פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, אין לי שליטה על ההתנהגויות שלי. אני מתחילה עם גברים כדי לכבוש אותם ואחכ לא יודעת איך לצאת מזה.אני פשוט פלרטטנית.חשוב לי שכולם יאהבו אותי.ויש לי בעיה שאני לא יודעת להגיד לא, אם וכאשר אני נמצאת במצבים אינטימים עם אנשים , אפילו דוחים. עזרה.

אני רוצה להוסיף, שיש לי מטרה נוספת והיא לבחון גבולות של הגברים, אפילו עד לפירוק משפחותיהם.

נ שלום, את מתארת חוסר שליטה מחד ושליטה על אחרים מאידך. יש לך מוטיבציות לבחון את גבולות הגברים ואולי דרך זה לדעת גם משהו על הגבולות שלך. אני מתאר לעצמי שיש בך חלק שלא מרוצה מהמצב, ששואל את עצמך לשם מה כל זה. אני מתאר לעצמי גם שישנו מחיר אישי שלך לחוסר השליטה הזה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, דרכו תוכלי לבדוק מה את בעצם מחפשת , ולהשיג שליטה טובה יותר על התנהגויותייך. בהצלחה, גדעון

רצית לברר מה התופעות לחרדה? ואיך ניתן לדעת שהסימנים הם אינם מחלה אלה חרדה?

יש מאמר נפלא של ד"ר אורן קפלן בנושא חרדה ובמקרה יש בו תשובות מפורטות לכל שאלותייך: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

יפית, אין לי מה להוסיף. קוקי, תודה ! גדעון

כמו-כן האם יש מונחים בעברית ל: performance IQ Intelligence Quotient הרבה תודה!

אנא, האם משיהו יודע איך קוראים בעברית למבחן Block Design ?

שלום. חבר הציע לי לכתוב כאן. לבקש עצה. אז אני כותב. את הסיפור המלא. מתנצל מראש על האריכות... זה ענין אישי מאוד. אני חושב שעוד לא פתחתי אותו מעולם עם אף אדם. עם מפקדיי ועם חבריי הטובים ביותר אני מתבייש לדבר על זה. לפני כ15 שנה אחרי אחד הצווים הראשונים הוזמנתי לקב"ן. חויה לא נעימה. לא ידעתי למה. אולי היום אני כן מבין למה. השיחה עם הקב"ן היתה של רבע שעה אולי חצי שעה. בסוף הוא שאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו. לא היה לי מה להגיד לו. בקיצור התגייסתי ושרתתי כמו כל חייל. הייתי בחיל קרבי (שריון - נהג טנק) שרתתי כלוחם ביחידה קרבית קדמית. למרות שהייתי חייל רגיל, פה ושם אפילו מצטיין - כל הזמן היתה לי איזה תחושה בפנים שאני לא נמצא במקום שמתאים לי. שהצבא הוא לא מקום עבורי. שמשהו במבנה הפסיכולוגי לי לא מסתדר עם הצבא. נסיתי להדחיק את זה. הייתי מתנהג כחייל רגיל. מתאמן,יורה, מסתער. אבל בפנים הדכאונות היו חזקים מאוד. לא טיפלתי בזה באופן רציני ולא פתחתי את זה עם אף אחד. חיכיתי שהצבא יסתיים והוא אכן נגמר. דווקא לקראת סוף הצבא תחושות החרדה והדכאון הלכו והתעצמו. בלעתי הכל פנימה. לא יודע למה זה קרה דווקא לקראת סוף השירות. אולי זה קשור ללבנון בה שירתתי לקראת הסוף באחד המוצבים הכי חודרים בלבנון. שם נחשפתי למראות קשים. אולי הם השפיעו עלי. לא יודע. טנקים שחטפו טילי סאגר. חירניקי"ם שחטפו מול העיניים פגזים. מוצב צה"ל ומוצב צד"ל שאותו תיגברנו היו ידועים כ"מוצב המוות". חיילים נהרגו שם. אני זוכר את צבע הדם על הריצפה. צבע דם לא יורד מהר בכלל. דם שנשפך מאלה שפינינו כי המסוקים לא יכלו לנחות שם בגלל הפגזים שהתעופפו. אני זוכר חבר שהשתגע שם. המשכתי להתנהג כלוחם. לא ביקשתי עזרה או הקלות. לא חשפתי כלום. אני מדלג 14 שנים קדימה, להיום. התחושה של הדיכאון הצבאי. של הסיוט הצבאי. של החרדה והפחד הבלתי מוסבר ממשיכה ללוות אותי ביומיום ולא נותנת לי מנוח. למרבה ההפתעה (שלי לפחות...) מלבנון מלווים אותי דווקא זכרונות נעימים. תחושה עמוקה של שליחות ושל אומץ. אבל כל הזמן אני חושש מצווי המילואים. אני מלא בפחד וחרדה שאני לא יכול להסביר לעצמי מכל הסיטואציה הצבאית מכל מה שמזכיר צבא. יש תוכניות על צבא בטלויזיה - אני בורח לערוץ אחר. יום הזכרון של חללי צה"ל הוא יום של התחבאות עבורי. הפחד הזה במקום שייחלש – הולך ומתעצם עם הזמן. צו מילואים פירושו עבורי הרבה הרבה לילות של חוסר שינה. של פחד עמוק. של דיכאון קשה. של כדורים. ואני ממש לא בנאדם דיכאוני כזה בחיי הרגילים. ההגעה לבסיס ביום גיוס המילואים היא עבורי התגשמות הסיוט. אחרי "שלום שלום" עם החברה אני נאטם. אני פונה לפינה משלי. להרדם במהלך השירות בלילה בין שמירה לשמירה – אני לא מצליח. הראש כל הזמן מלא חרדות. את שעות השינה אני משלים באפיסת כוחות בעמדת השמירה. האנונימיות חשובה לי מאוד מאוד. בשנים האחרונות הקמתי משפחה ויש דברים בודדים שגם מהם אני מסתיר. במילואים הלפני אחרונים שלי אני פתאום מוצא את עצמי אחרי שמירה נכנס לחדר נטוש בבסיס שבו שירתנו. לוקח את הנשק, מכניס מחסנית פנימה ומתחיל לכוון לעצמי. משחק איתו כזה.. החלום שלי הוא שהצבא כבר יעזוב אותי לנפשי. לא דיברתי על זה מעולם עם מפקדיי. אני לא יודע למי לפנות כדי להעזר בו בזה. אני מאוד אשמח לשמוע לכם. מה דעתכם, אולי עצות? מי שירצה להגיב לי במייל מוזמן גם...

אלמוני יקר. אני אתחיל מהדבר שבעיניי הוא החשוב מכל: הסיטואציה אותה אתה מתאר, שאתה מכניס מחסנית לנשק ו"משחק" עם הנשק תוך כדי כיוונו אל עצמך. אסור, אסור שהסיטואציה הזו תחזור על עצמה שוב, וכדי למנוע אותה - אנא פנה בהקדם לקב"ן ותבקש שישחררו אותך משירות מילואים. אין לי צל של ספק שברגע שתספר לו על הסיטואציה הזו הוא יפתור אותך משירות. אם אתה לא רוצה שכל העולם ידע בדיוק מה היו נסיבות השחרור, אתה תמיד יכול להמציא איזו סיבה רפואית כלשהי. אף אחד לא חייב לדעת. העיקר שלא תימצא שוב בסיטואציה בה "תשחק" בנשק, כי במידה ואתה מפסיד במשחק הספציפי הזה, התשלום הוא אמנם חד פעמי אבל לדעתי הוא יקר מדי, אתה לא חושב ? אתה מחזיק המון כאב והרבה מאוד רגשות בתוך הלב, דברים שכנראה מעולם לא הוצאת החוצה ולא התמודדת איתם. אם הם מפריעים לך אך ורק בתקופת המילואים ואתה יכול כפי שהסברתי להשתחרר מהמילואים, אז זו בחירה שלך האם אתה רוצה להתעמת עם הדברים שקברת בתוכך או שלא, זה לא הכרחי. אבל, אם אתה שם לב שהדברים צפים ועולים גם בחיי היומיום שלך ללא קשר ישיר לנושא הצבא, נראה לי שיש מקום לפנות ליעוץ פסיכולוגי ולברר מאיפה מגיעים כל הזרמים התת-קרקעיים האלה, ומה עושים איתם. אל תזניח את נושא המילואים, אל תסכן את חייך ותפגע בבני משפחתך בתהליך. בהצלחה.

אני מצטרף לדברי דניאלה שענתה לפני ומדגיש: אסור- אסור - אסור לך להמשיך להדחיק את המועקה שאתה מתאר. אני לא פסיכולוג ולא יכול להגדיר באופן מקצועי מה שקורה לך אך יתכן מאוד שזה מצב פוסט טראומטי שמחייב טיפול!!!!! המשך התעלמות והדחקה יכול רק להחריף את מצבך. כחייל מילואים לא נראה לי שאתה זכאי לטיפול ממושך אצל קב"ן אבל אתה חייב לפנות אליו כדי לספר מה שתארת כאן. באשר לטיפול יותר ממושך בבעיה, מומלץ שתפנה לפסיכולוג ללא דיחוי.

לאלמוני שלום רב, אתה מתאר סיפור כואב של השפעת אירוע קרבי עליך. ארועים כאלו יכולים ליצור מצב נפשי הקרוי תגובת קרב או תסמונת פוסט טראומתית. על מנת לדעת אם אכן אתה סובל מתסמונת כזו עליך לפנות לאיש מקצוע. בצבא , בתל השומר, ישנה יחידה לטיפול בתגובות קרב, שיכולים לאבחן ואף לטפל בך. אתה יכול להגיע אליהם דרך קב"ן מילואים . כל שעליך לעשות הוא לטלפן לקצינת הקישור שלך ולבקש הפניה לקב"ן המילואים, והוא כבר יפנה אותך להמשך אבחון וטיפול. אתה יכול גם להתקשר ישירות אליהם ולשאול לגבי הפרוצדורה (03-7376327). אל תהסס ואל תחשוש לפנות. ישנה סודיות רפואית וכבר הגעת למצב של משחק בנשק ולכן אל תדחה את פנייתך. אנא עדכן אותנו בהמשך, חזק ואמץ, גדעון

תגובתה: כשיהיו מילואים יהיו ראיונות ואז תפנה לרופא היחידתי שיפנה אותך לקב"ן. אז הפתרון לחכות שיהיו מילואים ויהיו ראיונות?

יש לי בת בגיל 18. היא "כאילו" ילדה טובה וממושמעת. לומדת לבגרויות. מקשיבה להורים. לא מעשנת לא שותה אבל........לדעתי היא שקרנית פתלוגית. כל הזמן היא משקרת. גם בדברים הכי קטנים כמו:: "מי גמר את הגבינה?". היא פוערת זוג עינים גדולות ונראית כל כך דוברת אמת. השבוע לקחה לי את כרטיס האשראי ללא רשות וקנתה דברים. לא בסכומים גדולים - היא ידעה שאני מחפשת את הכרטיס. הכחישה שלקחה. רק אחרי שלחצתי והבאתי הוכחות היא הודתה. נתנה ל את הכרטיס ושוב לא דיברנו על זה. זה נראה לי כסימפטום למחלה. היא מטופלת בפרוזאק בגלל חרדות ורגשי נחיתות. אני ממש מודאגת. יש לי הרגשה שהיא כל הזמן סוחבת דברים לחברות שלה. יש לה עוד אחות קטנה בבית. בת ה-18 היא ילדת שמנת שלא חסר לה כלום. ממש כלום. היא גדלה כמו נסיכה. יש לה קשיי למידה. תמיד ריפדנו אותה בהמון אהבה וצמר גפן. היא לא מוכנה לגשת לטיפול. מה לעשות.? עוד מעט היא מתגייסת

לדעתי הלא מקצועית , המצב שאת מתארת מעיד על מצוקה כל שהיא שבתכם אינה יכולה לבטא במילים. הצורך לשקר איננו בשליטתה והיא לא עושה זאת בכוונה אלא מתוך בעיה נפשית מסוימת. יתכן שקשה לה להתעמת עם זה ולכן היא מסרבת לטיפול. מצד אחד קשה לעזור למי שלא מעוניין ולא משתף פעולה , אך כהורים אתם חייבים להמשיך לשכנע אותה תוך הדגשת הנזקים שעלולים להגרם לה אם תיתפס בגניבה ובשקר. במיוחד לקראת השרות הצבאי שבו אין כל כך הבנה והתחשבות במצבים כאלה. אולי כדאי לכם לשקול להודיע בצבא על הבעיה,יתכן ותוזמן לשיחה עם קב"ן ואולי יתנו לה טיפול פסיכולוגי במסגרת הצבאית.

לאם המודאגת שלום, הן השקרים והן הסחיבות מציינות לדעתי מצוקה וקושי רגשי, שיש כפי הנראה קושי להביעו בדרך אחרת. "לא לדבר על זה" היא דרך שלא תעלים או תטפל בבעיה, לכן אני לא ממליץ עליה. השאלה הינה איך לדבר באופן שאינו מאשים, שיוצר תקשורת פתוחה וגלויה ומהווה תמיכה וסיוע למצוקה של בתכם. כתבת שבתך לא מטופלת, אך זה אינו מדוייק. היא מטופלת תרופתית. נראה לי שיש מקום לשקול גם טיפול שיחתי. ושוב השאלה איך לסייע לבתך לראות את היתרונות בטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי בנוסף לכך, יתכן שאת תפיקי תועלת מכמה שיחות יעוץ שיעזרו לך להבין טוב יותר איך להתמודד עם ההתנהגויות הללו של ביתך ובכך ירגיעו משהו מדאגותייך . בהצלחה, גדעון

היום ישנתי אחר הצהריים, ולהפתעתי כשהתעוררתי זכרתי מה חלמתי. בדר"כ אינני ישנה בשעות אלו ואם טני כבר ישנה אינני חולמת או לפחות אינני זוכרת שחלמתי ובכלל אני יודעת שיש ביהדות משמעויות לחלומות והחלום שחלמתי היה על נחשים במקום העבודה שלי שהגעתי עם ילדי מה המשמעות של זה? זה הטריד אותי נורא !!!!

צפע יקרה. אין לי מושג מה עמדת היהדות בנוגע לחלומות ופירושם, אבל בלי קשר לשום דת שהיא - אין צל של ספק שהחלומות הם חלון לתוך תת המודע של האדם, ומבטאים הרבה פעמים התגלמות של פחדים/רצונות/מחשבות מטרידות ועוד תערובת של הרבה דברים שאנחנו חווים בחיי היומיום, עוברים איזה שהוא עיבוד במוח ויוצאים החוצה בחלומות שלנו. אין דרך אחת לפרש חלומות של שני אנשים, כיוון שאנשים הם שונים זה מזה והדרך שאת מפרשת נחש למשל, שונה מהדרך שאני אפרש נחש. יכול להיות שאת מייחסת לנחש משמעויות אחרות מאלה שאני מייחסת אליו, לכן גם הפרשנות תהיה בהכרח שונה. לפרויד אומנם היתה איזו תאוריה אודות פירוש סמלים בחלומות, אבל (ויסלח לי זיגמונד) זאת נראית לי תאוריה פשטנית מאוד, מאותה הסיבה שהזכרתי קודם. לא ניתן לקבוע שנחש שמופיע בחלום הוא תמיד בעל אותו פירוש עבור כל האנשים. הפסיכולוג שלי טוען שרק האדם עצמו יכול לנתח הכי טוב את החלומות שלו, היות והוא מכיר את עצמו טוב מכל אחד אחר, ואני סבורה שהוא צודק. תחשבי על מקום העבודה שלך ומה התחושות שלך לגביו. מה התחושות שלך לגבי האנשים שעובדים שם. נסי להבין מאין הגיעו הנחשים ומה בדיוק הם עשו שם ? איזה תחושות הם גרמו לך ? האם פחדת ? האם נגעלת או שמא תחושות אחרות ? אף אחד לא יוכל לנתח עבורך את החלום, כי אף אחד חוץ ממך לא מתגורר בתוך תת המודע שלך... בהצלחה וחלומות נעימים !

בעניין פרויד שהוזכר בתשובה הקודמת. לדעתו הופעת נחש בחלום זהו סמל פאלי המרמז על אבר המין הגברי. כלומר לחלום יש משמעות מינית המתקשרת כנראה למקום העבודה שלך. האם זה נראה לך הגיוני.?

צפע שלום, קיבלת שתי תשובות מלאות וטובות: הן לגבי הפן הפרוידיאני של החלום והן לגבי הצורך בפרשנות שנשענת על אסוציאציות של החולם עצמו לפרטים בחלומו. בברכה, גדעון

ביהדות הנחש מסמל בחלום פרנסה טובה. אם הוא מומת בחלום - הפרנסה לא תהיה טובה.

מבקשת עזרה, עבור עבודת התזה אותה אני כותבת. האם מישהו מכיר מאמר או ספר המכיל ניתוח ממבט פסיכולוגי על סיפורו של פינוקיו?

מיכל שלום, רעיון יפה לעבודת תיזה. ואם לא תמצאי מאמרים רבים אז גם עבודת תיזה מקורית. אני לא מכיר מאמרים או ספרים בנושא אבל, באתר פסיכולוגיה עברית ברשת ישנם מנועי חיפוש טובים למאמרים וניתן להתחיל את החיפוש שם. את יכולה גם לנסות להתייעץ עם אנשים שעוסקים הן בספרות והן במשמעות הפסיכולוגית שלה. כמו : פרופ אדיר כהן או ד"ר דורית הופ. ולסיום שימי לב שישנם כמה תרגומים של הספר הנפלא הזה. נהניתי במיוחד מ"הרפתקאותיו של פינוקיו" בהוצאת זמורה ביתן. אשמח ואודה לך אם תוכלי לידע אותי על מאמר או ספר שמצאת כרלבנטיים ומעניינים. בהצלחה רבה, גדעון

גדעון שלום, אני מנחה קבוצת פסיכודרמה של ילדות הסובלות מעודף משקל. אנו עורכות הצגת סיום להורים ושאר הקבוצות, הבנות בחרו את פינוקיו. עבודת התיזה שלי על הקבוצה, אולם אני מקדישה פרק לסיום- להצגה. מצאתי מאמר בגיליון נפש מספר 5 ( שנת 2000) שנכתב על ידי איריס מנור וטיאנו. תודה על העיצה, אנסה ליצור קשר עם אדיר כהן. מיכל.

שלום, לפני כשבועיים היה לי סטוץ עם עמית לעבודה.היינו קצת שתויים ובאוירה חופשית והדבר קרה. אני חייבת לציין שלא נמשכתי אליו מעולם ותמיד ראיתי בו כידיד נטו.לאחר המקרה הרגשתי רע עם עצמי בייחוד מעצם העובדה שאנו חברים מאוד, מאוד טובים ובנוסף הוא שבוע וחצי לפני חתונה.... מכיוון שאנו בקשרים מעולים בעבודה וכולם יודעים זאת ועוד יותר מזה אף אחד לא יעלה בדעתו שהיה בנינו משהו, היה לי מאוד קשה. הייתי חייבת להמשיך כאילו כלום לא קרה אבל למעשה אצלי השתנה משהו... קשה לי להחמיא לו ולצחוק איתו כמו לפני המקרה. עכשיו המילים שהייתי משתמשת בהן לפני כאילו מקבלות משמעות אחרת, בכל זאת היה משהו וקשה לי לשכוח. בחתונה שלו כולם שאלו אותי אם אני מתרגשת , אך למעשה הרגשתי די מוזר. אם לא היה קורה מה שקרה , הייתי מחבקת ומנשקת אותו, רוקדת איתו והכל היה טבעי לחלוטין.אבל מכיוון שקרה מה שקרה קצת תפסתי מרחק, היה לי קשה. אני מרגישה רע שבאיזשהו אופן הייתי שותפה לבגידה שבוע וחצי לפני נישואיו. אני מרגישה רע ששכבתי עם הידיד הכי טוב שלי ושאפילו אני לא נמשכת אליו ושהכל קרה רק בגלל האלכהול. אני מרגישה רע שזה קרה ומצטערת על כל רגע, למרות שאני לא זוכרת הרבה מהסיטואציה. אני מאוד מקווה שאוכל להמשיך הלאה ולשכח את מה שהיה , אוכל להמשיך ולצחוק איתו כבעבר. נכון להיום אני הולכת ומתרחקת. לא מבינה איך זה קרה, שונאת כל רגע מאז.....

הי, מה לעשות..מה לעשות...זה כבר קרה וזהו. תמיד חשבתי על חתונות כעל GAME OVER כזה.. עכשיו הוא נשוי וכל מה שהיה לפני נמחק וכבר לא משנה. אני מניח שהיה עוזר לך לדבר איתו על זה לפני, ללבן עניינים ולהסכים שזה לא ביג דיל, אבל עכשיו אני במקומך הייתי מניח לזה ונותן לזמן לעבור ולרגשות להתאדות... תני לעצמך להאשים את האלכוהול ותני לזמן להעביר את החוסר נעימות (שלא תיעלם בחיים, אין מה לעשות..אבל היא תפחת בהמון..) מקווה שעודדתי..

מסכימה עם הדברים שנכתבו לפניי. העובדה שאת מרגישה אשמה מעידה יותר מכל על היותך אדם מצפוני וישר, וברור שזו היתה מעידה חד פעמית ולא דרך חיים עבורך. אנחנו בני אדם ואף אחד מאיתנו לא מושלם, מדי פעם בפעם אנחנו עושים טעויות (ולרוב משלמים עליהן, כפי שאת מגלה כרגע, כי רגש האשמה הוא אחד המטבעות היקרים יותר שניתן לשלם באמצעותם...) אבל צריך גם לדעת לסלוח לעצמנו ולהמשיך הלאה. הדבר המוזר הוא שהרבה יותר קל לנו לסלוח לאחרים על משגים שלהם, מאשר לעצמנו. אני בטוחה שאם חברה טובה שלך היתה מספרת לך על מקרה כזה, היית מוצאת מיד את כל המילים הנכונות כדי לעודד אותה, והיית מוצאת שקל לך מאוד לסלוח לה על היותה אנושית... עכשיו את צריכה למצוא את הדרך לעשות את אותו הדבר עבור עצמך. משערת שבתקופה הקרובה היחסים ביניכם יהיו קצת מאולצים ולא טבעיים, אבל עם הזמן והמרחק זה יסתדר. הכי הכי חשוב - אל תתפתי לספר לזוגתו על העניין הזה בשום פנים ואופן, גם אם תתפתי לעשות זאת כדי להקל על מצפונך. הדבר הכי טוב בטעויות של העבר הוא שהן מאפשרות לנו לדעת ממה עלינו להיזהר בעתיד.

בחודשים האחרונים בעלי ואני מנסים להביא ילד, אך ללא הצלחה. בנוסף לכך התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש כמורה ומאוד קשה לי לעשות הפרדה בין העבודה לחייים האישיים ואני סוחבת איתי את כל הצרות של כל תלמידיי. בנוסף לכך, חיי האישיים גם לא משהו כי למרות שבעלי מאוד תומך ועוזר גם הוא כבר לא יכול לסבול את ההתנהגות שלי, את חוסר הרצון והמוטיבציה לעשות את עבודות הבית. אני כבר לא יודעת מה לעשות, תוכלו לעזור לי?

לחלשה שלום. נראה שאת מתמודדת עם הרבה דברים בחיים שלך כרגע, כך שראשית הייתי מציעה לך לדחות קצת את נושא הילדים. הריון, לידה וגידול ילד הם שלושה דברים עמוסים בלחץ (על כל הדברים הטובים שהם מביאים איתם) ולא נראה לי שאת זקוקה לתוספת של לחץ כרגע בחייך. במקביל, הייתי מציעה לך לפנות ליעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק איך את מתמודדת עם לחץ ואיך אפשר לסייע לך לעשות זאת בצורה יעילה יותר, כדי לשפר את התפקוד היומיומי. בהצלחה !

לחלשה שלום, את מתארת מצב של עומס רגשי רב, בכל תחומי החיים: הן בעבודתך כמורה והן בבית עם בעלך והמטלות השונות בבית. את מכנה את עצמך כ"חלשה" ואולי גם מוסיפה ביקורת עצמית , שבודאי לא תורמת להתמודדות יעילה עם עצמך ועם העומסים המוטלים עלייך. זה הזמן לפנות לטיפול, ובעזרתו של איש מקצוע לבחון איך את יכולה להקל על עצמך. אני מפנה את תשומת ליבך לפרוייקט "מודעות" של הסתדרות המורים המאפשר לך כמורה, סיוע פסיכולוגי בתנאים מועדפים. את יכולה לבדוק את זכאותך בטלפון: 1-700-700-158 בימים א עד ה בשעות 15:30 עד 19:30. בברכה, גדעון

שלום לכולם... אני אמורה להתחיל ללמוד בשנה הבאה והבעיה שלי היא שאני מאד מתלבטת בין שני תחומים:התקבלתי לעבודה סוציאלית בת"א ולפסיכולוגיה בבר-אילן ושניהם נראים לי תחומים מעניינים מאד שברצוני להתעסק בהם בעתיד ואני פשוט לא יודעת במה לבחור!חקרתי ושאלתי רבות על היתרונות והחסרונות של כל תחום והבנתי שהיתרון הברור בעבודה סוציאלית הוא שניתן לעסוק במקצוע ולהתמחות בפסיכותרפיה כבר לאחר התואר הראשון לעומת פסיכולוגיה שצריך תואר שני וקשה מאד להתקבל,במיוחד למגמה הקלינית כמו שאתם יודעים כמובן...הבנתי גם שלימודי עבודה סוציאלית הם הרבה פחות עמוסים ויותר קלים ושיש פחות תחרותיות בקרב הסטודנטים...המטרה שלי בסופו של דבר היא לעבוד עם שכבות חלשות ולעזור לאנשים במצוקה אבל באופן מעשי ולא סתם בשיחות ארוכות שלעיתים לא מובילות לשום דבר...אבל כמו שאתם יודעים לפסיכולוגים יש סטטוס יותר נחשב בחברה וישנה האפשרות לעבוד באופן פרטי וכו'...רציתי לדעת יותר לגבי אפשרויות התעסוקה כפסיכולוג(לאחר תואר שני)כי אני יודעת שעובדים סוציאליים משתלבים בהמון מקומות ומוסדות-האם זה ככה גם בפסיכולוגיה?ומהם ההבדלים המהותיים בין שני המקצועות??? אשמח לשמוע את עצותיכם כי אני מאד מבולבלת ומתלבטת! תודה מראש! הוספת תגובה בחלון נפרד שם: tungestan נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן] ◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ הדפסה ◄ קי

נועה שלום, ההתלבטות באיזה צומת מקצועית לבחור הינה קשה ומורכבת ממדדים שונים: הכישורים , נטיות הלב, המצאי, אפשרויות התעסוקה, הססטטוס החברתי ועוד ועוד...במקומות שונים כגון מכון הדסה בירושלים או בדיקאנט הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ישנן ספריית מקצועות. זו ספריה המכילה מידע על כל מקצוע , אפשרויות התעסוקה בו, ראיונות עם אנשים העוסקים במקצוע ובקיצור מידע רב ערך לכל המתלבטים. במקומות אלה ניתן גם לעבור יעוץ תעסוקתי כדי להתלבט עם איש מקצוע בנושא. אכן את מציינת נקודות חשובות : לעןבדים סוציאלים יש יותר אפשרויות תעסוקתיות אך הסטטוס המקצועי נמוך יותר. פסיכולוגים יכולים לעבוד פרטי, אך יותר קשה להתקבל לקליני. בקיצור: לכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות, והשאלה היא: מה מתאים לך יותר ומה את רוצה. אם את מעוניינת בעזרה יותר פרקטית לשכבות החלשות, אזי לימודי עבודה סוציאלית פותחים לפנייך אופציה גם במקומות שונים כגון לשכות רווחה. הייתי ממליץ לך לעשות סיור לאחת הספריות הללו כדי להרחיב את השכלתך לגבי כל מקצוע, ואם ההתלבטות ממשיכה, לשקול גם אפשרות של יעוץ תעסוקתי, שיכול לסייע לך בבבחירת הנתיב הנכון יותר עבורך. בהצלחה, גדעון

תודה על העזרה! אז קודם כל בקשר לעצתך לגבי ספריית מקצועות וייעוץ תעסוקתי אז לפני זמן מה הייתי בסדנה כזאת וגם הייתי בסיפריות כאלה.בררתי המון לגבי עבודה סוציאלית והבנתי שאפשרויות התעסוקה הן מאד רבות ומגוונות.האמת שכבר הייתי ממש שלמה עם ההחלטה שזהו התחום שמתאים ביותר עבורי אך לאחר שהתקבלתי לפסיכולוגיה התחלתי שוב להתלבט(לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף אילו לא התקבלתי בכלל!).אני מודעת לעובדה שלפסיכולוגים סטטוס מקצועי יוקרתי יותר אבל אני חושבת שדבר ראשון שצריך לחשוב עליו כאשר בוחרים מקצוע זה לא הסטטוס ומה אנשים יחשבו עלי,אלא האם אני אוהב את מה שאני עושה ואהיה שלמה עם עצמי!לאחר בירורים רבים החלטתי לוותר מראש על פסיכולוגיה כי הבנתי שסיכויי הקבלה לתואר שני במגמה הקלינית הם קלושים ביותר.בקיצור בחרתי בעבודה סוציאלית ואני מקווה שאוכל למצות את עצמי כמה שאוכל בתחום זה ושלא אמצא את עצמי בעוד כמה שנים מסתובבת בתחושה שאולי אני איזה פסיכולוגית קלינית מהוללת מבוזבזת...

שלום אורנה, הפורום קראתי באחת התשובות שלך בנוגע לטיפול פסיכולוגי פחות יקר, על האופציות של מרפאות ציבוריות, מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות. אני מאוד מעוניינת לנסות, איך אני יוצרת קשר איתם? האם יש להם אתר או מספר טלפון שאני אוכל לנסות התחלת טיפול? מאוד מודה, דנה

שלום דנה, הפנייה למרכזים שהזכרתי היא כמובן בהתאם למקום מגורייך. כדאי לעשות חיפוש באינטרנט (למשל, לחפש ב- google "מרפאות ממשלתיות"), וכך להגיע למרפאות הקרובות אלייך. לגבי שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות, הם בדר"כ ממוקמים בדקנאט הסטודנטים (כלומר הגוף בתוך האוניברסיטה האחראי לרווחת הסטודנטים). באוניברסיטת ת"א הטלפון הוא 03-6408505. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך יותר משנה וחצי אצל פסיכולוגית, ומשום מה כבר בתחילתו החלטתי שככל שאדע פחות על הפסיכולוגית, כך ייטב. אולי טעיתי, המסקנה הכי טובה שהגעתי אליה היא שאני לא יודעת כלום, כי אולי בהעדר ידיעה אי אפשר לחלוק עמה כאילו היא בת אדם, שהיא גם פסיכולגית, ואולי זה פוגם באפשרות שלי לחלוק? מה גם שזה מוזר לדבר שנתיים עם מישהי ולא לדעת מי היא בכלל, אולי מתוך אגוצנטריות לא התעניינתי. מה את חושבת? והיום הרצתי חיפוש בגוגל... :)

שלום מאיה (אני מניחה...), האינטואיציה שלך לגבי היכרות הדדית עם המטפלת מאוד מתאימה לתפיסה פסיכואנליטית של טיפול. לפי תפיסה כזו המטפל נשאר דמות אנונימית, על-מנת לאפשר למטופל חופש (שאיננו קיים באותה המידה בקשרים אחרים), להשליך על דמות המטפל כל שעולה בדעתו. מאחר ומן הסתם המטופל יבטא תחושות השייכות לקשרים שהוא מכיר (דוגמת הקשר עם הוריו), מתקבל במרחב הטיפולי חומר רב על חוויות החיים והמבנה הנפשי של המטופל. כדאי לציין, שלצד תפיסה זו קיימות תפיסות הרואות תועלת רבה גם בחשיפה אישית של המטפל (בתנאים מסויימים), ואני מניחה שלעיתים גם לדעת "משהו" על הדמות האנושית האותנטית של המטפל זה "עוזר". החשוב ביותר הוא למצוא את האיזון המתאים לכל זוג מטפל-מטופל, ולדבר על הדברים בטיפול עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כדאי לדעתך :) לבקש מהפסיכולוגית מידע שהיא אספה במהלך הטיפול? אולי זה יעזור לי להגיע לתובנות עצמיות כמו כשאני קוראת דברים שכתבתי פעם או שאוכל להסביר דברים שלא הצלחתי להסביר קודם לכן, או שבעצם הפרספקטיבה שלי השתנתה במשך הזמן... איך את מסבירה את זה שלפעמים אני רוצה לומר דברים בפגישות, ובפגישות עצמן אני חולקת דברים אחרים? איך אפשר ליישב את הדיסוננס הזה, בין הצורך לחלוק לחוסר היכולת לפעמים? ולמה אני כל כך לא החלטית. כמו שראסל אמר פעם- כל הבעייה בעולם היא שטיפשים ופנאטים כל כך בטוחים בצדקתם בעוד שיודעי דבר מפקפקים בעצמם ללא הרף...(אולי הוא היה טיפש באותו הרגע, כי הוא הכליל) ומי אמור לדעת יותר טוב ממני מה אני רוצה,ומה טוב לי, ומה אם אני לא בטוחה יותר מדי פעמים? נדמה לי שההחלטה "לשחרר הגנות" היא בין המוצלחות שבהן, אבל יש די הרבה כאלה, בעצם, יש לי פסיכולוגית טובה :P

אה, וסופ"ש נעים ונחמד, תודה ---;---@

אני בחור בן 24 בחור ממש על הכיפק שבשנה וחצי אחרונים ממש סובל וליפני כן הכל היה בסדר אני לא אפרט כי אוכל ליכתוב מגילה אז אגיד בקצרה אני אדם מאד חברותי כיפי וסבבה מהרבה בחינות פשוט כתוצאה מהחיים הגיעו לי הרבה משברים ברצף ולמרות זאת אני עדיין סבבה אבל היה לי קשה מאד ברמות קשות ממש החברים יתמעטו ומאחד היה תקל לא יצא בסדר איתי ולא עבדתי ביגלל שהיה קיצוצים בעבודה שהייתה לי ן בקיצור במשך הובחנתי כטורדנות כפייתית במחשבות אל האיסטור וזהו היום מרגיש בסד גמור ומאמין שכימעט הכל בראש ובלי כדורים ושטויות לא שאני מזלזל אבל לפעמים במקום ישר כדורים וכאלה איפשר לטפל בדברים שגורמים לבעיות אצלי אני יודע הכל מיביחנת פיתרונות אבל קשה לי לישם כי אני חופר בור בידיים בלי כלים וזה יותר קשה והסיבה כסף לכן מנסה לימצוא כלים דרך פה קצת אז אני זקוק לחברים אם ראש סבבה שפשוט החיים היתגלגלו ככה ואין להם חברים אחד אם אישתו אחד אם חברה שלו חלק זה היתנתק וכאלה בנוסף אני זקוק לידידות חברה אני ניראה טוב וניפרדתי ליפני חודש וחצי מחברתי שהייתה קשה ובעייתית שסבלתי ביגללה המון ממש מתוסבכת והרבה תכונות ממש רעות שקשה אז מי שמעוניינת בידידות או קשר או אנשים שמעוניינים להתחבר ןלעשות חיים משוגעים וליתמוך אחד בשני מסיבות ים וכאלה שיחות וכו אז אתם מוזמנים להיות בקשר ובנוסף מי שיודע על איזה אתר מעניין בנושא סדנאות הכרויות פסיכולוגיה אשמח לדעת שיהיה לכולם רק טוב והרבה אושר בייייייייייייייייי

שלום גדי, ההודעה שלך משלבת תחושת כאב ומתח, ביחד עם שמחת חיים ואופטימיות. אני מקווה שבקרוב תצליח ליצור לעצמך "קבוצת תמיכה" משלך. רק בבקשה - בפעם הבאה, לא לשלוח את אותה הודעה עשרות פעמים! בברכה, אורנה ראובן-מגריל

גדעון שלום שאלה: ידוע לי שאנשי טיפול עוברים בעצמם הדרכה/טיפול / אלניזה.. האם שפת הטיפול איתם שונה. כלומר: האם הם מנתחים את עצמם תוך כדי שיחה בדרך שהפסיכולוג שיושב מולם מנתח אותם? האם למעשה טיפול פסיכולוגי במטפל פסיכולוגי הנו שונה מטיפול באדם שלא מבין את כל הקורה בחדר הטיפול (העברה, התנגדות וכד') תודה

שלום ניבה, ראשית אציין שאם את מעוניינת גם בהתייחסותו של גדעון לשאלה המעניינת שהעלית, כדאי לחזור על השאלה בימים א-ג. למיטב ידיעתי, טיפול פסיכולוגי בפסיכולוג אינו בהכרח שונה מטיפול באדם שאינו פסיכולוג. אותם תהליכים נפשיים מתעוררים ואותם מנגנונים נפשיים פועלים, וגם פסיכולוגים זקוקים לאדם אחר על-מנת שיוכלו ליצור עמו קשר טיפולי ולהיעזר בהתבוננויות שלו. עם זאת, מן הסתם מדובר במטופל "מנוסה" בטיפול, ויתכן שתהליכים מסויימים יהיו יותר מהירים (למשל, אין צורך "ללמוד" את הנוהלים והכללים של המפגש). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם יכול להיות שפסיכולוג יטעה באבחנה שלו?הפסכולוג שלי טוען שעברתי אונס/הטרדה בילדות וזה בתת מודע שלי. ואני מפעילה מנגנוני הגנה כדי לא לתת לזה לעלות- התנגדויות. מילא שאני לא זוכרת כלום, וניסיתי! כל הזמן אני חושבת על זה , מנסה להזכר אם היה משהו וגם הוא לא עלה על כלום ואני אצלו בטיפול כבר 3 חודשים. חוץ מזה שהאבחנה להמנעות שלי ממגע, רגשות... עד עכשיו הייתה קשורה לקושי סנסורי. לפחות ע"פ אבחון שעברתי אצל מרפאה בעיסוק.אבל הפסיכולוג לא חושב ככה.ואני כבר לא יודעת למי להאמין. ז"א לאיזה אבחנה. ואני מפחדת שאם אלך אחרי הפסיכולוג וזה לא נכון אני סתם אכנס למערבולת שלא אדע איך לצאת ממנה אם בכלל. חוץ מזה שברור לי שקל יותר לא להתמודד עם הקושי, שזה יקרה אם אלך אחרי הפסיכולוג ולא יקרה אם אלך אחרי האבחנה של המרפאה בעיסוק כי אם זה סנסורי אז אין יותר מדי מה לעשות עם זה.

שלום, אינני יכולה לדעת מהם הסימנים שהובילו את הפסיכולוג שלך להציע פרשנות מעין זו, ולכן לא אביע את דעתי לגבי תקפות האבחנה. במקום זאת, אני רוצה להציע לך להביא את הנושא לדיון פתוח בטיפול עצמו. חשוב שהמטפל יכיר את ההתלבטות שלך בין "לא להתמודד עם הקושי" לבין "אכנס למערבולת שלא אדע איך לצאת ממנה בכלל". חשוב שתוכלי לבטא את תחושותייך השונות לגבי הפרשנויות שהוצעו, ולעבד אותן בצורה מעמיקה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל, תודה על התשובה והעצה... הסימנים שהובילו אותו לאבחנה הם ההימנעות שלי ממגע ומרגשות. לדעתו אני חיה במין בועה.. ליד החיים ולא בתוכם בדיוק בגלל זה. ואם לא אתמודד עם הקושי זה יפגע בי מאוד בעתיד. והוא בתור איש מקצוע לא יכול להתעלם מזה. ולגבי מה שהצעת- הדיון הפתוח, עשינו זאת ,דיברנו על זה ואני אמרתי שאני מקבלת את האבחנה של המרפאה בעיסוק שזה סנסורי... וגם בגלל שאין שום סימן שמראה שזה פסיכולוגי- לא זכרון שלי וגם הוא לא הצליח להעלות שום דבר אצלי בקשר לזה. אבל הוא כל כך בטוח בעצמו ולא מוותר. לכן אני כל כך מתלבטת , בגלל הבטחון הזה. אבל מצד שני אני מפחדת שמרוב לחשוב על זה ולנסות להזכר במשהו שאולי לא קרה אני אמציא דברים ואז זאת תהיה המערבולת. אני באמת לא יודעת מה לעשות, או מה לחשוב כבר. האם ללכת אחריו וזהו אפילו שייתכן והוא טועה וזה סתם יכניס אותי לסרטים. או אולי לוותר וזהו, לשכוח מהכל.

עקב הגיוס המתקרב שלי התחלתי להיכנס לדיכאונות . קשה לי מאוד אני ממש פוחד מהמסגרת ומה שהכי הורג אותי זה שאני לא יהייה מסוגל בכול תוקף לישון (להסתגל) למקומות אחרים. אני לא יודע מה לעשות. חושב ללכת לטיפול אך זה מאוד יקר מה תמליצו לעשות ????????

שלום מני, אני ממליצה לפנות לייעוץ במסגרות בהן הוא פחות יקר, למשל - מרפאות ציבוריות, מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות השונות וכד'. מאוד כדאי לנסות להבין מהם הדברים שמטרידים אותך לפני הגיוס עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אשמח אם תוכלו להסביר מה זה אינטרויקט

שלום שרון, אינטרוייקט, בפסיכואנליזה, הוא אובייקט פנימי (אינטרו פירושו "כלפי פנים"). על-מנת לפשט את הדברים, נסי לחשוב על תהליך בו דמויות חיצוניות כמו ההורים הופכות לאובייקטים פנימיים, מופנמים, חלקים שיש להם קיום בתוך הנפש. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום1 תודה על התשובה. 1. רציתי לדעת האם יש עוד מאמרים בנושא בעברית, האתר שעליו מפנה הקישור מבקש קוד בשביל לראות מאמרים. 2. אמרת שהטיפול הוא לחרדה, האם הוא גם מיועד לילד שקשה לו לשלוט על רצונו לקחת דברים שלא שייכים לו ועל תגובותי כשהוא כועס. תודה

שלום, כתבתי שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי נמצא יעיל ביותר למצבי חרדה, אך כמובן שניתן לטפל באמצעותו במגוון מצבים, כולל שינוי התנהגויות כפי שתיארת. לגבי מאמרים נוספים, אנא נסי להקליד "טיפול קוגניטיבי התנהגותי" בתוכנות דוגמת google. אני בטוחה שתמצאי את מבוקשך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום דוקטורים האם אתם באמת חושבים שהפסיכולוגיה של היום יכולה לטפל בפהרעות אכילה עם מתן עזרים בהתאם כמו כדורים פסיכאטרים ושילוב תזונהמ יוחדת? כיצד אתם מסבירים את העובדה שישנן מלא בנות עם הפרעות אכילה שכן מקלות טיפול פסיכולוגי ופסיכאטרי ועדיין חולות במחלה? יש לי חברה שחולה במחלה כבר 12 שנה אני חולה במחלה כבר שלוש שנים ואחותי שנתיים וכולנו מטופלות.. הכיצד?

שלום ירדן, צר לי לשמוע על ריבוי הפרעות האכילה בסביבתך הקרובה. אלו הן הפרעות קשות לטיפול, בעיקר בגלל שלעיתים קרובות למטופל/ת יש מוטיבציה הפוכה (ברמה הבסיסית ביותר, נערה הסובלת מאנורקסיה נרבוזה יכולה לקבל המלצות תזונתיות מצויינות, אך דבר לא יקרה אם תסתיר את היקף האכילה הממשי שלה). אני מאחלת לכולכן שתמצאו את הכוח להבריא, ושהרצון הכנה הזה "יפגוש" מטפל/ת מסורים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 31 מנהל פרוייקט בחברת הייטק כבר למעלה מ-5 שנים - עדיין עובד באותה חברה עד לפני חצי שנה לא הייתי מוגדר כחולה מאניה-דפרסיה (bipolar) אחרי משבר רציני בעבודה + משבר זוגי עברתי היפומאניה ובעקבות זה אושפזתי למשך 4 שבועות בבית חולים לבריאות הנפש ובעקבות כך יש לי מספר שאלות 1. האם טיפול פסיכולוגי יכול לתרום או לגרוע למי שחולה במחלה הזאת ואם כן באיזה סוג של פסיכולוג יש לבחור ? 2. כמה אחוזי נכות אפשר לתבוע מביטוח לאומי בעקבות המחלה הזאת ? 3. האם אפשר לתבוע את ביטוח המנהלים של מקום העבודה בגלל המקרה שקרה לי ? 4. לכמה זמן הטיפולי התרופתי אמור להארך ? 5. בכמה אחוזים המחלה הזאת תורשתית ?

שלום, גדעון משיב בפורום בימים א-ג, כך שאולי תרצה לשלוח לו את השאלה שוב. בנוסף, חלק גדול משאלותיך כדאי להפנות לאנשי מקצוע רלוונטיים (למשל, בנוגע לאחוזי נכות כדאי לברר בביטוח לאומי, לגבי תביעת הביטוח רצוי להתייעץ עם מומחה לביטוח ולהראות לו את תנאי הפוליסה שלך, ולגבי קביעת משך הטיפול התרופתי יש צורך במפגש פנים אל פנים עם פסיכיאטר). אני כן רוצה להוסיף משפט לגבי הטיפול הפסיכולוגי: בהחלט כדאי לשלב טיפול פסיכולוגי עם הטיפול התרופתי. מעבר לכך שטיפול משולב (פסיכותרפיה+תרופות) הוא במרבית המקרים האופציה היעילה ביותר, עברה עליך תקופה מורכבת וכדאי לעבד אותה ואת השלכותיה בעזרת איש מקצוע. המון הצלחה במאבק להחלמה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה תודה רבה על המענה (איקון של חיבוק) - התשובה שלך גם מספקת אותי הלואי וההפרעה הזאת לא היה מתפרצת אבל זה קרה לפחות עכשיו אני מתחיל להבין את עצמי יותר טוב (חצי שנה מינוס אחרי התגלית) אני משתדל ללמוד עליה יותר כדי לדעת להתמודד איתה בצורה הכי טובה שניתן דרך אגב אני כן מטופל ע"י אנשי מקצוע רלוונטיים בתחום התרופתי אבל לא בתחום הנפשי בביקור האחרון שלי אצל הפסיכיאטרית שלי דיברנו בנושא הטיפול הנפשי תודה רבה שוב שם בדוי

ד"ר שלום, שאלתי אולי משונה משהו,אך האם יתכן מקרה סביר בו רופא מוצא עצמו באירוע רב נפגעים ונכנס להלם וחרדה, תוך חוסר יכולת להושיט עזרה לפצועים?האם נתקלת במקרים כאלו?

שלום, רופאים אינם "מחוסנים" מפני תגובות רגשיות, ובוודאי שרופא עלול להגיב לאירועים מסויימים באורח טראומטי. אולי תוכל/י לכתוב יותר על התעניינותך בנושא, כדי שאוכל להשיב באופן יותר ספציפי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך: אני אמא בת 38 לאחרונה כמה פעמים עוברת אצלי חולשה פתאומית שאני מרגישה .מזה חודש כבר שכל כמה ימים טופסת אותי חולשה פתאומית.תחושה הרגשה מוזרה פתאומית ואז חולשה על כל הגוף.ללא סחרחורת.ערכו לי בדיקות דם יסודיות וCT ראש.הכל תקיןןןןןן.כשכבר התחלתי להרגיש יותר טוב שוב פתאום בכל מיני שעות ביום חולשה וממשיכה כרגיל. היום על הבוקר בדרך לעבודה בהליכה זה שוב קרה .תוך כדי ששוחחתי עם חבר לעבודה המשכתי ללכת רגיל אפילו לא עצרתי. .הרופא אינו חושב שזה משהו פיזיולוגי.מצב זה מאוד מלחיץ אותי.ישר אני מרגישה חוסר בטחון וכמובן מעייף אותי נפשית להיות במצב כזה. אין לי ספק שעל רקע העבר שני ההורים נפתרו בגיל צעיר אחד מהלב ואמי מגידול בראש. תופעה של חרדות עקב מחלות מלוות אותי מזה שנים.כל פעם משהו אחר. אי מייחסת חשיבות רבה נורא נלחצת אך ממשיכה לתפקד בעבודה ובבית .יש לי גם צביטות בצד שמאל.מן כאב כזה שעובר מסביב לצד שמאל.אינו נעים ,רגעי.מערבבת בין הגוף לנפש. יש לי בעיה של אמונה ברופא.מרגישה שכביכול לא ערכו לי מספיק בדיקות ומשהו מסתתר!!!! כרגע הוא טוען שזה נפשי, לאחר שהוא ערך לי בדיקות ואינו מעוניין לשלוח אותי לעוד.בירור קרדיולוגי למשל.בעבר אובחן אצלי MVP קל.

מה שאת מתארת לא כל כך ברור לי אני יכולה להגיד מהתיאור המועט שקורה לי שאני נתקפת בפתאומיות בחולשה סתם בלי שום סיבה מיוחדת אבל אני יודעת שזה בגלל שאני מפחדת להיתקף בחולשה, זה מין התקף חרדה וליפעמים זה גורם לי להיתנשמות מהירה. אולי בגלל הocd שלי. אני מקווה שתקבלי את העזרה שאת צריכה הרבה בהצלחה.

שלום, מהתיאור שלך עולה שאת מאוד סובלת ממצבי החולשה הפתאומיים, ולכן נראה לי נכון לקבל עזרה בכל כיוון אפשרי - כולל עזרה פסיכולוגית. לצד המשך הבדיקות הרפואיות, כדאי להיפגש עם פסיכולוג קליני ולבדוק אפשרויות שונות להקל עלייך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בני הופנה לטיפול בשיטה זו, שאלותי : 1. מהי השיטה. 2. היכן ניתן למצוא חומר על הנושא, עדיף בעברית. תודה

הי, c.b.t הן ראשי תיבות של Cognitive behavior therapy ובעברית: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. הקישור הכי מתאים הוא: http://www.itacbt.co.il/ - האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. בהצלחה

שלום, כאמור, מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא שם כולל למגוון שיטות. באופן כללי, הטיפול מתאים מאוד למצבי חרדה, ולרוב קצר וממוקד יותר מטיפול דינמי. אני מניחה שהקישור שקוקי הציעה מספק מידע רב, אך כתבי אם את זקוקה לאינפורמציה נוספת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. יש לי מספר שאלות חשובות: 1. האם טיפול פסיכולוגי כשלעצמו, יעיל כנגד תופעות של פסיכוזה, ודיסאסוסיאציה, והאם ישנו טיפול ספציפי שמתאים לתופעות אלו יותר? 2.האם ניתן לשחזר חלקים בזיכרון ובאישיות שכנראה אבדו כתוצאה ממשבר? 3.האם בקבלת טיפול פרטי ישנן יתרונות לעומת טיפול דרך קופ"ח, באילו מקרים החיסיון של קופ"ח אינו פועל? 4.באילו מקרים כדאי לבחור מטפל גבר ובאילו אישה? 5. האם החיסיון של הטיפול מתקיים גם כשהמטופל מפליל עצמו במשהו? אודה לכם על תשובה מעמיקה ועניינית. אביטל

אביטל שלום, 1. פסיכוזה דורשת טיפול תרופתי. דיסוציאציה יכולה להיות מטופלת בטיפול פסיכולוגי, אך זו תופעה מורכבת ואיני בטוח למה כוונת במינוח הזה. 2. שחזור הזכרון האבוד. - זו שאלה מורכבת במיוחד. ניתן לרענן זיכרון בטכניקות שונות. לעיתים הנפש עוברת ארוע כה טראומתי שהיא "מעדיפה" לשכוח אותו. לדעתי, יש לכבד את המנגנונים האוטומטיים האלו. לעבוד באופן איטי בטיפול פסיכולוגי, עד אשר יעלה ויזכר מה ש"צריך" להיזכר. אבל כמובן כל מקרה לגופו. 3. חיסיון רפואי הוא חיסיון רפואי בכל טיפול: פרטי או דרך הקופה. היתרון של טיפול פרטי יכול להיות בדיסקרטיות ובכך שאין הגבלה בזמן ובבחירה שלך את המטפל. החיסרון הוא יקר יותר !!! 4. אין בכך כללים, לפי האינטואיציה ועם מי שנוח לך יותר לעבוד. 5. אני לא משפטן אבל הבנתי, אם המטופל הפליל עצמו לגבי משהו שנעשה בעבר, אז החיסיון מתקיים. כדאי בנקודה זו להתייעץ עם משפטן. בברכה, גדעון

אני מודה לך על התשובה המעמיקה, אך עדיין נשארו קצוות פתוחים : הכוונה בחיסיון של קופ"ח הוא באם אישור רפואי דרוש למקרים מסוימים, ובאם התיק הרפואי עלול להחשף למקור לא רצוי. למשל אם עלולה להווצר בעיה בקבלה לעבודה. וגם האם הטיפול יכול לעזור לפסיכוזה, או שהוא לא נדרש למצב זה בכלל? תודה על ההתייחסות

שלום לכולם !!! אני צריכה עזרה ברעיונות . עליי לבנות מערך מחקרי שיבדוק אחד מהנושאים הקשורה בהשפעה של נוכחות אחרים. כמו דה אינדיבידואציה , בטלנות חברתית עכבה חברתית או חשש מהערכה שלילית. כל רעיון יועיל.אני קצת לא מוצאת כיוון. תודה טולי

טולי שלום, חלק מהמושגים לא הבנתי. מה דעתך לפנות למרצה שלך בקורס או במקום בו את לומדת שינסה לסייע לך. יכולותיו המחקריות עדיפות על שלי. בברכה, גדעון

שלום רב, הנני בת 25 ומתגוררת באילת. הנני סובלת מחרדות, דכאונות, מצבי רוח, התפרצויות זעם, עצבים ומהפרעת קשב וריכוז (עברתי אבחונים אצל פסיכולוגית חינוכית). אני מתחננת שתעזרו לי למצוא מישהו מקצועי שמתמצא בכל החבילה הגדולה שלי. מישהו שיוכל סוף סוף לעזור לי בכל מה שאני עוברת. אשמח עם תוכלו להמליץ על איש מקצוע שמתגורר גם הוא באילת. זקוקה לעזרתכם הדחופה. אודה לתשובה מהירה !!! תודה רבה.

לפרח הפורח שלום, את מוזמנת לפנות למרפאה לבריאות הנפש ביוספטל ולהתייעץ שם.הם יוכלו להפנות אותך לפסיכיאטר או פסיכולוג מתאים. כמו כן ישנה מרפאה איזורית ביוטבתה, המעסיקה אנשי מקצוע טובים. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בת 25, מנהלת אורח חיים תקין לחלוטין-לימודים, עבודה, בן-זוג וכו', לאחרונה עזבתי את עבודתי בה עבדתי ב-3 שנים האחרונות עקב שחיקה ואני מרוצה מכך אולם ישנה בעיה שמאוד מטרידה אותי והיא חוסר "דרייב" לעשות שום דבר, אין שום דבר שמלהיב אותי וגורם לי ללכת ולבנות תוכניות בדרך להשגתו ואף להתרגשות ממנו כאילו לקראת דבר חדש, אין לי חשק לעבודה חדשה, הלימודים נעשים בכוח רק כי "צריך" וזה הדבר היחידי כמעט שממלא לי את הזמן, אני לא מוצאת שום דבר שבא לי לעשות שיעניין אותי, תחושת בדידות, מעין אפטיה מתמשכת-דבר לא מלהיב אותי, חוסר אמביציה, חוסר מוטיבציה, שעמום, תהיה מה ערכי ולאן אגיע במצב הזה. הרגשה של חיים אפורים, שגרה ריקנית מאוד כי אני לא מוצאת במה למלא אותה פרט ללימודים (וגם אותם אני לא באמת יודעת אם אני רוצה ללמוד), בן זוגי ומשפחה, זה אולי נשמע חיים מלאים אבל זה ממש לא כך. זה מצב חדש לי, בעבר הייתי מאוד מחושבת ויודעת לחשב 10 צעדים קדימה מה הולך להיות ופתאום הכל נעלם, הייתי יודעת מה אני רוצה במדויק ולפרטי פרטים. המצב הזה מאוד לא נוח לי וגורם לי לעתים לסוג של חרדות או מצבי רוח לא טובים, בכי והרגשה כללית לא טובה. אני מאוד מודאגת מכך, מה אני יכולה לעשות? אם יש לכם עצה בשבילי אני מאוד אשמח. תודה רבה מראש אני.

לאדישה שלום, את מתארת מצב שבו את עושה את מה "שצריך", אבל מה את רוצה לעשות, מה מניע אותך? את התשובה לכך את לא יודעת. ולכן מצב הרוח והנפילה הרגשית. אני סבור שזה הזמן להתחיל טיפול נפשי. הפער הזה בין מה שצריך והתפקוד הטב החיצוני, לבין תחושת חוסר האנרגיה וחוסר ההתלהבות. הפער הזה קורא לך לעשות איתו משהו: להבין מה קורה לך. לעבוד על מה את רוצה באמת, לראות לאן את מתפתחת, למצוא מחדש את המוטיבציה שנדמה שאבדה. נדמה לי שטיפול יכול לסייע לך בזה. בהצלחה, גדעון

שלום אני רוצה לציין שבזכות האתר הגעתי לטיפול פסיכולוגי שעזר מלפני שלוש שנים בערך אז תודה. יש לי שאלה: אני עיפה רוב הזמן, אין לי חשק לדבר עם אנשים, וקשה לי לאכול, ירדתי במשקל שאין לי. מה אני יכולה לעשות? האם זאת מועקה? תשישות?כאילו שאין לי אויר. פעם סבלתי מדיכאון וחרדה שנמשכת מידיי פעם ולקחתי סרוקסט שהפסקתי לפני 5 חודשים בערך.מה לעשות אני עדיין בטיפול. תודה מראש.

שלום עדי. קודם כל צריך לערוך בדיקות רפואיות כדי לוודא שהמקור אינו פיזיולוגי (בדיקות דם זאת התחלה טובה). בהנחה שכל הבדיקות הרפואיות חוזרות תקינות - כפי הנראה מדובר במשהו עם רקע נפשי, ולכן מומלץ לטפל בבעיה בטיפול פסיכולוגי או תרופתי.

adi שלום, טוב לשמוע שהפורום סייע לך להגיע לטיפול פסיכולוגי, אז תודה גם לך על העדכון והפרגון. את מתארת סימפטומים שיכולים להיות של דיכאון. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכולוג/ית שלך לגבי האפשרות הזו והאם נכון יהיה עבורך לחזור לטיפול תרופתי , שכן יתכן שהפסקת את הטיפול התרופתי מוקדם מידי . בהצלחה, גדעון

שלום רב, הורי מבוגרים, אך בדרך כלל הם במצב בריאותי טוב, ב"ה. שנים חיפשנו עבורם דירה בשכונה טובה, מפני שהם גרים במקום השורץ נרקומנים וכו'. סוף סוף מצאנו דירה העונה על כל הדרישות, והמעבר צפוי בעוד כחודש. אולם אבי מגיב בצורה קשה ביותר. עתה הוא לא "מוצא" צורך לעבור, טוב לו שם, הוא רגיל כבר חמישים שנה לאותה סביבה, אותו בית כנסת, אותן חנויות וכו'. מצב רוחו רע, ויש לו פרצי צעקות על אימי, מכל דבר של מה בכך. זו תופעה שלא היתה בעבר. ואנחנו מודאגים. הוא אינו מוכן לקחת כדורי הרגעה, ודי מאשים את ילדיו שדחפו אותו לצעד זה. ההתמודדות שלי קשה ביותר. אני רוצה שיהיה יותר רגוע ומאושר. אולם הוא אינו מוכן אף לשמוע אותי. הוא זועם, וכועס על כל דבר קטן. הוא מעצים כל קושי, ורק רואה שחורות. אודה לכם מאוד אם תוכלו להדריכני, כיצד נעבור כולנו תקופה זו של המעבר בשלום, ובמיוחד אבי היקר.

אוסנת שלום, מעברים הם דבר קשה. מעברים בגיל המבוגר יכולים אף להיות קשים מאוד ומלווים במשברים. אביך מגיב באופן חריג ולא צפוי ואת ובצדק מתלבטת מה לעשות. אז כמה רעיונות: א. להזכיר לו שהוא גם רצה במעבר ולתת לגיטימציה לפחדים ולחששות. ב. להגיד לו שאתם תהיו שם בשבילו גם אחרי המעבר. ג. לעשות סיורים בסביבה החדשה. ד. לנסות למצוא מכרים בסביבה החדשה, כדי שיבקר שם מראש ויתרגל. ה. להתייעץ עם רופא המכיר את אביכם, האם תגובתו דורשת סיוע תרופתי. ו. אם כל זה לא עוזר, להתייעץ עם איש מקצוע בתחום . בהצלחה, גדעון

שלום, אני בת 18,כל חיי בעצם חייתי לבד,אבא שלי לא היה בסביבה מגיל מאוד קטן (6), ואמא שלי תמיד לא גלתה בי יותר מדי עניין (התעסקה בענייניה בעיקר) מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה עצובה,לא מתחברת לאנשים ומתבודדת,וגרועה בלימודים. המצב שלי זה שאני פשוט פוחדת להשתגע,אני מנותקת מהמשפחה שלי,אבא שלי מגלה כלפי סימני שינאה,אמא שלי רבה איתי כל הזמן ועוזבת את הארץ כל פעם למספר חודשים ומשאירה אותי לבד. אין לי חברים בכלל,וקשה לי ליצור קשר עם אנשים. אני בן אדם עם היגיון בריא והרבה שכל,אבל יש לי מן חרדה כזאת שאני פשוט ישתגע יום אחד,ויפתח כל מני תסמינים של מחלות נפשיות קשות יותר מדיכאון עקב הדברים שאני עוברת והדרך שבה גדלתי. קראתי שהתסמינים של התרחקות חברתית,קשיים בלימודים,בהבעת רגשות,הם תסמיני הקדם של מחלות כמו סכיזופרניה,וכמובן שזאת מחלה תורשתית ואין לי את זה במשפחה בכלל,אבל אני עדיין מפחדת כי אני חווה את התסמינים האלה. אני לא רוצה לרדת יותר נמוך ממה שאני נמצאת עכשיו,אבל החיים כל הזמן מביאים אותי לזה,אני פוחדת שיום אחד אני יתעורר פשוט במוסד לחולי נפש או משהו. אין לי מוטיבציה לשום דבר,אני מרעיבה את עצמי,אני מרגישה מתה. אני לא רוצה להשתגע יותר מזה.

בוקר טוב לך, מצד אחד זה עצוב לקרוא את הדרך בה את מתארת את מצבך ואת רגשותייך הקשים, מצד שני יש תיקווה כי את מבינה שאת במצב לא טוב ואת לא רוצה להידרדר מתחת לזה. אני חושבת שזה זמן מושלם להתחיל טיפול פסיכולוגי גם בכדי לעבד את כל מה שעברת ועדיין עוברת, גם בכדי לא להיות לבד בתקופה הזו ושיהיה מישהו איתך וישמור עליך, וגם בכדי למנוע הדרדרות. שיהיו לך המון המון ימים טובים ובהצלחה.. קוקי

שלום לך, את מתארת בצורה מאוד כואבת וכנה את בדידותך ואת פחדייך. אך כמו שכתבה לך קוקי יש בכך גם תיקוה, מעצם היכרותך עם מצבך והכרתך בצורך לקבלת עזרה. אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. שם תוכלי ליצור לעצמך מקום לנפש, מקום לעבודה פנימית ואולי אף נחמה. מאחל לך תקווה והתחלות חדשות, גדעון

ברצוני לדעת האם יש טיפול תרופתי שאין תופעת לוואי של השמנה ,שמעתי על ויאפקס

שולי שלום, צר לי אך הנושא התרופתי אינו בתחום מומחיותי כפסיכולוג. את מוזמנת לפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה, גדעון

שלום, יש לי שאלה- האם כאשר אני הולכת לטיפול פסיכולוגי פרטי הטיפול נרשם איפשהו? מה קורה בפגישה וכו', האם הפסיכולוג חייב לדווח שאני מטופלת אצלו?

אורלי שלום, בטיפול פסיכולוגי כלשהו את מוגנת בסודיות רפואית ולפסיכולוג אסור להעביר מידע טיפולי ללא הסכמתך וללא ויתור סודיות רפואית. לפיכך הטיפול נרשם אצל הפסיכולוג בלבד ולא מעבר לזה. הפסיכולוג גם לא חייב לדווח שאת מטופלת אצלו. (למי התכוונת שהוא חייב לדווח?) בברכה, גדעון

האם הוא חייב לדווח למשרד הבריאות? והאם אני רשאית לבקש ממנו שיגרוס את החומר בסיום הטיפול?

אורלי שלום, ובכל זאת למה כוונתך? על אילו מקרים את חושבת? דיווח לפסיכיאטר המחוזי הינו במקרים מאוד קיצוניים. את רשאית לבקש שיגרוס, אולם הוא לא חייב לגרוס את רשימותיו האישיות. בברכה, גדעון

שלום ד"ר אני בן 48 לאחר אירו מוחי מזה כשנתיים וחצי ובחודש האחרון ניכנסתי למחשבות שלא עוזבות אותי דאגה וחרדה למשפחה.במקרה הגרוע מכל. איך מתמודדים בזה ויוצאים מזה

דדי שלום, יתכן שתרגיש בנוח לשוחח על הנושא עם הרופא המטפל שלך. איני יודע אם יש קשר לארוע המוחי שעברת ולחרדות וחששות שאתה מתאר. בכל מקרה נראה לי שעצה מגורם טיפולי תוכל לכוון אותך הלאה: לכיוון יעוצי, טיפולי, תרופתי או אחר. בברכה, גדעון

שלום, לאחרונה אני שומעת מסביבתי על כך שאני פרפקטציוניסטית. אני שומעת את זה בהקשר שלילי - "את דורשת מעצמך יותר מידי" , "את מחמירה עם עצמך"... לדעתי: א. אני לא פרקפקציוניסטית. ב. הייתי שמחה להיות פרקפקטיוניסטית. ג. זו תכונה חיובית ולא שלילית. הייתי שמחה לדעת מהי ההגדרה לאדם פרפקטציוניסט והאם זוהי תכונה חיובית או שלילית ? תודה

בוקר טוב עדי. פירוש המילה פרפקציוניזם היא השאיפה לשלמות, ובמקרים קיצוניים יותר - רדיפה אחריה. אדם פרפקציוניסט בדרך כלל דורש מעצמו לבצע את המשימות העומדות בפניו בשלמות מלאה, ולרוב הוא אינו מרוצה מהתוצאה אלא אם כן היא אכן מושלמת וללא פגם. כפי שאת יודעת, החיים מטבעם אינם מושלמים, וכמעט שלא ניתן לבצע דברים בדיוק לפי שהתכוונו ותכננו (כבר אמרו לפניי שהחיים זה מה שקורה לנו כשאנו עסוקים בתכנון תכניות אחרות...) כך שאדם פרפקציוניסט בצורה קיצונית צפוי מן הסתם להעביר חלק ניכר מזמנו בתחושת תסכול גדולה, כי הוא אינו מצליח לבצע את תכניותיו באופן מושלם. שאלת האם זו תכונה חיובית או שלילית ונראה לי שהתשובה שלי הופיעה כבר בשורות הקודמות. עקרונית הרצון לבצע את הדברים על הצד הטוב ביותר הוא חיובי, אבל כאשר זה הופך לקיצוני, כאשר שום דבר לא טוב אלא אם כן הוא מ -ו-ש-ל-ם, וכאשר הביקורת העצמית הופכת להיות קטלנית מדי - כנראה שהתכונה הזו הופכת לשלילית (כמו גם הרבה תכונות אחרות, דרך אגב, כאשר מקצינים אותן). אם את שומעת מהרבה אנשים את אותם דברים, אולי כדאי לבדוק על מה הם מדברים. זה לא אומר אוטומטית שכולם צודקים אבל את יודעת, אם אותו משפט מגיע אליך מעשרה כיוונים שונים - אולי שווה לבדוק אותו ולראות מה גורם למשפט הזה להיאמר.

פרפקציוניזם יכול להיות תכונה מאוד חיובית אך גם מאוד שלילית. אסביר למה כוונתי הפרפקציוניסט שואף להיות מושלם ומוצלח בכל אשר יעשה. הוא מקפיד על כל פרט , קטן וגדול, לא סובל קיצורי דרך ועושה כל דבר בצורה ממש מושלמת. וכך דורש גם מן הסובבים אותו. במצבים מסויימים התכונה הזאת יכולה להיות מכשלה רצינית. למשל הקפדה יתרה על פרטים קטנים עשויה לעכב בעצם את המטרה שאתה רוצה להשיג. מרוב התעסקות בפרטים , לא רואים את התמונה הכוללת. בשורה התחתונה, פרפקציוניזם יכול להיות נקודת פתיחה להרבה בעיות נפשיות.

עדי שלום, קיבלת תשובות כל כך מקיפות וטובות שאין לי מה להוסיף, מלבד אמירה שאיני יודע למי ליחס אותה. משהו בסגנון: "האויב של הטוב הוא היותר טוב". אז גם זו נקודה למחשבה. בברכה, גדעון

כל הזמן אני חרד שמא אני לא אעמוד בציפיות התפקודיות שלי במישורים שונים. אך כשאני מצליח אני נתקף בחרדה.??? כל סוף השבוע הייתה חרד שמא אני " אפשל " בפרזנטציה מסויימת , אקבל פיק ברכייים, אגמגם או שאתנהוג באופן ביזארי.היום התמודדתי עם הפרזנטציה בהצלחה רבה מעל ומעבר לכל ציפיותי.אני בהלם , כרגיל ההצלחות שלי מבלבלות אותי . הבעיה היא שכעת אני בהתקף חרדה שלא מובן לי לחלוטין וזה די מבלבל ( יום שישי קיבלתי כדורים מסוג ssri אבל חששתי והייתי בחרדה מהאפשרות שיפשיעו לרעה על תפקודי ולכן לא נטלתי אותם ).

אילן שלום, לדעתי יש על כך ספר הקרוי "הפחד מההצלחה". אך בכל מקרה נראה שאתה סובל מאפיונים שונים של חרדת ביצוע. ואולי כפי שהיה בסוף השבוע החרדה הינה לא תמיד עם קשר ממשי להצלחה . אני מקווה שאתה נמצא בטיפול שיחתי ולא רק תרופתי, שכן חלק מההתמודדות עם החרדות הינה ההבנה והידע על מנגנון החרדה, איך הוא פועל, מתי ולמה? ואת זה התרופות עדיין לא נותנות. כמו כן מקובל לחשוב שהשילוב של טיפול תרופתי ושיחתי הינו השילוב הטיפולי היעיל ביותר בתחום הפרעות החרדה. בהצלחה, גדעון

לצוות הפסיכולוגים שלום רב, כמי שבאמת מאמינה בטיפול הפסיכולוגי, ונוהגת להעזר בהם, תמיד יש לי את הבעיה של הרצון "לגעת" בנושא ספציפי שלשמו אני מגיעה, גם לעצמי וגם לילדי, ואילו הפסיכולוגים איכשהו, מסתובבים סחור סחור , איכשהו יש לי תמיד הרגשה שהם מנסים למשוך ולהאריך את מספר הפגישות, והרי אני באמת לא יכולה לממן להם את האוטו החדש או הוילות שלהם, ולא זאת המטרה שלי. מה קורה? למה זה . ואיך אוכל ליהיות אסרטיבית מבלי "לעמוד עם סטופר ביד", ובכל זאת לקבל טיפול לענין , מבלי שינסו "למרוח" אותי ? תודה. ענת.

בוקר טוב ענת. אני מבינה ומזדהה עם החשש שלך. כשאני מנסה לחשב אחורנית ולראות כמה שילמתי על בריאותי הנפשית במשך השנה של הטיפול - אני נתקפת התקף חרדה קל... חבל שטיפול נפשי היא אופציה לאמידים בלבד (אלא אם כן עושים זאת דרך קופת חולים ויש לי לצערי הסתייגויות רבות מהדרך הזאת), אבל זה כבר באמת נושא גדול ומורכב. משאלתך מצטיירת התמונה כאילו בטיפול שלך רק הפסיכולוג הוא האקטיבי, הוא זה שמחליט וקובע על מה תדברו ועל מה לא, ואת כמו עלה שנע ברוח, זזה לאיזה צד שהוא מכתיב...אם זה כך, הייתי מציעה לך להחליף מטפל כי לעניות דעתי לא כך צריכה להתנהל דינמיקה של טיפול. את בהחלט רשאית (ואפילו עדיף) להגדיר בדיוק על מה את רוצה לשוחח בפגישה, וכך לא תרגישי שהוא מסתובב סחור סחור, כהגדרתך, ונוגע רק בנושאים שהוא מעוניין למשוך לכיוונם. יחד עם זאת, תזכרי שלפעמים עדיף להתקדם באיטיות ובבטחה - למרות הרצון הטבעי לרוץ ולמהר, כך שאולי נדמה לך שהוא "מושך" את הזמן אבל למעשה הוא שומר על קצב ההתקדמות שלך, שלא תהיה מהירה מדי, שלא תיכנסי לתוך דברים שיהיה לך קשה להכיל אותם וכו'. ממליצה לך מאוד לדבר איתו על כל הרגשות האלה שאת מעלה כאן, גם אם זה נראה לך מביך לדבר איתו על הדברים - זה דווקא עשוי להיות פתח טוב להתקדמות.

הי, הנה עוד נושא ממש טוב לדבר עליו בטיפול - ההרגשה של הסתובבות ללא התקדמות, הרגשה של מימון המטפל במקום הפקת המקסימום מהטיפול בשבילך, מריחה וכו'. התשובה לאיך תוכלי להיות אסרטיבית - נסי להדפיס את ההודעה הזו ולהראות למטפל... ומכיוון שלא תעשי את זה - לפחות לומר לו באופן כללי את מחשבותייך האלה שאולי מפריעות לך להתקדם למטרתך...

ענת שלום, בנוסף לתשובות שקיבלת: אני מעריך שבכל מקום אחר שבו מנסים "למרוח" אותך את מתרעמת על כך ואומרת משהו למישהו על זה. אותו הדבר גם בטיפול פסיכולוגי. את זכאית לגעת בנושא הספציפי אליו הגעת לטיפול ולהיות אסרטיבית ביחס לכך. יחד עם זה חלק גדול ממהותו של טיפול זה להתבונן על הבעיה מזויות נוספות או מפרספקטיבה אחרת. ולשם כך יש צורך לפעמים להרחיב את היריעה. אני מצטרף להמלצה לשוחח על הנושא עם הפסיכולוג/ית שלך . בהצלחה, גדעון

ענת.

שלום, אני עומדת להתחיל בעוד יומיים טיפול פסיכולוגי ואני ממש מפחדת. אני מרגישה כל הזמן פטתית בגלל זה, בעיקר כשאני נזכרת בעובדה שטיפול כזה עולה המון כסף. מישהי אמרה לי שתבוא איתי לפגישה הראשונה והיא לא באה בסוף ככה שאני אצטרך ללכת לבד, אני כל הזמן רוצה לבטל ולא יודעת מה לעשות במיוחד שהיום הסבירו לי שהוא לא יוכל לגרום לי לשכוח דברים שהייתי רוצה לשכוח. הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לקבוע תור ואני יודעת שלא יהיה לי את האומץ הזה שוב אין לי חברים שיוכלו לעזור לי ולייעץ לי, מה לעשות? ואם אני כן הולכת לפגישה, מה אני אמורה לספר לו בפגישה הראשונה? תודה, שרית

החשש שלך מובן והוא טבעי לגמרי, והכי טוב שתהיי כנה לגבי זה ותדברי עליו בפגישתכם הראשונה (זה גם עונה לך על השאלה לגבי על מה את אמורה לדבר איתו בפגישה הראשונה...!) החדר של הפסיכולוג הוא בדיוק המקום בו את אמורה להביא את כל התחושות והרגשות שלך, בלי מסננת ובלי צנזורה עצמית - עד כמה שאת יכולה ומצליחה כמובן. אף אחד לא ימתח עליך ביקורת ואף אחד לא יביט בך בשיפוטיות. נכון, הוא לא יוכל לגרום לך לשכוח דברים שהיית רוצה לשכוח (עוד לא המציאו את הפטנט הזה לצערנו...) אבל הוא כן יכול לעזור לך להתמודד עם אותם דברים מעיקים, ולעזור לך להזיז אותם הצידה, כדי שאמנם לא תשכחי אותם אבל גם לא תזכרי אותם כל הזמן, הם לא יהיו נוכחים בחיי היומיום שלך ולא יפריעו לך לתפקוד היומיומי. מאוד חשוב שתהיה לך כימיה טובה עם המטפל שלך. אם אחרי כמה פגישות את רואה שזה לא "זה" - פשוט תחפשי מישהו אחר. זה לא אומר שהוא פסיכולוג לא מוצלח - זה רק אומר שכמו ביחסים זוגיים אחרים - גם כאן חשוב מאוד שיהיה חיבור ותתקיים כימיה. תהיי חזקה ואל תבטלי את הפגישה. תני לזה צ'אנס, מקסימום להפסיק תמיד אפשר. בהצלחה

כל הכבוד לך שלמרות הפחד והחשש את עדיין הולכת. ממש אל תבטלי ואל תדאגי. שאני שאלתי לפני שנה וחצי מישהו על מה לדבר בפגישה הראשונה אז נעניתי שאני אתייחס לזה כמו פגישה עם חבר ותיק שלא ראיתי אותו מלא זמן ואני מספרת לו מה עובר עליי ומה מציק לי. הוא בטח ישמח לשמוע אם תספרי לו שאת חוששת מהפגישה הזו וזה סביר להניח גם יקל עליך להוציא את זה החוצה בנוכחותו. אם תהיה כימיה באמת והכל יזרום - אז כל האי נעימות והדאגות בנושא יעברו. המון המון בהצלחה, ואל תשכחי להיכנס לכאן שוב בעוד יומיים ולספר לנו איך היה...

שרית שלום, לא נותר לי אלא להצטרף לתגובות המעודדות שקיבלת. אכן, הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג הינה מלחיצה, אבל כבר מחר תצטרפי לאילו שצלחו אותה בהצלחה. סביר להניח שהפסיכולוג ישאל מה מביא אותך ואת תספרי לו על הבעיות שמביאות אותך לפגישה. סביר שהוא ישאל שאלות הבהרה ואת תעני לו גם על זה. סביר שההתרגשות והלחץ ירגעו תוך כדי הפגישה. אני רק רוצה להכין אותך לזה שהזמן עובר די מהר ביחוד כשמתכוננים ומתרגשים לקראת. אז שיהיה בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה, גדעון

שלום, לא מזמן התחלתי טיפול פסיכולוגי, לאחר תקופת המתנה (לכניסה לטיפול) של כ-9 חודשים. את הטיפול החלטתי לקחת לאחר מחשבות מעמיקות, שבאיזושהן נקודות "נתקעתי" והרגשתי שאני זקוקה לטיפול מקצועי. הבעיה היא שעבר זמן רב מאז מחשבות אלו, 9 חודשי ההמתנה בתוספת של זמן מסויים בו החלטתי לקחת את הטיפול. לכן, אינני זוכרת/ הדחקתי את עומק המחשבות הללו, כלומר, אני באה לטיפול כאילו מנקודת ההתחלה, עוד לפני ההעמקה. הבעיה היא, שאני כאילו לא רוצה לגעת יותר מדי בנושאים הללו, למרות שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם כי הם משפיעים על המצב היומיומי שלי (לא על התפקוד), ואני מרגישה חסרים ב"מקומות" הללו. כלומר, אני כנראה רוצה "למשוך" את הזמן, להמשיך להתעסק רק בדברי ה"חולין" היומיומיים (כאלה, אגב, לא חסרים כלל...) ולגעת בנקודות אלו בנגיעה קלה בלבד. אבל מצד שני, הרי אני זו שרציתי ויודעת שיש צורך לטפל בעצמי. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאולי אני לא רוצה להיכנס לדברים כאובים, אבל הרי אני חיה אותם יום יום ואני כן מכירה בהם ו"מעלה" אותם על פני השטח. וגם בתקופה שקדמה לבקשת הטיפול, הרי כן העמקתי בדברים הללו, וההעמקה כן גרמה לי לכאב, אולם אז לא יכלתי לטפל בכך (כי לא הייתי בטיפול)- והיום כן. האם יש לי סיכוי באמת "לצלול לעומק" וכן להתחיל תהליך שיקומי-טיפולי כלשהוא בתקופה הקרובה?

ת שלום, בקצרה התשובה היא : כן. וביתר אריכות, אנחנו מפעילים הגנות כנגד כאבים נפשיים. ההגנות הללו כל עוד הן יעילות מסיעות לנו "לשים בצד" חומרים נפשיים שאנחנו "לא רוצים" לגעת בהם. בתקופת הפניה לטיפול היתה התרופפות של ההגנות , חשת את הכאב ולכן גם את הצורך בטיפול. לאחר מכן היתה שוב התחזקות של ההגנות. עתה עם הכניסה לטיפול, מתחיל תהליך של בדיקה עד כמה רגרסיה תוכלי להרשות לעצמך, ככל שיהיה יותר אמון ובטחון בפסיכולוגית ובתהליך שאת עוברת כך תוכלי להרשות לעצמך טיפול יותר מעמיק. זה לא תהליך של פגישה אחת או שתיים ואת צריכה להיות סבלנית לגבי הזמן שהנפש שלך צריכה עד שתרגישי שאת יכולה יותר להיכנס לעומק. תהליך ההתלבטות שאת מתארת הוא נורמטיבי ומתרחש בהרבה טיפולים. וגם בצלילה לא מתחילים בצלילה ל30 מטר ויש צורך באימון ואיזון לחצים בעומקים נמוכים יותר. אז צלילה נעימה ובהצלחה, גדעון

וואו! התשובה הזאת היתה כ"כ ברורה ונכונה! למרות שאני רק "נדחפת" לפנייה הזאת, הייתי חייבת לציין את זה.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/560/xFT/425477/xFP/425473 תודה.

מיכל שלום, לא קראתי את כל התכתובת ביניכן. למה בדיוק את מעוניינת שאתייחס: למחלה? לשאלת הנישואין? לעייפות? נסחי טוב יותר את שאלתך ואנסה להתייחס. בברכה, גדעון

כל הסופ"ש ולא ראיתי אף הודעה חדשה שלהם... סליחה על הקטנוניות אבל השארתי איזו שאלה כאן שהיא די דחופה משום שאני נמצאת במצב לא טוב ולא היה לי למי לפנות.. זה לא שאני מצפה ליותר מידי אני יודעת שזה בהתנדבות כאן...ובסה"כ באמת, מילים חמות למתנדבים אבל אולי בכ"ז? קצת תשומת לב... קצת...

אנא חזרי על שאלתך , או הפני אותי אליה ואנסה להתייחס בהקדם. בברכה, גדעון

שלום. הייתי כשנה אצל מטפלת, לפני כחמישה חודשים ילדתי את ביתי השלישית ועקב כך עשיתי הפסקה. מיד לאחר הלידה, רציתי לחזור לטיפול הפסיכו', אך מפאת חוסר הזמן ועייפות לא הצלחתי לארגן לי זמן להמשך הטיפול. לפני שבוע התקשרתי אליה לבקש לחזור לטיפול, וכל כך הופתעתי כששמחתי אין קץ לשמע קולה, למרות שהיא לא אמרה שום דבר מעניין מעבר ל"מזל טוב, לא השארת לי פתח להתקשר קודם לכן". לפני שילדתי השארתי לה הודעה במשיבון שאתקשר אליה ברגע שארצה להמשיך את הטיפול. היום אני יודעת שעצם זה שידעתי שיש לי את האופציה להמשיך בטיפול, איך שהוא עברתי את התקופה הקשה שלי מאז הלידה, כאילו היא ליוותה אותי. משיחת הטלפון- התברר לי שהיא עזבה לעיר אחרת, דבר שבא אלי כהפתעה גמורה. זה היה סינריום שלא הכנתי את עצמי אליו, כל הזמן יחלתי לעצמי לחזור לטיפול ברגע שאתפנה, אך עכשיו להגיע אליה לעיר אחרת, זה אומר להתארגן מול שלושה ילדים קטנים ובעל שעובד עד השעות המאוחרות של הלילה.. ליבי נפל עלי, אני כל כך עצובה ומה שיותר מפתיע שלא בכיתי כבר שנה, ואני בוכה הרבה, על פרידה שלא היתה, על ההכנה שלא הייתה, כאילו נינטשתי שוב (אצלי עניין הנטישה הוא מרכזי- אימי הכניסה אותי לפנימיה בגילאי3-6 ויש לי הרבה כאב סביב זה). ופתאום אני שוב ננטשת, מעניין שדוקא כשילדתי והייתמות שבי גדלה, דוקא אז חשבתי עליה ואיכשהו ציפיתי לבאות- להיפגש איתה ולהמשיך מתישהו, אבל עכשיו היא כבר לא נגישה, היא עברה לעיר אחרת, ואני בוכה, כאילו אימי עזבה אותי שוב... כל כך הרבה הפתעה מול הרגש הזה, מול העוצמה והכאב, מול זה שפתאום הפגישות שהיו לנו כל כך יקרות ויש מחשבות כמו "חבל שלא כתבתי לאחר כל פגישה", "חבל שלא הקלטתי.." וקשה לחשוב על מטפלת חדשה, כי נוצר קשר שאני לא יודעת להסבירו , ואפילו קצת , מאד, מתביישת בו, אבל היא כבר לא פה ומה אני עושה????

ניבה שלום, לפעמים החיים משחזרים את עצמם, במפתיע ובדייקנות...עם הלידה את לא רק אמא בשלישית, את גם נולדת כילדה החווה תחושה של נטישה, וכל כך רוצה את המטפלת שתטפל בכאב הזה. אבל, האמת היא שזה לא כל כך מפתיע. תקופה זו שלאחר הלידה היא אכן תקופה שאת יכולה לחוות את עצמך מכל כך הרבה מקומות בו זמנית. לכן, פורץ לו הבכי הזה ולכן תחושות ההחמצה על הפגישות שלא נכתבו ותחושות הגעגוע העזות למטפלת . אז מה עושים? למעשה אנחנו ארץ די קטנה וניתן ליסוע מעיר לעיר. אולי אפשר להתארגן עם בעלך שיבוא מוקדם יותר, או לקחת ביבי-סיטר. אולי המטפלת השאירה לעצמה קליניקה חלקית בעיר מגורייך. אני סבור שניתן למצוא פתרונות ברמה הטכנית כדי לחזור לטיפול. פשוט הרגש ותחושת הנטישה הינם כפי הנראה כה צורבים, שברגע הראשון מרגישים חוסר אונים כאילו את באמת אותה ילדה קטנה בפנימיה. אבל יתכן שכתתפוגג התחושה הקשה תחזרי לכאן ולעכשיו, ואולי, כך אני מקווה, ימצא גם הפתרון למפגש המיוחל. בהצלחה, גדעון

לכבוד ד''ר קפלן יחסים עכורים ביני לבין בתי הבכורה . לפני 25 שנה נישאתי שנית כשלוש בנותיי נשארו עם האם, הגדולה בת 14 כאשר האחרות בנות 11 ו 8 שנים נסעתי עם אשתי החדשה לשליחות לחו''ל למספר שנים ונשארתי בקשר מכתבים וטלפונים באופן מתמיד עם בנותיי ,נולדו לי 2 ילדים נוספים מנשואי החדשים . באמצע התקופה של השליחות חזרתי ארצה לאחר שנתיים והבאתי אלי את הבת האמצעית (בת ה 13 למשך שנה)כשהייתה במשבר גיל הבגרות. כשחזרתי ארצה עם משפחתי החדשה כל ההתארגנות הייתה מאוד קשה ומצבנו הכלכלי היה בכי רע . הבת הגדולה באה אלי ביום בהיר אחד וביקשה שאתן לה סכום כסף גדול עבור חתונתה . סכום זה היה מעבר ליכולתי . לאחר שהסברתי לה את מצבי היא הטיחה בפני כי הוריו של הבחור עוזרים לו בהרבה , וביקשה ממני שאכנס לחובות. עניתי לה כי אני כבר נמצא בחובות גדולים מאוד ואין באפשרותי להיכנס לחובות נוספים . עלי לציין כי הייתי חבר קיבוץ עד לפני יציאתי לחו''ל והתחלתי לבנות את כלכלתי עם משפחתי החדשה כאשר במקביל שילמתי מזונות לקיבוץ עבור שלושת בנותיי מנשואי הראשונים. מאז עברו 18 שנים והבת הבכורה שלי שיש לה היום 4 ילדים שומרת אלי טינה בקנאות ויוצרת עמי קשר לעיתים מאוד נדירות למרות שאני מידי פעם מתקשר אליה ומדבר איתה ועם ילדיה (נכדי)ומביא להם מתנות . בפגישות משותפות משפחתיות עם שאר הבנות באירועים ,נוצר תמיד מתח ביני לבינה וזה משרה אווירה לא טובה בסביבה ,דבר שגרם לבתי האמצעית לא להזמין אותי ואת משפחתי באותה עת לאירועים משותפים יחד עם הבת הגדולה ומשפחתה אלא בנפרד. עלי לציין כי לפני כ4 שנים חלה התקרבות מסוימת בינינו ,הזמנתי את ילדיה אלינו והבהרתי לה בשיחות כי אני אוהב אותה לא פחות מהבנות האחרות וכעבור זמן קצר שוב חזרה לסורה והקשר בינינו מתבסס על כך שאני מתקשר אליה מדי פעם ומדבר איתה וילדיה אולם יוזמה מצידה לא קיימת אף פעם היא מצידה לא תיצור קשר . לפני זמן לא רב היא עברה לבית חדש ולא טרחה להזמין אותי ומשפחתי . התייעצתי גם עם פסיכולוגית קלינית מנוסה בנושא הנ''ל והיא הסבירה לי כי הדבר ללא פתרון . עלי לציין שביני ובין שתי בנותיי האחרות מהנשואים הראשונים הקשר הוא טוב מאוד. אודה לך אם תוכל לעזור לי בנושא .

גידי שלום, אתה מתאר מצב הנמשך שנים של חוסר יוזמה בקשר מצד ביתך אליך ויחסי טינה אליך. התייעצת עם פסיכולוגית קלינית מנוסה שאמרה לך, שאין פתרון. אני מנחש שהמצב כואב לך ואולי אתה מרגיש גם כי לא הבינו אותך, שלא היה ביכולתך לסייע כלכלית לביתך לפני 18 שנה. מאז עבר זמן רב, ביתך אולי לא שוכחת ונוטרת טינה, אתה עושה את מיטב המאמצים, אך ללא הואיל. לדעתי, עליך להרפות . יחסים בין הורים וילדים היו וישארו מורכבים ולא בטוח שתוכל לשנות את תחושותיה של ביתך ואת יחסה אליך. אתה רק מכאיב לעצמך בכך שאתה בונה ציפיות לשינוי. נסה למקד את המאמצים בנכדיך, שם כל השקעה של זמן ואנרגיה תחזיר את עצמה ביחס של נכדיך כלפיך. ואולי לאורך זמן היחס של הבת ישתנה בעקבות היחס של ילדיה - נכדיך. בהצלחה, גדעון

אני מאוד מודה לך על תשובתך, מה שקורה בפועל אותה בת הבכורה לא נותנת לי להיות בקשר עם הנכדים (ילדיה)כל כך ומשתדלת שלא נתראה ולא יהיה קשר כל כך ,עם הנכדים של הבת האמצעית הם טובים מאוד ,רק שבחגים ובאירועים הן מתראות ביחד הבנות ואני מחוץ לתמונה.

אני מבקשת להודות לך ד''ר קפלן עזרת לנו ב ג ד ו ל !הסבן האהוב שלנו אכן נסע לחו''ל עם חברתו ,וכל הקשר ביננו הפך להיות ממקום אחר בדיוק כפי שציינת בתגובתך לפני שנה (רצ''ב פנייתי ותגובתך למען אחרים יראו כמה אנשי מקצוע כמוך יכול לעזור במצבים מסויימים למרות שהבן האהוב שלנו גדל עימנו עם כפית של דבש .אני מודה לך ובעיני אתה מקצוען בחסד .יישר כוח!! 8/8/04פניה לד''ר אורן קפלן , שלום רב, למרות שהתייעצתי במספר פגישות עם פסיכולוגית קלינית (מעולה ).אני מוצאת עצמי עדיין במעגל של מריבות קשות עם בני בן ה23 , חוסר הערכה כלפי ממנו. גם חברתו נכנסה לתמונה ומגיעה אלינו הביתה בפרצוף חמוץ ומתלוננת בפניו כי אני עם פרצוף חמוץ. כשדאגתי לארח אותה כמלכה התלוננה בפניו "כי לא רוצה להיות עם אימא שלו לבדה" חוסר אהבה ומריבות עד השמים יש בבית. הוא בחור רציני ,עובד ,משתכר היטב ,מוערך מאוד בעבודתו,קיבל מאיתנו סכום לא מבוטל לרכישת רכב. אני מרגישה דחויה על ידיו כל הזמן. כל דרך שבחרתי לא הצליח לי ,גם שבחרתי לעזוב אותו לנפשו ורק לענות לו לשלום ,כשהוא מברך אותי . גם זה לא הצליח והיו לו טענות כלפי. אינו יכול לשמוע מפי מילה אחת ללא טענות. מרגישה שרק לנתק הקשר עמו רק אז אולי יסתדרו המערכות, או שאפסיד אותו . אין לי ולא מצאתי שום דרך אליו עם אהבה חיבה הוא פשוט דוחה אותי. היו הרבה התפרצויות בבית לאחר שסיים את הצבא ובזמן שירותו בצהל ,חשבתי שאולי יעבור זמן ויסתדרו דברים ,אך מתעצם וללא ברירה הזמנתי ניידת באחת ההתפרצויות זעם שלו ,מאז עברה שנה הוא קצת החזיק עצמו ללא התפרצויות ,אך שוב הכל חזר חלילה והוא יורה לכל הכיוונים ,כשמדברות עמו אחיותיו על כל נושא שהוא הוא תוקף אותן "אתן כמו אימא" הוא אינו מוכן ללכת עמי לטיפול ואינו רוצה לפתור את הבעיה בדיבורים הוא מאמין כי כל מה שאני עושה זה פסול. הוא עזב את עבודתו( ששם השתכר יפה מאוד )ונוסע לחו''ל עם חברתו לתקופה לא מוגבלת ,אולי לעבודה מזדמנת . אודה לך אם תוכל לתת לי כיוון .מאת אימא לבן מתבגר 9/8/04 מאת ד''ר קפלן פסיכולוג קליני פורום דוקטורס שלום אני לא בטוח שיש פתרון מיידי לבעיה שאת מתארת. יש דברים שהזמן והמרחק יוכלו מעט לרפא. אם המצב הגיע עד כדי כך שהיית צריכה לקרוא למשטרה כנראה שרמת התוקפנות שאת חווה היא גבוהה מאוד. גם אם בשנה האחרונה לא היית צריכה לקרוא שוב לניידת, עדיין סביר להניח שעומס הרגשות הוא גבוה מאוד. אני מציע למצוא דרך שבנך יעזוב את הבית ויתחיל לקיים את חייו בעצמו. נסיעה לחו"ל היא בהחלט רעיון לא רע ואחריה כדאי שישכור לו דירה ויחיה באופן עצמאי. חלק מהחיכוך נובע מכך שאתם עדיין מקיימים מערכת יחסים של אמא עם ילד צעיר כאשר זה מזמן לא כך. אין טעם לנסות ולשנות אותו, מצד שני בהחלט צריך להציב גבולות ברורים לגבי מה את מוכנה ומה את לא מוכנה לסבול. בהחלט יתכן שתהיה תקופה מסוימת של נתק זמני או אפילו מלא אבל כאשר הקשר יתחדש הוא יתחיל מנקודת מוצא הרבה יותר טובה. להמשיך כך נראה לי לא בריא וגם לא ממש מוביל למקום חיובי. בברכה ד"ר אורן קפלן פסיכולוג קליני פורום דוקטורס אמא יקרה,9/8/04 בנך בן ה- 23 אינו מתבגר אלא מבוגר לכל דבר. מערכת היחסים שנוצרה ביניכם אכן מורכבת מאוד ומצערת. ייתכן שדווקא המרחק הפיזי יסייע לקרב ביניכם מבחינה רגשית. ייתכן שכאשר יהיה רחוק מהבית ילמד להעריך יותר את הקן המשפחתי. אם לא היה נוסע לחו"ל, הייתי מציעה לך לדבר עימו על עזיבת הבית. הוא מתפרנס בכוחות עצמו ויכול לדאוג לעצמו. עליו להפנים כי כל עוד הוא גר בביתך, עליו לקבל על עצמו התנהגויות מסוימות ולהימנע מאחרות... עצתי לך, להרפות ולהפסיק "לחזר" אחריו. ייתכן שהנסיעה לחו"ל תיטיב עימו. במקרה שיחזור לאחר שהות קצרה, בקשי ממנו להתחיל בחיים עצמאיים מחוץ לבית. אין הכוונה "לזרוק" אותו החוצה אלא לתמוך ולעזור לו להתחיל בחייו הבוגרים והעצמאיים. בברכה, שיר

דר' שלום יש לי בן בן 16 שהיפסיק ללמוד ,מסתגר בתוך עצמו, איבד שמחת חיים ויש לו אף סממנים דכאוניים. הוא היפסיק לאכול מאכלים שאהב,הולך לישון בשעה מוקדמת ופשוט לא מעונין צאת מהבית.אני חרדה לו.האם תופעה זו אופינית לגיל התבגרות, או שהוא מפתח איזה שהיא מחלת נפש..?

שלום רב! אני בן 27, בוגר בצלאל, עוסק בציור אבל לא עובד בכך(ולא עובד כלל בינתיים). בזמן האחרון אני מתחיל להבין דבר מאוד חשוב על עצמי. אני לא מסוגל להנות מהחיים, אני לא נמצא אף פעם ברגע נתון תמיד חושב על מה שקרה בעבר ועל הסכנות הצפונות בעתיד. אני לחוץ,לא משוחרר וחונק את עצמי. אני מרגיש שכל החיוניות והחיות שלי נשמרות כפוטנציאל בתוך הבטן ואני פוחד להוציא אותן החוצה ולחיות, אולי אני פוחד לצאת משליטה. מה שמדאיג אותי יותר מכל הוא שאני כבר כמעט לא נהנה לצייר, וחושב אולי להחליף עיסוק.איך אני יכול לדעת אם חוסר ההנאה שלי הכללי מהחיים קשור בציור או שהוא קשור בי? הייתי בעבר בטיפול של כמה שנים ואני מתכוון לחזור לטיפול בקרוב.אבל בכל זאת רציתי לדעת אם יש משהו שיכול לעזור לי בינתיים. תודה.

שוהם שלום, אתה מתאר מצב בו אתה חושש לבטא את עצמך.לא נהנה לבטא את עצמך דרך הכלי המקצועי של ציור ובאופן כללי יותר חושש מביטוי החיוניות שבך. אתה מוזמן לחשוב האם מתקיים קשר בין החשש לבטא את עצמך לבין תחושת הסכנה והחרדה שאתה חווה? ובכלל מה ההקשר הרחב יותר בחייך של הקושי לבטא את עצמך. אני מעריך שהקושי להנות מהציור הינו רק ביטוי לקושי להנות בכלל , אבל זה אכן יכול להיות רעיון טוב לשוב לטיפול ולבחון ביחד עם איש מקצוע, מה קורה בתקופה זו בחייך. בהצלחה, גדעון

היי לכולם, עד לפני כ-3 שנים אני הייתי מאוד בכושר, עשיתי קיק-בוקס, שיעורי STEP, שעורי אירובי ברמה מאוד גבוהה. היה לי גוף מאוד יפה וספורטיבי. לפני 3 שנים התחלתי לסבול וכאבי גב חזקים, כך שהפסקתי לעשות ספורט, בקושי יכולתי ללכת. לאט-לאט זה משתפר, אבל עדיין יש לי כאבים לפעמים יותר, לפעמים פחות. כל השנים האלה שיעורי ספורט היו לי מאוד חסרים ולפני כמה חודשים החלטתי לחזור לשיעורי ספורט. התחלתי משיעורים הכי פשוטים ולפני כמה שבועות גם הצטרפתי לבעלי לשיעורי קיקבוקס, שזה שיעור מאוד אנרגטי ודורש הרבה כושר וסיבולת לב-ראה. כמובן שאני בגלל הגב לא יכולה לבצע את כל התרגילים. אז אני עומדת בסוף של העולם, בשורות אחרונות ועושה מה שאני יכולה ובקצף שלי. עכשיו. בעלי הולך באופן קבוע לשיעורי קיק-בוקס פעמיים בשבוע וכל התקופה שאני לא עשיתי את השיעורים, הוא כן עשה. אז כמובן שיש להם שם כבר חברה קבועים, שמכירים אחד את השני, מעודדים אחד את השני תוך כדי שיעור, מדברים וצוחקים לפני השיעור ואחריו, בעלי עומד בשורה הראשונה ליד המדריך ורוב משתתפי השיעור הן נשים וכמובן שיש להן גוף יפה וספוטיבי, הן לבושות בבגדי ספורט יפים וכו'. לעומת זאת אני עומדת מאחורה, עם השומנים שהצטברו ולא מכירה אף אחד. אז נוצר מצב כזה שלפני השיעור עד שבא המדריך בעלי עומד מקדימה ומדבר עם כל מיני נשים, צוחק איתם (אני לא חושדת, אבל זה קצת מעליב אותי), גם מעודדים ומדרבנים אחד את השני תוך כדי השיעור, נהנים ואני כמו מסכנה עומדת מאחורה ועושה רק חלק מהתרגילים. גם מעליב אותי שהוא מדבר ומצחקק עם נשים אחרות ובקושי מתייחס אלי וגם זה שהוא מקדימה ואני מאחורה, הייתי מצפה שהוא יהיה לידי לפחות חלק מהשיעור ויתמוך בי. מה אתם חושבים? אני מגזימה? אני לוקחת את זה יותר מידי קשה? זה בסה"כ רק שיעור כושר ואחריו אנחנו חוזרים הביתה ומקבלת יחס טוב. דיברתי איתו על זה, הוא אמר שזה חלק מהשיעור והוא במקומי לא היה נכנס לשיעור שמראש הוא יודע שהוא לא יכול לתת את ה-100%. אני בכל זאת עושה חלק גדול מהשיעור ומקווה שבמשך הזמן אני אוכל לעשות את הכל ולעמוד שם בשורה ה-1 ליד בעלי עם גוף יפה ובגדי ספורט יפים ולהיות חלק מהחברה. כרגע אני מאחורה ומתביישת מעצמי ומהגוף שלי. מה אתם חושבים? תודה, אילנה

אילנה שלום, חבל לדעתי שלא היתה התייחסות של חברי הפורום לשאלתך. והנה התייחסותי: לדעתי השאלה הסמויה ביניך לבין בעלך עוסקת בשאלת הזוגיות ומה עושים או לא עושים ביחד. כלומר עד כמה כל אחד רשאי שיהיו לו החוגים שלו, החברה שלו מחוץ לזוגיות. כשאת שבת לחוג קיקבוקסינג הופר איזה איזון עדין שהיה ביניכם. ועתה אתם בודקים איך יוצרים איזון אחר וחדש. כדאי לכם לדבר על זה. על הציפיות שלך לתמיכה שלו ועל הרצון שלך להיות שוב חתיכה כמו לפני שלוש שנים. מה דעתכם רק כתרגיל ששעור אחד הוא יהיה איתך מאחורנית ולא בשורה הראשונה. (תרגיל מעניין בשבילו) ושעור לאחר מכן את תהיי מקדימה בשורה הראשונה(תרגיל מעניין בשבילך). יתכן שאחרי התרגילים הללו משהו ישתנה בשאלות שאת שואלת ובתשובות שהוא משיב. בהצלחה, גדעון

אני מפחדת להגיד את זה למטפל החדש שלי כי הוא יחשוב שאני באמת משוגעת ויאשפז אותי וילשין לרשויות ואז יכתבו עלי בכל מיני דוחות שאני מטורפת. זה פסיכולוג של קופת חולים דרך העירייה ואני לא מאמינה להם בכלום. אני לא רוצה להתאשפז עכשיו. אני רוצה לחיות קצת לפני שיכניסו אותי למוסד סגור. אבל זה רק נהיה יותר גרוע מיום ליום. יש לי הכל מהכל זה קשה לי להסביר עכשיו.

אדריאנה שלום, בהמשך לתשובתי הקודמת: את יכולה ללכת לפסיכיאטר באופן פרטי וכך תרגישי יותר מוגנת. בנוסף, רוב האשפוזים נעשים בהסכמת וברצון המטופל. אם את לא מסוכנת לעצמך או לסביבתך אין סיבה שיאשפזו אותך במחלקה סגורה או בנגוד לרצונך. דווקא טיפול תרופתי יכול לסייע לך לשפר את איכות חייך. שוב בהצלחה, גדעון

אבל האם הם באמת יכולים "להלשין" עלי לגורמים שעלולים לפסול לי את הרשיון וכדומה? האם זה נרשם לי בתיק ה"אישי"? האם מקומות עבודה יוכלו לחטט עלי בתיקים האישיים ולמצוא פרטים "מרשיעים" עלי?

אני מרגישה כמו ניסוי, כאילו נולדתי לעולם הזה בתור ניסוי. אני חושבת שיש לי מחלה נפשית שעוד לא התפרצה, אני לא יכולה לתאר בדיוק מזה כי זה המון המון דברים שנחשבים לקצת "משוגעים" אני מרגישה כאילו המחלה שלי היא כאילו בניסוי עכשיו. אף אחד לא מאמין לי שככה אני מרגישה, פעם אמרתי את זה לאיזה פסיכולוג והוא אמר דברים לא קשורים, לא נכונים. אף אחד אחר לא יכול להבין את זה כי יחשבו שאני באמת הוזה והשגעון שלי בין היתר הוא גם להזות דברים. כל הזמן רצות לי בראש תמונות וכדי לצאת מהם אני מנערת את הראש ואני עושה כל מיני דברים מוזרים. לפעמים אני חושבת שיש מישהו איתי בחדר שמסתכל עלי כדי לדווח על הניסוי. לאמא שלי יש קצת בעיות נפשיות וזה משהו שיש לעוד מישהו מהמשפחה אבל אני לא חושבת שמישהו מהם מגיע למצב שלי. אני יותר קיצונית ואצלי זה פשוט דוגר. אני בטוחה שעוד כמה שנים המחלה שלי תתפרץ באיזה שהוא אופן ואז כולם יבינו אבל אז יהיה כבר מאוחר מידי. לפעמים יש לי דיכאון אבל אז כשאני יוצאת ממנו אני חושבת שאין לי כלום ואני סתם הזיתי את כל זה כשזה קרה. אל תכתבו לי שטויות כמו "בטיפול נפשי הכל יסתדר" כי זה לא. זה כל החיים שלי ככה. כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שבסוף יאשפזו אותי.

הי אדריאנה, אני יכולה רק להזדהות עם רגשותיך לגבי הדברים המוזרים שאת חשה, שאת לא ממש יודעת מה נכון ואמיתי ומה לא, ושאת לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני חושבת שזה מאוד קשה להרגיש שגם על המטפל אי אפשר לסמוך, ובנוסף לחכות שמשהו רע יקרה, שזה יתפרץ. אולי תנסי לדבר עם המטפל שלך על טיפול תרופתי שאולי יוכל להקל עליך. את לא חייבת לספר לו את כל מחשותייך אם את חוששת, רק את הכיוון, והוא יוכל לכוון אותך לפסיכיאטר. (שאותו תוכלי לראות באופן פרטי מבלי לחשוש שכולם יגלו).

אדריאנה שלום, אין סיבה שתישארי לבד עם מצוקתך ופחדייך. אם אכן התחושה שלך, שיש לך מחלה נפשית שעוד לא התפרצה הינה נכונה, הרי ההרגשה של "לחכות שזה יקרה" הינה קשה מאוד.ניתן לדעתי להקל עלייך דרך טיפול תרופתי. לכן, הייתי ממליץ שתקבעי פגישה עם פסיכיאטר, תשתפי אותו במחשבותייך ותחושותייך ואני מקווה שהוא יוכל לסייע לך. בהצלחה, גדעון

שלום. בני בכיתה ו , סובל מבעית קשב וריכוז. הילד מאוד בודד, כבר תקופה ארוכה שאף אחד לא מזמין אותו למפגשים כתתיים. ניסינו להזמין אליו חבר או חברים ודבר לא השתנה. הוא כבר לא רוצה ללכת למסיבות בטענה שהוא לחא מוצא את עצמו שם. בל"ג בעומר הוא עזב את המדורה יחסית מוקדם בעוד שכל כיתתו נשארה במדורה. רוב הזמן הוא משחק עם אחיו הקטן (בכיתה ג) או רואה טלביזיה. מה עושים כדי לחזק אותו?

הי אביב, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שאולי כדאי לשלוח אותו לאיזה חוג בו יוכל, בין השאר, ליצור קשרים חדשים. אולי משהו כמו ג'ודו שיוכל לחזק אותו, מה שמשפיע גם על מצב הרוח ולא רק על הגוף.

לבייעת קשב וריכוז יש לטפל בזה דחוף ביותר כי אם לא הילד יגדל עם דימוי עצמי נמוך וידחה מהחברה ואז שום הון בעולם לא יחזיר אליכם ילד מאושר טוב ושמח. כל מה שעליכם לעשות זה לקחת אותו לנוירולוג מומחה לילדים (בתשלום פרטי ולדרוש החזר מהקופה)ואז יתכן ויתנו לו רטלין שזה עוזר מאוד לריכוז והקשבה . לנו הרופא אמר כי הבן הוא גבולי אל תתנו לו ואנחנו סובלים היום אחרי 15 שנים סבל מוות הבסן גדל עם כל הבעיות שהעליתי אותום לכן עדיף לתת רטלין ושלבן יהיה טוב ושקט ויוכל לקשור קשרים יפים בכיתה כי זה מאוד מאוד חשוב. מלבד זאת אני מציעה לכם לקחת טיפול משפחתי עם פסיכולוג/ית טובים מומלצים ולעבוד על הקטע איך לצאת למען הילד איך להתנהג עימו וכו'

אביב שלום, אני מסכים את התגובות שקיבלת. א. יש צורך ביעוץ וטיפול של מומחה לנושא הפרעות קשב וריכוז. הן התייעצות בגבי טיפול תרופתי והן טיפול בפן החברתי. כמו כן נשמע שגם אתם תזדקקו ליעוץ מעת לעת איך להתמודד עם הקשיים של בנכם. אני מסכים גם לגבי זה שאין טעם לדחות את היעוץ. ב. נסו לחפש את הצד החזק של בנכם ולטפח אותו. חוג בכיוון הזה מאוד יכול לעזור לשפר את הדימוי העצמי הושמחה של בנכם. היו יצירתיים: ג'ודו זו רק אופציה אחת. ספורט. חוגי יצירה. צילום. אמנות. .. בהצלחה, גדעון

במכון רמת אביב מתארגנת קבוצה טיפולית למבוגרים בטווח הגילאים של 20 עד 35, בעלי לקות למידה. הקבוצה תונחה על ידי פסיכולוג ומומחית לאבחון וטיפול בלקויי למידה. הקבוצה תעסוק בתכנים רגשיים הקשורים בחייהם האישיים של המשתתפים. לפרטים: שלמה 054-6351251 תמר 054-4614607

"קבוצה טיפולית".. בתור מי שהייתה רוב חייה בקבוצות טיפוליות, שזכו ליותר מידי כינויי גנאי בחברה ההגדרה הזו עושה לי רע. אבל סחתיין על היוזמה.

אבישג שלום ! ראשית, לא ברור מדברייך אם את סובלת מלקות למידה או מתייחסת לנושא בכלליות. אם את כן אני רוצה מזמין אותך להזדמנות לחוויה מתקנת אצלנו, ואם לא אז כנ"ל, רק לא בקבוצה הזו. שנית אני מבקש לנצל את תגובתך ולהדגיש שכאן אנו מבקשים ליצור קבוצה הומוגנית של אנשים שאפשר שיש בבעיותיהם מן המשותף, מעצם ההתמודדות עם קשיים דומים, מעצם כך שלא תמיד ידעו למקם את הבעייה שלהם ואולי לא הבינו, וכדומה, ומצד שני לפגוש גם את השוני והבדלי הגישות דווקא על רקע הבעיה הדומה. אני שב ומזמין מי שמתאים ומעוניין לפנות לפגישת היכרות הדדית שלמה (מספרי הטלפון בפנייה המקורית).

שלום אינני מצליח להכנס לפורום פסיכיאטריה אולי משהו יודע מה קרה שם? האם גם אתם לא מצליחים? הבעיה היא רק אצלי? תודה

הבעיה לא רק אצלך, זה בסדר, זה כנראה יסודר בקרוב

אולי ד"ר הידש משדרג את הפורום למצבו הרגיל... תודה