פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום! ילד בןשלוש ותשעה חודשים,פיתח הרגל של הכנסת חולצה לתוך הפה.לפעמים מתןך מבוכה,לפעמים עיפות,ולפעמים ללא סיבה נראית. כיצד להגיב?

שלום מיקי, לתחושתי, כדאי "לא לעשות עניין" מהכנסת החולצה לפה, ובמקום זאת לנסות לטפל בגורמי המבוכה/עייפות ולעזור לו להתמודד עמם. קרוב לוודאי שההרגל יחלוף כפי שהופיע... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה ותהיתי אם תוכלו ליעץ לי מה לעשות ולאן לפנות. כיום יש לי חבר שהדימוי העצמי שלו נמוך מאד, יש לו כעסים מאד גדולים כלפי אנשים והם מתפרצים מדי פעם.... וחוץ מזה אני חושבת שהוא די מדוכא הוא כל הזמן חושב על דברים רעים ושהוא מסכן והוא אף פעם לא יוצא מהסרטים הרעים שיש לו בראש. ניסיתי לשכנע אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי ןאכן קיבלנו המלצה על פסיכולוגית מאד נחמדה בשתי הפגישות הראשונות הוא התלהב אבל כשהיא אמרה לו שיש לו עבודה רבה והטיפוך יקח זמן, הוא הפסיק לראות אותה. אני לא יכולה לנהל מערכת יחסים איתו ולכן הודעתי לו שאנחנו נפרדים, והוא פשוט נשבר נכנס בתוך עצמו, לא אוכל לא שותה ןבקושי מתפקד בעבודה. (ואני לא חושבת שזה בגלל אהבתו אלי אלא בגלל שהוא מאד תלותי) בכל מקרה אני לא מסוגלת לעזוב אותו ככה, מה עלי לעשות?

אלמונית, אי-אפשר להכריח מישהו לקבל עזרה אם הוא לא רוצה בה. אפשר לדבר, לנסות לשכנע, לא יותר. הוא לא המשיך בטיפול כי צפויה לא דרך ארוכה ולא תמיד נעימה? אם הוא לא מוכן להתמודד, אלא רק לברוח, לא תוכלי לעשות הרבה בשבילו. ובינתיים, עד כמה שזה נשמע אנוכי, תחשבי קצת על עצמך... את לא עושה טוב לשניכם אם את נשארת איתו מתוך רחמים. את צריכה להמשיך לחיות כמו שטוב לך, והוא צריך ללמוד להתמודד עם דברים. ס.מ.

שלום, אני חושבת שכדאי להמשיך לבטא את המידה המתאימה מבחינתך של דאגה ואיכפתיות, ולחזור ולהדגיש בפניו את החשיבות של טיפול. לצד זאת, חשוב שתזכירי לעצמך שכל אדם אחראי לחייו, ושאינך יכולה "לתקן" את הדברים במקומו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מחפש פסיכולוג\ית של מכבי מומלץ באזור המרכז רצוי ר"ג - גבעתיים - בני ברק - בקעת אונו תודה עדי

עדי, תבדקי בספר החדש של מכבי. אם אין לך אותו, סביר להניח שתוכלי למצוא עותק בסניף שלך. בכל מקרה, המלצה כמו שאת מבקשת לא בהכרח תעזור לך. יכול להיות שתקבלי המלצה על מישהו/י, אבל אחרי כמה פגישות תגלי שזה לא מתאים לך, שלא נוצרת הכימיה הדרושה. תתקשרי לסניף שלך ותבררי אם יש מטפל מומלץ במיוחד. ואם לא, לפעמים התחלה של טיפול מבוססת על ניסוי וטעיה; נפגשים לפגישה אחת עם יותר ממטפל אחד, ואחרי כן מחליטים מי מתאים. ס.מ.

שלום עדי, אני מאוד מסכימה עם התשובה שקבלת. בהצלחה בחיפושים... אורנה ראובן-מגריל

היי יש לי שאלה כללית בנוגע לרשיון לפסיכולוגיה האם ייתכן כי נויורופסיכולוג יהיה ללא מספר רשיון והאם זה תלוי בהרשמתו להסתדרות הפסיכולוגים הארצית? מה לגבי מתמחים בפסיכו' , האם הינם רשאים להעביר טסטים תחת השגחה וללא ידיעת המטופל ?

הכוונה ללא ידיעת המטופל כי הנם מתמחים ועדיין נמצאים בתהליכי קבלת תואר ורשיון.

שלום דנה, פסיכולוג יכול להירשם בפנקס הפסיכולוגים לאחר סיום חובות לימודי התואר השני שלו. רישום כמומחה מחייב תקופת התמחות ועמידה בבחינת התמחות, בהתאם לדרישות התחום הספציפי. פסיכולוגים מתמחים מעבירים טסטים כחלק מדרישות ההתמחות, בהדרכה של איש מקצוע מנוסה (ככה לומדים...). כדי לדעת יותר אני מציעה לך להיכנס לאתר "פסיכולוגיה עברית", ולחפש את קוד האתיקה לפסיכולוגים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם, מעניין אותי לדעת האם יש איזשהו סיכוי להתגבר סופית על חרדות והתקפי חרדה (ברמה ביינונית) ללא שום טיפול תרופתי? ועוד שאלה קטנה... האם זה נכון שיש אנשים שניתקפים חרדות מסיבה בריאותית בלבד (מחסור בחומר כזה או אחר בגופם/מוחם..), ולא בהכרח מסיבה פסיכולוגית??? תודה על הסבלנות.

הי דנה, לי נגמרו התקפי החרדה ללא תרופות. פעם הייתי סובלת מכך על בסיס יומיומי והיום אחת לחצי שנה אני סובלת מהתקפון אבל אני בהחלט קוראת לזה להיפתר די לגמרי.. לגבי חרדות בכלל - תלוי למה את מתכוונת, כי קצת חרדה אנחנו צריכים, נגיד אם נראה פתאום תנין ברחוב, כדאי שניחרד... בכל אופן, אם את בטיפול פסיכולוגי, ללא תרופות, יש סיכויים גדולים להרגיש הרבה הרבה יותר טוב ופחות חרדתיות.. בהצלחה..

שלום דנה, טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים במצבי חרדה שונים מגיעים ע"פ המחקר בתחום לתוצאות טובות, אך התוצאות היציבות ביותר מושגות באמצעות שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לגבי "מחסור בחומרים": מצבי חרדה קשורים למחסור בסרוטונין (אחד הנוירוטרנסמיטורים במוח), ותרופות אנטי חרדתיות רבות פועלות במסלול סרוטונרגי. לאור זאת, בהחלט אפשר לומר שאנחנו חרדים כי "חסר לנו משהו במוח", אבל בעיני לא נכון להפריד זאת מהביטויים הפסיכולוגים של המחסור... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

איזה כיף! אני די כאן רק לפעמים מתפלקים לי שמות אחרים....

הפסיכולוג טוני שחר שהופיע בתכנית משעל חם כמתנגד לשימוש הרחב בSSRI ותומך נלהב בפסיכותרפיה כתב במאמר בעיתון הארץ את הדברים הבאים "משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. " מנקודת השקפה אחרת אפשר לאמר שכאשר תרופות מוכיחות את יעילותם אין מוטיבציה לפנות לפסיכוטרפיה כי אין סבל. ממה שטוני שחר כתב אפשר להבין שאנשים שמשתמשים בתרופות הם חסרי שיקול דעת כי הם מולעטים ב"סמים" שמשבשים את דעתם ולכן טועים בכך שבניהול תקציב המשפחה נמנעים מהוצאות על פסיכותרפיה. מניסיון אישי כאשר שוחחתי עם מטפלים פוטנציאליים על אפשרות לקבוע פגישה כל המטפלים אמרו לי שאין להם זמן פנוי למטופלים חדשים אחרי שאמרתי להם שאני מגיב טוב לתרופות לאחר אירוע דיכאוני. לאחר שנים הבנתי שלאחר שרמזתי שתיתכן מערכת יחסים בין מטפל שמקבל תשלום לבין מטופל שלא מבין מה מהות הטיפול העדיפו מטפלים לסיים את השיחה כדי לא להתבזות במו"מ בין נותן שרות למקבל שירות בהעלאת האופציה של כשל תמורה

התרופה האמיתית לדיכאון מאת טוני שחר שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה בעשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם "אחרי כשלושים שנה של חברות אני מגיש את מכתב ההתפטרות מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בשמחה מהולה באכזבה... בנקודת הזמן הנוכחית, לדעתי, הפסיכיאטריה נשלטת כמעט לחלוטין על ידי חברות התרופות... איננו מנסים עוד להבין בני אדם בשלמותם, בהקשר החברתי שלהם, אלא מסתפקים בהסדרת המוליכים העצביים שלהם... אנו מטפחים את השימוש המופרז והלא תקין בכימיקלים רעילים שאת התוצאות החמורות ארוכות הטווח שלהם אנו מכירים: דיסקנזיה מאוחרת (תסמונת נוירולוגית שמתבטאת בתנועות בלתי רצוניות - ט"ש), שיטיון מאוחר ותסמונות גמילה חריפות... האם אני מוכן להיות הפתי של יצרני התרופות שמשחק במולקולות בעזרת ההנחיות שלהם? לא, תודה רבה". זהו לקט ציטוטים ממכתב הפרישה של הפסיכיאטר הד"ר לורן מושר מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה. הד"ר מושר ניהל בין השנים 1980-1969 את המרכז לחקר הסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש - NIMH. הוא ייסד וערך את כתב העת היוקרתי "סכיזופרניה בולטין", וגם חלוץ ומוביל בתחום הפסיכיאטריה הקהילתית בזכות פרויקט Soteria, שיזם וניהל במשך יותר מעשור. זה היה פרויקט ניסיוני, שאילו התייחסו אליו ברצינות הראויה, היה אמור לחולל מהפכה בגישה הטיפולית באנשים הלוקים בפסיכוזה. מושר הוכיח שאפשר לטפל באנשים פסיכוטיים בלי תרופות בהצלחה מרשימה. לטיפול הקהילתי הלא-תרופתי היתה עדיפות ברורה מבחינת ההשתלבות המקצועית והחברתית. מסקנות Soteria נדחקו משום שלא תאמו את הלוך הרוח הביולוגיסטי-הרפואי והכביכול מדעי. הפסיכיאטריה הביולוגית גורסת שהפרעות נפשיות יסודן בשיבושים ביוכימיים במוח שהם כשלעצמם בעלי רקע גנטי. מכאן שהטיפול צריך להיות מושתת על התערבויות ביולוגיות - תרופות פסיכואקטיוויות, נזעי חשמל ולעתים ניתוחי מוח. אף שלפעמים מודים דוברי הגישה הביולוגית שגם לגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים יש השפעה מסוימת, לגורמים אלה מיוחס תפקיד משני. מדובר כאן באידיאולוגיה במסווה של מדע. למעשה, מוצא הפסיכיאטריה הביולוגית הוא במגמת העל של דטרמיניזם ביולוגי-גנטי השולט במחשבה האמריקאית, שלפיה תופעות אנושיות וחברתיות, כגון מנת משכל, תוקפנות ואלימות וגם פסיכופתולוגיה, נעוצות בסיבות ביולוגיות ורקע גנטי. כיום דברי ביקורת והסתייגות נתקלים בהרמת גבה ובחיוכים סרקסטיים מצד רבים, הוכחה לכך שטיעוני הפסיכיאטריה הביולוגית נעשו נכסי צאן ברזל. מהן המגבלות והכשלים של הפסיכיאטריה הביולוגית? בראש וראשונה ההתמקדות בהפחתת סימפטומים במקום לטפל בבעיות שיוצרות מצוקה. לדוגמה, ה"מחלה" ששמה דיכאון מז'ורי מוגדרת באמצעות רשימת תסמינים ספציפיים. הסברה היא שהגורם למחלה זו הוא שיבוש ביוכימי-גנטי, אף שהדבר לא הוכח. הכשל הלוגי שקוף. למקבץ סימפטומים קוראים "דיכאון מז'ורי" המוגדר כ"מחלה" המטופלת בעזרת תרופות המכונות "נוגדות דיכאון", אף שלאמיתו של דבר לא מזוהים ולא מטופלים הגורמים מייצרי הסימפטומים. כל קלינאי יודע שגם אחרי הפחתת הסימפטומים בעזרת תרופות, רוב המטופלים מעוניינים להמשיך לדבר על מצוקתם. רובם? לא לגמרי מדויק. כי כיום לרוב המטופלים נאמר שפסיכותרפיה היא בזבוז זמן, שהפתרון למצוקתם הוא בהמשך נטילת התרופות לפרקי זמן ארוכים ואפילו בלתי מוגבלים, גם במקרים שאין בהם שום תועלת ממשית. למעשה, התמונה ביחס לתועלתם של נוגדי דיכאון שונה לגמרי ממה שטוענים יצרני התרופות ובעלי בריתם הפסיכיאטרים. לאחר פרסום מאמרים שניתחו מחדש ממצאים של עבודות מחקר שבדקו תועלת של תכשירים נוגדי דיכאון מול פלצבו (למשל, עבודת החוקרים אירווינג וקירש מ-2002), מתברר שעדיפות התרופות היא מינימלית, אם בכלל. גולת הכותרת של האשליה ה"מדעית"-הביולוגיסטית היא ספר האבחנות המוכר כ-DSM-IV. בו נמצאות כל "ההפרעות הנפשיות" המוכרות והן מאופיינות על ידי רשימות תסמינים. מכאן שמחלות נפשיות מושוות לתסמינים. והרי לכם מיתוס יפהפה שיצרה הפסיכיאטריה המודרנית ולפיו הפרעות אכן קיימות כישויות נבדלות ולהן גורם ביולוגי ידוע וטיפול ספציפי בהתאם. זו תרמית פסוודו-מדעית, שמקורה בשאיפה של הפסיכיאטריה לחקות את מדע הרפואה המודרני תוך התעלמות מכוונת מכך שאופיה האקזיסטנציאלי של המצוקה הנפשית אינו מתיישב עם השיח והעשייה של הרפואה המודרנית. כיום רופאים המתמחים בפסיכיאטריה משננים לעייפה את רשימות הסימפטומים מגדירי ההפרעות השונות, מסווגים אותם כחלק מהפרעה נפשית מוכרת, ואז כל מה שנותר הוא להמליץ על אחד מתכשירי הפלא מפחיתי הסימפטומים שקיימים בארסנל התרופתי. ומה בנוגע לאפשרות שמצוקה נפשית - כולל סימפטומים - היא שם כדי להצביע על דבר מה לא תקין בחיינו? הס מלהזכיר, שהרי אנו בעידן הקידמה המדעית שהופכת מטופלים ליצורים וירטואליים בעלי ליקויים בהולכה עצבית; להם מיועד טיפול "ספציפי" שמטרתו תיקון הפגם המוחי. הקביעה שדיכאון הוא הפרעה שנובעת מ"הפרת איזון כימי" היא לא יותר מסמנטיקה ומפנטסיה של פסיכיאטרים וחוקרים - אבל כנראה גם של ציבור רחב שסוגד לכל מה שקיבל את חותם מדע הרפואה. עצם השיח הפסיכיאטרי המודרני מטעה כדי ליצור את אשליית הידע והיעילות. לדבר על תרופות "נוגדות חרדה", תכשירים "נוגדי דיכאון", "נוגדי פסיכוזה", "מייצבי מצב רוח", כפי שמקובל כיום - זהו סילוף המציאות. בעצם מדובר רק בכימיקלים המשבשים את פעילות המוח. לעתים השיבוש הזה יכול להיראות או להיחוות כשיפור במצב הנפשי, אלא שלרוב המחיר הוא עצום. למשל, אנשים שנוטלים תרופות שהן כביכול "נוגדות פסיכוזה" מדווחים על ירידה חמורה בעירנות, בחיי הרגש וכו', אנשים שנוטלים "נוגדי דיכאון" מדווחים לא פעם על תחושת ניתוק מעצמם ומהסביבה. יתר על כן, המיתוס של ספציפיות פרמקולוגית מופרך מיסודו. אותן תרופות ממש ניתנות לאנשים שסובלים מדיכאון, חרדה, תסמונת טורדנית-כפייתית, התקפי פאניקה, הפרעות אכילה ועוד. אז היכן הספציפיות? ואם לא די בכך, אזי לרוב המטופלים הללו מוסיפים תכשירים מקבוצת "נוגדי פסיכוזה", כדי למתן את תופעות הלוואי או להעצים את השפעת תכשירי הבסיס. רוב המטופלים מקבלים בסופו של דבר קצת מכל דבר והרי לכם מתכון בטוח להרעלת המוח. רעה חולה בפסיכיאטריה המודרנית היא המעורבות המסיווית של יצרני התרופות. אליוט וולנשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקר מוח, מייחד פרק בספרו "להאשים את המוח" לתיאור האופן שבו יצרני תרופות מעצבים את דעת הקהל ומטים את המחקר הפסיכיאטרי, כך שתכשירים פסיכיאטריים ייראו יעילים ובטוחים. המידע שהם מפיצים בנוגע לסגולות התרופות, כותב וולנשטיין, מטעה ולא מאוזן. ואם לא די בכך, הרי, כפי שגילה וולנשטיין, מאחר שאת רוב המחקר הקליני מממנים יצרני התרופות, הם מתערבים לא פעם כדי שהממצאים יתמכו בערך התרופות. למשל: בהתקשרויות רבות בין היצרן המממן את המחקר לבין החוקר יש סעיף המאפשר ליצרן להעלים מידע מהדו"חות טרם פרסומם או לעכב פרסום של מחקרים. יצרני התרופות הם גם המפיצים העיקריים של התיאוריות הביוכימיות של הפרעות נפשיות האמורות להצדיק שימוש מוגבר בתרופות לטיפול במצוקה נפשית. משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. אני פוגש לא מעט מטופלים לאחר שנים של ניסיונות תרופתיים עקרים, שמעולם לא הוצע להם טיפול פסיכולוגי, אלא נאמר להם שיש להם, לרוע המזל, מוח חולה. המטופלים הללו שוכנעו (בחלקם לא!) שהם אכן סובלים מהפרה של איזון כימי אף שלא קיימת שום בדיקה מעבדתית או אחרת לאישוש אותו שיבוש ביוכימי, ואיש אינו מסוגל להגדיר איזון כימי תקין מהו. זאת ועוד, יש מקום להניח שהואיל ולא הוכח ששיבוש כימי אכן קיים ביסוד ההפרעה הנפשית, אזי נטילת תרופות פסיכואקטיוויות עלולה לחולל שיבוש ביוכימי שלא היה שם קודם. את זה טוען ומוכיח בלהט הד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי ממובילי ההתנגדות לפסיכיאטריה הביולוגית. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם. על הפסיכיאטריה להודות שבפועל שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה במשך העשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. תגליות כאלה לא הושגו לא כי המאמץ וההשקעה בכך לא היו מספיקים. להיפך, סכומי עתק הושקעו, עם תוצאות דלות ביותר. מכל האמור לעיל אין להסיק בהכרח שהשימוש בתרופות פסיכיאטריות הוא פסול מכל וכל. אפשר פה ושם, במקרים קיצוניים, וכדי להקל על מצוקות קשות, לעשות שימוש מוגבל וזהיר בתכשירים פסיכיאטריים. בשום אופן אין לראות בכך את חזית הטיפול הנפשי. כותב הד"ר דייוויד קייזר, פסיכיאטר אמריקאי, במאמר ביקורת חריף על הפסיכיאטריה הביולוגית Times") ("Psychiatric, 1996 : "אני יודע שאילו הכלי היחיד שעמד לרשותי כמטפל היה פנקס המרשמים, הייתי נהפך לפסיכיאטר גרוע". באחת ממודעות הפרסומת לפרוזאק כתוב: "יש לו 20 מיליון פרצופים אך רק שם אחד... דיכאון". הגיע הזמן שהפסיכיאטרים יגלו מחדש את 20 מיליון הפרצופים. הד"ר שחר הוא פסיכולוג קליני וחבר במרכז הבינלאומי לחקר הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ICSPP) - ארגון שמטרתו טיפוח האתיקה של הטיפול הנפשי

היידי, התשובה של ד"ר יורם יובל היתה עניינית מאוד - במקרים של דכאון קל עד בינוני יתכן ואפשר למצוא חלופות לטיפול תרופתי. במקרים של דכאון קליני עמוק - לא. אני מסכימה עם ד"ר יובל. יש מקרים, הרבה מקרים, שבהם אפיזודה דכאונית קלינית תפחה למימדים של דכאון פסיכוטי... ואז לא רק שיש צורך ב - SSRI אלא גם באנטי-פסיכוטי. מאידך, בעידן הפוסט-מודרני שבו כולם רוצים הכל ומהר, אז נוצר ביקוש עצום לפרוזאק וחבר מרעיו הכימיים. מעולם, אבל מעולם, לא שמעתי על פסיכולוג שנמנע מטיפול רק בגלל שהמטופל הפוטנציאלי קיבל טיפול תרופתי! להיפך, אני מכירה הרבה פסיכולוגים שמעודדים טיפול תרופתי במקרים בהם הם חשים אוזלת יד נוכח הסימפטומים של מטופליהם. האדם נולד ומת סתם ככה בלי סיבה. אז למה לסבול יותר ממה שאפשר? בחיים עצמם אין כלום מלבד המשמעות שאנחנו מעניקים להם, ואם דכאון (למשל) גורם לנו לאבד גם את המשמעות הזאת, אז מה בעצם נשאר לנו? יש לנו זמן קצוב. לכולנו. אז אם אפשר להקל במקומות מסוימים, למה לא? רוב המטפלים - פסיכותרפיסטים ופסיכיאטרים - מעודדים טיפול משולב (שיחות+תרופות), כך שקשה לומר שמישהו חוסם משהו. כמובן, וזה חשוב, שיש להתייחס לכל אדם ואדם בנפרד. אולי באמת רצוי להפעיל יותר שיקול דעת לפני שרושמים למישהו טיפול תרופתי, אבל לפסול את האופציה הזו? ס.מ.

שלום לד"ר.ראשית אני בת 23 ואני סובלת מאז ומתמיד מבעיית איחורים כרונית. סולקתי ממסגרות רבות בעקבות בעייה זו. קשה לי להסביר ולהבין ממה זה נובע,קשה לי לעמוד בזמנים שנדרשו ממני. קשה לי להגיע למקום הדרוש לפני הזמן המיועד. אני מאחרת לארועים פשוטים וגם לארועים החשובים של חיי.<עבודה,לימודים,לכל מקום!> היום אני כבר ילדה גדולה,כמעט אישה.ואני סובלת נפשית מהמצב הזה. כל חיי ספגתי מבטי זלזול וכעס שגרמו לי להרבה שנאה עצמית. אני כל יום אוכלת את עצמי שהסביבה לא מכירה בבעיה שלי כבעיה רפואית . אני לא מתפקדת כראוי,אני מרגישה כאדם חולה.אני לא משתלטת על הבעיה הזו. אשמח אם ניתן להפנות אותי לגורם מתאים<ניסתי פסיכולוג קליני,זה לא עזר ומצבי הכלכלי לא מאפשר לי זאת>. אשמח לקרוא מאמרים בנושא,להבין דרך מחקרים ממה זה נובע. או לקבל כל מידע שנוגע לזה. תודה ענקית במידה ותעזרו...

שלום דקלה, באופן כללי, כאשר מתקשים להגיע בזמן למקומות שונים, כדאי לנסות לברר עם עצמנו מה מטריד או מפחיד או מקשה עלינו להגיע לשם בזמן. אני מאמינה שכדאי להיעזר באיש מקצוע בבירור הסיבות לאיחורים ולקושי לעמוד בדרישות הסביבתיות, ותמיד יש אפשרות לפנות למסגרת ציבורית (כמו מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר אורן קפלן שלום רב. יש לנו ילדה מקסימה בת 11 , יפה, נבונה, חברותית, רגישה .( ועוד שני בנים גדולים יותר) לפני כשלושה שבועות היא אמרה לי, אמא אני לא מרגישה טוב, כששאלתי מה את מרגישה? היא אמרה: "אני מרגישה כמו בתוך חלום. והרגשתי את זה גם אתמול במסיבת פיג'מות אצל דורין, בלילה כשכולן מפטפטות ואני נרדמתי, לפתע התעוררתי ושמעתי את החברות, אבל הרגשתי שכאילו הכל חלום, והיה לי רע" ואז היא ממש נכנסה למין חרדה, נכנסה מיד למיטה, התחילה לרעוד, אמרה שהיא לא מאושרת, שמאוד רע לה,שאלתי אותה אם מישהו עשה לה משהו בבית של דורין, אם היא נפגעה ממשהו, אם יש בעיה אחרת בבית ספר, והיא התעקשה שלא קרה שום דבר. אמרתי לה לחשוב על דברים טובים, אז היא אמרה שאין לה כאלה, ושאלה אמא למה זה קורה לי? למה אני לא מאושרת?למה כל כך רע לי? תעזרי לי. היא רצתה שאשב לידה עד שתרדם, היא לא הצליחה לישון עד 2 בלילה. לבסוף נרדמה עם קלטת בוידאו, ואני לידה כל הזמן כמובן. היא שאלה אם זה יעבור לה, אם זה קורה לעוד אנשים, היא בטוחה שרק לה זה קורה ושזה לא יעבור לעולם. מאז זה קורה כמעט כל ערב, הכל לכאורה בסדר ביום, היא הולכת לבית ספר, לצופים, לחברות, אך פתאום בערב שוב נכנסת לחרדה והמון בכי ולא מצליחה לישון, ומבקשת שנעזור לה. היא מספרת שלפעמים זה קורה לה גם בבית ספר והיא מרגישה בתוך חלום והיא לא מרוכזת, אבל זה עובר לה.היא הציעה שהיא ואני נעשה כל יום משהו כיפי ביחד, וככה יהיה לה דבר טוב לחשוב עליו כשהיא תרגיש רע. אתמול בערב הזעיקה אותנו ממסיבת יום הולדת שנבוא מיד לקחת אותה כי היא שוב לא מרגישה טוב. אנחנו אובדי עצות, ולא מבינים מה עובר על הילדה. אנא עזור לנו להבין, כיצד אפשר לעזור לה, והאם צריך לקחת אותה לפסיכולוג?

כדאי מאוד לקחת אותה לפסיכולוג. ההודעה שלך עשתה לי לבכות.אני הייתי ילה בדיוק כזאת, ואותי לא לקחו כי לא דיברתי ולא סיפרתי, ושגדלתי הדכאונות והחרדות גדלו איתי - טאני משלימה היום המון שעות פסיכולוג... אני חושבת שאת צריכה לשמוח שהיא חולקת איתך ואומרת לך מה היא צריכה (אמא, תעזרי לי). בהצלחה..

מה ההתלבטות ? ברור שצריך לקחת את הילדה לפסיכולוג או פסיכאטר היא מבקשת ממך במפורש עזרה . מה השאלה בכלל?

שלום ליז, כן, אני חושבת שכדאי לפנות להתייעצות אישית, בה ניתן יהיה להעריך כיצד ניתן להקל על בתך. כיוון ראשוני להתייעצות הוא הפסיכולוג/ית בבית הספר, שיוכלו להפנות אתכם הלאה בהתאם לצורך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה לכל הכותבים אורנה, האם פנייה דרך פסיכולוגית בית הספר לא יכולה באיזו דרך להזיק? אם ברצוננו לחפש פסיכולוג/ית פרטית , איפה מחפשים? מה מתאים לילדה בת 11? האם משנה מינו של המטפל? תודה

אוי... כמה שהייתי רוצה לחבק את הילדה שלך עכשיו... הייתי רוצה להגיד לה שהיא לא לבד בעולם הזה ושזה בסדר לפחד. הייתי רוצה שתדע שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים ככה ושהם פשוט מתביישים לספר. הייתי מספרת לה שגם אני גדלתי ככה אבל בגלל פחד וחוסר מודעות, לא טיפלתי בזה, ורק היום, ממרומי גילי (21..) יש לי את היכולת להתמודד עם הדבר. הייתי מדגישה בפנייה שללכת לטיפול פסיכולוגי זה לא דבר שצריך להתבייש בו, אלא להתגאות בו על כך שהיא מודעת לבעיות שלה, מוכנה לדבר עלייהן ולפתור אותן. כולי תקווה שהיא תהייה חזקה בתהליך הזה כי הוא לא פשוט בכלל. שיהיה לשתייכן המון בריאות, אושר והצלחה. מכל הלב.

גדעון, תודה על תגובתך. אך אתה לא כל כך הבנת את הבעיה ותשובתך לא ענתה לי על השאלה. חברתי לא מתחילה עם גבר שמוצא חן בעיניי, כי אז זה היה אבסורד הרי אין לי מונופול על כל גבר שנראה לי (כי יכול להיווצר מצב שמישהו נראה לי אבל היא מוצאת חן בעיניו ואז אם הוא מוצא חן בעיניה אני לא אפריע לה במהלך העניינים ואתפוס מרחק), אלא כוונתי היתה שהיא מנסה להתחיל עם שמתחיל איתי ושאני מוצאת חן בעיניו (העניין כאן זה בכלל לא הבחור, אם הוא מוצא חן בעיניי או לא, אלא מה שמפריע לי זו התנהגות חברתי ולא התנהגותם של הגברים. הרי אני בחרתי בה בתור חברתי ואיתם אין לי שום דבר). יכול להיות שהתנהגותה נובעת מכך שהיא אולי רוצה לנסות להוכיח לעצמה שהיא יכולה להשיג כל גבר, גם גבר שמראה התעניינות בי ולא בה ואת זה אני ממש לא יכולה להכיל. מה שמפריע לי כאן זה בכלל לא הסיטואציה (כי התנהגות כזו יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות), אלא איך אני יכולה לבטוח בכזו בחורה שמתנהגת לפי דעתי בצורה לא מוסרית. תמיד אפשר לדבר ולנסות להעביר את מה שמרגישים השאלה האם אני יכולה לגרום לחברתי להתנהג אחרת מכיוון שדפוס התנהגות זה כבר טבוע בה. ואם אפשר אשמח לקבל תשובה אמיתית, אפילו אם היא מכאיבה. תודה שירה

שלום שירה, התיאור שכתבת מעביר בבירור את תחושתך, שחברתך מתנהגת באורח מאוד תחרותי כלפייך ואינה מתחשבת ברגשותייך. אני מניחה שהדרך לשנות את המצב תכלול שיחה כנה עמה, בה תגדירי בבירור מה מכאיב לך ותחשבו ביחד על דרכים לשנות את המצב. במידה וחברתך לא תגלה הבנה ונכונות לשנות את ההתנהגות שפוגעת בך, אני מניחה שתצטרכי לשקול את המשך מערכת היחסים עמה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

זה המכתב שתכתבי לפסיכולוג יש לי כ"כ הרבה בעיות. ואני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל. אבל אני כן התחיל.. מה שאני יגיד בתכלס. זה שאני צריכה זה לעבור להיות קרוב לבית. ושאני צריכה להיות עם אנשים איכותיים, וצריכה שיהיו לי יציאות טובות. אני נועה בת 18 וחצי. ואני רוצה לגעת בכמה נגיעות: (שים לב, שנורא קשה לי להתבטא) 1. אני מבזבזת את כל הילדות שלי, פשוט כל הילדות שלי הולכות. נתחיל בזה שאני לקוית למידה. – שהלוואי וזאת הייתה הבעיה שלי כרגע. – פשוט רציתי שתדע. היו לי הפרעות אכילה, שהתחילו לי מכיתה ט' עד אמצע כיתה י', בכיתה י' הכרתי תזונאית מצוינת. שבזכותה עברו לי ההפרעות אכילה. הייתי מאוד גמישה עם עצמי באוכל.. בזכותה הפסקתי להיות אובססית לכפיפות בטן, ולאירובי וכו'. הגעתי עליה שכבר הייתי מאוד רזה, והבטחתי לה שעם היא תכתוב לי תפריט שאני ישמין בו והוא יהיה תפריט טוב, ובעצם כל מה שהיא תגיד לי אני יעשה, כי הבנתי לבד שאני צריכה לעלות במשקל. ההורים שלי נגד טיפול פסיכולוגי והבנתי שאין לי ברירה. ואז התגייסתי, וכאן הפסקתי את הטיפולים שלי איתה. בטירונות ובקורס אכלתי רק שטויות, עכשיו הבעיה היחידה שלי, שאני מתעסקת באוכל כל הזמן, אני אוכלת כמות בסדר של אוכל, כמו שצריך, וכמו שמתאים לי, אבל אני לא מפסיקה לחשב קלוריות, כל יום שישי ושבת שלי נהרסים כדי לחשב כמה יש בזה, ומה להביא לבסיס לכל השבוע.. ואיזה כושר אני יעשה בסוף שבוע? ואיך אני הספיק גם לעשות את זה, וגם להפגש איתה, אני כל הזמן שוקלת את הקורנפלקסים שאני רוצה לאכול, וכל הזמן מודדת בכוס מדידה את החלב כדי לדעת בדיוק כמה אני יכולה לשתות נס היום.. פשוט הבעיה שלי עכשיו – וזאת בעיה שלו הייתה לי לפני שהתגייסתי, שאני ממש מודדת ומחשבת כל דבר – רק לפני שבועיים בערך התחלתי ללכת שוב לתזונאיית.. (ועוד הסבר אני המשיך בדיבור). זה נורא קשה. כי הכסף נגמר לי מאוד מהר, ואני לא אוכלת בחדר אוכל, כי אני לא מסוגלת לאכול שם, וגם לא להיכנס לחדר אוכל. אני לא מסוגלת משום מה להריח את הריח בחדר אוכל, וגם בטירונות לא נכנסתי. והבעיה שאני לא מסוגלת לעשות תורנות מטבח, אני ישר מחליפה עם מישהי ועושה עבודות רס"ר – לא אכפת לי לעשות את זה כל בשבוע, רק לא לעשות מטבח. אני לא מסוגלת להריח את החדר אוכל הצבאי. בטירונות הייתי נכנסת לשם וסותמת את האף, אני בטוחה שזה קשור להפרעות אכילה איכשהוא.. ולהתעסקות שלי באוכל. עם הייתי קרובה לבית, היה לי יותר קל לטפל בהתעסקות הזאת, ולא היה נגמר לי הכסף בבנק. בגלל ההפרעות האכילה שהיו לי בתקופת החטיבה, לא למדתי ואין לי בגרויות, ואני לא יודעת אנגלית (דבר שאני כ"כ מצטערת עילו) והוא כל כך חשוב לי. כל כך חשוב לי לשרת ליד הבית ושיהיו לי יציאות טובות כדי, לטפל בהתעסקות שלי באוכל וללמוד קודם כל לדעת לדבר ולהבין אנגלית. 2. הלחץ – אני לא יודעת למה.. ואני לא יודעת עם זה בגלל שאני רחוקה מהבית או לא, אבל לדעתי זה יותר העבודה עצמה. אני כל הזמן מסתכלת בשעון בפלאפון, ואני מפחדת לעבוד כל הזמן נכנסת עבודה מיידית ואני נכנסת ללחץ אני לא ישנה בלילה מרוב לחץ, של מה יהיה מחר, העם אני השתחרר בשעה 17:30? או שהמפקד ידפוק אתי באיזה עבודה שצריכה להיות מוכנה למחר ב 20:00, אני חיה בחוסר ודעות, העבודה בפיקוד נורא מלחיצה אותי, איך שהיא נכנסת פתאום מהר במיידית, וגם עם יש עבודה שוטפת אני לא מרשה לעצמי לנוח לצאת לכמה דקות לשאוף אוויר, כי אני כל הזמן חושבת על העבודה, עד כדי כך שבלילה הלב שלי דופק ממש מהר, ולוקח לי המון המונים של זמן להירדם, ועם אני נרדמת אני כמה עוד כמה פעמים ועוד כמה פעמים, וככה מהרגע שנכנסתי לפיקוד , וחבל לי כי סוף סוף יצא לי להיות במקום עם אנשים איכותיים, ולהכיר אנשים נחמדים, אבל זה לא בשבילי. כל הזמן אני מוצאת את עצמי במרפאה, והרופא אמר לי שזה בגלל שאני כל הזמן בלחץ כל הזמן חושבת כל הזמן מוטרדת לא רגוע לרגע, פשוט מתוחה כמו שרוך. תראה אני לא רוצה שתוריד לי פורפיל נפשי, אני כן רוצה לשרת בצה"ל – אבל בתור משהו שאני כן יכולה לעשות ולתרום – למשל פקידה ותפקידים שאני כן יכולה לתרום, ושבמקביל עליהם אני אוכל לטפל בהתעסקות שלי באוכל ובהחלמה שלי. ועם אתה חושב להוריד לי פרופיל נפשי, נגיד בגלל שאני לא מסוגלת להכנס לתורנות מטבח, אז מצידי תוריד לי רק על זה, כי אני באמת לא מסוגלת ומפחדת, אני לא יודעת מה לעשות בקשר ללחץ, ולא יודעת מה לעשות בקשר להתעסקות לאכול – אני מודעת לזה שאני מתעסקת ושיש לי בעיה, ואני רוצה לטפל בה, ושוב אני אוכל לטפל בה והתחלתי לטפל בה, רק עכשיו עם אני יהיה קרוב לבית ויהיו לי יציאות טובות, אני אוכל גם לעשות יוגה \ ללכת לשחות לעשות דברים שירגיעו אותי, ולא לחשוב כל סופ"ש מה לקחת לבסיס ולהיסחב עם שתי תיקים. כבדים שהורגים לי את הגב, סך הכל אני רוצה להרגיש טוב, ולהפסיק לא להרגיש טוב כל יום, ולישון כמו בן אדם ולאכול כמו בן אדם. 3. הדבר האחרון שהוא קצת פחות מלחיץ אותי זה לשמור, ומזל שבבסיס שלנו אנחנו לא שומרים, כי בטירונות הביאו לי נשק והייתי בסדר, גם במטווחים למרות שלא ממש הצלחתי הייתי בסדר. אבל ברגע שעליתי לעמדת שמירה , התחלתי לפחוד וכל הלילה שבאותו יום, היו לי סיוטים וחלמתי שפוגעים בי, הוא שבאים עליי מחבלים. פשוט סיוטים, ולכן היה לי מזל שאין לבנות בבסיס הזה שמירות, עד שאמרו שעכשיו יתחילו כנראה השמירות גם לבנות, ושוב לא ישנתי כל הלילה מרוב שחשבתי על זה מרוב פחד, מה שעשו איתי בסוף בטירונות נתנו לי לשמור יחד עם עוד שתי בנות, וככה הייתי בסדר.

שלום נעמה, אני מבינה שזה המכתב שאת מתכננת לתת לפסיכולוג הצבאי. הוא בהחלט מעביר את התחושה שיש הרבה דברים שמעסיקים ומטרידים אותך, ושאת זקוקה לכך שמישהו יעזור "לעשות סדר". אני מאחלת לך המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

מה הן תופעות הלוואי של התמכרות למחשב ולאינטרנט?(בממוצע 10 שעות ביו) תודה רבה , גילית

כאבי גב, כאבי ידיים, כאבי צוואר, כאבי עיניים, ומו בכל התמכרות אחרת - לא עושים שום דבר אחר. ובמקרה זה - למשל לא יוצאים החוצה, לא הולכים לים, לא פוגשים אנשים אחרים, לא קוראים ספרים, לא רואים סרטים ולא עושים לום. כי 8 שעות עבודה ועוד 10 שעות מחשב והשאר שינה - אין זמן לכלום.

שלום גילית, אני חושבת שכדאי למקד את השאלה בתופעות הספציפיות שמטרידות אותך. בנוסף, אולי תרצי להתחיל לחשוב על פנייה לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לך לברר את הסיבות האישיות שלך להתמכרות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אתמול בלילה שוחחתי עם ידיד והעברתי עליו ביקורת חריפה על הדרך בה הוא בחר לגשת לטיפול. הוא נמצא בטיפול כבר למעלה מחודשיים ומידי פעם מספר פה ושם על הלך הדברים. הנקודה שהכי מפריעה לי, היא המטפלת בה הוא בחר. הוא נמצא בטיפול שבועי ,שהמטפלת היא עובדת סוציאלית במקצועה ולא פסיכולוגית!!!! כאחת שהייתה בטיפול ויודעת מהו פסיכולוג טוב ומהם ערכי המוסף שמקבלים מטיפול פסיכולוגי, אני לא מקבלת זאת שעובדת סוציאלית תשמש כפסיכולוגית. נתתי לו דוגמא שזה כמו ללכת לרופא עור בזמן שאתה צריך רופא קרדיולוג, הרי שניהם למדו רפואה, לא???? אחד הדברים שקוממו אותי הוא שהמטפלת " החליטה " לעזור לו לממש את חיידק הבמה וללכת ללמוד משחק.הבחור מתקרב לשנות השלושים, מעולם לא היה בצוות הווי ובידור, מעולם לא היה בכשרונות צעירים ומעולם לא הופיע בהצגות , אפילו לא בביה"ס. דעתי היא שגם אם זה טבוע בך ולא הלכת ללמוד מאיזשהי סיבה, אוליי מתוך פחד של כישלון, אתה תעשה דברים בדרך כמו לגשת לכל מיני פרוייקטים שכונתיים, ניצבות בסרטים וכו'. הרי יש רבים בשוק שחיידק הבמה נמצא בם והם עושים " חלטורות " וכו', כי הם מאמינים בעצמם. ציינתי גם שלדעתי יש נושאים חשובים יותר לטיפול כרגע כמו ביטחון עצמי, עצמאות וכו'. בקיצור ירדתי עליו ללא הפסקה וכל אותה העת חזרתי על כך שהוא לא מפרגן לעצמו ואף פעם הוא לא בוחר את הטוב ביותר עבורו. הוספתי גם שאני בטוחה שהטיפול יועיל לו, כי בכל זאת הוא עשה צעד משמעותי, אך חבל שלא מדובר במטפל טוב יותר שזה המקצוע שלו. אני קצת מצטערת על הביקורת החריפה שנקבתי, הרי מה שטוב לי לא בהכרח טוב לאחר ולהיפך. המטפלת מקוממת אותי, האם בצדק? האם עובדת סוציאלית יכולה לשמש כפסיכולוגית? עליי לציין שאותה מטפלת, עוסקת בבקרים כעובדת סוציאלית לכל דבר ואילו אחה"צ משמשת כפסיכולוגית. אודה על התייחסותכם. בברכה, תהל.

פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קלינים ופסיכיאטריים, עוברים הכשרה לטיפול- פסיכוטרפיה. לדעתי חבל שאת נוטעת בו ספקות כלפי המטפלת שכן ייתכן שעברה את ההכשרה- תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית והיא מוסמכת לטפל. מעבר לזה, כפי שאת בוודאי יודעת מטיפול שאת עברת, ישנם דברים שאנחנו מספרים למטפל ולא מספרים גם לחבר הטוב ביותר,הכוונה שלי היא שלמרות שהוא משתף אותך, את לא בדיוק יודעת מה הולך שם. אולי את צודקת ואולי לא- תני לו להחליט מה טוב בשבילו.

סתם מחשבה: אולי הוא בשבילך קצת יותר מסתם ידיד ואת רוצה קירבה גדולה יותר? אפשר להבין מפה את הכעסים שבכלל מופנים למקומות אחרים, וגם את כל הנושא של השליטה / איבוד שליטה. אבל סתם רעיון. לא רציתי להרחיב כי אין לי מושג איך פני הדברים. אם הם שונים, התשובה שלי הייתה מפורטת הרבה יותר וגם שונה מאד.

לאסתי, תודה על התייחסותך, אך טעית בגדול. לא בכל מערכת יחסים בין גבר לאישה יש משיכה. נכון שיש סברה כי אין דבר כזה " ידידות " בין גבר לאישה, אך פה בהחלט זה כך לפחות מהצד שלי. תהל.

שלום תהל, אני נוטה להסכים עם הכותבים האחרים בפורום, שהשאלה החשובה כאן איננה הכשרתה המקצועית של המטפלת, אלא מדוע הטיפול של ידידך מעורר בך תגובה רגשית כה עזה. זוהי שאלה שראוי לעסוק בה, על מנת שתוכלו להשאיר זה לזו מרחב לדעות ולהחלטות עצמאיות ונפרדות (כמו ההחלטה באיזה מקצוע לעסוק ואיזה סיכונים אנחנו בוחרים לקחת בהקשר המקצועי...). לגבי הכשרה של מטפלים - נכון שכדאי לשאול בתחילת טיפול מהי ההכשרה של המטפל (בפסיכותרפיה, אגב, עוסקים בעיקר פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים - שלכולם הכשרה ממושכת ומקיפה), אך תמיד צריך להשאיר מקום למפגש הבין-אישי הייחודי שמתרחש בין מטפל ומטופל ספציפיים. בהקשר הזה, לא תמיד סוג ההכשרה הוא הגורם המכריע, אלא משהו באיכות הבין-אישית של המפגש. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מרגישה ואני יודעת שאני מבזבזת את הילדות שלי.. ובעצם כבר ביזבזתי. אני הספר בקצרה, כי הגעתי לאתר שלך והתחלתי לקרוא את מלוא מאמרי הפורום בנושאיי הפסיכולוגיה.. אני בת 18 וחצי, בצבא כרגע - רחוק מהבית לצערי.. בקרוב יהיה קרוב, כי ביקשתי הפיינה לפסיכולוג.. יש לי הרבה הרבה בעיות. שאני כבר לא יודעת איפה לכבור את עצמי. נתחיל בזה שאני לקוית למידה (שזאת הבעיה הכי קלה כרגע), או שנתחיל מזה שאני חיילת כרגע, שלא יודעת אנגלית ושלא עשתה בגרויות, כי למה? כי היו לי הפרעות אכילה, ועכשיו כבר אין לי, אבל אני כן מתעסקת המון בנושאי ספירת הקלוריות ובכמויות זה מטריד אותי יום-ויום ועוד יותר מטריד אותי בגלל שאני בבסיס רחוק מהבית, וכל הזמן אני יורדת לסופר לקנות.. ואני מחשבת כל הזמן, יש מי שמטפל בי בזה בפרטי רק לפני שבוע התחלתי אז אני כבר פחות דואגת עוד שבועיים יהיה לי תפריט כמו שצריך. או שנתחיל בזה? שאני בחיל המודיעין בתפקיד ממש טיפשי לחיל. שזה לא משנה איזה תפקיד אבל אף אחד שם לא יודע שיש לי הפרעות אכילה או שהיו לי, ואני בקרוב הולכת לפסיכולוג של הצבא, כדי לספר לו, למה אני צריכה שיעיבר אותי קרוב לבית.. ואני מקווה שהוא לא יוצא אותי מהחייל.. הוא יוריד לי נפשי, אין מצב נכון?. או שרגע!! אני יודעת נתחיל בזה, שהיום יום חמישי השעה 23:00 כולם הלכו לרקוד במסיבה סיום קורס של אחותי התאומה, ואני נשארתי בבית כי טיפה כואב לי הרגל, וכי מחר אני צריכה לקום בבוקר מוקדם בשביל הספינינג? וביינתים עובר לי בראש: "העם יעבירו אותי בסיס או לא" העם הפסיכולוג יוצא אותי מהחייל - למרות שאני לא רוצה, אני כן רוצה להיות פקידה באותו חייל ולעשות כמה שאני יכולה על מנת לתרום לצבא. "העם אני יצליח לישון בלילה? משום מה תמיד בלילה הלב שלי פועם בבומים לא יודעת למה, ולוקח לי זמן להירדם. עוד חודש אני תורנית במבטח בבסיס, מה אני יעשה כדי לצאת מזה?): עוד מחשבות שעובורת לי בראש *אני לא יכולה להתקשר עכשיו למור, עכשיו אני צריכה להתאמו על שפגטים, כי עם אני יבוא לקיקבוקסינג ויראו שאני כבר פחות עושה שפגטים טוב, לא יאוהבו אותי ולא יחמיאו לי! אבל מצד שני.. אני כל הזמן קוראת ספרי פסיכולוגיה, ועושה לי טבלאות וספרים של ד"ר ברנס ואני מבינה שאני לא בסדר, ואני אומרת שמהיום לא משנה באיזה שעה מעכשיו אני התחיל לממש, ולא זה לא מצליח משום מה. אני נהיית אובססיבית מהר מאוד לדברים. אני נורא איטית ואדישה בעבודה, אני הכי רוצה בעולם, לשרת בשירות צבאי קרוב לבית. באותו חייל, עם זה אפשרי, להיות פקידה לא לעשות תורניות, אבל לעבור כמו שצריך ושאני יחזור הביתה אני אוכל ללמוד אנגלית, כי עם לא לטפל בזה עכשיו אז מתי? אחרי הצבא.. זה כבר יהיה מאוחר מידי, איך אני פותחת את העיינים עכשיו? ונהנת מהחיים? יש ימים שאני נהנת וכל שהאר הימים לא משהו.. אני יודעת שהצבא זה בית ספר לחיים, אבל אני לא מפיקה כלום ואני בקושי ישנה בין שבת לראשון(היום בו חוזרים לבסיס) מה אני עושה ומה אני צריכה להגיד לאותו פסיכולוג שאני הולכת עילו של הצבא, כדי שיעיבר אותי קרוב לבית? ויבין למה אני צריכה. בעצם מה אני עושה עם עצמי עכשיו? ממש בלי מסיבה.. והם כבר הלכו אבל אני צריכה ללכת לישון כי מחר צריכים לקום ב 8 לאכול כי ב 9 וחצי צריכים לצאת לספינינג, ואחרי זה צריכים ללכת לעשות תכשיט בחרוז כזה.. אין לי כוחות יותר! פשוט אין לי! אני רוצה עזרה , ורוצה לשמוע מה אתה חושב תודה.

שלום נעמה, אני חושבת שכדאי שיהיה לך טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי "לפרוק" את ההרגשות וההתלבטיוית וההסתבכויות הרגשיות שאת חווה - וזה בסדר, הן כולן חלק מ"לגדול". נסי לבדוק עם הפסיכולוג הצבאי שאת נפגשת איתו, האם יש אפשרות להתחיל טיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא. ואל תשכחי לעדכן אותנו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נעמה , בין השורות תיארת מאפינים של הפרעת קשב וריכוז. זה יכול להסביר את העובדה שאין לך בגריות את הקושי ללמוד אנגלית את תחושת האיטיות דחיית דברים ועוד. יש לזה טיפול ע"י נורולוג. בדקת פעם אם יש לך בעיות קשב? אני הייתי דבר ראשון בודקת בכיוון זה ובמקביל פונה לפסיכולוג.

שלום רב, אני בחורה בת 26, אקדמאית (תואר ראשון, בדרך לשני) ו-רווקה. יצאתי עם הרבה, וגם חוויתי מערכות יחסים משמעותיות (אחת הובילה לאירוסין שבוטלו). המשותף לכל הקשרים ברור לי מאוד - קייימת אצלי משיכה ל'רע'. עצוב ככל שיהיה, זה המצב (שחלק לא מבוטל ממנו נעוץ בקשר אב-בת רע ביוחד), ואני מעוניינת לשנותו. מס' שאלות: 1. ברור לי שיש כאן צורך בטיפול עומק, ויש בי את הנכונות להתחיל אחד כזה. האם מדובר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית?כלומר מטפל/ת ש-כן מייחס משמעות ללא מודע (חלומות וכו'), אבל בשונה מפסיכואנליזה - כבר אין צורך לשכב על הספה אלא פנים מול פנים. 2. אני חברת "מכבי"- האם ניתן לקבל החזר מהקופה במקרה שרופא המשפחה מפנה אותי? 3. היכן אני יכולה לעיין ברשימה של מטפלים הקרובים לאזור מגוריי ? 4. האם קיים סוג נוסף של טיפול שתוכלו להמליץ לי ע"מ שאוכל לכוונן את עצמיבבחירת מטפל/ת? 5. שמעתי שמחיר סביר לפגישה הטיפולית עומד על 250-300, האם המידע מדוייק? 6. מבחינה מדעית, האם אחוז המטופלים שמצליחים לבצע שינוי אחרי טיפול ארוך (מעל שנה)אצל פסיכולוג קליני הוא גבוה?

מתלבטת, 1. את כנראה מתכוונת לטיפול פסיכודינמי, שמקורותיו בפסיכואנליזה, ושבו הספה המיתולוגית כבר לא קיימת, המטפל והמטופל יושבים זה מול זה. מעבר לכך, גם בטיפול פסיכודינמי יש חשיבות ללא מודע, לחלומות וליתר הדברים עליהם דיבר פרויד בזמנו. 2. את יכולה לקבל טיפול מסובסד אצל פסיכולוג שעובד עם הקופה. מדובר ב - 30 מפגשים בסה"כ. ההשתתפות העצמית משתנה ככל שמספר הפגישות גדל. הקופה לא מחזירה כסף על טיפול פרטי, גם אם יש לך המלצה והפניה מרופא המשפחה. 3. בספר שמכבי שלחה לכל חבריה בתחילת השנה. אם אין לך, אני מניחה שתוכלי לקבל אותו בסניף שלך. 4. סוג נוסף של טיפול מאיזו בחינה? יש סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי. אפשר למצוא מידע על רובם (אם לא על כולם) באינטרנט. למשל - המאמר הבא: http://www.psychologia.co.il/facts1a.htm אחרי שתלמדי קצת מה כל טיפול מציע, אולי יהיה לך קל יותר לבחור את שיטת הטיפול שתתאים לך. 5. הכל תלוי באיזור המגורים שלך. במרכז, למשל, פגישה טיפולית יכולה לעלות גם 350-400 ש"ח. 6. השאלה שלך קצת בעייתית. כשבוחנים אחוזי הצלחה צריך לבדוק כמה דברים: מה מביא את האדם לטיפול? מהי תדירות המפגשים? מהי ההגדרה הסובייקטיבית של שינוי? וכן הלאה ס.מ.

לטיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח מכבי לא צריך הפניה מרופא אך את נדרשת לחתום על וויתור סודיות רפואית אצל הפסיכולוג עבור מכבי כך שהם יוכלו לגשת לתיק הרפואי שנמצא במרפאה של הפסיכולוג. כמו כן הפסיכולוג שולח למכבי דוח עליך, האבחנה שלו, התקדמות שלך בטיפול וכיוצ"ב. היתרון לטיפול דרך מכבי- עלות נמוכה- 95 ש"ח ל-15 פגישות ראשונות, 140 ש"ח ל-15 פגישות נוספות. החל מהפגישה ה-31 אין השתתפות של מכבי אך הפסיכולוגים מתחייבים לקחת עד 250 ש"ח לפגישה. באופן פרטי המחירים נעים בין 200 ל-400 ש"ח עבור כל פגישה שנמשכת בד"כ כ-50 דקות. תדירות הפגישות היא בד"כ פעם בשבוע וזה אחד ההבדלים בין טיפול דינמי לעומת הפסיכואנליזה ששם הטיפול נעשה 4-5 פעמים בשבוע. כמובן שיש גם היום מטפלים פסיכואנליטיים למרות שזה פחות פופולרי. לא תמיד צריך לשכב על ספה. יש גישות מתקדמות/אחרות בפסיכואנליזה שבהם אפשר לראות אחד את השני פנים אל פנים. יש סוגים נוספים ואחרים של שיטות טיפול. ייתכן שכדאי לך לקרוא ספר בנושא אבל חשוב שתזכרי שהדבר החשוב ביותר להצלחת הטיפול איננו שיטת הטיפול המדוייקת אלא הקשר שנוצר בינך לבין הפסיכולוגית.

שלום, שוב עשו את "עבודתי" בצורה כל-כך נבונה ורגישה, עד שאני לא רוצה לקלקל... התשובות שקיבלת נכונות במלואן, כתבי אם את זקוקה לסיוע נוסף. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה, לא הרגשתי שהיא ממש עוזרת, אבל היה לי טוב להרגיש את הנוכחות שלה.לקחתי אותה איתי, חשבתי עליה המון. אבל בשיחות לא הייתי פתוחה ממש, לקח לי המון המון זמן.. אחרי שנה עשיתי הפסקה בת 5 חודשים, ועכשיו אני שוב נפגשת איתה ממקום אחר, ממקום של היזדקקות, ממקום של להיות מוכנה לראות כמה היא חשובה לי ולהודות זאת מולה. לא קל.. השאלה שלי: האם זה נורמלי ששנה אני התעסקתי רק "בה". שנה שרציתי לראותה, אבל לא עשיתי טיפול. חברות שלי היו להן המון תובנות, המון דברים , ואני הרגשתי שאני לא מתקדמת כלום, מלבד "לספוג את הנוכחות שלה". מאד תסכל אותי, אבל היה לי יותר טוב עם עצמי ויותר טוב עם הסביבה... אתמול קראתי על הפרעת אישיות אובססיבית, ולדעתי זה בדיוק מה שיש לי. אני מסתכלת אחורה לשיחות שלי עם הפסיכולוגית, וזה כל כך ברור. מאד עצוב לי... אני מרגישה פגומה, ממש פגומה...מקום מאוד נחות וחסר תיקון. למה הפסיכולוגית לא שיתפה אותי בזה? האם היא ניסתה להגן מאמת מרה עד שאוכל לקבלה? פתאום כשהפסקתי להתעסק בה, וב"התאהבות" שלי כלפיה, נופלים לי הרבה אסימונים, ואני יותר שקועה בעצמי , מאד מאוכזבת מעצמי, מהמקום שלי בחיים, מול החברה, מול הקשרים. זה לא שלא ידעתי שאין לי בעיות, רק ברגע שמצאתי קיטלוג, ממש עשה לי רע, כאילו אני מאד פגומה ואין דרך לתקן, כאילו אני לא מספיק טובה לבן הזוג, לילדים, לכל העולם, נעשה לי ממש רע..

ילי, אל תמהרי לאבחן את עצמך על סמך מה שקראת. תשאירי את האבחון לאיש מקצוע, ואם את רוצה להיות בטוחה אם יש לך הפרעת אישיות אובססיביות, תעשי אבחון פסיכולוגי מקצועי. לא כזה שמבוסס על טקסט כזה או אחר. וזה חשוב, כי כרגע את חושבת שהמטפלת שלך הסתירה ממך משהו... אבל מה אם המשהו הזה בכלל לא נכון? דברי איתה על זה; על החששות והפסקות. אולי עשית הר מעכבר ואולי מה שקראת באמת נכון לגבייך. ההשוואה לחברותייך לגיטימית והגיונית, אבל רק מקלקלת לך בסופו של דבר. כל טיפול הוא קשר מיוחד בין שני אנשים - מטפל ומטופל - ולכן אי אפשר להשוות בין טיפולים שונים של אנשים שונים. חזרת לטיפול ממקום של צורך והיזדקקות. זה הזמן לדבר על כל הדברים בטיפול - לשתף אותה בשנה הטיפולית הראשונה ובהבדלים שבין "אז" לעכשיו. ואל תקטלגי את עצמך לשווא. את אדם אמיתי, חי ונושם, לא שם של הפרעה כזו או אחרת. ס.מ.

שלום ילי, אני חושבת שקבלת תגובות כל-כך חמות ונכונות משירה ומ"סתם מישהי", עד שאין לי הרבה מה להוסיף. הצורך שלך "לספוג את הנוכחות" של המטפלת שלך לתוכך, נוגע בדברים מאוד חשובים ועדינים המתרחשים בטיפול, וזה בסדר גמור להקדיש לתחושה זו זמן ומשאבים רגשיים. לגבי הפרעת אישיות אובססיבית - באמת מומלץ להימנע מאיבחון עצמי (גם אנשי מקצוע בתחום נעזרים במישהו אחר כשמתעורר חשש לבעיה הדורשת אבחון), וכדאי להעלות את הנושא בטיפול. אני מאחלת לך המון הצלחה בדרך לחיפוש חוויה עצמית טובה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה, לא הרגשתי שהיא ממש עוזרת, אבל היה לי טוב להרגיש את הנוכחות שלה.לקחתי אותה איתי, חשבתי עליה המון. אבל בשיחות לא הייתי פתוחה ממש, לקח לי המון המון זמן.. אחרי שנה עשיתי הפסקה בת 5 חודשים, ועכשיו אני שוב נפגשת איתה ממקום אחר, ממקום של היזדקקות, ממקום של להיות מוכנה לראות כמה היא חשובה לי ולהודות זאת מולה. לא קל.. השאלה שלי: האם זה נורמלי ששנה אני התעסקתי רק "בה". שנה שרציתי לראותה, אבל לא עשיתי טיפול. חברות שלי היו להן המון תובנות, המון דברים , ואני הרגשתי שאני לא מתקדמת כלום, מלבד "לספוג את הנוכחות שלה". מאד תסכל אותי, אבל היה לי יותר טוב עם עצמי ויותר טוב עם הסביבה... אתמול קראתי על הפרעת אישיות אובססיבית, ולדעתי זה בדיוק מה שיש לי. אני מסתכלת אחורה לשיחות שלי עם הפסיכולוגית, וזה כל כך ברור. מאד עצוב לי... אני מרגישה פגומה, ממש פגומה...מקום מאוד נחות וחסר תיקון. למה הפסיכולוגית לא שיתפה אותי בזה? האם היא ניסתה להגן מאמת מרה עד שאוכל לקבלה? פתאום כשהפסקתי להתעסק בה, וב"התאהבות" שלי כלפיה, נופלים לי הרבה אסימונים, ואני יותר שקועה בעצמי , מאד מאוכזבת מעצמי, מהמקום שלי בחיים, מול החברה, מול הקשרים. זה לא שלא ידעתי שאין לי בעיות, רק ברגע שמצאתי קיטלוג, ממש עשה לי רע, כאילו אני מאד פגומה ואין דרך לתקן, כאילו אני לא מספיק טובה לבן הזוג, לילדים, לכל העולם, נעשה לי ממש רע..

הי ילי. תוך כדי התשובה שלי אני אכניס גם המלצה קטנה לספר מקסים (אם לא קראת) "שלושה בסירה אחת". נזכרתי בספר הזה כשקראתי שאת משוכנעת שיש לך הפרעת אישיות אובססיבית אחרי שקראת כתבה המתארת את הסימפטומים. בספר יש קטע נפלא המתאר מישהו מדפדף בספר עב-כרס המכיל את כל האבחנות של כל המחלות הידועות בעולם בערך, ובכל מחלה שהוא מגיע אליה הוא פשוט המום כי הוא מגלה שיש לו את כמעט את כל הסימפטומים (כולל מחלות של עצים, ומחלות שרק חיות משק נדבקות בהן....) אני חושבת שזה נורא טבעי, וכמעט כולנו נזדהה עם הרבה מאוד סימפטומים של תופעות שונות ומשונות, ובעיקר כאשר מדובר על תופעות הקשורות בנפש. כנראה שזה על אותו משקל של אנשים שמיד מתחיל לגרד להם הראש כאשר מישהו מדבר על כינים...העובדה שמצאת כמה סימפטומים שנראה לך שמתאימים להפרעת אישיות אובססיבית - ממש לא מעידה על כך שזה אכן כך. תופעת ה"התאהבות" במטפל/ת היא מאוד, מאוד שכיחה, אני חושבת שלא תמצאי ספר פסיכולוגיה שלא מדבר בהרחבה על התופעה. נסי לחשוב האם את מכירה את התופעה הזו בחייך גם במערכות יחסים אחרות. האם את מכירה את תחושת הנזקקות הזאת, את הפחד מהניתוק (חרדת נטישה), האם זה מאפיין קשרים אחרים שלך ? אנחנו מביאים אל תוך הדינמיקה הטיפולית הרבה מאוד מדפוסי ההתנהגות שלנו עם העולם ה"חיצוני", וזה כמובן חיובי מבחינת הטיפול, כי זה מעניק לנו הזדמנות לנתח ביחד עם המטפל את ההתנהגות שלנו, לבדוק מה מניע אותנו לנהוג כך או אחרת. נראה לי שחשוב מאוד שתדברי עם הפסיכולוגית שלך על תחושותייך. זה עשוי להוות קרש קפיצה להמשך הטיפול, והזדמנות עבורך להגיע לתובנות חדשות על נפשך (פחות פסימיות מהתובנות עליהן דיברת בהודעתך). בהצלחה !

אני מתמודד עם בעיה זה הרבה שנים. הייתי בלא מעט טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים והתאכזבתי מאוד. הטיפולים לא היו רציניים ומעמיקים, ויותר מכך, הם כלל לא נעשו (לדעתי הפשוטה) בצורה רצינית ומושכלת. הם כלל לא תאמו דברים מאוד יפים ומרשימים שקראתי בספרי פסיכולוגיחה על איך צריך "להיראות" ולהיעשות טיפול פסיכולוגי. הדברים שאמרתי למעלה נכונים גם כלפי הרבה אנשים שאני מכיר עם בעיה ספיציפית שטופלו והטיפול כלל לא הזיז אצלם כלום. הגעתי למסקנות אלה: א. יש פער עצום בין מה שכתוב בספרי הפסיכולוגיה ובין אין שהתיאוריה מיושמת בשטח. ב. טיפול פסיכולוגי טוב הלכה למעשה ויכול לעזור בצורה ברורה ונראית לעין לבעיות "כלליות", היינו לתת תמיכה ואוזן קשבת, אבל לבעיות ספיציפיות ומוגדרות (כמו ביטחון עצמי ירוד, רגשי אשם, חרדה, הפרעות מוגדרות היטיב, דיכאון מתמשך ועוד) אין סוג כזה של טיפול יעיל הלכה למעשה אף שברמת התיאוריה יש הסבר "איך לטפל", אבל כמו שאמרתי יש פער עצום בין התיאוריה למעשה. ג. לא כל מי שלמד פסיכולוגיה ועוסק בפסיכולוגיה הוא מתאים למקצוע. מ'קצוע זה צראיך לבוא מהלב, לא מהראש. ויש הרבה שלומדים פסיכולוגיה וניגשים למקצוע דרך הראש, כמו שניגשים למתמטיקה, וזו הסיבה לדעתי לכך שבשטח הם פשוט לא יודעים לעזור לפונים אליהם. הם יכולים לקבל 100 במבחנים ולדעת בע"פ את כל התיאוריות, אבל לפתור בעיות בשטח, לא נראה שהם מסוגלים. ואני מעלה זאת כאן דוקא, לא כדי להרגיז ולא כדי לפגוע ולא כדי לנפנף בבד אדום כנגד מישהו, אלא כדי להעלות נושא בצורה כנה ולשמוע את דבריהם של מי שעוסקים בתחום בצורה כנה. וכמובן שדברי נאמרו באופן כללי ובגדול ובטח שיש בעלי מקצוע טובים ואף מעולים גם ברמת השטח, ואני לא מתכוון ליוצאי דופן אלה, אלה על הכלל.

ומצאתי סימוכין לתחושתי זו שאפשר לטעון עליה משהו כמו "האם ניסית את כל הפסיכולוגים שבעולם.....? מספרו של ד"ר דויד סרוואר שרייבר "ללא פרויד ללא פרוזק" שבעצמו פסיכיאטר המביא טיעון דומה.

עמיטל בוקר טוב. לא יודעת אם שמת לב, עניתי לך גם בפורום אחר בו דיברת על הנושא והבעת את חוסר האמון שאתה רוחש כלפי הפסיכולוגיה. תראה, נתחיל דווקא מהשורה התחתונה... אתה כותב שהתחושה שלך מסתמכת על נסיונך שלך ועל נסיונם (המאכזב) של מקורביך. אני מוצאת שזה די ברור מאליו, בדיוק כפי שאני משערת שרוב חבריך מחזיקים בדיעות פוליטיות דומות לשלך, רוב חבריך נהנים מאותם תחביבים פחות או יותר, ורוב חבריך חולקים דיעות משותפות לשלך בתחומי חיים שונים. המשפט החכם והידוע "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" עדיין נכון גם לאחר הרבה שנים של שימוש... ובדיוק על פי אותו הגיון, גם לי יש "מקורבים", וברוח אותו הגיון - הם מאוד מעריכים את תרומת הפסיכולוגיה לבריאות הנפשית של כולנו... הרבה מחבריי הטובים עברו בעבר/עוברים בהווה טיפול פסיכולוגי, כולם מרגישים שהם נתרמו רבות מהטיפול, וכל אחד מאיתנו מוכן להישבע שהוא מצא את הפסיכולוג הטוב ביותר בעולם... (אבל רק אני צודקת בזה, כמובן). אתה מדבר על רגשי אשמה, ואני מניחה שזה הטריגר בגללו היה לי רצון לענות לך. אחת הסיבות המרכזיות שפניתי לטיפול היה רגש אשמה בלתי נסבל. אני חולקת על דעתך לחלוטין אודות סיכויי ההצלחה בטיפול בנוגע לרגשי אשמה. אם אתה זקוק להוכחה חיה שזה עובד - הנה אני, חיה ונושמת, ומינוס 100 קילו של רגשי אשמה כבדים מנשוא. טיפול פסיכולוגי אינו מדע מדוייק עמיטל. ועם כל הכבוד למה שמתואר בספרי הפסיכולוגיה, התיאוריות הן נפלאות אבל בפועל אף אחד מאיתנו לא זכה לראות או למשש או לעשות דסקציה לנפש האדם. הלב של הטיפול הוא שני אנשים, והאינטראקציה שמתרחשת ביניהם בחדר אחד קטן במשך 50 דקות. מסכימה איתך לגמרי שלא מדובר במתמטיקה ושצריך לערב את הלב, אבל להבדיל מקשר בין חברים, תפקידו של המטפל אינו להיות לבבי או חברי. רצוי מאוד שהוא יעניק אמפתיה, אבל רצוי עוד יותר שהוא ידע גם לכוון את ההסתכלות של המטופל אל הצד השכלי ולא רק אל הלב. נראה שיש לך התנגדות פנימית חזקה לפסיכולוגיה בכלל, ובמצב כזה אני בספק גדול אם תמצא פסיכולוג שיענה על צרכיך, כי התנאי הראשון והחשוב מכל להצלחה בטיפול פסיכולוגי (או כל טיפול, לצורך העניין) - הוא האמונה ש כ ן , השינוי יכול להגיע והוא אכן יגיע ! אם אתה נכנס מראש אל הטיפול מתוך חוסר אמונה, מתוך ספק גדול ומתוך תחושה ש"זה לא מה שקראתי בספר" ומוצא סימוכין לגישה הזאת על ידי חברים שמרגישים כמוך - - - ברור מאליו שהטיפול יוכתר ככשלון. שיהיה לך בהצלחה רבה, בכל דרך שתבחר.

עמיטל, צריך להפריד בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי. טיפול תרופתי זה עניין של כימיה נטו. או שכדור מסוים עוזר או שלא, אבל אז אפשר לנסות משהו אחר, עד שמגיעים לתרופה הנכונה. וכן, לפעמים זה יכול לכלול 6-7 (ויותר) נסיונות עד שמגיעים למה שעוזר. התאוריות בספרי הפסיכולוגיה הן תאוריות. מרבית המטפלים שעוסקים בטיפול פסיכודינמי עובדים בשיטה אינגרטיבית, היינו לא נצמדים לתאוריה אחת, אלא משלבים בין כמה וכמה תאוריות בהתאם למטופל ולסיטואציה שנוצרת בחדר בכל שלב ושלב. ובוא נזכור שיש שיטות טיפול שונות, וכל אחת מהן מתאימה יותר לבעיות מסוימות. נכון להיום הפסיכואנליזה לא ממש פופולרית, בעוד שכוכבו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי עולה. מה שלא אומר ששיטת טיפול זו אכן מתאימה לכל בעיה. ובקשר למסקנות שלך: א. נכון. תאוריות הן בעיקר מילים שמבוססות על עבודתו של תאורטיקן זה או אחר. בפועל, לקשר שנוצר בין המטפל למטופל יש השפעה הרבה יותר גדולה מאשר לתאוריה זו או אחרת. ולכן, על-פניו, לפעמים נדמה שכל קשר בין הספרים למציאות מקרי בהחלט. ב. אני לא ממש מסכימה איתך בנקודה הזו. קשה להפריד בין בעיות "כלליות" לבעיות ספציפיות, היות שלרוב מדובר בפקעת סבוכה של יותר מבעיה אחת. כמה אנשים אתה מכיר, שסובלים למשל מבטחון עצמי נמוך, אבל זה לא גורם להם לדכאון ברמה כלשהי? הנפש הרבה יותר מדי מורכבת בשביל לדבר על בעיה ספציפית לעומת בעיה "כללית". תמיכה ואוזן קשבת הן המון בשביל מי שמצוי במשבר (קצר או מתמשך); אלה כלים שאין להפחית בערכם. ג. נכון. אבל זה לא תקף רק לפסיכולוגים. הרבה אנשים בוחרים מקצוע מסוים, שלא ממש מתאים להם. להיות פסיכולוג פירושו לדעת להיות אמפתי, אבל לחשוב עם הראש בעיקר. פסיכולוג שיפעל רק לפי רחשי הלב עלול להיכשל בתפקידו. בטיפול שבו המטופל שרוי במצוקה, שלעתים מעוותת את תפיסת עולמו, צריך להיות צד שלא מושפע מכך ומסוגל להאיר את עיני המטופל בנקודות כאלה ואחרות. כמובן שפסיכולוג שפועל ב"שיטה מתמטית" לא מתאים לכל אחד. אבל אנשים שצריכים בדיוק כזה סוג של טיפול; מישהו שיהיה שם בשביל להיות הקול הרציונלי. אגב, פסיכולוגים לא אמורים, ולדעתי רובם גם לא מתיימרים, לפתור בעיות בשטח. הם לא אינסטלטורים. המטופל צריך לפתור את הבעיות, המטפל מחזיק עבורו את הפנס. ס.מ.

פשוט נהנתי לקרוא את ההודעה שלך!

לדעתי כמעט הכל תלוי במטפל כלומר אם נפלת על מטפל טוב אז יש סיכוי שהעזרה אכן תגיע...כמובן ולצערי ישנם מקרים אבודים שבהם לא תמיד ניתן לעזור...אבל בהחלט דווקא ברוב המקרים מטפל טוב ומקצועי עם דגש על כימיה עם המטופל...בהחלט עוזר ולעיתים מציל ממש חיים -אסור לזלזל ולו בפסיק,,,, אם התאכזבת מהפסיכולגיה נטו...אולי כדאי לך לנסות לשלב טיפול פסיכיאטרי תרופתי קל ביחד עם שיחות...ולשם כך אתה צריך למצוא פסיכיאטר מומחה לבעיה שלך שהוא לא רק רופא... אבל ישנם בהחלט בעלי מקצוע מעולים וטובים בין הפסיכולגים וסביר להניח שיש בינהם אכן גרועים ורעים מאוד כמו בכל סקטור במדינה... נקווה שהטובים מנצחים לפחות בתחום הרגיש הזה...:-)

איך היית מגדיר "פסיכולוג טוב"? מהם הקריטריונים שלך? לא יכול להיות מצב שבו מטפל יהיה "טוב" עבור מטופל x אבל מטפל "רע" עבור מטופל y? הייתי אומרת, שמכיוון שטיפול פרטני הוא סיטואציה של אחד על אחד, אז קשה לומר ש"הכל תלוי במטפל". נניח ואני ממליצה בחום על מטפל/ת מסוים/ת, מישהו קורא את ההמלצה שלי, לוקח אותה ברצינות, מתנסה ו... מתאכזב עד עמקי נשמתו. זה אומר שהמלצתי על מטפל/ת גרוע/ה?

שלום עמיטל והמשיבים האחרים, העליתם שאלות קשות וסבוכות, שהרבה מאוד עבודות דוקטורט בפסיכולוגיה מכוונות אליהן: מה עוזר בטיפול פסיכולוגי? מה מרפא את כאבי הנפש? ואיך אפשר לדעת שהטיפול שלי מתקדם בכיוון הנכון? באופן מאוד כללי, המטרה של טיפול פסיכולוגי היא להביא לשיפור במצב הרגשי, בגישות ובהתנהגויות שגורמות סבל למטופל. מטופלים מביאים לטיפול פסיכולוגי בעיות שמקורן בעבר, ובעיות שנובעות מלחצים פנימיים וחיצוניים בהווה. האמצעים הטיפוליים הם קשר, אמון, תמיכה, הזדהות, למידה, העברה, אינטרפרטציה ועוד - בהתאם לדגשים שכל שיטה טיפולית מתמקדת בהם. חשוב לדעת שהגישות הטיפוליות מאוד שונות זו מזו, ופסיכואנליזה קלאסית נראית ונחווית מאוד אחרת מטיפולים קוגניטיביים ומטיפולים התנהגותיים, מטיפול זוגי או מערכתי. לכן אני חושבת שלפני בחירת מטפל ושיטת טיפול, כדאי לעשות "עבודה" מסויימת של הכנה, שיכולה לכלול למשל מספר מפגשים עם מטפלים מאסכולות שונות, כדי שניתן יהיה לבדוק איתם כיצד הם רואים את התהליך הצפוי וכיצד אתם מרגישים במחיצתם. מעבר לכל זאת, יש בטיפול פסיכולוגי גם הרבה שאינו ידוע ומובן, והוא בתחום הסמוי והחמקמק של דברים שמתרחשים בין שני אנשים, ויכולים להיות מאוד מיטיבים ומגדלים... אני מציעה לך לחפש ספרות בתחום של שינוי בטיפול. יש קבוצות שלמות שעוסקות בכך (למשל, the Boston Change Process Study Group), ואנשים בתחום בהחלט חושבים ושואלים את עצמם את השאלות הקשות האלה. מבחינה זו, לא רק שהחשיבה הביקורתית חשובה ומותרת, יש לה מקום של כבוד גם בתוך התחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ברור לי שיש הרבה תנאים להצלחת טיפול כפי שציינת. לעתי תחום זה די פרוץ, לא רק מצד התאמה אמיתית של מטפל למקצוע, אלא גם מצד אופן העבודה של העוסקים במקצוע. אחד הדברים הצורמים אותם ראיתי בטיפול פסיכולוגי זה היעדר תוכנית טיפולית מסודרת (כמו שכשרוצים לבנות בית, אז יש תוכנית אדריכלית, למה אין בטיפול תוכנית אדריכלית?) דבר שני זה היעדר מתן מקום של כבוד לדבריו של המטופל, לא כסיפור מה שמציק לו, אלא כמשהו שיש למטפל מה ללמוד ממנו ע"מ לכוון ולהוביל את הטיפול (בסגנון של "ללמוד מן המטופל) דבר שלישי, זה ההיצמדות (של המטפל) לקונספציה ידועה, ואי מוכנות להיפתח לקונספציות אחרות חבל שזה כך, וזה מה שגורם שטיפולים נמשכים עד אין סוף, ותועלתם המעשית (העומדת במבחן התוצאה) נמוכה ביותר. ואגב, כשכתבתי את הודעתי הראשונה לא שמתי לב שאת אורנה אחת ממנהלות הפורום, ועכשיו שאני שם לב, אני אומר לך שלום, כי נפגשנו פעם באוניב. ת"א. (ואל תצייני בגלוי בטעות את סוג הבעיה שלי ע"ג הפורום)

היי זו שוב דניאלה בת 17 אחרי שאני מנתקת קשר עם אותו בחור נשוי ומבוגר ואחרי שאכיר חבר מתאים בגילי האם כדאי לספר לו על הרומן שהי או שעדיף פשוט להסתיר ולא לגלות בכל זאת אני לא רוצה שיחשוב שאני מוזרה איך התאהבתי במישהו בן 40? ועוד נשוי?? תודה !!

אחרי שתכירי מישהו מתאים בן גילך תראי בעצמך איך את מרגישה ביחס לקשר עם המבוגר ואז תחליטי אם לספר או לא וכיצד לספר. דרך אגב לא הבנתי למה את לא מתנתקת מהקשר המוזר הזה כבר מעכשיו. מה יש לגבר נשוי בן 40 לחפש אצל נערה בגילך? ומה יש לך לחפש אצלו?

היי זה לא משנה מה הוא רוצה ממני ומה אני ממנו העיקר שהבנתי סוף סוף שאין לנו מה לחפש אחד אצל השני ועדיף שאני אחשוב על חיי (לימודים קריירה חברות וכו וכו...) תודה על העצות שלכם באמת הועלתם לי ביי!!!!!!!!!!!!1

שלום דניאלה, אין לי הרבה להוסיף על התגובות שקבלת בפורום. אכן, כל דבר בעיתו, וכשתהיי במערכת יחסים חדשה יהיה טעם לחשוב על האירועים מעברך בהם תרצי לשתף. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב מזה כמה חודשים יש לי התקפי חרדה . ברצוני לפנות לפסיכיאטר על מנת לקבל כדורים . שאלתי היא - מה ההשפעה על ילדיי אם אני אקבל תרופה דרך קופ"ח מכבי, הרי זה ירשם אצלי בתיק האישי. האם עתיד ילדיי עלול להיות מושפע מכך בהנחה שהם רוצים לפתח קריירה שבה נדרשים נתונים על ההורים (בצבא,קורס טיס, מודיעין וכ'ו) ? האם כשפונים לרופא פרטי אין את הבעיות האלו ? האם יש חיסיון ואין גישה לאף אחד כולל הצבא במרשם מרופא פרטי ? האם אפשר להמליץ על רופא פרטי - פסיכיאטר שמוסמך לתת תרופות באיזור השרון (כפר סבא,רעננה,הוד השרון או הרצליה) ? אודה מאד על תשובתך ורדה

שלום ורדה, ראשית אני רוצה לכתוב מילה מעודדת ומחזקת, על הצעד החשוב שאת עושה על-מנת לטפל בבעייתך. באופן כללי, אינני רואה כל השפעה על עתידם המקצועי של ילדייך, אם תחליטי לקבל טיפול נוגד חרדה באמצעות קופות החולים. עם זאת, יתכן שבשלב זה יהיה נכון יותר לפנות לרופא באופן פרטי (אז את באמת מוגנת באמצעות נוהלים של חיסיון רפואי), על מנת להימנע מגורמי חרדה ומתח נוספים. בהמשך תוכלי כמובן לשקול את הדברים שוב. לגבי חיפוש רופא, אני מציעה להתעניין במרכזים רפואיים באיזורך (כמו, שלוותה), עם איזה רופאים ניתן להיפגש באופן פרטי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, רציתי לשאול איך בוחרים פסיכולוג? פתחתי את ספר היועצים-פסיכולוגים קליניים באיזורי ובחרתי אחד - כמו דפי זהב. האם זה מומלץ? אשמח לקבל עצות בנושא. תודה רונית

הי רונית, יש כמה דרכים ומה שניסית זו דרך יצירתית אחת.. אפשר קודם כל לשמוע המלצות מאנשים קרובים, אולי מישהו מכיר מישהו וממליץ עליו. דבר שני שאפשר לעשות זה באמת ללכת לפגישת ייעוץ ראשונית אקראית, כמוך, ואת יכולה אף להרחיב את זה - את יכולה לבחור ארבעה. ואז ללכת לכמה פגישות ראשונות ולראות עם מי הכי נוח לך, מי את מרגישה שיכול לעזור לך ועם מי הכימיה הכי טובה. אומרים שבסופו של דבר מה שחשוב זו איננה השיטה הטיפולית אלא הקשר בין המטפל למטופל - ולכן אני הייתי מנסה לבחור את מי שהכי מתאים לי מתוך כמה. בהצלחה..מקווה לשמוע רשמים מהפעם הראשונה...

שלום רונית, קוקי צודקת בהמלצתה להיפגש עם מספר אנשי מקצוע, לשאול אותם לגבי טכניקת העבודה שלהם, ולבדוק עם עצמך איך את מרגישה במחיצתם. מעבר לזה, כמו בכל קשר, צריך מזל... וצריך לתת לדברים זמן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אבל איך אני אמורה להפגש עם כמה מטפלים? זה לא יהיה מוזר לשלם לכמה מהם בלי תוצאה? רונית

שלום אורנה, שמעתי פעם שכשמישהו מרגיש חוסר אויר ללא סיבה פיזיולוגית, ניתן להעזר בשקית ולנשום ולשאוף מספר פעמים ויש לכך השפעה מרגיעה. האם בשעת "התקף"...שבו מרגישים חוסר אויר ולחץ. לנשום לשקית יכול לעזור? אם מגלים שזה עוזר, מה הסיבה שזה עזר? (זאת שאלתי העיקרית ביותר) האם נהוג להציע למטופלים שסובלים מחרדה להיעזר בנשימה לתוך שקית? את ממליצה? תודה רבה מראש.

שלום, נשימה לתוך שקית (הנפוצה בעיקר בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, והרבה פחות כשיטת טיפול ממשית...) נועדה ליצור התמקדות בנשימה כחלק מתהליך של הרפייה. בעת מצבי חרדה שונים אני ממליצה להיעזר בטכניקות של הרפייה והירגעות (אותן ניתן ללמוד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ולהשתמש בהן לפני השקית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אם את בוחרת בשקית, השתמשי בשקית נייר ולא בשקית ניילון (זה לא באמת ניילון, שילוב אחר של פולימרים, אבל עדיין לא מומלץ).

דר שלום, לפני כתשעה ימים הכרתי בחור שמאוד מוצא חן בעיני. מיום הכרותינו היינו יחד יום יום,הגענו לרמה אינטימית גבוהה ומאוד נהנינו אחד עם השני. הועלתה הפליאה על ידיו שיש בנינו אינטימיות ושהכל קרה כל כך מהר,ואף חשתי שהוא קצת נלחץ אך הבהרתי לו שלא יעשה שום דבר שלא מתוך רצון ובלב שלם. אתמול בצהריים נפרדנו לשלום בידיעה שלא נפגש בערב,אני בלימודי והוא בעיסוקיו. היה לי מבחן חשוב ורציתי שיתקשר ויתעניין , ברם עד היום לא יצר עימי קשר (אף לא טלפוני) דבר שגרם לי לעצבות. כיצד אלי לנהוג,האם להתקשר? האם לתת לו את המרחב ולהמתין בסבלנות שיזום התקשרות? כיצד עלי להגיב לכשיתקשר? אשמח לשמוע את עצתך. תודה

שלום אורלי, אכן בימים הראשונים של זוגיות ישנם גם היסוסים וכאבי לב, ולא רק התרגשות... אני לא חושבת שיש צורת התנהגות מסויימת שהיא "נכונה" באופן אבסולוטי (למשל להתקשר, או לחילופין לא להתקשר...), ונדמה לי שתצטרכו למצוא את הדרך שלכם להרגיש קרבה וגם נפרדות. אתמול נפרדתם לשלום בידיעה שלא תפגשו בערב, ואני מקווה שהדברים יסתדרו לקראת הערב הנוכחי... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שמתי לב שיש לך התמחות בהיפנוזה .. ורציתי לשאול.. אני עומדת לעבור ניתוח להסרת שקדים, וכידוע לאחר הניתוח יש כאבי תופת במשך שבועיים !! האם לדעתך ניתן לעבור היפנוט מס' ימים לפני הניתוח, בכדי לשכך את הכאבים לאחר הניתוח, האם זה אפשרי האם ההיפנוט יעיל ? תודה

שלום, מאחר וגדעון שובל בחופשה, אנסה להבהיר במה מדובר כאשר מבצעים טיפול בהיפנוזה. היפנוזה היא למעשה הפחתת מתח והרפייה עמוקה של השרירים, שמלווה בקשב מיוחד כלפי המטפל ובהפחתת תשומת הלב לגירויים חיצוניים. משתמשים בהיפנוזה לטווח רחב של הפרעות גופניות ורגשיות, ויש תחומים (כמו רפואת שיניים ומיילדות) בהם יש להיפנוזה מקום חשוב כאמצעי להרפייה ולהפחתת כאבים. לאור מידע זה, בהחלט יתכן שטיפול בהיפנוזה בזמן ההתאוששות מהניתוח יאפשר הרפייה והרגעה עצמית, אך לא מדובר במצב בו טיפול בהיפנוזה לפני הניתוח ימנע תחושת כאב לאחריו. בכל מקרה, כדאי להמשיך ולהתייעץ במפגש פנים אל פנים עם מומחה בתחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב לא יודעת אם אני פונה לפורום הנכון אבל אני מקווה שתוכלו לעזור לי לדעת כיצד לפתור את הבעיה יש לי בת מקסימה בת שש שממענת לאכול. זה התחיל מחוסר רצון לאכול פירות וירקות והגיע למצב שהיא אוכלת אך ורק פסטה ומעדני חלב. ניסיתי לתקוף את הבעיה בדרכים שונות. להסביר לה מדוע עליה לאכול, ללכת איתה לדיאתנית שתסביר לה מדוע עליה לאכול, לתת לה חיזוקים חיוביים בכל פעם שהיא אוכלת בצורה של הפתעות קטנות, ואף ניסיתי להכריח אותה (ברמה של "את לא קמה מהשולחן עד שאת לא מסיימת לאכול"). היום היא בקשה לארוחת הערב פרוסה דקה של גבינה צהובה, אמרתי לה שתפתח את המקרר ותוציא את הגבינה. היא פתחה את המקרר ומיד סגרה אותו. כששאלתי אותה מדוע עשתה את זה היא ענתה לי שיש עגבניה על חבילת הגבינה והיא לא רוצה לגעת בה וכבר אין לה חשק לאכול כלום. כיצד עלי להתנהג איתה אמרו לי שאסור להכריח ילדים לאכול אבל אני חוששת שאני אצטער על כך שאני לא מכריחה אותה. בבקשה עצתכם אמא של עמית

לאמא של עמית שלום, זה אכן מטריד כשילדתך מצמצמת עד למאוד את מגוון המאכלים אותה היא מוכנה לטעום. אך זה קורה אצל חלק מהילדים וזה יכול להשתנות בהמשך. לבנתיים כמה עצות: 1 התייעצי עם רופא הילדים שלכם לגבי חוסרים אפשריים תזונתיים (ויטמינים וכיו"ב). זה מיועד בעיקר להרגיע אותך ששום נזק לא קרה. כמו כן התייעצי איתו לגבי האפשרות של רגישות יתר למרקמים של אוכל. (לרוב מרפאות בעיסוק בתחנות להתפתחות הילד הינן בעלות הידע הזה.) 2. אל תיכנסי למאבקי כוח סביב נושא האוכל. אוכל הינו מקור לכיף והנאה וצריך להישמר ככזה. 3. חפשי דרכים יצירתיות למאכלים מזינים, טעימים שיענו על הקריטריונים של עמית. אנא שתפי אותנו בהמשך, האם חלה התפתחות בנושא אצל בתך. בברכה, גדעון

לפני מס' ימים כתבתי הודעה ובה קישור לשיר של אריק איינשיין - אדון שוקו אני לא מסכים עם כך שההודעה נמחקה בצורה ברוטלית... אז מה אם ההודעה שלי היתה קצת שונה... המטרה שלי היתה לתת מהמעט שיש לי... כמו שאתם הפסיכולוגים עוזרים לאנשים וזה נותן לכם סיפוק.. גם לי ... אם גרמתי למישהו איזה חיוך קטן למשך 3 דקות אז השגתי את המטרה שלי...!! האם כל דבר שהוא לא "מקובל" ושונה , ישר שוללים אותו ? האם זוהי דרך הפסיכולוגיה ? לשלול את " הלא מקובל " ? בסה"כ רציתי לגרום למישהו מדוכא לחיוך קטן מה רע בזה ? נ.ב. מקווה שההודעה הזו לא תימחק

מי שמחק... סליחה מהשאר

לאלמוני שלום, אני מחקתי. חשבתי שזה לא מתאים. אך יתכן שטעיתי והייתי צריך להשאיר את זה לשיפוט משתתפי הפורום. מצטער אם נפגעת. בברכה, גדעון

שלום,חלמתי שמטוס מאיים להתרסק ולנחות ישר עלי וכל הזמן אני מנסה להתחמק ממנו. מה זה מסמל?תודה

טלי שלום, ניתוח חלום הינה משימה הכוללת את אסוציאציות החולם לגבי פרטים בחלומו. נסי לחשוב על משמעות מטוס עבורך. ממה את מנסה בתקופה זו להתחמק? מה בתקופה זו רודף אחרייך? יתכן שחשיבה על נקודות אלו תסייע לך לפרש לעצמך את חלומך. בהצלחה, גדעון

של אשמה כלפי אמי . אני חושב באמת ובתמים שאני גרמתי לה סרטן . ציערתי אותה רבות בתקופה מסוימת (לא בכוונה כמובן-פשוט היה לי קשה מאוד בתקופה מסוימת בחיי והיא לקחה את זהנ קשה-טעות ששיתפתי אותה אז בתחלואיי) ושנה אחרי-היא חלתה. אני יודע : אומרים לי שזה מחלה שמתהווה זמן רב, שזה גם בגלל יחסיה עם אבי , שזה בגלל שהיא רגישה, אבל אני הייתי הקטליזטור אני בטוח בזה וזה לא מרפה ממני ואף אחד לא מצליח לשכנע אותי אחרת.גם לא הפסיכולוג שטופלתי אצלו. אני מחפש משהו רציונלי לומר לעצמי למה לא אני אשם ואין...לא אוהב יפי נפש שאומרים:לא אשמתך על סתם...תוכיחו ולא סתם.. איך אני מתמווד עם הידיעה שאני גרמתי לאמי סרטן?

יוני שלום. אתה אומר שאתה מחפש משהו רציונלי שיוכיח לך שלא אתה גרמת לאמך סרטן, ולא מצליח למצוא. האמת, דווקא הרציונל הוא מאוד מאוד פשוט במקרה הזה: יוני, אנשים לא התרכו (או קוללו) בכוחות על שמסוגלים לגרום תחלואה ו/או מוות לאנשים אחרים, הרציונל לא מקבל תופעה כזו, חד משמעית. מכיוון שהרפואה, למרות הכל, אינה מדע מדוייק ועדיין רב הנסתר על הגלוי, יש הרבה מחלות שהגורם להופעתן אינו ידוע במדוייק. כאשר מעשן כבד חולה בסרטן ריאות, די ברור הקשר הישיר בין השניים. כנ"ל סרטן העור והקשר שלו לשיזוף מוגזם וכו'. לעומתם, יש סוגים אחרים של סרטן, בהם הגורם נשאר מעורפל. הרפואה האלטרנטיבית/הוליסטית גורסת שיש קשר בין מצבו הנפשי הכללי של האדם לבין המחלות שהוא "מזמין" לעצמו, ואני מאמינה שזה נכון אבל מכאן ועד להגיע למסקנה שבגלל שציערת את אמך היא לקתה בסרטן - המרחק הוא רב ועצום. אין לי מושג בנתונים סטטיסטיים, אבל אתה יכול לבדוק את זה ואני משוכנעת שתגלה שהסרטן הוא אחת המחלות הכי שכיחות באוכלוסיה, בעיקר בעולם המערבי, ואם איני טועה, השכיחות רק הולכת ועולה. אתה בוודאי לא חושב שכל אותם אנשים שחלו בסרטן, חלו בגלל שמישהו מבני משפחתם ציער אותם...? אני בטוחה שהתקופה הקשה שעברת השאירה משקעים אצלך, והלא ברור מאליו שלא "בחרת" להזמין אליך את צרותיך כדי להדאיג ולצער את אמך...אמא נשארת אמא, וגם אני (אחרי גיל 30) מצטערת לראות איך אמי לוקחת ללב את הקשיים בחיים שלי... ככה זה, כנראה שהדאגה היא חלק אינטגרלי מהתפקיד של הורה. מציעה לך להמשיך בטיפול פסיכולוגי ולהתמקד בנושא רגש האשמה הזה, ולמה אתה ממשיך להיאחז בו בעקשנות. אם לא הרגשת שהמטפל עזר לך, שווה לחפש מישהו אחר ולנסות שוב. אל תעביר את כל חייך ברגש האשמה הזה, זה עלול להיות הרסני ולהרוס את איכות חייך. בהצלחה

אתה מתאר תחושות באמת קשות ותסכול. אי אפשר להוכיי שלא אתה גרמת לה לסרטן אך אפשר להתמקד לרגע בך ולא בא. סביר להניח שאתה סובל מסוג מסוים של חרדה ומחשבות טורדניות ואז מחשבה זו יכולה להטריד אותך, אפילו שהיא לא רציונלית ובזה אפשר לטפל. לאחר שתטפל בזה תראה שאתה לא מרגיש כך יותר. לא כי הוכחת שלא אתה גרמת לה לסרטן, אלא הרגעת חרדה אחרת שאולי לא ברורה לך עדיין. אתה לא באמת מאמין שיש משהו שמישהו כאן יכול לומר לך משהו שישכנע אותך שלא אתה גרמת לכך. אפילו אם אביא לך מאות הסברים על הסרטן ועל הסיבות לקבלתו ועל שהוא עובר בתורשה וכו' - אתה כאילו חייב שזה יטריד אותך. אני מציעה לך לפנות שוב לטיפול, אולי אצל פסיכולוג אחר אם לא הרגשת שהאחרון עזר לך ואני מבטיחה לך שאתה יכול להרגיש יותר טוב.

יוני שלום, יש סבל רב במחשבה שגרמת לאימך את מחלת הסרטן בה לקתה. יתכן אפילו שככל שמנסים לשכנע אותך בדרכים רציונליות שזה לא יתכן, אתה מתחזק בעמדתך. אני סבור שעליך להתחזק כרגע על מנת לחזק את אימך, ואת הקרובים לך. טיפול פסיכולוגי בתקופה זו יכול לסייע לך להתחזק. יתכן שהסתכלותך על הארועים שהביאו למחלת אימך תשתנה כאשר תצליח להרגיש פחות קשה עם עצמך. אנא שתף אותנו בהמשך לגבי הקורה איתך. בהצלחה, גדעון

לד"ר היקר\ה שלום ! אשמח מאוד אם תשיב לי על השאלה הבאה: אני סובל כ- 5 שנים מדיסתימיה ורק כיום בעקבות מאמרים מקצועיים ולאחר חיטוט עמוק בעברי הצלחתי להבין בודאות דיי ברורה מדוע זה קרה לי (בקצרה: רגישות יתר לביקורת חברתית במשך גיל ההתבגרות, ותחושה שאני בן-אדם שונה בעל תדמית מוזרה, למרות שיש בי נתונים מאוד איכותיים) ניסיתי 2 סוגי תרופות למשך חודשיים-שלושה, וכלום לא עזר. האם העבודה שאני חש כעת שאני מבין את מקורות הדיסתימיה יכולה לקדם את מצבי, ולגרום לי לצעוד כלפי מעלה,(ללא קשר לטיפול פסיכולוגי) ???

יוסי שלום, ההבנה האינטלקטואלית של מקורות הדיסטימיה הינה צעד חשוב בקידום מצבך אך אינה מספיקה. הצעידה כלפי מעלה הינה דרך העבודה על רגישותך לביקורת חברתית ודרך עבודה על הדמוי העצמי. הדיסטימיה אמנם החלה אי שם בעבר אך ישנם גם גורמים כיום שמתחזקים ומשמרים אותה. הבנת הגורמים הללו ועבודה עליהם תאפשר ,כך אני מקווה, את קידום מצבך. בכלליות אעיר כי טיפול פסיכולוגי אכן יכול לסייע במקרה של דיסטימיה ולעיתים טיפול תרופתי לא נותן את השנוי המיוחל בפרק זמן של חודשיים-שלושה. בברכה, גדעון

דיסתימיה היא לא מחלה קצרת מועד? 5 שנים זה כבר דיכאון קליני, לא??

ר"ר קפלן שלום, אני בת ,רווקה30. אמש ישנתיבביתו של בחור שהכרתי לפני מ"ס ימים .בערב הציע ש"נשכב" אמרתי שלא כעת אולי בהמשך.. ביקש ש"ארד לו" , אמרתי שמוקדם.. ביקש ש"אעשה לו ביד.." ועשיתי מכל הלב והנשמה -היה מבסוט היו חיבוקים , נשיקות והתמסרות מצידי עד שגמר. ואז .. חיבק ודיבר , אני מבחינתי חיכיתי לתמורה שאיחרה לבוא.כיבה את הנר ו..יאללה למיטה לישון.רמזתי אך כל רמיזותי- לשוא!! היה זה "מבחן" כדי לדעת אם יציע או לא הדדיות בתחום,נראה שמתחמק. הצעתי ללכת למחשב או לקרוא , ביקש שאשן איתו אמרתי שלא עייפה, אמרתי שאני דוגלת בהדדיות +מלאת אנדרנלין.. אך מבינה שעייף , הצטער כעבור זמן.. וביקש "לעזור לי" סרבתי כיוון שאיני רוצה בטובה.. לא התעקש . היו חיבוקים ושכנועים אך לא יותר התחשבות שלי כלפיו שמא עייף הניעה אותי לישון איתו בכ"ז אך לא מסופקת, בקושי יכולתי להרדם. בבוקר ביקש שארד לו , אמרתי מוקדם. הזכרתי שחייב לי חוב, אמר שכמובן, עד שזה בא למבחן המציאות. בפירוש לא חשוב היה לו שאגמור אלא התרכז באיבר מינו בלבד!אמרתי שיתחיל ראשון לעזור לי...חל ויכוח קטן תור מי ראשון ואני שנכוותי אמש- למדתי. ביקשתי שנעשה 69 היסס אך הסכים, ביקשתי רק 6 ואח"כ אשלים לו ל9 (וידא שאקיים). ניסה לרדת לי, בדק , נגע ובחן.. אך בעודרק ראשון בין רגלי אמר: אני לא מסוגל!מוקדם לי מידי! הציע שאעשה לו ביד, הצעתי שנוותר בכלל, (יש גבול כמה אני מוכנה לסבול..) מה דעתך על העניין ? בהתחשב שהבחור גרוש++? תמר

תמר. ברכותיי, פגשת גבר אגואיסט (מה הסיכויים, הא ?) לא נורא, עדיין לא התאהבת בו אני מקווה. יש מספיק זמן לעזוב, ולמצוא גבר אחר, נחמד יותר, מתחשב יותר ומשקיע יותר. (כן, יש גם כאלה, מניסיון !) בהצלחה רבה.

בהתחשב שרוב הזמן שבילית איתו לא היה נעים ולא נהנית מאוד ומדובר רק בהתחלה - גם אני הייתי שוקלת בריחה...

חן חן בנות על התייחסותכן אשמח לשמוע כמובן את דבר המומחה.. בתודה וכל טוב

תמר שלום, קיבלת אכן תגובות תומכות ואוהדות. גם אני דוגל בהדדיות ואני סבור שזו זכותך להדדיות במערכת יחסים בכלל ובמין בפרט. ניכווית בערב הראשון, למדת בערב השני...ובכלל נראה לי שלא חייבים להמשיך מערכות יחסים שבה את סובלת ושלא מתייחסים לצרכייך (בהנחה שמה שהיה בחלק המיני של מערכת היחסים משקף גם משהו מהחלקים האחרים של הקשר). הרבה הצלחה בהמשך, גדעון

האם מחלות כמו דכאון קליני ופוביות למיניהן יכולות לעבור בתורשה או שזה דבר נרכש? הכוונה היא האם אם שנמצאת במצב של דיכאון קליני מגיל ממאוד צעיר (עם הטבות לסירוגין בתקופות שונות של החיים) ויש לה גם בעיות נוספות מלבד הדיכאון (פחדים למיניהם וכו') יכולה להעביר את המצב לילדים (או לנכדים) שלה?

התופעות שציינת אכן עשויות לעבור מהורים לבנים ובנות. אך אין זו תורשה במובן הפשוט מכיון שלא נמצא עדיין גן ספציפי הגורם לדיכאון או לחרדות. לכן מקובל לנגדיר זאת כנטיה משפחתית ולא כתורשה.

מוסכם שהגורמים שציינת נובעים מתורשה וסביבה. כלומר, אם האם סובלת מדיכאון אך יכולה לתת לילדה תנאים כמו גירויים, חברה, ביטחון, חוויות, אהבה וחום לדוגמה, ניתן להפחית את הסיכוי להתפתחות דיכאון אצל הילד. מה שאני מנסה להגיד זה שגם לסביבה כח השפעה לא מבוטל.

אנונימי שלום. התגובות שקיבלת משקפות את מצב הידע היום לגבי העברה תורשתית מאם לבניה או לנכדיה מחלות כגון דיכאון קליני. כלומר, האפשרות שלבן תהיה מחלה דכאונית , תלויה בגורמים רבים: התורשה משני ההורים, הסביבה בה גדל, סיטואציית החיים הנוכחית בה הוא חי, גורמי סטרס נוכחיים ובעבר, גורמי תמך ועוד . בנוסף שאלת התורשה הגנטית-סביבה שהעסיקה כה רבות את החוקרים בנושאי מחלות כגון דיכאון קליני, קשה לתת לה תשובה אחידה שכן אותה אם מעבירה את השפעתה לבנה בשני הערוצים גם יחד. כאמור, יש כאן שאלות נלוות: גורמים מחסנים, גורמי תמך ומה בעצם מביא שחלק גדול מהאוכלוסיה לא חולה בדיכאון קליני למרות שישנה תורשה של מחלות נפשיות במשפחה. בברכה, גדעון

שלום למומחים אני חייבת ייעוץ מהיר כי אני מרגישה שחברתי במצוקה אני אנסה להעביר את הבעיה בקצרה . היא בקשר עם בחור נשוי כבר כמה נשים היא מאוד קשורה בו למרות שהוא שולט בה מאודד מגביל אותה בהתנהגות וביצאות שלה לא מפרגן אלה נותן להרגיש שניא לא שווה לידו ולא יודעת כלום למרות שניא משדרת לאנשים אחרים שהיא עם אישיות חזקה , הוא אלים איתה במיוחד בזמן האחרון "פיזית ומילולית" היא מודעת שצריכה לעזוב אותו אך כל הזמן אומרת לי שהיא" לא מצליחה לעשות את זה ומה תעשה בלעדיו " כי התרגלה שהוא ינהל לה את החיים , דרך אגב היא לא תלויה בו כספית כי הוא לא עוזר לה למרות מצבו הכספי הטוב יש לה מקצוע והיא עובדת אצלו ולא משתכנעת לעזוב את העבודה ולנתק הקשר , שהיא לא איתו כל הזמן משתעממת אין התעסקות אחרת בחיים חוץ מהקשר איתו . ואני החברה היחידה שיש לה . הגעתי למצב שאין בדי עוד כלים או דרך להוציא אותה מזה נא תעזרו לי אותדריכו אותי מה לעשותתת?????????????? תודה

שלום. מרגש לראות את הדאגה שלך לחברתך. היא בת מזל שיש לה חברה כמוך ! החדשות הרעות הן שאי אפשר לעזור למישהו שלא משוכנע שהוא אכן זקוק לעזרה, ושאינו רוצה בעזרתנו. לכן, ככל שתנסי לדבר איתה ולשכנע אותה שהיא אכן זקוקה לעזרה - אם היא לא מאמינה בכך אז אני חוששת שאין הרבה שתוכלי לעשות בשלב זה. הדרך הנכונה לדעתי לעזור היא להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי, אבל שוב - רק במידה והיא עצמה מאמינה שהיא זקוקה לו. בינתיים, חשוב לא פחות - תמשיכי להיות לה חברה. אל תאיימי עליה שתנטשי אותה אם לא תשמע לעצותייך, פשוט תהיי שם בשבילה כאשר תזדקק לכתף תומכת. בהצלחה

תודה אבישג על עצתך היא מתחילה להבין שאכן היא צריכה עזרה אפילו אני הצעתי לה שתלך לפסיכולוג והיא הסכימה אך פשוט אני לא יודעת בדיוק איך לעשות את זה ולמי . אני נקווה שצוות הפסיכולוגים כאן בפורום יוכלו להנחות אותי למציאת פסיכולוג . וזה בדיוק מה שאמרתי לה אתמול שאני לא אוותר לה אפילו אם היא לא תלך בעצתי אני אהיה מה שיהיה.

אני אמא לילד בן 14 בחצי, תלמיד מצויין, בן יחיד.הוא כל הזמן יושב מול המחשב ומשחק דרך INTERNET. אני הצעתי לו ללכת לעבוד בחופש הגדול ולעזור לפרנסת המשפחה, הוא ענה לי שאף ילד בכיתתו עובד שכולם נחים ומשחקים במחשב ושאנו לא חיים בעולם השלישי בו עוני. אבא שלו אמר לי לא להתייחס לדבריו ופשוט לשלוח אותו ללשכת התעסוקה, שכך ילמד להעריך מהשהוא מקבל. אנני יודעת מה לעשות. אני שואלת האם יכול להזיק לבן שלנו לעבוד בגיל כה צעיר ואם ירגיש לא רצוי או שלא מכבדים את צריכים שלו כגון: משחקים או פשוט לנוח. אודה לתשובה בהקדם.

לינה שלום, עבודה בתקופת החופש כדי שיהיה לבנך קצת כסף כיס אינה מזיקה.מפתיע, אבל היה נדמה לי שרוב הנערים מעוניינים לשלב בין פעילויות פנאי לבין עבודה. אולי הנושא מוצג באופן של מאבק כוחות ("לשלוח אותו ללשכת התעסוקה"). יתכן שאם בנך יבין שהכסף שירוויח יהיה כסף שלו, יהיה לו קל יותר לוותר על דברים אחרים ואולי הוא גם יצליח לשלב בין מנוחה ובילויים, לעבודה. בברכה, גדעון

היי אני בת 17 ונמצאת בקשר רומנטי עם גבר בן 40 נשוי שהוא גם הראשון שלי הקשר ביננו כולל גם יחסי מין האם קשר כזה יכול לגרום בעיות נפשיות לבחורה בעתיד והאם קשר כזה הוא חוקי?(בתחום יחסי מין כמובן?) תודה מראש וביי!

הי דניאלה. לשאלה שלך בחרת לתת את הכותרת: "קשר עם בחור מבוגר", אז רק תיקון קטן (אבל משמעותי) - לא מדובר בבחור מבוגר. את נמצאת בקשר עם גבר, נקודה. את בחורה צעירה, שנמצאת בקשר זוגי/מיני עם גבר מבוגר בן 40, נשוי. כבר בתוך המשפט הזה ישנם כמה גורמים בעייתיים - הפרש הגילאים בין שניכם הוא גדול, ובפרט בגילאים אלה (לו היית בת 30 זה וודאי היה פחות קריטי, אבל את עדיין בגיל ההתבגרות). מעבר לכך, מדובר באדם נשוי ולכן לא ברור כלל לאיזה כיוון הולכים היחסים האלה. בנוגע לשאלותייך (החוקיות והנזק הנפשי) - אני לא בקיאה בחוק אבל נדמה לי שעד גיל 18 את נחשבת "קטינה" ולכן היחסים המיניים עלולים להיות מוגדרים כ"בעילת קטינה" אבל שוב, אני לא בטוחה. אני פחות מודאגת מנושא החוקיות של העניין, כמו מהשאלה השניה שהעלית על הנזקים הנפשיים. אני בהחלט חושבת שאם תתאהבי בו ותיקשרי אליו (בהנחה שזה עדיין לא קרה) את חושפת את עצמך לפגיעה אפשרית, כי רוב הסיכויים שיחסים אלה לא יובילו לעתיד משותף של שניכם, אלא לשברון לב ועלבון מצידך. אני מבינה את המשיכה שיש ברומן עם גבר מבוגר, ואני משערת שההתעניינות שלו בך מחמיאה לך מאוד וזה בוודאי נעים ומחניף, אבל תנסי להסתכל על התמונה הרחבה ולראות את כל החסרונות של קשר מסוג זה, נסי להגן על עצמך ככל יכולתך מפגיעה אפשרית.

היי שירה הבעיה היא שאני מאוהבת בו מאוד ניסיתי כמה פעמים לנתק קשר אך אני חושבת עליו כל הזמן ויוזמת שוב את הקשר הוא אומנם נשוי אך אומר לי שלא אוהב את אשתו רק מכבד אותה ודואג לצרכיה האמת נראה לי שהסיבה שהתאהבתי בו היא שאבא שלי לא כל כך דואג למשפחה השיחות שלי איתו ממש סתמיות ושטחיות (עם האבא) ולאחרונה גיליתי שאני נמשכת רק לגברים שמבוגרים ממני בהרבה בקיצר אני ממש נואשת לא מצליחה להתנתק ממנו ולהפסיק לחשוב עליו כל היום

דניאלה שלום, אני מצטרף לדבריה של שירה: את בחורה צעירה, הוא גבר מבוגר. לטעמי זה קשר לא בריא. את כותבת שאת נואשת ולא מצליחה לנתק את הקשר ולכן אני סבור שזו סיבה טובה להגיע ליעוץ פסיכולוגי מקצועי. עומדות לפנייך כמה אופציות: הטובה ביותר היא לבקש טיפול בשרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגורייך (ניתן להגיע אליהם דרך יועצת ביה"ס, גם בלי שאת צריכה להסביר את הסיבה האמיתית ברצון שלך בטיפול) אפשרות נוספת: בכל ישוב גדול ישנו קו לנוער, דלת פתוחה לנוער והם יוכלו לתת יעוץ ראשוני ולהפנות לטיפול המשך. בכל מקרה, לדעתי אל תישארי לבד עם הקשר הרומנטי הזה. לגבי החוקיות: למיטב הבנתי היות ואת מעל גיל 16, אין כאן בעיה חוקית. (בהסתייגות שאני פסיכולוג ולא משפטן). את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום, אני בחור בן 28 הסובל מבעיה שמגבילה את חיי. אני חש חרדה בכל פעם שעלי להכנס למקומות או בניינים גדולים (כמו האנגר או בניין גבוה) וסגורים (ללא פתחי יציאה מרובים). בכדי להבהיר אתן דוגמאות: שדה התעופה החדש הוא משימה בלתי אפשרית עבורי, וכן גם בניין "איקאה" וסופרים גדולים. גם קניון עזריאלי אימתני ואיני יכול לבקר בבניין בן מעל 6 קומות. התופעה הופיעה לראשונה בגיל 16 ומאז היא מחריפה והפכה את החרדה ליומיומית. הסימנים המופיעים במצב זה הנם סימני חרדה נפוצים (זיעה, דופק מהיר, קשיי נשימה ותחושה כללית של אובדן שליטה). השערתי היא כי הגורם לכך הוא תופעת התעלפויות שפקדה אותי עד גיל 6 מספר פעמים ובאחת הפעמים התעוררתי בפתח דלת הבית לשם נלקחתי ע"י הורי כדי לנשום אויר צח (אולי זוהי אחת הסיבות לכך שאני זקוק לפתחים או למקומות מילוט). בין גיל 6 לגיל 13 לא היו בעיות מיוחדות, ומגיל 13 התחלתי להרגיש תחושת אי נוחות במקומות הנ"ל. ברצוני לציין כי אני מחשיב עצמי בחור בטוח בעצמו, הישגי ושואף להצלחה. הבעיה מטרידה אותי מאוד ומגבילה את חיי ואפשרויות הקידום המקצועי שלי בצורה ניכרת. ברצוני למצוא פתרון לבעיה באופן יחסית מהר. אני מעוניין להגיע אל המטפל הטוב ביותר בתחום ולכן אבקש את עצתך לגבי שיטת הטיפול המומלצת ושמות מטפלים מומלצים בתחום. המון תודות, עידו

עידו שלום, יתכן שאתה סובל מ"התקפי פניקה עם אגורפוביה", שזה שייך לתחום הפרעות החרדה. כמובן שאת האבחנה המדוייקת צריך לעשות הפסיכולוג המטפל. הטיפול המומלץ הינו קוגנטיבי התנהגותי. בד"כ טיפול שעוסק בחשיפה הדרגתית לגורמי החרדה ובכך מאפשר התרגלות ורגיעה במקומות שעד עתה היו גורמי חרדה. לא טיפול מורכב מידי או ארוך מידי. יתכן שתרצה לשלב אח"כ גם טיפול דינמי העוסק בהבנה עמוקה יותר של מקורות החרדה. בהיבט ההפנייתי: אני נוהג להפנות למקומות הציבוריים, כגון קופות חולים, תחנות לבריאות הנפש, שרותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. אין צורך למשוך את הבעיה הזו לא מטופלת: היא מטרידה, פוגעת באיכות החיים וניתנת לטיפול. בהצלחה, גדעון

היי עידו, גם אני סובלת מסוג של חרדה שכזו... איזה סבל להתמודד עם ביניינים גדולים ומסובכים. הפחד הזה להישאר תקוע בפנים ולא להצליח לצאת (או לנשום). אני מבינה לחלוטין את מה שאתה עובר. להלן המלצתי: טיפול בעזרת כדורים שיפחיתו את עוצמת החרדה הגופנית, וכך כשתיכנס למקומות שכאלה ולפתע לא תרגיש את הסממנים הגופניים (המלחיצים בפני עצמם) תוכל להתמודד עם הפחד טוב יותר (וכמובן בעזרת טיפול פסיכולוגי לפי המלצת הדוקטור...). שיהיה בהצלחה!

ברצוני לדעת האם אתה יכול להפנותי לאיש מקצוע טוב המטפל בבעיות פסיכוסומטיות הבאות לידי ביטוי במצוקה נשימתית, עייפות ועוד?

אתה צריך פסיכולוג מותק. יש בפורום שלושה מנהלים וכל אחד מהם מומחה לעניין - אולי תפנה אליהם במייל האישי...

יעקב שלום, טיפול פסיכולוגי אתה יכול לקבל או דרך קופות החולים או דרך תחנות לבריאות הנפש באזור מגוריך או דרך שרותי היעוץ הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. כל אלו הינם שרותים ציבוריים ועלות הטיפול הינה סבירה יחסית. אתה תעבור שם תהליך ראשוני של אינטייק - ברור הבעיה ובהתאם לכך תופנה לטיפול. בכל מקרה של בעיה המשלבת מופע פיסי, כגון בעיות פסיכוסומטיות, עייפות , קוצר נשימה ודומיהן הייתי ממליץ לך לעבור ברור ראשוני אצל רופא המשפחה, לפני תחילת התהליך הפסיכולוגי. (סביר שאתה תשמע את זה גם בפגישה הראשונית אצל הפסיכולוג, שירצה להיות בטוח שנשללו האופציות הגופניות לתופעות הסימפטומטיות ). בברכה, גדעון

היי אני סובלת מחרדות כלליות והתקפי חרדה כבר למעלה מ8 שנים , מטופלת בתרופות שלצערי לא עושות את כל העבודה , התחלתי בטיפול קוגנטיבי לפני כחודשיים (כבר 12 פגישות) , אומנם אני מרגישה איזהשהוא שיפור קל , בעיקר בתפקוד , ואולם המצב עדיין לא ממש מזהיר , יש לי בערך יום אחד טוב יותר ויום אחד רע ומייאש , אני די מיואשת , חשבתי שטיפול קוגנטיבי הוא קצר מועד והסימפטומים הפיזים שלי אמורים להחלש מאד , ועדיין הם תוקפים אותי מרבית שעות היום , (ישנם אומנם ימים שהם נחלשים ), האם לדעתכם אני בדרך הנכונה , או שגם טיפול זה לא מתאים לי? בברכה גלית

אני אישית סבלתי רבות מחרדות ומהתקפי חרדה ודווקא הלכתי על טיפול דינאמי. אני לא חסידה גדולה של הטיפול ההתנהגותי, אני חושבת שיש לטפל בתשתית של הנפש, למצוא את מקור החרדות, להפחית את גורם הלחץ ומה שמתחת ולאו דווקא את ההתנהגות באותו רגע. הטיפול עוזר לי מאוד ואני כבר ללא התקפי חרדה, רק עם חרדות אחרות שיש לי דרכים להתמודד איתם הרבה יותר מפעם. דברי עם המטפל שלך, בטאי את כל תיסכולייך ושאלי אותו מה דעתו. בהצלחה ותרגישי טוב..

גלית שלום, בספרות העוסקת בהפרעות חרדה מקובל השילוב של טיפול התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי כשילוב היעיל ביותר. אני סבור שלעיתים קרובות יש חשיבות לעבור לטיפול דינמי לאחר הטכניקות ההתנהגותיות כדי לברר יותר לעומק את הסיבות לחרדות ולטפל בעצמך באופן מעמיק יותר. דברי על כך עם המטפל שלך גם כדי להבין ממנו לגבי מימד הזמן בטיפול הקוגנטיבי . בהצלחה, גדעון

כיצד ניתן להתגבר על חרדה חברתית - קושי ליצור קשרים עם אנשים, לפתח שיחות? האם יש אפשרות להשתמש בתרופה טבעית? שניתן לרכוש באופן פרטי ללא מרשם רופא.

טל שלום, חרדה חברתית ניתנת לטיפול באמצעות שיחות (הן טיפול התנהגותי או טיפול דינמי להבנת הסיבות העמוקות יותר של החרדה. אפשרי גם טיפול קבוצתי, להגברת המיומנות הביןאישית) כל זאת ניתן לעשות בשילוב עם טיפול תרופתי. תרופות טבעיות לכך אינן מוכרות לי. בברכה, גדעון

שלום לכם, אני זקוק להמלצה על פסיכולוג אמפתי וחכם עם שכל ישר, רצוי אקזיסטנציאלי. שיסיע לי ויעזור לי להרגיש טוב ולא יעשה לי שחור. אם למישהו יש נסיון טוב - אשמח לקבל המלצה ממש חשוב לי בתודה מראש אהרון

פסיכולוג הפורום (ד"ר אורן קפלן) מוכר לי אישית (טיפולית) ואני ממליצה עליו בחום. פנה אליו במייל האישי.

שלום לכולם שמי אלון אני תאמת קצת מבולבל בשל היותי אדם שעושה דברים ואחראי מאוד דומיננטי וחזק ופתאום יש לי מעין פנטזיה לא מובנת שאני רוצה שנשים יהיו לי למלכות ואני יהיה עבדם וישרת אותן דבר שלא יוכל להתממש כי אני בעד שוויון תאמת ואם כבר אז אני זה שאומר ולא מקבל פקודות וזה מפריע לי לנהל חיי יום יום רגילים חשבתי לנסות זאת אבל לא מסוגל פשוט ? אולי תמצא תפתרונות עבורי אשמח לכל עזרה בברכה אלון

אתה רוצה להסביר למה אתה מתכוון? אתה מדבר על המובן המיני של העניין או במובן הזוגי?

אלון שלום, אתה מתאר פער בין ההתנהגות היומיומית שלך כאדם דומיננטי לבין פנטזיה להתנהגות כנועה. פער שמפריע לך לדעת מי אתה, מה אתה רוצה ואיך להתנהג. יתכן שישנן גם שאלות נוספות : האם לממש את הפנטזיה הזו? איך? מה זה אומר עלי? איך להגבר על הבלבול? נראה לי שלא תוכל לקבל תשובות משביעות רצון דרך האינטרנט לשאלות אלו והייתי ממליץ לך לשקול טיפול פסיכולוגי , שיוכל לתת לך אפשרות לברר את השאלות הללו באופן מעמיק יותר. בברכה, גדעון

שלום לכולם! אספר לכם קצת על יחסיי עם החברה שעזבה אותי... לפני 3 וחצי חודשים חברתי נפרדה ממני.היא טוענת שהסיבה לכך היא מפני שמרוב שהיא כל כך אהבה אותי היא לא רצתה לעשות כלום חוץ מלהיות איתי וזה פשוט שבר אותה.היא היתה רק סביבי,חייה היו מנוהלים סביבי בלבד,היא לא רצתה לעשות שום דבר אחר אלא רק להיות איתי,וכשהיא לא איתי אז לדבר איתי בטלפון.היא הגיעה למצבים שהיא היתה מוותרת על לעשות דברים בשבילה כמו לאכול,להתקלח,לבלות עם המשפחה שלה והכל בכדי להיות איתי.חשוב לי להדגיש שאני לא ביקשתי שתוותר על חייה בשבילי,להפך,אני אפילו גיניתי זאת מאוד ותמיד האצתי בה שהיא חייבת להעסיק עצמה ולמצוא תחביבים!היא היתה מתקשרת אליי כל חצי שעה,היא ממש אהבה אותי ואני אותה,המון.ממש אהבתי אותה.היה לנו טוב ביחד.קנינו דברים אחד לשני,דאגנו ובמשך כל הקשר(9 חודשים) מעולם לא התווכחנו.היינו מאושרים,עשינו דברים וכו'.היא האהבה הראשונה שלי ואני הראשונה שלה.סיבה נוספת לפרידה היא שהיא טוענת שאמא שלה מתחה ביקורת על איך שהיא מנהלת את הקשר שלנו,היא טוענת שכמעט במשך כל הקשר היא התווכחה איתה אך איך שהקשר מתנהל ושזה פשוט שבר אותה.היא טוענת שאני הייתי חבר מצויין ושהיא אוהבת אותי ושנתתי לה המון ושהיא לא תשכח אותי לעולם.היא מדגישה שהפרידה לא בגללי אלא בגלל הווכוחים עם אמה ועם איך שהיא מנהלת את החיים שלה.היא טוענת שהיא עדיין ילדה ולא יודעת לשלב חבר בקשר.טוענת שהיא צריכה להתבגר.בכל מקרה ביום בהיר אחד היא שלחה לי הודעה שהיא צריכה להיות לבד.זה נפל עליי כמו פצצה במשקל של טון...לא ידעתי מה לעשות?למה?איך?מה עשיתי?לא היו לכך שום סימנים מקדימים,לא רבנו לפני זה,רק אהבנו,באמת!לא ידעתי איך לעכל את זה,אני כבר תיכננתי לטייל איתה בעולם,היו לי חלומות איתה ביחד והכל פשוט התמוטט בשנייה,ואני אפילו לא אשם בכך,זה ממש כאב לי כי בנינו משהו טוב והיא רצתה להיפרד בגלל משהו שלא קשור אליי,לא בגלל שלא הייתי טוב,אלא בגלל שהיא לא מצליחה לנהל את חייה.למה זה מגיע לי?מה אני אשם בזה?היא אפילו תמיד אמרה שאני לא אשם!שהייתי חבר טוב!אני דימיינתי עצמי חיי רק איתה,רציתי להיות מחוייב רק לה,לא רציתי אף אחת אחרת,הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל אם צריך.היא מילאה את חיי באושר,לא רציתי אף אחת אחרת אלא רק אותה.בחודש הראשון ניסיתי להבין מדוע היא עושה זאת,כל הזמן ניסיתי לשכנע אותה ולהסביר לה שלא זורקים משהו טוב לפח כי לא בכל יום מוצאים משהו כזה ושאני לא הבעיה ושאני כאן בשבילה ושאנו נעבור זאת ביחד אבל זה לא עזר,זה הוביל רק לוויכוחים מיותרים,אבל פשוט לא ידעתי איך לעכל את הפרידה,כי מעולם לא חשבתי שניפרד.אהבנו המון!!!מעולם לא רבנו אבל בחודש הזה התווכחנו כל כך הרבה.לאחר מכן בחודשיים הבאים היו מצבים שעשינו פסק זמן לשבוע-שבועיים והחלטנו שאנו רוצים להשאר בקשר כי אנחנו חשובים אחד לשני.ניסינו,זה היה קשה כי היא משכה לכיוון חברי ואני לכיוון רומנטי.היו לנו רצונות שונים,זה ממש כאב לי.בכיתי המון(גם לפניה),3 חודשים הייתי בדכאון,לא אכלתי,לא ישנתי,בעבודה הייתי מדוכא,חשבתי רק עליה,היא לא יצאה לי מהראש.אני פשוט אוהב אותה,מודה וגאה בזה!אומנם עכשיו אני כבר מצליח לחיות בלעדיה ולמלא את הריק בחברים וכו',וכן כבר השלמתי עם הפרידה,אבל זה לא זה בלעדיה.כרגע אנחנו בקשר למרות שאיבדנו חלק מאוד חשוב בינינו.התווכחנו המון.אבל שנינו עדיין חשובים אחד לשני.בסופי שבוע למשל אני תוהה מה היא עושה ועם מי היא יוצאת וזה ממש כואב שהיא מבלה בחברת אחרים ולא איתי,אני כבר לא שיקול בעיניה.מפחד שהיא תפגוש מישהו במקומי כי אני עדיין אוהב אותה.יוצא לי לחלום עליה בלילה לפעמים.אני ממש אוהב אותה,שלא תבינו לא נכון,אני לא אובססיבי אליה,אני לא מציק לה ומתקשר אליה כל שנייה כמו נודניק.לא אני לא כזה.אבל אני מת שהיא תחזור אלי,זו הבקשה הכי גדולה שלי!זה הדבר שיעשה אותי הכי מאושר.בבקשה עיזרו לי,יעצו לי,מניסיונכם,כיצד ניתן לגרום לה לחזור אלי?אני עדיין חשוב לה ואני לא הסיבה שנפרדנו.אני מבקש בכל לשון של בקשה,האם ישנה דרך עובדת שאתם מכירים שיכולה לגרום לה להתחרט ולרצות לחזור אלי?משהו פרקטי ויעיל שניתן לעשות?כמו להתנהג בצורה מסויימת,לאמר משהו מסויים,משהו?עזרו לי...

כל כך מבינה לליבך,,, חווה באופן דומה פרידה

אמיר שלום, (אני כתבתי לך תגובה בפורום השני,אך בשל בעיות טכניות כנראה שהיא לא הגיעה עדיין). הדבר העיקרי שרציתי לומר לך, הוא שלפי מה שנראה לי, אם תיתן לחברתך מעט חופש ומרחב להיות לבד ו/או עם אחרים, יכול להיות שתוך זמן קצר היא תראה את הדברים בצורה שונה,ואולי בעצמה תיזום את החזרה אליך,ואז תדע שהיא מרצונה החופשי חזרה אליך ולא מתוך לחץ או אילוצים.{אך כמובן שזו דעתי הפרטית,ואתה תבחר אם לקבל אותה או לא}. בהצלחה ע.

אמיר שלום, אשמח אם תעדכן אותנו . להת' ע.

שלום ע. תודה לך על התעניינותך.אני מקווה שהפתרון שהצעת יעזור. תודה לך,אשתדל לעדכן אותך בהמשך!

אמיר שלום, קשים עד מאוד יסורי האהבה ! אתה מתאר בצורה כל כך כנה את תחושותיך ואת הכאב הנפשי. לוקח הרבה זמן להתגבר על כאב הפרידה ואובדן הקשר, ואפילו עכשיו לאחר שלושה חודשים אתה ממשיך להרגיש את הכאב וזה סביר ונורמלי. קיבלת תגובות מנחמות ותומכות ולצערי הפסיכולוגיה עדיין לא יודעת את התשובה איך להמשיך ולגרום למי שאהבה נפשך לחזור להיות איתך ולאהוב אותך ולהחזיר את הגלגל לאחור. עצתי היא לנסות לתת לה מרחב וזמן. יתכן שההישאבות לתוך הקשר יחד עם הלחץ מאמא שלה, יצרו תחושה שהיא זקוקה לזמן עם עצמה, כדי לשלב קשר אך הפעם בלי לאבד את עצמה. יתכן שהזמן שתתן לה יצור מחדש את הגעגועים ועמם את הרצון לחדש את הקשר והפעם ממקום בוגר יותר. בברכה, גדעון

שלום רב, אני בחורה בת 29, רווקה ללא מקצוע מוגדר ועדיין גרה עם אמא. לאחרונה עברתי קורס שלומדים בו המון פסיכולוגיה ובעקבות הקורס הזה למדתי המון על עצמי ועל הבעיות שלי בעיקר על העובדה שיש לי חשש גדול לעזוב את הבית, במיוחד את אמא ונמנעת מזוגיות בשל כך. חשוב לציין שאני בחורה נאה מאוד עם אינטלגנציה גבוהה מאוד אך עדיין הדימוי העצמי שלי מאוד נמוך. עד לפני למעלה משנה היתה לי זוגיות עם גבר שבזמנו היה נשוי ובמשך היותי איתו כבר התגרש אך היום בדיעבד אני יודעת שזוגיות זו מלכתחילה לא יכלה להתממש כיוון שבאיזה שהוא מקום ידעתי שזה לא ניתן למימוש וזה נוח לי, כך לא אצטרך לעזוב את הבית ואת אמא. אימי בת 72 (אימי הביאה אותי בגיל מאוחר יחסית בגיל 42), אשה יחסית בריאה אך הגיל מתחיל להראות אותותיו ולאחרונה אני מתקשה להירדם מהמחשבות שחלילה יקרה לה משהו ואיך אתמודד עם כך. אני כבר כמעט שנתיים ללא זוגיות בכלל, התרגלתי להיות לבד, ובכלל להיות עם זוגיות זה מחשבה מוזרה בעניי מרוב שהתרגלתי ללבד. החלום של אמא הוא לראות אותי נשואה עם ילדים (יש לי אחים גדולים ממני שנשואים), וזה היה גם החלום שלי עד שהתיאשתי מכך. אני כמעט ולא יוצאת לבלות רק במקרה וחברים מזמינים אותי פעם בכמה חודשים (אני גם לא ניידת מבחינת רכב וזה מקשה עליי) היציאות היחידות שלי הם לעבודה או לקורסי העשרה שאני לוקחת לעצמי.אני לא מתאמצת למצוא זוגיות ואני כיום כבר לא מסוגלת לחשוב על המושג בליינד דייט (מרוב שבעבר יצאתי למעל 100 כאלו והבנתי שזה לא בשבילי) אני היום פשוט חיה את מעגל השגרה שלי מתוך תקווה שהזוגיות תצוץ יום אחד לבד בלי שאתאמץ ותצמח מתוך בסיס ידידותי של חברות אמיתית אך בתוך תוכי אני מרגישה שאני לא בסדר, שאני פוחדת שזה לא יקרה ואשאר לבד,שזה שנוח לי להיות ללא זוגיות זה לא בסדר ואלוהים יודע כמה אני באמת רוצה להתחתן אך התייאשתי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין איך יוצאים מהמעגל הזה? אודה לך על חוות דעתך

שלום, את מתארת קונפליקט בין בניית זוגיות בוגרת וחיים עצמאיים, לבין החיים המשותפים עם אמא והרגשות העזים שיש לך כלפיה. נדמה לי שאת יודעת בעצמך לאיזה כיוון החיים מובילים... אך יש לך עוד צורך לעבד את הנושא לעומקו. מה דעתך בנוגע לטיפול פסיכולוגי דינמי? בטיפול תוכלי לחשוב על הקשר המיוחד שלך עם אמך, על תחושותייך לגבי נפרדות ממנה ועוד, ואני חושבת שתהני מכך מאוד. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, קוראים לי רותם אני בן 20 ומשרת בצה"ל קרוב לשנה. במשך כל חיי סבלתי מבעיה נפשית שנגרמה לדעתי מתהליך גנטי לקוי או לחלופין מתהליך נרכש במהלך חיי. מאז גיל 13 גיליתי כי אני נמשך למין הגברי ואין לי כלל משיכה לנשים, אני הומו וידועה לי העובדה כבר 7 שנים, גם במשך ילדותי נמצאו בי סממנים נשיים המעידים על הנפש ההפוכה למין שלי ועל כך אני בטוח בהחלט. לאור העובדה כי קיימת בי אישיות אחרת אני סבלתי וממשיך לסבול מיחס שונה ומשפיל מצד הסביבה, מדיכאון קליני עמוק ביותר ומהתקפות המתפרצות מתוך דיכאון זה. כל הסימנים המעידים על דיכאון קליני באים לידי ביטוי באורח חיי והדבר הולך ומחמיר עם הזמן. כשלמדתי בחטיבת הביניים היו לי חששות עמוקים מהדבר ואף קרה לי מקרה מאוד מצער שגבר לקח אותי לשירותים והתחיל לבצע בי מעשים מגונים. כשהגעתי לתיכון המשיך הדיכאון להחמיר ככל שההתאהבתי בגבר מסויים יותר ויותר. הדיכאון התבטא בחוסר שינה בלילות או לחלופין שינה מרובה כדי לשכוח מהמציאות העגומה שלי, חוסר תיאבון, מחשבות אובדניות,הזנחת הלימודים, עבודות ועוד...כשהגעתי לצבא פחדתי נורא מהיחס שאקבל שם. הגעתי לצבא במחשבה שבשלב זה של החיים אני הולך לגמור-בצבא אני כבר לא אחיה יותר. אך ממעט השמחה שארבה לי הפחד מהגיוס חלף עם השיבוץ בבקו"מ ועד היום. היום אני שמח לשרת, אך עדיין קיימים בי תיסכולים ובעיות רציניות של הזנחת הדברים החשובים לי בחיים, חוסר ביטוי מיני, המחסור באהבה והפחד הנוראי של היציאה מהארון (עד היום במשך 7 שנים לא יצאתי מהארון) אני לא מסוגל לעשות את זה בשל היחס של הוריי לנושא, החברה שתשפיל אותי מעובדה זאת וכל מה שכרוך בכך. עוד עובדה שקשה לי לוותר עליה היא הדת- אני בחור שומר מסורת, הדבר מבטא דילמה בעלת ניגוד חריף- היציאה מהארון מול דת האוסרת בכל תוקף התהוותם של זוגות חד מיניים וחייהם המשותפים. אשמח אם תעזרו לי למצוא את עתידי מכיוון שכבר מעכשיו אני בטוח בכך שלא אקים לעולם משפחה, בית עם ילדים כמו אדם נורמאלי, לעולם לא אחיה בסביבה רגילה ולעולם לא אגשים את שאיפותיי מחיי הזוגיות שלי. תודה רותם.

הי רותם, אתה כותב על תסכולים ודכאון וקשיים ובעיות אידיאולוגיות ופחד מהסביבה והחברה ונראה לי שצריך לעשות הרבה סדר בבאלאגן ואין דרך טובה יותר מאשר טיפול פסיכולוגי. צריך להגיע לשלב בו אתה מקבל את עצמך ואת נטיותיך, וכשזה יקרה יהיה לך קל יותר גם עם עצמך, גם עם החברה, הסביבה, וגם עם ענייני הדת. צריך לעבד את כל התקופה הזאת שכוללת את המקרה המצער ואת שאר השנים בהם לא יכולת לבטא את מה שעובר עלייך ואת קשייך בפני אף אחד, בפרט הורייך. וכמובן יש לטפל בדיכאון שנגרם כתוצאה מהכל. אני אישית יצאתי מהארון עוד בתיכון. היום אני מצטערת שלא חיכיתי עד אחרי הצבא כי הדבר גרם לי סבל רב. זה קרה לפני 10 שנים ואז זה היה הרבה פחות מקובל מהיום. הטרידו אותי לא רק הוריי והתלמידים האחרים שאינם חבריי אלא גם המורים וכל מי שסביב. היום אני עצמאית, אינני משויכת לאף מסגרת (בי"ס,צבא) ואף אחד לא יכול להזיק לי ולכן אני מבינה את אי יציאתך מהארון וחושבת שבעזרת טיפול תוכל להרגיש דברים אחרת ולהיות מוכן יותר לזמן שבו ן תחליט לצאת מהארון. לגבי הדת, גם בי עלו מחשבות שהייתי בתיכון אך בסופו של דבר החלטתי שאם אלוהים יצר אותי כך, סימן שהוא רוצה שאהיה כזו ולן אין הוא יכול לבוא בתלונות.... אולי לא תוכל / תרצה /תבחר לגור בסביבה דתית עקב כך - אבל כשתהיה שלם עם עצמך ועם בחירתך- אתה תוכל לחיות עם עצמך יופי.לפי מה שאתה מתאר לא צריך נטייה גנטית בכדי להיכנס לדיכאון, נראה שהשנים האחרונות היו מספיק קשות לך בכדי שתפתח אחד כזה, אבל הכל פתיר וניתן לטיפול, בעיקר כשזה נהיה גרוע יותר ומתווספות מחשבות אובדניות. אני מאחלת לך שתיכנס לתהליך טיפולי מהר ככל האפשר (אני גם הייתי בטיפול פסיכולוגי בזמן שירותי הצבאי) ושתרגיש טוב ושיהיו לך חיים נפלאים. קלרי

היי קלרי, אני מודה לך מאוד על התגובה להודעה. רק אם תוכלי לענות לי על כמה שאלות אני אשמח. קודם כל בקשר לטיפול פסיכולוגי בזמן השירות- חייל הסובל מפגיעה נפשית רשאי לפנות אל קצין בריאות הנפש ולמוקדי סיוע אחרים הנוגעים בדבר, אך למיטב ידיעתי, כל פגישה עם פסיכולוג בזמן השירות משפיעה על תפקיד החייל בצבא ויותר מזה התוצאה של הפגישה יכולה ליצור מגבלות של תעסוקה אחרי הצבא. אני נורא מפחד לפנות לסיוע בצבא, אך מנגד אני יודע שאני חייב. אמרת שכרגע את בחורה עצמאית אז אני מאמין שאת יכולה לענות על השאלות: מדוע אדם שסובל מבעיה נפשית צריך להיות מוגבל במקומות עבודה? ומה הוא צריך לעשות כדי לא להפגע מזה? אני יודע שהדרך הטובה היא ללכת לפסיכולוג ומצד שני אני גם מפחד שזה לא יעזור ושאף פעם אני לא אתקדם בחיים באף תחום. שאיפותיי בעבר היו כ"כ רבות וכעת הן מתמוססות מול עיני. אני רוצה להגשים גם דברים שאוכל בתור גיי אבל ישנם דברים החוסמים אותי כמו היחס של הסביבה שמוריד לי את הבטחון להגשים הרבה מאוד דברים. אם תוכלי בבקשה לצרף להודעה הבאה איזה שהם מוקדי סיוע מומלצים שאת מכירה או שפנית אליהם זה יעזור לי מאוד תודה על ההקשבה רותם.

שלום רותם, אני מאוד מסכימה עם התשובה של קלרי, בנוגע לחשיבות הפנייה לעזרה. יש מספרנושאים שאתה צריך לברר לעצמך, וכדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע. לצבא יש אנשי מקצוע מצויינים בתפקיד של קבני"ם בדיוק בשביל זה - כדי לסייע לחיילים שזקוקים לייעוץ ותמיכה. נשמח אם תמשיך לעדכן אותנו בפורום על התקדמותך בטיפול ובחיים... אורנה ראובן-מגריל

האם אני אמורה לטפל בזה? או שזה חלק מהאישיות?

אם זה מטריד אותך כנראה שיש מקום לשיפור... במה זה בא לידי ביטוי? איך את מגדירה מיזנטרופיות?

שלום, מיזנתרופיה (לטובת הקוראים האחרים) מוגדרת כשנאת גברים, או באופן כללי יותר שנאת בני אדם. אנא כתבי ביתר פירוט במה את חווה את עצמך כמיזנתרופית, על מנת שאוכל להתייחס ברמה האישית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ובכן, לא ידעתי שמיזנתרופיה זו שנאת גברים. זה לא מפריע לי במיוחד, אבל זה מוזר שזה הגיע למצב הזה. פעם הייתי אדם מאוד חברותי וידעתי לשמור על קשרי ידידות, הייתי סוג של "חיית מסיבות" ותמיד עניין אותי להכיר אנשים אחרים. בשנים האחרונות זה לא ככה, אני לא אוהבת יותר ללכת למסיבות ו"להתחכך" בקהל, תמיד זה מעצבן אותי להיות בחברת אנשים שאני לא מכירה. אני בת 23 עכשיו, ככה שזה מוזר לי שזה ככה, משום שאני יודעת שאולי עם השנים ככל שמתבגרים אז "מאבדים את זה", ז"א נרגעים קצת וכולי. אבל מצד שני, הרבה אנשים בגילי הם יותר חברותיים ממני ככה שאני מרגישה שאולי זה קשור למשהו אחר. דווקא אני מקבלת הרבה הזמנות למסיבות אבל זה פשוט לא מעניין אותי יותר. הביטחון העצמי שלי גם פחת הרבה יותר ואני די ביישנית עכשיו. בשנים שקדמו לזה, ידעתי לקדם את עצמי מבחינת העיסוק שלי ומבחינת בן אדם הרבה יותר טוב מאשר עכשיו, עכשיו אני מרגישה רק שאני רוצה שיניחו לי. גם מעדל החברים שלי הצטמצם, ניתקתי קשר עם הרבה אנשים ונשארו לי רק מעט מאוד חברים טובים. אפשר לומר שאולי יש לי 2-3 חברים שאני מדברת איתם על בסיס קבוע, אבל גם זה בקושי. עדיין יוצא לי להכיר אנשים, ובהתחלה ההתלהבות גדולה ואני מראה להם שאני מעוניינת ביצירת קשר אבל זה עובר גם מהר מאוד וכעבור יום-יומיים אני גם לא מחזירה טלפונים ודי "עוזבת" אותם. יש גם אנשים שניתקו איתי קשר על בסיס העובדה ש"לא איכפת לי מהם" ושהם חושבים (וכנראה גם צודקים) שאני לא מעוניינת להגיע למפגשים החברתיים שלהם. באופן כללי אני אדם שמאוד רגיל להיות לבד ואני מניחה שאני אוהבת את זה ככה. גם בקשרים זוגיים אני מוצאת את עצמי מעדיפה להיות יותר לבד מאשר בזוג. אני מעדיפה להיות עם עצמי ולא להיות עם עוד מישהו. חשבתי שזה קשור למצב רוח או אולי לבן זוג אבל זו רוטינה שחוזרת על עצמה עם עוד בני זוג שהיו. אני מרגישה מאוד לא נוח במפגשים חברתיים, פעם חשבתי שאני אדם מאוד מעניין אבל התחוור לי לגלות עם הזמן שזה לא ככה. אולי עם השנים ככל שנושאי השיחה התרחבו פתאום ראיתי שאין לי מה לומר או להשתתף בשיחות. תמיד הייתי מאוד מרוכזת בעצמי ובבעיות שלי ואני חושבת שבאיזה שהוא אופן נתתי לבעיות שלי להשתלט עלי ככה שאין לי מה לחלוק עם אנשים יותר מאשר הבעיות של עצמי. אין על מה לדבר בין אם זה על ספרים/סרטים/חווית וכן הלאה ואני חושבת שאולי זו הסיבה להתרחקות שלי מהחברה, אני אוהבת להתחבר לאנשים חכמים מעל הממוצע אבל בסופו של דבר נהנית יותר להקשיב להם מאשר לפצות פה. אני מרגישה שאולי אם אני אדבר אני רק אצדיק את המשפט "סייג לחוכמה - שתיקה". אני מבינה עכשיו שזה אולי הפחד הגדול יותר שלי, משום שאני לא מוצאת את עצמי בחברת אנשים לא משכילים ותמיד מחפשת בני זוג משכילים מאוד אבל מצד שני אני מפחדת שיחשבו שאני טיפשה. אני יודעת שאני אדם אינטילגנטי, אבל אין לכך שום קשר לידע כללי. אני מרגישה שאין לי כוח לשום דבר, לא להכיר אנשים לא ללמוד דבר חדש ובנוסף לכל זה, אני שוכחת דברים מאוד מהר. אני שוכחת דברים שקושרים לידע בסיסי וכללי, דברים שאהבתי פעם - אני לא זוכרת אותם יותר. אני שוכחת שמות של אנשים ואני מרגישה שלעיתים פשוט אין לי כוח (כמו כוח פיזי) לזכור אותם. אני מרגישה שאין לי את הכוח השכלי (זה נשמע נורא) לעשות את זה. אני דווקא כן לומדת משהו בתור סטודנטית אבל אני שוכחת הכל ואין לי כוח ללמוד למבחנים אפילו. קניתי לעצמי כל מיני ספרים שלא קראתי בכלל והם שוכבים ומעלים אבק. חשבתי להרשם לכל מיני חוגים אבל גם אין לי כוח ללכת אליהם. אני מרגישה שאני מסוג האנשים שרק מדברים - אבל לא עושים שום דבר. אני מרגישה מאוד ריקנית. קלטתי את זה כשהכרתי בחור וכשדיברנו, אחרי ששוב שפכתי בפניו את הבעיות שלי (ולא התכוונתי בכלל לעשות את זה אבל לא היה דבר אחר לומר) פתאום לא היה לי על מה לדבר ואח"כ הבנתי שהוא חושב שאני די סתומה. אני מרגישה שאנשים הם יצורים רעים שרק מזיקים לי אישית מאשר מועילים לי. אני חושבת שגם קצת הרסתי לעצמי קשרי עבודה בשל העובדה שאני מתרחקת מאנשים ולא מקיימת הבטחות. הרבה אנשים אמרו לי שאני אדם אינטרסנטי שפונה אליהם רק כשאני צריכה משהו - בין אם זו אוזן קשבת או דברים אחרים. אפילו החברה הכי טובה שלי אמרה לי את זה פעם ולמרות שניסיתי לשפר את עצמי זה עדיין לא ממש עזר. באשר לעניין האחר - שנאת גברים ובכן, למרות שחשבתי שמיזנטרופיה זו שנאת אדם, אני מרגישה גם שאני שונאת גברים... אני תמיד מרגישה שהם לא באמת רוצים אותי כבנאדם ולא באמת מעוניינים לדבר איתי אלא רק רוצים אותי רק במישור המיני. הרבה בחורים מוצאים בי בחורה של "סטוץ" מאשר קשר אמיתי. ואפילו כשהם אומרים שזה לא ככה, אני מרגישה שזה כן ככה. הרבה בחורים שיצאתי איתם התגלו כחארות (סליחה על הביטוי) - הם התנהגו לא יפה, בילדותיות, לא היו רציניים או שהיו להם הרבה מאוד בעיות והם לא רצו לפתור אותן. אני בחורה שנראית טוב מאוד ואני יודעת שאולי זו אמורה להיות מחמאה שהם כן נמשכים אלי, אבל אני איכשהוא מרגישה עד כמה שזה שטחי ולא אמיתי. לסיכום, אני חושבת שאני אדם מאוד בודד ואני חושבת שאני לא באמת רוצה לפתור את זה. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני לבד ואין לי את הכוח להשקיע בכוחות האלה. אני לא חושבת שאני רוצה לפתור את זה, אולי זו בריחה אבל אני חושבת שזה לא ככה. אני חושבת שפשוט מאוד התרגלתי להיות עם עצמי, מגיל מאוד צעיר האמת היא שפשוט אהבתי להיות לבד. אז האם כל זה אמור להפתר? או שאם אני לא מעוניינת לפתור את זה, האם אני כן אמורה? תודה.

שלום, אני בתחילתו של טיפול פסיכולוגי (עברתי עד עכשיו חמישה טיפולים), ובמפגש האחרון דיברתי עם הפסיכולוגית על נושא מסויים, נושא שכשחשבתי עליו לבדי בכיתי כי הוא גרם לי כאב רב, אולם בפגישה עם המטפלת, למרות שחשבתי שברגע שאני אתחיל לדבר על הנושא הזה אני ממש אבכה ונורא יכאב לי, יצא שדיברתי בצורה מאד אינפורמטיבית, בלי טיפת רגש. וגם אמרתי את זה למטפלת, והיא צדקה כשאמרה שזה נושא שצריך לטפל בו- מעין ניתוק בין עולם ה"לבד", העולם הפנימי לעולם ש"בחוץ", דבר שמשפיע גם על יצירת קשרים חברתיים. כמו כן, כבר הרבה זמן שאני נמנעת מליצור קשר משמעותי עם בני משפחתי מאחר וקשר כזה יפגע בי (אני מבקרת אותם כל שבוע, אולם "מתנתקת" בכדי לא להיפגע מדפוסי התנהגות מסויימים שלהם). זה דבר שצריך לטפל בו, אולם לא הצלחתי לחשוב על שום דבר בקשר לכך- מה אני יכולה להתחיל לעשות בקשר לכך, או כל דבר אחר הקשור לנושא משום צד, אספקט (אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מעבר למה שאמרתי). אולי יש למישהו רמז כלשהוא להציע לי? על מה לחשוב? תודה

שלום, התיאור שלך מצביע על כך שאת בהחלט בדרך הנכונה - את בודקת במרחב הטיפולי מתי את מתנתקת ובאילו תנאים את יכולה לא להתנתק, ובהמשך תוכלי לבדוק את הנושא בהקשרים נוספים, חוץ טיפוליים. פשוט המשיכי בעבודה הטיפולית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על התגובה. חיפשתי "קצות חוט", איזשהם דברים/ מחשבות איתם אוכל לבוא לטיפול הבא, ולא מצאתי. ואולי זו הנקודה בה מתחברים שני ה"עולמות"? אולי זהו קו התפר שבין הניתוק לבין האמת אותה אני רוצה לחוות?

אכן המשכתי בהליך הטיפולי, ועכשיו ממש קשה לי.. רק התחיל הטיפול, וכבר יש לי "מצבי רוח", אני עצובה בלילות ועכשיו זה מתחיל לעבור גם לימים, ובנוסף מאחר ואחת הבעיות שבאות לידי ביטוי מהניתוק הזה הוא חוסר קשרים חברתיים משמעותיים, אני מתהלכת בתחושת בדידות שמוסיפה ומעכירה על האווירה הכללית.. אני באמת מאד מקווה שכן יתחיל לצמוח מזה משהו, שכן ההליך הטיפולי הינו ארוך וממושך, ושתחושות אלו לא ילוו אותי ו"ישתלטו" על אורח חיי במשך זמן ממושך של יותר מכמה חודשים. אבל עדיין זה נורא קשה, עצוב ובודד..

לא מצאתי פורום מתאים יותר ועל כן אני שואל כאן. כפי שאני יודע שנת החלום היא חלק מכמה סוגי שינה והיא מופיעה כשלב שני או שלישי בעת השינה. אצלי יש תופעה משונה .אני חולם הרבה.לא פעם אני מתעורר, חושב על החלום ונרדם שוב אבל מייד אני חולם שוב.כשאני מתעורר ומביט בשעון הסתבר לי כי נרדמתי לפני 3-5 דקות ומיד התחלתי לחלום. כוונתי היא שכמעט כל זמן השינה שלי מורכב משנת חלום . היתכן ? יש תופעה כזו והאם יש בה נזק כלשהו ?

שלום, אני לא מומחית בענייני שינה וחלימה, אך למיטב ידיעתי לכולנו מחזורי שינה דומים למדי (מבחינת סוג השלבים שעוברים בכל מחזור שינה). לאור זאת, אני מניחה שאתה נמצא גם בשלבי שינה אחרים, אלא שאז אינך מתעורר על-מנת למדוד את משכם... נדמה לי שאתה עשוי להינות משיחה עם מומחה בתחום, ובהחלט מומלץ לברר באוניברסיטאות השונות לגבי מעבדות השינה שלהם והניסויים הנערכים בהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר אורנה שלום, תודה על התייחסותך ותשובתך הכנה. אבקש לדעת לאיזה סוג של תהליך טיפולי התכוונת, והיכן ניתן לקבל עזרה? תודה ושבוע טוב

שלום שרון, כשכתבתי את תשובתי חשבתי על טיפול פסיכולוגי דינמי. זה לוקח זמן, אבל דברים עמוקים יכולים להשתנות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

דר' שלום, אני בת 32,לפני כשנה וחצי התנתקתי מבית הוריי ושכרתי דירה משלי. מאז השתניתי והצלחתי במעט לפתח קשרים, ברם, קצרים לחודש,חודשיים,שלושה ולא יותר. אני קוראת הרבה ספרים בתחום הזוגי על מנת לבדוק את הסיבה שקשריי אינם מחזיקים מעמד על אף מאמציי וברור לי שמדובר בבעיה הקשורה בתהליך החיברות שלי ובשל המודל של זוגיות הוריי. חשוב לי לציין שלפני כחצי שנה התגוררתי עם בן זוג כחודש וחצי הקשר לא צלח ומאז יצאתי פעם אחת כחודש עם אחר והוא נעלם ולא יצר קשר. בשבוע האחרון התחלתי קשר נפלא עם בחור שמוצא חן בעיני,מאז שהיה בנינו קשר מיני נקשרתי אליו ו אני חוששת בכל יום שהקשר יסתיים וכועסת על עצמי שאני חסרת בטחון חשדנית כלפיו (מה שאין אני מראה לו אלא רק במחשבותי). אולי אצטרך סיוע אבל כעת על מנת לא לאבד את הקשר אני צריכה עזרה נקודתית . חברותי מייעצוות לשחק את המשחק של "קשה להשגה" על מנת שימשיך להתעניין מה שלא מתאים לאישיותי. האם זה מה שעלי לעשות,לא להתקשר אליו,לא להציע לו להפגש,להעמיד פנים? תודה

שלום שרון, אני חוששת שלא אוכל להועיל הרבה ב"עצות נקודתיות", בעיקר משום שאינני מאמינה ב"מתכונים" לקשר. אני מניחה שאת צודקת שיהיה לכם קל יותר לבנות את הקשר כאשר תרגישי בטוחה בעצמך ורגועה, אבל אין לי מתכון "אינסטנט" לחווייה עצמית נינוחה יותר. במקום זאת, אני רוצה להציע לך להתחיל תהליך טיפולי בו תוכלי לברר את השאלות האלה לעומקן. ואני באמת מקווה שהבחור יישאר בסביבה מספיק זמן, כדי לחוות איתך רגעים בהם תרגישי את עצמך אהובה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, שמי רון ואני בן 32, אקדמאי ועובד בחברת הייטק. העיניין הוא שאין לי כמעט אף פעם אומץ להתחיל עם בחורה. זה לא שלא עשיתי זאת בכלל מימי. אלא שאני נרתע ב 99 אחוז מהמקרים. נכון שבטח להרבה בחורים יש את הבעיה, אך אני, עם כל ההערכה העצמית שיש לי, החברים שרכשתי, והכלים שרכשתי שאיפשרו לי להתקדם בעבודה לתפקיד בכיר, לא הצלחתי להתמודד עם קושי זה. והחלטתי לפנות לעזרה, כיוון שנושא זה חשוב לי. השאלה לי היא: 1. האם מומלץ לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר? או אחר? 2. אם ההמלצה היא פסיכולוג, איזה סוג של פסיכולוג. 3. אשמח לקבל כל עצה חכמה אחרת. רון

שלום רון, הקושי שאתה מתאר נשמע מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי דינמי. בהתאם לכך, אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני העובד בגישה דינמית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לרב לכולכם...הרגע כתבתי כאן הודעה ממש ארוכה והכל נמחק לי..זה ממש מעצבן אז אני אנסה לשחזר את ההודעה...טוב אז אני רוצה להתנצל מראש אם ההודעה תהיה קצת ארוכה מכיון שאני אשתדל לכתוב את הבעיה שלי ביתר פירוט על מנת שתוכלו להבין אותי עד כמה שאפשר להבין דרך כתיבה בפורום שכזה ולא בפגישה פנים מול פנים...אז ככה...אני בת 21,השתחררתי מהצבא לפני חצי שנה ומאז עשיתי פסיכומטרי ,עבדתי טיפה ואני מתחילה ללמוד באוקטובר הקרב.הבעיה שלי היא שחרף גילי המקדם(אני יודעת שחלקכם בוודאי יצחקו מן ההגדרה "מתקדם" אך אני בהחלט מרגישה זקנה לעומת בני 15,16 שיש להם הרבה יותר ניסין ממני)-כמעט ואין לי שום ניסיון עם בנים!וזה לא שאין הצעות או שלא היו...דווקא היו לי הרבה "מחזרים" בשנים האחרונות והרבה בנים נדלקו עלי ורצו לצאת איתי,אני חושבת שאני נראית טוב ושאני בהחלט חמודה,אמנם אני לא דוגמנית מהממת או משהו כזה ואני גם די נמוכה (מה שמוריד לי מאד את הביטחון העצמי לצערי) אבל אני כן משקיעה בעצמי ומשתדלת להראות טוב,אבל הבעיה היא שכל פעם אבל כל פעם ולא משנה מיהו הבחור ומהן הנסיבות בהן אנחנו מכירים(אפילו עכשיו יש אחד כזה),כל פעם חוזר על עצמו אותו דפוס התנהגות מצידי-אני לא בטוחה שאני רוצה,אני נלחצת ומרגישה לא נעים לדחות את אותו בחור,במקרה הטוב אני יוצאת איתו כמה פעמים כדי שלא יפגע ואז איכשהו מתחמקת ומנתקת את הקשר,במקרה הרע אני אפילו לו נותנת לזה צ'אנס ומיד מחפשת לעצמי כל מיני תירוצים כדי לא לצאת איתו כמו למשל שהוא לא נראה טוב או שהוא לא מספיק איכותי בשבילי...רציתי שמוע את דעתכם-האם זה הגיוני שבאת אף בחור שהתחיל איתי עד עכשיו פשוט לא עשה לי את זה ולא נמשכתי אליו וזה פשוא צירוף מקרים מתסכל,או שמשהו כאן לא הגיוני והביעה נעוצה בי?הרי איך יתכן שמבין כל כך הרבה בנים אף אחד לא מצא-חן בעיני?אני מאד בררנית ומה לעשות,אולי זה שיטחי,אבל חשוב לי מאד המראה החיצוני,אמנם אני לא מחפשת איזה דוגמן מהמם אבל חשוב לי שהוא יראה טוב בעיני ושאני אמשך אליו ואני מרגישה כאילו אני מחכה לאביר על הסוס הלבן ולאיזה בחור מדהים שלעולם לא יגיע!חברים וקרובים אומרים לי שזה לא חייב להיות מישהו שאני אדלק עליו על ההתחלה וישר יהיו ניצוצות באויר ושאני חייבת לתת לכל קשר זמן ושלפעמים המשיכה באה רק אחרי כמה זמן,אבל אצלי זה פשוט לא קורה ואני תמיד מתייאשת וממשיכה הלאה.אני כאילו מראש פוסלת את הקשר הזה וכל פעם שאני יוצאת עם בחור מסויים אני בכלל לא נהנית ורק חושבת על זה שהוא מלחיץ אותי ועל איך אני אגיד לא שאני לא מעוניינת.תמיד יש לי הרגשה שאלה שרוצים אותי הם טיפוסים לא יוצלחים שפשוט לא הלך להם עם בנות אחרות אז בגלל זה הם באו אלי ושדווקא בחורים שאני מתעניינת בהם בכלל לא שמים שלי.מצד אחד בכל פעם שאני שומעת על חברות או סתם בנות מסביבי שיש להן חבר אני מתפוצצת מקנאה כי חבר נראה לי דבר שממלא המון חללים בחיים וגורם להרבה אושר והתרגשות,אבל האבסורד הוא שברגע שמשהו כזה יכול לקרות גם אצלי אני מיד חוטפת רגליים קרות ומתחמקת.ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר מתוסכלת כי בעצם אני הולכת ומתבגרת ועדיין אין לי ניסיון ואני גם נעשית יותר בררנית כי אני חושבת שאם חיכיתי עד עכשיו אז אני באמת צריכה לחכות למישהו מושלם ואני לא אתייאש ואפשר על סתם מישהו שלא ממש מוצא- חן בעיני.חבר נראה לי כבר כמו מין חלום רחוק שלעולם לא יתגשם וכמו משהו ממש קשה להשגה והפחד שלי הוא שאני אשאר בתולה זקנה לנצח ולעולם לא אתחתן ולא אביא ילדים לעולם והפחד הזה משתק אותי!חשוב לי לציין שבניגוד להשערות שעלולות לעלות כאן-מעולם לא עברתי הטרדה מינית חס וחלילה או הטרדה או התעללות מכל סוג שהוא ולכן לא ברור לי מהיכן נובע הפחד הזה שלי מבנים ומזוגיות. אשמח לקבל תגובות ועצות-ושוב-תודה רבה למי שהגיע עד לכאן וקרא את הכל!

היי נועה, קראתי את שכתבת ובכנות,נגע לליבי. החלום למצוא אהבה ממושכת ומספקת,הוא חלום טבעי וניתן להגשימו לכן,על תחשבי ולו לרגע שרצונך יוצא מהכלל ושתשארי "בתולה זקנה". מנסיון אני יכולה לומר לך שבגיל מאוד מאוחר אף יותר מאוחר משלך התחלתי לצאת עם גברים. נכון ,הסביבה מלחיצה ,סביר שכל חברותייך כבר התנסו ואת שומעת הרבה "חויות" אבל על תתני לזה להתריד אותך .עצם המודעות שלך והפניה לעזרה היא צעד אחד קדימה. ייתכן שהמחסומים שלך נובעים מהדגם של נישואי הורך,על הטוב והרע שבו,מתהליך החיברות (סוציאליזציה)בילדות ,תסכולים מהעבר ועוד.. אני ממליצה לך בחום לקרוא ספר מדהים שקראתי המשלב מידע ותרגול עצמי. הספר נקרא "לשמור על האהבה הזו" ( לקראת זוגיות)/ד"ר הארוויל הנדריקס. חשוב מאוד לדימוי העצמי שלך ועל מנת שתמצאי את ה"אני" לעשות את כל התרגילים בספר. בהצלחה רבה ומקווה שהצלחתי לתרום ולו במעט. אורית נ.ב: תתעלמי מכל ה"מייעצים" וה"חברים" למינהם,תנסי לסנן אנרגיות שליליות ולהקשיב לאינטואיציות שלך .

שלום נועה, נדמה לי שאם תמצאי את המסגרת הנכונה לדבר בה בכנות על רגשותייך, תגלי שאת לא לבד עם הספקות והתחבטויות הנפש... אין עוד נושא שמעסיק בני אדם בצורה כה אינטנסיבית, כמו בניית קשר מתאים ומיטיב. אני חושבת שכדאי לחפש קבוצה דינמית של בני גילך העוסקת בקשר, לשמוע דעות נוספות ולהשמיע את שלך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל