פורום פסיכולוגיה קלינית

בתי,בת 15,מבקשת ממני לקחת אותה לפסיכולוג. היא מהר מטעצבנת מכל הערה קטנה,מעליבה אנשים,אחרי זה בוכה ומתחרתת. היא גם ישנה עם אור בלילה,כי פוחדת מחושך. לאן לפנות ומה לעשות,היא נורא מוטרדת.

הי, אני חושבת שאם ילד מבקש עזרה - צריך פשוט להסכים. אולי היא לא מספרת לך את הכל, אולי היא פוחדת ובטוח שהיא מוטרדת. תחשבי שאולי היה לה קשה לפנות ולבקש עזרה.. פשוט תסכימי.

אירית שלום, את מתארת סימני מצוקה של ביתך: קוצר רוח, תגובות רגשיות קיצוניות, פחדים בלילה. למזלך ביתך מתקשרת איתך גלויות ואומרת מה יכול לסייע לה - ללכת לפסיכולוג. לכן, צריך להענות לבקשתה ולקחת אותה לפסיכולוג. האופציות: או דרך קופת חולים או באופן פרטי, או דרך התחנה הפסיכולוגית החינוכית באזור מגוריכם. בהצלחה, גדעון

כאשר נפרדתי מבן זוגי, ניהלנו שיחה לגבי הדברים שהציקו לי ולו בקשר. כאשר הסברתי לו מה פגע בי ואיזה דברים גרמו לי לרגשות רעים לגביו, הוא כינה אותי משוגעת וצרח עליי שאני צריכה טיפול ושיש לי בעיות רציניות. נפגעתי מאוד, כי העלתי בפניו דברים שחלקתי עם חברותיי הטובות ועם אחותי שקרובה לי, וכולן טענו פעמים רבות שהקשר פוגע בי ושעליי להיפרד ממנו מזמן אך לא עשיתי זאת. מיותר לומר שהנושאים שהעליתי בפניו היו לגיטימיים- אנחנו רבים תמיד, מקיימים יחסי מין בתדירות נמוכה, הוא מעולם לא נותן לי להביע דיעה, קובע לי איך להתלבש, לא מסכים שאצא עם חברות, איים עליי מספר פעמים בפרידה ועוד... כאשר העליתי בפניו את העניינים, הוא צרח עליי שאני משוגעת . איך אני אמורה להרגיש בקשר לזה? הקשר הסתיים בצורה זוועתית. איך לקחת את המילים שלו?

התגובה שלי מעט קיצונית. אצלי דברים הגיעו רחוק יותר:-( אבל היא שלי וכך היא: נראה לי שהוא הופך עליך את הכל. הוא מחפש שתרגישי אשמה. הוא מחפש שליטה, בגלל חוסר שליטה. זה מתבטא גם בדברים כמו: לא לתת מקום לדעה שלך, לא לתת מקום לרצונותיך: כמו לנסות לקבוע לך איך להתלבש, וגם כפי שאת מתארת זאת עכשיו, מחפש לשלוט במעשיך, מחשבותייך וכד', רק במילים. מילים מפחידות כאלה. הנה תראי, הדברים האלה עושים את העבודה. המילים לא עוברות אליך בצורה שקטה. ממש לא. מעין סחיטה ואיומים רגשיים... קטנים כגדולים. הוא מגלה (באופן לא מודע) שהוא מאבד שליטה, מגלה שאינו יכול לשלוט במעשייך (את עוזבת, את מחליטה, את תופסת מקום וזה לא לרוחו). הדברים מעוררים אצלו תגובת זעם אדירה, שכמובן מחזיר אותה אליך. הוא כנראה אינו מבדיל בדיוק בין הפנים שלו לחוץ שלך. שניהם - אחד. הוא היה רוצה שלא יהיה בינהם גבול, מנסה לפרוץ. הוא ה"משוגע", לא את. לנסות להסביר לו, זה רק דבר שיחזור אליך כמו בומרנג ויפגע בך מאד. כמו שכבר קרה. הוא לעולם לא יבין. להיפך, זה רק יעורר בו עוד ועוד התנגדות וזעם. ואת, דווקא בגלל שאת בחרת בדרך הנכונה וקיבלת החלטה אמיצה וחכמה -לעזוב, דווקא את צריכה לעמוד מול כל זה כשהרגשות שלך מוצפים ואת בבלבול גדול. דווקא לך, המבינה יותר, אך הפצועה בנפשה, הייתי ממליצה כן ללכת לטיפול, כן ללכת לשיחות, לייעוץ. (הרי פנית לפורום הזה, לא?:-)) זה לא בגלל שאת ה"משוגעת", אלא בגלל שאותך פצעו, לך הכאיבו, ואת זה צריך לרפא, וגם אפשר. ללכת לטיפול זה לא להוכיח לו (לבן זוג ה"מאיים") שאת משוגעת, זה לא. זה לא להוכיח לו או לכל דבר פנימי אחר דומה לו. זה פשוט לקבל עזרה שאת צריכה. העזרה הזו תוביל אותך להבין למה דווקא בחרת בקשר איתו. למה נשארת איתו. למה לא עזבת כבר מזמן. מדוע עכשיו קיבלת את האומץ לעזוב, ובעיקר תנסה ללמד אותך להכיר את עצמך ולטעות פחות בבחירות, ולדעת איך להפסיק ולא לגרור את מה שכבר התחיל והתגלה כמזיק יותר ממועיל. זוהי התגובה הרגשית שלי. אולי היא קיצונית מידי. דימיתי אותה למשהו שהכרתי מחיי, למה שהכרתי מעצמי בצורה הקשה ביותר. היי חזקה וטוב שיש לך חברות תומכות. זה מאד מאד חשוב! שיהיה רק טוב

אני חייבת לציין שהתגובה של רגשית היא כל כך נכונה ונבונה. אישית הייתי מאמצת ממנה כל מילה.

דליה שלום רב, קיבלת אכן התיחסות חמה ואוהדת שעזרה לך מעט להוריד מנטל ההאשמה העצמית. אמרו כבר חז"לינו כי "כל הפוסל במומו פוסל" ולכן יש להתייחס בזהירות לההאשמות המוטחות בך ולבחון אם אכן הן משקפות דברים אמיתיים שאת צריכה לשנות בעצמך או שהן משקפות דברים שבן זוגך לשעבר צריך לשנות בו. ויחד עם זאת אני מחזק את אמירתך לגבי הצורך שסוג כזה של קשר לא יחזור במערכת היחסים הבאה וחשיבותו של טיפול בהקשר זה. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בחורה בת 28 גרושה ללא ילדים ועומדת להינשא בשנית. אני סובלת מכמה דברים (מאניה דיפרסיה, התקפי חרדה, OCD)ולא מטופלת בתרופות. יש לי חרדות נוראיות מפני כניסה להריון מכל כך הרבה סיבות - אני חרדה שאכנס לדיכאון בהריון, דכאון אחרי הלידה, פסיכוזה אחרי לידה - אני פוחדת מהכל. בנוסף אני חוששת שעקב כל הבעיות שלי - אני אעביר את כל מחלותיי לילדיי אם בצורה נרכשת או נלמדת.. הייתי בטיפול ולא השתכנעתי ש"מותר" לי (מוסרית) להביא ילדים לעולם, ועכשיו ישנו ריב רציני ביני ולבין בעלי לעתיד משום שהודעתי לו שאינני מתכוונת להביא ילדים לעולם. מה עליי לעשות? אינני מוכנה לטיפול זוגי משום שאינני רוצה להביא ילדים ואינני מוכנה להתפשר בנושא. אני אוהבת את בן זוגי מאוד ואינני רוצה להיפרד ממנו אך אני מבינה את רצונו במשפחה. הייתי בטיפול שנים וחרדותיי חזקות כנראה יותר מהטיפול (ניסיתי גם תרופתי) ולכן אינני רוצה לפנות שוב לטיפול, אלא אם כן יש מטרה ברורה..? אני אבודה. ותלושה מהעולם ואין לי מושג יך לפעול. אינני מתכוונת לקחת תרופות למאניה דיפרסיה ולכן לא אהיה יציבה בחיים - ואינני מתכוונת לתת לילדי לסבול אותי כך. מה דעתך? האם אין גבולות לגבי אילו נשים מותר להן להיות אמהות עקב בעיות נפשיות ואילו לא? לפחות גבול מוסרי כלשהו, הרי לא ייתכן אחרת. אשמח לשמוע את דעתך.

איילת שלום, קודם כל מזל טוב על נישואייך הקרבים ועם זאת התקרבות לבן הזוג מובילה איתה לבטים ודילמות סביב בנין הבית המשותף. חליל ג'ובראן בשירו על הנישואים אומר כי על בני הזוג להחזיק ידיים ולהסתכל על עתיד משותף. (בתרגום מאוד חופשי ומהזכרון). האם תוכלו להסתכל על עתיד משותף? האם יש לך ולבן זוגך התבוננות על עתיד דומה? נראה שלפחות בשאלת הילדים אתם חלוקים. נראה לי שהדרך הטובה להגיע להסכמה הינה בהידברות. אם אתם יכולים להידבר ביניכם על הנושא מה טוב. אם לא, אולי אנשי המקצוע יוכלו לסייע. נראה לי איילת, שאת חוסמת הרבה אופציות לשינוי ולהטבה במצבך (לא תרופות, לא טיפול שיחתי, לא טיפול זוגי.) ולכן הייתי ממליץ לך לבחון שוב את עמדתך זו. ויחד עם זו ההחלטה על ילדים הינה ביניך לבין בן זוגך ואני מאחל לכם שתצליחו לגשר על הבדלי הדיעות והרצונות. בהצלחה, גדעון

מחפשת המלצה על פסיכולוג/יתטובה באזור תל אביב תודה עדינה

יש לי המלצה מצויינת בשבילך בתל אביב.

הייתי מעוניין לדעת איך לתרגם את המושג bogus pipeline, המשמש להשגת תשובות אמיתיות בסקרים ומחקרים פסיכולוגיים. תודה.

שלום רן, אינני יודעת מהו התרגום הנכון, אך יתכן שמשתתפי הפורום יוכלו לעזור. אורנה ראובן-מגריל

הי, ביתנו בת שנתיים וחצי, גילתה את חדוות ה"תראי איך אני מדגדגת לי פה :-) הי-הי-הי" . עד כאן הכל בסדר, כמובן. אולם: ביתי מנסה לקחת את היד שלי ולהביא אותה לאיבר מינה, או מטפסת עלי ונצמדת חזק כשהיא עירומה (בעיקר לפני אמבטיה). שאלתי היא: האם אני אמורה לאפשר לה ? אם לא - כיצד עלי להעביר את המסר שמין זה בסדר, ושהאוננות עצמה לא דוחה אותי? ולהפך: אם אני כן מאפשרת לה - האם אין פה בעיה של גבולות אנטי-נורמטיביים, שעלולים לפגוע בעצמאות המינית שלה, והנפרדת מהוריה? המון תודה, יעל

שלום יעל, אני מבינה שחשוב לך לא לפגוע בחדוות הגילוי הגופני של בתך. בהדרגה (וגיל שנתיים וחצי הוא קרוב לוודאי מוקדם מדי להבנה זו), כדאי יהיה להסביר לילדה שחדוות הגילוי הזו היא פרטית. לילדים גדולים יותר כדאי לומר שזה בסדר גמור להינות עם הגוף, אבל עושים את זה לבד בחדר. מאחר ובתך עדיין לא בשלה לדיון מסוג זה, תצטרכו למצוא את הדרך להגיב בעדינות ולהסביר שזה נחמד, אבל שהגוף שלה הוא רק שלה... יתכן שתרצי להמשיך ולהתייעץ בנושא עם פסיכולוגים המתמחים בתחום ההתפתחותי, למשל באמצעות הקו הטלפוני של אוניברסיטת תל-אביב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה - תודה על תשובתך!!

האם אפשר לקבל את מספר הטלפון של הקו הטלפוני של אוניברסיטת תל-אביב. אם אין לך אותו, מה לבקש ב- 144?

רופא פנימאי אמר לי שלדעתו אני בדיכאון קל,ומזה נובעות בעיותיי הבריאותיות, אומנם אני מרגישה מעט מדוכדכת בגלל התקופה הקשה שאני עוברת (אבטלה,לחץ בלימודים, ריבים משפחתיים וכו') אך איני חושבת שאני בדיכאון, איני רוצה לגמור עם חיי או משהו דומה לזה להיפך - אך מצד שני אני לא עושה שום דבר כדיי לאפשר לרצונותיי להתגשם- כמו מציאת עבודה,בן-זוג לחיים וכו'. האם זה אומר שאני בדיכאון או לא? והאם דיכאון באמת יכול לגרום לבעיות רפואיות - תופעות פיזיולוגיות? אודה לכם מאוד על תשובה מהירה.

קודם כל בטח שדיכאון יכול לגרום לתופעות פיזיולוגיות. אני לא חושבת שאבחון דרך האינטרנט זה מה שאת צריכה. הרופא אמר לך "דיכאון קל" ואת כותבת "איני רוצה לגמור עם חיי" - שזה דיכאון פחות קל שבו את אינך מרגישה שאת נמצאת. אני במקומך הייתי הולכת לפגישת ייעוץ או שניים עם פסיכולוג ובודקת מה קורה איתי. קוקי

תודה על תגובתך, אך בסה"כ הרהרתי בשאלה :האם יש סיכוי שהרופא צודק,ואני באמת בדיכאון קל, אך אין זה אומר שאני באמת נמצאת במצב זה ו/או שאני צריכה פסיכולוג. וגם יכול להיות שכל בעיה רפואית שהרופאים לא מוצאים לה פתרון,ישר משייכים אותה למצבים נפשיים.

שלום, דיכאון מאופיין בירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה, הנמשכת ברציפות במשך שבועיים לפחות. לדיכאון יש גם מרכיב פיסיולוגי, המתבטא לעיתים קרובות בעייפות, תחושת כבדות וחוסר מרץ, כאבי ראש וכאבים בבטן ובחזה. יכולה להתרחש ירידה ניכרת בתיאבון (או דווקא בולמוסי אכילה), יש הפרעות בשינה, ירידה ביכולת המינית ועוד. אני מניחה שהרופא הפנימאי שראה אותך סבור שכדאי לבדוק את הנושא יותר לעומק, ובהחלט ממליצה על שיחה עם פסיכולוג. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 24 סובלת ממצוקה ומועקה נפשית,פחדים,חרדות והרגשת נחיתות מאז היותי קטנה. טופלתי עד כה (שנתיים בערך) באופן פרטי בארגנטינה בצורה פסיכואנליטית ואובחנה אצלי תופעה הנקראת : "נאורוזיז". התופעה הכי בולטת היא היתפרצויות (פריקה) שבדרך כלל מטופלות ע"י כדורי הרגעה. הגעתי לארץ לפני חודשיים וניסיתי להמשיך טיפול על פי המלצת המטפל שלי מארגנטינה. מחירי הטיפול בארץ אינם הגיוניים בצורה שאינה מאפשרת לי לבנות את חיי ולטפל בבעיה זו בו זמנית. קופת החולים שלי איננה רואה במקרה שלי כדורש טיפול מיידי והתורים הארוכים למתן טיפול גורמים לחיי להתמוטט ולמצבי להדרדר למרות כל הישגי בטיפול הקודם. הגעתי אף פעם אחת למיון והפסכיאטר התורן טען שאין הרבה ביקוש ברפואה המודרנית לטיפול פסיכו-אנליטי ושכבר לא משתמשים בכך ברפואה בארץ.הפסיכיאטר פשוט אמר שהיום לא דוגלים בשיטה של הריפוי של פרויד ושאם אקבל איזשהו טיפול כזה אז הוא יהיה קצר ולא אפקטיבי. הייתי גם באיכילוב ושם כמו בקופת חולים התורים אינם מאפשרים לי לקבל תשומת לב מיידית במקרה הצורך. בינתיים אני חווה משברים קשים למרות שאני מנסה להתגבר אל כך בכוחות עצמי. אינני יודעת למי לפנות וכסף אין לי ממש בשביל 100 דולר למפגש. העובדה היא שאני אינני פוגעת רק בעצמי .הדבר פוגע בכל מי שקרוב אלי..בן זוגי ומשפחתי. אני מרגישה נבוכה וחסרת אונים וכן גם אלו האוהבים אותי סביבי. עזרו לי בבקשה למצוא מרפא ועזרה. אקבל ואנסה טלפונים ,כתובות או כל מה שצריך. תודה מראש

הי מוריה, אין סיבה שתנסי להתדגבר לבד, ללא טיפול, על המשברים אותם את מתארת. אולי כדאי לך לנסות טיפול אחר, לאו דווקא פסיכואנליזה (שהיא יקרה מאוד). טיפול דינאמי יכול להתאים אולי למה שאת צריכה וסביר להניח שתוכלי לעמוד בכך כלכלית (אפשר ללכת לטיפול דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ באוניברסיטה - שעלותם נמוכה יותר מן הטיפול הפרטי). אם בכל זאת תרצי הפנייה לטיפול פרטי, שלחי לי מייל ואשמח להמליץ לך. [email protected] קוקי

שלום מוריה, המורכבות של הגירה לארץ אחרת אכן יכולה להציב אתגרים רבים לתהליך ההתמודדות וההתפתחות שלך. במידה ואת נחושה להמשיך בפסיכואנליזה, אני מציעה לשוחח עם המכון הפסיכואנליטי ולבדוק את עלויות הטיפול אצל קנדידאטים של המכון. אני חושבת שכדאי לבחון גם את האפשרות להתנסות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, שכוללת היקף אחר של פגישות ולכן גם עלויות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל תודה על תגובתך אך אני חייבת לציין שאינני מהגרת אלא אזרחית ישראל. הייתי רוצה לדעת קצת יותר על "פסיכותרפיה פסיכואנליטית" והיכן ניתן לגשת לטיפול/יעוץ בתחום זה. תודה מראש מוריה

קודם כל תודה על תגובתך אך אני חייבת לציין שאינני מהגרת אלא אזרחית ישראל. הייתי רוצה לדעת קצת יותר על "פסיכותרפיה פסיכואנליטית" והיכן ניתן לגשת לטיפול/יעוץ בתחום זה. תודה מראש מוריה

שלום אורנה, השתמשת פה במונחים שונים. לא הצלחתי להבין מה ההבדל בינהם. אם קיים ואם משמעותי: מה ההבדל בין פסיכואנליזה לבין פסיכותרפיה פסיכואנליטית? האם האינטנסיביות? יש / אין קשר עין? האם טיפול של מספר פגישות בשבוע פנים מול פנים לא ייקרא גם הוא טיפול פסיכודינמי? (ידוע לי שהשיטה הפסיכודינמית התפתחה מתוך הפסיכואנליזה) סתם שאלה של דקויות... כי... משום מה לא הצלחתי להבין. אשמח לקבל תשובות:-) תודה מראש

למוריה ולצופה שלום רב, אורנה תענה רק ביום רביעי ולבנתיים אנסה להתייחס. טיפול פסיכואנאליטי או טיפול פסיכודינמי או טיפול באוריינטציה פסיכודינמית או אנאליטית אלו מונחים שונים לטיפול שיחתי הנשען על העקרונות של פסיכואנאליזה אך שונה ממנו באינטנסיביות בעיקר. (בדרך כלל פגישה בשבוע, יש קשר עין ). אפשרויות הטיפול: טיפול פסיכואנאליטי דרך קנדידטים של המכון לפסיכואנאליזה אינו טיפול יקר לפגישה, אך היות ומדובר על 3-4 מפגשים לשבוע זה יכול כן להיות יקר. טיפול דינמי "רגיל", שאינו פרטי ניתן דרך קופות החולים (וכמו שציינת עם תור המתנה, בחלק מהקופות), דרך תחנות לבריאות הנפש (תחנות איזוריות) ודרך השרותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. אלו האופציות הזולות יחסית. שיהיה בהצלחה, גדעון

אני מרגישה טיפשה. כאילו אני אדם לא משכיל וגם כשאני לומדת משהו אני תמיד שוכחת אח"כ. אני מנסה לכסות את זה בזה שאני אדם מעניין ומשכיל אבל זה לא ככה, דווקא אני לומדת עכשיו לימודים גבוהים אבל עדיין, אני מרגישה ריקנות. זה לא עקב הלימודים, מה שאני לומדת זה משהו שאני אוהבת ומתאים לי, וזה לא שמשעמם לי ואני צריכה משהו חדש, באופן כללי, אני מרגישה אדם ממש טיפש, ואני חושבת שכל החיים שלי תמיד ניסיתי להסתיר כל מיני דברים על ידי התחזות למשהו שאני לא עד שהתחלתי כמעט להאמין בזה בעצמי. ליד אנשים אפילו כאלה שאני סומכת עליהם אני מתחזה למשהו שאני לא, זה תמיד היה ככה. אני מרגישה כאילו יש לי איזה פיצול אישיות. אני אדם אחר לגמרי ליד אנשים, ליד המשפחה שלי אני אדם אחד, ליד חברים מסוימים אדם אחר ליד חברים אחרים אדם אחר, ליד אנשים חדשים אני אדם אחר אחר. אפילו ליד האקסים שלי ואלו שאני יוצאת איתם אני אדם אחר. כל פעם אני מישהו אחר. לפעמים אני ממש מאמינה בזה, שאני כזאת - מי שאני לא.

אני חושבת שזה נובע גם מזה שתמיד הרגשתי בושה להודות בדברים - במה שאני אוהבת או החלומות שלי ליד אחרים אז תפסתי עמדה של מישהו אחר. אולי?

אני גם מרגישה שאני תמיד מנסה להתאים את עצמי לסביבה -כמו זיקית אבל מצד שני אני תמיד נשארת ב"יחודיות" שלי. אני כל הזמן מפחדת שאנשים יגלו שאני אדם טיפש, אני לא יודעת דברים בסיסים במקצועות כמו מטמטיקה, היסטוריה, אומנות, ספרות, גיאוגרפיה וכו.אני כל הזמן מפחדת שיגידו שאני טיפשה או סתומה. אני לא נמשכת לאנשים טיפשים ואני תמיד מחפשת אנשים אנטיליגנטים וחכמים מעל הממוצע ומצד שני, מתה מפחד כשהם יגלו עד כמה אני בורה. אני מספרת להם שאני אוהבת כל מיני דברים שאני בכלל נורא שונאת, רק כדי להראות שאני כן חכמה וכן משכילה וכן מעל הממוצע. ואני נורא מפחדת שיום אחד זה יפול. וכל פעם שמישהו שואל אותי שאלות על נושאים מסוימים אני מוצאת דרך לברוח או להעזר בכל מיני בעיות שיש לי הכל על מנת שלא לענות ולבייש את עצמי. אני ממש לא תופסת מאנשים "טפשים", אני חושבת שזה גרוע מאוד. אבל אני בעצמי כזו. זה כמעט כמו אדם ששונא משהו מסוים רק בגלל שהוא בעצמו נמשך לזה. סוג של הדחקה?

יקירתי, הרבה דברים את אולי כן !!! אבל תואר - טיפשה, לא הייתי מכניס לרשימה הזו. שמתי לב לסגנון הכתיבה ולצורת ההתבטאות בהודעתך. משב רענן של שפה רהוטה וברורה עם דגש על הסבר לרגשותייך בנושא (ורגשות קשות להסבר באופן מילולי בכל מקרה) . אך מכיוון שזו הרגשתך, זוהי המציאות הקיימת בהווה בעינייך. לא אוכל באופן הגיוני לשלול זאת או לחליפין לשכנע אותך בהפך הגמור. טפשים לא כותבים ומתבטאים כך ולא מגיעים ללימודים גבוהים. לעניות דעתי,את מבודדת מאד ושופטת את עצמך בחומרה רבה. ההאשמה העצמית אינה עוזרת לך אלא גורמת נזק גובר והולך. מה גם שכתבת בהודעה שלך : "אני מנסה לכסות את זה בזה שאני אדם מעניין ומשכיל "... כלומר,קיים קונפליקט בין דעתך האישית על עצמך כאדם, ובין הדרך בה את מפרשת ומתרגמת את מה שמשקפת חזרה החברה. למעשה,רובנו לומדים מי אנחנו עצמנו , מתוך התבוננות בתגובות האנשים סביבנו. אנא ממך,בתור מי שחווה זאת על בשרו , בחרי לעצמך יום אחד בלבד ושכנעי את עצמך לנסות גישה חדשה : "היום אני לא צריכה להוכיח דבר וחצי דבר לי ולסובבים אותי" נסי לעבור יום אחד בלבד ללא שיפוט עצמי או סביבתי. מקווה שאוכל לשמוע שהיום הזה עבר ועזר ולו במעט. מחזיק לך אצבעות . בהצלחה - אלעד

זו הבעיה, אני לא חושבת שאני יכולה יום אחד פשוט להפסיק להוכיח לאחרים או לעצמי, משום שזה כבר "יוצא" ממני אוטומטית. אני לא יכולה פתאום להפסיק לשקר, כי השקר הפך לאמת שתמיד השתוקקתי אליה, למרות שגם האמת הזו היא שקר מוחלט. אני מרגישה כאילו כל החיים שלי הם שקר.

שלום, אני נוטה להסכים עם אלעד שכתבת בבהירות וברגישות רבה על תחושה של עצמי מורכב, עם חלקים שנחווים "מזוייפים" ולא מתאימים. זו חוויה עצמית שיכולה להיות מאוד מכאיבה ומבלבלת. אני ממליצה בחום לדבר על כך בטיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי להתקדם לקראת בניית עצמי יציב ואינטגרטיבי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אבל יש הבדל בין להיות אנטילגנטי לבין להיות חכם.... אז חכמה אני לא.... אם אני לא יודעת דברים בסיסיים במקצועות שונים. אז אולי זו בורות.

היי אני גם הרגשתי כך פעם וגיליתי שזה נובע מהערכה עצמית מאוד נמוכה. פניתי לטיפול והדברים החלו להשתפר. בטיפול - הדרך ארוכה ומפותלת, לפעמים מפחיד ולפעמים אתה מגלה על עצמך דברים מאוד יפים. שווה את זה..

נטלי יקרה. איזה יופי,סוף סוף אפשר לפנות אלייך ישירות בשם במקום בשם תואר. מה גם שהתואר שבחרת לך כל כך שגוי לדעתי. מאד משמח לשמוע שכבר התנסית בטיפול כלשהו והגעת לתגליות חדשות על עצמך. נכון,טיפול אינטנסיבי בדרך פתלתלה זה לא פיקניק אבל הוא בהחלט חיובי. מה גרם לך להפסיק ? אולי תשקלי להתחיל מחדש ? את חושבת שבעבר היתה לך תועלת מכך ? אם יש סיבה להתמקד בהערכה העצמית הנמוכה אותה כבר הגדרת כבעייה עבורך,אולי תוכלי ללמוד תרגילים לשיפור ההערכה ? מה דעתך ? מחכה לשמוע , אלעד.

חזרתי לטיפול פסיכולוגי אחרי הפסקה של שש שנים. אני זוכרת מעט מאוד ממה שהיה אז. ממש לא-כלום. יש כל מיני זיכרונות בעצם, מעטים, אבל לא שום דבר עם רגש. זו היתה תקופה אפלה, דיכאונית, אובדנית, הייתי מסוממת בתת-הכרה, יש דברים שהייתי מעדיפה לא לזכור. אבל גם כאלה שגם כשאני רוצה לזכור אני לא מצליחה. אין קו רציף. אין המשכיות. אני מנסה לאסוף את עצמי, אבל מול אנשים אחרים, גם מול המטפל שלי, זה כמובן עוד יותר מסובך. אני הכי ברורה לי כשאני רחוק ולבד ובכל זאת אני לא נוסעת רחוק ולבד. אני מנסה להיאחז במה שלכאורה הוא ברור ומוכר, אבל שום דבר אינו ברור או מוכר וכבר שנים שאני מנסה ולא מצליחה לבנות אותי מול זה. לבד. מה שאני מנסה לומר הוא שנראה לי שאני עובדת פה על עצמי, שבלתי אפשרי להיבנות מול אדם אחר כשאני מנותקת, מפורקת, מחפשת בו אותי, מחפשת זיכרונות ורגשות כדי לאסוף ולהרכיב. אני מזהה את הדבר הזה אצלי שהוא פגוע ומפורק, מה שצריך לטפל בו. אבל אני לא רואה איך זה עוזר. כל פגישה היא כמו לקחת אוויר ולצלול ולעצור את הנשימה. אני במצב חירום ולא באמת לומדת כלום כשאני כל הזמן עסוקה בלנסות לשרוד אותי מתוך הפגישה. איך לא ללכת לאיבוד. איך להיות בה. איך לזכור ממנה. אז אני על טייס אוטומטי. לעולם לא באותו רגע. לעולם לא שם. החיוכים קופאים לי על הפרצוף. אני רק מנסה לאסוף משהו כדי לשמור לאחר כך, לאיזה זמן שבו אני כן אהיה נוכחת ואוכל לזכור. ולעבד. להפוך את הנקודות הרסוקות לקו. אני מדברת על הדברים האלה בטיפול. זו רק ההתחלה, אבל זה עדין נראה לי מטורף, בטיפול, בסילוף, כי כל זה הרי לא אמיתי באמת, לבנות דבר אמיתי באמת. נדמה לי שהשאלה שלי היא איך הופכים את הפרגמנטים ליצירה אחת כשאני לא באמת נמצאת שם, כשזה לא באמת אמיתי. אם אני לא מנותקת טוטאלית אני עסוקה בלנסות לזכור לאחר כך, או לנסות להציג איזו גרסה מתפקדת ושפויה יחסית שלי. מישהי שמבינה מה קורה סביבה, מישהי שאפשר לדבר איתה. אולי אי אפשר לדבר איתי. אני מרגישה פתטית ומטומטמת. שונאת להיחשף בבורות ועוד יותר בבורות שלי לגבי עצמי. אז מצד אחד יש משהו באמת פגוע שמוכרחים להתייחס אליו. מצד אחר, אני מתביישת שעוד לא התעליתי מעל זה, כאילו אני רק מחפשת הוכחות, הכרה, הבנה, לפרגמנטליות שלי. זה לא מה שיעזור לי. ותמיד ויש את הפחד לחזור למקומות אפלים שבקושי יצאתי מהם, אני מרגישה את השדים והתהומות ופוחדת. אוף איתי.

שלום, את כותבת ברגישות ובכאב על החיפוש שלך אחר עצמי אינטגרטיבי ושלם. אני מקווה שאת יכולה להביא את התחושות המורכבות האלה לתוך הטיפול, ושם לנסות להתבונן בהן, "לשחק" איתן, לפרק ולהרכיב... אני מאחלת לך הצלחה, זו באמת דרך ארוכה אך לעיתים קרובות מרגשת ומתגמלת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנתיים.אני מתקדמת בחיי אך באופן איטי. אני חשה שיש לי איזה חור שחור בעברי שאולי הדחקתי או שנעשה בגיל צעיר מכדי שאזכור. אינני מפסיקה לחטט בעבר וביחס הורי כלפי. האם היפנוזה יכולה לעזור לי? אם כן מהיכן מתחילים לחפש? העליתי את הנושא מס' פעמים בטיפול אך הוא לא זכה לעידוד.

שלום מילי, התחושה שישנם חלקים של הנפש שהם מוסתרים ו"נמנעים" מלהופיע, היא תחושה מוכרת בטיפול פסיכולוגי דינמי. היפנוזה היא רק אחת הטכניקות להתייחס לכך, ואני מבינה שהיא אינה טכניקה שהפסיכולוג/ית שלך משתמשים בה. כדאי להמשיך ולשוחח על תחושות אלה בטיפול, ובמקביל את יכולה לקרוא עוד על היפנוזה. למיטב זכרוני ישנם מאמרים של ד"ר אורן קפלן במקבץ הכתבות המצורף לפורום זה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הנני בת 26 מטופלת אצל פסיכולוגית כשנתיים, בחודשיים האחרונים יש לי קצת קושי להגיע לפסיכולוגית שלי כי הוא גר כ20 דקות ממני ויש (לא תמיד) פקקים בדרך וכאשר אני מודיעה לו שאני יאחר הוא לא מוכן לתת לי את המעט זמן שאני מפסידה (בדר"כ כ20 דקות).מצב זה של איחוריי קורה לעיתים רחוקות ואני לא מבינה מדוע היחס שלה כאשר אני מודיעה על איחור נעשה נוקשה וחסר כל הבנה.כאשר מצב זה היה קורה בשנה וחצי הראשונות של הטיפול היא תמיד היתה מבינה! שאלתי היא האם מצב זה של היחס שלה כלפי הוא חלק מהטיפול?או שעדיף להחליף את הפסיכולוגית?(למרות שהיא טובה). אגב אחרי הטיפול שלי אין לה אף פעם פציינט!!!כך שאת הזמן יש לה!

הי, אין ספק שאת מה שאת מעלה כאן את חייבת להעלות לשיחה בינך לבין המטפלת. אני בטוחה ששיחה על העניין תבהיר לך את עמדתה ואולי תוכלי להבין במקום לכעוס, או להבין ואז לכעוס.. יכול להיות שהאיחור שלך מצביע על משהו שקורה אצלך (הרי סך הכל אפשר לצאת 20 דקות לפני הזמן בכדי לודא שאת לא מאחרת) ולכן היא לא מוותרת, והאמת היא שלא באמת תדעי עד שתדברו על כך.

לי זה ברור, שהפסיכולוגית שלך מנסה להרגיל אותך לדבר שנקרא :אחריות ושיגרה,את אחראית על הזמן שלך,וכפי שקוקי כתבה לך- את פשוט צריכה לצאת מוקדם יותר,ולחכות את לפסיכולוגית ולא ההיך, היא נותנת לך כאן "שיעור נפלא" בחיים,ששם לא תמיד יתחשבו בך,כי הנה - כתוצאה מהאיחורים שלך את משלמת מחיר יקר- של פחות זמן לטיפול. לכן,לא רק שאינך צריכה להחליף פסיכולוגית,אלא את צריכה להיות אחראית ולשנות את הרגלייך,ואם השעה לא מתאימה לך,פשוט תשני אותה.

שלום לינור, הקשר שלך עם הפסיכולוג/ית מתקיים בתוך המרחב הטיפולי - שמוגדר באמצעות מקום, שעה, תשלום, סגנון תקשורת ועוד. בתוך המרחב הזה את יכולה לעשות כל דבר (כולל להגיע באיחור), אבל אין זה אומר שהמרחב יתאים את עצמו אלייך. שם - בתוך 50 הדקות האלה - מתקיים הטיפול שלך, וזו יכולה להיות שאלה מעניינת בשבילך מדוע את "מקצרת" לעצמך את השעה הטיפולית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, יש לי שאלה לגבי בני הקטן בן השלוש, יש לו העדפה ברורה לצבע השחור! כאשר הוא מתחלי לצבוע הוא תמיד מתחיל בשחור, כשהוא צריך לבחור צבע מדבקות להדביק הוא בוחר בשחור וכו'. יש לציין שהוא גם מצייר ומשתמש בצבעים אחרים אבל הוא מעדיף באופן בולט את השחור ותמיד יבחר בשחור ראשון. האם יש מקום לדאגה?? האם יש משמעות לכך?? הילד באופן כללי שמח, חברותי, משתתף בחוגים ולא מראה סימנים לבעיה כלשהי.

שלום לימור, מהתיאור שלך עולה ילד שמח וחברותי המעדיף לצייר בגוון מסויים (אגב, האם היית מוטרדת לו היה מעדיף באופן ברור גוון אחר?), ובאופן כללי אינני רואה בכך עדות לבעייה כלשהי. במידה ואת מוטרדת גם לגבי תכני הציורים של בנך, אפשר להראות אותם לאיש מקצוע בעל מומחיות בתחום ההתפתחותי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לד"ר שלום רב, ביתי בת שנה ו 11 חודש מדברת וממלמלת המון בקרב בני המשפחה הקרובה והמורחבת, מאוד דומיננטית, מקבלת המון חיזוקים חיוביים על כל מילמול מובן והתחדשות בשפה... הבחנו שבעת פגישתה עם בני גילה אחרים ילדי הגן/ זרים וכו' שמדברים "קצת"יותר טוב ממנה... היא משתתקת ולא משמיעה את קולה , הקיצוניות מאוד בולטת.. רציתי לשאול האם זה מעיד על חוסר בטחון של הילדה? אשמח לשמוע את דעתך המקצועית בנושא, תודה מראש, האמא הלחוצה...

שלום לאמא המוטרדת, ראשית חשוב לי לכתוב שזה טבעי ומובן לדאוג לבתך, לרצות שתתפתח היטב ושלא יהיה לה קשה... אינני מומחית בנושא רכישת שפה, אך אני יודעת שהטווח התקין הינו רחב ביותר (כלומר, פער הזמן בין ילדים נורמליים ובריאים שמתחילים לדבר מוקדם, ובין ילדים נורמליים ובריאים שמשתלטים על השפה מאוחר יותר הוא מאוד גדול). לאור זאת, קרוב לוודאי שבתך נמצאת בטווח התקין, ויתכן שהיא פשוט ילדה ביישנית הזקוקה ליותר זמן "להתחמם" במפגשים עם בני גילה. עם זאת, אני מציעה לך להמשיך להתייעץ בנושא - בעיקר על-מנת שתחושי יותר רגועה. כדאי להתייעץ עם מומחה בתחום ההתפתחותי (פסיכולוגים התפתחותיים, קלינאי תקשורת וכד'). וכמובן שאת מוזמנת להמשיך ולעדכן אותנו בפורום... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לקלינאית התקשורת, נכדתי בת ה-2 ו-10 חודשים, החלה עכשיו לדבר באופן ברור ושוטף, אך לפעמים היא "נתקעת" במילה ומתחילה לגמגם. שמתי לב שבדרך כלל כאשר היא אומרת "אני" זה גורם לה לגמגום. האם יש סיבה לדאגה ולטיפול כלשהו. בתודה, אהובה רובין

שלום רב! אני וחברה שלי נפרדנו לפני כ3 חודשים.מאז אני פשוט לא חיי.חיי הפכו להיות סיוט! אני כל הזמן עובד ומגיע הביתה ובבית אני מדוכא אז אני הולך לישון.גם שאני יוצא לבלות אני עצוב כי אני חושב עליה תמיד ורוצה להיות איתה.הסיבה לפרידה היא שהיא טענה שהיא צריכה להית לבד בגלל וויכוחים עם אמא שלה במשך 8 חודשים על איך שהקשר שלנו התנהל(חברתי הייתה משקיעה את כל כולה בי ובקשר ומזניחה את משפחתה ואת הדברים שהיא צריכה לעשות למרות שאני גיניתי זאת)וזה פשוט שבר אותה.כמו כן אמרה לי שהייתי חבר מצויין ושאהבה אותי המון ושהפרידה בכלל לא בגללי,היא אמרה לי זאת מספר פעמים.עם זאת היה לי מאוד קשה לעכל את הפרידה כי לא היו סימנים מקדימים וזה נפל עליי פתאום.מאז הפרידה בכל פעם שניסינו לדבר רק התווכנו.אני ממש אוהב אותה,אני לא יכול בלעדייה,אני חולם עליה בלילה ועצם המחשבה שהיא תהיה עם מישהו אחר מפחידה אותי!!! שאלתי היא כזו:האם יש שיטה עוזרת לגרום לה לרצות לחזור אליי?בבקשה,עזרו לי,כיצד ניתן לגרום לה לחזור אליי.איך צריך להתנהג?מה צריך להגיד ולעשות?היה לנו עבר לא קטן יחד...מה לעשות?

הצורך שלך להחזיר אלייך את החברה הוא מובן, כי אתה עוד אוהב אותה. בגלל שעוד אהבת אותה, והיא נפרדה ממך בפתאומיות, אז זה אפילו מעצים את האהבה, מעצים את כל התחושות לגביה ,וזה מתערבב גם עם תחושת נטישה, תחושת כישלון. תתמקד על לקבל את זה ,במקום להתייעץ איך לחזור אליה ולשמור איתה על קשר. התקופה הזו רק תחשל אותך, לא להיות שביר באופן כללי. כשזה יעבור לך, אפילו אם תיזכר בה זה לא יעשה לך כלום, ואפילו אם תפגוש אותה זה לא יעשה לך כלום.בדוק. צפויה לך התאוששות, עולמך לא הגיע לקיצו. כשנסגרת דלת, נפתח חלון... סוף זה התחלה חדשה.... ועוד תהיה לך אהבה.

שלום, התמודדות עם סיום של קשר רגשי עמוק היא באמת התמודדות קשה. אני לא יודעת אם זה עוזר לך לדעת שלכל אחד מאיתנו היה לב שבור, וכפי שכתבו לך בפורום הכאב לא נשאר באותה העוצמה... מהתיאור שלך עולה שסיום הקשר היה מפתיע מבחינתך, ולא זכה לעיבוד הדרוש. חשוב שתדע שאת תהליך העיבוד הזה אפשר (וכדאי) לעשות גם אחרי הקשר - במחשבות שלך, בשיחות עם אנשים קרובים, ואם תרצה גם בשיחות עם פסיכולוג/ית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני יודע שרוב הפסיכולוגים כותבים אחרי פגישות מעין סיכום פגישה או רשמים כדי שתהיה להם אפשרות לחזור אחורה אם צריך ולבדוק דברים, בשביל שיהיה מעקב כלשהו אחרי הטיפול, בשביל הדרכה וכו'. המטופלים זכאים לראות את הרישומים האלה או לא?

שלום אלון, פסיכולוגים אכן משתדלים לכתוב את תחושותיהם לאחר פגישה טיפולית. במקומות ציבוריים ישנו תיק עם רישומים כלליים, שהמטופל זכאי לראות אותו (במגבלות מסויימות, למשל אלא אם כן יש סברה שחשיפת התיק תגרום לנזק). אבל נדמה לי שאתה שואל לגבי הרישומים הפרטיים, האישיים, שפסיכולוגים עורכים. למיטב הבנתי אלה הם אכן רישומים פרטיים, ואינם שייכים לחלק הפורמלי של מעקב תקין אחר מהלך הטיפול. אם תרצה, אני מציעה להעלות את הנושא גם באתרים פסיכולוגיים דוגמת "פסיכולוגיה עברית". בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נפרדתי מהחבר שלי, אחריי שנתיים. אני שלמה עם ההחלטה, אך כשנפרדנו הוא גרם לי לייסורי מצפון קשים מאוד. זאת אומרת, אני לא מתחרטת שנפרדנו, אבל כואב לי עד העצמות שפגעתי בו ולחשוב שהוא עכשיו פגוע וכואב עושה לי רע . אני אפילו במצב שאני רוצה להתקשר אליו לדבר איתו, רק לשמוע שהוא סלח לי. אני מרגישה כאילו פשעתי, אני יודעת שעשיתי מעשה רע לגביו. ורע לי, ואני לא מצליחה למצוא שלוות נפש כי הלכתי עם הצרכים שלי ונפרדתי ממנו. האם זה נורמלי, התחושות שלי?

הי, קודם כל התחושות הן נורמאליות לגמרי. מצד אחד את מרגישה שלמה ואין בך חרטות, שזה בסדר גמור וזה לגמרי לא "מעשה רע לגביו" ומצד שני הגיוני שלאחר שנתיים של יחד (לא ציינת את גילך) יש בך רגשות אליו וואת חשה כאב שהוא סובל כביכול "בגללך". את שלוות הנפש את תרגישי לדעתי לא כשהוא "יסלח" לך אלא שהזמן טיפה יעבור... ושתפנימי את העובדה שזה לגמרי הגיוני ונכון ללכת עם הצרכים שלך.. קוקי

תודה. אני בת 26. היו דיבורים על חתונה, והיו המון דברים גדולים וקטנים שהרחיקו בינינו, לפחות ככה זה היה לגביי. הוא לא מרגיש באופן זהה אליי שהקשר נחלש ואיבד טעם, כנראה זה שינוי שהתחולל רק בתוכי. אני עדיין באיזשהו מובן צריכה להתגבר עליו, כי הוא היה אהבת חיי וקשה לי עם זה שהוא עדיין מרגיש כלפיי כך. אני כל כך רוצה בטובתו ושיהיה מאושר, שזה מאמלל אותי שאני זאת שגורמת לו להיות לא מאושר.

שלום, את מתארת את התחושות המורכבות שאפשר לחוש בתוך קשר, וגם כשהקשר מסתיים - אהבה, עצב, אשמה... אני מניחה שגם במהלך הקשר עצמו היה עיסוק בנושאים כמו פגיעה, בטחון, כוחות (מי יותר "רוצה"?, מי יכול לפגוע? איך עומדים בפגיעה?), ואולי את רוצה להמשיך לחשוב על הנושאים האלה. בכל מקרה, בן-הזוג שלך לשעבר יצטרך לעבור את הדרך שלו (ויש לו מן הסתם קצב משלו...), כפי שאת עצמך צריכה להתמודד עם הדברים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום .אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר 4 שנים פעם בשבוע ,הגעתי למצב שמספיק לי פעם בשבועיים כי אני לא מטפלת בכלום ואני מרגישה מצויין ,אבל הפסיכולוגית מתנגדת נחרצות בטענה שזה מזיק לתהליך של הטיפול ,יש לציין שאין לה אינטרס כספי.מה עושים ?

הי, מה שעושים זה מעלים את הנושא לשיחה ארוכה יותר. תוכלי לומר לה את כל דעותייך בעניין (שאין צורך ושאת מרגישה טוב וכו') והיא תוכל לומר לך את כל דעותיך בעניין - עד שתגיעו להסכמה. הרי בסופו של דבר את תקבעי - פשוט חשוב להין ממנה את דעתה, ובכלל חשוב לתקשר איתה על נושאים הקשורים לטיפול... בהצלחה קוקי

שלום טלי, אני מסכימה עם קוקי שחשוב להבין את הסיבות העמוקות לרצונך להפחית את תדירות הטיפול, כמו גם את תחושתה של המטפלת שלך לגבי הנזק שעלול להיגרם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא כמובן לשוחח על כך בטיפול עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, רציתי לבקש עצה קטנה ברשותכם;כל פעם שאני בדייט אני לא מסוגלת "לצאת" מהסגירות שלי ,אני מרגישה ומשדרת ריחוק למרות שאני ממש לא רוצה בכך ובמקום מסוים אפילו מרגישה שאני נקשרת! איך אפשר לצאת מזה בלי טיפול ארוך טווך? בתודה א.נונימית

תשאלי את עצמך למה את משדרת את הריחוק? האם את חוששת ממשהו? האם הדייט עצמו מביך אותך? אולי את חוששת להפתח ולדבר בחופשיות על דברים שאולי ,"יסגירו" חולשות שלך? כל השאלות האלה, ושאלות נוספות שכדאי שתשאלי את עצמך , יתכן ויובילו אותך לתשובה. אחרי שתגיעי לתשובה תנסי לבדוק עם עצמך האם וכיצד את יכולה להרגיש יותר משוחררת ופתוחה בדייט. יתכן וקשה לך , אולי את ביישנית או חסרת ביטחון. במקרה כזה יתכן ובכל זאת תצטרכי עזרה מקצועית אבל היא לא אמורה להיות ארוכת טווח.

תנסי לשנות את הלבוש ואת שפת הגוף שלך בפגישה. תנסי אולי גם לגעת בפרטנר שאיתו את נפגשת. בצורה כזאת יהיה ברור שאין לך כוונה להתרחק.

לא. נונימית היקרה. אני מניחה שהדבר הזה מפריע לך רק במידה והדייט שיושב מולך אכן מוצא חן בעינייך ואת מעוניינת שתהיה פגישה שניה (כי אם הוא לא מוצא חן בעיניך - עדיף שיקבל את הרושם שאת מרוחקת... לא ?) אני אישית מאמינה בגישה הישירה, אני חושבת שרוב בני האדם אוהבים שמדברים איתם בפתיחות ובכנות, לכן במקום לנסות להסתיר את הביישנות שלך ואת הנטייה להסתגר, במקום לנסות "להתחכם" לנטייה הזאת שלך כפי שהציעו לך לפניי, אני דווקא הייתי מציעה לך לא להתעלם ממנה אלא לדבר עליה. המחקרים מוכיחים שכבר בשניות הראשונות של הדייט אפשר לזהות האם יש כאן פוטנציאל להמשך או לא. אם את מרגישה שיש משהו, הייתי מציעה לך פשוט להיות כנה ופתוחה ולהגיד לו מיד בהתחלה שאת קצת ביישנית ושיתכן שבלי כוונה את משדרת ריחוק או הסתגרות. אל תתעלמי מהעניין, להיפך, דברי עליו וכך תשיגי שתי ציפורים במכה אחת: גם תנטרלי את המוקש הזה ולא תצטרכי לתהות האם הוא חושב שאת מרוחקת והאם הוא תוהה מה זה אומר לגביו, וגם יכול מאוד להיות שהפתיחות הזאת שלך, מיד בהתחלה, תיצור אינטימיות נעימה ותחושת קרבה. אני לא אומרת שישר על הדקה הראשונה צריך לחשוף את כל הצדדים המורכבים של אופיינו... אבל גילוי קטן כזה יכול בהחלט לדעתי לתרום, לשני הצדדים. בהצלחה.

שלום, אני חושבת שקיבלת תשובות מעוררות מחשבה: אחת מהן מציעה לך לחקור את הנושא לעומק, השנייה מציעה ליצור שינוי התנהגותי, והשלישית מתייחסת לקבלה עצמית ודיבור פתוח על חולשותייך... התשובות האלה מסמנות מגוון אופציות רגשיות והתנהגותיות, ואת תצטרכי למצוא את הדרך שלך בין האפשרויות השונות... לצורך זה, טיפול פסיכולוגי דינמי יכול להיות מאוד מתאים, ולא בהכרח ממושך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מה עושים במצב שמרגישים לא שייכים לעולם הזה? אני שונאת את החיים ואין לי כוח להתמודד איתם. אני קמה בבוקר ומאחלת לעצמי שזה יהיה היום האחרון וכשזה לא קורה אני שוקעת בדיכאון אני מנסה כל מני דרכים למות ולא מצליחה, החיים האלה כבדים עליי וקשים לי. אני עובדת במקום מסודר שתמיד חלמתי להיות שם וברגע שהתקבלתי הרגשתי כאילו מיציתי את מה שרציתי כל הזמן והגיע הרגע שזהו מספיק יותר אין לי יותר מה לחפש בחיים האלה.

מעיין יקרה, מה שעושים זה למצוא את הכוח לגשת לאיש מקצוע, ולהתייעץ לגבי טיפול פסיכולוגי ותרופתי. בבקשה אל תישארי עם התחושות הקשות האלה לבד... אורנה ראובן-מגריל

ערב טוב בני אובחן כADHD עם לקויות למידה ,הומלץ לי על טיפול רגשי.פסיכולוגי או פסיכותרפיה שאלתי היא מה ההבדל בניהם ולמה לפנות.

טיפול פסיכולוגי ופסיכוטרפיה זה אותו דבר. הכוונה לטיפול בשיחות. אני חושב שכדאי לך לבקש הבהרות והכוונות מהמוסד הרפואי בו נקבעה האבחנה.

לאמא שלום רב, כפי שכתב דני בתשובתו טיפול נפשי ופסיכותרפיה הם אותו הדבר. ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים שלכם. לקופות החולים ישנם פסיכולוגים העובדים איתם בהסדר. בברכה, גדעון

שלום אני אם ל-2 בנים ילד בכיתה ב וילד בגן חובה.בני הקטן ילד די מטופל עקב בעיות ריגשיות/מוטוריות/קשב/ואולי היפר.הוא טופל במשך 3 שנים ואכן ישנה התקדמות נפלאה ושינוי מהותי.עם הטיפול הריגשי והמוטורי הפסקנו בעקבות המלצות המטפלות,ורצון הילד. ישנה כיום בעיה : כאשר הוא נפגש עם חלק ממשפחתי התנהגותו מוקצנת מאד,משתולל יתר על המידה,מציק,רוצה לרצות אותם אך יוצא לו ההיפך ןכן' וכך הוא סופג לא מעט הערות ופרצופים,כל זה מכניס אותנו ללחץ . האם תוכל ליעץ לי כיצד לשנות זאת? תודה

שיר שלום רב, בנך טופל במשך 3 שנים עם תוצאות טובות. לפיכך נראה לי נכון לחזור ליעוץ למטפלות שלו אשר מכירות אותו היטיב. עצתן תהיה טובה יותר מעצתי. בברכה, גדעון

שלום רב!! בתי בת ה-26 נמצאת במשבר נפשי קשה, אינה עובדת וחייה עם מובטל בעל עבר פסיכיאטרי ועדיין אינו יציב ולדעתי תלוש מהמציאות. גם הוא אינו עובד. שניהם מתקיימים על חשבון הוריו המשלמים את הוצאות המחייה. עד לפני כשנה הייתה בתי סטודנטית מצליחה, שאפתנית ומלאת שמחת חיים, היום לאחר תקופה של שנה במחיצתו, ירדה חזק מאד במשקל ואבדה את שמחת החיים. ניתקה קשר עם חבריה. ולמעשה אינה מבלה ומיום ליום הולכת ודומה לו בהתנהגותה ובדרך חשיבתה. הוא משתלט על נשמתה, פוקד עליה בנוכחותנו והיא מצייתת ללא היסוס, בכל שאלה התשובה באישורו ואנו מבינים שהיא ויתרה על עצמאותה למענו.למדה ממנו שאין צורך לעבוד, אפשר לחיות על חשבון טוב ליבן של הבריות. היא הפסיקה בעצתו את לימודיה באוניברסיטה ולאחר מאמצים רבים הוא שוכנע שכדאי לה לסיים את התואר והוא איפשר לה להמשיך ללמוד. למעשה כל דבר מצריך את אישורו.ניסינו במשך תקופה זו לדבר על ליבה, אך ללא הועיל. כיום היא בהריון בשבוע ה-11 ואינה מעוניינת להפיל את הוולד, למרות שבמשפחתו ישנן בעיות נפשיות כבדות וגנטיות. יצרנו קשר עם משפחתו בנסיון לדבר על ליבם ולשחרר את בתנו מקשר זה שטופח על ידם אך ללא הועיל, אמו מנסה בכל דרך להמשיך ולחזק קשר אומלל זה. בתי אינה מעוניינת לגשת לכל סוג של טיפול מכיוון שהוא ממש השתלט על אישיותה ועל שיקול דעתה באופן הרסני והיא מקשיבה לכל פקודה שנותן לה. לאיזה גורמים ניתן לפנות בכדי להרחיק אותה ממנו על מנת לקבל טיפול? מה ניתן לעשות?? בברכה ובתודה,אב מיואש

לאב המיואש שלום, אני מבין מאוד את כאבך ואת תחושת אוזלת היד אותה אתה מרגיש, אולם עם זאת שאלתך מורכבת מכיון שקשה להסיק ממנה עד כמה חמור מצבה הנפשי של בתך? זו שאלה שיש לה משמעויות רבות: למשל האם ביתך במשבר נפשי קשה עד כדי כך שהיא מסוכנת לעצמה או לסביבתה עד כדי צורך באשפוז כפסיכיאטרי כפוי? אם התשובה על שאלה זו היא "כן" אזי אתה רשאי לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולבקש את חוות דעתו . אבל אם מצבה הנפשי אינו עד כדי כך חמור, אזי היא עדיין אדם בוגר, אחראי למעשיו, זכאית לשמוע בקולו של אדם אחר. (גם אם הוא לא נראה לכם). במצב הזה כל מה שאתה יכול לעשות זה לנסות להשפיע עליה. ישירות או דרך משפחת הגבר עימו חיה, דרך חברותיה או כל אדם אחר שיוכל להגיע אליה ולדבר איתה בהיגיון. נסו לשכנע אותה להגיע ליעוץ יחד איתכם (יעוץ משפחתי) אולי בדרך זו תצליחו להגיע להידברות איתה. תוכלו גם לשקול להגיע להתייעצות אישית עם איש מקצוע כדי לחשוב במשותף איך מתמודדים עם הסיטואציה המורכבת הזו בחייכם. בהצלחה, גדעון

הפסקתי לצחוק מהשכחנות שלי ואני מרגישה בבעיה לאן לפנות?

היי לא ציינת את גילך והאם את בריאה בד"כ?

הגיל באמת חשוב. בכל מקרה כדאי להתחיל מרופא המשפחה

תשובה לנטלי. אני בריאה וגילי 45

תשובה לנטלי. אני בריאה וגילי 45

בוקר טוב בני בן 3 ועדיין מסרב להגמל - בגיל שנתיים החלטנו שהוא עוד לא מוכן אבל הסברנו לו , הוא קיבל - סיר, ישבנון, תחתונים,ספר, קלטת ילדים, ואפילו לפני חודשים התישב על הסיר לבד עשה את צרכיו, אך מאוד נבהל ומאז הוא מסרב. משיחות איתו נראה שהוא ממש מפחד. השבוע החלו גמילה לכל קבוצת הילדים שאיתו בפעוטון, כאשר ניסו לשכנע אותו להחליף לתחתונים או לבוא לסיר הוא מאוד בכה, וסירב, וכשר לקחתי אותו מהגן הילד היה מאוד עצוב ( הוא גם אמר "אני עצוב") והיום לא רצה ללכת בכלל לגן. אני לא יודעת מה לעשות איך לגמול אותו בלי ללחוץ עליו, אך מצד שני אין שום התקדמות כבר שנה בנושא. בתודה מיה

מיה שלום, כיום זה די נורמטיבי שילדים בגיל 3 לא יהיו גמולים מחיתולים.(בעיקר לגבי בנים) ולמעשה כל גיל מתחת לגיל 4 נחשב נורמטיבי, שכן הגמילה תלויה בגורמים רבים בין השאר: בשלותו הפיסית והרגשית של הילד. בכלליות ההמלצה היא "בסבלנות, ללא לחץ". כדאי שיהיה בבית ספר טוב בנושא הספציפי הזה. (כגון "לצאת מהחיתולים", אך יש עוד הרבה). וספר טוב בנושא התפתחות הרגשית של הילד עד גיל 6. כדאי גם לדעת שישנם אתרים ספיציפיים לגבי הורות לתינוקות וילדים קטנים . ועוד כדאי לדעת אחרון: אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

שלום, בני בן הארבע וחצי מראה סימנים איסטניסטים שהולכים ומחריפים: למשל : אם מישהו מבני המשפחה שתה מכוס מסוימת - הוא לא מוכן לשתות ממנה. אם מישהו משתעל , אפילו במרחק מה, כשהוא אוכל, הוא מתחיל לבכות ולא מוכן להמשיך לאכול. אם מישהו אפילו בצחוק, מעמיד פנים שהוא נוגס מהסנדביץ' שלו - הוא בוכה ולא מוכן לאכול. האם זה טבעי ? האם דורש טיפול ? תודה

רותי שלום רב, גילאי 3-6 מאופיינים בפחדים רבים: ממפלצות, אריות, חרקים, חושך וחיידקים וגם פחד מהמוות. ברוב המקרים הסיוטים והפחדים הם עניין חולף ואינם מפריעים לשיגרת החיים של הילד. הפחדים הללו הינן ווריאציות על חרדת הפרידה וחרדות נוספות המאפיינות את הגיל הזה. מילות הרגעה ויחס מכבד לפחדים של הילד בד"כ עוזרים. גם זה שההורה יודע שזו תקופה חולפת ולא מנסה להעביר את הפחדים בכוח. יתכן שבגן הסבירו לילדים לא לשתות מאותה כוס כי זה מעביר מחלות והדמיון לקח את ההזהרה הזו צעד אחד קדימה. בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

תודה רבה!

מה זה איסטניסט? תודה מראש.

אנחנו זוג + 3, בני הקטן בן 12 ילד חברותי ומקובל מערכת יחסינו בבית היא טובה מאוד. לפני כשלוש שנים הוא התחיל לפחד להיכנס לבתי קולנוע, בזמן האחרון המצב החמיר, הוא פוחד לעלות לרכבות, לטוס, ואם יש טיול שמבקשים פנס הוא כבר פחד לצאת. זה משפיע עליו והוא הופך להיות עצבני. ואיננו יודעים איך להתמודד עם זה וכיצד לעזור לו... אשמח לקבל תשובה בהקדם.

רינה שלום, את מתארת מצב של חרדה שמוכללת למספר גדל והולך של סיטואציות חיים. אני מעריך שבנך מנסה להימנע מאותן סיטואציות מהן הוא מפחד. כך הוא שולט טוב יותר בחרדה שלו לטווח הקצר, אך מגדיל את חרדתו לטווח הארוך. הפרעות חרדה ופחדים שכיחים יחסית בגילאי 8-9 סביב נושאים הקשורים לביה"ס ולקבלה או דחיה חברתית.(זה פחות או יותר הגיל שבו החלו הפחדים אצל בנך). אך נראה שבעת הזו פחדיו תופשים יותר נפח. אני ממליץ שתפנו לפסיכולוג ילדים אשר יוכל להתאים לבנך תוכנית טיפולית התנהגותית-קוגנטיבית . להערכתי טיפול כזה בהחלט יכול לסייע. בהצלחה, גדעון

לפני כשנה הכרתי בחור אנגלי שהיה בביקור בארץ.(אני24 הוא 27 .)ניפגשנו פעם אחת לקפה. הוא חזר לאנגליה ואנחנו בקשר טלפוני אינטנסיבי וקשר בדוא"ל. אנחנו מדברים על הכל,אבל גם הרבה על סקס כולל תיאורים מה נעשה אחד לשני ולהיפך.(למרות שבפגישתנו היחידה אפילו לא נגענו אחד בשני.) לפני ימים מספר הוא הציע לי לבוא איליו ללונדון לחופשה של מספר שבועות על חשבונו. תאורי הסקס נעשו יותר אינטנסיביים ואפילו הוא שלח לי תמונה של אבר מינו בזמן זיקפה. אני מאד מתלבטת,חוץ משיחות הטלפון והפגישה היחידה אני לא ממש מכירה אותו ולא יודעת אם להענות להזמנתו ולנסוע איליו לארץ זרה לי.מבלי לדעת בעצם מה יקרה. אני מאד רוצה אבל גם מאד מפחדת.אולי זה לא הפורום הנכון,אבל לא מצאתי מתאים יותר. מאד זקוקה לעצתכם. אני מאד מבקשת גם התיחסות לעובדה שהבחור שלח תמונה של אברו הזקוף.(גם אמר בטל' שזה 20 ס"מ.)מה זה אומר עליו?ואיך אני צריכה להגיב? תודה רבה מראש

גליה שלום, לפי תיאורך נשמע שאתם מדברים על הכל, מלבד על הציפיות מהקשר ומה כל אחד מחפש בקשר הזה. וזו גם השאלה אלייך: מדוע את רוצה ליסוע? ממה את מפחדת? את מציינת שאת לא יודעת מה יקרה שם אך זה נשמע מאוד ברור: כבר תיארתם האחד לשני. יחד עם זאת אני משער שכל אחד מכם הבין קצת אחרת את השיחות שלכם. מהמעט שאת מתארת נשמע לי לא שגרתי (בלשון המעטה) שבחור ישלח תמונה של איבר מינו , ונשמע לי גם שזו הרפתקאה שיש בה לא מעט סיכונים!!. אז יש לי גם הרבה שאלות אלייך: מה אומרות חברותייך? עם מי את מתייעצת לגבי הקשר הזה? מה את מחפשת בקשר הזה? בהצלחה, גדעון

שלום. שמי יעל, סטודנטית לארכיטקטורה מהטכניון.במסגרת קורס "עיצוב והנדסת אנוש למוסדות רפואה" אני מתמקדת בחדרי טיפול ועמדות טיפול המתוכננים ומעוצבים ספציפית עבור ילדים/ מחפשת בנרות כרקע לעבודתי ספרות ובעיקר מאמרים ורצוי בעברית בנושא ---הפסיכולוגיה והטיפול ברפואת ילדים---. האם תוכלו בבקשה להפנות אותי לרפרנס זה? אודה מאד על העזרה.יעל

לא מכיר חומר ספציפי על הנושא אבל עלה בדעתי רעיון אחר כמקור מידע. בבית חולים גהה יש מחלקה לילדים מטופחת ומושקעת מאוד. מבחינה מקצועית קלינית והן מבחינת העיצוב. מה שמאוד בולט שם בעיצוב זה שלל הצבעים העליזים שמשכיחים ממך את העובדה שאת נמצאת בבית חולים. נראה לי שאם תפני אליהם ישמחו לעזור לך הן בהפניה לעוסקים בתחום והן במידע. למרות שהתמקדתי במקרה בבית חולים פסיכיאטרי את יכולה לפנות גם לבית חולים דנה בפתח תקוה ולכל מחלקת ילדים בכל בית חולים. בהצלחה.

ציורים בסגנון עליז על תקרת המרפאה, כדי שילדים יוכלו להתמקד בהם כאשר נמצאים במצב שכיבה. חוץ מזה הקירות כדאי שיהיו צבועים בצבעים מרגיעים כמו תכלת, ירקרק.. לא ברור אילו מאמרים בדיוק את מחפשת, האם ניסית לחפש בספריית הטכניון?

יעל שלום, אני לא מכיר רפרנס בנושא. נסי לחפש דרך מילות המפתח שלך במנועי החיפוש השונים. בברכה, גדעון

השפעת תרופה או טיפול עשויה להיות יעילה על פי שכטר זינגר במצב של אחד מהשילובים של PA ו CS (חיבור של שניהם, אחד משניהם, או לא בכלל) אינני מבינה את השאלה והייתי רוצה גם לקבל דוגמא למה הכוונה.

גל שלום, גם אני לא מבין את השאלה. יתירה מזו אני לא רואה כאן כל שאלה, רק קביעת עובדה ואותיות אנגליות שאיני מבין את פישרם. מהיכן השאלה הזו לקוחה? בברכה, גדעון

שלום רב! יש לנו בן מתבגר בן 33 שגר איתנו. הוא מאד מסוגר כלפינו ואינו מדבר עימנו . כמו כן אין לו קשר עם שתי אחיותיו הבוגרות הנשואות אימהות לילדים . הוא עדיין רווק אין לו חברה וחוג חבריו מצומצם מאד. הוא למד לתאר ראשון מזרח אסיה וביינתים עובד בשמירה. אוהב לישון הרבה. המענין הוא שניתן לדבר איתו יותר באמצעות הטלפון ( כשהוא למשל בשרות מלואים). גם בצעירותו היה ילד מסוגר. היינו רוצים לדעת כיצד לתקשר איתו ולהוציאו מהכונכיה. תודה מראש על תשובתכם

שלום יוסי, בנכם כבר אינו נער מתבגר, הוא גבר צעיר שאתם חשים (ובצדק) שהגיע זמנו לפתח חיים עצמאיים ובוגרים. נסו להציע לו לשוחח עם איש מקצוע, שיוכל ללוות אותו בתהליך הגדילה המורכב הזה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב! ראשית כל אנו מודים לך על תשובתך המהירה. כמובן שהצענו לו לפנות לאיש מקצוע אך נתקלנו בסירוב. השאלה היא איך אפשר לחדור דרך המחיצה ולגרום לכך שידבר ויתייחס אלינו ולבני המשפחה. בתודה מראש

אני כ-5 שנים ללא כל מערכת יחסים משמעותית, היו לי כ-2 מערכות יחסים בעבר של כ-6 עד 12 חודשים והרבה מאוד מערכות יחסיים קצרות (עד כחודשים). כלפי חוץ מעטים יוכלו לנחש שאני מתקשה בכך או שיש לי בעיה כלשהיא. אני כמעט בן 32, נראה טוב, מנהל מוכשר ובעל נסייון רב בחברת הייטק. אני אדם יצירתי מאוד (בהרבה תחומים), אוהב לחשוב מחוץ למסגרת, רגיש, אמיתי, מתחשב, שאפתן יוזם ומחפש חברה. מרושם ראשוני אנשים חושבים תופסים אותי כאדם עם ביטחון עצמי, קליל חברותי מאוד, בליין ומגניב – דברים אותם אני מנסה לשדר אך למעשה ההפך הוא הנכון. אני חש בדידות, חסר סבלנות, קל לעורר בי כעסים, בעל רגשות אשם, מאשים אחרים בכשלונות, בעל דימוי עצמי נמוך, נוטה לדיכאונות קלים, שאפתן מאוד ותחרותי, פרפקציוניסט, יורד לפרטים, נוטה לחשוד מדי באנשים, לא סומך, ביקורתי, מוטרד ממה שאנשים אחרים חושבים עליי, לעיתים מגיב בהגזמה לדברים, לא רגוע בעל צורך להיות בשליטה, רכושני, לא פשרן, ואינני שלם עם עצמי. אנשים חושבים עלי שאני מתנשא ואף מזלזל בם, לעיתים רואה דברים בשחור ולבן, לעיתים לא מבדיל בין עיקר לטפל וילדותי. אך בעיקר הייתי אומר שהקוו המתאר את התנהגותי הוא חיפוש אחר קונפליקטים כמעט בכל מצב וחוסר יכולת לזרום ולהינות מהחיים. למעשה בפועל אני די נמנע מלהכיר בת זוג, כנראה ומאחר ומספר מערכות יחסים קצרות של מספר שבועות עלו על שירטון וגרמו לי לפחד מסויים וחוסר תקווה בעצמי. כמו כן מאחר ולא צברתי נסייון רב בתחום המיני הנני חסר ביטחון וחרד במערכות היחיסים הפוטנציילים שלי (דבר הטורד רבות את מחשבותיי). חוג החברים שלי הצטמצם עד מאוד בשנים האחרונות, למרות שאני קושר קשרים מהר מאוד, אני גם מאבד אותם מהר. רוב חבריי התחתנו והקימו משפחות דבר שתרם רבות לניתוק הקשרים איתם, כיום יש לי מספר חברים מועט שגם איתם הקשר אינו אינסיבי, דבר נוסף שמפריע לי בבטחון עצמי בבהכרת בת זוג. לאחרונה התחלתי במין מסע נבירה עצמי (גם זה סימפטום של משהו) כדי להבין מה הן בעייותי וכיצד אוכל לנסות לפתורם (כבר הבנתי שיש לי נטיות קלות לאישיות אובססיביות, פרנואידיות). בילדותי (ללא סיבה ברורה מלבד אולי אותה התנשאות אותה יתכן ושידרתי) התנסתי במאבקים רבים ולעיתים דחייה מקרב חבריי לכיתה, דבר הגרם לי לסגירות מסויימת. בגיל 17 בערך התחלתי לסבול מכאבים בבטן ובחזה ללא ממצאים רפואים כלשהם (כיום הכאב פחת מאוד). ניסיתי לתאר כמה שיותר אך אשמח לספק מידע נוסף, אני מניח שתמליצו על טיפול אישי אך אני מאמין ביכולת המדיה האנונימית הזו לספק לפחות כלים או מבט למתן כיוון וראיה אחרת שתוכל לסייע לי בהמשך. תודה מראש, יי

שלום, גם אני מאמינה באפשרות של המדיה הזו לספק כיוון ראשוני, אבל לצד זאת אני חושבת שלפעמים צריך להתגייס לעבודה ולשינוי מעמיקים. אתה מתאר פער בין הדימוי החיצוני והחוויה הפנימית שלך, ולא מפתיע אותי שחשת הזדהות עם דבריה של כותבת אחרת בפורום. זו יכולה להיות חוויה משמעותית להכיר אנשים נוספים החשים פער כזה, ועדיין לכל אחד נותרת עבודה אישית לעשות... אני מאוד ממליצה להתבונן בתחושות האלה לעומקן במרחב טיפולי פסיכודינמי. אתה עשוי להינות מכך מאוד. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי קראתי את מה שכתבת. האם אתה היפראקטיבי? סובל מבעיית קשב?

אורנה, תודה שענית לי. אצל מי לא הייתי בטיפול? הייתי אצל דיאטניות מומחות להפרעות אכילה עם כמות האוכל שהן נתנו לי לא יכולתי, הייתי לפני הצבא בבי"ח תל השומר במרפאות חוץ וברחתי משם כי הם רצו לאשפז אותי, הייתי אצל דר' שולמית בלנק מבי"ח קפלן והיא עזרה לי לרדת יותר במשקל בהתחלה פחדתי ממנה אבל בסוף הבנתי שהיא כולה רק דיבורים אז המשכתי לרדת במשקל וגם אצלה כמעט התאשפזתי אך למזלי אבא שלי היה איתי באותו יום והוא לא הסכים. הייתי אצל פסיכולוגיות מטעם הקופת חולים וגם הן היו נחושות בדעתן שרק מסגרת אשפוז תתאים. תביני, באתי בגישה של זהו אני רוצה לצאת מזה תעזרו לי אבל לא דרך אשפוז וכלום אף אחד לא מוכן לקחת את " האחריות " לטפל בי. פניתי לקופת חולים שלי בבקשה להתחיל טיפול אמבולטורי בבי"ח תל השומר אך מסתבר שבגלל שעברתי את גיל 18 אני לא זכאית לט.17 לדיאטנית מצב שבו אומרים לי בבירור הגיע זמנך למות. אני מיואשת וחסרת כוחות להלחם הביאו אותי למצב שאני מתדרדרת שוב ( אני 1.50 ושוקלת 37 קילו בת 27 והירידה במשקל עוד חזקה בי ). חבל שזאת המציאות שבה בגילי עוזרים לי להחליט שטוב יותר למות מאשר לחיות כי זאת התחושה שלי ( הביאו אותי למצב שאני היום רוצה יותר מהכל למות כי אין לי טעם לחיים אלה ). תודה רבה לך על ההקשבה. מעיין המיואשת מהחיים.

שלום מעיין, אני עדיין מאמינה שהחלטה עמוקה שלך להבריא, ולחיות, תוכל "להיפגש" עם יוזמה ונכונות של אנשי מקצוע בתחום. אל תפסיקי לקוות להבריא, אורנה ראובן-מגריל

האם התנגדות לאישפוז היא לא סוג של התנגדות לטיפול? כתבת בעצמך שאת חולה כבר הרבה שנים מחד, וניסית כל מיני מטפלים וטיפולים מאידך. ו...את עדיין באותו מקום. אז אם את באמת מוכנה להילחם על החיים שלך, לא הגיע הזמן לקחת עליהם אחריות ולנסות את האופציה של אישפוז, למרות שהיא לא מפתה במיוחד?

שלום רב! ביתי בת 4. ילדה בוגרת ונבונה ולפני 3 שבועות זרקה את המוצץ (לא לגמרי ברצון, אבל בסופו של דבר, היא ביצעה את הזריקה לפח).חשוב לציין שהיא הייתה מאוד קשורה אליו אבל מאחר ולא ידעה לשים את הגבול והיתה עושה בו שימוש רב בבית(ולא רק בשינה), לא הייתה ברירה והיינו מוכרחים להפטר ממנו סופית.מאז, אנחנו עוברים תקופה קשה. קודם כל, היא נעשתה אגרסיבית במיוחד כלפי אחותה בת ה- 10 חודשים ועושה לנו דווקא כל הזמן. בוכה מכל דבר ומקשה על חיינו עד מוות (בגן היא בסדר ומתפקדת כרגיל) (עם זאת, חלק מהזמן גם בבית היא בסדר גמור). עם הזמן היא למדה להרדם בלעדיו אבל שמתי לב שכשהיא עצבנית/עייפה היא מתחילה לגעת בשפתיים שלה בצורה אובססיבית. בנוסף, לפני יומיים גיליתי שהיא כססה ציפורניים משתי אצבעות וזה שבר אותי לגמרי. אני כוססת ומקפידה מאז ומעולם לא לעשות זאת לידה (אני בשליטה ולא כוססת בטירוף - תקופות ארוכות בחיי לא כססתי כלל). זה אוכל אותי שהיא התחילה לעשות זאת ואני ממש אובדת עצות. עכשו, אני מוכנה להחזיר את המוצץ ולעשות הכל, ובלבד שהיא תפטר מההרגל הנוראי הזה שנראה לי רק בהתחלה. אבקש לשאול כמה שאלות: האם לאור המצב כדאי להחזיר לה את המוצץ? האם תופעת הכסיסה והתופעות האחרות הן בכלל ברות תיקון? האם אתה יכול להמליץ על איזה טיפול אלטרנטיבי שיכול להרגיע אותה ולעזור לה? (כמו שיאצו או אחר)? אני מוכנה לעשות הכל כדי להקל עליה ולעזור לה. עזור לי לעזור לה. בברכה, מיכל

שלום מיכל, אני מבינה מהודעתך שההרגלים של בתך הקשורים בפה (מציצת מוצץ, כסיסת ציפורניים וכו') הם לא פשוטים עבורך, ככל הנראה בשל חוויות החיים שלך בנושא. כרגע יש הרבה מאוד מתח בבית סביב הנושא, ונראה לי נכון להקדיש מאמצים להרגעה כללית (לא רק של הילדה...). בנוסף, אני מציעה להתייעץ בנושא עם פסיכולוג/ית התפתחותיים, בעיקר כדי שתמצאו את הדרך להתייחס לנושא באורח יותר רגוע (למשל, האם באמת הייתם חייבים "להיפטר מהמוצץ סופית", והאם אפשר לא להישבר כאשר הבת מבטאת מצוקה טבעית סביב אובדן המוצץ שלה). חשוב לזכור שילדינו הם מומחים בזיהוי התגובות הרגשיות שלנו, והדרך להקל עליהם עוברת לעיתים קרובות דרך המאמץ להקל ולטפל בעצמנו... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

האם ייעוץ פסיכולוגי במנון של 2 פעמים בשבוע לאורך תקופה ארוכה מצביע על בעייה עמוקה? האם ייתכן שזוהי אולי שרלטנות גרידא? הכוונה לגבר בן 32 שנים, אין לי כלים לבחון זאת לכן מבקש את עזרתכם. מדוע כל פעם שאני מבקש/דורש כאב להיות שותף לענין כאב מודאג הפסיכולוגית בעצם מנתבת זאת לחסיון המטופל? כשאני מתעקש שאני רוצה ודורש לדעת מה מצבו של יוצא חלצי, היא דורשת אשור הבן. האם במסגרת הייעוץ/טפול הפסיכולוגית לא יכולה לנתב זאת דרך המטופל ולא אני צריך לנתב זאת דרך הבן. במלים פשוטות מדוע הפסיכולוגית לא עושה זאת? למה אני צריך לעשות זאת?

דודו, העלית שני נושאים חשובים שקשורים לטיפול נפשי. 1. סודיות: זה הבסיס של כל טיפול נפשי. המטפל מחוייב לשמור על סודיות. מותר לו להפר אותה במקרים בהם יש סכנה ברורה לחיי המטופל או הצהרת כוונות, מצד המטופל, לביצוע פשע כזה או אחר. ולכן אסור לפסיכולוגית לדבר איתך ללא אישורו של בנך, אחרת היא תעבור על חוקי האתיקה. וזה ללא קשר לדאגתך המרובה כאביו של המטופל שלה. פשוט אסור לה. 2. לכל אחד מתאים "מינון" שונה של פגישות טיפוליות. לעתים המטרה בשתי פגישות בשבוע היא להקל על המטופל, שמתקשה להתמודד עם פער של שבוע בין הפגישות. סביר להניח שגבר בן 32 יכול להיות שותף בהחלטה על מספר הפגישות השבועיות, וזה ה"מינון" שמתאים לו. אני יכולה לומר לך, באופן אישי, שהתחלתי את הטיפול שלי עם פגישה אחת בשבוע. בהמשך עברתי לשתיים, וכיום אני מגיעה שלוש פעמים בשבוע. לכל תוספת של פגישה שבועית קדמו כמה פגישות של בדיקה - האם זה מה שנכון עבורי? זה יועיל/יזיק לי? וכו'... בשום מקרה לא הופעל לחץ מצד המטפלת שלי. ס.מ.

שלום דודו, אני מבינה שאתה חש אי נוחות רבה סביב הטיפול הפסיכולוגי של בנך, הנמשך זמן רב ואינך שותף לתכניו. התחושה הזו בהחלט מובנת, לאור העובדה שישנו מרחב שלם בחיי בנך שהוא סגור וחסוי מפניך. עם זאת, זהו חלק הכרחי של הטיפול, שהוא מין "עולם" פרטי המתקיים בין המטפל והמטופל. לא כתבת דבר על הקשר שלך עם בנך ועל נסיבות הפנייה שלו לטיפול, אבל גם ללא מידע זה אני מרגישה רצון לעודד אותך לתת לבנך את המרחב הפרטי הזה. אני רוצה להעלות עוד מחשבה - אולי אתה עצמך תרצה שיהיה לך מין "מרחב מוגן" כזה, בו תוכל להביע את התסכול, הכעס, העצב והדאגה, ולדעת שהדברים שמורים שם?בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום! החלטתי (סוף סוף) לקחת את עצמי בידיים וללכת לטיפול פסיכולוגי . הבעיה שלי היא פחד קהל שבא לידי ביטוי בסיטואציות מאד ספציפיות וכרגע לפני ההרשמה ללימודי התואר השני , אני יודעת שאם לא אפטר מהבעיה , אין לי טעם להרשם ואני גם לא אעשה זאת עד שאהיה בטוחה שלא אעבור את ההשפלה הנוראית הזו של רעידה בכל הגוף ושל הקול מול עשרות סטודנטים ומרצה המומים .הפחד מהפחד הזה עוצר אותי ובכלל שמתי לב שפחד מהווה גורם חזק מאד בחיים שלי , פחד מפרידה פחד מעשיית צעדים , פחד מעזיבת מקום עבודה ובראש ובראשונה פחד מהצלחה אמיתית ואמירה תמידית לעצמי שדברים גדולים עלי אז אולי כדאי לי להימנע מהם . זה דבר נוראי ואני מאמינה שחיים בצורה כזו הם סוג של חיים ללא חיים ובגלל כל זה הייתי רוצה להתחיל בטיפול . קיבלתי טלפון עם המלצה חמה מאחד המרצים שלי בלימודי התואר הראשון (בפסיכולוגיה) על פסיכולוגית המטפלת בשיטה הפסיכואנליטית (יש לציין כי לא סיפרתי למרצה מהי הבעיה עצמה) . שאלתי היא האם יש להפריד בין בעיית פחד הקהל והפחד הכללי בהקשר לטיפול? ידוע כי טיפול התנהגותי הוא דוקא היעיל יותר והמהיר יותר במקרים של פחד קהל , אז כדאי לי בכלל ללכת לאותה הפסיכולוגית? או ללכת למטפל התנהגותי? או שאולי הטיפול בשיחות יהווה פתרון לשתי הבעיות עצמן (שאולי הן למעשה בעיה אחת...) . אודה מאד להתייחסותך , בברכה , שיר

שלום שיר, כל הכבוד על ההחלטה להתמודד עם הפחדים... לגבי הטיפול המתאים, זוהי אכן החלטה מורכבת ואין לה תשובה חד-משמעית. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נמצא יעיל במיוחד לתופעות חרדתיות שונות, אך במקרים מסויימים הנטייה הטבעית של המטופל היא להתבונן בסיבות העמוקות לחרדה, ואז טיפול פסיכודינמי מתאים לא פחות. החדשות הטובות הן שמרבית המטפלים מבצעים שילובים שונים של הטכניקות המוכרות, וחשוב לשוחח על הנושא בתחילת הטיפול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כמה נורא זה להגיע לתחתית רק בשביל לגלות שזו תהום בלי תחתית בכלל.

שלום להיא משם, כתבת משפט אחד, שמבטא כל-כך הרבה כאב ובדידות... אני מקווה שלפעמים את מרגישה שלא חייבים ללכת אל התהומות לבד, ואפשר לעשות זאת עם ליווי ועזרה. שמרי על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

שלום דוקטור יקר ! האם תוכל בבקשה לפרט מניסיונך על הפרעת אישיות תלותית מה בדרך כלל גורם להפרעה זו? מה סיכויי ה"החלמה" ? לכמה אחוזים מכלל האכלוסיה יש הפרעה זו ? האם לדעתך יש קשר בין הפרעה זו להפרעת קשב? וכל מידע מעניין אחר שתוכל להוסיף מניסיונך. תודה מראש ובבקשה אל תפנה אותי לגוגל

הי מירב, 1. (בכלליות לגבי ההפרעה:) אנשים הסובלים מהפרעה זאת מראים צורך מוגזם בדאגה וטיפול של הסביבה, חרדה מנטישה ותלותיות מוגזמת. הפרעה זאת יכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: - מתקשים לקבל החלטות יומיומיות ללא כמות מוגזמת של עיצות ותמיכה מהסביבה - זקוקים לאחרים על מנת לקבל אחריות ברוב התחומים המרכזיים בחייהם - מתקשים לבטא חוסר הסכמה עם אחרים, מחשש לאיבוד האהדה - מתקשים להתחיל בפרויקטים או להתחיל בעשייה של דברים ביוזמתם (בגלל בטחון נמוך ביכולתם ולא מחמת מוטיבציה ירודה) - מאמצים מוגזמים להשיג תמיכה מהסביבה, כולל התנדבות לעשות דברים לא נעימים. - מרגישים אי נוחות או חסרי אונים כאשר הם לבד, מחשש שלא יוכלו לדאוג לעצמם - מחפשים בדחיפות קשר חדש כמקור תמיכה, כאשר מסתיים קשר שלהם עם מישהו אחר 2. הפרעות אישיות הן דפוסים מוכללים ובלתי גמישים של התנהגות והתנסויות פנימיות. דפוסים אלה שונים באופן מובהק מהציפיות החברתיות והתרבותיות, ומתחילים להתפתח בתקופת ההתבגרות או בראשית הבגרות. הפרעות אישיות הן דפוסים של התנהגות והתייחסות שמתמידים לאורך זמן ואינם עולים בקנה אחד עם דרישות ההסתגלות של הסביבה. הפרעות אלה באות לידי ביטוי בתחומים כמו תפיסה, ויסות רגשות, חרדה, ושליטה בדחפים. הן עלולות לגרום לקשיים ניכרים לאדם עצמו ולסביבה בה הוא נמצא, כולל חיים לא יצרניים, אומללות, אשפוזים והתנהגות אלימה. הפרעות אישיות הן אחת התופעות הפסיכיאטריות הפחות מובנות. באופן אירוני, הפרעות אלה, כקבוצה, הן אחת הקטגוריות השכיחות ביותר בהפרעות פסיכולוגיות חריפות, ומופיעות לעיתים קרובות יחד עם הפרעות אחרות, כמו הפרעות במצב הרוח והפרעות חרדה. אסירים רבים סובלים מסוגים מסוימים של הפרעות אישיות. לגבי השאר - אני לא יודעת..

קוקי , תודה על המידע (-: כל מה שכתבת כבר ידוע לי ממקורות שונים ורבים . בשום מקום לא הצלחתי למצוא מה שאני באמת מחפשת שזה גורמים אפשריים להתפתחות ההפרעה ולכמה מהאוכלוסייה יש אותה וכ"ו.

שלום מירב, אני מבינה מחילופי הדברים בפורום שאת זקוקה להתייחסויות מאוד ספציפיות, וייתכן שיהיה מתאים יותר לקבל אותן במסגרת קשר טיפולי אישי. באופן כללי, חשוב לי להדגיש שישנם קשיים ניכרים באבחון הפרעות אישיות, מפני שלא קיים גבול חד בין הגוונים השונים של אישיות נורמלית ואישיות פגועה. בהיבט הזה, הפרעת אישיות לא בשלה ותלותית היא בעייתית במיוחד, מפני שהיא מאוד קשורה לסולם הערכים התרבותיים של המאבחן. כך למשל, אנשים שנחשבים נורמליים בסביבה מאוד לא תחרותית ואמביציוזית, יכולים להתפס כבעלי ההפרעה אם "נעביר" אותם לסביבה תחרותית. יש הטוענים (למשל, בספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" של אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן) שהפרעת אישיות זו מתפתחת בתנאים של עוני ועזובה נפשית, כאשר לא מופנות כלפי הילד דרישות משמעותיות. הטיפול הפסיכולוגי הוא בדר"כ תמיכתי והתנהגותי, ומכוון לעזור להתפתחות האישיות לכיוונים של יתר פעילות, יוזמה וביטחון עצמי. לגבי שאר הנושאים שהעלית, אני לא חושבת שזה מאוד נפוץ לטפל באנשים המאובחנים כסובלים מההפרעה (הפרעות אישיות אחרות נחשבות הרבה יותר "אופנתיות"...), ואין לי מידע לגבי הקשר להפרעות קשב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה ועוד שאלה ... להפרעת אישיות תלותית מצטרפת גם חרדת נטישה... האם יש הסבר הגיוני לחרדה זו ? ממה היא מתפתחת? (זה קשור לחרדה של התלותי לבצע דברים לבד?). ושוב תודה רבה רבה. מירב.

היי. אני פונה ברצון להבין מדוע יש לי הרבה רגעי משבר והכוונה שאני מרגישה שלא טוב לי ולא מספיק לי בעולם הזה.אני מרגישה קצת שונה מאנשים אחרים הרבה פעמים חושבת מעבר ולא נקודתית.דבר שיכול מאוד להרגיז אותי לאחר לא מזיז.כל מילה שנאמרת אני מפרשת אותה כמתייחסת אליי.אני כועסת מייד ומאוד אימפולסיבית.לא יכולה לתת לדברים לחלוף לידי חייבת להתערב בכל דבר,להבין,להסביר.אני מרגישה שאני יכולה לדבר עם מישהו ומיד אח"כ לנסות ולנתח כל מילה שנאמרה ממני ולבחון האם היה נכון להגיד אותה או לא. אני מרגישה עומס רב על עצמי ולכן ברוב היום אני מוצאת עצמי מוטרדת,נשברת. על פניו לא מראה דבר בחורה חייכנית שחצנית מאוד לא מקבלת ביקורת חזקה ונחושה. אני מחמירה מאוד עם עצמי ועם הסביבה.אני מרגישה שיש לי דרישות שלי נראות הכי טריוויאליות אך לצד השני נראות מוגזמות.אני אף פעם לא יודעת באמת אם אני צודקת או טועה בהתנהגות.אני בטוחה בדבר אחד שמאוד קשה לי. מה יכולה להיות סיבה להתנהגות שכזו? האם עודף אהבה בבית פינוק וחום יכולים לגרום לכך שאני אצפה לקבל בחוץ את מה שהורגלתי אליו.אין להסיק שאני לא עצמאית שכן חייתי מאז ומתמיד מחוץ לבית אך החום התקבל למרות הכל. האם משברים במשפחה הקרובה יכולים לגרום לי לכעס גובר כלפי הסביבה ולכן אני מרגישה קצת עוינת.יש בי חוסר אמון טוטלי באנשים ואני רוצה למצוא קצה חוט שאוכל להחזיר דרכו קצת מהאמון.שוב....אני רוצה אך כ"כ לא מאמינה בזה כי אני יודעת שאם היה בי אמון והייתי נוחה יותר הייתי נפגעת מהסביבה. מה עובר עליי ד"ר..

שלום אירית, את מתארת פער מכאיב בין ההתנהלות החיצונית והחוויה הפנימית שלך. בעוד כלפי חוץ את חייכנית ובטוחה בעצמך, בחוויה הפנימית שלך את מוטרדת, כואבת וכועסת. אני חושבת שפער כזה הוא מצב מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי דינמי. בטיפול תוכלי להבין לעומק מה מכאיב לך, וכיצד נבנה הפער הזה בין החוויות העצמיות השונות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני כ-5 שנים לבד ללא כל מערכת יחסים (היו לי מערכות יחסים לפני-כן בעבר(. כלפי חוץ מעטים יכלו לנחש שאני מתקשה בכך או שיש לי בעיה כלשהיא. אני בן 32 עוד כמה חודשים, נראה טוב ומנהל מצליח בחברת הייטק. אני אדם שאוהב לחשוב, רגיש, מתחשב, ומחפש חברה. אך מבפנים זה סיפור אחר, אני נוטה לדיכאונות קלים, קל לעורר בי כעסים, בעל רגשות אשם, מאשים אחרים בכשלונות, בעל דימוי עצמי נמוך, ביקורתי, מוטרד ממה שאנשים אחרים חושבים עליי, מגיב בהגזמה לדברים, לא רגוע, שאפתן מאוד ותחרותי, פרפקציוניסט, נוטה לחשוד באנשים, בעל צורך להיות בשליטה, אינני שלם עם עצמי. אך בעיקר הייתי אומר שהבעיה שהקוו המתאר את התנהגותי הוא חיפוש אחר קונפליקטים כמעט בכל מצב וחוסר יכולת ליזרום ןלהינות מהחיים. בפועל אינני עושה הרבה כדי להכיר בת זוג, כנראה ומאחר ומספר מערכות יחסים קצרות של מספר שבועות עלו על שירטון וגרמו לי לפחד מסויים וחוסר אמונה בעצמי. כמו כן מאחר ולא צברתי נסייון רב בתחום המיני הנני מרגיש שזאת נקודה שתגרום למערכות היחיסים הפוטנציילים שלי להיכשל וזה דבר המטריד רבות את מחשבותיי. כמו כן חוג החברים שלי הצטמצם עד מאוד בשנים האחרונות, רוב חבריי התחתנו והקימו משפחות דבר שטרם לניתוק הקשר, כיום יש לי מספר חברים מועט שגם איתם הקשר אינו אינטנסיבי כלומר חברי אמיתי. אשמח לספק מידע נוסף, ואני מנחש שתמליצו על טיפול אישי אך אני מאמין ביכולת המדיה הזו לספק לפחות כלים או מבט למתן כיוון וראיה אחרת שתוכל לסייע לי. תודה מראש, יי

גירסא מעודכנת יותר בהמשך

שלום, תוכל לקרוא את התייחסותי לאחר הגירסה המעודכנת של שאלתך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, בשבועיים האחרונים אני מרגישה חוסר עניין מכל דבר שהיה לי עניין בו קודם. אני לא מעוניינת לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד, לצאת, אני מרגישה חוסר עניין בטיפול, חוסר עניין לא אופייני בסקס, בחבר, במשפחה - בכל. אני מרגישה אפאטיות ואדישות די מוחלטת לכל. חשוב לי לומר שתחושות אלו לא מלוות בדיכאון. (בעבר טופלתי בנוגדי דכאון ואני יודעת איך מרגיש דיכאון וזה לא נראה לי זה..) מה זה יכול להיות? האם זו בעיה? (אני מתפקדת-אני הולכת לעבודה, אני הולכת לטיפול) האם יש לטפל בכך? והאם יכול להיות שזה דיכאון במסווה של לא דיכאון? ואם כן-למה הוא מופיע בצורה כזו? תודה רבה

שלום דייזי, איבוד העניין שאת מתארת הוא אחד הסימפטומים של דיכאון, ובהחלט כדאי לקבל ייעוץ פסיכיאטרי בעניינו. מעבר לזאת, המשיכי לבדוק את הנושא לעומק בטיפול הפסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים אבל אני מקווה שאם לא, תפנו אותי לאחד שמתאים. אני לוקחת כדורי פבוקסיל כבר כחצי שנה וקראתי בפרטים הרשומים באריזה שצריך להימנע משתיית אלכוהול במשך זמן נטילת התרופה. עכשיו יש עליי קצת לחץ חברתי להתחיל לנסות לשתות ולהשתחרר קצת ואני נמנעת מזה בגלל שאני לא יודעת אם מותר לי להשתכר כשאני לוקחת בקביעות את הכדורים. האם אפשר פעם אחת לנסות? זה יגרום לתופעות לוואי? אסור לגמרי או שאולי זה לא נורא? אני מקווה לשמוע את דעת המומחים בהקדם.... תודה רבה...

בת 16, שאלתך מתאימה לפורום פסיכיאטריה הסמוך, אבל כעקרון לא מומלץ לשתות אלכוהול בזמן טיפול תרופתי. ס.מ.

לגבי הלחץ החברתי שמופעל עלייך, הייתי מציעה לך לחשוב על כך שוב, אל תתפתי לעשות דברים שלא מתאימים לך או שלא בריאים לך גם אם נדמה לך שכך תוכלי להיות יותר פופולרית בקרב החברים, תחשבי על עצמך ועל הבריאות שלך כי זה באמת הדבר הכי חשוב. תוכלי להיות חברתית ונעימה בזכות האופי שלך ולא בזכות התנהגות כזו או אחרת. המון הצלחה!

שלום בת 16, אני מאוד מסכימה עם התגובות שקיבלת בפורום, הן לגבי ההפנייה לפורום פסיכיאטריה, והן לגבי העידוד לשמור על עצמך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה.. אמרו לי שאסור.. אוף נמאס לי להיחשב חננה טוב אבל לשמור על עצמי זה בהחלט יותר חשוב...

היא עדין גרה בבית אמנם עובדת אך לא יוצרת קשר עם בחור , היא מאד סובלת מדימוי עצמי נמוך בקשר למראה החיצוני שלה ומאשימה את כל חוסר הצלחותיה בסיבה זו. אני מודאגת מה עלי לעשות?

שלום אמא דואגת, אני חושבת שכדאי לשוחח עם בתך על האפשרות של טיפול פסיכולוגי, בו היא תוכל להתבונן על תהליכים שונים בדימוי העצמי שלה. אני נוטה להסכים איתך שבזמנים בהם הבת תרגיש יותר מאושרת ושלמה עם עצמה, היא תוכל ליצור קשרים חברתיים וזוגיים ביתר קלות (וכמובן שהמעגל עובד גם בכיוון ההפוך...) בברכה, אורנה ראובן-מגריל

טוב, אז זה סיפור קצת ארוך. אבל אני רוצה לדעת אם יש לזה שם ברפואה הפסיכולוגית או הפסיכאטרית. איך קוראים לתופעה או לסנדרום, שאנשים מציבים את עצמם בעמדת ה"מיסכנים" או ה"חלשים"? היה לי חבר שהקשר איתו היה כל כך מסובך וגדוש שעד היום הוא לא עוזב נושאים מסוימים ולא משנה גם מה אני אומר, ברגע שאני מציגה את הצד שלי הוא עושה הכל כדי להיות הקורבן. כמעט עברתי התמוטטות עצבים בגללו והוא מציג את זה בתור טעות אבל ממשיך להראות מסכן. עברתי איתו דברים שבאמת, אני לא מאחלת לאף אחד, למשל, היה סיפור עם חוסר כנות - שהפריע לו משהו והרגשתי את זה, אז שאלתי מה קרה והוא אמר שכלום והוא סחב את זה שבועות וכל פעם התנהג בצורה ילדותית של החמצת פנים עד שזה התפוצץ והוא אמר לי מה הוא חושב וגם זה רק דרך ריב של שעות. הייתי ממש צריכה להוציא את זה ממנו בכוח. וזה קרה כמה פעמים. וריבים של שעות על גבי שעות וניתוחים וחפירות. שבשלב מסוים הגעתי לרעד ותלישת שיער. אני מודעת לזה שהקשר לא הלך, ואני יודעת שגם אני לא הייתי בסדר, אבל מזה לצאת כל פעם המסכן התורן? הוא מצב אותי בתור הרעה והוא המסכן שעשה טעויות אבל בשבילו זה לגיטימי. בשלב מסוים הוא אפילו החטיף לי פיזית, מרוב עצבים והוא טען שזה "בגלל מה שעשיתי לו". וכשאמרתי לו שילך לטיפול מבחינתו אמרתי לו שילך קיבינמט, אמרתי לו שזה יהיה טוב בשבילו אבל מבחינתו זו בושה. אני ארחיב אח"כ אבל בינתיים אודה לתשובות.

שלום נועה, אני מניחה שאפשר לקשר את התיאור שלך לכל מיני כיוונים אבחנתיים, אבל אינני רואה מהי החשיבות של אבחנה במקרה זה. תיארת קשר זוגי מאוד קשה, שכלל פגיעות רגשיות וגופניות, וכעת כל אחד מכם נשאר להתמודד עם השברים... אני חושבת שתצטרכי למצוא דרך פנימית לחיות עם מה שקרה, ולהרגיש בתוכך שאת לא היית "הרעה" הבלעדית בסיפור... זהו תהליך מורכב שהמיקוד בו הוא את עצמך, ופחות באבחנות הפסיכיאטריות של בן-הזוג לשעבר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, אני מחפשת שם לתופעה (מקווה שיש כזה) הבאה: חברה (פרטים או כחברה) המנדה אנשים בעלי כישרון נדיר רק בשל אותו כישרון. כך למשל הרבה אנשים לא מעוניינים להיות חברים של אנשים בעלי כישרון נדיר לנגינה, מתמטיקה ואפילו אנשים יפים במיוחד. הרבה אנשים מרגישים שלא בנוח להיות "רגילים" כשלידם יש מישהו בעל כישרון כל כך מיוחד ופשוט נמנעים מקשרים חברתיים עם אתו אדם. ואז, אותם בעלי כישרונות גם לפעמים פשוט מצניעים את הכישרון שלהם ולא נותנים לו ביטוי רק בכדי להיות מקובליםבחברה שלהם. אלפי תודות דניאלה

אני לא רוצה להיות צינית, אבל הדבר היחיד שיכול לעלות בדעתי זה קנאה. אנחנו שואפים לשלמות, וכשאנחנו נמצאים ליד מישהו שמשקף את מה שבעיננו מושלם כמו כישרון מיוחד או יופי יוצא מהכלל, אנחנו מרגישים "קטנים" יותר. יכול להיות שזה גורם לנו להתרחק ממנו, כי אם אני לא יכולה לקבל קצת מזה, וזה נמצא לידי, זה מתסכל ואני אתרחק- לא אני באמת, אבל את מבינה את הנקודה. מקווה שלזה התכוונת...

שלום דניאלה, אני לא מכירה מונח המתאר היטב את התופעה שתיארת, אבל אני רוצה לכוון את החיפוש שלך לשדה של הפסיכולוגיה החברתית. אני זוכרת שיש שם התייחסויות למושגים כמו "basking in other's glory" שעשויים להיות רלוונטיים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 23. אני חש בדידות גדולה בחיי. יש לי מספר חברים אך בעייתי היא שאין לי "חברה" כמו שקוראים לזה...אני חש שאין לי בעצם אפפחד שאני יכול לדבר איתו על נושאים עמוקים כמו עם פסיכולוג, ואני אשכרה חולם בלילות על מסיבות, על אירועים חברתיים. אני ממש חולם על אירועים כאלה.... אני אדם חברותי אך מעולם לא הצטיינתי בלשון המעטה ליצור חברויות רב משתתפים אלא יותר יחדיניות..(שגם הן לא משהו..) אי אפשר להפגיש בין חברים שונים כי עולמם שונה כבר ניסיתי זאת ולא צלח. בסך הכל מאז מעולם חלומי הוא לחיות,לחוש, להתערות, להתרועע וכו'. חיי אינם אלא דלות של עבודה שינה ומפגשים של קפה.ניסיתי לתבל אותם בקורסים שונים ואכן העשרתי עולמי אך אני יודע מה חסר לי-חבורה מצומצת של אנשים שיהיו חבריי. מאידך יש לציין וזה חשוב אני אדם שאוהב גם חופש כלומר: נגיד בצבא לא יכולתי להיות הרבה זמן עם אנשים זה שיגע אותי... בקיצור בעייה...........

שלום טום, אתה מעלה שאלות לגבי היכולות הבין-אישיות והחברתיות שלך, ואני מרגישה שיש כאן בלבול מסויים בין סוג היכולות שמאפיין קשרים אינטימיים, וסוג הכישורים החברתיים שמאפיין אירועים חברתיים רבי-משתתפים. נשמע שאתה מעוניין להביא את כל הכישורים האלה לידי ביטוי בכל הקשר חברתי ("אני חש שאין לי בעצם אפפחד שאני יכול לדבר איתו על נושאים עמוקים כמו עם פסיכולוג, ואני אשכרה חולם בלילות על מסיבות, על אירועים חברתיים"). יתכן שזה לא תמיד אפשרי, ונחוצות הפרדות מסויימות... בכל מקרה, אני חושבת שכדאי להמשיך לברר את הדברים לעומק, בקשר טיפולי יחידני ואינטימי... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קראתי את תשובתך . תודה . ובכל זאת האם יתכן שאני טועה במילה ? ניראה לי שבאופי אני ההפיך הגמור ורופאי בית החולים כולל הצוות הפסיכולוגי טוען תמיד שעלי להתחיל לחשוב על עצמי . גם אני מכירה את האגדה היוונית על נרקיס . וגם אני מכירה את פרח הנרקיס מלך הביצה . יש לי הרגשה שאיני זוכרת טוב את המילה . יכול להיות ? אינירוצה לשאול בבית החולים שבו הייתי מאושפזת . ולכן אודה מאד לתשובתך שינית . ואשמח על מקורות קריאה ברשת בברכה שירה .

שלום שירה, אני חושבת שבכל זאת כדאי לשוחח עם מישהו מהצוות שטיפל בך בביה"ח. אין סיבה שתישארי עם תהיות כאלה... בכל אופן, במידה וכן מדובר בהפרעת אישיות נרציסטית, זוהי הפרעה שמאופיינת בתנודות בין פנטזיות של הצלחה וצורך בתשומת לב, לבין הרגשה של נחיתות, בושה וריקנות. יתכן שאת מזדהה עם החלקים היותר פגיעים בתיאור הזה, אותם חלקים המגיבים בתחושת בושה והשפלה לכל כישלון וביקורת. לגבי קריאה נוספת, נסי לחפש את המושג הפרעת אישיות נרציסטית, או Narcistic Personality Disorder בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 27 ומזה כ - 13 שנים סובלת מהפרעות אכילה - אנורקיסה הייתי אצל מספר מטפלים אך לא החזקתי מעמד הרבה זמן ( טיפול אחד או שניים ). אני פוחדת להשמין ולא רואה את עצמי יוצאת מהפרעת איכלה זו, הומלץ לי להתאשפז מרצון אך סרבתי ורופאת המשפחה שלי החליטה שהיא מאשפזת אותי בכפייה אך בגלל שעברתי את גיל 18 היא לא מצליחה, מצד אחד אני מרגישה רצון עז לטיפול ומצד שני אני פוחדת ממנו כי אני לא רוצה לאבד את האנורקסיה כי אני רגילה לחיות איתה ואם כל הידיעה שבסוף הסוף יגיע ( אני 1.50 ושוקלת 37 ק"ג ושאיפתי לרדת עוד כי אני רואה את עצמי שמנה מאוד ). מה אני יכולה לעשות כדי להתגבר על הפחד שלי ולנסות שוב טיפול? ( לציין שרק במקום אחד הייתי תקופה ארוכה וזה בבי"ח קפלן אצל דר' שולמית בלנק אני לא קוראת לזה טיפול אלה עזרה בהמשך של ירידה במשקל והדרדרות קשה יותר ) אני מיואשת מהחיים ובדיכאון עמוק ( רוצה למות ומנסה את כל הדרכים בהרעבה להגיע למקום זה ).

שלום מעיין, ההודעה שלך מאוד נוגעת ללב, ומבטאת בבהירות את הקונפליקט בין הרצון להבריא והרצון לשמר את המצב המוכר. אני חושבת שמאוד כדאי לפנות לאנשים שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה. הם מכירים היטב את הקונפליקטים, כולל הקונפליקט שתיארת. אני יודעת שישנם גופים ציבוריים ופרטיים שמציעים עזרה ייחודית בנושא. אנא קחי אותה! בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא ממש בטוחה שזה המקום, אבל לא מצאתי מקום אחר לשאלה: אני סובלת מחלומות שבהם אני למעשה "משכפלת" את המצב שבו נרדמתי. כלומר, אני כאילו במיטה (בדיוק כמו שנרדמתי) וחושבת לי, ואז כשאני קולטת שזה חלום אני מנסה להתעורר ולא מצליחה. כלומר, בסוף אני מצליחה, אבל בפעם האחרונה שזה קרה, קראתי לבעלי מתוך שינה (בדרך כלל כשזה קורה אני מצליחה להירגע ואז מתעוררת, אבל הפעם לא הצלחתי להירגע). ודרך אגב, מרגע שאני מגלה שזה חלום אני מתקשה לזוז בתוכו. כל הגוף שלי מרגיש כבד וכל תנועה מאוד מסורבלת וכמעט בלתי אפשרית. מה עושים? יש מישהו שאפשר לפנות אליו? זה ממש מפחיד.

שלום דפנה, פסיכולוגים העובדים בגישה פסיכודינמית ישמחו לעזור לך בחיפוש המשמעויות הנסתרות של החלום, כחלק מתהליך טיפולי. מאחר ואני שותפה לגישה הרואה בחלום תהליך נפשי בעל משמעויות אישיות ויחודיות, לא אוכל לעזור להבין את החלום לעומקו מבלי להכירך. עם זאת, אני מציעה לנסות ולחשוב על המשמעויות של פרטים שונים בחלום. למשל, כדאי לחשוב לאיזה עוד מקומות או היבטים של חייך ניתן לקשר את תחושת הכובד, הקיבעון וחוסר האונים שתיארת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 25, סטודנט מהמרכז, שנמצא מזה כמה שנים בהתחבטויות בנוגע לנטייה המינית שלי. ברור לי שגברים מושכים אותי יותר ושהם מהווים אובייקטים בעת הפנטזיות המיניות שלי, אבל בפועל, מעבר לתמונות הפורנוגרפיות באינטרנט, אני מוצא פער די גדול. כמו כן, היו לי התנסויות עם נשים, אם כי לא בשנים האחרונות. כשאני נפגש עם גברים במסגרות שונות של גייז ( היכרויות, מקומות בילוי ופנאי), אני לא מרגיש לרוב משיכה או כל עניין מיני עם הגברים שאני פוגש. יתרה מזאת, לרוב אני מרגיש גם לא שייך, כאילו אני משתייך "לתרבות" אחרת ואני רק מתארח פה. הדבר מעצים את התחושה שלי, שאני אאוטסיידר ולמעשה לא שייך לשום מקום, גם בקרב סטרייטים, שאת מרבים הזמן, אם במסגרת הלימודים, העבודה והחברים אני שוהה בה בעיקר. אני מאוד רוצה לבנות מערכת יחסים זוגית, ומאוד לא מתחבר לתרבות הסטוצים והזיונים שבקהילה ואני מרגיש לעיתים קצת לא שייך גם בגלל זה. ואז עולה בי השאלה, שאולי לא לוותר על החלום להקים משפחה ולהיות עם אישה, שהרי להיות גיי, לפחות עד כה, לא ממש הצליח לי, אולי זו לא הדרך שלי להגשים את עצמי, אולי אני לא "מבין" נכון את הנטייה, אולי בכלל הדבר בר שינוי??? בתקופה האחרונה, בעיקר לאור מה שהשתקף מסביבי - אנשים שמתחתנים ואוחזים בקשרים ארוכי טווח, אני מתחיל לאבד את התקווה והאופטימיות שאמצא מישהו ואוכל לנח על זרי הדפנה ולפרוש מהמסע המאמלל הזה שאני נתון בו כבר מספר שנים. אני מרגיש ריחוק מחברים שיש להם מערכות יחסים ומפחיד אותי, עם כמה שזה עלול להשמע הזוי, שחברים נוספים שלי יתחתנו ויביאו ילדים לעולם. אני יודע שיש בכאן פרדוקס, מאחר ואני אמור לשמוח בשמחתם, אבל שוב זה מעמיד אותי בנקודה שאני מרגיש שונה, לא שייך, ובעיקר כמי שכבר לא יכול לתרום לקשר הזה יותר. בשנה-שנתיים האחרונות התרכזתי בעיקר בלימודים ובעבודה ומשם ניסיתי לשאוב את הסיפוק וההערכה העצמית שלי מאחר ובתחום הרומנטי נכשלתי כשלון חרוץ. אולם התבדתי והבנתי שזה תחליף זול ושקרי. אני מרגיש שאין לי כוחות להמשיך ולהתמיד בשני התחומים הללו. אני רוצה בקיץ לצאת לטיול גדול בעולם ולהתנתק מהמציאות שלי כאן, מהמשפחה, מהציפיות שאני אולי מנסה למלא, במודע או שלא במודע, מהחיפושים, הדאגות והפחדים, ושם במסגרת מסע מהנה והרפתקני, להתמודד עם זה, באווירה ובצורה קצת שונה. אני תוהה אם אני למעשה לא בורח בעצם המעשה הזה? הקושי למצוא חברים גייז ולבנות מעין "חבורה" לא הצליח למעשה מעולם. בתחום החברתי באופן כללי, לאחרונה, אני מרגיש אי נחת ואכזבה עמוקה. התרחקתי מחברים שהיו לי מתקופת התיכון, ולא העמקתי בקשרים חדשים שרקמתי עם השנים. חרף העובדה שיש לי מספר חברים קרובים שאני יכול לחלוק איתם את סגור לבי וטוב לי בחברתם, אני מרגיש בודד, שאין לי חברים, ובעיקר אין לי "חבורה", אותה קבוצת חברים של גיל ההתבגרות שמלווה אותך, חולקת ביחד איתך חוויות וזכרונות. מהבחינה אני אני עדיין מצוי בעיצומו של גיל ההתבגרות - לא עיצבתי את הזהות המינית שלי, הזהות המקצועית, אני לא יודע איך הייתי רוצה לחיות את חיי.... הרבה הרבה שאלות ללא מענה......... הייתה תקופה שאפילו חשבתי לחזור בתשובה, אולי שם חשבתי אמצא תשובות :( בימים אלו, אני לפני סיום לימודים, וכל החרדות, השאלות והפחדים צפים שוב. ואחד הקשיים המרכזיים שעולים ביתר שאת הוא הקושי בקבלת החלטות. אני מוצא עצמי מתלבט ומתקשה מאוד להגיע להחלטות שונות, חשובות ושוליות כאחד. אני נוטה להעלות שיקולים בכל החלטה ולהסתבך ובסופו של דבר לא להיות מרוצה מההחלטה שהתקבלה. אחד התחומים שבהם מאוד התלבטתי, מעבר ללימודים, עבודה, נסיעות, קניות וכיו"ב היה בבחירת מטפל, שאלות רבות שרק הרחיקו אותי מהפנייה לטיפול (או שהיו כבר חלק מהתהליך...): לפי איזו גישה, מין המטפל, האוריינטציה המינית שלו, מסגרת הטיפולים - פרטי/ציבורי וכו'. לבסוף בחרתי במטפלת שקיבלתי עליה המלצות, ואחרי 6 מפגשים ברחתי מהטיפול עם הזנב בין הרגליים ( זו המטפלת הרביעית שלי בחמש השנים האחרונות) מאחר והייתה בעיה קשה בכימיה בינינו. בקיצור מה עושים??? איך לוקחים את החיים יותר באיזי? איך "זורמים", מעיזים יותר ולא מתייחסים לכל החלטה או שינוי בחיים כמשהו קריטי וגורלי? אני מרגיש שאני פשוט רוצה לקחת חופש מהדאגות, מהמחשבות שאני מעמיס את אצמי בהן ופשוט להיות קצת יותר מאושר ושליו. תודה מראש...

מאור שלום, תיארת בצורה מפורטת ונוגעת את קשייך והתלבטויותיך, תחת הכותרת "זקוק לשינוי". אך במידה רבה אתה זקוק בנוסף לשינוי גם ליציבות - לקשר יציב וקבוע. למקום בטוח להניח בו את הראש ולנוח מהמחשבות. במידה רבה , כך אתה כותב, אתה עדיין בגיל ההתבגרות, מחפש את החבורה שתלווה אותך אל עבר הבגרות ולא מוצא, כי חבריך עברו לשלב הבא, שלב של יצירת קשר וזוגיות. מאור, אני סבור שטוב יהיה אם תחזור להיות בטיפול. קשה לעשות את תהליך השינוי הפנימי וגיבוש הזהות הפנימית ללא מטפל, שיסייע לך לחוש פחות אי נחת ויותר תחושת כיווניות ופתיחת נתיב חדש. אני מבין שניסית וזה לא הלך, אבל בכל זאת אל תתיאש, המשך לחפש פסיכולוג איתו תוכל לעשות את הדרך. כסטודנט אתה יכול לפנות לשרות הפסיכולוגי במוסד הלימודי בו אתה נמצא ולחזור בדרך זו לטפל בעצמך. בהצלחה, גדעון

מר שובל, יש אפרות לשמוע עוד כמה משפטים מלבד הפנייה לטיפול? ואם אתה סבור כי זו לא הבמה המתאימה, אציין שוב שהייתי אצל 4 מטפלים שונים ובאופן כללי, מכולם יצאתי בתחושת תסכול ואכזבה. כמובן שכל מקרה לגופו. אציין שפרט למטפל אחד, כולם היו דינמיים, אדוקים יותר או פחות. הייתי מעוניין לשמוע ממך, כמי שמכיר שיטות טיפול וגישות שונות, איזו מסגרת טיפולית תתאים לי. לעיתים אני חש דכדוך, מעין תוגה שמשתלטת עליי, לעיתים זה מלווה בכל מיני מחשבות שאני מטריד את עצמי בהן. ברגעים האלו, לאחרונה מתחשק לי פשוט לקחת איזה כדור ולהתשחרר מזה, אולי פרוזאק או משהו. האם לדעתך יש מקום לטיפול תרופתי? ואם בגבולות הפסיכותרפיה, טיפול קבוצתי יכול להתאים? ומה בנוגע לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי? תודה רבה על התייחסותך.