פורום פסיכולוגיה קלינית

בבקשה עיזרו לי !!!!!! המצב קשה !!!! מדובר בבן אדם שנכנס לחובות והסתבך עם אנשים מהעולם התחתון בעקבות חובות אדירים שצבר עקב ההתמכרות להימורים קשה להעריך בדיוק על איזה סכומי כסף מדובר . למי אפשר לפנות לקבלת עזרה מקצועית בעניין ? תודה .

שלום, במידה ואותו אדם מעוניין בשיחות עם פסיכולוג, בהן יוכל להתמודד עם בעיית ההימורים, גורמיה והשלכותיה, אזי כדאי לפנות לטיפול. בנושאים אחרים, כמו הסתבכות בפלילים, לפסיכולוגים יש בדר"כ מעט מאוד ידע... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

טוב אז קודם כל שלום..קוראים לי שני ואני בת 17, מתבגרת רגילה לכל דבר...בשנה האחרונה קורה לי משהו שנראה לי די מוזר וגורם לי לחשוב שאולי משו לא בסדר איתי..אז ככה כל פעם שאני נמצאת במצב עדין כלשהו או שיש בו טיפת סכנה ישר עולה לי בראש תמונה שהולך לקרות משו רע...כמו לדוגמא כשאני מחזיקה תינוק ישר עולה לי לראש תמונה שהוא הולך לפול לי מהידיים..או אם אני מחזיקה מספריים ישר אני מתחילה לדמיין שהם הולכות לעוף לי מהיד ואיך שהוא להיכנס לעין של מישהו..ועוד המון מקרים מפגרים כאלה שישר מתחילים לרוץ לי "סרטים רעים" בראש...זה לא פוגע בתפקוד שלי בשום אופן..אבל זה גורם לי לחשוב האם משו לא בסדר אצלי...?? ובכן מישהו יכול להסביר לי ממה זה נובע..? או שזה דבר רגיל שקורה לכולם ואני סתם לוקחת את זה קשה...

האם זה הדבר היחיד שמטריד אותך? האם יש עוד עוד מחשבות שמטרידות אותך? באיזה תדירות זה קורה? ועד כמה זה מפריע לך פרט לעובדה שאת חושבת שמשהו לא בסדר איתך? שאת חושבת את המחשבות האלו איך את מרגישה? האם זה מכניס אותך ללחץ? האם זה גורם לך להימנע מלהרים תינוקות או מספרים?

זה לא מפריע לי בכלום...כאילו זה לא מונע ממני להחזיק דברים חדים או להרים תינוקות וכו'..אבל כל פעם שאני כן..עולה לי בראש תמונה רעה..אני מיד מסלקת אותה מהמחשבות שלי ככה שזה לא מזיז לי בכלל ..אבל השאלה שלי האם זה נורמלי..?

שלום שני, מחשבות מטרידות הן באמת תופעה נורמלית. הן מתחילות להיות תופעה שחשוב לטפל בה כאשר התדירות והעוצמה של המחשבות גבוהה, וכאשר נגרמת מצוקה. המצב שאת מתארת אינו כזה, אך אם תחושי שינוי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע (למשל, פסיכולוג קליני). במסגרת של ייעוץ כזה תוכלי ללמוד דרכים להתמודדות עם מחשבות מטרידות, ואולי תרצי לנסות להבין מדוע את חווה את עצמך (במחשבות אלה) כבעלת תוקפנות כה עזה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לד"ר קפלן שלום רב. אני בת 40 וסובלת מהתקפי פאניקה שמונה שנים. אחרי שעברתי טיפול במשך שנתיים, וטיפול אצל משהו אחר (עברתי מקום מגורים). אני מטופלת כשנתיים וחצי בסרוקסט. כדור ליום. ניסיתי לרדת לחצי כדור והתסמינים התחילו לחזור. אני קוראת כיום ספר מצויין: "בלי פרויד ובלי פרוזאק" מומלץ שם על כל שיטות הטיפול שאתה עובד. הייתי מאוד רוצה לשמוע ממך על אפשרות של יציאה מההתקפים הללו ללא תרופות. תודה מראש ע.

שלום, מאחר וד"ר אורן קפלן אינו משיב על שאלות בפורום בשלב זה, אני מציעה לשלוח לו מייל אישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה אורנה אני אכן אעשה זאת

בזמן האחרון אני משתעממת מהר מאוד...אוף.. ועכשיו בתקופה הזאת אני גם עוברת כל מיני כאלה....לגבי העתיד שלי, ז"א תראה, נסעתי השנה לארה"ב לשבועיים והנסיעה גרמה לי ממש לחשוב על העתיד רבות! על כל מה שאני רוצה לעשות בחיים, איך אני אתפרנס, למה אני לא ממשפחה עשירה, איך זה היה לגור בארה"ב ובבוסטון ספציפית- איפה שהייתי, וזה ממש תקוע לי הזה הרעיון ואני כבר אומרת לאמא שלי במיוחד את זה והמשפחה קרובה וזה והם כל זמן מדברים על זה שאני חיה בחלומות ודברים כאלה.. קיצר.. המ זה קצת מצחיק אבל גם מעציב אותי.. לחשוב כאילו שאולי אני מפספסת משהו..לא יודעת אם אתה מבין אותי...חח...אם לא תכתוב לי.. זה בעיקרון הקטע פה- תחושת הפיספוס הזאת.. הממ וממש היה לי כ"כ כיף שם שזאת היתה ממש חוויה אדירה והייתי רוצה לחוות אותה שוב אבל -- אין -- כסף וזה מתסכל אותי מאוד... ואין עם מי לדבר..וזה..ו-אני לא יודעת אם זה נורמלי אבל תמיד כשאני מדברת על זה..על הנסיעה שלי לשם אני ממש נהיית מאוד עצובה..ואפילו עכשיו אני על סף דמעה..לא יודעת מה זה..ממש... אה ובנוסף! גם נראה לי ששאני מרגישה שפשוט לא ידעתי לנצל את הזמן שהייתי שם....וגם ביום האחרון הרגשתי מוזר, לא בכיתי (לעומת אחרים) נראה לי שפשוט לא קלטתי, עיכלתי שאני נוסעת חזרה לארץ... ורק אחרי יומיים-שלושה בערך, אחרי שהתעוששתי מהסיפור של השינה התחלתי להרגיש -קצת- עצובה, אבל לאחר שבוע אולי קצת יותר הייתי מאוד עצובה וכל זה....עד עכשיו שעברו כבר חודשיים בערך. /= נושא אחר... שגם קצת מתסכל אותי... הידיעה שעוד מעט נגמרת השנה, שנה הבאה אני בי"ב !! אמאל'ה! איך הזמן רץ! ואחרי י"ב כאשר אני לא לומדת באמת שנה שלמה זהו ! אין בי"ס! התחושה הזאת של - מה אני אעשה אז....כל חיי רק הייתי בבי"ס חברות שלי רק משם..מה יקרה לי, נישואים, ילדים משלי אולי וכו וכו וכו.......... אז מהי ההצעה שלך, מה עושים וזה... תודה רבה מיטל

שלום מיטל, נשמע שאת מלאת מחשבות לגבי העתיד והעבר - כל כך מלאה עד שההווה קצת "בורח" בין האצבעות... את מרגישה שבמהלך הביקור בארה"ב לא ידעת לנצל את הזמן, והנה פתאום זה נגמר ונותר רק להתגעגע לבוסטון... גם התיכון יסתיים בעוד שנה בערך, ואולי אז תצטערי על הדברים שלא הספקת לחוות ולעשות. אני חושבת שכדאי לנסות להעביר לפחות חלק מהדגש אל ההווה שלך. זה נכון שהעתיד חשוב מאוד (ואני מאחלת לך נישואים וילדים וכו וכו וכו...), אבל כרגע את בת 17, והחיים שלך מתנהלים כאן ועכשיו. לפעמים זה עושה טוב לשוחח עם מישהו על ההווה שלך, ועל "הבריחה" הזו שאת עושה במחשבות אל העתיד והעבר. אולי תרצי לשוחח על הנושא עם פסיכולוג/ית? בברכה, אורנה ראובן-מגריל .

דבר ראשון, אני לא "בורחת" משום דבר, ואל תחשבי שאני מכחישה את זה או משהו. אני מודעת טוב מאוד לדבריי ולמעשיי. סך הכול, אמרתי ש'הביקור', אם את רוצה להגדיר את זה כך, היה ממש חוויה מדהימה בשבילי, ובגלל שזאת היתה החוויה הכי מדהימה בחיים שלי עד כה, אני מתגעגעת אליה, והייתי מאוד רוצה גם לחיות שם, בגלל כל האווירה שם והכול... ברור לי שיש לשים דגש על ההווה שלי, ואני שמה גם. פשוט לפעמים שאני נזכרת שהייתי שם, אני מרגישה עצובה, וזה בד"כ כאשר אני מסתכלת בתמונות משם, אבל אני ל-א 'בורחת' משום דבר ולאף מקום...[ח..] לסיום, רק שתדעי שלא כתבתי כל זאת רק כדי להצדיק את מעשיי או משהו. בברכה, מיטל.

אני בטיפול שמתקדם יפה. לאחרונה אני לא מפסיק לחשוב על המטפלת שלי. היא הפכה להיות כל עולמי. אני מדבר איתה על זה, והיא טוענת שבגלל הנושאים עליהם אנחנו עובדים בטיפול (שקשורים באמא שלי), אני עושה העברה אליה. יכול להיות שהיא צודקת, אבל מאוד קשה לי עם הקשר המסובך הזה. איך יוצאים מזה? נועם

וביחד עם המטפלת כמובן שמודעת לכל המצב וזה ניקרא מצד טיפוסי בטיפול כמו שהיא הכניסה אותך למצב בו אתה מרגיש רגשות אליה שהם הפלת הגנותך והכרת תודה, ואהבה רבה. כך היא יכולה גם להוציא אותך מזה בשלום. רק תשים לב תהיה ערני ותצליח בטיפול,,,

שלום נועם, לא מדובר ב"הפלת הגנות", אלא בתהליך שנקרא "העברה" (transference). העברה היא אחד הכלים המרכזיים בטיפול דינמי, ומשמעותה היא שהמטופל מעביר אל המטפל צורות של התייחסות אל אנשים משמעותיים בעברו (כמו ההורים). זהו כלי חשוב בטיפול משום שהוא מאפשר להתבונן בקונפליקטים המוקדמים של המטופל, כפי שהם מתרחשים בחדר הטיפול עצמו. המטופלים עצמם בדר"כ רואים את התנהגותם כמציאותית ("אני מאוהב במטפלת, ולא מעביר אליה רגשות מוקדמים השייכים לקשר שלי עם אמי"), ולכן חשוב להמשיך ולדבר על רגשות אלה בטיפול, לברר את מקורותיהם ולהבין אותם לעומקם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לוקחת הכל מדי ללב, נלחצת בקלות, מפרשת דברים שנאמרו בפרשנויות מעבר לנאמר, קנאית, צרה עיני באחר, נוטרת טינה. אמי מאד דומיננטית, שתלטנית, יחסי עימה גרועים. מאד מאד מעוניינת להבין, מה בדיוק בחינוך של הורי - בעיקר אימי, גרם לי להיות כזו. היתי מאד מעוניינת להרחיב ולקרוא על כך, אנא תנו קישורים רלונטיים, ספרים מומלצים. מה ניתן כיום לעשות, קודם כל בשביל 'לצאת מן המעגל' ולא להנחיל זאת לילדי, וכמו כן לשנות את מה שניתן בי?

יעלה, למרות כל מה שכתבת, אני לא בטוחה שאפשר להפיל את התיק רק על החינוך שקיבלת ו/או על אימך. אין ספק שלהורייך יש חלק גדול במי שאת היום, אבל קשה לומר בודאות שהם גרמו לך להיות מי שאת. אם יש דבר שקשה לשבור זה מעגלי חיים. לפעמים צריך עזרה ממקור חיצוני, שלא שבוי כמוך בתוך המעגל. חשבת על האפשרות של טיפול פסיכולוגי? ס.מ.

שליטתה הדומיננטית של אימך גרמה לך להיות תלותית בה.מכיוון שקשה להיות תלויים בהורים ביחוד שיש לנו ילדים משלנו ואחריות עיהם.נותר הקונפליקט . רוצים להתקרב אליה ורוצים גם מרחק אוהבים וגם שונאים. לא פלא שסף הרגישות נמוך מפני שיש כעסים פנימים והם גורמים לרגשות טינה ואף קינאה באחרים שאין להם חיים כאל ה וכו'. כדי לצאת מהמעגל הזה,את צריכה לעבוד עם עצמך קשה.להחליף את כל הקסטה בראש.להרגיש ולאהוב עצמך בילעדית.תתחזקי ותהיי אדם אינדבידואלי עצמאי שמעריך ומכבד את עצמו-וכך במשך הזמן,לא תתני לה לשלוט על חייך תהיי חזקה ולא רגישה. כמובן שצריך עזרה מקצועית,,. ועוד משהו את יודעת שרגשנות יתר גורמת לנזק בלתי הפיך על הגוף,,כמו החלשת מערכת החיסון שהיא המערכת הכי חשובה בגוף. תחשבי כמה צעדים קדימה וטוב שאת כותבת ומחפשת חומר.

רוב תודות למגיבים / ות. אכן דרושה עבודה יסודית, קשה, ואשמח לעזרה מקצוהית. למי אני אמורה לפנות - פסיכיאטר? פסיכולוג? עובדת סוציאלית? אינני מבינה מה קודם למה, לאיזו בעיה שייך כל אחד מהם?

מעוניינת בתגובתכם המקצועית, והדרכתכם המפורטת בשאלה הנדונה. תודה.

שלום יעלה, אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית, בו תוכלי להתבונן באופן מעמיק בגורמים שהשפיעו על התפתחות אישיותך (ובניהם, כמובן, היחסים שקיימת עם הורייך לאורך השנים). מדובר בתהליך הדרגתי, ונדמה לי שתמצאי בו עניין רב. כדאי לפנות לאנשי מקצוע בעלי התמחות בפסיכותרפיה, דוגמת פסיכולוגים קליניים או עובדים סוציאליים קליניים. כמובן שיש שיטות טיפול רבות נוספות (דוגמת תרפיה באומנויות), ויתכן שתרצי לברר גם בנושא זה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ציירתי עץ עם גזע עבה שורשים ,ענפים פתוחיםכלפי הצדדים ומעלה

גיא, אתה נותן לנו תיאור מפורט של העץ שציירת. אבל חשוב לזכור, שהציור של העץ הוא רק חלק קטן מסך כל המבחנים שעברת, כך שקשה להתייחס אליו בפני עצמו ולומר מה הוא מייצג. מי שבודק את המבחנים שלך עושה זאת כשלפניו כל החומר, ולא רק העץ. ובינתיים - תשאל את עצמך למה ציירת דווקא את העץ שציירת? איזו חשיבות יש לציפור עבורך? בחרת לצייר דברים מסוימים בשל המשמעות האישית שאתה נותן להם ובגלל מה שהם מסמלים עבורך. ס.מ.

גיא, ראה תשובתי לשאלתך הקודמת. אורנה ראובן-מגריל

שלום רב אני ובעלי נשואים 8 שנים יש לנו שני ילדים הבכור בן 5.5 ותינוקת בת שנתיים לפני כ-3 שנים בעלי סבל מדיכאון וכעס פנימי רב וטען כי הוא מעונין להתגרש ובמשך 3 חודשים היה בבית אך לא דיבר איתי או עם הילד רק ישב והסתגר בחדר או בסלון בזמן שאנו היינו בחדרים הוא היה מנותק מאיתנו לחלוטין ראו שהוא במצוקה נפשית אני שתקתי נתתני לדיכאון לכעס לעבור ,זה לא היה פשוט ועלה לי בהרבה כאב חרדה וכעס אך זה עבר והוא טען שעבר תקופה קשה ,לאחר כשנה הייתי בהריון שני ובסוף ההריון שוב נכנס לדיכאון ,הוא פשוט מתרחק לא מסוגל לדבר איתי ולהסתכל עליי,השינוי היחיד הוא כי עתה דיבר עם בני והתייחס אליו , אבל לאחר הלידה זה עבר,שנתיים לאחר מכן להפתעתי הרבה שוב הסיפור חוזר זה מתחיל בעייפות ואז הוא לא מדבר איתי אפילו לא בוקר טוב,אמנם הפעם מדי פעם הוא זורק מילה פה ושם ועם הילדים מאוד משתדל לשחק ולדבר אבל אני כאילו יש לו כעס ואינו מנהל איתי שיחה ואינו נוגע בי אני לא יודעת מה לעשות די מיואשת סה"כ אני אוהבת אותו וכשהוא במצב רגיל הוא בעל ואבא מקסים,אבל כשזה קורה הכל רע עליי לעשות הכל לבד והא מרוחק מנותק כאילו שונא אותי,לא מסתכל בורח ממני ולא איכפתי ,מה עליי לעשות? אני די מיואשת מהמצב ומפחדת שהילדים ייפגעו מכך ויהו להם בעיות בעתיד מאחר והם מרגישים כי אנו ההורים מרוחקים

נראה לי שצריך לתפוס אותו ביום טוב בו הוא מוכן לשיחה רצינית ולהסביר לו כיצד זה משפיע על המשפחה ועליך, וכמה שזה קשה לך וסביר להניח שגם לו. יכול להיות שהוא סובל מדיכאון כזה שטיפול תרופתי יכול לעזור לו בתקופות משבר, וכדאי להיעזר בטיפול מעכשיו בכדי למנוע תקופות כאלו. אם הוא יבין את המצב ואת הבעיתיות ויסכים להיות מטופל - בטוח שהכל ייראה הרבה יותר טוב.

שלום טלי, אנא פני לעזרה מקצועית באופן אישי, ולא רק באמצעות האינטרנט. אתם מתמודדים עם תופעות רגשיות והתנהגותיות שחשוב לאבחן ולטפל בהן, ויש להן מחיר כבד גם בהסתכלות על ההווה של כולכם (ולא רק על עתיד הילדים...) חזקי ואמצי, ואת מוזמנת לעדכן אותנו בהמשך הדרך, אורנה ראובן-מגריל

האם עליי לפנות לייעוץ ללא ידיעתו של בעלי ,מאחר והוא אינו משתףפעולה כלל

שלום, אתמול היו לי מבדקים לקצונה, נתבקשתי לצייר עץ. ציירתי על העץ עלים פירות וציפור. האם יש לציפור או לשאר הפריטים השלכות שליליות? בתודה.

לא זה לא משהו שלילי. אתה זוכר איזה גזע ציירת? סתם מסקרנות, אתה רשאי לא לענות.

הי גיא. לא נראה לי שיש לכך השלכות שליליות, להיפך - לא הסתפקת בציור סכמטי של עץ אלא התמקדת גם בפרטים הקטנים כמו עלים, פירות ואפילו ציפור, אם כבר אני חושבת שזה עשוי להצביע על תכונות חיוביות. אני חושבת שהמבדקים האלה אמורים להדליק נורה אדומה רק אם יש דברים חריגים במיוחד, כי באופן כללי נראה לי שרוב האנשים יציירו עצים די דומים, פחות או יותר. כל זמן שלא הוספת פרטים באמת חריגים לציור שלך (אני מניחה שהציפור לא השתלשלה מאחד הענפים עם הלשון בחוץ כאשר חבל כרוך על צווארה, נכון...?) אז אני לא חושבת שיש לך סיבה לחשוש.בהצלחה !

אם ציירת ציפור, יקחו אותך להיות קצין בחיל האוויר.

שלום גיא, נשמע שציירת עץ מאוד נחמד... אין אפשרות להעריך ציור מבלי לראותו, וגם אז - מתייחסים לציור כחלק מחומר רחב יותר (המבחנים האחרים שעשית, ריאיונות אישיים, חוות דעת וכד'). במילים אחרות, "ציפור" או "פירות" לכשעצמם אינם "אומרים" דבר, אלא מצטרפים להסתכלות רחבה יותר על החומר האבחוני. בהצלחה במבדקים ובהמשך השירות, אורנה ראובן-מגריל

מה המשמעות של ציור העץ לבוחן? מה המשמעות של ציור בני אדם וכו'? על איזה פרטים יתעקב הבוחן? מה אפשר להסיק על הצייר מרישומים אלו?

בני בן 5 והולך לגן חובה! לפני כשנתיים שמנו לב כי הוא נוהג לבכות בגלל כל דבר פעוט, למשל: רוצה לשים את שמו ראשון על הלוח, לא נתנו לו משהו שהוא רצה, הילדים הבוגרים עולים לכיתה א' וגם הוא רוצה, ראשון להיכנס הביתה, למעלית, להתקלח ועוד. הוא שואף יותר מדי להיות ראשון בכל דבר ועם לא מקבל - בוכה. חוץ מזה הוא מפותח לגילו (אין לו איחור בהתפתחות). יש לו למידה מהירה למרות שאובחן אצלו חוסר קשב וריכיז ע"י רופא התפתחותי. אני יודעת שזה ישפיע אליו בעתיד מבחינה חברתית. מאז שנולד אחיו הוא מאוד מקנה גם בו בכל דבר וגם נוהג הרבה לחקות אותו (לזחול על 4, שיאכילו אותו וכו'). אחיו בן 1.5 היום. האם כדאי לפנות איתו לטיפול פסיכולוגי? אני ממש זקוקה לעזרה ועצה!

שלום אנה, באופן כללי, התופעות והרגשות שתיארת (תחרותיות, בכי, קנאה באח) הן נורמטיביות. עם זאת, מאחר ואת חשה שהשכיחות והעוצמה של התנהגויות אלה גבוהות, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע. אני מבינה מהודעתך שבנך כבר היה בפגישה עם איש מקצוע בתחום התפתחותי, ואולי כדאי לחזור ולשאול לדעתו בנושא שהעלית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מבקשת עצה בקשר למישהי שאני מכירה. היא בת 21 השתחררה לא מזמן מהצבא. לפני כשנה היה לה איזשהו אירוע בצבא שהיא לא מדברת עליו. בעקבות המקרה האנשים בבסיס שלה הפסיקו לדבר איתה. מאז המצב שלה הלך והחמיר. היא ניתקה את הקשרים עם כל החברים שלה מהבית ומהצבא, המצב שלה עם ההורים החמיר עד כדי כך שהיא מדי פעם מצאה את עצמה ברחוב, כשניסיתי לדבר איתה היא אמרה שהכל בסדר. בבוקר היא עובדת אך אחר הצהריים היא מסתגרת בביתה ולא מדברת עם אף אחד מבודדת לגמרי מבחינה חברתית, לא נותנת לאף אחד להתקרב ובשלב הזה של חייה גם אין הרבה מי שמנסה מיותר לציין שהיא לא יוצאת לשום מקום, היא טוענת שלעולם לא תסמוך עוד על אף אחד. היתה לה לפי החשד שלי הפרעת אכילה עוד כשהייתה בצבא ומאז המצב שלה החמיר מאוד. היא ניסתה ללכת לפגישה בודדת עם פסיכולוג אך נרתעה, מהמחיר אך לפי דעתי בעיקר מזה שהיא תצטרך לסמוך עליו מה שהיא לא מסוגלת לעשות, לטיפול ציבורי היא מסרבת בתוקף ללכת. השאלה שלי היא: מה אפשר לעשות למענה? לאן להפנות אותה?

הי עדי, נשמע שהיא תאלץ להתגבר זמנית על הרתיעה ולנסות שוב טיפול פרטי. כדאי להסביר לה שתתן צ'אנס לקצת יותר מפגישה בודדת ושזה יכול לעזור לה מאוד. כדאי לדבר איתה על כך עד שהיא תסכים ותפנה לטיפול כי את מדברת על תקופה ממש ארוכה שהיא כך. בהצלחה....

לא ניתן לעזור למי שלא מעוניין לקבל עזרה ואי אפשר לכפות עזרה בכוח. כל מה שאת יכולה לעשות כרגע זה להיות שם בשבילה. להמשיך להיות החברה שלה ומדי פעם לנסות לדובב בעדינות. את יכולה לומר לה שהמשך ההסתגרות לא יפתור לה את הבעיה . יתכן שהיא בדיכאון אך אי אפשר לומר זאת בוודאות בלי ללהכיר אתה. אם מצב זה ימשך ויחמיר אולי תזדקק לסיוע פסיכולוגי מקצועי. קשה מאוד לייעץ לך על פי המצב שאת מתארת והיכולת שלך כחברה לעזור היא מוגבלת. אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים במחיר זול מאוד. תמשיכי להיות חברה , להתקשר להתעניין ולעזור ככל שתוכלי , בתקווה שתתרצה ותבקש את עזרתך.

שלום עדי, אני מצטרפת לתחושה שחשוב להמשיך ולתמוך בה, ולהמשיך להזכיר מדי פעם את החשיבות של פנייה לעזרה מקצועית. אולי תוכלי לעזור לה לתאם שוב פגישה ראשונה עם פסיכולוג/ית? במצבים מסויימים התיאום הראשוני הזה יכול להיראות כמו "הר" שקשה להתגבר עליו... אורנה ראובן-מגריל

שלום לד"ר, אחותי בת ה- 19 חל בה שינוי הדרגתי שהלך והחמיר ( לדעתי אולי בגלל אהבה נכזבת ) - היא אינה יוצאת מהבית ומזניחה את עצמה בצורה קיצונית , והתנהגותה הפכה להתנהגות של ילדה קטנה היא דורשת תשומת לב ע"י קללות והטחת האשמות ( חשוב לציין כי כאשר הורי אינם בבית היא ממש שקטה ) כמו כן היא טוענת ונשבעת שהיא רואה את העתיד רואה מלאכים ושעשו עליה כישופים , מסתובבת בבית מחדר לחדר ומדברת לעיתים גם לעצמה ,ממציאה כל מיני סיפורים שלא היו ולא נבראו ונשבעת באמינותם , החברות שלה התנתקו ממנה וגם אנחנו , המשפחה, מאבדים את הסבלנות לפעמים , היא נמצאת במצב הזה עוד מעט שנה ומסרבת לצאת החוצה אפילו סתם לטייל - על חיפוש עבודה בכלל אין על מה לדבר ,ניסינו פסיכולוגים שאמרו כי מצבה דורש פסיכיאטר - לקחנו אותה לפסיכיאטר במרפאה של קופ"ח אך היא נרתעה מסוג האנשים שמגיעים לשם ( זקנים וסתם מוזרים ) ומסרבת לטיפול התרופתי או לטיפול כלשהו , אינה מעוניינת לשוחח עם פסיכולוג או אפילו לעזור לעצמה . איני רואה את האור בקצה המנהרה וכואב לי לראות אותה הולכת ודועכת והורסת לעצמה את החיים . מה עוד אפשר לעשות ??? ( חשוב לציין כי המשאבים הכספיים מוגבלים עד מאוד )

נראה שצריך למצוא את הדרך בה היא כן תסכים לקבל טיפול. מה לגבי פסיכיאטיר באופן פרטי? (לא דרך קופת חולים). האם יש מישהו שכן יוכל לדבר אל ליבה - אולי חבר/ה קרובים יותר אולי מישהו אחר במשפחה שלו היא תהיה מוכנה להקשיב? נראה שהמצב לא עובר מעצמו ושווה לנסות הכל כי נשמע שטיפול ממש יוכל לעזור לה. קוקי

הבחורה צריכה הערכה פסכיאטרית וכנראה גם טיפול, ויפה שעה אחת קודם. לחלק מקופות החולים יש הסדר לביקורים בקליניקות פרטיות של פסכיאטרים במחיר מסובסד, או בהסדר של החזר כספי לאחר הביקור. ניתן גם לשקול ביקור בית של פסכיאטר, דבר שאולי יפחית את החשש ואי הנוחות מביקור במרפאה. להערכתי ככל שתיבדק מהר יותר יגדל הסיכוי לטיפול יעיל שישפר את מצבה. בהצלחה ואיחולי בריאות.

שלום שיר, אני מצטרפת להמלצות הקודמות להגיע בהקדם להערכה פסיכיאטרית. הפגיעה בתפקוד אצל אחותך אולי החלה בשל אהבה נכזבת, אך בשלב זה מצבה מדאיג ומחייב התערבות מיידית של איש מקצוע. אנא פני לקופת החולים בה אחותך מבוטחת, על-מנת לקבל מידע בנוגע לאפשרויות השונות לקבלת ייעוץ פסיכיאטרי. עדכני אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

גדעון שלום! אני שמח שאתה מסכים עמי בנוגע לגרוש אם כי מזוויית קצת אחרת (אתה יודע כמה עולה "טיפול" אצל פסיכולוג קליני?!)... "סתם מישהי" אני מניח שזו מישהי עם הפרעה אישיותית לא מבוטלת, אין דבר כזה "טיפול" יש שיחה במקרה הטוב עם פסיכולוג ומידת הכדאיות שלו (מלבד העלות הכספית שכבר דנו בה עם מר גדעון) מוטלת בספק. התמודדות היא מונח מדוייק יותר בהקשר זה. ברכה ושלום. יהושע/josh

יהושע היקר. אכן עולם אכזר. כל הפסיכולוגים הם ללא ספק שרלטנים, כ-ו-ל-ם בלי יוצא מן הכלל סובלים מהפרעות אישיות קשות והכדאיות של ה"טיפול" אצלם היא מוטלת בספק במקרה הטוב. מלותיך הם מים חיים של חוכמה בלתי מתפשרת שאין עליה עוררין ועכשיו אחרי שכולנו כאן מקדשים את דעתך, אתה רשאי להרגיש שמשימתך כאן הושלמה, ואני מציעה שתעבור לפורום אחר. כך למשל, בפורום פסיכותרפיה תוכל לקבוע נחרצות כי כל המטפלים בפסיכותרפיה הינם שקרנים רמאים ואולי גם קצת פסיכים. בפורום סקסולוגיה תוכל לשלוח את הודעתך ולהזהיר את כולם כי כל הסקסולוגים (שגם הם בחלקם אינם רופאים) הם כולם רמאים בני רמאים וכדאיות הטיפול (סליחה, ההתמודדות) אצלם היא אפסית. קיבלת מספיק רעיונות ? כי יש לי עוד עבורך. בחייך יהושוע, אולי תמצא לתסכוליך איזה שהוא נתיב אחר במקום להוציא אותם כאן על אנשים שאתה אפילו לא מכיר ולא עשו לך רע מימיהם ??

josh, אני מעריכה מאוד את יכולתך הכמעט מיסטית לערוך אבחונים וירטואליים, ומודה לך על הצהרתך שאני מישהי עם הפרעה אישיותית לא מבוטלת. מותר לשאול על סמך מה הגעת למסקנה הזו? אני מניחה שלא בעקבות היכרות מעמיקה איתי... לא בעקבות קשר מתמשך שנוצר בינינו (ועל כך יש לומר - טוב שכך!)... אז איך עשית את זה? בהתייחס לעובדה שאתה רחוק אלף שנות אור מהמציאות... אבל שווה לזרוק ניחוש על עיוור, נכון? אחרי הכל, אם פסיכולוגים קליניים לא שווים כלום אז אתה - josh - בהחלט יודע הכל. יש לי רק עוד דבר לכתוב לך - הפוסל, במומו פוסל. ס.מ.

אל תמהרי לחשוב ש"הגאון" המתוסכל josh לא היה איתך בקשר כזה או אחר ניתן רק לקוות שלא בכל אופן מיותר אפילו להתיחס אליו.... שיהיה לך יום נעים

יהושע שלום, שתי הערות קטנות לסיום: האחת , לא ברור על מה ולמה יצא קיצפך על כל הפסיכולוגים הקלינים באשר הם. אני מתאר לעצמי שיש לכך סיבה. השניה, שים לב לסגנון שלך שהינו מעליב ופוסל ולתגובות שאתה מקבל, נסה לחשוב עם עצמך האם תגובות אלו הינן רק וירטואליות, ברשת או גם בחיים. ובעיקר האם אתה מצליח להגיע כך למטרותיך או נשאר מתוסכל וכועס. בברכה, גדעון

שלום, יש לי בעיה עם טיפול פסיכולוגי כי הטיפול הפרטי מאוד יקר והטיפול הציבורי נרשם כך שיכולים לדעת שהלכתי. איך מוצאים טיפול במחיר סביר? ועוד שאלה, יש לי הרגשה תמיד שטיפול לא יוכל לעזור לי כי יש לי מצבור גדול מדי של בעיות ואני מאמינה שכל פסיכולוג יתייאש ממני.אני די קטנת אמונה בקטע הזה ולכן אני שואלת ובכל הרצינות- מה בדיוק פסיכולוג עושה? האם הוא באמת יכול לעזור לפתור בעיות רק ע"י זה שהוא משוחח איתי? תודה, שירלי

בוקר טוב שירלי. את צודקת, מחירו של טיפול פרטי הוא לחלוטין לא הגיוני ומעטים יכולים לעמוד בו. יש לך אפשרות לפנות לפסיכולוג דרך קופת החולים שלך, או דרך התחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. את מוטרדת מכך שהדבר יירשם ויתועד, והדבר מעיד על איזו תפיסה שכפי הנראה את מחזיקה בה, שטיפול נפשי מעיד על איזה שהוא פגם באדם, משהו שיש להסתיר אותו מהציבור. אני רוצה להציע לך נקודת מבט אחרת, אם אפשר. שירלי, לכולם ( כ ו ל ם !) יש נושאים לא פתורים בחיים שלהם, לכולם יש נקודות בעייתיות באופי שמפריעות להם, ברמה זו או אחרת. ההבדל הוא שיש אנשים שמודעים לכך ומגיעים להחלטה שהם רוצים לשנות ולשפר את חייהם, ויש כאלה שלא. מדוע את סבורה שדווקא אותם אנשים אמיצים שעושים את ההחלטה הכל-כך קשה: להשקיע מזמנם ממרצם ומכספם כדי לשפר ולהשתפר - דווקא אותם אנשים צריכים להסתתר ולהתבייש ? הלא הם עושים משהו כל-כך חשוב וראוי לציון, לדעתי מגיע להם להתגאות בכך ולא להתבייש. מודעות היא אף פעם לא סיבה לבושה, להיפך. אני יכולה לומר לך שבסביבתי הקרובה יש אדם שהבעיות הנפשיות שלו כמעט וזועקות לשמיים...כבר שנים הוא מאמלל את סביבתו הקרובה, אשתו וילדיו, בגלל נפשו המסובכת עם עצמה, אבל הוא מעולם לא שקל לפנות לטיפול ולנסות לפתור את הדברים. לעניות דעתי, הוא דוגמא מצויינת לכך שבושה (או חוסר מודעות) היא הסכנה הגדולה ביותר שלנו כבני אדם. תנסי להתייחס לפסיכולוגים כאל אנשי מקצוע (כיוון שהם אכן כאלה) אליהם פונים כאשר זקוקים לעזרה מקצועית, בדיוק כשם שהיית פונה לכל בעל מקצוע אם משהו שיקר לך מאוד היה דרוש תיקון. ואחרי הכל, האם יש לנו משהו יקר יותר מאשר גופנו/נפשנו ?? פסיכולוג לא נועד לפתור את בעיותינו (לצערנו... היה משמח מאוד לו היה להם איזה מקל קסמים קטן ונחמד, שהיה אפשר לנפנף בו ובשניה אחת כל בעיותינו היו נפתרות !) אבל תוך כדי שיחה מאוד מכוונת למטרה ומאוד מקצועית, דברים בתוכך עשויים להשתנות וכך גם הבעיות שאיתן הגעת אליו יכולות לקבל פרופורציה אחרת, אולי תגלי דברים חדשים על עצמך ועל יכולותיך להתמודד עם הבעיות, ומכאן כבר יבואו גם אפשרויות לפתרון. לפעמים יש בעיות שאין להן פתרון ממשי כמו למשל אנשים קרובים שאי אפשר פשוט "להעלים" אותם כמו שמעלימים בעיה, צריך ללמוד איך לשנות משהו בתוכך כדי שתוכלי להסתכל על המציאות בצורה קצת שונה ואז (אולי) תגלי שהבעיה כבר לא מוגדרת כ"בעיה"... שיהיה לך בהצלחה.

הי שירלי, בקשר לעלות הטיפול: 1. ניתן להשיג מטפלים שלוקחים 250 ש"ח לפגישה, שזה מאוד סביר. 2. אפשר לפנות לשירותי היעוץ של האוניברסיטה. אם אינך סטונדטית ניתן לקבל טיפול בעלות של 180 (אם אני לא טועה). 3. כמו שהוצע לך אפשר לפנות לקופת החולים או לשירות הפסיכולוגי החינוכי ושם כבר הטיפול במחירים מוזלים. בקשר לסודיות הטיפול- אולי תגידי ממה את מפחדת. אם זה בענייני עבודה-אז אני יכולה לומר לך שאישית אני עובדת עם משרד הביטחון, ובכל הראיונות עבודה ידעו על הטיפולים (בשל ויתור על סודיות רפואית) ועד כה לא נתקלתי בשום בעיה עקב כך. אם זו מסיבה אחרת - אז נמצא לך תשובה אחרת ברגע שתגלי אותה.. ובקשר לטיפול עצמו- אני חושבת שעד שלא תנסי לא ממש תדעי, אפילו אם יהיו לנו כאן עשרות תשובות למה הפסיכולוג בדיוק עושה. בדומה לתשובה הקודמת, כמו שאת פונה לרופא כי את סומכת עליו שלאחר שנים רבות כל כך שהוא למד איך לטפל - הוא יוכל לעזור לך, אני מרגישה אותו דבר לגבי טיפול פסיכולוגי. הם למדו מספיק ויש להם המון נסיון עם אנשים עם בעיות דומות לשלנו ולכן - צריך למצוא מישהו שסומכים עליו ומרגישים שיכול לעזור - ופשוט לנסות. אני יכולה להזדהות עם הרגשתך שיש מצבור רב מידי של בעיות ובטח הוא יתייאש - אך אני יכולה להבטיח לך שאחרי תקופה תוכלי להרגיש גם ההיפך , שאין לך מה לומר יותר משום שהכל נפלא כל כך.... בקיצור-יש תקווה ושווה לנסות.. המון בהצלחה..

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/1807/xCT/230 מקווה שנעזרת והתחזקת,,

שלום שירלי, בנוסף להתייחסויות שקבלת בפורום, אני רוצה לציין שטיפול פסיכולוגי הוא שם כללי למגוון גישות ושיטות, שחלק מהן וודאי מתאימות לך יותר מאחרות (למשל, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחווה בצורה מאוד שונה מתרפיה פסיכואנליטית). בכל גישה טיפולית יש דגשים שונים לגבי מהם האמצעים הטיפוליים (או במילים אחרות: "מה מרפא"), כך שקשה לתת תשובה כללית לגבי האופן בו טיפול עוזר. באופן מאוד כללי אני יכולה לומר שהקשר עם המטפל, האמון, התמיכה, פרשנויות ועיבוד שלהן הם מה "שעוזר" לשפר את המצב הרגשי של המטופל. על-מנת שתוכלי לדעת יותר על הטיפול המתאים לך, אני ממליצה להיפגש לפגישה ראשונה עם מספר פסיכולוגים העובדים בגישות שונות. לחילופין, תוכלי לתאם פגישת אינטייק בשירותי הייעוץ של אחת האוניברסיטאות, ולהעלות שם את ההתלבטויות שלך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום, לאחרונה פניתי אליך כאן שוב בעוד מספר שאלות בנושא הזה אבל כיום אני מוצא את עצמי מעט מבולבל ואין לי מושג מה בערך אני צריך לעשות, או ליתר דיוק מה כדאי יותר ולכן אני אכתוב לך במה מדובר ואודה לך מאוד אם תוכל להשיב לי. למרות שחלומי היה ויהיה גם לימודי רפואה אני רואה מיום ליום, לא רק בזכות יכולת ביטוי והתנסחות, כי אני מתאים יותר ויותר ללימודי משפטים ותקשורת ואני כיום פועל בצורה די אינטנסיבית כדי להיכנס לתחום בכל המובנים. הבנתי כי אני צריך קודם כל ללמוד את מה שאני אוהב ולא את מה שנראה לי "הכי שווה" או הכי כדאי. שאני צריך ללמוד את המקצוע ממנו אני אהנה הרבה יותר ושאני ארצה בשמחה ובלב שלם לעסוק בו. ברקע ידוע שיש לי ADHD, יחד עם אבחון של רמת IQ גבוהה מאוד מן הממוצע ואת הבחינה הפסיכומטרית אני עושה ממוחשבת. השתחררתי לא ממזמן מהצבא, בערך בגיל 25, לאחר סיפור די ארוך שהיה לי, והתחלתי לחפש את מקומי וגם ייעודי. יש לי תעודת בגרות מלאה, אולם היא לא מספיקה טובה כדי להתקבל ללימודי משפטים או תקשורת, גם בשל העובדה שאנגלית יש לי 3 יח"ל וגם מתמטיקה (אך בציון גבוה) והתיכון בו למדתי או מקצועי, כאשר במקביל יש לי דיפלומת הנדסאי. בדקתי אפשרות לעשות מכינה במסלול שיתאים לי על פי מה שאני ארצה ללמוד והדבר משך אותי מאוד, ראיתי במכינה כהזדמנות להוציא תעודת בגרות חלופית בציונים מאוד גבוהים. ציונים גבוהים יש להדגיש זו השאיפה ומאחר ואינני מגלה עתידות אני לא יכול להיות בטוח בכך, אבל למרות המחשבה על כך אני מצאתי את עצמי לא ממזמן שואל את עצמי קודם כל למה מכינה... למה לא לשפר בגרויות בכמה מקצועות לרמה של 5 יח"ל ואולי עם ציון פסיכומטרי גבוה אני אוכל להגיע למחוז חפצי. החלטתי לבדוק את האפשרות הזו והסתבר כי המחירים לשם כך אינם גבוהים מאוד,פי 2 פחות ממחיר מכינה, בזמן קצת יותר קצר.... והסיכוי - יותר טוב כי בכל זאת אני לא לומד כל כך הרבה מקצועות ב - 8 חודשים ברמה של 5 יח"ל.... אבל אז נחרדתי מהמחשבה שאני לא אצליח ואולי בעצם מכינה היא כן הפיתרון האידיאלי למקרה שלי. למעשה, לעניין זה אני הולך סחור סחור ולא יודע מה הכי מתאים או טוב לעשות במקרה הזה. בנוסף לכך אני כיום כמו שכבר אמרתי בן 25 וחצי ולשנת הלימודים האקדמאית הקרובה אני כבר לא אספיק להתקבל מן הסתם, אך הזמן מלחיץ מעט. אני שואל את עצמי מה עדיף כעת: להתבסס כלכלית. לעבוד כחצי שנה, חלק מן הזמן גם בעבודה מועדפת ולהיות נטול דאגות כלכליות במהלך הלימודים האדקמאיים או שאני חייב להתחיל בלימודים כבר עכשיו (בשיפור בגרויות או מכינה) כי הזמן משחק מאוד לרעתי, כך שאם אני אבחר ברעיון זה אני למעשה אתחיל ללימוד את שנה א' באוניברסיטה לא לפני גיל 26 וחצי..... ואת התואר הראשון אני אסיים קצת האיחור וגיל הסטודנטים הממוצע שיהיה איתי במכינה אם אני אעשה מכינה יהיה קצת, בלשון המעטה, יותר צעיר ממני, שלא לדבר על אם אני מפספס בחינה ואני צריך להיבחן שוב, מה שעלול לדחות עוד פעם את המועדים........... יש כאן למעשה אם כן 2 דילמות מאוד מרכזיות שהחלטה עליהן היא קשה עוד יותר מהביצוע של ההחלטה. אני אודה לך מאוד מאוד אם תוכל לפרט לי את דעתך בעניינים אלו. כמו כן אודה לך אם תוכל לומר לי שמות של מכונים העוסקים במתן ייעוץ לעניינים כאלו ועורכים אבחונים של התאמת מקצוע ***וגם*** מסגרת לימודית מתאימה (מכינה ? בית ספר פרטי להשלמת בגרויות וכו'..) רוב תודות, אוהד

שלום אוהד, אכן דילמות מורכבות ומבלבלות, ונדמה שאתה שקוע בהן מבלי לראות את המוצא. אני נוטה להסכים עם הדברים שכתבת בסיום הודעתך, לגבי קבלת ייעוץ ועזרה. לפעמים כשנמצאים מאוד "בתוך" ההתלבטות, כדאי להיעזר בעיניים נוספות. אינני יודעת אם הדבר מתאים מבחינת איזור מגוריך, אך אני ממליצה בחום לפנות למרכז לייעוץ לימודי של אוניברסיטת תל-אביב (בדקנאט הסטודנטים), או למרכזים דומים של אוניברסיטאות אחרות. מרכז מעין זה יוכל לאבחן את כישוריך ונטיותך, להמליץ על כיוון לימודי בהתחשב בהפרעת הקשב והריכוז שלך, ולהוות מקום תומך ומלווה בעת ההתלבטות. בהצלחה בהמשך דרכך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב לכל הצוות! אני נמצאת במצב של דיכאון דיסתימי מגיל 18 ועד היום (אני בת 22 ). תמיד הייתי מופנמת וסגורה מאוד בחברה, לאט לאט יצרתי לי עולם משלי חשבתי לי שבסדר לי כך,אך ההדחקה עשתה את שלה. בסוף התיכון חשבתי להתאבד, אך לא היה לי אומץ לעשות זאת, במשך 3.5 שנים לא היה לי שמץ שאני בכלל בדיכאון, למרות שכמעט כל יום רציתי למות, וכל הזמן חיפשתי איזשהי מטרה או תקווה לחיות. השנה פניתי לרופא המשפחה שהפנה אותי לפסיכיאטרית, היא רשמה לי- פלוטין, רסיטל, ציפרלקס, וויאפקס. ( מינואר התחלתי עם הטיפול התרופתי) אף אחת מהתרופות לא עזרה לי באופן משמעותי. לפי הפורומים כאן הבנתי שבמקרה של דיסטימיה מומלץ מאוד לטפל בשיחות. הייתי מאוד רוצה לקבל מידע על טיפול קבוצתי, מה קורה בפגישות הללו, ואיפה אפשר לפנות לקבוצות כאלו באיזור המרכז. אני מודעת לכך שהדימוי העצמי שלי הוא מאוד נמוך, למרות שאני "עושה הצגה" והייתי רוצה לדעת עד כמה תרופות כמו- אדרונקס ואיקסל שמומלצות לדיסתמיה באמת יעזרו לי בצורה משמעותית. כרגע אני עובדת כקופאית, ואין לי שום רצון ללמוד ושום רצון לחיים בכלל. מידי פעם הריכוז שלי יורד בעבודה, אני מרגישה זלזול כלפי החיים או שאני עצבנית או שאני מדוכאת. אני נמצאת במצב הזה המון זמן, ומודעת לזה שגם כשיהיה סוף סוף שינוי הוא יהיה איטי מאוד,אבל בנתיים זה לא קורה. אני מאוד מבקשת את עזרתכם, אנא תפרטו לי מה עליי לעשות בכדי לצאת מהמצב הנוראי והמתמשך הזה, בתודה רבה מראש, המקווה לשינוי.

הי מאיה, למה דווקא טיפול קבוצתי ולא טיפול פרטי רק לכבודך? אני הייתי מנסה דווקא את הכיוון הזה בתור התחלה... אני מקווה איתך שתרגישי כל יום טיפה יותר טוב ושתמצאי המון סיבות להפסיק לא לרצות לחיות. קוקי

לקוקי! ראשית כל, תודה לך שאת תומכת ומעודדת, אני מרגישה כ"כ אבודה למרות שהמשפחה תומכת, כל תמיכה במצב הזה תעזור לי ובמיוחד ממי שעבר\עובר את זה אני אשמח מאוד לתגובות. בקשר לטיפול הפסיכולוגי,לקח לי המון זמן לגשת. לא בגלל שהתביישתי,אלא שכל הזמן שאלתי את עצמי- אם אני אלך לפסיכולוג, במה הוא יועיל לי? הוא הרי לא ישנה לי את האופי, הוא בסה"כ יהנהן ויחזור על דבריי אז אפשר גם לדבר עם אמא, או עם אחות. כשלבסוף נפגשתי עם פסיכולוג, פעם אחת הספיקה לי. בפגישה השנייה כבר לא היה לי מה לומר הרבה,וגם הוא בעצמו לא ממש דיבר. בקיצור אני לא בעניין הזה , במצב של דיכאון כזה אין לי מושג מה יעזור לי, אבל שיחות זה בטוח שלא. קוקי, שוב תודה על התמיכה והלוואי שהאיחול הטוב שלך יתגשם המקווה לטוב, מאיה....

שלום מאיה, אני מאוד מסכימה עם המחשבה שכדאי לשלב טיפול פסיכולוגי עם הטיפול התרופתי. במרבית המקרים של דיכאון והפרעות קשורות, שילוב שתי שיטות הטיפול עולה ביעילותו על טיפול בכל שיטה בנפרד. טיפול קבוצתי אינו השיטה הראשונה שהייתי חושבת עליה במקרה שלך. אני מציעה לנסות להיפגש שוב עם פסיכולוג העובד בגישה קוגניטיבית או בגישה דינמית. במקביל, הייתי מחפשת קבוצה המיועדת באופן ספציפי לאנשים בני גילך הסובלים מבעיות דומות. במידה ותאתרי קבוצה כזו, כדאי לשלב זאת עם הטיפול הפסיכולוגי הפרטני והטיפול התרופתי. בחיפושייך אחרי מטפל פרטני ואחר קבוצה, אני ממליצה לפנות למרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך ולשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות. בשני המקרים הטיפול יהיה במחיר מסובסד. את שאלותייך לגבי תרופות אני מבקשת שתפני באופן ישיר לרופא המטפל בך (זה יותר אחראי וגם יותר יעיל). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אנשי מקצוע יקרים. אפיזודה: השעה חצות, ישנתי המון בצהריים ואהיה ער עוד כמה שעות. יש לי כמה עבודות להדפיס (פסיכולוגיה שנה ב'), מבחנים באים בקרוב, ספרים לקרוא ויש לי עוד משהו: אצבע קטנטנה של חשיש. מצד אחד, אם אקום בבוקר אחרי שהייתי יעיל ואחראי אשמח ואחייך לעצמי, אתחיל את היום עם תחושה של חוזק, של יכולת, אופטימי. מצד שני, אם אקום אחרי שאדפוק לי איזו שאכטה אכעס על עצמי, תהיה לי תחושה של החמצה, של פספוס, של כשלון, אשמה, תסכול. מה לעזאזל אני אבחר? מנחשים? נכון מאוד, מי בא לשאכטה? אבל למה למען ה' למה? למה הכל פרוס לנגד עיני, כל ההשלכות ידועות מראש, השיפוט ברוך ה' עובד נהדר, המפה כולה מצויירת בקוים ברורים ועבים, אז למה לעזאזל אני אעשן? למה החולשה? למה הפיתוי מקבל עוצמה כזו כבירה? האם אני חלש כל כך? האם זה בר שינוי? אני לא ילד, אני מנהל מאבקים של משמעת עצמית לא מהיום ועדיין לא בהצלחה. גנטי? לאבא שלי תכונה זהה לחלוטין. אמא שלי פלדה של משמעת עצמית. קשה לי לסלוח לעצמי על כשלונות אלו אני מוכרח לציין, ואינני מסוגל או מוכן להשלים עם תוצאותיהם. זה לא רק זה. זה גם תזונה יציבה ונכונה ומשקל בריא (אני כמעט בסדר, אבל בעיקר בגלל עבודתי, אני הולך המון) התוצאות הן ירידה אפשרית בציונים, ירידה בתפקוד הכללי וכל מקבץ הרגשות המצוין לעיל, והריבאונד למבנים ארוכי הטווח יותר, הדימוי העצמי, ההערכה העצמית. מתסכל לי את הנשמה, מה עושים מה? ב.

שלום, כתבת היטב על נפלאות המוטיבציה האנושית... זה באמת כל-כך מסובך: יש לך צרכים המבטאים שאפתנות והישגים, יש לך צרכים הקשורים להנאה ולהסחת דעת, יש צרכים הקשורים לפגיעה בעצמי ועוד ועוד. אני חושבת שחיפוש האיזון בין הצרכים השונים והמוטיבציות המגוונות הוא חלק מתמשך מההתפתחות שלנו. לפעמים עוזר לחפש את האיזון האישי והייחודי הזה בפסיכותרפיה. בברכה (ובהצלחה בבחינות), אורנה ראובן-מגריל

שלום רב אינני יודעת אם ההפניה לפורום הזה היא נכונה, אך אני זקוקה לעצה. בתי בת 10 , ילדה יפהפיה , תמירה ותלמידה טובה. בכתה יש לה בעיות חברתיות, היא אומרת שאין לה חברות, ואין לה עם מי לשחק בהפסקות, היא אמנם לקוית למידה אך מטופלת ומצליחה יפה בלימודים, ואין לה שום סממן חזותי דוחה שיכול להסביר את המנעות הילדים ממנה. גם בבית אני רואה שכמעט אף אחד לא מתקשר להזמין אותה, או לבקש להתארח אצלה. היא כל יום מנסה המון טלפונים בתקוה למצוא מישהו שיסכים להפגש איתה. בכתה שלה יש הרבה בנות שמאוגדות במעין "חבורה" או זוגות של בנות שהן חברות טובות, ואילו היא בודדה. היא הולכת לחוגים אחה"צ, וגם לתנועת נוער, אך לא מוצאת את עצמה מבחינה חברתית. לבי נקרע כשהיא מספרת לי את מה שקורה לה, וגם כשאני רואה אותה תמיד לבד בבית בלי חברה. אנא, אולי תוכל לתת לי עצה, ממה מצב כזה נובע? איך מגיבים לכך? [איך מטפלים בבעיה?

אלינור שלום, אכן קשה מאוד לראות את בדידותה של בתך, ובעיקר שיש לה יכולת להביע את מצוקתה באופן מילולי ובהיר. השאלה היא מדוע זה קורה? האם זו תקופה זמנית, שהרי ישנן תקופות בחיי ילדים שהם עם פחות חברים. האם היה איזה ארוע חריג? מה מקשה עליה להצטרף לחבורות של בנות גילה? האם גם בתנועת הנוער ובחוגים אין לה חברות? אני מבין שבתך מטופלת (ע"י פסיכולוגית, טיפול תרופתי, שיפור כישורי למידה?). נסי להתייעץ עם המטפלת של ביתך וניתן גם לפנות לשרות הפסיכולוגי באזור מגורייך להתיעצות עם פסיכולוג חינוכי, שינסה לעזור באיתור הגורם לבעיה החברתית ולייעץ איך להתמודד עם המצב. בברכה, גדעון

לאלינור שלום אולי קצת באיחור קראתי את סיפורך,אבל לי הייתה בעיה כמו שלך.גם לי יש ילדה ש''הייתה'' לה בעיה כזאת {אין חברות,לא יוצאת מהבית וכד''} כשהייתה בגיל ביתך......האמת שאני דובבתי אותה מעט להתחבר. הכרתי כל ילדה בכיתתה ושוחחתי ,צחקתי,פירגנתי והייתי מין ''חברה'' שלהן,אבל לא הקרנתי את מצוקתי בכדי שהילדה לא תראה את גודל הבעיה.וב''ה ביתי מלאה בחברות כל יום טלפונים והיא מאוד פופולרית.היא בת 14 כעת.תני את הזמן לעשות את שלו.........והיא תמצא את עצמה....כל הזמן להקשיב אבל באמת להקשיב ולתת מענה מכל הלב. מקווה שבאמת עזרתי. נ.ב גם לי נקרע הלב ממה שקרה לביתי, וממש הבנתי אותך!! בהצלחה

אדם עם בעיה נפשית ראוי שיילך לפסיכיאטר משום שרק לו יש הכשרה רפואית ,מה שקרוי "פסיכולוגיה קלינית" זו אחיזת עיניים משום שאין לאותם האנשים הכשרה רפואית מדובר באנשים עם תואר שני שעסקו רק בתאוריות ולרוב הם אלה שסובלים מהפרעה באישיות.

שלום ג'וש. אף אחד לא יודע להגדיר מהי הנפש (אלא אם כן אני טועה ומצאת את ההגדרה האולטימטיבית. אם כך הדבר, ברכותיי ואני מציעה לך לפרסם את התיאוריה הזו, כי היא עשויה להביא לך הרבה כבוד ועושר). עם כל הכבוד שאני רוחשת לעולם הרפואה (והאמן לי שיש לי הרבה כבוד לעוסקים במלאכה החשובה הזו), הרי שזה לגמרי שטחי להניח שהנפש היא אך ורק כימיה וביולוגיה. אדם שיש לו "בעיה נפשית" כפי שהגדרת זאת, קרוב לוודאי סובל מהבעיה לא רק בגלל הגורמים הפיזיולוגיים (כמו למשל גנטיקה) אלא גם יש הרבה גורמים סביבתיים, חוויות שעבר בילדותו והשאירו את חותמן על נפשו, פחדים וחרדות שהוא "סוחב" איתו מכל מני מקומות בעברו, שאין להם שום גורם פיזיולוגי אבל הם בהחלט יכולים להתבטא בצורות גופניות (תופעות של חרדה למשל, עלולות להזכיר תופעות של התקף לב !) אני מסכימה איתך שלעתים הבעיה היא כזו, שנחוץ לטפל בה בעזרת תרופות ואז בוודאי שהגורם המוסמך לכך הוא הפסיכיאטר. דרך אגב, למקרה שלא ידעת, גם פסיכיאטרים עוסקים בשיחות לטיפול, ורובם בהחלט ממליצים על השילוב המוצלח ביותר של תרופות ושיחות גם יחד. הקשר בין הגוף והנפש, בין החומרי והרוחני כבר ידוע ומקובל מזה שנים רבות מאוד. לא ברור לי על מה ולמה ההתנגדות הנחרצת שלך לקבל זאת, והאם יתכן שאתה עצמך התאכזבת מפסיכולוג שלא ענה על צרכיך הרגשיים וכעת אתה פשוט מוציא קיטור על אוכלוסיה שלמה של בעלי מקצוע מכובדים וראויים. העובדה שלפסיכולוגים קליניים אין "הכשרה רפואית" אינה הופכת אותם למאחזי עיניים, אלא אם כן הם מציגים עצמם כרופאים, אבל בהנחה שהפסיכולוגים לא מתיימרים להיות רופאים - אז על מה ולמה הגעת בדיוק למסקנה האומללה שהם מאחזי עיניים...? "לרוב הם אלה שסובלים מהפרעה באישיות"....? אני רוצה לקוות שמדובר בניסיון (כושל) שלך להתבדח, כי המשפט הזה - אם נאמר ברצינות - אפילו לא ראוי להתייחסות. בריאות נפשית וגופנית לכולם.

לידיעתך, בכל מה שקשור לטיפול נפשי שאיננו תרופתי פסיכולוגים בד"כ מבינים הרבה יותר מפסיכיאטרים. היתרונות של הפסיכיאטר זה בתחום הרפואי והתרופתי ולא בתחום של פסיכותרפיה. פסיכולוגים לומדים את אותם מס' שנות לימוד כמו פסיכיאטרים רק בנושאים אחרים.

אדם עם בעיה נפשית ראוי שיילך לפסיכיאטר משום שרק לו יש הכשרה רפואית ,מה שקרוי "פסיכולוגיה קלינית" זו אחיזת עיניים משום שאין לאותם האנשים הכשרה רפואית מדובר באנשים עם תואר שני שעסקו רק בתאוריות ולרוב הם אלה שסובלים מהפרעה באישיות.

" מילה בסלע ושתיקה בתרי" כתוב בתנ"ך. כלומר אם אין לך משהו חכם להגיד יותר טוב שתשתוק.

אדם עם בעיה נפשית ראוי שיילך לפסיכיאטר משום שרק לו יש הכשרה רפואית ,מה שקרוי "פסיכולוגיה קלינית" זו אחיזת עיניים משום שאין לאותם האנשים הכשרה רפואית מדובר באנשים עם תואר שני שעסקו רק בתאוריות ולרוב הם אלה שסובלים מהפרעה באישיות.

ומתי הספקת לסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית כולל התמחות שאתה קובע קביעות החלטיות שכאלה? נראה גם שלא היית בצד של המטופל שהטיפול עזר לו מאוד. אז מה אתה מנסה לומר בעצם ולמה?

josh שלום, הן הפסיכולוג הקליני והן הפסיכיאטר עוברים דרך ארוכה עד הכשרתם כמטפלים. לגבי הפסיכולוגים הקליניים הם לומדים תואר שני, מסיימים תקופת התמחות ארוכה , עוברים שעות הדרכה מרובות, טיפולים אישיים ומבחן מומחיות ורק לאחר מכן הם מורשים לטפל כפסיכולוגים קליניים עצמאיים. אז אם זו פסיכולוגיה בגרוש, הרי זה גרוש יקר מאוד. בברכה, גדעון

האם בכי מ-שיר זה נורמלי? כל פעם שאני שומע את השיר הזה אני נזכר בכ"כ הרבה דברים טובים שקרו לי בחיים, ואז זה מעציב אותי כזה... [שם השיר- "השקט שנשאר"- בגירסא האנגלית, למי שרוצה לדעת] תודה.

לכל אחד יש את השיר שלו או משהו אחר שגורם לו להתרגש ולבכות. אם אתה בוכה משיר מסוים בגלל המילים או החיבור שלו לדברים וזמנים אחרים בחיים זה הגיוני מאוד ואפילו יפה בעיני. מהתאור שלך זה נשמע לי כמו בכי של געגוע לזמנים יפים וטובים. השאלה היא - האם הגעגוע נובע מכך שהיה לך ממש טוב או שעכשיו ממש רע?

שלום רב! אני אמא לבת חיילת בת 19 , היה לה חבר כ- שנה וחצי, בתקופה האחרונה של החברות,כל הזמן היו מריבות, והיא היתה נכנסת להתפרצויות, עד כדי הסטריה של בכי, ואפילו, הגיע להרמת ידים. לאחרונה, אני מאד מודאגת, כי כשאני מנסה להרגיע, אן לדבר איתה, היא פשוט נכנסה לטרוף, הרביצה לי, ואיימה לזרוק את עצמה מהחלון. צריך לציין שבתי היתה תלמידה מצטיינת ואף פעם לא היתה לה בעיית התנהגות בב"ס. אבקש את עזרתך, דחוף, אני לא יודעת לאן לפנות, ואני פוחדת ליידע את הצבא. אולי אפילו איזה שהיא תרופה להרגעה שלא תהיה ממכרת. הייתי רוצה לקחת אותה לפסיכולוג, אבל אין לי אפשרות מבחינה כלכלית. אני פשוט פוחדת מהטירוף הבא.

שלום לבן ה17, תבורך על יכולתך לבכות ולהתרגש משיר. זה נורמלי ויפה ורגיש, ולצערי לא תמיד נפוץ בתקופתינו. ישר כוח, גדעון

אני בשנות ה-50 מטופלת שיחתית במרפאה של קופ"ח כללית.הטיפול הוא בעקבות בעיות בריאותיות ואחרות ,במשפחה הקרובה שלא מאפשרות לי רוגע.כבר פעמיים המטפלת שלי ניסתה לשכנע אותי לנסות טיפול תרופתי. יש לי התנגדות לזה ולטענתה חבל שאמשיך לסבול ולהסתפק בטיפול השיחתי מה דעתך?

rose, מה עומד מאחורי ההתנגדות שלך לטיפול תרופתי? אחרי הכל, אם המטפלת שלך חושבת שזו אופציה שכדאי לנסות, אז כנראה שתרופות יכולות לעזור לך ולהקל עלייך. אני מאמינה, שאם המטפלת שלך חושבת שהיא יכולה לעזור לך לבד, בלי התערבות תרופתית היא לא היתה מציעה לך את האפשרות הזו. אבל תרופות נועדו כדי לאזן את הכימיה במוח, וזה דבר שאי-אפשר לעשות בדיבורים, ולכן כנראה זו ההמלצה שלה. אני חושבת, שכל דבר שיכול לעזור ולתת קצת שקט נפשי בא בחשבון. מה גם, שאם אחרי פרק זמן סביר (6-8 חודשים) את מרגישה שהתרופות לא מועילות, את תמיד יכולה להפסיק. ס.מ.

rose שלום, כדאי לך לבדוק מה מקור ההתנגדות שלך ועד כמה התנגדות זו מבוססת על מידע, שמועות, חרדות וכיוב. האם את סומכת על הפסיכולוגית שלך בנושאים אחרים, מדוע שלא תסמכי עליה בנושא הזה? בעקרון התרופות היום מסייעות להפחתת סבל, יש להן תופעות לואי מועטות והרבה אנשים נעזרים בהם כטיפול ראשי או משני לטיפול השיחתי. את יכולה להתייעץ עם הפסיכיאטר, לשאול אותו את כל השאלות המטרידות אותך,(למשל: מה תופעות הלואי?, האם ישנה התמכרות לתרופה? למה לי להכניס כימיקלים לגוף?) ולאחר שיהיו לך כל התשובות תוכלי לשוב ולבחון את עמדתך. בברכה, גדעון

נאמר לי ע"י מספר פסיכולוגים שאני נרקסיסט. האם זה מבנה אישיות קבוע שאי אפשר לשנות , רק ניתן לנסות להשלים עם התכונה? או שאני אוכל להיפטר מהתכונה המאוד מאוד מקשה הזאתי?

טל, בכל אדם יש מידה מסוימת של נרקיסיזם. אני מניחה שאם מספר פסיכולוגים אבחנו אותך כנרקיסיסטית, אז כנראה שאת סובלת מהפרעת אישיות נרקסיסיטית. זו הפרעה שקשה לטפל בה משום שמטופלים רבים נוטים להטיל את האחריות על הסביבה ולא לוקחים אותה על עצמם במקרים שצריך. למטופלים כאלה קשה להתמיד בטיפול, וצריך המון מודעות ויכולת להשקיע ולהתמסר לטיפול. מכיוון שזו תכונה שקיימת אצל מרבית האנשים, את לא צריכה להיפטר ממנה. את צריכה ללמוד איך לחיות עם ההפרעה ולא לאפשר לה לשלוט לך בחיים. ס.מ.

יקחו על עצמם אחריות בטיפול... טוב, כנראה ששני הצדדים צריכים לקחת אחריות כדי שזה יצליח. טל - מה הסיבה שהיית אצל חמישה ולא נשארת בשום טיפול?

טל שלום, כמו שכתבה ס.מ. לכולנו יש מידה מסוימת של נרקיסיזם. ניתן בטיפול ללמוד להמיר מידה מסוימת של נרקיסיזם ביחסים יותר מסתגלים עם הסביבה ועם עצמך. טיפול כזה הינו ארוך ודורש הרבה סבלנות ומוטיבציה. בהצלחה, גדעון

אם כולם נרקסיסטים למה אני סובל מזה כל כך הרבה? כל פעם שאני צריך ללכת למקום בו אני לא מקבל את מירב תשומת הלב אני ניהיה עצבני ומתוסכל. ואני כל היום רק חושב על איך להיום חזק ומפורסם ולמשוך יותר תשומת לב. זה גורם לי לעצבנות ולהתעסקות בלתי פוסקת בעצמי ובזה שרע לי ולכן אני לוקח תרופות נגד חרדה וכפיתיות. - אבל נמאס לי מזה שאומרים לי שאפשר אולי טיפה להסתגל לנרקסיסטיות אבל זה לוקח המון זמן וסבלנות..... מה אמורים לעשות בדיוק??? כבר הייתי אצל 5 פסיכולוגים וכולם לא ידעו מה לעשות איתי....

יכלב

הי, אין לי שליטה על ההתנהגויות שלי. אני מתחילה עם גברים כדי לכבוש אותם ואחכ לא יודעת איך לצאת מזה.אני פשוט פלרטטנית.חשוב לי שכולם יאהבו אותי.ויש לי בעיה שאני לא יודעת להגיד לא, אם וכאשר אני נמצאת במצבים אינטימים עם אנשים , אפילו דוחים. עזרה.

אני רוצה להוסיף, שיש לי מטרה נוספת והיא לבחון גבולות של הגברים, אפילו עד לפירוק משפחותיהם.

נ שלום, את מתארת חוסר שליטה מחד ושליטה על אחרים מאידך. יש לך מוטיבציות לבחון את גבולות הגברים ואולי דרך זה לדעת גם משהו על הגבולות שלך. אני מתאר לעצמי שיש בך חלק שלא מרוצה מהמצב, ששואל את עצמך לשם מה כל זה. אני מתאר לעצמי גם שישנו מחיר אישי שלך לחוסר השליטה הזה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, דרכו תוכלי לבדוק מה את בעצם מחפשת , ולהשיג שליטה טובה יותר על התנהגויותייך. בהצלחה, גדעון

רצית לברר מה התופעות לחרדה? ואיך ניתן לדעת שהסימנים הם אינם מחלה אלה חרדה?

יש מאמר נפלא של ד"ר אורן קפלן בנושא חרדה ובמקרה יש בו תשובות מפורטות לכל שאלותייך: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

יפית, אין לי מה להוסיף. קוקי, תודה ! גדעון

כמו-כן האם יש מונחים בעברית ל: performance IQ Intelligence Quotient הרבה תודה!

אנא, האם משיהו יודע איך קוראים בעברית למבחן Block Design ?

שלום. חבר הציע לי לכתוב כאן. לבקש עצה. אז אני כותב. את הסיפור המלא. מתנצל מראש על האריכות... זה ענין אישי מאוד. אני חושב שעוד לא פתחתי אותו מעולם עם אף אדם. עם מפקדיי ועם חבריי הטובים ביותר אני מתבייש לדבר על זה. לפני כ15 שנה אחרי אחד הצווים הראשונים הוזמנתי לקב"ן. חויה לא נעימה. לא ידעתי למה. אולי היום אני כן מבין למה. השיחה עם הקב"ן היתה של רבע שעה אולי חצי שעה. בסוף הוא שאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו. לא היה לי מה להגיד לו. בקיצור התגייסתי ושרתתי כמו כל חייל. הייתי בחיל קרבי (שריון - נהג טנק) שרתתי כלוחם ביחידה קרבית קדמית. למרות שהייתי חייל רגיל, פה ושם אפילו מצטיין - כל הזמן היתה לי איזה תחושה בפנים שאני לא נמצא במקום שמתאים לי. שהצבא הוא לא מקום עבורי. שמשהו במבנה הפסיכולוגי לי לא מסתדר עם הצבא. נסיתי להדחיק את זה. הייתי מתנהג כחייל רגיל. מתאמן,יורה, מסתער. אבל בפנים הדכאונות היו חזקים מאוד. לא טיפלתי בזה באופן רציני ולא פתחתי את זה עם אף אחד. חיכיתי שהצבא יסתיים והוא אכן נגמר. דווקא לקראת סוף הצבא תחושות החרדה והדכאון הלכו והתעצמו. בלעתי הכל פנימה. לא יודע למה זה קרה דווקא לקראת סוף השירות. אולי זה קשור ללבנון בה שירתתי לקראת הסוף באחד המוצבים הכי חודרים בלבנון. שם נחשפתי למראות קשים. אולי הם השפיעו עלי. לא יודע. טנקים שחטפו טילי סאגר. חירניקי"ם שחטפו מול העיניים פגזים. מוצב צה"ל ומוצב צד"ל שאותו תיגברנו היו ידועים כ"מוצב המוות". חיילים נהרגו שם. אני זוכר את צבע הדם על הריצפה. צבע דם לא יורד מהר בכלל. דם שנשפך מאלה שפינינו כי המסוקים לא יכלו לנחות שם בגלל הפגזים שהתעופפו. אני זוכר חבר שהשתגע שם. המשכתי להתנהג כלוחם. לא ביקשתי עזרה או הקלות. לא חשפתי כלום. אני מדלג 14 שנים קדימה, להיום. התחושה של הדיכאון הצבאי. של הסיוט הצבאי. של החרדה והפחד הבלתי מוסבר ממשיכה ללוות אותי ביומיום ולא נותנת לי מנוח. למרבה ההפתעה (שלי לפחות...) מלבנון מלווים אותי דווקא זכרונות נעימים. תחושה עמוקה של שליחות ושל אומץ. אבל כל הזמן אני חושש מצווי המילואים. אני מלא בפחד וחרדה שאני לא יכול להסביר לעצמי מכל הסיטואציה הצבאית מכל מה שמזכיר צבא. יש תוכניות על צבא בטלויזיה - אני בורח לערוץ אחר. יום הזכרון של חללי צה"ל הוא יום של התחבאות עבורי. הפחד הזה במקום שייחלש – הולך ומתעצם עם הזמן. צו מילואים פירושו עבורי הרבה הרבה לילות של חוסר שינה. של פחד עמוק. של דיכאון קשה. של כדורים. ואני ממש לא בנאדם דיכאוני כזה בחיי הרגילים. ההגעה לבסיס ביום גיוס המילואים היא עבורי התגשמות הסיוט. אחרי "שלום שלום" עם החברה אני נאטם. אני פונה לפינה משלי. להרדם במהלך השירות בלילה בין שמירה לשמירה – אני לא מצליח. הראש כל הזמן מלא חרדות. את שעות השינה אני משלים באפיסת כוחות בעמדת השמירה. האנונימיות חשובה לי מאוד מאוד. בשנים האחרונות הקמתי משפחה ויש דברים בודדים שגם מהם אני מסתיר. במילואים הלפני אחרונים שלי אני פתאום מוצא את עצמי אחרי שמירה נכנס לחדר נטוש בבסיס שבו שירתנו. לוקח את הנשק, מכניס מחסנית פנימה ומתחיל לכוון לעצמי. משחק איתו כזה.. החלום שלי הוא שהצבא כבר יעזוב אותי לנפשי. לא דיברתי על זה מעולם עם מפקדיי. אני לא יודע למי לפנות כדי להעזר בו בזה. אני מאוד אשמח לשמוע לכם. מה דעתכם, אולי עצות? מי שירצה להגיב לי במייל מוזמן גם...

אלמוני יקר. אני אתחיל מהדבר שבעיניי הוא החשוב מכל: הסיטואציה אותה אתה מתאר, שאתה מכניס מחסנית לנשק ו"משחק" עם הנשק תוך כדי כיוונו אל עצמך. אסור, אסור שהסיטואציה הזו תחזור על עצמה שוב, וכדי למנוע אותה - אנא פנה בהקדם לקב"ן ותבקש שישחררו אותך משירות מילואים. אין לי צל של ספק שברגע שתספר לו על הסיטואציה הזו הוא יפתור אותך משירות. אם אתה לא רוצה שכל העולם ידע בדיוק מה היו נסיבות השחרור, אתה תמיד יכול להמציא איזו סיבה רפואית כלשהי. אף אחד לא חייב לדעת. העיקר שלא תימצא שוב בסיטואציה בה "תשחק" בנשק, כי במידה ואתה מפסיד במשחק הספציפי הזה, התשלום הוא אמנם חד פעמי אבל לדעתי הוא יקר מדי, אתה לא חושב ? אתה מחזיק המון כאב והרבה מאוד רגשות בתוך הלב, דברים שכנראה מעולם לא הוצאת החוצה ולא התמודדת איתם. אם הם מפריעים לך אך ורק בתקופת המילואים ואתה יכול כפי שהסברתי להשתחרר מהמילואים, אז זו בחירה שלך האם אתה רוצה להתעמת עם הדברים שקברת בתוכך או שלא, זה לא הכרחי. אבל, אם אתה שם לב שהדברים צפים ועולים גם בחיי היומיום שלך ללא קשר ישיר לנושא הצבא, נראה לי שיש מקום לפנות ליעוץ פסיכולוגי ולברר מאיפה מגיעים כל הזרמים התת-קרקעיים האלה, ומה עושים איתם. אל תזניח את נושא המילואים, אל תסכן את חייך ותפגע בבני משפחתך בתהליך. בהצלחה.

אני מצטרף לדברי דניאלה שענתה לפני ומדגיש: אסור- אסור - אסור לך להמשיך להדחיק את המועקה שאתה מתאר. אני לא פסיכולוג ולא יכול להגדיר באופן מקצועי מה שקורה לך אך יתכן מאוד שזה מצב פוסט טראומטי שמחייב טיפול!!!!! המשך התעלמות והדחקה יכול רק להחריף את מצבך. כחייל מילואים לא נראה לי שאתה זכאי לטיפול ממושך אצל קב"ן אבל אתה חייב לפנות אליו כדי לספר מה שתארת כאן. באשר לטיפול יותר ממושך בבעיה, מומלץ שתפנה לפסיכולוג ללא דיחוי.

לאלמוני שלום רב, אתה מתאר סיפור כואב של השפעת אירוע קרבי עליך. ארועים כאלו יכולים ליצור מצב נפשי הקרוי תגובת קרב או תסמונת פוסט טראומתית. על מנת לדעת אם אכן אתה סובל מתסמונת כזו עליך לפנות לאיש מקצוע. בצבא , בתל השומר, ישנה יחידה לטיפול בתגובות קרב, שיכולים לאבחן ואף לטפל בך. אתה יכול להגיע אליהם דרך קב"ן מילואים . כל שעליך לעשות הוא לטלפן לקצינת הקישור שלך ולבקש הפניה לקב"ן המילואים, והוא כבר יפנה אותך להמשך אבחון וטיפול. אתה יכול גם להתקשר ישירות אליהם ולשאול לגבי הפרוצדורה (03-7376327). אל תהסס ואל תחשוש לפנות. ישנה סודיות רפואית וכבר הגעת למצב של משחק בנשק ולכן אל תדחה את פנייתך. אנא עדכן אותנו בהמשך, חזק ואמץ, גדעון

תגובתה: כשיהיו מילואים יהיו ראיונות ואז תפנה לרופא היחידתי שיפנה אותך לקב"ן. אז הפתרון לחכות שיהיו מילואים ויהיו ראיונות?

יש לי בת בגיל 18. היא "כאילו" ילדה טובה וממושמעת. לומדת לבגרויות. מקשיבה להורים. לא מעשנת לא שותה אבל........לדעתי היא שקרנית פתלוגית. כל הזמן היא משקרת. גם בדברים הכי קטנים כמו:: "מי גמר את הגבינה?". היא פוערת זוג עינים גדולות ונראית כל כך דוברת אמת. השבוע לקחה לי את כרטיס האשראי ללא רשות וקנתה דברים. לא בסכומים גדולים - היא ידעה שאני מחפשת את הכרטיס. הכחישה שלקחה. רק אחרי שלחצתי והבאתי הוכחות היא הודתה. נתנה ל את הכרטיס ושוב לא דיברנו על זה. זה נראה לי כסימפטום למחלה. היא מטופלת בפרוזאק בגלל חרדות ורגשי נחיתות. אני ממש מודאגת. יש לי הרגשה שהיא כל הזמן סוחבת דברים לחברות שלה. יש לה עוד אחות קטנה בבית. בת ה-18 היא ילדת שמנת שלא חסר לה כלום. ממש כלום. היא גדלה כמו נסיכה. יש לה קשיי למידה. תמיד ריפדנו אותה בהמון אהבה וצמר גפן. היא לא מוכנה לגשת לטיפול. מה לעשות.? עוד מעט היא מתגייסת

לדעתי הלא מקצועית , המצב שאת מתארת מעיד על מצוקה כל שהיא שבתכם אינה יכולה לבטא במילים. הצורך לשקר איננו בשליטתה והיא לא עושה זאת בכוונה אלא מתוך בעיה נפשית מסוימת. יתכן שקשה לה להתעמת עם זה ולכן היא מסרבת לטיפול. מצד אחד קשה לעזור למי שלא מעוניין ולא משתף פעולה , אך כהורים אתם חייבים להמשיך לשכנע אותה תוך הדגשת הנזקים שעלולים להגרם לה אם תיתפס בגניבה ובשקר. במיוחד לקראת השרות הצבאי שבו אין כל כך הבנה והתחשבות במצבים כאלה. אולי כדאי לכם לשקול להודיע בצבא על הבעיה,יתכן ותוזמן לשיחה עם קב"ן ואולי יתנו לה טיפול פסיכולוגי במסגרת הצבאית.

לאם המודאגת שלום, הן השקרים והן הסחיבות מציינות לדעתי מצוקה וקושי רגשי, שיש כפי הנראה קושי להביעו בדרך אחרת. "לא לדבר על זה" היא דרך שלא תעלים או תטפל בבעיה, לכן אני לא ממליץ עליה. השאלה הינה איך לדבר באופן שאינו מאשים, שיוצר תקשורת פתוחה וגלויה ומהווה תמיכה וסיוע למצוקה של בתכם. כתבת שבתך לא מטופלת, אך זה אינו מדוייק. היא מטופלת תרופתית. נראה לי שיש מקום לשקול גם טיפול שיחתי. ושוב השאלה איך לסייע לבתך לראות את היתרונות בטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי בנוסף לכך, יתכן שאת תפיקי תועלת מכמה שיחות יעוץ שיעזרו לך להבין טוב יותר איך להתמודד עם ההתנהגויות הללו של ביתך ובכך ירגיעו משהו מדאגותייך . בהצלחה, גדעון

היום ישנתי אחר הצהריים, ולהפתעתי כשהתעוררתי זכרתי מה חלמתי. בדר"כ אינני ישנה בשעות אלו ואם טני כבר ישנה אינני חולמת או לפחות אינני זוכרת שחלמתי ובכלל אני יודעת שיש ביהדות משמעויות לחלומות והחלום שחלמתי היה על נחשים במקום העבודה שלי שהגעתי עם ילדי מה המשמעות של זה? זה הטריד אותי נורא !!!!

צפע יקרה. אין לי מושג מה עמדת היהדות בנוגע לחלומות ופירושם, אבל בלי קשר לשום דת שהיא - אין צל של ספק שהחלומות הם חלון לתוך תת המודע של האדם, ומבטאים הרבה פעמים התגלמות של פחדים/רצונות/מחשבות מטרידות ועוד תערובת של הרבה דברים שאנחנו חווים בחיי היומיום, עוברים איזה שהוא עיבוד במוח ויוצאים החוצה בחלומות שלנו. אין דרך אחת לפרש חלומות של שני אנשים, כיוון שאנשים הם שונים זה מזה והדרך שאת מפרשת נחש למשל, שונה מהדרך שאני אפרש נחש. יכול להיות שאת מייחסת לנחש משמעויות אחרות מאלה שאני מייחסת אליו, לכן גם הפרשנות תהיה בהכרח שונה. לפרויד אומנם היתה איזו תאוריה אודות פירוש סמלים בחלומות, אבל (ויסלח לי זיגמונד) זאת נראית לי תאוריה פשטנית מאוד, מאותה הסיבה שהזכרתי קודם. לא ניתן לקבוע שנחש שמופיע בחלום הוא תמיד בעל אותו פירוש עבור כל האנשים. הפסיכולוג שלי טוען שרק האדם עצמו יכול לנתח הכי טוב את החלומות שלו, היות והוא מכיר את עצמו טוב מכל אחד אחר, ואני סבורה שהוא צודק. תחשבי על מקום העבודה שלך ומה התחושות שלך לגביו. מה התחושות שלך לגבי האנשים שעובדים שם. נסי להבין מאין הגיעו הנחשים ומה בדיוק הם עשו שם ? איזה תחושות הם גרמו לך ? האם פחדת ? האם נגעלת או שמא תחושות אחרות ? אף אחד לא יוכל לנתח עבורך את החלום, כי אף אחד חוץ ממך לא מתגורר בתוך תת המודע שלך... בהצלחה וחלומות נעימים !

בעניין פרויד שהוזכר בתשובה הקודמת. לדעתו הופעת נחש בחלום זהו סמל פאלי המרמז על אבר המין הגברי. כלומר לחלום יש משמעות מינית המתקשרת כנראה למקום העבודה שלך. האם זה נראה לך הגיוני.?

צפע שלום, קיבלת שתי תשובות מלאות וטובות: הן לגבי הפן הפרוידיאני של החלום והן לגבי הצורך בפרשנות שנשענת על אסוציאציות של החולם עצמו לפרטים בחלומו. בברכה, גדעון

ביהדות הנחש מסמל בחלום פרנסה טובה. אם הוא מומת בחלום - הפרנסה לא תהיה טובה.

מבקשת עזרה, עבור עבודת התזה אותה אני כותבת. האם מישהו מכיר מאמר או ספר המכיל ניתוח ממבט פסיכולוגי על סיפורו של פינוקיו?

מיכל שלום, רעיון יפה לעבודת תיזה. ואם לא תמצאי מאמרים רבים אז גם עבודת תיזה מקורית. אני לא מכיר מאמרים או ספרים בנושא אבל, באתר פסיכולוגיה עברית ברשת ישנם מנועי חיפוש טובים למאמרים וניתן להתחיל את החיפוש שם. את יכולה גם לנסות להתייעץ עם אנשים שעוסקים הן בספרות והן במשמעות הפסיכולוגית שלה. כמו : פרופ אדיר כהן או ד"ר דורית הופ. ולסיום שימי לב שישנם כמה תרגומים של הספר הנפלא הזה. נהניתי במיוחד מ"הרפתקאותיו של פינוקיו" בהוצאת זמורה ביתן. אשמח ואודה לך אם תוכלי לידע אותי על מאמר או ספר שמצאת כרלבנטיים ומעניינים. בהצלחה רבה, גדעון

גדעון שלום, אני מנחה קבוצת פסיכודרמה של ילדות הסובלות מעודף משקל. אנו עורכות הצגת סיום להורים ושאר הקבוצות, הבנות בחרו את פינוקיו. עבודת התיזה שלי על הקבוצה, אולם אני מקדישה פרק לסיום- להצגה. מצאתי מאמר בגיליון נפש מספר 5 ( שנת 2000) שנכתב על ידי איריס מנור וטיאנו. תודה על העיצה, אנסה ליצור קשר עם אדיר כהן. מיכל.

שלום, לפני כשבועיים היה לי סטוץ עם עמית לעבודה.היינו קצת שתויים ובאוירה חופשית והדבר קרה. אני חייבת לציין שלא נמשכתי אליו מעולם ותמיד ראיתי בו כידיד נטו.לאחר המקרה הרגשתי רע עם עצמי בייחוד מעצם העובדה שאנו חברים מאוד, מאוד טובים ובנוסף הוא שבוע וחצי לפני חתונה.... מכיוון שאנו בקשרים מעולים בעבודה וכולם יודעים זאת ועוד יותר מזה אף אחד לא יעלה בדעתו שהיה בנינו משהו, היה לי מאוד קשה. הייתי חייבת להמשיך כאילו כלום לא קרה אבל למעשה אצלי השתנה משהו... קשה לי להחמיא לו ולצחוק איתו כמו לפני המקרה. עכשיו המילים שהייתי משתמשת בהן לפני כאילו מקבלות משמעות אחרת, בכל זאת היה משהו וקשה לי לשכוח. בחתונה שלו כולם שאלו אותי אם אני מתרגשת , אך למעשה הרגשתי די מוזר. אם לא היה קורה מה שקרה , הייתי מחבקת ומנשקת אותו, רוקדת איתו והכל היה טבעי לחלוטין.אבל מכיוון שקרה מה שקרה קצת תפסתי מרחק, היה לי קשה. אני מרגישה רע שבאיזשהו אופן הייתי שותפה לבגידה שבוע וחצי לפני נישואיו. אני מרגישה רע ששכבתי עם הידיד הכי טוב שלי ושאפילו אני לא נמשכת אליו ושהכל קרה רק בגלל האלכהול. אני מרגישה רע שזה קרה ומצטערת על כל רגע, למרות שאני לא זוכרת הרבה מהסיטואציה. אני מאוד מקווה שאוכל להמשיך הלאה ולשכח את מה שהיה , אוכל להמשיך ולצחוק איתו כבעבר. נכון להיום אני הולכת ומתרחקת. לא מבינה איך זה קרה, שונאת כל רגע מאז.....

הי, מה לעשות..מה לעשות...זה כבר קרה וזהו. תמיד חשבתי על חתונות כעל GAME OVER כזה.. עכשיו הוא נשוי וכל מה שהיה לפני נמחק וכבר לא משנה. אני מניח שהיה עוזר לך לדבר איתו על זה לפני, ללבן עניינים ולהסכים שזה לא ביג דיל, אבל עכשיו אני במקומך הייתי מניח לזה ונותן לזמן לעבור ולרגשות להתאדות... תני לעצמך להאשים את האלכוהול ותני לזמן להעביר את החוסר נעימות (שלא תיעלם בחיים, אין מה לעשות..אבל היא תפחת בהמון..) מקווה שעודדתי..

מסכימה עם הדברים שנכתבו לפניי. העובדה שאת מרגישה אשמה מעידה יותר מכל על היותך אדם מצפוני וישר, וברור שזו היתה מעידה חד פעמית ולא דרך חיים עבורך. אנחנו בני אדם ואף אחד מאיתנו לא מושלם, מדי פעם בפעם אנחנו עושים טעויות (ולרוב משלמים עליהן, כפי שאת מגלה כרגע, כי רגש האשמה הוא אחד המטבעות היקרים יותר שניתן לשלם באמצעותם...) אבל צריך גם לדעת לסלוח לעצמנו ולהמשיך הלאה. הדבר המוזר הוא שהרבה יותר קל לנו לסלוח לאחרים על משגים שלהם, מאשר לעצמנו. אני בטוחה שאם חברה טובה שלך היתה מספרת לך על מקרה כזה, היית מוצאת מיד את כל המילים הנכונות כדי לעודד אותה, והיית מוצאת שקל לך מאוד לסלוח לה על היותה אנושית... עכשיו את צריכה למצוא את הדרך לעשות את אותו הדבר עבור עצמך. משערת שבתקופה הקרובה היחסים ביניכם יהיו קצת מאולצים ולא טבעיים, אבל עם הזמן והמרחק זה יסתדר. הכי הכי חשוב - אל תתפתי לספר לזוגתו על העניין הזה בשום פנים ואופן, גם אם תתפתי לעשות זאת כדי להקל על מצפונך. הדבר הכי טוב בטעויות של העבר הוא שהן מאפשרות לנו לדעת ממה עלינו להיזהר בעתיד.

בחודשים האחרונים בעלי ואני מנסים להביא ילד, אך ללא הצלחה. בנוסף לכך התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש כמורה ומאוד קשה לי לעשות הפרדה בין העבודה לחייים האישיים ואני סוחבת איתי את כל הצרות של כל תלמידיי. בנוסף לכך, חיי האישיים גם לא משהו כי למרות שבעלי מאוד תומך ועוזר גם הוא כבר לא יכול לסבול את ההתנהגות שלי, את חוסר הרצון והמוטיבציה לעשות את עבודות הבית. אני כבר לא יודעת מה לעשות, תוכלו לעזור לי?

לחלשה שלום. נראה שאת מתמודדת עם הרבה דברים בחיים שלך כרגע, כך שראשית הייתי מציעה לך לדחות קצת את נושא הילדים. הריון, לידה וגידול ילד הם שלושה דברים עמוסים בלחץ (על כל הדברים הטובים שהם מביאים איתם) ולא נראה לי שאת זקוקה לתוספת של לחץ כרגע בחייך. במקביל, הייתי מציעה לך לפנות ליעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק איך את מתמודדת עם לחץ ואיך אפשר לסייע לך לעשות זאת בצורה יעילה יותר, כדי לשפר את התפקוד היומיומי. בהצלחה !

לחלשה שלום, את מתארת מצב של עומס רגשי רב, בכל תחומי החיים: הן בעבודתך כמורה והן בבית עם בעלך והמטלות השונות בבית. את מכנה את עצמך כ"חלשה" ואולי גם מוסיפה ביקורת עצמית , שבודאי לא תורמת להתמודדות יעילה עם עצמך ועם העומסים המוטלים עלייך. זה הזמן לפנות לטיפול, ובעזרתו של איש מקצוע לבחון איך את יכולה להקל על עצמך. אני מפנה את תשומת ליבך לפרוייקט "מודעות" של הסתדרות המורים המאפשר לך כמורה, סיוע פסיכולוגי בתנאים מועדפים. את יכולה לבדוק את זכאותך בטלפון: 1-700-700-158 בימים א עד ה בשעות 15:30 עד 19:30. בברכה, גדעון

שלום לכולם... אני אמורה להתחיל ללמוד בשנה הבאה והבעיה שלי היא שאני מאד מתלבטת בין שני תחומים:התקבלתי לעבודה סוציאלית בת"א ולפסיכולוגיה בבר-אילן ושניהם נראים לי תחומים מעניינים מאד שברצוני להתעסק בהם בעתיד ואני פשוט לא יודעת במה לבחור!חקרתי ושאלתי רבות על היתרונות והחסרונות של כל תחום והבנתי שהיתרון הברור בעבודה סוציאלית הוא שניתן לעסוק במקצוע ולהתמחות בפסיכותרפיה כבר לאחר התואר הראשון לעומת פסיכולוגיה שצריך תואר שני וקשה מאד להתקבל,במיוחד למגמה הקלינית כמו שאתם יודעים כמובן...הבנתי גם שלימודי עבודה סוציאלית הם הרבה פחות עמוסים ויותר קלים ושיש פחות תחרותיות בקרב הסטודנטים...המטרה שלי בסופו של דבר היא לעבוד עם שכבות חלשות ולעזור לאנשים במצוקה אבל באופן מעשי ולא סתם בשיחות ארוכות שלעיתים לא מובילות לשום דבר...אבל כמו שאתם יודעים לפסיכולוגים יש סטטוס יותר נחשב בחברה וישנה האפשרות לעבוד באופן פרטי וכו'...רציתי לדעת יותר לגבי אפשרויות התעסוקה כפסיכולוג(לאחר תואר שני)כי אני יודעת שעובדים סוציאליים משתלבים בהמון מקומות ומוסדות-האם זה ככה גם בפסיכולוגיה?ומהם ההבדלים המהותיים בין שני המקצועות??? אשמח לשמוע את עצותיכם כי אני מאד מבולבלת ומתלבטת! תודה מראש! הוספת תגובה בחלון נפרד שם: tungestan נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן] ◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ הדפסה ◄ קי

נועה שלום, ההתלבטות באיזה צומת מקצועית לבחור הינה קשה ומורכבת ממדדים שונים: הכישורים , נטיות הלב, המצאי, אפשרויות התעסוקה, הססטטוס החברתי ועוד ועוד...במקומות שונים כגון מכון הדסה בירושלים או בדיקאנט הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ישנן ספריית מקצועות. זו ספריה המכילה מידע על כל מקצוע , אפשרויות התעסוקה בו, ראיונות עם אנשים העוסקים במקצוע ובקיצור מידע רב ערך לכל המתלבטים. במקומות אלה ניתן גם לעבור יעוץ תעסוקתי כדי להתלבט עם איש מקצוע בנושא. אכן את מציינת נקודות חשובות : לעןבדים סוציאלים יש יותר אפשרויות תעסוקתיות אך הסטטוס המקצועי נמוך יותר. פסיכולוגים יכולים לעבוד פרטי, אך יותר קשה להתקבל לקליני. בקיצור: לכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות, והשאלה היא: מה מתאים לך יותר ומה את רוצה. אם את מעוניינת בעזרה יותר פרקטית לשכבות החלשות, אזי לימודי עבודה סוציאלית פותחים לפנייך אופציה גם במקומות שונים כגון לשכות רווחה. הייתי ממליץ לך לעשות סיור לאחת הספריות הללו כדי להרחיב את השכלתך לגבי כל מקצוע, ואם ההתלבטות ממשיכה, לשקול גם אפשרות של יעוץ תעסוקתי, שיכול לסייע לך בבבחירת הנתיב הנכון יותר עבורך. בהצלחה, גדעון

תודה על העזרה! אז קודם כל בקשר לעצתך לגבי ספריית מקצועות וייעוץ תעסוקתי אז לפני זמן מה הייתי בסדנה כזאת וגם הייתי בסיפריות כאלה.בררתי המון לגבי עבודה סוציאלית והבנתי שאפשרויות התעסוקה הן מאד רבות ומגוונות.האמת שכבר הייתי ממש שלמה עם ההחלטה שזהו התחום שמתאים ביותר עבורי אך לאחר שהתקבלתי לפסיכולוגיה התחלתי שוב להתלבט(לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף אילו לא התקבלתי בכלל!).אני מודעת לעובדה שלפסיכולוגים סטטוס מקצועי יוקרתי יותר אבל אני חושבת שדבר ראשון שצריך לחשוב עליו כאשר בוחרים מקצוע זה לא הסטטוס ומה אנשים יחשבו עלי,אלא האם אני אוהב את מה שאני עושה ואהיה שלמה עם עצמי!לאחר בירורים רבים החלטתי לוותר מראש על פסיכולוגיה כי הבנתי שסיכויי הקבלה לתואר שני במגמה הקלינית הם קלושים ביותר.בקיצור בחרתי בעבודה סוציאלית ואני מקווה שאוכל למצות את עצמי כמה שאוכל בתחום זה ושלא אמצא את עצמי בעוד כמה שנים מסתובבת בתחושה שאולי אני איזה פסיכולוגית קלינית מהוללת מבוזבזת...

שלום אורנה, הפורום קראתי באחת התשובות שלך בנוגע לטיפול פסיכולוגי פחות יקר, על האופציות של מרפאות ציבוריות, מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות. אני מאוד מעוניינת לנסות, איך אני יוצרת קשר איתם? האם יש להם אתר או מספר טלפון שאני אוכל לנסות התחלת טיפול? מאוד מודה, דנה

שלום דנה, הפנייה למרכזים שהזכרתי היא כמובן בהתאם למקום מגורייך. כדאי לעשות חיפוש באינטרנט (למשל, לחפש ב- google "מרפאות ממשלתיות"), וכך להגיע למרפאות הקרובות אלייך. לגבי שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות, הם בדר"כ ממוקמים בדקנאט הסטודנטים (כלומר הגוף בתוך האוניברסיטה האחראי לרווחת הסטודנטים). באוניברסיטת ת"א הטלפון הוא 03-6408505. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך יותר משנה וחצי אצל פסיכולוגית, ומשום מה כבר בתחילתו החלטתי שככל שאדע פחות על הפסיכולוגית, כך ייטב. אולי טעיתי, המסקנה הכי טובה שהגעתי אליה היא שאני לא יודעת כלום, כי אולי בהעדר ידיעה אי אפשר לחלוק עמה כאילו היא בת אדם, שהיא גם פסיכולגית, ואולי זה פוגם באפשרות שלי לחלוק? מה גם שזה מוזר לדבר שנתיים עם מישהי ולא לדעת מי היא בכלל, אולי מתוך אגוצנטריות לא התעניינתי. מה את חושבת? והיום הרצתי חיפוש בגוגל... :)

שלום מאיה (אני מניחה...), האינטואיציה שלך לגבי היכרות הדדית עם המטפלת מאוד מתאימה לתפיסה פסיכואנליטית של טיפול. לפי תפיסה כזו המטפל נשאר דמות אנונימית, על-מנת לאפשר למטופל חופש (שאיננו קיים באותה המידה בקשרים אחרים), להשליך על דמות המטפל כל שעולה בדעתו. מאחר ומן הסתם המטופל יבטא תחושות השייכות לקשרים שהוא מכיר (דוגמת הקשר עם הוריו), מתקבל במרחב הטיפולי חומר רב על חוויות החיים והמבנה הנפשי של המטופל. כדאי לציין, שלצד תפיסה זו קיימות תפיסות הרואות תועלת רבה גם בחשיפה אישית של המטפל (בתנאים מסויימים), ואני מניחה שלעיתים גם לדעת "משהו" על הדמות האנושית האותנטית של המטפל זה "עוזר". החשוב ביותר הוא למצוא את האיזון המתאים לכל זוג מטפל-מטופל, ולדבר על הדברים בטיפול עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כדאי לדעתך :) לבקש מהפסיכולוגית מידע שהיא אספה במהלך הטיפול? אולי זה יעזור לי להגיע לתובנות עצמיות כמו כשאני קוראת דברים שכתבתי פעם או שאוכל להסביר דברים שלא הצלחתי להסביר קודם לכן, או שבעצם הפרספקטיבה שלי השתנתה במשך הזמן... איך את מסבירה את זה שלפעמים אני רוצה לומר דברים בפגישות, ובפגישות עצמן אני חולקת דברים אחרים? איך אפשר ליישב את הדיסוננס הזה, בין הצורך לחלוק לחוסר היכולת לפעמים? ולמה אני כל כך לא החלטית. כמו שראסל אמר פעם- כל הבעייה בעולם היא שטיפשים ופנאטים כל כך בטוחים בצדקתם בעוד שיודעי דבר מפקפקים בעצמם ללא הרף...(אולי הוא היה טיפש באותו הרגע, כי הוא הכליל) ומי אמור לדעת יותר טוב ממני מה אני רוצה,ומה טוב לי, ומה אם אני לא בטוחה יותר מדי פעמים? נדמה לי שההחלטה "לשחרר הגנות" היא בין המוצלחות שבהן, אבל יש די הרבה כאלה, בעצם, יש לי פסיכולוגית טובה :P

אה, וסופ"ש נעים ונחמד, תודה ---;---@

אני בחור בן 24 בחור ממש על הכיפק שבשנה וחצי אחרונים ממש סובל וליפני כן הכל היה בסדר אני לא אפרט כי אוכל ליכתוב מגילה אז אגיד בקצרה אני אדם מאד חברותי כיפי וסבבה מהרבה בחינות פשוט כתוצאה מהחיים הגיעו לי הרבה משברים ברצף ולמרות זאת אני עדיין סבבה אבל היה לי קשה מאד ברמות קשות ממש החברים יתמעטו ומאחד היה תקל לא יצא בסדר איתי ולא עבדתי ביגלל שהיה קיצוצים בעבודה שהייתה לי ן בקיצור במשך הובחנתי כטורדנות כפייתית במחשבות אל האיסטור וזהו היום מרגיש בסד גמור ומאמין שכימעט הכל בראש ובלי כדורים ושטויות לא שאני מזלזל אבל לפעמים במקום ישר כדורים וכאלה איפשר לטפל בדברים שגורמים לבעיות אצלי אני יודע הכל מיביחנת פיתרונות אבל קשה לי לישם כי אני חופר בור בידיים בלי כלים וזה יותר קשה והסיבה כסף לכן מנסה לימצוא כלים דרך פה קצת אז אני זקוק לחברים אם ראש סבבה שפשוט החיים היתגלגלו ככה ואין להם חברים אחד אם אישתו אחד אם חברה שלו חלק זה היתנתק וכאלה בנוסף אני זקוק לידידות חברה אני ניראה טוב וניפרדתי ליפני חודש וחצי מחברתי שהייתה קשה ובעייתית שסבלתי ביגללה המון ממש מתוסבכת והרבה תכונות ממש רעות שקשה אז מי שמעוניינת בידידות או קשר או אנשים שמעוניינים להתחבר ןלעשות חיים משוגעים וליתמוך אחד בשני מסיבות ים וכאלה שיחות וכו אז אתם מוזמנים להיות בקשר ובנוסף מי שיודע על איזה אתר מעניין בנושא סדנאות הכרויות פסיכולוגיה אשמח לדעת שיהיה לכולם רק טוב והרבה אושר בייייייייייייייייי

שלום גדי, ההודעה שלך משלבת תחושת כאב ומתח, ביחד עם שמחת חיים ואופטימיות. אני מקווה שבקרוב תצליח ליצור לעצמך "קבוצת תמיכה" משלך. רק בבקשה - בפעם הבאה, לא לשלוח את אותה הודעה עשרות פעמים! בברכה, אורנה ראובן-מגריל

גדעון שלום שאלה: ידוע לי שאנשי טיפול עוברים בעצמם הדרכה/טיפול / אלניזה.. האם שפת הטיפול איתם שונה. כלומר: האם הם מנתחים את עצמם תוך כדי שיחה בדרך שהפסיכולוג שיושב מולם מנתח אותם? האם למעשה טיפול פסיכולוגי במטפל פסיכולוגי הנו שונה מטיפול באדם שלא מבין את כל הקורה בחדר הטיפול (העברה, התנגדות וכד') תודה

שלום ניבה, ראשית אציין שאם את מעוניינת גם בהתייחסותו של גדעון לשאלה המעניינת שהעלית, כדאי לחזור על השאלה בימים א-ג. למיטב ידיעתי, טיפול פסיכולוגי בפסיכולוג אינו בהכרח שונה מטיפול באדם שאינו פסיכולוג. אותם תהליכים נפשיים מתעוררים ואותם מנגנונים נפשיים פועלים, וגם פסיכולוגים זקוקים לאדם אחר על-מנת שיוכלו ליצור עמו קשר טיפולי ולהיעזר בהתבוננויות שלו. עם זאת, מן הסתם מדובר במטופל "מנוסה" בטיפול, ויתכן שתהליכים מסויימים יהיו יותר מהירים (למשל, אין צורך "ללמוד" את הנוהלים והכללים של המפגש). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם יכול להיות שפסיכולוג יטעה באבחנה שלו?הפסכולוג שלי טוען שעברתי אונס/הטרדה בילדות וזה בתת מודע שלי. ואני מפעילה מנגנוני הגנה כדי לא לתת לזה לעלות- התנגדויות. מילא שאני לא זוכרת כלום, וניסיתי! כל הזמן אני חושבת על זה , מנסה להזכר אם היה משהו וגם הוא לא עלה על כלום ואני אצלו בטיפול כבר 3 חודשים. חוץ מזה שהאבחנה להמנעות שלי ממגע, רגשות... עד עכשיו הייתה קשורה לקושי סנסורי. לפחות ע"פ אבחון שעברתי אצל מרפאה בעיסוק.אבל הפסיכולוג לא חושב ככה.ואני כבר לא יודעת למי להאמין. ז"א לאיזה אבחנה. ואני מפחדת שאם אלך אחרי הפסיכולוג וזה לא נכון אני סתם אכנס למערבולת שלא אדע איך לצאת ממנה אם בכלל. חוץ מזה שברור לי שקל יותר לא להתמודד עם הקושי, שזה יקרה אם אלך אחרי הפסיכולוג ולא יקרה אם אלך אחרי האבחנה של המרפאה בעיסוק כי אם זה סנסורי אז אין יותר מדי מה לעשות עם זה.

שלום, אינני יכולה לדעת מהם הסימנים שהובילו את הפסיכולוג שלך להציע פרשנות מעין זו, ולכן לא אביע את דעתי לגבי תקפות האבחנה. במקום זאת, אני רוצה להציע לך להביא את הנושא לדיון פתוח בטיפול עצמו. חשוב שהמטפל יכיר את ההתלבטות שלך בין "לא להתמודד עם הקושי" לבין "אכנס למערבולת שלא אדע איך לצאת ממנה בכלל". חשוב שתוכלי לבטא את תחושותייך השונות לגבי הפרשנויות שהוצעו, ולעבד אותן בצורה מעמיקה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל, תודה על התשובה והעצה... הסימנים שהובילו אותו לאבחנה הם ההימנעות שלי ממגע ומרגשות. לדעתו אני חיה במין בועה.. ליד החיים ולא בתוכם בדיוק בגלל זה. ואם לא אתמודד עם הקושי זה יפגע בי מאוד בעתיד. והוא בתור איש מקצוע לא יכול להתעלם מזה. ולגבי מה שהצעת- הדיון הפתוח, עשינו זאת ,דיברנו על זה ואני אמרתי שאני מקבלת את האבחנה של המרפאה בעיסוק שזה סנסורי... וגם בגלל שאין שום סימן שמראה שזה פסיכולוגי- לא זכרון שלי וגם הוא לא הצליח להעלות שום דבר אצלי בקשר לזה. אבל הוא כל כך בטוח בעצמו ולא מוותר. לכן אני כל כך מתלבטת , בגלל הבטחון הזה. אבל מצד שני אני מפחדת שמרוב לחשוב על זה ולנסות להזכר במשהו שאולי לא קרה אני אמציא דברים ואז זאת תהיה המערבולת. אני באמת לא יודעת מה לעשות, או מה לחשוב כבר. האם ללכת אחריו וזהו אפילו שייתכן והוא טועה וזה סתם יכניס אותי לסרטים. או אולי לוותר וזהו, לשכוח מהכל.

עקב הגיוס המתקרב שלי התחלתי להיכנס לדיכאונות . קשה לי מאוד אני ממש פוחד מהמסגרת ומה שהכי הורג אותי זה שאני לא יהייה מסוגל בכול תוקף לישון (להסתגל) למקומות אחרים. אני לא יודע מה לעשות. חושב ללכת לטיפול אך זה מאוד יקר מה תמליצו לעשות ????????

שלום מני, אני ממליצה לפנות לייעוץ במסגרות בהן הוא פחות יקר, למשל - מרפאות ציבוריות, מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות וכד'. מאוד כדאי לנסות להבין מהם הדברים שמטרידים אותך לפני הגיוס עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אשמח אם תוכלו להסביר מה זה אינטרויקט

שלום שרון, אינטרוייקט, בפסיכואנליזה, הוא אובייקט פנימי (אינטרו פירושו "כלפי פנים"). על-מנת לפשט את הדברים, נסי לחשוב על תהליך בו דמויות חיצוניות כמו ההורים הופכות לאובייקטים פנימיים, מופנמים, חלקים שיש להם קיום בתוך הנפש. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום1 תודה על התשובה. 1. רציתי לדעת האם יש עוד מאמרים בנושא בעברית, האתר שעליו מפנה הקישור מבקש קוד בשביל לראות מאמרים. 2. אמרת שהטיפול הוא לחרדה, האם הוא גם מיועד לילד שקשה לו לשלוט על רצונו לקחת דברים שלא שייכים לו ועל תגובותי כשהוא כועס. תודה

שלום, כתבתי שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי נמצא יעיל ביותר למצבי חרדה, אך כמובן שניתן לטפל באמצעותו במגוון מצבים, כולל שינוי התנהגויות כפי שתיארת. לגבי מאמרים נוספים, אנא נסי להקליד "טיפול קוגניטיבי התנהגותי" בתוכנות דוגמת google. אני בטוחה שתמצאי את מבוקשך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום דוקטורים האם אתם באמת חושבים שהפסיכולוגיה של היום יכולה לטפל בפהרעות אכילה עם מתן עזרים בהתאם כמו כדורים פסיכאטרים ושילוב תזונהמ יוחדת? כיצד אתם מסבירים את העובדה שישנן מלא בנות עם הפרעות אכילה שכן מקלות טיפול פסיכולוגי ופסיכאטרי ועדיין חולות במחלה? יש לי חברה שחולה במחלה כבר 12 שנה אני חולה במחלה כבר שלוש שנים ואחותי שנתיים וכולנו מטופלות.. הכיצד?

שלום ירדן, צר לי לשמוע על ריבוי הפרעות האכילה בסביבתך הקרובה. אלו הן הפרעות קשות לטיפול, בעיקר בגלל שלעיתים קרובות למטופל/ת יש מוטיבציה הפוכה (ברמה הבסיסית ביותר, נערה הסובלת מאנורקסיה נרבוזה יכולה לקבל המלצות תזונתיות מצויינות, אך דבר לא יקרה אם תסתיר את היקף האכילה הממשי שלה). אני מאחלת לכולכן שתמצאו את הכוח להבריא, ושהרצון הכנה הזה "יפגוש" מטפל/ת מסורים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 31 מנהל פרוייקט בחברת הייטק כבר למעלה מ-5 שנים - עדיין עובד באותה חברה עד לפני חצי שנה לא הייתי מוגדר כחולה מאניה-דפרסיה (bipolar) אחרי משבר רציני בעבודה + משבר זוגי עברתי היפומאניה ובעקבות זה אושפזתי למשך 4 שבועות בבית חולים לבריאות הנפש ובעקבות כך יש לי מספר שאלות 1. האם טיפול פסיכולוגי יכול לתרום או לגרוע למי שחולה במחלה הזאת ואם כן באיזה סוג של פסיכולוג יש לבחור ? 2. כמה אחוזי נכות אפשר לתבוע מביטוח לאומי בעקבות המחלה הזאת ? 3. האם אפשר לתבוע את ביטוח המנהלים של מקום העבודה בגלל המקרה שקרה לי ? 4. לכמה זמן הטיפולי התרופתי אמור להארך ? 5. בכמה אחוזים המחלה הזאת תורשתית ?

שלום, גדעון משיב בפורום בימים א-ג, כך שאולי תרצה לשלוח לו את השאלה שוב. בנוסף, חלק גדול משאלותיך כדאי להפנות לאנשי מקצוע רלוונטיים (למשל, בנוגע לאחוזי נכות כדאי לברר בביטוח לאומי, לגבי תביעת הביטוח רצוי להתייעץ עם מומחה לביטוח ולהראות לו את תנאי הפוליסה שלך, ולגבי קביעת משך הטיפול התרופתי יש צורך במפגש פנים אל פנים עם פסיכיאטר). אני כן רוצה להוסיף משפט לגבי הטיפול הפסיכולוגי: בהחלט כדאי לשלב טיפול פסיכולוגי עם הטיפול התרופתי. מעבר לכך שטיפול משולב (פסיכותרפיה+תרופות) הוא במרבית המקרים האופציה היעילה ביותר, עברה עליך תקופה מורכבת וכדאי לעבד אותה ואת השלכותיה בעזרת איש מקצוע. המון הצלחה במאבק להחלמה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה תודה רבה על המענה (איקון של חיבוק) - התשובה שלך גם מספקת אותי הלואי וההפרעה הזאת לא היה מתפרצת אבל זה קרה לפחות עכשיו אני מתחיל להבין את עצמי יותר טוב (חצי שנה מינוס אחרי התגלית) אני משתדל ללמוד עליה יותר כדי לדעת להתמודד איתה בצורה הכי טובה שניתן דרך אגב אני כן מטופל ע"י אנשי מקצוע רלוונטיים בתחום התרופתי אבל לא בתחום הנפשי בביקור האחרון שלי אצל הפסיכיאטרית שלי דיברנו בנושא הטיפול הנפשי תודה רבה שוב שם בדוי

ד"ר שלום, שאלתי אולי משונה משהו,אך האם יתכן מקרה סביר בו רופא מוצא עצמו באירוע רב נפגעים ונכנס להלם וחרדה, תוך חוסר יכולת להושיט עזרה לפצועים?האם נתקלת במקרים כאלו?

שלום, רופאים אינם "מחוסנים" מפני תגובות רגשיות, ובוודאי שרופא עלול להגיב לאירועים מסויימים באורח טראומטי. אולי תוכל/י לכתוב יותר על התעניינותך בנושא, כדי שאוכל להשיב באופן יותר ספציפי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך: אני אמא בת 38 לאחרונה כמה פעמים עוברת אצלי חולשה פתאומית שאני מרגישה .מזה חודש כבר שכל כמה ימים טופסת אותי חולשה פתאומית.תחושה הרגשה מוזרה פתאומית ואז חולשה על כל הגוף.ללא סחרחורת.ערכו לי בדיקות דם יסודיות וCT ראש.הכל תקיןןןןןן.כשכבר התחלתי להרגיש יותר טוב שוב פתאום בכל מיני שעות ביום חולשה וממשיכה כרגיל. היום על הבוקר בדרך לעבודה בהליכה זה שוב קרה .תוך כדי ששוחחתי עם חבר לעבודה המשכתי ללכת רגיל אפילו לא עצרתי. .הרופא אינו חושב שזה משהו פיזיולוגי.מצב זה מאוד מלחיץ אותי.ישר אני מרגישה חוסר בטחון וכמובן מעייף אותי נפשית להיות במצב כזה. אין לי ספק שעל רקע העבר שני ההורים נפתרו בגיל צעיר אחד מהלב ואמי מגידול בראש. תופעה של חרדות עקב מחלות מלוות אותי מזה שנים.כל פעם משהו אחר. אי מייחסת חשיבות רבה נורא נלחצת אך ממשיכה לתפקד בעבודה ובבית .יש לי גם צביטות בצד שמאל.מן כאב כזה שעובר מסביב לצד שמאל.אינו נעים ,רגעי.מערבבת בין הגוף לנפש. יש לי בעיה של אמונה ברופא.מרגישה שכביכול לא ערכו לי מספיק בדיקות ומשהו מסתתר!!!! כרגע הוא טוען שזה נפשי, לאחר שהוא ערך לי בדיקות ואינו מעוניין לשלוח אותי לעוד.בירור קרדיולוגי למשל.בעבר אובחן אצלי MVP קל.

מה שאת מתארת לא כל כך ברור לי אני יכולה להגיד מהתיאור המועט שקורה לי שאני נתקפת בפתאומיות בחולשה סתם בלי שום סיבה מיוחדת אבל אני יודעת שזה בגלל שאני מפחדת להיתקף בחולשה, זה מין התקף חרדה וליפעמים זה גורם לי להיתנשמות מהירה. אולי בגלל הocd שלי. אני מקווה שתקבלי את העזרה שאת צריכה הרבה בהצלחה.

שלום, מהתיאור שלך עולה שאת מאוד סובלת ממצבי החולשה הפתאומיים, ולכן נראה לי נכון לקבל עזרה בכל כיוון אפשרי - כולל עזרה פסיכולוגית. לצד המשך הבדיקות הרפואיות, כדאי להיפגש עם פסיכולוג קליני ולבדוק אפשרויות שונות להקל עלייך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בני הופנה לטיפול בשיטה זו, שאלותי : 1. מהי השיטה. 2. היכן ניתן למצוא חומר על הנושא, עדיף בעברית. תודה

הי, c.b.t הן ראשי תיבות של Cognitive behavior therapy ובעברית: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. הקישור הכי מתאים הוא: http://www.itacbt.co.il/ - האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. בהצלחה

שלום, כאמור, מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא שם כולל למגוון שיטות. באופן כללי, הטיפול מתאים מאוד למצבי חרדה, ולרוב קצר וממוקד יותר מטיפול דינמי. אני מניחה שהקישור שקוקי הציעה מספק מידע רב, אך כתבי אם את זקוקה לאינפורמציה נוספת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. יש לי מספר שאלות חשובות: 1. האם טיפול פסיכולוגי כשלעצמו, יעיל כנגד תופעות של פסיכוזה, ודיסאסוסיאציה, והאם ישנו טיפול ספציפי שמתאים לתופעות אלו יותר? 2.האם ניתן לשחזר חלקים בזיכרון ובאישיות שכנראה אבדו כתוצאה ממשבר? 3.האם בקבלת טיפול פרטי ישנן יתרונות לעומת טיפול דרך קופ"ח, באילו מקרים החיסיון של קופ"ח אינו פועל? 4.באילו מקרים כדאי לבחור מטפל גבר ובאילו אישה? 5. האם החיסיון של הטיפול מתקיים גם כשהמטופל מפליל עצמו במשהו? אודה לכם על תשובה מעמיקה ועניינית. אביטל

אביטל שלום, 1. פסיכוזה דורשת טיפול תרופתי. דיסוציאציה יכולה להיות מטופלת בטיפול פסיכולוגי, אך זו תופעה מורכבת ואיני בטוח למה כוונת במינוח הזה. 2. שחזור הזכרון האבוד. - זו שאלה מורכבת במיוחד. ניתן לרענן זיכרון בטכניקות שונות. לעיתים הנפש עוברת ארוע כה טראומתי שהיא "מעדיפה" לשכוח אותו. לדעתי, יש לכבד את המנגנונים האוטומטיים האלו. לעבוד באופן איטי בטיפול פסיכולוגי, עד אשר יעלה ויזכר מה ש"צריך" להיזכר. אבל כמובן כל מקרה לגופו. 3. חיסיון רפואי הוא חיסיון רפואי בכל טיפול: פרטי או דרך הקופה. היתרון של טיפול פרטי יכול להיות בדיסקרטיות ובכך שאין הגבלה בזמן ובבחירה שלך את המטפל. החיסרון הוא יקר יותר !!! 4. אין בכך כללים, לפי האינטואיציה ועם מי שנוח לך יותר לעבוד. 5. אני לא משפטן אבל הבנתי, אם המטופל הפליל עצמו לגבי משהו שנעשה בעבר, אז החיסיון מתקיים. כדאי בנקודה זו להתייעץ עם משפטן. בברכה, גדעון

אני מודה לך על התשובה המעמיקה, אך עדיין נשארו קצוות פתוחים : הכוונה בחיסיון של קופ"ח הוא באם אישור רפואי דרוש למקרים מסוימים, ובאם התיק הרפואי עלול להחשף למקור לא רצוי. למשל אם עלולה להווצר בעיה בקבלה לעבודה. וגם האם הטיפול יכול לעזור לפסיכוזה, או שהוא לא נדרש למצב זה בכלל? תודה על ההתייחסות

שלום לכולם !!! אני צריכה עזרה ברעיונות . עליי לבנות מערך מחקרי שיבדוק אחד מהנושאים הקשורה בהשפעה של נוכחות אחרים. כמו דה אינדיבידואציה , בטלנות חברתית עכבה חברתית או חשש מהערכה שלילית. כל רעיון יועיל.אני קצת לא מוצאת כיוון. תודה טולי

טולי שלום, חלק מהמושגים לא הבנתי. מה דעתך לפנות למרצה שלך בקורס או במקום בו את לומדת שינסה לסייע לך. יכולותיו המחקריות עדיפות על שלי. בברכה, גדעון

שלום רב, הנני בת 25 ומתגוררת באילת. הנני סובלת מחרדות, דכאונות, מצבי רוח, התפרצויות זעם, עצבים ומהפרעת קשב וריכוז (עברתי אבחונים אצל פסיכולוגית חינוכית). אני מתחננת שתעזרו לי למצוא מישהו מקצועי שמתמצא בכל החבילה הגדולה שלי. מישהו שיוכל סוף סוף לעזור לי בכל מה שאני עוברת. אשמח עם תוכלו להמליץ על איש מקצוע שמתגורר גם הוא באילת. זקוקה לעזרתכם הדחופה. אודה לתשובה מהירה !!! תודה רבה.

לפרח הפורח שלום, את מוזמנת לפנות למרפאה לבריאות הנפש ביוספטל ולהתייעץ שם.הם יוכלו להפנות אותך לפסיכיאטר או פסיכולוג מתאים. כמו כן ישנה מרפאה איזורית ביוטבתה, המעסיקה אנשי מקצוע טובים. בהצלחה, גדעון