פורום פסיכולוגיה קלינית

ברצוני לדעת האם יש טיפול תרופתי שאין תופעת לוואי של השמנה ,שמעתי על ויאפקס

שולי שלום, צר לי אך הנושא התרופתי אינו בתחום מומחיותי כפסיכולוג. את מוזמנת לפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה, גדעון

שלום, יש לי שאלה- האם כאשר אני הולכת לטיפול פסיכולוגי פרטי הטיפול נרשם איפשהו? מה קורה בפגישה וכו', האם הפסיכולוג חייב לדווח שאני מטופלת אצלו?

אורלי שלום, בטיפול פסיכולוגי כלשהו את מוגנת בסודיות רפואית ולפסיכולוג אסור להעביר מידע טיפולי ללא הסכמתך וללא ויתור סודיות רפואית. לפיכך הטיפול נרשם אצל הפסיכולוג בלבד ולא מעבר לזה. הפסיכולוג גם לא חייב לדווח שאת מטופלת אצלו. (למי התכוונת שהוא חייב לדווח?) בברכה, גדעון

האם הוא חייב לדווח למשרד הבריאות? והאם אני רשאית לבקש ממנו שיגרוס את החומר בסיום הטיפול?

אורלי שלום, ובכל זאת למה כוונתך? על אילו מקרים את חושבת? דיווח לפסיכיאטר המחוזי הינו במקרים מאוד קיצוניים. את רשאית לבקש שיגרוס, אולם הוא לא חייב לגרוס את רשימותיו האישיות. בברכה, גדעון

שלום ד"ר אני בן 48 לאחר אירו מוחי מזה כשנתיים וחצי ובחודש האחרון ניכנסתי למחשבות שלא עוזבות אותי דאגה וחרדה למשפחה.במקרה הגרוע מכל. איך מתמודדים בזה ויוצאים מזה

דדי שלום, יתכן שתרגיש בנוח לשוחח על הנושא עם הרופא המטפל שלך. איני יודע אם יש קשר לארוע המוחי שעברת ולחרדות וחששות שאתה מתאר. בכל מקרה נראה לי שעצה מגורם טיפולי תוכל לכוון אותך הלאה: לכיוון יעוצי, טיפולי, תרופתי או אחר. בברכה, גדעון

שלום, לאחרונה אני שומעת מסביבתי על כך שאני פרפקטציוניסטית. אני שומעת את זה בהקשר שלילי - "את דורשת מעצמך יותר מידי" , "את מחמירה עם עצמך"... לדעתי: א. אני לא פרקפקציוניסטית. ב. הייתי שמחה להיות פרקפקטיוניסטית. ג. זו תכונה חיובית ולא שלילית. הייתי שמחה לדעת מהי ההגדרה לאדם פרפקטציוניסט והאם זוהי תכונה חיובית או שלילית ? תודה

בוקר טוב עדי. פירוש המילה פרפקציוניזם היא השאיפה לשלמות, ובמקרים קיצוניים יותר - רדיפה אחריה. אדם פרפקציוניסט בדרך כלל דורש מעצמו לבצע את המשימות העומדות בפניו בשלמות מלאה, ולרוב הוא אינו מרוצה מהתוצאה אלא אם כן היא אכן מושלמת וללא פגם. כפי שאת יודעת, החיים מטבעם אינם מושלמים, וכמעט שלא ניתן לבצע דברים בדיוק לפי שהתכוונו ותכננו (כבר אמרו לפניי שהחיים זה מה שקורה לנו כשאנו עסוקים בתכנון תכניות אחרות...) כך שאדם פרפקציוניסט בצורה קיצונית צפוי מן הסתם להעביר חלק ניכר מזמנו בתחושת תסכול גדולה, כי הוא אינו מצליח לבצע את תכניותיו באופן מושלם. שאלת האם זו תכונה חיובית או שלילית ונראה לי שהתשובה שלי הופיעה כבר בשורות הקודמות. עקרונית הרצון לבצע את הדברים על הצד הטוב ביותר הוא חיובי, אבל כאשר זה הופך לקיצוני, כאשר שום דבר לא טוב אלא אם כן הוא מ -ו-ש-ל-ם, וכאשר הביקורת העצמית הופכת להיות קטלנית מדי - כנראה שהתכונה הזו הופכת לשלילית (כמו גם הרבה תכונות אחרות, דרך אגב, כאשר מקצינים אותן). אם את שומעת מהרבה אנשים את אותם דברים, אולי כדאי לבדוק על מה הם מדברים. זה לא אומר אוטומטית שכולם צודקים אבל את יודעת, אם אותו משפט מגיע אליך מעשרה כיוונים שונים - אולי שווה לבדוק אותו ולראות מה גורם למשפט הזה להיאמר.

פרפקציוניזם יכול להיות תכונה מאוד חיובית אך גם מאוד שלילית. אסביר למה כוונתי הפרפקציוניסט שואף להיות מושלם ומוצלח בכל אשר יעשה. הוא מקפיד על כל פרט , קטן וגדול, לא סובל קיצורי דרך ועושה כל דבר בצורה ממש מושלמת. וכך דורש גם מן הסובבים אותו. במצבים מסויימים התכונה הזאת יכולה להיות מכשלה רצינית. למשל הקפדה יתרה על פרטים קטנים עשויה לעכב בעצם את המטרה שאתה רוצה להשיג. מרוב התעסקות בפרטים , לא רואים את התמונה הכוללת. בשורה התחתונה, פרפקציוניזם יכול להיות נקודת פתיחה להרבה בעיות נפשיות.

עדי שלום, קיבלת תשובות כל כך מקיפות וטובות שאין לי מה להוסיף, מלבד אמירה שאיני יודע למי ליחס אותה. משהו בסגנון: "האויב של הטוב הוא היותר טוב". אז גם זו נקודה למחשבה. בברכה, גדעון

כל הזמן אני חרד שמא אני לא אעמוד בציפיות התפקודיות שלי במישורים שונים. אך כשאני מצליח אני נתקף בחרדה.??? כל סוף השבוע הייתה חרד שמא אני " אפשל " בפרזנטציה מסויימת , אקבל פיק ברכייים, אגמגם או שאתנהוג באופן ביזארי.היום התמודדתי עם הפרזנטציה בהצלחה רבה מעל ומעבר לכל ציפיותי.אני בהלם , כרגיל ההצלחות שלי מבלבלות אותי . הבעיה היא שכעת אני בהתקף חרדה שלא מובן לי לחלוטין וזה די מבלבל ( יום שישי קיבלתי כדורים מסוג ssri אבל חששתי והייתי בחרדה מהאפשרות שיפשיעו לרעה על תפקודי ולכן לא נטלתי אותם ).

אילן שלום, לדעתי יש על כך ספר הקרוי "הפחד מההצלחה". אך בכל מקרה נראה שאתה סובל מאפיונים שונים של חרדת ביצוע. ואולי כפי שהיה בסוף השבוע החרדה הינה לא תמיד עם קשר ממשי להצלחה . אני מקווה שאתה נמצא בטיפול שיחתי ולא רק תרופתי, שכן חלק מההתמודדות עם החרדות הינה ההבנה והידע על מנגנון החרדה, איך הוא פועל, מתי ולמה? ואת זה התרופות עדיין לא נותנות. כמו כן מקובל לחשוב שהשילוב של טיפול תרופתי ושיחתי הינו השילוב הטיפולי היעיל ביותר בתחום הפרעות החרדה. בהצלחה, גדעון

לצוות הפסיכולוגים שלום רב, כמי שבאמת מאמינה בטיפול הפסיכולוגי, ונוהגת להעזר בהם, תמיד יש לי את הבעיה של הרצון "לגעת" בנושא ספציפי שלשמו אני מגיעה, גם לעצמי וגם לילדי, ואילו הפסיכולוגים איכשהו, מסתובבים סחור סחור , איכשהו יש לי תמיד הרגשה שהם מנסים למשוך ולהאריך את מספר הפגישות, והרי אני באמת לא יכולה לממן להם את האוטו החדש או הוילות שלהם, ולא זאת המטרה שלי. מה קורה? למה זה . ואיך אוכל ליהיות אסרטיבית מבלי "לעמוד עם סטופר ביד", ובכל זאת לקבל טיפול לענין , מבלי שינסו "למרוח" אותי ? תודה. ענת.

בוקר טוב ענת. אני מבינה ומזדהה עם החשש שלך. כשאני מנסה לחשב אחורנית ולראות כמה שילמתי על בריאותי הנפשית במשך השנה של הטיפול - אני נתקפת התקף חרדה קל... חבל שטיפול נפשי היא אופציה לאמידים בלבד (אלא אם כן עושים זאת דרך קופת חולים ויש לי לצערי הסתייגויות רבות מהדרך הזאת), אבל זה כבר באמת נושא גדול ומורכב. משאלתך מצטיירת התמונה כאילו בטיפול שלך רק הפסיכולוג הוא האקטיבי, הוא זה שמחליט וקובע על מה תדברו ועל מה לא, ואת כמו עלה שנע ברוח, זזה לאיזה צד שהוא מכתיב...אם זה כך, הייתי מציעה לך להחליף מטפל כי לעניות דעתי לא כך צריכה להתנהל דינמיקה של טיפול. את בהחלט רשאית (ואפילו עדיף) להגדיר בדיוק על מה את רוצה לשוחח בפגישה, וכך לא תרגישי שהוא מסתובב סחור סחור, כהגדרתך, ונוגע רק בנושאים שהוא מעוניין למשוך לכיוונם. יחד עם זאת, תזכרי שלפעמים עדיף להתקדם באיטיות ובבטחה - למרות הרצון הטבעי לרוץ ולמהר, כך שאולי נדמה לך שהוא "מושך" את הזמן אבל למעשה הוא שומר על קצב ההתקדמות שלך, שלא תהיה מהירה מדי, שלא תיכנסי לתוך דברים שיהיה לך קשה להכיל אותם וכו'. ממליצה לך מאוד לדבר איתו על כל הרגשות האלה שאת מעלה כאן, גם אם זה נראה לך מביך לדבר איתו על הדברים - זה דווקא עשוי להיות פתח טוב להתקדמות.

הי, הנה עוד נושא ממש טוב לדבר עליו בטיפול - ההרגשה של הסתובבות ללא התקדמות, הרגשה של מימון המטפל במקום הפקת המקסימום מהטיפול בשבילך, מריחה וכו'. התשובה לאיך תוכלי להיות אסרטיבית - נסי להדפיס את ההודעה הזו ולהראות למטפל... ומכיוון שלא תעשי את זה - לפחות לומר לו באופן כללי את מחשבותייך האלה שאולי מפריעות לך להתקדם למטרתך...

ענת שלום, בנוסף לתשובות שקיבלת: אני מעריך שבכל מקום אחר שבו מנסים "למרוח" אותך את מתרעמת על כך ואומרת משהו למישהו על זה. אותו הדבר גם בטיפול פסיכולוגי. את זכאית לגעת בנושא הספציפי אליו הגעת לטיפול ולהיות אסרטיבית ביחס לכך. יחד עם זה חלק גדול ממהותו של טיפול זה להתבונן על הבעיה מזויות נוספות או מפרספקטיבה אחרת. ולשם כך יש צורך לפעמים להרחיב את היריעה. אני מצטרף להמלצה לשוחח על הנושא עם הפסיכולוג/ית שלך . בהצלחה, גדעון

ענת.

שלום, אני עומדת להתחיל בעוד יומיים טיפול פסיכולוגי ואני ממש מפחדת. אני מרגישה כל הזמן פטתית בגלל זה, בעיקר כשאני נזכרת בעובדה שטיפול כזה עולה המון כסף. מישהי אמרה לי שתבוא איתי לפגישה הראשונה והיא לא באה בסוף ככה שאני אצטרך ללכת לבד, אני כל הזמן רוצה לבטל ולא יודעת מה לעשות במיוחד שהיום הסבירו לי שהוא לא יוכל לגרום לי לשכוח דברים שהייתי רוצה לשכוח. הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לקבוע תור ואני יודעת שלא יהיה לי את האומץ הזה שוב אין לי חברים שיוכלו לעזור לי ולייעץ לי, מה לעשות? ואם אני כן הולכת לפגישה, מה אני אמורה לספר לו בפגישה הראשונה? תודה, שרית

החשש שלך מובן והוא טבעי לגמרי, והכי טוב שתהיי כנה לגבי זה ותדברי עליו בפגישתכם הראשונה (זה גם עונה לך על השאלה לגבי על מה את אמורה לדבר איתו בפגישה הראשונה...!) החדר של הפסיכולוג הוא בדיוק המקום בו את אמורה להביא את כל התחושות והרגשות שלך, בלי מסננת ובלי צנזורה עצמית - עד כמה שאת יכולה ומצליחה כמובן. אף אחד לא ימתח עליך ביקורת ואף אחד לא יביט בך בשיפוטיות. נכון, הוא לא יוכל לגרום לך לשכוח דברים שהיית רוצה לשכוח (עוד לא המציאו את הפטנט הזה לצערנו...) אבל הוא כן יכול לעזור לך להתמודד עם אותם דברים מעיקים, ולעזור לך להזיז אותם הצידה, כדי שאמנם לא תשכחי אותם אבל גם לא תזכרי אותם כל הזמן, הם לא יהיו נוכחים בחיי היומיום שלך ולא יפריעו לך לתפקוד היומיומי. מאוד חשוב שתהיה לך כימיה טובה עם המטפל שלך. אם אחרי כמה פגישות את רואה שזה לא "זה" - פשוט תחפשי מישהו אחר. זה לא אומר שהוא פסיכולוג לא מוצלח - זה רק אומר שכמו ביחסים זוגיים אחרים - גם כאן חשוב מאוד שיהיה חיבור ותתקיים כימיה. תהיי חזקה ואל תבטלי את הפגישה. תני לזה צ'אנס, מקסימום להפסיק תמיד אפשר. בהצלחה

כל הכבוד לך שלמרות הפחד והחשש את עדיין הולכת. ממש אל תבטלי ואל תדאגי. שאני שאלתי לפני שנה וחצי מישהו על מה לדבר בפגישה הראשונה אז נעניתי שאני אתייחס לזה כמו פגישה עם חבר ותיק שלא ראיתי אותו מלא זמן ואני מספרת לו מה עובר עליי ומה מציק לי. הוא בטח ישמח לשמוע אם תספרי לו שאת חוששת מהפגישה הזו וזה סביר להניח גם יקל עליך להוציא את זה החוצה בנוכחותו. אם תהיה כימיה באמת והכל יזרום - אז כל האי נעימות והדאגות בנושא יעברו. המון המון בהצלחה, ואל תשכחי להיכנס לכאן שוב בעוד יומיים ולספר לנו איך היה...

שרית שלום, לא נותר לי אלא להצטרף לתגובות המעודדות שקיבלת. אכן, הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג הינה מלחיצה, אבל כבר מחר תצטרפי לאילו שצלחו אותה בהצלחה. סביר להניח שהפסיכולוג ישאל מה מביא אותך ואת תספרי לו על הבעיות שמביאות אותך לפגישה. סביר שהוא ישאל שאלות הבהרה ואת תעני לו גם על זה. סביר שההתרגשות והלחץ ירגעו תוך כדי הפגישה. אני רק רוצה להכין אותך לזה שהזמן עובר די מהר ביחוד כשמתכוננים ומתרגשים לקראת. אז שיהיה בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה, גדעון

שלום, לא מזמן התחלתי טיפול פסיכולוגי, לאחר תקופת המתנה (לכניסה לטיפול) של כ-9 חודשים. את הטיפול החלטתי לקחת לאחר מחשבות מעמיקות, שבאיזושהן נקודות "נתקעתי" והרגשתי שאני זקוקה לטיפול מקצועי. הבעיה היא שעבר זמן רב מאז מחשבות אלו, 9 חודשי ההמתנה בתוספת של זמן מסויים בו החלטתי לקחת את הטיפול. לכן, אינני זוכרת/ הדחקתי את עומק המחשבות הללו, כלומר, אני באה לטיפול כאילו מנקודת ההתחלה, עוד לפני ההעמקה. הבעיה היא, שאני כאילו לא רוצה לגעת יותר מדי בנושאים הללו, למרות שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם כי הם משפיעים על המצב היומיומי שלי (לא על התפקוד), ואני מרגישה חסרים ב"מקומות" הללו. כלומר, אני כנראה רוצה "למשוך" את הזמן, להמשיך להתעסק רק בדברי ה"חולין" היומיומיים (כאלה, אגב, לא חסרים כלל...) ולגעת בנקודות אלו בנגיעה קלה בלבד. אבל מצד שני, הרי אני זו שרציתי ויודעת שיש צורך לטפל בעצמי. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאולי אני לא רוצה להיכנס לדברים כאובים, אבל הרי אני חיה אותם יום יום ואני כן מכירה בהם ו"מעלה" אותם על פני השטח. וגם בתקופה שקדמה לבקשת הטיפול, הרי כן העמקתי בדברים הללו, וההעמקה כן גרמה לי לכאב, אולם אז לא יכלתי לטפל בכך (כי לא הייתי בטיפול)- והיום כן. האם יש לי סיכוי באמת "לצלול לעומק" וכן להתחיל תהליך שיקומי-טיפולי כלשהוא בתקופה הקרובה?

ת שלום, בקצרה התשובה היא : כן. וביתר אריכות, אנחנו מפעילים הגנות כנגד כאבים נפשיים. ההגנות הללו כל עוד הן יעילות מסיעות לנו "לשים בצד" חומרים נפשיים שאנחנו "לא רוצים" לגעת בהם. בתקופת הפניה לטיפול היתה התרופפות של ההגנות , חשת את הכאב ולכן גם את הצורך בטיפול. לאחר מכן היתה שוב התחזקות של ההגנות. עתה עם הכניסה לטיפול, מתחיל תהליך של בדיקה עד כמה רגרסיה תוכלי להרשות לעצמך, ככל שיהיה יותר אמון ובטחון בפסיכולוגית ובתהליך שאת עוברת כך תוכלי להרשות לעצמך טיפול יותר מעמיק. זה לא תהליך של פגישה אחת או שתיים ואת צריכה להיות סבלנית לגבי הזמן שהנפש שלך צריכה עד שתרגישי שאת יכולה יותר להיכנס לעומק. תהליך ההתלבטות שאת מתארת הוא נורמטיבי ומתרחש בהרבה טיפולים. וגם בצלילה לא מתחילים בצלילה ל30 מטר ויש צורך באימון ואיזון לחצים בעומקים נמוכים יותר. אז צלילה נעימה ובהצלחה, גדעון

וואו! התשובה הזאת היתה כ"כ ברורה ונכונה! למרות שאני רק "נדחפת" לפנייה הזאת, הייתי חייבת לציין את זה.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/560/xFT/425477/xFP/425473 תודה.

מיכל שלום, לא קראתי את כל התכתובת ביניכן. למה בדיוק את מעוניינת שאתייחס: למחלה? לשאלת הנישואין? לעייפות? נסחי טוב יותר את שאלתך ואנסה להתייחס. בברכה, גדעון

כל הסופ"ש ולא ראיתי אף הודעה חדשה שלהם... סליחה על הקטנוניות אבל השארתי איזו שאלה כאן שהיא די דחופה משום שאני נמצאת במצב לא טוב ולא היה לי למי לפנות.. זה לא שאני מצפה ליותר מידי אני יודעת שזה בהתנדבות כאן...ובסה"כ באמת, מילים חמות למתנדבים אבל אולי בכ"ז? קצת תשומת לב... קצת...

אנא חזרי על שאלתך , או הפני אותי אליה ואנסה להתייחס בהקדם. בברכה, גדעון

שלום. הייתי כשנה אצל מטפלת, לפני כחמישה חודשים ילדתי את ביתי השלישית ועקב כך עשיתי הפסקה. מיד לאחר הלידה, רציתי לחזור לטיפול הפסיכו', אך מפאת חוסר הזמן ועייפות לא הצלחתי לארגן לי זמן להמשך הטיפול. לפני שבוע התקשרתי אליה לבקש לחזור לטיפול, וכל כך הופתעתי כששמחתי אין קץ לשמע קולה, למרות שהיא לא אמרה שום דבר מעניין מעבר ל"מזל טוב, לא השארת לי פתח להתקשר קודם לכן". לפני שילדתי השארתי לה הודעה במשיבון שאתקשר אליה ברגע שארצה להמשיך את הטיפול. היום אני יודעת שעצם זה שידעתי שיש לי את האופציה להמשיך בטיפול, איך שהוא עברתי את התקופה הקשה שלי מאז הלידה, כאילו היא ליוותה אותי. משיחת הטלפון- התברר לי שהיא עזבה לעיר אחרת, דבר שבא אלי כהפתעה גמורה. זה היה סינריום שלא הכנתי את עצמי אליו, כל הזמן יחלתי לעצמי לחזור לטיפול ברגע שאתפנה, אך עכשיו להגיע אליה לעיר אחרת, זה אומר להתארגן מול שלושה ילדים קטנים ובעל שעובד עד השעות המאוחרות של הלילה.. ליבי נפל עלי, אני כל כך עצובה ומה שיותר מפתיע שלא בכיתי כבר שנה, ואני בוכה הרבה, על פרידה שלא היתה, על ההכנה שלא הייתה, כאילו נינטשתי שוב (אצלי עניין הנטישה הוא מרכזי- אימי הכניסה אותי לפנימיה בגילאי3-6 ויש לי הרבה כאב סביב זה). ופתאום אני שוב ננטשת, מעניין שדוקא כשילדתי והייתמות שבי גדלה, דוקא אז חשבתי עליה ואיכשהו ציפיתי לבאות- להיפגש איתה ולהמשיך מתישהו, אבל עכשיו היא כבר לא נגישה, היא עברה לעיר אחרת, ואני בוכה, כאילו אימי עזבה אותי שוב... כל כך הרבה הפתעה מול הרגש הזה, מול העוצמה והכאב, מול זה שפתאום הפגישות שהיו לנו כל כך יקרות ויש מחשבות כמו "חבל שלא כתבתי לאחר כל פגישה", "חבל שלא הקלטתי.." וקשה לחשוב על מטפלת חדשה, כי נוצר קשר שאני לא יודעת להסבירו , ואפילו קצת , מאד, מתביישת בו, אבל היא כבר לא פה ומה אני עושה????

ניבה שלום, לפעמים החיים משחזרים את עצמם, במפתיע ובדייקנות...עם הלידה את לא רק אמא בשלישית, את גם נולדת כילדה החווה תחושה של נטישה, וכל כך רוצה את המטפלת שתטפל בכאב הזה. אבל, האמת היא שזה לא כל כך מפתיע. תקופה זו שלאחר הלידה היא אכן תקופה שאת יכולה לחוות את עצמך מכל כך הרבה מקומות בו זמנית. לכן, פורץ לו הבכי הזה ולכן תחושות ההחמצה על הפגישות שלא נכתבו ותחושות הגעגוע העזות למטפלת . אז מה עושים? למעשה אנחנו ארץ די קטנה וניתן ליסוע מעיר לעיר. אולי אפשר להתארגן עם בעלך שיבוא מוקדם יותר, או לקחת ביבי-סיטר. אולי המטפלת השאירה לעצמה קליניקה חלקית בעיר מגורייך. אני סבור שניתן למצוא פתרונות ברמה הטכנית כדי לחזור לטיפול. פשוט הרגש ותחושת הנטישה הינם כפי הנראה כה צורבים, שברגע הראשון מרגישים חוסר אונים כאילו את באמת אותה ילדה קטנה בפנימיה. אבל יתכן שכתתפוגג התחושה הקשה תחזרי לכאן ולעכשיו, ואולי, כך אני מקווה, ימצא גם הפתרון למפגש המיוחל. בהצלחה, גדעון

לכבוד ד''ר קפלן יחסים עכורים ביני לבין בתי הבכורה . לפני 25 שנה נישאתי שנית כשלוש בנותיי נשארו עם האם, הגדולה בת 14 כאשר האחרות בנות 11 ו 8 שנים נסעתי עם אשתי החדשה לשליחות לחו''ל למספר שנים ונשארתי בקשר מכתבים וטלפונים באופן מתמיד עם בנותיי ,נולדו לי 2 ילדים נוספים מנשואי החדשים . באמצע התקופה של השליחות חזרתי ארצה לאחר שנתיים והבאתי אלי את הבת האמצעית (בת ה 13 למשך שנה)כשהייתה במשבר גיל הבגרות. כשחזרתי ארצה עם משפחתי החדשה כל ההתארגנות הייתה מאוד קשה ומצבנו הכלכלי היה בכי רע . הבת הגדולה באה אלי ביום בהיר אחד וביקשה שאתן לה סכום כסף גדול עבור חתונתה . סכום זה היה מעבר ליכולתי . לאחר שהסברתי לה את מצבי היא הטיחה בפני כי הוריו של הבחור עוזרים לו בהרבה , וביקשה ממני שאכנס לחובות. עניתי לה כי אני כבר נמצא בחובות גדולים מאוד ואין באפשרותי להיכנס לחובות נוספים . עלי לציין כי הייתי חבר קיבוץ עד לפני יציאתי לחו''ל והתחלתי לבנות את כלכלתי עם משפחתי החדשה כאשר במקביל שילמתי מזונות לקיבוץ עבור שלושת בנותיי מנשואי הראשונים. מאז עברו 18 שנים והבת הבכורה שלי שיש לה היום 4 ילדים שומרת אלי טינה בקנאות ויוצרת עמי קשר לעיתים מאוד נדירות למרות שאני מידי פעם מתקשר אליה ומדבר איתה ועם ילדיה (נכדי)ומביא להם מתנות . בפגישות משותפות משפחתיות עם שאר הבנות באירועים ,נוצר תמיד מתח ביני לבינה וזה משרה אווירה לא טובה בסביבה ,דבר שגרם לבתי האמצעית לא להזמין אותי ואת משפחתי באותה עת לאירועים משותפים יחד עם הבת הגדולה ומשפחתה אלא בנפרד. עלי לציין כי לפני כ4 שנים חלה התקרבות מסוימת בינינו ,הזמנתי את ילדיה אלינו והבהרתי לה בשיחות כי אני אוהב אותה לא פחות מהבנות האחרות וכעבור זמן קצר שוב חזרה לסורה והקשר בינינו מתבסס על כך שאני מתקשר אליה מדי פעם ומדבר איתה וילדיה אולם יוזמה מצידה לא קיימת אף פעם היא מצידה לא תיצור קשר . לפני זמן לא רב היא עברה לבית חדש ולא טרחה להזמין אותי ומשפחתי . התייעצתי גם עם פסיכולוגית קלינית מנוסה בנושא הנ''ל והיא הסבירה לי כי הדבר ללא פתרון . עלי לציין שביני ובין שתי בנותיי האחרות מהנשואים הראשונים הקשר הוא טוב מאוד. אודה לך אם תוכל לעזור לי בנושא .

גידי שלום, אתה מתאר מצב הנמשך שנים של חוסר יוזמה בקשר מצד ביתך אליך ויחסי טינה אליך. התייעצת עם פסיכולוגית קלינית מנוסה שאמרה לך, שאין פתרון. אני מנחש שהמצב כואב לך ואולי אתה מרגיש גם כי לא הבינו אותך, שלא היה ביכולתך לסייע כלכלית לביתך לפני 18 שנה. מאז עבר זמן רב, ביתך אולי לא שוכחת ונוטרת טינה, אתה עושה את מיטב המאמצים, אך ללא הואיל. לדעתי, עליך להרפות . יחסים בין הורים וילדים היו וישארו מורכבים ולא בטוח שתוכל לשנות את תחושותיה של ביתך ואת יחסה אליך. אתה רק מכאיב לעצמך בכך שאתה בונה ציפיות לשינוי. נסה למקד את המאמצים בנכדיך, שם כל השקעה של זמן ואנרגיה תחזיר את עצמה ביחס של נכדיך כלפיך. ואולי לאורך זמן היחס של הבת ישתנה בעקבות היחס של ילדיה - נכדיך. בהצלחה, גדעון

אני מאוד מודה לך על תשובתך, מה שקורה בפועל אותה בת הבכורה לא נותנת לי להיות בקשר עם הנכדים (ילדיה)כל כך ומשתדלת שלא נתראה ולא יהיה קשר כל כך ,עם הנכדים של הבת האמצעית הם טובים מאוד ,רק שבחגים ובאירועים הן מתראות ביחד הבנות ואני מחוץ לתמונה.

אני מבקשת להודות לך ד''ר קפלן עזרת לנו ב ג ד ו ל !הסבן האהוב שלנו אכן נסע לחו''ל עם חברתו ,וכל הקשר ביננו הפך להיות ממקום אחר בדיוק כפי שציינת בתגובתך לפני שנה (רצ''ב פנייתי ותגובתך למען אחרים יראו כמה אנשי מקצוע כמוך יכול לעזור במצבים מסויימים למרות שהבן האהוב שלנו גדל עימנו עם כפית של דבש .אני מודה לך ובעיני אתה מקצוען בחסד .יישר כוח!! 8/8/04פניה לד''ר אורן קפלן , שלום רב, למרות שהתייעצתי במספר פגישות עם פסיכולוגית קלינית (מעולה ).אני מוצאת עצמי עדיין במעגל של מריבות קשות עם בני בן ה23 , חוסר הערכה כלפי ממנו. גם חברתו נכנסה לתמונה ומגיעה אלינו הביתה בפרצוף חמוץ ומתלוננת בפניו כי אני עם פרצוף חמוץ. כשדאגתי לארח אותה כמלכה התלוננה בפניו "כי לא רוצה להיות עם אימא שלו לבדה" חוסר אהבה ומריבות עד השמים יש בבית. הוא בחור רציני ,עובד ,משתכר היטב ,מוערך מאוד בעבודתו,קיבל מאיתנו סכום לא מבוטל לרכישת רכב. אני מרגישה דחויה על ידיו כל הזמן. כל דרך שבחרתי לא הצליח לי ,גם שבחרתי לעזוב אותו לנפשו ורק לענות לו לשלום ,כשהוא מברך אותי . גם זה לא הצליח והיו לו טענות כלפי. אינו יכול לשמוע מפי מילה אחת ללא טענות. מרגישה שרק לנתק הקשר עמו רק אז אולי יסתדרו המערכות, או שאפסיד אותו . אין לי ולא מצאתי שום דרך אליו עם אהבה חיבה הוא פשוט דוחה אותי. היו הרבה התפרצויות בבית לאחר שסיים את הצבא ובזמן שירותו בצהל ,חשבתי שאולי יעבור זמן ויסתדרו דברים ,אך מתעצם וללא ברירה הזמנתי ניידת באחת ההתפרצויות זעם שלו ,מאז עברה שנה הוא קצת החזיק עצמו ללא התפרצויות ,אך שוב הכל חזר חלילה והוא יורה לכל הכיוונים ,כשמדברות עמו אחיותיו על כל נושא שהוא הוא תוקף אותן "אתן כמו אימא" הוא אינו מוכן ללכת עמי לטיפול ואינו רוצה לפתור את הבעיה בדיבורים הוא מאמין כי כל מה שאני עושה זה פסול. הוא עזב את עבודתו( ששם השתכר יפה מאוד )ונוסע לחו''ל עם חברתו לתקופה לא מוגבלת ,אולי לעבודה מזדמנת . אודה לך אם תוכל לתת לי כיוון .מאת אימא לבן מתבגר 9/8/04 מאת ד''ר קפלן פסיכולוג קליני פורום דוקטורס שלום אני לא בטוח שיש פתרון מיידי לבעיה שאת מתארת. יש דברים שהזמן והמרחק יוכלו מעט לרפא. אם המצב הגיע עד כדי כך שהיית צריכה לקרוא למשטרה כנראה שרמת התוקפנות שאת חווה היא גבוהה מאוד. גם אם בשנה האחרונה לא היית צריכה לקרוא שוב לניידת, עדיין סביר להניח שעומס הרגשות הוא גבוה מאוד. אני מציע למצוא דרך שבנך יעזוב את הבית ויתחיל לקיים את חייו בעצמו. נסיעה לחו"ל היא בהחלט רעיון לא רע ואחריה כדאי שישכור לו דירה ויחיה באופן עצמאי. חלק מהחיכוך נובע מכך שאתם עדיין מקיימים מערכת יחסים של אמא עם ילד צעיר כאשר זה מזמן לא כך. אין טעם לנסות ולשנות אותו, מצד שני בהחלט צריך להציב גבולות ברורים לגבי מה את מוכנה ומה את לא מוכנה לסבול. בהחלט יתכן שתהיה תקופה מסוימת של נתק זמני או אפילו מלא אבל כאשר הקשר יתחדש הוא יתחיל מנקודת מוצא הרבה יותר טובה. להמשיך כך נראה לי לא בריא וגם לא ממש מוביל למקום חיובי. בברכה ד"ר אורן קפלן פסיכולוג קליני פורום דוקטורס אמא יקרה,9/8/04 בנך בן ה- 23 אינו מתבגר אלא מבוגר לכל דבר. מערכת היחסים שנוצרה ביניכם אכן מורכבת מאוד ומצערת. ייתכן שדווקא המרחק הפיזי יסייע לקרב ביניכם מבחינה רגשית. ייתכן שכאשר יהיה רחוק מהבית ילמד להעריך יותר את הקן המשפחתי. אם לא היה נוסע לחו"ל, הייתי מציעה לך לדבר עימו על עזיבת הבית. הוא מתפרנס בכוחות עצמו ויכול לדאוג לעצמו. עליו להפנים כי כל עוד הוא גר בביתך, עליו לקבל על עצמו התנהגויות מסוימות ולהימנע מאחרות... עצתי לך, להרפות ולהפסיק "לחזר" אחריו. ייתכן שהנסיעה לחו"ל תיטיב עימו. במקרה שיחזור לאחר שהות קצרה, בקשי ממנו להתחיל בחיים עצמאיים מחוץ לבית. אין הכוונה "לזרוק" אותו החוצה אלא לתמוך ולעזור לו להתחיל בחייו הבוגרים והעצמאיים. בברכה, שיר

דר' שלום יש לי בן בן 16 שהיפסיק ללמוד ,מסתגר בתוך עצמו, איבד שמחת חיים ויש לו אף סממנים דכאוניים. הוא היפסיק לאכול מאכלים שאהב,הולך לישון בשעה מוקדמת ופשוט לא מעונין צאת מהבית.אני חרדה לו.האם תופעה זו אופינית לגיל התבגרות, או שהוא מפתח איזה שהיא מחלת נפש..?

שלום רב! אני בן 27, בוגר בצלאל, עוסק בציור אבל לא עובד בכך(ולא עובד כלל בינתיים). בזמן האחרון אני מתחיל להבין דבר מאוד חשוב על עצמי. אני לא מסוגל להנות מהחיים, אני לא נמצא אף פעם ברגע נתון תמיד חושב על מה שקרה בעבר ועל הסכנות הצפונות בעתיד. אני לחוץ,לא משוחרר וחונק את עצמי. אני מרגיש שכל החיוניות והחיות שלי נשמרות כפוטנציאל בתוך הבטן ואני פוחד להוציא אותן החוצה ולחיות, אולי אני פוחד לצאת משליטה. מה שמדאיג אותי יותר מכל הוא שאני כבר כמעט לא נהנה לצייר, וחושב אולי להחליף עיסוק.איך אני יכול לדעת אם חוסר ההנאה שלי הכללי מהחיים קשור בציור או שהוא קשור בי? הייתי בעבר בטיפול של כמה שנים ואני מתכוון לחזור לטיפול בקרוב.אבל בכל זאת רציתי לדעת אם יש משהו שיכול לעזור לי בינתיים. תודה.

שוהם שלום, אתה מתאר מצב בו אתה חושש לבטא את עצמך.לא נהנה לבטא את עצמך דרך הכלי המקצועי של ציור ובאופן כללי יותר חושש מביטוי החיוניות שבך. אתה מוזמן לחשוב האם מתקיים קשר בין החשש לבטא את עצמך לבין תחושת הסכנה והחרדה שאתה חווה? ובכלל מה ההקשר הרחב יותר בחייך של הקושי לבטא את עצמך. אני מעריך שהקושי להנות מהציור הינו רק ביטוי לקושי להנות בכלל , אבל זה אכן יכול להיות רעיון טוב לשוב לטיפול ולבחון ביחד עם איש מקצוע, מה קורה בתקופה זו בחייך. בהצלחה, גדעון

היי לכולם, עד לפני כ-3 שנים אני הייתי מאוד בכושר, עשיתי קיק-בוקס, שיעורי STEP, שעורי אירובי ברמה מאוד גבוהה. היה לי גוף מאוד יפה וספורטיבי. לפני 3 שנים התחלתי לסבול וכאבי גב חזקים, כך שהפסקתי לעשות ספורט, בקושי יכולתי ללכת. לאט-לאט זה משתפר, אבל עדיין יש לי כאבים לפעמים יותר, לפעמים פחות. כל השנים האלה שיעורי ספורט היו לי מאוד חסרים ולפני כמה חודשים החלטתי לחזור לשיעורי ספורט. התחלתי משיעורים הכי פשוטים ולפני כמה שבועות גם הצטרפתי לבעלי לשיעורי קיקבוקס, שזה שיעור מאוד אנרגטי ודורש הרבה כושר וסיבולת לב-ראה. כמובן שאני בגלל הגב לא יכולה לבצע את כל התרגילים. אז אני עומדת בסוף של העולם, בשורות אחרונות ועושה מה שאני יכולה ובקצף שלי. עכשיו. בעלי הולך באופן קבוע לשיעורי קיק-בוקס פעמיים בשבוע וכל התקופה שאני לא עשיתי את השיעורים, הוא כן עשה. אז כמובן שיש להם שם כבר חברה קבועים, שמכירים אחד את השני, מעודדים אחד את השני תוך כדי שיעור, מדברים וצוחקים לפני השיעור ואחריו, בעלי עומד בשורה הראשונה ליד המדריך ורוב משתתפי השיעור הן נשים וכמובן שיש להן גוף יפה וספוטיבי, הן לבושות בבגדי ספורט יפים וכו'. לעומת זאת אני עומדת מאחורה, עם השומנים שהצטברו ולא מכירה אף אחד. אז נוצר מצב כזה שלפני השיעור עד שבא המדריך בעלי עומד מקדימה ומדבר עם כל מיני נשים, צוחק איתם (אני לא חושדת, אבל זה קצת מעליב אותי), גם מעודדים ומדרבנים אחד את השני תוך כדי השיעור, נהנים ואני כמו מסכנה עומדת מאחורה ועושה רק חלק מהתרגילים. גם מעליב אותי שהוא מדבר ומצחקק עם נשים אחרות ובקושי מתייחס אלי וגם זה שהוא מקדימה ואני מאחורה, הייתי מצפה שהוא יהיה לידי לפחות חלק מהשיעור ויתמוך בי. מה אתם חושבים? אני מגזימה? אני לוקחת את זה יותר מידי קשה? זה בסה"כ רק שיעור כושר ואחריו אנחנו חוזרים הביתה ומקבלת יחס טוב. דיברתי איתו על זה, הוא אמר שזה חלק מהשיעור והוא במקומי לא היה נכנס לשיעור שמראש הוא יודע שהוא לא יכול לתת את ה-100%. אני בכל זאת עושה חלק גדול מהשיעור ומקווה שבמשך הזמן אני אוכל לעשות את הכל ולעמוד שם בשורה ה-1 ליד בעלי עם גוף יפה ובגדי ספורט יפים ולהיות חלק מהחברה. כרגע אני מאחורה ומתביישת מעצמי ומהגוף שלי. מה אתם חושבים? תודה, אילנה

אילנה שלום, חבל לדעתי שלא היתה התייחסות של חברי הפורום לשאלתך. והנה התייחסותי: לדעתי השאלה הסמויה ביניך לבין בעלך עוסקת בשאלת הזוגיות ומה עושים או לא עושים ביחד. כלומר עד כמה כל אחד רשאי שיהיו לו החוגים שלו, החברה שלו מחוץ לזוגיות. כשאת שבת לחוג קיקבוקסינג הופר איזה איזון עדין שהיה ביניכם. ועתה אתם בודקים איך יוצרים איזון אחר וחדש. כדאי לכם לדבר על זה. על הציפיות שלך לתמיכה שלו ועל הרצון שלך להיות שוב חתיכה כמו לפני שלוש שנים. מה דעתכם רק כתרגיל ששעור אחד הוא יהיה איתך מאחורנית ולא בשורה הראשונה. (תרגיל מעניין בשבילו) ושעור לאחר מכן את תהיי מקדימה בשורה הראשונה(תרגיל מעניין בשבילך). יתכן שאחרי התרגילים הללו משהו ישתנה בשאלות שאת שואלת ובתשובות שהוא משיב. בהצלחה, גדעון

אני מפחדת להגיד את זה למטפל החדש שלי כי הוא יחשוב שאני באמת משוגעת ויאשפז אותי וילשין לרשויות ואז יכתבו עלי בכל מיני דוחות שאני מטורפת. זה פסיכולוג של קופת חולים דרך העירייה ואני לא מאמינה להם בכלום. אני לא רוצה להתאשפז עכשיו. אני רוצה לחיות קצת לפני שיכניסו אותי למוסד סגור. אבל זה רק נהיה יותר גרוע מיום ליום. יש לי הכל מהכל זה קשה לי להסביר עכשיו.

אדריאנה שלום, בהמשך לתשובתי הקודמת: את יכולה ללכת לפסיכיאטר באופן פרטי וכך תרגישי יותר מוגנת. בנוסף, רוב האשפוזים נעשים בהסכמת וברצון המטופל. אם את לא מסוכנת לעצמך או לסביבתך אין סיבה שיאשפזו אותך במחלקה סגורה או בנגוד לרצונך. דווקא טיפול תרופתי יכול לסייע לך לשפר את איכות חייך. שוב בהצלחה, גדעון

אבל האם הם באמת יכולים "להלשין" עלי לגורמים שעלולים לפסול לי את הרשיון וכדומה? האם זה נרשם לי בתיק ה"אישי"? האם מקומות עבודה יוכלו לחטט עלי בתיקים האישיים ולמצוא פרטים "מרשיעים" עלי?

אני מרגישה כמו ניסוי, כאילו נולדתי לעולם הזה בתור ניסוי. אני חושבת שיש לי מחלה נפשית שעוד לא התפרצה, אני לא יכולה לתאר בדיוק מזה כי זה המון המון דברים שנחשבים לקצת "משוגעים" אני מרגישה כאילו המחלה שלי היא כאילו בניסוי עכשיו. אף אחד לא מאמין לי שככה אני מרגישה, פעם אמרתי את זה לאיזה פסיכולוג והוא אמר דברים לא קשורים, לא נכונים. אף אחד אחר לא יכול להבין את זה כי יחשבו שאני באמת הוזה והשגעון שלי בין היתר הוא גם להזות דברים. כל הזמן רצות לי בראש תמונות וכדי לצאת מהם אני מנערת את הראש ואני עושה כל מיני דברים מוזרים. לפעמים אני חושבת שיש מישהו איתי בחדר שמסתכל עלי כדי לדווח על הניסוי. לאמא שלי יש קצת בעיות נפשיות וזה משהו שיש לעוד מישהו מהמשפחה אבל אני לא חושבת שמישהו מהם מגיע למצב שלי. אני יותר קיצונית ואצלי זה פשוט דוגר. אני בטוחה שעוד כמה שנים המחלה שלי תתפרץ באיזה שהוא אופן ואז כולם יבינו אבל אז יהיה כבר מאוחר מידי. לפעמים יש לי דיכאון אבל אז כשאני יוצאת ממנו אני חושבת שאין לי כלום ואני סתם הזיתי את כל זה כשזה קרה. אל תכתבו לי שטויות כמו "בטיפול נפשי הכל יסתדר" כי זה לא. זה כל החיים שלי ככה. כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שבסוף יאשפזו אותי.

הי אדריאנה, אני יכולה רק להזדהות עם רגשותיך לגבי הדברים המוזרים שאת חשה, שאת לא ממש יודעת מה נכון ואמיתי ומה לא, ושאת לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני חושבת שזה מאוד קשה להרגיש שגם על המטפל אי אפשר לסמוך, ובנוסף לחכות שמשהו רע יקרה, שזה יתפרץ. אולי תנסי לדבר עם המטפל שלך על טיפול תרופתי שאולי יוכל להקל עליך. את לא חייבת לספר לו את כל מחשותייך אם את חוששת, רק את הכיוון, והוא יוכל לכוון אותך לפסיכיאטר. (שאותו תוכלי לראות באופן פרטי מבלי לחשוש שכולם יגלו).

אדריאנה שלום, אין סיבה שתישארי לבד עם מצוקתך ופחדייך. אם אכן התחושה שלך, שיש לך מחלה נפשית שעוד לא התפרצה הינה נכונה, הרי ההרגשה של "לחכות שזה יקרה" הינה קשה מאוד.ניתן לדעתי להקל עלייך דרך טיפול תרופתי. לכן, הייתי ממליץ שתקבעי פגישה עם פסיכיאטר, תשתפי אותו במחשבותייך ותחושותייך ואני מקווה שהוא יוכל לסייע לך. בהצלחה, גדעון

שלום. בני בכיתה ו , סובל מבעית קשב וריכוז. הילד מאוד בודד, כבר תקופה ארוכה שאף אחד לא מזמין אותו למפגשים כתתיים. ניסינו להזמין אליו חבר או חברים ודבר לא השתנה. הוא כבר לא רוצה ללכת למסיבות בטענה שהוא לחא מוצא את עצמו שם. בל"ג בעומר הוא עזב את המדורה יחסית מוקדם בעוד שכל כיתתו נשארה במדורה. רוב הזמן הוא משחק עם אחיו הקטן (בכיתה ג) או רואה טלביזיה. מה עושים כדי לחזק אותו?

הי אביב, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שאולי כדאי לשלוח אותו לאיזה חוג בו יוכל, בין השאר, ליצור קשרים חדשים. אולי משהו כמו ג'ודו שיוכל לחזק אותו, מה שמשפיע גם על מצב הרוח ולא רק על הגוף.

לבייעת קשב וריכוז יש לטפל בזה דחוף ביותר כי אם לא הילד יגדל עם דימוי עצמי נמוך וידחה מהחברה ואז שום הון בעולם לא יחזיר אליכם ילד מאושר טוב ושמח. כל מה שעליכם לעשות זה לקחת אותו לנוירולוג מומחה לילדים (בתשלום פרטי ולדרוש החזר מהקופה)ואז יתכן ויתנו לו רטלין שזה עוזר מאוד לריכוז והקשבה . לנו הרופא אמר כי הבן הוא גבולי אל תתנו לו ואנחנו סובלים היום אחרי 15 שנים סבל מוות הבסן גדל עם כל הבעיות שהעליתי אותום לכן עדיף לתת רטלין ושלבן יהיה טוב ושקט ויוכל לקשור קשרים יפים בכיתה כי זה מאוד מאוד חשוב. מלבד זאת אני מציעה לכם לקחת טיפול משפחתי עם פסיכולוג/ית טובים מומלצים ולעבוד על הקטע איך לצאת למען הילד איך להתנהג עימו וכו'

אביב שלום, אני מסכים את התגובות שקיבלת. א. יש צורך ביעוץ וטיפול של מומחה לנושא הפרעות קשב וריכוז. הן התייעצות בגבי טיפול תרופתי והן טיפול בפן החברתי. כמו כן נשמע שגם אתם תזדקקו ליעוץ מעת לעת איך להתמודד עם הקשיים של בנכם. אני מסכים גם לגבי זה שאין טעם לדחות את היעוץ. ב. נסו לחפש את הצד החזק של בנכם ולטפח אותו. חוג בכיוון הזה מאוד יכול לעזור לשפר את הדימוי העצמי הושמחה של בנכם. היו יצירתיים: ג'ודו זו רק אופציה אחת. ספורט. חוגי יצירה. צילום. אמנות. .. בהצלחה, גדעון

במכון רמת אביב מתארגנת קבוצה טיפולית למבוגרים בטווח הגילאים של 20 עד 35, בעלי לקות למידה. הקבוצה תונחה על ידי פסיכולוג ומומחית לאבחון וטיפול בלקויי למידה. הקבוצה תעסוק בתכנים רגשיים הקשורים בחייהם האישיים של המשתתפים. לפרטים: שלמה 054-6351251 תמר 054-4614607

"קבוצה טיפולית".. בתור מי שהייתה רוב חייה בקבוצות טיפוליות, שזכו ליותר מידי כינויי גנאי בחברה ההגדרה הזו עושה לי רע. אבל סחתיין על היוזמה.

אבישג שלום ! ראשית, לא ברור מדברייך אם את סובלת מלקות למידה או מתייחסת לנושא בכלליות. אם את כן אני רוצה מזמין אותך להזדמנות לחוויה מתקנת אצלנו, ואם לא אז כנ"ל, רק לא בקבוצה הזו. שנית אני מבקש לנצל את תגובתך ולהדגיש שכאן אנו מבקשים ליצור קבוצה הומוגנית של אנשים שאפשר שיש בבעיותיהם מן המשותף, מעצם ההתמודדות עם קשיים דומים, מעצם כך שלא תמיד ידעו למקם את הבעייה שלהם ואולי לא הבינו, וכדומה, ומצד שני לפגוש גם את השוני והבדלי הגישות דווקא על רקע הבעיה הדומה. אני שב ומזמין מי שמתאים ומעוניין לפנות לפגישת היכרות הדדית שלמה (מספרי הטלפון בפנייה המקורית).

שלום אינני מצליח להכנס לפורום פסיכיאטריה אולי משהו יודע מה קרה שם? האם גם אתם לא מצליחים? הבעיה היא רק אצלי? תודה

הבעיה לא רק אצלך, זה בסדר, זה כנראה יסודר בקרוב

אולי ד"ר הידש משדרג את הפורום למצבו הרגיל... תודה

אם אני מרגישה לא אמיתית שאני מרגישה שיש בי חור שאני מרגישה שאיני מסוגלת לסמוך על אף אחד שאיני מסוגלת לחיות איפה שהדעות של אחרים שאני מרגישה נורא פגיעה ונורא מפחדת להיפגע כי כבר נפגעתי המון רק מנוכחות האנשים בחיי נפגעתי כי הרגשות שלי היו קיצוניים מדיי ולא במקום ועדיין אני מרגישה שזאת לא אני ויש לי צורך לכסות על עקבות ואני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת שהפסיכולוגית שלי תשחק בי כמו בובה עם חוטים. היא יודעת על האוסידי אבל נראה לי שיש יותר ואין טעם להמשיך את הטיפול אם הוא לא מתאים.. ואני אהיה עסוקה מדי בתהיות ופחדים ואני רובוט. עזרה בבקשה...

תוהה, את מתארת דברים כואבים. המטפלת שלך יודעת שכך את מרגישה לגבי עצמך ולגבי הטיפול? אני חושבת שכדאי תדברי איתה על הדברים האלה ותשתפי אותה במה שקורה אצלך; בספקות לגבי האבחנה (האם רק OCD או שיש עוד משהו), בספקות לגבי יעילותו של הטיפול, בפגיעות שלך... לעזוב את הטיפול את תמיד יכולה, אבל אני חושבת שכדאי לך לברר קודם האם המחשבה על הפסקת הטיפול נובעת באמת מתחושה שהוא לא מתאים, או כחלק מהתליך ההתנגדות לטיפול. ס.מ.

ערב טוב בניסוח נוגע ללב את מתארת רגישות, חוסר חיבור וחוסר אימון בעצמך ובסביבה. אני מרגישה את הכאב ואת הקושי שלך... שולחת לך חיבוק חם ואוהב נינה

שלום, אני מסכימה עם התגובות שקבלת בפורום, בנוגע ליכולתך להביע ברגישות ובבהירות את תחושת ה"חור" הכואב, שאינו מתמלא... אני מצטרפת להצעה לדבר על-כך בטיפול, ונסות לבנות תקווה... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני נתתי לפסיכולוגית שלי בכתב מה אני מרגישה והיא לא ראתה צורך לדבר על כך בטיפול היא טענה שככל שנתקוף את האוסידי הדברים יותר יתבהרו... אני כועסת עליה על זה שלא היתה מספיק חד משמעית ואני יודעת שאין לי מה לכעוס ולהיות פגועה, הטיפול רק בתחילתו ולכן אני כרגע מפקפקת ביעילותו בעתיד נראה שאמצא דרכים אחרות לפקפק ביעילות הטיפול): זה לא פסיכותרפיה זה טיפול קוגנטיבי היתנהגותי אני די מפחדת להמשיך.. ועוד פעם תודה על התגובות אני מעריכה אותן.

שלום! יש לי בת בכורה בת 8 וכרגע אני נושאת בבטני תינוקת. הילדה הגדולה ממש לא מעוניינת באח נוסף והבהירה שאחות היא בהחלט לא מוכנה לקבל,ושתהיה מוכנה להתפשר במידה ונביא לה אח.כיצד לבשר לה את הבשורה על התינוקת שבדרך?

שלום אלדה, מין האחות הוא רק אחד הדברים שבתך הבכורה תצטרך להסתגל אליהם, וזו הזדמנות טובה להתחיל להתאמן... אני מציעה לספר לה על התינוקת, להסביר כיצד נקבע מינו של תינוק ושלא באמת יכולתם "לבחור", ולהציע לה להביע את תחושותיה בקשר לכך. בהדרגה כדאי להתחיל לתאר ולדמיין ביחד כיצד ייראו החיים עם תינוקת בבית, על-מנת לאפשר הסתגלות ראשונית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני חייבת לחלוק נושא שכואב לי מאוד ומטריד אותי: בן זוגי זה כשנה איבד את אביו בהיותו בן 16 כיום הוא בן 30 אבל המשפחה עדיין לא מוכנה לעכל את האובדן. הוא חונך על ערכים ואהבה וקשור מאוד למשפחתו. אימו לא חוותה מעולם גבר מאז, טוענת שהשאיר אותה מלאה. הבעיה היא שבן זוגי, כאשר מדבר על האובדן מתחיל לשאול שאלות: למה זה קרה? למה המשפחה שלי היתה צריכה לחטוף את המכה הזו? הוא חרד מאוד לאמו כי היא ההורה היחיד שלו. היתה חסרה לו הכוונה במהלך השנים, מי שייעץ לו איך להתקדם בחיים ועוד. שתבינו, הוא האדם הכי עצמאי ולא פרזיט שהכרתי בחיי, אך לטענתו יש לו חלל שתמיד יהיה. הימים הללו, הבכי הכואב הזה והשאלות מותירות אותי, בתור בת זוגתו שכל כך אוהבת חסרת אונים, כל כך אוהבת ומנסה להיות חזקה, אך מתפוצצת מבפנים ולצערי גם מולו לעיתים. לפני שהכיר אותי, כלל לא דיבר על האובדן עם אף אחד ואני, לטענתו, נותנת לו את ההכוונה בחיים, כפי שהוא במקביל משלים לי צרכים אחרים. אצלם במשפחה , שיש בעיה "לא מדברים". אני באה ממקום אחר לגמרי: למדתי פסיכולוגיה (למרות שידע לא מספיק כשהרגש משתלט) ואני מדברת עם חברי נפש על כל דבר. גם אני חוויתי קשיים בחיים, בציפיות גבוהות מידי ועוד וזה מה שעזר לי להתמודד. הגעתי למצב שבשבועיים האחרונים אני בוכה יום יום, הוא מבקש לא לדבר על זה כי ז מכאיב לו ואני רוצה לעזור לו. איך אני עושה את זה? אגב, לטענתו הכלים שלו יבואו מבפנים והוא מסרב לדבר עם משהוא מקצועי.

שלום רוית, את מתארת תחושת קרבה עמוקה בינך לבין חברך, המתבטאת בתחושות רבות עוצמה שלך כאשר הוא עצוב. עם זאת, לעיתים אנו זקוקים לנפרדות מסויימת על-מנת שנוכל לעזור לאחר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הדינמיקה בין הזדהות ונפרדות שיש בין הורה וילדו: כאשר ילד נחבל ובוכה, מובן שההורה מזדהה עם כאבו, אבל הוא גם צריך להישאר מספיק "נפרד" על מנת לטפל במצב כמו שנדרש מהורה, כלומר להיות פנוי להרגיע ולשים פלסטר... חבל שחברך אינו מעוניין להיעזר בשיחות עם איש מקצוע, אך באפשרותך להתייעץ בעצמך לגבי דרכים מתאימות להגיב אל הכאב שלו, ולחוש את עצמך אוהבת ומזדהה אך גם נפרדת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, אני נמצאת בטיפול מזה כמה שנים ומנסה לבחון את השינויים שעברתי, אבל קשה לי מאד להבחין בהם. האם הם משמעותיים? האם שינויים מאד קטנים הם בעצם גדולים? האם ישנם שינויים פנימיים? שינויים חיצוניים? כמה עמוקים השינויים? רציתי להיעזר בכם. בניסיונכם ובהרגשתכם. אולי הם יוכלו לעזור לי להתבונן גם על עצמי. המוני השאלות שלהלן מופנות לאנשים בפורום שנמצאים בטיפול בשיחות, ובוודאי שגם ובעיקר לעצמי, רק שלי יש בעיה לענות עליהן עכשיו. אני מניחה שעצם הצגת השאלות מראה על איזו הבחנה דקיקה ומוסווית בשינויים, אולי הבחנה שקשה לי להביט בה בצורה ישירה:-). לא אולי. בטוח. ברור שאציג את הנושא הזה בטיפול שלי בעצמו, אבל בינתיים רציתי להעלות כאן את מחשבותיי, להתבונן בהן מבחוץ, והייתי רוצה לשמוע גם אתכם, אם אתם מוכנים:) אולי השאלות שלי יוכלו לעזור במידה מסוימת גם להתבוננות עצמית שלכם:) האם אתם(/אני...) נמצאים או הייתם בטיפול בשיחות במשך זמן, חודשים, שנים? האם אתם מבחינים בשינויים פנימיים או חיצוניים? אלו שינויים? (זה הכי מעניין אותי...). באיזה מצב הגעתם לטיפול, באיזה מצב אתם עכשיו? האם אתם מבחינים בשינוי בהתנהגות שלכם, בתפיסה, בתפקוד? האם בעיות נפתרו? חלק? הרבה? כלום? האם קיבלתם בטיפול כלים שטובים גם לעכשיו וגם לעוד הרבה שנים? האם אתם יודעים כבר להשתמש בהם? פחות או יותר? האם לפעמים ורק קצת? האם בכלל לא? האם השינויים מספקים אתכם? האם אתם חושבים שנעזרתם די בטיפול או שיש מקום לעוד המשכים (תמיד יש מקום, אבל השאלה היא עד כמה, כמובן) ה א ם   א ת ם    מ ר ג י ש י ם    י ו ת ר    ט ו ב ? האם חלו שינויים לרעה? האם אתם כועסים ומאוכזבים כי אתם לא רואים כל שינוי, או שינוי משמעותי ולכן גם שוקלים לעזוב את הטיפול? אולי ברגע הכי קריטי שלו? אולי אתם מבינים שבמקרה כזה נתקעתם כי הגעתם ללב הבעיה? האם טיפול תרופתי היה או ישנו במקביל וגם עזר? האם בכלל החלטתם לעזוב כל טיפול מכל סוג כי הוא רק הוביל אתכם למטה? ... בהסתכלות כללית - הטיפול מאד טוב לי. הטיפול חיוני לי. אני לא שוקלת לעזוב. עדיין איני מודה שאני מבחינה בשינויים משמעותיים וכרגע ישנה הרעה גדולה במצבי (כי מתקרבים לגעת היכן שהכי כואב). שינויים חיצוניים חלילה להם להראות. זו האמא (!) של כל החרדות (!!!). אבל השינוי האמיתי הוא מה שקורה שם פנימה, ואותו חשוב לי לבחון. אם השינוי הפנימי יהיה מספיק רציני, אני מקווה שתפחתנה החרדות הנוראיות וגם שינויים חיצוניים יבואו לידי ביטוי. הו, יש עוד המון מקום לשינויים משמעותיים וגדולים. קיבלתי כלים רבים ומצוינים. אני די מאבדת אותם עדיין במצבי אמת. לפעמים כן, לפעמים פחות. אני זקוקה לכלים רבים נוספים. כרגע איני מוכנה ואיני בריאה. כלל לא. אני כועסת פעמים רבות על התקיעות, על ההכאבה הבלתי אפשרית כמעט, אבל גם יודעת מהיכן היא באה, ויודעת שהתהליך ארוך. בוודאי שמדברים על זה. יש לי סבלנות, אפילו יותר מידי, למרות שהזמן אינו מיטיב עמי:(. המממ... זה מה יש. הוי כמה שהתעייפתי מכל השאלות האלה. פפפפפפפפ. למרות שהאמת היא שסתם הייתי צריכה לשחרר את הדברים האלה בשביל עצמי. וואו! היה לי קשה להוציא את הדברים האלה החוצה למן מקום כזה. הצילו! עכשיו זה בחוץ וכבר לא בשליטה שלי. חי חי. איזה אומץ, איזה פחד... אז תודה שיש פורום לכתוב בו את הדברים שיישארו מתועדים ומגובים חחחחחח ותודה למטפל שלי גם:). איך שבנאדם מנסה לטפל בעצמו... איך שבנאדם משוויץ בטיפול שלו ... נותר לגלות מה יקרה, או לא:) אשמח מאד לשיתוף מצדכם, תודה לכולם:-)

שלום, אני חושבת ששאלת שאלות מעניינות ורגישות, ומקווה שתקבלי התייחסויות בפורום. אני מבינה שאת מעוניינת בהתבוננויות של מטופלים, לכן לא אכתוב יותר מזה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

סליחה על השאלה ההזויה, אבל האם הד"ר יכול להמליץ על קבוצת תמיכה למכורים למחשב ולאנטרנט? ואולי גם כמה טיפים מועילים למכורים? אל תכתבו דברים כמו "תפני לטיפול פסיכולוגי" משום שאני גם ככה בטיפול, פשוט עוד לא הגענו לזה ואני בינתיים מבזבזת ימי במחשב. אני מכורה מזעזעת. אני מודה. אני יושבת שעות על המחשב, יש אתרים מסוימים - בעיקר פורומים שאני מכורה אליהם עד עמקי נשמתי, את מרפרשת באתר כל שניה, אני לא נפגשת עם אנשים, אני מאחרת בגלל הטחינה מול המחשב, אני לא הולכת ללימודים. עזרו לי!!!.

אני לא ישנה בלילות ועקב כך הופכת את הלילה ליום והיום ללילה משום שרק בלילה הפעילות ענפה בפורומים ובתוכנות המסרים. ובכך מבזבזת את חיי במחשב. עזרו לי!!!. סליחה. זה כל כך מביש.

עוד לא ישנתי הלילה בכלל. אז אל תתפלאו על השעה.

אין לך מושג כמה את מובנת ובטוח שישנם עוד רבים עם בעייה דומה, אבל... פורום ברשת... ??? רק ישאיר אותך מול המחשב... אז מה פתרנו... אילו היתה קבוצת תמיכה כזו שמורכבת מקשרים ריאלים עם אנשים הייתי רואה בכך תועלת מרובה יותר. ולנושא הטיפול: למה לא לדבר על זה עכשיו? למה לדחות? זה נושא מספיק חשוב כדי לדחות אחרים. אהה, נכון, כשמכורים עושים הכל כדי לא לטפל בבעייה... די נראה לי שגם הטיפול נפגע מכך. אולי את מאחרת לפגישות? אולי את כותבת בכל הפורומים את מה שאת לא יכולה להביא לפגישות? אולי את נורא מתביישת להביא לטיפול את נושא הכתיבה ברשת, אולי מרגישה נורא אשמה, כי את לא יכולה להביא את זה לטיפול? קודם כל, טוב שכתבת את זה כאן. זה שלב ראשון. טיפים? לדעתי, את מספיק חכמה כדי לתת לעצמך תשובות. התשובות המקובלות והמוכרות. אין לי מושג מה באמת יוציא אותך החוצה, תמיד תוכלי לוותר גם על דברים חיוניים, ולהרגיש גם אשמה אחר-כך, אז אין לי רעיונות, וגם דבילי יהיה אם מישהו אחר ייתן לך הוראות מה לעשות:-/ זה צריך לבוא ממך. התשובה אצלך. אם את כבר מדברת על זה, סימן שיש איזה רצון התחלתי לפתור את הבעיה, ואולי לך בעצמך יש כיוון. למרות שאת לא רוצה לשמוע, ואולי מצד שני כן מבקשת לשמוע - לא לדחות וכן להביא את זה לטיפול. אם לא לשם, אז לאן...

פורום אדם ואינטרנט: http://demo.ort.org.il/ortforums/scripts/forum.asp?pc=920455712 פורום התמכרויות: http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2236-14830,00.html פורום התמכרויות של תפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=78

שלום, אני מצטרפת להמלצות של הכותבים הנוספים, להביא את הדברים עכשיו לטיפול הפרטני, ולהיעזר בקישורים שקיבלת על-מנת לאתר קבוצת תמיכה מתאימה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. האם יתכן מצב כזה לאישה לאחר לידה רביעית (מאוד קשה 27 שע'). הלידה ב-12.2004 תינוקת בת שנה + האמא עזבה את הבית באפריל עם הילדה וזנחה אותי עם 3 ילדים.עברה 3 דירות עם זוג תמהונים +גבר נרקומן.מאוד מבולבלת מתקשרת רוצה לחזור אחרי זה מדברת על גירושין,נראת כמו מסוממת.פחד שאני רודף אחריה,חזרה הביתה עם תיקים ושוב נעלמה,בפעם האחרונה שהיתה אצלנו בבית לפני שבוע הבחנתי שהיא קצת אפטית לילדה שמה לה אוכל בצלחת ונתנה לה להתמודד לבד. יתכן גם שהאנשים שהיא איתם מוסיפים אש למדורה .סמים!!

אני אמנם לא רופא, אך לא צריך להיות רופא כדי להבין שאשתך במצב פסיכוטי קשה. עלייך לעשות הכל כדי להביא אותה לפסיכיאטר, כולל פניה לפסיכיאטר המחוזי. האם משפחתה מודעת למצבה? בקש את עזרתם בטיפול במצב זה. יש לטפל דחוף כדי למנוע הדרדרות נוספת.

שלום יוסי, בהחלט ייתכנו מצבים נפשיים חריגים לאחר מספר לידות, אם כי למיטב ידיעתי האבחון מתבצע במהלך השנה לאחר הלידה. אנא פנה לסיוע פרטני, ולא באינטרנט! נראה סביר ביותר לערב בהתרחשות שתיארת עובד/ת סוציאלי, שיחוו את דעתם בנוגע לנזקים העלולים להיגרם לארבעת ילדיכם. אני מקווה שתוכל לעדכן אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

עברתי התעללות נפשית ולכן אין לי ביטחון עצמי ואני פוחדת מקהל כלומר יש לי בעיה לרצות לני קהל בנוסף אני לקוית למידה מה לעשות ? האם טיפול בשיטת אלבאום מומלצת - טיפול המתמקד בארבעת האינטלגנציות -

http://www.ima-adama.co.il/info/healers/healers_elbaum.htm

שלום יערית, אינני מכירה את שיטת אלבאום באופן מעמיק, ולכן אמנע מלהעריך את התאמתה ויעילותה. מנקודת מבטי כפסיכולוגית, הייתי ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוגים בעלי מומחיות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (היעיל לטיפול במצבי חרדה), ועם מומחים בלקויות למידה אצל מבוגרים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 25, אני יוצאת עם מישהו כבר 8 שנים!! (כן, זו האמת..).אני אוהבת אותו והוא אותי ויש לנו קשר מדהים.אבל אנחנו לא מתחתנים... מדברים על זה, הוא אומר שהוא רוצה אבל לא מציע לי.. זה נשאר בגדר דיבורים.. חברות שלי כבר החלו להתחתן ואני מוצאת את עצמי מקנאת בכל אחת שמספרת לי שהיא מתחתנת.אני מרגישה שזה לא הוגן ושלי מגיע יותר... אני יודעת שאולי זה נשמע קטנוני , אבל ככה אני מרגישה.. היו לנו בעיות בשנתיים האחרונות, קרתה לי טרגדיה במשפחה והדבר השפיע עלי מאוד, הפך אותי למדוכאת וחרדה ואפילו קצת היפוכונדרית.. זה השפיע על הקשר כי אני הייתי די מרוכזת בעצמי ובכאב שלי ובאובדן..הוא אפילו אומר שהוא רצה להציע לי אבל בגלל איך שהייתי, הוא הרגיש שזה לא מתאים.. אחרי הטרגדיה (אבא שלי נפטר בפתאומיות), כמה חודשים אחרי עברנו לגור ביחד כי הייתי חייבת לברוח מהבית.. היה לי מאוד קשה להיות שם- וכשנה אחרי שגרנו ביחד, החלו כל הבעיות והחרדות שלי- אז הוא אומר שהוא לא רצה שנתחתן כי הוא פחד שזו לא תהיה עוד בריחה למשהו... אני רוצה להתחתן ואני מקנאה וכועסת שהחיים שלי נהרסו בגלל האובדן, ולא מספיק קשה לי, אז הוא גם לא מתחתן איתי בגלל זה... אני צריכה עיצה ועזרה- האם הוא צודק? ואולי אני? נמאס לי לקנא בכולם ולשמוח בשביל אחרים- רוצה לשמוח בשבילי ולהיות מאושרת, זה לא מגיע לי? אשמח לכל עזרה. תודה.

נראה לי הגיוני לגמרי לרצות לבסס את הקשר אחרי כל כך הרבה שנים, ולרצות יציבות עם הבנאדם אותו את אוהבת. ולכן גם הקנאה בחברותיך שכבר השיגו את מה שאת רוצה בו טבעית לגמרי. הפתרון היעיל ביותר הוא להזמין אותו לשיחה רצינית בעניין, לתקשר איתו את הכל, להסביר לו בדיוק איך את מרגישה, מה את רוצה וכו' - ולראות מה יש לו לומר בעניין. בתקווה שההודעה הבאה שלך תהיה בנושא חתונות... קוקי

שלום שירז, אני מסכימה עם קוקי שברמה הפרקטית כדאי לשוחח עם בן-זוגך על תחושותייך סביב מיסוד היחסים. לצד זאת, נראה לי נכון לברר לעומק נושאים הקשורים להתמודדות הרגשית שלך עם הטרגדיה שעברת, והשפעתה על היחסים הזוגיים. את הבירור הזה אני מציעה לעשות במסגרת טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לנסות להבין מה קרה לך בעקבות האובדן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום למנהלי הפורום אני גרוש, ואשתי לקחה את ילדינו, הנמצא במשמורת משותפת, לטיפול אצל פסיכואנליטיקאי. ברצוני לדעת א) מהו ההבדל בין פסיכואנליטיקאי לפסיכולוג קליני. ב) האם לכל פסיכואנליטיקאי אישור לשמש כפסיכולוג קליני ג) לאור העובדה כי הפרופסור המטפל המליץ על טיפול תרופתי, האם יכול פסיכואנליטיקאי להמליץ על טיפול כזה?

פסיכואנליטיקאי הוא בעצם פסיכיאטר , כלומר רופא מומחה בפסיכיאטריה ופסיכואנליזה. רופא כזה מוסמך כמובן לרשום תרופות. פסיכולוג קליני איננו רופא ואינו רשאי לרשום תרופות. הוא התמחה בפסיכולוגיה ומוסמך לטפל באנשים בשיטות פסיכולוגיות שונות, אך ללא תרופות. מכאן לשאלתך, פסיכואנליטיקאי אכן יכול להמליץ על טיפול תרופתי.

מדובר בפרופסור ספציפי שעל הטפסים שלו, ובכל מקום בו הוא מגדיר עצמו מופיעה המילה "פסיכואנליטיקאי" ולא "פסיכולוג קליני" וגם לא "פסיכיאטר" גרושתי, לקחה אליו לטיפול את ילדינו. הוראותיו והתנהגותו היו תמוהות בעיני, ולכן התעורר בי החשד שהוא אינו פסיכולוג קליני מוסמך. חיפתי ברשימות איגוד הפסיכולוגים והוא אינו מופיע שם. יכול להיות שאדם יגדיר עצמו "פסיכואנליטיקאי" ולא יהיה בעל רשיון עיסוק בפסיכלוגיה קלינית?

עכשיו זה די ברור. אתחיל מההתחלה: לפני עשר שנים התגרשתי. מעודף רצון טוב לא עשינו הסכם להסדרי-ראיה. לאחר שנה הורעו היחסים וגרושתי צימצמה את הפגישות שלי עם הילד לפעם בשלושה שבועות למשך שעה. משזעמתי על העניין, ענתה כי מדובר בהוראה של פסיכולוג. הדבר היה תמוה בעיני וביקשתי לדבר עם האיש, אך הדוקטור (פרופסור לייתר דיוק) סירב בטענה כי אין הוא מעוניין לטפל במקרה אלא רק לתת ייעוץ לאשה. לאחר שנה וחצי שלח בקשות חוזרות ונשנות הסכים הפרופסור לראות אותי לא לפני ששלח אותי להיבדק בדיקת שפיות אצל פסיכולוג אחר. לאחר שהלה חיווה דעה חיובית מאד, נפגש איתי הפרופסור, אחרי שיחה אחת המליץ להתחיל בתהליך שבסופו תהיה רגולציה של היחסים - המצלה שלא קוימה מעולם. כיום, אחרי הרבה שנים של נסיון, התייאשתי והגשתי תביעה לבית-המשפט. בכתב ההגנה הביאה גרושתי חוות דעת מקצועית של אותו פרופסור הטוען כי ביקורי אצל הילד גורמים לו סכיזופרניה, (כך במקור) חרדות ומתחים והוא ממליץ על טיפול תרופתי. חוות הדעת שנוסחה באופן חובבני ומוזר עוררה את חשדי. העובדה שעל ניר המכתבים שלו לא הופיעה המילה "פסיכולוג קליני " לא תרמה לעניין. אחרי בירור שעשיתי, שכלל שאילתא באיגוד הפסיכולוגים, ושאלת הפרופסור עצמו (דרך מתווך) הסתבר כי אכן צדקתי. האיש פרופסור לעבודה סוציאלית והנחיית קבוצות. אינו פסיכולוג קליני או בעל רשיון עיסוק בפסיכולוגיה קלינית, ואינו פסיכיאטר. שאלתי היא: א) האם כ"פסיכואנליטיקאי" רשאי האיש לטפל על בסיס קבוע בילדי? האם עלי להסכים לכך? ב) האם מותר למומחה להנחיית קבוצות להמליץ על טיפול תרופתי לילד בגלל הכשרתו כ"פסיכואנליטיקאי"? ג) האם אין בהתנהגות זו משום פגיעה כלשהיא באתיקה המקצועית? האם הקוד האתי מחייב פסיכואנליטיקאים?

שלום גרשון, פסיכואנליטיקאי הנו מומחה בפסיכואנליזה (שיטת הטיפול שפיתח פרויד). מדובר בדר"כ בפסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים שעברו הכשרה מקיפה וממושכת בשיטת טיפול זו. לאור זאת, הם מורשים לרשום טיפול תרופתי רק אם הכשרתם הנוספת היא בתחום הפסיכיאטריה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

פסיכואנליטקאי יכול להיות פסיכיאטר או פסיכולוג או עובד סוציאלי אשר למדו פסיכואנליזה והתמחו בתחום. פסיכולוגים ועובדים סוציאלים אינם רופאים ולכן אינם רשאים לתת תרופות. פסיכיאטרים הם רופאים שהתמחו בפסיכיאטריה ורשאים לתת תרופות.

אם הפרופסור הוא עובד סוציאלי בהכשרתו איננו רשאי לרשום תרופות. להמליץ ולהציע כן , אבל מי שמחליט על כך ונותן מרשם זה פסיכיאטר בלבד.

שלום לכולם אני מקווה שאני נמצא בפורום הנכון. שאלתי -מה הפיתרון להיתמכרות יום יומית בצפיה באתרי סקס ואוננות .נמעס לי שזה פוגע לי בלו"ז היומי.השמח לכל תשובה על קבוצות תמיכה ,שיטות טיפול וכו

שלום ניראל, ראשית כדאי לבדוק האם קיים פורום ספציפי לנושאי התמכרות. באופן כללי, התמכרות היא בעיה פסיכולוגית שיש לאבחן בפגישה עם איש מקצוע, וניתן לטפל בה בדרכים שונות. אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בתי בת 23 ומטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, היא הגיעה איליה עקב דכאון בעקבות משבר רומנטי, ואז היא גם עלתה על סימפטום של הפרעת אכילה שיש לה. רק בזמן האחרון, אחרי שנתיים מתחילים לראות אצלה שינוי. היא יותר שלמה עם עצמה, פחות מתפרקת במשבר, יותר מקבלת את העולם וצרותיו בהומור, ולא בבכי, יותר מדברת על עצמה ומספרת. היא אמרה לי שיש לה נטיה לדכאון, וגם הפרעת האכילה לא בכוןן של להיעלם, ולכן היתה רוצה שלתמיד תהיה לה התמיכה של הפסיכולוגית שלה, כי השעה השבועית הזו נותנת לה כח להמשיך ופרופורציה. האם זה נורמלי? האם טיפול לא צריך להסתים? האם זה אומר שהיא פיתחה תלות במטפלת? או שיש אנשים שבאמת זקוקים תמיד לטיפול?

שלום סימה, יש קשרים טיפוליים הנמשכים מספר שנים, במיוחד בגישה פסיכואנליטית. אני מאמינה שלאורך הטיפול בתך תרגיש תחושות שונות, ויתכן שבעוד זמן תעדיף להיפגש עם הפסיכולוגית בתדירות נמוכה יותר, ובשלב מסויים תחוש רצון משלה לסיים את הטיפול. כרגע נראה שהיא נעזרת ונתמכת בטיפול בצורה טובה, ולכן נכון להמשיך בו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב . זה זמן רב שלאחותי (22) יש מחשבות לא רציונליות כגון פחדים לא מוגדרים או פחדים ומחשבות כפייתיות שהשתרשו עם השנים - דבר שהובא לידיעתי רק בתקופה האחרונה. בשבוע האחרון המצב החמיר עד לכדי מצב שהיא פוחדת לאכול ולשתות מחשש שמא תבלע את לשונה - האם ייתכן שמדןבר בהפרעה טורדנית כפייתית . לאחותי יש בעיה להתבטא ולהסביר את מקור החשש בהרבה ממחשבותיה ולגורמים להתנהגותה. שאלתי היא : האם במצב כזה מומלץ לפנות לטיפול פסיכיאטרי עם תרופות - מכיוון שהיא איננה מצליחה להסביר את מקור הבעיה או שמא ניתן לטפל בה בעזרת טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי . כמו כן ברצוני לדעת האם פסיכולוג יכול לרשום תרופות לבעיה זו או שמא הדבר הוא בידי הפסיכיאטר בלבד. כמו כן אשמח לקבל רשימה של פסיכולוגים / פסיכיאטרים טובים מטעם כללית מושלם המתמחים בבעיות מעין אלו באזור ירושלים . תודה

שלום אח דואג, מכייון שרק פסיכיאטר יכול לתת תרופות ולא פסיכולוג - רצוי לפנות קודם כל לפסיכולוג והוא יפנה אותה במידת הצורך לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא כתבת מספיק על מה עובר עליה בכדי לדעת אם זו הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, מה שכן - ברור שטיפול יעזור לה מאוד. כתבת שקשה לה להסביר אך בעזרתו של איש מקצוע הכל יסתדר ולכן כדאי לה לפנות בהקדם. בהצלחה

שלום דן, בהחלט כדאי לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. תרופות יינתנו (במידת הצורך) על-ידי פסיכיאטר. אין זה נכון להרחיב בנושא האבחנה והטיפול מבלי לפגוש את אחותך, וכדאי להקדים ולהיפגש עם איש מקצוע. פנו לקופת חולים ובקשו שמות של מטפלים באיזור מגוריכם, וגם אם לא קיבלתם המלצה אישית כדאי להקדים וללכת. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני אם לילדה מחוננת בת שמונה. הילדה מעדיפה להתידד עם ילדים מאוד לא חיובים בכל קבוצה בה הילדה נמצאת (בית הספר,חוגים , קיטנות) היא בדרך כלל יוצרת קשרים עם ילדים בעיתיים , אלימים וכו' למרות שבקרבתה יש ילדים מאוד חיוביים היא מאתרת בדרך כלל את הבעיתיים ונמשכת אליהם . אני מדברת איתה ומסבירה לה ללא סוף וגם מחנכת הכיתה בה היא נמצאת מסבירה לה אבל ללא הועיל . שאלתי היא קודם כל מדוע לדעתכם זה קורה ? וכמובן השאלה העיקרית כיצד עלי להתנהג? במשפחתנו שלושה ילדים הילדה היא אמצעית בין שני בנים תודה על תגובתכם רות

רות שלום, את מתארת התנהגות של התחברות לילדים בעייתיים, אצל מי שאינה כזו. להתנהגות כזו יכולות להיות סיבות רבות. לדוגמה: ילדים מחוננים לעיתים רגישים מאוד לציפיות ההוריות מהם ויכולים להרגיש כי הם מאכזבים ולא עומדים בציפיות. התחברות עם ילדים "רעים" יכולה להיות מסר להורה להוריד את רמת הציפיות, שכן קשה לביתכם להיות טובה ומחוננת כל הזמן. זו רק אפשרות אחת מיני רבות אחרות. יתכן שתרצו להתלבט בסוגיה זו עם יועצת ביה"ס , או פסיכולוג ילדים בתחנה הפסיכולוגית חינוכית הקרובה למקום מגוריכם. הדיאלוג עם איש המקצוע ניתן יהיה לאתר סיבות אפשריות נוספות להתנהגות זו של ביתכם ולהציע דרכי פתרון. בברכה, גדעון

דוקטור שלום. אני לא הטיפוס של פורומים וכו.אולי קצת יהיה ל יקשה לבטא הכל פה,אבל אני מקווה כי תוכל לתת לי הכוונה כי זה דחוף.אני נמצא במשבר נפשי עמוק. אז ככה. אני יוצא עם משהי שאני מכיר כבר 15 שנה ואנחנו יוצאים כשנתיים ואנחנו אמורים להתחתן בעוד כחודשים.ואנחנו נמצאים במשבר,כי אני אובחנתי אצל פסיכולוג שהתחלתי לטפל אצלו, כבע לשליטה ותלות בבת הזוג.וזה מתבטא בקנאה מטורפת ,למרות כי אני יודע כי אין לי מה לדאוג ,מן טירוף כזה כאילו היא מתלבשת בשביל אנשים בעבודה ,ובבית פחות שמה לב,יש דברים שיש בהם הגיון מסוים ,אבל לרוב אני מציק לה על ללא עוול בכפה ,והיא בחורה חכמה עם המון סבלנות והמון הקשבה ,אבל אני כאילו תמיד מפחד שאני כבר לא יעניין אותה . אני תמיד רוצה לדעת איפה היא ותמיד רוצה לשמוע אותה,גם כשאני יוצא לחבר ,א ובעבודה ,אני תמיד רוצה לדעת מה איתה.משהוא אוכל אות יבפנים כשהי א לבד או שהי א אפילו עם חברות. הבעיה כבר ידועה וכבר עברנו משברים מסוג זה ,רק שזה כבר פעם שניה שהיא מבטלת את הקשר הזה ,למרות שהתחלתי טיפול {לפני כ 2 חודשים הייתי בכ 10 מפגשים אצל פסיכולוגית ולא הייתי מרוצה}ועכשיו התחלתי כבר פעם שניה אצל פסיכולוג טוב ,אבל היא כבר החליטה לעזוב הכל ולבטל את החתונה.לאחר שלקחתי את זה קשה ,היא החליטה שאני יחשוב על :אם אני מסוגל לשנות את השליטה על החיים שלה ,ולהפסיק לקנא לה ,אני גם כ להזמן הייתי זורק הערות ציניות לגבי הלבוש {לגבי צניעות}והייתי כל הזמן טוען כביכול כי היא מתלבשת עבור אחרים .שבדיעבד אני יודע כי אני סתם מחפש תשומת לב ומתבייש לבקש .טוב אני גלשתי פה בכל אופן אשמח אם תוכלו להסיק משהוא מזה ולייעץ לי דחוף דחוף דחוף דחוף. תודה מראש ...

יוסי שלום, אתה סובל מהקנאה שלך בבת הזוג שלך ומהנסיון שלך לשלוט בה. אתה גם סובל מהתגובה שלה וחששותיה לשמור איתך על קשר על רקע התנהגותך. כל זה אכן מצריך טיפול פסיכולוגי ועשית טוב שהתחלת טיפול כזה. טיפול כזה מטבע הדברים אורך זמן ועליך להתכונן לכך ולהתאים את רמת הציפיות שלך לכך. לכן עצתי הינה להתמיד בטיפול הפסיכולוגי שהתחלת בו. בברכה, גדעון

אני רוצה להציע לך בחורצ'יק לטפל בבעיה שהעלת כאן וכרגע לצאת מעניין החתונה כי יתכן שאתה לא סגור עדיים על אותה אחת שיש לך מערכת תלותית .חכה קצת הזמן מרפא הרבה דבריםהבן שלי החליך מספר פסיכולוגים עד שהגיע לאחז מיוחדת במינה בחיפה. אל תוותר לעצמך כי מחר מחרתיים יהיה לך יותר קשה אם לא תטפל כעשיו בבעיות אלו. בהצלחה

בני בן 30 מטופל כ-3 שנים בתדירות של כמעט 2 פעמים בשבוע, לאחר אשור בני לשוחח עם הפסיכולוגית, שוחחתי עמה ולמעשה תשובתה לא ספקה אותי, מאחר ולטענתה מצבו קשה, כי במבחן התוצאה חל שינוי אך לא המצופה(כמו לעבוד או ללמוד), כשדברתי עם בני שאולי שווה לבחון אופציה של פסיכולוג אחר, נתקלתי בתשובה "אין לי כח להתחיל עם פסיכולוגית אחרת" טענה לכשעצמה הגיונית. הבעיה : כיצד אני יכול לשכנע את הפסיכולוגית לשכנע את בני שכדאי להתייעץ עם בעל מקצוע נוסף, במלים פשוטות אני מרגיש שהפסיכולוגית לא עושה את עבודתה המצופה, אני ציפיתי שהיא תיזום את מעבר הבן לפסיכולוג אחר או לבחון שיטת טפול אחרת אצל משהו אחר, אך היא לא עושה דבר בענין. תחושתי שהמצב הזה הוא נוח לה. מ ה ע ו ש י ם????

היכן ניתן להשיג את רשימת הפסיכולוגים הקלינים בארץ? או במלים אחרות אזור הצפון? תודה

דודו שלום, מתקיים פער בין תפישתך את עבודת הפסיכולוגית עם בנך, לבין תפישת הפסיכולוגית עצמה. אתה חושב שהפסיכולוגית לא עושה את עבודתה כראוי והיא חושבת שהיא כן עושה את עבודתה כראוי. לכן לא נראה לי שמזוית הראיה שלה יש הגיון שהיא תשכנע את בנך לגשת לחוות דעת נוספת (שכן כאמור היא חושבת שעבודתה נעשית כראוי). עם זאת במידה ובנך מעוניין הוא זכאי ויכול לקבל חוות דעת נוספת על מצבו ועל דרך הטיפול המומלצת. בהצלחה, גדעון

אני מניח שהפסיכולוגית מרגישה שהיא עושה את עבודתה כראוי, אולם במבחן התוצאה מותר לי לעצור ולחשוב אחרת. כמו"כ כשתרופה מסוימת אינה מועילה אפשר לשנות אותה הכוונה לתרופה או את הרופא , אך זהו הענין במבחן התוצאה אולי הדבר היה צריך לקרות מתוך היושר המקצועי של הפסיכולוגית, לעצור ולעשות חושבים ואולי לשלוח את המטופל לעוד חוות דעת נוספת, מאחר ויש לי תחושה שעבודתה נעשית בצורה לא יסודית, עד כדי כך שאין הצבת יעדים בטפול. סתם על תקן האזנה , לצערי עם כל הכבוד הדבר אינו נראה בלשון המעטה כרציני ואולי אפילו רשלני.

שלום פעם חשבתי שאני יודעת מי אני ומה אני כלומר שאני מכירה את עצמי. עם הזמן שמתי לב שאנשים אחרים רואים אותי בצורה שונה ממה שאני רואה את עצמי אבל אמרתי לעצמי שאני יודעת מי אני ומה אני וזה מש שחשוב. כיום אני חושבת שמה זה בכלל משנה מה אני יודעת על עצמי ואיך אני רואה את עצמי אם הסביבה רואה אותי בצורה אחרת ומתיחסת אלי בהתאם. בעצם לא משנה מה אני חושבת על עצמי ואיך אני רואה את עצמי כי כנראה אני טועה והסביבה צודקת - היחס אותו אני מקבלת הוא מהסביבה ולכן מתיחסים אלי כמו שרואים אותי. לא ברור לי בדיוק מה השאלה שלי אבל אשמח לקבל את דעתכם לגבי המחשבות הנ"ל. חשוב לציין שלא מדובר בנושא ספציפי או בעיה מסוימת אלא נקודות מחשבה שעלו במהלך השנים האחרונות. תודה

בוקר טוב יעל. אני לא חושבת שיש אדם אחד עלי אדמות שאצלו יש חפיפה מדוייקת בין הדימוי שלו בעיני עצמו, ובין הדימוי שלו בעיני החברה. תמיד ישנו פער מסויים, ההבדל הוא בגודל של הפער הזה. אצל חלק יש פער גדול מאוד, ואצל חלק אחר הפער פחות קיצוני. לפעמים זה דבר חיובי. דוגמא מצויינת היא הרבה אמנים שמספרים שיש להם פחד קהל או מגדירים את עצמם כביישנים, ובאופן מוזר הם מופיעים באולמות ענקיים, עומדים מול אלפי זוגות עיניים שבוחנות אותם ומצליחים לעשות את זה למרות הבושה, המבוכה והחוסר בטחון. אני משוכנעת שהקהל שצופה בהם לא חווה אותם כ"ביישנים", אבל הם מרגישים כך בינם לבין עצמם. אני חושבת שאדם צריך להיות מודע כיצד הסביבה חווה אותו, כי לפעמים זאת יכולה להיות דרך מצויינת לשנות דברים מסויימים. אם למשל, אני שומעת מהרבה אנשים סביבי שהרושם הראשוני שאני משאירה בחברה הוא רושם אגרסיבי או כוחני ואני לא מעוניינת ברושם הזה - אולי רצוי שאנסה לברר מה בהתנהגות שלי יוצר את הרושם הזה, ואנסה לשנות את צורת הביטוי הזו. (כמובן שאם אני מייצרת את הרושם הזה בכוונה תחילה - זו כבר סוגייה אחרת). אנחנו מכירים את עצמנו מבפנים, יודעים מה עובר לנו בתוך הראש והלב והנפש, אבל מי שרואה אותנו מבחוץ רואה רק את צורות הביטוי החיצוניות של הדברים הפנימיים האלה, ולפעמים הרושם שנוצר הוא שונה לגמרי מהמסר שרצינו להעביר. שפת גוף מביעה המון, לפעמים היא יכולה לעמוד בסתירה גמורה למילים שיוצאות מהפה שלנו, ואז העומד מולנו יאמין לשפת הגוף ולאו דווקא למילים... נושא רחב מאוד ומעניין מאוד, וכנראה שהלמידה מתרחשת במשך כל חיינו.

לא שאני יכול לעזור, אבל אני חי ומתפקד(לא כמו שרציתי) ומצבי די דומה לשלך, עם הזמן למדתי שיהיו אלה שיראו אותי כמו שאני רואה את עצמי ואחרים לצורך הנוחות יראו את מה שהם רוצים לראות. הייתי ממליץ לך לשאול מס' אנשים שיגידו איך את נראית להם?(אנשים שהם קרובים כנים ואמיתיים)את הפתרונות תעשי עם עצמך, כלומר צריך באמת לראות את עצמך במראה שלא תעוות את הדמות שנצבת מולה.

יעל שלום, קיבלת התיחסויות מעניינות ונראה שאת מעלה נושא המעסיק עוד אנשים: הפער בין איך אנו נראים ומרגישים את עצמנו לבין איך אנו נראים כלפי חוץ. אכן למילת המפתח "מודעות" יש שתי פנים: המודעות לעצמי, לתחושותי, למי שאני. וגם המודעות לאיך אני נתפס ונראה בעיני האחר. למרות שאת לא שואלת שאלה ספיציפית נראה לי שאת עסוקה בפער הזה לגבייך. בין איך את רואה את עצמך ואיך אחרים רואים אותך. את מוזמנת להעמיק בחשיבה על כך ולשתף אותנו במסקנותייך, בברכה, גדעון

חברתי בת 43 + 4 בנות, בעלה מזה 11 שנים ותמיד באותה תקופה (אביב קיץ) מתנהג כחולה מין, הוא הופך לטיפוס כפייתי, לא אלים, אך מרבה לחשוד בחברתי על לא כלום, חושד בה בצורה אובססית ולא מניח לה. מחפש בתיקים ומתקשר מהעבודה הבייתה פעמים רבות. הבנות בבית סובלות ממריבות ההורים וחשופות לכל המצב. לאם כבר נמאס. היא מתחילה לדבר על התאבדות או גירושין. היא אוהבת את בעלה. תמיד באותה תקופה נראה הוזה ואפטי, הם היו בשיחה אצל פסיכולוג והוא קיבל טיפול בכדורים שאותם לקח בהתחלה ואחר כך הפסיק. האם יש שם מוגדר לתופעה זו?ואיך מטפלים? אשמח לקבל תגובה ולהעביר אליה בהקדם. תודה.

הבעיה מתחלקת לשתיים לדעתי, הראשונה טיפול בחברתך והשני טיפול בבעלה. שיש מצב של דיבורים על התאבדות זה הופך לדבר הכי חשוב, לחוץ ודחוף. גירושים זה בסדר התאבדות פחות ולכן יש להביא אותה במהירות לטיפול. אם תוכלי לעזור לה עם הילדים יותר בתקופה זו אני בטוחה שזה יעזור לה מאוד. לגבי הבעל - זה פחות משנה מה יש לו ואיך קוראים לזה - והוא צריך להיות מטופל גם הוא. בקיצור - לדאוג להביא אותה לטיפול דחוף כי דיבורים על התאבדות מעידים על מצוקה רצינית ודחופה.

רותי שלום, נשמע אכן שחברתך סובלת מזה תקופה ארוכה מקנאתו של בעלה. גם הילדים סובלים מהמתח בבית. מצב זה לא רצוי שימשך, מה גם שחברתך מדברת על פתרונות קיצוניים: התאבדות או גרושין. הבעל - מומלץ שישקול להגיע לפסיכיאטר לאבחון מצבו. אם כבר לקח כדורים בעבר. סביר שהכדורים ניתנו ע"י פסיכיאטר. בהתאם לאבחנה ידרש אולי גם טיפול פסיכולוגי משולב. האישה - מומלץ שתגיע ליעוץ פסיכולוגי. הרבה שאלות עומדות לפניה: איך לחיות עם המצב? מה עושים עם המתח והמצוקה שהיא מרגישה? איך מסייעים לבנות? אופציה נוספת היא להתחיל דרך טיפול זוגי ומשם לקבל יעוץ לאיזה כיוון טיפולי להמשיך. בכל מקרה נראה לי שיש צורך בטיפול ע"י אנשי מקצוע ולא להשאיר את המצב כפי שהוא. בהצלחה, גדעון

בני בן 3 שנים +9 חודשים, התחיל לאחרונה לקרוא לי בשמי הפרטי במקום 'אמא'. גם לאביו הוא נהג לקרוא בשמו הפרטי, אך מזה תקופה ארוכה. יש לציין שאני בחודש השמיני להריוני. אמנם, אני לא יכולה להגיד שזה לגמרי לא מפריע לי, אבל אני בשום מקרה לא מעירה לו על כך. רציתי לדעת האם יש לתופעה הזו איזה משמעות? (נ.ב. - בתור בת בכורה, גם אני כיניתי את הוריי בשמותיהם הפרטיים, בערך עד גיל 4, אבל אז אני זוכרת בברור שבגן הילדים שאלו אותי לפשר העניין בתימהון רב (ילדים ואנשי צוות) ומאז זה נפסק).

שרון שלום, ילדים יכולים לקרוא להורה בשמו הפרטי מסיבות שונות, בין השאר חיקוי של המבוגרים. במידה והוא לא נתקל בתגובה לכך הוא ימשיך את התנהגותו עד שארוע חיצוני כמו תגובת תדהמה בגן תעורר אותו לשנות את התנהגותו. במידה וזה מפריע לך ואת רוצה שבנך יקרא לך אמא הייתי ממליץ להפנות את תשומת ליבו בעדינות לכך שנוח לך יותר שהוא קורא לך אמא ולא בשמך הפרטי. כמו כן יתכן שבנך מגיב רגשית על היותך בהריון. כדאי לשוחח איתו על כך שבקרוב יוולד לו אח או אחות. (ישנם גם ספרים טובים בנושא). וגם לאחר שיוולד לו אח או אחות את עדיין תמשיכי להיות אמא שלו, והוא הילד שלך. ואסיים בעצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

בתי הבכורה בת 9.5. ברבה פעמים היא מנסה לעבוד עלי ואני מתעלמת (למשל - כשאני שואלת אם צחצחה שיניים, התשובה היא תמיד כן כשבמציאות - לרוב לא.) הסיבה שאני מתעלמת מהדברים היא כדי ליצור אצלה תחושת אמון, להראות לה שאני בוטחת בה. (ובהמשך לאותה דוגמא, אני לא שואלת אותה אלא אומרת לה לצחצח שיניים ואז נמנעת מהשקר). לאחרונה הבנתי שהשקרים מתרחבים גם לעניינים אחרים (שאלתי אותה למה לא הלכה למקום מסויים אליו הולכת כל שבת, והיא אמרה "מה?! בטח שהלכתי!! ואז הבינה שאני יודעת שהיא לא היתה שם ואמרה סתם,סתם... וניסתה להסיט את הנושא) השאלה שלי האם וכיצד אני צריכה להתעמת איתה בנושא, איך להראות לה שכך אני לא יכולה לבטוח בה ולסמוך עליה? מקווה שהצלחתי להבהיר את הדילמה שלי. אודה על עצתכם

גל שלום, שקרים אצל ילדים בגיל זה יכולים להיות מסיבות שונות. לעיתים כתוצאה של ציפיות מוגזמות או לא מציאותיות מצד ההורים, או ציפיות לא ברורות מצד ההורים. אז הילד מנסה לקיים את מה שלדעתו הוריו מצפים ממנו. יתכן שהתעלמותך יוצרת מצב של ציפיה לא מספיק ברורה וביתך מתוך רצון להשביע את רצונך אומרת את מה שהיא חושבת שאת מצפה ממך. נסי לבדוק את עצמך, האם את מעבירה את מסרי לגבי מה חשוב לך בצורה ברורה. במידה ולא נסי להבהיר את עצמך יותר. כמו כן אני סבור כי יש מקום לשוחח עם ביתך בצורה עדינה על כך שאת מוכנה לקבל תשובה כמו לא צחצחתי את השיניים ולא תכעסי עליה ותעריכי את זה שהיא אומרת אמת. פחות רצוי להתחיל שיחה כזו עם הדגשת הדברים השלילים (אני לא יכולה לסמוך עלייך) אלא עם הציפיות והדברים אותם כן תעריכי. בהצלחה, גדעון

תודה רבה על העזרה

שלום בני בן 9.5 , אינו רוצה ללכת לבית הספר. הוא הולך לסירוגין , ובימים שהוא הולך זו ממש "מלחמת עולם" בבוקר. המורה ויועצת בית הספר רוצות לשלוח מכתב לעיריה לקצין ביקור סדיר. נ.ב לילד אין בעיה חברתית, יש לו הרבה חברים. לפי מה שאני רואה הוא לא רוצה ללמוד, כמו כן אינו מכין שיעורים.ואינו מוכן ללכת לבית הספר ללא שיעורים. בימים שהוא לא הולך לבית הספר הוא מקבל עונשים- לא לצאת מהבית, לא לשחק במחשב, לא ללכת לימי הולדת... מה עלי לעשות , כי אני רואה שהוא מתחשל מהעונשים, ו"לא מזיז לו".

בלבול בכותרת

לילך שלום, השאלה המרכזית הינה: מה מפריע לבנך עד כדי כך שהוא לא רוצה ללכת לביה"ס? האם הוא מתקשה בלימודים? האם מציקים לו? האם הוא סובל מבעית קשב וריכוז? האם הוא מגיב לארוע קשה שעבר? האם יש מתח בבית וזוהי תגובתו למתח הזה? מה ניסיתם לעשות כדי לעזור לו? מה חושבת היועצת? (לא מה היא חושבת לעשות אלא מה היא חושבת לגבי הסיבה לבעייתו?) כפי שאת רואה, ישנן אפשרויות רבות והפתרונות הן בהתאם להבנת הבעיה. הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. או דרך התחנה החינוכית בישובכם או דרך קופת חולים. בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, תודה רבה על תשובתך אך לא ענית לי על מה שהכי בער לי. הייתי שמחה לדעתך (בתור פסיכולוג) האם יש בעיה מוסרית בעיניך שאדם ייכנס להריון כשיש לו מחלות כלשהן (נפשיות)? איפה עובר הגבול ומתי מומלץ וכדאי ומותר לאדם לעשות ילדים ומתי לא. קראתי פעם בספר "נפש לא שקטה" שרופא אחד אמר לרדפילד שהיא לא יכולה לעשות ילדים כי יש לה מאניה דיפרסיה והיא נעלבה מאוד. (בסופו של דבר באמת לא עשתה ילדים). אני מבינה את הפנייתך לטיפול וסביר להניח שעוד מעט ניאלץ להגיע לשם - אך לא על כך שאלתי באמת.. ראיתי בשבת תוכנית בערוץ 8 שנקראת "ההורים שלי משוגעים" - והראו אם שסבלה מדכאון וסכיזופרניה ורצתה למות והיא שמעה קול שאומר לה לקחת את ילדיה איתה. לאחר שהרגישה טוב יותר סיפרה זאת לילדיה - והם לקחו את זה לא ממש בקלות ואחת הבנות הגיעה לאישפוז עקב פציעה עצמית דכאונות וכו'. ושוב אני אעלה את אותה שאלה - היכן עובר הגבול? הרי אפשר לטפל במאניה דיפרסיה ודיכאונות אבל יש דברים שעוברים הלאה לילדים. פרוזאק לא מעלים דיכאונות וליתיום לא מעלים מאניות. מה אתה אומר? (השאלה היא ברמה הפילוסופית יותר כך שאתה יכול לענות מבלי שוב לשלוח אותי לטיפול..בבקשה.)

איילת שלום רב, זו אכן שאלה מוסרית , פילוסופית והיא חורגת מתחום הכשרתי כפסיכולוג קליני. במובן הזה תשובתי טובה כמו כל משתתף אחר בפורום. זה שהוכשרתי כפסיכולוג לא מקנה לי יתרון בשאלות של החיים. ובכל זאת: זו הרי שאלה של גנטיקה. מה הסיכוי הסטטיסטי שילדך יסבול ממחלת נפש? איני יודע , אך בודאי התשובה היא לא 100%. התיחסותך הרגשית לכך הינה כאילו הסיכוי הינו 100%. וזו כבר טעות קוגנטיבית, שיש לתת את הדעת עליה. לדעתי, זו זכותך להיות אמא !!!. זו חובתך לעשות זאת באופן האחראי ביותר: לקבל יעוץ גנטי, פסיכיאטרי , פסיכולוגי, כדי שתדעי שעשית כל מה שביכולתך כדי לקבל החלטה שקולה . לא את בחרת את מחלתך. זה נגזר עלייך . אך השאלה איך לחיות עם המחלה באופן הטוב ביותר ולהעניק מהטוב שבך, לך לבן זוגך ולילדיך היא היא השאלה הקיומית העומדת לפתחך. הרבה הצלחה, גדעון

ראשית, הרשה לי לברך על הפורום המצויין. שנית, אני מחפש פסיכולוג קליני באזור באר שבע. אני יודע שככלל, הפורום לא מפנה, השאלה היא איזה דרך יש לי למצוא מישהו מומלץ, האם תוכל להפנת אותי למקום בו אוכל לקבל הפנייה למישהו ספציפי. זה חשוב לי מאוד. זה בשביל אבא שלי, וכבר היינו אצל פסיכולוגית אחת שפשוט לא קידמה אותנו. שיטת הטיפול לא התאימה, היא כבר כמעט חודשיים לא עובדת מסיבות בריאותיות ולא הפנתה אותנו למישהו אחר, וכל פעם אומרת שבוע הבא אחזור. בבקשה??? תודה מראש.

יותם שלום, קודם כל תודה על הברכות. אכן, מנהלי הפורום לא מפנים לפסיכולוגים פרטיים. אולם הייתי ממליץ לך להתחיל את החיפוש מהפסיכולוגית שאתה מכיר, לבקש ממנה כמה המלצות ולהמשיך משם. אפשרות נוספת הינה להתייעץ עם תחנות לבריאות הנפש באזור מגוריך. למשל המרפאה של ביה"ח הפסיכיאטרי. יתכן שהם מחזיקים רשימה של פסיכולוגים מומלצים. תמיד קיימת האפשרות לפנות ולקבל שרות מהמרפאה עצמה. מהתחנות לבריאות הנפש ומקופת חולים. בסופו של דבר חשובה הכימיה ותחושת הבטן של אביך לגבי הפסיכולוג העובד איתו והם קובעים אף יותר מההמלצות. בהצלחה בחיפוש ואיתור איש המקצוע המתאים, גדעון

נכדי בן ה-14, שהיה עד לפני שנה נער "שהלך בתלם" היה חבר בתנועת נוער, התמסר לתחביבים מתחום המוסיקה, בניית דאונים וכד' - חבר לנוער שוליים. ההתחברות הזו גרמה לו לצאת מכל הפעילויות הנ"ל ולאבד עניין בחבריו מהעבר. הדימוי של ילד ההולך בתלם "חנון" הפך בעיניו לנחות ואילו דמות "המאצ'ו" היא הדמות המככבת כיום בחייו. אין לו כל עניין בלימודים, הוא מתחמק מבית הספר לעיתים קרובות, הגיע להדרדרות מוחלטת ביחסיו עם מורות בית הספר והפך לנער בעייתי, עם גישה ברורה שהלימודים לא מענינים אותו ובית הספר הפך לו למיטרד. כל מה שמעניין אותו זה בילויים במועדונים בחברת אותם נערים שחלקם אף מבוגרים ממנו ב-2 עד 5 שנים. הוריו דוגלים בשיטה של אין טעם להתערב במעשיו ולהגבילו, כי אם כן הוא יעשה את מעשיו ללא ידיעתם. אני כסבתו מודאגת - למרות שברור לי שזה לא תפקידי. מה עושים ????

לסבתא המודאגת שלום, אימרה ישנה ונכונה אומרת "שככל שהילדים גדולים יותר, הדאגות גדולות יותר". ביחוד קשה כשמדובר על נכדים ויכולתך להשפיע מטבע הדברים היא פחותה יותר. מה שיכול לסייע זו הידיעה שגיל ההתבגרות מאופיין במעשי מרדנות והפניית עורף ל"דרך הטובה". אך עם ההתבגרות, ישנה התמתנות וחזרה אל "גירסא דינקותא". החינוך ההורי הטוב ומה שהפנים בבית הוריו, לא הולכים לאיבוד וממתינים בנפש לשעת הכושר - לצוץ אל פני השטח כשענני ההתבגרות מתפזרים. לבנתיים חשוב שאת כסבתו תשמרי על קשר טוב איתו ועם הוריו. נסי ליצור מצב שביתיך יהווה מקום מפלט ממצבי הרוח והסערות החולפות. ככל שהקשר ביניכם ועם הוריו יהיה טוב יותר, כך הוא ירגיש בטוח יותר להתייעץ ולחזור אליכם בזמן קושי. בהצלחה, גדעון

שלום, הסיפור שלי הוא כזה: התחתנתי פעם ראשונה בגיל 20, התגרשתי לפני 3 שנים, אחרי שהיינו 10 שנים ביחד, יש לי ילד. עוד 3 חודשים אני מתחתנת. יש לי הרגשה שעוד לא כ"כ התאוששתי מהגירושין כי מצבי הרוח שלי מאוד משתנים. אני יכולה להיות שבוע-שבועיים להיות בשמיים מרוב האושר (ויש ממה) ואחרי זה יכולה להיות תקופת ירידה ודאון (מה שקורה עכשיו). האמת שכל תחומי החיים שלי מאוד לא יציבים. 1. פרנסה. לפני כמה חודשים פתחתי עסק חדש ואין לי עדיין פרנסה קבועה. אני ודעת שאצלי זה עיניין של חשיפה, למקצוע החדש שלי יש פוטנציאל (מדריכה להתפתחות תינוקות-עשיתי הסבה מקצועית, המקצוע הישן שלי - תעשיה וניהול, עבדתי בענף ההיי-טק). כשפירסמתי את עצמי - היו לי לקוחות. כרגע הפסקתי לפרסם אז אין לי גם כסף להשקיע בבפרסום וכך נוצר מעגל שמזין את עצמו, איך יוצאים ממנו - אין לי מושג. לגבי הלוואה - יש לי חשש גדול לקחת הלוואה. 2. כשהייתי חיה עם בעלי ה-1 ניסינו להביא ילד נוסף, עשינו טיפולים וזה לא הלך. אחרי זה התגרשנו. הייתה אצלו בעייה. לפני כמה ימים נודע לי שאישתו החדשה בהריון ומשום מה זה מאוד הכאיב לי - מעין קנאה כזאת, למה היא כן ואני לא? (אני חיה כשנתיים עם ההחבר שלי שהולך להיות בעלי ואנחנו רוצים ילד אבל לא עושים טיפולים ממש). 3. לבעלי לשעבר יש בית חדש ואנחנו גרים בשכירות, הם מסודרים יותר, נושאים לחו"ל לפחות פעם בשנה ואנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמינו. אני כועסת על עצמי על זה שאני קנאית ויודעת שזה לא מתאים לי אבל לא יכולה לעשות עם זה כלום. 4. כמובן שמצב רוח שלי גם משפיע על יחסים שלי עם בעלי לעתיד. אנחנו מאוד אוהבים, אבל כל המצב הזה מאוד-מאוד מפריע לי. 5. לאחרונה עליתי קצת במשקל ולא מצליחה לרדת. מאוד מלחיץ אותי שבחתונה אני אהיה מלאה, אני חייבת להוריד 10 ק"ג עד החתונה ולא מצליחה כי אני מוצאת נחמה באוכל. מה לעשות? ממה להתחיל? הלכתי לאיבוד לגמרה. אני מאוד-מאוד לחוצה ומוטרדת, אבקש לעזור לי. תודה, אנדראה

הי, אני הייתי הולכת במקומך לכמה פגישות ייעוץ אצל פסיכולוג שיוכל לכוון ולעזור ואולי להמליץ על טיפול שילווה אותך בתקופה הזאת שאת מתארת אותה כמלחיצה ומטרידה. אין סיבה לעבור את התקופה הזו לבד, ואת בהחלט יכולה להיעזר בעזרה מקצועית. (אם יש לך בעיה כלכלית - אפשר לפנות לטיפול דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ של האוניברסיטה וכמובן דרך קופת חולים). שיהיה בהצלחה ומזל טוב קוקי

אנדראה שלום, אך טבעי הוא שבתקופת מעברים כה עמוסה בחייך יעלו שאלות ותהיות לגבי העבר, תהיה עליה ברמת המתח, החששות לגבי העתיד, ושאלות לגבי עצמך. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול כדי לקבל כלים להתמודדות עם תחושות הקנאה, מצבי הרוח, העיניינים הלא סגורים לגבי העבר. יתכן שדוקא היום יותר מתמיד, מקום שבו תוכלי לשוחח על רגשותייך וללמוד ממה שהיה, יפנה לך אנרגיות חיוביות יותר כלפי הקשר הזוגי וכלפי התוכניות העסקיות החדשות שלך. מאחל לך הרבה הצלחה, גדעון

שלום, אני דודה לילד שהיום הוא בן 6. מאז היותו בגיל צעיר יותר הוא גילה סימנים די ברורים של עניין רב במין. בכל הזדמנות הוא ביטא את עצמו כך או אחרת אבל תמיד זה היה באופן מיני. לאחרונה הוא שדרג את עצמו (ברצוני להוסיף כי אין אני רואה אותו לעיתים תכופות אלא אחת לכמה חודשים). ברגע הראשון שהוא ראה אותי הוא הוריד את המכנסיים והתחתונים שלו והראה לי את איבר מינו, כמו-כן בכל הזדמנות הוא ניסה לגעת לי בשדיים או בקרבת איברי המין שלי. ממש בכל הזדמנות והזדמנות אם זה ע"י בכי שטותי או צחוק רם, העיקר לגעת בי. באותו היום הלכתי איתו לקניות וכאשר לא שמתי לב אליו, הוא ניגש לאחת מהבובות בחנות הבגדים, קרע מעליה את החולצה (זו היתה חולצת V) והחל לגעת לה בשדיים!!!! הייתי בשוק נוראי. איש לא ראה זאת לשימחתי, נמלטתי מהחנות. כאשר שאלתי אותו מדוע הוא עשה זאת, הוא היה שמח ומאושר מעצמו ואפילו התגאה במעשיו ובכך שהחולצה עשתה רעש בשעה שהוא קרע אותה. אצלי אישית, אקט זה, יצר קונטציה של אונס!!! הייתי מזועזעת. רציתי לדעת האם כל זה עומד בתחום הסביר והנורמלי בטווח גיל זה ובכלל. היות והמקום קצר אני נמנעת מלהוסיף ולספר על עוד מקרים רבים שקרו באותו עניין. כשניסיתי לדבר עם אחותי (אימו) בעניין, נתקלתי בחומה אטומה ואין ספור הגנות על הילד. לכן, אני מבקשת לדעת האם מעשים והתנהגות מסוג זה נחשבים/ת לנורמלים/ת? נ.ב. אני בת 30

איילת שלום, ילדים בגיל 6 עסוקים רבות במיניותם, בהבדלים בין המינים וברצון לחקור את המיניות שלהם. לרוב זה אכן נעשה בצנעה, אך לא תמיד. במקביל, לעיתים ישנו רצון לזעזע את המבוגרים,לבחון את תגובותיהם, לחפש גבולות דרך עשיה קיצונית. נראה שאחיינך מפיק הנאה הן מגילוי מיניותו והן מהזעזוע שהוא גורם לך. על פניו מעשיו נראים חורגים מהנורמה, אך היות ואת רואה אותו רק אחת לכמה חודשים, יתכן שהבוטות מיועדת לעיניך בלבד. לכן, קשה לענות חד משמעית לגבי הנורמטיביות של פעולותיו. מה גם שאימו לא מגלה סימנים של זעזוע. עדיין מעוררות שאלות רבות: האם הוא חשוף לתכנים מיניים לא הולמים, האם הוא חשוף לגרייה מינית לא הולמת? מה המסרים המיניים שהוא מקבל? מה התגובות מבית על התנהגותו זו? אני מציע שתשוחחי עם אחותך על הסיטואציות השונות ותחפשו דרך להתייעץ על ההבנות השונות שיש לכם על התנהגות הילד. מביא לידיעתך על כך שאוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

היי, אני והחבר כבר כמעט 4 שנים ביחד וביולי אנחנו מתחתנים. ברור שהיחסים שלנו טובים מאוד ובד"כ אנחנו מאוד מבינים אחד את השני. לפי דעתי אתמול פשוט התחיל מרגל שמאל. בבוקר היה כך: היה איזשהו וויכוח קטן שאחריו השלמנו, הבנו אחד את השני, אני הלכתי לעשות משהו במחשב והוא ראה סרט. סיכמנו שכשיסתיים הסרט אנחנו עושים כמה שינויים בבית(תיכננו מה אנחנו מזיזים ולעין, ומה זורקים ). כשהסתיים הסרט, אחרי שעה וחצי בערך, התחלנו. תוך כדי עבודה עלה לי איזשהו רעיון חדש לגבי איזשהו שינוי ופה זה התחיל. הוא התעצבן ואמר שהוא לא אוהב שינויים, אם יש לי רעיונות חדשים שאני יעשה את זה בעצמי. אני מצידי הוא יכל לפסול את הרעיון או לקבל אותו אבל בשביל מה להתפוצץ? ואז הוא גם חזר לאותו וויכוח שהיה בבוקר שמבחינתי כבר היה סגור. חשבתי שזה סגור גם מבחינתו, אבל הוא אמר שמבחינתו זה לא סגור (זה היה ממש משהו קטן ולא משמעותי) ואז הוא גם גלש לנושאים אחרים......... בקיצור אני הגעתי למצב של בכי, נורא נפגעתי, לא דיברנו כמה שעות, הוא המשיך בעבודה לבד. כשסיים אני עזרתי לו לסדר את הספרים וכל מיני דברים קטנים, אבל לא דיברנו. אחרי זה הוא ביקש סליחה והשלמנו. אצלי עדיין זה נשאר בפנים, נוצר אצלי סדק רציני ועוד חודשיים לפני החתונה!!! שלא תבינו, אנחנו מאוד אוהבים ובד"כ זה לא קורה, כמובן שיש וויכוחים לפעמים אבל בד"כ זה לא מסתיים בריב ועוד בכי?!??!!? קשה לי מאוד לעבור האלה ולהתנהג כך כאילו ששום דבר לא קרה ומצד שני אני לא רוצה לדבר איתו על זה ולחזור לזה ולפתוח את זה שוב. אבקש לא לכתוב לי לשקול שוב את עיניין החתונה כי זה לא סיבה לביטול או דחיית החתונה. השאלה שלי האם זה טבעי? כל הזוגות רבים מידי פעם ומשלימים? ואיך ממשיכים הלאה? אולי צריכים לדעת לריב נכון? אם כבר רבים מה עושים כדי שהנזק יהיה מינימלי? תודה, אלגרה

אלגרה שלום, בודאי שזה טבעי לריב. גם לפני החתונה וגם אחרי החתונה. ריב וקונפליקטים הינם חלק מהיותינו בני אדם עם רצונות מנוגדים ועם צרכים שונים. לעיתים הריב הינה דרך ליצור מרחק אחד מהשני, לאחר שהקירבה היתה מעיקה מידי. לעיתים הריב מסמן חוסר הסכמה באזורים אחרים כגון: מי קובע בקשר. לפני חתונה יש לעיתים קרובות מתח רב, סביב השינויים הרבים שאתם עוברים. (על זה רבתם... על השינויים). אז, כן צריך לדעת לריב... צריך גם לדעת לדבר אחרי שרבים ולברר על מה רבנו בעצם. וצריך לעשות מאמץ הדדי שלא לשבור את הכלים כשרבים ולא לפגוע באחר. ועל כל הצריכים האלו יש חיים משותפים לעבוד. אז מזל טוב ובהצלחה בהמשך, גדעון

בתי,בת 15,מבקשת ממני לקחת אותה לפסיכולוג. היא מהר מטעצבנת מכל הערה קטנה,מעליבה אנשים,אחרי זה בוכה ומתחרתת. היא גם ישנה עם אור בלילה,כי פוחדת מחושך. לאן לפנות ומה לעשות,היא נורא מוטרדת.

הי, אני חושבת שאם ילד מבקש עזרה - צריך פשוט להסכים. אולי היא לא מספרת לך את הכל, אולי היא פוחדת ובטוח שהיא מוטרדת. תחשבי שאולי היה לה קשה לפנות ולבקש עזרה.. פשוט תסכימי.

אירית שלום, את מתארת סימני מצוקה של ביתך: קוצר רוח, תגובות רגשיות קיצוניות, פחדים בלילה. למזלך ביתך מתקשרת איתך גלויות ואומרת מה יכול לסייע לה - ללכת לפסיכולוג. לכן, צריך להענות לבקשתה ולקחת אותה לפסיכולוג. האופציות: או דרך קופת חולים או באופן פרטי, או דרך התחנה הפסיכולוגית החינוכית באזור מגוריכם. בהצלחה, גדעון

כאשר נפרדתי מבן זוגי, ניהלנו שיחה לגבי הדברים שהציקו לי ולו בקשר. כאשר הסברתי לו מה פגע בי ואיזה דברים גרמו לי לרגשות רעים לגביו, הוא כינה אותי משוגעת וצרח עליי שאני צריכה טיפול ושיש לי בעיות רציניות. נפגעתי מאוד, כי העלתי בפניו דברים שחלקתי עם חברותיי הטובות ועם אחותי שקרובה לי, וכולן טענו פעמים רבות שהקשר פוגע בי ושעליי להיפרד ממנו מזמן אך לא עשיתי זאת. מיותר לומר שהנושאים שהעליתי בפניו היו לגיטימיים- אנחנו רבים תמיד, מקיימים יחסי מין בתדירות נמוכה, הוא מעולם לא נותן לי להביע דיעה, קובע לי איך להתלבש, לא מסכים שאצא עם חברות, איים עליי מספר פעמים בפרידה ועוד... כאשר העליתי בפניו את העניינים, הוא צרח עליי שאני משוגעת . איך אני אמורה להרגיש בקשר לזה? הקשר הסתיים בצורה זוועתית. איך לקחת את המילים שלו?

התגובה שלי מעט קיצונית. אצלי דברים הגיעו רחוק יותר:-( אבל היא שלי וכך היא: נראה לי שהוא הופך עליך את הכל. הוא מחפש שתרגישי אשמה. הוא מחפש שליטה, בגלל חוסר שליטה. זה מתבטא גם בדברים כמו: לא לתת מקום לדעה שלך, לא לתת מקום לרצונותיך: כמו לנסות לקבוע לך איך להתלבש, וגם כפי שאת מתארת זאת עכשיו, מחפש לשלוט במעשיך, מחשבותייך וכד', רק במילים. מילים מפחידות כאלה. הנה תראי, הדברים האלה עושים את העבודה. המילים לא עוברות אליך בצורה שקטה. ממש לא. מעין סחיטה ואיומים רגשיים... קטנים כגדולים. הוא מגלה (באופן לא מודע) שהוא מאבד שליטה, מגלה שאינו יכול לשלוט במעשייך (את עוזבת, את מחליטה, את תופסת מקום וזה לא לרוחו). הדברים מעוררים אצלו תגובת זעם אדירה, שכמובן מחזיר אותה אליך. הוא כנראה אינו מבדיל בדיוק בין הפנים שלו לחוץ שלך. שניהם - אחד. הוא היה רוצה שלא יהיה בינהם גבול, מנסה לפרוץ. הוא ה"משוגע", לא את. לנסות להסביר לו, זה רק דבר שיחזור אליך כמו בומרנג ויפגע בך מאד. כמו שכבר קרה. הוא לעולם לא יבין. להיפך, זה רק יעורר בו עוד ועוד התנגדות וזעם. ואת, דווקא בגלל שאת בחרת בדרך הנכונה וקיבלת החלטה אמיצה וחכמה -לעזוב, דווקא את צריכה לעמוד מול כל זה כשהרגשות שלך מוצפים ואת בבלבול גדול. דווקא לך, המבינה יותר, אך הפצועה בנפשה, הייתי ממליצה כן ללכת לטיפול, כן ללכת לשיחות, לייעוץ. (הרי פנית לפורום הזה, לא?:-)) זה לא בגלל שאת ה"משוגעת", אלא בגלל שאותך פצעו, לך הכאיבו, ואת זה צריך לרפא, וגם אפשר. ללכת לטיפול זה לא להוכיח לו (לבן זוג ה"מאיים") שאת משוגעת, זה לא. זה לא להוכיח לו או לכל דבר פנימי אחר דומה לו. זה פשוט לקבל עזרה שאת צריכה. העזרה הזו תוביל אותך להבין למה דווקא בחרת בקשר איתו. למה נשארת איתו. למה לא עזבת כבר מזמן. מדוע עכשיו קיבלת את האומץ לעזוב, ובעיקר תנסה ללמד אותך להכיר את עצמך ולטעות פחות בבחירות, ולדעת איך להפסיק ולא לגרור את מה שכבר התחיל והתגלה כמזיק יותר ממועיל. זוהי התגובה הרגשית שלי. אולי היא קיצונית מידי. דימיתי אותה למשהו שהכרתי מחיי, למה שהכרתי מעצמי בצורה הקשה ביותר. היי חזקה וטוב שיש לך חברות תומכות. זה מאד מאד חשוב! שיהיה רק טוב

אני חייבת לציין שהתגובה של רגשית היא כל כך נכונה ונבונה. אישית הייתי מאמצת ממנה כל מילה.

דליה שלום רב, קיבלת אכן התיחסות חמה ואוהדת שעזרה לך מעט להוריד מנטל ההאשמה העצמית. אמרו כבר חז"לינו כי "כל הפוסל במומו פוסל" ולכן יש להתייחס בזהירות לההאשמות המוטחות בך ולבחון אם אכן הן משקפות דברים אמיתיים שאת צריכה לשנות בעצמך או שהן משקפות דברים שבן זוגך לשעבר צריך לשנות בו. ויחד עם זאת אני מחזק את אמירתך לגבי הצורך שסוג כזה של קשר לא יחזור במערכת היחסים הבאה וחשיבותו של טיפול בהקשר זה. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בחורה בת 28 גרושה ללא ילדים ועומדת להינשא בשנית. אני סובלת מכמה דברים (מאניה דיפרסיה, התקפי חרדה, OCD)ולא מטופלת בתרופות. יש לי חרדות נוראיות מפני כניסה להריון מכל כך הרבה סיבות - אני חרדה שאכנס לדיכאון בהריון, דכאון אחרי הלידה, פסיכוזה אחרי לידה - אני פוחדת מהכל. בנוסף אני חוששת שעקב כל הבעיות שלי - אני אעביר את כל מחלותיי לילדיי אם בצורה נרכשת או נלמדת.. הייתי בטיפול ולא השתכנעתי ש"מותר" לי (מוסרית) להביא ילדים לעולם, ועכשיו ישנו ריב רציני ביני ולבין בעלי לעתיד משום שהודעתי לו שאינני מתכוונת להביא ילדים לעולם. מה עליי לעשות? אינני מוכנה לטיפול זוגי משום שאינני רוצה להביא ילדים ואינני מוכנה להתפשר בנושא. אני אוהבת את בן זוגי מאוד ואינני רוצה להיפרד ממנו אך אני מבינה את רצונו במשפחה. הייתי בטיפול שנים וחרדותיי חזקות כנראה יותר מהטיפול (ניסיתי גם תרופתי) ולכן אינני רוצה לפנות שוב לטיפול, אלא אם כן יש מטרה ברורה..? אני אבודה. ותלושה מהעולם ואין לי מושג יך לפעול. אינני מתכוונת לקחת תרופות למאניה דיפרסיה ולכן לא אהיה יציבה בחיים - ואינני מתכוונת לתת לילדי לסבול אותי כך. מה דעתך? האם אין גבולות לגבי אילו נשים מותר להן להיות אמהות עקב בעיות נפשיות ואילו לא? לפחות גבול מוסרי כלשהו, הרי לא ייתכן אחרת. אשמח לשמוע את דעתך.

איילת שלום, קודם כל מזל טוב על נישואייך הקרבים ועם זאת התקרבות לבן הזוג מובילה איתה לבטים ודילמות סביב בנין הבית המשותף. חליל ג'ובראן בשירו על הנישואים אומר כי על בני הזוג להחזיק ידיים ולהסתכל על עתיד משותף. (בתרגום מאוד חופשי ומהזכרון). האם תוכלו להסתכל על עתיד משותף? האם יש לך ולבן זוגך התבוננות על עתיד דומה? נראה שלפחות בשאלת הילדים אתם חלוקים. נראה לי שהדרך הטובה להגיע להסכמה הינה בהידברות. אם אתם יכולים להידבר ביניכם על הנושא מה טוב. אם לא, אולי אנשי המקצוע יוכלו לסייע. נראה לי איילת, שאת חוסמת הרבה אופציות לשינוי ולהטבה במצבך (לא תרופות, לא טיפול שיחתי, לא טיפול זוגי.) ולכן הייתי ממליץ לך לבחון שוב את עמדתך זו. ויחד עם זו ההחלטה על ילדים הינה ביניך לבין בן זוגך ואני מאחל לכם שתצליחו לגשר על הבדלי הדיעות והרצונות. בהצלחה, גדעון

מחפשת המלצה על פסיכולוג/יתטובה באזור תל אביב תודה עדינה

יש לי המלצה מצויינת בשבילך בתל אביב.