייך את הכובע .את לא יכולה להחזיק עוד 13 שנים נכון? זה בדיוק סיפור חיי שעברתי ויש לי המון מה לומר בנושא.אני החזקתי 17 שנים ואז היה מקרה פגיעה מינית קשה מיני רבות שהיו ,משפטים,ריצה עונש .חזרנו לשלוש שנים ואחר ברחתי עם הילדים . האופציות שיש לך היום הם אם את מרגישה חזקה ויש לך אפשרות כלכלית תחשבי על בניית חיים חדשים ,בידיעה שבחוץ מחכה לך החופש העצמאות וגם המון לוקשים. ובהחלט לא גן של שושנים. אם את רוצה ללכת על אפשרות בריחה כמוששאני עשיתי ,אני לא מציעה לך בשלב כל כך פגיע וקריטי כמו שאת נימצאת כרגע.הפסיכולוגית שלך לא תעזור לך בשלב הזה. ואפשרות שלישית שראיתי השבוע אצל אופרה ווינפרי בטלויזייה שהצליחו לבקש מזוג כזה לשים מצלמות בביתם ובתמורה פסיכולוג יעזור להם לשקם או לרפא את מצבם.או יותר נכון יחתור לגבי בעייתו והתנהגותו של הבעל אפה בדיוק הבעיה נימצאת. התמונות של ההתעללות שראו שם ,היתה בדיוק כמו אצלי ואף יותר. האישה שאיבדה את אישיותה וכוחה היתה בוכה בלי הפסקה כל הזמן. בקיצור לקחו את הבעל לטיפול בהסכמתו! ומסתבר שהוא הודה שהוא אשם בויקש סליחה לאחר שראה את עצמו בעינהם של מיליון צופים שהזדעזעו מהנהגות ניפשעת ומטורפת שכזו.. הכניסו אותו לתהליך למידה והתנהגות מתוך מודעות ולקיחת אחריות ושינוי .זה לא קל בכלל. לאחר שהבין שהוא פוגע בה כשעיר לעזעזל בגלל בעיות עם עצמו .!הוא גילה בעצמו שהוא מרגיש מושפל כל פעם שהיא לא מקדישה לו מזמנה או מטפלת בעצמה .וכשהיא נהיית סמרטוט זה הסיפוק שלו.וכך כל יום מחדש קללות הטחות השפלות בלי הפסק. והיא אישתו מאבדת את כל ישותה ואף לא מסוגלת לחשוב על פרידה.כי מה שנישאר לה זה רק רחמיים עליו.!,,היא שבוייה שלו. בקיצור את צריכה לחשוב על הדבר הכי חשוב בחיים והוא הילדים שלך ועל זה אפשר לכתוב עוד המון ספרים מקווה שעזרתי לך ואל תתיאשי פעלי ותעזרי לעצמך וילדייך.כי חבל עליכם. תצליחי.

מעיין שלום, שאלתך מעלה נקודה כאובה ומאוד מוכרת : " מדוע אנשים שרע להם בקשר לא קמים ועוזבים אותו?" נשים מוכות ונשים שעוברות התעללות הן רק דוגמה אחת לסוג בעיה זו. הרבה נכתב על הסיבות לכך. אולי בצורה הפשטנית ביותר ניתן לומר כי "העבר המוכר מפחיד פחות מהעתיד הלא מוכר". לכן כל כך הרבה נשים שנמצאות במערכת יחסים לא טובה לא מצליחות לקום ולעזוב. (זה כמובן לא פשוט: יש ילדים. יש גבר שאוהבים אותו. יש קושי כלכלי, אך כפי הנראה הפחד הכל כך אנושי מהלא ידוע מכתיב לנו הרבה פעמים את מעשינו.) טוב שאת נמצאית בטיפול. אני מקווה שהטיפול יתן לך את הכוח לעשות את מה שנכון לעשותו ויתמוך בך בקשיי הפרידה. בהצלחה וחג שמח, גדעון

בבקשה עיזרו לי !!!!!! המצב קשה !!!! מדובר בבן אדם שנכנס לחובות והסתבך עם אנשים מהעולם התחתון בעקבות חובות אדירים שצבר עקב ההתמכרות להימורים קשה להעריך בדיוק על איזה סכומי כסף מדובר . למי אפשר לפנות לקבלת עזרה מקצועית בעניין ? תודה .

שלום, במידה ואותו אדם מעוניין בשיחות עם פסיכולוג, בהן יוכל להתמודד עם בעיית ההימורים, גורמיה והשלכותיה, אזי כדאי לפנות לטיפול. בנושאים אחרים, כמו הסתבכות בפלילים, לפסיכולוגים יש בדר"כ מעט מאוד ידע... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

טוב אז קודם כל שלום..קוראים לי שני ואני בת 17, מתבגרת רגילה לכל דבר...בשנה האחרונה קורה לי משהו שנראה לי די מוזר וגורם לי לחשוב שאולי משו לא בסדר איתי..אז ככה כל פעם שאני נמצאת במצב עדין כלשהו או שיש בו טיפת סכנה ישר עולה לי בראש תמונה שהולך לקרות משו רע...כמו לדוגמא כשאני מחזיקה תינוק ישר עולה לי לראש תמונה שהוא הולך לפול לי מהידיים..או אם אני מחזיקה מספריים ישר אני מתחילה לדמיין שהם הולכות לעוף לי מהיד ואיך שהוא להיכנס לעין של מישהו..ועוד המון מקרים מפגרים כאלה שישר מתחילים לרוץ לי "סרטים רעים" בראש...זה לא פוגע בתפקוד שלי בשום אופן..אבל זה גורם לי לחשוב האם משו לא בסדר אצלי...?? ובכן מישהו יכול להסביר לי ממה זה נובע..? או שזה דבר רגיל שקורה לכולם ואני סתם לוקחת את זה קשה...

האם זה הדבר היחיד שמטריד אותך? האם יש עוד עוד מחשבות שמטרידות אותך? באיזה תדירות זה קורה? ועד כמה זה מפריע לך פרט לעובדה שאת חושבת שמשהו לא בסדר איתך? שאת חושבת את המחשבות האלו איך את מרגישה? האם זה מכניס אותך ללחץ? האם זה גורם לך להימנע מלהרים תינוקות או מספרים?

זה לא מפריע לי בכלום...כאילו זה לא מונע ממני להחזיק דברים חדים או להרים תינוקות וכו'..אבל כל פעם שאני כן..עולה לי בראש תמונה רעה..אני מיד מסלקת אותה מהמחשבות שלי ככה שזה לא מזיז לי בכלל ..אבל השאלה שלי האם זה נורמלי..?

שלום שני, מחשבות מטרידות הן באמת תופעה נורמלית. הן מתחילות להיות תופעה שחשוב לטפל בה כאשר התדירות והעוצמה של המחשבות גבוהה, וכאשר נגרמת מצוקה. המצב שאת מתארת אינו כזה, אך אם תחושי שינוי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע (למשל, פסיכולוג קליני). במסגרת של ייעוץ כזה תוכלי ללמוד דרכים להתמודדות עם מחשבות מטרידות, ואולי תרצי לנסות להבין מדוע את חווה את עצמך (במחשבות אלה) כבעלת תוקפנות כה עזה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לד"ר קפלן שלום רב. אני בת 40 וסובלת מהתקפי פאניקה שמונה שנים. אחרי שעברתי טיפול במשך שנתיים, וטיפול אצל משהו אחר (עברתי מקום מגורים). אני מטופלת כשנתיים וחצי בסרוקסט. כדור ליום. ניסיתי לרדת לחצי כדור והתסמינים התחילו לחזור. אני קוראת כיום ספר מצויין: "בלי פרויד ובלי פרוזאק" מומלץ שם על כל שיטות הטיפול שאתה עובד. הייתי מאוד רוצה לשמוע ממך על אפשרות של יציאה מההתקפים הללו ללא תרופות. תודה מראש ע.

שלום, מאחר וד"ר אורן קפלן אינו משיב על שאלות בפורום בשלב זה, אני מציעה לשלוח לו מייל אישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה אורנה אני אכן אעשה זאת

בזמן האחרון אני משתעממת מהר מאוד...אוף.. ועכשיו בתקופה הזאת אני גם עוברת כל מיני כאלה....לגבי העתיד שלי, ז"א תראה, נסעתי השנה לארה"ב לשבועיים והנסיעה גרמה לי ממש לחשוב על העתיד רבות! על כל מה שאני רוצה לעשות בחיים, איך אני אתפרנס, למה אני לא ממשפחה עשירה, איך זה היה לגור בארה"ב ובבוסטון ספציפית- איפה שהייתי, וזה ממש תקוע לי הזה הרעיון ואני כבר אומרת לאמא שלי במיוחד את זה והמשפחה קרובה וזה והם כל זמן מדברים על זה שאני חיה בחלומות ודברים כאלה.. קיצר.. המ זה קצת מצחיק אבל גם מעציב אותי.. לחשוב כאילו שאולי אני מפספסת משהו..לא יודעת אם אתה מבין אותי...חח...אם לא תכתוב לי.. זה בעיקרון הקטע פה- תחושת הפיספוס הזאת.. הממ וממש היה לי כ"כ כיף שם שזאת היתה ממש חוויה אדירה והייתי רוצה לחוות אותה שוב אבל -- אין -- כסף וזה מתסכל אותי מאוד... ואין עם מי לדבר..וזה..ו-אני לא יודעת אם זה נורמלי אבל תמיד כשאני מדברת על זה..על הנסיעה שלי לשם אני ממש נהיית מאוד עצובה..ואפילו עכשיו אני על סף דמעה..לא יודעת מה זה..ממש... אה ובנוסף! גם נראה לי ששאני מרגישה שפשוט לא ידעתי לנצל את הזמן שהייתי שם....וגם ביום האחרון הרגשתי מוזר, לא בכיתי (לעומת אחרים) נראה לי שפשוט לא קלטתי, עיכלתי שאני נוסעת חזרה לארץ... ורק אחרי יומיים-שלושה בערך, אחרי שהתעוששתי מהסיפור של השינה התחלתי להרגיש -קצת- עצובה, אבל לאחר שבוע אולי קצת יותר הייתי מאוד עצובה וכל זה....עד עכשיו שעברו כבר חודשיים בערך. /= נושא אחר... שגם קצת מתסכל אותי... הידיעה שעוד מעט נגמרת השנה, שנה הבאה אני בי"ב !! אמאל'ה! איך הזמן רץ! ואחרי י"ב כאשר אני לא לומדת באמת שנה שלמה זהו ! אין בי"ס! התחושה הזאת של - מה אני אעשה אז....כל חיי רק הייתי בבי"ס חברות שלי רק משם..מה יקרה לי, נישואים, ילדים משלי אולי וכו וכו וכו.......... אז מהי ההצעה שלך, מה עושים וזה... תודה רבה מיטל

שלום מיטל, נשמע שאת מלאת מחשבות לגבי העתיד והעבר - כל כך מלאה עד שההווה קצת "בורח" בין האצבעות... את מרגישה שבמהלך הביקור בארה"ב לא ידעת לנצל את הזמן, והנה פתאום זה נגמר ונותר רק להתגעגע לבוסטון... גם התיכון יסתיים בעוד שנה בערך, ואולי אז תצטערי על הדברים שלא הספקת לחוות ולעשות. אני חושבת שכדאי לנסות להעביר לפחות חלק מהדגש אל ההווה שלך. זה נכון שהעתיד חשוב מאוד (ואני מאחלת לך נישואים וילדים וכו וכו וכו...), אבל כרגע את בת 17, והחיים שלך מתנהלים כאן ועכשיו. לפעמים זה עושה טוב לשוחח עם מישהו על ההווה שלך, ועל "הבריחה" הזו שאת עושה במחשבות אל העתיד והעבר. אולי תרצי לשוחח על הנושא עם פסיכולוג/ית? בברכה, אורנה ראובן-מגריל .

דבר ראשון, אני לא "בורחת" משום דבר, ואל תחשבי שאני מכחישה את זה או משהו. אני מודעת טוב מאוד לדבריי ולמעשיי. סך הכול, אמרתי ש'הביקור', אם את רוצה להגדיר את זה כך, היה ממש חוויה מדהימה בשבילי, ובגלל שזאת היתה החוויה הכי מדהימה בחיים שלי עד כה, אני מתגעגעת אליה, והייתי מאוד רוצה גם לחיות שם, בגלל כל האווירה שם והכול... ברור לי שיש לשים דגש על ההווה שלי, ואני שמה גם. פשוט לפעמים שאני נזכרת שהייתי שם, אני מרגישה עצובה, וזה בד"כ כאשר אני מסתכלת בתמונות משם, אבל אני ל-א 'בורחת' משום דבר ולאף מקום...[ח..] לסיום, רק שתדעי שלא כתבתי כל זאת רק כדי להצדיק את מעשיי או משהו. בברכה, מיטל.